כידוע מכבר לקוראים פוטר המורה מר ארליך ממשרתו, מנהל בית־הספר המסחאי – במצות הפקיד עליו בגלל התערבותו בפוליטיקא. – מפני סיבות משפחתיות אי־אפשר היה לו להטלטל תיכף למקום אחר ויוכרח להישאר במסחה זמן ידוע. בין כך נועדו מורי שאר המושבות וישתדלו לתווך בדבר שלום בין המורה הנ"ל והפקיד. לבסוף בא הפקיד למסחה וידרוש מהמורה מר ארליך כתנאי להתפשרות אתו לחתום בחתימת־יד, כי לא יתערב בפוליטיקה – דרישה הנותנת כבוד לבעלה; וכשהאחרון לא נתרצה למלאות דרישה מחפירה כזו נתן הפקיד צו להאיכרים לגרשהו תיכף מהמושבה 

במקלות (לשונו של הפקיד). מר ארליך הידוע במזגו החם, כשמעו הצווי האכזרי הזה, רץ באגרופים מכווצים אל הפקיד, וזה האחרון בראותו את מר ארליך אץ אליו מיהר לצוות על רכבו לדפוק בסוסים – וחברח¹.

 סוף סוף הוכרח מר ארליך מפני הפצרותיהם המרובות של האיכרים לחתום כי הוא מקבל עליו לעזוב את מסחה במשך ארבעה ימים. הוא שכר לאשתו דירה בימה ששמה תתגורר עד שתוכל לנסוע. הנה כי כן זכינו כבר לשלילת החופש האישי בשלוש 

המושבות: מסחה, ימה ומלחמיה. שום איש התלוי פחות או יותר בדעת הפקיד לא יהין לפצות פה ולהביע את דעותיו בענינים ציבוריים. במרגלי חרש לא ירגיש הפקיד גם־כן מחסור. ובכן עומדים אנחנו כעת פה בגליל לפני בריאת בולשת מקומית מהטיפוס הרוסי בזעיראנפין. 

*

רואה אנוכי את האינקביזיציה הזאת ההולכת ונבראת לעינינו ע"י הפקיד הגס הזה, שאין לו שום מושג קל שבקלים לא רק מלאומיות ויהדות, כי אם גם מאיזה צל של חופש המחשבה האנושית וחרות האישית! – אינקביזיציה של שריפת נשמה וגוף קיים. – פוגש אנוכי על כל צעד ושעל אנשים שנשמותיהם הוצאו כבר לשריפה ואנשים, שנשמותיהם הולכות ונחרבות לאט לאט, מסתכל אנוכי באריסים הצעירים, שנתאכרו השנה ומכיר אנוכי זעיר שם סימני ריקבון… 

רואה אנוכי את כבוד החינוך הלאומי – ילד שעשועינו, שכל כך הרבה עמלו וטיפלו בו המורים שלנו – והוא הולך ונרמס ברגל גאוה של איש זר ויהיר לעיני אלה הפעוטים התמימים, תלמידי בית־הספר הקטנים עם נשמותיהם הטהורות. המסכנים האלה הרגישו בלבותיהם הברות את העוול שנעשה למורם מצד אחד ואת האבידה הגדולה שאבדה להם בהילקח מהם מורם היותר חביב ונכבד עליהם, ויערכו שביתה מלימודיהם בבית־הספר נגד שני מורי האליאנס שנשארו כעת בבית־הספר כמחנכי הדור הצעיר במושבה. 

יודע אנוכי גם, שהשפעת דברים כאלה – ההולכים ונשמעים מעל עמודי עתון עברי – על דעת ההנהלה הראשית של יק"א היא יותר ממסופקת, והנני בא לידי מסקנות עצובות מאוד בנוגע לענייני הישוב והתחיה פה. מסקנותי אלו חושב אנוכי לנחוץ להביען פה בכל עקצן החד והמכאיב. אחרי הסתכלות פחות או יותר מקיפה במצב הישוב פה נוכל להיווכח, כי כל הפשרות עם רגשות והויתורים לצד פקיד זה או אחר, כאלה שנראו בעת האחרונה מצד אחדים מהצעירים – הם הם תולעי רקבון הראשונים של המחשבה החפשית ורגש הצדק המקנן בלב כל איש בעל הכרה במידה ידועה. בטוח אנוכי כי רבים מאלה החלוצים הראשונים התחילו מפשרות וויתורים וגמרו בזה, שהיו לנמושות האלה – בעלי הנשמות הרצוצות עם הפסיכולוגיה הנרקבת של זחלנות והתרפסות לפני הפקיד ולפני כל מי שיש לו כוח מדומה בידו, שאנחנו נפגשים אתו פה על כל צעד ושעל. מודה אנוכי בפה מלא, כי אינני בטוח, שכוח הבנים יהיה יפה בנדון זה מכוח האבות. – כל עוד הישוב הברוני ימצא בתנאים כאלה, שהפקיד יהיה המכריע היחיד בכל עניני הציבור של המושבות, כל זמן שגורל חינוך הדור הצעיר יהיה תלוי בשרירות לב הפקיד הממנה ומפטר מורים כאות נפשו לפי נטיותיו הפרטיות – (במסחה נשארו כעת בבית־הספר שני מורי אליאנס, וכפי הנשמע, בדעת הפקיד להחליף את שאר מורי המושבות הנמצאות תחת רשותו במורי אליאנס…) – אין לנו שום תקווה, כי יעלה בידי הצעירים להכניס איזה רוח חיים במושבות… 

אם התנהגות כזו, שנראתה בעת האחרונה מצד הפקיד המקומי, תתהווה אצלו לשיטה מסויימת, צפויה תנועת ההתאכרות החדשה של האלימנט הצעיר למשבר, המוכרח להיגמר בכל אופן בתוצאות בלתי־רצויות כלל וכלל. מאוד יצר לי אם המשבר יגמר בזה, שהאריסים הצעירים יסכימו לעשות ניתוח נפשי ויבואו לידי פשרה וויתורים, אם גם נניח, שהתרדמה שלהם תימשך עת יותר קצרה מזו, שנמשכה בין תנועת החלוצים הראשונים – לפני עשרים ושש שנה – ובין ההתעוררות החלקית, המוטלת עוד בספק גדול, שהביא בכנפיו הזרם החי החדש של תנועת החלוצים האחרונים.

הכרתי העמוקה היא, כי הקרבת נשמת איזה חלוץ על מזבח התחיה היא כאיבוד עצמו לדעת. מאחר שהתחיה היכולה לבוא על־ידי חלוצים כאלה, לאו שמה תחיה; כי אם עוד פעם טיפוס גלותי עם נשמה רצוצה כבארצות הגולה, אלא ששמה בגולה התרפס 

וטשטש את צורתו הלאומית בפני התקיפים מאומות העולם, ופה הוא מטשטש את צורתו הלאומית בפני התקיפים ממתבוללינו מכל המינים.

תרס"ט

“הפועל הצעיר”, שנה שניה, מספר,13, עמ' 9־10, 2 מאי 1909

פרטים לפרשת פיטוריו של אשר ארליך אפשר לקרוא בספר “אשר היה”, ספר זכרון לאשר ארליך, תל־אביב, תשי"ט, עמודים 131–128.