לילדי חננאל וצפורה – מתנה

שנה תמימה, מדי לילה בלילה, הופיע בשמי ירושלים כּוֹכב־שביט ודמותו כחרב אש ארוכה. והיו כל יושבי העיר תמהים ופוחדים מחרב־האש השלוחה בשמים.

– האם לא אות הוא, כי באש ובחרב תשפט ירושלים? – חרדו כל הלבבות.

ואמנם, נראה האוֹת שנים אחדות לפני שהעיר נחרבה בידי טיטוס בן אספסינוס קיסר. והעיר כבר נשאה בקרבה את זרע הכּליוֹן הקרוב. תושביה הרגישו בו, אולם לא הבינוהו, וכוֹכב השביט היה אחד האותות שנראו בשמים, לפקוח את עיני התושבים למען תבטנה בפחד לקראת הימים הבאים.

כי עדיין מילא שאון חיים את העיר והוֹד כבוד וקדושה המרחף עליה. לא אָצלָה על הוֹד זה לא יד מלך גיבור וחכם ולא יד קדוֹשה של כהן גדול, שליט ברוח העם. היה מלך ושמו אגריפס השני, בן אגריפס הראשון, אולם הוא מלך בחסד הקיסר נירוֹן על ארץ קטנה בעבר הירדן, ולא ביהודה. היה כהן גדול, שקנה את כהוּנתו בכסף מלא מידי אגריפס או מידי הנציב הרומי, אולם העם לא ידע את שמו. כי לפני שהספיק להכירו כראוי היה בא כהן אחר, ומוסיף על מחיר הכהונה ויורש את מקומו. בית המקדש עדיין עמד על מכונו והכהנים והלויים עבדו בו כמנהגם, אולם בחצרותיו ובאולמיו כבר נשפך דם אחים והם נטמאו בחמס הפקידים הרוֹמיים ועבדיהם.

המוני העם היו שרויים בעוֹני רב, רצוצי משפט ומצוצי מסים, וחלוקים למפלגות יריבות וצוררות זוֹ את זוֹ. שׂנאת אחים עלתה כפורחת. העניים שׂנאו את העשירים, הנקלים את הנכבדים, שואפי החרות ותובעי מלחמה עם רוֹמי שׂנאו את דורשי השלום והנכנעים. הכהנים העובדים והעניים שׂנאו את המשפחות העשירות של מיוּחסי הכהוּנה. רוֹמי השלטת, ערצה וגזלה והטתה משפט, ותחת ידם הכבדה של פקידיה הוסיפו הנלחצים לאכול איש את בשר רעהו בשׂנאתם הרבה.

ובכל זאת, מרחף היה על ירושלים הוֹד של יופי, כבוד וקדושה. הוֹד זה הביאו אליה עולי הרגל מכל קצוֹת הארץ וגם מארצות אחרות. הם שהשיבו לירושלים המושפלת והמחוּללת, מקצת מכבודה הראשון, אשר אָצלה על אבותיהם מאות בשנים. באים היו אל העיר ולבם מלא אהבה ורגשי קדוּשה, והיו ממלאים את העיר שאון חיים וקדושת חג. מַראה הפנים התמימים והרעננים של רבבות איכרים ורועים ובעלי־מלאכה, היה מחפה על חמס הרוֹמים ועל שׂנאת האחים, אשר חתרו תחת ליסודות העיר. עולי רגל אלה היו מביאים לירושלים את ריחות אדמתם האהובה והברוכה, את שירי ההרים והעמקים. וגם תושבי העיר אכוּלי הלחץ והשׂנאה, והקודרים ביאוש היו צוהלים לקראתם. וגם בלבותיהם היתה מפעמת התקוָה כי ארצם ומקדשם לעולם יעמדוּ וכי סופה של יד ערוצים להִכָּרת.

 

א. ימים אחדים לפני חג הסוכות.    🔗

אב ובנו נהגו בחמורם לעלות מכפר מולדתם שבנגב יהודה ירושלימה. האב, יהושע בן חנניה, עובד אדמה כבן ששים שנה. גבה קומה, בעל זקן שחור, אשר שׂערותיו החלו להלבּין. בנו, יהודה, בן עשׂרים וחמש ומראהו כמראה אביו. גבוה, שחור זקן, מלא כוח עלוּמים ומעיניו השתקפות צחוק־נוער ותמימות לב.

הם הלכו לאטם לצדי החמור, בין הסלעים הפזורים על גב ההר. נעליהם על שכמם, כתנותיהם הארוכות מופשלות על מכנסי הבד הרחבות. ומצנפותיהם מכסות את מצחם עד לעיניהם.

השמש להטה בכל עוז והדרך עברה בין כּפים וסלעים ואבני גיר, ללא נתיב ומשעול לעבור בהם.

החמור היה טעון שני סלים כבדים מלאים פרות וירקות. מפעם לפעם עזרו האב והבן לחמור, בטפסו במעלה ההר, או שהיו פורקים מעליו את הסלים, בעברו במעבר צר בין צוקי סלעים.

עיפים היו מאד. ועוד זמן רב עליהם ללכת בהרים, עד שיבריק לעיניהם מרחוק גג הזהב של היכל המקדש.

זמן מה הלכו שניהם בלי לדבּר דבר. יהושע היה תפושׂ בזכרונותיו על ירושלים ועל בית המקדש. מחזות רבים עברו לפני עיניו. מחזות שנות העבר משׂמחות־נפש. הנה ראה את עצמו בירושלים באותם הימים, אחרי מות גַיוּס קליגוּלה העריץ, קיסרה של רוֹמי. מה רבּה אז השמחה בעיר! הנה מת זה הרשע, אשר הרבה את צער העם בפקדו להעמיד את פסלו בבית המקדש. ושׂמחה גררה שׂמחה. אגריפס היה למושל על יהודה. ואגריפס ערך חג בכורים נהדר, תהלוכת עם חוֹגג, עין לא ראתה פאר כזה ושׂמחה שכזוֹ! והנה עוד מחזה: אגריפס המלך קורא לפני העם במשנה התורה – “מקרב אחיך תשים עליך מלך”. והוא בוכה בקראו, כי זכר, שאדוֹמי הנהו מצד אבי־אביו.

– אחינו אתה, אגריפס! – הרעים אז קול העם הנאסף – אחינו אתה! – קרא גם יהושע ולבו מלא אהבה למלכו, על כי נאמן הוא לעמו.

מחזות נעימים אלה חלפו עתה במוחו, אבל רק למען הדאיב את לבו ביתר עוז.

– מה תראינה עינינו בירושלים בשנים האחרונות? – הפסיק יהושע את הדומיה ודיבּר לעצמו באנחה – דם שפוך! דמי עוֹלי הרגל מוּבסים ונרמסים תחת רגלי סוסיהם של חיל הרוֹמיים. הוֹי קומנוס! אכזר ומרצח!

יהודה שמע את הדברים והחריש. מאד חפץ, כי ישכח אביו את מעשה קומנוס, נציב רוֹמי ביהודה, ולא יוסיף להגוֹת בו. וכבר בעודנו נער, שמעה אָזנוֹ על אלפי היהודים הנדקרים והנרמסים בחצרות המקדש. לפני שלש שנים ברח יהודה מעבדותו אצל אלבּינוּס, שׂר צבא הרוֹמיים באדוֹם. כי עבד היה יהודה. פעם אחת, בתעותו במדבר יהודה, התנפלו עליו שודדים אדוֹמיים. תפשׂוהו ומכרוהו לאלבּינוּס. אחרי ירחים אחדים עלה בידו לברות. רבה היתה שׂמחתו לשוב ולהיות איש חפשי ולחיות בשלוָה עם בני ביתו, אבל היא נהפכה לו ליגוֹן מכאיב. רוח רעה בעתה את אביו. קודר הלך כל הימים ונאנח, כי הציק לו זכרון יום הפרעות, אשר הביא קומנוס. עד ראִיה היה ביום המבוכה ההוא, וכמעט גם הוא נפל חלל בין הנופלים.

– אוי ליהודה! אוי לירושלים! – קרא מפעם לפעם בהֵאנחוֹ.

יהודה התאמץ בכל כוחו להרגיע את רוח אביו.

ראשית מעשׂהו היתה, לעצור בעד אביו מעלוֹת ירושלימה לימי חג. ידוֹע ידע. כי הרוֹמיים מכינים בכל פעם מעשׂי עול ופרעות חדשים כדי להציק לעולים אל הר הבית. וחשש פן נפשו של אביו החולה תדוכא עד מות.

– אבי! – הפציר בו יהודה, – עשׂה נא למעני! הלא אנכי לא אוכל עלות ירושלימה! עבד שברח הנני! אורבים רבים לרגלי על כל דרך. חכּה יחד אתי עד יעבור זעם, עד אשר ישכחוני. ואז נעלה יחדיו בשׂמחה.

אחרי עמל רב ותחנונים נֵאוֹת לו אביו. לאט לאט שב יהושע למנוחתו והרוח הרעה עזבתו.

כך עברו שלש שנים. בא היום המקוּוה, יום לעלוֹת יחדיו ירושלימה. והנה שבוּ פתאום היגון והיאוש אל לבו של אביו. זכר העיר והמקדש, אשר עוד מעט ויגלו לעיניו, החיה בקרבו את המחזה האיום.

– שמא גם הפעם ישחיתו הטמאים בעמנו?

– למה תעצב אל לבך, אבי? – עודדו יהודה – עולים אנו לשמוח. קוה, אבי, כי נשׂמח!

– מאוּשר אתה בני, – נאנח יהושע.

ושוב עשׂו את דרכם בלי דבּר דבר.

והנה נראו במרחק ראשי תמרים אחדים, שצמחו במורד ההר.

– הנה עמק עשרת התמרים! – קרא יהושע – שמה נרד להחליף כוח.

רעד שׂמחה עבר בלב יהודה, בראותו את התמרים המעידים על קרבת העמק. בכל כוחו התאפּק, שלא לקרוא מגיל ולא לרקוד תחתיו, לבל יכיר אביו את סַער רגשותיו בקרבו. הלא אל העמק הזה ערגה נפשו, אולי ימצא שם את אהובת לבו, חלום חייו מזה שנים אחדות. אביו לא ידע את סודו זה, ולכן התפלא מאד, בצאתו מביתו, למה בחר יהודה בדרך עקלתוֹן זוֹ, דרך רחוקה בישׁימוֹן ההרים, ולא הלך במסילה הקרובה, העוברת על יד חברוֹן? יהודה בּאֵר לו, כי ירא הוא ללכת בדרכים סלוּלות, פּן יכירוהו אורביו ורודפיו מלפנים. הוא כּחד לאביו, כי קשה היה לו לגלות לפניו את לבו.

בעוד רגעים אחדים נשמעה המיה חרישית של פּלג מים, המחליק ונופל אל העמק למטה. יהושע ובנו סבבו במקום, עד שמצאו משעוֹל צר היורד ומתפתל בין שני כּפים זקופים. במשעוֹל זה ירדו.

העמק שהיה רחב בתחילתו והלך וצר, היה כוּלוֹ מכוּסה ירק. באמצעו, נתללוּ זה על גב זה, שברי סלעים גדולים, אשר שיווּ לעמק דמוּת אוֹזן גדולה. בחלקו הרחב, ניקווּ מי הפּלג בנפלם מבין נקיקי ההרים, לברכה קטנה וזכּה. אצל הברכה ישבו האב ובנר לנוח. את החמור השקוּ והניחוהו לרעוֹת בעשׂב.

– זמן רב לא עברתי בעמק הזה – הפסיק יהודה את הדממה.

– כארבע שנים – העיר אביו – למן היום בו נשבּית ונמכרת לעבד.

יהודה הוסיף:

– אזכרה ערב פסח אחד. פּה, אצל הברכה, ישבתי עם סבא.

– עם אבי?

– כן. השׂה לקרבן הפסח רעה באחוּ. אז שמעתי מפי סבא אודות העמק ועשׂרת התמרים.

– האם לא אנוכי שספרתי לך זאת?

– כן. אתה סיפרת לי, כי עמק זה נקרא לפנים – עמק דוד. פה התחבאו זמן רב דוד ואנשיו, בברחם מפני שאול, ופה חילקו את שלל הפּלשתים והעמלקים, אחרי פשטם על עריהם.

– ועל דבר עשׂרת התמרים? – שאל יהושע – כי נטעו אותם לזכר עשׂרת בני כרמיאל הגבורים, שנפלו במלחמת החשמונאים עם הסורים?

– לא אזכור. כי הרבה שמעתי מפיך ומפי זקני הרועים, בהשיבם את הצאן אל מכלאוֹתיהם. אולם את הדברים הראשונים שמעתי מפי סבא. פּה אצל הברכה ישבנו. כמו היום, השתקף במי הברכה הדקל הזה ובצלו ראיתי את עשׂרת הגבורים.

– הם היו הראשונים שנענו לקריאת מתתיהו החשמונאי – חדרו דברי אבי־זקני אל לבי – האחד נפל חלל בתּגרה קטנה, שהתגרה מתתיהו הזקן בסורים. אחרי כן נפלו שלשה, שלשה. בקרב, על יד בית־צור, בו ניצח יהודה המכבי את ליזיאַש ראש צבא הסורים, נפלו שלשת הראשונים. עוד שלשה נפלו ביום נפול יהודה חלל במלחמתו הקשה נגד בּכּחידס, שׂר צבא של דימיטריוס מלך סוריה. ושלשת האחרונים נספו במלחמתו של יונתן עם גדודי הסורים של אותו שׂר הצבא בּכּחידס.

– וככה נטעו את התמרים! – קרא יהושע – אביהם הזקן כּרמיאל, ואחיהם הנוֹתר, עובדיה, נטעו אותם. זה התמר, אשר בצלוֹ אנו יושבים, מצבת הוא לאח הראשון, שנפל בימי מתתיהו. והתמרים פה מנגד, התראה אותם? שלשה, שלשה הם נטועים. ורוַח ביניהם. עולים הם במעלה ההר, ושלשת התמרים האחרונים, מגיעים בראשיהם עד לאותם שני הסלעים, הנראים כתלוּיים באויר.

– אלה הסלעים הנופלים אל העמק ומכסים אותו, בבוא אויב לארץ – נזכר יהודה ושאל – האמת הדבר?

– לא שמעתי. מי אמר לך?

– איָלָה הרועה. היא נגשה אז אלינו, בשבתי פה עם סבא – ענה יהודה – ובהגָאל הארץ מידי הזרים, שוב מתנשׂאים הסלעים למקומם ושוב נראים כתלוּיים באויר.

– אילה הרועה? הלא היא ממשפחת עובדיה בן כּרמיאל!

– סבא אמר לי זאת אחרי כן, בדרכנו ירושלימה. ובשובנו משם ביקשתיה ולא מצאתיה.

יהודה הוריד פניו לארץ ושקע בהרהוריו. יהושע התבונן בו רגע ואמר:

– אותה לא תמצא בבקשך. גם אִמה ואֵם אמה נקראו בשם – אילה, או – שומרת ההרים. תמיד עיפו הרועים מִבַּקש את קירבתן ולא מצאון. אמור אמרו, כי גם אבני השׂדה תרחשנה להן אהבה. ומדי צאת אילה, ירקדו לפניה ההרים בגיל. יודעת היא כל נקיק בסלע, כל מערה ומבוא סתר בהרים. ומדי העלמה, יחפשׂוה לשוא הרועים ותדד שנתם בלילה מחשוב תחבולות למצאה, אבל אין יודע את מקומה.

 

ב    🔗

יהודה הביט בפני אביו, אך כמעט לא שמע את דבריו. תפושׂ היה בזכרונו על ימי העבר, עת ישב פה, אצל הברכה, עם חנניה סבוֹ. אז הופיעה אילה פתאום לנגד עיניהם, כאילו נהפך אחד הצורים, והיה לדמוּת עלמה מקסימה. שׂערותיה השחורות כיסוּ את לחייה, תלתליה ירדו והתפּתלוּ כנחשים עד למתניה, על פני כּוּתנתה הלבנה והארוּכה. ומתוך נחשי הקווּצוֹת השחורות הלבינו פניה, השזופים מעט, ברעננות נוער. עיניה הפתוחות בשלוָה, ירו מסביב ברקי כחוֹל וזרעו אש אהבה בלב. יחפה היתה ובידה סל קטן.

חנניה ויהודה זעו על מקומם ועיניהם התמהות צפוּ בדמות הנפלאה הקרבה אליהם.

– ד' עמך, אדוני הזקן! – קראה אל חנניה בגשתה אליו.

– גם את, בתי, ברוכה תהיי לד' אלוהי יהודה – ענה חנניה ורצה לקום על רגליו.

– ישב נא, אדוני! – אמרה – ואנוכי אשב לרגליך. הלירושלים דרכך?

– כן. להראות בבית ד'.

– וזה בנך?

– נכדי, בן בני הוא! ומי אַת בתי?

– אילה, זה שמי שקוראים לי, רועה אנוכי את עִזי אמי.

חנניה נרתע ממקומו בשׂמחה ועיניו אורו.

– אילה מבית עובדיה בן כּרמיאל?

– כן אדוני הזקן.

אור עלומים הבריק בפני הזקן.

– אשרַי, כי זכיתי לראותך! – קרא ונשק לה במצחה – את קסם יפי ההרים! אַת חלום הרועים! אשרי, כי אראך כאן יושבת לימיני.

עיני אילה מלאו דמעות גיל.

הנני מאוּשרה ממך, אדוני, לראות איש זקן ושׂבע ימים כמוך, עובר בעמק זה, – אמרה – רואה אני את פניך כראות פני סבי, עובדיה וכרמיאל. את תואר פניהם לא ראיתי. אולם חי הוא בלבי. תמיד אראהו, עת אביט על התמרים הנשׂאים האלה, אשר ידיהם נטעום. מעודי לא זכיתי לראות פה איש זקן כמוך, שיבור לו דרך בין הסלעים הללו. מתעים הם הסלעים את הזרים הבאים לכאן. משליכים הם אותם לרגליהם תהומה ויאבדו.

– הן אינני זר כאן! – השיב חנניה בצחוק קל – פעמים רבות עברתי בדרך זוֹ, בעלותי ירושלימה. אמנם, הפעם אמרתי לעלות בדרך הישרה, העולה מחברון. אולם חפצתי להורות את נכדי זה, את דרך העמק, ועל כן לא חסתי על עמלי והביאותיו הנה.

אז פנתה אל יהודה לאמור:

– השמעת מפי סבך את תולדות התמרים האלה?

– שמעתי – ענה יהודה כנבהל, בהסירו את עיניו מפניה אל חלקת המים אשר בברכה.

– ומה הנך רואה, בהביטך אל התמרים?

– רוח גבורה אני רואה, מרחפת על כל עלה ועלה. ויד אוחזת בשֶלח – כל ענף וענף.

– מיטיב אתה לראות – אמרה אילה – אלה הם הגבורים, אשר שברו את עול הסורים והכריתו את אליליהם מן הארץ. מלא נא לבך בגבורה זוֹ, שאנה אל לב צעירינו בכל הר ועמק. יד אויב חדש נטוּיה על יהודה. אויב נורא הוא, ממרחקום בא וגאון בלבוֹ.

– הרוֹמיים! – נאנח חנניה.

אילה היפנתה את ראשה והעבירה עוניה לאורך העמק ולרחבו, כאלו התאמצה לגרש את התוגה, אשר נחה פתאום על פניה. רגע התעודדה, הרימה מבטיה אל הסלעים התלוּיים במעלי ההרים, ופנתה אל יהודה:

– הגם על הסלעים האלה שמעת מפי סבך?

– לא. עליהם לא שמעתי.

חנניה הסתכל בפני אילה.

– זקן אנוכי ואזני לא שמעו אודותם.

אז סיפרה אילה על הסלעים, כי מכסים הם את עמק התמרים, במשול אויב בארץ. רוח הגבורה נעצרת תחתיהם, מי הברכה מוסיפים לפכּוֹת, ואין איש רואם. צורים סוככים עליהם, ומתחת לצורים – נצח יהודה, אלוהיו ותורתו. ומכאן, נובעים הם, נמשכים ומשתפכים בכל קצווי הארץ. לכל מקום, אשר שׂרידי יהודה שם, גם בארץ וגם בנכר, מגיעים הם, נופלים כאגלי טל על הלבבות ומחַיים את הנפשות. ואז מתרחש הנס הגדול. ממרחקים שבים בני יהודה. הארץ נגאֶלת, הסלעים שבים אל מקומותיהם, דקלי התמרים מתגלים, מתגלה הברכה ומימיה הזכים מפכים מול תכלת שמים.

עיני אילה היו שקועות בראי הברכה, ובדברה כאילו דלתה מתוכו את דבריה. היא ישבה לימינו של חנניה, ללא כל תנועה. אף נחש קווּצה אחד לא הרטיט. קולה צלל וחדר ללב בעוז וברוך נעים גם יחד, רחף בצלול קסם מעל לעמק ונבלע בהמיה הדקה של המים, היורדים אל הברכה.

היא הרימה עיניה אל שלשת התמרים האחרונים, הצומחים בשיפּוּע ההר ושאלה:

– הרואים אתם את ענפי צמרותיהם, הפרושׂים לכל צד?

יהודה התבונן וענה:

– רואה אני, כאילו מתאמצים הענפים לצאת למרחב מתחת לגג הסלעים הכפוּים עליהם.

– וכבר הם יצאו למרחב! – העירה אילה – ענפים רבים מתנשׂאים כבר באויר ונראים למרחוק ואנשים המבקשים את דרכם בישימון שמסביב רואים אותם ונמשכים אליהם.

חנניה לא התבונן אל צמרוֹת העצים, אלא הסתכל בפני אילה, והפסיקה:

– האגדה היא זאת, שסיפרה לך אמך, או רוח מחשבותיך?

– למה ישאל אדוני הזקן?

– אם אגדה היא, לא שמעתיה בימי חיי הרבים. ואם רוח פיך המדברת אלי, נשׂגבה היא ונהדרה מאד.

פתאום קמה אילה ממקומה, העבירה ידיה על תלתלי שׂערה, שהתנועעו סביבה כצללי ענפים, וכוננה מבטיה אל מול ראש סלע בולט מן ההר. גם חנניה ויהודה חרדו ממקומם, נשׂאו את מבטיהם אל ראש ההר ונבהלו ממראה עיניהם.

על צוק סלע ישבה אשה ודמותה ולבושה כדמותה וכלבושה של אילה. רגליה היו תלויות על פי התהום, ראשה נשען על ידיה וקווּצות שׂערה תלויות ונעות באויר.

– מי זאת? – לחשו שׂפתי השׂב והנכד בחרדה, בחשבם, כי אילה היא שנעלמה מהם, בהרימם את עיניהם למעלה.

– אמי היא – ענתה אילה בשקט.

רגעים אחדים עמדו שניהם מוּכּי תמהון, כאִלמים, בלי לפצות את פיהם. רק עיניהם התמהות התבוננו חליפות בדמות אילה העומדת לצדם ובדמות האשה, היושבת על עֵבר פי התהום.

– אלי! – קרא חנניה – צפויה היא למות!

– לא תפול! – הרגיעה אותו אילה – אמי הסכינה עם העמק ועם התהום.

– ולמה תשב שם? – הפסיקה יהודה.

אילה התבוננה רגע בפניו, הרימה את סלה הקטן מעל פני הארץ, וענתה:

– מפעם לפעם באה אמי לשם. אוהבת היא להביט ממרומי אותו סלע אל מי הברכה שלמטה. ועתה היא קוראת לו, שאבוא.

– לשם? אליה? – נבהל הזקן.

– אל יפול לב אדוני ואל נא ידאג לי! – אמרה אילה בהושיטה לו את סלה – הואילה נא וקבל מידי את הברכה הקטנה הזאת. מעט תאֵנים וזיתים, צידה לדרככם אל עיר קדשנו. שלום צאתכם מפּה! שׂאו שלום לכל עולי הרגל מקרוב ומרחוק.

בדברה זאת, פנתה והלכה לה בצעדים מהירים וקלים. בין רגע נעלמה בין הסלעים הפזורים על קרקע העמק, ועל מדרונו של ההר, ממרגלותיו ומעלה. הזקן ונכדו עמדו משתוממים, ואף מלת ברכה לא הוציאו מפיהם, בהפרד אילה מעליהם.

ורק כאשר נעלמה ולא נראתה עוד, הקיצו מתמהונם ושאפו רוח. בינתים נעלמה גם דמות אִמה של אילה מעל ראש הסלע הנשפה. לשוא חיכו חנניה ויהודה, לשוא נשׂאו את עיניהם אל ראשי הסלעים. אילה ואִמה נגוזו כחלום לילה.

זכר הדברים האלה עלה עתה על לבו של יהודה, בשכבו לנוח על יד אביו. חנניה סבו מת כשנה אחרי כן. יהודה לא היה עמו בעת מותו, כי נישבּה אז ונמכר לעבד. אולם באזניו עוד צללו דברי סבו אחרי הפגישה בעמק, בעלותם משם ירושלימה. הרבה הרבה סיפר לו אז הזקן על כל מה שידע ושמע אודות האילות מבית עובדיה. בהן הגה עתה יהודה ודמות אילה לא סרה מלפני עיני רוחו.

– קומה ונעלה! – הפסיק יהושע את הדומיה – רב לנו לנוח!

יהודה אמר כמתעורר משנה:

– ננוח נא עוד מעט, אבי!

עיניו תעוּ מראש סלע אחד למשנהו. ותרוּ שם בקוצר רוח ובצפיה.

– את מי אתה רואה למעלה? – שאלוֹ אביו.

– לדאבוני, אינני רואה את מי שאבקש לראות, את שנפשי כּלתה לראותה זה שנים.

– את אילה?

– כן.

– האוהב אתה את הנערה?

יהודה נאנח ואמר.

– כעבד ישאף לדרור, כן תשאף נפשי לחזות את פניה. והנה, מעבדוּת לחרות יצאתי, ופניה לראות לא זכיתי.

יהושע התבונן בפני בנו המלאים יאוש מר והחריש.

– חידת עולם כמוּסה בלב הצעירים – הרהר יהושע – רק עתה נודע לו כי אֵש האהבה בוערת בלב יהודה בנו. מדוע הסתיר בנו את סודו זה בלבו, מדוע לא גילה לו את דברי אהבתו לאילה? לוּ עשׂה כזאת, היה מדבר על לבו, משדלו כי יעזוב את מחשבתו עליה, באשר רק חלום היא, חזיון מדוחים. ועתה נשרשה האהבה בקרבו ומדריכה את מנוחתו.

– אהבתך זוֹ לא תקום, – ניסה יהושע לדבר על לב בנו – כמעוף נשר לשמש היא, – שלעולם לא ישׂיגנה. צא ולמד מכל רועי ההרים בדור זה ובדורות שעברו. גם להם קסמה האהבה לאילות מבית כּרמיאל. ורבים מהם תעו בהרים לבקש אותן – אבל לשוא. ברבות הימים נהפכה אהבתם לשירה בפיהם. בערבי ימי שמש, ברדת הטל על הארץ, משתפכת שירה זוֹ מבין האוהלים. שירת תהלה היא ליפי אילה, נשׂואה על שׂפתי הרועים ונשיהם, שבחרו בהן.

– הלא בוחרת לה אילה באיש? – שאל יהודה.

– כן, – ענה יהושע – בוחרת היא לה באיש כרצונה. אך לשוא יטרחו המבקשים אחריה.

– באשרו של האיש הזה נפשי חומדת.

יהושע פרץ בצחוק וקם ממקומו.

– לאושר זה, לא תגיע לעולם, בני! אילה בוחרת לה תמיד בגבור אמיץ לב שברועים, באיש האוהב את ארצו יותר מאהבת נשים. האתה הוא האיש? הלא כוחותיך רפים! ואם תוסיף להגות באילה, עוד תגוַע בחלומך זה ולא תיקץ לנצח.

– כדברים האלה דיבר אלי גם סבא – התעורר יהודה ויקם על רגליו. שוב נשׂא את עיניו למרומי הסלעים ולא מצא מאומה. בעצלתים צעד אחרי אביו, שקרב אל החמור. הוא עזר לאביו להטעין את הסלים, ושניהם הלכו לאורך העמק, לצאת מתוכו.

רצועת מים דקה, שנתמשכה מן הברכה ליותה אותם בלכתם בעשׂב. כמו בצחוק ילד שטפו המים הלאה, ללא המולה כל שהיא, גם שרכו את דרכם, עד שנעלמו תחת סלע רחב ומרובה פרצים. על סלע זה עלו האב ובנו עם חמורם, ומשם עשׂו את דרכם, בין אבנים וטרשים במעלות ובמורדות שוממים. צר היה ליהודה לעזוב את עמק התמרים. זמן רב שיעשעה התקוָה את נפשו, כי בעברו דרך עמק זה, יוסיף עוד לחזות את פני אילה. ועתה? אנחות מרות פרצו מלבו, אשר תקותו נכזבה ולא נותר בו אלא כאב גדול וצורב.

 

ג    🔗

כשתי שעות עברו. הדרך ההררית והסלעית נמשכה בכל צחיחותה ושממותה, כאילו ארר ד' את המקום הזה, שלא יראה בו גיבעול עשׂב, שלא תעבור בו שלולית מים.

השמש יקדה בכל עוז וקרניה ליחכוּ כשלהבות אש. כמתעלפים נהגו האב ותבן בחמורם ומדי פעם עמדו לנוח בצלו של צוק סלע או שירדו למערות הצורים, להשיב את נפשם. עוד גבעות אחדות עליהם להקיף עד שירדו למישור. אז תערב עליהם השמש, ויסורו ללון באחד מאָהלי הרועים. ומה כלתה נפשם אל מנוחת הלילה ואל צינתו.

בעברם דרך ביקעה צרה, שהשתרעה בין שתי גבעות, ראו מרחוק איש עומד ומתבונן אליהם. האיש הפך את פניו וקול קריאה נתמלט מפיו. והנה נראו במעלה הגבעה עוד שני אנשים. שמיהרו אליו.

– שלשה אנשים במקום ציה כזה? – אמר יהושע. – לא פּיללתי לפגוש כאן אף אחד!

יהודה נעץ את מבטיו בהולכים וקרבים אליהם והחריש.

– אולי אלה חבר שודדים אדוֹמיים, האורבים לעוברים בדרכים? – שאל יהושע בפחד.

– עוד מעט ונראה – ענה יהודה בשקט – רק אל נא יבהל לבב אבי! האנשים קרבו. מלבושיהם וחרבותיהם הקצרות העידו, כל חיילים רוֹמיים המה. האחד מהם היה כבן ארבעים, שני האחרים היו צעירים ממנו. הראשון היה קצין צבא נמוך. הוא פנה אל יהושע ושאלוֹ:

– היש תחת ידך מים לשתות, זקן?

– מעט מים נשארו בנאד, נחלקם עמכם – ענה יהושע, בפנותו אל יהודה, כי יוציא את הנאד מתוך אחד הסלים. אחר פנה אל הקצין:

– למה אין הרוֹמיים נוהגים לברך איש זקן, בפגשם בו בדרך?

– הרוֹמיים אינם מברכים איש מבני יהודה – ענהו הקצין בגאוה.

– אף לא בבקשם מים לשתות? לרווֹת את צמאם?

הקצין הסתכל בו בבוז והחריש. גם עיני החילים בערו מכעס עצור, כאילו חפצו להתנפל על יהושע ולדקרהו בחרבותיהם.

– הנה המים! – קרא יהודה, במסרו את הנאד לידי הקצין, ולאביו פנה:

– החפץ לך בברכת אויב? “אם צמא שׂונאך השקהו מים”!

הקצין לגם בצמאון מן המים וכאילו לא שׂם את לבו לדברי יהודה אל אביו. אולם אחרי מסרו את הנאד לידי חבריו, פנה אל יהודה ואמר:

– אל נא יגאֶה לבך ואל נא תדבּר דברי הבל! אויבים אנחנו ליהודה, כן הדבר! אולם לא אתם המַשקים אותנו! כי לוּלי מרצון עשׂיתם זאת, הן יכולנו לקחת את מבוקשנו בחוזק היד.

– אכן, השקינוכם מים, כי ככה צוותה עלינו תורת אבותינו – ענה יהודה.

אז רגז הקצין, שלף את חרבו וקרא בקול רם:

– דום, תולעת! פן אדקרך בחרבי!

בעינים שוקטות הביט יהודה אל ברק חרבו של הרוֹמי ולא ענה דבר.

רגזו של הקצין שכך. הוא השיב חרבו אל נדנה ופנה אל שני חיליו:

– השתיתם לרויה?

– כן.

– הנשארו עוד מים?

– נשארו – ענה האחד, שאחז בנאד.

אז פנה הקצין אל יהושע, שעמד דומם, נשען על חמורו, ואמר:

– ארצכם היא ארץ ציה וצלמות! ארורה היא מאין כמוה בכל הארצות.

– לנו הוא ארץ זבת חלב ודבש – השיב יהושע.

צחוק פרץ מפי הקצין.

– ישימון זה הוא ארץ זבת חלב ודבש? תועים אנו כבר שעות אחדות, וכמעט שגוענו בצמא.

בדברו ניגש אל הסלים והתבונן בהם.

– לאן פניכם מועדות? – שאל – הלירושלים?

– כן.

– עולים אתם לחג הסוּכות לראות את פני אלוהיכם. הרואים אתם אותו? – צחק הקצין.

– לא כאלילים אלוהינו! איננו נראה לעין בשׂר.

– עוד מעט ירָאה לפניכם בכל הדרו – הוסיף הקצון לצחוק – נסתר היה מעיניכם שנים ודורות. עתה שׂאו ברכה לרוֹמיים. הם יגלו את מצפוניו. בהיכל מקדשכם יופיע יוּפיטר, אל הרוֹמיים ולפניו תגישו את קרבנותיכם.

האב ובנו לא השיבו על דברי החרפה. אף לא הביטו בפני הלועג. וכעבור רגע פנה יהושע אל הרוֹמיים.

– השיבו נא לנו את נאד המים. כי עוד דרכנו רחוקה מכאן.

הרומיים הביטו איש בפני רעהו. חרקו שן, והקצין קרא:

– את המים לא נשיב לכם וגם החמור והסלים לנו הם. ואתם, השתחווּ אפים ארצה ונשקו את עפר רגלינו.

– אלי! אלי! – קרא יהושע בספקו את כפיו.

– אנחנו אלוהיכם ולנו תשתחווּ – צוה הקצין.

עתה לא יכול עוד יהודה לשלוט ברוחו. הוא נשׂא את עיניו אל הקצין וקרא:

– אל תחרף! עבד נבזה שכמותך!

ובטרם הספיק הקצין לשלוף את חרבו מנדנה, התנפל עליו יהודה, אחז בימינו בצואר הרוֹמי ובשמאלו מחץ את ראשו. בניד־עין נפל הקצין מתבוסס בדמו ובלי רוח חיים… שני החולים קפצו כרגע לעזרת מפקדם, אבל יהושע עצר בעדם, הוא בעט בבטנו של האחד, עד כי נפל ואת השני, שהספיק לשלוף את חרבו, תפשׂ בזרועו ונאבק עמו. יהודה מיהר לעזרת אביו, ודקר את החיל בחרב, שהוציא מידי הקצין. באותו רגע קם החיל האחר על רגליו, קפץ על יהושע מאחוריו והפילהוּ ארצה. הוא כבר שלף את חרבו ורצה לתקוע אותה בלבו של יהושוע, אולם יהודה התנפל עליו בקפיצת נמר, הכהו באגרוף־ברזל על זרועו והפיל את חרבו מידו. עוד רגע ההאושש הרוֹמי מן המהלומה שספג, הפך את פניו והתנפל על יהודה. בידי שניהם לא היו עתה חרבות, כי גם יהודה, בחושו לעזור לאביו, לא שלף את חרבו מגופו של הדקור. רגע קט ארכה ההאבקות. הרוֹמי היה חסון כאלון, אולם זרועותיו של יהודה חזקו ממנו. כוחו רפה, ויהודה אחז בו וקרא:

– שמא לא שמעת על גבורת החשמונאים? אבני יהודה תספרנה לך – והוא הדף את הרומי בכל עוז, עד שנפל וגולגולתו נתרסקה בשן סלע.

אז מיהר יהודה אל אביו, אשר ניסה בכבדות לקום מן הארץ, אבל לא יכול לעמוד על רגליו. ראשו היה פצוע מן המכה שספג בנפלו והפצע שתת דם. גם כותנתו היתה מלוכלכת בדם, כי הרומי שנאבק עמו פצעו בצדו הימני.

– אוי אוי ליהודה! אוי לירושלים – לחשו שׂפתיו במרי רוח. יהודה רחץ את פצעי אביו בשארית המים אשר בנאד, אף הסיר את מצנפתו מעל ראשו, לחבוש בה את הפצעים. ובחבשו אותם, דיבר על לב אביו, שלא חדל מהאנח.

– חזק־נא אבי והבלג על יגונך! – נחמו יהודה – פצעיך קלים ועד מהרה ירפאו. תשועת ד' תבוא אלינו כמו אז בימי צרה…

– הם יחריבו את מקדשנו ואת ארצנו! – נד יהושע בראשו – מזוינים הם וגבורי מלחמה. אוי, אוי ליהודה!

– אל תתיאש! הנה שלושת פגריהם מוטלים לאות, כי אלוהים לא עזבנו. אמץ נא, אבי, את לבך, וקום נא על רגליך!

יהודה עזר לאביו לקום ממקומו. אבל בו ברגע שמע מאחוריו קול צעדים כבדים. וטרם הסב את פניו לראות, מי הקרב אליו, אחזוהו בזרועו ידים חזקות וקול רומי הרעים באזניו:

– בידינו אתם, רוצחים! כּיפתוּ אותם! ותוך כדי דיבור אחז איש אחר בזרועו של יהושע ושני הרוֹמיים הוציאו שלשלת ברזל ואסרו בהן את התפושׂים בידיהם ורגליהם.

אלה היו ארבעה רוֹמיים מזוינים, חבריהם של שלשת החללים, שנפרדו מהם בהרים לבקש מעט מים.

– דם חברינו יוּקם באכזריות נוראה – קרא האחד בחריקת שנים וניגש אל חבריו, שכרעו על המתים לבדקם.

– העוד נפשו בו? – קרא האחד – מים! הוי מים!

– והנוכל להחיות גם את זה? – קרא השני, שבדק את החלל השלישי. בשׂמחה רבה קפצו אל הנאד המוטל על הארץ, הרימוהו – ואחר השליכוהו בקללות ובקצף.

– ריק הוא?

נואשים ואובדי עצות עמדו הרוֹמיים. צמאם עינה אותם כבר שעות רבות, ועתה גדל מרגע לרגע. אש הנקמה בערה בעיניהם ובלבם הציק הרצון להחיות את שני חבריהם הפצועים.

– הלא תגידו לנו אי כאן מוצא למים? – קראו לאסירים.

יהושע לא שם לב לדבריהם, אולם יהודה ענה להם בנחת.

– מה לכם ולמימינו? הן לשתות את דמי יהודה באתם הנה!

– לנקום את דמנו מידי בני בליעל! – רגז האחד.

– בני הבליעל שוכבים כאן מתים לפניכם! את דמנו הם חפצו לשפוך תחת המים אשר השקינוּם. אבל, אלוהי אבותינו היה בעזרנו והם שלמו בעבור זדונם בדמם.

– אל תוסף לדבר, רקב יהודה! – בעט בו הרומי, אף מרט את שׂערות ראשו. – התגיד לנו איה מקום מים?

– לא אגיד!

– לקרוע את אבריהם מגופם! – קרא שני – אז הגד יגידו.

הם שלפו את חרבותיהם וכבר התכוונו לענות את האסירים בחמת אכזריות.

ביהושע הם בחרו ראשונה.

– זקן זה, ודאי אביו של הצעיר הוא. יראה נא הבן בענויי אביו ואז יפתח את פיו.

– אוי לעיני הרואות! – נשמע פתאום קול אשה זקנה.

הרומיים הסבו את פניהם וראו אשה לבושה שחורים וצניף על פניה, עומדת על החללים וסופקת כפיה. צליל שׂפתה העיד בה, כי אדומית היא.

הרומיים קרבו אליה והתבוננו בה, בלי דבּר דבר. הם חיכו עד שזקפה הזקנה קומתה. בראותה אותם הזדעזעה וקראה:

– האתם רצחתם את הנפשות האלו?

– חבריהם אנחנו! אך אחרנו להצילם. הגידי־גא לנו, זקנה, איה כאן מקום מים?

– המים לא ישיבו עוד את רוחם. כולם שוכבים מתים!

הרומיים נוכחו כי צדקו דברי הזקנה, וחרונם בער בם להשחית. הם נשכו שׂפתותיהם בשניהם ולא זזו ממקומם. הם חשבו, באיזו מיתה אכזרית ידונו עתה את שני האסירים.

– ומי המה הרוצחים? – שאלה הזקנה.

– שם! אסורים הם.

הזקנה קרבה אל יהודה ואביו, הסתכלה בפניהם וקראה:

– צעיר זה, עבדו של אלבינוס הוא. עבד שברח! – חי נפשי, הכרתיהו!

– מי? הצעיר?

– כן. מה ישׂמח אלבינוס במסרכם אותו לידו.

הרומים השתוממו מאד. הן אלבינוס, היה נציב יהודה, והוא גם מפקד הצבא באדום והם מאנשי חילו. על דבר העבד שברח מחצר אלבינוס זכרו היטב, שהרי גם הם היו אז בין הרודפים אחריו. כעשׂרים יום בקשוהו בכל סביבות ההרים ולא מצאוהו. ביחוד גדל עתה תמהונו של אחד מארבעת הרומיים. הוא עמד צעדים אחדים מרחוק משתאה ונדהם.

– הנוכל להאמין בדבריך? – שאלו את הזקנה – אנחנו לא נכירהו.

– הוא העבד שברח! הביאו אותו לקיסריה! אלבינוס אדונכם יגמלכם שׂכר טוב, אם תביאוהו חי לפניו.

– אדומית ארורה! – קרא יהודה מכעס עצור.

הזקנה שמעה את דבריו, אבל לא הספיקה לענות, כי הרומי, שעמד מן הצד קרב פתאום אל יהודה, אחזו בזרועו ואמר.

– יהודה! זה עתה הכרתיך!

יהודה הרים אליו את עיניו ושתק.

– אל תתנכר לי! זקנך המגודל הפך את תארך עד כי קשה להכירך!

– ואנכי הכרתיך, קריוּס! ענה יהודה – אכן, בידיך נפלתי! עתה תמתק נקמתך ממני פי שנים.

– פי מאה! – ענה קריוּס – לוּ יכולתי לראות פעמים רבות במותך, כי אז הייתי המאושר באדם.

צחוק עבר על שׂפתי יהודה. וענהו בנחת:

– התפאר עלי קריוס. כשידי ורגלי אסורות. לו יכולתי לעמוד נגדך, כי עתה פירפרת תחתי בחבלי מות, כמו אז בחצר אלבינוס.

קריוס חרק בשניו ושלף את חרבו.

– דקרני, ארנבת בזויה! – צחק יהודה בפניו – טוב לי המות מאשר להביט אל ניבזה וּרפה לב כמוך.

– טוב דיברת, בני – התעורר יהושע משתיקתו הארוכה – גם אנוכי אבחר למות תיכף ומיד.

התרגזותו של קריוס עברה כל גבול. פניו חורוּ וגופו רעד. רק חבריו עצרו בעדו, בהרימו את חרבו.

– אל תהרגנו פה! קראו אליו, נמסרנו לאלבינוס.

ושוב הזכירה אותם הזקנה את השׂמחה, שישׂמח אלבינוס, בראותו את עבדו מושב אליו. אחרי כן נפרדה מהם ואמרה:

– ממהרת אני לדרכי. אם אפגוש בחבריכם, חילי רומי אשלחם אליכם. הם יעזרו לכם לקבור את החללים ולהוביל את השבויים.

– תודה לך, זקנה! – ענו לה החיילים, והאחד עצר בעדה:

– גוע אני מצמא. אולי תדעי דרך למים?

הזקנה חשבה מעט ואמרה:

– מים אין בכל הסביבה הזאת. אולם כדרך שעה מפה, בהרים שממזרח לגבעה הזאת, ישנו עמק ובו ברכת מים חיים.

יהודה הרים את מבטיו אל הזקנה בזעם. עיניו שנפגשו עם עיניה חדרו לעמקן. ובאותו הרגע חלף מעל פניו הזעם. העינים הללו לא היו זרות לו. בהיותו עבד בחצר אלבינוס, ראה אותה כמה מונים. אולם מי היא? זאת שכח.

– לעמק התמרים שולחת היא אותם – לחש יהושע.

הזקנה נפרדה מהם והלכה. זמן מה התיעצו הרומיים, אם לעלות לבקש את המים או לשוב. הצמא יִבּש את חכּם ולא יכלו לחשוב על מאום מלבד מים. על כן החליטו לעלות כעצת הזקנה. את חמור האסירים קשרו אל סלע אחד על יד החללים, הרימו את הנאד הריק מן הארץ ולקחוהו אתם. את רגלי השבויים התירו, למען יוכלו ללכת אתם, ומיהרו לדרכם.

 

ד    🔗

צינת צל הבקעה חלפה עד מהרה. במעלה ההר יקדה השמש ודקרה בקרניה, כאילו בקשה לאיים על ההולכים, למען ישובו ולא יסכנו את נפשם לעלות.

קריוס הלך בצדם של האסירים ולא גרע עין מיהודה. לבו היה מלא רגשי נקמה. הרהוריו משכוהו עתה אל ביתו של אלבינוס, בעוד הוא שם אחד משומרי ראשו.

טוב היה לו אז. חייו עברו עליו בנועם ושיר. סיליקה בת אחיו של אלבינוס הביטה אליו בחיבה. מדי עברה בפתח אשר שם ניצב על משמרתו, ואין איש רואהו, לטפוהו ידיה הרכות או טפחו על צוָארו.

– יפה אתה קריוס! – אמרה אליו פעם אחת. והוא עמד כעמוד שיש הלוּם מרוב אושר. לנפול לרגליה חפץ, רק ירא לעשׂות כל תנועה, פן יעלם מעיניו צחוקה של סיליקה. מה מאושר היה אז! מה אהב אז את מזוזת הדלת, בעמדו על משמרתו! צחוק עיניה של סיליקה רחף לפניו ומילא את כל חלל האולם. לא הגה אז בזרי הנצחונות של גבורי רומי. מה לו כל הכבוד הזה, לעומת לטיפת היד העדינה של סיליקה על פניו! ורגעי אושר כאלה נישנו כמה וכמה פעמים. כל הגיגיו היו, היעיז ויאחז ביד המלטפת אותו ואם לאו? עוז כזה לא מצא בנפשו. הוא ירא אף לנגוע בה נגיעה קלה, פן תהדפנו מפניה ותבזהו. סוף כל סוף, הן חיל פשוט הוא, שלא הצטין מעולם. ולכן, בלטפה אותו, עמד תמיד בלי נוֹע, כאותו סוס המקבל טפיחות של חיבה מאדוניו, ומתמוגג מרוב נחת. עיניו האילמות הביעו את אושר לבו ובאשרו זה הסתפק.

והנה בא זה לבית אדוניו העבד יהודה ושׂם קץ לתענוגיו. סיליקה נתנה בו את עיניה ואותו אהבה. כן, אהוב אהבה את העבד! מאז לא לטפה את קריוס, ידה לא נגעה בו, אף מבט חיבה אחד לא מצא אז בעיניה. דוּמם עברה דרך הפתח, בלי לפנות אליו, כאילו לא עמד אצל המזוזה. לבו נשבר בקרבו מכאב. ופעם אחת, הוי לאותה פעם: היא עברה על פניו. אנחה פרצה מלבו ושׂפתיו לחשו – סיליקה! הוא עצמו הזדעזע מקול הלחישה שיצאה מפיו. לוּ לא שמעה זאת סיליקה! אולם היא שמעה. בעינים תמהות ומבזות כאחד הסבה אליו את פניה וקראה:

– הקראת בשמי?

הוא לא ענה. כל כך נבהל מלפיד הבוז שבעיניה. והיא. יצאה מן הבית לאיטה, כדרכה. דרך החלון ראתה דבר מה ומהרה לצאת. קריוס קפץ אל החלון אחריה ועיניו חשכו. בחצר עמד יהודה וטחן. סיליקה קרבה אליו והניחה את ידה על גבו החשׂוּף. ויהודה חייך, היפנה את פניו אליה, ושׂפתיו נעו. בזכרו זאת הזדעזע קריוס עוד עתה! כן, שׂפתיו של יהודה נעו. הוא דיבר אליה! זה העבד היהודי! הוא מצא בלבו עוז כזה, לדבר עם סיליקה, כדבר עם אחת השפחות. שוב התעוררה בלבו הקנאה הבוערת, הוא הרים את ידו והלם בכל כוחו על ראש יהודה.

– הא לך תולעת!

יהודה נדהם מעצמת המכה, אשר באה לפתע, אך בין רגע התעודד, קפץ קפיצה אחת ובעט בקריוס, שנפל ארצה מילל וכואב.

כאשר קם שנית ורצה להתנפל על יהודה עצרו חבריו בעדו.

– הכּלם, איש יהיר ומוג לב! – קרא יהושע לקריוס – צדקו דברי בני. כי ארנבת בזויה אתה. זקן אנכי, ולוּ היתרת את ידי מן השלשלות, כי עתה פוצצתי את ראשך אל הסלעים.

קריוס לא ענה לדבריו. חבריו בזו לו במבטיהם והצדיקו את דברי יהושע.

הדרך הלכה וכבדה, השתרכה בין שברי צוקים ובקיעי סלעים. הצמא כילה את כוח ההולכים. יהושע ובנו עלו לאטם ונפלו מדי פעם, בטפסם על חלקת האבנים, מבלתי יכולת להאָחז בה בידיהם, שהיו אסורות. לבסוף גמרו הרומיים להשאיר את האסירים באחת המערות, והם עצמם ימהרו ללכת למצוא את המים. קריוס רצה להשאר לשמור על השבויים, אולם חבריו התנגדו לכך, כי חששו, שמא יהרוג אותם בקצפו.

עד מהרה מצאו מקום צר בין כפים אחדים. שם השכיבו את האב במרחק אמות אחדות מבנו. הם אסרו גם את רגלי השבויים, חיזקו את מוסרות ידיהם ואת קצות השלשלות קשרו לשני כפים. האסירים שכבו ולא יכלו לקום ולא לעשות שום תנועה בגופם. החילים ידעו היטב, כי איש לא יעבור במקום ציה זה ולא יבוא לשחרר את האסירים. גם קיווּ כי דרכם אל המים לא תארך הרבה.

– אלי! – קרא יהושע בהתרחק הרוֹמיים – מי יתן ונפל צור על ראשי בטרם ישובו.

יהודה החריש. על לבו עלו דברי אילה, שאמרה אז לסבו, כי הסלעים מעל לעמק התמרים, משליכים את הזרים תהומה. שׂמחת פתאום האירה את עיניו והוא העיר על כך גם את אזני אביו.

– מי יתן ויאָמנו דבריה – נאנח יהושע – ואנחנו כאשר אבדנו, אבדנו.

שוב היתה דממה. רק אנחות יהושע התפרצו מפעם לפעם מגרונו. יהודה שכב על גבו, קשור ואסור בלי יכולת להנע אף אבר.

– הכמות נבל אמות? – מררה המחשבה את לבו. הוא נזכר באילה ודמעות עלו בעיניו.

– אילה! – קרא חרש – האם לא אזכה עוד לראות את פניך? התמה תקותי, מקור חיי ועוז רוחי? האמנם אמות מוֹת בליעל ולא אראך עוד? חה, מה גדול הכאב!

הוא חגר את שארית כוחותיו, התאמץ לנתק את הכבלים, אולם לשוא! הכבלים, כבלי ברזל חזקים ואין לנתקם.

מעברם השני של הסלעים, נשמע קול צעדים קלים, צעדי איש, המטפס ועולה לאטו. האב ובנו הרגישו בכך והטו אוזן בחרדת לבב.

– השבים כבר? – שאל יהושע.

– הצעדים צעדי איש אחד. – לחש יהודה – אולי זר עובר אורח הוא זה.

לבות שניהם התחילו פועמים בתקות פתאום. בנשימה עצורה שכבו והקשיבו להד פעמי ההולך, שהתנשׂא מעל לראשיהם. קלים ואִטיים היו הצעדים. כאיש המבקש לו דרך בין צורי ישימון ונזהר מאד בלכתו. הד הצעדים התקרב לאטו ירד מטה, מטה. ופתאום נתגלה ההלך ונראה לפניהם מרחוק.

– האדומית? – לחש יהושע במבוכה.

– כן. זאת היא! – העיר גם יהודה – מה מעשׂיה בזה? אשאלנה?

– אל תעצרנה! הנח לה כי תעבור ולא תרגיש בנו.

בלכתה התבוננה הזקנה לכל צד. מדי פעם עמדה והסתכלה היטב על כל סביבותיה, על ראשי הצורים שלמעלה ובין נקיקי הסלעים למטה. ויש, שחדלה מלתור בעיניה ורק היטתה את אזניה להקשיב לקול. רגע עמדה, ושוב זזה ממקומה ועיניה תעו לכל עבר.

יהושע התבונן בה והעיר בלחש:

– רואה אנכי את תנועותיה ואת הליכתה והן לא כמו של הזקנה שהיתה שם בבקעה.

– יהודה לא הספיק לחווֹת את דעתו, כי ברגע הזה הרגישה בהם הזקנה. בקפיצות מהירות, כנערה פזיזה, קרבה אליהם וקראה בקול צוהל.

– מצאתיכם! האח, מה טוב! כרגע! תהיו חָפשים מכבליכם.

היא מיהרה להתיר את קצות השלשלות משני הכפים. ואחרי רגעים אחדים הותרו האסירים ויכלו לקום משכבם ולהתרומם מן הארץ.

יהושע התעורר ראשון מתמהונו הגדול.

– מי אַת? – שאל בקול רפה – כשד משחת היית בעיני ועתה הופעת כמלאך מושיע.

– כשד משחת? – צחקה הזקנה – האם לא היה אז חפצי להצילכם?

יהודה קפץ ממקומו.

– עתה הכרתיך! כן. הכרתיך! הלא את, שהורית לי את הדרך בברחי מפני אלבינוס! הלא את גואלי! –

ולא יכל לדבר עוד, כי מיהר אל הזקנה וחיבקה.

– ואנכי בצרתי כמעט שקיללתיך – הוסיף יהודה – אך לבי רוחש לך אהבה ותודה. מי אַת מלאכי הטוב? תמיד נושׂא אנוכי את זכרך בברכה, בלי לדעת את שמך.

הזקנה השתמטה מידיו ואמרה:

– נמהר נא להסתר! הם שבים.

– הכבר מצאו מים? – שאל יהושע – שם בעמק!

– לא. אולם שבים הם. כי פגשו בחבריהם, אשר מצאו מים.

– בעמק אשר שם?

הזקנה התבוננה בפני יהושע, החרישה רגע ואמרה:

– לא. קשה לזר למצוא את העמק. ולוּ מצאו כי עתה…

– הגם את שמעת על העמק? – הפסיקה יהושע והתפלא.

יהודה שוב חיבק את הזקנה.

– לא ארפה ממך, מלאכי, עד שתפתרי לי את החידה. מי את, שהצלת אותי מידי אלבינוס? כי הראית לי את ניקרת הצורים להחבא בה עד שוב הרודפים? כי הבאת לי לחם ויין לעצור כוח? הלא אדומית הנך ובמה מצאתי חן בעיניך.

– מלאתי את חובתי! – ענתה הזקנה.

– חובתך? – התפלאו האב והבן.

– כן. ימים רבים הסתובבתי במסילות שׁעיר, עד שנודע לי מקומך איהו. התהלכתי מסביב לחצר אלבינוס וחשבתי מחשבות להוציאך מעבדוּת לחרוּת, עד שפגשתי בך, הצעיר, רץ נבהל מן החצר. אז אמרתי לך: “ברח ואל תירא”.

כן – כן. – הפסיק אותה יהודה – וקראת אחרי את הדרך והמקום אשר שם אסתר!

אך הזקנה הוסיפה לאמור:

– לא עת דבר עתה. משתוממים אתם – הבה ואקצר את דברי. הן אני ראיתי, בנפלך שבי בידי האדומים.

– האם היו אז עינים רואות? – השתומם יהודה – הלא קראתי לעזרה, בהאבקי עם בני הבליעל.

– אנכי ראיתי! – המשיכה הזקנה – כי שמרתי את צעדיך. תעית בדרך לעמק עשרת התמרים וידעתי את מי ביקשה שם נפשך, והלכתי אחריך. והנה תחת למצא שם את אילה, מצאת את חבר השודדים האדומים!‏

יהודה התחלחל.

– מי גילה לך את סוד לבי? – רעד – המלאך ד' צבאות אַת?

– אֵם אילה אנכי – ענתה הזקנה ותסר את הצעיף מעל פניה.

פני יהודה חורוּ וכל גופו רעד מתמהון ומשׂמחת פתאום. הוא הוריד עיניו לארץ ולא עצר כוח להביט בפניה. במעוּף עין הכיר אותה אך הסירה את הצעיף שכיסה את פניה. כן. זאת היא אִמה של אילה! רק פעם אחת ראה אותה ומרחוק. אולם דמותה חרוּתה בלבו כל הימים. כדמות אילה דמותה. זה השקט בפנים, זה הקסם על שׂפתיה וזה העוז שבמבט עיניה. הוא עמד משתומם וחיכה עד שוּב רוחו אליו. בפיו לא היתה אף מלה להביע את רוב תמהונו את רחשי לבבו שהמוּ. גם יהושע נדהם למשמע אזניו והטביע את עיניו בפני האשה, אִמה של אילה. אולם. אחרי כן התאושש, קרב אל יהודה וטפח בחיבה על כתפיו.

– הנה ניגלוּ מצפוניך, יהודה! לא גילית את אזני על סיבת נפלך בידי האדומים! לחפּשׂ אחרי אילה תעית?

יהודה לא ענה מאומה. הוא נפל על צוארי אִמה של אילה, נשק לה ועיניו זלגו דמעות גיל.

– מה מאושר אנוכי! – קרא בנוח רוחו – צפוי הייתי למות ומי מילל לי לראות בעיני את הרגע הזה! נפשי צרה מהכיל את שׂשׂונה.

הד קול אנשים נשמע מרחוק. אם אילה האיצה בהם.

– חושו ונמהר אל מקום סתר.

יהודה לא נחפז לזוז ממקומו. הוא הרים את שלשלות הברזל מעל הארץ, מתחן בידיו, כאילו חפץ לנסות, אם יוכל לנתקן.

– אחרי! – קראה אִמה של אילה ועלתה במעלה צוק סלע רחב. משם שוב טפסה בין כיפים בודדים ומרוסקים שכיסו את שפוע ההר עד לראשיו הרבים והמשוננים. כיפים אלה היו, כפי הנראה, לפנים על ראשי ההר, אך בזמן מן הזמנים התנער ההר והשליכם מעליו.

יהושע ובנו הלכו בעקבות האשה. השמש עדיין יקדה. גם אדמת הסלעים השיבה את חוּמה והטיפּוּס בהר היה קשה. יהושע נשם בכבדות בעלותו. רגליו כאבו. כל גופו היה עיף רצוץ ורק ההשתוממות שבלבו אימצה את רוחו לסבול ולטפס אחרי אמה של אילה, שעלתה לפניהם בקלוּת ובפזיזות כמו שׂעיר עזים.

– כן, זאת היא אִמה של אילה! – דיבר לעצמו בנשימה כבדה. גם יהודה עיף. ובכל זאת עוד עמד לו כוחו להשׂיג את האשה שטיפסה לפניהם לעלות עמה יחדיו. אולם אָנוּס היה לפגר וללכת לאטו, כי לא חפץ לעזוב את אביו יחידי. אך עיניו היו נשׂואות לפניו, אל אמה של אילה, ששׂרכה את דרכה בקפצה מסלע אל סלע, וצר היה לו על כל רגע שחלף בלי שדיבר אִתה. מה רבים הדברים, אשר ביקש לשמוע מפיה. הן עוד לא שמע מאומה על אילה, איה היא? הנפרדה מאמה? או בקרבתה היא יושבת? הבמקרה נזדמנה להם אמה בדרכם? מה מעשיה כאן? יהודה שכח ולא חשב כלל על סכנת דרכו, על חילי רוֹמי הסובבים בהרים האלה ואורבים לנפשו. אמה של אילה עלתה על ראש גבעה תלולה, התבוננה לכל עבר ומהרה לרדת. לרגלי הגבעה חפשׂה עוד זמן מה בערבובית הסלעים, ואחר ישבה על אבן אחת לנוח.

פני האב והבן אורו, בראותם, כי עוד מעט וינפשו מתלאות דרכם ומיגיע העליה בהר. יהושע חגר את שארית כוחותיו לעלות ויהודה שׂמח, כי קרב הוא אל אם אהובתה.

– פה ננוח! – קדמה את פניהם מרחוק – פה בטוחים אנו מידי אויב.

– הלא יבואו הנה? – שאל יהושע אחרי שאפוֹ רוח.

– אולי יעברו דרך פה.

– ועלינו לעשׂות את דרכנו הלאה? – שאל יהודה.

– לא. פה נשאר!

היא לא שׂמה את לבה לעיני השנים שהביטו בה בשאלה ובתמהון. בצחוק קל על פניה השקטים קמה ממקומה, נגשה אל אחת האבנים שנערמו בצלע ההר, והסיעה אותה ממקומה.

– מערה? – קרא יהודה.

– כן. מערה – ענתה בהסיעה עוד אבן אחת – פתח המערה הזאת רחב פי חמשה מאשר פתחתי עתה. אולם גם כך יוכל איש להכנס פנימה. ואם רק נסתר במערה ונכסה את פיה, נצחק לכל צבאות רוֹמי. לשוא יחפּשׂונו!

יהושע ניגש והסתכל בפי המערה.

– כן. נכונים דבריך – אמר – מגן לנו המערה ולא נדע פחד. אולם הגידי לי, מי כיסה את פי המערה, ומאין ידעת את הדרך אליה?

– רבות המערות בהררי יהודה ואנכי יודעת את הדרך לכל אחת מהן – ענתה אם אילה – החשמונאים כיסו אותן ומאז עד היום אינן ידועות לאויב. הרועים היודעים את הסוד, אינם מגלים את פתחי המערות, מלבד בשעת סכנה. פה, במערה זאת, ישבו ימים רבים מתתיהו ואנשיו ומפה ארבו לפלוגות הסורים. כמו ממעמקי האדמה הגיחו החשמונאים ועשו שמות במחנה האויב. ובהאָסף גדודים רבים של הסורים לתפשׂם, היו נעלמים פתאום, כאילו בלעה אותם האדמה, ולשוא יבקשום. ועוד מספרים, כי במערה זוֹ כרת דוד את כנף מעילו של שאול בחפשׂו אותו. ויש אומרים, כי שמשון הדָני ישב בה שנים אחדות, והירבה את חללי הפלשתים, אשר עברו בהרים האלה, בחפשם את מקום סתרו.

יהושע ישב על ידה, פניו מול פתח המערה והקשיב לדבריה. כאגדות נשכחות צלצלו הדברים באזניו. הוא שמע אותם בהיותו ילד ובחלום לילה חלפו בתמונות לפניו. מדי פעם בפעם הפסיק את דבריה בשאלותיו, ואת עיניו לא הסיר מאפלת חלל המערה, שנקבה את ההר. בהביטו, נדמה לו, כי עוד מעט יתפרצו מאותה האפלה מַכַּבִּים מזוּינים, גבורי מלחמה, אשר קול שאגתם – אימה, והם יפוצו בכל רחבי הארץ, יכחידו את גדודי האויב, אחר ישובו הנה למקום גבורתם – ויעלמו.

יהודה שמע את דברי אמה של אילה בקוצר רוח ולא גרע עין מפניה. הוא רגז במקצת על אביו, שהקיף אותה בשאלותיו. נפשו לא קלטה עתה את הספורים על גבורי הקדם. צמא היה לשמוע דברים אחרים, וברגע של דממה, בעוד יהושע מתכונן לשאול שאלה חדשה, הקדימו יהודה ושאל:

– הבקרבת המקום הזה, משכּנך?

אִמה של אילה נשאה אליו את עיניה. שבחנוהו וחדרו אל עומק לבו. יהודה הוריד את ראשו, נבוֹך כחוטא. הוא הרגיש, כי שאלתו היתה לא בעִתָּה, כי הפריעה לכל מחשבותיה.

– משכּני הוא דרך שעות אחדות מפה – הרגיעה אותו בתשוּבתה – ואם יצליח אֵל דרכנו, תלינו אצלי עוד הלילה.

ולפתע הפסיקה. למטה נראו חילים רוֹמיים תועים בין הסלעים ומחפשׂים. אִמה של אילה ציותה עליהם להסתר במערה. יהושע נכנס הראשון ואחריו – יהודה. אמה של אילה שהתה עוד זמן מה, התבוננה במעשי הרוֹמיים, ואחרי כן נכנסה גם היא. על פתח המערה הונחו שתי אבנים גדולות והיו לקיר מבדיל בין חלל העולם ובין שלשת האנשים, אשר ההר כאילו בלעם בקרבו.

 

ה    🔗

הרוֹמיים הקיפו בקצף וקללות כל סלע בישימון, בדקו כל חור בשברי הצורים, ומפעם לפעם הכו בחרבותיהם על האבנים, כאילו להשקיט בזה את תאוַת נקמתם.

– ביותר השתולל קריוס. הוא היה אכול חֵמה, קילל את חבריו והד קולו התנשׂא בכל המרחב והגיע עד לאזני החבוּיים במערה. גם אל מקום המערה התקרבו הרוֹמיים וישבו לנוח, כעשׂרים אמה מנגד, אחרי שעיפו ונואשו מלמצוא את שני האסירים.

אִמה של אילה הציצה מבין סדקי האבנים שבפתח המערה והקשיבה לדברי הרוֹמיים. אחרי כן, הסירה בלאט אבן אחת, ופנתה אל יהושע ויהודה, שישבו דומם:

– הם הלכו מפה! אנוכי אצא לראות את דרכם ואתם השארו פה וחכו לשובי.

– השמעת מה דברו? – שאלה יהושע.

– שמעתי מה שלא פיללתי לשמוע – ענתה – אף שמעתי מה שערגה נפשי לשמוע זה ימים אחדים. לבי מלא שׂמחה. ניצלו האנשים! נחלצו מצרתם!

– מי המה האנשים?

– עוד תשמעו ותדעו, ועתה, עלי למהר לראות את עקבותיהם. אחרי צאתי, שׂימו את האבנים על מקומן, פן יעבור מי מהם דרך פה. לי אל תדאגו. חכו במנוחה לבוֹאי.

ובדברה הסירה עוד אבן ויצאה מן המערה.

האב ובנו מיהרו לכסות את פתח המערה. באפלה שבוּ אל המקום, שם ישבו בראשונה והשתוממו בלבם.

חידה כמוסה היתה אם אילה בעיניהם למן הרגע הראשון, כאשר הופיעה על יד חללי הרוֹמיים, כזקנה אדומית. מה מעשׂיה פה? האם רק את צעדיהם שמרה. כאשר האמינו עד כה? לא! הנה, היא שׂמחה על האנשים שנצלו. מי המה האנשים ובאיזו צרה היו נתונים?

– לוּלא ראיתיה לפנים, כי עתה אמרתי מלאך אלהים היא – לחש יהודה.

– צדקו דברי הרועים, הקוראים לבנות אילה – שומרות ההרים. – ענה יהושע.

– התחרב הארץ, אם נשים כאלה שומרות עליה? – שאל יהודה.

יהושע החריש, ואחרי רגע ענה באנחה:

– גורל הארץ בידי אנשי ירושלים. ושם לא תמצאן. שם שואפים לשׂררה ומחרחרים ריב. הכהנים והשופטים, עבדים הם לרוֹמיים ואגריפס ממלא את מצווֹת מלכי רוֹמי ושומר על מלכותו, על עשרו וכבודו.

– המהם תוָשע הארץ?

– אבל המה המעטים! אנוכי בוטח בעם ובהמונו.

– העם בהמונו? נרדף ומפוזר כצאן בלי רועה. בזוז ונרמס כטיט חוצות.

– וכאשר יבואו רועי האמת? – שאל יהודה – אז יהפך העם והיה לרודף.

– מי יתן! – נאנח יהושע.

השמש שקעה מהרה וכוכבים נוצצים. נראו בשמים. החבויים באפלת המערה לא הרגישו את בוא הערב, רק הרגעים ארכו להם מאד. הרעב התחיל להציק להם, אולם שכחוהו מפני המחשבה הנוראה, אשר הפחידתם. למה תאַחר אֵם אילה לשוב? האם נפלה בידי הרוֹמיים? שמא הכירוה ונודע להם, כי התירה את שני האסירים מכבליהם ואף החביאתם? מחשבה זאת מררה את רוחם עד מאד.

– אולי נצא ונלך לבקשה? – אמר יהודה – אולי נחוצה לה עזרתנו?

– איפה? הלא דרכה נסתרה מעינינו – ענה יהושע ביאוש.

שניהם קרבו אל אבני הפתח ועמדו זמן רב דומם, קפואים בפחדם. פתאום נשמעו מרחוק הדי צעדים קלים.

– צעדי אנשים רבים? – העיר יהושע בלחש – האם לא חיילי הרוֹמיים המה?

שניהם עמדו וחכו בעוֹצר נשימה. הצעדים התקרבו לאטם ופתאום נשמע קולה של אם אילה.

– קומו וצאו מן המערה!

כהרף עין הגיחו השנים ממחבואם ועמדו בחוץ מלאי תמהון. צינת ערב נעימה לטפה את פניהם ואלפי כוכבים הבריקו אליהם ממרומי התכלת בגיל ובצחוק. מרחוק, מעל לגבעה מעורפלת, נשקף הירח כחותר לעלות; כאילו התאמץ בכל כוחו, למהר ולברך את הגאוּלים, ולזרוע אור שלום ושלוָה על דרכם. מאחורי אִמה של אילה עמדו ארבעה אנשים והביטו בלי אומר ותנועה על הגָחים מפי המערה. גם על פניהם היה תמהון, כמו על פני האב והבן. לב מלא רגשי כבוד לאשה זאת, הנותנת צו ואנשים עולים מן הארץ.

– כַּסוּ את פי המערה ונלכה! – הפריעו דבריה את דממת תמהונם.

רוח אחרת באה על האנשים בפנותם ללכת אחרי אִמה של אילה. רוח עליצות ורעננות אין קץ. עד מהרה התוַדעו ההולכים זה לזה. אז נודע ליהושע וליהודה, כי גם ארבעת האנשים הללו זה עתה יצאו לאור מאפלת מערתם, אשר בה התחבאו ימים אחדים. אִמה של אילה הלכה לפניהם להורותם את הדרך, ובלכתה, סיפרה על כל מה ששמעה מפי הרוֹמיים ומה שנוֹכחה לדעת. גדוד הרומיים הלך לבית צור, ולא ישוב עוד הנה. משם יפנה אל לוד ומלוד יעשה את דרכו לקיסריה. ששה ימים חנו הרומיים בהרים האלה והפילו אימתם על כל מי שנמצא בדרכם. והגה עזבו את המקום ולא מצאו את מה שביקשו. כל הנחבאים ישאפו עתה רוח. הסכנה חלפה. אף פלוגת חילים אחת לא נותרה בסביבה זאת.

יהושע ובנו לא הבינו עדיין את פשר הדברים, ובכל זאת לא האיצו לשאול לבאוּרם. דים היה בכך שהחל להגלות הסוד הגדול של הופעת אִמה של אילה בהרים האלה. כל המחשבות והשאלות, שהתרוצצו במוחם, חדלו עתה מלבקש פתרון. הם הרגישו כי דבר מה נחוץ עד מאד הביא אותה לכאן. כי שמרה את עקבות הרומיים כבר ימים רבים. כי החביאה והצולה הרבה אנשים מלפול בידיהם. ומה הוא הדבר? זאת לא נחפזו לשמוע. עוד רב הדרך ועוד יוָדע להם, הירח שט במלואו מעל לראשי ההרים ויצק על כל המקום אור כחול כהה. – שברי הסלעים המפוזרים נדמו ליצורים ענקיים אשר נרדמו בדרכם להעפיל ההרה או לרדת משם. ראשיהם היו מוארים באור ערפּלי קר ולרגליהם שכנה חשכת הלילה. אנשי החבורה עשׂו את דרכם ביניהם ועם צאת הירח הצליפו צלליהם הארוכים עד לראשי הצורים למעלה. הד צעדיהם ודיבורם, שהשתפך והתנשׂא במלוא האויר, לא הפריע את התרדמה, כאילו דובבו הסלעים בחלומם.

כל הלילה הלכה אִמה של אילה עם בני לויתה במדבר הרים זה. מפעם לפעם נטתה ימינה או שׂמאלה, נגשה אל אחד הסלעים ודברה אליו. אז פתח הסלע את פיו ואנשים חיים הגיחו ממנו בתרועות גיל ושאפו רוח לרוחה. החבורה גדלה ממערה למערה. ובהאיר השחר הגיעו אל בקעה זרועה כיפים ושברי סלעים מכוסים שכבת אזוֹב דקה. עדר עזים היה מקפץ על סלעים אלה. העזים התפזרו במורד, עלו על צלעות ההרים וליחכוּ את האזוב. ובהרגישן בצעדי אנשים זרים ההולכים וקרבים, מיהרו העזים לדלג במעלה ההר. שם עמדו על שני צורים זקופים מעל לתהום, וגעוּ בכל פה, כאילו אמרו:

– נסו נא, זרים, לקרב אלינו! איננו יראוֹת!

אִמה של אילה השמיעה קול קריאה ממוּשכת. הקול התגלגל בהדים על פני כל ראשי הגבעות, וטרם פסק, הופיעה מרחוק, מבין ערמת אבנים ילדה כבת עשׂר, לבושה כתונת בד ארוכה וקווּצת שׂער פרועות מסביב לראשה.

זאת היתה רועת העזים.

אִמה של אילה מיהרה אליה ודיברה אתה רגעים אחדים. שוב נעלמה הילדה. בני החבורה עמדו על מקומם והביטו באמה של אילה בהתרגשות פתאומית. לבם פעם מתקוה ומשׂמחה ולַחַש דברים עבר ביניהם:

– הזה המקום?

– עוד מעט יוָדע לנו!

– הנה היא שבה!

בקוצר רוח הביטו אל אם אילה, אשר הלכה וקרבה אליהם בצעדים שלוים.

– פה ננוח ונחכה מעט! – אמרה.

– הזאת הבקעה אשר הזכרת?

– כן.

– ופה ירָאה לפנינו הנביא?

– עוד מעט וירָאה אליכם.

קריאת גיל פרצה מכל פה. בני החבורה רקדו על מקומם כילדים קטנים בשעת שׂמחת לבם. שׂמחתם נהפכה להתרגשות קדושה. הם פרשׂו את ידיהם, נשׂאו ראשיהם בעינים עצומות למרום ושיר תהילה הִרעים מפיוֹתיהם הפתוחים.

– הללויה! הללו יה!

התלהבות השירה גדלה מרגע לרגע. כל פנים לבשו הדרת קודש. הידים חרדו כלפי מעלה כטסות באויר. והתפילות נבעו בצלצול עז ומזעזע נפש.

יהושע ובנו עמדו מרחוק ותמהו למראה עיניהם, אמה של אילה נגשה אליהם ועמדה אצלם בלי דבּר דבר. שלשתם הביטו בחרדת קודש במראה וספגו אל קרבם את קסם נגוני התפילות. פתאום נשמעו קולות שירה גם מעברה השני של הבקעה. הקולות יצאו מאחורי הסלעים הרמים, אשר שם נעלמו העִזים הרועות. יהושע ויהודה הטוּ את אזניהם. האם זה הד קול התפילות, החוזר הנה ממרומים?

– הנה הם הולכים! – לחשו שׂפתי אם אילה.

– מי? הנביא? – שאל יהושע כמתעורר משֵנה.

– כן. הוא ואנשיו המאמינים בו, כי נביא הנהו.

– ואלה הם, אשר, הרומיים חפשׂוּם בהרים לתפשׂם? מה עשׂו להם רעה?

– תפילתם ואמונתם בישועת ד' הן רעתם – ענתה אם אילה – הטרם שמעתם, עד כמה רודפים הרומיים אחרי הנביאים השונים והמחזיקים בנבואתם? הטרם שמעתם על ההרג הרב, שעשׂה הרשע פִליקס באנשי הנביא המצרי? גם כהנינו הגדולים, שופטינו ונכבדי העם בירושלים, רודפים אחריהם לבער אותם מן הארץ.

– ומי הוא הנביא הזה? – שאל יהודה – התכיריהו?

– כן. מכירה אני אותו הכר היטב – ענתה אם אילה והפנתה את פניה לנוכח הסלעים הרחוקים, אשר משם הלכו קולות השירה, הלך והתגבר.

היא לא חפצה לגלות עתה לפניהם את האמת, כי הנביא הוא בעלה, אבי אילה בתה. רק מעטים מאד מן האנשים ידעו את הדבר. רוב המאמינים בו, לא שׂמו כלל את לבם לדעת, אם בעל אשה הוא נביאם ומי היא אשתו. הרחק מביתו, במדבר הרי יהודה, התבודד הנביא בקדושתו ובתפילתו ואתו חבר מאמינים. ורק לעתים רחוקות מאד פקד את אשתו ואת בתו. יהושע ויהודה שמעו על אבי אילה, כי רועה היה ואחר נטש את עדרו על ידי אשתו ובתו, וכי הלך ירושלימה לשמוע תורה מפי יוחנן בן זכּאי.

מבין הסלעים נראו אנשים פורשׂי ידים למעלה ושיר תפילות על שׂפתותיהם. הם צעדו לאטם ואחריהם נמשכו עוד חברים, כגחים מן האדמה, בלתי נראים לעין, רק קולותיהם נשמעו. אחרי רגע יצאו כולם למרחב הבקעה. מספרם היה כעשׂרים איש כולם יחפים וסודרים על ראשיהם.

גם החבורה שבבקעה. בהרגישה בחבורה השניה, הקרבה אליה, זזה ממקומה והלכה לקראת הבאים.

– קול ד' בכוח! קול ד' בהדר! – הרעימו שתי החבורות בשיר עז בלכתן זוֹ לקראת זוֹ בפסיעות מדודות ובידים פרושׂות, כאילו חיבקו את חלל העולם.

יהושע לא התאפק למראה. קסם השירה משכו בחזקה. גם הוא הצטרף אל בני חבורתו ופרשׂ את כפיו.

שתי החבורות קרבו זוֹ אל זוֹ ועמדו במעגל. את ידיהם לא הורידו ושירתם גברה עוד יותר. בתווך עמד איש כבן ששים, רחב כתפים, לבוש כוּתונת לבנה ועליה מעיל תכלת־כהה. זה היה הנביא. מצחו היה רחב וגבוה. פניו צרים, עיניו השחורות פקוחות לרווחה ובולטות וזקנו לבן וקצר. עוז גבורה וקסם קדושה שכנו על פניו המשוּנים, שהיו רק מצח ועינים. כי אפּוֹ היה קטן וחד ושׂפתיו צרות ודקות כשׂפתי ילד. בנשׂוא הנביא את עיניו השמימה היה כולו הבעת קודש, וכך היה מושך לבבות בסוד תפילתו. ובפקחו את עיניו, היו חודרות עד נפש בברקן העז והיו מביעות רצון אדיר וכוח עשׂוּי לבלי חָת.

יהושע נכנע לפניו וכל מרירות לבו ויאושו, חלפו ברגע אחד. קסם עיני הנביא צד אותו והפך את לבו. הוא שכח את עצמו, שכח את יהודה וגם את אמה של אילה. כל כוחות נפשו עזבוהו, נמשכו אל אותן העינים החודרות ואבדו בעומק קדושתן, עת נישׂאוּ למרום.

עיני יהושע דבקו בהדר פני הנביא ולא חדלו מהביט אליו אף לרגע. מעיני הנביא הן שאבוּ נפש חדשה וכוחות חדשים. והנפש היא נפש הנביא והכוחות הם כוחות הנביא. לב יהושע היה שטוּף בקרני אור חדש, אור אמונה ותקוה, אור ילדות ורעננוּת. והקרנים שוטפות וחודרות כמו עיני הנביא, ומקסימות בזיו נשׂגב ואוכלות כאש גם יחד.

כאשר נגמרה התפילה רמז הנביא בידו לשבת על הארץ. יהושע היה הראשון, שמיהר ונפל אל רגליו.

– הנביא! אחריך אנוכי עד עולם.

הנביא העיף אליו את מבטוֹ החד ולא ענה דבר. רק את ידו הימנית הניח על שכמו. אחרי כן דיבּר אתו ויהושע סיפר לו את כל הקורות אותו בדרכוֹ.

גם יהודה התפּעל הרבה למראה פני הנביא. גם הוא חש את לבו נאחז בחבלי הקסם של עיני האש המחרידות נפשות. אולם השנוי הגדול, שנתהוה ברוח אביו פעל עליו ביתר עוז. הוא היפנה את עיניו מהנביא והתבונן באביו. איכה נשתנה פתאום! איכה סרוּ מהר מעל פניו עצבוּתוֹ ויאושו.

– גם אנוכי מתחיל להעריץ את הנביא ולהאמין בכוחו – פנה יהודה אל אם אילה, אשר עמדה שעונה אל אחד הסלעים – הוא הפך את אבי לאיש אחר. לבי מלא גיל, בראותי אותו במצב כזה.

אמה של אילה לא העירה דבר והביטה אליו בנחת, כאילו חפצה לשמוע מפיו עוד דברים. השקט העדין אשר על פניה, הדהימו. ושוב חזרו אל לבו כל מאוייו. כל רגשי אהבתו לאילה הסעירו את רוחו. הוא נבוך והוריד ראשו לארץ.

– מה לך, כי נדהמת? – שאלה.

יהודה הזדעזע וגמגם בקול חרד.

– קשה לי מנשׂוא. את אשרי הרב. רצוני ליפול לרגליך.

– כנפול אביך לרגלי הנביא? – הפסיקתו.

ברגע זה ניגש הנביא אליהם.

– ברוכה את לאלוהי ישענו – פנה אל אמה של אילה. וברמזו על יהודה, הוסיף:

– גם את הנפש הזאת חילצת מידי אויב? שמעתי מפי אביו, כי צפויים היו למות.

עיני יהודה נפגשו עם עיני הנביא. מבּטי שניהם נאחזוּ וקפאוּ לזמן מה בשקט נורא. קשה מאד היתה מלחמה זאת של העינים, אש נוער נאבק עם עוו גבורה עצורה זה שנים. שלוח מוצקה של תמימוּת נלחמה באימה שקטה, המבשׂרת סוּפה.

יהודה התפלא בלבו על אומץ רוחו זה. הוא הוסיף להביט ישר ובמנוחה אל עיני הנביא – והשתומם על כוחו זה. אחרי כן הוּברר לו, כי אין בהבּטתו השקטה כל התאמצות יתרה. הוא הרגיש, כי הקסם שבפני הנביא, איננו שולט בו. ואז ידע בברור, כי הסיבה לשויוֹן רוחו היא אמה של אילה. רק אליה נתונים כל נפשו ולבו. רק מפניה נכנע לפני רגעים אחדים. ועתה, בהוֹסיפוֹ להביט אל הנביא, הרגיש, כי מנוחת נפשו שבה אליו כבראשונה.

הנביא היה הראשון, שהפסיק את הדומיה. הא הניח את ידו על כתף יהודה ואמר:

– אכן. רוח גבורה שוכנת בקרבך! כבר לקחה אזני שמץ ממנה, אולם הרבה, בני, להתפלל! קוה לישועה! היא תבוא ממרומים! היא תבוא!

עיני הנביא נישׂאו למרום ונעצמו ברטט קודש. וכאשר פקחן הוריד ראשו לארץ וצער ומכאוֹב עטפוּ את מראהו.

– האם עוד היום תצאו בדרככם ירושלימה? – שאלה אִמה של אילה.

הנביא התעורר, הרים ראשו ועוז מראהו שב אליו.

– אולי נחנה עוד זמן מה במקומות האלה. עד יעבור זעם.

שׂיחתם נָסבה על חבורות השודדים, האורבות בדרכים שבסביבות ירושלים. מקרי הרצח והשוד מתרבים מיום ליום. מיום שאלבּינוּס היה לנציב ביהודה, הרימו השודדים ראש. אומרים, כי ידי הנציב עמהם ויחד אתם יחלק שלל.

ממעבר צר בין סלעים. הופיעה הילדה הרועה ואחריה צעדו שלש נשים יחפות וראשיהן עטופים. הן נשׂאו בידיהן כדי חלב עזים, סלי לחם וחריצי חלב. אמה של אילה מהרה לקראתן והנביא שב אל אנשיו. אחרי רגעים אחדים ישבו הכל לאכול.

השמש כבר עלתה. קרניה פזזו על הסלעים למעלה ורסיסי זהב הבריקו בבקעה.

אחרי הסעודה שכבו לישון על סלעי הבקעה. זו היתה שנת מנוחה, אחרי ימי פחד ולילות נדודים.

עוד ביום ההוא עזבו רבים מחברת הנביא את הבקעה לעלות ירושלימה. על פי מצות הנביא נתפזרו בנתיבות ובמשעוֹלים שונים, שנים שנים, או שלשה שלשה, לבל יפגשו בדרך. עוד סכנת הרודפים אחריהם לא עברה כליל. כמוֹרדים במלכות נחשבו הנביא ואנשיו בעיני הרוֹמיים. גם עיני הכהנים וראשי העם היו בהם לרעה והביטו עליהם כעל מדיחים ומשביתי שלום. הסכנה גדולה במיוחד בסביבת ירושלים. בכל דרך, המוֹבילה עולי רגל, שוֹטטוּ מרגלי חרש רבים.

הנביא נשאר לעוד יום אחד בסתר הבקעה ועמו אנשים אחדים. ביניהם היה גם יהושע, אשר לא רצה להפּרד מן הנביא אף לרגע.

– עמך אנוכי בכל אשר תלך! – התחנן יהושע לפניו – בלעדיך חשך העולם בעדי.

יהודה אנוס היה לעזוב את הבקעה. חזקה עליו מצות אמה של אילה, כי ימהר להגיע אל שערי ירושלים עוד באותו לילה. בטוחה היתה, כי שׂר צבא הרוֹמיים שלח את קריוס אל סביבות העיר לשׂים לו מארב. ליהושע אביו אין הרעה נשקפת. אותו לא יכירו. כל תשומת לבם של קריוס וחבריו מופנית אל יהודה. ועינו הנוקמת של קריוס תכירנו על נקלה.

יהודה ידע, כי צדקו הדברים ולבו נפל עליו. קשה היתה עליו הפרידה מן המקום, אשר אם אילה נמצאת שם. עוד לפני רגע שעשעה התקוה את לבו, כי יוסיף להיות בחברתה וגם יראה את פני אילה, והנה, חלף הכל פתאום ואבד. זמן מה עמד דומם, עיניו תעו במרחק, בין סלעי הבקעה, כאילו ביקש להשיב את העבר, וחשב במרירוּת:

לוּ יכולתי להיות כאבי ולאמור לאמה של אילה: עמך אנוכי בכל אשר תלכי. אַת שיר חיי ושׂמחת לבי, בלעדיך אבדה דרכי בארץ וגם אור ירושלים הועם בעיני.

אולם רגש גאוָתוֹ לא נתנוֹ להשפיל את עצמו כפי שעשׂה אביו. וגדול מרגש זה היה פחדו מעיני אמה של אילה, פן תשׂטה מעליו, בשמעה דברים כאלה, ולא תוסיף לדבר אתו. אז תאבד גם תקותו האחרונה להתראות אתה.

הוא גמר בלבו לעשות כעצתה ופנה אל אביו לשאלו, אם גם הוא ילך אתו. אמנם ידע יהודה כי שאלתו זאת תושב ריקם. בעומק לבו שׂמח על אושר אביו ועל מנוחת נפשו בצל כנפי הנביא, ובכל זאת שאל, למען הקל בדבריו את מרירוּת הרגע ואת רגש ההתיתמוּת שאחזוֹ פתאום.

יהושע הושיט את ידו לבנו, חבקוֹ, נשק לו וברכהו לדרכו. אחריו קם הנביא ופרשׂ את ידיו על ראשו בברכה. הוא אמר לו, כי מצא חן בעיניו והבטיח אותו, כי עוד יתראו בעיר הקודש בחצר המקדש, ויחדיו עוד ישׂמחו לראות בישועת אלוהים.

גם יתר אנשי הנביא הושיטו אליו את ידיהם והרבו בברכותיהם. אולם יהודה לא שמע את הדברים. לבו נדהם לקראת הרגע שיבוא. היעצור כוח להפרד מאמה של אילה? האם לא יפרוץ בבכי, כילד מתרפק על אמו?

אמה של אילה עמדה מרחוק ודיברה עם הילדה הרועה, אשר מסרה לידה סל קטן ובו ככר לחם, חריצי חלב ופרות. ובקרוב יהודה אליה, נבוֹך ונדכא מפני רגע הפרידה. אך היא מהרה לקראתו ואמרה:

– אנכי אלוה אותך מעט בדרכך.

יהודה נרתע לשמע הדברים. גיל אושר לחץ את לבו.

– מלאכי הטוב! – דובבו שפתיו בקול חרד ומתחנן.

– אל נא תהיה כילד רך! – עוֹדדה אותו – לא נאה כך לרועה יהודה, אמיץ לב כמוך.

דבריה אלה השיבו את רוחו למנוחתה. אחרי רגע עזבו שניהם את הבקעה. הם הלכו בין אבנים, במקום ציה ללא נתיב, כאילו לא עבר פה איש מעולם. טפסו על שברי סלעים ענקיים, עלו גבעות וירדו. אמה של אילה בארה לפניו את הדרכים, למען ילך בהן אחרי כן, בלי כל פגע רע. ויהודה הביט כל העת בפניה וכמרפא באו דבריה אל לבו הכואב ביאושו. הנה הוא מתרחק יותר ויותר. את אילה לא זכה לראות. מדוע? איה היא? הוא ירא לשאול, פן תשמע אזנו דברים נוראים, פן יודע לו, כי איננה כבר במקום זה, כי הלכה כבר אחרי איש אחר, שבחרה בו. הוא הוסיף להביט בפני המדברת אליו ובלבו רק הכאב האחד.

– עוד מעט, וגם היא תפרד ממני – חשב – אז אשאר בודד וגלמוד עם תקותי הנכזבה.

פתאום עמדה אמה של אילה מלכת, הפסיקה את דבריה וקראה בקול צלול.

– אילה! רדי אלינו!

יהודה התחלחל. פניו חורוּ בהרימו את עיניו. דפיקות לבו עצמו מאד וכמעט נפל ארצה.

על הגבעה, על ראש סלע רחב, ישבה לה אילה ומחלפות ראשה השחירו על כוּתנתה הלבנה. לקול קריאת אמה היא קמה. ממקומה ומהרה לרדת.

– הפתעתי אותך, יהודה – קראה אִמה בצחוק ועיניה בחנוהו – הבהלתי אותך, למען הרבות שׂמחתך.

יהודה לא יכול להוציא הגה מפיו.

– הלא חפצת לראות את אילה? האין זאת?

– אמי! במה אוֹדה לך? – גמגם יהודה – לבי לא יוכל שׂאת את השׂמחה אחרי יאושו.

– התאושש יהודה והאיר את פניך – קראה אמה של אילה – למה תעציב אותה?

אילה קרבה אליהם והושיטה את ידה ליהודה, שעמד כאלם במבוכתו. רק עיניו הזהירו מגיל ולבו דפק בחזקה.

– ההכרת אותו, בתי?

– כן. הכּרתיהו – חרד קול אילה – כמו אתמול דיברתי אִתו, בשבתו עם סבו.

– ומה ראית שם על הגבעה! – שאלה אמה, למען הסיר את מבוכת בתה, בעמדה על יד יהודה – השלום למקום?

– כן. שלום. רגל זר לא עברה דרך פה.

אִמה פנתה אל יהודה.

– פה מראש גבעה זוֹ, ניגלה לעין כל מרחב המקום מסביב שם יושבת בתי ושומרת את שלום הנביא ואנשיו בבקעה.

יהודה לא שׂם לב לדבריה. קולה של אילה “הכרתיהו” צלל באזניו ועבר בלבו כשירה נפלאה.

– אילה! – אמר כמתעורר מחלום – אנוכי לא חדלתי מראות את פניך כל הימים. כמשוגע רדפתי אחרי דמותך בהר ובעמק, בצמאון נפשי, ראיתיך לפני, מימיני ומשׂמאלי, ולא מצאתיך. האמנם עומדת את שנית לפני?

– ידעתי מה שעבר עליך. – ענתה אילה בשקט – את מי הלכת לבקש?

– אותך, אילה, בקשתי.

– למה?

– למצוא מרגוע לנפשי, שחלתה מאהבה.

– ראיתיך אז ולא נגליתי לפניך.

יהודה התבונן רגע קט בפניה.

– דבריך אלה אינם נכנסים אל לבי – אמר – האמנם היתה עינך רעה עלי?

– כי רבים לפניך בקשוני ורבים אחריך – ענתה אילה – האמָצא לכל המבקשני? היש לאל ידי להשיב את המרגוע אל לבו של כל איש, התועה לחפּשׂ אחרי?

יהודה החריש כנדהם ואילה הוסיפה בבת צחוק:

– לוּ נגליתי לכל מבקש אחרי, מי יודע, אם היית מוצאני עתה.

יהודה לא יכול לענות, כי דמעות מלאו עיניו לשמע דבריה האחרונים. רגע היתה דממה אך אמה של אילה האיצה ביהודה, כי ימהר ללכת לדרכו. האם ובתה עוד ליווּהוּ כברת ארץ, אחרי כן הושיטה לו אם אילה את הסל הקטן ואמרה:

– צאתך לשלום ושוּבך לשלום דרך עמק עשׂרת התמרים. התחזק והזהר בדרכך.

יהודה נפל על צוארי האם ובתה, ונשק להן בבכי.

אחרי כן נפרד מהן בלב מלא שׂמחה ותקוה.

 

ו    🔗

למחרת, עם צאת השמש, הגיע יהודה אל שערי ירושלים. רחובות העיר המו מאדם, כי דבר בלתי רגיל נפל בלילה הזה בבית המקדש.

חיש נפוצה השמועה והבהילה את כל תושבי העיר. חבורות חבורות עמדו אנשים אצל כל בית. פניהם מלאו חרדות והשתוֹממוּת. הם דיברו והתוַכחוּ איש עם רעהו. חבורה הצטרפה לחבורה. ויש שהרחוב כולו נתמלא אנשים עד בלי עבור בו.

וזה היה הדבר.

אתמול בבוקר מצאו שומרי בית המקדש את השער המזרחי של ההיכל פתוח, והשתוֹממוּ מאד. הלא סגרו את השער בידיהם, וזוּלתם לא היה איש בהיכל ומי זה פּתחוֹ?

כל היום חקרו וחשבו על הדבר, ובערב, בסגרם את השער, גמרו בלבם לשמור את המקום בלילה, אולי ימצאו את פתרוֹן החידה. הגיע הלילה. חושך ודממה מסביב. חצרות בית המקדש התרוקנו מאדם. השתתקו קולות המדברים באולמות הרבים, אשר מעברה השני של החומה, גם הד הצעדים נעלם. השומרים, שישבו על החומה או מוּל השער גם הם לא דיברו איש עם רעהו, רק הביטו נכחם בדומיה ובלבם עצרו את השתוממותם הגדולה. ובהגיע חצות הלילה, נעו פתאום דלתות השער בתנועה קלה, כאילו נגעו בהן ידים. השומרים קפצו בבהלה ממקומותיהם ונשארו על עמדם. מבטיהם חתרו בחושך אל השער הקרוב אליהם, ותעו סביבותיו, בלי להבחין בצל אדם זר.

לא עברו רגעים אחדים, והנה הוּסרו הקורות והבריחים הכבדים. ושתי דלתות הנחושת זזוּ ממקומן, כל אחת לעברה. לאטן סבבו הדלתות על ציריהן והשער נפתח לרוָחה. השומרים קפאו בפחדם ולא מצאו כוח לעקור רגליהם ולנוס.

מאולם ההיכל הפתוח שטפו גלי החושך הקדוש העצור בתוכו ונשמעה המית בכי דקה ומלאה אימים. כאילו הכילו הגלים האלה בקרבם המון תפילות היהודים ושירי הלויים. נדמה היה, כי שם בהיכל פנימה, עומדים רבבות ישראל, מחשים בעוצר נשימה ומתכים לרוח הקודש, שתשרה עליהם.

פתאום הופרעה הדממה. שאון צעדים של אלפי אנשים נשמע מתוך אפלת ההיכל. אנחות נאבקים, הודפים ולוחצים זה את זה. גם מתוך חצרות המקדש, מהעזרות והאולמות נשמע שאון צעדים רבים וקולות אנחה. כל המקום נמלא בלהות. הקולות גברו מרגע לרגע וכמו סער התחולל פתאום, נעו עמודי ההיכל, כל הר הבית נע עם בניניו, אולמיו ואוצרותיו יחד.

אז הקיץ אחד השומרים מתמהון פּחדוֹ ושאל את רעהו, הקרוב אליו:

– השומע אתה או רק חולם אנוכי?

– קולות אנשים ואין איש? – השיב חברו בלחש חרדה.

– גם מתחת לרגלי, ממעמקי הארץ, חודרים הקולות – העיר הראשון.

– ואנוכי שומע אנחות מלמעלה, כאילו קורות הארזים מלאים אנשים – אמר השני.

השאון ועירבּוּבית הקולות ארכוּ עוד רגעים אחדים, ופתאום נשמע קול צלול וברור.

– נסעה ונלכה מזה!

ואחרי קול זה חזרו אלפי קולות צלולים במקהלה:

– נסעה ונלכה מזה.

אז התחילה המנוסה. הד צעדי בורחים נשמע מכל עבר ופינה. מחנה אחרי מחנה. ונמשך ההד כיללת רוח סערה בין ענפי העצים. הבורחים התחמקו וקפצו בבהלה מעל גבי החומה, ירדו דרך המעלות, עברו באולמות ונבלעו באפלת הלילה.

חרדת מות אחזה את השומרים וגם הם נסחפו בתנועת הבריחה, ונסוּ לכל אשר נשׂאוּם עיניהם.

זה היה הדבר, אשר הבהיל את יושבי העיר, שנהרו במאות ובאלפים אל חצר המקדש לראות את שער הנחושת, שנפתח מעצמו זה פעמים. כי גדול וכבד היה השער המזרחי. שתי דלתותיו היו עשׂויות נחושת קורינתית ממוֹרטה ויקרה וכבדות מדלתות יתר השערים, המצופות כסף וזהב סגור. עשׂרים ידים חזקות סגרוהו מדי ערב בעמל רב. היפלא איפוא כי החריד המחזה את כל יושבי יהודה והגליל, כי ראו בזה אות שלוח אליהם מן השמים?

אולם איזה אות? הלטובה או לרעה? בדבר הזה דנו והתוַכחוּ, כל העם נחלק לשתי מפלגות. האחת אמרה: סימן טוב הוא, כי ימלא ד' את אוצרות יהודה זהב. חיים טובים של אושר ומנוחה יהיו בארץ ולכן יפתח את שער הנחושת. והשנית אמרה: סימן רע הוא, כי יבואו אויבים אל חצרות בית ד', יחריבו את מקדשו ויחריבו את ארץ יהודה.

קולות המתוכחים נשמעו בכל פינה. הרוחות סערו. כל חצר המקדש היתה כאסיפת עם גדולה, אשר בה נשׂאו מאות נוֹאמים את נאומיהם. ים של סוּדרים ומצנפות וטליתות לבנות ואפורות, ואנשים זקנים וצעירים, בעלי פנים קודרים ושזופים, ועינים בוערות וזוֹעפות.

ונפלא היה הדבר. רבבות פנים קודרים, כאילו לא עברה עליהם מעולם רעננות החיים וקולות שיר ושׂמחה זרו להם. הדר בית המקדש לא הרהיב את העין וקרני השמש, ששחקו בשלל צבעים על מגיני הזהב של גג ההיכל, לא הרנינו את הלבבות. מימי קומַנוס, רב־הרצח, שהיה נציב רוֹמי ביהודה אחרי מות אגריפס, רתח הדם ולא ידע שקט. גם עולי הרגל, אך דרכו רגליהם בשערי ירושלים, שכחו את שירת חייהם והיו כאבלים. כאילו קרא אליהם חלל העיר מתוך אלפי אנחות:

– הורידו ראשיכם לארץ! נפלה יהודה בידי מרצחים עובדי אלילים!

בקירבת הר הבית נהרו המונים המונים מכוסי אבק ועיפים ממרחק דרך. הם באו לכאן מאחרי העדרים, מבתי כפרים וסוכות כרמים. כל איש עזב את מלאכתו בבית ובשׂדה, ומכל פינות הארץ וגם מן הארצות הקרובות והרחוקות, נאספו לשׂמוח יחד בהיכל המקדש. אך היוכלו לשׂמוח, אם פניהם נבוכים ומבטי עיניהם מפיצים יאוש מרירות?

על המגרש הסמוך למקדש עמדו חילים רוֹמיים אחדים. חרבות קצרות על מתניהם ופניהם עליזים. שומרים הם על הסדר ועיניהם לועגות למראה הבריות השפלות, הנוהרות לאין מספר, למען תת כבוד לאלוהים משוּנים.

הנה עבר זקן עיור בשתי עיניו, כשהוא נהוג על ידי בנו הצעיר. שׂפתי הזקן נעוּ בקול תפילה חשאית. הרוֹמיים פתחו פיהם בצחוק.

– ראה, מכשף! – קרא האחד לשני – מקלל הוא! הירא הנך?

– גם הוא בא לראות את אלוהיו, אולם שכח את עיניו בביתו – צחק השני.

לעג פני השומרים ירד כרעל אל נשמות המוני העולים. הם נשׂאו את עיניהם לא עוד אל היכל המקדש, מחוז חפצם, כי אם אל מבצר אַנטוניה, אשר שם חנה חיל משמרו של הנציב. ובהמלא לבם מרירות עד בלי נשׂוא, היפנוּ פניהם אל המקדש ונאנחו.

– אלוהים! מה עשׂית לנו? הן צוית בתורתך כי נבוא שלש פעמים בשנה להראות לפניך. ואת פני מי הננו רואים? פני עובדי אלילים, המבזים את קדשך.

ויש, שחבורת עולים עמדה מלכת והיפנתה פניה אל מול החילים. ריסי העינים התכּוצוּ והתקדרו, ומבטי הזעם, שנזרקו בדומיה מחרידה, העידו על רגע איום.

החילים הרגישו בשׂנאה הכבושה, המסתתרת מתחת למבטים אלה, ונסוגו אחור. עליזות הליגלוּג חלפה, פניהם חורו מפחד, הם התאמצו להתרחק, הלאה ממקום הסכנה. עוד רגע עמדו העולים מבלי נוֹע, כאילו נמלכו בדעתם, אם לקפוץ אל צוררי יהודה אלה ולכלותם. אחרי כן היו מקיצים כמו מחלום רע, עוקרים רגליהם והולכים לאטם אל חצר המקדש.

קולות הנואמים הלכו וגברו בתוך ההמון הצפוף. פה ושם התחולל שאון פתאום. מוכּוּחים עברו למהלומות.

ההמון נע וגועש. ידים מסתבכות באויר ונופלות במהוּמת קולות צורחים:

– עבדי רוֹמי נבזים!

– בּריונים! מחריבי ארץ!

שוטרי בית המקדש מיהרו להתערב ולהפריד בין הניצים. גם רבים מן עולי־הרגל, נסחפו בסערת הרוחות ועזרו לשוטרים ובזה מנעו שפיכת דם אחים. לאט לאט חדלו המהלומות ורפו קריאות הבוז של שני הצדדים הנלחמים.

אולם המנוחה לא ארכה. כי פתאום נשמעו קולות חרדה, מרגיזי לב:

– רצח! רצח!

והמקום, אשר משם הגיעו הקולות, היה כמרקחה. ההמון נדחק וברח בבהלה. ומתוך אנקות הנדחקים והנרמסים תחת רגלי הבורחים, נשמעו קולות אחרים.

– תפשׂוּ את המרצח! תפשׂוּהו!

על הארץ שכב איש זקן דקור, מתבּוֹסס בדמו. מפרפר ביסוריו וגוע. כעשׂרים אמה ממנו, נאבקו שני אנשים. האחד תפשׂ בידו את צוַאר האחר וחנקו בכול כוחו. בעודנו מרעים בקולו:

– בן בליעל! אתה הרוצח! ראיתי!

קול זה יצא מפי יהודה.

הנחנק פרפר רגע בעינים יוצאות מחוריהן, כאילו כבר בא קצו. אולם בהרגישו, כי יד התופשׂ בו רפתה מעט, השתמט ממנה, וכהרף עין הבריקה בידו סכון ממוֹרטה.

אך יהודה תפשׂו בזרועו ולחצה בכוח. הרוצח הוציא קול אנחה מעצמת הכאב והשמיט את סכינו מידו.

בינתים פּגה חרדת ההמון, אשר שב אל מקום הרצח. הכול התפלאו לגבורת יהודה. רבים קרבו אל הרוצח ואמרו לכלות בו חמתם. אולם פתאום נסוגו אחור. כי נשמעו קולות קוראים:

– הזהרו מנקמת הסיקריים!

– אל תגעוּ בו!

אנשים אחדים, חברי הרוצח, נחפזו מתוך ההמון וקראו:

– נקי הוא!

– ידיו לא שפכו את הדם!

יהודה הרים את הסכין מעל הארץ ונוֹפף אותה לעיני כול.

– הנה! מגוֹאלה בדם!

ברגע זה השתמט הרוצח ורצה להתחמק ולהבּלע בתוך ההמון, אולם יהודה קפץ אחריו ותפשׂו בערפּוֹ. חברי הרוצח התנפלו על יהודה, אבל הוא הגין על עצמו בסכין, שבידו השׂמאלית, וימינו לא הרפתה מעוֹרף הרוצח. גם ליהודה נמצאו חברים טובים שהתפלאו על גבורתו ועמדו לצדו. אולם חברי הרוצח רבו מרגע לרגע. פניהם הפיצו אימים. הם קראו בקול מצוה:

– הרף ממנו כרגע! הרף!

אחדים משוטרי בית המקדש מיהרו לקול המהומה, אך נעצרו פתאום מלכת, כי יראו לגשת אל מקום המעשׂה. מרחוק הכירו בחבר הסיקריים, אנשי חמס אלה, אשר סכינים תלויות להם בסתר מתחת למדיהם.

רבים היו החללים, שהפילו סכינים אלה בחוצות ירושלים. מעשׂי הרצח בחצר המקדש היו מעשׂים שבכל יום. השוטרים ידעו היטב כי הסיקריים נוקמים בכל מי שעומד בדרכם, לכן נדו בראשם ליהודה, שהעיז להתגרות בהם. זר הוא, חשבו בלבם, ואינו יודע, כי סופו להדקר במקום אין רואים או בצפיפות ההמון, כמו שנדקר הזקן.

עוד זמן מה הגין יהודה על עצמו בסכין שבידו, לבל יתקרבו אליו חברי הרוצח. הוא ראה את הסכנה הנשקפת לו, וכבר רצה להרפּוֹת מעוֹרף הרוצח. אולם ברגע זה נשמעו קולות:

– הרוֹמיים! הרוֹמיים הולכים!

לשמע הקול נפוץ כל הקהל ממקום הבהלה. כל אחד ירא לנפשו, פן יחשדו הרוֹמיים גם בו ויאסרוהו. חברי הרוצח היו הראשונים, שברחו ונבלעו בתוך ההמון המתרחק ונמוֹג. רק יהודה נשאר על עמדו, באחזו את הרוצח הנדהם לשמועה. אז נגשו אליהם שוטרי בית המקדש, בראותם, כי אין עוד סכנה נשקפת להם. לכן מהרו לצאת ידי חובתם בעיני הרוֹמיים ההולכים וקרבים.

זה היה אלבינוס הנציב בעצמו בראש החילים הרוֹמיים. השמועה על דבר השער המזרחי, שנפתח מאליו, הבהילה גם אותו לבוא ולראות בעיניו את מקום המחזה. הוא רכב על סוס לבן בלוית פרשים אחדים. אחריהם הלכה פלוגת צבא.

השתוֹממוּת קלה וצחוק של רצון נראו על פני אלבינוס בראותו את הרוצח.

– ידעיה! – קרא – שוב נפלת בידי!

– חף אנוכי מפשע! לא עשׂיתי מאום!

– אל תנסה להצטדק – הפסיקו אלבינוס בקול רך, כמדבר לילד שובב וחביב, ועיניו הקטנות והערומות נוצצו מגיל – אמוֹר נא לי, מי הוא הנרצח, ומפני מה הרגת אותו?

בשאלוֹ, הראה בידו על החלל, שנח מרחוק. סביבו עמדו בני משפחתו ומכיריו, שנבהלו לבוא למקום האסון והקיפו את המת ביללות ואנחות מחרידות.

– לא הרגתי אותו, ואינני מכירו! – ענה הרוצח.

– עוד תאמר לי, ידעיה! תודֶה לפני אחרי כן – חייך אלבּינוּס ועל פניו המלאים והגסים, שהעידו, כי אכזריות ושוד הם שעשוּעי נפשו, נראתה נחת עוֹנג.

יהודה עמד נדהם למראה אלבינוס ולבו חרד בקרבו. הוא נפל בפח. עוד מעט יכירנו אלבינוס. ודאי יכירנו. בעצם ידיו המיט עליו רעה כזוֹ! למה לא עזב את הרוצח בשמעו, כי הרוֹמיים הולכים? למה לא ברח עם כל ההמון?

הוא התאמץ למצוא תחבולה לצאת מן המצר, אולם מפלט לא היה לו. הצבא הקוף גם אותו יחד עם הרוצח.

– האתה תפשׂת אותו? – פנה אלבינוס אל יהודה.

– כן. ענה יהודה והתאמץ להסתיר את מבוכתו.

– איש אמיץ רוח הנך! – הילל אותו אלבינוס. ואחרי הסתכלו בו רגע אמר:

– פניך אינם זרים לי. חושב אנוכי, כי נפגשנו באחד המקומות.

יהודה לא ענהו. מבוכתו גדלה. בלב פועם חיכה לשמוע את המלים: יהודה! עבדי שברח! הכרתיך! אולם אלבינוס פנה לצד הרוצח. לוּ היה מתבונן עוד זמן מה ביהודה, ודאי היה נזכר בו ומכירוֹ. אולם הוא היה מסור כולו לתאוַת הבצע שעיורה את עיניו. מאושר היה, כי ידעיה שוב נפל בידיו. זה כבר לא קיבל מידי חברי ידעיה כופר רב לפּדיוֹן נפשו. וכמה ידרוש מהם הפעם? בטוח היה, כי יתנו לו כל כופר שישית עליו. חבריו לא ינוחו ולא ישקטו עד שיפדוהו מידו.

בין כה וכה נגשו קרובי הנרצח אל אלבינוס. אחדים מהם הכירו את הרוצח והרימו קולות זועה.

– זה הוא הסיקרי הבליעל!

– הוא הרוצח!

אלבינוס לא הספיק לשמוע דברים ברורים על פרטי הרצח, כי בני משפחת הנרצח התנפלו על ידעיה בהתמרמרות חֵמה לקרעו לגזרים. הרוֹמיים עצרו בעדם. זמן רב נאבקו אתם, עד אשר עלה בידם להציל

את הסיקרי מידיהם, כשהוא מוכה ופצוע. שעת מבוכה זוֹ עמדה ליהודה: הוא חמק בין האנשים, שהתרוצצו בשאון ונעלם בלי שהרגישו בבריחתו.

אחרי ששקטו הרוחות והושב הסדר היה אלבינוס הראשון שקרא:

– העד איננו! איהוּ?

כל העינים חפשׂו מסביב.

– איננו!

– למה ברח? – התפלא אלבינוס.

– כי עד שקר הוא! – ענה הרוצח.

– דום! – נתן עליו אלבינוס בקולו.

רק שקר טפל עלי! הוא הרוצח! – ענה הסיקרי מבלי שׂים לב לכעסו של אלבינוס.

שוטרי בית המקדש צֻוו למהר ולמצוא את יהודה. גם מחיל הרוֹמיים נפוצו אחדים בקרבת המקום לחפשׂ אחריו. רבבות עולים כיסו מרחוק את פני כל הככר. לא קל היה להכיר ולהבדיל זקן שחור אחד בתוך ים של זקנים שחורים ופנים שזופים, וגם הכּוּתנות והטליתות היו דומות אלה לאלה.

אחרי זמן מה שבו הרודפים ריקם. כל עמלם למצוא את הנעלם, היה לשוא,

 

ז    🔗

לא רק הרוֹמיים לא הרגישו בהתחמקותו של יהודה, אלא גם כל ההמון הרב, שעמד בככר וביניהם גם סיקריים רבים, חברי ידעיה. עיני כולם היו נשׂואות אל אלבינוס ואל חייליו ואזניהם היו נטויות אל יללות קרובי הנרצח.

יהודה נבלע בתוך ההמון והתרחק מן המקום. הוא ידע היטב, כי סכנת מות צפויה לו עתה ממקום אחר, מידי הסיקריים. ודאי אורבים הם לו עתה ושומרים את צעדיו. אך הוא לא יוכל להזהר מפניהם, כי לא יכירם. אולם לא הרבה להרהר בסכנה זו. לבו רחב, כי נפטר מלפני אלבינוס, על כן הוסיף לתור לו דרך בתוך ההמון המתנועע ומצטופף סביבו. פתאום הרגיש נגיעת יד קלה בשכמו. הוא הפנה את ראשו וראה לפניו איש אמיץ מראה, רחב חזה, בעל זקן שחור וקצר, המביט אליו בעיני ידידות.

– בן חיל אתה! – פנה אליו הזר בלחש, למען לא ישמעו אחרים – הפלאתני בגבורתך! אמצא נא חן בעיניך ואהיה לך חבר בעת צרתך.

יהודה התבונן במדבר אליו. מבנה גופו היה חסון, לבוש היה בגדי פועל וידיו הנקשות והשריריות העידו, כי רגיל הוא לעבודה קשה.

– שמעון שמי, בן גיוֹרא, ונגר אנוכי – התוַדע אליו האיש הצעיר, בראותו כי יהודה מביט אליו משתאה ומחריש. – ראיתיך בעזבך את מקום הרוֹמיים ומהרתי אחריך. הכרתי, כי זר הנך בירושלים ושׂונאיך רבים. היש לך מקום סתר מעיני הסיקריים הנוקמים?

יהודה הושיט לו את ידו.

– רב תודות על טובך! למה ישרתי בעיניך?

– על גבורתך ואומץ לבך – ענהו שמעון – כוח ברזל בידיך, אם גברת על איש אלים כמו ידעיה. ראיתי והשתוֹממתי.

– המכּיר הנך את ידעיה?

– כן. עבדתי אתו יחד שנים אחדות. חברי היה.

– חברך?

– אמרתי כי היה חברי – ענה שמעון בחיוך קל – אולי תחשדני, כי בחלקות אדבר אליך, למען נקום ממך את נקמתו?

– לא אחשדך – ענה יהודה, בהתבוֹננוֹ בפני שמעון המפיקים ידידות נאמנה.

– אשׂמח מאד כי בוטח אתה בי – אמר שמעון – ולוּ הסתרתי בחוּבּי מחשבה רעה, כי עתה לא נגעה ידי בשכמך. ראה את זה! – ובדברו, הוציא סכין מתחת לבגדוֹ.

– הגם אתה סיקרי? – שאל יהודה בחשד.

– לא.

– ולמה הסכין?

– לנקום מאויבים ולהגן על עצמי ועל אחרים.

עוד בכפר מולדתו שמע יהודה על הסיקריים ושׂנאם בלבו. מפה לאוזן עברו השמועות על מעשׂי הרצח שעשׂו, כי מתנפלים הסיקריים על יקירי ירושלים והורגים אותם בסתר. כי אורבים הם בדרכים וחומסים עוברי אורח, וכי מחלקים הם שלל עם פקידי הרוֹמיים, לבל יפריעום ממעשׂיהם. כאלה וכאלה ספרו הרועים והאכרים, וכל השומע חרד תחתיו, חרק שִנים וקילל קללות נמרצות את המרצחים האלה, מחריבי הארץ. בעיני יהודה היה כל סיקרי שודד ומרצח. וכל מי שסכין תקועה לו בסתר, היה בעיניו סיקרי. שמעון העמיר את יהודה על טעותו במחשבתו זאת.

– גם אתה סיקרי, אם נלחם אתה נגד הרומיים ונגד הנכנעים להם.

– סיקרי? – תמה יהודה.

– ככה יקראו לך בירושלים כל בני משפחת הכהנים הגדולים, כל המיוּחסים והעשירים, וכל מי שחס על משׂרתו או על רכושו. – הוסיף שמעון לבאר לו – הם אינם מבדילים בין רוצח נפשות ובין המחרף את נפשו לפרוק את עוֹל הרוֹמיים. יש שהשופטים מעלימים עין משודדי דרכים ורודפים באף את הקנאים אוהבי החרות. אלה האחרונים מסוכנים בעיניהם יותר מן הראשונים.

שמעון הפסיק פתאום, כי התבונן סביבו ולחש ליהודה:

– נשובה על עקבותינו! מחפשׂים אחריך!

– חברי ידעיה?

– כן. הולכים ומתקרבים. נפוצים הם בתוך ההמון ומחפשׂים. בלי דבּר דבר נמשך יהודה אחרי שמעון ולבו מלא תודה למלאך המושיע, שבא אליו פתאום. הוא התבונן בתנועותיו של שמעון, שעמד בכל פעם מלכת ותר בעיניו מסביבו. הוא הרגיש, כי נפשו מתקשרת אל האיש המצוין הזה. ככה הלכו הלוך והתרחק, כבר עזבו אחריהם את דוחק ההמונים בחצרות המקדש, ובדרכים עקלקלות ובסמטאות ריקות מאדם הלכו לצאת מן העיר התחתונה.

בבואם אל השוק הגדול, אשר בעיר העליונה, הוביל אותו שמעון אל רחוב צר ומרופש, אשר בתיו קטנים ורעוּעים כשׂרידי חרבות, כמו נטשוּם בעליהם מזה כמה שנים. הם התקרבו אל אחת החורבות האלה. גגה היה מרוּסק ומלא פרצים, גם אבני קירותיה היו סדוקות ומכוסות אזוֹב, וחרוּלים צמחו בסדקים. זה היה בית אוכל לפועלים ולשׂכירי יום. רהיטיו היו רק ספסלים ארוכים. שעמדו אצל הכתלים וגם באמצע החדר. עם בוא הלילה הוצאו כל הספסלים האלה, כי המקום שימש גם מלון אוֹרחים. אז מלאה הרצפה אנשים סרוחים על תרמיליהם מתחת לבגדיהם. רבבות העולים היו מקור פרנסה לתושבי ירושלים, וכל בעל זוית או מרתף היה מכניס אורחים, ומהם התפרנס. אבל בשעה זוֹ לא היה איש בבית. שמעון נגש אל פתח הדלת, אשר שם המעלות המובילות באפלה אל עלית הגג, וקרא בקול. אחרי רגעים אחדים הופיעה בפתח אשה צעירה, לבושה כוּתנת ארוכה וסנור חגור על מתניה. שמעון ברך אותה, שאל על בעלה, אם בביתו הוא. גם שאל על אנשים אחדים, אם כבר היו פה. היא ענתה לו על שאלותיו, ואז ביקש ממנה לחם, גבינה וחלב. האשה יצאה מן החדר ושמעון פנה אל יהודה:

– פה בטוח אתה מפחד אויב. בעל הבית הזה הוא חברי וידידי הנאמן. בנאי הוא ויחדיו עבדנו בבניני המקדש.

שניהם ישבו על ספסל אחד, סמוך לפתח הבית. שמעון ישב בקצה הספסל ובדברו אל יהודה התבונן אל האנשים ההולכים ועוברים מרחוק.

– אם יבואו חברי ידעיה עד הנה לחפשׂ אחריך, נעלה אל עלית הגג, מקום משכנו של בעל הבית, ושם לא תמצאך כל עין אורבת.

– אמרת, כי בעיני הכהנים והעשירים נחשב לסיקרי כל השׂונא את רוֹמי והאוהב חרות, – פנה יהודה אל חברו – ומי המה הסיקריים המרצחים? עד מתי ישפכו דם חנם? ולמה לא תבערו את הרע מקרבכם?

– קשה הדבר מאד – ענה שמעון – מנאוֹת הרועים הנך בא, מהרי יהודה השאננים, ואינך יודע את המצב בירושלים. כבר בּיערנו רבים מן הסיקריים, אולם אחרים באים תחתיהם. מיום ליום מתרבים המה. גם בלבם גדולה המרירות למראה השפלוּת והעול המדכאים את הארץ. גם הם נכונים למסור את נפשם על חרות העם. אולם היאוש שגבר בהם, העבירם על דעתם, ובהציק הרעב לילדיהם, כאשר אפסה מלבם התקוה לראות את החיים מיוסדים על צדק וחופש וסדרים נכונים, נעשׂו לשודדים וחומסים, הדואגים לעצמם, למצוא ולחלק שלל. אנחנו חדלנו מהלחם בהם, אף כי מרבים הם את המבוכה בארץ. ואם נבער מהם כהנה וכהנה, המזה נוָשע? רעת הארץ המה, אבל לא מקור הרעה. המקור הוא במקום אחר, והוא הולך ומתגדל, הולך ומתפרץ. וגליו מכים בעוז, עד שיביאו כליוֹן חרוץ. היודע אתה את המקור?

שמעון הפסיק רגע ולא ענה על שאלתו ששאל. גם יהודה החריש, כי תאב לשמוע עוד. שמעון נמלך בלבו, אם להוסיף ולדבר או לחדול עד עת מצוא.

ראש חבר קנאים היה שמעון. חברות כאלה היו רבות בירושלים ובסביבותיה. הקנאים למדו בסתר טכסיסי מלחמה והתרגלו בהם. ושבועה נשבעו להלחם בכל צוררי יהודה. הארץ היתה מוקפת שׂונאים מכל צד. הסורים ממזרח, הצידוֹנים והיונים מצפון ומים, הערבים מנגב, השומרונים – בלב הארץ, בין יהודה והגליל, ועל כולם – צפָּרני הנשר הרוֹמי. מפעם לפעם התגודדו הקנאים גדודים גדודים והלכו למקומות שונים להגן על אחיהם או להתנפל על ערי שונאיהם ולהחריבן. שמעון היה רוכש לגדודו חברים חדשים מקרב העולים בימי החגים, מבין הרועים והאכרים הצעירים מלאי כוח עלומים. בהיותו דברן מוֹכיח, איש עליז ונאמן רוח, השפיע על צעירים רבים ומשכם אחריו. ולא יפלא, אם גבורת יהודה קנתה את לבו. הוא דבק ביהודה, אולם ירא להגיד לו תיכף מי הוא, פן יבהל יהודה ויתרחק ממנו. הוא ידע את טבע האכרים והרועים בהרי יהודה. שקטים הם ותמימים יותר מדי. קדושת בית המקדש, הנטועה בעומק נפשם, מרחפת לנגד עיניהם ואופפת על כל העיר ירושלים. על חומותיה, בתיה ואנשיה. את הכל מעריצים הם ברגשי קודש וכבוד. הכהנים, חברי הסנהדרין ומפרשי התורה הם בעיניהם כקדושים, כמצווֹת התורה עצמה. שמעון הרגיש בתמימות הרעננה של יהודה וירא לנגוע בה נגיעת פתאום. הוא התבונן אל שקט פניו והתפלא בלבו. אף צל של פחד לא עבר עליו כאילו לא קרהו חיום כל דבר וכל סכנה לא נשקפת לו. והרי הוא עצמו, שמעון, הרגיל במלחמות ובחירוף נפש, מפחד מפני נקמת חברי ידעיה. לעומת הגבורה הנפלאה, השוכנת בנפש הצעיר הזה, ראה שמעון את עצמו שפל וחלש. ומה נכספה נפשו לשמוע מפי יהודה: חברך אני לעולם ודרכך – דרכי לנצח.

בעלת הבית נכנסה, הגישה את האוכל ויצאה. יהודה התחיל לאכול בתאבון, כי רעב היה מאד. באכלו נזכר, כי השאיר את סלו באחד מבתי המלון שבעיר התחתונה, אשר סר שמה יחד עם עולים אחרים.

– עלי ללכת להביא הנה את סלי – אמר יהודה.

– לא תלך עתה! – יעצו שמעון – ודאי צרכי אוכל בסלך, ולמה הם לך? כל מַחסורך עלי!

– האם לא אצא החוצה לראות את ירושלים? – תמה יהודה.

– עוד תצא! עוד תצא! – צחק שמעון – יעברו נא רגעי הזעם.

יהודה החריש, כאלו חשב על פירוש הדברים “רגעי הזעם” והוסיף לאכול. שמעון לא נגע עוד באוכל שלפניו. הוא גמר בלבו להמשיך את דבריו.

דברתי על מקור הרעה – פתח שמעון ונזהר בדבורו – אם תשהה בירושלים זמן מה, יגָלה לך מקור זה בכל מוראו. שאלת אותי על הסיקריים המרצחים. אלה המה פרי העוֹני הגדול והלחץ השוררים בעיר. למן העת שנגמר בנין המקדש, בנינו של הורדוס, רבו מחוּסרי העבודה וחסרי הלחם בירושלים. כעשרים אלף פועלים הולכים בטל. כל אלה העניים חיו עד עתה על קוּפּת הצדקה של המקדש. וקופה זוֹ היתה תמיד מלאה. כי אליה זרם הכסף מכל קצוֹת העולם. מבּבל, ממצרים, מכּוּש ומכל הארצות והאיים הרחוקים, אשר שם נמצאים בני יהודה. ביד רחבה שלחו היהודים את נדבותיהם. כל שמחת לבם בארצות פזוריהם היתה, לתמוך בכלכלת המקדש ובתושבי ירושלים העניים. עד שבא העבד האדומי, הורדוס, ושלח את ידו אל הקופה הזאת.

– ידעתי – אמר יהודה – עוד בילדותי שמעתי על כל תועבותיו.

– אולם דבר אחד טוב נמצא בעבד הרוצח הזה – הוסיף שמעון – הוא הביא על הארץ כליוֹן אולם גם עבודה. ומי שלא נפל חלל מתגרת שגעונו האכזרי, מצא עבודה וכלכלה. מלבד בנין המקדש ציווה להקים הרבה חומות, מבצרים והיכלים בכל פינות הארץ. כל מי, שנשאר בחיים, היו ידיו מלאות עבודה. ובימי רעב גדול הביא הורדוס לחם ממצרים. בכסף אשר גזל מאוצר המקדש כלכל את הרעבים בלחם. זאת היא סיבת החזיון, למה האריך ימים על כסא מלכותו. העם לא התקומם נגדו בכל עוז כי טרוד היה בעבודה, אשר בה מצא את מחיתו. אבל, אחרי מותו של הורדוס, מוסיפים הבאים אחריו ללכת רק בדרכו האחת – גוזלים הם מאוצר המקדש, אולם עבודה אינם נותנים. פקידי רוֹמי אורבים בדרכים לצירי היהודים, המביאים את הכסף למקדש, וגוזלים אותו מהם. ואת השאר בוזזים הכוהנים הגדולים והממונים שלהם.

– הכהנים? – שאל יהודה – הלא מוציאים לעבודת המקדש?

– כן. לעבודת המקדש – חיך שמעון – הטרם שמעת, כי הכהוּנה הגדולה נקנית בכסף מלא מידי אגריפס אד מידי הנציבים? האם לא תדע, כי מתחלפים הכהנים הגדולים מדי שנה, וטרם הוציא האחד את שנתו בא השני על מקומו? ומה יעשה כהן גדול במשך שנה אחת, אם לא שימלא את כיסיו חלף הכסף הרב שנתן בעבור הכהונה? הידאג לעניים או לפועלים הבטלים? תחת לכלכל את הרעבים, מוצצים הם את לשדם. חובטים את העם במקלות ומוציאים מידו את המסים והתרומות.

שמעון התבונן בפני יהודה ושמח בלבו, בראותו, כי דבריו פעלו. דבר מה העיב על שקט רוחו של יהודה וניכר היה, כי מצטער הוא לשמע הדברים.

– הנה מקור הרעה, והנה מוצא הסיקריים – הוסוף שמעון – אָפסה האמונה מלבות יושבי ירושלים. רואים הם את הרוֹמיים רומסים כל קודש ומַטים משפט, וגדולי יהודה מחניפים להם ואלהים עזבם. מאַין יבוא עזרם?

פתאום הופיע בפתח הדלת בעל הבית. בראותו את שמעון קרא אליו בשׂמחה ובתמהון:

לא ידעתי, כי פה הנך, שמעון! העת עתה לשבת בבית?

– עם האורח הזה סרתי לפת שחרית – ענהו שמעון, בהראותו על יהודה – איש בשוֹרה הנך יחזקאל! מה בפיך?

יחזקאל לא שׂם לבו אל יהודה, כי אָץ בדבריו, ופנה אל שמעון:

– היודע הנך, מה קרה היום לידעיה?

– כן. הוא דקר נפש ונפל שנית בידי אלבּינוס.

– כבר שמעת על כך?

– ראיתי בעיני.

– הראית גם את האיש, אשר תפשו בכפו?

– ראיתיו!

יחזקאל השתומם.

– גם את הגבור הזה ראית? היודע הנך מי הוא?

– לא! זאת לא אדע! – ענה שמעון בצחוק קל. גם על שפתי יהודה רחף הצחוק.

יחזקאל לא הרגיש בצחוקם וקרא:

– עתה מחפשים את האיש בכל פינות ירושלים.

– חברי ידעיה? – שאל שמעון.

– אלבינוס!

– אלבינוס? למה? מפני שנעלם ולא רצה להעיד על ידעיה?

יחזקאל עמד רגע קטן ונע בראשו לשמעון.

– אמרת, כי ראית בעיניך, ולבסוף אינך יודע מאומה.

הלא אתמול הרג האיש שלשה חיילים רוֹמיים סמוך להרי חברון.

– שמעון נרתע על מקומו, העיף את עינו על יהודה הנבהל ושאל:

– מאין נודע הדבר?

– איש גבור זה הוא עבדו של אלבינוס. עבד שברח ממנו לפני שלש שנים. ואתמול, אחרי שהרג את שלשת הרוֹמיים, נתפש בידי חיילים אחדים, חברי ההרוגים. הם אסרו אותו ואת אביו בכבלים. אולם אחרי כן עלה בידו להחלץ ולברוח.

שמעון לא שמע את הדברים האחרונים. פתאום קם ממקומו, נפל על צוארי יהודה. חבקו ונשק לו.

– יהודה! היקר באדם! לא גלית את אזני עד עתה! האמת הדבר?

יחזקאל נבוך למראה עיניו. כאשר נודע לו הדבר, מיהר גם הוא ללחוץ את ידי יהודה.

– בוא נא אח יקר – קרא יחזקאל – חַייך תלויים לך מנגד. בוא נא אתי, גלח את זקנך והחלף את בגדיך. מה מאוּשר אנכי כי גג ביתי יהי סתר לך!

ושלשתם מהרו לעלות לעלית הגג.

 

ח    🔗

כמשוגע היה אלבינוס, בשמעו מפי קריוס את הבשורה על דבר שלשת החללים. הוא חרד תחתיו, רגז וקלל, ומראהו כמראה חיה טורפת, הנכונה להתנפל על כל הקרוב אליה.

– דמם בראשם! – קרא אלבינוס וידו אחזה בעורף קריוס לחַנקו – הבוז לכם, כלבים!

אולם כרגע הרפה ממנו. כעסו על עצמו הסיח את דעתו מקריוס ומחבריו, האשמים בבריחת יהודה. הוא ראה את עצמו חייב יותר מהם.

– איפוא היו עיני? נהם ומרט את פניו בידיו – מדוע לא הכרתיהו?

– ההיה פה העבד? – שאל אחד הפקידים.

– לפני ולפניכם עמד לפני רגעים מספר! הלא הוא שתפש את הרוצח ואחר נעלם.

כולם נדהמו למשמע אזנם.

– בן מות אנכי! לנקר את עיני! – הוסיף אלבינוס לנהום כמשוגע – למה לא הכרתיהו?

– אנכי אכירנו! – אמר קריוס – נשבע אנכי, כי לא אנוח עד אם אתפשׂהו. לולא חברי שמנעוני, ברצותם להביאו חי לפניך, כי עתה הבאתי לך את ראשו הכרות.

דברי קריוס הרגיעו מעט את אלבינוס.

– לחפש אחריו! בכברה כבּר את כל ירושלים עד שתביא לפני את העבד הזה.

הוא ציווה לקרוא אליו את ראשי השוטרים שבחצר המקדש ואת ראשי שומרי העיר. בקצף ובאיומים גזר עליהם וגם הבטיח שכר טוב למי שיתפוש את הרוצח.

והחיפושים החלו. כל העיר נבוכה פתאום. הבהלה גדולה. עולי הרגל נסו איש לעברו. הרוֹמיים והשוטרים דלקו אחריהם. חפשו בכל בית ובכל מלון־אורחים. עד מהרה מלאו חוצות העיר נתפשים מוּבלים בידי תופשיהם, כל צעיר גבוה בעל זקן שחור ולבוש כתונת איכר, נתפש והובל.

האומללים התחננו אל שוביהם כי יניחום לנפשם, כי נקיים המה, אולם הם הוכו מכות אכזריות והובאו לפני אלבינוס, אל בירת אַנטוניה.

כל היום ארך הציד והרוצח לא נמצא. אלבינוס כבר נואש מתפשו. אולם, כעסו חלף לאטו.

– אנשים כיהודה אינם נעלמים לזמן רב – התנחם בלבו – עוד יפול בידי.

הוא שחרר את קריוס מעבודתו בצבא ומינה אותו מרגל חרש, פקד עליו להחליף את בגדיו בבגדי אזרח, לישב בירושלים ולארוב ליהודה. ועוד דבר אחד הניח את דעת אלבינוס. כי באו אליו שני שליחי הסיקריים לפדות את ידעיה.

תאוותו לכסף השכיחה את כל כעסו. ובשמעו את הסכום המוצע לפניו, חמש ככרי כסף, שמח בלבו, אולם התאמץ להעמיד פנים נרגזים.

– לא! גם בעד עשר ככרות לא אוציאנו.

– אדוננו הנציב ילעג לנו! – העיר אחד השליחים.

– לא אלעג.

– כופר רב כזה, מפני מה?

– מפני שנפל בידי בשניה. ומפני שאחיכם יתרעמו עלי. יקללו אותי, כי אַטה משפט ואוציא מרצחים חפשי.

– איש מאחינו לא יתרעם! הלא נקי הוא ידעיה!

– נקי?

– לפי תורת עמנו – ענה אחד השליחים, ערום כנחד, ברמזו בעיניו לאלבינוס – לא יחשוד איש באדוננו ולא יאמר כי סילף משפט. הלא העד האחד, שתפש את ידעיה, נעלם ואיננו. ואם יגלו מצפוניו ויובא לפני השופטים, יבואו עדים רבים ויעידו כי לא ידעיה הרוצח, אלא העד האלמוני.

דברים אלה פעלו על לב אלבינוס, ומחשבה חדשת נצנצה במוחו.

– מוטב! אנכי אקבל את הכסף אך בתנאי, שידעיה ירגל את יהודה. והיה, אם יתפשהו וימסרהו לידי, אשיב לו את כּפרו וגם יקבל שכר טוב.

באותו היום לפנות ערב הוצא ידעיה לחפשי. אלבינוס הלך בעצמו אל בור הכלא וציווה להתיר את כבליו. ידעיה הבטיחהו כי לא ישקוט עד אם גילה את מקום סתרו של יהודה.

– התאמץ למסרו לידי! – אמר לו אלבינוס בהפרדו ממנו – היה לבן חיל ושׂכרך הרבה, אם תמצא חן בעיני.

באותו ערב, לפני נסעו לקיסריה, קרא אליו אלבינוס את ראשי השוטרים והשופטים בירושלים והודיע להם כי יצא ידעיה לחפשי. הוא אמר להם, כי נוֹכח, שרק לחנם אסר את ידעיה, כי האיש חף מפשע. אשם במעשה הרצח הוא זה שטפל עליו את החטא, זה עבדו שברח. לסוף ציווה עליהם לבל יעמדו לשטן על דרכו של ידעיה. והיה כאשר יעלה בידו למצוא את יהודה, יצא משפט הרצח גלוי לכל העם.

ראשי השוטרים והשופטים שמעו את דבריו בהכנעה. מתוך מצב רוחו המרומם של אלבינוס, הבינו, כי כיסו מלא זהב, כופר־נפש ידעיה, ולא הרשיעוהו בלבם.

נציב רוֹמי הנהו! גם הנציבים הרבים שקדמוהו לא היו טובים ממנו. מתאַוה הוא לבצע! הן גם היהודים, שליטי הארץ, גם בהם דבקה תאוָה זאת. מן הכהן הגדול עד לקטן הפקידים, הממונה על מכס צרכי אוכל בשוק, כולם רודפי בצע. לכן החזיקו עוד טובה לאלבינוס, כי מחלק הוא שלל עם שודדים ומסית את דעתו מבּזות את קדשי היהודים.

חברי ידעיה חיכו לו אצל שער בית האסורים, וקבלו את פניו בשמחה, גם פני ידעיה היו עליזים והביעו תודה לחבריו. רק בזכרו, מה עבר עליו היום, התקדרו פניו ושאל במרירות:

– לא עלה בידיכם לתפוש את הנבל?

– נעלמו עקבותיו.

– יבוא הרקב בעצמותיכם! – קללם ידעיה בהניפו את אגרופו למולם – ההוכיתם בסנורים? הלא תבושו! אתם הרבים והוא האחד! אתם שודדי ירושלים, היודעים כל חור ופינה נסתרה, והוא – איכר זר, אשר את פי ילדים ישאל לאן יפנה, כי לא ידע את דרכו.

חבריו הורידו את ראשיהם בשמעם את הדברים הקשים מפי מנהיגם. גם להם חרה היטב הדבר ולא יכלו לזכות את עצמם מאשמתם הגדולה. אחד מהם התנחם ואמר:

– יבושו גם הרוֹמיים! הלא רמס כתולעים שלשה מגבוריהם, הם אף תפשו אותו והוא נחלץ מידיהם.

– אל תשימוהו איכר פשוט! – העיר השני – הנה בלעה אותו ירושלים ומחתה כל זכר לו – אות הוא, כי איננו זר בתוכה. הלא חפשנוהו כל היום! הלא בדקו אחריו כל השומרים והשוטרים בעיר!

זכר שלשת חללי הרומיים שמח את לב ידעיה. עוד בשבתו בכלא, הגה לבו חיבה והערצה לגבור זה, אף כי הרע לו ומסרוהו לידי אלבינוס. אם יושע מידי אלבינוס ויתפוש את הגבור – כך חשב, – ילחץ את ידיו על מעשה גבורתו ורק אחר כך ינקום את נקמתו ממנו. הסיקריים שנאו את הרוֹמיים תכלית שנאה. אם כי חלקו אתם יחד את השלל. ולוּ הופיע איש חיל והרים את נס המרד נגד הרומיים, כי היו הראשונים לצאת למלחמה זוֹ בחרוף נפש.

– גם אם נתפוש אותו וינקם – אמר ידעיה – הן תהיה זאת רק נקמת הדם. ומה מאד חפצתי, כי יושב לנו גם הכסף. כופר נפשי, אשר נתתם.

– הלא אלבינוס הבטיח להשיב את הכסף וגם ליתן שכר, אם נמסרנו לידו?

– אלבינוס? – קרא ידעיה – המידי גנב זה תקווּ לשילומים? תפשו את יהודה והביאוהו לפניו! מה יתן לכם? רק צחוק רמיה תראו בעיניו, ותודת נבל תשמעו מפיו. ואם תתעקשו לדרוש את שכרו שהבטיח, יבחר לכם עמודים טובים להצָלב.

בעיני יושבי ירושלים היה אלבינוס ראש השודדים, כאילו שוּלח מרומי רק לתכלית זוֹ, לחלק שלל עם כל גנב ורוצח.

מפעם לפעם בא מקיסריה, עיר מושב הנציבים, עשה זמן מה בירושלים ואחרי כן שב לקיסריה כבד בכסף ובזהב.

הסיקריים נלאו מחלק אתו שלל. כל מה שרכשו ממעשי השוד, עבר לידי אלבינוס ולהם לא נשאר כמעט מאומה. חבר שנתפש בכף היה נפדה מידו בכסף מלא. רבים, שלא השיגה ידם לשלם את כפרם, הומתו באכזריות. ואז היה מתפאר אלבינוס במעשה צדקתו, כי מגן הוא על חיי התושבים ועל רכושם ומבער את השודדים מקרבם.

מצב הכלכלה בירושלים היה נורא. הרעב גבר מיום ליום. אלפי פועלים היו מחוסרי עבודה ורבים מביניהם היו לשודדים. מקור שללם היו רבבות העולים לירושלים שלש פעמים בשנה. אלה, שהביאו אתם מתבואות אדמתם, או כסף לקנות דברים שונים בעיר. אבל משהתרבו השודדים התמעטו העולים. רק האכרים והרועים העניים הוסיפו לעלות. בעלי האחוזות, הסוחרים והאמידים יראו לנפשם ולרכושם. מסיבה זוֹ נסתם לאטו מקור המחיה בירושלים. סוחרי השוָקים הרבים, התדלדלו מאפס קונים. בעלי המלאכה, פועליהם ושכיריהם שבתו מאין עבודה. הרעב נגע גם בהמוני העם, שהיו מתפרנסים עד כה מן העולים. הם נמקו בענים או התחברו לחברות הגנבים והשודדים. התקוָה האחת למצוא עבודה היתה באגריפס המלך. כמו הורדוס זקנו, כן גם הוא נתן אל לבו לפאר את בנין בית המקדש ולהרימו מעלה בעשרים אמה. וכבר הביא ארזים וחמרי בנין מארצות שונות. אפס העבודה לא החלה. טרוד היה אגריפס בנסיעותיו לאנטיוכיה או לאלכּסנדריה, לקבל שם פני אורחים חשובים, שרי רוֹמי גבוהים, או ששהה בארצות מלכותו בעבר הירדן, אשר ניתנו לו בחסד הקיסר של רוֹמי. בין כה וכה גדלה המבוכה בארץ. הרעבים צעקו ללחם, השדודים קראו לעזרה, גובי המכס והתרומות הכוּ את העם בשוֹטים והעלוּקה הרוֹמית מצצה בכל עוֹז.

ידעיה וחבריו הלכו אל בית היין, אשר ברחוב נדח. שם חיכו להם כבר חברים אחרים. אל בית־היין נכנס גם יחזקאל. כל היום ארב בחוצות העיר, לדעת עד כמה גדולה הסכנה הנשקפת לשלום יהודה. ובהוָדע לו, כי יצא ידעיה חפשי, הלך למצאו, לתהוֹת על קנקנו, מה בדעתו לעשות. יחזקאל הכיר היטב את ידעיה. שנים אחדות עבדו יחדו בחצרות המקדש ותמיד רבו ביניהם על דעותיהם, שהיו שונות כמו תכונות נפשם. ידעיה היה נרגָן ומהיר חימה. פניו קודרים תמיד. כאלו עשו לו רעה, ובעיניו נטר איבה נצחת. גם בצחקו צחוק ידידות היתה גסות של אכזריות קפואה בעיניו. יחזקאל היה נוח ועליז. מבטיו הילדותיים היו זורים שמחה מסביבו ופעלו גם על נדכאי רוח כזמר נעים ומרנין לב. גם בריבו ובקצפו, היו פניו מפיקים נדיבות לב וידידות, כאלו הביעו, שאך צחוק בחר לו בכעסו זה. בכל זאת היה תמיד עז רצון ועומד על דעתו. הוא ידע בי ידעיה אמיץ ממנו בכוח, נוח להתרגז ולהתנפל בחימה, ובכל זאת לא ירא מפניו. תמיד הוכיח את ידעיה על מעשיו ועל דבריו הרעים בעיניו, ולא שם לב לקצפו. לא פעם חלקו זה לזה מהלומות, אבל הדבר לא פגע ביחסיהם והם הוסיפו להפגש ולשוחח כאלו לא קרה דבר.

– שמחת בנפלי היום! – קרא ידעיה, בראותו את יחזקאל – לכן שמח את לבך בכוס יין, בראותך אותי חפשי.

אבל, יחזקאל לא נגע בגביע המושט לו.

– טעית, ידעיה! לבי לא יזעף, בראותי אותך חפשי מידי אלבינוס. צר לי רק על הנפשות הנקיות, שנפלו מידיך, ועוד תפולנה.

– דום! התגעש ידעיה ויקם ממקומו.

– שב ואל תרגז! – צחק יחזקאל, באחזו בזרועו, – על אלבינוס שפוך את חמתך ולא עלי! בן בליעל אתה!

בעיני ידעיה נצת זיק חימה.

– בלום פיך! פן אמלאנו חצץ.

– לא אחריש, כל עוד ידיך שופכות דם, למלא את כיסו של אלבינוס – צחק לו יחזקאל – הבוז לך, כי תקריב קרבנות לעלוּקת רוֹמי.

ידעיה השתער עליו באגרופיו כמו חיה טורפת. יחזקאל לא נבעת מפניו והגן על עצמו. חבריו של ידעיה עצרו בעדו ומשכוהו אל מקומו. גם רבים מאורחי הבית התערבו בקטטה ובקשו להרגיע את הניצים.

ותיכף נתמלא הבית המולה וקריאות.

– צדקו דברי יחזקאל – קרא בעל בית־היין, זקן שכל פניו קמטים אך עוד כוחו בגופו – אין גנב ושודד כאלבינוס.

– אל תשפוט, סובא זקן! – הרעים עליו ידעיה ממקומו – פן אתלוש את זקנך הבּלה מאשפת פניך.

– איני מרשיעך! – החניף לו הזקן – גם אתה צדקת. אם אָפֵס הצדק בארץ, אין צדיק ואין רשע. עמך כולם צדיקים!

– עמך כולם רשעים! – קרא אורח אחד מעל מקומו.

– אם ראית בירושלים שני אנשים בצוותא – קרא האחר – ודאי לך כי הם שונאים זה לזה. ומי מהם הצדיק?

אחד האורחים, איש זקן, שהריק את כל כדו, נסח לקום ממושבו על הספסל. רגע עמד, התנודד ושוב נפל על מושבו, והחל לזמר בקול רם וצרוד:

– אוֹי לי, מבית בֵּיתוֹס!

כל האורחים ענו בקול ממושך, כהד בהרים:

– אוי לי מאַלָתן.

השכור המשיך:

– אוי לי מבית אלחנן.

הקולות: אוֹי לי מלחישתן.

והשכור עם המקהלה ענו יחדו בקול:

– שהם כהנים גדולים.

ובניהם גזברים.

וחתניהם אמַרכָּלין.

ועבריהם חובטים עלינו במקלות.

ושוב פתח הזקן:

– אוי לי מבית קתרוֹס.

הקולות: אוי לי מקוּלמוּסן.

הזקן: אוֹי לי מבית פיאָבי.

הקולות: אוֹי לי מאגרופן.

והזקן עם המקהלה: שהם כהנים גדולים וכו'.

הבית מלא קולות שירה. הכל שרו. גם ידעיה, גם יחזקאל וגם בעל הבית. כאלו התחרו בהתלהבות הזמרה, צרח כל אחד במלוא גרונו. שגוּר היה שיר זה בפי כל יושבי ירושלים, מילד עד זקן, וחביב היה עליהם, כשנאה ששנאו את הכהנים הגדולים על קנותם את הכהונה בכסף רב, למען שלוט על העם. מדי התחילם לשיר את השיר, לא נלאו מלחזור עליו עד בלי די, כי בו מצאו פורקן לרגשי מרירותם נגד העוול אשר לא כתורת אבותיהם.

אל הבית נכנס יהודי גבוה, יחף, קרוע בגדים, ופניו עטורים זקן שחור ורחב. עיניו היו גדולות ונוּגוֹת, מפיקות צער עמוק כעיני נביא. פתאום חדלו האורחים לשיר ופרצו בצחוק רם.

– יחי הכהן הגדול שַׁמוע! יחי!

שמוע עמד בלי נוע אצל פתח הדלת. פניו היו שקטים, כאילו הטה אוזן להד קול ממרחקים.

אחד האורחים פתח בזמר:

– אוי לי מבית שמוע, אוי לי משגעונם!

צחוק עליז נשמע בבית..

– לא! – קרא שמוע בקול עבה ונעים והשֶקט לא חלף מעל פניו – זמרו: טוב לי מבית שמוע.

ולא תחבוט את העם באלות ובמקלות?

– לא!

– ולא תלחש לרוֹמיים?

– לא!

– ומתי תהיה לכהן גדול?

– משאצבור את כל הכסף,

– משתשוב רוחך הנטרפת ולא תהיה משוגע?

– אינני משוגע! – ענה שמוע באותו השקט.

– זה שנים, שהנך צובר נדבות. כמה צברת?

– עוד אצבור!

– הלא גונבים ממך כל פרוטה!

– אינני דואג! עוד אקנה את הכהונה.

– אחרי מותך?

שמוע החריש.

– למה לך לקנות? הלא קוראים לך כבר: שמוע כהן גדול!

– בבגדים אני רוצה – ענה שמוע.

– בגדי הכהונה! הלא שמורים המה אצל נציב רוֹמי!

– אנכי אוציאם מידיו.

– יחי שמוע! – קראו קולות רבים – אנחנו נעזור לך להוציא את הבגדים.

– שתה שמוע! הנה יין!

– לא!

– הנזיר הנך?

מבחוץ נשמעה המולת דברים. אחדים מאורחי הבית יצאו ובשובם ספרו, כי פצועים רבים הובאו מן הגליל וכל העיר הומה.

– מי פגע בהם?

– השומרונים. כעשרה גליליים נפלו חלל.

– שוב ה“רצוּעה המַפסקת” הארורה?

– נחריב את המַטלית הזאת של הכוּתים!

סערת הרוחות גדלה. האורחים יצאו מן הבית נרגזים ושואפי נקם, אגרופיהם קמוצים, כאלו ראו בעיניהם את אדמת השומרונים, זאת המפסקת בין יהודה לבין הגליל.

ברחוב נבלעו כולם בתוך המון אנשים, שכולם חרדים מכעס וחמתם בוערת בקרבם.

– מות לכוּתים!

– לכו ונכלה אותם מן הארץ!

יחזקאל מהר אל ביתו. הבשׂוֹרה הלמה אותו ולא ידע את נפשו.

– שוב התעוררו הרוצחים הללו! – חרק בשניו ברוצו – ספחת כזאת לארצנו!

הוא עבר דרך הרבה רחובות, בתוך המון אנשים רוֹגזים ואחוּזי פחד. רעש קולות וצרָחות. זקנים נאנחים, נשים מיללות, ידים מורמות באויר ומאימות, פיוֹת שורקים ומקללים.

בהגיעו הביתה מצא את החדר למטה מלא אורחים. קצתם ישבו על הרצפה, פני כולם דאבו, כי ספרו על החרדות משומרון.

– בחרוף נפש עולים היום ירושלימה – נאנח האחד – סבבוה נחשים ועקרבים מכל עבר.

– המעט לנו השודדים על הדרכים!

יחזקאל עבר את החדר ולא שעה לאורחים ולדבריהם. הוא מהר לעלות אל עלית דירתו. אשתו יצאה לקראתו.

– שמעון והחברים כבר הלכו. הם מחכים לך!

– על השומרונים?

– כן.

יחזקאל שאף רוח. פתאום נזכר.

– ויהודה? איהו?

– גם הוא הלך אתם. הם הפצירו בו כי ישאר, אך לא אבה לשמוע.

יחזקאל צהל מגיל לשמע דבריה. הוא נפל על צוארי אשתו, נשקה ולחצה אל לבו.

– ברוכה תהיי לי, היקרה בבנות ירושלים.

– אל תתמהמה – אמרה, בהשתמטה מזרועותיו – מחכים הם לך מזרחה מהר הצופים.

– יודע אני! בחורשת התמרים!

היא הושיטה לו את צרור הצידה שהכינה למענו.

– צאתך לשלום ושובך לשלום! – לחשה ודמעות פרצו מעיניה.

גם בעיניו העליזות של יחזקאל נראו דמעות.

– רק אל־נא תמררי בבכי, יקירתי, אם יקרני אסון – התחנן לפניה.

בין רגע נפרד ממנה ויצא את הבית.

 

ט    🔗

סיליקה שבה מרוֹמי לקיסריה לראות את פני דודה אלבינוס. מאז הנשׂאה לאיש, זה שנתים ימים, ישבה ברוֹמי. בעלה היה אחד מידידי הקיסר נירוֹן, ראש לגיוֹן פרשים, ונהרג באחת המלחמות נגד שבטי הגרמנים. האַלמנה הצעירה מצאה תנחומים ליגונה בחיי תענוגות, בחצרו של הקיסר. פּוֹפּיאה סבּינה, אהובתו של נירוֹן, האשה המהוללת ביפיה. שהיתה אחרי כן קיסרית, קרבה את סיליקה אליה וקשרה לה ידידות רבה. גם סיליקה אהבה את פּוֹפּיאה, על אף דרכיה המוזרות ולמרות תהפוכות לבה. היא העריצה את קסם יפיה הפראי, כי נשׂגב מבינתה. גם היא היתה יפה, אוהבת תענוגות וצמאת אהבה, אולם מזגה היה נוח להכנע. בכל עוז אהבתה התמכרה לאיש אשר משך את לבה, בעוד שתאוַת פּוֹפּיאה בערה ללא גבול. אכזרית היתה פּוֹפּיאה בקסם מבטה וביפי גוּפה, כחיה טורפת היא צדה כל גבר, לא למען השקיט רעבונה, אלא למען השעשועים שמצאה בדם טרפה. רבים היו האצילים והגבורים ברוֹמי שכרעו לפניה, שנשקו את עפר רגליה, והיא השיבה להם במבּטי אהבה פראית, אף הגדילה את אש תאוָתם בלבם, למען יעוּנו עוד יותר ביסוּרי אהבתם. ואת אלה שקֵרבה אליה, למען התעמר בהם בשגעונה ולמלא את תאוָתה, הרחיקה אחרי כן באכזריות יפיה. קשה היה להכיר, אם אוהבת פּוֹפּיאה איש מאוהביה הרבים, אם בכלל מסוגלת היא לאהוב אדם זולתה.

גם על נירוֹן פרשה את רשת יפיה וגם אותו סבבה בקסמה. לב העריץ נמוג בתענוגי אהבתו אליה. הוא התרפק עליה כילד, נפל לרגליה ופּוֹפּיאה מצאה בו את תאותה ולא הרפתה ממנו. היא משכה אותו אליה בכל שגעון יפיה והטתה את לבו לכל חפצה.

פעם אחת בשעת צהרים, אחרי ליל משתה ומחולות בארמונו של נירון יצאו פּוֹפּיאה וסיליקה לטיל בגן. שתיהן היו עיפות מהוללות הלילה שעבר.

– האוהבת אַת את נירוֹן? – שאלה סיליקה.

– מי הוא נירון, כי אוהבו? – ענתה פּוֹפּיאה – האין יפים וגבורים ממנו?

– גם אנכי חשבתי זאת – העירה סיליקה.

– רצוני רק בכוח, שבנירון הקיסר. זה הכוח השולט בכל הארץ.

– למען תמשלי עליו? – שאלה סיליקה בצחוק.

– כן. ובזה אבוא עד לקצה הגבול. וצר לי, כי לא אוכל ללכת הלאה.

– עוד יותר ממעלת קיסרית? למה לך זה?

– יש ורוּחי בוחלת בכל היקר ובכל התפנוקים, בכל הכורעים לי ברך ומחניפים לי באהבתם בתאוָתם. הכל שפל ומאוּס בעיני. הכל הבל וגועל נפש.

– לא אאמינה! – צחקה סיליקה – דברים כעין אלה נשמעים תמיד רק בשעת שׂביעה. אז סוֹלדת הנפש בכל דבר. אולם, דבר אחד הגידי נא לי, פּוֹפּיאה, זה כבר חפצתי לדעתו: היש בין כל אוהביך ומעריציך איש אחד, שקנה את לבך לאהוב אותו אהבה טהורה ונצחת?

– אין ביניהם אף אחד! – ענתה פּוֹפּיאה. ואחר חשבה מעט והוסיפה:

– איש כזה אם ישנו, אבקש רק בין היהודים.

– היהודים? – תמהה סיליקה.

– כן. היהודים! אלה המלים את בשׂרם.

סיליקה צחקה צחוק צנוע ופוֹפיאה המשיכה:

– הם מלים את בשׂרם וקוראים לזה “אות ברית” עם אלהיהם. בלתי נראים ובלתי מובנים הם אלהיהם. אולם מרגישה אני תמיד, כי אלהים חיים בקרבם. בנפשם של היהודים יש כוח עצום ומיוחד, כוח נצחי, בלתי מובן כאלהיהם, והוא מבדיל אותם מכל יתר העמים. בשל כוחם זה שׂנוּאים הם על כל גויי הארץ, אולם אנכי מעריצה אותם. גאוַת היהודי תמיד גבול ושעור לה, כי כל כוח אנושי מבוטל בעיניו בהכנעו לאלהיו. וגם בהכנעו לפני מלכים ושליטים, אינו עובר גבול מסוים. כי מעבר לגבול זה מבזה הוא כל שליט ועריץ. צוחק הוא למות, בהעריצו את אלהיו הנצחי. הלא שמעת, סיליקה, מה היה בימי גיוּס קליגולה? בשלחו את פּטרוֹניוּס, להעמיד את פסלו בהיכל המקדש בירושלים? רבבות יהודים נפלו אז לרגליו של פּטרוֹניוּס והתחננו: עבדים נאמנים אנו לרוֹמי, אולם אסור לנו להכניס את הפסל אל בית מקדשנו.

– ראשינו פשוטים לפניך, פּטרוֹניוּס! כרות אותם! למה לנו חיים, אם יעשה הדבר אשר לא כתורת אבותינו!

– שמעתי – העירה סיליקה – כל העולם השתומם לגבורה משונה זו.

– השתומם ושׂנא אותם – הפסיקה פּוֹפּיאה – אולם, אנכי מעריצה ואוהבת אותם. הכרתי לדעת יהודים רבים. גם אצל נירוֹן ראיתי פעמים רבות את שליחי היהודים ממצרים, מיהודה ומארצות סוּריה. באים הם להשפט לפניו עם שליחי עמים אחרים. על פי רוב מטה נירוֹן את משפטם. כי שׂונא הוא אותם. מרגיש הוא בכוח הצפון באמונתם, בלעגם הנסתר לשלטונו ולעריצותו. כמה פעמים עמדתי לצדם והטיתי את לב הקיסר להצדיקם, מפני שאוהבת אני אותם. המבינה את? את אמונתם העזה אני אוהבת. זאת האמונה, שאיננה מניחה להם להתגאות ולשלוט, שאיננה נותנת להם גם להשפל ולהתבּזוֹת. ומה יפים הם חייהם לפי תורתם! צנועים הם וטהורים, כי כל אחד נכנע לפני האלהים, המצוה אותם לאהוב ולרחם על אחרים.

סיליקה הקשיבה לדברי פּוֹפּיאה וזכר העבד יהודה עלה על לבה. לא פעם הוגה היא בו אחרי משתה יין, מה נחמד הוא בגופו החסון, בעיניו השחורות והחולמות, בתמימות הילד שבו! עבד היה! היא לא ידעה, אם נולד בבית העבדים או נמכר לעבדות בחטאו. אולם על פניו השקטים רחפה תמיד כעין אצילות עדינה. ומה כאב לבה בשמעה, כי ברח. אף שנתה נדדה בלילות, בשוב הרודפים ריקם! עצובה היתה ולא ידעה מנוחה. אלבינוס דודה שאלה פעמים אחדות, למה נעכרה רוחה. אך היא לא ענתה – מאד התבישה לאמור, כי אוהבת היא את העבד. היא עצמה לא האמינה בכך. ורק אחרי כן, בקשה מאת דודה כי ירחיק מחצרו את קריוס, יען הוא שהציק ליהודה וגרם לבריחתו – רק אז הרגישה, כי אמנם היא אוהבת אותו.

– לא אבוש מלהודות, כי גם אני אהבתי לפנים עבד יהודי בחצרו של דודי אלבינוס. – אמרה סיליקה – אולם, טרם נפקחו עיני להבין את רגשות לבי, ברח העבד ונעלם.

– המפני אהבתך ברח?

– לא. רק מיראתו מפני עונש דודי. חיל אחד משומרי ראשו של דודי שׂנא את העבד הזה והכהו על לא דבר. העבד לא יכול נשׂוֹא, ופעם אחת התנפל על מכּהוּ, רמסו ברגליו על הארץ, ואחר ברח.

– בן חיל היה – אמרה פּוֹפּיאה.

– גבור מאין כמוֹהו.

סיליקה הרהרה מעט והוסיפה:

– לא ידעתי אז, מה מצאתי בעבד, כי לבי הלך אחריו. יפי תארו? אומץ רוחו? לא! ראיתי גבורים ויפים כמוהו. רק עתה, בשמעי את דבריך, פּוֹפּיאה חביבתי, הכרתי את לבי. כן, האמונה היהודית שבלבו היא שמשכה את עיני אליו. הגאון העדין שלא נמחה גם בשפלותו. גם הוא הביט אלי בהכנעה, כהבט עבד אל גברתו. אולם, עתה הכרתי לדעת, כי לא היתה זאת הכנעת עבד, המבטל את עצמו ואינו נחשב למאומה בעיניו. עתה נזכרתי, כי בלטפי בחבה את ראשו, צחקו לי עיניו, כאילו מכירתו אני מימים רבים, וכאלו לא הרגיש במרחק המבדיל בינו לביני.

פּוֹפּיאה נהנתה בשמעה את דברי סיליקה, ואמרה:

– ראיתי רבים מבני יהודה הדומים לו!

עברו ימים רבים. פּוֹפּיאה השיגה את מטרתה: נירוֹן לקחה לאשה והיא היתה לקיסרית. אבל גם בגדולתה זוֹ סבלה הרבה מבעלה האכזר. לעתים העליב אותה, השפיל את כבודה, והאשה הגאה ביפיה שתקה, בדעתה, כי משוּגע הוא נירוֹן העריץ. אז גברה בלבה אהבתה לאמונת היהודים. ותמיד שוֹחחה על כך עם סיליקה, שגם היא נטתה לדעתה.

– סיליקה! – אמרה לה פּוֹפּיאה, נרגזת ומלאת חמה, כי שוב הכה אותה נירוֹן בשכרונו – הוֹי! עזבי את רוֹמי, עזבי את אציליה ואת אליליה, גיבוריה ואת כל תפנוקיה! מה בחלתי בהם!

– הוֹי פּוֹפּיאה, יעבור רגזך ושוב תשׂמחי, שוב תבקשי את אהבת נירוֹן ותעלזי בתענוגיו. מכירה אנכי את רוחך. לולא זאת, מדוע לא תפני אל עם היהודים?

– עוד אפנה! עוד אבוא בתוכם!

– מתי?

– כאשר אשׂבע שררה די תאוָתי. קיסרית רוֹמי אנכי! – קראה בגאון ושכחה את רגזה. – עדיין לא שלטתי די שׂבעי, עוד מלחמה לי בנירון המשוּגע! עוד אנצחנו! עוד אסירנו מהיותו לשׂטן בדרכי! ואז! – פּוֹפּיאה הבליטה בעוז את חזה ופרשׂה את ידיה, כאילו חפצה לחבק את כל נעימות העולם.

– הלא בחלת בכל זה? – שאלה סיליקה – הלא טוב לך באמונת היהודים?

– אמנם כן. אולם לא עתה. שם אמצא אהבה. שם אמצא מנוחת הלב. אבל לא תענוגות חיים. ואנכי, קיסרית רוֹמי, לא שׂבעתי עדיין! לא שתיתי עדיין מכוס החיים עד תוּמה. אחרי כן אבעט בחיים אלה ואלך לי אל היהודים. ודאי שאבוא אליהם. ושמא תקדימיני, סיליקה, – אז אבוא אליך.

לאחר זמן מה נפרדה סיליקה מפּוֹפּיאה ונסעה אל אלבינוס דודה לקיסריה. בהיותה בדרך הרבתה להרהר בימים הבאים. היא חפצה להתישב בירושלים ולא לשוב עוד לרוֹמי. היא ידעה, כי דודה יתנגד לתכניתה זוֹ, ואם יוָדע לו על שאיפתה לחיות באמונת היהודים, ודאי אף יפריע בעדה בחוֹזק היד. אולם, היא לא חשבה על תוצאות דרכה זו בעתיד.

בדרכה ממצרים לקיסריה, ראתה המוני אנשים עולים ירושלימה לחג הסוכות. פעם אחת כבר היתה בחג הסוּכּוֹת בירושלים. שם ראתה את כל הפאר שבחצר המקדש, אולם לא הרגישה בקדושת נפשו של העם, כהרגישה זאת עתה! והיא שמחה מאד, כי הפעם תחוֹג את החג יחד עם כל בני יהודה.

אלבינוס לא ידע ולא הכיר את נטיית סיליקה ליהודים.

– למה לך לבלות שבוע ימים בירושלים – שאל אותה כשבקשה ממנו, לקבוע את דירתה בעיר זוֹ – הלא טובה לך קיסריה, עיר יוונית, ומקום תענוגות רבים! מה תעשי בירושלים? רק דוחק המונים, געית צאן ובקר ושוקי דגים ותבואות.

– אוהבת אני לראות את ההמונים האלה.

– את חדלי האדם האלה? בעבודתם הפראית לאלהיהם? מה תמצאי בהם?

– אמוּנה נשׂגבה, המבדילה אותם משאר עמים פראים.

אלבינוס תמה לדבריה וצחק.

– שנית את טעמך, סיליקה! הזאת השפעת חצרו של נירוֹן? מאַין לד מחשבה מוזרה זוֹ?

– כי בחצרו של הקיסר ראיתי הכל! כאין נגדם תענוגות קיסריה! האמצא כאן לודרים גבורים ומתגוששים כמו ברוֹמי? ונשפי המשתה, הזמרה והמחולות שבקיסריה, הישווּ למשתאות שברוֹמי? אולם, דבר אחד לא ראיתי בחצר הקיסר – עבודת היהודים לאלהיהם בבית מקדשם. את זה תאֵבה אני לראות. וזאת אוכל לראות רק בירושלים.

– קלות דעת! – נד לה אלבינוס בראשו ונַענה לבקשתה.

הא קבע לה דירה בירושלים בעצם היום בו נפל ידעיה בידו ובו נמלט יהודה.

בשובו הביתה, ספר על המקרה הזה. סיליקה נדהמה בשמעה, וקראה בתמהון ובגיל:

– יהודה? ההכרת אותו?

– לדאבוני, הכרתיו רק אחרי שנעלם מעיני – ענה אלבינוס ולא שם לב לסערת רוחה של סיליקה.

– מה מאד חפצתי לראותו – אמרה בקול חרד, כמו לעצמה.

– עוד תראיהו! – ענה אלבינוס – בטוח אני כי יפול בידי.

– עוד תראיהו גם בשעת יסוּריו על עמוד הצליבה.

סיליקה הורידה את עיניה ופניה נתעוותו מצער עמוק. אבל אלבינוס לא הרגיש בכך. הוא הוסיף לספר על קריוס, כי מינה אותו למרגל את יהודה, וגם על ידעיה הסיקרי סיפר, השואף להנקם מיהודה ולא ינוח עד שיתפּשׂנוּ.

למחרת, בבוא סיליקה ירושלימה, שלחה לקרוא לפניה את קריוס.

הוא מהר לבוא ועמד לפניה הלום מרוב אושר. היא יפתה במשך זמן שבתה ברוֹמי ופרחה ברעננותה. קריוס לא עצר כוח להביט לעיניה הזכּוֹת, שמשכוהו באש התאוָה העצורה בהן. בראותו את צחוקה על פניה, בשמעו את צליל קולה המלבּב, רעד כולו ונבהל וכמעט ולא ידע לענות על שאלותיה.

– מה לך כי נבהלת? – שאלתו סיליקה. היא נגשה אליו והניחה ידה על שכמו. קריוס נפל לרגליה.

– מה מאושר אנכי! לא פּללתי לראות את הגברת העדינה מדברת אלי.

אחרי רגע התאושש וקם. סיליקה הציעה לו מקום לשבת. ועוד הפעם נפעם ונדהם.

– אלבינוס אמר לי, כי תחפּשׂ אחרי יהודה, שהרג שלשה חילים, – שאלה סיליקה בשוויוֹן נפש, – המצאת כבר את עקבותיו?

– עדיין לא מצאתי!

– ואופה תחַפשהו?

– בירושלים. פּה נאסף עתה כל העם היהודי. ואם לא אמצאנו כאן, אשוטט אחרי כן בכל הארץ. מוצאו מנגב יהודה. שם פגשנו בו בלוית זקן אחד, שהיה מן הסתם אביו, וגם הוא נמלט מידינו.

– התאמץ נא קריוס למצאו!

קריוס חרד משמחה לשמע דבריה אלה. חלף החשד שהדאיב את לבו, שמא עוד תזכור סיליקה את חבּתה ליהודה.

– בטוח אנכי, כי תפוש אתפשׂנו. אם לא אמצאנו ביהודה, אחַפשנו בגליל. אלך אחריו אל ערי הים, לעבר הירדן. בחיי נשבעתי, כי לא אשקוט ולא אנוח.

סיליקה השתאתה בלבה על כעסו של קריוס. מאין בא אליו כעסו זה? במה חטא יהודה נגדו, כי ישמור לו שׂנאה כה עזה?

– ואם תגלה את מקומו של יהודה – פנתה אליו בחבה – בקשה לי אליך. ומפני זה שלחתי לקרוא לך: אל נא תמהר לתפשו. הודיעני נא תחילה איהו.

פני קריוס חָורו.

– רוצה אני לדבר אתו בהיותו איש חפשי – הוסיפה סיליקה – ואחרי כן תמסרנו לאלבינוס.

קריוס נרתע ממקומו, מבוּלבל ורועד.

– לא! – קרא מתוך כאב נפש נורא – לא אוכל!

– מדוע? למה נבהלת?

קריוס נפל לרגליה.

– רמסיני, גברתי! הסירי את ראשי מעלי! – בכה והתחנן – רק את זה אל תבקשי ממני.

– לא אבינה לתחנוניך! כלום דבר קשה הוא זה?

– קשה עד מאד. לא אוכל!

– מדוע? קום מעל הארץ.

– ירא אנכי, פן תסתיריהו. פן תציליהו ממות!

סיליקה השתוממה וקראה בקול עז:

– ואף אם ארצה להצילו? מי אתה, כי תעצור בעדי? ולמה תשאף נקם ממנו? העשה לך רעה?

קריוס נבהל מפני קולה.

– שׂוֹנא אנוכי את העבד הזה, שׂנאה קשה מנשׂוֹא – גמגם בחרדה.

– מדוע? גם אז תמהתי וכעסתי עליך. רק בגללך ברח. הן מררת את חייו. מדוע?

– כי מחץ את לבי, כי השׂביעני ממרורים, כי דכאני עד מות.

– במה?

– כי גברתי הביטה עליו בחיבה. כי הוא נועז לצחוק בפניה שלא כאחד העבדים. הוי! כמה קשוּ יסורי נפשי!

רעד נעים עבר בכל גופה. היא נגשה אל קריוס, לָטפה את ראשו והביטה אליו בתאוָה עצורה.

– המפני זה? – שאלה – ואנכי לא ידעתי! האהבת אותי?

– שפל ובזוי אנכי מאמור “אהבתי”. מי אני, כי אַרהיב עוז בנפשי? לוּ עבד הייתי אצל גברתי, ככלב הייתי רובץ לרגליה ודי לי בזה.

– לא עבדי, אך ידידי הטוב תהיה – לבבה אותו בעיניה – עתה ארגיש את לבך ולא אכעס עליך. התאמין לי, קריוס? ידידי הטוב תהיה, רק שמע בקולי והביאה אלי את יהודה.

קריוס לא עצר כוח לפצות פה ולענות. חיור היה וכל גופו רעד. דברי סיליקה הרכים ועיניה המלבבות הלמוהו.

– היא אוהבת אותי. ידידה הטוב אהיה – אמרה – על אושר כזה לא העיז אף לחלום. סיליקה הוסיפה לדבר על לבו. קרובה היתה אליו. הוא חש את נשימתה, את דפיקת לבה, ולא עצר כוח להביט בפניה. מפעם לפעם החליקה על צוָארו, סלסלה את שׂערות ראשו, עד כי נתבלבלו כל חושיו. הוא לא יכול אפילו לחשוב, אם להאמין לדבריה ואם לאו, אם בהקיץ הוא שומע ומרגיש את כל זה ואם בחלום. נפשו טבועה באושר, וכל חושיו אבדו בכאב הנעים, בתערובת יסורים ועונג, שהתפשטה בכל קרבו והתגברה עד צאת הנשמה.

נורא היה כאֵבוֹ ממרי קנאתו לעבד. ונועם רגשות אָשרו עבר כל גבול. בהכנעה גמורה הסכים לכל דברי סיליקה והבטיח לעשות כחפצה.

אחרי צאת קריוס, עמדה סיליקה זמן מה נגועת אהבה. רגשי לבו של קריוס שיעשעו את נפשה. רק עתה נפקחו עיניה לדעת, למה שׂטם קריוס את יהודה. אוהב הוא אותה בלי גבול ובלי תקוָה. נפחד היה באהבתו זוֹ, פן יגלה אף שמץ ממנו. לכן גברה קנאתו כמות, בראותו איש אחר, השפל ממנו בערכו, מרהיב עוז בנפשו להביט אליה בחיבה. היא התחילה להעריץ בלבה את קריוס. אוּמלל הא המסכן הזה בקנאתו. רגעים אחדים התהלכה סיליקה בחדרה, כשעיניה חולמות ועל פניה התאוָה לתענוגים. היא שגתה באהבת קריוס. צעיר יפה ואמיץ לב הנהו. הן לפני כמח שנים אהבה לטפוח על גבו, בעמדו על מפתן בית דודה.

אבל, אז לא הרגישה כלל בסערת האהבה שבלבו. ואלו הרגישה? סיליקה התאמצה לבאר לעצמה את השאלה הזאת. איך היתה מתנהגת אתו, לוּ ידעה את רגשותיו אליה? אולם, פתאום התנערה מהרהוריה אלה. הו נזכרה ביהודה וקדרות כאֵב כיסתה את פניה.

– האזכה לראותו? – שאלה את עצמה באנחה מרה, ויסורי געגועים עזים תקפוה ושברו את לבה. שׂנאתה אל קריוס שבה אל לבה. כולה רעדה לזכר השם הזה, כי יראתה מפניו התחילה להציק לה ולמרר את רוחה.

– לא אאמין בהבטחתו – דובבו שׂפתיה – אהבתו אלי היא אסוני הגדול. בקנאתו לא יעצור כוח וימסור את יהודה לאלבינוס, או יהרגנו בקצפו. פחדה זה גדל בלבה מרגע לרגע.

– כן. – קראה ביאושה – מידי קריוס לא יצא חי! לא אראנו עוד!

אחוזת צער נגשה אל חלון חדרה ועמדת נדהמה ונואשה. עיניה היו נשואות אל הרחוב הרחוק, הסואן בתנועת אנשים ועגלות מלאות סלי פירות ותבואות, אולם היא לא ראתה ולא הבחינה מאוּם. קפוּאה עמדה בצערה ורק תמונת יהודה לפניה, ומחשבותיה לסכנה הצפויה לו.

פתאום הבריק במוֹחה ניצוץ של תקוָה. ידעיה!

את השם הזה שמעה מפי דודה. אלבינוס סומך על ידעיה, כי מידיו לא ינצל יהודה. הוא יגלה את מצפוניו ויביאהו חי לפניו. והוא לא ינקום בו, כי הובטח לו בשכרו כסף רב.

כבר באותו היום שלחה סיליקה לקרוא לידעיה. בעמל רב עלה בידה, להוודע היכן מקומו. היא נזהרה מאד. לבל יוָדע הדבר לקריוס, פן יחשוד בה וקנאתו ליהודה תגדל עוד יותר.

ידעיה תמה מאד, בשמעו את בקשת הגברת הרוֹמית, בת אחי אלבינוס. תמיהתו גדלה אף משמחתו, לשמע סכום הכסף, שהבטיחה לתת לו, אם ישמע בקולה.

– למה זה גברתי? – שאל – במה גדל ערכוֹ בעיניך?

– כי מכירה אנכי אותו מכבר – ענתה – ורוצה אני לדבר אתו בטרם ימות.

– עבד היה אצל אלבינוס?

– כן.

– ושלשה רוֹמיים הרג בדרכו ירושלימה. דמם ינקם ממנו.

– וגם אתה צד לנפשו?

– כן. כי התנקש בנפשי.

– שמעני, ידעיה! – קראה סוליקה בהתרגשות – שמעתי, כי רצחת נפש איש זקן והוא תפשׂך. לא מזדון לבו עשה זאת, כי אם מנדיבות לבו. נפש יקרה נפשו ורוחו אמיצה. אבקשך מאד, כי לא תנטור לו איבה בלבבך. בכופר רב אפדהו מידיך, אם תגלה לי את מקומו. זכור נא, ידעיה, ואל תשכח, כי אחיך הוא ואנוכי – רוֹמית.

המלים האחרונות הלמו את ידעיה. סיליקה הביעה אותן בעוֹז נפש מיוחָד, מתוך סערת מלחמה פנימית. קולה רעד בדברה, ונשמעו בו הכנעה, בקשה ורגש בּוּז גם יחד. היא נעצה את מבטה בידעיה, כאלו חפצה לחדור אל קרבו. אודם קל של בושה חלף על פניו. שפתיו רעדו. רגע החריש. באזניו צלצלו המלים “כי אחיך הוא ואנכי – רוֹמית”. קשה היה לו לפתוח את פיו. קשה היה גם להשיב מבט למבטיה הנעוצים בו והמחכים לתשובה. כחידה היתה סיליקה בעיניו, כחידה בקשתה ממנו. היאמין לה?

– התבטיחני? – הוסיפה לשאול בקול רך. והרגישה כי אמנם נצחה את האיש בעל הפנים הקוֹדרים.

ידעיה התעורר מתמהונו.

– מבטיח אני! אולם. גברתי, הן תמסריהו אחרי כן לידי אלבינוס?

– למה תשאלני? אחת היא לך! אתה את שכרך תקבל.

– ולא תמסריהו?

– אמסור או לא אמסור! כחפצי אעשה. אולם אתה, נקהו! זכור! מידך גאלתיו!

– אם כוֹפר תתני בעבורו, לא אֶגע בו לרעה – ענה ידעיה..

פני סיליקה אורו.

– מצאת חן בעיני! – אמרת בקָרבה אליו – ועוד דבר אוסיף: שמעתי, כי דברך עם קריוס לארוב ליהודה?

– כן. נוֹעצים אנחנו עליו.

– התדע, כי קריוס דורש את דמו ונכון לדקרו כאשר אך יפגוש בו?

– יודע אני!

– זה הדבר שחפצתי עוד לבקש ממך. אל נא יוודע לקריוס, כי דברתי אתך, כי נפגשתי עמך.

– והזהר בדרכך. שמור על יהודה, לבל יפול בידי קריוס.

– יודע אנכי, גברתי, את אשר לפני! – ענה ידעיה – אולם איך אביא את יהודה לפניך, כאשר יפול בידי? לאלבינוס יכול אני למסרו על ידי הפקידים של רוֹמי.

– לא להביא אותו אלי בקשתי ממך – הפסיקה אותו סיליקה – רק לגלות לי את מקומו.

– וגברתי תלך אליו? – התפלא ידעיה.

– אז אראה מה אעשה! – והיא נגשה אל ארגז קטן, הוציאה משם צרור כסף והושיטה אותו לידעיה.

– קח נא ממני את זאת לאוֹת, כי בוטחת אני בך.

– נבוך ומשתומם עזב ידעיה את חדרה של סיליקה. צרור הכסף היה בכיסו, אך כמעט ולא האמין בדבר. כחלום לילה היה כל המחזה בעיניו.

 

י    🔗

לרגלי הר הזיתים, על ככר שוממה מוקפה סלעים וזרועה אבני גיר, הסתתר מעיני פקידי רוֹמי הנביא עם בני חבורתו. גם פקידי בית המקדש ארבו להם ושליטי העיר היהודים. נכבדי ירושלים ועשיריה, וכן תוֹפשׂי המשרות, שהיו נכנעים לרוֹמי והולכים בעצת המלך אגריפס השני, חששו מפני בשׂורתו של הנביא, פּן תוודע בקרב העם. “הוזים” “רמאים” “נוכלים” הם קראו לנביאים אלה והביטו עליהם כעל מַשביתי השלום ומַחריבי הארץ. אמנם, השלום כבר הופרע על ידי אחרים. גדודי קנאים, שונאי הרומיים, היו משוטטים בארץ, גוזלים את רכוש בעלי האחוזות ומַרבים מבוכה בכל מקום. לכל איש עשיר בירושלים נשקפה סכנת מות: לפול חלל לסכיני הסיקריים. אך דורשי השלום עם רוֹמי לא חששו לגדודים הללו, כי רבים היו גם שׂונאי הקנאים בקרב העשוקים על ידיהם, גם בקרב המוני העם, אשר שמרו בחרדה על קדושת תורתם ועל מנהגי אבותיהם. אבל, לא כן היה משפט הנביאים השונים, שהופיעו בעם. כסַפחַת מַמאירה היו גם בעיני שלטון המקדש, וגם בעיני הנציב המשגיח הרוֹמי. נביאים אלה, עם כל המוני הנוהרים אחריהם, לא אחזו בנשק ורחוקים היו מכל מחשבה על מלחמה ועל מעשי זרוע. רק עוֹז אמונתם בתורת אלהים ובקדושת הנבואה, הפיח בלבם את תקוַת עמם הנושנה. ואת בטחונם כי לא יעזוב אלהים את עם סגולתו ולא יטוש את מקום קדשו. בתוקף אמונה זוֹ התחברו רבים סביב נביאיהם, הרבו בזמירות ובתפלות, התקדשו בצומות וטהרו את לבם לקראת מלכות שמים, ההולכת ובאה.

גם הרוֹמיים הרגישו בהם והבינו, כי זה האויב המשונה, ללא נשק בידו, הסומך רק על תפילה וחלומות גאולה, נורא הרבה יותר מאויב גלוי. בהזיותיו הוא זוֹרע משׂטמה למשטר הרוֹמי, ועלול להביא את העם להתקוממות גלויה. שליטי הכהוּנה וחברי הסנהדרין חרדו למשׂרוֹתיהם והכריזו את הנביאים למסיתים ומַדיחים, אשר התורה צותה לעקרם משורש. אולם מי זה יוכיח את העם, כי אלה הנביאים מסיתים ומדיחים? הן העם רואה עוול ועווּת משפט אף בבית־המקדש. עשוק ונחבט במקלות עבדי הכהוּנה? ויודע כי שופטיו שופטים לא לפי חוּקי התורה, אלא לפי מצות הרוֹמיים הזרים.

לכן בקשו הרוֹמיים להוֹכיח בחרב, שאם יאבדו הנביאים והמאמינים בהם, תאבד גם האמונה בחלומות השוא של ישועה משמים. גם גדולי הכהונה והשופטים הצדיקו דין זה, וכך נחרץ לכלות מן הארץ את החוזים והנביאים. לפני שנים אחדות התנפל המשגיח פליקס על מַאמיני המשיח, שבא מארץ מצרים. לאלפים ולרבבות נאספו אז ההמונים על הר הזיתים לראות בנפלאות ה' ומשיחו. לראות בנפול חומות ירושלים ובהמגר לעד עריצותה של רוֹמי. אולם, תחת הישועה בא אסון. חומות ירושלים לא נפלו, אך מקרבם הגיחו גדודים גדודים של חילי רוֹמי, רגלים ופרשים, והם השתערו על המאמינים ועשו בהם שמות. מאות ואלפים נהרגו ונרמסו תחת רגלי הסוסים. הר הזיתים, מקום נס הישועה, נהפך להר מַטבּחַ וחרדת מות. כנהר שטף דמם של אלפי החללים, אשר על פניהם קפא חלום גאולתם. אולם הנותרים בחיים נפזרו לכל רוח והצילו עם נפשם גם את תקוַת אמונתם. ביניהם היה גם כן הנביא ממצרים. הוא ברח ועקבותיו לא נודעו. לשוא חפשוהו חיל פליקס בכל סתרי הארץ. כאלו בלעה אותו האדמה. אולם זכרו חי בלבות המוני היהודים ואמונתם בו חזקה עוד יותר. האמן האמינו כי בקרוב ישוב ואתו תבוא גם ממלכת הצדק.

גם אביה של אילה, שהסתתר עתה במורד הר הזיתים, היה מתלמידי המשיח המצרי שנעלם. מרבו קיבל את תורת אמונתו ובשמו היה נבּא. גם הוא וגם רבים מן הנוהרים אחריה, היו באותו מעמד איום, בשעת המבוּסה על הר הזיתים. אך בימי הנציב המשגיח פיסטוס, שבא אחרי פליקס, כבר היה לנביא בתוך קהל מאמינים. פעם אחת התנפל עליו פיסטוס והרג אחדים מאנשיו. מאז תעה עם מאמיניו הנשארים במדבר יהודה, בקרבת ים המלח. שתי שנים התהלך במקומות אלה, נזהר מעין הרוֹמיים ועשה נפשות בין האדוֹמים ובין תושבי הנגב, עד שהגיעה לאזניו השמועה כי מת פיסטוס ואלבינוס נתמנה במקומו. אז גמר בלבו לעלות ירושלימה. הוא האמין, כי כבר הגיע היום אשר בו יראה ד' את נפלאותיו. חטאת ירושלים גדלה מאד. אחרי מותו של פיסטוס, קבל את הכהוּנה הגדולה, מידי אגריפס השני, חנן בן חנן מכת הצדוּקים. הוא קרא לישיבת הסנהדרין והאשים לפניהם אנשים אחדים שלא ישרו בעיניו. השופטים, שהיו צדוּקים, הוציאו את משפט הנאשמים למות בסקילה. הצעקה בעיר גדלה. הפּרוּשים תבעו מאת אגריפס השני משפט חדש כדין. אחרים נסעו לאלכסנדריה, להתאונן באזני אלבינוס, אשר שהה אז שם. את כל הדברים האלה שמע הנביא, ואמונתו גדלה בישועת ד' הקרובה לבוא.

אולם אלבינוס הקדים לבוא ירושלימה. גער בחנן על מעשׂי משפטיו, ובשמעו על דבר בואו של הנביא, שלח גדוד רגלים לתפּוֹשׂ אותו ואת אנשיו. הנביא ומאמיניו ברחו אל סביבות הרי חברון, ואשתו, היא אמה של אילה, החביאה אותם במערות סתר.

למרות פחד המות, שרחף על ראשו, לא שינה הנביא את דעתו, לעלות לחג הסוּכּוֹת אל עיר הקודש. רבים מאנשיו הוא שלח לשם בדרכים שונות, והוא עם מתי מספר, נטו מערבה אל נחל קדרון וסבבו משם צפונה מזרחה, עד הגיעם אל הר הזיתים. שם חמד לו הנביא לשבת, עד התקדש החג. אז יעלה בין העולים אל חצרות המקדש, בלי שיכירוהו.

אולם כמו עוף משמים הוליך את הקול: מקום חנוֹת הנביא נודע עד מהרה, והמונים, המונים מעולי הרגל, הבאים מסביבת יריחו ומעבר הירדן נהרו אליו בחרדת קודש. זקנים שחוחים, עיפי דרך, וצעירים שזופי שמש ופרוּעי שׂער, עמדו לפניו לקבל את ברכתו. ידיהם פרושות, פניהם מפיקים צער ושׂפתותיהם רוחשות.

– הנביא! – קראו קולות מכל צד. – הבשורת נחומים בפיך?

– עד מתי יעזבנו אלהים?

– האָפסה תקוָה?

– כוח אין לסבול!

הנביא הוריד עיניו לארץ. הוא נצב על מקומו בלי תנועה. פניו היו עטופי יגון עמוק ושלוַת נפש קרה רחפה עליהם.

קולות השואלים נשתתקו והיתה דממה. הלבבות פעמו בגיל קדוש למראה פני הנביא.

פתאום נרתע הנביא ממקומו, הרים את עיניו הגדולות ומבטיו החרידו את הסובבים אותו.

– למה באתם אלי? הלא דרככם לעיר קדשנו?

הדברים הלמו את השומעים. הם תמהו ורעדו ולא מצאו דבר בפיהם:

– הטרם תדעו, כי חרב אלבינוס מעופפת מעל לראשי ומעל לראשיכם? – הוסיף הנביא – הניחוני! למה תביאו יום עברה וזעם כמו אז, על הר הזיתים?

קול יללה פרץ מפי האנשים. את ראשיהם הורידו לארץ, את כפיהם ספקו ונאנחו!

– אויה לנו!

– הקץ בא!

– אוי ליהודה ולירושלים!

קולות אנחות בכי מלאו את המקום, עד שהיה לחרדה. רבים נפלו על הארץ, הדביקו את פניהם אל האדמה היבשה, או חבּקוּ את האבנים ונמקו בדמעותיהם.

למראה היאוש הנורא הפך לב הנביא. הוא דחה מעליו את פחד הרוֹמיים ורוח אחרת עברה על פניו.

– חדלו לכם! – קרא – לא עת בכי היום! לקראת שמחת החג אנו הולכים יחדו.

דבריו הרכים והשלוָה הנסוכה על פניו עודדו את הלבבות. כשירת נחמה חדרו הדברים, הניסו כל אנחה ומחו את הדמעות.

– יש תקוָה! – נשמעו קולות.

ישועתנו באלהים!

– בוא תבוא הגאולה! – קרא הנביא בנשׂאו את עיניו השמימה – אשרי המחַכה לה ויזכה לראותה בעיניו.

רטט גיל עבר בין האנשים.

– מי יתן ומהר היום לבוא – אמר ישיש אחד – כבר מלאה הסאָה!

– דמי אחים נשפכים בירושלים וחרב הטמאים שלופה על מקדשנו – נאנח חברו.

– אחזה האש בכל קצווֹת יהודה – רעד קול ישיש שלישי – מארץ מצרים נשמע קול הכלָיוֹן על עמנו. גם בגוֹלן ובבשן, בכל מרחבי סוּריה עד עכּוֹ וקיסריה. סביב סביב שתו עלינו לאבדנו.

– תצמח הישוּעה וגאולה תזרח! – חצבו דברי הנביא ועיניו הפיצו זיקי אש סביבו – כעבור הענן תעבור הרעה!

פני האנשים אוֹרו. בלבותיהם שוב הוּצת שלהבות התקוָה. והנביא הוסיף לנחם:

טהרו הלבבות והקשיבו! במדבר שם נשׂא בדממת קוֹדש קול אלהים. שם נשמע דברו על חטאת יהודה ועל חרפת הגוים. ורוח מפניו יעבור, כרוחו של אליהו, בבערו את האלילים מן הארץ. הס מפניו כל בשׂר! כל זרוע רשע תשבר. כמעין יריחו, שהפך אלישע ממעין מי מות למים חיים ולמקור הברכה, כן תהפך לטובה רעת ירושלים, וזרח הצדק עליה ועובדי האלילים כאָבק יפרחו.

התלהבות האנשים גדלה והלכה. שיר תפלה פרץ מפיהם, ונשא בעוז, כמו רעם, אל תכלת השמים. סַלעי ההרים ענו לו בהד, כאילו חדר גם בהם רטט התקוָה, וגם הם רוקדים בגילה. מרגע לרגע גברו קולות השיר, וגם קול הנביא ענה לעומתם. ידי כוּלם היו נשואות לשמים, כאלו רצו לאחוז בגאולה, אשר תרד עליהם ממרומים.

המוני עולים חדשים נהרו אל המקום, כאלו לא אל ירושלים מגמת פניהם. גם הם נספחו בזרם השירה הרוממה בלב השממה, שירה שכמותה לא נשמעה בחצרות המקדש.

פתאום נשמעו קולות חרדה.

– פרשום רוֹמיים!

אולם הקריאות לא חדרו אל אזני השרים הנלהבים. הם הוסיפו לשיר וכבר קרבו הפרשים והחלו מכים ורומסים את הנאספים. רק אז נעור ההמון, כמו מתרדמה עמוקה, והוא נרתע ונדהם, אבל לא נבוך ולבו לא הרגיש בפחד המות.

קול הנביא הרעים באזניו. בידים פרושות למרום הוא פילס לו דרך בדוחק ההמון וקרא:

– הנני הנביא! עשו עמי כטוב בעיניכם!

שׂר הגדוד השתומם למראה פני הנביא ועוז רוחו. הוא צוָה את אנשיו לבל יגעו באיש לרעה. רק את הנביא לבדו יאסרו. אז אזרה רוח גבורה את הנאספים, הם הקיפו את נביאם ובזו לפחד המות.

– לא נתנך בידי טמאים אלה!

– יחד אתך נמות!

אך הנביא האיר אליהם את פניו:

– חכּוּ לישועת אלהים. ואל תוָאשו! התפזרו ועלו לעיר הקודש. שׂמחו בשׂמחת החג!

– אתך אנחנו! לא נתנך למוּת!

– מצוה אני אתכם! – הרעים הנביא בקולו ומבטיו ירו חצי אש על סביבותיו.

הרוֹמיים נדהמו ממראה עיניהם. ההמון הנדחק התרחק לאטו. רוח הגבורה סרה פתאום מעל פניהם ואת ראשיהם הורידו לארץ.

– אמרתי, אל תוָאשו! – הוסיף הנביא בנעימות – אַשרי המחַכה לישועה.

– ושוב עבר רוח חיים בשורות רצוצי האדם. הגופות הזדקפו, והעינים הבריקו בזוהר תקוָה, למרות ראותם כי הנביא שבוי בידי הרוֹמיים והם אוסרים אותו בשלשלות ברזל.

– אָכן, קסם בעם הזה! – תמה ראש הגדוד – אין לחקור את רוחו!

_______

– כעבור זמן מה הגיעו הפרשים הרוֹמיים עם אסירם אל שער העיר. אך כבר לפני הגיעם נפוצה השמועה בכל פינות ירושלים והבהילה את תושביה. המוני אנשים, נשים וילדים נהרו מכל עבר. לבם קרוע מצער, נפשם נבוכה, כך נחפזו לראות את פני הנביא השבוי. גם רבים מן האזרחים המתונים, אוהבי השלום ושונאי ההזיוֹת, לא שמרו עתה את עברתם לנביא, ורוחם נעכרה לשמע הבשׂוֹרה. מבירת אַנטוֹניה נשלחו פלוגות אנשי צבא לשמור על הסדר בחוצות העיר.

הרחובות, אשר בהם עבר גדוד הפרשים, נדמו פתאום. חדל שאון ערב החג, ודממה כּבדת יגוֹן העיקה בחלל האויר. שומרי הסדר עצרו עגלות, חמורים וגמלים, טעונים משׂאות, והפנו אותם לרחובות אחרים. עולי הרגל והמוני האזרחים נטו הצידה, והתיצבו כחומות משני עברי הרחוב, על ידי הבתים והגדרות. בנשימה עצורה עמדו שם ועיניהם הישירו נכחן בקדרות זעם.

תחילה עברו שורות שורות של רוכבים. אחריהם הלך הנביא וידיו אסורות מאחוריו. מימינו ומשׂמאלו צעדו שני פרשים וידיהם אוחזות ברסני סוסיהם. אחריהם שוב רכבו שורות שורות פרשים. פני הנביא היו שקטים. לבוש היה מעיל אדמדם ארוך ומשתי כנפיו הפתוחות נראתה כּותנתו הלבנה, החגורה אבנט כחול. שולי הכוּתונת כיסו על מכנסי הבד הלבנים. לרגליו צמודות היו בפתילים נעלים רחבות ומאובקות. הוא צעד במתינות, ראשו זקוף בשלוַת גאון ועיניו מורדות וכמו עצומות. מפעם לפעם העיף את מבטיו נגדו. לרגע הבריקו עיניו בעוֹז מקסים וחודר לנפש, ושוב הורדו ארצה. ובכל פעם הזדעזע ההמון והמיה חרישית וספוגת בהלה עברה והתפשטה באויר כמו תלוּנה מרה. הנביא לא שעה אל ההמיה הזאת ולא הפנה את עיניו אל צדי הרחוב, כאלו לא היתה בקרבתו אף נפש חיה אחת, אף לא רוכבים רוֹמיים לפניו ומאחוריו. הוא צעד לו בשלוָה, כולו נתון לתפלת לבו, שרחפה על שׂפתיו. העם הרגיש בקדושת תפלתו זוֹ ושאב ממנה תנחומים לנפשו המרה.

– ככה יעשה לקדוש יהודה, לאיש הנאמן לתקוַת עמו – נאנח אחד הצופים במחזה.

– ככה עולה נביא לראות את פני ד'. – נאנח השני.

– למה נעלה ירושלימה לראות כדבר הזה? – בכה השלישי.

– עזבנו משכנות מבטחים, נאות רועים טבולי שיר, סַלעי הרים עטופי קדושת אֵל – התלונן אחר.

– אבדנו כולנו! אבדנו! – נשמעו קולות ובכי חרישי אחז בקצוֹת ההמון הנאסף.

והיו גם קולות אחרים, אשר התנחמו וחפצו לנַחם את העומדים אצלם.

– דמו בראשו! למה יטה את לב העם בתקוַת שוא?

– דינו דין מסות ומדיח!

– מצוָה לבער אותו וגם את כל המרבים מבוכה בארץ.

אולם קולות אלה השתתקו לאטם. כי קמו עליהם קולות אחרים וגם אגרופים קשים הורמו אל מול פני המאשימים את הנביא.

– דוֹמוּ עבדים נרצעים! עבדי עבדים!

– ואם נאמר, כי מסית ומדיח הוא, מי המיסר אותו? שמא הרוֹמיים? הגם בעיניהם קדושה מצוַת התורה?

– ולוּ זרחה צדקת הנביא כאור החמה, היוכלו שופטינו לחַלצו מידי הרוֹמיים?

– גם אגריפּס המלך לא יעצור כוח!

אחד המאשימים עוד ניסה להצדיק את דעתו.

– הלא משפטו של הנביא יוצא בלשכת הגָזית שלנו.

– למות ולא לחיים! – הפסיקו איש אחר.

– כי ככה גוזר הנשר הרוֹמי!

דורשי השלום לא ענו להם, כי יראוּ מפני תנופות ידי הנרגזים הסוערים. ברחוב כבר התחוללה תנועה חדשה. נשמעו קולות צחוק. מאחת החצרות הופיע שמוע. הוא נדחק בתוך ההמון ועבר אל אמצע הרחוב. יחף היה. זקנו השחור והרחב כיסה את חזהו ומבעד לקרע כותנתו נראה גופו הערום. לבוש אחר לא היה לבשרו.

– לאן תאוץ, שמוע?

– אצוה להרפות מן הנביא! – ענה בקול שליט.

– לא ישמעו לקולך!

– ישמעו לדברי הכהן הגדול.

– בלי בגדי כהוּנה?

שמוֹע לא פנה עוד אל קולותיהם ולצחוקם. הוא מהר לרוץ אחרי הרוֹמיים ובקרבו אליהם צחקו הפרשים האחרונים, כי גם הם הכירו את שמוע. הם הפנו את פניהם כנגדו וקראו:

– אל תקרב, פן נהרגך!

– לא תגעו בי! הכהן הגדול אנכי!

– מה רצונך?

– השיבו לי את הנביא! – קרא שמוע בקול מאים.

– מי מצוה?

– אנכי!

הוא מהר לעבור את הדרך לפניהם. אולם פרש אחד הגיח עליו והכה באגרופו על פניו. שמוע נפל ארצה. רגע שכב, אחר קם, הדם נזל מאפו ומפיו, ירד על זקנו השחור, על כותנתו הקרוּעה, נטף על רגליו היחפות. עוד פעם התחיל רץ אחרי הפרשים, שהתרחקו ממנו. בעיניו לא נשתנה מאוּם, הן לא הפיקו כאב ולא צער, כאלו לא קרה דבר. אך שומרי הסדר, שהתלוצצו תחילה למראהו, חָסמו עתה את הדרך בעדו, וכשניסה להתחמק מהם עצרוהו בידיהם.

– עמוד, שמוע! פן יסירו את ראשך מעליך.

– מי צוה אותם לקחת שבי את הנביא?

– אלבינוס.

– מי הוא אלבינוס?

– הנציב המשגיח.

– לא שמעתי את שמו!

צחוק פרץ מפי השומרים.

– עתה תשמע את השם מפינו! זכור, אפוא, אותו ואל תשכחנו!

– הניחוני לי ללכת אליו! ידע נא אלבינוס, כי אנכי המצוה! אנכי הכהן הגדול!

– בכתונת קרוּעה? לך מחה את הדם מעל פניך.

גדוד הפרשים בא עד לבירת אנטוֹניה. השער הגדול נפתה לרוָחה, ועד מהרה נסגר וכסה מעין הרואים את פלוגת הרוכבים ואת הנביא.

אבל, עוד זמן רב עמדו המוני אדם באולמות ובחצרות בית המקדש והביטו בכעס עצור ובקללה אל בנין המצודה, שהתנשׂא על סלע מוצק וגבוה. ראשי מגדליה הבהיקו בגאון לעומת הפנים הקודרים, שהביטו אליהם, וכאלו אמרו:

– לשוא כעסכם ולשוא צרת לבכם! במחשכי הבורות אשר מתחתנו שוכבים גבוריכם ונביאיכם. שם קוברים את חלומות חייהם, לפני צאתם בפעם האחרונה אל אויר השמש, לנפוח את רוחם, על עצי הצלב. חדלו לכם והורידו ראשיכם! עוד מעט יורד גם מקדשכם הנשׂא עם כל כבודו והדרו, כי מי זה יַקשה אלינו וישלם?

ברוח נכאה התפזרו לאטם ההמונים. חיי הרחוב בלעו את אנחוֹתיהם ושוב חזרה המולת העיר כבראשונה. זכר חג הסוּכּוֹת עודד את הלבבות. בכל חצר היו רעש, תנועה ועבודה. עוד מעט תהפך ירושלים לעיר הסוּכּוֹת. מתחת לחומות בצורות, בהיכלי מלכים על מגדלים נישׂאים, תראינה אלפים ורבבות סוּכּוֹת. חג השׂמחה! חג זכרון האבות, שישבו במדבר. להניס כל תוגה מקרבו מתאמץ העם ורוצה הלב לשמוח. אולם, מה אוּמלל הוא ברצונו זה! נכסף הוא אל הסוכות שהיו בישימון המדבר. מה לו כל חמדת ירושלים, אם קנאת אחים בה וחמס זרים? מה לו כל פאר המקדש, עבודת הכהנים ושירי הלויים. אם מבירת אנטוניה משגיחה עין טמאה על כל אלה?

על יד חומת הר הבית נשמע קול איש קורא בכוח, כמַטיף דברים באזני עם רב, שנאסף סביבו:

– קול ממזרח! קול ממערב; קול מארבע הרוחות! קול על ירושלים וההיכל! קול על חתן וכלה! קול על כל העם!

מכל עבר נבהלו אנשים לשמוע את הדברים. עד מהרה הקיף המון רב את האיש הגבוה, אשר מראה פניו ולבושו העידו, כי אכר הוא ומעולי הרגל. הם הפסיקוהו בשאלותיהם:

– למה תקרא כדברים האלה?

– מי אתה? מאין תבוא?

האיש לא הביט בפני השואלים ולא חדל מקרוא. שתי ידיו הקמוצות באגרופים חזקים, היו נשואות לפניו. הוא טלטלן באויר, עיניו קמו בחוריהן וקולו נהם וחרד.

– הוֹי על יהודה! הוֹי על ירושלים! הוֹי על ההיכל! הוֹי על העם!

מראה האיש וקול קריאתו החרידו את לבות הנאספים.

– מי הוא?

– המנַבא הוא?

– נביא חדש! נביא אמת!

ההמון הרב אשר סביבו לא נתנו ללכת. הוא פנה אנה ואנה, הפך פניו לכל עבר, כשידיו נשואות באויר, והוסיף לקרוא את קריאותיו: קול ממזרח, קול ממערב! בסיימו מדי פעם: הוֹי על ירושלים! הוֹי על ההיכל! הוֹי על העם!

על דברים אלה חזר בלי הרף. אף מלה לא הוסיף ולא גרע מהם. אף רטט קולו לא נשתנה בחזרו. בכל פעם הביע את דבריו בעוז מחריד נפש, כאלו יצאו זו הפעם הראשונה מקרב לב סוער, הנאנח אנחה גדולה, למען יקל לו מעט.

וכבר אחזוהו ידי שומרי בית המקדש. הם הורידו את ידיו הנשׂואות למרום וסתמו את פיו, לבל יוסיף לקרוא, טלטלוה בכעס והרעימו עליו:

– מי אתה?

האיש לא שׂם לב לרגזם של השואלים. הוא החריש, יען סתמו את פיו. אולם אך הרפו ממנו, שוב פרצו הדברים מפיו כמו פרץ מים. שוב נשמע קולו החודר, עיניו קמו בחוריהן ואגרופי ידיו נשאו למרום.

אז התחילו להכותו ולצבוט את בשׂרו.

– הלא תאמר, מי אתה!

– חדל מקרוא. פן נאסרך ונשליכך אל הבור.

אולם כל מענה לא הוציאו מפיו, כאלו לא נגעו בו כלל. הוא הוסיף לחזור על קריאתו.

לא הועילו גם דברי ראשי העם, שבאו לראות את האיש המוזר. הם פנו אליו בדברים רכים וגם באיומים. התחכמו בתחבולות שונות, להוציא מפיו דבר מה מלבד קריאתו. אולם כל עמלם היה לשוא. כדומם עמד האיש, ללא רגש חי, בלי שישים את לבו לחיים מסביבו. ועת יחדל לרגעים אחדים מקרוא את קריאתו האחת, הריהו נתון כמו בתרדמה, רק נושם בכבדות ועיניו פקוחות ומביטות נכחן, כמו בעבי ערפל. ואינו נע ואינו זע עד שיתעורר שוב מתנומתו זאת המוזרה ושוב פורצות מגרונו קריאותיו המחרידות.

אחרי כן נודע במקרה. מפי איש זר, כי יהושע שמו של האיש, עלה ירושלימה מנגב יהודה, מסביבות באר־שבע. נמסר כי ראו את יהושע בחברת הנביא שנאסר. ומשנתגלה הדבר וקראוהו בשמו היתה עמו רוח אחרת. הוא החל לדבר, התפלל והיה כאחד האדם.

דאגה רבה מלאת את לבות ראשי העם בשמעם את קריאות יהושע. הם נוכחו כי המוני העם מתרגשים לדבריו ונוטים להאמין בו.

– נביא אמת! – קראו לו – נביא החורבן! – ומי יודע, אולי ירע האיש בדבריו מכל הנביאים שהרעו לפניו? אולי יזרעו הדברים רוח מרד וירבו את המבוכה בארץ?

הם מהרו להודיע לאלבינוס, אשר בא אותו יום מקיסריה, ושאלו את פיו, מה לעשות באיש זה? אחרי זמן מה הובא יהושע לפני אלבינוס. ידיו היו אסורות ועודנו קורא את קריאתו.

– יסרוהו בשוטים! – צוָה אלבינוס – ונדע מה יצוק בקרבו.

כרגע התחילו לענותו. השכיבוהו על הארץ, ושני חילים חבטו את בשׂרו בשוטים. תחילה הוסיף יהושע לחזור על קריאתו, למרות המכות המכאיבות. אולם לאט לאט השתתק. דמו התחיל שותת מכל חלקי גופו. הוא שתק ולא השמיע אף אנחה אחת.

– הניחו מעט! – צוָה אלבינוס – אולי יאמר דבר מה.

יהושע שכב דומם על הארץ, כאלו כבר נפח את נשמתו. אחרי רגעים אחדים, בשוב רוחו אליו, שוב קרא את קריאתו.

– הוסיפו להלקותו! – צוָה אלבינוס.

ושוב ספג הגוף הפצוע מַלקות נוראות, עד שנוכח אלבינוס, כי היסורים לא יועילו.

– משוגע הוא! – קרא – הרחיקוהו מעל פני.

החילים הרימו את יהושע ונשׂאוהו עד לגדר רעועה במבוא צר ושומם מאדם. שם הניחוהו, כשהוא מגואל בדמו וכל עוד נשמתו בו.

קולות קריאתו משכו אליו אנשום עוברים מרחוק. הם העבירוהו למקום אחר, חבשו את פצעיו וגם אוכל נתנו לו. אבל, יהושע לא שעה לחמלת האנשים, המטפלים בו, גם לא הביע להם שום תודה, רק הוסיף לחזור בלי הרף על קריאתו.

 

יא    🔗

חבורת הקנאים. שיצאה מירושלים לנקום את דמי עולי הגליל, עשתה שמות ברוצחים השומרונים. בדרך התחברו אליהם קנאים אחרים, מהמקומות הסמוכים. הם החריבו כמה ישובים של הכוּתים והכו את יושביהם מכת חרב ואבדן.

לא בפעם הראשונה יצאו קנאי ירושלים לעזרת אחיהם שבגליל. רבים מהם היו ילידי הגליל, אשר מצאו להם עבודה בירושלים, בבניני המקדש. גם יחזקאל היה יליד יודפת בגליל. הוא היטיב להכיר את המסילות והארחות העקלקלות, המוליכות מארץ יהודה דרך כל מושב השומרונים וגם את מסתרי השודדים השומרונים הכיר, אשר משם ארבו לעולי הרגל.

הפעם הצליחו הקנאים במעשה נקמתם. אף אחד מהם לא נפל חלל, ואף אחד לא נפל בידי צבא הרוֹמיים, אשר מהרו לקול צעקת השומרונים.

יהודה הראה בהתנפלות זוֹ נפלאות גבורה. הוא קנה את לב כל חבריו לאהבו ולהעריצו. איש מהם לא ידע, מי הוא ומה עברו. יחזקאל ושמעון הסתירו מהם את הסוד, ולא גילו כי הוא האיש אשר תפש את ידעיה, ואשר אלבינוס רודף אחריו בחמה.

בשובם הביתה, התפרדה החבורה לפני שערי ירושלים. האנשים נפוצו לכל עבר. יחזקאל הלך עם יהודה ושמעון עבר לפניהם לתור את הרחובות ולראות את האנשים ההולכים שם, שמא נשקפת סכנה ליהודה. כך הגיעו בשלום אל בית יחזקאל ועלו לעלית הגג.

בעלת הבית קבלה אותם בשמחה רבה. לבה עלץ לקראת בעלה, כי שב בריא ושלם, וגם לקראת חבריו הנאמנים שמחה. היא ערכה את השולחן לפניהם והם אכלו ושתו בשמחה.

אמנם, הבשורה על דבר מאסרו של הנביא, שהובל אל בירת אנטוניה, העיבה את עליזותם. אשתו של יחזקאל סיפרה להם על כל פרטי מאסרו ועל הרושם שעשה הדבר בעיר. פני שמעון ויחזקאל קדרו לשמע הדברים. הם לא היו ממוֹקירי הנביאים, אף התנגדו להם ולעגו לחלומותיהם, המביאים את העם לרפיון ידים, בכל זאת נעצבו עתה מפני המכה החדשה, שהוכה העם מידי הרומיים השונאים.

יהודה נדהם לשמע הבשורה. פניו חורו והחריש. חבריו לא הרגישו בשתיקתו והוסיפו לשאול על דבר המקרה, אף הביעו את רגשי מרירותם.

– לשוא עמלה של אם אילה! – נאנח יהודה בלבו – לשוא הסתירה אותם במערות ונהלה אותם בדרך לא דרך – למען יפלו בירושלים בידי אלבינוס.

– אכן, גבורה מפליאה היא זו – העריץ שמעון את מעשה הנביא.

– ולא כנביא המצרי, אשר בברחו, הביא כליון על אלפי אנשים – העיר יחזקאל.

יהודה חשב על אביו. גורל הנביא נגע עד נפשו. צר היה לו על האיש ועל קסם קדושתו. מאז הכירו, התחיל גם לבו נמשך אחריו בסתר. גם הוא רחש לו כבוד ומסירות נפש. אולם דאגתו לאביו, הרחיקה ממנו ברגע זה כל מחשבה אחרת, מה עושה אביו עתה, אחרי האָסר הנביא, מקור אמונתו ותקותו? ודאי אומלל הוא ביאושו הגדול! בדר וגלמוד סובב הוא עתה בין אנשים זרים וסובל את צערו הנורא. מראה הדרה של ירושלים מגדיל עוד את כאבו, בזכרו את האויבים האורבים לה. ואין מי שיתמוך בו בגורלו המר וינחמהו בצרתו.

פתאום התעורר יהודה מהרהוריו הנוגים. כאב נורא תקפו לשמע בשורה אחרת.

כי אשתו של יחזקאל סיפרה גם אודות הנביא המשוּגע, ועל קריאתו בחוצות העיר. חברי יהודה שמעו את הדבר מבלי התרגשות יתרה. זה כבר מלאה ירושלים משוּגעים ומתנבאים בלי מספר. מיום ליום ירבה מספרם לרגלי העוני, הרעב וחרדת החיים. לפתע תסתר בינת האדם ומספר נטרפי הדעת, המתהלכים כצללים ברחובות העיר, גדל והולך. אמנם, גם הם נדו למשוגע החדש, שספג מלקות קשות מידי עבדי אלבינוס, והצטערו מקרב לב על מכאוביו.

אך יהודה חרד על מקומו והחריש. הוא ירא להפסיק את המספרת וחשש לשאול אותה, פן יושם קץ לתקותו האחרונה. אולי איש זר הוא אותו הנביא המשוגע ולא אביו? בכל פרפורי כאבו הגדול נאחז בניצוץ תקותו זה. אך בשמעו על היסורים האכזריים, שבהם עינו את האומלל, לא יכול להתאפק עוד ושאל את המספרת:

– הראית אותו בעיניך?

– כן. – ענתה האשה – במשך היום הקצר הספיקו לראותו כל יושבי העיר.

– ומה שמו?

– אין יודעים. אומרים, כי שמו יהושע.

יהודה קפץ ממקומו כנשוך נחש.

– יהושע? ומה מראהו?

רק עתה הרגישו המסובים בסערת רוחו של יהודה והתחלחלו.

– מה זה היה לך?

– אבי הוא זה! – פרצה שאגת כאב מפי יהודה. הוא התחיל מורט את שערות ראשו.

– אביך? – קראו כל חבריו בחרדה ודממת תמהון קמה לרגע בחדר.

יהודה התרוצץ בכאבו הנה והנה, ופניו כפני איש, שדשים את בשרו בשבטים. הוא קמץ את אגרופיו ונשך את שפתיו, נאבק עם מרי הכאב ששבר את לבו.

חבריו התבוננו בו בחמלה ובצער ולא מצאר דבר בפיהם לנחמו. אשתו של יחזקאל רגזה מאד על עצמה. לבה הכה אותה על ספרה את הדבר. הלא היא שבשׂרה לו את הבשורה הרעה!

– מה מַראהו? – הפסיק יהודה את הדממה, בפנותו אליה.

קול דבריו הרגיע מעט את הרוחות, כי שקט היה והעיד, כי הבליג יהודה על כאב הבשורה הרעה.

– לא הכרתי מראהו! כולו מוכה ופצוע – ענתה אשתו של יחזקאל בקול חרד ורפה, כי חששה פן יוסיפו דבריה להכאיב לו.

– הגבוה הנהו?

– כן.

– וזקנו שחור עם שׂיבה?

– כן.

– אבי הוא! אבי האומלל! – הביע יהודה בכאב והניד את ראשו. ושוב שררה בחדר דממה מעיקה.

– אחרי כן הוסיף יהודה באנחה, כמדבר אל עצמו.

– תיכף ידעתי, כי אבי הוא זה ולא אחר, אך שמעתי על דברי הקריאה! אוי ליהודה. אוי לירושלים. ידעתי, כי קריאת אבי היא.

– למה יקרא ככה? – שאל שמעון.

אז סיפר להם יהודה על עגמתו הרבה של אביו, המקננת בלבו מיום רמוס הנציב קומַנוס בעם.

– גם אבי היה בין הנרמסים. זמן רב התהפך על ערש דוָי, עד שקם מפצעיו. ומאז לא ידע מנוחה. בבית, במלאכת השדה, בשקט ההרים מסביב, שכח לעתים את מרי זכרונותיו. אולם. בעלותו ירושלימה, ישוב היאוש לדכא את רוחו.

– ולמה יעלה? – שאל יחזקאל – מדוע לא עצרת בעדו כי ישאר בבית?

יהודה נאנח.

– כן. אנכי אשם. ידעתי את כל זה והלכתי אתו. שמחת אבי לפני צאתו מן הבית, חפצו הגדול לעלות ירושלימה, היא שהעבירה אותי על דעתי, עד כי שכחתי מחשוב אחרת.

יהודה חדל מדבר. אחרי רגע גמר בלבו:

– אלך לראותו!

חבריו ניסו לעצור בעדו. בארו לו את הסכנה הנשקפת לו בדרכו. אולם, יהודה לא אבה לשמוע להם.

– האמנם תחשבו, כי יקרה נפשי בעיני, עד שאירא לראות את אבי האומלל בצרתו?

– חלילה לנו מחשוב כזה! – ענוהו – עצתנו רק כי תחכה עד מחר. הלא עוד מעט ותבוא השמש וקשה יהיה לשום עין על העוברים ושבים ברחוב.

– עד מחר! – צחק יהודה במרי לב – נפשי לא תכיל פשע כבד כזה! רבה חטאתי, כי עודני עומד ומדבר אתכם. הנני ואלך.

הוא יצא מן הבית ושני חבריו אתו. הם הובילו אותו דרך סימטאות, מבואות נדחים, רחוקים מרחובות סואנים. ובכל זאת לותה אותם על כל צעד המולת עבודה ושאון התכונה לקבל את פני החג. כבר היו פרושות סוכות בד. ילדים יחפים שחקו, התרוצו ורדפו זה את זה. ילדים אחרים עזרו לאבותיהם בעבודתם, או שחקו עם תינוקות ערומים, שזחלו על רצפת אבנים והסתכלו בעינים צוחקות לכל עבר. מנוחת שלום פרושה היתה בכל וקדושת החג מרחפת בכל מקום. אף רוֹמי אחד לא פגשו ברחוב. מריבת המפלגות בעיר כאילו אפסה. בא קץ לכל שנאה וקנאת אחים. עבודת שלום בכל מקום. תכלת שמי שלום פרושה ממעל וסוכות השלום – למטה..

באחת הפינות, על יד שער חצר המקדש, ישב לו יהושע. על כתנתו ועל מכנסיו הקרועים והמגואלים בדמו היד עטופים בלוֹיי בגדים שקבל מידי מיטיביו. הוא ישב ושתק, כמתעמק במכאובי גופו. רק מפעם לפעם פתח את פיו וחזר בקול רם על קריאתו. אנשים רבים עוד עמדו סביבו. היו שהלכו לדרכם ואחרים עמדו מלכת והסתכלו בו. רבים ניסו לדבר אליו, אולי יצילו מפיו דבר. פניו לא העידו במאום, כי משוגע הנהו, ולכן עמדו ושאלו והתחננו לפניו, כי יענה להם, עד אשר נוכחו, כי לשוא עמלם.

בלב פועם ניגש יהודה אל אביו – ולא הכירו. עיניו חשכו למראה פני האיש המחוּתל סחבות זרות. פניו של יהושע צבו וכוסו בהרות ופצעים. גם לזקנו היה צבע משונה, הוא נראה קצר משהיה, כי קצותיו כּוּסוּ בתחבושת גדולה, אשר בה חוּתלו צוארו וגבו הפצועים. אך יהודה הרגיש לפי הגוף המעונה והעטוף סחבות, כי אביו הוא זה. ובשמעו אחרי כן את הקריאה, הזדעזע בעומק לבו מעוצר כאב ורחמים וזרם דמעות פרץ מעיניו.

– אבי! אויה לי! – נפל יהודה לרגלי יהושע והתיפח – אבי! מה זה היה לך?

יהושע חדל מקרוא. הוא הביט אל יהודה בעינים שלווֹת, קפואות בעצבן. על פניו, המגואלים בדם קרוש, לא נראה כל אות של התרגשות.

– אבי – הלא תכירני? – בכה יהודה. הוא לָטף את ראש אביו ונשק לו – אוֹיה לי. יהודה הנני! בנך אנכי! הלא תכירני?

יהושע לא שעה לדבריו. הוא הוסיף להביט אל פני בנו ביאושו הקר, אחרי כן פתח את פיו וקרא:

– קול ממזרח! קול ממערב! קול מארבע הרוחות!

– אבי! ענני. – הפסיקו יהודה – למה לא תשעה אלי? למה אגוַע לעיניך, בראותי צרתך? אבי!

אולם יהושע הוסיף לחזור על דברי קריאתו.

נואש ונדכא קם יהודה על רגליו, כאיש הקם מעל פני מתו. רבים מאנשי ההמון הקיפוהו בשאלות. מי הוא? מי אביו? מאין יבואו? ולמה יקרא אביו כדברים האלה? יהודה לא ענם. את עיניו הזולגות דמעות הטביע באביו ונד לו בראשו.

שמעון ניגש אל יהודה ולחש לו.

– נמהר ללכת, יהודה! חוסה על נפשך!

– למה?

– כי עינים רבות נשואות אליך! עוד יכירוך שונאיך ואבדת.

– לא אעזוב את אבי! – ענה יהודה – כל עוד נפשי בי, לא אתנהו להתגולל ברחוב.

– בואה אתי ונבקש בית מַחסה לאביך – אמר שמעון – רק פה אל תעמוד. אחרי בוא השמש נשוב לקחתו, אז יתפזר המון העומדים סביבו.

יהודה נאות לדברי חברו והם הלכו. דמות אביו במצבו הנורא לא משה מנגד עיניו. רק תקוָה אחת עודדה את רוחו, כי יעברו על אביו ימי מנוחה וירוַח לו. התנפלות הרוֹמיים על הנביא חיבּלה את נפש אביו וענוייו בידי אלבינוס דכאו אותו כליל. יהודה האמין, כי אביו עוד יאזור כוח ויתגבר על מכאובי גופו ונפשו. ואמונתו זוֹ חזקה את ידיו והרגיעה את רוחו.

השמש עמדה לשקוע וקרניה האחרונות הזהיבו בזוהר מסנוור עינים את ראשי המגדלים ואת גגות ההיכלים. אלפי קרני אש ורסיסי אור נזרעו גם למטה, על ראשי ההמונים אשר ברחובות. שאון והמולה היו מסביב. עגלות רתומות מתנהלות לאטן. עבדים נושאי כלים וחבילות על ראשיהם פלסו להם דרך בקולות וצריחות בהמון העולים שנצטופפו בכל פינה. בכל מקום נראה ערב רב של אנשים לבושים בגדים מבגדים שונים, למן העשירים העוטים בגדי ארגמן ורקמת זהב וכסף, ועד לאכרים הלבושים כתנות בד, ועד לפועלים ועבדים היחפים והערומים למחצה.

בחצרות רבות ועל ראשי גגות עוד היו אנשים עסוקים בעבודות שונות. קולות פּטישים וכלי ברזל לסיתות אבנים היו מנסרים מעל לראשי ההמונים, הפועלים היו אָצים במלאכתם, כדי לסיימה לקראת החג ההולך ובא.

יהודה נבלע בשאון הרחוב ועיניו רהבו למראה הדר ירושלים. הוא שכח על כל מה שעבר עליו עד כה. את קריוס ואת ידעיה וחבריו האורבים לו. ולולא זכר אביו האומלל. שהעיק על לבו כאבן כבדה, היה חש את עצמו מאושר עד אין סוף.

עד מהרה מצאו חבריו מקום טוב ליהושע בבית אנשים זקנים. יהודה שׂמח מאד בראותו את המטה המוצעת ומזומנה לאביו. האשה הזקנה הבטיחה גם לסעוד את מטת החולה ולשמור עליו עד שירפא מפצעיו.

יהודה נתן לה מראש את שׂכרה, ומלא תקוָה עליזה חזר עם חבריו להביא את אביו.

השמש כבר באה ושאון העיר הלך ורפה. ערפל צח רחף מעל לגגות הבתים, כמו כיסוּי משי כחלחל ושקוף. השמים היו זרועים כוכבים נוצצים בגיל, כאלו שׂמחו לקראת הסוכות הקטנות, שהוקמו לאלפים בכל קצוי העיר. מעברים שונים נשמעו קולות שיר ערבים ומושכים את הלב. שירי אכרים לשׂדותיהם ולגניהם, שירי רועים לצאנם, ולעומתם ענו גם שירים אחרים מכל גג ומכל פנת חצר ושירי אהבה וצהלת עליזים בבתי המשתה. כל בתי העיר כמו פצחו רנה לקראת הר הבית הנשׂא עם בניניו ומגדליו הענקיים, העטופים דממת הוד. מכל צד זרמה השירה אל היכל המקדש, כמו רחש ילדים המתרפקים על אמם האהובה, המנַשקים לה ומברכים אותת בליל מנוחה ושלום.

יהודה וחבריו הלכו אל המקום, אשר שם ישב יהושע. מרחוק ראו, כי ההמון שהיה סביבו נתפזר, ורק צללי אנשים בודדים נעו וחלפו בדומית הלילה. אבל גם יהושע לא נראה וגם קריאתו לא נשמעה. יהודה התקרב אל המקום ופתאום נרתע, עמד על מקומו והקשיב. גם חבריו נבהלו לתנועתו וחפצו לשאלו לפשרה, אולם הוא עצר בעדם והוסיף להקשיב.

על יד יהושע – שישב בצלה הכבד של חומת הבית – עמד איש ודיבר בקול חשאי ונרגז.

– אל נא תתחַפּשׂ! יודע אני ערמתך! ראה, אצוה לחתוך את בשׂרך החי ואז תגיד.

יהודה הכיר את קולו של קריוס. הוא רעד מכעס, אולם לא זע ממקומו.

– מה זה? – לחש שמעון בתמהון.

– דום! – הפסיקו יהודה והוסיף להקשיב.

קריוס לא הרגיש באנשים, שנעצרו בדרכם ועמדו מרחוק. יהושע לא השיב על דבריו והוא התקצף עוד יותר, והרים את קולו.

– הכרתיך כבר בשעה שהביאוך לפני אלבּינוס! אכן, ידעת לסבול מלקות כגבור! הכרתיך ויודע אני כי אבי יהודה הנך! לא תחלץ מידי, עד שתגיד לי איהוּ!

שמעון הרגיש ברע היצוק במחזה הזה ומשך בידו של יהודה.

– מתחנן אני לפניך! נלך מפה!

– כן. – הסכים יהודה – אך לא נרחיק לכת, רק אגמור בלבי מה לעשות.

בדרך סיפר לחבריו על דבר האיש העומד אצל אביו. הם תמהו בשמעם. ויחזקאל קרא:

– רק עתה ראיתי את אומץ גבורתך, כי לא התנפלת עליו לכלותו.

– בכל מאמצי כוחי כבשתי בקרבי את חרון אפי – ענה יהודה – ורק למען אבי מצאתי את האומץ הזה.

– היטבת לעשות – הללהו שמעון – לא עת נקם עתה ולוּ פּחַזת, היית עוכר את נפשך ואת נפש אביך,

– לולא אבי – השיב יהודה – היותי מרצץ את ראשו אל אבני החומה.

– טוב שנגלה לנו – העיר יחזקאל – עתה נארוב לו אנחנו.

– כבר הרחקנו יותר מדאי! – אמר יהודה ועמד מלכת – הלא הנבל הזה מענה את אבי, ומי יודע מה עוד יעשה לו בגבוֹר חמתו?

דומיה מרגיזה קמה אחרי הדברים האלה. יהודה חפץ לשוב ולהפגש עם קריוס פנים אל פנים. פתאום עברו לנגד עיניו מחזות זוָעה. הוא ראה את אביו מעוּנה תחת ידו של קריוס בענויים נוראים, סובל בעוז רוח, ונופח את נשמתו באפלת הליל. הוא ביקש לשוב ולרוץ אל אביו, אך שמעון עצרו.

– עמוד פה ואנוכי לבדי אמהר אליו – יעצוֹ שמעון – הלא זר אנוכי בעיניו. והוא מתחפש בבגדי אזרח, על כן יזהר ממני. אנוכי אעבור לתומי ואגער בו, אם אראנו מַטריד את אביך בשאלותיו. מי יודע! אולי יעלה בידי גם להוליכו שולל? כבר עלתה מחשבה במוחי. ואתם ארבו לנו, ובראותכם, כי אני מתרחק עם קריוס, מהרו וקחו את יהושע והביאוהו אל מקום מלונו.

– בחכמה יעצת! – קרא יחזקאל בהתרגשות שמחה.

– קריוס הוא איש חזק ומהיר חמה – העיר יהודה – היש סַכין תחת ידך? מי יודע איך יפול דבר.

– עדיין אינך מכיר את שמעון בן גיוֹרא – קרא שמעון בעליזות, בראותו, כי ישרה עצתו גם בעיני יהודה – סכין יש לי. אך יהיה נא לבך סמוך עלי, כי לא אשתמש בה. אחת גמרתי בנפשי! למות במלחמה עם הרומיים. ולמה לי סכנת מוֹת נבל בידי מרגל נבזה?

– אמרתי, כי תזהר בדרכך – ענה יהודה – והטוב בעיניך עשה.

– לך והצלח! – קרא יחזקאל.

וכאשר נפרד שמעון מעליהם. העיר יחזקאל את אזני יהודה:

– דבריו נכונים! הכל יודעים את שמעון בן גיוֹרא! עז הוא כארי וערום כנחש. באומץ רוח ובתחבולות חכמה יכלכל תמיד את דרכו.

בהגיע שמעון אל המקום, עדיין עמד קריוס אצל יהושע ואים עליו.

– למה ירגיז אדוני את מנוחתו? – שאלו שמעון בתמימות ובקול רך – הטרם יראה, כי משוגע אומלל הנהו? קריוס הפנה אליו את פניו והביט אל שמעון בכעס ובוז.

– לך לדרכך ואל תתערב בדבר לא לך!

– צר לי על המסכן הזה! – השיבו שמעון בתמימות מעוּשה – כל היום מַלאים את המסכן הזה בדברים, מענים אותו, גם מלקות ספג היום מידי הרומיים. ולמה כל זה? גם ילד מכיר, כי דעתו נטרפה.

קריוס התקרב אל שמעון והרים אגרופו בקצף.

– מי אתה? הלא אמרתי לך, שתעבור מפּה!

שמעון עשה את עצמו כנבהל. הוא נרתע צעדים אחדים לאחוריו, אך את יד ימינו שלח אל תחת כנף מעילו, אצל חזהו, ואחז בידו את סכינו. בעיני קריוס נראתה תנועתו זו כאילו נפחד, כי כן נוהגים אנשים רפי רוח, השולחים את ידם לעבר לבם, למען עצור בעד דפיקותיו החזקות.

– פועל אנוכי וחסר עבודה זה ימים רבים – ענהו שמעון בדברים רכים – אין לי מה לעשות! עמדתי כל היום על יד האומלל הזה והרבה ראיתי. הנני חוזר על דברי. לשוא כל העמל להוציא דבר מפי משוגע זה. אינני יודע, למה יקצוף אדוני עלי! אנכי לא אשקר!

– תּוּמת לבו של שמעון השיבה את חמת קריוס ולא התרגז עוד. רגע עמד מחריש. אחרי כן אמר:

– לא אאמין! אכריח אותו לדבר! מכיר אני אותו!

במשך הדברים האלה ישב יהושע דומם ורק קול נשימתו הכבדה נשמע, כאילו נרדם.

– יעשה אדוני כטוב בעיניו – אמר שמעון והתרחק לאטו מן המקום, ללכת לדרכו. ובלכתו, הוסיף עוד לדבר כמו אל עצמו.

– אם את בנו לא הכיר ולא שעה אל תחנוניו, איך יענה לדברי איש זר?

קריוס נדהם לשמע המלים האלה. הוא עזב את יהושע ומהר אחרי שמעון.

– הואילה! מה אמרת? בנו?

– כן. בנו. – הוסיף שמעון בלכתו הלאה.

קריוס הלך לעברו.

– ואתה ראית את בנו?

– כן. גם דיברתי אתו.

– מה מראהו?

– גבוה הוא. זקנו שחור. אכר חָסון!

– כן, כן. זה הוא בנו! מתי היה פה?

– בטרם הוליכו את אביו להלקותו.

– כבר אז, בצהרים?

שמעון לא שם לב להשתוממותו של קריוס והוסיף לספר בתמימות ונחת.

– זמן רב שכב הבן לרגלי אביו, התחנן לפניו ובכה, שיענה אם מכיר הוא אותו. ביקש ממנו שילך אתו. האנשים, שנאספו סביבם, רחמיהם נכמרו למראה האומללים. כל עין הזילה דמעות.

– ואופה הייתי אנוכי? – נאנח קריוס מכעס על עצמו – למה לא נמצאתי גם אנוכי אצלו?

שמעון שׂחק בלבו לאנחותיו של קריוס ושׂמח, כי כבר הרחיקו ללכת. עוד מעט יעזבו את העיר התחתונה. ושם? שם מטפלים כבר יהודה ויחזקאל ביהושע ומוליכים אותו למקום בטוח.

– אולם האב – הוסיף שמעון אחרי הפסקה קטנה – לא פנה אל בנו ולא הראה כל אות של התרגשות. משוגע! בינתו הסתתרה! איננו מכיר כל איש. ראה הבן, כי לשוא כל בכיו ותחנוניו, וקם על רגליו. עוד זמן מה עמד רצוץ נפש ונד בראשו, עוד דמעות רבות זלגו עיניו, אחרי כן נאנח את אנחתו האחרונה והלך לו ביאוש גמור.

– לאן הלך?

שמעון לא ענה על השאלה, רק הוסיף על דבריו.

– שמעתי אומרים, כי ממהר הוא ללכת, כי מסתתר הוא מעיני אורבים.

– מדוע?

– אומרים, כי תפשׂ מרצח ומסרוֹ לידי אלבּינוס. ועתה רוצים חבריו של אותו הרוצח לנקום את נקמתם ממנו. שמעתי אומרים, כי גם הרג בדרך שלושה חיילים רומיים.

– אמת הדבר! – קרא קריוס – עתה רואה אני, כי צדקו דבריך. והוא היה פה אצל אביו ואנוכי לא ידעתי! אולי קלטה אזנך שמץ דבר, לאן הוא הלך?

– אמנם כן. שמעתי והרבה נודע לי!

– היודע הנך? – קרא קריוס בהתרגשות של שׂמחה וקולו רעד מקוצר רוח – הואילה נא וספר לי.

שמעון עמד רגע מלכת. הוא התבונן בפני קריוס במבּטי תום וענה.

– יסלח נא לי אדוני! אינני יודע אם לספר או לחדול. אולי אויב אדוני לבנו של המשוּגע הזה, ורוצה לקחת את נפשו? ואנוכי, חלילה לי להמיט רעה על איש בלתי ידוע לי, שלא חטא נגדי כלל.

קריוס התאמץ לשנות את טעמו.

– חלילה לי! ידיד טוב אנוכי לאיש ההוא! ידיד כאח! דבר חשוב לי אליו. חפּשׂתיו בכל מקום ולא מצאתיהו. הוֹי! לוּ ידע, כי אנוכי פה, היה מאוּשר מאד לראותני.

– האמנם כן? עתה אני מאמין באדוני ואגלה לו את הדבר.

– אסיר תודה אהיה לך כל הימים. – אמר קריוס בגיל – הבה ואשמע!

– רבים הדברים – התחיל שמעון – אולם בראשונה אוֹדה ולא אבוש, כי זה ימים רבים לא בא יין אל פי מאפס עבודה, ומאפס שׂכר. ומה צמא גרוני למשקה זה, החביב עלי! הנה לא רחוק בית יין, ואם טוב אלי לב אדוני, יכבדני נא לסוּר אתו שמה. אז ישמע מפי את כל מה ששמעה אזני על האיש.

– תוכל לשתות יין כּכל אַוַת נפשך! – קרא קריוס בשמחה – בואה ידידי ונסור שמה.

אחרי שתי שעות בא שמעון אל בית הזקנים ומצא שם את יחזקאל ואת יהודה. יהושע כבר שכב במטתו, מכוּסה שמיכה חמה, וישן שנה עמוקה.

– כבר הבהילוני מחשבותי עליך! – קדם יחזקאל את פניו בשמחת ידידות – מַהר וסַפר, כי רוחי קצרה מחַכוֹת.

שמעון צחק בנחת רוח.

– רואה הנך, כי חי אנוכי ובריא ועליז. ומה לך עוד לדעת?

– איך היה הדבר? – ביקש גם יהודה.

עלה הדבר בידי עד מאד! – פתח שמעון לספר – מעתה תוכל להתהלך בחוצות ירושלים בוטח ושלו, קריוס לא יארוֹב לך. מחר בעלות השחר, יסע לחַפּשׂך בסביבות טבריה.

– טבריה?

– כן. סלח לי, כי הגדלתי את משפחתך ומצאתי לך אחות בטבריה, אשר אליה ברחת להסתר מפני רודפיך.

החברים פרצו בצחוק עליז. יחזקאל נפל על צוארי שמעון, חבקוֹ ואמר:

– ידעתי, כי תנַהל אותו בדרך טובה, כיאות לנוֹכל רוֹמי.

שמעון השתמט מזרועות חברו והוסיף לספר.

– עד עתה ישבתי עם קריוס בבית היין. הוא הזמין לנו כוס אחרי כוס, אנכי שתיתי וסיפרתי לו את כל תולדות בריחתך מירושלים. המצאתי לך גם אח בעל כרם בהר הכרמל וגם שני דודים עושׂי גבינה בעכּוֹ. והיה, אם לא ימצאך קריוס אצל אחותך בטבריה, יפנה אל אחיך הכורם שבהר הכרמל. ואם לאו, ירד אל דודיך לעכּוֹ. קריוס לא ינוח עד שימצאך.

אז קם גם יהודה וחיבּק את חברו הנאמן.

– במה אשיב לך כגמולך? – שאל ועיניו מלאו דמעות גיל.

אחרי כן סיפר שמעון על כל דבריו עם קריוס מעת פגישתו אתו.

– רק ידעיה האחד נשאר לשׂטן על דרכך – גמר שמעון – אולם איננו אויב גדול כמו קריוס. ואנחנו נארוב לו. ומכיר אני את ידעיה, כי גם הוא נזהר לנפשו מפני אויביו הרבים בירושלים. על כן נוכל לבטוח, כי מפניו לא תשקף כל רעה.

 

יב    🔗

בוֹקר חג הסוכות. חוצות ירושלים ריקים מאדם וטבולים בזוהר קרני החמה, ובשמחת החג. הר הבית כאילו אָצל מאורו הקדוש לכל רחוב נדח, לכל פינה נשכחת, לזרוע גם שם מעט מן השמחה. ישמחו נא היונקים ואמותיהם, שנשארו בבית, ישמחו גם הזקנים והחולים, שלא יכלו לעלות אל הר הקודש.

כל חצרותיו ועזרותיו של הר הבית כמו נהפכו פתאום לגן ירוֹק. גג המקדש כמו עטור שלהכות מסנורות עינים, כאילו ירדה עליו השמש ורבבות חוטי זהב נופלים ממנו אל כּפוֹת התמרים ואל ענפי הערבות הנשואות בידים. והמוני העם ללא מספר! נהר של אנשים הציף את המקום. מקצוֹת הארץ הם באו וגם מארצות הנכר. כולם עומדים צפופים, מלאי חרדת קודש. כולם כאיש אחד, ולב אחד להם, עומדים בדממה ומקשיבים לשירי הלויים ולנגינותיהם. ועיניהם אל הכהנים בעבודתם.

יהודה ישב על יד מיטת אביו. לבדו נשאר בבית, כי הזקן והזקנה הלכו אל בית המקדש. יהושע ישן כל הלילה שנה עמוקה. בבוקר, אך הקיץ ופקח את עיניו, פתח את פיו בקריאה המחרידה, ואת ידיו נשׂא באגרופים קמוצים. גם חפץ לרדת ממטתו, אולם יהודה עצרוֹ בכוח והתחנן לפניו.

– הרגע נא אבי! נוחה ויִיטב לך! התכירני? הלא יהודה אנוכי?

יהושע הוסיף לקרוא והתאמץ לקום ולעמוד על רגליו. בהאבקו עם יהודה, נחשׂף עור בשרו ונראו פצעיו הרבים. עיני יהודה חשכו למראה גופו המעוּנה של אביו.

– הרגע נא אבי! – קרא בדמעות שליש והחל חובש את פצעיו – למה בחרת לך לסבול כל כך, אבי היקר והאומלל?

הוא התמוגג בדמעותיו, את ראשו הוריד על חזהו וידיו הרפו מאביו. פתאום התעורר בבהלה. דבר־מה נפל בדממת הבית ונגע אל נפשו של יהודה. הוא הרים את ראשו ונפגש בעיני אביו, שהיו נשׂואות אליו בחיבה ובשלוָה.

– אבי! – קרא יהודה בחרדה משׂמחת פתאום.

– יהודה? למה צעקת?

ובטרם ימצא יהודה דבר להשיבו, הביט יהושע סביבו בתמהון.

– איפה אנוכי? מה לי פה?

– בירושלים הנך! – רעד קול יהודה – חולה הנך, אבי! הכו אותך ועינוּך נוראות.

– מי?

– הרוֹמיים.

– עינוּ אותי?

הוא הסב את מבטיו אל בשרו והתבונן רגע בדומיה. פתאום נהפכו עיניו ושוב החל קורא את דבריו.

יהודה נדהם כאיש שכלי יקר נפל מידו ונשבר. אולם שמחתו לא פגה. עוד צלצלו באזניו הדברים המעטים של אביו, בשוב אליו רוחו. הקריאה האיומה, שפרצה מגרון יהושע, לא דיכאה את רוחו של יהודה כמו לפני כן. הוא הוסוף לדבר על לב אביו, לשדלו כי ירגע, ופניו היו שלוים מתקוה, כי עוד מעט וירוַח לאביו.

ואמנם, כעבור זמן מה שוב היתה רוח אחרת עם יהושע. עיניו שבו להביט נכחן בהכרה ובבהירות ופיו חדל מקרוא.

הפעם הבליג יהודה על שמחתו, כי חכה לרגע זה בקוצר רוח.

– יהודה! – שאלו יהושע – העודך יושב אצלי?

– כן. אבי! – ענה יהודה רכות.

– ולא מצאה אותך כל רעה בדרכך?

– שלום לי!

– ולא ארבו לך הרומיים?

– אכן, ארבו, אך לא עלה בידם – השיבו יהודה בצחוק קל – הלא תראה אבי, כי אתך אנוכי.

יהושע החריש רגע קט. פניו התעותו מעט מכאב פצעיו והוא שאל:

– למה הכוני הרומיים?

– כי מנַבּא אתה רעות לירושלים – גמגס יהודה ברעד קל, מיראה פן יבולע לאביו.

– כן, בני. – נאנח יהושע – קץ יהודה בא לפני האלהים. מלאה ירושלים חמס וזדון אחים. טומאה בידי זרים.

– נבער מן הארץ את הרשעים ואת הטמאים – ניחמוֹ יהודה.

– במה?

– בעוז ידינו.

– רק תוסיפו דם על דם ורשע על רשע, והצל לא תצילו – נאנח יהושע מרה ושקע בהרהוריו.

יהודה רעד כולו פן ישוב הרגע הנורא, אשר בו שוב תקומנה עיני אביו בחוריהן, ושוב תשתקף בהן בלהת טרוף וישוב אל קריאתו. אולם רגע זה לא הגיע. ואחרי דומיה קטנה שוב פנה אליו אביו בחיבה.

– ראיתי את אילה, בעלותי ירושלימה.

פני יהודה זרחו לשמע השם אילה ולבו דפק בחזקה בענותו:

– גם אנוכי ראיתיה ודברתי אתה.

– היא אמרה לי – הוסיף יהושע – ובקשה להגיד זאת לך: כי תחכה לשובך דרך ההרים מזרחה לחברון.

– תחכה לי? – קרא יהודה נבהל משמחת הבשורה – אילה תחכה לי?

– כן. הלא זוֹ הדרך, המובילה אל עמק עשרת התמרים.

– יודע אני את הדרך! יודע! – קרא יהודה – מה מאושר אנוכי! הוי, אבי!

– היא אמרה, כי מצאת חן בעיניה – הוסיף יהושע – וגם אמה אוהבת אותך.

– רב לי! – קרא יהודה ויפול על צוארי אביו. הוא נשק לו בלי הרף ועיניו זלגו דמעות גיל – לבי לא יכיל את הבשׂוֹרה הטובה, אשר בשׂרתני אבי! רב לי! אוהבת אותי!

הוא קם מעל מטת אביו והתהלך בחדר, כמו עף על גלי שמחתו ואהבתו העזה. הוא שכח על מצבו של אביו, ועל פחדו לנפשו ולבריאותו. דם עלומיו הוצת בעורקיו, נכון היה לפוצץ סלעים ולעקור הרים בכוחות הענק, שהרגיש פתאום בקרבו. הוא הוסיף להתרוצץ הנה והנה ובכל פעם ניגף בכתלי החדר.

– יפה היא אילה! – דובבו שפתי יהושע – היפה בבנות יהודה!

דבריו אלה הוסיפו להסעיר את לבו של יהודה. הוא אחז בשתי ידיו בראשו, לבל יתפוצץ מעצמת האושר. אולם, לפתע עמד במרוצתו, כאילו שפכו על ראשו מים קרים. שוב שמעו אזניו את הקריאה:

– קול על חתן וכלה! קול על זקנים וילדים! אוי ליהודה! אוי לירושלים!

יהודה ניגש אל אביו, הסתכל בעיניו המזרות אימים, והחריש. הפעם גם לא נסה לדבר על לב אביו ולהעירו מתרדמת הזוָעה, אשר רגע הקיץ ממנה. בשקט עמד ליד מיטת אביו והקשיב לקריאתו. וכאילו שׂמח בנפשו לשמע הדברים. טוב היה לו עתה בצערו על אביו, כי הבליג אל סערת אהבתו, על געגועיו לאילה, והרגיע את המית לבו.

כך עמד לו זמן מה תפוש ברגשותיו. כאב וצער וקסם האהבה התרוצו בקרבו והוא כמו חכה במנוחה לתוצאת המלחמה הזאת, לראות מי ינצח.

קול צעדים מהירים נשמע אצל הבית. בפתח הדלת הופיע שמעון ופניו נבהלים.

– יהודה! – קרא בקוֹצר נשימה.

למה ככה נבהלת?

– השלום לך?

– מה החרדה הזאת? – תמה יהודה.

שמעון שאף רוח.

– יגורתי, כי לא עוד אמצאך בחיים.

– מדוע?

– כי ראיתי את ידעיה יוצא מן הבית הזה.

יהודה השתומם.

– ידעיה?

– כן. ראיתיו מתחמק כגנב נבהל, וממהר להתרחק מן הבית. ראיתיו ועיני חשכו. – חשבתי, כי כבר תקועה סכין בלבך.

צחוק קל חלף על פני יהודה. הוא ניגש אל חברו, שׂם את ידו על צוָארו ואמר בחיבה:

– התנחם־נא, שמעון! אנוכי לא אתן את לבי לקראת כל סכין רשע. ולוּ אף התנפל עלי ודקרני, לא היית רואה את ידעיה, כאשר ראית אותו. סמוך עלי, כי גם במותי, עוד אוכל לשסע אותו לגזרים.

שמעון נרגע לדברי יהודה ופניו אורו. הוא ראה את העוז הנשקף מעיניו השלוות וממראה גופו החסון. הוא הרגיש, כי היד המלטפת בחיבה את צוָארו תוכל לשבור ברזל ולמעך אבנים. עתה נזכר שמעון גם בחולה וקרב אל מיטתו. יהושע נח רגע קט מקריאתו. עיניו היו עצומות, נשימתו כבדה בסערת רוחו ושׂפתיו רעדו, כאילו עוד רחפו עליהן דבריו המחרידים וחפשו את קולם שאבד.

יהודה רצה לספר על מצבו של אביו ועל תקוָתו הטובה, אולם, שמעון פנה אליו בדאגה מחודשת:

בכל זאת מפחידה אותי פגישתי עם ידעיה. מה עשה פה, בבית הזה?

– אולי, סר לבית בלי דעת ובלי חשוב עלי – אמר יהודה.

– לא. הוא מיהר בבהלה ונזהר בדרכו. אנשים העוברים לתוּמם אינם מהלכים כך. אולי ארב לך וראה אותך, אך ירא להנקם בך בעצמו והלך לקרוא לחבריו? מכיר אני אותם היטב. הלא חברי היו! הם יתנפלו עליך לפתע פתאום, כי צמאים הם לדמך.

יהודה החריש ולא ענה על דבריו. פניו היו שקטים כמקודם. אף צל של פחד לא עבר עליהם, כאילו הדבר לא נגע אליו כלל. שמעון תמה על שלוותן וחש את עצמו חלש ורפה ידיים.

– למה אפחד? – חשב בלבו – מה תוכל רשעת ידעיה וחבריו לעומת עוז מוצק כסלע?

– קול ממזרח! קול ממערב! – נשמע שוב קול קריאתו של יהושע. הוא גם הסה לקום מעל מיטתו.

יהודה מיהר אליו להרגיעו כי ישכב במנוחה. שוב נשתררה דומיה בחדר. שמעון שמח בלבו, בראותו, כי יהודה התרגל למצב אביו ופניו אינם מַביעים עוד קדרות עצב. פתאום נזכר ואמר:

– זכר ידעיה מפריע למנוחתי! למה אירא מפני תולעת זו? אלך נא ואארוב לו. ואם אמצאנו, אדבר אתו ואחקור מה טמון בלבו.

– מחשבת נקם בלבו – העיר יהודה.

– גם אזהיר אותו. כי לא תהיה נקמתו קלה, כי בנפשו הדבר ובנפש חבריו. ידע נא, כי מתגרה הוא בי, בשמעון ובחבריו. ועוד נראה יד מי תהיה על העליונה.

הוא נפרד מעל יהודה ועזב את החדר.

 

יג    🔗

הכהנים סיימו את עבודתם בבית המקדש והעם נפוץ איש לביתו, איש לסוכתו. עד מהרה מלאו הרחובות שאון וצהלת קולות. מהר הבית נהרו בני אדם. רוממות קודש על פניהם ומעל לראשיהם זרח השמש באור נעים ומשׂמח לב, החודר בקדושה אל הנפש. אחר התרוקנו הרחובות מהמוני האדם, כי בלעו אותם רבבות הסוכות הנטויות בכל מקום. ומכל סוכה עלה עתה הד שיר, כאילו יצא להכריז על השלום ועל השׂמחה, השׂוררים פנימה.

ברחובות התהלכו עתה בעיקר בני עמים נכריים, יוָנים וסוּרים, מצרים ובני ערב, שבאו לראות כיצד חוגגים היהודים את חגם בעירם הקדושה. ביניהם היו רבים, שכיבדו בלבם את מנהגי היהודים ואף חשבו להתיהד. בהאָצל עליהם מקדושת החג, הלכו גם הם אל בתי המשתה, לשמוח שם על כוסות יין משובח ולתנות את רחשי לבם.

בשוק אחד, בעיר העליונה, נראתה עדת ילדים נוהרת בקולות צהלה ובקריאות שמחה.

– שמוע! שמוע!

אל הילדים נספחו גם אנשים באים בימים, שיצאו מסוכותיהם לשמע קריאות הגיל.

– לאן תלך שמוע?

– אל ארמונו של הורדוס! – ענה שמוע והלך לדרכו, זקוף קומה ובשלוַת שליט. זקנו הרחב והשחור שיווה לפניו הדר כבוד. לבוש היה כוּתונת ארוכה ונקיה, חבל חגור על מתניו ורגליו יחפות.

– מה לך בארמון הורדוס?

– לעמוד לפני אגריפס.

– היש בידך כסף לקנות ממנו את הכהוּנה הגדולה?

– אין לי עדיין.

– לא יתּנך לבוא אליו.

– נתון יתן.

הקהל מסביב הלך ורב. גם בפתחי הבתים ועל הגגות למעלה נראו אנשים ופניהם עליזים למראה שמוע.

– לאן ילך? – שאלו.

– אל ארמון הורדוס! אל אגריפס! – ענו מתוך הקהל.

– למה? לקבל את הכהונה מידו?

– כן.

– הלא בחג לא ימכור.

– הולך אני לצוותוֹ כי יוצא חפשי את הנביא – קרא שמוע בשמעו את הדברים סביבו.

– להוציא את הנביא חפשי! – חזרו אחריו קולות רבים והדברים עברו מאיש לאיש. הם חדרו אל פתחי הבתים, עלו על הגגות והקדירו מעט את עליזות הפנים.

אגריפס היה אז בסוכתו על גגו של אחד הבניינים, אשר בהיכל הורדוס.

בסוכה נהדרת, אשר קירותיה מרבדים יקרים, ישבו אורחים רבים מנכבדי המלוכה, קרואיו של אגריפס למשתה החג. בין הקרואים היו גם שתי אחיותיו היפות, ביריניקה ודרוּזיליה, עם בעליהן. היו אחדים מראשי צבאותיו וגם אלבינוס עם סיליקה בת אחיו. האורחים ישבו על ספות רפודות יריעות יקרות, סביב שולחנות מלאים כדי יין וכוסות ומטעמים שונים בכלי כסף וזהב. לבו של אגריפס היה טוב עליו, כי מצא חן בעיני נירון הקיסר, שהוסיף לו לממשלתו בעבר הירדן גם ערים אחדות בגליל. האורחים הרימו את כוסותיהם בברכה. גם אלבינוס החניף לו.

– לחיי המלך אגריפס! – קרא בנשׂאו את כוסו – ומי יתן ואזכה להכתירו במהרה גם בשם מלך יהודה.

דבריו אלה חדרו עמוק אל לב אגריפס. כל חלום חייו היה אז למשוך אליו את ירושתו של אביו ולמלוך על יהודה. לשם שאיפה זאת הכניע את לבו לגאון הרומיים, ראה און והחריש, גם לא שׁת לבו למעשי שוד וחמס של הנציבים ביהודה. מפעם לפעם לא יכול להתאפק ובראותו את מצוקת אחיו העשוקים נסע אל רומי לבקש שם צדק מנירון. אולם, אחרי כן פחד ממעשהו זה, פן יאמרו עליו, כי גם הוא הוגה מחשבות מרד ולא מרגשי ישרו יעשה זה. לכן הוסיף אחרי כן לרדוף באף את הקנאים, למען יראו הזרים, כי עבד נאמן הוא לקיסר וראוי למלוכת יהודה.

שומרי השער מצבא אגריפס לא הניחו לשמוע להכּנס אל ההיכל. הם לעגו לו ואִימוּ עליו, לבל יהין לגשת אל השער, פן יכרתו את ראשו.

– הלא עבדים אתם ואנוכי כהן גדול – קרא שמוע בגאון – אנוכי המצוה לפתוח לפני את השער.

צחוק פרץ מפי הקהל שעמד מרחוק. גם השומרים צחקו. וכשקרב אליהם שמוע, תפשוהו ואחזו בזרועותיו.

– לך מזה, משוּגע! – קראו והדפוהו ללכת – לך לך, פן תמצאך רעה!

השאון והצחוק הגיע לאזני אגריפס ואורחיו. תחילה נבהלו מפני הרעש שעלה מן הרחוב ומהרו אל מעקה הגג. אולם, אגריפס הכיר מרחוק את שמוע, וכטוב עליו לבו קרא אל השומרים:

– מי זה האיש? שמוע?

– כן.

– שמוע! שמוע! – קראו אורחיו של אגריפס בעליזות, כי ידוע היה המשוּגע לכל תושבי העיר וגם אלבינוס הספיק להכירו.

– מה רצונו? – שאל אגריפס את השומרים.

– לדבר עם המלך! – ענהו אחד השומרים בצחוק.

– הביאוהו אלי!

השומרים תמהו ולא האמינו למשמע אזנם. אך הקהל ברחוב הרעים בקול שמחה:

– יחי המלך אגריפס! יחי המלך!

– מי הוא שמוע זה? – שאלה סיליקה את אלבינוס.

– איש משוּגע ידוע בירושלים – ענה אלבינוס – כסבור הוא, כי כהן גדול הנהו, רק כסף חסר לו לקנות את הכהונה.

– מראהו יפה ומושך את העין – העירה סיליקה – הבאמת ממשפחת הכהנים מוצאו?

– אמנם כן – ענה אלבינוס – וגם כהן גדול הוא באמת.

סיליקה הביטה בפני דודה בשאלה.

– כהן גדול הוא בחוצות ירושלים – הוסיף אלבינוס – אבל לא בבית המקדש. ובזה ידמה מעט לאגריפס.

– במה?

אלבינוס הנמיך קולו, למען לא ישמעו דבריו.

– כי גם אגריפס מלך הנהו, אולם לא בארץ יהודה – לחש באזנה בלעג.

אבל, סיליקה לא ירדה לסוף דבריו, כי עיניה נפגשו בעיני ידעיה, שעמד ברחוב למטה, רחוק מעט מן ההמון, ורמז לה באצבעו. היא ענתה לו בתנודת ראש קלה, אלבינוס לא הרגיש בה. וכשהובא שמוע אל סוכת אגריפס וכל האורחים סרו מן המעקה ונעלמו מעיני הרואים ברחוב, רמזה סיליקה לידעיה כי יחכה לה.

שמוע עמד לפני קרואי אגריפס בעמדת גאון, כמו הכהן הגדול בעת הראותו לעיני העם, קומתו זקופה ועל פניו שלוָה וכבוד. האורחים העליזים הקיפוהו בשאלות שונות, ואחרי כל תשובה שיצאה מפיו בקול נגיד ומצוה, פרץ מפיהם צחוק גדול.

– למה באת אלי, שמוע? – שאלו אגריפס.

– באתי לדרוש ממך, כי תוציא את הנביא מבית האסורים.

– איזה נביא?

– זה שנתפש אתמול בידי הרומיים.

– קשה לי למלא את בקשתך – ענה אגריפס – כי נביא שקר הנהו.

– נביא אמת הוא! – קרא שמוע וכל המסובים פרצו בצחוק.

– גם מורד במלכות הוא – הוסיף אגריפס.

– לא כי! אלא עבד נאמן למלכות שמים.

בינתים עזבה סיליקה את ארמון הורדוס וירדה לרחוב, להפגש שם עם ידעיה.

– גליתי את מקום מושבו של יהודה – בישׂר לה..

– הבירושלים הוא?

– כן.

סיליקה נפעמה משמחה ולא האמינה למשמע אזניה.

– הלא קריוס נסע היום אל הגליל לחפשו!

– יודע אנוכי – ענה ידעיה – הוא הגיד לי וגם ביקש ממני, להלווֹת אליו בנסיעתו.

– ולא חפצת?

– בשמעי את דברי קריוס, ידעתי, כי הוליכוהו שוֹלל. ודאי פגשו איש מידידי יהודה, שהכיר בו, כי רומי הוא וכי אורב הוא ליהודה ולכן התעלל בו וסבבו בערמה.

– איך ידעת זאת?

– כי איש כיהודה לא יעזוב את אביו החולה, לגוע בקור וברעב. גם לא יעזוב בעת הזאת את ירושלים.

– הלא אמר, כי בורח הוא מפני שׂונאיו?

– רק זר כקריוס יאמין בדברים כאלה. איש יהודי לא יעזוב את העיר ביום התקדש חג. מארצות וימים רחוקים באים הנה. מסַכנים את הנפש בשממות מדבר ובין שודדים אורבים על דרכים.

– צדקת במחשבתך זוֹ! – הסכימה סיליקה.

– ועוד דבר – הוסוף ידעיה – אין כירושלים מַחסה טוב ליהודה. לשוא חפשוהו עד עתה בכל מקום. הוא אבד, וכאילו כּסוהו ההרים. ואיך זה יעזוב את העיר?

סיליקה שמעה והחרישה. בכל כוח רצונה התאַפקה לבל תשאל את ידעיה למקום המצאו של יהודה. היא חנקה את השאלה בקרבה, ויראה להעלותה על שפתיה פן תנדף פתאום תקותה מלבה. שמא ידרוש ממנה ידעיה שכר שידה תקצר מהשיגו? שמא יתגלו עוד מעצורים ותקלות, ושוב יעלם ממנה יהודה בלי תקוה למצאו? לכן חכתה בחרדת נפש, עד שיפתח ידעיה בספורו. אבל הוא החריש, ועל כן הפסיקה סיליקה את הדממה בשאלה אחרת ובצחוק.

– ולקריוס לא גילית את ספקותיך אלה והנחת לו לנוּד במרחקים?

– ינוּד לו! מה לי קריוס ומי לי קריוס? התחשוב הגברת, כי ידיד נפשי הוא איש רוֹמי זה?

פתאום עצר בדברו, כי נזכר, באזני מי ידבר את הדברים, ושמח, כי לא פגע בקריוס בדברי גדוף.

– ערום אתה, ידעיה, – צחקה לו סיליקה.

– תסלח לי גברתי, אם פגעו בה דברי.

– לא פגעת בי ואף מצאת חן בעיני בדבריך – השיבה סיליקה – רוצה אני לדעת, איך עלה בידך למצוא את מקומו?

– ריגלתי את מקום המצאו של אביו החולה, הלכתי בעקבותיו וכך מצאתי את יהודה.

ושוב חנקה סיליקה בקרבה את השאלה, מיראה פן תאבד תקותה. הפעם גדלה המבוכה בלבה. היא חשה, כי לא תוכל לשאול בגלוי. אך גם השתיקה כבדה עליה מאד, לכן נעצרה פתאום ופנתה אל ידעיה.

– עלי למהר אל דודי. הוא לא ידע כי עזבתי את חברתו. שמא ידאג לי ויחַפשני. תוֹדה רבה לך, ידעיה על הבשׂוֹרה הטובה!

היא התכוננה להפרד ממנו, אולם ידעיה תמה ושאל:

– האין רצון גברתי להתראות עם יהודה?

אכן, לשאלה זו חכתה סיליקה בכליון עינים.

– למה תשאלני כדבר הזה? בכל לבי רוצה אני לראותו. רוצה אני לדברו כבר היום. אמור נא לי מתי והיכן? שמה אביא לך את השׂכר שהבטחתי ועוד אוסיף עליו כפי יכולתי, ולבי ירחש לך תודה רבה לעולם.

קולה חרד בדברה, עד כי גמגמה וגם הרבה דברים נחנקו בגרונה. היא הרבתה לדבר וחששה פן יפסיקנה ויאמר דבר מה שישים את תקותה לאל. ומה גדלה שׂמחתה בראותה, כי לשוא פחדה. ידעיה קבע לה זמן אחרי הצהרים, אז יראה לה את הדרך אל בית יהודה. הא הבטיח, כי תמצא אותו מבלי כל קושי וגם תוכל לדבר אתו.

– תודה לך,ידעיה, מעמקו לבי – לחצה סיליקה את ידו בהפרדה ממנו. אבל, לא התרחקה צעדים אחדים וקול ידעיה קרא אחריה:

– סלחי נא לי, גברתי, דבר אחד שכחתי!

סיליקה עמדה. לבה נפעם מפחד ופניה חורו.

ידעיה נגש אליה ולא הרגיש בשנוי פניה.

– שכחתי לשאול: התמסור גברתי את יהודה לידי אלבינוס?

סיליקה שאפה רוח.

– ומה רצונך? – שאלה בצחוק קל – הלמסור אותו?

– לא.

– למען תנקם ממנו?

– לא. מחשבתי אחרת, רוצה אני לקנותו לחבר לי. אם רק יואיל לדבר אתי. נפשי רוחשת לו כבוד ואהבה.

– מצאת חן בעיני! – אמרה סיליקה – היה נא שקט ובטוח, כי מידי לא תנע בו כל רעה. אשמור עליו, לבל תפול משערת ראשו ארצה.

בשוב סיליקה אל הארמון, מצאה את כל האורחים עליזים וצוחקים בחברת שמוע. כל דבור שיצא מפיו, כל תנועה בפניו המַביעים כבוד וגאון, הרנינו את לבות המסובים. אלבינוס לא הרגיש בצאתה ובשובה. וכאשר נראתה לפניו, פנה אליה בצחוק.

– שחקן נפלא הוא. כדאי הוא משוגע זה לעמוד לפני הקיסר לשמח את לבו במשתה היין.

לבסוף פנה אגריפס אל שמוֹע.

– הנביא יעמוד לפני השופטים. והיה, אם אמת הדבר, כי צדיק הוא וחַף מפשע, הרי יצא נקי.

– המבטיח אתה זאת? שאלו שמוע.

– כן.

– וגם אתה אלבינוס?

– גם אנכי! – קרא אלבינוס ממקומו.

אז הפנה שמוע את שכמו ללכת, בלי דבר תודה ובלי לברך את האורחים. קומתו היתה זקופה, צעדיו מתונים כצעדי מושל גבור, וקול צחוק אדיר ליווהו בצאתו.

 

יד    🔗

יהודה ישב על יד מטת אביו ומנוחה נעימה בלבו. יהושע נרדם אחרי אכלו בצהרים וישן שנת עובד מתוקה.

– ינוח לו ימים אחדים – חשב יהודה – וירוַח לו.

זכר אילה לא מש אף רגע מלבו. אולם עתה לא עורר בו סערה, גם לא ענהו כליון נפש לראות את פניה. הוא ידע להתגבר על געגועיו העזים. יעברו הימים. אביו ישוב לאיתנו, ואז? הוא עצם את עיניו וראה את ברכת המים בעמק עשרת התמרים ואת אילה עומדת אצלו. מה רב האור, מה רב הגיל הנוטף מעיניה. כמעט לא יעצור כוח להביט בפניה. את עיניו יוריד אל המים, אולם גם משם תמשכהו בקסם מבטה, תשכרהו ביפיה ולבו יוצא מקרבו.

יהודה פקח את עיניו, למען יעבור המראה וישקט לבו. התבונן בפני אביו, הישן במנוחה, והקשיב לנשימתו. אולם עיניו הוסיפו לראות אהלי רועים השוכנים בין הרים ובאזניו עלה קול שירה מתגלגל ומשתפך, בוקע ומתלכד עם קולות שיר אחרים, העונים לעומתו. וגם בפיו נפל זמר חרישי:

על ראש הגבעה ירקדו אילים

מי הולך אחרי הצאן?

הד הרים בגיל ירוע

זאת היפה בנשים.

_____

בין הסלעים אוהל סתר

מי הזכּה תרנין לב?

הד ההרים חרש יענה

זאת היפה בנשים.

– יהודה! שמע פתאום קול חרישי, רועד ומלבּב, והתעורר משירתו כמו משינה עמוקה.

הוא הביט על עיני אביו העצומות, בחשבו, כי שפתיו קראו לו, אך בפנותו לאחוריו, ראה לתמהונו דמות אשה עומדת.

– יהודה! – שוב לחשה האשה בלב פועם – התכירני?

היא הסירה את קצות הצניף הלבן, שכיסה את פניה. יהודה התבונן בעיניה הכחולות, שדמעות נוצצו בתוכן.

– למה ככה נדהמת? – הוסיפה האשה – מה מאושרה אנכי לראות את פניך.

– סיליקה! – קרא יהודה, נפל לרגליה ונשק את שולי שמלתה.

היא גחנה אליו, ידה לטפה את שערות ראשו ושפתיה לחשו.

– רב לי! מה מאושר לבי!

אחרי כן ישבו שניהם על הספסל. על יד מטת יהושע והחרישו. עיניהם היו נטויות אל החולה השוכב ואזניהם הקשיבו לקול דפיקות לבותיהם.

– מה יפה אַת, סיליקה – אמר יהודה בקול נמוך – מי מלל לי, שתשבי לימיני.

ופתאום נרתע ממקומו, וקרא:

– אָבדתי! אָבדתי!

– מה לך? – התחלחלה סיליקה.

– שכחתי, כי עבד הייתי בבית אלבינוס, עבד גם לך, גברתי – קרא בקול חרד – ועתה שוב נפלתי בידיכם.

– השקט! – התחננה סיליקה – כל רע לא יאונה לך.

– איך גילית את מקומי? הגם אלבינוס יודע?

– אלבינוס לא ידע, רק אנכי! יהודה! הרגע נא! הביטה אל פני! הטרם תכּנת את לבי?

וזרם דמעות פרץ מעיניה. היא הורידה את ראשה על ידיה, כל גופה רעד, ותתמוגג מבכי.

– סלחי לי, סיליקה, – בקש ממנה יהודה – סלחי, כי נדהמתי והדאבתי את לבך.

– איך עלתה על לבך מחשבת עול כזאת עלי – הוסיפה סיליקה למרר בדמעות – כמה עמל שבעתי, עד שמצאתיך! החסר לב הנך, כי לא הרגשת באושר נפשי כשראיתיך? למה נבהלת מפני חמת אלבינוס? הן אנכי באתי אליך ולא חילי רומי? שמא התחפשתי ושמתי עלי שמלות נשי היהודים?

– סלחי לי סיליקה! חטאתי נגדך! – התחנן יהודה – חדלי נא מבכי!

היא נרגעה ואחרי כן ספרת לו על הכל. על דבריה עם קריוס ועל ידעיה, אשר מפיו נודע לה מקומו של יהודה וכי הוא שהורה לה את הדרך אל הבית הזה.

יהודה השתומם.

– ידעיה? צדקו דברי חברי, באמרו, כי ארב לי ידעיה היום אצל ביתי.

– כן. ארב למעני, כי שלחתיו – ענתה סיליקה. – אולם אַל תירא מפניו! את כּוֹפר נפשך לקח מידי. ועתה, גם נפשו דבקה לאהבך.

– לאהוב אותי?

– קול ממזרח! קול ממערב! – נשמעה קריאתו של יהושע בהקיצו משנתו וסיליקה חרדה ממקומה.

– אבי האומלל הנהו! – אמר לה יהודה.

– כבר שמעתי עליו מפי קריוס וגם מפי ידעיה. מה מצבו?

– הוטב לו מעט. מקווה אני כי אלהים יהיה בעוזרו.

סיליקה נגשה אל יהושע והתבוננה בפניו, שארשת איומה שכנה עליהם בשעת קריאתו.

– עד מתי יקרא ככה? – נאנחה – האין רפואה למחלה שכזו?

– יש רפואה אחת, אולם רחוקה היא ממנו מאד.

– איזו היא הרפואה?

יהודה הוריד ראשו ביאוש. אחר פנה אליה:

– סלחי־נא לי, סיליקה, אם ישרתי בעיניך. לו אָפסה רגל הרוֹמיים מארצנו, כי עתה שב אבי ורפא לו.

– סולחת אני לדבריך, כי גם אנכי סבורה כמותך.

– סיליקה! התפלא יהודה.

– דבקה נפשי בעמך ובצרתו גם לי צר.

– סיליקה! – הוסיף יהודה להשתומם.

– עוד רבים הדברים! ועוד תשמע מפי!

היא נגשה אל הפתח וראתה שם אנשים אחדים, שעמדו, כאילו רצו להכנס, אבל נעצרו בדרכם. סיליקה העירה על כך את אזנו של יהודה ואמרה:

– רואה אנכי אנשים על יד הבית. ודאי מכיריך הם. ועלי למהר הביתה! עוד אספר לך, למה אמהר כל כך. ועתה יהודה, שמעני, חפשי הנך בירושלים. כל אורב לא ישמור צעדיך. הבטיחני אפוא להפגש עוד אתי, כי רבים הדברים וגם יקרת בעיני מאד.

– נכון אני בכל לבי.

היא קבעה לו מקום ושעה לפגישה ונפרדה ממנו.

אחרי רגע נכנסו לבית שמעון ויחזקאל.

– בת אחיו של אלבינוס היתה אצלך? – שאל שמעון ופניו קרנו.

– מאין נודע לכם?

ידעיה גילה לנו את הסוד.

– ידעיה?

– כן. ועוד מבקש הוא ממך כי תסלח לו.

– על מעשה הרצח? מי אנכי כי אסלח?

– לא! – השיב שמעון – על אשר ארב לך ועל ששלח את בת אחי אלבינוס אליך.

– לזה סולח אני.

– וגם כּופר רב לקח מידה.

– יהי לו מה שלקח!

– היבוא לפניך?

איהו?

– בחצר! הוא התחבא, לבל תראנו הגברת הרומית.

יחזקאל יצא מן הבית ואחרי רגע שב עם ידעיה.

– ידידך אנכי – קרא ידעיה בהושיטו את ידו ליהודה.

מראה הזקן הדקור עלה לפני יהודה.

– תודה לך על שלבך טוב אלי – ענהו יהודה – אולם לא אוכל להתחבר לרוצח ושופך דם אחים.

פני ידעיה קדרו ועיניו מלאו זעם.

– הלשפטני אתה אומר? – קרא בחירוק שנים.

– לא שופטך אנכי! – ענה יהודה בשקט.

רגע עמד ידעיה ומבטיו ירו רעל. נכון היה להתנפל על יהודה ברוב חמתו. אולם פתאום נשבר כולו, ראשו נפל על חזהו ואמר ביאוש:

– אכן, מרצח אנכי! צדקת! איש בליעל אנכי. – והוא שלח את ידו אל כיסו, הוציא משם צרור כסף וזרקו לרגלי יהודה.

– הא לך הכסף, שלקחתי כופר נפשך! אין לי צורך בו.

דממה מבהילה שררה בחדר. ידעיה הוציא את סכינו מתחת למעילו, הרים אותה ואמר.

– אנכי אהיה שופטי!

כהרף עין, התנפלו עליו שמעון ויחזקאל ואחזוהו בזרועותיו. ידעיה נאבק אתם וקרא בכעס.

– הניחוני למות! עוכר עמי אנכי; הניחו לי!

הוא הדף את יחזקאל, עד שהרפה מידו האוחזת בסכין, אולם, באותו רגע קפץ אליו יהודה ואחזו בזרועו.

– אל תבהל ברוחך, ידעיה! לאלהים המשפטים ולא לנו. אף לא לך! – ובדברו הוציא את סכינו מידו.

– עושי דבר אלהים נקוּני מפשע – אמר ידעיה במרי – חברי הסנהדרין הצדיקו את משפט אלבינוס עלי, כי צדיק אנכי, כן, צדיק אנכי.

וידעיה פרץ בצחוק, כאילו נטרפה דעתו. נוראים היו פניו בצחוקו.

– הנה משפט אלהים! – קרא ופניו נתעוותו מצחוק – אלבינוס אלהי יהודה גזר, כי אני הצדיק ואתה, יהודה, הרשע! אתה דקרת את הזקן בחצר המקדש.

– הכה גזר עלי אלבינוס? – השתומם יהודה.

– כן. – ענה ידעיה בצחוקו המר – אם יתפּשך אלבינוס ויעמידוך לפני הסנהדרין תשמע קול אחד יוצא מפי השופטים כולם, כי אתה רצחת את הזקן. ואל נא תתמה למשמע אזניך! אל תקרא לאלהי אבותיך אברהם, יצחק, ויעקב, כי רצון אלבינוס הוא וזה הצדק.

– אויה ליהודה! אויה לירושלים! – הפריע קול יהושע את הדממה המעיקה. אשר קמה בחדר, אחרי דברי ידעיה.

– ואנכי רצחתי, גזלתי וחלקתי עם אלבינוס, אשר הוא אלוהי הסנהדרין שבלשכת הגזית – הוסיף ידעיה במנוד ראש וצחוקו הנורא עבר מעל פניו.

יהודה הרים מעל הארץ את צרור הכסף והושיטו לידעיה.

– קח לך את הכסף, כי שלך הוא! אנכי סולח לך!

– ולא תרחיקני מפניך? – שאל ידעיה תחנונים.

– אתנו תהיה! ענה שמעון – שמור את נפשך, למען תוכל להקדישה קרבן במלחמת היהודים עם הרומיים והבוגדים.

– יום הנקמה הולך וקרב – קרא יחזקאל – לא במשפט הרוֹמיים תגאל הארץ. רק בדם! בדם רב!

– אוי ליהודה! אוי לירושלים! – שוב עלה באזניהם קולו של יהושע ונפל כאבן כבדה על התקוה, שהתחילה לשעשע את לבותיהם.

 

טו    🔗

אלבינוס ראה את הליכות סיליקה ואת לבה הטוב אל היהודים ואל מנהגיהם, ונעצב מאד. במחשבתו עלו הרבה שמות של בנות רומי, אשר דבקו ביהודים. על כן פחד, פן תהיה גם סיליקה כאחת מהן. ומדי דברו אתה גברה דאגתו, כי נוכח שפחדו אינו פחד שוא.

– זה ימים אחדים שבתך בירושלים – אמר אליה – האם לא הגיעה העת לשוב לקיסריה?

– מה לי בקיסריה? – שאלה באי רצון.

– ומה לך בתוך חומות ירושלים?

– דוקא חומות אלו מושכות את לבי.

אלבינוס הביט אליה וצחק בכעס עצור.

– תהפוכות בלב נשים! אבל, כזאת לא ראיתיך עדיין! מאז נסתיימה כל שיחה ביניהם בריב ובכעס. אלבינוס אים עליה בקצפו, אך סיליקה לא יראה מפניו ויצאה נגדו בגאות רוחה.

– סעי לאלכּסנדריה! – אמר אליה באחרונה – או שובי לרומי.

– טוב לי שבתי פה, בירושלים! – ענתה.

– עד מתי תשבי פה?

– כל כמה שינעם לי.

– אנכי אצוה עליך, כי תסעי! קרא בחרון והכה באגרופו על השולחן.

– צוה! – אמרה סיליקה בשקט והפנתה את ראשה ממנו.

אלבינוס התרגז ביותר, הרעים בקולו ואים עליה. סיליקה לא ענתה לו, עד כי שככה מעט חמתו ויצא מן הבית.

– חכה דודי! עוד מעט ולא תראני! – התנחמה בלבה – אלך לי! אולם לא אל קיסַריה, ולא אל אלכּסנדריה, ואף לא אל רוֹמי! אלך לי!

היא נזכרה ביהודה ופניה אורו. עוד מעט ותראנו. אצל החומה שבצפון העיר. שם יחַכה לה. והיא מהרה להחליף שמלותיה. עליזה ומאוּשרה.

יהודה חכה לה כבר במקום המיועד. הם טיילו באָרחות ובשבילים עקלקלים, עד שיצאו לדרך העולה שכמה. סיליקה ספרה לו על צרת נפשה בבית דודה. יהודה שמע ותמה. למה תספר לו על כך? למה תתאונן באזניו? היוכל להושיע לה? מי הוא, כי יושיע לגברת רוֹמית נכבדה שכזוֹ? בכל זאת חש עונג מיוחד, בשמעו את דבריה. צלצול קולה היה רך ונעים, עדין ומלבב, עד שהסיר כל מחיצה בינו לבינה. כך מדברת רק נפש אהובה, הקשורה בנפש השומע.

– בחלה נפשי במשפחתי ובעמי – קראה סיליקה – אברח נא מהם אל עמך, אשר אהבתיו בלבי.

– אל עמי הגוֹוע בלחץ זרים? – חיך יהודה בתמהונו.

– כן. אתו יחד אגוַע.

גורלו של עם יהודה הוא ואנו נסבלנו. ואַת? מה לך ולאסונו של עם זר?

– מאושרה אהיה לשאת את חלקי בצרת עמך – קראה סיליקה – כי למדתי להעריץ את רוחו, הרוממה אף בשפלותו. ראיתי עמים מנצחים והם עריצים ואכזרים. ראיתי עמים מנוּצחים והנם כעבדים. אך עם יהודה הוא האחד, אשר לא יוכל להיות מושל עריץ וגם לא עבד שפל.

– לא יהיה! – קרא יהודה.

– כי מה נשׂגב האלהים, אשר לו כפופה נפש עמך, באשר הוא שנתן לכם תורת צדק ורחמים! אלוהי נצח הוא! ומאותו הנצח אָצל גם על עמו. הוא לא יתן להתעמר באויבים וגם להכּנע לעפר מפניהם לא יתן.

נעים לי לשמוע את תהלת תורתנו מפיך – אמר יהודה – אולם מה תוֹעיל התהלה, אם יד הרוֹמיים רוממה?

– קצה נפשי בנצחונותיהם ובגבורתם.

– חידות לי דבריך. איך זה נהפכת פתאום? אַת? הרוֹמית?

– כבר שׂבעתי את נצחונות עמי! – קראה סיליקה – שׂבעתי את גאוָתם, את גבורתם ואת קיא משתיהם. אין אלהים בלבם! ואנוכי בוחרת לי באלהיכם, כי הוא אושר נפשי ובשמו רוצה אני למות ולסבול כמותכם.

יהודה לא ידע את נפשו מרוב תמהון. עיניה הגדולות והכחולות של סיליקה בּערו בדברה, והיא לא הסירה אותן מעל פני יהודה. יפה היתה ומקסימה, פניה הלבנים כחטובי שיש, וגאות גזע ותאות עלוּמים יצוקות בהם. כל תנועות גופה הביעו שררה ועוז רצון. גם בצליל קולה הרך והעדין ניכּר הרצון להכניע ולכבוש למען אהבתה. אך יהודה זכר את אילה וחיפשׂ בפני סיליקה את התמימוּת הרעננה הנסוכה ביפי בחירת לבו, את טוהר עיניה, הקורן כאֵגל טל על העשׂב בזהב שמש בוקר, את צחוקה המרקיד הרים והמכלה נפש בקסם עלומים. את כל אלה לא מצא בפני סיליקה, בכל זאת נלכד ביפיה הקר והמוצק, אשר סערת אהבה עצורה בקרבו. צדוהו עיניה התובעות והמכניעות בהדר שליטתן ולבו דפק בחזקה מהתעוררות עלומים.

סיליקה חדלה מדבר. סערת לבה גדלה ונשימתה כבדה.

– נשב נא על הסלע הזה! – אמרח בקול רועד מאושר ומתאוָה.

הם ישבו יחדו, שניהם שמעו את דפיקות לבותיהם והביטו בדומיה זה בפני זה. כנשיקות נפש עזות היו המבטים. תאוה נוראה התלקחה בעיני סיליקה. חזה התרומם, נשימתה רעדה. היא קרבה אל יהודה וכאילו אבדו כל חושיה נפלה בזרועותיו.

– סיליקה! – לחשו שׂפתי יהודה בלָטפו את שׂערות ראשה.

היא הסתירה פניה בחַזהו ודבקה בו בכל כוחה, כאילו חפצה להכּנס כולה אל תוכו. גופה רעד ובער כאש. יהודה הרגיש בדפיקות לבה ההולם בחזקה, כאילו היו אלו דפיקות לבו.

– סיליקה יקרה! – הוסיף ללחוש ברטט אהבה.

אחרי רגעים אחדים הרימה את ראשה ודמעות נוצצו בעיניה.

– יהודה! אתך אנוכי לעולם! אתך יחד אמות!

– אתי? – שאל, ודבר מה חלף בלבו והדהימו.

– כי אהבתיך! כי יקרת לי מכּל חמדות העולם! אתך אנוכי! –

והיא חבקה את צוָארו ונשקה לו על ראשו, נשקה על מצחו, על עיניו, נשקה ונשקה לו בכל עוז אָשרה.

בעתרת הנשיקות האלה התעורר יהודה. פּג שכרון אהבתו ולבו כבד עליו. לפתע תקפו עצב בלתי נודע.

– הניחי לי, סיליקה! – אמר, כי פתאום היו לו נשיקותיה לזרה ולדאבון נפש.

סיליקה הרפתה ממנו, אבל לא הרגישה בשינוי רוחו. שקועה בחלומות ישבה לפניו והתחילה מתַנה את רגשות לבה.

– עוד בבית אלבינוס אהבתיך, יהודה, ואתה לא הרגשת בזה. גם אנוכי לא ידעתי עדיין לכנות את רגשותי בשם.

יהודה הוריד את ראשו וכמעט לא שמע את דבריה. רק הד קולה נגע אל אזניו. במוחו רחפה דמות אילה וזכר אביו החולה. – מה לי פה על הסלע? – חשב בכאב לב – מפי מי אשמע דברי אהבים?

– אבל, מאז קצפתי על קריוס ידוע ידעתי כי אמנם אהבתיך, הוסיפה סיליקה – הה! לולא קריוס לא היית בורח ממני!

– גם בלעדי קריוס הייתי בורח! – השיב יהודה, ובאמרו זאת חש כי רווח לו מעט.

– מדוע?

– כי חפשי הייתי מעודי ולא חפצתי בעבדוּת.

רגע הביטה סיליקה בפניו.

– שכחתי לשאלך. איך היית לעבד בבית דודי?

– הוא קנה אותי מידי שודדים אדוֹמיים. הם התנפלו עלי בדרך, כפתוני וגם הפשיטו את בגדי מעלי.

– הלבדך היית? ואיפה היה הדבר?

– בהרי מדבר יהודה. עזבתי את משכן אבי והלכתי לחַפשׂ את שאהבה נפשי.

סיליקה הזדעזעה ושאלה בחפזון:

– המצאת אותה?

– לדאבון נפשי, מצאתי אז רק את בית דודך.

– אמרתי – גמגמה סיליקה נבוֹכה, כי דבריו “לדאבון נפשי” דקרו את לבה – אמרתי לשאול, אם מצאת אותה אחרי כן?

– כן. מצאתיה עתה, בעלוֹתי ירושלימה, – ענה יהודה במנוחת נפש – ואחרי חג הסוכות אשוב אליה.

דבריו אלה מחצו את לבה של סיליקה. היא ספקה כפיה וקפאה על מקומה, הלומת חוּשים. עיניה הביטו נכחה, כאילו דבקו ביגון, שבא עליה פתאום. יהודה הרגיש ביסורי נפשה, גם ידע כי בגללו תסבול, אולם לא יכול אחרת. הוא גלל מעל לבו את החטא הכבד שחטא לאילה. רק עתה לאחר שגילה את האמת, ראה את עצמו נקי וטהור־לב. ורק עתה נד לסיליקה כידיד נאמן בצערה הגדול.

– סיליקה! סלחי נא לי כי עכרתי את רוחך! – לחשו שׂפתיו תחנונים.

– היא הפנתה אליו את עיניה הנוֹאָשות.

– מי היא? – שאלה בקול רפה.

– רועה עזים בסביבת הרי חברון.

– היפה היא?

– למה תשאלי? השקטי סיליקה!

היא קמה מעל הסלע, שוב ספקה כפיה וקראה.

– איכה הייתי פתאום לאומללה בנשים!

זרם דמעות פרץ מעיניה. היא הסתירה פניה בשתי כפות ידיה וכל גופה פרפר בבכי.

יהודה אחז אותה בזרועותיו והתחנן בקולו.

– סלחי לי! אלהים יודע, כי יקרה נפשך בעיני מאד. אולם לא אשמתי היא, אם לבי נתון לאחרת. לא אוכל! ‏

– ולא תוכל לבכּר את אהבתי על אהבת הרועה?

– לא.

– מדוע? – התפרצה שוב בבכי – הקלה אני בעיניך מרועת העזים?

– סיליקה! – קרא יהודה – קשה לי לדבּר על אזנך. לא תוכלי הבין אנשים מרי נפש. אבל, התעודדי נא וחדלי מבכות! איה עוז רוחך? הלא גברת רוֹמית אַת ממשפחת מושלים! ואיך תכּנעי ככה לפני אכר דל וריק מארץ יהודה?

סיליקה מחתה את הדמעות מעיניה וענתה בעצב.

– כי האכר היהודי שבר את גאוֹן לבי הרוֹמי. דבּר! אנוכי אתאמץ להבין!

– יקרה אַת בעיני, סיליקה – התחיל יהודה וקשה היה לו להביע את הגוּת רוחו – למדתי להעריץ ולכבּד אותך כגברת רוֹמית נעלה. ומאז הכּרתי את לבך הטוב לעמי, אף הרגשתי את אהבתך אלי, ראיתי את עצמי מאושר. לבּבתיני, סיליקה, בהדר יפיך ולבי נמשך אחריך בעוז. בכל רגע שואל אני את עצמי: במה זכיתי למצוא חן בעיני הנחמדה בבנות רוֹמי? נפשי מתלבטת בין רגש כבוד לבין רגש אהבה אליך. גאה אנוכי באהבך אותי. ועל עצמי אתמה: מאַין בא לי, האכר השפל, עוז להשיב אהבה גם לך? אולם אהבת נפשי הטהורה נתונה לאחרת. כי רק אילה היא שירת כל חיי.

– אילה? זה שם הרועה? – שאלה סיליקה.

– כן. שׂמחת נפשי היא. שׂפתיה נוטפות ריח השושנים שבעמקי יהודה. בצליל קולה אשמע את שיר האכרים לאדמתם ואת זמר הרועים לצאנם. בצחוק עיניה זורחת לי שמש יהודה, אשר קרניה טיפחוני וגדלוני, אשר בהן פרחה גם אהבת לבי.

פני סיליקה התעוותו מכאֵב.

– רב לך מדבר!

היא נגשה אליו, אחזה בזרועו, וטילטלה אותו בחזקה.

– למה תפצפצני בדבריך אלה? אכזר!

– ידידת נפשי אַת, וסוד לבי אגלה לפניך.

– מות בסוד לבך! – קראה בקול קורע נפש – מות בעדי!

יהודה נדהם. סיליקה נשכה את שׂפתיה מעוצר קנאה, וכאב נורא עקם את פניה.

– לעולם לא תראה אילה את פניך! לאלבינוס אמסרך!

– הרגעי נא סיליקה!

– עבדי עתה! – קראה – וכטוב בעיני אעשה בך!

אך יהודה ענה לה במנוחה.

– הנה סיליקה, הביני, כי דברים כאלה לא יצאו לעולם מפיה של אילה. ואילו אַת, בכל אהבתך אלי, עוד תזכרי בפינת לבבך, כי הייתי לך עבד.

רוח סיליקה נדכאה לשמע הדברים הללו. ושוב פרצה בבכי מר.

– מרת נפש אנוכי – הצטדקה – קנאתי בוערת בעצמותי כאש.

שניהם שבו העירה בדומיה כבדה. רק פעם אחת הפרה סיליקה את השתיקה, בבקשה ממנו להפגש אתה גם מחר. יהודה הבטיח לה וגם שׂמח בלבו, כי צר היה לו על יסורי לבה שבגללו. ומה מאד חפץ בנחמתה.

לפני הפּרדם, הושיטה לו סיליקה את ידה באנחה כבדה. – התפלל, יהודה, לאלהיך, – אמרה בעצב – כי אעצור כוח לבלי עשות לך רעה.

– סיליקה! – התחנן לה יהודה, בלחצו את ידה – יקרה תהיי בעיני שבעתים, אם תביני לנפשי. האירי נא את פניך ולבשי עוז רוחך. ידידך הטוב והנאמן אהיה כל הימים.

אנחת מרה ענתה לו על דברי תנחומיו ובכך נפרדו.

 

טז    🔗

קריוּס שב ירושלימה זועף ונכלם. עוד בטבּריה אמר לו לבו, כי נוֹאל להאמין בדברי איש זר, שהוליכו שולל. לשוא חפשׂ את יהודה ואת אחותו. בכל זאת הלך אל הכרמל לבקשו גם שם. ומשנואש למצוא את אחיו של יהודה, הכורם, לפי דברי האיש, לא הלך עוד לעכוֹ לבקשו אצל שני אחיו, ושב ירושלימה.

עתה עמד לפני אלבינוּס וספר לו על עמל דרכו לשוא.

– חדל אישים הנך! – הרעים עליו אלבינוס ועיניו הקטנות הציצו בו באכזריות נוראה – זכור לך, קריוּס, אם לא תמסור את העבד המרצח לידי.

עיניו מלאו דם, הוא הרים את שני אגרופיו ונהם כחיה טורפת.

– זכור לך! כלב נבזה! בראשך הוא! זכור לך!

קריוס עמד לפניו זקוף גו, כחיל רוֹמי למוּד משמעת. אף תנועה קלה לא עברה על פניו. בלב הסתיר את תמהונו ואת פחדו.

– עוד מעט ויהרגני – חשב בראותו את האגרופים המונפים נגד פניו – ובמה חטאתי? למה פרץ קצפו?

קריוס לא ידע, כי לא בגלל העבד שלא נתפשׂ חרה אפו של אלבינוס. הוא לא הרגיש, כי אלבינוס השתולל מכעס עצור ונכון להתנפל על כל העומד לפניו, אפילו אין בפיו שום בשׂוֹרה רעה.

לפני שעה רב אלבינוס עם סיליקה, התרגז עליה והכריח אותה שתסע לקיסריה. היא ענתה לו בעקשנות של גאוָה ובזתה לדבריו. דמו של אלבינוס רתח, הוא קפץ אליה בחמתו ורצה להכותה, אולם, היא הדפה אותו בכוח ועזבה את הבית בקראה: הבוז לך!

לבו של אלבינוס כאב על שרצה להכות את סיליקה, כי אהבה מאד. אף ידע היטב את עקשותה. מעתה לא תרצה אף לדבר אתו, תעזבנו ותברח ממנו. ומי יודע לאן תברח? שמא אל היהודים? מחשבה זו דכאתו עד מות. כחיה פצועה רגז תחתיו ונהם אכול כעס וכאב על גאוָתו שנשברה. בעת כזאת הופיע לפניו קריוס ובפיו הבשׂורה על העבד שנעלם ואיננו. נס קרה לקריוס שאלבינוס לא דקרו בחרבו, אף לא בעט בו ברגליו, כמנהגו בשעת כעסו. הוא רק התרוצץ זמן־מה בחדרו, נרגז ונוהם. פתאום הביט אל קריוס, שעמד עדיין זקוף ובלי תנועה, וקרא:

– ברח לך מפּה! פן…

קריוּס השתחוָה ויצא. אולם, מאחורי הדלת השׂיגהו קולו של אלבינוס:

– שובה אלי!

קריוס חזר לחדר, אז נגש אליו אלבינוס, שׂם את ידו על שכמו, ואמר:

– דבר לי אליך, קריוס! ובוטח אני בך, כי בן חיל אתה.

לב קריוס רחב משׂמחה. הוא שאף רוח לרוָחה. אלבינוס המשיך ושאלו:

– היודעת סיליקה, כי שבת מדרכך?

– אם לא הוגד לה, איננה יודעת.

– לא ראתה אותך?.

– לא!

– ובכן, שמע לדברי! עליך לארוב לסיליקה, בטיילה בחוצות העיר. ראה את הליכותיה ואת האנשים, אשר אתם תבוא בדברים, והגדת לי. אך הזהר, לבל תרגיש בך סיליקה!

– כמצוָתך, אדוני! – ענה קריוס.

– לך והיה נכון – האיץ בו אלבינוס – עוד מעט תצא סיליקה לטיולה. ודע לך, כי לבושה היא שׂמלת בת יהודה. צניף לבן על ראשה, ובו היא מכסה את פניה בלכתה.

– למה? – שאל קריוס בתמהון ולבו הכהו, על שהעיז לשאול, פן יקצוף עליו אדוניו.

– דרך זרה היא, אשר בחרה לה – ענה אלבינוס והחריש, כי נתפש בכאבו. הוא הרגיש, כי כעסו שוב עולה וגובר בו, אולם התאמץ להבליג עליו, שוב טפח בחיבה על שכמו של קריוס ואמר:

– מהר ולך!

קריוס יצא מעמו תּמה ועליז, על יד פתח השער קדמו חבריו את פניו.

– היצאת שלם מידי אלבינוס? – שאלוֹ האחד.

– ולא רמסך ברגליו? – שאל השני.

קריוס העמיד פנים תמהים.

– למה תשאלו כדברים האלה?

– הן היום כולו אש בוערת! – ענה האחד.

והשני העיר.

– שׂר הגדוד בא אצלו לשמוע מפיו את הפקודה, והנה תחת פקודה קבל שתי בעיטות חזקות והָשלך מן הבית ככלב.

– ואותי קבל בפנים יפים – אמר קריוס בגאון.

– פנוך מעידים בך, כי כך הדבר – קרא האחד – אכן הצלחת!

קריוס פנה ללכת. אולם נזכר ושאל.

– ומפני מה קצף אלבינוס?

– מפני סיליקה.

– מדוע?

– הטרם תדע, כי סיליקה דבקה ביהודים ובאמונתם? תמה האחד – סוד גלוי לרבים:

קריוס נפרד מהם ולא האמין למשמע אזניו. מה לסיליקה וליהודים? רק דיבת שקר טפלו עליה – ניחם את עצמו. ובכל זאת הציקו לבו ולא ידע מנוחה. הלא גם הוא ראה את אלבינוס בקצפו. למה קצף? פתאום נזכר בתפקידו לרגל את סיליקה, נזכר גם ברברי אלבינוס, כי לבושה היא שׂמלת יהודיה, ורוחו נעכרה:

– למה תעשה ככה? – נאנח. אבל אחרי כן התנחם.

– ודאי צחוק חמדה לה. בנות רוֹמי האצילות שובבות הן ובשגעון תנהגנה לפעמים. מחשבה זו הרגיעתו. הוא ידע את גאונה של סיליקה. לא חסרת לב היא, לא תעזוב את עמה, ללכת אל עם עקש ושפל, מוזר ופרא כעם היהודי. ובלבו צחק לכעסו של אלבינוס ולפחדו, שאין לו יסוד.

כעבור זמן־מה, הופיעה סיליקה בפתח ביתה. קריוס ראה אותה מרחוק והתפלא למראה. לבושה היתה שׂמלה כחולה, רחבה וארוכה, ועל ראשה צניף לבן, דק ושקוף. קצותיו היו קשורים לצוָארה ורוחב

הצניף, כשלא היה מקופל משני צדדיו, כיסה גם על פניה.

– לולא ידעתי מראש, לא הייתי מכירה – צחק קריוס בלבו והלך אחריה.

הוא לא גרע עין ממנה. לבו נמשך אחריה, לגשת אליה ולדבר אתה. אמנם, לא איש בשׂוֹרה טובה הוא היום, כי את יהודה לא מצא, ובכל זאת אם יספר לה על כל עמלו בחיפושׂיו, תוָכח סיליקה כי נאמן הוא לה, כי מלא את בקשתה ונכון למלא את כל מוצא פיה. תשמע נא ותשמח! אולם, פקודת אלבינוס חזקה עליו והניאתו מגשת אליה.

– סיליקה היא! – חשב בלבו – זה הלוכה ואלה צעדיה! – גם בשׂמלת בת יהודה ניכרת הגברת הרוֹמית.

היא עברה ברחובות צרים וסואנים מהמוני אדם ובהמה. חמורים וגמלים טעונים משׂאות, נגררו במתינות כמנמנמים בלכתם, ונדחקו בתוך המון עוברים ושבים. ילדים פרועים, יחפים וערומים למחצה, שׂחקו במרוצה, רדפו במשׂחקם איש אחרי אחיו, נתקלו באנשים העוברים, נפלו תחת רגלים, קמו ושבו לרוץ בצווחוֹת של שׂמחה. מכל צד בקעו קולות מכריזים על סחורות שונות, הפרושׂות על שולחנות ותיבות, ועל מיני משקאות קרים. גם פתחי הבתים, היציעים והגגות, מלאו אנשים עומדים או יושבים בעצלתים, והכל דברו בקולות רמים, קראו, צרחו, צווחו, כאילו צעק כל היקום מרוב אבק וזיעה, מלהט השמש העז, אשר עוד מעט וישׂרף בו.

בפינות בתים, על יד שערים וחומות חשׂוּפוֹת ורעועות, פשטו ידיהם לעוברים ושבים עניים בעלי־מום מזוֹהמים ומעוררים בחילה. סיליקה נתנה נדבות לאחדים מהם, ותיכף הקיפוה העניים מכל צד, שרצו בהמונים, כאילו הגיחו מן הארץ, זחלו סביבה, התחננו, נאנחו, הוֹדוּ, צרחו והמו.

בקושי נחלצה מהם, עברה מגרש שמם, אשר שׂרידי בנין היו זרועים בו כמצבות לבנות, מכוסות בהרות אזוב ירוק, אחר פנתה אל בית קברות עזוב. ושם בא לקראתה איש צעיר וגבוה. שניהם עמדו ושׂוחחו בידידות.

קריוס נרתע בראותו זאת.

– מיהו זה? – חרד לבו. הוא התבונן באיש הזר, אולם לא הכירו, כי רב היה המרחק ביניהם.

סיליקה והצעיר נגשו אל גל אבנים קטן וישבו.

– יהודה! – מחצה עתה המחשבה את מוחו של קריוס וכל גופו רעד מבהלת פתאום.

הוא נעץ את מבטיו באיש הזר ובתנועותיו.

– כן יהודה, הנהו! יהודה הוא זה!

פתאום בא אל לבו רעל הקנאה, והמית את כל חושיו עד כי עמד דומם כאבן.

– וסיליקה יושבת אצלו? – התעורר מקפאונו וחפץ לרוץ אל יהודה ולדקרו. אולם עד מהרה הרגיעוהו מחשבות נקם.

נפל בידי! – לחשו שׂפתותיו בעונג נקמה – לאלבינוס אמסרנו! סיליקה כבר ראתה אותו, כבר שׂבעה דיה את פניו!

הוא הסתתר היטב במחבואו, ישב וארב להם.

– מחר לא תראה עוד את אור השמש, יהודה! – לחשו שׂפתיו – בא קצך.

סיליקה התרפקה על יהודה. בדברה, הביטה אל עיניו באהבה, והוא חיבק אותה בזרועותיו.

עיני קריוס חשכו. וכמעט נפל מתעלף על מקומו.

______________

השמש באה וצינת הערב השיבה את נפש עיפי החום בירושלים. יהושע ישב על מיטתו, הביט ברחמים על פניו של יהודה, והקשיב לדבריו. ויהודה שׂמח בראותו את בינת אביו שבה אליו, הרבה לדבר על לבו, לשׂמחו בחדשות שונות מחיי ירושלים, למען תארך מנוחת אביו, לפני שיתקפהו חזונו המבעית.

– עוד שני ימים – אמר יהודה – אז תקום, אבי, מחָליך, נשוב לדרכנו וירוַח לך.

והוא גחן על אביו ובדק את פצעיו, אשר החלימו לאִטם, אם כי כאבו עדיין.

– הם ירפאו במהר – חשב יהודה – ומי יתן ותשוב גם רוחו לאיתנה.

יהודה כבר נוֹאש מראות את אביו שלם בנפשו. הוא ידע, כי אוירה של ירושלים מַבעית אותו במחזות זוָעה. התקוה האחת שאִמצה את לבו, היתה לשוב אל כפרם השאנן. דממת נצח עוטה שם את ראשי ההרים ורוח אלהים מרחפת על פני הדממה, יורדת אל העמקים, מחבקת כל סלע, מלטפת את האדמה ולוחשת: אתך אנוכי עד נצח! אתך ועם זרעך היונקים את לשדך. אולי אז יחלפו האֵימים מלבו של אביו ופיו יפצח בשיר.

– ההרגו את הנביא? – הפסיק יהושע את מחשבת בנו.

– לא.

– ויהרגו אותו?

יהודה החריש.

– כן. יהרגו אותו – ענה יהושע עצמו על שאלתו – הנה אראה את עץ הצלב. הנביא נושׂא אותו על שכמו. הרוֹמיים התעללוּ בו ועינו אותו בשוטים.

– למה תרגיז את נפשך? – הפסיקו יהודה. והתחנן אליו כי ירגע.

– כי לנגד עיני המחזה! – ענה יהושע וחדל מדבר עוד,

אולם, לשׂמחת יהודה נכנסה אל החדר, הזקנה, בעלת הבית, ובידה ארוחת הערב ליהושע.

– טוב מאד! – אמרה הזקנה, בראותה את יהושע יושב במיטה – רק מנוחה! הסר כל דאגה מלבך וירפא לך.

יהושע החל לאכול והזקנה פנתה אל יהודה, ובפיה תלונות עליזות על אביו.

– כמו ילד קטן הוא אביך. בשבע עינים עלי להשגיח עליו, רגע אעלים עין ממנו, וכבר קם מעל מיטתו ופרץ החוצה. – לאן? – והוא? – קול ממזרח, קול ממערב! – השקט ושוב לך אל המיטה לשכב. והוא? – אוי ליהודה! אוי לירושלים! – חדל! למה תקרא? אין שומע לך בירושלים!

הזקנה הוסיפה לספר ברוח עליזה. יהודה שׂמח, בראותו את אביו אוכל ארוחתו ופניו שלוים. ונדמה לו, כי גם אביו צוחק לשמע תלונתה של האשה הזקנה.

– עוד יִיטב לאבי! – קרא – בעוד ימים אחדים, כאשר נעזוב את ירושלים.

– אנוכי לא אעזוב את ירושלים!‏ אמר יהושע.

– מדוע?

– פה אשאר! פה בית המקדש! פה נפשו של עמנו. ובאָבדן המקדש נאבד כולנו, באשר אנחנו שם.

– שלום יהיה לנו ולמקדש! – ניחם אותו יהודה.

– אלהים לא יעזבנו. – קראה הזקנה – מידי אויבים רבים הצילנו, גם מצרת הרוֹמיים נחלץ.

פני יהושע נהפכו לאֵימים, ושוב החל קורא את דבריו. הזקנה ויהודה התבוננו בו בדומיה. כבר רגילים היו לחזיון זה, ובכל זאת נדהמו בכל פעם בבוא השינוי. הם לא שמעו את צעדי האנשים, שקרבו אל הבית. גם לא הרגישו, בהופיעם בפתח החדר. ולפתע הרעים באזניהם הקול:

– נפלת בידי! עתה לא תמלט!

יהודה נבהל, קפץ ממקומו והביט אל פני הקורא אליו.

– קריוס! – לחשו שׂפתיו בתמהון.

חרבות שלופות היו שלוחות אל מולו, נכונות לעשׂות את גופו ככברה, אם ינסה לעמוד על נפשו.

– אסרוהו בחבלים! – פקד קריוס.

– במה חטא לפניכם? – קראה הזקנה ונפלה לרגלי קריוס.

– רוצח הוא!

– רוצח? האם לא טעיתם?

– הוא רצח נפש שלושת חילים רוֹמיים בהרים.

– הוא?

– כן.

הזקנה קמה מן הארץ והביטה על יהודה בהערצה, אם כי לבה נשבר בקרבה מצער ומרחמים לצעיר זה, ההולך למות. גם היא שמעה על דבר שלושת החילים, ולא עלה על דעתה, כי יהודה הוא הגבור הזה.

יהודה נתן את ידיו להאָסר. פניו היו שקטים ועיניו הביטו בחמלה אל אביו, שישב על מיטתו ולא חדל מקרוא.

– דום משוגע! – קרא חיל אחד והכה בכוח על ראש יהושע.

אז הדף יהודה את העומדים סביבו, קפץ אל החיל ודחפו בכל כוח גופו.

– אל תגע, עבד בליעל, באבי!

מעצמת הדחיפה נפל החיל על סף הדלת, התגולל על הארץ ויִלל מכאב.

החילים נדהמו. וכבר רצו לתקוע את חרבותיהם ביהודה, אולם נרגעו בראותם כי הוא שב אליהם בנחת והניחם לאסרו. בלבם גם הרשיעו את חברם המתהפך במכאוביו לעיניהם.

גם קריוס הצדיק את מעשׂה יהודה. הוא הכיר את אומץ לבו של הצעיר הזה ואת כוח השור שבשריריו, ועתה נוכח לדעת, כי אָמנם נסתרה בינתו של יהושע, ומה מאד יכאב לב הבן, בראותו את אביו מוכה על לא עול בכפו.

– הוליכוהו! – פקד קריוס על החיילים.

יהודה היטה את ראשו אל צד אביו ודמעות פרצו מעיניו.

– היה שלום – אבי האומלל! ישמרך אלהים.

– קול על חתן וכלה! קול על זקנים ונערים. – קרא יהושע.

יהודה התנחם:

– טוב כי תקרא את קריאתך זו, מאשר תכלה את נפשך בבכי מרוב צער עלי – חשב בלבו, כאשר הוציאוהו מן הבית.

חשכת הערב בלעה את הרוֹמיים ואת אסירם.

עוברי הרחוב בהרגישם בפלוגת החילים, היו סרים הצדה ועומדים על מקומותיהם תוהים ומשתאים. מה קרה? את מי מוליכים הם? עיניהם חתרו לראות בחושך, אבל לא יכלו להכיר כל דמות – רק צללי אנשים.

– סיליקה! – חשב יהודה בלכתו – גם היא לא עצרה כוח! גברה בה קנאתה!

פתאום הזדעזע והקשיב.

ברחוב השקט הגיע אל אזניו קול קורא מרחוק בכוח:

– אוי ליהודה! אוי לירושלים!

לבו התפלץ.

– הוא התפרץ מבית הזקנה! הה אבי האומלל! שנינו יחד אבדנו!

 

יז    🔗

כבר באותו הערב נודע ליחזקאל, כי יהודה נתפש. בעברו ברחוב שמע את קול יהושע הקורא, ותמה, מדוע עזב פתאום את מיטתו? הלא יהודה שומר עליו? לבו אמר לו, כי סימן רע הדבר. על כן מיהר בחרדה אל בית הזקנה. אך הגיע אל אותו רחוב, כבר הבהילה אותו הבשׂוֹרה הרעה. אצל כל בית עמדו אנשים וספרו זה לזה על אשר קרה לפני שעה קלה. גם מעל הגגות נשמעו קולות המדברים. גג את גג שאל וגג לגג השיב. כך נפוצה השמועה מפה אל פה, חדרה אל אזני יחזקאל על כל צעד, עד שהגיע אל בית הזקנה. שם נודע לו הכל על דבר ההתנפלות. הזקנה ספרה לו על גבורת יהודה, שלא חָת מפני החרבות השלופות, התנפל על חיל אחד, שפגע באביו, ומחץ את ראשו. רגע אחד אורו פני יחזקאל, אולם לבו דאב לאסון שפגע ביהודה, לא מצא אף שמץ נחמה ותקוה.

– ולמה נתת את יהושע לצאת מן הבית? – שאל.

– כי נדהמתי מפחד – ענתה הזקנה – הוא קפץ מעל מיטתו בקולו הנורא. אחזתי בו, הפצרתי בו, כי ישוב וישכב, אולם הוא השתמט מידי. חזק הוא ממני, ומה יכולתי לעשות?

יחזקאל לא שהה בבית הזקנה, כי יצא לבקש את שמעון, אבל לא מצאוֹ. רק בבוקר באו אליו שמעון וידעיה, נדכאים וחפויי ראש.

– הנודע לכם? – שאלם יחזקאל.

– כן – ענה שמעון ביאוש – ומה לעשׂות? ראשי עלי סחרחר!

– חפשׂתיך אתמול כל הערב! איפה היית?

– תעיתי בסביבת בירת אנטוניה.

– ואז נודע לך הדבר?

– ראיתי כיצד הכניסוהו אל הבירה. לא ידעתי את מי הם מובילים. חושך היה. רק מרחוק ראיתי. אחרי כן שמעתי אומרים, כי נתפשׂ הרוצח. מהרתי אל בית הזקנה, ושם הלמה אותי הבשׂוֹרה.

– סיליקה מסרה אותו! – נהם ידעיה משברון לבו – רק סיליקה פרשה את הרשת לרגליו.

– ובשלך האסון! – קרא שמעון – אתה גלית לה את מקומו.

– כן. אנוכי! אנוכי! יִלל ידעיה ומרט את שׂערות ראשו. – האמנתי לדבריה! ראיתי, כי נפש יהודה יקרה לה כנפשה. כמה התחננה לפני, שלא אגע בו לרעה. עיניה מלאו דמעות וקולח רעד מתחנונים. מי מִלל לי, כי לב נחש ערום לבה.

החברים שתקו בדממת עצב. פניהם העידו, כי אינם מאשימים את ידעיה, וצר להם על מוסר כליותיו הנורא.

– את ראשי אתן להורגים – הוסיף ידעיה ליַלל – לוּ אך אדע, כי תחלץ נפש יהודה.

– עוצו עצה! – הוא קרא אחרי כן – חמשים חברים מזויינים ועזי נפש סרים למשמעתי.

שמעון לעג לו לעג מר.

– ואנוכי אוכל לאסוף מאה וחמשים! אולם מה יועיל דמם, אם יהודה לא יוָשע? חיל המשמר חזק, ובראשנו לא ננַפּץ את חומות הבירה.

בירושלים כבר ידעו מה הגורל הנשקף ליהודה. רק היום ישאר בבור הכלא אשר במבצר ומחר בבוקר יובילוהו לקיסריה. שם ישפט וגם יצלב בידי הרוֹמיים. גם אלבינוס יעזוב מחר את ירושלים לשוב אל קיסריה. והערב יערוך משתה גדול לשׂריו וידידיו. כי שׂמח אלבינוס. משעה שתפשׂו את יהודה טוב עליו לבו. ככה ספרו החילים הקרובים לאלבינוס, ומהם נפוצה השמועה. אולם טעו מעט במחשבתם. לא יהודה הנתפשׂ גרם לשמחתו של אלבינוס אלא סיליקה. כי פתאום האירה פניה לאלבינוס ואמרה:

– מחר, דודי, אסע אתך יחד לקיסריה.

– מה זה אשמע באזני? לא אאמינה!

– מחר אעזוב את ירושלים – אמרה בצחוק חיבה ופניה אדמו.

– סיליקה! מחמד נפשי! – קרא בשׂמחה – רק לשוא הדאַבת את לבי! למה ככה הרגזתיני?

– כי חפצת להכריחני. על כן עמדתי על דעתי.

– ועתה?

– עתה אסע. די לי לשבת בירושלים. שׂבעתיה!

שׂמחת לב אלבינוס עברה כל גבול. הוא חיבק את סיליקה ונשק לה.

– יקירתי! אהובת נפשי! – לחשו שׂפתיו – מה אומלל הייתי לפני רגעים אחדים ומה מאושר אנוכי עתה!

הם ישבו ודיברו על דברים הקרובים ללבם. אלבינוס נזכר ביהודה ושאל.

– השמעת, סיליקה, כי נתפשׂ אותו עבד, שהרג את שלושת החילים?

– כן. שמעתי. – ענתה בשויוֹן נפש.

– מחר יובל לקיסריה. שם יצא משפטו.

סיליקה החרישה. היא החליקה בידה על צוַאר דודה, התרפקה עליו ושאלה.

– התערוך משתה פרידה לכבוד נסיעתנו?

– משתה גדול ונהדר! משתה לכל הלילה! – קרא אלבינוס.

– האח! מה אשׂמח! קפצה סיליקה ומחאה כף.

– לכבודך, יקירתי! לכבודך.

סיליקה חבקה אותו וקראה בגיל:

– דודי! יבוא נא גם שמוע אל המשתה!

– שמוע?

– כן. כמה שׂמחתי אז, בראותי את המשוגע מדבר בגאון, כאילו הוא מושל כל הארץ.

– גם אנוכי שׂבעתי צחוק – אמר אלבינוס – אבל איך אוכל להזמין למשתה משוגע?

– אין דבר! אומַר לשפחתי, כי תלך לבקשו. וכאשר תמצאהו, תלחש על אזנו, שילך אליך לבקש על הנביא.

– על העבד יבקש היום! – צחק אלבינוס – על הנביא כבר הבטחתי לו אז.

– מוטב! יבקש על העבד! – שׂמחה סיליקה – כבר שומעת אני את דבריו ורואה את פניו. האח! כמה הוא משׂמח!

– ואנוכי אשׂמח לראות את שמוע במעמדו של אגריפס – צחק אלבינוס – הן גם אגריפס יבוא אלי אל המשתה. ומה יפה המחזה, בצווֹת הכהן הגדול המשוגע את המלך האביון, כי ישמע בקולו.

אחרי שעה קלה נפרדה סיליקה מעל דודה. בצאתו מארמונו עבר אלבינוס על יד קריוס, שעמד בין חיל המשמר, וקרא לו.

– קריוס! אל תוסף לרגל את סיליקה! שוב אין לי חפץ בזה!

– כמצוָתך, אדוני!

– עוד שכרך אתי! – אמר לו אלבינוס בחיבה והלך לדרכו.

קריוס ידע, כי שׂכר טוב שמור לו אצל אלבינוס. כי מלבד מתנת הכסף, שקבל אתמול על תפשׂו את יהודה, עוד יעלוהו לדרגת קצין. ובכל זאת לא שׂמח עתה בזה. למן השעה שהביא לאלבינוס את הבשׂוֹרה, כי גילה את מקום מחבואו של יהודה לא חדל מתמוה תמהון גדול. אלבינוס שמע את דבריו בשויוֹן נפש, כאילו לא שׂם אליהם לב, ואחר שאל:

– ההלכת בעקבות סיליקה?

– כן. – ענה קריוס מבולבל מעט משאלתו.

– ומה ראית?

– התהלכה בחוצות והתבוננה לשאון האנשים ולתנועה אשר בעיר.

– ולא באה בדברים עם איש לא נכנסה אל איזה בית?

– לא.

ורק אז אורו פניו של אלבינוס ואמר:

– קח לך אנשים ומַהר לאסור את יהודה.

קריוס לא ידע בעצמו, למה שיקר לאלבינוס אודות סיליקה, למה לא גילה לו את האמת, כי מצא אותה בחברת העבד. האם ירא להרגיז את אלבינוס, פן ישתולל בחמתו? או חשש, פן יחולל כבודה? הסיבה האמתית היתה קנאתו הבוערת בלבו, מעת ראה את סיליקה בזרועות יהודה. שׂנאתו העזה לעבד היהודי, היא שגרמה להעלמת האמת מאזני אלבינוס. הוא לא עצר כוח להעלות על לשונו דבר, אשר בו יתרומם עבד זה. הלא ישמעו זאת ויתמהו! אין זאת, כך יאמרו, כי גדול ערכו של עבד זה אם אהבתוּ סיליקה.

– לא – חשב קריוס במרי קנאתו – אל יוַדע הדבר מפי! ימות העבד ואתו ירד סודו שאולה.

אולם דברי אלבינוס שוב עוררו את תמהונו.

למה צוָהוּ אתמול לרגל את סיליקה והיום – לחדול? שמא ידע על יחסה לעבד ועתה עבר פחדו, אחרי שיהודה נתפשׂ? אם כן הדבר, למה העלים אתמול את האמת? ומדוע לא שׂמח אלבינוס לבשׂוֹרה, כי נגלה יהודה? חידה כמוסה זו שללה את מנוחתו ולא נתנה לו לשׂמוח על מצבו שהוטב ועל החן שמצא בעיני אלבינוס. רק במחשבה אחת התנחם: הוא ישמור על העבד, לבל יעלה בידו להנצל באזוֹ תחבולה. הוא ישגיח עליו, עד שיראה את פּגרוֹ מוּשלך אל הבור. ואז, רק אז, ישאף רוח לרוָחה. כל היום עמד על יד השומרים את שערי הבירה מבחוץ, והשגיח מרחוק על העוברים והשבים. הוא לא נמנה בין השומרים, כי חפשי היה לפי שעה מעבודת חובה, אך מרצונו קבל על עצמו את השמירה הזאת.

בצהרים עברה על ידו סיליקה וגם ניגשה אליו.

– קריוס! מעת שובך לא ראיתי את פניך. למה?

מבטי עיניה העליזות הדהימוהו, ולא יכול לפצות פה לדבר. את עיניו הוריד לארץ כחוטא ומתביש.

– שמעתי, כי תפשׂת את יהודה ומדוע לא באת לגלות את אזני ראשונה, כמו שבקשתי ממך, וכמו שהבטחת?

קריוס הרים את עיניו אליה ופתח בקול חרד.

– הלא ראתה אותו גברתי!

– כן. ראיתי אותו וגם דיברתי אתו פעמים אחדות – הפסיקה אותו בקול עליז – ואתה הלכת בעקבותי ומצאתו – בחנה אותו בעיניה.

שוב נדהם קריוס לצחוקה זה ולא ענה מאומה. בלב סיליקה גדל החשד. עד עתה רק שערה בנפשה שהאסון ליהודה בא בגללה, אולם לא ידעה זאת בברור. פניו הנדהמים של קריוס אִמצו את הרגשתה זאת, אבל התפלאה: לשם מה הלך אחריה כמרגל? ומדוע לא התיצב לפניה בשובו מטבריה? אבל שוב פנתה אליו בצחוק:

– למה תשתוק קריוס? אמור נא את האמת: אלבינוס שלח אותך לרגל אחרי!

– הנודע הדבר לגברתי?

לב סיליקה נרתע בשמעה, את תשובתו ואמרה:

– יודעת אנוכי! אל נא תעלים ממני דבר! ועוד שכחתי להודות לך, קריוס, על מה שפעלת.

– על מה?

– כי תפשׂת את יהודה ומסרת אותו לאלבינוס.

– הנכון הדבר? – השתומם קריוּס – ואני חשבתי…

– כי אוהבת אנוכי אותו – הפסיקתהו סיליקה – כן. אהבתי אותו. אהבתי לחבקו ולשׂחק אתו. אולם, אחרי שנתפשׂ על ידיך, בחלה בו נפשי. התבין קריוס? נזכרתי, כי רוצח הוא, כי רצח אנשים רוֹמיים. מוטב אפוא! ילך למות!

והיא פנתה מעמו ללכת, בהוסיפה:

– שׂים נא לב, קריוס, לבל ימלט, עבד זה; רבים הם חבריו המבקשים תחבולות להוציאו מידינו. גם אנוכי אארוב למעשׂיהם, לבל תעלה מחשבתם זו בידם.

קריוס עמד על מקומו, אחרי לכתה, ולא ידע את נפשו. הצחוק צחקה לו? הנכונים הדברים שבפיה? הוא הרגיש בערמת לבה וכבודה עוד גדל בעיניו.

– מה נשׂגבה היא בבינתה! – חשב – עוד תענוד על ראשה עטרת מלכת רוֹמי! אין במלכות כמוה לשׂכל וליופי!

ובכל זאת לא ידע לחקור את דבריה.

– האם לא תערים לי, באמרה, כי בחלה ביהודה? – חשב, ומחזה האהבה שראה אתמול הקדיר את פניו – האמת הדבר? ועוד צוַתני לשמור על יהודה, לבל ימלט. האאמין לדבריה? ולמה אמרה ככה? הבאמת מבקשים חבריו של יהודה תחבולות לחלצו מן המבצר?

מחשבותיו נתבלבלו ולא ידע לשית עצות בנפשו.

 

יח    🔗

בבית יחזקאל נועצו חברים אחדים, ובקשו תחבולה להציל את יהודה. הם גמרו בלבם לחלץ אותו מידי הרוֹמיים אפילו יעלה הדבר נפשות רבות. אחד החברים, רחב־כתפים וקשה־פנים, אשר מראהו העיד בו, כי איש מלחמה הוא ורגיל בטכסיסי צבא, יעץ לאמור:

– אין דרך אחרת, כי אם לארוב על הדרך לקיסריה ולהתנפל על הפרשים, שיוליכו את יהודה.

– וכמה יהיה מספרם? – שאל שמעון.

– לפי דעתי, משלושים עד חמשים איש. ואנחנו נשלח נגדם מאתים חבר.

החברים החרישו ועיניהם הפיקו דאגה ויאוש. ידוע ידעו כי אין תחבולה אחרת, אולם גם הדרך האחת הזאת, מסוכנה מאד. חמשים פרשים על סוסים מצריים אבירים! כולם מזויינים מכף רגלם עד לכובעי הנחושת שעל ראשם. כולם משוריינים ונושׂאים מגינים בידיהם. ומה המה מאתים רגלים יהודים לעומת החמשים האלה? עוד יפלו כולם במלחמה והצל לא יצילו את יהודה.

– נחכה עד שוב ידעיה! – העיר האחד – הלא הלך לחקור את פי סיליקה! ‏ אולי יודיע אותנו חדשות! לפי דבריו נגמור אומר, מה לעשות.

ידעיה היה ניצוץ התקוָה האחד בלבות החברים הנואשים. לפני שעות אחדות הלך אל סיליקה ועדיין לא שב. בקוצר־רוח חיכו לבואו ולבשׂורה שבפיו.

כעבור זמן־מה נשמע קול צעדים אִטיים על המעלות המובילות אל עליית הגג. בפתח הדלת הופיעה סיליקה ואחריה צעד ידעיה. שמעון ויחזקאל נבהלו בבואה, אולם פחדם סר, בראותם את פניו העליזים של ידעיה.

סיליקה ברכה את המסוּבים בתנועת ראש קלה ופנתה אל ידעיה בלחש.

– השמעון ויחזקאל המה?

ידעיה הציג אותם לפניה. היא לחצה את ידיהם בידידות.

– חביבים אתם עלי ויקרים הייתם בעיני אף לפני שהכרתיכם! – אמרה סיליקה – הלא אתם הסתרתם את יהודה מעיני רודפיו?

הם השתוממו למשמע אזנם.

– ומי האנשים האלה? – שאלה סיליקה, בהראותה על יתר החברים, שישבו על מקומותיהם.

– חברינו המה!

– הנאמנים הם לכם?

– כן. נאמנים – ענה שמעון בצחוק קל ונבוך מעט – למה תשאל גברתי?

– כי נחוצים הדברים! – ענתה סיליקה, נגשה אל שמעון ולחשה לו חרש.

– אל נא תשמע את הדברים שום אוזן זרה, כי בנפשו של יהודה הדבר!

שמעון נרתע רגע וקרא בקול:

– אל תיראי גברתי! כולם חברים נאמנים! כולם נכונים להקריב את נפשם בעד נפשו של יהודה.

סיליקה נגשה אל כל אחד מן החברים, לחצה את ידיהם ואחרי כן אמרה:

– אחי אתם ואנוכי אחותכם! אלהיכם אלהי ובצרתכם גם לי צר!

כולם נדהמו למשמע דבריה. הראשון התעורר מתמיהתו שמעון.

– סלחי לי, – אמר – ואנוכי האשמתיך באסון יהודה!

– אמנם כן. גם אנוכי אשמה באסונו!

– לא אבינה! חידה אַת לי, גברתי!

– לא ידעתי, כי קריוס שב מדרכו – ענתה סיליקה – במצוַת אלבינוס דודי הלך קריוס לרגל אחרי ואנוכי לא נזהרתי בדרכי. לכן מצאני בחברת יהודה.

– נקיה את מכל אשמה! נקיה! – קראו כל החברים ולבם רוָח.

– ואנוכי נכונה למחות את אשמתי בדמי ובנפשי. לשם כך באתי עתה אליכם. נחוצה לי עזרתכם.

– בכל נפשנו! – רעמו קולות החברים בגיל – צוי אותנו ונעשה!

היא סיפרה להם על המשתה, אשר יערוך אלבינוס הלילה בבירת אנטוניה ועל מחשבתה לשחרור יהודה. לבות החברים פחדו ורחבו מרוב שׂמחה, יאוש ותקוָה. כי קשה הדבר. רבים החילים בבירה. רבים השומרים את בור הכלא וקריוס משגיח על כולם. התצליח דרכה של סיליקה? אם יוָדע הדבר לאלבינוס, יסכל את התכנית וגם יביא רעה על בת אחיו הבוגדת. ובכל זאת שׂמחו לתקוָה. הם בטחו באומץ לבה של סיליקה ובערמתה. עוד זמן־מה ישבו והקשיבו לדבריה, אף הבטיחו לה להיות נכונים ולמלא את כל מה שהוטל עליהם. ואחרי כן נפרדה מהם והלכה.

הערב בא והעיר ירושלים עטתה אפלה. רק בירת אנטוניה היתה טבולה באור. מחלונות בניניה ומפתחי שעריה, נראו אבוקות בוערות, נרות ושלהבות שמן. שירת עליזים ונגינת מנגנים נשׂאו באויר, והקול נבלע ואבד בדממת הר הבית, שהתכסה בצלו השחור והתאבל על כבודו המחולל בשאון זרים.

על יד שער הבירה עמדו מרכבות ועגלות שונות, אשר בהם באו האורחים למשתה. בין שׂרי הצבא והפקידים הגבוהים, היו גם יהודים נכבדים מעשירי ירושלים, לבושי מעילים ארוכים של תכלת וארגמן, רקומים. בפתילי זהב וכסף והוד המזרח חופף עליהם. ועמהם בנות יהודה אצילות, לבושות רקמה, עדויות זהב וענודות חרוזים לגרגרותיהן. המון עם רב עמד בחוץ והביט מרחוק אל אור האבוקות המסנוור ואל הדר מלבושי האורחים, הצועדים במתינות ובכבוד דרך השער הפתוח ונעלמים אחד, אחד בחצר, אשר משם ינשׂאו צלילי המנגינות. מפעם לפעם עבר לחש חרישי למראה אורח חדש. שם האיש או האשה נשׂא על כל שׂפה, והנה הכל דוחקים איש את רעהו, מתרוממים על בהונות רגליהם להסתכל בפני האורח, ומנסים להתקרב אליו. אולם שומרי השער לא יתנום לגשת. חובטים הם בשוטים ופוגעים בלי רחם בכל המהין להתקרב יותר מדי. אנחות חנוקות נשמעות באויר וההמון נסוג אחור ועומד שוב דומם באפלה, ואחרי שוב כל המרכבות והעגלות, נסגר השער. השומרים הסתערו על קהל הצופים וגרשום הלאה, הרחק מן הבירה למגרשים שוממים, אל חורבות רעועות ואל בין הכתים שבחשכת לילה.

על יד שער חומת בית המקדש ישב יהושע והחריש. גרונו ניחר מחזרו פעמים אין מספר על קריאתו. אצלו ישב שמוע, יחף רגלים, רועד מצינת הלילה ומדבר אליו.

– ענני! למה חדלת מקרוא? הנרדמת פתאום? פתח פיך, הנביא!

יהושע החריש, כאילו אין איש אתו.

– למה יחרה אפך? ועל מי? – הוסיף שמוע – שנינו פה! אני, שמוע הכהן הגדול ואתה, יהושע הנביא! כל העיר ישֵנה ורק אנחנו השנים עֵרים. בידינו הפקיד האֵל את קדושתו ועלינו לשמור עליה. ראה! שקט הלילה מסביב. הכוכבים קורצים אלינו ממסלותיהם. פתח פיך, הנביא, וקרא!

הוא קם ממקומו, אחז בזרועו של יהושע ומשכו אחריו.

– קומה ונלך! התירא מקולות השכורים שבבירת אנטוניה? נעירות חמורים המה, אשר מתוֹהו באו ובתוֹהו יאבדו, קום! אזוֹר את מתניך וירעמו דבריך. אתה תקרא ואנוכי אענה אחריך. נסובב את מקדשנו שבע פעמים. אתה תקרא ואנוכי אענה אחריך. ירושלים אחוזה עתה בחבלי שנה. ולפתע תתעורר לאור שמש, כי יפול על מקדשה בלילה. יראו את שמוע הכהן הגדול, מופיע בלבוש כהונה ומראהו כמלאך אלהים. ואתה תקרא בקולך. בירת אנטוניה תפול. הרוֹמיים ינוסו מנוסת חרב, כי כבוד האֵל ירד ממרומים. קומה הנביא! למה לא תענני? הבוז לך! הגם אתה בנרדמים? ומי ישמור על העיר? הרק אנוכי לבדי? קומה!

– הרף ממנו, שמוע, הוא לא ילך! – נשמע פתאום קול מדבר אליו. שמוע הסב את ראשו לראות את פני המדבר.

– יחזקאל אנוכי!. התכירני שמוע? זמן רב אני מחפשׂ אחריך עד שמצאתיך.

– למה?

– כי משתה הלילה לאלבינוס בבירה. שם מיטיבים את לבם גם אגריפס וגם חשובי ירושלים. מחר יעזוב אלבינוס את ירושלים ויקח אתו את הנביא לקיסַריה, לצלבו שם.

– את הנביא? – שאל שמוע – הלא הבטיחוני. כי נקי יצא במשפטו!

– כבר שכחו את מוצא פיהם. גם אגריפס וגם אלבינוס! לכן באתי אליך עתה, כי תמהר ללכת אליהם ולהזכירם את הבטחתם.

– מוטב! הולך אנוכי! – קרא שמוע ונחפז ללכת, בלי פנות אל יהושע, שנשאר מחריש על מקומו.

יחזקאל מיהר אחריו. בלב צחק למשוגע ולחפזונו, אף התפלא, למה חפצה בו סיליקה, כי יבוא אל המשתה?

– שמוע! – קרא אחריו יחזקאל – בעמדך לפני אלבינוס, זכור נא לטובה גם את יהודה, שנאסר אתמול. הלא שמעת עליו?

– אצוה לשחרר גם אותו! – אמר שמוע – נקי הוא מפשע! הרוֹמיים התנפלו עליו וחפצו להרגו נפש, אותו ואת אביו, הקדימם יהודה והרגם.

מרוב חפזון התחיל רץ ויחזקאל אחריו.

– אל תרוץ שמוע! – קרא יחזקאל – לשם מה?

אך שמוע הוסיף לרוץ, עד התקרבו אל השער.

– לאן? המשוגע! – עצר בעדו שוטר אחד והשני חבטו בשוטו.

– אל משתה אלבינוס!

– הפוך כרגע! – קרא הראשון והשני הוסיף לחבוט בו.

אך לפתע נראתה סיליקה על יציע הגג וקראה:

– פתחו לו את השער ויכּנס!

החילים הרימו ראשיהם למעלה ותמהו. קריוס, שעמד בין השומרים שאל:

– הלא משוגע הנהו?

– יודעת אני! שמוע הוא. הניחוהו לבוא!

– למה? – שאל קריוס.

– מצוָה אני אותך! – קראה סיליקה בקול נרגז ומפקד. היא נעלמה מעיני החילים ואחר רגע הופיעה עם דודה.

– פתחו את השער לשמוע – הרעים אלבינוס קולו – הנני עליכם, כלבים! הכניסוהו והביאוהו אלי!

החילים מיהרו ברעדה לעשות כמצוַת אלבינוס. קריוס היה כהלום רעם. הוא נדהם מקול סיליקה ומקצף אלבינוס. שניהם באו עליו פתאום. בשל מי? בשל משוגע! מה להם ולמשוגע הזה? חידה זאת בלבלה את מוחו עד כי כולו נבוֹך. במבוכתו לא הרגיש, בעבור ידעיה על פניו ובגשתו אליו.

– שלום לך, קריוס! דבר נחוץ לי אליך!

– ידעיה? – התעורר קריוס מתמהונו.

– הצלחת, קריוס, – המשיך ידעיה – לו נפל יהודה בידי, הייתי מקבל מידי אלבינוס שכר רב, כפי הבטחתו והייתי מחלק אתך חלק כחלק. עתה מה?

– לא יכלתי אחרת – ענה קריוס.

– איני מאשימך! אשׂמח מאד, כי בבור הנהו, ואראה את נקמתי ממנו. אולם זכור נא קריוס ושמור עליו! חבריו נועצים לחלצהו מן הבור.

– בטח בי! לא תועיל כל תחבולה. מחר בוקר יוּבל לקיסריה וגם אני אתו, לשום עין על צעדיו.

פתאום לחש ידעיה על אזנו של קריוס:

– הס! הביטה שמה! מרגל עומד!

– איפה? – נבהל קריוס, בהתבוננו סביבו.

– משׂמאל. אצל גדר המגרש במורד.

– זה המתהלך שם לאִטו? – שאלו קריוס – הלא הוא, שבאו יחד עם שמוע המשוגע?

– מרגל הנהו! אחד מחברי יהודה! נלך בעקבותיו. עוד מעט יעלם מעינינו.

– האם לא יחשוד בנו, כי אורבים אנו לצעדיו?

– לא. בטוח הוא, כי אין איש עוקב אחריו. נלך נא לשׂוח לתומנו.

קריוס ניגש אל שומרי השער ואמר:

– היו זהירים בכל מי שיגש הנה. שׂימו עין גם על שרים ואנשים חשובים, אשר יכנסו אל הבירה, כי כל הקרואים אל המשתה כבר באו ואנוכי שמעתי, כי אומרים לחלץ את האסיר יהודה מבור כּלאוֹ. הולך אני לארוב למעשׂיהם.

– לא ניתן לאיש לגשת אל השער – ענו השומרים – אף לא לנכבד בנכבדים, אם לא יצוה לנו אלבינוס עצמו.

יחזקאל – זה האיש, אשר עליו הראה ידעיה – התרחק לאטו ושׂם את פניו אל רחובות העיר החדשה. ידעיה וקריוס הלכו בעקבותיו, עברו אחריו את שער הדגים ושׂמחו בלבם, כי אינו מרגיש בהם, והולך לו לאטו ובנחת. מפעם לפעם עמד יחזקאל על יד אחת החצרות והסתכל בפתחי הבתים, כמו חשב, אם להכנס שמה ואם לאו, ואחר הוסיף ללכת בדרכו. כך התעכב בלכתו פעמים אחדות, עד שנעלם בשער של חצר אחת.

– אל בית משתה היין של מָכיר! – קרא ידעיה – שם מחכים לו חבריו.

הם נכנסו אל חדר גדול, מלא המולה ושאון אורחים. חלל החדר היה רווי ריח יין חריף, ובו נשמעו בערבוביה שׂיחות ידידים, קולות צחוק ונהימות משונות של שכורים לפני הרדמם על מקומם. ברגע הראשון קשה היה להכיר פני איש מן האורחים. פתילי שמן דולקים, שהבהבו מתוך קעריוֹת תלויות תחת התקרה הרקידו בחדר צללים גדולים. על הספסלים ומתחת לשולחנות היו סרוחים שיכורים, שנחרו ונהמו בקולות משונים. אצל שולחן אחד, עשוי קרש רחב וארוך, אשר שתי קצותיו חוברו אל שתי אבנים רחבות ומסותתות, המו קולות ששת האורחים, חברי יחזקאל, שקידמו את פניו בצהלה. כד יין מלא הובא לפניהם. אחד מהם קם ומזג אל תוך הפּכּים הקטנים, שעמדו על השולחן, וקולות דבריהם התלכדו להמולה אחת, לפני הריקם את הפּכּים אל קרבם.

איש מהם לא שעה אל שני האורחים החדשים, שנכנסו ותרוּ בעיניהם מקום על יד אחד השולחנות. קריוס וידעיה מצאו להם מקום על יד שולחן קטן והזמינו כד יין.

– כן דברת! – לחש קריוס לידעיה – פה תוכל אזננו לקלוט שמץ דבר ממזימתם.

המית הקולות נשתתקה. כבר הריקו אל פיהם את פך היין השלישי. וכעבור זמן מה, התחילו לדבר בלחש. הם הנמיכו את קולם אך קטעי דברים, שנשמעו בקושי, הגיעו מפעם לפעם לאזני קריוס וידעיה.

– לפני עלות השחר, בהיותם הלומי יין.

– וכמה? הרק שלושים איש ילכו?

– די! גם המספר הזה רב!

– למה הרעש?

קריוס לחש לידעיה.

– התשמע? שלושים איש יתנפלו על הבירה.

– ולפני עלות השחר! – העיר ידעיה בצחוק קל – עוד נספיק לקבל את פניהם.

– כן. אכין להם מטבח! אולם, מי המה השלושים? איָם?

– ודאי מפוזרים המה בבתי משתה שונים ויאָספו יחד בשעה שקבעו להם.

הם חדלו מללחוש, כי אזניהם צדו קטעי דברים אחרים.

– רק שני שומרים אצל השער.

– ושנים שומרים על הבור.

– חיל המשמר איננו בחצר. שותה גם הוא הלילה ומיטיב את לבו.

קריוס השתומם.

– מאין נודע להם כל זה?

הוא קם מעל מקומו ואמר:

– אלך לראות, אם נכונים הדברים. גם אגלה את הדבר לאלבינוס.

ידעיה עצר בעדו.

שב ואל תמהר ברוחך! עוד הזמן רב עד עלות השחר. מוטב שתקלוט אזננו יותר. אולי ישנו את מזימתם זו?

ברגע זה הציג המלצר לפניהם את היין. שני האורחים ישבו לשתות ואזניהם הקשיבו לסוד שׂיח החברים, המסובים אצל השולחן הארוך.

 

יט    🔗

סיליקה רצתה כי שמוע יבוא אל המשתה, מפני שידעה, כי יבדח את לב אלבינוס והאורחים. מעולם לא ראתה את דודה עליז וצוחק ממלוא לבו כמו אז, במשתה אגריפס, בדרוש שמוע להוציא את הנביא ממאסרו. ואמנם, בהבעת פניו, בתנועותיו ובאופן דיבורו, היה דבר מה, מעורר צחוק. משוגע הנהו! לוּ דיבר את הדברים איש אחר במקומו, היו מצוים להלקותו או להסיר את ראשו מעליו. אולם. בפי שמוע העלו הדברים רק צחוק ושׂמחת לב. כל תוכחת קשה שבפיו, כל ביטוי מעליב ומשפיל, רק הגדילו את הצחוק והעליזות. שמוע דיבר בכובד ראש ובגאון, כשליט המביע את רצונו במועצת שׂריו. מעולם לא נראה על פניו אף צל עליזות וזחיחות דעת. ודוקא בזה בידח את כל הלבבות.

בלבה למדה סיליקה לכבד את שמוע. במשוגע זה ראתה את עוז רוחה של היהדוּת, אשר העריצה עתה בכל נפשה. מלך הנהו! בלי כתר לראשו ובלי ממשלה. כהן גדול הנהו בלי משׂרה ובלי בגדי כהונה. ועשיר הנהו בבגדיו הקרועים וברגליו היחפות. היא לא שׂבעה מהביט אל עיניו, המביעות גאון אמונה נשׂגבה, ואל פניו, העוטים עצב קדוש. זכר נביאי יהודה בא לפניה. כמה למדה להעריצם! אלה המוכיחים מלכים ועמים, הנרדפים עד צוָאר, ואף ביסוּרי המות לא יכבה דבר ד' בלבם. אמנם, שמוע איננו נביא. משוגע הנהו. כל ילד בירושלים יודע אודות שגעונו, כי שוגה הוא במשׂרת הכהונה הגדולה לקנות אותה מידי אגריפס או מידי הנציב הרומי. אולם סיליקה ראתה בשיגעונו של שמוע את סמל המרד, אשר קם בלבות המוני היהודים, את התקוממותם נגד רוֹמי. היא ידעה, כי תקוַה המתקוממים לשׂים קץ לשלטונה של רוֹמי בארץ, היא כמו תקותו של שמוע להגיע אל משׂרת הכהונה הגדולה. דברים אלה לא יקומו לעולם. ואף על פי כן העריצה בלבה את המתקוממים, השואבים עוז מתוך רוח חופש ומאמונתם החזקה באלהים. וכן העריצה גם את שגעונו של שמוע.

מרגע לרגע גדל שאון העליזים במשתה היין. המתוֹפפים הכו בתופים. כלי הזמרה השמיעו מנגינות שונות, ועבדים נושׂאי כדים התהלכו בין הספות הרפודות ומילאו יין את הגביעים הריקים. פני האורחים צהלו לקראת המחוללות הערומות, אשר רק חגורות למתניהן וגופותיהן מתפתלים בגמישות מפליאה במחול הנחשים. שכרון התאוה בער בכל עין והפעים כל חזה. והנה פסקה המנגינה והמחולות חדלו. בפתח האולם הופיע שמוע. רחוץ היה ולבוש כותונת לבנה וארוכה. חגורה רחבה על מתניו ולרגליו סנדלים מהודקים היטב ורצועותיהם כרוכות עד לברכיו. עבדיה של סיליקה רחצוהו והלבישוהו, כי ככה צותה עליהם. קולות המסובים רעמו בגיל.

– שמוע! שמוע!

אלבינוס, ישב על יד סיליקה וביריניקה, אחות אגריפס. הוא הרים את ידו אל שמוע ואמר:

– דבר דבריך ואשמע!

דממה שׂררה באולם. כל העינים ננעצו בשמוע, שעמד בקומה זקופה בלי נוֹע כפסל אילם, נדמה היה, כי קומתו גבהה פי שתיים בכותנתו הלבנה וברצועות הסנדלים שעל רגליו. מבטיו הקרים ופניו השלוים פעלו גם על הלבבות השׂמחים מיין. כאילו פג שכרונם פתאום, הכל עצרו בעד נשימתם ורגש פחד וכבוד אחזם לפתע. עיניה השחורות של ביריניקה התקדרו וחלף מהן להט קסמן המצוֹדד לבבות. דבר מה דקר בלבה וחדר עד לפצע אהבתה את עמה, אשר תמיד בקשה לשכחו על ידי חיי המשתה והתענוגות. אגריפס לחש לידידו העשיר מבית בּיתוֹס, שישב אצלו.

– אכן נורא ונהדר מראהו!

עוד רגע עמד שמוע קפוא כמצבת שיש ועיניו לצד אלבינוס. אחרי כן פתח את פיו.

– באתי להזכירך, אלבינוס, בדבר הנביא. כי הבטחת להצדיקו בדין.

רעם צחוק פרץ מכל פה, בדברו את דבריו. כל עקת הדממה, כל כובד הרגש העמום שהביאה עמה דמותו של שמוע, נהפכו עתה לצחוק, שהתגלגל והתגבר עד לדמעות בעינים ועד לכאב הקרבים בבטן. מפני שאון הצחוק, לא יכול אלבינוס לענות את שמוע. ורק אחרי זמן מה, כאשר רפתה מעט ההמולה. ענהו: שכחתי שמוע, במה תצדיק את הנביא? – ושוב פרץ הצחוק מפי האורחים ביתר שׂאֵת. הגופות, הסרוחות על ספותיהם הרפודות, פרפרו או שצנחו לארץ. גם אלבינוס, לא יכול להתאפק וקולו רעד ונשבר בסוף דבריו מתוך צחוק. דומה היה המחזה לתחרות ילדים במשׂחק הבטה בעינים: מי מהם יצחק ראשון. אך שמוע ניצח במשׂחק זה והכניע את כולם. משקט עיניו הקרות נמוגו גם לבבות מוצקים ואכזריים, רוכּכו פתאום פנים קודרים ועיני זדון הצמאות לעָול, נמסו בצחוק. מכל עבר נשמעו גניחות ואנחות:

– הוי! כוחותי עזבוני!

– אמותה מצחוק!

– לבי נשבר. לא אוכל!

אבל הצחוק דבק בהם והוסיף לפרפרם.

לרגעים כאלה חיכתה סיליקה. בלי שירגיש בה איש, קמה ממקומה ויצאה מן האולם. אנחות הצחוק ליווּ אותה בדרכה. היא ירדה במעלות ועברה על פני החדר, אשר בר ישבו אנשי חיל המשמר וגם הם שתו יין. החצר היתה ריקה מאדם. רק פה ושם יצאו מפינות נסתרות עבדים ושפחות, כשהם נושׂאים בידיהם כדי יין וכלים שונים. ואף הם נהמו חרש בלכתם ולא הסתכלו בפני סיליקה העוברת, כי מבושׂמים היו גם המה. הלא נגשה אל הפינה הדרומית של החצר. שם היה השער שהוליך אל בורות הכלא. חיל מזוין שמר עליו!

– מיסכן! – קראה סיליקה בגשתה אליו – חבריך מיטובים את לבם ורק אתה בודד ועזוב.

החיל נרתע בהכירו את סיליקה והתבלבל בשמעו את דבריה הרכים.

– עלי לעמוד על משמרתי – השיב, אחרי שאפו רוח.

– עוד מעט אצוה להחליפך באחר! – אמרה סיליקה וטפחה בחיבה על גבו – שמע נא מחמדי, – פנתה אליו פתאום – הובילני נא אל כלאו של יהודה, שנאסר אתמול. הן עבדי הוא! רוצה אנוכי לדבר אתו דברים אחדים בטרם יומת.

החיל החריש והביט אל פניה כאינו מבין את דבריה.

– מה? הלא תניחני? – קראה סיליקה בקצף – הנני ואקרא את אלבינוס דודי! הוא יענשך קשה על המרותך את פי, תחָת השׂכר, אשר אמרתי להעניקך.

– בואי נא, גברתי! הנני ואמלא את מצותך! – הצטדק החיל ובלבו חשב: שכורה היא מעט. לא טוב להרגיזה!

לא ידע החיל את לבה של סיליקה ולא הרגיש בסכין המרוטה, הטמונה בשולי שׂמלתה. לוּ התעקש רגע קטן, כי עתה תקעה את הסכין הזאת בלבו.

הם ירדו במעלות אבנים אל מבוא ארוך ואפל מתחת לאדמת החצר. שם נמצאו בורות הכלא הרבים. הם נגשו אל דלת אחת, מוגפה בבריחי עץ כבדים. החיל לחש: – פה הנהו! – והסיר את הבריחים.

– ישרת בעיני! שׂכרך נכון אתי! – לחשה סיליקה ולבה דפק מגיל ורעדה – שוב על משמרתך ואחרי רגעים אחדים שובה נא להוציאנו מזה.

החיל חזר אל מקום משמרתו. סיליקה פתחה את הדלת הכבדה ועמדה על המפתן. החושך הכבד בלעה. רגע עמדה והקשיבה. דממת מות. כמו על פי תהום נוראה. רק את דפיקות לבה שמעה. אחרי כן קראה ברעד קול חרישי.

– יהודה!

אושׁת תנועה נשמעה אי שם בתהום החושך.

– יהודה! – חזרה עוד פעם.

– מי הקורא לי? סיליקה?

היא עברה על המפתן, גששה בחושך ונגשה בזהירות אל המקום אשר משם הגיע הקול.

יהודה שכב על הרצפה. ידיו ורגליו היו אסורות בחבלים חזקים.

– למה באת אלי, סיליקה?

– להצילך. – ענתה. בחושר מששה את החבלים והתחילה לחתוך אותם בסכינה.

יהודה נדהם.

– האם לא את, שהמטתּ עלי את הרעה?

– ידעתי, כי תחשוד בי – אמרה סיליקה בתלונה – יד קריוס השׂיגה אותך. הוא ארב לי ומצא גם אותך עמדי.

– סלחי לי! – התחנן יהודה, אחרי שהותר מאסוריו וחיבקה בזרועותיו – במה אשיב לך כטוב לבך?

היא נשקה לו ועיניה זלגו דמעות.

– סלחתי לך יהודה! אתך אלך אל בחירת לבך.

– בכל לבנו נאהבך.

– ידעתי, כי אומללה תהיה בחירתך – הוסיפה סיליקה – ידעתי, כי עוד מעט ותפול גם אתה בנופלים. ברוחכם תעפילו לעלות, אולם את חרב הרוֹמיים לא תשברו.

אבל, היא האיצה בו.

– נמהר ונצא מן המקום הזה! בעוד רגע ישוב הנה שומר השער. נאסרנו ונשאירנו פה במקומך.

הם יצאו. אחרי רגע נשמעו צעדי החיל. אך טרם נגש אל הדלת, וידי יהודה אחזוהו ולפתוהו בחזקה. סיליקה הניפה לנגד עיניו את ברק סכינה וקראה:

– אל תנסה לתגן על עצמך, פן אמיתך כרגע!

הם נטלו ממנו את נשקו, הסירו מעליו את קובעו ואת מעילו, והניחוהו בבור, אסור בידיו וברגליו.

– אל תתיאש ואל תירא! – ניחמה סיליקה את החיל לפני צאתה מן הבור – אלבינוס לא יקצוף עליך. תאמר, כי אנוכי גרמתי לצרתך. הנה שׂמה אני בחגורתך מטבעות זהב אחדות, והיה זה שׂכרך שהבטחתיך.

בעלותם במעלות האבנים אל שער הכלא הפתוח נעצר פתאום יהודה ופנה אל סיליקה.

– אם כמלאך אלהים באת להצילני, אל נא תשיבי את בקשתי.

– שאל ממני – השיבה תמהה.

– יצא נא אתי לחפשי גם הנביא.

– הנביא? – וזכרו של שמוע עלה לפניה.

– כן. הצילי נא גם את נפשו!

סיליקה ענתה נבוכה מעט.

– דבר קשה שאלת! עוד את נפשך לא הצלתי. לא עברנו עדיין את שער הבירה לצאת החוצה ואתה מבקש להציל את הנביא? הוא איננו בבורות האלה. כי אם שם, בפנה מאחורי אוּרווֹת הסוסים אשר לפנינו. חיל מזוין, שומר את השער, ואולי שני חיילים. ואם נתמהמה להמלט, יצאו אל החצר עוד אחדים מאנשי חיל המשמר. הם ימצאו אותנו ואבדנו.

יהודה לא ענה על דבריה, אך עיניו התחננו אליה וכאילו אמרו:

– אנא! ינצל הנביא! ראי! אנוכי לא אירא מות1

סיליקה הבינה את לבו והתפלאה על שקט פניה.

– מוטב אפוא! אנסה להצילו! אולם דע לך, כי בנפשך הדבר הזה – אימה עליו בחיבה ובחמלה.

– מלאכי הנחמד! – דובבו שׂפתיו בחבקו אותה. היא השתמטה מזרועותיו וקרבה אל שומר השער השני. יהודה התגנב אחריה והלך לאטו ובזהירות רבה על יד הכתלים, לבל יבהל החיל פתאום, בראותו אותו.

אחרי רגעים אחדים עברו דרך החצר הריקה שני חילים רוֹמיים. סיליקה הלכה לפניהם ואיש לא הרגיש בלכתם. סיליקה צותה את שני החילים לעמוד מרחוק בצל הבית. היא עצמה מהרה לפתוח את השער ופנתה אל שני השומרים, שעמדו בחוץ.

– במצות אלבינוס באתי, להכניס גם אתכם אל משתה היין – צהל קולה בגיל.

השומרים נבהלו להופעת סיליקה ולדבריה. לכבוד כזה לא פיללו וענו בהכנעה.

– עוד לא עבר זמן משמרתנו.

– הבאתי תחתיכם שני חיילים אחרים, אשר כבר היטיבו את לבם ביין – ענתה סיליקה בלשון רכה. – הנה הם הולכים – הוסיפה, בהראותה על שני החילים, שהתקרבו לשער – כי רוצה אנוכי לשׂמח הלילה כל איש ואיש! הלא לכבודי הוא המשתה הזה! לכבוד פרידתי מירושלים!

בדבריה בלבלה את ראשי השומרים. לבותיהם עלזו על כי זכרה אותם סיליקה, ובכבודה ובעצמה תלוה אותם אל המשתה. בלכתם, אף לא התבוננו בפני שני החילים. שהלכו לעמוד על משמרתם במקומם.

שני השומרים החדשים יצאו אל מחוץ לשער. דממה היתה בחוץ. באפלת הרחובות מסביב לא נראה אף איש. רק אצל הבירה זעו באויר צלילי מנגינה, הדי קולות עליזים ושברי צחוק. הלילה השׂתרע במנוחה, זרוע כוכבים כחלומות תקוה. וזה הלילה בלע אל קרבו את סיליקה ואת שני הרוֹמיים, כיסה אותם באפלה נעימה וחיפה על דרכם, דרך מגרשים שוממים, בצל בתים דוממים, העוצרים נשימתם בקרבם, כאמהות על־יד מיטות ילדיהן, שנרדמו. שלושתם באו עד חורבת בית אחד נתוץ גג ועזוב מאדם. שם חיכו להם כבר שמעון ואחדים מרעיו, שרוחם קצרה מדאגה ומורא־לב.

ומה גדלה שׂמחתם אחרי כן! מה גדל תמהונם בראותם, כי גם הנביא הוצל. הם חיבקו ונשקו זה לזה ודמעות גיל נזלו מעיניהם. יהודה והנביא התלבשו בגדים אחרים. ושמעון האיץ בהם למהר.

– אל נחל קדרון! שם מחכים לנו! האח! מה תגדל גם שׂמחתם! ‏

עד מהרה עזבו את המקום. שקט היה מסביב, רק הכוכבים במרום רעדו מפחד, פן תראה עין רעה את פני האנשים, החוֹצים את דממת הלילה ללכת לקראת גאולתם.

אותה שעה נכנסו אל אולם המשתה ראש חיל המשמר וקריוס, ופניהם חיורים ונפחדים.

שמוע עוד עמד על מקומו לשׂמחת כל המסובים וענה על שאלות שונות בדבר הנביא וצדקתו. אלבינוס התענג בשיחתו עם ביריניקה ולא הרגיש בהעדרה של סיליקה. פתאום ניגש אליו קריוס ולחש לו ברעדה דברים אחדים.

עיני אלבינוס קמו מבהלה. הוא לא הבין ולא האמין למשמע אזניו.

– מה?

– שני שומרי הכלא נמצאו אסורים בבורות – הוסיף קריוס – יד סיליקה בזה!

– סיליקה? – נהם אלבינוס נהימה איומה וכל הנאספים התחלחלו על מקומותיהם.

הוא קם ממקומו כמשוגע. הסתכל בעיני זעם לכל צד וחיפשׂ את סיליקה בין כל הנשים האורחות במשתה. גם ביריניקה קמה ממקומה ונגשה בחרדה אל אחיה. האורחים התלחשו ביניהם תמהים ונפחדים.

קריוס עמד לפני אלבינוס נבוך, חיור ורועד.

– איה סיליקה? – נהם אלבינוס שנית.

– היא נעלמה יחד עם האסירים – ענה קריוס.

הדברים הלמוהו כמכת אגרוף. כולו התכוץ מכאב נורא, קמץ את אגרופיו, חרק בשניו ומראהו היה כמפלצת. פתאום התנפל על קריוס, אחז בשתי ידיו בצוארו והחל לחנקו.

– איה סיליקה? למה לא שמרת אותה?

כרגע הרפה ממנו והתחיל למרוט את שערות ראשו.

– היא נעלמה! ידעתי, כי אל היהודים תלך! אל היהודים! – הוא הרים את פניו וראה את שמוע.

– משוגע! – צרח אלבינוס בצחוק פרא ושׂפתיו היזו קצף – משוגע! כהן גדול! – והוא קפץ אליו והיכה באגרופו על ראשו. אחר נרתע בבהלה. כאילו היכה על ראש איש מת. מעצמת המהלומה התנודד שמוע על עמדו, אחת ושתים, ושוב עמד זקוף בלי נוֹע ועיניו הקרות הביטו נכחן בשלות קפאון. אכן, ניצחו העינים האלה את מרי הקצף, כמו את צהלת הצחוק.

– משוגע! – חזר אלבינוס בהשתוללו מכעס ולא יכול שׂאת את השקט שבפני שמוע – ברח הנביא! יצא לחפשי! התשׂמח?

– כי צדיק הנהו ואלהי אבותינו היה בעוזריו – ענה שמוע.

חרדת מות אחזה את לבות כל האורחים לשמע דבריו אלה.

אלבינוס נרתע כחיה, אשר חץ ציד פלח את כבדה. עיניו הקטנות יצאו מחוריהן. פניו האדומים התכוצו. פתאום התנודד בלי אונים ונפל מתעלף.

האורחים מהרו אליו להשיב את נפשו ולהקימו מעל הרצפה. אחדים קרבו אל שמוע והאיצו בו לעזוב את האולם.

– סיליקה! למה עוללת לי ככה? סיליקה! – יִלל אלבינוס, כאשר הובילוהו אל חדר משכבו, והוא רצוץ, נדכא ורועד – הה ירושלים! ארורה אַת בת התופת! כי דיכּאת אותי לעפר! במה אקח נקם? במה?

בחצר הבירה רבתה תנועת מבוכה. קולות, גערות וקללות. אנשי הצבא רצו בחפזון אל כל צד. הסוסים הוצאו מאורווֹתיהם, צלצול נשק וקולות פקודה. עד מהרה סודרו פלוגות רוכבים ורגלים. שערי הבירה נפתחו ובין רגע הוּפרעה דממת הלילה. לקול הצעדים הכבדים ומרוצת הסוסים, התעוררו רבים משנתם, קפצו בבהלה אל פתחי הדלתות, אל מעקות הגגות, ואיש את רעהו שאל בחרדה:

– מה קרה פתאום?

– לאן אצים הרומיים בחשכת הלילה?

– משתה אלבינוס נהפך לו ליגון – ענה שמוע, בעברו על יד בית אחד – ברח הנביא מבור כלאו! ברח גם האסיר יהודה!

– איך היה הדבר?

– בת אחי אלבינוס הוציאה אותם ונעלמה גם היא עמהם.

הבשׂורה חלפה מהר מגג אל גג ומפתח אל פתח. הנבהלים שבו אל מיטותיהם ושנתם נדדה מעיניהם משׂמחה ומדאגה ליום המחר.

דמותו הזקופה של שמוע הלבינה באפלת הלילה. הוא הלך והתקרב אל שער החומה, אשר שם עזב את יהושע.

– קול ממזרח! קול ממערב! קול מארבע רוחות השמים! – נשמעו הדברים, כיוצאים מבטן האדמה.

– הוא קורא! – שׂמח שמוע. וצחוק קל עבר על פניו.

ורק חשכת הלילה זכתה לראות ולבלוע את הצחוק הראשון, שהופיע על פניו הקפואים בשקטם התמידי.

 

כ    🔗

בו בלילה עזבו יהודה, סיליקה והנביא את מחבואם שבנחל קדרון. שמעון הלך ללווֹתם בדרך, וציוה את כל החברים שיתפזרו וישובו לבתיהם. בין החברים היו גם יחזקאל וידעיה, אשר נפרדו מהם בנשיקות ובדמעות גיל.

– שמרו על אבי האומלל! – התחנן יהודה לפני הפּרדם – אל תתנוהו לגווע בעָניו בחוצות ירושלים.

– אל תדאג! עוד נשיבהו אליך! – חזרו החברים על הבטחתם.

הבורחים ידעו, כי הרוֹמיים מחפשׂים עתה אחריהם בכל מקום, אולם לא פחדו מפניהם. חשכת הלילה הגנה עליהם. וגם הנביא, שהיה למנהיגם בדרך, הבטיח, כי לא תאונה להם כל רעה. הוא הכיר את כל סביבות הרי יהודה. על כן ימצא להם מקום להסתר שם מפני הרומיים.

רוח אחרת לבשה את הנביא. לבו עלץ בישועת ד', והוא רקד כעוּל ימים שׂמח בחברת מרעים. קולו צהל בשיר שבח ותהלה, והקול גבר מרגע לרגע, כשעיניו נשׂואות למעלה וידיו פרושׂות, כאילו חפץ לחבק את צללי ההרים שמסביב, המסתמנים באפלת הלילה.

סיליקה התבוננה אל פניו ברגשי כבוד ולא גרעה ממנו עין אך שמעון הפסיקו:

– הנביא! האם לא ימשוך הד שירתך את רגלי אויבינו אחרינו?

– אל תירא! מגן לנו ההרים! הנה מתנערים הם מדממת חלומם וצוהלים לקראת ישועת אלהים, שבאה אלינו! לנו הם ההרים! יסתירו אותנו בחיקם מעין זרים צוררים. רוח קדוש־יהודה נסוכה עליהם. טהורה היא מהבלי שקוץ הרוֹמיים. אל נפש אליהו התשבי חרדה קדושת הדממה: הקשיב בה קול נצח ישראל, שלא יכזב. הוא הוא אזר כוח והשמיד מן הארץ את אלילי אִיזבל וכהניה ונביאיה. הבה נתאזר גם אנחנו! גם יד הרוֹמיים וגם אליליהם יכרתו מארצנו.

סיליקה העירה חרש:

– חזקה יד הרוֹמיים! אכזריה היא!

הנביא פנה אליה בחיבה.

– בתי! נסתרות דרכי אלהינו! הנה עזבת את עמך, אשר לו היד החזקה, עזבת את דודך, הרודה ביהודה ומשפיל את כבודה, והיית לנו למלאך גואל ממות. הנחדל מהאמין בנפלאות? הרבה ידים חזקות כבר שוברו מעת צאתנו ממצרים, ידי עמלק ופלשתים, ידי ארם, אשור ובבל עד מלכי סוריה האחרונים. הנחדל מהאמין, כי גם זרוע רוֹמי תשבר?

– אמונתכם. זו היא שמשכה את לבי אליכם – ענתה סיליקה – זה הערפל שבנפשכם פנימה, אשר בו טובלת נשמתכם בקרני הצדק והאהבה, הוא שצד גם את נפשי להדבק בכם. רוחכם מתרוממת אל על וחיה חיי נצח. אולם, בהתבונני סביבי בעינים פקוחות, לאור שמש היום, רואה אני, כי אין צדק ואין שלום גם בקרבכם. הן גם בירושלים רק ריב וקנאה ושׂנאת אחים. המאֵלה תצמח ישועה נגד הרוֹמיים?

הנביא הוריד את ראשו והחריש. אחרי רגע התעורר.

– ישועת אלהינו באה ברוח בּער. משמידה היא את עריצות הזרים ומבערת את הרע גם מקרבנו.

– כן הדבר! – העיר שמעון – בוא תבוא הישועה! מלחמה לנו בכל הבוגדים והחנפים אשר בקרבנו.

סיליקה רצתה לענות על הדברים. אולם ברגע זה הפנתה את פניה אל יהודה, שהלך כל העת שוקט ומחריש. מבטיה נפגשו עם מבטיו ולבת התחיל דופק בחזקה. היא הניחה לנביא ולשמעון להתווכח ביניהם.

והתקרבה אל יהודה.

– למה תחריש, יהודה? – לחשה בקול רועד – במה תשגה עתה?

– שוגה אני כל העת בנפשך היקרה, סיליקה! מה נעמת לי!

סיליקה הסתכלה אל תוך עיניו. נאות היו ומקסימות בתמימות הילדות. כל עוז נפשו הטהורה והאוהבת השתקף בהן. היא נאנחה חרש והורידה את ראשה. מבלי דעת הושיטה את ידה אל ידו ולטפה ולחצה אותה בחיבה. ככה הלכו שניהם צמודי יד בלי דבּר דבר. אל אזניהם נישׂאו דברי שמעון הסוערים, אולם הקשב לא הקשיבו להם.

– אחותי היקרה! – לחשו שׂפתי יהודה – מאושר אהיה, אם תהיי לי אחות אהובה ונאמנה כל הימים.

– החומל אתה עלי, או תשקר לעצמך?

– סיליקה! – קרא יהודה – למה תחשבי זרות כאלה?

– כי “אחות” תקרא לי, הוי, מה מר הצחוק! אנוכי לא אקראך – אחי!

– מדוע?

– גאה אנוכי מהשלוֹת את לבי לשוא כי אהבת אח אוהבך. לא, אהבה כזאת לא ידעתי ולא אדע!

– האמנם לא תדעי אהבת אח לאחות? – שאל יהודה, הוא משך אותה אליו ונשק לה בראשה. – הלא תחושי ברעד לבי מאהבה עזה, בקראי לך – אחותי?

סיליקה התרפקה אליו, בתמכה את ראשה על זרועו ולחשה:

– נקל לך להיות אח, כי באחרת בחרת לאהובת נפש. ואנוכי? הוי! מה קשה לי להיות אחות! היוכל שם זה להסיר אף חלק קטן מן הכאב הנורא אשר בלבי? היכבּה אף במעט את הקנאה הבוערת, המכלה את נפשי?

יהודה החריש. הוא לטף את שערות ראשה בחיבת אם, האוהבת את ילדה החולה, אולם ידה קצרה מלרפאו. קשה היה לו לראות בצערה של סיליקה ולא מצא בפיו אף מלה לנחמה ולשׂמחה.

סיליקה הרגישה במצב נפשו. היא ראתה את העצב המר, שכיסה את פניו, וטוב היה לה להתיחד אתו ביגון. סערת רוחה שככה, כי התנחמה בעצבונה והדומיה היתה לה למשיבת נפש.

פתאום התעוררו שניהם כמו מתרדמה ונעצרו מלכת, כי הנביא ושמעון מיהרו אליהם ורמזו בלחש:

– התשמעו? רודפים אחרינו!

הם הביטו אל חשכת המרחק ולא הבחינו מאומה. אולם הד דהרות סוסים הגיע לאזניהם. עודם מקשיבים והנה אבוקות הודלקו מרחוק על הדרך. לאור האבוקות נראו ששה רוכבים מזוינים, אשר התפזרו לכל צד, לתוּר את המקום.

– אחרי! – פקד הנביא ונטה ממקומו שׂמאלה.

– הסכנה אינה גדולה! – קרא שמעון אל יהודה – היש סכין תחת ידך?

– יש! – ענה יהודה במנוחה.

– אל נא תחשבו לצאת נגדם! – התרגז הנביא – הם לא ימצאונו! בואו אחרי!

והוא הובילם אל כיכר שוממה, שהיתה זרועה סלעים גדולים, שדמו לסוכות שחורות ועזובות, וגם אבני גיר מלבינות, שנראו כעדר כבשׂים נרדמות. הנביא ניגש אל סלע ענקי אחד, שהיה נבוב מצדו האחד.

– הסתר פה! – צוה את יהודה – אנחנו נמצא לנו מחבואים אחרים.

– גם אנוכי אכּנס תחת גג סלע זה! – אמרה סיליקה.

הנביא ושמעון מהרו לכסות אחריהם את מַעֲרֵה הסלע, והתרחקו מן המקום.

הד פרסות הסוסים הלך וקרב אל הכיכר.

– הירֵאה אַת? – שאל יהודה את סיליקה, שישבה כפופה אצלו, וחבקה.

– מפני הרוֹמיים? ואתה?

– נפשי בטוחה מפחד.

– הלא גם אנוכי רוֹמית! הלא תירא מפני? – והיא לפתה בשתי ידיה את צוארו בחזקה, משכה את ראשו אליה ולחצה אל חזה.

– מה טוב יהיה – לחשה ברעד תאוה – לו תשׂיג אותנו עתה חרב הרוֹמיים וכך נמות יחדיו! צמודים ככה, גו אל גו ולב אל לב.

היא הרימה את ראשו אל פניה ונשקה לו על שׂפתיו, על עיניו ועל מצחו. גופה רעד מלהבת תאוה, שהתלקחה בקרבה, והיא הוסיפה לנשק את פניו של יהודה, עד שרפו ידיה וצנחה הצדה מעיפות.

– שירת חיים נהדרה כזו! – דובבה כמתעלפת – באפלת חוֹר שומם כזה? מה נשׂגבים הם תענוגי האהבה! כדאי היה לי לעזוב מַחמדי היכלות, אם בדרכי אל תהום העתיד אִינַק מקסמי אהבה בחיק סלע נבוב. אולם, הגידה לי, אהוב נפשי, מה נכון לפני באותו ערפל, לקראתו אנוכי הולכת? היוסיף להעניק לי ממַנעמי הסלע הזה? או ידכאני בשממון עד כלותי?

– למה תשאליני כזאת? – נחם אותה יהודה – למה לא תאמיני בלבי, הקשור אליך לנצח?

סיליקה נלחצה אליו בתאוה מחודשת. שוב הטביעה שׂפתיה בפניו, ובידיה החזיקה בכל כוחה בצוארו.

– קשה לי להאמין! אינני יכולה… אחרת תאהב… אחרת…

– הרפי נא סיליקה! – לחש יהודה, בהחלצו מעט מצבת ידיה – הקשיבי! הנה צעדי סוס הולכים וקרבים אלינו.

– מה לי סוס ורודף? רוצה אנוכי ללחוץ אותך, לחנוק אותך ככה! – והיא לחצה את צוארו ביתר עוז ושׂפתיה נשקו ונשכו את שׂפתיו.

פתאום נפלו קרני אור אל סתר הסלע. נשמעו נחירות סוס והלמות פרסותיו.

סיליקה הרפתה מיהודה, כשידיה עודן אוחזות בצוארו. רק לרגע הפנתה את פניה אל החור שבין האבנים, וראתה את רגלי הסוס, שעמד מלכת, ואת רגלי הרוכב, שישב על גבו ובידו האבוקה. הטתה שוב את פניה אל מול פני יהודה, המוארים באש האבוקה. על שׂפתו התחתונה התאדם אגל דם. היא מחתה את שׂפתו בצחוק רצון ונשקה לו נשיקה קלה.

– רואה אנוכי, כי אינך ירא, מחמדי – לחשה לו על אזנו – לבך אינו פועם.

יהודה הניע את ראשו לאות מנוחת נפשו.

שניהם גחנו והרימו את עיניהם אל מול החור שלמעלה, למען יראו את הרוכב.

– מכירה אני אותו – אמרה סיליקה – כסיל הנהו! תחת לחפשׂ סביבו באור אבוקתו, מתבונן הוא אל חשכת המרחק.

הד קול עמוס נשמע מרחוק. הרוכב דפק בסוסו, הפך את פניו ועזב את מקומו.

– הלא נגלו הנביא ושמעון? – שאלה סיליקה בדאגה.

– לא. הם התחבאו למעלה מן המקום הזה, והרוכב אץ אל העבר השני.

– ומה הוא הקול שנשמע?

– אולי יליל תּנים הפחידם. ואולי פגש מי מהם בעוברי אורח אחרים.

הד צעדי הסוס הלך והתרחק, עד שלא נשמע כלל. באפלת הסלע הנבוב קמה דממה קלה. סיליקה ויהודה ישבו בלי תנועה והתאמצו לקלוט באזנם איזה קול מן החוץ. פתאום נזכרה סיליקה באגל הדם, שראתה ומחתה מעל שׂפת יהודה, וגחנה אליו בחיבה.

– נשכתיך יהודה! העוד שותת דם על שׂפתך?

– קבלתי באהבה את נשיכת נשיקתך, יקירתי, – ענה יהודה.

– סלח נא לי, אחי הטוב, – התחננה בקול רפה, בהתרפקה עליו.

– אחי, קראת לי? – צהל קול יהודה.

– אחי! אחי! – הצטנפה סיליקה בזרועותיו ונלחצה אל לבו – מה מוזרה לי המלה הזאת, בערוג נפשי אליך! מה נוראה היא ללבבי, עת ארגיש את נשימת אפך, את להב עיניך. אחי! אחי!

פתאום התפרצה בצחוק פרא וכל אברי גופה רעדו. יהודה נבהל. הוא לא ראה את פניה באפלה, אולם הרגיש, כי נוראים הם. לא קולה היה זה בצחוקה הפרוע, שגבר מרגע לרגע. יהודה חרד לנפשה והשתדל לפיסה בלטיפות, בנשיקות ובדברים רכים, אך סיליקה הוסיפה לרעוד בצחוקה הפרוע. פתאום השתמטה מזרועותיו ונטתה הצדה. יהודה הושיט את ידו באפלה, לאחוז בה ולמשכה אליו, והנה פגעה בלהב סכין.

– סיליקה! – קרא באחזו בידה – מה עלה במחשבתך? התאמרי לדקרני, למען הרגיע את נפשך? הנני! תקעי את סכינך בלבי!

ובדברו, הרפה מידה וחיכה.

צחוקה המחריד של סיליקה חדל פתאום. היא השמיטה את הסכין מידה, גחנה ונפלה בכל כובד גופה על יהודה כמתעלפת.

– הרגעי יקירתי! למה תעני את נפשך חנם? האשמתי היא שאהבתי את אילה? התאמרי, כי אבגוד באהבתי זאת, למען תאהבי איש חסר לב? לא! זרה לרוחי דרך כזאת! ואם תוריני ללכת בה, לא אבין זאת לעולם. בכל עוז נפשי הקשורה בנפשך הנני נשבע לך, כי לא אוכל. את חיי נכון אנוכי להקריב לפניך בכל רגע. אולם את אילה לא אשכח. הביני לרגשותי, יקירתי, ואהיה המאושר באדם.

סיליקה הקשיבה ולא ענתה דבר. היא בכתה חרש. הדמעות זרמו מעיניה ונפלו על ידי יהודה, שהחליקו את פניה. לבו נשבר למראה יסוריה הנוראים, הוא נשק לח והתחנן לפניה, כי תיטיב את לבה.

נשמעו צעדים קלים. שהלכו וקרבו אל הסלע.

– יהודה! תוכל לצאת!

הקול היה קול הנביא, ובדברו, הסיר אבנים אחדות מעל חור הסלע. יהודה יצא ממחבואו וגם סיליקה נראתה אחריו.

– ואיה שמעון?

– הלך בעקבות הרוכבים לרגל את דרכם.

– למה?

– הרוכבים נחפזו מאד לדרכם. גם אותות נתנו איש אל רעהו – ענה הנביא – אין ואת, כי השׂיגו שם את מי שהוא. גם הדי קולות רפים הגיעו לאזנינו. רוחו הסוערת של שמעון לא נחה בקרבו, עד שהלך אחריהם לחקור ולמצוא את פשר הדבר.

– גם אנוכי הולך אחריו – קרא יהודה – באיזה דרך הלך?

– אל תלך! – יעצו הנביא. אך בראותו, כי יהודה איננו שומע לדבריו, הראה בידו על מעלה ההר שמשׂמאל ואמר:

– רק הזהר בדרכך! מצא את שמעון ומהרו לשוב הנה! עוד רבה הדרך לפנינו!

יהודה לא שמע כמעט את דבריו האחרונים, כי התרחק ונעלם בשלכת הסלעים.

– דמי הצעירים סוערים ורותחים בקרבם – אמר הנביא אחרי דומיה קצרה – יש אלהים בקרבם, אבל שוכחים הם אותו לפעמים, ונשענים על כוח ידם. וברפות כוחם זה, בנפלם חללים מידי אויב חזק מהם, רק אז ירגישו את עווֹנם הגדול ונפשם תצא בקדושת האמונה, כי אין ישועה מלבד באלהים.

עוד הפעם שבה הדממה. הנביא הסתכל בפני סיליקה, שעמדה אצלו שותקת ונוגה, ושאל:

– מה לך, בתי, שנפלו פניך?

– נפשי מרה לי! – נאנחה סיליקה והליטה את פניה בכפות ידיה.

– מי גרם לצערך? הזכר עמך אשר עזבת? או בני העם, אשר אליו נספחת?

סיליקה לא ענתה. היא הסירה את ידיה מעל פניה, הביטה ישר נכחה אל האפלה, אשר בה נבלע יהודה ועיניה זלגו דמעות. הנביא שׂם את ידו על גבה בחיבה, הסתכל בה ברחמי אב וחיכה עד שירוָח ללבה. עוד רגעים אחדים עמדה שותקת ורועדת תחת ידו, שהיתה כמו מַרפא קסם לפצע לבבה. פתאום כרעה ונפלה לרגליו.

– הנביא! סלח לי! אומללה אנוכי! היה נא לי לאב!

– קומי בתי! אביך אנוכי וכבת אאַמצך. הסירי נא כל דאגה מלבך! – והוא הרים אותה מעל הארץ, חבקה בזרועותיו וּלחצה אל לבו.

מלאכי! הלא על ידך עשׂה לי אלהים נפלאות והצילני מרדת שחת!

– לא אנוכי! – רעד קול סיליקה – לא אנוכי, כי אם יהודה! סלח לי, אבי, אנוכי לא חפצתי!

– כי זר הייתי בעיניך. לוא ידעת ולא שמעת את שמי מתמול שלשום. לא אשמתך בזה!

– ידעתי ושמעתי! לא חפצתי להצילך מפני חרדת המות, שרחפה על ראשינו. פן ישׂיגונו שומרי החצר.

– ובכל זאת, אל תצטערי בתי! מי שהציל את נפש יהודה הציל גם את נפשי. אַת מלאכי ומושיעי!

– לא יכולתי להשיב את רצון יהודה – הוסיפה סיליקה – הוי אבי! מה נהדר הוא יהודה! מה נפלאה נפשו!

ושוב התפרצה סיליקה בבכי עז. ותוך זרם דמעות שפכה לפניו את כל מרי לבה.

– רק בך, אבי הנביא, אקוה עוד למצוא תנחומים.

הנביא שמע את דבריה ונד לה בחמלה רבה. צרת לבה נגעה עד נפשו. רגע החריש כמתאמץ למצוא נחומים לה, ושאל:

– הנשׂא יהודה את שם בחירת לבו על שׂפתיו?

– כן.

– מי היא?

– רועה.

– מה שמה?

– אילה.

– אילה? – נרתע הנביא וקולו רעד.

אך סיליקה לא הרגישה בכך.

– כן. אילה! – הוסיפה סיליקה באנחה. – התדע אילה מה רב אשרה, כמו שאני יודעת, מה אומללה אנוכי?

סערת לב הנביא חלפה והוא שאל בשקט:

– האם לב אילה ישיב לו אהבה?

– אמנם כן! הה! לוּ דחתה אותו אילה מעל פניה! לאסוני, לא ידָחה איש כיהודה מלב אשה, אף היפה בבנות.

– מכיר אנוכי את אילה – אמר הנביא – אף היא שוָה באהבתו של יהודה. ולנחמתך אגיד לך, כי גם אַת תשׂמחי ותצהילי פניך, בהכירך אותה.

– הלא תקנא בי, בשם שאנוכי מקנאת בה בקנאה קשה כשאול?

– אהבתה אליך תגדל פי שבע מקנאתך. עוד תראי ותכירי אותה. כאחות אהובה תנשקך ותלחצך אל לבה.

– כאחות אהובה? – חזרה סיליקה על הדברים ונזכרה ביהודה וברצונו להיות לה לאח – מי יתן! – נאנחה – בלבי אין אמונה.

– וגם את אם אילה תכירי – הוסיף הנביא – הנני מבטיחך כי גם היא תהיה לך לאם אהובה. ומאושרה תהיי, באמצה אותך לה לבת. הנחמי סיליקה, והיטיבי פניך. עוד מחר, ברצות האֵל את דרכנו, תראי את פני אילה ופני אמה. ותוָכחי, כי כּנים הדברים, אשר אנוכי משמיע עתה על אזניך. לבי בטוח, כי עוד תשׂמחי הרבה, חלף העצב והיגון, המכלים עתה את נפשך.

 

כא    🔗

עבר זמן־מה, ושמעון ויהודה לא שבו. הנביא וסיליקה ישבו אכולי דאגה וחיכו בחרדת לב, הם לא ידעו, כי בבקעה הצרה, מעברה השני של הגבעה הקרובה, התלקחה מלחמה נוראה בין ששת הרוכבים ובין חמשת אנשי ידעיה. אשר ביניהם היה גם יחזקאל.

ידעיה ואנשיו, בשובם הביתה, פגשו מרחוק ברודפים הרומיים, וארבו להם. ומה גדלה חרדת נפשם, בראותם, כי פני הרוכבים מועדים אל הדרך, אשר בה נמלטו האסירים.

– אחי! – קרא ידעיה – נמהר להצילם! בדמנו ובנפשנו! נחישה לעזרתם!

הס יצאו ממקום מארבם ושׂרכו את דרכם במהירות נפלאה. כאילות קפצו על גבי סלעים ובין פתחי בורות. או זחלו במקומות המישור, לבל יראו לעינים. ככה עברו בעקלתון את כל המקום, עד שהגיעו אל הבקעה. ושם שכבו לנוח וארבו לרוכבים, שנשארו עוד מאחריהם.

פתאום הדליקו הרוֹמיים את אבוקותיהם, נטו הצדה מדרכם ואחרי כן התפזרו בכיכר הסלעים השוממה. חבריו של ידעיה הזדעזעו. בטוחים היו כי גילו את מקום הבורחים. עוד מעט וישׂיגום!

– נמשכם אלינו או נפחידם! – לחש ידעיה לחבריו וקרא בכל גרונו.

גם ארבעת חבריו ענו אחריו בקול. ואמנם, הצליחה תחבולתם. הרוכבים שמעו את הקולות והיטו את סוסיהם לעבר הבקעה.

– הצלנו אותם! – קראו החברים וקפצו מגיל.

הרוכבים קרבו אל המקום בזהירות.

– אִספו אבנים! הכינו הסכינים! – פקד ידעיה – כל עוד רוח בנו נעמוד על נפשותינו.

מטר אבנים קידם פתאום את פני הרוכבים, בהתקרבם אל הבקעה. זעקת פחד פרצה מפיהם. הם נסוגו אחור, אולם אחרי כן דפקו פתאום בסוסיהם והשׂתערו ברעש על ממטירי האבנים. המקום נהפך לחרדה. אנחות פצועים, נעירות סוסים דקורים וקולות מנצחים מלאו את אויר הלילה השקט.

כאשר קרב יהודה אל המקום התחַלחל בראותו את שמעון נאבק ומתפתל בידי שלושה רוֹמיים, שאחזוהו וכפתו את ידיו. לא רחוק מהם הסתמנו דמוּיוֹת אנשים סרוחים. על יד אחת הדמויות עמדו שני רומיים אשר גחנו עליה.

בקפיצת נמר התנפל יהודה על אחד הרוֹמיים, שהחזיק אבוקה בידו, הכהו מכה אחת על ראשו ומחצהו. בין רגע קפץ אל שלושת הרוֹמיים שאסרו את שמעון, בעט בעיטה חזקה בבטנו של האחד וברגל השני, וטרם נפלו לארץ, מחץ בידו גם את פני השלישי.

– יהודה! – קרא שמעון בגיל פתאום וקפץ כמשוגע למראה עיניו! – כשד משחת התנפלת עליהם!

אולם יהודה לא שעה אל קריאתו. כהרף עין קפץ אל שני הרוֹמיים, שהרפו מקרבנם ועמדו כנדהמים. שתי מכות ידיו ניחתו על ראשיהם בכוח ברזל, גם הם כרעו ונפלו בזעקה. אז מהר אל שמעון והתירו מאסוריו. אחרי כן שב אל שני הרומיים האחרונים. שם שכב יחזקאל, גם הוא כפות בידיו וברגליו. דם שתת מידיו ומראשו והוא היה מתעלף.

יהודה התיר אותו מאסוריו והשיב את רוחו אליו. ובינתים עמד שמעון על יד הרוֹמיים המחוצים והסיר את נשקם מעליהם.

– הזהר ברוחך ואל תהרגם נפש! – קרא אליו יהודה – כפות את ידיהם ואת רגליהם ויחיו העבדים האלה, אם עוד רוחם בקרבם.

יחזקאל פקח את עיניו והביט סביבו בבהלה!

– התכירני יחזקאל? – שאל יהודה – אל תפחד! אנוכי עמך!

– יהודה! – קרא יחזקאל ופניו צהלו – איך באת הנה? איה הרוֹמיים?

– שוכבים הם על הארץ לרגליך.

יחזקאל התרומם פתאום. עמד והביט סביבו, אולם רגליו רעדו תחתיו. יהודה אחז בו והושיבו על הארץ.

– ואיה ידעיה?

– נפל חלל!

– חלל? – הזדעזע יהודה – איהו?

– שם! לא רחוק מן הסוס הדקור – הראה יחוקאל בידו.

יהודה מיהר אל המקום. בדרך שמע את קולות השׂמחה של האסירים, חברי ידעיה, אשר שמעון התירם מחבליהם. גם אנקות הרוֹמיים ההלומים הגיעו לאזניו. אולם הוא שׂטה מעליהם והלך למצוא את גופת ידעיה.

הוא מצא את הסוס הדקור, שפרפר עוד ביסורי גסיסה אחרונים. במרחק עשׂר אמות ממנו, על יד מבוא הבקעה, השחיר דבר מה באפלה על הארץ. יהודה מיהר לשם, כרע על ברכיו, גחן והתבונן בגוף השוכב בלי נוע.

– יהודה! – לחשו שׂפתי השוכב בקול רפה.

– ידעיה! העודך חי? – חרד יהודה מגיל.

– עודני חי! עוד מעט ואמות!

– התאושש ידעיה! מה לך?

– כל גופי דקור ושבור. דמי נשפך. לא אחיה.

– אל תתיאש! – נחמהו יהודה. הוא חיפשׂ בגופו של ידעיה ומצא פצעים אנושים בזרועו הימנית, בצוָארו ובחזהו. הדם נזל מן הפצעים ונקרש על בשרו ועל בגדיו. גם רגלו השׂמאלית נשברה אחרי נפלו, בעבור עליה סוסו של הפרש.

– כבר יצאה נשמתי – צחק קולו הרפה של ידעיה – פה על האבן למראשוֹתי, היא נחה. על האבן היא נחה. הרגשתי. היא שבה אלי כאשר השׂתערת על הרוֹמיים. מהלומות ידיך החיוני. – יהודה! – קראתי ולבי רעד – יהודה! רצוץ זרוע וקדקוֹד! רמסם כדוֹמן ברגליך! יהודה! הוי מה נעימה הנקמה! מה טוב למות!

שמעון ושני חבריו קרבו אל המקום. הם התחילו לחבוש את פצעי ידעיה, ונסו לעצור בעד שארית דמו. כעבור רגעים אחדים התכוננו לעזוב את הבקעה. הרוֹמיים שכבו כולם יחד כפוּתי יד ורגל. אף אחד מהם לא נהרג. רק נאנקו מפצעיהם ומתוך אנחות הוֹדוּ ליהודה, על החסד שגמל אתם והשאירם בחיים.

– אל תדאגו – נחמם יהודה – עוד מעט יבואר חבריכם, ויגישו לכם עזרתם. אולם אל תגלו לפניהם את עקבותינו.

– לא נגלה – נשבעו הרוֹמיים – לכן לשלום!

– ואל קריוּס אמרו – הוסיף יהודה לבל יוסיף לרגל אחרי, אם הוא חפץ בחיים.

יהודה התרחק מהם, לקח את ידעיה על כתפיו והלך. אחריו נשׂאו שני חברים את יחזקאל. ושמעון ועוד אחד העמיסו עליהם את משׂא הנשק והכלים, ששללו מן הרוֹמיים. הם עלו במעלה הגבעה שׂמאלה, וכאשר נעלמו מעיני הרומיים, סבבו את המקום ושבו ימינה, עד שהגיעו אל קצה הכיכר השוממה. שם פגשו את הנביא ואת סיליקה, שקדמו את פניהם בחרדה ובשׂמחה.

רק דברים אחדים שמע הנביא על הקורות אותם ותיכף האיץ בהם ללכת אחריו.

– נמהר מפה! כי פחד הרודפים מעל לראשינו.

הם עברו כברת ארץ קטנה והנביא פקד עליהם לנוח. כי ידעיה נאנח כל הדרך מעצמת מכאוביו, ופתאום נדם והתעלף. גם יהודה היה עיף מאד מנטל המשׂא על שכמו. עד מהרה השיבו את רוח ידעיה אליו והציעו לו משכב על בגד פּרוּשׂ, קשור ומהודק היטב אל חרבות הרוֹמיים. את שאר הכלים העמיס שמעון על כתף חברו, והוא עם יהודה, עם הנביא ועם סיליקה נשׂאו את מיטת ידעיה ונחפזו לדרכם. הנביא נהג אותם באָרחות ציה, סבב קירות הרים זקופים, ירד עמקים, וכאשר האיר השחר, קרבו אל צלע הר מרוסק, שהיה כולו מלא נקיקים וחורים מאפילים.

– פה ננוח מעט! – אמר הנביא.

– הנסתר באחד החורים? – שאל שמעון.

– לא. חורי תנים הם ומשכנות צבוֹעים – ענה הנביא – עוד מעט ונסב את המקום הזה. בעבר השני נמצא מערה רחבה. שמה נכנס ונהיה בטוחים מפחד רודף.

פאתי השמים הלכו והתאדמו. ערפל כבד ירד וכיסה את עין הארץ במעטה כחלחל כהה. פני השמים הלכו וחורו, כאילו דאגו לכוכביהם, שכּבו אחד אחד ונעלמו. בצד המערב עוד שׂרר הלילה. שמה ברח החושך, באספו אליו את שארית הכוכבים.

ידעיה נרדם שנה עמוקה לשמחת לב חבריו. הנביא הריק אל כלי את שאר המים מן הנאד והלך אל באֵר נסתרה, הידועה לו בקרבת המקום. שמעון וחבריו התחילו לרחוץ במים את דם פצעיהם, שנקרש על פניהם ועל ידיהם. כי מלבד יהודה, יצאו כולם מן המערכה מוכּים ומכוסים חבורות ופצעים קלים. סיליקה ישבה על יד יחזקאל וחבשה את ראשו הפצוע. הוא הבליג על מכאובו הנורא והביט אליה בחיבה.

– מתחת ידך, העדינה, אשוב לאיתני – לחש לה. חש אנוכי בשוב כוחי אלי.

– קוה יחזקאל ואשׂמח אתך! – ענתה – הלא אתה הסתרת את יהודה בצל קורתך! הלא אתה הקרבת את נפשך בעדו!

היא פסקה מדבר והתאדמה, כי יהודה קרב אליה וישב אצלם. הוא שמע את דבריה. לבו רגש מעוצר אהבה וכאב אשר תקפוהו. את כל חייו נכון היה להקריב בעבור נפש יקרה זוֹ. רגע החריש, אחר פנה אל יחזקאל בדברים רכים.

סיליקה הרגישה במצב נפשו, קלטה את רעד קולו והיתה מאושרה. בין צללי שני הרים במרחק המזרח, בנבכי ערפל כהה, נראה עתה קצה עגול אדום. לאטו הוא התרומם למעלה, כאילו נאבק בתוהו שמתחתיו. לאטו נחלץ אורו וגבר, עד שהופיע בכל היקפוֹ העגול. אדום כהה היה, בלי זוהר ובלי קרנים. הוא התגלגל בעבי הערפל ונאבק אתו בכל כוחו לעלות מעלה. פתאום הציץ קצהו מן הערפל, קרני זהב סיגורו והצלופ.

על ראשי הסלעים, נשתברו ונפלו כרסיסים בכל מרחב העין.

השמש זרחה.

הנביא שב ובידו נאד המים המלא וכל החבורה קמה ממקומה. ידעיה ישן שנה עמוקה. הוא לא הקיץ אף כאשר הרימוהו מעל הארץ, אף לא הרגיש כאשר השכיבוהו אחרי כן במערה.

– פה לא יחרידו מנוחתנו – אמר הנביא – גם אם יסבו את המקום הזה כל לגיונות רוֹמי.

ובאמת קשה היה להכיר את המערה במקום שמם כזה, בישימון של אבנים חלודות ומעלות אזוב. ימים רבים שכב פה הנביא עם אנשי הנביא המצרי, בברחם מפני האויב. מאות פעמים עברו אז הרוֹמיים על צלעי ההר, טפסו על האבנים ולא ידעו, כי מתחת לרגליהם נמצאים האנשים, אשר אותם הם מחפשׂים.

כל הפצועים, נרדמו אחרי בואם אל המערה וישנו שנה עמוקה. גם יהודה ישב עיף על יד סיליקה, אשר שמרה על ידעיה ותקנה מפעם לפעם את משכבו. הנביא היה טרוד לכסות את פתח המערה. הוא סידר את האבנים, הניחן זו על גב זו באופן כזה, שיהיה רוַח ביניהן, למען תת מקום לאור ולאויר לחדור אל המערה פנימה. שני שברי סלע רחבים שימשו פתח למערה. ודרך הפתח יכול היה איש אחד לצאת בדוחק. אחרי גמרו את עבודתו זו, נגש הנביא אל יהודה ואמר:

– עיף הנך, יהודה, ואנוכי אנוס לשלוח אותך בדרך רחוקה.

– הנני ואלך! – קרא יהודה וקם על רגליו.

– צר לי עליך, בני! הוסיף הנביא – תאב אתה למנוחה. עוד לא החלפת כוח. אבל מה אעשׂה ועזרה נחוצה לנו מאד. אין לנו סַמי מַרפא לחולים ולא תחבושות לפצעים. אין לנו מזון ולא משקה להשיב נפש. מי יודע, כמה ימים נשב במערת זו, ולי אין אחר לשלחו מלבדך.

– בכל לבי נכון אני לדרך. – הפסיקו יהודה – אל נא ידאג לי הנביא! עוד כוחי אתי!

– גם אנוכי אלך אתו! – החחננה סיליקה.

– התעזבי את נפשות החולים האלה, הצמאות לעזרתך! – שאל הנביא – את לא תוכלי לעזוב את המקום אף לרגע. עליך להפוך את משכבם של האנשים האלה ולהקל את מכאוביהם.

סיליקה הורידה ראשה והחרישה. צדקו הדברים, והם חדרו אל לבה המלא רחמים.

– מלבד זה – הוסיף הנביא – נחוצה הדרך מאד ונחוץ החיפזון. אשה ענוגה אַת, והוא בן חיל, למוּד תלאות דרכים. אם תלכי אתו יחד, יתמהמה בדרך, ובזאת תחטאי חטא גדול לנפשות האומללות האלה. דעי לך גם כן, כי עוד מעט וימלא המקום הזה רודפים, שיחפשׂו את מקום סתרנו. הם לא ירחיקו ללכת, בדעתם, כי פצועים אנושים הצלנו אתנו, אשר יעצרונו בקרבת המקום, כדי להחיש להם עזרה. לכן, מוטב כי יהודה ימהר מפה, לפני שיבואר מבקשי נפשנו.

אחרי הדברים האלה נפרד יהודה מעל סיליקה בנשקו לה על ראשה.

– לך לשלום! – רעד קולה מתוך דמעות – אלהי ישראל יצליח את דרכך.

– אל תדאגי חמדתי! עוד נזכה לשׂמוח יחד. שלום רב לך! ואמרי שלום גם לחברינו בפקחם את עיניהם.

הוא יצא מן המערה והנביא אחריו, להורות לו את הדרך.

– דרכך רחוקה מאד – אמר הנביא, בהתבוננו סביבו, אם אין נראה מרחוק – ישר לפניך תלך, עד לאותה גבעה במזרח, אשר ראשה הרטוב צוהל שם בברק השמש. מימין לגבעה תבוא אל מסולת ארחות, המוליכה אל מדבר יהודה. ואם בשלום תחיה דרכך ורגליך לא תיעפנה, תגיע לעת הצהרים אל עמק רחב ידים, נאות רועים אשר לאדומים. אנשים שקטים וטובי לב המה. יאכילוך, ישקוך ויראו אותך את דרך הישימון נגבה, העולה אל עמק עשרת התמרים.

– אל עמק עשרת התמרים? – קרא יהודה בחרדת שׂמחה.

– במה שׂמחתיך? – שאל הנביא בשקט ועיניו בחנוהו – הבזה, שנשׂאתי את שם העמק על שפתי?

– הה אבי! – קרא יהודה – לוּ ידעת, מה חביב וקדוש ללבי זכר עמק עשרת התמרים! לוּ ידעת את חדוַת נפשי, את רוח הגבורה, שנפחת אל קרבי בדבריך אלה.

והוא שׁח פתאום לארץ, אחז ברגב־סלע גדול, שמתחת לרגליו והרימו למעלה כאבן קטנה.

– ראה. אבי! את הסלע הזה אפוצץ לרסיסים.

הנביא השתומם למראה כוחו העצום של העלם וקרא:

– אל תשליכהו! פן יתעוררו הנרדמים משנתם. פן תתחלחל סיליקה במערה בלי לדעת, מה קרה פתאום.

יהודה הוריד את הסלע למקומו והנביא הוסיף אחרי דומיה קצרה.

– בסביבת העמק – רעד קולו – תפגוש ברועות העזים, אילה ואִמה.

פני יהודה חורו.

– אילה? אל אילה תשלחני? אבי! אבי!

והוא נפל לרגליו ונשקן.

– הבהקיץ אשמע את הדברים? העוד היום אראה את פני אילה?

– קומה על רגליך, בני! קוה, כי תצלח דרכך ועוד היום תראנה. רואה אנוכי, כי עזה אהבתך אליה.

– עזה כמות. אבי! – אמר יהודה בקומו.

– ואת אבי אילה ידעת?

– לא.

– ולא שמעת עליו?

– שמעתי, כי גם הוא היה רועה עזים. איש ישר וכביר כוח. הוא עזב את אשתו ובתו ועלה ירושלימה לשמוע תורה מפי בן זכּאי.

– כן. למד אצל בן זכּאי – אמר הנביא – בהפנותו את ראשו מעליו ועיניו תעו במרחק – ואחרי כן? השמעת עליו!

– לא שמעתי!

– ולא סיפרה לך אילה או אמה, בדברן אתך?

– לדאבון לבי, לא הרביתי לדבּר אתן. אנוס הייתי, למהר ולעלות ירושלימה.

– בבואך אליהן – הוסיף הנביא אחרי דומיה קצרה – תמצא אותן נוגות ועטויות אבל.

יהודה התחלחל.

– על מי תתאַבלנה?

– על אביהן ובעלן.

– המת?

– לא מת. רק חושבות הן אותו למת. נפל הוא בידי הרוֹמיים ונדון להרג.

– איפה?

– בירושלים.

פני יהודה לבשו חרדות קצף. בחירוק שנים קפץ אל הנביא אחזו בזרועותיו וטילטלהו.

– למה עוללת לי ככה? – נהם כארי – למה לא אמרת לי בירושלים, כי אבי אילה נמצא במצוֹק מות? למה…

– הרגע, יהודה – צחק אליו הנביא – ניצל אבי אילה ובטוח הוא מפחד מות. אתה תהיה המלאך המבשׂר להן את הבשׂוֹרה הטובה. אתה תהיה הראשון, שימחה את דמעותיהן מעל עיניהן ויהפוך את יגונן לשׂשׂוֹן.

יהודה עמד נבוֹך לשמע הדברים האחרונים. לא עלה על דעתו, כי אבי אילה עומד אצלו ומפיו יוצאים הדברים. אולם צחוק עיניו של הנביא הרגיעהו.

– ומה אומר בבואי אליהן? – שאל יהודה – איך ניצל אבי אילה? איפה הוא?

– רבים הדברים בני – ענה הנביא בנחת – ולא עליך לספר אותם. דיין שתאמר להן, כי הנביא שולח להן את ברכתו ומבקש, כי לא תעצבנה אל לבן. כי שלום להן. הן לא תדרושנה לשמוע מפיך יותר מזה.

אך יהודה לא הבין את הדברים והנביא הוסיף.

– הלא אל אֵם אילה אשלחך. אמור נא לה, כי הנני במערה על “גבעת הצבוֹעים”. וספר לה על מצבי ועל מצב האנשים אשר אתי במערה. אז תבוא אלי, עוד היום עם בוא השמש. ומפי יוודע לה על הכל.

והוא חיבק את יהודה. נשק לו והאיץ בו.

– לך לשלום! כבר התמהמהת!

יהודה נפרד ממנו והתרחק. עוד זמן רב עמד הנביא וליוָה בעיניו את צעדיו המהירים. וגם לאחר שנעלם יהודה מעיניו, עוד עמד על מקומו תפושׂ־בהרהוריו. אחרי כן נשׂא את עיניו השמימה וקפא בתפלת לבו, שלא חוללה בתנודת שׂפתים. האויר הצלול נשׂא הד צעדי אנשים רחוקים. הנביא הקיץ מתפלתו.

– האם לא צעדי רודפים המה? – חשב בלבו והתבונן סביבו. הוא לא הרגיש בקרבת אדם, בכל זאת מיהר להכנס אל המערה וסגר את פתחה בעדו.

 

כב    🔗

שעת הצהרים לא הגיעה עדיין. על שן־סלע אחד, הנשקף בברכה שבעמק עשרת התמרים, ישבה אֵם אילה קודרת מיגון ועיניה קפואות בראי המים שמתחתיה. עזים עקומות הקרנים, היו פזורות סביבה, כשהן מטפסות בין הסלעים. קצתן ליחכו את האזוב ואת העשׂבים הדקים שבין האבנים. קצתן עמדו וגעו, כשפניהן מוסבים אל גברתן כאילו תמהו, למה איננה מאורה להן את פניה כתמול שלשום? אחדות קפצו להנאתן לרוח היום, וכאילו קראו לחברותיהן.

– בואנה ונשחק ברדיפה. מי ישׂיג את מי?

אִמה של אילה לא יכלה להתיחד זמן רב עם צערה, העזים הפריעו בעדה. מפעם לפעם הפנתה את עיניה אל אחת מהן ושרקה לה, קראה לשניה בשמה והזהירה אותה, כי תשוב מדרכה. ובשלישית גערה על המרותה את פיה. אחרי השובה את הסדר למקומו, היתה שוב מורידה את עיניה אל הברכה ונאנחת במר לבה.

פתאום פרץ ריב בין שתי עזים אמוצות שׂעירות. הן נזדקפו על רגליהן האחוריות והתנַגחו בכוח, עד שהסתבכו בקרניהן העקומות ולא יכלו להרפות זו מזו. ראשיהן המורדים התאבקו והתלבטו להחלץ, זקניהן נגררו על הארץ ועיניהן הנבערות התבלטו מחוריהן בשצף קצף. אֵם אילה קמה בגערה ממקומה, נגשה אל הנצות והפרידה ביניהן. בחוזק יד הרחיקה אותן זו מזו, למען יפוג כעסן ולא תוספנה להלחם.

בלי משׂים הרימה את עיניה נכחה אל ישימון הסלעים וראתה מרחוק דמות איש הולך לאִטו. היא עמדה על מקומה והתבוננה בו. ניכר היה כי האיש תעה בדרכו. מפעם לפעם עמד מלכת והסתכל סביבו, נטה הצדה, חזר אחרי צעדים אחדים, ופנה לצד אחר, ושוב עמד לחקור את הסביבה. אִמה של אילה הסתכלה בו במבט חודר. פתאום זע לבבה.

– האם לא צעדי יהודה הם אלה? – קרא בתמהון של פחד וגיל – הלא זה לא יתכן!

היא אִמצה את מבטיה ולחשה ברעדה:

– כן יהודה הוא זה! הלא תתעינה עיני? או שקר ענתה הבשׂוֹרה אתמול, כי גם הוא נפל בידי אלבינוס?

האיש התקרב והיא הכירה אותו אל נכון. היא מיהרה לרדת מעל הגבעה. ורצה לקראתו רועדת כולה.

– יהודה! – קראה, בהגָלותה לפניו מסתר הסלעים.

יהודה נבהל לשמע הקול. עיניו תעו סביבותיו לראות את הקורא לו, ובראותו את אֵם אילה, שנשענה בגבה על אבן גדולה, נבוֹך וכמעט נפל ארצה מהתרגשות לבו.

– השלום לך, יהודה? – קראה אליו – איזוֹ הדרך באת הנה?

יהודה לא ענה. הדיבּוּר נחנק בגרונו ממבוכת השׂמחה. פניו היו חיורים. שׂפתיו רעדו ולבו הלם.

– למה נדהמת ככה? – שאלה בגשתה אליו – עיף אתה מאד? וגם לא חשבת לפגשני פה?

אז פרץ יהודה בדמעות גיל, אחז בידה ונשקן בכל עוז לבו החרד מאושר פתאום.

– הלא נפלת בידי אלבינוס?

יהודה הניע בראשו לאות הסכמה.

– וניצלת?

– ניצלתי – ענה בקול רפה.

– נפלאות אלהינו! איר נחלצת?

– עוד אספר! גמגם קולו הרפה – רבים הדברים.

היא אחזה בו והושיבה אותו על אבן.

– נוח מעט! – אמרה בשבתה גם היא אצלו – פניך מעידים בך על עמל דרך רב. ודאי לא בא אוכל אל פיך זמן רב. חוטאה אנוכי, כי אַלאֶה אותך בדברים. אולם במה אאשם ולבי נשבר בקרבי. אוּמללה אנוכי! – והיא הרכינה את ראשה ארצה, הליטה פניה בכפות ידיה וכל גופה רעד מבכי.

יהודה התאושש למראה בכיה. מבוכתו חלפה פתאום וקרא בקול צלול.

– אמי! למה תעצבי? איש בשׂוֹרה טובה אנוכי לך!

היא הרימה את ראשה בעצלתים. את דבריו לא שמעה היטב, רק קולו הרענן עודדה. עיניה הדומעות נפגשו בעיניו העליזות והשקטות, והיא השתוממה למראה פניו, שנשתנו פתאום.

– יהודה! – פנתה אליו בקול בכי מלב רועד – טרם אשמע את דבריך, סלח לי, כי אשאלך. השמעת על דבר הנביא? הכבר הוליכוהו לקיסריה?

יהודה צחק לה בנעימות.

– לא הוליכוהו ולא יוליכוהו. נחלץ הנביא מידיהם יחד אתי!

עיני אם אילה קפאו בצחוק פני יהודה. היא לא הבינה.

– הלא תדע את הנביא, אשר אודותיו אשאל? את זה, שפגשת בו אז יחד עם אביך? את זה שאסרו בירושלים ומשפטו יצא להצלב?

– זה הוא ולא אחר! – ענה יהודה – הצלתי אותו בברחי מבית האסורים. לא אנוכי בעצמי, אבל סיליקה עזרה על ידי, בת אחי אלבינוס. עוד אספר לך. הלא הוא, ששלחני אליך.

אם אילה נרתעה וקמה ממקומה.

– יהודה! הלא תכזב לי?

– למה לא תאמוני לדברי? אמי?

– הוא שלחך אלי?

– כן.

– איפה הוא?

– בגבעת הצבוֹעים, במערה. הוא אמר לי, שאשׂא את ברכתו אליכן ובקש, שלא תעצבנה על בעלכן ועל אביכן, כי שלום לו.

דבריו אלה הדהימו אותה. היא פתחה את פיה ונשמה נשימות תכופות וכבדות וכל גופה רעד. לבה בקרבה נאבק לבל ישבר מעוצם שׂמחת הבשׂוֹרה.

– אלי! אלי! מחאה כפיה ורגליה רעדו תחתיה – הנכונים הדברים? השלום לאישי ובעלי הנביא?

והיא נפלה על צוארי יהודה, חבקה ונשקה לו ולחצה אותו אל לבה. מעיניה זלגו דמעות וכל גופה פירפר ברעדה.

יהודה לא ידע את נפשו מתמהון. רק עתה נפקחו עיניו לדעת, מה שלא עלה עד כה על דעתו. – השלום לאישי ובעלי הנביא? – צללו המלים באזניו, ולבבו לא נתנו להאמין להן.

– האמנם בעלך הוא הנביא? – שאל.

– ואתה לא ידעת?

– בעלך הוא הנביא? – חזר יהודה על שאלתו כמבולבל – האבי אילה הנהו?

– כן. אבי אילה – ענתה. – פלא הדבר! ואתה לא ידעת? ואף הוא לא אמר לך?

יהודה נדם ולא יכול להביע דבר. אִמה של אילה התבוננה בו רגע ושאלה:

– למה נעצבת יהודה? ואנוכי צמאה לשמוע מפיך מעט מן הדברים. כיצד נחלצת מידי אויב? איך היצלת גם את הנביא? הלא אמת יהגה חיכּך? האם לא באת לשׂמחני בתנחומות שוא?

– אמי! עד אנה לא תאמיני לדברי?

– כי עצבון פניך מביא שׂפק בלבי. מה תסתיר ממני?

– לבי נרעש מאד, בשמעי, כי בעלך ואבי אילה הוא הנביא – ענה יהודה – אמי! מדוע לא ידעתי את זה? הלא יכולתי להחלץ מבור כלאי ולעזוב שם את הנביא בזרועות המות! רק מאת אלהים היתה זאת, כי ברגע צאתי לחפשי, נזכרתי בו. נזכרתי, כיצד פגשתיו, בהצילך את חיי. נזכרתי, כי נפש אבי האומלל התקשרה אל נפשו. והתחננתי לפני מלאכי, מושיעי, סיליקה, כי תחלץ גם אותו. היא מאנה לשמוע לקולי. פחד המות רחף מעל לראשינו, פן ישׂיגונו השומרים. הנביא היה נתון בבור אחר, שלא ידעתי את מקומו. אולם בראות סיליקה, כי מוסיף אני להתחנן על נפשו, לא יכלה להמרות את פי והלכה אתי והצלנוהו. הה, אמי למה לא ידעתי! בשׂרי יסמר בזכרי, כי יכלתי להמלט לבדי, למען אבוא אחרי כן אליכן ואתאבל אתכן עליו כל ימי חיי.

– אבל, הצלת אותו? כן? – שאלה שוב בחבקה אותו – ומה שלח על פיך להגיד לי?

יהודה התעורר פתאום.

– דברים רבים ונחוצים מאד, ואנוכי התמהמהתי: ‏ כבר הערב עליך לבוא אל המערה שם.

אם אילה קפצה ממקומה.

– כבר הערב? הבחלום אשמע את הדברים? בני מחמדי, הלא פיך מעין ישועה ושׂמחה ללבי.

והיא לחצה את ראשו בכל עוז אל לבה.

– דבר ואשמע!

– עליך למהר ולהביא סַמי מַרפא ושקויים לשני פצועים אנושים, הנמצאים אתו במערה, וגם אוכל לשבעה אנשים. והוא התחיל לסַפּר לה על בריחתם ועל הפּגשם בלילה עם הרודפים.

אבל, היא הפסיקה אותו פתאום.

– דייני! עוד הערב אתראה אתם! הערב! והיא אחזה בזרועו והאיצה בו.

– קומה בני! נמַהר ונשמח את לב אילה. רוחה נעכרה מאד.

– אילה? איפה היא?

– על יד הבית תשב במרי נפשה. החָשה היא בצעדי המבשׂר?

היא אחזה ביד יהודה וברגל קלה נחפזה לעלות במעלה הגבעה. יהודה קפץ אחריה ופניו צהלו. הם עלו ועברו על פני שיני הסלעים. העזים הפזורות הסבו את ראשיהן אליהם בגעיה כי תמהו על האיש הזר. אִמה של אילה קראה אליהן מרחוק דברי חיבה וביקשה מהן, כי לא תתפזרנה ותרעינה במנוחה. העזים רקדו בגיל לשמע קולה החביב. אחדות מהן התקרבו אליה והתרפקו על רגליה. והיא החליקה על צואריהן ואמרה:

– עוד מעט ואשוב אליכן. השארנה פה לבדכן ואל תרחקנה ללכת.

הם באו עד למקום, אשר לא רחוק ממנו נשקפה צמרת התמר העליון, אשר בעמק. לעין הרואה מלמטה נדמה היה, כי דבקה הצמרת לראשי הסלעים. אולם באמת, הבדילה ביניהם תהום עמוקה. ‏אֵם אילה נטתה משם ובאה אל קצה ההר, אשר ממנו נפתח חריץ צר ואלכסוני, שהתפתל בעקמומיות רבות על פני כל המורד עד הגיעו אל המישור הקטן שלמטה. חריץ זה, היה לפנים אפיק נחל שוטף, אבל מימיו יבשו והשאירו לזכרון אחריהם את האבנים הקטנות הזרועות בו, בדרך זו ירדו, אם אילה ויהודה, ועברו את המישור.

– האם לא על יד עמק התמרים משכנך? – שאל יהודה, בראותו לפניו צלע הר מרוסק ומלא אבנים.

– לא רחוק ממנו – ענתה אם אילה – בעברנו את ההר הזה נגיע אל עמק ארוך, אשר שם ראית בפעם הראשונה את הנביא. משכננו הוא בצלע ההר, אשר מעברו השני משׂתרע עמק עשרת התמרים, במקום הברכה השוקטת.

– הרחוק הוא מפה?

– עוד מעט ונגיע.

לבו של יהודה התחיל דופק בחזקה, בזכרו, כי הולך הוא וקרב אל אילה.

– יכלתי לקצר את הדרך לביתי – העירה אִמה בלכתה – כי הרבה מערות שמתחת להרים מובילות אל עמק משכננו. אולם אינני רוצה להפחיד את אילה, בשנותי את דרכי, אשר בה עליתי עם העזים.

הם עברו את ההר והגיעו אל העמק, על יד הסלעים הגבוהים הזקופים כעמודים. פתאום עצרה אם אילה ביהודה ולחשה לו:

– פה, אצל הסלע הזה, תתחבא ואל תגָלה אליה, עד אָמרי לך.

– למה?

– למען לא יבולע לה משׂמחת הבשׂוֹרה. אנוכי אלך אליה ראשונה.

יהודה רעד מהתרגשות. אִמה של אילה צחקה לו ושאלה בלחש:

– האם לא ראית עדיין את אילה?

– איפה?

– התקרב אלי והביטה שׂמאלה!

יהודה חיפּשׂ במבטיו. פתאום נרתע וכמעט פרץ בקול.

– הס! – ציותה עליו – אל תחרידה! לך מפּה והמתן!

– לא! – התחנן יהודה – פה אשב במנוחה ואסתכל בה.

אילה ישבה לה על אבן גדולה, ראשה מורד ושׂערותיה תלויות לפניה. מבין זרועותיה הציצו שני ראשי גדיים לבנים, שעמדו אצלה. היא החליקה אותם בפניה ולחצה אותם אל לבה. אִמה התקרבה אליה וקראה לה כבר ממרחק. אילה נבהלה, הרפתה מהגדיים וקמה ממקומה.

– פניך מאירים אמי? – קראה – וקולך צוהל!

– כי לבי טוב עלי – ענתה האֵם ונגשה אליה.

– השלום לאבי?

– שלום!

– אמי! – אמי! קראה אילה ונפלה על צוָארה.

– שובי למנוחתך! – בתי! – החליקה האֵם על ראש בתה ועודדה אותה – הלא טרם שמעת את הדברים! חַזקי את לבך!

– איך היה הדבר? מי הביא את הבשׂוֹרה?

– איש שלוח מאת אביך לשׂמחנו.

– הנאמן הוא האיש?

– נאמן.

– מי הוא?

– עוד לא נרגעת, בתי, לא אגיד לך.

אילה הרפתה ממנה והביטה אל עיניה.

– לבי פועם בחזקה, אולם נכונה אני לשמוע. מי הוא?

– נאמן הוא האיש. הלא על כן אוהבת את אותו.

אילה נרתעה. עיניה תעו על פני אמה ולחשה:

– האם יהודה הוא?

– כן!

– יהודה? – קראה וקולה רעד – איהו?

– אתנו הוא! – חייכה האֵם.

אילה לא הספיקה לשאול, והנה נראה מבין הסלעים יהודה. הוא הלך לאטו, רועד וחיור, ובראותו, כי אילה פרשׂה את ידיה ורצה לקראתו, התאוֹשש גם הוא ותפשׂ אותה בזרועותיו.

הם חבקו ונשקו זה לזה בלי דבּר דבר.

מעיניהם שטפו דמעות האושר. האם קרבה אליהם.

– נשקי לו בתי! נשקי לבחירך הדגול מרבבה! – אמרה וחבקה את ראשי שניהם, ללחצם אל לבה – הלא הוא שהציל את אביך וגם הביא את הבשׂוֹרה.

אילה הרימה את פניה אל יהודה ונפגשה עם עיניו הצוחקות.

– עוד אשמע על הכל מפיך! – לחשה ונשקה לו – עוד אשמע! הלא תשאר אתנו! תשאר!

– נכניסה את אורחנו היקר אל ביתנו – אמרה האם ופנתה אל אילה – לוּ ידעת, מה שעבר עליו הלילה! מה עיף הוא ורעב!

הם עברו על יד גן ירק קטן, גדור אבנים לבנות, ונכנסו אל סוכת קרשים קטנה. ומתוך הסוכה אל חדר ארוך ואפל, החצוב בצלע ההר. מבין שני חורים קטנים בקיר הסלע שלפניהם, נראתה תכלת השמים ואור קלוש חדר משם אל חלל החדר. יהודה נגש אל חור אחד והציץ מתוכו.

– עמק עשרת התמרים? – שאל תמה.

– כן. – ענתה אילה בהחליקה על צוָארו – דרך החור הזה ראיתיך אז, בפעם הראשונה, בשבתך עם סבך ונגשתי אחרי כן אליכם.

– הה, לוּ ידעתי זאת! קרא יהודה – לוּ ידעתי אז את משכנך! – והוא חיבק אותה ולחצה אל לבו – האין רואים בעמק את החורים האלה, חלונות משכנכם?

– קשה למצאם. רואים אנחנו ואיננו נראים – צחקה אילה – רבים החורים והסדקים בכתלי ההרים. וקשה להבחין בהם.

– הבודדות אתן במקום ציה זה, או קרובות למושב אנשים?

– עוד משפחות רועים אחדות יושבות אתנו יחד – ענתה אילה – פזורות סוכותיהן בעמקים הקטנים, שבּמוֹרדי הגבעות, וגם להן מערות חצובות בסלעים. הלא על כן נקרא מושבנו “כפר צורים”.

אִמה באה והביאה לחם, גבינה וחלב.

– הרפי ממנו, בתי! – אמרה בנחת – יאכל נא וינוח – והיא מיהרה לצאת.

יהודה אכל ושתה. אחרי כן הציעה לו אילה משכב בסוכה. הוא שכב והיא ישבה על ידו והחליקה על ראשה. גדיי עזים רבים, לבנים ושחורים, נכנסו אל הסוכה, עטרו את אילה וקפצו עליה בפעיה עליזה. אילה שׂיחקה אתם בחיבה, הרימה אל חיקה פעם את האחד ופעם את האחר. אך הגדיים נבהלו למראה האיש הזר, השוכב פה, ושׂמחתם הופרעה.

אילה הבינה לרוחם וצחקה להם.

– אל תיראו! טוב הוא האיש הזה! יהודה שמו! יהודה חמוד לבבי! ראו, מה אנוכי עושׂה לו!

היא גחנה אל פני יהודה ונשקה לו.

הגדיים קפצו סביבה ופעו.

– כן. יהודה הוא! גדיי החביבים! – הוסיפה – גם הוא יצחק עמכם כמוני ויחַבק אתכם! איש טוב הנהו! איש יקר הנהו!

עיני יהודה מלאו דמעות, בשמעו את דבריה, לבו רעד בקרבו כלב ילד מתרפק על אמו.

אילה קמה ופנתה אל גדיי העזים.

– רב לכם! צאו החוצה! יהודה צמא למנוחה! השמעתם? צאו לכם!

היו יצאה הראשונה ואחריה – כל עדת הגדיים. אחרי רגע שבה וישבה על מקומה על יד יהודה.

– דמעות בעיניך, יהודה? – שאלה.

– דמעות גיל נפשי. – דובבו שׂפתיו בלחש.

– ואנוכי לא אתנך לנוח – צחקה נכלמה ונשקה לו על עיניו – ספר לי מעט. איכה היתה הישועה?

יהודה אחז בידיה, לחצן אל לבו והתחיל מספר בקול רפה. היא הקשיבה לדבריו בחרדת נפש. רעדה נדהמה ושתקה. מפעם לפעם נפלה עליו, חבקה ונשקה לו, מעיניה זרמו דמעות ושוב קמה והקשיבה לדבריו.

צעדי אנשים קרבו אל הסוכה. אמה של אילה ועמה רועה זקן, כשהם נושאים סלים מלאים בידיהם. אחריהם באה גם רועה זקנה.

– אילה! – קראה האם – תני שנה לאורחנו העיף! – ואל יהודה פנתה, בהראותה על הרועה הזקן.

– זה הוא מיודענו הטוב, יוֹעזר. אתי יחד ילך אל גבעת הצבועים. רופא טוב הנהו ויודע לחבוש פצעים.

יועזר נגש אל יהודה והושיט לו את ידו.

– שלום בואך, ברוך אלהים!

– וזאת היא עפרה, דודתי ושכנתי – אמרה אם אילה בהראותה על הזקנה.

– כבר שמעתי על נפלאות אלהינו, שעשׂה על ידך – אמרה עפרה בגשתה אליו – ברוך תהיה לי!

אחרי רגע האיצה אם אילה.

– נמהר נא ללכת! אַת, אילה, אל עבודתך אצל הבית, ועפרה תרעה את העזים.

והיא נגשה אל יהודה ונשקה לו.

– ישן ותערב שנתך! עוד נתראה כולנו בשלום בעזרת צורנו.

היא לקחה את סלה ויצאה. גם הזקן לקח את סלו ויצא אחריה. אחריהם יצאו גם עפרה ואילה.

בדממה הנעימה של הסוכה ולהד קול אילה, שהגיע אליו מן החוץ, סגר יהודה את עיניו וישן שנה חזקה ומתוקה.

 

כג    🔗

עברו שני שבועות. הנביא ויוֹעזר ושמעון הביאו את ידעיה החולה, שרגלו היתה שבורה, אל כפר צורים, למען יתרפא שם במנוחה בביתו של יוֹעזר וישוב לאיתנו. יחזקאל הקדים לעזוב את גבעת הצבועים, בנוח לו מעט מפצעיו, ושב בלוית חבריו ירושלימה. סיליקה היתה הראשונה. שעזבה את המערה. רק יום ולילה היתה שם, כי אמה של אילה לקחה אותה אתה והשאירה את יועזר לחבוש את הפצועים ולתמוך את מיטתם. ואך ראתה סיליקה את אילה, נקשרה אליה באהבת נפש. מה נחמדה היתה בעיניה, הילדה הגדולה, צחת המראה ותמימת העינים, אשר פרחה ביפיה כפרח הרים רענן וצנוע. רק צליל קולה של אילה, רק קרן צחוק אחת מעיניה העליזות, דים היו להסיר מלב סיליקה רגש קנאה. היא חבקה אותה והעתירה עליה נשיקות אהבה טהורה.

– אחי! – קרא פעם סיליקה ליהודה, בחבקה את אילה – אחי היקר! רק עתה מרגישה אני ברוחך ואחי אקראך. כי מנוחה נעימה בלבי. כי אחבוק אחות יקרה לי מכל מחמדי תבל.

– מאושר אנוכי, סיליקה חמדתי, בשמעי את דבריך אלה.

– הקינאת בי? – שאלה אילה בצחוק ילדות.

– קינאתי ושׂנאתי את שמך – ענתה סיליקה – מה רבות הקללות, שקללתי אותך במר עלי נפשי. לא האמנתי, כי צחוק יעבור עוד על פני. לא האמנתי בנפשי האבלה, כי תשוב להרגיש רטט שמחת החיים.

– מדוע?

– כי צמאתי לאהבת יהודה.

– הלא יאהב אותך יהודה כאשר אאהבך אנוכי! – קראה אילה, בנשקה על שׂפתי סיליקה. ואחרי כן פנתה אל יהודה:

– בואה ונחבק וננשק יחדו את אחותנו היקרה!

– רב לי! – קראה סיליקה בדמעות – חטאתי בקנאתי המרה! לא ידעתי את נעימות המרגוע, המחכה לנפשי בהרים האלה. לא אחטא עוד.

מיום ליום נשתנתה סיליקה ופניה לבשו תמימות ועליזות רעננה, כילידת המקום. בכל נפשה דבקה אל אמה של אילה ואל בעלה הנביא וגם הם אִמצו אותה ואהבוה כבתם. אהבה רבה כזו לא ידעה סיליקה בחייה. את הוריה כמעט לא ידעה ושכחתם. בנערותה נדדה בארצות שונות. אחרי דודה שׂר הצבא, ואחרי כן, אחרי בעלה. היא ידעה תענוגות רבים, אולם את האהבה הטהורה, הנובעת מאושר הנפש, לא הכירה. גם את האהבה לארץ ולמולדת לא ידעה. גם היא היתה כשיכורה מנצחונות הרוֹמיים בכל קצוי תבל. גאה היתה על גבורי עמה. אולם את עמה לא ידעה. היא ראתה רק את זרי הנצחון שעל ראשי מנצחים, ועבדים נכנעים ועובדים כל עבודות פרך. בשאון משתאות יין ישבה שכורה וחבוקה בידי שׂרים הוללים, אף הסתכלה בהמוני שבויים חפויי ראש, שהובלו דרך רחובות העיר, לקול תרועה ושׂשׂון מפי בני העיר. אבל, בכל אלה לא ידעה שלוה.

ומה נעימים היו עתה בעיני סיליקה חיי הרועים הישרים, שוכני חגוי סלעים, השלוים בעמלם וקשורים בכל נפשם אל ארץ ישימון זו. רק עתה הרגישה לדעת, מה שפל כוחם של הרוֹמיים ומה עלובים החיים ללא חופש, הנכנעים לכוח החרב.

היא לא הרפתה אף לרגע מאילה ומאמה. יחפה התהלכה ולבושה כותונת לבנה. את יחד רעתה את העזים ועשׂתה כל עבודה בבית. לעתים, ברגעי מנוחה, ישבה על יד אם אילה וספגה אל קרבה את העצב המרחף בדממת ההרים. היא הקשיבה לאנחות החרישות, שיצאו מלב אם אילה והבינה אותן. אימת הרוֹמיים היתה תלויה באויר והעיקה על כל נפש. כל לב חרד לגורל יהודה וירושלים.

קשה האויב ואין מידו מציל – פנתה סיליקה אל אמה של אילה בשעה של יאוש – ואם נטה ידו על ירושלים ועל בית המקדש, לא ישיבנה עוד עד שיחריבם.

– בידי אלהינו אנחנו וכרצונו יעשׂה לנו – ענתה אם אילה והיטיבה את פניה – עצובים אנחנו, אולם את המות לא נירא! ואם נאבד פה בחרב וברעב, ניר יהודה לא יאבד. לנצח הוא!

רגע אחד החרישה וסיליקה התבוננה בפניה. מה נהדרים הם בכאבם העמוק. מה זכו עיניה, בהביטן נכחן אל נבכי השקט.

– הרוֹמיים אינם יודעים נגד מי יצאו להלחם – הוסיפה אמה של אילה – מקדשנו ישאר בלבנו לנצח גם אם יחריבוהו. ראי, סיליקה! מקדשנו האחד הוא לנו כמלא תבל. כל אבן קטנה פה ספוגה קדושתו. ההרים מסביב טבולים ברוח אלהים. אנחנו לא נעזבם לעולם! שאלי נא את פי העבדים מבני יהודה בכל ארצות שבותם ויאמרו לך: תמיד חיה בלבם ארץ מכורתם – ובסתר נפשם מקדשה. לכן לנצח יעמדו.

מעט מעט הכירה סיליקה את עוז אמונתו של העם, אשר בו דבקה, ולא הוסיפה עוד להתיאש, בהרהרה בעתיד הנשקף לו. גם היא למדה להרגיש בקדושת כל אבן וכל סלע במקום הזה. גם בעיניה נהפך ישימון ההרים לגן עדן, אשר האלהים הנחיל לעמו.

הימים חלפו בעבודה ובנעימות. סיליקה התוַדעה גם כן לאנשי המקום, שקבלו אותה בשׂמחה ובאהבה. בכל יום הלכה עם יהודה ועם אילה אל בית יועזר, לבקר את ידעיה, שמצב בריאותו היה הולך וטוב. רגלו השבורה היתה חבושה היטב. יועזר הבטיח, כי בעוד חודש ימים יוכל לקום וללכת על משענתו. ידעיה שׂמח כמו ילד לקראת ידידיו, המבקרים אותו ודואגים לשלומו.

– במה זכיתי לשׂמוֹח אתכם באור החיים? – שאל בסורם לבקרו בפעם הראשונה, – ואנוכי איש דמים ובן מות!

– לא בידיך רוחך ולא בידינו! – ענהו יהודה – שובה לאיתנך וחזק!

– עוד חרב הרוֹמיים נטויה על הארץ – העירה סיליקה בצחוק תוגה – קוראה היא לדם! לדם רב!

– ואנחנו נשברנה בדמנו! – קרא ידעיה בגיל עינים. – הלא כן, יהודה?

– נשברנה! נשברנה!

סיליקה נאנחה חרש ולחשה אל אילה.

– הלא יחרד לבך, בשמעך דברים אלה?

– לבי ישׂמח לדברים, כי חרד הוא תמיד לחופש ארצנו.

– ולא תעצרי בעד יהודה ביום קרב והרג?

– הנתעלס באהבים עת ירושלים תחרב?

סיליקה הביטה אל טוהר עיני אילה ונכלמה. היא חבקה אותה ולחצה אל לבה. ידעיה ראה אותן וקרא ברגש.

– כשתי יונים נחמדות! מה ירחב הלב לקראתן!

פני יהודה צהלו. הוא נגש אליהן והחליק על ראשיהן.

– יהודה! – קרא ידעיה – כגן עדן המקום לפני! רוחי התעודד משפעת אהבתכם. כוחותי שבים. עוד מעט ואקום.

– תקום! תקום! – צחק לו יהודה – אולם לא היום ולא מחר. קוה ידעיה!

– אבל עד שובו של שמעון, תרפא רגלי בודאי – התנחם ידעיה.

– אינני יודע! ענה יהודה – שמעון ישוב הנה בעוד שבוע ימים.

– ולא ילך אל עבר הירדן?

– אחרי שובו אלינו ילך שמה. עתה עשׂה את דרכו בסביבות אדום.

– הרבים שם גדודינו?

– עם בוא שמעון יהיה מספרם רב. יודע הוא למשוך לבבות.

צחוק נחת הופיע על שׂפתי ידעיה והחריש. חלש היה מאד. התרגשותו ודבריו החלישוהו עוד יותר. יהודה הושיט לו את ידו בהפרדו ממנו.

– שכב במנוחה, ידעיה, והתחזק.

– רב תודות לך על טוב לבך.

אולם, בגשת אליו אילה וצחוקה על פניה, חורו פני ידעיה פתאום.

– אל תושיטי לי את ידך! אינני כדאי.

– מדוע?

– רוצח אנוכי! גם ארבתי לנפש יהודה.

אילה צחקה לו בתמימות.

– הלא עזרת להצילו ממות! גם מכאוביך עתה, רק מדאגתך לשלומו של יהודה באו.

– לא! אם עוד רוח בקרבי, לא נתתי כופר לנפשו של יהודה.

– אל נא תעצב לשוא, ידעיה! – אמרה אילה ולקחה את ידו.

ידעיה הרים את ראשו אל ידה ונשקה בבכי ילד קטן. הדמעות חנקוהו ולא יכול להביע אף מלה. וגם בעיני שאר האנשים נראו דמעות בהפרדם ממנו.

אמה של אילה ואחדים משכניה ארבו כל העת לעוברי הדרך, כי יראו פן יבואו רוֹמיים או מרגלי חרש, לתור את המקום. ואם ראו מרחוק הלך זר, בלתי נודע להם, נתנו אותות, למען ימהרו יהודה וסיליקה להחבא באחת המערות.

הנביא התבודד לו במחבואו בסביבת המקום. והרבה בתפלות. מפעם לפעם הופיע בעמק, בילה זמן מה בחברת משפחתו, ברך את אשתו ואת בתו, ברך גם את יהודה ואת סיליקה, ושוב נפרד מהם..

יום אחד, לפני בוא השמש, ישבו יהודה, אילה וסיליקה על יד הברכה שבעמק עשרת התמרים, כמשפטם מפעם לפעם אחרי עבודת היום. עצוב היה אז יהודה ולבו מר לו על אביו. יחזקאל הבטיחו לשום עין על אביו, וגם להשיבו אל העמק בעת מצוא. אבל קשה היה הדבר. הרוֹמיים ארבו ליהושע והתחקו על רגלי כל הקרוב אליו. יחזקאל הרגיש בסכנה זו ונזהר מאד. הוא חיכה, עד שתשכּך סערת הרוחות, ואז יקיים את הבטחתו. אולם חמַתו של אלבינוס לא שככה. כמעט בכל יום חיפשׂו המרגלים בעיר ובסביבה ואסרו אנשים שחשדו בהם, שמא היתה גם ידם עם הבורחים. ויהושע התהלך ברחובות העיר פצוע ויחף וקרוע בגדים וחזר על קריאתו.

לכל יושבי ירושלים הוא היה כמו רוח רעה. הם שׂנאו אותו ופחדו מפניו. אמנם, העריצו אותו בלבם, בהאמינם, כי רוח האֵל מדברת מגרונו, אולם לא חפצו לראותו עובר על פניהם. גם הילדים חדלו מהמשך אחריו ולא חיקו עוד את קול קריאתו, כי אם עמדו אחוזי פחד, בשמעם את קולו. אבל כבד עטף את הרחוב, בעבור בו יהושע. כל תנועה עליזה היתה פוסקת וכל צחוק קופא על הפנים. במסיבות רעים עליזה או משתה חתנים, נהגו לשלוח אנשים לארוב ליהושע, לבל ישבּית את השׂמחה בעברו על פני הבית.

יחזקאל הודיע מפעם לפעם על מצבו של יהושע ונתן בלב יהודה תקוה לעתיד יותר טוב. אולם רוחו של יהודה קצרה מצפות.

– מי יודע, אם אשוב לראותו פנים – אמר לאילה ולסיליקה, אשר ניסו לנחמו בדברי יחזקאל – הלא כוחותיו יעזבוהו מיום ליום.

הן הביטו אל קרני השמש השוקעת שנשתקפו במי הברכה ולא דיברו דבר. צערו של יהודה העיק על לבן, כי לא ראו דרך להביא את יהושע מירושלים.

– לו היה אבי המסכן פה בעמק אתי! – נאנח יהודה – כי עתה שב מהר לאיתנו. השקט מסביב יפיג את צערו. הד ההרים יענה באזניו, עד שימצא את מנוחת נפשו.

השמש שקעה והעמק עטה כולו חושך. הם קמו ממקומותיהם והלכו לאטם, שקועים בעצב הדממה. פתאום הגיע לאזניהם הד זעקה עם קול מפל אבנים מדרדרות מן ההרים ונגררות לעמק.

בבהלה הסבו את פניהם אל החשכה. אך שוב היתה דומיה. הסוד המחריד הסתתר שם למטה, בעבי האפלה, שכסתה את ראשי הגבעות ועטתה אותם במעטה שחור ומפיל אימים.

– הנשמע שם קול בן אדם? – שאלה סיליקה בתמהון.

– ודאי קרא אסון לאיש זר שתעה בדרכו – ענתה אילה והאיצה בחבריה ללכת אחריה.

הם הגיעו אל צלע ההר, אשר שם נפלו האבנים, גיששו באפלה, מיששו בידם כל אבן ולא מצאו דבר.

– אולי נשאר האיש למעלה ורק האבנים הדרדרו למטה? – שאל יהודה.

זמן מה הם חיפשׂו לשוא עד שנואשו וחפצו לשוב. פתאום הגיע לאזני אילה קול נחרה קלה, כזמזום חגב בשׂדה. היא הלכה אחרי הקול ובאה עד שתי אבנים גדולות. שם נתקלה ברגלי איש שוכב.

– פה הנהו! – קראה בחרדה – אסון קרה!

יהודה וסיליקה מיהרו אליה, אבל לא הבחינו בחושך מאומה. האיש שכב דומם בין שתי האבנים ומפעם לפעם נשמעה נחרה קלה יוצאת מגרונו. הם ניסו לטלטלו מעט, קראו לו, שיענה, שאלוהו לשמו ומה קרה לו – אולם לא הצילו מפיו אף הגה.

– מת! קראה סיליקה, אחרי דממה ממושכת.

– חכו פה, ואנוכי אמהר להביא את יועזר הזקן – אמרה אילה ונעלמה בחושך. היא קיצרה את דרכה, בלכתה במערה ארוכה, אשר יצאה מעמק עשרת התמרים ונמשכה עד סמוך לביתם. כעבור שעה קלה חזרה ועמה גם יועזר ואמה ובידיהם נרות ופתילי שמן. הם קרבו אל מקום האסון. לאור הנרות נראתה גופת איש מתבוסס בדמו ללא רוח חיים.

– קריוּס! – קרא יהודה בקול זוָעה – הרי זה קריוס!

סיליקה הזדעזעה. היא התבוננה היטב בפנים השטופים דם, וגם היא הכירתו.

יועזר גחן על האיש ובדק את פצעיו.

– עוד פועמת בקרבו רוח חיים – אמר – רק התעלף.

– היחיה אחרי נפלו? – שאל יהודה.

– אלהים הוא היודע! – ענה יועזר – פצע אנוש נפצע. מי יודע אם ישוב לראות אור.

– אנא, הצילהו! – התחנן יהודה – התאמץ נא להשיב את רוחו אליו!

יועזר הביט אליו בתמהון.

– למה תבקש זאת ממני? הן ודאי אעשׂה, מה שיש לאל ידיי לעשׂות!

והוא רחץ את הפצעים וחבשם. אילה, אמה וגם יהודה עזרו לו בעבודתו. סיליקה עמדה במרחק מה בחושך, חיורת ורועדת.

– הבני אדם הם אלה או בני אלהים? השתאתה להתאמצותם להחיות את רוחו של קריוס – למה לא יעזבוהו? למה לא ישׂמחו לאיד שׂונאם?

היא עמדה כפסל אִלם ובכתה בכי חרישי. איש לא פנה אליה ולא הרגיש בה, כי הכל היו טרודים בקריוס. לאחר שחבשו את פצעיו נשׂאוהו יהודה ויועזר על כתפיהם אל סוכת אֵם אילה.

הם הציעו לו מיטה והשכיבוהו עליה. קריוס שכב דומם, מתעלף ובלי רוח חיים. יהודה ישב על יד משכבו לשמור עליו בלילה. יועזר הכין שקוי מרפא וציוה את יהודה:

– אם יקום מהתעלפותו ויפקח את עיניו, השקהו, למען ירוח לו מעט ויישן.

סיליקה לא יכלה עוד להתאפק, ונפלה על צוארי יהודה:

– הככה אתה עושׂה לאויבך בנפש?

– בתי! – קראה אמה של אילה – הלא איש הנהו ובצלם אלהים נברא!

סיליקה הפנתה אליה את פניה התמהים.

– הברחמי לב כאלה תאמרו להלחם עם הרוֹמיים?

– כן בתי! אלהים ציוָה לנו לאהוב כל אדם.

סיליקה פרצה בצחוק פרא.

– הן תאבד אהבה זו בגווֹע הלב האוהב!

– טעית! – צחקה אם אילה – לא תאבד! היא עוברת אל לב הרוצח ומכה בו שרשים. ככה תעבור מן החלש אל גבור, מאנחות החלל אל לב הורגהו, עד שתשמד החרב מן הארץ, עד שימלאו לבות כל האנשים רוח אלהים.

סיליקה התבוננה בה בתמהון. צחוקה קפא על פניה. אחרי כן פנתה שוב אל יהודה:

– ולמה תתכוננו למלחמה נגד הרוֹמיים? למה הלך שמעון לאסוף אנשים וללמדם לאחוז בחרב?

– לעמוד על נפשנו ולא לתת את ארצנו בידי צר – ענה יהודה.

– ולמה תחמול על קריוס? הלא אויבך הוא!

– לא! עתה ארחם עליו.

– הלא לרעתך בא הנה!

יהודה צחק.

– הוא חפץ להרע! ועתה אין לי דרר אחרת, כי אם להיטיב עמו.

– למען ישוב לאיתנו וישפוך אחרי כן את דמך?

אילה נגשה אליה ואחזה בזרועה.

– סיליקה! – קראה – לא אבינה לרוחך! האין רחמים בלבך לאיש מסכן זה? ראי, מה אומלל הוא!

סיליקה הורידה ראשה ונאנחה. אחרי דומיה קצרה הוסיפה אילה לאמור:

– דבריך יעידו בך, כי דורשת אַת את דמו של האיש ההולך למות. למה לך הדבר?

סיליקה נרתעה.

– חלילה לי! אינני דורשת את דמו!

– ולמה תדברי כדברים האלה?

– כי משוגעה אני ממראה עיני – ענתה סיליקה – זה האיש קריוס המיט רעה על יהודה. כמעט שהוא נפל חלל ברשת שפרשׂ לרגליו. גם עתה הנה בא לארוב לו ולתפשׂו. הככה אוהבים אויב כזה, וכך דואגים לשלומו?

– אחרי נפלו חדל מהיות אויב והיה לנו לאח ולרע. עתה ער לבנו לרחם עליו ולאהוב אותו – ענתה אמה של אילה.

יועזר הזקן עמד כל העת מחריש ומתבונן בסיליקה פתאום הפסיק את שיחתם ואמר במנוד ראש:

– זרים לנו משפטי הרומיים ואין רצוננו לדעתם! ואַת, סיליקה, הלא תוכלי להסירם מלבך? גדולה היא ארץ הרומיים וארצנו קטנה. אולם לרוֹמיים להט חרב מתהפכת, ולנו – אלהים חיים, אֵל הצדק והרחמים.

קולו של הזקן רעד בדברו וסביבו היתה דממה. אחרי כן הרים את ידו ואמר ביאוש:

– עוד נשפוך דם! ועוד יגעו דמינו בדמי אויבים, עובדי אלילים. לא נחריש ולא נירא בהתהפך חרב הרוֹמיים על מקדשנו, בבואם לטמא את קדושת אלהינו נצא לקראת המות בכל נפשנו ובכל מאודנו. דם בנים נאמנים לארצם ולתורתם יתערב בדם עבדים שׂכוּרים, אשר כל תאוָתם לרצוח. אל נא תיראי, סיליקה, פן נאבד. אנחנו המעטים. קול דמנו הנשפך יצעק מן האדמה. כי טהור הוא, כי קדוש הוא. והדם לא יחדל משוע מדור אל דור. הוא ינקר את הלבבות ויחדור אל הנפשות, עד שישמדו האלילים וחרב עריצים תשבר. כי עמנו אל! כי עלינו יזרח אור חסדו ומתורתו לאו נסורה.

יועזר הפסיק פתאום ופנה אל עבר קריוס, אשר מגרונו נתמלטה אנחה ממושכת ומחרידה. אחרי כן פקח לרגע את עיניו והביט נכחו, אל קורת הסוכה, אשר עליה רעד אור פתילי השמן. כל הנוכחים שסבבו את משכבו הביטו אל פניו, אולם קריוס שוב סגר את עיניו, אנחותיו פסקו והוא שכב דומם, כבראשונה.

– קריוס! קריוס! – קראה פתאום סיליקה בבכי ובקול רועד. היא גחנה על פניו והוסיפה לקרוא: – קריוס! פקח עיניך! התכירני?

קריוס שכב בלי נוע ולא הרגיש מאום.

אילה השתוממה.

– למה קראת לו, סיליקה? ולמה תרעדי?

– כי הקריב את נפשו בעדי, האומלל! עוז אהבתו אלי הגיע עד הנה.

כולם תמהו לדבריה ולא הבינו. סיליקה פנתה אל יהודה.

– הידעת, למה ירדפך קריוס? הלא רק מקנאתו לי יזעף לבו.

– עלי?

– עליך! כי ראה, שישרת בעיני, עוד בחצר דודי ראה זאת. ומאז לא ינוח, עד השמידו אותך מן הארץ.

– הזה הוא מקור כעסו עלי? ואנוכי לא ידעתי, במה אשמתי נגדו ומה חטאתי?

אמה של אילה פנתה אל סיליקה.

– לא אבינה לרוחך! אמרת, כי אוהב קריוס את נפשך ובשלך מצאה אותו הרעה. אם כן, למה זה קראת לנו להנקם בו? למה לא חמלת עליו בפרפר נפשו ביסורי מות?

סיליקה נכלמה וחבקה אותה באמרה:

– סלחי נא לי, אמי הוקרה, כי לא הבנת ללבי. הן רק מרוב מבוכתי דברתי את הדברים. וגם עתה קצרה רוחי מהבין את סוד אהבתכם. בהכירי את קריוס, נרתעתי לאחורי מבהלת פתאום. חשבתי, כי בהכירכם את שׂונאכם תעזבוהו ותניחוהו לגווֹע. באותו רגע נלחמתי בלבי, אם לפול לרגליכם ולהתחנן על נפשו של קריוס, כי תושיטו לו עזרה. ופתאום נדהמתי למראה עיני. ברחמי אבות סַבּוֹתם את אויבכם, כאילו הוא בנכם, ובכל מאמצי כוחכם הבאתם לו עזרה. על כך השתוממתי. ותחת להודות לכם, שאלתי: למה תעשׂו לו ככה?

אחרי רגעים אחדים יצאו כולם מן הסוכה. רק יהודה נשאר על יד משכבו של קריוס, להיות ער כל הלילה ולשמור עליו.

 

כד    🔗

כל הלילה שכב קריוס בלי רוח חיים ונאבק עם המות. בעלות השחר הונח לו מעט, והוא פקח את עיניו. את ראשו המחוץ לא יכול להניע. גם גופו הרצוץ מוטל היה כאבן. הוא הביט נכחו תמה ומבולבל.

– איני? – לחשו שׂפתיו.

יהודה, שנרדם לפני כן על מושבו, הקיץ לקול הלחש וקם על רגליו.

– קריוס! ההוטב לך?

מבטו של קריוס קפא על פניו. הוא סגר את עיניו ושוב פקחן כמתאמץ לזכור, מי האיש העומד לפניו.

– הרגע נא קריוס! הלא תכירני?

– יהודה! – לחש ברעד.

פני יהודה צהלו וקרא:

– הכרתני! אות, כי שלום יהיה לך!

– מים! – בקש קריוס והתעלף.

יהודה יצק מעט מים אל פיו. רוחו של קריוס שבה אליו ושאל:

– איך באתי הנה?

– שמענו בנפלך ארצה ומהרנו להצילך.

– למה לא נתתני למות?

– כי לא חפצתי במותך – צחק לו יהודה בחיבה.

– למען ענוֹתני ענויים קשים במותי תחת ידך?

– למען תרפא ותשׂמח עוד באור החיים – ענה יהודה.

קריוס הביט אל יהודה ביאוש והחריש.

– אחת היא לי! – קרא – לא אקום מפצעי!

– למה תרחיק תקוָה מלבך? – עודדו יהודה – עוד תקום ותשׂמח אתנו יחד, אם לא הבחר לך להיות שׂונאי.

– ואם אבחר? – רעד צחוק קל על פני קריוס בשאלו.

– אז נלחם, עד שיפול האחד!

– די לך להתל בי! – קרא קריוס – למה תענני במתיקות נקמתך?

הוא הסיר את עיניו מעל פני יהודה ונאחז בעצב קשה. למה לא מת אחרי נפלו? למה פקח את עיניו למען ראות, כי מסור הוא בידי אויבו, הנורא פי כמה מהמות? דברי יהודה וחיבת פניו הדאיבוהו מאד. משׂחק הוא, יהודה, כשׂחק הטורף עם טרפו, בטרם יתקע בו את צפרניו. קריוס לא ניסה להשלות את נפשו במחשבת נחמה, לאמר: אולי נכונים הדברים היוצאים מפי יהודה. הוא שמע וידע כי יש בעולם אנשים טובים, יִשרי לב ורחמנים. אולם, יש ראשות ואחרית גם לטוב לב האדם. ולמה ירחמהו יהודה? מה מצא בו פתאום, כי ידאג לשלומו וידבר אליו רכות ונחמות כמו אל רע? הנסתרה בינתו, כי דבק בשׂונאו לאהבו?

יהודה הבין לרוחו ואמר:

– אל נא תעצב, קריוס! למה לא תאמין לדברי ותמרר את נפשך? הטרם תראה, כי משכּנך שלום וכל דאגתך עלינו למען תרפא וייטב לך?

– ולמה כל אלה? הזאת היא נקמתך?

שוב הופיע על שפתי קריוס צחוק היאוש. הוא לא אבה לשמוע את דברי נחמתו של יהודה.

– יהודה! חדל מדבריך, כי שומע אין להם. שכח לרגע את אשר עוללתי לך, ועשה אתי רק את החסד הזה בטרם אמות.

– שאל נא ואשמע!

בעיני קריוס נראו דמעות. שׂפתיו רעדו וקולו נחנק בדברו.

– האראה את סיליקה לפני מותי?

– הככה הנך אוהב אותה? שאל יהודה.

– למה אכחד? אוהב אני אותה! מעולם לא נוֹעזתי לשׂאת את הדברים על שׂפתי. אולם עתה, עת עזבה את עמה ואת דודה ללכת אחריך, לא אוכל להתאפק מלגלות את סוד לבי ברגעי האחרונים, יהודה! נקום את נקמתך ממני! שסעני לקרעים! הכל אסלח לך, אם רק תעשׂה עמדי את החסד, לראות את סיליקה.

– תראה אותה – צחק יהודה בחיבה.

– מתי? – שאל קריוס באי אמון.

– בעוד שעה קלה! – ענה יהודה – אולם, גם אתה עשׂה נא עמדי חסד והיטיב את פניך.

קריוס הביט אליו ביאוש והחריש.

– גם את אילה תראה, את בחירת לבי – הוסיף יהודה – היא תבוא הנה יחד עם סיליקה.

– הלא בסיליקה בחרת? – שאל קריוס משתומם, כי שמע את השם החדש – אילה.

– ידידתי ואחותי היא. אך לבי בחר באילה עוד לפני שהכרתי את סיליקה.

דבריו אלה הלמו את קריוס וגם עודדוהו. לבו רעד בקרבו מרוב יאוש ותקוה, ועיניו הביטו אל יהודה כמתחננות. לבל יהתל בו ולבל ירבה את כאבו. יהודה הבין לרוחו וקם מעל מושבו.

– הולך אני לקרוא להן, אם רק קמו משנתן. אולם זכור נא קריוס והאר להן את פניך. תן תקוָה בלבן, כי עוד תקום מפצעיך, תחיה ותשׂמח אתנו יחד, אם רק לא תבגוד במשכן האהבה והרחמים אשר בו הצענו את משכנך.

יהודה יצא מפתח הסוכה, אולם דבריו עוד צללו באזני קריוס.

– האמנם נכונה רוחו? – חשב – הן לא יתכן כדבר הזה. מה מצא בי יהודה, כי נהפך פתאום לאוהבי? לא! רק צחוק בחר לו! צחוק נקמה נוראה, אשר רק העם היהודי ההפכפך יודע את סודה. עוד מעט ויוָדע הסוד גם לי. הלא הלך לקרוא לסיליקה! האמנם תבוא סיליקה אלי? האמנם אראה את פניה?

הדממה העיקה על לבו, שהתכוץ מפחד עמום.

לא! את סיליקה לא אראה! – החרידוהו הרהוריו – עוד מעט ויבוא יהודה ועמו שׂטן נורא. תחת סיליקה יופיעו לנגד עיני כלי מות שונים, לענות את נפשי ביסורים נוראים.

אולם פתאום נזכר קריוס בשם – אילה, ורגשי פחדו עזבוהו.

– אילה? – לחש את השם וחזר עליו פעמים אחדות, כירא, פן ישכחנו. – אילה? מי היא? למה הזכיר יהודה את שמה? הבאמת אהובה היא עליו מסיליקה? לא! שקר הדבר! ודאי רק התל בי! אולם למה הזכיר את השם החדש הזה?

קול צעדים אִטיים נשמעו מבחוץ. דלת הסוכה נפתחה ונכנסו סיליקה ואילה. אחריהן בא גם יהודה.

– מה שלומך, קריוס – שאלה סיליקה בגשתה וקולה חרד.

קריוס לא יכול לענות.

– הרבו מכאוביך? – הוסופה סיליקה לשאול.

– לא! – ענה קריוס בחיוך של מבוכה, ואת עיניו לא הסיר מעל פניה.

– איך זה באת הנה, אל סביבת ההרים האלה? – שאלה סיליקה הארבת לנו? הלתפשׂנו הלכת?

– עוד חזון לדברים! – פנתה אילה אל סיליקה – ינוח נא וירוַח לו מעט.

יהודה התקרב אל קריוס.

– העוד לא סר פחדך מלבך? – שאלו בצחוק קל – הנה סיליקה לפניך. הנה גם אילה! – ובדברו חיבק את שתיהן יחדו באהבה, – האמנם תחשוב גם עתה, כי אכחש לך? האמנם תוסיף לירוא מפני, תוסיף להאמין כי למען התנקם בך הבאתיך הנה?

סיליקה השתמטה מזרועות יהודה ופניה קדרו.

– האמת הדבר? – שאלה.

– כן. – ענה יהודה – הוא לא היטה אוזן לדברי ולא האמין לחמלתי עליו. בטוח היה, כי מהתל אני בו, למען אשׂבע נקמתי ממנו.

– אשׂנאך קריוס, אם חשבת ככה – קראה סיליקה – לא אחפוץ לראות עוד את פניך.

מבטי זעמה של סיליקה הלמו את קריוס. אולם אילה ידעה להסב את הלך רוחה.

– אל נא תתרגזי, סיליקה! – קראה בעליזותה – הלא גם את לא האמנת בראותך כי מיטיב יהודה עם הפצוע.

– אבל אנוכי ראיתי ונוכחתי! – ענתה סיליקה ברוגז – ולמה לא נוכח גם הוא? לא אוכל עצור בכעסי – פנתה פתאום אל קריוס – הנה פקחת את עיניך וראית כי שוכב אתה במיטה ויהודה יושב על ידך ודואג לשלומך. איככה נועזת לחשוב, כי לנפשך יארב למען השמידך? הביטה נא אל עיני יהודה! הלא גם בחבלי המות הנוראים, עוד תראה בהן את טוהר נפשו ואת אהבת לבו.

דבריה אלה עוררו את קריוס מתמהונו. בעיניו נראו דמעות.

– סלחי־נא לי, גברתי! – לחש בקול רועד – קטונתי מכל החסדים, שעשׂה יהודה אתי. שפל ונבזה אנוכי לעומתו. בן מות אנוכי, כי צדתי לנפשו ולכן לא האמנתי בו. אודה, כי טובת מעשׂיו פגעה בי כחץ נקמה. למַחץ ידיו חיכיתי, והנה הלמוני דבריו הנעימים.

הוא הפסיק את דבריו. דממה קמה בסוכה. קריוס פנה שוב אל סיליקה:

– אל נא, גברתי העדינה. מי אנוכי, כי תרגזי עלי? רב לי, כי השפלת רדת אלי, לרוממני בעיניך הנדיבות. תניני למות באשרי זה.

יהודה הפסיקו בצחוק חיבה.

– הרגע נא קריוס! סיליקה לא תקצוף עליך. עוד תראה את פניה רבות פעמים. רק שובה לאיתנך ואל תתיאש!

– הגם עתה לא תאמין לדבריו? – שאלה סיליקה את קריוס וקדרות פניה חלפה.

צחוק נחת עבר על שפתיו של קריוס בענותו:

– ברגע שראיתיך כאן, גברתי, נוכחתי, כי צדיק הוא ואדם נעלה. הה! לוּ יכלתי להזיז את גופי ממקומי, כי עתה נפלתי לרגליו ונשקתין. גדול עווֹני מנשׂוא! הרביתי לפשוע באש כעסי עליו. ולמה חמל עלי? במה ישרתי בעיניו? קצרה בינתי מהבין!

הוא נאנח מרה, הסיר את עיניו מעל פני העומדים עליו והתעמק בהרהוריו. אחרי כן הוסיף:

– גם זאת נקמה, לשלם טובה תחת רעה! לא ראיתי כמוה אצלנו, הרוֹמיים, ואף לא אצל עמים אחרים. הזה הוא סוד אמונת היהודים ודרכי תורתם? נוראה היא הנקמה הזאת! בוחר אנוכי בנקמת דם מאשר בגמול חסד ואהבה. לבי לא יוכל נשׂוא את טוב לבו של יהודה. נפשי תשׂרף בי מעוצר כאב, כי מכיר אנוכי את פשעי. ראי נא, גברתי! הנה ביסורי לבי, נהפכתי פתאום לאיש אחר. חלף כעסי על יהודה ורגשי גאוָתי וקנאתי חלפו ואינם. נקמת יהודה היא שעשׂתה זאת. מרגיש אנוכי, כי אס אקום מפצעי אלה, אדבק אליו ככלב נאמן ולא אסור ממנו. גם אם יבואו כל שרי רוֹמי, גם אם יבוא הקיסר נירון בעצמו, לא יוכלו להרחיקני מעל יהודה. הצחוק לי כל מוראם ופחדם! הצחוק לי המות!

את הדברים האלה הביע קריוס במנוחה גמורה. מפעם לפעם הפסיק את דבריו ונאנח, כי הדבור קשה עליו מרוב התרגשותו. בדברו היתה דממה בחדר. רק על פני יהודה רחף צחוק קל, כי נכלם בשמעו את תהלתו מפי קריוס. אילה עמדה כחולמת וסיליקה התבוננה בפני קריוס. ומבטיה נאחזו בעיניו, הבוערות מכאב גוף ונפש. אחרי שחדל מדבר, פנתה אליו ואמרה:

– מבינה אני לרוחך, קריוס! מה שׂמחה אני לראות, כי צר לך על אשר רדפת את יהודה וארבת לנפשו.

קריוס הרים אליה את עיניו.

– טעית גברתי! למה אכחד? לא צר לי!

סיליקה השתוממה.

– התאמר עוד להתנקש בנפשו?

– לא! שׂנאתי אליו נהפכה לאהבה עזה.

– ולמה אמרת, כי לא צר לך?

– כי על ידי שׂנאתי אליו הגעתי עד הנה ועתה הנני מאושר.

– סלחי לי, סיליקה! – אם נשׂאתי את שמך על שׂפתי! אומלל הייתי כי אהבתי אותך! לולא יהודה, לא הייתי מעיז אף לשגות ברגש זה. כי מי אנוכי, הדל בין חילי רוֹמי? עד שבא יהודה, העבד היהודי, ואף שהיה נקלה בעיני שבעתים ממני, דיבר אתך כדבר אל אחת השפחות! ואַת הארת את פניך אליו, כמו אל רע וידיד. מאז התלקחה אש הנקמה בקרבי, וברדפי את יהודה אמרתי בלבי: אכן אוהב אני אותך! לא יראתי עוד מפני אהבתי, כי מצאתי אויב לי, אשר עלי לנקום ממנו. סיליקה! חטאו של יהודה נגדי הוא, כי אהבתיך. היכולתי לגלות לפניך את סוד לבי זה? לא! בחרתי במותו של יהודה! ידעתי, כי רק בהשמדו מעל פני הארץ, תשכך גם סערת לבי, כי רק אז אשכחך ולא אשגה עוד באהבתי. סיליקה! האנחם עתה על שׂנאתי ליהודה, אם היא, רק היא, הביאתני למקום הזה?

זרם דמעות פרץ מעיניו. סיליקה קרבה אליו והחליקה בידה על פניו.

– כן דברת, קריוס! לולא יהודה, לא הייתי עומדת עתה לפניך ולבי לא היה דואג לשלומך. ארבת לי, למען השיבני אל אלבינוס. בחרת לראותני כגברת רומית בקהל שׂרים מוכתרים זרי נצחון, ואתה – כמו כלב, השומר על פתחיהם, והמאושר בהגיע לאזניך קול מצהלות האדונים הגבורים. בעבדותך לא ידעת כי כבר קצה נפשי בחלום הדמים וביין הנצחון והתענוגות. לא ידעת, כי אֵל צדק ורחמים משכני אל עמו, ונתן בלבי אהבה וחמלה לכל נדכא ומר לב. לא ידעת זאת, עד שפקחת עיניך בסוכה זו וראית אותי לא כגברת רוֹמית, אלא כרעה ואחות לך. קרא לי – סיליקה. קרא לי –אחות! גלה לפני את כל לבך בלי פחד. לא גבוהה אני ממך ולא שפל אתה ממני. בת אלהים חיים וקדושים אנוכי עתה. בת עם יהודה, הנענה תחת עול אכזרים!

קריוס חרד ובכה כילד, בשמעו את דבריה. שׂפתיו נשקו לידה, שהחליקה על פניו, ועיניו זלגו דמעות בלי הרף.

אמה של אילה ויועזר נכנסו אל הסוכה. רק אז נזכר יהודה, כי לא הגיש אוכל לקריוס, אף לא השקהו מן שקוי המרפא. כמצוָתו של יועזר.

– למה חטאת לו? – הוכיחה אותו אמה של אילה.

– גם אנחנו אשמות! – ענו אילה וסיליקה – תחת לתמוך בו, הרבינו בדברים.

– לא חטאו נגדי מאומה – אמר קריוס – דבריהן ירדו אל לבי כסמי רפואה.

יועזר בדק את פצעיו ומצא, כי לא קשים המה, ואמר:

– עוד יקום מפצעיו אלה, לפני שוב ידעיה לאיתנו.

קריוס נרתע לשמע שם זה.

– ידעיה? הלא נפל חלל אז בלילה!

– חי הנהו וגם הוא מתרפא אצלנו – אמר יהודה.

קריוס השתומם. בעיני אנשי ירושלים נחשב ידעיה כמת. אחד החילים הרוֹמים, שהכירו, הביא את הבשׂוֹרה. הוא סיפר, כי יהודה וחבריו לקחו אתם את גופתו. אלבינוס החולה, בשמעו כי נמלטו יהודה וסיליקה מידי הרודפים, כמעט מת משבץ לב. הוא ציוָה לענוש קשה את החילים מוגי הלב, ואת קריוס מינה לקצין צבא, ובו שׂם את מבטחו, כי יגלה את עקבות סיליקה. ימים אחדים תרו קריוס ואנשיו בסביבת המקום, בחפשׂם את קברו של ידעיה, אך עמלם היה לשוא. אז שב קריוס ירושלימה אל אלבינוס ואמר לו, כי נכון הוא להתחפּשׂ ולעבור בכל ארץ יהודה לארכה ולרחבה, עד שימצא את סיליקה. בטוח הוא, כי ימצאנה. אלבינוס שמע את דבריו בשׂמחת תקוָה אחרונה. הוא לחץ את ידו של קריוס והבטיח לו שׂכר רב, אם תצליח דרכו לפניו.

קריוס בחר את ראשית דרכו נגבה מזרחה. הוא התחפּשׂ והתארח אצל תושבי המקומות שאליהם בא, אף חקר ודרש למצוא את עקבות יהודה. ככה עבר את כל מדבר שׂעיר, עד שפנה אל ישימון ההרים, אשר שם תפשׂ את יהודה ראשונה. וביום אחד, עם שקיעת החמה, בתעותו בדרכו, נראו לפניו מרחוק צמרות תמרים. הוא נמשך אחריהן ופתאום נעקרו אבנים מתחת לרגליו והוא נפל התהומה.

כל עמל דרכו ומאמציו למצוא את יהודה, עברו עתה בראשו ושוב עלה במחשבתו ידעיה המת. כמה ימים עמל למצוא את קברו ולשוא. והנה פתאום, עודנו חי! מתרפא ונמצא בקרבתו!

– לו נפלתי בידי ידעיה – פנה קריוס אל יהודה – כי עתה לא ראיתי עוד את אור היום. איש אחר הנהו! אינו דומה לכם!

– מיושבי ירושלים הוא! – אמרה אמה של אילה באנחה – מאותם האומללים, אשר היאוש עקר מלבם כל תקוָה ואמונה. איש שהסכין עם הרוֹמיים, הצפוי בכל רגע לחרפת מות, כלום הוא ייִרא משפוך דם? הישמור בלבו רחמים?

יועזר הזקן נענע ראש בצחוק.

– אמת דיבּר קריוס. ספרתי לידעיה על דבר המקרה והתמרמר עלינו מאד. למה השיבותם את רוחו? – קרא בחמתו – היראתם, פן יטמא פגרו הרצוץ את אבני העמק? – בקשתי ממנו, כי ירגע ולא ימהר לחרוץ את משפטו. אולם, הוא באחת: יועזר – קרא – למה לא שברת גם את רגלי השניה, תחת הבשׂוֹרה הזאת, שהבאת לי?

כל הנמצאים צחקו מטוב לב לשמע הדברים. וקריוס העיר:

– צדקו דברי ידעיה. אינני שוה את חסדכם. עליכם להשוב לי כגמול ידי.

– אל תירא קריוס! – הבטיחו יהודה – גם ידעיה עור ישנה את דעתו.

אחרי דומיה קצרה ענה לו קריוס:

– אם לא יקח ממני נקם, בטוח אנוכי, כי יהיה לי לרע טוב. עתה אוהב אני אותו בכל לבי על מרי כעסו עלי.

 

כה    🔗

לא היה קץ לשמחתו של קריוס ולאושר לבו. כמלאכים טובים ישבו על יד מיטתו סיליקה, או אילה, או אמה. הן שרתו אותו והרנינו את לבו. מיום ליום רפו מכאוביו וכוחותיו שבו אליו.

– היש בעולם מאושר ממני? – היה שואל מדי פעם, בנשקו את ידי סיליקה ואילה. – הלא כגן עדן המקום הזה!

בכל אהבתו לסיליקה, עוד גדלה היראה בלבו מפני הדרת כבודה. גם בחבקה ובלטפה אותו דכאהו רגש העבדוּת והשפלות, שהיה מושרש עמוק בקרבו. לפעמים עכרו מבטיה הנעימים את רוחו ולא יכול נשׂוא את צליל קולה, המלא אהבה אליו. אז דמה, כי סיליקה בזה לו בעיניה ושואלת: הבאמת נועזת להאמין, כי קרובה אני אליך? השכחת, כי קריוס אתה, עבד עבדים, קצין צבא פשוט, ואנוכי סיליקה?

אבל המרגוע היה שב אל נפשו, בהביטו אל פני אילה. מה נחמדה היא בתמימות ילדותה! מה מושך צחוקה המלבּב בצניעות עיניה הכחולות!‏ כבת אלהים קדושה וטהורה היא, אין בפניה אף שמץ גאוָה, צרות־עין ותאוָה לתענוגות. כפרח צנוע היא, היודע רק לצחוק בקרני השמש ולהתקדר בבוא הענן. דברי אילה אליו, עקרו מעט מעט את שרשי העבדות מלבו ורוממוהו למעלת איש חפשי. ועם זה גם התרגל לכבד את רגשותיו. כי נפש סיליקה נקשרה אליו באמת, ולא ירא מהביט אל נועם פניה.

– ברוכות תהיינה לי האבנים, שהשליכוני אל העמק – לחשו שׂפתיו מדי פעם, בנשוק לו סיליקה – לא אל האבדון השליכוני, כי אם אל חיי אהבה ואושר בלי קץ, אשר המלכים בטירותיהם והגבורים בזרי נצחונותיהם לא ידעוהו.

– ברוכות הידים, אשר הביאוך לאשרך זה – הוסיפה סיליקה – וברוך האל, אשר אִמץ ידים כאלה.

שלוַת שׂמחתם של יושבי העמק הושבתה רק בשל תוגת יהודה. דאגתו לאביו הקדירה את פניו והסירה מהם את אור עליזותם. כמה פעמים אף גמר יהודה בלבו לעלות ירושלימה, לחפשׂ שם את אביו. אולם, סיליקה ואילה לא נתנוהו. תקוָתו האחת היתה ביחזקאל, אולם עברו כבר שבועות אחדים, ואת אביו לא ראה עדיין.

תוגת יהודה גברה עוד יותר, בבוא אליו ידיעה מיחזקאל כי נבצר ממנו להביא אליו את יהושע, יען כי רבים האורבים, אשר הקים עליו אלבינוס. יהודה ישב אותה שעה על יד מיטתו של קריוס וגם סיליקה ישבה אצלו. אם אילה הביאה לו את הידיעה וניחמה אותו בדברי יחזקאל, כי שלום לאביו. אבל, יהודה מאן לקבל את תנחומיה.

– אין לי דרך אחרת, כי אם שאלך בעצמי. לא אתן את אבי האומלל לגווֹע במר רוחו בחוצות ירושלים.

רק עתה שמע קריוס על דבר צרתו, כי עד כה הסתיר ממנו יהודה את מוּעקת לבו. פתאום האירו עיניו באור שׂמחה וקרא:

– יהודה! אל תדאג! אנוכי אביא את אביך הנה!

יהודה נדהם ושאל:

– אתה?

– כן – קרא בשׂמחה – הלא אנוכי הקימותי את אורבי החרש לאביך, למען יתחקו על מקום מחבואך. השכחת, מה הייתי לך?

– כן, קריוס! – קראה סיליקה בקול מצוה ולבה רחב משׂמחה – אתה תלך ותביא את יהושע.

גם תמהונו של יהודה פג אחרי רגע, כי רק אז הבין את פשר הדברים. התקוה לראות את אביו תקפה אותו ברטט של שׂמחה עזה. בלי דבּר דבר קפץ אל קריוס ונשקו נשיקות חמות. אמה של אילה קראה בגיל:

– בדאגתנו הרבה אבד שׂכלנו! לא עלתה על דעתנו, כי קריוס לבדו הוא האיש אשר יוכל להביא הנה את יהושע בלי כל פגע רע.

– גם אנוכי נכלמה, כי לא חשבתי על כך. – אמרה סיליקה – השלמתי עם המחשבה, כי לא יעזבנו עוד קריוס אחרי הרפאו ואתנו ישב. מחשבה זאת העבירה אותי על דעתי.

קריוס השתמט מזרועות יהודה וקרא:

– האח! מאושר אנוכי שבעתים! מי מילל לי, יהודה, שאוכל לגמול לך אחת מאלף על החסד שעשׂית עמדי! בטח בי יהודה! הלא נאמנו של אלבינוס אנוכי! הלא עוד אתו שׂכר עמלי הרב! האח! האח!

כעבור שלשה ימים קם קריוס מעל משכבו. עצמותיו עוד כאבו עליו, ראשו היה חבוש ופצעיו לא נרפאו. בכל זאת קם, כי לא יכול עוד להתאפק. מיום קבלו על עצמו לגמול את הטובה ליהודה ארך לו כל רגע כשנה, ונפשו חרדה, פן יקדמנו יחזקאל. איש מבית אילה לא ניסה לעצור בעדו, כי ישכב עוד ימים אחדים. כולם ראו את קוצר רוחו. כי רוחו נשׂאתו למהר וללכת, שנתו נדדה מעיניו ואף את לחמו אכל בלי תאבון.

לפני צאתו לדרכו, סר אל בית יועזר הזקן, לראות את שלום ידעיה. יהודה, אילה וסיליקה לווּהו לשם. פני ידעיה קדרו, בראות את קריוס, ועל שאלתו לשלומו ענה בזעם:

– מה לך ולשלומי? בן בליעל הנך ואיש מות!

– סלח לי ידעיה, גם אתה! הלא יהודה סלח לי ועשׂה עמי חסד – התחנן קריוס.

– חמתי על יהודה, כי הסכיל לעשׂות – ענה ידעיה במרי – הזהר ממני, קריוס! שׂונאך אנוכי! ולוּ יכלתי עתה לקום מעל משכבי…

– כי עתה נתת לו את ידך לשלום! – הפסיקו יהודה – והיית מלוה אותר מעט בדרכו כרע נאמן.

צחוק פרץ מפי אילה וסיליקה. אבל ידעיה הוסיף לשאול בתמהון:

– לאן ילך קריוס? התתנהו לצאת לחפשי?

– לירושלים! להשיב את אבי אלי. – ענה יהודה.

פני ידעיה התעותו וקרא בחרדה.

– חוסה על נפשך. יהודה! חוסה על הנפשות היקרות האלה! אל תעזוב את הנחש, טרם רוצצת את ראשו. כלאהו באחת המערות, אם אינך רוצה במותו. אל נא יצא מפה חפשי!

לשוא התאמץ יהודה להרגיע את רוחו. לשוא התחננו אליו גם אילה וסיליקה, כי יחדל מזעוף. עיני ידעיה מלאו דם. כחיה טורפת השתולל בכעסו. הוא לא שמע ולא הבין מה מדברים אליו. הדברים הרכים והתחנונים עוד הגדילו את חמתו.

– שוֹאה יביא עליך, יהודה. ולא את אביך! – צעק בפרפרו בקצפו. את כלביו הרוֹמיים יביא הנה. לגי הרגה יהפך המקום הזה. זכור יהודה, מה תעשׂה לך? מה תעשׂה?

בלב נדכא עזבו את הבית. רק יועזר נשאר עם ידעיה וניסה להשקיט את רוחו, אולם לשוא. קול צעקתו ונהימתו הפראית חדר החוצה והגיע לאזני ההולכים חרש.

– לא ידעתי, מה נורא הוא בכעסו – אמרה סיליקה, בהרחיקם ללכת וקול ידעיה לא נשמע עוד – איננו נופל בכעסו מאלבינוס. אף אני פחדתי מפניו.

– הוא ירגע וישוב למנוחתו – ענה יהודה – ואתה, קריוס, אל תשׂים לב לדבריו. ראש חבר סיקרים היה. מרצח היה. גם את דמי ביקש לקחת, ובכל זאת? איך נהפך לאוהב לי? את נפשו הוא נכון להקריב בעדי.

– מי יתן והיה גם לי רע! –ענה קריוס בעצב – חביבים עלי גדופיו. כי צדק בכעסו.

הם יצאו מן העמק, עלו על גבעת זיתים קטנה והגיעו עד לנתיב צר, המוליך אל מסילת חברון. שם עמדו להפרד.

– לך לשלום ומהר להשיב את אבי אלי – אמר יהודה, בחבקו ובנשקו לקריוס.

– השב אשיבנו! אתי יחד יבוא הנה – ענה קריוס בדמעות.

סיליקה נגשה אליו, לחצה את ידו ונשקה לו על ראשו:

– קריוס! שלי תהיה, אם תצליך דרכך! אלהים עמך בצאתך ובשובך!

פני קריוס חורו ממבוכת פתאום ולא יכול להוציא הגה מפיו. אילה הושיטה לו סל צידה לדרך. קריוס נשק את ידיה ואז רוַח לו מעט.

– רב לי – קרא בפנותו אל סיליקה – רב לי! – וזרם דמעות פרץ מעיניו.

הוא פנה מעליהם ועבר. הם נשארו מעט על מקומם והסתכלו בהתרחקו. הוא הלך לאטו, והניע רגליו כשכור. פתאום התחיל רץ כמשוגע, וכאילו רדפו אחריו. בעוד רגעים מספר נעלם מעיניהם.

אז פרצה גם סיליקה בדמעות.

_______

בעלית הגג של יחזקאל רב העצב ורבתה המבוכה. בעל הבית וחבריו ישבו אבלים וקודרים. זה עתה הגיעה אליהם הבשׂוֹרה על האסון שקרה לשמעון: הוא נפל בידי הרוֹמיים. הם אסרו אותו והובילוהו לקיסריה. שם יצלב.

שמעון, ועמו מנחם הגלילי וחבר אנשיו, עברו בדרך על יד שכם. שם התנפלו עליהם מרצחים שומרונים ומלחמה נוראה התלקחה ביניהם. מנחם ושמעון נלחמו כאריות ועשׂו שמות במחנה הרוצחים. רבים מהם נהרגו והנשארים ברחו. מאנשי מנחם נפלו שנים. חבריהם לקחו אתם את גופות החללים לקברם. אך פתאום סבבו אותם חילים רומיים, שמיהרו לעזרת השומרונים. מנחם ושמעון התנפלו על הרומיים ובקשו להבקיע דרך ולהמלט. מנחם גזר בחרבו על ימין ועל שׂמאל. שמעון נאבק עם המפקד הרומי ודקרו בסכינו. בראות הרומיים, כי מת מפקדם קמה במחנה מהומה גדולה. בחמת פראים התנפלו על שמעון והפילוהו ארצה. בראות מנחם, כי מספר האויבים רב, השתמש בשעת המהומה ונמלט עם שאר אנשיו, בחשבו, כי שמעון מת. השומרונים רדפו אחריהם, אולם מנחם ואנשיו הצליחו להסתר מהם.

אבל. אחרי כן נודע. כי שמעון לא מת. הרומיים בחרו לתפשׂו חי, למען יצלב בקיסריה לעיני הצבא והמוני העם.

יחזקאל לא יכל נשׂוא את עצמת יגונו. חיור ונדכא התהלך בחדרו ולבו נשבר בקרבו.

– אוי לי, שמעון אחי! שמעון אחי! – ספק את כפיו ותלש את שׂער ראשו – הזה יהיה סיום חייך? עדיין לא החלה המלחמה הקדושה, מַשׂאַת נפשך, והנה נפלת בשל השומרונים הארורים!

– מות לכּוּתים! – קרא האחד בחרוק שנים.

– מנחם נשבע לנקום מהם דמי שמעון – קרא השני.

– היבוא מנחם הנה? – שאל יחזקאל – האבדה גם ממנו עצה להציל את שמעון?

– לא יבוא הנה! – ענה האחד – רק אליעזר בן חנניה, סגן הכהנים, יודע את מחבואו. שוטרים מחפשׂים אחריו בכל פינות ירושלים,

– הלא דיברתי עם אליעזר – אמר השני – לדעתו, אבד שמעון. כל כופר לא יוכל להציל את חייו. שׂרי הצבא מתמרמרים מאד. הלא שמעון הרג קצין רוֹמי גבוה.

דממת עצב שבה אל החדר. הדלת נפתחה ואשת יחזקאל נכנסה.

– איש זר שואל עליך ומחכה למטה – פנתה אל בעלה – האכניסו או תרד אליו?

– מי הוא? מה שמו?

– לא אמר לי! מראהו כמראה יוָני. ראשו פצוע, כי חבוש הוא.

– אולי מאנשי מנחם הוא? – העיר האחד.

– הכניסיהו – אמר יחזקאל.

אחרי רגעים אחדים הופיע בפתח החדר קריוס.

– האתה יחזקאל? – פנה אליו קריוס בהושיטו לו את ידו.

– כן. – ענה יחזקאל ופניו חורו פתאום, כי הכיר את קריוס.

– רואה אנוכי, כי ידעת אותי והכרתני! – אמר קריוס – ואם לא שגיתי בראותי, אבקשך יחזקאל, כי לא תפחד ממני. ידיד אני ובשׂוֹרות טובות בפי.

יחזקאל נדהם לדבריו. גם אשתו ושני חבריו נבהלו והביטו בפחד אל פני הזר ואל יחזקאל המבולבל.

– החבריך הם או קרוביך? – שאל קריוס בידידות.

– חברי – ענה יחזקאל – וזאת אשתי.

קריוס החוה להם קידה.

– סלח נא לי יחזקאל ויסלחו נא לי חבריך, אם אבקש לדבר אתך פנים אל פנים. גם אשתך תוכל להשאר אתנו.

החברים קמו מעל מושבם ללכת.

– חכו לי למטה! – קרא יחזקאל וקולו רעד.

קריוס ישב על אחד הספסלים ופנה אל יחזקאל הנדהם.

– כבר אמרתי לך ואבקשך עוד פעם, כי לא תירא מפני. מחיורון פניך הכרתי, כי תדעני. – קריוס שמי. מצבא הרומיים אני ושׂונא בנפש ליהודה חברך.

– ליהודה חברי? מי הוא?

– זהיר אתה יחזקאל מיראתך אותי והצדק אתך! – אמר קריוס – אולם הקשיבה לדברי! שלוח אני אליך מאת יהודה. שלום לך מסיליקה, מאילה ומאמה, וכן מאביה הנביא. שלום גם מידעיה, שבור הרגל, השוכב שם ומתרפא. שלום לך מעמק כפר צורים ומעשרת התמרים.

יחזקאל השתומם לדברים וקריוס הוסיף.

– אחיכם אנוכי! אל עמכם נספחתי ואויביכם הרוֹמיים גם אויבי הם מעתה. שבתי עתה ירושלימה, אל אלבינוס ואל אנשי הצבא, רק למען יהודה, כדי לגמול לו במעט על החסד שעשׂה עמדי.

– איזה חסד? – שאלו יחזקאל במבוכתו.

– עוד תשמע מפי, יחזקאל! – ענה קריוס – ועתה דע לך, כי כבר הסירותי את המרגלים האורבים ליהושע. יהודה סופר לי, כי קשה לך להביא את אביו אליו, והוא נעצב מאד אל לבו. לכן שבתי ירושלימה. אלבינוס איננו. קציני הצבא שׂמחו לקראתי, כי בוטחים הם בי למצוא את עקבות סיליקה והאסירים שנמלטו. אמרתי להם, כי עוד היום אשׂכור לי אנשים יהודים להשיב את יהושע אל מקום ידוע, למען אוכל לארוב משם אל יהודה ולתפשׂו.

– הנאמנים דבריך? – שאל יחזקאל, כי לא יכול להתגבר על תמהונו.

– למה תשאל? – קראה אשתו – ואנוכי מראשית דבריו ידעתי, כי לבו נאמן ודבריו נכונים.

– מבין אני לרוחך – קרא קריוס – קשה לך להאמין לדברי, כי עדיין לא שמעת כיצד נהפכתי והייתי לאיש אחר, ומדוע דבקה נפשי ביהודה לאהבו.

– הנה כן! על זה אתפלא!

קריוס הראה על ראשו.

– התראה יחזקאל?

– ודאי נפלת בידי יהודה ולא הרגך?

אז סיפר לו קריוס על כל אשר עבר עליו. תמהונו של יחזקאל נהפך לשׂמחת לב עזה, הוא נפל על צוארי קריוס ובכה. אשתו מהרה להביא אוכל ומשקה. גם שני החברים עלו אתה לחדר, ומשנודע להם, מי הוא קריוס ולמה בא הנה, נפלו גם הם על צוָארו וחבקוהו.

– בלילה נקח את יהושע אתנו ונשיבהו אל יהודה – פנה יחזקאל אל חבריו. דרכנו תהיה בטוחה, כי גם קריוס ילך אתנו.

– לדאבון לבי, לא אוכל להלָווֹת אליכם ולא אשמח בשׂמחת יהודה, בשוב אליו אביו.

– הלא לשם זה באת הנה? – תמה יחזקאל – כלום רצונך להשאר בירושלים?

– בינתים קרה דבר חדש, אשר יעציב מאד את יהודה, גם אחרי ראותו את אביו – אמר קריוס.

– איזה דבר?

– הבשׂוֹרה תעציב גם אותך יחזקאל, אם עדיין לא הגיעה לאזנך. שמעון חברכם צפוי למות בידי הרוֹמיים.

– זאת ידענו ולבנו מאד דואב עליו. הגם אתה שמעת?

– כן. – ענה קריוס – ולא אשוב לראות את יהודה, עד שאביא אליו גם את שמעון. אחת נשבעתי בלבי, כי רק עם שמעון אשוב לראות את פני יהודה וסיליקה.

יחזקאל וחבריו קפצו מרוב שׂמחה ותקוה חדשה. ויחזקאל קרא:

– שבו נא פה, יקירי, ואנוכי ארוץ אל מנחם לבשׂרו את הבשׂורה. רגלי קופצות תחתי. לא אוכל התמַהמה.

קריוס עצר בעדו.

– איני רוצה להפריע את שׂמחתך, יחזקאל, אולם אל תשכח, כי דרכי קשה מאד. עדיין שמעון לא ניצל. ומי יודע, אם לא אאַחר לבוא, אם עוד אמצאו בחיים!

– קריוס! – קרא יחזקאל – למה נעצב אל לבנו? הן אתה שמש תקותנו? הלא עולמנו חשך לפני בואך הנה! דיכּאנו הצער על אסונו של שמעון ולא ראינו כל שביב תקוָה להצלתו!

קריוס לא ענהו והתעמק בהרהורים. בראותו, כי יחזקאל ממהר לצאת קרא אחריו:

– אולי תביא גם את מנחם לכאן? שמעתי, כי גבור חיל הוא וגם חכם המחַשב את דרכו. רצוני לשמוע עצה מפיו.

– אם רק אמצאנו ואם יאבה ללכת אתי, – ענהו יחזקאל, פתח את הדלת ונעלם.

אך מנחם לא שהה אף רגע, בהוָדע לו מפי יחזקאל אודות קריוס. הוא מיהר להתחפּשׂ בשׂמלת אשה והלך עם יחזקאל. שעות אחדות ישב עם קריוס ללמדו מה יעשׂה ובאילו תחבולות יבחר. קריוס שמע את דבריו ברגשי כבוד והערצה.

– לא לשוא יפחדו הרוֹמיים, וגם. נכבדי היהודים בירושלים, בשמעם את שם מנחם הגלילי – חשב קריוס בלבו – יודעים הם, כי גבור הוא היודע למשוך אחריו את המוני העם.

מנחם דבר אל קריוס כמו אל ידידו מכבר הימים ואל חברו הטוב, שעמד לצדו כבר בצרות רבות. וקריוס שכח, כי הוא שנטל על עצמו להציל את שמעון. ובשמעו את דברי מנחם, היה בעיניו כעבד נאמן, הסר למשמעת אדוניו בכל לב ונפש.

עם בוא הערב נפרד מנחם מיחזקאל ומביתו. קריוס נשאר עוד זמן מה, לדבר עם יחזקאל על ההכנות ואחר הלך גם הוא.

כל הלילה התכוננו יחזקאל ושני חבריו לדרכם. הם מצאו את יהושע, החליפו את בגדיו וישבו אצלו. למחרת, טרם יעלה השחר, לקחוהו אתם והלכו. יהושע לא סרב מלכת אתם. הוא לא ידע ולא הרגיש, לאן מוליכים אותו. מפעם לפעם חזר על קריאתו, כמנהגו, אבל היא לא עשׂתה עוד רושם, כי כבר התרגלו אליה מכבר.

הרחק מעט מחומות העיר חיכו להם קריוס ומנחם.

– שלום לדרככם! – אמר קריוס – אין איש אורב לצעדיכם. לכו לבטח ואל תיראו!

הם נפרדו איש מעל רעהו בנשיקות ברכה ובדמעות שׂמחה ותקוָה.

 

כו    🔗

– קריוס בא לקיסריה בלוית שלשה חילים, שהיו עמו בליל הרדיפה אחרי יהודה והנביא ושאסרו את שמעון בקרב בבקעה. את תחבּשתו הסיר קריוס מעל ראשו, אם כי פצעיו לא נרפאו עדיין. לבוש היה מדי קצין צבא וכלי זינו עליו. בהכנסו לשער קיסריה, נודע לו פתאום מפי החילים הרוֹמיים, כי אלבינוס איננו בעיר, כי נקרא לנסוע לאלכסנדריה של מצרים, בענין נחוץ מאד, עד כי נסע למרות היותו חולה ושוכב במיטה.

הבשׂוֹרה הלמה את קריוס.

– מה אעשׂה עתה, אם אלבינוס איננו?

הוא שאל על שׂר הצבא הממלא את מקומו של אלבינוס ונדהם עוד יותר. הוא לא הכיר את קריוס ולא שמע את שמו. קסטיוס גלוס, נציב רוֹמי בסוריה, שלחו לקיסריה לפני ימים אחדים ועודנו חדש לגמרי בארץ.

רחובות העיר המו מקולות אנשים וצהלות ילדים קטנים. רובם היו יוָנים. ביניהם גם הרבה יהודים, שחורי־שׂער ושחורי־עינים ועצב על פניהם. כולם נהרו אל השוק הגדול, שבאמצע העיר. שם היה המון רב. שוטרים רבים סובבו בהמון, הכו על ימין ועל שׂמאל ושמרו על הסדר. מפעם לפעם נשמעו במקומות שונים קולות וצעקות. שם התנפלו היוָנים על היהודים, חרפום וקיללום או היכו זה את זה, עד שבאו השוטרים והפרידו בין הנצים.

פתאום השלך הס. ממבוא רחוב צר נראתה פלוגת אנשי צבא רוכבים. אחריהם נראה צלב עץ גדול, נישׂא על שכמו של איש כפוף, שפניו בלתי נראים. אחריו צעדו לאטם חילים רגלים. הם הלכו וקרבו אל טבּוּר השוק, אשר שם חיכו להם שרי צבא אחדים.

האיש פרק מעל שכמו את משׂא הצלב, העמידו על הארץ, וזקף את קומתו.

זה היה שמעון.

פניו היו שקטים ולעג בוז נשקף מעיניו לכל ההמון שמסביבו ולאנשי הצבא, אשר נגשו לקשרו אל הצלב. גם היהודים הנדכאים, גם היוָנים העליזים השתוממו למראה גבורתו. שמעון לא ירא את המות.

קריוס נגש אל קצין הצבא, שאסר את שמעון. הוא דבר אתו דברים אחדים, והקצין הוליכו אל חבורת שׂרי הצבא, שעמדו מרחוק. ביניהם היה גם השׂר החדש, גסיוּס פלוֹרוּס, המשגיח הרוֹמי החדש שנשלח ליהודה במקום אלבינוס.

– מבקש אני לדחות את צליבת הרוצח לשנים או שלשה ימים – בקש קריוס.

– למה?

– כי רצוני להודע מפיו על מקום המצאם של סיליקה ויהודה והנביא ועוד רוצחים אחרים – ענה קריוס, וסיפר לו על עמלו הרב, לגלות את מקום הפושעים, שעמל במצוַת אלבינוס.

פלוֹרוּס שמע כבר על דבר סיליקה, שנמלטה מבית דודה, ושאל:

– מאין תדע, כי יודע הנאשם את מקומה?

– עדים הבאתי אתי. שלשה אנשי צבא. הם הכירוהו, כי ידו היתה עם יהודה באותו לילה, כאשר רדפו אחרי הנמלטים.

פלוֹרוּס קרא לחילים וחקר את פיהם.

– יצלב עתה! – אמר פלוֹרוּס אחרי מחשבה קצרה. – כבר הכל הוכן. גם בני העיר נאספו. לא אדחה!

– אדוני! – התחנן קריוס – אבקש להרפות ממנו רק לשני ימים. נשבעתי לאלבינוס אדוני, כי לא אשקוט ולא אנוח, עד שאשיב אליו את סיליקה. וגם את דמי יהודה המרצח דורש אנוכי.

לשׂמחת לבו של קריוס בא לעזרתו גם שׂר גדוד אחד, שהכירו מירושלים.

– מכיר אנוכי את קריוס! בן חיל הנהו! כבר תפשׂ פעם אחת את יהודה ורק סיליקה הבוגדת גנבה אותו בלילה מבור כלאו וברחה אתו. מבין אני את עקת לבו ואת שאיפתו לנקמה. נוכל להאמין בו, כי ימַלא את דבריו.

בלי רצון הסכים פלוֹרוּס למַלא את בקשתו של קריוס. הוא ציוה להשיב את שמעון אל בור הכלא. המון היוָנים שנתקהלו בשוק התרגזו מאד, בהודע להם הדבר. אולם השוטרים הרגיעום:

– מחרתים יצלב! נודע על מעשׂי רצח רבים של בן־בליעל זה, ועל השׂרים לחקור את פיו.

פלוֹרוּס פנה אל קריוס ואמר:

– ואיך תאמר להציל דבר מפיו?

– אחליק לו, כי ידידו אנוכי. כי הצלתיו ממות.

– ואם לא יאמין לדבריך?

– אנסה! בטוח אני, כי יעלה בידי לקנות את לבבו.

– ואם יחפוץ לצאת לחפשי?

– ודאי ידרוש זאת ממני וגם אעשׂה כבקשתו ואלך אתו.

– לא! – קרא פלורוס – מכלאו אל הוציאנו פן יברח!

– דמו בראשי, אם יברח! – ענה קריוס – מידי לא ימלט,

– ערום הוא ממך וגם חזק,

– יבטח בי, אדוני הרם, כי אנוכי אערים לו וגם ליהודה. שניהם יצלבו יחדו, בשוק הזה. וגם את סיליקה אשיב.

קריוס מצא חן בעיני פלורוס. ובכל זאת לא הסכים להוציא את שמעון מכלאו.

– נסה לדבר אתו, אולי תעמוד לך ערמתך ויאמין בך.

קריוס ירד אל הבור, אשר שמעון אסור בו, ונגש אליו. שמעון הביט אליו בשקט, כמו אל איש זר, אשר לא ידעהו. קריוס לא יכול מהתאפק ופרץ בצחוק.

– הלא תכירני שמעון? הלא אנוכי האיש, אשר רימיתני בלילה ההוא, בעמדי על יד יהושע המשוגע. הולכת אותי שולל, ועתה באתי לשלם לך כגמולך.

שמעון החריש ומנוחתו לא סרה מעל פניו.

– להצילך באתי הנה – הוסיף קריוס אחרי רגע. בחדלו מצחוק – הלא תמהת בלבבך, מדוע לא צלבוך, מדוע השיבוך פתאום מן השוק אל הבור?

– חידה לי הדבר! – ענה שמעון.

– ואנוכי אפתור לך את החידה – אמר קריוס – אולם לפני כן תן לי, ידידי היקר, לנשק לך באהבה. – הוא חיבק אותו ונשק לו, לתמהונו הגדול של שמעון.

– אלהי אבותיך שלחני להצילך ממות – אמר קריוס בדמעות בעיניו וסיפר לו קצרות על כל דרכו. שמעון השתומם אך האמין לדבריו. לבו דפק מעוצר שׂמחה ולא יכול לומר דבר. אולם, כשהזכיר קריוס את שמו של מנחם, התעורר פתאום ושאל:

– השלום למנחם? איך התוַדעת אליו?

– נועדתי אתו יחד בעלית יחזקאל חברך, אשר הוא עתה גם חברי – ענה קריוס – ואם תצליח ידי להוציאך מפה, תראנו כבר הלילה או למחרת בבוקר.

– ולא הלך אל נגב יהודה? – שאלו שמעון, נבחל ותמה.

– בסביבת קיסריה הוא! – ענה קריוס.

– מנחם? למה?

– להיות לי לעזר.

תמהונו של שמעון עבר כל גבול. קולו צהל בדברו. כמעט שכח, כי בבור הנהו, אסור בידיו וברגליו. אחרי רגעים אחדים קם קריוס על רגליו ואמר:

– הזמן קצר. עתה אלך אל פלוֹרוּס ואודיענוּ, כי עלה בידי לרכוש את אמונך. אולם, אינך רוצה לגלות לי את מקום מחבואם של סיליקה ויהודה עד שאוציאך מן הבור.

אבל, פלוֹרוּס לא אבה לשמוע לרברי קריוס.

– לא אוציא את הרוצח הזה מתחת ידי, – קרא – צר לי, כי לא צלבנוהו הבוקר.

– יצלב מחר, יחד עם חבריו – קרא קריוס.

– מחר? – תמה פלורוס.

– כן. לפנות ערב נצא מפה ובבוקר יסתיים הכל. שמעון הבטיחני, כי טרם יאיר השחר יפלו יהודה וסיליקה בידי.

פלורוס חשב מעט ואמר:

– לא אתנך ללכת עם שמעון לבדך, עוד מספר קצינים ואנשי צבא ילווּך.

– הלא יחשדני שמעון, כי לא לחפשי הוצאתיו? – שאל קריוס.

– אמור לו, כי רק למען תפושׂ את יהודה שלחתי את האנשים.

קריוס שׂמח בלבו, כי עלה הדבר בידו. הוא שב אל שמעון ואחרי כן יצא לטייל ברחובות קיסריה. בבואו לקצה העיר, ראה שתי נשים, לבושות עוני ועטופות פנים, יושבות על אבנים בצדי הדרך. קריוס עבר על פניהן לאטו ובלכתו אמר:

– הלילה תארבו לי על אם הדרך לכפר סבא.

– מי ילך אתכם? – שאלה אשה אחת, והקול – קול מנחם.

– כעשׂרה חילים. – ענה קריוס.

– על חוף הירקון תבחרו לכם מקום לנוח – צוה מנחם.

קריוס שב העירה והנשים קמו מעל מקומותיהן ותלכנה לאטן, כי עוברי דרך רבים היו במקום. הן שׂרכו את דרכן ונעלמו.

לפנות ערב, לעת שקיעת החמה, יצאה קבוצת חילים מחצר בירתו של המשגיח הרוֹמי בקיסריה. כולם היו מזוינים וביניהם גם שמעון, לבוש בגדי איש צבא רוֹמי. הדבר נעשׂה לפי עצתו של קריוס, לבל יכירוהו תושבי העיר ולא יעלה על דעתם, מי האיש ההולך יחד עם הרוֹמיים.

הם יצאו מן העיר. הקצין הלך בראש. קריוס צעד אחריו עם שמעון ודיבר אתו חרש. מפעם לפעם הוא הורה לקצין את הדרך. הלילה בא והחילים עשׂו את דרכם הלאה. מרחוק נראו לעתים צללי אנשים בודדים וקריוס ידע מי המה. אבל, הקצין ואנשי הצבא לא שׂמו את לבם לעוברי אורח אלה.

הם עברו על יד כפר סבא ואחרי חצות הלילה הגיעו אל נחל ירקון והלכו לארכו המתפּתל דרומה־מזרחה. לא רחוק מבני ברק, במקום סלעי ושמם, על חוף הנחל, ישב קריוס לנוח מעמל הדרך.

קריוס והקצין ישבו על יד שמעון ויתר החילים הקיפום מסביב. לבם היה טוב עליהם ושלו מפחד. קריוס סיפר להם על יהודה, שהרג שלשה רוֹמיים בהרי יהודה, כיצד נפל בידו וכיצד נמלט, עד שתפשׂו שנית, ושוב נמלט מידו. חבריו הקשיבו לדבריו בחפץ לב והקצין העיר:

– אך עתה נתפשׂהו בפעם השלישית ואס שוב ימלט – ימלט שאולה.

צחוק פרץ מפי החילים. אולם, פתאום נהפך הצחוק לחרדה, כי התחלחלו.

חבורת אנשים שלופי חרבות וסכינים הקיפום מכל צד. בחשכת הלילה לא נראו פניהם, רק חרבותיהם הבהיקו וקול האחד הרעים:

– אל תנועו ממקומכם, פן תמותו!

פתאום התנפל שמעון על הקצין הנבהל, תפשׂו בצוָארו וקרא:

– הם לא ינועו! איסרום!

ועד ששבה רוחם של הנבהלים אליהם, כבר שכבו כולם אסורים בחבלים ונשקם הוסר מעליהם.

– שכבו במנוחה! אל תפצו פה ואל תרימו קול – נשמע קול מפקד – רק את קריוס המרגל הנוֹכל נקח אתנו! וכבר הכינותי לו עץ אחד בדרך שומרונה לתלותו עליו.

בדברים אלה הערים מנחם על החילים הרוֹמיים, לבל יוָדע להם על מעשׂהו של קריוס, ויחשבו באמת, כי הולך הוא למות בידי שׂונאיו. שמעון ומנחם אחזו בקריוס, התירו את רגליו מן החבלים, שבהם נאסר בשעת ההתנפלות והוליכוהו עם אנשיהם.

שני שומרים נשארו לשמור על הרוֹמיים האסורים, ששכבו כמתים ולא העיזו לפצות פה. בהעלם הד הצעדים המתרחקים, הלכו להם גם השומרים ונעלמו בחשכה.

למחרת בבוקר המתה קיסריה לשמע הבשׂוֹרה. פלוֹרוּס רגז, קלל את קריוס וקצף על שׂר הגדוד שתמך בעצתו. הוא שלח צבא רב לשומרון לחסום את כל הדרכים ולמצוא את עקבות המתנפלים.

בו ביום, אחרי הצהרים, הגיעו שלשה אנשים אל עמק כפר צורים. בראותם מרחוק את בית יועזר, אמר האחד:

– שם שוכב ידעיה. נכּנס נא אליו ראשונה לבקרו.

קריוס הוליך את שמעון ואת מנחם אל בית יועזר ופתח את הדלת. על יד מיטת ידעיה ישבה סיליקה, שנבהלה פתאום ופניה חורו בראותה את הבאים.

– קריוס! – קראה ורצה אליו כשכולה רועדת.

– קריוס! שמעון! – צווח ידעיה בכל פה כאילו נפל עליו הבית פתאום – קריוס! קריוס! בוא אלי!

קריוס נגש אליו ואחזהו בשתי ידיו, נשק לו, לחצו אל לבו ולא הרפה ממנו.

עד מהרה הופיעו יהודה, יחזקאל, אילה ואמה, וכל הבית מלא צהלת שׂמחה.

___________

אחרי ימים מספר עזבו מנחם ושמעון את כפר צורים והלכו אל ערי אדום אשר על חוף ים־המלח. גם קריוס הלך אתם לעזור להם בעבודתם. רבה וקשה היתה העבודה. מנחם היה מכין את המרד ברוֹמיים. בכל עיר וכפר התלקטו סביבו צעירים גבורים ואנשים מרי נפש. רובם היו אכרים ורועים, אשר אדמתם נלקחה מהם על ידי נושים. המסים הגדולים אכלו את עמלם ושלטון הכהונה הגדולה מצץ את פרי עבודתם. לא נשאר להם כל, מלבד הרעב שהציק להם וחרפת העבדוּת. נספחו אליהם גם הרבה פועלים ושׂכירי יום בטלים, שנתאספו במקומות שונים ביהודה, באדום ובעבר הירדן, כדי לבקש עבודה או ללסטם את עוברי הדרך.

מנחם סדר אותם פלוגות פלוגות. על כל פלוגה מינה ראש, שילמד את חבריו תכסיסי מלחמה ולמשמעתו יסורו. לעזרת מנחם באו גם גבורים יהודים מצבא מדינות אחרות, ממצרים, מערב ומבבל. גם מצבא אגריפס נמלטו פקידי צבא יהודים וגם רומיים, שהתמכרו לעבודת המרד.

שמעון קיבל על עצמו את הכנת הנשק ואת כלכלת גדודי הקנאים. את קריוס הפקיד על בתי המלאכה לחרבות, לרמחים, לכידונים, למגינים, לקשתות, לחצים ולשאר מכשירי מלחמה. נפּחים. נגרים ונשקים עבדו יומם ולילה. קריוס פקח על העבודה, אסף את כלי הזין וחילקם בין חניכי הקנאים, גם נתן מהם לבתי הנשק, שהוכנו במערות. שמעון ואנשיו אספו בר ומיני מזון שונים. הרבה אכרים אמידים התנדבו איש כמתנת ידו. ואף העשירים, שהשלימו עם שלטון הרוֹמיים ולא חפצו לתת ברצון, נתנו בעל כרחם. כי שמעון התנפל עליהם ושלל את רכושם בחזקה, גם את עבדיהם העברים שיחרר וסיפחם אל גדודי המורדים.

כל הדברים האלה נעשׂו בסתר. יושבי הערים והכפרים ראו והחרישו. רובם היו עם המתקוממים. לכן חששו העשירים העשוקים מצעוק חמס, פן יבולע להם עוד יותר.

במבצר מצדה, על גדתו הדרומית־מערבית של ים המלח, שכן חיל מצב של הרוֹמיים, אך גם הוא לא ידע מה שנרקם סביבותיו. וכן במבצריהם האחרים לא ידעו הרומיים, כי קצם הולך וקרב, כי עוד מעט ולא תשאר מהם נפש חיה בכל חבל הנגב. ההרים והעמקים מסביב שמרו את סודו הגדול של מנחם הגלילי, הקנאי הותיק, נצר למשפחת הקנאים הראשונה, אשר קמה עוד בימי הורדוס האכזר ולא חדלה משפוך את דמה על חרות יהודה. בהרים נשמעה געית הצאן כתמול שלשום. בעמקים חרשו האכרים, עבדו בגנים ובכרמים, וקולות שירתם הדהדו למרחוק. בשׂוֹרת כליון היתה בצלצול השירים הללו, אבל הרוֹמיים לא הרגישו בה. וכן לא הרגישו כי רק ילדים רועים עתה את הצאן. רק נשים ונערות עובדות בשׂדה ובגן, כי הגברים הלכו למקומות מסתרים, למען אמן את ידיהם בקרב. הם התגאו בנשר הרומי. והיו בטוחים בחרבם, אף סמכו על שפלות רוחם של תושבי הארץ, הנותנים את גוָם למכּים ואת כבשׂתם האחרונה לעלוקה הרוֹמית ולכהנים הרודים בהם. היפחדו מפני האנשים האלה, היודעים רק לבכות ולצעוק חמס?

אך מנחם ואנשיו לא שקטו ולא נחו. ידוע ידע מנחם, כי עם בואו של פלוֹרוּס יתם כוח הסבל, כי צורר יהודה זה, איש חמס ומרמה, יגדיש את סאַת השוד והרצח. כי הולך וקרב היום בו תפרוץ אש המרד. ואז לא יעצרו בעדה כל יקירי ירושלים ונכבדיה, הדואגים לנפשם ולרכושם והדורשים אך שלום. גם אגריפס בהוד כבוד מלכותו לא יוכל לכבותה. בקוצר רוח חיכה מנחם ליום זה והתכונן לקראתו בכל עוז אהבתו לחופש, בכל כוח שׂנאתו לרוֹמי.

יהודה נשאר בכפר צורים ולא עזב את אביו החולה. מצב בריאותו של יהושע הלך הלוך וטוב, כי שקט היה משכנו וכי שמרו עליו באהבה רבה. אולם, מנוחת נפשו לא שבה אליו וחזונו הרע על יהודה וירושלים הוסיף לבעתו. גם בטיילו עם יהודה בעמק עשרת התמרים, לא חדל מקרוא את קריאתו המחרידה. לא פעל עליו גם הנביא, שבא מפעם לפעם לבקרו ולדבר על לבו. יהושע הביט אליו ולא הכירו, כשם שלא הכיר את יהודה בנו.

אולם, יהודה לא התעצב. הוא השתעשע בתקוה, כי פה ישוב אביו לאיתנו. גם הנביא וגם יועזר הזקן נחמוהו בתקוָתם זו. ואמנם, שלוַת העמק ודממת הסלעים מסביב השפיעו במשך הימים על נפשו של יהושע. הוא המעיט לחזור על קריאתו וטייל בדומיה בחברת יהודה, או עם אילה ועם סיליקה.

לפעמים ישב שעות רבות על יד הברכה והביט אל בבוּאָתו שבמים, הקפואה בקדרות יגון כמוהו. ובהתפרץ הקריאה מגרונו, ענה לו הד ההרים, והשיב את דבריו אל אזניו. אז הרים יהושע את עיניו לראות, מי הקורא אליו בקולו? ואחרי כן הקשיב בדומיה, כתוהה ומחכה לשוב הקולות אל אזניו. כך התחזקה רוחו מיום ליום. ולרגעים אף החל להכיר את יהודה ואת הנביא, גם דיבר אתם דברים אחדים, עד שוב אליו הרוח הרעה לבעתו.

שמעון וקריוס בקרו את כפר צורים לעתים קרובות. גם במקומות אלה רבה היתה פעולתם – בכל גליל חברון ובסביבות באר־שבע. מפעם לפעם היה יהודה מצטרף אליהם ועוזב את אביו ליום או ליומים. גם ידעיה, שקם מעל משכבו אף שצלע מעט על רגלו, היה נספח אליהם, שׂמח ומאושר, ופניו צהלו לקראת המרד ברוֹמיים.

והיום שקיוָה לו מנחם הלך והתקרב. מירושלים ומקיסריה באו שמועות מחרידות על שלטונו של פלוֹרוּס ועל מעשׂי החמס, שעשׂה. פלוֹרוּס לא הלך בדרכי המשגיחים שקדמוהו, לחלק שלל עם שודדים ולרדוף אחרי הקנאים להשמידם. הוא בחר למלא את אוצרותיו זהב על ידי שגזל ורצח לאור השמש. הוא סכסך את היוָנים, יושבי קיסריה ביהודים. ופעם אחרת עורר מדנים בין היהודים לשומרונים ושׂמח בלבו למראה הדם והמבוכה. כשבאו אליו שליחי היהודים להתחנן ולבקש, כי יענוש את הרשעים, קיבל מהם מתנות כסף וזהב אך הוסיף לשסות בהם את הגויים. דומה היה כאילו ביקש בכוונה תחילה להיות המשגיח האחרון ביהודה, לבל יבוא במקומו אחר, לרכוש לו אוצרות, כמו שעשׂו המשגיחים קודמיו. הוא שאף לשלול את כל הכסף, שנמצא אצל עשירי ירושלים ובאוצרות בית המקדש, ואחרי כן להחריב את הארץ ולהשמיד את העם שׂנוא נפשו. הוא לא ירא מפני תלונות היהודים, ששגרו שליחיו אל הנציב קסטיוס גלוס. גם צחק למלאכות, שהלכה להתאונן עליו באזני נירון קיסר. כי ידע שהקיסר לא יטה לה אוזן ולא יסירהו ממשׂרתו.

מנחם ידע זאת, שמע, החריש וחיכה. והנה עוד שמועה מחרידה מירושלים: פלוֹרוּס תבע שבע עשׂרה ככרי זהב מאוצר המקדש בשביל הקיסר. ההתמרמרות על חמס זה גדלה עד מאד. בירושלים, היו קנאים מהלכים ברחובות העיר וקופסאות בידיהם וקוראים: “תנו צדקה לפלוֹרוּס העני”. שמע על כך פלוֹרוּס, ומיהר בחמתו ירושלימה, ואִתו חיל רב, גם רוכבים גם רגלים. לא הועילה הכנעת העם, שיצא לקראתו לקבל את פניו. חיל הרוכבים השׂתער על ההמון, ורבים נרמסו ברגלי הסוסים. לא הועילו גם דברי הכהן הגדול וראשי העיר, כי אין למצוא את החוטאים המעטים, וכי רוב העם שלם עם רוֹמי ונכנע לממשלתה.

פלורוס ציוה את חיליו לבוז את כל השוק העליון ולהרוג כל מי שיפגשו בדרכם בלי חמלה. והחילים מילאו את פקודתו בתאות רצח. כארבעת אלפים איש ואשה נהרגו ונרמסו ביום זה. בתים רבים נחרבו ועוד נתפשׂו אזרחים נכבדים והובאו לפני פלורוס, שציוה להלקותם ואחרי כן לצלבם.

ככה התנקם פלורוס על כבודו שחולל. הוא צחק לתחנוני נכבדי העם, ולא שׂם לב לאלפי החללים שהתגוללו בחוצות. הוא צחק גם לביריניקה היפה, אחותו של המלך אגריפס השני, בת המלך אגריפס

הראשון, שעמדה יחפה לפניו והתחננה על עמה. כמעט שנהרגה גם היא בידי החילים, לולא מהרה לברוח ולהחבא בארמון אבותיה.

מנחם שמע זאת, חרק שנים והחריש. מארץ אדום היטה את אזנו להקשיב לבשׂוֹרות מעיר הבירה על החמס והרצח ועל חלול כבוד העם וקדשו. הוא הקשיב ושמע ולבו נשבר בקרבו. ועוד ראשי ירושלים משקיטים את העם, המתבוסס בדמו ומתחננים לפניו: – אל תרגיזו את פלוֹרוּס!

ועוד שמועה נוראה באה מירושלים. פלורוס ציוה את ראשי היהודים, כי תושבי ירושלים יצאו לקבל את פני הצבא הרוֹמי הבא מקיסריה. הכהנים יצאו בבגדי הכהונה, הלויים – בכלי הזמר והכהנים הגדולים לבשו בגדים קרועים ואפר על ראשם. וכן התחננו לפני העם, לבל ישמור בלבו שנאה לפלורוס הרוצח, כי אם יצא לקבל את פני צבאו בכבוד, וברגשי הכנעה. גם הפעם שמע העם לקול ראשי ירושלים. המונים לבשו בגדי חג ויצאו לקראת הצבא וברכות בפיהם. אולם חיל רוֹמי קיבל את פניהם במקלות ובמכות. רבים נהרגו באותו יום ורבים נדרסו במבוכה. החילים הוסיפו להכות ולדחוק את ההמונים אל העיר החדשה, הרחק מן העיר הישנה, אשר שם נמצא היכל המקדש. פלורוס חפץ לכבוש את המקדש ולשלול את אוצרותיו. אולם פתאום הבין העם הנרדף את מחשבתו. הוא שב והתנפל על ראשי השודדים, שהופתעו והוכו ונסוגו אחור. אז התחזקו המוני היהודים, רדפו אחרי אויביהם וגרשום מן העיר.

גם על כך שמע מנחם ושאף מעט רוח. הוא הוסיף להטות את אזנו אל קולה של ירושלים.

הוא הקשיב.

אגריפס המלך וביריניקה אחותו עמדו לפני העם בלשכת הגזית שבמקדש וגעו בבכי. אגריפס סיפר לעם על פרשת גבורתם של הרוֹמיים, כובשי העולם, וקרא:

– על מי אתם בוטחים? הן גם עמים חכמים מכם ועשירים מכם וגבורים מכם, כולם עובדים את רוֹמי! ואם תאמרו, כי סומכים אתם על ד'? הלא תראו, כי רק להם נתן כוח וגבורה, למשול על העולם כולו! ואם תאמרו להקשות את לבכם ולהלחם ברוֹמיים, הלא בזה תפרו את דתכם, תחללו את השבת וכל קודש, אשר בשמם אתם נלחמים!‏ אתם, המעט, תאבדו בידי הרבים והחזקים ועוד תביאו כליון על כל היהודים המפוזרים בארצות שלטונה של רוֹמי. שׂימו זאת אל לבכם! – כך גמר אגריפס את דבריו – מעיד אני בכם את כל הקדוש לכם, את מלאכי אלהים הקדושים ואת ארץ מולדתנו, כי לא הנחתי דבר, מכל מה שיכול להושיעכם, ואתם החליטו! אם טוב לכם לשמור על השלום, יחד אתי, או טוב כי ימשול בכם הכעס, להוותכם ולרעת כולכם, בלעדי?

העם שמע לאגריפס וענה, כי רק בפלורוס הוא נלחם, ואין רצונו להתקומם נגד הרוֹמיים.

ובאדום הקשיב מנחם לקול תשובת העם ופניו התעותו מעוצר מרי ויגון.

– רב לך אגריפס, השפל בעבדים! – הרים את ידו בחירוק שנים – אנוכי מאדום אענך על חלקת לשונך, לשון העבדוּת ומורך הלב.

והוא קרא לאנשיו ופקד:

– הגיע היום! הסתערו על מבצרי הרוֹמיים! ירושלים ענתה באנקות חללים ובשפלות עבדים, אדום תענה ברעש ובסערת מלחמה! הבה נלך בשם כל הקדוש לנו! חזקו ואמצו!

_______________

שׂמחה ושׂשׂון היו במחנה הקנאים. נפל המבצר החזק, מצדה, וכל חיל הרוֹמיים אשר בו נהרגו או נשבו. נכבש גם מבצר כפֶר, אשר בנה הוֹרדוֹס על יד יריחו. נכבשו גם מבצרים אחרים. בכל נגב יהודה, באדום ובעבר הירדן דרומה לא נשאר אף איש רוֹמי אחד.

וקנאי ירושלים ענו לקנאי אדום. גם שם הרימו את נס המרד. הראשון היה אליעזר בן חנניה סגן הכהנים, אשר ציוה לחדול מלהקריב את הקרבן לשלום קיסר רוֹמי, אביו, חנניה. שהיה לפנים כהן גדול, התנגד לאליעזר ואתו גם רבים ממיוחסי הכהונה. באולם הפנימי של בית המקדש, על יד שער הנחושת, נתכנסה אספת עם גדולה. לשם הביאו גם את זקני הכהונה, שהעידו, כי משנים קדמוניות מקבלים היהודים קרבנות מידי הגויים ומקריבים אותם מפני דרכי השלום. הם הראו כי אסון גדול יפגע בארץ ובבית המקדש, אם יחדלו מהקריב את קרבן הקיסר נירון. הא יראה בזה מרד גלוי נגדו וישלח את צבאותיו להשחית את הארץ. אולם דבריהם לא הועילו. כמעט כל הכהנים העובדים בבית המקדש שמעו לקולו של אליעזר. וזכריה בן אבקילוּס, אחד הכהנים העובדים אצל המזבח, לא נתן להקריב את קרבן הקיסר.

המרד הגדול התחיל. אליעזר עמד בראש הקנאים וכבש מידי רודפי השלום את כל העיר התחתונה ואת בית המקדש. מתנגדיו התבצרו בעיר העליונה ושלחו מלאכים אל פלורוס ואל אגריפס, כי יבואו עם צבאותיהם להכניע את הקנאים המורדים.

מלחמת אחים קשה התלקחה בחוצות ירושלים. המוני העם, ששאפו לשבור את עולה של רוֹמי נלחמו נגד מיוחסי הכהונה, העשירים וגדולי התורה המתונים, שבחרו בשלום. ימים אחדים ארכה המלחמה, עד שעלה בידי הקנאים לגרש את רודפי השלום מן העיר העליונה. הם החריבו ושׂרפו הרבה בתי עשירים, ובתוכם גם את ארמון חנניה, שהתקומם נגד אליעזר בנו ואנשיו.

מנחם שמע על הנעשׂה בירושלים ושׂמח בלבו. הוא מיהר לאסוף גדוד גדול והלך לעזרת אליעזר, להלחם יחד עמו בצבאות אגריפס ופלורוס, שהתבצרו בעיר העליונה, בארמון הוֹרדוֹס ובמגדליו.

בכל מקום שבא מנחם, קידם אותו העם המשוחרר בתרועות שׂשׂון, חילק לו כבוד מלכים ונהר אחריו. הוא הפקיד שומרים ושוטרים בכל ערי הנגב, השאיר מאנשיו במבצרים, לשמור על הסדר, ואמנם, העם סר למשמעתו.

לפני צאת מנחם בראש גדודו ירושלימה, סר גם אל כפר צורים לקחת חבל בחג חתונתם של יהודה וקריוס עם אילה וסיליקה, בחירותיהם.

יהודה וקריוס היו מן הראשונים, שהשׂתערו על מצדה וכבשוה. וכן היו הראשונים, שמנחם לחץ את ידיהם, נשק להם וחילק להם כבוד גבורים. ובהתכוננו ללכת ירושלימה אמר להם:

– שׂאו לכם את נשיכם, אשר בהן בחרתם, כי לא תלכו אתי עתה. פה תשארו לזמן מה. עוד רבה העבודה לפניכם – לרכוש אנשים פה בערי הנגב, להכינם וללמדם את תכסיסי המלחמה. אבל בעת אקרא, חושו אלי עם כוחות חדשים ועצומים. אתם התחלתם לשבור את זרועה של רוֹמי ואתם תוסיפו לשבור אותה אתנו יחד, עד שנבער את עובדי האלילים מארצנו הקדושה.

 

כז    🔗

בעמק עשׂרת התמרים רבתה התנועה וצהלת השׂמחה. ידי תושבי כפר צורים, הגדולים עם הקטנים, מלאו עבודה לפאר את העמק לכבוד חתונות הגבורים. על מרחבי ההרים מסביב התפזרו רועות המקום, הבנות הצעירות, שחורות העינים, ללקט פרחים ועשׂבים שונים. נחמדות היו לעין בהלבין שׂמלותיהן במרחק, בטפסן על ההרים בזריזות של עזים. קול שירתן השתפך בקסם נעימות, כאילו ענו להן גם ההרים בצהלת שׂמחה. רועים צעירים עלו על התמרים לקחת מענפיהם. מכל תמר לקחו, מן התחתון עד העליון, לקשט בענפים ובפרחים את שתי החופות שהועמדו בעמק. יהודה בחר להעמיד את חופתו על יד הברכה, במקום שישב עם חנניה סבו וראה לראשונה את אילה. וקריוס העמיד את חופתו על יד צלע ההר, במקום שנפל בארבו ליהודה.

הנביא ויהושע ויועזר, ועוד רבים מתושבי המקום, היו טרודים בהכנת שולחנות וספסלים רבים, עשויים קרשים ומחוזקים היטב על גושי אבן. יהושע כבר שב לאיתנו, ופניו נהרו מגיל. מפלת הרוֹמיים במצדה נתנה תקוָה בלבו והגדילה את שׂמחתו ביום כלולת בנו.

שׂמחת משתה החתונות התחילה. כל העמק צהל מסביב מקול שירי מזמורים ונגינת מנגנים. על השולחנות עמדו כדי יין, קערות מלאות בשר ופרות. ואל השולחנות ישבו הנביא ויהושע ואתם יחד זקני הכפרים הקרובים. הנביא פתח מפעם לפעם בשיר תפלה ואחריו הרעימו בחרדת קודש כל המסובים. לתפלות אלה ענו שירי מלחמה של הקנאים הצעירים שישבו אל שולחנות אחרים, ושירי המרד של אנשי מנחם הגלילי. כל הקולות האלה, עם צלילי המנגינות, התלכדו עם ההרים, שענו לעומתם והיו לשירה נשׂגבה אחת, שירת העם והארץ הקוראה:

– פִּרקו עול זרים! אל תיראו מפני מות!

אחרי כן יצאו במחולות. רועי יהודה רקדו איש לקראת רעהו, כשידיהם מושטות לפניהם. הנה נגעו ידיהם בכתפי חבריהם, אשר קפצו לעומתם ושוב נרתעו בקפיצות גבוהות לאחוריהם. כרעו לארץ והתרוממו, התקרבו זה אל זה ושוב התרחקו. הרועות עמדו במעגל, הכו בתופים, וצהלו בקולות זמרה לקראת המרקדים, לעורר את רוחם ולחזק את רגליהם במחול.

אנשי מנחם הגלילי הראו מחולות מלחמה שונים: בסכינים שבידיהם רדפו איש אחרי רעהו והצטינו בזריזות קפיצותיהם, בהתנפל האחד על השני או בהתחמקו מתחת ידו. גם הנביא ואנשיו באו בסבך המחול והרבו לרקוד בקולות שיר לפני החתנים והכלות.

לעת הערב הודלקו אבוקות רבות וגם הוצתו מדורות אש אחדות. ילדים קטנים זרקו עצים וחרולים אל המדורות או יצקו לתוכן שמן. להבות האש עלו השמימה וכל עמק עשרת התמרים טבל באור ובשיר ובעליזות המחולות.

למחרת בבוקר נפרדו מנחם ואנשיו, ללכת אל גדודם המחכה להם, ולמהר ירושלימה. במצוַת מנחם נשאר גם שמעון עם יהודה וקריוס, ולא הלך עם הגדוד. רבה היתה העבודה אשר הוטלה על שכמו, לרכוש אנשים מבין האדומים, להכין מהם גדוד חדש, ללמדו מלחמה וגם לפקח על הסדר בכל מושבות הנגב.

רק את ידעיה לקח מנחם אתו, כי בכה והתחנן לפניו:

– רוצח הייתי ואיש בליעל! – אמר בהתחננו – תנני ללכת להלחם בשׂונאינו ולכפר בדמי על הרעה שעשׂיתי.

מנחם צחק לו ולתחנוניו.

– כבר נלחמת במצדה! המרד אך זה עתה התחיל. עוד לא התלקחה המלחמה בכל עוזה. עוד לא אסף קסטיוס גלוס את כל חילו הרב לבוא לעזרת צבא אגריפס ופלורוס ולשפוט את הארץ. חיל עצום ורב דרוש לנו להפגש פנים עם צבאותיו של גלוס. לבי בוטח בשמעון, ביהודה ובקריוס. כי יעשׂו את כל מה שהוטל עליהם, ויחושו כשנקרא להם מירושלים. השאר נא גם אתה, ידעיה, והיה להם לעזר בעבודתם.

– לא אוכל להשאר! – הוסיף ידעיה להתחנן – האעמוד מרחוק בהשמע קול מלחמה ברוֹמיים? לא אוכל! עוד אמוּת בצמאי לנקם.

אז בקשו בעדו גם שמעון ויהודה, עד שנאות מנחם לבקשתם. ידעיה קפץ מגיל ונפל על צוארי חבריו.

– שׂמחו רעים יקרים בנשיכם, אשר בחרתם לכם, ואנוכי אשׂמח בדרכי למלחמה ברוֹמיים, וגם את שׂמחתכם אשׂא בלבי. עוד נתראה יחדו בקרב וידינו בעורף אויבינו. עוד נזכה לשׂמוח יחדו בירושלים החפשית, הטהורה מכל טומאת אלילים ונקיה מעובדיהם האכזרים.

רק שלשה ימים עברו מאז נפרדו מנחם ואנשיו וכבר הגיעו אל עמק עשׂרת התמרים שמועות משׂמחות. צבאות אגריפס ופלורוס הוכו מכה רבה. מנחם לכד את ארמון הוֹרדוֹס בעיר העליונה. שׂרידי הצבא הרוֹמי התבצרו במגדלים אחדים, אולם גם הם יפלו היום או מחר בידי הקנאים הצרים עליהם. עוד מעט לא יישאר אף רוֹמי אחד בכל ירושלים ובסביבותיה.

שׂמחת התקוָה של הגאולה הקרובה אחזה את כל יושבי הנגב. מכל עבר נהרו אל שמעון בני יהודה ואדום, צעירים וגם זקנים, שלא תש כוחם, ובקשוהו לספח אותם אל גדודיו. גם את לב סיליקה עודדה התקוָה למראה רוח גבורתם של היהודים ואמונתם בישועת ד' הקרובה. ובבוא השמועה על מפלת הרוֹמיים בירושלים, חיבקה את אילה ואמרה לה בדמעות גיל:

– אחותי יקירתי! רק עתה אבינה לרוחך! רבה אהבתי לקריוס בחירי וליהודה בחירך. ובכל זאת, מה מאושרה אהיה ומה תגדל אהבת לבי אליהם ביום הפּרדם מאתי, לצאת למלחמה בעד גאולת הארץ והעם.

– במהרה יבוא היום הזה – ענתה אילה – גם לבי מצפה לו בחרדה ובשׂמחה.

יהודה וקריוס נגשו אליהן. ובהוָדע להם, מה דיברו נשיהן, צהלו פניהם מגיל אהבתם.

– ומה מאושרים נהיה – אמר יהודה – בדעתנו, כי לא תבכינה לנו ולא תצטערנה בלכתנו לקרב! הלא כוחותיגו יִרבו פי שבעה במלחמה! כאריות נלחם!

–־ אנחנו לא נבכה! – אמרה אילה. – שם על ראשי הצורים, למעלה, נשב כל הימים ועינינו לשמים, עד שישמע קול מבשׂר ואומר: נגאלה הארץ! עד שנשוב לראות את פניכם – אם רק יזכּנו האֵל ולא יעזבכם.

עיני יהודה וקריוס מלאו דמעות. הם חבקו את נשיהם ולחצון אל לבם בכל עוז אשרם הגדול ותקוָתם העזה, כי ילחמו, ינצחו וישׂמחו יחדו בתוך עם יהודה נגאל וחפשי.