א.

במורד המדרון המיוער של גבעת טיילור ניהלה אמא-חגלה את אפרוחיה אל פלג הבדולח למטה, אשר, אין יודע משום-מה, נתכּנה “נחל הבוץ”. פעוּטיה היו רק בני-יומם, אך כבר היו רגליהם קלות וזו היתה הפעם הראשונה שאמם הובילתם לשתות מים.

היא התנהלה לאיטה, משתוחחת כלשהו לארץ, כי היער היה מלא אויבים. מדי פעם השמיעה קרקור דק בגרונה, בקוֹראה לכדרדורי-הפלומה המנוּמרִים אשר התגודדו אחריה על רגליהם הזעירות, הוורודות. הם היו מצפצפים בתלוּנה חרישית כל-אימת שפיגרו אפילו כמה אינטשים אחר אמם, ונראו כה רופפים וחלוּשים, עד כי דומה שאפילו הירגזים, גדולים וגסים הם לעומתם. שנים-עשר היה מספרם, אך עינה של אמא תרנגולת-היער היתה פקוחה על כולם, והשגיחה על כל שיח עץ וסבך, ועל כל היער ואף על השמיים. דומה כי אחר אויבים היתה תרה בלי-הרף – הידידים מעטים היו מכדי למוצאם – אמנם, גלה גילתה אויב. הרחק מעבר לאפר-הבונים השטוח, נראתה חיית טרף גדולה, שוּעל, הוא היה צועד לקראתם ובעוד רגעים מספר ודאי יגיע ריחם לאפּו או יפגע בעקבותיהם. כל רגע היה יקר.

“קררר! קררר!” (התחבאו! התחבאו!) קראה האֵם בקול נמוך ותקיף, וזאטוטים בני-יומם אלה, שלא היו גדולים בהרבה מבלוּטי-אלוֹן, התפּזרו במרחק רב זה מזה (כמה אינטשים) למצוא מחבוא. אחד צלל מתחת לעלה, רעהו – בין שני שורשים, שלישי נתכנס בקפל של קליפּת-ליבנה, רביעי – נמלט לתוך חור וכן הלאה, עד שהתחבאו כולם, פרט לאחד אשר לא מצא מחסה ועל-כן התיישב לוֹ על בוּל-עץ רחב וצהוב והשתטח עליו ועצם את עיניו היטב-היטב והיה בטוח כי עתה הוא בלתי-נראה. הקטנים חדלו מציוּציהם המבוהלים ושקט נשתרר מסביב.

אמא-חגלה עפה הישר לעומת החיה האיומה, הנמיכה עוּף בלא-פחד במרחק יארדים אחדים לצידו האחד, ואחר הטילה עצמה על האדמה, פּרפּרה כפצועת-כנף וחיגרת – הוי, מה נורא חיגרת – ויללה ככלבלב בצרה. ביקשה רחמים? רחמים משוּעל אכזר צמא-דם? הו, לא ולא! היא לא היתה שוטה. עורמת-השוּעל ידועה לה היטב. אך צא וראה כמה שוטה הוא לעומת אמא-חגלה. צוהל למראה הפּרס המוּטל לו פתאום לפניו, זנק השוּעל קדימה ותפס… כלומר, כמעט תפס את העוף; החגלה פרפרה ממנו והלאה, בטווח רגל אחת בלבד. הוא קפץ אחריה עוד קפיצה אחת, והפעם וודאי שהיה תופסה, אלא שמשום-מה צץ לפתע שיח כלשהו בינו לבינה, והחגלה גררה עצמה בכבידוּת אל מתחת לגזע עץ; אך חיית-הטרף הגדולה פערה את לסתותיה ודילגה מעל לגזע ועם כך קפצה החגלה – שכנראה נרפּאה מעט מחולייה – קפיצה בלתי-זריזה קדימה והתגלגלה במורד התל, והשוּעל הרודף אחריה בלי-ליאוּת, כמעט ותפסה בזנבה, אך, מוזר למדי ככל שמיהר לרוץ ולקפּץ, כן פּיגר אחריה

מרחק-מה. היה זה מקרה נדיר ביותר: החגלה – פצועת-כנף, והוא, אבא-שוּעלא קל-רגליים, זה חמש דקות שאינו משיגה במירוץ. הרי זו בושה וכלימה. משאזר השועל מותניו, דומה כי נתחזקה גם החגלה, ולאחר מירוץ של רבע המיל, מירוץ שמשום-מה התרחק והלך מגבעת טיילור והלאה, החלים העוף באופן בלתי-צפוי לחלוטין, ובהתרוממוֹ במשק-כנפיים לגלגני, עף לו על פני היער, בהשאירוֹ את השוּעל נבוך ומבולבל. הלה הבין פתאום כי שיטוּ בו, ומה שגרוּע מכוֹל, זה-עתה נזכר כי אין זאת הפּעם הראשונה שהערימו עליו בתכסיס זה, ואף-על-פי-כן לא הבין כיצד קרה הדבר.

בינתיים חגה אמא-חגלה בעיגול גדול ושבה בדרך עקיפין אל הכדרדורים הצמיריים שהשאירה במחבואי היער.

בהיותה מחוננת בזכרון מצויין למקומות, ככל ציפורי-הבר, חזרה אל אותו גבעול-עשב עצמו שדרכה עליו קודם-לכן, ונשתאתה רגע מתוך קורת-רוח נוכח הדממה המוחלטת ששררה בין ילדיה. אפילו למשמע צעדיה לא זע איש מהם, והקטן, שישב על גזע העץ, מוסתר די יפה מן העין, למרות הכל, אף הוא לא הניע אבר, לא קודם-לכן ולא עתה; הוא רק עצם את עיניו הקטנות ביתר חוזקה, עד שקראה האם:

“ק-ריט!” (בואו, ילדים), בין-רגע, כבאגדות-הפֵיוֹת, בצבצה מכל חור תינוקת-חגלה, והזאטוט שעל גזע-העץ, שלאמיתו של דבר היה הגדול מכולם, פקח את עיניו הגדולות-הקטנות ורץ להסתתר במחסה זנבה הרחב של אמו ב“פּיפּ פּיפּ” דק ומתוק, שאוזן אויב לא היתה מבחינה בו ממרחק שלוש רגליים, ואילו מאוֹזן אמו לא היה נעלם אפילו ממרחק כפול-שלושה; ועם כך, נאספו-יחד כל אצבעוני-הפּלוּמה ומן הסתם סבורים היו כי מקימים הם רעש איום, וכגודל רעשם כן גודל שמחתם.

השמש היתה לוהטת עתה. היה עליהם לחצות שטח גלוי בדרך אל הנחל, והאֵם, לאחר שהשגיחה בשבע-עיניים מפני האויבים, אספה את הפּעוּטוֹנים תחת צל מניפת-זנבה הפרוּשה והסתירה אותם מחשש מכת-שמש, עד שהגיעו לסבך הפטל שליד הפלג.

כאן קפץ ארנב-חופר אחד מתוך הסבך וגרם לבהלה גדולה בתוכם. אך בראותם את דגל השלום שמאחוריו, נחה דעתם. הוא היה ידיד ותיק; ובין יתר הדברים, למדו הקטנים באותו יום גם זאת – כי ארנבון מפליג תמיד תחת דגל השלום והוא נאה דורש ונאה מקיים.

ואז הגיעה עת לשתות – היו אלה מים זכים שבזכים, אף כי בני-אדם נואלים כינוּם בשם “נחל-הבּוֹץ”.

תחילה לא ידעו הפּעוּטים כיצד לשתות, אך הם חיקו את אמם, ובמהרה למדו לשתות כמוה ולהחוות תודה על כל לגימה ולגימה. בשוּרה ארוכה ניצבו על שפת הנחל, תריסר כדרדוּרים חוּמים וזהבהבים על עשרים-וארבע רגליים זעירות, ורודות-בהונות ונטויות-פנימה ולהם שנים-עשר ראשי-זהב קטנים וחמודים, רכונים בארשת של רצינות, שותים ומברכים ברכת-הודייה כאמם.

אחר-כך הובילה אותם צעד-צעד, תחת מחסה, אל הקצה המרוחק של אפר-הבונים, אל הכיפה הגדולה, המדושאה. האֵם שמה עינה על הכיפּה הזאת זה כמה זמן לפני-כן. כמה וכמה כיפּות כאלה דרושות כדי לגדל דור של חגלות, כי הללו הן קנים של נמלים. אמא חגלה עלתה אל ראש הכיפֹּה, התבוננה רגע על סביבותיה, ואחר עשתה כחצי תריסר גריפות נמרצות בצפּרניה. תל-הנמלים הפָּריך נבקע ויציעי-העפר נתפּוררו ונפזרו במדרון. הנמלים יצאו בהמוניהן ומאין עצה ותוּשייה רבו זו עם זו. מהן רצו סביב התל מחמת יתרון-מרץ וחסרון-תכלית, וכמה מהן, שהיו יותר נבונות, החלוּ להעביר משם ביצים לבנות ושמנות. אך החגלה-האם קרבה אל הללו וחטפה מאחת מהן את השקיק הצוּפני-למראה, וקרקרה והשמיטה אותו מפּיה, ולקטה אותו שוב, ושוב קרקרה ובלעה אותו. הקטנים עמדו סביבה, ואחר-כך ברנש קטנטן וצהוב אחד, זה שישב תחילה על גזע-העץ, חטף ביצת-נמלים אחת, השמיטה כמה פעמים, ואחר – משתקפוֹ יצרו, בלעה, וכך למד לאכול. תוך עשרים רגע למד אפילו הננס שבהם את התורה כולה. והנאה מרוּבּה היתה להם בהתפּזרם לכל-עבר ללקוט את הביצים הטעימות, שעה שאמם היתה הורסת עוד יציעי-נמלים ומגלגלת אותם ואת תוכנם במדרון. התנפּח זיפקו של כל אפרוח-חגלה, עד שנתכערה צורתם ולא יכלו לאכול עוד.

אחר-כך עלו כולם בזהירות במעלה הפּלג, וכל אותו אחר-הצהריים שכבו על פני תל חוֹל מסוּתר היטב על-ידי שיחי-פטל ונוכחו לדעת מה טוב ומה נעים לחוש את אבק החול הצונן מחליק בין הבהונות הקטנים, החמים. בשל נטייתם החזקה לחיקוּי – שכבו על צידם, כאמם, וכמוה גרדו את העפר ברגליהם הפעוּטות ומחאו כנף, אם כי למען האמת, לא היו להם כנפיים למחוא בהן, אלא שני סרטים קטנים

בלבד בתוך פלוּמה, מצד זה ומצד זה לציין את המקום בו תצמחנה הכנפיים. באותו לילה לקחה אותם האם אל סבך-שיח יבש בקרבת מקום, ושם, בין העלים הנבוּלים השבירים, המונעים כל אויב להתקרב ברגל בחשאי, מתחת לקוֹצים המשורגים, המגינים מפּני כל אויבי-שמיים, השכיבתם בערשם, בחדר-הילדים מקוּרה-הנוצות. כשמוח אם על בניה עלץ ליבה למראה הפעוּטים המתגפּפים זה בזה, מצפצפים בשנתם נלחצים באמון כה רב אל גוּפה החם.

ב

ביום השלישי כבר היו האפרוחים איתנים יותר על רגליהם. לא עוד נאלצו ללכת סחור סחור בהיתקלם בבלוּט-אלון; עתה יכלו אפילו לדלג מעל אצטרובלים, ועל גבי הסרטים הקטנים, שסימנו את מקום הכנפיים, נראו עתה שוּרות כחולות של קשבים עבים מלאי-דם.

כצידה ראשונה לדרך החיים היו ­­להם – אם טובה, רגליים חסונות, כמה חוּשים שאפשר לסמוך עליהם וגרעין של בינה. האינסטינקט, כלומר, ההרגל שבתורשה הוא הוא שהוֹרם למצוא מחבוא במצוות אמם; האינסטינקט, הוא הוא שלימדם ללכת בעקבותיה, אך הבּינה – היא שפּקדה עליהם להסתתר בצל זנב אמם, שעה שהשמש היתה צולפת מעל. ומאותו יום ואילך חדרה הבּינה יותר ויותר בכל מעשיהם.

ביום הרביעי – נבטו פסיגי-נוצה בקצות הקשבים. ביום החמישי כבר נראו נוצות יפה לעין, וכעבור שבוע היתה כל משפּחת התינוקות רכּי-הפּלוּמה חיזקת-כנף.

כולה מלבד אחד – מלבד ננסון, המיסכן הקטן שהיה חולני מלידה. שעות רבות לאחר שבקע מביצתו עוד נשא על גבו מחצית הקליפה; ממעט היה לרוץ מכל אחיו ומצפצף יותר מכוּלם. וערב אחד, בהיראות בואש מתקרב, והאֵם פקדה “קוויט, קוויט” (נוּסוּ, נוּסוּ) פּיגר ננסון ונשאר מאחור, וכשאספה את צאצאיה אל גבעת האורנים גילו כי נעדר אחיהם, ומאז – לא ראוהו עוד.

בינתיים נמשכו האימוּנים. הם למדו לדעת כי המשוּבחים שבחגבים מצויים בשפע בעשב הגבוה שעל שפת הנחל; ידעו כי שיחי השזיף מזילים שומן בדמות תולעים ירוקות, חלקלקות; כי כיפת תל-נמלים, המתנשאת מול היער הרחוק משמעה – אסם של שפע; כי תוּתיֹ-הבּר, אף שאינם חרקים, טעימים כמעט כמוהם; כי פרפרי הדנאיות הענקיים ערבים לחיך ונצודים על-נקלה, אילו רק יכלו לתפסם; וכי פּצלת-קליפה, הנושרת מצלעה של קורה קרובה, מבטיחה שפעת טעמים ממינים שונים, וכמו-כן למדו כי מוטב להניח לנפשם – צרעות-בנאיות, זחלים-שעירים ומרבי-רגליים.

הגיע חודש יולי, הוא ירח הענבות, האפרוחים גדלו והתפּתחו עד-להפליא במשך החודש שעבר, וכה גדולים היו עתה, עד כי אמם היתה נאלצת לעמוד כל הלילה על רגליה בעמלה לכסוֹתם.

יום-יום היו רוחצים באמבטי של חול, אך לא עוד על שפת הנחל, כי לאחרונה עברו אל בית -מרחץ אחר, במעלה הגבעה. עופות רבים ושונים עשו בו שימוש, ותחילה לא היתה האם מרוצה ממנו, שהוא רשות הרבים. אולם החול היה בעל איכוּת כה משוּבחת והילדים היו רצים לשם בהתלהבות כה רבה, שלבסוף נמחו גם כל חששותיה.

שבועיים לאחר-מכן שוּלח רזון בקטנים וגם היא עצמה לא הרגישה עצמה בטוב. כל העת היו רעבים, ואף שלעטו כמויות עצוּמות, כולם כאחד הלכו ונצטמקו. האֵם היתה האחרונה להיפּגע. אולם משחלתה – סבלה לא פחות מבניה. בלי-הרף חשה רעב טורפני, כאב-ראש קדחתני

וחולשה מתישה. בשום אופן לא הבינה מה הסיבה לדבר. כיצד יכלה לדעת כי החול במרחץ זה, שכה רבים משתמשים בו, ושחוּשה הבריא שלה אמר לה מלכתחילה לא לתת בו אמון, שרץ כולו תולעים טפּילים שכל משפּחתה נוּגעה בהם?

אין לך יצר שאין לא תכלית. את תורת-הרפוּאה למדה אמא-צפּור רק בהוראת יצרה הפּנימי. הכמיהה העזה, הקדחתנית, לדבר-מה, – היא לא ידעה בדיוק מהו – הניעה אותה לאכול, או לפחות לטעום, כל דבר שנראה ראוי למאכל, ולבקש מפלט בחורשות הקרירות ביותר. ושם מצאה עץ-אוג ארסי, עמוס פּירות-רעל. לפני חודש היתה עוברת על פניו מבלי שים לב אליו, אולם עתה התעכבה לידו וטעמה מגרגריו עלובי-המראה. המיץ החריף הצורב כמו מילא איזו תשוקה מוזרה בגוּפה, היא אכלה ואכלה וכל משפּחתה נצטרפה לסעוּדת-מרפּא זו, שום רופא מבני-אנוש לא היה מגלה תרופה יפה מזוֹ. נתברר כי זהו סם-משלשל עז ונמרץ; האויב המסתורי והאיום הוכרע, הסכנה חלפה. אך לא כולם ניצלו. החוּש הטבעי – הרופא הרחמן מאז ומעולם – נתאחר להגיע אל שניים מהם. על-פי חוק-גורל אכזרי נשמדו החלשים. הללו, שהמחלה התישה את כוחותיהם, התרוּפה היתה חריפה מדי בשבילם. הם שתו עוד ועוד ממימי הפלג, ולמחרת בבוקר, שעה שכל אחיהם הלכו אחר אמם, נשארו הם בלי-נוע על מקומם. בדרך מוזרה נקמו את דם אחיהם הקטן מידי הבוֹאֵש. אותו בוֹאש, שידע להיכן נעלם ננסון, מצא את גופותיהם ואכלם ומת מן הרעל אשר היה בתוכם.

שבע היה עתה מספר החגלות הקטנות אשר צייתו לפקודות אמן. תכונות-האופי של כל אחת ואחת מהן נתבלטוּ בשחר חייהן ועתה התפּתחו בקצב מהיר. החלוּשים נשמדו, אך היו ביניהם אחד כסיל

ואחד עצלן. האֵם לא יכלה שלא לבכר אחדים מהם על פני האחרים, ילד-שעשועיה היה הגדול שבכוּלם, זה שישב בשעתו על גזע העץ הצהוב בחפשו מסתוֹר. הוא היה לא רק הגדול, החזק והיפה בבניה, אלא, מה שחשוב יותר, הצייתן שבהם. קול-האזהרה של האֵם, “ררר” (סכנה), לא תמיד התרחקו כולם מעל שביל מסוּכן, או מעל מאכל מפוקפק, אך הוא, דומה כי הצייתנוּת היתה טבוּעה בדמוֹ. מעולם לא קרה שלא נענה ל“קריט” (בואו) החרישי שלה, בשל צייתנוּת זו – בא על שכרו, כי הוא האריך ימים על פני האדמה יותר מכל אחיו.

אוגוסט, ירח הנשירה, חלף, הקטנים כבר הגיעו לכדי שלושת-רבעי גודלה של חגלה מבוגרת. על-פי ידיעותיהם כבר היו בעיני עצמם חכמים להפליא. כשהיו קטנים, מוכרחים היו לישון על גבי האדמה כדי לחסות תחת כנף אמם, אך עתה היו גדולים למדי ולא היו זקוּקים לכך, והאם החלה להנהיג אורח-חיים של מבוגרים. מעתה יהיו ישנים על ענפי העצים. צעירי הסמוּרים הגמדיים וסמוּרי הביצות, השועלים והבוֹאשים, נראו בכול. השהייה על פני האדמה בלילות נעשתה מסוכנת יותר ויותר, ולכן עם שקיעת השמש, היתה אמא-חגלה קוראת “קריט” ועפה אל בין עפאיו הסבוכים של עץ נמוך.

הקטנים היו עפים אחריה, פרט לאחד, טפשון קשה-עורף שנתעקש לישון על האדמה כמו לפנים. בלילה הראשון עבר הכל בשלום, אך בלילה השני נעורוּ אחיו לקול צעקותיו. נשמע קול התכתשוּת קצרה, ואחר נשתררה דממה שהופרעה רק על-ידי רחש מבעית של פיצוּח עצמות ומצמוּץ שפתים. הקטנים נעצו עיניהם בחשכה הנוראה שלמטה, משראו ברק זוג-עיניים סמוכות זו לזו והריחו ריח עובש משוּנה, הבינו כי סמור-הביצות הוא-הוא שרצח את אחיהם הטפּשוֹן. מעתה ישבו שש חגלות קטנות בלילה בשורה, ואמן בתוכן, אם כי לא מן הנדיר היה, שבהצטנן רגליה של אחת – היתה מתיישבת על גב אמה.

האֵם המשיכה לחנכן. עכשיו הגיעה שעתן ללמוד “להשיק” בכנפיהן. החוגלה יכולה להמריא אף בשקט, אם רצונה בכך, אך פעמים המשק הוא כה חשוב, עד כי מלמדים את כל החגלות מתי וכיצד להמריא בהרעמת-כנפיים. המשק משמש למטרות רבות. הוא מזהיר את כל החגלות שבקרבת-מקום על סכנה מתקרבת, הוא מרעיד את יד הרובאי, או מושך את תשומת-לב האויב אל המשקשקת ועם כך מתמקמות כל אחיותיה בשקט, או מתיישבות על העצים באין-רואה.

נאה לחגלות הפתגם: “חודש חודש אויביו ומזונותיו”. הגיע ספטמבר, ובאו לעולם זרעים וגרגרי תבוּאה במקום ענבות וביצי-נמלים, וציידים עם רובים במקום בואשים וסמורי-ביצות.

החגלות ידעו היטב מהו שועל, אך כלב כמעט ולא ראו מימיהן. הן ידעו כי אפשר בנקל להפר מזימת שוּעל על-ידי בריחה אל ענפי עץ, אך הגיע “ירח הרובאים” וקאדי הזקן בא בהתגנב דרך הערוץ, עם כלב-הכלאיים הצהוב, קצוץ-הזנב, גילתה האֵם את הכלב וקראה “קוויט, קוויט!” (עופו, עופו). שניים מבני המשפחה נדו לאמם על כי מאבדת היא כה מהר את עשתונותיה בשל שוּעל, ושמחו להפגין את אומץ-לבם הרב בקופצם לתוך סבך-עץ, בלי שים לב ל“קוויט! קוויט!” החוזר ונשנה של אמם, ולמופת שהראתה להם במהרה להתרחק במעוף שקט.

בינתיים התקרב השועל המוזר, קצוץ-הזנב, אל מתחת לעץ, עמוֹד ונבוֹח לעומתם. הם נהנו מאוד למראהו ולמראה אמם ואחיהם הבורחים. כל כך נהנו עד כי לא שמעו כלל רשרוש בין השיחים, ופתאום נשמע “בּוּם, בּוּם!” רם, וארצה נפלו שתי חגלות זבות-דם מפרפרות, טרף לשיני הכלב הצהוב אשר תפסן והתעלל בהן עד שבא הצייד במרוצה מבין השיחים והציל מפיו שרידי גופותיהן.

ג

קאדי התגורר בצריף עלוב בקרבת הדוֹן, צפונה לטורונטו. אורח-חייו היה ממין זה שהפילוסופיה היוונית היתה עושה אותו מופת לאורח-חיים אידיאלי. לא היו לו לא עושר, לא מסים, לא שאיפות חברתיות, ולא רכוש שכדאי להזכירוֹ. חייו היו עשויים עבודה מועטת מאוד ושעשועים רבים מאוד, עם בילויי-שדה כאוות נפשו. הוא ראה עצמו כספורטאי אמיתי, כי היה “מחבב את הצייד”, ו“מתענג לראות איך שהיצורים נופלים על הבוֹץ” משהיה משלח בהם כדוּרים. שכניו קראו לו פורץ-גדר, וראוהו כאורח-פורח נוטה ללון ותוּ לא. כל השנה כולה היה צד ולוכד, ולפי העונה היה מגוון במקצת את סוגי צידו, הכרח לא יגוּנה. הבריות שמעוהו אומר, כי מכיר הוא את החודש “על פי טעם החגלות”, אם נשכח ממנו הכתוב בלוח. דבר זה העיד בלי ספק על חוּש-אבחנה דק. אך לרוע-המזל הוכיח גם משהו לגנוּתו. עונת הרצח החוקי של החגלות מתחילה ב-15 בספטמבר, אך לא היה בזה משוּם חידוּש בנוהגו של קאדי כשהיה יוצא לצייד שבועיים לפני הזמן. אף-על-פי-כן היה מצליח להימלט מעונש שנה אחר שנה, ואף השכיל להתפּרסם מעל דפי עתון כ“טיפוּס מעניין” לאחר ראיון מסויים.

לעתים רחוקות בלבד היה יורה בכנף הציפור, כי העדיף להמית את העוף, דבר שאיננו קל כל עוד העצים בעלוותם. בזכות זו ימים רבים לא ניזוקו החגלות בערוץ השלישי; אך עתה, משחשב על כך שהנה עוד-מעט יבואו רובאים אחרים ויגלו את החגלות, הזדרז לרדוף אחריהן.

שעה שברחה אמא-חגלה עם ארבעת בניה שנותרו לפליטה, לא שמע קאדי משק-כנפים, לכן תחב את שתי הצפרים שהרג לתוך כיסיו וחזר אל הצריף.

הנה כי כן, למדו תרנגלות-הבר הקטנות כי כלב אינו שוּעל, כי יש לנהוג בתחבוּלות אחרות כנגדו; וכלל עתיק נחרת עתה עמוק בליבם – “צייתנוּת פּירוּשה אריכוּת-ימים”.

עד סוף ספּטמבר שמרו לנפשם להתרחק מפּני הרובאים ומפני כמה מן האויבים הישנים. עדיין היו לנים על הבדים הארוכים והדקים של האילנות הנשירים, בתוך העלווה הצפופה אשר הסתירה אותם מעין אויבי שמים; שיבתם גבוה הצילם מאויבי האדמה ועתה לא היו חוששים אלא מפני הדביבונים; קול פסיעותיהם האיטיות והכבדות של הללו על גבי הענפים הגמישים, הזהירם תמיד בעוד מועד.

אך הנה החלה עת השלכת. חודש חודש אויביו ומזונותיו. הגיעה עונת האגוזים, היא גם עונת הינשוּפים. ליליות, אשר באו מן הצפון, הכפּילו או שילשו את האוכלוסייה הינשופית. הלילות נעשו כפוֹריים ופחתה סכנת הדביבונים. על-כן העבירה האֵם את מקום הלינה לעלווה הסמיכה ביותר של עץ הטסוגה.

רק אחד מן הבנים לא ציית לצו-האזהרה: “קריט, קריט”. הוא נשאר על ענף הבּוֹקיצה המתנו­דד, שהיה עתה כמעט עירום, – וינשוּף גדול, צהוב-עיין, נשאוֹ משם בטרם בוֹקר.

נותרו עתה רק האֵם ושלושה מבניה, אך אלה היו כבר גדולים כמוֹתה. לאמיתו של דבר, אחד מהם, הבכור, זה שישב פעם על גזע-העץ, היה אפילו גדול ממנה. צווארוניהם כבר התחילו לבצבץ בקצותיהם, כביכול להודיע כמה יפים יהיו בשלימותם. ולא מעט התגאו בהם הצעירים.

הצווארון לחוגלה הוא שוֹבל לטווס – הוא הדרה ועליו תפארתה. צווארון הנקבה הוא שחור עם ברק ירקרק. צווארונו של זכר, גדול בהרבה משל הנקבה, ושחור משלה, ונוצץ הוא בברק ירוק עז. עתים יקרה כי תיוולד חוגלה בעלת מידות וכוח בלתי-מצויים, וצווארונה, לא זו בלבד שהוא גדול יותר, כי אם, בשל התעצמות נדירה, צבעו הוא אדום-נחושתי עמוק, ומזהיר בגווני סגול, ירוק וזהוב. עוף כזה יהי לפלא לכל רואיו, ואכן, אותו קטן אשר ישב לפנים על גזע-העץ ועשה תמיד כאשר צוּוָה, גדל והתפתח, ובטרם תום ירח-הבלוּטים, היה לבעל צווארון מזהיר בזוהר הזהב והנחושת – והוא “חכליל –צוואר”, בן-החגלה המפורסם מעמק הדוֹן.

ד

יום אחד, בשלהי ירח-הבּלוּטים, כלומּר, בערך באמצע אוקטובר, כאשר משפּחת תרנגלות-הבר התפּרקדה לה כחום השמש, בזפקים מלאים על אפר-הבונים, בקרבת בוּל-אורן גדול, נשמע פתאום קול-ירי מרוחק, ו“חכליל-צוואר” קפץ על גבי הבּוּל, כעל פי צו פנימי, הפסיע עליו אילך ואילך כמה פעמים, ואחר-כך, בהימלא לבו חדוות האויר הצח, הבהיר, המרענן, מחא בכנפיו במרדנוּת עזה. אחר-כך, בתיתוֹ יתר דרור לשפעת-אונו, השיק בכנפיו בקול רם עוד יותר, משל לסיח המקפּץ ומדלג להפגין את קורת רוחו, עד אשר גילה פתאום בהסח-הדעת כי ממש מתופף הוא; ובעולצוֹ על גילוי כוחו החדש, חבט באויר שוב ושוב וכל היער נמלא קול תרועתו הרם של זכר-החגלות שנתבגר. אחיו ואחותו שמעו את הקולות וצפו במחזה תוך הערצה והתפּעלוּת; כמוֹתם גם האֵם, אלא שמעתה החלה להתיירא מעט מפניו.

בראשית נובמבר מתחיל ירח הופעתו של אויב-מכשף, על-פי חוק-טבע מופלא, שכיוצא-בו אפשר למצוא גם בין בני-האדם, נטרפת דעתן של כל החגלות בנובמבר של השנה הראשונה לחייהן. כובשת אותן איזו תשוּקה מטורפת לנדוד למרחקים ולא חשוּב להן להיכן. אפילו החכמות שבהן, נתפּסות לכל מיני מעשי-שטוּת בתקופה זו. יש ובלילות תעופנה במהירות על פני הארץ, וחוטי-החשמל יבתקוּן, ויש תתנפצנה אל מגדלי-אור, או אל פנסי הרכבות. אור היום ימצאן בכל מיני מקומות משוּנים, בתוך בניינים, בשטחי הביצה, ישוּבות על חוטי-טלפון בערים הגדולות, או אפילו על סיפּוּני אניות העוגנות בחוף. שגעון זה הוא כנראה שריד מהרגלי-נדידה מדוֹרוֹת עברו. מכל-מקום מעלה אחת לו, לפחות, כי הוא מפריד בין בני המשפחה ומונע בעד נשואי-קבע בין קרובים, דבר שהיה ודאי מביא לכלייה על הגזע כולו. לעולם קשה השגעון לצעירים, בשנתם הראשונה, אך יש והוא חוזר גם בסתיו השנה השניה, כי מדבק הוא ביותר. רק בשנה השלישית אין הוא מופיע עוד כלל.

משראתה אמו של “חכליל-צוואר” את ענבי-הכפור משחירים, והגלמושים משירים את זהבם וארגמנם, ידעה כי אותו דבר ממשמש ובא. לא היה בידה אלא לדאוג לבריאות ילדיה ולהחזיקם בחלק השקט ביותר שביער.

הסימנים הראשונים הופיעו יום אחד, כשלהקת אווזי-בר חלפה דרומה מעל ראשיהם בקריאות “הונק-הונק”. הקטנים לא ראו מימיהם עופות-טרף בעלי צווארים ארוכים כל-כך, ונתייראו מפניהם. אך משראו את אמם ואין פחד בלבבה, אזרו עוז והסתכלו בהם בעניין רב. האם היתה זו הצווחה הפראית הקולנית שהביאתם לידי כך? או שמא דחף פנימי בלבד הוא שהופיע לפתע? – כמיהה מוזרה ללכת אחר האווזים כבשה את לב הקטנים. הם צפו במחצצרים דמויי-החץ הנעלמים דרומה, והגביהו לעלות על ענפי העצים כדי להיטיב לראותם אל-רחוק. מאותה שעה נשתנו פני הדברים מאוד. יָרֵח-של-נובמבר הכביר והלך, ומשהיגע למלואו, בא השגעון ותקפם.

רפי-הגוּף שבלהקה נפגעו קשה מכוּלם. המשפּחה הקטנה נתפּרדה. חכליל-צוואר עצמו ערך כמה טיסות-לילה ממושכות ונפתלות. חוּשוֹ נשאוֹ קדימה, אך שם השתרע עד אין-גבול אגם-אוֹנטריוֹ. על-כן חזר ופנה אחור, והירח החסר של הלילות האחרונים של “ירח שגעון: מצאוֹ שוב ב”בקעת נחל הבוֹץ", כשהוא בודד לעצמו.

ה

כּכל שקרב החורף לקיצו, כן אזל והלך המזון. “חכליל-צוואר” דבק בערוץ הישן במדרוני האורן של “גבעת טיילור”. אך כל חודש הביא עמו את אויביו ומזונותיו. “ירח-השגעון” הביא עמו שגעון, בדידוּת וענבים. “ירח-השלג” בא עם פרי השושנים ו“ירח-הסערות” הביא נצרי-ליבנה וסוּפות-כסף אשר העטו על היער לבוּש של קרח, והקשו על החגלות להחזיק מעמד על ענף תוך מריטת הפקעים הקפוּאים. מקוֹרוֹ של חכליל-צוואר נשחק מרוב עבודה, וגם בהיסגרוֹ, נשאר בו סדק מאחורי הגבנוּן אך הטבע דאג לציידוֹ לקראת חלקלקות החורף; בהונותיו, שבספטמבר עוד היו כה עדינים ודקים, הצמיחו עתה שוּרת בליטות חדות וקרניות, ועם גבוֹר הקור גדלו גם הן, ועד שירד השלג הראשון, היה כבר “חכליל-צוואר” מצוייד היטב בנעלי-שלג ובמזחלות-קרח. הקור גירש את רוב הנצים והינשופים, ומנע מהאויבים הולכי-על-ארבע להתקרב בהסתר; כללו של דבר, שקוּלים היו בערך טוב ורע.

נּדוּדיו של “חכליל-צוואר” בחיפּוּשיו אחרי אוכל – הרחיקוהו יותר ויותר ממקום-משכנו, עד שגילה וסייר את נחל רוזדייל על חופיו וליבני-הכסף שלהם; את “טירת-פראנק” עם ענבותיה ושפע גרגריה; וכמו-כן את יער צ’אָסטר, מקום שם אמלנכיאר ואמפלופסים היו מנענעים את אשכולות פירותיהם, וענבות הגולטריה היו מבהיקות מתחת לשלג.

עד-מהרה גילה כי משום סיבה נעלמה כלשהי, אין בני-אדם עם רובים נכנסים לתחום הגדר הגבוהה של “טירת פראנק”. לפיכך קבע עתה “חכליל-צוואר” מושבו בנאות הללו, הכיר מקומות חדשים, ומזונות חדשים, וילך הלוך וחכם הלוך ויפה מיום ליום.

באשר לרַעים מבני-מינו – הוא היה בודד לגמרי, אך דומה, דבר זה לא הכביד עליו כמעט. בכל אשר הלך ראה את הירגזים העליזים מנתרים בחדווה פה ושם, ומדי ראותו אותם נזכר בימים בהם נראו יצורים אלה כה גדולים וחשוּבים בעיניו. הם היו הבריות המצחיקות והשובבות ביותר שביער. עוד טרם חלף הסתיו כליל, כבר היו מתחילים לשיר את פזמונם הידוע “האביב קרב”.

קרב – אביב

והיו ממשיכים בכך, במצב-רוח טוב פחות-או-יותר, בכל סערות-החורף הקשות, עד שלבסוף הגיע “ירח הרעב” (הוא פברואר על-פי הלוח שלנו) לקיצו, ונותן פירוּש כלשהו למזמורם. עכשיו היו חוזרים על הכרזתם המשמחת ביתר עוז ויתר שאת, בנעימה של “הלא אמרתי לכם מראש”. עד-מהרה בא אישור-של-ממש לדבריהם, כי השמש היתה אוזרת כוח וממיסה את השלג שעל המדרון הדרומי של גבעת “טירת-פראנק”, חושפת מישטחים גדולים של גולטריה ריחנית, וענבותיה של זו היו משמשות סעוּדות-של-שפע לחכליל-צוואר. וכיון שבא הקץ

לתקופת המלאכה הקשה של תלישת נצרים קפוּאים, ניתנה חירוּת למקורו לחזור לצורתו המתוקנת. עד-מהרה הופיע העורבני הראשון, כשהוא מעופף בשמים ומנעים-שיר במעוּפו – “האביב הולך ובא”. השמש נתחזקה יותר ויותר ובוקר אחד ב“ירח היקיצה”, הוא מארס, נשמע “קאוּ קאוּ” רם, וכתמכסף, מלך-העורבים, בא עף-מתנודד מדרום בראש גדודיו, והודיע רשמית:

“האביב הגיע”.

דומה, הטבע כולו נענה להכרזת חג זה, שהוא ראש-השנה לציפורים. אך כנראה שרגש כלשהו, הסעיר עכשיו את בני-העוף. הירגזים יצאו ממש מכליהם, הם שרו את שירם “כבר אביב, אביב, אביב, כבר אביב. אביב, אביב” בהתמדה כזו, עד כי לפלא היה כיצד מצאו זמן להחיות את נפשם.

וחכליל-צוואר הוקסם מן האביב בכל ישוּתו. הוא קיפּץ ודילג בעליצות ובמרץ על גבי גזע עץ וגילגל מגרונו וחזר וגילגל אל מרחב העמק הקטן קול תרוּעה – “טאם, טאם ררררעם”, שהעיר הדים עמוּמים בהתגלגלוֹ, ופירסם את שמחתו לבוא האביב.

הרחק במורד הגיא עמד צריפו של קאדי. הוא שמע את קול-התוף באויר הבוקר השוקט, ו“נדמה היה לו שאפשר היום לתפוס איזה זכר-חגלות”. כיון שכך עלה בהתגנב במעלה הערוץ עם רובהו, אך חכליל-צוואר ראה והסתלק בשקט, אף לא נח עד שחזר אל “בקעת נחל-הבּוֹץ”. וכאן עלה על אותו גזע עצמו אשר עליו תופף לראשונה. ושוב גילגל וחזר וגילגל בקול-תרועה רם, עד שנער קטן, אשר חצה ביער בדרכו אל הטוזנה, רץ לביתו, נבהל ונרעש, וסיפר לאימו כי הוא בטוח שהאינדיאנים יוצאים למלחמה כי שמע את תוּפּי-הקרב שלהם רועמים בבקעה.

מדוע צוהל הילד בשמחתו? מדוע נאנח העלם בבדידוּתו? אין הם יודעים מדוע, כשם שגם חכליל-צוואר לא ידע מדוע זה עלה יום-יום על איזה גזע-עץ רקוב ותופף והרעים על פני היער, מדוע היה מפסיע אחרי-כן ביהירוּת ומתפּעל מקיפולי-צווארונו ההדוּרים והלוהטים, ומתנוצצים כאבני-חן בזוהר השמש, ומדוע אחר-כך היה חוזר ומרעים. מאין באה לו המשאלה המוּזרה כי מישהו אחר יתפּעל מכליל נוצותיו? מדוע לא עלתה כזאת בליבו בטרם בוא ירח פקעי-הערבה?

"טאם, טאם ר-ר-ר-ר-ר-עם

טאם, טאם, ר-ר-ר-ר-רעם"

הרעים וחזר והרעים.

מדי יום ביומו היה מבקר את הקורה החביבה עליו, וקישוּט חדש, כרבולת אדומה כשושן, צמח למעלה מכל אחת משתי עיניו החדות הבהירות, ונעלי השלג המגוּשמות נשרו כליל מרגליו. צווארונו נתעדן, עיניו אורו, ומה נהדר היה למראה בפוסעוֹ אנה ואנה לאור השמש, מבריק כולו. אך – אהה! כה גלמוּד היה עתה!

אולם מה יכול לעשות מלבד לתת פורקן לערגתו במצעד-התיפוף היומיומי שלו? אלא שבוקר אחד, בראשית חודש מאי הנחמד, כשפרחי מטפסים עטרו את גזע-העץ בכוכבי כסף, וחכליל-צוואר תופף וערג למרחקים ושוב תופף, קלטה אוזנו החדה רחש, קול-פסיעה חרישי בין השיחים. הוא דמם כפסל והקשיב. הוא ידע כי גם האחר מקשיב. האומנם אמת הדבר? כן! הנהי – דמות – למוּלו – עלמה קטנה ונכלמת, עלמה-חגלה המבקשת עתה להתחבא בביישנוּת. עוד רגע הוא לצידה. כל ישוּתו הוּצפה ברגש חדש – יקדה בצמאון כלמראה מעיין מים חיים. ואיך פרש לראווה את לבוּש-עדייו המבריק! כיצד ידע כי בזאת מצא חן? הוא ניפח את נוצותיו והשכיל לעמוד

על פני הערבה. לאחר ריצה נוספת, תפס כלב זה, שאין-שני-לו את נוכח קרני השמש, והפסיע, השמיע קרקור חרישי ורך, שוודאי היה ערב לא פחות מן “הלחישות המתוּקות” של בני גזע אחר, שכן, עתה ברור היה כי כבש את ליבה. לאמיתו של דבר, כבש את ליבה זה מכמה ימים, אלא שהוא לא ידע על כך. שלושה ימים תמימים היתה באה היא למשמע קול התוף הרם ומסתכלת בו מרחוק בהערצה נכלמת וחשה עצמה קצת נעלבת על כי לא השגיח בה, והיא כה קרובה אליו. ובכן, אפשר שאותו קול-פסיעה חרישי שקלטה אוזנו, לא היה אות מבשר רע כלל וכלל. והנה עתה הרכינה את ראשה בענווה ובחן ובהתמסרוּת. המידבר הגיע לקיצו, הנודד צחה-הצמא הגיע אל המעין.

הו, אותם ימים בהירים ועליזים בגיא היפה בעל השם המכוער, מעולם לא היתה השמש כה בהירה, והאויר בשׂוּם ריחות-האורן, היה מתוק מחלומות, ואותו בן-כנף גדול ואצילי בא יום-יום אל גזע העץ, לעתים בחברת רעוּתו ולעתים ביחידוּת, ותופף מרוב שמחה כי חי הוא! אך מדוע לעתים ביחידוּת? מדוע לא תמיד בחברת כלתו השובבה? מדוע זה היתה חוגגת ומשתעשעת עמו במשך שעות, ואחר-כך מוצאת לה רגע-כושר כלשהו לחמוק בהתגנב לבלתי ראות אותו עוד שעות רבות. לפעמים עד למחרת, עד שהיה חוזר ומשמיע את נגינתו-הצבאית מעל גזע-העץ, להודיע כי תפקע סבלנוּתו אם לא תחזור מיד? היה בזה איזה סוד-יערות שלא יכול היה להבהירוֹ לעצמו. מדוע זה מיום ליום נגרע זמן שהוּתה עמו, עד לרגעים ספוּרים בלבד, עד שלבסוף – יום אחד לא באה כלל. היא לא באה למחרת, ולא ביום השלישי, וחכליל-צואר טס כמשוגע במהירות-הבזק אל הקורה הישנה, ותופף, אחר – עף במעלה הנחל אל קורה אחרת, ועל פני הגבעה אל ערוץ אחר, תופף ותופף, אך ביום הרביעי, משבא למקום פגישתם הראשונה, וקרא אליה בקול, כבימים עברו, שמע רחש בין השיחים בפעם ההיא, והנה הופיעה לפניו כלתו הקטנה האובדת, ואחריה מצפצפות עשר חגלות זעירות.

חכליל-צוואר קפץ ועמד לצידה, עד כי נפחדו מאוד כדרדורי-הפלוּמה פקוּחי-העיניים, ונדהם כלשהו בגלותו כי תביעותיהם עליה חזקות בהרבה משלוֹ, אלא שבמהרה השלים עם כך, ונלווה אל הוולדות וטיפל בהן במסירות רבה, כדרך שאביו לא טיפל בו מעולם.

ו

אבות מסורים הנם חזיון בלתי-נפוץ בעולם תרנגלות-הבר. האֵם התרנגולת בונה את קינה ודוגרת על ביציה ללא עזרה. היא החביאה את הקן מפּני האב ונפגשת עמו רק ליד בוּל התיפוף ובשטחי המרעה או לעתים במרחץ החוֹל, שהוא מועדון המין התרנגולתי.

כשבקעו ילדיה של קטינתא – היתה כל דעתה נתוּנה אך להם, עד כי שכחה אפילו את אביהם המצוּיין. אך ביום השלישי, משנתחזקו כל-צורכם, לקחה אותם עמה לקריאת האב.

יש אבות שאינם מתעניינים כלל בילדיהם, אך כליל-צוואר חש מיד לעזור לקטינתא בגידוּל הבנים. הם למדו לאכול ולשתות בדיוק כמו שלמד אביהם לפני זמן רב, ויכלו לדדות אחרי אמם, שעה שהאב היה רועה בקרבת מקום או נשרך במרחק רב מאחוריהם.

בעצם היום השני, כשירדו כולם מן הגבעה לעבר הנחל, בשוּרה משורכת במקצת, דומה למחרוזת עם שני חרוזים גדולים מזה ומזה, הציץ סנאי אדום אחד מאחורי עץ-אורן והסתכל בתהלוכת האפרוחים, ובננסון המזדחל הרחק מאחור. חכליל-צוואר נמצא אותה שעה הרחק כמה יארדים אחריהם, והיה מרטט את נוצותיו על גבי גזע-עץ גבוה,

נסתר מעיני הסנאי. הלה, צמא חולני לדם-אפרוחים התעורר בו למראה הזדמנוּת כה נאה. מתוך כוונה רצחנית לנתק את הנחשל בשוּרה, זנק קדימה. קטינתא ודאי לא היתה חשה בו אלא לאחר-מועד, אך חכליל-צוואר ראהו. הוא טש לעומת הבריון האדמוני; נשקו היו אגרופיו, כלומר – פרקי כנפיו, ואיזו מכה אמר להנחית! בהשתערוּת ראשונה היכה את הסנאי בקצה חוטמו ממש, הנקודה הרגישה ביותר שבגופו, וגלגלוֹ ארצה; הסנאי התנודד וניטלטל אל בינות השיחים, אל המקום שאליו זמם תחילה לשאת את האפרוח הקטן, ושם שכב מתנשם וטיפות-דם אדומות זולגות על חרטוּמו המרושע. החגלות השאירוהו שם על מקומו, ולא נודע להן מה קרה לו אחר-כך, אך מאז לא הוסיף להציק להן.

המשפּחה המשיכה בדרכה לעבר המים, אך פרה כלשהי השאירה עקבות עמוקים מדי בטיט החולי, ולתוך אחד מהם נפל אפרוח וצפצף מן המיצר משגילה כי איננו יכול לצאת.

זו היתה צרה צרוּרה. נראה, שההורים לא ידעו מה לעשות, אולם משדשדשו לשווא מסביב לגומה, שקעה תלוּלית-החול, ובהישפכה פנימה – נוצר מדרון מאורך; עליו מיהר הקטן לטפּס והצטרף שוב אל אחיו, אל מתחת לחוּפה הרחבה של זנב אמם.

קטינתא היתה אמא פקחית, קטנת-קומה אמנם, אך חריפת שכל בעלת-הגיון, יומם ולילה נצבה על משמרתה בדאגתה לאפרוחיה החביבים. באיזו גאווה צעדה, צעוֹד וקרקר, בין קמרוני העצים, עם צאצאיה החינניים מאחוריה; איך פרשה את זנבה הקטן והחוּם, כמעט כדי קשת שלימה, להרבות להם צל; מעולם לא נפלה רוּחה למראה אויב, כי נכונה היתה בכל-עת להילחם או לנוּס, לפי הצורך, ככל אשר ייטב לילדיה.

עוד טרם ידעו האפרוחים לעוּף נזדמן להם להיפּגש עם קאדי הזקן. אף שהיה זה רק חודש יוני, היה כבר קאדי בשדה עם רובהו. במעלה הערוץ השלישי עלה האיש, וטייק, כלבו, אשר רץ לפניו, התקרב כל-כך אל ילדיה של קטינתא, חכליל-צוואר מיהר ורץ לפוגשוֹ, על-ידי התכסיס הישן שאינו מכזיב לעולם, משכהו לרדוף אחריו רדיפה נואלת, עד הרחק והלאה במורד עמק הדוֹן.

אך אירע כך, שמיד בא קאדי וכיוון צעדיו לעבר הצאצאים, קטינתא אותתה לילדים “קררר, קררר” (הסתתרו, הסתתרו) ורצה להטות את האיש מן המסילה, ממש כשם שעשה בן-זוּגה לכלב. מלאה רגשי-אהבה של אֵם מסוּרה ובקיאה בחכמת-היער, רצה בשקט לקראתו עד שנתקרבה אליו מאוד, אחר זנקה במשק-כנפיים עז ישר לתוך פניו, ובנופלה על העלים עשתה עצמה כחיגרת וכדי רגע הוליכה-שולל את פורץ הגדר. אך משגררה את כנפה האחת ויבבה לרגליו, ואחר התרחקה בזחילה איטית, הבין הלה פירושו של הדבר, כי רק תכסיס הוא להסיחו מעל ילדיה ­– וחבט חבטה אכזרית. קטינתא היתה זריזה; היא ניצלה מן המכה וצלעה אל מאחורי חוטר ושם נתחבטה על גבי העלים כמתוך כאב עז, ונראתה חדלת-אונים כל-כך עד שקאדי ניסה שוב להכותה נפש במקלו. אך היא נמלטה בעוד מועד וסיכלה את עצתו, ובהחלטה איתנה להרחיקוֹ כליל מעל ילדיה חסרי-הישע התנפּלה באומץ לרגליו, והטיחה את חזה העדין על גבי הקרקע ונאנחה כמבקשת רחמים, וקאדי, לאחר שנכשל שוב בנסיונו להכותה, כיוון את רובהו וירה בה כמוּת אש שהיתה מספּיקה להרוג דוב, וריסק את גופה של קטינתא האמיצה, המסכנה והמסוּרה, לקרעים-קרעים רועדים ושותתי-דם.

פרא-אדם זה ידע כי הקטנים מתחבאים בקרבת מקום, לכן חיפּש

על סביבותיו כדי למצאם. אך איש מהם לא נע ולא ציפצף. גם אפרוח אחד לא ראה, אולם בשוטטו סביב-סביב ברגל גסה ומרושעת, דרך וחזר ודרך במקום-מחבואם, ולא אחד מן הקטנים הסובלים בדומיה נדרס למוות תחת רגליו, והוא לא ידע ולא שעה.

חכליל-צוואר היטה את החייה הצהובה הרחק למורד הנחל, ועתה חזר למקום בו השאיר את בת זוּגו. הרוצח הלך זה לא-כבר ולקח עמו את שרידיה להשליכם לכלב. חכליל-צוואר חיפּש סביב-סביב ומצא את כתמי-הדם ואת הנוצות, נוצותיה של קטינתא, פזוּרות על הקרקע. עתה הבין מה היה משמעה של אותה ירייה.

מי יתנה גודל חרדתו ועוצם כאבו של חכליל-צוואר? הכרת-פניו לא העידה הרבה על רגשותיו. רגעים ספוּרים בלבד נעץ מבט אילם, עכוּר ומדוכדך במקום האסון, אך מיד נשתנתה ארשת-פניו כי נזכר בגוזליו חסרי-הישע. אל מקום-המחבוא כונן צעדיו וה“קריט קריט” הידוע בפיו. האומנם נפתחו הקברים למילת הקסם ושוכניהם קמו לתחייה? פחות ממחצית מספרם של הקטנים התנערו מעפר; ששה כדרדוּרי-פלוּמה פקחו את עיניהם הנוצצות, ובקוּמם רצו לקראת אביהם לפוֹגשו, אך ארבעה גופות קטנים עוטי-נוצה שכבו שם לבלי-קוּם. חכליל-צוואר חזר על קריאתו פעמים מספר, עד שוודאי היה לו שכל אותם שנותרו בחיים נענו לקריאתו. נהגם עמו מן המקום האיום ההוא והלאה, הלאה-הרחק במעלה הנחל, במקום שגדרות-תייל וסבכי שיחי-פטל ישמשו להם מעתה מחסה, אמנם פחות נעים, אך בטוח יותר.

כאן גידל האב את ילדיו ואילפם בדרך שאילפתהו בשעתו אמו שלו; ואילו ידיעותיו הנרחבות ונסיונו הרב סייעו לו בהרבה. כה היטיב להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואת כל שטחי-המרעה, וכה ידע איך למנוע אסונות ופגעים המסַכּנים את חיי החגלות, עד כי בחלוף הקיץ, גם אחד מאפרוחיו לא נעדר, הם גדלו אף יפוּ עד מאוד, בהגיע ירח-הרובאים, כבר היו למשפּחה נאה בת שש תרנגלות-יער מבוגרות, וראש להן – חכליל-צוואר, הנהדר בנוצות הנחושת המבריקות אשר לו. אמנם, מיום שהלכה קטינתא לעולמה ובמשך כל הקייץ, חדל חכליל-צוואר מתיפוּפו, אך התיפוּף הוא לחגלה כשירה לחוּגה, לא רק מזמור-אהבה, כי אם גם ביטוּי לחדוות-האונים ילידת בריוּת-הגוּף. הנה כי כן, משחלפה עונת-הנשירה ונכנס ספטמבר עם מזג-האויר הנאה והמזון המשובח, ושוב צימח חכליל-צוואר נוצות מפוארות ונתאושש, חזר אליו מצב-רוחו הטוב, ויום אחד, כשמצא עצמו שוב בקרבת הקורה הישנה, קפץ עליה לפתע ותופף שוב ושוב.

מאותו יום ואילך היה חכליל-צוואר חוזר ומתופף לעתים קרובות, כשילדיו יושבים סביבו וצופים במחזה. יש שאחד מהם, שירש את מיזגו של אביו, היה עולה גם הוא על גזע-עץ או על אבן שבקרבת-מקום וחובט באויר בקול-תיפוּף רם.

עתה בא תור הענבות השחורות “ירח השגעון”. אלא שמשפּחת חכליל-צוואר מגזע חסון מוצאה; בגופם הבריא שכנה רוח בריאה, ואם כי חלו גם הם בשגעון, הנה לא עבר שבוע והחלימוּ, ורק שלושה מהם עפו-נעלמו לבלי-שוּב.

חכליל-צוואר נשאר לגור בגיא עם שלושת ילדיו הנותרים, והנה בא השלג. היה זה שלג קל, פתיתי, וכיוון שמזג-האויר לא היה קר ביותר, רבצה המשפחה תחת ענפיו השטוּחים הנמוכים של עץ-ארז, ושם גם בילתה את הלילה. למחרת נמשכה הסוּפה, מזג-האויר הלך וקר, ותילי-השלג גבהו יותר ויותר. בלילה חדל השלג מרדת, אך לעומת זאת גבר הכפור, חכליל-צוואר הוביל איפוא את משפחתו אל רגלי עץ-ליבנה שמעל לציבור שלג עמוק, צלל לתוך השלג וכולם –

אחריו. הרוח כיסתה את החורים בשלג הפתית, שהיה להם לכותנות-לילה צחורות, וכך, צנוּפים בפנים, ישנו מתוך נוחוּת, כי השלג עטיפה חמה הוא והאויר חודר דרכו בקלוּת, די-הצורך לנשימה. למחרת בבוקר, מצאה כל חגלה קיר של קרח מוּצק לפניה, שנתהווה מנשימתה שנקפאה, ולקריאת-הבוקר של חכליל-צוואר: “קריט, קריט, קריט” (בואו, ילדים, בואו ילדים, עופו), התרוממו על-נקלה ופרשו כנף.

היה זה לילם הראשון בתלוּלית של שלג. אמנם, גם לגבי חכליל-צוואר עצמו לא היה בזה חידוּש, ולמחרת, עם חשיכה, צללו שוב בשמחה לתוך מיטתם, ושוב כיסתה עליהם רוח-הצפון כבפעם הקודמת. אך שינוי עמד להתחולל במזג-האויר. רוח הלילה סבה-פנתה מזרחה. אחר מפל פתותי-שלג כבדים בא מטר ברד, ואחר הברד בא גשם כסף. הארץ הרחבה כוסתה שכבת קרח, וכשהתעוררו תרנגולות-היער לקוּם ממיטותיהן, מצאו עצמן כלואות בחוֹריהן ומעליהן יריעת-קרח גדולה ואימתנית ללא קץ.

בעומק רב יותר, היה עוד שלג רך, וחכליל-צוואר חתר לו דרך עד למעלה, אלא שכאן שברה היריעה הלבנה והנוקשה את עוּזו. הוא דפק וחבט ככל אשר יכול, אך לשווא, רק כנפיו וראשו נתבּלו מכך. כל חייו היו רצוּפים רגעי שמחה רוננת ורגעי מצוּקה קודרת ומכשולי-פתע תכוּפים ומייאשים, אך צרה זו נראתה לו קשה מכל. השעות חלפו לאיטן כשמאמציו מתישים את כוחו ואינם מקרבים את גאוּלתו. לאוזניו הגיע קול בני משפחתו המתחבטים אל הקיר האטום ומפּעם לפעם שמע את קריאת-העזרה הנוגה הממוּשכת שלהם – “פ-י-י-י-ט-י, פ-י-י-י-ט-י”.

הם היו מוגנים עתה מפּני רבים מאויביהם, אך לא מפני ייסוּרי הרעב, וברדת הלילה נדם קולם של האסירים היגעים, שאפסו כוחותיהם מרעב ומעמל-מפרך שעלה בתוהו. תחילה חששו פן יבוא שוּעל וימצאם כאן כלוּאים, מסוּרים לחסדו. משחלף כך גם הלילה השני אט-אט, כבר היו אדישים לכול, ואפילו שאלו בליבם כי יבוא השוּעל וישבור את קרוּם השלג ויוּתן להם לפחות להילחם על חייהם.

משנתקרב השוּעל באמת, והוא משוטט על פני השלג הקפוּא, שוב ניעורה בהם תשוּקת-החיים החבויה עמוק בליבם והם הצטנפו בדממה גמוּרה עד שעבר-התרחק. היום השני היה יום סוּפה סחפנית. רוח-הצפון שילחה לדרור את סוסי-השלג אשר לה, והם שרקו ושעטו על פני האדמה הלבנה, נופפו וסלסלו רעמותיהם הלבנות ובפרסותיהם ערמו ערימות-שלג נוספות תוך דהרתם. השחיקה הממושכת והקשה של השלג הגרעיני דיקקה כנראה את הקרום, ואף כי גם לפני-כן לא שררה חשיכה במעמקים, הנה עתה הלך האור ורב. חכליל-צוואר ניקר וניקר כל היום מבפנים, עד כי ראשו כאב ומקורו נתקהה. גם ברדת השמש דומה כי לא קרבה כלל ישועתו. הלילה חלף כקודמיו, אך הפעם לא נשמע קול צעדיו של השועל מלמעלה. עם בוקר חידש חכליל-צוואר את נקישותיו, כמעט באפס-כוח, וציפצופיהם וחיבוּטיהם של האחרים לא נשמעו עוד. משחזק אור היום, הבחין כי כתוצאה מעמלו הממושך נתהווה כתם בהיר בשלג שמעליו, והוא המשיך בניקוּרו ברפיון. בחוץ המשיכו סוסי הסערה בשעיטתם כל היום, ואמנם נידקק הקרום תחת פרסותיהם, ולפנות ערב הבקיע מקורו של חכליל-צוואר אל האויר החופשי. הוא נתנער לחיים עם הצלחתו זו, והמשיך לחתור בניקוּרו, עד אשר מעט-קט לפני שקיעת השמש כבר היה החור רחב כדי מעבר לראשו, צווארו, וצווארונו הנהדר-תמיד. כתפיו הרחבות היו גדולות מדי עבוֹר דרך החור, אך מעתה יכול היה להקיש כלפי מטה, בכוח גדול פי ארבעה; קרוּם-השלג התפורר במהירות, ולא עבר זמן רב וחכליל-צוואר קפץ מכלא הקרח שלו ויצא לדרור. אך הקטנים! חכליל-צוואר עף אל הגדה הסמוכה, אסף בחפזון כמה פירות-ורדים אדומים להשקיט את רעבונו המכרסם ואחר חזר אל התלוּלית שמעל לכלא וקרקר ורקע ברגליו. רק קול חלוּש ענה לו מבפנים – “פּיטי, פּיטי”. בצפורניו החדות שרט על פני המעטה המדוקק והגרעיני ועד-מהרה הבקיעוֹ. באפס-כוח זחלה ועלתה מן החור אפורת-זנב. היא לבדה ולא עוד. האחרות שהיו פזוּרות על פני ציבור השלג ולא נודע מקומן, לא השמיעו קול, לא הראו כל סימן של חיים, וחכליל-צוואר נאלץ לעזבן באשר הן. באביב, כשהפשיר השלג, נתגלו גופותיהן, עור, עצמות, ונוצות – ותו לא.

ז

זמן רב עבר בטרם החלימו חכליל-צוואר ואפורת-זנב כליל, אך שפע מזון ורוב-מנוחה הנם תרופה בדוקה לכל מכה, ויום הדור-בהיר של אמצע החורף שוב היתה לו אותה השפּעה על חכליל-צוואר רב-האונים מאז ומתמיד, והוא יצא לתופף על גבי הקורה. האם היה זה קול התיפוּף,או סימני העקבות מגלי-הסודות של נעליהם על גבי השלג הפּרוּש על פני כול, שגילו לקאדי את מקום הימצאם? כי קאדי יצא שוב ושוב לאורך מעלה הערוץ, כלבו ורובהו אתו, זומם בליבו לצוד את החגלות חיים. הן הכירוּהוּ משכבר הימים, ועתה למד גם הוא להכירן היטב. העוף הגדול בעל צווארון-הנחושת יצא לו פירסום רב ברחבי הבקעה, בחודש-הרובאים ניסה לא אחד בלבד לשים קץ לחייו רבי-ההוד, כשם שבימי קדם ניסה ברנש עלוב-נפש אחד לקנות לו שם על-ידי שריפת פלא-העולם האָפאַזי. אלא שחכליל-צוואר היה בקי מופלג בחכמת-היער. הוא ידע בדיוק היכן להתחבא, ומתי לפרוש כנף בדממה, ומתי לרבוץ עד יעבור זעם ואחר להמריא בכנף רועמת כדי אמה מאויבו ולמצוא מחסה עדי-רגע מאחורי איזה גזע-עץ עצום ולטוס הרחק משם.

קאדי לא חדל מרדוף אחר אותו שכווי אדום-צווארון; רבות יריות שילח אחריו ממרחק, אך תמיד עמד משום-מה איזה עץ או תל או מחסה כלשהו בינו ובין טרפו, וחכליל-צוואר חי ועשה חייל והמשיך בתיפוּפיו.

משנכנס ירח-השלג נדד חכליל-צוואר עם אפורת-זנב אל יערות טירת-פראנק, ששם המזון הוא בשפע והעצים כבירים וזקנים לימים, ביחוד משך את ליבם אורן נהדר שעמד שם במדרון המזרחי בין מטפסי הטסוגה. שש רגליים היה היקפו וענפיו הנמוכים ביותר צמחו בגובה אחד עם אמירי שאר העצים. בקייץ שימש אמירוֹ בית-מרגוע מפורסם לעורבני ולכלתו. כאן, הרחק ממטחווי רובה, בימי האביב החמימים, היה העורבני שר ומרקד לפני בת-זוּגו, ופורש את נוצותיו הכחולות, המבריקות, מסלסל בזמירות-קסם מתוּקות, כה מתוקות ורכות, עד כי אך מעטים, לבד אהוּבתו, הבחינו בהן, והספרים אינם יודעים מאומה עליהן.

לחכליל-צוואר, שגר עתה עם ילדו היחיד בקרבת מקום, היה עניין מיוחד באורן זה, אולם בסיסו ולא צמרתו הנישאה, הוא שמשך את ליבו. סביב סביב היו מטפּסי-טסוגות נמוכים, ביניהם צמחו הפירולה והגולטריה, ואת בלוּטי-האלון השחורים והמתוקים אפשר היה ללקט מתחת לשלג. לא היה שטח-מרעה טוב מזה, ומשהיה קרב אותו רובאי שלא-ידע-שבעה, נקל היה כאן לרוץ שחוֹח בין הטסוגות אל האורן הגדול, ואחר להתרומם בקול משק לגלגני מאחורי גופו החסון, ולדאות הרחק בלי-פחד, כשהגזע העצום עומד למסתור בינו ובין הרובה האכזרי. לפחות תריסר פעמים הצילם עץ-אורן זה ממוות בעונת הרצח החוקי, אלא שעתה פרש קאדי, שידע את הרגלי האכילה שלהם, מצוּדה חדשה לרגליהם. חרש התגנב אל אחורי צלע ההר וציפה במארב, ואותה שעה עצמה הקיף משרתו הנאמן את “חרוט הסוכר” כדי לגרש משם את הציפורים. בדהרה קרב הלה אל הסבך הנמוך בו רעו במנוחה חכליל-צוואר ואפורת-זנב, אך עוד טרם קרב הרובאי כטווח הירי, כבר השמיע חכליל צוואר קריאת-אזהרה חרישית “ררר-ררר” (סכנה), וצעד בחופזה לעבי האורן הגדול להימצא על-ידו במקרה שייאלצו להמריא.

אפורת-זנב נמצאה במרחק-מה במעלה הגבעה, ולפתע גילה מבטה אויב חדש בקרבת מקום, את כלב-הכלאיים הצהוב. והוא צועד ישר לקראתם. חכליל-צוואר, שהיה מרוחק יותר מן המקום, לא יכול לראותו מפני השיחים, ואפורת-זנב, נבהלה עד מאוד.

“קוויט, קוויט” (עוּף, עוּף) קראה ברוּצה במורד הגבעה כדי להמריא. “קריט, קררר” (הנה, התחבאי) קרא חכליל-צוואר שהיה נרגש פחות ממנה, כי עתה ראה את האיש עם הרובה מתקרב בטווח הירי. חכליל-צוואר הספיק להגיע אל הגזע הגדול, ובעומדוֹ מאחריו, בהיעצרוֹ לרגע לקרוא בתוקף לאפורת-זנב “הנה, הנה”, – קלטה אוזנו רחש קל מתחת לצלע הגבעה לפניו, אשר הסגיר את האורב. אחר נשמעה זעקת-אימים מפי אפורת-זנב, שזנק אליה הכלב; היא התרוממה באויר ופרחה אל מאחורי גזע המגן, נמלטה מן הרובאי שבמישור, אך ישר לתוך כפו של אותו נבל שמתחת לצלע הגבעה.

ויררר – ומעלה, רום, עופפה החוגה, זה היצור הנהדר, החושני, האצילי.

בּוּם – ומטה צנחה, מחוּצה ושותת-דם, עד נפחה רוחה, גופתה המוּבסת נחה בשלג.

אימת-מוות ריחפה עתה על חכליל-צוואר. לא עוד יכול היה להתרומם בביטחה, על-כן רבץ ושח עד עפר. הכלב קרב כטווח עשר רגליים ממנו, והזר, בלכתו לעומת קאדי, עבר במרחק חמש רגליים ממנו, אך חכליל-צוואר לא נע ולא זע, עד הגיע רגע-כושר לחמוק משניהם אל מאחורי הגזע הגדול. אז המריא לבטח ועף אל הבקעה העזובה ליד גבעת טיילור.

בזה אחר זה נפלו חלל אהוּבי-נפשו מפגיעת רובה-המוות האכזר, ועתה היה שוב בודד וגלמוּד. ירח-השלג חלף לאטו, תוך סכנות ומנוּסות, וחכליל-צוואר, שנודע עתה כשריד יחידי מכל בני-מינו, נרדף על צוואר בלי-חשך, ונהג בשגעון מרוב האימה.

ברבות הימים נסתבר שאין זה אלא בזבוּז זמן לבטלה, לרדוף עם רובה אחר חכליל-צוואר; על כן, הגיע החורף והשלג העמיק מאוד והמזון נתמעט מאוד, חרש קאדי מזימה חדשה. לכל רחבו של השדה, שעתה, בירח הסערות, היה השדה היחידי היפה למרעה, טמן מלכודות-מלכודות, ידיד ישן, ארנב-חופר, שבר אמנם כמה מהן בשיניו החדות, אך אחדות נשארו שלימות, ופעם, כשהיה חכליל-צוואר מתבונן בנקודה מרוחקת שאפשר שהיא עוף דוֹרס, דרך על אחת מהן, וכהרף-עין נזרק לאויר כשהוא תלוי ומפרפר ברגלו האחת.

האין לחיות-הבר כל זכויות מוסריות או חוּקיות? מה זכות נוטל לו אדם לגרום יסוּרים ממוּשכים ואיומים כאלה לרעהו בעל-החי שחטאו היחיד שאיננו דובר בשפתו?

כל אותו יום היה חכליל צוואר המיסכן תלוּי במלכודת, מתענה בעינויים איומים, גוברים והולכים ומטפּח בכנפיו הגדולות והחזקות במאמץ-שווא להשתחרר. כל היום כולו וכל הלילה, פירפר, ויסוּריו הולכים ונוראים, עד כי נכסף רק – למוות. והמוות בושש לבוא. השחר בקע, היום חלף-עבר, והוּא עודו תלוי שם, גוסס לאיטו, גבורתו היתה לו לקללה. הלילה השני זחל בעצלתיים, כאשר, בשעות החשיכה הדועכות, בא אוֹח גדול, שקול הרפרוּף החלוש של כנף גוססת משך את תשומת-לבו, ושׂם קץ ליסוּריו של חכליל-צוואר – היה זה אך מעשה חסד של אמת.

הרוח נשבה במורד הבקעה מצפון. סוסי-השלג דהרו על פני הקרח המפוספּס, על פני מישור הדוֹן, מעל לביצה לעבר האגם; לבנים היו, כי היו שלג פורח, אך עליהם רכבו כתמים שחורים, קרעי-פלוּמה של צווארון החגלה – צווארון צבעי-הקשת המפורסם. הם נישאו אותו לילה על כנפי רוח-החורף, הרחק הרחק אל הדרום, מעל לאגם השחור והסוֹאן, כבעת מעוּפן העגום בירח-השגעון, רכוֹב ורכוֹב הלאה, עד אשר נעלמו כליל, זכר אחרון לאחרון בני גזע עמק הדוֹן.

כי עתה אין החגלות מוסיפות עוד לבוא לטירת-פראנק. ציפורי-היער שם מתגעגעות לתרועת-האביב הצבאית שנדָמה, ובערוּץ נחל-הבּוֹץ מונח גזע עץ האורן, ומאז נותר בדד – הוא נרקב בדממה וכָלֶה.

להצעתו של ד"ר מנדלסון מוטב לכנות את הציפור המתוארת לעיל בשם: קלל-צווארון. (red-ruff)