פרק ראשון: הצייד והרב    🔗

בהיות אורן כבן ארבע שנים, היה מיגע את מוחו הרך בשאלה קשה: מי חזק יותר, אלוהים או הנשר? – וכל זה בגלל אברהם פלדמן הצייד, המכונה בקיצור בשם אֵייבִּי. אדון פלדמן (כך נקרא בפי אורן לפני שהעז לפנות אליו בשם המקוצר) דר בשכונת בית־ישראל, סמוך לבית שבו התגוררה משפחתו של אורן, ועורר הערצה ופליאה בלב כל נערי השכונה, ואף בלב של נערי הערבים שבשכונת שיך־ג’ארח הסמוכה. ליחס זה מצד בני־הנעורים זכה לאו דוקא בגלל קומתו הגבוהה (אורן סבור היה שאילו רצה היה מגיע בקפיצה אל ה“לוּקס” התלוי ברחובה של השכונה) אלא בגלל הרובה שנשא על שכמו כל שעה שיצא אל מחוץ לעיר לשם ציִד. כל יציאה כזו היתה כרוכה בהתקהלות של ילדים שנזדנבה אחריו בתהלוכה עד לקצה השכונה ואף הרחק מכן. אלא שהתקהלות זו שבשעת יציאה, היתה כאַיִן וכאפס לעומת התגודדות המעריצים שקידמה את פניו שעה ששב מן ההרים וצידו משתלשל מחגוֹרוֹ או ממלא את צקלונו. פעמים היו אלה עופות פרועי נוצה ומגואלים בדם. ופעמים היתה זו ארנבת. אולם מרהיב מכל אלה היה המראה שעה שגרר עמו מאחוריו את זנבו המלא והארוך של שועל אדמדם.

כיון שמר פלדמן ומר דננברג (אביו של אורן) שכנים היו – נהגו לשוחח זה עם זה שעה שנפגשו ברחוב או יצאו למרפסותיהם. והנה אירע הדבר שבשוב הצייד מאחד מסיורי הציִד שלו נתקל במר דננברג והראה לו פצע נשיכה שנוּשך, לדבריו, על־ידי תַּן. הצייד סיפר מה שסיפר תוך שחוק, אולם אביו של אורן התיחס לדבר בחומרה יתירה. אין ספק בעיניו – אמר – שעל הצייד לגשת מיד ל“מכון פסטֵר” ולקבל שם את זריקות החיסון נגד כלבת. תחילה ניסה הצייד לפטור את הענין כולו בדברים של מה־בכך. אולם משחזקו עליו דברי שכנו, הלך לאותו מכון ושם הודיעוֹ הרופא כי אילמלא בא למועד היה מסיים את חייו בעינויי מחלה נוראה, שכן תן המתנפל על אדם ונושכו הוא בתשעים ותשעה אחוזים תן שוטה.

מאותו מאורע ואילך חש הצייד רגש של הכרת תודה כלפי אביו של אורן וההיכרות שביניהם הפכה לידידות של ממש. מידידות זו נשׂכר, ביחוד, אורן הצעיר שמעתה ואילך הותר לו לבקר בדירת מר פלדמן ולראות את כל שׂפונות החמדה שבתוכה. ואכן היו בה בדירה המרוּוחת בת שלושת החדרים דברים שעינו של ילד לא תשׂבע לראותם: עשרות פגיונות וחרבות תלויים על הקירות, קשתות של עץ ושל מתכת שקומתן כקומת אדם מבוגר, אקדחים ורובים ישנים, ועל הכל – פוחלצים של עופות וחיות מוצבים בתוך תיבות־זכוכית ומשתלשלים ויורדים מן התקרה כשהם קשורים בחוט ונראים כמרחפים באויר. זולת הצייד, כלי־נשקו ופוחלציו – לא נמצא בדירה דבר, שכן, זאת לדעת – מר פלדמן רוָק היה, ומקצועו – פרט לציִד – עשיית פוחלצים. את הפוחלצים היה מתקין באמנות רבה כדי למכרם למוזיאונים ומוסדות־לימוד או לאנשים פרטיים שאהבו לקשט בם את ביתם. בין אלה היו כמה פקידים בריטים ששירתו בממשלת המנדט, ובהם אף חובבי ציִד שנלוו אל מר פלדמן במסעיו.

תחילה היה אורן מטפס במעלה המדרגות המוליכות אל דירתו של הצייד מתוך יראה קלה. אך לאחר שנהג בו הצייד הנערץ מנהג של חיבה יתירה ואף כיבדוֹ בממתקים – סרה אימת הגבר הגבוה מעליו ופינתה מקומה לרגשי כבוד ואֵמון שאין עמהם פחד. מסיירים היו שניהם בשלושת החדרים ומתעכבים אצל כלי־נשק ופוחלצים שמר פלדמן היה שׂח בענינם סיפור־מעשה. אותה שעה היה אורן כורה אזניו בהקשבה ובולע כל מלה ומלה היוצאת מפי הצייד, שכן אוהב סיפורים היה.

ביחוד היה אורן מתרגש כל פעם מחדש למראהו של פוחלץ ענק אחד המרחף במרומי החדר. היה זה נשר פרושׂ־כנפים שנראה כדואה באויר ועומד לנחות על הרצפה. כה ברור היה לאורן שעתיד הוא לנחות ביום מן הימים, עד שנתירא לעמוד מתחתיו ממש ולא הסתכל בו אלא מן הצד.

וזה היה המעשה שסיפר מר פלדמן בענינו של הנשר. תחילה – אמר – לא היה בדעתו להמיתו אלא לצודו חי, וארב לו מרחוק שעה שנכנס כל כולו אל בטנו השסועה של גמל מת שהיה מוטל במדבר סמוך לבאר־שבע. מיד לאחר שנעלם בבטן הגמל – מיהר אל הנבלה ופרש רשת על הפתח שבבטנה. אבל הרשת לא היתה, כמסתבר, חזקה למדי, והנשר המתלבט קרע אותה במקורו ובצפרניו לקרעים. ולא עוד אלא שהתנפל על האוחז בה. ואז לא נותר לו אלא לירות בנשר הנזעם באקדח שבידו.

חבל, חבל – סיים הצייד את סיפורו שכן הזמין אצלו הגנרל פלומר, הוא הנציב העליון הבריטי, נשר חי, ויכול היה להשתכר ממון הרבה.

אורן לא ידע בדיוק מה טיבו של נציב עליון ומר פלומר מיהו, אבל מן הסיפור הבין שנשר חי חזק מן האדם, וכי מקורו וצפרניו של אותו עוף עשויים לקרוע ולשסע – ממש כשם שנראו אף עתה, עקומים ומאוּימים במרומי התקרה. מבטיו נשלחו אליהם בפחד. מעתה ברור ומחוּור היה לו שהנשר הוא מן היצורים החזקים ביותר שבעולם, ולפי שמר פלדמן עצמו קרא לו בשם “מלך העופות”, הגיע לכלל דעה ששוה הוא בכוחו לאריה שהוא, כידוע, “מלך החיות”. אבל כאן זכר אורן שפעם, כששאל את אביו מיהו אלוהים, ענה לו אבא שאלוהים הוא מלך העולם השוכן בשמים. מוחו של אורן נתקשה, איפוא, להכריע בדבר מי מבין שלושת המלכים הוא החזק ביותר: מלך העופות, מלך החיות או מלך העולם. ביחוד הטרידתו ההשוָאה בין האלוהים והנשר שכן שניהם שוכנים בשמים, ובודאי מזדמן להם להיפגש זה עם זה ולערוך מלחמה. מי הוא המנצח במלחמה זו? – זאת היתה השאלה שעיניינה ביותר את אורן בן הארבע. לפלא היה בעיניו ששני האנשים המוסמכים ביותר לענות על שאלות קשות, אביו ומר פלדמן, לא התיחסו לשאלתו ברצינות הדרושה, ולא ענו לו אלא בחיוך סלחני. אחר־כך נסתבכו הדברים עוד יותר, שכן, משהחל אורן קונה לו הרגל להתבונן בתשומת־לב בשמים (צופה היה למרומים על מנת לגלות שם אלוהים או נשר) גילה את עבי החורף הכבדות והשחורות. אתן עבים דמו לפעמים לחיות גדולות ואימתניות. חיה כזאת היתה מתקרבת במהירות מן האופק אל המרפסת שממנה היה צופה – עד שנבעת ונכנס לבית כששאלה חדשה מנקרת במוחו: וכי אין העב הענקית הדוהרת במרום חזקה יותר מן האלוהים, הנשר והאריה כאחד? שרוי היה במבוכה גדולה עד שהשמיע את תהיותיו וספקותיו באזני איצ’לה בן השכנים, הגדול ממנו בשנה וחצי. איצ’לה ירא־שמים היה ושאלות מעין אלו לא הטרידוהו כלל.

“השתגעת?” הגיב מיד בלגלוג. “מי לא יודע שאלוהים חזק מכל החיות ומכל האנשים.”

“וגם מן העננים?”

“העננים לא חזקים בכלל,” פסק איצ’לה מיד. “העננים זה שום דבר. העננים זה עשן.”

“עשן?” תמה אורן. “ומנַין בא העשן לשמים?”

“העשן בא מן המאפיה של בֶּרמַן בשכונת מאה־שערים,” הסביר איצ’לה.

לאיצ’לה חייב אורן תודה גם עבור דבר אחר שלימדוֹ: קליית שבלי חיטה ואכילת גרגריהן הטעימים. שכונת בית־ישראל שבקצהַ גרו שניהם, גבלה בשדות שפלחים ערביים מבני הכפרים הסמוכים לעיר היו חורשים וזורעים בהם לפני החורף כדי לקצור את תבואתם בראשית הקיץ. נאה היה להסתכל בהם אז, סביב־סביב למלוא רוחב העין עטתה האדמה צבעי־זהב. ים של שבלים שרוח הערב היתה מסכסכת את ראשיהן זה בזה עד שהיו משמיעות קול רחש שהיה עובר מקצה הארץ ועד קצהָ. בקצה אחד השדות – סמוך לשכונה – ניתן היה לראות את איצ’לה ואורן מלקטים בחשאי מן השבלים המלאות וחוזרים לבית. שם, בחצרו הנרחבת של בית איצ’לה, היו מקוששים ניירות וזרדים ומתקינים מדורה קטנה שקראו לה כדרך שקראו לה חבריהם הילדים הערביים בשכונת שיך־ג’ארח: מַשעָלָה. על להבותיה הצנועות של המַשעָלָה היו חורכים את השבלים עד היות צבען חוּם מפוחם, ואחר – אוכלים את גרגריהן החמים.

לבד משדות־התבואה היו לאיצ’לה ולאורן עוד מקומות־חמד לענות בהם: אגם מי־הגשמים שנקוה סמוך לכביש המוליך אל הר־הצופים, וחורשת־הזיתים ליד מערת קברו של שמעון הצדיק. לעתות חורף היו הנחלים שזרמו מן הגבעות סביב מוליכים את מימיהם אל בקעה קטנה ממזרח לשכונה עד שנוצר אגם עמוק למדי שנראה בעיני הילדים הירושלמיים כים ממש, שכן רבים מהם לא ראו עדיין את הים הגדול שלחופה של תל־אביב. אגם זה היה, לעתים, משתייר עד לימות חג הפסח ולאחריהם, וילדי הערבים שעין ההורים לא היתה משגחת על כל צעד ושעל שלהם כשם שהשגיחה על ילדי היהודים, היו קופצים אל תוכו ערומים ומשתכשכים בו להנאתם. אורן היה מסתכל בהם בקנאה עזה, ופעם, כשהביע את משאלתו לעשות כמותם לפני איצ’לה, הוזהר באזהרה חמורה ביותר:

“השתגעת? הלא המים מלוכלכים וכל מי שירחץ בהם יחלה במחקה קשה.”

“ולמה זה יחלה?” שאל אורן לתומו.

“משום שהצפרדעים רוקקות אל תוכם את כל החיידקים.”

אורן לא ידע עדיין חיידקים מה הם, אבל סמך בענין זה על רעו הבכיר. אלא שענין החיידקים לא הפריע להם לשבת לשפתו של האגם וליהנות מן התכונה והמצהלות שמסביבו. המון דברים ומראות נתרחשו שם. רועים היו משקים את עדריהם, ובעלי סוסים היו מביאים את סוסיהם. נערים היו מתחרים בשחיה, אף ניתן היה לראות מחזה יקר־המציאות: נער שוחה וכלבוֹ שוחה בעקבותיו. אפס כי המראה הנפלא ביותר נגלה לעין הילדים שעה שאחד האנשים (אשר מיד זיהו אותו כאמינוֹף הסבל – מגיבורי שכונת־הבוכרים) הוריד לאגם רפסודה עשויה קורות וארגזים והשיט אותה במשוטים מחוף אל חוף, לקול תרועותיהם של כל הצופים סביב.

אחת לשנה נתרחשו דברים אף בחורשת־הזיתים שליד קבר שמעון הצדיק. היה זה בל"ג בעומר, יום שהמוני אדם, אנשים נשים וטף מכל רחבי ירושלים, היו מתקבצים אל תחת צלליהם של עצי־הזית ועושים לעצמם יום טוב של אכילה ושתיה תחת כיפת השמים. אורן ואיצ’לה לא נתנו דעתם ביותר לנרות שהיו מדליקים במערתו של הצדיק שמעון ולא לתפילות שהיו אומרים שם. עיקר ענינם נתון היה לנדנדות הגדולות שהקימו שם כדי לשעשע א הטף הנאסף בחורשה, ולממתקים ולמשקאות שהיו מוכרים שם מעל לעשרות דוכנים. היה זה יום של גופים מונפים כמטוטלות ונישאים בחדוה מרובה מלמעלה למטה וחוזר חלילה, ויום של גזוז וגלידה. ביחוד אהב אורן את המשקאות שהיו מנצנצים בצבעים מתוך צנצנות, וחיבה יתירה נודעה ממנו למשקה הצהוב הקרוי “בַּרָד” – והוא משרה של לימונים שפתותי־קרח היו פתוכים בתוכה, וטעמה – כטעם מימי נהרות גן־עדן.

אמנם מעולם לא טעם אורן מִמֵי אותם הנהרות, אבל איצ’לה הבטיחהו נאמנה כי טעם ה“בּרד” כטעמם. אף הביא לראיה את דברי אביו אשר סיפר לו רבות על יפי גן־העדן, הוא הגן אשר עלו אליו כל הצדיקים ושמעון הצדיק בתוכם.

“מיהו שמעון הצדיק?” שאל אורן בסקרנות.

“צדיק גדול!” ענה איצ’לה ולא יסף.

“ומה זה צדיק?” מילמל אורן במבוכת־מה, שכן נוכח בכל פעם מחדש עד כמה גדולה בערותו לעומת חכמתו של איצ’לה הגדול בשנים.

“צדיק הוא איש ההולך לבית־הכנסת בכל שבת.”

מכאן הסיק אורן שאביו שלו אינו נמנה עם הצדיקים, שכן לא ביקר בבית־הכנסת בשבתות. גילוי זה הכאיב ללבו עד שמצא נחמה ברעיון שהעלה מיד לפני חברו.

“ואדון פלדמן,” שאל, “הולך לבית־הכנסת בכל שבת?”

“לא.”

“אז הוא לא צדיק?”

“לא.”

“אבל הוא צייד!” הכריז אורן בשמחה. “וצייד יותר חזק מצדיק.”

זאת הפעם נבוך איצ’לה ולא ידע מה להשיב, שהרי אמת נכון הדבר שאדון פלדמן חזק מכל אנשי השכונה, ורק איולת תהא לערער על כך. ובכל־זאת לא יכול להשלים עם העובדה שילד קטן ממנו קיפחוֹ בדברים, ולאחר שהחריש קמעה והפך במחלוקת מכל צדדיה, הניח את ההשוָאה בין צדיק לבין צייד וטען טענה שנראתה לו ניצחַת, כיון שנסתייעה בדמות המכובדת ביותר בשכונה.

“הרב בלוי הולך לבית־הכנסת בכל שבת.”

כניסתו של הרב בלוי למערכה הכריעה את הכף לטובת איצ’לה, שכן אפילו אורן הקטן חש בכבוד המיוחד שרחשו הבריות לאותו אדם. פעם, בלכתו עם אמו לשוק מאה־שערים, ראה כיצד פינו האנשים הדחוקים דרך לאדם הדוּר־קומה ומאיר־פנים. אף אמו – כך נראה לו – כמו נתמלאה יראת־כבוד ועצרה רגע מהליכתה.

“זהו הרב בלוי,” ענתה לשאלתו.

אחר־כך הוסיפה וסיפרה לאורן שהבית אשר הם גרים בו שייך לרב בלוי. והנה, לא עברו שבועיִם מאז הויכוח עם איצ’לה (היה זה בדיוק בערב ראש־השנה) אירע לאורן מאורע מיוחד במינו אשר הביאהו לידי היכרות עם הרב בלוי הגדול בכבודו ובעצמו.

בערב ראש־השנה היה מנהגו של הרב לברך את דרי הבית שהיה בעליו בברכת שנה טובה. הוא לא עשה זאת על־יד איגרת ולא על־ידי שליח, אלא הלך הוא גופו מדירה לדירה ובירך בלחיצת־יד את הדרים בה. וכך הוה בערבו של חג שאנו מדברים בו. נשמעה דפיקה רפה בדלת, וכשקרא מר דננברג “יבוא!” – נכנס הרב כשברכת “שלום עליכם” יוצאת מפיו בחיוך. מיד נתרעש מר דננברג ממקומו.

“ישב כבוד הרב,” אמר במבוכת־מה כשהוא מזיז כסא.

“אל־נא,” ביקש הרב, “לא עת ישיבה היא… ערב חג הוא והכל טרודים… רק באתי לברככם בברכת שנה טובה.”

אחר־כך שאל את מר דננברג לשלום בני־ביתו ולמצב פרנסתו. אף העיף עינו על עריסת התינוקת שניצבה בירכּתי החדר ואמר:

“שמעתי שנתברכתם בבת זה החודש. מזל טוב!”

“כן,” אמר אביו של אורן, “ותודה רבה לכבודו על בקבוק היין ששלח.”

אחר שלח הרב כפו והניחה על ראשו של אורן.

“אף לך הבאתי מתנה,” אמר והוציא מכיסו כיפה קטנה רקומה חוטי זהב וכסף, ובעוד מרטיט ראשו של אורן תחת ידו של הרב, כבר חש את מגע הכיפה הקטנה על שערותיו.

“מקומה של זו – כאן הוא!” שׂח הרב וחייך, אלא שדבריו מכוּונים היו לא לאורן אלא לאביו שנתאדם וניענע ראשו להסכמה, אף־על־פי שחשב לו מה שחשב.

ושוב בירך הרב את הנמצאים בשנה טובה ונסתלק לדרכו.

אין לשער את הגאוה שנתעורר בלבו של אורן בגינה של אותה כיפה. מזה ימים רבים חש באותו הבדל קטן שמבדיל בינו לבין רוב ילדי שכונת בית־ישראל. הללו חבשו לראשם כיפות בעל עת, ואילו הוא חבש לראשו כובע רגיל, וגם זאת – רק בימות־החורף או בימי־חמה לוהטים ביותר. בשאר ימות־השנה התהלך לו בעולם גלוי־ראש ופרוע־שׂער כשעיני חבריו הקטנים מסתכלות בו בתמיהה. לא פעם שמע מאחוריו קריאות קנטור כגון: “כובע! כובע!” או אפילו אותה קריאה שחש בעלבון שבצלצולה לפני שעמד כהלכה על משמעותה: “גוי!”

לא פעם שמע מפי איצ’לה מלות תוכחה באותו ענין. איצ’לה טען שכל היהודים חייבים לחבוש כיפה לראשם, ואילו אביו ששאלהו אם אמנם נכון הדבר, ענה שישנם יהודים החובשים כיפה וישנם שאינם חובשים, ואף־על־פי־כן – יהודים הם ואנשים טובים הם, כמו האדון פלדמן, למשל.

עכשיו, משניתנה אף לו כיפה, לא סרה מעל ראשו בכל שעות היום, ואף בלילה, בשכבו על יצועו, היתה עמו. דומה היה שקסם מיוחד נשזר באותה כיפה יחד עם חוטי הזהב והכסף ולבין קבר רחל והעץ הרקומים עליה. משעה שיצא עמה לרחוב – היו השכנים מסתכלים בו בעין יפה ומחייכים בשביעות־רצון. אף אותם ילדים שקינטרוהו לפנים הניחו לו עתה ולא עוד ליווהו בקריאות בוז. ועוד מעלה יתירה נתיחדה לאותה כיפה. די היה בכך שיספר כי מידי הרב בלוי ניתנה לו, כדי לעורר את הערצתם ואת קנאתם של שומעיו.

אילמלא נגזר על אורן לעקור מבית־ישראל לשכונה אחרת – ייתכן שהיה מסגל לעצמו את שאר מנהגי חבריו, לובש טלית קטן והולך לבית־הכנסת. אבל באחד מחדשי “מוחרם” – הוא החודש שהועידוהו בני ירושלים לעקור מדירה לדירה – יצאה משפחתו של אורן לגור בשכונת “יגיע־כפיִם” – אל דירה מרוּוחת יותר ואל מקום “מתאים יותר” – כפי שאמר אביו לאמו לא פעם אחת, בלא שאורן יבין מדוע תהא שכונת יגיע־כפים מתאימה יותר מן השכונה שדר בה עד עתה. נוח היה לו בשדותיה ובאגם מימיה של בית־ישראל, ומוכן היה להוסיף ולהתרועע אם איצ’לה עד קץ הימים. אף ערבו לו טיוליו שהיה מטייל עם אבא בגבעות המפליגות אל הר־הצופים, או בכביש המוליך למגרש־הרוסים – מקום שתזמורת המשטרה היתה מַנעימה שירי־לכת בחצוצרות ובתופים. אורן הרגיש במעומעם שאותה משאית (שהיתה קרויה אז “אוֹטוֹ לוֹרִי”) שטענה על גבה את חפצי משפחתו ורהיטיה –

עתידה להרחיקו ולהפרידו מעל דברים רבים שאהב, ולבו נצבט מצער.

ביחוד נתעגמה נפשו כשהגיעה השעה לומר שלום לאייבי הצייד (שעתה כבר קרא לו אדון אייבי, בלא כל חשש) ולכלי־הנשק והפוחלצים אשר עמו.

“ובכן,” אמר אייבי כשבא אליו לדירתו לבקרו ביקור של פרידה, “שמעתי מאבא שאתם עוברים דירה.”

“כן,” ענה בהשפלת־קול שכולה צער.

“אבוא לבקר אתכם בדירה החדשה,” הבטיח הצייד כאילו ניחש את מחשבותיו של אורן.

“באמת?”

“כן. ואביא אתי את הרובה!”

ושוב לא יכול אורן להוציא מפיו אלא:

“באמת?”

מבטו היה מלא תודה והערצה.

“בוא נראה את הצפרים שבכל החדרים,” הציע הצייד.

בכל סיבוב כזה היו מתעכבים אצל פוחלצים מסוימים שאורן יִחס להם חשיבות־יתר. כשם שהוקסם תמיד ממראהו של הנשר, כך יצא לבו, כל פעם מחדש, אל מראיה של צפור זעירה כגודל אצבע, שצבעיה היו מרהיבים. היה זה פוחלץ של יוֹנק־דבש.

“הנה הצפור הנחמדה,” אמר.

“אוהב אתה את יונק־הדבש הזה?”

“כן.”

“ובכן, קח אותו לך!”

“לקחת אותו?” תמה אורן כמי ששומע צלצולה של שפה זרה ומקסימה.

“כן. קח אותו במתנה. מתנה מאייבי הצייד!”

אורן לא נועז ליטול במו ידיו את הכן השחור והמבריק שממנו יצא הענף הקטן שעליו עמדה הצפור.

ואז נטל הצייד קופסת־קרטון מרופדת בנייר רך והניח בתוכה את הפוחלץ, כשהוא חותמו במכסה הקופסה.

“הבא את הקופסה הביתה וספר לאבא ולאמא על המתנה שנתתי לך.”

כיפת־הראש הרקומה וצפורו של הצייד היו המתנות הנפלאות ביותר שקיבל אורן בילדותו. שתיהן קטנות היו ושתיהן רקומות צבעים. את שתיהן קיבל מאנשים נערצים על יודעיהם. יותר משנראו לו כמתנות בשר־ודם, נדמו עליו כחסד יורד ממרום. אוֹת ומופת לעין נדיבה הפקוחה עליו למעלה ורוצה בטובתו ובשמחת לבו.

 

פרק שני: מואיז וּויקטוריה    🔗

שכונת “יגיע־כפים” — תחנתו השניה של אורן בשכונות העיר ירושלים — היתה שונה מכל וכל מ“בית־ישראל”. האנשים שדרו בה – מעדת הספרדים היו, ומנהגיהם שונים ממנהגי האשכנזים. לבושם אחר היה, ושפת דיבורם – היא הלאדינוֹ – צילצלה באזני אורן כפעמונים, לא כאידיש הרגילה בפי אנשי שכונתו הקודמת. אף התרבושים האדומים שכמה מבעלי־הבתים ביגיע־כפים חבשו לראשם – טוֹבו בעיניו יותר מכובעי־הפרוה העגולים שכמותם חבשו אביו של איצ’לה למשל, והרב בלוי. אותם “שטריימליך” עצומים נראו לו כריחַים או כגיגיות של שיער, ותמה היה כיצד אינם מכריעים תחתם בכבדם את הראשים העומסים אותם. ואילו התרבושים ישרו בעיניו בגלל צבעם ונוחותם היתירה. תפילתם של הספרדים בהמון סלסוליה וברעש קול קהלה – הגדולים עם הקטנים – נראתה לו כמחזה מרהיב יותר מתפילתם של האשכנזים, ולבו הלך שבי אחרי הסידורים הקטנים אדומי הכריכות שהיו בידי נערי הספרדים.

אבל עד שנהנה מכל אותן התמורות, הוטל עליו לשאת בכל היסורים והתלאות הכרוכים בפגישה עם הנערים האלה שהיו, כמסתבר, עזים ופראים יותר מנעריה של בית־ישראל.

בשבת הראשונה לבואו לשכונת יגיע־כפים הלבישה אותו אמו בבגדי־החמודות אשר לו – מכנסי־אריג ארוכים עם מעיל קטן שעניבת־משי נשתלשלה מצוארונו – למען יצא לרחוב ויבוא בקהל בכל יפיוֹ ותפארתו. והנה דוקא חליפה מהודרת זו – חמדה לעינים – היא שעוררה את שחוקם ולעגם של נערי השכונה החדשה שלא היו רגילים בפאר ובהדר אשר כאלה והסתכלו על האשכנזי הקטן שהופיע לפתע ברחובם כעל בריה משונה ומצחיקה, מעין בובה מקושטת, הטובה, אולי, להשתעשע בה קצת, אבל לא לרוץ ולקפוץ ולהיאבק עמה כמשפט הנערים.

ואכן השתעשעו בו בדרך מיוחדת במינה. עד שהביט בהם נבוך ונכלם ועד שהתאמץ להבין את השפה שבפיהם, ניגשו אליו שנים מן הנערים הגדולים, נשאוהו בידיו וברגליו לשלולית מי־שפכין שמימיה נתקבצו בשולי הרחוב, והטבילוהו בתוכה לקול מצהלות חבריהם, פעם פעמַים ושלוש. לאחר־מכן כשהיה מפרפר ומתאמץ להיחלף מן המַדמנה, נסו פתאום לקול גערתו של אחד השכנים אשר בא והחזיר את אורן לבית אמו ברחמים רבים… נקל לשער את עלבונו של אורן ואת חרדת הגברת דננברג למראה בנה ובגדיו המסואבים אשר זה עתה יצאו מתחת ידיה נקיים וגהוצים. בקול בכי סיפר אורן להוריו את אשר עוללו לו. אבל, בעוד אמו נרעשת מן המעשה ומוציאה מפיה מדי פעם קריאות חימה כגון: “חוליגנים!” “פראי־אדם” – היו פניו של אבא רגועות למדי וכל שראה לעשות היה לשאול את אורן:

“ואתה – מה עשית אתה?”

“לא עשיתי כלום,” יִבּב אורן.

“צריך היית להכות בהם ולבעוט בהם!”

“אבל הם היו יותר גדולים!” נאנק אורן.

“לא חשוב!” פסק אבא דננברג. “אם היית מכה בהם באגרופיך ובועט ברגליך היו עוזבים אותך.”

כאן הבחין אורן במבע פני אמו שבענין זה אין דעתה כדעת אביו, ומיד שמע את טענתה כלפי בעלה:

“וכי רוצה אתה שיהיה פרא־אדם כמותם?”

“בין זאבים היה זאב!” ענה אבא בפתגם שאורן לא עמד עדיין על משמעותו. אלא שאת שיעורו הראשון בהתנהגות בין זאבים – קיבל אותו יום, ודבריו של אבא נחרתו בלבו. בהתכתשויות הבאות בינו לבין ילדי השכונה קפץ את אגרופיו והלם ביריביו ככל אשר יכול. אותה שעה לא היו רגליו בטלות מעבודה. אין לומר שיצא מכל התגרות הללו כשהוא שלם בגופו. פניו נתעשרו בצבעים חדשים: כתמים כחולים־כהים שהופיעו בהן, ובשריטות שכמותן לא נשרט מעולם, אבל לעומת זאת היה חוזר לביתו ברוח מרוממת ומלאת גאוה כשבפיו סיפורי גבורה ונצחון. אמא דננברג היתה מרימה קול שבר למראה כל פצע וחבּורה שהביא עמו משדה־המערכה. אבל אבא היה מחייך בשביעות־רצון ואף מעודדו להפליא את מכותיו באויב, בהוסיפו תמיד הערה קצרה שרק לאחר זמן עמד על אמיתותה.

“כשיראו כל הנערים שחזק ואמיץ אתה,” אמר לו “יפסיקו להציק לך ואף יהיו לך לחברים טובים.”

ואכן כך הוה. עברו כמה שבועות וילדי יגיע־כפיִם למדו להוקיר את אומץ לבו ואת כוחו והתחילו להתרועע עמו. חברו הראשון בשכונה החדשה היה מאויז, נכדה של הישישה דיליסיה שגרה בשכנוּתם. לפלא היה בעיניו שחוץ מדיליסיה ומואיז וחוץ מויקטוריה, אחותו של מואיז – לא ראה בחצרם שום אדם. עד ששאל את מואיז היכן אביו ואמו, ונתקף למשמע התשובה בתדהמת עצבון:

“אין לי אבא ואמא. אבא ואמא שלי מתו.”

עד לאותו זמן לא ראה אורן נער שאין לו אב ואם, וגם ענין המוות לא היה מחוּור לו ביותר. אבל ממַבע פניו של מואיז הכיר מיד מה רציני הדבר שגילה לו. בדמיונו ניסה לתפוס מה פירוש להיות בלי אבא ואמא, והגיע מיד לכלל הרגשה שהדבר הוא רע ואיום. מיד ניעורו בלבו רחמים על חברו ועל הילדה שהסתובבה עמו, ברגיל, בחצר. ליתר בטחון הוסיף ושאל:

“גם לויקטוריה אין אבא ואמא?”

“כן,” ענה מואיז, “גם לויקטוריה.”

מעוצם היגון והפליאה לא יכול עוד אורן לשהות ליד חברו ורץ מיד אל אמו כדי להביאה בסוד התגלית הנוראה.

“אמא!” קרא כל עוד נפשו בו אל הגברת דננברג שתלתה אותה שעה את חיתוליה של התינוקת שנולדה כמה ירחים לפני־כן. “למואיז ולויקטוריה אין אבא ואמא!”

“נכון,” ענתה אמו בקול נמוך מן הרגיל.

“ואיפה אמא ואבא שלהם?”

“מתו.”

(שוב אותה מלה מחרידה וסתומה שלא הבינהּ בכל פעם שהוזכרה בפי האנשים המבוגרים ובפי חבריו.)

“מדוע מתו?” שאל כשמשהו בלבו קורא חמס כנגד אותה גזירה בלתי־מחוּורת.

“הם חלו במחלה קשה.”

כאן נתן אורן את אצבעו בפיו והתחיל מכרסם צפרנו בעצבנות תוך שהוא מהרהר בקשר המסתורי שבין מחלה ומוות. משלא העלה הסבר של ממש, נתן דעתו על הכבסים המנטפים טיפין־טיפין מן החבלים ושאל:

“ומי מכבס למואיז ולויקטוריה את הבגדים?”

“דיליסיה.”

“ומי מכין להם אוכל?”

“דיליסיה.”

“דיליסיה היא סבתא שלהם?”

“כן.”

“ואיפה סבתא שלנו?”

“רחוק־רחוק בארץ פולניה,” ענתה אמא.

“ואם אַת ואבא תמותו תבוא סבתא לכבס לנו ולהכין לנו אוכל?”

“חלילה!” נרתעה הגברת דננברג כשאטב־כביסה קופץ בין ידיה. “אילו שטויות אתה מדבר!”

“אינני רוצה שסבתא תבוא הנה!” זעק אורן לפתע וגעה בבכיה גדולה.

לימים גילה אורן שמצבם של מואיז וּויקטוריה אצל סבתא דיליסיה אינו כה רע כפי ששיער תחילה, ולא עוד אלא שמצא בו אפילו כמה צדדים הראויים לקנאה. אותם מאכלים ריחניים שהיתה דיליסיה מתקינה להם על־גבי הכירה שבחצרה היו אחד הדברים שכמותם לא מצא בביתו. עץ־פלפל גדול ומצל עלה בחצרה של דיליסיה, ומתחתיו – תנור־אבן מטוּיח שהוסק בעצים, על שני פתחיו העגולים של אותו תנור פיעפעו, כמעט תמיד, קדרות חרס ונחושת ובתוכן תבשילים מעלי ריח. אבל יתר על אלה משכה לבו אותה כירת־ברזל שנחה בסמוך לתנור וששכבה של גחלים עוממות ריצדה בתחתיתה. דיליסיה היתה נופחת חרש באותן גחלים ומניחה על־גבי הכירה שפודים שכדורי־בשר הקרויים “קבאב” היו חרוזים עליהם. הכדורים הלכו ונשתחמו בחום הגחלים, וידי הזקנה היו מסובבות את השפודים הנעוצים בהם כדי שישתחמו כהלכה בכל צדדיהם. אותה שעה היו מואיז וּויקטוריה ישובים בצלו של עץ־הפלפל וממתינים בסבלנות. כשהגיע ה“קבאב” לגמר צלייתו, היתה דיליסיה נוטלת מן השפוד כדור אחר כדור ונותנת אותו בפי מואיז ובפי ויקטוריה חליפות, כשעיני אורן רואות וכלות. עד שהבחינה באותות התיאבון המפרכסים בפניו – ונתנה גם לו כדור אחד. שום מאכל שעלה על שולחן אמו לא דמה בטעמו לטעם ה“קבאב” הלז, ולא עוד אלא שנאכל ליד הגחלים הלוחשות, היישר מן השפוד, בלא תיווכם של צלחות, סכינים ומזלגות, והדבר מצא חן בעיני אורן במאוד, עד ששיטח את בקשתו לפני אמו לצלות לו “קבאב” על־גבי הכירה. התרעמה אמא ואמרה:

“נעשית ‘פרֶנק’ גמור!”

ובאזני אביו התלוננה:

“בשכונה זו של ‘פרֶנקים’ עתיד הילד ללמוד את כל מנהגיהם!”

ענה מר דננברג ואמר:

“ומה הרע במנהגיהם של ‘פרנקים’? חביבים עלי הספרדים יותר מבעלי השטריימלים שבבית־ישראל.”

מובן שאורן לא הבין הרבה בטיבה של המחלוקת ורק שמר את הדברים בלבו להוכחה נוספת לסברה שנתחזקה והלכה בתוכו, והיא, שישנם כמה וכמה ענינים שבהם נפלגים אביו ואמו בדעותיהם. עצם העובדה שאביו ואמו היו מתוַכחים על דבר מן הדברים – הפליאה אותו לא מעט. ביִחוד תמה היה על כך שבהגיע הויכוח לנקודה של התעצמות (דבר שניכר בגובה קולם של אבא ואמא ובפניהם המאדימות והנרגשות) היו מתחילים לדבר זה עם זה בלשון הרוסית. מכאן הסיק אורן שהלשון הרוסית יפה לעניני סתר שההורים רוצים להעלימם מן הילדים.

הדבר השני שבגללו קינא אורן בשכניו היתומים היה התוכי הירוק ששכן בכלוב תלוי על אחד מענפי הפלפל. מואיז הבטיחוֹ שאותו תוכי יודע לדבר בשפת בני־אדם. ואכן, כל שעה שויקטוריה קראה לעומתו: “אמיגו מִיו” (ופירוש המלים בשפת הלאדינו: חברי שלי) – היה עונה בקריאה משולשת: “אמיגו – אמיגו – אמיגו מיו”, להתלהבותם של כל השומעים. חיבה יתירה נודעה ממנו לויקטוריה דוקא. רק היא לבדה היתה מרהיבה עוז להוציאו מן הכלוב ולהניחו על כתפה. אותה שעה קינא בה אורן קנאה עזה. כדי לשכך את קנאתו הראה לה את פוחלצו של יונק־הדבש. אבל למראה העוף הזעיר והחנוט העוותה ויקטוריה את פניה בלעג:

“אבל זה הצפור מת,” אמרה. “מת… מת…”

לעומת זאת, היו עם אורן כמה דברים שעוררו את קנאתם של מואיז וּויקטוריה. אין אנו מתכוונים בכך, כמובן, לאותו דבר שבגללו מקנא כל ילד יתום בילד שאינו יתום. קל לשער מה מיללו עיניהם של שני היתומים שעה שאמו של אורן היתה מרימה אותו לפעמים על זרוֹעוֹתיה, או מחבקת ומנשקת אותו. אבל הקנאה שאנו מדברים בה נגרמה בשל התינוקת, אחותו של אורן, ובשל התינוק שנולד לאחריה. אמנם היתה לאורן גם אחות שגילה היה קרוב לגילו ושמה דינה. אך לא דינה היא שעוררה את הקנאה, אלא שני התינוקות שאורן ודינה היו נוטלים אותם בזרועותיהם או מוליכים אותם, כשלמדו ללכת, בפסיעות קטנות לאורך מדרכת הרחוב. בימים נאים של קיץ היו אורן ודינה מובילים את הפעוטות אל השדה שהשתרע סמוך לביתם, ושם, בצל עצי־הזית, היה אורן פורש שמיכה על האדמה ומושיב עליה את דניאלה התינוקת שנולדה, כמסופר, בשכונת בית־ישראל, ואת יגאל – התינוק שנולד ביגיע־כפים. דינה היתה ממוּנה על כלכלתם של הפעוטות ושימשה לו מעין סגנית. ואילו הוא, הבכור, היה מנהיגה של העדה כולה – תפקיד שמילא בהנאה ובגאון. גא היה בכך שאמו הפקידתהו כאחראי לנפשות הרכות, ושואל היה את נפשו שמספרן של אלו ילך ויגדל משנה לשנה. עדיין לא ירד לחקרוֹ של הסוד: כיצד קורה הדבר שתינוק חדש מצטרף מדי פעם בפעם לבית. אבל בואם של התינוקות מילאהו חדוה מרובה. ביד רמה ובלב מלא תחושת אחריות היה מנהל את צאנו לבין עצי־הזית, מחלק פקודות לדינה, ומזהיר את דניאלה ויגאל מפני כל התרחקות יתירה מתחום השמיכה, שכן מסוגלים היו כבר לפסוע (דניאלה) ולזחול (יגאל).

והנה, עמדה נערצה זו בקרב אחיותיו ואחיו העולל היא שעוררה את קנאתם של מואיז וּויקטוריה שרצו גם הם באחים ובאחיות קטנים משלהם – ולא נסתייעו… בעינים נוצצות היו מסתכלים בשיירה הקטנה העושה את דרכה מבית השכנים אל השדה, ולא פעם היו מצטרפים אליה כדי לסייע לחבריהם בהשגחה. אורן היה מטיל עליהם תפקידים משניים במעלה, כגון: נשיאת הסלים שבתוכם היו השמיכה, הצעצועים וצרכי־האוכל, פרישת השמיכה מתחת לזית ואיסוף הצעצועים לפני החזרה לבית. מתחת לזית נערכו בינו לבין מואיז כמה עסקות מעניינות. מנוי וגמור היה עם שניהם כי בבגרותם ישא אורן את ויקטוריה לאשה ומואיז את דינה. הדבר נראה בעיניהם כה טבעי והוגן עד שלא ראו צורך לשאול את פי ויקטוריה ודינה עצמן…

חוץ מרגשות־קנאה הדדיים אלה היו היחסים של בני השכנים כה נעימים עד שהשכיחו מלבו של אורן את יחסי־הרעוּת הקודמים בשכונת בית־ישראל. דמותו של איצ’לה – אותו רֵע יודע־כל שפאות משתלשלות לו מצדעיו וטלית קטן על לבו – הלכה ונתעממה בזכרונו עד שנשתכחה כמעט. ואילו מואיז שאותו ראה יום־יום – הלך ונקבע כחלק מחלקי החיים שאי־אפשר בלעדיהם. עם מואיז עשה אף את נסיונו הראשון לצוות על כוחות הטבע.

וכך היה המעשה: מטפסים היו שניהם על גזעו של עץ־הפלפל שהיה נוח ביותר לטיפוס עד לאותו מקום שבו נסתעף ממנו ענף שצמח במאוזן ושניתן לשבת עליו בהרחבה. עד לשם, בדרך־כלל,היתה דיליסיה מניחה להם לטפס. ואילו משם ואילך – אסרה עליהם את המעשה באיסור חמור, וטעמה ונימוקה עמה שבגובה רב יותר מנשבת רוח חזקה העלולה להפילם מעל לעץ שכן קלי־משקל הם ו“קַגִלוֹנֶס” לכל דבר (“קגלונס” היה שם־החיבה שנקטה הזקנה הספרדיה כלפי הילדים והוראתו: גללי בקר).

והנה, ענין זה של הרוח המנשבת בגבהים ומאיימת להפילם, הרעים ביותר את אורן שלא סבל התעללות זו מצד איתני הטבע. וכי לא ניתן להכניע את הרוח באמצעות לחש־השבּעה כלשהו ולהגיע אל צמרתו הנישאה של עץ־הפלפל ללא כל חשש?

התיעץ אורן עם אביו שהקשיב לו רב־קשב.

“ואיזה לחש־השבעה, למשל, רוצה אתה ללחוש?”

“אגיד לרוח שתפסיק לנשוב,” אמר אורן שלא הכיר עדיין את נוסחי ההשבעות המקובלות ורק שמע עליהן מפי חבריו בבית־ישראל. “אם אגיד לה להפסיק לנשוב שלוש פעמים בקול רק – ודאי שתפסיק!”

“כדאי לנסות!” אמר האב.

לא נשאר לו ולמואיז אלא לחכות לשעה שבה תסתלק הזקנה מן החציר, ולטפס על הפלפל אל הגבהים האסורים. ואכן קצת למעלה מן הענף המאוזן כבר חשו במַשב גלי האויר על פניהם ושערותיהם.

“עכשיו תראה איך תחדל הרוח לנשוב!” הבטיח אורן לרעוֹ בלב מלא אמונה.

“נראה!”

מנעימת קולו של מואיז ניכר היה שקטן־אמונה הוא ביותר. אבל אורן לא נתן לבו אל ספקנותו של רעו. בתנועה נחרצה ואמיצה הסב פניו לעומת הרוח עד שבלוריתו ניטלטלה אחורה וקרא:

“הרוח, הפסיקי! הרוח, הפסיקי! הרוח, הפסיקי!”

והנה, מעשה שטן, אותה שעה ממש נתגברה נשיבת הרוח.

קצת למטה ממנו, בענף נמוך יותר, היה מואיז מגחך לעצמו.

“תגיד עוד פעם!” יעץ.

“הפסיקי הרוח! הפסיקי הרוח! הפסיקי הרוח!” קרא אורן בשניה מנהמת לבו תוך שהוא משנה את סדר המלים כדי להגביר את עצמת ההשבעה. אבל הרוח הוסיפה לנשוב כמי שהשבעותיהם של בני־אדם אינן נוגעות לה כלל.

מאותו יום ואילך חדל אורן מלהאמין בלחשים ובהשבעות, וכשסיפרה הגננת זיוה על שלמה המלך שגירש את אשמדאי בכוחו של השם המפורש – נענע ראשו בעוז ופלט: “לא נכון!” — לתדהמתם הגמורה של חבריו בגן־הילדים ושל זיוה הגננת עצמה. רק מואיז, שאף הוא ביקר באותו גן, נראה כמבין לחוצפתו…

מפי זיוה שמע אורן אף את הסיפורים המופלאים על יציאת בני ישראל ממצרים, מתתיהו החשמונאי והמכבים, אחשורוש ואסתר, מרדכי והמן הרשע. כל אלה הסיפורים נחרתו בלבו וכשסוּפרוּ לו בשניה בבית־הספר העממי – נשמעו לו כול כמַכרים ותיקים, ידועים משכבר הימים.

אך מכל הדברים שעסק בהם בגן חיבב אורן את מלאכת הציור. מצייר היה אף בביתו על דפי עתונים ועל כריכות הספרים (לא תמיד הביט על כך אבא בעין יפה) אבל שפעה כזאת של צבעי־עפרון וצבעי־גיר שנזדמנה לידיו בגן – לא ידע קודם־לכן, והוא עט עליה במלוא תאוַת הציור שבו. הגננת זיוה סיפקה לו דפי־נייר חלקים כמה שרצה, ועד מהרה כיסה אותם בצבעיו. מצייר היה בעיקר הרים פורחים בפרחי הכלנית. ההר מתמשך היה, בדרך־כלל, מקצה הדף ועד קצהו, בחצי עיגול שפסגתו קרובה לראש הדף. פריחת הכלניות אף היא החלה מקצה ההר, השתערה בלהבות אש אדומה במעלהו עד לפסגה, עד שצנחה במדרונו אל מרגלותיו. את שאר חלקי ההר כיסה אורן בחום ובירוק. במאות ציורי הרים וכלניותיו הביע אורן את אהבתו העזה לצבעי האדום, החום והירוק, אפס כי את האדום אהב מכל. גוון לוהט זה חימם את לבו ושילהב את דמיונו וימים רבים עברו עד שלמד לתת דעתו אף אל יָפיָם הצנוע יורת של גוָנים אחרים.

 

פרק שלישי: הרופאה הלנה    🔗

עם סיום הגן, כשהיה אורן כבן שש, קפצה עליו מחלה קשה שלא הרפתה ממנו במשך ימים רבים. היום נקראת אותה מחלה בשם דלקת־הפרקים, אבל בפי אביו ואמו של אורן נקראה בשם רבמטיזם. אורן נתקשה בתחילה לבטא שם זה בשפתיו, אבל שבעתיִם קשתה עליו המחלה עצמה. לא זו בלבד שהסבה לו יסורים בכל שעה שהניע ידיו ורגליו, אלא שהטילה אותו על ערש דוַי למשך שנה בקרוב, והפרידה אותו מן ההליכה, הריצה והקפיצה אשר אהב.

ובאמת היה זה עגום ביותר לראות ילד עליז וחי שכמותו כשהוא טמון בעומקי השמיכה, או מתחת לסדין, ושרוי בלא תנועה. אמו היתה שופכת עליו דמעותיה בחשאי, ואביו היה מזמן למיטתו את טובי הרופאים שבעיר ומוצא נחמה בדבריהם. כשהגיע חג הפסח, זמן שבו נפרדים מנעלי־החורף הגבוהות ומתקינים לילדים סנדלי־קיץ חדשים ומפולשים לאויר, לא רצה אבא דננברג להעציב את רוח בנו והזמין לבית את נסים הסנדלר כדי שיטול את מידות רגלו ויכין לו סנדלים כלשאר הילדים. משהגיעו אלה לבית, חדשים ומבהיקים ונודפים ריח נעים של עור טרי, לא יכול אורן להשתמש בהם. אמו הניחה אותם מתחת למיטתו, ומאז היה מציץ בהם לפרקים בעינים כלות מעצב ומגעגועים.

מסתבר שהרופאים אשר בהם דרש אביו לא הביאו לו ישועה. כולם כאחד נראו לו כבריות אפלות ושוחרות רע, כיון שמפי כולם שמע תדיר את אותה הגזירה שהעכירה את עולמו. אל לו – כך גזרו – לרדת מעל מיטתו גם כשנדמה לו שיוכל לעשות זאת. חלילה לו להניח כף רגלו על הרצפה ולנסות ללכת. כל מה שהתירו לו היה לשכב על מיטתו ולצייר בעפרונו ובצבעיו כשראשו מונח על כרו וגליון־הנייר מוּטה כנגדו, צמוד לאיזה ספר. באביב ובקיץ היו חלונות חדרו פתוחים ויכול היה לראות בעדם את השדה שהשתרע ליד הבית ולשמוע את מצהלות הילדים המשחקים בו. לא פעם מצאתהו אמו כשהוא צופה כך מן החלונות, מסתכל ובוכה.

בוכה היה לא רק בשל גזירת השכיבה במיטה שנגזרה עליו שעה שהשמים מצוחצחים, הסנוניות חוצות ביעף את האויר ומשמיעות קול דק של ערגה, והריח הבא מן החלון – ריח עשבים ופרחים המושך את הנפש לצאת החוצה. דמעותיו פרצו גם בשל סיבה אחרת: נדמה היה לו שהעולם כולו בגד בו. כל רעיו וידידיו מן השכונה ומן הגן כמו נעלמו ואינם. בתחילה – אמנם מבקרים היו אצלו לפרקים. אבל משארכו הימים דומה כי נשכח זכרו מלבם ושוב לא באו לראותו. אפילו מואיז וּויקטוריה שכה בנקל היו יכולים לדלג על הגדר שבין חצרם לחצרו ולבקר אצלו – לא עשו כן. משער היה, ברוב עצבונו, שכבר מצאו להם רעים ורעות במקום אחר. ילדים שאינם מוטלים במיטתם וניתן לשחק עמם.

מכאן יובן עד כמה שמח אורן על כל נפש שבאה להשתעות עמו, ומשהופיע אצלו באחד הימים ידידו הישן, אייבי פלדמן, ורובה־הציד בידו – התאדם מרוב עליצות והריע לקראתו בתרועות גיל. אילו הניחו לו היה קופץ מעל מיטתו ומחבק את הצייד. אבל אמו שהבחינה תמיד באותו זיק של שובבות והתפרצות שניצת לפעמים בעיני בנה החולה, מיהרה להסיר מלבו את המחשבה האסורה.

“אורן, אנא, שכב במנוחה!” ביקשה בתוקף. “הלא זוכר אתה מה שאמרו הרופאים.”

“אינני אוהב את הרופאים,” הטיח אורן בזעם.

“גם אני לא,” נענה אייבי.

היה זה האדם המבוגר הראשון שנצטרף לדעתו על הרופאים. כל המבוגרים האחרים, שלא לדבר על אבא ואמא, תמכו ברופאים בכל עוז.

אייבי לא בא בידים ריקות והביא עמו לאורן שלל רב: עשרה תרמילי כדורים עשויים קרטון קשה ופיסת־נחושת עגולה להם בתחתיתם, וגולגולת צחה וממורקת של תַּן. משפרק את כל החמודות האלו על שמיכתו של אורן נראתה המיטה לנער, בפעם הראשונה, ככלי מלא ענין. אחר נפנה הצייד אל ההורים והניח בידם כד נאה של קרמיקה מצוירת – מתנה לדירה החדשה.

“ומה זה קרה שסוף־סוף נזכרת בנו שעה שהדירה אינה חדשה כבר?” סנטה בו אמא דננברג דרך תוכחה, שכן ימים רבים עברו ולא הראה פניו.

“התגעגעתי אל הילד,” ענה הצייד בפשטות וחייך אל אורן שלבו נמס ממתיקות.

למרבה הצער, ודוקא ברגע חסד אשר כזה, הוזמן מר פלדמן אל שולחן־האורחים שבחדר השני ומשם לא הגיעו אל אורן שנשאר לבד אלא קולות שיחה. הגברת דננברג שפכה לפני האורח את מרי שיחה על מחלתו החמורה של בנה, ואילו בעלה והאורח כאחד היו משתדלים להרגיעה.

“הנורא מכל הוא,” שׂחה האם, “לראותו כשלבו יוצא לרדת מן המיטה ולהתהלך קצת… הלוא זוכר אתה, מר פלדמן, איזה ילד פעיל היה, מלא חיים ותנועה…”

“לדעתי,” ענה מר פלדמן, “אם יכול הוא ללכת – יש להניח לו ללכת.”

“הרופא אסר עליו!” הזכיר אבא דננברג בקול אטום.

כל אותה שעה הקשיב אורן למדובר רב קשב. בלבו החזיק טובה לצייד על שאמר מה שאמר, אך כששמע את דברי אביו שנאמרו כגזירה שאין להרהר אחריה – נצבט לבו מצער. דמעות עלו בעיניו ושטפו חרש על לחייו עד שנטפו על השמיכה. אותה שמיכה כבר הורגלה לדמעותיו.

ואז – הגיע אליו קול נעים ומוּכּר מן החדר השני. היה זה קולה של זיוה הגננת שבאורח־פלא באה אף היא לבקרו באותו יום מבורך. אורן שמע חילופי ברכות־שלום הנאמרות בשעת כניסתו של אורח, ומיד לאחר זאת, נכנסה כל החבורה אל חדרו. זיוה הגננת ניגשה אליו וליטפה את ראשו. היה זה ביקורה השני אצלו, אבל זמן רב עבר למן ביקורה הראשון ואורן שמח לראות שנית את פניה העגולות ולשמוע את צחוקה שקולו כקול מנענעי הפסנתר בחלקם המפליג לצד ימין. אותו פסנתר מבהיק היה ניצב באולמו של הגן וזיוה היתה פורטת עליו לפעמים ונותנת קולה בשיר. לא פעם תמה אורן לדעת אם מנגן הפסנתר או זיוה היא ששרה.

כשראה אורן את הגננת ננער כמו מכוחה של תקוה חדשה ושאל אותה:

“מתי אלך שוב לגן?”

נדמה היה לו שאם תפסוק זיוה שעליו לבוא לגן ביום המחרת – יהיה על אבא ואמא להישמע לה ולהניחו ללכת לשם, שכן גננת היא ויודעת אימתי הולכים לגן.

אבל זיוה אך ניענעה בראשה בחביבות.

“כבר אינך צריך ללכת לגן,” ענתה. “גדול אתה כבר וכשתהיה בריא – תלך לבית־הספר.”

אמנם המלים “בית־הספר” היה בהן צלצול קוסם ונעימה של בגרות־יתר, אבל מאופן ביטוין בפיה של זיוה הבחין אורן מיד שכל האמור בבית־הספר הוא מעבר לתחום שליטתה, ושלא יהיה בכוחה לצוות על ההליכה לאותו מקום. הוא העביר עיניו בעצבות על פניהם של האנשים המבוגרים שהקיפו את מיטתו לראות מאַין יבוא עזרוֹ. אבל פני כולם הביעו אך השתתפות בצער שאין עמה כוח להושיע. אחרי ששהתה עמו הגננת שעה קלה ונתנה בידו חפיסת סוכריות הקרויות טוֹפִי – הניחוהו הנאספים וחזרו אל החדר השני.

מן הסתם שקע אורן בתרדמה, שכן, כשפקח את עיניו לא שמע עוד את קולותיהם של האורחים. רק שיחתם של אבא ואמא באה אליו מן החדר השני. נראה שסברו כי ישן הוא עדיין, שכן שוחחו בקול נמוך כדי שלא להעירו.

“אומרת אני לך,” שׂחה אמו לאביו, “שעתידים הם להיות זוג נפלא!”

“וזאת מנַין לך?” שאל מר דננברג בפקפוק ניכר.

“מרגישה אני שמתאימים הם זה לזה.”

“הכיצד מתאימים?” ליגלג האב. “הלא זיוה הרכּה והרחמניה אינה פוגעת בזבוב שעל־גבי הכותל, ואייבי מוצא את פרנסתו בהריגתם של בעלי־חיים!”

“אף־על־פי־כן, לוּ שמעני, דננברג, מוטב שתקח דברים עם אייבי ואני אדבר עם זיוה!”

רק בשיחה של התרגשות היתה הגברת דננברג קוראת לבעלה לפתע בשם־משפחתו, ומכאן הבין אורן שהדיבורים שבין אביו ואמו אמורים בדבר של חשיבות. אבל טרם עמד בדיוק על טיבו של הדבר ולא ידע לאיזו תכלית יעצה אמו להחליף דברים עם זיוה ואייבי.

אותה שעה הרימו הפעוטות שבחדר השני קול זוָעות ולא עלה בידו לשמוע את המשך השיחה. מיד נשמע קול אביו המהסה את אחיו הקטנים. לאחר־מכן הגיע לאזניו דיבורו של אבא שהמשיך, כנראה, באותו ענין מסתורי.

“מה אגיד לך,” נתן אבא קולו בשחוק, “רואה אני שכשרון של שדכנית לך.”

הפסיק רגע וסיים:

“כמו לכל הנשים.”

אורן סבור היה, לפי נעימת הדברים, שיש בו בכינוי שדכנית משום גנאי. ועל כן תמה במקצת כשהשיבה אמו, אף היא בשחוק, בלא להיעלב כלל:

“ומה רע בשדכנות? – אל תשכח שגם בינינו שידכו.”

כאן השתתק מר דננברג ונראה שלא ראה צורך להאריך באותו ענין.

תוצאתה של אותה שיחה היתה, לפי שעה, רק זאת שעל רשימת המלים המסתוריות שפירכסו בזכרונו של אורן נוספה עוד מלה תמוהה אחת: שדכנות. דא עקא שלא ניתן היה, זאת הפעם, לשאול את הוריו לפירושה של המלה שמא יכירו מכך שהאזין לשיחתם – דבר שלא רצה שידעו, כיון שנתכוון להוסיף ולחקור באותו ענין מופלא ששוחחו עליו, עד שיתפענח לו מתוך שיחותיהם הבאות. לפיכך החליט לשאול בהזדמנות הראשונה איזה אדם חכם שיזדמן לו לפשר המלה.

אדם חכם כזה, וליתר דיוק – אשה חכמה, הופיע אצלו בימים הקרובים, והיתה זאת לא אחרת מאשר הרופאה הלנה אשר לה חייב אורן תודה על הרפואה שנרפא ממחלתו.

מה שונה היתה הרופאה הלנה משאר הרופאים שידע. שאר הרופאים היו בעלי סבר־פנים חמור, נעימת דיבורם רצינית, וקולם דאוג כלשהו, ואילו הרופאה הלנה האירה אליו פנים שוחקות למן פגישתם הראשונה. גבוהת־קומה היתה ושערותיה כסופות בקצותיהן. רק נגלתה לעיניו וכבר הניחה כף־ידה, שאצבעות ארוכות ומחוטבות לה, על ראשו.

“ובכן, נערי,” שאלה, “למה זה תשכב במיטה?”

“הרופאים אמרו לי לשכב.”

הוא הטעים את המלה הרופאים כך שכל שנאתו אליהם נשתקפה בדיבורו. היא חשה בדבר והצטחקה.

"אנשים רעים הם הרופאים. מה?

“כן,” מיהר להצטרף לדעתה.

“טוב,” אמרה, “הבה נראה אם אמנם חייב אתה לשכב במיטה.”

היא הוציאה מנרתיקה אותו צנור־גומי עם אפרכסת והאזינה לדפיקות לבו. כגון זה עשו לו פעמים רבות לפניה גם הרופאים האחרים, ולבו נפל עליו. עוד מעט – חשב – תקדיר פניה כשם שהקדירו פניהם כל אלה שבדקוהו ותחדש את גזירת השכיבה במיטה. אבל הרופאה הלנה לא העטתה עליה ארשת חתומה של רב־מג, ובמקום זאת הוציאה מפיה את המלים שהעירו את כל כוחות־החיים הנרדמים בנפשו.

“לא!” אמרה. “אינך צריך לשכב כל הזמן. רוצה אתה לרדת מן המיטה ולהתהלך קצת?”

“כן,” צעק בשמחה וננער מתחת לשמיכתו עד שקפיצי מיטתו חרקו וציפצפו בקול.

“ובכן,” נענתה הרופאה מיד, “הבה נראה כיצד יורד אתה.”

רגע אחד הציץ אורן בפני הוריו לראות אם אמנם שמעו אזניו נכונה את אשר שמע. ואמנם, אותה תמיהה שנשתקפה בפני הוריו, שאף הם לא האמינו למשמע אזניהם, אישרה לו כי אכן הותר הדבר ורשאי הוא לרדת מעל מיטתו במאמר הרופאה. אמו הרימה את סנדליו החדשים שהיו מונחים דרך־קבע מתחת למיטתו ושמעולם לא השתמש בהם, והנעילה אותם לרגליו בזהירות. כשאמר לעמוד על רגליו – תמך בו אביו עד שזז ממקומו והתחיל פוסע פסיעות קטנות בדרך אל החדר השני. מיד נתברר לו שההליכה לא תקל עליו ביותר, כיון שאותם כאבים עמומים בברכיו שנדמה היה כאילו גוועו כבר, נתעוררו לחיים עם צעדיו הראשונים. למעשה, לא הלך למישרין אלא צלע בהישענו על אביו ועל כל רהיט שנזדמן בדרכו. כל אותה שעה נצצו עיניו מגיל וחיוך של אושר פשט בשפתיו כשהוא מתחלף, מדי פעם, בהעוָיה של כאב. הרופאה ליוותה את צעדיו במבט מעודד. רק אביו ואמו נראו חרדים ומודאגים שמא הפריז במאמץ שאינו לפי כוחו ושמא יזיק הדבר ללבו. הוא הגיע אל הדלת המבדילה בין שני החדרים ואמר להיכנס אל החדר השני, מקום שהובל אליו, מזה כמה וכמה חדשים, רק כשהוא נישא בזרועותיו של אמו – אבל אז שמע את קולה של הרופאה הלנה:

“די לנו, זאת הפעם… מחר נרשה לך לטייל גם אל החדר השני.”

“ואחר־כך תרשי לי גם לצאת לגינה?” שאל אורן כשעיניו נקרעות כמו למראה אפקים חדשים שנתגלו להן במפתיע.

“כן. לאחר כמה ימים נרשה לך ללכת גם לשם!”

וכך החל אורן לדדות בדרך המוליכה אל החדר השני, ומשם – אל פתח הבית, וממנו – אל הגינה ואל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. אמנם צולע היה עדיין וכל הליכה שלו נסתיימה באנחה והוצרכה למנוחה פורתא, עד יעבור זעם רגליו הכואבות, אבל עז היה רצונו להגיע אל העולם שמעבר לבית. עולם זה שהופרד ממנו ביד אכזריה ניצב לפניו עתה נפלא למראה ושוקק מהמון קולות. כשהתישב לבסוף על האבן סמוך לשער החצר, זלגו דמעות מעיניו. היו אלוּ דמעות־שמחה שנתערבו בדמעות־כאב. יושב היה ברגלים פשוטות לפנים, שכן לא יכול היה עדיין לכופפן ולשבת כהלכה, ושיניו נושכות שפתיו. אמו שגילתה אותו במצב זה היתה מוכנה להשמיע קול זעקה, אלא שהזעקה שעמדה לפרוץ מגרונה נעצרה שם, כיון שעיניו מזהירות היו וברק העקשנות שבהן היה פרא למראה. לא נשאר לה איפוא אלא להביא כר קטן ולשימו בזהירות מתחת לירכיו.

יום אחד, לאחר שנתרגל כבר בהליכה וכאביו פחתו בניכּר, הופיעה בביתם, ולאחר בדיקה קצרה הוציאה מפיה הוראה חדשה:

“בשבוע הבא,” אמרה להורים, “יבוא אורן לבדיקה אל ביתי.”

מר דננברג סבור היה תחילה שהביקורים אצל אורן נטלו מזמנה יתר על המידה והיו לה לטורח, ועל־כן מיהר להיענות כשהבעה של התנצלות עולה בפניו:

“בודאי… בודאי… אסיענו לביתך בכרכרה.”

“לא,” השיבה הרופאה מיד, “כוונתי היא שאורן יעשה את הדרך לביתי ברגל.”

“ברגל?” שאל מר דננברג בפנים חוששות.

“מדוע לא? כבר בריא הוא למדי כדי לעשות זאת, והדרך לרחוב הנביאים אינה ארוכה ביותר.”

אין צורך לתאר כאן את רגשותיו של אורן למשמע הבשורה המרנינה. בהמון לבו לא יכול להתאפק וחיבק את מתניה של הרופאה הלנה – מעשה שנחשב, מן הסתם, לחוצפה יתירה בעיני מר דננברג. ואילו הלנה עצמה לא כך גרסה, וליטפה את תלתלי ראשו באצבעותיה הארוכות.

ובאחד הימים הבאים התנהלה, באמת, תהלוכה משונה למדי בדרך העולה מיגיע־כפים ושכונת זכרון־משה עד לבית־הספר למל, ויורדת משם אל רחוב הנביאים. בראש התהלוכה צעד באִטיות מר דננברג כשכפו של אורן הפוסע לצדו שׂוּמה בכפו.

שניהם הלכו בשולי הדרך ואילו קצת מאחוריהם, בדרך עצמה, התקדמה כרכרה ריקה רתומה לשני סוסים שעגלון ערבי המכוּנה ארבנג’י נהג בה. מכאן למדים אנו שמר דננברג לא סמך על כוח הליכתו של אורן, ובזהירותו כי רבה הקדים רפואה למכה. והיה אם יתעייף הנער או תכאבנה רגליו – יעלנו מיד אל הכרכרה המלווה. אבל שום דבר מעין זה לא אירע. אורן שכבר למוד היה לעמוד על רגליו ולהשתמש בהן, לא בייש את הרופאה והראה לאביו ולאמו ולעולם כולו שכבר נער בריא הוא. פוסע היה באִטיות, אך לבטח, עד שהארבנג’י שישב על דוכנו נשתעמם מן הנהיגה בעצלתים – היה שולח באביו מבטים מלגלגים כמי שתמה על כל המעשה. לדעתו, יכולים היו הנער ואביו ללכת בלא ליווי הכרכרה, או טוב מזה: לעלות על הכרכרה ולנסוע כבני־אדם…

בשבוע שלאחר־מכן כבר הלכו אורן ואביו אל מעונה של הרופאה בלא אותה לוָיה. היה זה ביקור רב־חשיבות שכן הודיעה להם הלנה ששוב אין אורן זקוק לטיפולה, וכי רשאי הוא מכאן ואילך לראות עצמו נער ככל הנערים ולבקר בבית־הספר…

מששבו הביתה וסיפרו את הדבר לאם – פרצה זו במצהלות כאילו היתה ילדה קטנה. מיד עמדה ואפתה עוגת חג שמרחה את פניה בקרם שוקולד. על הקרם פיזרה המון סוכריות קטנות וצבעוניות שמספרן כמספר השנים הטובות המיועדות לאורן. מר דננברג, שבדרך־כלל לא היה מתערב במעשי האפיה והבישול של אשתו, ראה זאת הפעם לנכון להתערב בשאלה:

“וכמה עוגות כאלו אפית?”

“מה פירוש כמה? עוגה אחת גדולה, כמו שאופה אני בימי־הולדת.”

“אבל הפעם ראוי לאפות שתי עוגות,” טען אבא בחום. “עוגה אחת עלינו לשלוח לדוקטור הלנה.”

בסופו של דבר מצא אורן עצמו כשהוא מוליך אותה עוגה אל מעונה של הרופאה שברחוב הנביאים.

“אבא ואמא ואני אומרים לך תודה,” מילמל במבוכה אותן מלים שהורוהו לומר, ומסר את העוגה העטופה לידי הלנה. הרופאה הצטחקה והסירה את העטיפה.

“איזו עוגה נפלאה!” אמרה ויצאה מן החדר כדי להביא סכין. ביתרה שני נתחים מגופה הדשן של העוגה ונתנה אחד לאורן.

“רציתי לשאול אותך איזה דבר,” הפטיר אורן לפתע ונתאדם בזכרו אותה מלה נושנה בשיחתם של אבא ואמא. נדמה היה לו כי אם לא ישאל עתה – לא ידע פשר המלה לעולם, שהרי לא בכל יום מזדמנת לך אשה חכמה כהלנה.

“ובכן שאל, אורן, שאל,” חייכה הרופא לא בלי סקרנות.

“מה זה לשַדֵך?” הוציא מפיו במבוכה.

“לשדך?” צחקה הלנה ותמהה על הצורך שנצטרך ילד רך כמותו לאותה מלה. “ואת מי רוצה אתה לשדך?”

“אבל מה זה?” עמד אורן על שאלתו.

“כשרוצים שמישהו יתחתן עם מישהי – הרי זה לשדך ביניהם,” ניסתה הלנה כוחה בפירוש. “ולמה זה שאלת?”

“אמא שלי רוצה שאייבי יתחתן עם זיוה,” בישר אורן בקול גדול כמי שנגה עליו אור.

אחרי זאת סיפר להלנה מי הוא אייבי וזיוה מי היא. כשחזר לביתו היה מסתכל בהוריו מן הצד, ברוב סוד ומזימה, וכאילו הוכיחם על מעשה שאמרו להסתיר מפניו.

את תוצאתו של אותו שידוּך ששידכו הוריו (ליתר דיוק: אמו) בין אייבי וזיוה, ראה אורן כשנה לאחר־מכן, שעה שלבש בגדי־חמודותיו והלך יחד עם אביו ואמו לטקס חתונתם של הצייד והגננת. אין צורך לומר שהוריו נחשבו באותו מעמד קרואים ראשונים במעלה, ומספר הנשיקות שהחליפה זיוה עם אמו – עלה על כל מספר־נשיקות אחר שהוחלף באותה שעה. אורן תמה על כך שאייבי וזיוה עושים זמן כה רב בצלה של חופה מקושטת ובחברתו של אדם בעל־זקן שהיה ממלמל בשפתיו מלים רבות ובלתי־מובנות. עוד נתן דעתו לדבר שבגלל קומתו הגבוהה של הצייד נגעה החופה לא פעם בראשו, ואף נשתפלה מן הראש לכל העברים כאילו היתה אוהל, עד שחזרו ארבעת האנשים שהחזיקו במוטותיה והרימוה למעלה.

 

פרק רביעי: אורן נכנס לבית־הספר    🔗

בסמוך לכך חלה כניסתו של אורן לבית־הספר תּחכּמוֹני. מואיז שהיה מבקר כבר בכיתה א' של אותו מוסד סיפר לו על המורה האהוב של הכתה, הלא הוא מר קלעי העתיד למלא בחייו של אורן הצעיר תפקיד חשוב ביותר, כשם שמילא אף בחייהם של הרבה ילדים אחרים מבני־ירושלים.

לרגל מחלתו לא יכול אורן להירשם לכתה א' בתחילת שנת־הלימודים, כדרך שנרשמו כל חבריו מסיימי הגן. רק לאחר חג הפסח, כשהחלים כליל, הוליכהו אביו אל משרד בית־הספר כדי לברר שם מה ניתן לעשות לילד שכמותו: לצרפו אל כיתה א' בסוף שנת־הלימודים, או לדחות כניסתו לבית־הספר לתחילת השנה הבאה. מפני אפשרות זו שאביו הכינו לקראתה היה אורן חושש ביותר, שכן רע היה עליו המעשה להיחשב על הקטנים שעה שכל חבריו, ומואיז ביניהם, יהיו כבר בכתה ב'.

אורן ראה לפניו בנין עתיק למראה ועלה עם אביו אל קומתו השניה. היה זה בשעת ההפסקה וכמה זאטוטים ממוּדעיו הצביעו עליו וקראו בשמו. משהוזמנו אל חדר המנהל ונתישבו בכסאות בעֶברו האחד של שולחן גדול שמעברו השני ישב אותו אדם בכבודו ובעצמו – חש אורן בדפיקות לבו. לגבי אורן היה המנהל האיש שבידו הכוח להחליט אם יצורף אל חבריו או ילמד עם דרדקי השנה הבאה, והרי זו החלטה גורלית ביותר.

“להכניס ילד לכיתה א' קרוב לסוף השנה?” תמה המנהל בינו לבין עצמו וקימט בידו את סנטרו. “והרי הילדים כבר התקדמו מאוד מתחילת השנה…”

פניו חמורות היו ולאורן נדמה שאפסה כל תקוה. אך נראה שהעצבות שצבטה את לבו ונשתקפה בעיניו לא נעלמה מעיני המנהל. מר דננברג ביקש משהו, ואורן הרגיש ששרוי הוא במצוקה. אותו רגע אהב את אביו.

“טוב,” נענה המנהל. “נראה מה הם ידיעותיו.”

הוא שירטט על־גבי פיסת־נייר צורתה של אלף ושאל:

“זו מה היא?”

“אלף,” ענה אורן בזלזול־מה, שכן ידע כבר לקרוא לא רק את האותיות אלא גם כמה מלים.

“וזו?” שאל המנהל ושירטט למד.

“למד.”

אותה שעה בירך בלבבו את אמו שלימדה אותו את כל הדברים האלה על דעת עצמה.

“ובכן,” נענה המנהל כשכמה זיקים של רצון מתעוררים ונדלקים בעיניו כבדות־הסבר, “רואה אני שלא הלכת בטל בימי מחלתך.”

“לא,” ענה אורן שלא הבין כראוי את דבריו המנהל. “לא הלכתי בכלל. אסור היה לי ללכת…”

למרבה העלבון צחקו המנהל ואביו כאחד לתשובתו, ואילו הוא תמה מה טעם יש לצחוק על זכרון מר זה שהעלה מימי־מחלתו. מכל מקום, תשובתו המגוחכת באה אך לטובה, שכן דעתו של המנהל היתה מבודחת עליו מעתה ושוב לא הסתכל על אביו בחומרה.

“ובכן,” פסק בסופה של הפגישה, "כך נעשה: אורן ייכנס לכיתה א' לשם נסיון. אם יצליח להשיג את רמת הכיתה – מוטב, ואם לאו – יעבור לכיתה אלף של השנה הבאה.

הירהר רגע אחד והוסיף:

“איעצך לפנות אל מר קלעי, מורה הכיתה. ייתכן שיסכים לתת לבנך כמה שיעורים פרטיים לשם חיזוק ידיעותיו וקידומו. דבר זה הוא חשוב ביותר.”

למחרת בבוקר הוליכהו אביו אל בית־הספר ולקח דברים עם מר קלעי. לאחר שנבדק על־ידי המורה נאמר לאביו כי אין צורך בשיעורים פרטיים של ממש, אבל אם ישכים אורן קום ויקדים בואו לבית־הספר ימצא שם את מחנכו שיאמן אותו קמעה־קמעה במלאכת הקריאה והכתיבה ובתרגילי החשבון.

לאחר־מכן נפרד מאביו ונכנס לכיתה עם המחנך שהציגו לפני התלמידים. הוא סיפר להם שאורן חלה במחלה קשה ולפיכך לא יכול היה להיכנס לכיתה בתחילה השנה. אבל עכשיו, משנתרפא ממחלתו, נצטרף אל הכיתה. ואל־נא יחשבו – הבהיר המורה – שאין אורן יודע דבר ממה שנלמד בכיתה. בהיותו חולה לימדתו אמו את מלאכת הקריאה והכתיבה וכבר יודע הוא לחבר מספרים. “הנה, למשל,” פנה בשאלה אל אורן, “אולי יודע אתה כמה הם חמש ועוד ארבע?” “תשע,” ענה אורן והתאדם. לא מחמת בושה, אלא משום שזכר כי שאלה זו ממש נשאל על־ידי המחנך שעה קלה לפני־כן. משמע, שמר קלעי איננו בטוח בידיעותיו וחושש להכשילו בשאלה אחרת. והרי יודע הוא לחבר מספרים גדולים מאלה, כרגון: שש ועוד שש, או שמונה ועוד שבע…

אחר־כך שאל המורה את בני הכיתה מי מהם רוצה שאורן ישב בספסל לידו. כמעט כל האצבעות הורמו, אולם זו של מואיז נראתה כשהיא מתנופפת בעוז מעלה ומטה.

“אורן הוא החבר שלי!” קרא בקול כמי שיש לו חזקה.

“הרוצה אתה לשבת ליד מואיז?” שאל המורה את אורן.

“לא!”

פניו של מואיז נפלו. שני הילדים הציצו זה בזה. פני האחד הביעו עלבון ואכזבה, אבל פניו של השני הביעו דחיה ואי־רצון גמור. זוכר היה את כל אותם הימים שבהם נעזב לנפשו על ערש חליוֹ בלא שיזכה לביקור ידידו בבית הסמוך.

“אם כך נושיבך במקום הפנוי אצל צבי,” אמר המורה.

הנער הקרוי צבי חייך בארשת נצחון.

בהפסקה התגודדו הכל סביב התלמיד החדש כדי לתהות על קנקנו. סיפורו של המורה על מחלתו הקשה עורר עליו בתחילה את רחמיהם של הנערים. היחיד שניגש אליו שלא בעין יפה היה מואיז.

“בעד זה שלא רצית לשבת אתי,” לחש לו בזעם, “לא תתחתן עם ויקטוריה.”

“לא צריך! ואתה לא תתחתן עם דינה.”

“לא צריך!” ענה מואיז.

האמת היא שאורן חש בלבו צער קל על תכנית השידוכין שנתבטלה. אבל זאת לא בשל ויקטוריה, אלא בשל התוכי הירוק. מקווה היה כל הימים לכך שעם בואה של ויקטוריה לגור עמו לאחר שישאנה לאשה – תקח עמה אף את התוכי, ומה נאה יהיה לגור בבית שכלובו של תוכי תלוי בו וקריאות כמו “אמיגו מִיוֹ” מהלכות בחדריו…

אבל צער זה לא האריך לשכון בתוכו כיון שימי בית־הספר הראשונים הביאו עמם שפע תמורות וחליפות שהשכיחו מלבו את סבלותיו בימי מחלתו ואת שני הידידים שהוסיפו על סבלו בהתעלמותם המשונה ממנו. ענינים חדשים ורעים חדשים כבשו את לבו, אבל יותר מכל קסם לו מחנכו מר קלעי, וביחוד באותן שעות־בוקר מוקדמות שבהן עשה עמו בחדר־המורים הריק, שעה שבנין בית־הספר כולו היה שרוי עדין בדממה, שרק הוא ומורו הפריעוה בצעדיהם. עולים היו במדרגות המעוקלות אל הקומה השניה שבה נמצא חדר־המורים ויושבים לשולחן הגדול, עטוי המפה הירוקה, שבאותו חדר. כאן שנה אורן את פרקו לפני מורו שהיה מתקן לו פה ושם את שגיאותיו. לשבחו של אורן יש לומר שהללו מועטות היו. ואת שבחו זה אמר לו המורה בפניו לא פעם אחת.

מר קלעי אדם נאה היה. רזה ותמיר, שערותיו שחורות ועור פניו שחום. סבר של אצילות היה בהן, וחוברו בהן יחדיו נועם ורצינות. מדבר היה בקול שקט ואינו מרים קולו אפילו בשעת צחוק, שכן יותר משצחק בקול רם – חייך כמו לעצמו, וחיוך זה יקר ללב תלמידיו יותר מכל רעמי הצחוק שבעולם. הרבה היו עושים כדי להעלות על שפתיו חיוך־חסד זה. אבל אין לבאר סוד השפעתו בלא להעלות על הזכרון את העינים הגדולות והחומות־כהות שמתוכן דובבה נפשו היישר אל נפש תלמידיו. כל כולו של מר קלעי היה עינים. עינים טובות ומאירות, לוחשות ידידות ומוכיחות עד להתמוססות הלב. עינים שבהביטן בך שואבות מתוכך דומם את כל הרע ומשאירות אותך, לאחר מבטן, נקי וטהור משהיית. עינים שבערו כשני פנסים והורו דרך להרבה נערים באותה אפלה המשתררת לפעמים בשעות קשות של ילדוּת. משישב אורן בסמוך למורה היה כשבוי באלומת קרניהן של אותן עינים, ומשביוֹ זה לא יצא אלא לאחר שנים רבות, כשכילה חוק־לימודיו בבית־הספר העממי. מקרוב הבחין אף בנקודות זעירות של קצף קל שהלבינו בזויותיהן של העינים והוסיפו להן נימה של עצב ושל לאוּת אצילית – סגולות שאורן לא ידע להגדירן בדיוק, אבל חש בהן בכל ישותו.

באחת מאותן שעות־הבוקר המוקדמות, כשעלו לחדר־המורים, נשא אורן ראשו השמימה וראה פיסה מרובעת של רקיע כחול כשהיא חופפת בדיוק על חצרו הפנימית של בית־הספר שהיתה מרובעת אף היא. אורן הוקסם מתגלית זו ומיהר לשתף בחוָייתו את המורה:

“הבט, מורי” אמר במבוכה משום שהדבר נראה לו כחוצפת־מה," החצר של בית־הספר לוקחת חלק מן השמים למעלה"

“כל חצר של בית־ספר יש לה חלק בשמים שמעליה,” אמר המורה ולא פירש.

“איך זה?”

אבל המורה רק חייך.

כשהודיע לו באחד מאותם הבקרים ששוב אין לו צורך בלימוד מיוחד ופטור הוא מעתה מהשכמה מוקדמת, כיון שהשיג את רמת הכיתה – הצטער אורן צער רב שכן נעמו לו מאוד אותן פגישות שחרית עם מורו.

מכאן ואילך נחשב אורן תלמיד לכל דבר, אלא שבדבר אחד נפל, בכל־זאת, ממרבית בני כיתתו. המחלה הקשה שעברה עליו לא עברה בלא להותיר בו אותותיה. עד ששב לאיתנו ונתחזק – נחוּת היה מחבריו, ובכל תיגרה שפרצה בינו לבינם לא נחל כבוד. אלא שמצא נחמה בדברים אחרים שבהם עלה על חבריו, והם חיבוריו ושיריו שהודפסו לעתים קרובות בעתון התלמידים, ואותם סיפורים שהיה מספר לחבריו, חלקם מן הספרים הרבים שקרא, וחלקם – פרי דמיונו. מחבב היה את הקריאה בספרי הרפתקאות את סיפורם לאחרים. המלים, והמלים היפות במיוחד, קסמו לו כמו הצבעים, וכשם שהרבה לצייר בגוֹני האדום, החום והירוק – כך כתב וסיפר במלים ססגוניות שחדרו ללבם של שומעיו.

 

פרק חמישי: “מטרה דרושה לאדם!”    🔗

אט־אט נוקפות השנים בין כתלי בית־הספר, וכל אותן השנים עובר מר קלעי עם תלמידיו מכיתה לכיתה ומשמש להם מחנך. בכיתות הנמוכות עוסק הוא עמם בגזירה ובהדבקה, אף מזמר עמם שירים שלימדם. ולא עוד אלא שהוא ולא אחר משמש להם גם מורה התעמלות ומשחק עמם בחצר משחקי ריצה וקפיצה. קל־תנועה הוא מר קלעי, וכשהוא מוציאם אל מחוץ לעיר לטיול בין ההרים, מהלך הוא בראשם בזריזות רבה. בטיוליו סובב הוא עמם את חומת העיר העתיקה, וקורא לפניהם מן התנ“ך ליד מעיינות הגיחון ועין־רוגל, ובגיא בן־הינום. משגדלים הם יותר – הוא לוקחם ברכב לבית־לחם ולחברון, ואף שם מוּצא התנ”ך מילקוטו ופיו משמיע את הסיפורים הישנים על אברהם אבינו ועל המרגלים. כשצועדים הם בדרכים מירושלים ואליה נוהג הוא לפצוח בזמר. על־פי רוב הרי זה שיר משירות תימן שחוברה לו מנגינה ערבה.

"נעלה אל ארצנו

ובקול וברינה

רחמנא רחם…"

אבל לא כל המורים חביבים ורצויים לאורן ולחבריו כמר קלעי, ומצויים גם אחרים כגון המורה לתלמוד, שנפשם של התלמידים קצה בהם. ולא משום שהשקלא־והטריא שבתלמוד מיגעת את מוחם ואותיות רש"י מיגעות את עיניהם, אלא בגלל מנהגיו המשונים של המורה.

מנהג מרגיז לו למר ספרא (הוא המורה לתלמוד) ליטול מתלמידיו כל מה שמצוי בידיהם בשעת השיעור ואינו שייך ללימודם. שכח נער להסיר מעל שולחנו את כלי־השרטוט ששימשו לו בשיעור־ההנדסה הקודם – משולש, מחוגה או מד־זוית – ומיד אץ אליו מר ספרא ותולש את הכלים משולחנו בתנועה של עקירה ומחיקה גמורה, כאילו היו כלים מסוכנים שיש לסלקם מיד. ואם כלי־לימוד כך, סתם אבזרים של שעשועים, כגון גולות־זכוכית, גלעינים של משמש – על אחת כמה וכמה. למרבה הפלא אין מר ספרא נוהג להחזיר את מה שלקח, אלא משאיר את הדברים ברשותו למרות מחאותיהם של התלמידים הגזולים. כשאנו אומרים “ברשותו” – כוונתנו היא לכיסו ממש, שכן מנהגו של מר ספרא הוא להכניס מיד לכיסו כל מה שצדה ידו בין טורי התלמידים. דבר שנכנס לאותו כיס אינו יוצא ממנו עולמית, משל היה שאוֹל או סדק המוליך לתהום…

נקל לשער עד כמה נסערו הרוחות בכיתה ממנהגו זה של המורה לתלמוד, עד שנמנו התלמידים וגמרו למצוא לו תקנה. למען האמת, לא כל התלמידים חרשו אותה מזימה שעליה יסופר להלן, אלא רק שלושה מהם: ברקוביץ, זמרוני, ואורן דננברג מיודענו. טרם הספקנו להכיר את אורן כמי שנותן ידו להפרעות מתוכננות, אבל מן הראוי שנעשה זאת במוקדם, כיון שאורן שלנו נודע בכיתתו לא רק ככותב חיבורים נאים וכמסַפר סיפורים, אלא גם כ“מפריע” של ממש. שני ה“מפריעים” האחרים – ברקוביץ וזמרוני – ניחנו בכשרונות מיוחדים להפרעה, והיו אמנים במקצוע זה, אבל על כך ידובר בהמשך.

וזאת היתה המזימה כפי שתוכננה בקפדנות על־ידי השלושה. על כל אחד מהם הוטל תפקיד אחד, ואחד בלבד והפירוט הוא כלהלן:

א. ברקוביץ יצוד עכבר, או ימצא עכבר מת באשר ימצא, יעטוף אותו בנייר צבעוני עד שייראה ככדור משחק ויביאו לבית־הספר.

ב. אורן דננברג יטול אותו כדור צבעוני מברקוביץ וישחק בו בשיעור לתלמוד.

ג. זמרוני יורה בידו לעבר אותו כדור־משחק ויקרא: “הביטו! הביטו!” – כדי להסב תשומת־לבו של מר ספרא.

דומה שכל מה שיתרחש מכאן ואילך כבר ברור מאליו.

עבר זמן רב עד שהשיגה ידו של ברקוביץ עכבר מת. טבעם של עכברים מתים (או חיים) הוא שמזדמנים הם לעין בכל שעה שאין איש צריך להם, אבל דוקא בשעה שרצויים הם – אין למצאם ולא יסולאו בפז. ימים רבים היה ברקוביץ לוטש עיניו אל מתחת לארונות שבביתו, בודק במזנון, ואורב במחסן־הכלים שבחצר – ולא מצא את שביקשה נפשו. לא עכבר ולא סימני עכבר. הדברים הגיעו לידי כך שהמארב אשר הציב בפינות שונות בבית עורר עליו את תשומת־לבה של אמו, אשה עצבנית ואוהבת־סדר, שתנועותיו החשודות של בנה לא ישרו בעיניה.

“מה אתה מחפש כל הימים?” נתנה עליו פעם בקולה כשפקעה סבלנותה.

“עכבר,” השיב לה במנוחת הדעת, שכן היתה זו סגולתו המיוחדת לדבר בקור־רוח גם ברגעי מתח.

“עכבר?” נתרעשה הגברת ברקוביץ מעצם הרעיון שמי שהוא קיוה למצוא בביתה שלה, המסודר והנקי, שרץ טמא ונאלח כגון זה.

“כן… צריך אני עכבר.”

“לשם מה צריך אתה עכבר?”

“כדי לתת לחתול של משה השכן,” ענה לה בלא להניד עפעף.

כאן עלה זעמה של אמא שבעתים. שומו שמים, עד היכן הגיעו הדברים! ביתה שלה משמש מקום לצוד בו עכברים בשביל חתולו של השכן!

“אמור למשה השכן שימצא את העכברים בשביל החתול בביתו שלו… השמעת? – בביתו שלו ולא כאן! כאן לא ימצא אפילו עכבר אחד! שמעת? – לא עכבר ולא ז’וק ולא נמלה!”

בסופו של דבר נמצא לו עכבר מת באחד מפחי־האשפה, וכמו שאמרנו – בהיסח־הדעת, דוקא, ולא שעה שחיפש אחריו. עטף ברקוביץ את המציאה היקרה בניירות צבעוניים עד ששיוה לה מראה של כדור, והביא את הכדור לבית־הספר. כאן התחיל תפקידו של אורן ששיחק באותו כדור בשיעורו של מר ספרא כשעיני כל התלמידים (שידעו על המעשה) צופות אליו בדריכות. מסתבר שתפקידו של זמרוני היה מיותר. עוד לפני שקרא “הביטו, הביטו” – השתער המורה על אורן ונטל בחטיפה את הכדור. עוד רגע – ועכבר מת מעוטף בתכריכי־נייר מצא לו מנוחה נכונה בקבר כיסו של מר ספרא.

קול רעמן של מצהלות צחוק מילא את חלל הכיתה. עד מהרה הבין המורה שאותה המולה פרועה של צחוק יש לה קשר עם כדור־הנייר, התמים לכאורה, שהכניס לכיסו. משהחזיר ידו לכיס ושלה משם את הכדור כדי לעמוד על טיבו – עלה הצחוק מחדש. באצבעות רוֹעדות מישמש המורה בכדור, הסיר ממנו בזהירות נייר אחרי נייר (עם כל עטיפה שנתקלפה – נתפרע הצחוק יותר) עד שהגיע לתוכו… מיד נרתעה ידו ופניו נעוו ממאוס.

“אורן דננברג!” הרים קולו בזעם. “צא מיד מן הכיתה ואל תחזור לבית־הספר עד שתביא את אביך!”

אמנם לא היה זה מסמכותו לגזור גירוש כזה על תלמיד מן התלמידים, אבל בכעסו כי רב לא השגיח בהבדלי הסמכות שבינו לבין מנהל בית־הספר ופסק מה שפסק.

יצא אורן מן הכיתה כשדאגה חמורה בלבו. כיצד יביא את הדברים לפני הוריו ומה עתיד אבא לומר? מחשבתו נטרדה כולה בניחושי תגובתו האפשרית. אבא היה מעודדו בכל מיני מעשים, פעמים חורגים מן הנימוס המקובל, אבל ודאי שלא נתכוון לחנכו להפרעות בשיעורי בית־הספר… בן הולל ופורע חוק וסדר לא היה בשום פנים הדבר שאבא נתכוון אליו!

ואמנם הקדיר מר דננברג פניו שעה ששמע מפי בנו מה ששמע, אבל לפתיעתו ולשמחתו של אורן פנה אל אמו וביקש:

“כיון שעסוק אני במשרד תגשי את לבית־הספר ותבררי מה קרה.”

דבר זה היה, בהחלט, לטובתו, נוח היה לו שאמו היא שתשמע ממר ספרא על המעשה, ולא אביו.

ועתה יסופר כיצד עמדו לאורן רוַח והצלה מנסיבות שלא פילל להן כלל.

משבא עם אמו לבית־הספר המתינו שניהם ליד דלתה של אחת הכיתות, שכן נאמר להם שעתיד מר ספרא לצאת ממנה בעוד כמה דקות, עם הצלצול. יצא מר ספרא וניכר היה בו שרשמוֹ של המעשה עדיין חי בלבו, שכן הורה לאורן מיד להסתלק מנגד עיניו. הוראה זו וסבר־פנים זו שבהן הקדים את פני הממתינים – העליבו את הגברת דננברג שסבורה היתה, ובצדק, שתחילה היה עליו להקדים פניה בברכת־שלום, כנהוג.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים לרצונו ולרווחתו הגמורה של אורן. אין צורך לומר שלא נסתלק מן העין כפי שנדרש, אלא מצא לו מחבוא בקרבת מקום מאחורי עמוד של בנין. משם יכול היה להקשיב לשיחתם של מר ספרא ואמו.

המעשה הנואל השני שעשה המורה היה דוקא המעשה שלא עשה. הוא לא הזמין את הגברת דננברג לשבת עמו במקום נאות ולשוחח בניחותא, אלא פתח בדברים בעמידה, כמי שנימוסו לקוי ועתותיו אינן בידו. אורן כרה אזניו וקלט את חילופי־הדברים הבאים:

“הגברת דננברג?” שאל מר ספרא בקול עוֹיֵן, לא כפי שראוי להתוַדע לגברת, אלא כמי שחוקר את שותפו של הנאשם הראשי.

“כן,” קולה של אמא צונן היה.

“ובכן,” משך מר ספרא באותו קול חסר נועם, “דבר אחד ויחיד אוכל להגיד לך: בנך משוּל לזמרי ודורש שכר כפנחס!”

אבל דוקא דבר אחד ויחיד זה שבסיועו נתכוון מר ספרא לתאר את עוצם פשעו של אורן, לא הובן על־ידי אמו שלא ידעה כלל מי הוא זמרי ופנחס מיהו.

“מה?” שאלה בארשת־פנים נפגעת ובקול נרגז. מדוע זה אינו מדבר אליה בלשון של בני־אדם כדרך שראוי לדבר עם עקרת־בית שהניחה את עבודתה בעיצומו של יום? מדוע זה מתהדר הוא לפניה בנוצותיהן של מלים בלתי־מובנות כאילו כדי להדגיש את בוּרוּתה?

בצל העמוד היה לבו של אורן מפרפר מעליצות. יפה הכיר את אמא שידיעתה בתנ"ך מועטת, אבל בעלת־גאוה היא ולא תשכח פגיעה בכבודה. הוא חנק בלבו את הצחוק שאמר להתפרץ משם לאחר שהושוה לזמרי ולפנחס שלגבי אמו היו שמות חתומים. אף הוא זכר אך בקושי מה שקראו פעם בכיתה באותו ענין.

מר ספרא תלה עיניו בארשת התמיהה שנפרשה על פני אשת שיחו, וקו של תלמיד־חכם שנתקל בעם־הארץ התחיל מסתמן בשפתיו ומתפתל שם בעוָיה של לגלוג.

“רואה אני,” אמר במשיכת הקול, “שנטייתה של הגברת לדברי תורה היא ממש כשל בנה.”

היה זה כמובן עלבון גלוי. הגברת דננברג לא המתינה רגע אחד נוסף, הסתובבה על עקביה בלי לומר דבר, ועקרה משם, בוערת מחימה.

בבית אמרה לבעלה שאיננה מתפלאת כלל אם מפריעים התלמידים לאותו אדם גס וסיפרה לו על כל שאירע.

מר דננברג השתדל לשמור על מבע־פנים רציני (אורן ישב אותה שעה ליד השולחן וחייך בהנאה), אבל בסופו של דבר לא יכול להתאפק מצחוק ומילמל: “חיי, שזוכר אני רק פנחס מיהו. אבל שכחתי מי היה זמרי…”

ומיד לאחר־מכן הרצין שוב ופנה לאורן:

“הפעם עוברים אנו לסדר־היום. אבל להבא אינני רוצה לקבל הזמנות ממורי בית־הספר. מובן לך?”

ואף־על־פי־כן, מי שסבור כי היתה זו ההפרעה המאורגנת האחרונה שהפריעה השלישיה: ברקוביץ־זמרוני־דננברג בשיעורי בית־הספר – אינו אלא טועה. לאחר המעשה בעכבר התחילה אָפנה של הפרעות פושטת בכיתה. אלה בוצעו לאו דוקא בשיעורי המורים הראויים להן, אלא גם בשיעוריהם של מורים טובי־לב שלא פגעו מעולם בכבודם של התלמידים, ושכל צרתם היתה שהיו טובי־לב מדי ומנהגם בתלמידיהם רך ועדין, כגון המורה לציור. איש זקן היה אותו מורה, ידו – יד של אמן אמיתי ולבו לב של זהב. והנה, דוקא אצלו היה המעשה בזמרוני שנכנס בהפסקה לארון־הקיר שבכיתה והתחבא שם כדי לחקות בשיעור קולותיהם של רוכלים ידועים ברחובות ירושלים. לפתע, כשהיה המורה מצייר על־גבי הלוח אחד מציוריו הנאים, נשמע כאוֹב מארץ קולו של מוכר־משקאות מפורסם בירושלים: “תּמַר הינדי! לימוֹן! בַּרָד!”

החיקוי היה מושלם, ונעימת הקריאה הושמעה בכל סלסוליה. הפסיק המורה מציורו והלך, נפתע במקצת, אצל החלון לראות אם נכנס אותו מוכר־משקאות לחצר בית־הספר, שהרי נאסר על הרוכלים להיכנס לחצר. געתה כל הכיתה בצחוק וזמרוני התכווץ בחלל הקיר והוסיף להשמיע נעימותיו.

לאחר־מכן (היה זה סמוך לחג הפורים) חולל ברקוביץ הפרעה רעשנית ביותר, ודוקא בשיעורו של מנהל בית־הספר בכבודו ובעצמו. בהפסקה שלפני אותו שיעור נכנס לכיתה בלי לעורר תשומת־לב יתירה ופיזר מתחת לרגלי הכסאות עדשות־נפץ של גפרית – מאותן שהתלמידים היו מרעישים בהן את העולם בימי הפורים. ברגיל היו עדשות אלו מופעלות על־ידי שפשוף ברצפה או בקיר, אך הפעם אמורות היו להידלק מן החיכוך שתתחככנה בין רגלי הכסאות והרצפה, שעה שהתלמידים ישבו על כסאותיהם בתחילת השיעור.

עם כניסת המנהל לחדר המחלקה היו הכל עומדים על רגליהם ליד הספסלים, כדרך שנהגו בכניסתו של כל מורה ומורה.

מצב זה נקרא בלשון המורים בשם “אחת”. כשהיה המורה קורא “שתים” – היו הכל מתישבים על כסאותיהם. הקריאה “שלוש” – הורתה על שילוב ידים והשענת המרפקים על הספסל ועל תחילת השיעור.

“שתים!” קרא המנהל.

הקריאה “שלוש” – לא זכתה להישמע באותו שעור. משום שמיד לאחר הצו “שתים”, משישבו התלמידים על כסאותיהם ועדשות־הגפרית הופעלו, נשמעו בחלל הכיתה קולות־נפץ רבים בזה אחר זה, ומחול־שדים סוער של עשרות פתיתי־גפרית מוצתים התחיל סובב דולג בין רגלי הכסאות. אין לשער את גודל המהומה שנשתררה. התלמידים עשו עצמם מופתעים ומבוהלים והשמיעו צוחות קורעות־לב כאילו נפגעו ונפצעו. המנהל אף הוא נבהל תחילה ופניו החוירו. אלא משהבחין בצחוק הערמומי שחילחל בין צעקותיהם של תלמידיו ובפניהם הזורחות מן המזימה שעלתה יפה – הפך חיורונו לאודם לוהט מזעם.

“מי עשה את הדבר?” הרים קולו בתוקף ודפק באגרופו על הקתדרה.

שיניו נשכו את שפתו התחתונה – תנועה שהעידה על חימה עזה ביותר.

דממה השתררה בכיתה.

“בטרם אטיל עונש קיבוצי,” קרא המנהל, “חוזר אני ושואל: מי עשה את הדבר?”

איש לא ענה.

כאן ניסה המנהל להיוָשע מכוחה של הלכה מפורשת.

“תורתנו הקדושה ציוותה על גילויו של הפושע ועל הענשתו,” קרא כאחוז אש דת, “וכבר נאמר: וביערת הרע מקרבך. האם יודע מישהו מכם מי עשה את התועבה? אל ירא ואל ייחת. חובתו היא לגלות את הדבר!”

וכאן – להשתוממותם העזה של כל התלמידים – הרים ברקוביץ את ידו והחזירה שוב בהיסוס, כמי שרוצה לומר את הידוע לו אלא שמתירא הוא מחבריו.

“כן?” פנה אליו המנהל והתקרב אל ספסלו בפנים נוחות כאומר לעודדו. ברקוביץ מילמל משהו בלשונו ונשתתק. רק שפתיו הוסיפו לרחוש.

“דבּר, ברקוביץ, דבּר!” העתיר המנהל וכף־ידו נחה לפתע על ראש תלמידו המתיסר, כפי שנדמה לו (ואף לאלו מן התלמידים שלא הכירו כראוי את טיבו של ברקוביץ), ביסורי פחד שלפני אמירת האמת.

“ראיתי…” הוציא ברקוביץ מפיו מלה אחת בלבד, ושוב נתלעלע נשתתק.

“מה ראית?” תבע המנהל.

עתה, כסבור היה, מתקרב הוא בצעדי־ענק לגילוים של דברים ויש ללחוץ ולא להרפות מן הנער שכבר פָתח לו פֶתח בחומת השתיקה.

“ראיתי… מישהו… נכנס לכיתה… בשעת ההפסקה…” לחש ברקוביץ בקושי, כאחוז שינוק.

“מי היה זה?” דחק המנהל.

בעיני רוחו חזה כבר את תפיסתו של הפושע ואת העמדתו לדין. השאלה היחידה היא, כמובן, גודל העונש. בענין זה יש להתיעץ עם המחנך, אבל דא עקא שטרם גילה מיהו התלמיד.

“שני תלמידים נכנסו,” תיקן ברקוביץ את הודעתו בקול־בוכים, “אבל אינני זוכר מי היו.”

“אל תפחד!” עודד המנהל שוב את ברקוביץ, “ספר מי היו אלה שנכנסו בהפסקה.”

“מתאמץ אני לזכור,” פלט התלמיד ונראה כצולל במחשבות.

“התאמץ, התאמץ!” ביקש המנהל.

עברה דקה תמימה של שתיקה שהוקדשה, כפי שהדעת נותנת, לאותה התאמצות. ואכן, כפו של ברקוביץ נצמדה אל מצחו בעוית, עד שנתקמט כולו ממאמץ ההיזכרוּת.

“אינני זוכר… אינני זוכר.”

עוָיה של יאוש חלפה בשפתיו.

המנהל שנכזבה תוחלתו נסוג עתה לעבר הקתדרה בצעדים כושלים.

“אם תזכור – תבוא ותגיד לי,” הפטיר בלא אותה דחיקה שציינה את תביעותיו הראשונות.

“אגיד לכבודו ברגע הראשון שאזכור!” הבטיח ברקוביץ על דברתו באמונת אומן.

חג הפורים עבר, ואף חג הפסח, וברקוביץ לא זכר דבר. הוא לא הצליח לזכור דבר עד סוף השנה.

אותו פורים נקרא על שמו בשם: פורים של ברקוביץ. אבל מיד לאחריו נתקיימה אותה שיחת כיתה עם המחנך שלאחריה פנה זיוָם של כל תעלולי ההפרעה, ואורן וחבריו התחילו נותנים דעתם על ענינים רציניים יותר.

מר קלעי שתלונותיהם של עמיתיו המורים על התנהגות כיתתו תכפו עליו – החליט לעשות מעשה. כמנהגו לא פעל בסופה ובסערה אלא בדברים הנאמרים בנחת ונכנסים אל הלב.

“שמעתי שמצטיינים אתם בביצוען של פעולות מסוימות כגון: ציד עכברים, מכירת משקאות, ופיצוץ חמרי־נפץ”, שׂח לתלמידיו בחיוך דק. מיד נענו לו אף הם בחיוך; ואוירת המתח שלפני השיחה (התלמידים שיערו כמובן על מה תיסוב – נתפוגגה לה.

“ובכן,” המשיך המורה, “שמעתי על כל המעשים האלה וחשבתי בלבי: מדוע לא יקדישו תלמידי את מרצם הרב למעשים מועילים באמת? הלא תודו בדבר שניתן לעשות מעשה מועיל יותר מאשר השמעת קולות בשיעורו של מורה זקן המהנה את כולנו בציוריו הנפלאים.”

הפסיק רגע קל וקרא:

“הלא כן, זמרוני?”

זמרוני נתאדם והשפיל פניו.

“לאילו מעשים מועילים מתכוון המורה?” שאל אורן.

“מה דעתכם, למשל, שכיתה זו תיטול על עצמה לנטוע חורשה בחצר בית־הספר?”

אותה שנה עקר בית־הספר ממשכנו שברחוב החבשים למקום אחר בשכונת מקור־ברוך. שני מגרשים רחבי־ידים נשתרעו בגבולו, אלא שחשופים היו לשמש, ללא פינת צל.

מכאן ואילך נתפתחה לה שיחה ענינית שבה הציעו התלמידים את הצעותיהם בהתלהבות. השיעור נסתכם בדברי־לקח של המורה: מטרה דרושה לאדם. מטרה יפה שתתן טעם לחייו ותכוון את מעשיו. אם אין מטרה לאדם – מאבדים מעשיו את כיוונם וסוטים להם לדרכים עקלקלות… ראוי לו לכל אדם שידבק במטרה כלשהי ויקדיש עצמו להגשמתה!

מלים אלו עוררו בלבו של אורן המולה דקה של כיסופים שהלכה ונתגברה בשעות שהיה קורא בספרים. דברי מר קלעי ואותם הספרים הם שהשפיעו על אורן ליסד את “קבוצת האי” הקשורה בשמותיהם של צבי, אבשלום, שרה ודינה שעליהם יסופר בפרקים הבאים.

 

פרק ששי: אורן הוגה רעיון    🔗

באותם הימים עקרה משפחתו של אורן מדירתה ביגיע־כפים לדירה אחרת בשכונת כּרם הקרובה. כפי שאירע לו כבר פעם נזדמנו לו במקומו החדש פנים חדשות, ורעיו הישנים בשכונתם של הספרדים הלכו ונשתכחו מלבו.

באותם הימים התגוררה אף שרה הקטנה בשכונת כרם ועדיין לא מילאה את התפקיד החשוב שהיא ממלאת עתה באחת השגרירויות שלנו בחוץ־לארץ. צבי, ידידו הטוב של אורן, עדיין לא היה מנהלה של חברת־ביטוח ידועה, אבשלום – הנער השלישי שעליו יסופר בזה – עדיין רחוק היה מכל מחשבה לצנוח ביוגוסלביה ולסייע לצבאו של טיטו, כשם שעשה באמת בימי מלחמת־העולם השניה. דינה, אחותו של אורן, עדיין לא נסעה עם בעלה לדרום־אפריקה, ואורן עצמו עדיין הסתפק בקריאת ספרי שירה ולא העלה על דעתו שבאחד הימים יכתוב אף הוא ספרים כאלה. כל הנערים והנערות האלה לא ידעו מאומה מן הצפוי להם בעתיד והשתעשעו בדמיונות ובחלומות ממש כשם שעושים בני־גילם בימים אלה. השמות, הטעמים, אָפנת הלבוש – נשתנו שינוי רב. אבל אותה נטיה של בני־הנעורים להזות הזיות מופלאות – נטיה זו נשארה בעינה. אילו הייתם עם אורן וצבי ואבשלום ועם שרה ודינה – ודאי אף אתם הייתם מצטרפים ברוב התלהבות אל “קבוצת האי” שיסדו והייתם נעשים שותפים לכל הקורות אותה.

אבל אין להקדים את המאוחר, ועד שנוסדה הקבוצה היה אורן מבלה שעות רבות בקריאתם של ספרים על עוברי־ימים שנטרפה ספינתם והושלכו על אחד האיים כדי לחיות בו חייהם רווּיי הסכנות והמעללים. לרשותו של אורן עמדו ספרים נפלאים אשר שוב אינם מצויים בשוק וקשה להשיגם. אבל אם נתגלגל לידכם, למשל, ספר בשם “אי התעלומות” מפרי עטו של ז’ול ורן הנערץ, מבינים הייתם משום מה שכח אורן עולם ומלואו כל שעה שספר כזה היה מונח בין ידיו. כבר סיפרנו עד כמה היה אורן נוטה לקריאת סיפורים ושירים. הסופרים והמשוררים אשר את יצירותיהם קרא נראו לו כיצורים עליונים, והערצתו אליהם גברה עשרת מונים על הערצתו את המלכים והגיבורים אשר עליהם למד בשיעורי ההיסטוריה.

[ציור בקובץ 17, עמ' 49 במקור המודפס]

בדבר זה חש שמואל, אחיו הבכור של אבשלום, והחליט העלות את כבודו בעיני אורן בדרך מיוחדת במינה. יום אחד לחש באזניו בסוד גמור כי מחבר שירים הנהו, וכבר מצויה עמו מחברת עבה ומלאה שכתב. אם רוצה אורן – הוסיף ואמר – מוכן הוא להיפגש עמו תחת אחד עצי־הזית אשר בשדה שכונת כּרם ולקרוא באזניו. אורן בן השתים־עשרה היה אסיר־תודה לחברו בן הארבע־עשרה שחלק לו כבוד כה רב בשתפו אותו בסודו הגדול, והלך לאותה פגישה שמתחת לעץ בלב הולם מגאוה ומסקרנות. נתישבו שניהם מתחת לעץ, ושמואל פתח מחברת שחורה ועבה שדפיה מלאו שורות צפופות וארוכות.

“שם שירי הראשון הוא: ‘מֵתי מדבר’,” אמר שמואל והחל לקרוא מן הכתב:

לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה

לא כבוד הבשן ומבחר אלוניו שם נפלו באדיר…"

שעה ארוכה קרא שמואל שיר שאורן לא שמע כמותו ליופי ולשגב. חלק מן הדברים כלל לא הבין, אבל תפס בעומקי נפשו שלפניו שירה גדולה, גדולה לאין שיעור מן השירים שקרא בבית־הספר, וגל של הערצה שטף את לבו.

“איך כתבת זאת?” שאל בהתרגשות כשנסתיימה הקריאה.

“אה,” נשמעה התשובה, “זה לא הכל. מחר אקרא לפניך שירים אחרים משלי, טובים מזה ששמעת…”

למחרת שמע אורן את “המתמיד” וכמה ימים לאחר־מכן את “בעיר ההרגה”. התפעלותו מכשרונו של שמואל עלתה למרום שיאה. הוא לא יכול להתאפק וסיפר את הדבר להוריו. אחיו של אבשלום – אמר – הוא משורר. משורר גדול. ממש גאון. וחבל, אבא, שלא היית עמי כשקרא לפני את שירו “מתי מדבר”. הנה למשל, השורה הראשונה שאני זוכרה בעל־פה:

“לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה…”

“מה?” שאל אבא. “את הדברים הנפלאים האלה כתב ידידך? אי לך בני התמים..”

מיד הוציא מארון־הספרים ספר־שירים והראה לאורן את שיריו של שמואל מודפסים בספר ושם ביאליק נקרא עליהם…

אבל יותר מדברי שירה אהב אורן סיפורי מסע וציִד, סיפורים על איים ופראים וארצות רחוקות, כגון: “רובינזון קרוזו”, “אל הררי סהר”, “אופיר”, “הקפיטן הטרס” ו“אי התעלומות”. זה האחרון שילהב את דמיונו יותר מן הקודמים לו. עד ל“אי התעלומות” היה קורא ונהנה, נרעש ונפחד מן הסכנות המתרגשות על ראש גיבורי הספר, או שׂשׂ ועלז להצלחתן של התחבולות שהצילו את חייהם. אולם עם קריאתו של “אי התעלומות” נתעוררה בלבו של אורן משאלה חדשה: להיות גיבור בין גיבורים. רובינזון בין רובינזונים. מדוע לא יעשה גם הוא כמעשה כּוֹרֶש סמִית וחבר מרעיו האמיצים? מה שחסר לו לשם כך יוכל להשיג מיד או לאחר זמן. יש לצייד סירה ולשוט בה ברחבי האוקינוס. יש לגלות את האי המתאים (הכרחי שיהיו בו יערות, חיות־בר ופראים) ולעגון בחופו. לאחר־מכן תתחיל פרשה של חיי־גבורה שיימשכו כמה שנים, עד שתתגלה באופק אותה ספינה שתקחנו מן האי ותשיבנו למולדתו…

זמן־מה היה חוכך בדעתו אם לבצע את המפעל ביחידות או לשתף בו גם אחרים, ידידים נאמנים, אשר ילחמו לצדו בפגעי הטבע, בחיות־הטרף ובפראים. בסופו של דבר הכריע לטובת שיתופם של עוד שני נערים במעלל הרובינזוני. לא נשאר אלא לבחור מבין החברים בכיתה ובשכונה את הנערים הראויים לכך, וליסד עמם קבוצה סודית ששמה “קבוצת האי” מיד העלה בדעתו את צבי.

צבי שוּלוֹב, שותפו לספסל־הלימודים מזה כמה שנים, היה נער עדין־פנים ובעל עינים כחולות שהטעו את המסתכלים בהן לחשוב כי בעליהן אינו מסוגל אלא להרהר ולחלום. לאמיתו של דבר נחבאה מאחוריהן נפש פעלתנית, אוהבת מַעש ושוחרת מלחמות. בשעת קטטה נשתנו פניו של צבי לאין היכר וכל כולו הפך חַית־קרב קטנה שהיתה משתערת על אויביה בשיניה ובצפרניה. דבר זה חזה אורן מבשרו בהתכתשות הראשונה שנפלה ביניהם. חזק היה מצבי, אולם נרתע לאחוריו לאחר נשיכה עזה שצרבה בזרועו. הנער כחול־העינים ועדין־הפנים היה מסוכן יותר מכפי שנראה בתחילה. תיגרה זו, שנסתיימה באופן תמוה בנסיגתו של אורן, לא עוררה בו שנאה לנער הנושך, אלא להיפך, סקרנות של חיבה. משל עמד לפניו חתול־בר יפה או נמר צעיר…

לימים למד אורן מה פשרהּ של השתערות־מַחץ זו שבה השתער ידידו על העולם. פעם היה צבי ילד רך ומפונק שלא פגע באיש אולם משעה שנפטר אביו וניתן להשגחתם של אחיו המבוגר וסבו הקפדן, ניעורה בקרבו רוח של עיקשות ומרד ומין עצבנות התחילה שוֹרה על כל הליכותיו. אחיו וסבו לא הבינו לרוחו והצרו את צעדיו. אסרו עליו את המשחקים מחוץ לבית בערבי הקיץ, ועטפוהו בלבושים חמים עד להחניק בימות־הקרה. זמן־מה נכנע להוראותיהם. אולם בסופו של דבר פקעה סבלנותו והילד הנוח ונעים־ההליכות נהפך לנער סורר ועצבני. אמו היתה חדלת־אונים וקולה לא נשמע במשפחה שעה שהרוחות היו סוערות והתלונות על הבן המַמרה גברו מיום ליום. גם ענשים ומכות לא הועילו במאומה. מרדו של צבי הצעיר התלקח ביתר שאת, והסתלקותו מן הבית למקומות־סתר הידועים רק לו היתה למאורע שבכל יום.

אחד ממקומות־הסתר הללו היתה עליית־הגג הגדולה שבביתו אשר בשכונת זכרון־משה. בתיה הישנים של שכונה זו כּוסוּ גגות גדולים, אדומי־רעפים, ובין הרעפים לבין תקרת הבית נותר מקום רחב שנתפש בחלקו על־ידי חביות המים, ובחלקו על־ידי חתולים, חולדות ושאר יצורים שהאפלה והמחבואים נוחים להם. לשם חמק צבי כל־אימת שהויכוחים בינו לבין אפוטרופסיו היו עליו לזרא, ומשם הציץ בחיוך בבני־הבית הקוראים לו בקול רם ויוצאים לחפשו בסימטאות הקרובות. מופלא היה כיצד לא עלה בדעתם מעולם לחפשו בעליית־הגג. אולי משום שהם עצמם חוששים היו לעלות לאותה פינה חשוכה ומסתורית שיללות וצפצופים משונים היו בוקעים ממנה לעתים. היחיד שהיה מטפס לשם היה השרברב הזקן של השכונה אשר הוזמן לתקן דבר בחביות המים או בצנורות. בהזדמנות זו היה מתבקש לטלטל למעלה את אחד הרהיטים הישנים שלא נמצא להם שימוש ולהניחו שם באחת הזויות. כשהועלה בדרך זו אחד השולחנות הישנים של הבית, עלתה שמחתו של צבי למעלה ראש. מעתה יוכל להכין בעליית־הגג את שיעוריו, שכן כסא לישיבה מצא שם עוד קודם־לכן. איש מבני המשפחה לא ידע להיכן נעלמו אותם תריסרים של נרות־שבת שצבי האיר בהם את חשכת חדר־העבודה הסמוי שלו, לבדו ישב שם וכתב לאור הנר…

אל עליית־הגג זימן באחד הימים את אורן, זה הנער שלאחר שנשכוֹ בזרועו ביקש את סליחתו והיה לידידו הטוב ביותר. מעריץ היה את כוחו של אורן לספר סיפורים, ושעות שלמות היה יושב לפניו ושותה בצמא את פרשת גבורותיהם של הנוסעים והציידים שעליהם קרא אורן בספרים. קמעה־קמעה נתבררה לו כוונתו של אורן להיות ברבות הימים נוסע או צייד כזה, ובשיחתם האחרונה בעליית־הגג, לאור הלבנה הקטנה שהבליחה בחשכה, שמע את פרטי תכניתו ונשבע בשבועה חמורה שלא יספר עליה לאיש.

תחילתה של השיחה נסַבה על ענינים אחרים לגמרי. משׂיחים היו על מוריהם האהובים והבלתי־אהובים ומעלים בזכרונם את כל מעשי התעלולים שנעשו בכיתה בשנה האחרונה. צוחקים היו לזכרם של כל אלה עד שהרצינו לפתע פניו של אורן.

“נניח־נא את כל זאת…צודק מר קלעי: אין בכך כל גבורה… סתם להציק למורה שאיננו זריז דיו לתפוש את המפריעים… כל אלו מעשי־ילדות הם ותו לא. מי שרוצה להראות מעשי גבורה – יכול להראות זאת בדרך אחרת, במקום אחר…”

“באיזו דרך, באיזה מקום?” שאל צבי מופתע לא מעט מן המפנה הרציני שחל בשיחתם.

ואז פרשׂ אורן לפניו תכנית רחבה שהקיפה ימים וארצות. אם ירצו – כך אמר – יוכלו לחולל את כל הנפלאות שעליהן מסופר בספרים. הדבר תלוי אך ברצונם. תחילה עליהם ליסד קבוצה. לאחר־מכן עליהם להתאמן ולהכשיר עצמם לחיי רובינזונים. כשיהיו מתוקנים לאורח־החיים הקשה כל־צרכם, עליהם לרכוש את כל הדרוש לנסיעה אל האי ולחיים בתוכו. סירה, נשק, מכשירי־עבודה, חמרים שונים… כשיהיו כל אלה תחת ידם – יפליגו אל הים ופרשת הגבורה האמיתית תתחיל…

ברוח נסערה שמע צבי את דבריו, ועוד לפני שהגיעו לסיומם שיסע קולו את הדובר בהתפרצות שאין להשהותה עוד:

“אני מוכן!” התיז לעומת אורן. “אהיה חבר נאמן לקבוצה… לא אספר לאיש!”

“עליך להישבע!”

“אני נשבע.”

“לא כך. אמור אחרי: הריני נשבע להיות חבר בקבוצת האי ולחיות חיי רובינזונים. נשבע אנוכי שלא אספר על הקבוצה לאיש.”

וצבי נשבע שנית.

היה זה רגע חגיגי, והעלטה ששררה בעליית־הגג הוסיפה לו נופך משלה. אוירה של מחתרת פשטה מסביב לנר הבוער, ודומה היה שנערך כאן טקס של השבעה שבו מכניסים חבר חדש לאיזו אגודת־סתר. קולם של הברזים המקלחים מימיהם בזרם אִטי לתוך החביות שניצבו בסמוך, נשמע כמין המיה סודית וערבה לאוזן. שני החברים תקעו ידיהם זה לזה בלחיצת־אוֹמֵן ושקעו בשתיקה, עד שקולו של אורן הפסיק את הדממה.

“עדיין אין אנו מספיקים להגשמת המטרה,” אמר. “מן ההכרח שנמצא נער שלישי.”

מעבירים היו בדמיונם את כל חבריהם בכיתה, בזה אחר זה. הציעו שם זה או אחר, ועדיין אין שם שיניח את דעתם. כל המועמדים הצטיינו, אמנם, בתכונה אחת חשובה, אך חסרונה הבולט של תכונה אחרת מנעם מלבחור בהם. פלוני נודע כנער אמיץ, אך פטפטן היה ורחוק מלשמור סוד. אלמוני ששתקן היה, יצאו לו מוניטין של נער מפונק שלא יצלח לחיים קשים.

“אל לנו להיחפז בבחירת השלישי,” אמר צבי לבסוף, “נמתין ונראה, אולי נגלה מישהו מחוץ לכיתה.”

ואמנם, לא עברו ימים רבים, והנער אשר אותו ביקשו נזדמן להם בדרך מקרה. הדבר אירע בשדה הגדול שהשתרע סמוך לשכונת כרם. אולם לפני שנספר על כך עלינו לומר כמה מלים על השדה ועל כל אשר בתוכו.

 

פרק שביעי: דהרות סוסים בחשכת הליל    🔗

בין שכונת כרם מזה ושכונת יגיע־כפים מזה השתרעה לה כברת־ארץ ששוב אין לה זכר בירושלים. לפני כמה עשרות שנים היתה זו נחלתה של משפחת־פלחים ענפה שחרשה וזרעה באדמתה, קצרה קציר שבליה, אָרתַה תאניה המתוקות ונקפה זיתיה. היה זה גן־עדן ממש בשביל הנערים שגרו בסמוך. מקום נרחב לשחק בו, לטפס על העצים ולקטוף את הפירות. כיום מכוסה השטח בתים ורחובות חדשים, ואיש מלבד נעריה הקשישים של ירושלים – אלה שנשארו נערים גם לאחר הגיעם לגיל הארבעים – אינו זוכר את השדה הישן שקיפל בגבולו ילדוּת שלמה.

עצי הזית והתאנה עברו ובטלו מן העולם כשם שעברו ובטלו עדרי הצאן והבקר שהיו רועים ביניהם, התרנגולות המנומרות שחיטטו מתחתם, כלבי החוה הערבית שערכו מלחמות לאור ירחיה של שכונת כרם, ושורת הגמלים שפסעו שם בדממה. הלכו לבלי שוב אותם המראות והקולות.

בדורם של אורן וצבי היה אותו שדה בעיצומה של צמיחה ופריה ורביה, ואך טבעי הדבר שרבו גם רבו הנערים ששוטטו בו. על כל תאנה חונטת פגיה נתלו כמה וכמה ידים חומדות, ובגזעו המפותל של כל זית טיפסו כמה וכמה רגלים. ברור שדברי ריב ומדון היו מתגלעים שם לעתים קרובות והחזקים נישלו את החלשים מכל פינת־חמד. כך אירע הדבר ששתי קבוצות של נערים היו מתחרות ביניהן על השלטון בשדה: קבוצת נערי כרם ולעומתה – נעריה של שכונת יגיע־כפים. ואילו הפלחים הערביים, אדוני השדה האמיתיים, היו מגרשים את אלה וגם אל אלה.

בין נעריה של יגיע־כפים בלט במיוחד גָ’נַה הגורג’י שהטיל אימה על כרם ובניה. מכל כנופיה אשר ג’נה נמצא בתוכה היו נערי כרם מרחיקים רגליהם, שכן הפליא מכותיו בכל יריב מדרי השכונות האחרות. עיקר כוחו היה לא בידיו כי אם בראשו וברגליו. מנגח היה כמו פר בצלעו של יריבו עד שנעתקה נשימה מחזוֹ החבוט, ובועט היה ברגליו בלי רחמים, כפרד משתולל. משני עברי השדה משׂיחים היו בהתפעלות וביראה שג’נה מפיל את אויביו ארצה בלי להשתמש כלל בידיו. די היה לו במכת ראש ובהינף רגל כדי להכריע כל נער מן המחנה השני.

לא יפלא, איפוא, שאורן וצבי לא חשו עצמם בנוח שעה שישבו בצלה של התאנה העבותה ביותר שבשדה, ושמעו לפתע את קולו של ג’נה קורא תגר מעל ראשם:

“הסתלקו מפה. עץ־התאנה הזה שייך ליגיע־כפים…”

בלי שהרגישו בו הצליח להתקרב אליהם ולהפתיעם בשעת שיחה. עתה היה מצבו טוב משלהם. עומד היה מאחוריהם והם מתחתיו. בלי אבּד רגע התרוממו במהירות על רגליהם וניצבו אל מולו.

“התאנה הזאת,” פלט אורן, “שייכת לכל השכונות על־יד השדה. אף כל העצים כך.”

“רוצה אתה מכות?” שאל ג’נה וראשו נכפף משהו.

“אינני פוחד ממך!” ענה אורן ולא הסיר עיניו מראשו של ג’נה.

אולם הרעה באה הפעם ממקום אחר. בלי שהתכונן לכך חש אורן לפתע כאב נורא בעצם השׁוק של רגלו השמאלית. היתה זו אחת בעיטותיו האכזריות של ג’נה שהוציאה מפיו, בעל־כרחו, צעקה קלה. מיד לאחר־מכן כרע על הארץ מעצמת הכאב וכפותיו חבקו את מקום המכה. לנגד עיניו רחפה עננה אדומה ולוהטת ושפתיו נתעוו. הוא עצם עיניו לרגע וכשפקחן שנית ראה כיצד השתער צבי על ג’נה וחתם נשיכה בכתפו. ג’נה רטט מזעם.

“הנך כלב איפוא. אה?” שאג בשנאה “כלב נושך!”

הוא שם פניו אל צבי שנסוג במהירות כדי להימלט מן הבעיטה שנכונה לו, אולם באותו רגע נשמע קול שקט של נער זר שהתקרב אל המקום.

“חכו רגע, אתם שם!”

תמהים הפנו פניהם אל נער נמוך־קומה ורחב־כתפים שחייך אליהם בביטול. שלשתם לא הכירוהו.

“מה זאת?” קרא. “ככה נאבקים אצלכם בירושלים? שנַים נגד אחד? בועטים כסוס? נושכים ככלב?”

“מי אתה?” שאל ג’נה ברוגז.

ניכר היה שגאותו נפגעה מהתערבותו הלגלגנית של הזר.

“אני תל־אביבי,” השיב הלה בניחותא “זה עתה עברנו לירושלים. שכרנו כאן דירה.”

“זה לא עסקך מה שאני עושה!” התיז ג’נה בחרון. “אם לא תשתוק תקבל כמו ההוא,” והוא הצביע על אורן שעדיין לא יכול לקום מחמת הכאב.

“אינני פוחד מסוסים,” צחק הנער בקול, “אף יודע אני לרכוב עליהם!”

חמתו של ג’נה עלתה להשחית. מעולם לא נפגש בבטחון ובזלזול מעין אלה. רגיל היה שייראו מפניו, ואילו הנער החדש דומה כי אינו מתירא כלל. יש ללמדו דעת ולהראות לו מיד מי מושל בשדה. הוא שקל בדעתו כי לא מן החכמה יהיה להשתמש עתה ברגליו, כיון שהיריב כבר עמד על תחבולת הבעיטה שלו. הוא התקרב אל יריבו והתכונן לבצע את תכסיסו האחר: מכת־הראש המוחצת. אולם כאן קידמה את פניו אפתעה. בהתכופפו כדי לנגח בראשו את צלעות הנער, הכה בו אגרוף, מלמטה למעלה, היישר בסנטרו. ולא עוד אלא שמכוח המכה הזאת הונף ראשו לאחור והוא איבד את שיווי־המשקל ונפל לארץ. אורן וצבי לא האמינו למראה עיניהם. אולם מה שאירע לאחר מכן הפגין לא רק את כוחו של הנער הזר, כי אם גם את זריזותו המפליאה. ג’נה קם מן הארץ כחתף ושלח בעיטת ימין איומה אל בטנו של יריבו. אך בטרם נגעה הנעל בגופו תפס בה היריב בשתי כפות אמיצות, הרימהּ למעלה בתנועה עזה, ושוב התגלגל ג’נה על הארץ. הפעם לא המתין הנער להתנערותו של האויב, ובמהירת רבה השתער עליו בעודו שוכב על גבו והניח את ברכו על חזהו בתפסו את ידיו הפרושות ובהדקו אותן בכוח לקרקע. פעם ופעמַים ניסה ג’נה להשתחרר מצבת זו של ברך וידים, אולם ללא הועיל.

“נכנע?” שאל הזר.

פרץ קללות בא כתשובה.

אולם זמנו של הזר לא דחק. הוא הוסיף ללחוץ את חזהו של ג’נה בברכּוֹ החזקה עד שהלה השמיע אנחה כבדה.

“נכנע?” שאל שנית.

ואז באה התשובה, רפה וצרודה:

“נכנע.”

מפלתו של ג’נה היתה שלמה. בוער מחרפה קם מן הארץ, תחב שולי חולצתו אל תוך מכנסיו, ובלא להגיד דבר הסתלק לו בשביל המוליך אל שכונתו. בהגיעו אל קצה השדה הפנה פניו לחבורה ונופף אגרופו באיום.

עלה הגיע הזמן להתוַדע. שני הידידים לחצו את ידו של מצילם ושיחה ערה נרקמה בין השלושה. נתברר כי אבשלום קורן – זה שמו של הנער הזר ששוב לא נחשב כזר – הגיע לכאן לפני זמן מועט. בירושלים מצא אביו עבודת פקידות במשרדו של בית החולים הדסה, ואורן שמח על הדבר, כיון שגם אביו עבד באותו מקום. אמנם שני הרעים הצטערו על כך שאבשלום לא ילמד עמהם בכיתתם (הוא נרשם לבית־ספר אחר), אך בזכרם כי בשעות אחר־הצהרים יוכלו להיפגש בשדה, לא הירהרו עוד בתקלה זו.

כמעט אין צורך לספר שלאחר ימים מעטים נעשה אבשלום שותף נאמן לסודם של אורן וצבי. היה זה נער כלבבם, קונה־לב לא רק בכוח זרועו כי אם גם בעליזותו ובשלוַת רוחו. דומה שאין דבר בעולם העשוי להוציא מגדרו, וצבי שלנו, מהיר־החימה ורגיש־הנפש היה מקנא בו בשל כך. נפגשים היו בקביעות מתחת לאותה תאנה שבצלה הכירו אלה את זה, ורק בבוא החורף, שעה שהחלו עליה לנשור ומראיה עורר עגמה – העתיקו מקום מפגשם אל מתחת לנופו של זית עתיק. מאז היה זה מועדונה הקבוע של קבוצת האי.

שכן ברור הדבר מאליו שקבוצה זו לא איחרה להופיע בהרכבה הכמעט־מלא (להרכבה המלא תגיע רק לאחר שתיכנסנה לתכה גם הבנות, אבל אל לנו לדחוק את הקץ). “אבשלום המתולתל” – כך נקרא על שום תלתליו השחומים והצפופים – נשבע אף הוא אמונים להגשים את מטרת הקבוצה ולשמרה בסוד, ולאחר־מכן נתקיימה ישיבתם הרשמית הראשונה שבה נבחר אורן לראש הקבוצה. בצד זכותו כמנהיג הוטלה עליו חובה מיוחדת לנהל את “יומן הקבוצה”. לשם כך “החרים” אורן אצל אביו פנקס עבה שהיה מיועד להנהלת חשבונות, והחל לרשום בו רשימות שהיה קוראן בסוף כל שבוע באזני חבריו. היו אלו רשימות מיוחדות במינן, שכן נמצאו בהן לבד מפירוטי דברים ומאורעות גם סיפורי החלומות שחלם אורן בקשר לקבוצה ולעתידה. קריאתם של חלומות אלה לא נעשתה בכל שבוע ואף לא היתה כקריאתם של שאר ענינים שוטפים. לכבודה מתכנסים היו במקום מיוחד. מעצמכם תבינו שהיתה זו עליית־הגג של צבי שזכתה לכבוד הזה. כך, למשל, נקרא שם, לאור הנר, חלומו הראשון של אורן:

“אני הולך ביער, באי. והנה נמר מתנפל עלי ואני מספיק רק לשלוף סכין ולפצעו. אך הוא גובר עלי ומפילני לארץ… פתאום רצים אלי צבי ואבשלום, יורים בנמר, ואני ניצל…”

חלומות אלה, שנרשמו כולם בפנקס, עוררו התלהבות רבה בקרב הידידים. העלטה התמידית שבעליית־הגג נדמתה עליהם כלילה בתוך יער סבוך, ומה שהיה מצלצל כבדיה לאורו של היום – נראה שם טבעי ביותר ומעורר חרדה עד להרגשת חידודין בעורו של הגוף. כשטיפסו לשם כדי לשמוע את חלומו השני של אורן, תקפה אותם ריגשה מיוחדת של קדוּשה ומסתורין.

“אני חולם,” קרא אורן בקול נמוך, “והנה איש יפה, בעל כנפים ארוכות, מדבר אלי: רצונכם לחיות באי? – אין דבר העומד בפני רצון גיבורים…”

כאן הפסיק לרגע, הסתכל בשומעיו במבט חודר, וסיים במלים:

“דממה, והאיש נעלם…”

“את יומן הקבוצה,” הודיע אורן, “נחליף בבוא העת ב’יומן הסירה‘, ואת יומן הסירה ב’יומן האי’…”

נקל לשער את הרושם החזק שהשאירו הודעות מעין אלו. אולם טעות היא לחשוב שבכל הימים שגו בחלומות ובהצהרות. יום אחד נתכנסו אל מתחת לזית לדון בבעיה חשובה: איך יכשירו עצמם לחיים הקשים באי, שהרי ברור כי עליהם להיות חסונים ומאומנים במיוחד כדי לעמוד בתנאים אלה של לינה, ציִד ומלחמות בעבי היער או בשדה הפתוח. לאחר שהוצעו כמה הצעות הגיעו לכלל תכנית־אימונים שיהא בה כדי להכשירם למטרתם. רק לענין אחד לא מצאו תקנה: מתוך שלשתם רק אבשלום לבדו ידע לשחות, ואיך ילמדו לשחות אורן וצבי? בעיה זו נשארה, לפי שעה, בעינה, בין שאר בעיות שפתרונן נדחה לשנים הבאות.

ראשית דבר עסקו באימון שנקרא בפיהם “אימון לאומץ־לב”. כיצד יאמנו עצמם להיות אמיצי־לב? התשובה היתה: על־ידי כך שיתרגלו לעמוד בפני המפחיד ביותר. ומהו המפחיד ביותר? – הוה אומר: הלילה. הלילה החשוך מחוץ לבית, שלא בחסות ההורים. לשם כך יהיה עליהם לצאת מבתיהם קרוב לחצות הלילה ולשהות כמה שעות בלב השדה, על אחד העצים או בין הסלעים… הוחלט שבחצות הלילה יתגנב אורן מביתו ויקרא לצבי על־ידי אות מיוחד – יללת־חתול ארוכה המסתיימת בנביחה קצרה. שניהם ילכו אל ביתו של אבשלום ויקראו לו באותו אופן. אחר ישימו פניהם אל השדה, יטפסו על הזית שלהם וישהו בין ענפיו כשתי שעות. לאחר־מכן ישובו איש לביתו.

משהגיע היום המיועד הקדים אורן לעלות על יצועו. שעתים לאחר־מכן, כשנשתררה דממה בבית ואפילו אבא ואמא נרדמו בחדרם, נטל אורן את השעון המעורר מן המטבח, כיוֵן אותו והניחוֹ מתחת לכר. עתה יכול היה להירדם במנוחה עד לשעת חצות.

כשהשמיע השעון טרטור חנוק מתחת לכר, השתיקו אורן מיד ולבש את בגדיו. השבח לאל, איש לא התעורר. אחיו ואחיותיו נמו בסמוך לו בלי לחוש דבר. פסע ברגלים יחפות אל המטבח והחזיר את השעון למקומו. עתה נטל נעליו בידו וקפץ עמהן אל מעבר לחלון. הקשיב רגע לנעשה ברחוב וכשראה שאין בו איש, נעל נעליו והחל להלך בצעדים שקטים ככל האפשר בדרך המוליכה לביתו של צבי.

ברחובה הראשי של שכונת זכרון־משה אירעה תקלה. שוטר הופיע לעומתו, לפתע, מאחד הרחובות הצדדיים, התבונן בו בתשומת־לב ושאל:

“להיכן הולך אתה, ילד?”

לב אורן דפק בעוז ומוחו פעל במהירות כדי למצוא תירוץ של ממש.

“אבא מרגיש לא טוב,” ענה בחפזה, “ואמא שלחה אותי לקרוא לרופא.”

נראה שדעתו של השוטר נחה מן התשובה, שכן פנה לדרכו ונסתלק לו בצעדים מדודים. אורן נשם לרוַחה. המרחק לביתו של צבי קטן והלך. הנה הבית. כאן הדלת הראשית. אבל את האות המוסכם ישמיע לא בסמוך לדלת זו, כמובן, אלא מאחורי הבית, מתחת לחלון שנקבע על־ידי שניהם.

“מניָאוּ־אוּ־אוּ,” יִלל אורן רפות וארוכות וסיים בנביחה שהיתה דומה יותר לעטישה, כדי שלא לעורר את בני־הבית. דומה שאיש לא זע ולא נע מאחורי הכתלים והחלונות.

“מניאוּ־אוּ־אוּ־אוּ,” חינן אורן קולו עד שנשמע כספק חתול ספק תינוק. על הנביחה ויתר גם הפעם, משום זהירות. נשמעה חריקתו של תריס מוסט, וקול נזעם של גבר קרא:“פּיסט! פּיסט!” ומיד לאחר זאת נרטב אורן בטיפות מים – קצת מאותה כוס שאת מימיה שפך האיש על החתול המשוער. היה זה קולו העבה של אחי צבי, ואורן החל לחשוש כי עתה, לאחר שנתעורר האח, לא יוכל ידידו לצאת מן הבית בשום פנים ואופן. מכל מקום חמק מיד אל צלה של הגדר הסמוכה והחליט להמתין שם בלא לילל עוד. וּראֵה זה פלא! לא עברו עשר דקות וגוף צנום של נער השתלשל לו למטה מן החלון וירד בקפיצה אל קרקע החצר.

בלי אבּד זמן מיהרו שניהם אל אבשלום שגר בסמוך לשדה. כאן פטורים היו מכל יללת ונביחות. אבשלום קידם פניהם ברחוב השכונה. “חייב היית להישאר במיטתך עד לשמיעת האות,” הטיף לו אורן בחשכה, “עלינו לפעול לפי התכנית, לא סתם ככה…”

“חיכיתי זמן רב,” השיב לו אבשלום בלחישה, “עד שהחלטתי לקום ולראות אולי נעצרתם בדרך לרגל סיבה בלתי־צפויה.”

כוונותיו של אבשלום טובות היו, אולם אורן החליט בלבו שעליו לשוחח אתו על ערכה של סיסמה, ועל כך שאין לעשות דבר לפני הישמע הסיסמה, ככל הכתוב בספרים שאותם קרא ואת תורתם קיבל. אלא שלא היה זה הזמן היפה להסברות. לפניהם השתרע השדה הגדול, אפל ומלא מזימות. נביחות כלבים נשמעו בקרבתם והם מיהרו לטפס על הזית, חרש־חרש, בלא להרעיש עליו וענפיו. לפני שמצאו מקום לעצמם הגיע לאזניהם קול דהרות סוסים. בדרך העוברת ליד הזית והמוליכה אל החוה הערבית שבמעלה השדה, שעטו שני סוסים ובמהרה יכלו לראות גם את רוכביהם. ניכר היה שהתחוללה כאן רדיפה והפרש השני השיג לבסוף את קודמו. שני הסוסים נעצרו בסמוך לזית וקול נשימות טרופות ניסר באויר, ממש מתחת ליושבים על העץ שהקשיבו לנעשה כשהם מרעידים מפחד. הפרש השני תפס ברסנו של סוס יריבו ונהם בחימה:

“אתה לא תקח אותה!”

“היא אוהבת אותי ולי תהיה!” ענה הראשון בתוקף.

“שמע, בן כלב,” לחש השני בהטעמה וניכר היה שהוא מהדק שיניו, “ביום שתקח אותה תקח ללבך גם את זה!”

הוא שלף פגיוֹן מחגורו והידק את חוד הלהב אל חזו של יריבו. רגע אחד צפו זה בזה בדממה, ואחר החזיר השולף את הלהב לנדנו וקרא: “הבינות?”

שום תשובה לא נשמעה. לפתע נשמעו שוב דהרות. הרוכבים שעטוּ בדרך אל החוה הערבית. אל שאון הפרסות נתלווה עתה נהמם של הכלבים שדלקו אחריהם. עברו עוד כמה דקות והקולות גוועו לאִטם. הדממה שבה כשהיתה.

לידידינו הצעירים נדמה היה שראו זה עתה חלום־בלהות. הכל היה כה מהיר ומאיים. שלשתם לא הבינו אלא חלק מן המלים הערביות שהוחלפו בין הפרשים, אך דמיונם רקם את החסר באותה מסכת עלילה שתמונה אחת משלה נתגלתה לעיניהם. היה זה אורן שהפר לראשונה את הדומיה.

“שערו לעצמכם,” לחש, “שהללו למטה הי פראים אוכלי־אדם…”

מפי צבי נתמלטה קריאת בעתה, ואבשלום השתדל לשמור על קור־רוחו ככל האפשר ורק חכך בגרונו.

ידידינו לא הרבו בדברים. כל אחד נשתקע במחשבות על הסכנות הצפויות להם בעתיד. כל אחד הגה בכך שחרף כל זאת עליהם להתגבר על כל מורך־לב ולא להיסוג מן המעשה שנטלו על עצמם. כעבור שעתים, כשהשמיע שעון מגדל “שנלר” את צלצולה של השעה שתים, הורה אורן לרדת מן העץ. את צבי שנראה חיור ביותר ליווּ שני רעיו לביתו.

 

פרק שמיני: נסיכה באה לשכונה    🔗

אבשלום קוֹרן לא היה היחיד שעקר ממקום אחר ובא לגור בירושלים באותו קיץ. הנפש השניה שאירע לה כדבר הזה היתה נערה כבת אחת־עשרה ושמה שרה סילמן. אולם לבואה של זו קדמה עבודה רבה שנעשתה במגרש פנוי אחד אשר השתרע מול ביתו של אורן, בעברוֹ השני של הרחוב. בית נאה, רחב אגפים והדור חזית, בא לעולם וניצב בין בתיה של השכונה כעשיר בין עניים. ברחובה של כרם משׂיחים היו שיהודי מאמריקה הוא בעליו, ועתיד הוא לדור בו יחד עם משפחתו.

ואמנם הגיעה לרחוב, באחד הימים, אותה משאית גדולה שעמסה את רהיטיה של המשפחה החדשה, חרקה בכל בלמיה ונעצרה לפני הבית. מיד צפרה לה ברחוב מכונית־נוסעים יפהפיה והניסה את קהל הצופים שנתלקט למחזה. מן המכונית יצא גבר גבה־קומה ומגולח למִשעי שעלה במדרגות הבית בהילוך של חשיבות, וקרא באנגלית לאשה ולנערה לבושות הדר שיצאו אף הן מן המכונית, ללכת ולהילוות אליו. אותה שעה ראה אורן לראשונה את שרה, אך ספק הוא אם הבחינה בו כבר אז, שכן אחד היה מן הרבים שעמדו סביב.

לעתים קרובות קרא אורן בסיפורים ובאגדות על דבר נסיכות. אך מעולם לא נזדמן לו לראות נסיכה, ותמה היה מה דמות ותואר לה, ואם הולכת היא ויושבת כשאר הבריות. והנה, מיד כשנתגלתה לו שרה בצאתה מן המכונית, לא הגה לבו אלא ברעיון אחד בלבד: כאלו הן הנסיכות! אולי השפיע כאן לבושה הנאה, אולי זקיפות קומתה ואולי חן זה שבו היתה פוסעת אחרי הוריה? – אין להכריע בדבר. מכל־מקום, לא יכול היה להסיר עיניו ממנה עד שהציצה בו באקראי ומיד השפיל מבטו. נערים ונערות של שכונת כרם לא היו רגילים להביט אלו באלו אלא כדי שבריר של שניה. אבל אותו שבריר שנצטרפו אליו כמה וכמה שברירים בימים הבאים, העלה בלבו של אורן רגש חדש שכמותו לא ידע עוד.

תחילה לא נפגשו אלא במסיבתה של דינה, אחותו של אורן. דינה ושרה נתחברו זו לזו וביקרו זו בביתה של זו. מפיה של דינה למדה שרה את המלים העבריות הראשונות. מפיה של דינה למד אורן על האושר הרב, התמונות והשטיחים והכלים הנאים, המצויים בביתה של שרה. אך טבעי היה בעיניו ששרה דרה בבית אשר כזה, שהרי מקומן של נסיכות הוא בארמון או בבית הדומה לארמון.

לאחר שנתרגלה שרה בבני־משפחתה של רעותה, החלו להחליף ביניהם דברים. בראשונה – דיבורים של מה־בכך, שהיו כרוכים בבושה ובמבוכה הדדיות, ולאחר־מכן – סיפורים קצרים שהלכו ונתארכו עם התעמקות שליטתה של שרה בלשון העברית. החלה לספר לו וּלדינה על הבית הגדול יותר שהיה להם באמריקה, על הנהרות והיערות הענקיים שבאותה יבשת, ועל סיוריה באירופה. היא הבחינה בדבר שבכל פעם שסיפרה על ספינות וימים היו עיני אורן ניצתות וכולו קשב. על־כן הרבתה לספר על מסעיה באניה ועל הנמלים שראתה.

I“איים ראית?” שאל אותה פעם כשעיניו תלויות בשפתיה.

“ודאי שראיתי. את האיים הקאריביים ואת איי יוָן…”

הוא חקר אותה, חקור ושוב, על איים אלה ואחרים, מראם וטיבם יערותיהם ומפרציהם ואזניו לא שׂבעו משמוע.

“ואיים בלתי־מיושבים ראית?”

“לא. אינני סבורה שראיתי. וכי יש עוד איים בלתי מיושבים?”

“ודאי שיש!” ענה לה. “אף ייתכן כי מצויים עוד ברחבי האוקינוס איים שטרם נגלו לאדם הלבן, שם גרים הפראים לבדם.”

“באמת? לא ידעתי. חושבת הייתי שאין עוד אי בעולם שאיננו רשום במפה. אשאל את אבא.”

בזאת נסתיימה אותה שיחה שכמעט הביאה את אורן לגילוי סודו הכמוס. ברגע האחרון זכר את שבועת הקבוצה ועצר בלשונו. כל השיחות הללו בינו לבינה התנהלו בין כתלי הבית. שעה שהפליגו בעניני מסעות וגיאוגרפיה היתה דינה משתעממת ומניחתם לבדם. מקשיב היה לסיפוריה של שרה ולבו רוקם דמיונות. אך מחוץ לבית עדיין לא העז להיראות בחברתה. פרט לכמה משחקים – “מחנים הקטן” או “מחבואים”, שבהם שיחק עמה ברחוב יחד עם דינה – לא היה שרוי במחיצתה אלא מאחורי דלתים ובריח, מקום שעין זרים אינה שולטת בו. וכל זאת מחמת בושה. מתבייש היה בפני הנערים בשכונה שמא יצעקו אחריו כדרך שצעקו באותם הימים: “אורן ושרה – חתן וכלה…” בזים היו לנער ששיחק עם בנות, אף חשבו את הבנות לנחותות־דרגה מהם, ל“מפונקות”, “פחדניות” ו“מלשינות”, ותלו בהן כל מידה רעה. בתוך תוכו ידע אורן שאין הדבר נכון, אלא שטרם התגבר על ביישנותו ועל אורח־מחשבתם של הנערים בסביבתו. עד שבא אותו מקרה שפקח את עיניו לראות עד כמה טועים בני־מינו במחשבותיהם על הבנות.

יושב היה במרפסת ביתו הנשקפת אל השדה ומסתכל בדינה ובשרה שטפסו על הזית הסמוך. היה זה זית שגזעו לא נסתעף אלא כשלושה מטרים מעל לקרקע. אף לא נשתפל כדרך מרבית גזעי הזית אלא צמח במאונך, כמי שמתגרה ואומר: “אחזו־נא בי, אם יכולים אתם, וטפסו כאוַת נפשכם…” אותו עץ נתפרסם לגנאי בעיקשותו הזקופה ובאי־נוחותו, ואף־על־פי־כן תפשו בו הנערות בידים אמיצות, ולאחר שנידרדרו ממנו פעם ופעמַים, לא אמרו נואש עד שהגיעו לענף הראשון בסייען אשה לרעותה. משם ואילך לא היה הטיפוס קשה ביותר, שכן נמצא כבר אותו משען ליד ולרגל שהיה חסר קודם־לכן.

הוא לא התאפק ומחא להן כף בחייכו אליהן במאור־פנים. אולם מה גדלה השתאותו בראותו כי מעלליהן של השתים טרם הגיעו לשיאם. היה עוד בדעתן לחולל דבר אשר לא כל נער מסוגל היה לעשותו. בשבתן על אחד הענפים, ולאחר שנחו מעט מעמל העליה, תפשה שרה לפתע בענף גבוה למדי, נתלתה עליו בידיה, התנודדה מעט קדימה ואחור, וקפוץ – והריהי על הקרקע, צוחקת ומסתכלת באורן כשפניה מאדימות. דינה אחותו – שנקראה בפיו לא אחת בשם “פחדנית רכרוכית” ושעיניה זלגו דמעות למקרא כל ספר עצוב – לא טמנה ידיה בחיקה וירדה אף היא בקפיצה מענף אחר שהיה נמוך אך במעט מן הראשון.

ועתה – נחזור אל קבוצת האי.

אימוניהם של שלושת הרֵעים נמשכו בלי הפוגה, אולם בגלל שני כשלונות נאלצו להחליף את האימון לאומץ־לב בתרגילים אחרים שעשייתם לאור היום. ומעשים שהיו כך היו:

באחד מהתחמקויותיו דרך החלון נפתע אורן לשמוע מאחוריו את קולה של אמו קורא אליו בתמיהה וברוגז:

“לאן זה קופץ אתה? – חזור מיד!”

נסתבר ששנתה נדדה אותו לילה, וקולו של השעון המעורר העמידה על רגליה. תחילה מיהרה למטבח, אולם בהבחינה שהקול המשונה קצת מן הרגיל בא מחדר־הילדים – נכנסה לשם וראתה את בנה נושא נעליו בידיו ועולה על סף החלון. כה בטוח היה בהצלחת מבצעיו הרגילים עד שראה למיותר להשתיק את השעון ולהחזירו למקומו במטבח… אחרי שסיפר מה שסיפר לאמו, נאלץ להבטיח לה ולאביו שלא יוסיף לקיים שום אימונים בשעות המאוחרות של הלילה. את דבר השתייכותו לקבוצה כלשהי – הכחיד תחת לשונו, שכן נאסר הדבר בשבועה. כל מה שסיפר – על עצמו בלבד סיפר, ועל רצונו להיות נער אמיץ…

כשלון אחר נפל בחלקו של צבי המסכן שבחזרו מאחת הפעולות הליליות נתפס על־ידי אחיו שנתעורר לקול הרעש בתריסים. גורלו שלו היה קשה יותר. האח הנרגז חלק לו מהלומות ביד רחבה, ורק בקושי הצליח לצאת בשלום מחקירותיהם של כל בני־המשפחה. למרות הכל שמר על הסוד ולא גילה דבר, בחזרו בעקשנות על גירסה שבדה: שמעתי קול צעקה לעזרה, ויצאתי מן הבית. בחזרי לא רציתי להעיר את הישנים, על־כן טיפסתי ונכנסתי בחלון…

אחרי התקלות הללו החליטו הרעים להניח לאימון הלילי ולעסוק באימוני בישול ואפיה, שהרי ברור כי מי שמתעתד לחיות חיי רובינזונים צריך לדעת להתקין לו את מאכליו בסיועם של כלים פשוטים ביותר, ועל־גבי כירים של שדה שאפשר לעשותם מאבנים או עפר. מעומקי ארון הספרים שָׁלָה אורן ספר נשכח שרק עַתה עמד על ערכו הרב: “צופיוּת לנערים” מאת סיר באדן פאול, מיסדה של תנועת הצופים בעולם. לשעבר נראה לו הספר משעמם ויבש לעומת ספרים כמו “בית ספר לרובינזונים”, אבל עתה, לאחר עיון שני, הגיע לכלל דעה שבית־הספר האמיתי לרובינזונים מצוי דוקא בספר “צופיות לנערים” ולא בספרו של ז’וּל ורן. הוא מצא בו, לשמחתו, אוצר בלום של ידיעות מועילות ועצות מעשיות לכל אדם המתגורר בחיק הטבע. היו שם הוראות מפורטות להתנהגות נכונה בשדה וביער, וביניהן אף הוראות להקמת כירים, לבישול ולאפיה.

בחלקו המערבי־צפוני של השדה מצויים היו ציבורי סלעים ששימשו לשלושת הרעים מעין מטבח להניח בו את צרכי־האוכל שהביאו מן הבית. היו שם כמה סדקים ונקיקים שצלחו לאחסוּן החמרים השונים, מקום לבנות בו כיריִם ומשטחי־אבן שיכלו לשמש ככסאות וכשולחנות. לשם הובאו הקמח והתה והונחו במקום־מבטחים עד שידובר בהם. באימוניהם הלכו מן הקל אל הכבד. תחילה למדו לשפות קומקום על־גבי הכירים, להרתיח מים ולחלוט תה. דבר זה עלה בידם, אם כי לקו תחילה בכמה שגיאות. הכירים שהתקינו מאבנים היו גדולים מדי, ועד שרתחו המים בקומקום עבר זמן רב. כך נמצאו למדים שכיריִם נמוכים שהרוח עוברת בהם במפולש יפים מכירים גדולים ואטומים. שוב טעו כשיצקו על עלי התה מים שטרם רתחו. התמצית שנתקבלה לא ערבה לחכּם. עד שהבינו כי מלוא טעמו של התה היבש מופק רק על־ידי מים רותחים. כשהצליחו למזוג לעצמם, בסופו של דבר, תה נעים ומשוּבח, בספלים של אלומיניום – נכוו שׂפתותיהם בשולי המתכת של הספל. אבל שמחתם גברה על הכל והספלים הורקו במציצות עזות של תענוג, כשהיד האחת אוחזת בספל והשניה בפלח של סוכר לבן. בענין סוכר קמה מחלוקת בין הרעים. אבשלום טען שיש להתרגל לשתות בלא סוכר, שכן אין חנויות של מכולת מצויות באי. עמד צבי ושאל: אם כן למה זה לשתות תה בכלל, שהרי גם קופסאות תה אינן מצויות באי… כשעיין אורן בדבר וראה את עיניו של צבי האומרות: אם סוכר אין – למה לי חיים, פסק לטובת התה ולטובת הסוכר כאחד, בטענה שכל הרובינזונים מצאו במחסני אניותיהם הטרופות תה וסוכר, אם מעט ואם הרבה…

מסובכת ממעשה התה היתה אפייתו של הלחם מן הקמח שהביאו. תחילה יצקו מים לתוך החרורית שחררו בגבעת־הקמח הלבנה אשר התנשאה מן הקערה, לשו את הבצק לוש היטב, גרפוהו אל תוכה של תבנית שחורה עד שמילא את כולה, והניחו את התבנית על הכיריִם. מה שיצא מכל המעשה הרבה הזה רחוק היה מלהיקרא לחם ופסול היה לאכילתו של אדם, אפילו הוא רובינזון…

שטף אורן את כפותיו והחל לדפדף בספר “צופיות לנערים” ואילו אבשלום וצבי החלו להציע הצעות בדבר ביצים, שמרים ומלח.

“איך ייעשה לחם בלי שמרים?” טען צבי “הלא ברור הוא שעלינו לערבב תחילה את השמרים במים ואחר־כך ליצוק את התערובת בקמח.”

“אבל אם נשתמש בשמרים,” יצא נגדו אבשלום, “נצטרך לחכות לילה שלם עד שתתפח העיסה.”

ובעצם כל המבוכה נצנץ הרעיון במוחו של אורן. הוא הניח מידו את “צופיות לנערים”, נופף בכפו אל עומת צבי ואבשלום המתוַכחים ביניהם, כאומר: דברים בטלים, וזרק הצעה חדשה ומפתיעה. זה כמה שבועות שאל עצמו כיצד יכניס את שרה ואת דינה לקבוצה. כיצד ישכנע את חבריו לשתף פעולה עם בנות. עתה מצא את הדרך ואת השעה הנאותה. “כל ענין הבישול הזה אינו בשבילנו!” פסק בנימה של מעשיות. “מדוע לא נכניס לקבוצה כמה בנות שתוכלנה לבשל לנו באי, כדי שאנו נוכל להקדיש את כל זמננו לציִד ולמלחמות בפראים?”

“בנות?” הפטיר צבי. “בנות?”

“כן. בנות. למה לא?”

“בנות הן זיפתיות!” הודיע צבי קדורנית. “אני לא אשחק עם בנות!”

אורן כבר ראה בדמיונו את מפלתה הנחרצת של הצעתו, אך הנה באה לו ישועה ממקום שלא פילל כלל.

“אצלנו בתל־אביב,” התריס אבשלום לעומת צבי, “דוקא משחקים הבנים עם הבנות. רק אצל הירושלמים הבנים לחוד והבנות לחוד!”

“כולם ילעגו לנו!” הזהיר צבי.

“שילעגו!” ענה אבשלום. “אני מצפצף עליהם!”

“הבּט צבי,” פנה אורן אל רעו בקול שקט, כיון שידע שרק בלשון נועם יוכל לשבור את התנגדותו, “תאר לך שאנו חוזרים מן היער לביתנו באי, עייפים ורצוצים, וצריכים להתחיל בערבוב מים וקמח ובאפיה ארוכה־ארוכה… האם לא נעים יותר יהיה לשוב הביתה ולמצוא אוכל חם, מעלה ריח טוב, מחכה לנו בסיר?”

צבי הוריד את ראשו והירהר רגע קט.

“אבל אין בנות שתרצינה לחיות באי,” ניסה התנגדות אחרונה. “הבנות הן כולן מפונקות!”

“ואם אמצא בנות שתרצינה?”

“לא תמצא. אין!”

“ובכן, שמע,” הריע קולו של אורן כמנצח, “אני מכיר שתי בנות שתרצינה!”

וכך אירע הדבר שלאחר כמה ימים הוכנסו שרה ודינה בסוד הקבוצה. הן הושבעו כחוק, אבל בדבר אחד נבדלה כניסתן מכניסת הבנים. הן לא טיפסו מעולם לעליית־הגג של צבי. לכך התנגד צבי בכל תוקף בטענו כי אם יראה מי מהבית או מן השכנים בנות עולות בסולם הגג – מרה תהיה אחריתו.

אחרי ויכוח קצר שוכנע אורן כי טענה זו יש לה יסוד. הוחלט כי מעתה ייקרא יומן הקבוצה בשדה. חשיבותה של עליית־הגג המסתורית ירדה, איפוא, פלאים.

 

פרק תשיעי: התיעצויות חשובות    🔗

משצורפו שתי הבנות לקבוצה ומספר הנפשות שהועמד תחת הנהגתו הוכפל, חש אורן כאילו הוכפל גם משא האחריות שנטל על עצמו. עוד קודם־לכן, כשהכינו הוא ושני חבריו את עצמם למשימה הגדולה, נדמה היה לו תמיד שכל הכנותיהם ואימוניהם אינם מספיקים, ודאגתו שמא יגיעו לאי כשאינם מתוקנים כל צרכם לחיי רובינזונים היתה טורדת אותו על משכבו בלילות. עכשיו גדלה הדאגה שבלבו, שכן אחראי היה מעתה לא רק לגורל שני נערים שבהיותם לגברים יוכלו, אולי, להושיע לעצמם בכוח ידיהם, אלא גם לגורלָן של שתי בנות אשר גם אם תהיינה חסונות וזריזות ככל אשר ניתן לצפות – תישארנה תמיד חלשות וענוגות מן הגברים וזקוקות להגנתם.

לפיכך הגביר אורן את חקירותיו ועיוניו בספרים המתארים את החיים בטבע הפרוע, באטלסים ובמפות ובסיפורים ועדויות שהשאירו תיירים ונוסעים על פגישותיהם עם הפראים. הוא קרא על טבע הימים והאיים, על האפשרויות להתפרנס מן הציד ומפירות־הבר, על אגירתו ושימורו של מזון, על כלי־נשק וכלי מלאכה שבלעדיהם אין להתקיים במקומות נידחים ומוקפי אויבים, – ואף־על־פי־כן, גם לאחר קריאתו המרובה נותרה בתוכו הרגשה כי לא שנה ולא למד די הצורך, וכי בכמה וכמה ענינים חשובים ביותר לגבי רובינזון לא התאמן כלל. הנה, למשל, ענין השימוש בנשק וענין הגשת עזרה ראשונה לפצועים. כל פעם ששאל עצמו מה יודע הוא בדברים חשובים אלה, נאלץ היה להודות שאמנם אינו יודע דבר. מובן שהודאה זו לא שככה במאומה את דאגתו. זו נתגברה עד כדי כך שחש בצורך דחוף להתיעץ עם אדם מנוסה שיוכל להורות לו כמה הוראות מעשיות. מובן שהשמות הראשונים שעלו בדעתו היו אלה של אייבי הצייד ושל הרופאה הלנה. עם הראשון – ראוי לו לקחת דברים בעניני נשק, ואולי אף להתאמן עמו ברובה־הציד שלו. ואילו השניה תוכל להדריכו בעניני עזרה ראשונה.

את אייבי הצייד ואת אשתו זיוה לא ראה בשנים האחרונות אלא לעיתים רחוקות. מדי פעם היו מבקרים אצלם, אבל לא לבדם כי אם בצירופן של פנים חדשות. בפעם הראשונה היה זה תינוק ששכב בעגלת־הפעוטות שלו והוצא משם רק כדי להראותו בכל שיעור גדלוֹ (“גבוה כמו אבא שלו” – אמרה אמא דננברג), ולהציגו לפני כל מי שהתעניין בשאר סגולותיו, כגון צבע עיניו וצבע שערו, לאחר זמן – בביקור השני – נתחלף אותו תינוק בתינוק אחר, ואילו הוא עצמו כבר יכול היה לצעוד בצדי עגלת־הילדים כשכפו נתונה בכף אביו וכפו השניה של אביו נוהגת בעגלה. במשך כמה שנים לא חדלה כפו של אייבי הצייד מנהוג בעגלה, ואורן מצא בדבר זרות מסוימת. משונה היה לראות את קומתו הגבוהה של הצייד משתוחחת על־גבי עגלת־תינוקות…

נסתבר שעדיין גר בביתו שבשכונת בית־ישראל. אבל משהגיע אורן לאותה דירה בת שלושת החדרים שהיתה פעם טירת חלומותיו, לא מצא בה אלא שלושה ילדים רכים שהקטן שבהם התנמנם בערשו. אורן תעה בשלושת חדריה המרווחים ועיניו תרו כה וכה.

“היכן כל הפוחלצים?” שאל לבסוף את אייבי.

“חה…חה,” נתן אייבי את קולו בשחוק, “הביטו וראו, עדיין זוכר הוא את הפוחלצים.”

ולאחר רגע:

“השומעת אַת זיוה? הוא שואל על הפוחלצים.”

זיוה ששהתה במטבח באה ונצטרפה אליהם.

“מזה זמן רב שמכרנו את הפוחלצים,” אמרה כשהבעה של שמחה מסתמנת בפניה העגולות.

אורן לא הבין לשמחה מה זו עושה. לגבי דידו היתה מכירת הפוחלצים מעשה לא ייאָמן. מה ריקה ושוממה נראתה הדירה בלא אותו נשר גדול־מידות שהיה פורש כנפיו בחללה.

לאחר־מכן נתן עיניו בארון גדול אחד שאייבי היה נוהג לשים את הרובה מאחוריו. פניו נדחקו לרווח שבין הארון לקיר ועיניו חיפשו באפלולית.

“מחפש את הרובה, מה?” שאל אייבי ושוב צחק.

“מכרנו גם את הרובה,” אמרה זיוה, ונעימת האושר והרוַח שבקולה צילצלה כאותם המנענעים בפסנתר שבגן־הילדים, אלא שהפעם לא הרנין קולה את לבו של אורן.

“מכרתם את הרובה?” שאל בעינים קרועות לרוחה.

אם מכירת הפוחלצים היתה, לגבי דידו, טעות קשה, הרי הידיעה על מכירת הרובה ניחתה עליו כמהלומה. תוך כה דקות חרב עליו עולם מלא של ילדות, עולם שאי־אפשר לו בלא פוחלצים ובלא רובה. מבטו נשלח בעצב אל עיניו של אייבי וביקש בהן הסבר. אייבי חש בכך.

“זיוה לא רצתה להיות אשתו של צייד,” שׂח עמו כשפניו השוחקות מרצינות לפתע, ונעימת דיבורו כאילו שׂח עם אדם מבוגר, “זיוה איננה מחבבת הריגתם של בעלי־חיים. גם הפוחלצים הנעשים לאחר הריגתם מצערים אותה. לא כן זיוי?”

זיוה המכונה זיוי ניענעה בראשה מתוך הסכמה גמורה, ואמרה:

“הלא זוכר אתה, אורן, מה שלמדנו בגן על בעלי־חיים.”

אורן הרהר רגע והעלה בלבו תמונות נשכחות: היאך נטלה זיוה מידו של אחד הילדים מקלע של גומי הקרוי מוֹרֶטָה ששימש להריגתם של צפרים, וביארה להם מה נורא הדבר להכאיב לצפור קטנה ומסכנה, והיאך היתה קוברת ברחמים רבים כל בעל־חיים מת שנזדמן להם, למן חתלתול ועד חיפושית.

“כן,” ענה, “למדנו על צער בעלי־חיים.”

אבל מיד לאחר־מכן, כשנזכר בתכלית בואו, נתעשת וקרא:

“אמנם אסור לפגוע בחיות שאינן עושות רעה לאיש, אבל בחיות־טרף המסוכנות לאדם – חובה לירות. נכון?”

“בהחלט!” נענה הצייד וניצוץ של ברק ישן נדלק בעיניו.

“מותר לירות רק כשאין ברירה,” הסתייגה זיוה ונסתלקה למטבחה בהרגישה שמכאן ואילך תתנהל השיחה בעסקי גברים שאינם לפי רוחה.

ואמנם ניצל אורן מיד את הישארותם לבד וסיפר לאייבי על קבוצת האי, בהטעימו שהדבר הוא סודי ביותר, וכי מגלה הוא לו סוד זה ברשותם של חברי הקבוצה משום שרואה הוא צורך דחוף להתיעץ עמו.

אייבי הקשיב ברצינות רבה. לכשסיים אורן דבריו – שקע בשתיקה ונראה כשוקל תשובתו בשׂוֹם־לב.

“ראה,” פלט לבסוף, “את האמת אגיד לך. הענין כולו כרוך בקשיים מרובים. לא לחינם קוראים אנו על רובינזונים שנתגלגלו לאי בעל־כרחם, ולא על רובינזונים שבאו אליו בכוונה תחילה, מרצונם הטוב. יכול אני, כמובן, לתת לך רשימה של כלי־נשק הדרושים לכל רובינזון. אבל זו לא תועיל לך עכשיו. בן כמה אתה? – דומה, שבן אחת־עשרה או שתים־עשרה, לא כן? – חייב אתה לחכות שנים רבות עד שתהיה לאיש ותתחיל לצבור ממון כדי לקנות את כל הכלים היקרים האלה, שלא לדבר על כלים רבים אחרים שתצטרכו להם. היודע אתה מה מחירם של כלֵי־מלאכה ושל ציוד־שדה וציוד־שיִט? ־ הון ־תועפות, אומר אני לך, הון־תועפות!”

הפסיק רגע כדי ליתן לאורן שהות לחַוור לעצמו את מידת הקושי שבדברים. “ואשר לאימונים,” המשיך “יכול אני כמובן לשאול רובה מאחד מחברי הציידים. ודאי שיימצא מי שיעשה זאת למען אייבי הזקן (כאן קרץ אייבי בעיניו). אבל מה תועלת נפיק מכך? גילך איננו בשום פנים הגיל המתאים לאימוני רובה. אם אתן בידך רובה־ציד רק עוול אעשה לך ולהוריך. חטא הוא לתת נשק בידיהם של ילדים. גם בענין זה עליך להמתין כמה שנים. כך שהדבר כולו נראה לי רחוק ביותר. אם תחליטו, בכל־זאת, לבצעו בעתיד – מוטב לכם שתתאמנו לפי שעה בתרגילי ספורט וצופיות המחסנים את הגוף ומרגילים את האדם לחיי שדה. הרבו בסיורים, בריצה ובקפיצה ובשאר פעולות היפות לגילכם, ובעצם – לכל גיל…”

כאן טפח אייבי בידו על כרסו.

“ראה,” אמר בנעימה של שחוק מלוּוה עצב, “כיון שחדלתי מסיורי הצייד שלי בּהרי ירושלים, התחלתי מגדל כרס.”

ואמנם הבחין אורן בשינויים שחלו במראהו של אייבי. גופו שמן ושערותיו נתדלדלו במקצת. צר היה לו על גיבור נעוריו שחדל להביא את צידו מן השדה, ועל ביתו שחדל להיות טירת צייד ונעשה בית־תינוקות.

“ומה מעשיך עתה?” לא יכול להתאפק משאול את אייבי.

“פתחתי חנות לחמרי־בנין,” ענה לו, מדוכדך ומבויש קמעה. שוב לא היה זה אייבי שהריע בצחוק למשמע שאלותיו על הפוחלצים ועל הרובה, ואורן חש בלבו רחמים.

תקע כפו בכפו של אייבי, אמר שלום לזיוה שביקשתו לסור לעתים קרובות יותר, ונסתלק לו משם.

הביקור אצל הרופאה היה קצר ונעים יותר.

הלנה הכירה אותו מיד וקידמה את פניו במאור־פנים. וראה זה פלא: מיד לאחר שהביע חפצו להתיעץ עמה בענין חשוב, זכרה מעשה שהיה ושאלה: “ואת מי מתכוונים הוריך לשדך זאת הפעם?”

שניהם צחקו.

אורן נתן דעתו לכך שמראֶהָ לא נשתנה כמעט. רק פסי־הכסף הנוצצים שבקצות שערותיה – נתארכו במקצת.

כשסיפר לה על קבוצת האי (גם הפעם הצהיר בחגיגיות על סודיות הפרטים שמסר לרשותה) לא ניסתה כלל להניאו מן המטרה שהציב לו ולחבריו. רק חייכה אותו חיוך עדין.

“מה יפה!” עודדה אותו. “מה יפה המעשה שאומרים אתם לעשות! לחיות בחיק הטבע, במרחביו של ים דרומי רחוק, ומתחת לכוכבים שכמותם אין רואים בשכונת יגיע־כפים.”

“כבר גרים אנו בשכונת כרם,” העיר לה, למען הדיוק.

“אותם כוכבים שבשמי הים הדרומי אינם נראים, מן הסתם, גם בשכונת כרם,” אמרה. לאחר־מכן ביקשתו להתקרב אליה.

“בוא אלי,” אמרה. “בוא ונראה כיצד דופק לבו של רובינזון צעיר.”

היא הצמידה אזנה אל חזהו וחיוך של שביעות־רצון עלה בשפתיה.

“טוב מאוד, נערי, גדלת ונתחזקת מאותם הימים!”

מששטח אורן לפניה את שאלותיו בענין הוראות לעזרה ראשונה, הוציאה ממדף הספרים שבסמוך חוברת קטנה שהיה כתוב עליה: “עזרה ראשונה במקרי אסון” ונתנה בידו.

“עיין תחילה בחוברת זו, ולאחר־מכן בקש הסברים מאביך. הלא אביך רוֹקח היה ברוסיה, ומבין בדברים אלה כמוני..”

הוא לא סיפר לה שחשש מכל התיעצות עם אביו, שמא יחקור וימצא לאיזו תכלית מכוונים הדברים וינסה להפריע בעדו, שכן ברי היה לו שדעת אביו לא תהיה נוחה מן השאיפה לחיי רובינזונים, ביחוד אם כרוכה היא באימונים שאינם יפים למי שחלה בדלקת־הפרקים. זמן־מה צלל בהרהורים עד ששמע צלצול פעמון מנסר בדלת, וקולה של הרופאה אומר:

“קח, אורן, את החוברת. תרומתה של הרופאה הלנה לקבוצת האי. עלינו להיפרד עכשיו, שכן שומעת אני את אחד החולים שלי טוען שהגיע תורו.”

לכאורה לא הפיק אורן תועלת מרובה משתי ההתיעצויות. הראשונה – היה בה אפילו כדי ליאש, בהצביעה על הקשיים המרובים הניצבים בדרכו. אבל אורן לא היה עשוי כך שקשיים ומכשולים ירפו את ידיו. ההיפך הוא הנכון. ככל שנוכח שהמטרה אשר הציב לפניו קשה להגשמה – כן גדלה שאיפתו להגשימה ויהי מה. עז היה רצונו להוכיח לאייבי שלמרות הכל השיג את הבלתי־ניתן להשגה. בדמיונו ראה את עצמו חוזר עם חבריו מן האי בספינה המגיעה לנמל יפו. אנשים רבים ממתינים להם בחוף, שכן שמע העלילות המופלאות אשר עוללו באי הנידח יצא למרחקים ועד לירושלים הגיע. נקל לשער את התלהבותם של אבא ואמא. אבל רגע יפה יהיה רגע זה שבו ילחץ אייבי את ידיו ויודה: טעיתי, אורן, טעיתי… לא שיערתי שעד כדי כך עז לבך ונחושה החלטתך!

על עוז רצונו של אורן למדים אנו גם מן השיחה שהתנהלה בינו לבין מורו מחנכו.

אותה שעה עומדים היו בהשקייתם של שתילי הארנים שנטעה הכיתה במגרש בית־הספר. רוחם של התלמידים מרוממת היתה, כיון שמעשה נטיעת החורשה עלה בידם לאחר ימי עמל שבהם הקדישו את שעות אחר־הצהרים לחפירת בורות באדמת־הסלעים הקשה. אף לבו של מר קלעי טוב היה עליו ומרוצה היה מכיתתו שחדלה מן ההפרעות למורים והשקיעה כל כוחה בהגשמתה של מטרה נאה ומועילה. עיניו החומות־כהות ליטפו את השתילים הרכים שינקו את מזונם מן האדמה כדי לאזור כוח לקראת הצמיחה המהירה לגבהים, וחיוך של הנאה פשט בפניו.

“קשה היתה המטרה שהצבתם לפניכם,” אמר לתלמידים ששהו על־ידו, “אבל העמל כדאי היה. תהא זו חורשה נאה ואף תזכו ליהנות מצלה בימות־הקיץ.”

כאן לא יכול אורן להתאפק.

“הלזו תקרא מטרה קשה?” שאל את המורה כשנעימה של לגלוג קל חבויה בקולו. מעולם לא דיבר כך אל מורו, ומר קלעי תמה קמעה על הנער שפניו אדמו לפתע.

“חפירת הבורות היתה קשה למדי,” ניסה להזכיר לאורן.

כמה תלמידים שעמדו בסמוך ניענעו ראשם בהסכמה והסתכלו ביבלות שצמחו בכפות ידיהם מרוב אחיזה במכוש.

“מכיר אני דברים קשים מחפירת בורות,” התעקש אורן.

“מה למשל?” שאל המחנך בניחותא.

אורן נבוך קמעה, כיון שלא רצה לגלות את האסור.

“למשל, ציד, חיות טורפות!”

“וכי אומר אתה לצוד חיות טורפות?” שאל המחנך.

עתה פנו עיני התלמידים אל אורן בסקרנות. מעיניו של צבי, שאף הוא ניצב בסמוך, נתמלט לפתע זיק של אזהרה. אורן קלט אותו מבט מתריע של חברו והפסיק בטרם יסתבך בדברים.

“אולי,” ענה במלה סתמית, והשיב לצבי במבט אילם. רק שניהם ידעו מה מילל אותו מבט.

 

פרק עשירי: “או אנחנו או הן”    🔗

הפעולות הראשונות של הבנים והבנות חברי קבוצת־האי המורחבת התנהלו בכבדות ובמבוכה. ביחוד ניכר הדבר ביחסו של צבי לשרה ולדינה. כמעט לא דיבר אליהן, ובדברו היה משפיל עיניו או מסתכל לצדדין. עם אבשלום היו פני הדברים נוחים יותר, שכן רגיל היה לחברה מעורבת. אורן נאלץ לשמש מתווך בין השנַיִם לבין השתים ותפקיד זה הלאה אותו במקצת. ואף־על־פי־כן עשו הנעורים את שלהם והבילוי המשותף השפיע לטובה על היחסים שהיו קרירים ומאופקים בתחילה, עד שמקץ כמה שבועות נהגו הבנים והבנות כחברים ותיקים וכבני משפחה אחת, משפחת האי. צבי נוכח שחברת הבנות אינה מפריעה לאוירה של פעולות ומעשים, ולהיפך, אפילו מעודדת אותם. בלבו הודה בדבר שכל פעם שדינה ניצבת בסמוך – מסוגל הוא למעשה אומץ־לב יותר מן הרגיל… כשהרגיש אבשלום בדבר היה מקנטרו מעט עד שהיה מתאדם ומתכעס, ועל אורן הוטל לשכך את התרגשותו. אשר לאורן עצמו, הבחינו אבשלום וצבי ודינה שיחסו אל שרה הוא יחס של הערצה, וכמה הערות הוחלפו בענין זה בין שני הבנים וביניהם לבין דינה.

ביומן הקבוצה התחילו להופיע רשימות ארוכות של כלי־מלאכה הדרושים לחיים באי. ברשימה אחת קוראים אנו: חמישה קרדומים של חוטבי־עצים, סכינים בני גודל שונה, שלושה מַקצוּעות, פצירות גדולות וקטנות, פטישים בני גודל שונה, מַשׁוֹֹרי־יער ומַשׂוֹרי־נגרות, שלושה מכל מין, שלושה מקדחים. שקים של מסמרים בני גודל שונה, שקים של ברגים… לפתע נפסקת הרשימה הזאת על־ידי כותרת חדשה: כלי־תפירה. מתחת לכותרת הזאת רשומה ההערה: להתיעץ עם שרה ודינה… ואכן נערכה ההתיעצות הזאת שבה מילאו הבנים פיהם מים ורשות־הדיבור ניתנה כולה לבנות שנראו שמחות וגאות במומחיותן לאותו ענין של מחטים, מספריִם ואצבעונים… כשנסתיימה לבסוף רשימת כלי־התפירה היו הכל שבעי־רצון. הבנות – בשל התועלת המיוחדת שהביאו, והבנים – בשל ההרגשה שבהיותם באי לא יתהלכו קרועים ובלואים ויהא מי שידאג לתפירת בגדיהם ולתיקונם. כמה ימים לאחר־מכן באה שעתה של רשימת כלי־המטבח, ושוב הוכיחו הבנות עליונות ניכרת שלא הרגיזה כלל את הבנים, אלא להיפך, מילאה לבם בטחון שהנה נמצא הפתרון הנכון לשאלת הבישול באי, הכל כאשר חזה אורן מראש.

בינתים נתקרבו ימות־החמה לקצם. בעצי התאנה שרדו הפירות האחרונים, והרֵעים היו מתחרים ביניהם מי יגיע אל התאנים שבענפים הגבוהים ביותר. אין צורך לומר שאורן וצבי היו רצים רצוא ושוב כדי להניח בידיהן של שרה ודינה את הפירות הנאים ביותר של הקיץ הגווע, ואילו אבשלום היה מלקט לעצמו ואוכל בפה מלא בלגלגו על אבירותם של שני רעיו.

והנה באו כמה מאורעות של חשיבות: החופש הגדול תם והתחילה שנת־הלימודים החדשה. כמה ימים נשכח מלבם ענין האי וכולם היו טרודים בקניית מחברות וספרים. כשנפגשו לא דיברו אלא במוריהם ובחבריהם החדשים. אחר באו החגים והוליכום מן השדה אל בתי־הכנסת לשמוע את הרינה ואל התפילה ואל התקיעה. עד שבא חופש סוכות והזכיר להם שוב כי בני קבוצה אחת הם וכי מטרה גדולה לפניהם.

מה יעשו בחופש סוכות? – נמנו וגמרו לנצל את ימי היבושת האחרונים, בטרם יהפכו הגשמים את השדה לאגם אחד גדול, לאימונים מיוחדים על־גבי העצים ומתחתם. היה עליהם לסגל לעצמם טיפוס מהיר על גזעים וענפים (וזאת כדי להימלט מחיות רעות שייתקלו בהן בנדודיהם העתידים באי). וכן אומץ מספיק לקפיצה מגובה – כלומר, מאחד הענפים הגבוהים לקרקע (וגם זאת לצורך בריחה מהירה מאויבים שונים, חיות או בני־אדם).

תחילה היו מתרגלים בטיפוס מהיר, וכשהניחה מהירותם את דעתם – פנו אל הקפיצה מגובה. דבר זה נעשה בסדר מסוים. בראשונה בחר אורן את הענף המתאים, נתלה עליו, וקפץ ממנו לפני השאר. אחר היה צבי עושה כמותו. אחריהם קפץ אבשלום, ואילו הבנות היו מסיימות את שורת הקפיצות.

כל עוד היו הענפים נמוכים למדי נהג הכל כשורה. אולם משגבהו הענפים והלכו בהמשך האימונים, נתגלה דבר שאיש לא פילל לו. ניתן מקום להניח שהבנות הן־הן שתרפינה ראשונות מתרגילי הקפיצות ההולכים וקשים, אולם איש לא שיער שהנסוג יהיה… אבשלום. דוקא אבשלום זה, החזק מכולם, היה מתירא מן הענפים הגבוהים יראה גדולה. כשהיה תורו מגיע, היו פניו השחומות מחוירות עד שלָבנן בלט משזפונן. מטפס היה ברגלים כושלות אל מרום הענף, תופס בו בידיו בלי חמדה ומסתכל לקרקע כשעל פניו מסתמנת בהלה גלויה. לאחר־מכן היה נתלה בענף, מתנדנד אילך ואילך בדומיה כבדה, ואיננו קופץ. “קפוץ, אבשלום, קפוץ!” היו מעודדים אותו מלמטה.

אולם לשוא. סופו של דבר היה מחזיר רגליו לעץ ויורד ממנו בבושה, בפנותו את מקומו לשרה ולדינה שבאו אחריו. וראה פלא – שתי בנות אלו, וביחוד שרה, היו קופצות מן הגובה ללא הרהור, כהרף־עין. מיד לאחר שתלו עצמן בענף שלחו מבט חופז אל הקרקע כדי לאמוד את הגובה, וקפצו חיש, בוטחות ושאננות כאורן וכצבי לכל דבר.

אולי תנסה שנית?" היה אורן שואל את אבשלום.

עדיין לא השלים עם הרעיון שמנצחו של גִ’נה הגורג’י, זה שלא ירא מבעיטות המחץ ולא ממכות הראש, זה שהשיב מכה תחת מכה – יתירא מגובה של שנים או שלושה מטרים…

“אנסה,” היה אבשלום משיב בשפה רפה.

אבל גם בפעם השניה וגם בשלישית לא היה הדבר עולה בידו. שוב נתרחש הכל כמו בתחילה, ואבשלום היה יורד מן העץ בעינים מושפלות. מתבייש היה מפני הבנות, וביחוד מפני שרה שהצטיינה בקפיצותיה אף יותר מצבי. רק היא ואורן נשארו מכל הקופצים באחרונה, שעה שהגובה הרב הטיל אימה על כל השאר.

אורן לא ידע עד מה עשויה בושה זו ליהפך לשנאה. אילו ידע – ודאי היה מפסיק את אימוני הקפיצות ופונה לתרגילים אחרים. אבל איחר את המועד. כשירא גם צבי מן הגובה ופינה את המקום לשרה שקפצה ללא רתיעה, הסתכלו צבי ואבשלום זה בזה במבט של הבנה הדדית. לפתע הגיעו שניהם לכלל רוגז משותף על אורן שהביאם למצב מביש בהכניסו בנות לקבוצה. אילמלא הבנות לא היתה כלימתם מחריפה כל־כך. אורן הוא שאשם בכל. מרוב בושה ורוגז שכח צבי אפילו את דינה, זו שחיבבהּ מאוד בימים האחרונים. הוא ניגש אל אבשלום, הסתודד עמו במשך כמה דקות, ואחר־כך עזבו שניהם אמ המקום בהניחם את אורן, שרה ודינה כשהם מסתכלים אחריהם בתמהון ובעצב.

“מה קרה?” שאלה שרה.

“אינני יודע… כועסים הם… אולי מפני שהיטבת לקפוץ מהם.”

“לא יפה,” אמרה דינה.

היה זה הריב הראשון בקבוצה ולבו של אורן נתעגם עליו. וכי אשם היה בכך ששיתף את הבנות באימונים?

למחרת, כשפגש בצבי בבית־הספר, היה הלה משתמט ממבטו וחולף על פניו בלא להתעכב. אולם בהפסקה הגדולה קרא לו אל שולי מגרש־המשחקים ואמר:

“אבשלום ואנוכי שוחחנו ומצאנו כי הבנות אינן מביאות שלום לקבוצה.”

“מדוע?” שאל אורן תמה. “וכי העליבו או הרגיזו איש מכם?”

לא. אבל לפני שנכנסו לקבוצה היה טוב יותר."

“במה היה טוב יתר?”

“אינני יודע,” פלט צבי ביגיעה. וניכר היה כי נמנע הוא מלגלות את אשר העיק עליו באמת.

“ובכן אגיד לך, צבי, אם אינך רוצה להגיד זאת בגילוי־לב… נדמה לי שקפיצותיהן של שרה ודינה לא מצאו חן בעיניכם. נכון?”

צבי לא ענה והשפיל מבטו לארץ.

“ואם כך הדבר,” המשיך אורן, “הרי זו סתם צרוּת־עין שאין לה מקום בינינו. מדוע לא החלטתם שגם אני אינני מביא שלום לקבוצה? הרי אף אנוכי קפצתי יפה מכם!”

“אתך זה דבר אחר,” ענה צבי, “לא מרגיז אותי כלל שאתה מיטיב לקפוץ ממני ומאבשלום.”

“ובכן, מהו המרגיז בקפיצותיהן של הבנות?”

"המרגיז הוא, "התאזר צבי עוז, “המרגיז הוא בכך שהן בנות!”

“אה,” קרא אורן בלגלוג, “הבינותי! במקום לשמוח על כך ששרה היא אמיצה וזריזה ותוכל להיות לעזר רב לחבריה באי, אתם מתרעמים עליה שהיא בת! אילו היתה בן, היה הכל בסדר. לא כן?”

“אבל אמרת בתחילה,” ניסה צבי להתגונן, “שהבנות תעסוקנה בבישול ולא תקפוצנה מן העצים!”

“אינני מבין מה רע בכך שלא רק בבישול ובתפירה יפה כוחן אלא גם בטיפוס ובקפיצות. דבר זה רק יועיל לנו!”

“אבל אותי ואת אבשלום זה מרגיז. אינני אוהב שבנות קופצות כמו בנים.”

“לא כך, לא כך,” תיקן אורן ברוגז־מה, “הנכון הוא זה שאינך אוהב שבנות קופצות טוב יותר מאשר בנים. זה מה שאינך אוהב!”

“אולי,” אמר צבי בקרירות.

הפעמון צילצל והיה עליהם לחדול משיחתם ולהסתדר בשורת הכיתה. בסוף השיעור קרא צבי לאורן בשניה, מסר לידו פתק והסתלק. כשיִשר את הפתק קרא בו את המלים הבאות שהיו כתובות באותיות גדולות מן הרגיל:

“אוֹ אנחנו או הן!”

למטה מכן נכתבה שורה נוספת באותיות קטנות:

“מחכים לתשובתך היום אחרי הצהרים בעליית הגג.”

“בחרו בכוונה מקום אשר לבנות אין דריסת רגל בו,” הירהר אורן ולבו ניבא לו רעות, כמעט לא נגע בארוחת־הצהרים ששׂמה לפניו אמו, ולשאלותיה ענה בהשתמטות רבה. בשעה שלוש אחרי הצהרים היה כבר בביתו של צבי ומצא שם את אבשלום שהקדימוֹ. בעליית־הגג האפלה הועלה אורו ש נר. לתמהונם של צבי ואבשלום פתח אורן את יומן הקבוצה והתחיל לקרוא דבריו מן הכתב.

“אתמול,” נאמר בפנקס העבה, “עסקנו באימוני קפיצה מגובה. הבנות היטיבו לקפוץ, ושרה אף הצטיינה יותר מצבי מאבשלום. הדבר הרגיזם והם עזבו את השדה. היום קיבלתי מצבי פתק ובו כתוב: או אנחנו או הן. הוזמנתי להשיב את תשובתי אחרי הצהרים בעליית־הגג.”

כאן סגר אורן את הפנקס בנקישה של החלטה, הסתכל היישר בפניהם של חביו וקרא:

“תשובתי היא: הן!”

ניכר היה שהדברים הדהימום. אבשלום התאושש והגיב בשקלו כל מלה כאילו היתה אבן כבדה.

“לא ידעתי שאהבתך לשרה גדולה עד כדי כך שתוַתר עלינו!”

הדברים נאמרו ברצינות ובעצב, בלא שמץ של לעג, וכן היה מענהו של אורן שבא מיד:

“אינני מכחיש שאוהב אני את שרה ואינני רואה כל רע בכך. אבל לא זאת היא הסיבה לתשובתי. הסיבה היא שדרישתכם להוציא את הבנות מן הקבוצה היא ללא כל הצדקה. שרה ודינה לא עברו על שום חוק מחוקי הקבוצה. מאז נכנסו מילאו את כל אשר הוטל עליהן. השתתפו בכל הפעולות ועזרו לנו מאוד בקביעת רשימת הכלים שיידרשו לנו באי. בשום פנים לא אוכל לבוא ולהודיען על הוצאתן אחרי כל המסירות והנאמנות שגילו.”

הוא הפסיק לרגע, בלע את רוקו בהתרגשות, אך שב לשלוט בקולו והמשיך: “לא הייתם צריכים להיפגע מזה ששרה קפצה יפה מכם. לכל אחד ואחד – יש מעלות מיוחדות. אבשלום, למשל, חזק מכולנו. צבי משיג אותי בריצה ובטוח אני שישיג גם את הבנות. ואם שרה מצטיינת קפיצה – לא מוריד הדבר מכוחו של אבשלום וממהירות ריצתו של צבי.”

אבשלום שקע במחשבות וניכר היה שדבריו של אורן עשו עליו רושם. אולם בלב צבי התעוררה התנגדותו הישנה לכניסתן של הבנות.

“לולא אהבתך לשרה היית מוציא אותן בקלות!” עמד על הגירסה שהושמעה קודם־לכן.

“דברי הבל!” קרא אורן. הוא לא יכול עוד לשמור על שלות רוחו וזרק בפניו של צבי:

“הרי גם אתה אוהב מישהי. לא כן?”

צבי האדים והשיב בקול חד:

“טוב, אבל זה ההבדל ביני ובינך. אני לא אקריב את הקבוצה בשביל בנות!”

“לא אני, כי אם אתם מקריבים את הקבוצה בשל גאוַתכם הטיפשית!”

“שמע, אורן,” נכנס אבשלום לויכוח בקולו השקט, “נכון הוא שקפיצות הבנות הרגיזו אותי. אינני רגיל לכך שבת תעלה עלי בתרגילים. קשה לי לסבול זאת, וכן גם לצבי. ובכן, למה לא תבין אותנו? האם מוכן אתה לכך שהקבוצה תתפרק? בוא נחזור להיות מה שהיינו: קבוצה של שלושה בנים. לא כדאי לריב בגלל שתי בנות!”

“אינני רב בגלל שתי בנות כי אם בעד הצדק!” צעק אורן בחימה. “מה פתאום אוציא את הבנות? מה אגיד להן? הרי לא עשו כל דבר רע!”

“הוא פשוט אוהב את שרה!” חזר צבי בעקשנות על ההאשמה הישנה.

אורן הסתכל בו במבט חודר ואחר אמר:

“הזוכר אתה, צבי, אותו יום שבו גיליתי לך לראשונה את תכניתי ליסד קבוצה? היה זה כאן, במקום הזה, לאורו של נר דומה לאור הנר הזה. לא שיערתי לעצמי שבאותו מקום שבו שמעתי מפיך דברי הבטחה להיות נאמן לקבוצה אשמע מפיך גם את הדברים שהשמעת היום… עתה ברור לי, לא לקבוצה נשבעת כי אם לכבוד המנופח שלך, לגאוַתך…”

“לא כדאי לריב,” אמר אבשלום, “אני מציע לך שוב: קבוצת אי בת שלושה חברים: אתה, צבי ואני.”

“בשום פנים לא! היו שלום!”

נטל את הפנקס וירד לבדו בסולם.

 

פרק אחד־עשר: סירה בלב ים    🔗

היתה זו חוָיה קשה לשלושת הרעים, ואף הבנות התהלכו כנדהמות מבלי דעת מה אירע בדיוק, שכן אורן בחר שלא לספר להן את השתלשלות הדברים במלואה, מחשש שירגישו עצמן אשמות ברעה אשר מצאה את הקבוצה – דבר שחשו בו בסתר לבן ושגרם להן צער רב.

בימים הראשונים לאחר הפגישה בעליית־הגג תקפה מעין מרה שחורה את צבי ואבשלום וכמעט אמרו ללכת יחדיו אל אורן ולישר עמו את כל ההדורים. אבל רגש משונה של גאוה, מלוּוה רוגז על סירובו של אורן להיענות לדרישתם, מנע אותם מלעשות צעד נבון זה ודחפם לצעדים אחרים, נמהרים וחסרי־אחריות. ברצותם להראות לאורן שעדיין נאמנים הם למטרת הקבוצה ושיש בכוחם להגשימה גם בלי הנהגתו, יזמוּ מבצע נועז, רחוק מכל הגיון שתוצאותיו היו קשות להם ולאורן כאחד.

דוקא אבשלום ששמר על צלילות הדעת יותר מצבי, היה הראשון שמפיו נזרקה המזימה הטרופה.

“מה דעתך על הפלגה לאחד האיים בים־התיכון?” שאל את צבי. “נוכל לעלות על איזה אי קרוב לחופי הארץ או לחופי יוָן ולחיות בו חיי רובינזונים.” צבי, שדברים אלה הממוהו לחלוטין, הספיק רק להוציא מפיו את השאלות: לאיזה אי… ואיך נפליג..?" ומיד החויר ושפתיו רטטו מהתרגשות.

“אינני יודע בדיוק,” ענה אבשלום, “יש ברחבי ים־התיכון הרבה איים. כמה מהם ודאי בלתי־מיושבים. נשוט בסירה ונמצא אחד כזה.”

“בסירה? ומנַין נקח סירה?”

“חשבתי על כך. בתל־אביב היינו שוכרים סירה מבעל־סירות אחד, ליד הירקון, ושטים בה עד שבע טחנות וחזרה. אפשר לשכור סירה ולהפנות אותה אל הים.”

“יודע אתה להשיט סירה?”

“איזה נער תל־אביבי אינו יודע להשיט סירה?” ענה אבשלום בגאוה. “אין לך דבר קל מזה. תוך זמן קצר אלמד אותך לאחוז במשוט.”

“אבל גלי הים סוערים יותר מגלי הירקון!” הביע צבי חשש.

“הלא הייתי בצופי־ים! סמוך עלי! תמיד הצטיינתי בשיִט. אוכל להראות לך תעודה מהנהגת הצופים!”

נימוק זה נראָה בעיני צבי. נשארו בכל־זאת כמה בעיות שטרם נתישבו במוחו. ברגע זה זכר את אחיו הגדול ואת נחת זרועו.

“מה נגיד בבית?”

“לא נגיד דבר. נִסע לתל־אביב, נקנה כמה צרכי מזון, נשכור סירה ונסתלק לים על מנת שלא לשוב.”

“ומה בדבר הכסף לנסיעה, לקניות ולשכירת הסירה?”

כאן נשתהה אבשלום בתשובתו וניכר היה שלא חשב בדבר. הוא קימט מצחו בכפו הגדולה ועיוה פניו מתוך חיפוש אחרי תשובה שיהא בה ממש. בלא כסף לא יוכלו להתחיל בדבר. יש להשיג כסף ויהי מה.

"אין ברירה, פלט לבסוף, "נצטרך לקחת כסף מן הבית! "

“בלי רשות?” צבי זכר את ארון־הכלים במטבח שבו היתה אמו מניחה את ארנקה בלי כל חשש. מעולם לא נטל פרוטה שאינה שלו.

“אין ברירה!” חזר אבשלום, “נחזיר להם כשנשוב מן האי!”

“אולי נסחב סלים בשוק מחנה־יהודה ונרויח את הכסף הדרוש? הכרתי נער שסחב את הסלים לבתי הקונים והשתכר ממון רב!” הציע צבי.

“אף אחד לא יניח סל בידיו של נער לבוש כדרך שאנחנו לבושים,” ביטל אבשלום את ההצעה. “צורתנו איננה כצורת הנערים סוחבי הסלים… וכי אינך מבין זאת?”

צבי נכנע מתוך הרהורים קשים.

“עלינו למהר,” הוסיף אבשלום, “בתקופה זו עדיין שקט הים, אבל עוד מעט יתחילו הגשמים והסערות.”

ועתה יסופרו פרטי העלילה הכושלת שהביאה את שני הרעים אל דודתו של אבשלום הדרה בתל־אביב כשבפיהם סיפר־שוא על טיול שערך בית־הספר לתל־אביב ומושבות יהודה… כדי לחסוך מן הכסף המועט שהצליחו לקנות במשיכה מבתיהם, אכלו בבית הדודה ארוחת־צהרים ומיהרו אל נמל־הסירות הקטן שבנהר הירקון. בדרך קנו כמה קופסאות שימורים וכיכרות לחם שהניחו בילקוטי־הגב. ליותר מזה לא הספיק כספם. באותם ילקוטים צררו אף שני מיזעים סרוגי־צמר ומפה של הים התיכון גזורה מן האטלס שלמדו בו בבית־הספר. שתי מימיות מלאות השלימו את תמונתו של הציוד הרובינזוני… על החפזון שבו נעשו הדברים תעיד העובדה ששכחו ליטול עמם קופסאות גפרורים.

מאחר שלא חזרו לביתם בצהרים, מיהרו בני־ביתם לשאול כמה חברים ומורים, ואף אל המשטרה הגיעו בערבו של יום. מכאן ואילך השתלשלו המאורעות במהירות רבה. אורן שהיה ידוע כחברם הטוב של השנים, נחקר ארוכות על־ידי המשטרה. מצפונו לא הניח לו להעלים את הפרטים העשויים לסייע במציאת חבריו, וכך נודע ענין קבוצת האי ומטרתה. לבו אמר לו שצבי ואבשלום עשו משהו בקשר לכך, וכשהעלה לפני החוקרים את ההשערה שירדו הימה כדי להגשים את מטרתם מיד – האיר הדבר את עיניהם, והכל נחלצו להצלת הנערים העשויים להיות טרף לגלי הים.

מרכז החקירה והחיפושים הועבר מיד לתל־אביב (כיון שהורי אבשלום סיפרו על רגילותו של בנם בשיט סירות) וכאן הגיעו השוטרים אף אל הדודה שמסרה על ביקורם של שני הנערים. בשעה עשר בלילה היו אצל בעל־הסירות.

מוטב לנו שנחזור אל ידידינו ונראה מה מעשיהם. מצויים הם עתה בלב ים, עייפים ורצוצים מרוב חתירה, והלילה מקיפם מכל עבר. ממזרח להם נוצצים אורותיהן של תל־אביב ויפו ההולכות ומתרחקות. בשעות הראשונות לשיוטם, עם הצליחם להינתק משפכוֹ של הירקון, חשו התרוממות רוח, אולם עם רדת החשכה נעכרה רוחם. שניהם רצו להפנות את הסירה ולהשיטה אל החוף אך התביישו בחולשתם, איש בפני רעהו, והוסיפו לחתור בדממה בדרך אל מרחבי הים הפתוח. מדי פעם הפסיקו ונחו, לגמו כמה לגימות מן המימיות, ושבו תפוס במשוטים. מבטיו של צבי נקבו וחיפשו בחשכה שלפאת מערב.

“האינך רואה שום אי?” שאל את אבשלום כשיאוש מסתמן בקולו.

“עדיין לא,” היתה התשובה.

אבשלום, שמילא תפקיד של רב־חובל, ניסה להעמיד פנים בוטחות ולעודד את חברו. אולם גם בלבו ניעורו רגשות של חרטה. ולפתע הרגיש געגועים אל אחיו הגדול, שמואל, ואל אחותו הקטנה שרק אתמול החלה לפסוע ברגליה, בין הכסא לספה… ענין הכסף שנטל מן הבית לא הטרידו ביותר. זה זמן רב שהוריו חייבים לו סכומים שונים של כסף שהובטחו לו בעבור עבודות ושליחויות שונות שביצע. ולפיכך לא נקפוֹ לבו ביותר כשגבה את החוב בדרך משלו…

והיפוכו של דבר אצל צבי. הוא לא התגעגע לשום אח או אחות. אבל את אמו אהב, ואותה לירה שמשך מארנקה צרבה בזכרונו. אילמלא נטל את הכסף היה לבו שקט יותר אפילו בתוך תוכם של גלים אלה שהחלו להתרומם מסביב.

הסערה היתה ממשמשת ובאה, וסירתם התחילה עולה ויורדת בתנועות רחבות, בלי להישמע עוד לתנופותיהם הדלות של המשוטים.

“נניח את המשוטים,” פקד אבשלום כשקולו אובד בהמולת הרוח שהתחילה שורקת לעומתם.

עייפותם הלכה ונתגברה. ראשיהם צנחו אט־אט על ברכיהם – –

קרוב לחצות מצאה סירת המשטרה שני נערים רדומים בתוכה של סירה קטנה המיטלטלת בין הגלים.

בדמעות עין וזרועות פתוחות נתקבלו השבים בביתם. איש לא גער בהם ואיש לא פקד עליהם את עוון המעות שנטלו. הוריו של אבשלום לא הרגישו בדבר, ואילו אמו של צבי היתה פוכרת אצבעותיה כל אותן שעות שלפני שוב בנה ואומרת לשכנות שהקיפוה: “ריבונו של עולם, לא לירה אחת אלא כל כספי ורכושי הייתי נותנת ובלבד שאראה שנית את עיניו הכחולות של צבי שלי!”

ועל מי יצא כל הקצף?

על אורן!

“את בעל־החלומות הזה, את המסית ומדיח הזה, אינני רוצה לרואת עוד בבית!” הודיע אחיו הבכור של צבי.

ואילו אביו של אבשלום שוחח בהתרגשות עם מר דננברג, עמיתו במשרד, ואמר בין השאר:

“עד שהכיר את אורן שלך, לא היה בני הוזה על איים וחולם על רובינזונים… רק אורן הכניס לראשו את כל השטויות הללו! באמת, מר דננברג, חייב אתה להשגיח על בנך שלא ישפיע לרעה אף על אחדים! הלא כפשע היה בין אבשלום שלי ובין המוות!”

רק שנַיִם דיברוּ בשבחו של אורן ולימדו עליו זכות. קצין־המשטרה בירושלים ציין את ה"אינפורמציה הנבונה והמועילה, שמסר, ואילו מר קלעי אמר כדברים האלה: “מטרתה של קבוצת האי היתה מטרה יפה. אבל בעוד שאורן הבין כי אין להגשים מטרה קשה כזאת אלא בשנות הבגרות, לאחר שיצברו ניסיון ואמצעים, איבדו צבי והחבר השלישי את סבלנותם ועשו מעשה נמהר שכמעט המיט עליהם אסון. האשמה היא לא באורן כי אם בהם!”

מוזרים ועגומים היו מעתה היחסים בינו לבינם. דברי המחלוקת והמאורעות הקשים שנתרחשו לאחריהם, יצרו מעין מחיצה בין הרֵעים לשעבר וגבהו כקיר שאין לעברוֹ. לא שהיו “ברוגז” זה עם זה. מחליפים היו דברים בשקט ובלא אות של נטירה או חימה. אך מתחת לשקט הזה ניצב זכרו המר של הכשלUן הגדול, כשלונה של הקבוצה וכשלונו של המסע הימי. איש לא ניסה לשוב ולאחות את הקרעים ולהיות שוב מה שהיו. דומה שמתחת לסף־הכרתם צמחה ההרגשה שאכן צעירים היו מדי לביצוען של משימות מסובכות כמשימה שבחרו לעצמם. חוסר ההגינות שגילו אבשלום וצבי ביחסם לבנות – דיכא אותם עתה. ואילו על מצפונו של אורן רבץ כהר כל ענין בריחתם ותפישתם של חבריו. לולא דבר האי שהכניס ללבם היו מונעים עצמם ומהוריהם את כל הכאב…

ביומן הקבוצה שהוסיף לכתוב בו מתוך הרגל אנו מוצאים לאמור: “בהביטי עתה על השדה נדמה לי שצל מרפרף בין העצים, נע ממקום למקום כערפל, ואינו מוצא מנוחה. זהו צל קבוצתי היקרה, קבוצת האי…”

אך בכך לא נמלאה סאת יסוריו. צל אחר התחיל מעיב את נוף חייו. זה כמה שבועות מתאוננת שרה על כאב בעינה הימנית. הוריה דרשו בכל הרופאים הטובים שבירושלים ואף לתל־אביב הגיעו, אבל כל עצות הרופאים לא הועילו וכאביה של הנערה היפה גברו מיום ליום, ולא עוד אלא שראייתה באותה עין – לקתה במידה ניכרת. לבו של אורן נתכווץ מרוב צער למראה חברתו שפניה חָורו וגופה רזה מרוב סבל. כשנתקשתה לקרוא בספר – קרא לפניה סיפור אחר סיפור כדי לבדר דעתה ולהקל על יסוריה. כשנתעייף – היתה דינה ממשיכה בקריאה.

כשנואשו ההורים מרופאי־העינים בארץ, גמרה אמה של שרה אומר לא להפקיר עוד את בתה לגורלה ולחוש לחוץ־לארץ, אל טובי הרופאים. לשם כך פנתה תחילה אל ידידי המשפחה בוינה, והללו הפנו אותה אל רופא מפורסם ביותר שהציל עינים רבות מעוָרון ודאִי… נסיעתה של שרה לוינה נקבעה מיד וכבר נעשו כל הסידורים המוקדמים.

וביום חורף מעונן אחד ניצבו אורן ודינה ליד המכונית אשר הוזמנה להסיע את שרה לחיפה. פני שלשתם היו חיורות ועצובות עתה ניגשה אמה של שרה והחליפה דברי־שלום עם השכנות המאחלות לבתה הבראה שלמה כשעיניהן אדומות וקולן מרטט.

הגיעה שעת הפרידה. שלשתם החליפו מתנות־זכרון. דינה ואורן הגישו לשרה אלבום ובו תמונות מנופה של ירושלים, ושרה נתנה לדינה תיק־תפירה קטן, ולאורן – עט נובע. המכונית נעתקה ממקומה.

אותו לילה, כשעלו האח והאחות על מיטותיהם העומדות זו מול זו, התיפחה דינה בבכי מר, ולשוא ניסתה האם לדבר על לבה ולהרגיעה. אף אורן התאפק בקושי שלא לבכות…

הוא עוד לא ידע את העתיד להתרחש בשנים הבאות. הוא לא ידע ששרה עתידה להירפא כליל לאחר הניתוח שתנותח בוינה, לשוב לארץ לזמן קצר, ולנסוע שוב לעולם הגדול יחד עם משפחתה שעקרה מכאן לרגל עסקי המסחר של האב. אף לא יכול היה לנחש שכעבור שנים רבות יקבל דרישת־שלום מגברת שרה סילמן, ששם משפחתה שונה בינתים, המכהנת באחת משגרירויות ישראל באירופה. מדי פעם בפעם היה שומע עליה מאנשים שביקרו באירופה וסיפרו כי הכרתה המצוינת את מדינות העולם (שהרי הרבתה לנסוע מילדותה וראתה רבות) – מסייעת לה מאוד בעבודתה החשובה. מכל זאת לא יכול היה אורן לדעת דבר, כשם שנבצר ממנו לנחש שכעבור שנים יגדל צבי שוּלוֹב, ידיד נעוריו, ויהיה למנהלה של חברת־ביטוח ידועה. מי, זולת נביא, יכול היה לנחש שצבי העצבני והרגשן יהפוך לגבר קר־מזג המשכנע את לקוחותיו בקול רוגע שהביטוח הוא כדאי מכל הבחינות?

אך שבעתים קשה היה לראות מראש את העתיד הצפוי לאבשלום קורן. בכל כוח דמיונו לא יכול היה אורן לשער שאבשלם זה, שפחדוֹ מן הקפיצה מגובה של שנים־שלושה מטרים היה כה חזק, יגדל ויהיה ל.. צנחן מהולל. ואכן, בפרוץ מלחמת העולם השניה, גילה אבשלום החסון את כל הסגולות הנדרשות מצנחן, ולאחר אימונים שעבר בצבא הבריטי, נשלח בשליחות נועזה ביותר וצנח מעל יוגוסלביה, כדי לסייע שם לצבאו של טיטו.

 

פרק 12: “שם בעמק יזרעאל, שם בכפר־יחזקאל…”    🔗

"באים אנו עתה אל טקס סיומה של שנת־הלימודים הששית, טקס שלא נשתנה במאומה מן הטקסים בשנים שלפני־כן. על מגרש בית־הספר ניצבים התלמידים על כיתותיהם, ומוריהם לפניהם פני כולם מופנות לבימת־עץ קטנה שעליה עולה המנהל ומשמיע בחגיגיות דברי־פרידה מן המחזור שסיים זה עתה חוק־לימודיו, ודברי־ברכה לשאר התלמידים. אין הוא משנה ממטבע הנאום שנואם הוא בכל שנה ושנה והדברים מוכנים וסדורים על פיו.

“הנה בא החופש הגדול,” מבשר הוא, “ואתם ראו שלא להוציאו כולו לבטלה. השתעשעו כאַוַת נפשכם כמחצית היום, אבל במחציתו השניה דעו גם לקרוא ספר ולהכין את השיעורים שהטילו עליכם מוריכם. חלקו את זמנכם שוה בשוה: חציוֹ לכם וחציוֹ לאדוֹשֵׁם.”

כשהיה רך בשנים לא הבין אורן משמעותה של המלה “אדוֹשֵׁם”, אבל עתה יודע הוא כבר שכך קורא המנהל לאלוהים, שלא לנקוב בשם המפורש ממש, וכוונתו היא שעל התלמידים לתת מכוחם גם לתורה.

ורק לאחר שנשמע משפט אחרון זה בחללו של העולם – “חציו לכם וחציו לאדוֹשם” – רק אז מבינים התלמידים שהחופש הגדול, משא־נפשם כל הימים, אכן בא, ושמחתם מגיעה לשיאה ומתפרצת במחיאות־כפים סוערות שיותר משמכוּונות הן ליפי נאומו של המנהל, מכוּונות הן לחופש הגדול. אבל המנהל זוקף את המחיאות לכבודו ונענה להם בחיוכים רחבים…

הכל מתפזרים לבתיהם שמחים וטובי־לב, אבל זאת הפעם מהולה שמחתו של אורן בצער דק שאינו פוסק מלכרסם בלבו מאז סופה של קבוצת האי. זוכר הוא כי בחופש הגדול של אשתקד נוסדה קבוצתו. אותה שעה לא שיער כי כה קצרים יהיו ימיה. בקיץ שעבר עסק בהתלהבות עם חבריו באימונים וברקימת תכניות, ויומו נגדש ממעש, ואילו עתה – מה יעשה בקיץ זה?

משהביא את תעודתו לבית מצא שם את דינה אחותו שהקדימה להשתחרר מבית־ספרה והביאה אף היא תעודה בידה. תחילה בירכה ונשקה אותם אמא, ומשחזר אבא מן העבודה – ברך ונשק אותם אף הוא. הכל נראו עליזים ומאושרים, עד שהבחין אבא דננברג באותו צל דק שהעיב פניו של בנו בכורו והירהר בינו לבין עצמו מה שהירהר. בלילה שמע אורן לחישות רבות מחדר־משכבם של ההרים, ולבו אמר לו כי המדובר ביניהם נוגע לו במישרין. אף זאת ניחש באותם חושים סמויים של ילד המצויים בו, כי אביו ואמו הגיעו לכלל הסכם בענין זה ששוחחו עליו, דבר שלא הגיעו אליו, כזכור לנו, בכל שיחותיהם.

למחרת ראה אורן את אביו עוסק בכתיבת מכתב ומיד לאחר־מכן אף נתבקש לשלשל אותו מכתב בתיבת־הדואר.

עברו כמה ימים בלתי שיתרחש שום דבר מיוחד, עד שנתקבל בבית אותו מכתב אשר לו כנראה, צריך היה אבא כדי שייעשה מעשה. המכתב נשלח אליהם ממשפחת בן־דוד, קרוביהם בכפר־יחזקאל שבעמק יזרעאל. זאת למד אורן מן המען שעל־גבי המעטפה. לאחר שקרא בו אבא – אורו פניו ומיד פנה לאורן:

“ובכן,” אמר “קרובינו בכפר־יחזקאל מסכימים לארח אותך בביתם בחופש הגדול. רוצה אתה לנסוע לשם?”

“כן!” נענה אורן בחדוה מרובה.

“תסע לשם באוטו־החלב של תנובה,” הוסיף אבא ופירש:

“אוטו החלב מוביל את כדי החלב ממשקי העמק למשרד תנובה בירושלים ומחזיר את הכדים הריקים אף לכפר־יחזקאל.”

“טוב מאד!” הסכים אורן לתכנית.

לנסוע באוטו־חלב הרי זה בלתי־שגרתי ומעניין יותר מן הנסיעה באוטובוס.

“אבל תצטרך לעזור לנהג בטעינת הכדים הריקים על־גבי האוטו. כך תשלם את שכר־הנסיעה.”

“יופי!” נענה אורן שעדיין לא ידע מה פירושו של דבר לטלטל כד חלב מן הרציף למרום המטען. בעיניו חשוב היה הדבר שהוריו לא יצטרכו לשאת בהוצאות נסיעתו. חשוב היה שמשלם הוא בצורה כלשהי בעד עצמו. ואכן, שני ימים לאחר־מכן טרח אורן שעה רבה בהעלאתם של כדי־חלב ריקים למשאית האמורה להפליג לעמק יזרעאל. הנהג נתן בו תחילה מבט שאכזבה היתה בו, שכן קיוה שהנוסע הנלוה אליו יהא נער מגודל שניתן להיעזר בו עזרה של ממש. אבל משעמד על השתדלותו של אורן לסייע לו ככל אשר יוכל בעבודה הטעינה – חייך אליו בהערכה, ולאחר הקילומטרים הראשונים שעשו בדרך העולה צפונית לירושלים כבר שוחחו ביניהם כידידים. אורן הרבה לשאול על המקומות משני צדי הכביש והנהג לא חסך ממנו הסבריו וסיפוריו, שכן בקי ורגיל היה בדרך זו שלגבי אורן היתה חדשה לגמרי. עד לרמאללה – עוד הכיר כמה מקומות (כגון נוה־יעקב, עטרות, ותל מִצפֶּה העתיקה) שהגיע אליהם בטיולי בית־הספר. אבל מכאן ואילך קידמה פניו ארץ הרים ובקעות, עטופת חורשות־זיתים, שלא ידעהּ מעולם. הנהג אמר לו שארצו של שבט אפרים היא. אף הוסיף כי לדעתו נקרא השבט בשם זה משום שישב בארץ פוריה שנשארה פוריה עד היום הזה, כאשר ניתן לראות בעליל, למרות כל החורבנות שעברו עליה. משהגיעו לכפר הערבי תוּרמוּס־עַיָה, הצביע על דרך צדדית שפנתה ימינה ואמר: מכאן הולכים לשילה.

“לשילה?” שאל אורן, נפעם כולו.

בדמיונו ראה את הדרך והנה היא הומה כולה ממשפחות העולות לרגל אל משכן האלוהים, וביניהן אף משפחת אלקנה. בראשה רכב על אתון צחורה אבי המשפחה, לשמאלו ולימינו רכבו שתי נשיו, חנה ופנינה. נקל היה להבחין ביניהן אף מרחוק שכן על בהמתה של פנינה רכבו עוד שני תינוקות, ואילו חנה רכבה לבדה בעינים מושפלות…

זמן מועט לאחר־מכן נגלה לעיניהם מרום ההר עמק נאה שכביש ירד אליו בפיתולים.

“האם זהו עמק יזרעאל?” שאל אורן.

הנהג צחק והניע ראשו בשלילה.

“לא,” אמר, “זהו עמק הלבוֹֹנה. והנה הכפר הנקרא על שמו בשם לוּבֵּן אֶ־שַׁרְקִיֶה.”

כשהגיעו לסופה של הירידה התלולה החנה הנהג רכבו בשולי הדרך וירד עם אורן לשתות קפה בבנין עטור בוסתן שקרא לו מיד בשמו: חאן לוּבּן. באותה הזדמנות אף ביאר לאורן תאב־הדעת משמעותו של “חאן” מהי. אורן נתן דעתו לכך שהנהג ובעל־הקפה הערבי החליפו ביניהם דברים בידידות רבה, כמוּדעים ותיקים. ואכן, סיפר לו הנהג (מכאן ואילך נקרא לו פַלָח – שכן זה היה כינויו וכך ביקש שיקראוהו) שאין כאבּוּ־זייד (זה שם בעל־הקפה) מכניס אורחים ונאמן לנהגים העוברים על דרכו. גם בחצות הלילה יעוֹר משנתו וימזוג את הקפה המשובב לנהג הבא בשערי חאן לוּבּן.

היתה זו לאורן פעם ראשונה ששתה קפה תורכי חריף והמשקה ערב לחכו מאד. מר דננברג לא גרס הגשת קפה חריף לילדיו, כיון שהרופאים לא המליצו על כך, והוא – מכבד היה תמיד את דעתם.

שוב נכנסה המשאית לרחובה של עיר, והפעם היתה זאת שכם. פלח הראה לידידו הצעיר את הר גריזים והר עיבל, אף התלוצץ ושאל אם אין הוא רואה גבוה למעלה בראש הר גריזים את יותם הניצב ונושא משלו. הוא שאל מה ששאל דרך הלצה, אבך אורן מוכן היה להישבע שאמנם רואה הוא על ראש ההר נער הפורש ידיו ונראה כנואם. אולי היה זה פרי דמיונו הנרגש, ואולי אחד הרועים המזעיק את עדרו בתנועות ידים.

אחרי זאת שאל אורן את עמיתו מנַין לו בקיאות זו בתנ"ך, שכן (סבור היה) אין זה מדרך הנהגים לגלות בקיאות כזאת.

כאן נראָה פלח כמתרעם. ומדוע זה – שאל – אין זה מדרך הנהגים? וכי סבור אורן שכל נהג בור ועם הארץ הוא? ואם דרך משל, סיים נהג חוק־לימודיו במוסד כמו בית־הספר תחכּמוֹנִי – האם לפלא הוא שיהא בקי בתנ"ך?

“ומי הוא המורה שלימדך תנ”ך?", שאל אורן מופתע.

“מר קלעי,” באה התשובה.

אורן חייך כמבין דבר.

“שמעת עליו?” שאל פלח.

“שמעתי,” ענה אורן, והפעם הגיע תורו להפתיע את ידידו בידיעה שמר קלעי, בכבודו ובעצמו, הוא מורהו לתנ"ך באלה הימים ממש.

נדמה היה לאורן שפלח יאבד את השליטה על ההגה מרוב התרגשותו.

“באמת?” שאל.

“באמת!”

“אשריך וטוב לך,” אמר פלח בקול רווי זכרונות, “שמורה כמו מר קלעי לך!”

לאחר־מכן שקע בשתיקה. מיד שמע אורן כיצד מפזם הוא לעצמו בקול חרישי:

"נעלה אל ארצנו

בשירה ובזמרה

ובקול וברינה

רחמנא רחם…"

אורן הצטרף אליו בשירה, ושניהם הביטו זה בזה וחייכו.

נוף ההרים שעשו בו עד עתה הלך ונשתפל. חצו את עמק דותן והזכירו זה לזה את סיפור יוסף ואחיו. עוד שורת־גבעות אחת ועיניהם ראו את ג’נין ואת רכס הרי הגלבוע המתנשא הלאה ממנה, לצפון־מזרחה. עמק רחב־ידים נתפרשׂ לפניהם. היה זה עמק יזרעאל.

מכאן ואילך לא ארכה הדרך עד עפולה – מקום שהיטיבו גרונם בגזוז. הדרך חצתה עתה בשדמות יזרעאל שרכסי הרים וגבעות עוטרים להן מדרום ומצפון: הגלבוע מזה וגבעת־המורה מזה. חלפו על־פני מרחביה ועל־פני הכפר זרעין. קרוב לצהרים הגיעו לכפר־יחזקאל.

אורן נפרד מפלח וחש בלבו צביטה קלה של צער. כה נתחבב עליו עד שמיצר היה לעזבו. דומה שאף הוא נתחבב על עמיתו הבוגר, שכן קרא אליו הלה מחלון המשאית:

“לכשתרצה לחזור לירושלים העבר אלי פתק דרך המחלבה.”

לא עברו חמש דקות עד שמצא עצמו בביתה של משפחת בן־דוד שהסבה אותה שעה לסעודת־הצהרים. אבי המשפחה לחץ ידו בחמימות, ואילו האם נשקתו על שתי לחייו. שני נערים חסונים ושזופים, שהאחד נראה כבן־גילו, והשני צעיר ממנו, הרימו ראשם מצלחותיהם העמוסות והסתכלו בו בסקרנות.

“זהו אורן מירושלים,” אמר להם האב.

“ואתה,” פנה אל אורן, “הכר־נא את אריה ואיתן.”

הדבר שהפליא את אורן לראשונה בהסתכלו בהם היה כמות המזון העצומה שהיו דוחסים אל קרבם בהנאה ובמהירות רבה. הוא עצמו לא יכול היה אלא לסיים כמחצית מנת הבשר ותפוחי־האדמה שהוגשה לו. אם הבית העירה לו על כך בתמיהה, אבל האב חייך ואמר:

“אין דבר. כשיתחיל לעבוד ילמד אף לאכול כהלכה.”

ואכן, עוד באותו יום עמד אורן על סוד התיאבון הבריא שניחנו בו שני קרוביו הצעירים. מיד לאחר מנוחת הצהרים לקחוהו עמם אל הרפת כדי לרתום את העגלה לסוסה ולהביא תירס לפרות. כל דבר שראה מכאן ואילך היה בעיניו חידוש גמור. מעולם לא נכנס לרפת כלשהי, וכשראה את שש פרותיהם של אריה ואיתן עומדות בשורה, לועסות בקול אטום ובוטשות ברגליהן על רצפת הביטון – לא היה המראה דומה כלל למראה הפרות הערביות הצנומות שרעו בשדה שבשכונת כרם. אלו שראה עתה היו פרות הולנדיות מגודלות שגובה להן ורוחב להן, והאמת ניתנה להיאמר שחש בפניהן יראה קלה, וביחוד לאחר שהבחינו בכניסתו לרפת והפנו לעברו ראשים כבדים שעינים בוהקות חשד ניבטו מתוכם. הן התנועעו על מקומן באי־מנוחה, ודומה היה לו שעוד מעט תחרוגנה מתוך קולריהן כדי לעמוד מקרוב על טיבו של הזר הבא בגבולן. האחת, והיא הגבוהה מכולן, אמנם זעה ממקומה לאחור עד שנשמע צלצול הקולר. מיד ניסר קולו הגוער של אריה:

“ראשונה!”

מסתבר שהפרה הקרויה “ראשונה” – הבינה את הגערה ושבה למנוחתה. מיד התודע אורן אף אל הסוסה צילה שעמדה לה מן הצד ונראתה מקופחת במקצת ליד הפרות השמנות והחשובות שתפסו את עיקרה של הרפת. גם היא הציצה בו שלא מתוך ידידות יתירה, בטפחה בזנבה בכוח על ירכותיה. אותה טפיחה עזה לא באה, אמנם, אלא כדי לגרש את הזבובים, אבל בעיני אורן נראתה כאות ברור של אי־רצון.

צילה הוּבלה אל העגלה שעמדה בחצר והפסיעה לאחור אל בין היצולים כמי שמורגל בדבר. שלושה מַגלים ישנים שהתגוללו בסמוך נזרקו אל העגלה. אורן הוזמן לשבת ליד אריה על דוכן העגלון, ואיתן נתרוַח לו מאחור. עוד מעט וחישוקי־הברזל של אופני העגלה שיקשקו במסילה היורדת מן הכפר אל שדות התירס שהשתרעו בדרומו, למרגלות הגלבוע. דרומה מהם, לרגלי ההרים ממש, נמתחה לה חורשה ירוקה־כהה שמשכה מיד את עינו של אורן.

“מה שם?” שאל בהצביעו עליה.

“מעיין עין־חרוד.”

השם “עין־חרוד, עורר בו כמה זכרונות משיעור התנ”ך. אבל לבו נתון היה עתה לא לתנ"ך כי אם לדהירתה המהירה של הסוסה צילה. מה נפלא היה לשבת על דוכן־עץ פשוט זה של עגלת איכרים ולעופף כרוח על דרך־העפר! בדמיונו ראה עצמו כנסיך במרכבתו. אחד מאותם הנסיכים שמרכבותיהם צוירו לא אחת בספרים אשר קרא. אריה חש בהתרגשותו והניף מדי פעם את חוטר־העץ הגמיש שבידו – דבר שהביא את הסוסה צילה למרוצת־יתר והגביר את תענוגו של אורן. הם חלפו על פני תחנת־רכבת והאופנים צללו בשאון־ברזל בחצותם את המסילה. עתה הגיעו למישור שבו השתרעו שדות התירס ומרוצתם פסקה מעט.

“אוֹיס!” קרא אריה וצילה נמשכה כברת־דרך קדימה ונעצרה לאטה.

אורן הבחין בזיעה הנוצצת בגבה ובירכיה.

חלקות התירס הירוקות דמויות המלבן, נחו עתה לימין הדרך, עשויות חניתות־חניתות של גבעולים זקופים וצפופים שנסתיימו באשבולים. אריה ואיתן קפצו מעל העגלה והשתערו על חומות התירס הגבוהות כשידם השמאלית חובקת אגודת קנים, והימנית מניפה את המגל וכורתת בהם סמוך לקרקע. תפקידו של אורן היה לקבץ את פזורי התירס ולהעבירם אל העגלה. אולם דעתו לא נחה מן האיסוף שראה בו עבודה שניה במעלה. מיד תפס אף הוא במגל, התכופף מתחת לשורות הגבעולים, וניסה כוחו בקצירה. אין לומר שדבר זה עלה בידו כהלכה, ופעמים שהיה עמל בעֶטיוֹ של קנה עבה וסרבן שהרבה נפתל עמו עד שנפל לרגליו. תנועותיו הכבדות משהו עוררו את צחוקו של איתן הצעיר, ואילו אריה, הרציני יותר, היה מדריכו מדי פעם בהוראות מועילות:

“אל תמשוך במגל קדימה ואחורה כאילו היה משור,” אמר לו, “הנף אותו באלכסון בתנועה מהירה, והגבעולים ייכרתו באחת.”

או:

“קצור את הקנים למטה ככל האפשר, כך תוסיף מזון לפרות!”

משתוחחים היו בעבי התירס עד שראשיהם לא נראו כלל. אט־אט היו חוצבים דרכם בתוך ים הגבעולים הצפופים ומשאירים אחריהם קרחות שערימות התירס היו מתגבבוֹת בהן, שני האחים עבדו בזריזוּת ובקלות רבה, ודומים היו כמשתעשעים במגלים, ואילו אורן נטף כולו זיעה והחרה אחריהם כשהוא מתאמץ להשיגם. גבו שלא הסכין להתכופפות מתמדת זו הכרוכה בקצירה, כאב עליו מאוד.

לבסוף הרים אריה ראשו וצפה על החלקה שנקצרה.

“מספיק!” קרא בזרקו את המגל מידו. “מעלים את הערימות לעגלה, והביתה.”

בפניו של איתן נסתמנה אכזבה.

“וכי לא נספיק לגשת למעיין? – השעה מוקדמת עדיין.”

מששמע אורן את המלה “מעיין” יוצאת מפיו של איתן – הרים ראשו והסתכל באריה בפנים דרוכות ציפיה. דומה שאותו מבע של בקשה אילמת שנצטייר בהן השפיע על אריה שבדרך־כלל לא נכנע בקלות למשאלות השעשועים של אחיו.

“טוב,” הוציא מפיו. “נלך למעיין. אבל זכרו: לא יותר מחצי שעה!”

מימיו לא ראה אורן אַמַת־מים צלולה העושה דרכה בצלו של חורש כגון זו של נחל חרוד. פה ושם נתרחב הנחל והפך לאגם זעיר שענפי האיקליפטוסים נתקמרו מעליו וברוָזים רבי־גוָנים שטו בתוכו, והמראה היה נפלא. ביחוד לעינו של נער ירושלמי שלא הורגלה בשפעת מים זורמים ובסבכו של יער. בתוך הסבכים ניצנצו ענבות של פטל אדמדם, ואלו מהן שהשחירו כבר, ערבות היו לחך. אריה לימד את אורן כיצד נוטלים מן הפטל בלי להיפצע על־ידי הקוצים המצמחים עליו, ואילו איתן לא נתן דעתו אלא לעצמו ואכל בפה מלא מכל אשר השיגה ידו.

עצרו ליד אחד האגמים בהירי־העין החוסים בעבי הצללים, ושני האחים הסירו בגדיהם מעליהם ללא שהיות יתירות. אורן שלא היה רגיל להתפשט ערום ברשות־הרבים, הציץ תחילה בחשש ימינה ושמאלה עד שהעלה עליו את צחוקו של איתן.

“חושש אתה ודאי מעין זרים,” אמר לו בלגלוג, “אבל שום אדם אינו מצוי כאן עכשיו. באים לכאן רק בשבתות.”

אריה לא צחק, אבל העיר כי בענין זה שונים העירונים מבני הכפר. בני הכפר – אמר – אינם מתביישים להסיר בגדיהם ולרחוץ ערומים.

“בלי מכנסי רחצה?”

“בלי מכנסי־רחצה. ומה בכך?”

היה לו זה שיעור ראשון בהבדלים שבין עיר לכפר, וראשו נמלא פליאה. מעולם לא העלה בדעתו רחצה תחת כיפת השמים בעירום גמור. והמחשבה הטרידתו.

מן המחשבה הטורדת הזאת הצילה אותו חיש צינת המים שטבל בהם, שכן משראה את האחים קופצים למים שקרקעיתם לא עמוקה היתה, לא חשש למאום וקפץ אף הוא. מיד עברתו עוית של צמרמורת ושיניו נקשו זו לזו. המים שנבעו מעומקי הסלע קרים היו כקרח. אריה ואיתן צחקו שניהם בפה מלא. איתן התיז מלוא כפו על מערומיו והגביר את רעד בשרו.

“טבול כל גופך מתחת למים ותתרגל לקור,” הורה הבכור.

וכך הוָה. משטבל פעם ופעמים חלף גל הרעד מגופו ולא שב אליו עוד. מחצית השעה עברה כבר ועדיין היו משתכשכים בנחל בלא לשים לבם לשמש הנוטה לערוב מעבר לצמרות העצים ולצללים המתארכים והולכים. הרחצה כה נעמה לאורן, עד שקול הגערה שהשמיע אריה פתאום נפל עליו כרעם.

“חת־שתים לצאת החוצה!” צעק. “הפרות בבית כבר משתגעות מרעב!”

כשעלו מן הרחצה לבשו האחים חיש בגדיהם על עורם הרטוב ואילו אורן נראה מודאג כלשהו.

לא הבאתי אתי מגבת," מילמל במבוכה.

“מגבת?” הריע איתן בצחוק.

“אין אנו משתמשים כאן במגבות,” אמר אריה והפעם ניכרה נעימה של קוצר־רוח בקולו, “המכנסים והחולצה ישמשו לך מגבת. בוא מהר.”

עוד מעט והעגלה עמוסת חציר נעה לאִטה בדרך העולה אל הכפר. הסוסה צילה לא דהרה עתה, אלא משכה בדי עמל. אריה לא האיץ בה כיון שידע שיעור כבדוֹ של המשא הנגרר מאחוריה. דמדומי ערב פשטו באויר וממרום העגלה, – מקום שאיתן שכב שרוע על ערימות התירס – נישא ובא קול שירה ערבה:

"שם בעמק יזרעאל,

שם בכפר־יחזקאל".

שמע אורן מלותיו הראשונות של השיר. זמרתו של איתן בדמי־הערב עצובה היתה כמו הדמדומים וכמו רון הצרצרים, והכתה באויר גלים רחבים. משקרבו אל שער החצר שמעו את געיותיהן הממושכות והמרוסקות של הפרות שהתגודדו סמוך לשער וציפו למזונן באי־סבלנות. לאורן נדמה היה שעם כניסת העגלה תתנפלנה עליה בפראות ותכלינה חמתן גם ביושבים עליה, ולבו פחד.

אבל מה השתומם לראות את העגלה נכנסת בניחותא ואת הפרות ניצבות על עמדן בלי להסתער עליה.

רק לאחר ש“ראשוֹנה”, היא הבכירה שבהן, ניגשה לעגלה ולחכה את הגבעולים שנגררו בשוליה, ניגשו גם השאר. כבוד זה שחלקו הפרות לקשישה שבהן הוסיף על הרהורי הפליאה שנגדש בהם יומו הראשון בכפר. שחוקו האחרון של איתן באותו יום נשמע שעה שהסבו כולם לסעודת־ערבית מסביב לשולחן הגדול שבמטבח.

“איזה תיאבון!” קרא בעליצות והצביע לעבר אורן שמרח לו פרוסה אחר פרוסה בשכבת־שמנת עבה, וטחן מלוא פיו, ככל האחרים, וכבן־כפר לכל דבר.

 

פרק שלושה־עשר: על מארב מסוכן ומארב מסוכן עוד יותר    🔗

למחרת, עם שחר, עמד אורן על טיבה של עבודה אחרת המסורה בידי ילדי הכפר: הבאת תבן מן הגורן.

מן העליה שעל הרפת הורדו כעשרים שקים ריקים והושלכו לעגלה. שוב נרתמה צילה והנסיעה לגורן החלה. הדרך נמשכה על־פני שדות וחורשות־ברושים עבותות. באויר ריחפו עופות־טרף שונים, וחבורה גדולה של רחָמים עגה עוגות ממעל לבית־המטבחים הכפרי כדי לזכות בנתח כלשהו.

כשהגיעו למקום הגרנות ראה אורן ערימות־תבן גדולות מתנשאות זו ליד זו, וסביבן ילדים רבים שעמלו בהעברת התבן אל האסם שבבית. עצרו ליד ערימה אחת וקפצו מן העגלה כשהם גוררים עמם את השקים הריקים. אורן עקב אחרי מעשה המילוי והחל אף הוא בעבודה, בידו האחת פרש את השק בין רגליו ואחז בו בחזקה לבל יידחף אחורה, ובשניה – דחק את התבן לתוכו. מדי פעם הרים את השק, הכניס בו את רגלו והידק את התבן בדריכה. לאחרונה כשנתמלא ונתהדק כל צרכו – איחה את שוליו בחוטי־ברזל, בדרך שלמד מן האחים העושים במלאכה, והשליכהו אל העגלה. מובן שבתחילה לא עלתה המלאכה יפה בידו (מכל־מקום, לא לשביעת־רצונו הגמורה של אריה הקפדן) ומספר השקים שעשה קטן היה ממספרם של אלה שעשו קרוביו המאומנים. חוץ לזאת, סובל היה מתיגרת חודיהם של הקוצים שהיו פזורים בתבן וחדרו בקלות אל עור ידיו הרך. קני התבן אף הם דבקו בשערותיו ועד למקומות החבויים ביותר שבגופו הגיעו. אך הנה הושלך על העגלה השק האחרון, והמלאכה הגיעה לסיומה. הרים אורן את ראשו ונשם לרוָחה. עתה ניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות לגרד אותן הפינות בגופו שפיסות התבן הזעירות חדרו אליהן. ראהו איתן כשהוא מתגרד בשקידה ובתאוה עזה ומילא שחוק פיו.

אך בטרם יחזרו לבית ניתנה אף לאורן ההזדמנות להשיב לו מידה כנגד מידה ולשחוק על משבּתוֹ שלו.

ומעשה שהיה כך היה: כמו לאחר קציר התירס, כן גם הפעם, החליט איתן למצוא לו מקום על־גבי המטען במרום העגלה. ראה אריה את אחיו מטפס מעלה־מעלה על השקים ופניו זעפו.

“אינך חייב לשבת דוקא על השק הגבוה ביותר,” קרא אליו “שב למטה כבן־אדם ואל תתנופף כדגל!”

אבל איתן לא שעה אל אחיו ונתישב לו בגבהים כשהוא סוקר את האחרים בחיוך עליז, מלא עליוֹנוּת. חיוך זה הרגיז את אריה ביותר.

מיד לאחר־מכן הרים אריה את חוטר־העץ שבידו בתנועה נחרצת והעגלה נעקרה ממקומה. למרות המשא הכבד פתחה צילה בדהירה, שכן יד אדוניה חזקה עליה.

העגלה נטתה על צדה באחד הסיבובים החדים ומיד נשמעה מאחור צעקת־חרון חנוקה:

“עצרו, מנוּולים!”

כשירדו לראות מה אירע נתגלה לעיניהם מחזה מוזר: לא הרחק נערמו מספר שקים מושלכים שזוג סנדלים ביצבצו מביניהם. מלמטה נמשכו ובאו קולות זעם ומאבק. תפס אריה בכף־רגל אחת שנשתלחה באויר ומשך החוצה. מיד נתגלה האח הצעיר במלוא צביונו. אין לומר שאותו צביון הביע נועם ונחת. להיפך, פניו קודרות היו ופיו משלח אש וגפרית…

בערבים שלאחר ימי העמל נזדמנו לאורן כמה וכמה שעות של חדוה ושעשועים שעשה עם בני־הנעורים, ידידיהם של אריה ואיתן. מתאספים היו כרגיל ליד המחלבה, משתעים על הנעשה בכפר, ופעמים שהיו יוצאים אל השדות והכרמים החשוכים לעולל תעלולים היפים לגילם. על אחד מן התעלולים האלה שבעֶטיוֹ שכב אורן במיטה במשך שלושה ימים, ברצוננו לספר בזה.

בין כפר־יחזקאל וקבוצת גֶבַע הסמוכה נמשך והלך ואדי ששימש להם גבול. מזרחה לאותו ואדי, במעלה הגבעה, השתרעו כרמיה של גבע שבאותו קיץ שאנו מדברים בו עמוסים היו באשכולות טובים לחך. מסתבר שלאשכולות אלה נשאו נערי כפר־יחזקאל את שיניהם התאבות מתגנבים היו בחסות החשכה אל הואדי, חודרים בחשאי אל כרמיהם של השכנים ומיטיבים את לבם בענבות העסיסיות. נראה הדבר שזללו מהן יתר על המידה, או הותירו שייריהן על הקרקע, שכן חשו אנשי גבע שפיות זרים משתתפים באכילת יבולם. נמנו וגמרו להציב מארב.

והנה נתגלגלו הדברים כך שאותו מארב הוצב דוקא בלילה שבו יצא אורן עם נערי הכפר לסיור של זלילה בכרמיה של גבע. לבם לא ניבא להם כל רע, שכן רגילים היו בסיורים מעין אלה, ועד לאותו זמן – לא אירע להם דבר. האורבים הניחו להם להיכנס לשטח הכרמים ועקבו אחרי מעשיהם. מיד לאחר ששמעו את רעש האשכולות הנתלשים – יצאו מתוך מחבואם לתפסם.

מזלם של נערי הכפר היה שהללו שארבו להם אנשים מגודלים היו. תנועותיהם אינן זריזות ביותר ורדיפתם כבדה. מיד לאחר שהופיעו לקראתם – נשאו הנערים רגליהם ונעלמו בחשכה. שעטת הרגלים שהלמה מאחוריהם בקרבה מאיימת – הלכה ונתרחקה. וכאשר חצו את הואדי בדרך לכפר – כבר פסקה כליל. אז, כשנצטרפו שוב זה לזה כשפיהם מלא שחוק על המנוסה שעלתה יפה, ועל מארבם של בני גבע שעלה בתוהו – נוכחו לפתע בחסרונו של אורן. בלבו של אריה שראה עצמו אחראי לשלומו של אורחו כוססה דאגה. האומנם נתפס על־ידי ה“גבעונים”? (כך נקראו בני גבע, דרך לעג, בפי שכניהם).

עתה נלך אל אורן ונראה מה אירע לו. כשהתחילו חבריו בורחים מן הכרמים, ברח אף הוא עמהם, אלא, כיון שלא הכיר את השטח מצא עצמו לפתע בתוך שוחה עמוקה. כאב חד פעם בקרסולו. נתמזל מזלו והרודפים חלפו מעליו, בסמוך לפתחה של השוחה, בלא שיחושו בו כלל. עברו כמה דקות ושוב שמע צעדיהם הולמים מעליו.

“טבעונים ארורים!” נהם האחד (“טבעונים” – היה כינוי הנגד שבו נקראו בני כפר־יחזקאל, עין־טבעון לפנים, בפי אנשי גבע).

“אם אתפוס אותם בפעם השניה אשבור את ראשם!” הבטיח לו שני.

עד שהיו מחרפים ומצהירים הצהרות, היה אורן מצטנף כחולד במחילתו ורועד מפחד. אבל משנסתלקו להם וקול צעדיהם נמוג במרחק, התעודד במקצת והתחיל מחפש על סביבו, שמא ימצא דרך לעלות למעלה. ואמנם נתברר לו שמה שחשב תחילה לשוחה אינה אלא תעלה עמוקה שצדה האחד הולך ומתרומם עד לפני הקרקע. הוא זחל לאורך אותו צד עד שראה שוב את הכרמים מאפילים במעלה הגבעה ואת הואדי משחיר מתחתם. ברור היה לו שעליו להתקדם במורד, והוא עשה זאת לאט־לאט ככל שהניח לו קרסולו הפגוע. צרור אבנים נתגלגל לפתע מתחת רגליו. ונראה היה שקול הדרדוּר – הוא שבישר את בשורת שובו לחבריו. נשמעה שריקה חרישית שהכיר בה מיד את שריקתו של אריה. אורן ענה אף הוא בשריקה. מיד לאחר־מכן הובל לכפר בכבוד גדול, כיאות לפצוע השב מן המערכה… לקרוביו המודאגים סיפר דברים כהוייתם: היאך נפל לשוחה ונעלם מעיניהם של רודפיו. אבל איתן, שבעל־דמיון היה, הוסיף לאותו סיפור נופך משלו, ועד שנתגלגלו הדברים מפה לפה, קיבל אותו מאורע צורה של מעשה־גבורה, והכפר כולו היה שׂח בקרובם הצעיר של אריה ואיתן שנתפס על ידי אנשים מבוגרים מן ה“גבעונים”, אך נאבק עמם בכל עוז והצליח להימלט…

החשש שמא נשבר עצם קרסולו – נתבדה עם בדיקת הרופא שגילתה לא יותר מאשר נקיעה פשוטה. ואף־על־פי־כן הסבה לו אותה נקיעה כאב רב, ונאלץ היה, כאמור, לשכב במיטתו כמה ימים עד שהחלים. כיון שהזכרנו את הרופא ראוי לנו לספר גם כיצד שלחו להביאו, שכן יש בדבר כדי לשפוך אור על צד אחד, מופקר וקונדסי, בנפשו של איתן מיודענו…

בבוקר שלאחר המאורע נשלח איתן להביא את הרופא, שליחות שנחלץ אליה חיש־קל כיון שפטרתו מעבודות־הבית. עברו שתים־שלוש שעות, הרופא טרם בא ואף איתן איננו. רק עם צהרים נראָה הבחור־השליח מפסיע בנחת, כיסיו תפוחים ופיו לועס תאנים.

“היכן הרופא?” שאל אבי המשפחה, לא בלי חימה.

“הרופא לא היה בביתו.”

“ומה עשית כל שעו הבוקר?” רגז האב.

“הנה מה שעשה!” הורה אריה על שורת הקליפות שנתמשכה לאורך כל הדרך מאחורי אחיו. אף הוא מלא זעם היה, כיון שאותו בוקר נאלץ לעשות את כל עבודות־הבית לבדו. אורן אף הוא נתרעם תחילה, כיון שיִחל לבוא הרופא, אלא שלמראה שפתיו של איתן המרוחות בצוף התאנים הדביק, לא יכול היה להאריך בכעסו. בכלל, קשה להאריך בכעס כשמדובר באיתן. לעצלותו נצטרפה תמיד מין חביבות, ואם אמנם התבדח על העולם כולו, לא הקפיד בדבר אם יתבדח העולם גם עליו. מהיר־חימה היה, ועם זאת נוח לרצות. כשם שנתלקח כך דעך. בדבר זה נוכח אורן ביחוד באותו יום שבו לוּקח איתן למספרה בעפולה העיר הסמוכה – דבר שלא חיבבו כלל וכלל, שכן אהב לצמח שערותיו פרע, מלוא ראשו ובאין מפריע.

לעפולה נשלחו הנערים לא לשם התספורת, אלא לשם קניות שונות שנצטרך להן האב. אלא, מכיון שכבר תהיו שם – כפי שאמר לאריה – יש לנצל את ההזדמנות. אחר־כך הצביע על ראשו של האח הצעיר ואמר:

ג’ונגל זה בראש – יש לקצצו!"

“אבל לא קַלָבַסה,” הודיע איתן בתוקף.

(בשם “קלבסה” שפירושה דלעת, קראו לגזיזת כל שׂער הראש עד כדי קרחת.)

“שמענו, שמענו!” נהם האב, וקרץ בעינו לאריה.

אחר־כך נרתמה העגלה לצילה והאב נתן בידיו של אריה תרנגולת כפותה.

“אין לי כסף,” אמר, “תמכרו את זו בשוק ויהיה לכם להוצאות!”

ואכן מחזה מבדח היה לראות כיצד נמכרה אותה תרנגולת בשוקה של עפולה. כאן גילה איתן את הכשרונות שלא נתגלו בעבודת הבית והשדה.

“תרנגולת למכירה!” הכריז בקול רם בלב לבו של השוק ונופף את העוף מעל לראשו. “תרנגולת מיוחדת ממשק עברי!”

מיד נתאספו סביבו כמה נשים.

“תרנגולת עברית!” צעק איתן בשניה.

“בכמה?” שאלה אשה.

אבל איתן לא מיהר לענות.

“תרנגולת מגזע טוב למכירה!” שב והכריז. “מי שישלם יותר – יקבל!”

בסופו של דבר התחרו ביניהן שתי נשים על המציאה, ואיתן שילשל לידו של אריה כסף רב יותר משהלה קיוה לקבל.

“חצי גרוש בעד גָזוֹז, קוֹמיסיון!” הודיע.

“מאין למדת את המלה הזו?” שאל אורן את איתן.

“את המלים המסחריות האלה יודע הוא יפה!” ליגלג הבכור. “רק מלים כגון ‘עבודה’ או ‘אחריות’ אין הוא יודע…”

על־יד אחד הקיוסקים נעצרו. אורן ואיתן שתו גזוז ואילו אריה סירב. “המצב הכלכלי בבית איננו מתיר לנהוג במותרות,” הסביר לאורן.

אבל הבידוח הגדול ביותר אותו יום נכון להם משנכנסו למספרה. עד שנתישב איתן על כסא־הסַפּרים הגבוה, נטל אריה את הסַפר הצדה ולחש לו:

פתח תּלֶם מיד. אל תחכה!"

“לפתוח תלם?” שאל הספר בלחישה אף הוא.

“כן. ספר אותו מיד במספר אפס. בטרם יספיק להתנגד.”

“אה,” ניענע הלה את ראשו בהבנה.

ובטרם יספיק איתן להביט ימין ושמאל, והמכונה נגסה בבלורית העבותה במלוא פיה, זימזמה במעלה קדקדו והותירה מאחוריה תלם מבהיק של קרחת.

“מנוול!” צעק איתן לאריה ותפס בידו של הספר.

“אין טעם לצעוק,” השיב הבכור בשקט “המעשה כבר נעשה ואין להשיב… תן לספר להמשיך!”

איתן הסתכל ביאוש אל נתיב הקרחת שפרץ בעבי ראשו. הכל אבוד. גם הפעם יצטרך ללכת “מקוּלבַס” במשך שבועים־שלושה עד שיצמחו שערותיו. עתה שלח מבטו הזועם גם באורן כאילו שותף היה לאותו דבר־עבירה. אך ראה זה פלא, משכלתה התספורת קפץ מעל הכסא וצחק במלוא פיו:

איזו קלבסה!" נער אל מול דמות דיוקנו שבראי. “וכי ראים פעם ראש מצחיק כזה!”

“וכי מה חשבת, לעזאזל,” מיהר אריה לחתום אותה פרשה בהטפת מוסר של בכור, “שנהיה נוגעים לך כל חודש בקצה שערותיך ומסלסלים לך תספורות? אין לאבא כסף בשביל תספורות כאלו. הקלבסה היא התספורת החסכונית ביותר!”

אם כך," יצא איתן בטענה, “מדוע אינכם מניחים לי לגדל שׂער ראשי כחפצי? יהא זה חסכוני עוד יותר!”

"אדבר על כך עם אבא: נענה אריה בחשיבות. “אולי ירשה לך לגדל שערות וישמח לבך.”

הירהר רגע אחד והוסיף:

“אף הכּינים תשמחנה!”

עתה צחקו שלשתם ויצאו מן המספרה.

בסופו של החופש הגדול, משארכו ימיו בכפר, התחיל חש (וגם זאת לתמהונו הרב) בגעגועים חזקים לבית הוריו בירושלים. מעולם לא שיער לעצמו שעד כדי כך תחסרנה לו גערותיה של אמא והטפות מוסרו של אבא – אותן גערות והטפות שרצה לפעמים להימלט מהן ולא לשמען עוד. אף לא פילל שיהא מתאמץ להעלות בדמיונו את קוי פניהם של שתי אחיותיו ואחיו הרך שהרבה טרחות הביאו עליו בבית. בימים הראשונים לבואו הכפרה לא חשב עליהם כלל. ואילו עתה – התרפק באהבה ובכיסופים על זכר פטפוטיהם וצווחותיהם, ועל זכרון הציורים המגוחכים שהיו מראים לו, ביחוד זו הקטנה שדניאלה שמה, המיטיבה לצייר יותר מן השאר ואף פניה נאים ביותר. עתה התגעגע לאחוז בידו את יד דניאלה ולטייל עמה בשדה.

קיצורו של דבר, יום אחד השאיר אורן פתק במחלבה למי שהשאיר, ולמחרת קיבל תשובה: אבוא ביום פלוני בשעה פלונית. המתן לי במחלבה. החותם היה, כמובן, לא אחר מאשר מיודענו הנהג המכוּנה פלח.

היתה זו שעת חצות כשנפרד אורן מקרוביו, שכן אמורים היו לצאת מעמק יזרעאל בחצות ולהגיע לירושלים עם שחר. דעתו של אבא בן־דוד לא היתה נוחה מאותה נסיעה לילית, שכן הסכנה שבדרכים הדאיגה אותו. אבל פניהם של השאר לא אמרו אלא חיבה וידידות, ולא הביעו כל דאגה.

“נו, ומה תספר בבית?” שאלה האם בחיוך.

“יספר שעשינו ממנו פועל טוב”, השיב איתן, ואילו אריה שיסעהו מיד:

“על־כל־פנים, יותר טוב ממך.”

הכל צחקו.

“תבוא אלינו גם בשנה הבאה,” אמר האב והמשאית הגדולה, עמוסת כדי החלב, זזה ממקומה.

פלח לא הסתיר את שמחתו לפגוש שנית באורן ופניו של הנער אדמו מרוב גאוה.

“חשבתי שאולי תשכח מי הוא אותו אורן ששלח אליך פתק,” העיר בענוָה עשויה שביסודה פעמה דוקא הידיעה הברורה שפלח זכר אותו גם זכר.

“לא ישכח בן תחכמוֹני את רעהו!” באה התשובה שאורן לא הבחין באוֹמרה (חושך שרר בתא הנהג) אם מתבדח הוא או רציני.

“מה חדש בירושלים?” שאל אורן.

“ירושלים עיר־הקודש על מקומה עומדת ושותה את חלב העמק מזה אַלפים שנה…”

(“מה נאה העברית שבפיו,” הירהר אורן אשר רגיש היה ליופי שבלשון.)

אבל לאחר־מכן לא הרבה פלח בדברים ונראה כמנמנם.

“אל תשים לבך לשתיקתי,” התנצל. “עייף אני מאד. אנא, פטפט עמי ככל שתוכל, לבל אירדם באמצע הנסיעה.”

עתה צדה עינו של אורן דמותו של חפץ מוארך מונח לפניהם באצטבה שבתא. אף־על־פי שלא ראה כמותו אלא בסרטי ראינוע ידע מיד מה הוא.

“האם האקדח טעון?” שאל.

“כן.”

אורן זכר אותן שיחות מסביב לשולחן בבית קרוביו, שיחות שנסַבו לא אחת על מצב הבטחון הפרוע.

הם חצו עתה את המישור שמדרום לעפולה, חלפו בתוכה של ג’נין הרדומה והדרימו בכיוון לשכם. איש מהם לא דיבר. כשהניחו את שכם מאחוריהם יצאה אנחת רוחה מלבו של פלח.

“איני אוהב את שכם בלילה,” אמר, “לא אותה ולא את אנשיה.”

“פוחד אתה משודדים?”

פלח צחק בקול מריר במקצת.

“שודדים – איננה המלה הנכונה,” אמר. “הביטוי הנכון הוא: מרצחים, אנשי כנופיות שמטרתם איננה לשדוד כי אם לרצוח. השודדים פושטים את בגדיך מעליך, אבל מניחים אותך חי, ואילו אלה…”

נסעו בשתיקה עוד כמחצית השעה.

“עוד מעט ונגיע לחאן לוּבן,” אמר פלח. “נשתה קפה אצל אבו־זייד.”

קילומטר לפני־כן, סמוך לכפר לוּבּן אֵ־שרקיֶה, אירע הדבר. לפתע הבחינו שניהם באדם המנפנף ידו בשולי הדרך וזועק, כמי שמבקש להודיעם דבר. פלח ראה שידיו ריקות ולפיכך עצר בסמוך, אבל ליתר זהירות תפס מיד בנשקו. אותו אדם התקרב אליהם בריצה. עתה הכיר פלח את ידידו אבו־זייד ופתח את חלון המכונית.

“חזור מיד על עקביך!” התנשם אבו־זייד והבעת פניו אמרה פחד ודחיפות נמרצה.

“מה קרה?” שאל פלח.

“מוּסה אִבּן עַלִי וכנופיתו נמצאים אצלי בקפה.. הם אורבים לך להרגך… בקושי חמקתי מהם להודיע לך… חזור מיד!”

“יברכך אלוהים אבו־זייד!” קרא פלח ולחץ את ידי הערבי שמילמל משהו בתשובה ונבלע בחשכה. לא עבר זמן מועט וכבר הרחיקו משם.

“אלוהים אדירים!” שׂח פלח לרעוֹ הצעיר לאחר כמה דקות של נסיעה טרופה.

“לוּ ידעת מאיזו רעה ניצלנו, ומידו של מי ניצלנו… מוּסה אִבּן עַלי הוא רוצח אכזר וידוע בסביבות אלו… לא הייתי רוצה ליפול לידיו…”

“האם תפנה למשטרת שכם ותספר על המעשה?”

“חלילה!” נרתע פתח. “אם אספר במשטרת שכם על האזהרה שהוזהרתי בידי אבו־זייד, יימצא בין השוטרים הערבים מי שיגלה את הדבר למוסה אבּן עלי שודאי יתנקם בידידי על כך. גם בלי זה רוגז הוא עתה על שנמלט הטרף מפיו, ומי יודע אם לא יחשוד באבו־זייד… מי יודע אם לא יעלה בזכרונו את הסתלקותו של אבו־זייד מן הקפה במשך הזמן ששהו בו הוא ואנשיו. ירחם אלוהים על ידידי ויתן בפיו איזה תירוץ משכנע לאותה הסתלקות.”

עתה העלה אורן בדעתו שאף בלילות הבאים יהיה על פלח לנסוע באותה דרך. אף זכר שבאותה דרך נסע, מן הסתם, גם בכל הלילות הקודמים. הערצה מהולה בדאגה חשאית נתפשטה בלבו.

“מה יהיה בלילות הבאים?” שאל. “וכי תסע בלילות הבאים כאילו לא קרה דבר?”

“אודיע לממונים עלי!” השיב פלח סתומות. “ייתכן שיצרפו אלי כמה בחורים.”

“ולא תפחד?” הוסיף אורן לשאול.

“החלב מעמק יזרעאל חייב להגיע לירושלים!” השיב פלח.

הבקר אור להם כשחזרו לעפולה, ושם חנו כדי לסעוד לבם ולנוח קמעה לאחר ליל־השימורים. פלח נעלם לשעה קלה, טילפן להכא ולהתם, והודיע מה שהודיע לאנשים שלא פירש בשמם.

קרוב לצהרים הגיעו לירושלים בדרך ארוכה, שלא בכביש שומרון. לפני שנפרדו אמר פלח לידידו הצעיר:

“ודאי תרצה לספר על המאורע להוריך. אבל עצה טובה איעצך. ספר רק לאביך. נשים דעתן בהולה עליהן, ואם תעלה אמך על לבה מה שעלול היה לקרות לבנה יקירהּ – תצא נשמתה מרוד פחד וזוָעה. למה תביא על ראשה את כל המהומה הזאת?”

אורן הבטיח לו שאמנם כך יעשה.

 

פרק ארבעה־עשר: בית־דין לטיהור האוירה    🔗

הנערים ששבו אל ספסליהם בתחילת שנת הלימודים השביעית שוב לא היו כאותם שיצאו לחופשת־הקיץ. לכאורה גדלו ובגרו בחדשים ספורים, אבל מי שהטה אזנו לדברי הריב שפשטו ביניהם כבר מתחילת השנה – לא הבחין באותה בגרות־יתר. להיפך, דומה היה שנוהגים הם בקטנוניות ובאנוכיות שלא נמצאו עמם כשהיו צעירים יותר. אף אותה רדיפת־כבוד שנתגלתה בהם עתה לא היתה בהם מעולם. ועל מה היו רבים זה עם זה? – על כל דבר בעצם. למן מקומות־הישיבה שהתכתשו בגללם ביום־הלימודים הראשון, ועד לתואר “הצייר הכי טוב של הכיתה” או “כותב החיבורים הכי טוב”, – שרבו עליהם בימים הבאים. מובן שנמצאו מתחרים גם לתארים אחרים, כגון: “הקופץ־לגובה הכי טוב”, “הרץ הכי טוב”, ואפילו: “היורק־למרחק הכי טוב”… העיקר היה עכשיו להיות “הכי טוב” במשהו. גם אם לא היית הכי טוב בשום דבר, חייב היית לפשפש ולמצוא לך מין דבר, ויהא משונה וחסר־חשיבות ככל שיהיה, שתהיה בו “הכי טוב”…

למרבה הצער אחזה רוח תזזית זו של תחרות ורדיפת כבוד אף באורן. לכאורה ראוי היה שסכנת המוות שריחפה על חייו לאחרונה תעוררהו לחשבון־הנפש ולמחשבות נעלות יותר מאשר המחשבה כיצד להצטיין ולהתנשא על כל חבריו. אבל מיד לאחר שחולקו הציונים הראשונים בכיתה, וכל הנערים התגודדו בקנאה מסביב לאלה שזכו בטובים שבהם, הריח אורן ריח תחרות והסתער בכל עוז על המקצועות שבהם נחשב מתמיד לטוב ביותר. כוונתנו כאן היא לכתיבת חיבורים ולציור. מלא יוהרה הראה לכּל את הציון שקיבל עבור החיבור הראשון (הנושא היה נדוש למדי: “כיצד ביליתי את ימי־החופשה”, אבל לאורן היה מה לחדש באותו ענין!) ואת זה שנחתם בשולי הגליון אשר עליו צייר אותו כד פרחים שהציב המורה לציור על הקתדרה. ראוי שנזכור שבנושא זה של ציורי פרחים נתנסה אורן עוד בימי גן־הילדים.

אבל מיד לאחר החגים, כשנכנסו שני תלמידים חדשים לכיתה, התברר שגאוָתו של אורן על ציוניו בחיבור ובציור – גאוה נמהרת היתה. בעבר לא נתקל בתחרות של ממש על הבכורה באותם המקצועות, ואילו עתה – נשתנו פני הדברים.

הנער האחד שיסופר עליו בזה היה עולה חדש מרוסיה שסיגל לעצמו במהירות את השליטה בלשון העברית, ומשנהו – נער חלוש ודל־פנים ומפליא לעשות בעפרון ובמכחול ובכל דבר אשר יצויר בו על־פני הגליון או הבד. כשרונו זה נתגלה כבר בשיעור־הציור הראשון שהשתתף בו. המורה הציג על הקתדרה פמוט ועליו נר עבה שקפלי שעוה ירדו לארכו. צייר אורן את הפמוט והנר כשעיני שכניו עוקבות אחרי מעשהו בקנאה. ואילו אותו נער דק – מַיבֶּרג שמו – העיף עינו על ציורו של אורן ועוָיה של לגלוג מהול ברחמים הופיעה בשפתיו.

“רואה אני את הפמוט והנר,” אמר לאורן, “אבל היכן קפלי השעוה?”

“קפלי השעוה?” שאל אורן ומין נעימה של הודאה בכשלון נתגנבה לקולו. מימיו לא יכול לצייר קפלי שעוה או קפלי בד או כל עצם אחר הנופל בקפלים. סוד הקיפול הזה נשגב מכוח אצבעותיו. מיד הציץ בציורו של התלמיד החדש והבין טעם לגלוגו. נר חי בקפליו ראה שם, נר נפלא שלהבה דלקה פעם בפתילתו והמסה את גופו הלבן. נר שראה חיים יפים ולוהטים ועתה כבה, וכל זכרונותיו קפאו בגלים…

על־כרחו שקע בשתיקת הערצה. מבטו הביע מפלה. חבריו הביטו בו בחיוך נרשע, שמחים לאיד. דומה היה לראות על סביבו שקט אכזרי של העברת כתר. מישהו נטל מראשו את כתר הציור והניחו על ראשו של המלך החדש ששמו מייבּרג. אבל לנער השני לא נכנע בקלות.

לנער השני קראו במחלקה פשוט בשם “נער”. וזאת למה? – משם ששמו היה משה. תשאלו: מה בין “משה” ל“נער”? – ובכן, יש שיר כזה משירי ביאליק המתחיל במלים: “משה הנער תעה ביער” ואם תרצו לדעת כיצד נתקשר משה בן ארץ־הרוסים לשירו זה של ביאליק דוקא, תהיה התשובה שמסַפר היה בלי הרף על היער הגדול שגר בסמוך לו בהיותו ברוסיה ושפעם תעה בו יום תמים. הלֵצים שבחבורה קראו עליו מיד את החרוז: “משה הנער תעה ביער”.

ומכיון שארוכה היתה השורה, הסתפקו ב“משה הנער” ולפי שאף שם זה ארוך הוא לגבי כינוי, גזרו על משה ונשאר רק “הנער”. מעתה כל מי שאמר “נער” בכיתה ז' – נער סתם ותו לא – למשה גולדמן התכוון…

ובכן נערנו זה שבא מרוסיה לימד עטו לכתוב צחות בלשון העברית, ומסתבר שעטו – עט סופר מהיר היה. חיבוריו נשאו חן וחסד בעיני המורה ולוּקחוּ אחר כבוד אל עתון התלמידים. כתיבתו מלאת רגש היתה ונגעה אל לב חבריו. הוא כתב על כלבו הנאמן אשר אהבוֹ אהבה עזה ואשר נדרס תחת גלגלי מכונית. כשביקשוֹ המורה לקרוא חיבור עצוב זה לפני התלמידים נמצאו כמה וכמה מבין שומעיו שדמעות עלו בעיניהם. הוא כתב על רעיו שנשארו בארץ רוסיה, מאין רשיון־עליה בידם, ובכו עמו תמרורים בשעת פרידה. אף יסורים גדולים מאלה תיאר. יסוריהם של רעיו ורעי אביו אשר נשלחו לארץ־גזירה בסיביר הרחוקה לקפוא שם בערבות השלג ולהימוק בגעגועים לציון… אי־אפשר היה לשמוע על דברים נוראים מעין אלה בלי להזדעזע. ואמנם זיעזעו חיבורי ה“נער” את לבות תלמידי הכיתה כאשר לא זיעזעם שום חיבור לפני־כן. אף אורן, שרגש עז של קנאה צבט בלבו עם כל חיבור חדש של יריבו, נאלץ היה להודות כי חיבוריו נכנסים אל הלב. אמנם שיבּח המורה והדפיס בעתון אף את חיבוריו שלו, כאשר עשה בכל השנים הקודמות, אך דומה היה לו כי עוד מעט ואף כתר היצירה יישמט מעל ראשו…

שקל אורן בדעתו מה לעשות כדי להשיב אליו את הערצתה הבלתי מחולקת של הכיתה ומצא עצה. מנסיונו ידע כי הסיפורים המושכים ביותר את לב הנערים הם סיפורי הרפתקאות: נסיעות רוויות סכנה בארצות רחוקות, סיפורי שודדים, סיפורי צייד, או פרשות נסערות של ריגול ובילוש. מדוע לא יכתוב גם הוא סיפורים כאלה? ועוד העלה ומצא כי צורת כתיבה זו שחיבור שמה – בת שנַים או שלושה עמודי מחברת – צורה ילדותית היא, ואינה יאה לסופר של ממש שבכוחו לכתוב ספרים שלמים בני מאות עמודים. עליו להוכיח לעין כל כי אכן סופר הוא, ולא דרדק המכין למורה את חיבורו השבועי כשם שמכינים שיעורים. עליו לכתוב סיפור גדול בכמות. אבל איך ייעשה הדבר במחברת־חיבורים רגילה? וכאן הגיע אורן לפתרון פשוט שהגיעו אליו העתונים מכבר: סיפור בהמשכים.

לא ייפלא איפוא שלאחר כל השיקולים האלה קנה אורן מחברת עבה והעלה בראשה באותיות גדולות את שם הסיפור:

האריה האפריקני

למטה מזה כתב באותיות קטנות יותר:

סיפור צייד

ולמטה מכן:

פרק ראשון

לאחר פתיחה מבטיחה זו ישב אורן כמסומר על כסאו ולא זז משם עד שהעלה אותו פרק ראשון: מעשה בצייד אנגלי (רוב הציידים, שעליהם קרא בספרים, אנגלים היו) שנתפש באחד ממסעי־הציד שלו על־ידי פראים אוכלי־אדם. הללו מביאים אותו אל כפרם בלב הג’ונגל האפריקני, מקום שרואה הוא גולגלות מוקעות על עמודי־עצים…

בשורה האחרונה של הפרק כתב:

“גולגלות אלה הן של האנשים אשר נתפשו לפני…” ־ חלפה מחשבת־אימים בלבו של הצייד השבוי.

למטה מסיום זה, רב־המתיחות, נכתבו בחגיגיות רבה המלים:

המשך יבוא

אין לשער את ההתרגשות שקמה בכיתה לאחר קריאת פרקו הראשון של “האריה האפריקני”. עם סיום השורה האחרונה, כשנדם קולו של אורן, נשארו כמה פיות פעורים זמן־מה, כאילו איבדו את כושר הסגירה. לשוא ניסו חבריו של אורן שהצטופפו סביבו בהפסקה להוציא מפיו את סוד המשך הסיפור. על כל שאלותיהם התובעניות ענה רק במשפט אחד: “את ההמשך תדעו בשבוע הבא!”

אין צורך לומר שבהגיע שעת החזרת החיבורים התנגדה הכיתה לכל נסיונותיו של המורה לקרוא תחילה חיבורים אחרים. מכל הספסלים נשמעו קריאות חוזרות ונשנות:

“רוצים את אורן!”

“הסיפור של אורן!”

מר קלעי לא נזף בתלמידיו זאת הפעם, חיך לעצמו חיוכו הדק, ואחר, ספק ברצינות ספק בבדיחות־הדעת, אמר:

“טוב, איפוא… יעלה הסופר אורן דננברג ויקרא את סיפורו!”

אותה שעה היו פניו של ה“נער” אומללות ביותר. אלא, נסתבר שאף הוא לא היה מן הנואשים אובדי־העצות, ולא הניח את שדה־המערכה בלי לחבל תחבולת־נגד. באחד השבועות הבאים הוזמן ה“נער” על־ידי המורה לקתדרה כדי לקרוא לפני הכיתה את פרקו הראשון של סיפור בהמשכים ששמו בלבד הילך אימים על סביבותיו:

“בין מלתעותיו של הדוב הסיבירי”

ולא עוד, אלא שכנגד אורן שכתב סיפור צייד מפרי דמיונו, הטעים ה“נער” וכתב מתחת לשם סיפורו את שתי המלים, רבות המשמעות:

מעשה שהיה

דבר שהעניק לכל הדברים אשר יסופרו חשיבות יתר.

מעתה ואילך היתה הכתה נקרעת בין שני המגנטים. שני פריצי־החיות, האריה של אורן והדוב של משה, השתלטו כליל על שיעורי החזרת החיבורים. הסופרים הצעירים עשו הכל כדי למשוך את תשומת־הלב איש לעבר סיפורו, והתחרו זה בזה בעלילות מרתקות ובסממנים ספרותיים שיש בהם כדי להמם ולהרבות מתח. לזכותו של אורן ייאמר שהיה זה הוא שהמציא לראשונה אותם עלילות וסממנים (אם לא נתחשב, כמובן, בסופרים שקדמו לו, כגון ז’וּל וֶרן או מַיין ריד…) ואילו משה ה“נער” היה הולך בעקבותיו. כך, למשל, ראה משה שגיבורו של אורן – הוא הצייד האנגלי – נושא חן בעיני הכיתה. מיד העמיד כנגדו צייד סיבירי. כנגד האריה של אורן שהפיל חיתיתו על השומעים, הציב, כאמור, את הדוב. היו בכל־זאת כמה הבדלים: בעוד שהצייד האנגלי של אורן הצליח (לאחר שנמלט מן הפראים) להרוג את האריה על־ידי גוש סלע שגילגל עליו מראש צוק, המית הצייד הסיבירי את דובו במיתה שונה במקצת. הוא הניח לו לרדוף אחריו בדרך המוליכה לקצה צוק גבוה, וסמוך לאותו קצה, ברגע האחרון ממש, חמק הצדה בזריזות, והדוב שלא יכול כבר לעצור בשטף מרוצתו – התגלגל ממרומי הצוק לתהום הפעורה מתחת, וכל עצמותיו נפזרו…

למשמע הדברים האלה לא יכול אורן לעצור ברוחו.

“זה הוא חיקוי!” קרא מספסלו בקול נזעם. “כל הסיפור שלו הוא חיקוי לסיפורי!”

“נכון!” החרו אחריו כמה מן התלמידים. “אורן היה הראשון שכתב על צוּק, ועכשיו בא ה’נער' ומספר לנו גם הוא על צוּק…”

“לא נכון!” ענו תלמידים אחרים ממעריציו של ה’נער'. “התחבולות של שני הציידים הן שונות!”

בזה הרגע צילצל הפעמון, אך המחלוקת לא תמה אלא יצאה עם התלמידים החוצה ונמשכה בהפסקה. עד מהרה עברה מדבר־שפתים למהלומות־ידים. מחבר “האריה האפריקני” נשרט קשות בסנטרו, ומאפו של יוצר “בין מלתעותיו של הדוב הסיבירי” נזל דם רב. המנהל שנזדמן לאותו מעמד פרוע והפריד ביניהם לא יכול היה שלא לסנן בכעס “פראי אדם”.

מיד החליט לקחת דברים עם המחנך.

אכן, פראיים היו בני הכיתה באותה שנה. פראיים בתחרותם ופראיים במשחקיהם. הנה, לדוגמה, אותם שני משחקים שפשטו ביניהם. הראשון שבהם שנקרא “בַּמס” לא היה לאמיתו של דבר משחק, אלא סתם תעלול שעוללו איש לרעהו. וזה דבר ה“בּמס”: קבוצה של נערים שׂמה עיניה בנער אחר הניצב לתומו, מפילה אותו על הארץ, נוטלת אותו מזה ומזה בידיו וברגליו, ומניפה אותו תנופה מעלה ומטה, כמה פעמים, כשגבו וראשו נחבטים בקרקע. מובן שתעלול זה נעשה בעיקר לחלשים, ואף זה מובן שיצאו ממנו תמיד כשהם חבולים ומוכים כדבעי. להנאתם של החזקים שהריעו סביבם כל אותה שעה את תרועות המלחמה: “בַּמס! בַּמס!” לעתים רחוקות היה נער נמלט מתיגרת ידם של אלה שהכריזו עליו “בּמס”, ולעתים קרובות יותר היה נשאר אחרי ה“בּמס” כשהוא שכוב על הארץ ומתפתל מרוב כאבים, באין כוח לקום…

“משחק” שני שנקרא בשם הארוך “דיקי־דיקי־דוֹאֶה” היה מגיע לשיא תענוגו שעה שלהקה שלמה של נערים מצוידים במטפחות קשורות בקשרים היתה רודפת אחרי נער ומצליפה בו בלי רחמים. הלה היה מכסה ראשו בזרועותיו כדי להימלט מן המכות. אך שום דבר לא יכול היה להצילו, כיון שהזרועות שהתנופפו סביבו רבות היו. גם ממשחק זה היה הקרבן יוצא מוּכּה ופצוע. תאמרו: וכי יש בכוחן של מטפחות להזיק עד כדי כך? – ובכן, ראוי לכם לדעת שאף מטפחת רגילה הפכה שוט־חובלים משעה שנקשרו בה קשרים בידיהם של ציידי ה“דיקי־דיקי־דוֹאֶה” והונפה על ראשו וגבו של הטרף.

קיצורו של דבר, הגיעו ובאו ימים שבהם קשה היה למצוא בכיתה נער שאבריו כתיקנם ופרצופו שלם. כל הכיתה כולה מלאה פצע וחבורה ומכה טריה. ועוד: רבים מבני הכיתה היו “ברוגז” עם חבריהם ולא דיברו עמהם למטוב ועד רע.

עד שראה מר קלעי הכרח להיכנס שוב בעבי הקורה ולסלק את הרח הרעה מקרב תלמידיו.

ושוב: לא באיומים ולא בענשים אלא בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

באותם הימים (כבימינו אנו) רגילים היו להכריז על “שבוע הבריאות” או “שבוע הנקיון”. עמד מר קלעי והכריז על “שבוע הבירורים והפיוסים”. וזה היה דבר השבוע:

על דעת המחנך ועל דעת הכיתה הוסכם שבמשך שבוע תמים יוכל כל תלמיד שיש בלבו דבר על חברו להביא את עצומותיו לפני “בית־דין לטיהור האוירה” המורכב ממר קלעי (אב בית־הדין) ומשני תלמידים שייבחרו על־ידי הכיתה. בית־הדין ישמע אף את טענת הצד השני ויפסוק אם אמנם חייב הנתבע להתנצל בפני רעהו. לאחר ההתנצלות נתחייב הצד הנעלב להתרצות לצד שהעליב ושניהם יכריזו בפומבי על שלום.

מתקשים היו בבחירת שני התלמידים לבית־הדין, שכן הוחלט שלתפקיד נכבד זה יוכל להיבחר רק מי שאין נגדו שום תלונה. ואוי לאותה בושה, – לא נמצא בכיתה אחד כזה… ולפיכך עמדו ותיקנו שייבחרו שני אלה שיש כנגדם מספר התלונות הקטן ביותר.

לא עברו ימים רבים עד שהוכרז על “שבוע הבירורים והפיוסים” ובית־הדין לטיהור האוירה התחיל בעבודתו. מה שונות ומשונות היו התלונות שהוגשו לפניו! כינויי־גנאי שכונו בני הכיתה בפי חבריהם, מכות אכזריות שהוכו בשעת “בּמס” או “דיקי־דיקי־דוֹאֶה”, או בכל קטטה שהיא. עלילות ודיבות, האשמות־שוא ועדויות־שקר – כל אלה, ורבים אחרים, זרמו עתה אל יוֹרת הבירורים הרותחת והעלו בה קצף… אף אורן נתבע לבירור על־ידי מואיז, ידידו הישן בשכונת יגיע־הכפים.

לפני שש שנים – נאמר בכתב־התלונה – מיד לאחר הבראתו של אורן ממחלתו וכניסתו לכיתה, לא רצה לשבת לידי. בכל השנים מאז אינו מדבר אתי. כיון שהיינו חברים טובים קודם לכן, ברצוני לתבוע את אורן לבירור ולשאלו: מדוע הורע יחסו פתאום? מה חטאי ומה פשעי?

אורן כמעט ששכח את כל אותו ענין. ה“ברוגז” הממושך שלו עם מואיז כבר הפך למנהג של קבע ושוב לא נתן עליו דעתו. ובכל־זאת, השתדל להיזכר בכל אשר קרה ולהשיב על הטענה כאילו אמורה היתה בדבר שאירע רק אתמול.

“אמת נכון הדבר שמואיז ואנוכי היינו חברים טובים לפני כניסתי לבית־הספר,” אמר לפני השופטים, “אבל דוקא משום כך הכאיבה לי התנהגותו בזמן מחלתי. בכל הימים שהייתי מרותק למיטתי לא ביקר אצלי. אדם חולה שאינו יורד ממיטתו מרגיש עצמו בודד מאוד. התגעגעתי מאוד לחבר שאוכל לשוחח אתו בשכבי במיטה. אבל (כאן הצביע אורן בתנועה חדה על מואיז) החבר לא בא. שכח אותי ועזבני לאנחות. מובן כי לאחר שקמתי ממחלתי לא רציתי עוד להמשך בידידותנו. מואיז הוכיח לי שאינו ידיד כלל וכלל. אפילו אם רצה שאשב לידו בכיתה – אין הדבר מעיד על ידידות אמיתית. הידיד האמיתי נשאר ידיד לא רק בעת טובה כי אם גם בעת רעה…”

הדברים השפיעו על שני הנערים השופטים שניענעו בראשם להסכמה, ומר קלעי פנה אל מואיז:

“מה יש לך להשיב על כך?”

ומה נדהמו הכל כאשר מואיז, שנודע בדרך־כלל כנער מאופק וקר־מזג, פרץ לפתע בבכי מרוסק.

“אין אני אשם בדבר,” התיפח. “האשמה אינה בי! דיליסיה סבתי היא שאסרה עלי בכל תוקף את הביקור אצל אורן כיון שחשבה כי מחלתו היא מידבקת ומסוכנת… דיליסיה נשבעה כי אם אעז להמרות את פיה תגרשני מביתה, אותי ואת אחותי. די לה, אמרה, בהורינו שנדבקו ומתו במגפה.”

אין צורך לתאר כאן את הזעזוע שהביאו דברים כנים אלה על לבו של אורן, וכיצד השפיעו אף על השופטים.

פה אחד הוחלט שעוול גדול נעשה למואיז, אלא שאין להטיל את האשמה על אורן, כיון שלא ידע מה שנודע רק עתה. מן הראוי לסיים פרשה כאובה זו בדבריו של המחנך שנשא לפני הכיתה כולה:

“מה הדבר מלמדנו?” שאל המחנך והשיב. “הדבר מלמדנו עד כמה צדקה תורתנו באמרה “הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא”. אילו היה אורן מספר למואיז בגילוי־לב מה שיש בלבו עליו – היה נותן הזדמנות לעמיתו להצדיק את עצמו מיד ולא להיחשב כחוטא. שש שנים רצופות היו אורן ומואיז ‘ברוגז’ זה עם זה, וכל זה – על לא דבר…”

“ולפיכך,” סיים המחנך, “פוסק בית־הדין לטיהור האוירה, שמואיז ואורן יעברו לשבת בספסל אחד, כדי שתינתן להם הזדמנות טובה לחדש את ידידותם.”

 

פרק חמישה־עשר: בר־מצוה    🔗

על העובדה כי ידידות נושנה זו אמנם נתחדשה, למדים אנו מכך שאורן ומואיז נכנסו בצוותא לתנועת־נוער שנקראה בשם “הלגיון” ונשתייכו לקבוצה אחת שבראשה עמדה המדריכה רחל. אלא שאין להבין זאת בלא להקדים ולספר על פַלָח מיודענו שהוא־הוא שהשפיע על אורן להצטרף אל “הלגיון”. מסתבר שהדבר נעשה תוך שיחה שנתקיימה בביתו של אורן. והשיחה הזאת מעבירה אותנו אל מאורע חשב אחר: חגיגת ה“בר־מצוה” של אורן, שכּן הוזמן פלח, בין שאר מוזמנים, אל אותה חגיגה, ובה נתקיימה אותה שיחה שהכריעה בענין כניסתו ל“לגיון”.

אומרים אנו “חגיגה” – מלה שמשתמע ממנה כיום עסק רב הכרוך בפאר והדר, במוזמנים רבים ואפילו בתזמורת, אלא שבעצם מתכוונים אנו למסיבה צנועה שהשתתפו בה לא יותר מעשרה מבוגרים, מן הרצויים ביותר למר דננברג ורעייתו, והחביבים ביותר על אורן. אף מסיבה זו כמעט שלא נתקיימה, שכן קרוב למועד ה“בר־מצוה” שוחח מר דננברג עם בנו שיחת מבוגרים על מצבה הכלכלי של המשפחה שהוא, לדבריו “בינוני בהחלט”, ושאל אותו במה חפצו, בחגיגה או באופנַיִם? אין בכוחו – כך הסביר – לערוך חגיגה וגם לתת מתנה נאה. אם רוצה הוא במתנה נאה עליו לוַתר על החגיגה… מובן שאורן בחר במה שכל נער אחר היה בוחר במקומו: אופנַיִם! אלא שכאן נתערבה אמו, ובדמעות בעיניה הודיעה שבשום פנים ואופן לא תגזול מבנה בכורה את שמחת החגיגה ה“מגיעה לו” – כפי שהטעימה – ביום חגוֹ. וכי כמה ימי בר־מצוה יש לו לאדם בימי־חייו? הווה אומר רק אחד. ומכאן שיש לכבד אותו יום כיאוּת לו. ומה שבנוגע להוצאות (כאן עשה מר דננברג את אזניו כאפרכסת) הנה מבטיחה היא שחוץ מיין לא תקנה שום דבר מן החנות, וכל המעדנים והממתקים יהיו מפרי כפיה וממאפה תנורה. והבטחה זו כוחה יפה גם לגבי החגיגה האחרת שעומדת היא לערוך לחבריו של אורן מבית־הספר. הלא ברור הוא שאין לקפחם בכל אותה שמחה. איך תשא פניה אל הורים אחרים שעה שאורן יוזמן אל חגיגת ה“בר־מצוה” של בנם?

מר דננברג שנדהם לגמרי מן התכנית ל’חגיגה האחרת', הציץ בעיני רעייתו וידע שזאת הפעם לא תועיל תקיפותו והתנגדותו. לפיכך נכנע לה תוך שהחמיר פניו ורטן משהו על צוק העתים ועל הוצאות שהן מיותרות בהחלט… מיד ישב וערך את רשימת המוזמנים.

כאמור לא היתה עבודתו קשה ביותר. בסך־הכל הועלו כעשרה שמות. אין צורך לומר שלא נפקדו מאלה שמותיהם של אייבי וזיוה, מר קלעי, הרופאה הלנה ושמות הקרובים מכפר־יחזקאל. לפי דרישתו המיוחדת של אורן צורף אליהם גם פלח הנהג שמאז הנסיעה לכפר (וביתר דיוק: מאז החזרה ממנו) נקשר לבבו אליו בקשר מיוחד שבכמותו נקשרים רק אלה שנצלו יחדיו מסכנה גדולה. לעתים היה מבקר אצלו במשרדה של “תנובה” ואף מסייע בידו בהטענת הכדים. בעיני מר דננברג נשא פלח חן וחסד ביחוד לאחר שהתנדב ללכת עמו לחנות האופנַים הגדולה של אלברט וַנטוּרָה ולבחור שם את האופנַים הראויים לאורן, שכן מומחה היה בכלי־רכב למיניהם. על מידת מומחיותו עמד בעל־החנות לאחר כמה הערות מקצועיות שהעיר, ולאחר כמה בדיקות מדוקדקות שערך בכלי־הרכב המוצעים. בסופו של דבר סמך פלח ידו על כידונם של אופנַים מבית־החרושת “הרקולס” והוציאם מן החנות כדי לעשות בהם “סיבוב” של ניסוי ובדיקה אחרונה. הוא חזר מיד כשפניו אדישות, לכאורה, ואינן משקפות ולוּ במעט מן המעט את שביעות רצונו. אחר־כך ביאר לאורן מדוע עשה זאת וסיים בעצה טובה. לעולם – אמר ­– יישמר אדם מהראות את הנאתו מן החפץ שברצונו לקנות, שאם לא כן – עתיד הוא לשלם טבין ותקילין…

“מה מחירם?” שאל את בעל־החנות ופיהק פיהוק קל.

“שבע לירות,” ענה הלה.

בפניו של מר דננברג נסתמה רתיעה עזה מן הסכום (באותם הימים היה זה הון־תועפות) אולם פלח נתן קולו בשחוק של לגלוג.

“למחיר האמיתי נתכוונתי,” אמר בהטעמה של אחד מנוסה שאין להוליכו שולל. אלברט וַנטוּרה ניסה לפרט מעלותיהם של האופנַים מסוג “הרקולס”, שהוא, כידוע מן המשובחים ביותר, אולם פלח לא הניחו להגיע לסוף רשימת המעלות ושיסעו בהודעה קצרה, כמי שאין עתותיו בידו להוסיף ולשמוע דברי־הבל.

“שש לירות!”

“טוב,” נענה המוכר ולבש סבר־פנים של ידידות כמי שאין רצונו להתמקח על דברים של מה־בכך. “בשבילך – שש לירות ומחצה בלבד!”

“שש לירות!” חזר פלח כסובל משעמום.

וכך קמו האופנים המצוינים לנחלה לאורן שלפי שעה לא נהג בהם כיון שנשמע לעצתו של פלח להימנע בזמנים הראשונים מן הנסיעה ברחובות הראשיים. אורן הובילם לצדו כשלבו רוטט משמחה וגאוה. מה נאה היה להית בעליו של כלי מהודר ומצוחצח זה שהיה מצויד, בנוסף למעצור־היד, גם במעצור־רגל, ושריח נעים של גומי עלה מצמיגיו החדשים. לפני שהגיעו לבית חש לפתע בגל של רגשות גואה בלבו, ועצר לרגע. “תודה, אבא!” קרא בקול חנוק. “שכחתי להודות לך בחנות… כה מבולבל הייתי!”

וכאן עשה אביו תנועה של סילוק בידו, כמי שדוחה מעליו דבר שאינו מגיע לו.

“לא לי עליך להודות,” אמר, “אלא לאמא. אילמלא היתה אמא עושה הכל במו ידיה וחוסכת בהוצאות – לא היינו יכולים לקנות לך כלי יקר כזה.”

שתק רגע אחד והוסיף:

“וגם לערוך לך שתי חגיגות… אמא היא שאיפשרה לנו להעניק לך כל זאת. עליך להודות לאמא!”

אין ברצוננו לתאר כאן כיצד הובעה אותה תודה. דבר הלמד מאליו שנצטרפו אליה מיד דמעות עיניה של האם שחיבקה את בנה יקירהּ והבטיחה לו חגיגות כנה וכהנה, בכל שמחות חייו…

פונים אנו עתה אל החגיגה עצמה, וכוונתנו לחגיגת המבוגרים. מובן, שכל אלה החביבים והרצויים אשר הוזמנו אליה – באו גם הופיעו, פרט לבני משפחת בן־דוד מכפר־יחזקאל אשר שלחו מכתב־ברכה והתנצלות בצדה: לרגל עונת העבודות הבוערות במשק – נאמר במכתב – אין הם יכולים, לצערם לבוא ולהשתתף בשמחה. אבל שולחים הם באמצעות הנהג פלח ארגז ביצים, מתנה לחתן־המצוה, ומקווים שהללו תתרומנה לטעמן של העוגות…

בצד ארגז הביצים מעמק יזרעאל הופיעו גם מתנות אחרות: אייבי וזיוה הביאו עמם מצלמה, הרופאה הלנה העניקה ילקוט של עזרה ראשונה מלא מזן אל זן בלחשה לאורן:

“זה בשביל קבוצת האי.”

(הלנה הטובה לא ידעה מה עלה בינתים לאותה קבוצה, ולרגע אחד נצבט לבו של אורן מזכרונות.)

המורה קלעי הגיש לאורן ספר בשם “מרחיב עולם” ובו סיפורי מסעותיהם של מגלי הארצות, ואילו מתנתו של פלח שוֹנה היתה מכל אלה, שכן נעשתה במו ידיו. היתה זו אַלָה גדולה ואימתנית, מחוטבת להפליא בפיצולים מעשה אולר וראשה מסומר במסמרים. הגברת דננברג ומרת זיוה הסתכלו בה בהסתייגות מפורשת, בהחליפן זו עם זו מבטים של הבנה (דבר שלא נעלם מעיני פלח) ואילו אייבי מיהר לתפוש בה ולשקלה בידיו כמבין דבר.

“הרי זה נשק… נשק של ממש!” הודיע בהתפעלות.

“נשק שאין להשתמש בו אלא בשעת הצורך!” העיר פלח כדי להרגיע במקצת את הנשים.

אבל זיוה לא נראה כמי שנרגע לבה.

“טבעו של נשק,” אמרה. “שמשעה שתופשים בו ביד שוב אין יודעים בדיוק מתי צריך להשתמש בו ומתי לא צריך.”

“מכאן,” נענה לה פלח בנימוס, “שהגברת לא נתקלה מעולם בשודדי־דרכים כשכל מה שיש בידה הוא אַלה מסומרת בלבד.”

“אכן לא נתקלתי,” הודתה זיוה.

“הוא אשר חשבתי,” המשיך פלח, “אילו היתה הגברת נעצרת על־ידי שודדים – יודעת היתה בדיוק אימתי משתמשים באַלה, ומברכת את האלוהים שאחת כגון זו נמצאת ברשותה.”

כאן הריח אורן ריחו של סיפור־הרפתקאות ממשמש ובא, ודחק בפלח בעינים נוצצות:

“סַפר, ספר לנו כיצד היה המעשה באותם השודדים וּבאַלה.”

“ראי, כיצד נמשך הילד אחרי סיפורי־דמים,” שׂחה הגברת דננברג לזיוה.

“כל הילדים כך, אף ילדי הגן…” נאנחה הגננת.

“תתפלאנה לשמוע,” פנה פלח לשתיהן, “שהסיפור שבפי אינו סיפור־דמים כלל וכלל, ואפילו מצחיק הוא, מבחינה ידועה.”

“מצחיק?” שאל אורן באכזבה.

“כן. מעשה שהלכתי בשעת־לילה מאוחרת מעין־חרוד לקיבוץ מרחביה. באותה תקופה אוהב הייתי לטייל בלילות לבדי, ביתר דיוק: לא לבדי כי אם עם חברתי הטובה.”

אורן הבחין בחיוך קל על שפתיה של זיוה.

“לא,” מיהר פלח להסיר אי־הבנה, “כוונתי היא לא לנערה, כי אם לאַלה, זו שהיתה לי חברה נאמנה בכל טיולי.”

“אין לך נאמן לאדם יותר מכלי־נשק המלווהו כל הימים,” נענה אייבי.

“אם כך, מדוע לא נשאת לך לאשה איזה רובה או אקדח?” שאלה זיוה בתרעומת.

[ציור בקובץ 5 עמ' 121 במקור המודפס]

הכל צחקו, אבל דעתו של אורן לא נחה מן הסטיה במהלך הסיפור.

“ובכן מה קרה באותו לילה?” דחק בפלח.

"קרוב לכפר־זרעין הבחינו עינַי בשתי דמויות אפלות הניצבות בצד הדרך. מאופן עמידתן בחשכה ידעתי שאין כוונתן לטובה. על־כן האטתי את צעדי ושקלתי אם לא טוב לי לחמוק מן הפגישה ולהימלט. עד שהירהרתי בדבר – קרבו אלי. מיד שמעתי קול גס קורא: “את כספך או את חייך!”

“ברגעי סכנה,” המשיך פלח, “פועל מוחו של אדם במהירות. כיון שראיתי כי אין נשק בידי השודדים, הגה לבי כהרף־עין תחבולת ערמה. ‘הסתלקו מיד!’ קראתי בקול מאיים, או שיורה אני בכם ברובה שבידי.' הרמתי את האַלה הארוכה הזאת וכיוַנתיה לעומתם כאילו היתה רובה… ומה, שערו לעצמכם, היתה תגובתם? – מיד נשאו רגליהם וברחו אל עבר הכפר בבהלה רבה. הנה כי כן, רואים אתם, כיצד אפשר להשתמש באַלה כאילו היא רובה.”

“הוא אשר נאמר: ברצות האל גם מטאטא יורה,” אמר מר דננברג, אבל מהבעת פניו ניכר כי לא אלתו של פלח היא שעיניינה אותו כי אם דבר אחר.

“אמרת כי הלכת למרחביה?” שאל את פלח.

“כן.”

“מה לך – אם מותר לשאול – במרחביה?”

“חבר היה לי שם. מבניהם של המתישבים הראשונים, שנצטרף, לאחר־מכן, לנקודה החדשה.”

“ומי הוא?” שאל אבא דננברג בסקרנות.

“גדעון בלומנשטיין.”

“גדעון בלומנשטיין? והרי הכרתי את אביו היטב. יחד היינו באותה חבורה שעלתה על אדמת מרחביה לראשונה.”

“וכי היית בין המתישבים הראשונים?” שאל פלח כשנעימה של הערכה מתגנבת לקולו.

“כן.”

“ומדוע לא סיפרת לי על כך?” שאל אורן את אביו בתמיהה עזה ומתוך מחאה.

“נקל להוציא מים מן הסלע מאשר סיפורים מפיו,” הצטרפה הגברת דננברג למחאה. עתה העלתה בזכרונה עד כמה קמצן היה בעלה בדברים כל פעם שמדובר היה בקורות חייו לפני שהכירו זה את זה. רק מתוך הערותיהם וסיפוריהם של ידידי המשפחה הותיקים בנתה לה, לאט־לאט, את בנין עברוֹ של בעלה. מר דננברג לא נטה לדבר על עצמו.

“טוב,” נענה עתה מתוך רצון לכפר במקצת על שתיקתו כל הימים. “אספר לכם עתה מעשה מופלא שאירע לי בימיה הראשונים של מרחביה.”

“התנפלות של ערבים?” שאלה זיוה בחשש־מה.

“לאו דוקא… באותם הימים סבלנו מאוד מחוסר מקומות־מגורים. את בניני האבן המועטים שהשאירו הערבים יעדנו אם לצרכי המשק ואם למגוריהם של בעלי־משפחות. ומאחר שרוָק הייתי – לא נמצאה לי אלא פינה עלובה ודחוקה. עד שחיפשתי לי מקום אחר ומצאתיו בחורבה מרוּוחת שנמצאה הרחק ממקום הישוב, ולפיכך לא דר בה איש. שכנתי שם בחדר, יותר נכון בשרידיו של חדר שהיה מקורה בקנים ארוכים ויבשים, עד שדומה היה לסוכה יותר מאשר לחדר של ממש. בלילה היתה הרוח עוברת בין הקנים ומרשרשת בהם, ובין קנה לקנה הציץ כוכב. אבל המראה המופלא ביותר התגלה לעיני באחד הבקרים הראשונים. פקחתי עיני וראיתי שלושה נחשים תלויים בזנבם בקנים ומתנדנדים בנחת, בלא כל כוונה להזיקני. היתה זו, מן הסתם, צורה מיוחדת של שעשועי נחשים. הסתכלתי בהם, תחילה, נפעם ונרעש, כשעיני עוקבות אחרי ראשיהם החולפים מעלי כמטוטלות, וכל כולי דומם כאבן וירא מהזיז אבר. אבל במשך הזמן התרגלתי אליהם ולהתעמלות הבוקר שלהם. התגוררנו יחד באותה חורבה כל אותו קיץ והשלמנו זה עם שכנותו של זה. עד שהתחילו הגשמים יורדים בין הקנים והנחשים ואני הלכנו משם איש לחדרו… כלומר – הם לחורי העפר, ואני חזרתי לחדרי העלוב שבתחום הישוב.”

“מוזר ביותר!” פלט אייבי. “ממש לא ייאמן.”

“ואתה – ודאי היית יורה בהם כבר בבוקר הראשון,” הוכיחה אותו זיוה. אייבי הוריד ראשו כמודה שאמנם כך היה עושה.

“ולא פחדת לגור עם נחשים?” שאל אורן את אביו כשלקולו מתגנבת נימה של גאוה.

בדמיונו כבר ערך את החיבור אשר יכתוב בענין זה, וראה את עיני חבריו הנוצצות מהתרגשות. ניתן לקרוא לאותו חיבור בשם: “מסיפורי אבי”. אבל שם זה הרי הוא פושר מדי. מוטב לקרוא לו: “אבי והנחשים”.

מר דננברג לא ראה צורך לאשר שאמנם לא פחד מן הנחשים. במקום זאת העיר שגם לחיות־הבר יש כנראה שעות־חסד שבהן אין דעתן נוטה לתקוף ומוכנות הן לחיות בשלום עם העולם, ובלבד שהעולם יחיה בשלום עמהן. ייתכן ששעות־הבוקר שעת שביתת־נשק היא לחיות.

“כמו בחזון אחרית הימים של ישעיהו,” אמר מר קלעי, “אם אמר הנביא: ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה – הרי ידע בודאי על מקרים שבהם נתקיים הדבר.”

“אמנם כן,” נענתה אף הלנה הרופאה. “קראתי מאמר הקובע שיצר התוקפנות המצוי בחלק מן החיות רדום אצלן במשך תקופות מסוימות, ואז שוכנות הן זו ליד זו בשלוה גמורה.”

וכאן נתן פלח, לפתע קולו בשיר נאה שמלותיו לקוחות מפרק זה של ישעיהו שהזכירו מר קלעי:

“וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ…”

קולו נמשך במנגינה ערבה – אותה מנגינה שתושר, בימים הבאים, גם בפיה של המדריכה רחל. אלא שחייבים אנו, כמובן, להמשיך בדברים כסדרם לפני שנגיע לענינה של רחל.

לאחר שנהנו המסובים מן הסיפורים השנַים פנה מר קלעי אל אורן בשאלה:

“ומה אתה אומר לעשות לאחר גמר בית־הספר?”

שאלה זו הביאה אותו במבוכה רבה, שכן מאז ביטולה של קבוצת האי תוהה היה לא אחת מה תהא מטרתו החדשה בחיים. משנזדמן לידו הספר “הקפיטן הטרס” (אף הוא מפרי עטו של ז’וּל וֶרן המהולל) – כמעט שהחליט ליסד קבוצה אחרת שמטרתה תהא לחקור את הקוטב הצפוני, אלא שנסוג מן הרעיון בהעלותו על דעתו שהחורף והקור אינם חביבים עליו כל־עיקר. לאחר־מכן, כשחזר וקרא בספרים כגון “אל הררי סהר” ו“אופיר”, – נטה ללכת בעקבותיהם של הלורד פליטמור והפרופסור שולץ (גיבורי אותם הספרים) ולסייר ביערות אפריקה. אולם אז עלו בזכרונו כל אותם קשיים שבהשגת ציוד שמפניהם הזהירוֹ אייבי (ומשלחת לאפריקה ודאי שתצטרך לציוד רב ויקר!) – והתכנית רחקה מלבו.

והנה באה הנסיעה לכפר־יחזקאל והביאה מהפכה במחשבותיו. חיי הכפר כה קסמו לו עד ששאל בנפשו אם אמנם הכרח הוא להרחיק נדוד לקצה העולם שעה שנופים נאים כגון נופו של מעיין עין־חרוד מצויים בארצו שלו, ושעה שארצו שלו מתפללת לאנשים שיבואו אליה מקצה העולם כדי להחיותה ולבנותה. בימים שעשה בבית האיכרים שבכפר־יחזקאל גמלה בתוכו ההכרה שכדי להיות רובינזון אין צורך לחפש איים שוממים באוקינוסים רחוקים. השממה והפראות מצויים למכביר גם בארץ חרבה זו, ומי שחשקה נפשו ברובינזוניות – ימצא את מבוקשו בנופיה הבלתי־מיושבים. אמת, הללו המתישבים בעמק יזרעאל ובגליל אינם קרויים רובינזונים אלא חלוצים. אבל מה בכך? – הרובינזוניות והחלוציות – היינו הך הן. שתיהן עמלות לבנות ישוב בתוך טבע פראי. כל חלוץ בעמק יזרעאל נמשל לרובינזון העולה על אי שמם ובונה בו ביתו. אף אביו שדר בין הנחשים באותה חורבה במרחביה – רובינזון היה. ומדוע לא יהיה כאביו וכקרוביו בכפר־יחזקאל ויצא להתישבות באחד משטחי המולדת?

ומשנח עליו רעיון זה של יציאה להתישבות שוב לא הרפה ממנו. וכמו שאירע לו שעה שהגה את רעיון האי, כך אירע גם עתה: שוב שקל בדעתו את מי מבין חבריו ישתף במפעלו. עדיין לא ידע כיצד יוצאים להתישבות, אלא שדבר אחד נראה ברור ומחוּור בעיניו: מן ההכרח ליסד קבוצה שההתישבות החקלאית תהא מטרתה. קבוצה, פירושה: בתחילה – חבר נאמן אחד, ולאחר־מכן – עוד כמה חברים. ובכן, מי יהיה אותו חבר ראשון הראוי להביאו בסוד הקבוצה? – מיד צצה לפניו דמות דיוקנו של מואיז.

והנה שואלו מחנכו מה ברצונו לעשות לאחר גמר בית־הספר, כאילו ניחש וידע טיבן של המחשבות החדשות המתרוצצות במוחו באלה הימים ממש. לרגע אחד נטה להסתיר אותן מחשבות ולשמרן בסוד כאשר נהג בעבר, אבל מיד לאחר־מכן החליט שאין בהן שום דבר הטעון הסתרה, וראוי להביאן לפני המבוגרים. אדרבה, ישמעו ויחוו את דעתם.

“רוצה אני ליסד קבוצה שתכשיר את עצמה לחיי התישבות…” מילמל במבוכה.

“להיות איכר?” שאל אביו.

“כן. להיות איכר. כמו קרובינו בכפר־יחזקאל.”

הרופאה הלנה הסתכלה בו בחיוך קל של תמיהה, שכן זכרה את שאיפתו הקודמת ולא ידעה על כל שאירע בינתים. ואילו אביו נענה לו בחמימות.

“יפה!” אמר. “אף אני איכר הייתי עתה אילמלא מחלת־הכליות שהוציאה אותי ממרחביה אל העיר.”

“באמת? גם על זאת לא סיפרת לי,” טען אורן.

ואז באו אותם דברים שאמר פלח, דברים שהביאו את אורן לכך שייכנס, הוא וחברו מואיז, לתנועת־הנוער ששמה “הלגיון”.

“כדי לצאת להתישבות,” אמר פלח, “אין צורך ליסד קבוצה. אותה קבוצה כבר קיימת. מכיר אני תנועת־נוער אחת שנוסדה מלכתחילה לשם כך. יכול אתה להיכנס אליה ולצאת להתישבות בבוא העת.”

 

פרק ששה־עשר: המדריכה רחל    🔗

השעה היתה שלוש אחרי הצהרים. אחד־עשר נערים מבתי־ספר שונים התקבצו ובאו לצריף גדול, מוטלא בלוחות־פח, שהיה עומד מוטה על צדו סמוך לבית־הקברות הערבי שבשדה ממילא. הם הגיעו לשם בקבוצות קטנות וברווחי־זמן של כמה דקות, וכל קבוצה חדשה שהופיעה עוררה סקרנות בלבם של הללו שקדמו לה. ברובם זרים היו זה לזה, אבל הידיעה כי עתידים הם לפעול בתנועת־נוער אחת ותחת צל קורותיו ופחו של צריף זה שנתכנסו לתוכו – נתנה בפניהם מבע של חברות ושיתוף, משל היו מַכּרים ותיקים. במשך כמה שבועות לפני־כן היו בוגריה של אותה תנועת־נוער ירושלמית משוטטים בבתי־הספר השונים ומדברים על לב התלמידים להצטרף אליה. ביניהם נמצא אף פלח מיודענו שאיש “הלגיון” היה בנעוריו ונשאר נאמן לו אף בבגרותו. נפשות רבות עשה לתנועה ולרעיונה, והשתים האחרונות שגייס לשורותיה היו, כאמור, אורן ומואיז. אלא ששניהם לא ידעו עדיין על קשריו הקודמים עם התנועה.

עתה עמדו בין השאר ותקעו עיניהם בדריכות בחללו המואפל במקצת של הצריף הגדול שדומה היה כי ערפל שהה בו. מן הערפל הזה אמורה היתה להתגלות דמותה של המדריכה רחל. אורן, בתמימותו, משער היה כי עתידה זו להיות בחורה מבוגרת ורצינית, חמורת־פנים ונמרצת־הליכות, ומה הופתע כשניצבה לפניהם, לבסוף, נערה כבת שבע־עשרה ושאלה בקול שקט ונעים:

“מחכים לי הרבה זמן?”

שאר הנערים גם הם הופתעו, מן הסתם, ולשונם נעתקה מפיהם, עד שהתעורר אחד ושאל בקול שתמיהה פיעמה בו:

“אַת המדריכה רחל?”

“כן,” ענתה, “אני המדריכה רחל.”

אותה שעה ראה אורן לראשונה את הקישורים הלבנים שבצמותיה הזהובות ואת זהרורי האור הרך השופעים מעיניה שצבען מיוחד במינו, כצבע האגוז. בענין הצבע – נחלקו הוא ומואיז בדעתם. שכן סבר מואיז שעיניה צבע הקוניאק להם. אבל בדבר אחר (והוא, כמובן, העיקר) לא נחלקו כלל, והוא – שזימן להם גורלם מדריכה מיוחדת במינה. בענין זה לא נחלקו הדעות אף בין יתר חברי הקבוצה. לא עברו “פעולות” רבות (לכל שעת־פגישה בצריף קראו, מעתה “פעולה”) וקולה השקט והרך של רחל השתלט, בלא כל מאמץ, על עדת הנערים ועשה בה כרצונו. כל מה שהוציאה רחל מפיה היה תמיד כה רגוע, ועם זאת – כה בלתי־רגיל וכה מפתיע. הנה, למשל, ענין בחירת השם לקבוצה. נשמעו כמה וכמה הצעות לשמות מקובלים למדי, כגון “קבוצת הנשר” או “קבוצת הנץ” ושאר עופות משחרים לטרף. מובן שניתן היה לבחור גם בשמות ידועים מן ההיסטוריה, כגון “קבוצת יהודה המכבי,” או “בר־גיורא”, או “בר־כוכבא” – אבל רחל חייכה בדקות חיוך שנרמז בו סירוב.

“הלא כל השמות האלה כה ידועים,” אמרה, “כה נדושים… בואו ונבחר לנו שם מעולם הפראים. מעולמם של האינדיאנים, למשל. מי מכם קרא את ספריו של פיינימוֹר קופר על האינדיאנים?”

אורן ועוד נער אחד הצביעו.

ובכן, הזוכרים אתם כיצד נקרא אהלו של אינדיאני?"

“ויגוַם,” ענה אורן.

“ובכן מה דעתכם על השם קבוצת ויגוַם'?”

הצליל היה רחוק וזר, וריח של מדורות פראים ומקטרות לוחשות עלה ממנו. הכל נמשכו אחריו ונענו בהתלהבות. מובטח היה להם, משום־מה, ששום קבוצה בשום תנועת־נוער עוד לא נקראה בשם זה.

מעתה החלה “ויגוַם” בפרשה של משחקים ואימונים צופיים שריתקה את הנערים בכל אותן שעות אחר־הצהרים והערב שהוקדשו לפעולות. חיש־מהר נתברר להם שאצבעותיה העדינות של רחל, שלמראית־עין נועדו רק למעשה רקמה וסריגה – טובות לקשירת קשרים בחבלים דקים ועבים, ומפליאות לעשות ביתדות של אוהלים. הם למדו טיבם ותועלתם של “קשר מוט” וקשר שטוח" ושאר קשרים, אף נטלו מן הבית מוטות של מטאטאים ושמיכות והקימו אוהלים. פעולות הצליה והבישול שעשו מסביב לכירים של שדה ולמדורה הזכירו לאורן את האימונים בקבוצת האי. אבל הפעם – עלו הדברים יפה יותר. התקדמותם בהתקנת מזון ומשקה חרגה הרבה מעבר להרתחת מים לתה ולקפה, או לצליית תפוחי־אדמה ברמץ, והגיעה עד להכנת מרקים טעימים וטיגון בשר במחבת. באיזו חדוה של טבּחים מושבעים היו מחתכים את הירקות לסלט, חתוך עד דוק, ומטפטפים את מיץ הלימון ואת השמן על פלחי העגבניות, המלפפונים והצנון! התיאבון שגילו באכילת כל המעדנים שהכינו עלה על אותו תיאבון קלוש שגילו בביתם, מסביב לשולחן המשפחה, ואילו ראום אמותיהם באכילתם זו בסעודות השדה שלהם, ודאי שהיו תמהות לא מעט מה יש בה באכילה בלתי־נוחה זו בין הטרשים, שאין בארוחות שהגישו לילדיהן על שולחנם הערוך, עטור המפה הלבנה…

אבל רחל הסבירה להם גם הסבירה מה סודה של אותה נחת־רוח מסביב למדורה.

כל מה שעושה אדם במו ידיו – יקר ללבו," אמרה, ומכאן עברה לתיאורה של שמחה פנימית זו שחש האדם העמל וששמה הוא חדוַת היצירה.

“הניחו לאדם להתקין לעצמו את כל חפציו: בית, שולחן, כסא, מיטה. הניחו לו לפרנס עצמו מפרי העץ שנטע ומן הקמח שהוציא משבליו – ומובטח לו שירגיש בלבו אותה חדוַת יצירה.”

ושוב לא היה צריכה להאריך בדברים עד שהגיעה אל מטרתה של תנועת “הלגיון”:

“לפיכך,” המשיכה, “מחנכים אנו את הילדים המצטרפים אלינו בדרך השמחה שבעמל הכפים, עד שיתבגרו ויהיו מאומנים כל־צרכם לצאת להתישבות – כלומר להקים קיבוץ שבו יעבדו יחד, יחיו מעבודתם, וישמחו בחיים של יצירה.”

“ולמה קיבוץ דוקא?” הקשה אורן, שזכר קרובי משפחתו שבכפר עלה בלבו. “יודע אני משפחה אחת במושב שגם היא חיה מעבודתה החקלאית ושמחה בעבודתה…”

“זאת בשל השויון!” עתה רחל.

“השויון?” ענין זה לא היה מחוור לאורן כל צרכו.

“כן. רוצים אנו שבצאתנו להתישבות לא יהיו בינינו עשירים ועניים. נאכל כולנו אותן סעודות ונלבש אותם בגדים. כולנו נגור באוהלים או בצריפים ונחיה בשויון גמור.”

“בקיבוץ הכל אוכלים באולם־אוכל אחד,” אישר אחד הנערים שנזדמן לו לבקר ביגור.

“הו,” קרא אורן שענין האכילה בציבור לא נראה לו ביותר, “משער אני ששורר שם רעש רב.”

“אבל אוכלים אותן המנות ואין שׂבעים ורעבים, פרוֹליטרים ובוּרגנים,” עמדה רחל בתוקף על ערכו של אולם־האוכל הקיבוצי.

שתי מלים חדשות היו בדיבורה, מלים ששמע אותן לפעמים אבל טרם עמד על מלוא משמעותן, והיה זה יותר מדי לגבי שיחה אחת. אלא שיותר משנתן לבו להבדלים בין מושב לקיבוץ וליִחודו של הקיבוץ – נתן לבו ליִחודה של המדריכה רחל. כל פעם הפתיעהו מחדש אותו כוח בלתי־מוגדר שהיה אצור בדמותה, דמות נערה שנראתה עדינה ורכה יותר מהרבה נערות אחרות, ואף־על־פי־כן – מלאת עוז ותושיה יותר מכמה וכמה נערים. מי שהסתכל לראשונה בעיניה, לא ראה בתחילה אלא את אותו הגוון האגוזי והשקט. אבל נפלא היה לראות איך הופכים זהרוריו של גוון זה לניצוצות של געש. חילוף זה של שקט בסערה התרחש פעם אחת לעיניהם של נערי ה“ויגוַם”, אבל יותר מבכל פעם עמדו עליו באותו לילה שבו שהתה הקבוצה במחנה שהקימה בשדה שמחוץ לעיר. כל כולו של המחנה הורכב משלושה אוהלים, ונועד, כפי שאמרה רחל, לבחון את ידיעותיהם של בני ה“ויגוַם” בתורת המחנאוּת והשׂדאוּת שהתאמנו בה כאמור, בחדשים שלפני־כן. אם תצליח הקבוצה להוכיח כי אכן סיגלה לעצמה כל אותו יֶדע חשוב, תוּרשה לצאת למחנה־הקיץ של התנועה בחופש הגדול, יחד עם החברים הבוגרים.

נקל לשער את ההתרגשות שעוררה הבטחה זו בלב חברי הקבוצה. האתגר היה גדול ועז היה רצונם לעמוד בו בכבוד.

הקמת האוהלים היתה אך מבחן ראשון בשורה של מבחנים צופיים. תוך דקות ספורות נקשרו מוטות, שמיכות, חבלים, יתדות זה לזה בקשרים הנכונים, ומן הערבוביה שלרגלי הנערים (הללו נתחלקו לשלוש חוליות) – צמחו שלושה אוהלים נאים, מתוחי מיתרים ומתוחי יריעות. רחל בדקה כל אוהל בקפדנות וניכר היה בה שדעתה נוחה ממראה עיניה.

לאחר־מכן נתקיים מבחן הקמת התורן במרכז השטח. כשנתרומם דגל קבוצת ה“ויגוַם” במעלה התורן והתנופף לרוח הערב – הרגישו הכל התרוממות־רוח של חלוצים אמיתיים.

ועתה באה הודעת ראש הקבוצה:

“על דגל זה יהיה עליכם לשמור מכל משמר במשך הלילה!” הצהירה כשנעימה של איום וסכנה מלווה את קולה. “שכן נודע לי שקבוצת הבוגרים ‘תימרות עשן’ עומדת לתקוף אותנו בחסות החשכה ולשבות את דגלנו.”

ברגע הראשון אחזו חיל ורעדה את הנערים. קבוצת “תימרות עשן” היתה ידועה כמובחרת שבקבוצות התנועה. נעריה (מן החמישיות של בתי־הספר התיכונים) נודעו בעזותם ובמעלליהם.

“לא חכמה!” מחה אחד מנעריה של רחל שנתמלא פחדים יותר מחבריו. “הם גדולים ואנחנו קטנים.”

“מה בכך?” השיבה רחל כשבטחון רועף מקולה השקט. “זכרו את דוד וגלית ואת החשמונאים… אם נגן על הדגל באומץ לא יוכלו לנו. יש לי תכנית הגנה מיוחדת. עלינו לתקוף אותם לפני שיתקפו אותנו…”

היא דיברה בלחש ופרשׂה לפניהם את תכניתה. בבת־אחת נשתנה מצב־רוחם, ופחדם נתחלף באמונה שאכן יוכלו לתוקפים גם אם הללו גדולים מהם בשנים.

נקבע תור לשמירה, אבל איש מבין הנערים לא עצם עיניו. הסתודדות חשאית מילאה את חללם של האוהלים.

קרוב לחצות הלילה נשמע קול־צעדים הולם בדרך העולה מן השכונה הקרובה.

“הם באים,” לחשה רחל בדממה, “כה בטוחים הם בהצלחתם עד שהולכים הם יחדיו בדרך הראשית… שטות זו תעלה להם ביוקר.”

ועתה הפעילה את תכניתה:

חוליה של שבעה נערים, בראשותה, עשתה דרכה בעיקוף רחב וארבה בצד הדרך לתוקפים. השאר נשארו במחנה לשמור על הדגל. משעברו נעריה של “תימרות עשן” על־פני האורבים בלי שיבחינו בהם – המתינה רחל זמן מועט, ואז פרצה עם נעריה מאחוריהם ביללות ושאגות העשויות לסמר שׂערו של שטן.

אותה שעה הציץ אורן ברחל ולא האמין למראה עיניו. לא רחל עמדה לפניו אלא לביאה שוחרת טרף שעיניה נוצצות בחשכה באור פראי, וקול שאגתה – אימה ופחד…

התוקפים שלא ציפו כלל וכלל להתקפה כלשהי, ובודאי שלא ציפו להתקפה מאחוריהם, נבהלו ונתפזרו לכל עבר. איש מהם לא שיער שהשואגים והנוהמים הם לא אחרים מאשר דרדקיה של ה“ויגוַם”. מן הסתם העלו בדעתם שודדי־ליל העוטים עליהם, כביכול, מן הכפר הערבי הסמוך… רק כעבור כמה דקות, כאשר נשמע בחשכה קול צחוקם הצלול של נערי רחל, התעשתו התוקפים הנבוכים, והבינו את אשר עשו להם. מבוישים חזרו אל הדרך הראשית והודו בכשלון התקפתם.

היתה זו, כאמור, רחל האחרת, הסוערת והתוקפנית, שנתגלתה אותו לילה לאורן ולחבריו כשם שנתגלתה להם גם בפעמים אחרות. אלא שבדרך־כלל לא היתה כזו, ולא קולות שאגה יצאו מפיה אל אפלתו של העולם שעה שהוליכה את ה“ויגוַם” לסיורי־הלילה שלה. מה רכה וחרישית היתה שירתה באותו סיור־שחרית שעשו להר־הצופים. מטרתה היתה לצפות עם נעריה מן התאטרון שבחורשת האוניברסיטה על אותו מחזה הוד שהתרחש על במה יפה יותר מבמת התאטרון, הרחק מזרחה בהרי מואב. אט־אט נתמלאוּ שולי הרקיע שלפאת מזרח הילה חוַריינית שהלכה ונעשתה ארגמנית מרגע לרגע. ראשה של חמה זורחת ביצבץ באופק. רחל פתחה בשיר וקולה המה באזניהם כמין ליווי ערב למחזה:

"כל הלילה לא ישנתי

לבי נע, לבי זע,

אל השמש התפללתי

קומי נא, קומי נא.

אז תקומי, נתעורֵרַה,

ונִדוד ונדוד

בין הרים ועמקי

רוז וסוד…"

רחל שרה לבדה בשניה ובשלישית, אולם לאחר־מכן ביקשה מן הנערים להצטרף אליה, דבר שעשו פעמים רבות לפני־כן, שכן דעתה של מנהיגתם היתה שאין קבוצה ראויה לשמה עד שתדע לשיר בצוותא כהלכה. לפיכך לימדה אותם שירים חדשים לבקרים, טובים לכל עת. שירי־לכת הנושאים על גליהם את הגוף הצועד ומדרבנים אותו בקצבם, ושירי אהבה ורעוּת אשר השרים אותם אינם צריכים לדבר זה עם זה ולפרש זה לזה, כיון שהכל הוגד בצלילים… לא פעם עוֹדדה אותם לשיר באזני חבריהם שירים חדשים אשר למדו באחד המקומות ולא נודעו עדיין לקבוצה. וכך קרה הדבר שאורן נזכר באותו זמר ששמע מפלח במסיבת הבר־מצוה שלו, ושר באזני חבריו את פסוקו של הנביא ישעיהו:

“וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”.

ואז הופר השקט בעיניה של רחל ואש קטנה נדלקה בהן. מיד נצטרפה אף היא לשירתו.

“היכן שמעת שיר זה?” שאלה בסקרנות.

“למדתי אותו מפי בחור המוכנה פלח.”

חבריו גיחכו לתשובה, שכן לא ידעו מה ענינו של פלח (שהיה לגבי דידם כינוי לאיכר ערבי) אצל נבואתו של ישעיהו. אבל רחל הבינה מיד במי הדברים אמורים.

“כוונתך לפלח שהמליץ לפניך על הלגיון. נכון?”

“כן. האם אַת מכּירה אותו?”

“אם אני מַכּירה אותו?” חזרה רחל על השאלה ושחוק מבויש עלה בשפתיה.

לחייה הסמיקו לפתע.

“אַת מַכּירה?” שנה אורן, תמה במקצת על שלא שמע תשובה ברורה.

“כן…כן…” ענתה נבוכה. “ודאי שמכירה אני את פלח. הלא הוא שהיה ראש קבוצתי כשנכנסתי ללגיון, ומפיו למדתי את השיר. שיר זה חביב עליו ביותר.”

“אה!” נעתקה קריאת השתוממות מפי אורן שהיה נרעש כולו משתי התגליות: זו שפלח הנערץ היה ראש קבוצתה של רחל הנערצה, וזו שראש קבוצתו היתה פעם טירונית קטנה, כמוהו ממש, בקבוצתו של ראש־קבוצה בוגר ממנה. מעולם לא העלה בדעתו שרחל היתה פעם חניכה שאיננה נותנת פקודות אלא מקבלת אותן. עתה הבין טעמה של אותה השתדלות שהשתדל פלח בהכנסתו לתנועת־הלגיון. אבל דבר אחד נשאר סתום ונפלא מהבנתו. רגיש היה לאותות השונים העולים בפניהם של בני־אדם ומעידים על מחשבותיהם הנסתרות, ועדיין תהה על טעמו של אותו אודם עז שעלה בלחייה של רחל שעה שהועלה שמו של פלח. דבר זה עתיד היה להבין רק אחרי האסון שפקד את רחל המסכנה.

מזה זמן רב לא ראה את פלח (במשרד “תנובה” סוּפר לו שהנהג יצא לחופשה ארוכה) ולא ניתנה לו הזדמנות לשוחח עמו על רשמיו מן הימים הראשונים בתנועה, ועל המדריכה הנפלאה שזכה בה. על כן שמח שמחה גדולה כשהופיע פלח בביתו באחד הימים.

“היית בחופשה?” שאל אורן.

“בחופשה?” צחק פלח. “לאו דוקא. לא היתה זו חופשה כל־עיקר.” הוא לא הוסיף לדבר באותו ענין. לאחר שנים ידע אורן שאותה חופשה לא היתה אלא קורס ב“הגנה”, אבל משראה כי אין ידידו נוטה להאריך בדברים, פנה מיד אל הנושא שהעסיקו ביותר וסיפר לו בהתרגשות על התנועה ועל רחל.

“ואתה,” נופף באצבעו לעומת פלח, כמי שמוכיחו על שכיסה ממנו דבר חשוב. “היית פעם ראש קבוצתה. נכון?”

“נכון.”

“האם היתה חניכה טובה?”

“מצוינת! הטובה בנערות שהדרכתי מעודי.”

אורן שׂם לבו לדבר כי שעה שאמר “הטובה בנערות” – חייך בינו לבין עצמו בארשת־פנים מהורהרת.

נסתבר כי פלח בא לא רק לראות פניו אלא גם לבקש ממנו בקשה. הוא וכמה ממרעיו – סיפר – עומדים לערוך טיול באופנַים מירושלים לתל־אביב. האם יוכל להשאיל לו את זוג אופניו ביום ששי הקרוב? – במוצאי־שבת יחזירם לו.

“ודאי שאוכל,” נענה אורן מיד בשמחו על ההזדמנות לגמול טובה למיטיבו.

“וכי לא ראוי לנו שנשאל גם את פי אביך?”

“בטוחני שיסכים.”

ואכן נתן מר דננברג את הסכמתו בחפץ־לב, ורק זאת ביקש מפלח (“לא למען האופנַים כי אם למען הרוכב”, כפי שהטעים) שייזהר בנסיעתו על־פני הכביש שכן רבה התנועה עליו.

ביום הששי בא פלח ונטל את האופנַים. לרגע אחד צבטה קנאה קטנה בלבו של אורן: מה טוב היה אילו השתתף אף הוא בטיול.

אותה שעה הפליט פלח מפיו, דרך אגב: “גם רחל נוסעת עמנו לתל־אביב.”

מיד נחה דעתו וקנאתו נראתה לו אוילית. כיצד זה יעמוד במקום ששני גדולים כפלח וכרחל עומדים בו?

לאחר־מכן בא אותו ערב־שבת שחור משחור שבו ניצב אורן לראשונה בחייו אל מול אסון כבד.

בעודם סועדים לבם במרק־העוף הטעים שהיתה אמו מתקינה בערבי־שבתות, נשמעה דפיקה על הדלת ופלח נכנס לבית כשפניו חיורות כסיד. ידו האחת אחזה באופנַים, והשניה – מחתה את הזעה ממצחו. מיד קם מר דננברג ממקומו.

“מה קרה?” שאל בדאגה.

“איזה אסון… איזה אסון!” מילמל פלח בחוסר־ישע.

“מה קרה?” שאל מר דננברג בשניה כשידו הימנית תומכת בזרועו של פלח שנראה כאילו עומד הוא להתמוטט.

ואז הבריק ברק של ניחוש איום במוחו של אורן.

“האם קרה דבר לרחל?” שאל כשדמו מסתלק מפניו.

ראשו של פלח עלה וירד כמה פעמים בתנועה של אישור. עתה סיפר כל מה שאירע: כשנסעו במורד הכביש בואכה שער־הגיא, עקפה משאית כבדה את אופניה של רחל. תוך עקיפתה נגחה בהם והדפה אותם לתעלה שבצד הכביש.

“ומה קרה לרחל?” שאל אורן.

“רחל איננה עוד,” נשבר קולו של פלח. “איננה… איננה… לפני כמה שעות היתה חיה ונושמת על אופניה, ועתה – איננה…”

שיניו נתהדקו ושרירי לסתותיו נעו. הוא התאמץ בכל כוחו שלא לפרוץ בבכי.

אחר־כך באו שאר הדברים העצובים: הלוָיה, מִסדר האבל במגרש… דוממים ניצבו נערי ה“ויגוַם” במקום המיועד לקבוצתם, אלא שהפעם לא עמדה לפניהם ראש־הקבוצה שרוח החורף היתה מניפה את קישורי צמותיה הלבנים. בעיניהם ניצנצו דמעות, וכמה מהם אף התיפחו בבכי.

דיבר מפקד ה“לגיון”, אדם כסוּף־שׂער, שלא ראוהו אלא לעתים רחוקות. דיברה חברתה של רחל – אף היא ראש־קבוצה בתנועה, ולאחרונה דיבר פלח.

שלח מבטו אל נערי ה“ויגוַם” ואמר:

“מסתכל אני בכם, בניה של רחל, ושומע את בִכיְכם… האמינו לי, בני רחל היתומים, שבוכה אני עמכם…”

ושוב ראה אורן כיצד מתהדקות שפתיו ונעים שרירי לחייו, וידע עד מה מתאמץ הוא שלא לבכות.

חלפו כמה שבועות ויום אחד חש אורן בלבו צורך לעלות ולבקר אצל רחל. נטל אופניו ונסע אל הר־הזיתים. רוח קרה נשבה ועננים כבדים עלו מפאת מערב ועברו מעל לקברים. במרחק־מה מגל הקבר הרענן שלא הוקמה עליו עדיין מצבה, עצר וקפא על מקומו.

אדם היה כורע בפאת הקבר כשראשו נח על תלולית העפר.

מיד ידע אורן מי הוא, ולא זז ממקומו עד שהרים פלח את ראשו והבחין בו.

“בוא הנה, אורן,” קרא פלח בקול חנוק. “בוא ואספר לך דבר שאולי לא ידעת.” וכאשר קרב אורן לקבר והתישב ליד פלח, שמע מפיו את פרשת אהבתם של פלח ורחל. אולי צעיר היה מלהבין הכל, ובכל־זאת תפס בכל חושיו מה עמוק צערו של פלח. עתה זכר את סומק פניה של רחל שעה שהוזכר שמו.

טיפות גשם התחילו יורדות על המצבות הלבנות ועל גלי העפר ועדיין היו משיחים זה עם זה. פלח סיפר לאורן על התכניות שרקמו הוא ורחל. חבר קיבוץ הוא – אמר – אבל געגועיו לרחל לא הניחו לו להישאר הרחק ממנה בכל הימים עד לגמר לימודיה בתיכון. לפיכך קיבל עליו, בהסכמת הקיבוץ, אותה עבודה של נהגוּת במשרד “תנובה” שהניחה לו להימצא בירושלים בין נסיעה לנסיעה. כך נפגש עם רחל לעתים קרובות. תכניתם היתה לעבור לקיבוץ מיד לאחר שתסיים את השמינית ותקבל תעודת־בגרות.

“אבל אלוהים חשב אחרת,” סיים דיבורו.

 

פרק שבעה־עשר: נתפרדה החבילה    🔗

כיתה ח'. הרי זו שנה אחרונה בשנות־הלימוד של בית־הספר. משהו נשתנה בפניהם של הנערים ובחללו של חדר המחלקה. מין רצינות שרויה באויר. פחות מבכל שנה נוטים הלבבות למעשי הוללות ושוב אין המורים מתאוננים על הפרעות חמורות. תחושת הגמר הממשמש ובא – גמר תקופת־לימודים של שמונה שנים וגמר פרק־זמן מפרקי־החיים – נותנת אותותיה במנהגם של התלמידים. הכל עצור יותר. נימה של בגרות נמתחת בפנים הצעירות. הקולות אינם מתרוממים בצוָחה וטעם של חגיגיות שקטה שורה בכל.

למן חג הפסח ואילך, בחדשים המועטים שנותרו עד לגמר הלימודים, קורא המחנך את הנערים לשיחה אישית. בזה אחר זה מוזמנים הם לביתו, ושם, ליד שולחן־האורחים מסובים הם עמו ושותים מן התה שמוזג הוא להם במו ידו. הרי זו הרגשה נפלאה לראות את המורה מביא לך את כוס התה מן המטבח ומשוחח עמך כדרך שמשוחחים עם מבוגרים. ואכן, כל נפש שבאה תחת צל קורתו, חשה עצמה עם יציאה כאילו נתבגרה בכמה וכמה שנים…

ועל מה משוחח הוא עמהם? – מובן שאין אנו יכולים למסור כאן דין וחשבון על כל שיחה ושיחה. אבל על זו שנתקיימה בינו לבין אורן חייבים אנו לספר, כיון שבלעדיה לא תהא מסכת ילדותו של גיבורנו שלמה, וחוט אחד מרקמתה יהא חסר.

“עדיין נוטה אתה לצאת להתישבות חקלאית?” שואל מר קלעי את אורן היושב כנגדו, נרגש ונפעם מקבלת־הפנים.

“טרם הגעתי לכלל החלטה,” משיב אורן כשהוא נבוך קמעה.

“האם צצה בינתים איזו תכנית חדשה?” שואל המחנך.

דומה שנעימה של בדיחות־הדעת מצטרפת לקולו. מן הסתם – מהרהר אורן – חושב הוא שקל־דעת אנוכי ושלעתים קרובות מדי מחליף אני את מטרות חיי. קופץ מן הרובינזוניות אל ההתישבות החקלאית, וממנה – למי יודע מה… היספר לו כיצד נתגלגלו הדברים ששוב אינו מצוי באותה תנועת־נוער שחרתה על דגלה את דבר ההתישבות? היספר לו כל אותה פרשה עצובה: מותה של רחל ויציאתו מן ה“לגיון” לאחר מותה, כיון שלא יכול להמשיך ולחיות בקבוצה שלא רחל היא מנהיגתה? – נורא היה הרגע שבו התיצב אותו נער בוגר בפני ה“ויגוַם” ואמר: נתמניתי להיות ראש־קבוצתכם. היה זה ראש־קבוצה טוב, אלא שלא היתה זו רחל. מגרונו לא נתמשך אותו קול ששר עם דמדומי הזריחה את המלים: “כל הלילה לא ישנתי, לבי נע לבי זע”. היספר לו כיצד עזב את הקבוצה ושוב לא הופיע בצריף־הפחים של ה“לגיון?”

“לא,” השיב למחנכו, “לא צצה שום תכנית חדשה.”

מר קלעי הבין מיד כי אין ברצונו של אורן להאריך באותו ענין ולפיכך שינה דרך שיחתו.

“לא שתובע אני ממך, בזה הרגע, החלטה ברורה בדבר מעשיך בעתיד,” אמר בחיוך, “אלא, יהיו מעשיך אשר יהיו, דבר אחד אבקש ממך…”

כאן הפסיק רגע אחד ושלח מבט רציני בחניכו.

“מה הדבר?” שאל אורן.

“תהיה דרכך בחיים אשר תהיה,” אמר המחנך, “אך אל־נא תשכח את כשרונך… אַל תזניח את הכתיבה. כתוב גם בלא שתידרש לעשות כן על־ידי מורה…”

דברים אלה של המחנך מביאים את אורן לכלל התרגשות, שכן מוצא הוא בהם בצד ההערכה והעידוד גם נימה של דברי פרידה. האומנם כה קרוב הוא היום שבו לא יהא כותב חיבורים למורו האהוב ושמורו שוב לא יתקנם ויחזירם? ענין כתיבת החיבורים לא היה בשבילו אמצעי לביטוי מחשבותיו גרידא, לא פחות מכן שימש לו כדרך לזכות בשבחיו של המחנך – שבחים שיקרו בעיניו מאוד. האומנם לא יזכה עוד בשבחי המורה?

“האם רשאי אהיה להביא לפניך כל מה שאכתוב גם לאחר גמר בית־הספר?” שואל הוא.

“ודאי שרשאי אתה!” נענה מר קלעי. לעונג יהיה לי הדבר אך מקווה אני שלא תביא אלי אותם סיפורי־אימים על פראים וציידי אריות אפריקנים…"

האמת ניתנה להיאמר שהיה בדברים אלה כדי להעליב את אורן שהחשיב מאוד את סיפורו “האריה האפריקני” ושסבור היה, עד לאותו רגע, שאף המורה החשיבו. פניו האדימו והשפילו בתנועה שחציה בושה וחציה עלבון. מר קלעי הבחין בכך. מיד הניח כפו על כתפו של התלמיד בתנוחה של פיוס.

“לא נתכוונתי לומר,” אומר הוא, “שסיפור כגון ‘האריה האפריקני’ או סיפורו של משה ‘בין מלתעותיו של הדוב הסיבירי’ אינם מושכים ומרתקים, ואכן משכו גם ריתקו את לב הכיתה. אלא שלא היתה זו כתיבה של אמת.”

“כתיבה של אמת?” תוהה אורן.

“כתיבה של אמת היא זו שכותב אדם בדרך משלו, בסגנונו שלו, על דברים שראו עיניו ונגעו ללבו, ולא אותה כתיבה שאינה אלא חיקוי לכתיבתם של אחרים.” ושוב מושפלות עיניו של אורן, והפעם בשל המלה “חיקוי”. אלא שמתחיל הוא לתפוס פשר דבריו של מחנכו, ויותר משנוטה הוא להיעלב נוטה הוא עתה להודות: אכן, לא היה בסיפוריו ובסיפורי משה אלא חיקוי בלבד. שניהם חיקו את סופרי ההרפתקאות הגדולים.

היתה זו שנה עצובה למשה הנער. בדבר זה נוכח אורן לראשונה בביקורו בבית־החולים שבו שכב אביו. מסתבר שאותה מחלת־כליות שטרדה את מר דננברג מעבודת־האדמה במרחביה והפכה אותו ליושב עיר – לא הניחה לו גם בימים הבאים. אמנם היו תקופות שבהן שככה ולא הציקתהו ביותר, אבל היתה זו רק תרדמה ארעית. כל פעם היתה מקיצה מחדש ומביאה עמה כאבים חזקים בשיפולי הגב, מקום שהכליות הנגועות התקשו במילוי תפקידן. בסופו של דבר נלקח מר דננברג לבית־החולים לשם בדיקות, ואורן היה מבקרו שם בשעות שלאחר הצהרים. באחד הביקורים האלה, בעלותו במדרגות בית־החולים, ראה נער נשען על המעקה וראשו משתוחח כלפי חללו של חדר־המדרגות, עד שדומה היה כי עוד מעט ויפול לקומה הראשונה. הוא חש אליו והרים את ראשו השמוט ואז ראה לפניו, לתמהונו הרב, את פניו של משה הנער כשהן שטופות בדמעות.

“מה קרה לך?” שאל.

“אבי שוכב בבית־החולים.”

“ומה מצבו?”

“קשה מאוד… ברוסיה עינו אותו הבולשביקים במאסר והרסו את בריאותו. ועתה כשזכה סוף־סוף לעלות לארץ – נפל למשכב. הרופאים אמרו לאמא כי אין תקוה… רק ימים ספורים נותרו לו…”

אורן, שמראהו של חברו נגע ללבו, רצה לעודדו, ולא ידע כיצד יעשה זאת. כיצד ניתן לעודד חבר שעה שאביו עומד להסתלק מן העולם? בבת־אחת נמחתה מלבו כל אותה תחרות עיקשת שנתקיימה בינו לבין משה. כל רצונו היה לומר כמה מלים שיש בהן כדי לנחם.

“גם אבי שוכב כאן,” פלט.

“מה יש לו?”

“משהו בכליות.”

“שיהיה בריא,” איחל הנער, ומיד שטף גל דמעות חדש את פניו.

“תודה לך, תודה…” ענה אורן וחיבק את כתפו של משה. אותה שעה עבר על שניהם רגע גדול, נקי וזך מכל קנאת העבר ומלא אהדה ורחמים.

קיץ באו לעולם – אחרון לקיצי בית־הספר, ועמו תור הבחינות. שוב אין אלו בחינות רגילות של סוף שנה אלא בחינות־גמר. אורן משנן את תאריכי המאורעות ההיסטורים ונותן בהם סימנים כדי להקל על הזכרון. לומד בעל־פה קטעים שלמים מן התנ"ך. קשה עליו ביחוד ההתכוננות לבחינה בחשבון. אביו אומר שאין מוחו עשוי למספרים וכנראה שהצדק עמו. יצאה שמועה שהשאלות בבחינה בחשבון תילקחנה כולן מפרק הסיכום שבספר־הלימוד. לפיכך מקדים אורן רפואה למכה ולומד בעל־פה את כל אותן השאלות ותשובותיהן…

והנה הגיע היום. לשעבר היו קוראים לו החופש הגדול. אולם בני כיתה ח' שוב אינם מהרהרים בחופשת הקיץ אלא בגמר־לימודיהם. עצם הגמר הוא שממלא את לבם, ועל־כן נקרא היום בפיהם בשם "יום גמר־הלימודים. בפעם האחרונה מסתדרים הם בטורים יחד עם כל הכיתות במגרש בית־הספר. בפעם האחרונה רואים הם את מנהל בית־הספר עולה לדוכן־הנואמים ומדבר בשבחה של חלוקת זמן הפגרה לשני חלקים: חלק ההנאה וחלק התורה.

“חציו לכם וחציו לאדוֹשֵׁם!” קורא הוא בהדגשה רבה, כאילו צץ נוסח זה בלבו בפעם הראשונה…

אולם המסדר הזה שמשתתפים בו כל התלמידים אינו פוטר את המוסד מעריכת טקס מיוחד לכיתה הגומרת. אולמו של בית־הספר מתעטר בזֵרים ובעציצים, על הבמה יושבים מוריהם של בני המחזור, המנהל בראשם ולימינו מר קלעי. נציג ההורים ונציגים ממחלקת־החינוך – אף הם תופסים מקומם. האולם מתמלא באבות ואמהות שפניהם מאירים מנחת. שתי שורות ראשונות של ספסלים נתפסות על־ידי הבוגרים עצמם שלבושים הם לכבוד המאורע במיטב בגדיהם.

אין לך שמחה בלא צער, ומדברי הפתיחה של המנהל מתברר שאף כאן כך.

“בטרם נתחיל בחגיגתנו,” אומר הוא בקול נמוך, “נשלח מכאן את תנחומינו לגברת גולדמן ולתלמידנו משה בנפול עטרת ראשם, אבי המשפחה. אסיר ציון היה מנחם גולדמן ז”ל והרבה התענה במחנות סיביר, עד שבא אלינו חלש ורצוף והשיב נפשו לאלוהים…"

אחר־כך באים בזה אחר זה נאומי הברכה שכולם כמו מטופס אחד לוּקחוּ – מין טופס שקוראים ממנו המברכים מזה שנים רבות, ושאין בדעתנו לחזור עליו בזה. ואף־על־פי־כן ישנו אדם אחד שאין אנו רשאים להכליל נאומו בגדר “נאומי טופס”, וכמו תמיד מצוי בדבריו טעם מיוחד שאינו מצוי בדברי אחרים. אחרי שמשבח הוא את דברי נציג ההורים אשר השוה את מלאכת המחנך למלאכת הגנן, מעורר הוא את השאלה: מי חייב תודה למי, הפרחים לגנן או הגנן לפרחים? – לכאורה חייבים נטעי הגן להודות לאיש שטיפחם וגידלם. אבל בראותנו את פניו של הגנן, איך זורחות הן למראה הפרחים שעלו בגנוֹ, נהיה נוטים לחשוב שהוא־הוא שחייב תודה לכותרות הצבעוניות שהביאו אושר לנשמתו. אכן – עובר הוא מן המשל לנמשל – מורה־גנן אנוכי. ורב אשרי לראות בגני את הנפשות הצעירות שהעלו ניצה. הרבה כותרות נאות רואה אני בגינתי ונהנה אני ממראה עיני. מורה שאיננו נהנה ממראיהן של נפשות ההולכות ומצמחות – אינו מורה. וכיון שנהנה הוא – עליו להודות לאותן נפשות שהביאו עליו את ההנאה. תודה לכם, ילדים, ותודה להורים שהביאוכם לכיתתי.

דבריו טובעים בשאון מחיאות־כפים ולאחר־מכן – כשמגיעה שעת חלוקת התעודות והתלמידים לוחצים ידיהם של המורים – מתקשים הם להיפרד ממנו ומאריכים ככל האפשר את שהותה של כף־ידם בתוך כף ידו. בזה אחר זה נשמעים מלמוליהם:

“שלום מורי!”

“תודה, מורי!”

"שלום! “תודה!…”

חודש לאחר־מכן מוצאים אנו את אורן כשהוא נישא בסערה על־גבי העגלה המשקשקת במורד כפר־יחזקאל, בדרך לשדות התירס. לשמחתו הרבה מצאו הוריו כי העבודה בכפר תהא דרך טובה ביותר לנוח מעמל הבחינות, ושלחוהו שנית אל קרוביו.

סמוך לתחנת־הרכבת נעצרת העגלה עד שהרכבת החונה שם באותה שעה תחלוף לה לדרכה ותפנה את מעבר המסילה. אורן, אריה ואיתן מסתכלים בנוסעים הניבטים מחלונות הקרון הניצב בסמוך, ואף הללו מסתכלים בהם, ולפתע מתרומם אורן מן השק שהוא יושב עליו וקורא בהתרגשות:

“משה! משה!”

מיד מונפה ידו של ה“נער” מאחד החלונות, ושני הרעים נראים מופתעים לפגישה.

“לאן אתה נוסע?” שאול אורן.

לתל־יוסף."

“לכמה זמן?”

“לתמיד.”

“לתמיד?” חוזר אורן.

“כן,” עונה משה. “קשה לאמא לפרנס אותי עכשיו, ולשלוח אותי לעבודה בעיר – אינה רוצה. נשלחתי, איפוא, אל קרובי אבי בקיבוץ. שם אעבוד ואלמד. ומה מעשיך כאן?”

“אני – אצל קרובי בכפר־יחזקאל.”

“אה,” כאן נזכר משה בחיבור שקרא אורן בכיתה על הקורות אותו בחופש הגדול אשתקד.

אחר־כך שואל אורן:

“ראית מישהו מן הכיתה?”

“כן, ראיתי את זמרוני לבוש בגדי פועל… התחיל לעבוד בנגריה. שמעתי שמַיבֶּרג עובד בבית־דפוס, ומואיז נכנס לבנק אנגלו־פלשתיין… מה תעשה אתה?”

“אינני יודע עדיין.”

“ובכן – הולכים איש לעברו,” אומר משה, “נתפרדה החבילה, מה?”

“נתפרדה החבילה,” עונה אורן כהד.

צפירה עמומה נשמעת והקרון עוקר ממקומו.

“בוא לבקר אותי בקיבוץ!” קורא ה“נער”.

אחר־כך מנפנפים הם זה לזה נפנופי־ידים אחרונים. הקרון מתרחק והולך בשאון קצוב. עוד מעט ונעלם הוא בערפילי השדות שלפאת מזרח, בואכה עין־חרוד. משם משלחת הרכבת מדי פעם את נהמוֹתיה העמומות.

“מי זה?” שאול אריה. “חבר מן הכיתה?”

“כן.”

ואחר־כך מוסיף הוא:

“נער זה יהיה סופר!”

“באמת?” שואל אריה.

“כן…לו קראתם את חיבוריו חושבים הייתם ממש כמוני.”

ראה זה פלא, כמה משוחרר הוא עתה מרגשי הקנאה והתחרות שעינוהו במשך שתי השנים האחרונות. כמה חביב עליו משה הנער! זה עתה נפרד ממנו וכבר מתגעגע הוא להיפגש עמו שנית ולשיח עמו כדרך שניתן לשוחח רק עם אחד שכמותו. ודאי הוא שיסע לבקרו בתל־יוסף.

“ואתה – אין ברצונך להיות סופר?” שואל איתן בעוקצנות־מה.

“רוצה אני מאוד,” עונה אורן בגילוי־לב.

“חושב אתה שתצליח?”

“אינני יודע. אולי.”

“ועל מה תכתוב?” שואל אריה.

אכן, שאלה גדולה היא – מהרהר אורן לעצמו ושוקע בשתיקה. אלא שלאחר אותה שיחה עם מחנכו נתחוורו לו כמה דברים: שוב לא יכתוב אלא על מה שראו עיניו וחש לבו.

הוא לא יכתוב על האוקינוס השקט, אבל יכתוב על אותו אגם־מים זעיר בשכונת בית־ישראל שהיה לו פעם כים גדול. הוא לא יכתוב על ציידי־אריות אנגלים ביערות אפריקה, אבל יכתוב על אייבי שצד שועליו בהרי יהודה. הוא יכתוב על זיוה שצייר לה הררי כּלניות. על הלנה הרופאה שהפיחה חיים ברגליו המתות. הוא יספר על פלח הנהג בחשכת הרי שכם, בין שודדים ורוצחים, משום שהכרח להביא את חלב העמק לירושלים. הוא יספר את סיפור חייה הקצרים של רחל המופלאה, יפת הצמות, שעיניה כעין האגוז וזמרתה מלווה את זריחת החמה. על מה יכתב עוד?

הוא יכתוב על עץ־פלפל אחד בשכונת יגיע־כפים שתחתיו יושבת זקנה ספרדיה וחורכת בשר על שפודים. על נערה קטנה אחת בשם ויקטוריה יכתוב, זו הקוראת לתוכּי הירוק שבכלובה בשם “אמיגוֹ מיוֹ” ושהתוּכּי הירוק עונה לה בקריאה משולשת: אמיגו, אמיגו, אמיגו מיוֹ"…

הוא יכתוב על “קבוצת האי”, על צבי ואבשלום. על שרה אהובת ילדותו המיטיבה לקפוץ מן הגובה.

ממתינות בתורן לכתיבתו אף שתי עינים שחורות שנקודות קצף לבן בקצותיהן, וששׂערות־כסף אציליות חופפות עליהן מלמעלה: עיני מחנכו הפקוחות על חייו למן הימים שלימדוֹ בהשכמת הבוקר ועד הימים האחרונים. תורן של עינים אלוּ אף הוא יגיע. ואולי יקדימו את האחרים העומדים עמהן בתור.

אל אלוהים, מה רבים הדברים הקוראים לכתוב עליהם, ואיך ימלא רצון כולם? היהיה כוח בידו לכתוב על הכל בלי לקפח דבר?

עליו לנסות.

הוא יכתוב.

יכתוב על מעיין מפכה בצלילים שברוָזים כחולים וזהובים שטים בו. יכתוב על צמרות האיקליפטוסים שבחורשת עין־חרוד.

“דיוֹ, צילה!” קורא אריה לסוסה ומניף את החוטר שבידו. “קדימה!”