בתוך: עובד וחולם: מ. שמואלי – ממשי: חמישים שנה למותו / מנחם שמואלי (ממשי)
גל נמוך ומאורך של אבנים קטנות על שפת הכנרת תחת החלול “כרך” – הנה מה שמצאתי מ"ממשי" החביב בעברי בשבת האחרונה את “כנרת”. הדקירה החדה אשר עקצה את הלב לשמועה הראשונה על־דבר מותו, נשנתה הפעם וביתר שאת. בשום אופן לא רציתי להאמין במשך כל השבוע, שאמנם שמואלביץ מת, אבל עכשיו, למראה הגל הזה, אשר חברי העיד עליו, כי הוא הוא אשר תחתיו הורידו את “ממשי”, הוכרחתי להסכים, שאמנם איננו עוד בין החיים. הלב מתכווץ, ובמוח עוברות )ברגע אחד( חמש השנים וחצי, אשר בהם הכרתיו והתרועעתי אתו, במומנטים השונים שבהן.
הנה הולך אני מואדי־חנין לרחובות, בסוף החורף תרס"ו, הוא חורף העליה הגדולה של הצעירים, והנני נפגש עם פנים חדשות: צעיר צנום וחיור, השואלני לבית־העבודה של הטבק. מהשאלות השכיחות נודע לי, כי הוא היה מורה בעיירה שבפלך צ’רניגוב ומטרתו לעבוד בארץ־ישראל. “המיטמורפוזה לא תעלה בידך”! עברה באותו רגע
המחשבה במוחי בוודאות גמורה. בעוד שנה וחצי, ושמואלביץ בא ירושלימה: “רוצה אני להתבסס בארץ”, אמר לי אז, והתחיל לומד את מלאכת הסתתות, אשר “בצלאל” התחיל להנהיג: פקפוקי בנוגע לחולשתו וקושי העבודה שבחר לו הוכרחו להתפזר, כי לא עברו שני חדשים, וכבר ש. יודע את העבודה והנהו מהיחידים, שבין חמישים התלמידים, אשר הרויחו את לחמם ממנה. שם התחיל גם להתעסק בעבודת סניף הסתדרותנו שבירושלים ונקשרתי אליו בידידות רבה. בחג הסוכות ההוא )תרס"ח( השתתף באסיפת הצירים שביפו, וכולנו נוכחנו איזו נפש חמה שוכנת בגוף אדיש זה לכאורה: בחום והתלהבות מרובה הגן על דעותיו. לא עברו ימים מועטים, ושמואלביץ בא אלי להיפרד: “הרופא אוסר עלי לסתת אבנים, והנני הולך גלילה”… ועדיין הוא חיור ורזה כשהיה, והימים תחילת “היאוש” הידוע… התענינתי הרבה בגורלו, אבל לא הייתי כבר מתפלא כש־ שמעתי בכל פעם, ששמואלביץ הוא פועל טוב בגליל.
התחיל מופיע עתוננו, וש. התחיל, בתור “ממשי”, משתתף בו השתתפות רבה: גם בכל האסיפות הכלליות היה משתתף, ושם היינו נפגשים, אבל ביחוד התקרבתי אליו והחילותי מכבד אותו בשנה האחרונה. כשביקרתי את כנרת באלול שעבר, מצאתי קבוצה של “קבלנים” וש. בראשה. בגאון רב הראה לי על ה"כרך" )היא עיר “טרכיה” לפנים( אשר החצי ממנה ניקתה הקבוצה מהאבנים, “ושזה עלה בזול מאוד”. ואמנם גדול עד
להפליא היה הקונטרסט שבין החלק המנוקה להבלתי־נקי. בשמחה סיפר לי, כי הקבוצה עומדת לקבל “עוד עבודה היסטורית אחת: ייבוש הביצה אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה”. ויחד עם זה הספיק לנקות הרבה שדות בכנרת מהסידרות. לפני הסוכות נסע ליפו וסר ללון אלי, בשיחה סיפר לי, כי “מיסיה” יש לו – להביא פועלים חדשים לגליל; ופתאום התעורר: “התדע, לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להתמסר לעבודה. הנה גם אני קימצתי כסף מהעבודה בשנה זו”.
ובדבריו אלה, בזמן שיציאת הפועלים את הארץ גברה כל־כך, הרגשתי איזה מין החלטה, איזה מין בטחון שלא הורגלתי אליו בזמן האחרון, ונתברר לי הדבר יותר תיכף אחרי זה, באסיפתנו הכללית האחרונה. “אני אומר שיש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ;” צריך “רק להחליט להשאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות”, והספקטיקים היותר גדולים לא העזו להתנגד לו, בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט. כשעשו נסיון בשנה זו עם מגדלי הירקות בכנרת, היה הוא אחד המנסים, ושם הרגיש את עצמו בביתו; כשלפני הפסח עברתי את הבית של ה"ירוקים" )כפי שנקראו בפי יתר הפועלים( אשר על הירדן, ביקשני להשתדל שהועידה המפלגתית תהיה באום־ג’וני: “הלא פה נהיה בבית”. ואמנם “בביתו” היינו, בעת שהיה לוקח את המשוטים ומעבירנו את הירדן בסירתם, סירת ה"ירוקים", ובעת הריקודים המרובים בשבוע של פסח האחרון אשר בילינו יחד, לא יכולתי גם בזמן ההתלהבות היותר מרובה לבלי להתפלא על החום שבו הוא רוקד – כל־כך לא התאים זה לגופו המרושל. נפש חמה ועדינה שאי־אפשר היה לבלי לאהוב.
ממשי היה המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות. את המהפכה בחייו הפנימיים עשה והצליח, והראה בזה דרך לרבים; ואת הנשמה הטהורה והנוחה בודאי לא ישכחו חבריו.
“הפועל הצעיר”, תרע"א,.17
נ. טברסקי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות