עם התחלת המלחמה נפסקוּ הקשרים בין ארץ־ישראל ובין הגולה. מספר הפועלים העברים ביהודה הגיע אז לאלף ומאתיים נפש, ורובם נדונו לבטלה, מפני שהמשק העברי ביהוּדה הוא בעיקר משק של נטיעות, התלוּי כוּלו בחוּץ־לארץ, הן בנוגע להשגת כספים לעבודה והן בנוגע למכירת הפירות. העבודה המעטה שעוד נמצאה במושבות, נעשתה, כנהוּג, בידי ערבים. שער המזונות ההכרחיים ביותר עלה באופן מבהיל, והעניוּת הלכה הלוך וגבור. כהוספה מיוחדת לקשי המצב עלה הארבה על הארץ. במרץ רב נלחמוּ בו המושבות, אולם לבסוף רפוּ הידים. העצים נחשפוּ מכל עלה ירוק. הנטיעות, אמנם, נשתמרוּ ברובן, אבל יבול של שנה הלך לאיבוּד. מושבות הפלחה שבגליל הוכיחוּ בזמן המשבר כוח חיוּני, שעלה הרבה על כוחן של המושבות ביהוּדה, שעיקר קיומן על המטעים. הן עמדו איתן במבוּכה הזאת.

כשגבר חוסר־העבודה, הנהיגוּ הפועלים חילוּפים בעבודה. כל פועל עבד חלק מימי השבוּע. במושבות יהוּדה הגדולות יסדוּ הפועלים קוּפות־מלווה על־ידי הפרשת אחוּז קבוּע משכר עבודתם; במושבות הקטנות נוסדוּ קוּפות משוּתפות של שכר־העבודה בצוּרת קומוּנה או בצוּרת חלוּקת ההכנסה שווה בשווה בין כל הפועלים. אבל קוּפות־המלווה נתרוקנוּ מהר, מחוסרי־העבודה רבו, והרעב הופיע בכל מוראו. בפתח־תקווה נוסדה אז הקומוּנה כדי לשתף את כל הפועלים בעבודה המצוּיה ולהשוות את תנאי החיים החמריים. פעוּלתה הראשונה של הקומוּנה היתה להשיג עבודה בקבלנוּת, דוגמת הקבוּצות ‘אחווה’¹ ו’עבודה‘². היא קיבלה מהמשרד הארץ־ישראלי ארבע מאות פראנק לשם עשיית הבחר³ על־יד בית הפועלים, ומ’קוּפת פועלי ארץ־ישראל’ (קפא"י⁴) מאתיים ועשרים פראנק ליסוד מכבסה ומאפיה, אך עזרה זו היתה כטיפה בים. כפי שאפשר היה לחזות מראש, היה מצב הקומונה קשה וענייניה יגעים. חמישים הפועלות שנצטרפוּ אליה היו מחוּסרות עבודה, ומבין מאה וחמישים הפועלים עבדו מעשרים עד חמישים איש. אף־על־פי־כן הצילה הקומוּנה פועלים ופועלות רבים מרעב. כשנתקבל הפוֹנד האמריקאי⁵ והתחילה עונת־העבודה הוּטב המצב במקצת והקומוּנה נתבטלה. תנאי המשבר זירזוּ גם את יִסוּדן של קבוּצות קבלניות רבות, אשר בטלו, אמנם, אחרי זמן קצר, אבל השפיעו בשעתן לטובה על מהלך העבודה. מלבד הקבוּצות ‘אחוה’ ו’עבודה', שהתקיימוּ מכבר, נוסדו ‘עמל’, ‘אחים’, ‘עזרה’, ‘עתיד’ ועוד. הן העבירוּ את הרוּח הנכאה ששררה בעבודה היומית במושבה והקלוּ על הפועל החדש את התמחוּתו בעבודה.

האיכרים היו מקבלים קרדיטים לעבודה מאת הפונד האמריקאי, בתנאי שיעסיקו פועלים עברים. אוּלם בזמן שהאיכרים היו משיגים⁶ כספים לעיבוּד נחלותיהם ממקורות אחרים (כגון ‘הפרדס’⁷, ‘יק"א’⁸), העסיקוּ בעיקר פועלים זרים ושילמוּ את שכרם במזוּמנים; והפועלים העברים היו נאלצים להמתין לשכר־עבודתם עד שיתקבלוּ כספי הפונד האמריקאי. מצב זה דיכא את רוּח הפועלים העברים. בקיץ תרע"ח נמצאוּ בפתח־תקווה כארבע מאות פועלים עברים וכאלף וחמש מאות פועלים נכרים. בין האחרונים היה השליש — נשים וילדים.

ביפו ובתל־אביב סודרו עבודות ציבוּריות — יישוּר מגרשים, תיעוּל וריצוּף הרחובות — בעזרת מלוות מכספי הפונד האמריקאי והמשרד הארץ־ישראלי. היתה גם עבודת בנייה פרטית. כמאה איש עבדוּ לסירוּגין בעבודות אלה, כל פועל שבוּעיים בחודש. כמאה ועשרים פועלים עברו מיהוּדה לגליל ולשומרון. בגליל עבדו בקבוצות, בחוות ובמושבות שש מאות פועלים, בקירוּב. כמאה וחמישים מהם עבדו בכנרת בסתימת הביצה ליד הירדן ובבניית בתים לתימנים. כל העבודות האלה סודרו על־ידי הוועד המרכזי של פועלי הגליל כמעט ללא כסף מזוּמן, אלא בשכר החטים ושאר המזונות שהמציאו משקי קבוצות־הפועלים והחוות למשרד הארץ־ישראלי.

במצב הכלכלי הירוּד בארץ ירד שכר־העבודה. לפועל העברי לא ניתן להתקיים על העבודה בלבד; הוא נאלץ למלא גם תפקיד של מתווך ולבקש מן הפונדים כספים בשביל האיכרים, כדי שיקבל מהם עבודה. אבל דווקא מצב זה הבליט ביותר את הצורך בריכוּז הפעוּלה והגביר את כוחה של ההסתדרוּת. הוועדים המרכזיים יצרוּ קשרים חיים בין סניפי ההסתדרוּת⁹. היה זה חזיון שכיח, כי בבוקר יום אחד יקוּם חבר המרכז ויעבור ברגל את כל המושבות שבסביבה, למען התראות עם החברים, לחפש ולסדר עבודה, להבטיח את התשלוּמים ולדאוג להספקת קמח ומזונות אחרים למאפיות ולמטבחים. היה גם צורך לשמור על האופי הקונסטרוּקטיבי של כספי הפונדים, לבל יחוּלקוּ כ’צדקה' ולבל ילווּ מהם לאיכרים בלי התחייבוּת מצדם להעסיק פועלים עברים. ובשוב חבר המרכז מתור במושבות העירה, מקום ריכוּזה של הפעולה הציבוּרית, אל החברים שהתכנסוּ בבית־הפועלים או בלשכת־העבודה, בצפיה לו, והוא מביא עמו את שכר־העבודה, ידיעות על מצב העבודה בארץ ועל שאר ענייני הישוּב וסניפי ההסתדרוּת — והתפרצוּ הנאספים בריקוּד מטהר, המנער את פורענות הזמן. רגעים כאלה היו מעלים את ציבוּר הפועלים. לב הכל פעם בשאיפות ובמחשבות משוּתפות. רגעים כאלה חישלוּ את ההסתדרוּת.

עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם יצאה פקוּדה מלפני הממשלה התורכית לשלח את כל נתיני הארצות האויבות לפנים המדינה. על פי השתדלוּת מיוּחדת קיבלוּ היהוּדים בארץ־ישראל רשות להתעתמן ולהישאר, ואלה שמאנוּ להתעתמן נתחייבוּ לעזוב את הארץ. בכ“ט כסלו תרע”ה (17 בדצמבר 1914) בצהרים יצאה פקוּדה נמרצת מאת הרשוּת ביפו, כי היהוּדים נתיני רוסיה, שעדיין לא התעתמנוּ, יעזבוּ תוך שעות אחדות את יפו באניה האיטלקית, אשר תגיע לחוף באותו יום. הפקוּדה הזאת עוררה בהלה בציבוּר, וברחובות יפו נראתה תמונה מזעזעת. מחנות מחנות אנשים, נשים וילדים, הובלו דחוּפים ומבוהלים כשבוּיים אל החוף, איש צרורו על שכמו, ממה שהספיק לצרור ברגע האחרון. המאורע הזה הניח רושם מדכא מאוד על תושבי יפו. בימים ההם נתעוררה תנועת יציאה מן הארץ לרגל המצב החמוּר, ואותו חורף יצאו את הארץ אלפי יהודים גם מבני הישוב הישן וגם מבני הישוב החדש, רובם הגדול מהערים; מהם שכבר הסתגלו לתנאי החיים והעבודה בארץ, ומהם שישבו בארץ עשרות בשנים. לעוּמת זאת, נמנעוּ מעזיבת הארץ למעלה מעשרת אלפים יהוּדים נתיני רוסיה ונתיני שאר ארצות האויב, על־ידי קבלת האזרחות העותומנית. מבני המושבות עזבו את הארץ מעטים. מבין הפועלים בפתח־תקווה, ברחובות ובחדרה, יצאו כמאתים פועל ופועלת. כל שאר הפועלים במושבות התעתמנוּ. בפתח־תקווה התעתמנוּ 373 פועל. תושבי הגליל לא סבלוּ הרבה בשנה הראשונה למלחמה. גירוּש לא היה שם, שאלת היציאה לא עלתה על הפרק, ובשאלת ההתעתמנוּת לא נפתלוּ שם ביותר: יש צורך להתעתמן — התעתמנוּ.

הרדיפות על הציונוּת והציונים מטעם הממשלה התוּרכית פגעוּ עד מאוד בישוב העברי: השימוּש בבוּלי הקרן הקיימת לישראל נאסר באיוּם של עונש מוות. יצאה פקוּדה לסגור את האפ"ק ולבטל את כל החברות והאגוּדות שאינן מאושרות על־ידי הממשלה. נסגר העתון ‘האחדוּת’¹⁰. החלוּ חיפוּשים במוסדות היהודיים בירושלים ובתל־אביב. עשרות אנשים מהמורים ומהעסקנים, מראשי מפלגות־הפועלים ומראשי ‘השומר’ הוגלו מארץ־ישראל לפנים תורכיה או אל ארץ מחוּץ לגבוּלותיה.

בחורף תרע"ו נקראוּ כל המתעתמנים החדשים להתגייס. היהוּדים והנוצרים לא נתקבלוּ לעבודת הצבא אלא לגדוּדי־‏העבודה (‘עמליה’), ועל פי החוק התורכי ניתן להם לפדוֹת את עצמם בכופר. הפועלים והמוני העם בערים וּבמושבות, אשר ידם לא השׂיגה לתת את הכופר, יכלוּ לפטוֹר את עצמם מחובת ה’עמליה' במצאם עבודה אצל קבלני הממשלה. תנאי העבודה אצל הקבלנים היוּ קשים עד מאוד. בטול־כרם, למשל, השׂתכּר הפועל שעבד אצל הקבלן מבשליק¹¹ וחצי עד שני בשליקים ליום, בזמן שלחם יומו בלבד עלה לו בסכוּם זה. במצב דומה לזה חיוּ הפועלים בעפוּלה. בחדרה היה לכאורה המצב טוב יותר: הפועלים השׂתכרוּ אצל הקבלן עד ארבעה בשליקים ליום. אבל שׂכר הפועל יצא שם בהפסדו, כי מקום־עבודתו נמצא בביצוֹת חדרה הידוּעות בקדחתן: הפועל היה עובד מחצית השבוּע, וּמחציתו היה חולה בקדחת. נורא יותר היה גורלם של העובדים בגדוּדי־העבודה (‘עמליה’). אלה היוּ המושפלים שבמחנה הצבא התורכי; בתלבשתם, בכלכלתם ובסידורם נבדלוּ לרעה משאר הצבא. הפועלים הקבוּעים בקבוּצות ובחוות נצלו ברוּבם מגזרת ה’עמליה‘, על־ידי כך שחלק מהם נשלחו לעבוד אצל הממשלה בבהמות־העבודה או בכריתת עצים ביערות. האסון בכל כבדו רבץ על הפועלים במושבות וּבערים. מזי רעב ונפוּחי־בטן התגוֹללוּ עובדי ה’עמליה’ במקומות עמלם. מלוכלכים, בלוּיים, מגודלי־פרע ותשוּשי־כוח נאנקו תחת מגלב הנוֹגשׂים. משפחוֹת האנשים האלה נשארוּ בעירוֹם וּבחוסר־כל.

הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה, בשוֹמרוֹן וּבגליל השתדלוּ בכל מאמצי כוחם לסדר את הפועלים בעבודה אצל קבלני הממשלה בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ ובחפירת בארות בסביבות באר־שבע. סודרוּ קבוּצות פועלים לטעינת עצים בכל התחנות לאורך קו מסילת־הברזל, מעפולה עד באר־שבע. הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי שומרון קיבל עבודה גדולה והעסיק בה זמן מה את מרבית פועלי השומרון. כל העבודות הללוּ נתנוּ זכוּת לקבל ‘ויסיקה’, תעוּדה הפוטרת מ’עמליה‘. ידי המרכזים היוּ מלאות עבודה. היה הכרח להעביר פתאום, תוך פּחד וּבהלה, מאות אנשים וּלספק להם עבודה, מקומות־לינה וּמזונות. בסכנת־נפשות היוּ חברי המרכזים וחברים וחברות מהשוּרה עוברים בדרכים לא־בטוּחות, כדי ללכד את משפּחת־הפועלים שנתפזרה. קוּפת־חולים התאמצה להביא הצלה למאות הפועלים העברים בבאר־שבע, בטוּל־כרם, בחדרה וּבִמְרָח, שנתגלגלוּ לשם לעבודת הממשלה. היא כוננה ברוב הפינות האלה, בעזרת המשׂרד הארץ־ישראלי, הפונד והקפא"י, מטבחים ועזרה רפוּאית. קוּפּת־חולים עבדה במרץ ובמסירוּת, ואף־על־פי־כן חלוּ מרבית פועלי ה’עמליה’ במחלת הטיפוּס, ורבים לא שבוּ אלינוּ.

בניסן תרע"ז גירשה הממשלה התוּרכית את יהוּדי יפו ותל־אביב, כתשעת אלפים נפש, ממחוֹז ירוּשלים. גירוּש זה צרר בכנפיו הרס ואָבדן למאות וּלאלפי יהוּדים. מטה לחמם נשבר לגמרי; מקצתם של הגולים התגוררוּ כשנה, בקירוּב, בפתח־תקווה ובכפר־סבא, ורוּבם היגרוּ הגלילה ונתפזרוּ שם בעירום וּבחוסר־כל. בשעת־‏צרה זו לא רצו ועדי־ההגירה והעסקנים להכיר בערך העבודה: לדעתם, לא היה עתה כל צורך בה; יש לחלק את הכסף בין המהגרים, למען החיות את נפשם. שיטה פילאנטרוֹפּית זו עלוּלה היתה להביא דימוראליזאציה וחוּרבן פנימי הגרוּעים מן הגירוּש. הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה וּבגליל אירגנוּ מאות מבין הגולים שהיוּ רגילים לחיות מיגיע כפּיהם, לשם מלחמה נמרצה בשיטה זו. בפתח־תקווה הוקמה ועדת עבודה, שהיתה מורכבת מבאי־כוחם של ועד ההגירה, בעלי־המלאכה וההסתדרוּת. סודרוּ לשכות־עבודה בכפר־סבא ובפתח־תקווה. חלק מהגולים רכשוּ את אמוּנם של נותני־העבודה והחלוּ לקבל עבודות אחראיוֹת, כגון עקירת יבלית וטיפוּל בעצים. רבים נצטרפוּ להסתדרוּת הפועלים. אוּלם בכפר־סבא לא האריך החידוּש ימים. ועד־ההגירה ביטל את לשכת־העבודה, ופועלים רבים מהמהגרים נאלצוּ לשוּב ולקבל את הלחם הקלוקל של ה’צדקה'. לא כן בפתח־תקווה: העובדים החדשים שנצטרפוּ להסתדרוּת נשארוּ בה, והיא דאגה להם כמו לשאר החברים. המאמץ היה גדול, כי בין החדשים היוּ צעירוֹת רבות וקשה היה למצוֹא להן עבודה. המרכז אירגן מועצה מבין הפועלים הלא־מאורגנים מיפוֹ ומירוּשלים, אשר עבדוּ אז בפתח־תקווה ומספרם כ־300. מועצה זו עבדה יד ביד עם מוסדות ההסתדרות: ‘המשביר’, הקלוּב, המטבח וקוּפת־חולים. השפעת מוסדות אלה על חיי הפועל בפתח־תקווה היתה רבה.

כחצי שנה אחר גירוּש יפו עברה החרב המתהפּכת על כל הישוּב העברי בארץ. נאסרוּ ועוּנוּ אנשים רבים. יחד עם הנתפּשׂים בגלל חשדוֹת פוליטיים נתפשׂוּ מאוֹת צעירים כמשתמטים מעבודת ה’עמליה‘. בגליל וּבשומרון עברוּ חיילי הממשלה כמלאכי־חבלה, אסרוּ והיכוּ את כל הבא לידם. וכנהוּג בשעת פורענוּת, פּגעה הגזירה בכל מרירוּתה בפועל העברי. עשׂרוֹת, עשרות פועלים ושומרים עברים עוּנוּ בבתי־הכלא ביפו, ירוּשלים ונצרת. כמאה ועשרים פועל טולטלו בחיבוּטי־דרך נוֹראים לדמשק. רבים מהם לא זכוּ לשוּב לארץ, וּמתוּ ברעב ובתחלואים. זוהי התקוּפה הנוראה הידוּעה בשם תקוּפת חסן־בּק. ימי חושך ובלהה מעין אלה לא ידע הישוּב העברי החדש מיום היוֹתוֹ. בימי הרדיפות האלה לא ניתן לפועלים להוסיף ולעבוד. הם רבצוּ במחבואים והסתתרוּ מפני הבולשת. בישיבת ‘הוועד הזמני’¹², שנתקיימה בפתח־תקווה הוחלט ללוות אלף פראנק מ’המשביר’, כדי לקבל מיד עבודה אצל הממשלה ולהציל חברים מגזירת הגירוּש. הקשרים בין הוועד המרכזי וּבין הסניפים נתקיימו במסירוּת־נפש. תפקיד רב מילאוּ החברות בקיוּם הקשרים האלה.

1924

רוצה אני לספר מהרהוּרי לבי בימי עבודתי במרכז ההסתדרות, כעוֹבד בארץ וכחבר ההסתדרות.

תוכן רב וחשוּב היה להסתדרות בשנות המשבר. המצב החמרי הקשה, שאלות הצבא, הרדיפות, עבודת הממשלה, עבודות רזרביוֹת, עבודות יוצרות בצוּרת קבוּצות לעיבוּד ירקות, — כל אלה ריכזוּ את הפועלים סביב נקוּדה אחת, ונקוּדה זו היתה ההסתדרוּת. רבה היתה השפּעתה של ההסתדרוּת בזמן הגירוּשים, במלחמתה בעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי של הפועלים וכל המסוּגלים לעבודה. צריך היה להימצא במרכז העבודה, בתוכה, בכל המצבים, כדי לחוש את זה. זה היה ה’בית' של הפועלים: ברגעים קשים וּברגעי סכנה היוּ מתאספים בבית־הפועלים, ליד ועד הפועלים, סביב המרכז — ולב הכל היה פועם בטמפּוֹ אחד.

עצם קיוּמה של ההסתדרוּת היה מעלה את קיוּמם הקשה והעלוב של הפועלים כציבור. הכרת ציבוּר העומד על עמדתו היא שהחזיקה בנו לבל ניפּוֹל, היא שנתנה לנוּ הכוח לעמוד בפני מתנגדינוּ.

נקל לתאר לנוּ את מצבנוּ, לוּלא היתה לנוּ הסתדרוּת בשנים האלה, ולוּלא הקשר המרתק את כוּלנוּ. על־ידי ההסתדרות הרגיש כל אחד את עצמו באבר בגוף שלם. ‘האצילוּת מחייבת’. התפּתחה הדאגה והרצון לשמור על כבוד ההסתדרות כלפּי־חוּץ, וזה הביא את היחיד לדקדק עם עצמו בשם הדבר המשוּתף. גם העולם החיצוֹני הסכּין לראות את הפועלים כגוּף שלם ומסוּדר, וזה כשלעצמו חיזק את כוחה של ההסתדרות. איני רוצה לשיר מזמורי תהילה להסתדרות, יודע אני את ליקוּייה. על הליקוּיים לעורר אותנוּ לתקנם. אחד הליקוּיים הקשים בהסתדרות — וכן במפלגות — הוא בכך, שעוֹד לא הצלחנוּ להצדיק את הוויתנוּ.

הלא סוֹד גלוּי הוּא, כי העבודה השׂכירה כשלעצמה אינה מספקת אותנוּ לגמרי, ודת־העבודה הכתה שרשים אך בלב מעטים. עיקר ההגיון בעבודתנוּ הלא הוּא רצוננוּ בתחיית העם על־ידי עבודה חפשית בארץ. הרצון וההכרה האלה הם השׂוֹרפים את כל גשרינוּ עם העבר. יש שעניני העבודה היום־יומית וחוסר־העבודה משכיחים הכל, והנך נתוּן כולך למלחמת־החיים הפשוּטה ביותר. יש נוהגים אצלנוּ לתלות את הענינים המשוּתפים של כל הפועלים במטבח וּבפּרוֹפסיה, כאילוּ הם מטרה לעצמם. האמנם לא נודה, שהמטרה העיקרית, תחיית העם, היא הערך המשוּתף לכולנו?

ופה מגיעים אנוּ לנקוּדת־התורפה של ההסתדרוּת. בהסתדרוּת שלושה שוּתפים¹ המאוּחדים ברעיון, והנבדלים בדרכי הוצאת הרעיון לפועל. השוּתפים האלה ערים עד מאד ובאים לידי התחרות הדדית בכל העבודה וגם בתוך ההסתדרות, וכאילוּ אין אחד קם אלא בנפילתו של השני; מצב זה גורם שאין ההסתדרות בבחינת תערובת חימית כי אם פיסית, שהאלמנטים שלה אינם מתמזגים, והם עלולים להיפרד.

מתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשוּם שאלה רצינית כחטיבה מיוּחדת, בלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי כך על אצבעות רגלו של שוּתף זה או אחר. היא נאלצת להיות שרוּיה במצב של ערנוּת חולנית, שאינה מאפשרת עבודה יוצרת, ואם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפוּיה לה סכנת פירוד ואין בה מן החוזק והבטחון הנדרשים ליצירה ולעבודה חפשית.

בין כה וכה עבודתנוּ סובלת ומתעכבת.

ההשקפה שעל ההסתדרות לעסוק רק בשאלות אֶקוֹנוֹמיות של הפועל, מנתקת כל קשר בינה ובין הקבוּצות המתיישבות, ועל־ידי כך נחלש כוחה והיא מקבלת צורה של מקלט־לילה, כמעין מעבר.

אנוּ עומדים לפני תקוּפה של אפשרוּיות בלתי־מוגבלות, של עבודה קוֹלוֹניזאציוֹנית רחבה, אנוּ מחכים לבואה של הקוֹמיסיה הציונית². האם נסמוך על כך שעבודתנוּ תיעשה בידי אחרים?

חברות ואגוּדות התישבות קאפיטאליסטיות, שונות וגדולות, נוסדות ותיווסדנה, והן עלוּלות לבלוע אותנוּ ואת שאיפתנוּ; האם עלינוּ לעמוד מולן מפורדים או מאוּחדים? הייבצר מאתנוּ לרכוש ברגע הנכון השפעה רבה על הקרן־הקימת?

לכל אלה נוכל רק אם נהיה מאוחדים: אז יקשיב כל המחנה הצעיר העובד לקריאתנוּ המאוחדת.

האין תפקידנו המשוּתף — ביסוּס חמרי של חברינוּ, ביסוּס בשני סעיפים: ביצור העבודה הזמנית אצל נותני־העבודה (שתתמיד עוד ימים רבים למרות רצוננוּ), וחיפּוּשׂ דרכים וצוּרות של התישבות המאפשרת חיי־עבודה בריאים והלוחמת בקבצנוּת המנוּולת השׂוֹררת בקרבנו? לעת־עתה גם העבודה הזמנית, גם המושבים שלנוּ, משכלים את העובדים, באשר עדיין לא נוצרוּ התנאים לקיוּמם.

התפקיד הזה, וכן תפקידי קוּפת־חולים, המשביר, המטבח וּשאר המוסדות שעתידים להיווצר בהסתדרוּת, תפקידים פרופסיונאליים הם בה במידה שהבנק האגרארי העתיד לקום בישוּבנוּ הוּא פרופסיונאלי; הם גם תפקידים ישוּביים, באשר הם מאפשרים את עבודתנו הישוּבית.

קבוצת ‘עבודה’ מונה כבר את השנה השישית לקיומה. חבריה עבדוּ בבואם לארץ, לפני 6—8 שנים, כשׂכירים במושבות יהוּדה, בהן רכשוּ את ראשית ידיעת־העבודה וההסתגלות לחיי פועל. בפעם הראשונה התקבצו בעבודה משוּתפת על אדמת המשׂרד הארצישראלי, בקלנדיה ובדילב¹, והיוּ לקבוּצוֹת־כיבוּש.

לרגל המלחמה עזבנו את הנקוּדות האלה שרכשנוּ והכשרנוּ במשך שנה של עבודה, ושבנוּ למושבות יהוּדה לחפּשׂ עבודה, ברעיון ואמונה תמה בכיבוש העבודה במושבות. עבודתנו, לפי עדות נותני־העבודה, הצטיינה בכמוּת ואיכוּת. האמנוּ כי נכבוש את העבודה בכוח התאמצות יתירה, עליית הטמפּוֹ של העבודה עד כדי השׂגת הריקורד הגדול ביותר, בהקבלה לפועל הזר. ויש להודות כי באופן זמני הצלחנוּ. אוּלם הסיכוּם אחרי התקוּפה הזו, השאיר קובעת מרה. כל הכוחות הוצאו בלי כל חסכון, אך ורק למען האוכל הבלתי־מספיק. מחלת חבר היתה נופלת למשׂא כבד מאוד. לרגל העבודה הקשה, וההתאמצות היתירה והמזון הבלתי־מספיק רבוּ המחלות מאד. יום יום ודאגותיו והתלבטוּיותיו בין מקום העבודה לחנות הקמח. החיים התרבוּתיים הלכו והצטמצמו, הלכו וירדו. הוברר, כי למען כיבוש העבודה במושבות צריך להסכים לצורת־קיוּם של ‘חיים לשם האכילה’, כפתגם העממי. ואין צורך להוסיף, כי גם זו לא ניתנה לשובע. בלי כל תיאוריות ויחסי־מעמדות למפרע הוחש, כי לא זו דרכנוּ. ועלינוּ למהר להתכונן, לשוּב ולעבור לעבודה עצמית חפשית. הרעיון הזה, לאמיתו של דבר, ודאי קינן בלב כל אחד בבואו לארץ.

בכיווּן זה נשלחו חברים לקבוּצות ולאיכרים שבגליל ויהוּדה לשם לימוד והשתלמות בעבודת הפלחה. נזדמנה עבודה במקווה־ישראל, בתור קבוּצה, בעבודה חפשית. הקבוצה עברה שמה ותעבוד בכל העבודות במשך שנה. ממקווה־ישראל עברה הקבוצה לחולדה, לפי הצעת מרכז מפלגת ‘הפועל הצעיר’, והצליחה יחד עם החברים הקודמים של קבוצת חולדה להרים את העבודה לרמה מסוּימת.

באה תקוּפת ההתנדבות לגדוּד העברי. חלק גדול מהקבוצה התנדב². הנשארים המשיכו את העבודה בחולדה.

השתחרר הגליל³. שבו החברים שעבדוּ שם. קיווּ לשחרוּר קרוב של חברי הקבוצה אשר בגדוּד. הוחש צורך ביצירת נקוּדה מאספת, מקבצת וּמרכזת את כל החברים. לשם זה התאחדוּ החברים עם עוד קבוצה, העובדת כיום במרחביה, וקיבלו על עצמם את עבודת כפר־אוריה, לפי התכנית והתנאים שוהצעוּ על־ידי מר עקיבא אטינגר. שנת־העבודה הראשונה נגמרה. לשנה השניה, הנוכחית, נשארים בכפר־אוריה רק חברי קבוצת ‘עבודה’, בצירוף ארבעה חברים מהעולים החדשים, ובתקווה כי בינתיים ודאי ישתחררוּ גם חברינוּ מהגדוּד.

במשך הזמן התגבש בתוכנוּ גרעין בעל התאמה הדדית, בעל אמונה ורצון בעבודה משוּתפת. הגרעין צורף בכור־החיים. היוּ לנוּ שׂמחות וימי אבל משותפים, צרות ויסוּרים מאוחדים.

הולכת ומתרקמת גם המשפּחה, ובשמחה אפשר לציין, כי בפחות סבל וקושי וביתר קלות מאשר רגילים אנוּ בחיי הקבוצה הקיימים.

כפר־אוריה, 1919

על פי האינציאטיבה של הוועדה החקלאית של ‘הפועל הצעיר’, בתקציב שניתן על־ידי מחלקת החקלאות של ועד הצירים, הוקמו בשנת תר"ף, בשדה שעיבדוהו לפנים אנשי קבוּצת דגניה, מהלך עשרים רגע מחצרם, צריף בשביל העובדים וצריף מלבני־חומר בשביל בהמות־העבודה.

קמה קבוצת דגניה ב', קבוצה ארעית, לשנה אחת, כשם שארעי שמה¹.

הקבוצה עבדה כל השנה במרץ. על אף הקשיים, על אף התנפלוּיותיהם של בדואים וסתם שודדים, הצליחה הקבוצה לגמור את עבודתה ברווח מסוּים, ועזבה עם גמר השנה את המקום, כפי שנקבע מראש, וחלק ממנה היה ליסוד הקבוצה דגניה ג'².

בזמן ההוּא גמרה קבוצת ‘עבודה’ את עבודתה בכפר אוריה, מאחר שהגיעוּ אחדים מבעלי הכפר והתישבוּ בו, כמובן בלי פועלים עברים. קבוּצת־פועלים זו, שמאחריה 7–8 שנות עבודה וחיים משוּתפים בתנאים וּבמקומות שונים וחבריה הותכו מעט בכור הקבוצה, כבר מאסה בעבודה בלתי־קבוּעה ובנדידה, החל בפרדסי פתח־תקווה דרך כרמי ראשון־לציון וגמור בשדות כפר־אוריה. הקבוצה ביקשה עבודה קבועה בתנאים קבוּעים ובתכנית מסוּימת; התקווה היתה גדולה והרצון ללכת למקום חדש, לכבשו וּליישבו, חזק. הלא היו אלה ימי תקווה ואפשרוּיות גדולות בארץ. בין הקבוצה והמחלקה לחקלאות התנהל משׂא־ומתן שסיכוּייו טובים. אך הנה שנת תרפ"א מתקרבת, אדמה חדשה אינה נרכשת, אף־על־פי שהגיעה השעה להתחיל בעבודה. החלומות על כיבוּש מקומות חדשים בשנה זו מתבדים, מצבה החברתי של הקבוצה הורע, כי מחצית חבריה הם בעלי־משפּחה ומטופלים בילדים קטנים. באין ברירה הסכימה הקבוצה ללכת לדגניה ב', בתור קבוּצת־התישבות קבוּעה.

הקבוצה מונה 25 חברים ומעבדת 1200 דונת אדמה, מהם 200 דונם המוגדרים כתחנת נסיון, בהנהלת האגרונום וילקאנסקי³. התנאים הם עדיין פרימיטיביים. מים מובילים מהירדן בעגלה, והדבר יעלה עד 300 לי"מ לשנה. המים אינם נקיים. אין לגדל ירקות אפילוּ לצרכי המקום ומוכרחים לקנותם בשוק; אין לגדל אספּסת, וּבלעדיה אין קיוּם למחלבה.

המחסור בבנינים מכביד מאד על החיים ועל העבודה. הקבוצה, עובדת, כדרכה, במרץ ובמסירוּת, קבעה מחזור זרעים, חיזקה במקצת את המחלבה, זרעה את כל השדות בעתם, השנה תתחיל בגידול עופות ודבוֹרים, תיטע חורשה קטנה באמצעיה שלה — ולעמק הירדן פתרוֹנים.

הקבוצה מתכוננת לחרישה עמוּקה בקיץ בשביל האספּסת ולסידוּר גן ירקות. היא מקווה, כי שאלת המים תיפתר והבנינים ייבנוּ, לפי שבלעדיהם אין קיוּם לישוּב.

טובת הרעיון של עבודה עצמית ושל הקבוצה דורשת, לא לעבוד במקומות קבע שאין בהם לקבוצה אפשרוּיות של ביסוּס ושכלול גמוּר. מוּטב שנצטמצם במספר־נקוּדות קטן יותר, אבל נתבצר בהן, ואז יהיה הכל בריא, הגיוני ונושא את עצמו. בכל אופן, יווצרוּ התנאים לכך; ההפסד הצפוּי בשנים הראשונות במקומות שונים, לא יפחיד אז ולא ייאש, שכּן עשוּי הוּא לחלוף עם השבחת האדמה או עם סילוּק הסיבות האחרות אשר גרמו הפסד.

לפנים היינוּ שׂמחים בתוספת כל נקוּדה, יהיוּ צוּרתה וּמצבה אשר יהיוּ. זאת היתה הפגנה של עבודה עברית, עבודה עצמית וכו'. עכשיו הרחקנוּ לכת, וכל נקוּדה כזו מטילה אחריוּת רבה ומכבידה על הצלחת עבודתנוּ בכלל. הצלחת הנסיונות מבססת את השיטה, וההיפך…

על כן חייבות הנקוּדות שלנוּ להצליח. בנפש עבודתנוּ הוּא. הצלחתן של הנקוּדות תדבר בשער ותכריע: לשבט או לחסד. אל־נא תהי דרישת קבוצה זו או אחרת לביסוּס המשק קלה בעינינוּ. לא שאלה פרטית היא. אחריות גדולה רובצת על האנשים. אסור לתנוּעת העבודה שלנוּ להרשות נסיונות על חשבונה בתנאים חיצוניים בלתי־מובטחים.

בכוח ההגיון הזה מאמינה הקבוצה, כי המשק יתבסס לשנה הבאה וּמקווה לפתח עבודה מסורה וּמלאת מרץ.

1921

המועצה החקלאית האחרונה ביטאה את שאיפתו של ציבוּר־הפועלים לוותר על התקציבים. קצה נפשנוּ בתביעת התקציבים השנתיים ובקבלתם. אין להשלים עם הרעיון, כי כל עובד בארץ הוּא כאחד הפקידים בהסתדרוּת הציונית, המקבל משׂכורת בצורה זו או אחרת. כל פרוּטה מכספי העם צריכה ליצור משהוּ פורה וּמפרה ונושא את עצמו. בשוּם אופן לא נעצור כוח לכלכל את משקנוּ הלאוּמי בדרך תשלום משׂכורות¹. לאחר קיוּם של כמה שנים חייבים משקינוּ לעמוד על רגליהם ולהתקיים על אחריוּת עובדיהם. בנקוּדה זו מתחילה באמת החלוציות שאנוּ מרבים כל כך לדבר בה. לגבי תנאי העבודה בעולם כיום אין העבודה בארץ־ישראל, בכביש או בקבוצה קשה כלל, ורבים רבים מבינינוּ ראוּ בעיניהם עוני ודוחק הגדולים מאלה. כדי לחיות בתנאים אלה אין צורך בחלוציות יתירה. סיסמתנוּ כרגע צריכה להיות: לחיות מיגיע כפּינוּ. סיסמה זו תובעת באמת חלוּציוּת. נדע, כי חיי עבודה בתקוּפתנוּ הם חיים קשים וחיי צמצוּם, ונקבל עלינוּ את עוּלם מראש. רק אם נחזיק בכלל זה ועל פיו נעבוד ונחיה בקבוּצותינוּ, במחנותינוּ וּבכל יתר צוּרות העבודה, תהיה לנוּ הזכוּת במושג חלוציות. כל עוד איננוּ מגשימים את הדבר בחיינוּ ויוצאים ידי חובה בקבלת החלטות, בביקורת הזולת ובחיפוּש ה’חלוּציוּת' — לא פעלנוּ ולא כלום.

בתקופת כיבוש העבודה התיצב הפועל כלוחם נגד צורת הישוּב הישן; עבודה עצמית ללא תמיכה — תבע מעצמו ומזוּלתו. הפועל, לחם, התקומם נגד המקובל, הוכיח וביקר את קודמיו, שבשעתן הקריבו הרבה על מזבח הארץ, אלא שבהמשך הזמן סרוּ מהדרך וזיק חלוציוּתם הועם בקרבם. קולו של הפועל־הלוחם נשמע אז בעוז; האטמוספירה טוהרה.

ועכשיו, כשאין אנוּ עוד במצב של מבקרים ועומדים מן הצד, עכשיו כשאנוּ יוצרים את המשק הלאומי בעצמנוּ על אחריוּתנוּ, כשאנוּ יוצרים את הקבוצה ואת הכביש, את המושב ואת גדוּד העבודה — ניזהר־נא ונשמור את ראשית צעדינוּ. נהיה־נא נאמנים לסיסמאותנו. אנוּ היוצרים את האטמוספירה הציבוּרית הישוּבית, ועלינוּ לשמור על טהרתה.

חיי עבודה עצמית בלי תמיכה — זהוּ העיקר, זהוּ האידיאל האנושי והישוּבי שלנוּ כיום, ואידך זיל גמור. קבוצה, מושב, כביש, גדוּד העבודה, אלוּ הן צוּרות שונות וגילוּיים שונים של עבודתנו, וטוב שהדברים נעשים; אך ייעשוּ־נא בכוחם של העובדים המאמינים בצורות אלוּ, ומתוך יחס זהיר וחרד לאמצעי העם. פרוּטה מכספי העם אסור לה שתלך לאיבוּד רק לשם idée fixe זו או אחרת, ללא הוכחות ברוּרות, המוסכּמות בציבוּר הפועלים, שיש בכך משוּם חיזוּק משק העובדים בארץ.

אבל, כאמור, לא החלטות ולא מאמרים ישנוּ את פני הדברים. יתעוררוּ החברים במקומותיהם ויקבלוּ על עצמם להגשים את הסיסמאות שלנוּ, ואז יקום הדבר. מלחמה לנוּ היום, כאשר היתה לפנים, בתמיכה, בגרעונות ובתירוצים הבאים להצדיקם. כך נמצא את הדרך. יחיוּ החברים והקיבוצים רק על הכנסת עבודתם המצומצמת, כמו שעשוּ הקיבוצים בפתח־תקווה בימי המלחמה, כשלא ניתן להם לעשות גרעון ולא לפרוע חוב למוסד זה או אחר; הם עברוּ את ימי המשבר. והאם אין ימי המשבר נמשכים גם כיום בעבודתנוּ היישוּבית?

על ההסתדרות והמרכזים שלנוּ לדעת כל זאת, ולהסתגל לתביעה הנמרצת של ציבוּר־הפועלים. לכל יודע־חשבון ורואה־ספר גלוּי, כי ההוצאות הצדדיות, הסידוּריות, רובצות כאבן־מעמסה על המשק ועל העבודה. גם כשקטנו הוצאות־המחיה במשקים, ובאחדים מהם הפחיתוּ החברים מיד את משכורתם בשליש, לא חל כל שינוּי במסים ובהוצאות הצדדיות השונות. מאות לירות מוציא כל משק קטן שנה שנה לתשלום מסים. תשלומים כאלה אינם נורמאליים. ה’מכונה' שלנו אינה לפי כוחותינוּ, והיא טעוּנה בדיקה. אני רואה תרופה לכך בהפחתת תשלוּמי המסים שתביא באורח אוטומאטי ביקורת עצמית ותיקון. נסיעות רבות באוטו־מובילים וישיבות מיוּתרות, העולות בכסף רב תיפסקנה — לתועלת העבודה; הקימוּץ בישיבות יביא עמו יותר פרודוּקטיביוּת.

גם בהסתדרות הציונית נעשות הוצאות ללא צורך. חלילה לנוּ להמשיך בדרך זו, שאם לא כן מה חידשנוּ? הלא מומחים ובעלי־מקצוע חשוּבים אין לנוּ, ואם גם לא ננהג ביושר לכל דבר — מה הועלנוּ?

1922

נהלל, תמוז תרפ"ג

נדמה לי, שהמאורעות האחרונים בקשר עם הבחירות למועצות־הפועלים העירוניות¹ הם גורמים מספיקים לגבי כל מפלגה לכינוס ועידה. מפלגת ‘הפועל הצעיר’ אינה יכולה להיות מפלגת־מיעוט; היא מוכרחה להיות מפלגת־בניין שדרכה — דרך העם. אף־על־פי־כן היינוּ למפלגת־מיעוט, לאופוזיציה. ‘הפועל הצעיר’ מן ההכרח שיקיף את מרבית ציבוּר־הפועלים, שאם לא כן אין לו זכוּת־קיוּם. עוּבדה היא ש’הפועל הצעיר' אינו מעניין עתה את ציבוּר־העובדים, אין מכירים אותו, ואין בכוחו להסביר את מהוּתו לאחרים ולעצמו. אני מבין לרוחם של החברים הדורשים לשים קץ לפסיחה על שתי הסעיפים, אך אל נא יציעוּ “לשוב אחורנית”, שכן אין הדבר לפי מהוּתו של ‘הפועל הצעיר’. אין גם להרבות דברים על מעשיו של ‘הפועל־הצעיר’, כאילוּ לא נודעוּ עתה בארץ מעשים שנעשו בידי אחרים; דווקא המדברים על עם עובד, חלילה להם להישאר בפינותיהם. עליהם לצאת ולהראות את הדרך גם לציבוּר־הפועלים הגדול בעיר ובכפר. הלוזונג של ‘עם עובד’ התבדה לעת עתה לא פחות מאשר הלוֹזוּנג של ‘מעמד עובדים’². מה נגיד לאנשי העיר על דבר עם עובד אם לא זאת שעיקר עבודתנו היא עבודת־בניין; וכאן כבר יש מקום גם לשאיפות אחרות, וכן יכולה לעלות שאלת האינטרנאציונאל. יש ציבוּר־עובדים גדול שאני מוצא בו עניין, ואני רוצה שגם הוּא יגלה עניין בו. בכל אופן, נערכת עתה התקפה על ‘הפועל הצעיר’ בשל פשרנוּתו משני הצדדים גם יחד, ועלינוּ לברר פעם את הדבר ולחדול מן הנוסח הפשרני.

אשוּב לשאלות הנוגעות לדרכי ההתישבוּת. השאלה היא, האם עלינוּ לעסוק תמיד בהתישבוּת מתוך לחץ ובהלה, או שנעסוק בה כבדבר מבוּסס מלכתחילה, כמו ביצירה בעלת יסוד? פעולות ההסתדרות הציונית נראות תמיד כבטלניות, תמיד נעשה הכל מתוך בהלה וחוסר־אמצעים ותמיד קיימת ההרגשה של איזו ‘מיסווירטשאפט’³ בכל. עלינוּ לשנות את הדבר, אפילוּ נצטרך לא לעשות כלוּם שנה אחת ולשמור את התקציב בשביל עבודה מבוּססת לשנה הבאה. רק מנקוּדת השקפה כזו רצוּי לדון על שאלות ההתישבוּת וגם על שאלת העליה. גם היא נעשית מתוך שיטה קאטאסטרוֹפאלית ולא מתוך שיטת־בניין. איננוּ יכולים לדבר על הפסקת־העליה, אך זכוּתנוּ לדרוש מספרים: יראו נא לי חשבון שאפשר להכניס 10 אלפים איש ולהעסיקם לו גם במכירת גזוז — אבל שיטה כלשהי חייבת להיות בדבר. בחוסר כל שיטה וחשבון אפשר להתקיים עוד שנה שנתיים אך לא לעולם. מוסיפים לדבר גם בזמן האחרון על חידוּש הלוזונג של עליה — ולפעמים אני מתבייש להביט בפני העולה שעזרתי בעלייתו. נחליט שאנוּ מכניסים אנשים שיעבדוּ 2־3 ימים בשבוּע, אלא שיהיה הדבר מבוּסס על אפשרוּת מציאוּתית או שיטה כלשהי.

חייבים אנוּ לקבוע לעצמנוּ אילוּ גבוּלות, איזו מסגרת חוּקית, גם בכפר וגם בעיר, ולתת גם צל של תקווה. הלא אם נקבל שהעיר הורסת אותנו וכו' — עלינוּ להחליט על הכנסת 500 איש בלבד לשנה. אינני מדבר נגד העליה ולא נגד העיר, איני מתנגד אלא לריכוּז מלאכותי של מחוסרי־עבודה. אומרים שצריך להבטיח רזרבה ידוּעה של עולים מעל למספר שאפשר לקלוט, אך נשים לזה גבוּל, נתכנן תכנית ואל נדבר תמיד על המשכת־עליה בלתי־מוגבלת סתם. אם יש עליה המביאה עמה גם יציאה ואלפי מכתבי קוּבלנה לגולה — יש בכך מן הדיסקרדיטאציה הגדולה ביותר. נתחיל לעבוד את עבודתנוּ הישוּבית־כלכלית בסדר ובתכנית, כדי שנוּכל להיות אחראים לה. לפי סדרי־הבהלה כיום שליש של עבודתנוּ הולך לאיבוּד.

לרגל מאמרו של הח' אל. יפה ‘לקראת ועידתנוּ החקלאית’¹ יש, כנראה, צורך לשנן את ההלכה הפשוּטה: עם ציבוּר־הפועלים אנו עולים ואתו אנוּ יורדים. זוּלתו אין הקיבוּץ חשוּב ומעניין, ואף הפרט, ואפילוּ הוּא סמל המוּסר, העובד במו ידיו בחקלאות 24 שעות ביממה, ואוכל פת חרבה בעמלו. כל הכבוד לו, לאישיוּתו המוּסרית; אישים כאלה יכולים אוּלי לשמש בלא־יודעים מופת לרבים, אולם אותנו מענינת הקניית הקנינים המוּסריים־החברותיים לציבוּר, לנו חשוּב לעשותו לעם עובד, שיחידיו ערבים זה לזה. סמלים מוסריים גבוהים היוּ לנו בכל דור, אולם בזה בלבד לא סגי. טוב לנו להרים את רמת־החיים החברתיים והמוסריים של הכלל ולנטוע בו מוּשגים חברתיים נעלים יותר, אפילו אין הם השלמוּת האידיאלית, מאשר להסתפק בטיפוּח חבר כוהנים קדושים וצדיקים גמוּרים.

ייתכן שיש צורך רב בל"ו צדיקים ויש צורך בגרעינים ובתאים אידיאולוגיים בצוּרת כיתות ומפלגות, אך ערכם נקבע במידת היותם עצם מעצמיו של הציבוּר. מחוץ לסביבתם ערכם הוּא ערך מוזיאוני בלבד. ואנו לא באספנוּת אנוּ עוסקים. תעוּדתנוּ היא הקמת ‘עם עובד’, ולא פחות מזה.

בעשרים שנות עבודתנוּ דגלנוּ בסיסמה זו. אנו חותרים לקראת התחדשוּת האדם ולקראת החברה החדשה, בה ישׂרור שוויון חברתי וכלכלי ויחסים צודקים יותר בין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הגדרנו את הדבר במלים פשוּטות ובמעשים קטנים של חיים על עבודה עצמית בלי ניצוּל הזוּלת.

ומעניין, כי דווקא את הצורך הזה בעבודה עצמית ובהנאה מהזכוּיות החמריות של החברה ושל הטבע – לא מכוח קניין הרכוש כי אם מכוח זכוּת וחובת העבודה — לא יבין העם לעת־עתה ולא יאבה בו, אותו העם אשר בשמו מדבר הח' אל. יפה ותובע את עלבונו. ‘עם’ זה טרם קלט ערכים אלה. ובשם איזה עם ידובר? האם עמו של יוסף בוּסל, גורדון, י. ח. ברנר ושלמה שילר או, להבדיל, העם של ‘נכסי דלא ניידי’²? סוד גלוי הוא: בהקמת העם העובד רוצה לעת עתה רק קומץ קטן של בחוּרי ישראל ובחוּרותיו, המגשימים זאת בחייהם. ואלה הם הפועלים, לכל מקצועותיהם וסוּגיהם. כאנשים ההולכים לקראת מטרה אחת הם מתחברים לאירגוּן אחד. וכשהדרך היא ארוכה, ארוכה מאד, מלאת חתחתים וסוּגה קוצים, יושיטו ההולכים יד איש לרעהו וישאפו להיות חטיבה אחת, מעמד אחד; בכל שם שנכנהוּ, אחד הוא תכנו: אירגוּן לשם הגשמת מטרה חברתית משותפת הנבדלת ממטרת חלקי־העם האחרים, תוך ניגוּדים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים הנובעים בעיקר מהבדלי היחס לקנין־הרכוּש ולזכוּת העבודה.

אין זה מונע, כמובן, בשום אופן עבודה משותפת והבנה הדדית בכמה וכמה ענינים חשוּבים ומכריעים עם שאר המעמדות של העם, עוד בטרם יבוא היום המקוּוה בו תתגשם שאיפתו של הקומץ הקטן כיום.

ולפיכך תפלים הם הדברים על ה’לאוּמיים' וה’מעמדיים' בתוכנוּ. מעטות הן השאלות אשר בהן מגלה ה’עם' פרצוּף אחד. ברובן המכריע של השאלות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וגם המדיניות מטפל לא העם האנונימי, כי אם מפלגות ומעמדות.

דורות על דורות שולט בעם ורודה בו המעמד הרכושני לתועלתו הוא. המעמד הזה מדבר בשם העם, מנצלו ומשעבדו, לסיפוּק תאוותו ויצרו המעמדי. הוא הוא אשר חילל את המושג ‘עם’ והביאו למצב של ‘איש לרעהוּ — זאב’.

בודד הוא מעמד־הפועלים בעל־ההכרה, צעיר לימים. הוא התארגן בלחץ המעמד הנוגש והריהוּ שואף באמת לביטוּל המעמדות ושוקד בנאמנוּת על טהרת המוּשג ‘עם’, עם עובד שאין בו לא מנהקת מנצלים ולא מאנקת מנוּצלים, לא מתרועת מנצחים ולא מאנחת מנוצחים. לא אטעה אם אגיד, כי אדיר חפצו של מעמד־הפועלים — לבטל את המעמדות, לחדול להיות מעמד, ולהוות במרוצת הזמן את העם. שום מעמד אחר אינו יכול להתפאר בשאיפה כזאת. המעמד הרכוּשני מעונין בקיוּמו בתורת מעמד, שכן הוא חי על השעבוד ועל הניצוּל ונחוץ לו האובייקט לכך.

ולפיכך מופרכים וסרי־טעם עד לכאב דברי אל. יפה על התהום הרובצת כאילוּ בין הפועל בעיר והפועל בכפר, דברים העלוּלים, אם גם בלא יודעים, להרחיבה.

האמנם גדולה קרבתו לכל המעמדות של ‘נכסי דלא ניידי’ מקרבתו ברוּח, באידיאה, בהווה העכור ובמטרה המשותפת המזהירה, מאשר אלינו, לכל העובדים בין בכפר ובין בעיר, בין בחרושת הסיליקט ובין בחרושת תפוּחי־הזהב, היין, הטבק והחצילים.

בעוד לבו של אל. יפה רחב עד כדי קליטת כל המעמדות בעם, שכולו עירוני ותלוּש מהקרקע ומהטבע, החי בחלקו הגדול חיים פאראזיטיים, הנה צר לבו ואין בו גם פינת סתר לאח העובד והנענה בעיר, השואף והלוחם לשינוי־ערכין לא פחות מהעובד בחקלאוּת.

לא יעלה על דעת הח' אל. יפה לפקפק בסמכוּתם של המוסדות הלאוּמיים העליונים לכתוב קונסטיטוּציה בעלת סעיפים, ולהוציא מניות־יסוד, רחמנא ליצלן, ולקבל החלטות על־ידי הרוב ולא תמיד ברוחנו (הרי אפילו החלטה על עבודה עצמית אין לקבל בקונגרס. ‘עבודה עצמית’ בעיניהם חזון מסוכן ממש כמו ‘הסוציאליזאציה’, בעיני הח' אל. י.); רוחו האנארכיסטית האינדיבידוּאליסטית של אל. יפה לא תסתער ולא תתקומם נגדם; מכיר הוּא, כנראה, בהכרח שבמסגרת ידוּעה. שורת ההגיון מתעקמת אצלו רק בנגעו בעניני ציבור־הפועלים ומוסדותיו, זה ‘העם העובד’ בזעיר־אנפין. כאן האנארכיזם שלו משתלט בכל גדלו והדרו.

מדוּע גדלה כאן הזרוּת וההתנכרוּת? מהו הרצון לגדע את צמרת העץ רב־הענפים, אשר הפועל החקלאי הוא שרשו?

אין דברי מכוּונים כלפי ביקרתו את מוסדות־הפועלים ביקורת חברית לשם תיקוּן והשבחה. יוסיף כהנה וכהנה! אוּלם ידע נא החבר אל. יפה כי אם לחריפוּת הביקורת, הרי הפועל העירוני עולה עליו בביקורת מוסדותיו בעיר.

‘המשביר’ אינו מספק כראוי את צרכיו של הפועל העירוני כשם שאינו מספק את צרכיו של הפועל החקלאי, ולשוא נחפש את האשם בעיר. ‘המשביר’ נולד על ברכי החקלאים וגדל על טהרת החקלאות. חברים חקלאים עומדים בראשו עד היום הזה. כמובן אין הם מתחלפים בכל שנתים כהצעתו של הח' א. י. – לאבסורד כזה עוד לא הגענו. ולחינם נתלה את הקולר בריכוּז הבא מלמעלה. אם יש להאשים את הועד־הפועל של ‘חברת־העובדים’ במצב המוסדות, הרי בכל אופן אין להאשימו בהתערבות יתירה ולא בלחץ צנטראליסטי. חפשיים, חפשיים מדי הם המוסדות, ואחראים הם עד היום הזה בפני בוחריהם ונושאיהם.

ההרבה הועד־הפועל להשתמש בזכוּת מניות־היסוד שלו באסיפות ‘המשביר’, בנק־הפועלים, ‘סולל־בונה’ וכו‘? הן הוּא נדרש למוסד רק לעתות בצרה. ומה כי נלין עליו? ואם רצונו של הח’ א. י. לבקר מוזד פלוני ואלמוני ואת הנהלתו יעשה זאת כאוות נפשו, אבל מתוך ידיעת הענין ולא מתוך ראייה מקומית הרחוקה גם מידיעת הענינים.

בכל אופן אין לערבב את הענין השאלת הפועל העירוני והכפרי. והיכן הוא הגבוּל בין עיר וכפר? מדוּע ייקרא כפר לפתח־תקוה ולראשון־לציון? במה נבדלים ה’כפרים' הללוּ מתל־אביב? האם רק בכך ששם משתכר הפועל רק כדי מחצית צרכיו ובעיר יש והפועל משתכר יותר? אותה התלישוּת קיימת גם פה וגם שם. מדוע מסכים א. י. לפרוש את כנפיו על פועלי פתח־תקוה, ורק על פועלי חיפה וטבריה גזר?

בתלם אחד הננו הולכים כולנו; במענית המוּברת של העם. שכם אחד נטה כולנוּ להשגת המטרה המשותפת.

לשם כך נוצרה חברת ‘ניר’, וזיקתה בדרך זו או אחרת לחברת־העובדים הכללית.

במשך שתי עשרות השנים של פעוּלתנו המשקית החקלאית מקננת בלבנוּ הדאגה להבטחת האופי הפרינציפיוני של התישבוּתנוּ, לבל תתנכר לעצמה ברבות הימים ולבל תפנה עורף לכור מחצבתה. הרבה סיבות לחששות אלו, וכמה וכמה מכשולים טמוּנים לו לאדם בדרכו. לעינינו דוגמאות חיות ובולטות של התנכרוּת כזאת, וחובה עלינוּ בעוד יצירתנו באבה, להתקין מסגרת מחייבת וחוקים מחייבים, אשר יבטיחוּ לנו את שמירת היסודות העיקריים של התישבוּת הפועלים. מה שנוצר עכשיו במאמצם של טובי כוחותינוּ ובהקרבתה ומסירותה של כל התנוּעה, אסוּר שייהפך לקניין הפרט, היכול לעשות בו כבתוך שלו, ואפילוּ בניגוּד לעיקרים שלנו. אנוּ מכינים יסודות לתנוּעה, ועל כוּלנוּ לשקוד על טהרתם וכוּלנוּ אחראים להם. הזכוּת לתנוּעה להבטיח את השפעתה ויכולתה לשמור על היסודות העיקריים.

שנים על שנים דיברנוּ ותבענוּ את זכוּת העבודה ושלטונה במקום זכוּת הקנין ושלטונו הוא. דרשנו את העבודה העצמית במקום ניצוּל הזוּלת בין בקבוּצה ובין במושב. גם המושב תובע את השיווּק המשותף, את העזרה ההדדית וזכוּת הטלת מסים לשם השוואה וביקורת מסוימת על תכנית המשק. ואיך להבטיח את כל זה? ידע נא הח' א. י., כי רק הבטחת היסודות הללוּ עשוּיה לבטל את הוויכוּח הסוער בדבר צורות ההתישבוּת והעדפת אחת על פני חברתה, ולקיים את כל המצוות המעשיות אשר חצבנוּ לנוּ מתוך המעשה במשך השנים. זו תורת ‘ניר’ כוּלה, אלא שבתורה שבעל־פה לא סגי. נחוּצה גם תורה שבכתב אשר תימסר מדור אל דור ואב לבנים יצוונה. אפשר כמובן להתווכח על סעיף זה או אחר, לשנות ולתקן, להוסיף או לגרוע כיד הבנתנו והסכמתנו ההדדית. אך אל נא נשאיר את הענין לימים יבואו, כי זה יתנקם בנו באכזריוּת רבה, ונחלת־יהודה³ (זו אשר זכתה כמה פעמים להגנתו של הח' א. י.) תוכיח. ידע נא הח' א. י. כי ספק גדול הוא אם נחלת־יהוּדה זו מתאימה לתקנות של אירגון המושבים. ואיך להשיח את הדאגה הזאת? בכדי תדביקו את האֶטיקטה ‘סוציאליזאציה’ ותנסו להפחיד את מי שהוא. כשם שהננוּ בעד שייכוּת הקרקע ואוצרותיה לעם העובד כך אנו שואפים גם לשייכוּת אמצעי־התוצרת לחברה. אולם סבורני כי לא זו כוונתה היסודית ותעודתה החשוּבה של ‘ניר’. העמדת אמצעי הייצוּר לרשות הכלל אין פירוּשה מסירת מחרשתו של האיכר הזעיר או פטישו ומעדרו של הפועל. מובטחני כי גם במשטר הסוציאליסטי שיבוא לא יוּשׂם לב לכך. הכוונה היא לאוצרות הטבע ולאמצעי־הייצוּר הכבירים, המרוכזים בידי שכבה קטנה החיה על הרנטה ועל ניצוּלו של העובד בזכות אמצעי הייצוּר אשר הצליחה לרכז בידה בדרכים שונות.

אין חברת ‘ניר’ רודפת אחרי אבסטראקציה. כשם שהקבוּצה לא נוצרה לקיים את ‘מצוות הקואופרציה’ כי אם באה לממש את השאיפה הטמירה של הפועל העברי להתחדשוּת האדם בעבודה, כך לא באה לעולם גם ‘ניר’ כדי לקיים את מצוות הסוציאליזאציה, כי אם להמשיך את דבר הקבוּצה והמושב בקנה־מידה רחב יותר ובציבוּר גדול יותר. כאן המקום להזכיר כי בראשית היתה הקבוּצה, ובהיבדל ממנה מקץ הימים המושב, לא נבדל אלא על יסוד ה’שררה'⁴ שבעבודה האינדיבידוּאליסטית: על יסוד הקשרים הנפשיים וההתיחדוּת הרצוּיים בין היוצר החקלאי ובן־טיפוּחיו, המשק. הלא כה היוּ תמיד דברי האידיאולוגים של המושב אלינו, ואנוכי רוצה להאמין בדבריהם, ובזאת ייבחנוּ גם הפעם!

חברת ‘ניר’ פירושה הבטחת זכוּת העבודה והיצירה החפשית והאוֹטונומית, האינדיבידוּאלית או המשותפת, לעובד והבטחת זכוּת ביקורת עליונה על הרכוּש לציבוּר העובד כוּלו.

אל תהי זכוּת העבודה וחובותיה לציבוּר קלה בעיני החוששים והחרדים לזכוּתו ולגורלו של הפרט. יש הגיון־ברזל בדאגת־הקיוּם גם לציבור ואין הוּא מנשל את חבריו ואין הוא מאבד את עצמו לדעת; אדרבה, גזירה שאין הציבוּר יכול לעמוד בפניה סופה להתבטל, כי זכות ההתקוממוּת והמהפכה נשארת בידי חברי הציבור על אף כל חוּקה ומסגרת משפטית.

צוּרות שלטונו של הקנין הפרטי על כל מוסדותיו וחוקותיו, המזלזלים בזכוּת העבודה, מעיקה עלינו ועל מהלך מחשבתנוּ ובלי־משים אנו ממשיכים לחשוב בדרך זו וקשה לנו לתאר לעצמנוּ את שינוּי־הערכין; אבל בוא יבוא שינוי זה ואנו נהיה במגשימים.

אולם ייתכן כי טרם איכשר דרא, ולכן יש ותקנות ‘ניר’ מצמצמות את שליטת הציבוּר ושומרות שמירת־יתר על זכוּיות הפרט; ייתכן גם כי בתוך המשא־ומתן יהיה עוד עלינו להגביל את סמכות הציבור בנקודה זו או אחרת, והדבר ייעשה בחוזה אשר בין החברה ובין המשקים, ולחינם נזעק הח' א. י. וכונן את חצי ביקרתו השנונה לספר־התקנות. לפנינו מעין צ’ארטר אשר ככל צ’ארטר הוא דואג למכסימוּם הזכוּיות כדי שיהיה בידיו היסוד החוּקי לפעול במקרה שתימצא לו היכולת המעשית. ואילוּ היכולת המעשית מוגבלת ותלוּיה בחוזה אשר בין ‘ניר’ ובין המשק ובוועידה הכללית של החברה.

מכל המוּמים אשר נמנוּ בחוקת ‘ניר’ ומכל הספיקות המתעוררים והמשמשים חומר ויכוּח לחברים במשקים, נראית לי רק שאלת סמכותה של הוועידה החקלאית, זאת אומרת של חברת ‘ניר’. עלינו לכונן את הסוּברניוּת של ועידת ‘ניר’ ולהגביל את סמכותן של מניות־היסוד. זה יכול להיעשות או על־ידי הגבלתן כדי השתתפוּת בהצבעה רק בענינים מסוימים או על־ידי ביטול זכויות הצבעתן ומסירת זכות הווטו למנהלת ‘חברת העובדים’. אמנם, עוד לא קרה מקרה שבאי־כוח מניות־היסוד השתתפוּ בהצבעה באסיפות הכלליות של ‘בנות’ החברה לשם הכרעה. בעיקר ניתן למניות־היסוד ערך סמלי של אחדוּת התנוּעה.

אף־על־פי־כן אין להשוות את הסתדרוּת הפועלים החקלאית, אשר גם כיום נמנים עמה כמעט מחצית ציבור־הפועלים המאורגן, והיא מכילה בשורותיה גם אלפי פועלים שכירי־יום ומחוסרי־משק, לאחד המוסדות המשקיים או הכספיים כגון: ‘המשביר’, בנק הפועלים, או ‘סולל־בונה’, אשר גם הם בין בנות ‘חברת העובדים’. ‘רבות בנות עשו חיל ו’ניר’ עולה על כולנה'.

ועידה כללית של חברת ‘ניר’, שמשתתפים בה גם אלפי פועלים שכירי־יום, אחראית לפני כל תנועת־הפועלים והיא יכולה לשמש לנו ערובה נאמנה לשמירת טהרתה הפרינציפיונית של התנועה החקלאית, ללא כל צורך למסור 50 אחוז מהקולות לבעלי מניות־היסוד.

ובאמת לא ייתכן, כי ברוב של שני שלישים, זאת אומרת 66 אחוז ממשתתפי הוועידה החקלאית, אשר 50 אחוז מהם נמנים עם ‘חברת העובדים’, תתקבל החלטה מכריעה בענין חשוב וחיוּני להסתדרות החקלאית. החלטה כזאת אומרת פירוק ההסתדרוּת. שום מסגרת משפטית לא תבטיח לנו דבר כלשהו. 16 אחוז מצירי הוועידה החקלאית אינם מספיקים בשום אופן לקבלת החלטות. והיות שגם לא לכך התכוַנוּ, סבוּרני, כי כאן צריך לבוא תיקוּן, שינוי או הגבלה.

לעומת זאת חסרי יסוד הם כל שאר המומים אשר הוטלו בחברת ‘ניר’.

1926

הרצאה בוועידה החקלאית השלישית, פברואר 1926

זה שלוש שנים לא נושבו מקומות חדשים, מלבד תל־עדש, צריפין ומרקנהוף¹. אף־על־פי־כן גדל מספר המתישבים מ־1500 ל־2500. דבר זה בלבד מראה על האינטנסיפיקאציה של העבודה. אבל עליה זו לא היתה כמותית בלבד, כי אם קודם כל איכותית. מאות דונמים נחרשו חרישה עמוקה. מאות הקטארים זוּבלוּ זבל אורגאני וכימי, ניטעוּ מטעים חדשים ונזרעו ירקות. עד הזמן האחרון היו המשקים קונים ירקות מן החוּץ, ואילו השנה נמכרוּ ירקות מתוצרת המשקים בסכום של 10,000 לי“מ. גם בפלחה יש עליה. מתנובת 75 קילו לדונם עלינו ל־150. שוכללוּ שיטות העיבוד. ביחוּד הצלחנו בהסתגלות למכונות וניכרת התקדמוּת גם בברירת הזרעים ובקביעת מחזור־הזרעים; יש גם התקדמוּת בהתפתחוּת התפיסה המשקית והחקלאית ובמסורת העבודה. גם במחלבה, אשר היא היסוד שעליו מבוססים רוב המשקים, באה התקדמוּת רבה. החלב עלה משנת תרפ”א עשרת מונים, ואם תקוימנה ההבטחות התקציביות לשנתיים הקרובות, יש יסוד לשער, שתנובתו תוכפל בקרוב. במקום תנוּבה ממוּצעת של 1500 – 2000 ליטר חלב לפרה לשנה, שהיוּ מסתפקים בה קודם, אין רוצים עתה להחזיק פרה המניבה פחות מ־2500 ליטר, ויש מגיעים ל־4000, ולתנובה ממוּצעת של 3500 ליטר. הכנסת התלתן האלכסנדרוני המתחרה עם האספסת, אשר טרם הוכיחה את זכוּת קיוּמה בשום משק, תועיל בוודאי גם היא להקלת קיוּמן של המחלבות, ביחוד במשקי עמק הירדן. ניכרת עליה רבה גם בנטיעות וגם בגידול העופות. בענף זה הגענו בשנה האחרונה למכירת תוצרת בסך של 2000 לי"מ.

אולם למרות כל אלה השתררה אצלנו פה ושם פסימיוּת, ויש לה יסוד; מחלת־ההפלה פגעה כמעט בכל חלקי הארץ, הבצורת עשתה שמות ועודנה מחרידה, והמחירים של יבולי הפלחה ירדו. יש גם ליקוּיים סידוּריים. ענף כי יצליח באיזה מקום, מיד תוקף בולמוס הענף הזה גם מקומות אחרים, שאינם מתאימים לפיתוחו כלל. אם הצליחו בננות בכנרת, עלה הרצון לנטען גם בכפר־גלעדי ובירושלים. שוכחים, כנראה, שיש לנו אזורים שונים בארץ. בכלל ישנה במשקינו נטיה לשאבּלונה ולדרך סלוּלה. גם את מכסת־השטח הדרוש להתישבות אין לקבוע עוד בכל הארץ על פי מידה אחת. בכל אופן, אין לקבל עוד את היחידה של 100 דונם כהלכה פסוּקה לגבי כל הארץ.

ואשר לשאלת החוזים²: לידי קבלת ההתחייבוּיות עלינו הגענו לא מתוך עליית היכולת המשקית, כי אם מתוך ‘נעשה ונשמע’. למרות העליה בעבודה ישנה ירידה במאזני המשקים, לרגל ירידת מחירי התבוּאה. אף־על־פי־כן הכנסנו את צווארנוּ בעול ההתחייבויות והחוזים, כדי לאפשר לעצמנו השגת אמצעים נוספים על יסוד הכספים המושקעים במשקינו.

ועידה זו הנה ועידת ביסוּס. הרשינוּ לעצמנוּ לבטל נקודות אחדות שמשקן רעוּע ולא היתה כבר כל יכולת לתקנו. אולם הוועידה נקראת גם להכין מפעלים חדשים, כי אך מקרה הוא שעד היום טרם עלוּ על השטח בן 30,000 דונם שהוקצה להתישבוּת של השנה. שטח־ההתישבוּת הזה שווה בגדלו לשטח ההתישבות של שנת תרפ"ב. ואם אין בכך כיום פתח לתקוּפה חדשה, כאשר היה בהתישבות ההיא, אין זאת אלא מפני שגדלו המידות ורבו הצרכים. אמת־המידה של גאוּלת הקרקע ושל הפעולה הישובית אחרת היא עכשיו משהיתה לפני שלוש שנים. כנגד זה יש לקוות הפעם לסדר וריכוז מרובים יותר בעבודת ההתישבות מאשר אז. גורלה של הוועידה הזאת דומה לגורל הוועידה הקודמת. גם בוועידה זו נקבע רק יתידות. אנשים חדשים יעלו על הקרקע, והשנים הבאות תמלאנה תוכן את ההתחלות.

הרצאה בוועידת ‘הפועל הצעיר’, 1926

ימי השפל העוברים עלינו מחייבים אותנו לבדוק מחדש את השיטות שראינו אותן מתאימות עד כה, ולבקר כמה מושגים שנתקבלו עלינו. קודם כל נבדוק את המושג ‘חלוּציוּת’, שלבש צורה אחרת בהמשך הזמן. אין ה’חלוּציוּת' מתמַצה בעליה לארץ. על ה’חלוּציות' ללווֹת את מעשה ההגשמה יום־יום. עבודתנו היא חידוש מעשי בראשית בכל יום, וקפיצות נחשון אולי תידרשנה לנו תמיד. א. יפה אמר פעם: ‘לא איכפת לי אם יבואוּ לארץ־ישראל מיליון יהודים וחלק מהם יאבד – אבל הנותר ייאָחז בארץ בצפרניו’. את האמת הזו שכחנוּ. האפשר להשוות את התקוּפה הנוכחית לתקוּפת כיבוּש העבודה בפתח־תקוה, שאז לא היה כל טיפוּל בפועלים ולא היו מוסדות שידאגו להם? היום כבר נקבעה רמת־חיים מסוימת שקשה לנו לוותר עליה, ואולי הפרזנוּ בה קצת.

בשוּבי עכשיו מחוץ־לארץ נזדמן לי לבקר במפעלי התישבוּת הפליטים ביוון. מובן, שאין אנו יכולים להעתיק כל מה שיש שם. אבל ‘מוסר השכל’ אפשר ללמוד גם מנסיונו זה של עם אחר. בשלוש שנים הושיבו על הקרקע 600 אלף נפש, שמצבם ביחס אינו גרוע משלנו, וההתישבוּת עלתה ב־125 לירות למשפחה. אצלנו אין להסתפק בסכוּם כזה, אבל בסכוּם הגדול פי שלושה־ארבעה ממנו צריך להסתפק. הלא גם אנו במצבם של מיליוני פליטים! נכון הדבר, שביוון נתנו למתישבים את האדמה בחינם, אבל גם על האדמה שישנה בידינו אין עושים את כל הניתן לעשות. אצלנו חושבים על ‘ביסוסים’, אשר ייתכנו רק במצב נורמאלי. במצב נורמאלי לא הייתי מדבר עכשיו על התישבות חדשה, אבל במצב הנוכחי חייבים אנו לשנות את כיווּן מעשינו.

אנו עומדים בראשית השנה התקציבית תרפ"ז, ועלינוּ לבדוק היטב כל סעיף וסעיף שבתקציב לאור המציאות ההולכת וקשה מיום ליום. יש דרכים ושיטות שהתאימו לפני שנה, ושוב אינם מתאימים לצרכינו עכשיו. כשהים זועף – חובה על הקברניט לכלכל מחדש את מעשיו עם כל נחשול. אם נברר לאור מצוקתנו זאת את התקציב החקלאי לא נימנע מההכרה הקשה, שאין תקציב זה כמות שהוא מתאים למציאותנו כיום.

כמעט כל משקי עמק יזרעאל עמדו לקבוע השנה את מקום מושבם הסופי¹, לבנות את רוב בניניהם ולרכוש את בהמות־החלב. על פי התקציב הנוכחי לא נוכל למלא את הדרישות הללו. אין התקציב מניח איפוא לבסס את המשקים הקיימים. ואף־על־פי־כן הנני מעלה תביעה להפריש חלק גדול מהתקציב החקלאי לשם התישבות חדשה.

המצוּקה בארץ ומצב התקציב החקלאי מחייבים אותנו לוותר השנה על השקעת כספים בבנינים ובקניית פרות. חברי המשקים יצטרכו לגוּר בבנינים הזמניים הקיימים עוד שנה אחת, עד יעבור זעם. בעקב מחלות־הבקר המידבקות שפרצו בארץ היינוּ חייבים השנה לנהוג ממילא זהירות יתירה בקניית פרות. כרגע אין גם הפרה מצוּיה בשוק. הנני מרשה לעצמי להטיל ספק בדבר, אם רכישת הפרות הרגילות שתנובתן בינונית, בתנאי יבולי הפלחה שלנו ויכולת המשקים להכין הזנה זולה, היא צורך השעה, ואם יש בה משום הצעדת המשק קדימה.

נראה לי, כי החשוב בסעיפים שבתקציב השנה הוא סעיף ההשקייה. לסידורה צריך לגשת בקצב מהיר. ההשקייה המסודרת והזולה, יחד עם העלאת תנובת הפלחה, רק הן אולי יצדיקו את קיום המחלבה. עם סידוּרה של ההשקייה יוכל להתפתח גם ענף גידול־הירקות, שברוב משקינו הוא כובש לעצמו לאט לאט את מקומו ואת עובדיו. על כן יש לתת השנה למשקים הקיימים את האמצעים הדרושים לסידור השקייה למטעים, לאינוונטר הדרוש ולהספקה.

את שאר הכסף נקדיש להתישבות חדשה. עלינו לדרוש התישבוּת חדשה של אלף עובדים.

לא יתואר, כי אלפי חברים וחברות, צמאי פעוּלת־יצירה בארץ, יהלכו בינינו מחוסרי־עבודה, נטוּלי־תקווה, אכוּלי־יאוּש ורעבים ללחם, בו בזמן שיש לנו שטחי־בוּר המחכים לעובדים ומסוגלים בחלקם להיענות להם עוד השנה.

יודע אני את כל הקשיים שבהגשמת ההצעה הזאת, אולם יודע אני גם זאת, כי בכוחנוּ להתגבר עליהם.

ננסה־נא לבחון את ההצעה לפרטיה:

הקרקע הדרוש לכך – 50,000 דונם – נמצא ברשות הקק“ל; אבל כמעט את מחצית אדמתה הבטיחה קק”ל ל’לאנדסמאנשאפטים' אחדים, אשר אנשיהם טרם באו, וספק גדול אם יבואו בקרוב. אפילו נניח כי היהוּדים האלה עומדים לבוא, הן לא תתואר בארץ התישבות חקלאית מעורבת, עשויה על־ידי אנשים הבאים ישר מהאניה אל המשק. וכבר הורנוּ הנסיון כי גם אנשי ה’לאנדסמאנשאפטים' זקוּקים לכספי קרן־היסוד, שלא יהיוּ בידה בקרוב, ויהיו מוכרחים לחכות לתורם. ברור איפוא, כי השנה לא תצא התישבוּתם לפועל, והאדמה תשם על קוציה. וזה לא ייתכן! כל הנמצא בארץ, הסובל את סבלה ורעב בה ללחם, בלי הבדל חוג ומעמד, – הוא אשר יזכה ראשונה להתישבות על אדמת הלאום ובכספי הלאום. אם מי מחברי ה’לאנדסמאנשאפטים' נמצא בארץ ומסוגל לעלות על הקרקע בתנאי עבודתנוּ יחד עם שאר העולים – חבר יהיה לאלף העובדים העולים להתישבות. אולם במצבנו הנוכחי אין להשאיר בשום אופן את האדמה בוּר ולשמור אותה בשביל אנשים שעודם יושבים בארצות הגולה השונות ורואים את ארץ־ישראל רק בחלומם. נחטא בכך חטא לאוּמי שאין לו כפרה. אל נאמר, כי קיוּם הבטחת הקק“ל ל’לאנדסמאנשאפטים' השונים תרבה את הכנסותיה. יותר משתכניס הקק”ל בהבטחותיה, תפסיד בהפסקת עבודתנו וביציאה מן הארץ שתתגבר. רק התישבות חדשה ופעולה חדשה עשויות עכשיו להציל את המצב, ולהבקיע דרך באפלה אשר אפפה את מפעלנו בגולה. כל האדמה הנמצאת כיום ברשות הקק"ל – צריכה להימסר לעובדים לעבדה וליישבה! זו היא תביעת־ההצלה שלנו כיום.

בטוחני, שהקק“ל תבין לרוח השעה ותיענה לדרישה זו. חמישים אלף דונם יכולים לתת השנה לחם במידה מינימאלית לאלף איש. אל יהיה הדבר קל בעיני הדירקטוריון של הקרן הקיימת. בשעת רעב ללחם בארץ – אל תשאיר הקק”ל את אדמתה בוּר!

את אלף העובדים (500 יחידות־משק) עלינו לארגן בעיקר מתוך פועלי המושבות, הנמנים עם הקבוּצות והארגוּנים. על המתישבים להסכים – ומובטחני כי ברצון יקבלו את הדבר על עצמם – לעבוד שתים־שלוש שנים עבודה קשה ולחיות חיי צמצוּם, חיי פועל רווק במושבה. אולם תהא להם הרגשה של יצירה עצמית, של השתרשוּת בקרקע ויניקה ממנה. המתישבים מקבלים את הקרקע הדרוש, דירה בנויה (לפי שעה חדר לשלושה אנשים), בהמת־עבודה, את האינונטר ההכרחי ביותר, וזרעים לתבואות־חורף ותבואות־קיץ. כל המתישבים מתארגנים בקואופרציה ההתישבוּתית וחיים בה עד גמר הבנינים. בתוך אלף החברים יימצאו גם בעלי־מקצוע לכל עבודות הבנין, וכל העבודות הכרוכות בכך תיעשינה בידי המתישבים עצמם. עלינוּ להקים טיפוס של בנין חזק, אבל עשוי בפשטוּת מרובה, אשר יוזיל בהרבה את ההתישבוּת. את שכר־העבודה יש לחשב, לדעתי, לפי 20 ג"מ² ליום עבודה, וכן הכרח הוּא להקטין את אחוּז הוצאות הבנין וההשגחה הטכנית. הבנינים נבנים בשביל הבונים עצמם, ואסור לייקרם. אל נוציא את שכרו של המתישב כבנאי בהפסדו של הבנאי כמתישב.

הוזלת הבניה והאינוונטר והוזלת ההתישבות בכללה – זוהי סיסמתנו. מוטב לנו להעלות את אחוז השקעת הכספים בענפי הכנסה, מאשר להשקיע את הכסף בבנינים, שאין אדם אוכל את פירותיהם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

בלי לשכוח אף לרגע את קשי הניתוּח בבשרם החי של המשקים הקיימים, על המרכז החקלאי לדרוש להפריש מהתקציב הכללי 40 אלף לי“מ, בתנאי שמחלקת־העבודה או מקור אחר של ההנהלה הציונית ימציאו את 30 אלף הלי”מ החסרות. אם יימצא מספר מסויים של מתישבים מן המעמד הבינוני, שיש להם אמצעים לפחות לשנה הראשונה, אפשר יהיה לנכות מהתקציב החקלאי את הסכוּם הנדרש. תעשה־נא מחלקת־העבודה את חשבונה האמיתי, תזכור־נא, כי במקום אלף הפועלים שיצאוּ מתוך המושבות יבואו אלף מחוסרי־העבודה. עליה להביא בחשבון את אלפי הלירות אשר תהא מוכרחה להוציא על אלף איש בעיר, הוצאה לטמיון, ללא יצירת כל יסוד כלכלי ולתת דעתה גם על ההד אשר יהיה לפעוּלה זו בקרב כל ציבור העובדים; מובטחני, כי תיווכח בצדקת תביעתנו.

בשעת חירום יש לשנות את החזית. בגיוס ימי־עבודה ובעבודות סיוּע, עם כל ההכרח שבהם, לא ניוושע. ישמשוּ־נא מאמצנו זה וצמצוּם השקעת הכספים במשקים הקיימים מס קולקטיבי אשר תטיל התנועה החקלאית שלנו על עצמה להקלת המצב.

בועידה השלישית של ההסתדרוּת, יוּלי 1927

התישבותנו נעשתה בתנאים אוֹבּייקטיביים קשים מאוד, ושנים רבות היה עלינו לתרץ את אי־המשקיוּת שלנו. כיום נוכל לומר קבל עם, שמצאנו את הפתרון לצורת המשק דוקא באזורי החקלאות הכבדה, המושתתת על הפלחה, אזורים שמ. סמילנסקי¹, למשל, הכריז כי בעלי־האמצעים לא ילכוּ לשם.

השנה עומדים אנו לאחר ביסוּסם הגמוּר של שמונה משקים. לא המספר מעניין, כי אם העוּבדה, שאנו כבר מסוּגלים לדוּן על התיישבותנו ולהסיק מסקנות על יסוד הרמה שהשגנו בענפי־חקלאות שונים. אם עלינו במקומות שונים מיבול של 60 ק“ג גרעינים לדונם ל־250 ק”ג תירס, 250 ק“ג שעורים ו־160–180 ק”ג חיטים; אם הגענו במקומות שונים להכנסה שנתית ברוטו של 250–300 לא"י ליחידה חקלאית; ואם ההכנסות ברוטו של 19 המשקים הקבוצתיים עלו במשך שלוש השנים האחרונות מ־45 אלף עד קרוב ל־100 אלף לירות – הרי שהגענוּ כמעט לשיא בהכנסות של ההתישבוּת העובדת.

עתה בידנו לגשת ללא היסוסים גם לחתימת החוזים, ולקבל על עצמנוּ את חובת התשלוּמים. כבר ציינתי בוועידתנו החקלאית את השלב כשלב בגרוּת של החקלאוּת העובדת. נסתיים ביסוּסם של שמונה משקים. אוּלם יש עוד משקים שכבר מתקיימים על הכנסותיהם, גם אם חבריהם יושבים עדיין בצריפים ובאהלים, והם חסרים אמצעים להקמת בניני הקבע. טעוּת היא להניח, שכל כספי ההתישבות חייבים להינתן למתישבים במשך שנה־שנתיים. בתנאי התישבוּתנו, ובהרכב האנושי הצעיר שלנו, שהוא לרוב חסר משפחות וילדים, אפשר לדחות את הקמת הבנינים, העולים כמחצית תקציב ההתישבות, ל־3־4־5 שנים.

אם נבחון את המצב בכל איזור לחוּד (לדוגמה – עמק הירדן), ונשווה את מצבם של משקי־העובדים למצב ההתישבוּת הפרטית, נראה בבירוּר, כי משקי העובדים נמצאים בעליה מתמדת, מכניסים ענפים חדשים ומתגברים על קשיי הטבע. לעומתם יורד והולך משק המושבה מטה־מטה, הן מבחינה משקית והן מבחינת מצב־הרוּח השורר בו. הוא הדין, אם נשווה את קבוצות כנרת והדגניות עם המושבות כנרת ומנחמיה, אף־על־פי שתנאיהן טובים מתנאי קבוצתנוּ. בתנאי האקלים הקשים של עמק הירדן יש כמה וכמה יתרונות למשק הקבוצתי על המשק הפרטי. מחמת התנאים הקשים עובר המשק הפרטי לעבודה ערבית, ואינו מוצא בקרבו כוח לפרוץ דרך לענפי־חקלאוּת חדשים. לדעתי, מגזימים אנו גם בהדגשת העדר המסורת בעבודה. וכי דורות דרושים לנו עד שנרכשנה? ההתישבוּת העובדת היא בת 15 שנה בסך־הכל (מהן צריך, אולי, להחסיר את שנות המלחמה), ואף־על־פי־כן רכשנו נסיון התישבותי אשר לרכישתו נדרשו דורות. כל המבקר בהתישבות החדשה יווכח, כי המתישבים האלה צועדים בטוּחות את צעדיהם הראשונים ונמנעים משגיאות ששגו ה’ראשונים'.

לגדולות הגענו, לדעתי, גם בהשקעת האמצעים. אם לאחר שהיה מקוּבל, כי להתישבותה של יחידה חקלאית דרושים 1000 לי“מ – הגענו לכך, שהתישבוּת של יחידה עולה רק 600–700 לי”מ (ועוד ידנו נטויה לצמצוּם הסכוּם הזה בכוח החסכון והוזלת הבנייה), – הרי זו התקדמות מרוּבה. כמה מקצועות שהיו בבחינת ‘אבן מאסו הבונים’, כגון ענף גידול־העופות אשר לא פעם כבר הספידוּהוּ, ערכם עולה במשקינו.

ודאי: לא כך המצב בכל 40 נקודותינו החקלאיות. כפר מל"ל, למשל, אין לו קרקע לפלחה, ואין לו מים לנטיעות־שלחים, והוא כיום משק בעל־מום. אם כי נשקף לו אולי עתיד מזהיר. והוא הדין תל־עדשים. אולם התקום במי ממתנגדינו הרוח, להשוות את מצב המושב הזה עם התישבות של לא פועלים שנעשתה באותם התנאים, ואשר אין עליה מצוות עבודה עצמית? אדמת המושב זבורית שבזבורית, אמצעי התישבות בלתי־מספיקים, מים מועטים – היכן הגאון שיעשה התישבות בתנאים אלה ויצליח? ואף־על־פי־כן גם למתישבי תל־עדשים יש כבר השנה הכנסה ברוטו המכסה חלק גדול מהוצאות קיומם.

ובהתישבותנו מצוּיים גם ליקויים. בכמה מגורמיהם אנו מאשימים את עצמנו, כגון בריבוי המופרז של כוחות־העבודה בכמה ממשקינו. כוונתי למשקי גוּש נוּריס². כל הלך־הרוח של משק חקלאי ‘פּתוּח’, קולט עליה, הוא משגה משקי כבד; כי את הפרה צריך לחלוב אדם אחד ולא שניים, ואין האינטנסיפיקאציה נעשית בקפיצת־דרך, אלא לאט לאט. ייתכן כי לאחר שירכשו משקינו מסורת רבה, יכירו בדיוק את הגידולים המצליחים וכו', יוכלו לגדול ולהתרחב; אולם אם רוצים לעשות כל אלה מיד, הרי הפרה המפורסמת שלנו בועטת… מספר המתישבים גדל שם בקצב כזה, שאין בכוחם של אמצעי ההתישבוּת להדביק את הצרכים.

ומכאן לענין נכבד מאד. אנו לוחמים בתוך ההסתדרוּת הציונית לאוטונומיה בפעולת הסתדרותנו. אולם אוטונומיה מטילה אחריות. היכן הוא המוסד בתוכנו אשר יגיד, כי הוא אחראי לנעשה בהתישבותנו? מי יכול להיות אחראי כיום לעין־חרוד ותל־יוסף? חרות רבה מדי נהגנו במושג ההגדרה העצמית של המתישבים. לא ייתכן, שכל קבוצת חברים תוּכל לעשות בהתישבות כרצונה. אני מתכון, כמובן, לקווי היסוד של הפעוּלה ההתישבוּתית, כגון אמצעים, מספר המתיישבים, מים, קרקע וכו'. בכל שאר העניינים הפנימיים יש להניח חופש גמור למתישבים. עוד מלים אחדות לשאלת הקיבוץ הארצי. אני מכיר רק בשתי צורות של התישבוּת: מושב וקבוצה. אף־על־פי שמבחינה עקרונית אין אני מגביל את היקף המשק הגדול, יש לו גבוּל מעשי. אם ב. כצנלסון חושב שאנו מארגנים גרוּעים (אני כשלעצמי סבוּר שכוחנו באירגוּן גדול מכפי השערתנו, אלא שאנו משתמשים בו לרעה), מדוע לא נביא עובדה זאת בחשבון בשדה ההתישבות? הקשיים העצומים שבהנהלת המשק הגדול יחד עם עניני הקיבוץ הארצי, הם שהולידו במשקינו הגדולים התרוצצוּת שההתישבות הקבוצתית לא ידעה כמותה מעודה. הייתכן לדבר על הגדרה עצמית של קבוצה, כשנעשים בה מעשים בניגוּד לרצונם של 50 אחוז מחבריה?³ מיום היוָסדו של הקיבוץ הארצי היתה פגיעתו רעה במשק. אפשר לראות בקיבוץ הארצי יצירה אירגונית חשובה, אולם הכרתי העמוקה היא, כי קשריו עם המשק החקלאי – בתקופת בנינו – הזיקוּ למשק. כל התיקונים והטלאים, שבהם ניסה המרכז החקלאי להתגבר על תקלות הקיבוץ הארצי, לא הועילו. עד היום איני יכול לומר בוודאוּת, שנוּתקוּ כל הקשרים הכספיים בין המשק והקיבוץ. הקיבוץ הארצי לחץ על המשק במכבש כפוּל ומכופל, והכריחו לקבל חברים שעה שלא ניתן לו לקבלם מבחינה משקית. כי הסכנה הגדולה ביותר למשק היא סכנת הידיים העודפות, וקיבוץ ארצי הוא מקור תמידי לידיים עודפות, ובדרך זו הוא מוריד את רמת היצוּר של העובדים. דוקא בלחץ של חוסר־אנשים מכניסים במשק שיפורים ומעלים את רמת הייצוּר. ההרגשה, שאם לא נספיק לגמור את העבודה יבואו אחרים ויעזרו לנו, היא המורידה את הפרודוקטיביות.

בפעוּלת־ההתישבוּת החדשה במשך שנתיים־שלוש השנים הקרובות, עלינו להתרכז בעיקר סביב מושבות המטעים ביהודה, ולכוונה ליישובם של פועלי המושבות.

אולם לפני מפעל זה מתיצבת, ראשית כל, שאלת חוסר קרקע. בדרך־כלל אין לנו כמעט אף שעל קרקע פנוי להתישבות לא ביהודה ולא בגליל. חוששני, כי במקרה הטוב ביותר תעבור שנה עד שיהיו בידינו השטחים הדרושים. אז נצטרך, לדעתי, לקבוע שני טיפוּסים של התישבות־פועלים: התישבות כמעט שלמה, על עשרה דונם בהשקייה, והתישבות חלקית, על־ידי פיתוּחם והשלמתם של משקי־עזר, כדי 5 דונם למשפּחה.

אשר לאמצעים להתישבות – עוול גדול נעשה לחקלאות בחלוקת תקציבי קרן־היסוד. הנחה זו מקובלת, דומני, על כל פועלי א“י, ועדות לכך החלטות ‘אחדות העבודה’ ו’הפועל הצעיר'. עלינו להציג דרישה תקיפה, לשריין לחקלאות 50% מתקציב קרן־היסוד לשם גמר ביסוּס המשקים החדשים ומשקי ההתישבות החדשה. אשר להתישבות ליד המושבות, מן הראוי ששנת תרפ”ח תהיה שנת הכנות ורכישת קרקעות על־ידי הקק“ל; בינתיים יהיה עלינו לאמץ את כוחותינו ולגייס אמצעים להתישבוּת זו ממקורות שהם מחוּץ לקרן היסוד כגון ג’וֹינט, פיק”א וכו'.

גם המצב המשקי וגם הפסקת הויכוּח הפנימי על צורות ההתישבות, מעידים על בגרותנו ההתישבותית. בכוחנו זה מוכנים אנו לכיבוּשים חדשים בשדה החקלאוּת, אשר עיני כוּלנוּ נשוּאות אליה בשעה קשה זו.

אשר לשכונות־העובדים, הרי נמניתי מאז ומתמיד עם אלה שנלחמו להקמתן. אולם כיום אין קרקע ליד תל־אביב המרוחקת פחות מ־10 ק"מ ממנה, והתישבות במרחק כזה מן העיר – בעיה חדשה היא. דעתי היא, כי ישוב שחבריו יתקיימו בעיקר על עבודה שכירה בעיר, אסור לו להימצא במרחק של למעלה מקילומטר מהעיר. הואיל ואין שטחים מתאימים בקרבת תל־אביב, אמרתי, כי יש לכלול את שכונות־העובדים בתוך 2000 המשפחות שעלינו ליישבן בשנתיים הקרובות, ביחידות חקלאיות של 10 דונם.

במועצת־ההסתדרוּת, כ' באדר, תרפ"ח

פרק המעשה ההתישבותי העומד לפנינו יעלה, אוּלי, על כל אשר עשינו במשך עשרים שנות עבודתנוּ, לפי שלמדנו הרבה, רכשנו טכניקה קוֹלוֹניניזאציוֹנית, נתעשרנו בנסיונם של אלפי חברים שלמדוּ מקצועות בהם לא עסקוּ גם החקלאים הוותיקים, והננוּ מוכנים ומזומנים לגשת למפעל.

אנוּ בטוּחים בחומר האנושי שלנוּ. הוּא יודע “לעשות” התישבוּת ואינו נופל ממתיישבי ארץ אחרת. המומחים שלנו יודעים לערוך תכניות הטובות אולי מתכניותיהם של מומחים מחוץ לארץ הבאים לסייר אצלנו. גם מוּמחי־החוּץ הודו בכך. אבל אנשים ומומחים שידעו ליישב ולהתישב בלי קרקע, בלי כסף ובלי מים – אין לנוּ. אפשר לנצל הזדמנוּיות שונות, להכניס אירגוּן או קבוּצה למושבה, להסמיכה לישוּב קיים. יעסוק בזה המרכז החקלאי ככל שיוכל. אוּלם כאן, במועצה, מדברים אנו על תקוות, שאוּלי תתגשמנה מחר, כשיושגו אמצעים גדולים – ובקטנות אל נטפל.

ברעיוֹן המלווה הגדול להתישבוּת יש חלק רב להסתדרוּת. אנחנוּ עוררנוּ לכך גם את מנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית. חכמת המוּמחים מחוּץ־לארץ על הוזלת ההתישבוּת ידוּעה לנוּ, וכולנו כאבנו את שאלת ההוצאות. עד כה התאמצנו להוזילה על חשבון המתישב ב־20–30 אחוז, – ולוואי ויהיו בידינוּ אמצעים לעבודה בקנה־מידה רחב.

בחוגים ציוניים רווחת נטיה להזניח את ההתישבוּת הכבדה, את מפעל העמק, ולעבור להתישבוּת מטעים, שהיא זולה יותר. אל תיתן תנועת־הפועלים ידה לכך. עלינו להכריז: אין התישבוּת בלא המשך ההתישבוּת הכבדה. אכן, גם בהתישבוּת המעורבת בעמק תיתכן הוזלה אם תיעשה, למשל, בהיקף של 500 משפחות.

ועוד טעם להמשכת ההתישבוּת המעורבת, הכבדה: בעמק מוכן קרקע לכך, שהוּא ברשוּת מוסדות לאומיים ולאומיים‏־למחצה, בעוד שאת הקרקע באיזור המטעים עדיין עלינו לקנות. אמנם המטעים רנטאַביליים יותר, אוּלם עלינוּ הוטל להיות “אבירי העמק”, שומרי אוצר הלחם; אל ניגרר גם אנוּ אחרי ריח תפוח־הזהב.

דבר אחד, אַקטוּאַלי ביותר, אינו סובל דיחוּי, והוּא: השגת שטחי־קרקע ליד המושבות, להתישבוּתם של פועלי המושבות. עוד מעט וקרקעות כאלה לא יימצאו, ואין להשהות רכישתם עד המלווה הגדול. יש לרכוש אדמה מכל הבא ליד, כי אדמה זו נחטפת…

הגיעה השעה גם לצבירת אמצעים עצמאיים להתיישבות, על אף התקווה לאמצעים לאומיים גדולים. תנועת־העבודה תהיה תמיד המועמד לשימוּש באמצעי־התישבוּת לאומיים, אולם האמצעים הקטנים נחוּצים לנוּ לפעולות מיוּחדות, דחוּפות, בעיקר במושבות. עלינוּ להניח יסוד להון־התישבוּת עצמי

שלנוּ.

בוועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית, יוני 1931

בעמדנוּ על סף התישבוּת האלף וערב מפעלי־התישבוּת חדשים, אשר בהכרח יתרכזו תקופה מסוימת באזורים אינטנסיביים ויעמידו במרכז המשק את מטעי־השלחין שפירותיהם מכוונים בעיקר לשוקי־חוּץ, מוטב כי ננסה לסכם את הישגיה של ההתישבוּת העובדת הקיימת באזורי משק־הפלחה המעורב.

אנוּ – חלוצי המשק המעורב, הנקרא להוציא לחם מן הארץ וליצור את האספקה העצמית ואת ההזנה של העם העובד בארצו. יורשה לנו להגיד, כי כבשנו את האדמה ואת המים, את הבהמה ואת העוף ואת כל המשק המעורב לענפיו ולגווניו. נגלָה לפנינוּ סוד הייצור החקלאי. אנו יודעים להשיג יבולים ותנובות לא שערנום מראש. נזכור את ימי החיפושים לפרה גזעית מתאימה לנו בהשוואה למצבנו כיום. ויתבלט ההבדל: לא עוד ינוד חבר המשק לדמשק, בירות וכו' לבקש אחר פרה. את גידולי חצר כפר־יחזקאל, גניגר, נהלל, יגור יקנה. את הפרה הטובה, את העגלה המשובחת, העגל הגזעי והמיוחס, התרנגולת והתרנגול הגזעיים, את כל אלה יכולה התישבוּתנו המעוֹרבת לספּק לעצמה ולמתישבים החדשים.

וכי נשווה את כמות החלב המיוצרת במשקים, בניכוי הכמוּת לאספקה עצמית, נראה:

בתרפ"א (במספרים עגולים) 100,000 ליטר

בתרפ"ה (במספרים עגולים) 1,000,000 "

בתר"ץ (במספרים עגולים) 3,500,000 "

בתרצ"ה (במספרים עגולים) 4,000,000 "

וממכר הביצים:

תרפ“ז 70,000; תרפ”ט 886,000; תר“ץ 1,650,000; תרצ”א 3,500,000.

וענבים: בתרפ“ט 342 טון; בתר”ץ 633 טון; בתרצ"א יש לשער, כי תוכפל הכמות לגבי אשתקד.

בסימן של עליה דומה עומדים שאר ענפי המשק שלנו. הצלחנוּ להכניס את התלתן כמעט לכל המשקים, למשקי־השלחין ולמשקי־הבעל. בצעדים בטוּחים חודרת האספסת ביבוּליה העשירים לתוך משקי השלחין, מבריאה ומחזקת את הרפת במובן ביאולוגי וכלכלי. במגדלי־החמצה אנו מנסים למלא את חסרונה של האספסת ואת קוצר תקוּפת התלתן באזורי־הבעל. הגענו להישגים חשוּבים בגידוּל־ירקות בתנאים מתאימים ולהכנסת גידולים חדשים לפלחה.

ולבסוף גילינו אפשרויות לגידול אשכוליות ליד עצי פרי אחרים כמעט בכל אזורי משק־השלחין המעורב, דבר הנוטע תקווה בלב העובד ליום המחרת.

בעקב ההתפתחוּת המשקית אנו מתקרבים לרגע הנכסף של הפסקת תקציבי האספקה¹ כמעט לכל המשקים מחוץ, כמובן, למשקי גוש הקישון החדשים; אם תקציב השנה הבאה יצייד בעונה המתאימה את המשקים ביתרת אמצעי־הייצוּר המגיעים להם לפי התכנית, יתבססוּ כמעט כל המשקים, יבטחוּ בכוחם ויוציאו את לחמם מאדמתם ומשקם.

לא נעלם מעינינוּ מצבו המיוחד של גוּש עפולה ערב ביסוּסו הרשמי וגמר התקציב ההתישבוּתי. הטבע לא חנן את הגוּש הזה בסגוּלות מיוחדות והאדמה מנעה את ברכתה מהמתישב. מתוך דאגה מיוחדת ומאמצים נאמנים אנו מחפשים ועוד נמשיך לחפש את הדרכים לחיזוּק ההתישבוּת בגוּש זה. נרמוז רק, שלא נכרתה לגמרי התקווה להשקות ביום מן הימים שטחים מסוימים בגוש האדמה הכבדה אשר בין חיפה לעפולה להנאת ההתישבוּת הקיימת והגדלתה על־ידי ציפוף המתישבים.

אולם, למרות כל אלה נטעה אם נחשוב, כי ההתישבות הקיימת הגיעה אל המנוּחה ואל השלווה. השלווה החקלאית והמסרתית אינה, כנראה, נחלת המשק החקלאי המודרני. פסקה האידיליה של המשק הבנוי על אספקה עצמית מלאה, שהוא קופא על שמריו ואינו תלוי בגורמים חיצוניים שונים.

פרובלמות פוקדות את המשק החקלאי לבקרים, ופתרונן תלוי בגורמי־טבע שונים, בתנאים מקומיים ובקוניונקטוּרות עולמיות. שומה על בעל־המשק להיות לא רק חקלאי טוב ומנוּסה, כי אם גם צופה למרחוק, מקדים רפואה למכה המתרחשת עליו, מחזק, מחדש, משכלל ומכניס מתקוּפה לתקוּפה ענפים חדשים תמורת הענפים שהכזיבו או עומדים להכזיב.

בראש הדאגה במשקים שלנוּ עומדת עדיין, לצערנו – הבה נאמין, כי זו הפעם האחרונה מטפלת ועידה שלנו בכך – שאלת ביסוס המשקים.

לפי מצב הקרנות הציוניות נדרשת העזה כלשהי למאמין, כי התקציב החקלאי לשנת תרצ“ב יבסס כליל את משקי־העובדים והמשקים האחרים. אולם עלינו לעמוד בכל תוקף על ההכרח לעשות את התקציב הבא למכריע בגורל ביסוס המשקים. הוועידה החקלאית תחזור על דרישתה לשריין את תקציב קרן־היסוד בראש וראשונה לצרכי ביסוּס המשקים ומפעלי התישבוּת חדשה. אולי תימצא סוף־סוף, בשעה מאוחרת זו וברגע קריטי זה, אוזן קשבת לדרישתנו. הסכוּמים הדרושים לביסוּס המשקים הם למעלה מ־250 אלף לא”י. יש לציין, כי בשנים האחרונות נעשה הרבה בכיווּן של הוזלת ההתישבוּת וביסוּסה. יש להבין, כי ההוזלה היתה אפשרית בגבול ראציונאלי מסוים רק בבנינים. לגבוּל זה הגענו. אין להעלות על הדעת קימוּצים באמצעי הייצוּר. אדרבא, ירידת מחירי התוצרת החקלאית מחייבת אותנו לצייד את המשק באמצעי־ייצוּר נוספים.

אולם ייתכן שאם קרן־היסוד תמציא את האמצעים הדרושים לביסוּס במשך שנה אחת, יימצאוּ עוד דרכים לקימוצים בתכנית הביסוּס. בזמן האחרון נעשים אי־אלה נסיונות בהוזלה ראדיקאלית של הבנין על־ידי שימוּש בבניני חומר לדירה. עדיין מוקדם להסיק מסקנות ונחכה לאשר ימים יגידו.

בד בבד עם שאלת ביסוּס המשקים בוקעות ועולות שלוש פרוֹבלימוֹת חריפות התובעות את פתרונן הדחוף, והן:

א. ירידה מבהילה של מחיר התוצרת החקלאית.

ב. חוסר שווקים לתוצרת חקלאית.

ג. החובות הרובצים על המשקים.

בשאלות האלה עלינו לטפל באופן יסודי, לחפש להן פתרונים ולהקים כלים מתאימים לעזרת המשקים בצר להם.

והנה ברור לכל, שירידת מחירי התוצרת החקלאים איננה רק חזיון לוקאלי. אין ספק כי זו תופעה עולמית בעקב הדמפּינג הרוסי, הקאפיטאליזאציה של החקלאות ברחבי העולם וניצוּל הטכניקה והכימיה במידה גדושה. משום כך אין לראות בכך תופעה חולפת. עלינו להסתגל ולסגל את המשק למצב זה. הכרח־ברזל הוא לנו להוזיל את הוצאות־הייצוּר.

גם בהיקף המשקי הקטן עלינו לציין (בהשוואה למשקן של מדינות כאמריקה ורוסיה) את ההוזלה בעיבוד הפלחה והמטעים בעזרת מכונות מותאמות ומשוכללות המונהגות, כמובן, בידים מנוסות.

יסוד הלול והרפת הוא השדה, ואת השדה אפשר לעבד בעזרת הטראקטור והקומביין בהוצאות מופחתות. נקח בחשבון רק את ה’לקט, שכחה ופאה' ושאר מיני ה’פחת' ביבוּל, אשר הקומביין מונע אותם ונמצא, כי עבודת הקציר והדיש, זה חלק הארי של עבודת הפלחה, ניתנה למשק במחיר זול.

כאן המקום להעיר שהחיפוּשים לאירגון העבודה במושב עדיין חייבים להימשך, וכי יש שביל המוביל בהכרח לעיבוּד קואופרטיבי או שיתוּפי במכונות, בגבוּלות ראציונאליים. יש לשקוד על האינטנסיפיקאציה של כל ענף וענף ועל הרמת פריונו למען מלא בעודף תוצרת את החסר במחיר.

מחוּץ לאינטנסיפיקאציה של הענפים הקיימים יש לחפש אפשרוּיות להגדלת שטחי ההשקאה ולציוּד המשקים בענפים שהם במידת מה פירות מונופולין של החקלאוּת הארץ־ישראלית, כגון עצי־הדר למיניהם.

עלינוּ לזכור, כי במקום 15 דונם הנדרשים להחזקת פרה באדמת־בעל מספיקים 2–3 דונם אדמת־שלחין.

בימים הבאים עלינו לשים לב באופן מיוחד להקטנת ההוצאות הציבוריות והוצאות השירות והתיווּך בין היצרן ובין הצרכן. יש והיצרן מגיע לקצה גבול יכלתו בהפחתת התמוּרה שהוא מקבל עבור תוצרתו, ובו בזמן הצרכן עדיין משלם מחיר גבוה מדי.

במיוחד נדרשת הממשלה לבוא לעזרת החקלאי בביטוּל המסים הכבדים הרובצים עליו. חוששני, שעלינו להזהיר ולהדגיש בעוד מועד, שמלחמתנוּ היא לא רק נגד המעשר אלא גם נגד הוירקוֹ², המקפח את המשק העברי באופן מיוחד. במלחמתנו נגד המעשר יהיה לנו בעל־ברית והוּא הפלח. ייתכן, כי שוועתנוּ המשותפת תעלה ותירצה.

אולם יש יסוד לחשוש שהממשלה תתחכם להטיל את נטל המסים על שאר ענפי המשק המעורב שבעיקרם הם בידי ההתישבוּת היהוּדית החדשה. באופן כזה יצא שכר ביטוּל מס המעשר בהפסד הטלת מסים אחרים על החקלאוּת אשר אינם לפי כוחות המשק. המשק המודרני שלנו מכניס אמנם הכנסות־ברוּטו גדולות, אבל גם הוצאותיו הן גדולות מאד, ובמחירים הקיימים המשק גומר את השנה במאזן שלילי. תשים נא הממשלה לב לכך ותכלכל לפי זה את מעשיה.

דרישתנו היא: בהתחשב עם המשבר הגדול העובר על החקלאות ישוחרר המשק החקלאי המיוסד על עבודת משפחת המתיישב מנטל המסים.

לאחר הוזלת הייצוּר עולה שאלת השווקים. לשם חיפוּש ואירגון השווקים לתוצרת קיימת ‘תנוּבה’, בת ל’ניר‘. במשך שנות קיוּמה הפליאה ‘תנובה’ לעשות, אך עוד המלאכה מרובה לפניה. לא ניתנה ל’תנובה’ העזרה הכספית מצד המוסדות המיישבים לפיתוח פעולתה. ידעוּ־נא המוסדות, כי בלעדי שוק בטוח ומאורגן לא תכון התישבות חדשה, וגם ההתישבוּת הקיימת בסכנה. עליהם הדאגה והאחריוּת ומידם יידרש. השלישית בסדר והראשונה במעלה היא שאלת החובות הרובצים על המשקים. כידוע, מצייד המוסד את המשקים רק חצי ציוד, בהנחה שבמרוצת הימים יוכל המשק לרכוש את הנותר בכוחותיו הוא.

והנה אסונות משקיים שונים, נסיונות שלא הצליחו, ושאליבא דאמת היו צריכים להיעשות על־ידי תחנת־הנסיונות. הכרח בהקמת ענפי־הכנסה נוספים – העמיסו על המשקים חובות מוחשיים ומכבידים מאד. המשקים כורעים תחת נטל החובות והרבית הגבוהה אשר בצירוּף הוצאות שונות וביטוּל ימי־עבודה מגיעה ל־13%–15. המשקים משתעבדים לאט־לאט, אולי בלא־יודעים, לבנקים בעלי־טובות. אין אף מוסד אשראי אחד בארץ אשר יתאים את עצמו לצרכי החקלאות, בין בשיעור הרבית ובין במשך ההלוואה. מצב זה נושא סכנות כלכליות וחברתיות: סכנת תלישוּת והתכחשוּת לתנועה באין קשרים כלכליים חזקים עם מוסדות מצד אחד וסכנת אפוטרופסות והשתלטות המבצבצים כבר כיום ביחסי הבנק המרכזי, למשל, עם לקוחותיו, מצד שני.

הגיעה השעה שחברת ‘ניר’ תניח יסוד לקרדיט חקלאי זול ולזמנים ממושכים. באנו בדברים עם המחלקה להתישבות והיא מסכימה להשקיע סכום מסוים, למחוק חובות משקיה, בתנאי שגם בנק הפועלים וגם חברת ‘ניר’ ישתתפוּ בהקמת המוסד. אנו משערים, כי על־ידי שלושת השותפים ירוכז סכוּם של 30–40 אלף לא"י. קטנה היא, אמנם, ההתחלה, אך אחריתה תלויה בפעולתנו ומרצנו.

הכל מרגישים, כי הקמת מוסד זה ברשותם המשותפת של ‘ניר’ ובנק הפועלים מצוות־השעה היא ואין להחמיצה. תתברך הוועידה הזאת בהקימה מוסד אשר חשיבותו ברורה לכולנו.

מוסד זה, לאחר הקמת ‘יכין’ ו’תנובה', הוא השלישי בבנות ‘ניר’. בהקימנו אותו אנו מחשלים טבעת נוספת לשרשרת הזיקה הכלכלית והחברתית של המשקים לכור מחצבתם. יום יבוא ובהתפתחוּת טבעית והדרגתית תקיף ‘ניר’ על־ידי מוסדותיה־בנותיה את כל צרכי חבריה ותרכוש בכך את ההשפעה האמתית, השרשית, על ההתפתחוּת העתידה של משק הפועל.

בוועידה השניה של מפלגת פועלי א"י, אוקטובר 1932

מה תהיה דרכנו בהתישבוּת לעתיד? יסודות ההתישבוּת הם – אדמה, מים, אנשים, עבודה ואמצעים. שנים רבות עמדה בשורה ראשונה בעיית האמצעים, התקציבים הלאוּמיים. עתה נשתנתה הדרך. עתה קודם ענין הקרקע. לא צדקו דברי המבטלים במחי־יד את הישגי התישבוּת האלף. באמצעים מועטים כבר נאחזוּ מאות משפחות בקרקע, והובטחו קרקע ואפשרוּיות־נטיעה למתישבים נוספים, חלקן – בחסכונותיהם. ומוּבן, שאין אנו פטורים מחיפוּשׂ אשראי נוסף.

עתה אני בא להציע, בקווים כלליים, תכנית חסכון ב’ניר' – 50 לא"י לחבר במשך 5 שנים – לשם רכישת קרקע באזורים מתאימים. ‘ניר’ תרכוש את הקרקע, תמכור אותה לקרן הקיימת ואת דמי הפדיון תשקיע בהשקייה. חסכונות החברים ב’ניר' יירשמו על שמו של כל חוסך וחוסך. אך יתנהלו במרוכז כדי לחסוך הוצאות. ‘ברית־האדמה’, שתקום מתוך ציבור פועלי ארץ־ישראל, תרכוש קרקע במקומות שמחירו אינו מופקע – 100 אלף דונם בחמש שנים. לא מן הנמנע שיימצאוּ 5000 חוסכים, וסכוּם חסכונותיהם ישמש מנוף לפעוּלת התישבות. אל־נא נסיח דעתנו גם מכך, שבעוד חמש־שש שנים יתחילו הישובים מדגניה ועד נהלל לפרוע חובותיהם למוסדות המיישבים. גם אמצעים אלה יגבירו את פעוּלות ההתישבוּת. העיקר בשעה זו הוא: להבטיח קרקע להתישבות, ביזמה ובאמצעים עצמיים.

ועוד: אם נוכל להוסיף מתישבים לנהלל, לכפר־יהושע וכו' נחסוך הרבה בהוצאות. בדרך זו אפשר ליישב משפחה בסכוּם של 280–300 לא"י. לדעתי, אפשר להכפיל את מספר המתישבים בנקוּדות מסוימות.

כי אכן, מטרת המטרות בשנתים הקרובות היא: לא נטיעה חדשה ולא תקציב, אלא קרקע ל־5000 משפחות. הספסרוּת פּוֹשה והיא כבר מגיעה לסביבות עין־חרוד. בידנו לעשות בשנים הקרובות מפעל גדול. אני קורא את המפלגה למאמץ זה.

בוועידה הרביעית של ההסתדרות, שבט תרצ"ג

… לאחר הקציר הרב של התקוּפה אשר מאחרינו, מה הוא הזרע אשר נזרע לקראת הימים הבאים לשם קציר חדש?

נעלה מספרים אחדים על הפעולה ההתישבוּתית של תנועתנו: רק מחצית מבין 15,000 חברי ההסתדרות החקלאית הגיעה, תודות לפעולת ההתישבות במשך 15 השנים האחרונות, לאחיזה באדמה ובמשק. המחצית האחרת של ציבורנו החקלאי מחוסרת כל אחיזה ממשית במשק. המדובר הוא באחיזה בנכסים ובאמצעי־ייצוּר; מחצית מספר הפועלים החקלאיים, ובכללם שני שלישים מפועלי המושבות, עמידתם דלה וריקה, הם תלושים מקרקע, והרי אנו פועלים בארץ אשר ציר מִשקה הוא החקלאוּת, עליו סובבים המסחר והתעשייה, הבנין וההובלה.

איך לשנות את פני הדברים? ברור, כי בלי פעוּלה ומאמצים רבים לא נתקדם.

אשר לשיכון, הרי גם ‘התישבות האלף’ המקוטעת¹ הנחילה לפועלי המושבה 400–500 בתים. חיפושינו ותכניותינו בנידון זה לא פסקוּ. אולם עתה עלינו להתרכז בהנחלת אדמה לעובד: אם תהיה אדמה יהיו גם בתים. לעינינו עובר נחשול הספסרות באדמה, המאיימת להכרית את תקוות ההיאחזות מהפועל ומהמוני העם. הצריך דבר זה להחריד תנועת־פועלים בעלת־הכרה, היודעת את דרכה ואת מטרתה, או לא?

כבר כיום מצויים אזורים מסוימים שהם בבחינת ‘טאבוּ’ בשביל הפועל, בעטייה של הספסרות ושל האמרת המחירים המטורפת, שסופה להביא שואה גם על היזמה הפרטית. ואם מצויים עדיין אזורים אשר בהם לא נגע ‘מקל הקסמים’ של היזמה הפרטית והספסרות, בת־לווייתה, אשר בהם אפשר להציל אדמה ולהנחילה לעובד – עלינו לגייס את ציבוּרנוּ לפעולה. בכל מקום שנקנה אדמה תהיה גם עבודה וגם פועלים וגם שאלת הדירה תבוא על פתרונה. נקדים רפואה למכה!

אשר לסטיות ולדפרוליטאריזאציה וחששות אחרים לרגל ‘ייצר ההתנחלוּת’, הרי גם ‘פועלי־ציון’ לקוּ בייצר זה. ואם אין מפלגה קטנה כ’פועלי־ציון' המהפכניים יודעת לרסן את הייצר של קומץ חבריה הפזוּרים זעיר שם זעיר שם, אף בהתישבות האלף ‘האומללה והמשעבדת’, מה כי ילינוּ עלינו? אולם החשש מפני התנוונוּת הקו הפרוליטארי שלנו מלווה אותנו בכל החזית, גם בשכוּנת־הפועלים, גם אצל מחוסרי־הדירה, הפועל בעל־המקצוע וכו'. העיקר הוא בחינוך, במגמה ובמטרה. משום כך עלינוּ לרתום את ייצר ההתנחלות ולהוליכו באפיקים הסתדרותיים, אל אדמה מולאמת, אל יחידת־קרקע מוגבלת, אל התישבוּת שיתופית.

בוועידה הרביעית של ההסתדרות, שבט תרצ"ג

ציבורנו גדל ורחב. אם להמשיל את ההסתדרוּת החקלאית לים עבודה, הרי ים זה מתמלא על־ידי זרמים שונים. לתנועתנוּ שתי זרועות: זרוע הקיבוץ וזרוע המושב. שני עמודי בנין אלה, אשר יחד אתם אנו הולכים וגדלים, ראויים לביקורת ובדיקה מפעם לפעם.

המושב לקח על עצמו אחריוּת גדולה, כאשר הרים את דגל ההתישבות האינדיבידוּאלית המאורגנת. אחריות גדולה היא כלפי תנועת העבודה וכלפי החברים. לכולנו הזכות והחובה להגיד, שאנחנו אחראים לכל חבר העולה לארץ ומצטרף לעבודה: אנו אחראים לנשמתו, לכיווּן חייו ודרכו מיום עלייתו ועד יומו האחרון בארץ. הדגל החדש שהמושב הניפו הטיל עליו אחריות כפולה ומשולשת; משום כך רואה אני צורך חיוּני בכינוסים הפנימיים של הזרמים השונים בתוך ההסתדרוּת לשם דיוּן בדרך שהתווּ החברים לעצמם.

מימי הוויכוח, אם ילך הפועל בכלל להתישבות, ועד לכיבוש ואדי חאורת¹, עברנו דרך ארוכה מאוד, כאורך השנים הרבות אשר חלפו מאז. החששות הכבדים שהטרידונו אז, כי לפתח המשק חטאת רובץ, אינם מניחים לנו אף לרגע – עם כל זכותנו הגדולה בבנין הארץ ובהקמת משק חקלאי לעובד יהודי, עם כל ליכודנו והתגברותנו, ועם היותנו לתנועה בונה גדולה מאוד. ההרגשה, כי לפתח המשק חטאת רובץ, מחייבת אותנו לחפש מדי פעם את דרכינוּ.

רציתי לציין מנקודת־השקפתי אני, כחבר המרכז החקלאי, שני דברים, שלהם נתבעים כינוסים אלה. אם אמרנו שזכוּת גדולה וחובה גדולה היא לנו להיות אחראים לנשמת החבר והפועל, הרי חייבת תנועת המושבים לארגן כל פועל, חבר ההסתדרוּת ומתישב, שאיננוּ בקבוּצה, כדרך שהתנועה הקיבוצית לצורותיה השונות חייבת לדאוג לכל חבר המתישב בקבוּצה, כל עוד הזרמים קיימים ויש להם כינוסים, ועידות ואסיפות. אילו היתה ההסתדרוּת החקלאית בנויה באופן כה הרמוני, עד שתספק את כל הדרישות האירגוניות, המשקיות, החינוכיות והחברתיות, לא היינו נזקקים לאירגוני־משנה. אך כיוון שאין הדבר כך מחויב כיום כל זרם לארגן את כל ההולכים לדגלו. וארשה לעצמי לשאול, אם בשגגה או בכוונה אינו נמצא כאן, למשל, האירגון השכן, ארגון ‘רגב’ בכפר יונה, או אירגון ‘תל צבי’², שמקומם בתנועת המושבים. זה כוחם וחיוּניוּתם של הזרמים השונים בהסתדרות, שהם מארגנים את כל החברים שבהיקפם, עד היותם לחברים בהסתדרות.

ודבר שני – פעוּלת החינוּך וההדרכה. בודאי יש כמה וכמה פרובלימות חשוּבות, העומדות ברומו של עולמנו: התישבוּת חדשה, עליה וכדומה, והן מתבררות על במות כלליות של ההסתדרות. ההסתדרות, שאפייה התישבותי, ודאגתה המרכזית היא הרחבה וכיבושים נוספים, ראוי שיימצא בה מישהו העוסק בבדק ביתה. למה, איפוא, נתבעים ביחוד הזרמים בהסתדרות? הם נתבעים לשמירה על המסכת הפרינציפיונית, על היסודות הפועליים, שעליהם מושתתת התישבותנו בקבוצה ובמושב. יש חוקות וחוקים. העמדנוּ עליהם מוסדות מרכזיים, שעינם צופיה על הליכות הישובים שלא יסטו מחוקות התנועה. אבל לא די לה בכך. נחוצים לה לתנועה מדריכים ומחנכים. ואם מושב זה או אירגון פלוני, או שכוּנה אלמונית, בירכתי ארץ־ישראל, זקוּקים להדרכה ולחינוּך – על תנועת־המושבים לדאוג לכך מתוך האחריוּת שלקחה עליה כלפי חלק גדול בהסתדרוּת ובתנועה.

אני מברך את הכינוּס שיצליח להקים מתוכו חוג נאמנים, אשר יטיל על עצמו תפקיד זה של חינוך והדרכה גם בין כינוס לכינוס. עד עכשיו לא היתה מורגשת פעילותם של המחנכים והמדריכים הפנימיים המעטים, שעליהם לראות עצמם תמיד כשליחי רעיון המושב. ברכתי לכינוס שיצליח לארגן סביבו את כל אלה, אשר בחרוּ בצורת המושב להתישבותם, ידריכם וינחם באפיק תנועת־העבודה ולאור עקרונותיה.

מכינוס לכינוס ומוועידה לוועידה שומעים אנו מפי חברי המושבים שהם מתריעים על סכנות חברתיות, ומתארים אפשרויות של סטיות קשות. אולם לא שמעתי הצעות מעשיות איך לתקן את הדבר. אם אמנם מלוּוה הדרך הזאת סכנות וחתחתים כה רבים, ואנחנו חיים כבר בצורה זו הרבה שנים, הרי ראוי להשמיע איזה חידוש להבטחת הדברים. וזאת לא שמעתי. יש לפעמים הרגשה שמחשבת ההתישבות האינדיבידואלית במושב, על כל היסודות החברתיים שהונחו בראשיתה, עמדה מליצור ומלחדש. ואולי דווקא הצורה הזאת נתבעת יותר מצורה אחרת לבצר את יסודותיה. אמנם יש חברים בתנועת המושבים, שאינם רואים בצורת הקבוּצה אידיאל. אינני רוצה להיכנס לוויכוּח זה. אבל מן המוסכמות, שיש בקבוצה משהו, המנסה כאילו למשוך את החבר באזניו כלפי מעלה; חברים רבים קיבלו את רעיון המושב כהקלה במידת־מה: זה יותר ‘טבעי’, יותר ‘אנושי’, לא צריך להתאמץ כל כך בחיי המשפחה ובחיי החברה. ואם יעקב אורי מחפש תחוּמים – עד כאן המושב ותו לא – הרי על בעלי הצורה הזאת לחפש דרכים חדשות, כדי לעמוד בפני הסכנות, המתוארות על־ידי החברים הצעירים מן המושבים והאירגונים החדשים.

אנחנו עומדים עתה לפני תקוּפה של התישבוּת, שרבים מציינים אותה כהתישבוּת אביונית וקבצנית³, אשר תיעשה במאמצים רבים מאוד, אשר תתבע את כל כוחות הנפש של החבר – בחסכונות, בעבודה, ובחוסר־עבודה. ובזה כרוכות יותר סכנות מאשר בהתישבותנו שנעשתה בעזרת קרן־היסוד והקרן הקיימת. יצר ההתישבות מלווה גם ביצרים ארציים מנמיכי־קומה. זהו טבע שני. ומשום כך זה מחייב לחיפושים נוספים. המסקנות שהוצעו: בחירה הדדית וכו' – הם דברים טובים מאד, אבל אין בהן כדי לשנות הרבה. כמובן, נצטרך גם להבא לעמוד על העיקרון של בחירה הדדית, ביחוד בפני מוסדות־חוץ, אבל האם אנחנו מאמינים, שהבחירה ההדדית היא קנה־מידה אמיתי ומושלם, הנותן לנו את הנבחרים? אנו קרוב לדברים האלה, ואני אומר כי אין בזה בטחון. בבחירה ההדדית אין עדיין תריס נגד הסכנות.

הח' חסקלברג התריע על זה, שקובעים יחידות־משק שונות של 20, 18, 11 ו־10 דונם. יש כמובן מקום לשאלות ולספקות, אבל צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני – היא קלה, פה משק־פלחה, ושם משק־הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר, וכל זה קובע את גודל יחידת המשק. כמובן, משק מעורב מחייב שטח גדול, אולם במשק של תפוּחי־זהב אפשר להסתפק בשטח קטן יותר, וזה יכול לשמש במידת־מה גם כסייג לעבודה עצמית. וילקנסקי המשיל על זה פעם: מצינור דק של צול אחד לא תוציא מים יתר על המידה, אם גם תתאמץ מאוד. הגבלת השטח יכולה לשמש כסייג לעבודה עצמית. אסור לתנועת־המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחום תחומים: עד כאן הקדושה ותו לא.

לדעתי חייבת תנועת־המושבים לטפל באירגונים האלה. יכול להיות, שההסתדרות ומוסדותיה – הוועידה הכללית, הוועידה החקלאית, המרכז החקלאי – יהיו בדעה שאין צורך באירגוני־משנה בהסתדרותנו. אזי יוטלו כמובן כל הצרכים על המוסדות המרכזיים. אבל למעשה אין הדבר כך. יש כמה וכמה צרכים שההסתדרוּת אינה מספקת אותם, וטוב שיש אירגוני־משנה הדוחפים את ההסתדרוּת לפעוּלה. ישנה זרוע קיבוצית, ומשונה יהיה הדבר אם התנועה הקיבוצית תגיד: קבוצת קרית־ענבים נכנסת לחוג פעולתי, אבל קבוצת גן־שמואל לא. כל עוד חברי האירגונים ‘קדימה’, ‘מרץ’ וכדומה, הם חברי ההסתדרות, זה מחייב אתכם לדאוג להם וללוותם, כי אחרת אין צורך באירגוני־משנה. תיחום תחוּמים מקצץ במאות, ומחר – באלפי חברים. השאלה היא, היכן פסגתו של כל אירגון ולא מה הם תחומיו. הקבוצה רואה פסגה בקומונה של כל פועלי ארץ־ישראל, ובתוך התנועה ישנן דרגות שונות – 70%, 80% ו־100% של קיבוציות. חושב אני שהגיע הזמן שהמושב יציג לעצמו פסגה נוספת.

על מחשבת המושב להגיע לכפר הקומונאלי. אני רואה, שעדיין לא מיצינוּ את יכלתנו ואת יכולת מחשבתנו באירגון ההתישבות. אין להגיד שהחוברת של אליעזר יפה על המושבים⁴ היא המלה האחרונה. מעת הופעתה עברו עלינו 15 שנים. אנחנו רואים סטיות וסכנות, אנחנו רואים עכשיו התישבות שתיוולד מתוך דלות רבה והכרוכה בסטיות; ויהיה זה משוּנה מאוד, אם נגיד לחברים אלה: רק בחירה הדדית! ונגער בהם: אל תוציאו חבר, שאין לו 50 לירה![¹⁵] מה לעשות, אם אין עכשיו אפשרות ליישב בלי עזרת אמצעיהם של החברים? ואם מחר, במושבה זו או אחרת, תינתן לכמה פועלים דרך כזו – לקבל 4 דונם אדמה על־יד הבית ו־13–14 דונם במרחק של 8–10 קילומטר מהמושבה, האם לא יקבלו גם התישבות כזו? אם לא תהיה ברירה, יהיה גם בזה מפעל חלוּצי גדול ורבים יאחזו בו. ומכיוון שתנאי ההתישבוּת הם כה שונים, יש לחפש איזו דרך של השוואה. הצורות המקובלות של השוואה הן פאליאטיבים בלבד, וביחוד לגבי האירגונים ההולכים כיום להתישבות, שמלכתחילה אין בהם כל השוואה שהיא. גם בדרך ההתישבות לפני שנים ראיתי סכנות של אי־שוויון במושב, אף־על־פי־כן היה בה מלכתחילה דבר מה מַשווה – אמצעי קרן־היסוד, קרקע הקרן־הקיימת; לאחר מכן התאמצו המושבים להביא לידי השוואה נוספת. ולאחר כל זאת יש אולי כיום בכל מושב 25% נחשלים. בפאליאטיבים לא יתוקן הדבר. לפי דעתי יש לחפש את הדרך לתיקוּן בחלוקה שווה של התוצרת. אחת הנקוּדות היסודיות, שדחפה את יוצרי המושב לצורה זו היתה ההנחה: הנה הקבוצה איננה דרך להתישבות המונים; היא משעבדת את האיש יותר מדי, עושה את החבר יותר מדי לאיש הקסרקטין. זה היה הגורם המכריע להליכה למושב, ולא שאלת הפרוטה, כי סוף סוף כולנו עניים. אולם אם בכל זאת נשמעת בכל כינוס החרדה לירידה ולסכנה של ירידה – הרי יש לחפש דרך לתיקון בצורה של כפר קומונאלי, בחלוקה שווה של התוצרת. יקומו 10 או 15 איש ויציעוּ בכינוס של פועלים נושאי רעיון המושב, התישבות־פועלים על יסודות חדשים. תהיה זו דרך נוספת בינונית בין המושב ובין הקבוצה. שתעמיד את הדגש על הנקודה העיקרית; או אז תפחתנה כמה סכנות, שהן כיום מחויבות המציאוּת. הנה הוזכר כאן, שבאירגון אחד נמצאים 30 חבר באיזה מקום בתל־מונד, ושאר 50 החברים מפוזרים בעיר ובכפר; חלק מהם לא ירצו גם לעזוב את העיר. יש גם שאלה אחרת: חבר בעיר משתכר 12 לירות לחודש, וחברו לאירגון עובד למענו במקום ההתישבות ב־20 גרוּש ליוֹם. בדרך של כפר קומונאלי עשויות השאלות האלה למצוא פתרון כלשהו.

בלי נסיון רציני לחידוש בדברים האלה לא יועילו כל דיבורינו. טובה החרדה הזאת הבאה לידי ביטוי כפעם בפעם בכינוסים. יש לכך ערך חינוכי ודאי. אולם השאלה במקומה עומדת – אם יש לכך השפעה לאורך־ימים. לאחד מספיקה ההשפעה הזאת לחמש־עשר שנים, ולאחר – רק לשלוש שנים. ולפעמים, בלחץ התנאים החיצוניים, לא תהיה לדבר זה השפעה כלשהי. אורי אמר בדברי פתיחתו: כל החושב כי האידיאל הוא לא אתנו, ילך לקבוצה. החושב שהאידיאל הוא מימין, מוטב שיפרוש. הוא רוצה לראות בתנועת־המושבים רק את התמצית שבתמצית. אני אומר: בתוך תנועת־המושבים יש מאות חברים, שיש להם כיסופים לחיי קבוצה, אלא שיש משהו בקבוצה שאין הם יכולים לקלטו; ואם מצאו להם מקום במושב – אין, לדעתי, מן ההגיון להגיד להם: אתם אינכם נאמנים למושב, לכו לכם. אני אומר, שלאנשים האלה צריך להינתן מוצא חדש בכפר הקומונאלי. זה יתן פתרון לשאלות קארדינאליות של חיי המושב, אשר במשך 10–15 שנים קיווּ לפתרן בשיטות הקיימות במושב, ואולם, משאין התקווה מתקיימת, חייבים אנו לחפש פסגה נוספת.

במאמרי ל’שאלת צורת ההתישבות‘, אשר נתפרסם בזמנו ב’הפועל־הצעיר’ גליון 6 משנת תרפ"ה, ציינתי, כי עם כל הרצון הטוב והשאיפה האידיאליסטית של מייסדי המושב, ועם כל אמונתם בשוויון הכלכלי אשר יוָצר בצורת־התישבות זו בין החברים, בכוח השוויון שבנקודת־ההתחלה הכלכלית ושוויון התכנית המשקית וכו', יתהווה בכל זאת במשך הזמן אי־שוויון, ואי־השוויון במושב יהיה בולט ביותר, כיוון שלא יתבטא במותרות כי אם בסיפוק צרכי החיים האלמנטאריים. יהיו במושב חברים שפִתם בסלם וחברים שאין פתם בסלם. לא לזאת התפללנוּ בבואנו לבנות את הארץ ואת החקלאות בה. אמונתי חזקה כי ראשוני המושב, מייסדיו ומגשימיו, לא לכך נתכוונו, שכן סברו, כי המושב הוא הצורה האידיאלית ביותר במובן המשפחתי, החברתי והמשקי.

והנה לאחר שנות נסיון עלינו לסכם ולהסיק מסקנות. בראש וראשונה נתבעים מייסדי המושב למסור לעצמם ולתנועה כולה דין־וחשבון על מהלך השליחות אשר נטלו על עצמם בשמה, בעזרתה ובמידה רבה על אחריותה. ואמנם מדי יזדמנו חברי המושבים, הם ושליחיהם וציריהם למסיבות, למועצות או למוסדות, קולטת אזננו תלונות וחששות לרגל אי השוויון הכלכלי האורב לחברים בצורת התישבות זו. לא סוד הוא הדבר, כי בכל המושבים יש חברים שמצבם הכלכלי כבד מנשוא לעומת אחרים שמצבם משביע־רצון. האידיאולוגיה הבורגנית מדברת במקרים כאלה על ‘ברירה טבעית’ ועל התגברות החזק על החלש, על ההכרח שאחוז מסוים יפול ואחרים יבואו במקומו. כהנה וכהנה נשמע השכם והערב מפי מנהלי־בנקים ומנהלי התישבות ידוּעים. ואילוּ אנוּ, משנבחן את המצב לאור המציאות, נגיע לכלל מסקנות אחרות לגמרי: אצל חלק גדול של החברים ה’נחשלים' כביכול במושב אנו רואים את התערבות יד המקרה, אשר אין לאדם שליטה עליו. לעתים קרובות נראה בין הנחשלים חקלאים מנוסים וחרוצים, ורק מקרה הוא שגרם להסתחפות שׂדם. עם משחק הגורל הזה איננו רשאים להשלים.

נוכח הסכנות הללו ונוכח הסטיות העלולות להתלוות למשק המושב, חייבים מייסדיו לחפש ולחקור את דרכיהם. אין לקפוא בנקודה אחת ולהגיד: כזה ראה וקדש. יש לחפש תיקון תוך שמירה על הגרעון העיקרי של צורת המושב: בנין הישוב והחיים על היסוד המשפחתי, בכל מה שנוגע לחיי הפרט, לחינוך הילדים, לשררת האיש והאשה בביתם לפי נטיותיהם וצרכיהם. מאידך גיסא יש לארגן את הייצוּר והעבודה במושב כך שיחדל העוני מקרבו. במלים אחרות: שוויון ושיתוּף בחובת העבודה וההכנסות במושב, אוטונומיה בהוצאה ובהנאה, מחוץ לדברים אשר המושב יראה מזמן לזמן ברכה בריכוזם ושיתופם.

מובטחני שהגיעה השעה לעשות נסיון בכיווּן זה. כשם שבשעתה קמה הרוח בקבוצת חברים, אשר נטו מהדרך הכבושה וניסו לסלול מסילה חדשה לרבבות פועלים, חייבת לקום קבוצת חברים, אשר מתוך חרדה לעתידות המושב והאזנה לתביעת התנועה, תעמוס את הגשמת תיקוּני הפגימות בדרך המושב, תיקונים הנישאים על שפתי הכל בהתאספם לדון יחד, ואשר משום־מה אזלה היד לבצעם עתה.

התיקון היסודי והיחידי האפשרי הוא במושב השיתופי. במושב השיתופי תאורגן כל העבודה המשקית החקלאית במשותף: מטע משותף, פלחה משותפת, מחלבה משותפת, שטחי־השלחין משותפים; ברשותה של המשפחה יישאר הבית ומגרש קטן לנוי ולהנאה. כל מקורות ההכנסה היסודיים החקלאיים ירוכזו, כל המבוגרים חייבים בעבודה לפי מקצועותיהם. פרי העבודה יחולק על פי ימי העבודה. ימי מחלה ותקופה מסוימת שלפני הלידה ואחריה כימי עבודה ייחשבו.

חושבני כי לאחר ההישגים הגדולים שהשגנו בכל המקצועות במשק הקבוצתי לא יעלה על דעת מישהו לפקפק באפשרות הצלחתה של העבודה השיתופית. נקל להוכיח עכשיו כמה מן הקימוץ בזמן העבודה יש בעיבוד שטחי־השלחין ובמחלבה המשותפים, המשחררים את הפרט מהובלת מעט הירק בעגלתו, מנשיאת דלי חלבו למחלבה ומן החליבה בלילה. הוא הדין בכל שאר ענפי המשק. הודות לסידורים הטכניים החדשים, שהתברכה בהם החקלאות, לא יהיו עוד החבר והחברה במושב כה משועבדים וכה נרדפים על צווארם בעבודת משקם ביום ובלילה, בחג ובשבת.

במושב השיתופי ניתנת גם ערבות נגד ניצול עבודת הזולת, החודרת ועתידה לחדור לאט לאט פה ושם, עם התפתחוּת ענפי המשק והזדקנוּת העובדים בטרם ייכנסו הילדים לעבודה. במושב השיתופי דואג הכלל כוּלו לעבודת כל המשק. הקימוץ הגדול בעבודה הוא תוצאה של חלוקת עבודה יותר ראציונאלית ושימוש במכונות מתאימות. אך אם אחר כל זה יהיה צורך להשתמש זמנית בכוחות־עבודה נוספים, קיימת כאן אפשרות מלאה להשיב לפועל הזמני את כל פרי עמלו. בסוף השנה יתברר כמה הכניס כל יום־עבודה במשק הכללי, והמושב יוכל לפצות את ‘הפועל הזמני’ בכל הערך־העודף אשר יום־עבודתו הביא למשק.

חשיבות מיוחדת נודעת לאירגון משק המושב בצורה זו ביחוד עכשיו, עת נסתתמוּ המקורות הכספיים המרוכזים להתישבות פועלים. בשעה שהתישבות־הפועלים נעשית על־ידי מאמצי־חסכון בלתי־שכיחים, מתוך הרוחים של עבודת־חוץ שכירה במשק הפרטי, כשכל יום של חוסר־עבודה בשוק עלול ליהפך לערך פורה במשק, בזמן שכל פרוטה מזומנת הבאה מתוך יום־העבודה במשק הפרטי עשויה לשמש ‘משחת־חיים’ על גלגלי משק העובד – בשעה זו לא יטוחו עיני החברים מלראות את היתרונות הכבירים ואת הנוחוּת הרבה במשק מרוכז, בחלוקת עבודה מרוכזת ובניצול חוסר־העבודה והאמצעים המעטים באופן מרוכז. הן פי כמה יקל, בתוך הדלות שלנו, לנטוע מטע מרוכז של 100 דונם השייך לכלל, מאשר לנטוע 100 חלקות של דונם אחד, ועשרת מונים תקל הדאגה לגידולו של השטח הזה. והאגלה עוד סוד? – נשתנו מעשי־בראשית; גם האפשרות להשיג הלוואה לגידול מטע מרוכז, ויהיה זה מידי בנק המתנגד בכל לב למשק־פועלים שיתוּפי, היא קלה מהשגת הלוואות קטנות ל־100 מתישבים, התלוּיים בחסדי עבודת־חוּץ, על כל הקאפריזות שבה, ובחיי המשפחה הבודדת.

גם את שאר ענפי־המשק ייקל למושב השיתופי להקים. מתוך מיעוט האמצעים וההכרח להגיע בהקדם האפשרי להכנסות כלשהן מהענף, נאלץ הבודד להסתפק בבנין בלתי־מתאים ומכביד על העבודה ועל התפתחוּת הענף. מאידך, אין הוא יכול להתחיל בפחות מפרה אחת, ואינו יכול לבנות בנין לפרה אחת בלבד. ואילוּ במשק השיתופי ניתנת האפשרות להתחיל במספר ראשים מופחת, ולבנות בנינים בהתאם לכך. נמצא שהחסכונות מקדימים לשאת פרי ומקילים על קיומו של החבר ומשפחתו.

אם נסתכל באירגונים להתישבות אשר חבריהם עובדים עבודות־חוץ, נראה, כי בהתחילם לפתח את ענפי המשק הם עוברים בהכרח לצורה קבוצתית, אפילו באופן זמני. התנאים מחייבים אותם ללכת בדרך הקצרה – ומדוע לא נלמד מהחיים ולא נסייע לגורמים האובייקטיביים?

ועוד יתרונות לדרך זו: נקח לדוגמה את שאלת בעלי־המקצוע במושב. ריב עולם קיים בין בעלי־המקצוע השונים, החיים על מקצוֹעם ועל שׂכרם, וּבין ‘בעלי־המשק’ אשר בכפר. ולא ירחק היום בו נזכה לשביתות בתוך המושבים או להשבתות. המלחמה היא על תנאי עבודה. בסדר הנוכחי של המושב, המלחמה היא מוצדקת, לבעל־המקצוע אין חלק ונחלה במשק. רצונו וזכוּתו לקבל את מיטב התנאים בדומה לתנאים שהוּא יכול לקבל בעיר או במקום אחר.

למעשה לא ברור מה מותר לנו לדרוש מבעל־המקצוע, ועל פי מי לקבוע את שכרו: על פי המתישב האמיד או המתישב הרש. ומדוע יקופח חלקו? לעומת זאת משתף המושב השיתופי את כל בעלי־המקצוע לפי ימי עבודתם בכל הכנסות הייצור אשר במשק הכללי. חוק אחד למתישב החקלאי, לתושב בעל־המקצוע ולשכיר במושב השיתופי.

נקח דוּגמה נוספת: שאלת המלחמה במחלות הבקר. חשיבות רבה נודעת במשק לענף החלב. במשק המעורב שלנו האזורים השונים, הרפת היא הציר העיקרי או לפחות אחד הצירים אשר עליהם יסוב המשק. היו ימים כאשר הפחידונו ברפת הגדולה, מחשש מחלות מידבקות. המפחידים אמרו: מחלה כי תדבק בפרה ודבקה מיד בכל הפרות. אותם דברים נאמרו בזמנו גם ביחס לבניני־דירה גדולים ומשוּתפים. והנה צאו ושאלוּ את פי רופאי הבהמות והעופות שלנו ושל הממשלה ושל חברת הביטוח ויגידו לכם היכן מרובים הסיכויים לביעור המחלות המידבקות, אם לא במשק בעל הרפת והלול המסודרים? רבים הם החברים במושבים אשר משקיהם נחרבו בגלל מחלת־ההפלה אשר עברה מרפת לרפת באין מעצור. במושב הקיים אין כל סיכויי שמירה וזהירוּת בשטח זה. הרי זה למעלה מיכולתו של העובד, המטפל מדי יום ביומו בכל המקצועות ובכל הענפים. שאלו בהזדמנות זו גם את המדריכים המקצועיים למיניהם, אשר אגב אינם חשוּדים לגמרי בחיבה יתירה לשיתוף, ויגידוכם מה הם היתרונות המשקיים הרבים של המשק המרוכז על פני המשק המפורר. יש ומחיר החלב יורד עד כדי כך, שהמשק המרוכז כדאי לו עוד לייצר ולמכור, בו בזמן שהמשק המפורר נוח לו כבר שלא לייצר.

וההדרכה המקצועית – מה שונים הם פני הדברים במשק המרוכז והמפורר. והרי עוד דורות על דורות נטפל בהעברת אנשים עירוניים או עירוניים למחצה לחקלאות. חומר אנושי זה זקוק להדרכה במשך שנים רבות, ועם זאת הוא מסוגל לפי רמת תרבותו לקלוט הדרכה, להשתלם ולהסתייע בספרי־עזר ובספרות מוסדות־המחקר. אך קשה מכל הבחינות – טכנית ופיזית – להדריך את בעל המשק הקטן בכל הענפים שלו. לול אחד כי יוזנח או רפת אחת כי תוזנח ויותקפו מחלה, והתפשטה המחלה בכל המושב. במשק המפורר תלוּי כמעט כל ענף בהתנהגותם, זהירותם, יכולתם ואחריוּתם של 200 איש בודדים, אם המושב הוא רק בן 100 משפחות, ואילו במושב שיתופי בן 100 יחידות ניתן להטיל את אחריות הענף על יחידים ולכל היותר על עשרות אנשים מעטות. מצב זה תוצאות כבירות לו לגבי בטחון קיומו וחסנו של המשק לענפיו.

ידעתי, חברים רבים יבואו לשרפני בהבל פיהם. חברים טובים וכן שלמים אלה יבואו חמוּשים באידיאליזאציה של המשק החקלאי, ונשקם העיקרי יהיה קדושת השׂדה וברכתו, החלה לדעתם רק על האיכר בעל־האדמה, אם הוא ואשתו מתיחדים עם משקם לכל ענפיו, ולא ייתכן בנידון זה שום חידוש משנה ושום חלוקת־עבודה אחרת. לחברים אלה נאמר בדאבון לב כי בימינו אלה נסחפה החקלאוּת לתוך מעגל־הכשפים של המשק העולמי. ואם נרצה או נמאן הפכה החקלאות להיות תעשייה ככל התעשיות, עם מחירים עולמיים, עם חוקי מקח־וממכר עולמיים, עם התחרות ועם דומפינג ועם השפעה מכרעת, ולפעמים מחריבה, של המכונה. האיכר, וביחוד האיכר שלנו בארץ, חדל לעבוד רק כדי מזונותיו שלו. חלק קטן מאוד מהתוצרת משמש את שולחן האיכר. החלק המכריע מוּצא השוקה ונמכר בכסף. למען הוציא מהמשק 100 לא“י למחיה, ומזה אולי רק 30–40 לא”י בתוצרת המשק, חייב האיכר לגלגל מחזור של שלוש־ארבע מאות לא"י לשנה, להזדקק לבנקים, למַלווים וכו'. פסקה, לדאבוננו, האידיליה של ‘איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו’. החקלאוּת היא חלק, ולגבינו החלק החשוב ביותר, של המכונה המשקית הכלכלית של המדינה, ובכך היא חלק של המשק העולמי.

עוד דבר עלינו לזכור: חקלאותה של ארצנו תהיה ברבות הימים אינטנסיבית ביותר, זאת אומרת, תהא זקוקה ורתוקה לעיבוד תעשייני ולשווקים רבים, ואת זמרת הגורן ומסורתה כבר הפרו ה’מאלמת' ומכונת־הדיש. המכונות האלו קיצרו את ימי קציר התבואה וקיצרו גם את ימי שמחתה של הגורן. והנה בא ה’קומביין' להרוס את האידיליה של הגורן. לא עוד תבוא רות המואביה לחפש את בועז בגורן – כי הגורן איננה עוד. גם בחיק המשק המודרני תיווצר שירה חדשה ואידיליה חדשה תעלה מבין בדי ה’מאלמת' וכנפי ה’קומביין'. החיים יעשו את שלהם, אל נבכה להולך. החקלאי החפץ חיים מן ההכרח שיהיה צופה למרחקים וידע לכוון את משקו בהתאם לדרישות הזמן וצרכי השוק. את זה ייטיב לעשות המשק המרוכז השיתופי, אשר יחלק ויארגן את העבודה בהתאם לצרכים וליכולת של כל אחד. ואלהי השדה והקמה יטה את חסדו גם לעבדיו אשר במושב השיתופי וברכתו תשרור גם במעשי ידיהם.

ועכשיו מהלכה למעשה: ועד האירגונים והמושבים, מתוך נאמנוּת לעצמו ומתוך האחריות המוּטלת עליו כמפלס דרך למושב, על אף כל החששות במחנה – חייב להטיל על שכמו את התפקיד הזה. עליו להעלות אירגון אחד מבין אירגוני ואדי־חאוַרת, מהצעירים שבתוכם, כמושב שיתופי. מובטחני שיימצא אירגון אשר יהיה מוכן לכך; אם לא יימצא, אפשר לרכז אירגון מיוצאי אירגונים שונים, אשר ילך בהתלהבות לפלס נתיב חדש בדרך התישבותנו. מאות ואלפים פועלים אינם בוחרים בדרך הקבוצה בהתישבותם ופונים למושב; אלא שהם ניגשים בהיסוסים נפשיים כבדים, לאחר היותם פועלים שכירים שנים על שנים במושבה ובעיר, ליצירת משקם בדרך המושב; אילו נוצרה דרך מתאימה אחרת אשר תהיה דומה לפחות לצורת־העבודה אשר הפועל הסכין לה בקבוצה הקבלנית השיתופית או הקואופראטיבית בכפר ובעיר, היתה הסתגלותם קלה יותר. הכרת הבעיה הזו צריכה להדריך את רצונם של החברים לתיקוּן פגימות המושב; האחריות לפרצופה הפועלי של התישבותנו החקלאית¹, אל תתן דמי לנו.

הכרחי למצוא גם תיקון למושבים הקיימים, אשר להם רפתים בנויות ולולים בנויים ומגרשים גדולים וכו' וכו', ואי־אפשר לעשות מהפכה בתוכם ולבנות מחדש רפתים מרוכזות ולולים, לסדר פארצילאציה חדשה; אך שם אפשר לעבור תיכף לפלחה משותפת ולמטע מרוכז ומשותף, אף כי חלק מן המתישבים כבר נטע על מגרשו (למטע זה על המגרשים לא יהיה ערך כלכלי בעתיד), ולנהל את הפלחה והמטע בחשבון של ימי־עבודה. ועם ההצלחה בענפים אלה ומציאת מים אשר תאפשר את הכפלת הישוב, אפשר יהיה לחלק את המגרשים לשנים, להתקין את הרפתים הקיימות לדירות ולבנות רפתים מרוכזות חדשות וכן להעביר ענפים נוספים לצורה השיתופית. התקציב לכך יימצא אז מן ההקצבה להתישבוּת החדשה.

1934

כוּלנוּ אומרים כי הקבוּצה הקיימת הנה רק צעד ראשון, אוּלי הצעד המכריע, אבל עוד נכונה לה התפתחוּת. מידת השיתוּף והשוויון שהשגנוּ בחיי הקבוצה דרשה תמיד המשך. ידענוּ כי אין להסתפק במושב צדיקים מספר ועטרת השיתוּף והשוויון על ראשם, הנהנים מזיוום, כאשר מסביב להם גועש ים של התחרות, אי־שוויון כלכלי, שנאה וקנאה. ולא רק בים המשק הפרטי הקאפיטאליסטי רחב־הידים כך. כאן קצרה ידנו, לפי־שעה, לשנות את פני הדברים. אלא שגם היחסים בין הקבוּצות אינם כדוּגמת היחסים שבתוך הקבוּצה.

החיפוש אחרי פתרונות לשאלה זו, מלווה את יצירת הקבוּצה מראשיתה. בתקוּפה האחרונה התעורר ויכוּח חשוּב בשאלה זו עם הצעת־השיתוּף בעמק־הירדן¹. אמנם חום הוויכוח התנדף, אולם הפרובלימה בעינה עומדת ותובעת את בדיקתה.

אנו, הנצבים היום בגזירת ההיסטוריה של עמנו לפני בנין משק לאוּמי עוֹבד ויצירת עם־עובד בארצו, שעה ששאר אוּמות העולם מחזיקוֹת במשקיהן שהם ירושת דורות ופרי משטרים שונים, מצוּוים לחפש אחרי הדרכים הקצרות והבטוּחות ביותר להגשמת מטרה זו.

כולנוּ מודים כי במלחמת הקיוּם מגלה הפרט את כל כשרונותיו, כל חריצוּתו, כל יכלתו ומרצו (אחת היא, אם זה בטבעו של אדם או פרי חינוּך והרגלים). הבעיה היא כיצד לרתום את יצר טובת־עצמו, הטבוּע בדמוֹ של הפרט, לבנין הכלל, כפי שהוּא מצטייר בעיני רוחנו, מושתת על השיתוּף וגורל אחד לעם העובד.

הננוּ שוללים את המשטר הקיים, אשר הצליח לרכז את אמצעי הייצור בידי רבבה עליונה, המשתמשת בהם לדיכוּי ולניצוּל המוני העובדים. שוררת ההכרה, כי משטר זה אחת דתו לעבור מן העולם ולפנות את מקומו למשטר אחר, שבו שייכים אמצעי־הייצור ופרי תוצרתם לעובד ונתונים לפיקוּחו של הכלל. ניסוּ גם להוכיח, כי המשטר הנוכחי נושא בחובו את גרעיני כליונו ואת נבטי המשטר החדש, הבנוי על שוויון כלכלי, אשר קבע את החיים התרבותיים, הפוליטיים והסוציאליים.

אנוּ, שהגורל הטיל עלינוּ לבנות מחדש את משקנוּ במשטר הקיים, איננו סומכים על ההתפתחוּת הסטיכית בלבד ועל נבואת המדע, כי עתיד משטר זה להרקיב מתוכו ועל פגרו יצמח המשטר החדש. במו ידינוּ אנו רוצים לבנות, ככל שהדבר נתון בידינוּ, באמצעינוּ, בכוחותינוּ, תאים־תאים של משק וכלכלה לאוּמית, הבנויים על היסודות של חזון רוחנו.

אם באמת קיימים חוקי־ברזל אשר לא יתבדו בכל המסיבות ובכל תמוּרות העתים, הרי ימצאוּ ביצירותינוּ את נקוּדת־המשען לפעולתם. ואם אין חוקי־ההתפתחוּת איתנים כל כך או אם יקומו, תוך תמורות גדולות בחברה ובמשק, כוחות חדשים להגנה על הקיים, ישמשו מפעלינו נקוּדות התבצרות, הגנה והתקפה בבוא מועד. אין לנו על כן בתקוּפת בנין זו בארץ ובמצב עמנו בגולה, אלא ליצור ולפעול ברוח חזון עתידנו: א) משטר שאין בו מנצלים ומנוצלים; ב) האדמה והמים ושאר אמצעי התוצרת שייכים לעובדים; ג) חלוקה שווה של פרי העבודה; ד) תכנית אחידה של המשק הארצי; ה) בעלוּת עליונה לשם פיקוּח הכלל על המשק הארצי.

במשטר־העבודה אין מרכז הכובד נתון בשלילת הקנין. מלחמה לנו בקנין, כל עוד הוא מתרכז בידי מעטים והופך לאמצעי דיכוּי וניצוּל ההמונים הרתומים לגלגלי המשטר הקאפיטאליסטי. משעברו הרכוּש וכל אמצעי הייצור לידי העובדים, אין בהם כל רע וכל סכנה. בית־חרושת זה, המעסיק 1000 פועלים ומשלשל לכיסי המעביד את הערך העודף הנוצר בידי הפועלים, חדל להיות, עם העברתו לרשוּת העובדים, אמצעי עושק וגזל ונהפך לאמצעי קיוּם הוגן לאלף העובדים על מנהליהם ופקידיהם. רבות יחשוב ויעמיק־חקור משטר מדינת־העבודה, בטרם ישלול מאת העובדים את זכוּת הקנין על בית־חרושת זה. סכנה גדולה נשקפת מתלישוּת זו למשק המדינה דווקא. בכנפי התלישוּת צרורים עזובה משקית, הרס, חורבן הכלים, המכונות ושאר יסודות המשק. ולכן יש לרתק בכל הדרכים והאמצעים את קשרי הקנין הנפשיים שבאדם לבנין משק־המדינה. אסון יהיה אם יווצר קשר של פרנסה בלבד בין העובד, המקבל משכורת מקופת הכלל, לבין אמצעי־הייצור, בלי כל יחס אישי אליהם.

וַדאי וּודאי: לכלל – זכוּת הפיקוּח, ובעלוּת עליונה; לכלל– ורק לו – זכוּת קביעת התכנית המשקית המדינית, אשר לה כפוּפים כל התאים האוטונומיים; לכלל – זכוּת קביעת מחירים או תנאי־חליפין מתוך השקפה מקיפה על תועלת המדינה כוּלה. לתאי־היצירה השונים בחקלאות, בחרושת, במכרות, בטראנספורט וכו', אוֹטוֹנוֹמיה מלאה עם כל החוֹבוֹת לשלומה וקיוּמה של המדינה הנוֹבעים מכך.

אין צורך להפליג רחוק לשם חיפוּש ראָיות. נלמד מהקרוב, מהמציאוּת שלנוּ. נקח לדוּגמה את הרכוּש הציבוּרי של המושב והקבוּצה, אשר עם היותו משמש את החברים ומהנה אותם, הרי בכל זאת אין לוֹ דוֹאגים, כאשר דוֹאג חבר המושב למחרשתו ועגלתו הוא, וכאשר דוֹאג חבר־הקבוּצה החי בקשרי קנין תמידי עם המשק על מכונותיו, בניניו, בהמותיו וכו'.

אין הקנין על אמצעי־הייצור במדינת העבודה מחייב התחרוּת ואי־שוויון כלכלי. בידי המשטר למנוע בדרכים שונות, כגון קביעת מחירים ותכנית משקית מקיפה, את ההתחרוּת ואת אי־השוויון. מאידך, עלולים להיווצר אי־שוויון והתחרות באמצעי־ייצור שאולים או חכורים לזמן מסוים. העיקר הקובע את דמוּת משטר־העבודה הוא לא בכלים, כי אם בפרי־העבודה וחלוקתו. בשטח זה מוכרחה להימסר כל הביקורת לכלל. בדברנו על הכלל אין הכוונה רק לציבור חלקי – החקלאי, החרשתי וכו' – כי אם למינהלת העם העובד לשכבותיו ולמקצועותיו. לו אנו מוסרים את זכוּיות הבעלות העליונה, את זכויות הפיקוּח וקביעת התכנית המשקית למדינה כולה. אין כל ערוּבה במסירת בעלוּת חלקית על מקצועות ומקורות־יצירה־ומחיה חלקיים למינהלות מיוחדות. כצר ואויב יעמוד האחד מוּל משנהו בהגנת עניני חוגו הוא ומקצועו הוּא.

הפרובלימה של שוויון בין־קבוצתי ויצירת קשרים כלכליים בסקטור הקבוצתי, איננה נפתרת על־ידי רעיון השיתוּף המלא ושלילת קנין הקבוּצה על אמצעי הייצור שלה. מה שפירש את “השיתוּף המלא” כשיתוּף באמצעי הייצוּר של מספר קבוּצות שוות ושכנות, לא חידש ולא כלוּם. עלוּל טרוסט שיתוּפי אחד לעמוד מול טרוסט שיתוּפי שני, ואין צריך לומר ציבור־עובדים אחר, כצר ואויב, בלי להתחשב כלל בעניניהם הם. ייתכן כי תכבד המלחמה בין הכלל ובין הטרוסט השיתוּפי הגדול, באשר גדול וחזק הוּא. בכל אופן אין בשיתוּף זה משוּם פתרון הפרובלימה, באשר הוּא אינו מסלק את עצם עובדת הקנין, כי אם רק מרחיב את גבוּלותיו. במקום פרובלימת היחסים בין עשרות רבות של משקים קבוּצתיים, תעמוד בעינה הפרובלימה של יחסים בין מספר מצומצם של משקים גדולים או שותפויות של משקים קטנים. אם בגוש מסוים תיווצר שותפות מעין זו מרצונן של הקבוּצות, יש לראות בזה רק נסיון מצומצם, ואילוּ אנוּ מבקשים את השוויון הכלכלי בין כלל הקבוּצות הקיימות והעתידות להיווצר, את הבעלוּת והפיקוּח העליון של כלל־העוֹבדים, הבא בתקוּפת־מעבר זו במקום מדינת־העבודה העתידה.

ריכוּז הפרובלימה בשטח של הרחבת גבוּלות השיתוּף עלול לדחוֹת את פתרוֹן השאלה העיקרית, והיא היחסים הכלכליים הבין־קבוצתיים בין המשקים הפזורים על מפת הארץ כוּלה. הפרוֹבלימה היא יצירת הטופס הראשון של המשטר הקבוּצתי השלם או בחלקים גדולים של הארץ.

כשם שהקבוּצה נושאת בחובה את גרעיני היחסים בין אדם לרעהוּ, גם בשביל בית־החרוֹשת והסדנה העתידה, כן יוכל פתרוֹן הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית לברוא בתוכו את גרעיני היחסים בין חלקים ואזורים שונים של משק המדינה הקוֹלקטיביסטית העתידה.

פתרון הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית מחייב קודם־כל קיוּם הרבה קבוּצות עצמיוֹת, והצעד הראשון לפתרון זה אינו בשוּם אופן ביטוּל התאים העצמיים ואיחודם לתא אחד. כבר הוקמו בארץ משקים גדולים על־ידי עין־חרוד ותל־יוסף, וגם משקי עמק־הירדן נמצאים במהלך בלתי־פוסק של גידוּל אם כי בדרכים וכיווּנים אחרים. עובדה היא, כי עם קיומם של שני המשקים הנבדלים עין־חרוד ותל־יוסף, נגשים אנשי הקיבוּץ־המאוחד להקים ב’שטה'² משק עצמי ונפרד דווקא. נשאלת השאלה: איך ייקבעו היחסים בין שלושת המשקים הגדולים והעצמיים האלה?

בעמק־הירדן קיימים כיום ששה משקים והרינו עומדים בפני התישבוּת נוספת; משקים אלה משתייכים לפי־שעה לקאטגוֹריוֹת חינוּכיוֹת, ובמידת־מה גם פוֹליטיוֹת שונות. על מפת הארץ פזורים קבוּצות וקיבוּצים לעשרוֹת ורבים עומדים להתוֹסף במרוצת השנים; השאלה היא: מה יקשר את כל אלה כסקטור כללי וחברתי מיוחד?

אם החכמה העולמית מתבטאת לא בריבוי הסיבוכים כי אם בהתרתם, אין לדבר על הקמת משק אחד לכולם, כי אם על חיפוּש מסגרת כללית ובריח תיכון אשר יאחד את כל התאים הקבוצתיים העצמיים בגורל חברתי אחד וברמה כלכלית שווה.

ומהו הבריח התיכון?

ציבוּר־הפועלים מגשים את התישבוּתו בשני צינורות: הייתי אומר כי נחל־העבודה ניזון משתי זרועות: הזרוע האינדיבידוּאלית־מושבית והזרוע הקולקטיביסטית־קיבוּצית. ציבורנוּ כוּלו נושא בחובו את הכמיהה הלוהטת לחברה חדשה הבנוּיה על יסודות של צדק חברתי ושוויון כלכלי. הדרך המובילה לשינוי פני המשטר ארוכה ומלאה חתחתים. הפועל שהטיל על עצמו את העול של יצירת משק ונכסים ושל הקמת חקלאות עובדת, נאבק שבע ביום עם המכשולים והסטיוֹת שבדרכו, כי לפתח המשק והרכוּש במשטר הנוכחי חטאת רובץ. מידת החטא הרובץ לפתח המשק נמצאת ביחס הפוך למידת הקואופרציה והשיתוף שעליהם מושתת משק־הפועל. ככל שהקואופראציה והשיתוּף מקיפים פחות צרכים ושטחי־חיים, כן ירבוּ הכשלונות החברתיים והבריחה מהשוּרה.

כדרגה הנחותה ביותר, מנקוּדת ראוּת המשטר הסוציאליסטי, נראית לנו התיישבות הפועל הבודד במושבה הקאפיטאליסטית; דרגה גבוהה מזו היא שכונת־פועלים קטנה הסמוכה לשולחן המושבה בכל סידוריה הציבוריים והמוניציפאליים. למעלה מזה – השכונה הגדולה על מוסדותיה העצמיים ומשקי־העזר שלה. מעל לדרגות אלו בא המושב הבנוּי על משק־עצמי והנמצא באיזור של התישבוּת עובדת ומפתח בתוכו יסודות קואופרטיביים שונים. ועל הפסגה עומד המשק הקולקטיביסטי – הקבוצה.

המשיכה אל החטא גדלה והולכת במידת נחיתת הדרגה מהקבוצה אל הפועל הבודד, הנעשה לאט־לאט לבעל־משק בתוך המושבה הקאפיטאליסטית. מובן שגם הקבוצה כשלעצמה עדיין אינה המשגב היחידי והבטוּח לגמרי. גם הקבוצה עדיין זקוּקה ל’חברת אחריוּת', כשם שגם חברות־אחריות הגונות וסולידיות נוהגות לבטח את עצמן באחריות־משנה.

ברם, טעות היא בידי אנשי־הקבוּצה הרואים את עצמם כנושאי היעוד של שחרור העובד וכחלוצי המשטר החברתי החדש, בשעה שהם מתעלמים ממציאותו של ציבור־פועלים גדול החי מחוץ לקבוּצה. יחסי־אמון אישיים קובעים עדיין הרבה בין חברים־פועלים השייכים לצורות־ישוּב־וחיים שונות. אולם בינתיים גדל המחנה ורב, ואף הנכר והזרות גדלוּ. על איזו כף־מאזנים יטיל את משקלו הציבור החקלאי בעל המשק הבלתי־קבוּצתי בבוא יום פקוּדה? האמנם תאמין הקבוּצה כי רק בחכמתה ובעוצם ידה יוגשם החזון?

ההסתדרות החקלאית על קבוּצותיה וּמושביה, ‘ניר’, הם אחראים להתפתחוּת העלוּלה לבוא מחוסר ליכוּד, מחוסר שיתוּף וזיקה הדדית במחנה כוּלו. על ההסתדרוּת ועל ‘ניר’ לחפש ולמצוא את הכלים אשר יאחדוּ בשתי־וערב כלכלי אחד את כל העובדים לצורותיהם הישוביות השונות.

עוּבדה מרה היא, כי ההסתדרוּת היא כיום במידה רבה התאגדות של פלגים נפרדים, החיים להם את חייהם העצמיים ונפגשים בתוכה רק לשם יישוּב סכסוּכים וסידורים טכניים. רוח האיניציאטיבה ורגש היצירה הכובשת והמעפילה במשק, באירגוּן ובחינוּך מוּצאים מספירת ההסתדרוּת כוּלה ונעתקים לספירה האינטימית של כל פלג. מרכזים, ועדי־פועלים, מוּמחים, קרנות וספרות לכל פלג ופלג, וההתבדלוּת, הנכר והמתיחוּת הולכים וגדלים. ההסתדרוּת מתרוקנת מתכנה ולא ייפלא כי קרן להשוואה כללית במקרי־אסונות, שהמרכז־החקלאי ייסד ליד ‘ניר’, לא גיבּרה חיילים, ולעומת זאת התעשרנוּ כעבור זמן מה בשתי קרנות, אחת אחת לכל קיבוּץ ארצי.

הבריח התיכון אשר ילכד את כל ישובנוּ ויחפּשׂ דרכים לליכוד משקי ולהשוואה כלכלית, תחילה במקרי אסון ואחר כך גם בזמנים כתיקנם, צריך להיווצר ולהתקיים על־יד המרכז החקלאי ומינהלת ‘ניר’. למעשה נוצרה ‘ניר’ לשם כך, ובלעדי תפקיד זה היא מפסידה את טעם קיומה ועלולה להתנוון. היא היחידה עשוּיה, מתוך הכלל, בתור בא־כוח כלל־העובדים, לקיים את הבעלוּת והפיקוּח העליון על המשקים העצמיים ולהצעידם צעד נוסף בהתפתחותם לקראת משק סוציאליסטי הבנוּי על שוויון כלכלי.

ואם אין אפשרות לצעוד את הצעד הזה במשותף עם כל חלקי ההתישבוּת העובדת, מן ההגיוֹן שתיווצר לעת־עתה על־יד ‘ניר’ קרן להשוואה משותפת לכל הזרוע, מתוך הנחת־אמת כי אחת היא הזרוֹע השיתוּפית של תנוּעת־הפועלים, אם כי אצבעות שונות לכף היד. אם כי התאים הקיבוציים אינם גזורים לפי גיזרה אחת ואינם צועדים בסך לקול נקישות התוף האחד, אפשרי והכרחי אירגוּן מוצק של כל התאים הקבוצתיים העצמיים, הבנוּי על אחריוּת הדדית ושוויון כלכלי. רק נסיוֹן זה רשאי לשאת את השם של צעד שני בהתפתחוּתה של הקבוּצה הארץ־ישראלית.

הצעד הזה הוא המשך ישר לתפיסתנו את פרובלימות משק־העבודה והנחותיו היסודיות: עצמאות ואוטונומיה לתא השיתופי הראשון, כיוון תכניתי, פיקוּח ובעלוּת עליונה בידי הכלל, ומרות התא השיתוּפי הראשוני, המותאמת ליכולת האישית־־החברתית והמשקית־הטכנית של חברי התא.

והוּא הדבר העומד כיום לפני קבוּצות ה’חבר' וגורדוניה³: לעכב רגע קט את גלגל השיגרה, להתבונן בכל סבך השאלות האופף אותנו ולנסות לשזור הלאה את חוט השיתוּף והשוויון. לאחר תקופת מבחן משקי ויצירת נכסים שהיתה במידת־מה כתפילה ביחידות, הגיעה השעה לתפילה ויצירה בציבוּר. יש לתבוֹע נמרצוֹת מאת ציבוּר הפועלים החקלאים, מאת ‘ניר’, להעמיד את השאלה הזאת על סדר־יומם. הקבוּצות אשר הניחוּ את היסודות לתא הקבוצתי, עליהן המצווה להניח יסודות מוצקים להקמת החברה הקבוצתית.

1935

רכישת זכיון החולה והעברתו לקנין־עולם לעם ישראל השב למולדתו, הרוצה לדבוק באדמתה, לייבשה ולהבריאה, לעבדה ולשמרה, הוא נס במשמעותה הכפולה של המלה.

רצה הגורל, כי המסירה הרשמית של הזכיון על־ידי הבעלים הקודמים תתקיים בערב חנוכה תרצ"ח, כאילו למען הדגשת הערך הסמלי של הנס אשר קרה עמנו. לאחר שממת־דורות ומארת־יובלות אשר ביצת החולה העניקה לארץ ולתושבי החבל הזה, בוקע אור חדש על ים חולה אשר בצפון הארץ.

משהו מרעיד ומרומם את הנפש היה ברגע, כאשר זקן מושבת יסוד־המעלה ואשתו בני השבעים באו לצריפים, העומדים על שפת ים־־החולה ומשמשים דיוּר לראשוני קבוּצת השמירה על גבוּלות הזכיון, למען הדליק בהם נר־חנוכה ראשון.

כמה תקוות וחלומות נגוזו מן היום בו תקעוּ ראשוני יסוד־המעלה את יתדם שם, כמה תלאות מצאום. במיטב קרבנותיהם, קרבנות הקדחת האוכלת, שילמו והמשיכו בין אמונה ויאוש.

במשך חצי יובל שנים של בדידות, פגעי־זמן ואקלים, אבדה המושבה הרבה הרבה מסגולות ראשוני בוניה. כפר דל ונידח, עזוב ושומם, הוא כיום יסוד־המעלה. אך תקווה אחת הבהבה תמיד בלבבות: גאולת החולה, ייבוּש הביצה, הבראת החבל, הפרחת השממה והקמת ישוב עובדים גדול.

עשרות שנים נאלצו לחכות, ליווּ את מיטב בני המושבה לבית־הקברות, ואתם יחד – את מיטב החלומות על חיים חדשים.

והנה קרה הפלא, בנטות שמש חייהם של ראשוני יסוד־המעלה לפאתי מערב, הודלק נר־חנוכה ראשון בצריף־הכיבוש של קבוצת השומרים היהוּדים על החולה, מתוך חברי קבוצת כפר־גלעדי, אלה שומרי הגבול הצפוני מאז. דמעות גיל עמדו בעיני הישישים, אך גם עיני חברי הקבוצה הזהירו.

ואולם לא רק נס התרחש כאן כי גם נס חדש הועלה לתנועה. נדע־נא להזעיק סביבו את התנוּעה, בימים אלה, ימי הגאות הכלכלית עם כל הופעות־הלוואי הפסולות וימי השפל החלוצי בישוב ובציונוּת; נדע להרימו ולשאתו ברמה מחדש.

אנוּ חיים בתקופת הגשמה ציוֹנית אשר לא היתה כמוה. נודה על האמת ונגיד כי אף האופטימיסטים לא שיערוּ כי כה קרוב היום בו תקלוט הארץ 50 אלף יהוּדים ומעלה בשנה. עין בעין נראה את פעמי הגאולה קרובים לבוא, ואף־על־פי־כן לבנו דווי.

יש ונראה לנוּ כי צלה של ה’גאוּלה' מרובה מחמתה. עינינו נמקות לראות כיצד ה’ערב־רב' הנטפל לשבי־ציון מטמא את הארץ ואת האדמה, מתעלל בכל היקר לנו, מסרסר ומספסר בכל הקדוש לתנוּעה, הופך כל דבר ואף את אמא־אדמה למטבע עובר־לסוחר, וקונה־ומוכר אותה גם בלי להכירה, בלי להעיף בה עין.

נגע צרעת ממאיר זה מוסיף לפשות בגוף הישוב. מספר האנשים הנמשכים למעגל התלישות ופרנסות־האוויר הקלות והקלוקלות הולך וגדל. עוד מעט ולא יהיה בית אשר נגע זה פסח עליו.

אשר אמרנו כי כאן בארץ נקים את בית־היוצר לנשמת העם, כאן יקוּם עם עובד אדמתו, מושרש בקרקע, קשור קשר בל־ינותק למולדתו העתיקה־חדשה – הועמד פתאום במבחן איום. היקוּם הדבר או לא? הנעבוד או נספסר?

אל נשלה את נפשנו לומר, כי רק באזובי הקיר נגעה האש האוכלת. הן יש ציבור גדול ועצום – ציבור־העובדים וכל הקרוב לו – העומד איתן על משמרתו.

אל נעלים עין מכך, כי פה ושם מתחילה האש לוחכת גם את שרשי הארזים ואין מכבה. אך לא בדבר שפתיים עצה ותושיה. מעשים ומפעלים נחוצים לנו.

כל הרואים את החורבן אשר ב’גאולה' הזאת, כל אלה אשר נפשם קופאת בצלה של ה’גאולה' הזאת, נתבעים למעשי־גאולה אמתיים ולמפעלי־בראשית, אשר יש בהם משום שליחת שרשים לאדמת המולדת.

לא במהרה יהפוך הכושי את עורו, וגם אם תכתוש אותו במכתש־הגאולה לא תסיר ממנו על נקלה את קליפת הגולה; על כן יכבד שבעתים תפקיד החלוצים; לא את תפקידנו בלבד עלינו למלא כי אם גם לסתום את הפרצות בחומת הבנין.

בימי התפקרות והתפכחות אלה, התגלות בקיעים בחזית ההגשמה, בימי בריחה מן השוּרות הראשונות ונסיגה אל מקומות נוחים, המבטיחים שפע ורווחה, יהא־נא נס החולה כדגל המרד כנגד כל אלה. יתאספו־נא מסביבו כל בחור וטוב וכל חלוץ נאמן.

תאמץ־נא תנועתנו את כוחותיה. כשם שאין העולם – לפי מסורת הקבלה – קיים אלא בזכוּת ל"ו צדיקים נסתרים הפועלים בחללו, כן לא יתקיים עולמנו בלעדי החלק המגשים שבקרבנו, הנחשוני בכל חזית חלוּצית. בלעדי חלק זה אין טעם ואין קיוּם לכל הישוב המתהווה.

נס החולה ייקרא לא רק לייבוּש הביצה בצפון כי אם לכל חפירות ההגנה אשר בקו הראשון שנעזבו.

כי רבות הביצות בישוב המתהווה הטעונות ייבוש והבראה.

נטה נא מחדש שכם להצלת חזית המושבה העברית, וביחוּד לעבודה החקלאית שבתוכה. אל ניתן למתנכרים להצר את שטחה של ארץ־ישראל העברית, הקטן בלאו־הכי.

יחד עם העליה לחוּלה נלכד את השורות מחדש. אל יאוש ואל מורך־לב! שבע נפול ונקום, כי על כן עושים הננו את שליחוּתו של העם.

המפלות יחשלו את כוחנו. נחפש ונחקוֹר את דרכי המלחמה אשר הנחילונו את המפלות. נזכור מה נדרש קודם־כל מאתנו, למען נהיה חזקים וצודקים בתביעותינוּ מאחרים.

נודה כי לא בכל צדקנוּ ולא בכל היטבנוּ עשות.

ואם כי אינני תמים לחשוב כי רק שגיאותינוּ היוּ בעוכרינוּ, והריני יודע כי אם גם חטאינו כשלג ילבינוּ לא נהפוך את לב כל האיכרים במהרה לעבוד עבודה עברית, נעשה נא קודם כל את חובתנו אנוּ.

תהיה נא החולה לקול־קורא, לתביעה ולצו התנוּעה לגבי כל פרט בתוכה להתנערות ולהתחדשוּת. תעבור בכל המחנה הכוננות החלוצית הנדרשת למפעל־בראשית זה: יתעוררו רבבות חברינוּ באשר הם ויפנוּ מבט אל הנעשה בצפון. עוד יש אבק־שריפה באשפתנו ועוד לא שקענו בשיגרה ובאינרציה של תנוּעה פרופסיונאלית גרידא, אשר עיניה לעניניה הפרטיים הצרים וחוג ראייתה מצומצם.

לקראת החולה, משמעותה הכיבושית וסמלה החלוצי, תדרוך עוז תנוּעתנוּ כוּלה בארץ ובגולה.

1935

מאז המועצה החקלאית שהתקיימה בינואר שנה זו נועדה חברת ‘ניר’ להיות המכשיר הכספי של הסתדרות הפועלים החקלאית במפעלה ההתישבותי בארץ.

מה שנולד לפני שנים, תוך סערת־ויכוחים קשה בפנים התנוּעה ומלחמה עזה מבחוץ, קרם רק עתה בשר וגידים.

בימים ההם – ימי מתן חברת ‘ניר’ לתנוּעה להיותה בין השאר המכשיר הכספי להתישבוּת העובדת – רבו המפקפקים. ייתכן שגם יוזמי ‘ניר’ עצמם נעזרו יותר באינטואיציה מאשר בעובדות ברורות.

כי צרת ישראל, חורבן הגולה היהודית והכרח בנין הארץ מובילים בדרכים ובשבילים שעדיין לא נסולו. להקמת חקלאות עובדת נדרשים מיליונים כבדים. לתנוּעה אשר הכריזה על ‘ניר’ לא היתה כמעט פרוטה לפורטה. אבל הרגשנו כי תמורות רבות עוד תתחוללנה וסערות חזקות תסתערנה עם שיבת האומה.

והנה הגיענוּ אסון גרמניה. חורבן גרמניה איים על הנפש ועל הרכוּש. עם הצלת הנפשות היה הכרח לדאוג גם לכך, שיציאת אשכנז תתקיים לפחות ‘ברכוּש גדול’ לטובתה ולטובת בנין קנם החדש של הגולים במולדתם העתיקה.

‘ניר’ התאימה את עצמה למלא באופן חלקי את התפקיד של הצלת רכוּש ישראל והפנייתו לאפיק ציבורי ותכניתי של בנין הארץ.

בהיווסדה נרשמה חברת ‘ניר’ אצל הרושם הממשלתי בהון מניות של 75 אלפים לא"י. למעשה כבר שולם הון־מניות זה כולו במזומנים ו’ניר' עומדת לפני צורך להוציא סריה שניה של מניות.

לא נגזים ודאי אם נאמר, כי לסוף שנת המאזן הזאת יגיע הון המניות והון הרזרבה של ‘ניר’ ל־100 אלף לא“י, אם לא למעלה מזה. כן גייסה ‘ניר’ מלווה של 75 אלף לא”י ל־15 שנה בריבית של 4%, וגם הון המלווה יגדל בסוף השנה עד 100 אלף לא"י, בקירוב.

נוסף על אלה גייסה ‘ניר’ בתוך הגולה הגרמנית סכום קרוב ל־200 אלף לא"י במלווה לקרן־קיימת ל־20 שנה ב־4%; זהו עצם המלווה הלאומי הראשון בסכום גדול לקרן־הקיימת לזמן ארוך. יירשם־נא הדבר לזכוּתה של ‘ניר’ כי דווקא חברה זו שאינה נהנית כלל מטיפוחם של המוסדות הלאומיים שלנו, ואשר ההסתדרוּת הציונית ואישיה החשובים לא יכלוּ להתפאר בתשומת־לב כלפיה ובסיוּע כלשהו לה, עלה בגורלה לבצע את המלווה הראשון לקרן־הקיימת.

הכספים שגויסוּ על־ידי ‘ניר’ הושקעו בעיקרם ברכישת קרקע ובהתישבוּת חקלאית חדשה.

אם הקרן־הקיימת תשתמש בכל המלווה שגייסנו למענה לרכישת קרקע באיזור בית־שאן, אפשר יהיה לרכוש שטח של 40 אלף דונם בקירוב – שטח שהוּא גדול משטחה של החולה.

בכספיה היא השתמשה חברת ‘ניר’, כאמור, בעיקר לעניני התישבוּת, ונפל בזכוּתה להיות המתחילה בישובו של עמק חפר. כמעט כל מפעל המים וכל המטעים והבתים הראשונים בישובי העמק הזה בוצעו בעזרת הלוואותיה של ‘ניר’. מחוץ לעמק חפר השקיעה ‘ניר’ רבבות לירות בעשרות ישובים קיימים ומתחילים בכל אזורי הארץ, מלבד השקעות אחרות בקרקעות ובנכסי דלא־ניידי בעיר וּבכפר, שנעשו מתוך צרכי התנוּעה בעיר ומתוך הצורך בגיווּן ההשקעות והגדלת בטחונן.

עדיין ‘ניר’ אנוסה לצערנו לקבוע רבית להלואותיה בשער של 7% – שהוּא גבוה מדי. אדיר חפצנו להוריד את שער הרבית ואנו מאמינים כי חפצנוּ זה יתגשם בקרוב.

הרכוּש המעט אשר הביאה ‘ניר’ לתנוּעה נותן לנו יסוד להגיד, כי אפשר היה בתקוּפה זו לעשות למעלה ממה שעשינוּ. לא ב’ניר' היתה האשמה.

המוסדות העליונים נכנעו מעט ללחץ הדימאגוגי מהחוץ¹ ולא הבינוּ להציל ממפולת גרמניה את הניתן להצלה ולכוונו באפיק של בנין תכניתי לטובת הניצולים ולטובת הארץ כולה.

בעזרת האמצעים של יהוּדי גרמניה ניתן לשים סכר, ביד מרכזת ומכוונת, בפני נחשול הספקולאציה בקרקעות, אשר חתרה תחת שרשי הבנין וכרתה את הענפים עליהם עמדנו ליישב את פליטי גרמניה.

הוחמצה הזדמנוּת חשוּבה. פני בנין הארץ, התפתחותה הכלכלית והסטרוּקטוּרה שלה היוּ לובשים צוּרה אחרת אילוּ ידענו להשתלט על זרם ההון של יהוּדי גרמניה, ולכוונו בדרך שרשית. ‘ניר’ עשתה את הדבר במידת־יכלתה והעבירה כמה מאות אלפי לא"י לכפר ולחקלאות.

אם תנתן מעכשיו לפחות העזרה הדרושה, תגביר ‘ניר’ את מאמציה.

על תנוּעתנוּ כוּלה בארץ וברחבי הגולה לתת יד להגברת הונה של ‘ניר’ ולעשותה מכשיר־עזר רציני בהתיישבות הפועלים.

1935

בוועדה להתישבוּת חקלאית בקונגרס הציוני הי"ט, ספטמבר 1935

אנוּ עומדים עתה בפני גמר הפרק הראשון בהתישבותנו. פרק זה התחיל לפני 25 שנה והגיע לשיאו בשנים שלאחר המלחמה, כשנוסדה קרן־היסוד, והקרנות התחילוּ את פעולתן ההתישבותית בהיקף רחב. הרבה סערות עברו על פעוּלת ההתישבוּת. מתנגדים ומבקרים מבית ומחוּץ התקיפוּ אותה. עכשיו אנו עומדים בסיוּם פרק זה, הודות לביסוּס כל המשקים וחתימת המתישבים על החוזים עם קרן־היסוד. הציבוריות הציונית יודעת את הביקורת שנמתחה על ההתישבוּת ועל המתישבים. הטענות העיקריות היוּ, שהמשקים אינם נושאים את עצמם, שצורות הישוב של קבוּצה, ולפעמים גם של מושב, אינן מתאימות ואינן אלא נסיונות סוציאליסטיים מסוכנים.

רבותי! כתשובה מכרעת לביקורת הזאת שמעתם בקונגרס זה את הרצאתו המקיפה של ד"ר רופין על ההישגים והתוצאות המעשיות שהשגנוּ בצוּרות ההתישבוּת האלה. אם כי אנו, החקלאים, איננו רואים בכך את אמת־המידה היחידה למצב המשק והישגיו, אוּלם בשביל אנשים שאינם בקיאים בחקלאוּת ובהלכות התישבות זהוּ המודד הטוב ביותר. והנה כל המשקים האלה גמרוּ את השנה ברווחים גדולים למדי. המשקים החקלאים שלנוּ הגיעוּ לשיאים גבוהים בייצור ובתנובה ולא יתביישו מפני השיאים המושגים בחקלאוּת המעורבת בארצות אחרות.

והנה, ענין החוזים: הננו עדים, שמתישבים אלה, אשר מבקרים ומתנגדים שונים השתדלו להחשידם בהשתמטות מחתימת חוזה, נענו עכשיו לדרישת ההנהלה הציונית והסוכנות והסכימו לשינויים עיקריים בחוזים לטובת קרן־היסוד, למען חזק את הערך המשפטי והאשראי שלהם. המתישבים הסכימו, למשל, להקדים בשנים אחדות את פרעון החוב, וּויתרו על מה שנקרא בחוזים הקודמים בשם ‘תקופת מעבר’. על פי החוזים החדשים חייבת כל ההתישבות שלנו להתחיל בפרעון החוב בשנת 1936, והשנה נזכה בשנת ביכורים לתשלומים על חשבון החוב לקרן־היסוד. אולם לא עת שמחה לנו. איננו יכולים להתעלם מהממדים הקטנים של ההתישבוּת. אין ממַדים אלה עומדים בהתאמה כלשהי לעליה המתרחבת, ויש דיספרוֹפוֹרציה איוּמה בין הכפר ובין העיר.

רבותי! שימו לב לכך, שאחוז החקלאים בארץ־ישראל, ארץ־התקווה, בה אנוּ רוצים לבנות את עתידנוּ ולהעמיד את הפיראמידה הכלכלית שלנוּ על בסיסה הרחב, היינו, על הקרקע והחקלאוּת, אינו אלא 10%־12 מהאוכלוסים היהוּדים! אם ניתן לדברים ללכת במהלכם הזה, תהיה מגמת ההתפתחוּת לרעתנו. אנו מתברכים בעליה הגדולה, אך שימו־נא לב: אם נרצה לקיים יחס של 10% חקלאים בעליה של 50.000 נפש, עלינו ליישב כל שנה לפחות חמשת אלפים נפש, שהם אלף משפחות, בקירוב. הרי זה למעלה מאלף יחידות משק. וכל זה כדי שלא נרד מן האחוז הקיים, שגם הוּא מאיים עלינו בזעירותו. לאשרנו לא פסקה בתנועתנו המשיכה לחקלאוּת. עם גמר החוזים וביסוסם של המשקים האלה המשיכוּ הכוחות הפנימיים של תנועתנוּ לפעול את פעוּלתם לקראת היאחזות בקרקע המולדת, וכך התברכנו במשמרת שניה של מתישבים, אשר התאמצוּ להיאחז בצפרניהם בקרקע בשנות הבצורת של קרן־היסוד. הקרן־הקיימת הפרישה להם אדמה והם נחלצו והתישבו, בעזרת חסכונות של עמל כפיהם, בעזרת ‘ניר’ ו’בנק הפועלים' ויצרו משק כלשהוּ. ערך רכושם עולה כבר עכשיו לעשרות אלפים לא“י, וכך נוצרה מאליה המשמרת השניה. והנה אנו עומדים לפני השאלה: כיצד למצוא את האמצעים לביסוּס המשמרת השניה הזאת? ועדת ההתישבוּת קיבלה תקציב שאינו עומד בשוּם פרופורציה לצרכים. הוועדה התקציבית תביא לפניכם את התקציב, שבו הוצע לחקלאות, אבן־הפינה של הבית־הלאוּמי העברי, סכום של 85.000 לא”י לשנה הבאה, הכולל גם את ההוצאות האדמיניסטראטיביות והוצאות ההדרכה. הוועדה חשבה שאין טעם לטפל בחלוקת הסכום הקטן הזה לפרטיו ונקטה דרך אחרת; המחלקה להתישבוּת של הסוכנות הביאה לפנינוּ תכנית הכוללת 2,500 משקים מכל סוּגי הישוּב, פועלים חברי ההסתדרוּת, הנוער הציוני, הפועל המזרחי, התימנים ועדות המזרח. הוועדה קבעה שלפעולה זאת נדרשים 500־600 אלף לא“י, בקירוב. אני מַפנה את תשומת־לבכם, צירי הקונגרס, שסכוּם זה אומר 250 לא”י, בקירוב, למשפחה, ואתם זוכרים בוודאי, שדיברנו פעם על 700 לא“י ליחידה משקית בהתישבות. הגענו לכך, שהודות למאמצי המתישבים וחסכונותיהם, הודות לרצון למתוח עד כמה שאפשר את יכולת ההתישבוּת, הפחתנו את הסכוּמים הדרושים ליחידה אחת והעמדנום על 250 לא”י.

הוועדה להתישבות מציעה לפניכם החלטה האומרת, שהקונגרס מטיל על ההנהלה לדאוג לכך, שבשנתיים הקרובות יימצאו האמצעים להגשמת התכנית הזאת. הוועדה שלנו אישרה את התכנית הזאת בקוויה הכלליים. לא היה מן ההגיון להיכנס לפרטי התכנית בין ביחס לסכומים ובין ביחס למספרי המתישבים בכל נקודה. בזמן הוצאת הדבר לפועל יחולו בוודאי שינויים במשקים שונים. הנה, למשל, הגיעתנו כאן הידיעה המשמחת, כי בעין־שמר גילו מים רבים. דבר זה ישנה בוודאי שינוי רב את יכולת הקליטה של המקום. אולם אין דברים אלו מכריעים. העיקר הוא למצוא את האמצעים ולהביא את המשמרת השניה הנאחזת בקרקע לידי ביסוס – למען התחיל במשמרת השלישית שגם היא כבר עולה תוך מאמצים רבים.

רבות דובר אצלנו על ערכו של המשק המעורב, וחושבני שאנו מצוּוים לקבל את המושג הזה במובנו המקיף: משק חקלאי מעורב בארץ כולה. ישנם שטחים ואזורים שונים בארץ. והנה במשק המעורב משמשים אור וצל חליפות. בתקופה זו, כשהמשק המעורב של העובדים, שנוסד באמצעי הקרנות הלאומיות, אינו יכול לספק את כל התוצרת לשוק, ויש לנו מחסור בתוצרת, רובצת הדאגה על הישוב, מצד שני, לחיפוש שווקים בשביל תפוחי־הזהב. התברכנו בשנים האחרונות בגילוי מים במקומות ואזורים שלא חלמנו עליהם. בוודאי נשמח כולנו על האושר שלא פיללנו לו, השמור לנו במעמקי האדמה; אולם גם כאן השמחה איננה שלמה. לו היינו עשירים בקרקע, לו היו לקרן־הקיימת־לישראל אמצעים לגאולת האדמה, לא היינו צריכים להחיש את האינטנסיפיקאציה בתקופה זו¹. עלינו להתפשט ברוחב. במצבנו היום יש חשש, שמא האינטנסיפיקציה הפנימית מוקדמת בשבילנו, אולי מוטב היה אילוּ התאחרה מעט. שמחים אנו כשמגלים מים באיזה מקום; אבל אין בכך סימן שהדבר נעשה ברגע הנכון.

יש לציין שישובינו החקלאיים הצעירים מתפתלים בסבלותיהם בלי עזרה מספקת מצד הממשלה, הממשלה מתעניינת בחקלאות ובפלח, אך אין המשקים שלנו נהנים מטיפולה בחלק המגיע להם.

לאחר כל אלה תבינו, כי התגשמוּת חלומנו, כי בארץ הזאת נבנה ישוב בריא על יסוד חקלאי בריא, נתונה בסכנה. ואני אומר לכם: ראוּ רעה נגד פנינו! מקונגרס לקונגרס אנו מזהירים וקוראים להתנדבות לקרנות הלאומיות, למען הגדיל את היסוד. והקונגרס הזה לא ימלא תפקידו, והצירים, שנתכנסוּ כאן ויתפזרוּ לאחר הקונגרס לכל חלקי תבל, לא ימלאוּ את חובתם, אם לא יאמצו את כוחותיהם למען גייס ועורר את המוני העם לחזק את הקרנות. זאת היא חובתו של הקונגרס וציריו. ואני תפילה כי דברי אלה ימצאוּ אוזן קשבת אצל חברינוּ כאן ובכל רחבי הגולה. העם היהוּדי כולו חייב להבין, כי הפעם נתונה על כף־המאזנים שעת־כושר גדולה שאין להחמיצה, ולעשות את המאמץ המאכסימאלי למען הקרנות.

ימים קשים וגדולים בסכנתם עוברים עלינו כעת. אמונתנו חזקה, כי נוכל לעקוף את המוקשים הטמונים לרגלינו. אך דוקא בימי הרת־עולם אלה עלינו לבדוק את נקודות־התורפה בחזית הבנין שלנו ולאמץ את כוחותינו לתקנתם. ואם כי החזית הבולטת ביותר היא כרגע החזית המדינית, אסור לנוּ להסיח את הדעת מן החזית הכלכלית בכלל, ובשורה הראשונה מן החזית החקלאית.

ארבע מאות אלף נפש מונה כיום הישוב העברי בארץ־ישראל. רק 50 אלף נפש מהם, בקירוב, חיים על חקלאות. 12%־13 חקלאים יהוּדים בארץ התחיה והשיבה למקורות ולאם האדמה הם אחוז מדאיג מאוד. דומני, שאין ארץ בעולם, ותהי המצומצמת ביותר בחקלאותה והמפותחת ביותר במקורות פרנסה וקיום אחרים של אוכלוסיה, אשר אחוז החקלאוּת בה הוּא כה נמוך; ואנו הרי השיבה למולדת מזדהה אצלנו עם דבקות באדמתה; הרי הוטל עלינו להוציא מסמטאות העיירה ומרחובות הקריה הסואנת את המוני עמנו אל מרחבי שדות בהר ובגיא, לשם שינוי ארחות חייו ותרבותו. מלאכה קשה זו של חידוש בנין מולדתנו הועמסה על שכמנוּ כשכל העמים והמדינות בנויים על תלם, ואם כי רבים מהם מפרפרים במכאובי קיוּמם, הרי היסוד והקרקע איתנים תחת רגליהם; הם מושרשים עמוק באדמת מולדתם וכל רוח לא תזיזם; משברים יעברו ויחלופו, גאות תרדוף שפל וארצם לעולם תעמוד. לא כן עמנו. עלינו לחדש מעשי בראשית, עלינו לקומם הריסות עם והריסות ארץ ולכונן בה מולדת על אף מכשולים עצומים. אבן השתיה של מפעלנו היא האדמה והחקלאות. והנה נוכח היעוד הזה, מה הם 12 האחוזים? עלוּבים הם ובעלבונם הם תובעים את תיקונם ואת השלמתם, עד שישתווּ, לכל המועט, לאחוז החקלאים שבארצות המאוכלסות יותר ואינן חקלאיות בעיקרן.

אולם איך להגיע לאחוז זה?

ארבעה דברים עיקריים נחוצים לשם כך: קרקע, אמצעים, אנשים ושוק למכירת התוצרת החקלאית. מלבד אלה מצויים גורמים רבים העשויים לסייע או עלולים להזיק לפרוצס של הגברת החקלאות העברית. ביסודיים שבהם ידובר הפעם.

אפשר לציין בבטחה ובשמחה כי איננו חסרים אנשים מתאימים להתישבוּת. המוני צעירים מתחנכים על הכמיהה לאדמה ולעבודתה, שנעשתה להם למשאת־נפש ושאיפה נעלה. אנשינו ידעו גם לרכוש להם במידה רבה מאד את ידיעת החקלאות. הישגינו בחקלאות בארץ אינם קטנים. אפשר לומר, כי האדמה פתחה את סגור סגולותיה לבניה העובדים והיא מעניקה להם מברכתה ומתנובתה. איננו חסרים גם שוק לממכר התוצרת. 400 אלף התושבים הנמצאים כיום בארץ – עירוניים הם ברובם המכריע וצרכנים כולם; עדיין אין החקלאות שלנו יכולה לכלכל מתנובתה את כל הישוב היהוּדי. ממרחקים, מעבר לים ומארצות שכנות יביא הישוב את לחמו, את צרכיו בירקות, בבשר, בפירות, בתוצרת חלב וכו'. רבבות ומאות אלפי לא"י הוא משלם בעד מעשי ידי חקלאים בארצות זרות.

כמה חיי־עמל ישרים וחיי תרבוּת־עבודה ויצירה חפשית גלומים בתוצרת הזאת המובאת ממרחקים, שבכוחה להפרות את ארצנו! ואם נקח בחשבון גם את גידוּל מפעלנוּ ואת ריבוינו המתמיד בארץ נוכל לומר בבטחה, כי יש שוּק לתוצרתנוּ החקלאית ועדיין אין בידנו לספקו.

מתוך זהירות רבה אפשר לומר כי עד גבוּל ידוּע נמצאת בידינוּ גם קרקע, זה הסדן העיקרי בשביל אלפים אחדים של מתישבים. בדרך כלל אנוּ עניים מאוד בקרקע במולדתנו ועניים בעיקר בקרקע שהיא קנין יהוּדי; את כל החרדה והדאגה שלנו יש לרכז בנקודה זו. אולם לפי שעה עיקר הרעב הוא באמצעים להתישבות. זהוּ היסוד היחידי מארבעת היסודות האלמנטריים שכמעט ואנו חסרים אותו לגמרי. עם גידולנו בארץ פחתוּ והלכו האמצעים להתישבוּת עובדת, תכניתית. בראשית קרן־היסוד רצינו להשיג מהעולם היהוּדי סך 25 מיליון לי“ש, לשם בנין הארץ לתקופת חמש שנים. עברו חמש־עשרה שנה מאז, והנה השגנו רק את החלק החמישי הנכסף, 5 מיליון לא”י, בקירוב. מתוך הסכום הזה הושקעוּ כ־1,5 מיליון לא"י בלבד בהתישבות חקלאית.

הסכוּמים הקטנים האלה יצרו גדולות. נוצר הפלא של החקלאות העברית העובדת הבנוּיה על המשק המעורב, ואשר מגמתו לא שוקי חוץ־לארץ על תנודותיהם הספקולאטיביות ותלותם באחרים, כי אם, קודם כל, אספקה עצמית: מקומית וארצית.

נסללוּ השבילים הראשונים ונכבשו הדרכים הראשונות לחקלאות העברית. נתגלה לנו סוד האדמה ועבודתה. זהו הישג גדול, איכותי, אבל לא בזה בלבד אפשר לכבוש ארץ, לבנות מולדת ולהחיות עם. נדרשת גם כמוּת: אדמה רבה ועובדי־אדמה רבים, היוצרים תוצרת חקלאית לכלכלתם ולכלכלת הארץ כולה. לפי שעה לא השגנו בזה רבות. 12% חקלאות! גם את האחוז הזה לא היינו משיגים לולא עלה ריח תפוח־הזהב באפם של היהוּדים, ויחד אתו גם תקוות רנטה מופרזת. אחרי תקווה זו נמשך הקאפיטאל הפרטי. ומשהחלו רוחות אחרות מנשבות בשוקי תפוחי־הזהב בעולם שוב אין קופצים אצלנו גם על מטעי התפוזים, זה הסוּרוֹגאט לחקלאות השרשית, אשר ברכתה מעצבת דמוּת לעמים ולארצות ומקנה יציבות לחייהם.

קיימת סתירה איומה בין גידול מספרנו הכמותי בארץ לבין חיזוּק כוחנו האיכוּתי, התלוּי בהשתרשותנו באדמה. אם איננו מצליחים להצמיד לקרקע אלפי עובדים מדי שנה, הרי עם ריבוי העליה ילך אחוזנו בחקלאות הלוך ופחות. לפי־שעה המפתח הוא באמצעים הכספיים. בהיעדרם לא נזוּז ולא נתקדם. לעומת הצורך אין האמצעים של קרנותינו הלאומיות מספיקים. הגברת יכלתן של הקרנות וחישוּף דרכים חדשות להתנדבות לאוּמית גדולה לשם בנין הארץ, הנם ויהיו תמיד צו עליון של קיוּמנו הלאוּמי. אבל הגענו לידי כך, שאם גם יתרחש נס ונכפיל או נשלש את ההכנסות, לא יהיה בהן די, כי בינתיים גדל הצורך וגדלו הממַדים. יש הכרח במלווה. מלווה גדול פנימי – יהוּדי או חיצוני. בלעדיו לא נתקדם. את כספי הקרן המיישבת עלינו להפוך למנוף להשגת מלווה. הספקות באפשרות להקים חקלאות עובדת על יסוד הון מלווה, שעודם נשמעים פה ושם, אין להם יסוד. אין לנו ברירה ועלינו להסתגל להתישבות בעזרת הון כזה. כהוכחה תשמש העובדה, כי כמעט כל המשקים שקיבלו בזמנם את ציודם המשקי על־ידי קרן־היסוד הכפילו וגם שילשו את מספר מתישביהם בעזרת מילווה. ומילווה זה ניתן בתנאים גרועים. הרבית היא גבוהה ומגיעה בממוּצע ל־ 7%־8, ותקופת ההלוואה קצרה מאוד. והנה המשקים עומדים בהתחייבויותיהם על אף כל זאת; מכאן אנו למדים, שלו ניתן למשקים הללו מילווה לזמן ארוך, ל־20 שנה, ברבית של 4%, היוּ יכולים לעשות גדולות. הוא הדין במאות ואלפים יחידות משקיות, אשר במשך ימי ההרווחה הספיקו לחסוך ולהתחיל בבנין משק. כל אלה מהווים נושא רציני ואחראי למלווה קולוניזאטורי. מילווה כזה ל־25־30 שנה ברבית של 4%, בצירוף הון עצמי שמקורו בחסכונות אמיתיים ובהשתתפות חלקית של ההון הלאוּמי, נותן באזורים רבים של הארץ בטחון מספיק להצלחה משקית.

וַדאי, עלינו גם להבין, כי נזדקק לגישה אחרת בקביעת מפתחות ההתישבות ותקציבה. אם ‘בשנים כתיקנן’ נאלצו לקמץ בציוּד המתישב מתוך חוסר־אמצעים, אף־על־פי שרק בציוּד מספיק ערובה להצלחתו וליכולתו לסלק את ההלוואה, הרי בהתישבות שתיעשה בהון מלווה ניאלץ לצייד את המתישבים ציוּד הוגן, ובו – בציוּד ההוגן יחד עם תנאי המלווה המתאימים – הערובה לסילוק ההלוואה בזמנה. ויקוים מה שנאמר ‘ומעז יצא מתוק’. כי מרה מדי היא שיטת התישבותינו כיום. בכוחות וקרבנות אדם רבים מדי היא עולה.

ואולי דווקא בשעת הרת־עולם זו, כשאנו עומדים בפני ההכרח לגולל מחדש את הפרשה הציונית לכל רוחב יריעתה, עלינו להעלות על ראש דאגותינו את דבר השגת מילווה גדול להתישבות, כי ביסודו של דבר גם זה נכלל במערכה הפוליטית.

לפני שנתיים, בקירוב, הצליחה הנהלת הסוכנות להשיג בשוק הכספים האנגלי את המלווה הראשון, אם כי לא גדול ביותר. אז נאמר לנו כי זאת היא התחלה בלבד, וכי יש תקווה לדברים גדולים יותר. עלינו לעשות מאמצים עקשניים ובלתי־פוסקים, גם בצינורות פוליטיים, כדי להניע את הגורמים הפינאנסיים לבצע דווקא עכשיו את המילווה הגדול להתישבות.

מאידך, עדיין לא נעשה כמעט כל נסיון להשיג מילווה יהודי בארצות השונות, בין באלה שהוצאת כסף אסורה בהן ובין באלה שעודה מוּתרת. הנסיון הקטן של ‘ניר’ מראה שגלומות כאן אפשרויות גדולות, ועלינו למצוא את הדרכים המתאימות לגיוּס ההון.

יש לעבד תכנית למפעל קולוניזאטורי גדול, אשר יקיף לפחות עשרות אלפים יחידות משקיות. תכנית כזו זקוקה ל־5־6 מיליון לא"י, לפחות.

אך ביצוע תכנית כזו מביא בעקבותיו כוח קניה גדול ועצום. יידרשו כמויות עצומות של חמרים המובאים מחוץ־לארץ: ברזל, צינורות, עצים, מכונות, בהמות־חלב ועוד. הארצות מעונינות מאוד במכירה. יש צורך לבדוק ולחקור באופן יסודי אם אין לגייס הון יהוּדי כמלווה בארצות אשר מהן יובאו החמרים הללו, שישמש תשלום בעד הסחורות באותן הארצות. הדבר נעשה במידת־מה בגרמניה. שמא יש להרחיב את הפעולה גם על ארצות אחרות, לאור הגברת כוח קנייתנו עם המפעל ההתישבותי החדש.

1936

בוועדה להתישבות חקלאית בקונגרס הציוני העשרים, אוגוסט 1937

מתוך הדין־וחשבון בכתב והמילואים שבעל־פה יכולנו לעמוד על הפעולה הגדולה שנעשתה בשנתיים אלו בשדה ההתישבוּת החקלאית. קרוב לחצי מיליון לא“י הושקעו בהתישבוּת חקלאית זו על־ידי הסוכנות היהוּדית. מתוך הדין־וחשבון שנדפס תעמדו על ההתפתחות הרבה שאליה הגיעוּ המשקים, על הגדלת התוצרת החקלאית, על כיבוּש שווקים בשבילה, על אספקת התוצרת לישוב בימי הזעם ועל ערכם הרב של כל אלה. עוד דבר אחד עלינו לציין, וזאת עשינו בהצעתנו הראשונה. אני מתכוון לעליית הכיבוש, עליה רחבת־הממַדים¹ שלא נודעה כמותה מימי כיבוּש העמק המזכירה בתכנה והיקפה את כיבושינו הראשונים מלפני חמשים ומלפני שלושים שנה. עליות אלו מזכירות בעֵרוּתן והתלהבותן את ימי הביל”ויים, ימי גדרה וימי כובשי עמק הירדן, ואולי גם למעלה מזה – אם אנחנו מביאים בחשבון את התנאים שבהם נעשו.

אני מפנה את תשומת לבכם לכך, שכיבושים אלה הביאוּ לנוּ אחיזת־קבע, אחיזת־כיבוש באדמת בית־שאן, שאליה התגעגענו זה עשרות שנים. ידענו כי לא בצדק נלקחה ממנו אדמה זו.² תלווה נא ברכתנו את הקרן־הקיימת, שבעזרתה ויזמתה חזר אלינו חלק ראשון של אדמה זו. לרגשי הערכה אלה ניתן גם ביטוּי בהצעותינו.

אולם איני יכול שלא להגיד אי־אלה מלים על המצב בו נמצאים או יימצאו עולי הכיבוש המזהיר הזה למחרת סיוּם הקונגרס. בנסיבות שבהן נעשתה פעולת הכיבוּש ובחפזון הבלתי־רגיל – ואני משער שהם ידועים לכם – היתה זאת היאחזות בלבד, שאינה יכולה להימשך בלי שמאמצינו המרוכזים, מאמצינו המגובשים, ילווּ אותה. אנחנו צריכים לציין דבר זה אחרי ימי העליה, אחרי ימי הששון והחדווה של הישוב בארץ ובגולה. עלינו להזהיר על כך את עצמנוּ ואת התנוּעה בגולה, לבל יסתפקוּ ב’הידד' לימים האלה. המעשה הזה מטיל על התנוּעה כוּלה חובה לבסס את הישוּבים החדשים.

אנחנוּ מתקרבים לחורף. הנקוּדות החדשות האלו מרוחקות זו מזו, ללא דרך, ללא ישובי שכנים, ללא בנינים, והציוּד היחידי שבידם הוא – מגדלי־האור המציינים את עלייתנו למשקים החדשים. אני רואה לפני את לילות החורף שבהם נידרש אולי להגיש למשקים האלה עזרה – הלוואי ואתבדה – ואז יגלו לנו מגדלי־אור אלה את נקוּדות ההתישבות. מגדלי־אור אלה עלוּלים לשמש לשיגוּר קריאות S.O.S, ואני ירא שמא לא תהיה לנו כל אפשרות לגשת אליהן. אותה התלהבות ואותה החמימות שליווּ את מחנה החלוץ הזה בעלייתו, חייבות להתגייס לעזרתו.

ראיתי חובה לעצמי להביא לפניכם בשם הוועדה את החרדה הזאת שתקפה אותנו, כאשר קראנו והתעמקנו במספרים ובחומר שהוגש לנו. בהתפזרכם מכאן, עליכן להביא את החרדה הזאת לגולה ולא להתעלם ממנה אף לרגע, למען יהיו המאמצים בתפוצות הולמים את תפקידי הכיבוּש הזה.

בפגישת פעילי מפא"י לקראת הוועידה החקלאית, 19 בפברואר 1938

התכנסנו לפני הוועידה החקלאית, כביכול לשם בדיקת הדופק: האם הוא פועם בקצב הנכון ברחבי תנועתנו, האם לא השתנה משהו, האם אין צורך לשנות משהו? נראה לי, לפי רושם כללי, כי אין פרצה ואין חידושים, כי לא התרחש דבר אשר יחייב ללכת בדרכים אחרות, חדשות.

מה בפי ציבור־הפועלים בשאלת העבודה העברית? במה מתבטא הנטל, המעמסה, ההתחייבות שאנו מקבלים על עצמנו לקידום העבודה העברית במושבה ולביסוס הפועל בה? – שכן ההישג של 90,000 דונם פרדס במושבה המעובדים בעבודה עברית, ספק אם אפשר לזקפו לזכותה של ההסתדרות הציונית המאורגנת, לזכותה של מפלגה, או של הסתדרות. יש דברים רבים הנעשים במידה ידועה מאליהם ומועט בהם חלקו של המאמץ המאורגן, המתוכנן והמכוּון.

עלינו לקבוע לעצמנוּ תכנית לחמש שנים, שתשמש מודד לביקורת עצמנו, כדי שנוכל לדעת, אם אנו מגשימים את התכנית ופועלים לפיה.

דרך אחת לפנינו. אני שולל את החלוקה לשתי דרכים: דרך המלחמה ודרך הפעולות הקונסטרוקטיביות. דרך החיים היא דרכנוּ, מלחמה שאמצעיה שונים. תנועתנו תבעה לא אחת מהאיכרים: ‘נשב ונקבע הסכם לכמה שנים’, ואילו הם השתמטוּ. הנה מיישבים אנו פועלי־מושבה, מבטיחים קרקע ובית לפועל, האין זאת מלחמה? האיכרים טוענים: מושיבים אלפי פועלים בתוך המושבות שלנו, באיזור שיפוטן, והם יצביעו מחר נגדנוּ, וגם מפעל המים יהיה בידיהם. האין זו מלחמה?

בדרכים שונות, באמצעים שונים, המצטרפים לאחד – מנהלים אנחנו את מלחמתנו על עבודה עברית! ועלינו לרצות, ועל המפלגה לנדור, להיות באמת קונסרוקטיבית במלחמתה.

דוּבּר כאן על המשרד הקבלני ועל השיכוּן.אם המושבה מונה כיום כ־5.000 משפחות פועלים מחוסרות־דירה, הרי שעלינו לחתור להקמת שכונות גדולות ל־2.000 – 3.000 משפחות. זה יהיה נשק עצום במלחמה על עבודה עברית, ויקל על קיומו של הפועל, ביחוּד בעונה המתה, בחדשי השנה שאין בהם עבודה חקלאית. בעונה זו הוא יפתח משק־עזר.

הפעולה במושבה איננה, ולא תוכל להיות, רק מעניינו של הפועל החקלאי. על הפועל לתבוע מכולנו. בין אם נבוא לידי הסכם הוגן עם האיכרים, בין שנגיע לכך בדרכים אחרות, עלינו לנסח תכנית לעיבוד המשק גם בתנאים קשים. כיום אין מצב הפרדסנות טוב ביותר, ולא קל לשלם 20 גרוש ליום עבודה. אולם גם הפועל המשתכר יותר מ־20 גרוש אינו חי ברווחה. איך נארגן את החטיבה הזאת במשק החקלאי הפרטי, כדי שיהיה המשק מעובד כולו בעבודה עברית? לדעתי יש לרתום לתפקיד זה לא רק את נותן־העבודה, ולא רק את הפועל החקלאי, כי אם את כל פועלי המושבה, ואף את ציבור־הפועלים כולו, ע“י השוואה חלקית בשכר־העבודה בענפי־העבודה השונים וע”י קופת השוואה, וכן ע"י הפרשה שיטתית של עבודה, ששׂכרה גבוה יותר, לפועל החקלאי ששׂכרוֹ ירוּד.

במועצת חבר־הקבוצות ואיגוּד ‘גורדוניה’, דגניה, יולי 1939

בוודאי לא אגזים אם אומר, כי כולנו בארץ – כל תנועתנו, וביחוד תנועת־העבודה – הננו במובן ידוּע פרוֹדוּקט של ‘מכבש האיחוד’. גיבשנו, ריכזנוּ, איחדנוּ אחת לאחת, קבוצה לקבוצה, קבוּץ לקבוּץ, מפעל למפעל. פעל בנוּ תהליך של איחוּד משך עשרות בשנים; תחילתו בעיירה הנידחה בגולה, ואילו המשכו וסיומו בארץ. אנו חיים כולנו ב’אימת' איחוד מתמיד, שכן מצוות האיחוּד נובעת מגזירת קיבוּץ הגלוּיות.

העובדה, שיש בישראל גלוּיות ששוניין אינו גיאוגרפי בלבד, והנער והנערה הבאים ארצה מן התפוּצות השונות מצוּוים בגזירת הגורל ההיסטוֹרי להווֹת חטיבה אחת, היא המעלה את דבר האיחוד בארץ למעלת חוק וטבע שני לנוּ.

נוצרנו וגדלנוּ כש’החרב המתהפכת' של האיחוּד עומדת על משמרתנו. אך יש תקוּפות שבהן דגל האיחוּד נגלל מעט ונדחק לקרן־זווית, והחיים הולכים במסלולם. נוצרות עובדות, נוצרים מפעלים הנושאים בחובם את גרעיני האיחוּד, כאשר ישא בחובו שדה זרוּע את האסיף ואת הקציר.

עת הגורן הגיעה ודגל האיחוּד פרוש עלינו באהבה.

שואלים: איחוּד על שום מה? ואני אומר: על שום יצירת דמוּת־חיים. אשתמש במונח שהוגדר בנען.¹ אולם מה זאת דמות־חיים?

ישנן, לדעתי, ארבע דמוּיות חיים: דמוּת־חיים פיאודלית, פיאודלית למחצה של המשק הערבי, דמוּת חיים קאפיטאליסטית ודמוּת־חיים פועלית שנתגלמה בהתיישבוּת, במקום שניתן לפועל סדן ליצור את דמותו ולעצב את סגנון חייו. להתישבות שתי זרועות. זרוע מושבית אינדיבידוּאלית וקואופראטיבית במידות מסוימות, הנשענת על הפרט ועל קנינו. זרוע זאת נטויה אולי גם על שכונות־פועלים ועל כל מקום שבו חי הפועל חיי בודד. וזרוע שניה: השיתופית, הקבוצתית, זרוע הקומונה הארץ־ישראלית. אשתמש היום במתכוון במושג ‘קומונה’, למען מנוע זכוּת מונופולין, אשר פה ושם רוצה מישהו לקחתה לעצמו שלא בצדק, ולהניח את הפראזיאולוגיה הראדיקאליסטית ביסודה על דמות מיוחדת, הדורשת לעצמה מסגרת מיוחדת. וסוף סוף – הרי הקומוּנה מחדרה יצרה את דגניה.

כל דמוּת יסודית יצרה לעצמה, זו במשך דורות וזו בעשרות השנים האחרונות, מסגרת מתאימה ואורח חיים מסוים. מאבק מתמיד מתקיים בין דמוּת יסודית לחברתה. ההכרעה היא בחיק הימים. אין מקום ואין צורך להרבות במסגרות מיוחדות לכל גוון וסגנון בתוך הדמוּת האחת. מרבה מסגרות מרבה מלחמה ללא־צורך. דמוּיות־החיים הקיימות ואלה שנוצרו עם עלייתנו לארץ, כוללות גוונים ובני גוונים, סגנונות ובני סגנון. בישוּב העברי יש לנו מאבק בין דמוּת־החיים הפועלית ובין דמוּת־החיים הקאפיטאליסטית. יש לנו מאבק חברי עם הדמות השניה של משק־הפועלים – דמות המושב האינדיבידוּאלי. אך בתוך הדמוּת השיתוּפית הקבוּצתית, יש לנוּ צורך אחד בלבד – ללכת בזרם אחד ובמסגרת אחת, בלי לפצלם. בתוך מסגרת אחת נשפיע ונושפע זה מזה, ומחוץ למסגרת, מאחורי גדרה של המסגרת, נילחם זה בזה.

יגידו לי שכיום אין המלחמה הזאת מסוכנת כל כך; אבל הדברים מתפתחים, הגרעינים מצמיחים, ההיקף מתרחב עד כדי עשרות אלפים ואוּלי מאות אלפי פועלים, ואז תחריף ותחמיר המלחמה הזאת.

כבר כיום איננו ידידים, כבר כיום איננו חברים במלוא משמעותה הטובה של המלה. האם אני מגלה סוד? כבר היום חיים אצלנו אלפי אנשים, שאינם יודעים דבר על הנעשה במחצית המסגרת השניה של אותה דמוּת־החיים. אין להם צורך ואין להם ענין לדעת, והם משוללים אפשרות לשמוח בשמחתה ולהצטער בצערה. מסגרת סוגרת ומבדילה בין חברים לדרך אחת. היא יוצרת ‘תחום’.

חכמים אנו לראות מומים אצל עמים אחרים ואצל תנוּעות אחרות, חכמים להבין את סיבות כשלונם של עמים אחרים, אולם עינינו טחו מראות כי שעה שאנו עושים דברים ויוצרים מפעלים, אנו מכינים לנו במו ידינו כשלון מצד אחר, בעטים של הפירוד, ריבוי המסגרות, שנאת־חברים וקנאת־אחים שאינה מרבה חכמה.

אני טוען, כי אפשרית מסגרת אחת לדמוּת חיים מסוימת על גווניה השונים. אין חיינו קפואים וחנוטים. גוונים היוּ, גוונים ישנם וגוונים עוד יקומו. והאמנם ניצור מסגרות לכל גוון ולכל סגנון (כאשר רצוּ להסביר בנען)? גוונים במסגרת אחת משלימים ומעשירים זה את זה. ולמה נהיה אטומים? מה יוסיף לנו הדבר?

הן יש דרך לרוח הפורצת מסגרות, לומדת ומלמדת, מושפעת ומשפיעה, בוודאי, יש הבדלים בין גבע ובין יגוּר, אבל יש גם הבדלים בין עין־חרוד ובין יגור, ולא רק מפני שקיים ויכוּח זה או אחר בעין־חרוד, כי אם מתוך כך, שטיפוּס המשק, אופי האנשים, סגנון החיים וכו' קובעים גם הם משהו. ואולי יש גם הבדלים בין גבעת־ברנר ובין יגור, הנובעים מתוך תנאים שונים.

מהו המחייב את האיחוד? אני אומר: הגשמת הציונות בתקופה הזאת, בנין המולדת העברית, בנין משק הארץ, מאבקו של הפועל בתקופה הזאת לאור מעמדו בעולם, רצון להגשים דמוּת־חיים שיתופית בימינו אנו – כל אלה מחייבים את האיחוּד. איני אומר כי מיד לאחר האיחוּד ניכנס לעולם שכולו טוב, לעולם שכל המאוויים יתגשמו בו; בוודאי לא, אבל מובטחני כי האיחוּד של חברים לדמוּת־חיים יסודית אחת יסלק מכשולים רבים מעל דרכו של הפועל בהגשמתו הציונית והסוציאליסטית כיום הזה ובבאות.

בחיפוש אחרי יסודות לביסוס הפירוד מרבים לדבר בזמן האחרון על כיבוש העבודה בסדום², כביטוּי לראדיקאליזם כיבוּשי, ומתנבאים בסגנון של ‘אנחנו הצלנו את… סדום’. אצלנו נאחזים לפעמים במלים וסמלים ומעלים אותם לדרגת קדושה, למשל: סדום, כפר־החורש, חניתה, ולפנים דגניה, נהלל, עין־חרוד, וכו'. טוב הוא הדבר ואולי גם מחנך, אבל ניזהר־נא מלעשות מסמלים אלה קרנים לנגוח, לא לשם כך נוצרוּ.

אילו היציעו לנו³ ללכת לסדום, האם היינו מסתלקים מכך? האם היינוּ נרתעים מפני המעשה? ואני רושם כבר כאן את התביעה לפאטנט של חבר־הקבוּצות על עקבה.

אם נזכה ויהיה צורך ללכת לעקבה, למפעלי כיבוּש, ישלח חבר־הקבוצות את חבריו לשם. ובכלל, מקבל על עצמו חבר־הקבוצות לכבוש וליישב את כל הארץ על הריה ועל עמקיה, המדבר והערבה, והוא מאמין ומשוכנע כי בשיטתו יעלה האדם ורוחו תכון. לשווא אנו מתאמצים לעשות מכל דבר גורם לחילוקי־דרכים. וכי אין כפר־החורש, סדום, ומעלה־החמשה תחנות בדרך האחת? כלום מפעל דגניה ומפעל עין־חרוד נחותים ממפעל סדום?

והנה, על חטא שחטאנו ולא עסקנו בציד דגים⁴. צחוק מר. שאלו ראשונים ויגידוכם. הצירים הוותיקים במועצה זו יודעים יפה מה היתה התפתחות הדברים. כאשר באנו לארץ הזאת לא נקראנוּ לדוג דגים בירדן, כי אם קודם כל לגדל חיטים ולהוציא לחם מן האדמה. אנשי תקופת בראשית העמידו לעצמם מטרה של בראשית: כיבוּש החקלאות וכיבוּש עצמם לאדמה ולחקלאות. כלום נכבשה החקלאות מאליה? כמובן, אשדות־יעקב ומסדה באו עכשיו לעמק הירדן ונטעוּ בננות, כאילו הביאוּ אתם את תורת הבננה מבית אבא. שנים חלפו עד שכבשנו את הבננה ושאר ענפי המשק החקלאי. על בן־ציון⁵ הוטל לעמול בשביל העמק. כלום אין זה כיבוש? כלום זה נופל מן השמים או נולד מאליו? יש התפתחות בדברים. ואנו הלא היינו הראשונים. כך התחלנוּ לכבוש ולבנות, ועוד נפרע גם את שטר הדיג במימי הארץ.

אנוּ צמאי כיבוּש. לכל אחד מאנשינו השאיפה האימפריאליסטית, כדברו של חברנו אברהם האפט, להשיג את הטוב ביותר. על דגל שבטנו חרות: בכיבוּשיך חיה. וכוּלנוּ רוצים לכבוש אותו הדבר. כולנו לוחמים על אותו הנער, על אותו דונם קרקע, על אותו מקום להתישבות. ואם כך אל נוציא את מרצנו למלחמת מסגרות. נכוון את כל מרצנו לדברים חשובים יותר, להסתערויות חשובות יותר, נימנע מ“חשבון היחוס”: מי עשה את סדום, ומי עשה את כפר־החורש.

שאל כאן אתמול אחד החברים: מדוּע אין אצלנוּ בחבר־הקבוּצות בירוּרים פוליטיים? מדוּע אין אצלנוּ גיבוּש דעות? אי־אפשר לקבול על חברים הרוצים לחיות במסגרתם חיים מלאים ככל האפשר. אולם את כל הדברים האלה חייבת לעשות המפלגה. היא אינה עושה אותם מפני חולשתה האירגונית. בעצם מרוכז כוחה בתוכנו ובמועצותינו בדגניה, בנען ובכפר־ויתקין. ומאין תשאב המפלגה את כוחה, אם לא ממרכזים אלה? ואיך תוכל המפלגה לפעול את פעולתה, כאשר כל חלק וכל גוש בתוכנו עושה את שבתו לחוד?

חושבני, שבנען לא הבינו כראוי את דברי הרצפלד, במקצת אולי באשמתו. אני בנתי לרעו. הוא דיבר על ‘ניר’, על הרעיון ועל המאוויים התנוּעתיים אשר גילמנו בתוכה, ולעומתה על הקרנות המיוחדות, המפעלים המיוחדים והוועדות המשקיות הנפרדות אשר הגושים ההתיישבותיים מקימים להם. ודאי זקוק הזרם הקבוצתי בהתישבוּת לטיפוּל מיוחד, כשם שהזרם המושבי זקוּק לו. וַדאי נחוצים אמצעים וכלים חלוציים לפעולה. כל יום עומדים אנו בפני מפעלים חלוציים ויזמה חלוצית הזקוּקים לסעד. ומדוע לא יעלה על דעתנו שכל זה אפשר לרכז בחברת ‘ניר’, אשר ריכזה בזמנו את מיטב חלומותינו? הלא נוכל להגביר על־ידי כך את התנוּפה למפעלים חדשים.

חברים, ייתכן, שהנהלת עניני ההסתדרות אינה טובה ואינה מספקת, ואני מוכן לקבל את הביקורת. אך האם הנהלת עניני תנועתנו משמיים ניתנה? כלום אין בידנו לבחור במיטב החברים מתוך הוועדות המשקיות ומתוך הנהלת הקרנות של הגושים הנפרדים לשם הנהלת עניני ההסתדרות החקלאית, מרכזה, ומוסדותיה? ומה עשינו אנחנו במקום זה? למה הפכנו את ההסדתרות החקלאית? מהו המרכז החקלאי בשבילנו? כמעט ולא יותר מאשר כתובת לתביעות של קיפוח. רוֹקנו את המסגרת ההסתדרותית מתכנה, והלא זוהי המסגרת העליונה של ציבור־הפועלים!

חושש אני לנקיטת טון של התנשאות אולטרא־ציונית, אולטרא־חלוצית ואולטרא־סוציאליסטית וכו'. יגורתי מפני הפראזה הראדיקאליסטית על מתיחות, דריכות ועומס, כמונופולין של חלק מסוים בעדת המגשימים והכובשים. עלולים הדברים להתנקם. יושׂם־נא לכך לב בעוד מועד!

האיחוד הקבוצתי יוקם על צורות־חייו השתיים⁶ וגווניו השונים. לא תוך טשטוש והכנעה יוקם. יתכן, כי בחיק המחר ובחיק הנוער ההולך אתנו עוד חבויים חידושים במסכת הקבוצה. הנוער אינו צריך לוותר על ביטויו, עצמותו ודמותו. אם לא נעשה את האיחוד כיום על יסוד האמון המלא והערכה כנה וחברית של הישגי הקבוצות, תקומנה מחר קבוצות חדשות לאור רעיון־לוואי זה או אחר, ותבקשנה את סיפוקן ואת תיקונן. כלום זקוקים אנו למסגרת נוספת בשבילם?

חברים, דומה האיחוד של שתי צורות הקבוצה לשני זורעים, אשר יצאו עם דמדומי שחר לשאת במשך הזרע. לא ידע האחד על עבודת משנהו. זרחה עליהם השמש ונפגשו שניהם באמצע המענית. חברים, גם אנו נפגשנו באמצע התלם. שנים התנכרנו ולא רצינו לדעת אחד את משנהו. שוב נפגשנו באמצע התלם. תושט היד לאיחוּד ההולכים לקראת מטרה אחת.

אין לגשת לאיחוד מתוך טעמים אופורטוניסטיים, מתוך טעמים של ‘מה איכפת לי יגור ומה איכפת לי עבודה שכירה וכו’.' לא זו הגישה המעמיקה והרצינית. לבי לאיחוּד, מפני שיגור היא גילוי קבוצתי רב־ערך, ואני הולך עם יגור, עוקב ומתבונן להצלחתו וכשלונותיו. זה נסיון אשר כולנו, וביחוּד אנשי קבוצה, מלווים אותו בענין נפשי עמוק, לא בגישה של ‘מה איכפת’.

אינני חושש שמא ישפיע קיבוץ יגור על אנשינו ויפנם לדרך הקיבוץ המאוחד, כשם שאין לחשוש גם למקרה הפוך; אין הקבוצה – רכוש פרטי או פאטנט של מישהו. רוח היא באדם וחפשי הוא בבחירתו.

האפט הזכיר קודם דברים מימים ראשונים. נזכר אני בשיחות מהימים ההם בקבוצת ‘עבודה’ בדגניה ב‘. תהו חברים ושאלו: האומנם נידון מפעל הקבוצה לבדידות ולזעירות כזאת? (אז היו בקבוצה 15, 20 משפחה) האם רק בכוחו של המשטר הקאפיטאליסטי להקים ישובים גדולים כמו פתח־תקווה? ובינתיים נבלע כל אחד במשקו, כל אחד בקיבוצו ובכיבושו. אולם איננו אטומים בפני מחשבה זאת, בפני חיפושי דרך אלה. כלום אמרנו כבר את המלה האחרונה, ואין אנו מחויבים לחשוב ולחפש עוד? כלום אי־אפשר להקים פתח־תקווה קבוצתית בדרך של קבוצות שכנות רבות, ואולי גם בדרך של קבוצה מרוכזת אחת? איני יודע, אמנם, אם הקיבוץ המאוחד היה מקבל עליו את ביצוע הדבר. שמעתי, בנען את ה’אולי’ ואת ה’ספק'. טבנקין אמר שם ‘אני חששתי לאלף הראשון ביגור, עכשיו אני חושש לאלף השני, אבל נראה אולי’… אין בטחון מראש ויש גם כשלונות משקיים ואנושיים. ומי יודע אם לא בעטיה של הצורה שעדיין לא נמצאה רבה העזיבה ומעטה יחסית ההליכה לקבוצה ולקיבוץ.

בוועידת המפלגה ברחובות שוחחנו, קבוצת חברים של חבר־הקבוצות, על תכנית של הקמת קבוצה עירונית. לא אסתיעא מילתא והדבר טרם יצא לפועל. חברים אחדים נטרדו בינתיים במפעלים אחרים, אולם הדאגה קיימת ויש צורך בכיבושים קבוצתיים בעיר, הקשורים בעבודה ובחקלאות. אולי יהיה זה אחד המפעלים הראשונים שהתנועה המאוחדת תצטרך להירתם בעולו. כי הנה סללנו לנו דרך בחקלאות, ואילו כוחנו בעיר חלש עד מאוד.

בכלל אין לך דבר בחיי הפועל בארץ ובחיי התנוּעה אשר קבוצה יכוֹלה להתיחס אליו בשווון־נפש. דגניה וגבע ויגור ועין־חרוד אינן יכולות להתקיים כיום כמפעלים בודדים. אין כיום קיום לקבוצה בתוך חבר־הקבוצות ובתוך הקיבוץ המאוחד בלי איחוד ואֶכספאנסיה. אבל איחוד של שווים בזכויות ולא בחסד של מיעוט. אין לדבר על תנועה קבוצתית אחת כל עוד לא הגענו להכרה הדדית. כל עוד לא הגענו לכלל הכרה שמחר יכולות לקום קבוצות חדשות שתוכנסנה למסגרת האחת, אין עדיין תנועה קבוצתית רצינית בארץ.

חברים! מדברים על המרוּת.⁷ אגלה לכם סוד: בחבר הקבוצות יש רצון להתבסס על מרות. כל עוד היו בחבר מספר קבוצות בלבד, לא היתה כאילו מרות אורגאניזאציונית וחסרונה לא היה מורגש, אבל כשחבר־הקבוצות הכפיל בשנתיים האחרונות את מספר ישוביו ואת כל היקפו – אי־אפשר בלי מרוּת. חברים, כל תנועה ציבורית המקיפה למעלה משני אנשים אי־אפשר לה בלי מרות. אומרים אפילו, שגם במשפחה יש ככלות הכל מרוּת. אבל משוּם־מה נצטמצם הוויכוח על המרות, ונסתכם בהצעת מזכירות המפקדת ומעמיסה עול כבד, והמצווה למשקים את גידולם למורת רוחם כלום יש בכך מיצוי לתכנה של המרות? האם מכל עשרת־הדיברות של המרות, דיברה זו בלבד עומדת לוויכוח? הן זהו סירוס המושג מרות אידיאית, תנועתית, שהיא רבת־פנים־וגוונים, והמובהק בהם הוא מרות מתוך הסכם והבנה הדדית. מרות אחרת לא תיתכן בחיינו.

חברים, נראה לי כי חבר־הקבוצות עדיין לא הגיע להישגיו האחרונים ביחס לצרכי המשק והחברה. הוא עדיין בראשית התפתחותו, כמו שהקיבוץ המאוחד הוא עדיין בראשית התפתחותו. אביא שתי דוגמאות:

המצב בהסתדרות החקלאית הוא עתה כזה, שבשעת קביעת התור להתישבות וחלוקת הארץ בין הצורות ההתישבותיות, מקצים את הקצוות הנשאים לאחר הגזירה לחבר־הקבוצות. אני קובל את הקובלנה של חבר־הקבוצות: אני חושב שאי־אפשר לבנות בדרך כזאת. עלינו להגיד למרכז החקלאי: תנו לנו שטח גדול ואנו נחלקו ל־3–5 קבוצות, אשר תהווינה גוש מסוים. עלינו להוכיח לעצמנו ולאחרים כי בכוחן של קבוצות כאלו לכבוש, ליישב, לפתח ולהעלות את האדם. חבר־הקבוצות חייב לבנות את יישוביו כך, שיינתן לו להפיק את כל התועלת המשקית והחברתית אשר בדרכו ובמתכונת קבוצותיו.

דוגמה שניה: חבר־הקבוצות שולט בהרים. זה יחייב אותו להסתגלות מיוחדת, לחלוציות מיוּחדת ולחיפוּשים מיוּחדים אחרי דרכי פרנסה וכלכלת המשק. יש לפקפק אם לאחר שממת דורות יהיה בכוחם של סלעי־ההרים לכלכל את עובדיהם. דגניה, גבע ועין־חרוד אינן זקוקות לחרושת ולמלאכה ואין בזה משום כיבוש מיוחד אם יפתחו בהם מפעלי־מלאכה או חרושת. לא כן בהרים. איזור זה מחכה לגואליו. כוחות רבים יושקעו, קרבנות רבים יוקרבו עד אשר נזכה לראות את ההרים בפריחתם.

לעזרת החקלאות נרתום את המלאכה, העבודה השכירה, את החרושת וכל מקצועות פרנסה משקית אחרים. כאן יש משום כיבוש ותוספת כוח.

מעלה־החמשה, כפר־החורש, חניתה, בוודאי שלא תקומנה בלי מקורות־הכנסה נוספים, וייאלצו לחשוב על חרושת. בדרך־כלל אין הקבוצה פטורה מלחשוב על שאלת הפועל העירוני, וחניתה חייבת לחפש דרך בצורה זו או אחרת לארגן מפעלי־חרושת במקום. החרושת והעבודה השכירה יהווּ ודאי חלק חשוב בחייהם של משקים מסוימים.

ולבסוף, חברים, איני חושש להגיד: איחוד בלי מצע, איחוד בלי פרוגראמה. לא לשם טשטוש דברים אני אומר זאת. כאן, באולם זה המלא צירים, אורחים ונוער של חבר־הקבוצות, – כאן הפרוגראמה, כאן ובנען. הישובים של חבר־הקבוצות והישובים של הקיבוץ המאוחד אלה הם יסודות המצע. אני בוטח בצורות־החיים של הישובים, ובמחשבה ובעצמאות של חבריהם.

אולי נקבע לנו תכנית עבודה לחמש שנים ונבטיח בה מראש הקמת נקודות כיגור ועין־חרוד, דפנה ודגניה, מסדה וחניתה. לשם כך אנו זקוקים לאמון הדדי מלא בינינו גם בארץ וגם בחוץ לארץ.

חברים, הלא ההשפעה חודרת בין כה וכה. יש דרך לרוח. תוכן המפעלים הקבוצתיים והקיבוציים והווי חייהם נישאים על כנפי רוח ופורצים גדרות. קיימת השפעה הדדית בין שתי הצורות. אין הקיבוץ המאוחד הומוגני, וגם חבר־הקבוּצות אינו הומוגני במובן זה. בחברה, כמו בטבע, אין כנראה מעברים פתאומיים, ואין הבדלים תהומיים. ישנן דרגות ומעברים. אני חושב למשל, שדגניה ב' השפיעה במשהו על התפתחותה של דגניה א' בעצם קיומה. ייתכן מאוד, שאפיקים בקיומה והווייתה השפיעה על קצב התפתחותה של דגניה ב‘. הקיבוץ המאוחד השפיע על אפיקים והוא הדין במשקים אחרים של הקיבוץ המאוחד. דגניה א’ השפיעה גם היא על קצב התפתחותה של דגניה ב'. ושתיהן יחד השפיעו על אפיקים אשר הסתכלה במצבן של הדגניות וראתה דוגמה חיה של המשך והתמדה משך חצי יובל שנים, אשר הצליחו ליצור הווי ותרבות־חיים ומשק חקלאי. ודאי למדו משהו מנסיון זה.

רוח האדם ותנועתו מוצאת לה דרך בין מצָרים ושום שאבלונות לא תועלנה. אולם אם לא נסייע בתהליך האיחוד ולא נחישנו, נפסיד מרץ רב אשר כדאי היה להפנותו למפעלים גדולים וחשובים ביותר.

ואם איחוד – אימתי?

אם ניתן בכלל לאנשים לבחור להם את הזמן המתאים למפעלם, חושבני שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לאיחוד. חיינו מסוערים. כולנו דאגה וציפיה לבאות. כולנו שרויים בשפל ושואפים להעפיל. זו השעה של לבבות פתוחים וזרועות שלובות לליכוד.

חבר־הקבוּצות עומד לשלוח מחר משלחות של עשרות אנשים לחוץ־לארץ לשם אירגון הנוער. הקיבוץ המאוחד עושה בוודאי ויעשה אותו הדבר עצמו. האמנם נגזר עלינו לעשות את המלאכה הזאת מפורדים? גם להבא אני מאמין באיחוד, ואני מאמין, שאיחודנו לא יהיה אֶפיזודה בודדת. אקווה, כי האיחוּד ישמש קריאה חברית נאמנה גם ל’השומר־הצעיר'. איחודנו עשּוּי לשמש מנוף של ליכוּד במפלגה, בהסתדרות, ובמחנה העבודה כולו.

נקים בתוכנו סגנון ודמות חיים של איחוד.

מפלגתנו, שנתברכה באחדוּת, לקתה באחידותה. התרופף הקשר הנפשי של החברים למפלגתם. חדלה הנכונות לתת, למסור, לוותר ולהקריב למפלגה מכוחות־הנפש, החברות והרעוּת. נסתלקה כביכול הנשמה, שהיתה עם החברים ב’הפועל־הצעיר' או ב’אחדות־העבודה'. לא על כך אני קובל, שבמפלגתנו היום אין דעה אחת כאשר היתה במפלגות שבעבר. תמיד היוּ חילוקי־דעות והיוּ ויכוּחים, אבל היה פאתוס למפלגה, כשם שהיה פאתוֹס גדול להסתדרות החקלאית. ערכה של ההסתדרוּת בשנים ההן היה רב יותר בעיני החבר מאשר ערכה כיום, והיוּ חברים שאהבו בלב ונפש את מפלגתם ואת הסתדרוּתם. אפשר אולי לגלות ביחסי החברים לתנוּעתם יסודות אי־רציונאליים לגמרי, אשר יסבירו את מסירוּתם ואהבתם.

אין לראות זאת עכשיו במפלגתנו. חוששני, שהתרופפות הקשרים תגיע גם להסתדרוּת, הואיל ויש סמיכות רבה בין מפלגתנו לבין ההסתדרוּת. כבר הולך ומוקם חיץ בין ההסתדרוּת ובין החבר.

מה הם הגורמים? ייתכן שאין להאשים גורם אחד בלבד, או צד אחד בלבד, אלא הרבה גורמים והרבה צדדים. באמרי צד אחד כוונתי לגושים, ובדברי על הגושים רואה אני ראשית חטאת בקיבוּץ המאוחד. הוּא חטא בהתבדלוּת, בהיפרדוּת, בהתנשאות; ייתכן, כי ראשית כל אלה בכוונות טובות, אך כידוּע הדרך לגיהנום רצופה בהן. כאמור, אין להאשים גורם אחד בלבד. אפשר שהאשמה תלויה גם באנשים שעמדו ליד ההגה במפלגה ובהסתדרות. אולי חטאנו כולנו בחוסר גמישות, בחוסר הבנה, בחוסר ידיעה, באי־ידיעת הפרוצסים החדשים, באי־ידיעת הצרכים והתביעות, שהעלה עמו כל גל וגל של עליה. שמא חטאנו בקיפוח הרצון ליצירה נוספת, אשר לא ניתן לו למצוא את סיפוקו, אם בעטיו של המרכז החקלאי, או של הוועד־הפועל או בעטיין של אישים ומוסדות אחרים.

בגלל כל אלה הגענו לכך, שבין החבר ובין ההסתדרות, בין החבר ובין המפלגה, ישנה חציצה ההולכת וגדלה, ככל שמתרחקים מהמקור.

החברים שהיוּ ב’גדוד העבודה‘¹ אנשי העליה השלישית, הרביעית וכל אלה אשר ראוּ את ההסתדרוּת בפריחתה והיוּ בין מניחי יסודותיה, שיצרוּ את ‘סולל־בונה’, ‘המשביר’, בנק הפועלים, קופת־חולים וּמוסדות אחרים בתנוּעה – אצלם מורגש הדבר הזה פחות. במידה שחבר או קיבוץ־חברים מתרחק ריחוק־זמן מהעליות האלו וממניחי היסוד, הוא רואה את ההסתדרות וגם את המפלגה כרשות פורמאלית, הממונה על שמירת חוק כלשהו. ייתכן שיש הגזמה בהגדרה זו, אבל זוהי הרגשתי הברורה. יש מאות ואלפי חברים, שההסתדרוּת היא לגביהם איזה סרח־עודף מפריע. התרשמתי מאד ממגילת ההצטרפוּת של גינוסר לקיבוץ המאוחד: כמה אהבה וחיבה מבטא הקיבוץ הצעיר כלפי הגוף שאליו הוא מצטרף, וכמה קרירות כלפי המוסדות והתנועה; הללו מופיעים כאנשים שאינם יודעים לכבוש. איני בא לקבוע מי כאן אשם; אוּלי המוסדות אשמים. דברי החברים האלה שימשוּ לי אילוסטראציה נוספת: פה חמימות של בית־הוֹרים, שם קרירות של אבות חורגים, אבות, שזקוּקים להם, אף־על־פי־כן הם אבות חורגים. לעיני חברת־נוער, המתחנכת בדגניה ב’, הקשוּרה עם חבר־הקבוּצות ו’גורדוניה‘, המכוונים ומדריכים אותה ומטפלים בה עד אשר יוציאו אותה לתרבות טובה. הם מרצים לפניהם בין השאר גם על ההסתדרוּת ועל מוסדותיה וכו’. ואני שואל: כיצד יוכלו לרחוש חיבה, או לגלות רצון של התמסרות והקרבה למפלגה או להסתדרות? הנוער יודע, שכדי להתישב הוא צריך לשאת־ולתת עם מזכירות חבר־הקבוּצות, הוא יודע, שכדי ללכת למילוּאים לאחת הקבוצות, הוּא צריך לבוא בדברים עם מזכירות חבר־הקבוצות; ואילוּ על ההסתדרוּת – הוּא יודע, שהיא צריכה אולי לאשר משהו ותו לא. היא שומרת על החוק הכובל. רוח הדברים אינה בידיה. בתקופה שעבדתי יום יום במרכז החקלאי, היוּ עדיין התנועה וגם הגושים קטנים וחלשים, הייתי רואה במו עיני שבין המרכז החקלאי והחברים הפעילים בו ובין חברי הגושים עומדת הנהלת הגוש כחציצה והיא מסבירה תמיד את הדברים כך, שבכשלונות אשמה ההסתדרוּת. וכשמתגלים חילוקי־דעות בינו ובין המרכז החקלאי – וייתכן שהמרכז שגה ולא הבין. ויש צורך להחליפו – מיד מוצג הענין כך: ההסתדרוּת עומדת למכשול, היא בולמת. אנו רוצים שטחים, כספים, כיבוּש – וההסתדרוּת היא הבולמת.

אפשר לשאול: הן יש פועלים בעיר, במושבה, שאינם נמנים עם ה’גוש' – והם רבים, ולמה לא יהיו הם נושאי ההסתדרות? איפה היה מרכז הכוח של תנוּעתנו? בפועל הבודד שלנו במושבה? בפועל הבודד בעיר? בפועל שיצר את ‘סולל־בונה’, או בפועל שעשה את ההתישבות? והתשובה היא: אם בשנים האחרונות עלינוּ לשבעים נקודות־התישבות חדשות, הרי זה חייב להוציא את סלתם ושמנם של הפועלים. ומעולם לא התפארנו בפועל הבודד שבעיר; לא ‘אחדות העבודה’ עשתה זאת ולא ‘הפועל הצעיר’. תפארתנו היתה על האנשים נושאי הפאתוס ההתישבותי והכיבוּש־החלוּצי. וכאשר הוצאנו אותם מהעיר ומהמושבה למפעלי היצירה, נותרו בעיר ה’נשארים'. מרכז הכובד שלנו היה בהתישבות.

מי הם האנשים, שנדרשוּ לתת מכוחם וממחשבתם לכיבושים במפלגה בעיר ובמושבה? על כתפי מי צריך היה להינשא מרכז המפלגה? על־ידי מי צריכה היתה להעשות פעולת המוסדות? על־ידי מי עשוי היה להתמלא החלל? האם לא על־ידי נושאי החזון והמעשה הכיבושי וההתישבותי?

יש בתוכנו חברים שאינם שבעי־רצון מעתון המפלגה; כלום באו ואמרו: אנוּ רוצים לשנות את העתון, אנו רוצים להיכנס למערכת ולא נתקבלו? אלא מה עשו? אמרו: אין זה לרוחי ואני אבנה לי במה לחוד. חייבים היוּ להימצא עשרות חברים, אשר ייכנסו בעובי הקורה וינסו לסלול למפלגה דרכים חדשות. וכי איך נוצר מפעלנוּ בארץ? לא על־ידי תיאורטיקאים שאמרו לפועלים איך עליהם להתארגן. להיפך: דגניה היתה גורם מכריע ב’הפועל הצעיר', ונהלל היא שקבעה צביון לצורות ההתישבוּת. אילו נטו החברים כולם שכם למפלגה במקום להקים במות נפרדות – גם לא במה ספרותית – לכל גוש, כי אז היוּ פני הדברים במפלגה אחרות. אפשר להניח, שבתקופה מסוימת מתגלית מלחמת משמרות בפנים, אבל אם באה השתמטות מראש ויצירת במות לחוד, הרי זה הורס את המפלגה.

נעבור להנתישבות: היו חילוקי־דעות והיו גורמים לחילוקי־דעות אלה, אך כלום חייב הדבר הקמת איגונים נפרדים? בזאת אני מסופק. כאן מתחיל הפירוד לאט לאט ובהתמדה, כחריץ המחרשה, ההולך ונהפך בהשפעת הגשמים במשך שנים לוואדי עמוק ורחב. היה מקום לוויכוח, למאבק על צורות ההתישבוּת עוד שנה ועוד שנתיים, – אך ראוּי היה למצוא דרך שתמנע הקמת גושים נפרדים! הגושים הוקמו על־ידי אנשים אקטיביים, צעירים, כובשים, מתפרצים. אני מאמין, שאילו נמצאו החלקים המרוכזים בגושים במפלגה השלמה, ללא חציצות, היוּ מחיים את המפלגה וממלאים אותה תוכן (אולי תוך חילופי־גברי מסוימים). אולם קרה ההיפך והמפלגה הוזנחה; היא נשארה כבית־מדרש מיותם. ואז באה אותה סידרה ארוכה של ישיבות מרכז המפלגה, אשר דכדכו את נפשנו. בישיבות מרכז המפלגה לא הורגשה כל קרבת־נפש, לא התגלתה כל חברוּת.

בזמן שבחבר־הקבוּצות, בתנוּעת־המושבים ובקיבוּץ המאוחד היוּ גילויים יפים, סימנים של התקרבוּת – הלכה המפלגה והתרוקנה. לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאו הגושים אלא מחורבנה של ההסתדרוּת ושל המפלגה.

נתאר לעצמנו מה היה מצב המפלגה, אילולא נתקיימו הגושים. אני בטוּח, שכמה דברים וכמה דעות, אשר כאילו ‘נתגבשו’ בגושים, לא היוּ מתגבשים. פרשת האיחוּד של ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה' מחזקת אותי בדעתי. הלא יש הבדל עצוּם בין החוגים שנקראו ‘הפועל הצעיר’ או ‘אחדות העבודה’, ובין המפלגה הקיימת כיום. עכשיו באה טריפת־קלפים גמורה במערכות הפנימיות שלנו.

יצרנו פעם את ‘ניר’ והשקענו במסגרת זו הרבה מן החלומות ומן המאוויים. אני מסופק, אם יש כיום, מישהו היודע להגדיר את תפקידי ‘ניר’, אם כי התווכחנו עליו כל כך הרבה בוועידות. ולי נדמה, שאלמלא היוּ חברים מוצאים לעצמם אפיקים צדדיים בחיי הגושים שלהם, היתה המסגרת הזאת מתמלאת תוכן חי. ייתכן כי התוכן, שאנו מנסים לפתחו עכשיו בגושים: השוואה גדולה יותר, עזרה הדדית, דאגה לקיבוצים החלשים – היה ניתן לפיתוּח במסגרת־המוסד. כיום ‘ניר’ הוּא מוסד פורמאלי.

ההתפתחוּת הלכה איפוא בכיווּן הפוך מהכיווּן שרצינו בו בשעת יצירתה של ‘ניר’, החל בענינים חברתיים וגמור בענינים משקיים וכספיים. יש לנוּ קבוצה ומושב, וייתכן מאד שהמרכז החקלאי לא היה מצליח לכלכל על־נקלה את עניניהן של שתי הצורות הללו. אז היה נוצר, לדעתי, מרכז, שבכוחו להקיף גם את עניני המושב וגם את עניני הקבוצה, וייתכן כי היה ראוּי לגשר אי־כה בין שתי הצוּרות האלו, כגון פעולות עזרה הדדית וכיבושים נוספים. אולם ההתפתחוּת היתה, כאמור, הפוכה. ‘ניר’ נכתבה ונדפסה, אולם המרכז החקלאי לא הפעיל אותה, הוא לא גילה כוחות נפש להפעיל אותה. התנוּעה פנתה עורף, וכל גוש מצא מפלט לעצמו. לאחר ויכוחים גדולים וועידות נדחה הכל לקרן־זווית. קמו זרמים קטנים אשר פילסו להם נתיב והגיעוּ למה שהגיעו. ייתכן מאוד שאילו הגשמנו את מגמתה הראשונה של ‘ניר’, היתה ההתפתחוּת הולכת בדרך של גושים טריטוריאליים, כגון זה שבעמק הירדן, אלא שלא נעשה כל מאמץ נפשי, בכיווּן זה, ובמקומו באה התחמקות אל הכרמלית הפרטית; בכרמליות אלו השקענו את כל כוחות הנפש, את כל הפאתוֹס, ושם נוצר מה שנוצר.

כשקמה לפני שנים קרן הקיבוּץ המאוחד, אפשר היה לנחש שבקרוב יקומו ודאי גם קרן הקבוצות וקרן המושבים. המרכז החקלאי כינס פעם ישיבה ביגור, לדוּן בענין זה. ראוּי היה למרכז החקלאי ולגושים להבין, שאם נתגלה צורך בקרן נוספת מלבד בנק הפועלים ו’ניר־החברה',² קרן שתהיה קרובה יותר לצרכי התנוּעה והזרמים הקיבוציים, מן הדין שצורך זה יתמלא על־ידי ‘ניר’ השיתופית³ אותה ‘ניר’ שעליה חלמנו; היה ברוּר שצריך לאחד את הקרנות של הקיבוצים – קרן המושבים עוד לא נוסדה אז – ולהגיד: הנה חוג־פעולה בשביל ‘ניר’ שיתופית – כל מערכת הפעולות החברתיות ההדדיות בתנועתנו. האמנתי שהדבר ניתן להגשמה. אולם נוכחתי, שיש כוחות צנטריפוגאליים הפועלים את פעולתם.

אין דבר מופרך מן האימרה: מי לא הניח לכם לעשות? כלומר: מי לא נתן למרכז החקלאי לעשות? הרי לכם עובדה מהימים האחרונים.

באחת האסיפות, בוויכוּח עם ‘השומר־הצעיר’, אמרתי: כל מה שעשתה תנוּעתנוּ עד עכשיו, למען תנוּעת־הפועלים עשתה; כל קנין שרכשה, את כל נשמתה הביאה לכלל. היא יצרה התישבות, הקימה מוסדות – הכל הכל הביאה לכלל. שונה מזו היתה דרכו של ‘השומר הצעיר’; עד עכשיו הוא בונה את עצמו בלבד. הוא מצר לעצמו מכשיר לעניני התעשייה. כלום לא יכול היה מישהוּ ליצור את ‘ניר’, בשביל חבר־הקבוּצות בלבד? מי היה אומר: לא? לנו אין עד עכשיו מוסד לעניני תעשיית־פועלים; יש לנו משהו בקואופראציה, זה מכשיר שלם ומקיף – אין לנו. ואם נזדמן לו ל’השומר הצעיר' לעשות פעם משהוּ בעצמו – עשה זאת לטובתו בלבד. לא זו בלבד שהקים בתי־חרושת פה ושם, אלא הקים מכשיר שלם, מנגנון שלם, לטיפול בעניני התעשיה. יחס כזה להסתדרוּת לא הרשוּ לעצמן המפלגות בשנים האלו. כל הצעה או מחשבה שבצבצה במוחו של חבר בפינה נידחת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא בא־כוח הציבור – היתה מתמזגת במערכת היזמות של הכלל. אם באים וטוענים כלפי ההסתדרוּת והמפלגה: מפני שאתן לא עשיתן עשינו אנו, הרי זה עושה רושם של משחק ב’חטוף ועשה'. אפשר להביא כמה דוגמאות של קורסים וסמינריונים מיסודם של הגושים, אשר אין להבין על שום מה צריכים הללוּ לשמש חלק אחד בציבור־הפועלים ולא את כולו. על כך עונים בשאלה: מדוּע לא עשיתם? אני מוכן להגיד, שבקיבוּץ המאוחד התרכזה סלתו של ציבור־הפועלים; שבכל שלושת הגושים התרכז מיטב הכוחות של תנוּעתנוּ והם מלאים יזמה כרימון. אך מה שעושה גוש אחד הריהו עושה לעצמו בלבד.

הגוש מארגן קורס לרפתנים ולמנהלי־חשבונות שלו; דוגמה אחרת: קורס להדרכת חוגים דראמאטיים. כלום הכרח הוא לעשותו במסגרת הגוּש? הוא הדין בקוּרס להדרכת מקהלות. הדוגמה הבולטת ביותר הוא ‘השומר־הצעיר’, שהוּא גם גוּש וגם מפלגה; זהוּ בעצם הפרוטוטיפּ בשביל הכל. חוששני שהדרך מוליכה מגוש למפלגה. בכל הגוּשים הולכים בדרכו של הפרוֹטוֹטיפּ הזה.

הכרח הוא, שתימצא בהסתדרוּת אינסטאנציה עליוֹנה, אשר תראה לפניה את ההסתדרוּת כוּלה. יש להתחיל מן הצמרת או מן השורש, צמרת פירושה: חיי הרוח והתרבוּת; השורש – אלה חיי משק וכלכלה. אני רואה במפלגה עשרות משקים קבוצתיים והם מחולקים לשתי רשוּיות. בראשית היוּ פעולות כלכליות נפרדות, קרנות מיוחדות. אחר־כך מסתעפת ההפרדה: נוצרות מקהלות נפרדות, בא ‘צרור מכתבים’ ו’מבפנים' ו’ניב הקבוצה' ו’אגרת', אחר־כך נקראו ועידות לחוד, מועצות לחוד, והדברים מתגלגלים ומגיעים עד לכתר המלכות. מאליהן נוצרות שתי סביבות תרבותיות־רוחניות, שתי מפלגות.

במצב זה איני רואה עוד תוכן במפלגה ואינני יודע למה היא מתקימת. אני רואה לפני שתי מפלגות. איני רואה כל רע בחילוקי־הדעות הקיימים. חילוקי־הדעות בין ‘הפועל הצעיר’ ובין ‘אחדות־העבודה’ היו יסודיים יותר, ואף־על־פי־כן התאמצנו לגשר עליהם ולהתאחד. עכשיו אני רואה תהליך של פילוג. במצב זה נפגם טעם קיומה של המפלגה. נפגם והולך כוחה היוצר, ומן ההכרח שיועם כוחה הכובש. ואם היום הדבר הוא עדיין בבחינת ‘ליבּא לפומא לא גלי’, הרי יוודע מחר בגת, כי המלך הוּא עירום. ואם המלך עירום, הוא פוסק להיות מלך; טוב גורלם של שני נסיכים, שני בני־מלך, מגורלו של המלך ליר.

יגידו: הן בחשבון האחרון, מבחינה ציונית, אין כל רע בכך שיש לקבוצות קרן ולקיבוצים קרן וכו'. אנו מלמדים אנשים לעבוד, לכבוש, מלמדים אותם להיות חלוצים; כל דבר כשלעצמו הוא חלק של הציונות, חלק של הסוציאליזם, ענין מעניני הפועלים. אך אנו אמרנו תמיד: איננו רוצים להיות חלק. אחד הנימוּקים המכריעים בוויכוח על האיחוּד היה: לא ייתכן מצב, ששמחת כל ישוב וכל כיבוש לא תהיה שמחת הכל, כמקובל שעה שקיימות שתי מפלגות פוליטיות שונות. אי־שם מהבהבת הרגשה הלוחשת לי, שמוטב היה אילו נרשמו כיבושים ומפעלים אלה לזכוּת מפלגתי או לזכות הגוש שלי. אדם איננו מלאך, והרגשה כזאת היא הרגשה טבעית. אבל כמה מן הנזק לכלל יש בכך!

אין בידי פתרון כל־יכול לכל השאלות. אך ראשית הפתרון הוא באיחודם של הקיבוּץ המאוּחד וחבר־הקבוצות. האיחוּד בין ‘הפועל הצעיר’ וּבין ‘אחדות־העבודה’ היה מאורע, חוויה. כמובן, שלאחר שחבר־הקבוצות והקיבוּץ המאוּחד יתאחדו, יישאר עוד ‘השומר הצעיר’. אך אנו היינו עד עתה עמדת־המפתח של תנוּעתנו; אנו מפלגה, המנהלת עד היום את תנועת־הפועלים בארץ־ישראל. ייתכן, שאילו המפלגה שילמה יותר, לא היוּ כמה מפלגות־מיעוט מתפתחות כל כך. קשה לנו להופיע בנוער בתור מפלגה. תרופה שלמה לתקן את כל הדברים – אין בידי! אך אני מאמין, עתיד איחוּדנוּ שיקרב את האיחוּד עם ‘השומר הצעיר’. מצווה גוררת מצווה. טמפראטורה של איחוּד מאחדת.

באמרי ‘איחוד’, אני מניח שנעשה מאמץ נפשי גדול, נתגבר על כמה וכמה דברים ונלך לקראתו מרצון. היסוסים קיימים גם בחבר־הקבוצות וגם בקיבוץ המאוחד. חבר־הקבוצות אמר את ההן שלו, ועשה בכך מאמץ נפשי גדול. האמונה באיחוּד היא סימן לראייה חדשה של הדברים. למאמין יתברר, שההבדלים אינם כה גדולים. אם ייפגשו אנשים בעלי יזמה ובעלי כוח, יזוזו הענינים. ייתכן, שאני שוגה באוטופיה. בעצם כבר חדלתי לדבר על כך. אבל כאשר אני נשאל: היש פתרון אחר? המאמין אתה באיזה פאליאטביים? הריני אומר, שאינני מאמין! אם שואלים אותי: האין אתה חושב, שיש ניואנסים וחילוקי־דעות, אני עונה: יש ויש. והם יתקיימו גם לאחר שנתאחד. אף־על־פי־כן יש לתבוע מאמץ נפשי מן הכל! למען מעמד הפועלים המאוחד, למען הסתדרוּתוֹ ומפלגתו.

1942

שתים נטלה על עצמה ‘ניר’: האחת – ליצור הון ולאגרו, והשנייה – לשמש מוסד אשראי של ההסתדרוּת החקלאית. מתי תיגמר אגירת ההון, אין איש בתוכנו יודע. זהו תפקיד ממושך, אשר יתמיד כל ימי קיומה של ‘ניר’. היה בכך מן המקרה שהמפעל התחיל ב’העברה'¹ ולא במגביות. אך הדאגה לאגירת הונה של ‘ניר’ אין לה מסגרת קבועה, והיא פתוחה ליזמה, העזה וחיפושי דרכים.

גם בימי המלחמה עלינו להגדיל את הונה של ‘ניר’, אך בדרכים לא־רגילות. לא אחת הבאנו לישיבות ההנהלה הצעות, שנבעו מהדאגה לירידת ערך הכסף. אנחנוּ מַלווים כסף לישובים. הישובים מגדילים אולי את הונם, ואילוּ בידי המוסד נשאר מה שהיה לו. לא אחת, איפוא, הבאנו הצעות ואילוּ בידי המוסד נשאר מה שהיה לו. לא אחת, איפוא, הבאנו הצעות להשקיע כסף בקרקעות – הן בקרקעות לשיכון, והן בקרקעות למכירה.

אמנם יש לנו רכוש קרקעי מסוים, אך הוא נרכש לא בכוונה תחילה. זוהי השקעתנו היחידה בנכסי דלא־ניידי והיא תשמש מקור להכנסה נוספת. כשהעלינוּ את הענין לדיוּן, התיחסה אליו ההנהלה מנקודת־ראוּת מוסרית כביכול: ‘כלום נשתתף גם אנו בספסרוּת?’ לדעתי היה בזה משגה גדול, משום שאת הקרקעות שקנינו אז אפשר היה למכור בלי הפסד ובלי כל נזק למשקים הלוֹוים אצלנו. המשקים לא התקשוּ אז בהשגת הלוואות. יכולנו, איפוא, להשקיע כסף ולהכין לעצמנו מקור־הכנסה לא רק באמצעות מניות־פועלים ו’העברה'; את ההזדמנוּת הזאת הפסדנו.

מטרתנו הקרובה – להגיע להון של מיליון לא"י. עלינו לחפש מקורות נוספים להגדלת ההוֹן. ‘ניר’ חייבת לעצב פעולתה כך, שתעמוד במרכז התענינותם של פועלי ארץ ישראל. אף־על־פי שעיקר דאגתה לסקטור החקלאי, אינה פטוּרה מפעוּלה לטובת פועלי העיר. אם לא נדאג לפועל העירוני, לא נוכל לתבוע ממנו התענינות בנו. ולא זו בלבד: הפועל העירוני יבנה אז מוסדות כספיים כאלה, שישרתו גם אותו.

‘ניר’ היא, איפוא, מוסד אשראי של ההסתדרות החקלאית, המטפלת גם בצרכים אחרים, לא רק כשהיא נזקקת לכך מבחינתה היא, למשל, כשבידיה חמרים שהשיגתם באמצעות ה’העברה' והיא נאלצת להקים בנינים, כדי להחליף את החומר בכסף. את קופת־חולים תחליט להשקיע 100 אלף לא"י בבית־חולים, או בכל בנין אחר לפי צרכה, ותהיה זקוקה לאשראי, איני מעלה על הדעת ש’ניר' לא תיענה לה במידת־יכלתה.

מאחר ש’ניר' היא מוסד כספי של תנוּעת־הפועלים, נשאלת השאלה כיצד לשמור עליה שלא תהיה מעין בנק סתם, שבראשו עומד אומנם חבר ההסתדרות, ולו גם נאמן ומסור, אלא שהוּא עג לו עוגה סביבו ומסתגר ומצטמצם? היה זמן שעשינו התישבוּת בכוח עצמנו, אולם נוכחנו שלא נוכל למשימה, שכן נדרשים לכך מיליונים. התרכזנו, איפוא, במתן הלוואות למשקים קיימים ומתחילים.

כאשר עלה על הפרק שיכון הפועלים במושבה, נרתמה ‘ניר’, אם גם מתוך היסוסים כלכליים, לפעולה. אכן, הפועל במושבה הוא, אוּלי ‘הקליאֶנט’ החלש ביותר. אוּלם ‘ניר’ חייבת להקדיש דאגה רבה, כדי לקיים את הפעולה במושבה, גם אם אין בכוחה להבטיח הכל.

ביצענו את מפעל השיכון, ואנו עומדים בזכות זה לא רק במרכז ההתענינות של אותן 500 משפחות שנכנסו לבתיהן. כי אם, לפחות, של ציבוּר פועלי המושבה. ברוּר לי, כי שיכוּן פועלי המושבה הוּא שדה־פעולה טבעי ל’ניר', ובד בבד עם זה חייבת ‘ניר’ לגדל את עצמה לטובת התנוּעה.

אינני חושש לריבוּי ‘קליאֶנטים’. כן ירבו ויפרצו. במפעל השיכוּן של ‘ניר’ יוכל להופיע כל משתכן וכל ישוב. ומאחרי שעל ‘ניר’ לספק צרכים שונים, היא רשאית לרכז את כל האֶנרגיה הכספית של ההסתדרות החקלאית וחבריה. אני רואה בדאגה את הקמתה של 'ניר’־השיתוּפית כמוסד כספי שני, מקביל לחברת ‘ניר’. אם ההסתדרוּת החקלאית סבורה, שיש משימות אשר אין בידי חברת ‘ניר’ לבצען, הרי אפשר לקיים קרן מיוּחדת וחלוצית יותר בתוך החברה. אינני רוצה להקים שני מוסדות מתחרים שתפקידם אחד: לשרת את הצרכים ההתישבותיים של פועלי ארץ־ישראל ובמרכזם – את צרכי התנוּעה החקלאית.

כאמור, שיכון פועלי המושבה הוא שדה־פעולה טבעי של ‘ניר’ – המוסד הכספי של ההסתדרוּת החקלאית. משום כך לא התלהבתי לרעיון חברת השיכון, אשר הקימונו בהסתדרוּת החקלאית. השלמתי מתוך הבנה, שאין זו חברה המְמַמֵנת את השיכון, אלא בעיקר חברה מארגנת ומלכדת. אם חברת השיכוּן של המרכז החקלאי תרצה לטפל גם במימוֹּן השיכוּן, אראה בכך כפילות יתירה ומזיקה.

עלינו לדאוג גם, במידת האפשר, תוך כדי ביצוּע השיכוּן, להגדלת הונה של ‘ניר’. בביצוע השיכוּן הקודם תבענו את המשכנתא השניה מהסוכנות היהודית; במשכנתא הראשונה השתתפוּ ‘ניר’, בנק הפועלים וקופות־מלווה. הסוכנות היהוּדית גבתה כל השנים את דמי המשכנתא השניה – במקום השני, אולם, המשתכן משלם גם הוא בראש וראשונה את המשכנתא הראשונה. הסוכנות היהוּדית מנסה למשוך את ההסתדרוּת למשכנתא השניה, והיא באה לכלל מחשבה להקים לצורך זה חברה, בה תשקיע אף ההסתדרוּת מכספה (דוּבּר על מחצית הסכוּם, כדי שההסתדרוּת תהיה מעוניננת יותר בגבייה). מדוּע אי־אפשר לתבוע את המשכנתא השניה כולה מהמוסדות הלאומיים? אם נגזר על ההסתדרוּת להשקיע מכספה, הריני תובע את הכסף הזה ל’ניר‘. במקום שההסתדרות תשקיע כספים בחברה חדשה, כדי לתת לסוכנות היהוּדית בטחונות־יתר לכספה, מוּטב, שהכסף הזה יימסר ל’ניר’ יחד עם כספי הסוכנות, בשביל המשכנתא השניה.

אם ייעשה ההיפך מזה, אראה בכך בזבוּז כספי הפועלים, כספי מוסדות־הפועלים, או הקמת מכשירים כפולים אשר ירוקנו מתכנם כלים מרכזיים לפעולה בהיאחזות, או בהתישבוּת של פועלים.

אני טוען לא רק לכסף. אני טוען גם לרוח הדברים ולנשמת המוסד. אל תקצצו בשרשי חברת ‘ניר’, אל תרוקנו אותה מתוכן תנועתי וחלוצי, ציידו אותה בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ונתבע ממנה פעולות נועזות.

1943

ד"ר רופין ניחן בסגוּלה מיוחדת לראות את הטוב. לא שהרע נעלם מעיניו, אלא שבראיית הזולת הכריע תמיד הטוב את הרע, האור את הצל. ראייתו זו פתחה בפניו את הדרך לכל, ולרבים – את הדרך אליו, לאהבו ולהעריצו.

ליישב שממה על־ידי בני גולה תלושים מקרקע ומיצירת ערכי־בראשית, אין זה מן הדברים הקלים והרגילים. אי העם אשר נוסה בזאת? התחיל בעבודה זאת בארץ הבארון ואנו יודעים לאיזו הסתאבות הגיע מפעלו בתקופה מסוימת בעטיים של עושי דברו.

ד"ר רופין פתח דף חדש בדברי ימי ההתישבוּת הלאומית העובדת. הוא – איש המערב, איש המדע והמספרים, המחמיר והמקפיד על הסדר ועל הדייקנות, הבונה על התכנית ועל הסכימה, נפגש עם אנשי העליה השניה בעלי השאיפות והחלומות והמאוויים הבלתי־ברורים, נפגש ונכבש על־ידיהם. נכבש על־ידיהם וכבשם. שני הכוחות נרתמו להגשמת חזון הקולוניזאציה העברית ויצירת חקלאות עובדת לאוּמית.

מי יעריך את החסכון הלאומי הכביר בכוחות נפש, בזמן ובאמצעים, אשר נחסך לעמנו ולמפעלו הכיבושי עם עמידתו של ד"ר רופין בראש המפעל?! הוא הצליח לפתוח את לבם של חלוצי־ישראל בבואם להידבק בקרקע המולדת, הסיר מכשולים ופגעים, הקשיב למאווייהם של שליחי עם גולה ועזר לכוונם לאפיקים יוצרים.

לא ביד חזקה של נגיד ומצווה עשה זאת, כי אם במקל־נועם של מנהיג, של שליח עם גולה המחזיר בנים לגבולם ונוטעם בקרקע מולדת. במקל זה עבר תחילה את הירדן, ועזר להניח את היסוד לקבוצה – זו היצירה המקורית של פועלי ארץ־ישראל בכיבושם את הארץ וחקלאותה. מני אז היה נושא בסבל המפעל, בחבלי גידולו וגם רואה בנחמתו ברחבי הארץ על עמקיה, מישוריה והרריה.

ד"ר רופין ניחן בחוש של מיישב, בסגולה של ראיית הנולד, בתחושת הפוטנציה שבגרעין וצפונות ההווה לקראת העתיד. אכן הרגשנו כי אמונה עמוקה מפעמת בקרבו. לא היה אץ לתכן תכניות סופיות לעבודתנו והיה מסתפק בשרטוטים פראגמנטאריים, בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים. אולם מדי הקשיבנו לנאומיו־תכניותיו בקונגרסים הציוניים, רחש לו הלב רוב תודה על הרחבת האופק, הסברת המפעל, טיהורו וקידושו מחדש בעינינו – עיני הנושאים בסבלו ובחולין שבו – ובעיני רבים מבחוּץ, ידידים ומקטרגים, מטוהרים ומרוממים היינו שבים לאחר שמיעת דברו, מעודדים ומחוזקים להמשיך במפעל ביתר מסירות וביתר הקרבה. טוב היה להרגיש ולדעת כי איש כזה הועיד הגורל לעמוד בראש המפעל.

החקלאות היא היסוד בתחיית ישראל, אבל ד"ר רופין אינו מפתח חקלאות בלבד, כי אם מיישב ארץ על הכפר ועל העיר שלה, על החקלאות ועל התעשייה ושאר ענפי הכלכלה של העם המתהווה בארץ. הוא החוקר ובקי בסוציולוגיה ובדימוגראפיה של העם בתפוּצותיו, הוּא היודע את תחומיה ויכלתה של הארץ, הקדים לדעת את ערך כל מקצועות הכלכלה לכיבושה של הארץ ולריכוז המוני היהוּדים בתוכה. ולכן כה רבו המפעלים והמוסדות שהוקמו ביזמתו ובסיועו.

אכן היתה כל הארץ סדן לפעולתו.

1943

¹

בהרגשת שליחות ציונית ושליחות סוציאליסטית קיבלוּ על עצמם קבוּצת חברים את הטיפוּל בגולי מערב ומרכז אירופה, למען הקל עליהם את חבלי קליטתם בישוב, בציונות ובתנועת־העבודה בארץ. קבוצת חברי המפלגה – עצם מעצמיה ובשר מבשרה של העליה המערבית וביניהם גם מראשי הגולה ודבֹּריה האחראיים – האמינו, בצדק, כי ברצון מפלגת פועלי ארץ־ישראל וברוחה הם עושים שליחות זו.

קיבוץ גלויות, ליכוד נידחים, ביטול מחיצות־גולה ולאנדסמאנשאפטים, הקמת חברה מחדש, בהתאם לצרכים של שכבות ומעמדות סוציאליים שונים בתקופת בנין הארץ והקמת משקה ומשטרה – זאת היא אחת מתעודותיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואמנם סמכה המפלגה את ידה על פעולה זו של החברים, מתוך אמונה כי הם יעזרו להשתרשותם של המוני העולים בארץ, כי יסירו מחיצות, יפיגו מרירות וזרות, וישמשו בתקופת המעבר מליץ בין הקיים ובין החדש.

עבודה מרובה נעשית על ידי ‘החלוץ’ ותנועת־הנוער בחוץ־לארץ. הרבה נעשה מאליו באופן טבעי בארץ. אלפים רבים נקלטו במשקים, בחיים, בהווי ובתרבות ויהיו כאחדים מאתנו, משפיעים ומושפעים, יוצרים ושותפים ליצירה על כל גוניה. אך ללא־ספק נעשה רבות גם על־ידי אותה קבוצת החברים, שהתיצבה לימין העליה המערבית בארץ, להיות לה לסעד ולמדריך.

אלא שכאן קרה דבר שלא הסכנו לו ולא התנסינו בו בכל שליחויות המפלגה, בעשרות שנות הפעולה בעליה וקליטתה. מסיבות הטבועות אולי במנטאליות האנשים שחברינו אלה טיפלו בהם, הושגו תוצאות הפוכות מן הנדרשות. במקום ביטול הרוח הלאנדסמאנשאפטית באה חיזוקה וגיבושה, עד כדי יצירת גוף מלוכד על־מפלגתי, על־פוליטי ועל־מעמדי כביכול. במקום פעולה בעלת פרצוף אידיאולוגי מגובש בשליחות ציבורית מפלגתית מובהקת, בא טשטוש פנימי עד כדי כך, שקבוצת החברים־השליחים ראתה הכרח בחברות כפולה: במפלגה הפוליטית שלהם ובאירגון החדש, המנסה לטפל ולדון ולקבוע עמדות בכל השאלות הישוביות, הציוניות והפוליטיות.

ובכן לא עוד עולים חדשים בלתי מאורגנים, חלשים ומקופחים; כל אלה אשר לא נקלטו עד עתה באירגונים הקיימים, התארגנו להיות למפלגה לפי דרכם הם, הכוללת פועלים ונותני־עבודה, בעלי מקצועות חפשיים וראֶנטיירים וכו'.

תמה איפוא השליחות. כל הזקוקים לעזרה בקליטתם נקלטו במסגרתם הכוללת, הלאנדסמאנשאפטית. מעתה תפקידם של חברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל לפתוח בוויכוח ידידותי ומאבק חברותי־אידיאולוגי על הבמה הציבורית עם אירגוּן זה, כדי למצוא עמדה משותפת בענינים העומדים על הפרק; אני מאמין כי תהליך הדיפרנציאציה, אם נסייע לו, יביא את הפועלים שבתוך האירגון החדש, שעבודתם גופנית או רוחנית, להסתדרות ולמפלגת פועלי ארץ־ישראל.

המפלגה הגיעה לכלל מסקנה, כי החברים אשר עמלו בשליחותם עד עתה באירגוֹּן ‘עליה חדשה’, ככל חבר אחר של המפלגה, אינם רשאים ליהנות מן הזכוּת של חברות כפולה, אחת במפלגה ואחת באירגוּן פוליטי שמחוצה לה. חברים אלה חייבים להעמיד את עצמם לרשות המפלגה בקביעת יחסי־ידידות וקשרי פעולה עם אירגוּן עולי מערב אירופה, ובסלילת הדרך לכניסתם של הפועלים שבאירגון, לתוך הסתדרוּת העובדים ולתוך המפלגה.

בכינוס ארצי של באי־כוח סניפי המפלגה, 1943

אין בדעתי למסור הפעם דין־וחשבון מפורט על פעולות המזכירות. דבר זה כבר נעשה בחלקו בכינוסים הקודמים, והוא נעשה בכל שבוע מעל דפי ‘הפועל הצעיר’. אגיד במשפטים ספורים מה היה חוט השני בפעולתנו בחדשים שהקדשנו למלאכת האירגוּן של המפלגה. הרעיון המרכזי היה להחזיר למפלגה את מלוא הסמכות. הרי בזאת רוצה כל חבר כשהוּא שוקל בדעתו מה צריכה להיות המפלגה. בפעולתנו השתדלנו להביא בחשבון את התביעות שנשמעו בסגנונות שונים לפני הבחירות לוועידה האחרונה ולקודמתה. מה טענו החברים כלפי המפלגה? אמרו האומרים, שבעצם אין לה דמות של מפלגה. בענין זה נחלקו הדעות בין מחמירים ומקילים, המחמירים אמרו שאין מרכז, אין דיוּן, אין החלטות והכרעות, איש הישר בעיניו יעשה, קיימת רק איזו אינטואיציה משותפת של חברים, אשר הניחו במשך עשרות בשנים יסוד לתנועת־הפועלים, ולהוויתנו בציונות ובישוב. אבל אין זו מסגרת מספיקה לחיים מאורגנים ותקינים של מפלגה גדולה, האחראית, לרבבות חבריה בהסתדרות, לציונות, לישוב, ויש צורך לקבוע עמדות ולעמוד בשער, ולשם כך יש צורך לבדוק, לדון ולהכריע.

המזכירות רצתה להיות נאמנה לרצון שולחיה להחזיר למפלגה את תוכנה. לאור רעיון זה פעלנו. אמרנו: מפלגתנו חייבת לגדול. אותן שתי רבבות החברים, שוועידת כפר ויתקין קיבלה בירושה, נמצאים אתנוּ מימים ימימה. זה שנים שלא נעשה מאמץ להכניס למפלגה אלפים ורבבות חברים המגשימים כמונו, החיים את חיי המפעל הציוני הסוציאליסטי בארץ. לא קראנו להם. השתדלנו לחדש את המפלגה המושתתת, כפי שנקבע ביסודותיה, על חופש המחשבה ומשמעת הפעולה ושיתוף כל הכוחות לביצוע דבר המפלגה. מפלגה של חברים ולא מפלגה של גושים ושל סיעות, לא פדראציה של מפלגות. אם יש צורך במסגרת מלבד ההסתדרות – הרי זאת מפלגה שאין חציצה בינה לבין החבר. לכך כיוונו את עבותדנו ומאמצינו. יש לנו רושם, שהשגנו דבר־מה, שהחיינו במשך החדשים האלה את הפעולה, שהחיינו בלב רוב החברים את ההנחה הפשוטה: אם רוצה אתה במפלגה חיה, משפיעה, מכוונת ומחנכת, תן לה את עצמך! אי־אפשר לנו להוציא את עצמנו מתוכה ולתבוע ממנה שתהיה דבר של חשיבות ותעשה דברים של חשיבות. אי־אפשר שיהיו במפלגה חברים, אשר חלק חשוב מחייהם הפוליטיים מוקדש לאירגון אחר או למסגרת אחרת, שגם שם חובות וזכויות להם ומשם הם באים לוועידת המפלגה מאורגנים ומוכנים, כאילו אין הוועידה אלא פוֹרום טכני. מבחינה זו עשינו משהו. אולם אנו רחוקים מההרגשה, שעשינו את הניתן לעשות והשגנו את הניתן להשיג תוך שמונה־תשעה חדשים של פעולה. העובדה, שהצלחנו לגייס עד עתה רק 25–30 חבר לפעולת המפלגה וההסתדרוּת, מעידה על כך. יתכן שיש בכך הישג כלשהו, כי זה זמן רב, לא ניתן למפלגתנו לפנות ישר לחבר או לקבוצה, לאגוּדה, או לישוב, ולדרוש חברים לעבודתה. חברים עשו תמיד פעולות רבות ושונות והאמינו שהם עושים את שליחות המפלגה, אבל לא המרכז שלָחַם. הם פעלוּ כחברי המפלגה, ויכלו להגיד: אנחנו שליחי המפלגה, ואילו המפלגה לא יכלה להכחיש את שליחותם. עתה רצינו לתת גם בענין זה את הסמכות למפלגה. המפלגה פונה אל חבריה ומבקשת מהם להתגייס לפעולות, אם הם רוצים במפלגה חיה. חבר הוועד־הפועל, המרכז החקלאי או הסוכנות היהוּדית הוא שליח המפלגה, אם המפלגה החליטה על שליחותו ואם הוּא מקבל על עצמו את מרותה.

בסוף שמונה חדשים אלה, אני אומר לעצמי: נכון, משהו הזזנו, משהו ליכדנוּ, חברים הבינו שעליהם לקבל חובות, שאין מפלגה נבנית ללא השקעת כסף וכוחות. קיומה תלוי במאמץ החברים, בדאגתם וחרדתם לה. אבל אם המפלגה זקוּקה עוד לחמישים איש (ומספר זה אינו מוגזם, בשׂים לב לצרכים), למערכת־התפקידים הגדולה של חיינו – קשה הדבר לבצע כקריעת ים־סוף. כבר נתעוררו חיים במפלגה, אבל ההרגשה היא שכל מה שעשינו שוב אינו מספיק. אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר, ובמועצת המפלגה תבוא התביעה ליצור את הצבת הזאת, את הכלי שיאפשר למרכז ולמזכירות להעלות עוד חברים מתוך נבכי התנועה לפעולות המפלגה. אנחנו חייבים עכשיו לפעול בממַדים גדולים ברחבי תנוּעת פועלי ארץ־ישראל לקראת ימי־ההכרעה הבאים עלינו, ולא ייתכן שרבבות רבות של פועלים בארץ־ישראל יהיוּ מחוץ למעגל המחשבה הפוליטית והחרדה הפוליטית. אני יודע שחרדה זו קיימת בעומק לבו של היחיד, אבל על מפלגתנו מוטלת החובה להפעיל חרדה זו ולהניע את החברים לפעילות מחשבתית ופוליטית. על הכינוס מוטלת עבודת הכנה ראשונה במקומות, שכן לא די בהחלטות המועצה. טוב לתנועה כשהיא מחליטה במועצותיה וּועידותיה דברים שכבר בשלו בהכרת החברים. משהו הבשיל ומשהו קצרנו במשך החדשים האלה. נדרשים לנו יבולים נוספים: ראוּי לחברים הפעילים, בשובם לבתיהם, ליצור בעבודתנו אווירה שתעורר רצון ולהט נפשי להירתם לעבודת המפלגה.

ועכשיו לענין אחר: ועידת כפר ויתקין קבעה למפלגה מסלול ברור ומסוים. המזכירות פרשה את ההחלטה כך: הרשות בידה להגיע גם לסוף פסוק, אבל מחובתה לעשות מאמצים במידה מאכסימאלית כדי שלא להגיע לידי קרע. אתם יודעים מה עשתה המזכירות בענין זה. רבים מחברי המפלגה רטנו ורגזו על המזכירות ושאלו בשם מי היא נכנסה למשא־ומתן עם סיעה במפלגה, אשר ועידת כפר ויתקין, ועל כן גם המפלגה כולה, אינה מכירה בקיומה? אכן, המפלגה אינה מכירה בקיום סיעה מאורגנת בתוכה, אבל המזכירות נכנסה אתה במשא־ומתן, כי האמינה וקיוותה לתוצאות חיוביות. היוּ חברים שאמרו: מה החפזון הזה? נפל דבר קשה בין חברים בעיר אחת. לולא התעקשתם בוועידת כפר ויתקין ולולא החברים שהוצאו מהמפלגה אחרי מועצת כפר־סבא¹ – היה הכל בא על מקומו בשלום. חשבנו, כי ראוּי להוציא רוח מהמפרשים שלהם, שכדאי לעשות מאמץ מחודש, להקשיב שוב ושוב לדברים הנאמרים ולחפש במשותף דרך לגירוש השדים המרקדים, כדי להקים מפלגה חברית אחת, בעלת סמכות, מפלגת חברים עם זכוּיות שוות וחובות שוות.

החברים יודעים, שלאחר כפר ויתקין עשינו הסכם כתוב וחתום עם סיעה ב‘, שלפיו התחלפו כל פעילינו בבית־ברנר, בין אשמים במחלוקת ובין שאינם אשמים. אמרנו: נעלה אותם על מזבח שלומה של המפלגה, וכן עשינו. בין סעיפי ההסכם היה סעיף אשר הצדיק את מעשה המזכירות: אמרנו לקחת לפעולה בבית ברנר חברים חדשים מתל־יוסף ויגור, מכנרת ודפנה, אנשים ‘טריים’ מעם המחרשה, שצריך להניח, כי רב ביניהם המשותף, ולמסור להם את הענינים במקום הזה. נפתח להם אפשרויות פעולה, יחפשו דרך, אולי יצליחו. אם יתגלעוּ חילוקי־דעות ביניהם – הם ממשיכים לפעול כסיעה אחת במליאת מועצת פועלי תל־אביב, מביאים את חילוקי־הדעות לפני המפלגה ומקבלים את מרותה. זה היה הסכם חתום וכתוב (צר לי שהגענו לידי כך, שבין המפלגה ושליחיה, נדרש הסכם חתום). עברו חדשים. מתוך טרדות ומתוך רצון להימנע מהתערבות־יתר לא התענינו חברי מזכירות המפלגה זמן מה במתרחש בבית־ברנר. חשבנו: הטלנו את האנשים לים הזה – ילמדו לשחות. אם יידרש – נבוא לעזרתם, והנה החלו מגיעות למזכירות המפלגה קובלנות מרות מצד חברים, שהענינים אינם כשורה, שאידלסון ואיסרזון² אינם יכולים להסתדר ביניהם. אמרנו: שמא אין הם צודקים, שמא יש כאן התעקשות בעלמא על אי־אלה דברים? הבה נשמע מה אומרים שאר החברים. עשינו בזה את הדבר האֶלמנטארי, המקובל לא רק בין מפלגה לבין חבריה, כי אם בין אנשים השייכים לשכבות ומעמדות שונים. גם בהסכם גופו כתוב, שחברים אלה חייבים במקרים מסוימים לקבל את מרות מוסדות המפלגה, ורצינו לשמוע מהו הענין – אולי סידורו קל. חברים, לא הגענו לכלל בירור זה. אלה שהתחייבו לקבל את מרוּת מוסדות המפלגה, לא באו לישיבה, ובפעם השניה הודיעוּ לנו שלא יבואוּ ואמרוּ, שאם הכוונה היא שבכל שאלה יקראוּ להם ‘צוֹּם רבי’ן’ – הם לא יבואוּ. קבלת מרותה של המפלגה התחלפה להם ב’שלעפן צוּם רבי’ן’… וזו היתה התחלה. בכל מקרה שרצינו להתיעץ עם חבר סיעה ב', העובד באיזה מוסד, או לקבל ממנו אינפורמציה, לא נענינו. החבר הנדרש לא בא ולא חשב זה סותר את זכוּתו להיות שיח המפלגה. שכן אין אדם יכול להיות שליח המפלגה, אם אינו נכון לשמוע את דעתה ולמסור לה דין־וחשבון.

אין צורך, חברים, להיכנס בפרטים. אם חברים שנבחרו למטרה מסוימת ובתנאי מפורש שהם מקבלים את מרות המפלגה, ואף חתמו על הסכם, אינם מקיימים את ההסכם וחושבים כי שרוּי להם להמשיך בתפקידם – זהוּ סוף פסוק של מאמצים וכל משא־ומתן שהוּא עם סיעה. החברים הללוּ ביקרוּ את המפלגה, תבעוּ ממנה דברים; האמנו, שאם תוך חצי שנה של פעולה נוכיח וניווכח, שהמפלגה יכולה להיטיב דרכה – יחזרו בהם החברים האלה מביקרתם. והנה הוכח: אמנם בהצנעה גדולה, – שלא הרי המפלגה בשנה זו כהרי המפלגה בכל השנים. ולכן אני אומר: זה סוף פסוּק. ואם תשאלוני: והסיעה מה? אני מסיק מסקנה: לגבי המפלגה היא אינה קיימת עוד כסיעה. קיימים חברים, שמהפלגה תדון אותם לפי התנהגותם, לפי חייהם במפלגה. נדמה לי, שזוהי המסקנה היחידה, שהמפלגה כולה חייבת להגיע אליה.

התקיים כינוס של סיעה ב', כינוס פומבי, עם בחירת מוסדות, עם תשלוּם מס, עם שוברות־מס מודפּסים, עם מודעה: ‘מפלגת פועלי ארץ־ישראל (סיעה ב'), סניף פלוני’. אילו רצינו לעמוד על קוצו של יוד, ניתן לנו לומר שזה גובל בגניבת־דעת. אי־אפשר להשתמש בשמה של המפלגה בלי שמרכזה נתן רשות לכך. לשמה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ערב המרכז בלבד.

נראה לי, שכבר תמה תקופת המשא־והמתן של המפלגה עם הסיעה. תקופה מסוימת סברו חברים, שאם על־ידי ויתור ניתן להפיג הרגשת דכאון או עלבונות אצל מישהו, או להוציא חששות וחשדות מלבו – חייבת המפלגה לעשות זאת. ברגע שנוכחו, שאין בכך כל תועלת– תמה פרשת המשא־ומתן. בקרוב תתקיים מועצת המפלגה. למועצה תובא לדיוּן ולאישור חוקת הבחירות במפלגה ועל פיה תחיה המפלגה. ייתכן שנצטרך לבוא בקרוב לוועידה על יסוד החוקה הזאת, ואני מקווה, שהוועידה תתקין את חיי המפלגה: חסל סדר סיעות.

המצב הזה מחייב את המפלגה להגביר את יכולתה, כוחה וגידולה. הימים האלה אינם ימים רגילים. כולנו עתידים ליתן את הדין, אם נישאל פעם במה עסקנו ועל מה בזבזנו כוחות בימים אלה. הכרחית התגייסות של חברים לבנינה ושכלולה של המפלגה. זה יביא באופן ממשי לידי כך, שהמפלגה לא תכיר בסיעות – היא תדע ותדון את חבריה על פי חייהם, התנהגותם ופעולתם. והחברים שוב ידונו גם אותה על פי פעולתה, חייה, התנהגותה. אני מאמין שהדבר תלוּי עכשיו בנו, כשם שהיה תלוי גם בחדשים אלה. במאמץ זה הגענו עד הלום ויש לי הרגשה ברורה, שהמפלגה עלתה על דרך של חברוּת ומשמעת.

ברשימתו ב’הפועל הצעיר' מספר 1–2, חרד הח' ד. צירקין לשלום המפלגה. זכותו וחובתו של ד.צ. לעשות כך, כי על כן לקבוצת המאוחדים הוּא שייך מאז ומתמיד. הן היו ימים ומפלגת פועלי ארץ־ישראל אחת ומאוחדת לא היתה עוד בארץ; בראשית היה הפילוג והפיצול, עד שקמה קבוצת חברים נושאי לפיד האחדות בתנועה. יחד עם אחרים קרא אז ד.צ. לאיחוד־אמת לשם הגשמה ציונית סוציאליסטית, איחוּד ללא חציצה. גם אז נודעו ניוּאנסים במסגרות וחוגים, וד.צ. תבע לבטלם ולבערם, לבל יעמדוּ למכשול על דרך תנוּעת־הפועלים בהתהווּתה, שתפקידה לפרוץ נתיבות לרבבות ולמיליונים אשר יבואו.

שלהבת האיחוּד של המאחדים, עם ד.צ. בתוכם, המסה את ההתנגדוּת, את חשש ההתבוללות ואת יצר ההשתלטות, והתיכה את הניוּאנסים והזרמים הרעיוניים עם החרדה לאמת הצרופה והמאחדת, המשותפת לכולנו. ואכן, זרקנו קליפות, הרסנו מחיצות יקרות ונערצות, אך שמרנו על התוכן המשותף ונתנו מרחב להשתפתחותו.

כלום תעינו בדרכי האיחוּד וטעינו במעשינו?

כלום קטן וחסר־ערך הוא היבול אשר אספנו באחדותנו בכל השדות הנרחבים של המחשבה והעשייה הציונית הסוציאליסטית? הן רבו ההישגים, הגלויים והסמויים, אשר הנחלנו לעם ולמעמד בלכתנו מאוחדים בראשם. והנה נראו בקיעים בחומה אשר הוקמה רק לפני כעשר שנים. קבוצות חברים התחילו להסתייג ולהסתגר, להתנשא ולהתרברב, מתוך אמונה ביעוד מיוחד ושליחות מיוחדת, אשר הופקדה בידיהם בלבד כביכול על־ידי השגחת התנוּעה; ואנו חשבנו כי גברנו על כל אלה בסערת האיחוּד של אותם הימים. מסגרות מפרידות הוקמו במפלגה החוצצות בין חלק החברים לבין רוב מפלגתם. הגלגל התחיל חוזר אחורנית.

המפלגה נחרדה ונזדעקה. בישיבות, באסיפות, במשאל, בוועידה הוזעקנו והוזהרנו. התנועה ברובה המכריע פסלה את ההתגודדות ונשארה נאמנה לחברות כנה ולאחדות רבת־אחריות בביצוע הדרך ההיסטורית הארוכה.

על אחדות בונה ויוצרת זו הורמה היד. קבוצת חברים אשר עגה סביבה עוגה לבל תשלוט בה עינא בישא של כלל המפלגה, הסתגרה בסיעתה, הכריזה מלחמה על רצונה של כלל־המפלגה, אינה מקבלת למעשה את הכרעותיה ואינה סרה למרותה; קמה סיעה מוגדרת המחשבת את חשבונה, קובעת את עמדתה, ותובעת לעצמה זכויות־יתר במפלגה. אין עליה אחריות הכלל, אין שיתוף – במקומם באו אחריות הפלג, עמדת הפלג וחשבון עובר ושב של אותו פלג בתוך המפלגה.

לפי תורת־אחדות זו נהנית הסיעה מחסינות גמורה, וכל חבר או נבחר שלה אין יד נוגעת בו כל עוד הסיעה רוצה ביקרו. אך שליח המפלגה ונבחרה נתון לבקרתה ולמרותה של המפלגה כולה. מפלגה שחייה תקינים רשאית להחזיר שליחים ונציגים ממשמרותיהם, כאשר עמדתם נוגדת את עמדת המפלגה ומוסדותיה.

לא תמיד, כמובן, משתמשת המפלגה בזכוּתה זו, אבל במקרה שענינים רציניים עומדים להיחתך במוסדות־ביצוע, מעמדיים או כלל־לאומיים, בניגוּד לרצון המפלגה על־ידי הצבעת אחד או אחדים משליחיה או הימנעותם, זכאית וחייבת המפלגה לממש את זכותה. אך לא כן אנו נוהגים בנציג המפלגה, אשר סיעה עומדת מאחוריו.

מי יקבע את קו המפלגה במשטר של סיעות כשקיימות נטיות וסטיות שונות? הפלג או המפלגה?

נוכח מחשכים גדולים אלה חייב ד.צ. בחרדתו הגדולה, וכמוהו חייבים כל הדואגים והחרדים אשר נזעקו לעמוד בפרץ, להגיד לנו ברורות את אשר בלבם. הם חייבים להתוות דרך למפלגה כיצד עליה להיות למפלגת־המעמד? בכוח מה תזכה המפלגה הגדולה. איך היא תגן על יסודותיה אם שליחי הסיעה ונציגיה יהנו מחסינות מיוּחדת ומרות הכלל, אמור – מרות הרוב, לא תחול גם על המיעוט? איך תדריך המפלגה הגדולה את כלל־חבריה בהווה ואת העתידים להצטרף אליה? איך תתקיים מפלגה אשר סיעות מוגדרות מתרוצצות בקרבה, ומי יפיח בה רוח חיים? לאיזו מפלגה נושא ד.צ. את נפשו? בתשובה לשאלה הזאת טמון המוצא מן הסבך. מכאן ההכרעה אם ביתנו יהיה היכל אחד רחב־ידים ופתוח לכל אשר שכינת־התנוּעה מרחפת עליו, או תאים תאים, הנמסרים בחכירה לדיירי משנה, וכל עוד הם משלמים את מס הדירה ישרור כל אחד בדירתו ויעשה כטוב בעיניו?

ד.צ. מציע לקיים ועדות למשא־ומתן. משל לאותו יהוּדי בבדיחה העממית אשר נחמץ לבו לשמוע על הקרבנות הרבים הנגרמים על־ידי התנגשות הרכבות. נצנצה בראשו המצאה גאונית למניעת האסונות. מה עשה? ארז את מזוודותיו, קם ונסע לעיר־הבירה. טרח ויגע טרחות ויגיעות רבות, עד שהגיע לראיון עם מיניסטר־התחבורה. נכנס עם המיניסטר לחדרי חדרים, כיאה למגלה סוד. המיניסטר שמע בקוצר־רוח את תיאור האסונות וציפה לגילוי ההמצאה. אך האכזבה לא אחרה לבוא כאשר ה’ממציא' שלנו הציע למיניסטר להושיב ועדה של מהנדסים אשר יחפשו דרך למניעת התנגשות הרכבות. זו היתה תגליתו.

משא־ומתן כבר היה. ועדות כבר פעלו והעלו חרס בידיהן, באשר נקודות־המוצא הן שונות. כל המציע מחדש ועדה יטרח ויקבע הצעה ויסמן את הקו העיקרי לפעולתה. בלעדי זאת יהיה גורל הענין כגורל אותו בעל הפאטנט….

אנחנוּ ניצבים כיום בפרשת־דרכים: אחת מובילה במעלה האיחוּד המושחת על אמוּן החברים, על הרצון לגלות תמיד את המשותף, על השאיפה להשפעה והוכחה הדדית, על הנחת־אב, כי בעיצוב דמות חיינו – אחרי הרבים להטות, ולא רק כשהרוב מסכים, לדעתי כי אם גם כאשר הוּא מתנגד לה. על הרוב ועל המיעוט לשנן לעצמם היטב, כי הרוב של היום עלול להיות מיעוט מחר ולהיפך. בלי קדושת חוק זה לא תיכון חברתנו.

למעשה יבוא איחוּד זה שלבים שלבים והם: ביטול מחיצות ומקלטים משורינים וחמושים במפלגה; מרחב־מחיה וזכויות וחובות שוות לכל החברים בתוכה; איחוּד התנועה הקבוצתית במפלגה, איחוּד הנוער הנמצא בספירת ההשפעה של המפלגה.

הדרך השניה מתחילה מפירוק המפלגה, משאירה את התנועה הקבוצתית בפיצולה על כל התוצאות והופעות־הלוואי בתנועתנו בארץ ובגולה. היא מקדשת ומנציחה את הפירוד בנוער, מבטלת כל תקווה להתגברות תהליכי איחוּד מקיפים שאינם טומנים בהם פילוג.

חייב אדם, חייב פועל, חייבת המפלגה, לבור לה את הדרך אשר תלך בה.

1943

במועצת חבר־הקבוצות, חשוון תש"ד

כשאני משתתף באיזה חגיגת יובל בתנועה, המזכירנו, כי הנה שוב עברוּ עלינו בארץ כך וכך שנים תוקפת אותי חרדה: מה עשינו, מה ביצענו? מה השגנו בתקופה זו? עברו עלינו עשר שנים. יודע אני שבזמן זה נעשו דברים בארץ, בישוב ובציונות, ונעשו גם דברים בחבר־הקבוצות. אתמול הזכירו כאן כמה מהישגינו – ואין הם פחותי־ערך. אבל כשם שחזקה בי ההרגשה, כי צריכים היינוֹּ להיות כיום מיליון יהוּדים בארץ־ישראל ולא ששים רבוא (אין צורך להיות חולם חלומות כדי לחשוב, שאפשר היה להגיע לכך) כך מרגיש אני, שגם חבר־הקבוצות, המונה כיום 7000 נפש, בקירוב, יכול היה להגדיל את מספרו באותם אחוזים החסרים עד כדי מיליון יהוּדים בארץ. אלא שהציונות לא הצליחה לדלות את כל האפשרויות, וגם אנו, חבר־הקבוצות, לא דלינו את כל הניתן לדלות. עבר זמן יקר. מי יודע אם אותם ארבע מאות אלף היהוּדים החסרים למיליון יוכלו לבוא מחר לארץ־ישראל, מי יודע אם עודם קיימים.

נראה לי, שענין זה צריך לשמש נקודת־מוקד בכל דיונינו, להעסיק את תנוּעתנוּ כולה, את ההסתדרוּת כולה, את המפלגה כולה, את כל אירגוני־ההתישבות ואת חבר־הקבוצות בתוכם. כולנו אומרים בכל הזדמנות: התכוננות לקבלת עלייה. תהיה זו טעות פאטאלית, אם ננתר אל הבלתי־ידוּע ונגיד: תיגמר המלחמה, ייפתח העולם – אז אפשר יהיה לקלוט. השלום – ייתכן וכבר הוֹּא נעשה והולך בעצם ימי המלחמה, בכל אופן, נעשים כבר סידורים לקראתו אם נסתפק בדיבורים ובמחשבות, הרי בבוא שעת המעשה יהיה אולי מאוחר, ונפסיד הרבה דברים. אני אומר: חבר־הקבוּצוֹת כמכשיר מארגן, כמכשיר תנועתי, בוודאי שהחמיץ הרבה הזדמנויות מתוך כל מיני הלכי־רוח. היה דבר בחבר־הקבוצות, שהביאו להפסיד אפשרוית של פעולה והתרחבות. נדמה לי, שמועצה זו עומדת בשטח זה על קצה הגבול ולכן רואה אני את מרכז הכובד בנכונותנו הנפשית לנסות לממש מהיום והלאה את הדברים שאנחנו מרבים לדבר עליהם.

איך נעשה זאת? יליניק ציין, כי בידו רשימה של 130 חברים, מועמדים לשליחים אל אותו חלק של הגולה אשר לחבר־הקבוצות גישה אליו. דבר זה דורש תקציב. יודע אני שלא בנקל תיעשה הפעולה, אם לא נהא חדורי הרגשה עמוקה שהנה מגיעים ימים – והם אולי כבר הגיעוּ – המחייבים לנסות לממש את הדיבוּרים על נכונות ועל פתיחת שער. אני מצטרף לדעתו של יליניק, שחבר־הקבוצות לבדו – כשם שהקיבוּץ המאוחד לבדו – כשם ש’השומר הצעיר', בהסתייגוּת מסוימת, לבדו – לא יקיף את העבודה ברחבי הגולה. חבר־הקבוצות בלי ההסתדרות, בלי המפלגה – יעשה אך מעט. ואם מדובר ב־130 איש – ראוּי להכפיל את מספרם, לכל הפחות. נכון, יש מחסור באנשים, העבודה רבה וקשה, החיים הם לפעמים ללא נשׂוֹא. אבל אם אנחנו מדברים ברצינות על נטיית שכם – אם לרבבות או למאות אלפים או למיליונים – בוודאי שלא נעשה את הדבר בלי 130 החברים הנדרשים לשליחות; אולם, אין די בכך. עלינו להעמיס על שכמנו את ביצורה וחיסונה של המפלגה לקראת הימים הבאים.

חברים נגעו בקצה המזלג בעניני הנוער, אשר לא יתבררו במועצה זו בירוּר יסודי, אלא בדיוּן נפרד שיתקיים אולי בעוד כמה שבועות. אסתפק בציוּן העזובה בשדה־פעולה זה. על כל פנים, במה שנוגע לחבר־הקבוצות. גם מלאכה זו לא תיעשה בלי עזרת חברים.

עלי להגיד, שאיני מרוצה מהוויכוח המתנהל עכשיו אצלנו על מכסת הקרקע. כולנו חטאנו במשך שנים בענין זה. עוד מעט ונתחיל להתאונן שאין די קרקע לדגניה. נכון, שהחילונו בעשרים משפחה, ובינתיים הגענו לשבעים וחמש. אבל בענין זה נדרשת זהירות מיוחדת במינה. איננו יכולים להגיד היום בדיוּק את ההיפך ממה שאמרנו כולנו עוד אתמול. כמובן, יכולים חברים לטעון שאין להם כדי קיומם. עלי להגיד להם, שאינני מאמין, כי בהתישבות ההררית הפתרון הוא במכסת קרקע יותר גדולה. מבחינה זו צדק בהרבה וייץ. הוא איננו צודק, בהשוותו את המתישב שלנו למתישב הערבי, ואיני מניח, כי איננו יודע את ההבדל בין רמת־חיינו ורמת־חייו של הפלח הערבי. יש בדבריו משום הגזמה, ואני סבור שאפשר והוא זורה מלח על הפצעים. אף־על־פי־כן, אין לי עדיין הרגשה שכבר שמנו את הדגש באות הנכונה, כי באמת פתחנו כבר את חרצובותיו של ההר, של השטחים הגדולים האלה, התופסים את החלק הגדול של ארץ־ישראל (כולנו רוצים עכשיו במנת החלוציות הזאת של ההתישבות וההיאחזות בהרים), אם לא לחשוב את הנגב. כמובן, בינתיים קשה. סוף־סוף, את ראשית צעדינו בהתישבות עשינו בשפלה ולא בהר, ובינתיים הגיעוּ העמקים לסטאנדארט מסוים. אך אותה התנוּעה ואותה ההסתדרוּת ואותו החלוץ מצוּוים להתחיל מחדש. נזכור, שהימים הראשונים לכיבוּש תל־עדשים לא היוּ דומים ודאי לימיה של נהלל עכשיו, או של כפר־יהושע.

בדברו על משקי ההרים,הזכיר י. ברץ מפעלי מלאכה וחרושת ועבר מיד, בקפיצה אחת, למפעל בתי־ההבראה, כמפעל חרושת. חברים, אני חסיד נלהב של מפעל ההבראה במשקי ההרים ואמליץ עליו גם להבא, אלא נראה לי שיש כאן איזו הגזמה, שכן יש לגשת לענין ביתר זהירות. כאשר ישובים בעלי יסודות חקלאיים מספיקים, בעלי קרקע ומים, מקימים גם בתי־הבראה ומכניסים גוון של שירות בבית־הבראה, אשר אינו הולם את מעמדם ועומד בסתירה לחייהם שלהם, נדמה לי שמן הדין להזהירם על מעשה זה. עלינו להוסיף ולחקור את דרכו של ענף זה. דומה שהפרזנו בדבר. כמובן, יש אוויר טוב בהרים, וטוב יהיה אם יהוּדים, במקום לנסוע להרי קפריסין, יעלו להרים שלנו. בכל זאת יש לשמור על המידה. איך לעשות זאת? פעם הצעתי במרכז החקלאי לקבוע ועדה לענין זה, מעין מוסד מפקח. אם פגעתי בזה בהרגשת החברים העומדים להקים מחר בתי־הבראה במשקים – ואני בעצמי אומר לעשות זאת – אבקש סליחתם: לא לכך נתכוונתי.

אשר למפעלי מלאכה וחרושת, כענפים מסייעים בהיאחזותנו בהרים. בשטח זה לא נעשה עד עכשיו כל מאמץ. על זה אני קובל. אם יש הצדקה למפעלי מלאכה וחרושת בישובים חקלאיים, הרי זה קודם כל בישובי ההרים, כי בלעדיהם אין שם כדי קיום לאדם. אל לנו להתפרנס רק מן ה’אוויר'. אמנם גם זה ענין. המחשבה הקולקטיבית שלנו עוד לא העלתה דבר שיש בו משום פתרון של קיימא להתישבותנו בהר. הנכון הוא, שעוד לא התישבנו בהרים אלא במדרוני ההרים, למרגלותיהם, על־יד הכבישים הטובים. הגענו לשתיים־שלוש נקודות שהן באמת בטבור ההר, על פסגותיו. על הסוכנות והמרכז החקלאי לחפש אפשרויות להקמת ענפי־עזר, מפעלי חרושת ומלאכה שאינם מקובלים על הערבים, למען יוכל המתישב היהוּדי להיאחז בהרים. בשטח זה לא נעשה עדיין ולא כלום. אינני בא להאשים בכך את מזכירות חבר־הקבוצות, אין בכוחה בלבד להרים משא זה. אם בידי חבר־הקבוצות קרן של 5000 לא"י, הרי אין הכוונה שהוא ייעשה קולוניזאטור ויקדיש את כל הקרן למטרות התישבוּת בהרים. ארץ־ישראל משתרעת על 27 מיליון דונם אדמה – על הנגב ועל המדבריות, על ההרים והעמקים שלה. איננו יושבים לבדנוּ בארץ, והרינו יודעים להעריך כל קרקע. אבל אם רצה הגורל שחבר־הקבוצות יהיוּ לו הרבה יישובים בהרים, ומשום כך הענין לוחץ עליו יותר מאשר על אחרים. הוּא חייב ליהפך לנושאה של תביעה זאת. עליו להשקיע מחשבה ומאמצים רבים בבעיה, כיצד לקשור את החקלאות ההררית במלאכה וחרושת. דבר זה תואם את מטרתנו בפיתוח אדמת ארץ־ישראל לקליטה גדולה נוספת. אולי הודות להיאחזותנו בהר, הודות לחיפוש הפתרון לקיום בו, נהיה חלוציהן של מלאכות חדשות, תעשיות שונות, כיהלומים ותעשיית מכשירי דיוק, וכן תעשיות אשר משום־מה לא עסקו בהן בארץ, והתעשיה הגדולה בתל־אביב ובחיפה לא מצאה בהן עניין.

אשר לגושים – שותף אני לדעתו של הרצפלד, שאין לחלק את הארץ מבחינה התישבותית: חלק ל’השומר הצעיר‘, חלק לחבר הקבוּצות, חלק לקיבוּץ המאוחד. אך האם על זה מדובר כאן? אם כבר זכינו, בעוונותינו הרבים, לחלוקה כזאת – אין טעם שב’ים’ של התישבות זו או אחרת תימצא באיזו פינה נידחת קבוצה של חבר־הקבוצות ליצור 3–4 ישובים דומים בצלמם, השוכנים זה זה ליד זה. המנהג של השארת ‘שיריים’ (שיריים של שטחי־קרקע שנותרו אחרי חלוקתם לגופים שונים), שמהם תופרים מכנסים ל’יתום', מוכרח להיפסק. שנים מדבר חבר־הקבוצות בענין זה השכם והערב, ועל המרכז החקלאי להתחשב בטענה זו.

בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 18 בנובמבר 1944

הכל משתכנים – בכל מקום, בכל תנאי ובכל זמן. אלא שלא הייתי אומר: הכל משכנים, כי אם: רק ההסתדרוּת משכנת. ברור, שצריכה להיקבע נורמה על־ידי מועצת־פועלים מקומית, או ועד מקומי המפקח על הענין, ולוֹ ניתן לקבוע מסמרות.

אסור לנו להתעלם מן הצרכים שמחוץ לשיכון; אנחנוּ מתכוננים לעליה רבתי, ונהיה זקוקים למיליונים לצרכי התישבות. לכן אין להכביד על מוסדות ההסתדרות. עלינו לגשת לענין מתוך השקפה קולוניזאטורית רחבה של השנים הבאות, מתוך ידיעה שנצטרך לעצב את תנועתנו לא רק כתנועה מתישבת, אלא גם כּתנועה מיישבת, מיישבת עם. והוא התפקיד.

יש לדאוג לשמירה על הפרצוף העצמי של השכונות, מבלי לקפח את זכויותיהן בעיריה, או במועצה המקומית.

מה חסר לנוּ בשיכוּן? חסר בו מה שחסר גם בשטחים אחרים – יד מכוונת ומדריכה במובן תנועתי־ציבורי־פועלי. ואין זו שאלה קלה. יש לארגן את המשתכנים בגוף נושא אידיאה. אנחנו קודם כל יורים את אבן־הפינה במרכז, ואחר־כך בונים את העיגול. הדבר הטוב ביותר היה, אילו ניתן לנו לקבוע וותק שיכוני¹, כמו בהתישבוּת.

לא עשינו הרבה כדי לחבב את השיכון על הציבור. אולם רק עתה מתחיל הפועל להרגיש, כי ההסתדרוּת הנחילה לו נכס כביר. לאחר ששבע־מאות משפחות במושבה יצאו מעול המשכנתאות, היה היחס לענין חיוּבי.

אני שם את הדגש על החינוּך התנוּעתי: ליד מרכז ‘שיכון’, או מרכז כללי מיוחד של ההסתדרוּת, דרושה זרוע מחנכת, המטפחת את השיכון מבחינה תנועתית.

לאחר ההצבעה המכשילה בוועד־הפועל של ההסתדרות על התכנית המדינית המוסכמת של התנועה הציונית, בקשר למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאוּמי ולקראת מועצת ההסתדרות הנ"א¹, ראינו לנכון לנסות ולהפעיל עוד פעם את ‘ועדת הוותיקים’². הנחנו שההתעוררוּת והזעזוּע, שעברו על הציבוּר לרגל הצבעת חברי סיעה ב' בוועד־הפועל, יאפשרו ל’ועדת הוותיקים' למצוא מוצא לקראת מועצת ההסתדרוּת מהמצב האומלל והמכשיל בו נכנסו והכניסו אותנו חברי סיעה ב' בהצבעתם יחד עם ‘השומר הצעיר’. בהזדמנוּת זו רצינוּ לנגוע גם בשאלה השניה – בשאלה האירגונית. לפי החלטת מועצת המפלגה היינו צריכים להביא לפני מועצת ההסתדרות הצעה להקדמת הבחירות בהסתדרות. על כן ניסינו למצות כל סיכוי וכל זיק תקווה לשמירה על שלמות המפלגה.

על אף מאמצינו לא הצלחנו להיפגש עם חברי סיעה ב' ימים רבים לפני המועצה והתכנסנו סמוך למושב הראשון של מועצת ההסתדרוּת. נוכחנו לדעת כי גם אצל חברי סיעה ב' ב’וועדת הותיקים' הבשילה הכרת הצורך להגיע בענין הפוליטי ליישוב הקו. לאחר בירור מקיף הוטל על ישראל גלילי ואליהו גולומב לנסח על יסוד הדברים ב’ועדת הוותיקים‘, הצעה לבירוּר השאלות האירגוניות. לא הגענו לידי כך וגברה ההרגשה, שחברי סיעה ב’ ב’ועדת הוותיקים' מתחמקים ואינם רוצים לטפל בסוגיה זו.

וכך הגענו למושב המועצה. בינתיים, לרגל מקרי הטירור בארץ הופסקה המועצה. נגשתי לי. טבנקין והצעתי לו להשתמש בהפסקה ולקיים ישיבות ב’וועדת הוותיקים' לשם דיוּן בסוגיה הפנימית של המפלגה. הצעתי נדחתה בנימוקים שונים שלא נראוּ בעיני.

בינתיים הוטל העוצר וניתנה שהות. בסוף העוצר הגיע אלינו הח' יצחק מאירסון מאשדות־יעקב ובידו פטיציה חתומה על־ידי 312 חברים מאשדות־יעקב, ביניהם חברי המפלגה, חברי סיעה ב' ובלתי־מפלגתיים, אותם בלתי־מפלגתיים ההולכים לאורה של המפלגה כל השנים, כואבים את כאבה ודואגים את דאגתה. היה זה מכתב־בקשה ל“וועדת הוותיקים” למנוע קרע במפלגה. לפני שהגיע מאירסון אל “וועדת הוותיקים” קיים שיחה עם בן־גוּריון ועם א. גולומבּ. הוּא ניסה גם לנסח הצעה קונקרטית.

הצעתו אמרה: המריבה תיפסק וחברי סיעה ב' ישובו למפלגה ומוסדותיה תוך נשיאה באחריות, פעילות וקבלת מרות. המרכז יעלה לדיוּן מחדש, אם מיד ואם כעבור כמה שבועות, את הבעיות האירגוניות של המפלגה במרכז ובסניפים. הסניפים ידונו בכך מחדש בהרחבה. כתום הדיוּן יועבר הענין לוועידת המפלגה, ומה שתחליט הוועידה הוא יקום. ההצעה נראתה לנו והזמנו את הח' מאירסון לישיבת ‘וועדת הוותייקם’, שהתקיימה כתום העוצר, לפני המושב השני של מועצת ההסתדרות. גם בישיבה זו לא הרגשנו רצון־יתר מצד חברי סיעה ב' לטפל בבעיה, האירגונית. באותה ישיבה, לאחר שעות של מאמצי שכנוע, לא הגענו לכלל מסקנה כלשהי אולם החל להבהב זיק־תקווה קלוש.

נאחזנו בהצעתו של הח' מאירסון וביקשנו לראות את ועידת המפלגה כראות הצבת הראשונה, שבעזרתה, ניחלץ מן המיצר. רצינו, כי לאחר בירורים נוספים נמסור את ההכרעה בלב שלם למוסד העליון של התנועה. עם ההסכמה המשותפת לכך נוכל להגיע לכלל הסכם בכמה הצעות נוספות המונחות על שולחן־הדיונים שלנו מאז מועצת־המפלגה הראשונה וישיבות ‘וועדת הוותיקים’ בירוּשלים.

התכוונו להצעת הח' י. שפרינצק, בדבר נסיון נוסף לבירור האפשרויות לאיחוּד ציוני־סוציאליסטי, המקיף את ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון‘, כמו כן להצעת לוי שקולניק ולהצעת ד. בן־גוּריון וחברים אחרים, אשר הח’ י. טבנקין קיבלן בכללותן והשכיל להוציא מהן את ההנחה היסודית של התחסלות הסיעה, שעמה כל ההצעות קמות ונופלות. מאז מועצת ירושלים³ נוהגים חברי סיעה ב' לכנות את ההצעות הללו, חסרות העיקר ונטולות הנשמה, בשם ‘הצעות טבנקין’.

הובעה גם הסכמתנו לבחירות יחסיות לאותה הוועידה המכרעת, וכן לוויתורים מפשרים אחרים, אך בתנאי שקודם כל תיווצר אותה צבת ראשונה.

בחילופי פתקאות בין כותב השורות הללו ובין ה' ישראל גלילי נקבע, כי כוונת מאמצינו באותה ישיבה היא להגיע לעיקרי ההצעות במועצת המפלגה בירושלים בצירוף הצעת מאירסון על ועידה מכרעת, שתתקיים בכל אופן לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות.

לאחר קביעת ציר הדיונים – אשר קצהו האחד הן העיקריות שבהצעות ירושלים, וקצהו השני – ועידה מכרעת ומחייבת את הכל ובכל השאלות האירגוניות – הוצעה ע"י הח' יוסף שפרינצק ועדת שנים. הח' גלילי דחה את קביעת הוועדה למחרתו, עד שיחליף דברים עם חבריו ויווכח, שאמנם יש לו תומכים להמשך משא־ומתן בכיווּן המסומן.

סיעת המפלגה במועצת ההסתדרות שמעה על הדיון הזה, אישרה אותו והטילה עלינו לחתור להסכם על יסודות אלה. הענין הובא גם לפני סיעה ב' ושם הוטל על ישראל גלילי וישראל אידלסון להיפגש אתנו שוב לשם שיחה והתרשמוּת נוספת, בלי שניתנה להם עדיין הזכות להגיע לידי הסכם. גם שיחה זאת נסבה על אותו ציר וחיזקה את הרושם ההדדי, כי לא מן הנמנע הוא להגיע לכלל הסכם על יסוד ועידה מכרעת לפני ועידת ההסתדרוּת, בצירוף העיקריות שבהצעות ירושלים. קיווינוּ, כי הענין יקום עוד בימי מושב המועצה. חיכינו להמשך הישיבה, לאחר שהחברים גלילי ואידלסון ישובו אלינו מיופי־כוח לנהל משא־ומתן, על־מנת להגיע למצע מנוסח ומוסכם, הטעון אישור סופי של מרכז המפלגה ושל הסיעה. בצפיה מתוחה חיכינו לאות מבשר טובות והנה במקום זה בא אלינוּ הח' אידלסוֹן ללא בשׂוֹרה. לפי דבריו לא הספיקו חבריו בסיעה להגיע לחילופי־דעות, וכי הדבר היה מחייב בין כך ובין כך כינוס ארצי שאין לכנסו בן־יום, ולפיכך אין בפיו כל תשובה וכל הצעה. הרגשנו נשיבת־רוח צפונית קרה.

לדעתו אין מוצא ואין עצה. ניסינוּ לבדוק אם הח' אידלסון מעונין בדחיית הדיון במועצה על הבחירות, למען הקל על המשא־ומתן, ונוכחנו כי אין כל היענות לכך. כמעט סיכמנו במשותף, שהגורל נחרץ וכי אנו יוצאים למלחמת־בחירות. וכאן נעשה עוד נסיון שלאחר יאוש, בהציענו להיפגש בימי הפסח לא כוועדה מוסמכת, מאחר שאין חברי סיעה ב' מוסמכים, כי אם כפרטים. והיה אם נצליח, נביא את הדברים לפני התנועה, ואם ניכשל, נכשלנו ונחריש.

לפיכך הופתענו כאשר במקום תשובה חברית וגלויה, דוחה או מקרבת את הצעותינו במשא־ומתן ממושך, מותח ומייגע, נפסק המגע לאחר כינוס הסיעה בחיפה. ובמקום להשיב לנו, הזדרזה הסיעה להריץ מכתב חוזר אל חבריה, רצוף הסברה המבוססת על הנחות ועובדות שאינן אלא אמת לחצאין, והלא ידוע, שאין לך דבר מסלף יותר מאשר אמת כזו. מחברי המכתב החוזר לא נחה דעתם עד שפסקו, כי 'סיום המשא־ומתן בהצעות אלו של מרכז המפלגה מוכרח להציג את מאמצי השלום כתכסיס שקוף, המכוּון למלחמת־הבחירות".

צר מאוד על חילול רגשי חברות ואחריות, צר על התרגשות אמת והחתירה הדרוכה להסדר במשך שבועות אחדים, יומם ולילה. היו אלה ימי אמונה ותקווה, שכן האמנו כולנו – כל חברי הוועדה משני הצדדים, וכן האמינו רבים אשר גונב אליהם מצב הדברים.

עלבון זה לא על נקלה יישכח.

בחול־המועד של פסח חודשו הפגישות והשיחות. החל משא־ומתן רציני ומעמיק. במשא־ומתן נשתזרו שתי וערב חוטים שמלפני מועצת ההסתדרות ומתוכה. עד מהרה הגענו לניסוח כמה סעיפים, מהם מוסכמים ומהם כמעט־מוסכמים. ענין אחד או שנים עדיין היו שנויים במחלוקת. הדברים המוסכּמים והמנוסחים כמעט מראשית המשא־והמתן הם:

1) שיבה לפעילות, לאחריות ולמרות המפלגה;

2) פעילות רעיונית ודימוקראטית במגמה להגיע לשלימות המפלגה ללא סיעות;

3) פעילות לאיחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף ובשורה ראשונה עם ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון' (פניה פומבית, בחירת ועדה מוסכמת לבירור פנימי ולמשא־ומתן; פעולה בציבור). הצעות מעשיות מפורטות אלו באו במקום ועידת איחוד, אשר חברי סיעה ב' הציעו תחילה וּויתרו עליה אחר־כך, בהתחשב עם הודעתנו הברורה בראשית המשא־ומתן, כי המפלגה לא תלך לשום ועידת איחוד עם מפלגות מאורגנות בטרם תוחזר שלמותה הפנימית. בהזדמנות זו גם הודענו כי בדעת המפלגה לקרוא לוועידת בּלתי־מפלגתיים בזמן הקרוב ביותר, וחברי סיעה ב' לא התנגדו לכך.

4) לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות תתכנס ועידת מפלגה (הצעת גלילי אמרה: ואם יהיה צורך, יובאו לפניה לדיון ולהכרעה גם השאלות האירגוניות של המפלגה), אשר תדון בין השאר גם בשאלות האירגוניות. הוועידה תכריע בכל השאלות ותחייב את כל החברים.

5) עד לבחירות חדשות תקוים נציגות סיעה ב' במוסדות המפלגה וההסתדרות, כפי שנקבע לפני הוועידה בכפר ויתקין. בסעיף זה ויתרנו לבסוף לאחר משא־ומתן ממושך מאוד על דרישתנו להפקדת מנדטים וראינו בסיס להסדר הנציגות באסיפת־הנבחרים וברשויות המוניציפאליות בהצעת ויניה כהן.

6) שיתוף המיעוטים. לא הסכמנו לניסוח סעיף מיוחד על נושא זה מתוך נימוק, כי למעשה הם משותפים וכי מרכז המפלגה לא החליט על אי־שיתוף. הסברנו, כי המרכז הודיע על ביטול ההסכם, לפי שנראה לנו חד־צדדי כיוון שלפי התנהגוּת ‘השומר־הצעיר’ מתקבל הרושם, שאין ההסכם מחייבם לשום התחשבות ונוהג קואליציוני.

חברי סיעה ב' הסכימו להערכתנו את התנהגות ‘השומר־הצעיר’ בקואליציה והבטיחו ללחום בעתיד במשותף על אתיקה קואַליציונית הוגנת, אך תבעו את שיתופם המידי.

את הסעיפים הנ"ל, המוסכּמים והשנוּיים במחלוקת, הבאנו פעמיים לישיבת מזכירות המפלגה. הגינונו עליהם וקיבלנו את אישור המזכירות. נראה לנו, כי גם חברי סיעה ב' עמדו במגע עם סיעתם.

אחת הישיבות של הוועדה הוקדשה במיוחד לניסוח סופי של סעיף 4, הדן בדבר ועידת המפלגה ולניסיון להגיע לכלל סיכום בסעיף על שיתוף המיעוטים. בתוך דיון של שעת־רצון הציעו החברים ויניה כהן וגלילי, מוצא על־ידי כך שכל צד יוותר על סעיף אחד. נשאלנו לוויתור הרצוי לנו אחרי שיקול־דעת הסכמנו לוותר בסעיף הדן בשיתוף המיעוטים ודרשנו ניסוח ברור ומלא של הסעיף על הוועידה. עמדנו על כך והסברנו שוב, כי בעינינו הסעיף הזה הוא מסמר המשא־ומתן, וכי במפלגה שלמה ומלוכדת, ניתנים הרבה ענינים לסידור קל יותר, שכן הוויתורים אפשריים.

מחמת השעה המאוחרת ולפי בקשת חברי סיעה ב', הפסקנו את הישיבה וניתנה שהות לחברים להתיעץ עם שולחיהם.

למחרתו התכנסנו שוב. הח' ב. רפטור, שהשתתף גם הוא יחד עם הח' חנה למדן בישיבות אחדות, פתח ואמר: ‘החלטנו לעשות את הדבר’. הח' גלילי הוסיף, שחבריהם התרשמו התרשמות חיובית רבה מנכונותנו לוויתור בסעיף שיתוף המיעוטים, ראו בכך אות לנכונוּת כנה לחתור לקראת איחוד מקיף, והודיעו שהם מסכימים ללשון הסעיף על ועידת המפלגה, בנוסח המלא והמחייב שלנו. אנו הודענו, כי לשם מניעת אי־הבנות וטענות נציע פירוט שלם של שיתוף המיעוטים. מאז נקבע סעיף הוועידה כאבן־פינה בבנין ההסכם, אשר אין להזיזה או לעקרה. הסכמת חברי סיעה ב' לנוסח שלנו בסעיף הוועידה עודדה וחיזקה אותנו באמונתנו, כי גישת כולנו רצינית ואחראית. ידענו אמנם, מתוך השיחות הממושכות עם החברים, כי גם בחיק הוועידה תלין סכנה, וכי בתקופת המעבר ניתבע כולנו למאמצים גדולים, אירגוניים, רעיוניים ונפשיים כדי לסתום מתוך רצון טוב את הפרצות. כולנו חייבים לגלות מחדש בתוכנו את הכשרון למפלגה גדולה.

מתוך בדיחות־הדעת ניסחנו את הצעד הזה כנישואים ישראליים בניגוד לנישואים־לנסיון מחד גיסא ונישואים קאתוליים מאידך; אמנם נישואים ישראליים. יודעים גם את הגט, אבל ההליכה לחופה מלווה רטט וחרדה ותקווה בלב להקים בית נאמן בישראל.

לא תוכל להיות חזרה על ועידת כפר ויתקין. החברים מודים עכשיו בזכות הוועידה לקבוע, להחליט ולחייב. הצבת עשויה. היא תחלצנו מן המיצר במוקדם או במאוחר, שכן קיים ויכוח על משך תקופת־המעבר. מובן ומוסכם, כי ועידת המפלגה תתכנס לפני ועידת ההסתדרות. מועד ועידת ההסתדרות נקבע ואין לדחותו. בלית־ברירה נטינו להסכים לחפש במשותף דרך להמשכת תקופת־המעבר עד כדי 2 – 4 חדשים, כפי שביקשו חברי סיעה ב', באופן זה כאילו מצאנו מועד טבעי לוועידה, ללא קביעת ‘תאריך מעליב’ וללא דרישת ‘כניעה’.

את הסעיפים העיקריים המוסכמים הנ"ל הבאנו לישיבת מרכז המפלגה, אשר קיבלתם מתוך היסוסים וספקות, חרדה ותקווה, והטיל עלינו לסיים את המשא־ומתן. הודענו את מסקנת מרכז המפלגה לחברינו העומדים במשא־ומתן בבקרו של אותו יום שני בשבוע, שבו נתכנס הכינוס הארצי של סיעה ב' בחיפה. תוך השיחה החלה עמידה מחדש על ניסוחי דברים ועל תוספת חדשים לתקופת־המעבר וכו‘, דברים, שבמשך כל זמן המשא־ומתן לא שימשו ואינם משמשים גם עכשיו סלע־מחלוקת. במקרה נשאלה השאלה מה פשר ה’מרות’. הובן והוסכם, כי הכוונה היא לפירוש שניתן בזמנו להסכם בית־ברנר⁴, שנחתם על־ידי א. ציזלינג ואידלסון.

הודגש בין השאר דבר, שהיה מובן במשך המשא־ומתן, כי בתקופת־המעבר חייבת פעילות הסיעה ללכת ולהצטמצם, וכי אין לגרוס המשך הופעות פומביות נבדלות וכו'… שוב עלתה לבירור שאלת ועידת הבלתי־מפלגתיים, אשר משום־מה לא נראתה להם, אם כי הודוּ שאינם יכולים לאסור עלינו כינוס ועידה כזו; ואנו לא הודענו וחזרנו והודענו על כך, ולא שמענו מפיהם התנגדות ברורה. וכן כמעט שלא נשאר נושא לוויכוּח בפרשת שיתוף המיעוטים, כי תכנית השיתוף שלנו הניחה את הדעת.

נפרדנו ובלבנוּ פעמה תקווה, כי עברנו את הרכס התלוּל והגבוה. מכאן ואילך מתחיל מישור רחב־ידייי

חברינו למשא־ומתן נסעו לחיפה לכינוס ארצי של סיעה ב' ואתם המצע המוסכם ואי־אלו סעיפי־משנה ממדרגה שניה ושלישית, השנויים אולי בהבדלי־סברה מסוימים ובלתי מסוכנים בהחלט.

חיכינו לתוצאות חיוביות של הכינוס בחיפה. למחרת נועדה בגבת המועצה החקלאית. שמועות מדאיגות החלו מגיעות, המספרות על דחית הצעת ההסכם בכינוס סיעה ב‘. עצבות גדולה ירדה על כל המקווים והמאמינים. אחד מן המשתתפים בכינוס מסר לי, כי בעיקר חלקו שם על שני סעיפים והם: מועד הוועידה; הוא קרוב מדי, וזהו הליקוי העיקרי; והדבר השני שחריפותו פחותה: התנגדות לוועידת הבלתי־מפלגתיים בחדשים אלה. מששמעתי זאת, רווח לי במקצת. חיכיתי לתשוּבתם של חברי מסיעה ב’ ולהמשך המשא־ומתן, אם גם נידרש להכניס שינוי זה או אחר. שהרי כל עוד שאין מערערים את היסוד, יש תקווה.

למושב המועצה החקלאית הגיע גם הח' ויניה כהן מעין־חרוד – שהיה השותף למשא־ומתן. לשווא חיכיתי לדברי תשובה ממנו באותו ערב. למחרתו, עם הפסקת הצהריים, נגשתי אליו והזמנתיו לשיחה. נדהמתי בשמעי כי הסיעה דחתה את הצעת־ההסכם דחייה שלמה. אין הדבר תלוי בתיקון זה או אחר.

נאמר לי, כי אי־אפשר לייחס ערך עצמי ומכריע כל כך לוועידת המפלגה, שהרי עוד במשא־ומתן ב’וועדת הוותיקים' הראשונה בירושלים לא הסכים הח' י. טבנקין לקביעת תאריך להתחסלות הסיעה. אָפיה של הוועידה הוא יותר אופי של מעמד חגיגי אשר יברך על המוגמר, בתנאי שבתקופת המעבר תיווכח הסיעה, ורק לפי שיקול דעתה היא, שאכן אין לה צורך להתקיים.

לאור פירוש מחודש זה חשך עולמי. ראיתי את עצמי עומד על קבר התקוות, שתלינו בסיום החיובי של המשא־ומתן. שוב התחיל השטן מרקד. שהרי בגלל כך נכשל המשא־ומתן בירושלים. השיחה שיכנעתני, כי לב הענין נתפקע. הצבת נשברה בטרם חושלה. את מסקנתי זאת בצורתה התמציתית ביותר מסרתי לחברים אחדים מיד, וכך גם טלפנתי לח' בן־גוריון: ‘הדבר מת’.

בינתיים עבר יום ולילה. חששתי שמא בכל זאת נחפזתי בהסקת מסקנתי. למחרת ניגשתי שוב אל ויניה כהן ואמרתי לו: התרשמתי משיחתנו אתמול שלבו של הענין מת וזאת מסרתי לחברי. רשאי אתה להעמידני על טעותי. הלא בגלל שנים־שלשה חדשים של תקופת־המעבר לא תתן, ואסור לך לתת לענין להתפוצץ. אין ערך עוד לשנים־שלושה חדשים, אם לב העניין קיים, אם הוועידה היא מכרעת ומחייבת. הוא ענה לי: אמרתי לך אתמול ברורות כל מה שהיה לי להגיד. שאלתיו: האינך חושב, שיש טעם להתכנס שוב לישיבה, בהרכב שישבנו בו בשבועות אלה? סוף־סוף עבר משהו עלינו במשך הזמן הזה. על כך השיב לי: אתה אחראי כמוני – האם לדעתך יש צורך בדבר? אמרתי לו: קיימתם ישיבת מרכז, ודאי ניתנו לך הוראות, ועליך לומר אם יש לך צורך לדבר אתנו. הוא ענה: לא השתתפתי בכל המשא־ומתן (אם כי למעשה השתתף בתשעים אחוז של המשא־ומתן), ואידלסון חולה ושוכב ביגור. אמרתי לו: אין זה אסון, נוכל להגיע גם ליגור, אם יהיה צורך בדבר. חיכיתי לתשוּבתו.

באותו זמן נפגש בתל־אביב מ. נמירובסקי⁵ עם גלילי ונחל בערך אותה האכזבה שנחלתי אנוכי. גם נמירובסקי תבע להתכנס עוד לישיבה. בינתיים הגיע גם מאירסון, נר־התמיד אשר ליווה אותנו בכל הישיבות והדיונים של החודש הזה, וניסה שוב להציל. התכנסנו ללא חמדה רבה בערבו של אחד במאי בתל־אביב. בראשית הישיבה השתתף גם אידלסון. הוא ניסה להיות הקשה והמחמיר ולבטא כנראה את רוח ישיבת הסיעה בחיפה. הוא ניסה אפילו לערער על כך, שמועד ועידת המפלגה נקבע לפני מועד ועידת ההסתדרות. אולם גלילי העמידו על טעותו וקבע את המועד כמוסכם. דעתו של מאירסון לא היתה נוחה מכך. הוא יצא לרגל סידורי האחד במאי. נשארו בישיבה רק גלילי וּויניה כהן ודיברנו שעות. שוב אמרנו ברמיזה ובמפורש, כי בלית־ברירה נסכים עוד לכמה ויתורים. ביקשנו לגמור את הענין ב־1944. אם לא נוכל לכנס את ועידת ההסתדרות ב־1944 נקרא לפחות את ועידת המפלגה ב־31 לדצמבר ש.ז. כסמל לכך, שעברה שנה וקללותיה, ולקראת 1945 אנו מופיעים כמפלגה שלימה. אבל רמזתי גם על יותר מזה, אמרתי: אל תחשבו שבגלל שנים שלושה חדשים לאחר 1944 נפלג את המפלגה. העיקר שנקיים את הדבר המרכזי – ועידה מכרעת ומחייבת. והיתה לי הרגשה ברוּרה, ששני החברים פחדו שמא נרחיק לכת בוויתורים ונביאם לידי מצב קשה, שכן לא ניתנה להם האפשרות להסכים לעצם הענין.

אחרי ששאלנום שאלות אחדות יצאוּ השניים לחדר סמוך להתיעץ. ישבנו וחיכינו להם עד שנוכחנו, כי הם יצאו את הבית בלי להשיבנו דבר. זה מעיד על המצוקה הנפשית שלהם – הם לא יכלו לשבת ליד שולחן המשא־ומתן ולרקום יחד עמנו את השלום. אני מבין להרגשתם של ישראל גלילי וו. כהן. האמנתי להם ואני מתבייש במכתבם. הדבר היפה והחברי ביותר היה – להידום. לפני שמסרו לנו תשובה, לפני שכהן דיבר אתי – כבר נשלח ודאי לחברים גילוי־הדעת של הסיעה, חתום על־ידי בנדורי, בו מחללים את זכר שלושים הימים הללו, את מאמצינו הכנים, שלנו ושלהם. נאמר שם ברורות, שכל זה לא היה מצדנו אלא תמרון בחירות. אני נדהם מן העובדה, שגלילי וכהן אינם מנערים את חצנם מחילול־חברוּת זה. גם עכשיו איני מאמין שהם ישבו אתנו לשם רווח סיעתי־מפלגתי, ולא האמנתי שהם חושדים בנו בכך.

נסענו לאסיפות האחד במאי, והידיים רפות. אבל מאירסון לא שקט. עליו לחצה גם הפטיציה, החתומה על־ידי 312 מחברי אשדות־יעקב. בכל רגע קריטי היה שואל בישיבות: איך אשוב הביתה, מה אגיד לחברי? ומאירסון המשיך, בא אלינו ואמר: אני מציע שהוועידה תתקיים כעבור 10–12 חודש; בענין ועידת הבלתי־מפלגתיים ידון המרכז המלא, שישתתפו בו חברי הסיעה, ועוד כמה דברים כאלה. אמרנו לו: האם אתה סבור, שחשוב לנו ההבדל בין 10 או 12 חדשים? יש חשיבות פסיכולוגית לכינוס הוועידה ב־1944. אם הוועידה לא תתקיים ב־1944 וַתֵּר כאשר תוותר. אבל להווי ידוע לך – כך אמרתי לו – שלבי מת בקרבי, אינני מאמין עוד, אבל אם אתה רוצה – לך, אנחנו אתך.

יחד עמו קבענו ישיבה, ערב ישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרות שעמדה לקבוע את תאריך הבחירות. כעבור זמן הודיע מאירסון שהוא דיבר עם החברים, והם אינם מסכימים כנראה גם להצעתו ולא יבואו לישיבה אלא ינסחו את דבריהם בכתב. הכוונה היתה, כנראה, למכתב שעמד להופיע מחר בעתונות. אני מבין ללב החברים. אין הם יכולים לשבת אתנו ליד שולחן הדיון. הם יודעים בוודאי את האמת, וקשה למרוד בה. למה לא בחרו בשתיקה, לשם מה הפירסום? לאלוהי הסיעה פתרונים.

במכתבם כמעט שאינו נזכר הסעיף על־דבר הוועידה, הסעיף המרכזי שהוא הרוח החיה והבריח התיכון של כל המשא־ומתן. לעומת זאת הם מתרעמים עלינו, שדרשנו מרוּת. והדבר כך היה: בשיחה האחרונה לפני נסיעתם לכינוס בחיפה אמר מישהו מהחברים, כי כדאי להבהיר את מושג המרות, הקבוע בסעיף הראשון עוד מימי ירושלים, ומיד נתברר שאין כל התנגדות לנוסח שנקבע בהסכם הידוע על בית־ברנר, אשר חתומים עליו ציזלינג ואידלסון, האומר, שחברי המפגה במוסד ההסתדרותי פועלים כסיעה, דנים ומחליטים יחד, ואם יש חילוקי דעות – מביאים אותם להכרעתם של מוסדות המפלגה. לא תבענו סעיפים מיוחדים ולא תנאים נוספים, מאחר שחברי סיעה ב' באותה ישיבה אמרו, שזה דבר מובן מאליו ומקובל עליהם. והנה במכתב שהופיע מלקים אותנו על חטא שחטאנו בדרישת מרות ‘שלטונית’. כנראה שמרות סתם, חברית־מוסרית, היא המרות שהמיעוט מטיל על הרוב. אולם מרות על המיעוט היתה בעיני סיעה ב' למרות ‘שלטונית’ פושעת ומדכאה.

אינני מניח, שחברים אלה לא היו כנים אתנו ולא הגנו על הענין בישיבת מרכזם. קשה לי גם להניח, כי החברים לא אמרו לנו דברי אמת, כשסיפרו לנו, כי הם מתיעצים מדי פעם בפעם עם טבנקין וציזלינג. אני יכול רק להניח, שקרה משהו פאטאלי ובלתי־צפוּי ברגע האחרון. הסיעה התל־אביבית לא נסעה לחיפה והחרימה כנראה את כל המשא־ומתן. הסיעה הועמדה לפני הברירה; קרע במפלגה או בסיעה. במאבק הראשון שבין מרות המפלגה לבין מרות הסיעה – זכתה הסיעה.

1944

עקיבא אטינגר בא אלינו מצויד במדע חקלאי ובנסיון של מיישב, שתי סגולות אשר תנועת־ההתישבות שלנו היתה כה זקוקה להן בשנים ההן. וכשהגיע הזמן לעבור לממדים נרחבים יותר בהתישבות – היה הוא האיש אשר הועמד בראש, ומצא דרכים להעביר את ידיעותיו ונסיונו לשדה־ההגשמה בארץ.

אטינגר הנציח את שמו בהתישבותנו על־ידי כמה וכמה חידושים. אחד החידושים, שהוא היה מראשוני קובעי ההלכה בו – הוא ההשקייה. הרי זה אחד הדברים הגדולים שנתחדש בחקלאותנו בימים ההם. זכורני בבוא אטינגר לדגניה לדבר אתנו על גידול אספסת בהשקייה. ספקות רבים התעוררו בלב הפלחים בדגניה אשר התרגלו במשך שנים לתלם הארוך ולפלחה על ברכתה וצרותיה. אך אטינגר ידע לבצע את רצונו בקפדנות ובעקשנות, אך גם במקל־נועם. ואין אלה תרתי דסתרי. הוא ידע למזג את שתי המידות מזיגה שלמה. הוא לא הרפה מתכניותיו, הקטנות עם הגדולות, ואם לא הצליח להגשימן מיד – לא עייף מלעמוד עליהן ולהוכיח את טיבן, עד שהגיע זמן הגשמתן. אכן, היתה השפעתו אטית, כנקוב המים הנוטפים את הסלע. בדרכו המיוחדת, לא בסערה, ידע להגשים את רעיונותיו.

ודאי נזכור לעולם את אטינגר איש העץ, איש העצים – גם עצי יער וגם עצי פרי. מה גדולים היו המאמצים, אשר השקיע אטינגר עד שעלה בידו לשכנע את מממני ההתישבות וגם את המתישבים עצמם להכניס בננות, גפנים ועצי־פרי נשירים למשקינו. ולאחר שנתקבלו דבריו, עבדנו לפי הדרכתו. הוא היה לנו למעלה ממדריך. הוא היה תובע את המעשה ושומר שלא ניכשל, כי על כן היה לו נסיון בהתישבות, ובהתישבות של יהודים.

אטינגר היה איש ההר. קרית־ענבים, הישוב הראשון בהרים – מפעלו הוא. אנו יודעים את סבלותיו על נסיונו לפלס דרך להתישבות בסלעי ירושלים, ואחר כך גם במקומות הרריים אחרים. זכור לנו הוויכוח הממושך והקשה מסביב להתישבות זו. יש ונראה לך. שהאחראים בימים ההם לעבודה הציונית בארץ לא יכלו לשכוח לאטינגר את ‘חטאו’ זה. אך הוא מדרכו לא סר. הוא עסק בשקידה בהתישבות העמק, אך לא הניח ידו גם מן ההתישבות בהרים. הירבה האיש לחפש דרכים חדשות בשנים שניתן לו לשרת את מפעל ההתישבות.

גם בשאלות החברה הנוגעות לעובד־מתישב, חידש אטינגר רעיונות, שאנו הגשמנום אחר כך. הוא היה בין הוגי הרעיון של ‘ניר’, גם כמוסד פינאנסי וגם כנושא הרעיון החברתי בהתישבות העובדים. כעבור שנים, כשהרעיון הזה יצא מן הכוח אל הפועל – ניתן לנו ליהנות מהמעוף והחזון שלו, שכן היו עמו תכניות מרחיקות־ראות בענין זה. עברו שנים – ודבריו נתגשמו.

אטינגר היה אחד מענקי הרוח הקולוניזאטורי בארץ־ישראל. העובדה שהוא לא ליווה את ההתישבות עד סוף ימיו – היתה לרעתנו. במותו אבד לנו כוח גדול, כוח מכוון. הוא היה הדמות המשלימה את א. רופין ז"ל. אם כי אטינגר עסק בחוץ־לארץ בעניני התישבות בחברות בעלות אופי אחר, שיחסיהן עם המתישבים אחרים, מצא בארץ שפה משותפת עם המתישבים שלנו. הם רחשו לו אמון מלא. הוא ידע את נפש המתישב, ידע להדריכו, ורחש לו אמוּן ומסירות.

גם כאשר עזב את שדה הפעולה המעשית עזר בהתוויית דרכים, בתיכנון. במותו אבד לנו מדריך בשאלות ההתישבות. הלך מאתנו אדם שהיה אוצר־ידיעות. והוּא יחסר לנו ביחוד עתה, על סף תכניות גדולות לקראת הימים הבאים.

1945

במועצת־ההסתדרות נ"ט, 18 בנובמבר 1946

בין הקונגרס האחרון והקונגרס הזה התרחשו בחיים הכלכליים של הארץ נסים, אשר אמנם קיווינו להם וחזינוּ אותם בחזוננוּ. אני מתכוון לנס גילוי המים וגילוי היכולת ליישב מדבריות בארץ־ישראל; וכן לנס השני, אם גם הוא מועט יותר – הלא זו יכלתנו לפתח את התעשיה בארץ־ישראל.

נדמה לי, כי סיסמתנו בלכתנו אל הקונגרס, ותביעתו של הקונגרס מהעם היהודי היא: פנינו אל המדבר, פנינו אל הערבה, מצוידים בנסיון שאגרנו במשך עשרות שנות התישבות, בנסיון הפועלים קודחי הבארות והמהנדסים הארצישראלים, אשר זכה להערכתם של מומחים מחו“ל. ‘עלי באר ענו לה, באר כרוה שרים, חפרוה נדיבי עם’ נאמר בשיר הקדום. אך אני אומר: מתנדבי עם. אנחנו כרינו את הבארות האלה, אנחנו גילינו את המים האלה ואת האפשרות הכבירה הזאת. כאשר עמד ד”ר רופין המנוח על במת הקונגרס וגילה שיש אפשרות ליישב עוד עשרים אלף יחידות־משק – וזה אחרי ‘הספר הלבן’ של פאספילד¹ – שׂשׂנוּ ועלזנוּ לשמע דבריו עתה הגיעה יכולתנו כדי יישוב עשרה או עשרים אלף יחידות בלבד, כי אם גם החולה וכל הגליל העליון. בוועידה החקלאית רצינו להבטיח שהמים יהיו נכס לאומי. אני יודע שיש מחשבות ותכניות רבות, כי ידיים רבות מושטות אל נכס זה. עלינו להיאבק על הנכס המרכזי האחד הנותן לנו יותר שטח להתישבות בארץ־ישראל מאשר השטח העליון, היבשתי. בקונגרס עלינו למצוא את הצורה ההולמת להלאמת המים, לבל יהיו נחלת הפרט.

ועוד דבר אשר אפשר כי מוזר הוא שדווקא אני אדבר עליו. יחד עם הליכתנו לנגב ולמדבר, יש להקדים צעדים לריכוז תעשייתי־מסחרי עירוני. ריכוז כזה יש להקים ליד באר־שבע, ואת באר־שבע עצמה לעשות עיר עברית, עיר־מחוז עברית. לא קשה להוות רוב יהודי בחבל זה. ראוי אולי להקים חברה לפיתוח באר־שבע, כפי שהיו עושים האנגלים בלכתם לכבוש מושבות לעצמם, חברה עם הון לאומי ואולי גם הון פרטי, נוסח ‘ויהי בונה עיר’.. אני יודע שבסוכנות היהודית, במוסדות הלאומיים, טיפלו בפיתוח צפת וטבריה. אם ייעשו צעדים כאלה גם לפיתוח הנגב – לא נרחיק לכת. הגיע הזמן לדרוש הקמת מחלקה מיוחדת, איש מיוחד, שתפקידו יהיה – פיתוח.

…אמרו כאן: ‘יש גבול לסבל האדם’, כששמעתי זאת הרהרתי: האם הגבול הזה מחייב להקים רק 11 נקודות בנגב במקום 17? – לכך אינני מסכים! אין זאת, כי נוצרנו לסבל בדורות האלה. עוד לא נודעה יצירה גדולה כמו דגניה או עין־חרוד, מנרה, מצובה, או חניתה, בלא סבל. וַדאי שצריך לדאוג להפחתת מנת הסבל. אבל אין הדבר צריך לשמש הצדקה לכך, שנעשה פחות בכיבוש המדבר.

בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 29 באפריל 1941

…עתה נבחרנו, ואין אנו יכולים לשאת באחריות, ואין אנו רוצים, כי החברים יהיו שלווים ויאמינו כי יש נושא באחריות, וכי הנעשה בתחום ההתגוננות הולם את חומרת המצב. גם מבחינה כספית אין הדבר כך.

עם ראשית כהונתנו ערכנו תכנית הוצאות בתחום של 12–15 אלף לירות לחודש, הכוללת את פעולות אירגון ההגנה, רכישה וכו', – כל אמצעי המגביר את כוחנו. עתה אנו פועלים בתקציב מאושר של 5.500 לירות בלבד, ואף הוא איננו. למעשה בידינו 4500 לירות – וגרעון של 18 אלף לירות. אנחנו חייבים גם לעובדים, וכל אחד מהם משמש מעין קופת־מלווה לאירגון… בינתיים פיטרנו עשרות אנשים מבין העובדים הקבועים.

אבל לא בכך עיקר הקושי. מחסור האמצעים משמש ביטוי למצב הקיים. ליחסם של מוסדות ויחידים לאירגון. הנה פנינו אל אוסישקין וגם אל אחרים בבקשת עזרה כספית, ונמצא גם מי שלא רצה לדבר אתנו. כל זה משפיע על הלך־הרוחות. אולם על אף הכל אין אנו שוקטים על שמרינו.

לו יכולנו להניע במשך שלושה חדשים אלה את גלגלי הישוב בכללו, כלומר להשפיע על המוסדות אשר קודם פנינו אליהם ולא הצלחנו וכו' – כי אז יכולנו לבצע פעוּלה נרחבת יותר לביצוע מערכת ההתגוננות שלנו. מחצית 2000 הלירות שאנו עומדים לקבל, תוצא להשלמת התכנית הכספית הקודמת, המצומצמת; ובמחצית השנייה רוצים אנחנו לעשות פעולות חדשות: לאמן יותר אנשים, ולגייס נוער בכלל זה.

יש לנו חשש, שלאחר הלחץ אשר השתמשנו בו במשך השבוע – שבועיים האחרונים, תתעורר האשלייה, כי הבעיה באה על תיקונה. יהיה בכך משגה גדול ביותר. כי האמירה שיש נושא באחריות לאירגון כולו – אין בה אמת. לכך דרושים כוחות אחרים לגמרי, והדבר מחייב אותנו ואת הישוב. רק אם נצליח לעורר את הישוּב למאמצים יהיה טעם לישיבותינו.

אגיד משהו בקשר לאיחוד המוצע של ‘כופר הישוב’ ו’מס החירום‘¹. לכאורה ניתן להניח שהדבר יביא לגיוס מוגבר של אמצעים; אמנם היתה בי ההרגשה, שראוי לנסות לפעול רק דרך ‘כופר הישוב’, לפי שהוא כבר נקבע במוחנו ובמוח הישוב כמכשיר־הבטחון, ואפשר כי קרן זו עצמה תגייס את האמצעים. אבל נתעורר בי ספק: אם יקום איחוד בין ‘מס החירום’ ל’כופר הישוב’ – מה יהיה על הרביזיוניסטים ואירגונם?² והמדובר הוא במרות, שהרי הוועד הלאומי הוא המטפל בעניני הבטחון. הרגשתי אני היא, שבדרך זו ניתן יד – באורח פורמאַלי – לאישור קיומם של שני אירגוני־הגנה. דומני, שדי בחשש הזה, כדי להתנגד להצעה. ואם אני מצרף את שני הדברים האלה יחד, את הסכנה לדלדול יכלתו של ‘כופר הישוב’, והסכנה שתינתן סאנקציה לאירגון הרביזיוניסטים, די בהם כדי לשלול את ההצעה.

בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 29 באפריל 1941

לולא אימתה של פלישה גרמנית, הייתי נוטה יותר להיאבקות עם האנגלים על זכותנו ולהתגייסות יהודית, אולם האפשרות של פלישה גרמנית קרובה מאלצת אותי לוותר על היאבקות זו, מתוך הנחה שיהיו 20 אלף יהודים בצבא האנגלי שיילחמו למען ארץ־ישראל.

אינני רואה קשר בין 8.000 מגויסינו בצבא לבין התרוקנות ‘השורה’¹. אמנם, איבדנו אנשים שהיו מגוּיסים במשך שנים ב’שורה', ומשהגיעה שעת ההתגייסות – לא רצו להתגייס… אף־על־פי־כן, שעה שבא דבר מחייב – הם נשארו בתפקידיהם.

טיפלנו זמן רב בהשגת כסף מהמוסדות. לא נוכל להתקיים על התנדבות המוסדות בלבד; יש ישוב – ואף הוא חייב לתת את חלקו. המדובר הוא בתוספת אמצעים. אך טועה החבר הטוען, שאם יהיה לנו עוד נציג במפקדה הכללית, ישתנה המצב. אינני סבור שמישהו מניח, כי כל צרותינו נובעות רק מכך, שאין חבר ‘השומר הצעיר’ יושב במפקדת ההגנה.

אנחנו התרגלנו למפקדה הוֹמוֹגנית, אם כי מקוטעת. אבל אם נזכור את המוטל עלינו גם בענין גיוס אמצעים וגם בענין גיוס הישוב, לא נוכל להתעלם מכך, שחלק הישוב הזה הוא עם י. רוקח ואיכרי המושבות. יש אומרים, שהענין יסתדר כאשר חוגים אלה יצורפו למפקדה. אין להניח, שנוכל לומר לחלק הישוב הזה: אין דבר, ציזלינג, שקולניק ועוד שני חברים יסדרו את הדברים, ואתם תשבו במנוחה… במפקדה הומוגנית החיים הם נוחים יותר. אבל אם אנו רוצים לגייס אמצעים לא רק מהמוסדות אלא גם מהישוב, עלינו לשאוף להשלמת המפקדה על־ידי צירוף כוחות חדשים. עם זאת אני אומר מראש, שיש הגבלות לחברות במפקדה. אכן, מצויים דברים שהם למעלה משיקולי פרסטיז’ה.

בוועידה החמישית של ההסתדרוּת, 1 באפריל 1942

רבבות רוצים לשמוע בוועידה דיבור ברור וצלול בשאלה אחת – הליכתנו לצבא. עלינו להודות, שעד עתה לא הוברר הדבר, הן ולאו ורפיא בידינו. משגה הוא בידי החברים לכלול את התפקיד הזה, אשר הוא התפקיד הבולט שהזמן גרמו, בכמה וכמה תפקידים אף הם בעלי חשיבות מכרעת, ולהניח כי בתנועת־הפועלים בכל הזמנים – ועל אחת כמה וכמה היום – אין מקום לחידוש. בענין הצבא מצוּוה הוועידה להגיד את דברה הברור, בין לחיוב ובין לשלילה.

אין זה נכון, לדעתי, אם נוכח המצב החמור נבקש להרגיע את הציבור, שעל־ידי אימונים נוספים, כאלה או אחרים, נוכשר כדי התמודדות באותה סכנה המאיימת עלינו – פלישה לארץ־ישראל. אני חושש לומר, שהרגעה זו קרובה לאשליה, והאחריות גדולה מדי. עם זאת אין אני רוצה להקל ראש במאמצים הגדולים שכל אחד מאתנו שאינו מתגייס לצבא חייב בהם, כדי להכשיר עצמו במידת יכולתו. אבל המוצא הוא בהקמת צבא, צבא חזק וסדיר. יש ערך גדול מאד לאזרחים, לעמידתם, להכשרתם, לאימונם, כשיש צבא מדריך, כשיש ממשלת־עם דואגת. אסור לנו להרגיע את הציבור: האומנם נאמין כי במשך שבועות אחדים, בדלותנו החמרית והאירגונית, נרים את הישוב כולו ונעצבו ככוח ממלכתי בעל אמצעים, והוא יעמוד על רגליו ככוח מזוין? בימים אלה, כשאנו עומדים בפני הדרישה להגנת הארץ ממש, על הוועידה לראות בצבא את עמוד־השדרה! אם יהיה לנו עמוד־שדרה זה – יהיה גם ערך לכל יהודי בארץ, אם נצליח לאמנו אימון הגנתי ואם ניתן נשק בידו. בלי כוח מדריך, בלי עמוד־שדרה של צבא – לא נוכל להתנחם ולהגיד: החלטנו לקיים אימונים בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים, וזו התגוננותנו…

י. חזן דיבר אתמול על איסטרטגיה יהודית האפשרית רק בארץ־ישראל. ואני שואל: איך ובאיזה כוח יקדם היהודי את פני הסכנה שכולנו מדברים בה? ומכאן המסקנות: להרים תנועת התגוננות עממית לא ניתן בדיבור עלגים, או בהכללתה בשורת תפקידים רבים אחרים, ביחוד לאחר שנתיים וחצי של תנודות.

י. חזן הרגיע רבים שהשיגו על עמדת חבריו לסיעה ואמר: מה החשש, מה אתם מפחדים? התנועה הציונית, על־ידי שליחיה ונציגיה, ודאי שעליה להמשיך בדרך שהלכה בה עד עתה שכן היא קשורה בכוחות הנתבעים על־ידיה והיא נאבקת ולוחמת בהם. אבל לנו מותר לחפש ולהתוות דרך חדשה. תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית – מה היא בתנועה הציונית? היא מתווה את הדרך! כל השנים התאמצה תנועת הפועלים הארצישראלית לנטוע ברחבי התנועה הציונית, את הנכון והמתאים להגשמת הציונות, אם בקרן הקיימת, אם ביצירה הקבוצתית, אם ביצירה חקלאית, אם בעבודה עצמית. עתה הגיעה השעה לעשייה זו בשדה ההיערכות וההתגוננות, נוכח הסכנות. אין להסתתר מאחרי כתפיה של ההסתדרות הציונית.

את אליהו גולומב ואת דב הוז ראינו בתוכנו, על המצפה שלהם, כחברים לכל דבר, לא כראות את ברל, למשל, אשר בהכרח היתה בינינו איזו חציצה של יראת־כבוד. מאליהו ומדוב נהנינו הנאה מלאה, חברית, ללא חציצה. אולי קבע הגיל, ואולי התכונות האישיות, אך אני ובני־גילי ראינו אותם והרגשנו אותם כך. אליהו נמנה עם קבוצת החברים אשר נועדו לכל והלכו לקראת הכל. אני יודע ששלהבת פעולתו של אליהו היתה הקוממיות היהודית, ומכיון שלקוממיות יהודית נדרש בטחון, פעל בשדה הבטחון; אך בזאת לא נתמצתה שליחותו. אליהו נשתייך לקבוצה ה’אוניברסאלית' של שליחינו. אני זוכר את אליהו כאשר אמר להיות חבר במרכז החקלאי, אני יודע את אליהו בנוער; רק לפני זמן קצר הציע ללשכת מרכז המפלגה להטיל עליו את ענין הנוער. לא שהועדנו אותו לאיזה דבר, אלא בכל אשר הלך נועד לשליחותו. דברו לא היה: ‘הנני שלחני’, אלא: ‘נשלחתי ואלך’. היתה לו הרגשת שליחות, היתה בו שרשיות רבה; בעצם אפשר לקרוא על פי אליהו את כל מגילת תנועת־העבודה עד היום הזה; פרשת חייו ומעשיו עשויה לשמש קיצור מגילת מפעליה, מעשיה ויצירותיה של תנועת־העבודה העברית.

עתה נעקר מתוכנו. וכשאני מעמיק חשבון, הרי נעקרה עמו אבן ראשה מאבני היסוד: הרי אלו האנשים הבאים להנהיג לא באשר נבחרו, לא באשר נשלחו, כי אם באשר צמחו בתנועה. מדי פעם הקבוּצה מצטמצמת. התפקידים מתרבים, המשא והמועקה הולכים וכבדים. הכתפים הנכונות למשא אינן רבות. גם בתנועת ההגנה, שהיתה שלהבתו של אליהו, הוא היה המנהיג, הגלוי והסמוי, בעשרות השנים האחרונות, בין שהשתתף במרכז, בין שהיה מחוצה לו. עם הסתלקותו של אליהו אנו נמצאים במצב חמוּר ביותר: התפקידים גדלו וכוח ההנהגה לא עלה. לא פעם עלתה השאלה במוחי: “מה לעשות”? חושבני שהגיע היום לכנס את האחראים שבתנועה, את נאמניה בכל קצות הארץ, בקבוצה, בקיבוץ, במושב, בעיר, ולהטיל על הכוחות האלה, המצויים ודאי ומסורים כל אחד לעבודתו, את הדאגה לכוח־האדם נוכח התייתמותה של התנועה.

בהנהגת התנועה אנו מתיתמים. לא נוכל לשאת במשא. ייעשה מעשה בתנוּעה, מעשה הנוגע בשרשי שרשיה, שתכליתו לעורר כוחות ליצור כוחות, שישאו במשאו של אליהו, כשם שנישא במשאם של האחרים שהלכו.

1945

בוועידה הששית של ההסדתרוּת, 1 באוקטובר 1945

לפני כמה חדשים, עם תום המלחמה, הורם המסך שחצץ בינינו לבין משכנות ישראל, ונדע שהגיעה שעתנו לעבודת־עם גדולה, שעת קיבוץ פזורים ושרידים מעמק־הבכא באירופה.

רבבות החברים בתנועת־הפועלים הארצישראלית, שהתקבצו כאן הם פרי דורות אחדים של מאמצי העם היהודי, מיטב חלומו וחזונו, מיטב כיסופיו לגאולה. יד הגורל קיבצה וליקטה אותנו כאן לשעה זו. חיכינו ונשאנו עינינו לשעה זו. בינתיים אגרנו כוח, דרוכים לקראת מלאכת חבישת הפצעים והשיקום, ששעתה הגדולה ממשמשת וּבאה.

הנה הכריע העם האנגלי בבחירות לבית־הנבחרים. מפלגת־העבודה עלתה לשלטון בבירת האימפריה הגדולה. ראינו את הדבר כבשורת־ גאוה לעולם כולו, והיה לנו יסוד לקוות, שגם לנו תבוא גאולה. מפלגת־העבודה הבריטית, הבטחות ברורות וחגיגיות ניתנו על ידיה לעם היהודי להניח לו את האפשרות לבנות את ביתו הלאומי. ימים רבים ציפינו והנה התחילו שמועות מגיעות, – וצר לי להגיד – שמועות מזעזעות.

התכנסנו כאן היום, כדי לומר לעצמנו, לעולם ולמפלגת־העבודה – ידידתנו המסורתית – כי ששים רבוא היהודים בארץ־ישראל, ובתוכם מאה וששים אלף הפועלים, שבראשם עומדים אנשים שבאו לארץ עוד בימי הפתקה האדומה התורכית,¹ לא יכירוּ בגזירות ובהגבלות ולא יניחו להן לעכב בעדנו. לא נכיר בזכותו המוסרית של מישהו לשלול מיהוּדים את הזכוּת והאפשרות לעלות לארץ.

ועוד נאמר: עניבת־חנק, אפילו היא עשויה משי – עניבת־חנק היא. אנו נתנגד לה, נתגונן, נתקומם. הדבר מחייב הגבה נמרצת יותר, לפי שיש גם עלבון בפגיעתם של ידידים.

אין זו שאלה של דיביזיה מוטסת או מוסעת או ממוכנת; אנחנו נקבע את המטרות, אנחנו נקבע את דרכי התגוננותנו ומלחמתנו, – במלוכד ובמאורגן; לא מתוך טירוף ולא מתוך אנארכיה, אלא מתוך משמעת. נחפש דרכים מתאימות לנו להגנה על המטרות הקדושות שלנו. נתגונן ונילחם. לא נשלים. אין נימוקים לצידוק הטלתה של עניבת־החנק על צווארם של המעטים שנשארו לעם היהודי.

דוגמה לצפוי לנו תשמש העובדה, שנמצאים עתה במחנה עתלית חברים וחברות צעירים שהגיעו לארץ באניות האחרונות – הגיעו בזכות עמם, בזכות מולדתם; לא ניתנו להם סרטיפיקאטים, אבל הם הגיעו. והנה מחזיקים אותם ב’קונצנטראַציונס־לאגר‘. ביניהם חניכי ‘השומר הצעיר’, ‘המכבי הצעיר’, ‘גורדוניה’, ‘החלוץ’, ‘ברית הנוער הדתי’ ו’הפועל המזרחי’ – כל גוני הקשת של תנועות־הנוער שלנו; וכן עולים מחוץ לתנועות־הנוער: מניצולי אוֹשביינצים, בּוּכנוואַלד, בּרגן־בלזן. סרדיוטי־פלשׂטינא לא אמרו די בכל מה שעבר על האנשים האלה והם מחזיקים אותם זה שבועות בעתלית!

אני קורא לוועידה לשלוח ברכת־עידוד לחברים אלה, להביע את התמרמרותנו על כבילתם במחנה־הסגר, לתבוע את שחרורם ולהבטיח להם כי יהיו אתנו בארץ.

במלים מעטות אלה רציתי להגיד מהו סדר היום של הוועידה הזאת, או יותר נכון מהו סדר החיים שלנו – מן הערב הזה ולהבא.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אוקטובר 1946

המעשה ההתישבותי הגדול והנועז האחרון בנגב – עלייית 12 הנקודות על הקרקע באישון לילה¹ – אינו אפיזודה בלבד, ולא כפי שסבור חלק מהאופוזיציה – תוצאה של לחצה ודרישתה שייעשו מפעלי התישבות וכיבוש; וגם לא כפי שגורס חלק שני של האופוזיציה – תחליף למאבק בו נכנסה מפלגת פועלי ארץ־ישראל והאישים העומדים בראשה. לא, אין המפעל ההתישבותי בחזקת תחליף, אלא חוליה בשלשלת, אמנם חוליית־ראש, שכן לא היו לנו עד כה מפעלים כאלה, אף־על־פי שניתן למוסדות המיישבים ולמרכז החקלאי לסכם לאחר שנות המלחמה עליה של ששים ישובים ומעלה. פרשה זו תייחד לעצמה מקום בדברי ימי ההתישבות.

אכן, חוליה היא בשלשלת הנמשכת מימי ‘החורש’ בסג’רה, דרך כנרת אשר על אדמת דליקה, הדגניות, עין־חרוד ותל־יוסף, דרך נהלל וכפר־יהושע, מפעל עמק־יזרעאל; מ’השומר', כפר־גלעדי, הגדודים במלחמה המאבק של תנועת־הפועלים והיישוב כולו; מראשית כיבוש העבודה, כיבוש המעדר עד כיבושי העמק וייבוש הביצות; מראשית כיבוש כל מקצוע ועד ליכולתו הכבירה של ‘סולל־בונה’, שגם לזכותו יש לזקוף משהו בעליה הזאת, עליה באישון לילה בנגב; מנשיאת המים בפחים על הראש בישובי־הר, או הובלת מים בחביות שנים על שנים בישובים הראשונים, ועד שניתן לנו לומר דברי ישעיהו הנביא “ואפתח על שפיים מעיינוֹת מים”. וכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל יושבים באי־כוח כל חוליות השלשלת הזאת, באי־כוח המעשה החלוצי הזה במשך עשרות בשנים.

יש בנו ההרגשה כי מתרוננים בנו שלושים־ארבעים אביבים של מעשה חלוצי, מעשה כובש, מעשה קולוניזאטורי, של כוח ומרץ ונסיון כביר שנאגר. לכל מפעל יש מעין תקופת דגירה, מעין תשעת ירחי לידה – זו התקופה מפח המים ועד לצינורות הגדולים ולמיליונים ומיליארדים מטרים מעוקבים מים להשקיית מים להשקיית המדבר.

עם זאת לא נעלים עין מכך, שבאישון לילה עלינו לנגב… לוחמי הבריאגאדה חלמו על כך, שהם יהיו אולי מן הראשונים שיעלו לכבוש הנגב, אך לא באישון לילה, בהיחבא, כמעט במחתרת, בפחד ובחרדה שמא יפריעו. כי רבים המוקשים והמכשולים. אכן, חובה לחיות בידיעה ובהרגשה הזאת ואף לספר לקונגרס הציוני ולעולם, כיצד עולים עתה יהודים על אדמתם במדבר השמם, כיצד מברכים ערבים ובדואים את בואנו אליו, ובאילו תנאים אנוסים אנו לעלות לנגב.

האם נלמד מעובדה זו בוויכוח שלפני הקונגרס, ובתוך הקונגרס, מדוע יש הכרח במאבק על עצמאות מדינית? אל יאמרו לנו: הנה, זוהי הדרך. תעלו, התישבו! וַדאי, לו אפשר היה לעלות לא באישון הלילה אלא בריש־גלי, בים ובכל מקום, להעלות וליישב רבבות יהודים, לרכוש קרקעות ולבנות – כי אז רבה התקווה. אולם, לצערנו, לא הכל תלוי בנו. מצויים גורמים אחרים, עוינים.

נלמד איפוא מהחוליה המפוארת הזאת בדברי ימי התישבותנו והיאחזותנו בארץ. האם אין היא מזכירה לנו את ימי התורכים? איך עלו בחדרה? אבל אז היינו מעטים, קומץ קטן, ראשונים, בודדים בתוך עם של 16 מיליון יהודים. ואילו עתה אנו כאן 650–700 אלף יהודים, לאחר חורבן יהדות אירופה, כשבעייתנו הלאומית תובעת פתרון דחוף. כלום יכולים להמשיך כיום באותם הצעדים, באותם השלבים, באותו הקצב, באותה אדמיניסטראציה תורכית מחניקה? גדלנו, בגרנו, יצאנו מחיתולים של מפעל מתחיל, הגענו להישגים חשובים, לגרעין חזק של עצמאות יהודית. ומכאן, מנקודה כזאת, יש לצאת בצעדים אחרים, רחבים ואיתנים יותר, בקצב מהיר יותר, בזכויות מדיניות גדולות יותר, – ובלי עצמאות, בלי מדינה, לא ייעשה הדבר.

מובן, כי נעשה את כל האפשרי גם באישון־לילה, במחתרת ובמאבק. אבל נשלה את עצמנו אם נאמר: אפשר לבנות את ארץ־ישראל גם בדרך זאת. לא, חברים! מהעליה המפוארת הזאת, מהנסיון ומיכולת־הכיבוש שאגרנו, עלינו ללמוד איך להילחם ועל מה להילחם. יש בי הרגשה ציונית, כאילו אנו אורחת־גמלים טעונה כל טוב כנען החלוצית, היושבים עמוסים ודרוכים לפעולה, למפעל וכיבוש, והנה סוגרים עלינו את המדבר ושמים מכשולים על הדרך. העליה האחרונה בוצעה כמעט על שארית הקרקע שנרכשה על־ידינו. ראוי שנדע כיצד עולים עכשיו על קרקע, וטוב שתעלה בנו ההרגשה, כי הגיעה השעה לעמוד על העיקר, להילחם על הצעותינו המדיניות.

אותנו הולם המצב שביטא אותו נחמיה: ‘הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשׂים’. וכולנו עומסים עשרות בשנים משא רב, משא מפואר, יוצר וכובש. וכאשר אומרים לנו ‘מאבק רצוף’, אני אומר לחברים: ודאי, רצוף וכולל את כל ערכי חיינו – מן ‘החורש’ מכנרת ומדגניה, מ’השומר' וכפר־גלעדי, עד היום הזה, עד העליה לנגב. מאבק רצוף תבונה, רצוף עוז, רצוף יכולת לעמוד בשער, רצוף מעשה קטן וגדול שאך ניתן לעשותו; עוד יתד ועוד יתד, ורצוף מאבק מדיני להשגת זכויות מדיניות אשר יניחו לנו את האפשרות לעלות גם לא באישון לילה!

צירי המועצה החקלאית והציבור שהם נציגיו, יודעים מה משמעותו וחשיבותו של חוק המים לגביהם. תפקיד המועצה היא, להזעיק את רבבות ומאות אלפי היהודים בארץ למערכה בשאלה חיונית זו.

אנו חייבים להתריע, קודם כל, שאין זה הוגן מבחינת ה’פייר פּליי' האנגלי להטיל עלינו בשעת בין־שמשות זו, במחתרת, חוק, שכוונתו לגזול את ‘כבשׂת הרש’ שאנו גילינוּה, אנו ולא אחרים! שנים טענוּ מתנגדינו כלפי העולם וכלפינו: אין קרקע ומחובתנו לחשוב על הדורות הבאים של הערבים; מים וַדאי שאין… אולם אנו חוללנו את נס המים! אנו גילינו את מקורות המים!

אין לנו ספקות בכוונת החוק. וַדאי לנו שכוונותיו זדוניות. אין זה חוק אלא גזרה; חוק הקרקע – גזירה; חוק העליה – גזירה; חוק המים – גזירה. אמש ביקרתי בישוב ותיק ונכחתי בחגיגת נישואין. הזוג – צעירים מאד. שאלתי אותם: מה החפזון? אנו לי: מי יודע, אולי יצא בקרוב חוק נישואין…

כאשר התחלנו במפעל המים בקישון היינו חדורי ספקות. חברת ‘מקורות’ קיימת עשר שנים. בשנה הראשונה שאבנו מחצית המיליוֹן ממ“ע והממשלה טענה שזהו שיא השאיבה. ואילו אנו הלכנו מקידוח לקידוח, עלינו משנה לשנה והגענו לשני מיליונים ממ”ע ולמעלה מזה.

האם הממשלה הזאת כבר אירגנה ענפי־חיים כלשהם בארץ, המוכיחים שהיא ממשלה פרוגרסיבית? הרשאים אנו למסור בידי ממשלה, שאין אנו מאמינים בכוונותיה הטובות, את נשמת אפנו – את המים? לו היינו סוֹמכים על הממשלה, לא היינו מגיעים למפעל הקישון, אף־על־פי שהוּא נראה לנו כבר עתה כמפעל קטן, לפי תפיסתנו את עניני המים עתה.

אמרו לנו: הא כיצד, תביאו מים ממרחקים? והנה עשינו מפעל. החילונו להביא מים ממרחקים; ולאחר שהונח הצינור והגיעו מים, התחלנו שוב לקדוח בסביבת עפולה, עד שהצלחנו אחרי קידוחים רבים למצוא מים. כך היה גם בנהלל: מצאנו שם מים נוספים. מותר להטיל ספק, אם היינו מגיעים לקידוחים בהרי נצרת, לולא העזתנו והצלחתנו בחיפוש מים. זו דרכו של עם־מתישב, עם־חלוץ נטול־ברירה: הוא מחפש מים בהרים ובכל מקום ומגלה מקורות חדשים.

לפי עצת מומחים אומרים אנו לנצל גם את השטפונות מההרים. למדנו משהו ממפעל הנחת הצינור בנגב. אין זה בגדר סוד, שאנו חושבים על העברת מים למדבר. הייתכן שהממשלה תאסור עלינו להעביר מים מאיזור באר־טוביה לאיזור בלתי־מיושב? ממשלה, אשר הצדק נר לרגליה, היתה אומרת: כדאי להעביר מים ממקום למקום כדי להחיות שממה, גם אם כעבור זמן מה יחסרו המים במקום שאיבתם, עד שיובאו ממקורות אחרים. ואכן, אנו אומרים: במדבר יצמחו ישובים חדשים, – ובשביל באר־טוביה נחפשׂ פּתרוֹן בשעת הצורך.

לחוק הקרקע, לחוק העליה, כוונה ברורה: מניעת בואם של יהודים לארץ. חוק המים פועל לעת־עתה במחתרת. לכאורה, המדובר הוא רק בחוק המים, אולם אנו יודעים את המזימה הטמונה בו.

עשרות מליונים ממ"ע מים מתבזבזים מדי חורף לעינינו, וגורמים אסונות לאדם ולבהמה. תנסה־נא הממשלה, לפני שהיא ניגשת לחוקק חוקי־מים, לאגור את המים האלה הנשפכים אל הים; תעשה־נא את הסידורים הדרושים לעיכוב המים האלה במרוצתם ולהפנוֹתם אל השׂדוֹת. מכל מקום ‘חוק המים’ אין השעה כשרה לו, ואנו שוללים אותו.

1947

במושב הוועד הפועל הציוני, אפריל 1950

ירחב לבו של חבר ההנהלה, שתפקידו למלא שליחות התנועה ורצונה, בראותו את נחשול הפאטריוטיזם התנוּעתי וההתלהבוּת הרבה שבאוּ לידי ביטוי, לכאורה, בדיוני הועה"פ הציוני ובכינוסים שקדמו לו. דברים אלה נוטעים בלב האדם שעליו לבצע – תוספת כוח, אמונה ובטחון. רוצה אני שתהא בי ודאות, שכל מה שנאמר בין כתלי הוועד־הפועל הציוני ישמש נר לרגלי התנועה במעשיה יום יום. גם אני נמנה עם אלה שאינם מעלים על דעתם, כי אפשר לבצע מה שהוטל על מדינת ישראל בלי תנועה ציונית חזקה ומאורגנת, שהיא הלב והמוח של המוני היהודים המסייעים למדינת ישראל בהגשמת יעוּדה.

עלינו להכיר טובה לאלה שהפיצוּ שמועות, שמצוּיים בארץ אישים הרוצים להצר כביכול את צעדי ההסתדרוּת הציונית, שכן נזעקוּ הכל להציל ולהגן על הקיים. אני שואל: במה מורגש בבנין הארץ ציוני, או ההסתדרות הציונית, או מפלגה ציונית יותר מסתם יהודים, או ציבור של יהוּדים? משיבים לי: עלולים לבוא ימים קשים מבחינה פוליטית, ואז תראוּ את כוחם של הציונים. גם אני סבור כך. אכן, יש הבדל בין ציוני בכל ימות השנה לבין יהודי המסייע מתוך אהבה פעם פה פעם שם. אלא שאין לקיים תנועה בציפיה לימים רעים, שאז יינתן, להעמיד את הציונים במבחן ולעמוד על ערכה של ההסתדרות הציונית.

קיימת תנועה ציונית מאורגנת המונה מאות אלפי חברים ומיליונים שוקלים. היה מקום ויש מקום לכך, שפעולתם תהיה ניכרת ביותר, שייבדלוּ משאר המוני־העם הנמשכים אחרי מרכבת הציונות המנצחת. לצערנו עלינו לקבוע כי דבר זה לא נתקיים. אם המצב הזה יימשך – והלא כוּלנוּ רוצים שלא יבואו ימים רעים – יהיה קשה מאד להוכיח את חשיבותה של התנועה הציונית, אחת ברוּר: ראוי היה שהתנועה הציונית תעשה יותר, אם זה בשדה החלוּציוּת, בעליה או בגיוּס האמצעים להקלטת העולים. אתחיל בדבר האחרון.

המצב הוא כזה, שלרבים מאלה שאינם ציונים ניתן לומר, כי בשטח ההתנדבות הכספית לא הראתה התנועה הציונית דרך, לא חינכה. נראה לי, שעל נציגי ההסתדרות הציונית בועד־הפועל להראות את הדרך לחיזוק הפעולה הכספית. מן ההכרח למצוא דרך להכיר ציוני מכל יהודי אחר בששת ימי המעשה. אם לא נלך לפני ההמונים היהודים, לא יעמדו לנו כל טוב לבם והתרגשותם: חושש אני שנפסידם. נפל משהו בחיינו, הוקמה המדינה ויש ממשלה. אולם שתי מלכוּיות לנו במילוי תפקידים שונים בארץ.

אין ההסתדרוּת הציונית צריכה להתבטל, ואי־אפשר לקיימה בלי חינוך העם למעשים, או בלי מפעלים ופעוּלות. הוא הדין בממשלה ובמדינה. ומשום ששתי הרשויות נוגעות זו בזו, לא יועילו כל דיבורים, גם כשהם נשמעים בוועד־הפועל הציוני בפי אנשי הממשלה, כי עלינו לערוך תקציב אחיד; לדעתי, לא נגיע אליו לעולם. עלינו למצוא צורה אירגונית, חוּקית, לסידוּר הדברים. לא אדבר כאן על פרטי האירגון שיאפשר לכל שותף להרגיש כי הוא עושה את שלו. העם היהודי יודע שקליטת העליה וההתישבוּת ככל שהן נעשות – ההסתדרות הציונית עושה אותן.

אולם קשה לי להשלים עם הקנאה להסתדרות הציונית. הפאטריוטיזם של הקנאים מביאם לידי קידוּש כל דבר שהיה קיים עד עתה, בין שהוא טוב ובין שאינו טוב. הנה, בשאלת מיזוּג הקרנות, נדמה לי, שדווקא שומרי החומות חייבים לשקול מה טוב מבחינתה של ההסתדרות הציונית.

נוכח קיום המדינה, הממשלה ומוסדותיה הקונסטיטוּציוניים דרושה הסתדרוּת ציונית חזקה. ההסתדרות הציונית, הורתה של מדינת ישראל, צריכה לגבש את עצמה ולבדוק את כליה. כלום יעלה על דעת מישהו, למשל, לפנות לעם היהוּדי במגביות לשם גאוּלת קרקע בארץ־ישראל מידי הרב מימון, קפלן ובן־גוריון? ואם הלאמת הקרקע, היש צורך לשם כך במגבית מיוחדת? הפרוגראמות של מפלגות הכנסת כללו סעיף על הלאמת הקרקע. מדוע אין הכנסת נאמנה על הלאמת קרקע לעם ישראל? ידוע לי, שגם בממשלת ישראל יש החלטה על כך. אין ממשלת ישראל מוכרת קרקע חקלאית. אני חסיד הקרן־הקיימת וחסיד הלאמת הקרקע, אך עם זה אינני מתעלם מן המהפכה שחלה בחיינוּ והמחייבת, לדעתי, מיזוּג הקרנות.

רוצים אנו בהסדתרוּת ציונית חזקה ומאורגנת נוכח מכשירי־ההגשמה – כן יחזקו וכן ירבו – של הממשלה. נקרא לזה קנאת מבַצעים. אולם אמצעינו מוגבלים ואם אנו מוסרים את הכסף לגאוּלת הקרקע, אין כסף לקליטת עליה ולהתישבות, אין אמצעינו מספיקים, ואם אין בידנו לקיים את המחנות – תעבור הפעולה לממשלה. הוא הדין בהתישבות. הנה העלינו להתישבות מאתים נקודות, ועוד ידנו נטוּיה. אבל לא בכספנו בלבד נעשה הדבר. אנו תובעים כאן שיתוף כספי מוחשי מאוד של הממשלה. אחוּז האמצעים שלנו בהשקעה הכוללת פוחת והולך. אם הממשלה חייבת להשקיע כסף בכל המפעלים, הריהי רוצה להיות המבצעת והקובעת, ובצדק.

בד בבד עם חיזוּקנוּ וביצוּרנו הפנימי בתנועה ובהסתדרוּת, יש לחפש דרך לשיתוף־פעוּלה הדוק עם הממשלה ומכשיריה. ארוכה היא דרך השיתוּף וצורות רבות לה.

נראה לי, שסיסמת ההפרדה נכשלה כשלון חרוּץ. יש לשוב לשיתוף־פעוּלה מלא ולבבי בתפקידים, ואולי גם ללא תיחוּם קיצוני בין האנשים האחראים לפעולה משותפת.

…יש ממשלה לישראל, יש מולדת המשתרעת מדן ועד אילת. יש צבא, יש כנסת נבחרת. קליטת העולים וקיבוץ הגלוּיות, הבניה ופיתוּח המשק הם בכל תקפם. בכל רחבי הארץ רוחש ותוסס עמל־ אדם בגוּף וברוּח, העתיד לשאת פירותיו ברבות הימים.

התוכל ההסתדרוּת הציונית, לאור ההישגים האדירים, לשבת בשלווה מדוּשנת עונג, נהנית מזיו עלילותיה של הממשלה והמדינה? שלוש השנים שחלפו מאז יסוד המדינה מוכיחות בעליל, כי נחוּצים אמצעים אדירים בחומר וברוח, להמשך הבנין. אמצעים אלה יבואו בעיקר מקהילות היהוּדים בארצות הדוברות אנגלית, וקודם לכל מיהדוּת ארצות־הברית.

לעינינו מתרחשת תמוּרה מכרעת בפזוּרי יהדוּת העולם. תוך שנים מספר תגדל מדינת ישראל ותהיה מדינה בת 3–4 מיליון נפש. היהדוּת נדרשת להעניק למדינה גם מכוח־האדם שלה. אין ספק, שבכוחה של המדינה לרוות צמאונם של רבבות עולים, של נוער חלוּצי המפלס דרכים חדשות, של שכבות אנשי מעשה והשכלה, מדע וטכניקה, הדרושים לנו כאוויר לנשימה; או אז נוכל להעלות וליישב, לשכן ולהשריש מיליונים של עולים מארצות ערב והמזרח.

אין כתף אשר תרים את המשא זוּלת התנועה הציונית והסתדרוּתה.

על הציונות להתרכז בתפקיד העליה ויישובה החלוּצי של הארץ.

1951

בכינוס מרצים לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ג, פברואר 1951

אל נשלה את עצמנו: עם עלות שמש המדינה הועם זהרה של ההסתדרוּת הציונית. הגענו למסקנה יסודית, שאין הבור מתמלא מחוליתו, כלומר: אין המדינה יכולה להיבנות ללא עזרה גדולה מצד העם היהוּדי. עלינו להחזיר לעצמנוּ את הוודאוּת בהכרח קיוּמה של התנוּעה הציונית, ואם נחזירנה נוכל להחדיר הכרה זו במאות אלפי הבוחרים. הכרח הוא שמאות אלפי בוחרים בארץ ישתכנעו בכך.

נחוּצה שעת־רחמים לתנועה הציונית, למוסדותיה ולהנהלתה. כאשר עמדה לפני הקונגרס המטרה להשיג מדינה יהודית, היה קל יותר לקיים את התנוּעה.אולם היום, לאחר ההישג ההיסטורי, עלינו, וקודם כל על מפלגת פועלי א"י, להקדיש את מיטב הכוח לתנועה הציונית. אילו חשבתי, כי בלעדיה תוכל המדינה להתגבר על המכשולים המכריעים בבנין הארץ בעשר השנים הקרובות, אפשר ולא הייתי מתפלל לשעת־רחמים זו; אך דומה הכרח־חיים היא לנו, ובלעדיה נעמוד על עברי פי פחת

להסתדרות הציונית חסר דבר פשוּט – גיבוּש וליכוּד יכולתה. היא לא הגיעה גם לבחינה מחוּדשת של דרכיה לאור המצב החדש. הנה קיימת הקרן־הקיימת לחוּד וקרן־היסוד לחוּד,– ואין כוח ואומץ להכריע אם ההפרדה נחוּצה או לא. והרי אנו מצוּוים עתה על שינוי־ערכים ושינוּי חזיתות.

אני, למשל, סבוּר,שדרושה הסתדרוּת ציונית לוחמת, שיהיה לה עוז להגיד ליהדות אמריקה: מהיום והלאה תייצג התנועה הציונית את עניני העזרה לישראל. ועליה להסביר, לשם מה דרושים האמצעים ומה הם תפקידיה כיום. אני רואה בזה רצון לבדוק מחדש ערכים ולקבוע מחדש את מרכז הכובד.

לאחר קום המדינה נותרו להסתדרות הציונית ארבעה תפקידים, ובהם עליה לרכז את כל מעיניה, והם: קיבוץ גלוּיות, חינוך הנוער, הסברה וחינוך בגולה, יישוּב העולים.

אנו נתוּנים כיום במצב, שאין בידנו להיות עצמאיים כמעט בשום שטח, ואנו נאלצים להושיט ידנו לממשלה. מכאן, פרשת היחסים בין התנוּעה הציונית לבין המדינה, המתבררים ומתלבנים עם הקמתו של המוסד לתיאוּם בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה. אין המוסד הזה נחוּץ לנו, לישראלים, אך דרוש הוא לציונים בעולם, כדי שיטע בהם את ההרגשה, כי שותפים הם בעשיה. יודע אני כי הציונים בעולם, גם חברי תנועתנו, מייחסים למוסד זה חשיבוּת.

עלינו לפרוש את היריעה הגדולה של מעשינו בתחום ארבעת התפקידים שמניתים. במושג עליה (לא אגיד קליטת עליה), פעלה ההסתדרוּת הציונית גדולות. הצלחנו בתקוּפה האחרונה להוציא מהמחנות מאה אלף יהוּדים, וכמעט כל יהודי הבא לארץ יוצא מהאניה ישר למקום העבודה. כן הדבר בשדה ההתישבות, שגם אותה הרי אפשר לזקוף לזכוּת ההסתדרוּת הציונית.

אנו הולכים לקונגרס לאחר קום המדינה, לאחר תקוּפה של ספקות והחלשת המתח בהסתדרות הציונית. עלינוּ לנטוע מחדש בטחון בחיוניותה של התנועה הציונית, לשקוד על בדק ביתה ומוסדותיה ועל התאמת כליה לתביעות התקוּפה ולצרכים העומדים על הפרק; להקים תנועה ציונית פעילה בעולם, ולרכז סביבה כוחות גדולים. הארץ לא תיבנה בלי תנועה ציונית.

באמריקה הגדולה משם באים עתה, לאחר חורבן יהדות אירופה, מרבית כספי ההתנדבוּת, פועלת המגבית היהוּדית המאוחדת, באמצעוּת מנגנון מיוּחד לכך. אחרי כן היא מעבירה חלק ל’ג’וינט', שגם לו מנגנון, חלק לקרן־היסוד וחלק לקרן־הקיימת באמריקה: הקרן הקיימת בארצות־הברית מעבירה מכספיה לקרן־הקיימת בירושלים, וקרן־היסוד – לקרן־היסוד בירושלים. קרן־היסוד בירושלים מעבירה את הכספים לגזברוּת הסוכנות היהוּדית. התהליך הזה מחייב מנגנונים נפרדים. הזוהי דרך הגיונית, יעילה ונבונה?

חובה עלינו לקבוע בקונגרס הזה שנים־שלושה דברי יסוד, שיוכיחו את רצונה של התנוּעה ודריכותה לפעוּלה. שמירת כלים ומסורת בתנועה דבר חשוּב הוא, אבל לכל יש גבוּל. אין המצב הקיים מחזק את יכולתה של הסוכנוּת היהוּדית.

1951

בכינוס יוצאי מרכז אירופה, בית ברל, מאי 1951

המאורע הגדול, האדיר בדברי ימי ישראל והציונות – המדינה – אינו אלא מכשיר גדול לביצוּע המשימה הציונית: קיבוץ הגלוּיות. אולם אף על פי שקיימת המדינה, קיימת בצדה תנועה ציונית וקונגרס ציוני וכל האטריבוטים של מה שנקרא פעם ‘המדינה בדרך’. עדיין קיימת המטרה: העלאת היהודים מעולם הגויים לארץ־ישראל. לשם כך נדרשת התארגנוּת עממית גדולה, שיחד עם מדינת ישראל, תוכל למשימה. יחד! ורק יחד!

נדמה לי, שדווקא עתה, שלוש שנים ליסוּדה של המדינה, מיטיבים אנו להבין ולהעריך את נחיצותה של התנועה הציונית. אמרתי: עתה, כי נראה לי, שהיתה תקוּפה, כאשר מרוב שמחה ואושר וזוהר שמש־המדינה שעלתה, נתעוררו אי־פה אי־שם ספקות: שמא כבר הושגה המטרה ושוב אין צורך בהסתדרוּת ציונית, בקונגרס וכו'? דומה, כי שלוש השנים הללוּ פיכחוּ אותנו משכרון השמחה הגדולה.

בשלוש השנים הללו נתקלנו פנים־אל־פנים בבעיה של קיבוץ הגלויות (אולי עדיין לא במלואה) יותר משנתקלנו בה בשנים הקודמות, וטעמנוּ את טעמה האמיתי. דורות על דורות שאפנו לקיבוץ הגלוּיות ועמלנוּ למענו, אולם בבוא היום הגדול לא ידענו לקלוט את האנשים, לא ידענו למזג את האדם החדש עם שממת־הארץ וליצור מהם את המולדת. אכן דיברנו, חלמנוּ שאפנו, אולם רק עתה מתחילים אנו לטעום את טעם העשיה, את טעם הביצוּע.

עובדה זו מלמדת אותנו, שמדינת ישראל לא תוּכל לעשות זאת בכוחותיה בלבד, וגם אסור לדרוש זאת ממנה. 600 או 650 אלף היהודים שהיו בארץ בעת יִסוּד מדינת ישראל לא יוכלו לשאת במשימת־הדורות – במשימת קיבוץ הגלוּיות. היום הדבר ברור לכל. מכאן, שהעם היהודי לתפוּצותיו חייב לשאת עוד שנים רבות במעמסה. אנו מצוּוים לתכנן תכניות ליישוּב כל הארץ, והנה הוברר לנו, כי כדי לפתח ישראל חקלאית שתפרנס מיליונים – הכרח לבנותה קומות אחדות. ולכך יידרשו סכוּמים אגדתיים. מניין יבואוּ?

הצרכים העצומים של בניית המולדת מחייבים אותנו, את אזרחי המדינה, אולי יותר משהוא מחייב את האחרים, לבצר את התנועה הציונית. ליהודי התפוּצות מקורות אחרים לציונותם, ביניהם געגוּעים כמוסים לביטוּי יהודי, שאיפה ל’פעמי־משיח', אבל הם רחוקים מן המציאוּת, שעה שאנוּ, היושבים כאן רואים את ההגשמה יום־יום, וחשים את הצורך בביצוּר התנועה הציונית שנחלשה הרבה. אמנם יש להודות, שאחרי מאמץ כזה, לאחר שהתנוּעה ‘ילדה’ עם ומדינה, טבעי הוא שנחלשה, ויש להחלימה.

ודאי, קיימות בעיות משוּתפות לעם היהוּדי, לתנועה הציונית ולממשלה. התנועה ציונית חייבת להיות מעונינת בפתרונן לא פחות מהממשלה. אני מרחיק לכת ואומר: המתיחוּת בין הממשלה לבין ההסתדרוּת הציונית נעוצים, לדעתי, באי־ניצוּל יכולתו החמרית של העם היהוּדי לעזור לבנין הארץ באמצעות התנועה הציונית.

אנו הולכים עתה לקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואתה נזכר, שהיה פעם קונגרס של באזל, אשר עליו אמר הרצל: ‘היום ייסדתי את המדינה’. הקונגרס הראשון בישראל ייערך בירושלים, ויהיה זה הקונגרס של ד. בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, זה עצמו מאורע.

מה יהיה תכנו של הקונגרס הזה? במה יתיצב לפני העם היהוּדי? איך יגייס את העם למשימה האדירה הזאת? – זו השאלה המרכזית.

אפשר ויש צורך בבדיקה של כמה וכמה מן המכשירים הפינאנסיים. לא ברוּר לי, אם גם עתה עלינוּ להמשיך בדרכן של השנים הקודמות. כאשר מרכז־הכובד בתנועה הציונית ובמעשה הגאוּלה והתחיה היה ‘הדונם והעז’. הן עתה כל האדמה בידי הממשלה, ויש להכשיר יהודים שידעו לעבדה. דרוּשים כוחות חדשים ורוח חדשה, כדי להרים את העם היהודי להגשמת המשימה הגדולה הזאת, ודרושים כוחות רבים להצלת המדינה מסיבוכים קשים העלוּלים להשפיל אף את הקומה הזקוּפה ביותר. על התנועה הציונית לפעול לחינוכם של המוני יהודים שרמת־תרבותם היא כאילו מרחק של דורות מבדיל בינם לבינינו. אין זה מוציא, כמובן, את ההכרח לפעול גם במרכזי היהוּדים החפשיים והעשירים במערב. נדמה לי, שאין לסמוך רק על ‘הפרוצס הסטיכי’ של עליית יהודים מארצות כמו־אמריקה.

לענין זה צריכה התנועה הציונית להתמסר, יותר מאשר בשנים הקודמות, וּודאי שהיא צריכה להיעזר במדינה ובכוח משיכתה. עליה לגייס לשם כך ממיטב כוחות הגוּף והנפש – ואמצעים רבים.

ועוד על דבר אחד אייחד את הדיבוּר. גם בתנועה הציונית וגם בקונגרס הציוני הוטלה ע"י חוגי הימין והריאקציה הסיסמה: ‘מאופוזיציה לשלטון’. לפני קום המדינה התיחסו חוגים אלה בישוב היהודי בארץ־ישראל בביטול גמוּר ואפילוּ בבוז לקונגרס הציוני ולהסתדרות הציונית. הם ראוּ בכך ענין בשביל פועלים או בשביל קומץ מן האינטליגנציה, ולא בשבילם… אולם עתה, משהרגישוּ שהבחירות לכנסת ולקונגרס משלימות אלו את אלו, וכי הן שתי חזיתות של מלחמה אחת, מתאווים הם מאוד להגיע לשלטון בתנועה הציונית…

שני המבחנים גורליים לגבינו. אני מרגיש, כאילו מתנהל מאבק על האוצר הגדול של פועלי ארץ־ישראל, שנאגר במשך 40–50 שנות תנועת־העבודה בישראל, מימי העליה השניה עד היום הזה. רכשנו נכסים רבים גם ברוּח, בהנהגה ובהשפעה, גם בלי להיות רוב. אינני זוכר אם היינו פעם רוב פורמאלי. אבל תנועת הפועלים הגיעה, בזכוּת עמלה, התמסרוּתה והיחלצוּתה, למעמד המנהיגה והמשפיעה, המחנכת והמדריכה של העם.

בשנים הקשות והרעות, כאשר נדרשנו לייבש ביצות ולקדוח ולבלוע מנות גדושות חינין – היינו יחידים, ולא היו לנו מתחרים רבים בארץ. עתה נעשתה הציונות ענין מכובד יותר בעיני החוגים האלה.

לתנועת הפועלים היתה דרך משלה בציונות ודרך משלה בסוציאליזם בישראל. דרכינו עומדות עתה במבחן רציני. הבחירות הראשונות לכנסת עמדוּ בסימן מלחמת החירות והנצחון, ואילו לקונגרס לא נתקיימוּ בחירות מאז. עתה שקטו קצת הרוחות והבריות נערכים למאבק.

נדמה לי, שאנו מתקדמים לקראת עיצוּב החברה החדשה שנכספנוּ לה, המוּשתתת על החזון הסוציאלי שליווה אותנו בכל שנות עבודתנו. החילונוּ בהלאמת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת לישראל והגענו למהפכה האגרארית. ועתה אנו מרכזים את הכוח השני, את המים בארץ־ישראל, בידי מוסדות לאומיים וציבוריים, ועל כך ראוי להילחם. לא רק עברה של תנוֹּעת־העבודה, חמישים שנות מחשבה ויצירה וקרבנות, אלא גם עתידה מחייבים אותנו לכך.

אני יודע: יש לנו יריבים. אולי המושג ‘יריבים’ אינו ממצה כיום. אנו חיים עכשיו במדינה שמעמדות שונים בה. עלינו לעמוד בפני התקפות האויב המעמדי.

לפנינו שתי מערכות, שתי חזיתות במלחמה אחת, בה מקופלת המערכה של שני דורות בעם היהודי ומאמציהם להגשמת המשימה הסופית של הציונית – משימת קיבוץ הגלויות, קליטתם והשרשתם. מבחן רציני הוא לנו במדינה ובהסתדרות הציונית.

בקונגרס הציוני הכ"ד, אפריל 1956

לפני שאתווה קווים לתכנית פעולתה של הסוכנות היהודית לשנים הבאות בשדה ההתישבוּת אתאר את הרקע הכלכלי של עבודתנו ואציין כי קליטתם של המוני העולים והשרשתם בארץ הביאה שינוי מהפכני בנופה: כפרים חדשים נוסדו בשדות־בוּר שלא ידעוּ יד עובד ועתה שבוּ ולבשוּ מעטה ירק, והביאוּ תמורה מהפכנית בנופה של הארץ. נבנו מאות אלפי בתים בשיכוני העולים, הונחו מאות ואלפי קילומטרים של צינורות־השקייה, נשתלו מיליונים עצים בשדרות ויערות, ניטעו עצי פרי לרבבות, נקדחו בארות לעשרות, נבנו גשרים ונסללו דרכים, הוסבו נהרות, נחשפו מעיינות ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקו במים חיים.

נוספו ערים ועיירות, וענפי מסחר ותחבורה, מלאכה ותעשיה, בנין וסלילת־דרכים התפתחו והתחדשוּ. נבנו מאות בתי־ספר וגני־ילדים, מוסדות להשכלה גבוהה, מדע ומחקר, הוקמו אולפנים להנחלת הלשון, ואנשים ללא ידיעת קרוא וכתוב החלו לומדים את השפה העברית ומצטרפים לחיי התרבות של הארץ. ורבבות החלו משתרשים בנופה התרבוּתי של הארץ.

רבות ומגוּונות בעיותינו: קשיי מימוּן, קשיי תעסוּקה, קשיי לשון ואורח־חיים, ועל כולם – קשיי מיזוּג הגלויות המלווים את מעשה הקליטה.

היהוּדים יצרו במקומות גלותם הווי שקבע מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. קדוּשת מסורת חפפה על הווי זה. והנה נוצר הווי חדש על שמחותיו ותוּגותיו, על אורו וצלליו, על יחסי שכבות ומעמדות שלא נודעו במקומות מוצאם.

אולם שעה שגלוּיות רבות ושונות מתקבצות בארצנו, מזדקר מיד השוני העצוּם שבין יוצאיהן, שוני עד כדי זרוּת בלשון, בהליכות־חיים וכו'.

הליכוד הפנימי של כל שבט וכל עדה, שנוצר במרוצת השנים בהשפעת מסורת הדורות, הסביבה ושאר תנאים, נדרש כאן לפנות מקומו לליכוד כללי של יוצאי כל הגלוּיות. מאמצי־חינוך גדולים, אהבה, מסירות וסבלנוּת נדרשים לשם איחוּי הקרעים וליכוּד אבק־עם לעם המשתרש באדמתה, בכלכלתה ובתרבוּתה של ישראל.

נזכור, שרוכלים ואנשי מסחר זעיר נעשים בהדרגה חקלאים יוצרים בישובים חקלאיים, הפזוּרים ברחבי הארץ. רבבות מהם נעשים אנשי מלאכה וחרושת, עובדי בנין וסלילה, אנשי יצירה ועמל בעיר ובכפר.

מפעל רב זה של הבאת עולים לארץ וקליטתם תובע אמצעים גדולים. הסוכנות היהוּדית השקיעה בו למעלה מ־700 מיליון דולר, אולם גם סכוּם גדול זה לא הספיק לקליטת כל העליה. על כן נטתה הממשלה שכם עם הסוכנות היהודית והשקיעה מתקציבי־הפיתוּח וממקורות שונים סכוּם העולה על מיליארד לירות בחקלאות ובהשקייה, בתעשיה ובמלאכה, בדואר ובתחבורה ובשיכון, כדי ליצור יסודות ראשונים לקליטתו של עם רב זה.

ההתישבות החדשה שהתחילה בתנופה גדולה עם העליה ההמונית היא גולת־הכותרת בפעוּלת הסוכנות היהוּדית בשנים הללו. בשבע השנים האחרונות נוסדו בארץ מאות ישובים חדשים, הועלו על הקרקע למעלה מ־30 אלף משפחות ונושבו מרחבי־ארץ שהיו שוממים. התישבוּת רבתי זו נפתחה עם ייסודם של הקיבוצים הצעירים לאחר מלחמת השחרוּר בגליל, בפרוזדור ירושלים ובגבוּלו המערבי של הנגב, על־ידי גרעינים חלוּציים של משוחררי הפלמ"ח וצבא־הגנה לישראל. אולם רוב בנינה ומנינה של ההתישבות החדשה, למעלה מ־400 ישובים, נוסדו על־ידי עולים חדשים מתוך העליה ההמונית.

זו הפעם הראשונה בתולדות ההתישבות הציונית בארץ, נתבענוּ ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים, יוצאי גלוּיות שונות, חסרי משלח־יד בסיסי ורחוקים בתכלית מן החקלאוֹּת, הטבע והקרקע, ללא כל הכשרה נפשית וגוּפנית לעבודת־כפיים. על חומר אנושי זה הוטל, יחד אתנו, להתחיל מחדש ביצירת קהילות חקלאיות בארץ. גם המלווים את תהליך ההתישבוּת בארץ שנים רבות, היססו בראשית הדרך.

מאז עברו שבע שנים ועתה אפשר לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר ידע את חבלי לידתו, את צער גידולו, וייתכן כי הוא עומד עתה במבחן בגרוּתו.

מטרה משולשת עמדה לפני המוסדות המיישבים בגשתם לעיצוּב דמותה של ההתישבות החדשה הזאת:

א. ניצול אופטימאלי של אוצרות הטבע החקלאיים, מקורות המים ושטחי הקרקע, לקליטת מאכסימוּם של מפרנסים בחקלאות והגברה מאכסימאלית של ייצוּר המזון ושאר מחסורה של האוכלוסיה הגדלה והולכת במדינה.

ב. יישוב שטחי הארץ שנשארו שוממים ומסכנים בעזובתם אחרי מלחמת השחרור, ופיזור אוכלוסיית־הארץ הוותיקה והעולה כאחד על פני מרחבים חדשים.

ג. ביצור גבולותיה של הארץ ע"י יצירת חומת־מגן חיה של ישובי ספר.

למעלה מ־200 ישובים חדשים המהווים שרשרת־בטחון חיצונית למדינה ותוחמים למעשה את גבולותיה. אמנם אין חומה זו שלמה, ועדיין מרובה בה הפרוץ. טרם הקפנו במידה מספקת אזורי־ספר מסוימים ובעיקר את אזורי הנגב וההר.

בארץ מצויים כיום כ־720 ישובים חקלאיים יהודיים. עם הלא־יהודיים מספרם מגיע ל־1000 – ובהם למעלה מ־50 אלף משפחות, ומהם נמצאים 444 ישובים חדשים בטיפולה של המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, והם כוללים 31 אלף יחידות משק חדשות.

אין לך שבט או עדה או גוון בחיי העם היהודי שאין להם נציגים בישובים אלה. מספר הישובים שנוסדו מאז קום המדינה גדול ממספר כל הישובים החקלאיים שהקימה התנועה הציונית מאז ימי חיבת־ציון, על כל היוזמה הפרטית והציבורית שגילתה, הרי אלו 70 השנים ולמעלה מזה שעברו מאז נוסדו פתח־תקוה, חדרה, מוצא ועוד. ישובים אלה, רישומם ניכר היטב בארץ בשטח המעובד ובאספקת המזון. קשה להעלות על הדעת את התפתחוּת מפעלנו, בלעדי בסיס חקלאי זה וחלקו בייצור אספקה לישוב.

כל זה קם בכוחו של הנס הגדול שהתרחש בארץ – נס המים. המים אשר חשפנו והעלינו מנבכי האדמה, הם אשר חוללו – במרחביהם החרבים של הדרום והנגב במיוחד – את פלא הצמיחה המצטייר בצבעים ירוקים על רקע שומם ומצהיב. בשוּבו למולדתו נתן ישראל את המים לאדמה – ודבר זה יירשם לדורות.

עתה אנו נוטעים שדרות לאורך הדרכים ושותלים יערות – ובכך אנו נותנים לארץ נכס חשוב שני – את הצל. מים וצל – שני אוצרות־יסוד אלה נתנו בני ישראל למולדתם בשובם אליה. אמת המים, המביאה את מי התהומות, את מי הנהרות והמעיינות מן הצפון למרכז, לדרום ולנגב, היא שיצרה את פלא הכפר העברי החדש. לאורך אמת־המים קמו הקהילות החקלאיות העבריות החדשות. ממאות בארות הכרויות ברחבי הארץ ומפי מעיינות גדולים וקטנים שואבת חברת ‘מקורות’, ויחד אתה עוד מפעלי־מים ובתי־שואבה קטנים וגדולים, את המים להשקייה. נאמר לי שנשמעו תלונות על ‘מקורות’. מפעל אדיר הוקם לפני שנים, אולי במקרה, על־ידי הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים והמתישבים, והפך להיות עמוד־המים העובר לפני המחנה. עמוד מים זה מלווה אותנו עתה בלכתנו במדבר. באזורים שוממים וחרבים, והוא המביא חיים לשטחים הללו. מה היתה עמידתנוּ כיום בלי מכשיר זה שקבע כ"כ הרבה בגורל התישבוּתנו?

חברת ‘מקורות’ עומדת בסיום מפעלי השקייה אזוריים גדולים, כגון: ירקון–נגב ראשון (ויבוא גם שני), הגליל המערבי, עמק יזרעאל, החוּלה ועוד, המהווים כיום יחידות בפני עצמן, ולעתיד לבוא ישתלבוּ במערכת־השקייה ארצית כוללת, שעמוד־שדרתה הוא המפעל הארצי ירדן–נגב. צרכי החקלאוּת מחייבים לסיים את בנינם של המפעלים האזוריים תוך ארבע השנים הקרובות ולהכפיל את תפוקת מימיהם. בעת ובעונה אחת חייבים אנו לבנות גם את המפעל הארצי, שבנינו יימשך 8–10 שנים.

כדי למנוע פער מסוכן בין השלב הסופי של פיתוּח המפעלים האזוריים לבין השלב הראשון של אספקת מים מהמפעל הארצי, עלינו להשקיע מיד מאמצים גדולים בבנין שני המפעלים כאחד: האזורי והארצי.

פעולתה של התנוּעה הציונית נעשית בתקופה זו במסגרת הממלכתית, ומשתלבת בביצוען של תכניות־הפיתוח. על הסוכנות היהודית כנציגת התנועה הציונית לתאם את פעוּלותיה עם ממשלת ישראל בכל היקף עבודתה החל בבנין ערים, הקמת כפרים, סלילת כבישים ודרכים, וכלה בתכניות תעסוקה, ייצוּר ויצוּא ושאר שטחי־הפיתוח. דאגתה של המדינה לעצמאות כלכלית היא גם דאגתה של התנועה הציונות, כי ללא עצמאוּת כלכלית – לא תיכון עצמאוּת מדינית ולא ייכונו עליה המונית וקיבוץ גלויות.

מדיניותה הכלכלית של ישראל מבקשת לקלוע למטרה משולשת. כל עוד מאיימות עלינו ארצות ערב, חייבים אנו להיות דרוכים ומוכנים, מבחינה חמרית ורוחנית, לסכל מזימות אלו ולגדוע את זרוע התוקף. אנו מצוֹּוים להקדיש יתר כוח־אדם ואמצעים מוגברים לצרכי בטחון והגנה.

תפקידנו השני הוא צעידה מזורזת לקראת עצמאוּתה הכלכלית של המדינה, לקראת היום בו יספק ייצוּרנו את מלוא תצרוכתנו ברמת־חיים מניחה את הדעת.

קשה תפקיד זה ורבות בעיותיו. לא אכנס כאן בפרטים ואביא דוגמה אחת: הפער במאזן המסחרי של המדינה הוא שלוש מאות מיליון דולר, ויש בו כדי לציין מה מעמדנו בשער העצמאות הכלכלית.

תפקידנו השלישי הוא – התמדה בעליה וקליטתה ברחבי־הארץ השוממים, על־ידי הקמת ישובים חקלאיים ותעשייתיים חדשים, והוא עיקר תפקידה של התנועה הציונית, שכן על המדינה מוטלים תפקידים אחרים; הדבר הוא בנפשנו ובנפש המדינה.

על אף המאמצים הרבים שהשקענו, עדיין לא הספקנוּ לקלוט קליטה יסודית ולהשריש את כל העולים שהגיעו לארץ, כדי שיהיו נושאי עצמם ונושאי עול קיום המדינה. רב עדיין מספרם של העולים החדשים המחפשים מקור־תעסוקה־ויצירה קבוע.

אנשי הסטטיסטיקה מעריכים את מספרם של מחוסרי בסיס כלכלי בארץ בשלושים–ארבעים אלף מפרנסים, ובהם תלויות נפשות רבות. אם נצרף למספר זה את מבקשי־העבודה הבאים מהריבוי הטבעי, הרי שנעמוד בארבע – חמש השנים הבאות בפני הצורך ליצור ששים–שבעים אלף מקומות־עבודה במפעלי חקלאות וחרושת, וזאת, כמובן, בלי להביא בחשבון עולים חדשים שיעלו בתקופה זו.

הבה נעשה את החשבונה של העליה החדשה בלבד: קלטנו 800 אלף נפש, ויישבנו אותם בערים ובכפרים; נוסיף על כך את הריבוי הטבעי, שגם אותו יש להעסיק בעבודה יוצרת; נניח, כי פריון העבודה שיעלה עלוּל להוציא מהעבודה אנשים הנמצאים בה היום, – הרי שנצטרך לחפש מקומות־עבודה נוספים; וכדי ליצור את מקומות־העבודה הייצרניים הנדרשים לכל אלה, עלינו להשקיע כביליון דולר.

בהשקעות שנשקיע נוכל לבסס את שלושים אלף המתישבים החדשים, לקלוט שלושים ואחד אלף משפחות בחקלאות, עשרים ושבעה אלף משפחות בתעשיה ומלאכה, בעיקר בתעשיה הכימית, הקלה והכבדה, בתעשיית המתכת, הטכסטיל, עץ ובנין, זכוּכית ומזון. שמונה אלפים משפחות ייקלטו בענפי תחבורה, תיירות, מחקר ומדע. חמישה־עשר אלף מפרנסים יתוספו למעגל המועסקים בשירותים, שיתפתחוּ בעקבות פיתוח ענפי־המשק היצרניים.

כל אלה הם במחצית דרכם אל הביסוּס. לא לכולם ניתנו אמצעי־הייצור הדרושים, גם לאלה שניתן הכל אין עדיין אפשרות להשתמש בהם כראוּי, שכן הם חסרים לעתים קרקע ומים. עלינו להרחיב את הישובים הללו ולהושיב בהם עוד עשרת אלפים משפחות. תפקיד זה מוטל עלינו בשנים הקרובות, כדי להביא את אוכלוסיית המדינה ליצרנוּת מאכסיכמאלית.

הרינו רואים גם את מקורות המימון לביצוּע תכנית זו, ואלה הם: קודם כל האמצעים הממלכתיים –שילומים, מענקים ומלוות; מלוות־פנים, מאיגרות־חוב, ביטוח לאומי, ארנונה, רשות הפיתוּח וכו'. האמצעים של העם היהודי באים מהמגבית המאוחדת וממלווה הפיתוח והעצמאוּת, וכן מהון פרטי. כל המקורות הללו יתנו לנו את האמצעים להבטחת אפשרות של יצירה פרודוקטיבית לכל הזקוּקים לה, ולצמצוּם הגרעון במאזן המסחרי של המדינה.

לאור כל האמור מתבררות לנו משימותיה של התנועה הציונית בשנים הקרובות:

א. חינוך יהדות העולם להגשמת הרעיון הציוני ועידוד עלייתו של היהוּדי בגוּפו וברכושו לארץ;

ב. גיוּס סיוע מדיני בין עמי העולם לתמיכה בישראל ולהגנה עליה;

ג. מאמצים מחודשים להגברת כוחן של תנועות־הנוער החלוציות בגולה, שייעודן – הגשמה אישית בעליה לארץ והתמדה במפעל עליית־הנוער;

ד. הצלת יהודי ארצות, שהיא משימה אקטוּאלית; ואחרון אחרון – גיוס אמצעים כספיים בתפוצות להשלמת קליטתם של העולים שכבר באו לארץ, לקליטת העליה שתבוא ולביצוּר עצמתה הכלכלית של מדינת ישראל.

בשדה ההתישבות, שהוא מרכז פעולתה של התנועה הציונית, אפשר למנות ארבעה תפקידים.

א. ביסוסם של המתישבים החדשים בנקוּדות שהוקמו מיום קום המדינה, בעיקר של אותן 30 אלף המשפחות שהן במחצית דרכן לביסוס.

ב. תוספת מתישבים לישובים החקלאיים החדשים שאפשר ליישב בהם עוד 10 אלפים משפחות;

ג. הקמת ישובים חדשים בדרום, בנגב ובאזורי הספר;

ד. פיתוח ההר והכשרתו לקליטת מתישבים בעתיד, שהוא במידה מסוימת דף חדש בדברי ימי התישבותנו.

משק חקלאי הוא כידוע יצור חי, המתפתח לפי כללים מסוימים. ביסוס ההתישבות החקלאית ויצירת טיפוס של חקלאי יהודי לא ייעשו בחפזון, ביחוּד כשהנושא הוא עולה חדש שאינו בקי בהלכות החקלאות ואינו רגיל בעבודה פיזית. משם כך נמשך תהליך זה שנים.

לעומת זאת, כעבור תקופת ההסתגלוּת הראשונה – ומאז עברו כבר 7 שנים – שוב אין אפשרות לדחות את ביסוס המשק בלי לערער את יסודותיו, בלי לסכן את ההשקעות והמאמצים שנעשו בתקוֹּפת־ההכנסה ובלי לקבוע את נפש המתישב.

חלק ניכר של משקי ההתישבות הצעירה כבר עבר את תקופת ההכנה וההסתגלוּת, והגיע לכלל בגרוּת התובעת את סיום הביסוס בקצב מזורז.

המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית והממשלה, מעריכים את ההשקעה הנדרשת מהסוכנות היהוּדית לכל בית־אב, לכל יחידה חקלאית, בסכוּם של 25 אלף לירות.

אין זה הכל: אחרי כן הופך המתישב הזה להיות לקוח במשק הכספי של הארץ, אם על־ידי הבנקים או על־ידי המוסדות הכספיים של הממשלה. אך את התחייבותה של הסוכנות היהודית לתת למתישב סכום של 25 אלף ל"י למשפחה, יש לפרוע ככל המוקדם.

אחרי לבטים רבים וקשיים הגענו בשנים הללו ליציבות מסוימות בין מתישבי־הספר החדשים, דבר שהוא רב־ערך. הרי אלה עולים מעיירות וכפרים נידחים ונשלחים – בזמן האחרון ישר מן האניה – לשטחי הפיתוּח, ונכנסים לכפרים, או מתחילים לבנות כפרים חדשים. אף־על־פי־כן הגענו במשך זמן קצר ליציבות: אין עזיבות ועריקות, בכל אופן הן מועטות. זוהי עובדה משמחת, אלא שהיא תובעת הסקת מסקנות ומחייבת לצייד את המתישבים באמצעים הדרושים, כדי לבסס את המשק, לקשור על־ידי כך את המשפחה לקרקע.

אין צורך להוסיף נימוקים ולהוכיח מדוע נחוצים לנו סכומים אלה לביסוס ההתישבות; אם מבקשים אנו לנצל ניצול מלא את ההון שהושקע בהתישבות ואת טובת המתישבים, אם רצוננו לגדל דור של חקלאים בריאים בארץ, עלינו לזרז את הביסוּס.

יש מספר ניכר של ענפי־משק שהתחלתם תובעת המשך. בהתישבוּת החדשה מתפתחים ענפים וגידולים שונים שישמשו יסוד לתעשיה במדינה: הכותנה, הבטנים, סלק הסוכר וכו' תופסים שטחים נרחבים בתחומי התישבות זו, והם יתנו לנו חמרי־גלם לתעשיה החקלאית ובכוחם להצעיד את המדינה צעד חשוב קדימה לקראת עצמאות כלכלית.

לביסוס ההתישבות החדשה נזדקק להשקעה של 250 מיליון ל“י, כבר ציינתי שתוך כדי ביסוס הישובים האלה ניתנת אפשרות להרחיב את מסגרת־ההתישבות הקיימת ולקלוט בה עוד 8–10 אלפים משפחות, על־ידי הוספת צינורות, מים, ציוד חי ודומם. בחיפוש אחר מקורות־קליטה ועבודה יוצרת, בדאגתנו לבריאותו של משק המדינה, נכונים אנו להיאחז באפשרות ההרחבה של הישובים הקיימים; ההיאחזות שם תהיה קלה מן ההיאחזות באזורים שוממים ומהקמת ישובים חדשים. אך הכנסת 10 אלפים משפחות נוספות תובעת גם היא סכומי־כסף גדולים. חלקה של הסוכנות היהוּדית בהרחבתה של ההתישבוּת הקיימת יסתכם ב־250 מיליון ל”י.

אנחנו מתכננים קליטת 10 אלפים יחידות חקלאיות נוספות, לפי צרכי הקליטה, בעיקר במישורי הארץ והריה. מראשית התנחלותנו בארץ יישבנו בעיקר את העמק ואת המישור, את חוף הים ואת הנגב – בעקבות צינור המים. מעתה ולתקופת השנים הקרובות נישא עינינו יותר אל ההרים ואל הספר של המדינה, וכאן נפגשים שוב צרכים בטחוניים ומשקיים. השנים הבאות תהיינה, לפי דעתי, שנים של הליכה מאוששת יותר לקראת היאחזותנו בהר. בשנים האחרונות החייתה ויצרה הקרן־הקיימת הברוכה כ־150 אלף דונם אדמת־הרים המשמשת יסוד קרקעי לאלפי משפחות. כמה וכמה טעמים מחייבים אותנו ליישב מחדש את ההר בצורה אינטנסיבית ולהביא גם אליו מים.

על ההר בשומרון ובגליל עברו מאות שנים של סחף והשמדת יערות. גם בהרי ירושלים חתום החורבן. אך נמצא עדוד אם הסתכל במעשיה הקרן בחמש השנים האחרונות, שהכשירה כ־150 אלף דונם אדמה בארץ, המהוים כבר הים בסיס להיאחזות עולים חדשים. אנחנוּ מתכננים להעלות 4,000 או 5,000 משפחת ישר מן האניה להתישבות בהר. בימי אבותינו השתבח ההר באוכלוסיה צפופה, ונתברך בכמה סגולות שאולי ננצלן בדורות הבאים. גם מפעל זה של יישוב 10 אלפים משפחות בהר ובמישור דורש סכומים עצומים.

במפעלי־התישבות אלה על שלושת מעגליהם: 30 אלף משפחות היושבות על הקרקע; תוספת 10 אלפים משפחות להתישבות זו ועוד 10 משפחות להתישבות באזורי הספר ובהר – יפרעו המדינה והסוכנות היהוּדית את חובתם המידית למפעל ההיסטורי של קיבוץ גלויות ישראל.

אנחנו עומדים עתה לאחר קליטה של 800 אלף נפש; עברנו תקופה קשה של מעברות ומחנות, וכולנו רוצים שלא תחזור אלינו; חייבים אנו לשאול את עצמנו כיצד נקלוט את העליה. הקונגרס המתכנס בירושלים חייב לתת דעתו ולבו לזעקת־העליה של הגולה ושל ישראל גם יחד.

רצה הגורל שהגברת העליה וביצור בטחוננו כרוכים יחד. אין התנועה הציונית יכולה להסתפק בעליית־הצלה מגולת ערב בלבד; אליה לדאוג לעליה מן המערב, עליה שתביא עמה נכסים חמריים ונכסי מדע וטכניקה, ערכי חברה ותרבוּת לבנין הארץ. עליה זו תבוא לא רק מחמת המציק ולא רק מחמת השוט המונף, כי אם מתוך כיסופי־גאולה ואהבת מדינת ישראל וגאוות היהוּדים עליה. דבר זה תלוי בעבודתנו כאן בשנים הקרובות. אנחנו נתבעים להשקיע בשנים הקרובות מאמצים כספיים בעליה ובקליטת העם. בשנים האחרונות, כאשר עמדנו לפני חיסול גלוית מסוימות כמו עיראק ותימן, פליטי קפריסין ושרידי היטלר, למדנו להשקיע את כל מאמצינו בתחום זה. אם רצוננו להפנות בשנים הקרובות את כל כוחנו לקראת עליית יהוּדי המערב – נצטרך להשקיע גם בה אמצעים מרובים.

זאת ועוד. בעבר הרחוק באו רבבות חלוצים ואנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית והמערבית, מהם ילידי תחום המושב היהוּדי, ספוגי תורתו, תרבותו וספרותו, אמונים על צערו וגעגועיו לארץ; הם קמו וקיבלו על עצמם משימות חלוציות, משימות כיבוש והתישבוּת בארץ.

בתקופתנו חייבים אנו לשוב ולחנך את העתודה החלוצית, כדי שתגשר בין הישוב הוותיק לבין רבבות העולים החדשים הזורמים מארצות נחשלות. ודרוש מאמץ גדול לאירגון כל הדברים האלה.

המציאות היא שתקבע את קצב העליה. ייתכן שרדיפת היהוּדים בארצות מסוימות, או מתן אפשרות יציאה ליהוּדים מארצות הגוש הסובייטי, שאנו מצפּים לה, יחייבוּנו להעלות בתקופה הקרובה 100 אלף עולים, ולא 40–50 אלף, כמשוער, לשנה.

רבו הסנוניות המגיעות אלינו באחרונה מארצות מזרח אירופה. מי יודע, אפשר ומותר לראותם כמבשרי ה“הַפְשָׁרָה”, ואביב קרוב לבוא; אולי קרב היום בו תינתן האפשרות ליהוּדי מזרח אירופה, ולא לזקנים בלבד, להסתפח לנחלת אבותם. אולי קרב היום ואנשים צעירים במלוא אונם ובני נוער יורשו להקים גשר־עליה בין ארצות אלו לבין ישראל. כמה חלומות כבר נתגשמו, למה נוותר על החלום הזה?

ואם נזכה לעליה זו – לו גם במספרים מוגבלים אלה – תגלוש כתום תקופה קצרה אוכלוסיית הארץ לתוך המיליון השלישי, ואני מקווה כי נזכה גם למחצית השניה של המיליון השלישי.

מן הראוּי להימנע מלתכנן בפרטים את קליטתם של מאות אלפי נפש במדינה, שמשקה צעיר ונאבק על התפתחותו ועיצוב דמותו. במיוחד לא קל הדבר, לאחר שהצבעתי והסברתי את צרכי־הקליטה היסודיים העומדים עדיין לפנינו בקשר לאוכלוסיה הנמצאת כבר בארץ. אולם לא נוכל להימנע משרטוט קווים אחדים בהם תנוע העליה החדשה בדרך לקליטתה.

נניח כי אנו עומדים בפני קליטה של 200–250 אלף עולים. עולים אלה יוכלו להיקלט בענפים הבאים: בחקלאות – כ־10,000 משפחות, בתעשיה ובמלאכה – 15,000 משפחות, בבניה וסלילת דרכים – כ־5,000 משפחות, ובשירותים – כ־10.000 משפחות. בסך הכל – כ־40,000 משפחות. אכן, אין, באופן יחסי, עוד מדינה שנתנסתה בקליטת עליה ובהקמת ישובים כפי שנתנסינו אנו בשנים האלה.

העליה החדשה תחייבנו לדאוג עוד ל־60–70 אלף בתי־אב, לנטיעתם במשלחי־יד יצרניים. על כן עלינו לראות את המשימה בהיקפה המלא: הדאגה לקיָם והדאגה לעליה החדשה הזאת. על הסוכנות היהודית לקחת על עצמה את חלקה, שהוא מחויב־המציאות.

לפי הסכם בלתי־כתוב קיבלה אמנם הסוכנות היהודית על עצמה את אירגונם, הסעתם וסידורם בארץ של העולים המתישבים על הקרקע. לעומת זאת נפלה הדאגה לסידורם הזמני והקבוע של שאר העולים – והם הרוב המכריע, משום ש־15%–20% בלבד מן העליה הלכו להתישבות – על שכם המדינה. במשך הזמן נאלצה הממשלה לקבל על עצמה גם את הדאגה לכל השירותים הסוציאליים ולצרכי הדיור והשיכון של כל העולים. נראה לי, כי נוכח המשאות הכבדים הרובצים על המדינה במאבקה לביצור בטחונה, לעצמאות כלכלית על־ידי פיתוח התעשיה, התחבורה, המסחר ושאר הענפים והשירותים, אין להעמיס עליה את כל הדאגה לקליטת העליה החדשה.

לפיכך נתבעת הסוכנות היהוּדית לשאת להבא בעול כל ההתישבות החקלאית החדשה ובעול כל צרכי השיכון של העולים. אם נעלה 40–50 אלף משפחות, תידרש הסוכנות היהודית לתת להם קורת־גג, או שניאלץ להכניסן למעברות ולשכנן באהלים ובדונים, והסוכנות היהוּדית תבנה את הדיוּר באיחור של כמה שנים. ייתכן כי הסוכנות תידרש לשאת גם בעול השירותים הסוציאלים עד שישאו העולים החדשים את עצמם.

לפי הכרתי, כושל כוח האוכלוסיה והמדינה הצעירה על משקה הרך, המגשש דרכו במאבק קשה, לשאת לבדוֹ במעמסת המחסור של המוני העולים החדשים, שנתקבצו מכל קצות העולם. כיום נושא משלם המסים בארץ בעול השירותים הסוציאליים של העליה החדשה. תוספת של עוד 40–50 אלף משפחות תוך מספר־שנים קטן, עלולה, חס־וחלילה, להיות הקש האחרון שישבור את גבו של הגמל.

ההוצאות לתפקידיה היחודיים של הסוכנות היהודית, הם, יחד עם הוצאות אחרות (עליית הנוער, אירגון, בצרון ובטחון ליישובים, הכשרת קרקע וייעור, השתתפוּת בתקציב התעסוקה, חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים אחרים הנדרשים לעולים בשנים הראשונות) כביליון ורבע הביליון ל"י, שהן ³/₄ מיליון דולר במשך 5–7 שנים.

העם היהוּדי והתנוּעה הציונית נדרשים לקחת חלק גדול יותר בביצוע ובמימון העליה וההתישבות. למשימה המשולשת העומדת כיום לפנינו: עליה, התישבות ובטחון, לא תוכל המדינה לבדה. בחמש השנים הקרובות תימשך העליה ההמונית, אולם קליטתה ויישובה יימשכו למעלה מזה, ואפשר לקבוע, כי הסכום הנקוב יוצא באין ברירה תוך 7–8 שנים.

ודאי, הממשלה תגייס במשך השנים הללו אף היא אמצעים גדולים לבטחון, לפיתוח משק המדינה ולקליטת עובדים. מניתי קודם את המקורות שמהם תשאב את הכנסותיה. אולם לא את כל האמצעים תוכל המדינה להקדיש לעליה החדשה, אשר את ממדיה תקבע המציאות.

הבאת עולים לחיק המדינה, ללא אמצעים לקליטתם הכלכלית, עלולה לערער את כלכלת הארץ ובטחון המדינה, ולגרום סבל ויסורים ללא־שיעור לעולים. ואינני רואה מוצא אחר אלא בהכפלת הסכומים הבאים ממקורות קרן־היסוד והמגבית המאוחדת. אינני מצרף לכאן את כספי המלווה, הנכללים בחשבון כספי הממשלה. מובן, שגם מכירת אגרות־מלווה־העצמאות חייבת להתרחב.

לא דיברתי על עניני הבטחון ועל האמצעים הכספיים הנדרשים לכך בימינו אלה. אולם דאגת הבטחון תלויה בחלל הארץ ולא קשה לתפסה.

צאו וראו את הארץ לארכה ולרחבה, בקרו בישובי־הספר, הסתכלו בביצורים ובמקלטים הקיימים וחסרים. אם לא נבנם – נתחייב בנפשנו ובנפש הארץ. הקשיבו לתביעת הנשק הנשמעת עם זיונם המזורז של שכנינו, עם העיסקה הצ’כית־המצרית. האזינו לכל אלה ותבינו, מה עצומה המעמסה הרובצת על שכם המדינה ואוכלוסייתה בשדה הבטחון וההתגוננות.

אם יטול העם היהוּדי חלק גדול, יותר מן המעמסה הכספית לצרכי שיכון, התישבות, תעסוקה ושירותים סוציאליים אחרים, תשתחרר המדינה לדאגת־יתר לצרכי הבטחון וההתגוננות.

ודאי תהיה ישראל נאמנה לחוק־השבות שהוא צפור נפשה ותחזיק שעריה פתוחים לרווחה. אך בפתיחת השערים בלבד לא סגי; העליה תובעת אמצעים כספיים גדולים. בתנועה הציונית ובמאמציה תלוי קצב העליה ומכסתה, בתנועה ובכל בית־ישראל אשר לבו לציון ולגאולת־אחים תלוי קצב הצלת יהוּדים. אל נא נאמר: כבדה המלאכה!

ידעתי, רבים המתנדבים לעבודת העם והם עושים זאת בעין יפה. ידעתי, שהעם נתבע ונותן במידה שאין משלה בעולם. תבוא ברכת־שר האומה עליו. אך נזכור, כי שר־האומה מכה על קדקדנו וקוראנו לגדול, לגאול, להציל, לקלוט, לפתח, לבנות ולבצר.

גלים זידוניים מסתערים על חופי ישראל, וסערות זועפות מרעידות משכנות ישראל בגלות ישמעאל. המזרח התיכון תוסס וסוער ואנו הצלחנו, בשעה ההיסטורית האחרונה, לתפוס את מקומנו בעולם ולחדש את בנין ביתנו – הבית השלישי. אמונתי עמוקה, שיש בעולם היהוּדי אמצעים לבנית הבית. אני בטוח, שבלב העם פועמת הצפיה להגשמת תקוות הדורות. נצא־נא מכאן מלוכדים על אף הכל, להעיר ולעורר את האהבה לישראל, את הדאגה לה ואת האחריות לה.

השותפות ההיסטורית שבין מדינת ישראל לבין עם ישראל בגולה מחייבת את העם היהוּדי כולו, לשאת באחריות להמשך המשא של קיבוץ הגלויות. יחד, רבותי, יכול נוכל.

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 18 בנובמבר 1948

עם שחרור הגליל והנגב הועמדו שטחים נרחבים לרשות ההתישבות, אשר יש ליישבם בלא השהיות, וזאת מטעמים מובנים. הוקמה ועדה שתסייר את הארץ ותבדוק את השטחים לקביעת מקום הנקוּדות. הועדה סימנה 96 נקוּדות, שרובן סמוּכות לאחד מגבולות הארץ, או שיש להן חשיבות איסטרטגית. 96 הנקודות מתחלקות בקירוב, כך:

בגליל העליון 40, מהם בדעתנו ליישב מיד 19

פרוזדור ירושלים 8 מהם בדעתנו ליישב מיד 5

חיבור פרוזדור ירושלים עם הנגב 18 מהם בדעתנו ליישב מיד 8

הנגב 22 מהם בדעתנו ליישב מיד 19

חוף הים 8

קיימת, כמובן, שאלת הכספים וכן שאלת הגופים שיעלו להתישבוּת. שיטת ההתישבוּת שלנוּ תהא – חקלאוּת אינטנסיבית. לא התעלמנוּ מן האפשרוּת שחלק מן הבעלים הקודמים יחזרוּ לשטחים הנטושים, והיות חקלאותנו אינטנסיבית תאפשר למסור גם להם שטחים לעיבוד. אין אנוּ נוטים להיכנס לכפרים הנטושים גופא, אולם לא תמיד נוכל לשמור על כלל זה. יש והכפר דווקא הוּא המקום האיסטרטגי המתאים ביותר. במידה שניכנס לכפרים – הרי כוונתנו לכניסה זמנית בלבד. ההוצאה ההכרחית לחמישים הנקודות הראשונות לששת החדשים הקרובים היא 1,125,000 ל“י. הקק”ל מוכנה לקנות מאת ממשלת ישראל קרקעות במחיר נוח (5 עד 10 ל"י הדונם), בתנאי שממשלת ישראל תקבל על עצמה את הדאגה ליישוב בעיית הערבים שנטשו את נחלותיהם אם יבקשו לשוב אליהן. ובתנאי שחלק מהכספים האלה (25%) יוחזר לסוכנות היהודית בצורת השתתפוּת הממשלה בעליה על הקרקע. הפרטים בענין זה יובררו עם שר־האוצר.

שאלת הגופים להתישבות ההסתדרוּיות השונות המארגנות גופים להתישבות חדשה אין לרשותם אנשים אלא ל־50 הנקודות הראשונות. עם זאת תמה הרזרבה ההיתישבוּתית בארץ כיום. אם ישתנה המצב ולא נצטרך להחזיק מגויסים רבים במחנות־הצבא נוכל לקוות לאפשרויות ההתישבות של חייילים רבים במסגרת התכניות לשיקום של אנשי צבא.

שאלת העולים החדשים. רבבות עולים נכנסים לארץ חודש חודש ורובם הגדול מתרכז בסביבת תל־אביב וחיפה. אנו מצווים לחפש דרכם לגייס מבין אלה אנשים להתישבוּת בצורות שונות. במחלקת ההתישבות תפעל קבוצת אנשים שמתפקידם לגייס להתישבות אנשים מבין העולים, בעודם בתוך המחנות. בכוונתנו גם ליישב קבוצות גדולות של עולים חדשים בשכנות לישובי־עובדים קיימים למען יעבדו בהם כשנה בתורת פועלים שכירים ויקבלו הכשרת־מה להתתישבוּת. במפעל זה נשתמש בכספים שמחלקת־הקליטה משקיעה בכל עולה, ומחלקת ההתישבוּת תשקיע אף היא סכומים מסוימים, וכך תיווצר קרן למשקי־עזר לעולים. פרנסתם תהיה, כמובן, על עבודות־חוץ.

בעיית הנגב מחייבת עיוּן מיוחד. מסתמנים לפנינו 6 סעיפי־פעולה עיקריים:

א) קימום ופיתוּח 18 נקודות הישוּב הראשונות בנגב. יידרשו לכך400,000 ל"י.

ב) שיקוּם וקימוּם מחדש של חמשת המשקים שנהרסו כליל: יד־מרדכי, בארות־יצחק, נגבה, בית־אשל, ניצנים, יידרשו 165,000 ל"י.

ג) תיקוּן מפעל־המים שהוחל בו בנגב בשעתו ואשר סבל עקב פעולות המלחמה – 150,000 ל"י.

ד) הקמת מפעל־המים הגדול. התכנית כבר הוכנה ואף הוזמנו צינורות במימומן של קרן־היסוד וקק“ל. תידרשנה עוד 500,000 ל”י.

ה) מכאן אנוּ באים למחשבה על הקמת בית־חרושת לצינורות־פלדה מרקוּעי פלדה שיובאו מחו"ל. רצוּי שנהיה חברים בחברה זו לייבוא־צינורות בשיעור של 20%. באם לא תהא אפשרות להביא מחוּץ לארץ את רקועי־פלדה יש לייצר צינורות־מלט, אשר בהיותם בקוטר מסויים ("40) מסוגלים לעמוד בפני לחץ גבוה, אפשר שנוכל ליהנות גם במימון הממשלה.

ו) באר־שבע. בשעתה נוסדה חברה בשם ‘אפיקים בנגב’ (הסוכנות היהוּדית, קק"ל והון פרטי) שמטרתה היתה הקמת עיר בנגב, בסביבת באר־שבע על קרקע הקק“ל. עכשיו יש הצעה להקים את העיר בתוך באר־שבע עצמה. סבורים שבעוד זמן קצר אפשר יהיה לרכז שם 300–200 משפחות. בדעת המחלקה להתישבות לפתוח שם סניף לאגף ההדרכה שלה, שהרי חלק נכבד מעבודתה ייעשה בנגב. אנחנו מבקשים בינתיים לאשר סכום של 10,000 ל”י להתחלות מימוש התכנית. בבאר־שבע מצויים מים לשימוּש ראשון.

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 23 בנובמבר 1948

הנושא החשוב העומד על הפרק, בעקבות הכיבושים הצבאיים ושחרורם של הגליל והנגב, נראה לי בשני ראשים: האחד הבטחוני, כלומר, התישבוּת על הגבוּלות, כמשלטים; השני – הדאגה לכך שהארץ לא תהיה ריקה, שהכפרים הכבוּשים לא יעמדו בחוּרבנם.

עתה נתעוררה באו"ם שאלת ה’פרוזדור'. מצוּוים אנו להקים ישובים בקרבת ירושלים, כדי שתרגיש שיש סביבה ישובים, כפי שחיפה מרגישה בקיוּמה של יגוּר. המקום הקרוב ביותר לירושלים הוא קרית־ענבים. עתה מחפשים מקום־התישבות קרוב יותר לעיר. מציעים להקים נקודת התישבוּת ליד עין־כרם, דיר־עמר ומלחה, ואולי קרוב יותר. מספר הישובים בפרוזדור ירושלים ובסביבתה עשוי לגדול. אחר כך יעלה על הפרק הצורך בחיבור הפרוזדור עם הנגב, לאורך הקו הר־טוב – בית־גוברין, המקשר את הכביש לדרום, שם ראוי להקים 18 נקודות־התישבוּת, ואולי 20. על חוף הים עד הדרום, יש להקים 8 נקוּדות, ואולי כפרי־דייגים. ועולה שאלת חיזוּק מעמדנו בנגב. בקו באר־שבע – תל־ערד – ים־המלח יש להקים 2–3 נקוּדות; אמנם התנאים שם אינם טובים, אולם לאורך הקו הזה מצויים פה ושם מעיינות, עתה מטפל הצבא בהתקנת הדרך.

בחוּגי הקרן הקיימת עלתה הצעה, הנובעת מן המצוּקה. היא צמחה מתוך הוויכוּח האחרון בין הקרן הקיימת לבין שר־האוצר אליעזר קפלן שטען לריכוז הכסף הציוני בקופה אחת. בכל העליות הכיבושיות בשנים האחרונות השתתפה הקרן־הקיימת ב־37%, ואת השאר נתנה הסוכנות היהוּדית. כאשר עלה ענין ההשקייה בנגב, שוב השקיעה הקרן־הקיימת כסף רב ברכישת הצינורות הגדולים. נתעוררה איפוא השאלה למה דרושות שתי קוּפות?

עתה, עם קם המדינה והממשלה, סבוּר הייתי שכל יהודי יחוּש שמשהוּ נפגם בשליחותה של הקרן־הקיימת כגואלת הקרקע. לפנים, בימי השלטון הבריטי, היתה משמעוּת מיוחדת למוּשג גאוּלת־הקרקע, מחמת החשש שהקרקע תישמט מידינו. כיום שוּמה על הקרן־הקיימת לחפש תכני־פעוּלה חדשים, ובכלל זה דרכישת־הקרקע להתישבות בבעלוּת לאוּמית. אל נשכח גם שעתידות להתעורר תביעות פיצוּיים מצד הערבים.

אשר לשאלת הגוּפים המועמדים להתישבות, הרי הגענו, מתוך כמה שיקוּלים וחישוּבים, לכלל מסקנה, שיש לעשות נסיון רציני של הסתערוּת על העליה החדשה, המרוכזת עתה במחנות, ולחפש אפשרות לעצבם ולחנכם כמתישבים. פעוּלה זו יש לבצע בשתי זרועות. יש להפנות את יושבי המחנות אל כמה מן הכפרים הנטוּשים, אולי מן הנוחים ביותר, בסביבות גדרה ורחובות; שם יש פרדסים ואדמה ואפשרות להשגת עבודה.

הזרוע השניה – הקמת ישובים חדשים ליד המושבים, בעיקר במרכזי ההתישבות העובדת. בצריפים שעומדים להיבנות (שלושת אלפים צריפים) נשכן מושבי־עולים, – 40 משפחות בקירוב, בכל מושב, – וחבריהם יעבדוּ במושב הקרוב, או במושבה הקרובה. לכל משפחה יינתן מגרש ונחפש דרך לפיתוּח משק־עזר, וכל זה במגמה לגבש תוך מחצית השנה או שנה גרעין התישבוּתי. כל מושב יפריש אנשים לטיפול בעולים אלה. חמש מאות משפחות כאלה כבר מוכנות להעברה, ואפשר לישבן בגוּש תל־מונד, ליד נהלל ועוד.

עלינו להטיל את כל כובד משקלנו על הנוער ב’החלוץ', בהכשרה, ובצבא, לשם הקמת אירגונים, קבוצות וקיבוצים. יש להקיף את הארץ בחגורת־בטחון התישבותית. האם על כך היה, יהיה או יכול להיות ויכוח? כל אשר יש בו קורט של התמצית החלוצית – יקר מפז הוּא לנו.

עליית־הכיבוש על הקרקע הוא גורם מרכזי בתנועת־הפועלים שלנוּ, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל במיוחד חייבת לרכז בה את מיטב כוחותיה.

במועצה ה־37 של מפא"י, 12 ביאנואר 1949

40 שנה עמלנו ואגרנו גרגר לגרגר, עד אשר הגענו הלום – לתחנת מדינת ישראל. משחר תנועתנו יצאנו לחפש את המלכות, וידענו לא לבוז לקטנות. סללנו שבילים המתפתלים במעלה ההר. התחלנוּ בדברים פשוּטים, בלתי־פופולאריים בתנוּעת־הפועלים היהוּדית ובתנועת־הפועלים גדולה; כבשנו לתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית את מעמדה בישוב, בציונות, ובתנועה הסוציאליסטית, הבינלאומית. בדרך קשה הלכנו מחיל אל חיל וליוותה אותנו הרגשה, היא קיימת גם עתה, במועצה זו לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת הראשונה למדינת ישראל – כי מצאנו את הדרך לתחיית העם היהוּדי.

חצבנוּ מחזון לבנו – פרי מצוקת ישראל – פתרון־אמת, מסילה ישרה שהוליכה אותנו אל דרך רבה. פועמת בנו ההרגשה, כי שׂר־האומה היה אתנו. הרגשנו דופק גורלו ומצוקתו של העם והיינו שליחו הנאמן.

כאשר אנחנו נפגשים עתה, עם ראשית קיבוץ הגלוּיות, נראה לי, שמשולים אנוּ לאם העומדת פני ילדה שקיוותה לו, והיא נבוכה ואינה יודעת איך לגשת אליו ואינה בטוחה אם אמנם בנה הוא…

הייתי רואה בכך התנכרות לעצמנו, למהותנו ולדרכנו במשך כל ארבעים השנה, לולא הכרנו עתה את אחינו. ואם אנחנו לא נכירם, יקום אחר שיאמצם, יקרבם ויארגנם. שכן קיים גם חשבון של תנועת־הפועלים: עתיד חברתנו ומעמדנו בארץ תלוי בו. ואיך נסתפק בכיבוש החרב בלבד? עד מתי נחזיק את הגליל הריק, בכוח הנשק בלבד?

שנת תש"ח חלפה, השנה הגדולה והמכריעה בתולדות ישראל שהביאה בכנפיה נצחונות צבאיים, את הקמת המדינה, הרחבת גבולות וקיבוּץ גלויות. ליווינוה בברכה לוהטת על שפתינו. אוּלם כגודל השפע והברכה, גדולה גם הדאגה לקראת השנה החדשה. אמנם למעלה משני שלישים מבין 300,000 היהוּדים שעלו לארץ נתונים בשלב של ראשית היאחזות בה, אבל עוד רחוקה הדרך עד היותם ציבור יוצר, המצמיח חיים חדשים.

קל היה, יחסית, לקלוט, לשכן ולהשריש את רבע המיליון הראשון של העולים. היו ערים וכפרים נטושים אשר שימשוּ בסיס לקליטה. אבל קליטתם של כל מאה אלף יהוּדים נוספים תהיה קשה יותר. חסרים לנו כוחות טכניים, ובעיקר יחסרו אמצעים כספיים, הנדרשים בסכומים עצומים.

פרי פעולתנוּ ההתישבוּתית מראשית חיבת־ציון (כולל פיק"א) ועד ליסוד מדינת ישראל, מסתכם ב־350 ישובים חקלאיים, ואילו בשנה אריכתא זאת, מיסוד המדינה עד אוקטובר 1949, הגענו ל־130 ישובים חדשים. החומר האנושי בהתישבוּת החדשה בא משלושה מקורות:

עולים חדשים,

חיילים משוחררים (אף הם עולים חדשים)

ונוער ארץ־ישראלי.

גדולה זכותה של הסוכנות היהוּדית, אשר בעזרת חברים מההתישבוּת העובדת, יצאה לחפש ולפלס שבילים להוליך בהם את העולה החדש מן המחנה אל שרות המולדת, להיות עובד־אדמה שבע לחם.

לא בבת־אחת הגענו להבאת העולים החדשים בברית האדמה. רבות עמלנוּ וחתרנו עד אשר הבקענו דרך חברית ותנועתית אל יושבי המחנות.

חלק מהם התערה בכפרים הנטושים, אבל גם בהתערותם היה צורך להשקיע אמצעים מרובים, בתיקון הבתים, ברכישת אינוונטר וציוּד וכו'.

את בעיית ההתישבות החקלאית עלינו לראות כיום, בתנאי מדינת ישראל, מבחינה נוספת – הבטחת אספקה עצמית לישוב והפסקת התלות ביבוא: יבוא פירושו, כמובן, מטבע חוץ. אספקתנו העצמית בלחם מגיעה כיום כדי 10–15 אחוז מן הצריכה. הרי זו עובדה מדאיגה ביותר. בירקות ובפירות מתקרבים אנו כמעט לרוויה. אספקת החלב ותוצרתו גם היא אינה מספיקה ומחייבת את הגדלת הרפת כמה מונים. אולם התנאי העיקרי לאספקה עצמית הוא בידינו: הקרקע.

יצאנו מהמלחמה ברכוּש גדול של שטחים נרחבים ושוממים. רב המרחב – מיליונים של דונמים – המכוסים קוצים, טרשים ונגועים במכת העכברים. שטח־האדמה הראוּי לעיבוּד מיד מגיע כדי 5–6 מיליונים דונם. השאר טעון הכשרה, השבחה והתקנת השקייה. עובדה זו מעמידה לפנינו את השאלה החריפה והחמורה – ייצור אדמה.

אמנם, כיום אין מרגישים מחסור בקרקע, אבל מצוּוים אנו לעשות את חשבון קיומה הכלכלי של המדינה לעתיד, כלומר להבטיח את התנאים להוצאת לחם ומזון מן האדמה בשביל מיליונים יהודים; הדבר מחייב כבר כיום מאמץ מכוּון לייצור אדמה חדשה. אין אנו בחזקת מתחילים גם בשטח זה. די להזכיר את בית־הערבה בצפון ים־המלח, את קרית־ענבים ומעלה־החמשה וכן את נווה־אילן, הקיבוץ הצעיר שבנוהו חלוצי צרפת על צחיח־סלע.

יש צורך והכרח בעבודות הכשרת קרקע ויעור על שטח של מיליונים דונם – ואין אני כולל בזה את מחצית מדינת ישראל אשר בנגב. 4–5 מיליונים דונם אדמת הרים טעונים סיקול ודירוג. אחד מתפקידינו החיוניים הוא מלחמה בשטפונות, למען ישמשו מימי הגשמים להשקיית האדמה, במקום החורבן שהם גורמים לה על־ידי סחיפת השכבה העליונה, אשר כתוצאה מכך מקריחים ההרים והמדרונות ונחשׂפים יותר. אשר ליעור אעיר, שחשיבותו רבה לא רק מן הבחינה החקלאית־אקלימית בלבד, אלא גם מן הבחינה הפוליטית־בטחונית. בארצות גדולות וחשובות עוסקים ביעוּר לצרכי בטחון.

המרחב הגדול של מדינת ישראל מחייב אותנו לפעולה מחושבת של פיזור העולים בתחומי הישוב הקיים – והמכשיר העיקרי לכך הלא הוא יסודם של ישובים חקלאיים. אכן, אין כמעט פינה בארץ שלא חדרנו אליה. תחילה הלכנו לגבולות, ביחוּד בגליל המערבי ובגליל העליון. אחר כך התרכזנוּ בצמתי־הדרכים, בכבישים חשובים, בנקודות־משלט. עשינוּ הרבה למען יישובו של מסדרון ירושלים. מספר ניכר של ישובים־מבצרים קמו משני צדי הדרך בואכה ירושלים. אחרי־כן התחלנוּ בפעולת התישבות בדרום הארץ. החלה חדירה רצינית לנגב.

ההתישבוּת בנגב קשוּרה,כמובן, בפתרון בעיית־המים. ואכן, יחד עם התכניות להשקיית הדרום והנגב, על־ידי קידוחים מקומיים, מתכננים אנוּ הבאת מים מן הירקון והצפון, כדי להפוך את כל המשק החקלאי שלנו למשק אינטנסיבי, המפרנס מאכסימום של נפשות על מינימוֹּם של קרקע. בעוד חדשים אחדים תסתיים הנחת הצינור המערבי של הנגב, שהוא בעל קוטר המסוגל להזרים מיליונים מטרים מעוקבים של מים בשנה. עצם העובדה, שהיה בידנו להניח צינור לנגב, ולהביא לשם מים ולו גם בצמצום שימשה נימוּק חשוב, ואולי מכריע, במערכתנו המדינית בעבר, וסופה לחזק אותנו מבחינה פוליטית וכלכלית גם בעתיד.

חברת ‘מקורות’ המכשיר אשר בבעלותם של המוסדות המיישבים, הלאומיים וההסתדרותיים, כבר השקיעה סכומים גדולים בהנחת צינורות ובסידורי השקייה, בעיקר בנגב. זוהי תכנית לניצול מימי הבארות בדרום ומימי הירקון, על־ידי הנחת צינור מים בקוטר של מטר – מטר וחצי, לאורך עשרות קילומטרים. החל בשנה הבאה תובטח גם אספקת־המים לירושלים. קיימות גם תכניות־השקייה המבוססות על ניצול מימי הצפון באזורים אחרים.

נקודת־הכובד של התישבותנו בימים הקרובים הוא, כמובן, בנגב. התקדמנו כדי כך, שאנו מעלים כיום גם עולים חדשים מן המחנות לישובים חדשים בנגב. לפני שנה־שנתיים לא היינו מעיזים לחשוב על כך. מתברר, שגם בקרב העולים החדשים מצויה יכולת ויזמה, התלהבות וחריצות. אולם הנגב בכללו עדיין הוא עומד בריקנותו ובשממונו, ואנו מצוּוים למהר ולאכלס אותו ישובים חדשים. הזמַנוּ את גדולי המומחים בעולם בעניני השקייה (סאוויג' ואחרים) לעיבוד התכנית היסודית של השקיית אדמת הארץ כולה.

אנו מחפשים דרך לקידומה של חקלאותנו גם בכיוון של ריבוי וגיווּן הצמחים והגידולים, כגון סלק־סוכּר וטבק; אנו חותרים לייצר שמנים מגידולי הארץ, להשתמש בקיקיון לתוצרת ניילון ופלאסטיקה וכן להשתמש בצמחים ליצור חוטי־אריג.

שדה־פעולה חדש כמעט לחלוטין הוּא – התישבוּת מטעי הזיתים. שטחים עצומים של עצי־זית נפלו בנחלתנו. אמנם עד עתה לא נכלל עץ הזית בתכנית המשק החקלאי שלנו, אבל אין ספק שעשוּי הוא לשמש בסיס להיאחזות, לייצור, לפרנסה וגם… למטבע־חוץ. יש בידנו ליישב בשלב ראשון 3000 משפחה במטעים אלה, לבנות בתים ולהקים כפרים – ביחוּד בין רמלה ללוד ובגליל העליון. אם נלווה את המתישבים האלה במיטב כוחות־ההדרכה שלנו, סופנו רואים ברכה.

כללו של דבר: לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהוּדים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני – היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם? איך לעשות את היהוּדי לא רק חורש בטראקטור, אלא גם אדם המכה שורש באדמה ומצמיח רוח ותרבוּת חדשה? הנה הגענו להישגים מסוימים, אולם עודנו עומדים בראשית הדרך, ויותר מבכל שעה אחרת מלווה אותנו החרדה, שמא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית־המהפכנית בחיי העם היהוּדי. אם המוני היהוּדים לא ייקלטו כיום בכפר ובחקלאות, מתי יחזור העם הזה לאדמתו? כל זה מחייבנו למאמצים גדולים כאשר עוד לא ידענו. זה מחייב גם את ההתישבות הקיימת על כל צורותיה למאמץ נוסף: להפריש כוחות הדרכה להתישבות החדשה, אשר ילווּ ויחיו בתוכה חדשים ואולי גם שנים אחדות. מחובת ההתישבות הקיימת להשתתף במאמץ הקליטה גם בצורה נוספת, היינו על־ידי הרחבתם של הישובים הקייימים והגדלתם על־ידי תוספת מתישבים. כאן לא יהיה צורך במדריכים נוספים, משום שהמציאות עצמה, מעשי יום־יום והנסיון שנרכש על־ידי הוותיקים, הם שידריכו ויכוונו. דבר זה ניתן לביצוע באותם האמצעים עצמם, אשר המוסדות מוציאים ממילא להחזקתם של העולים החדשים במחנות. קליטה זו תסייע גם לחישול אורגאני של סולם הדורות והגילים בהתישבוּת העובדת, ותישא ברכה מיוחדת לדור הצעיר הגדל במשקי העובדים. יום־יום מתגלים צרכים נוספים ותביעות חדשות, אבל גם דרכי־קליטה חדשות. נוכח כל אלה עלינו לדעת, מה רבים ועצומים צרכינו ומה מועטת, ביחס, העזרה המושטת על־ידי העם היהוּדי.

בשנה שחלפה הוצאנו, בממוצע, מיליון ל“י לחודש לקליטה ראשונה של העולים החדשים. בסך הכל הוצאנו, באמצעות הסוכנות היהודית, כלומר קרן־היסוד והקרן־הקיימת, 25–30 מיליון ל”י, ומזה לצרכי התישבות – 10 מיליון. והתישבות במקרה דנן פירושה: ראשית אחיזה בלבד, בעוד שתקציב ההתישבות המלא של בית־אב הוא 2000–2500 ל"י. הגענו אמנם לתקציב של מיליונים, אולם הוא כאין וכאפס לעומת הצרכים.

מן הדין שיהא ברור לכל: הדור הזה כקודמו חייב להשקיע את מלוא כוחו וחייו בעבודה ובהתישבוּת, ולגייס את כל כושר סבלו ומאמציו הקונסטרוקטיביים; אבל הוא לא יהיה לבדו, כי שותפות־אמת וברית־אמת תהיה בין המתנחלים באדמת המולדת לבין עם ישראל – והסוכנות היהוּדית, כחוליה המקשרת ביניהם. בכל עת תמיד היתה דרכנו רצופה סבל ומאמצים. וכל גל של עלייה והתישבוּת שקדם חייב למסור מלקחו ומנסיונו לבאים אחריו ולעשות הכל למען קליטתו והשרשתו, ובתקופתנו אנוּ –– יותר מאשר בכל התקופות שקדמו לנו.

תחילת 1949

בוועידת הצירים, חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובלתי מפלגתים, 4 במאי 1949

אנחנו חיים בתקופה מהפכנית מכמה וכמה בחינות. בעצם עלייתם של המוני יהוּדים יש מן המהפכה האמיגרציוֹנית; המהפכה השניה, היא המהפכה האגרארית בארץ – מהפכה אגררית בכיוון סוציאליסטי, אשר מפלגת פועלי ארץ־ישראל רוצה בה ותבצע אותה. זו הפעם הראשונה, לאחר 40–50 שנות עבודה ציונית, אנוּ דנים על תיכנון בהתיישבות שאנחנוּ אדונים לה – והרי זה גורם מהפכני שנוסף לנו עם הכיבוּש הצבאי והקמת המדינה.

אנוּ זוכרים יפה את יום צאתנו לדרך זאת, מה היתה בשבילנו ההליכה לארץ, על איזה יסודות רצינוּ לבצע את מהפכת־התחייה בחיי העם היהוּדי. היה זמן והאמנוּ, שכל היהוּדים יהיוּ חקלאים. והערכנו את השיבה למולדת ולקרקע כיסוד ועיקר בתחייתנו. מאז התפתחנוּ, למדנו, נתנסינוּ, גם גילינו אפשרויות נוספות בארץ. ואם אנו אומרים כיום, כי 20–25 אחוזים, לפחות, של יהוּדי ישראל יש להשרישם בקרקע – עלינו לקבל זאת כבנין־אב ולבסס עליו את תכניותינו.

סבורים אנו, כי העוסקים בחקלאות ייצרו את המזון לעם, ואולי גם אי־אלו עודפים למכירה או לחילופים. אם יהיו בארץ בחמש־שש השנים הבאות שני מיליון יהוּדים, עלינו להגיע ל־400–500 אלף נפש בחקלאות לעומת 80 אלף נפש עתה. לשון אחר: עלינו להשריש בקרקע 80 אלף בתי־אב.

הסיכויים הם גדולים מכפי שנראו בתחילה. עם כניסתנו למחנות, זה הפרולטאריון היהוּדי כמו שהוֹּא, שבשורותיו אלפי משפחות צעירות. נוכחנו לדעת, כי רבים מצפים ותובעים את העלאתם על הקרקע.

הם נאחזו בצפרנים בעקיר, ביבנה, בתרשיחה, ומחר ייאחזו בבאסה, במגדל גד ועוד; אתה חש פרפורי־נפש וצפייה עמוקה ליד המדריכה שתבוא ותיטע אותם באדמת המולדת.

מחובתנו לסלק את הספקות והפקפוקים. העולים באים לארץ וחלום גנוז בלבם להכות שרשים, להתחיל את חייהם מחדש. עם יהוּדי חדש יצמח מתוכם.

אנוּ יודעים איך ליישב ולהתישב על קרקע. למדנו זאת עשרות בשנים. יש לנו בכך יתרון גדול.

נוסף על שיכון העולה החדש, עלינו לנדור נדר: יחדל משכן העוני, יחוסלו שכונות העוני בישראל! תחדל שכונת ‘התקווה’! תבוא הגאולה גם לשם, ותביא עמה גם גאולה סוציאלית רוחנית, את השתלבותם של משכנות־העוני בחיי העם העובד, בתנועת־הפועלים. חטאנו להם זמן רב, אולי שלא באשמתנו, לפי שרצינו לעשות מפעלים גדולים, ללא כוחות מדינה ומנגנון מדיני. עתה עלינו לעשות הכל לביעור משכנות־העוני.

אנחנוּ ניתבע לריכוּז תמצית יכולתנו, למאמץ גדול בתקופה מהפכנית זו. אני מאמין ביכלתנו הנפשית לנצל את ההזדמנוּת ההיסטורית הזאת, ולהגיע בדרך הארוכה אל מהפכת־שלום למדינה שמשקה משק־פועלים סוציאליסטי.

בטרמינולוגיה הציונית ידוע הביטוּי ‘נקודות התישבות’, ואכן היוּ אלה נקוּדות. הן היוּ מתחילות בתריסר אנשים או תריסר ומחצה. דגניה ב', שהייתי אחד ממייסדיה, התחילה ב־22 בחורים ו־2 בחורות. עכשיו אנחנוּ מיישבים ישובים בני מאה משפחות. גם לזרוע החלוצית נדרש עתה עם ראשיתה מספר אנשים גדול יותר מאשר לפני שנים. מן האניות ומן המחנות ומן העיירות מן ‘הקמפים’, מעולם ומלואו הבאנו יהוּדים לארץ, הוצאנו אותם לחיק הטבע הישראלי, להרים ולגבעות, לגאיות ולמישורים, ובעיקר להרים. הלכנו אתם לגליל הריק, שהיוּ בו כפרים נטושים. מילאנו כפר אחרי כפר. התחלנו לשבוע נחת כאשר יהוּדי, לאחר כל מה שעבר עליו, דבק בקרקע המולדת ובטבעה, הרחק מן העיר. החילונו לסלול שבילים ודרכים, לתת מדריכים למתישבים, להביא אליהם חברים וחברות מן הוותיקים בהתישבות הלאומית, כדי שישהו אתם חודש, חדשיים, מחצית השנה בכמה מקומות הריהם שוהים זו השנה השניה. ראינו שהניצוץ שכה רצינו ללבותו מתחיל מהבהב. ניבט משהו חדש.

עתה עומדים בפני שנה חדשה. גם 130 הישובים החדשים שקמו הם כטיפה בים השממה. ראוי הדבר, שכל אחד מאתנו יראה עתה את ישראל לארכה ולרחבה. גם בעיני המטפלים בהתישבות זה שנים לא נגלתה הארץ תמיד. בעברך עכשיו את ישראל ובראותך אותה בכל מערומיה, אתה נוכח לדעת שגם 130 ישובים חדשים אינם הישג גדול. ומצד שני – העליה. היא תרבה בוודאי, אם כי אנחנוּ יודעים, שאי־פה ואי־שם יש לה תחום כלשהוּ, וזוהי אולי הידיעה המרה ביותר שניתן לאיש מישראל להגות בה בימים אלה. על פי איזו אינרציה אתה מדבר על מיליונים, גם אם ידעתי שאין מיליונים רבים נכונים לנו בעשר השנים הקרובות – ודווקא בעשר השנים הקרובות הם נדרשים לנו. לפי שעה, באים יהוּדים בהמונים. סבורים היינוּ כי יבואו השנה 150.000 יהוּדים. אנחנוּ ממשיכים דרכנו, ומתכננים תכנית לשנת תש"י.

תכניתנו הראשונה היתה – יישובן של 10.000 יחידות־משק, הווי אומר בתי־אב. משפחות. אני מונה את כל המונחים האלה יחד, לפי שהחומר האנושי שלנו מעורב הוא. בקבוצות צעירות אינך מרגיש לפי שעה ב’משפחות', ואתה מדבר על יחידות־משק. אבל את הרוב המכריע של אנשי המחנות הולם המונח: בתי־אב ומשפחות.

שנת־התקציב הציונית נפתחת באוקטובר. אנחנו רוצים ליישב במשך שנה 17.000 יחידות־משק ולהקים 150 ישובים חדשים; נוסף על כך,להעביר עוד כמה אלפי יחידות להתישבות הקיימת, בין נוער ובין חיילים משוחררים; מתחילה גם זרימה מן המחנות להתישבות הקיימת, המושבית והקיבוצית. במשך שלושת חדשי השנה העלינו קרוב ל־40 ישובים חדשים. עוד מעט ונקבל כלחם חוקנו את הידיעה המופיעה בעתון מדי שבוע: עלו פה ועלו שם. אנחנו חדלים להתפעל. לפנים, כשהיוּ עולים בשיראל לאיזה ישוב, היוּ עורכים חגיגה וכל המוסדות היוּ נוסעים למקום. כיום אין לנו פנאי לנסוע לכל ישוב חדש. 150 ישובים לשנה פירושם: ישוב חדש כל יומיים; אין כל אפשרות להגיע לכל מקום. ואין זה מן הנמנע, שבשנת תש"י נצטרך להעלות יותר ישובים מן המיכסה שקבענו לעצמנו.

אנסה להסביר כיצד נעשית המלאכה. כאשר דיברנו על 17,000 יחידות־משק או יחידות־אדם, ניסינו גם לשרטט לעצמנו סכימה כספית, שכן אין הדבר נעשה במאמר־פה. מצב הקרנות הוא כזה, שעדיין לא מילאנו את הבטחתנו לגבי כל הישובים שהעלינו בימי ‘חומה ומגדל’, לרבות 13 הישובים הצעירים שהעלינום ערב המלחמה בנגב. ‘הטלנו’ אותם לנגב, והם מלאו את תפקידם עם הצבא ובתוך הצבא. לא קיימנו את הבטחותינו לגביהם במשך 8–10 שנים, ואנחנו חייבים להמציא להם אמצעים לפיתוח משקם. אמרנו, שעלינו לקפוץ קפיצת נחשון, ועם זאת ידענו וזכרנו, שיש מעמסה המכבידה על הכנפיים. אינך יכול לנתר קדימה, בלי לבסס את הקודם. בסכימה הכספית על הנחוץ לנו בתש“י ליישובן של 17 אלף יחידות־משק או משפחות, ולגמר התחייבותנו לגבי הישובים הקודמים, כדי שיוכלו להתפתח ולקלוט עובדים נוספים – הגענו לסכום, שנראה לנוּ פעם אגדי, והרי כאן רק זרוע אחת של פעולת הנהלת הסוכנות היהוֹּדית; הגענו לסכום של 28 מיליון ל”י – ולא נבהלנו. והנה מתברר, שאנחנוּ מתגברים והולכים.

ניסינו לרכז מסביב לתכנית כמה אלמנטים, שלפני היות המדינה לא היוּ שותפים לנו בפעולתנו. התרגלנו לכך שיש לנו מדינה. וכאילו שכחנו באילו תנאים עשינו פעם התישבוּת: בחוסר קרקע ובחוסר מים ובחוסר דרכים וכבישים, בצמצומים פה ובקשיים שם. היינו מייסדים ישובים על בסיס ‘פרספקטיבה’. היינו אומרים למתישבים: אמנם יש כאן שטח של 200–300 דונם בלבד, ואתם צריכים שטח של 2,000 דונם, אבל אין דבר – ב’פרספקטיבה' נרכוש אותו. והפרספקטיבה נמשכה 12–14 שנה. אתם זקוקים למים רבים – הרי אנו מקווים שיהיוּ מים. כשהתחלנוּ כבר להגיע פה ושם למים, חקקו השלטונות חוק, האוסר העברת מים מאיזור לאיזור. אולי צדקו השלטונות פה ושם, אך אנו חשבנו, שזה נועד רק להציק לנוּ.

והנה אנחנו חיים ופועלים במדינת ישראל, ובעצם אנו חיים בתקופה של מהפכה אגרארית יסודית בארץ, אם כי אין כותבים על כך בעתונים, לפי שהיא נעשית יום יום. לפנינו שטח של 20 מיליון דונם, שאנחנו מיישבים אותם התישבות עובדת שאין עמה ניצול. אינני יודע אם רבות הארצות בימינו, בהן נעשית פעולה דומה. בפשטות כזו ובשקט כזה. הממשלה מנסה לקבל על עצמה עול של בנין בתים לעולים. באנו ואמרנו: כולנו מעונינים לפזר את היהוּדים באזורי ישראל, ואתם מוכנים להשקיע כסף בבתים. אל־נא תבנו את הבתים בתל־אביב או ליד תל־אביב או בין נהריה ובין גדרה; תנו לנו את הכסף שאתם מוכנים להשקיע בבניית קורת גג של משפחת־עולים היוצאת מן המחנה; אנו נשיג כסף מקרן היסוד ומהקרן־הקיימת וכספים אחרים, ונעביר את היהוּדים לדרום ולנגב, לגליל המערבי, לפרוזדורים. הדברים נתקבלוּ על דעתה של מדינת ישראל, ולא נאלצנו לעמול הרבה כדי להסבירם. אמרנו: יש עוד אֶלמנט אחד חשוב, מכריע. אם לא נעשה פעולת פיזור והיאחזות בקרקע במשך 3–5 השנים הללו של עליה, באשר הכרח הוא להוציא את היהוּדים מהמחנות ולתת קורת־גג לראשם, נפסיד, אולי, את הגורם הפינאנסי הזה כי היהוּדים ישקיעוּ את הכסף ברמת־גן וברחובות וישבו באשר ישבו. אנחנו מדברים על 17 אלף יחידות־משק ועל בתים ליחידות־משק אלה, והרי את הבית אנחנוּ בונים קטן כל כך וקבצני כל כך…

דובר אצלנו על בלוקונים. אני קורא לזה בית־ראשית או ראשית־בית – של 24 ממ"ר, לא גבוה ביותר ולא מטויח ביותר ולא מסויד ביותר, ואף־על־פי־כן בית. 400–500 לירה מוכפלות ב־17 אלף, הרי זה סכום של 6–8 מיליון לירה. אנחנו מצרפים את כספי הממשלה ושל קרן־היסוד ושל הקרן־הקיימת ושל מפעלי־השקעה אחרים ושל המוסדות המייבים, והסכוּם מתקרב ל־28 מיליון לירה, הוא ישוקע בביסוס ההתישבות הקיימת ובהעלאת 17 אלף משפחות חדשות על הקרקע.

איני רוצה שתטעו בדברי ולא תהיו שותפים לנו למעמסה הגדולה הצפויה לנו. 28 מיליון זהו באמת סכוּם גדול. אבל יישוב משפחה יהוּדית על הקרקע עולה 2,500 ל“י (בלי ערך הקרקע) בקירוב. אם בתש”ט העלינו כ־10.000 משפחה, ועכשיו אנחנו מדברים על העלאת 15–17 אלף משפחה לחקלאות, הרי שהדבר כרוך בסכומי ענק. בשנה הראשונה יכולים אנחנו להשקיע קרוב ל־250 ל“י, מחוּץ להשקעה בבית, ועם שווי הבית – סכום של 750 ל”י, כלומר פחות משליש של ההשקעה הכוללת. התקציב הציוני יצטרך להיות כביר ועצום, כדי שנוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התפתחות המשק, בנינו ופיתוחו. אם אינך מפתח משק, לא יהיה לו קיום; אם לא יהיה לו קיום, יחזור איש־המשק אל לשכת־העבודה או אל הציבור. עם זאת אמרנו: לפי שהמחנות מתמלאים במהירות ומתרוקנים בקושי – יש לחשוש, שבחדשי החורף, כשהבנייה מתקדמת בקושי, יתחיל המספר לעלות שוב; ואם בשנה החדשה יעלו עוד 150 אלף יהודים, תעמוד לפנינו שוב השאלה: מה תהיה הסטרוקטורה של הישוב? מה תהיה חלוקת האוכלוסיה? איך יימשך כיבושה של הארץ? והמסקנה היא, שיש הכרח לקפוץ קפיצת נחשון. אתה חייב לנתר על פני התהום ולעשות מאמצים הגדולים מכוחו של העם הזה. עלינו למהר ולהוציא אנשים מהמחנות ולפזרם מהר ברחבי הדרום והנגב; ואחר־כך ניאלץ ודאי לשאת עומס גדול, שכן יידרשו לנו אמצעים כבירים.

הממשלה החליטה לבנותהשנה 20 אלף בית, מזה קרוב 11 אלף בהתישבות. אנחנו תובעים מהממשלה ש’תקפוץ' ל־50 אלף בית השנה, המחצית מזה בהתישבות החקלאית, כדי שלא יצטופפו בערים ובעיירות. אני מתחיל כאותו יהוּדי, שקצה החבל כבר בידו ועתה הוא חסר את הפרה בשביל החבל…יש לנו בית, שהממשלה רוצה לתתו, וכיוון שכך רוצים אנחנו לעשות התישבות, והקרנות והעם היהוּדי חייבים לתת הכסף.

היו לפנים בארץ כאלף כפרים ערביים. הארץ היתה מעובדת באופן אכסטנסיבי, ואילו בכל מקום שאנחנו נכנסים דרושה אינטנסיפיקאציה. לפני שנה ניצבה לפני מטרה, – להגיע לאלף כפרים יהוּדיים אם נעלה השנה 150 ישובים נוספים על הקרקע, נגיע ל־700 ישוּבים חקלאיים. עתה אני מתחיל להרחיק את המטרה. מרחב אין אנו חסרים. אחנו מהווים מיעוט בגליל. ביקשנו את אנשינו במחלקה להתישבות להכין רשימה, היכן יהיוּ 150 הישובים החדשים, שאנחנו רוצים להקים השנה, ומתברר, שבגליל יתקעו השנה יתד 60 ישובים. 60 ישובים היו לפנים חלומה של הציונוּת, חלומם של קונגרסים לדור שלם.

ועתה על ה’פרוזדור'. עוד לא נקבעו גבולותיו. זהו מושג שיצרנו בעצמנו, ויש פלוגתות על גבולותיו. בדרך־כלל כולל הפרוזדור שטח של 400,000 דונם, בקירוב. לפנים היו פה כארבעים כפרים ערביים. מן המפורסמות מה היה שם רכושנו בחקלאות. אצבעות יד אחת הספיקו כדי מניית ישובינו שם. זכורים הוויכוחים בציונות על קרית־ענבים. היו שראוּ בהקמת הישוּב הזה כשלון גדול. היוּ וועדות ציוניות שטענו כך. עברו שנים וקרית־ענבים ומעלה החמשה ונוה־אילן ורמת־רחל עשו שליחות מיוחדת. זכורים החיפושים וההתלבטויות שלנו בקרקע ירושלים וסלעיה. הישובים שמניתי היו כל רכושנו בסביבה. מיום קום המדינה הקימונו בפרוזדור 25–26 ישובים חקלאים חדשים. האוכלוסיה החקלאית שלנו שם מונה 5.000–6.000 נפש, והאוכלוסיה הערבית– כאלפיים. בשעתו היו שם 30 אלף ערבים. הפרוזדור תובע פעולה התישבוּתית. ועדה מיוחדת של אנשי־מקצוע מניחה, שאפשר ליישב בשטח הזה עוד כמספר הזה – 20–30 ישובים חקלאיים.

אין צורך במומחיות כדי להבין שהחקלאוּת כאן אינה קלה. ירושלים הרים סביב לה, והפרוזדור – חלק גדול של ההרים בו ועלינו לאכלסו. הפרוזדור והבירה יהווּ אי־פעם את ירושלים רבתי. עתה, בלחץ הצרכים המדיניים, אנחנו מתחילים לבקש דרכים ונתיבות ולהבין, כי לא די בהעלאת אנשים ובהעלאת ישובים ובתקיעת יתדות. אפילו בבניין בתים יפים, לא די, אם עדיין האדמה אינה נענית. יש להניח, שכל השטח הזה בהרי ירושלים היה פעם מעובד עד אפס מקום, מדורג ומתוכנן, מיוער ונטוע, ואכן, במקומות בהם לא ניתן לשטפונות ולגשמים לסחוף את השכבה העליונה של הקרקע ולהניח סלעים ערומים, אנו רואים מטעים מכל המינים.

על אחת הגבעות בהרי עין־כרם אנחנו בונים ישוב של עולי יוגוסלביה: בית־זית. כדאי לבקרו. כל 25 ישובי הפרוזדור על 6 אלפי הנפשות שבהם רובם עדיין נתונים בראשית התפתחותם. להוציא אחדים, כגון קרית־ענבים ובמידה מסוימת מעלה־החמשה. כיום נראה לנו, שאפשר להגיע כדי אלפי משפחות שייעגנו בקרקע ההרים. שם אין אמנם אדמה שחורה וניר ארוך, ואין מקום שבו יעבור טראקטור בקלות, אבל אני רואה שם סדן כביר להשקעת מרץ וכשרון ושכל יהוּדי. קרית־ענבים ומעלה־החמשה, ובמידה מסוימת נוה־אילן, נותנים לנו יסוד להאמין ולקוות, שנוכל להחיות גם שטח זה המשתרע על 400,000 דונם. כיום ניתן לעיבוד ולגידול מטעים כרבע מהשטח הזה בלבד. שאר השטח זקוק להרבה זיעת־אדם ושכל־אדם ובמידת היכולת – גם לטכניקה. לאחר הכל לא יחיו הישובים הללו על החקלאות בלבד. עלינו לראות את המרחב הזה בירושלים רבתי, שיש בה מלאכה וחרושת וחקלאות ויערנות וקייטנות, וכל המתקשר לכך. שכן גם אותם 30 אלף הערבים שהיוּ שם בכפרים, לא התפרנסוּ על החקלאות בלבד. גם המתיישבים שלנו יחיוּ לא על החקלאות בלבד אלא גם על פרנסות אחרות, הקשוּרות בירושלים ובתל־אביב ובהתפתחות כל הארץ. הרי ירושלים עשויים לשמש ספקים של אבן־וסיד וחצץ לכל מלאכת הבנין. ואולי נגיע גם למלאכות־בית זעירות שונות.

החומר האנושי מסתגל בלא קושי רב ומתאים עצמו לכל מיני מלאכות־יד ולכל מיני פרנסות הקשוּרות לסביבתו..

ענין המים מצטייר לפנינו אחרת מהמצוי כיום. אין כוונתי לצינור שכבר הונח או לצינור שיונח. עלינו להשקות אלפים ורבבות דונמים, כי המטעים המובחרים בסביבות ירושלים, משתבחים ומוסיפים בתוספת מים קטנה. קרית־ענבים היתה משלמת מחירים אגדתיים בעד תוספת מים למטעיה. יש מחשבות על סכרים, על אגמים, ועל קידוחים (משהו כבר עשינו) במעמקי האדמה ובמעמקי הסלעים. לא כל מי הגשמים מתנקזים לים, ובחלקם הם נספגים בתהומות הרי ירושלים.

על פי תכנון ירושלים וסביבתה, מסתבר שהרטוב עשויה להיות עיר. אנשי הבטחון טוענים, שירושלים זקוקה מאד לכך, שבמרחק מסוים בינה ובין רמלה תיבנה עיר. אכן יש יסוד לכך שהר־טוב תהיה עיר, לפי שיש בה בסיס לתעשיה, והוא בית־חרושת גדול למלט. כשיש היאחזות חקלאית כלשהי בקרקע ומטעים ואחד או שני מפעלי־חרושת גדולים,הרי זה משמש בסיס לפיתוחה של עיר.

אין אני מניח שאוכלוסיית הפרוזדור תוכל לעלות במספרה על אוכלוסיית ירושלים, אך נראה הדבר שאפשר יהיה להביאה במספר שנים לא־קטן כדי 40,000–50,000 נפש. יהיוּ שם כ־5 אלפים משפחות חקלאיות, בין 15–20 אלף נפש, ועליהן יתוספו העוסקים בכל המלאכות ותושבי הר־טוב העיר. מובן, שזהו מכלול בעיות של תיכנון ושל כוח אדם ושל אמצעים גדולים.

לפרוזדור נביא מים מן הירקון. כאשר נוליכם לנגב. בעצם יש לנו שלוש קומות, שלושה שלבים בתכניתנו להשקיית הארץ. האחד הוא הצינור ה’הרפתקני‘, הציוני, שהנחנוהו לפני המלחמה כדי להוכיח לגויים שאפשר להוליך מים לנגב. הצינור, שהוא בן 6 אינץ’ בלבד, הציל לנו את הנגב, הציל אותם 13 ישובים מצמא והחזיק את הצבא. המצרים היו מפוצצים את הצינור, ואנשינו היו יוצאים שוב ושוב עם פלוגה מזוינת וממלאים את הבריכות. כך התנהלה שם המלחמה. זהו עדיין הצינור בו תלויים כל ישובי הנגב, המקבלים ממנו את מימיהם המועטים. אלא שאנו נתונים כבר בעצם הנחת הצינור הגדול, שקטרו 22 אינץ' הדומה לצינור העולה מחולדה לירושלים, והוא עשוּי לספק 14–15 מיליון ממ“ע מים ובתיכנון רחוק יותר – 40–50 מיליון ממ”ע מים. עלינו לרתום את הירקון, כדי להביא את מימיו לנגב, ובעברם סמוך לבסיס הרחב של המשולש נוכל לשאוב מהם, אם לא יתגלו בינתים מים בקידוחים. בינתיים ביצענו קידוח מוצלח בכפר־אוריה, קידוח בעל עבר עשיר בהיסטוריה הציונית. לי עצמי ניתנה פעם הזכוּת לעבוד בכפר־אוריה. היה שם מעין קטן בלבד. לא העלינו על דעתנו, שאפשר לקדוח בסביבה ההיא ולמצוא מים.

ואם נמצאו מים בקידוחים בכפר־אוריה, למה לא נמצאים גם בדרך להר־טוב או בהרי ירושלים? אך עד שיתגלוּ מים אלה ועד שנמצא שיטות לבניית סכרים – כי דבר זה טעוּן לימוּד וחקירה מרובים – יעמדו מים מן הירקון ומן הצינורות השונים לעזרת החקלאוּת של הפרוזדור.

ניתן את דעתנו על כך, שלא להחמיץ את ההזדמנוּת ולא להניח לזמן לחמוק מידינו, בלי לעשות מלאכת־כיבוּש גדולה, בלי להשלים את מלאכת־הצבא ואת המלאכה שעשינוּ זה 40–50 שנה. שנים חלמנוּ על כך, וכאשר בא פתרונו של החלום, לא היינו מוכנים. כיוון שכבר נכנסנו לתלם הזה, אנחנו רואים בעליל, שאם נחמיץ את השנים המעטות האלה והחמצנוּ את הסיכוּי להבריא את המבנה הכלכלי של העם היהודי.

נדמה לי, שאנחנו מנסים להדביק את ההיסטוריה. לעתים אנו באים בתביעות גדולות אל העם היהודי. אולם גם אנו כבר ישוב בן מיליון נפש. יהודי ישראל חייבים מעתה, לשאת לא במעשי המדינה והממשלה בלבד, אלא גם בעול־יישובה של הארץ. במידה גדולה משעשו זאת עד כה.

1950

א

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 27 במארס 1950

במחנות העולים בארץ מתגוררים בצפיפות גדולה קרוב ל־100 אלף נפש, מתוך כמאתים אלף שהגיעוּ לארץ מאז כינון המדינה.

מאז נתחדשו עלינו ימי ‘שיבת ציון’, היינו כחולמים. עשרות בשנים נשאנו עינינו לקיבוץ גלויות ולחידוש מלכות ישראל. דורות על דורות שקעוּ בדמינו געגוּעים להחזרת עטרת־ציוֹן ליושנה, אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנוּ, היינו כאובדי־עצות.

המלחמה העולמית, המאבק עם השלטון המאנדאטוֹרי, השואה שהמיט עלינו היטלר, כל אלה מנעוּ מאתנו האפשרות להתכונן ולהכין הכלים והתכניות לקליטת המונים גדולים של שרידי שואת ישראל, השבים עייפי־נדודים לחיק מולדתם הישנה־חדשה.

לשנת 1950 צפינו לעליה של 150 אלף עולים חדשים. והנה התחוללה סערת עיראק, נגזר על כל יהודי עיראק־בבל לעזוב את ארץ מגוריהם תוך שנה אחת, והם עומדים להתוסף על אלה שהבאנו בחשבון את עלייתם השנה.

כגזבר הסוכנות היהודית, אשר עליה האחריוּת לעליה וקליטתה, חש אני את המשא הכבד והיקר בכל מוראו ומשקלו: מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות, ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם־חסד הסוכנות היהוּדית… ודי כאב וצער. והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתים אלף נפש שארץ־תקוותם נראית להם בדמות מגרש מגודר, מנוהל מלמעלה, מטופל ומטופח כמגרש צבאי, נתון לאדמיניסטראציה.

עם כל החיבה והמסירות שמשקיעים המאות הרבות של שליחי הסוכנות בטיפוּלם במחנות, בטבע הדברים שהם נתקלים בסלע קשיחות, חשדנות, רוגז־עצבים, טרוניות וקובלנות של יושבי המחנות. ואנו חשים בקשייהם ובמצוקתם. שחה נפשנו מצער ודכאון על המשבר האופף אותנו. כי הנה קרבו ובאו הימים הגדולים, וכוח אין ללדת.

בחדשים האחרונים מרבה אני לבקר במחנות־העולים וסופג את אוירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי, ומכה על קדקדי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא; הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו. יש לחצוב אותו מן המעמקים. מן העז מוכרח לצאת מתוק.

עם כל חומרת המצב העושה, לכאורה, לאַל כל בקשת פתרון, חש אני שמצוּוים אנו להוציא ביד חזקה את מחנות־הבטלה מיוון־מצולתם ולהצילם מן הדמוראליזציה שהחלה מתגלה פה ושם והעלולה לפשות ולעשות שמות בלבות האנשים. הננו עומדים מול סכנת התמוטטות מוסרית ומדינית איומה. נבצר מן הקופה הציונית לשאת בעול הכבד של הוצאת הקליטה הראשונה, של התקנת הדיוּר הארעי הראשון ושל הוצאות הסידוּר הראשון והכלכלה למשך חדשים רבים לרבבות אנשים, נשים וטף, זקנים ועוללים, המצטופפים במחנות.

עזרת הממשלה, שקיבלה על עצמה לדאוג לשיכון העולים בבנינים חדשים ובבנינים העזובים שישופצו, אינה מספיקה. כל חודש עשוּי להביא 15–20 אלף עולים חדשים. וכבר היוּ לא מעט מקרים שביום אחד באו 1000 עולים, ובמה קיבלנו את פניהם: במחנות גדורי־תיל, אהלים משומשים ופת־בג הסוכנות.

לאט לאט, אבל באינטנסיביות גוברת והולכת צומחת בי ובשלה התנגדות, עד כדי איבה, למחנה־עולים. וזועקת בי קריאה ממעמקים לפירוּק המחנות, לפריצת גדרותיהם ולהסרת המחיצות הקיימות בין יושביהם לבין תושבי הארץ הוותיקים. עלינו להפוך את כל הארץ הדום לרגליהם. עלינו להביאם לחלקי הארץ שהספקנו לבנות בדור שקדם למדינה וגם לפינות הארץ שעדיין נשארו במערומיהן ושממונן.

מאמין אני, כי המגע הבלתי־אמצעי של העולים עם שאר חלקי הישוּב יקרבם יותר למשימתנו, יקשרם למולדת, ועשוי הוא לעורר בהם תחושות נרדמות, כשרון למולדת ורצון איתן להיאחז באדמתה.

בכל הווייתי חש אני שיש להרחיב הכתף הציבורית התנועתית לקליטת העולים. יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים ונאמנים, ולהטילה בכל כובד אחריותה על הישוּב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו. תהיה־נא פגישת אחים לכל אורך החזית ובכל מבואות החיים.

הנהלת הסוכנות היהוּדית ישבה רבות על המדוכה הזאת. קיימנו דיונים רבים וממושכים לשם חיפוּש פתרונים לבעיות הפיננסיות הקשות שתתעוררנה בחתירתנו להיחלץ מן המצוקה שהתהוותה, ולצורך הדחוף לאפשר לעליה לזרום באפיקים רצויים.

עד עתה הועלו הצעות שהיוּ בהן פתרונות למחצה, ולא היו אלא פאליאטיבים, ומעיקה ההרגשה כי הנה ביום מן הימים עלוּל הזרם לשטוף ולעבור מעל לראשנו. עלינו לבנות סכר או סכרים חזקים שיגדרוּ כל פרצה אפשרית.

ב

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות, ב־10 באפריל 1950

בהשתתפות ראש הממשלה הח' ד. בן־גוּריון ושר האוצר אליעזר קפלן.

ישיבה מיוּחדת זו של הנהלת הסוכנות כונסה בזכוּת הבטחתי ליושב־ראש הנהלת הסוכנות להביא ‘הצעה ריבולוציונית’ לפתרון המצוקה במחנות העולים, ואני פותח דברי בהצעה: לשים קץ למחנות. לא להרחיב עוד את כוח קיבולם. להקים ברוחבי הארץ שיכוני־עולים או שכונות־עולים, ואפילו לתקופת־מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר־שבע. כל מקום במדינה המיושב יהוּדים, שיש בו התחלה של משק, יש להוסיף שיכונים לעולים. הקץ לשיטה הקיימת של המחנות לריכוז העולים. בשיטה הזאת אין הישוב הקיים קולט עליה; לא דגניה, לא עין־חרוד ולא תל־אביב אינן מקיימות מצוות הקליטה של העליה החדשה. משטר עליה, עליו התווכחנו ואותו קבענו כביכול, לקו לנו, פירושו שכל אחד מאתנו יחוּש אותו בתנאי קיוּמו ומהוי חייו הוּא. ודבר כזה טרם הוגשם בארץ.

אנו חיים בתקופה שכל רודן עויין מארצות ערב, יכול להחליט, כל אימת שירצה, לגזור גירוש על יהוּדי ארצו, שיהיו אנוסים לצאת בחפזון, ואנו נהיה מוכרחים לקבלם ולקלטם ללא אפשרות של הכנות ותכנון מוקדם. ומי אם לא מיליון היהוּדים הנמצאים כבר בארץ חייב לקבל עליו את עול הקליטה. המוסדות בלבד אין בכוחם לעשות זאת.

איני מפקפק כלל בכך שכולנו רוצים בהעלאת יהודים לארץ־ישראל במספרים גדולים וגדלים, ואפילו יגרום הדבר סבל רב לכולנו. אבל כיום, למעשה, אין הישוב הקיים נושא בסבל העליה החדשה, אינו טועם את טעמה של קליטת העליה, את חבליה וחיבוטיה. כיום הסבל והדאגה הם נחלת המוסדות בלבד ולא של העם.

עלינוּ לנקוט קו של פירוק הדרגתי ומכוּון של מחנות העולחם החדשים. היוצא יֵצא, ואל ייכנס אחר במקומו. ואת היוצאים נביא על אהליהם אל כל הישובים הקיימים – דגניה, כפר־גלעדי, נהלל, עפולה, ניר־עם – ונקים עשרות ישוּבים ארעיים שכל אחד מהם יקלוט כ־1000 נפש. נחסל את השיטה של פקידות, של אדמיניסטראציה – ותהיה הטובה ביותר,ונתחיל בהקמת ישובי־עולים עצמיים. אנו עומדים בראשית הקיץ והתנאים האקלימיים הנוחים של העונה יסייעוּ לנו בעבודתנו. ואל נחכה עד אשר יבנו בתי־קבע מתוכננים בישובי־קבע. הלא גם בחורף יושבים אצלנו אנשים באוהלים. ואם לא נספיק להקים בתים ויהיה קר בחורף – יימצאו יהוּדים רחמנים שיאספו את ילדי העולים לבתיהם.

ואשר לעבודה – אני מקווה ובטוח שתימצא עבודה בסביבה; ואם תחסר – אנו, יחד עם הממשלה, נתאמץ ליצור אותה.

במקום חיי בטלה מאונס ואכילת לחם־חסד, בהיותם רחוקים ממקום המשק והעבודה, על כל הדמוראליזציה הכרוכה בהם, יעבדו העולים במקומות פזוריהם ויקבלו תשלום בעד עבודתם.

במאמץ מרוכז נוכל ליזום עבודות: נסקל שטחים, נסתום ואדיות, נייער הרים. השיטה הקיימת היום היא איומה, היא לא באה לעולם אלא כדי להרוס אותנו. אנו קשרנו את עצמנו כמו אותו ילד, בחבל למיטה, ואיננו מתירים את עצמנוּ בחשבנו כמוהו שהפכנו באמת לסוסים.

כיום יושבים במחנות עשרות אלפי אנשים, ביניהם כ־4000 רווקים היושבים אף הם באפס עבודה. הנשמע כדבר הזה שאנשים צעירים, שאינם מטופלים במשפחות, ישבוּ במחנות חדשים ויחיו חיי בטלה?

שום דבר אינו מפריע לנו להוציא את האהלים מן המחנות ולהעמידם ליד הישובים לאורך כל מפת ישראל. הם, העולים, ואנחנו, יחד נחפש עבודה בשבילם: בישובים הקיימים, בסלילת דרכים וכבישים, ובכל עבודה שתימצא ותיווצר. כל הכסף שנחסוך נוציא ליצירת עבודות; כל משפחה יהיה לה מטבח משלה; נדאג לפתיחת חנות או צרכניה שתמכור מכולת; נעודד אחריות עצמית ואיניציאטיבה אצל כל אחד. כמובן, התכנית הזאת אינה מונעת מאתנו לעשות כל הניתן לעשות, כדי לפתח מפעלים משקיים־יצרניים חדשים לקליטה פרודוקטיבית של העולים.

ובינתיים, תתקדם תכנית הבניה של הממשלה. איני חושש להסתכן ולמַשכן את הכנסותינו בעתיד, כדי לקבל עצים לבנין באשראי, גם לזמנים קצרים ובינוניים. נתאמץ עד קצה האפשרות למען הרחבת התכניות להכשרת קרקעות ויעור, ובלבד שנפרק את המחנות. אני אומר את הדברים האלה מתוך אמונה שלמה שזו הדרך שאנו צריכים ללכת בה, ואין בלתה בתקופה זו. לו היינו עושים זאת לפני שנה, לולא הרגלנו את העולים לחיי בטלה במחנה משך חדשים רבים, היינו מכבר מסיימים את הפרשה העגומה הזאת. עלינו להציע תכניתנו זאת לממשלה ולתבוע ממנה לתת יד לביצועה.

תקופתנו היא של מאורעות קאטסטרופאליים ומעשים ריבולוציוניים, והיא תובעת לחרוג משיגרה ולנקוט מידות ואמצעים הולמים. את משטר העליה ועול הקליטה יש להעמיס על כתף יותר רחבה. את העולים יש להטיל לחיק הארץ ולחיק תושביה המסודרים, ולא לבודדם, ולא להבדילם, ואז ייקלטו העולים לחיי עבודה בארץ.

אין תכנית זו באה כדי לנער מעל הסוכנות היהוּדית את האחריות לעליה החדשה ולהטיל את עולה על מישהו אחר. הכוונה היא למצוא כתף ציבורית רחבה יותר: כתף ישובית, כתף של אחים לגורל ולתקוה.

ברור הוא כי לא ביום אחד נקים כל המעברות האלה. כבר אמרתי בישיבות קודמות שאנו חסרים דברים רבים, ובעיקר אוהלים, צריפים, צינורות להעברת מי־שתיה וכן כלי־עבודה. אבל, אם נחליט לפעול בקו שהצעתי, נתגבר על המכשולים ונמלא את החסר. החתירה למטרה תדרבן אותנו ותעודד. כל יום שעובר ללא מעשה הרי הוּא חטא.

המצב כיום הוא קשה. בגבולות התקציב שלנו אנו מתקשים לכלכל אף את העולים הבאים אלינו במיכסה שקבענו לנו. ומה נעשה אם נעמוד לפני הכרח להעלות עולים מחוץ למיכסה? כיצד נדלג על פני התהום? נוכל לעשות זאת רק על־ידי פיזור העולים ושילובם המיידי במערכה הכלכלית הקיימת. אם נרכז את כל העולים בסביבות תל־אביב, נסתבך בשאלת העבודה, שלא נוכל בשום אופן למצוא לה פתרון, אך אם נפזר אותם על פני כל הארץ, נוכל להנפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים, לשם השקעה פרודוּקטיבית.

נתחיל מיד בהגשמת התכנית להקמת שכונות־המעבר לעולים החדשים (ואולי נקרא להן ‘מעברות’), וכן בהוצאת האנשים מהמחנות¹.

מבוא לתכנית שהוצעה למוסדות המיישבים, אוגוסט 1950

את התכנית המוצעת אפשר לסכם בקצרה כדלקמן:

1. האוכלוסיה החקלאית לפי הצעת הפיתוּח

נוסף על 16.000 יחידות משק, שנוסדו מיום קום המדינה, תתוספנה עד שנת תשי"ד כ־50,000 יחידות משק חדשות. או אז תהווה האוכלוסיה החקלאית (בעלי משקים, מלַוים המשתתפים בתהליכי הייצוּר החקלאי, כגון: מכונאים,בעלי־מלאכה וכו') כ־26% מהאוכלוסיה הכללית, שתמנה 2 מיליון נפש.

משקים חקלאים (כולל את הקיים עד קום המדינה) 103.000 יחידות־משק

20% עובדים מקצועיים בכפרים 20.000 יחידות־משק

150.000 דונם פרדסנוּת 10.000 יחידות־משק

40.000 דונם בריכות־דגים 1,000 יחידות־משק

סה"כ 134,000 יחידות־משק

134,000 יחידות־משק מהוות 26%, בקירוב מכלל האוכלוסיה. (אין מספרים אלה כוללים עבודות יעור והכשרת קרקע).

2. ההשקעות הדרושות

לשם כך נדרש סכום של 171 מיליון ל“י, בקירוב, ומזה כ־59,000,000 ל”י במטבע זר.

סכומים אלה אינם כוללים את ההשקעות הדרושות למפעלי ההשקייה האזוריים והארציים, שתסתכמנה ב-100,000,000 ל“י, בקירוב, ומזה כ־45,000,000 ל”י במטבע זר, וכן אינם כוללים את ההשקעות הראשונות. הנעשות על-ידי הקרן הקיימת לישראל, להכשרת הקרקע ותעסוקת העולים החדשים בתקופת פיתוח המשק, המסתכמת ב־27,900,000 ל“י ומזה 5,250,000 ל”י במטבע זר.

3. הספקת מזון לאוכלוסיה של 2,000,000 נפש

בדרגת הפיתוּח הסופית, יגיע הייצור החקלאי במשקים להספקת התצרוכת לאדם, כניתן בטבלה דלקמן:

מטבלה זו נראה, כי פרט לחיטים (52%), בשר (41%) ודגים (83%) יספקוּ משקים אלה את כל התצרוכת לאוכלוסיה ויגיעו גם לעודפים בכמה מצרכים.

בשעת־חירום יוכל המשק החקלאי להחזיק מעמד ולכלכל את האוכלוסיה בלי תלוּת בגורמי־חוּץ, פרט לתוספת חיטים ולהבטחת הדלק הדרוש.

התכנית המוצעת בזה עובדה בקווים כלליים בלבד, בהתאם לאפשרויות הוודאיות בחקלאוּת בארץ, אך אין היא ממַצה את כולן (כגון: גידוּלי סיבים, בשר, דבש, דגי־ים, הרחבת תוצרות־היצוא וכו'). עם ליבוּן האפשרויות הללו עתידה התכנית להתרחב ולהשתפר.

הנחות יסוד

1. ייצור המזון

א) סימון דרך לייצור מזון במיכסה מאכסימאלית בשביל אוכלוסיה בת שני מיליון נפש בזמן הקצר ביותר.

ב) כלכלת האוכלוסיה בשעת חירוּם, בלי להזדקק לגורמי־חוץ.

נראה כי הדרך היחידה לפתרון המניח את הדעת היא– עיבוד שטחי שלחין נרחבים. שטחי מדינת ישראל, אפילו אם יעובדו במלואם לפי שיטות־בעל משוּכללות, לא יוכלו למלא את הדרישות הנ"ל.

עלינו להשתמש בשטחי שלחין לא רק לגידול ירקות, מטעים ומספוא אלא גם לגידולי גרעינים וגידולי תעשיה שונים. מובן מאליו שבכל תקוּפת המעבר יש להתאמץ לעבד את כל שטחי הבעל.

2. שימוש במטבע זר

על חקלאותנו להיבנות בלי להזדקק יתר על המידה למטבע זר; עלינו לחתור לתיאום בין משק אינטנסיבי, המנצל תנאי טבע של ארצנו ויוצר בעיקר מצרכי־מונופולין המכוּונים לשוּקי העולם, לבין משק המאפשר אי־תלוּת מאכסימאלית באספקת־חוץ אף בימי שלום.

חקלאוּתנוּ תהא זקוקה אמנם גם אחרי השלמת הביצוּע של מסכת־פיתוּח זו ליבוּא מסוים של אספקה לכמה מענפיה, אולם היא מתוכננת ליצוּא של תוצרת חקלאית. על כן יש לקוות שהיבוּא של אספקה לחקלאוּת והיצוּא של תוצרת חקלאית יתאזנוּ.

3. חקלאים בהרכב אוכלוסיית מדינתנו

עמנו חייב להיבנות על יסוד חברתי מוצק. אוכלוסייתנו צריכה לכלול לפחות 25% של חקלאים. במדינה בת שני מיליון נפש צריך הכפר לאכלס 500,0000 נפש; כלומר: כ־125,000 משפחות של עובדי־אדמה. דרישה זו דרישת־חיים היא לנו והריהי מחויבת מכל הבחינות.

4. דרכי הביצוּע

עלינו להראות את הדרכים המעשיות להשגת המטרות המפורטות לעיל. איפה, מתי, וכיצד תקומנה יחידות־המשק המשמשות אריחים לבנין כולו, מה הוא הקצב המאכסימאלי לפיתוח החקלאוּת ומה הם האמצעים הכספיים – הן במטבע ישראלי והן במטבע זר – הדרושים לביצוּע התכנית כוּלה, כל שנה משנות פיתוּחה.

מאחר שבעיקרה התכנית המוּצעת בזה מתבססת על פיתוּח שטחי השלחין, יש להביא בחשבון את האפשרויות הטכניות המעשיות של הספקת מי השקייה בממדים הדרושים ובאזורים שנקבעו על־ידי התכנית. התכנית החקלאית חייבת להתאים לתכנית הכללית של פיתוּח אזורי הארץ השונים, לתביעות־היסוד של פיזור האוכלוסיה ולצרכי לבטחון.

בזה ניתנת טבלה, המסכמת את מועד יסודן של יחידות המשק החדשות לטיפוסיהן, במסגרת התכנית הזאת.