לרב העושים במלאכה והנושאים בסבל

לחבר אברהם הרצפלד

לזכר הימים ההם

ברגשי יקר

 

מימי המלחמה    🔗

עם התחלת המלחמה נפסקוּ הקשרים בין ארץ־ישראל ובין הגולה. מספר הפועלים העברים ביהודה הגיע אז לאלף ומאתיים נפש, ורובם נדונו לבטלה, מפני שהמשק העברי ביהוּדה הוא בעיקר משק של נטיעות, התלוּי כוּלו בחוּץ־לארץ, הן בנוגע להשגת כספים לעבודה והן בנוגע למכירת הפירות. העבודה המעטה שעוד נמצאה במושבות, נעשתה, כנהוּג, בידי ערבים. שער המזונות ההכרחיים ביותר עלה באופן מבהיל, והעניוּת הלכה הלוך וגבור. כהוספה מיוחדת לקשי המצב עלה הארבה על הארץ. במרץ רב נלחמוּ בו המושבות, אולם לבסוף רפוּ הידים. העצים נחשפוּ מכל עלה ירוק. הנטיעות, אמנם, נשתמרוּ ברובן, אבל יבול של שנה הלך לאיבוּד. מושבות הפלחה שבגליל הוכיחוּ בזמן המשבר כוח חיוּני, שעלה הרבה על כוחן של המושבות ביהוּדה, שעיקר קיומן על המטעים. הן עמדו איתן במבוּכה הזאת.

כשגבר חוסר־העבודה, הנהיגוּ הפועלים חילוּפים בעבודה. כל פועל עבד חלק מימי השבוּע. במושבות יהוּדה הגדולות יסדוּ הפועלים קוּפות־מלווה על־ידי הפרשת אחוּז קבוּע משכר עבודתם; במושבות הקטנות נוסדוּ קוּפות משוּתפות של שכר־העבודה בצוּרת קומוּנה או בצוּרת חלוּקת ההכנסה שווה בשווה בין כל הפועלים. אבל קוּפות־המלווה נתרוקנוּ מהר, מחוסרי־העבודה רבו, והרעב הופיע בכל מוראו. בפתח־תקווה נוסדה אז הקומוּנה כדי לשתף את כל הפועלים בעבודה המצוּיה ולהשוות את תנאי החיים החמריים. פעוּלתה הראשונה של הקומוּנה היתה להשיג עבודה בקבלנוּת, דוגמת הקבוּצות ‘אחווה’¹ ו’עבודה‘². היא קיבלה מהמשרד הארץ־ישראלי ארבע מאות פראנק לשם עשיית הבחר³ על־יד בית הפועלים, ומ’קוּפת פועלי ארץ־ישראל’ (קפא"י⁴) מאתיים ועשרים פראנק ליסוד מכבסה ומאפיה, אך עזרה זו היתה כטיפה בים. כפי שאפשר היה לחזות מראש, היה מצב הקומונה קשה וענייניה יגעים. חמישים הפועלות שנצטרפוּ אליה היו מחוּסרות עבודה, ומבין מאה וחמישים הפועלים עבדו מעשרים עד חמישים איש. אף־על־פי־כן הצילה הקומוּנה פועלים ופועלות רבים מרעב. כשנתקבל הפוֹנד האמריקאי⁵ והתחילה עונת־העבודה הוּטב המצב במקצת והקומוּנה נתבטלה. תנאי המשבר זירזוּ גם את יִסוּדן של קבוּצות קבלניות רבות, אשר בטלו, אמנם, אחרי זמן קצר, אבל השפיעו בשעתן לטובה על מהלך העבודה. מלבד הקבוּצות ‘אחוה’ ו’עבודה', שהתקיימוּ מכבר, נוסדו ‘עמל’, ‘אחים’, ‘עזרה’, ‘עתיד’ ועוד. הן העבירוּ את הרוּח הנכאה ששררה בעבודה היומית במושבה והקלוּ על הפועל החדש את התמחוּתו בעבודה.

האיכרים היו מקבלים קרדיטים לעבודה מאת הפונד האמריקאי, בתנאי שיעסיקו פועלים עברים. אוּלם בזמן שהאיכרים היו משיגים⁶ כספים לעיבוּד נחלותיהם ממקורות אחרים (כגון ‘הפרדס’⁷, ‘יק"א’⁸), העסיקוּ בעיקר פועלים זרים ושילמוּ את שכרם במזוּמנים; והפועלים העברים היו נאלצים להמתין לשכר־עבודתם עד שיתקבלוּ כספי הפונד האמריקאי. מצב זה דיכא את רוּח הפועלים העברים. בקיץ תרע"ח נמצאוּ בפתח־תקווה כארבע מאות פועלים עברים וכאלף וחמש מאות פועלים נכרים. בין האחרונים היה השליש — נשים וילדים.

ביפו ובתל־אביב סודרו עבודות ציבוּריות — יישוּר מגרשים, תיעוּל וריצוּף הרחובות — בעזרת מלוות מכספי הפונד האמריקאי והמשרד הארץ־ישראלי. היתה גם עבודת בנייה פרטית. כמאה איש עבדוּ לסירוּגין בעבודות אלה, כל פועל שבוּעיים בחודש. כמאה ועשרים פועלים עברו מיהוּדה לגליל ולשומרון. בגליל עבדו בקבוצות, בחוות ובמושבות שש מאות פועלים, בקירוּב. כמאה וחמישים מהם עבדו בכנרת בסתימת הביצה ליד הירדן ובבניית בתים לתימנים. כל העבודות האלה סודרו על־ידי הוועד המרכזי של פועלי הגליל כמעט ללא כסף מזוּמן, אלא בשכר החטים ושאר המזונות שהמציאו משקי קבוצות־הפועלים והחוות למשרד הארץ־ישראלי.

במצב הכלכלי הירוּד בארץ ירד שכר־העבודה. לפועל העברי לא ניתן להתקיים על העבודה בלבד; הוא נאלץ למלא גם תפקיד של מתווך ולבקש מן הפונדים כספים בשביל האיכרים, כדי שיקבל מהם עבודה. אבל דווקא מצב זה הבליט ביותר את הצורך בריכוּז הפעוּלה והגביר את כוחה של ההסתדרוּת. הוועדים המרכזיים יצרוּ קשרים חיים בין סניפי ההסתדרוּת⁹. היה זה חזיון שכיח, כי בבוקר יום אחד יקוּם חבר המרכז ויעבור ברגל את כל המושבות שבסביבה, למען התראות עם החברים, לחפש ולסדר עבודה, להבטיח את התשלוּמים ולדאוג להספקת קמח ומזונות אחרים למאפיות ולמטבחים. היה גם צורך לשמור על האופי הקונסטרוּקטיבי של כספי הפונדים, לבל יחוּלקוּ כ’צדקה' ולבל ילווּ מהם לאיכרים בלי התחייבוּת מצדם להעסיק פועלים עברים. ובשוב חבר המרכז מתור במושבות העירה, מקום ריכוּזה של הפעולה הציבוּרית, אל החברים שהתכנסוּ בבית־הפועלים או בלשכת־העבודה, בצפיה לו, והוא מביא עמו את שכר־העבודה, ידיעות על מצב העבודה בארץ ועל שאר ענייני הישוּב וסניפי ההסתדרוּת — והתפרצוּ הנאספים בריקוּד מטהר, המנער את פורענות הזמן. רגעים כאלה היו מעלים את ציבוּר הפועלים. לב הכל פעם בשאיפות ובמחשבות משוּתפות. רגעים כאלה חישלוּ את ההסתדרוּת.

עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם יצאה פקוּדה מלפני הממשלה התורכית לשלח את כל נתיני הארצות האויבות לפנים המדינה. על פי השתדלוּת מיוּחדת קיבלוּ היהוּדים בארץ־ישראל רשות להתעתמן ולהישאר, ואלה שמאנוּ להתעתמן נתחייבוּ לעזוב את הארץ. בכ“ט כסלו תרע”ה (17 בדצמבר 1914) בצהרים יצאה פקוּדה נמרצת מאת הרשוּת ביפו, כי היהוּדים נתיני רוסיה, שעדיין לא התעתמנוּ, יעזבוּ תוך שעות אחדות את יפו באניה האיטלקית, אשר תגיע לחוף באותו יום. הפקוּדה הזאת עוררה בהלה בציבוּר, וברחובות יפו נראתה תמונה מזעזעת. מחנות מחנות אנשים, נשים וילדים, הובלו דחוּפים ומבוהלים כשבוּיים אל החוף, איש צרורו על שכמו, ממה שהספיק לצרור ברגע האחרון. המאורע הזה הניח רושם מדכא מאוד על תושבי יפו. בימים ההם נתעוררה תנועת יציאה מן הארץ לרגל המצב החמוּר, ואותו חורף יצאו את הארץ אלפי יהודים גם מבני הישוב הישן וגם מבני הישוב החדש, רובם הגדול מהערים; מהם שכבר הסתגלו לתנאי החיים והעבודה בארץ, ומהם שישבו בארץ עשרות בשנים. לעוּמת זאת, נמנעוּ מעזיבת הארץ למעלה מעשרת אלפים יהוּדים נתיני רוסיה ונתיני שאר ארצות האויב, על־ידי קבלת האזרחות העותומנית. מבני המושבות עזבו את הארץ מעטים. מבין הפועלים בפתח־תקווה, ברחובות ובחדרה, יצאו כמאתים פועל ופועלת. כל שאר הפועלים במושבות התעתמנוּ. בפתח־תקווה התעתמנוּ 373 פועל. תושבי הגליל לא סבלוּ הרבה בשנה הראשונה למלחמה. גירוּש לא היה שם, שאלת היציאה לא עלתה על הפרק, ובשאלת ההתעתמנוּת לא נפתלוּ שם ביותר: יש צורך להתעתמן — התעתמנוּ.

הרדיפות על הציונוּת והציונים מטעם הממשלה התוּרכית פגעוּ עד מאוד בישוב העברי: השימוּש בבוּלי הקרן הקיימת לישראל נאסר באיוּם של עונש מוות. יצאה פקוּדה לסגור את האפ"ק ולבטל את כל החברות והאגוּדות שאינן מאושרות על־ידי הממשלה. נסגר העתון ‘האחדוּת’¹⁰. החלוּ חיפוּשים במוסדות היהודיים בירושלים ובתל־אביב. עשרות אנשים מהמורים ומהעסקנים, מראשי מפלגות־הפועלים ומראשי ‘השומר’ הוגלו מארץ־ישראל לפנים תורכיה או אל ארץ מחוּץ לגבוּלותיה.

בחורף תרע"ו נקראוּ כל המתעתמנים החדשים להתגייס. היהוּדים והנוצרים לא נתקבלוּ לעבודת הצבא אלא לגדוּדי־‏העבודה (‘עמליה’), ועל פי החוק התורכי ניתן להם לפדוֹת את עצמם בכופר. הפועלים והמוני העם בערים וּבמושבות, אשר ידם לא השׂיגה לתת את הכופר, יכלוּ לפטוֹר את עצמם מחובת ה’עמליה' במצאם עבודה אצל קבלני הממשלה. תנאי העבודה אצל הקבלנים היוּ קשים עד מאוד. בטול־כרם, למשל, השׂתכּר הפועל שעבד אצל הקבלן מבשליק¹¹ וחצי עד שני בשליקים ליום, בזמן שלחם יומו בלבד עלה לו בסכוּם זה. במצב דומה לזה חיוּ הפועלים בעפוּלה. בחדרה היה לכאורה המצב טוב יותר: הפועלים השׂתכרוּ אצל הקבלן עד ארבעה בשליקים ליום. אבל שׂכר הפועל יצא שם בהפסדו, כי מקום־עבודתו נמצא בביצוֹת חדרה הידוּעות בקדחתן: הפועל היה עובד מחצית השבוּע, וּמחציתו היה חולה בקדחת. נורא יותר היה גורלם של העובדים בגדוּדי־העבודה (‘עמליה’). אלה היוּ המושפלים שבמחנה הצבא התורכי; בתלבשתם, בכלכלתם ובסידורם נבדלוּ לרעה משאר הצבא. הפועלים הקבוּעים בקבוּצות ובחוות נצלו ברוּבם מגזרת ה’עמליה‘, על־ידי כך שחלק מהם נשלחו לעבוד אצל הממשלה בבהמות־העבודה או בכריתת עצים ביערות. האסון בכל כבדו רבץ על הפועלים במושבות וּבערים. מזי רעב ונפוּחי־בטן התגוֹללוּ עובדי ה’עמליה’ במקומות עמלם. מלוכלכים, בלוּיים, מגודלי־פרע ותשוּשי־כוח נאנקו תחת מגלב הנוֹגשׂים. משפחוֹת האנשים האלה נשארוּ בעירוֹם וּבחוסר־כל.

הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה, בשוֹמרוֹן וּבגליל השתדלוּ בכל מאמצי כוחם לסדר את הפועלים בעבודה אצל קבלני הממשלה בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ ובחפירת בארות בסביבות באר־שבע. סודרוּ קבוּצות פועלים לטעינת עצים בכל התחנות לאורך קו מסילת־הברזל, מעפולה עד באר־שבע. הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי שומרון קיבל עבודה גדולה והעסיק בה זמן מה את מרבית פועלי השומרון. כל העבודות הללוּ נתנוּ זכוּת לקבל ‘ויסיקה’, תעוּדה הפוטרת מ’עמליה‘. ידי המרכזים היוּ מלאות עבודה. היה הכרח להעביר פתאום, תוך פּחד וּבהלה, מאות אנשים וּלספק להם עבודה, מקומות־לינה וּמזונות. בסכנת־נפשות היוּ חברי המרכזים וחברים וחברות מהשוּרה עוברים בדרכים לא־בטוּחות, כדי ללכד את משפּחת־הפועלים שנתפזרה. קוּפת־חולים התאמצה להביא הצלה למאות הפועלים העברים בבאר־שבע, בטוּל־כרם, בחדרה וּבִמְרָח, שנתגלגלוּ לשם לעבודת הממשלה. היא כוננה ברוב הפינות האלה, בעזרת המשׂרד הארץ־ישראלי, הפונד והקפא"י, מטבחים ועזרה רפוּאית. קוּפּת־חולים עבדה במרץ ובמסירוּת, ואף־על־פי־כן חלוּ מרבית פועלי ה’עמליה’ במחלת הטיפוּס, ורבים לא שבוּ אלינוּ.

בניסן תרע"ז גירשה הממשלה התוּרכית את יהוּדי יפו ותל־אביב, כתשעת אלפים נפש, ממחוֹז ירוּשלים. גירוּש זה צרר בכנפיו הרס ואָבדן למאות וּלאלפי יהוּדים. מטה לחמם נשבר לגמרי; מקצתם של הגולים התגוררוּ כשנה, בקירוּב, בפתח־תקווה ובכפר־סבא, ורוּבם היגרוּ הגלילה ונתפזרוּ שם בעירום וּבחוסר־כל. בשעת־‏צרה זו לא רצו ועדי־ההגירה והעסקנים להכיר בערך העבודה: לדעתם, לא היה עתה כל צורך בה; יש לחלק את הכסף בין המהגרים, למען החיות את נפשם. שיטה פילאנטרוֹפּית זו עלוּלה היתה להביא דימוראליזאציה וחוּרבן פנימי הגרוּעים מן הגירוּש. הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה וּבגליל אירגנוּ מאות מבין הגולים שהיוּ רגילים לחיות מיגיע כפּיהם, לשם מלחמה נמרצה בשיטה זו. בפתח־תקווה הוקמה ועדת עבודה, שהיתה מורכבת מבאי־כוחם של ועד ההגירה, בעלי־המלאכה וההסתדרוּת. סודרוּ לשכות־עבודה בכפר־סבא ובפתח־תקווה. חלק מהגולים רכשוּ את אמוּנם של נותני־העבודה והחלוּ לקבל עבודות אחראיוֹת, כגון עקירת יבלית וטיפוּל בעצים. רבים נצטרפוּ להסתדרוּת הפועלים. אוּלם בכפר־סבא לא האריך החידוּש ימים. ועד־ההגירה ביטל את לשכת־העבודה, ופועלים רבים מהמהגרים נאלצוּ לשוּב ולקבל את הלחם הקלוקל של ה’צדקה'. לא כן בפתח־תקווה: העובדים החדשים שנצטרפוּ להסתדרוּת נשארוּ בה, והיא דאגה להם כמו לשאר החברים. המאמץ היה גדול, כי בין החדשים היוּ צעירוֹת רבות וקשה היה למצוֹא להן עבודה. המרכז אירגן מועצה מבין הפועלים הלא־מאורגנים מיפוֹ ומירוּשלים, אשר עבדוּ אז בפתח־תקווה ומספרם כ־300. מועצה זו עבדה יד ביד עם מוסדות ההסתדרות: ‘המשביר’, הקלוּב, המטבח וקוּפת־חולים. השפעת מוסדות אלה על חיי הפועל בפתח־תקווה היתה רבה.

כחצי שנה אחר גירוּש יפו עברה החרב המתהפּכת על כל הישוּב העברי בארץ. נאסרוּ ועוּנוּ אנשים רבים. יחד עם הנתפּשׂים בגלל חשדוֹת פוליטיים נתפשׂוּ מאוֹת צעירים כמשתמטים מעבודת ה’עמליה‘. בגליל וּבשומרון עברוּ חיילי הממשלה כמלאכי־חבלה, אסרוּ והיכוּ את כל הבא לידם. וכנהוּג בשעת פורענוּת, פּגעה הגזירה בכל מרירוּתה בפועל העברי. עשׂרוֹת, עשרות פועלים ושומרים עברים עוּנוּ בבתי־הכלא ביפו, ירוּשלים ונצרת. כמאה ועשרים פועל טולטלו בחיבוּטי־דרך נוֹראים לדמשק. רבים מהם לא זכוּ לשוּב לארץ, וּמתוּ ברעב ובתחלואים. זוהי התקוּפה הנוראה הידוּעה בשם תקוּפת חסן־בּק. ימי חושך ובלהה מעין אלה לא ידע הישוּב העברי החדש מיום היוֹתוֹ. בימי הרדיפות האלה לא ניתן לפועלים להוסיף ולעבוד. הם רבצוּ במחבואים והסתתרוּ מפני הבולשת. בישיבת ‘הוועד הזמני’¹², שנתקיימה בפתח־תקווה הוחלט ללוות אלף פראנק מ’המשביר’, כדי לקבל מיד עבודה אצל הממשלה ולהציל חברים מגזירת הגירוּש. הקשרים בין הוועד המרכזי וּבין הסניפים נתקיימו במסירוּת־נפש. תפקיד רב מילאוּ החברות בקיוּם הקשרים האלה.

1924

 

למהות ההסתדרות    🔗

רוצה אני לספר מהרהוּרי לבי בימי עבודתי במרכז ההסתדרות, כעוֹבד בארץ וכחבר ההסתדרות.

תוכן רב וחשוּב היה להסתדרות בשנות המשבר. המצב החמרי הקשה, שאלות הצבא, הרדיפות, עבודת הממשלה, עבודות רזרביוֹת, עבודות יוצרות בצוּרת קבוּצות לעיבוּד ירקות, — כל אלה ריכזוּ את הפועלים סביב נקוּדה אחת, ונקוּדה זו היתה ההסתדרוּת. רבה היתה השפּעתה של ההסתדרוּת בזמן הגירוּשים, במלחמתה בעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי של הפועלים וכל המסוּגלים לעבודה. צריך היה להימצא במרכז העבודה, בתוכה, בכל המצבים, כדי לחוש את זה. זה היה ה’בית' של הפועלים: ברגעים קשים וּברגעי סכנה היוּ מתאספים בבית־הפועלים, ליד ועד הפועלים, סביב המרכז — ולב הכל היה פועם בטמפּוֹ אחד.

עצם קיוּמה של ההסתדרוּת היה מעלה את קיוּמם הקשה והעלוב של הפועלים כציבור. הכרת ציבוּר העומד על עמדתו היא שהחזיקה בנו לבל ניפּוֹל, היא שנתנה לנוּ הכוח לעמוד בפני מתנגדינוּ.

נקל לתאר לנוּ את מצבנוּ, לוּלא היתה לנוּ הסתדרוּת בשנים האלה, ולוּלא הקשר המרתק את כוּלנוּ. על־ידי ההסתדרות הרגיש כל אחד את עצמו באבר בגוף שלם. ‘האצילוּת מחייבת’. התפּתחה הדאגה והרצון לשמור על כבוד ההסתדרות כלפּי־חוּץ, וזה הביא את היחיד לדקדק עם עצמו בשם הדבר המשוּתף. גם העולם החיצוֹני הסכּין לראות את הפועלים כגוּף שלם ומסוּדר, וזה כשלעצמו חיזק את כוחה של ההסתדרות. איני רוצה לשיר מזמורי תהילה להסתדרות, יודע אני את ליקוּייה. על הליקוּיים לעורר אותנוּ לתקנם. אחד הליקוּיים הקשים בהסתדרות — וכן במפלגות — הוא בכך, שעוֹד לא הצלחנוּ להצדיק את הוויתנוּ.

הלא סוֹד גלוּי הוּא, כי העבודה השׂכירה כשלעצמה אינה מספקת אותנוּ לגמרי, ודת־העבודה הכתה שרשים אך בלב מעטים. עיקר ההגיון בעבודתנוּ הלא הוּא רצוננוּ בתחיית העם על־ידי עבודה חפשית בארץ. הרצון וההכרה האלה הם השׂוֹרפים את כל גשרינוּ עם העבר. יש שעניני העבודה היום־יומית וחוסר־העבודה משכיחים הכל, והנך נתוּן כולך למלחמת־החיים הפשוּטה ביותר. יש נוהגים אצלנוּ לתלות את הענינים המשוּתפים של כל הפועלים במטבח וּבפּרוֹפסיה, כאילוּ הם מטרה לעצמם. האמנם לא נודה, שהמטרה העיקרית, תחיית העם, היא הערך המשוּתף לכולנו?

ופה מגיעים אנוּ לנקוּדת־התורפה של ההסתדרוּת. בהסתדרוּת שלושה שוּתפים¹³ המאוּחדים ברעיון, והנבדלים בדרכי הוצאת הרעיון לפועל. השוּתפים האלה ערים עד מאד ובאים לידי התחרות הדדית בכל העבודה וגם בתוך ההסתדרות, וכאילוּ אין אחד קם אלא בנפילתו של השני; מצב זה גורם שאין ההסתדרות בבחינת תערובת חימית כי אם פיסית, שהאלמנטים שלה אינם מתמזגים, והם עלולים להיפרד.

מתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשוּם שאלה רצינית כחטיבה מיוּחדת, בלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי כך על אצבעות רגלו של שוּתף זה או אחר. היא נאלצת להיות שרוּיה במצב של ערנוּת חולנית, שאינה מאפשרת עבודה יוצרת, ואם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפוּיה לה סכנת פירוד ואין בה מן החוזק והבטחון הנדרשים ליצירה ולעבודה חפשית.

בין כה וכה עבודתנוּ סובלת ומתעכבת.

ההשקפה שעל ההסתדרות לעסוק רק בשאלות אֶקוֹנוֹמיות של הפועל, מנתקת כל קשר בינה ובין הקבוּצות המתיישבות, ועל־ידי כך נחלש כוחה והיא מקבלת צורה של מקלט־לילה, כמעין מעבר.

אנוּ עומדים לפני תקוּפה של אפשרוּיות בלתי־מוגבלות, של עבודה קוֹלוֹניזאציוֹנית רחבה, אנוּ מחכים לבואה של הקוֹמיסיה הציונית¹⁴. האם נסמוך על כך שעבודתנוּ תיעשה בידי אחרים?

חברות ואגוּדות התישבות קאפיטאליסטיות, שונות וגדולות, נוסדות ותיווסדנה, והן עלוּלות לבלוע אותנוּ ואת שאיפתנוּ; האם עלינוּ לעמוד מולן מפורדים או מאוּחדים? הייבצר מאתנוּ לרכוש ברגע הנכון השפעה רבה על הקרן־הקימת?

לכל אלה נוכל רק אם נהיה מאוחדים: אז יקשיב כל המחנה הצעיר העובד לקריאתנוּ המאוחדת.

האין תפקידנו המשוּתף — ביסוּס חמרי של חברינוּ, ביסוּס בשני סעיפים: ביצור העבודה הזמנית אצל נותני־העבודה (שתתמיד עוד ימים רבים למרות רצוננוּ), וחיפּוּשׂ דרכים וצוּרות של התישבות המאפשרת חיי־עבודה בריאים והלוחמת בקבצנוּת המנוּולת השׂוֹררת בקרבנו? לעת־עתה גם העבודה הזמנית, גם המושבים שלנוּ, משכלים את העובדים, באשר עדיין לא נוצרוּ התנאים לקיוּמם.

התפקיד הזה, וכן תפקידי קוּפת־חולים, המשביר, המטבח וּשאר המוסדות שעתידים להיווצר בהסתדרוּת, תפקידים פרופסיונאליים הם בה במידה שהבנק האגרארי העתיד לקום בישוּבנוּ הוּא פרופסיונאלי; הם גם תפקידים ישוּביים, באשר הם מאפשרים את עבודתנו הישוּבית.

 

תזכיר על ייסוד דגניה ב'    🔗

קבוצת ‘עבודה’ מונה כבר את השנה השישית לקיומה. חבריה עבדוּ בבואם לארץ, לפני 6—8 שנים, כשׂכירים במושבות יהוּדה, בהן רכשוּ את ראשית ידיעת־העבודה וההסתגלות לחיי פועל. בפעם הראשונה התקבצו בעבודה משוּתפת על אדמת המשׂרד הארצישראלי, בקלנדיה ובדילב¹⁵, והיוּ לקבוּצוֹת־כיבוּש.

לרגל המלחמה עזבנו את הנקוּדות האלה שרכשנוּ והכשרנוּ במשך שנה של עבודה, ושבנוּ למושבות יהוּדה לחפּשׂ עבודה, ברעיון ואמונה תמה בכיבוש העבודה במושבות. עבודתנו, לפי עדות נותני־העבודה, הצטיינה בכמוּת ואיכוּת. האמנוּ כי נכבוש את העבודה בכוח התאמצות יתירה, עליית הטמפּוֹ של העבודה עד כדי השׂגת הריקורד הגדול ביותר, בהקבלה לפועל הזר. ויש להודות כי באופן זמני הצלחנוּ. אוּלם הסיכוּם אחרי התקוּפה הזו, השאיר קובעת מרה. כל הכוחות הוצאו בלי כל חסכון, אך ורק למען האוכל הבלתי־מספיק. מחלת חבר היתה נופלת למשׂא כבד מאוד. לרגל העבודה הקשה, וההתאמצות היתירה והמזון הבלתי־מספיק רבוּ המחלות מאד. יום יום ודאגותיו והתלבטוּיותיו בין מקום העבודה לחנות הקמח. החיים התרבוּתיים הלכו והצטמצמו, הלכו וירדו. הוברר, כי למען כיבוש העבודה במושבות צריך להסכים לצורת־קיוּם של ‘חיים לשם האכילה’, כפתגם העממי. ואין צורך להוסיף, כי גם זו לא ניתנה לשובע. בלי כל תיאוריות ויחסי־מעמדות למפרע הוחש, כי לא זו דרכנוּ. ועלינוּ למהר להתכונן, לשוּב ולעבור לעבודה עצמית חפשית. הרעיון הזה, לאמיתו של דבר, ודאי קינן בלב כל אחד בבואו לארץ.

בכיווּן זה נשלחו חברים לקבוּצות ולאיכרים שבגליל ויהוּדה לשם לימוד והשתלמות בעבודת הפלחה. נזדמנה עבודה במקווה־ישראל, בתור קבוּצה, בעבודה חפשית. הקבוצה עברה שמה ותעבוד בכל העבודות במשך שנה. ממקווה־ישראל עברה הקבוצה לחולדה, לפי הצעת מרכז מפלגת ‘הפועל הצעיר’, והצליחה יחד עם החברים הקודמים של קבוצת חולדה להרים את העבודה לרמה מסוּימת.

באה תקוּפת ההתנדבות לגדוּד העברי. חלק גדול מהקבוצה התנדב¹⁶. הנשארים המשיכו את העבודה בחולדה.

השתחרר הגליל¹⁷. שבו החברים שעבדוּ שם. קיווּ לשחרוּר קרוב של חברי הקבוצה אשר בגדוּד. הוחש צורך ביצירת נקוּדה מאספת, מקבצת וּמרכזת את כל החברים. לשם זה התאחדוּ החברים עם עוד קבוצה, העובדת כיום במרחביה, וקיבלו על עצמם את עבודת כפר־אוריה, לפי התכנית והתנאים שוהצעוּ על־ידי מר עקיבא אטינגר. שנת־העבודה הראשונה נגמרה. לשנה השניה, הנוכחית, נשארים בכפר־אוריה רק חברי קבוצת ‘עבודה’, בצירוף ארבעה חברים מהעולים החדשים, ובתקווה כי בינתיים ודאי ישתחררוּ גם חברינוּ מהגדוּד.

במשך הזמן התגבש בתוכנוּ גרעין בעל התאמה הדדית, בעל אמונה ורצון בעבודה משוּתפת. הגרעין צורף בכור־החיים. היוּ לנוּ שׂמחות וימי אבל משותפים, צרות ויסוּרים מאוחדים.

הולכת ומתרקמת גם המשפּחה, ובשמחה אפשר לציין, כי בפחות סבל וקושי וביתר קלות מאשר רגילים אנוּ בחיי הקבוצה הקיימים.

כפר־אוריה, 1919

 

כך קמה דגניה ב'    🔗

על פי האינציאטיבה של הוועדה החקלאית של ‘הפועל הצעיר’, בתקציב שניתן על־ידי מחלקת החקלאות של ועד הצירים, הוקמו בשנת תר"ף, בשדה שעיבדוהו לפנים אנשי קבוּצת דגניה, מהלך עשרים רגע מחצרם, צריף בשביל העובדים וצריף מלבני־חומר בשביל בהמות־העבודה.

קמה קבוצת דגניה ב', קבוצה ארעית, לשנה אחת, כשם שארעי שמה¹⁸.

הקבוצה עבדה כל השנה במרץ. על אף הקשיים, על אף התנפלוּיותיהם של בדואים וסתם שודדים, הצליחה הקבוצה לגמור את עבודתה ברווח מסוּים, ועזבה עם גמר השנה את המקום, כפי שנקבע מראש, וחלק ממנה היה ליסוד הקבוצה דגניה ג'¹⁹.

בזמן ההוּא גמרה קבוצת ‘עבודה’ את עבודתה בכפר אוריה, מאחר שהגיעוּ אחדים מבעלי הכפר והתישבוּ בו, כמובן בלי פועלים עברים. קבוּצת־פועלים זו, שמאחריה 7–8 שנות עבודה וחיים משוּתפים בתנאים וּבמקומות שונים וחבריה הותכו מעט בכור הקבוצה, כבר מאסה בעבודה בלתי־קבוּעה ובנדידה, החל בפרדסי פתח־תקווה דרך כרמי ראשון־לציון וגמור בשדות כפר־אוריה. הקבוצה ביקשה עבודה קבועה בתנאים קבוּעים ובתכנית מסוּימת; התקווה היתה גדולה והרצון ללכת למקום חדש, לכבשו וּליישבו, חזק. הלא היו אלה ימי תקווה ואפשרוּיות גדולות בארץ. בין הקבוצה והמחלקה לחקלאות התנהל משׂא־ומתן שסיכוּייו טובים. אך הנה שנת תרפ"א מתקרבת, אדמה חדשה אינה נרכשת, אף־על־פי שהגיעה השעה להתחיל בעבודה. החלומות על כיבוּש מקומות חדשים בשנה זו מתבדים, מצבה החברתי של הקבוצה הורע, כי מחצית חבריה הם בעלי־משפּחה ומטופלים בילדים קטנים. באין ברירה הסכימה הקבוצה ללכת לדגניה ב', בתור קבוּצת־התישבות קבוּעה.

הקבוצה מונה 25 חברים ומעבדת 1200 דונת אדמה, מהם 200 דונם המוגדרים כתחנת נסיון, בהנהלת האגרונום וילקאנסקי²⁰. התנאים הם עדיין פרימיטיביים. מים מובילים מהירדן בעגלה, והדבר יעלה עד 300 לי"מ לשנה. המים אינם נקיים. אין לגדל ירקות אפילוּ לצרכי המקום ומוכרחים לקנותם בשוק; אין לגדל אספּסת, וּבלעדיה אין קיוּם למחלבה.

המחסור בבנינים מכביד מאד על החיים ועל העבודה. הקבוצה, עובדת, כדרכה, במרץ ובמסירוּת, קבעה מחזור זרעים, חיזקה במקצת את המחלבה, זרעה את כל השדות בעתם, השנה תתחיל בגידול עופות ודבוֹרים, תיטע חורשה קטנה באמצעיה שלה — ולעמק הירדן פתרוֹנים.

הקבוצה מתכוננת לחרישה עמוּקה בקיץ בשביל האספּסת ולסידוּר גן ירקות. היא מקווה, כי שאלת המים תיפתר והבנינים ייבנוּ, לפי שבלעדיהם אין קיוּם לישוּב.

טובת הרעיון של עבודה עצמית ושל הקבוצה דורשת, לא לעבוד במקומות קבע שאין בהם לקבוצה אפשרוּיות של ביסוּס ושכלול גמוּר. מוּטב שנצטמצם במספר־נקוּדות קטן יותר, אבל נתבצר בהן, ואז יהיה הכל בריא, הגיוני ונושא את עצמו. בכל אופן, יווצרוּ התנאים לכך; ההפסד הצפוּי בשנים הראשונות במקומות שונים, לא יפחיד אז ולא ייאש, שכּן עשוּי הוּא לחלוף עם השבחת האדמה או עם סילוּק הסיבות האחרות אשר גרמו הפסד.

לפנים היינוּ שׂמחים בתוספת כל נקוּדה, יהיוּ צוּרתה וּמצבה אשר יהיוּ. זאת היתה הפגנה של עבודה עברית, עבודה עצמית וכו'. עכשיו הרחקנוּ לכת, וכל נקוּדה כזו מטילה אחריוּת רבה ומכבידה על הצלחת עבודתנוּ בכלל. הצלחת הנסיונות מבססת את השיטה, וההיפך…

על כן חייבות הנקוּדות שלנוּ להצליח. בנפש עבודתנוּ הוּא. הצלחתן של הנקוּדות תדבר בשער ותכריע: לשבט או לחסד. אל־נא תהי דרישת קבוצה זו או אחרת לביסוּס המשק קלה בעינינוּ. לא שאלה פרטית היא. אחריות גדולה רובצת על האנשים. אסור לתנוּעת העבודה שלנוּ להרשות נסיונות על חשבונה בתנאים חיצוניים בלתי־מובטחים.

בכוח ההגיון הזה מאמינה הקבוצה, כי המשק יתבסס לשנה הבאה וּמקווה לפתח עבודה מסורה וּמלאת מרץ.

1921

 

לחיות מיגיע כפינו    🔗

המועצה החקלאית האחרונה ביטאה את שאיפתו של ציבוּר־הפועלים לוותר על התקציבים. קצה נפשנוּ בתביעת התקציבים השנתיים ובקבלתם. אין להשלים עם הרעיון, כי כל עובד בארץ הוּא כאחד הפקידים בהסתדרוּת הציונית, המקבל משׂכורת בצורה זו או אחרת. כל פרוּטה מכספי העם צריכה ליצור משהוּ פורה וּמפרה ונושא את עצמו. בשוּם אופן לא נעצור כוח לכלכל את משקנוּ הלאוּמי בדרך תשלום משׂכורות²¹. לאחר קיוּם של כמה שנים חייבים משקינוּ לעמוד על רגליהם ולהתקיים על אחריוּת עובדיהם. בנקוּדה זו מתחילה באמת החלוציות שאנוּ מרבים כל כך לדבר בה. לגבי תנאי העבודה בעולם כיום אין העבודה בארץ־ישראל, בכביש או בקבוצה קשה כלל, ורבים רבים מבינינוּ ראוּ בעיניהם עוני ודוחק הגדולים מאלה. כדי לחיות בתנאים אלה אין צורך בחלוציות יתירה. סיסמתנוּ כרגע צריכה להיות: לחיות מיגיע כפּינוּ. סיסמה זו תובעת באמת חלוּציוּת. נדע, כי חיי עבודה בתקוּפתנוּ הם חיים קשים וחיי צמצוּם, ונקבל עלינוּ את עוּלם מראש. רק אם נחזיק בכלל זה ועל פיו נעבוד ונחיה בקבוּצותינוּ, במחנותינוּ וּבכל יתר צוּרות העבודה, תהיה לנוּ הזכוּת במושג חלוציות. כל עוד איננוּ מגשימים את הדבר בחיינוּ ויוצאים ידי חובה בקבלת החלטות, בביקורת הזולת ובחיפוּש ה’חלוּציוּת' — לא פעלנוּ ולא כלום.

בתקופת כיבוש העבודה התיצב הפועל כלוחם נגד צורת הישוּב הישן; עבודה עצמית ללא תמיכה — תבע מעצמו ומזוּלתו. הפועל, לחם, התקומם נגד המקובל, הוכיח וביקר את קודמיו, שבשעתן הקריבו הרבה על מזבח הארץ, אלא שבהמשך הזמן סרוּ מהדרך וזיק חלוציוּתם הועם בקרבם. קולו של הפועל־הלוחם נשמע אז בעוז; האטמוספירה טוהרה.

ועכשיו, כשאין אנוּ עוד במצב של מבקרים ועומדים מן הצד, עכשיו כשאנוּ יוצרים את המשק הלאומי בעצמנוּ על אחריוּתנוּ, כשאנוּ יוצרים את הקבוצה ואת הכביש, את המושב ואת גדוּד העבודה — ניזהר־נא ונשמור את ראשית צעדינוּ. נהיה־נא נאמנים לסיסמאותנו. אנוּ היוצרים את האטמוספירה הציבוּרית הישוּבית, ועלינוּ לשמור על טהרתה.

חיי עבודה עצמית בלי תמיכה — זהוּ העיקר, זהוּ האידיאל האנושי והישוּבי שלנוּ כיום, ואידך זיל גמור. קבוצה, מושב, כביש, גדוּד העבודה, אלוּ הן צוּרות שונות וגילוּיים שונים של עבודתנו, וטוב שהדברים נעשים; אך ייעשוּ־נא בכוחם של העובדים המאמינים בצורות אלוּ, ומתוך יחס זהיר וחרד לאמצעי העם. פרוּטה מכספי העם אסור לה שתלך לאיבוּד רק לשם idée fixe זו או אחרת, ללא הוכחות ברוּרות, המוסכּמות בציבוּר הפועלים, שיש בכך משוּם חיזוּק משק העובדים בארץ.

אבל, כאמור, לא החלטות ולא מאמרים ישנוּ את פני הדברים. יתעוררוּ החברים במקומותיהם ויקבלוּ על עצמם להגשים את הסיסמאות שלנוּ, ואז יקום הדבר. מלחמה לנוּ היום, כאשר היתה לפנים, בתמיכה, בגרעונות ובתירוצים הבאים להצדיקם. כך נמצא את הדרך. יחיוּ החברים והקיבוצים רק על הכנסת עבודתם המצומצמת, כמו שעשוּ הקיבוצים בפתח־תקווה בימי המלחמה, כשלא ניתן להם לעשות גרעון ולא לפרוע חוב למוסד זה או אחר; הם עברוּ את ימי המשבר. והאם אין ימי המשבר נמשכים גם כיום בעבודתנוּ היישוּבית?

על ההסתדרות והמרכזים שלנוּ לדעת כל זאת, ולהסתגל לתביעה הנמרצת של ציבוּר־הפועלים. לכל יודע־חשבון ורואה־ספר גלוּי, כי ההוצאות הצדדיות, הסידוּריות, רובצות כאבן־מעמסה על המשק ועל העבודה. גם כשקטנו הוצאות־המחיה במשקים, ובאחדים מהם הפחיתוּ החברים מיד את משכורתם בשליש, לא חל כל שינוּי במסים ובהוצאות הצדדיות השונות. מאות לירות מוציא כל משק קטן שנה שנה לתשלום מסים. תשלומים כאלה אינם נורמאליים. ה’מכונה' שלנו אינה לפי כוחותינוּ, והיא טעוּנה בדיקה. אני רואה תרופה לכך בהפחתת תשלוּמי המסים שתביא באורח אוטומאטי ביקורת עצמית ותיקון. נסיעות רבות באוטו־מובילים וישיבות מיוּתרות, העולות בכסף רב תיפסקנה — לתועלת העבודה; הקימוּץ בישיבות יביא עמו יותר פרודוּקטיביוּת.

גם בהסתדרות הציונית נעשות הוצאות ללא צורך. חלילה לנוּ להמשיך בדרך זו, שאם לא כן מה חידשנוּ? הלא מומחים ובעלי־מקצוע חשוּבים אין לנוּ, ואם גם לא ננהג ביושר לכל דבר — מה הועלנוּ?

1922

 

נאום בוועידת ‘הפועל הצעיר’    🔗

נהלל, תמוז תרפ"ג

נדמה לי, שהמאורעות האחרונים בקשר עם הבחירות למועצות־הפועלים העירוניות²² הם גורמים מספיקים לגבי כל מפלגה לכינוס ועידה. מפלגת ‘הפועל הצעיר’ אינה יכולה להיות מפלגת־מיעוט; היא מוכרחה להיות מפלגת־בניין שדרכה — דרך העם. אף־על־פי־כן היינוּ למפלגת־מיעוט, לאופוזיציה. ‘הפועל הצעיר’ מן ההכרח שיקיף את מרבית ציבוּר־הפועלים, שאם לא כן אין לו זכוּת־קיוּם. עוּבדה היא ש’הפועל הצעיר' אינו מעניין עתה את ציבוּר־העובדים, אין מכירים אותו, ואין בכוחו להסביר את מהוּתו לאחרים ולעצמו. אני מבין לרוחם של החברים הדורשים לשים קץ לפסיחה על שתי הסעיפים, אך אל נא יציעוּ “לשוב אחורנית”, שכן אין הדבר לפי מהוּתו של ‘הפועל הצעיר’. אין גם להרבות דברים על מעשיו של ‘הפועל־הצעיר’, כאילוּ לא נודעוּ עתה בארץ מעשים שנעשו בידי אחרים; דווקא המדברים על עם עובד, חלילה להם להישאר בפינותיהם. עליהם לצאת ולהראות את הדרך גם לציבוּר־הפועלים הגדול בעיר ובכפר. הלוזונג של ‘עם עובד’ התבדה לעת עתה לא פחות מאשר הלוֹזוּנג של ‘מעמד עובדים’²³. מה נגיד לאנשי העיר על דבר עם עובד אם לא זאת שעיקר עבודתנו היא עבודת־בניין; וכאן כבר יש מקום גם לשאיפות אחרות, וכן יכולה לעלות שאלת האינטרנאציונאל. יש ציבוּר־עובדים גדול שאני מוצא בו עניין, ואני רוצה שגם הוּא יגלה עניין בו. בכל אופן, נערכת עתה התקפה על ‘הפועל הצעיר’ בשל פשרנוּתו משני הצדדים גם יחד, ועלינוּ לברר פעם את הדבר ולחדול מן הנוסח הפשרני.

אשוּב לשאלות הנוגעות לדרכי ההתישבוּת. השאלה היא, האם עלינוּ לעסוק תמיד בהתישבוּת מתוך לחץ ובהלה, או שנעסוק בה כבדבר מבוּסס מלכתחילה, כמו ביצירה בעלת יסוד? פעולות ההסתדרות הציונית נראות תמיד כבטלניות, תמיד נעשה הכל מתוך בהלה וחוסר־אמצעים ותמיד קיימת ההרגשה של איזו ‘מיסווירטשאפט’²⁴ בכל. עלינוּ לשנות את הדבר, אפילוּ נצטרך לא לעשות כלוּם שנה אחת ולשמור את התקציב בשביל עבודה מבוּססת לשנה הבאה. רק מנקוּדת השקפה כזו רצוּי לדון על שאלות ההתישבוּת וגם על שאלת העליה. גם היא נעשית מתוך שיטה קאטאסטרוֹפאלית ולא מתוך שיטת־בניין. איננוּ יכולים לדבר על הפסקת־העליה, אך זכוּתנוּ לדרוש מספרים: יראו נא לי חשבון שאפשר להכניס 10 אלפים איש ולהעסיקם לו גם במכירת גזוז — אבל שיטה כלשהי חייבת להיות בדבר. בחוסר כל שיטה וחשבון אפשר להתקיים עוד שנה שנתיים אך לא לעולם. מוסיפים לדבר גם בזמן האחרון על חידוּש הלוזונג של עליה — ולפעמים אני מתבייש להביט בפני העולה שעזרתי בעלייתו. נחליט שאנוּ מכניסים אנשים שיעבדוּ 2־3 ימים בשבוּע, אלא שיהיה הדבר מבוּסס על אפשרוּת מציאוּתית או שיטה כלשהי.

חייבים אנוּ לקבוע לעצמנוּ אילוּ גבוּלות, איזו מסגרת חוּקית, גם בכפר וגם בעיר, ולתת גם צל של תקווה. הלא אם נקבל שהעיר הורסת אותנו וכו' — עלינוּ להחליט על הכנסת 500 איש בלבד לשנה. אינני מדבר נגד העליה ולא נגד העיר, איני מתנגד אלא לריכוּז מלאכותי של מחוסרי־עבודה. אומרים שצריך להבטיח רזרבה ידוּעה של עולים מעל למספר שאפשר לקלוט, אך נשים לזה גבוּל, נתכנן תכנית ואל נדבר תמיד על המשכת־עליה בלתי־מוגבלת סתם. אם יש עליה המביאה עמה גם יציאה ואלפי מכתבי קוּבלנה לגולה — יש בכך מן הדיסקרדיטאציה הגדולה ביותר. נתחיל לעבוד את עבודתנוּ הישוּבית־כלכלית בסדר ובתכנית, כדי שנוּכל להיות אחראים לה. לפי סדרי־הבהלה כיום שליש של עבודתנוּ הולך לאיבוּד.

 

בעקבות הויכוח    🔗

לרגל מאמרו של הח' אל. יפה ‘לקראת ועידתנוּ החקלאית’²⁵ יש, כנראה, צורך לשנן את ההלכה הפשוּטה: עם ציבוּר־הפועלים אנו עולים ואתו אנוּ יורדים. זוּלתו אין הקיבוּץ חשוּב ומעניין, ואף הפרט, ואפילוּ הוּא סמל המוּסר, העובד במו ידיו בחקלאות 24 שעות ביממה, ואוכל פת חרבה בעמלו. כל הכבוד לו, לאישיוּתו המוּסרית; אישים כאלה יכולים אוּלי לשמש בלא־יודעים מופת לרבים, אולם אותנו מענינת הקניית הקנינים המוּסריים־החברותיים לציבוּר, לנו חשוּב לעשותו לעם עובד, שיחידיו ערבים זה לזה. סמלים מוסריים גבוהים היוּ לנו בכל דור, אולם בזה בלבד לא סגי. טוב לנו להרים את רמת־החיים החברתיים והמוסריים של הכלל ולנטוע בו מוּשגים חברתיים נעלים יותר, אפילו אין הם השלמוּת האידיאלית, מאשר להסתפק בטיפוּח חבר כוהנים קדושים וצדיקים גמוּרים.

ייתכן שיש צורך רב בל"ו צדיקים ויש צורך בגרעינים ובתאים אידיאולוגיים בצוּרת כיתות ומפלגות, אך ערכם נקבע במידת היותם עצם מעצמיו של הציבוּר. מחוץ לסביבתם ערכם הוּא ערך מוזיאוני בלבד. ואנו לא באספנוּת אנוּ עוסקים. תעוּדתנוּ היא הקמת ‘עם עובד’, ולא פחות מזה.

בעשרים שנות עבודתנוּ דגלנוּ בסיסמה זו. אנו חותרים לקראת התחדשוּת האדם ולקראת החברה החדשה, בה ישׂרור שוויון חברתי וכלכלי ויחסים צודקים יותר בין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הגדרנו את הדבר במלים פשוּטות ובמעשים קטנים של חיים על עבודה עצמית בלי ניצוּל הזוּלת.

ומעניין, כי דווקא את הצורך הזה בעבודה עצמית ובהנאה מהזכוּיות החמריות של החברה ושל הטבע – לא מכוח קניין הרכוש כי אם מכוח זכוּת וחובת העבודה — לא יבין העם לעת־עתה ולא יאבה בו, אותו העם אשר בשמו מדבר הח' אל. יפה ותובע את עלבונו. ‘עם’ זה טרם קלט ערכים אלה. ובשם איזה עם ידובר? האם עמו של יוסף בוּסל, גורדון, י. ח. ברנר ושלמה שילר או, להבדיל, העם של ‘נכסי דלא ניידי’²⁶? סוד גלוי הוא: בהקמת העם העובד רוצה לעת עתה רק קומץ קטן של בחוּרי ישראל ובחוּרותיו, המגשימים זאת בחייהם. ואלה הם הפועלים, לכל מקצועותיהם וסוּגיהם. כאנשים ההולכים לקראת מטרה אחת הם מתחברים לאירגוּן אחד. וכשהדרך היא ארוכה, ארוכה מאד, מלאת חתחתים וסוּגה קוצים, יושיטו ההולכים יד איש לרעהו וישאפו להיות חטיבה אחת, מעמד אחד; בכל שם שנכנהוּ, אחד הוא תכנו: אירגוּן לשם הגשמת מטרה חברתית משותפת הנבדלת ממטרת חלקי־העם האחרים, תוך ניגוּדים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים הנובעים בעיקר מהבדלי היחס לקנין־הרכוּש ולזכוּת העבודה.

אין זה מונע, כמובן, בשום אופן עבודה משותפת והבנה הדדית בכמה וכמה ענינים חשוּבים ומכריעים עם שאר המעמדות של העם, עוד בטרם יבוא היום המקוּוה בו תתגשם שאיפתו של הקומץ הקטן כיום.

ולפיכך תפלים הם הדברים על ה’לאוּמיים' וה’מעמדיים' בתוכנוּ. מעטות הן השאלות אשר בהן מגלה ה’עם' פרצוּף אחד. ברובן המכריע של השאלות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וגם המדיניות מטפל לא העם האנונימי, כי אם מפלגות ומעמדות.

דורות על דורות שולט בעם ורודה בו המעמד הרכושני לתועלתו הוא. המעמד הזה מדבר בשם העם, מנצלו ומשעבדו, לסיפוּק תאוותו ויצרו המעמדי. הוא הוא אשר חילל את המושג ‘עם’ והביאו למצב של ‘איש לרעהוּ — זאב’.

בודד הוא מעמד־הפועלים בעל־ההכרה, צעיר לימים. הוא התארגן בלחץ המעמד הנוגש והריהוּ שואף באמת לביטוּל המעמדות ושוקד בנאמנוּת על טהרת המוּשג ‘עם’, עם עובד שאין בו לא מנהקת מנצלים ולא מאנקת מנוּצלים, לא מתרועת מנצחים ולא מאנחת מנוצחים. לא אטעה אם אגיד, כי אדיר חפצו של מעמד־הפועלים — לבטל את המעמדות, לחדול להיות מעמד, ולהוות במרוצת הזמן את העם. שום מעמד אחר אינו יכול להתפאר בשאיפה כזאת. המעמד הרכוּשני מעונין בקיוּמו בתורת מעמד, שכן הוא חי על השעבוד ועל הניצוּל ונחוץ לו האובייקט לכך.

ולפיכך מופרכים וסרי־טעם עד לכאב דברי אל. יפה על התהום הרובצת כאילוּ בין הפועל בעיר והפועל בכפר, דברים העלוּלים, אם גם בלא יודעים, להרחיבה.

האמנם גדולה קרבתו לכל המעמדות של ‘נכסי דלא ניידי’ מקרבתו ברוּח, באידיאה, בהווה העכור ובמטרה המשותפת המזהירה, מאשר אלינו, לכל העובדים בין בכפר ובין בעיר, בין בחרושת הסיליקט ובין בחרושת תפוּחי־הזהב, היין, הטבק והחצילים.

בעוד לבו של אל. יפה רחב עד כדי קליטת כל המעמדות בעם, שכולו עירוני ותלוּש מהקרקע ומהטבע, החי בחלקו הגדול חיים פאראזיטיים, הנה צר לבו ואין בו גם פינת סתר לאח העובד והנענה בעיר, השואף והלוחם לשינוי־ערכין לא פחות מהעובד בחקלאוּת.

לא יעלה על דעת הח' אל. יפה לפקפק בסמכוּתם של המוסדות הלאוּמיים העליונים לכתוב קונסטיטוּציה בעלת סעיפים, ולהוציא מניות־יסוד, רחמנא ליצלן, ולקבל החלטות על־ידי הרוב ולא תמיד ברוחנו (הרי אפילו החלטה על עבודה עצמית אין לקבל בקונגרס. ‘עבודה עצמית’ בעיניהם חזון מסוכן ממש כמו ‘הסוציאליזאציה’, בעיני הח' אל. י.); רוחו האנארכיסטית האינדיבידוּאליסטית של אל. יפה לא תסתער ולא תתקומם נגדם; מכיר הוּא, כנראה, בהכרח שבמסגרת ידוּעה. שורת ההגיון מתעקמת אצלו רק בנגעו בעניני ציבור־הפועלים ומוסדותיו, זה ‘העם העובד’ בזעיר־אנפין. כאן האנארכיזם שלו משתלט בכל גדלו והדרו.

מדוּע גדלה כאן הזרוּת וההתנכרוּת? מהו הרצון לגדע את צמרת העץ רב־הענפים, אשר הפועל החקלאי הוא שרשו?

אין דברי מכוּונים כלפי ביקרתו את מוסדות־הפועלים ביקורת חברית לשם תיקוּן והשבחה. יוסיף כהנה וכהנה! אוּלם ידע נא החבר אל. יפה כי אם לחריפוּת הביקורת, הרי הפועל העירוני עולה עליו בביקורת מוסדותיו בעיר.

‘המשביר’ אינו מספק כראוי את צרכיו של הפועל העירוני כשם שאינו מספק את צרכיו של הפועל החקלאי, ולשוא נחפש את האשם בעיר. ‘המשביר’ נולד על ברכי החקלאים וגדל על טהרת החקלאות. חברים חקלאים עומדים בראשו עד היום הזה. כמובן אין הם מתחלפים בכל שנתים כהצעתו של הח' א. י. – לאבסורד כזה עוד לא הגענו. ולחינם נתלה את הקולר בריכוּז הבא מלמעלה. אם יש להאשים את הועד־הפועל של ‘חברת־העובדים’ במצב המוסדות, הרי בכל אופן אין להאשימו בהתערבות יתירה ולא בלחץ צנטראליסטי. חפשיים, חפשיים מדי הם המוסדות, ואחראים הם עד היום הזה בפני בוחריהם ונושאיהם.

ההרבה הועד־הפועל להשתמש בזכוּת מניות־היסוד שלו באסיפות ‘המשביר’, בנק־הפועלים, ‘סולל־בונה’ וכו‘? הן הוּא נדרש למוסד רק לעתות בצרה. ומה כי נלין עליו? ואם רצונו של הח’ א. י. לבקר מוזד פלוני ואלמוני ואת הנהלתו יעשה זאת כאוות נפשו, אבל מתוך ידיעת הענין ולא מתוך ראייה מקומית הרחוקה גם מידיעת הענינים.

בכל אופן אין לערבב את הענין השאלת הפועל העירוני והכפרי. והיכן הוא הגבוּל בין עיר וכפר? מדוּע ייקרא כפר לפתח־תקוה ולראשון־לציון? במה נבדלים ה’כפרים' הללוּ מתל־אביב? האם רק בכך ששם משתכר הפועל רק כדי מחצית צרכיו ובעיר יש והפועל משתכר יותר? אותה התלישוּת קיימת גם פה וגם שם. מדוע מסכים א. י. לפרוש את כנפיו על פועלי פתח־תקוה, ורק על פועלי חיפה וטבריה גזר?

בתלם אחד הננו הולכים כולנו; במענית המוּברת של העם. שכם אחד נטה כולנוּ להשגת המטרה המשותפת.

לשם כך נוצרה חברת ‘ניר’, וזיקתה בדרך זו או אחרת לחברת־העובדים הכללית.

במשך שתי עשרות השנים של פעוּלתנו המשקית החקלאית מקננת בלבנוּ הדאגה להבטחת האופי הפרינציפיוני של התישבוּתנוּ, לבל תתנכר לעצמה ברבות הימים ולבל תפנה עורף לכור מחצבתה. הרבה סיבות לחששות אלו, וכמה וכמה מכשולים טמוּנים לו לאדם בדרכו. לעינינו דוגמאות חיות ובולטות של התנכרוּת כזאת, וחובה עלינוּ בעוד יצירתנו באבה, להתקין מסגרת מחייבת וחוקים מחייבים, אשר יבטיחוּ לנו את שמירת היסודות העיקריים של התישבוּת הפועלים. מה שנוצר עכשיו במאמצם של טובי כוחותינוּ ובהקרבתה ומסירותה של כל התנוּעה, אסוּר שייהפך לקניין הפרט, היכול לעשות בו כבתוך שלו, ואפילוּ בניגוּד לעיקרים שלנו. אנוּ מכינים יסודות לתנוּעה, ועל כוּלנוּ לשקוד על טהרתם וכוּלנוּ אחראים להם. הזכוּת לתנוּעה להבטיח את השפעתה ויכולתה לשמור על היסודות העיקריים.

שנים על שנים דיברנוּ ותבענוּ את זכוּת העבודה ושלטונה במקום זכוּת הקנין ושלטונו הוא. דרשנו את העבודה העצמית במקום ניצוּל הזוּלת בין בקבוּצה ובין במושב. גם המושב תובע את השיווּק המשותף, את העזרה ההדדית וזכוּת הטלת מסים לשם השוואה וביקורת מסוימת על תכנית המשק. ואיך להבטיח את כל זה? ידע נא הח' א. י., כי רק הבטחת היסודות הללוּ עשוּיה לבטל את הוויכוּח הסוער בדבר צורות ההתישבוּת והעדפת אחת על פני חברתה, ולקיים את כל המצוות המעשיות אשר חצבנוּ לנוּ מתוך המעשה במשך השנים. זו תורת ‘ניר’ כוּלה, אלא שבתורה שבעל־פה לא סגי. נחוּצה גם תורה שבכתב אשר תימסר מדור אל דור ואב לבנים יצוונה. אפשר כמובן להתווכח על סעיף זה או אחר, לשנות ולתקן, להוסיף או לגרוע כיד הבנתנו והסכמתנו ההדדית. אך אל נא נשאיר את הענין לימים יבואו, כי זה יתנקם בנו באכזריוּת רבה, ונחלת־יהודה²⁷ (זו אשר זכתה כמה פעמים להגנתו של הח' א. י.) תוכיח. ידע נא הח' א. י. כי ספק גדול הוא אם נחלת־יהוּדה זו מתאימה לתקנות של אירגון המושבים. ואיך להשיח את הדאגה הזאת? בכדי תדביקו את האֶטיקטה ‘סוציאליזאציה’ ותנסו להפחיד את מי שהוא. כשם שהננוּ בעד שייכוּת הקרקע ואוצרותיה לעם העובד כך אנו שואפים גם לשייכוּת אמצעי־התוצרת לחברה. אולם סבורני כי לא זו כוונתה היסודית ותעודתה החשוּבה של ‘ניר’. העמדת אמצעי הייצוּר לרשות הכלל אין פירוּשה מסירת מחרשתו של האיכר הזעיר או פטישו ומעדרו של הפועל. מובטחני כי גם במשטר הסוציאליסטי שיבוא לא יוּשׂם לב לכך. הכוונה היא לאוצרות הטבע ולאמצעי־הייצוּר הכבירים, המרוכזים בידי שכבה קטנה החיה על הרנטה ועל ניצוּלו של העובד בזכות אמצעי הייצוּר אשר הצליחה לרכז בידה בדרכים שונות.

אין חברת ‘ניר’ רודפת אחרי אבסטראקציה. כשם שהקבוּצה לא נוצרה לקיים את ‘מצוות הקואופרציה’ כי אם באה לממש את השאיפה הטמירה של הפועל העברי להתחדשוּת האדם בעבודה, כך לא באה לעולם גם ‘ניר’ כדי לקיים את מצוות הסוציאליזאציה, כי אם להמשיך את דבר הקבוּצה והמושב בקנה־מידה רחב יותר ובציבוּר גדול יותר. כאן המקום להזכיר כי בראשית היתה הקבוּצה, ובהיבדל ממנה מקץ הימים המושב, לא נבדל אלא על יסוד ה’שררה'²⁸ שבעבודה האינדיבידוּאליסטית: על יסוד הקשרים הנפשיים וההתיחדוּת הרצוּיים בין היוצר החקלאי ובן־טיפוּחיו, המשק. הלא כה היוּ תמיד דברי האידיאולוגים של המושב אלינו, ואנוכי רוצה להאמין בדבריהם, ובזאת ייבחנוּ גם הפעם!

חברת ‘ניר’ פירושה הבטחת זכוּת העבודה והיצירה החפשית והאוֹטונומית, האינדיבידוּאלית או המשותפת, לעובד והבטחת זכוּת ביקורת עליונה על הרכוּש לציבוּר העובד כוּלו.

אל תהי זכוּת העבודה וחובותיה לציבוּר קלה בעיני החוששים והחרדים לזכוּתו ולגורלו של הפרט. יש הגיון־ברזל בדאגת־הקיוּם גם לציבור ואין הוּא מנשל את חבריו ואין הוא מאבד את עצמו לדעת; אדרבה, גזירה שאין הציבוּר יכול לעמוד בפניה סופה להתבטל, כי זכות ההתקוממוּת והמהפכה נשארת בידי חברי הציבור על אף כל חוּקה ומסגרת משפטית.

צוּרות שלטונו של הקנין הפרטי על כל מוסדותיו וחוקותיו, המזלזלים בזכוּת העבודה, מעיקה עלינו ועל מהלך מחשבתנוּ ובלי־משים אנו ממשיכים לחשוב בדרך זו וקשה לנו לתאר לעצמנוּ את שינוּי־הערכין; אבל בוא יבוא שינוי זה ואנו נהיה במגשימים.

אולם ייתכן כי טרם איכשר דרא, ולכן יש ותקנות ‘ניר’ מצמצמות את שליטת הציבוּר ושומרות שמירת־יתר על זכוּיות הפרט; ייתכן גם כי בתוך המשא־ומתן יהיה עוד עלינו להגביל את סמכות הציבור בנקודה זו או אחרת, והדבר ייעשה בחוזה אשר בין החברה ובין המשקים, ולחינם נזעק הח' א. י. וכונן את חצי ביקרתו השנונה לספר־התקנות. לפנינו מעין צ’ארטר אשר ככל צ’ארטר הוא דואג למכסימוּם הזכוּיות כדי שיהיה בידיו היסוד החוּקי לפעול במקרה שתימצא לו היכולת המעשית. ואילוּ היכולת המעשית מוגבלת ותלוּיה בחוזה אשר בין ‘ניר’ ובין המשק ובוועידה הכללית של החברה.

מכל המוּמים אשר נמנוּ בחוקת ‘ניר’ ומכל הספיקות המתעוררים והמשמשים חומר ויכוּח לחברים במשקים, נראית לי רק שאלת סמכותה של הוועידה החקלאית, זאת אומרת של חברת ‘ניר’. עלינו לכונן את הסוּברניוּת של ועידת ‘ניר’ ולהגביל את סמכותן של מניות־היסוד. זה יכול להיעשות או על־ידי הגבלתן כדי השתתפוּת בהצבעה רק בענינים מסוימים או על־ידי ביטול זכויות הצבעתן ומסירת זכות הווטו למנהלת ‘חברת העובדים’. אמנם, עוד לא קרה מקרה שבאי־כוח מניות־היסוד השתתפוּ בהצבעה באסיפות הכלליות של ‘בנות’ החברה לשם הכרעה. בעיקר ניתן למניות־היסוד ערך סמלי של אחדוּת התנוּעה.

אף־על־פי־כן אין להשוות את הסתדרוּת הפועלים החקלאית, אשר גם כיום נמנים עמה כמעט מחצית ציבור־הפועלים המאורגן, והיא מכילה בשורותיה גם אלפי פועלים שכירי־יום ומחוסרי־משק, לאחד המוסדות המשקיים או הכספיים כגון: ‘המשביר’, בנק הפועלים, או ‘סולל־בונה’, אשר גם הם בין בנות ‘חברת העובדים’. ‘רבות בנות עשו חיל ו’ניר’ עולה על כולנה'.

ועידה כללית של חברת ‘ניר’, שמשתתפים בה גם אלפי פועלים שכירי־יום, אחראית לפני כל תנועת־הפועלים והיא יכולה לשמש לנו ערובה נאמנה לשמירת טהרתה הפרינציפיונית של התנועה החקלאית, ללא כל צורך למסור 50 אחוז מהקולות לבעלי מניות־היסוד.

ובאמת לא ייתכן, כי ברוב של שני שלישים, זאת אומרת 66 אחוז ממשתתפי הוועידה החקלאית, אשר 50 אחוז מהם נמנים עם ‘חברת העובדים’, תתקבל החלטה מכריעה בענין חשוב וחיוּני להסתדרות החקלאית. החלטה כזאת אומרת פירוק ההסתדרוּת. שום מסגרת משפטית לא תבטיח לנו דבר כלשהו. 16 אחוז מצירי הוועידה החקלאית אינם מספיקים בשום אופן לקבלת החלטות. והיות שגם לא לכך התכוַנוּ, סבוּרני, כי כאן צריך לבוא תיקוּן, שינוי או הגבלה.

לעומת זאת חסרי יסוד הם כל שאר המומים אשר הוטלו בחברת ‘ניר’.

1926