באין מטרה / ישעיהו ברשדסקי

 

א.    🔗

‘הבביתו האדון זלדין?’ שאל איש צעיר כבן עשרים וחמש שנה את השפחה, אשר פתחה לו את הדלת. הוא היה בעל קומה ממוצעת ומבנה-גו איתן, שער ראשו המסתלסל מעט לפאת מצחו שחור וכמו כן גם שפמו העב, העשוי בשני קצותיו המחודדים, פניו שחרחרים ושחופים מעט, עיניו חומות-כהות וגדולות ולהן כעין נוגה לח, סנטרו ולחייו המלאות מגולחים למשעי, ועל חטמו השרוע וגבנוני-קצת משקפי זהב. בגדיו נקיים ועשויים בטוב-טעם.

האדון זלדין לא היה בביתו, אך בואו קרוב. הגבירה היתה בבית.

‘כמדומני, אחת היא, אולי גם יותר טוב’, החליט הבא בלבו. אחרי פוסחו רגע של שתי הסעיפים, ‘טורינסקי אמר, כי פה הגבירה שלטת!’

השפחה נהגתו מהמסדרון דרך אולם-אורחים נרחב, ומדי עוברו העיף עין סוקרת במעמד האולם וכליו, אשר לא נראו אמנם ברור בחצי-האופל השורר שם מאור מנורת-קיר אחת מסוככת בגולה, ובכל זאת הספיק להתבונן, כי שני דרגשים קצרים וכתריסר כסאות שם, עשויים עץ שחור מהוקצע ומרופדים משי אדום, ועל הקירות ראו עיניו תמונות אחדות במסגרות מוזהבות וקבוצת-משפחה פוטוגראפית במסגרת-עץ שחורה ודקה. ‘חצי-אריסטוקראטיה בוודאי, אולי עוד יותר’ – חלף רעיון בלבו. ‘הרוסית, אם אשכנזית’? – התעוררה בלבו עוד הפעם השאלה, אשר עיסקתו¹ בעודנו עומד אחרי הדלת – אנסה ראשונה רוסית! קצה נפשי מפני הז’ארגון המתובל אשכנזית!'

בחדר-האוכל אשר בא שמה מאולם-האורחים, מצא אשה שחרחורת כבת שלושים שנה, בריאה יותר מעט מהמידה, אך עוד יפה למדי. היא ישבה אל השולחן ולימינה ולשמאלה על כסאות-ילדים גבוהים ישבו שני נערים, האחד בן שש והשני כבן שלוש שנים, וילדה כבת חמש. על שולחן-שיש קטן עמד מיחם רותח ועל השולחן הגדול –כוסות תה אחדות, ארגז כסף² לסוכר, ספל חלב וטנא³ מלא מאפה-תנור. לפני הגבירה היו כוס תה מוּרקה⁴ עד החצי וספר פתוח, אשר הכירהו הבא בסקירה הראשונה, כי הוא ספר ‘אגדות רוסיה’ עם ציורים.

‘הלא את הגבירה זלדין הנני מתכבד לראות לפני’ – פנה אליה – ‘איכבדה להתוודע: אדאמוֹביץ’ מורה שפת-עבר. האדון טורינסקי…'

‘מאוד נעים’, הפסיקתו הגבירה זלדין, בהושיטה לו ידה, ‘ישב נא’.

‘שמחה אני להכיר את כבודו’, הוסיפה אחרי רגע קטן, ‘שמו ידוע לנו מאז, לא פעם שמענו תחילתו מפי אבות תלמידיו’; היא קראה בשם בתים אחדים אשר הורה שם אדאמוביץ' – אך לא ידענו מקום מעונו, על כן שאלנו מטוּרינסקי… הישתה, אדוני, כוס תה? – הפסיקה פתאום את דברי עצמה.

,והנוכל הזה, טורינסקי, אמר להשיאני, כי הוא השתדל פה לטובתי!' חשב אדאמוביץ' בלבו, עד שהגבירה מילאה את הכוס למענו. ‘כנראה, היא נוטה אחרי ואם לא יהיה עיכוב מצד אחר יעלה הדבר יפה… מעט “קטורת סמים” לא יבלע⁵ בכל אופן…’

‘גברתי מעסקת את ילדיה באגדות’, אמר למען החל בשיחה.

‘כן היא’, אחזה הגבירה בשיחה הזאת בהנאה גלויה, ‘ילדי הורגלו כל-כך לשעשועים המועילים האלה, עד כי אם אובה ליבטל לפעמים ערב אחד מקריאה, לא ירפו ממני. העונש היותר גדול להם על חטאת-מרי או הוללות – מניעה מקריאה…’

‘אכן שיטת-חינוך כזאת רצויה בלי-ספק, אבל למגינת-הלב אך מעטות הן בתוכנו האימות⁶, המבינות את חובתן זאת’.

‘הה, אמת מרה היא. לאימותינו העבריות אין גם מושג קל מהחובה המוסרית הזאת. על האימהות מהדור הישן לפחות יש ללמד זכות, כי בערותן המוחלטת גורמת לזאת, אבל במה תזכינה האימהות מהדור החדש, אשר רכשו להן מידת-השכלה ידועה ובכל זאת אינן ממלאות את חובתן הכי-נכבדה?’

‘נאה דורשת הנך בכל אופן, ההנך גם נאה מקיימת?’ – חשב לב אדאמוביץ' בקרבו, אך שפתיו מיללו אחרת:

‘העובדה הזאת עדה היא, כי האימות האלה סיגלו להן רק את חיצוניותה המברקת של ההשכלה ואת תוכנה אינן מכירות’.

‘לא אכחד כי יש גם כאלה, אבל לא זאת הסיבה העיקרית, רבות הן גם המכירות את חובתן, ובכל זאת אינן ממלאות אותה מעצלה⁷ וחוסר-סבלנות, עוד יותר מהתשוקה לתענוגים ושעשועים. חינוך הבנים אמנם חובה קדושה ונעלה היא, אך באותה שעה גם כבדה ומשוממה מאוד, הדורשת הכנה קודמת במידה ידועה, התמכרות מוחלטת ואורך-רוח בלי גבול, ומלבד כל אלה בולעת היא את כל העת’.

אדאמוביץ' שמע דומם וירכין לעתים את ראשו לאות הסכמה. ‘יש אנשים אשר כל תהילה וחונף לא יקחו לבם כשתיקה ושמיעה בשים-לב לדבריהם’ – חשב בלבו – ‘הגבירה זלדין, כנראה, היא אחת מאלה’. והיא הוסיפה בין כה:

‘שמעתי רבים לועגים לזאת ואינם חושבים את הטיפול בבנים גם למלאכה, אך לו ניסו בזאת כמונו, כי עתה אחרת דיברו. כמו שבכלכלת-הבית לא יהיו סדרים נכונים באין עין הגבירה צופיה, ולו גם תהיינה עשר שפחות, כן גם בעניין חינוך הבנים: גם האומנות הכי-טובות והכי-נאמנות לא תוכלנה למלאות מקום חינוך האם והשגחתה… יצרף אפוא אדוני את שני אלה יחדיו: הטיפול בבנים וההשגחה הנחוצה על כלכלת-הבית, ויצאה טרדת-תמיד מהבוקר ועד סוף הערב; פעם בכה ופעם בכה, רגע עם זה ורגע עם זה – ופנאי אין…’

על שפתי אדאמוביץ' חלף שחוק קל ודק ועל לבו עלה מבלי משים דבר האיכר, אשר נטל עליו לנענע את עריסת הילד, לטעום טעם החמאה ולבשל את הנזיד, שלוש אלה כאחת.

‘מה לי לבקש חשבונות רבים’ הוסיפה הגבירה עד כה ועד כה בחום נפש, ‘ואני רואה מנפשי, כי כל היום וחלק גדול מהערב עוברים עלי כמשפט הזה, ורק בעלות הילדים על משכבותם, אז אמצא מועד לנפשי לקרוא מעט בספרים. הקריאה הזאת הכרחית לי כשאני לעצמי לבלי אסיח את לבי מחיי-הרוח בהתקדמותם התמידית, עוד יותר – לטובת הילדים, למען דעת את מסקנות הפדאגוגיה היותר חדשות… מובן מאליו, כי אורחות-חיים כאלה של עבודת-תמיד בלי תענוגים ושעשועים אינן מלבבים יותר מדי את רוב הנשים הצעירות, המבקשות לראות חיים בנעימים, וכוח-רצון כביר לכבוש את יצרן אין בהן…’

אמנם צדקת, גברתי, כי התמכרות רבה ואורך-רוח מצוין דרושים לאשה כזאת; בחברתנו דרוש לה גם גודל-נפש מיוחד, כי על הרוב אין איש מהקרובים אליה מבין ערך פעולתה ואין אחד בהן מעודד רוחה בהכרת-תודה והבעת-שבח'.

אדאמוביץ' לא החטיא את המטרה: הקומפּלימנט הדק הזה היה בעיתו מאין כמוהו. עד ארגיעה נהרו פני הגבירה, אך ברגע משנהו כבר הצליחה להסתיר שמחתה ובתוגה מיוחדה השיבה:

‘בהכרת-תודה והבעת-שבח אין חפץ לאם, אשר רק טובת בניה לנגד עיניה, אך זו רעה חולה, כי לא די שלא תמצא על הרוב כל חיזוק וסיוע, עוד יש גם אשר יהיה עליה להילחם בעד כל תיקון טוב ורצוי, שעלה במחשבתה. הנה אנוכי, למשל, ראיתי ונוכחתי כי המלמדים וחדריהם מביאים רק הפסד וקלקול ועל-כן חרצתי⁸ למנוע את בני מהם – הידמה אפוא אדוני כי על נקלה עלתה בידי לנצח את המשפטים-הקדומים המושרשים עוד עמוק בלב רבים? אישי טרוד בעסקיו ואיננו שם לב בכלל לחינוך הבנים, כי נטש את כל הדאגה הזאת עלי, אך אביו-חמי היה נכון להרעיש עלי שמים וארץ, בשומעו כי חפצה אני לקחת מורה לביתי ולא למסור את בני על-יד אחד המלמדים. גם המלמדים, אשר הריחו ריח ‘תלמיד’, עלו גדודים גדודים, ובראותם כי לא יטו אותי מהחלטתי בכל המון פיתוייהם והבטחותיהם, שמו פניהם אל אישי ואל חמי, ביחוד את האחרון, ובהמון דבריהם הקימוהו כצר לי…’

ברגע הזה נשמע צלצול הפעמון בביאה⁹ ותחי נפש אדאמוביץ‘, אשר קץ כבר מפני עתרת הדברים האלה וישמח כי ייפסקו. אחרי רגע באו החדרה האדון זלדין ואביו. הראשון היה איש כבן שלושים שנה, בעל זקן שחור וקצר ופנים חיוורים, אשר ניכרו בהם טירדה תמידית וליאות גופנית ורוחנית.; האחרון היה זקן כבן שישים שנה, בריא ושלם ומלא חיים ותנועה; בעיניו נראתה כעין רזימת-עורמה¹⁰, ושחוק-לעג – בקצות שפתיו הסגורות. בעוד שהתוודעו בעל-הבית ואדאמוביץ’ איש אל רעהו, נטפל הזקן בילדים¹¹ וכמעט לא הביט אל האורח; אך כאשר הזכירה הגבירה את השם מורה-שפת-עבר, עזב זלדין האב פתאום את נכדיו ובכובד-ראש מיוחד התבונן רגעים אחדים בפני אדאמוביץ'. ולזה האחרון לא נעם מאוד המבט הבוחן והחודר הזה, ועוד יותר לא נעמה לו השאלה אשר הציע לפניו הזקן בלי כל עקיפים: ‘המורה-שפת-עבר הוא אדוני?’, אך התאפק ויען במנוחה: ‘כן’.

דומיית-מבוכה בלתי-נעימה מאוד היתה בבית. הזקן הניע ראשו, ונהימה בלתי-מובנה התמלטה מבין שיניו. הגבירה במבוכתה הגלויה לא ידעה את המעשה שהיא עושה בידיה: מבלי כל צורך לקחה אחת הכוסות ותשיבנה כרגע אל מקומה. אדאמוביץ' הרגיש את עצמו כמו במיצר ולא ידע איך להיחלץ. סוף סוף הפסיק זלדין הצעיר את הדומיה אשר הכבידה על כל המסובים, בשואלו את אדאמוביץ על בית אחד ממכיריו, אם הוא מורה שם לבנים, ובהשיב זה האחרון: ‘הן’, הוסיף לשאול אם הבנים עושים חיל בלימודיהם.

אדאמוביץ' שמח מאוד, על היכולת להפסיק את דומיית-המבוכה, וישכל להשתמש בעניין הניתן לפניו, ועד מהרה הוחלה בינו ובין בעל-הבית שיחה עליזה. עד כה ועד כה התנערה גם הגבירה ממבוכתה ותשתתף גם היא בשיחה. רק הזקן ישב דומם מלא אי-רצון גלוי. אחרי רגעים מעטים קם ממקומו ויעבור פעמים אחדות לאורך החדר כמתהלך, אחד נטה כמן מבלי-משים אל אולם-האורחים. אדאמוביץ' למרות התראותו כעסוק בשיחה, התבונן בשים-לב לכל תנועות הזקן, כי מהרגע הראשון נראה לו ייחוס האחרון אליו חשוד מאוד, ומעיניו לא נעלם כי בעמוד הזקן על הסף רמז בעיניו לכלתו, אשר קמה אחרי רגעים מעטים ממקומה ותבוא גם היא אל האולם.

בעל-הבית, אשר התעניין בשיחה, לא הרגיש בכל הנעשה ויוסף לשיח במנוחה, גם אדאמוביץ' התאמץ להתראות כלא-מתבונן ויוסף להשתתף בשיחה, אך לבו לא הלך עוד אחריה, כי הפנה את כל לבו אל הנעשה באולם. לראות בעיניו את הזקן והגבירה לא יכול, גם להבחין מלים בודדות אי-אפשר היה, כי הדיבור שם היה בלחש; אך לפי קול הדברים העולה באזניו שפט, כי הזקן מדבר תוכחות ודורש דבר-מה במפגיע וכלתו מצטדקת, מפייסת ומתאמצת להגן על הדבר… הוא שיער בקירוב גם את העניין, אשר עליו נדונים שם, כי נוגע הוא לו, וההשערה הנכוחה הזאת הסיחה עוד יותר את דעתו משיחתו עם בעל-הבית אל השיחה האחרת, אשר שם באולם. פיזור-נפשו משך עליו סוף סוף גם את עין איש-שיחו, ורק עתה התבונן בעל-הבית גם הוא אל הנעשה. עתה ניסה להסיח בכוונה את דעת אורחו מהנעשה באולם, אך לא יכול להימלט בעצמו מפיזור-נפש ואי-מנוחה. באין תומך עוד את השחיה כראוי קמה עד מהרה דומיה בלתי-נעימה, ובתוך הדממה השמעו דברי המשוחחים בחדר השני ביתר בירור. בעל הבית היה רגעים אחדים כאובד-עצות. פתאום החל למשש בצלחותיו¹² כמבקש דבר מה ופניו נהרו, כי מצא את התואנה אשר הוא מבקש.

‘יסלח נא רגע’, קרא, ‘שכחתי את תיק הפּאפּירוֹסים¹³ באדרתי¹⁴, כרגע אשוב’.

בעל-הבית יצא ברגלים ממהרות אל אולם-האורחים ואדאמוביץ' התבונן כי לא עבר ישר אל המסדרון, ששם היתה אדרתו תלויה, רק התעכב באולם.

‘עלי הם נועצים’, חשב בהטותו אוזן לקול המתלחשים בחדר השני, ושחוק-לעג מר חלף על שפתיו בהחליטו על-פי ההשערה גורל¹⁵ כל אחד מהשלושה במועצה: הזקן כנגדו, הגבירה בעדו, האדון אובד עצות…

אחרי רגעים מעטים שב בעל-הבית, הוא ראשונה ואחריו גם הגבירה וחמיה. אדאמוביץ' התבונן בשניים הראשונים, כי נבוכים הם כאילו באו בין המצרים, בייחוד גדלה מבוכת הגבירה, אשר פניה הפיקו כעין הכרת-אשמה מעירת-חמלה. הוא הבין היטב לסיבת מבוכתם ויבוא לעזרתם. בהביטו פתאום על שעונו העמיד פניו כמו נחפז הוא ללכת, ויקם מכסאו ויקרא:

'הנה נמשכתי אחרי השיחה ואתאחר פה יותר מדי!;

וכמו היה הדבר מובן מאליו, הוסיף:

‘בדבר הלקח¹⁶ לבנכם בוודאי עוד תבקשו להימלך ולהחליט אחרי כן…’

בפתחון-הפה הזה תפשה הגבירה בחפץ-לב וניכר היה בה, כי כמו אבן מעמסה נגולה מעל נפשה. היא ביקשה מאת אורחה סליחה על הטריחה אותו בטרם החליטו את הדבר אל נכון, אף הבטיחה להודיעהו את החלטתם בעיתה, וכמו בתור פיוס וריצוי לו הכפילו בעלי-הבית את אותות הידידות והכבוד אליו, וילוּוהו עד המסדרון.

היתה השעה התשיעית בערב, ימים אחדים אחרי חג הסוכות. בחוץ היה מזג-אוויר של בציר לכל משפטו. כל היום וגם עתה היו השמים קודרים ומרצפת-הרחובות רטובה מהגשם הדק, אשר ירד ופסק, פסק וירד. רוח לח הגה נכאים ונטפי גשם דקים וזעירים ירדו כאד עב על פני הארץ. מסביב לפנסי-הרחוב היו כעין גולות אור צהוב-כהה ובמרחק צעדים מעטים מהם כבר מש חושך: בשמשותיהם התדפק הרוח.

כאב-לב נעכר תקף את אדאמוביץ' בצאתו על פני חוץ. כל היום הזה שבע רוגז. בבית אחד פטרוהו משני שיעורים, אשר הורה שם בקיץ, האדון בעצמו, כנראה, התבייש מעט וימסור את הדבר לרעייתו הגבירה, והיא, בלתי-מפונקה בנימוסיה יותר מדי, לא טרחה גם לשפר את הפטירה¹⁷ בתואנה צדדית ותאמר מפורש, כי הוראתו אינה טובה בעיניהם… העלבון היה כבד, רוגז-הלב גדול, והוא נשא בשרו בשיניו ויחרש. תקוות אחדות למצוא תלמידים חדשים נכזבו; נשארה התקווה האחת, אשר נתנו לו בלבו דברי טוּרינסקי, כי השתדל למענו בבית זלדין. תקוותו היתה קרובה לקום, הדבר עלה יפה, ופתאום בא השטן בדמות ה’זקן' ויבלבל את הכול, ותוחלתו היתה לו עוד הפעם למפח נפש… כל עוד ישב בבית איש זר היתה כמו צינה¹⁸ מסביב לנפשו, אשר סככה עליו מכל רוח-רעה; לזאת הועיל גם רגש-גאון מיוחד, אשר לא נתנהו להראות כי דבר כזה נוגע עד לבו ומעציבהו. עתה, כאשר הרגיש את עצמו בדד, פרצו עליו כל רגשות הרוגז, אי-הרצון ומפח-הנפש…

לא תמול היה למורה ואיננו משלה את נפשו רגע בדבר פירושה האמיתי של הבטחת האדונים זלדין. הוא מבין היטב גם את סיבת התנגדות הזקן לו: זקנו המגולח וכל חיצוניותו בכלל, שאין בה כל זכר למראה יראת-שמים, אינם המלצה טובה יותר מדי על מורה שפת-עבר, בייחוד בעיני אחד הזקנים…

האומנם לא צדקו בדבר הזה? האומנם יש לו המשפט להיות מורה שפת-עבר בשעה שכל דעותיו-הפנימיות אך מתנגדות הן לזאת שהוא מורה? גם לחשוב הרבה על הדבר הזה אין צורך לו, כי התשובה על השאלה ברורה ומוחלטה, אף לא זאת הפעם הראשונה אשר היא מתעוררת בקרבו… הוא יודע ברור את מסקנתן של החקירות האלה, אך באותה שעה הוא יודע ומכיר גם זאת, כי המסקנה שבעיון לא תשנה אף במאום את מצב הדברים שבפועל – ומה חפץ אפוא בה?

הוא הלך אט. רגש הכאב העז, אשר הרגיש בצאתו על פני חוץ, כבר חדל ויהי לאפּאטיה¹⁹ גמורה, אשר פרשה ממשלתה גם על המוח, כל תנועותיו והגיגיו היו מכוֹנתיים. באופן כזה עבר רחובות אחדים בדרך ההולכת אל מעונו, אך כאשר בא עד קרן הרחוב האחרון עלתה פתאום על לבו השאלה: מה יעשה עתה במעונו? לעלות על מיטתו עוד השעה קדומה, כי הסכין לשכב בשעה הראשונה או השנית אחר חצות הלילה; לישון לא יוכל אפוא, ולקרוא? הוא מעביר ברעיונו את הספרים הנמצאים על שולחנו: זה משומם²⁰, בזה קצה נפשו, לזה אין לבו נתון עתה, כי העניינים יגעים ועמוקים… בכלל, אין לבו נתון עתה לקריאה. נחוץ להינער מעט, להסיר מעליו את האַפּאטיה אשר תקפתו. הוא מעביר במחשבתו בתים שונים, אשר יסור שמה, אך כמקרה הספרים יקרה את הבתים: בכל אחד מהם ימצא איזה חסרון, אשר יכחיד מלבו את החשק לסור שמה. ועד שהוא פוסח על שתי הסעיפים, מבלתי יכולת להחליט בנפשו דבר, קרב אל מעונו, וכבר אמר לבוא שמה, אך ברגע הזה זכר את כל השיממון הצפוי לא בחדרו, וברגליים ממהרות שב על עקביו. ‘אלכה הלאה, אולי יעלה על לבי איזה רעיון שיש בו חפץ, אולי אפגוש איש ממכרי אשר יקח את לבי’ – כה חשב בלכתו, ופתאום זכר את בית-השיכר של שלמה ליכטנשטיין, ויכונן צעדיו שמה.

 

ב.    🔗

בית-השיכר של שלמה ליכטנשטיין אינו מהיותר-מהודרים בעיר-הפלך N.; במעמד²¹ כליו ומשרתיו עומד הוא גם למטה מהבינוניים. אך באמת אין לדמותו כלל אל בתי-השיכר, כי דומה הוא יותר לבית פרטי, וככה חושבים אותו מבקריו התמידיים, שגם הם אינם דומים כלל למבקרים התמידיים של בתי-השיכר המצויים. בעל בית-השיכר הוא ‘יורד’ ממשפחה כבוּדה, איש בעל צורה נאה וזקן נאה, קצת תורני וקצת משכיל, קצת אדוק וקצת חופשי, בכללו ‘בעל-בית’ הגון. מעלותיו אלה משכו אל בית-השיכר הזה מראשית היפתחו ‘בעלי-בתים’ שונים, האוהבים לשתות כוס שיכר לעתים והם מתבוששים בכל זאת לסור אל בית-מרזח פשוט. סוג המבקרים הזה הטיל את חותמו המיוחד על הליכות הבית ומנהגיו: פקודת-מצווה לא נשמעה מהצד האחד ושירות-הכנעה לא נראה מהצד השני; את המבקרים לא חשבו, וההקפה, שהיתה מצויה פה גם בימות החול ובשבתות כתנאי הכרחי, לא נרשמה על הרוב בפינקס, כי נסמכו על האמונה והזיכרון. פה נתקבלו עיתונים עבריים, אשר נתנו חומר לשיות וּויכוחים על שאלות-היום והפוליטיקה. ופלפולים מכל המינים היו פה חזון נפרץ מאוד.

לשלמה ליכטנשטיין היו בנים ובנות, גדולים וקטנים. בנו הגדול היה פקיד בבית-מסחר, והקטנים למדו. הבנות היו ‘נערות-בית’ אשר ידעו ספר כדי קרוא רומאנים רוסיים והשתתף בשיחה על דבר חדשות עירוניות ורגשות-האהבה; לתפור ידעו כדי הכין לבוש-בית ולרקום – כדי מלא את כל הקירות עדיים שונים מעשי-רקמה, וכל הפינות – אלוּנטיות מרוקמות… ‘הדור הצעיר’ הזה משך אל בית-השיכר צעירים שונים: בני ‘בעלי-בתים’, פקידי-מסחר ומורים; וככה נחלקו המבקרים לשני סוגים: הזקנים, מכרי האב, והצעירים, מכרי הבנים.

בבית-השיכר הזה היה אולם אחד מרוּוח, אשר דלתו וחלונותיו מופנים לעבר הרחוב, ובו כשמונה שולחנות קטנים ליד הקירות. פה התוועדו בייחוד הזקנים; הצעירים בחרו על הרוב בחדרים הצדדיים, ופה היו הנימוסים קרובים עוד יותר לנימוסי בית פרטי בין מכרים וידידים. גם אדאמוביץ' היה סר לעתים קרובות הנה. פעם התערב בתוך הצעירים, אשר רובם היו מכריו ומקצתם גם ידידיו, ופעם ישב בתוך הזקנים לשמוע את ויכוחיהם ואת משפטיהם, ולפעמים בנוח עליו הרוח לקח גם הוא חבל בוויכוחים האלה… הפעם סר הנה, אולי ייקרה לפניו איזה עניין אשר יקח את לבו והסיר מעט את שממונו. פה היה מקום גם לשמוע חדשות עירוניות שונות ולאסוף ידיעות על אנשים שונים – אמצעים טובים נגד השיממון.

באולם הראשון מצא אדאמוביץ' רק אנשים מעטים ובסקירה אחת ראה, כי לא כאלה הם אשר ביקשה נפשו הפעם. הוא נטה הימינה ויעבור חדר אחד קטן ויבוא אל אולם שני, הקטן במידתו הרבה מהראשון. פה ישבה רַאִיסה, בעת בעל-הבית השנית, עלמה כבת עשרים שנה, בעלת קומה ממוצעת ומלאת-בשר מעט, עיניה חומות, שערותיה כהות, עשויות תלתלים לפאת מצחה ויורדות במקלעת אחת על עורפה עד מותניה, צבע עור פניה נוטה מעט לשחרחר עם אודם קל, חוטמה ושפתיה עבים מעט מהמידה הראויה, אך לעומת זאת יפה טור שיניה הלבנות והקצובות ושפם קטן כמעט ניכר לעין על שפתה העליונה נותן לה לווית חן, מדי שחקה נגלות גומות-חן בלחייה המלאות ובקצה סנטרה, הכפול מעט בתחתיתו. היא ישבה על קצה הדרגש ותעש איזו מלאכת-רקמה ופעם בפעם לקחה חבל בשיחת שני צעירים, אשר ישבו על קצה השולחן ולפניהם בקבוקי-שיכר אחדים.

‘אדאמוביץ’! ברוך הבא!' – קראו שניהם בצהלה לקראת הבא. גם פני ראיסה נהרו, והברק המוזר אשר נראה בעיניה יכול היה לעורר חשד ידוע בלב המתבונן.

ניכר היה כי אדאמוביץ' איננו שמח יותר מדי על שני המכרים האלה. אלה היו פקידי-מסחר, אשר התוודעו אליו פה ויחשבו להם זאת לכבוד, על-כן היו עליו למשא בעתרת חלקותיהם. הוא ענה בשפה רפה על ברכתם וישב אל שולחן אחר, ששמה הוגשו לו בקבוק שיכר וכוס. כוס-השיכר עמדה לפניו מוּרקה עד החצי, מסיגרתו עלה עשן ויתאבך ממעל לראשו, והוא ישב דומם ועיניו מביטות נכחו מבלי כל מטרה. ראיסה עשתה את מלאכתה דומם. בהתבוננות הדקה המסוגלה לנשים בייחוד, הכירה כרגע, כי רוח אדאמוביץ' סרה הפעם ושיחת שני המסובים הבלתי רצויים לו מרגזת את עצביו, על כן חדלה מהתערב בה, רק מוחה התאמץ למצוא עניין אשר יעניין את אדאמוביץ' וינערהו.

במשך רגעים אחדים כבד לה הדבר הזה מאוד: הוא שמע את דבריה הראשונים בפיזור-נפש גלוי, רק מעט מעט התעניין בשמועות אשר סיפרה לו על דבר מיודעיהם. וסוף סוף הצליחה להוציא גם שחוק קל על שפתיו. הצלחתה הרהיבתה ונפשה התעוררה יותר ויותר, וההתעוררות הזאת הוסיפה לה חן. בכלל לא היה רוח כהה או כובד-ראש מתאים לתואר פניה; להיפך, תנועת-חיים, צחוק, צהלה והתעוררות שיפרוה יותר.

אדאמוביץ' התעורר ויחל למצוא עונג בחברתה ושיחתה, בייחוד אחרי אשר הלכו להם השניים והם נשארו לבדם. נטייתה הגלויה אליו והשתדלותה לענגהו עוררו את אהבת-עצמו ויחבבו עליו את חברתה. השיממון אשר חש בבואו הנה לא עמד עוד, גם החפץ לעזוב מהרה את הבית סר ממנו, וכאשר חרה לו לפני חצי שעה כי אין איש ממכריו פה, כן חרה לו עתה בשומעו פתאום את קול טורינסקי המכונן צעדיו הנה.

טורינסקי היה איש כבן חמש ושלושים שנה, בעל פנים שחרחרים וחוורים, זקן עגול ושחור וקרחה בגבחתו; לעיניו הקטנות והחדות היה צבע אפור ונוגה מתכת. הוא היה מלמד משכיל אשר קרא לעצמו ‘מורה’ ול’חדרו המתוקן' – ‘בית-ספר’. מעט מנדונייתו, מעט מעודף הכנסתו, והעיקר מריבית-שבועית צבר לו הון כשלושת אלפים רובל. לפנים חי בקמצנות, ועתה הרשה לעצמו רווחה ידועה, בייחוד מאז היה לידוע-חולי והרופאים מצאו בו מחלת-קיבה נושנה. סימני קמצנות ואהבת-בצע ניכרו בו גם עתה, בייחוד – במשחק הקלפים, אשר אהב מאוד.

‘טוב מאוד, כי מצאתי את כבודו פה ואני כבר ביקשתיו’, קרא אל אדאמוביץ'. ‘ומה היה בבית ז.? הנגמר שם?’

אדאמוביץ' הסכין עם דרך המורים והמלמדים להזכיר במקרים ידועים משפחת האיש המדובר רק בראשי תיבותיה, מיראה פן תקח אוזן זר מהסוד. הוא ענה:

‘זה מעט הייתי שם. כנראה בטל הדבר; הזקן עומד לשטן’.

‘האומנם?!’ – קרא טורינסקי כמשתומם, אך אדאמוביץ' הרגיש בצלצול-קולו מעין שמחה מסותרה – ‘חבל, חבל מאוד. ומה הבין מדבריהם, אולי קרובה יותר העצה להכניס את הילד לבית-ספר?’

‘כמדומה, לא. הם יקחו מורה לביתם, אך יבקשו איש אשר לו זקן ואולי גם ‘פאות’, אף כי יהיה הדבר למורת-רוח לגבירה…’

‘המצאת גם את הגבירה בביתה?’

‘מה השאלה הזאת? האפשר הוא לבלי מצוא אותה בביתה, והיא הלא עסוקה תמיד כל-כך בבניה או בכלכלת הבית?!’ – קרא אדאמוביץ' כמלגלג.

‘כבר שיערתי מראש! היא לא יכלה למנוע מנפשה את העונג להתהדר מעט בשיטת חינוכה והשקפותיה היותר-מחודשות על הפדאגוגיה, ואדוני אדאמוביץ’ אולי נבהל מפני הגבירה המושלמה במידה כזו… אבל' – הפסיק פתאום את דברי עצמו – ‘הנה אנוכי יושב פה ומרבה להג ובביתי מחכים לנו, הלא החמישי לשבוע היום ושם כבר נאספו קפלן, דובנר ואחרים. נלכה נא’.

אדאמוביץ' פסח רגע על שתי הסעיפים: הישאר בחברת ראיסה, אם ילך את טורינסקי, ששם יהיה משחק קלפים. הוא חרץ ללכת וימהר להריק את כוס השיכר, ויקם וילך.

מעון טורינסקי היה במכפלה²² התיכונה, אשר בבית-חומה בעל שלוש מכפלות.

עוד בהיותם במסדרון הגיע לאוזניהם קול המון דברים וצלצול מטבעות מהחדר השלישי, ואיזה רעד מיוחד חלף כזרם אלקטרי את גו אדאמוביץ'. הוא ידע את הרעד הזה, אשר יחלפהו לפעמים ברגעים כאלה לפני התחלת המשחק: התרגשות התאווה הקרובה היא. הם עברו דרך חדר אחד אפל, אשר טורי ספסלים ושולחנות צמודים יחדו העידו עליו כי חדר-לימוד הוא, ויבואו אל החדר השני, חדר אוכל רבוע, אשר בקיר מימין שני חלונות מופנים אל הרחוב ודלת אחת בתווך בין שני החלונות אל המעקה²³ , לשמאל היתה דלת שניה אל חדר-מיטות, ותנור בפינה. בתוך החדר היה שולחן גדול, מסביב לו כסאות-וינה מקולעים וממעל מנורת-ברק תלויה. על-יד הקיר נוכח פני הבא היה ארון-מזון שחור, מפואר בפיתוחי עץ ומקצועות מעשה אמן, ועל-יד הקיר השני ספה רפודה. בחדר היה חום כבר ועשר פאפירוסים מתאבך מאוד, אף כי אשנב החלון היה פתוח. אל השולחן ישבו ארבעה אנשים משחקים בקלפים ומצחיהם מכוסים זיעה.

אדאמוביץ' ידע את כל המסובים מאז; הוא ידע גם את אופן משחקו של כל אחד מהם. בראש השולחן ישב אברהם דוּבּנר אשר קראו לו המשחקים בלצון ‘הס"ם’²⁴, כי היה משחק בתאווה עזה, מקדים ומאחר מכול ומפתה תמיד להוסיף שחק. הוא היה איש כבם חמישים שנה ומעלה, בעל זקן-שיבה רחב ועיניים מפיקות עורמה, נשקפות מבעד לעפעפיים שעירות ועבות. לפי שנותיו, לבושו ושיטת לימודו היה מלמד כהנושנים, אך כנבון דבר היודע להלך כנגד החיים החזיק בחברת הצעירים, אחרי ראותו כי השעה משחקת להם. דיבורו היה בנחת ובחונף של לצון; משחקו – בזהירות ותנועות-עוֹרמה משונות.

לשמאל דוּבנר ישב אברוּטשוב, איש כבן ארבעים שנה, טוען פרטי²⁵ אשר לפי דבריו שללו ממנו את זכותו עקב תנואות היושב ראש בוועד שופטי-השלום בעיר המחוז ג., מקום מגוריו לפנים. שער ראשו סמור, זקנו המעוגל אדמוני ורשמי פניו גסים, אך הוא מתגאה במראהו הדומה לרוסי וגם בשם-משפחתו הרוסי. לבושו היה הדור, על חוטמו פֶּנסנֶה²⁶ של זהב וטבעת-זהב עבה, אשר אבן-תכלת משובצת בה, על אצבע ימינו. בדיבורו הז’ארגוני היה מערב בעיתן ושלא בעיתן קריאות רוסיות, אף היה חשוד – אל תהי לו זאת לכלימה²⁷! – על הבאת מטבעות-כסף פסולות למען הוציאן מתחת ידו במשחק. עם אדוני הבית נמצא בריעות מיוחדת וניכר היה בהם, שיש להם עניינים משותפים שונים.

לימין דוּבּנר ישב קפלן, איש כבן ארבעים וחמש שנה, בעל זקן שחור ופרוע, אשר שיבה זורקה בו זעיר שם זעיר שם. בראשו היתה קרחת גדולה, פניו לבנים וחיוורים וסביב לעיניו השחורות והמבריקות נראו עגילי תכלת כהה, לכל רוחב מצחו היו עוברים קמטים רחבים וגם לחייו לשני עברי חוטמו זרועות כולן חריצים דקים, משורגים ומסובכים מאוד, כפות-ידיו היו צנומות, לבנות ושעירות ועל קצות אצבעותיו הדקות נראו כתמים צהבהבים מעשן הפאפירוסים. לבושו היה נוטה יותר למלבוש החרדים, – נושן מאוד, פרום וקרוע במקומות שונים. לפנים נחשב כאחד גדולי המורים לשפת-עבר בעיר, ובהיות עוד בני-ביתו מעטים חי ברווחה, אך מאז קיפחו המורים הצעירים את פרנסתו ובני-ביתו רבו, היו חייו חיי לחץ ודחק נורא, ויהי סובל מחסור תמיד.

לקצה השולחן בתווך בין אברושטוב וקפלן ישב רוזנגארטן, איש בחצי שנותיו, אשר לבושו העיד עליו כי איננו מקפיד יותר מדי על ההידור: בגדיו היו מארג-צמר טוב ותפורים כראוי, אך קמוטים ובלתי מנוקים; לבניו העליונים גם הם לא הצטיינו בנקיונם ולבנתם. הוא היה משחק תמיד במנוחה שלמה וחומד לצון גם באבדו גם בזכותו. חידודיו היו לרוב עבריים ופתגמיו המצויים מהתלמוד והספרות העברית החדשה העידו בו כי למד הרבה בנעוריו ועודנו אוהב גם עתה לעיין בספרים לעיתים. הוא היה סוחר בלתי-אמיד, גר במעון ממול מעון טוּרינסקי וסר הנה פעם בפעם לשחק בשחמט או בקלפים.

טורינסקי ישב על-יד אברוּטשוב ואדאמוביץ' בתווך בין קפלן ודוּבּנר. משחק האַקא²⁸ אשר נפסק במשך רגעים מעטים בבוא הפנים החדשות, שב לקדמותו וימשך בלי מקרים מיוחדים עד חצות הלילה. אז פסק המשחק ועל השולחן הוגשו יין-שרף, רקיקים, מליחים, כרכשאות²⁹, בשר מעושן ושיכר. לצורך הסעודה הזאת הורמה במשך כל הערב מכסה ידועה מכל ‘מערכה’. וככה החליפו המשחקים כוח לשחק עוד שעות אחדות אחרי חצות. בשעת הסעודה היתה כפעם בפעם התעוררות רבה, נשמעו חידודים והלצות, נזכרו פרטים שונים מהמשחק ונעשה חשבון מי ה’זוכים' ומי ה’מאבדים' או ה’נשרפים' האחרונים, אף כי היטב חרה להם בסתר נפשם, אך בושו ברגש כזה ויתראו כשמחים ויתערבו גם הם בשחוק האחרים.

ככה צהלו כל המסובים, רק קפלן ישב עצוב-רוח ומר-נפש מאוד. הוא לווה היום בערב שלושה רובלים לצורכי השבת ויחרוץ לבלי סור בשום אופן אל טורינסקי: הוא איננו מצליח במשחק, מאבד פעם בפעם, וכבר נשבע לא אחת ושתיים לחדול משחק, אפס כי בכל פעם חילל שבועתו, וגם הפעם הסיתהו יצרו לנסות אולי יצליח וזכה עוד רובלים אחדים, אשר יסכנו לו מאוד. תקוותו נכזבה גם הפעם והוא כבר איבד שני רובלים מהשלושה; האם גם אחרי הסעודה לא תאיר לו ההצלחה פניה ולא ישוב יזכה לפחות את אשר איבד?… זיעה קרב כיסתה את כל בשרו לזכר בוקר יום המחרת, פני אשתו עמדו לפניו והוא חש כמו קפא דמו בעורקיו…הוא שמח וישאף רוח כאשר כלתה הסעודה והשתייה, ומקום הקערות והכוסות והבקבוקים לקחו עוד הפעם פנכות-הכסף והקלפים.

רוב המסובים חשו מהומה קלה בראשם מהשתייה, ורגש השובע הועיל גם הוא לעשות את המשחק חם וסוער יותר; גם אלה אשר הצטיינו לפני הסעודה בזהירותם, החלו עתה לסכן הרבה יותר. הגלגל נהפך, אדאמוביץ' ודובנר, אשר איבדו לפני הסעודה הרבה, החלו עתה לזכות ולזכות, בייחוד התנגשו פעם האחד ופעם משנהו עם אברוּטשוֹב, אשר היה לפני זה מהזוכים ועתה היה הולך ומאבד. במקרי ההתנגשות הראשונים עוד משל האחרון ברוחו ויתראה כקר-נפש ויקבל בשחוק את ההיתולים והחידודים, אשר נשלחו לעומתו פעם מעבר מזה ופעם מעבר מזה; אולם מעט מעט אפסה מנוחת נפשו ויחל להתרגז ולהתרגש, וכאשר התרגז כן הוסיף לאבד.

בהיותו כבר במצב התרגשות עזה קרה מקרהו להתנגש עם קפלן, אשר במשך כל העת הזאת איבד וזכה חליפות וסוף סוף אזל כמעט גם הרובל השלישי והאחרון.

‘מזומנים!’ – קרא אברוּטשוֹב, כאשר תם כל הכסף מקערת קפלן והאחרון עוד הוסיף להחזיק מעמד ב’הבטחה' בלבד.

‘עוד לא נודע מי יקח את הכסף’?' – ענה קפלן ויתאמץ לדבר במנוחה.

‘אחת היא מי יקח. המזומנים יהיו על השולחן ואז יקח מי שיקח’.

פני קפלן חוורו מכעס ודאבון-לב. כאובד עצות פנה על סביביו ויבט בתחנונים אל פני המסובים, מי מהם יקום לעזרתו, אך כולם עשו עצמם כלא רואים בצרת נפשו. הוא פנה את דובנר, אך האחרון ענה כי מעט הכסף אשר עמו. טורינסקי השיב תשובתו הרגילה כי אסר איסר³⁰ על נפשו מהלוות בתוך המשחק לכל איש, יהיה מי שיהיה.

עד שקפלן פונה לזה ולזה הביט אברוּטשוֹב נכחו בעינים מזרות זוועה ופניו היו קודרים ודוממים. יתר המשחקים הרגישו את עצמם במצב בלתי-נעים מאוד, אך איש לא אבה להתערב בריב המתגלע.

‘נגלה נא אפוא את קלפינו ונראה של מי גדולים’, אמר קפלן לאחרונה בראותו כי אין מושיע.

‘לא, ענה אברוּטשוֹב קשות, ' אם לא תעמיד כדברי, אז אקח לי את כל הכסף מבלי הראות את הקלפים’.

‘מה זכות יש לך לעשות זאת?!’ קרא קפלן בחימה וקולו רעד.

‘ואיזו זכות יש לך לשחק בלא כסף? הן כאשר יתפשוני אחרים אשלם במזומנים, וכאשר יבוא אחר בכפי אסתפק בהבטחות?!’

‘בכל אופן אינני “בורח”, ואם תזכה אתה עוד תמצא ידי לשלם בעת אחרת’.

‘לשלם בעת אחרת, חה-חה-חה, ידענו איך מסלקים חוב של קלפים!’ – קרא אברוּטשוֹב בשחוק-בוז וישת כפו על הקערה. ‘הגד נא מה חרצת: התניח מזומנים אם תסלק ידיך?’

קפלן קפץ ממקומו כולו רועד מקצף. עוד רגע ופרצה מריבה עזה, אך רוזנגארטן עצר ביד קפלן באומרו: ‘הא לך עוד רובל אחד…’

חמת קפלן שככה ברגע אחד, אך פניו קדרו מאוד. הוא לא פנה הפעם אל רוזנגארטן, כי עוד לא השיב לזה את שני הרובלים, אשר לווה פעם אחת עוד בחורף העבר בעת המשחק, ונדיבות רוזנגארטן דיכאה את רוח קפלן הרבה יותר מחרפות אברוּטשוֹב. הוא התחרט חרטה גמורה על כל המשחק ויקוט בנפשו ויקלל את יצרו, אף אמר רגע למשוך ידו מהעזר המושט לו, אך התקווה: אולי זכה, המריצתו לקחת…

בראות קפלן כי עוד הפעם נכזבה תוחלתו ו אברוּטשוֹב זכה, כמעט שפרץ זרם דמעות מעיניו. פניו היו מעוררים חמלה וגועל-נפש כאחד. זיעה רבה פרצה ותכס את פניו ואת כל גופו, לבו דפק בחוזקה ובקול רועד ונפסק הודיע, כי לא ישחק עוד הלילה.

עוד מראשית הריב התרוצצו בנפש אדאמוביץ' רגשות שונים, מסוכסכים וסותרים זה את זה כל-כך, עד שלא יכול לתת גם לעצמו חשבון ברור עליהם. הוא הכיר בנפשו תאווה אל משחק הקלפים, עקב אשר גירה את עצביו ויחולל בקרבו סערת-חושים חזקה, אך מלבד זאת היה המשחק, בייחוד ה’אוקא‘, מעניינו גם מצד אחר, כי פה נתגלתה לפניו האנוכיות הגסה בכל מערומיה, אף ראה בזה דוגמה מוקטנה, אך נכונה לכל פרטיה, ממלחמת-הקיום הקשה והאכזריה. כל אחד מתאמץ להיבנות מחורבנו של השני ומשתמש לחפצו בכל האמצעים האפשריים, ככשרים כפסולים. האחד בולע את חברו בהצלחת-מזלו והשני חומס את רעהו בעורמתו ונכליו. המנצח ישתבח וישובח, המנוצח ייכלם ויהי לשחוק. רחמים לא ייזכרו והחומל על זולתו עוכר נפשו… והציניות הקיצונית שבמחזה הזה ליבבה מצד אחד את אדאמוביץ’ בהיגלות פה לפניו אינסטינקטי האדם-החיה גלויים בלי המסווה הרגיל ובלי החנופה והצביעות המצויות במקרים אחרים; אולם מצד אחד התחמץ לבו בקרבו, ולמרות הכרתו כי זאת תורת החיים וזה כל האדם, חש בכל זאת בוז וגועל-נפש אל עצמו ואל החברה הסובבת אותו. הוא הכיר כי הדין עם אברוטשוב, ובאותה שעה היה מעשהו נתעב בעיניו מאוד. על קפלן חמל ויחש את כל צרת-נפשו וענותו, ובאותה שעה תיעב אותו בכל שאט-בנפש וכמעט ששמח לאידו. רגע אמר לבוא לעזרת קפלן, כי נכמרו ניחומיו על האובד הזה, וברגע השני נראה לו, כי אסור לרחם על איש חדל-רצון כזה, שאינו יכול לכבוש תאוותו…

נדיבות רוזנגארטן התמיהה את אדאמוביץ' לא פחות מאשר הפליאה את קפלן. אדאמוביץ' ידע את מצב פרנסתו של רוזנגארטן ולא היה כל ספק, כי בעיני האחרון נחשב הרובל יותר מאשר נחשב בעיניו הוא. חוץ מזאת הלא רוזנגארטן רק מכר רחוק לקפלן, בעוד שהוא, אדאמוביץ', מיודעו של האחרון ובן-אומנותו…

ברגע הזה עלה רעיון חדש על לב אדאמוביץ'. לו אין תקווה לקבל את השיעור בבית זלדין, ולקפלן יסכון הדבר בלי כל ספק. בזאת יעשה גם לאַל את תקוות טורינסקי, המתנחם עוד להשיג חפצו שם. הוא כמעט החליט דבר, אך פתאום תפש את עצמו במרמה, כי לא טובת קפלן נגד עיניו, רק רעת טורינסקי…

הוא הציע לשים קץ למשחק, אך יתר המשחקים, אף כי חשו גם הם כעין מבוכה, בכל זאת דרשו להוסיף לצחק. גם קפלן נלווה עמם ויפצר באדאמוביץ' לשוב למשחקו. המשחק נתחדש ועד מהרה נמחה הרושם הרע, אשר עשה מקרה הריב זה מעט, רק אברוּטשוֹב נשאר סר וזעף: ניכר היה כי בלבו כבר התחרט על מעשהו אשר עשה ברום התרגשותו, אך בוש להודות על עוותתו –

‘מה גדול כוח השקר’, עלו על לב אדאמוביץ מחשבות מבלי משים, ‘כי יש גם אשר ימנענו מהלוך אחרי נטיות-לבנו הטובות!’

והוא החליט לעשות עם קפלן את החסד אשר עלה במחשבתו, אף כי חסד של שקר הוא ופנייה זרה מעורבת בכוונה הטובה…

 

ג.    🔗

יוסף לאנדמן כילה זה מעט לאכול את סעודת-הערב של שבת וישב עוד ליד השולחן נשען כל גב הכיסא. הוא היה איש כבן שלושים שנה, שפל-קומה ובעל זקן שחרחר-צהוב עשוי ‘א-לה-בּוּלאנזֶ’ה’³¹. רשמי פניו דקים ועליזים, עיניו גדולות, שחורות ומלאות חיים ותנועה, וכל מראהו כאיש רצין ורב-פעלים. הוא היה עובד בבית-הבנק של גורדן ושותפו בתור מנהל העסק.

על ספה לא רחוק מהשולחן ישבה אשתו סוֹניה, אשה כבת עשרים ושלוש או ארבע שנה, ואחותה הצעירה בֶּרטה, עלמה כבת עשרים שנה. בסקירה הראשונה ייראה דמיון רב ביניהן: צבע השיער והעור, קלסתר הפנים בכללו והקומה הדקה העולה מעט על ממוצעת, כל אלה דומים בשתיהן; אך המתבונן בהן היטב יכיר הבדל רב ברשמי הפנים, כי של הבכירה רכים ומעוגלים יותר; צבע העיניים הכחולות-אפורות של הצעירה כהה הרבה יותר, ובייחוד ניכר השינוי בקולן: קול הבכירה יצא מן החזה, רך ונמוך, וקול הצעירה יותר קשה, חם וסוער. ביתרון יופי לא הצטיינו גם שתיהן, אך חן מיוחד להן, המונה את החסרונות המעטים ועושה אותן לנעימות ונלבבות. על זרועות סוניה היה ילד בריא וטוב-מראה כבן שנה, אשר שפתיו יונקות משדי אמו ובאותה שעה עיניו הפקוחות נטויות אל סנטרה. ברטה אחזה בידיה גליון עיתון עברי, אך קרוא לא קראה רק השיבה בו רוח לעבר הילד, אשר עיווה אמנם פניו בכל פעם מדי קרוב קצה הגליון אליו, אך משחוקו ניכר כי מתענג הוא על הצחוק הזה.

ממול הספה על אחד הכסאות ישב ידיד-הבית אהרן וילנסקי, צעיר מבעל-הבית בשלוש או ארבע שנים. זקנו מגולח ושער ראשו ושפמו צהוב-כהה; קומתו גבוהה, כתפיו רחבות, כפות-ידיו גדולות ורשמי פניו גסים. בלבושו ניכרו אי-סדרים והתרשלות, והמידה הזאת נראתה גם בשער ראשו הגדל פרע ובמשקפיו, אשר רגע ניזחו³² לעבר זה ורגע לעבר האחר. הוא היה מורה ונודע בחוג ידוע לאיש בעל ידיעות רחבות, אך באותה שעה גם בעל פליאות רבות. דיבורו היה תמיד בקול רם ותנועות ידו וגווֹ משונות. הוא ישב ויקרא בחוברת ז’ורנאל רוסי, ופתאום זרה³³ את הספר הלאה ויקפוץ וימודד את החדר בשעלים רחבים.

‘אין אני יודע מה השמחה הזו, שאתם שמחים על מאמרים כאלה’, קרא מבלי פנות אל כל איש בייחוד. ‘בעיני טובים מאמרי השונאים הגלויים מדברי האוהבים המדומים האלה, כי הראשונים, לפחות, משמיעים בשפה ברורה את אשר לבם חושב, מחווים את דעתם בלי עקיפים ומציעים את מחשבותיהם כפי השתלשלותן ההגיונית. הם מחליטים, כי עמנו מזיק ודתו לא תוכל להיות נסבלה, ומצד ההנחה הזאת הם דורשים בצדק הגבלות שונות לזכויותינו החומריות ואמצעי-השמדה לרוח-דתנו. תהיינה התביעות האלה הוּמאניות או אכזריות, הגונות או בלתי-הגונות – השיטה, בכל אופן שלמה ובלי סתירות פנימיות.לא כן משפט מליצי-יושרנו, אשר למרות ההומאניות והסבלנות המוחלטות המונחות ביסוד שיטתם, אינם יכולים בגל זאת לקבל כהנחה קבועה את מסקנתם הכי-ישרה של שני היסודות העיקריים האלה, ומבלי הרגש זאת בעצמם יגלו פעם בפעם את השקפתם העצמית… במין שמחה מיוחדת מציינים מליצינו אלה כל עובדה, המוכיחה בעמנו שאיפה להתבוללות, לטמיעה עם האחרים, והמידה הזאת היא השבח היותר-גדול לעמנו בפיהם…’

צלצול הפעמון במסדרון הפסיק את שטף הדברים האלה: הבא היה קפלן, וטרם הספיק זה להסיר את אדרתו נשמע צלצול הפעמון בשנית, ואדאמוביץ' בא. עד שהתפשט האחרון גם הוא את אדרתו התעכב קפלן על-ידו במסדרון ויאמר:

‘מראש שיערתי כי אמצא את אדוני פה; הייתי במעונו לפנות ערב ולא מצאתיו. תודה רבה לו על חסדו. בצהריים הייתי בבית זלדין ואגמור עמם’.

‘ישמח לבי מאוד. אדמה כי השכר טוב. כמה?’

‘עשרה רובלים בעד שעה וחצי. ככה דרשתי, והם לא עמדו על המקח. רב תודות לו, טובתו לא אשכח…’

‘הדבר אינו שווה בתודה, ענה אדאמוביץ’ ויאמר לעבור הלאה, אך קפלן עצרהו עוד.

‘יסלח לי’, גמגם במבוכה, ‘קיוויתי להשיג היום… בשום אופן לא השגתי… אחר השבת אשיב לאדוני. בתודה’.

‘אין דבר, אין דבר!’ – הרגיעו אדאמוביץ‘, ושחוק-לעג קל חלף על שפתיו. אמש אחרי תום המשחק יצא יחדו עם קפלן ובדרך סיפר לאחרון על דבר השיעור בבית זלדין, וקפלן הודה לו חסדו ויבקש ממנו עוד חסד, הלוואה של שלושה רובלים בהבטחה להשיב מחר. אדאמוביץ’ ידע היטב את ערך ההבטחה הזאת, כי פעמים אחדות כבר הלווה את קפלן וכספו לא הושב עוד, אך בהיות רוחו במצב התנדבות ופיזרון, לא חשך מקפלן גם את שאלתו השניה ומראש שיער, כי גם הפעם לא תקוים ההבטחה…

כמעט ברכו הבאים את הנמצאים בשלום התעוררה שיחה עליזה וסוערה. ראשי המדברים היו לאנדמן, וילנסקי ואדאמוביץ', אשר התווכחו בחום-נפש ובהתלהבות, ביחוד שני הראשונים. קפלן ישב על הרוב דומם, שומע בכל עת ומעיר הערה מצידו רק לעתים רחוקות, וגם בעתים הרחוקות האלה כבד ממנו לכלות דבריו, כי הפסק הפסיקם פעם זה ופעם זה מהשלושה. גם בּרטה התערבה רק מעט בשיחה, ודבריה המעטים לא נשמעו כחוות-דעת, אך היו קרובים יותר לשאלה או דרישת-ביאור. בשיחת-ריעים היתה אוהבת להשמיע דעותיה ולדבר ככל העולה על רוחה, אך בהיות אנשים שונים משתתפים בשיחה לא היתה מוצאת רגע-הפסקה נכון לחוות את דעתה. סוניה השתתפה בשיחה עוד פחות מאחותה, אך למרות דומייתה לא פלטה אף דבר אחד מכל הנדבּר; אל טענות אישה הקשיבה בתשוקה מיוחדה, ובכל פעם אשר הצליח להביא איזו ראיה חזקה וחרוצה נגד מתנגדיו,נהרו פניה ועיניה הבריקו.

לו שמע איש מן הצד את הדברים האלה, נכון הדבר, כי לא היה מבין רובם: במידה כזו רבו בשיחה רמזים קצרים על עניינים ידועים מאז או אסמכתות על מאמרים שונים, בייחוד מהספרות העיתית. ניכר היה, כי שיחות כמו אלה לא חדשות הן בחוג הזה, גם זאת היתה ניכרה, כי המתווכים יודעים כבר איש איש את השקפות רעהו בעניינים שהם דנים עליהם.

כמעט תם הוויכוח, לא יכול עוד וילנסקי להתאפק ולשבת על מקומו. הוא מדד את החדר בצעדיו הרחבים ויפרוש כפעם בפעם את אורבוֹת ידיו³⁴ הארוכות. גם לאנדמן היה קופץ לרגעים מכסאו בהתלהב רוחו, והמחזה היה נפלא בהתמודד שני אלה: ננס וענק בעורכם איש לעומת רעהו. לאדאמוביץ' היתה שיטת-התווכחות מיוחדה: רק לעיתים רחוקות, כאשר נגרר בשטף השיחה הסוערה ויתרגש מניגודו העצום של איש-שיחו, אז פרצו דבריו הנמרצים כנחל שוטף; לא כן ביתר העיתים. דרכו היתה להגיח על מתנגדו בשובה ונחת, ומבלי תת אותו להכביר מלים אילצהו לכלול את דעתו בהנחה קצרה. אז שנה את ההנחה למען תיזכר, ויעבור בהדרגה מתונה מהנקודה הראשונה את הנקודה השנית, ובאופן בזה לחץ פעם בפעם את מתנגדו אל הקיר ויתענג לראות את האחרון כמו מפרפר בידו מאין דרך לנטות ימין או שמאל…

ושיטת-ההתווכחות הזאת של אדאמוביץ' היתה מרעמת מאוד את וילנסקי, אשר אופיו החם לא יכול נשוא את ההגבלות המעיקות האלה; לו היה קשה בכלל לצמצם את דעותיו בהנחות חרוצות וקצובות. הקיצוניות המצויה במשפטיו הביאתו במיצר עוד יותר, כי מקוצר-רוח היה מתרגז ומחל להתלהב בעוד אשר מתנגדו מושל ברוחו ומוסיף להראות את מתינותו וקורת-רוחו. על שפתי אדאמוביץ' היה מרחף במקרים כאלה שחוק-קלסה קל והיה מבקש בכוונה את איש-שיחו להשפיל מעט קולו, לעצור בעד תנועותיו החזקות וגם לפלס דבריו יותר; וּוילנסקי, למרות כל רוגזו וקוצר-רוחו, היה אנוס להיכנע מפני הדרישות האלה ולהשלים עמהם.

ככה היה משפט אדאמוביץ' עם וילנסקי כל הימים, בייחוד כאשר היתה ברטה נוכח פניהם. הוא אולי גם לא הרגיש בזאת, בכל אופן לא נתן לנפשו חשבון ברור על הרגש הזה; אך הוא מצא הנאה מיוחדת בזאת, שגילה לפני ברטה את תכונותיו המגוחכות של וילנסקי, אף כי בלבו כיבד את האחרון מאוד, ואף גם כבד כיבדהו בייחוד עקב התכונות המגוכחות האלה, אשר היו תולדה ישירה ומחויבה מאופיו התם והישר…

השיחה נסבה על הדיבור בשפת עבר. האידיאה החדשה הזאת ליבבה את וילנסקי, וכדרכו התמכר לה בכל חם נפשו ועזוז כל חושיו. הוא דיבר בהתלהבות עצומה על גודל האידיאה הזאת ורוממותה, ואדאמוביץ' הביט אליו בשחוק-לעג קל. בראותו כי ההתלהבות הראשונה עברה, שם כפו על שכם וילנסקי, ויען במנוחה:

‘כמדומני, כבר התלהבת והתפעלת דייך; עתה נשפוט במנוחה’.

‘חדל ממני, הלא טענותיך ידועות לי’.

‘אינני חושב גם לבוא בטענותי. חפץ הנני לברר את הדבר מנקודת-השקפתך. רק אחת אבקש ממך: מעט מתינות ואורך-רוח’.

וילנסקי הניע ידו בתנועת-ייאוש, מבלי חפץ צנח על הכיסא וישב הכן בפנים נזעמים. כל הנמצאים עצרו במלים. לאנדמן אמנם נכסף מאוד להשמיע משפטים אחדים, גם בפי קפלן היו דברים, אך הוויכוח החדש עניין את כולם ויעצרו ברוחם.

אדאמוביץ' ראה כי וילנסקי מתאפק בשארית קוצר-רוחו, אך היה בטוח בכוחו, כי לא ימלט טבחו³⁵ מידו ועל-כן לא נחפז. רק אחרי דומיית רגעי-מספר פתח פיו וישמיע את דבריו בנחת, כאילו הוציאם במספר:

‘אמרתי כי איווכח³⁶ אתך מנקודת-השקפתך, על כן לא אדון הפעם בעיקר השאלה. נניח, כי נכון הדבר מאוד להנהיג בתוכנו את הדיבור העברי…’

‘ועל דעתך, כל זה הבל הוא!’ – לא יכול וילנסקי להתאפק מהפסק.

‘אל נא בקוצר-רוח. הננו דנים מנקודת-השקפתך, ודעתי איננה נחשבה כלל. הנני שונה אפוא – נניח, כי נכון הדבר מאוד להנהיג בתוכנו את הדיבור העברי, אבל המודה אתה, כי לא כל מה שראוי אפשר?’

‘הנני מודה כי יש דברים הראויים ואינם אפשריים’, ענה וילנסקי בלי חמדה.

‘טוב. עתה נראה: האפשר לעשות את השפה העברית למדוברת?’

‘אפשר ואפשר! כמובן, אם רק נחפוץ בלב שלם’,

‘הבה נראה. המניעות תהיינה פה משני צדדים. המניעה הראשונה תהיה מצד העם: עמנו מדבר ז’ארגונית למרות עמל הממלכה מצד אחד ונאורינו מצד אחר לשים את השפה הרוסית תחת הז’ארגון. ואם השפה הרוסית, שהיא חיה, מדוברת בארץ-מושבנו ומוכרחת בכל פינות שאנו פונים – אם היא לא יכלה לשפה הז’ארגונית, מה תקווה אפוא לשפת עבר המתה, הבלתי-מדוברת ומיותרה בהחלט לצרכים החומריים?’

‘כן הוא, דבריך אלה מוכיחים רק צדקת דעתי. ראָיתך משפה הרוסית, שלא מצאה מהלכים בעמנו, מוכיחה רק זאת, כי לא מחוץ אפשר לפעול על עמנו, רק מתוכו פנימה. בשנות הארבעים פעלו על אמנו מחוץ להטותו אל עבודת האדמה ומלאכת-כפיים ולמרות כל התנאים הטובים והזכויות המיוחדות שהבטיחוהו, לא הצליח החפץ הזה אף במעט; לא כן בשנות השמונים, כמעט החלו לפעול מבית והנה התפשטה הדעה בכל מקצועות עמנו ותקח לה רבים ממפלגות³⁷ ומדרכות שונות למרות התנאים הקשים והבלתי רצויים…צא ודבר עם אנשים שונים וראית, אם לא תשע הידות מהם ייאותו לך כרגע לעזוב את משלח ידם, יהיה איזה שיהיה, ולאחוז באת ומחרשה…’

על שפתי אדאמוביץ' חלף שחוק קל. בעיניו היתה נלעגה מאוד השאיפה הנפרזה לעבודת האדמה אשר היתה למוֹדה³⁸ מהלכת; חיי איכר היו לסמל אושר, ואליהם שאפו אנשים בלתי מסוגלים להם כלל, – אנשים שלא היה להם כל מושג קל מהחיים האלה מה הם… הוא אמר להעיר על זאת, אך ניחם על מחשבתו, פן יטו על-ידי זאת מהעניין הנידון, ויחרש. וילנסקי הוסיף עד כה ועד כה:

‘כמשפט הזה גם בענייננו. שפת רוסיה לא התפשטה בעמנו, יען כי הפיצוה הממשלה או נאורינו ה“מתרוססים”, אשר עמדו ממעל לעמם ויפעלו מגבוה; לא כן הדיבור העברי, שהתעורר אליו החפץ בתוך העם בעצמו, ועל כן יש תקווה לו להתפשט הלאה, עד הקיפו את כל מפלגות עמנו השונות…’

‘בנקודה הזאת לא אוכל גם אני להסכים לדעת וילנסקי’, ענה לאנדמן. אדאמוביץ' צדק ממנו בהחליטו כי המון עמנו לא ידבר עברית עד עולם. אי אפשר להגיד מראש, היחזיק בז’ארגונו אם אין, אבל בשפת-עבר לא ידבר בוודאי. הדבר הזה אי-אפשר הוא גם מהטעם הכי-פשוט, כי תשעים ותשעה למאה אינם מבינים את השפה הזאת לגמרי, הדיבור נכון ואפשרי רק לסוג האנשים האלה, היודעים ומבינים גם עתה את השפה; אבל גם הדבר הזה גדול ונכבד לנו וגם המטרה המוגבלה הזאת שווה בכל עמל וטורח למען השיגה'.

וילנסקי עשה תנועה לענות את לאנדמן דבר, אך אדאמוביץ' הקדימהו.

‘התביעה המוגבלה הזאת’, אמר, ‘כמובן, קרובה יותר את ההיגיון, אף כי באמת הגבלת התביעה שוללת מכל האידיאה הזאת את זכות קיומה. מצב עמנו, כמדומה, איננו משוכלל עתה יותר מדי, עד כי אפשר יהיה לנו לשים לב לצרכים נאצלים ומותרות רוחניים כמו יצירת שפה אינטליגנטית-לאומית. כבר שמעתי את הדעה הזאת, לעשות את השפה העברית לאינטליגנצייתנו את אשר היתה השפה הצרפתית לאינטליגנציה האירופית הכללית…’

'האם לא תפעל עובדה מלבבת כזאת פעולה טובה להרמת ההכרה העצמית בעמנו, לחיזוק לאומיותו ולהפצת ידיעת השפה העברית?! העירה ברטה.

‘הכול, הכול תעשה!’ קרא אדאמוביץ' בשחוק-קלסה מר, ‘אבל לא איווכח עמכם גם בדבר הזה. הבה נשכח רגע את המציאות ואת תנאיה הארורים, שאינם מתאימים בכל עת תמיד עם מאויי-לבנו. נחלום לנו חלום נעים, כי פתאום נעשה הפלא הגדול הזה, וכל העם מקצה מבין את השפה העברית; גם נעשה פלא עוד יותר גדול, כי לכל העם מקצה היה לב אחד להחיות את השפה ולדבר בה. הכול טוב וישר, אך זו רעה חולה, כי אין מלים בשפה די באר את המושגים הדרושים, חסרים השמות והמבטאים³⁹ היותר הכרחיים בדיבור…’

‘עוד הפעם הטענה הישנה הזאת!’ קרא וילנסקי ברוגזה.

‘טענה ישנה, אבל עזה וקשה!’

‘מצד זה, לפחות, לא אראה כל מעצור. אדמה, כי כל השפות, אף היותר עשירות, לא ביום אחד היו ונוצרו; גם הן התפתחו מעט מעט עד הגיען למדרגת ההתפתחות היותר גבוהה’.

אדאמוביץ' משך בכתפיו וצל רוגז מעורב בתימהון חלף על פניו: ‘חי נפשי אם אדע, מה משפט כוח הגיונכם הבריא בבואכם לדון על שאלה, אשר לבכם נוטה לאיזה צד ידוע בפתרונה. הבן לא אוכל, מה דמיון יש בין ההתפתחות הטבעית של השפות האחרות ובין שאלת חוסר המלים בשפתנו? השפות התפתחו מעט-מעט; אמת הדבר, אבל ההתפתחות הזאת הלכה שלובת יד עם התרחבות המושגים בעם הדובר. שפות העמים הקדמונים היו מוגבלות כפי שהיו מוגבלים מושגיהם של העמים האלה, והתרחבותם המודרגה של האחרונים חוללה את הרחבת הראשונות. כל זה נעשה באורח טבעי ונורמאלי. אבל מה נעשה לעמנו, שמושגיו רחבים כמידת סוף המאה התשע-עשרה, והשפה שאנו חפצים לתת בפיו היא בת של אלפיים שנה לאחור, עוד יותר, היא נופלת גם מהשפה העתיקה ההיא, כי בידינו נשאר רק חלק מצער מאוד ממנה…’

וילנסקי אמר לענות דבר, אך לאנדמן הקדימהו באומרו:

‘אדאמוביץ’ אמר לעשות עמנו חסד, ויתן לנו חלום נפלא כזה, אשר לא חלמו כמוהו גם היותר נלהבים שבחובבי-האידיאה, ואחר יצא להוכיח, כי חלום כזה אי-אפשר במציאות. מובן מאליו, כי אם יקום חלום כזה ובן-לילה אחד יוחל לדבר עברית, אז לא תוכל השפה לספק צרכינו מחוסר מלים; אבל אין איש חולם כזאת. במציאות יצא חפץ כזה לפועלו רק לאט לאט, במשך שנים רבות, ובמשך התקופה, הדרושה להתהוות הדבר, יימנה על נקלה החסרון הזה – חוסר המלים'.

‘זאת אומרת, הנכם מחשבים לתקופת אלף שנה עד צאת רעיונכם לפועל. בתקופה כזאת אפשרית מאוד התקדמות השפה בהתפתחות טבעית מהמדרגה שעליה עומדת שפת עבר בזמן הזה, עד המדרגה אשר יתר השפות החיות עומדות עליה…’

‘לא אלף, אף לא מאה!’ – קרא וילנסקי ויקפוץ ממושבו ויחל להתהלך בחדר. ‘הדבר, אשר נעשה בלי הכרה במשך אלף שנה, ייעשה בהכרה במשך חמישים שנה. התקדמות המדעים תורנו, כי הדבר שנזקק למאות שנים בימי קדם, ייעשה עתה במשך עשרות שנים, כי אז היה תלוי הכול במקרה, ועתה פועלת שאיפה של הכרה… עוד זאת, השפות החיות עתה דרשו להתפתחותן תקופת אלפי שנה, כי יצירת מושגים חדשים קשה אלפי פעמים מיצירת כינוייהם, ואנחנו במושגינו המוכנים מאז ניצור את הכינויים הדרושים קל מהרה… גם על הילד המחל לדבר תעבורנה שנים רבות עד דעתו אל כל מלות השפה, והלומד את השפה בבחרותו ישיגנה במשך שנה אחת…’

מלב אדאמוביץ' אבדה פתאום התשוקה להתווכח נקודת-השקפתו על החיים בכלל היתה שונה לגמרי, ומהנקודה הזאת היו לו כל השאלות האלה מיותרות בעיקרן. הוויכוחים היו לא רק כעין גימנסטיקה רוחנית. להתווכח מנקודת-השקפתו לא חפץ, כי באופן כזה היה צריך לדון תמיד לא על הפרטים רק על העיקר; להחריש גם כן לא יכול, כי חש בנפשו כעין צורך לסתור את דעות מתנגדיו אם לא מטעמו ונימוקו, לפחות מצד טעמם ונימוקם הם, ואך נמלא הצורך הזה, סרה ממנו גם התשוקה להתווכח.

הוויכוח התלקח עתה בין וילנסקי ולאנדמן, אשר היה מתון יותר בתביעותיו מהראשון. קפלן מצא מקום להשמיע דעותיו לעיתים יותר קרובות, גם סוניה וברטה התערבו פעם בפעם בשיחה. רק אדאמוביץ' לבדו ישב דומם. ברגעים הראשונים עוד הגיעו לאוזניו פראזות מקוטעות משיחת המתווכחים, אך מעט מעט שקע במחשבותיו ויתכנס כולו בעולמו הפנימי. איזה רגש מר מילא את כל נפשו, וכמו קינה מסותרה התעוררה בקרבו למראה האנשים האלה המתפעלים ומתלהבים. הוא יודע ומרגיש, כי ברגעים כאלה הם חשים איזה עונג נפלא, שוכחים איש איש את נגעי לבבו ודאגותיו ומתרוממים אל עולם אחר, עולם מלא שירה נפלאה, חום יקר ופרחי עדן – רק בנפשו קרח נורא, שחוק-תופת תחת שירת-עדן…

והרגש המר חלף מעט מעט ויהי לשיממון נורא. נפשו קצה בחברה הזאת, הזרה לרוחו למרות הידידות הקרובה שביניהם, כי שונים עולמותיהם הפנימיים תכלית שינוי. בדמיונו קם עולם אחר, עולם שונה כולו מזה – שמה נפשו שואפת, שמה ילך עתה.

הוא הביט אל שעונו. סוף השעה התשיעית היה: העת היותר מוכשרה בבית הגבירה שולבוים. לאנדמן ניסה לעצרהו עוד, אך הוא מיאן להישאר. – –

‘הלאה האדם החושב והשופט מקרבי’, חשב עם לבו בעוברו את רחובות העיר האפלים. ‘מקומו יקח האדם-הבהמה!’

ובדמיונו ראה את כל החלאה המוסרית אשר בבית הגבירה שולבוים; מבלי משים עברו לפניו המון מחזות מכוערים, אשר לקח חבל בהם, והוא שש לטבוע עד מהרה בחלאה הזאת, לחצות בכיעור הזה העד צוואר…

 

ד.    🔗

אחרי עזוב אדאמוביץ' את הבית שררה רגעים אחדים דומיה בחדר, כי הוויכוח, אשר נפסק בעת פרידתו, לא נתחדש עוד, גם שיחה אחרת טרם תוחל, כי היה עוד מוח בני החבורה עסוק בשאלות שדנו זה מעט עליהן. וילנסקי, כנראה, חשב על דבר אדאמוביץ', אשר השקפותיו ומשפטיו בכלל שונים ומתנגדים כל-כך להשקפות בני החבורה הזאת ומשפטיהם, – כי פתאום התנער ויניע ראשו, ומפיו התמלטה קריאה:

‘חי נפשי כי לא אבין את תכונתו של האיש הזה! איזו הנאה משונה ימצא בזאת שיסתור כל דעה המוצעה לפניו ויחבל או יעשה לשחוק כל אידיאה, המלבבת את אחד מיודעיו…’

גם מבלי אשר פורש השם הבינו השומעים אל מי מכוּונים הדברים, ובהיות השאלה מעניינת את כולם, כי אופי אדאמוביץ' היה גם בעיניהם חידה סתומה, הוחל עד מהרה חילוף דעות על העניין הזה, ובשיחה העליזה השתתפו כל הנמצאים, זולתי קפלן, אשר ישב דומם וזעף מאוד.

הוא היה בא כפעם בפעם בסוד החברה הזאת, כי בביתו היתה אשתו מטרדת אותו בתלונותיה וחשבונותיה על דבר צרכיהם ומחסוריהם השונים, גם הילדים, הקטנים עם הגדולים, הרגיזו את עצביו פעם במשחקיהם הרועשים, פעם ביללתם וצעקותיהם ופעם בקטטותיהם איש את אחיו… אחרי עמל יום תמים ושובע-רוגז מתלמידיו הראשונים, לא מצא במעונו הצר לפי מכסת נפשות ביתו את המנוחה הדרושה לנפשו, ויהי אנוס לבקשה במקומות אחרים, אפס כי גם שם לא מצא מנוחה שלמה. בהיות נפשו מרה עליו בגלל צרותיו הפרטיות, היתה קנאה מסותרה מנקרת כתולעה את לבו למראה אושר האחרים. הוא היה מקנא בשלום ביתו של לאנדמן, בשקטתו ורווחתו; היה מקנא בווילנסקי, הנקי מדאגות פרנסה יתירות, היה מקנא במורים הצעירים המצליחים בענייניהם מהזקנים; היה מקנא גם במשכילים הצעירים בכלל, אשר השכלתם באה להם, על דעתו, בלי עמל ומכאובים, בעוד אשר הוא, בן הדור הישן, נלחם על כל צעד ויסבול ייסורים רבים על כל קורטוב השכלה אשר קנה לו…

כן, הוא היה מקנא בכל מראה עיניו, אך יותר מכל – באדאמוביץ‘, אשר שנאהו שנאת מוות, אף כי זה האחרון לא נגע מעודו בענייניו לרעה ולא הכלימהו בכל דבר, להפך, אדאמוביץ’ הראה לו אותות כבוד יותר מאחרים, אף היטיב עמו במקרים אחדים.. המקרים האלה בעצמם אולי אמנם הגדילו את הקנאה והתמרמרות בנפש קפלן על אחת שבע.

התעניינותם המיוחדה של כל בני החבורה באופי אדאמוביץ' ורגש הכבוד המוחלט לאיש הזה, שניכר ברור בדבריהם, הרגיזו את קפלן וימררוהו עוד יותר. זמן מה משל ברוחו, אך סוף סוף לא יכול להתאפק עוד ויקרא:

‘הבן לא אוכל, למה תעמיקו ככה לחקור על האיש הזה. לשלול ולסתור לא חכמה רבה היא. הוא פשוט איש ריק ורחוק מכל אידיאל, אשר השלוהו אחרים, וגם הוא משלה את נפשו, כי גדול כוחו בשלילה… השלילה היא תולדה ישרה ומחויבת מהאינדיפרנטיות, וזאת האחרונה היא אחת ממידות משכילינו החדשים, אשר השכלתם באה להם כמעט בהיסח-הדעת, בכל אופן לא סבלו עליה כל ייסורים, ועל-כן לא נערצו ונקדשו בעיניהם האידיאלים הרמים, כפי שנערצו ונקדשו בעיני המשכילים הזקנים, אשר קנום בדמי לבבם וחרף נפשם…’

לווילנסקי חרה מאוד על שפלות נפש קפלן, אשר החליק לאדאמוביץ' בפניו, ושלא בפניו הזילהו⁴⁰; מענה קשה היה נכון להתמלט מעל שפתיו, אך ברגע הזה נשמע צלצול הפעמון, ומודע חדש בא החדרה.

הבא היה אייזנשטדט, חברו של לאנדמן, רואה החשבון בבית-הבנק של גורדן ושותפו. הוא היה אחד מאלה, אשר אי אפשר להעריך שנות חייהם על-פי חזות פניהם; אפשר היה לקצוב לו שלושים שנה ובאותה שעה גם ארבעים; חיצוניותו לא היתה מלבבת יותר מדי: קומתו היתה ממוצעת, אך כולו עב ודומה לשק; תנועותיו מגושמות, ראשו גדול, צווארו קצר ועב, צבע שערו כעין פשתה כהה וזקנו הקצר דק. הדבר האחד בו, אשר משך עליו את עין המתבונן, היה זוג עינים אמוצות וגדולות, אשר נשקפה מהן נדיבות רבה, רוך ותום נפלא; מצחו היה לבן מאוד, רחב, משופע ועולה למעלה בשתי זוויות; שלושה גידים בדמות שריג משולש חצו את המצח הזה לרוחבו ויעלו למעלה, ומסביב להם נטו לעברים שונים קמטים עמוקים. כל אלה העידו, כי המצח הזה מתקמט פעם בפעם מדי עבוד המוח את עבודתו…

כל המסובים צהלו לקראת הבא, ובעל-הבית שאל בתוכחת חיבה:

‘על מה איחרת ככה הפעם?’

‘בצאתי ללכת אליכם, בשעה השישית, פגשני ברוכוביץ’, ולמרות רצוני משכני אל ביתו לשחק אתו מערכה אחת בשח-מט'.

‘והמערכה האחת ארכה זמן רב כזה?’

‘גם לא כילינוה. ברוכוביץ’ מתלהב עתה באידיאה חדשה, והשחמט היה רק תואנה למושכני אליו; עיקר כוונתו היה לפעול עלי בהטפתו לעשותני לאחד הדבקים באידיאתו, אך לדאבון לבו לא מצא בי את האיש הדרוש לחפצו, כי מוחי, כנראה, איננו תופס כלל את רוממותם של רעיונות כאלה… עליכם – הוסיף בפנותו אל וילנסקי ולאנדמן – היה יכול להשפיע, אם לא רק הקדימתהו התעוררות-נפשכם בעצמה'.

‘אם אינני טועה בהשערתי על מהות האידיאה, המנוּשאה עתה בפי ברוכוביץ'', ענה לאנדמן בשחוק קל, ‘אמנם כבר הקדמנו לדבר בה. ברוכוביץ’ בלי ספק דורש על הדיבור בשפת-עבר – האין זאת?’

‘הזאת היא אם אחרת, אין הבדל’, קרא וילנסקי, ‘בכל אופן דבקותו של ברוכוביץ’ באיזה רעיון מסוגלה יותר לדחות אנשי-לב מהאחרון מאשר למשוך אותם אליו! בעינַי רע תמיד המעשה, אשר הוא אוחז בכל אידיאה חדשה כמעט שתיגלה, כי רוב השומעים אינם יכולים או אינם רוצים להבחין בין מהות העניין ובין גוף הדן עליו, ועל-כן ישפטו מהאחד על השני. באופן כזה מובן מאליו, כי לא כבוד רב יעשה לרעיון איש כברוכוביץ‘, אשר ריקנותו המוחלטה ידועה לכל ובערותו גדולה עד לבלי הבן בעצם את הדעה שהוא מגנה או משבח, ומלבד כל אלה סוד ידוע לכול הוא, כי כל מעשי האיש הזה ודבריו רק להטים הם, זריקת אבק והתקשטות נלעגה למדי…’

‘אל נא בחומך, ידידי!’, עצרהו לאנדמן. ‘אין לכחד, כי יש קורטוב של אמת בדבריך, אבל גם זאת אמת, כי רבים הם אשר אוזניהם כבדות, וקול דממה, אם גם נכוחות ישמיע, לא יגיע אליהם; לכמו אלה דרוש תוף מתופף בחוזקה, פעמון מצלצל ברמה, או אז יתעוררו ויש גם אשר יבואו על-ידי זאת למעשה ופעולה… פחדנו, פן יכירו השומעים מהמין הזה את השגיאות, הנראות לנו כגסות ושורטות-אוזן, איננו פחד כלל, כי על כן ערלה אוזנם! עוד מעלה טובה יש לאנשים כברוכוביץ’, כי מפני בערותם ושטחיותם אינם מסוגלים להוסיף משלהם על הדברים ששמעו או קראו, והנם שונים אותם כמעט מלה במלה; באופן כזה הריהם פּוֹפּוּלאריזאטורים טובים והרצאתם השטחית מובנה יותר לשומעים בעלי השגה קצרה…'

‘אבל הזכיה הזאת איננה חשובה כלל’, קרא וילנסקי. ‘איכות הדבקים ברעיון נכבדה להצלחתו הרבה יותר מכמותם… יותר מכול מרעימני בדבר הזה השקר הגס והגלוי…’

‘הדבר הזה אמנם איננו נעים יותר מדי, אך האיש, הבלתי מסתפק בדרישה עיונית לבדה וחפץ לפעול על החברה במעשה, אנוס להסכין ולהשלים עם המון תנאים אי-נעימים למדי. בהיות הכמות כוח-מניע גדול, אין דרך אחרת רק להסב עין מעט מהאיכות ולהתרחק מהקפדה יתירה. גם השקר והפניות הזרות תנאים הכרחיים הם בכל תנועה, ולוּ גם היותר אידיאלית. כמחזה הזה ייראה גם בכל חברות-הצדקה השונות למיניהן, ואם יבקש איש להבר מתוך אחת החברות את כל העוסקים בה מפניות שונות, ונפלה החברה הזאת באפס תקווה גם לקום עוד…’

‘המשפט הזה אולי יצדק בחברת-צדקה, אשר מטרה חומרית ידועה לה, ועל-כן אפשר להעריך בה את המעשים המוחשיים מבלי שים לב אל הכוונה הפנימית; לא כן הדבר בשאיפה אל אידיאל מופשט: פה הלא אין ערך לכמות כזו, שאיכותה גרועה’.

‘אבל כל שאיפה, גם היותר מופשטה ביסודה, הלא התגשם תתגשם סוף סוף באיזו פעולה מוחשית, ואז הלא יהיו דרושים גם אמצעים חומריים ידועים. עוד הפעם יוצא, כי הצלחת השאיפה תלויה לא רק באיכות העוסקים בה – דבר הנכבד מאוד בפני עצמו – אבל גם בכמותה הפשוטה…’

בעוד וילנסקי ולאנדמן נידונים בעניין הזה והוויכוח ביניהם הולך הלוך וחם, היתה בין סוניה ואייזנשטדט שיחה אחרת. האחרון ישב זמן-מה דומם; פתאום פנתה סוניה אליו ותשאלהו לשלום אננה אשת ברוכוביץ', ולמעשיה.

‘אננה מחרשת, כדרכה, ומשתתפת רק מעט בשיחת אישה’, ענה אייזנשטדט, ואחרי הפסקה קצרה הוסיף: ‘בכל פעם אשר אני רואה את פניה, מתעוררת מבלי משים בלבי השאלה: האומנם היכתה אותה דביקותה באישה בסנוורים ואיננה רואה את כל ריקניותו והתקשטותו, או כי מבינה היא את כול, רק מסתירה היא את זאת בחובה?’

‘על דעתי הדבר האחרון יותר קרוב לאמת’, ענתה סוניה אחרי חושבה רגע. ‘בכלל היא מתרחקת מהחברה, מצטמצמת בקרבה ומדברת מעט, אך כפי שאשפוט משיחותיה ומשפטיה, אשר שמעתי מפיה בעיתים שונות, קראה הרבה וחשבה עוד יותר; היא מצטיינת גם בהיגיון בריא והשקפות ישרות על החיים: אי אפשר אפוא, כי תוכל להשלות את נפשה במידה כזו, ולהחזיק בטעותה עד היום… יוכל היות, כמעט אפשר לחשוב לוודאי, כי בראשית התוודעותה אל ברוכוביץ’ הוליכה האחרון שולל בעתרת דבריו וישיאנה להאמין בו, אך קשה להאמין כי גם ברבות הימים לא הכירה את טעותה המרה…'

‘אם כן הוא הדבר בפועל, מה אומללה האשה הזאת ומה רבו הייסורים שהיא סובלת דומם!… לא אדע בנפשי מדוע, אבל חזות-פניה מעוררת בקרבי תמיד רגשות עצב, ולבי אומר לי כי תחת מסווה-המנוחה הזה נסתרים עמל⁴¹ , כעס ומרי-נפש במידה רבה ועצומה… אולי פעולת דמיוני היא!’

‘ייסורי אננה בכל אופן אינם יצורי דמיון שווא. עובדה ידועה היא כי ברוכוביץ’ מהיר-חמה ומתרגז על נקלה, ולזאת הוא גם ידוע-חולי – אם אינני טועה, עקבות שחפת נגלים בו, בכל אופן הוא חולה את עצביו – והיא נושאת את כל רגזנותו, שוקדת ושומרת עליו באהבה מצוינה וסבלנות אין קץ, תחת אשר הוא איננו מכיר את ערכה יותר מדי ומתנהג אתה בגסות מכוערה גם לעיני אנשים זרים…'

‘נפלא הדבר, מה רב ההבדל בין האיש ואשתו! שני הפכים מוחלטים הם זיווג כזה; אך טעותו הגסה של הגורל היא!’

‘לא טעותו של הגורל, אך תולדתם המעציבה של המשפטים הקדומים!’ – קראה סוניה באנחה, ‘אדוני אייזנשטדט יודע בוודאי כי אננה בת עגלון היא, אזר השכלתה באה לה במקרה. והמקרה הזה הביאה במיצר נורא אחרי-כן: להיות לאשה לעגלון בור לא יכלה עוד על פי מדרגות התפתחותה; ואיש ראוי לה לא נמצא עקב חרפת משפחתה. ככה היתה לעלמה המכונה “קשה לשידוכים”…ברוכוביץ’ מזכירנה עוד היום את החסד הגדול אשר עשה עמה כי השפיל כבודו לקחתה לו לאשה!'

‘לוּ היה לה לפחות ילד’, הוסיפה סוניה אחרי דומיה קצרה, ‘כי עתה מצאה לה מצד זה ניחומים ושילומים על כמה דברים החסרים לה מצד אחר, גם חייה לא היו משוממים ככה, בהיות הטיפול בבנים ממלא אותה במידה ידועה; אך לאסון האומללה הזאת נשללה ממנה גם הנחמה הזו…’

ברטה לא השתתפה בשחיה הזאת, אך הקשה הקשיבה בעיון רב. גורל אננה ברוכוביץ' עניין את נפשה תמיד, ובכל פעם אשר נסבה השיחה על האשה הזאת, היה מוח ברטה מתאמץ לבוא עד חקר הדראמה, ההווה בלי ספק פה. דמיונה החי הנוח להתפעל התעורר וייצר לה מחזה שלם ממסיבות חיי אננה על פי המעט מפרטיהם, אשר לקחה אוזנה. היא שיוותה בנפשה את אשר חש לב אננה בהיגלות לפניה ברוכוביץ' והיא עודנה בנעוריה בית אביה. חיצוניותו מלבבת עוד עתה, אף כי אז; דבריו כאש תמיד, נלהבים ומלהיבים את שומעיהם מבלי משים… ברטה בעצמה איננה יודעת על יסוד מה הונח משפט כזה, אך לה נראה כדבר נכון, כי אננה לא היתה מבינה בימים ההם את אופי ברוכוביץ' ופרטים רבים בו היו לה כחידות סתומות או גם סתירות גלויות, אך אלה ליבבוה עוד יותר ומאוד נעמה לה ההתעסקות בפתרון החידות ופירוק הסתירות…בדמיון ברטה מצטייר בבהירות מיוחדה מצב-נפש אננה לפני התברר יחס ברוכוביץ' אליה אל-נכון; היא היתה מסתפקת⁴², חוקרת, בוחנת ומקולעה מייאוש לביטחון, מתקווה לדאגה… לבסוף התברר היחס: הם מאורסים ואננה רוחצת בים עדנים, רואה את כל העולם בצבעי-שושנים ויוצרת בדמיונה חזיונות נפלאים לעתיד הקרוב…

‘טעותו הגסה של הגורל’, מצלצלות חרש באוזני ברטה מלים כמו מעולם אחר, והעולם הקטן והנפלא, יצור-דמיונה, יחלוף פתאום ויידוד.

‘לא! לא טעותו של הגורל היא’, לוחש באוזניה קול אחר, ‘כי אם טעותה המרה של נפש תמימה, אשר נתעתה להאמין במקסם-כזב ועיניה נפקחו אחרי אשר כבר עבר המועד!’

עתה יוצר לה דמיונה מחזות אחרים. לפניה עוברת דראמה נוגעת עד הנפש ומרעשת כל מיתרי הלב, דראמת-חשאין בעמקי הנפש, המתעוררת מהקסם הנסוך עליה ובאה מעט מעט לידי ההכרה הברורה והמרה, כי כל האושר הזה רק חלום בטל, חלום אשר גם שוב לו ישוב עוד…

‘טעות מרה! מקסם-כזב!’

ומחשבות ברטה עוברות מבלי אשר תרגיש זאת בעצמה, מגוף אננה ברוכוביץ' אל גופה שלה, וכזבוב-מציק, אשר שבע יגורש ושבעתיים ישוב, לא תרפה ממנה השאלה: האם לא טעות מרה כזאת גם אתה? האם לא מקסם-כזב גם עמה?

 

ה.    🔗

יהודי פשוט, מה שקוראים ‘בלי חכמות יתירות’, היה יצחק מאראנץ, אבי סוניה וברטה, חנווני אמיד, יודע תורה ממשפחה הגונה. לו היה יושב כל ימיו באחת ערי-המצער⁴³, כי עתה היה ככל בני-עירו קנאי אדוק, מואס בכל מדע וחושב את כל חופשי-בדעות לאיש שאינו מן היישוב; אולם הישיבה בעיר-הפלך N. עשתה אותו לאחד מאלה הרבים בכרכים הגדולים, אשר ההרגל לראות וההכרח לבוא גם במשא-ומתן עם אנשים שונים בדעותיהם החלישו בקרבם את הקנאות במידה מרובה. את בניו חינך בחדרים נושנים, ורק בתור ‘הנחה לרוח הזמן’ הוסיף אל הפרוגראמה הישנה גם ידיעת שפת-רוסיה וחכמת-החשבון במידה הדרושה למי שעתיד להיות סוחר. בניו לא הכזיבו את תוחלתו ולא נטו מקו-החיים אשר התוה אביהם לעתידותיהם, אך לא כן היה משפט בנותיו. להן לא היה, על דעתו, כל צורך בידיעות ומדעים שונים, רק לדעת קרוא וכתוב מעט יהודית ומעט רוסית, ולחפץ הזה הכניסן לבית-ספר עברי פרטי. ככה מלאו לסוניה חמש-עשרה שנה, ולברטה – אחת-עשרה; הראשונה היתה במחלקה הרביעית והאחרונה של בית הספר, האחרונה – במחלקה הראשונה. לעת-עתה היו כל הדברים ‘כמו שראוי להיות’ גם בחינוך הבנות, ובוודאי היה כמשפט הזה גם לעתיד, לולא קרה בימים ההם מקרה פחוּת ובלתי-חשוב מצד עצמו, אך נכבד מאוד בתוצאותיו, כי הביא שינוי כביר בסדרי כל המעשים האלה.

המקרה הזה היה, כי יצחק מאראנץ שכר בימים ההם מעון חדש, ובהיות מצד אחד שכר המעון גדול בערך ומצד אחר – חדר אחד מיותר כמעט, על-כן הוחלט לבקש שכן-פנוי⁴⁴ הגון. שכן הגון כזה נמצא עד מהרה: הוא יוסף לאנדמן שהיה בימים ההם צעיר כבן עשרים שנה, עובד בבית-הבנק שהוא עובד שם גם עתה, ומאראנץ הכירהו לרגל ענייניו השונים בבית-הבנק הזה.

לו התנהג אחד מבניו כיוסף לאנדמן, היה מאראנץ קוצף בלי כל ספק על זאת מאוד ו’מרעיש עולמות‘. אך ל’זר’ לא שם לבו יותר מדי, ומעט מעט לא רק הסכין עם דרכי ‘שכנו’ והנהגתו, כי אם החל גם לכבדהו ולהוקירו בגלל מעלות רבות אחרות שמצא בו.

במשך חצי שנה דבק מאראנץ בלאנדמן במידה כזו, עד שחשבהו כאחד-בני-ביתו ויאהב ‘להשתעות’ עמו בכל עת אשר היו פנויים שניהם מעבודתם.

לאנדמן מצידו דבק גם הוא עד מהרה בבני הבית הזה. הוא היה מטבעו איש-רעים ואוהב חברת אנשים, ועקב אשר טולטל עוד בנערותו מבית אבותיו ויחי שנים רבות במצב בודד, על-כן נעמה לו שבעתיים ידידות-המשפחה אשר מצא פה. חוץ משני הטעמים האלה היה עוד טעם שלישי הכי-נכבד, כי הילדה בת חמש-עשרה השנה, סוניה, משכה את לבו בתומת ילדותה ובתבונתה המיוחדה, אשר נשקפה ממבטי עיניה. לאנדמן הרגיש בילדה הזאת נפש מוכשרה לקבל השפעה ולהתפתח, ואיזה רגש חמלה המריצהו להציל את הכשרונות הטובים האלה, העתידים לעלות בתוהו באשמת החינוך הבלתי-מספיק הזה. מבלי אשר התבונן בעצמו איך ומתי נהיתה כזאת, היה לסוניה מעין מורה. בימים הראשונים היתה השפעתו רק כללית, בתור יועץ לעיתים, אך מעט מעט החל לטפל גם בפרטי לימודיה בתור מורה-דרך ומנהל, וסוף סוף נערכו כולם על פיו… עמל לאנדמן לא עלה בתוהו, כי חניכתו הפליאה לעשות חיל בלימודים וחוג ידיעותיה רחב הרבה, הרבה יותר מאשר פילל אביה. האחרון ראה את הנעשה ולא שם לבו לזאת, כי כבוד לאנדמן גדל בעיניו מאוד וכל חשד לא עלה על לבו. את אחרית הדבר הזה נקל לשער. שנים אחדות עברוה וה’ילדה' התמימה היתה ל’עלמה' נאורה, וגמולה למורה היה הגמול היותר-גדול, אשר תוכל עלמה לתת לאיש צעיר: נפשה ולבה. גם המורה עבר מרגש חמלה על כשרונות אובדים לרגש שמחה על פרי עמלו הנחמד, וסוף סוף נהפכו שני אלה לרגש אחד, רגש אהבה עזה. מאראנץ אמנם לא פילל כזאת, ולוּ ראה מראשית אחרית הדבר, לא אבה בו; אך כל הדבר הזה נעשה מעט מעט, עד כי לא התבונן בעצמו, איך נהיתה כזאת. גם לאנדמן בעצמו, חוץ מחופש דעותיו, ישר בעיניו מאוד, ורק בכדי לצאת ידי חובתו התעקש מעט, אחר נתן הסכמתו לשידוך הזה.

בזכות סוניה נושעה גם ברטה, כי לאנדמן שם לבו לחינוכה: הוא הורה את הדרך וסוניה טיפלה בפרטים, והודות להעזרה הכפולה הזאת עשתה ברטה חיל רב בלימודיה ותתפתח במהירות נפלאה. עד מהרה נגלה הבדל ניכר בתכונות נפשותיהן של שתי האחיות. במקצת גרם לזאת השינוי היסודי שבאופייהן, כי אופי סוניה היה שוקט ורך יותר מאופי אחותה הצעירה החם ונוח להתרגש; אך יותר מכול השפיעו עליהן תנאי-התפתחותן השונים. בסוניה ניכרה באופן מוחלט השפעת לאנדמן, אשר היה במשך ימים רבים מכירה האחד מבעלי-הדעה, ולכן הסכינה לחשבו כאבטוריטט ולהאמין ביושר השקפותיו; לא כן ברטה, אשר שעבוד רוחני כזה, ולו גם ברצון חופשי היה זר לה…

לזאת הועילה בייחוד העובדה, כי בעודה כבת שש-עשרה שנה כבר נישאה אחותה ללאנדמן. גיסה היה איש חי, רב-פעלים, עוסק בצורכי-ציבור שונים, חבר לחברות-צדקה אחדות, מתעניין מאוד בשאלות-הכלל ונמצא לדורשיו בתמיכות פרטיות. הוא היה אחד מאלה הפועלים הרציניים אשר המעשים המוחשיים עיקר להם והחקירות המופשטות טפל, רק כשעשועים מועילים בעיתות הפנאי; ובהיות רוחו נדיבה ולבו ער לכל צרת נפש זולתו, לא יכול לצמצם את כל פעולתו רק במקצוע אחד, אך פזר פיזרה לעברים שונים, כפי צורך השעה… בביתו נראו פעם בפעם פנים שונות, אשר היו להם דברים שונים אליו, אך מבלעדי המבקרים האלה, שהיו מקריים פחות או יותר, היה לו גם חוג מבקרים תמידים, הצעירים ממכריו, אשר ביתו היה מעין בית-ועד להם, מקום שם התווכחו וישפטו על עניינים שונים.

ברטה היתה נמצאת תדיר בבית הזה, והחיים האלה ברוחם ומגמתם המיוחדים הראו בהכרח את פעולתם הכבירה על התפתחותה והשקפותיה. ההרגל לברר וללבן כל שאלה מצדדים שונים, על-פי חוות-דעת שונות, והשימוש התמידי בגימנסטיקה השכלית הזאת פעלו על מוחה ועל הכוח-השופט בה באופן מעורר מאוד.

רושם מיוחד וניכר עשתה עליה חברת אדאמוביץ‘, אשר היה מאז ידיד קרוב ללאנדמן ואחד ממבקריו התמידים. חידה, חידה סתומה היה לה האיש הזה מאז דעתה אותו; הרבה יגעה לבוא עד תכונתו, הרבה חידדה את שכלה למצוא פשר חידתה, אך לשווא היה כל יגיעה. משפטיו והשקפותיו על עניינים שונים היו ידועים לה רובם, היא ידעה גם פרטים רבים מחייו, מנהגיו והרגליו, ובעיתים שונות שמעה משפטים שונים מפי אחרים עליו; אך בכל אלה לא יכלה לעמוד על אופיו: כאשר הסיפה לדעת, כן רבו הסתירות, וכאשר הוסיפה להתבונן, כן עצמו החידות… יש אשר דימתה בנפשה אחרי התבוננות ממושכה, כי מצאה את החוט-המפתח לקשר המסובך הזה, אך דייה היתה עוד שיחה אחת עם אדאמוביץ’ והנה נמצאה סתירה חדשה, אשר ניתקה מבלי חמלה את החוט-המפתח, והיא נשארה עוד הפעם בתוך הערבוביה הזאת, המסובכה מאין כמוה.

מידה אחת באדאמוביץ' היתה מרעימה אותה תמיד, ובאותה שעה – גם מלבבתה ונותנת לו איזה קסם מיוחד בעיניה, גם מבלי אשר ידעה לתת לעצמה חשבון על סיבת הדבר. זאת היתה מין בוז מסותר לכל אדם, אשר ניכר בשיחותיו ומשפטיו, ועוד יותר בוויכוחיו. הוא אמנם לא הרשה לעצמו כל מבטא שאינו מן הנימוס – להפך, הוא היה נזהר יותר מאחרים לבלי פגוע בכבוד איש-שיחו; אפס כי מתוך הנימוסיות המדויקה הזאת עצמה נגלה הבוז המסותר הזה. בנידון זה לא הוציא גם אותה מהכלל; זאת ראתה ברור ונפשה התמרמרה, כמובן, על המעשה הזה, אך לקצוף עליו לא יכלה בכל זאת, אחרי ראותה את רגש הבוז הזה מבצבץ גם במשפטיו על עצמו לא פחות מאשר במשפטיו על אחרים ואולי עוד יותר… היא כמעט החליטה, כי רגש הבוז הזה הוא פרי גאון נפרז ונפש קשה, אך לבה חש כי הביאור השה איננו מספיק ולא זו הסיבה הנכונה.

היא התבוננה כי מעשי אדאמוביץ' סותרים פעם בפעם את דברי עצמו, אך הסתירות האלה הן על הרוב באופן שהמעשים טובים יותר מהדברים. בדיבור היה לועג לכל חוקי-המוסר, מתקלס ברגש החמלה ומודה רק בנטיות האנוכיות המוחלטה, אך במעשה הכירה בו זהירות יתירה בשמירת חוקי-מוסר ידועים, וגם נפש רכה ונדיבה בלב חם וער לצרת נפש אחרת…

כאשר העירה פעם את אוזנו על העובדה הזאת, ענה בשחוק, כדרכו, כי רגש החמלה הוא חולשה טבעית וחוקי-המוסר קבועים בלב רבים על-פי הרגל מנוער, אשר על-כן לא ימוטו גם אחרי שלול מהם משפט השכל הקר את זכות-קיומם. היא הבינה את ביאורו הזה, כאשר הבינה רבים מביאוריו, אשר ידעה את פשרם ולא מצאה בהם כל סלף מצד ההיגיון, אך בחושה-הטבעי הכירה, כי לא כן הדבר…

ברטה אהבה מאוד להתפלפל עם אדאמוביץ' ותבכר את השיחה עמו על שיחה עם אחרים, אף כי משפטיו רובם היו מתנגדים למשפטיה, ודעותיו היו מצטיינות בהשקפה קודרת ומלאת-ייאוש על החיים וחוסר-אמונה ברגשות הנעלים שבאדם. על דעתו היתה האנוכיות, אם בהכרה או בלי-הכרה, היסוד היותר עיקרי לכל פעולות האדם, ובמין הנאה מיוחדת היה מציין כל עובדה אשר נראה בה נצחון הפניות הפרטיות על השאיפות היותר נעלות בחברה: הוכחות ממין כזה, בכל התנגדה להן, היו פועלות על נפשה פעולה רעה, וכמעט תמיד אחרי שיחה כזאת עם אדאמוביץ' היתה חשה את עצמה רצוצה ומדוכאה; אפס כי למרות כל אלה לא הניחה מידה כל הזדמנות לשוב אל השיחות האלה עמו.

ימם רבים לא נתנה לעצמה דין-וחשבון על רגשותיה אשר היא מרגישה לאדאמוביץ‘: היא היתה באמת צעירה יותר מדי בשביל לחשב חשבונות כאלה. אך עברו שנים אחדות, ברטה היתה לעלמה כבת שמונה-עשרה שנה, ובבוקר לא עבות אחד עלתה על לבה השאלה: מה אדאמוביץ’ לה? כנהוג, היתה התשובה הראשונה משלת-נפש: רק מכר קרוב, צעיר בעל-דעת, איש-שיח נעים; אולם השאלה, אחרי התעוררה פעם, לא הוסחה עוד מלבה והתשובה משלת-הנפש לא היתה מספקת עוד. היא לא חפצה להודות על זאת גם בפני עצמה, אך בסתר נפשה פנימה היתה התשובה על השאלה הזאת כמעט ברורה. לא כן היה משפט השאלה השניה: מה היא לאדאמוביץ‘?תשובה על שאלה כזאת קשה מאוד בכלל, ובנוגע לאדאמוביץ’ בפרט היתה קשה שבעתיים, אחרי היות אופיו חידה סתומה בעיניה ואין אף אחת מתכונות-נפשו מבוררה לה כל צורכה.

ביחסו אליה אמנם ראתה לפעמים איו אותות-ידידות מיוחדים; לעיתים התבוננה בו, כי הוא מציינה לטוב מאחרות; אך לעומת האותות המעטים והבלתי-חשובים האלה לטובה, היו אותות רבים יותר נאמנים לרעה. בין יתר הדברים המקובלים, אשר אהב לבטל בדבר שפתיו, היה גם רגש האהבה, אשר התקלס בו ויחשבהו למין מחלה מדומה מסוג מחלות-העצבים. מלבד זאת הכירה בו אינו שנאה ובוז מעורבים יחדו ל’מין היפה'. במשך כל העת הרבה, אשר היו נפגשים יחדו, לא שמעה מפיו אף תהילת עלמה אחת, בעוד אשר דופי נתן ברבות מהן ומשפטיו עליהן היו מלאים איזה רעל חריף…

בעיתים שונות הגיעו לאוזניה גם שמועות מקוטעות על דבר עובדות אחדות בלתי-זכות מאוד בייחוסו של אדאמוביץ' אל ‘המין היפה’, אך הדברים נאמרו ברמזים בלתי מובנים לה יותר מדי, ולשאול ביאור מפורט יותר לא היה מן הנימוס. ידיעותיה נשארו בלתי-ברורות, אך בזכרונה נקלטה כל פראזה מקוטעה בעניין הזה, נקלטו גם שמות עלמות ונשים צעירות אחדות, אשר נזכרו בפראזות האלה, ומוחה היה עובד עבודה קשה לבוא עד חקר הדברים הסתומים…

כמשפט הזה עברו שבועות וחודשים. הם נפגשו יחדו פעם בפעם, שוחחו, נדונו, ויתווכחו ומצב הדברים לא הוברר יותר אף כמלוא השערה. במשך כל הימים הרבים האלה היה רק ערב אחד, אשר נתן לזמן-מה תקוה בלב ברטה, אך סוף סוף נשאר גם הוא בלי תוצאות מוחלטות.

אדאמוביץ' היה גם בחברת ידידיו היותר טובים שליט ברוחו ומכסה את ענייניו הפרטיים מעין כול. ניכר היה, כי הוא משתמט בכוונה משיחות כאלה, ובעיתים הרחוקות, אשר נסבה השיחה על העניין הזה למרות חפצו, היו משפטיו כלליים ודבריו בקצת כובד-ראש ובקצת לצון, עד כי אי-אפשר היה להכיר כמה מן האמת וכמה מן ההלצה בהם. בכלל לבלי תת תואנה לשיחות ממין כזה, היה מתאמץ בשבתו במסיבת רעים להסתיר מעין כול את מצב-נפשו, יהיה איזה שיהיה, ורק אחרי התבוננות רבה ושימת-לב לסימנים דקים היה אפשר להכיר מבעד למסווה המנוחה-התמידית, את החליפות אשר ברוחו לעיתים שונות. את המידה הזאת באדאמוביץ' הכירו רבים ממיודעיו, גם לאנדמן הכירה, ועל-כן השתומם מאוד בערב ההוא, בראותו את אדאמוביץ' נסער ועצוב-רוח בגלוי, וישאל לפשר הדבר, אך האחרון השתמט ממענה ברור באיזה פראזה מצויה, אחר ניסה לשוב לצהלתו המצויה ולא יכול, כי במשך כל הערב עוד ניכרו בו אותות פיזור-נפש ורוגז מסותר…

בשעה העשירית יצא לשלחה עד ביתה, ובאין איש אתם שאלתו עוד הפעם: מה היה לו בערב הזה?… רגעים אחדים החריש, כמו פוסח על שתי הסעיפים, אחר פתח שפתיו עמה. פרטים לא שמעה אמנם מפיו גם הפעם, ואת המקרה, אשר פעל במידה כזו על רוחו, לא גילה לה – אך סיפר בכלל על הנעשה בקרב נפשו פנימה ויגל לפניה מעט את המסיכה הנסוכה על פני עולמו הפנימי. ברגעים ההם כמו היתה אתו רוח אחרת, גם טעם קולו שוּנה ויישמעו בו צלצלי-רוך מיוחדים ותוגה חרישית. בלב נשבר ורוח נכאה התוודה על ייסוריו המוסריים, התאונן על הייאוש המר הממלא את רוחו, ויתמרמר על הקרה הנוראה השולטת בנפשו. הוא הודה, כי לעגו התמידי לחלומות בעלי-הרוח ומשאות-נפשם, לעגו זה ממרר את נפשו מאוד, כי באותה שעה שהוא לועג לחלומות האלה, קנאה גדולה מתעוררת בקרבו למאושרים האלה, המסוגלים לחלום ולהשלות נפשם…

הדברים האלה, אשר היו שוועת נפש מעונה, הכאיבו את לבה המלא חמלה, אך באותה שעה גם נעמו לה מאוד. ההכרה, כי היא האחת, אשר שפך לפניה את מרי-שיחו ויגל את לבו באמת ובתמים, השביעה את נפשה נעימות אין קץ. האמון הזה, אשר נתן בה, היה בעיניה עדה, כי לבו חש לה איזה רגש יותר חם מידידות פשוטה…

ברגעים ההם אמנם נקוטה בנפשה על רגש-האנוכיות הזה, המשווה לה עונג בצרת-נפש זולתה; אך למרות כל מוסר-כליותיה גברו רגשות-שמחתה הטבעיים על העצב המחויב מצד המוסר, ובעת שאוזניה היו קשובות לווידוי המר הזה, יצר דמיונה לפניה עולם מלא נועם ובנה מגדלי-חמדה נפלאים על יסוד הווידוי הזה עצמו…

העת עברה לה מבלי אשר ראתה והתבוננה; היא לא התבוננה גם לזאת, כי עברו את הדרך מבית גיסה עד בית הוריה ויעברו פעמים אחדות הלוך ושוב ברחוב משכנם. היא היתה כחולמת חלום נפלא בהקיץ כל עוד אשר צלצל הקול הרך והנעים באוזניה, אך הקול הזה נפסק פתאום, והדומיה הפסיקה את חלומה. אחרי רגעי-דומיה אחדים נשמע קול אדאמוביץ' עוד הפעם, אך הקול הזה לא היה עוד את אשר היה לפני רגעים מעטים: כל חומו ורכותו נגוזו וחלפו. בכרת-פרידתו היתה קרה כאשר בכל הימים, כמעט גם יותר קרה. עוד ימים לא מעטים אחרי הדברים האלה הורגשה קרה יותר נפרזה ביחסו אליה, כמו ביקש למחות בקרה הזאת את יתר עקבות החום הנעים, אשר השאיר אחריו הערב ההוא –

ובכל זאת עוד במשך שבועות וירחים קיוותה בסתר לבה ותחכה לאיזה דבר נעים, אשר לא ידעה בעצמה מה הוא; אך תקוותה לא באה, וגם העובדה היחידה הזאת עברה לעולם הזכרונות… אמם זיכרון נעים היה לה זה, אך לא יותר!

 

ו.    🔗

ליל מוצאי שבת היה, כשש שעות בערב. במעון ברוכוביץ' נעשו הכנות שונות: בחדר הלימוד המרוּוח נאספו השולחנות והספסלים הנועדים לתלמידים אל פינה אחת, ובריווח הגדול, אשר נשאר פנוי, הוגשו שני שולחנות חד אל אחד ויהיו לשולחן ארוך אחד מכוסה במפה נקייה ומוקף טורי כסאות. על השולחן בתווך עמדה מנורת-נפט ועל שתי קצותיו נרות סטֵיארין⁴⁵, שניים שניים לקצה האחד. מנורות קיר אחדות כללו את מאורי החדר. ניכר היה, כי אורחים רבים עתידים להיוועד פה; אך לעת עתה לא היה עוד איש בחדר, זולתי בעל-הבית, אשר כילה זה עתה את ההכנות האחרונות ויסוג צעדים אחדים אחורנית, למען התבונן אל המצב, אחר נפל עייף באין אונים על אחד הכסאות בפינה.

ברוכוביץ' היה איש כבן שלושים שנה, גבה קומה ודל-בשר; רשמי פניו הרזים דקים ומפיקים תנועה; עיניו הכחולות משוקעות בחוריהן וזֵר להן סביב – עגילי-תכלת כהים; עור פניו צח וחיוור, והכתמים האדומים הנראים פה ושם על לחייו ענו בו, כי ידוע-חולי הוא; כזאת העיד גם השיעול החזק, אשר היה תוקפו לעיתים. שער-ראשו הארוך לצד עורפו וזקנו הקצר והמחודד היו מצבע צהוב-כהה, דקים ורכים כמשי; אצבעות ידיו ארוכות, דקות ולבנות. בכלל היתה חיצוניותו עושה רושם נעים ומלבב על הרואה.

גם הוא כטורינסקי מלמד-מורה, בעל בית-ספר או חדר-מתוקן. ידיעותיו היו מוטלות בספק גדול, אך חסרון אלה מנו⁴⁶ לו לשון מדברת גדולות, חוצפה במידה ידועה ואהבת-פרסום. יותר משהיה רמאי מזיד, היה נסחף בעצמו כבעל נפש חמה וקל-דעת אחרי ההגזמה וההפלגה. בני-אומנותו המלמדים, ביחוד אלה המכונים ‘מתוקנים’, שנאוהו שנאת-קנאה וייראו מפניו כמפני ‘קונקורנט’⁴⁷ מסוכן; אבות תלמידיו ורבים ממכריו ההדיוטים חשבוהו כאחד ‘האנשים הגדולים’ ויעריצוהו מאוד; מיודעיו הקרובים יותר, בייחוד חבריו המורים, שחקו בסתר ובגלוי על כל שאונו והמונו; רדיפתו הנפרזה אחרי הכבוד והפרסום היתה ידועה להם ונלעגה בעיניהם יותר מדי. אידיאותיו היו מתחלפות לעיתים קרובות מאוד, אך כל אחת מהן בשעתה היתה שלטת בכל נפשו וחושיו. אידיאתו האחרונה והנוכחית היתה תחיית השפה העברית ודיבורה. יותר מחודש ימים לא נח וידרוש ויוסף וידרוש, וסוף סוף, אחרי שנלווּ עמו וילנסקי וסייעתו, הושגה המטרה – ועוד מעט תיוועד בביתו אסיפה לחפץ הזה…

הוא יגע הרבה בערב הזה, עד אם כילה לסדר את הכול בעזרת אשתו ושפחתו, אך בכל עת עבודתו היו כל חושיו מסורים לה ולא חש את הליאות; עתה הרגיש כאב-ראש ולחץ בחזה, נשימתו היתה כבדה, גופו חם מאוד וזעה כיסתו כולו; שיעול חזק תקפהו. ברגע הזה נראתה אננה על סף החדר ובתוכחת-חיבה קראה:

‘עוד הפעם לא שמעתני ולא נזהרת. פעם בפעם תשכח, כי כל יגיעה אסורה לך. אולי תשתה כוס חלב?’

‘הרפי ממני!’ – גער בה בקוצר רוח, ‘שעי ממני בהבליך…’

על פני אננה חלף צל אי-רצון כמעט בלתי ניכר. היא היתה אשה כבת עשרים ושש או שבע שנה. עוד לפני שנים מעטות היתה יפה, רעננה ורבת-קסם, מלאת אש, חיים ותנועה; אך עתה נגוז האודם הפורח מעל לחייה, צבע עור פניה הזך כהה, רשמיהם המעוגלים התארכו ויתחדדו ועל מצחה ובקצות שפתיה נראו קמטים דקים; רק עיניה השחורות, אשר שקעו מאוד, יפו עוד יותר מבעד לעפעפיה העבים: מבטיהן היו שוקטים, חודרים ומפיקים דאבה עצומה…

רגעים אחדים עמדה כפוסחת על שתי הסעיפים, אחר חרצה ותאמר בקול רך:

‘שמע נא, ישראל, אנא אל תנאם נאום היום… ידברו וילנסקי, לאנדמן ואחרים; לך מזיק הדיבור, בייחוד דיבור ממושך ובקול רם… אנא, הבטיחני לעשות שאלתי זאת…’

מלבד הדאגה לבריאות אישה החרידתה היראה, פן יהיה לבוז בהיגלות קוצר-דעתו בנאומו. הוא הבין, כנראה, את הטעם האחרון.

‘הנך שומרת עלי תמיד כאם על ילדה הפותה’, קרא ברוגז, ‘הנך כמו דואגת תמיד, פן…’

בוא וילנסקי ברגע הזה היה כדבר בעיתו, כי הפסיק את הקטטה, שהיתה נכונה לפרוץ. פני ברוכוביץ', אשר רעמו לפני רגע, צהלו.

‘הרואה אתה, אדוני וילנסקי’, קרא, ‘הנה הכול מוכן ומתוקן על הצד היותר טוב, האין זאת?’

‘אמנם כן. ואנוכי דימיתי, כי עוד לא שלמו כל ההכנות, ואבוא לעזור על ידך. כמדומה לי’ – הוסיף אחרי התבוננו רגע במעמד השולחן והכסאות – ‘כי גם אם יבואו כל אלה, אשר מנינו בבוקר, לא יצר להם המקום’.

‘פה שלושים כסאות, ואם ירבה מספר הבאים אפשר יהיה להוסיף עוד כשישה… אם קיבלתי עלי דבר-מה, לא אעשה רמייה!’

מעט מעט החלו הנאספים להיוועד. ראשונים באו קפלן, טורינסקי ודובנר, אשר נפגשו יחדו בדרך. שני האחרונים היו עוינים את ברוכוביץ' מאוד ובכל עת מצוא היו מדברים בו סרה שלא בפניו ולועגים לו בפניו. השתדלותו בדבר האסיפה היתה להם למורת רוח מאוד וישמחו לבטלה, אך באין לאל ידם להפיק זממם מצאו לנכון לפניהם לבוא בעצמם, אולי ימצאו עילות להקטין אחרי כן את ערך העובדה הזאת ולהחליש רושמה בלעג ומהתלות.

אחרי השלושה בא אדאמוביץ‘, בלווית צעיר קצר-ראות, בעל שער-ראש ארוך, פנים דלים, בגדים קרועים, לבנים-עליונים מגואלים ומשקפיים בולטים. הוא היה ‘הסופר המקומי’ לעיתונים העברים, ליאון פרוסטק שמו הפשוט וכינויו-הספרותי – לפ"ק, אחד הבחורים מבני ‘בעלי-הבתים’, אשר ‘התחכך’ תמיד בין המורים העברים וסוף סוף זכה לראות כחמש או שש פעמים את שמו מודפס תחת קורספונדנציה מעירו…מכיס בגדו העליון נראו קצה גליון נייר לבן מקופל וקצה עט-עופרת תחוב בו. הוא הביט על סביביו בכובד ראש מיוחד ובהכרת ערך עצמו, וגם בברכו את הנמצאים בשלום לא הרשה לעצמו לשנות את חזות הפנים הזאת. במוחו היה מוכן כבר טופס הקורספונדנציה על דבר האסיפה העתידה, ויותר מכל ליבבהו האֶפֶקט⁴⁸ של הפראזה ‘כותב הטורים האלה נשא משא ארוך בשפת-עבר, אשר תוכו היה רצוף’ וכו’.

עד מהרה באו עוד כשמונה קרואים, ובתוכם גם האורחים הכי נכבדים, אשר אליהם נשא ברוכוביץ' את נפשו ויחשבם למחוללי אפקט חזק. אלה היו שתי בנות הבּאנקיר⁴⁹ גורדן, אשר באו בלווית בן דודן ורופא צעיר ראדומירוב. לזה האחרון חסרה עוד עבודה קבועה, ועל-כן ניסה את כל ה’סגולות' היכולות לתת לו את החסר… כמעט נראו ארבעת אלה בפתח, רץ ברוכוביץ' לקראתם ויקדם פניהם בשמחה נפרזה והכנעה רבה. לולא בוש, כי עתה נשק את ידי אורחיו ‘הנישאים’ על הכבוד הגדול, אשר הראו לו בבואם!

אייזנשטדט בא יחדיו עם לאנדמן, סוניה וברטה. בהיותו מתנגד לתעודת האסיפה בכללה. לא אבה גם ללכת הנה, אך לאנדמן הפציר בו וייעתר לבוא בתור ‘צופה’ מן הצד.

אחרי זמן קצר נועדו עוד כעשרה קרואים שונים. האסיפה היתה במלואה ובעל הבית ביקש את הנאספים, אשר מקצתם התהלכו בחדר ומקצתם עמדו חבורות חבורות, לשבת איש איש על מקומו ו’לפתוח את הישיבה'…

אחרי נאום קצר ובלתי חשוב, אשר נאם בעל הבית, קם וילנסקי ממושבו ויחל לדבר. ברגעים הראשונים ניכרו בו עקבות פחדנות ואימת הציבור, גם פראזותיו המדויקות ומהוקצעות יותר מדי עשו רושם בלתי נעים, כי העידו על סידור-קודם והכנה; אך מעט מעט החל הנואם להתרגש. התוכן הפנימי גבר על חשבון הצורה החיצונית וסוף סוף בלע את כל חושי הנואם. עתה הרגיש את נפשו חופשיה ודבריו שטפו כזרם בלתי נעצר. הוא דיבר על הקשר הפנימי שבין תכונת נפש הלאום ושפתו המדוברה ועל פעולתה החוזרת של האחרונה על הראשון, הראה אי-טבעיות המצב של לאום משולל שפה אחת מיוחדה, ויוכיח כי למרות כל התנאים הבלתי רצויים אפשר להוציא את הרעיון הגדול הזה לפעולה, אם אך לא יפול לב המתחילים ולא תרפינה ידיהם מכובד ההתחלה…התלהבות התקווה והביטחון אמנם גברו בנאום הזה על יושר ההיגיון, אך ניכר היה, כי הנואם מאמין באמונה שלימה בכל אשר הוא מדבר וכל מלה ומלה של נאומו מלאה רגש אמיתי, נובעת ממקור הנפש…

וחום- הרגש הזה שינה את וילנסקי כולו ויהפכהו לאיש אחר. גם חיצוניותו, אשר לא הצטיינה ביופיה, גם זרועות ידיו הארוכות, אשר עשו בכל העיתים רושם רע על רואן, גם קולו הרם, אשר הרגיז עצבי השומע, גם תנועותיו החזקות – כל אלה לא ניכרו עתה מפני איזו הדרת קודש והוד רוחני אשר ניסכו עליו!

השינו הזה לטובה לא נעלם מעיני אדאמוביץ‘, כמו שלא נעלם ממנו הרושם הכביר, אשר פעל נאום חברו על הנאספים, בייחוד על ברטה, אשר ישבה נרעשה ותבט בתשוקת נפש והשתוממות אל הנואם. רגשות שונים ומוזרים התעוררו פתאום בלב אדאמוביץ’. גם הוא כאייזנשטדט בא אל האסיפה רק בתור צופה בלתי משתתף ולא חשב לקחת כל חבל בוויכוחים, גם את ראשית נאום וילנסקי שמע בשחוק לעג מר על שפתיו; אך מעט מעט החלו דברי הנואם הזה להרגיז את עצביו; רגש הבוז למשפטים הרעועים התבולל ברגש הקינאה על הצלחתם הנראית של המשפטים הרעועים האלה עצמם. רגע חלף רעיון במוחו להשיב אמרים, ובעוד רגע שחק בעצמו חפצו המוזר, אך ברגע השלישי גברה התשוקה לבטל עוד הפעם…

וילנסקי כילה עד כה ועד כה את נאומו, ומחיאת כפים עצומה נשמעה מכל עברים. התחילה הסוערה הזאת הרגיזה את אדאמוביץ' עוד יותר וכמעט אמר לפתוח שפתיו, אך ברגע זה קם קפלן ויחל לדבר. הוא לא התנגד לרעיון בכללו, אך הראה על הקלקלה אשר תגיע מהדיבור לנקיון השפה וטוהרתה. טענותיו היו רפויות ומוגבלות מאוד. ואדאמוביץ' התגעש שבעתיים בשומעו, כי אין גם עונה את וילנסקי כהוגן. הוא לא יכול עוד לשלוט ברוחו, ומבלי תת לעצמו חשבון על מעשהו קם ממושבו, כמעט כילה קפלן לדבר, ויבקש רשות להשמיע דברים אחדים.

פניו היו חיוורים, אך איזו שלווה קרה מילאה פתאום את כל נפשו, כמו התאבן כולו, קולו היה שפל, אך חזק, ומדבּרו בנחת ושחוק לעג מר על שפתיו.

‘גבירותי הנכבדות ואדוני הנכבדים! הנה מטרת האסיפה הנוכחית היא לטובת האידיאה, אשר המליץ עליה זה מעט חברי הנכבד וילנסקי: אפשר אפוא לקום על הפרטים, אך לדבר נגד הרעיון הזה ביסודו – שאלה היא אם יש רשות… אם לפי דעתכם אין רשות, אז עלי להחריש’.

הפתיחה הזאת העירה תנועה עזה בין הנאספים: אלה נבוכו, אחרים השתוממו; בכל זאת נשמעו אחרי רגע קולות קוראים: ‘ידבר נא! נשמעה!’

אחרי עבור הרגעים הראשונים, אשר גבר בהם חום הרגש על משפט השכל בקרב אדאמוביץ', כבר שב וניחם על מעשהו, והרבה הרבה נתן לו מנעוהו הנאספים מדבר; אך כזאת לא נהיתה והוא היה אנוס לכלות את אשר החל. הוא דן על השאלה בכובד-ראש מוחלט ורק לעיתים רחוקות התמלטה מפיו איזו הערה חדה ומלאה רעל-היתול. בהדרגה מתונה ובביקורת קרה ניתח את מאום וילנסקי לחלקיו ויבטל את הנחותיו אחת לאחת. הוא הוכיח כי הקשר הפנימי בין רוח הלאום ושפתו ישנו רק בזמן שהרוח והשפה מתפתחות ומתקדמות במשך מאות שנים רבות יחדו, ואחרי כי השפה העברית ניתקה מרוח הלאום זה אלפי שנים, מובן אפוא מאליו, כי עתה אין כל יחס ישר ביניהם. בנוגע למצב הבלתי-טבעי של לאום משולל שפה מיוחדה הראה, כי מיני אי-טבעיות כאלה רבים בלאומנו, וכולם נכבדים ומשפיעים הרבה יותר מחוסר שפה מיוחדה. הלאה הוכיח אי אפשרותו המוחלטת של הרעיון הזה בחיי-המציאות ויוסף, כי התעוררות האידיאה הזאת בעצמה היא חזון אי-טבעי, בהיותה לא חידוש עצמי, רק חיקוי נלעג, שאנו מחקים מבלי הדעת את הלאומיים-האירופיים הנלהבים, בייחוד את לאומי אוסטריה⁵⁰ הנלחמים איש איש בעד שפתו, למען עשותה לשלטת… לו היתה ההתעוררות עצמית ופנימית באמת, על יסוד הצרכים האמיתיים, כי עתה הוחל לדאוג בראשונה להפצת ידיעת השפה ושכלול הוראתה; הרוב הגדול איננו לומד כלל את השפה, והמועט הלומדה נבול יבול מאפס אמצעים טובים: ספרי לימוד הגונים, ספרות-ילדים וגם ספרים מועילים בכלל…

מחיאות-כפיים אמנם לא נשמעו ככלות אדאמוביץ' את דבריו, ובכל זאת היה ניכר למדי, כי הדברים הנמרצים האלה פעלו פעולה רבה על השומעים. שאון לחש קל נשמע; על פני דבקי הרעיון היותר נלהבים נראתה מבוכה גלויה, ביחוד נבוך ‘הסופר המקומי’ ליאון פרוסטק, כי מצד אחד לא פילל לשמוע בזה דברים כאלה, אשר ישנו בהכרח את כל טופס קורספונדנצייתו הערוך במוחו מאז הבוקר, ומצד אחר אי אפשר יהיה לו עתה לשאת את משאו בשפת-עבר: עתה דרושה תשובה על דברי אדאמוביץ‘, דבר שאיננו לפי כוחו כלל. גם אדאמוביץ’ חש עצמו במבוכה גדולה וכמו התרעם על נפשו, כי לא שלט ברוחו. רק טורינסקי ודובנר – שני אלה ששו בלבם ל’איד' ברוכוביץ' כי הוּכּה חרם…

לאנדמן יצא בנאום קצר כמתווך בין שני הנאומים הקיצוניים. הוא סתר בפרטים אחדים את טענות אדאמוביץ' ויגרע מתביעות וילנסקי. תחת אשר האחרון הציע לעשות את הדיבור בעברית חובה על החברים בכל מקום שייפגשו שניים מהם, אף דרש כי המורים הנאמנים לחברה יורו לתלמידיהם רק בשפה העברית – הציע לאנדמן לעשות שתי אלה רשות, ובשים לב להערת אדאמוביץ' על הצורך להפיץ ידיעת השפה – לייסד אגודת מורים מתנדבים, אשר ילמדו את השפה חינם לכל מבקש…

ההצעה הזאת נתקבלה אחרי ויכוחים מעטים ובלתי-חשובים, גם הוחלט כי פעמיים בשבוע, בערב השבת ובמוצאי השבת, ייוועדו החברים במען ברוכוביץ' להתרגל בדיבור עברית. שם ייוועצו המורים, אשר יחלו להורות בעברית, על התיקונים הדרושים לחפץ הזה ושמה יפנו אלה החפצים במורים מתנדבים ללימוד השפה העברית…

כל הנאספים היו שבעי-רצון בתוצאות האסיפה, רק נפש אדאמוביץ' מרה עליו, כי עשה מעשה זר בלי חשבון. הוא חש את אשמתו ויבוש לגשת אל לאנדמן, סוניה, ברטה, ברוכוביץ', וילנסקי ואייזנשטדט, אשר עמדו אחרי תום האסיפה באגודה אחת וישוחחו. הוא חפץ להשתמט מן החדר מבלי-משים, אך ברגע הזה נגשו אליו טורינסקי ודובנר.

‘הידד, אדאמוביץ’ בן-חיל!' – קרא האחרון בשחוק-חנף וקריצת-עין ערומה בהניחו את כפיו על שכם אדאמוביץ'. ‘הוא שלח בהם חץ מר… וילנסקי נכווה היטב ברותחים האלה!’

‘וברוכוביץ’ היה כנשוך נחש', הוסיף טורינסקי. ‘כל האפקט אשר קיווה לו, נגוז ויאבד. בייחוד יחר לו, כי היה הדבר במעמד “האריסטוקרטיה הגבוהה”’. בדברו קרץ עין לעבר הפתח, אשר יצאו בעדו זה מעט בנות גורדן ולויתן.

‘אדאמוביץ’ לא ענה דבר. השתתפות דובנר וטורינסקי, הסכמתם ושמחתם על מעשהו עכרו את נפשו יותר מכל תוכחות איש אחר. הוא תיכּן את רוח האנשים האלה וידע את כל שפלות-נפשם בחשבונותיהם הפרטיים, ועל-כן לא יכול למלט נפשו מהרגש המר, כי גם הוא נעשה שותף עמהם במעשהו. הרגש הזה המר לו שבעתיים עקב ההכרה, כי הסיבה המעוררת למעשהו היתה באמת דומה הרבה לרגש השפל הממלא את נפש שני אלה…

גם נפש וילנסקי היתה מרה על הערב הזה. מראש לא אבה להשתתף עם ברוכוביץ‘, אשר נבזה בעיניו מאוד, וינס להפיק חפצו לבדו, אך אז נוכח כי צדק לאנדמן ממנו. למען הגשם רעיון מופשט בפעולה מוחשת נחוץ באמת להתרחק מהקפדה יתירה, נחוץ לאחוז באמצעים האפשריים ולהשתמש גם בפעמון נבוב, אם רק צלצולו חזק. הוא הבליג על גועל-נפשו, גבר על מכשולים אחרים, ואחרי כל הטורח הזה, שטרח להוציא עשרות אנשים אחדים מאידיפרנטיותם, יצאה החלטה מוגבלה ומקוטעה שאיננה שווה גם בחצי העמל הזה… ועוד הפעם עמד אדאמוביץ’ לשטן לו! איזה מלאך רע מסבב תמיד את פני הדברים, כי ענייניהם יהיו מתנגדים אלה לאלה!

וילנסקי היה דבק מאוד באדאמוביץ' מראשית התוודעותם. לבו רחש לו כבוד רב בגלל כשרונותיו הטובים, בייחוד בגלל כשרונו להשמיע פעם בפעם כדבר בעיתו איזה משפט נמרץ, להמציא בוויכוח תוך-כדי-דיבור איזו הוכחה חדשה ולגלות בעניין הנידון איזה צד חדש, שנעלם מן העין. הוא הכיר את חסרונות עצמו, כי רחוק הוא מדעת החיים ומסוגל להתפעל יותר מדי, על-כן הוקיר מאוד את ערך היתרונות מהמין הזה בידידו. אמת הדבר, כי שלילת כל האידיאלים וההיגיון הקר, שהיו ממידות אדאמוביץ‘, עכרו פעם בפעם את רוח וילנסקי; אך אלה לא יכלו להפוך את לבו להשניא עליו את ידידו, רק עוררוהו לנוד ולהיעצב על זאת. כן הוא, וילנסקי הוקיר מאוד את ידידות אדאמוביץ’ ועל-כן צר לו שבעתיים לראות, כי בימים האחרונים הם נפגשים פעם בפעם, כמו בגזירת ההשגחה, כצרים איש לרעהו וביניהם יש מעין איזו התאבקות חרישית ומסותרה, התאבקות תדירית קשה, קשה ומרה שבעתיים עקב היותה בלתי-נראית לעין, רק מורגשה ומוחשה בקרב הנפש… מציאות העובדה המעציבה הזאת היתה מורגשת לווילנסקי בכל אחת מפגישותיהם האחרונות בבית לאנדמן בחברת ברטה, אך בערב הזה נגלתה בצורה יותר ברורה וגלויה!…

 

ז.    🔗

וילנסקי היה אחד ‘הספיחים’ אשר לא ייזרעו ולא יינטעו ובכל זאת יעלו פעם בפעם מעל אדמת צייה לא-עובּדה. אביו היה נפח עני ובור, אב לשמונה ילדים, ומעונו באחד המבואות האפלים והנידחים. ראשית חינוכו – אם אפשר לקרוא לזאת בשם חינוך – קיבל הנער על גל האשפה של אחד ה’חדרים' אשר כמוהם לא ייראו עוד בטבור העיר ומקומם רק בפרוורים הרחוקים הנושבים מדלת-העם. המלמדים מהמין הזה הם מהיותר-גרועים אשר יבחרו להם את המבואות האפלים האלה בכוונה, להיסתר מעין מבין, פן תיגלה בערותם השלמה. בשכר הלימוד לא יוקירו, וגם מהסכום המותנה יחשבו מראש רק את החצי לפירעון, כי יודעים הם את עני אבות תלמידיהם; אל לעומת זאת אין מוחה בידם במה שנוגע למספר התלמידים ושנותיהם, כי יקחו מכל הבא בידם וכמה שיצליחם מזלם. לא ייפלא אפוא, כי לא רבה היתה התורה אשר נשא הנער מפה, אך זה פלא, כי ה’חדר' לא דיכא בקרבו את התשוקה לדעת ולימודים, אשר נראתה בו עוד משחר ילדותו. רק האלוהים יודע אי זה הדרך נחת עליו הרוח הזאת, אך כמעט למד קרוא ספר הרגיש איזו נטייה בלתי-מובנה לקריאה ויקרא בחשק דפים קטועים מ’נחלת-צבי' קרוע, אשר התגלגל בבית אביו, גם ‘תחינות’ שרה בת-טובים⁵¹, מעשי ‘בבא’⁵², סיפורי שמ"ר⁵³, תרגום הסידור והספר ‘שבט-מוסר’ בז’ארגון; הוא קרא מכל הבא בידו, מבלי הבחין בין דבר מובן ושאיננו מובן לו. אין צורך להגיד, כי הצטיין בחדר מלמדו מכל הילדים, אשר היו רובם בעלי מוחות מטומטמים והלימוד כשהוא לעצמו לא משך לבם יותר מדי. מבלי הבן כראוי את הביאור המוזר, אשר ביאר המלמד את החומש, שינן הנער בכל זאת את התרגום הזה מלה במלה, כי חזר על לימודיו פעמים רבות, עד דעתו את הכול על-פה. הדבר הזה עמד לו, כי היללהו מלמדו אל אביו וייעץ להכניס את הנער אל בית ‘תלמוד-התורה’, כי ברכה בו. עצת המלמד ומהללו העירו בלב בנפח החשוך והמדוכא, אשר לא פילל מעודו לראות את אחד מבניו יודע תורה, מחשבות חדשות ותקוות נעימות. הוא לא חשך מעמל נפשו ויכתת רגליו לנוע מגבאי אחד אל משנהו, מהמשגיח אל המלמד ומזה אל האחר, עד אשר הצליח סוף סוף להכניס את בנו אל בית ‘תלמוד-התורה’.

תנאי החינוך בבית הזה לא היו טובים הרבה יותר מאשר ב’חדר' הקודם, בכל זאת היה גם זה צעד גדול קדימה. למרות השחוק והבוז, אשר העיר הנער הפרוע הזה בשערותיו הארוכות והמסובכות, במעילו הטלוא, שהיה תפור ממעל אביו הבלה, ובסנדליו שהיו עשויים מנעלי אמו אחרי בלותם והתבקעם, הצטיין גם פה מהרה עקב תשוקתו העזה ללימודים והתמדתו הנפלאה בקריאה. המלמדים הפלוהו לטובה, אך יותר מכל הפלהו המורה הרוסי, אשר היה בא שתי שעות ביום להורות את תלמידי ‘תלמוד-התורה’ ראשית ידיעת שפת רוסיה וחכמת החשבון. הנער הנפלא הזה התנפל בחשק נמרץ על הידיעות החדשות האלה, וכאשר שקד קודם על כל עלה מודפס יהודית, כן קרא עתה בשים-לב כל שורה רוסית אשר מצא. חומר לקריאתו בימים הראשונים היו שלטי החנויות, הודעות-הרחובות וקרעי עיתונים אשר נזדמנו לידו; אך לא ארכו הימים והנער השואף לדעת מצא לו מזון רוחני יותר מספיק ויותר מועיל. המורה הרוסי ב’תלמוד-התורה' סיפר על דבר הנער הנפלא הזה לאחדים ממכריו, ומקצתם התעניינו בנער וימשכוהו אליהם ויחלו להורותו ולהספיק לו ספרים למקרא. אנשי-חסדו אלה הכשירוהו אחרי שנים אחדות אל הגימנסיה, אך להכניסו שמה לא עלתה בידם, כי אביו, כאשר יקרה פעם בפעם בתוך האנשים החשובים והמדוכאים האלה, לא שם לבו בעיתו על דבר לדת בנו, ובהיות הנער כבן שתים-עשרה שנה לא נרשם עוד שמו בספרי הלידה; חסרון תעודת-לידה עמד אפוא לשטן על דרך הנער בחיים, אך הוא היה רחוק עוד מחוש עתידות לו ודאוג לאחריתו, ויוסף ללמוד ולהשתלם במדעים.

השנים עברו כסדרן, והנער וילנסקי חי רק בספריו; שעשועיו בעיתות הפנאי היו שיחות וּויכוחים מופשטים. מסביב לו שטפו חיי העיר הגדולה בכל עוז זרמם, שטף החיים סחף במידה מעטה או מרובה אל כל חבריו וריעיו. רק עדיו לא הגיע, כי התכנס ויצטמצם כולו בחוג ענייניו הרוחניים. הנער היה לעלם והעלם – לצעיר בן עשרים שנה ומעלה, ידיעותיו רחבו במקצועות שונים, רק מידיעת החיים הפשוטים, חיי-יום-יום, לא היה לו כל מושג. הוא הורה ‘שעות’ אחדות ביום לתלמידים שפת עבר ורוסיה ואת שכרו המצער חצה לשנים: החצי היה לצרכיו, ללבושו וספריו, והחצי נתן להוריו בעד מזונותיו… קשר יותר חזק מזה לא היה לו עם בית אביו, כי גם אחיו ואחיותיו נשארו בבערותם, למרות כל עמלו להשכילם מעט. הוא אהב אותם, אך למרות זאת לא יכול לדבר עמם אף עשרה רגעים, כי לא היה כל עניין משותף ביניהם. גם בני-ביתו, כמו הבינו כל רוחב התהום המפרדת ביניהם, לא דרשו ממנו יותר.

כמשפט הזה נשאר ימים רבים בחוגו הצר של עולמו הקטן, ומי יודע עד מתי עוד נשאר שם מבלי נוע, לולא באו החיים בעצמם ויגעו בבודד הזה ויזעזעוהו ממקומו.

וילנסקי היה בימים ההם מורה בבית חייט-לגיוני⁵⁴ אחד, משה רוזנצוויג, אשר היה חייט פשוט בראשיתו, אך בהאיר לו ההצלחה את פניה נראה כי אלוהים לא חיסרהו גם חכמה. מעמד ביתו היה כבית אחד ‘בעלי-הבתים’ האמידים, בניו ובנותיו למדו בגימנסיה ובתו הבכירה פאולינה כילתה זה מעט את חוק-לימודיה שם. היא היתה אז עלמה כבת עשרים שנה. קומתה למעלה מממוצעת, גזרתה חטובה ורכה, שערות ראשה הארוך והמשופע וגבות עיניה העבות – כהות, רשמי פניה קצובים וצבע עורם נוטה מעט לשחרחר, עיניה החומות-כהות גדולות ורטובות. בכלל עשתה על רואיה רושם עלמה בריאה, רעננה ובעלת תאוות סוערות.

וילנסקי כאיש הרחוק מהחיים והחברה שם גם פה כל מעיניו בחובתו להורות את שני תלמידיו, ולא שת לבו כלל לאחותם הבכירה; אך פאולינה, אשר החים שטפו בה בכל עוז ורגשות-עלומיה בערו כאש, העלמה הזאת, אשר פינקוה הוריה ולא עצבוה מעודה בעשותה ככל הישר בעיניה, שמה את לבה לאיש המוזר הזה עקב זרותו. צעירים מחליקי-לשון, מהירים בתנועותיהם ועדויי-פאר ראתה דייה וכבר היו לה לזרא, על כן עניינה ‘הדוב השעיר’, כאשר קראה לווילנסקי, בעל השיער הפרוע ואורבות-הידים הארוכות, אשר גם ‘לדבר כן’ גם ‘לקוד כהוגן’ לא ידע, ובבוקר לא עבות אחד עלה על לבה הרעיון – לעשות את הדוב הפרא הזה לבן-תרבות. נחרצה נעשתה. מבלי שים לב לכל מיאונו והתנגדותו בעת הראשונה, משכה אותו אליה וכמעט שהכריחתו לשיח ולטייל עמה, ללוותה אל התיאטרון ועוד כאלה… לו היה וילנסקי אחד הצעירים המנוסים, כי אז הבין עד מהרה את אשר לפניו ואחת משתי אלה עשה: או כי הרחיקה מעליו, או כי השתמש ב’מקרה המוכשר'; אך הוא היה עד העת ההיא שקוע יותר מדי בספרים ומגעה הראשון של עלמה, אשר בכל אופן לא היתה מכוערה, העיר בקרבו את הגבר שלא הספיק עוד להתפתח עד אז, ויצת בלבו את אש התאווה הראשונה, זו האש הגדולה, אשר רק אנשים הנשמרים בתומתם עד התפתח כל כוחות-גופם מסוגלים לה.

הוא אהב את פאולינה, ובשעה שהיה פעם סובל את ייסורי האהבה ופעם חש כל תענוגותיה, הכול לפי הרוח אשר לבשה באותו רגע את אהובתו, – באותה שעה היה כל הדבר הזה לפאולינה רק שחוק של קלות-דעת ועל לבה גם לא עלתה אפשרות תוצאות נכבדות מזאת. על כן השתוממה לא מעט, כי בעצם העת אשר חדל השחוק הזה מעניינה עוד ונפשה קצה בחברת האיש המשומם הזה – והנה הצליח אותה⁵⁵ וילנסקי באחד הערבים פתאום בהודאת-אהבה…

נראה הדבר, כי ‘הדוב השעיר’ היה ברגעים ההם מגוחך מאוד בחזות פניו, במדברו ובתנועותיו; שחוק-בוז קר היה המענה האחד על דבריו המלאים רגש ואש.

ושחוק-הבוז הזה לא הסיר מעל וילנסקי את שכרונו, רק המיט עליו ייאוש חזק. ייאושו גבר עוד בגלל הסיבה הזאת, כי אחרי הדבר אשר נפל בערב ההוא ביניהם, לא מצא עוד לנכון לפניו להוסיף בקר בבית רוזנצוויג, לו רק בתור מורה – ואי-האפשרות לראות את פני פאולינה היתה לו מוסר⁵⁶ קשה מאוד… הוא כבר ניחם על זאת, אך הדבר הזה בעצמו היה בעוזריו להפיק חפצו: התרחקותו הפתאומית הפליאה, כמובן, את משה רוזנצוויג; שמץ מהנעשה חקר מפי בתו, ואת השאר הבין מעצמו, ובהיותו איש מנוסה ויודע את החיים, התבונן בדבר הזה מצד אחר. הוא הבין כי בתו נושאת את נפשה אל דוקטור או יוריסט, ובאותה שעה ידע כי דבר כזה לא לפי כוחו ומצבו הוא, על-כן חזה מראש את המבוכה העתידה לצאת מזאת: את אשר תחפוץ בו פאולינה לא יוכל לתת לה, ואת אשר יוכל – לא תחפוץ בו היא. וילנסקי יאה לו ונכון לפניה מאוד; הוא אמנם איננו דוקטור או יוריסט, אך מדרגת השכלתו גבוהה למדי ובתמיכה ידועה אפשר לכונן לו ‘מצב’ נכבד והגון. רוזנצוויג החל לדבר על לב בתו ויפקח את עיניה על מצב-הדברים האמיתי, כי אין תקוה לה להיות אשה לאחד בעלי הדיפלומים. בראשונה אמנם לא אבתה שמוע לאביה, אך דבריו הנכוחים והוכחותיו הכנות מצאו מסילות בלבה ותקוותה המסותרה התמוטטה מעט. היא התעקשה עוד, והנה נפל דבר אשר הכניע את גאונה ויקרב את הקץ.

בין מכריה היה סטודנט אחד, אשר נשאה אליו עין בסתר וביחסו אליה נראו לה אותות ‘נטייה’ מצדו; אך בעצם הימים ההם הוכיח לה הסטודנט הזה כי אין להאמין בגברים, ומפח-נפשה בהיכזב תקוותה היה לאביה עזר לא מעט להשיג את הסכמתה בדבר השידוך עם וילנסקי…

פרק-הזמן שבין התנאים והחתונה עבר על וילנסקי באושר ונחת אין קץ. הוא שקד כל היום על לימודיו ויכּון לעמוד במסה⁵⁷ לכל חוק-לימודי הגימנסיה. גם העבודה הזאת בעצמה נעמה לו בגלל מטרתה, אך שבעתיים נעמה לו המנוחה בערבים בחברת פאולינה, אשר לא חשכה עתה ממנו אותות-אהבה נעתרים⁵⁸… היו אמנם רגעים אי-נעימים, כאשר נחה עליה פתאום רוח-עיוועים ותתעבר בו כמעט מבלי כל סיבה; אפס כי רגעים כאלה היו מעטים ובלתי נפרצים, אף גם זאת, כי פייסה אותם אחרי-כן באותות-אהבה נפרזים. עוד תנאים אחדים לא נעמו לווילנסקי יותר מדי. פאולינה, כנראה, נטלה על עצמה את הטורח ‘להקציע’ מעט את חיצוניותו המגושמה ו’להקדים' את התפתחותו על-פי מושגיה, ותביעותיה מהמין הזה היו עליו למשא מאוד, כי לא התאימו עם הרגליו כל עיקר, אף לא הבין את נחיצותן; אולם רגש אהבתה לו, המבצבץ ונראה בטורחה זה מצד אחד, ומצד אחר הכרתו כי אמנם אי-בקי הוא בנימוסים והדין עמה – שני אלה המריצוהו לבטל את דעתו מפני דעתה ולהשתעבד במידה ידועה לתביעותיה…

מצב-העניינים הזה החל מעט מעט להשתנות למן הימים הראשונים אחרי חתונתם. כרוב הצעירים הבלתי-מנוסים נוקש גם הוא בטעות המצויה לחשוב את התאווה הטבעית לאהבה, והטעות הזאת נגלתה עד מהרה, כי באותה שעה שנמלאה תאוותו נדעך גם חומה, ובאין קשר אחר רוחני בין שני האנשים האלה, באין להם גם נקודה-משותפת אחת בחיים, גלה נגלו עד מהרה מעקשים ביחסם זה לזו: היא הרגישה בחברתו שיממון, והוא – ריקניות בחברתה; היא משכה לכאן, אל חברת עליזים ושעשועים מבדחים, והוא משך לכאן, אל הצטמצמות עיונית ודברי-מחקר מופשטים. הטעות היתה משני הצדדים. הוא, מוכה בסנוורים מאהבתו-תאוותו העזה, לא ראה את פאולינה כאשר היתה במציאות: עלמה פשוטה, ריקה וקלת דעת, מבלי כל אידיאלים נאצלים, גם מבלי חוקי-מוסר קבועים ודעות פנימיות מוצקות; הוא ראה בה במשך כל עת התוודעותם את האידיאל אשר יצר לו דמיונו לפי מושגיו, ורק עתה החלו עיניו להיפקח ולראות לגודל השתוממותו ודאבון-לבו, כי אין בפאולינה אף שמץ מכל אלה… גם היא מצידה לא הבינה את האיש אשר לפניה. במשפטה על איזה איש היו מושגיה מוגבלים מצד זה לפי חיצוניותו ומצד זה לפי ערכו המוסכם בחברה. בווילנסקי בחרה לא בגלל יתרונותיו, שהיו בלתי-מובנים לה כלל, כי אם באשר נכזבה תוחלתה מאחרים יותר הגונים בעיניה, אף גם זאת, כי השלתה את נפשה בתקוותה לעשות את זה לאדם-המעלה על פי מושגיה. השתעבדותו לדרישותיה הראשונות, אשר היתה באמת רק זמנית, מעין הנחה מצדו לחולשותיה, היתה בעיניה כתולדה ישירה ומחויבה מהשפעתה הכבירה עלי ותגדל את בטחונה בכוח-נפשה, כי כול תוכל באיש הזה. לא מעטה אפוא היתה השתוממותה, באשר פגשה פתאום התנגדות עצומה מצדו; עוד יותר השתוממה לראות, כי חפצו הוא להשפיע עליה ולא להיות מושפע ממנה…

מעט מעט החלו תגרות ביניהם, והקטטות התכופות כיבו עד מהרה גם את גחלת האהבה האחרונה. הם היו למשא איש על רעותו. שנאה מסותרה, עזה ועמוקה היכתה שורש בלבותיהם ותצמח ותשגא עד היותה מקץ שנה אחת לאיבה גלויה ומשטמה קשה ונוראה. למרות כל עמל משה רוזנצווייג והשתדלותו להשלים בין ‘הבנים’, היה אנוס סוף סוף להודות כי הזיווּג לא יעלה יפה בשום אופן, ומקץ שנתיים ימים, אחרי שובע קטטות ואי-נעימויות, נתן וילנסקי ספר-כריתות לפאולינה.

העמל והתלאה אשר מצאוהו בחיי נישואיו הגדילו עוד יותר את התרחקותו מהמין היפה. הוא לא אהב חברת נשים מאז, כי חש את נפשו תמיד כמו במיצר ומבוכה בהיות עלמה לפניו; עתה נוסף על הרגש הזה עוד מין חשד ויראה מיוחדה. הוא שב לחיות עוד הפעם חיי בודד בתוך ספריו…

בימים ההם התודע במקרה אל אדאמוביץ‘, וזה האחרון משך את לבו אחריו, אף כי דעותיהם והשקפותיהם על החיים היו שונות תכלית שינוי. וילנסקי אמנם היה מתנודד כולו לשמע המשפטים המהרסים והמחבלים, אשר אדאמוביץ’ היה מוציא בקרת-רוח שלמה; אך יתרונותיו של האחרון: חריפות-השכל, יושר-ההיגיון וידיעת-החיים הרחבה, משכו את לב וילנסקי. אדאמוביץ' מצדו מצא עונג מיוחד בתמימות ידידו החדש, בהתלהבותו ואמונתו החזקה בכוח הטוב והנעלה. הם נעשו עד מהרה ידידים קרובים וחברת אדאמוביץ' פעלה על וילנסקי לקרבהו מעט אל החיים. גם אל בית לאנדמן הובא האחרון על ידי אדאמוביץ'.

הבית הזה ליבב מאוד את וילנסקי, ויהי פה למבקר תמידי, אך בעת הראשונה היה מתרחק מברטה באופן ניכר וגלוי, עד כי משכה העובדה הזאת עליה את עין ברטה ותשאל את פי אדאמוביץ' לפשר הדבר.

‘ידידי וילנסקי הוא אחד מאלה הרבים’, ענה אדאמוביץ', ‘אשר אחרי היכשלם באיזה דבר מבלי דעת את תכונתו, לא יקחו מוסר ללמוד להכיר את הדבר, למען לא ייכשלו בו להבא, אך להפך יתרחקו ממנו עוד יותר, ובזאת יבטחו, כי לא יאונה להם עוד רע מצד זה. הוא טעה פעם אחת באשה, והטעות הזאת הסבה לו מכאובים רבים, על כן הוא ירא עתה ומתרחק מכל אשה’.

אדאמוביץ' סיפר לה בקצרה את דבר נישואי וילנסקי. הוא הרצה את הדברים בתערובת-לעג ידועה, אשר לא יכול להמנע ממנה למרות כל רגשי ידידותו לווילנסקי, אך על לב ברטה עשו הדברים האלה רושם עז ויעוררו בקרבה רגשות חמלה רבים. מאז לא די שלא חשבה את נפשה עלובה בהתרחקות וילנסקי ממנה, להפך, היא קירבתו עקב זאת עוד יותר ובכל עת מצוא התאמצה להסיר מלבו את חשד-השווא שהוא חושד את כל הנשים. מעט מעט הסכין גם וילנסקי עמה. יותר מכול ליבבוהו פשטותה, תום-לבה והתעניינותה התמימה בשאלות עיוניות, מידות אשר לא פילל למצוא בנשים, בשופטו מנפש פאולינה על הכלל כולו. כרוב בעלי אופי חם דילג גם הוא בקפיצה אחת מהקצה האחד את הקצה השני: מיראה וחשד – לאמוּן וביטחון מוחלטים. הוא הסכין לגלות לה את כל לבו ולהרצות לפניה את מחשבותיו אחרי ראותו כי היא מקשבת בשום-לב, מבינה לרוחו ומתעניינת בענייניו.

בימים ההם עלה על לבו לעמוד בניסיון לקבל צואר מורה מהמדרגה השנייה, מורה-ביתי-פרטי, ולפתוח אחרי-כן בית-ספר עברי בעל שלוש או ארבע מחלקות. ברטה התעניינה ברעיון הזה מאוד ותחזק את ידיו להחל בדבר ולהוציאו לפעולות, כי ייסוד בתי-ספר כאלה היא הדרך היחידה והבטוחה לפתור את שאלת החינוך בפועל… סיועה המוסרי של ברטה הוסיף אומץ לרעיון וילנסקי, כי על האידיאה המופשטה – טובת הכלל, אשר היתה לנגד עיניו, נוסף עתה גם חשבון פרטי: ברטה יקרה לו מיום ליום יותר ויותר, ועל-כן החל לחוש עתידות לכונן לו מצב בחיים…

בבואו עד הנקודה הזאת התעוררה מבלי משים השאלה: מה היחס שבין אדאמוביץ' וברטה? באיזה רגש טבעי, בלתי ברור גם לעצמו, הרגיש באדאמוביץ' צר מסוכן לו… לו יהי בטוח, לפחות, כי כן הדבר, אז דאב אמנם לבו, אך נסוג אחור מבלי כל תלונה; עתה עוּנתה נפשו בספקות תמיד. עוד יותר, כי על-פי רשמים מיוחדים, שנתקלטו במוחו מאופי אדאמוביץ', לא יכול גם לצייר בדמיונו אפשרות העובדה, כי האחרון ידבק בעלמה לאהבה אותה… את כל הספקות האלה, אשר לא נתנו לו מנוחה, נקל היה, כמובן, להסיר באמצעי פשוט מאוד, על-ידי בירור דברים עם ברטה; אך שוב נגלה בו איש-הספר אשר נקל לו להתיר מאה שאלות מופשטות מסוכסכות ומסובכות מהתיר שאלת-חיים אחת פשוטה.

 

ח.    🔗

מבית ברוכוביץ' יצאו אחרי האספה לאנדמן וסוניה, וילנסקי וברטה, ארבעתם יחדו, אך בקצה הרחוב נפרדו: שני הראשונים הלכו לביתם וּוילנסקי הלך לשלח את ברטה עד בית אביה.

‘לא אבין, מדוע זה השתמט אדאמוביץ’ ואף לא ניגש אלינו', אמרה סוניה לאישה, אחרי עוברם צעדים אחדים לבדם. ‘בכלל התבונתי בו בעת הכרתי כעין השתמטות ממנו. גם ההפסקות בין ביקוריו ממושכות יותר מהרגיל’.

‘כנראה אין חברתנו מעניינת אותו יותר מדי. יהי אלוהים עמי!’

‘כמדומה לי, כי יש איזה יחס בית התרחקות אדאמוביץ’ והתקרבות וילנסקי… ומה דעתך, יוסף?'

‘לא אדע את אשר תדמי. מבלי שים לב לשינוי דעותיהם הלא ידידים טובים הם’.

‘לא לזאת כוונתי. האומנם לא עלה על לבך, כי ביניהם תוכל להיות איזו תחרות בנוגע לברטה?’

‘האומנם הכרת בזה דבר חשוב? אנוכי גם לא שיערתי….’

‘האמת אגיד לך, כי עתה הנני נבוכה בעצמי. ימים רבים האמנתי, כי יש נטייה משותפת בין אדאמוביץ’ וברטה, אך בימים האחרונים נראו משני הצדדים סימנים סותרים את השערתי… תחת זאת הנני מכרת בעת האחרונה נטייה רבה בווילנסקי אליה, ואם לא אטעה, גם היא נוטה אחריו…'

‘לא אבין,מה חפץ לך בהשערות, בעת אשר יכולת לדבר אתה דברים ברורים? זה דרככן תמיד, הנשים, ללכת בעקיפים גם בעת אשר הדרך הכי-ישרה לפניכן’.

‘הפעם הנך מאשימני על חינם. בעניינים כאלה אנו הנשים מיטיבות לחוש את הנימוס הנכון יותר מכם. אם ברטה מכסה ממני את רגשותיה, לא נכון הוא לי להכריחה בשאלותי, כי תשיבני דבר ברור… הנני מצפה דומם לאחרית הדבר, אף כי בלבי אינני מאשרת כלל את בחירת ברטה’.

‘מאיזה צד?’

‘על דעתי לא נכון לה לבכר את וילנסקי על פני אדאמוביץ’…'

‘האומנם?… באופן כזה הנני מסכים יותר לדעת ברטה. בתור איש אין גם לדמות את אדאמוביץ’ אל וילנסקי. לא אכחד כי חיצוניותו של הראשון נאה ומלבבת יותר משל האחרון, נימוסיו יותר מדוקדקים ואולי גם כשרונותיו יותר מבהיקים; אך לעומת כל אלה מסוכן מאוד באדאמוביץ' רגש האנוכיות המוחלטה, אשר תראה בלי ספק פעולה מהרסת על חיי-המשפחה, גם חוקי מוסרו מתנודדים יותר מדי…'

‘הנך מכוון בוודאי אל השמועות העוברות עליו בדבר יחסו אל ‘מיננו היפה’, אך ראשית, אין כל ספק, כי השמועות האלה מוגזמות ככל המון השמועות, ושנית, אם גם נכונות הן פחות או יותר, איננו נופל עוד מכל הצעירים. הנה כולכם, הגברים, אינכם מלאכי-שמים לפני החתונה. ובכל זאת יהיה הרוב לאנשים נאמנים…’

‘לוּ גם היה רק הטעם הזה, לא נקל הוא, כאשר תדמי את וכמוך רבות; אך אנוכי לא כיוונתי כלל אל העובדות האלה כשהן לעצמן, רק אל הסיבות המוסריות המונחות ביסודן. באופי אדאמוביץ’ ניכר מין בוז מיוחד לנשים…'

על שפתי סוניה נראה שחוק קל של ספק. לאנדמן הבין לרעה ויוסף כעונה על מחשבתה:

‘אל תשפטי מזהירותו המדויקה בכבוד נשים, כי מכבד הוא אותן בלבו; כן גם לא תעיד התעסקותו התמידית בהן על אהבתו אותן. אולי אמנם איננו נותן גם לעצמו חשבון ברור על הרגש הזה, אך הוא איננו מכיר את הנשים לאנשים כערכו, כי הסכין לערכן⁵⁹ רק כדבר-חפץ לפי מידת ההנאה המגיעה לו מהן… מידה כזאת מסוכנה מאוד כמו שמסוכנה נטייתו הנפרזה לשלילה. זכרי נא את שיחותיו ומשפטיו בכל עת וראית, כי רק סותר הוא והורס את כול בלי חמלה…’

‘הנטייה הזאת באופיו גלויה ובולטת ואי אפשר לבלי ראותה; אך על דעתי תוכו טוב הרבה יותר מברו, כפי אשר הוא מתאמץ להתראות. עובדות רבות מחייו ממריצות אותי להחליט כי כל השלילה הזאת היא רק מין התקשטות מיוחדה: רק בשפתיו ידבר ולבו בל עמו’.

‘שגית בשופטך, סוניה. על-פי הפרטים הידועים לי מתולדות חייו אשפוט להפך, כי הנטייה לשלילה טבעית לו במקצת ומונחת באופיו, ומלבד זאת התפתחה במידה מרובה, בהיות אופן חינוכו ותנאי-חייו כולם מסוגלים לזאת מאוד, גם דבר העדר יסודות-מוסריים מוצקים בהשקפתו על החיים מחולל בהכרח ביקורת-שלילית עזה…’

‘דין קשה יותר מתי הנך מותח, כמדומה לי, על אדאמוביץ’ הפעם. התבונן נא, אולי טועה הנך…'

‘מי יתן וטעיתי’, ענה לאנדמן וייאנח מבלי חפץ, ‘לא אדע מדוע, אבל אדאמוביץ’ יקר בעיני מאוד, יקר מרבים אחרים, על-כן תדאב נפשי עוד יותר על החסרונות הדבקים בו. בעל כשרונות נעלים ורצינות כבירה הוא. אכן חבל, חבל מאוד, כי חסר בו דבר עיקרי כזה… על זאת חייבים אנו תודה במקצת לאופן חינוכנו המקולקל ובמקצת לתנאי-חיינו הבלתי-טבעיים: לו ניתן מנוער מגמה רצויה לכשרונותיו הטובים האלה, כי עתה היו לברכה…'

סוניה לא השיבה דבר. דברי אישה העירו בקרבה מחשבות רבות ושונות, כי אף אם התווכחה בשפתיה, אך בסתר לבה לא יכלה לכחד, כי במידה ידועה הצדק עמו. גם על הערת אישה, מדוע לא תדבר עם ברטה דברים ברורים, אמנם השיבה דבר, בכל זאת לא היתה בטוחה יותר מדי בצדקת טענתה. מי יודע אולי ברטה פוסחת על שתי הסעיפים, מסופקת בעצמה ובחפץ לב ביקשה עצה מפי אחותה, לולא עצרתה ביישנותה? באופן כזה היתה ברטה בעצמה שמחה, לו עוררה היא, סוניה, את השאלה בתחילה…

וברטה כמעט נשארה לבדה עם וילנסקי, חשה פתאום איזה רגש מעורב מיראה ושמחה, מבוכה וציפיה יחדו. הרגש הזה היה תוקפה בעת האחרונה בכל פעם מדי הישארה לבדה עם וילנסקי: הוא נוסד על החשבון, כי בירור-דברים יהיה ביניהם. היא אמנם יראה את בירור-הדברים הזה, ובכל פעם אשר נפרד וילנסקי מעליה מבלי עוררהו, היתה מרגישה כעין רווחה, אך יחד עם זה היה גם איזה כעס מתעורר בלבה והיטב חרה לה על זאת.

גם הפעם עברה את כל סדר הרגשות הזה מהרגע, אשר עזבום אחותה וגיסה, עד בואה אל בית אביה. ליל-חורף נפלא היה. הירח עמד בחצי השמים, הקור לא היה חזק, אך האוויר צח למדי, השלג שרק על כל מדרך כף רגל. אחרי החום והאוויר המחניק בחדר מלא אנשים, נעמה הקרה הצחה שבעתיים. היא שאפה רוח בנשימות חזקות ותרגש בנועם מיוחד את פעולתו המצננת של האוויר הקר על רוחה, הנגרשה מרשמי הערב הזה. הם הלכו דומם וכמעט עברו את כל הדרך, פתאום התנער וילנסקי ויציע לפניה לטייל עוד מעט. ‘עתה יהיה הדבר!’ – חלף כברק רעיון בלבה. אך הם טיילו כחצי שעה, נדברו מעט בעניינים בלתי-חשובים וככה נפרדו.

בני בית אביה כבר ישנו בבואה והיא עברה ישר לחדר-משכבה. לישון לא חפצה כלל, אך גם קרוא לא יכלה. היא לקחה אמנם אחד הספרים, אפס כי לא קראה בו גם שורות אחדות: עוד הפעם תקפוה המחשבות, אשר לקחו לבה כפעם בפעם העת האחרונה…

היא הרגישה ותדע ברור, כי וילנסקי אוהב אותה, היא הכירה גם את אשמתה בדבר, אשר נתנה לו מקום לטעות ברגשותיה אליו; אך עקב זאת בייחוד חרה לה, כי הוא מענה את נפשו על חינם בדחותו את בירור-הדברים. היא כעלמה לא תוכל להחל, אך לוּ פתח הוא שפתיו עמה, כי עתה ידע את כל האמת פעם אחת: היא הגידה לו ברור, כי אין כל תקווה לו ממנה…

בנקודה הזאת תפסה את עצמה בשקרוּת… על כורחה עליה להודות כי לו פנה וילנסקי באמת ישר אליה, אז באה במבוכה גדולה ולא ידעה מה לענותו; בכל אופן לא הגידה לו בהחלט כי אין לו כל תקווה… כן, להשיב את פניו ריקם בהחלט אין לה כל צדקה גם מהטעם הזה, כי היא בעצמה נתנה לו ידיים לטעות בדבר משפט רגשותיה אליו. היא מתרעמת עתה על נפשה, מתחרטת אלפי פעמים על המעשה הזה, אך העובדה נשארת בכל תוקפה, כי ‘שחוק מר’ עשתה ברגשות וילנסקי. היא משכה אותו חסד ותקרבהו, למען בחון בזאת את לב אדאמוביץ' ולעורר בקרבו את הקינאה. וילנסקי, כמובן, לא יכול לדעת את הסיבות-המניעות האלה בסתר נפשה, ומבלי חשוד כל מרמה האמין ב’סימנים הטובים' וישלה את נפשו. תחבולת-עורמתה עכור עכרתו אפוא, ולה לא הביאה כל תועלת מוחשית, אולי רק זאת האחת, כי נוכחה עוד פעם אחת יתירה, מה רחוק אדאמוביץ' מכל נטייה מיוחדה אליה… להפך, הוא מתרחק ממנה באופן ניכר למדי ומוקיר רגלו גם מבית גיסה, אשר היה שם לפנים אורח מצוי מאוד.

מה אפוא סיבת החיזיון הזה?

היא שמעה שמועה, כי אשה צעירה אחת, מרים שולבוים, לוקחת את כל עיתותיו – הזאת היא סיבת התרחקותו מחברתם? הוא בעצמו לא הכחיש את העובדה הזאת, כאשר רמז לו עליה גיסה פעם אחת ברמיזה גלויה, רק שחוק-קל עבר על שפתיו; אך השתיקה הזאת איננה מוכיחה כל דבר: את המידה הזאת היא מכרת בו מאז, כי איננו מצטדק מעולם על כל אשמה נטפלה אליו, אם כנה היא או אין…

בערב ההוא הלך עמה לשלחה עד ביתה ובדרך נסבה השיחה על העונג, אשר ימצא האדם בחברה. גוף עצמו לא נזכר מפורש, אך פירושם האמיתי של הדברים היה ברור להם למדי גם בלי זאת. הוא הרצה לפניה את תורתו בדבר העונג, אשר יש לכל איש רשות לדרוש מהחברה לפי טעמו המיוחד:

‘בטעם וצבע אין שני ריעים דומים, אומר הרוסי, גם איש אחד בעצמו איננו שווה בנידון זה בכל שעה; על-כן ראוי לכל איש שיהיו מוכנים לו בכל עת תמיד מיני חברה שונים, למען יוכל להשיג בכל פעם את הדבר אשר יטעם לו ברגע ההוא…’

‘האין חברה כזאת אשר תוכל להפיק רצון איש בכל הזמנים?’ – שאלתהו היא.

‘הדבר הזה אינו תלוי כלל בתכונת החברה, רק בנפש האיש… אינני יודע בעצמי את הקשר ההגיוני שבין ה’הכשר לאהוב’ וה’התמדה' בחברה; אולי התנגשות מקרית היא, אך אני, לפחות, התבוננתי פעמים אחדות, כי האנשים הנוחים לאהבה הם באותה שעה גם מתמידים בחברה אחת רצויה להם, ולהפך – הקשים לאהבה מחליפים פעם בפעם את חברתם…'

משפטים כאלה וכדומה להם, אשר מצד אחד היו מופשטים ומצד אחר – רמזים דקים על עניינים פרטיים, שמעה מפיו למדי בעיתים שונות ופירושם האמיתי לא נכחד ממנה. בכלל הכירה תמיד בהרגשה דקה את השינויים היותר-קלים ביחסו אליה. היא הכירה, למשל, מתקופת זמן ידוע את זהירותו היתירה לבלי הפריעה מקרבתה עם וילנסקי; עקב זאת היה גם משתמט בכוונה ונותן לזה האחרון לשלחה לבדו… בראשונה חרה לה היטב על הטעות הזאת, שאדאמוביץ' טועה, כנראה, בדבר משפט רגשותיה אל וילנסקי; אך כעסה זה בעצמו המריצה לבלי הוציא את הטעות מלבו, להפך, היא הוסיפה להתראות עוד בכל עת תמיד כמו אמת נכון הדבר…

השמה את לבה אל הפעולה אשר יפעלו מעשיה אלה על לב וילנסקי? היא אנוסה להודות, כי רגש אנוכיותה עצם את עיניה מראות את כל העוול הפלילי אשר במעשה הזה – להשתמש בנפש איש כאמצעי להשיג את מטרתה הפרטית, מבלי השב אל לבה כמה תדוכא הנפש הנקייה הזאת!… היא מאשמת את נפשה באנוכיות נפרזה, טופלת על עצמה חטאת מעל באמון אחר לה, בגניבת-דעת וידידות-רמיה. היא מונה אחת לאחת את כל האשמות האלה ומכּרת אותן בנפשה, אך באותה שעה עצמה רגש אחר לוחש לה בלי-חשך כי לא כן הדבר. אמנם כן הדבר, ייחוסה לווילנסקי קיבל צורה מיוחדת בגלל אדאמוביץ', אבל חוץ מהפנייה המסותרה הזאת, שאיננה טהורה בכל אופן, הן לא היה מצדה אף שמץ רמייה או גניבת-דעת: הידידות, שהיא מראה לווילנסקי, אמיתית היא וכנה, השתתפותה באידיאותיו מיוסדה על נטייה אחריהן; ככה אין כל ספק בדבר, כי היא מוצאת עונג מיוחד בחברתו ובשיחותיו… כל אלה עובדות נכונות הן. האומנם גדלה אשמתה, כי לא מצאה לנחוץ להסתיר את ישותן של העובדות האלה?

אבל האין העובדות האלה סימני איזו נטייה מצדה לווילנסקי? עוד לפני עת מעטה היתה שאלה כזאת אי-אפשרית בכלל: התשובה השלילית עליה היתה בעיני ברטה ברורה וּודאית; אולם בעת האחרונה נשנתה השאלה הזאת פעמים רבות בנפשה, וכאשר הוסיפה להישנות כן נגרע מזרותה, אך בה במידה כבד גם פתרונה. היא העירה לחפץ הזה בזכרונה פרטים שונים מאשר הרגישה במשך השנה האחרונה, ערכתם ותחשבם אחד לאחד למצוא חשבון-כולל…

היא איננה מכחדת כלל מנפשה, בי היו עתים ובקרבה החל להתגלם רגש אהבה לאדאמוביץ‘. היא מכירה בנפשה גם זאת, כי הרגש הזה היה מסוגל להתפתח ברבות הימים עד תכלית שלמותו, לו רק היו תנאים רצויים לזאת; אך כאלה לא היו ולפי מצב-הדברים הנוכחי נכון הדבר כנכון היום, כי איננה אוהבת את אדאמוביץ’ כלל… לבה פנוי אפוא. ובכל זאת היא מרגשת בנפשה, כי את וילנסקי איננה יכולה לאהוב במידה כזו, שהיתה מסוגלה לאהוב את אדאמוביץ'!

אבל היש באמת צורך הכרחי ברגש חזק מעין זה! האין די ברגש נטייה פשוטה לעשות את הזוג למאושר? הגיונה משיב בחיוב על השאלה האחרונה; הוא מוצא גם טעמים אחרים ומראה על תכונות הנפש, אשר חשיבותן רבה מאוד בחיי-המשפחה… מנקודת-ההשקפה הזאת ירומם וילנסקי מעלה מעלה בהיערכו מול אדאמוביץ‘. תומתו של הראשון מסתמנת עוד יותר בהערכה מול נפתוליו של האחרון, חום-נפש וילנסקי והתלהבותו בכל אידיאה רמה מצטיינים שבעתיים לעומת קרת-רוחו של אדאמוביץ’ וחקרנותו השלווה. הראשון מגוחך לעיתים בהתרגשותו הנפרזה, אך גם גחכנותו מלבבת ופועלת על הדמיון, בשעה שהאחרון נורא בשלילתו ומזרה זוועה במשפטיו ההורסים ומבטלים את כול. הראשון משתעבד ומקבל מרות, והאחרון משעבד לו ונוטל שררה בלתי מוגבלה לעצמו…

את אדאמוביץ' היא מערצת ויראה; את וילנסקי היא מכבדת ומאמנת בו. הראשון, לו חפץ בה, מי יודע אם לא יראה להפקיד גורלה בידו; ובאחרון לבה בטוח, כי יתן אושר לאשה, אשר יבחר בה… העובדה, כי אשתו הראשונה לא ראתה עמו חיים טובים, איננה מוכיחה דבר: אופי האשה ההיא שונה מאוד ובלתי-מתאים כלל לאופיו!

מבלי משים עלו על לבה דברי אדאמוביץ', אשר אמר לה פעם אחת:

‘משפט הנשים על הגברים מהופך על הרוב: את המידות הטובות, המסוגלות להביא אושר להן, אותן הן חושבות לחסרונות, ולהפך, החסרונות, אשר יהיו להן אחרי-כן לרועץ, מלבבים אותן בייחוד’.

ובפעם אחרת אמר לה:

‘הנשים, בייחוד הנאורות בהן, נמשכות על הרוב בחבלי-קסם אחרי התכונות הבלתי-מובנות להן בגבר-מיודען: הסוד והחידה נותנים כר נרחב להשערות ויצירות-דמיון, אי-הבנה משאירה מקצוע רחב להפלגת הדבר, – וכמעט ייראו הדברים בצביונם הנכון יהיה כל הקסם מאפע!’

האין כל הדברים האלה מתאימים למצבה הנוכחי? האם לא מידות וילנסקי הטובות הן הן הדוחות אותה מעליו? האם לא אופיו הגלוי שולל ממנו כל קסם?

למרות חפצה עלה על זכרונה עוד הפעם מאמר אדאמוביץ':

‘התגלות רגש אהבה חזק מצד אחד מסוגלה לחולל רגש סימפאטיה בלב הצד השני, אם רק הלב הזה פנוי מנטייה אחרת קודמת…’

לב ברטה מלא איזה חום מיוחד, ובדמיונה מצטיירת האהבה העזה והטהורה, הממלאה את נפש וילנסקי: אכן אהבת איש כזה מסוגלה להביא את האושר המבוקש!

‘מה נפלאה האירוניה הזאת’, הופיע פתאום רעיון חדש בלבה וינתק את חוט מחשבותיה הקודמות, ‘כי הנה אדאמוביץ'', תחת עמוד כצר לווילנסקי, מקרבני הלוך וקרב את האחרון! בחפץ לבחון את לב אדאמוביץ’ הוחלה ההתקרבות, המרי נגדו חזק ומשפטיו עתה מסייעים להביאה עד קצה גבולה האחרון!'

והרעיון החדש מסיח את לבה מהמחשבות הראשונות וגורר אחריו מחשבות אחרות. היא נאחזת עוד הפעם בסבך ספקות, סתירות, שאלות וחידות, וסוף סוף היא עוד הפעם אובדת-עצות…

 

ט.    🔗

היתה השעה השמינית בערב, כחודש וחצי אחרי האסיפה הראשונה בבית ברוכוביץ‘, ואדאמוביץ’ הלך אט בלי מטרה ברחוב. היום הזה היה לו אחד הימים הנפרצים פחות או יותר בחייו, אשר עקב מקרים קטנים בלתי-נעימים במשך ימים אחדים תאבד מעט מעט מנוחת-רוחו, מררתו תשתפך בקרבו, ובכעסו ייראו לו כל המעשים בצבעים שחורים…

הוא הצטיין בתור פדאגוג מנוסה, ושיטתו בהוראת שפת-עבר על-פי יסודות הפדאגוגיה הנחילתו שם טוב. פעם בפעם היה שומע תהילה כזאת מפי אחרים, לעיתים היה הוא משמיע כזאת בפיו, ואמנם האמין על הרוב גם בעצמו, כי תיקוניו מועילים באמת; אולם האמונה הזאת לא היתה חזקה יותר מדי, כי פעם בפעם תקף עליו הייאוש, בעבור לפניו שורה ארוכה של סתירות שונות בין התיאוריה המופשטה והשימוש המעשי… אמת הוא, כי גם בשאר העיתים לא נעלמה מעיניו כל סתירה וסתירה בפרטיותה, אך בשעה שרוח נכון היה בקרבו היה מתאמץ, אף מצליח להסיח דעתו מהפרטים הבלתי-נעימים ולעשות שקר בנפשו; לא בן בהיות רוחו חובלה, אז הפרט האחד היה מעורר בזכרונו פרטים אחרים דומים לו, והאמת המרה היתה מתגלה בכל מלואה.

הכרת חוסר התועלת או גם מיעוטה באיזו פעולה איננה נעימה גם מצד עצמה, אך לו הֵמֵרה ההכרה הזאת עוד מצד אחר. על-פי דעותיו הפנימיות לא הכיר את נחיצות השפה העברית בכלל, וידיעתה נחשבה בעיניו כדבר מוֹתר⁶⁰ לגמרי, ובכל זאת הוסיף להיות מורה השפה הזאת מפני הטעם הפשוט – כי לא היתה לו פרנסה אחרת. את הטעם הזה הכיר בנפשו היטב, אך באותה שעה לימד על עצמו זכות בצורת פלפול, כי הוא מספק רק את הצורך, שישנו כבר במציאות, מבלי עשות מצדו דבר להרחיב גבולות הצורך הזה, ואגב אורחא הוא מספק את הצורך הזה באופן יותר קל ונאות מאחרים – היעמוד אפוא לבו, אם גם יתרונו זה מוטל בספק?

והאשמת-עצמו כמעט החלה, לא הסתפקה עוד בפרט אחד ותוסף לגלות חטאים אחרים. למרות אשר חשב את לימוד השפה העברית למותר בכלל, לא יכול בכל זאת להביט בקרת-רוח אם התרפו תלמידיו בלימודיהם, או כי לא עשו חיל מפני טעמים אחרים… זה היה סוד האומנות, המושכת את בעליה אחריה גם מבלי-דעתו; זה היה כוח הרצינות, אשר מבלי מצוא פעולה אחרת רצויה, היא מתגלה בפעולה בלתי-רצויה או גם מתנגדת לרוח בעליה. אך הוא טפל על נפשו גם בדבר הזה אשם-מרמה ויחשוב את העובדה הזאת לתוצאה ישרה של האנוכיות, הנכונה להעלות כל קרבן בגלל הנאתה הפחותה… הוא האשים את עצמו גם בחונף וצביעות, כי בשעה שהוא חופשי בדעותיו עד הקצה האחרון, הנהו נוטל בכל זאת על עצמו עבודת הוראת שפת-עבר, שיש בה הרבה מתורת-הדת.

בנקודה הזאת נגה בסתירה חדשה.

בתלמידיו היו כאלה, אשר הוא הורם רק את השפה לבדה, ויתר הלימודים העבריים הורה אחד המלמדים. שם, כמובן, לא נכנסה עוד תורת-הדת בחוג חובותיו, ומהטעם הזה ראוי היה לו אפוא להשתדל להנהיג את החלוקה הזאת בכל מקום שאפשר, אך את זאת לא מלאהו לבו לעשות, כי מצא את השפעת המלמדים רעה ומזיקה לחינוך-הילדים הכללי… ובכן, מצד אחד ראה חובה מוסרית לנפשו להוריש⁶¹ את המלמדים מכל מקום שאפשר לו, אך מצד אחר לא מצא בנפשו את הסגולות הדרושות למען מלא מקום המוּצאים מפניו: המסקנה היוצאת אפוא מזה היא, כי לא לו להיות מורה שפת-עבר, ולא הוא האיש ההגון לזאת!

הוא היה מקנא בקפלן, טורינסקי, ברוכוביץ' ודומיהם, אשר כל השאלות המופשטות האלה אינן נחשבות להם למאומה, אינן עולות כלל על לבם; להם כל העניין הזה רק שאלת ‘פת לחם’ פשוטה, והראשון מלבד זאת מאמין בתומתו, כי פעולתו נכבדה מאוד, רק איננה נערכה בערכה מההמון ‘החשוך והגס’… הוא היה מקנה בווילנסקי, אשר התמכרותו הבלתי-מוגבלה לאידיאתו ואמונתו הרבה באמיתות שאיפתו מוסיפות אונים לרצינותו ומחזקת ידיו על כל המכשולים. וילנסקי גם הוא חופשי בדיעותיו על הדת, אך רעיון הלאומיות ממלא בנפשו את חסרון יסודות-האמונה. וילנסקי מבין כמוהו את המומים שבשיטת-הוראתם, אך הוא תולה את האשם מקצתו בחוסר האמצעים, כי אין ספרי-לימוד הגונים, ומקצתו בתנאי- ההוראה, הבלתי-רצויים במצב הנוכחי. מנקודת השקפה כזאת נקל, כמובן, למצוא ניחומים על המכשולים ההווים בתקווה הטובה לעתיד, כי חסרון האמצעים יימנה⁶² והתנאים הרעים יוטבו… לא כן משפטו הוא. הוא לא יוכל לעשות שקר בנפשו לתלות אל כל החסרון בסיבות הצדדיות והמקריות האלה; על דעתו הסיבה העיקרית יותר עמוקה, מונחת בטבע העניין כשהוא לעצמו. מחזה אי-טבעי לא יהיה עד עולם לטבעי, למרות כל השתדלות והתאמצות. אין כל אפשרות ללמד לילדים קטנים שפה זרה, מתה ורחוקה במידה מרובה כזו מהשפות האירופיות החיות – אין כל אפשרות, אם לא יהפך המורה ל’תליין' ודרש מאת התינוקות הרכים לשננם בעל-פה מבלי כל הבנה מלים ונטיות; אף גם באופן כזה עוד הדבר מוטל בספק גדול, אם יצליח החפץ… בשפה מדוברה, בשפת-מולדת יימשך התלמיד מעצמו אחרי משלים נעימים, אחרי חרוזים מצלצלים, אחרי אגדות מעניינות; בשפת-עבר, אם גם יחוברו כאלה, יישארו בכל זאת חתומים לילד המתחיל, ולא לקריאה נעימה יהיו לו, רק ללימוד, לימוד קשה, מייגע את המוח ובלתי-מובן.

האם לא צדקו אפוא המצדדים בזכות האידיאה, לעשות את השפה העברית לשפה חיה ומדוברת? התיקון היסודי הזה הן יסיר פעם אחת את כל המעקשים בדרך הלימוד, כי יעשה את האחרון לטבעי ונורמאלי – האין זאת?

אדאמוביץ' לא יכול להתאפק משחוק בעצמו על רעיונו זה…בימים האחרונים אמנם רבו הוויכוחים על השאלה הזאת בעיתונים העבריים, ומערים שונות באו ידיעות על דבר ייסוּד אגודות לתכלית הזאת; אולם למרות כל אלה היה כל הדבר הזה רק כ’שחוק ילדים' בעיניו וישתומם, איך יוכלו אנשים בני דעת להאמין גם רגע באפשרות העניין הזה בפועל… אחרית כל האגודות ההומיות האלה תהיה בוודאי כאחרית האגודה המקומית, אשר נוסדה בהשתדלות וילנסקי, לאנדמן וברוכוביץ‘: שישה שבועות טרם יעברו והאגודה כמעט שבטלה וחלפה כליל, רק ארבעה חמישה חברים מהיותר נאמנים ודבקים באידיאתם מתאספים עוד בבית ברוכוביץ’; יתר החברים כבר נשמטו אחד אחד. גם ההתעוררות העצומה בקרב הצעירים ממפלגות שונות ללמוד את השפה נשקעה קל מהרה. בימים הראשונים נוסדו אגודות רבות לשמוע לקח יחדו, אך רובם בטלו עוד בטרם הוחל הלימוד; מכולן נשארה רק אגודה אחת, אשר וילנסקי מטיף לה לקחו שלוש פעמים בשבוע, אולם גם אחריה מרנים, כי סוד קיומה – בנטייה, שחברים אחדים מרגישים לאחדות מחברותיהם, ובית-הוועד ללימודם רק תואנה טובה להם להיראות פנים.

המחשבות הצדדיות האלה הסיחו במשך רגעים אחדים את דעתו ממחשבותיו הקודמות, אך פתאום שב ויתקפהו עוד הפעם הרגש המר, רגש ההכרה, כי לא זה מקומו הנכון בחיים… אמנם כן, פעמים רבות כבר התעורר בו החפץ להשליך אחרי גווֹ את אומנות המורים, אשר תביאהו בסבך סתירות הכרחיות, ולאחוז באומנות אחרת שאין בה, לפחות, מכל הממרורים האלה. מלבד הטעם הזה היו לו עוד טעמים אחרים לבחול באומנותו: שפלות-מצבו של המורה העברי, דאגתו התמידית ליום מחר וההכרחי להשתמש פעם בפעם באמצעים מגונים כחונף, מרמה, גניבת-דעת ועוד רבים כאלה. חברת המורים גם היא לא ישרה בעיניו מאוד: מספר ההגונים בהם מעט ובלתי-ניכר ברוב הגדול, המורכב משוטים גמורים, מרמאים פשוטים ומשוטים ורמאים כאחד… כן הדבר, מכל צד שהתבונן בדבר מצא לנכון לסלק ידיו מאומנותו, ובכל זאת ראה ברור כי לא יוציא חפצו לפעולות והישאר יישאר מורה, לפחות כל זמן שהדבר יהיה תלוי ברצונו. ‘כל באיה לא ישובון!’ אחת חרץ משפטו על האומנות הזאת, כי ראה מה קשה לפלס נתיב חדש בחיים לאיש, אשר כבר היו לו הרגלים ידועים לטבע שני ומבחר שנות עלומיו, מבחר כשרונותיו נבלעו במקצוע הזה… לא, רעיונות-ייאוש כאלה אינם מעוררים לפעולה, אינם גוררים אחריהם מעשים מוחלטים, רק מרפים את הרוח ומחוללים אפּאטיה גמורה!

מצב-רוח כזה לא היה חדש כלל לאדאמוביץ'; הוא ידע גם את כל סימניו מראשית החילו עד חולפו: יום או יומיים יעמוד, אחר יחלוף מעצמו, או כי איזה מקרה חדש, המסוגל לעורר את הלב ולהעסיק את המוח, ישנה את מצב-הרוח הזה לפני המועד…

מגע-יד בשכמו העירהו פתאום ממחשבותיו. הוא נשא את עיניו וירא את טורינסקי הולך על-ידו.

‘מה עמקו ככה מחשבותיך, כי לא שמעת גם את ברכתי?!’ – קרא טורינסקי.

לאדאמוביץ' לא נעמה הפגישה הזאת מאוד. טורינסקי לא היה רצוי לו יותר מדי בכל עת, ואף כי עתה; אך הועיל לא יכול ויאנוס את עצמו להשיב על דברי בן-לווייתו מפני הנימוס. הם עברו פעמים אחדות הלוך ושוב ברחוב; טורינסקי כבר אמר להיפרד מעליו – והנה וילנסקי לקראתם, ויילווה גם הוא עמם.

‘ומה נשמע בחברתך, אדוני וילנסקי?’ – קרא טורינסקי בלעג בלתי-מוסתר, ‘העושים “המדברים” חיל? האין המקום צר בבית ברוכוביץ’?

‘כפי הנראה, אדוני טורינסקי נהנה מאוד מזאת שלא עלה חפץ ברוכוביץ’ בידו, כי דאג פן יקנה לו ברוכוביץ' שם טוב בייסוד החברה ורבו “חסידיו”'.

‘ואתה מדמה כי ברוכוביץ’ עשה מעשהו רק למען האידיאה ולא למען נחול “שם” טוב?'

‘מי יתן וביקשתם כולכם לעשות לכם “שם” באמצעים כאלה ולא באחרים יותר גרועים… תהי כוונת ברוכוביץ’ איזו שתהיה, לפחות הוא עושה פעם בפעם מעשים טובים, בעוד אשר אחרים אינם נוקפים גם באצבע'

‘מאיזו עת החילות, אדוני וילנסקי, להמליץ על ברוכוביץ?’ – קרא טורינסקי בשחוק-רעל, ‘כמדומה, עוד זה לא כביר קראת בעצמך לברוכוביץ’ בור-משוגע, מוח ריק, הדיוט רודף-כבוד…'

וילנסקי לא היה אחד מאלה, העוצרים ברוחם מפני הנימוס או מפני היראה פן ייהפך הנעלב לשונא להם. את טורינסקי היה עוין על אהבת בצעו ושפלות-נפשו. אדאמוביץ' הבין, כי תשובת וילנסקי תהיה בוודאי נמרצה וריב יתגלע בינו ובין טורינסקי, על-כן קידם את פני הריב ויסיחם לעניין אחר מחדשות-העיר. אחרי רגעים מעטים נפטר טורינסקי מאתם.

‘מה חפץ לך לבוא בריב עם איש כזה’, הוכיח אדאמוביץ' את וילנסקי, ‘או האם באמת החילות לכבד את הפטפטן הריק, את ברוכוביץ’?'

‘למרות כל ריקניותו וקטנות-ענייניו נעלה הוא בעיני מהנוכלים האלה! טורינסקי בייחוד מרגיז את נפשי בחוצפתו, כי גם בוש לא יבוש בנכליו, אף כמו ישתבח בהם…’

ברגע הזה עברו על בית-השיכר של שלמה ליכטנשטיין. אדאמוביץ' קרא את וילנסקי לשתות עמו כוס שיכר; אך האחרון מיאן, כי היה לו עוד עניין נחוץ בערב הזה. וילנסקי נפרד וילך לו, ואדאמוביץ' סר אל בית השיכר.

הוא עבר ישר אל האולם השני. שם מצא את רוזה, הבת הבכירה, ואת אחותה השלישית, ילדה כבת שלוש-עשרה שנה. רוזה היתה בלונדינה יפה ופורחת לפי ארבע חמש שנים, אך עתה, בשנת העשרים וחמש לימי חייה, כבר נבלו שושני עדנתה, ורק באמצעות המורוקים⁶³ עלתה בידה לכסות את העובדה המעציבה הזאת מעין בלתי-מנוסה. אחותה, להפך, היתה עוד שושנה, אשר החלה זה מעט להתפתח והיא ‘מבטיחה’ להיות בעתיד הקרוב את אשר היתה אחותה בשעתה.

על-יד שתי האחריות ישב בן-דודן, אשר שם משפחתו גם הוא ליכטנשטיין, אך מכל באי הבית כמעט אין איש קורא לו שם אחר זולתי מישה. למרות עשרים וארבע שנות חייו היו פניו כפני נער בן שבע-עשרה שנה ואותות חכמה יתירה לא ניכרו בהם; בייחוד נצטיין בטיפשותו איזה שחוק מתוק כדבש, אשר ריחף פעם בפעם על שפתיו… הוא אהב את רוזה ‘אהבת מוות’ זה שנים רבות, אך עוד לפני שנים מעטות היה האושר הזה מרום מנגדו, כי הוא היה עוד פקיד-מסחר בלתי-חשוב והיא חלמה עוד חלומות יותר נעימים, מבלי אשר הספיק הזמן להשביע די ממרוריה של ‘התקווה הנכזבה’… הוא אהב באפס תקווה, סבל ויחכה דומם וסבלנותו שוותה פרי לו. במידה שעלה הוא מעלה בפקודתו, בה במידה ירד יפי רוזה מטה ובה במידה נקצצו אברות תקוותה: היא החלה להאיר פנים אליו – ולאושרו לא היה קץ!

בין אדאמוביץ' ורוזה היה איזה יחס מיוחד בזרותו. בשיחתם ניכרו התגרות תמידית והשתדלות לעקוץ זה את זו. היה היתה תקופת זמן לפני שנים אחדות, כאשר החל אדאמוביץ' לסובב את רוזה, כי טעה לחושבה ל’ציד טוב‘, אולם עד מהרה נוכח, כי העלמה הזאת מנוסה יותר מדי: כל חפצה ‘לגור בחרמה’ איזה ‘חתן’ ו’מבוסס’ פשוט לא נחשב בעיניה, על-כן מיהר לנער חוצנו ממנה… האיבה המסותרה, אשר היתה שמורה בלב רוזה לכל הצעירים בכלל על ‘חוסר הרגש’ בהם, גברה שבעתיים לאדאמוביץ' בפרט, עוד יותר – מאז הרגישה בידידותו אל ראיסה אחותה. היא לא הניחה מידה כל מקרה מוכשר אשר נזדמן לה לעוקצהו בדבר-מה; אף הוא, כמובן, לא ניקה אותה על עקיצותיה וימוד לה במידה שמדדה לו. בהתבוננו כי אותות הידידות, שהוא מראה לראיסה, מרעימים את רוזה מאוד, הוסיף להרבות אותות כאלה בפני האחרונה. בערב הזה, בהיות נפשו מרה עליו, חש הנאה מיוחדת להתגרות מעט ברוזה, ועל-כן שאלה:

‘ומה שלום ראיסה סולומנובה? זה כביר לא ראיתי פניה. איה?’

‘חבל, כי איחר המועד גם הפעם. זה רק כחצי שעה הלכה לה.’

‘אנה? בוודאי לטייל, במהרה אפוא תשוב’.

‘לא, פה לא תראנה עוד בערב הזה… אך אם נכספה נפשך מאוד לראותה, הנני להודיעך מקומה איה…’

‘אסיר תודה אהיה לך, רוזה סולומנובה. אנה זה הלכה, כי לא תשוב עוד הערב? אולי משתה חתונה לה?’

‘לא, לא בכל עת תמיד השערותיך נכונות… ראיסה הלכה לשלח את מַשה, ושם תלין’.

‘היא לנה היום בבית מריה אַבּרמובנה!’ – התמלטה מפי אדאמוביץ' קריאה, והפעם לא היתה התעניינותו מלאכותית כלל, ובקריאתו לא היתה כל סיבה להרעים את רוזה; השמועה הזאת עניינה אותו באמת, כאשר לא פיללה אשת-שיחו.

‘סוף סוף לא משלה ברוחה ולא עמדה בדיבורה, כי לא תוסיף עוד הצג כף רגלה על מפתן בית מרים שולבוים!’ – עברו מחשבות במוחו, ‘מראש כזאת חזיתי: במשך שבועות אחדים נלחמה בנפשה, אחר נלאתה – ועתה היא נכונה להיכנע…’

הוא חש כמו זרם דם חדש שטף אל לבו; האפאטיה, אשר תקפה עליו לפני שעה אחת, חלפה, והרצינות המצויה לקחה מקומה. הוא החליף עוד פראזות אחדות בלתי-חשובות עם רוזה, עד אשר הריק את כוס-השיכר השומה לפניו, אחר מיהר לעזוב את הבית.

ישר אל מרים שולבוים! – חרץ בלבו.

 

י.    🔗

מעון מרים שולבוים היה בקומה השניה בבית-עץ קטן, אשר בקצה רחוב-הסוהר, אחד הרחובות החיצוניים בעיר N. במעון הזה היה חדר-בישול, שהוא גם מסדרון, ופרגוד-עץ מקצה הכיריים עד הקיר המכיל בתוכו חדר קטן ואפל לילדים; הלאה מזה היו שני חדרים, חדר לפנים מחדר: הפנימי והקטן היה חדר-מיטות, והחיצוני הגדול – כעין חדר-אוכל ואולם-אורחים כאחד. מראה החדר וכליו לא העיד על עשירות יתירה, אך מתוך עוניו ניכרה השתדלות בעלת-הבית לשמור על מעונה פאר אריסטוקראטיות. על הארון מסביב למראה טוּאלטית היו מסודרים באופן מושך את העינים צעצועים שונים ותמונות פוטוגראפיות במסגרות מהוקצעות, ואל הקירות היו אחוזים מעשי-רקמה שונים, פרחים מלאכותיים וקישוטים ממיני נייר משוני-גונים מעשה ידי בעלת-הבית.

היא היתה כבת שלושים שנה, טובת-מראה, אך חסרת חן מיוחד. לעיניה האמוצות היה נוגה ירקרק, לשני עברי פיה ועל רקותיה כבר נראו קמטים דקים אחרים, על פניה ניכרו עקבות פוך. את אדאמוביץ' הכירה זה ימים רבים, כי אברהם דובנר היה אביה ושלמה ליכטנשטיין – דודה; בבית האחרון ראה אותה גם אדאמוביץ' פעמים אחדות, אך לא שם אליה לבו, עד אשר נקרה פעם אחת לפני שנה וחצי בביתה, מבלי אשר ידע מי היא. הוא סר לשכור חדר במעונה. בעלת-הבית ישרה בעיניו, בייחוד אחרי שומעו כי אישה באמריקה והיא לבדה; אך החדר לא הפיק רצונו. הוא אמר ללכת, אך היא עצרתו בדברה על לבו לשכור את החדר.

‘יאמין לי, אדוני, כי רבים הם המבקשים לשכור את החדר ממני’, אמרה לו, ‘אך שכן הגון כאדוני ינעם לי יותר מאחרים, ולמענו בייחוד אשתדל להמציא כל רווחה אפשרית’.

אדאמוביץ' חשב את הדברים האלה כפתגם שגור בפי רבים מהמוכרים אל הקונה, כי רק למענו יעשו זאת, ועל-כן השיב בשחוק-קל:

‘למעני בייחוד כמו למען אחר…הן גברתי, כמדומה, רואה את פני בפעם הראשונה ואיננה יודעת גם מי אני’.

‘בזאת אדוני טועה מעט; הנני מכירה אותו היטב… תהילתו שמעתי מפי אבי, גם פניו ראיתי לא פעם בבית דודי…’

‘מי אביה ומי דודה, אם יש לי רשות לשאול?’

‘אבי הוא אברהם דובנר ודודי שלמה ליכטנשטיין… היאמין לי עתה אדוני אדאמוביץ’, כי הנני מכירתו?'

הוכחתה זו אמנם לא הועילה לשנות את דעתו על דבר החדר, אך מהיום ההוא כבר הכירה בהיפגשם יחד בבית ליכטנשטיין, ולא ארכו הימים ויהי למבקר בביתה. בייחוד נפרצו ביקוריו מאז עברה לגור במעון הנוכחי, אשר היה מכוּון יותר למטרתו, וריחוק-מקומו מטבור העיר היה לו ערובה בטוחה במידה ידועה, כי לא ייוודעו ביקוריו יותר מדי.

היא היתה בת יחידה להוריה, אשר אהבוה מאוד ויפנקוה מנוער. בהשכלתה לא עלתה למעלה ממדרגת קוראת-תמידית של הרומאנים הז’ארגוניים, והקריאה הזאת עם מנהג החיים בבית הוריה לא היו מסוגלים כלל לטעת בקרבה חוקי-מוסר חזקים. בשמונה-עשרה לשנות-חייה נישאה לאיש, אשר היה לפני החתונה פקיד בחנות-מכולת גדולה, ואחרי החתונה – חנווני קטן ברשות עצמו. הוא היה אחד מאלה הדבקים בנשיהם ומקבלים מרוּת על נקלה. מרים שיעבדה אותו לה מהיום הראשון להתוודעותם, והוא מילא בהכנעה גמורה את כל תביעותיה ולא עצָבה גם בראותו כי הונם אשר בחנות הולך הלוך וכלה מפני ההוצאה העודפת על ההכנסה. בהכנעה גמורה כזאת מילא אחר עצת אשתו וחותנו למסור את חנותו לאחר, מבלי שלם לנושיו חובות בסך מאות כסף אחדות, ולנסוע לארץ החדשה. במשך כל עת שבתו באמריקה היה שולח לאשתו מדי חודש בחודשו שלושים רובל, כמעט כל הסכום שהיה חושך ממחית נפשו, והיא ראתה פה חיי חופש, אף כי היתה כבר אֵם לשלושה בנים, וכפי הנראה לא דרשה כלל כי יקחנה אישה אליו, או כי ישוב הוא אליה.

בביתה היתה מתאספת פעם בפעם חבורה עליזה, אשר שיחקה בקלפים, הכינה ערבי-חשק, שוררה, התהוללה, ועוד כאלה; אך החברה הזאת היתה משפל-המדרגה, אשר בושה בה בעלת-הבית לפני אדאמוביץ‘, וגם הוא, לא מצא קורת-רוח בזאת; על-כן השתדלו שניהם לסבב פני הדבר לבל יהיה זר עמם בבית בשעת ביקוריו. יחסם זה לזו קיבל מהימים הראשונים צורה מיוחדה. הוא לא כיחד תחת לשונו את המטרה אשר לפניו, והיא אמנם התנגדה בימים הראשונים, אך התנגדותה היתה קלה ובלתי-ממושכה. כמעט התמכרה לו, לא היו כל צֶרֶמוניות⁶⁴ ביניהם: הם גם לא טרחו לכנות את התאווה הטבעית בשם יותר נאה כמו ‘נטיית-הלב’ או ‘רגש סימפאטיה’ ויקראו את הדבר בשמו הנכון מפורש. והציניות הגלויה הזאת ליבבה את אדאמוביץ’ מצד חידושה. ‘החלאה פה כחלאה שבמקום אחר, אך לפחות אין פה הצביעות החנפה’, חשב עם לבו ויוסף לטבוע בה, אף כי פעם בפעם אחרי שעות רבות של שובע מחזות מכוערים היה חש איזו גועל ושאט-נפש לא רק אליה כי אם אל עצמו. שאט-הנפש הזה היה תוקפהו עוד יותר עקב אמונתו המוחלטה, כי הוא איננו היחידי הנמצא אתה ביחס כזה…

‘הנני מודה כי יש לך הרשות להאמין כזאת’, קראה במרי-נפש, ‘הנני מבינה כי אי אפשר לך כלל להאמין לי, אך חי נפשי, אם הרשיתי כזאת לעצמי זולתך…’

'ובמה אפוא זכיתי אנוכי להיות יוצא מן הכלל?… אולי תבקש ידידתי להשיאני, כי איזו “נטיית-לב” יש פה? '

‘לא, כזאת גם לא עלתה על דעתי… אינני יודעת בעצמי סיבת החיזיון הזה, אך בכל היקר לי נשבעתי, כי כנים דברי…’

‘הנני מוכרח להאמין’, השיב בשחוק-לגלוג, אשר הביע גלוי את ההפך מדבריו. הוא לא האמין, אף לא יכול להאמין. השבועה הזאת היתה בעיניו ככל המון שבועות-השווא, המצויות מאוד אצל הנשים בייחוד; אך הפעם לא קלע בחוסר אמונתו אל האמת!

מרים שולבוים אהבה לצחוק ולהתהולל עם הצעירים ממכריה: אך מצד אחד היראה מפני ה’תוצאות‘, ומצד אחר איזה רגש-טבעי, אשר לא יכלה לתת עליו חשבון גם לעצמה, רגש אשר ביסודו מונחים הרגל ימים רבים והשקפה ידועה קבועה בלב מנוער – שני אלה עצרוה מעבור גבול, עד הכירה את אדאמוביץ’, הוא פעל עליה פעולה עזה בשיחותיו, אשר היו מלאות את הרעל המסוכן של פריצת-מוסר המומתק בדבר-שפתיים נעים ומלבב. לוֹ היו רק שחוק כל הדברים האלה, אשר השמיע באזניה, ברובם לא האמין גם בעצמו; אך על נפש האשה החשוכה וקצרת-הדעת פעל הרעל המהול בדבריו פעולה מהרסת ומחבלת. הוא הוכיח בעובדות רבות מן החיים, כי הצניעות רק מלה ריקה היא ‘לאיים את השוטים’ והפריצות מעשה יום-יום בכל מפלגות-החברה, ביחוד בהנאורות שבהן. גם הטענה הזאת היתה לו רק כאחד האמצעים להשיג חפצו, מבלי אשר האמין בה בעצמו; אך היא ראתה בזאת אמת מוחלטה וסוף סוף הסכינה עם הדעה, כי רוב הנשים בוגדות או, לפחות, מסוגלות לבגוד בהזדמן להן מקרה מוכשר… הוא הספיק לייפות בעיניה את הרעה, ואף גם לרומם ערכה כל כך, עד כי כמעט פחדה להיראות בעיניו כ’סכלה מלאה משפטים-קדומים'; יותר מכול פעלה עליה התראתו החרוצה, כי אם תוסיף להחזיק באיוולתה, לא תשוב תראנו עוד בצל קורתה: למנוע נפשה מכבוד כזה כבד ממנה יותר מדי!

במשך חודשים אחדים היו ביקוריו נפרצים וממושכים, אך ברבות הימים כן תקפהו גועל-הנפש וכן ארכו ההפסקות בין ביקור לביקור; רק בשעת שיממון עז, כאשר קצה נפשו בכל עניין ויבקש ‘השכחה’ מוחלטה, היה בא זכר שולבוים לפניו… אולם במידה שהתרחק הוא מעליה ובמידה שגבר שאט-נפשו לה, בה במידה ביקשה היא קירבתו ובה במידה גברה תשוקתה אליו. ביחסה אליו נגלה מין שיעבוד מיוחד, איזו הכנעה שפלה; היא חשה אילו געגועים משונים עליו ותשתמש בכל אמצעי אפשרי למושכו אליה.

מעיני אדאמוביץ' לא נעלם מצב-הנפש הזה. מצד אחד עוררה הכנעתה גועל-נפש יותר חזק בקרבו, ומדי התבוננו לתחבולות-העורמה שהיא מחבלת למען מושכו אליה, היה רואה בזה מבלי משים דמיון כלב מוכּה לוקק באהבה את היד המכּה אותו; אך מצד אחר נעמה ההתמכרות הבלתי-מוגבלה הזאת לאהבת-עצמו, ובכל הבוז שחש לשולבוים התענג בכל זאת על הכרת שלטונו המוחלט עליה.

וההכרה הזאת העירה בקרבו רעיון חדש, להשתמש בשלטונו למטרה ידועה. ראיסה ליכטנשטיין משכה עליה את עיניו זה ימים רבים, אך בבית הוריה לא היתה את נפשו להביא ביניהם יחס יותר מקורב, כי רוזה עמדה לשטן לו: מעון שולבוים היה מסוגל לזה יותר מכל. ובערב אחד, כאשר נפגש שם עם ראיסה, ניגש אל המלאכה להשלים עצתו. לו היה כשרון מיוחד לנסוך רוח קסם על איזו עלמה, אשר נתן עיניו בה, כי ידע לעניינה בשיחה מחודדה, ולוּ גם ריקה, ומשפטיו החדשים והזרים, אם גם מעוקלים ובלתי-הגיוניים ברובם, פעלו פעולה כבירה ועצומה על הנפש… גם ראיסה לא נמלטה מקסם הרושם הכביר הזה, וכאשר רמז לה אדאמוביץ' כי בערבים הוא נמצא פה לעיתים קרובות, החלה גם היא לבוא פעם בפעם.

הוא השתמש בפגישות הנפרצות האלה לחפצו, וברצינות ראויה למטרה יותר נכבדה שקד על עצתו היעוצה, אף הצליח לקשור במשך שבועות מעטים את נפש ראיסה אליו. בדבר הזה היתה לו שולבוים לעזר מעט, אף כי כוונתה היתה להפך בהחלט. היא הבינה מהצעדים הראשונים למזימות אדאמוביץ‘, ובקרב נפשה התעוררו רגשות שונים וסותרים: מצד אחד קנאת האשה לצרתה, ומצד אחר איבתו המסותרה של המזוהם בחטא לנקי מפשע ותשוקתו של הראשון לזהם גם את האחרון. רגש אהבת-המשפחה, התשוקה לראות את אדאמוביץ’ מנוצח ועוד המון רגשות כאלה התבוללו בנפשה וכמו טלטלוה הנה והנה. סוף סוף ניצחו אהבת-המשפחה וצניעות-הנשים הטבעית את הפניות האחרות, ויהי כאשר יראה להתנגד לאדאמוביץ' בגלוי, ותעש את מעשיה בסתר ותזהר את בת-דודה מפניו, ולמען תת יתר תוקף להזהרותיה גלתה את אוזן ראיסה מה מסוכן האיש הזה ל’מין היפה' ומה רעים נכליו… כוונתה אמנם היתה לטובה, אך אופן פעולתה זה בעצמו הגדיל עוד את הקסם אשר נסך אדאמוביץ' על בת-דודה. והביאורים האלה פילסו את הדרך ויחשכו ממנו במידה ידועה את הטורח לבאר לראיסה דברים שונים…

‘האומנם אתה חושב למשוך את ראיסה ברשת?’ – אמרה אליו שולבוים פעם אחת באין ראיסה אתם.

‘העודך שואלת? האינך מכירתני, כי לא אטרח על חינם?’

‘אבל חפצך לא יעלה בידך, היה בטוח!’

‘אם רק את, מריה אברמובנה, לא תעמדי לי לשטן, הפק אפיק זממי. המצור על המבצר ערוך, לב ראיסה כבר נתון לי, עתה תחל סערת-המלחמה והמבצר ייבקע על נקלה…’

‘לא, בנקודה בזאת הנך טועה מאוד. ראיסה אמנם הרחיקה מעט ללכת, אך כמעט תראה את כוונתך, כי רעה הוא, ונסוגה אחור’.

‘כבר עבר המועד. היא איננה מושלת עוד ברוחה…’

‘לא, בינתה לא הסתתרה עוד במידה כזו’.

‘נתערבה נא, דבר מי יקום!’

‘הבה! במה?’

‘באשר תחפצי, מריה אברמובנה… אך בתנאי אחד – כי מצדך, ידידתי, לא יהיה מעצור; חוץ ממעונך אין לי ידיים להפיק חפצי…’

אדאמוביץ' סיבב בכוונה את ההתערבות הזאת, למען הטות את לב שולבוים לחפצו, כי תיתן לו ידיים לנסות דבר אל ראיסה במעונה. אך תחבולת-העורמה הזאת היתה כמעט מיותרה, כי במידה שביקשה שולבוים לראות אותו מנוצח, בה במידה – ואולי עוד יותר – נכספה לראות, כי תומת ראיסה לא תעמוד בניסיון. אחרי אשר הזהירה את בת-דודה פעם ופעמיים, חשבה עתה למשפט נכון, כי כבר יצאה ידי חובתה לכל הדעות, ואם תיכשל ראיסה, תהיה העובדה הזאת רק יסוד חדש לה, למרים, להצדיק את עוונה בעיני עצמה. היא גירתה אפוא בכוונה את חפץ-הניצחון בלב אדאמוביץ', למען עוררו לפעולה רצינית, ואז: אם ינצח – תשמח על מפלת ראיסה, ואם ינוצח – תמלא עליו שחוק פיה…

מרים שולבוים מילאה הבטחתה באמונה, וכאשר נפגשו אדאמוביץ' וראיסה בפעם הראשונה בביתה, אחרי הדברים האלה, מצאה תואנה להתרחק אל חדר-המיטות, ותעזבם לבדם בחדר החיצון. אדאמוביץ' לא איחר מהשתמש במקרה המוכשר הזה לעבוד מדיבור למעשה, ובאמצע שיחתו קם מעל הכיסא אשר ישב עליו, וישב על הדרגש ליד ראיסה. היא לא דיברה דבר, רק התרחקה מעט ממנו. פניה הועבו וכעין רגש פחד ובקשת-מגן נראה בעיניה… כעבור רגע אחז בידה כמו מבלי-משים, וכאשר ניסתה לשמוט ידה מידו לחצה מעט וימשכנה אליו. יד ראיסה נשארה בידו, וההתנגדות הרפויה הזאת הרהיבתו, וישלח ידו לחבקה. אז שמטה פתאום בכוח ותקפוץ מעל מושבה…

ראיסה דבקה באדאמוביץ' מבלי כל חשבון ומחשבה לאחרית הדבר. היא מצאה עונג מיוחד בחברתו ושיחותיו נעמו לה מאוד, אך באותה שעה לא נתעתה להאמין בשווא, כי לבו נוטה אחריה, אף לא קיוותה לזאת. ומצד אחר, אף כי לא היתה לה כל סיבה לבלי להאמין באמיתות ההזהרות של בת-דודה מרים, כי אדאמוביץ' צודה רק לתומתה, לא שמה לבה בכל זאת לאזהרות האלה, כל עוד לא היתה עובדה לפניה… עתה הרגישה פתאום את כל תוקף העלבון, אשר ביחס כזה מצד אדאמוביץ' אליה; פניה אדמו וחוורו חליפות, נשימתה היתה כבדה ונפסקת; כל חושיה בה קראו חמס על העלבון הזה…

אדאמוביץ' נבוך מאוד ברגעים הראשונים, כי לא פילל לפגוש התנגדות מוחלטת כזאת. נסיון ימים רבים הורהו להבחין בסקירה הראשונה בין התנגדות אמיתית בלב שלם להתנגדות מדומה מפני הנימוס, ופה ראה את המין הראשון. רגעים מעטים שררה דומיית-מבוכה כבדה. אדאמוביץ' התנער ראשונה ובשחוק-קל מאוּנס ניסה להפוך את העובדה הזאת להיתול ויקרא:

‘למה נבהלת ככה, ראיסה סולומנובה, ותנוסי מפני כמפני הדוב?’

‘רב, אדוני אדאמוביץ’, חדל נא רגע מהתוליך ושמעני בכובד-ראש', קראה ראיסה בסערת-נפש עזה וקולה רעד ונפסק בדברה. 'עלי להודות, כי ראויה הנני לעלבון הזה, אשר נחלתי זה מעט ממך… ממני הן לא נכחד משפטך עלי, כי רק עלמה נבערה וחסרת-דעת הנני בעיניך… לאיש כמוך אפשר להשפיל את כבודך לטפל בנערה כמוני רק בתנאי היחידי הזה, כי תיאות להיות לו לשעשועים… בדעתי זאת ברור, היה עלי להעיד בך מראש, כי עמלך לשווא וחפצך לא יצלח בי; אך הנני מודה על עוותתי, כי חברתך נעמה לי יותר מדי ויכבד ממני למנוע בידי את העונג הזה מנפשי… בערב הזה נפרעת ממני בעד העונג הקודם וחשבוננו הושווה. מהיום הזה אזהר מחייב לך⁶⁵ עוד באופן כזה, כי מחיר העונג, אשר הנני מוצאת בחברתך, יקר לי יותר מדי…

עד ארגיעה פעלו הדברים האלה על לב אדאמוביץ' לעורר בקרבו את הרגשות היותר עדינים. הוא לא פילל לשמוע כזאת מפי ראיסה, על-כן פעלו עליו תוכחותיה הכּנות ביתר עוז לרומם ערכה בעיניו, וכמעט היה נכון להודות בפניה כי צדקה ממנו; אך ברגע הזה נשמעה שריקת המיטה בחדר השני כאות, כי מרים שולבוים רק עשתה עצמה כישנה ובאמת ערה היא ושומעת את כל הנעשה פה. בשריקת המיטה הזאת נשמע לאדאמוביץ' שחוק-לעגה של מרים על מפלתו: לבו הטוב נהפך, רגש היושר, אשר פיעמו זה מעט, נגוז וחלף, ונפשו מלאה רק התמרמרות וקצף על אי-הצלחתו… רגש גאונו התחמץ גם הוא על העובדה הזאת, כי ראיסה ראתה מראש כל מערכי-לבו ותעש לה שחוק בו – הינקֶנה?⁶⁶

היטבת מאוד, ראיסה סולומנובה, לראות ולברר את מצב הדברים כמו שהוא באמת', השיב במנוחה הקרה, אשר ידע לנסוך על עצמו בשעת-הצורך, ‘ואחרי כי תנאַי אינם רצויים לך, אין לנו באמת דרך אחרת, רק להיפרד איש לעברו: את תמצאי את אשר יסכון לך, ואני – את אשר תסכון לי… אולם על דבר אחד אעיר את אוזנך: הן אין איש יודע גם את נפשו אל נכון; אולי תיווכחי אחרי שבוע, שבועיים או חודש ימים, כי כבדה ממך הנזירות אשר קיבלת על נפשך ברצונך הטוב; ידוע תדעי אפוא, כי תנאי קיימים… תשובתך תהיה באותה שעה גם הסכמתך המוחלטה’.

‘לא, כדבר הזה היה לא יהיה! די לי הערב הזה!’

‘נחיה ונראה!’ – השיב אדאמוביץ' בשחוק-קלסה, ‘בכל אופן זכרי נא, ראיסה סולומנובה, את דברינו היטב!’

 

יא.    🔗

מרים שולבוים ישבה לקצה השולחן מעבר מזה ותעש מלאכת-רקמה; לקצה השולחן ממולה ישבה ראיסה ולפניה רומאן ז’ארגוני פתוח, אך במשך כחצי שעה לא הפכה גם דף אחד. בהיותה שקועה במחשבותיה, לא התבוננה גם לזאת, כי בת-דודה משגחת אליה זה רגעים אחדים ושחוק-לעג קל מרחף על שפתיה.

‘מה עמקו כה מחשבותיך, ראיסה?’ – קראה האחרונה, ‘מה משפט המחשבות האלה?’

ראיסה רעדה מעט ותתעורר כמקיצה מתרדמה. אחרי אוספה מחשבותיה רגע שאלה:

‘מה?… השאלת דבר-מה?’

‘שאלתיך, מה משפט המחשבות אשר שקעת בהן ככה?’

ראיסה לא ידעה בנפשה, מה תשיב על השאלה הזאת. מחשבותיה היו מהמין הזה, אשר בעל-המחשבות בעצמו איננו יודע ברגע התעוררו מהן את טיבן: במידה כזו הן מטושטשות ובלתי-ברורות. היא החרישה ומבלי-משים נאנחה.

‘אַהה’, איימה מרים באצבעה לעומת ראיסה, ‘הנך מכחדת ממני את סיבת שממונך, אך לשווא! גם מבלעדי תגידי אבין את כול… לבי אומר לי כי “הוא” יבוא היום…’

‘חדלי, מַשה, התוליך לא בעיתם הם!’ – קראה ראיסה בתנועת-רוגז, ‘הנך יודעת נכונה, כי אין גם את נפשי להיפגש אתו…’

‘יודעת ולא יודעת. אך לוּ יהי כדבריך!’

ראיסה ידעה, כי מרים איננה מאמנת וגם איננה צריכה להאמין לדבריה האחרונים: מעשיה סותרים אותם באופן ברור למדי. אחרי הדברים ההם, אשר נפלו בינה ובין אדאמוביץ' בערב ההוא, הוכיחה את בת-דודה על פניה, כי שתה האחרונה ידה עם אדאמוביץ' ותעזבם בצדייה לבדם, ובאפה נשבעה כי לא תוסיף עוד הצג כף רגלה על מפתן הבית הזה. הערת מרים, כי הינחם תינחם על שבועתה זאת, הגדילה עוד את כעסה ותוסף אומץ להחלטתה הנחרצה. בימים הראשונים לא היה כל ספק בעיניה, כי תקים את דברה, אך מעט מעט החלה לפקפק גם בעצמה: הנזירוּת אשר נטלה ברצונה על נפשה, כבדה עליה יותר ויותר… לא הועילו כל הוכחות הגיונה, כי כן צריך להיות; לא הועילה כל השתדלותה להוכיח את גאונה לאדאמוביץ‘, אשר העליבה באופן מגונה כזה, – למרות כל אלה כלתה נפשה לשוב את היחס הקודם, שהיה ביניהם, בייחוד גברו געגועיה ושממונה בערבים, המועדים הקבועים לראיונם. לשווא ביקשה לדכא את הרגש הכבד הזה במלאכה או בחברת רעים, כי כל אלה לא הצליחו לעניינה ולהסיח את דעתה. היא כבר התחרטה על השבועה אשר נשבעה בחופזה, כמעט היתה נכונה גם לחלל מוצא שפתיה, אך בושה מפני מרים ואדאמוביץ’, בייחוד מפני האחרון. הוא לא חדל מסור גם אחרי ערב המעשה ההוא אל בית-השיכר, וביחסו אליה לא נראתה בלתי אם קרת-רוח מוחלטה, כמו לא נפל דבר ביניהם. נפשה איוותה לדבר לפחות עם מרים ולחקור מפיה, מה הוא אומר ומדבר על אודותיה, אך האחרונה כמן בצדייה לא באה במשך שבועיים ימים, וכאשר באה מקץ הימים האלה פעם אחת לא מצאה היא, ראיסה, און בנפשה לשוב להזכיר את הערב ההוא, או גם את שם אדאמוביץ'. היא קיוותה, כי מרים תפתח שפתיה אתה ראשונה, אך האחרונה לא רמזה גם רמז כל שהוא, וככה נפרדו…

אחרי הראיון הזה עם מרים גבר כליון-נפשה עוד יותר, ומבלי אשר הרגישה בעצמה קיבלו מחשבותיה בנידון הזה מהלך חדש: בימים הראשונים אחרי הערב ההוא לא מש מזכרונה התנאי המעליב אשר התנה אדאמוביץ‘, והוא היה לה ליסוד מוצק, כי תחזיק במריה למרות כל כליון-נפשה; לא כן בימים האחרונים, עת הצד הזה כמו נעלם כלה מעיניה ולא בא עוד בחשבונה כלל. היסוד היחידי למריה נשארה הבושה מפני ההכנעה, אך גם היסוד הזה הלך הלוך והתמוטט, וכאשר באה מרים אליהם בפעם השנית נדרשה לה ראיסה מעצמה לשלחה עד ביתה. מרים לא דיברה גם הפעם דבר, לא הביעה כל השתוממות ולא רמזה כל רמז. ראיסה ישבה שם כל הערב, ואדאמוביץ’ לא בא. ערב שני עבר והוא איננו. עתה כבר בא הערב השלישי ופניו לא ייראו…

ראיסה התענתה מאוד. ‘אולי חדל מבקר בבית מַשה? אולי נודע לו דבר בואה, ולמען יסרה על מריה הוא מונע רגליו בכוונה מזה?’ השערות כאלה ודומיהן חלפו ברוחה וספקותיה המֵרו לה מאוד, בכל זאת לא נתנה גאונה לשאול את פי בת-דודה מפורש, וגם כאשר החלה האחרונה לדבר, לא השתמשה במקרה הזה ותוסף להתחפש, אף כי ידעה היטב מה מאוד לא תועיל ההתחפשות הזאת.

ברגע הזה נשמע קול דופק על הדלת, ולב ראיסה מת בקרבה מפחד וציפיה. מרים יצאה המסדרונה וראיסה נשארה תחתיה, אך הכירה תיכף את הבא על פי קולו. ברגע הראשון תקפתה שמחה עזה וזרם דם חם שטף אל פניה, אך ברגע השני הלבינו פניה ורגש השמחה נהפך למורת-רוח וכעס. היא התחרטה על המעשה אשר עשתה לבוא הנה, ולו מצאה ידיים להימלט, כי עתה ברחה בשמחת-נפש. בדמיונה ראתה את שחוק-הלעג אשר יהיה מרחף על שפתי אדאמוביץ' למראֶהָ, ואוזניה כמו שמעו את לעג-הניצחון, אשר יהיה ניכר בברכת-השלום הראשונה… כל הרגשות האלה עברו נפשה במהירות הברק במשך הרגעים המעטים אשר שהה אדאמוביץ' במסדרון, עד הסירו גָלוֹשיו⁶⁷ והתפשטו את אדרתו; אך כל פחדה לא היה גם פחד, כי פני אדאמוביץ' לא הביעו כל דבר, זולתי הצהלה המצויה בפגישת ידידים, ובכל הליכותיו לא ניכר אף צל רמז קל על הנעשה…

מוח אדאמוביץ' היה עסוק במשך השבועות האחרונים לא פחות ממוח ראיסה בדבר הערב ההוא. ההתנגדות החזקה, אשר לא פילל לפגוש, לא די שלא השיבתו אחור מחפצו, כי גם המריצתו עוד יותר לבצע זממו; לו חרה רק על זאת, כי לא הבין לאופי ראיסה ויחבל את מעשה-ידי עצמו בפחזותו היתירה. במקרים דומים לזה יותר מאשר עניינהו התענוג החומרי, אשר קיווה למצוא, עניינהו המעשה הפסיכולוגי, אשר הסתכל בו ויחקרהו לפרטיו בעיון רב ושימת-לב מיוחדה. הוא אהב לשער מראש את סדר השתלשלות המעשים העתידים, ואחרי-כן התבונן עד כמה השערותיו מתאמתות במעשה. עד הערב ההוא היה הכול כמשפטו נוהג: נפש ראיסה דבקה בו יותר ויותר ומעט מעט הסכינה עם משפטיו, אשר נראו לה בעת הראשונה כזרים ומתמיהים מאוד. על יסוד שני אלה: דבקוּתה בו והתרגלה אל משפטיו המופשטים, ניסה אז אליה דבר בפועל, ניסה ולא הצליח. העובדה הזאת היתה בסקירה הראשונה לפלא בעיניו, אך אחרי התבוננו בה היטב מצא את פשר החידה… לראיסה, כמו לרוב האנשים הכי-גדול, העיון המופשט והחיים המעשיים הינם שני דברים נבדלים לגמרי, והראשון איננו פועל כמעט במאומה לשנות את מהלכם הרגיל של האחרונים. בשומעה את משפטיו אי-אפשר היה לה לבלי הסכם להם, כי כוח הגיונו חזק מכוח הגיונה; אולם כל אלה לא הצליחו להזיז בקרבה את ההשקפה הקבועה בלבה מילדותה והמתאשרת ממעשי יום-יום בחיים הסובבים אותה, על-כן נשארה בנפשה מעין יראה טבעית מפני הפריצות, למרות כל הוכחותיו נגד היראה הזאת… עלמה כמוה תיכשל רק באחת משתי אלה: או בהיות לה תקווה לתוצאות נכבדות, או בהתעורר תאוותה, עד כדי שיישלל ממנה כוח-השופט…

באופן האחרון הזה חרץ אדאמוביץ' לאחוז דרכו לימים הבאים, ואף כי מסרה לו מרים את דברי ראיסה עמה ממחרת הערב ההוא, בכל זאת בטח כי ראיסה לא תוכל עמוד ימים רבים בפני נטיית-לבה, אשר תמשכנה למרות חפצה אליו, וסוף סוף ייפגשו עוד הפעם בבית הזה… למטרה הזאת עצר את מרים מסור אל ראיסה במשך שבועיים ימים, גם אחרי כן חשך את הראשונה מדבר עם האחרונה דבר בעניין הזה. מרים השלימה עצתו בדיוק, ועתה הנה חיללה ראיסה את שבועתה ברצונה החופשי…

אדאמוביץ' החליט לפעול הפעם בזהירות, אך יחד עם זה גם ברצינות. להמציא לראיסה שעשועים ותענוגים שונים בחברתו – באמצעי הזה תועלת כפולה: מצד אחד, כאשר תנעם חברתו לה, כן יכבד ממנה להיסוג אחור, ומצד אחר, כאשר תגדל עליצות-הנפש לרגל השעשועים, כן תגבר קלות-הדעת על החשבון וכן יקל לעשות מדחה… עוד בדרך מבית-השיכר של ליכטנשטיין עד מעון שולבוים התווה לפניו את סדר המעשים, אשר יעשה בערב הזה, ואחרי הפראזות הראשונות החל להלל את חמדת הערב⁶⁸ הנפלא הזה ונועם מסע-טיול בעגלת-חורף עתה; אחר הציע לפני מרים וראיסה להילוות אתו במסע-שעשועים כזה. ראיסה פקפקה, אך מרים דיברה על לבה, גם אדאמוביץ' הפציר בה ותיעתר.

ליל חורף נפלא היה אז. הירח האיר במלואו; מהקור החזק הבריקה שכבת השלג, וצללי הבתים השתרעו אל עבר הרחוב האחד בתמונות דמיוניות שונות. עגלת-החורף החליקה כמעט בלי קול שאון, הסוס שטף במרוצתו ויפזר על סביביו רגבי שלג קפוא, אשר עקרו מסמרות פרסותיו, המצילות השמיעו צלצול עלז, והרוח הקר, אשר השמיע קול כחלילים בצלוח אותו העגלה בחפזון מסעה, גירה את לחיי ראיסה ויאדימן. היא שאפה רוח בנשימות גדולות, לבה פעם בחוזקה וכל נפשה מלאה איזו התעוררות-שמחה וצהלה בלתי מצויה… גם בני-לוויתה היו עליזים מאוד וידברו בקול רם וישחקו מבלי כל סיבה מוצאת⁶⁹. בתוך העליצות ההומיה הזאת ניסתה ראיסה פעמים אחדות להישען מעט אחורנית, לעצום עיניה עד החצי ולהתמכר לדמיונות מטושטשים ובלתי-ברורים – וברגעים האלה שכחה את כל אשר מסביב לה, שכחה גם מקומה איה, רק חשה בנועם מיוחד את קרבת אדאמוביץ', היושב ממולה וברכיהם נוגעות יחדו…

חום החדר אחרי קרת החוץ במשך כשעה וחצי נעם לה מאוד, ויישפך בכל גווה איזה עדן נפלא. בעת המסע לא התבוננה מפני העונג הכביר גם לזאת, כי קפאו ידיה ורגליה ופניה אדמו מהרוח החזק. ברגעים הראשונים לשובה החדרה חשה בכל אבריה כמדקרות מחטים, אך מעט מעט עבר הכאב הזה ומקומו לקח חום עז. מרים מיהרה לשפות בשובה את המיחם, אדאמוביץ' הכין עוד בעת המסע ממתקים ומגדנות שונים, ועתה ישבו שלושתם ויאכלו וישתו וישוחחו בחדווה…

ראיסה לא התבוננה, כי כבר עברה חצות הלילה. אחרי התעוררות-הנפש החזקה באה איזו שלווה מיוחדה; מהחום הנעים שאחרי הקור השתפכה בכל יצורי גווה איזו ליאות נעימה, נטייה לשינה. היא ישבה על קצה הדרגש נשענה מעט על גבו; על כיסא קרוב לדרגש ישב אדאמוביץ‘, אשר בנטותו מעט לעבר ראיסה נגעו כתפיהם יחדו. הוא שח מעט, ידו אחזה בידה ושפתיו נגעו בה. היא נשאה את עיניה כמעט רק בתנועה מכונתית: מרים לא נראתה עוד בחדר, אך ראיסה כמו לא הרגישה בדבר הזה… אחרי ידה הראשונה באה בידו גם השנית. הוא נשקן חליפות והיא לא ניסתה גם לשמוט את ידיה ממנו. עיניה היו עצומות עד החצי, בראשה היה כעין אד, והאד הזה כמו השתרע גם על החדר ועל כל אשר בו וייראו לה כל הדברים בחצי-אפלה. היא הרגישה כי אדאמוביץ’ עבר מהכיסא אל הדרגש ויתקרב אליה כל-כך, עד כי חשה את חום גוו ונשימתו הבוערה הלהיבה את לחייה… להתנגד לא מצאה בנפשה כל און: מצד אחד תקפתה הליאות יותר מדי ומצד אחר נעם גם לה התענוג הנפלא הזה, אשר מילא את כל גווה איזו אש מוזרה…היא גם לא התנגדה כאשר הרים אחרי רגעים מעטים את ידה וישימנה על צווארו, להפך, היא משכה את כף ידה לעומת חזהו ותחבק ככה את צווארו יותר; היא סמכה את ראשה על כתפו ותתענג בהרגישה, כי ידו מחלקת את מחלפות שערותיה, יורדת על עורפה וחובקת את גווה…

היא היתה במצב חצי-תרדמה, מוחה שבת כליל מעבודתו והכרת המעשים הנעשים היתה בלתי-ברורה מאוד; היא חשה רק אחת: שובע-רצון גמור במצב הזה, ותירא גם להתנועע, פן תפריעהו בתנועה בלתי-נזהרה… עברה יותר מחצי שעה, אור המנורה אשר על השולחן החל לכהות יותר ויותר, כי אפס הנפט, ואדאמוביץ' כחתול מלומד-טרף קרב בזהירות צעד אחרי צעד אל מטרתו ויעורר מעט מעט, בהדרגה מתונה, את התאווה הטבעית בלב ראיסה… רעידה עזה תקפתה פתאום, נשימתה היתה כבדה ונפסקת, לבה החל לדפוק בחוזקה ובמהירות בלתי-מצויה, התרדמה והליאות הנסוכות עליה נגוזו, והיא מבלי דעת נפשה מה אתה ומבלי יכולת לשלוט ברוחה, חיבקה פתאום את אדאמוביץ' בשתי זרועותיה ושפתיה כמו דבקו בשפתיו…

במשך כל העת, מאז אחז אדאמוביץ' ביד ראיסה ועד הרגע האחרון, התרוצצו בנפשו רגשות שונים וסותרים זה את זה. הוא הבין היטב את מצב נפשה הנוכחי, ולמראה פני השלווים המפיקים תמימות והתמכרות לו התעורר בקרבו רגש נוחם על העוול, שהוא אומר לעשות. הוא חשב את העוול הזה לכפול, כי העלמה הזאת החבוקה בזרועותיו משוללה ברגעים האלה את ההכרה הברורה ונמצאת במצב יותר קרוב לשינה מאשר ליקיצה… הוא הבין, כי ניצחון כזה לא יהיה ניצחון, רק גניבה פשוטה, עושק מכוער… רחמיו התעוררו עליה בהשיבו אל לבו, כמה תעונה הנפש הזאת אחרי-כן, כאשר תשוב אליה ההכרה הברורה והבינה את מפלתה… הוא כמעט חרץ לחדול ממנה, להעירה מתרדמת-חושיה ולהראותה בעצמו על הסכנה הצפויה לה. הרעיון הזה ליבבהו גם מצד אחר, מצד גודל-הנפש שבמעשה כזה: ניצחון כזה יהיה בעצם עוד יותר גדול ונאדר. ‘ראי נא, הנה אנוכי ביצעתי את אשר חפצתי, את היית בידי, אך לי לא סיפוק-התאווה עיקר, רק הוכחת היכולת’… הוא שיווה בדמיונו את תוצאות גודל-נפשו זה, כי הבן תבין לו ראיסה ודבקה בו עוד יותר, וסוף סוף תתמכר לו בהכרה ברורה ודעה צלולה… אז יהיה הניצחון ניצחון שלם!

אולם למרות החשבונות האלה צר לו לעזוב מידו את העונג הנפלא, אשר מצא במצב הזה. גם עליו פעלו חליפות החום והקור ויחש איזו ליאות רוחנית. הוא התנצל בעיני עצמו במשפט כזה: ' הלא אספיק לסגת אחור גם ברגע האחרון… החירות הקלה הזאת איננה חשובה יותר מדי… אז תכיר ראיסה את גודל-הנפש באופן יותר ברור; עתה אולי איננה מכרת גם את מצב-הדברים האמיתי ועל-כן לא תדע גם להעריך את פועלי כראוי!…'

וכל המחשבות האלה נשכחו ברגע אחד בלבו כמעט נגעו שפתי ראיסה בשפתיו, כי על-ידי הנשיקה הזאת כמו אצלה עליו מהרעדה ואש-התאווה, אשר התלקחה בה. שניהם שכחו את כל הנעשה מסביב להם. אור המנורה ההולכת וכבה התרומם עוד פעם אחת ויאר את החדר באור כהה, אחר נדעך האור כליל. ובכל החדר היה חושך.

 

יב.    🔗

יום שבת היה, למועד הערב. הדלת שבין חדר-האוכל וחדר-הלימוד במעון ברוכוביץ' היתה פתוחה לרווחה. בחדר האחרון ישבו קפלן ודובנר לפני דף השח-מט תפושים במשחקם, רק לעתים גמע האחד או השני גמיעות אחדות מכוסות התה, אשר היו לפניהם וכבר הצטננו. בחדר הראשון לקצה השולחן מעבר מזה ישבה בעלת-הבית ותהגה בספר, טורינסקי ישב לקצה השולחן השני ולפניו כוס תה מוּרקה עד החצי, ובעל הבית בעצמו התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, רק לעיתים עמד ממול טורינסקי מדי התעניינו בדברי האחרון או בהשיבו עליהם.

‘מפיו לא שמעתי, כי לא ראיתי את פניו זה ימים רבים’, היו דברי טורינסקי כתשובה על שאלה קודמת של איש-שיחו, ‘אך הכול מחליטים פה אחד, כי עמד בניסיון’.

‘כפי הנראה אפוא, נכונה השמועה’, ענה ברוכוביץ אחרי חושבו רגע, ‘אבל אין מי יודע עוד אם לא נכשל במסה’⁷⁰.

‘וילנסקי נכשל? יקחהו השטן, משוגע הוא אמנם, אבל לא בעל ידיעות כאלה ייכשל במסה…’

‘ועתה יבקש רשיון לפתוח בית-ספר?’

‘ומה תחשוב ידידי? לולא היתה בדעתו לפתוח בית-ספר, מה חפץ לו בתעודת מורה?’

‘לא אאמין כי הדירקציה⁷¹ והמפקח יתנו רשיון למורה חדש, בלתי ידוע להם’.

‘על דעתי, אלה להפך יתמכו ביד כל החפץ ליסד בית-ספר… הן כולנו יודעים, מה דעת השרים על דבר “חדרינו”, בייחוד אחרי ביקורת האינספֶּקטור⁷² הגלילי בסוף הקיץ העבר. אומרים, כי האחרון חיווה דעתו לפני המפקח מפורש, כי ראוי לסגור את החדרים או, לפחות, להצר להם באופן שלא יוכלו עמוד… גם דעת הדירקטור איננה שונה בעצם מהדעה הזאת, רק מסופק הוא אם יימצאו די מורים עבריים במקום המלמדים…’

‘שיחת-ילדים, לא יותר!’ – קרא ברוכוביץ' בהניעו ידו כמבטל את כל אלה.

‘לא שיחת-ילדים היא כלל… בכל אופן לפי הרוח השורר עתה בדירקציה ובלשכת המפקח, הן על נקלה יקובל רשיון לייסוד בית-ספר עברי’.

‘אם באמת יקבל וילנסקי רשיון כזה, לא טוב יהיה הדבר מאוד’.

‘לא טוב מאוד!’ – קרא טורינסקי, ‘לא טוב מאוד, אומר אתה: אל נא תשלה את נפשך: אז עלינו לסגור תיכף את “חדרינו”, להשליך אחרי גו את כל ההוראה ולבקש בעוד מועד פרנסה אחרת. ל“אבות” שלנו הזול הוא העיקר, ואנחנו לא נוכל בשום אופן להתחרות עם הזול שבבית-ספר. זאת האחת, והשנית הכי-נכבדה, כי אם עתה בהיותנו כולנו פסולים, אין לנו מנוחה מפני הדילֶטוריות⁷³ ואף כי אז, בהיות לווילנסקי כל הזכויות…’

‘לא, ידידי טורינסקי, לדאגתך זאת לפחות, אין כל יסוד. את וילנסקי ידעתי היטב: הכול יעשה, אך למלשין לא יהיה…’

‘חה-חה-חה!’ – צחק טורינסקי, ‘הנך מדמה באמת, כי לכל הפראזות הנשגבות על דבר הצדק והיושר, הכרת-הערך וחובות-האדם המוסריים, אשר לא ימושו מפי וילנסקי יומם ולילה – יש באמת איזה ערך ממשי במעשה? הבל וריק! גם מצד הפראזות הנשגבות האלה בעצמן ימצא וילנסקי בעת הצורך פלפול ישר להלשין אותנו… הלא בית-ספרו נועד לתועלת הכלל, ולמען טובת הכלל – לא טובת עצמו חלילה! – חובתו המוסרית היא לרודפנו עד חורמה’.

במשך רגעים אחדים היה ברוכוביץ' שקוע במחשבותיו. השמועות על דבר בית-הספר, העתיד להיווסד על-ידי וילנסקי, הדריכו את מנוחתו עוד מאז, בכל זאת התראה בפני טורינסקי כלא חש ומרגיש את הרעה, כי לא האמין באחרון אם בלב שלם ידבר דבריו: במידה כזו היו ברוכוביץ' וטורינסקי עוינים איש את רעהו, רק הסכנה, הצפויה לשניהם במידה שווה מצד אחר, יכלה לקרבם ולהשלימם יחדו. הכרת העובדה הזאת המריצה את ברוכוביץ' לבטוח יותר באיש-שיחו, ואחרי דומיה קצרה ענה:

‘על דעתי, אם אמנם הרעה איננה נכונה עוד וקרובה, כאשר תדמה, בכל זאת עלינו לעמוד על המשמר ולהשתדל בכוחותינו המשותפים לסכל את עצת וילנסקי ולהפר את מחשבתו בכל האמצעים האפשריים… אמת הדבר, כי אידיאלי הוא ואי-בקי בחיים יותר מדי, גם משוגע במקצת, בכל זאת מסוכן הוא מאוד, בהיות שמו מהולל בעיר וחוג ידידיו הנאמנים יגדילו עוד את כבוד שמו…’

‘בקרב הימים יחזק, כנראה, הקשר הזה עוד’, העיר טורינסקי. ‘דובנר הגיד לי כי וילנסקי מקורב מאוד עם ברטה גיסת לאנדמן, ובאופן כזה יהיו על ימינו, מלבד כל בני החבורה ההיא, גם מיודעֵי מאראנץ, אשר רובם מעשירי העיר ומיוחסיה האדוקים…’

‘דבר בעיתו נזכרתי. על דעתי, נחוץ למשוך את אדאמוביץ’ אלינו. לו חוג מיודעים רבים, השפעתו כבירה במקומות רבים, וכמדומה לי איננו אוהב בסתר-נפשו את וילנסקי יותר מדי…'

‘לא, האיש הזה מסוכן מאוד ואי-אפשר לבטוח בו כלל… אולי אין דעתו נוחה מווילנסקי, אולם יותר ממה שהוא שונא את זה, הוא עוין את כולנו. לו אפשר היה לסכסך את שניהם מן הצד…’

‘הנכם קושרים קשר, על מי זה?’ – נשמע פתאום קול דובנר בקרבתם. הוא כילה זה מעט את משחק השח-מט עם קפלן ובהיותו על סף החדר שמע את הפראזה האחרונה. קפלן ניגש גם הוא אל המדברים.

‘הננו נדברים ביחס וילנסקי ואדאמוביץ’ זה לזה', ענה טורינסקי על שאלת דובנר.

‘לעת עתה אהבתם עזה מאוד’, אמר דובנר בכובד-ראש ולצון מעורבים יחדו כדרכו, ‘אך מי יודע אם לא תיברא סיבה קטנה וקלה, אשר תהפוך את האהבה העזה לשנאה קשה…’

‘על מה זה?’ – שאלו השומעים פה אחד.

‘על מה ינצו שני כלבים, אם לא על עצם מושלכה ביניהם’, אמר דובנר בנחת, ‘ועל מה יריבו שני צעירים, אם לא על עלמה?’

‘העל ברטה מאראנץ?’ – שאל ברוכוביץ'.

‘אינני אומר מאומה; נחיה ונראה’.

‘הידד, דובנר! בן-חיל הוא “הזקן” שלנו!’ – קרא טורינסקי בשחוק, וידפוק בידידות על שכם דובנר, ‘הוא יודע כל נסתרות וכל תעלולות הצעירים גלויות לפניו’.

דובנר שחק שחוק עצור וממושך, במיוחד לו ברגעי שובע-רצון, ויען:

‘אנחנו הזקנים איננו משתמשים במשקפיים, ובכל זאת עינינו מיטיבות לראות מכם, קצרי-הראות!’

‘את הנעשה מרחוק הנך רואה, רק את הקרוב, הקרוב לך ביותר, אינך רואה ואינך יודע’ – חשב ברוכוביץ' עם לבו בכוונו אל היחס הידוע שבין מרים בת דובנר ואדאמוביץ', אך בכל חפצו לעקוץ את ‘הזקן’, לא מצא לנכון להשמיע את הדברים האלה בפיו.

השיחה נסבה עוד הפעם על בית-הספר העתיד להיווסד.

‘על דעתי, אין כל סכנה נשקפה לחדרים מצד זה’, קרא קפלן כתשובה על החששים השונים, אשר השמיעו אנשי-שיחו, ‘יהמו, ירעשו להם “גמולי החלב” האלה כאוות נפשם; למרות כל המונם ושאונם, לא רב יהיה מספר האבות, שר יאמינו בהם, למען הפקד בידם ילדים להורות… רוב האבות, תודה לאל, עוד יבקשו “יהודי בעל זקן”, איש מכובד ונשוא-פנים…’

‘אל תאמר כזאת, אדוני קפלן’, השיב דובנר, ובלבו חשב: גם הוא בעצמו אינן מאמין בצדקת משפטו, הוא בעצמו למופת, כי על ה’זקנים' אין קופצים יותר מדי – להפך, רק הצעירים מתבקשים מרבים, ולזקנים אין דורש. עובדה מעציבה היא, אבל אמיתית וּודאית. ‘גם השמות “בית-ספר” ו“מורה” נעימים בצלצולם מהשמות “חדר” ו“מלמד”, האין זאת, אדוני?’ – פנה בסוף דבריו אל ברוכוביץ' וטורינסקי, אשר הרגישו את העקיצה המסותרה והחדה שבדבריו, כי גם הם קראו לעצמם ‘מורים’ תחת ‘מלמדים’, ול’חדריהם' – ‘בתי-ספר’…

‘ובכל זאת לא יעשה וילנסקי חיל’, אמר קפלן. ‘הלא רק משוגע הוא, ומי הם אשר יפקידו את בניהם בידו אם לא משוגעים גרועים ממנו!’

‘המשוגעים מצליחים יותר מהפיקחים’, העיר טורינסקי, ‘אולי עקב זאת, כי ה“אבות” שלנו משוגעים גם הם, וה“אמות” עוד יותר…’

‘כל אלה רק התולים הם’, הפסיק ברוכוביץ‘. ‘וילנסקי באמת איננו איש-מעשה כראוי, אך אני חושש פן ישתתף אדאמוביץ’ עמו, אם בגלוי או בסתר… מהשתתפות כזאת נשקפה סכנה רבה!’

‘לא אבין’, קרא קפלן ברוגז גלוי, ‘לא אבין, מה היראה הגדולה הזאת שאתם יראים את אדאמוביץ’… נער ריק ומרבה שאון הוא, ולא יותר!'

השומעים ידעו מאז את נטיית קפלן לבטל מציאות כל דבר, אשר לא היה לרצון לו; איש לא ענה על קריאתו האחרונה, רק שחוק-לעג נראה על שפתי כולם. ברגע הזה בא אורח חדש החדרה, הוא אייזנשטדט, אשר סר הנה בתקווה למצוא פה את אדאמוביץ'. החברה הנמצאת לא מצאה חן בעיניו מאוד, אך כבר עבר המועד לשוב אחור. בעל-הבית, להפך, שמח מאוד על האורח החדש, וכמעט הספיק האחרון לברך את הנמצאים בשלום הסתער עליו הראשון בחום-נפש:

‘ומה תאמר עתה, אדוני אייזנשטדט? הגם עתה, אחרי אשר הושג רשיון גמור לייסד את הוועד הפלשתיני באודסה, עוד תוסיף לחשוב את כל התנועה הזאת לאין ואפס?…’

מחזות פני אייזנשטדט היה ניכר למדי, כי אין את נפשו להיכנס בוויכוחים עם ברוכוביץ', רק מפני הנימוס אנס את עצמו להשיב, וגם זאת בשפה רפה:

‘מהצד המעשי, לפחות, אינני רואה בעובדה הזאת כל חשיבות מיוחדה’.

‘אתה אינך רואה בעובדה הזאת כל חשיבות מיוחדה?!’ – קרא ברוכוביץ' בהתלהבות רבה ובהשתוממות, כאילו שמע איש מעז להחליט, כי כדור-האדמה איננו סובב, ‘הלא מקבלת הרשיון הזה תוחל תקופה חדשה בפעולת חובבי-ציון וכל הדברים יקבלו עתה צורה חדשה! עד עתה היו הכוחות מפוזרים ומפורדים, מאפס מרכז כללי, וכל חברה וחברה בעיירה לא מצאה די אמצעים לפעול פעולה ניכרה; לא כן עתה, בהתאחד כל הכוחות בתוך החברה המרכזית, והיו כולן מכוונות למטרה אחת ובשיטה אחת…’

‘עתה ייראה ברור, מה דל כוח האגודות האלה, גם כשתחוברה יחדו’, חתם אייזנשטדט לפי טעמו את הפראזה, אשר החל איש-שיחו.

‘מובן מאליו, כי כל עוד אשר “אלופינו המסורבלים” עמדו מנגד ורק פרוטות העניים נאספו מעט מעט, לא עשו ידינו תושיה; לא כן עתה, החברה הזאת המאושרה כחוק תמשוך אליה את “אדירי הכסף” מצד אחד, ומצד אחר תעורר את רבנינו משנתם הליתארגית⁷⁴. רבנינו אלה, כמו הדתיים כן גם הרשמיים⁷⁵, עמדו עד כה מנגד לכל התנועה הזאת: הראשונים התכנסו כקיפודים בהלכה והוראה, והאחרונים – בספרי הלידה וה“בחירות”; כאלה כן אלה יראו מפני עדתם, פן ייבאשו בה בבריאת “חדשה”, אך מעתה יראתם את עדתם בעצמה תמריצם לעמוד בראש התנועה, אחרי ראותם כי טובי העדה נתנו ידם לה’.

‘אנוכי אינני רואה עוד, במה כוח הרשיון על החברה הפלשתינית גדול לפעול במקצוע זה’, השיב אייזנשטדט, ‘אך לו היה כדבר הזה באמת, כי עתה שמחתי גם אני על ייסוד החברה, אף כי תעודתה כשהיא לעצמה איננה רצויה בעיני כלל. לעורר את רבנינו, עשירינו, בכלל את כל מפלגותינו לפעולה ציבורית, דבר גדול ונכבד הוא מאין כמוהו… בסקירה הראשונה תיראה כעין סתירה עצומה בתכונת-עמנו: מעבר מזה ריבוי-חברות ניכר, ומעבר מזה אינדיפרנטיות מוחלטה לצורכי הכלל; אולם אחרי התבוננות יותר נכונה נראה, כי הרגש-הציבורי במובנו האמיתי חסר לגמרי, או לפחות עודנו בראשית התפתחותו אצלנו, וריבוי החברות הנוסדות הוא תוצאה ישירה מרדיפת-הכבוד ושאיפת כל אחד ל“גבאות”… מצד זה אפוא יש לשמוח על ייסוד כל חברה מרכזית, תהי תכליתה איזו שתהיה, אם רק מסוגלה היא לברוא בקרבנו חברים פשוטים, חברים לשם החברה ולא לשם הגבּאוּת…’

‘מי יודע’, הוסיף אחרי הפסקה קצרה כמדבר אל נפשו, מבלי היות דבריו ערוכים אל שום איש בייחוד, ‘מי יודע, אולי כל התנועה הלאומית הזאת, עם כל שגיאותיה הגסות, תקופת-מעבר היסטורית נכבדה היא, מעים מחלקת-הכנה, אשר יֵצאו ממנה ברבות הימים עסקים בצורכי-ציבור נאמנים ומנוסים, דבר החסר לנו עתה,,, בתולדות ההתפתחות האנושית ראינו פעמים רבות עובדות כאלה, כי הפועלים בעצמם לא הבינו מראש לתכלית פעולתם. גם היו מקרים, כי תוצאות הפעולה היו ההפך המוחלט מהשאיפה אשר עוררה את לב הפועלים… כלי-יוצר עיוורים ביד ההיסטוריה הוא החזון היותר נפרץ ומצוי!’

‘אייזנשטדט מוציא עוד הפעם את כלי-משחיתו, עדות ההיסטוריה’, העיר טורינסקי בשחוק, ‘אך הפעם אינן מכוונות כפי הרגיל כנגד חיבת-ציון, כי אם כמעט בעדה’.

‘אבל “בעד” כזה רע מ“כנגד” אחר’, קרא ברוכוביץ'. ‘אייזנשטדט מבטל את התנועה ביסודה ומוצא לה צד טוב במקום שאין מבקש אותו. התחכמות כזאת נשגבה ממוחנו אנו “האנשים הפשוטים”, שב“פשטותנו” הננו מאמינים, כי מעתה תוחל תקופה חדשה ורבת-פעלים אשר תוכיח במהרה בקרוב לכל “כופרינו” המתחכמים מה גדלה טעותם… עד כה היו ידינו אסורות נעשות איזו פעולה ממשית, כי היינו אנוסים להיחבא במסתרים ולעשות במחשך מעשינו, ועתה גלוי לכול נפעל…’

‘אבל מה תפעלו?’ – הפסיקו אייזנשטדט. ‘להעביר אל כל עמנו, או גם חלק גדול ממנו, מאירופה לפלשתינה, חפץ כזה הלא אוטופיה גמורה היא, אשר אין כל אפשרות לקיימה. אם גם יתאחדו עשירינו ואם גם יעזרו על-ידם רבנינו, אז אפשר יהיה לאסוף שנה שנה מאתיים אלף או שלוש מאות אלף רובל, ובכסף הזה אפשר יהיה לייסד מושבות חדשות למאתיים, שלוש מאות ולכל היותר ארבע מאות בתי-אבות. באופן כזה נוציא מארצנו במשך עשר שנים – לזמן יותר ארוך לא תספיק הארץ הקדושה, אשר מבלי שום לב לכל התפעלות והתלהבות, לא תרחב מידתה אף כמלוא שעל – כשלושת אלפים או ארבעת אלפים בתי-אבות, – סכום נפשות שאיננו עולה גם לחלק העשירי מהריבוי השנתי במשך הזמן הזה… הבפעולה דלה ומעוטת-תועלת כזאת נצמצם את כל כוחותינו ונפזר עליה כל כסף-נדבותינו, בשעה שהכוחות האלה יחד עם סכום הכסף הזה יכולים להביא לנו תועלת מרובה במקצועות אחרים?!’

‘אבל מה המקצועות האלה, אשר נעבוד בהם ונביא תועלת?’ – קרא ברוכוביץ': ‘אולי למען “הרבות השכלה” או רכוש “שיווי זכויות”?’ – הוסיף באירוניה גלויה.

‘זה האחרון איננו בידינו להשיגו’, ענה אייזנשטדט במנוחה מבלי שעות אל האירוניה הגלויה שבקריאת איש-שיחו, ‘ובנוגע להפצת ההשכלה, שחקו לכם כמה שתחפצו, ואני בדעתי אחזיק, כי היא נחוצה לנו יותר מכול!’

‘נחוצה יותר מכול! אירוניה מרה! לשירה הישנה הזאת אולי היה יסוד בזמן מן הזמנים של העבר, לא כן בימים האלה. עמנו מבקש לחם והאנשים האלה נותנים לפניו השכלה: רעבים לא ימלאו כריסם במדעים…’

‘רעבים לא ימלאו כריסם במדעים, אמת הדבר. אבל גם זאת אמת, יאמרו “נסוגינו”⁷⁶ מה שיאמרו, כי מידת השכלה ידועה נותנת גם אמצעים חומריים למלא בטן הרעב… אולם באמת הלא השאלה הזאת בנוסח שונה מעט מוסבה אליכם; אליכם ביחוד יש לטעון: לחם נחוץ לנו ואתם נותנים לפנינו שירה, רעיון-נאצל ועוד כאלה… מאות אלפי בית-אב נמקים פשוט ברעב, אובדים מחוסר-פרנסה, נתעים לכל עברים: לאמריקה, אפריקה ואוסטרליה; מאות אלפי אנשים הולכים בחושך, אינם יודעים בין ימינם לשמאלם: אלה נתעים אחרי “רביים” ואלה מבלים עולם בהבלי-תעתועים אחרים; מאות אלפי ילדים משולחים לנפשם בלי חינוך טוב ומכינים לעתיד סכום עצום של הולכי-בטל ואומללים בחיים, – מאות אלפי הנפשות האלה המשוועות לעזרה כאין בעיניכם ואתם משעשעים את נפשכם בעת-צרה כזאת בתקווה כוזבה, לפחות מסופקה למדי…’

ברוכוביץ' עשה תנועה להשיב אך טורינסקי הקדימהו באומרו:

‘ומה אפוא ראוי לעשות על דעתך?’

‘ראשית כול עלינו לסגל לנו את ההשקפה הנכוחה האחת, כי האדם הכללי של עמנו קודם להיהודי הפרטי, ועל-כן צורכי הראשון דוחים, כמובן, את צורכי האחרון. עד שאנו דואגים ללאומיותנו בעתיד, נדאג למחסורינו בהווה. אם רבבות אנשים בריאים ונכונים לעבוד כל עבודה הולכים בטל ובלי פרנסה, יען כי במקום מושבם נדחק המון גדול יותר מדי, הן חובתנו הראשונה היא להרחיק את המיותר למקום אחר, ששם עבודתו דרושה; בזאת ייעזרו המרוחקים וגם לנשארים תחתיהם תהיה הרווחה…’

‘אבל למטרה הזאת הלא מכוּונת גם פעולת חובבי-ציון’, העיר קפלן, ‘אפס כי לאחרונים יש עוד כוונה נוספה’.

‘והכוונה הנוספה הזאת מתשת את כוח הכוונה העיקרית… הרודף אחרי שתי ארנבות לא ישיג גם את האחת. בהיות מטרה אחת לנגד עינינו, אז נבקש לנו את הדרך היותר קרובה והיותר קלה להשגת המטרה הזאת, אך אם נשים לפנינו עוד מטרה אחת, אז רק סחור סחור נלך ואל מטרתנו הראשית נקרב בצעדי-צב…. בייחוד נחוצה הזהירות הזאת לנו, בהיות סכום כוחותינו דל ומצער. אכן פזרנות פלילית היא מצדנו להוציא על בית-אב אחד בארץ ישראל סכום-כסף כזה, אשר היה מספיק לחלוץ מעוני עשרה בתי-אבות באופנים אחרים!’

‘אבל לנו יקר איכר אחד, מוציא לחמו בזיעת אפיו מאדמת ארצנו הקדושה, ממאה פֶּדלרים ופועלים בבתי-חרושת באמריקה’, מצא ברוכוביץ' סוף סוף מקום להוציא רוחו מעט. עד כה הפסיקוהו פעם בפעם אחרים והוא היה אנוס להחריש, אף כי כבדה לו השתיקה מאוד. ‘הדור הבא בפלשתינה יהיה קרוב לרוח לאומנו גם מאבותיו, לא כן הדור הבא באמריקה, לא לנו יהיה עוד, והיהודי לא יוכר בו אף במקצת…’

‘במובן ידוע צדק המשפט הזה’, העיר אייזנשטדט, ‘אך על העובדה הזאת יש לנו רק לשמוח…’

‘לשמוח… אם כה דעתך, אין לנו להתווכח גם על זאת. אולם מנקודת-השקפה כזאת אין לנו לבקש אמצעים רחוקים לעזרת עמנו, גם הטלטול לאמריקה אך למוֹתר הוא, כי העצה היותר טובה תהיה – לקנות כל הזכויות פה במעט מים…⁷⁷ לחמשת מיליונים “אזרחים” חדשים עוד תספיק ארץ מולדתנו…’

‘אדוני ברוכוביץ’ טועה בפירושם של דברי… המרת-דת והתבוללות-מוסרית שני מושגים שונים הם. עוד גם זאת, כי בארץ שיש הפדות הלאומית, אי אפשר ליהודים לבדם לבטל ישותם בתור לאום, לו גם חפצו בזאת; אך באמריקה לא יהיה היהודי לאשכנזי, אנגלי או ספרדי, רק אזרח אמריקני ככל האמריקנים, לא פחות ולא יותר… בן-גזע לא ידוע לא ייהפך בשום אופן לבן-גזע אחר, אך תושב ארץ אחת יהיה גם בעל כורחו לתושב ארץ אחרת, כמעט השתקע בה!'

‘עוד הפעם חילוקים דקים ומחודדים, שאין השכל הפשוט תופסם’, קרא ברוכוביץ'. ‘אנחנו מבקשים ויש לנו רשות לבקש, כי היהודים יישארו יהודים בלי שום תנאי. אחת היא לנו מה שיהיו היהודים באמריקה, לנו דיה הידיעה האחת – כי שם יחדלו מהיות יהודים, ובכן לא די שלא נשתדל להגדיל את היציאה שמה, אבל נתאמץ בכל האפשר להפריע בעדה… יהודים אנחנו – ויהודים הננו חפצים להשאר!’

 

יג.    🔗

הוויכוח הלך הלוך וחם, אף כי אייזנשטדט חדל מהשתתף בו, אך לעומת זאת התלהב ברוכוביץ' יותר ויותר וידבר דבריו ברעש ובקול רם. בחום הוויכוח לא הרגישו המדברים בעצמם איך ניתקו מעט מעט מחדר-האוכל וסוף סוף עברו כולם לחדר-הלימוד המרוּוח יותר; בחדר הראשון נשארה רק אננה ברוכוביץ' לבדה, אך אליה לא שם לב איש כמעט, כי גם בכל העת לפני זאת ישבה דומם ולא הוציאה הגה מפיה. היא ישבה על מקומה והספר פתוח לפניה, אך במשך כל העת הזאת לא קראה אף שורה אחת. היא לא יכלה, למרות כל השתדלותה, לצמצם רעיונותיה בקריאה ולהשתקע בה; למרות חפצה הגיעו הדברים המדוברים בחדר לאוזניה ויעוררו בקרב נפשה רגשות מרים ומדאיבים מאוד. שיחת אישה עם טורינסקי בדבר בית-ספרו של וילנסקי, אשר מתוך כל פראזה ופראזה בה היו מבצבצים ועולים שפלות-נפש בזויה, אנוכיות גסה וזדון-לב מהמין היותר גרוע, – השיחה הזאת כבר פעלה עליה באופן מדכא-נפש מאוד, אף כי כבר הסכינה לשמוע כאלה רבות ונפשה ידעה מאז כל משחתן⁷⁸ של הנפשות הקטנות האלה, שאין להן בעולמן דבר, מלבד הנאתן הפרטית… אולם עוד יותר ממה שהרגיזתה השיחה הראשונה בחלאת ציניותה הגלויה, הרגיזוה החונף והצביעות של השיחה השנייה, אשר הוחלה בבוא אייזנשטדט… יוֹנוּ⁷⁹ האנשים האלה את מי שיוֹנוּ, אך אותה לא תולכנה עוד הפראזות הנשגבות האלה שולל; היא יודעת את ערכן האמיתי וכל חושיה קוראים חמס על המרמה וההתחפשות – קוראים חמס גם על אייזנשטדט, אשר כשר בעיניו לטפל באנשים מכוערים כאלה ולהתווכח עמם באמת ובתמים. ברגעים האלה ערגה נפשה לקום ולקרוא אל החבורה הזאת:' חדלו לכם מהעניינים הנאצלים האלה, שאינם מעניינים אתכם באמת כל עיקר, ואך תעזו לחוות משפטיכם, השאובים ממקורות זרים ושונים, על דברים שאין לנפשותיכם השפלות והזעירות כל מושג קל מחשיבותם, כי רק מחללי-קודש אתם ומשפילים כל נשגב!'… נפשה ערגה לקרוא את הקריאה הזאת, אך מימשלה ברוחה לא עזבה: היא הבליגה על רגשותיה המסתערים, ורק עקת-נפשה הלכה הלוך וגדול…

היא קמה מכסאה ותגש אל החלון ותמח את השמשות הרטובות. היום היה אחד הימים המצויים בסוף החורף. השמים היו מכוסים כולם בעבים אפורים-כהים; גשם לא ירד, אך האוויר היה מלא אד כבד והרוח הלח המה וישרוק שריקות משונות. לבנת-השלג כהתה, על פני הגגות נראו זעיר שם זעיר שם כתמים שחורים, מעל הרעפים נזלו אגלי-מים עכורים… היא עמדה דומם ותבט אל המראה המעציב והמדאיב הזה; והכובד אשר חשה בנפשה הלך הלוך והעק עליה. מחשבות לא היו במוחה, בכל אופן לא הכירה היא בעצמה את מחשבותיה, רק עקת-נפש בלתי-ברורה ובלתי-מבוארה תקפתה כולה, תקפה את כל חושיה, וכל אלה נבלעו ברגש אחד: חפץ מחוסר-הכרה לחדול מהיות…

רגש כזה לא היה חדש אתה; בשנים האחרונות היה תוקפה פעם בפעם: מתחילה לעיתים יותר רחוקות, אך כרבות הימים כן תכפו השעות של מצב-נפש כזה. מתחילה היה הכאב יותר נעכר וחד, לעומת זאת לא רפתה ככה רצינותה: מוחה היה מתאמץ עוד לבקש מוצא מן המיצר ולעיתים היתה גם התקווה משעשעת לפניה; כרבות הימים אמנם רפה הכאב וחדידותו⁸⁰ חלפה, אך לעומת זאת ירדה רצינותה מטה מטה וייאוש מוחלט, המונע את הנפש גם מבקש תחבולות להיעזר, מילא את כל רוחה. עתה לא חשבה עוד על העתיד, אשר נראה לה באפס כל תקווה, אך פעם בפעם נתנה לבה לחקור את העבר, אשר ממנו היו תוצאות לאורח-חייה השונה בהווה…היא חשבה על הדבר הזה הרבה בעיתים שונות, אך בכל חקירותיה לא עלה בידה לפתור את החידה הפסיכולוגית הזאת: מה ראו אבותיה על ככה להפליאה מיתר בניהם ולחנכה על פי דרך שונה כזו?…

אבותיה היו מאותם האנשים הפשוטים המכירים את מקומם ואינם מבקשים גדולה יתירה לנפשם, אף כי לא חסרו להם האמצעים להשיג כזאת במידה ידועה. אביה היה עגלון, אך מאז זכרה אותו נחשב לאיש אמיד. עוד לפני שנים רבות רכש לו חלקת-אדמה גדולה באחד הרחובות, אשר היו בימים ההם מחוץ לעיר ואדמת-בנייה שם בזול מאוד, אך פתאום נהפך האופן⁸¹ בהיבנות בית-הנתיבות בקצה העיר הזה: הרחוב הקיצוני והנידח היה לאחד הרחובות היותר הומים ומחיר אדמת-בנייה שם עלה במשך שנים אחדות למעלה ראש. אז צמח על חלקת אביה כמו מעפר בית-חומה גדול בעל שלוש מכפלות עם חנויות לעבר הרחוב ואגפים אחדות בחצר. תבואת⁸² הבתים האלה היתה דיה למִחית בית-אב, בכל זאת לא עזב אביה את פרנסתו, הבזויה בעיני אחרים, וישקוד עליה, כמו היה הדבר מוכרח לו ללחם ביתו. גם מנהגי הבית לא שונו הרבה עקב שינוי המצב: מעונם היה אמנם מרוּוח, אך פשוט בתכלית הפשטות, וכמשפט הזה היו כל אורחות חייהם ברווחה ויד רחבה, אך בלי תביעות יתירות. בייחוד ניכרה מידת אבותיה זאת בחינוך בניהם. אחיה למדו רק שנים מעטות ב’חדר', וכאשר נגלתה בהם נטייה יותר גדולה אל המרכבה והסוסים מאשר אל הלימודים, היו לעגלונים פשוטים. גם אחותה הבכירה, הכבירה⁸³ ממנה לימים כעשר שנים, למדה רק קרוא וכתוב מעט יהודית ורוסית, ובהגיעה ‘עיתה עת דודים’ היתה לאשה לפקיד-חנות פשוט בערכה ושניהם היו לחנוונים ויחיו חיי שלום ונחת.

ככה היתה מדרגת השכלתם של כל בני-הבית בערך מתאים אל מצבם החברתי, על-כן סודר גם אורח-חייהם כהוגן, רק בחייה רבו סתירות ותקלות, אשר סיבתן הראשית היא, כי שינו אבותיה בחינוכה מהמטבע הטבועה. את המדעים הכלליים למדה בבית-ספר לנערות, אך בחור בחרו לה את היותר-מצוין ויותר-יקר בעיר. ללימודים העבריים היה לה מורה מיוחד, ואף הוא מהמובחרים. בכלל, מאז תזכור את נפשה, הביטו עליה הוריה וכל בני-ביתה כעל ‘מיוחדה’, ובטרם מלאו לה עשר שנים כבר שמעה על עצמה את הכינוי ‘מלומדתנו’, אשר נאמר אמנם בחצי-לצון, אך גם התגאוּת תמימה נשמעה בו, אשר דחקה מעט מעט גם את חצי-הלצון, עד דחותה אותו כלה: היא היתה גאוות בית אבותיה ותפארתם, ולמרות שנות נעוריה היתה דעתה נשמעת בדברים רבים יותר מדעת הגדולים…

והיא לא די שלא השתמשה לרעה בזכותה היתירה, אבל כמעט גם שלא הרגישה את מציאותה, כי היתה שקועה כולה בלימודיה, אשר עניינו אותה מבלי כל חשבון ברור, רק מפני ההרגל אליהם משחר ילדותה. כן הדבר, היא חיתה שנים רבות בעולם מיוחד, הנבדל לגמרי מהעולם המקיף אותה. בעולם המיוחד הזה לא היו עניינים אחרים, נכבדים משיעורי המורים, הלימודים והספרים; לא היתה שאיפה יותר חזקה משהאיפה להצטיין בבית-הספר. כאשר עברה את כל מחלקות בית-הספר, והיא אז כבת שלוש-עשרה שנה, הוסיפה להשתלם בלימודים בעזרת מורה-פרטי; אולם גם לדבר הזה לא העירה אותה ההכרה, כי חסרות לה עוד ידיעות רבות; הסיבות לזאת בייחוד היו – הצורך לעבוד מצד אחד, ומצד אחר – העובדה כי רוב ריעותיה עושות כמשפט הזה. ככה נשאר הקשר בין הריעות האלה גם אחרי צאתן מבית-הספר ועוד במשך זמן ידוע נפגשו יחדו פעם בפעם, למרות השינוי שהיה במצבן החברתי של רבות מהן, כי ענייני הלימודים, המשותפים לכולן, חיברון יחדו. אולם שיתוף העניינים הזה הלך הלוך וחסור, כי בשעה שהיא נשארה נאמנה לענייני הלימודים כבראשונה, באותה שעה ניתקו ריעותיה אחת אחת מהעניינים האלה ותמצאנה עניינים אחרים, אשר ליבבון יותר. בסוד הריעות נשמעו עתה פעם בפעם שיחות על דבר צעירים שונים ממכריהן, והעניין החדש הזה, אשר היה אז זר מאוד לרוחה, דחה אותה מעט מעט מעל ריעותיה, ומבלי אשר התבוננה לזאת, נשארה מקוֹרבה רק לשתיים שלוש מכולן, אף גם אלה לא היו עוד מתאימות אתה בכל עת.

וההתרחקות הזאת מריעותיה גרמה לה שתתכנס עוד יותר בעולמה המיוחד, ששם חשה את נפשה ברווחה שלמה, ואף לא הרגישה איך עברה שנה אחרי שנה והיא היתה לעלמה בת שמונה-עשרה שנה.

בימים ההם החלו לבוא אליה שמועות, פעם על האחת, פעם על השנית מריעותיה, כי נישאו לאנשים; אולם השמועות האלה לא פעלו עליה כמעט במאומה ולא עוררו בקרבה את המחשבה הטבעית הבאה במקרים כאלה, כי תמורה כזאת עתידה לבוא גם בחייה. היא לא התבוננה גם לזאת, כי בימים ההם החלו לעלות על שפת אמה לעיתים תכופות המאמרים: ' לו יזכני ה' להשיא את חנה לאיש‘, ‘לו ישלח ה’ לחנה את בן-זוגה’. במקרים כאלה היתה עונה על הרוב ‘עוד רחוק הדבר ממני’, ואמנם האמינה בעצמה מתחילה, כי כן הוא; אולם מעט מעט נמוטה האמונה הזאת: היא החלה להכיר, כי הדבר איננו רחוק כל-כך, כי השאלה הזאת עומדת באמת על הפרק ועליה לדון בה בכובד-ראש.

מתי באה ההכרה הזאת בלבה, איננה יכולה עתה לברר גם לעצמה, כמו שלא תוכל לברר גם את זאת, איזה הדרך נודעו לה פרטים רבים ושונים בנידון זה, אף כי כל איש לא ביארם לה מפורש. היא הבינה את מצב הדברים, ועל-כן לא התפלאה כי המון שדכנים באו אל ביתם. ולעומת שבאו כן שבו ריקם; היא לא התפלאה גם לזאת, כי פני אביה הפיקו דאגה פעם בפעם ואמה נאנחה חרש לזכר השם ‘שידוך’. כל אלה לא יכלו עוד להפליאה, אחרי דעתה כי בעיני חתנים הגונים, הראויים לה, נחשב מאוד חסרונה הגדול: מוצאה ממשפחת עגלונים; ולהיות לאיש ממדרגה כזו, אשר פרנסת אביה לא תיחשב לו לחרפה, דבר כזה אי-אפשר לה עוד לפי חינוכה. בראשונה לא נגעה ההכרה הזאת עד לבה באופן ישר, רק נוד נדה לאבותיה, המצטערים על זאת; אולם ברבות הימים החלה גם היא להרגיש איזו מרירות מיוחדה בכינוי ‘קשה לשידוכים’, אשר שמעה פעם בפעם על נפשה, ותבן את ערך העובדה, כי כבר עברה עליה שנת העשרים והיא עודנה בבתוליה בית אביה…

עברו עוד שנים אחדות. למראית-עין לא שוּנה סדר חייה הרבה: היא הוסיפה לבלות רובי עיתותיה בקריאת ספרים שונים, והקריאה היתה לה לשעשועים; אך העולם הקטן והנבדל, אשר התכנסה בו לפנים כולה, לא סיפק עוד את נפשה, גם נפל הקיר המבדיל בינו ובין העולם הגדול אשר מסביב לו. בכל השתדלותה לשכוח את מציאות העולם הגדול הזה, לא יכלה בכל זאת להסיח עתה דעתה ממנו, כי היה נוכח פניה תמיד ופעם בפעם הביא לה מחלת-לב⁸⁴ ומפח נפש.

אף כי זה שנים רבות עברו אחרי הדברים האלה והרפתקאות הרבה מאוד עדו עליה במשך העת הזאת, בכל זאת עוד תזכור בבירור את כל פרטי היום ההוא, כאשר באה אליה ליזה הימפלראבּ, רעותה האחרונה אשר נשארה עוד בבתוליה, ותבשרנה כי אורשה. בימים ההם והיא כבר הגיעה למדרגה ההיא, אשר כל בשורה ממין כזה היתה לה כמדקרת חרב; אך הבשורה האחרונה הכאיבה נפשה הרבה יותר מכל הקודמות… מרי נפשה גדל עוד יותר עקב זאת, כי מצד אחד הכירה בעצמה כל שפלותו וכיעורו של רגש כזה, ומצד אחר ניטל עליה לכבוש את רגשותיה האמיתיים ולהתראות כשמחה בשמחת ידידתה… כאשר ענתה האחרונה על ברכתה בנוסח הרגיל: ‘במהרה בקרוב אצלך’, אדמו פניה, ועיני אמה, אשר ישבה אתן, זלגו פתאום דמעות… והדמעות האלה עוררו בקרבה רגשות שונים ומוזרים: על אמה חרה לה, כי גילתה סוד צרתן בדמעותיה שלא בזמנן; אך בנפשה חשה, כי גם היא עוצרת רק בדי עמל בעד דמעות הכעס ומרי הנפש לבל תפרוצנה כזרם מעיניה…

וליזה רעותה לא התבוננה, או עשתה את עצמה כלא מתבוננת לכל אלה. גם היא ‘איחרה’ מעט, על-כן גדלה עליצותה עתה ותרבה לדבר בחום-נפש והתפעלות עצומה על חתנה ועל מעלותיו המשובחות. ליזה לא הרפתה אז ממנה ותמשכנה אחריה אל בית אביה לראות את בחירה ולהתוודע אליו. רק בערב עלתה בידה להיחלץ מידי רעותה, ובשובה אל בית הוריה היתה נפשה מרה עליה מאוד ואיזו מועקה העיקה על לבה עד לבלי נשוא…

 

יד.    🔗

בפעם הראשונה נפגשה עם ברוכוביץ' בערב חתונתה של ליזה הימפלראב, אך שם כמעט שלא נזדמן להם גם לדבר יחד, כי הוא לא היה מהמחוללים ויימצא יותר בחברת הזקנים מאשר בחברת הצעירים. התוודעותם היותר קרובה היתה במעון ליזה אחרי חתונתה כי אישה של זו וברוכוביץ' היו ידידים קרובים מאז. ליזה ואישה, פקיד-מסחר בעל השכלה בינונית, היללו את אורחם זה מאוד וינשאו שמו תמיד, גם היא מלאה רגש כבוד לו, אחרי אשר נפגשו יחדו במשך ערבים אחדים, ותשמע את משפטיו בענייניים שונים אשר נסבה השיחה עליהם.

למרות הקריאה התמידית בספרים, לא התפתח בה עד הימים ההם כוח השופט במידה מרובה, כי מצד אחד, כמשפט כל העלמות אשר כגילה, קראה על הרוב יצירי⁸⁵ הספרות היפה, ואף גם אלה לא תמיד מהמובחרים, ומצד אחר היתה אמונתה בסופרים חזקה יותר מדי ולבה לא מלאה להביאם במשפט. אמת הדבר כי לפעמים הרגישה בספרים אשר קראה דברים רבים אשר לא כן, אך בהיות הרגש הזה בלתי נוסד על הכרה ברורה וטעמים מוצקים, היתה נוטה יותר להאמין כי חוסר ידיעתה ומיעוט השגתה מביאים אותי לידי טעות. אורח חייה הכלואים גרם לה, כי עד העת ההיא לא נפגשה עם אנשים יודעי ספרות ומתעניינים בה, ועל-כן פעלו עליה רושם כביר ועצום משפטי ברוכוביץ' החופשיים על הספרות, אשר שמעה כאלה בפעם הראשונה. מתחילה נראו לה המשפטים האלה כחצופים יותר מדי, אך אחרי אשר נוכחה בצדקת אחרים מהם באופן ברור כל-כך, עד כי התפלאה איך זה לא הבינה אותם בעצמה – עוד יותר, אחרי מוצאה משפטים אחדים מביעים את דעתה היא, אשר ירוא ראה לחווֹתה; אז לא פקפקה עוד ותהי אסירת תודה מאוד לברוכוביץ', אשר פקח את עיניה לראות אור חדש…

הוא היה הראשון אשר העיר את לבה על מציאות מקצועות-ספרות אחרים, שתועלתם גדולה הרבה יותר מהספרות היפה, והוא גם הוכיח לה, כי מיצירי הספרות היפה לבדם אי אפשר לקנות השכלה שלמה ואמיתית. היא היתה אנוסה להודות באמיתותו הגמורה של המשפט הזה, אף כי כתולדות מחויבות ממנו יצאו שתי החלטות בלתי-נעימות לאהבת עצמה יותר מדי; האחת, כי עד הימים ההם בילתה את עיתותיה אם לא בהבל וריק לגמרי, הנה לפחות – בדברים מעטי-תועלת; והשנית, כי רק לשווא חשבה את נפשה לנאורה, והיא באמת רחוקה מאוד מהיות כזאת… העובדה האחרונה היתה מעציבה אותה מאוד, אך במציאותה אי אפשר היה להטיל כל ספק אחרי ראותה, כי למרות בקיאותה הרחבה בספרות היפה, לא תוכל עמוד אף רגעים מעטים בוויכוח עם ברוכוביץ', אף כי הוא – כפי אשר נראה ברור פעם בפעם מדי קוראה בשם ספרים שונים – לא קרא אף החצי ממנה… בנוגע אפוא לעובדה האחרונה הזאת, האמינה בלב שלם להערתו, כי חסה עינו על העת, אשר תסכון למקרא ספרים מועילים באמת ולא סיפורי הבלים ושירי השתפכות הנפש. היא מצאה עוד טעם אחר לזאת, כי לאיש כמוהו, הטרוד באומנותו, אין פנאי לקרוא באותה ההתמדה האפשרית רק לנערה הולכת בטל…

הם נפגשו לעיתים תכופות, והפגישות האלה פעלו עליה פעולה עזה, כי כל אחת מהן היתה שיחה ארוכה, אשר נראתה לה – כמובן – כקצרה מאוד. השעות האחדות שהיו עוברות באופן כזה היו בעיניה כרגעים מעטים, ופעם בפעם אחרי שיחה כזאת היה לה חומר רב למחשבות וחקירות שונות. היא השתדלה לקלוט בזכרונה היטב את מסיבות הדברים, אחר עברה עליהם עוד הפעם ברעיונה ותחקרם לאחד אחד מכל הצדדים. חוג סקירתה העיונית רחב באופן ניכר מאוד ויחד עם זה חזק בקרבה רגש הכבוד וההערצה לאיש, אשר גם אם בלי כוונה מיוחדה מצדו, הועל הועיל להתפתחותה המוסרית הרבה יותר מכל מוריה… התעניינותה בספרות, אשר רופפה⁸⁶ הרבה במשך זמן ידוע לפני זאת, שבה התעוררה בה בכל עוז. היא החלה לקרוא שנית בשקידה נמרצה, אך לא מכל הבא בידה, כאשר עד אז, רק בבחירה מדויקה, על הרוב לפי עצת ברוכוביץ‘, אשר קרא לה בשם את הסופרים המובחרים והספרים המועילים, ואחרי קוראה איזה ספר, אשר הורה לה, שפטו יחדו עליו. במקרים כאלה נגלה אמנם לעיתים, כי תוכן הספר זר לברוכוביץ’; אולם על לבה לא עלה גם רעיון חשד, כי רק לשמע אוזן שמע ידידה את שם הספר, או כי מאחת ההערות הביבליוגראפיות נודעה לו תמצית הספר בקצרה, אך קרוא לא קראהו מעודו – לא, היא האמינה בלב שלם להתנצלותו, כי מרוב הימים אשר עברו אחרי קוראו את הספר, ומרוב העניינים אשר העסיקו את מוחו אחרי-כן, נפלטו הדברים האלה מזכרונו במקצת.

יחסם זה לזו לא עבר בעת ההיא גבול ידידות פשוטה, אשר ביסודה מונח רק שיתוף עניינים מופשטים, בייחוד ספרותיים. פניות אחרות לא עלו גם על דעתה, אף כי בבוא לידה לדון בתקופת העת הזאת על שידוכים אחדים, אשר הציעו לפניה, לא יכלה למלט נפשה מהעריך מבלי משים את החתנים ההם אל ברוכוביץ'; אך זה האחרון היה לה רק כאידיאל מופשט, אשר לא נשאה גם עין אליו להשיגהו בעצמה… לזאת גרמה במקצת הערצתה הקיצונית אשר העריצה את האיש הזה; במקצת הועיל יחסו אליה, כי במשך כל עת התוודעותם לא הראה לה אף פעם אחת אותות-רצון מיוחדים, ובכל הליכותיו עמה ניכר כי נחשבה לו רק כאשת-שיח רצויה, אשר ינעם לדון אתה על שאלות מופשטות שונות, זולת זאת אין דבר…

ליזה רעותה היתה הראשונה אשר נתנה מהלך חדש למחשבותיה ורגשותיה בדבר הזה. בשבתן יחדו לבדן פעם בערב וזר לא היה אתן, פנתה ליזה אליה פתאום ותקרא קצת בלצון וקצת בכובד-ראש:

‘מה תתני לי, אם אהיה לך לשדכנית?’

פשר הדברים האלה היה ברור יותר מדי. פניה אדמו, ובכל התאמצותה להסתיר מעין רעותה את הפעולה הנמרצה, אשר פעל עליה הרמז הזה, לא יכלה להבליג על סערת-רוחה העזה. איזה רגש גיל בלתי-מבואר תקף אותה כולה, אך באותה שעה התאמצה לבלי השלות את נפשה בתקווה רחוקה כזאת, פן יימר לה יותר מדי בהיכזב תוחלתה… היא אמרה בלבה להפסיק את השיחה הזאת עוד בראשיתה, אך תחת זאת התמלטו מפיה למרות חפצה מלים אחרות לגמרי.

‘ראשונה בצעי חפצך, אחר תדרשי שכרך’, השיבה גם היא קצת בלצון וקצת בכובד-ראש, וכעבור רגע הוסיפה: ‘אבל דעי נא, ליזה, כי השדכנות איננה עסק קל, כאשר תדמי אולי בנפשך, ואף כי בעלמה “קשה לשידוכים” כמוני…’

‘אם קשה עסק השדכנות אם אין, לא אדע, כי לא ניסיתי בו מעודי’, השיבה ליזה בשחוק, ‘אך הפעם לא יכבד הדבר יותר מדי. מצד אחד, לפחות, לא יהיה מעצור, כאשר אדמה…’

‘מאיזה צד?’

‘מצד הכלה, אם לא אשגה. ומה תדמי את, הטועה הנני?’

‘יוכל היות… אך נניח נא, כי מצד זה לא יהיה מעצור, הלא מהצד השני יקשה הדבר בלי ספק…’

‘על מה נוסד משפט כזה?’

‘על הדעה כי לב הצד השני איננו הולך עתה אחרי נישואים בכלל. להאמין אפוא, כי פרט אחד מסוגל לשנות את דעתו בכלל, אין אני רואה כל יסוד.’

‘טעות כפולה הנך טועה, אננה’, קראה ליזה. ‘מפי אישי הנני יודעת נאמנה, כי שידוכים שונים הוצעו לפני ברוכוביץ’ בעת האחרונה ולא קמו רק יען אשר לא ישרו בעיניו; זה בנוגע לכלל, ומה שנוגע לפרט, הנה את יודעת אחת, ואני – שתיים… קרת-רוחו הנראית רק מדומה היא, את זאת ידעתי נאמנה… היא רק תוצאות אופיו והרגליו, כי איננו מהצעירים האוהבים לסובב עלמות רק לפיזור נפשם, מפני השיממון…'

השיחה הזאת השאירה רושם עמוק בנפשה ותחולל בה רגשות חדשים. הנישואים אשר היו עד כה בעיניה כרעה מוכרחת, שאי אפשר לבת ישראל להשתמט ממנה, קיבלו עתה צורה חדשה, צורת אושר מקוּוה, אפס כי מיאנה נפשה להאמין עוד באפשרות האושר הזה…

ליזה ואישה לא טמנו עד כה ועד כה את ידם בצלחת וישתדלו בכל תוקף רצינותם לבצע את הדבר. בין החתן והכלה היו הם בעצמם המתווכים, ואל אבותיה שלחו את אברהם דובנר בתור שדכן… היא זוכרת כי רגע אחד חרה אפה בהוריה, אשר הביעו חפצם לחקור ולדרוש על החתן, כנהוג, אך אחרי רגע שבה ותסלח להם, כי הם הלא אינם יודעים אותו כמוה, ואחרי עוד רגע שמוח שמחה על חפץ הוריה זה, כי הלא החקירות היותר מדויקות לא תגלינה בו שמץ דופי, להפך, עוד תבררנה את מעלותיו הרבות…

בטחונה זה לא נכזב באמת, כי חקירות אבותיה לא העלו כל דבר אשר יניעם להתנגד לשידוך הזה. התנאים והחתונה היו במשך זמן פחות משלושה חודשים, והיא היתה במשך כל העת הזאת כמו נתונה בתוך אד עב, ראשה היה עליה כגלגל, והשבועות חלפו במהירות הברק: ההכנות השונות לחתונה בלעו את כל עיתותיה יומם, והערבים היו בעיניה כרגעים אחדים בחברת-חתנה הנעימה.

תקופת העת הזאת היתה היותר-מאושרה בימי-חייה, אך למגינת-הלב לא ארכה יותר מדי. עוד בשבועות הראשונים אחרי החתונה החלו להיגלות לעיניה באופי אישה איזה פרטים, בלתי-חשובים אמנם מאוד, אך מספיקים לעורר ספקות. היה היו פרטים אחדים, אשר עשו עליה רושם בלתי-נעים עוד לפני החתונה, אך מצד אחד לא מצאה אז מועד להתבונן בהם ולהביאם בחשבון, ומצד אחר היכתה אותה אמונתה הנפרזה בסנוורים… עתה, בהיות עיתותיה בידיה ועיניה החלו להיפקח על-ידי המעשים ההוֹוים, צרף נצטרפו אליהם גם הקודמים, אשר שבו ויחיו בזכרונה, וכל אלה שחברו יחדו עוררוה לחקור ולראות נכוחות גם בעל-כורחה. רגש יראה טבעי מפני הכרת-האמת הברורה אמנם המריצה עוד להשלות את נפשה, אפס כי כמעט נפקחו עיניה לא יכלה עוד לשוב ולעוצמן בכל חפצה והשתדלותה… באמת לא היה כבד כלל וכלל להכיר את אופיו האמיתי, רק מתמימותה המוחלטה ואמונתה היתירה באנשים, אמונה שיסודה בהעדר כל נסיון-חיים – רק משתי אלה היתה זאת, כי לא ראתה במשך חודשים רבים את אשר ראו אחרים בסקירה הראשונה; אולם התמימות הזאת וחוסר נסיון-החיים אלה בעצמם עשוה מסוגלת להרגיש את האמת יותר מאחרים, כי דברים רבים שהיו בעיני המנוסים בחיים כרגילים ומצויים, אך כנקלים ובלתי-ראויים גם לשים לב אליהם, עוררו את כל חושיה בה ולא נתנו דומי לה.

אפשר להחליט בבטחה, כי אשה אחרת במקומה לא היתה מתבוננת קל מהרה ככה בהעדר הנטייה לקריאה באישה; אך לפי מושגיה היתה הקריאה צורך רוחני לאיש נאור, שכמעט אי-אפשר להתקיים בלעדיו, ועל-כן השתוממה מאוד בראותה כי במשך שבועות אחדים לא נגע אישה גם באחד הספרים המונחים על שולחנם, וכאשר שאלה לתומה על הספר האחד והשני, מדוע איננו קורא אותו, מצא פעם בפעם אמתלאות שונות, אשר בכל תמימותה ראתה את כחשן ברור. הכחש הגלוי הזה עשה עליה רושם יותר רע מהעובדה של מניעת-הקריאה כשהיא לעצמה, כי החל החלה להתבונן⁸⁷ כחש כזה גם בעניינים אחרים. לפניה ניגלו סתירות בלתי-מתורצות בשום-אופן בין דבריו ומעשיו: הנאור, אשר בדיבור הוא כולו מרומם ונשגב, מלא שאיפות נאצלות, דן על הכול ברוח משפט כביר ומכונן כל צעדיו לפי חוקי-המוסר היותר מדויקים – האיש הזה בעצמו נגלה במעשה כאחד האנשים הפשוטים, שפל שפל מאוד ברוחו, מלא שאיפות פחותות ומרשה לעצמו מעשים אשר לא ייעשו גם מצד המוסר, גם מצד הבינה הפשוטה!…

בנפשה התחוללה ריאקציה נוראה: האידיאל המדומה כלה כעשן ולפניה ניצב איש שונה לגמרי מאשר ראתהו בדמיונה. אל הראשון הביטה משפל, כי חשבתו לנשגב ונישא במידה כזו, עד כי רק שאוף שאפה, אך האמן לא האמינה להגיע אל הגובה אשר נשקף אליה משם; האחרון, להפך, עמד בעצמו שפל הרבה הרבה ממנה, ומה קטן, נבזה ודל היה פתאום בעיניה! לו היה רע, זד ומושחת, אך לפחות כביר-רוח: אז התמרמרה עליו, שנאה אותו בלבה ואולי גם נלחמה כנגדו בכל עוז, אך בוז לא בזה לו, כאשר תבוז לאיש הקטן והפחות הזה, אשר סכלותו רבה גם ממשחתו והצד המגוחך שבו גדול וניכר יותר מכול… במידה שטעתה בו לפנים, בה במידה הכירה עתה את כל תכונת נפשו, ואופיו היה ברור לה. היא ידעה כי אין בכל הליכותיו אף מידה מסוימת אחת, לא טובה ולא רעה, אך בכל מעשיו בולטת רק כוונה אחת – להתראות, להתנאות ולהתפאר…

בכרה כזאת לא רבת-ניחומים היא, אך הדרך אשר באה בה עד ההכרה הזאת היתה רעה ומרה שבעתיים. הריאקציה התחוללה, כמובן, לא בנחת ודממה, והיא סבלה במשך התקופה ההיא עינויי-נפש גדולים ועצומים. עינויי-נפשה גדלו שבעתיים עקב הסיבה הזאת, כי לא מצאה איש לתנות לפניו מצוקתה. לדבר עם אחד ממיודעיה בדבר הזה מנעה רגש גאונה, עוד יותר – חסרון מודע קרוב כזה; לפנות אל אבותיה או אחיה לא מצאה נכון לפניה, בדעתה מראש כי אלה לא יוכלו הבין לריעה ורק השתומם ישתוממו לתנואותיה. לנפשה לא תועיל אפוא, רק להם הרע תרע, כי תרגיז מנוחתם ותוציאם מטעותם שהם טועים לחושבה עוד היום כאחת המאושרות בנישואיה. היא לא די שלא גילתה לפניהם את מצב הדברים כמו שהוא באמת, אך להפך התאמצה לתרץ לפניהם את הפרטים האחדים, אשר הכירו מעצמם ביחס אישה אליה ולא ישרו בעיניהם. אחד הפרטים האלה היה העדר שימת-לב מצד אישה אליה. הוא לא פינקה גם לפני החתונה באותות-חיבה מיוחדים, אך אז לפחות הירבה להימצא בחברתה; לא כן עתה, אשר גם אחרי עבודת-יומו בבית אבות תלמידיו לא מיהר לשוב אל רעיתו, היושבת שוממה בבית, ויאחר לשבת בערבים בבתי מכריו. היא הצדיקה אותו לפני הוריה, בהחליטה כי פרנסתו דורשת מאתו להיראות עם אנשים שונים, אך בסתר-נפשה ידעה את האמת, כי אנוכיותו המוחלטה עושה אותו לבלתי-מוכשר כלל להרגיש מצב-נפש רעהו…והיחס הזה מצדו אליה, אף כי טוב בעיניה בחלצו אותה מחברתו, אשר היתה עליה למשא, בכל זאת הקניט את אהבת-עצמה ויעורר בה רגשות חימה אל מעליבה. היא לא הביעה את כעסה בתוכחות-דברים, אך הטעימה את רגש-בוזה המוחלט לו בשחוק-לעג מר, אשר היה חולף פעם בפעם על שפתיה מדי נסותו להתחפש לפניה כדרכו. הוא הרגיש, כנראה, עד מהרה, כי האשה הזאת, אשר לא נחשבה בעיניו, חדרה מבעד למסווהו ותעמוד על אופיו בהכרה גמורה; אפס כי תחת קצוף על נפשו, יען אשר לא ידע להתחפש כראוי, חרה אפו בה, וכשילומים על עזותה זאת לא הניח מידו כל מקרה שנזדמן לו לעוקצה. מבלי מצוא מקום אנוּש אחר לפגוע באהבת-עצמה, נגע פעם בפעם בכבוד משפחתה ויבחר לחפץ הזה במבטאים היותר מעליבים ומכאיבים-לב. הוא לא הסתפק בעקיצות ממין כזה שלא בפני קרוביה, ויעלב את אלה גם בפניהם. גם לפני כן לא חלק להם כבוד רב יותר מדי ויחסו אליהם היה תמיד מגבוה, כמו חנינה גדולה הוא נותן להם בדברו עמם דבר; אך עתה עברה אי-הנימוסיות כל גבול, והיא, אשר החרישה בהיות הנהגתו פוגעת רק בה, לא יכלה להתאפק מהתעבר על כבוד קרוביה המחולל, ומה גם כי האחרונים נשאו בענווה מצוינה את חרפתם ולא השיבו, אף לא התלוננו בפניה…

יחס אישה לבני משפחתה הדאיב את נפשה עוד מצד אחד, כי לא השאיר עוד כל צל של ספק על דבר הסיבה האמיתית אשר הניעה אותו להסב עין משפל-מוצאה. היו ימים והיא האמינה בתומתה כי האיש הזה רחוק ממשפטים-קדומים, על-כן לא נחשבה בעיניו החרפה המדומה הזאת; אולם עתה, בראותה ברור כי למשפט הזה אין כל יסוד, לא נשאר אפוא פתרון אחר, רק כי הנֵדֶה שניתן לה בסכום רב לפי ערכו הוא הוא שקנה את לבבו… וההכרה המרה הזאת עוררה עוד-יותר את חמתה על אישה, וביניהם החלו קטטות תכופות, אשר מרו שבעתיים בהיותן בחשאי, נסתרות מעין רואה…

בימים ההם עלו על לבה מחשבות להיפרד ממנו בספר-כריתות, אך מצד אחד ראתה מראש כי מיאונו המוחלט של אישה, אשר כל צעדיו מכוונים לפי מה שיאמרו הבריות, ובשום אופן לא יסכים להיות לשנינה; ומצד אחר לא ראתה באמצעי הזה גם תיקון גדול לנפשה: אושר החיים, אשר קיוותה לו, אבוד אבד, אם בבית אישה תשב או אל בית אבותיה תשוב… למה אפוא תרגיז על חינם את מנוחת אבותיה, החושבים עוד אותה אם לא כמאושרה בשלמות, לפחות כשבעה-רצון בחיי נישואיה?…

היא אמרה נואש לאושר החיים ותבקש ניחומים לה בספרות, אשר התכנסה בה עוד הפעם, ותתרחק גם מחברת מיודעים. התרחקותה מהחברה היתה במקצת גם עקב זאת, כי רוב מיודעי אישה היו דומים לו פחות או יותר וחברתם היתה עליה למשא. היו אמנם מעטים אשר גבהו הרבה מהאחרים, וחברת אלה נעמה לה, אך מצד אחד היה רגש-גאונה נפגע למרות חפצה, בראותה ברור את הבוז שאלה בזים בסתר לבם לאישה, ומצד אחר היה האחרון מראה אותות אי-רצון גלויים בכל עת, אשר ניסתה להיכנס באיזו שיחה נכבדה בפניו. היא ראתה בזאת הוכחה חדשה על קוטן-נפשו ואנוכיותו השפלה. בכל זאת ביטלה דעתה גם בעניין הזה מפני דעתו, כי מכל משאות-נפשה, אשר נכזבו, ביקשה עתה רק אחת: מנוחה…

את המנוחה החיצונית אמנם סיגלה לה בשלמות, אך מנוחת-הנפש הפנימית נעדרה, כי פעם בפעם התרגשו עצביה ורוחה חובלה!…

 

טו.    🔗

קול צעדים בחדר האוכל הסיח את אננה מאפאטייתה. רק זמן-מה נסחף אייזנשטדט מבלי חפץ בזרם הוויכוח, עד מהרה קצה נפשו בו. עם אננה אמנם השתעה מעט בחפץ-לב: משפטיה העמוקים והנכוחים פעלו עליו תמיד פעולה מרגיעה ומשיבת נפש, אף כי באותה שעה היה מראֶה נוסך עליו רוח כהה ומעורר מבלי משים דאבה חרישית בנפשו; אך בראשית בואו היה אישה וסייעתו בחדר, ואייזנשטדט ידע מפי הניסיון, כי בפני אלה לא תיכנס אננה בכל שיחה נכבדה, אף לא תשתתף בה. הוא ישב רגעים אחדים דומם ושקוע במחשבות, אחר התבונן כי המתווכחים עסוקים בעניינם ואינם שועים אליו, ויחרוץ להשתמש במקרה הזה ויבוא אל חדר האוכל, ששם עמדה אננה לבדה על-יד החלון. בפנותה אליו הביטה בו רגע, כמו לא הכירתו, ואחר נראה צחוק רצון קל על שפתיה.

‘ומה אדוני אייזנשטדט’, קראה, ‘ההוטב מצב נפשך? המצאת פתרונים לשאלותיך מעצמך, אם אנוס היית לפנות לעזרת רופאך המוזר אדאמוביץ’?' הדברים האלה היו רומזים על שיחה קודמת לפני ימים מעטים, כאשר התאונן אייזנשטדט לפניה על מצב-נפשו הרעוע, כי שאלות רבות מתרוצצות בקרבו ופותר אין אותן. אז הוסיף עוד זאת, כי במקרים כאלה רק שיחה רחבה עם אדאמוביץ' מועילה להשיב לו את מנוחת הנפש. על השאלה הערוכה אליו עלה ענה:

‘למגינת לבי לא עלתה בידי לתופשו בכל הימים האלה, אף כי ביקשתיו מאוד, גם פה איננו הפעם. רק הוא רופאי האחד’.

אננה משכה בכתפיה מתימהון ועל פניה חלף צל אי-רצון. מלבד הכבוד אשר הגה לבה למוח איש-שיחה זה, הוקירה בו עוד יותר את טוהר נפשו ותום לבו, ומבלי משים שמחה למצוא כי נטיותיהם מתאימות יחדו ברוב הדברים, רק בנקודה הזאת נחלקו לדאבון לבה: אייזנשטדט העריץ את אדאמוביץ' וירומם ערך כשרונותיו, בשעה שהיא חשה אַנטיפּאטיה עצומה אל האחרון, כי מצאה בו בפרטים רבים דמיון גדול עם אישה… היא העירה:

‘חי נפשי אם אבין, איך תוכלו שניכם, אתה ואדאמוביץ’, גם לדון יחדו! על דעתי, אין הפכים יותר קיצונים מדעות האחד לעומת דעות השני, אם בכלל אפשר לקרוא בשם דעה להעדר גמור של דעה פנימית, אשר אדאמוביץ' מצטיין בו'.

‘הדבר הזה נפלא גם בעיני’, ענה אייזנשטדט אחרי חושבו רגע. ‘פעמים רבות חשבתי על החיזיון הפסיכולוגי המוזר הזה, ובשום אופן לא אוכל לבאר לי את סיבתו; אך העובדה בכל זאת נכונה וברורה. פעם בפעם, מדי היצבר בנפשי המון ספקות וסתירות, הנני מוצא מועד להרצותם לפני אדאמוביץ’, והוא מרבה בדבריו את הספקות והסתירות, עוקר, פורץ וסותר עד יותר… באחת, אחרי שיחה כזאת תבוא הפיכה נוראה במחשבותי, אך מתוך ההפיכה הזאת יֵצאו מעט מעט במשך ימים אחדים רעיונות חדשים, ברורים יותר ומוארים באור חדש…'

‘התבונן נא, אדוני אייזנשטדט, האינך טועה בחיזיון הזה בעיקרו, ביחסך לאדאמוביץ’ פעולה כזו, אשר באמת היא תוצאה ישרה מסיבות אחרות?… בכלל הנני מכירה בך נטייה מיוחדת לאיש הזה, הגורמת במידה ידועה להטית-משפט והמתקת הדין… מאוד יוכל היות, כי סיבת הנטייה הזאת ברשמים ידועים של העבר הרחוק, מימי שבתכם יחדו, אתה והוא, בעיר מולדתכם'.

‘אמנם כן, את מציאות הנטייה המיוחדה אשר אמרת, גברתי, אינני מכחיש בעצמי; גם הסיבה הנזכרה קרובה לאמת. בבואי לעיר מגורי חותני עוד היה אדאמוביץ’ נער כבן עשר שנים, וכבר נודע שמו בעיר לתהילה כ“עילוי” ו“מושלם” כאחד. מהסקירה הראשונה ישר בעיני מאוד הנער החי והעלז הזה, אשר בינת-לבו היתה לא לפי שנותיו וכשרונותיו הטובים התפתחו במהירות נפלאה. הוה היה בעיניו כתלמיד מקשיב לי, אך בעיני היה לעיתים כחבר צעיר, אשר בכל אופן היה נעלה הרבה מריעי האחרים, הכבירים ממנו לימים. בחמש-עשרה שנה לימי חייו כבר הפליאני ביושר הגיונו ובמשפטיו האורגינאליים, ואקו ממנו לגדולות בעתיד. אז נפרדנו ולא נפגשנו במשך שנים רבות, וכאשר הביאנו המקרה יחדו עוד הפעם פה, מצאתי אמנם כי תקוותי לא באה מסיבות שונות בחיי משפחתו של אדאמוביץ‘, וכשרונותיו לא הביאו את הפרי המקוּוה, אך בכל זאת לא אבדו…’

‘האינך מרגיש, אדוני אייזנשטדט, את הסתירה שבדברי עצמך?’ – קראה אננה בשחוק קל. ‘אם כשרונות אהובך לא הביאו פרי, איך ייתכן אפוא להחליט כי לא אבדו? על דעתי, אמנם לא אבדו הכשרונות האלה, רק התפתח התפתחו באורח לא נכון; אולם על העובדה הזאת יש להתעצב עוד יותר, כי בזאת היה אדאמוביץ’ לאיש מסוכן, אשר רק רע, שחיתות, נזק והפסד יביא לחברה הסובבת אותו… במידה שהחיצוניות יותר מהודרה ויותר מלבבת, בה במידה מסוכנה יותר הפחתת הפנימיות. עובדות לאישור דעתי אין צורך לחפש, כי רבות הן בחיי אהובך וידועות לכולנו…'

‘אינני מכחיש כלל, כי יש עובדות בחיי אדאמוביץ’, אשר אין דעתי נוחה מהן ואינני מבקש גם להצדיקו עליהן; אך לעומתן יש פרטים רבים הנותנים כבוד לאופיו ותכונות נפשו. הדבר הממרר רוחי יותר מכול היא השקפתו המיוחדה על החיים, כי אין בהם טעם כלל וכי כל ההנחות הפילוסופיות רק המצאות-הבל הן, אשר יצר לו שכל האדם למלא את הריקניות המוּכרחת…'

‘ובכן אפוא, אם בדברים פשוטים נדבר, הן אדאמוביץ’ מכחיש במציאות כל הפרינציפים המוסריים ואיננו מאמין אף באחד מהם… ובכל זאת רק שיחה עם איש כזה יכולה להרגיע את נפשך, אדוני אייזנשטדט, מספקותיה וסתירותיה?'

‘הנני משער, כי הדבר הזה בעצמו הוא פתרון החידה. העדר פרינציפים עצמיים עושה את אדאמוביץ’ מסוגל להביט על הדברים מנקודת-השקפתו של איש-שיחו ולדון עליהם בלי כל משפט-קדום ונטייה-עצמית. משפט אובייקטיבי מוחלט כזה אי אפשר לאחר, הנגרר מבלי-משים אחרי דעותיו, הקבועות בלבו מקודם…'

אננה פתחה פיה להשיב דבר, אך ברגע זה נשאה את עיניה ותרא את דובנר עומד בחדר בביאה ומקשיב לשיחתם. הוא לא התעניין כלל בוויכוחי האחרים, ויתבונן בעבור אייזנשטדט אל החדר השני. אז קם גם הוא ויקרב אט עד חדר-האוכל, וכדרכו תמיד לתור את כל הנעשה סביביו ולשמוע את כל אשר ידובר, עמד בסף ויקשב בשים-לב. מכל השיחה הבין רק אחת, כי דעת אננה אינה נוחה מאדאמוביץ' והיא מרשיעה אותו, בשעה שאייזנשטדט מבקש להצדיקו. על-פי מערכי-לב שונים מצא את הידיעה הזאת בלתי-מיותרה לו, כי בה ועוד באחדות כדומה לה ישלה את אדאמוביץ' להאמין בידידותו… הוא היטה אוזן לשמוע עוד, אך למגינת-לבו נפסקה השיחה. אננה הבינה לנכלי ‘השועל הזקן’ היטב, ואף רגע לא טעתה לחשוב כי רק במקרה הזדמן דובנר בחדר וישמע את דבריה. לה חרה על הדברים הראשונים, ולא הוסיפה לדבר עוד. גם אייזנשטדט החריש, כי שקע כולו במחשבותיו, אשר עוררה בקרבו השיחה הקודמת. הוא לא היה כלל מסוג האנשים, אשר להם האידיאות והמשפטים המופשטים על הרוב רק מעין גימנסטיקה רוחנית, מין שעשועים מיוחד לשובב את הנפש העייפה מטרדות חיי הפרוזה; לו היו כל אלה צרכים הכרחיים וחשיבותם המיוחדה המריצתו לדון על כל פרט ופרט בכובד-ראש מוחלט…

הוא היה יליד עיר קטנה, בן למלמד עני. את ימי נעוריו בילה בתוך כותלי בית-המדרש, ובעזרת-הנשים רכש את ראשית השכלתו אשר שיכללה אחרי-כן בבית חותנו בעיר-המצער הקרובה. חיי נישואיו לא שינו בהרבה מחייו הקודמים, רק כי תחת לחם-העוני בבית אביו אכל עתה מזונות טובים על שולחן חותנו ותחת עזרת-הנשים ללימודי חול היה לו חדר מיחד לחפץ הזה, גם ספרים טובים ללמוד ומקרא ספק לו חותנו, אשר לא היה קנאי כלל ויוקיר את השכלת חתנו מאוד. בכשרונות חריפים לא הצטיין אייזנשטדט, אך לעומת זאת היה שכלו עמוק והגיונו ישר, כוח-זכרונו חזק ושקידתו עצומה. החיים הכלואים הניחו גם הם את חותמם המיוחד על אופיו ויעשוהו ישר ותמים, מעמיק חקר מצד אחד ונוטה מעט להזיה מצד אחר. מהמידות האלה היתה נסיבה, כי נשאר ימים רבים דבק באמונתו, ורק כשלוש נים אחרי חתונתו התעורר בקרבו הספק. המלחמה היתה חזקה בה במידה אשר איחר הפרץ הזה וייגלה בהיות אופי אייזנשטדט כבר בגמר התפתחותו ודעותיו הפנימיות מושרשות מאוד בלבו כנטיות-טבעיות. ייסורי נפשו גדלו עוד בה במידה שהיה אוהב את האמת הברורה ואיננו מסתפק בטענות שטחיות וסוֹפיזמים קלים…

סוף סוף,כמובן, ניצחה הכפירה את האמונה; אך ההפיכה לא נשארה בגבולות הדת לבדה, כי נגעה גם בהשקפותיו האחרות על החיים והאדם. הריקניות, אשר נהיתה בנפשו בגלל העדר האמונה, דרשה בהכרח למילואה אידיאות חדשות, ואלה האחרונות יחד עם עוד טעמים אחדים הביאוהו לידי החלטה, כי מצבו התלוי בדעת חותנו לא ייתכן ועליו לכונן לו מצב בחיים, לבלתי היות תלוי ברשות אחרים.

האמצעי המיוחד והאפשרי לו להשגת המטרה הזאת היה לימוד עריכת חשבונות, אשר תיתן לו את היכולת להשיג משמרת פקודה⁸⁸ באחת הערים הגדולות… לנגד עיניו היה אז רק תיקון מצבו הרוחני, אך בפועל נעשה הדבר הזה לטובת מצבו הגשמי, בייחוד אחרי כי היה לו בטחונו החזק בחותנו לאכזב. עסקיו של זה היו כבר במצב הירידה, אף כי הסוחר המנוסה התהפך עוד בתחבולותיו ואיש לא ידע את רוע-מצבו, אך סוף סוף אי-אפשר היה עוד להסתיר את הסוד, והסוחר העשיר בא עד משבר בעצם העת אשר החל חתנו לקבל שכר בעד עבודות פקודותיו. נדוניית אייזנשטדט היתה כל הימים בידי חותנו, ועתה באבוד גם הכסף הזה בעניין הרע, מסר הלז על שם חתנו את ביתו ומיטלטליו כערובה נאמנה על החוב, ועוד יותר – כאמצעי נאמן להרחיק את הנושים הזרים מנגוע ביתר הפליטה…

הדבר הזה אשר נעשה בלי רצון אייזנשטדט וכמעט שלא בידיעתו, הביאהו בסבך עסקים שונים, בלתי-ברורים גם לעצמו. בתור בעל-הבית היה עליו לחתום על שטרות-חוב שונים, להספיק סכומים מסוימים לכלכלת הבית ולאשר חשבונות מסובכים שונים, אשר כמעט לא היה לו מושג מהם. הטרדות האלה רבו עוד יותר אחרי מות חותנו, אשר לא האריך ימים אחרי נופלו. יחד עם אחוזת-הנחלה, המסובלה בחובות שונים וחשבונות סבוכים ומסובכים היה עליו גם בית-אב של שבע נפשות, אשר הוא היה משענם היחידי. הוא אמנם יעץ למכור את הנחלה, לסלק בכסף המימכר את החובות וביתרו לכונן מצב בית-האב בעיר-הפלך; אולם עצתו זו פגשה התנגדות עצומה מצד בני-בית חותנו, אשר על כל הוכחותיו ענו בטענה האחת: ‘לו קם האב מקברו וירא את ההצעות, שמציעים לפני בניו, ובחר לרדת עוד הפעם דוּמה’… ובכן היה אנוס לבטל דעתו מפני דעת האחרים ויט שכמו לסבול את אשר ניטל עליו: מחסור-כסף תמידי, עסקים מצויים עם נושים שונים ותביעות תכופות מצד בני-בית חותנו, אשר קצרה ידו מהספיק גם החצי מדרישותיהם.

מצבו החומרי היה רע מאוד, אך לא טוב מזה היה גם מצבו הרוחני. הוא היה משולל חיי-המשפחה גם במובנם הפשוט, כי לרגל משמרתו היה עליו לשבת תמיד בעיר-הפלך, בעוד שבני-ביתו נשארו בעיר-מגוריהם; אולם יותר מאשר הכבידה עליו העובדה המוחשה הזאת, מיררה אותו ההכרה כי עד עולם לא יהיו לו חיי-משפחה במובנם היותר נעלה… אמת הדבר, כי ההכרה האחרונה הזאת לא היתה חדשה כלל, ועוד בימי שבתו בבית חותנו כבר הרגיש לדאבון-לבו כי אין וגם אי-אפשר שיהיה כל קשר-רוחני בינו ובין אשתו; אולם בימים ההם לא היה החסרון הזה בולט כל כך, כי לא ראו עוד עיניו נשים ממין אחר וכמעט שלא האמין במציאותן…

והסיבה הזאת לא היתה היחידה, כי היה היו עוד הרבה אחרות, אשר גרמו לו ייסורי-נפש. על כל צעד נפגשו לו סתירות בין חובות-משמרתו הישרות ובין דעותיו הפנימיות; והדבר הזה, אשר לא נחשב בעיני אחרים למאומה, לא נתן לו מנוחה וימרר את נפשו, כי אופיו הישר והתמים לא יכול להסכין גם עם הרעה המוכרחת. מאופיו זה היתה נסיבה, כי לא יכול כלכל את הכחש וההתחפשות, אשר נגלו במכריו מהנאורים. במידה שגדל כוח הקסם, אשר נסך עליו הברק החיצוני של חברת הצעירים בני-הכרך בראשית בואו לגור הנה, בה במידה גדל אחרי-כן מפח-נפשו, כאשר נפקחו עיניו לראות את התוך הריק או את הפחֶתֶת המוסרית, העוטים את החיצוניות המלבבת הזאת… לאנדמן ואחדים מסיעתו אמנם עשו עליו רושם נעים בתומתם והתמכרותם הנאמנה לרעיונם, אך למגינת-לבו לא התאימו דעותיהם עם דעותיו. אמונתו החזקה בגודל האנושיות הקוסמופוליטית והשקפתו האופטימית על התקדמות הטוב וההוּמאניות הכללית לא נתנוהו לבוא לידי ייאוש כזה, שיכיר את נחיצות ההגנה לכל לאום פרטי על עצמו. גם הלאומיות היותר טהורה היתה בעיניו רק הגבלה לאהבה הכללית, שאליה, רק אליה צריך כל איש נאור לשאוף בכל עוז. הלאומיות היתה מסוכנה בעיניו עוד יותר, כי רק צעד אחד, בלתי ניכר כמעט, ממנה אל השוביניות ואל הטפת-השנאה לכל שאינו בן-הלאום…

וחילוק-דעותיו על הלאומיים הביאהו במבוכה חדשה, כי בעוד אשר לאלה היה מקצוע⁸⁹ נרחב פחות או יותר, לפעולה ומעשה, גם היו תמימי-הדעות עמם במספר מסוים – היה הוא כמעט יחיד בדעותיו ולפי רוחב אידיאותיו לא מצא לפניו כל פעולה, אשר תהי נחשבה כמעט… הוא אמנם ניסה להתעניין במעשי-חסד פשוטים, ויהי לחבר במוסדות-צדקה אחדים, אך הנסיונות האלה לא סיפקו את רוחו, רק הסבו לו מפח-נפש עז בפוקחם את עיניו על הכחש והפניות הזרות, השולטים בכל החברות האלה בלי יוצא-מהכלל…

הוא התעורר פתאום ממחשבותיו ויבט רגע על סביביו כמקיץ מתרדמה. ברגע הזה הדליקה השפחה את המנורה, והאור, אשר היה בחדר, נתן למחשבותיו מהלך חדש.

 

טז.    🔗

אדאמוביץ' סגר את הדלת אחרי דובנר בצאתו, ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. חדר מעונו היה במכפלה השנייה, חדר נרחב, רבוע, ובעל שני חלונות. פרגוד ארג ירוק, שפל מהתקרה כאמה וחצי, חצהו לשניים, ומבעד למסך הפרגוד נראו: מיטה רבודה כסתות לבנות ושמיכת-צמר טובה, שולחן-עץ קטן עשוי בדמות ארון, מרבד-קנבוס צבוע על הקיר ומרבד-צמר שעיר על הקרקע לפני המיטה; סל-נצרים, בגדים תלויים על הקיר ועטופים מלמעלה בסדין-בד לבן, כן-רחצה וקופסת-כובעים עגולה כללו את מערכת החפצים אחורי הפרגוד. לפני הפרגוד חוצה היה שולחן-כתיבה ממול החלון: כשישה כסאות-וינה מקולעים, דרגש קצר מעבר האחד ומגדל-ספרים מהוקצע מעבר השני בפינה. על השולחן היו: מנורת-נפט, מערכת כלי-כתיבה של שיש עם פארי נחושת-קלל, כלי-דשן וכלי-גפריתיות⁹⁰ שתי תמונות פוטוגראפיות במסגרות-שן מהוקצעות וחטובות בטוב-טעם, פסלי-גיפּס⁹¹ אחדים, ספרים מכורכים ובלתי-מכורכים, גליונות עיתונים וגליונות נייר. ואם כי כל אלה היו מעורבים יחד באי-סדרים, בכל זאת אפשר היה להכיר על נקלה מתוך מעמד החדר וכליו, כי בעליו איננו אחד מאותם הרווקים שאינם שמים לבם לדברים כמו אלה.

הוא התהלך בחדר ועל שפתיו רחף שחוק-קלסה קל. ‘השועל הזקן הזה מדמה בנפשו, כי הוליכני שולל בעורמתו וחלקותיו’ – חשב לבו על דבר ביקור דובנר, אשר היה זה מעט – ‘ועל לבו לא יעלה, כי הנני מבין היטב את כל פניותיו. אף כי נעלמה עוד ממני הסיבה האמיתית, אשר תמריצהו לקנות ידידותי, בכל אופן ברור הדבר, כי הוא רואה מראש איזה צורך בידידותי לעתיד, ועל-כן הוא משתדל להכין אותה מקודם…’

בזכרון אדאמוביץ' עברו פרטי הביקור האחרון, וימצא בו עניינים נלעגים לא מעט. הוא בעצמו שחק עתה על מורך לבו ופחדנותו, כי נבהל ברגע הראשון למראה פני דובנר ובנפשו התעוררו חששים מהבילים ומשוללי-כל-יסוד… ברגע-ההשתוממות הראשון על בוא האורח הבלתי-מצוי הזה חלף פתאום רעיון כברק בלבו, כי בלי ספק נגלו באיזה אופן תוצאות יחסו אל ראיסה ליכטנשטיין, ודובנר בא במלאכות אבותיה אליו לדבר עמו משפטים… ברגע הקטן הזה התעוררו בזכרונו פרטים אחדים מביקוריו האחרונים בבית מרים שולבוים, אשר נראו לו עוד אז כמתמיהים או חשודים, ועתה, כאשר שיער, התברר פשרם האמיתי… בתוך יתר הפרטים, זכר, כי בעת ראיונם האחרון לפני ימים מעטים היו פני ראיסה סרים ועצובים; בשחקה ועליצותה, גם בתוך הוללותיהם הורגש לו מין רוגז מסותר בקרבה ופעמים אחדות נדמה לו, כמו ביקשה לדבר על דבר-מה בכובד-ראש ולא יכלה או לא מצאה פתחון-פה… מאוד יוכל היות, כי גם אז נראו לו הפרטים האלה כחשודים רק מפני היראה המיוחדה, אשר תקפתהו בימים ההם, כי החל לדאוג יותר מדי לתוצאות יחסו אל ראיסה. היא אמנם לא הספיקה עוד להיות לו לזרא, להפך, הוא מוצא עוד עונג רב בהתמכרותה השלמה לו, בכל עת מצוא… אולם העונג הזמני איננו מסתיר עוד ממנו את הדאגה לעתיד ופעם בפעם מתעוררת בקרבו השאלה המרגזת: ‘מה תהי אחרית כל אלה?’. לוּ נפסק היחס הידוע ביניהם, לפחות מעתה, כי אז עוד יכול להשלות נפשו בתקווה, אולי לא היו עוד תוצאות רעות עד כה והדבר ישתקע; אולם היא מצדה בהתמכרותה העיוורת איננה חוששת כלל לעתידותיה, והוא איננו מוצא בו די כוח-רצון לחשוך נפשו מהעונג הנמצא לו על נקלה, עוד גם זאת, כי היא בעצמה לא תתנהו להתרחק מעליה. ככה יישאר מצב-הדברים הנוכחי גם להבא, ובאופן כזה הלא סוף סוף תבואנה בהכרח התוצאות הרעות, שהוא רואה מראש… הוא לא חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו, אך בסתר נפשו כבר התחרט על כל המעשה הזה, אשר היה בראשיתו רק כשחוק בעיניו, ורק אחרי-כן הרגיש את כל חשיבותו. אמת הדבר, כי ראיסה איננה הראשונה לו; גם לפניה היו עלמות שונות ביחס כזה אליו; אך תנאי הדבר שונים בפעם הזאת הרבה, ולמרות כל התאמצותו להסיח דעתו מ’דאגות העתיד', הנה בכל פעם אשר כונן צעדיו אל בית מרים שולבוים, ועוד יותר בכל עת מדי סורו אל בית-השיכר של שלמה ליכטנשטיין, הרגיש בנפשו איזה רגש מוזר, איזו ציפיה כבדה מנשוא, ורק אחרי היווכחו כי ‘אין כל פרץ’, אז רווח לו בלבו… הוא אמנם יכול להימלט מאי-נעימותם של הביקורים האלה בבית ליכטנשטיין, אך כדבר הזה מעולם לא עלה גם על לבו, להפך, בעת האחרונה היו ביקוריו יותר תכופים: הוא לא חפץ לתת גם לנפשו תואנה לחשוד את עצמו במורך-לב והשתמטות מפני הסכנה…

מין רגש כזה התעורר בקרבו גם ברגע ההוא, כאשר עלה על לבו כי דובנר סר אליו בדבר ראיסה. הוא החליט לקדם את פני הרעה ברוח נכון ולבלי היבּוֹך אף רגע, פן ישתמש מתנגדו ברגע-מבוכתו להוציא מפיו דברים, אשר יתחרט אחרי-כן בהם… אך עד שהוא מכין את נפשו למלחמה כזאת, ודברי דובנר הראשונים כבר הוציאוהו מטעותו. רק בדי עמל התאפק מהרים קול צחוק: כל-כך נלעג היה בעיני עצמו על חרדתו לפני רגע!

שיחת דובנר בידחה אותו עוד יותר. ‘המגל שוּלח בחלמיש צור’ ועורמת האורח התפוצצה בעורמת בעל-הבית, אשר השתעשע למראה הנפתולים השונים אשר נפתל אורחו למען הוליכו שולל. בשפת חלקות וחונף דק הרצה דובנר שמועות שונות, העוברות בעיר על אדאמוביץ‘, – קרא בשם אנשים שונים, אשר דיברו עליו סרה, גם סיפר על דבר המחשבות הרעות אשר ברוכוביץ’ וטורינסקי חושבים על וילנסקי ועל בית-ספרו. אדאמוביץ' שחק בקרבו, אך הקשיב בשים-לב, אף כי רוב הדברים המסופרים לא היו חדשים כלל בעיניו, כי ידעם ממקור אחר או שיערם מעצמו. הוא לא השתומם כלל לשמוע כי קפלן מדבר עליו סרה בכל עת מצוא, מבלי שים לב אל החסדים אשר עשה הוא עם האחרון בעתים שונות; הוא לא התפלא גם לזאת, כי אננה ברוכוביץ' נתנה בו דופי, אך הדבר האחרון הזה העיר בקרבו מחשבות שונות. האשה הזאת לא הראתה לו אותות-רצון גם מאז, אך בעת האחרונה הרגיש מצדה איזו קרה מיוחדה ובלתי-מסותרה. יחס כזה מצדה אליו הפליאהו עוד יותר, כי בכל אשר חיפש רוחו לא מצא טעם מספיק לזה, גם ידע את אופיה השוקט וזהירותה המצוינה בשופטה על איש וימצאנה בלתי מסוגלה כלל לשנוא איש פתאום על לא דבר…

אולם כל המחשבות האלה נשארו כמוסות עמו, ודובנר, בכל עמלו ושאלותיו השונות, פעם מעבר מזה ופעם מעבר מזה, לא יכול להוציא מפיו כל מלה ומשפט, חשובים פחות או יותר. בייחוד נראתה התאמצות דובנר לדובב שפתי איש-שיחו, כאשר נסבה השיחה על יחס וילנסקי וברטה זה לזו. ניכר היה, כי בנידון זה נכסף דובנר יותר מכל לשמוע את משפטיו; אפשר היה לשער, כי הדבר הזה היה המטרה הראשית של ביקורו, – אולם אך לשווא שקד, ואחרי כל עתרת דבריו במשך כשתי שעות הלך מזה ריקם לעומת שבא…

‘אבל מה חפץ ל“שועל הזקן” הזה לדעת את כל הדברים האלה?’ – שאל אדאמוביץ' את נפשו. ‘כי לא תאוות-דעת פשוטה עוררתו לנסות אלי דבר, בזאת אין כל ספק; לא זה האיש אשר ישים לבו לדבר, באין כל תועלת נשקפה לו ממנו. מה אפוא התועלת אשר יקווה להפיק מיחסי לווילנסקי או לברטה, או גם מיחס שני אלה זה לזו?’

‘נפלא הדבר’, עלה רעיון חדש על לבו, ‘איש לא יאמין, גם דובנר יחשוב רק לזהירות יתירה מצדי החלטה כזאת, כי אינני יודע דבר מכל הנעשה בין וילנסקי וברטה; זרה עוד יותר, כמובן, נראתה החלטתי, כי גם בנוגע ליחס עצמי אל העניין הזה אינני יודע כל דבר ברור – ובאמת, הלא שתי העובדות האלה נכונות וקיימות!’

הוא צלל בהמון מחשבות ומערכי-לב שונים אשר נגררו זה אחרי זה, אך מחשבותיו ניתקו פתאום מקול דופק על הדלת. הוא פתחה, ולמראה האורח החדש לא יכול להתאפק מקריאת-תימהון. לפניו עמד וילנסקי, אחרי אשר לא התראו פנים זה חודשים אחדים ובמשך העת הזאת היה יחסם זה לזה במצב בלתי-ברור מאוד, אף גם רגש ידידותם, העז לפנים, כמעט הגיע לנקודת הקיפאון.

‘אמנם ערב של ביקורים בלתי-צפויים מראש הערב הזה לי!’ – קרא אדאמוביץ' בשחוק אחרי ברכות-השלום הראשונות. ‘זה מעט עזבני אורח אשר לא פיללתי את בואו, והנה באת גם אתה, מבלי אשר קיוויתי כזאת… אין ספק כי דבר גדול ונכבד הביאך הנה!’

‘תוכחתך על בלי בקרי בביתך זה ימים רבים אמנם צדקה’, השיב וילנסקי במנוחה, ‘אך כאשר אדמה, לא נכחדו ממך טרדותי הרבות בעת האחרונה. ההכנות לפני המסה, המסה בעצמה וההשתדלות המוכרחה שאחריה בלעו את כל עיתותי… בוודאי שמעת על דבר כל אלה?’

‘בוודאי שמעתי, ומאוד נעם לי לשמוע מפי אחרים על כל אשר אתך, בעוד שאני לא ידעתי דבר…’

‘שא נא לי, ידידי הטוב, אבל הודה בעצמך כי לא בי האשם, אשר לא נראינו פנים זה כבר… בכל אופן נחדל נא מהקנטות האלה, שאינן שוות באיבוד העת; דבר נכבד לי אליך…’

‘הלא זה הדבר אשר אמרתי מראש, כי גם הפעם רק איזה עניין נכבד הביאך אלי!’ – קרא אדאמוביץ' בשחוק.

‘לא אדע מה היה לך הפעם!’ – קרא וילנסקי וימשוך בכתפיו, ‘כפי אשר ידעתיך מאז, לא פיללתי למצוא בך קפדנות כזאת, הראויה לאיזו עלמה ביחסה אל רעותה… אתה בעצמך לועג תמיד לתביעות כמו אלה…’

‘רב לנו אפוא’, הפסיק אדאמוביץ' את אורחו, ‘השמיעני נא את “דברך” הנכבד!’

‘טוב! אבל קודם-כול הבטיחני לשמוע את דברי בשים-לב ובכובד-ראש, ואל תיחפז להשמיעני תשובתך בטרם חקרתה ופילסתה היטב…’

‘כאשר אמרת לי’, הוסיף אחרי הפסקה קצרה, ‘כבר ידועות לך החדשות אשר קרוני בעת האחרונה, ואקווה כי שיערת גם את הטעם הכי-נכבד אשר עוררני לפעולה כזאת. ייסוד בית-ספר הגון יותר ממה שהוא ענייני הפרטי בתור עסק, הוא עניין כללי בתור צעד קדימה, בחינוכנו, כי כמה שלא תהיינה דעותינו שונות בשאלות אחרות, הלא בעיקר הדבר הזה אנחנו מודים שנינו, כי אופן חינוכנו הנוכחי מקולקל מאוד וב“חדרי” מלמדינו אינם נשמרים גם יסודות הפדאגוגיה היותר-עיקריים והיותר-פשוטים…’

‘בדבר הזה אין כל ספק. בכר באה העת להעביר את החדרים והמלמדים גם יחד מתוכנו. התחלתך במקצוע זה תשמחני מאוד והנני מברכך בהצלחה שלמה…’

‘אבל בשמחה דוממה ובקשת-הצלחה מן הצד לא תוכל, על דעתי, לצאת ידי חובתך; עליך להשתתף גם בפועל בפעולה הזאת… במלים יותר ברורות: עליך להשתתף בבית-הספר בתור מורה…’

אדאמוביץ' אמר לפתוח פיו להשיב דבר, אך וילנסקי לא נתנהו ויוסף בהתרגשות:

‘אלא ידעתני, כי שפת חונף שנאתי, אך את האמת עלי להגיד לך כי בנוגע לידיעת הפדאגוגיה, בייחוד במה שנוגע לאופן שימושה המעשי של הוראת השפה העברית, אינני מוצא פה איש דומה לך… השתתפותך תהיה ערובה נאמנה בעד הצלחת בית-הספר והפרחתו במקצוע הזה. על-כן חובתך המוסרית היא לקבל את הצעתי, אשר תביא ברכה רבה למפעל וגם לך לא יגיע כל נזק ממנה, כי בתנאי-השכר הנני נכון למלא אחרי כל דרישותיך…’

פני אדאמוביץ' הועבו לשמע הפראזה האחרונה ועל שפתיו חלף שחוק מר בענותו:

‘לא פיללתי כי תטעה ככה בי! כמה שתחשבני לאיש מעשי, למאטריאליסט גס, מה שהנני באמת במקצת, בכל זאת הלא היה לך לדעת כי רחוק אני מאוד מאהבת-הבצע במובנה הפשוט. אם לא אובה להצעתך – הטעם לזאת לא יהיה כלל וכלל חששי, פן יקופח שכר-עבודתי מאתך; למיאוני יש יסוד אחר, יותר הגיוני, מכוּון בייחוד לטובתך או, יותר נכון, לטובת העניין היקר לי מצד עצמו באמת. עליך לדעת, כי בין המון המעצורים והמכשולים הצפויים לך במקצוע פעולתך זה, המוקש הכי-מסוכן היא התנגדותם העצומה של המלמדים כולם וגם מקצת המורים, אשר בית-ספרך ייגע בענייניהם הפרטיים, ועל-כן ישתמשו בכל האמצעים האפשריים להרע ולהזיק לך…’

‘הנני יודע זאת היטב, אך מה זה עניין אצל הצעתי לך?’

‘אל נא בקוצר-רוחך… בשים-לב להתנגדות הרצינית מצד זה, עליך לכונן את בית-ספרך בזהירות יתרה והתבוננות מדויקה, שלא יוכל איש למצוא בו כל עילה וכל תואנה להתגולל עליו גם בפרטים היותר פחותים ונקלים…’

‘אבל איזו עילה או תואנה להתנפל על בית-הספר תיתן השתתפותך בו?’ – קרא וילנסקי, אשר שמע בכל העת את דברי איש-שיחו בקוצר-רוח גלוי וסוף סוף לא יכול עוד להתאפק מהשיב. ‘להפך, הנני חושב כי תהילתך הטובה ושמך הנודע ברבים כמורה שפת-עבר מצוין יוסיפו כבוד לבית-הספר ויטו לב רבים אחריו… הדבר הזה נעלה מעל כל ספק!’

‘בכל זאת,ידידי, תנני נא פעם אחת לכלות דברי, אחר תשיב מה שתשיב’.

‘דבר אפוא, דבר ואשמעה’.

‘ראשית עליך לזכור, כי על-פי החוק אין לי רשות להורות…’

‘רק זאת? חה-חה-חה! דבר נקלה כזה מביא דאגה בלבך?…יש אמצעים שונים כנגד זאת; בכל אופן הלא אפשר לך לעמוד במסה לקבל זכות מורה מהמדרגה השלישית, ולמסה פחותה כזאת אין לך צורך גם להיכון הרבה…’

‘אבל, ידידי, הלא אמרתי “ראשית” ויש אפוא גם סיבה שנית. על הערתך בדבר האפשרות לקבל תעודת-מורה על נקלה אשיבך אחרי-כן, עתה שמע את הסיבה השנית. עליך לדעת, כי אם הנהגתי החופשית איננה נחשבה יותר מדי בתור מורה פרטי, הנה בהיותי מורה בבית-ספרך תתן פתחון-פה למתנגדיך להריק עליך “אש וגופרית”. המלמדים יודעים הרבה יותר מאשר תדמה על דבר פרטי-חיינו והם ישתמשו בדברים רבים מחיי הפרטיים להבאיש לא רק את ריחי, אך גם את ריחך וריח בית-ספרך. דבריהם יפעלו עוד יותר, עקב אשר יהיה בית-הספר לאבות במקום “חדר”, ואת הדבר אשר יסלחו האדוקים ברצון או באונס למורה פרטי, המורה שעה בביתם, לא יסלחו עד עולם למחזיק “חדר”… האמן לי כי גם במצבי הנוכחי היו מקרים, אשר הזיק לי אורח-חיי, אפס כי אינני שם לב לנקלות כאלה ואין את נפשי להגביל את חופשתי בגללן. טוב אפוא כי הדבר נוגע עתה רק לי: בענייני עצמי יש לי רשות לעשות ככל העולה על רוחי; לא כן בהיות ענייני משותפים עם ענייני אחר, אז יהיה עלי להיזהר, פן תהיינה תוצאות מעשי רעות לאיש המשותף עמי…’

‘בדבריך אלה יש הרבה מן האמת, אבל לא אבין, במה תיתן הנהגתך תואנה לצוררינו יותר מהנהגתי? הלא דעות שנינו בדבר הדת, כמדומה לי, מתאימות יחדו…’

‘האחת, רק דעותינו הפנימיות כמעט שמתאימות, אבל בהנהגתנו יש הבדל רב, כי רבים הם הדברים במקצוע זה שאתה רק חושבם למוּתרים ועשה אינך עושה אותם; יש כמו כן דברים שאתה נזהר בהם לא מפני הרגש הדתי, כי אם עקב הרגש הלאומי. זאת האחת, והשנית: שים לבך, כי גם עליך יהיה לשנות מעתה מעט את הנהגתך, לפחות, במקום שתהיה עין רואה…’

‘לא, כדבר הזה היה לא יהיה!’ – קרא וילנסקי בחום-נפש ויקפוץ ממקומו, ‘כמה שתיקרנה בעיני הצלחת מפעלי והתקדמותו, לא אעשה בכל זאת שקר בנפשי, לא אצטבע⁹² ולא אתכחש לדעותי, לוּ גם יחובל כל מעשה-ידי ויעלה בתוהו על-ידי זאת!’

‘באמת אינני מבין כלל’, הוסיף אחרי הפסקה קצרה, ‘מה עניין חופש-דעותינו בענייני האמונה אצל ההוראה בבית-ספר? תורת-הדת הרשמית לא נטיף גם אני גם אתה בכל אופן, כי הדבר הזה יינתן על-ידי איש מלא באמת רוח-דת, איש אשר כבר חזיתי לי לחפץ הזה. בנוגע אפוא ליתר הלימודים הכלליים, כאחד מהם גם תורת השפה העברית, שאין לה, על דעתי, כל יחס ישר את הדת במובנה הנכון – בנוגע לאלה לא אבין כלל, מפני מה אי אפשר לנו להורותם, אם גם חסר לנו רגש האמונה הדתית? הישים איש לב לדעותיהם הפנימיות של מורי הגימנסיה בענייני אמונה ודת, אף כי גם בתוכנית לימודי הגימנסיה נכנסת תורת-הדת?’

‘אדאמוביץ’ לא יכול להתאפק ממנוד-ראש ושחוק קל לשמע ההוכחה האחרונה. ‘עד מתי עוד’, קרא ברגש, ‘לא תוכל לשפוט על כל דבר מנקודת המעשה שבו ולא מצד מושגו המופשט. אמת הדבר, גם בתור עניין מופשט יש לי דברים להשיבך על הוכחתך האחרונה, כי לא כהשפעת הדת על חיי אחרים השפעתה על חיי עמנו, גם לא כבית-ספר כללי בית-ספר פרטי של בני דת מיוחדה…’

‘עוד הפעם הדעה המוטעית הישנה’, נכנס וילנסקי בדברי איש שיחו, ‘כי רק בני דת אחת אנחנו ולא בני לאום אחד, באין פדות בנוגע אל הרגש הדתי!’

‘לא אדין עמך הפעם בשאלה הזאת, שכבר ניחר גרוננו בהתווכחנו עליה, כי באמת לא זה העיקר, כיצד אנחנו או עוד מעטים כמונו מביטים על הדבר הזה; העיקר הוא, איך מביטים על זאת בני אותה החברה, אשר בקרבה הנך אומר לפעול, ואלה – האמן לי – יחשבו לך לחסרון גדול, כי אינך מתפלל יום יום, כי הנך מעשן בשבת ועוד כאלה. אם האבות לא יתבוננו בדבר מעצמם, אז יעוררום על העובדה הזאת המלמדים והמורים מהמין הידוע, אשר לא יימנעו, כמובן, גם משקרים ובדותות ויתארו את פני כל הדברים בצבעים שחורים וקודרים הרבה יותר מאשר הם בפועל…’

‘זמן-מה לפני בואך’, הוסיף אחרי דומיה קצרה, ‘היה פה דובנר ויספר לי, כי ברוכוביץ’ וטורינסקי ועוד אחרים כבר נוסדו יחד עליך לרודפך בכל אשר תמצא ידם. כפי שאני מבין מנפתולי “השועל הזקן” הזה, הנה הוא בעצמו חורש מזימה מיוחדה לחבל אותך על מתנגדיך יחדו… אם לא אטעה, הוא חושד גם בי איזו טינה עליך ומקווה למצוא מצדי איזה סיוע להשגת מטרתו זאת… באחת, מעברים שונים מגיחים עליך מתנגדים עצומים, אשר יילחמו אתך בגלוי ובסתר, ביחידות ובציבור!…'

 

יז.    🔗

וילנסקי החריש וישמע בשים לב את דברי אדאמוביץ‘, אשר עוררו בקרבו מחשבות רבות ושונות. הוא קיווה ויאמן כי למרות כל המכשולים והמעצורים יצליח ויפרח מאוד בית-הספר אשר הוא אומר לייסד, בהיותו צורך מוחלט לפי תנאי הזמן והמקום; בכל זאת פעלו עליו הזהרות אדאמוביץ’ והוכחותיו פעולה נמרצה, כי הסכין מאז לחשוב את האחרון לאיש מעשי ומנוסה בחיים יותר ממנו, גם נוכח לא פעם ופעמיים מפי הניסיון, כי משפטו הקר והבלתי-משוחד של אדאמוביץ' מתאים אל המציאות יותר ממשפטיו הוא או משפטי מכריו האחרים, הנוחים להתפעל מהדמיון. בנידון זה אי אפשר היה לבלי שים לב לעובדה הזאת, כי בשעה שמיודעיו האחרים משאינם מורים חיזקו את ידיו ויחושו לבית-ספרו עתידות טובים, באותה שעה, להפך, היה אליו דבר כל הבקיאים והיודעים מצב הדבר מפי הניסיון רע וירפו את ידיו וינבאו לו אי-הצלחה גמורה. למרות כל עזוז אמונתו בנצחונה ההכרחי של האמת, למרות כל חוזר בטחונו בכוחו ורצינותו ולמרות החלטתו התקיפה להתחזק ולהתגבר על כל מכשול ומעצור – למרות כל אלה מצא לנכון לפניו לקנות לו חבר רצין, נבון-דבר ותקיף בדעתו, ובדבר הזה לא היה לו איש טוב וראוי יותר מאדאמוביץ'.

יחסו אל זה האחרון היה עוד לפני ירחים מעטים ברע מאוד, כי הורגש ביניהם איזה רגש קנאה בלתי-ברור ביחסם לברטה; וההתנגדות הגלויה בערב-האסיפה הראשון בבית ברוכוביץ' הגדילה את ההתמרמרות הנסתרה. בימים ההם כבר דאג וילנסקי, פן תופר הידידות ביניהם כולה; אך לגודל שמחת לבו בטלו מעט מעט הסיבות, אשר נראו כמסוכנות לידידות הזאת. התרחקות אדאמוביץ' הגלויה מברטה הוכיחה למדי, כי אך לשוא חשד וילנסקי את ידידו בנידון הזה; מלבד זאת התברר במשך העת גם יחס ברטה אליו, ואף כי דברים ברורים לא נאמרו, אך היו די סימנים אחרים אשר חיזקו את בטחונו כי ברטה לא תשיב את פניו ריקם…עתה, להפך, צר לו מאוד, כי אדאמוביץ' מוקיר רגלו מבית לאנדמן, אשר שמה היה סר וילנסקי פעם בפעם בגלל ברטה, מבלי שים לב לטרדותיו הרבות. הגעגועים האלה, שהיו לווילנסקי על ידידו, הועילו הרבה לחדש בקרב לבו את הידידות הקודמת אל אדאמוביץ‘, ויחרוץ להטות את לב האחרון להיות לשותף לו בבית-ספרו. הוא לא ידע בעצמו על יסוד מה, אך חזה מראש כי לא על נקלה יסכים אדאמוביץ’ להצעתו, בכל זאת קיווה להטות סוף סוף את לב ידידו לחפצו. הוא בטח מצד אחד בשנאת אדאמוביץ' למלמדים וחדריהם, ומצד אחר – גם לפני עצמו נזהר מהודות על כך מפורש – במאטריאליותו⁹³ של האחרון, כי תנאי-שכר טובים יטו את לבו…

החשבון האחרון נכזב בהחלט: אדאמוביץ' הוציא הוכחות אחרות, אשר לא פיללן מראש; בכל זאת קיווה עוד להשיג חפצו, ויקרא:

‘הנה שקלתי בדעתי את הדבר מכל צדדיו, והנני מוצא כי כל השאלה הזאת בעיקרה איננה נוגעת לענייננו. יוכל היות כי חששיך יתאמתו בפועל, בכל זאת לא ישיבני אחור מחפצי לנסות, כמו שלא יטוני גם כן לעשות שקר וחונף בנפשי. לא בנו יהיה האשם אם חברתנו לא תוכל הבן, כי אורח חיינו הפרטיים איננו עניין כלל אצל הנהגת בית-הספר…כשאני לעצמי דעתי נוטה יותר להאמין, כי אם גם ייחשב הדבר הזה בעיני מעטים לחסרון, תכרענה אותו המעלות האחרות. הנה אתה בעצמך מופת נאמן: הלא בפיך אמרת כי הנהגתך החופשית איננה רצויה בעיני רבים מאבות תלמידיך, ובכל זאת, כאשר נוכחתי לא פעם ופעמיים, יקרת ונכבדת בעיניהם מאוד ובעד כל הון לא ימירוך במורה אחר…’

אדאמוביץ' לא ענה דבר, רק משך בכתפיו ברוגז: אין דבר אשר המרה את רוחו בוויכוחים כהישנות טענה, אשר כבר השיב עליה. וילנסקי לא התבונן לתנועה הזאת, ובראותו כי איש שיחו איננו משיב שאל:

‘ומה, התאבה אפוא להיכון למען עמוד במסה?’

‘לא’.

‘ופני איזה טעם?’

‘גם הטעמים שכבר ביארתי דיים, אך יש עוד אחד אשר רמזתי עליו בראשית שיחתנו ולא ביארתיו. דע לך, ידידי, כי אמונות המורים כשהיא לעצמה זרה לרוחי, בהיותה מתנגדת לדעותי הפנימיות ומביאה אותי פעם בפעם בסבך סתירות שונות; מלבד זאת מתועבה היא בעיני עקב תנאיה הצדדיים, הרעים ומרים מאוד. היא שפלה ובזויה בעיני אחרים, עוד יותר – בעיני בעליה, האנוסים להשתמש באמצעים בזויים ושפלים ולהיות פעם בפעם בעצה אחת עם אנשים שאינם ראויים גם לשם אדם’.

'אבל ידידי, קרא וילנסקי, ‘שים נא אל לבך, כי גם כנגד הרעה הזאת מכוּון ייסוּד בית-הספר, אשר באמצעותו יוטבו תנאי חייהם המרים והמקולקלים של המורים… ירבו בתי-הספר ותמעטנה התקלות…’

‘אל נא תשלה את נפשך בדמיונות שווא, ידידי!’ – השיב אדאמוביץ' בשחוק מר, ‘האמן לי, כי הרעה אולי תשנה את צורתה, אך בעצם תישאר כמו שהיתה… בכל אופן, אני לעצמי לא אובה להישאר מורה, ובהיות היכולת הראשונה אשליך אחרי גווי את האומנות הזאת. למה אפוא הבל איגע להשיג תעודת-מורה? להפך, אני משכתי ידי מתעודה כזאת, לו גם ניתנה לי מבלי כל השתדלות מצדי, כי ירא אנוכי פן תחזקנה מוסרותי⁹⁴ אל האומנות הזאת ולא אנתק עוד ממנה עד עולם…’

וילנסקי לא אמר עוד נואש ויקו כי אדאמוביץ' יתעשת וניחם סוף סוף על מיאונו; אך ברגע הזה ראה כי דבריו לא יועילו ויט את השיחה לעניין אחר.

‘מדוע זה הנך מוקיר את רגלך מבית לאנדמן?’ – שאל אחרי דומיה קצרה. ‘יוסף וסוניה שאלו לך פעמים רבות והיטב חרה להם על זאת. הם מחליטים, כי בוודאי העליבוך מבלי-משים…’

‘הבלים!’ – קרא אדאמוביץ' בתנועת אי-רצון, ‘מה העלבון הזה אשר בדו מלבם!… פעמים רבות אמרתי לסור אליהם, אך חי נפשי כי איני יודע בעצמי, איך נסתבבו פעם בפעם פני הדבר, כי לא יכולתי לסור…’

דברי אדאמוביץ' האחרונים לא היו כלל התנצלות ריקה מהמין המצוי. הוא באמת נכון כבר פעמים רבות לסור שמה ולא ידע נפשו מה זה הדבר, כי לא סר בכל זאת. אמנם בכל פעם היה אתו איזה נימוק בלתי-חשוב, אך בנפשו הבין היטב כי מכל הנימוקים הנקלים ההם לא היה אף אחד הסיבה האמיתית, אך היה היה טעם אחר כללי, יותר-נכבד ויותר-מספיק… אמת הדבר, כי רוב עיתות-הפנאי, רובי הערבים לקחו ממנו שולבוים וראיסה, אך בכל זאת הלא היו עוד ערבים פנויים רבים, אשר השיממון היה תוקפו בכל עוז וטורדהו אל משחק הקלפים בבית טורינסקי ואחרים, אל התיאטרון או גם אל בית-השיכר של ליכטנשטיין… בערבים כאלה הלא יכול בוודאי לסור אל בית לאנדמן, ומה גם אחרי הכירו בעצמו כי התרחקותו הגמורה לא מהנימוס היא ומתוח תמתח עליו חשד, בלתי רצוי לו מאוד, כי בגלל וילנסקי הוא מוקיר רגלו משם… כן, הוא הביא את כל אלה בחשבון וימצא לנחוץ מאוד לסור שמה, אך למרות כל זאת עברו עליו שבועות וירחים ללא ביקור בבית לאנדמן, וכאשר רבו הימים כן גדל המעוּות וכן כבד תיקונו…

הוא שמח על המקרה הזה, אשר הזמין לו וילנסקי, ויביע חפצו ללכת עתה יחדו אל לאנדמן. וילנסקי שמח גם הוא על זאת ובדרך היה לבו טוב עליו מאוד ורוחו צוהלה. בעליצותו על התחדשות הידידות הרגיש איזה צורך מיוחד להביע רוחו ולשפוך שיחו לפני ידידו ויציע את מערכי-לבו לעתיד: את חזיונותיו בדבר בית-הספר ואת תקוותיו בדבר ברטה. הוא לא כיחד תחת לשונו כי בירור-דברים מפורש לא היה עוד ביניהם, אך החליט בבטחה כי כל הדברים ברורים דיים ומובנים היטב גם בלי זאת…

אדאמוביץ' שמע על הרוב דומם, רק לעיתים העיר איזו הערה קצרה ואף גם זאת בלי תשוקה: לבו לא הלך עוד אחרי דברי בן-לווייתו ונפשו היתה מלאה מחשבות אחרות… למיאונו המוחלט בדבר הצעת וילנסקי היה מלבד הטעמים שהשמיע עוד טעם אחד, יותר עמוק ויותר נמרץ, אף כי הוא בעצמו לא נתן לו ערך נכבד יותר מדי. בהצעה הזאת הורגשה לו איזה פגימת-כבוד, כי הוא יעבוד את וילנסקי; אליה נספחו רגש קנאה ומכשול-לב על התרפותו להשיג מטרה בחיים. הרגש הזה המר לו עוד יותר עקב ההכרה הברורה, כי ההצעה הזאת טובה לו מצדה המאטריאלי: עבודת חמש או שש שעות קבועה בשכר-טוב תחשוך את נפשו מההכרח לבקש תמיד ‘שעות’ חדשות ותסיר ממנו את הדאגה, המשברת אחרי כל חצי-שנה את לב המורה הפרטי. בעקב החשבונות האלה נגרר מעין חרטה על דחותו את ההצעה הטובה לו, ובחרטה הזאת היה העיקר ההתנקמות בעצמו, לאמור: התרפית, עתה השתעבד למי שלא התרפה!… וכל הרגשות השונים והסותרים האלה השתרגו ויסתבכו יחדו ועד מהרה נבלעו ברגש-קנאה חזק ומר, אשר תקפהו כולו לשמע דברי וילנסקי המלאים תקווה וביטחון לעתיד. האיש הזה לא הלך בגדולות ויחתור לאיטו עד החוף, בשעה שהוא – אדאמוביץ' – עודנו נטרד ומטולטל אל כל אשר ישאהו השטף!…

המחשבות האלה הטילו את ארסן בלב אדאמוביץ', ועד שבא אל בית לאנדמן כבר היתה נפשו מרה עליו ומלאה רעל, על-כן לא פעלו עליו כל פעולה אותות הידידות הנאמנה, התוכחות-מאהבה על בלי בואו עד כה והשמחה השלמה על בואו עתה מצד בעלי-הבית: כל התבוננותו הדקה היתה נטויה אל הידידות המיוחדה המוראה לווילנסקי ואל היחס המיוחד שבין זה ובין ברטה. ביחסה אליו, להפך, הרגיש איזו קרה בלתי-מצויה, כעין אי-רצון והשתמטות ניכרה מהיכנס אתו בשיחה…

השיחה נסבה, כמובן, על דבר בית-הספר ועל מיאון אדאמוביץ' להשתתף בו. הכעס, העצור בנפש האחרון פנימה, מצא בזה ידיים להשתפך בשטף דברים מרים, קשים וחדים. במין עונג מיוחד סתר את כל הדמיונות הנעימים, מנה אחד לאחד את המעצורים הפנימיים והחיצוניים העתידים להיות למפעל הזה למוקש, ולא חשך צבעים שחורים וקודרים בתארו מצד אחד את כל שפלות-נפשם של המלמדים, נבלותם ונכליהם הרעים, ומצד אחר – את כל בערות האבות, סכלותם וקטנות-מוחם… הוא נסחף כל כך בשטף דבריו והוכחותיו, עד כי לא התבונן את הרושם הרע והמדכא אשר עשתה שיחתו על המסובים, כי נדמו כולם וישבו שוממים ונוגים.. רק באחרונה הרגיש בעובדה הזאת ויבן, כמה אי-זהירות היתה במעשה הזה מצדו, והכרת עוותתו הרעימה אותו עוד יותר ותמר את נפשו שבעתיים.

הוא שמח מאוד כאשר הביט אל שעונו וירא כי כבר עברה חצות הלילה. מבית לאנדמן יצאו שלושתם: הוא, וילנסקי וברטה. עד קצה הרחוב הלכו יחדו, וכולם הרגישו את כובד דומיית-המבוכה הבלתי-נעימה אשר שררה ביניהם, אך איש מהם לא מצא עניין נכון לשיחה; רק בקצה הרחוב, כאשר נפרד אדאמוביץ' מעל וילנסקי וברטה, חשו האחרונים כי רווח להם ממצב המבוכה המעיק.

‘חבל חבל מאוד, כי רוח-שלילתו של האיש הזה מראה לו רק מומים בכל דבר!’ – קרא וילנסקי אל בת-לווייתו אחרי עוברם צעדים אחדים לבדם. ‘באופיו הרצין ובכשרונותיו הטובים יכול היה לפעול הרבה במקצוע זה או אחר, לו רק היו בו אמונה ואופטימיות במידה ידועה; פּסימיותו היתירה מביאתו לידי התרפות ובטלה, במובנן המוסרי’.

‘על דעתי להפך הוא הדבר’, קראה ברטה, אשר גם לבה היה רע עליה בערב הזה, מבלי דעת נפשה מדוע, ובאדאמוביץ' חרה אפה גם כן מבלתי יכולת לתת לנפשה חשבון ברור על מה זה ולמה. ‘לא הפסימיות חוללה את הבטלה, רק אהבת הבטלה וההתרפות הולידו את הפסימיות כתואנה טובה לשבות ממעשה’.

‘לא, כזאת לא אדמה. הנני יודע ומכיר את אדאמוביץ’ היטב. ייחוסו השלילי אל האידיאלים השונים והשקפתו הקודרת על החיים בכלל לא פראזות ריקות הן, רק דעות פנימיות מוצקות, כמעט טבעיות. הוא בעצמו מאמין בהן…'

‘יען כי שנה אותן כמה פעמים, עד אשר נתעה להאמין בעצמו, כי הכרתו הפנימית כן היא… תחילתן היתה בכל אופן על יסוד הונאת-עצמו, מעין התנצלות על הבטלה המוסרית… אין כל ספק, כי נעים יותר להתראות כנואש ופסימיסט מהיגלות כחסר-רצון ונרפה!’

‘משפטך, ברטה איסאקובנה,קשה הפעם יותר מדי, גם איננו נכון. מופתים רבים אתי להראותך כי…’

‘נחדל נא מהעניין הזה!’ – הפסיקה ברטה פתאום את דברי איש-שיחה ותסיחהו לעניין אחר, בתקוותה אולי תסיח על-ידי זאת גם את דעתה מאדאמוביץ‘, אשר כדיבור כמחשבה על אודותיו הרגיזו את עצביה; אולם טעות חשבונה זה נראתה עד מהרה, כי בכל התאמצותה לעניין את נפשה בשיחה החדשה, אשר הוחלה בינה ובין בן-לווייתה, לא מש אדאמוביץ’ רגע ממוחה, ועד שפיה עונה דברים לאיש-שיחה ההולך על-ידה, נסבו מחשבותיה למרות חפצה על האיש האחר, אשר נפרד זה מעט מעליהם: הראיון הפתאומי עם האחרון חולל בקרבה עוד הפעם סערת-נפש עזה, אשר לא פיללה עוד כמוה…

כן הדבר, למן החורף העבר לא פיללה עוד, כי אדאמוביץ' מסוגל לעורר בקרבה רגשות מיוחדים. היא חפצה להאמין וסוף סוף גם האמינה בקרת-רוחה המוחלטה אל האיש הזה, אשר קרירותו אליה היתה למעלה מכל ספק בעיניה. היא אולי לא הרגישה כלל, לפחות לא הכירה ברור, עד כמה השפיעה החלטתה⁹⁵ זאת על יחסה אל וילנסקי. בדבר רגשותיה אל האחרון היתה נבוכה מאוד ולא ידעה בעצמה מה שם תקרא להם, רק אחת ידעה נאמנה, כי בשום אופן אי אפשר לקרוא לזאת אהבה; יותר נכונים יהיו הכינויים: הגות-כבוד, אמון, ידידות, ואחווה רוחנית על יסוד שאיפות מתאימות, מדרגת-התפתחות דומה ושיתוף עניינים מופשטים… מאוד יוכל היות, כי לא מצאה את כל אלה מספיקים לקשר-נישואים ביניהם, לו נערכה לפניה שאלה כזאת לחורצה כה או כה; אך רגע נחרץ כזה לא היה וכל הדברים נעשו כמו מאליהם, מעט מעט, מבלי אשר ידעה בעצמה מתי נעשו. מעט מעט חזק הביטחון בלב וילנסקי, כי גם היא נוטה אחריו, מעט מעט באו לידי החלטה כזאת אחותה סוניה וגיסה יוסף, אשר ברמזים דקים מן הדקים החלו להעיר על המצב הזה ובדברים ברורים כילו; באותה שעה נעשו גם רמזי וילנסקי ברורים יותר ויותר…מעט מעט פשט הסוד מגבול מעון אחותה וחוצה ויהי לשיחה בפי רבים ממכריהם, אף הגיע לאוזני אבותיה…

והעובדה האחרונה הזאת נתנה דחיפה עצומה להתבררות הדבר והחלטתו. התנגדות אבותיה בנידון זה לא היתה חזקה יותר מדי, בכל זאת לא נמלטה ממקרה ויכוח אחד, אשר השתתפו בו גם אחותה וגיסה. כמוה כשני האחרונים היו, כמובן, בעד וילנסקי, וטענותיהם והוכחותיהם פעלו על עצמם אולי במידה מרובה מאשר על הוריהם. היא בעצמה, לפחות, מצאה אחרי הדברים האלה מנוחה ולא יספה לענות נפשה בספקות ולפסוח על שתי הסעיפים…

ולהרגיעה עוד יותר הועיל פרט אחד, אשר גם עליו פקחה את עיניה השיחה עם הוריה, אמנם באופן בלתי-ישר. בתוך יתר הפרטים אשר דנו עליהם אז, העיר אביה על זאת, כי לווילנסקי אין כל הון ואומנות מורה לבדה איננה מבטיחה כלל טובה רבה לעתיד. כנגד הטענה הזאת השיב גיסה, כי עסק בית-הספר איננו נופל מהרבה עסקים אחרים הנותנים רווח טוב, ועל-כן כמו שרבים נותנים לחתניהם לוקחי בנותיהם יכולת לייסד איזה עסק בכסף הנדוניה, ככה תינתן יכולת כזאת לווילנסקי לייסד את בית-הספר, אשר עלה במחשבתו… לשמע הדברים האלה התעוררו בלבה רגשות שונים, זרים וסותרים זה את זה, אשר לא ידעה לתת עליהם חשבון גם לעצמה, הנעימים הם אם אין: במידה כזו היו בלתי-ברורים מעורבים וסבוכים יחדו; אך אחרי תסיסה במשך זמן ידוע יצא מהם רגש עונג ושובע-רצון בלבד על יסוד ההכרה, כי בה ימצא וילנסקי מלבד הסיוע הרוחני גם תמיכה חומרית ומוחשית להוצאת מחשבתו הטובה לפעולות… זה יהיה אפוא הצעד הראשון במקצוע העבודה המשותפת, אשר הם אומרים לעבוד שכם אחד לטובת החברה ולתיקונה! זאת תהיה העניבה הראשונה של הקשר, העתיד לקשר את נפשותיהם יחדו עד קץ ימי חייהם!

ככה הסכינה מעט מעט עם הרעיון, כי היא לווילנסקי וּוילנסקי לה, ותחשוב את כל ענייניו כענייני עצמה, אף כי בירור-דברים לא היה עוד בכל זאת ביניהם; אך הדבר האחרון הזה היה מוֹתר לגמרי גם בעיניה, גם בעיני אחותה וגיסה, ואחרי אשר גם וילנסקי החריש, לכן נשאר מצב הדברים כמו שהיה…

על דבר אדאמוביץ' כמעט ולא חשבה בכל העת הזאת, כאשר זכרתו לפעמים, או כי נזכר שמו בבית אחותה, רק אחת היתה מחשבתה: מה סיבת התרחקותו הגלויה מהם? הדבר הזה אמנם היה כחידה סתומה בעיניה ונפשה נכספה מאוד לדעת את הסיבה הנכונה, עוד יותר עקב ההשערה המתקבלת מאוד על הדעת, כי מאת יחסה אל וילנסקי היתה נסיבה להתרחקותו של אדאמוביץ‘, – בכל זאת עצרה ברוחה מהרבות חקור על העניין הזה, כמו חשה ברגש טבעי את הסכנה הצפויה מחקירות כאלה לשיווי-המשקל בנפשה, אשר עלה לה זה מעט בעמל רב מאוד. על יסוד הרגש הזה עצמו, כנראה, לא היתה לה לרצון עצת וילנסקי לעשות את אדאמוביץ’ לשותף לו בבית-הספר. המצב החדש הזה הביא אותה במבוכה גדולה: לאשר את העצה הזאת לא יכלה גם להעלות על דעתה, אולם גם להתנגד לה לא היתה כל תואנה, כי למגינת לבה מצאה את העצה הזאת נכונה מאוד כשהיא לעצמה ולמרות חפצה לא נראתה לה כל הוכחה נגדה… גם אחותה וגיסה מצאו את עצת וילנסקי נכוחה וישרה מאוד וימריצו את האחרון בדבריהם להשתדל בכל יכולתו להפיק את החפץ הזה.

היא היתה אנוסה להחריש ולצפות דומם לאחרית הדבר, ואחרית הדבר הזה לכאורה היתה מכוּונה לחפצה מאוד, כי מבלי הדעת הקדים אדאמוביץ' לעשות כרצונה במיאונו המוחלט להשתתף בבית-הספר. עליה היה אפוא לשמוח מאוד על המסיבה החדשה, אך למרות זאת היתה רחוקה מאוד משמחה. היגלות אדאמוביץ' פתאום לפניה, מבלי אשר חיכתה לו, הוכיחתה פעם אחת, כי טעות גדולה טעתה בחושבה את נפשה קרה בהחלט אל האיש הזה. סערת-רוחה הבלתי-מצויה והמון הרגשות החדשים והעזים, אשר תקפוה פתאום למראהו, קראו בקול גדול כי רק לשווא תתחפש, לשווא תבקש להשלות את נפשה ונפש אחרים: הוא אוהבת אותו, אוהבת בכל עזוז חושיה, אוהבת בלי כל חשבון ומחשבה!… מעולם לא היתה לה ההכרה הזאת ברורה כל-כך, כמו ברגעים האלה; אך גם מעולם לא היתה הדעה הזאת מרה לה ורעה כל-כך, כמו עתה! היא קראה לעזרתה כל כוחות-נפשה, כל מימשלה-ברוח, אולי תוכל עוד להונות את עצמה, אך לשווא. הדבר אשר עלה בידה באין פני האיש הזה אתה, נראה אי-אפשר בהחלט בעוד הוא לפניה ומבטיו כמו חודרים אותה כולה. היא הרגישה עוד הפעם בנפשה את השפעתו הבלתי-מוגבלת עליה, כי משפטיו הנמרצים וחוות-דעתו העזה מבטלים את דעתה כולה וקרבתו שוללת ממנה כל כוח-רצון…

היא קצפה עליו מאוד, גם האשימה אותו על בואו, אף כי בעצמה הכירה כמה נלעגה האשמה כזאת. למרות היותה טרודה ברגשותיה, התבוננה עד מהרה לזאת, כי גם לבו איננו טוב עליו בערב הזה, ומרת-נפשו הוודאית נתנה איזו שמחה זרה בלבה. היא לא נתנה לעצמה חשבון על המעשה הזה, אך למען הרעם את אדאמוביץ' הראתה פעמים אחדות אותות קירבה לווילנסקי ותתענג להרגיש, כי ברגעים כאלה חזקה המרירות, הנשמעת בדברי הראשון…

כמשפט הזה עבר יתר הערב. אדאמוביץ' נפרד מעליה ראשונה, אחר נפרד גם וילנסקי. היא נשארה לבדה, אך המחשבות החדשות אשר התעוררו בה לא עזבוה עוד. הן לא הרפו ממנה גם אחרי בואה אל חדרה ואחרי עלותה על יצועה, ועוד הפעם אחרי ירחי-מנוחה אחדים טעמה טעם ליל נדודים בתוך תוהו נורא של מחשבות ורגשות שונים וסותרים זה את זה… אחרי האמינה ירחים אחדים באמונה שלמה, כי גורלה כבר הוטל ולעינויי נפשה, הפוסחת על שתי הסעיפים, כבר בא הקץ – הנה עלה עוד הפעם צל האיש הזה, מלאכה הרע, ומפניו נסה כל מנוחת-נפשה…

 

יח.    🔗

גם על אדאמוביץ' עשה הערב הזה רושם כביר ויעורר בנפשו המון מחשבות ורגשות חדשים, אשר לא פילל להרגיש כמוהם. כמעט הפנה שכמו בהיפרדו מעל ברטה וּוילנסקי, חש פתאום כי התמרמרותו העזה וכעסו הולכים הלוך ושכוך, ותחתיהם באים איזו עצבת וכליון-נפש, התוקפים אותו כולו. הוא חש כי נפשו הקשה מתרככת והמרי המצוי בה עוזב מקומו לרגשות יותר נוחים ויותר רכים; וכפי התמורה הזאת במצב נפשו הולכת וגדולה חרטתו על הדברים הקשים והמרגיזים, אשר השמיע עתה בכוונת-זדון ברורה להכאיב את נפש שומעיו ולדכאה…הוא הכיר עתה את עוותתו בבהירות יתירה, אך תחת אשר בכל פעם היתה הכרה כזאת מחוללת בנפשו מרי עוד יותר גדול, הנה הפעם ניחם בלב שלם ויהי נכון לתת הרבה הרבה מאוד, לוּ רק יכול להשיב את הנעשה…

הוא הלך אט, שקוע כולו במחשבות בזכרונו שבו עברו כל פרטי הביקור האחרון, וכל הפרטים האלה נראו לו עתה בצביון חדש ויקבלו בעיניו פשר אחר, שונה לגמרי מהפשר אשר היה להם לפני עת קצרה. הוא השתומם עתה ולא יכול גם להבין, איך טעה טעות גדולה כזאת בדבר מובנו האמיתי של מצב נפש ברטה בערב הזה ואיך נואל לחשוב את אהבת-עצמו נפגעה מיחסה הקר אליו, או ממבוכתה ואי-רצונה הגלויים בביקורו?… הוא לא יכול סלוח לנפשו את קוצר-הראות הזאת וחוסר-ההבנה המוחלט, אשר נגלו בו הפעם, כי לא חדר בעד הסימנים החיצוניים לסיבתם הפנימית ולא הכיר על-פי הסימנים האלה עצמם, כי ברטה אמנם איננה קרה ביחס אליו!

הדבר הזה היה ברור עתה בעיניו, והוא שב בכוונה פעם אחר פעם אל המחשבה הזאת, שנעמה לו מאוד ותמלא את כל נפשו איזה עדן מיוחד. ומהשפעת הרגשות החדשים האלה נהפך כולו ויהי לאיש אחר במידה כזו, עד כי לוּ יכול לחדור אל נפשו פנימה ולראות את התמורה הגדולה הזאת, כי עתה לא האמין למראה עיניו. אדאמוביץ' הקודם לא היה מסוגל מעולם להודאה כזאת לו גם רק בפני עצמו, ואדאמוביץ' הנוכחי הודה ולא כיחד כי אוהב הוא את ברטה, אוהב אותה לא מהערב הזה, כי אם עוד מאז, זה שנים אחדות; עוד יותר – עתה הודה על האמת, כי זה ימים רבים הוא מכיר את אשר בנפשו, יודע גם את אשר בנפשה, ורק איזו עיקשות אווילית של נפש גאה הסבה בהתרחקותו והתנכרותו עד כה!

הוא הרגיש פתאום חרטה מרה ועצומה מאוד על ייסורי-הנפש, אשר גרם לברטה חינם בהתחפשותו. הוא שיער בדמיונו עת כל העבודה הפנימית אשר עבדה נפשה עד הסכימה להיות לווילנסקי, ולבבו חישב להתפוצץ מכאב אנוּש בשוותו לנגדו את ייסורי-הנפש הנוראים, אשר נשאה וסבלה דומם עד מצאה מנוחה מדומה בייאושה המוחלט… הוא חרץ לפדות את נפשה בהקדם האפשרי מהמצב הנורא הזה וירא סימן טוב מיוחד בזאת,כי על פי מסיבות שונות נקל עוד לתקן את המעוּות: לו היה בירור-דברים מפורש בינה ובין וילנסקי, הלא כבד אז הדבר שבעתיים להיטיב את הרעה!

אל נפש וילנסקי ואל הייסורים הנוראים אשר תסבול הנפש הזאת ממהלך-העניין החדש, לא שם אדאמוביץ' לבו כל עיקר. לא זאת הפעם הראשונה לו לרמוס בקרירות-רוח גמורה את הנפש, אשר הביאה רוע מזלה לעמוד לשטן על דרכו באופן זה או אחר, וגם ברגעים האלה, אשר רגשותיו רכּו הרבה, הרבה מאוד, עוד היתה אנוכיותו חזקה דייה לבלי הרגש בצרת-נפש זולתו. כן הדבר, זכרון וילנסקי לא העיר בנפשו כל רגש מיוחד, זולתי הרעיון כי עתה עת לו לחוש עתידות ולכונן מצב נכון בחיים, ואת הדבר הזה מצא נקל מאוד לעשות, כי הצעת וילנסקי בעצמה פקחה את עיניו על הדרך היותר ישרה והיותר נכונה, שיבור לו…

אם יצליח בית-ספרו של וילנסקי – עוד הדבר מוטל בספק גדול. אדאמוביץ' אמנם נכון היה להודות, כי השקר והמרמה לבדם לא יתחזקו ימים רבים והצלחתם הקלה בראשיתה מהרה תחלוף; אולם הניסיון הראהו, כי גם האמת לבדה לא תוכל עמוד. לו גם יונח, כי סוף נצחון האמת לבוא למרות כל המעצורים והמכשולים, הנה הנחמה הזאת טובה רק כמושג מופשט; בפועל יאחר הניצחון הזה לבוא על הרוב במידה כזו, עד כי אי אפשר כמעט לאיש, אשר אליו נוגע הדבר, להתחזק עד כה… משתי אלה יוצא, כי אמנם ביסוד כל מפעל צריך להיות יתרון אמיתי כתנאי מוכרח לקיום הצלחתו, אך בהיות האמת ענווה, ביישנית ושתקנית יותר מדי, הלא מן ההכרח הוא לקרוא לעזרתה אמצעים אחרים, אשר פעולתם יותר עצומה, יותר ניכרה ויותר מעוררת. את הסוד הזה אין וילנסקי יודע, ולו גם ידעהו איננו מסוגל כלל למצוא חפץ בידיעה כזאת, כי איננו מנוסה בחיים הפשוטים ואיננו יודע לכלכל מעשיו על-פי תנאיהם, כמו-כן אינו חודר לרוח האנשים אשר יש לו דבר עמהם, ואין נקל מזאת, להוליכו שולל בהתחפשות ערומה… בכל הפרטים האלה הוא – אדאמוביץ' – עולה מעלות רבות על וילנסקי, מלבד זאת, יש לו עוד מעלה אחת יתירה על זה: פרסומו כאַבטוֹריטט להורות שפת-עבר. התנאי הזה נכבד מאוד למייסד בית-ספר עברי, נכבד עוד יותר עקב היותו יקר-המציאות, כי רוב מייסדי בתי-הספר אינם מומחים כלל ללימודים העבריים, אשר חשיבותם רבה, כמעט עיקרית בעיני רוב האבות… בזה צפון גם הפתרון הישר למחזה המוזר, כי רוב בתי-הספר מהמין הזה מצליחים בראשית ייסודם ונופלים פלאים אחרי שנה או שנתיים!

אדאמוביץ' נמשך מבלי משים אחרי רעיונו החדש ויתווה במחשבתו את תוכנית הפעולה אשר יפעל בימים הקרובים, ויחַשב ויפלס את פרטי המעשים העתידיים. בעת אחרת אין ספק, כי אחרי הרגעים הראשונים היה שוחק בעצמו על מצב-נפשו זה ויהי מגוחך מאוד בעיני עצמו על שגותו בדמיונות תעתועים; אך הפעם נעמו לו הדמיונות והחזיונות האלה במידה כזו, עד כי בבואו אל מעונו לא העלה נר מדאגה, אשר אמנם לא הכירה בלבו, פן יפזר האור את חזיונות דמיונו. עוד יותר – למרות לעגו תמיד לאחרים, האוהבים לשגות בחזיונותיהם לנוגה הירח, עמד הוא בעצמו הפעם כחצי שעה על-יד החלון ויבט את השמים הצחים, אל קרעי העבים הצחורים ואל אגן הסהר הנראה כמרחף ומדלג ממעל לקרעים האלה…

בבוקר למחרתו חש בנפשו איזו רווחה וצהלה באופן בלתי-מצוי, וכאשר נתן לבו לחקור סיבת הדבר ויזכור את כל פרטי הערב הקודם, לא יכול להתאפק משחוק-לעג קל על הימשכו יותר מדי אחר חזיונותיו. הפעל עליו אור היום באופן כזה, אם הרושם הראשון היה יותר חזק, אך ההחלטה מאמש לשים פעם אחת קץ למצב הכוזב, אשר נמצאו בו גם הוא, גם ברטה וגם וילנסקי רק עקב עיקשות אווילית מצדו – החלטתו זאת נראתה לו עתה כקלת דעת יותר מדי; יותר נכון נראה לו לעשות את הדבר במתינות, לאט לאט, באופן אשר לא רק מצדו, אך גם מצד ברטה ייעשו הצעדים הראשונים.

השינוי הזה לא היה היחידי, אשר נעשה לאור היום בתוכנית הערוכה מאמש, כי עוד פרטים רבים שונו; אולם בעיקר הדבר לא שונתה דעתו, והחלטתו היסודית לכונן מצד אחד מצב נכון בחיים ומצד אחר – לברר את היחס האמיתי בינו ובין ברטה, – החלטתו זאת נשארה בכל תוקפה, ולפיה היו ערוכים כל מעשיו בימים הקרובים אחרי היום ההוא.

הוא שב עוד הפעם לבקר בבית לאנדמן לעיתים תכופות, וכמעט בכל פעם נפגש שם עם ברטה. האחרונה, כנראה כבר הספיקה להשיב אליה את מימשלה-ברוחה, וביחסה אליו לא ניכרו עוד עקבות כל מבוכה או איזה סימן אחר, אשר יכול להיראות כחשוד; ואולם אדאמוביץ' בהתבוננותו הדקה ובכשרונו המיוחד לחדור לנפשות האנשים, אשר עניינוהו מאיזה צד, הכיר על-פי סימנים שונים ובלתי-חשובים, כי חשבונותיו הערוכים מראש מתאמתים בפועל ופגישותיהם המצויות מעוררות בקרב ברטה מחדש את הנטייה הקודמת אליו גם למרות חפצה, גם למרות התנגדותה. ההכרה הזאת הועילה להמשיך את מצב-נפשו, אשר הוחל מהערב ההוא, ואף כי לעיתים היו חליפות קלות לרוחו, בכל זאת נשמר המצב הזה בכללו ולא נפרע. הוא בעצמו אולי לא הרגיש בתמורה הפנימית הזאת; אך במשך הימים האלה שונו פרטים רבים באורח-חייו והרגליו. הוא לא הרגיש את השיממון המצוי, אשר חולל בקרבו צורך הכרחי כמעט ברשמים חזקים ופיזור-נפש סוער. בו לא התעוררה כפעם בפעם התשוקה לבטל, לסתור ו’להכות חרם‘, ולא אחד ממכריו נמלט בתקופת הזמן הזה מעקיצה חדה, מהערה דוקרת, אשר בלי ספק היתה מתמלטת מפי אדאמוביץ’ בעת אחרת…

מבלי הגד לאיש דבר החל לשקוד על הלימודים הדרושים למסה בתור מורה, ויתפלא מאוד על זאת, כי לא די שהשינון המשומם והיבש הזה לא היה עליו למשא, כי אם גם גברה התעניינותו בספרות, וזה ימים רבים אשר לא מצא עונג בקריאת ספרים שונים כאשר בימים האלה…

והעבודה הרצינה הזאת מילאה את כל עיתותיו ולא התבונן בעצמו, איך עברו שבועות אחדים מבלי אשר עלה גם על לבו לסור את בית הגברת שולבוים. אל בית-השיכר של ליכטנשטיין סר פעמים אחדות לשתות כוס שיכר, אך שתה חוקו באולם הראשון ופני ראיסה לא ראה, גם לא ביקש לראותם. הוא חש, כי בלבו כבה ניצוץ-התשוקה האחרון אליה, ומבלי הרבות חקר על סיבות הדבר, שמח על העובדה הזאת עצמה, כי בא הקץ ליחס המסוכן שביניהם… מתחילה עוד התעוררה בו לעיתים הדאגה, פן תיגלינה בקרב הימים התוצאות הרעות מיחסו הקודם; אך כאשר עבר יותר מחודש ימים ללא כל שמועה, אז שקט ויחל להאמין כי הכול עבר בשלום… דבר אחד אמנם נפלא בעיניו, ובשום אופן לא יכול להבין, איך נהיתה כזאת, כי ראיסה גם לא ניסתה כל עצה ותחבולה לחדש קרבתם. בעת אחרת היתה חידה פסיכולוגית כזאת מעניינת אותו בוודאי מאוד והיה מסוגל לעשות מעשי-איוולת חדשים, רק למען ברר לעצמו את הסיבה הנכונה; אך במצב-נפשו הנוכחי הוקיר מצד אחד את המנוחה יותר מדי, ומצד אחר היתה מחשבתו עסוקה בעניינים אחרים… באחת, אחרי אשר האמין כי מצד זה אין כל סכנה נשקפה עוד, לא זכר כמעט גם את שולבוים, גם את ראיסה…

הוא שכחן, אך הן בעצמן הזכירוהו על דבר מציאותן, כי בשובו באחד הערבים אל חדר מעונו מצא על השולחן מכתב חתום, וכאשר פתחהו קרא בו כדברים האלה:

‘ידידי המכובד מאוד בּוֹריס מויסייביץ’!

לא אוכיחך על התרחקותך הפתאומית, כי בוודאי היו לזאת נימוקים ידועים, אף כי אנוכי מצדי אינני מרגשת בי כל עוון לך… גם עתה לא הרגזתי מנוחתך, לולא היה למגינת לבי עניין נכבד מאוד,שאיננו סובל כל דיחוי, בדבר ר. – הואל נא לבוא תיכף בהגיע מכתבי זה לידך: סכנה גדולה קרובה ועצה דרושה בהקדם האפשרי, ר. מחכה לבואך בביתי. סלח לי על פנותי אליך במכתב: עצה אחרת להודיעך את הנחוץ לא מצאתי… בנדיבותך בטחתי, כי מכתבי זה יבוער מן העולם תיכף אחרי היקראו. מ. ש.'

המכתב היה כתוב רוסית ובשגיאות גסות כאלה, אשר בעת אחרת היו מבדחות מאוד את אדאמוביץ' ומעוררות אותו לשמור את המכתב הזה כדוגמה נפלאה במינה; אך הפעם היה רחוק מבדיחות; ומבלי חשוב מעשהו הקריב בתנועה מכונתית את פיסת הנייר אל הנר הדולק… במשך עת לכתו ממעונו עד מעון שולבוים היה כולו שקוע במחשבות על דבר המצב החדש ותוצאותיו. הוא לא ניסה גם להשלות נפשו בהשערה רחוקה, כי כל המכתב הזה וכל הרמזים האלה רק תחבולת-עורמה הם, למען לא יימנע מבוא לקול הקריאה; לא, דבר כזה לא היה אפשרי כלל, אבל באמת באה זאת, אשר יגור בכל העת, והוא חשב עתה את הדבר אשר עליו לעשות. לבו נסער מאוד ורגשות שונים תקפוהו ויעוררו את רוחו, אך הוא אסף את כל כוחות נפשו לשכך בקרבו את הסערה החזקה, למען יוכל לדין על העניין הנכבד ורב-האחריות הזה ברוח-משפט נכון והיגיון בריא. הודות לשלטונו הכביר ברוחו הצליח החפץ הזה במקצת, וכאשר קרב אל מעון שולבוים כבר היה על פניו מסווה מנוחה ובנפשו – החלטה נחרצה לבלי תת לכל הרשמים החזקים, העתידים לבוא בהכרח לשלול מאתו את מנוחתו…

ובכל זאת דפק לבו בחוזקה כאשר ניגש אל דלת מעון שולבוים, ואחרי רגע, כאשר בא הביתה⁹⁶ וירא את פני ראיסה, לא יכול למלט נפשו מאיזה רושם מדכא וחזק… רק כחמישה שבועות עברו מאז ראה את הפנים האלה בפעם האחרונה, ומה רב השינוי, אשר נהיה בהם במשך העת הקצרה הזאת! היא ישבה בבואו על קצה הדרגש עטופה במטפחה⁹⁷, כפופה ומצטמקת באיזו דמות מיוחדה, אשר הוסיפה לה למראה עינים כעשר שנים; פניה המלאים דלו, עצמות לחיה שופו ותתחדדנה, סנטרה העגול התארך, צבע עורה הצח נבל ויקבל עין אֵפר, גם ברק עיניה הועם ומתחת להן קמו עגילי תכלת-כהה. כאשר נשאה את עיניה אליו בברכת-השלום, הפיקו מבטיה איזו דאבה עצומה ותוכחה דוממה, אשר פעלה על נפשו פעולה מדכאה מאוד ותשלול ממנו פעם אחת כל יכולת וגם כל חפץ להחל את השיחה בקלות-ראש וחצי-לצון, כאשר הסכין מאז וכאשר התעתד גם הפעם… הוא צנח דומם על הכיסא, ובמשך רגעים אחדים שררה דומיית-מבוכה כבדה מאוד. סוף סוף הפסיקה מרים שולבוים את הדומיה, ותחל להרצות בלחש – כמו יראה, פן תקח אוזן זר שמץ מדבריה – את מצב הדברים לפרטיהם.

בכלל לא היה בהרצאה הזאת לאדאמוביץ' כל דבר חדש, אשר לא שיערהו מראש בדרך; רק פרטים אחדים התבררו לו. הוא ידע עתה כי עוד שבועות אחדים לפני ראיונם האחרון החלה ראיסה להרגיש אילו סימני-חולי קלים, אך מבלי חשוד כל דבר רע לא הגידה לאיש דבר במשך ימים; רק כאשר כבדו הסימנים האלה יותר ובני-ביתה, אשר הרגישו באי-טבעיותו של מצב-בריאותה, העתירו עליה דבריהם לדרוש ברופא – רק אז, כאשר מילאה אחרי העצה הזאת, נודעה לה הסיבה האמיתית, אשר לא פיללה ולא חשדה בתומתה… הדבר הזה היה עוד לפני שבועות אחדים, אך במשך כל העת הזאת הסתירה סודה בחובה ולא מצאה און בנפשה לגלותו גם למרים שולבוים, אך כי האחרונה התבוננה כבר אל הפליאות המיוחדות במצב נפש בת-דודה, ובשערה את האמת רמזה עליה לא פעם ופעמיים. ראיסה הכירה היטב כי עצה ועזרה דרושות לה, בכל זאת דחתה את התוודותה מיום ליום, מבלי תת לעצמה חשבון למה תחכה. סוף סוף נוכחה כי אי-אפשר עוד להשאיר את מצב הדבר כמו שהוא, ומה גם אחרי התבוננה, כי אחותה הבכירה רוזה מחילה⁹⁸ לשער את הסיבה האמיתית של מצבה המוזר, – והדבר הזה נראה לה מסוכן יותר מכול. היא גילתה את לבה למרים, והאחרונה, למרות כל התנגדות בת-דודה, החליטה להודיע את הדבר תיכף לאדאמוביץ', כי הוא אחראי בדבר יותר מכול ועליו מוטלת החובה להחיש עצה…

במשך כל העת אשר הרצתה מרים שולבוים את הפרטים האלה, ישבה ראיסה דוּמם; אך חליפות האודם והחיוורה בפניה, האנחות העצורות, אשר התמלטו לעיתים מלבה למרות חפצה, ואגלי-הזעה הדקים, אשר הרטיבו מצחה – כל אלה הוכיחו לאדאמוביץ', אשר השגיח אל חזות פני ראיסה בשימת-לב יתירה, כי האחרונה סובלת ברגעים האלה ייסורי-נפש גדולים ונוראים. ודמיונו החי שיווה לפניו את כל אשר עבר על נפש העלמה האומללה הזאת בשבועות האחרונים, ובמידה שגדלה חרטתו הגמורה על מעשהו, שעשה בקלות-דעת ושרירות לב מושחת, בה במידה גברה חמלתו על ראיסה ובה במידה חזקה ההכרה, כי חובתו להביא עצה, לוּ גם יידרשו קרבנות גדולים מצדו…

אבל מה אפשר לעשות?

השאלה הזאת היתה קשה מאוד. גם מבלי אשר דיברה ראיסה דבר, ידע היטב את נפשה כי החרפה, הצפויה לה, בהיוודע קלונה בקהל, ממררת את נפשה יותר מכול ומדכאה אותה באופן נורא מאוד. הוא הבין, כי אם ייוודע הדבר רק להוריה לבדם, יכבד לה הדבר מנשוא, ומה גם כי רוזה, העוינת את אחותה הצעירה מקנאתה בה, תשמח מאוד על מפלתה ובהערותיה המלאות רעל קנאה ושמחת-ניצחון תגדיל את הרעה שבעתיים… נחוץ אפוא לקדם את פני הרעה באופן כזה, כי גם בני-הבית לא יֵדעו דבר מכל הנעשה; התנאי הזה נכבד גם לו, כי באופן כזה ימלט נפשו ממרורים וכעס הרבה, אשר תגרום לו בהכרח ידיעת הורי ראיסה על דבר יחסו אל בתם… כן, כל זה ברור ומובן מאוד, אבל איככה יעשה הדבר?

על לבו עלה אמצעי אחד, אשר אם עוד אפשרי הוא ולא לאחר זמנו, אז אולי יבוא הכול על מקומו בשלום והסוד לא ייגלה לאיש זולתם. האמצעי הזה היה היחידי ובו היתה עוד אפשרות להציל את כבוד ראיסה, אך הדבר מוטל בספק גדול, אם תאבה האחרונה להשתמש בו… למרות כל קלות-הראש, שבני סוג-חברה ידוע נוהגים באמצעי הזה, חש בעצמו, כי רק מצב ייאוש מוחלט וגמור יוכל להטות בדי עמל לב עלמה כראיסה להסכים למעשה כזה. הוא אמנם הסכין לשמוע רבים מדברים על דבר האמצעי הזה בקרירות; אף גם הוא לא הרגיש מעולם עד כה את כל תועבת-הזדון שבמעשה כזה. אולם הפעם, בהיות הדבר נוגע לו במידה ידועה ובהיות עליו להציעו בפיו, התפלץ כולו ויחש פתאום כל אי-טבעיותו ואכזריותו של האמצעי הזה… ואם הוא מרגיש בנפשו כזאת, איככה אפוא ימלאהו לבו להציע דבר כזה לפני עלמה תמה, אשר לפי מושגיה, עוד יותר לפי רגשותיה הטבעיים, גם הרעיון הזה לבדו נורא יהיה לה מאין כמוהו!…

הוא שמח כאשר רמזה לו מרים שולבוים בעצמה על האמצעי הזה; עוד יותר שמח, אך באותה שעה גם השתומם לא מעט, בהיווכחו, כי ראיסה כבר יודעת את עצת בת-דודה, וכפי הנראה נכונה גם למלאות אחריה… העובדה האחרונה עשתה על נפשו רושם בלתי-נעים מאוד: חוסר-רגש מוחלט כזה לא פילל למצוא בעלמה הזאת, אשר היתה לפני רגעים מעטים בעיניו כמעושקה בלתי-מסוגלה לעשוק… היא נעלתה הרבה הרבה מאוד בעיניו, לו היה אנוס להתווכח עמה ולדבר על לבה, עד פתותו אותה למלא אחר עצתו. אז, לפחות, גדל מכשול-לבו על הרעה אשר הסב לה, וגם אחרי הסירו ממנה את הסכנה הנוכחית, לא שקט ולא חשב את עוותתו נתקנה; לא כן עתה, אשר כל השאלה הזאת הצטמצמה במקודה האחת: למלט את ראיסה מהחרפה הצפויה לה; עתה יצא ידי חובתו בחמישים או שישים הרובל, אשר יוציא על הדבר הזה…

הוא עזב את מעון שולבוים בלב מורגע ושלו הרבה יותר, מאשר בבואו שמה…

 

יט.    🔗

פגישותיהם התכופות של אדאמוביץ' וברטה במשך כחודש ימים אחרי הפגישה הראשונה בערב ההוא נתנו מהלך חדש למחשבות ברטה ומערכי-לבה. הכרת רגשותיה האמיתיים, אשר הופיעה בערב ההוא כברק בדעתה ותרעישנה בפתאומיותה – ההכרה הזאת נקבעה אחרי-כן כהחלטה נכונה וּודאית בנפשה, ובכל מחשבותיה וחקירותיה מצדדים שונים היתה המסקנה הזאת אחת ויחידה. מבלי שים לב לכל מרירות ההכרה הזאת ותוצאותיה הבלתי-נעימות, מהן הכי-נכבד: ההכרח לפקוח עיני וילנסקי על טעותו ולהכזיב את תקוותו, – מבלי שים לב לכל אלה היתה שמחה, על אשר נגלתה טעותה בעוד מועד, בעוד שאפשר לתקן את הדבר. היא התפלצה כולה לזכר הרעיון בלבד, מה נורא היה המצב לוּ נוכחה בטעותה אחרי-כן, כאשר נקשרה כבר עם וילנסקי בקשר קיים. אם אפשריים עוד הנישואים בלי אהבה כלל, אך האפשר להיות אשת האחד בשעה שהנפש כולה מסורה לאהבת איש אחר? מצב אי-טבעי כזה היה נורא מאוד, עוד יותר בהיות פגישותיה העתידות עם האיש האחר הזה הכרחיות לפי מצב העניינים, ומי יודע אפוא מה רעות ונוראות היו תוצאות הדבר הזה לכל הנפשות אשר להן הוא נוגע! כן, היא שמחה מאוד, כי ראיונה הבלתי-מקוּוה עם אדאמוביץ' פקח את עיניה בעוד מועד, בעוד שתיקון המעוּות אמנם כבר כבד מאוד, אבל לא היה עוד אי-אפשר בהחלט… מה תהי אחרית הדבר בינה ובין אדאמוביץ': היש לה תקווה להינשא לו אם אין? על השאלה הזאת התאמצה לבלי חשוב כלל, כי באמת אין זו נוגעת בעיקר העניין הברור למדי: כי להינשא לווילנסקי לא תוכל בכל אופן, ועליה לברר לו את זאת בלי אחר⁹⁹…

ההחלטה הזאת, הברורה מאוד ופשוטה כשהיא לעצמה, נראתה קשה מאוד, כמעט אי-אפשרית להימלאות. איך תברר לווילנסקי את אשר עליה לברר, אם האחרון לא דיבר אתה אף פעם אחת מפורש על דבר יחסם זה לזו וכל מצב-הדברים הנוכחי נהיה כמו מעצמו, בלי אומר ודברים? היא יכלה אמנם לפנות בדבר הזה לעזרת אחותה וגיסה, בייחוד האחרון, אשר בתור גבר אפשר לו לדבר על וילנסקי מפורש בדברים ברורים; אולם אלה לא יאשרו את החלטתה, אף גם יתנגדו לה בכל תוקף… לוּ יכלה לפחות לגלות להם את הנימוק היחידי והאמיתי למיאונה בווילנסקי, אז אולי צר להם על זאת, אך היו אנוסים להסכים לדעתה; אולם הדבר הזה למעלה מכוחה הוא, כי רוח גאוותה לא יתננה עד עולם להודות על אהבתה העזה לאיש אשר אולי גם חשוב לא חשב על אודותיה… היא חיפשה ברוחה אמצעים אחרים לפקוח בהם את עיני וילנסקי על מצב-הדברים הנוכחי, ועוד הפעם היה לה יסוד נכון לאי-רצון בגלל שתיקת האחרון, השוללת ממנה כל יכולת לברר את הדברים הצריכים בירור. ואי-הרצון הזה העלה רעיון חדש על לבה: אם מחריש הוא בשעה שכל הדברים לפי רוחו – חשבה עם לבה – נראה נא, איך יחריש ויתאפק בראותו זרות ועובדות בלתי-מובנות ביחסי אני אליו!

להתחפש לא היה לה כל צורך, כי די היה לה לתת חופשה שלמה לנטיות נפשה כמו שהן, ויחסה אל וילנסקי שוּנה באופן ניכר ובולט: תחת אשר לפני עת מעטה היתה בבית אחותה כמעט יום יום בערב ובכל עת בוא וילנסקי היתה גם היא שם, הנה עתה באה רק באותם הערבים, אשר לפי חשבונה היה תור אדאמוביץ' להיות שם, גם שיחתה היתה ערוכה יותר אל הלז מאשר אל וילנסקי; בייחוד ניכר הדבר הזה בדרך, כאשר הלכו שניהם לשלחה עד בית אביה: אז היה וילנסקי כמוֹתר וכמעט שלא השתתף בשיחה העליזה והשוטפת, אשר בינה ובין אדאמוביץ'…

היא התבוננה כי זרותיה כבר הספיקו למשוך עליהן את עין אחותה וגיסה, אשר לא הסתירו את השתוממותם; אך האיש, אשר אליו כוננו הזרות האלה מצדה, לא ראה אותן, או לגודל מגינת לבה עשה את עצמו כלא רואה. היא, כמובן, לא יכלה לדעת, כי וילנסקי בכלל היה אחד מאלה הגברים החושבים את נפש ‘המין היפה’ כחידה סתומה להם ומוכנים לראות מעשים שונים בלתי-מובנים מצד מכרותיהם מבלי התפלא על זאת כלל וכלל…בכל אופן, המטרה אשר היתה לנגד עיניה במנהגה זה – לעורר את וילנסקי לפתוח את שפתיו עמה – המטרה הזאת לא הושגה והיא נמצאה עוד הפעם במבוכה גדולה ותהי אובדת-עצות מבלי דעת במה תשים קץ למצב הכוזב והכבד הזה.

בעצם הימים האלה אשר ענייניה הסתבכו מאוד וגם ביקוריה בבית סוניה נעשו בגלל זאת בלתי-נעימים עד מאוד, היתה לה כדבר בעיתו מאוד ההתקרבות אשר נהיתה זה לא כביר בינה ובין אננה ברוכוביץ‘. התוודעותן הראשונה היתה עוד לפני שנים אחדות, בעוד אשר סוניה ואננה היו מבקרות לעיתים אשה את רעותה, אך הביקורים האלה פסקו ומאז כמעט שלא נפגשו עוד. אולם מבלי שים לב לזאת, שלא התראו ברטה ואננה פנים, לא חדלו במשך כל העת ההיא משמוע אשה על דבר אחותה ועל דבר פרטי חייה. עוד יותר, כל אחת מהן חשה בנפשה, מבלי תת גם לעצמה חשבון על הרגש הזה, איזו סימפאטיה לרעותה, ובשעה שברטה מצדה הקשיבה בשימת-לב מיוחדה לשמועות הבאות אליה על דבר תנאי חיי אננה בנישואיה, ונפשה התרגשה מאוד מדי שווֹתה בדמיונה את כל אשר ניטל על האשה האומללה הזאת, באותה שעה היתה אננה מתבוננת מרחוק למסיבות הדברים ביחס ברטה לאדאמוביץ’ ולווילנסקי, ובלב נשבר ראתה כי העלמה הבלתי מנוסה הזאת נמשכת אחרי מקסם שווא ומבכרת את הראשון, אשר רק הוֹוה ימיט עליה, על פני השני, המסוגל באמת להצליחה…

פגישה מקרית אשר נפגשו יחדו פעם אחת לפני מעון אננה ותשוחחנה כחצי שעה בחוץ, ואחר עוד כשעה בבית האחרונה, – הפגישה הזאת נתנה דחיפה עצומה לרגש הסימפאטיה שמשני הצדדים, ושיחתן השאירה רושם נעים בלבות שתיהן. בעלת-הבית ביקשה מאת אורחתה לסור אליה פעם בפעם, והאחרונה לא סירבה. בתחילה היו הביקורים בהפסקות יותר ממושכות, אחר מעטו ההפסקות ותכפו הביקורים: הן לא הרגישו בעצמן, איך התקרבו יחדו במהירות גדולה, למרות ההבדל שבשנותיהן, אורחות חייהן ותכונות נפשותיהן. ההתקרבות פעלה על כל אחת מהן באופן מיוחד ושונה. בשעה שבאננה גבר רגש החיבה לידידתה הצעירה, כל אשר הוסיפה להכיר את תום נפש האחרונה וכל אשר התברר המצב המסוכן שהעלמה הזאת נמצאת בו, – באותה שעה שלטו בברטה יותר ויותר רגשות הכבוד וההשתוממות לאשה הזאת: רוחב ידיעותיה ועומק משפטיה של האחרונה לא פעלו עליה כל כך כאשר פעלו עליה מימשלה-ברוחה המצוין ויחסה אל אישה, אשר גם הקפדן שבקפדנים לא יכול לגלות בו כל דבר אשר לא כן…

נושאי שיחותיהן וּויכוחיהן היו על הרוב עניינים מופשטים ושאלות כלליות, אך היו גם מקרים אשר משפטיהן נראו רק כמופשטים ובאמת היה צפון בהם עוד פשר אחד, הנוגע ישר לגוף האחת או השנית, או גם לגוף שלישי אשר לו היה יחס ידוע אל האחת מהן. במקרים כאלה לא נרמז על הפשר האמיתי אף ברמז היותר קל, אך הן הבינו היטב גם מבלי זאת אשה את רעותה, ויתרון האמצעי הזה היה בזאת, כי חוות-דעתן יכלה להיות חופשיה מכל הגבלה גם בעניינים כאלה אשר באופן אחר היתה דרושה זהירות יתירה לבלי פגוע באחד הרגשות של האחת או השנית.

באופן כזה היה גם אדאמוביץ' לנושא-שיחתן פעם בפעם, ומהשיחות האלה נתברר מצד אחד לאננה מצב-נפשה הנוכחי של ברטה ורגשותיה לאדאמוביץ‘, ומצד אחר נתברר לברטה השקפת רעותה ומשפטה על האיש הזה. לחשוד שיש בלב אננה איזו טינה לאדאמוביץ’ על יסוד איזה חשבון פרטי ביניהם, כזאת גם לא עלתה על דעת ברטה, ותודה כי סיבת האנטיפאטיה הזאת היא ידיעתה הפנימית של ידידתה לפי מושגיה על ערך האדם בכלל. הדבר הזה היה נכבד עוד יותר עקב זאת, כי ברטה מצאה בידידתה התבוננות דקה, למרות חיי-בדידותה והתרחקותה מהחברה, וכשרון מיוחד להכיר את אופיי האנשים השונים, העוברים עליה כמעט מבלי כל מגע ישר ביניהם ובינה…

ברטה לא הספיקה עוד לברר לעצמה את השאלות, הספקות והסתירות אשר עוררו כל הדברים האלה בנפשה, והנה ניתנה לה חידה חדשה לעסק¹⁰⁰ את מוחה. כאשר הופיע אדאמוביץ' לפתע פתאום, מבלי כל סיבה נראית לזאת, כן נעלם פתאום ויפסק ביקוריו בבית גיסה מבלי אשר יכלה להבין על מה זה ומדוע. במשך השבוע הראשון האמינה, כי אך מקרה הוא, ותחכה לבוא אדאמוביץ' יום יום, אך כאשר עבר עוד שבוע והוא איננו, אז נוכחה כי ההתרחקות הפתאומית לא היתה מקרית כלל, ותחדל מחכות לו…

במשך שבועיים ימים, אשר חיכתה יום יום לבוא אדאמוביץ', לא מצאה מועד לסור אל אננה, אף כי הכירה בנפשה, כי לא מן הנימוס הוא, כאשר סרה אחרי ההפסקה הממושכה הזאת אל ידידתה, קידמה האחרונה את פניה בתוכחות-אהבה רבות על בלי בואה ותשאל את פיה לפשר הדבר. אך בהתבוננה, כי אורחתה נבוכה, הרפתה פתאום מזאת ותסב את השיחה לעניין אחר… ברטה הבינה על-פי הדבר הזה כי אננה משערת בקירוב את הסיבה האמיתית, אך היא הסכינה כבר לראות אותה מבינה רבות מהנעשה בקרב נפשה פנימה, ואף לא התאמצה להתחפש בפני רעותה.

בהיות לבה נסער בערב ההוא ומוחה עסוק יותר מדי בזרות החדשות אשר בתהלוכות¹⁰¹ אדאמוביץ', לא יכלה להתאפק מהטות את שיחתה עם ידידתה על העניין המעניין אותה. השיחה היתה, כדרכן מאז, מעין מופשטה וכללית, אשר פשרה הפרטי והמיוחד היה ידוע רק לשתיהן.

‘יש מן הגברים’, השיבה אננה על התאוננות ידידתה, כי יש רבים אשר בזרות מנהגם הם מביאים במבוכה את כל איש אשר יש לו דבר עמהם, ‘היודעים את מידת הנשים להתעניין יותר מכול בכל הנפלא והזר להם בגבר מכרן, והם משתמשים בחולשה הזאת לחפצם ומראים בכוונה זרות ותהפוכות במנהגם’.

ברטה זכרה מבלי משים כי את המידה הזאת ציין גם אדאמוביץ' באחת משיחותיו עמה, ובלבה חלף רעיון, אול גם בזרותיו הנראות לה יש כוונה מיוחדה מצדו להרבות את הקסם; אולם היא לא הביעה את מחשבתה ואננה הוסיפה:

‘המידה הזאת מביאה לעיתים קרובות את אחיותינו ברעה רבה אך הן אינם אשמות כלל בזאת; אשמה רק אי-בקיאותן המוחלטה בחיים, אי-בקיאות הבאה עקב תנאי-חייהן המיוחדים, שאינם נותנים להן כל יכולת לדעת ולהכיר אנשים. במידה שתמעטנה ידיעותיו היסודיות של איזה איש, בה במידה תרבינה הפלאות בעיניו ובה במידה יסכין לראות פלאות בלתי-מובנות בכל דבר ויחדל מהרגיש את הסכנה הצפויה. מזה עוד רק צעד קטן עד הקצה האחרון – למצוא קסם מיוחד בכל אחת הפלאות האלה’.

‘אבל ידידתי, איזו בקיאות בחיים ודעת אנשים הנך דורשת מאחיותינו?’

‘אני דורשת שתי אלה בנעורינו בבית אבותינו לפחות במידה כזו, שרובנו מוצא שנים אחדות אחרי היותן לאנשים… הלא שחוק מר הוא, כי הידיעות הנחוצות לנו בייחוד קודם, בשעה שהן יכולות להביא לנו תועלת מרובה, נמצאות לנו אחרי-כן, בשעה שנחיצותן הכי-מוחשית כבר חלפה והן באות רק לפקוח את עינינו על הרעה שכבר נעשתה ואין להשיבה…’

‘אבל על ידיעה מאוחרה כזו מתאוננים גם רבים מהגברים’, השיבה ברטה בשחוק קל, ‘גם הם יראו לעיתים קרובות איזה דבר בדמותו הנכונה רק לאחר זמנו… גם אנוכי יודעת איש אחד אשר קרהו כמקרה הזה, ורק הצלחה מיוחדה עמדה לו, כי עוד אפשר היה לתקן את המעוּות בשעה שהכירהו’.

‘כן, מקרה כזה אפשר גם אצל אחד הגברים, אבל רק בתור מקרה. יש גם גברים כאלה אשר החיים יישארו זרים להם כל הימים, אך אלה אשמים בעצמם, כי באין כל מעצור חיצוני להם לא שמו לבם אל התורה הנכבדה הזאת. לא כן משפט אחיותינו, בייחוד מהמפלגה המכונה ‘בנות בעלי-בתים’, אשר כל סדר חייהן כמו מכוּון למטרה אחת – להרחיקן מדעת החיים, כאילו באמת אי אפשר לצניעות ולתומה להתקיים בלי השמירה המעולה הזאת…’

ברטה לא השיבה דבר על זאת. טענות אננה נראו בעיניה כנפרזות מעט, אך צודקות בכללן. גם היא ראתה הגבלות מיותרות וחסרות- היגיון באורח חיי העלמות מהמפלגה הבינונית, אף כי היא, למרות התייחסה למפלגה הזאת¹⁰², לא הרגישה על עצמה את ההגבלות האלה; אך הלא היא היתה רק יוצאת מהכלל, עקב המצב המאושר והמיוחד אשר נמצאה בו מאז היות סוניה ללאנדמן… כן, לה היתה תמיד חופשה גמורה וכל מעצור לא היה לה ללמוד לדעת אופיי אנשים שונים ומידותיהם, ההועילה לה כל זאת?

'אמנם כן הדבר, הוסיפה אשת-שיחה עד כה ועד כה, כמו שיערה את מחשבתה, ‘יש אשר למרות דעת-החיים השלמה אפשר לטעות באחד הפרטים וללכת שולל אחרי מקסם-כזב, אשר יהפוך את כל המושגים הנכונים ויראה כל דבר לא בצביונו האמיתי; אך לאיש כזה יש תקווה להכיר לבסוף את האמת מעצמו או מהשפעת אחרים…’

‘ואם כוח הקסם חזק כל כך’, הפסיקה ברטה את דברי רעותה, ‘עד כי גם הכרת האמת איננה מועילה, ולא רק השפעת אחרים לבדה, אך גם השתדלות עצמית איננה משווה כל פרי?’

‘היה יהיו גם מקרים כאלה, אפס כי רק אצל אנשים משוללי כוח-רצון בהחלט… הם מכירים אפוא את האמת אך אינם מוצאים בקרבם די אונים להינתק ממקסם-דמיונם, אשר הסכינו אליו יותר מדי… דמיונם כילד הרוכב על גב סוס-עצו ומאמץ כל כוחו לבלום במתגו את בול-העץ, אשר נוע לא ינוע ושטף מרוצתו הוא רק בדמיון הילד!’

ברטה התפלאה על הדמיון הרב אשר בין משפטי אננה ואדאמוביץ' בפרט הזה, אף כי מושגי שני אלה והשקפותיהם על החיים בכלל שונים מאוד. ואם שני אנשים הרחוקים מאוד בדעותיהם יבואו, כל אחד מנימוקו השונה, לידי החלטה אחת¹⁰³ – האין זו עדה נאמנה כי ההחלטה הגיונית ונכונה מכל צד? היא היתה אנוסה להודות, כי דברי אשת-שיחה נכוחים; אך בכל זאת חשה בנפשה כי גם ידידתה בעצמה לא היתה יכולה למלא אחר משפטיה אלה בדיוּק, לו היתה נפשה של זו תחת נפשה…

 

כ.    🔗

אננה הרגישה כי נפשה נקשרה מיום ליום יותר ויותר בנפש ברטה וענייני האחרונה נעשים לה יקרים ונכבדים כענייני עצמה, ואולי עוד יותר. היא התבוננה, כי ברגש-הידידות הזה מתגלות בנפשה סגולות-האהבה הטבעיות, אשר לא מצאו להן מוצא עד כה, ואולי – גם צורכה הטבעי של האשה-האם לדאוג ולטפח… כן, היא חקרה את מצב נפשה של ברטה הנוכחי ותיווכח כי דרוש לו טיפוח מיוחד בזהירות יתירה ומדויקה מאוד, ואת החובה הזאת קיבלה על נפשה בכובד-הראש הראוי לזאת

היא נוכחה כבר, כי הרגש שברטה חשה לאדאמוביץ' איננו כלל מהנוחים להיעקר, עוד יותר אחרי אשר כבר עברו עליו תמורות שונות במשך שנים אחדות וכבר הספיק להכות שורש עמוק עמוק בנפש ידידתה. להתפלא על תוקף הקסם הזה לא יכלה, כי הניסיון המר בחיי עצמה הורה למדי, מה נקל להיות מוכת-סנוורים במקרים כאלה: אם איש פעוט ופחות כברוכוביץ‘, אשר זיופו בולט וגס למדי וריקניותו גלויה וניכרה, יכול בכל זאת להתחפש עד כדי הוליך אותה שולל, מה אפוא יש להתפלא, אם איש כאדאמוביץ’, אשר בכל אי-רצונה כנגדו לא תוכל לשלול ממנו את כשרונותיו הנעלים והיא אנוסה להודות כי נעלה הוא בערכו הרבה הרבה מאוד על אישה – מה יש אפוא להתפלא אם איש כזה עשה על ברטה, הרכה והצעירה בראשית תקופת התוודעותם, רושם כביר כזה, אשר לא יימחה עוד מנפשה על נקלה?… כן, נסיון-חייה המר לא נתנה להתפלא על העובדה הזאת, אך הוא המריצה להשתדל בכל האפשר למען חשוך את נפש ידידתה מהתוצאות הרעות והמרות, אשר תהינה בלי כל ספק אחרי-כן. היא ניסתה לאחוז באמצעים שונים לחפץ הזה: בראותה כי משפטים מופשטים לא יועילו, ניסתה לפקוח את עיני ברטה על מידותיו הרעות של אדאמוביץ' ועל פחיתות-נפשו הרבה, ובהיות שיחותיהן כמו מופשטות, מבלי שנזכר שם איש, לא היה כל מעצור מוסרי לה לגלות עובדות אחדות מחיי האיש הזה, אשר לא ציינו את אופיו לטובה כלל וכלל; באחרונה ניסתה גם להשפיל ערכו בגלותה בו תכונות מגוחכות, אולי יחלוף הקסם על-ידי זאת. אולם כל אלה לא השפיעו במאומה על נפש ידידתה, והיא ראתה למגינת-לבה כי לב האחרונה נסער מיום ליום יותר ויותר, עקב אשר נפסקו ביקורי אדאמוביץ' בבית גיסה, עוד יותר – כי סיבת העובדה הזאת היתה כחידה סתומה בעיניה…

בעיני אננה, להפך, לא היתה סיבת ההתרחקות הפתאומית נפלאה כלל, כי חשבה את כל הדבר הזה לתחבולת-עורמה פשוטה מצד אדאמוביץ‘, בכוונה לעורר תימהון; אולם עד מהרה נוכחה בטעותה וייוודע לה כי יש טעם אחר, יותר נכבד ויותר חשוב, להתרחקות הזאת. משיחות אישה עם אנשים שונים, בייחוד עם חבריו המלמדים והמורים, נודע לה, כי בחבורה ידועה נפוצה שמועה לא טובה על אדאמוביץ’ בדבר עלמה אחת אשר עכר… בכל תשוקתה לדעת את פרטי השמועה הזאת, אשר עניינה אותה מאוד בגלל ברטה, לא חפצה בכל זאת לפנות בשאלות וחקירות אל אישה או אל אחד מכריו, כי ההנאה הגלויה והשמחה הרבה, אשר מצאו האנשים האלה מדי דברם בשמועה הרעה על חברם, עוררו בקרבה גועל-נפש כביר, ומה גם – בהיות סיבת השמחה הזאת ברורה לה… ברגעים כאלה, למרות כל אי-רצונה נגד האיש הזה, היתה נכונה לדון אותו לכף זכות ותבקש כי תיראה כל השמועה כוזבת; אולם כדבר הזה לא נעשה ומיום ליום הוסיפה להיווכח כי אמנם נפל דבר, אשר לא לכבוד גדול הוא לאדאמוביץ‘, אך את מהותו לא יכלה לברר על-פי הפראזות המקוטעות, אשר לקחה אוזנה משיחת אנשים הנדברים בעניין ידוע להם מאז, אף גם זאת, כי בדעתה את תכונת נפש האנשים הנדברים, חשבה הפלגה והגזמה בדבר הזה כתנאי מוכרח מצדם… האחת אשר הובררה לה היתה זאת, כי העלמה הנעכרה היא בת שלמה ליכטנשטיין בעל בית-השיכר, וכי בת אברהם דובנר – אשה צעירה, אשר כבר עברו שמועות על דבר איזה יחס ידוע בינה ובין אדאמוביץ’ – עזרה על יד האחרון. עוד אחת הבינה, כי מלמדים ומורים אחדים, בתוכם גם אישה וטורינסקי, מוצאים איזה חשבון להשתמש בשמועה הזאת לרעת אדאמוביץ' ואגב אורחא גם לרעת דובנר, ועל-כן הם משתדלים להפיץ את השמועה ככל האפשר ולהוסיף עליה הרבה לרעה.

ברטה, כנראה, לא ידעה במשך זמן-מה דבר מכל הנעשה, ואננה פסחה על שתי הסעיפים ולא ידעה לשית עצות בנפשה; התחריש, אם תשתמש במקרה הזה לפעול על רעותה את הפעולה הרצויה לה? מצד אחד קיוותה לתוצאות טובות מידיעה כזאת, אך מצד אחר חשבה למעשה מגונה ושפל מאוד להשתמש באמצעי כזה… תהי דעתה על העובדה הזאת כשהיא לעצמה איזו שתהיה, בכל אופן לא תשפיל נפשה לעמוד בשורה אחת עם אנשים כאישה וסיעתו, להוציא דיבה וללכת רכיל, ומה גם אחרי אשר גוף העובדה ידוע לה כראוי ואיננה יודעת גם מידת חטאו של אדאמוביץ' במקרה הזה: למען האשים את איש איננה מספקת ההשערה לבדה, כי האיש הזה מסוגל לעשות כזאת, אך דרוש לדעת עובדות ברורות ומעשים ודאיים.

בהיותה ככה פוסחת על שתי הסעיפים שמחה מאוד על המקרה, כי לא סרה ברטה אליה במשך ימים אחדים. כאשר באה האחרונה אחרי הפסקת ימים מספר, הכירה בה בעלת-הבית בסקירה הראשונה, כי הדבר כבר נודע לה, אם לא כולו בפרטיו, לפחות מקצתו בכלל. גם ניכר כי השמועה עשתה רושם כביר על העלמה האומללה: פניה היו פני חולה, חיוורים מאוד, ובעיניה, אשר העמיקו מאוד, נראתה אש-קדחת מוזרה; שמורות-עיניה האדומות והצבות מעט העידו על בכי ממושך או על שלילת-שינה ושובע-נדודים במשך לילות אחדים… כאשר פנתה בעלת הבית אך אורחתה בשאלה: החולה היא, ענתה האחרונה בשלילה ובאותו רגע חזרה וענתה, כי אמנם חולנית היא מעט, חשה בראשה וכנראה הצטננה; אך פניה אשר אדמו ומבוכתה הגלויה ענו כחשה… אחרי רגע קטן, מבלי חוש את הסתירה שבדברי עצמה, הציעה לפני אננה לצאת לטייל מעט ברחוב לפני הבית, והאחרונה הבינה היטב למצב-נפש רעותה ותמלא חפצה מבלי השב דבר.

הערב היה חם מאוד ואת הרעידה, אשר הרגישה אננה פעמים אחדות בגוף רעותה, מדי התנגשן יחדו מבלי משים בלכתן, אי-אפשר היה לתלות בצינת-האוויר; הרעידה הזאת היתה פנימית בלי כל ספק, ואננה שיערה את הסיבה הנכונה לזאת, גם לשתיקת ידידתה ופיזור-נפשה הבלתי-מצוי.

כרבע שעה התהלכו דומם. פתאום פתחה ברטה את פיה ובהתאמצה לחדור במבטה לתוך נפש בת-לוויתה שאלה:

‘בוודאי הנך יודעת את פרטי השמועה העוברת בעיר על דבר אדאמוביץ’?'

השאלה הזאת הרעישה את אננה ברגע הראשון. במשך כל עת התקרבותן לא נזכר השם מפורש, וברטה נזהרה גם מרמוז ברמז היותר קל על דבר איזו התעניינות מצדה באיש הזה, ועתה הנה פתאום גילתה את סודה בשאלה גלויה כזאת!

‘האמיני לי, ידידתי’, ענתה אננה אחרי דומיה קצרה, ‘כי גם אני בעצמי אינני יודעת דבר ברור… שמעתי נדברים הרבה, אך מהות הדבר בעצם לא הובררה לי’.

‘אבל האינך יודעת לפחות עד כמה נאמנה השמועה, כי הוא עכר אותה בהשלותו את נפשה, כי אהבה ונשוא ישאנה לו כדת?’

‘מי יוכל לדעת דבר כזה?’ – ענתה אננה, ‘בבירור אין איש יודע, כמובן, אך כל אחד משמיע את השערתו…’

‘על דעתי אמנם’, הוסיפה אחרי הפסקה קצרה, אשר היתה פוסחת על שתי הסעיפים: התשתמש בשעת- הכושר הזאת אם אין, ‘על דעתי היה היתה בלי ספק הבטחה כזאת, המצויה במקרים כאלה… קשה להאמין, כי בלי הונאה כזאת תהי איזו עלמה ישרה מסוגלה לשכוח לא רק את המוסר, אך גם את הזהירות הפשוטה… בנוגע לגברים, הן נקלות מאוד בעיניהם הבטחות ושבועות כאלה, ואף כי בעיני איש כזה אשר…’

‘לא, האיש הזה ביחוד מסוגל למעשה כזה פחות מאחרים!’ – הפסיקה פתאום ברטה את אשת-שיחה בחום-נפש, אשר הפליא את האחרונה. ‘תהי השקפתו על עניינים אחרים איזו שתהיה, אך במה שנוגע לדברו נשמר הוא מאוד וזהיר יותר מרבים אחרים… לעולם לא אאמין כי יכול להבטיח, מבלי אשר האמין בעצמו, לפחות ברגע הבטיחו, כי שמור ישמור את הבטחתו… גם בקטנות נזהר הוא למלא תמיד אחרי דברו בדיוק – בזאת התבוננתי לא פעם ופעמיים, אף גם בזאת נוכחתי, כי במקרים ידועים ישתמט מהשמיע את האמת, אך בשום אופן לא יעביר דבר שקר על שפתיו… לא, כמה שאחשוב ואשוב ואחשוב בדבר, לא אוכל להאמין כי בשעה שהבטיח כבר היתה כוונתו לבלי מלא את הבטחתו…’

את הדברים האחרונים השמיעה ברטה בהפסקות קצרות בין פראזה לפראזה, כמדברת אל לבה. אננה נתנה לה להשמיע משפטיה מבלי הפסיקם. הדברים האלה האירו אור חדש על הנעשה בנפש ידידתה פנימה, ורק עתה ראתה לגודל תמהונה כי ההשערה, אולי היה מצד אדאמוביץ' לבת ליכטנשטיין איזה רגש מיוחד, לו רק זמני ועובר, הפרט הזה מעניין בעובדה הזאת את ברטה יותר מכול ומסתיר מפניה את כל הצדדים האחרים. פריעת המוסר, פריצת הצניעות, גם רמיסת משפט האשה אשר בעובדה הזאת, כל אלה נידחו מפני רגש-קנאה פשוט לרגלי הרעיון, אולי היתה איזו עלמה אשר אוּשרה לשלוט זמן-מה בלב האיש הזה… ברגעים האלה חשה אננה אי-רצון רב כנגד ידידתה, ואי-הרצון הזמני הזה הקל לה הרבה להשמיע את משפטיה הקשים, מבלי שים לב לכאב אשר יגרמו לשומעתה.

‘האמת אגיד לך, ברטה’, אמרה, 'כי איני תמימת-דעים כלל עם אמונתך החזקה באי-אפשרותה המוחלטה של הבטחה ריקה וכוזבת מצד האיש הזה. מושגי הגברים והשקפתם על חובתם ביחסם אל אחת מאתנו שונים מאוד מהרגיל, ואף גם אלה הישרים בהחלט, אשר בכל עניין אחר מוצא שפתיהם קדוש להם וההונאה היותר קלה מכוערה מאוד בעיניהם, גם אלה לא ידקדקו בכל פעם אשר הדבר נוגע לאחת אחיותינו. ומה אפוא יש לדרוש מהאיש הזה, אשר אנוכיותו התפתחה על חשבון כל רגשותיו האחרים ויסודות מוסרו יותר רופפים?! לא אביא בחשבון את המון העובדות הקודמות מהמין הזה בחייו, אולי היו שם תנאים כאלה, כי לא נצטרך להבטחות נכבדות ויפק חפצו בלעדיהן; אך בעובדה האחרונה כל תנאי-המצב נותנים מקום לחשוב, כי בלי הונאה וגניבת-דעת לא היה הדבר אפשר. ההשערה כי גם הוא בעצמו טעה – ולו רק במשך זמן מצער – בדבר רגשותיו, השערה כזאת רחוקה מאוד…

בכל אופן השאלה הזאת איננה נכבדה יותר מדי. העיקר פה האסון הנורא, אשר האיש הזה ממיט בהכרה שלמה וברורה לא על נפש אחת כי גם על מספר נפשות אחרות, על בית-אב כולו; ראוי לשים לב אל פחיתות-הנפש המוחלטה, המכשירה עשיית רעה גדולה כזאת בלי כל פקפוק, והאנוכיות הבלתי-מוגבלה, אשר מצד אחד לא תביא בחשבון קודם המעשה את כל ייסורי-הנפש העתידים לאחרים, ומצד אחר לא תמצא כל צורך אחרי-כן לתקן את המעוּות בקורבנות ידועים מצדה… הנה זה משפט הדבר בדמותו הנכונה, ומה יגדל כעס-הלב לראות כי בשעה שפושעים אחרים, אם גם לא תשיגם מאיזו סיבה יד המשפט, הנה לפחות תייסרם דעת-הקהל מוסר אכזרי בבוזה להם, באותה שעה ישליו הפושעים מהמין הזה ועל לב איש לא יעלה גם לשטוֹת מעליהם בשאט-הנפש, הראוי להם על-פי מעללם…'

היא הרבתה לדבר עוד בנידון זה, וברטה שמעה את הוכחותיה דומם, מבלי השב דבר. סוף סוף החרישה גם אננה ובמשך רגעים אחדים שררה דומיה גמורה. ברטה הפסיקה ראשונה את הדומיה.

‘אמנם כן הוא’, אמרה, ‘מצד ההיגיון הקר והבלתי-משוחד אולי צדקו משפטיך, אננה ידידתי, אולם לא בכל פעם אפשר לסגל את משפטי-ההיגיון המופשטים אל החיים המציאותיים, אשר גם הם חוקקים את חוקיהם המיוחדים, וגם נפש האדם, שאיננה מיוסדה כלל על ההיגיון לבדו, דורשת הנחות ידועות, לו גם לחולשותיה…’

ההערה הזאת היתה התחלה להתגלות-לב גמורה. ניכר היה, כי ברגעים הראשונים עוד כבדה לברטה ההתוודות הגלויה, אשר החליטה להתוודות לפני ידידתה; אך מעט מעט התעוררה ותחל לגלות לה את כל לבה בלי שמץ פקפוק. אננה שמעה עתה מפי ידידתה כל סדר השתלשלות רגשותיה והתפתחותם, איך נקשרה נפשה מעט מעט בנפש אדאמוביץ‘, איך נלחמה בנפשה, כאשר הוברר לה הדבר, ואיך התקומם רגש גאונה בפני רגש האהבה, עד כי השלתה סוף סוף את נפשה להאמין בקרירות רוחה את האיש הזה. ברטה לא כיחדה גם את פרטי יחסה אל וילנסקי ואת החטאה הגדולה, אשר חטאה בנפש האחרון, כי נתנה לו מקום לטעות בדבר רגשותיה האמיתיים אליו. היא הרצתה בלב שלם את כל התוצאות הרעות אשר היו לטעות הזאת לפי מצב-הדברים-החדש, כאשר נוכחה פתאום בכל תוקף אהבתה לאדאמוביץ’. האהבה הזאת לא תוכל בכל אופן לתת לה מאומה, כי אף אם תראה החזרת-אהבה לה מצד האיש הזה, דבר המוטל בספק גדול, עוד שאלה היא, אם תוכל לסכן את נפשה במידה כזו לתת ידה לאיש אשר יותר מאהבתה לו גדולה יראתה אותו… כן הדבר, בשעה שמצד אחד לא תבטיח לה הכרת האהבה הזאת מאומה, באותה שעה היא שוללת ממנה מצד אחר כל משפט וכל יכולת לתת ידה לווילנסקי, אף כי לב האחרון יישבר מאוד עקב מיאונה בו ולה נכון מוסר-לב תמיד על הרעה הגדולה אשר הדיחה על האיש הישר והמכובד הזה…

הווידוי הגלוי הזה פעל פעולה עזה על נפש אננה, ויעורר בקרבה המון רגשות ומחשבות, בייחוד – רחמים רבים על העלמה האומללה, אשר הובאה לאסונה בסבך סתירות שונות ועצומות, מבלי אשר תעצור כוח להשלים ביניהן או להסיר מקצתן… הן דנו עוד הרבה על העניין הזה בערב ההוא; הן שבו אל המשפטים האלה בערבים אחדים אחרי-כן; אך המצב המסובך לא הוקל בכל זאת, ואננה הכירה בלב דווי ונשבר, כי למרות כל חפצה הטוב אין בה כוח להקל את מצוקות נפש ידידתה וייסוריה הרבים. דאבון-הלב גדל עוד יותר עקב ההכרה, כי וילנסקי הוא האיש היחידי המסוגל לתת לברטה את אושר-החיים ומנוחת-הנפש, שהיא ראויה להם, וכמו-כן היא מסוגלה לתת לאיש היקר הזה את האושר הראוי לו – אך כמו בגזירת ההשגחה נסתבבו פני הדברים, כי שניהם שוללו את הראוי להם והאחרון צפוי עוד לשברון-לב ומפח-נפש, כאשר יראה את תוחלתו נכזבה!…

 

כא.    🔗

אננה היתה שקועה כל-כך במחשבותיה, עד כי לא שמעה גם קול צעדי האיש הבא החדרה ורק ברכת-שלומו העירה אותה ממחשבותיה. הבא היה אייזנשטדט, אורח רצוי לה בכל עת, וברגעים האלה בייחוד.

אחרי פראזות אחדות רגילות נסבה השיחה על אדאמוביץ‘, ואננה – אשר בשיחותיה עם ברטה לא נתנה ערך מיוחד לפרט הזה: ההיתה מצד אדאמוביץ’ איזה הבטחה כוזבת לראיסה ליכטנשטיין אם אין – שאלה בכל זאת את אייזנשטדט, מה משפטו¹⁰⁴ בדבר הזה.

‘כפי שתכנתי¹⁰⁵ את רוח אדאמוביץ’ ואופיו', ענה הנשאל אחרי חושבו רגע, ‘הנני חושב דבר כזה לאי-אפשר בהחלט. לו גם היה מסוגל למעשה שפל כזה מצד רגש-מוסרו, בכל אופן לא היה רגש גאונו נותנהו לעשות כזאת. לו גם אהב באמת איזו עלמה, מי יודע אם לא עצרהו רגש הגאון הזה מהודות על זאת, ואף כי לעלמה שבכל אופן לא יכול לאהבה או גם לכבדה… לא, לא, כדבר הזה לא יוכל גם להעלות על הדעת!’

אננה התפלאה, כי כברטה כאייזנשטדט מחליטים באחת אי-אפשרות מעשה כזה מצד אדאמוביץ'. אמנם משפט שני אלה משוחד מעט מפני נטייתם המיוחדה לאיש הזה, בכל זאת הלא יודעים הם את אופיו יותר מאחרים; גם אל זאת ראוי לשים-לב, כי רק אפשרות הפרט הזה הם שוללים ועל פרטים אחרים אינם מתווכחים, הלא דבר הוא… היא ענתה:

‘אם גם נניח כי בפרט הזה הפריזה השמועה, אך מהות הדבר לא תשונה על-ידי זאת הרבה…’

‘ואנוכי לא כן אדמה. מכובד האשמה, כמובן, ייגרע הרבה, אם נסיר מזה אשמת גניבת-דעת והונאה באמצעות הבטחות כוזבות’.

‘והאשמה העיקרית בלי האשמות הצדדיות והטפלות האם נקלה היא בעיניך, אדוני? הגם דעתך כדעת רבים מהגברים, כי במה שנוגע לנו הנשים אין לדקדק הרבה וכי הרעה המודחה עלינו איננה פלילית כרעות אחרות?… הודה נא על האמת, כי גם אתה נוטה לדעה המחליטה שכל תעודת¹⁰⁶ מיננוּ בארץ רק להיות שעשועים לגברים, מקור תענוגים להם – האין זאת?’

‘לא, ידידתי, טעית כנראה בפשר דברי. אני מצדי אינני מאשר כלל את יחס אדאמוביץ’ אל המין היפה, והמידה הזאת בו אינה רצויה בעיני יותר מאחרות. אנוכי רק זאת החלטתי, כי האשמה העיקרית באמצעות הונאה שונה הרבה מאשמה כזאת בלי הונאה: באופן הראשון יש גם פריעת חוקי-החברה, באופן השני רק פריעת חוקי-הצניעות. החוטא באופן הראשון נקרא חבר מסוכן לחברה, כי הוא חשוד גם על חטאים אחרים נגד חוקיה הקבועים, החוטא באופן השני יוכל להיות גם בלתי-מסוכן כלל, גם בלתי מסוגל לחטוא בעניינים אחרים…'

‘כן הוא, אם רק איננו מסוגל לחטוא בעניינים אחרים, איננו מסוכן עוד!’ – קראה אננה בשחוק-מרירות, ‘במלים אחרות: האיש המסוגל לעשות רעה רק לנשים, מבלי נגוע בגברים, איננו נקרא בשם חוטא או חבר מסוכן לחברה… הנה זה הגיונכם, הגברים, ויושר משפטכם! יוצא מזה, כי הנשים אינן עומדות תחת חסות החוק, וכל פוגעיהן לא יאשמו…’

‘אבל השאלה פה לא במין הנפגע, אם גבר או אשה הוא; עיקר השאלה בסוג הפשע, אם הוא מהפשעים המוחשיים שנענשים עליהם בגזירת החברה, או רק מהמוסריים שכל אדם שופט את עצמו עליהם בידיעתו הפנימית… עוד גם זאת ראויה לבוא בחשבון, כי המוסריות בכלל היא מושג בלתי-מוגבל¹⁰⁷ מאוד המשתנה לפי רוח העיתים ולפי מושגי הדורות השונים, ועל-כן בבואנו לדון על איזה חטא מוסרי עלינו לשים לב אל מושגי החברה והרגליה בנקודה הזאת, כי על-פי אלה תוגבל מידת חטאו של הפרט… אינני דן על הדבר, כמה מן הצדק בהשקפה הזאת, אך העודה ברורה, כי החברה מבטת על חטאים כאלה בקלות-ראש ידועה…’

‘פיך, אדוני אייזנשטדט, הכשילך! שקידתך הנפרזה להצדיק את ידידך הביאתך לידי מסקנה שונה לגמרי מחפצך! אל מושגי איזו חברה תדרוש לשים לב במקרים כאלה, הלא כמובן מאליו, אל החברה הסובבת את הפרט החוטא האין זאת?’

‘כן הוא, אל מושגי החברה שהפרט הזה מושפע ממנה’, השיב אייזנשטדט בהטעימו את המלים האחרונות. הוא הבין מקריאת אננה את טענתה העתידה, ושחוק-קל חלף על שפתיו בראותו כי אשת-שיחו לא הרגישה בשינוי הנוסח של הנחתו, שינוי המערער את טענתה ביסודה. עד כה ועד כה והיא קראה כמנצחת:

‘האומנם חברתנו היהודית מבטת על חטאים כאלה בקלות-ראש? היש חברה מקפדת ומדקדקת בעוונות כאלה יותר מחברתנו?!’

‘בדבר הזה אין כל ספק. אבל הנך שוכחת, ידידתי, כי דורנו הצעיר מקבל את ההשפעה הכי-מרובה מהחברה האירופית הכללית וכל מושגיו והשקפותיו על החיים מתהווים לא על-פי דעות החוג הצר הסובב אותו, כי אם על-פי הרוח הכללי השורר בחוגים היותר רחבים… לא רק את דעותינו אנחנו שואבים על הרוב מהספרות האירופית הכללית, כי אם גם ידיעת החיים ונימוסיהם באים אלינו במידה ידועה מהמקור הזה. גם אנחנו בעצמנו איננו מרגישים בזאת כל-כך, אך ההתעסקות התדירית שמוחנו מתעסק בנימוסי החיים הכלליים פועלת על נפשנו יותר ממראה עינינו ומשמע אוזנינו בחברה הסובבת אותנו, ובשעה שאנחנו מסגלים לנו את כל מידות התרבות האירופית ומסקנות חקירותיה, באותה שעה הננו סופגים אל קרבנו גם את פרטיה הצדדיים…’

‘אם כן הוא הדבר, אם התפשטות התרבות הכללית בקרבנו והתקדמותנו בהשכלה גוררות אחריהן תוצאות רעות כהשחתת המידות ונפילת המוסר, הלא נוח לנו להישאר על מדרגת התפתחותנו הקודמת! אם לא נכון הדבר, כי ההשכלה גורמת לזיכוך המידות ולהרמת המוסר, אך להפך, בולעת ומשחתת את בעליה יותר, מה חפץ אפוא לנו בה?’

‘קשה לי להאמין, כי נותנת את בעצמך איזה ערך מיוחד לשאלתך זאת. כמובן, לא נכחד גם ממך, כי המושג על דבר השפעת ההשכלה והתרבות על זיכוך המידות והרמת-המוסר הוא רק במובנו ההיסטורי והכללי, דבר הברור למדי, אם נשווה את מידות העמים הפראים בימי קדם לעומת מידות העמים המקוּלטרים¹⁰⁸ בעת הנוכחית; בנוגע אפוא לפרט, מדרגת ההשכלה כמעט שאיננה פועלת על התפתחות המוסריות לא לרעה ולא לטובה…’

‘איככה תחליט כזאת והעובדה הנידונה הלא סותרת את החלטתך! הנה לפנינו עובדה גלויה, כי בחלק חברתנו האחד, העומד על מדרגת השכלה נמוכה, נשמרו רגשות המוסר והצניעות בטוהרתם, ובאותה שעה נכחדו הרגשות האלה מחלקה השני, אשר רכש לו את ההשכלה במידה ידועה, האין זאת מוכיחה כלום?’

‘לפחות אין זאת מוכיחה, כי יש לבקש סיבת המחזה הזה בתנאי צדדי כמדרגת ההשכלה. האמת אגיד, כי התנגשותם המקרית של שני המחזות האלה הביאה גם אותי לידי טעות כזאת במשך זמן ידוע, אך אחרי התבוננות יותר עמוקה ויותר מדויקה נוכחתי כי הקשר הזה רק מדומה הוא. העדה היותר נאמנה על אמיתת הנחתי היא העובדה, כי אצל שאר העמים אין הפריצות מועטה, להפך, אולי גם מרובה יותר בשדרות החברה התחתונות מאשר בשדרותיה העליונות. איכרינו הרוסיים שאינם יודעים גם ספר, אינם מצטיינים בכל זאת בצניעותם מהמפלגות האחרות היותר נאורות. הפריצות האזיאית¹⁰⁹ היתה כבר למלה, והאזיאים הלא בכל אופן אינם מצטיינים בהשכלתם הנפרזה. גם בעמנו אשר בארצנו רואים אנו, כי היושבים בפלכים הדרומיים נופלים בצניעותם מהליטאים, אף כי מדרגת השכלתם של הראשונים איננה גבוהה כלל ממדרגת השכלתם של האחרונים…’

‘ובמה אפוא יבואר, על דעתך, החיזיון הזה, כי בני דורנו הישן הצטיינו בצניעותם, ובני דורנו החדש עוזבים אותה יותר ויותר?’

'סיבת החיזיון הזה – בשינוי ההשקפה על החיים בכלל. על-פי אלפי סיבות ידועות ומובנות למדי במהלך היסטורייתנו התפתחה בקרב עמנו איזו השקפה מיוחדה על החיים, שיסודה דרישת התועלת המוחלטה מצד אחד ובוז לכל ‘הבלי העולם’ מצד אחר. משני היסודות ההפכיים והמתנגדים האלה יצאו סתירות רבות באורח-חיי עמנו ונימוסיו, אך בדבר האשה היתה לשני אלה תוצאה אחת: שלילת כל ערך ממנה בחיי הגברים… אל הסיבה הראשית הזאת נלווּ גם סיבות צדדיות, שארית הפליטה מההשקפה האזיאית על האשה, כי קל ערכה מאוד: החתונות הקדומות, גם המנהג להבדיל בכל עת בין המינים, עד כי גם בקודש הוקצעו להם עזרות שונות…

מובן מאליו, כי רק בחברה מובדלה מכל סביבותיה, מסוגרה ומוקפה מכל עברים, אפשר היה לרוח מיוחד כזה להשתמר בטוהרו; כמעט נהרסו הגדרים וחלק ידוע מעמנו פרץ חומה וייכנס לחוג אחר, אז בהכרח שונתה גם ההשקפה המיוחדה על האשה ועל הנימוסים הנוגעים לזה, ובמידה שגדל ההבדל בין ההשקפה המיוחדה וההשקפה הכללית, בה במידה, כמובן, היה השינוי יותר הכרחי ויותר טבעי…'

'על דעתי, הוסיף אחרי הפסקה קצרה, בראותו כי אננה מחרשת ואינה משיבה דבר, ‘ראוי לנשינו לשמוח יותר על הרעה, המוצאת אותן במקרים ידועים מצד הדור הצעיר, מאשר על הבוז הגמור, אשר יבוזו להן בני הדור הישן… להשקפת האחרונים אין כל תקנה, לא כן הראשונים: מהם יש תקווה, כי יבינו סוף סוף את שיווי-המשפט הגמור של אחיותיהן… בדרך הזה הולכת ומתקדמת ההשקפה האירופית הכללית על ערך האשה ותעודתה בחיים ואפשר לחוש עתידות מראש, כי ההשקפה הנכוחה הזאת תהי סוף סוף שלטת בכל שדרות החברה ומפלגותיה השונות…’

שיחתם קיבלה מהלך חדש, ותסב על הרוחות החדשות המנשבות בספרות הכללית בדבר היחס הנכון הראוי להיות בין שני המינים זה לזה; אחר עברה השיחה אל רגש האהבה ותוצאותיו, הרעות מאוד לעיתים לא רחוקות; ואננה, אשר נפשה היתה מלאה יותר מדי את הרשמים מדבר אהבת ברטה לאדאמוביץ', לא יכלה להתאפק מהתאונן רע על האחרון, כי גם ברגש-האהבה הוא משתמש לרעה ומדכא נפשות חינם…

‘אמנם עוון כזה אשר תוצאות מוחשיות ונראות אין לו, והוא רק גורם ייסורי-נפש מוסריים, אי אפשר להביא בפלילים, ומה גם כי על הרוב לא תשמיע הנפש הסובלת אף את התאוננותה; אולם בזאת לא תצער מידת העוול, רק, להפך, תגדל עוד יותר!’

‘אננה נזהרה מהזכיר בחלק השיחה הזה את שם ברטה, אך איש-שיחה הבין למרות זהירותה אל מי מכוונים דבריה. היו עתים, אשר גם הוא כרבים אחרים חשב למשפט, כי בין אדאמוביץ’ וברטה יש איזה יחס יותר קרוב מידידות פשוטה, וכידיד נאמן לשניהם שש על האפשרות הזאת מאוד וימצא את הזוג הזה נכון מאוד וראוי; אולם בשנה האחרונה שונו פני הדברים: בין אדאמוביץ' וברטה היתה התרחקות ניכרה ותחת זאת נסמנה יותר ויותר ההתקרבות בין האחרונה ובין וילנסקי. אייזנשטדט אמנם לא ראה כל סיבה נכחוה להתעצב על ההתקרבות החדשה, בכל זאת צר לו כי השערתו הראשונה לא נתאמתה בפועל. הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור על זאת, אך בסתר נפשו היתה תקוותו חזקה, כי אופי אדאמוביץ‘, הנוטה לשלילה וסתירה, ישונה לטובה מהשפעת רגש אהבה נאמנה ודבקות שלמה בעלמה הגונה וראויה לו. הוא קיווה כי חיי-המשפחה יתנו לאדאמוביץ’ את החסר לו עתה: הכרת איזו תעודה בחייו, הנחשבים בעיניו כחסרי כל תוכן ומיותרים לגמרי. הוא הביא בחשבון גם את הגבלת החופשה היתירה, שאדאמוביץ' מרשה לעצמו עתה ביחסו למין היפה, חופשה המזקת הרבה למוסריותו ומסחת את דעתו משאלות נכבדות אחרות…

כל החשבונות האלה נכזבו, כמובן, בהיגלות ההתקרבות בין ברטה וּוילנסקי. והנה באה שיחת אננה התמה ותפקח את עיניו על חדשה נכבדה במצב הדברים… אם מצד אחד נגלה הדבר, כי ההשערה הראשונה היתה הנכונה ולעובדה המדומה שאחריה לא היה כל ערך נכבד, או כי היתה טעות זמנית, מי יערוב אפוא כי גם מהצד השני לא כן מצב הדברים? מי יודע, אם לא היתה התקרבות וילנסקי הסיבה להתרחקות אדאמוביץ', כי גם האחרון טעה כמו שטעו אחרים בדבר רגשות ברטה הנכונים, ורגש גאונו הנפגע השיאהו לדכא בקרבו את הרגש האחר?…

המחשבות האלה לקחו את כל לבו, ואחרי היפרדו לעך אננה ברוכוביץ' חקר בדרך את השאלה הזאת מכל צדדיה וסוף סוף בא לידי החלטה, כי כדאי לו להיראות עם אדאמוביץ ולבחון את לבו במה שנוגע לעניין הזה. יוכל היות, כי יהיה צורך לגלות את אשר הוא יודע על דבר רגשות ברטה. אננה מקורבה מאוד בעת האחרונה עם ברטה וידיעות שאובות ממקור נאמן כזה נכונות מאוד. על איש כאדאמוביץ' תוכל לפעול הרבה מאוד ידיעה ברורה, כי מהצד השני לא יהיה כל מעצור…

 

כב.    🔗

יום שבת היה, ראשית השעה האחת-עשרה בבוקר. אדאמוביץ' פקח זה מעט את עיניו, ותנועתו הראשונה היתה – על פי ההרגל, כנראה – להביט אל השעון, אשר על השולחן ליד מיטתו, אך בו ברגע זכר מה היום הזה וישב וישתרע על מיטתו ברגש העונג המיוחד אשר יחוש העובד, הרגיל להתחיל את חובתו יום יום בשעה קבועה, ביום חופשו מהחובה הזאת. היום נעמה לאדאמוביץ' החופשה מחובתו יותר מאשר בשאר הימים, כי חש בכל גופו איזו ליאות בלתי-מצויה, ובאשר נתן לבו לחקור לסיבת הליאות הזאת זכר כי כל הלילה שבע נדודים: פעמים רבות הקיץ במשך הלילה, וכאשר שב ויישן לא ערבה עליו שנתו, כי הפריעוהו איזה חלומות זרים ומשונים וחזיונות מהבילים, אי-טבעיים ומסובכים מאוד. הוא לא יכול עתה לזכור, לו רק בקירוב, את תוכן החלומות האלה, בזכרונו לא נקלטו גם הנפשות אשר נראו לו בחלומותיו, רק אחת זכר: כי כל הנפשות האלה, אשר רובן לא עלו גם על רעיונו בהקיץ, נגלו לפניו באיזו תנאים בלתי-טבעיים לכל אחת מהן, וגם סדר המעשים היה זר ומתמיה כל-כך, עד כי גם בתוך שנתו היה מכיר, כי דברי חלומות הם ולא מעשים במציאות…

‘נראה הדבר’, חשב עם לבו, ‘כי דמיוני ערער התערער מאוד ועצבי היו במצב של התרגשות חזקה’.

הרעיון הזה גרר אחריו מערכת מחשבות חדשות, ומבלי-משים התעוררו בזכרונו עוד הפעם מקרי הימים האחרונים והמון הרשמים העזים אשר עברו על נפשו. ‘אמנם מעשים כאלה מסוגלים לערער את הדמיון ולגרות את העצבים מאוד מאוד!’ – החליט בלבו, ומבלי אשר התבונן בעצמו לזאת עברו מחשבותיו ממחזה למחזה ובנפשו שבו חיו כל רשמי התקופה האחרונה…

זאת התקופה כולה ארכה מעט יותר מחודש ימים, ובכל זאת מה רחוקה, רחוקה נראית בעיניו התחלתה בערב ההוא, כאשר מצא על שולחנו את מכתבה של מרים שולבוים וימהר ללכת אל ביתה בלב מלא דאגה רבה וחששים מרגיזים מאוד. תוצאות ראיונו היו טובות הרבה יותר מאשר פילל מראש: נראתה אפשרות להיחלץ מכל הצרה הזאת בסכום-כסף מסוים, וקרבן קטן כזה מה נקל בעיניו! הוא בכלל לא היה מהאנשים האוהבים את הכסף לשם הכסף, ועל כן לא מצא כל נטייה בנפשו לצבור את העודף מהכנסתו על הוצאתו, בכל זאת נצברו מעט מעט מאות כסף אחדות ותהיינה שמורות בבית הבנק, מבלי אשר נחשב הדבר בעיניו יותר מדי. ועתה היה הפיקדון הזה כדבר בעיתהו מאוד… החוזה, אשר עשה עם מרים שולבוים, היה, כי האחרונה תסור למחרתו אל אחת המיילדות, שאומרים עליה כי עוסקת היא בדברים כמו אלה, והוא יבוא בערב לדעת מה ענתה המיילדת.

ביטחתו היתה רבה כל-כך, עד כי במשך כל היום כמעט לא חשב בדבר ויזכרנו רק בערב, כאשר הגיע השעה ללכת אל בית שולבוים. ביטחתו לא עזבתו גם אחרי אשר לא נודע עוד דבר ברור בערב ההוא ובערבים אחרים אחרי-כן, הוא שלו עוד יותר בראותו את מרים כי שקטה היא ובלתי דואגת כלל זאת… רק בדבר אחד היתה מבוכתו ולא ידע לשית עצות בנפשו מה יעשה: מצד אחד לא נעם לו מאוד לסור אל בית-השיכר של ליכטנשטיין, ומצד אחר לא נתנהו איזה רגש גאון וחשש חשד במורך-לב לחדול מבקר; הוא שמח על-כן מאוד, כאשר העירה מרים בעצמה את אוזנו, כי בכל אופן, על כל מקרה שלא יבוא, ראוי לו לחדול מבקר בבית ההוא, עד אם יתברר הדבר ויוודע אל נכון מה המעשה אשר יעשו… את פני ראיסה לא ראה במשך הימים ההם רק פעם אחת, אך גם הפעם הזאת כבדה לשניהם מאוד, כי ביחסם זה לזו הורגשה איזו מבוכה בלתי-נעימה, אשר לא עלתה בידו להסירה בכל השתדלותו: הוא ניסה אמנם להשיב לשיחתם את קלות-הראש הרגילה, אך אי-טבעיותו ומלאכותיותו של יחס מאונס כזה היו בולטים יותר מדי, גם מרים וראיסה לא עצרו כוח להחזיקו מצדן, ויהי אנוס לחדול ממנו גם הוא…

באחד הערבים האלה בסורו אל מעון שולבוים לא מצא אותה בביתה, ובתה הבכירה, ילדה כבת שמונה שנים, הגידה לו, כי אמה הלכה לפני שעות אחדות עם ראיסה וממנו ביקשה לחכות עד שובן. ‘בבית המיילדת הן, היום ייחרץ הדבר לגמרי!’ חלף רעיון בלבו וישמח, כי הנה זה בא הקץ. אולם שמחתו לא ארכה. כחצי שעה אחרי בואו שבו מרים וראיסה, ולפי מבוכתן ודאגתן הבין בסקירה הראשונה כי שונו פני העניין לרעה. ראיסה לא התפשטה גם את אדרתה ותצנח על הדרגש ותשפיל את ראשה ותכס את פניה בידיה ועד מהרה עברו אגלי-דמעה מבינות לאצבעותיה. באותה שעה סיפרה לו מרים בקול רועד מסערת-נפש עזה, כי המיילדת איננה מוצאה עוד את האמצעי הידוע לאפשרי בזמן מאוחר כזה, בראשית החודש החמישי.. היא הוסיפה להרצות לפניו את פרטי הראיון הזה, אך הוא לא שמע עוד את דבריה, כי מראה ראיסה היורדת בבכי ורועדת כולה כמוכת-קדחת פעל עליו פעולה מדכאת-נפש מאוד ויבלע את כל חושיו. ברגעים האלה לא עצר כוח לחשוב גם על הדבר הכי-נכבד: מה יש להם לעשות למען היחלץ מהרע בעיקרו; כל מעיניו היו בזאת, מה יעשה לנחם את ראיסה ולהחליש מעט את הייאוש המוחלט אשר תקפה. למרות התאמצותו להבליג על סערת רוחו היה קולו רועד בכל זאת בקוראו אותה בשמה; היא לא ענתה. הוא שנה וישלש, אך היא לא הרימה ראשה ולא שעתה אליו. רגעים אחדים פסח על שתי הסעיפים, פתאום אימץ לבו ויגש אליה ובהורידו את ידו על כתפה בחיבה מיוחדה שח אליה ויקרא בשמה עוד הפעם. ברגע ההוא הרימה את ראשה ותשא את עיניה הדומעות אליו…

לא! את המבט הזה אי אפשר לשכוח! בו היו ייאוש, מרי נפש, כאב אנוש, אך לא שמץ תוכחה… הוא הרגיש פתאום כי רגשות אהבתה העזה והתמכרותה השלמה לו עוד לא חלפו, כי עוד גם עתה פועלים מגע-ידו ואות חיבתו עליה פעולה מרגעת; וההכרה הזאת הגדילה עוד יותר את מכשול לבו ותוכיח בבהירות יתירה, כי עליו לעשות ככל האפשר למען שים קץ לייסורי הנפש הזאת… הוא לא התחפש כלל ולא כיזב לה באומרו כי עצה נמצאה עוד, ואם גם תכבד עד מאוד, לא יבהלהו כובד הדבר, כי נכון הוא לכל קרבן אשר ידרוש הדבר מצדו: הוא האמין בדברי עצמו, ודבריו היוצאים מן הלב פעלו פעולה רצויה על ראיסה להרגיעה. מקץ חצי שעה כבר שקטה, עד כי אפשר היה לדון על הדבר במנוחה ובמתינות.

התייעצותם ארכה זמן רב. הצעות שונות הוצעו, אך מכולן לא היתה גם אחת ראויה ואפשרית. האחת היתה ברורה, כי על ראיסה לעזוב את העיר במשך חודשים אחדים, עד מלאות ימיה ללדת. לדאוג לגורל הילד אחרי-כן ולהספיק את ההוצאות שתידרשנה עד אז – את כל אלה נטל הוא על עצמו. מצד זה לא היה אפוא מעצור, אך זאת הביאתם במבוכה: איזו תואנה ימציאו לפני הורי ראיסה, כי יתנוה לנסוע מבלי אשר יבינו את האמת? אמנם אפשר היה להשתמש בסימני-המחלה המדומים ולהגיד להוריה כי הרופא מייעץ אותה לעזוב את העיר; אולם באופן הזה לא יתנוה לנסוע לבדה, גם יש לחשוש פן יעלה על לבם לשמוע באוזניהם את חוות דעת הרופא… בדבר הזה היתה רוזה, אחות ראיסה הבכירה, יכולה להושיע הרבה, והוא ניסה להציע, אולי נכון הדבר לגלות את אוזן רוזה ולבקש את עזרתה, אולם להצעה זו התנגדו מרים וראיסה פה אחד. על דעתן, טוב טוב היה לפנות ישר לעזרת ההורים עצמם מפנות אל רוזה, אשר לא תסתיר את הסוד בכל אופן ובהצעתה הארסית יצא הדבר נורא שבעתיים. הוא מצא את ההוכחה הזאת הגיונית מאוד, כי ידע מאז את אופי רוזה ויחסה לאחותה הצעירה. עקב הידיעה הזאת לא התפלא כלל על דברי מרים, אשר סיפרה לו אגב אורחא בהסב השיחה על רוזה את אשר עוללה האחרונה לה באש קנאתה ועברתה… הנה זה כחצי שנה הוחל להישלח אל איש מרים לאמריקה מכתבי פלסתר, אשר תיארו בהם אורח-חייה לא רק כמו שהוא, אך בהפרזה והגזמה רבה לרעה. תוצאות המכתבים האלה היו, כי האיש השוקט והנאמן הזה החל להפסיק מעט בשילוח כסף, מכתביו מלאו תוכחות לה והוא החל לדרוש כי תבוא אליו לשבת עמו יחדו באמריקה, אף איים שיפסיק את שילוח הכסף לגמרי, אם לא תאבה לו… וכל זאת עשתה, כפי שיעידו סימנים רבים בלתי מוטלים בספק, רק רוזה בעזרת מישה, אשר באהבתו והתמכרותו לה הוא עושה ככל אשר תדרוש ממנו.

העניינים הצדדיים האלה הסיחו במשך זמן ידוע את דעת כולם מהעניין העיקרי, וכאשר שבו זכרוהו כבר היתה השעה מאוחרת, על כן נחרץ¹¹⁰ לדחות את גמר הדבר לערב יום המחרת, אולי יעלה במשך היום איזה רעיון ישר על לב האחד מהם.

כמעט יצא את מעון שולבוים, באה פתאום בלבו עצה טובה: להשתמש בסיוע אברהם דובנר. כאבי מרים ודוד ראיסה הלא כבוד שתיהן נוגע לו. כשאר קרוב לליכטנשטיין לא תיראה התערבותו בענייני משפחתם כחשודה, וכאיש ערום ובעל מזימות לא יכבד ממנו למצוא תואנה להרחיק את ראיסה מהעיר… כל אשר הוסיף לחשוב בדבר, כן הוסיף להיווכח, מה טובה העצה הזאת, וייצר לו מאוד, כי לא עלתה התחבולה הפשוטה והנכוחה הזאת על לבו לפני זמן מצער; אז הלא אפשר היה להחליט את הדבר תיכף ועתה עוד יום אחד יתיר יעבור, בשעה שהעת יקרה מאוד מאוד!

לו צר רק על יום אחד יתיר, אשר יעבור בלי תועלת, ובפועל נשתנו כל הדברים שינוי מוחלט. בערב היום המחרת בטרם הלך אל שולבוים מצא על שולחנו מכתב מאתה, אשר בו הזהירתו מסור אל מעונה גם היום גם מחר, בכלל עד הודיעה אותו על דבר אפשרות ביקורו. אחרי-כן נודעה לו הסיבה, כי חמיה, היושב בעיר מצער קרובה, בא פתאום אל ביתה במלאכות אישה, כי זה האחרון לא האמין בה עוד וישלח אל אביו את כרטיסי המסע ואת הכסף להוצאות הדרך ויבקש ממנו למסור את כל אלה למרים ביום החליטה לנסוע. כל זה נודע לו אחרי-כן, אך בערב ההוא היתה הזהרת מרים כחידה סתומה בעיניו ומכל ההשערות השונות, אשר עלו על לבו, היתה קרובה ההשערה הזאת, כי הסוד נודע כבר לאבות ראיסה וכמו-כן נודעה גם השתתפות מרים בזאת…

מצב-נפשו בימים האחדים ההם היה רע מאשר בכל הימים הקודמים להם והבאים אחריהם. מבלי דעת שמץ דבר ברור מכל הנעשה, היה מייגע את מוחו בהשערות מהשערות שונות והיה מענה את נפשו בחששים וספקות הרבה. יותר מכול דיכאהו מצב הציפיה הדומם, הכבד מנשוא: הוא היה מובטח כי הרעה כבא באה, ובכל זאת לא ידע מאין תיפתח אליו, ויהי עתיד לה בכל רגע. עקב זאת היה תוקפהו איזה רגש מוזר בכל פעם מדי קורבו אל מעונו, מדי סורו אל אחד הבתים או מדי עוברו אחד הרחובות, אשר על פי איזה חשבונות, קרובים פחות או יותר, אפשר היה להקשיב איזו שמועה שם… למרות כל השתדלותו להסיח את דעתו מהעניין הזה ולמרות כל התאמצותו לחכות ברוח נכון למקרים העתידיים, יהיו איזו שיהיו – למרות כל אלה לא יכול לשלוט ברוחו והעניין הזה לא מש אף רגע מרעיונו. סוף סוף הצר לו המצב הבלתי-ברור הזה במידה כזו, עד כי קצרה נפשו ויחרוץ לסור אל בית מרים שולבוים למרות הזהרתה המוחלטה מעשות כזאת!

הוא אמר ללכת שמה ישר, אחרי כלות שיעורו האחרון לפנות ערב, אך השיב אל לבו, אולי יש במעונו איזו ידיעה ממרים, על-כן סר ראשונה אל מעונו. שם הגידה לו השפחה המשרתת אותו כי זה עתה שאלו עליו שני צעירים, וכאשר הגידה להם כי איננו עתה בביתו, דרשו לדעת באיזו שעה יבוא יום יום. הוא לא שת לבו לדבר הזה, אף כי השפחה, אשר שירתתו זה כשנתיים ותדע את כל מכריו הסרים אליו פנים, החליטה, כי פנים חדשות היו השניים האלה; הוא לא שם לב גם להערתה, כי אמרו לסור אליו עוד הפעם אחרי שעה, ובראותו כי ממרים אין כל דבר כבר אמר לעזוב את מעונו; אך פתאום עלה על לבו, אולי יש לשני המבקרים האלה איזה יחס אל העניין המעניין אותו… ההשערה הזאת אמנם נראתה בעיניו כרחוקה מאוד, רק כתוצאה נלעגה מטבע האדם העסוק יותר מדי באיזה עניין לראות בכל דבר איזה יחס אל הפרט המעניין אותו; בכל זאת חרץ לחכות חצי שעה, לא יותר…

הוא התהלך בחדרו ואחרי רגעים מעטים כבר הספיק לשכוח את דבר שני המבקרים, אשר היה מחכה לבואם, וישקע כולו בהשערותיו ומערכי לבו על דבר החדשות העתידות להיוודע לו עוד מעט בבית מרים שולבוים. פתאום נשמע קול דופק על הדלת. הוא פתחה וברגע הראשון לא האמין למראה עיניו; לפניו עמדו שמואל ליכטנשטיין, אחי ראיסה, צעיר כבן עשרים שנה, ובן דודם מישה… במשך רגעים אחדים היתה כל החבורה כמאובנת: הוא היה נרעש ונדהם מפתאומיות הביקור הזה, ואורחיו, אף כי היו נכונים לפגישה הזאת, בכל זאת נדהמו גם הם ויהיו כנציבי שיש בעומדם פנים אל פנים עם האיש אשר הם מבקשים. הוא התעורר ראשונה ממצב השיממון¹¹¹, ברגע קטן הבין את כול ובמהירות הברק שיער את כל הנעשה… הוא לא ידע אחרי-כן בעצמו, מאין באו אליו ברגע הזה עוז-הנפש והמימשל ברוח; הוא זכר רק זאת, כי פתאום מילאה איזו שלווה קרה את כל נפשו ופניו כמו התאבנו. בקולו לא נשמעה אף הרעידה היותר קלה ובפניו לא רגז גם יצור אחד, כאשר פנה אחר רגע אל הבאים ויקרא:

‘שבו נא, אדונַי! האוכל לדעת במה זכיתי לכבוד הזה של ביקורכם?… אדמה, כי איזה דבר נכבד מאוד הביאכם אלי…’

הוא ראה ברור כי אורחיו לא הספיקו עוד להתנער מהשיממון הראשון, בייחוד היה מגוחך מראה מישה, אשר פניו חוורו, עיניו רוצצו בחוריהן וכל תנועותיו העידו, כי הרבה הרבה מאוד היה נותן ברגע הזה למען היות מהלאה לחדר הזה. בשמואל ליכטנשטיין לא נראה כלל מורך-לב כזה: הוא ישב במנוחה על הכיסא, אשר הגיש לו בעל הבית, אך משמש בידיו את מגבעתו במבוכה גלויה.

הוא לא שעה עוד אל מישה ויבט ישר בפני אורחו השני, אך החריש ולא דיבר דבר: לבו שיער בקירוב את הדברים אשר בפי אורחו, וייכסף לראות איך ינצח הלז את הפתיחה הבלתי-קלה מדי.

'ישמעני נא, אדון אדאמוביץ'', היל שמואל ליכטנשטיין אחרי דומיה ממושכה מבלי נשוא עין אל איש-שיחו, ‘הנני מאמין, כי כבודו משער את הדבר אשר הביאני אליו… המשער הוא אם אין?’ – שאל בהביטו פתאום ישר אל פניו, ועתה הגיע תורו הוא להיבוך מעט, כי מצד אחד לא חיכה לפתיחה כזאת ומצד אחר לא התווה עוד לעצמו את אופן פעולתו: היבחר בהשתמטות, אם ידבר בבירור. אחרי רגע חרץ בנשפו ויען:

‘הנני משער את הדבר, אך יוכל היות כי הנני טועה…’

‘לא, הפעם אינך טועה כלל’, קרא האורח בהטעימו את המלה ‘הפעם’, ‘ואם כן אפוא אין לנו צורך לדבר דברים, אשר לא ינעמו גם לך גם לי… הגד נא: מה דעתך לעשות עתה?’

הוא החריש רגע. התשובה הישרה על השאלה הזאת היתה קשה יותר מדי. אחרי דומיה קצרה ענה:

‘ישמעני נא אדון ליכטנשטיין, אם החילונו לדבר בשפה ברורה, הבה נברר את הכול פעם אחת… לא אבקש לדעת, איזו הדרך נודע הדבר בבית אבותיך, אך עד כמה הנך יודע את פרטיו, זאת נכספתי לדעת…’

‘אייני מבין על איזו פרטים אתה רומז, כמו-כן אינני מבין כלל למה לך לדעת זאת?’

‘לדעת זאת נחוץ למען חשוך נפשנו מדברים רבים מיותרים, אשר בכל אופן לא ינעם לשנותם בלי צורך מיוחד.. ענני נא אפוא על שאלתי זאת: הדיברת עם ראיסה, אם מסרה לך את הדברים אשר נדברו בינינו בעת האחרונה?’

‘נניח כי כן הוא, ומה היוצא מזאת?’

‘באופן כזה הלא יודע אתה גם את הבטחתי… הנני שונה אפוא עוד הפעם, כי מדברי לא אסור והבטחתי אמלא!’

את הפראזה האחרונה השמיע במנוחה שלמה ובמלים שקולות. הוא לא פילל לראות כזאת, על-כן השתומם לא מעט על הפעולה הזרה אשר פעלו דבריו אלה על אורחו. פני האחרון אדמו פתאום, בעיניו נראה ברק מוזר, והוא רגז כולו ויקפוץ מעל כסאו.

‘רק זאת!’ – קרא בקול צרוד ונפסק, ‘רק זאת הנך מעז להציע! פדיון כסף הנך מעז להציע בעד כבוד עלמה תמה אשר עכרת!’

‘כן הוא!’ – הוסף לדבר אחרי הפסקה קצרה בסערת-רוח עזה ולעג מר, ‘מראש שיערתי את טעותך! הנך טועה לחשוב כי גם הפעם מצאת לך איזו עלמה עזובה, אשר אין מגן לה ואין תובע את עלבונה! הנך טועה לחשוב כי אם היא כעלמה חלשה ומדוכאה מצרתה לא ידעה לדרוש משפטה, אש גם אחרים החרש יחרישו! לא, אדוני הנכבד, לא זה המקום! משפחתנו אינה נופלת, ברוך ה’, ממשפחות אחרות, ועליך היה לדעת מראש כי כבוד ביתנו לא ייקנה בכסף… את אשר שללת מאתנו, אותו תשיב לנו: את כבודנו, אשר ניבלת, הנני דורש מידך כי תקימנו!'

הוא לא הפסיק את הדובר אף בהגה אחד, אך בנפשו פנימה סערו ויתרוצצו רגשות שונים ומתנגדים לשמע הדברים העזים והקשים האלה. התביעה הזאת הרעישתו בחידושה וזרותה, כי לא פילל לשמוע כזאת, עוד יותר פעלה עליו צדקת הטענות האלה ויושרן; אולם באותה שעה חש בתביעה הזאת איזו עלבון רב ומר לאהבת עצמו ואיזו פגיעה עצומה בכבודו… רגע אחד התמרמר על החצוף הזה וישתוקק להשיב מענה קשה בדברים עוקצים ומכאיבים, וברגע השני מצא כי איש-ריבו הצדיק, וישתומם רק על זאת, כי לא הכיר עד כה את אופי העלם הזה, אשר לא נחשב בעיניו למאומה ואשר נגלו בו עתה עוז-נפש ויושר-רגש כאלה… השתוממותו גדלה עוד יותר כאשר נודע לו בהמשך הדברים, כי שמואל ליכטנשטיין עשה את כל מה שעשה על דעת עצמו, מבלי אשר הגיד דבר לאבותיו, גם לבן-לוויתו מישה לא גילה מה חפצו בראיון הזה…

אחרי רגעים מעטים של סערת-נפש והתרוצצות רגשות כבר הספיק לשלוט ברוחו ולדכא את רגשותיו הסוערים בקרבו ויַרצה במנוחה שלמה לפני אורחו את כל אי אפשרות עצתו מצד אחד וכל אי-תועלתה מצד אחר. חתונה מוזרה בתנאים כאלה לא די שלא תכסה על החרפה, אך תגדילנה שבעתיים ותפיצנה עוד יותר. למען הבריות, אין אפוא תועלת באמצעי הזה, ולמען הנפשות הנוגעות בדבר הזה כשהן לעצמן אין רע מנישואי-אונס כאלה.

ניכר היה הדבר, כי כל ההוכחות ההגיוניות האלה לא פעלו יותר מדי על האורח, אולי עקב זאת, כי מושגיו בנידון זה היו שונים; עליו פעלה רק ההוכחה האחת, כי האיש אשר ניסה אליו דבר לא יסכים בשום אופן למעשה כזה ברצונו, ולאנוס את האחרון אין כל אפשרות, ומה גם בהיות הסתרת-הסוד דרושה לכבוד ביתם הרבה יותר מאשר לאיש הזה… אחרי הידיינם כשתי שעות בהתלהבות רבה, עזה בנפש מרה את הבית, אך לפני צאתו אמר:

‘אתה, אדוני אדאמוביץ’, הצדיק, כי אתה התקיף ורעתך לנו היא רעה כזאת, אשר גם לקרוא חמס עליה אי-אפשר, מבלי הגדיל את מידת הרעה שבעתיים; רק אחת שאלתי, כי תראה בעיניך את ייסורי-הנפש הנוראים אשר גרמת לאבותי, ואם יש לך אחריות ואבות – מי יתן וטעמת טעם מצב כזה בתוך ביתך… יותר לא אבקש לך!'

הדברים הפשוטים האלה, צלצלו בערב ההוא עוד זמן רב באוזניו אחרי צאת האורחים ממעונו, ולנגד עיניו היו פני האיש הדובר, פנים חיוורים, נרעמים ומלאים איזו תוכחת-בוז בלתי מתוארת באומר ודברים. גם ברגע הזה, אף כי כבר עברו כשלושה שבועות מאז, והמון רשמים חדשים ועזים עברו נפשו, בכל זאת ראה כמו חי את הפנים האלה ובאוזניו עוד צלצלו אותם הדברים המעטים והפשוטים.

 

כג.    🔗

‘עת לקום!’ – התנער אדאמוביץ' פתאום וימהר ללבוש את בגדיו ולרחוץ ויצא מחצי-האופל אשר לפנים מן הפרגוד אל אור הצהרים אשר בחצי החדר השני. הוא קיווה, כי אור היום יצהיל את נפשו ויגרש מקרבו את הזכרונות אשר לא נעמו לו יותר מדי; אך תקוותו לא באה, כי נפשו היתה, כנראה, במצב-האפאטיה הידוע, עת המוח איננו מסוגל לקלוט כל רושם חדש, רק פלוט יפלוט את הרשמים הישנים הרשומים בו מאז. בעת שתיית התה ניסה לקחת איזה ספר, אך אחרי קוראו עשרה רגעים הרגיש כי לא די שעודנו קורא את הדף הראשון, אך גם את הקרוא איננו יודע…הוא הניח את הספר ויחל להתהלך בחדר, ומדי התהלכו לא חדלו מעבור לפניו המחזות השונים מהעבר הקרוב…

בדמיונו עברו עוד הפעם פרטי שני הימים הראשונים אחרי ביקור אחי ראיסה במעונו. כל חדשה לא נעשתה, אך נפשו היתה במצב מדוכא מאוד ואי-הידיעה המוחלטה מכל הנעשה כבדה עליו סוף סוף מנשוא, וילך אל מרים שולבוים… מצב-הדברים הנוכחי לא נודע לו מפיה, אך תחת זאת סיפרה לו את פרטי הדבר, איזו הדרך נגלה הסוד בבית אבות ראיסה, ועוד פרטים אחדים מלאי-עניין:

היא בעצמה היתה טרודה אז ימים אחדים את חמיה, אשר דרש החלטה ברורה מצדה: התסע לאמריקה אם אין, וכמובן, לא נגמר הדבר הזה מבלי דברים מרים ותוכחות מנאצות משני הצדדים, והידרש נדרשה גם התערבות אביה – באחת, היא היתה טרודה במידה כזו, שלא יכלה להפנות לבה למצב בת-דודה ראיסה, עוד יותר כי ביקורי איש צעיר כמוהו בפני חמיה לא יכלו להיות לה נעימים כלל וכלל… אמנם גם על לבה עלתה העצה לפנות לעזרת אביה, אך השעה לא היתה מוכשרה כלל לבקשה כזאת, בהיות נפש אביה מרה עליה ועל הנהגתה במידה ידועה עקב הממרורים אשר שבע בגללה מאת חמיה; מלבד זאת חשבה למשפט כי עוד יש פנאי לחכות ימים מעטים עד נסוע חמיה. ראיסה לא סרה אליה במשך הימים ההם, גם היא לא מצאה מועד לבקר את בת-דודה בביתה, אכן לא ידעה כלל כי מצב נפש ראיסה המדוכא משך עליו עוד יותר את עין אבותיה. האחרונים אמנם לא חשדו דבר וידאגו רק לבריאותה, אולם ראיסה הבינה את אשר לפניה וברמזיה עוררה גם בלבם איזה חשד, וסוף דבר היה, כי אֵם ראיסה דרשה במפגיע מאתה לסור יחדו אל אחד הרופאים… הדרישה הזאת הביאה את ראיסה במבוכה גדולה ובמיצר מבלי מוצא, כי מיאונה בלי כל טעם ויסוד הגדיל עוד את החשד בלב הוריה, ורמזיהם הגלויים יותר ויותר, כמו-כן עקיצות רוזה הארסיות כבדו עליה מנשוא, וסוף סוף בראותה כי לשווא כל עמלה להסתיר סודה, היתה אנוסה להודות על האמת!

הדבר הזה היה בעצם היום ההוא, עת אשר אחרי קטטות ותוכחות רבות בין מרים וחמיה הוחלט דבר נסיעתה לאמריקה מקץ שבועות אחדים, וחמיה נסע לו. ובערב ההוא, מבלי דעת מאומה מכל הנעשה, סרה מרים אל בית דודה… את אשר היה שם אין לתאר:

ראיסה שכבה אל המיטה האחת ופניה צבים מבכי, אמה נאקה מכאב-ראש קשה על המיטה השניה, גם פני שלמה היו כפני מת והילדים התנודדו כצללים, אף כי רובם לא ידעו פשר דבר, רק הרגישו, כי איזו הוֹוה נוראה נפלה בביתם… מרים הרגישה כל כובד אשמתה למראה הזה ומכשול-לבה גדל כל-כך, עד כי היתה נכונה לקרוע את עצמה לגזרים… היא שיערה כי יקדמו את פניה בחרפות וגידופים, כי ירעישו עליה שמים וארץ ואולי גם יגרשוה מם הבית. היא חיכתה לקבלת-פנים כזאת ותשמח לו היתה בפועל; אך דודתה לא עצרה כוח להוציא הגה מפיה, כי היתה מדוכאה וחלשה יותר מדי, גם דודה לא דיבר דבר, רק משך אותה אחריו אל אחד החדרים הקיצוניים וידרוש ממנה לספר לו פרטי הדברים, איככה נעשתה הרעה הזאת. הוא שמע דומם בראש מוטה, וכאשר כילתה את הרצאתה המפורטת, התמלטה מפיו רק הקריאה האחת: ‘מה עוללת לנו, אומללה!’

הוא לא השמיע עוד אף תוכחה אחת, אך הקריאה מלאת-הייאוש הזאת כמו הביעה ברור את מחשבתו: ‘מה יש להוכיח עתה, ואת הרעה אין להשיב’… לעומת זאת היה עליה לשמוע אמת מרה הרבה מפי בן-דודה שמואל. גם היא לא פיללה מעודה כי העלם השוקט הזה, הבלתי-מצטיין בכל דבר, יהיה מסוגל להתעורר ככה על עלבון אחותו ולדרוש את משפטה בעוז-רוח כזה. הוא סר אליה כשעה אחרי שובה מבית דודה, כולו נרעש ונסער, ומבלי כל עקיפים דרש ממנה לספר לו פרטי המעשה הזה. חזות פניו הוכיחה למדי כי לא התולים עמדו וכי במצב-נפשו זה מסוגל הוא לכל דבר, אם תנסה להתעקש או להשתמט: היא החלה לספר, ומבטי עיניו המישירים ניכחה וחודרים אותה כולה הכריחוה לבלי כחד דבר מכל אשר ידעה… וכאשר כילתה לדבר קרא בשאט-נפש:

‘היודעת את, לפחות, מה השם הראוי לך בעד מעשה כזה?… סרסורית בזויה ושפלת-נפש… אך גם אחת הסרסוריות שאומנותן בכך לא עשתה כן לשארתה… ואת הנך אם לבנות!… האם לא עלתה על דעתך, כי עוד כעשר שנים וגם אחת מבנותיך תוכל להיות במצב כזה?… ההרבה קיבלת ממנו, לפחות, בעד סרסרותך?… והוא, המורה המכובד, הנאור וגדול-הנפש, לא הרגיש כל תועבה בנפשו מדי טפלו בכיעור כמוך, יען אשר ראה בך צורך להשגת מטרתו הנעלה והרוממה!’ – – –

על שפצי אדאמוביץ' נגלה מבלי משים שחוק בוז מר לזכר העובדה הזאת. מרים שולבוים מסרה לו את כל פרטי החרפות האלה, אשר שמעה מפי בן-דודה, בכוונה ניכרה דיה, לסמן יותר את התמכרותה השלמה לו, איך נשאה עליו חרפה ומה נאמנה לו רוחה למרות כל זאת… כן, האשה הזאת כבר ידעה אז, כי בקרוב ייפרדו עד נצח, אך למרות הפרידה הקרובה – ואולי עקב זאת בייחוד – גברה התמכרותה לו והיא עשתה ככל אשר מצאה ידה למצוא חן בעיניו ולחדש את היחס הידוע, שהיה ביניהם בימים שעברו… בעת אחרת היתה ההתמכרות המגינה הזאת מצדה מעוררת גועל-נפש עז בקרבו, אך בימים ההם לא יכול גם להפנות לבו לדברים כאלה, כי היו לו המון עניינים אחרים לענות בהם…

מי הוליך ראשונה את הקול? הדבר הזה נעלם ממנו, אך במשך ימים מעטים כבר נפוצה השמועה על דבר ראיסה בחוג ידוע, וכמובן לא נשארה גם נגיעתו בדבר סוד כמוס. נגיעתו בדבר הזה, להפך, הועילה עוד הרבה להפיץ את השמועה. מי לא יבין את הסיבות המעוררות, אשר המריצו את המלמדים וחלק ידוע מהמורים לטפל בעניין הזה ולהפיץ את השמועה בביאורים מוגזמים ומופלגים? גם בתנאים אחרים ומצויים היו להם די טעמים לזאת, ואף כי בעת האחרונה בהיפוץ השמועה, כי הוא משתתף בבית-ספרו של וילנסקי: היש עוד מקרה טוב מזה להבאיש בעיני האבות את ריח בית-הספר העתיד להיווסד?!

השמועות העוברות עליו בעיר לא נעמו לו שבעתיים עקב זאת, כי רבים מידידיו הנאמנים או מאלה הנראים כידידיו מיהרו למסור לו את כל הדיבות השונות. בייחוד הצטיינו במקצוע זה הידידים המדומים, אשר הרעימוהו מאוד בתרמיתם ושפלות-נפשם הגלויות, אך מצב-נפשו היה מדוכא במידה כזו, עד כי לא מצא בקרבו די אונים להבריחם מעליו.

בימים ההם קרוהו מקרים אחדים בלתי-נעימים עוד יותר. ברוב הבתים, אשר הורה שם, עשו בעליהם את עצמם כלא-יודעים מאומה מכל הנעשה, אף כי ברור היה הדבר, כי גם אליהם הגיעה השמועה; אולם בבתי אחדים לאו מצאו לאפשר להשאיר מורה מסוכן כזה… מקצתם לא הבינו, או אולי לא חפצו לתת לפטירתם צורה יותר נימוסית, לכן לא כיחדו ממנו את נימוקם האמיתי…

מחזה אחד התעורר פתאום בזכרונו, ולמרות היותו בלתי-נוטה ברגע הזה לבדיחות יתירה לא יכול בכל זאת להתאפק משחוק, לו היתה תלמידה, נערה כבת עשרים שנה, מכוערה כל-כך, עד כי בעת הראשונה, בטרם הסכין עמה, נרגזו עצביו למראֶהָ. במשך כל עת הורותו שם קידמו פניו תמיד באותות כבוד וחיבה מיוחדים ותלמידתו לא נראתה לפניו אף פעם אחת, גם בימי הקיץ היותר-חמים, בלי בית-חזה ותלבושת הדורה. בכל עת היתה מחכה לבואו בחדר הלימוד – ופתאום, בבואו באחד הימים ההם, מצא את החדר ריק, וכאשר התבונן עוד מעט ראה לתמהונו כי דלתות החדר, הפתוחות תמיד, סגורות הפעם; אך להשתומם הרבה לא היה לו מועד, כי אחרי רגעים אחרים באה בעלת-הבית ובהגישה לו את כסף-משכורתו בעד העת אשר הורה הודיעתו, כי אם אמנם שיטת הוראתו ישרה מאוד בעיניה ולנערים אין מורה טוב ממנו, אך בתה איננה עוד ילדה קטנה, וכאשר יבין בעצמו, לא תוכל לקחת תורה מפיו…

אחרי מקרי-פטירה¹¹² אחדים כאלה, אשר באו תכופים במשך יומיים, כמעט אמר להתפטר בעצמו מיתר תלמידיו. הפטירות האחדות האלה פעלו על נפשו פעולה מדכאה מאוד, ולהיות צפוי למקרי-עלבון חדשים מהמין הזה כבד עליו מנשוא. מלבד זאת עלו על לבו מחשבות, אולי לא ינעם בואו גם לאחרים, רק כי לבם לא יתנם להעליבו בפטירתם… הוא אולי היה מקיים את מחשבתו זאת, מבלי שים לב לתוצאות הדבר, ומה גם כי עצביו היו אז במצב התרגשות חזקה, וההוראה כשהיא לעצמה וכמו-כן ההכרח להיפגש עם אנשים שונים היו לו למשא כבד; אולם מקרה אחד צדדי ופחות-ערך חשכו מצעד כזה. אליו סר טורינסקי, ובכחשו הרגיל החל לדון על דבר המלמדים הנבלים המשתמשים לרעת ריעם במקרה אווילי כזה, ועל דבר האבות הפתיים, הנבהלים מפני השד המדומה ונואלים למשוך ידם ממורה מצוין בגלל איוולת, שאיננה ראויה גם לשים לב לה… הוא הכיר היטב מבעד להשתתפות המדומה את השמחה –לאיד האמיתית ואיזה רגש מרי חזק התעורר פתאום בנפשו. ‘לא, לא אגרום לחברים ההגונים האלה את העונג זה! הם לא יבחנו העזבתי ברצוני הטוב, אם אנוס הייתי לעזוב את המערכה, והריע יריעו תרועת-נצחון על מפלתי… לא, כזאת היה לא תהיה! יפטרוני ההורים בעצמם, אם יחפצו, לדבר הזה לא אוכל הועיל, אך אני לא אתפטר בעצמי, יהיה מה שיהיה!’

כן הדבר, הוא היטיב עשה, כי לא נמהר ברוחו: פטירות חדשות לא היו, גם הסערה בכלל החלה מעט מעט לשכוך; אליו, לפחות, לא הגיעו עוד השמועות תכופות, כאשר בראשונה. תחת הימים המלאים המון רשמים חדשים ועזים, באו ימי-שקט בלי כל חליפות ושינוי-גונים; אולם מצב-המנוחה הזה כבד עליו מאוד ויבוא בנפשו איזה שיממון¹¹³ ואַפּאטיה, אשר הורגשו עוד יותר בהיות גם עבודתו מעטה בערך, גם ביקוריו בבתים שונים פסקו. הוא הרבה לקרוא, אך למרות כל חפצו לא עלתה בידו להשתקע בקריאה עד כדי שכוח את המקרים האחרונים; השיכחה היתה אי-אפשרית גם עקב זאת, כי ריבוי-הפנאי בעצמו הזכירו מבלי משים את הסיבות שגרמו לו…

יורת מכל כבדה עליו אי-הידיעה המוחלטה על דבר ראיסה ומצבה. המקור האחד, אשר יכול לשאוב משם ידיעות כאלה היתה מרים שולבוים, אך גם היא לא ידעה דבר ברור בפעמים האחדות, אשר סר למעונה. היא אמנם הבטיחה לחקור ולדעת את הדבר, אך הראיון עם האשה הזאת היה לו לתועבה ולא הוסיף עוד לבקרה… סוף סוף היתה גוברת תשוקתו-לדעת על גועל נפשו; אולם מקרה אחד חדש חשך את נפשו מהביקור הבלתי-נעים, גם נתן לכל הדבר מהלך חדש…

באחד הערבים נשמע קול דופק על דלת חדרו, וכאשר פתחה השתומם לא מעט למראה פני הבא: לפניו עמד אברהם דובנר ושחוק החונף הרגיל על שפתיו… הוא זכר ברגע ההוא מבלי משים את הרגש המוזר אשר חולל בקרבו ביקורו הראשון של האורח הזה לפני חודשים אחדים: אז נבהל כולו מפני החשש, פן בא זה במלאכות אבות ראיסה; הפעם דאג להפך, אולי אין דובנר בא אליו במלאכות כזאת. וכשם ששמח אז בראותו מדברי אורחו הראשונים כי פחד-שווא פחד, כן שמח עתה בהיווכחו כי אמנם מטרת בוא דובנר אליו היא בדבר ראיסה… האחרון קרב למלא את משלחתו בזהירות יתירה ובנימוסיות מדויקה.

‘האמת אגיד’, אמר בשפל קולו ושחוקו הנעים, ‘כי המשלחת הזאת לא היתה לי לרצון כלל, אך כשאר קרוב להם וכידיד נאמן לאדוני אדאמוביץ’ מצאתי, כי אמצעותי תהיה לשני הצדדים לתועלת'.

‘כשאני לעצמי’, הוסיף אחרי פראזות אחדות, ‘אינני מוצא במעשך עוול פלילי יותר מדי. אי אפשר לדרוש מהצעירים נזירות-זקנים: לזאת תספיק להם עת הזיקנה; בכל זאת אין לשכוח, כי על-ידך באה לראיסה רעה גדולה, ובגודל-נפשך הנני בטוח, כי גם בעצמך תשמח להיטיב במידה ידועה את הרעה ולא תימנע מעזר, בהיות לך היכולת…’

הוא לא הבין עוד ברור, מה יהיה משפט הדרישה, אך זאת ראה, כי הדרישה לא תהיה בכל אופן כבדה מאוד, ועל-כן ענה באמת ובלב תמים:

‘האמן לי, אדוני דובנר, כי הנני מכיר במידה ידועה את חטאי לבת אחותך ובית אביה, וככל אשר תהיה לאל ידי הנני נכון לעשות למענה’.

דובנר ביאר לו אז, כי בסוד כל בני הבית נגמר לשלוח את ראיסה לאמריקה, כי, הודות לאל, נמצאה לה בת-לוויה טובה מאוד, הלא היא בתו מרים הנוסעת בקרב הימים אל אישה; אולם לחפץ הזה דרוש סך הגון, כמאה וחמישים רובל, אשר אין יד שלמה ליכטנשטיין משגת לתת לה בשלמות, ועל-כן הם אנוסים לפנות אליו, אולי ייעתר לתומכם בסכום ידוע… דובנר הוסיף בסוף דבריו, כי להוצאות המסע לבדם יספיקו כשמונים או תשעים רובל והיותר הוא לפרנסתה בירחים הראשונים, עד מלאות ימיה ללדת ועד היות לה היכולת להשתכר בעמל כפיה כדי מחית-נפשה…

ההערה הנוספה הזאת היתה מעין הוכחה ערוכה לו להבינו, כי הסכום הנוסף דרוש במידה ידועה מסיבתו, לכן מן הדין הוא כי על חשבונו תהיה ההוצאה היתירה הזאת; אולם כל ההוכחה הזאת היתה מיותרה לגמרי, כי עוד בדברים הראשונים כבר שמח על מסיבת-העניין החדשה הזאת, מסיבה רצויה, אשר לא מלאו לבו גם לקוות לכמוה… מצד אחד יימחו בנסיעת ראיסה עקבות כל העובדה הבלתי-נעימה הזאת, ומצד אחר נעמה לו התרצות הוריה לקבל מידו סכום-כסף, התרצות הנותנת לו ידיים לכפר במידה ידועה את הרעה אשר גרם להם…

הוא הראה עוד את גודל נפשו בהבטיחו לתת סכום יותר גדול מאשר דרשו הורי ראיסה בעצמם, וברגעים האלה הרגיש בנפשו איזה שובע-רצון רוחני מיוחד, אשר יסודו היה בבוז המוחלט לשפלות-נפש האנשים האלה, אשר כשר בעיניהם לקחת מידו כופר כסף בעד עלבון גדול כזה.

בלילה ההוא ישן שנת-ישרים מתוקה, ובבוקר למחרתו קם משנתו שמח וטוב-לב, כאשר לא היה במשך שבועות אחדים…

 

כד.    🔗

מנוחת-הנפש הזאת לא ארכה. הוא בעצמו לא הכיר ברור את הסיבה המניעה; מאוד ייתכן, כי יד השיממון היתה בזאת, אך פתאום עלה על לבו הרעיון לסור אל בית מרים שולבוים. הוא אמנם מצא אמתלה בפני עצמו, כי לא מן הנימוס יהיה לבלי ברך את האשה הזאת לפני פרידתם; אולם בסתר נפשו הכיר היטב כי לא זה הנימוק האמיתי. אך יהיה הדבר איך שיהיה, הוא סר שמה בערב השלישי אחרי ביקור דובנר ומראה-עיניו שם עשה עליו רושם מדכא מאוד…

במעון מרים ניכרו באופן בולט עקבות ההכנה למסע. חפצים רבים חסרו לגמרי, כי נמכרו כבר והוצאו ממעונה, והחפצים המעטים אשר השארו עוד היו ערוכים בלי כל סדר משוממים בייחוד היו הקירות, אשר התנצלו את עדיים הרגיל, והסלים הארוזים והחבושים, אשר ביו אותות מוחשיים כי הנסיעה לא דבר ריק הוא, אך עניין קרוב, קרוב מאוד לצאת לפעולות… הוא לא פילל מעודו כי נפשו מסוגלה לרגש געגועים כזה, אך הפעם הרגיש כל תוקף הגעגועים האלה, אשר יתגעגע האדם על המערכה הרגילה בהשתנותה פתאום. בזכרונו התעוררו פתאום מבלי משים המון הרשמים השונים, אשר עברו על נפשו במקום הזה, בדמיונו שבו היו פרטי עיתים ומצבים שונים, והוא החל למצוא איזה נועם מיוחד בכל אלה שעברו עליו פה, ויחד עם זה החל להרגיש איזו מרירות בהכרה הברורה, כי כל אלה עברו לבלי שוב עוד עד עולם… רגע מיאנה נפשו להאמין כי עוד יום אחד או יומיים והמעון הזה יחדל מהיות קיים בשבילו, גם בעלת המעון הזה ועוד נפש אחת הקשורה בדמיונו עם המעון הזה גם שתי אלה תחדלנה מהיות קיימות לו; אולם רק רגע קטן היתה אי-אמונה כזאת אפשרית; ברגע השני אילצוהו הסלים החבושים והקירות החשופים להכיר, כי העובדה הזאת נכונה וקיימת, ואז חש ביתר עוז איזה לחץ-לב נורא וכליון-נפש, אשר לא יתואר באומר ודברים.

הוא לא הרבה לשבת שם, גם השעה הקלה אשר ישב עם מרים לא היתה נעימה יותר מדי. שניהם היו עצובי-רוח, שניהם הרגישו את כובד הדומיה, אך גם שניהם לא עצרו כוח לתמוך את השיחה לבל תיפסק לרגעים… היא החלה לספר דברים אחדים, אך פיזור-נפשם של המספרת והשומע גם יחד היה ניכר וגלוי יותר מדי. הוא לא מצא עניין גם בפרט הזה, המעניין מאוד מצדו הפסיכולוגי, על דבר התרגשות אחי ראיסה והתרגזו בשומעו כי פנו אבותיו אל עוכר בתם, ויקבלו מאתו תמיכת-כסף בגללה… העלם הזה לא ידע מתחילה דבר, וכאשר נודע לו אחרי-כן, נרעש מאוד וכמעט שבכה מרוב כעס, אף דרש להשיב את הכסף הלקוח ויציע לתת את הסכום הזה מכספו, אשר צבר על יד מיתר משכורתו… אבותיו, כמובן, לא שמעו לו לדבר הזה, ומיאונם הביא לידי ריב-שפתיים חזק וישמעו מפיו דברים מאים מאוד…

בעת אחרת היתה עובדה כזאת מעניינת אותו מאוד, אך בערב ההוא היתה נפשו מלאר יותר מדי את הרשמים האחרים. גם בעת ברכת-פרידתו עם מרים שולבוים היתה נפשו פזורה מאוד וכמעט שלא התבונן גם לדמעות אשר מילאו את עיני מרים ברגעי-הפרידה. הוא לא הרגיש בעצמו איך הוסחה דעתו מכל אלה ודמיונו נבלע כולו ברעיון האחד: מה חשים ומרגישים ראיסה ובית אביה?

הרעיון הזה היה חוזר ושב אליו במשך כל היום השני, אך ביום השלישי כמעט שלא מש ממוחו. הוא ידע מפי מרים, כי בלילה הבא אחרי חצות תיסע האורחה, ובמשך כל היום שיער מבלי חשוך השערות: מה עושים בבית ליכטנשטיין, מה נדברים שם, איך מתעתדים למסע, מה ראיסה עושה ומה היא חשה?… כל זה היה מגוחך מאוד גם בעיני עצמו ויקוט בנפשו על האיוולת המגונה הזאת, אך למרות כל אלה לא הרפו ממנו מחשבותיו הטורדות, וכאשר רד היום כן גברו עליו המחשבות האלה וכן הוסיפו לשלוט בו…

כבר היתה חצות-הלילה קרובה, כאשר התעורר פתאום בקרבו החפץ לראות בעיניו את פרידת ראיסה מעל משפחתה ונסיעתה. הוא הכיר היטב כל זרותו של רעיון כזה, אשר היה גם בעיניו משולל כל היגיון, הוא לא כיחד כלל מנפשו כי תוצאות מעשה בלי-דעת כזה יכולות להיות אי-נעימות לא רק לו, אך גם לה ולבני-משפחתה; בכל זאת חרץ לעשות את הדבר הזה, ויהי מה.

הוא השקיף בעד החלון החוצה. הלילה היה אפל ומעונן, רוח חזק וקר נשב והגשם, אשר ירד לפני שעה ויחדל, היה עתיד כנראה להתחדש: מזג-אוויר כזה היה מתאים מאוד לחפצו! הוא מצא אדרת-בציר¹¹⁴ ישנה, אשר לא לבשה זה שנים אחרות, גם כובע בלה, וילבש את שני אלה ויקשור על לחיו מטפחת-בד, כאיש אשר שיניו כואבות. אז הביט במראה וימצא, כי בלבוש כזה שונה מראהו, עד אשר לא יכירהו איש על נקלה, בכל זאת שמח עוד, כי נמצאו משקפיים כחולים באחד מארגזיו, וישימם על עיניו.

כמאה צעדים לפני בית-הנתיבות עצר את עגלונו וירד מעל המרכבה וילך ברגל, לואט¹¹⁵ פניו בצווארון אדרתו וכובע לו מוּרד עד גבות עיניו. המקום היותר מסוכן לו היתה החלקה המוארה לפני מבוא בית-הנתיבות: שם היה נקל להכירו; אולם כמעט עבר את החלקה הזאת וייכנס אל אולם הנוסעים של המחלקה השלישית לא דאג עוד דבר, כי באולם הנרחב הזה פינות אפלות רבות ועל ספסליו יושבים פעם בפעם עוברי-אורח שונים לוטים באדרותיהם ונרדמים, לכן לא ימשוך עליו עין כל איש בבוחרו לו מושב כזה, ומשם יביט על הנעשה באולם…

במשך השעה האחרונה היה מוחו עסוק כולו בהוצאת חפצו לפעולות, ואמצעי הזהירות השונים אשר נדרשו לו הסיחו את דעתו ממחשבות אחרות; אך כאשר מצא לו מושב בטוח על אחד הספסלים והמקום נראה מכוּון בכל הפרטים לחפצו, כי מצד אחד שת עליו צל אחד העמודים סתרו, ומצד אחר היתה החבורה המבוקשה נוכח פניו במצב כזה, אשר יכול לראותה לכל פרטיה – באחת, כאשר היה הכול עשוי כהוגן ולו נשאר רק להתבונן במנוחה, אז תקפוהו פתאום הרגשות הכבדים אשר העיקו תחתיו כל היום… הוא חש כי מראה החבורה הזאת פועל על נפשו באופן מדכא מאוד וגורם לו ייסורים נוראים, אך איזה חפץ מוזר להרבות את עינויי-נפשו המריצהו להביט בלי-חשך אל העבר ההוא.

הוא ישב בעבר האולם הפונה אל מצב העגלונים, והם נועדו בעבר השני ממול שולחן-המזון. חבילות חפציהם וסליהם היו עשויים ציבור אחד ועליו ישבו ילדי מרים שולבוים; היא בעצמה שוחחה בעמידה עם אביה ודודה. על הספסל בקרבתם ישבו נשי שני האחרונים ורגע רגע קינחו את חוטמיהן ותרמנה את קצות סינוריהן למען מחות את אגלי הדמעה מעל לחייהן. את ראיסה לא ראה, אך שיער את מקומה על פי חבורת עלמות וצעירים אחדים, אשר עמדו כדור¹¹⁶ וישוחחו יחדו; כאשר שינתה הקבוצה מעט את עמדתה נגלתה לפניו ראיסה יושבת על קצה הספסל ועל-ידה נשענה אחותה הצעירה, אשר לחייה כולן ומטפחת-אפה הלבנה אשר בידיה רטובות מבכי… רוזה בלוויית מישה ועוד צעיר אחד התהלכו באולם, גם אחי ראיסה, אשר שב זה מעט וכרטיסי-מסע בידו, התהלך בלוויית שני צעירים. האחרונים דיברו דבריהם בקול רם ולעיתים פערו פיהם בשחוק, אך הוא שמע את דבריהם ושחוקם בפיזור-נפש גלוי ולא פצה פה, רק מלל באצבעותיו את שמשייתו¹¹⁷ וכבר הספיק לפרום כנפות אחדות של הארג מחוטי הברזל, מבלי אשר הרגיש בזאת, כנראה, בעצמו…

קירבת המסע פעלה כזרם אלקטרי על כל החבורה ותעוררה פתאום לתנועה חזקה. במשך רגעים מעטים אי אפשר היה להכיר כל דבר: במידה כזו התבוללו ויתערבו האנשים יחדו! רק אחרי-כן נסמנה התנועה בתהלוכה, אשר בראשה הלכו אלה מבני החבורה הנושאים את החבילות, ואחריהם נמשכו יתר בני החבורה ומגמת פני כולם אל פתח בית-הנתיבות, המופנה לעבר מעמד המסע, אשר משם נשמע משק אופנים, לחישת המכונה וצלצול הפעמון…

הוא קם גם כן, אך לא עבר ישר בפתח אשר יצאו בו יתר האורחים רק פנה אל אולם המחלקה הראשונה ומשם יצא החוצה. המסע העולה לעבר הגבול עמד על המסילה השלישית ושם היה האור מעט, כי רק פנס אחד האיר את חשכת החלקה הזאת, בכל זאת לא נמנע מזהירות יתירה וילך מעבר המסע השני, עד אשר מצא את העגלה, אשר נכנסו אליה הנוסעים המעניינים אותו. הוא הרים את צווארון אדרתו עוד יותר ויקפוץ על החלקה המוסכה¹¹⁸ של העגלה הקרובה ויעמוד שם נשען על שבכת-הברזל…

עמדתו בקירבה יתירה כזו היתה מסוכנה מאוד; כל מקרה קל היה מסוגל לגלות סודו; אך הוא לא שם לבו לזאת, כי כל חושיו נבלעו במראה, אשר היה נוכח עיניו.

במרחק כעשרה צעדים ממנו עמדה כל החבורה, רק ראיסה ואחיה, מרים ומישה נעדרו; האחרונים, נראה, באו לתוך העגלה לסדר את החפצים ולהחזיק במושבות, ברכת-הפרידה עוד לא החלה, כי טרם נשמה הצלצול השני, רק אשת דובנר חיבקה ותנשק את נכדיה חליפות והילדים היו מוחים בכל פעם אחרי נשיקותיה את לחייהם, אשר רטבו מדמעותיה השוטפות בלי הפוגות… הוא הרגיש למחזה הזה לחץ-לב נורא ויבן היטב, מדוע זה נאלמו ברגעים האלה כל בני החבורה ואיש לא פצה פה… מפתח העגלה נראו ראיסה ומרים, והאחרונה הציעה להושיב את ילדיה על מקומותיהם בעגלה דובנר ניגש את אשתו ומבלי דבר דבר הפריד ממנה את נכדיהם, ואחרי אשא נשק להם פעמים אחדות כסדר – גם מקצה זקנו נפלו טיפות דמעה אחדות במשך הצרמוניה הזאת – מסרם אחד אחד לאחרים, ומקץ חמישה רגעים עלו הילדים במעלות העגלה, אחרי אשר שבה זקנתם ותנשקם בפעם האחרונה, מדי הרימה אותם אחד אחד…

צלצול הפעמון השני עשה את ברכת-הפרידה כללית ומשותפת… כל המחזה בכללו וכל אחד מפרטיו כשהוא לעצמו היה קורע לב ומעורר נפש למדי, אך בבהירות מיוחדה נחקקו בדמיונו פרטי המחזה, כאשר נפלה ראיסה על צווארי אמה ובמשך רגעים אחדים לא נשמע כל קול, זולתי גניחה ממושכה מתמלטת משני לבבות קרועים ודווים עד לאין מרפא. כאשר נפרדו שתי אלה סוף סוף הרעישהו רגע אחד מראֶהָ המדוכא של האם, אשר התכווצה כולה וכמו קטנה קומתה, אך ברגע הזה נמשכו עיניו אל מחזה הפרידה בין האב ובתו… פה היו ייאוש דומם, עקת-לב מסותרה וענות-נפש כבושה, אך אלה הרעישו את הנפש אולי עוד יותר מגניחת שני הקולות… כאשר הגיע באחרונה תור ראיסה ואחיה להיפרד, לא עצר עוד כוח להתבונן; לו היה די ברשמים הראשונים ויעמוד על מקומו כהלוּם-רעם… הוא איננו זוכר עוד, אם שמע את הצלצול השלישי; הוא איננו זוכר גם את זאת, איך קפץ מעל העגלה ואת העת אשר עמד מבלי נוע על מקומו: כאשר התעורר נראה כבר אור הפנסים, אשר מאחורי המסע במרחק רב ממנו!

הוא חש עקה נוראה בנפשו: כל מחשבה ברורה לא היתה במוחו, אך איזה דבר מצץ את לבו כתולעת. הוא התנודד כצל מאולם לאולם בבית-הנתיבות וכאשר קרב מבלי דעת אל שולחן המזון דרש פתאום כוס יין-שרף. הכוס הראשונה נראתה לו רפה יותר מדי וידרוש ממין חריף יותר, אך גם המין השני לא הניח רוחו וידרוש כוס שלישית של ספירט בלתי-מזוג. הוא לא נתן לעצמו דין על מעשהו וישת בהפסקות קצרות עוד כוסות ספירט אחדות, אחר דרש בקבוק שיכר… באחת, כאשר קם מעל הכסא חש בראשו מהומה חזקה ורגליו פקו בלכתו, אך העקה, אשר חש בנפשו, לא משה בכל זאת. בחפצו להציל את נפשו מעט הלך רגלי מבית-הנתיבות, אך גם ההליכה וצינת השחר לא פעלו על נפשו לשובבה. כאשר קרב אל מעונו, חש איזו ליאות רבה בכל אבריו ובדי עמל הניע רגליו, אך למרות כל אלה לא סר שמה ויוסף לתעות הלאה ברחובות העיר, ורק אחרי נדודים רבים שב אל מעונו ויתנפל על ערשו מבלי התפשט את בגדיו ויישן שעות אחדות שינה חזקה, אך כבדה מאוד…

במשך שלושת הימים האלה היה מצב-נפשו מוזר מאוד: איזו אפאטיה גמורה שלטה בו ואיזה עצלות רוחנית תקפה עליו. הוא עשה אמנם את כל מעשיו הרגילים, אפס כי רק באופן מכונתי ובקרת-רוח מוחלטה, מבלי כל רצון והתעוררות עצמית. ככה היה מצב-נפשו גם אתמול בערב, כאשר סר אליו וילנסקי, וברבע-השעה הראשון שמע את דברי אורחו רק מפני הנימוס, מבלי כל התעניינות. האחרון סיפר לו על דבר בית-ספרו, כי כבר קיבל את הרישיון הדרוש, אף חזה לו מעון דרוש לתעודתו ויבוא בדברים עם בעל-הבית. מהפרטים האלה עבר אל פרטים אחרים, ובהגיעו לשאלת אמצעי-הכסף הדרושים לייסוד בית-הספר לא כיחד את מבוכתו, כי מראש חשב למצוא סיוע מצד אבי ברטה, אך הדברים נסתבבו באופן אחר, והוא אמנם שמח על זאת, כי באמת יותר טוב הדבר, אם יכונן ראשונה את בית-הספר ואחר יבוא בברית – אך לעת עתה מצבו דחוק מאוד, מבלי דעת כל מוצא לסכום הדרוש…

הוא לא הרגיש בעצמו, איך החל להתעניין יותר ויותר בדברי אורחו. אפאטייתו חלפה ומוחו החל לעבוד את עבודתו הרגילה. כל מערכי לבו ורגשותיו הרגילים, אשר כמו נחבאו בימים האחרונים, התעוררו פתאום עוד הפעם וישובו למלא נפשו ולסעור בקרבו. בדמיונו היה כאיש, שקם ממחלה עזה וממושכה, השב לזכור בפעם אחת את כל אשר שכח בתקופת זמן המחלה, ויחד עם זכרונות המעשים ישובו גם הרגשות, שהיו המעשים האלה מחוללים בנפשו. גם אותו שב ותקף הרגש, שהיה מתעורר בקרבו לעתים תכופות בשבועות האחרונים ושנאלם פתאום במשך הימים המעטים האלה – רגש תשוקה נמרצה לדעת, מה היתה דעת ברטה על הדברים שנפלו בינו ובין ראיסה? כי גם אליה הגיעו השמועות, אשר עברו בעיר, וכי השמועות האלה פעלו עליה במידה ידועה לעורר בקרבה רגשות שונים – בשתי אתה לא היה כל ספק. אך מאיזה מין היתה הפעולה הזאת? השאלה הזאת עניינתו מאוד, בייחוד אחרי אשר לא ראה את פני ברטה במשך כל הימים האלה, וכמובן לא היו בידו כל סימנים, שעל-פיהם אפשר היה לשער – ולו רק בקירוב – מהות הפעולה. הוא קילל בנפשו פנימה את זהירותו של אורחו, אשר מנעה אותו מנגוע בהעניין הבלתי-נעים הזה ותמריצהו לעשות את עצמו כלא יודע דבר מכל אשר היה. הוא לא יכול לכחד, כי יחס כזה מצד וילנסקי מנומס מאוד וכי ככה ראוי להיות, ובכל זאת חרה לו על הנימוסיות הזאת, השוללת ממנו כל יכולת להציל מפי אורחו דבר בדבר המעניינהו. אמנם, לפי אשר ידע האת הייחוס שבין וילנסקי וברטה, אי-אפשר היה לפלל כי האחרון יוכל להשמיע פרטים, אשר יהיו לו לחוט מפתח בפתרון השאלה הסבוכה הזאת…

סוף סוף חרץ להטות בעצמו את השיחה אל הנקודה אשר נטה אורחו ממנה בכוונה, וכמעט נמצאה לו התואנה הראשונה לזאת במסיבות השיחה לא איחר מהשתמש בה. כאשר שאלו וילנסקי בתוך יתר דבריו, העודנו מחזיק במיאונו להשתתף בבית-הספר, ענה בשחוק:

‘עתה עודך שואלני, בעוד שאחרים מחליטים את העובדה הזאת כקיימה ועשויה מאז… מלמדינו המכובדים כבר טפלו על בית-ספרך את עוון “נשמתי החוטאת”… בוודאי לא נמנעו מהזכיר גם בפניך את תקלת “שותפך”… כאשר נודע לי ממקורות נאמנים, ניסו אנשי-האמת האלה לעשות גם אותך שותף במקרי הבלתי-טהור…’

‘הבלים!’ – קרא וילנסקי בתנועת אי-רצון, ‘את הכלבים האלה אין לעצור מנבוח, אך מאת נבחתם התמידית בעצמה היתה זאת כי אין שם אליה לב’.

ובכוונה גלויה להשתמט מהעניין הזה הסיח את השיחה לעניין אחר. עד מהרה נלווה אליהם גם אייזנשטדט, אשר בא אל הבית, והשיחה קיבלה צורה חדשה לגמרי: שני אורחיו לא איחרו מהתנגש יחדו כדרכם בדבר דעותיהם המתנגדות, אף הוא נאחז בוויכוחם ויתעורר מעט בגימנסטיקה הרוחנית הזאת, אשר לא ניסה בה זה יותר מחודש ימים, חכן מצא בה הפעם נעימות החידוש…

בעצם חום הוויכוח נזכר וילנסקי פתאום, כי עליו לסור עוד הערב אל אחד הבתים, וכמעט הלך זה נפסק גם הוויכוח ולא שב להתחדש בינו ובין אייזנשטדט. האחרון התהלך זמן-מה בחדר שקוע במחשבות והוא לא הפריעו, כי ידע את תכונת נפש אורחו זה. האוהב לפלס לעיתים ברעיונו את המשפטים אשר ישמע, וישער, כי גם הפעם מוח אייזנשטדט עסוק בבירור איזה משפט הגיוני…לא מעטה אפוא היתה השתוממותו בשומעו שאלה ערוכה אליו:

‘הזה כביר לא היית בבית לאנדמן ולא ראית את פני ברטה?’

הוא לא ידע מה יענה על השאלה הזרה הזאת, אך פניו, כנראה, הביעו השתוממות רבה, כי אייזנשטדט לא חיכה למענהו ויוסף לדבר:

‘שמעני נא, ידידי, אני חפצתי לדבר אתך בעניין נכבד אחד, ובמחשבתי תחילה היתה לבחון מקודם את לבך, אך נראה הדבר, כי לא נוצרתי להיות חוקר-דין¹¹⁹ או שוטר-סתרים, על-כן אדבר אתך בשפה ברורה…’

גם הפתיחה הזאת כשהיא לעצמה הפליאתו מאוד, אך עוד יותר השתומם בשומעו את המשך הדברים. אייזנשטדט החל לדבר על השפעתם הטובה של חיי-המשפחה המסודרים ועל הסיוע הרוחני שאשה משכלת וטובת-מזג ממציאה לאישה, ויסיים במשפט כזה:

‘אם רק מרגיש אתה בנפשך איזו נטיה אל ברטה, הנני יועצך לבלי עזוב מקרה אשר כזה מיד: עלמות כמוה אינן נפרצות יותר מדי בתוכנו…’

הוא הרגיש בנפשו התרוצצות רגשות שונים לשמע הדברים האלה, אך הבליג על סערת רוחו וישאל במנוחה מדומה וחצי-לצון:

‘ידידי, הנך מדבר על העניין הזה, כאילו רק ברצוני היה תלוי… כמדומה, גם לה יש משפט בחירה והיא כבר בחרה בווילנסקי!’

‘לא, הדבר הזה טעות גסה היא!’ – קרא אייזנשטדט בהתלהבות, אשר נראתה בעיניו מגוחכה מאוד, לולא היתה חביבה עליו כעדה נאמנה על חום-ידידותו של האיש הזה. ‘לבי הגיד לי, כי גם אתה טועה בעובדה זו, כמו שטעו אחרים, אף אמנם כן הדבר בפועל!… אבל מה הגדת לו נוכחת כי מצדה לא יהיה כל מעצור?…’

‘אז הגדתי כי מצדי אולי יש עוד מעצור’, השיב בשחוק קל, ויתענג לראות כי נפלו פני איש שיחו וצל תוחלת נכזבה העיבם לשמע הדברים האלה. ברגעים האלה נקוט בנפשו על ההונאה הזו, שהוא מונה את ידידו, בשעה שהאחרון מראה לו את כל תוקף ידידותו הנאמנה. ההתחפשות הזאת נראתה לו מגונה ומכוערה מאוד וכמעט אמר להתוודות את כל רגשותיו לפני הידיד הנאמן והישר הזה, אך איזה רגש מוזר אשר לא ידע שחרו עצרהו מהודאה וימריצהו להשתמט במענה סתום. כי אחרי הרשמים העזים, אשר עברו נפשו במשך השבועות האחרונים, הוא חש את עצמו בלתי-מסוגל כלל לחשוב איזו מחשבות נכבדות, אך שים ישם את לבו לעניין רב-הערך הזה, כאשר תשוב נפשו למנוחתה והתרגשות עצביו תחלוף כולה…

בדברים האלה היה אמנם הרבה מהאמת, אך לא זאת היתה האמת המוחלטה! דבריו כמו הוכיחו כי מסופק הוא עוד בדבר רגשותיו לברטה, ובאמת לא היה הדבר הזה מוטל בספק כלל. הוא לא כיחד מנפשו, כי אמנם יש בו רגש אהבה חזק לעלמה הזאת, ורק עוד הוכחה אחת יתירה על אמיתת העובדה הזאת היתה סערת רוחו הנעימה לשמע דברי אייזנשטדט, כי ברטה עודנה דבקה בו למרות כל השמועות הרעות אשר נפוצו עליו בעת האחרונה. כן, כל זה היה נכון כנכון היום, ובכל זאת הרגיש בנפשו כי יש איזה דבר, אשר הוא בעצמו איננו יודע מה הוא, והדבר הזה עומד כקיר מבדיל בינו ובין העלמה האהובה לו –

אבל מה הדבר הזה?

על השאלה הזאת הוגיע את מוחו במשך יתר הערב, אחרי היפרד אייזנשטדט מעליו, אך לא מצא את הביאור הנכון, כי לא יכול לצמצם את מחשבותיו בנקודה אחת ולמרות רצונו התעוררו בדמיונו רשמי התקופה האחרונה, אשר בלבלוהו ויביאו ערבוביה נוראה בכל מערכי לבו. ליל-הנדודים גם הוא לא היה מסוגל כלל להשקיט את רוחו, אחריו אתא הבוקר הזה מסובל עוד הפעם בזכרונות העבר הקרוב ורשמיו השונים, ואלה האחרונים עיסקו את מוחו עד עוברם כולם ועד בוא תור הרשמים היותר-אחרונים, רשמי הערב של אתמול.

והיום, כנראה היה מוח אדאמוביץ' מזוכך יותר, כי כמעט באה לפניו הסתירה בדבר רגשותיו המתנגדים לברטה, שהאחד מושכהו אליה בשעה שהשני דוחהו מעליה, מצא עד מהרה את הדבר אשר נעלם ממנו אתמול, ויותר מכל נפלא בעיניו, כי הדבר הזה כאשר נראה עתה לא חדש הוא כלל, כי כבר חשב עליו פעמים רבות בעיתים שונות – איככה אפוא הוסח מדעתו אתמול?…

 

כה.    🔗

השעה השביעית לפנות ערב היתה. חום-היום הגדול ירד מעלות רבות ורוח צח, נעים מאוד בצינתו הקלה, החל לפוח. אדאמוביץ' יצא זה מעט ממעונו ויעבור מרחוב אחד למשנהו בלי כל מטרה, רק למען חלץ את עצמותיו בתנועה, אשר חסרה לו כל היום. התרוצצות-רגשותיו החזקה שקטה ומחשבותיו לא היו מכוּונות לאיזו נקודה ידועה, רק פסחו פסוח ונגוע בדברים שונים ובלתי- חשובים, אשר באו לפניו במקרה. הוא לא יצא בכוונה מיוחדה לפגוש איזה מכר ולא התעצב כלל על בלי הזדמן לו כזה; בכל זאת היה שמח יותר, לו נקרה לפניו אחד ממכריו: יהיה הנפגש מי שיהיה, הנה נעים יותר להתהלך עם בן-לוויה מלכת בדד.

כמשפט הזה עבר רחובות אחדים מבלי כל מקרה מיוחד. ופתאום נרעש מאוד, כי ראה במרחק כעשרה צעדים ממנו את ברטה הולכת לקראתו. הוא לא יכול לתת גם לעצמו חשבון: הרגש שמחה אם רגש אי-רצון היה הרגש הזה אשר תקפהו; הוא הרגיש רק רעד חזק, אשר עבר כזרם אלקטרי בכל אבריו, ויחוש, כי לבו החל לדפוק בחוזקה ובמהירות יתירה… רגע קטן עלה על לבו להסתפק בברכת-שלום ולעבור הלאה, אך כאשר קרבו יחדו עמדו פתאום שניהם והוא הספיק להתבונן בסקירה הראשונה, כי גם היא נרעשה מהפגישה הפתאומית הזאת לא פחות ממנו… הוא משל קל מהרה ברוחו וברכת-שלומו הראשונה כבר נאמרה ברצון, אך עד שהם מחליפים ביניהם פראזות אחדות מצויות, ומוחו עבד את עבודתו ורעיונות מרעיונות שונים חלפו בקרבו במהירות הברק. הוא לא החליט עוד את אשר ידבר, אך אחת חרץ, להשתמש בפגישה הזאת לברר את יחסם זה לזו: מקרה מוכשר כזה, כי יהיו לבדם באין זר אתם, לא קרה זה ימים רבים, ומי יודע מתי ישוב יקרה עוד?…

הוא שאלה, היש את נפשה לטייל מעט יחדו, ומהתבוננותו הדקה לא נעלם ברק-השמחה, אשר הופיע עד ארגיעה בעיניה, גם זאת לא נעלמה ממנו, כי רגע קטן פסחה על שתי הסעיפים, כמו נמלכה בלבה, התקבל את הצעתו אם תדחנה. רק אחרי רגעים אחדים ענתה בהחלט:

‘אנוכי אמנם התעתדתי ללכת אל סוניה ויוסף לטייל עמם, אך הבה נלכה’.

‘אנה אפוא נשים פעמינו?’ – שאלה אחרי עוברם צעדים אחדים יחדו דומם.

‘אל אשר יהיה רוחך ללכת… לי אחת היא באשר נטייל, אם רק אוויר צח יהיה במקום טיולנו’.

במשך רגעים אחדים נדונו על דבר המקום לטיולם, וכמו על-פי חוזה שנעשה ביניהם בלי אומר ודברים, לא בחרו באחד מקומות-הטיול המצויים, רק בדרך המלך, המחל מקצה העיר לעבר בית-הנתיבות ועובר מהלך שעות אחדות במידור נרחב בין שדות-תבואה. בערבי-הקיץ ייראו לפעמים מטיילים בדרך הזאת, אך מספרם מעט מאוד, כי מעטים הם בני-הכרך המבקשים בטיולם אוויר צח וקירבת התולדה¹²⁰ ולא המון-אדם רב, לראות ולהיראות…

עד שעברו את רחובות העיר לא היתה אמנם שיחתם חיה ומלאת-עניין יותר מדי, בכל זאת עוד החליפו לעתים דברים מעטים על עניינים שונים ובלתי-חשובים; אולם במידה ששקט שאון העיר אחרי עוברם מהרחובות היותר מרכזיים אל הקיצוניים, בה במידה התמכר כל אחד מהם יותר ויותר לרגשותיו הפנימיים ובה במידה ארכו ותכפו ההפסקות בשיחתם, וסוף סוף, כאשר היתה העיר מאחריהם ולשני עבריהם רק כרים עטופים בר בקמה, שררה דומיה שלמה ביניהם ואיש מהם לא פצה פה.

אדאמוביץ' פילס עוד הפעם ברעיונו את הדברים, אשר חשב היום למועד הצהריים בדבר יחסו אל העלמה הזאת ובדבר ההחלטה אשר עליו להחליט בנידון הזה. הוא מצא, כי כל מערכי-הלב האלה נכוחים מאוד, אך מבלי-משים נמשכו עיניו אל פני העלמה, ההולכת על ימינו, ואיזה רגש יגון נורא לחץ את לבו. ‘האומנם אין דרך אחרת?’ שאל את נפשו עוד הפעם, ועוד הפעם למרות הכאב הנעכר, אשר גרמה לו הכרה כזאת, היה אנוס להודות כי הדרך הזאת היא הכי-טובה והכי-ישרה. עליו לברר את הדבר, לברר בלי כל דיחוי, במידה ידועה גם חובה עליו לברר עתה ולא בעת אחרת, כי ברטה, כנראה, שיערה את כוונתו המיוחדה בקוראו אותה הפעם לטייל עמו יחדו והיא מחכה בלי-ספק לפתח-דבריו…על זאת העידו למדי פיזור-נפשה במשך עת שיחתם המקוטעה וסימני אי-המנוחה ברשמי-פניה כאשר שררה הדומיה… כן, הוא הכיר היטב, כי אם יאבה או ימאן – מבירור-הדברים לא יימלט; בכל זאת דחה עוד את ההתחלה מרגע לרגע, כי כבדה עליו מאוד ולא ידע נפשו במה יפתח ואיך יַרצה את העניינים היגעים והמסובכים האלה למען תבינהו ברטה הבנה שלמה.

‘שמעיני נא, ברטה איסאקובנה’, פנה פתאום אליה אחרי דומיה כבדה וממושכה, ‘פגישתנו היום היתה אמנם רק מקרית, מבלי אשר חזה אותה איש מאתנו מראש, אך אני מצדי שמח מאוד על המקרה הזה וחושבהו לדבר בעיתו מאין כמוהו… למה נכחד את האמת תחת לשוננו, ומפני איזו נימוסיות אווילית נימנע מהשמיע את הדבר, הברור לשנינו דיו?… מבלי חשוש, פן ייראה בזאת חוסר-ענווה מצדי, הנני משמיע ברור, כי ידעתי את רגשותיך לי, ובאותה שעה הנני בטוח, כי גם בעיניך לא תהיה חדשה כלל הודאתי על אהבתי העזה אליך…’

בדברו היו עיניו נטויות אל פני בת-לווייתו וירא, כי מדבריו הראשונים השתפך אודם על לחייה ועיניה הבריקו ותישארנה תלויות בו. בעת פראזתו האחרונה הכיר בה תנועה, כמו חפצה להגיד דבר, אך בו ברגע ניחמה ותחרש. הוא שאלה:

‘מה הדבר אשר אמרת להגיד?’

רגע פסחה ברטה על שתי הסעיפים, אחר ענתה בקול חרד מעט:

‘האמת אגיד, כי בהחלטתך¹²¹ האחרונה לא הייתי בטוחה כלל… גם ברגע הזה הנני מאמנת ואיני מאמנת…’

‘אמנם כן הוא!’ – קרא אדאמוביץ' ואיזו מרירות נשמעה בטעם קולו. ‘גם הדבר הזה ייתכן ולי אין מה להתפלא על זאת כלל! הלא זה הוא פרי גאוותי האווילית, אשר השיאתני להתכחש ולהצפין את רגשותי האמיתיים מחשש איזו חרפה מדומה! הלא זה הוא פרי העיקשות חסרת-הטעם, אשר המריצתני להתרחק מחברתך, בה במידה שכלתה נפשי אל קירבתך, ולהראות סימני-קרה חיצוניים במידה שגבר החום הפנימי!… כן, אני מכיר היטב את אשמתי בפרט הזה, לו נגבלה הכרת-האשמה רק בנקודה הזאת! לא, למגינת-לבי, לא אוכל לכחד מלבי את האמת המרה, כי הפרט הזה הוא רק תולדה אחת אחוזה מהמון תולדות מעציבות רבות, אשר לכולן סיבה אחת כללית: אופיי הארור…’

‘אופיי הארור!’ – הוסיף לדבר אחרי הפסקה קצרה. ‘כמה כעס ומכאובים השביע אותי, כמה צרה ויגון גרם לאחרים! כמה פעמים נקוטותי בפני עליו, כמה פעמים החלטתי וניסיתי לשנותו, להשתנות בעצמי – אך לשווא! הדבר הזה נראה למעלה מכוחי, ואני נשארתי כאשר הייתי: נפש שבורה, רצוצה ורעועה…משולל אושר ומנוחה בעצמי, אף גם מפגע ואבן-נגף פעם בפעם לאושר אחרים ומנוחתם… לא אאמין, ברטה איסאקובנה, כי לא שמעת כלל על דבר המקרה אשר היה זה לא כבר; השמועות השונות הגיעו בוודאי גם לאוזנייך… אינני חפץ לדון על זאת, כמה מהאמת וכמה מהגוזמה היתה בשמועות האלה: אולי כמה שהיה מוגזם מצד אחד, היה חסר מצד אחר; אינני חפץ ואינני יכול להצטדק על כול או על המקצת – העובדה האחת ברורה, כי הייתי סיבה גורמת לייסורי-נפשם של אנשים ידועים, הפרעתי שלום בית-אב והדחתי נפש אחת מעל משפחתה לקצווי ארץ’…

אדאמוביץ' החריש רגע. עוד הפעם עלה על לבו רעיון מפתה לסור מהחלטתו. ‘עתה לא עבר המועד’, כמו לחש לו הרעיון הזה, ‘עוד דברים אחדים והחרטה תהיה אי-אפשרית!’… היֵה, לפחות, זאת הפעם בעל-רצון‘, לחש לו באותו רגע רעיון אחר, ‘מלא, לפחות פעם אחת את חובתך לפי הכרתך הפנימית!’. הרעיון האחרון ניצח ואדאמוביץ’ שב לדבר.

‘אמנם גם במקרה כזה מר מאוד להיות סיבת הרעה המוצאת את אחרים, אך פה, לפחות, אפשר להתנחם ברעיון, כי האסון היה תולדה ישירה ומחויבה של המעשה הרע כשהוא לעצמו, מבלי שים לב לאופי העושה; אמנם רק הכרת מעשה רע איננה נעימה יותר מדי, אך עוד אפשר להתנחם בזאת, כי זהירות מדויקה מהישנות מעשה כזה תמנע את תולדותיו המעציבות לעתיד – אולם מה רעה ומרה לאיש ההכרה, כי גם מעשהו הטוב כשהוא לעצמו ויחסו היותר זך וטהור יגרמו בכל זאת רעה ואסון לאחרים, כי מבלי שים לב לאיכות המעשה ותכונתו, הנה העושה בעצמו רע ומפסיד במידה כזו, עד שמגעו בלבד כבר דיו להחריב חיי איש, וגם מבלי היות כל כוונה רעה מצדו, אף גם בהיות כוונתו, להפך, טובה ורצויה – בכל זאת רק שואה ימיט על זולתו… אולם למה אדבר ברמזים.. אם הבנת זאת, ברטה איסאקובנה, מאז אם אין – עתה בכל אופן הנך יודעת, כי אהבתי אותך בכל עזוז חושי, אהבתי אותך לא זה מעתה, אך במשך שנים רבות, כמעט מראשית התוודעותנו. אמנם ימים רבים מאוד ניסיתי להכחיש גם בפני עצמי את מציאות העובדה הזאת, אך בקרב נפשי עמוק היתה תמיד ההכרה הברורה, כי כן הוא הדבר… וכמו שידעתי את האמת על נפשי, כן התבוננתי גם לכל הנעשה בנפשך ואדע זה ימים רבים את רגשותייך… ממני לא נכחד כל המהלך הפסיכולוגי, אשר עברה נפשך, לא נעלמו כל ייסוריך ועינוייך, אשר גרמו לך ספקותיך למראה זרות יחסי אליך, גם התרוצצות רגשותיך בקרבך וסוף סוף השלאת-הנפש¹²², אשר השלית את עצמך להכחיש במציאות הרגש הזה בקרבך… אנוכי הבינותי את הסיבות-המניעות להשלאת-הנפש הזאת ואמצא אותן נכוחות וטבעיות בתנאי-מצב כאלה, נכוחה וטבעית היתה בעיני גם תולדתה הישרה של השלאת-הנפש הזאת: התקרבותך לאיש, אשר באמת רק כבד כיבדת אותו ולא יותר… כמה שלא תכבד עלי ההודאה הזאת, אך אנוס אני להודות על האמת, כי בקרבי לא התעורר כל רגש-חמלה לאיש הזה, אף כי ידידי הנאמן הוא ואנוכי ידעתי היטב מה-מאוד תדוכא נפשו, כאשר יתברר סוף סוף המצב הכוזב; לא הרגשתי גם כל מוסר-לב, אף כי אי-אפשר היה לי לבלי הכר את כל כובד אשמתי בדבר הזה, כי לולא אופיי הארור, לא היה מקום לכל התוצאות המעציבות האלה…’

הוא הפסיק עוד הפעם וישאף רוח. הביאור הברור כבד עליו מאוד ועל-כן מבלי הרגש זאת בעצמו האריך בהקדמתו; אך כאשר קרב אל הנקודה הכי-נכבדה, כן כבד לו לדבר. הוא הרגיש כמו נלחץ גרונו, כמו חסר אוויר לנשימתו. רק אחרי אוספו כל כוחות-נפשו הוסיף בשפל-קול:

‘רק בימים האחרונים הכרתי את חטאתי הגדולה בכל מלואה; הכרתי באותה שעה עוד אמת אחת, אמנם מרה, מרה מאוד, אך ברורה וּודאית בלי כל ספק… אנוכי הכרתי כי למרות כל אהבתי העזה אליך מצדי ולמרות תקוותי לבלי פגוש מעצור מצדך – ברגע הזה הייתי נותן הרבה, הרבה מאוד, לו נראתה, לפחות, תקוותי זו כוזבה! – למרות כל אלה רחוק האושר הזה ממני, בלתי-אפשר לי בהחלט!’

פני ברטה, אשר הפיקו רב קשב, הביעו השתוממות גלויה לשמע הפראזה האחרונה, ועיניה נטויות אל הדובר, כמו דרשו ביאור יותר-מפורש. אדאמוביץ' הרגיש את עצמו כמו הוסרה מעליו מעמסה כבדה אחרי אשר השמיע את העיקר, את החלק הכי-נכבד של ביאורו. אחרי דומיה קצרה שב לדבר:

‘אני חשבתי, וחזרתי וחשבתי על הדבר הזה פעמים רבות בעתים שונות ובכל פעם באתי לידי מסקנה אחת. האיש הבא לקשור נפש אחרת בנפשו מחויב, כמובן, להתבונן היטב בדבר, אם מסוגל הוא לתת לנפש השנית את האושר הראוי לה. חיים משותפים של שני אנשים דורשים מצד כל אחד הנחות ידועות למשנהו. תנאי מוכרח הוא כי כל אחד יהיה מוכן לשנות במידה ידועה את הרגליו לפי הרגלי השני וכל אחד יתאמץ אם לא לשעבד, לפחות להתאים את נטיותיו עם נטיות השני. בדבר הזה פעולת ההיגיון לבדה איננה מספקת, נכבדה ממנה השפעת הרגש ונטיות-הלב הטבעיות. פה גם תיגלה בייחוד תועלת האהבה, העושה את כל התנאים המנויים לנעימים ומענגים, לא רק כחובה קשה ומוגיעה לבד… להוכיח אמיתותן של ההנחות האלה, כמדומה לי, אך עמל מיותר הוא, ואני, לגודל מגינת-לבי, מוצא בקרבי אנוכיות מוחלטה וקיצונית כזו, עד כי גם רגש-האהבה חדל-אונים כנגדה, ועל-כן אני רואה מראש, כי מבלי שים-לב לכל עזוז אהבתי רק דכא אדכא את הנפש האהובה עד ביטול-עצמותה המוחלט או עד מרי מוכרח יחד עם כל תוצאותיו המעציבות: שנאה, בוז וקטטות… בכל אופן יהיה האושר נעדר והחיים – רעועים, מקולקלים ומרים עד מאוד!’

‘יודע אנוכי את אשר יש להשיב על זאת. יש להשיב, כי רצון טוב כול יעשה, גם ההרגל המודרג יפעל מעט מעט את פעולתו; אולם בנוגע להאחרון, אמנם גדול כוחו לשנות הרבה באופי האדם, אך לא את כל האופי בעיקרו ויסודו. בנוגע אפוא לרצון, המסוגל באמת לחולל נפלאות במקרים ידועים, הנה מצד אחד מעט הוא לדבר כזה, אשר הכרת-החובה ההגיונית איננה מספקת לו והוא דורש גם לב שלם ורגש חם, ומצד אחר עלי להודות, כי בי חלש מאוד כוח הרצון… החלטתי האחרונה אולי נראית כמתמיהה מעט, בשעה שרבים יחשבוני לאיש בעל רצון עז, אולם הדבר נכון כנכון היום ואנוכי מכיר אותי היטב, למרות כל אי-הנעימות שבהכרה כזו לאהבת-עצמי. הדבר הזה גם מוכרח הוא מתכונת אופיי. כוח-הרצון, ככל כוחות הנפש או הגוף, יתפתח לפי ריבוי השימוש בו, והשימוש הרצוי בכוח-הרצון ייתכן רק אצל אנשים בעלי דעות-פנימיות מוצקות ופרינציפים חזקים. אלה האחרונים יפגשו על כל צעד דברים מותרים ואסורים, ראויים ובלתי-ראויים, וכמובן, לא בכל פעם יהיו המותרים והראויים גם מבוקשים והאסורים והבלתי-ראויים – גם בלתי-מבוקשים; על הרוב יהיה הדבר להפך, ואז יידרש כוח-הרצון לכונן את צעדי האיש לפי מה שתורתו מוסריות למרות נטיות לבו. לא כן משפט אנשים כמוני, אשר כל דבר כשר, מותר וראוי בעיניהם – מתי אפוא ימצאו חפץ בכוח-הרצון? לעשות את הטוב והנעים לאנוכיותם, לזאת, כמדומה, אין כל צורך ברצון עז, – לכן יחלש הכוח הזה וידל עד מאוד…’

אדאמוביץ' היה בדמיונו כאיש אשר נעתק מראש הר גבוה והוא נדחף מטה מטה ברוב כוח כזה, עד כי גם על לבו לא יעלה עוד להחזיק מעמד. כמעט החל את הודאתו בלב שלם, לא יכול עוד לעצור ברוחו ויחש בקרבו צורך עז לדבר ולבאר עד סוף. תחת אשר בראשית שיחתו כבדה לו כל פראזה ופראזה ויהי זקוק להכריח את עצמו להוסיף לדבר, תחת זאת שטפו עתה דבריו כמו מעצמם. הודאה אחרי הודאה השתפכה מקרב נפשו, אך אלה לא הניחו עוד את רוחו ולא סיפקו את הצורך המורגש לברר עוד. הוא דיבר על מצב נפשו הרעוע מאוד, כי איננו מאמין בכל דבר ורואה את כל האידיאלים הנשגבים המלבבים רבים כפרי הונאה-עצמית פשוטה, אשר יצרה דמיון האדם בעצמו, למען מלא את ריקניותם והעדר-תעודתם של החיים. השקפתו הפסימית הזאת על החיים בכללם גורמת, כמובן, למשפטי-שלילה על הפרטים השונים ומביאה אותו בסבך סתירות הכרחיות. לכונן את מנהג החיים לפי השקפה שלילית כזאת אי-אפשר בהחלט. כי אז רק אחת משתי אלה לפניו: או לאבד את עצמו לדעת, אחרי כי חיים כאלה, החסרים כל תעודה ומשוללים כל ערך, אינם שווים בעמל להחזיק קיומם, או להפוך את כל החיים לשורה אחת ארוכה של תענוגים וסיפוק-החשק בדרכיו השונים, מבלי שים לב כלל לכל דבר היוצא מגדר זה… אולם גם שתי אלה אינן טבעיות: להראשונה מתנגד בהחלט חוק הטבע הקבוע, חפץ-הקיום הנטוע בלב כל נפש חיה; להאחרונה מתנגדת הנפש, שאינה יכולה להסתפק באורח-חיים כזה. בתווך, בין שני הדרכים הקיצוניים האלה מוכרחת, כמובן, פסיחה תמידית על שתי הסעיפים, העברה מסתירה אחת למשנֶהָ, ועל כל אלה – ההכרה המדכאה והמעיקה, כי העמל הזה אך עמל-שווא הוא וכל העבודה חסרת-תועלת ומשוללת עניין…

‘מקנא אנוכי בברוכוביץ’, טורינסקי ודומיהם', קרא בתוך יתר דבריו, ‘כי רגש אנוכיותם ממלא את כל נפשם ואיננו משאיר מקום לתביעות אחרות. הם בטוחים בישרת¹²³ אורח-חיים כזה, עוד יותר טוב, הם אינם חושבים כלל מחשבות כאלה ונפשם שלווה בקרבם. גם להם גם לי אין שאיפות אחרות יותר נאצלות, אך הם אינם מרגישים כלל את החסר להם ומסתפקים במה שיש בידם, תחת אשר אני אינני מסתפק כלל באורח-חיי הנוכחי ומרגיש בכל חושי את החסר לי… עוד יותר אנוכי מקנא בווילנסקי ואייזנשטדט, אשר כל אחד מהם מאמין באידיאותיו לפי שיטתו וכל אחד רואה מנקודת-השקפתו איזו תעודה לחיים בכלל ובפרט. אך יותר מכל הנני מקנא בגיסך לאנדמן. הוא מאושר גם מהשניים הראשונים, כי בשעה שאלה מתעניינים באידיאות מופשטות בייחוד ועל-כן יפגשו לפעמים סתירות הכרחיות מצד החיים המציאותיים, הנה הוא מניח כל התחקרות והתפלספות ונגרר אחרי נטיות לבו, המלא אהבה וחמלה לכל איש מצוק וקשה-יום, והרגשות האלה אינם נותנים לו זמן לחשוב ולחקור הרבה, רק ממריצים אותו לפעול ולעשות ככל אשר תמצא ידו… הפעולה הרצינה והתדירה תביא לו מצדה את השכר היותר טוב, את מנוחת-הנפש השלמה, ותשווה לו את העונג והשמחה המיוחדים, אשר להם מסוגלים רק לבות מלאי אהבה וחנינה כלבו: עונג הכרתו של המעשה הטוב והשמחה על הרווחה שעמדה לאחרים…’

היו ימים וגם אנוכי ניסיתי לאחוז בדרך הזאת, כי אמרתי, אולי תספקני הפעולה המוחשית; אולם עד מהרה נוכחתי, כי בחסור לי התנאי העיקרי – האהבה האמיתית לגוף העזור – לא היתה פעולתי רצויה כראוי לאחרים, גם אני בעצמי לא מצאתי בנדיבותי המלאכותית את סיפוק-הנפש המבוקש, להפך, אני חשתי איזה מכשול-לב על ההתחפשות הזאת, בושתי במעשי-עצמי אף נדמה לי, כמו כל רואה מכיר את מלאכותיותם ואי-טבעיותם של המעשים האלה… למרות חפצי לא סרה מנגד עיני הסתירה הפנימית של הפלפול הזה. אני אינני רואה כל מטרה בחיי ושואל, מה היא תעודתם הישרה? על זאת משיבים אותי: מטרת חייך להיטיב לאחרים כמותך, אשר גם בישותם אינך רואה כל תעודה ומטרה. אם קיום האדם כשהוא לעצמו הוא דבר שיש לו ערך ידוע, הלא אין חפץ לי כלל להצדיק קיומי בתועלת שאמצא לקיום אחרים, ואם בקיומי שלי איננו רואה כל ערך, במה יזכו אפוא האחרים ממני?…'

‘אי-הצלחה מוחלטה כזאת עקב התחקרותי היתירה היתה גם אחרית נסיונותי, אשר ניסיתי פעמים אחדות להשלות נפשי ולהאמין באחת האידיאות: הזיוף והמלאכותיות, אשר הורגשו לי היטב, ריפו את ידי וסוף סוף באתי לידה ההחלטה הנואשה, כי אם רין בנפש האדם סגולה טבעית ומיוחדה לשאיפות יותר נעלות, אך לשווא יהיה כל עמלו למנות את החסרון הזה במופתי-היגיון או באמצעים מלאכותיים אחרים… מאושרים האנשים המחוננים בסגולה יקרה כזאת, מאושרים גם האנשים המשוללים אותה ובלתי-מרגישים בחסרונה; אך אוי ואבוי לאיש, העומד בתווך בין שתי הקצוות האלה, המרגיש מצד אחד את מחסורו, ומצד אחר – אין ידו משגת למלא את החסר!’

ומהרצאת מצב-נפשו כמו שהוא עתה עבר מבלי-משים אל הסיבות הקודמות, אשר השפיעו על אופיו ותטבענה בו את חותמן המיוחד, ובהיות הסיבות האלה קשורות באופני חינוכו ורשמי ימי-חייו הראשונים, נסבו דברים על האופנים והרשמים האלה, ומבלי אשר הרגיש זאת בעצמו החל לספר את תולדות ימי חייו על הסדר…

 

כו.    🔗

הוא היה יליד עיר מצער בפלך N, אך חינוכו שונה בפרטים רבים מאורח החינוך המצוי במקומות כאלה. כי אביו נחשב בעשירי העדה ותהיינה לו לא רק הזכויות המיוחדות, שיש לכל העשירים בערי-המצער, אך גם זכויות נוספות, עקב אשר היה קבלן מספיק מכולת לצבא, מעורב עם פקידי-החיל ונחשב במשכילים. כשרונות האיש הזה היו חריפים, אך שטחיים מאוד, וידיעותיו השונות היו כמו-כן שטחיות ומקוטעות, בהיותן שאובות לא ממקורותיהן, רק ממאמרים שונים בעיתונים וז’ורנאלים כלליים, אשר קראם בהתמדה מצוינה; אולם כשרונו המיוחד לדבר בביטחה על כל עניין, כמעט היה לו איזה מושג קל ממנו, היה מסוגל להוליך שולל את השומע. רשמי אופיו היותר-מסומנים היו: אהבת-כבוד נפרזה וכתולדה מחויבה מזאת – חפץ להתנאות ולהתהדר, מין בוז מיוחד לחברה הסובבת אותו בעירו ואיזו נטייה מיוחדה להשפיל ולהקטין ערך כל גוף ומעשה זולתו. לפנים היה אחד התורנים ומאמין נאמן; אך זה ימים רבים היה חופשי בדעותיו עד הקצה האחרון ובאין רואה הפר את כל חוקי-הדת, אף כי מפני הנימוס היה מבקר את בית-המדרש ובגלוי הרשה לעצמו רק מנהגי-חירות קלים ובלתי-חשובים.

ההבדל הזה בין הסתר והגלוי משך עליו את עיני אדאמוביץ'-הבן בעודו ילד רך ויעורר בקרבו רגשות שונים. במוחו נקלטו מהעת ההיא גם רשמים שונים מיחס אביו אל אמו ועוד אז הרגיש בחושו הטבעי, כי לא טובים הם הפרטים האלה יותר מדי. אמו היתה מטיפוס הנשים הסבלניות, הנושאות דומם מבלי כל תלונה את אשר נטל עליהן מרי-גורלן בבית אישן, אך זולת הסבלנות הזאת ונדיבות-לב טבעית לא הצטיינה בשום דבר…

הוא בעצמו הצטיין בכשרונותיו הטובים, עוד יותר – בהתפתחותו המוקדמה לא לפי שנותיו. משפטי אביו, המלאים ביקורת עזה, העירו בקרבו את הכוח-השופט בשחר ילדותו; לזאת הועילה לא מעט גם ההכרה המיוחדה, אשר הכיר בנפשו ואשר הכירוה גם אחרים, בייחוד אבותיו, כי לא ככל הנערים הוא, כי גבוה הוא הרבה מהם… בדבר הזה אשר הרהיב את אהבת-עצמו מצד אחד, היו מצד אחר תנאים בלתי-נעימים לו יותר מדי. ריעים במובנה האמיתי של המלה הזאת לא היו לו בילדותו, כי הביט מגבוה על בני-גילו וחביריו ויחשוב את ענייניהם לדברים פחותי-ערך, שאינם הגונים ונאים לו. משחקי חבריו ותעלוליהם אמנם ליבבוהו מאוד ויעוררו בו קנאה, ובסתר כלתה גם נפשו להתערב בהם; אך רגשות הגאון והבושה גברו כמעט תמיד על שאיפותיה התמימות של נפש הילד, וכיבוש-היצר הזה הביא לו שכר טוב: תהילה ושבח מפי ‘הגדולים’, אשר הציגוהו כמופת לבני-גילו…

אהבת-התהילה ותשוקת-ההצטיינות בכלל התגברו עוד אז על מאווייו האחרים ומהן היתה נסבה, כי הלימוד לא היה עליו למשא, עוד יותר, כי תפיסתו הקלה והבנתו המצוינה חשכו את נפשו מעמל רב, ובלי התאמצות מיוחדה מצדו היה נוטה יותר לטיפוס מורה. הוא היה אחד המשכילים הראשונים, בעל מזג טוב וישר בכלל, אשר אהב מאוד את ‘ההשכלה’, אך חבל כי לא הבין מה היא ההשכלה, בעצם, כמו שלא הבין את זאת, כי ידיעותיו מוגבלות, מקוטעות וחסרות הרבה, הרבה מאוד… לימודי החדר לא הספיקו למלא את כל עיתותי הנער, ובהיותו מתרחק מחברת הנערים אשר כגילו, התעניין בהכרח בקריאה. הוא קרא על הרוב, כמובן, ספרים בלתי-מתאימים כלל לילדים, אך לדבר הזה לא חששו גם אביו גם מלמדו כלל, להפך, הם שמחו על שקידת הנער המצוינה וימציאו לו בעצמם ספרים כאלה, אשר מחנכים אחרים היו מניאים את אחד חניכיהם בכל יכולתם מגעת בהם. באחת, כאשר מלאו לו עשר שנים כבר קרא ויחשוב על עניינים כאלה, אשר לנערים אחרים אין כל מושג מהם גם בשנה החמש-עשרה לימי חייהם. מובן אמנם מאליו, כי רוב המושגים האלה היו אצלו בלתי-ברורים מאוד, מקצתם היו גם ההפך המוחלט מהמציאות; אך בדבר הזה היה ההפסד המוסרי גדול עוד יותר… הכי רעה ומזקת היתה ההכרה, אשר חזקה עקב זאת בלבו, כי נעלה הוא הרבה יותר לא רק על כל הנערים אשר בגילו, אך גם על בני-עירו הזקנים, אשר מצד אחד שמע את אביו בז להם תמיד ומבטלם ביטול גמור, ומצד אחר התבונן גם הוא בעצמו, כי אינם יודעים כמה דברים אשר הוא יודע אותם…

בשנת האחת-עשרה לימי חייו עזב את חדר מלמדו הראשון וייכנס לחדר מלמד גמרא. המלמד הזה לא פעל עליו כל פעולה, לא טובה ולא רעה: כרוב תורתו של האיש הזה, כן רבתה גם טפשותו, וזולת הגמרא לא ידע ולא אבה לדעת דבר… לא כן היה משפט המורה לשפת רוסיה, צעיר יליד עיר-הפלך, מי שהיה תלמיד הגימנסיה במחלקה החמישית, אשר הביאו אדאמוביץ‘-האב לעירם הקטנה. בן-הכרך הזה ראה לעצמו חובה קדושה ‘לפקוח’ את עיני תלמידו הצעיר, כי כל בני עירו ‘חמורים’ גמורים הם, ‘קנאים’ בוערים ו’בלתי-שווים פרוטה’, גם כל העיר רק ‘פינה נידחה וחשכה’ היא, אשר רק אסונו הדיחהו אליה לאיזה זמן… למען גרש את השיממון הנורא של הפינה הנידחה, לא מצא בן-הכרך המכובד עצה אחרת, רק להשתמש בטיפשותן של בנות ה’חמורים' וה’קנאים‘, וכנראה, על-פי שיטת-חינוך מיוחדה לו, מצא את ידיעת כל הדברים האלה נכבדה מאוד לתלמידו המבין ויבאר לו את מהלך העניינים האלה לכל פרטיהם ודקדוקיהם, אף קראהו פעמים אחדות לטייל עמו מחוץ לעיר בזמנים הנועדים ל’פגישות’, למען יראה התלמיד במעשה את הדברים אשר ביאר לו מצד התיאוריה.

מקץ שנתיים ימים קרה מקרה בלתי-טהור את המורה המצליח הזה, ויהי אנוס לעזוב את ‘הפינה הנידחה’, אך משך הזמן הזה היה דיו להשאיר רושם בלתי-נמחה בנפש הנער… השפעת המורה הזה על תלמידו נראתה גם במקצוע אחר. נפש האחרון בחלה בעיר-מולדתו וישאף אל חיי-הכרך, אשר תיארם מורו לפניו בצבעים נחמדים ומלבבים מאוד, ואחרי כי מורה אחר למלא מקום הראשון לא נמצא בעיר-המצער, לכן הוחלט הדבר, כי יישלח הנער אל עיר-הפלך להשתלם שם בלימודים.

במשך שבועות אחדים היה לבו מלא שמחה ודמיונות נעימים על דבר חייו החדשים בעיר גדולה ונאורה. לעזוב את בית הוריו לא כבד עליו כלל, כי אחים לא היו לו ועם אחיותיו לא היה לו דבר גם מאז, ומה שנוגע אפוא לאבותיו, הנה את אביו כיבד יותר מאשר אהבו, אולי מפני זאת, כי האחרון חשב ל’חולשה' להראות אותות-חיבה מיוחדים לילדים ויחסו לבנו היה תמיד בכובד-ראש; על אמו אמנם חש געגועים ויצר לו להיפרד מאתה, אך הוא היה אז כבר ‘נער גדול’ בעיניו וידע כי הגעגועים הם ‘מעשי-ילדות’ נבערים והמבין צריך לבכר את ‘המועיל’ על ‘הנעים’… לו מעט הועילה במקצוע זה גם תשוקתו הנמרצה אל חיי הכרך, אשר הצטיירו בדמיונו בצבעים מלבבים מאוד.

אולם חזיונות דמיונו אלה לא התאמתו בפועל, להפך, תנאי החיים החדשים היו לו בימים הראשונים בלתי-נעימים מאוד!

הוא בא בתור תלמיד-פֶּנסיוֹנר¹²⁴ אל בית אחד המלמדים ‘המתוקנים’ אשר לא היו עוד אז נפרצים, כמו בימים האחרונים. רוב חבריו היו מילידי העיר, בני-עשירים, וגם הפנסיונרים האחדים שביו ילידי ערי-מצער כמוהו, כבר ישבו בזה לפניו שנה ושנתיים וייחשבו גם הם כבני-כרך; רק הוא היה בן עיר-המצער האחד בהם. זאת היתה הפעם הראשונה אשר נפגש עם נערים, החושבים את עצמם לנעלים עליו, ורגש גאונו נפגע מאוד בעובדה הזאת. הראשון בעירו נראה פה כאחד האחרונים, כי לא היה לו כל מושג מתיאטרון, קרקס, גינות-טיול ועוד המון דברים רבים, אשר בני הכרך מכירים אותם משחר ילדותם. הוא הבין קל מהרה את חוסר-ידיעתו במקצוע הזה וינס להסתירו מעין זרים, עד שיימנה חסרונו במשך הימים; אולם חבריו לא נתנוהו להתכחש ויקיפוהו תמיד בשאלותיהם מהמין הזה וילעגו לו על ‘תמימותו-הכפרית’ וחוסר-ידיעתו המכלים…

ההתמרמרות על היחס המעליב הזה מצד חבריו אליו גדלה עוד יותר עקב ההכרה, כי בידיעותיו הלימודיות הוא עולה עליהם למרות היותו צעיר לימים מכולם. בראשונה אמנם ניסה למוד להם במידה שמדדו לו ולהרעימם ביתרונותיו במקצוע זה; אולם נסיונו זה שמהו רק לשחוק: בעולם הקטן הזה נגלו לפניו מושגים אחרים, שונים לגמרי מהמושגים אשר נתחנך על-פיהם עד הימים ההם. שקידה והצטיינות בלימודים לא נחשבו יותר מדי; מיני ערמומיות שונים וכשרון להונות את המורים שובחו ויתנו כבוד לבעליהם. והרוח הזה, השורר בחוג חבריו, היה מסוגל לרפות את תשוקתו ללימודים, אשר יסודה היה מאז רק שאיפת-כבוד עצומה; אך לאושרו גבר עליו ההרגל הישן, גם החפץ להצטיין בפני מוריו המריצהו לבלי התרפות בלימודים. הוא שקד על לימודיו ובאותה שעה השתדל לסגל לו גם את היתרונות, הנחשבים בחוג חבריו, והדבר הזה עלה בידו במשך זמן קצר, אף כי נדרשו קרבנות ידועים מצדו לחפץ הזה… רק הידיעה לשחק בקלפים לבדה עלתה לו בעשרות רובלים אחדים, כי בימים הראשונית השתמשו חבריו באי-בקיאותו ‘וימרטוהו’ בלי חמלה. כמשפט הזה היה גם ברכישת ‘ידיעות’ אחרות, אשר מורי-דרכו לא מצאו לנכון לפניהם להורותו חינם ויונוהו בכל אשר יכלו…

תוצאות כל אלה היו, כי בחודשים הראשונים לא הספיק לו הכסף, אשר היה מקבל מאביו להוצאות קטנות ביד רחבה, ויהי אנוס להשתמש בתחבולות-עורמה שונות, למען הוציא מיד אביו עוד סכום כסף ידוע… דברים כאלה אמנם לא נחשבו כלל לחרפה בחוג חבריו; להפך, רבים מהם השתבחו פעם בפעם בתחבולות-עורמה כאלה. אולם בו, כנראה, עוד היה ‘בן-הכפר’ איתן והוא בוש במעשי-ההונאה האלה, אשר עשה רק מהכרח קיצוני, ויסתירם גם מעיני ידידיו היותר קרובים; רק על לבו הכבידו הזכרונות האלה כמעמסה נוראה.

מלבד הפרט הבלתי-נעים הזה, היה הכול על הצד היותר טוב. הוא קנה את ‘התורה’ החדשה בשלמות כזו, עד כי חבריו לא די שלא התגאו עוד עליו, אך היו אנוסים להכיר לעיתים קרובות את יתרונו עליהם… הוא היה לבן כרך גמור ועיניו נפקחו לראות כי אמנם תמים יותר מדי היה בראשית בואו הנה; בכל זאת לא חדל מהפיק רצון המורים, כי עמדו לו כשרונותיו הטובים בדבר הזה ויתנו לו את היכולת ‘לעבוד את האלוהים והשטן’ יחדו: בכל תעלוליו עוד נחשב תלמיד מצוין ויהי מוצג פעם בפעם כמופת לאחרים…

כמשפט הזה כברו שנה וחצי. במשך הזמן הזה התארח פעמים אחדות בעיר-מולדתו, אך שם הרגיש את עצמו זר יותר ויותר: רק רגש חמלה ומנוד-ראש העירו בקרבו ‘האמללים’ האלה, השוכנים ‘חשכים’ ומבלים עולמם מבלי דעת לעת זיקנה את אשר ידעו נערי-הכרך עוד בנוער… רוחו זרה לבית הוריו ולעיר-מולדתו במידה כזו על כי בבוא פעם אחת פתאום מכתב מאביו לו לפני החג, כי ימהר לבוא הביתה, לא הרגיש בנפשו כל שמחה, רק השתומם מבלי דעת את סיבת הדרישה הפתאומית הזאת.

בבואו הביתה מצא את אמו חולה אנושה, מחכה בעינים כלות לראות את פני בנה יחידה בטרם מותה, והמצב החדש, מצב בן שומר על מיטת אמו הגוועת, הרהיבהו יותר מאשר העציבו: כל חושיו נבלעו בהכרה האחת, כי עליו לשמור במצבו הנוכחי את ערכו כהוגן ולהתראות בכובד-הראש הראוי לו. מין רגש כזה היה בו גם בלילה ההוא, כאשר השיבה אמו את רוחה אל האלוהים, והרגש הזה לא עזבהו רגע בכל יום המחרת, כאשר ליווה את אמו לבית-עולמה, ולא נתן לרגשות אחרים לשלוט בו יותר מדי. רק בלילה, כאשר לא היה עוד איש אתו, גם אביו לא היה לפניו, רק אז תקפהו פתאום איזו כאב נעכר וכליון-נפש עצום, אשר נגוזו וחלפו עוד הפעם לאור הבוקר, כי נדחו מפני מערכי-לב אחרים. הוא כבר חישב דרכו, מה יעשה ואיך יתנהג בשובו אל עיר-הפלך אחרי ‘האסון’ אשר קרהו, כי מצד אחד לא ייראה כאביר-לב וחסר-רגש ומצד אחר – כילד מפונק הקשור לסינר הורתו!

מערכי-לב ורגשות כאלה לא משו ממנו בכל שבעת ימי האבל, בייחוד מאז החל ‘ניחום האבלים’ וירבו האנשים השונים הסרים אל ביתם; הם גברו עם רגשותיו האחרים במשך שבועיים הימים, אשר נשאר עוד בבית אביו, והם שלטו בו שלטון גמור כמעט שב שנית אל עיר-הפלך ואל חוג-חברין וענייניו המצויים… במצב-נפש כזה, כמובן מאליו, לא היה מקום לרגש-אבל אמיתי, וכמעט מלאו הימים אשר חשב מן הנימוס להתראות כאבל, שב עוד הפעם לאורח-חייו הראשון ומות האם לא השאיר כמעט כל רושם בנפשו…

 

כז.    🔗

את האבידה הגדולה שאבדה לו במות אמו הרגיש רק בראשית השנה השנייה, כאשר הודיעהו מחנכו בזהירות מדויקה ואחרי הקדמות מיוחדות, כי נמצאה לו ‘אם’ חדשה וחובתו הקדושה היא, חובת כיבוד-האב, לכבד ולאהוב בגלל אביו את אשתו החדשה… גם אז, גם אחרי-כן לא יכול לברר לעצמו מה היה אתו, אך במשך ימים אחדים היו כל חושיו נבלעים רק ברעיון הזה ואיזו מרירות מיוחדה, בלתי מבוארה בדברים, מילאה את כל נפשו. בעצם הימים ההם הגיעהו מכתב מאביו, מלא מבטאי-חיבה יותר מהרגיל, ויחד עם זה – הוספה לסכום-הכסף הקצוב להוצאותיו הקטנות; באחת, היו ריצויים רבים בעד השורה האחרונה, כי אמו דורשת לשלומו – אולם כל אלה לא די שלא הניחו את רוחו, אך להפך, הרעימהו עוד יותר: הוספת החיבה עשתה את כולה לחשודה מאוד בעיניו, וירא רק זיוף והונאה בכל אלה!

הוא התאמץ להסיח את דעתו לגמרי מהנקודה הזאת, אך גם למרות חפצו שבה המרירות להתעורר בקרבו פעם בפעם, וכאשר קרבו ימי החג, ולרגלם הנסיעה המוכרחה לבית-אביו, כן העיק תחתיו, הרגש המר הזה. הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור מהנעשה בקרב נפשו פנימה, אך הרגש הרגיש כמו הוצב קיר מבדיל בינו ובין אביו ויירא מאוד מפני הפגישה עמו…

הוא היה אז כבן חמש-עשרה שנה וכבר ידע את החיים במידה כזו, כי הכיר בסקירה הראשונה את שלטון האשה החדשה על אביו, והדבר הזה הער בקרבו מבלי-משים את הרעיון המר, כי אמו לא נהנתה כלל מ’זכות יתירה' כזאת, אך להפך, היתה מדוכאה וסובלת תמיד… זולתי הפרט הזה, לא היה דבר אשר יתן לו תואנה להתאונן על המצב החדש: אמו-חורגתו לא נראתה כלל רעת-לב, כאשר ציירה בדמיונו וכאשר נכסף בסתר-נפשו למצוא אותה בפועל; אחיותיו הצעירות, אשר חיו אתה יחדו זה חודשים אחדים, לא התאוננו במאומה על יחסה אליהן ותחלטנה¹²⁵ פה אחד, כי טובה היא להן ומתנהגת אתן כהוגן. אולם מבלי שים לב לכל זאת – ואולי במידה ידועה עקב זאת בייחוד – חש שנאה עזה כמוות לאשה הזאת ועד מהרה הכיר גם בה מין רגש כזה אליו, אף כי כמוהו כמוה הסתירו את רגשותיהם האמיתיים ויתחפשו במסווה ידידות נפרזה.

היחס הבלתי-טבעי הזה כבד עליו מנשוא, אך עוד יותר הכביד עליו יחס אביו אליו, אשר היו מבצבצות ממנו איזו הכרת אשמה ושאיפה לפצות, ועל-כן שמח מאוד כאשר עברו ימי החג ויאת¹²⁶ יום שובו לעיר-הפלך.

הוא שאף לבית מחנכו, אך כמעט דרכה כף רגלו על מפתן הבית חש פתאום מרירות תוחלת נכזבה, כמו לא מצא פה איזה דבר אשר חיכה לו. שיממון עז תקפהו וכמעט שהתחרט על שובו הנה.לזאת הועילה במידה ידועה העובדה, כי מחבריו הקודמים לא נשאר עוד גם אחד בבית הזה, והתלמידים החדשים היו קטנים ממנו ולא היה לו כל דבר עמהם. הלימודים חדלו מעניין אותו, שקידתו המצויה נגוזה וחלפה ולא רק הכנת השיעורים, אך גם הקריאה, אשר היתה מבחר שעשועיו תמיד, היתה עליו למשא כבד ויבחר לבלות את עיתותיו בחברת מי שהיו חבריו, אשר נהפכו כבר מ’נערים לומדים' ל’צעירים' ומקצתם כבר החלו להתרגל במסחר ויהיו עומדים יותר ברשות עצמם…

אורח חייו בתקופה הקצרה הזאת היה מקולקל ואי-נורמאלי עד הקצה… בימים ההם אבדה תומתו בפועל, אך העובדה הזאת לא עשתה, גם לא יכלה לעשות כל רושם מיוחד על נפשו, כי התומה הזאת כבר אבדה במחשבה ימים רבים לפני זה… הוא לא חש כל מוסר-לב כל המעשים המכוערים האלה, אף כי הכיר היטב את כל כיעורם, והאות, כי בז בעצמו לשפלות-נפשו ואהבת-בצעו של מחנכו, אשר עצם את עיניו מראות בכל תעלוליו מיראת ההפסד.

מצד זה לא היה לו כל מעצור, אך לאורח-החיים הזה הושם הקץ מצד אחר. סכום הכסף, הקצוב לו מאביו להוצאות קטנות, לא היה מספיק לתענוגים החדשים, ובשעת דוחקו הוציא סכום מסוים מהכסף הנועד לשכר המורים. הוא לא ידע בעצמו מאין ימלא את החסר, בכל זאת קיווה עוד להסתיר את מעלו וישלח עד כה ועד כה את מוריו, כי אביו לא שלח עוד את הכסף; אולם בוא האב במקרה פתאום לעיר-הפלך גילה את הכחש, וכמעט החלה חקירה-ודרישה נגלו עוד דברים רבים ושונים, אשר לו היו לו ולמחנכו לכבוד, וסוף-דבר היה, כי לוּקח באמצע ‘הזמן’ מבית מחנכו ויוּשב הביתה…

הוא הכיר מצד אחד את חטאתו אשר חטא בקלות-דעת, מצד אחר לא מצא עוד כל חפץ בבית מחנכו; בכל זאת חרה לו על הדבר, כי נסתבב באופן כזה, עוד יותר חרה לו בהאמינו כי רק עקב השינוי ברגשות אביו אליו, שינוי שיסודו בישות האם-החורגת היו תוצאות הדבר נכבדות במידה כזו… והרעיון הזה עשה את שבתו בבית אביו לכבדה מנשוא; גם הבטלה המוחלטה השיאה עליו שיממון נורא. אביו אמנם יעץ להרגילו למשלח-ידו, לעסק הקבלנות, אך הוא לא אבה שמוע לדבר הזה ויביע חפצו לבקש לו מטרה אחרת, המתאמת יותר לידיעותיו והכנתו הקודמת. הוא חרץ לנסוע עוד הפעם לאחת הערים הגדולות ולהשתלם שם בידיעות, כפי הדרוש למחלקה השישית או החמישית של הגימנסיה. התנגדות אביו לא היתה ממושכה יותר מדי והדבר יצא לפעולות.

לשוב אל עיר-הפלך N. לא חפץ מטעמים שונים. הוא החליט לבלי הישען על עזרת אביו, אך למצוא מחיית נפשו בעמלו, ובמצב כזה, אשר נחשב בעיניו לשפל ממצבו הקודם, לא אבה להיפגש עם חבריו ומכריו הראשונים. הוא נסע לעיר-הפלך מ., אך הדבר, אשר נראה לו במחשבה נקל מאין כמוהו, כבר עליו בפועל מאוד. הכסף המובא אתו מביתו אפס מעט מעט, למרות כל זהירותו וקמצנותו, ובמשך חודשים אחרים סבל עוני ומחסור נורא; אך כאשר גדלה ענותו וכאשר כבד מחסורו, כן גבר מריו, וכן חזקה החלטתו לבלי פנות אל אביו…

סוף סוף על-פי מסיבות שונות מצא לו שיעורים אחדים להורות בשכר מצער מאוד. העבודה היתה קשה לו מאוד, ויחי חיי לחץ נורא, בכל זאת שמח על ההכרה, כי עומד הוא ברשות עצמו ומפלס לו נתיב חיים בכוח ידיו. הוא לא השיב לאביו בחזרה את מעט הכסף אשר שלח לו, פן יעליבהו בזאת, אך במכתביו שנה ושילש, כי איננו זקוק כלל לתמיכה. הוא הגזים בכוונה הזאת את משכורתו ויכחד את הצדדים הבלתי-נעימים בחייו החדשים. הדבר הזה היה נקל לו עוד יותר, כי מעט מעט הוטבו תנאי-חייו גם באמת: מצד אחד הסכין עם עבודת ההוראה וירכוש בה בקיאות ידועה, מצד אחר גדל גם שכרו ויהי מספיק לצרכיו, רק אחת חסרה לה: המטרה, אשר היתה לנגד עיניו בראשית בואו, רחקה עוד ממנו. ידיעותיו אמנם היו רבות במקצועות שונים, אך כל לימודיו לא היו לפי הפרוגראמה הקבועה, על-כן נדרשה לו הכנה יותר ממושכה מאשר שיער בראשונה. הוא עוד התנחם, כי כאשר ירווח לו והשתלם בידיעות לכל מחלקות הגימנסיה, אך עד כה ועד כה נמשך יותר ויותר אחרי אורח-חייו ויהי למורה גמור.

כמשפט הזה עברו ארבע וחמש שנים. במשך כל ימי התקופה הזאת היה הקשר בינו ובין בית אביו רפה מאוד, אף מכתבים החליפו רק לעיתים רחוקות. הוא ידע, כי לאביו יולדו בנים אחדים מאשתו החדשה וכי אחיותיו היו לעלמות; אך כל הדברים האלה לא עניינו את לבו יותר מדי, כי חי את חייו המיוחדים, והחיים האלה נתנו לו די חליפות של עונג וצער, נחת ויגון… כמעט הוטבו תנאי-חייו החומריים, התעוררו בקרבו גם תשוקת-התענוגים וצורך הבחרות לראות חיים, ובתוך החיים הסוערים האלה לא התבונן, איך עברו השנים ותבוא שנת העשרים ואחת לימי חייו, מועד היקראו לפקודת-הצבא.

כבעל זכות מהמדרגה הראשונה לפי מצב משפחתו לא חשש הרבה לדבר הזה, אך בימים ההם נראה פנים עם בית אביו אחרי פרידה ארוכה ורבת-שנים, והראיון הזה פעל עליו פעולה מוזרה מאוד. הוא מצא שינוי עצום באביו, אשר זקן מאוד ויקומט וכל מראהו היה מעורר חמלה; מלבד זאת הרגיש בו חיבה גדולה ודאגה יתירה לו, רגשות אשר לא האמין כלל במציאותם מצד זה. אמו-חורגתו גם היא לא פעלה עליו הפעם פעולה מרגיזה: הוא מצא בה אשה מצויה, לא טובה ולא רעה, בכל אופן – בלתי ראויה לשמור לה עברה… לעומת זאת פעלו עליו אחיותיו הצעירות פעולה בלתי-נעימה: הן נחשבו בעיר כאריסטוקראטיות נאורות, והתקשטותן האווילית יחד עם ריקנותן המוחלטה, קוצר-מושגיהן, קטנות-ענייניהן וסימני האנוכיות הגסה, אשר ניכרו למדי ביחסן זו לזו – כל אלה פעלו עליו רושם כבד ומדכא מאוד ויהיו הטיפות המרות בכוס העונג, אשר מצא בראיונו עם אביו!

והראיון הזה היה גם האחרון, כי כחצי-שנה אחרי-כן חלה אביו מחלה אנושה. הוא אמנם נקרא לבוא, אך כבר איחר את המועד, ובבואו לא מצא עוד את אביו בחיים.

נפלא הדבר כי מות אביו פעל עליו פעולה יותר נמרצה ממות אמו, אף כי כל תנאי הדבר היו מחייבים את ההפך! הוא חש פתאום, כי שולל ממנו איזה דבר יקר בחיים, אשר גם שוב לא ישוב גם תמורה אין לו. הוא הרגיש איזו בדידות רבה וכבדה מנשוא, ואת הרגש הזה לא החלישה גם קירבת אחיותיו: רוח אלה זרה לו מאז ואף כי עתה, כאשר החלו לדון בדבר הנחלה עוד בימי-האבל הראשונים… הוא ראה את החונף, אשר עשו לו, ויבן היטב את הסיבות המעוררות אותן לזאת, ובכאב-לב נעכר הרגיש את כל רוחב התהום הנוראה, המפרדת בינו ובין שאריו היותר קרובים עתה בעולם…

לא רגש אהבה לאחיותיו, רק רגש בוז ושאט-נפש מוחלטים להן הניעוהו לסלק ידיו מנחלת אביו. הוא ויתר להן חלקו, יען אשר לא נחשב הכסף יותר מדי בעיניו, אך העיקר היה פה החפץ לנתק על-ידי הוויתור הזה כל קשר מוסרי בינו וביניהן… הוא כמו מצא סיפוק-נפש מיוחד בבדידות המוחלטה, אשר חש אותה עתה בכל מלואה…

הוא שב לעיר-מגוריו בנפש כבדה ומדוכאה מאוד, אך הנפש הזאת היתה קשה ומרה במידה שאין לשער. מיודעיו לא הכירוהו בימים ההם ויתפלאו על זרותיו. כי פעם התכווץ כולו וילך קודר ועצוב-רוח ופעם הגיע בהוללותו ועליצותו עד הקצה האחרון. איש לא ידע מה אתו, גם הוא לא הבין במשך ימים רבים את אשר נעשה בנפשו; רק מקץ ירחים אחדים נגלו תוצאות התסיסה המוזרה הזאת: הוא הכיר בהכרה ברורה ושלמה את הדברים, אשר גולמם כבר היה טמון באופיו מאז, אך צורתם השלמה טרם נוצרה עד כה… לפניו נגלתה בכל מורא בהירותה השאלה הארורה: מה תעודת חייו ומה מטרת קיומו? ועליו היה להשיב בפעם הראשונה את התשובה המרה ומלאת-הייאוש, העומדת לפניו מאז ועד היום, כי חי הוא רק באשר אין בו כוח למות!…

ברבות הימים הסכין עם ההשקפה הקודרה ומלאת-הייאוש הזאת, הסכין להביט בקרירות גמורה כמעט על ריקניותם הנוראה של חייו; אך בימים הראשונים לא נתנה לו ההכרה הזאת מנוחה ותרגיזהו מבלי חשך ותהפוך לו לזרא את כל משושי חייו ותענוגיו הקודמים… בימים ההם בחלה נפשו גם בעיר-מגוריו ובכל החברה הסובבת אותו וישמח מאוד לקראת הצעת אייזנשטדט, אשר הציע לפניו לבוא אל עיר-הפלך N.

שינו המקום לא הביא, כמובן, כל שינוי במצב רוחו. במשך חמש השנים, אשר הוא מתגורר פה, מצבו החומרי בטוב מאוד, הצלחתו בתור מורה רבה, ובכל אלה רחוק, רחוק האושר ממנו, כי תולעתו הפנימית לא תחדל מנקר את לבו והשיממון הנורא, הממלא את כל נפשו, יביאהו פעם בפעם לידי מעשים כאלה, אשר התחרט יתחרט בהם, ובכל זאת שוב ישוב לעשותם פעם בפעם ולא יחדל מהם כל עוד לא בטלו המסיבות הפנימיות, המחוללות את המעשים האלה! – – –

 

כח.    🔗

בשובם העירה היתה עוד השעה העשירית, ולברטה היה מועד לסור אל אחותה, אך במצב-נפשה הנוכחי כבדה לה חברת אנשים והשיחה המוכרחה עמהם. היא כוננה צעדיה אל ביתה, ותהי שמחה כי לא היה איש בבית והיא יגלה לעבור ישר אל חדרה ולהישאר שם יחידה. כל מסיבות הערב הזה היו פתאומיות ובלתי-צפויות, הדברים נכבדים ורבי-ערך והרשמים חזקים ומסערי נפש כל-כך, שלא יכלה עוד לברר גם לעצמה את רגשותיה השונים, המתנגדים וסותרים זה את זה…

בראשית דברי אדאמוביץ' מת לבה בקרבה ודמי עורקיה כמו קפאו בציפיה מעורבה מרגש עדן נפלא ורגש יראה שלא מהכרה. המשך הדברים וההודאה, כי אהבתם מוכרחת להישאר בלי תוצאות, פעלו על נפשה פעולה מוזרה, כי תחת מפח-הנפש של תקווה נכזבה, שמסיבה כזאת היתה צריכה לחולל בקרבה, גבר בה מסיבה בלתי-מובנה רק רגש השתוממות, ואת הרגש הזה סיפק המשך וידויו של בן-לוויתה… כן, היא כמו שכחה ברגעים האלה לגמרי, עד כמה הדברים האלה נוגעים לגוף עצמה, ותתעניין רק בגוף הדובר ואופיו, אשר התברר לה יותר ויותר מתוך דברי הוידוי הזה, וידוי אמיתי ממקור הנפש ועומק הלב, השופך אור חדש ונכון על אופי האיש הפלאי הזה, אשר נראה לה עד כה כחידה סתומה, וכל משפטיה וחקירותיה עליו נופצו אל סתירותיו והפכיו הרבים והעצומים. תולדות חיי האיש הזה עניינוה אף הן מאוד, ובמשך כל עת הסיפור, גם זמן מה אחרי בואו עד קצו, עוד היו כל מעייניה רק באיש ההולך על-ידה, אשר נדם אחרי וידויו הארוך ויהי שקוע כולו במחשבות…

פתאום חלף כברק רעיון בלבה: מה יחס כל אלה לגוף-עצמה? והיא טרם תספיק להתבונן ברעיון הזה, והנה רעיון חדש עלה לפנייה: למה נהייתה כל זאת?

והשאלה הכללית הזאת גררה אחריה שאלות פרטיות רבות: מה חפץ היה בכל הווידוי הזה והביאורים האלה? למה באה הודאת האהבה, אם כבר קדמה לה החלטה נחרצה לעשות את האהבה הזאת כאילו אינה? איזו תועלת יש בהתקרבות הזמנית, אשר התקרבו נפשותיהם על-פי הבירור הזה, אם התרחקות עולמית מוכרחת אחריה?

השאלות ממין זה נפרצו ובלי הכרה החלו להתעורר בקרבה רגשות אי-רצון נגד אדאמוביץ‘, אשר האשימתו באנוכיות מוחלטה ושאיפה להתנאות, כי שתי אלה היו בעיניה הסיבות המניעות למעשהו הזר בערב הזה… רגשות אי-הרצון האלה גברו עוד יותר כאשר שב אדאמוביץ’ אחרי זמן-מה לדבר ומבלי הרגש, כנראה, כמה מחוסר הנימוס בהתערבות כזאת מצדו, החל להלל לפניה את וילנסקי ולהוכיח, כי האחרון ראוי והגון לה מאין כמוהו. הדברים האלה כשהם לעצמם הרעימוה למדי, אך עוד יותר גדל התרגזה בחושה היטב, כי פיו ולבו של האיש הזה אינם שווים הפעם ובסתר נפשו איננו מבקש כלל כי יעשו דבריו אלה פרי בפועל. ‘זיוף מכוער, התחפשות חסרת-טעם, התנאות אווילית!’ קראו כל חושיה חמס, וברגעים אלה נפל ערך אדאמוביץ' בעיניה פלאים והתמרמרותה אליו גברה במידה כזו, עד שלא חפצה לשוות לנפשו את העונג הזה בהתנגדה להצעתו ותחרש. הוא הוסיף עד כה ועד כה להרצות את הוכחותיו:

‘אמנם, גם אני מודה כי במקום שיש נטיית-לב לאיש אחד, רע הוא המעשה לתת יד לאיש אחר, אבל אין לשכוח את תנאי חיינו העושים את הנישואים, בייחוד לעלמה, לדבר הכרחי, אשר אין להימנע ממנו בשום אופן. אינני דן על זאת: המתוקן התנאי הזה, אם מקולקל הוא; העובדה בכל אופן ברורה והדבר נכון כנכון היום, כי לעלמה עבריה אין כל אפשרות להישאר נאמנה באהבתה אם זו לא נתקיימה מאיזו סיבה…’

הדברים האלה מילאו את הסאה. היא לא יכלה עוד להתאפק ותשב בכוונה מיוחדה לעקוץ את אהבת-עצמו של איש-שיחה:

‘בוריס מויסייביץ טועה מעט במצב-הדברים האמיתי, ועל-כן הוא משחית דבריו חינם… אם אובה או אמאן בווילנסקי, דבר שאיננו ידוע עוד לאדוני בבירור, כאשר ידמה, בכל אופן לא תהיה הסיבה לזאת איזו נטייה לאיש אחר מצדי, כי אם גם היתה הנטייה הזאת בזמן מן הזמנים, הנה עתה בכל אופן כבר חלפה וגם עקבותיה לא נודעו…’

כמעט יצאו הדברים האלה מפיה והיא כבר התחרטה בהם. באפילת הערב לא יכלה להתבונן בחזות פני בן-לוויתה, איזו פעולה פעלו עליו דבריה, אך היא הכירה בנפשה את כל זיופם הגס ותבן היטב כי גם אדאמוביץ' מכיר את הכחש הזה. האחרון החריש פתאום ולא הוסיף עוד לדבר דבר, גם היא נאלמה, ומבלי שים לב לזאת, כי כבדה לה דומיית המבוכה מאוד, לא מצאה כל אפשרות להחל איזן שיחה; היא לא יכלה גם לצמצם את רעיונותיה, ויהיו פוסחים בקרבה פסוח ועבור מנקודה אחת למשנֶהָ, נבלי כל סדר והשתלשלות הגיונית… כמשפט הזה עברו דומם את יתר הדרך, עברו את רחובות העיר, עד בואם לפני בית אבותיה. פה עמדו רגעים אחדים מחרישים: עת היתה להיפרד, אך שניהם בוששו; להיפרד דומם היה קשה, אך קשה עוד יותר היה לדבר דבר. כאשר הושיט לה סוף סוף את ידו, עוד נשאר במשך רגעים אחדים אוחז בידה, אף היא לא שמטה אותה מידו ותהי מחכה לאיזה דבר, אשר לא יכלה לתת לעצמה חשבון מה הוא. הוא הרפה מידה דומם ומפיו לא יצא הגה, זולתי ברכת-פרידה חרישית…

הם נפרדו, והפרידה הזאת חוללה פתאום בנפשה ריאקציה חדשה. כל התמרמרותה וכל רגשות אי-רצונה נגד אדאמוביץ' נגוזו וחלפו וכל נפשה מלאה את ההכרה המרה, כי הכול נגמר, לכל קץ!… עוד הפעם עמד לפניה האיש הזה עוטה זוהר מיוחד, רם ונישא מעל מכריה האחרים, והיא התחרטה בסתר לבה על אשר נתנתו לעבור מעליה בלב מלא ייאוש ולא השמיעה מפני איזה גאון אווילי את הדבר, אשר כלתה נפשה מאוד להשמיע ואשר יכול היה לשנות את פני המעשים תכלית שינוי…

היא לא השלתה את נפשה כלל בנקודה הזאת ולא כיחדה מעצמה כי טענות אדאמוביץ' כנגד אופי עצמו נכוחות כולן, והתולדות המעציבות, אשר מנה לפניה, מחויבות בהכרח; אולם למרות אלה מצאה לנכון לפניה להיות לאיש הזה, כי מעלותיו האחרות עושות אותו כדאי לכך, שיסבלו ממנו במידה ידועה… ידבר אדאמוביץ' על עצמו מה שידבר, יתראה לרע כמה שיחפוץ; העובדה ברורה, כי יש בו הרבה מאצילות הרעיון, גודל הנפש ודקות הרגש… הוא אולי איננו חושד בעצמו, עד כמה המידות המנויות טבועות בקרב נפשו פנימה, אך עדה נאמנה על זאת היא התרוצצות רגשותיו החזקה והמלחמה הפנימית המתחוללת תמיד בקרבו. כי למרות אנוכיותו ונטייתו לשלילה וביטול הכול, אין אופיו יכול לכלכל אורח-חיים כזה…

בזכרונה עברו עוד הפעם פרטים רבים מהווידוי הארוך והיא מצאה, כי יותר ממה שהאיש הזה מושחת וגורם רעה לאחרים, הוא אמלל וסובל בעצמו ייסורי-נפש נוראים; בכל אופן אין להאשימו על אופיו השונה מאחרים, אך ראוי יותר לנוד לו על זאת, ראוי לטפל בנפשו החולה והדווּיה מאי-נורמאליותה…

בנקודה הזאת האיר במוחה פתאום רעיון חדש והיא התפלאה, כי אדאמוביץ' לא העיר כלל על הצד הזה, גם היא לא הרגישה בו כלל עד כה. בכל תולדות חייו מסתמן יותר מכל העדרן המוחלט של איזו אהבה נאמנה והתמכרות שלמה. עוד גם בילדותו היו היסודות האלה במידה שאינה מספקת, אך בנערותו, עוד יותר בבחרותו, היסודות האלה חסרים לגמרי; החיים בין אנשים זרים ורפיון הקשר בינו ובין בית-אביו בתקופת החיים הכי-נכבדה, תקופת ההתפתחות הרוחנית והסתמנות האופי – תנאים כאלה היו מחויבים בהכרח להטביע את חותמם המיוחד על כל תכונות נפשו, הרגליו והשקפותיו!

‘מי יודע’, השתלשל מהרעיון הזה גם רעיון אחר, ‘מי יודע, אם לא היתה פועלת עליו גם עתה אהבה אשה נאמנה והתמכרותה השלמה פעולה רצויה?… בדקות הרגשתו המצוינה אי אפשר לו בהחלט לבלי שים לב כלל לרגשות חמים כאלה, עוד יותר, מפני החידוש שבהם לו, כי לא ניסה באלה, ותוצאות הדבר הזה תהיינה, כי ימס מעט מעט הקרח הנורא אשר בנפשו פנימה, השקפתו הקודרה ומלאת הייאוש על החיים, שהיא תוצאה ישירה ומחויבה מקשי הנפש ומריה, תשונה לטובה ושלטון רגשותיו היותר רכים ויותר נוחים יגבר על נטיותיו האנוכיות…’

היא לא הרגישה בעצמה, איך נמשכה אחרי מקסם דמיונה, אשר החל לצייר לפניה מחזות נעימים ומלאי עדן, ובמשך זמן-מה שכחה לגמרי את העובדה הממשית, כי אם גם היתה מסיבת דברים כזאת בכלל אפשרית לפני שעות אחדות, בכל אופן איננה אפשרית עוד עתה… כאשר שבה אליה פתאום ההכרה הזאת, נדמה לה כמו נפלה מגובהי שחק לעמקי תהומות ועד מהרה תקפה כאב עז ונעכר, כאב חרטה לאחר זמנה ומכשול-לב של ההכרה, כי היה רגע רצון והיא לא השכילה להשתמש בו. מדוע החרישה אז, בעת אשר דבר אחד מפיה היה יכול לשנות את פני כל המעשה! – קראו כל חושיה חמס על עצמה, אך באותו רגע כבר התגנבו מחשבות ספק אל לבה: מי יודע זאת, האומנם היה די בדברה לשנות את המעשה הנעשה? מי יודע אם לא נדחתה הצעתה מצדו והתנדבותה לא קובלה ברצון?…

השאלה הזאת עוררה בקרבה מחשבות רבות ושונות. אם באמת יש בנפש אדאמוביץ' רגש-אהבה חזק אליה, אז לא עמד לבו בלי כל ספק להשיב אחור הצעה בלתי-מקוּוה כזו – אך היש באמת רגש חזק כזה אתו? מבלי משים נזכרה את ההנחה הידועה, כי ‘האהבה האמיתית איננה חוקרת’, ואם אדאמוביץ' מסוגל לחקור ולפלס את הדבר מכל צדדיו באופן כזה, אות הוא כי רגש-אהבתו איננו אמיתי, בכל אופן חלש מאוד…

‘לא, לא!’ – כמו התעברה בעצמה על חשד כזה. ‘אם לפני הערב הזה עוד היה הדבר מוטל בספק, עתה ברור הוא מאין כמוהו: בנידון כזה אדאמוביץ’ מסוגל יותר להקטין את ערך הרגש שבקרבו, אך איננו מסוגל כלל להפריז, גם התגלות לבו השלמה לא היתה אפשרית בשום אופן, לולא חש אליה באמת את הרגש, אשר אמר…'

ההכרה הזאת היתה מצד אחד נעימה לה מאוד, אך מצד אחר הגדילה עוד יותר את מפח-נפשה וחרטתה על זאת, כי לא עשתה את אשר היה נכון לה לעשות. היא החלה להאשים את נפשה ברוח גאון נפרז, אהבה עצמית יתירה ומרי חסר-טעם; אולם ההאשמה הזאת בעצמה העירה את לבה על צד חדש בנידון הזה, ובמנותה את כל חטאיה אלה שאלה פתאום את נפשה, האומנם מוכשרה היא, בעלת אופי כזה, למלא אחר התנאים הכבדים, שאמרה לקבל על עצמה מאהבתה לאדאמוביץ'?… אי אפשר היה לבלי הכיר, כי בפרטים רבים יש דמיון גדול בין אופיי שניהם, והדמיון הזה, המועיל הרבה לנטיית נפשותיהם זו לזו, עושה את זיווגם להפך, מסוכן מאוד, ולה יש אפוא רק לשמוח, כי בעת ראיונם האחרון לא גברו נטיות לבה על הכוח השופט בה ולא עשתה מעשה בלי חשבון, אשר היה מדיח גם עליו גם עליה רעה רבה…

איזו שלווה קרה מילאה את נפשה אחרי הסערה העזה; התרוצצות רגשותיה שקטה ומוחה עבד את עבודתו בצלילות מיוחדה. היא חשבה בדעה צלולה את מצב-הדברים הנוכחי ותמצא, כי למרות הנטייה המשותפה בינה ובין אדאמוביץ' אין אגודתם יכולה להתקיים. אך אי-אפשרות הדבר הזה איננה מחייבת אותה כלל לתת את ידה לאיש אחר, אשר אין לבה הולך אחריו כלל.

‘האומנם כדבר הזה כן הוא?’ – שאלה פתאום את נפשה ומבלי משים זכרה את דברי אדאמוביץ', כי לעלמה עבריה הנישואים הם תנאי הכרחי, שאין להימנע ממנו בשום אופן… אף היא איננה יוצאת מהכלל הזה ואנוסה תהיה אם לא היום ולא מחר, הנה אחרי שנה, שנתיים או שלוש שנים לתת סוף סוף ידה לאיש מן האנשים!

ההכרה הזאת לא נעמה לה מאוד, ותתאמץ להסיח את דעתה ממנה, אך למרות חפצה חזר ושב הרעיון הזה אליה כזבוב טורד, אשר שבע יגורש ושבעתיים ישוב אל מקומו הראשון. הוא ניקר במוחה מבלי חשך ויעורר בקרבה מערכי-לב אחרים. היא אמנם דנה פעמים רבות על העניין הזה בחוג מכריה, אך מעולם לא הסתמנה לפניה בבהירות כזו כל אי-נורמאליותו של מצב האשה העברייה בכלל ומהמפלגה הבינונית בפרט. היא תלויה תמיד בדעת אחרים ומנת גורלה ציפיה פאסיבית בלי כל אפשרות לאיזו פעולה אַקטיבית…

האומנם אין כל אפשרות? האומנם אין גם להשיג אפשרות כזאת?

רעיון חדש הרעישה פתאום, והיא השתוממה איככה אפוא נעלם ממנה דבר ברור ופשוט כזה עד כה. הנה לא כביר שמעה בשימת-לב מיוחדה את תלונת אדאמוביץ' על הריקניות, שהוא חש בחיים משוללי מטרה וחסרי שאיפות יותר נאצלות מדאגת-הקיום הפשוטה, ועל לבה אף לא עלה לכונן את השאלה הזאת אל חיי עצמה, הריקים וחסרים כל תעודה במידה עוד מרובה מזו… הנה היא חושבת את עצמה, נחשבה גם בעיני אחרים לעלמה נאורה, אך במה זכתה לזאת יותר מאחרות, אם בפועל אין כמעט כל הבדל בין אורח חייה וחייהן? כל יתרונה הוא, כי קראה סכום ספרים הגון ומוחה התרגל על-פי השימוש התדיר לתפוס מושגים מופשטים ידועים, אף גם לדין עליהם; אולם איזה ערך ממשי יש ליתרון כזה, אשר יסכון רק להשתתפות באיזה שיחה בטלה ולא יותר?

בבהירות נוראה קמה לפניה ההכרה, כי אופן חייה הקודמים היה טעות גסה והסתפקותה באורח-חיים כזה היתה רק תולדת השלאת נפש. היא רק השלתה את נפשה, כאילו יש לה איזו עניינים נאצלים, איזו אידיאלים אשר היא שואפת אליהם, ובאמת הלא היו כל אלה רק בטלה מוסרית גמורה, אינדיפרנטיות שלמה לכל עניין שאיננו נוגע לעצמה ובשרה… כן הוא, לולא היה תוכנם הפנימי של חייה הרוחניים ריק כל כך ולולא היתה כל ישותה רק ציפיה בטלה – אמנם שלא בהכרה – לבוא איזה גבר, אשר ישעבדה לו ומילא בשעבוד הזה את ריקנות חייה, כי עתה לא היה אפשרי כלל מצב-נפש כזה, אשר היא נמצאה בו עתה, ואם מאיזו סיבה נכזבה תוחלתה מאיש אחד, לא היה כל הכרח לתת יד לאיש אחר בלתי-רצוי כלל!

האומנם כבר עבר המועד ועתה אין לתקן עוד את המעוּות?

היא הביאה בחשבון את שנות חייה ומיעוט הכנתה לאורח-חיים יותר מתוקן, אף לא העלימה עין מהתנגדותם הוודאית של אבותיה, אשר לא יבינו בשום אופן לרוחה וחשבו את התחלתה לשיגעון נורא – כל אלה מעצורים נכבדים הם, ומה גם באין כל סיוע מן הצד נשקף לה, כי גם אחותה וגיסה, לפי מושגיהם על החיים, לא יאשרו בוודאי את עצתה; אולם כובד הצעד הזה איננו צריך להרפות את ידיה, כי זה יהיה נסיונה הראשון במקצוע החדש ובו ייבחן כוח-נפשה, המסוגלה היא להקדיש את חייה באמת לאיזו פעולה מועילה ופוריה, אם לא!…

‘אמנם בירורו של אדאמוביץ’ היה לי לתועלת‘, חשבה עם לבה, אף כי לא מאותו הצד שכיוון לו הוא… תהיה כוונתו איזו שתהיה, בכל אופן לא היתה – לפקוח את עיני לראות את חיי בדמותם הנכונה…’

 

כט.    🔗

השעה העשירית בערב היתה, אחד ערבי הבציר המאוחר. וילנסקי ואדאמוביץ' ישבו בחדר-המעון, הוא גם חדר המורים על-יד בית-ספרו של הראשון. מבעד לחלון נשמעו דפיקותיהן הקצובות של טיפות הגשם במרזב הגג וזימרתו המעציבה של הרוח הלח בבדקי הקירות, גם בתוך החדר פנימה היתה רוח כהה מרחפת. וילנסקי ישב אל שולחן-הכתיבה, אשר נערמו עליו בלי כל סדר ספרים שונים, פנקסים, גליונות מודפסים וגליונות עיתונים; לפניו היתה כוס תה מצוננה וראשו נשען על זרועו. אל המושב ממולו היתה גם כן כוס תה שומה, אך הכיסא היה פנוי ואדאמוביץ' התהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר. חזות פני שניהם הסרים¹²⁷ ודומיית העצב השוררת בתוכם העידו כי העניין אשר נדונו עליו לפני זה לא היה משמח-לב יותר מדי.

‘רע מכל הוא הדבר’, הפסיק אדאמוביץ' את הדומיה ראשונה, ‘כי האנשים האלה הריחו את רוע מצב עסקך. כמובן, הועילו גם “מלמדינו הנכבדים” לא מעט להפצת השמועה הרעה, ועל-כן הם בהולים על הקרן ודוחקים במידה כזו; בתנאים אחרים, מובטחני, היו שמחים בדחיית השילומים ויסתפקו בקבלת הריבית, כי זה כל חפצם בעסקם…’

וילנסקי התנועע תנועה כמבקש להשיב מעליו זבוב טורד.

‘קצתי בחיי מפני התביעות הטורדות האלה!’ – קרא. ‘העסקים התדירים עם אנשים שפלים ומכוערים כמלווים-בריבית מהמין הזה, ומה גם בתנאים בלתי-נעימים כאלה – כי תביעותיהם צודקות ועלי להתרפס ולבקש חנינה – כל אלה כבדו עלי מנשוא… יותר מכל מעיקה עלי ההכרה, כי משכתי גם אותך אחרי בעניין הרע הזה ולא די שהשקעת בו את כל כסף-פקדונך, אך נאחזת עוד גם בסבך חובותי, ועתה…’

‘הבלים!’ – הפסיק אדאמוביץ' דברי איש-שיחו. ‘הפרט הזה מעניינני פחות מכול, גם לך אין כל יסוד לדאוג לזאת יותר מדי: כסף-פקדוני בבית-הבנק היה מיותר לי לגמרי ומונח בלי כל תועלת, ומה שנוגע לערבוּתי, הן לא הפסדתי עוד לעת עתה אף פרוטה אחת… בכל אופן, ייחשב נא הדבר בעיניך כאילו הסכמתי להצעתך ואשתתף בבית-ספרך, הלא היה עלי לסבול את ההפסד במידה שמגיע לחלקי…’

‘כן, חשבון נכון הוא!… לו היה בית-הספר מביא רווח, לא היה לך חלק בו, ובהפסד, להפך, הנך נוטל לפי מצב-הדברים הנוכחי חלק מרובה ממני, כי מלבד ערבותך על חובותי, עוד השקעת סכום גדול כזה במזומנים!’

‘הנך דן על הדבר הזה, כאילו הכול אבד כבר ואין עוד תקווה להטבת המצב… לא, ידידי, כמו שטעית מקודם בתקוותיך הנפרזות, כן הנך טועה עתה בהתייאשותך היתירה…’

‘התייאשותי היתירה!’ – קרא וילנסקי בקופצו מעל מושבו, ויחל למדוד את החדר בשעליו הרחבים ובזאת הכריח את אדאמוביץ' לעצור במהלכו, פן יתנגשו יחדו. ‘התייאשותי היתירה, אתה אומר! האפשר לבלי היוואש למראה כל המסיבות הרעות האלה, אשר לא די שאינן פוסקות, אך הולכות ורבות עוד? לפני המסה¹²⁸ באו להיכתב¹²⁹ יותר ממאה תלמידים, ורק פחות מהחצי באו אחרי-כן למועד התחלת הלימודים. מהמספר הדל הזה היה עוד הכרח להוציא תלמידים רבים, אשר איחרו אבותיהם להביא את שכר-הלימוד גם אחרי הזכרות שנויות ומשולשות. כל האבות האלה הביעו בראשונה את שמחתם הרבה על ייסוד בית-הספר ובדיבור קיבלו גם את התנאי, לשלם את שכר הלימוד בעד שלושה חודשים מראש. אך במעשה דחו מיום ליום את השילומים גם בעד חודש אחד. בחודש אלול וחצי החודש תשרי הייתי מתנחם, גם אחרים היו מנחמים אותי, כי הקהל לא הסכין עוד עם ראשית שנת-הלימודים במועד מוקדם כזה, ואהי מחכה ל’בין הזמנים’ הקבוע; אך הנה עברו גם ימי הסוכות, חלף עוד חודש ימים, ומצב-הדברים לא די שאיננו משתנה לטובה, אך הולך עוד הלוך ורע…תלמידים חדשים לא נוספו ומספר הנמצאים איננו מספיק די כלכל את כל הוצאותיו ההכרחיות של בית הספר; רק שכרי משעותי הפרטיות, שאני עוסק בהן מן הצהרים, נותן לי את היכולת לסלק לנושי את הריבית מחובותי…'

‘לא אכחד כי מצב-הדברים הנוכחי איננו מרנין-לב יותר מדי’, השיב אדאמוביץ', ‘אך על דעתי מספר התלמידים הנשאר כיום הזה נותן תקווה טובה כיסוד מוצק ונאמן לעתיד. אבות התלמידים האלה, אשר עמדו בכל הנסיונות ונשארו נאמנים לבית-הספר, מכירים בוודאי את ערכו האמיתי של זה ולא ירפו עוד ממנו. הם יהיו מופת גם לאחרים ברבות הימים, כאשר תיראה על פניהם פעולתה הרצויה של הוראה מסודרה ומתוקנה…’

וילנסקי שחק שחוק רוגז מר.

‘הנך דן ככה, יען אשר לא ראית מצד אחד את התלמידים האלה בעצמם, ומצד אחר לא ניסית לשבת פה בחדר הזה שבועות אחדים ולא בא לידך לדבר עם האבות, הבאים הנה לעיתים בעצמם, או לקרוא את פתקאותיהם אשר הם שולחים לפעמים… לבי אמנם מתפוצץ בקרבי מכעס ורוגז להכרת העובדה המעציבה הזאת, אך לא אוכל לכחד בכל זאת את האמת המרה מנפשי, כי רוב התלמידים שנשארו אינם כלל מהסוג הזה שאמרת; להפך, אין עוד יסוד רע וגרוע מזה… רובם הניכר של התלמידים הוא מאלה הבנים האובדים, אשר כבר נואשו אבותיהם מהם בהחליפם מלמדים שונים לבלי הועיל; הם ניתנו גם אל בית-הספר רק מפני אי-האפשרות להשאירם בבית… יש כאלה, אשר אבותיהם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם ומתכוונים רק לשכר הלימוד בזול, ויש גם כאלה אשר היו טובים ורצויים כשהם לעצמם, אך התערבות אבותיהם בפרטי הלימודים ותביעותיהם הבלתי-אפשריות בנידון זה מקלקלות את כול ומביאות ערבוביה נוראה…’

‘בכלל נכזבה תוחלתי הרבה, הרבה מאוד’, הוסיף לדבר אחרי הפסקה קצרה. ‘לו היו רק התנאים החומריים רעים, כי עתה לא רפו ידי ככה והייתי חושב לי לחובה קדושה להתחזק על המכשולים החיצוניים; אולם, לגודל דאבון לבי, גם סדר המעשים הפנימי איננו מסוגל כלל להניח את רוחי… אם איכות התלמידים איננה טובה בעיני, הנה איכות עוזרי המורים גרועה עוד שבעתיים… למען עניין את אלה יותר בהצלחת המפעל, קצבתי, כידוע לך, לכל אחד מהם חלק ידוע ברווח הנקי בתור פרס; אך כאשר נראה בפועל, כי רווח כזה רחוק מהיות והתנאי הזה בטל, כמובן, אז נגלתה גם אינדיפרנטיותם הגמורה של האנשים האלה לעצם המפעל… הנני מכיר בהם היטב, כי לא די שאינם מתעניינים עוד כלל בהתקדמות בית-הספר, אך אינם מאמינים גם בקיומו וחושבים כל עמל מיוחד מצדם למיותר וחסר מטרה… אחדים מהם, כמדומה לי, כרתו ברית בסתר עם המלמדים והם מוסרים לאלה את כל פרטי הדברים הנעשים בבית-הספר פנימה…’

הוא החריש מכאב-לב נעכר, כי המגע במקום האנוש הזה חיטט עוד יותר את הפצע; גם אדאמוביץ' החשה, כי מצא את כל הדברים האלה נכונים מאוד ובלתי-מופרזים כלל. הוא השתומם רק על זאת, כי במשך החודשים המעטים האלה, אשר היה לווילנסקי דבר עם החיים המציאותיים, קנה האחרון בקיאות רבה בדעת-התבל ויחל להכיר את פשרם האמיתי של המעשים השונים, אף למד לחדור מבעד למסווה, הנסוך על כל פנים, אל לב האנשים הסובבים אותו…. עיני אדאמוביץ' נסבו אל פני ידידו, אשר דלו ורעו מאוד במשך החודשים האחרונים, ומבלי משים חלפה בלבו המחשבה:

‘אמנם תורת-החיים איננה נקנית בלי מחיר, בלי קורבנות מחים!’ ¹³⁰,

והמחשבה הזאת גררה אחריה מחשבות אחרות. אדאמוביץ' זכר את העת אשר השמיעה ברטה מאראנץ לווילנסקי את מיאונה בו. הדבר היה בעצם ימי היווסד בית-הספר והם נפגשו אז יחדו. כאב וילנסקי היה עוד חדש עמו והוא טרם הסכין עם הרעיון, כי תקוותו להשיג את העלמה האהובה לו לא תקום עוד; בכל זאת לא הסיחה צרת-הנפש הפרטית הזאת את דעתו מייסוד בית-הספר, אש לפי מסיבת הדברים החדשים נצער¹³¹ בו יסוד הנאתו הפרטית של המייסד עוד יותר… וילנסקי לא כיחד ממנו את הדבר, אשר נפל בינו ובין ברטה, ויספר בדברים פשוטים, מבלי הפרזה מצד אחד ומבלי כל העלמה מצד אחר, את ענות-נפשו וכאבו הנעכר על תקוותו הנכזבה, ובכל דבריו לא נשמעה גם התלוננות קלה על השלות העלמה הזאת את נפשו חינם. לא הורגשה גם כל תוכחה מסותרה לאחר, שגרם בכל זאת… אדאמוביץ' הרגיש לשמע ההרצאה הפשוטה והתמימה הזאת מוסר-לב נורא, והכרת אשמתו הגדולה נגד האיש הישר הזה המריצו להיטיב את הרעה אם לא בעיקרה, דבר שאי אפשר עוד, לפחות במקצועות אחרים שיש לאל ידו לעשות…

הרגש הזה עוררהו לתמוך ביד וילנסקי, וישקיע בבית-ספרו את כל כסף פקדונו השמור בבית הבנק, אף השיג בערבוּתו סכומים ידועים ממלווים-בריבית שונים – באחת, הוא השתתף הרבה בייסוד בית-הספר ויתמכהו בכל יכולתו: מתחילה רק בגלל וילנסקי, אחר יקר לו המפעל הזה גם מצד עצמו.

אך כל העמל הזה עלה בתוהו, והמפעל לא הצליח. הוא ניחם את וילנסקי רק בשפתיו, אך בסתר נפשו הכיר היטב את ישות העובדה המעציבה, כי המלמדים ניצחו גם הפעם, הודות למושגיה המוטעים והעקשים של החברה העברית על דבר החינוך בכלל ותורת הלימוד בפרט… לו לא חרה כלל על הפסד ממונו, אותו לא הבהילה גם אי-הנעימות הצפויה לו מצד הנושים שערב להם; אך העובדה בעצמה, מה צר כוח הפרט לעמוד בפני המשפטים הקדומים של החברה, היתה מעציבה ומדכאת-נפש מאוד…

על לבו עלה מבלי משים זכר ברטה מאראנץ. גם היא, כפי שסיפר לו, סובלת עתה מצרות מושגיה של החברה הסובבת אותה, ומשפטיה הקדומים של זו עומדים לה לשטן בדרך. היא חרצה לכונן לה מצב בלתי תלוי בדעת אחרים, ותביע חפצה להכשיר את עצמה לאומנות מורה או מיילדת; אך אבותיה מוצאים גם את שתי אלה גם כל אומנות אחרת בכלל לבלתי הגונות לה ומתנגדים לחפצה בכל עוז… תהי אחרית המחלוקת איזו שתהיה, תנצח ברטה או תנוצח, ערכה המוסרי של האחרונה נעלה בכל אופן הרבה מאוד על-פי העובדה הזאת… אמנם, על-פי קירבת הזמנים של העובדה הזאת ועוד עובדה אחרת ידועה, נקל לו מאוד לשער את הדבר אשר נתן את הדחיפה הראשונה למערכי לב ברטה במגמתה זו; אך מציאות הסיבה הצדדית איננה ממעטת כלל את ערך ההחלטה ביסודה… דבר גדול הוא, כי מקרה כזה, אשר היה משיא על עלמה אחרת רק ייאוש ממושך פחות או יותר, וידכא את נפשה חינם, ואולי גם הסב כי תיתן את ידה לאיש בלתי רצוי לה – מקרה כזה עורר את ברטה, להפך, לפעולה רצינה ויחזק בקרבה את הכרת ערך עצמה.

‘מאושרים הם האנשים האלה’, חשב עם לבו, ‘כי יש להם תמיד מפלט ידוע מפגעי חייהם הפרטיים! כאשר נכזבה תקוות וילנסקי מאהבתו, אז חשכה התמכרותו השלמה לבית-ספרו את נפשו מייסורים רבים ובלתי-מועילים. מפעלו זה לא הצליח והוא מייאש את לבו על כל המעשה, אך הייאוש הזה לא יארך ימים, כי שאיפה אחרת תקל בוודאי את לב האיש הזה ותמלא את חייו… גם אם השאיפה האחרת לא תקום, גם אם רבות אחריה לא תצלחנה, הן לבו לא יפול וידיו לא תרפינה, כי החפץ להיטיב והאמונה באפשרות הטוב הזה יעמדו לו בכל עת… גם ברטה, למרות דלות כוחה ולמרות היותה תלויה בדעת אחרים ומוקפה מכל צד הגבלות שונות, מצאה בכל זאת מוצא נכון ממיצר מצבה. אם גם יגברו עליה המעצורים הצדדיים ולא יתנוה להשיג את המטרה הנכספה, אך היא תרגיש במידה ידועה את נפשה צלֵחה בההכרה, כי התאמצה למלאות את חובתה המוסרית בכל אשר מצאה ידה… מי יודע, אולי תמצא לפעולתה מקצוע כזה, אשר לא יניאוה עוד גם אבותיה. בכל אופן גם לה גם לווילנסקי יש יסוד מוצק בחיים, אמונה חזקה בחובת האדם לפעול טוב במקצוע זה או אחר: הם ימצאו בפעולה הזאת גם את שלוות-הנפש המבוקשה. אך הוא…’

הוא חש קירבת מצב-נפש ידוע ומצוי לו, על גל חושיו נבלעים בההכרה המדכאה והמעיקה, כי כל ישותו חסרת מובן היא. במצב-נפש כזה היתה חברת כל איש עליו למשא ועל-כן קדם להיפרד מעל וילנסקי ויצא על פני חוץ, שם היתה חשיכה גדולה, ממעל טפטף גשם דק וממטה רב הרפש; הך הוא לא הרגיש בכל אלה וילך אט, שקוע כולו במחשבותיו הנוגות.

בבהירות נוראה עמדו לפניו כל ריקניותם ושממונם של חייו בהווה, אך עוד ריקים ושוממים שבעתיים נראו לו החיים האלה בעתיד. עתה עודנו רענן ומלא כוח עלומים, חיים ותנועה, דמו עודנו רותח בקרבו, תאוותיו סוערות ולבו נמשך אחרי תענוגים שונים; אך הנה תעבורנה עוד שנים אחדות וכל אלה יפסקו, כוחות-הגוף יצערו ומיני מדווה וחוליים שונים יבואו כתולדות מוכרחות ומחויבות מאורח-חייו האי-נורמאלי… אז תחל מערכת ימים, שבועות וחודשים של שיממון נורא וקרת-רוח מוחלטה, בלי כל חפץ ובלי כל התעוררות, בלי כל שמחה ובלי כל הסתערות אחרת… מי יודע, אולי מאפס כל עניין אחר יתמכר לאיזו תאווה מכוערה ומגועלה, אולי תדבק בו גם תאוות השיכרון…

הוא התאמץ לגרש מעליו את הדמיונות המייראים ומדכאי-הנפש האלה, אך הם לא סרו מנגד עיניו ויוסיפו לעבור לפניו מחזה אחרי מחזה בכל צבעיהם הקודרים והמעציבים…

‘מה חפץ בחיים שוממים ונוגים כאלה?’ – שאל את נפשו, ‘האם לא טוב טוב הוא לשים להם קץ פעם אחת?’

ובדמיונו נראה הגשר הגדול הנטוי על פני הנהר בקצה העיר. הוא עבר את הגשר הזה פעמים רבות בלילות סגריר כאלה: המרחק בין הפנסים רב, החושך מרובה על האור וקול משק המים איננו פוסק… קפיצה אחת ממעל לשבכה – ואחרי רגעים מעטים הכול נגמר, לכול קץ!

הרעיון הזה איננו חדש לו כלל. הוא חושב מחשבות כאלה פעם בפעם, עוד יותר – הוא איננו רואה כל יסוד הגיוני להימנע ממעשה כזה, ובכל זאת יודע הוא בנפשו ומכיר היטב מה רחוק צעד כזה, ממנו בפועל… הוא יקוץ בחיים, ידוכא תחת נטל סבלם, אך לשים קץ להם לא ימצא די כוח רצון בנפשו.

כן. לא רק לחיות כראוי, אך גם למות כהוגן אי אפשר באין מטרה.