אם פני שאלת הפועלים בכל הארצות ובכל העמים היא סבוכה וחמורה, בעת שלהם יש מעמד פועלים הקיים ועומד, עם סיכום מסויים של זכויות פוליטיות ועם מצב אקונומי ידוע, והשאלה היא רק איך להיטיב ולבסס יותר את מצבם, – הרי שאלת הפועלים פה בא"י הנה כפולה: שאלת בריאת מעמד של פועלים ושאלת ביסוס מצבם גם יחד. ביחוד מסובכת השאלה הזו בנוגע לפועלי הגליל, במקום שיש מטילים ספק כלל אם יש מקום לפועלים בגליל. דעתי בנידון זה הובעה כבר במאמרי “לשאלת היישוב הפלחי”, כאן רוצה אני לדון בשתי השאלות החשובות האלו: א) האם כדאי לפועלי הגליל לשאוף, או יותר נכון, האם יכולה להיות להם שאיפה להישאר פועלים
תמידיים, וכתוצאה ישרה משאיפה זו – להתענין בביסוס מצבם בתור כאלה, בעת שנשקפות להם תקוות של התאכרות, אם גם נניח שלתקוות האלו אין כל מעצור מצד האמצעים והרצון של החברות העוסקות באיכור הזה? ב) היש אפשרות לבסס את מצבם של פועלי הגליל, בכדי שיוכלו להתקיים פה גם בעלי־משפחה כפועלים תמידיים? 

השאלה הראשונה צריכה, לפי דעתי, להיבחן מצד הרוחני ומצד החמרי. 

א) הצד הרוחני. האידיאל של כיבוש העבודה אין בכוחו להחזיק בקרב הפועלים את השאיפה להישאר פועל לאורך ימים, מפני שהתגשמותו של האידיאל הזה נעשית לאט־לאט ובמידה כל־כך בלתי נראית לעין, עד שאחרי עבור איזו שנות עבודה מוכרח טעמו להיפוג בלב נושאו והוא מתחיל לבקש לו מעמד בחיים, שיוכל להישאר בו ולהתקיים בארץ. ואולם – מכיון שנושאי האידיאל של כיבוש העבודה, כמו בכלל נושאי אידיאלים, הם לרוב אנשים מפותחים פחות או יותר, המבקשים מעמד כזה שיתן להם גם איזה סיפוק רוחני, לפיכך מוכרחים אנו תמיד להביא בחשבון את הגורם הזה בעת שאנו דנים בשאלת הפועלים שלנו. דעה מתהלכת בין חסידי ה“התאכרות”, כי הפועל האינטליגנטי, מפני שהוא שואף לחופש אינדיבידואלי בעבודתו, לפיכך מוכרח הנהו לבכר את מצבו של האיכר על מצבו של הפועל, כי במצבו של הראשון יש יותר חופש, יותר עמידה ברשות עצמו וממילא יותר סיפוק רוחני. ואולם הדעה הזו מוטעת הנה מעיקרה. כי כשאנו מדברים על־דבר “התאכרות”, הרי אין אנחנו מביאים בחשבון מי שיש לו האמצעים הדרושים להתאכר, כי הלז הולך לו לבטח את דרכו ואינו פוסח כלל על שני הסעיפים. בעל כרחנו איפוא אנו מדברים רק במחוסרי־אמצעים, שלפניהם ישנן רק שתי הדרכים האלו: או לחיות כפועל אצל אחרים או להיות לאריס אצל יק“א (כמובן, אם זו האחרונה תתרצה). ואם ככה אנו מציגים את השאלה, ובאופן אחר הלא אי־אפשר להציגה, אין כל ספק, שלפועל העובד אצל אחרים יש הרבה יותר חופש אינדיבידואלי מאשר לאיכר היק”אי. כל מי שיודע ומכיר את האיכור הזה עם כל המכניזם שלו, בעת שהפועל מקבל את האריסות ואחרי שהוא מקבלה, יעיד בודאי על אמיתיות הנחתי זו. הפועל משועבד לבעלו רק בשעות העבודה, בשעות שעיני הבעל פקוחות עליו; נגמרה העבודה – והרי הוא חפשי לסדר לו את חייו הרוחניים והציבוריים כנפשו. לא כן האיכר היק"אי, הלז נתון תמיד תחת אפוטרופסותם של הפקידים לא רק בחייו החמריים, כי אם גם בעניניו הרוחניים והציבוריים, מאחר שגם בענינים האלה זקוק הנהו לתמיכתה של הפקידות וממילא גם להסכמתה. 

ולא רק ביחס לאריסים יש במצבו של פועל יותר חופש אינדיבידואלי, כי אם גם ביחס לבעלי העבודות האלו, שאנחנו רגילים לקראן בשם חפשיות כביכול, כמו: מורים, רופאים, רוקחים, לבלרים ושאר נושאי־משרות אצל חברות או מוסדים שונים – כל אלה האנשים מוכרחים לרוב להיות תלויים בדעתם של נותני משרות, יותר משהפועלים – בדעת נותני העבודה, מפי שמשרות הן פחות מצויות בשוק מעבודה פשוטה. כדוגמאות מהחופש האינדיבידואלי של האנשים מהסוג שהזכרתי יכולים לשמש לנו הסכסוכים הידועים שהיו בשנה שעברה בין המורים במסחה ובימה ובין הפקיד ואיכרי ימה, בשעה שהראשונים העזו להתערב בענינים ציבוריים או ב“פוליטיקא”, לפי המבטא השנון הידוע… המסקנה היא זו – עד כמה שבכלל אפשר לאדם, שיש לו בעלים עליו, להיות, בסדרי החברה הנוכחים, חפשי במובן המוסרי, ישנה האפשרות הזו לפועל יותר מאשר לאחרים. ואם מנקודת ההשקפה של המוסר החברתי נשקיף על השאלה שלפנינו, ודאי שאין לך שום מעמד בין כל המעמדות של החברה האנושית, שעניני אישיו יהיו כל־כך קשורים עם הקידמה האנושית, החופש והצדק המוחלט כמו מעמד הפועלים. תמיד היו ויהיו הפועלים הלוחמים היותר נאמנים והיותר מסורים בעד השיויון האנושי והצדק העולמי, אפילו במקום שזה אינו קשור ישר עם עניניהם; הם תמיד פחות תלויים ומשוחדים מדעות צדדיות או פניות פרטיות מאשר בני שאר המעמדות; משלח־ידם הוא מועיל והיותר נחוץ בחברה האנושית והיותר טהור ונקי מכל שמץ של פגיעה בעניניו של אחר. מהצד הרוחני והחופש האינדיבידואלי אין, איפוא, כל יסוד לבכר את מצבו של האריס על פני מצבו של הפועל.

ב) הצד החמרי. כל מי שהסתכל בעינים פקוחות במצבם האיקונומי של האריסים יכול היה להיוכח, כי הוא הרבה יותר גרוע ממצבו של הפועל מסיבות אלו: 1) האריסים מקבלים עליהם חוב לעבד מאתים וחמישים דונם אדמה, ואם לא יספיקו לעבד את כל השטח הזה תבוא עליהם הפקידות בטענות ותביעות, ובצדק, כי האדמה יכולה, על־פי חוקי ממשלתנו, להיעשות מחלול¹. לרגל זה מוכרח האריס להשקיע את כל מרצו בכמות של העבודה ולא נשאר לו כל כוח להשגיח על האיכות, כי אם מעבד את אדמתו באופן פרימיטיבי. לעבודה אינטנסיבית אין הוא יכול להגיע גם מפני טעם אחר: הקרדיט הקטן בערך שהוא מקבל מהפקידות לשכלולו אינו מספיק לעבודה אינטנסיבית, כי לשם כך דרוש לאריס לכל־הפחות מחמשת עד שש אלפים פרנק. 2) לפי החוקים של הממשלה התורכית, שמוצאם עוד מהדורות היותר קדומים, נופלות כל הוצאות הממשלה למשא אך ורק על שכם הפלח. הרנטה (רווח נקי על הקרקע) בארצות אירופה היותר מפותחות באגריקולטורה שלהן מתנועעת בין ששה ושבעה אחוזים למאה, ואצלנו – מסי העושר עם הורקו לבד עולים לערך ארבעה־חמישה עשר אחוזים מהכנסות הגורן. אם עוד נצרף לזה מה שמפסיד האיכר הארץ־ישראלי על־ידי קלקול הדרכים, מצב סחר התבואה העומד על מדרגה פרימיטיבית, אז נמצא, כי הרווח של הקרקע (הרנטה) ביחד עם הרווח על רכוש האינוונטר נבלעים על־ידי מסי הממשלה ושאר המגרעות הנ"ל ולאיכר גלילי יכול להישאר מהכנסת גרנו רק שכר עבודתו, שכר עבודה קטן, שאינו עולה על זה של פועל. הנחתי זו אינה קלוטה מהאויר ואינה בנויה על השערות, כי אם נקנתה בהרבה הסתכלות וחקירה בחיי האיכרים בגליל, ועל פיהן נוכחתי תמיד, כי ההכנסה הנקיה של גורן כל איכר ואיכר יכולה לשמש כמידה נכונה לסיכום העבודה שהאיכר בעצמו השקיע באדמתו, מפני שמלבד שכר עבודתו לא נשאר לו כלום. יתר על כן: 3) הטרדות השונות המעסיקות את מוחו של האריס מכריחות אותו לבטל הרבה מימות העבודה בשנה, ולפיכך נמצא, כי האריס מרויח בשנה שכר עבודה פחות ובהרבה יותר דאגות מאשר הפועל העובד אצל אחרים. 

נשארת איפוא השאלה העיקרית: אם אפשר לבסס את מצבו של הפועל, שיוכל להתקיים בעתיד גם כבעל־משפחה? וכאן צריך להודות, שהאריס, עם כל מצבו הרע בהווה, עתידו בטוח יותר מעתיד הפועל. עובדה זו מכריחתנו לטפל בשאלת העתיד של הפועל ולבקש לה פתרונים. בשאלה זו נגעתי כבר בשנה שעברה (במאמרי הנ"ל). פה רוצה אני לפרט יותר את השקפתי ולהציעה כתכנית מעובדת ככל האפשר: 

קבוצה מאורגנת של שמונה־עשר פועל מסתדרת באופן קואופרטיבי בערבות משותפת ובאה במשא־ומתן עם חברות יישוביות בדבר ביסוס חבריה באחת ממושבות הגליל, שבחרו להם החברים למושב, בתכנית כזו: פועל בעל משפחה מקבל מגרש של שני דונם אדמה (ככל האפשר בתוך המושבה) לבית, חצר וגינה; בנינים: בית ורפת מטיפוסם של בניני עין־גנים, שיעלו לערך אלף וחמש מאות פרנק; עשרים דונם אדמה (ככל האפשר קרוב למושבה) יחד עם שני הדונם של המגרש, שזה עולה לפי מחיר האדמה בגליל לארבע מאות פרנק. כל שמונה חברים רוכשים לעיבוד חלקותיהם זוג פרדות, עגלה, מחרשה וכדומה, שזה יעלה על חלקו של כל אחד כמאתים פרי בערך. פועל בעל־משפחה מקבל מלבד זה קרדיט של שש מאות פרנק לרכישת שתי פרות, אתון, סיחה ועופות; הכנסת מים דרך צינורות לתוך ביתו וגינתו של הפועל תעלה לכל היותר לשלוש מאות פרנק. כל הסכום הנדרש לביסוס כזה יעלה לשלושת אלפים פרנק. התשלומין לעשרים שנה בסדר שכזה: בחמש השנים הראשונות – עשרה פר' לחודש, בחמש השנים שלאחריהן – 15 פר' לחודש ובעשר השנים האחרונות – 20 פר' לחודש. במשך עשרים שנה ישלם באופן כזה 3900 פר', כלומר – הקרן עם ריבית של 4% למאה בקירוב. 

בנוגע לפועלים רווקים צריכה התכנית להשתנות במעט: כל שני פועלים רווקים מקבלים יחד מגרש כזה עם בית, לכל אחד מהם ניתנים עשרים דונם אדמה וקרדיט של מאתים פרי על חלקו, מכשירי העיבוד הם משותפים כנ“ל. רפת לבהמות ביתיות וגם קרדיט לבהמות ולהכנסת מים אינם מקבלים, מפני שאינם מוכשרים על־פי מצבם המשפחתי לנהל משק ביתי. שניהם משלמים יחד עשרה פר' לחודש – חמישה פר' כל אחד. הבית והמגרש עובר אחרי זמן מה לאחד מהם שישא קודם אשה או על־פי גורל. הכסף שהספיק לשלם בעודנו רווק נזקף לו על חשבון הקרקע וחובו הפרטי. אחרי נשואיו של הפועל הוא מקבל את המילואים לסידור משק ביתי כנ”ל. 

הצעתי פה את התכנית בדברים סתומים בכווני בדברי אלה ביחוד לפועלי הגליל ולעסקנים של היישוב הגלילי, שהביאורים להם הנם למותר. ואולם – אחרי עשותי ניחמתי: יודע אנוכי, כי עסקנינו רגילים לברוא להם מכל נסיון שלא הצליח מפלצת בצורת היישוב הבארוני עם פקידיו, אפוטרופסיו, תמיכותיו החדשיות וכל אביזריהו; עתה ניתוספה עוד מפלצת אחת בתמונת “עין־גנים” ותכניתי הנ“ל תוכל להיפגש בביקורת חריפה או באדישות מוחלטת, אך ורק משום שימצאו לה סמוכים בתכנית של עין־גנים. משום זה חושב אני לנחוץ להראות על ההבדלים העיקריים שבין תכניתי ובין זו של עין־גנים: החסרון העיקרי שבתכנית “עין־גנים” הוא, כי הפועל הוצג שם במצב של לא פועל ולא איכר – לעבוד את עבודתו וגם אצל אחרים אי־אפשר לו לפועל העין־גנימי, כי אם הוא רוצה לעבד היטב את חלקתו בת הקטר וחצי בעבודה קולטורית הנעשית בהשקאה מלאכותית, אז הוא מוכרח להיות קשור תמיד לעבודת חלקתו. אולם בתכניתי זו על הפועל לעבד שני הקטר אדמה שלו במשק היותר פשוט, כעין: חיטה, שעורה וכדומה. מניח אני, כי בשנים הראשונות תישאר לו הכנסה קטנה מחלקתו, שתספיק באופן היותר מוצלח רק בשביל תשלומי חובו השנתי, אבל דבר זה אינו חשוב – העיקר, שאחרי עבור זמן מה, כאשר בהמותיו תתרבינה משנה לשנה ואתן יחד יגדל גם הזיבול של אדמתו, תוכל חלקתו זו להכניס כפלים או שלוש פעמים יותר מהכנסה רגילה של חלקה בלתי־מזובלת כזו של איכר. הפועל יצטרך להוציא על עיבוד חלקתו בשיטה כנ”ל במשך כל השנה לכל היותר שלושים יום עבודה; גידול בהמות ביתיות, עופות וירקות יתנהל – אצל פועל בעל־משפחה – באופן אכסטנסיבי כפי הנהוג עתה בין האיכרים, כי לפי המדרגה הנמוכה של התפתחות היישוב הגלילי אין גם שום חשבון לנהל את המקצועות האלה באופן אינטנסיבי, כלומר: לפטם את הפרות בכדי שתתנה די חלב למכירה הגונה, ושאר הבהמות והעופות – בשביל השבחת המין והרמת המחיר עליהן במידה גבוהה כפי הנהוג בארצות אירופה המפותחות. פה רועות הבהמות במשך רוב ימות השנה בשדה, ומלבד מעט תבן בימות הגשמים אין הפרה טועמת כמעט טעם גרעין ומסתפקים בזה, שהמקצוע מכניס די חלב, ביצים, עופות וירקות לפרנסת בני־הבית. ההכנסות האלו הן חסכון של חצי הוצאות על צרכי האוכל של בניהמשפחה. אם עוד נצרף לזה את הכנסת הוולדות של הבהמות וגם מה שלפרקים מוכרים קצת מיבול המקצועות האלה, נוכל לקוות, שהפועל יוכל להתקיים כפועל ולחיות חיים, אם לא יותר מרווחים, על־כל־פנים יותר שקטים ובפחות דאגות מחיי האיכר אפילו במצבו המקווה בעתיד, הטיפול במקצועות האלה יוכל להיעשות על־ידי אשתו של הפועל, אם היא די חרוצה. 

ופה התנגשתי בשאלה, שיש לה ערך חשוב מאוד מכל העבודות הישוביות שלנו, והיא: שאלת הפועלות החקלאיות. לא בספרות ולא בחיים לא פגשתי שום זכר והתענינות בשאלה זו, וחושב אנוכי, שכדאי להתעכב עליה לחוד ולהאירה ככל האפשר. 

אסכם, איפוא, את מסקנותי בשאלת הפועל הגלילי:

א. על פי מצב האריסות, שיק"א נותנת לפועלים מחוסרי אמצעים, לא כדאי לפועל, שיש לו שאיפות אידיאליות, לעזוב את האידיאל של כיבוש העבודה ולהיות לאריס גם מהצד הרוחני וגם מהצד החמרי. 

ב. בכדי שהפועל ירגיש את מצבו יותר איתן ובכדי שיהיה לו עתיד, דרוש ביסוס העולה בערך לשלושת אלפים פראנקים ע"פ התנאים המבוארים למעלה בפרטיות, ובטוח אנוכי, שדבר כזה יכול לצאת אל הפועל בנקל – אם רק הפועלים בעצמם ירצו להתענין בזה. 

ואמנם יודע אני כבר את התשובה המוכנה: “מה לנו אם הצעה פלונית נכונה, אם אלה שהכוח בידם להוציאה לפועל אינם נשמעים לנו?” ועל התשובה הרגילה הזו מוכרח אנוכי להעיר, כי כל זמן שהפועלים בעצמם לא יבואו לידי הכרה מוצקה והחלטה ברורה להישאר פועלים; כל זמן שהפועלים יהיו נקלעים בין אלילים שונים: בין עבודה זמנית 

בתור פועל ובין ההתאכרות השבלונית של יק"א, בין עבודה עצמית בתור פועל ובין תעמולה בין התימנים מחוסרי דרישות קולטוריות, שיבואו הנה לכבוש את העבודות הפשוטות והזולות – עד העת ההיא תהיינה כל ההצעות בדבר ביסוס מצבם של 

הפועלים מאפע, והאשמה תהיה רק בנו בעצמנו, כי בלי רצונם של הפועלים לא יוכלו המוסדות, לוא גם רצו בכך, להוציא את זה אל הפועל. 

תרע"א