בזמן האחרון הרבו להתווכח בספרות העתונות שלנו בדבר שאלת הישוב הפלחי. סופרים ממינים שונים מנגחים זה את זה בהלכה על־דבר שאיפותינו, הרבה השערות כבר הובעו בנידון זה: מר משה סמילנסקי, למשל, אחד מחסידי התגבורת הקפיטלית בישובנו בכלל, מנבא גם לישוב הפלחי התפתחות קפיטליסטית; והד"ר פסמניק להיפך מבטל בהבל פיו את שאלת הפועלים מכל וכל בישוב הפלחי, מפני שלפי דעתו יתפתח אצלנו טיפוס של איכר המעבד בעצם ידיו את חלקתו ודרישה לפועלים מאן דבר שמה. 

רחוק אנוכי מלהאמין שאוכל להביע איזו דעות מסויימות בשאלה הזאת, הישוב הפלחי בכלל עומד אצלנו עוד בראשית התפתחותו וקשה להוציא מסקנות מסויימות על סמך הנסיונות המועטים. אולם דבר אחד ברור, כי אם אין שום יסוד להשערותיו של הד"ר פסמניק. הנה גם בהשקפותיו של מר משה סמילנסקי שעליהן מבוטסות בעיקרן, כמעט, מושבות יהודה, נרכשו כבר נסיונות והולכים כבר בדרך סלולה וכבושה. לא צריך, איפוא, להיות נביא, חוזה עתידות, בשביל להגיד בבטחה, כי הישוב האגררי ביהודה יתפתח גם להבא על אותם היסודות, שהוא מתקיים עכשיו, כלומר באופן קפיטליסטי. לא כן הוא המצב בנוגע למשק של אחוזות גדולות, המיוסדות בעיקרן על הפלחות, גידול בהמות וכדומה. במקצוע הזה אין עוד נסיונות מן המוכן, והמשק הזה דורש דוקא ידיעות מרובות יותר מנטיעות, פה דרושה ידיעה הגונה בכל מיני הזרעים השונים, לאיזו חלקות אדמה הם מתאימים ואופן עיבודם; דרושה ידיעה הגונה בטיפוח וגידול בהמות, במשק החלב וכדומה. מאליו מובן, שלעשירינו, אשר רובם ככולם התעסקו בארצות הגולה במקצועות המסחר, אין שום מושג מכל הידיעות הללו, ולהיות לחלוצים בכספיהם במקצועות כאלה שהם incognita terra בשבילם אין בודאי שום נטיה למי שיהיה, ואף כי לעשירנו הבקיאים כל כך בדיני ממונות… וזו היא הטעות היסודית של מר סמילנסקי, שבבואו לשפוט על התפתחות הישוב הפלחי, הביא בחשבון רק את התנאים האוביקטיביים, את תנאי הקרקע, השווקים וכדומה, שבזה אין שום איש חולק עליו, כי הם רצויים בוודאי גם ליסוד אחוזות גדולות – ולא הביא בחשבון את התנאים הסובייקטיביים, את החומר האנושי, שעל ידו אפשר למלאות אחרי התכנית, אשר הוא משווה לפני עיני רוחו. החומר האנושי, כלומר העשירים בעל היכולת – יודה בזה ה' סמילנסקי או לא יודה – לא יבואו לעת עתה להתעסק בעבודה קרקעית פשוטה. אין אני שולל בזה את היכולת של התפתחות משק קפיטלי במקצוע הפלחות אצלנו בעתיד אחריעבור איזו עשרות שנים, אבל ברור הוא בעיני, שהתפתחות הישוב הפלחי בעתיד היותר קרוב יכולה להיות בעיקרה רק של ישוב חקלאים זעירים. 

הישוב הזה יועיל להתפתחות מעמד דל של פועלים בגליל לא פחות מישוב קאפיטאליסטי. כבר עתה מתחילים האיכרים פה להתעסק בנטיעות ובגידול בהמות דקות, ועם התפתחות הישוב פה, אין שום ספק, שיפתח משק כפרי מעורב (המבוסס בעיקרו על הפלחות כמובן), הדרישה לפועלים תגדל משנה לשנה. לפיכך הנני רואה גם פה את הפתרון לשאלת הפועלים, כמו ביהודה, ביסוד פרברי פועלים, באותו ההבדל שביהודה ימצא הפועל סיוע בחלקתו על־ידי גידול ירקות, ופה בגליל ימצא את זה על־ידי גידול בהמות דקות ועופות, שזה יעלה לו יותר בנקל, מפני שבסביבת המושבות הפלחיות ימצא מרעה לבהמות בכל ימות השנה. חלקת האדמה של פועל גלילי צריכה להיות יותר גדולה: מהקטר עד הקטר וחצי, בשביל שיוכל לקבל ממנה מעט גרעינים וכדומה למאכל בהמות ועופות. מסיבת זולותה של הקרקע פה – יעלה שכלול שכזה לפועל בסכום קטן יותר מביהודה. 

בנוגע להתפתחות המעמד של האיכרים במושבות הפלחיות. לפי שהתבלט מצב ההתיישבות בעת האחרונה, משמשים כחומר אנושי בשביל ההתיישבות של פקידות יק“א משני הסוגים האלה: א) בני האיכרים, ב) הצעירים המהגרים, שעבדו מספר שנים כפועלים במושבות הפלחיות. לרוב אין לצעירים האלה משלהם כלום ומקבלים את הכל להתאכרותם מהפקידות לתשלומים לשעורים, ורק מיעוטא דמיעוטא מביניהם המה צעירים אמידים, הרוכשים להם אינוונטר בכספם ומקבלים מהפקידות לתשלומים רק את הקרקע והבנינים הדרושים. בכדי לישב אלימנט מצומצם כזה תספיק ודאי גם חברת יק”א עם שיטתה הזחלנית בישוב הא"י. גם החברה להכשרת הישוב – אם חפצה היא בזכות קיומה, תוכרח סוף סוף לשכוח חלומותיה הנעימים על־דבר אחוזת לימוד המביאה רווח… ועל־דבר פועלים החוסכים במשך שנים אחדות של עבודה באחוזת לימוד די כסף בשביל רכישת אינוונטר, ולו גם חלק מהאינוונטר – ותחל גם היא בהתיישבות של צעירים אמידים, שדאגו לחסוך להם כסף בגולה עוד לפני ששמעו על ההבטחות הקודמות… 

אבל פה מתיצבת לפנינו השאלה החמורה בכל עצם תקפה: היוכל האלימנט המצומצם הנזכר עם שיטת התנחלות איטית של החברות הנזכרות לפתור לנו את שאלת ההתיישבות במידה כזו, שמצב הענינים דורש עתה מאתנו ושאין אנו יכולים לדחותו אף לרגע? בודאי, לא! אמנם שיטת התיישבות פילנתרופית באלימנט של איכרים “אפויים” מחדש נחוצה ומוכרחה היא עכשיו, ועל־פי מצב הענינים כעת קשה לנו להיות איסטניסים לגבי התרבות הישוב אפילו באיזו מידה שהיא; אבל היא אינה מספיקה. בשביל המצב הנוכחי דרושה כבר התיישבות גדולה יותר, טבעית יותר.

את החומר האנושי, המוכשר להתיישבות רחבה יותר, עלינו לחפש לפי דעתי, במקום אחר, בין שכבות אחרות של עמנו: על פי הסטטיסטיקה האחרונה, נמצאות במושבות היהודיות בפלכי חרסון ובסרביה כמאת אלף נפש, המתפרנסים מעבודת האדמה. לפי התנאים החוקיים המיוחדים, שנמצאים בהם תושבי המושבות הנ“ל, אין להם הזכות לרכוש להם חלקות אדמה חדשות; ובכן מוכרח הריבוי הטבעי של הצעירים לנדוד לארצות רחוקות לתור שמה אחרי אשרם, הרוב הגדול מהם מוכרח לפנות למקצועות חדשים של עבודות שונות או של ענפי מסחר שונים. בין האלימנט הזה של המושבות הנ”ל צריכים היו הציונים לערוך תעמולה רחבה, שיתארגנו לקבוצות, ויבואו להתיישב בארץ אבותינו. מבלי הסב שום נזק למצב האקונומי של המושבות הנ“ל, כי אם להיפך להיטיב בזה למצב הנשארים, יכולים להוציא מהן את החלק החמישי של תושביהן. האכרים הנ”ל יעשו בזה חליפין טובים גם ממבט חמרי בלבד, אם ימכרו שמה את חלקותיהם לקהילותיהם ובמחירן ירכשו להם אחוזות נחלה בעבר לירדן, למשל, שבמחיר מענית אחת אדמה ברוסיה, לפי המחיר הבינוני שלוש מאות רובלים, יכולים לרכוש בעבר לירדן שלושים הקטר (מחיר הקטר אדמה משובחה בעבר הירדן הוא כעשרה רובלים בערך).

בסידור התיישבות כזו יכול וצריך להתעסק רק אגרר בנק עם קפיטלים גדולים. אחת מפעולותיו הראשונות צריכה להיות רכישת אחוזה גדולה בת מאה אלף דונם, לכל־הפחות, במקום אחד שהוא מוכשר לישוב בעבר־הירדן ולהושיב עליה בבת אחת מאתים משפחות איכרים מאיכרי מושבות רוסיה, באופן שהאחוזה תחולק לשלוש מושבות מיוחדות במרחקים היותר קטנים ככל האפשר. כל איכר יקבל חמש מאות דונם אדמה לחלקו: ארבע מאות דונם יוכל האיכר לעבד בזוג סוסים וזוג שוורים, ומאה דונם ישארו למרעה ולמזרע עשבי מרעה לבהמות. התנחלות כזו של איכר בעבר הירדן, לפי זולות הקרקע שם, תעלה לשמונה אלפים פרנק בערך. (לפי החשבון הזה: 1500 פ' מחיר הקרקע, 3500 פ' יעלו הבנינים ו־3000 פ' האינוונטר) ואם נחשוב בחשבון בינוני, כי כל איכר ממושבה רוסית, אחרי מכרו את נחלתו ברוסיה, יוכל לאסוף לכל־הפחות עד אלף וחמש מאות רובלים (ארבעת אלפים פרנק), אז יצטרך לקרדיט של ארבעת אלפים פרנק מהא“ב, באופן כזה יעלה להאגרר בנק, יסוד שלוש מושבות של מאתים משפחות איכרים לשמונה מאות אלף פרנק, ואם נוסיף עוד מאתים אלף פרנק בשביל הבנינים של המוסדות הציבוריים וכדומה, יעלה השכלול הנ”ל למיליון פרנק. 

הנני מדגיש, כי בעבר הירדן נחוץ להושיב בבת אחת מאתים משפחות איכרים, באופן שמספר הגברים היכולים להגן על המושבות יגיע שמה לכל הפחות עד חמש מאות, מספר המספיק בשביל להגן על המושבות ברגע הראשון לכל מקרה התנפלות מצד השכנים הסובבים את המושבות, כמובן, בעזרת חסות מספיקה מצד הממשלה, שתבוא מבלי איחור במקרים כאלה. – ואם באמת יעלה בידי מוסדי הבנק לאסוף בשביל יסודו עד עשרת מיליון פרנק, יוכל להנחיל בסכומיו אלפים משפחות איכרים מאיכרי רוסיה, זאת אומרת: להעמיד על הקרקע עשרת אלפים נפש בערך. זה הוא כבר אופק די רחב של עבודה בשביל האגרר בנק. אמנם יש להביא בחשבון גם את התיקרות הקרקע, הבאה בהכרח אחרי יסוד של מושבות ראשונות במקום שומם מישוב, אבל לעומת זה עלינו לזכור, כי אחרי הפעולה הראשונה רבתהערך של האגרר בנק יעלה כבר בידו לרכוש לו אמון מצד בעלי הרכוש והחברות שלנו, ואמצעיו יתרבו מיום ליום. זוהי, לפי דעתי הדרך היחידה היותר טבעית והיותר בטוחה, שעל הסתדרותנו הציונית לנקוט בה, בכדי להגשים את שאיפותיה האגרריות לפועל, אם באמת ישנה כבר הנטיה אצל מנהיגינו לברוא בארץ שאיפותינו דברים של קימא. 

תרס"ט

ד“ר ד. פסמניק, ממנהיגי הציונות ברוסיה באותה תקופה, פירסם ב”העולם“, תרס”ט, גליון,7 מאמר בשם “שאלת הפועלים היהודים בפלשתינה”, בו הוא קובע “כי לא ההון, כי אם העבודה כובשת את הארץ כיבוש גמור, הקפיטל הוא  אינטרנציונלי, והתעודה היא לאומית תמיד”, העשירים הם מעטים והפועלים רבים, הפועל היהודי לא ירד לדרגת הפועל הערבי בצרכיו התרבותיים ועל כן “לא נשיג לעולם, שימצא הקולוניסט לטוב ולמועיל לו בכל, היינו בכל מקצועות העבודה,  להחליף את עבודת הערבי היותר זולה בעבודתו של היהודי היותר יקרה – – ותמימות היתה זאת מצדנו לדרוש בשם הרגש הלאומי מאת הקולוטיס והפועל היהודי, כי הראשון יהיה צדיק הרבה וישלם שכר יותר מרובה לפועל היהודי, וכי יסתלק השני מצרכיו הקולטוריים ויסכים לעבוד באותו השכר שמקבל הערבי”. אין גם לחשוב שהפועל היהודי יתרכז בערים, כי “המון פועלים בערים אינו מוכשר ליצור יצירה קולטורית”. יש על כן ליצור “פוזיציות חדשות” בשביל היהודים: “פתרון שאלת הפועלים היהודים בפלשתינה צריך לבקש בביטולה הגמור, היינו שהקולוניזציה האגררית שלנו צריכה להתכונן באופן, שלא תמצא צורך בעבודה של שכירים. הקולוניזציה שלנו צריכה להיות של עובדי־אדמה ולא של בעלים”.