לרב העושים במלאכה והנושאים בסבל

חבר אברהם הרצפלד לזכר הימים ההם ברגשי יקר

עם עובד

מאת

לוי אשכול

---

מימי המלחמה

מאת

לוי אשכול

עם התחלת המלחמה נפסקוּ הקשרים בין ארץ־ישראל ובין הגולה. מספר הפועלים העברים ביהודה הגיע אז לאלף ומאתיים נפש, ורובם נדונו לבטלה, מפני שהמשק העברי ביהוּדה הוא בעיקר משק של נטיעות, התלוּי כוּלו בחוּץ־לארץ, הן בנוגע להשגת כספים לעבודה והן בנוגע למכירת הפירות. העבודה המעטה שעוד נמצאה במושבות, נעשתה, כנהוּג, בידי ערבים. שער המזונות ההכרחיים ביותר עלה באופן מבהיל, והעניוּת הלכה הלוך וגבור. כהוספה מיוחדת לקשי המצב עלה הארבה על הארץ. במרץ רב נלחמוּ בו המושבות, אולם לבסוף רפוּ הידים. העצים נחשפוּ מכל עלה ירוק. הנטיעות, אמנם, נשתמרוּ ברובן, אבל יבול של שנה הלך לאיבוּד. מושבות הפלחה שבגליל הוכיחוּ בזמן המשבר כוח חיוּני, שעלה הרבה על כוחן של המושבות ביהוּדה, שעיקר קיומן על המטעים. הן עמדו איתן במבוּכה הזאת.

כשגבר חוסר־העבודה, הנהיגוּ הפועלים חילוּפים בעבודה. כל פועל עבד חלק מימי השבוּע. במושבות יהוּדה הגדולות יסדוּ הפועלים קוּפות־מלווה על־ידי הפרשת אחוּז קבוּע משכר עבודתם; במושבות הקטנות נוסדוּ קוּפות משוּתפות של שכר־העבודה בצוּרת קומוּנה או בצוּרת חלוּקת ההכנסה שווה בשווה בין כל הפועלים. אבל קוּפות־המלווה נתרוקנוּ מהר, מחוסרי־העבודה רבו, והרעב הופיע בכל מוראו. בפתח־תקווה נוסדה אז הקומוּנה כדי לשתף את כל הפועלים בעבודה המצוּיה ולהשוות את תנאי החיים החמריים. פעוּלתה הראשונה של הקומוּנה היתה להשיג עבודה בקבלנוּת, דוגמת הקבוּצות ‘אחווה’¹ ו’עבודה‘². היא קיבלה מהמשרד הארץ־ישראלי ארבע מאות פראנק לשם עשיית הבחר³ על־יד בית הפועלים, ומ’קוּפת פועלי ארץ־ישראל’ (קפא"י⁴) מאתיים ועשרים פראנק ליסוד מכבסה ומאפיה, אך עזרה זו היתה כטיפה בים. כפי שאפשר היה לחזות מראש, היה מצב הקומונה קשה וענייניה יגעים. חמישים הפועלות שנצטרפוּ אליה היו מחוּסרות עבודה, ומבין מאה וחמישים הפועלים עבדו מעשרים עד חמישים איש. אף־על־פי־כן הצילה הקומוּנה פועלים ופועלות רבים מרעב. כשנתקבל הפוֹנד האמריקאי⁵ והתחילה עונת־העבודה הוּטב המצב במקצת והקומוּנה נתבטלה. תנאי המשבר זירזוּ גם את יִסוּדן של קבוּצות קבלניות רבות, אשר בטלו, אמנם, אחרי זמן קצר, אבל השפיעו בשעתן לטובה על מהלך העבודה. מלבד הקבוּצות ‘אחוה’ ו’עבודה', שהתקיימוּ מכבר, נוסדו ‘עמל’, ‘אחים’, ‘עזרה’, ‘עתיד’ ועוד. הן העבירוּ את הרוּח הנכאה ששררה בעבודה היומית במושבה והקלוּ על הפועל החדש את התמחוּתו בעבודה.

האיכרים היו מקבלים קרדיטים לעבודה מאת הפונד האמריקאי, בתנאי שיעסיקו פועלים עברים. אוּלם בזמן שהאיכרים היו משיגים⁶ כספים לעיבוּד נחלותיהם ממקורות אחרים (כגון ‘הפרדס’⁷, ‘יק"א’⁸), העסיקוּ בעיקר פועלים זרים ושילמוּ את שכרם במזוּמנים; והפועלים העברים היו נאלצים להמתין לשכר־עבודתם עד שיתקבלוּ כספי הפונד האמריקאי. מצב זה דיכא את רוּח הפועלים העברים. בקיץ תרע"ח נמצאוּ בפתח־תקווה כארבע מאות פועלים עברים וכאלף וחמש מאות פועלים נכרים. בין האחרונים היה השליש — נשים וילדים.

ביפו ובתל־אביב סודרו עבודות ציבוּריות — יישוּר מגרשים, תיעוּל וריצוּף הרחובות — בעזרת מלוות מכספי הפונד האמריקאי והמשרד הארץ־ישראלי. היתה גם עבודת בנייה פרטית. כמאה איש עבדוּ לסירוּגין בעבודות אלה, כל פועל שבוּעיים בחודש. כמאה ועשרים פועלים עברו מיהוּדה לגליל ולשומרון. בגליל עבדו בקבוצות, בחוות ובמושבות שש מאות פועלים, בקירוּב. כמאה וחמישים מהם עבדו בכנרת בסתימת הביצה ליד הירדן ובבניית בתים לתימנים. כל העבודות האלה סודרו על־ידי הוועד המרכזי של פועלי הגליל כמעט ללא כסף מזוּמן, אלא בשכר החטים ושאר המזונות שהמציאו משקי קבוצות־הפועלים והחוות למשרד הארץ־ישראלי.

במצב הכלכלי הירוּד בארץ ירד שכר־העבודה. לפועל העברי לא ניתן להתקיים על העבודה בלבד; הוא נאלץ למלא גם תפקיד של מתווך ולבקש מן הפונדים כספים בשביל האיכרים, כדי שיקבל מהם עבודה. אבל דווקא מצב זה הבליט ביותר את הצורך בריכוּז הפעוּלה והגביר את כוחה של ההסתדרוּת. הוועדים המרכזיים יצרוּ קשרים חיים בין סניפי ההסתדרוּת⁹. היה זה חזיון שכיח, כי בבוקר יום אחד יקוּם חבר המרכז ויעבור ברגל את כל המושבות שבסביבה, למען התראות עם החברים, לחפש ולסדר עבודה, להבטיח את התשלוּמים ולדאוג להספקת קמח ומזונות אחרים למאפיות ולמטבחים. היה גם צורך לשמור על האופי הקונסטרוּקטיבי של כספי הפונדים, לבל יחוּלקוּ כ’צדקה' ולבל ילווּ מהם לאיכרים בלי התחייבוּת מצדם להעסיק פועלים עברים. ובשוב חבר המרכז מתור במושבות העירה, מקום ריכוּזה של הפעולה הציבוּרית, אל החברים שהתכנסוּ בבית־הפועלים או בלשכת־העבודה, בצפיה לו, והוא מביא עמו את שכר־העבודה, ידיעות על מצב העבודה בארץ ועל שאר ענייני הישוּב וסניפי ההסתדרוּת — והתפרצוּ הנאספים בריקוּד מטהר, המנער את פורענות הזמן. רגעים כאלה היו מעלים את ציבוּר הפועלים. לב הכל פעם בשאיפות ובמחשבות משוּתפות. רגעים כאלה חישלוּ את ההסתדרוּת.

עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם יצאה פקוּדה מלפני הממשלה התורכית לשלח את כל נתיני הארצות האויבות לפנים המדינה. על פי השתדלוּת מיוּחדת קיבלוּ היהוּדים בארץ־ישראל רשות להתעתמן ולהישאר, ואלה שמאנוּ להתעתמן נתחייבוּ לעזוב את הארץ. בכ“ט כסלו תרע”ה (17 בדצמבר 1914) בצהרים יצאה פקוּדה נמרצת מאת הרשוּת ביפו, כי היהוּדים נתיני רוסיה, שעדיין לא התעתמנוּ, יעזבוּ תוך שעות אחדות את יפו באניה האיטלקית, אשר תגיע לחוף באותו יום. הפקוּדה הזאת עוררה בהלה בציבוּר, וברחובות יפו נראתה תמונה מזעזעת. מחנות מחנות אנשים, נשים וילדים, הובלו דחוּפים ומבוהלים כשבוּיים אל החוף, איש צרורו על שכמו, ממה שהספיק לצרור ברגע האחרון. המאורע הזה הניח רושם מדכא מאוד על תושבי יפו. בימים ההם נתעוררה תנועת יציאה מן הארץ לרגל המצב החמוּר, ואותו חורף יצאו את הארץ אלפי יהודים גם מבני הישוב הישן וגם מבני הישוב החדש, רובם הגדול מהערים; מהם שכבר הסתגלו לתנאי החיים והעבודה בארץ, ומהם שישבו בארץ עשרות בשנים. לעוּמת זאת, נמנעוּ מעזיבת הארץ למעלה מעשרת אלפים יהוּדים נתיני רוסיה ונתיני שאר ארצות האויב, על־ידי קבלת האזרחות העותומנית. מבני המושבות עזבו את הארץ מעטים. מבין הפועלים בפתח־תקווה, ברחובות ובחדרה, יצאו כמאתים פועל ופועלת. כל שאר הפועלים במושבות התעתמנוּ. בפתח־תקווה התעתמנוּ 373 פועל. תושבי הגליל לא סבלוּ הרבה בשנה הראשונה למלחמה. גירוּש לא היה שם, שאלת היציאה לא עלתה על הפרק, ובשאלת ההתעתמנוּת לא נפתלוּ שם ביותר: יש צורך להתעתמן — התעתמנוּ.

הרדיפות על הציונוּת והציונים מטעם הממשלה התוּרכית פגעוּ עד מאוד בישוב העברי: השימוּש בבוּלי הקרן הקיימת לישראל נאסר באיוּם של עונש מוות. יצאה פקוּדה לסגור את האפ"ק ולבטל את כל החברות והאגוּדות שאינן מאושרות על־ידי הממשלה. נסגר העתון ‘האחדוּת’¹⁰. החלוּ חיפוּשים במוסדות היהודיים בירושלים ובתל־אביב. עשרות אנשים מהמורים ומהעסקנים, מראשי מפלגות־הפועלים ומראשי ‘השומר’ הוגלו מארץ־ישראל לפנים תורכיה או אל ארץ מחוּץ לגבוּלותיה.

בחורף תרע"ו נקראוּ כל המתעתמנים החדשים להתגייס. היהוּדים והנוצרים לא נתקבלוּ לעבודת הצבא אלא לגדוּדי־‏העבודה (‘עמליה’), ועל פי החוק התורכי ניתן להם לפדוֹת את עצמם בכופר. הפועלים והמוני העם בערים וּבמושבות, אשר ידם לא השׂיגה לתת את הכופר, יכלוּ לפטוֹר את עצמם מחובת ה’עמליה' במצאם עבודה אצל קבלני הממשלה. תנאי העבודה אצל הקבלנים היוּ קשים עד מאוד. בטול־כרם, למשל, השׂתכּר הפועל שעבד אצל הקבלן מבשליק¹¹ וחצי עד שני בשליקים ליום, בזמן שלחם יומו בלבד עלה לו בסכוּם זה. במצב דומה לזה חיוּ הפועלים בעפוּלה. בחדרה היה לכאורה המצב טוב יותר: הפועלים השׂתכרוּ אצל הקבלן עד ארבעה בשליקים ליום. אבל שׂכר הפועל יצא שם בהפסדו, כי מקום־עבודתו נמצא בביצוֹת חדרה הידוּעות בקדחתן: הפועל היה עובד מחצית השבוּע, וּמחציתו היה חולה בקדחת. נורא יותר היה גורלם של העובדים בגדוּדי־העבודה (‘עמליה’). אלה היוּ המושפלים שבמחנה הצבא התורכי; בתלבשתם, בכלכלתם ובסידורם נבדלוּ לרעה משאר הצבא. הפועלים הקבוּעים בקבוּצות ובחוות נצלו ברוּבם מגזרת ה’עמליה‘, על־ידי כך שחלק מהם נשלחו לעבוד אצל הממשלה בבהמות־העבודה או בכריתת עצים ביערות. האסון בכל כבדו רבץ על הפועלים במושבות וּבערים. מזי רעב ונפוּחי־בטן התגוֹללוּ עובדי ה’עמליה’ במקומות עמלם. מלוכלכים, בלוּיים, מגודלי־פרע ותשוּשי־כוח נאנקו תחת מגלב הנוֹגשׂים. משפחוֹת האנשים האלה נשארוּ בעירוֹם וּבחוסר־כל.

הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה, בשוֹמרוֹן וּבגליל השתדלוּ בכל מאמצי כוחם לסדר את הפועלים בעבודה אצל קבלני הממשלה בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ ובחפירת בארות בסביבות באר־שבע. סודרוּ קבוּצות פועלים לטעינת עצים בכל התחנות לאורך קו מסילת־הברזל, מעפולה עד באר־שבע. הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי שומרון קיבל עבודה גדולה והעסיק בה זמן מה את מרבית פועלי השומרון. כל העבודות הללוּ נתנוּ זכוּת לקבל ‘ויסיקה’, תעוּדה הפוטרת מ’עמליה‘. ידי המרכזים היוּ מלאות עבודה. היה הכרח להעביר פתאום, תוך פּחד וּבהלה, מאות אנשים וּלספק להם עבודה, מקומות־לינה וּמזונות. בסכנת־נפשות היוּ חברי המרכזים וחברים וחברות מהשוּרה עוברים בדרכים לא־בטוּחות, כדי ללכד את משפּחת־הפועלים שנתפזרה. קוּפת־חולים התאמצה להביא הצלה למאות הפועלים העברים בבאר־שבע, בטוּל־כרם, בחדרה וּבִמְרָח, שנתגלגלוּ לשם לעבודת הממשלה. היא כוננה ברוב הפינות האלה, בעזרת המשׂרד הארץ־ישראלי, הפונד והקפא"י, מטבחים ועזרה רפוּאית. קוּפּת־חולים עבדה במרץ ובמסירוּת, ואף־על־פי־כן חלוּ מרבית פועלי ה’עמליה’ במחלת הטיפוּס, ורבים לא שבוּ אלינוּ.

בניסן תרע"ז גירשה הממשלה התוּרכית את יהוּדי יפו ותל־אביב, כתשעת אלפים נפש, ממחוֹז ירוּשלים. גירוּש זה צרר בכנפיו הרס ואָבדן למאות וּלאלפי יהוּדים. מטה לחמם נשבר לגמרי; מקצתם של הגולים התגוררוּ כשנה, בקירוּב, בפתח־תקווה ובכפר־סבא, ורוּבם היגרוּ הגלילה ונתפזרוּ שם בעירום וּבחוסר־כל. בשעת־‏צרה זו לא רצו ועדי־ההגירה והעסקנים להכיר בערך העבודה: לדעתם, לא היה עתה כל צורך בה; יש לחלק את הכסף בין המהגרים, למען החיות את נפשם. שיטה פילאנטרוֹפּית זו עלוּלה היתה להביא דימוראליזאציה וחוּרבן פנימי הגרוּעים מן הגירוּש. הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה וּבגליל אירגנוּ מאות מבין הגולים שהיוּ רגילים לחיות מיגיע כפּיהם, לשם מלחמה נמרצה בשיטה זו. בפתח־תקווה הוקמה ועדת עבודה, שהיתה מורכבת מבאי־כוחם של ועד ההגירה, בעלי־המלאכה וההסתדרוּת. סודרוּ לשכות־עבודה בכפר־סבא ובפתח־תקווה. חלק מהגולים רכשוּ את אמוּנם של נותני־העבודה והחלוּ לקבל עבודות אחראיוֹת, כגון עקירת יבלית וטיפוּל בעצים. רבים נצטרפוּ להסתדרוּת הפועלים. אוּלם בכפר־סבא לא האריך החידוּש ימים. ועד־ההגירה ביטל את לשכת־העבודה, ופועלים רבים מהמהגרים נאלצוּ לשוּב ולקבל את הלחם הקלוקל של ה’צדקה'. לא כן בפתח־תקווה: העובדים החדשים שנצטרפוּ להסתדרוּת נשארוּ בה, והיא דאגה להם כמו לשאר החברים. המאמץ היה גדול, כי בין החדשים היוּ צעירוֹת רבות וקשה היה למצוֹא להן עבודה. המרכז אירגן מועצה מבין הפועלים הלא־מאורגנים מיפוֹ ומירוּשלים, אשר עבדוּ אז בפתח־תקווה ומספרם כ־300. מועצה זו עבדה יד ביד עם מוסדות ההסתדרות: ‘המשביר’, הקלוּב, המטבח וקוּפת־חולים. השפעת מוסדות אלה על חיי הפועל בפתח־תקווה היתה רבה.

כחצי שנה אחר גירוּש יפו עברה החרב המתהפּכת על כל הישוּב העברי בארץ. נאסרוּ ועוּנוּ אנשים רבים. יחד עם הנתפּשׂים בגלל חשדוֹת פוליטיים נתפשׂוּ מאוֹת צעירים כמשתמטים מעבודת ה’עמליה‘. בגליל וּבשומרון עברוּ חיילי הממשלה כמלאכי־חבלה, אסרוּ והיכוּ את כל הבא לידם. וכנהוּג בשעת פורענוּת, פּגעה הגזירה בכל מרירוּתה בפועל העברי. עשׂרוֹת, עשרות פועלים ושומרים עברים עוּנוּ בבתי־הכלא ביפו, ירוּשלים ונצרת. כמאה ועשרים פועל טולטלו בחיבוּטי־דרך נוֹראים לדמשק. רבים מהם לא זכוּ לשוּב לארץ, וּמתוּ ברעב ובתחלואים. זוהי התקוּפה הנוראה הידוּעה בשם תקוּפת חסן־בּק. ימי חושך ובלהה מעין אלה לא ידע הישוּב העברי החדש מיום היוֹתוֹ. בימי הרדיפות האלה לא ניתן לפועלים להוסיף ולעבוד. הם רבצוּ במחבואים והסתתרוּ מפני הבולשת. בישיבת ‘הוועד הזמני’¹², שנתקיימה בפתח־תקווה הוחלט ללוות אלף פראנק מ’המשביר’, כדי לקבל מיד עבודה אצל הממשלה ולהציל חברים מגזירת הגירוּש. הקשרים בין הוועד המרכזי וּבין הסניפים נתקיימו במסירוּת־נפש. תפקיד רב מילאוּ החברות בקיוּם הקשרים האלה.

1924

---

למהות ההסתדרות

מאת

לוי אשכול

רוצה אני לספר מהרהוּרי לבי בימי עבודתי במרכז ההסתדרות, כעוֹבד בארץ וכחבר ההסתדרות.

תוכן רב וחשוּב היה להסתדרות בשנות המשבר. המצב החמרי הקשה, שאלות הצבא, הרדיפות, עבודת הממשלה, עבודות רזרביוֹת, עבודות יוצרות בצוּרת קבוּצות לעיבוּד ירקות, — כל אלה ריכזוּ את הפועלים סביב נקוּדה אחת, ונקוּדה זו היתה ההסתדרוּת. רבה היתה השפּעתה של ההסתדרוּת בזמן הגירוּשים, במלחמתה בעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי של הפועלים וכל המסוּגלים לעבודה. צריך היה להימצא במרכז העבודה, בתוכה, בכל המצבים, כדי לחוש את זה. זה היה ה’בית' של הפועלים: ברגעים קשים וּברגעי סכנה היוּ מתאספים בבית־הפועלים, ליד ועד הפועלים, סביב המרכז — ולב הכל היה פועם בטמפּוֹ אחד.

עצם קיוּמה של ההסתדרוּת היה מעלה את קיוּמם הקשה והעלוב של הפועלים כציבור. הכרת ציבוּר העומד על עמדתו היא שהחזיקה בנו לבל ניפּוֹל, היא שנתנה לנוּ הכוח לעמוד בפני מתנגדינוּ.

נקל לתאר לנוּ את מצבנוּ, לוּלא היתה לנוּ הסתדרוּת בשנים האלה, ולוּלא הקשר המרתק את כוּלנוּ. על־ידי ההסתדרות הרגיש כל אחד את עצמו באבר בגוף שלם. ‘האצילוּת מחייבת’. התפּתחה הדאגה והרצון לשמור על כבוד ההסתדרות כלפּי־חוּץ, וזה הביא את היחיד לדקדק עם עצמו בשם הדבר המשוּתף. גם העולם החיצוֹני הסכּין לראות את הפועלים כגוּף שלם ומסוּדר, וזה כשלעצמו חיזק את כוחה של ההסתדרות. איני רוצה לשיר מזמורי תהילה להסתדרות, יודע אני את ליקוּייה. על הליקוּיים לעורר אותנוּ לתקנם. אחד הליקוּיים הקשים בהסתדרות — וכן במפלגות — הוא בכך, שעוֹד לא הצלחנוּ להצדיק את הוויתנוּ.

הלא סוֹד גלוּי הוּא, כי העבודה השׂכירה כשלעצמה אינה מספקת אותנוּ לגמרי, ודת־העבודה הכתה שרשים אך בלב מעטים. עיקר ההגיון בעבודתנוּ הלא הוּא רצוננוּ בתחיית העם על־ידי עבודה חפשית בארץ. הרצון וההכרה האלה הם השׂוֹרפים את כל גשרינוּ עם העבר. יש שעניני העבודה היום־יומית וחוסר־העבודה משכיחים הכל, והנך נתוּן כולך למלחמת־החיים הפשוּטה ביותר. יש נוהגים אצלנוּ לתלות את הענינים המשוּתפים של כל הפועלים במטבח וּבפּרוֹפסיה, כאילוּ הם מטרה לעצמם. האמנם לא נודה, שהמטרה העיקרית, תחיית העם, היא הערך המשוּתף לכולנו?

ופה מגיעים אנוּ לנקוּדת־התורפה של ההסתדרוּת. בהסתדרוּת שלושה שוּתפים¹ המאוּחדים ברעיון, והנבדלים בדרכי הוצאת הרעיון לפועל. השוּתפים האלה ערים עד מאד ובאים לידי התחרות הדדית בכל העבודה וגם בתוך ההסתדרות, וכאילוּ אין אחד קם אלא בנפילתו של השני; מצב זה גורם שאין ההסתדרות בבחינת תערובת חימית כי אם פיסית, שהאלמנטים שלה אינם מתמזגים, והם עלולים להיפרד.

מתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשוּם שאלה רצינית כחטיבה מיוּחדת, בלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי כך על אצבעות רגלו של שוּתף זה או אחר. היא נאלצת להיות שרוּיה במצב של ערנוּת חולנית, שאינה מאפשרת עבודה יוצרת, ואם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפוּיה לה סכנת פירוד ואין בה מן החוזק והבטחון הנדרשים ליצירה ולעבודה חפשית.

בין כה וכה עבודתנוּ סובלת ומתעכבת.

ההשקפה שעל ההסתדרות לעסוק רק בשאלות אֶקוֹנוֹמיות של הפועל, מנתקת כל קשר בינה ובין הקבוּצות המתיישבות, ועל־ידי כך נחלש כוחה והיא מקבלת צורה של מקלט־לילה, כמעין מעבר.

אנוּ עומדים לפני תקוּפה של אפשרוּיות בלתי־מוגבלות, של עבודה קוֹלוֹניזאציוֹנית רחבה, אנוּ מחכים לבואה של הקוֹמיסיה הציונית². האם נסמוך על כך שעבודתנוּ תיעשה בידי אחרים?

חברות ואגוּדות התישבות קאפיטאליסטיות, שונות וגדולות, נוסדות ותיווסדנה, והן עלוּלות לבלוע אותנוּ ואת שאיפתנוּ; האם עלינוּ לעמוד מולן מפורדים או מאוּחדים? הייבצר מאתנוּ לרכוש ברגע הנכון השפעה רבה על הקרן־הקימת?

לכל אלה נוכל רק אם נהיה מאוחדים: אז יקשיב כל המחנה הצעיר העובד לקריאתנוּ המאוחדת.

האין תפקידנו המשוּתף — ביסוּס חמרי של חברינוּ, ביסוּס בשני סעיפים: ביצור העבודה הזמנית אצל נותני־העבודה (שתתמיד עוד ימים רבים למרות רצוננוּ), וחיפּוּשׂ דרכים וצוּרות של התישבות המאפשרת חיי־עבודה בריאים והלוחמת בקבצנוּת המנוּולת השׂוֹררת בקרבנו? לעת־עתה גם העבודה הזמנית, גם המושבים שלנוּ, משכלים את העובדים, באשר עדיין לא נוצרוּ התנאים לקיוּמם.

התפקיד הזה, וכן תפקידי קוּפת־חולים, המשביר, המטבח וּשאר המוסדות שעתידים להיווצר בהסתדרוּת, תפקידים פרופסיונאליים הם בה במידה שהבנק האגרארי העתיד לקום בישוּבנוּ הוּא פרופסיונאלי; הם גם תפקידים ישוּביים, באשר הם מאפשרים את עבודתנו הישוּבית.

---

תזכיר על ייסוד דגניה ב'

מאת

לוי אשכול

קבוצת ‘עבודה’ מונה כבר את השנה השישית לקיומה. חבריה עבדוּ בבואם לארץ, לפני 6—8 שנים, כשׂכירים במושבות יהוּדה, בהן רכשוּ את ראשית ידיעת־העבודה וההסתגלות לחיי פועל. בפעם הראשונה התקבצו בעבודה משוּתפת על אדמת המשׂרד הארצישראלי, בקלנדיה ובדילב¹, והיוּ לקבוּצוֹת־כיבוּש.

לרגל המלחמה עזבנו את הנקוּדות האלה שרכשנוּ והכשרנוּ במשך שנה של עבודה, ושבנוּ למושבות יהוּדה לחפּשׂ עבודה, ברעיון ואמונה תמה בכיבוש העבודה במושבות. עבודתנו, לפי עדות נותני־העבודה, הצטיינה בכמוּת ואיכוּת. האמנוּ כי נכבוש את העבודה בכוח התאמצות יתירה, עליית הטמפּוֹ של העבודה עד כדי השׂגת הריקורד הגדול ביותר, בהקבלה לפועל הזר. ויש להודות כי באופן זמני הצלחנוּ. אוּלם הסיכוּם אחרי התקוּפה הזו, השאיר קובעת מרה. כל הכוחות הוצאו בלי כל חסכון, אך ורק למען האוכל הבלתי־מספיק. מחלת חבר היתה נופלת למשׂא כבד מאוד. לרגל העבודה הקשה, וההתאמצות היתירה והמזון הבלתי־מספיק רבוּ המחלות מאד. יום יום ודאגותיו והתלבטוּיותיו בין מקום העבודה לחנות הקמח. החיים התרבוּתיים הלכו והצטמצמו, הלכו וירדו. הוברר, כי למען כיבוש העבודה במושבות צריך להסכים לצורת־קיוּם של ‘חיים לשם האכילה’, כפתגם העממי. ואין צורך להוסיף, כי גם זו לא ניתנה לשובע. בלי כל תיאוריות ויחסי־מעמדות למפרע הוחש, כי לא זו דרכנוּ. ועלינוּ למהר להתכונן, לשוּב ולעבור לעבודה עצמית חפשית. הרעיון הזה, לאמיתו של דבר, ודאי קינן בלב כל אחד בבואו לארץ.

בכיווּן זה נשלחו חברים לקבוּצות ולאיכרים שבגליל ויהוּדה לשם לימוד והשתלמות בעבודת הפלחה. נזדמנה עבודה במקווה־ישראל, בתור קבוּצה, בעבודה חפשית. הקבוצה עברה שמה ותעבוד בכל העבודות במשך שנה. ממקווה־ישראל עברה הקבוצה לחולדה, לפי הצעת מרכז מפלגת ‘הפועל הצעיר’, והצליחה יחד עם החברים הקודמים של קבוצת חולדה להרים את העבודה לרמה מסוּימת.

באה תקוּפת ההתנדבות לגדוּד העברי. חלק גדול מהקבוצה התנדב². הנשארים המשיכו את העבודה בחולדה.

השתחרר הגליל³. שבו החברים שעבדוּ שם. קיווּ לשחרוּר קרוב של חברי הקבוצה אשר בגדוּד. הוחש צורך ביצירת נקוּדה מאספת, מקבצת וּמרכזת את כל החברים. לשם זה התאחדוּ החברים עם עוד קבוצה, העובדת כיום במרחביה, וקיבלו על עצמם את עבודת כפר־אוריה, לפי התכנית והתנאים שוהצעוּ על־ידי מר עקיבא אטינגר. שנת־העבודה הראשונה נגמרה. לשנה השניה, הנוכחית, נשארים בכפר־אוריה רק חברי קבוצת ‘עבודה’, בצירוף ארבעה חברים מהעולים החדשים, ובתקווה כי בינתיים ודאי ישתחררוּ גם חברינוּ מהגדוּד.

במשך הזמן התגבש בתוכנוּ גרעין בעל התאמה הדדית, בעל אמונה ורצון בעבודה משוּתפת. הגרעין צורף בכור־החיים. היוּ לנוּ שׂמחות וימי אבל משותפים, צרות ויסוּרים מאוחדים.

הולכת ומתרקמת גם המשפּחה, ובשמחה אפשר לציין, כי בפחות סבל וקושי וביתר קלות מאשר רגילים אנוּ בחיי הקבוצה הקיימים.

כפר־אוריה, 1919

---

כך קמה דגניה ב'

מאת

לוי אשכול

על פי האינציאטיבה של הוועדה החקלאית של ‘הפועל הצעיר’, בתקציב שניתן על־ידי מחלקת החקלאות של ועד הצירים, הוקמו בשנת תר"ף, בשדה שעיבדוהו לפנים אנשי קבוּצת דגניה, מהלך עשרים רגע מחצרם, צריף בשביל העובדים וצריף מלבני־חומר בשביל בהמות־העבודה.

קמה קבוצת דגניה ב', קבוצה ארעית, לשנה אחת, כשם שארעי שמה¹.

הקבוצה עבדה כל השנה במרץ. על אף הקשיים, על אף התנפלוּיותיהם של בדואים וסתם שודדים, הצליחה הקבוצה לגמור את עבודתה ברווח מסוּים, ועזבה עם גמר השנה את המקום, כפי שנקבע מראש, וחלק ממנה היה ליסוד הקבוצה דגניה ג'².

בזמן ההוּא גמרה קבוצת ‘עבודה’ את עבודתה בכפר אוריה, מאחר שהגיעוּ אחדים מבעלי הכפר והתישבוּ בו, כמובן בלי פועלים עברים. קבוּצת־פועלים זו, שמאחריה 7–8 שנות עבודה וחיים משוּתפים בתנאים וּבמקומות שונים וחבריה הותכו מעט בכור הקבוצה, כבר מאסה בעבודה בלתי־קבוּעה ובנדידה, החל בפרדסי פתח־תקווה דרך כרמי ראשון־לציון וגמור בשדות כפר־אוריה. הקבוצה ביקשה עבודה קבועה בתנאים קבוּעים ובתכנית מסוּימת; התקווה היתה גדולה והרצון ללכת למקום חדש, לכבשו וּליישבו, חזק. הלא היו אלה ימי תקווה ואפשרוּיות גדולות בארץ. בין הקבוצה והמחלקה לחקלאות התנהל משׂא־ומתן שסיכוּייו טובים. אך הנה שנת תרפ"א מתקרבת, אדמה חדשה אינה נרכשת, אף־על־פי שהגיעה השעה להתחיל בעבודה. החלומות על כיבוּש מקומות חדשים בשנה זו מתבדים, מצבה החברתי של הקבוצה הורע, כי מחצית חבריה הם בעלי־משפּחה ומטופלים בילדים קטנים. באין ברירה הסכימה הקבוצה ללכת לדגניה ב', בתור קבוּצת־התישבות קבוּעה.

הקבוצה מונה 25 חברים ומעבדת 1200 דונת אדמה, מהם 200 דונם המוגדרים כתחנת נסיון, בהנהלת האגרונום וילקאנסקי³. התנאים הם עדיין פרימיטיביים. מים מובילים מהירדן בעגלה, והדבר יעלה עד 300 לי"מ לשנה. המים אינם נקיים. אין לגדל ירקות אפילוּ לצרכי המקום ומוכרחים לקנותם בשוק; אין לגדל אספּסת, וּבלעדיה אין קיוּם למחלבה.

המחסור בבנינים מכביד מאד על החיים ועל העבודה. הקבוצה, עובדת, כדרכה, במרץ ובמסירוּת, קבעה מחזור זרעים, חיזקה במקצת את המחלבה, זרעה את כל השדות בעתם, השנה תתחיל בגידול עופות ודבוֹרים, תיטע חורשה קטנה באמצעיה שלה — ולעמק הירדן פתרוֹנים.

הקבוצה מתכוננת לחרישה עמוּקה בקיץ בשביל האספּסת ולסידוּר גן ירקות. היא מקווה, כי שאלת המים תיפתר והבנינים ייבנוּ, לפי שבלעדיהם אין קיוּם לישוּב.

טובת הרעיון של עבודה עצמית ושל הקבוצה דורשת, לא לעבוד במקומות קבע שאין בהם לקבוצה אפשרוּיות של ביסוּס ושכלול גמוּר. מוּטב שנצטמצם במספר־נקוּדות קטן יותר, אבל נתבצר בהן, ואז יהיה הכל בריא, הגיוני ונושא את עצמו. בכל אופן, יווצרוּ התנאים לכך; ההפסד הצפוּי בשנים הראשונות במקומות שונים, לא יפחיד אז ולא ייאש, שכּן עשוּי הוּא לחלוף עם השבחת האדמה או עם סילוּק הסיבות האחרות אשר גרמו הפסד.

לפנים היינוּ שׂמחים בתוספת כל נקוּדה, יהיוּ צוּרתה וּמצבה אשר יהיוּ. זאת היתה הפגנה של עבודה עברית, עבודה עצמית וכו'. עכשיו הרחקנוּ לכת, וכל נקוּדה כזו מטילה אחריוּת רבה ומכבידה על הצלחת עבודתנוּ בכלל. הצלחת הנסיונות מבססת את השיטה, וההיפך…

על כן חייבות הנקוּדות שלנוּ להצליח. בנפש עבודתנוּ הוּא. הצלחתן של הנקוּדות תדבר בשער ותכריע: לשבט או לחסד. אל־נא תהי דרישת קבוצה זו או אחרת לביסוּס המשק קלה בעינינוּ. לא שאלה פרטית היא. אחריות גדולה רובצת על האנשים. אסור לתנוּעת העבודה שלנוּ להרשות נסיונות על חשבונה בתנאים חיצוניים בלתי־מובטחים.

בכוח ההגיון הזה מאמינה הקבוצה, כי המשק יתבסס לשנה הבאה וּמקווה לפתח עבודה מסורה וּמלאת מרץ.

1921

---

לחיות מיגיע כפינו

מאת

לוי אשכול

המועצה החקלאית האחרונה ביטאה את שאיפתו של ציבוּר־הפועלים לוותר על התקציבים. קצה נפשנוּ בתביעת התקציבים השנתיים ובקבלתם. אין להשלים עם הרעיון, כי כל עובד בארץ הוּא כאחד הפקידים בהסתדרוּת הציונית, המקבל משׂכורת בצורה זו או אחרת. כל פרוּטה מכספי העם צריכה ליצור משהוּ פורה וּמפרה ונושא את עצמו. בשוּם אופן לא נעצור כוח לכלכל את משקנוּ הלאוּמי בדרך תשלום משׂכורות¹. לאחר קיוּם של כמה שנים חייבים משקינוּ לעמוד על רגליהם ולהתקיים על אחריוּת עובדיהם. בנקוּדה זו מתחילה באמת החלוציות שאנוּ מרבים כל כך לדבר בה. לגבי תנאי העבודה בעולם כיום אין העבודה בארץ־ישראל, בכביש או בקבוצה קשה כלל, ורבים רבים מבינינוּ ראוּ בעיניהם עוני ודוחק הגדולים מאלה. כדי לחיות בתנאים אלה אין צורך בחלוציות יתירה. סיסמתנוּ כרגע צריכה להיות: לחיות מיגיע כפּינוּ. סיסמה זו תובעת באמת חלוּציוּת. נדע, כי חיי עבודה בתקוּפתנוּ הם חיים קשים וחיי צמצוּם, ונקבל עלינוּ את עוּלם מראש. רק אם נחזיק בכלל זה ועל פיו נעבוד ונחיה בקבוּצותינוּ, במחנותינוּ וּבכל יתר צוּרות העבודה, תהיה לנוּ הזכוּת במושג חלוציות. כל עוד איננוּ מגשימים את הדבר בחיינוּ ויוצאים ידי חובה בקבלת החלטות, בביקורת הזולת ובחיפוּש ה’חלוּציוּת' — לא פעלנוּ ולא כלום.

בתקופת כיבוש העבודה התיצב הפועל כלוחם נגד צורת הישוּב הישן; עבודה עצמית ללא תמיכה — תבע מעצמו ומזוּלתו. הפועל, לחם, התקומם נגד המקובל, הוכיח וביקר את קודמיו, שבשעתן הקריבו הרבה על מזבח הארץ, אלא שבהמשך הזמן סרוּ מהדרך וזיק חלוציוּתם הועם בקרבם. קולו של הפועל־הלוחם נשמע אז בעוז; האטמוספירה טוהרה.

ועכשיו, כשאין אנוּ עוד במצב של מבקרים ועומדים מן הצד, עכשיו כשאנוּ יוצרים את המשק הלאומי בעצמנוּ על אחריוּתנוּ, כשאנוּ יוצרים את הקבוצה ואת הכביש, את המושב ואת גדוּד העבודה — ניזהר־נא ונשמור את ראשית צעדינוּ. נהיה־נא נאמנים לסיסמאותנו. אנוּ היוצרים את האטמוספירה הציבוּרית הישוּבית, ועלינוּ לשמור על טהרתה.

חיי עבודה עצמית בלי תמיכה — זהוּ העיקר, זהוּ האידיאל האנושי והישוּבי שלנוּ כיום, ואידך זיל גמור. קבוצה, מושב, כביש, גדוּד העבודה, אלוּ הן צוּרות שונות וגילוּיים שונים של עבודתנו, וטוב שהדברים נעשים; אך ייעשוּ־נא בכוחם של העובדים המאמינים בצורות אלוּ, ומתוך יחס זהיר וחרד לאמצעי העם. פרוּטה מכספי העם אסור לה שתלך לאיבוּד רק לשם idée fixe זו או אחרת, ללא הוכחות ברוּרות, המוסכּמות בציבוּר הפועלים, שיש בכך משוּם חיזוּק משק העובדים בארץ.

אבל, כאמור, לא החלטות ולא מאמרים ישנוּ את פני הדברים. יתעוררוּ החברים במקומותיהם ויקבלוּ על עצמם להגשים את הסיסמאות שלנוּ, ואז יקום הדבר. מלחמה לנוּ היום, כאשר היתה לפנים, בתמיכה, בגרעונות ובתירוצים הבאים להצדיקם. כך נמצא את הדרך. יחיוּ החברים והקיבוצים רק על הכנסת עבודתם המצומצמת, כמו שעשוּ הקיבוצים בפתח־תקווה בימי המלחמה, כשלא ניתן להם לעשות גרעון ולא לפרוע חוב למוסד זה או אחר; הם עברוּ את ימי המשבר. והאם אין ימי המשבר נמשכים גם כיום בעבודתנוּ היישוּבית?

על ההסתדרות והמרכזים שלנוּ לדעת כל זאת, ולהסתגל לתביעה הנמרצת של ציבוּר־הפועלים. לכל יודע־חשבון ורואה־ספר גלוּי, כי ההוצאות הצדדיות, הסידוּריות, רובצות כאבן־מעמסה על המשק ועל העבודה. גם כשקטנו הוצאות־המחיה במשקים, ובאחדים מהם הפחיתוּ החברים מיד את משכורתם בשליש, לא חל כל שינוּי במסים ובהוצאות הצדדיות השונות. מאות לירות מוציא כל משק קטן שנה שנה לתשלום מסים. תשלומים כאלה אינם נורמאליים. ה’מכונה' שלנו אינה לפי כוחותינוּ, והיא טעוּנה בדיקה. אני רואה תרופה לכך בהפחתת תשלוּמי המסים שתביא באורח אוטומאטי ביקורת עצמית ותיקון. נסיעות רבות באוטו־מובילים וישיבות מיוּתרות, העולות בכסף רב תיפסקנה — לתועלת העבודה; הקימוּץ בישיבות יביא עמו יותר פרודוּקטיביוּת.

גם בהסתדרות הציונית נעשות הוצאות ללא צורך. חלילה לנוּ להמשיך בדרך זו, שאם לא כן מה חידשנוּ? הלא מומחים ובעלי־מקצוע חשוּבים אין לנוּ, ואם גם לא ננהג ביושר לכל דבר — מה הועלנוּ?

1922

---

נאום בוועידת 'הפועל הצעיר'

מאת

לוי אשכול

נהלל, תמוז תרפ"ג

נדמה לי, שהמאורעות האחרונים בקשר עם הבחירות למועצות־הפועלים העירוניות¹ הם גורמים מספיקים לגבי כל מפלגה לכינוס ועידה. מפלגת ‘הפועל הצעיר’ אינה יכולה להיות מפלגת־מיעוט; היא מוכרחה להיות מפלגת־בניין שדרכה — דרך העם. אף־על־פי־כן היינוּ למפלגת־מיעוט, לאופוזיציה. ‘הפועל הצעיר’ מן ההכרח שיקיף את מרבית ציבוּר־הפועלים, שאם לא כן אין לו זכוּת־קיוּם. עוּבדה היא ש’הפועל הצעיר' אינו מעניין עתה את ציבוּר־העובדים, אין מכירים אותו, ואין בכוחו להסביר את מהוּתו לאחרים ולעצמו. אני מבין לרוחם של החברים הדורשים לשים קץ לפסיחה על שתי הסעיפים, אך אל נא יציעוּ “לשוב אחורנית”, שכן אין הדבר לפי מהוּתו של ‘הפועל הצעיר’. אין גם להרבות דברים על מעשיו של ‘הפועל־הצעיר’, כאילוּ לא נודעוּ עתה בארץ מעשים שנעשו בידי אחרים; דווקא המדברים על עם עובד, חלילה להם להישאר בפינותיהם. עליהם לצאת ולהראות את הדרך גם לציבוּר־הפועלים הגדול בעיר ובכפר. הלוזונג של ‘עם עובד’ התבדה לעת עתה לא פחות מאשר הלוֹזוּנג של ‘מעמד עובדים’². מה נגיד לאנשי העיר על דבר עם עובד אם לא זאת שעיקר עבודתנו היא עבודת־בניין; וכאן כבר יש מקום גם לשאיפות אחרות, וכן יכולה לעלות שאלת האינטרנאציונאל. יש ציבוּר־עובדים גדול שאני מוצא בו עניין, ואני רוצה שגם הוּא יגלה עניין בו. בכל אופן, נערכת עתה התקפה על ‘הפועל הצעיר’ בשל פשרנוּתו משני הצדדים גם יחד, ועלינוּ לברר פעם את הדבר ולחדול מן הנוסח הפשרני.

אשוּב לשאלות הנוגעות לדרכי ההתישבוּת. השאלה היא, האם עלינוּ לעסוק תמיד בהתישבוּת מתוך לחץ ובהלה, או שנעסוק בה כבדבר מבוּסס מלכתחילה, כמו ביצירה בעלת יסוד? פעולות ההסתדרות הציונית נראות תמיד כבטלניות, תמיד נעשה הכל מתוך בהלה וחוסר־אמצעים ותמיד קיימת ההרגשה של איזו ‘מיסווירטשאפט’³ בכל. עלינוּ לשנות את הדבר, אפילוּ נצטרך לא לעשות כלוּם שנה אחת ולשמור את התקציב בשביל עבודה מבוּססת לשנה הבאה. רק מנקוּדת השקפה כזו רצוּי לדון על שאלות ההתישבוּת וגם על שאלת העליה. גם היא נעשית מתוך שיטה קאטאסטרוֹפאלית ולא מתוך שיטת־בניין. איננוּ יכולים לדבר על הפסקת־העליה, אך זכוּתנוּ לדרוש מספרים: יראו נא לי חשבון שאפשר להכניס 10 אלפים איש ולהעסיקם לו גם במכירת גזוז — אבל שיטה כלשהי חייבת להיות בדבר. בחוסר כל שיטה וחשבון אפשר להתקיים עוד שנה שנתיים אך לא לעולם. מוסיפים לדבר גם בזמן האחרון על חידוּש הלוזונג של עליה — ולפעמים אני מתבייש להביט בפני העולה שעזרתי בעלייתו. נחליט שאנוּ מכניסים אנשים שיעבדוּ 2־3 ימים בשבוּע, אלא שיהיה הדבר מבוּסס על אפשרוּת מציאוּתית או שיטה כלשהי.

חייבים אנוּ לקבוע לעצמנוּ אילוּ גבוּלות, איזו מסגרת חוּקית, גם בכפר וגם בעיר, ולתת גם צל של תקווה. הלא אם נקבל שהעיר הורסת אותנו וכו' — עלינוּ להחליט על הכנסת 500 איש בלבד לשנה. אינני מדבר נגד העליה ולא נגד העיר, איני מתנגד אלא לריכוּז מלאכותי של מחוסרי־עבודה. אומרים שצריך להבטיח רזרבה ידוּעה של עולים מעל למספר שאפשר לקלוט, אך נשים לזה גבוּל, נתכנן תכנית ואל נדבר תמיד על המשכת־עליה בלתי־מוגבלת סתם. אם יש עליה המביאה עמה גם יציאה ואלפי מכתבי קוּבלנה לגולה — יש בכך מן הדיסקרדיטאציה הגדולה ביותר. נתחיל לעבוד את עבודתנוּ הישוּבית־כלכלית בסדר ובתכנית, כדי שנוּכל להיות אחראים לה. לפי סדרי־הבהלה כיום שליש של עבודתנוּ הולך לאיבוּד.

---

בעקבות הויכוח

מאת

לוי אשכול

לרגל מאמרו של הח' אל. יפה ‘לקראת ועידתנוּ החקלאית’¹ יש, כנראה, צורך לשנן את ההלכה הפשוּטה: עם ציבוּר־הפועלים אנו עולים ואתו אנוּ יורדים. זוּלתו אין הקיבוּץ חשוּב ומעניין, ואף הפרט, ואפילוּ הוּא סמל המוּסר, העובד במו ידיו בחקלאות 24 שעות ביממה, ואוכל פת חרבה בעמלו. כל הכבוד לו, לאישיוּתו המוּסרית; אישים כאלה יכולים אוּלי לשמש בלא־יודעים מופת לרבים, אולם אותנו מענינת הקניית הקנינים המוּסריים־החברותיים לציבוּר, לנו חשוּב לעשותו לעם עובד, שיחידיו ערבים זה לזה. סמלים מוסריים גבוהים היוּ לנו בכל דור, אולם בזה בלבד לא סגי. טוב לנו להרים את רמת־החיים החברתיים והמוסריים של הכלל ולנטוע בו מוּשגים חברתיים נעלים יותר, אפילו אין הם השלמוּת האידיאלית, מאשר להסתפק בטיפוּח חבר כוהנים קדושים וצדיקים גמוּרים.

ייתכן שיש צורך רב בל"ו צדיקים ויש צורך בגרעינים ובתאים אידיאולוגיים בצוּרת כיתות ומפלגות, אך ערכם נקבע במידת היותם עצם מעצמיו של הציבוּר. מחוץ לסביבתם ערכם הוּא ערך מוזיאוני בלבד. ואנו לא באספנוּת אנוּ עוסקים. תעוּדתנוּ היא הקמת ‘עם עובד’, ולא פחות מזה.

בעשרים שנות עבודתנוּ דגלנוּ בסיסמה זו. אנו חותרים לקראת התחדשוּת האדם ולקראת החברה החדשה, בה ישׂרור שוויון חברתי וכלכלי ויחסים צודקים יותר בין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הגדרנו את הדבר במלים פשוּטות ובמעשים קטנים של חיים על עבודה עצמית בלי ניצוּל הזוּלת.

ומעניין, כי דווקא את הצורך הזה בעבודה עצמית ובהנאה מהזכוּיות החמריות של החברה ושל הטבע – לא מכוח קניין הרכוש כי אם מכוח זכוּת וחובת העבודה — לא יבין העם לעת־עתה ולא יאבה בו, אותו העם אשר בשמו מדבר הח' אל. יפה ותובע את עלבונו. ‘עם’ זה טרם קלט ערכים אלה. ובשם איזה עם ידובר? האם עמו של יוסף בוּסל, גורדון, י. ח. ברנר ושלמה שילר או, להבדיל, העם של ‘נכסי דלא ניידי’²? סוד גלוי הוא: בהקמת העם העובד רוצה לעת עתה רק קומץ קטן של בחוּרי ישראל ובחוּרותיו, המגשימים זאת בחייהם. ואלה הם הפועלים, לכל מקצועותיהם וסוּגיהם. כאנשים ההולכים לקראת מטרה אחת הם מתחברים לאירגוּן אחד. וכשהדרך היא ארוכה, ארוכה מאד, מלאת חתחתים וסוּגה קוצים, יושיטו ההולכים יד איש לרעהו וישאפו להיות חטיבה אחת, מעמד אחד; בכל שם שנכנהוּ, אחד הוא תכנו: אירגוּן לשם הגשמת מטרה חברתית משותפת הנבדלת ממטרת חלקי־העם האחרים, תוך ניגוּדים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים הנובעים בעיקר מהבדלי היחס לקנין־הרכוּש ולזכוּת העבודה.

אין זה מונע, כמובן, בשום אופן עבודה משותפת והבנה הדדית בכמה וכמה ענינים חשוּבים ומכריעים עם שאר המעמדות של העם, עוד בטרם יבוא היום המקוּוה בו תתגשם שאיפתו של הקומץ הקטן כיום.

ולפיכך תפלים הם הדברים על ה’לאוּמיים' וה’מעמדיים' בתוכנוּ. מעטות הן השאלות אשר בהן מגלה ה’עם' פרצוּף אחד. ברובן המכריע של השאלות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וגם המדיניות מטפל לא העם האנונימי, כי אם מפלגות ומעמדות.

דורות על דורות שולט בעם ורודה בו המעמד הרכושני לתועלתו הוא. המעמד הזה מדבר בשם העם, מנצלו ומשעבדו, לסיפוּק תאוותו ויצרו המעמדי. הוא הוא אשר חילל את המושג ‘עם’ והביאו למצב של ‘איש לרעהוּ — זאב’.

בודד הוא מעמד־הפועלים בעל־ההכרה, צעיר לימים. הוא התארגן בלחץ המעמד הנוגש והריהוּ שואף באמת לביטוּל המעמדות ושוקד בנאמנוּת על טהרת המוּשג ‘עם’, עם עובד שאין בו לא מנהקת מנצלים ולא מאנקת מנוּצלים, לא מתרועת מנצחים ולא מאנחת מנוצחים. לא אטעה אם אגיד, כי אדיר חפצו של מעמד־הפועלים — לבטל את המעמדות, לחדול להיות מעמד, ולהוות במרוצת הזמן את העם. שום מעמד אחר אינו יכול להתפאר בשאיפה כזאת. המעמד הרכוּשני מעונין בקיוּמו בתורת מעמד, שכן הוא חי על השעבוד ועל הניצוּל ונחוץ לו האובייקט לכך.

ולפיכך מופרכים וסרי־טעם עד לכאב דברי אל. יפה על התהום הרובצת כאילוּ בין הפועל בעיר והפועל בכפר, דברים העלוּלים, אם גם בלא יודעים, להרחיבה.

האמנם גדולה קרבתו לכל המעמדות של ‘נכסי דלא ניידי’ מקרבתו ברוּח, באידיאה, בהווה העכור ובמטרה המשותפת המזהירה, מאשר אלינו, לכל העובדים בין בכפר ובין בעיר, בין בחרושת הסיליקט ובין בחרושת תפוּחי־הזהב, היין, הטבק והחצילים.

בעוד לבו של אל. יפה רחב עד כדי קליטת כל המעמדות בעם, שכולו עירוני ותלוּש מהקרקע ומהטבע, החי בחלקו הגדול חיים פאראזיטיים, הנה צר לבו ואין בו גם פינת סתר לאח העובד והנענה בעיר, השואף והלוחם לשינוי־ערכין לא פחות מהעובד בחקלאוּת.

לא יעלה על דעת הח' אל. יפה לפקפק בסמכוּתם של המוסדות הלאוּמיים העליונים לכתוב קונסטיטוּציה בעלת סעיפים, ולהוציא מניות־יסוד, רחמנא ליצלן, ולקבל החלטות על־ידי הרוב ולא תמיד ברוחנו (הרי אפילו החלטה על עבודה עצמית אין לקבל בקונגרס. ‘עבודה עצמית’ בעיניהם חזון מסוכן ממש כמו ‘הסוציאליזאציה’, בעיני הח' אל. י.); רוחו האנארכיסטית האינדיבידוּאליסטית של אל. יפה לא תסתער ולא תתקומם נגדם; מכיר הוּא, כנראה, בהכרח שבמסגרת ידוּעה. שורת ההגיון מתעקמת אצלו רק בנגעו בעניני ציבור־הפועלים ומוסדותיו, זה ‘העם העובד’ בזעיר־אנפין. כאן האנארכיזם שלו משתלט בכל גדלו והדרו.

מדוּע גדלה כאן הזרוּת וההתנכרוּת? מהו הרצון לגדע את צמרת העץ רב־הענפים, אשר הפועל החקלאי הוא שרשו?

אין דברי מכוּונים כלפי ביקרתו את מוסדות־הפועלים ביקורת חברית לשם תיקוּן והשבחה. יוסיף כהנה וכהנה! אוּלם ידע נא החבר אל. יפה כי אם לחריפוּת הביקורת, הרי הפועל העירוני עולה עליו בביקורת מוסדותיו בעיר.

‘המשביר’ אינו מספק כראוי את צרכיו של הפועל העירוני כשם שאינו מספק את צרכיו של הפועל החקלאי, ולשוא נחפש את האשם בעיר. ‘המשביר’ נולד על ברכי החקלאים וגדל על טהרת החקלאות. חברים חקלאים עומדים בראשו עד היום הזה. כמובן אין הם מתחלפים בכל שנתים כהצעתו של הח' א. י. – לאבסורד כזה עוד לא הגענו. ולחינם נתלה את הקולר בריכוּז הבא מלמעלה. אם יש להאשים את הועד־הפועל של ‘חברת־העובדים’ במצב המוסדות, הרי בכל אופן אין להאשימו בהתערבות יתירה ולא בלחץ צנטראליסטי. חפשיים, חפשיים מדי הם המוסדות, ואחראים הם עד היום הזה בפני בוחריהם ונושאיהם.

ההרבה הועד־הפועל להשתמש בזכוּת מניות־היסוד שלו באסיפות ‘המשביר’, בנק־הפועלים, ‘סולל־בונה’ וכו‘? הן הוּא נדרש למוסד רק לעתות בצרה. ומה כי נלין עליו? ואם רצונו של הח’ א. י. לבקר מוזד פלוני ואלמוני ואת הנהלתו יעשה זאת כאוות נפשו, אבל מתוך ידיעת הענין ולא מתוך ראייה מקומית הרחוקה גם מידיעת הענינים.

בכל אופן אין לערבב את הענין השאלת הפועל העירוני והכפרי. והיכן הוא הגבוּל בין עיר וכפר? מדוּע ייקרא כפר לפתח־תקוה ולראשון־לציון? במה נבדלים ה’כפרים' הללוּ מתל־אביב? האם רק בכך ששם משתכר הפועל רק כדי מחצית צרכיו ובעיר יש והפועל משתכר יותר? אותה התלישוּת קיימת גם פה וגם שם. מדוע מסכים א. י. לפרוש את כנפיו על פועלי פתח־תקוה, ורק על פועלי חיפה וטבריה גזר?

בתלם אחד הננו הולכים כולנו; במענית המוּברת של העם. שכם אחד נטה כולנוּ להשגת המטרה המשותפת.

לשם כך נוצרה חברת ‘ניר’, וזיקתה בדרך זו או אחרת לחברת־העובדים הכללית.

במשך שתי עשרות השנים של פעוּלתנו המשקית החקלאית מקננת בלבנוּ הדאגה להבטחת האופי הפרינציפיוני של התישבוּתנוּ, לבל תתנכר לעצמה ברבות הימים ולבל תפנה עורף לכור מחצבתה. הרבה סיבות לחששות אלו, וכמה וכמה מכשולים טמוּנים לו לאדם בדרכו. לעינינו דוגמאות חיות ובולטות של התנכרוּת כזאת, וחובה עלינוּ בעוד יצירתנו באבה, להתקין מסגרת מחייבת וחוקים מחייבים, אשר יבטיחוּ לנו את שמירת היסודות העיקריים של התישבוּת הפועלים. מה שנוצר עכשיו במאמצם של טובי כוחותינוּ ובהקרבתה ומסירותה של כל התנוּעה, אסוּר שייהפך לקניין הפרט, היכול לעשות בו כבתוך שלו, ואפילוּ בניגוּד לעיקרים שלנו. אנוּ מכינים יסודות לתנוּעה, ועל כוּלנוּ לשקוד על טהרתם וכוּלנוּ אחראים להם. הזכוּת לתנוּעה להבטיח את השפעתה ויכולתה לשמור על היסודות העיקריים.

שנים על שנים דיברנוּ ותבענוּ את זכוּת העבודה ושלטונה במקום זכוּת הקנין ושלטונו הוא. דרשנו את העבודה העצמית במקום ניצוּל הזוּלת בין בקבוּצה ובין במושב. גם המושב תובע את השיווּק המשותף, את העזרה ההדדית וזכוּת הטלת מסים לשם השוואה וביקורת מסוימת על תכנית המשק. ואיך להבטיח את כל זה? ידע נא הח' א. י., כי רק הבטחת היסודות הללוּ עשוּיה לבטל את הוויכוּח הסוער בדבר צורות ההתישבוּת והעדפת אחת על פני חברתה, ולקיים את כל המצוות המעשיות אשר חצבנוּ לנוּ מתוך המעשה במשך השנים. זו תורת ‘ניר’ כוּלה, אלא שבתורה שבעל־פה לא סגי. נחוּצה גם תורה שבכתב אשר תימסר מדור אל דור ואב לבנים יצוונה. אפשר כמובן להתווכח על סעיף זה או אחר, לשנות ולתקן, להוסיף או לגרוע כיד הבנתנו והסכמתנו ההדדית. אך אל נא נשאיר את הענין לימים יבואו, כי זה יתנקם בנו באכזריוּת רבה, ונחלת־יהודה³ (זו אשר זכתה כמה פעמים להגנתו של הח' א. י.) תוכיח. ידע נא הח' א. י. כי ספק גדול הוא אם נחלת־יהוּדה זו מתאימה לתקנות של אירגון המושבים. ואיך להשיח את הדאגה הזאת? בכדי תדביקו את האֶטיקטה ‘סוציאליזאציה’ ותנסו להפחיד את מי שהוא. כשם שהננוּ בעד שייכוּת הקרקע ואוצרותיה לעם העובד כך אנו שואפים גם לשייכוּת אמצעי־התוצרת לחברה. אולם סבורני כי לא זו כוונתה היסודית ותעודתה החשוּבה של ‘ניר’. העמדת אמצעי הייצוּר לרשות הכלל אין פירוּשה מסירת מחרשתו של האיכר הזעיר או פטישו ומעדרו של הפועל. מובטחני כי גם במשטר הסוציאליסטי שיבוא לא יוּשׂם לב לכך. הכוונה היא לאוצרות הטבע ולאמצעי־הייצוּר הכבירים, המרוכזים בידי שכבה קטנה החיה על הרנטה ועל ניצוּלו של העובד בזכות אמצעי הייצוּר אשר הצליחה לרכז בידה בדרכים שונות.

אין חברת ‘ניר’ רודפת אחרי אבסטראקציה. כשם שהקבוּצה לא נוצרה לקיים את ‘מצוות הקואופרציה’ כי אם באה לממש את השאיפה הטמירה של הפועל העברי להתחדשוּת האדם בעבודה, כך לא באה לעולם גם ‘ניר’ כדי לקיים את מצוות הסוציאליזאציה, כי אם להמשיך את דבר הקבוּצה והמושב בקנה־מידה רחב יותר ובציבוּר גדול יותר. כאן המקום להזכיר כי בראשית היתה הקבוּצה, ובהיבדל ממנה מקץ הימים המושב, לא נבדל אלא על יסוד ה’שררה'⁴ שבעבודה האינדיבידוּאליסטית: על יסוד הקשרים הנפשיים וההתיחדוּת הרצוּיים בין היוצר החקלאי ובן־טיפוּחיו, המשק. הלא כה היוּ תמיד דברי האידיאולוגים של המושב אלינו, ואנוכי רוצה להאמין בדבריהם, ובזאת ייבחנוּ גם הפעם!

חברת ‘ניר’ פירושה הבטחת זכוּת העבודה והיצירה החפשית והאוֹטונומית, האינדיבידוּאלית או המשותפת, לעובד והבטחת זכוּת ביקורת עליונה על הרכוּש לציבוּר העובד כוּלו.

אל תהי זכוּת העבודה וחובותיה לציבוּר קלה בעיני החוששים והחרדים לזכוּתו ולגורלו של הפרט. יש הגיון־ברזל בדאגת־הקיוּם גם לציבור ואין הוּא מנשל את חבריו ואין הוא מאבד את עצמו לדעת; אדרבה, גזירה שאין הציבוּר יכול לעמוד בפניה סופה להתבטל, כי זכות ההתקוממוּת והמהפכה נשארת בידי חברי הציבור על אף כל חוּקה ומסגרת משפטית.

צוּרות שלטונו של הקנין הפרטי על כל מוסדותיו וחוקותיו, המזלזלים בזכוּת העבודה, מעיקה עלינו ועל מהלך מחשבתנוּ ובלי־משים אנו ממשיכים לחשוב בדרך זו וקשה לנו לתאר לעצמנוּ את שינוּי־הערכין; אבל בוא יבוא שינוי זה ואנו נהיה במגשימים.

אולם ייתכן כי טרם איכשר דרא, ולכן יש ותקנות ‘ניר’ מצמצמות את שליטת הציבוּר ושומרות שמירת־יתר על זכוּיות הפרט; ייתכן גם כי בתוך המשא־ומתן יהיה עוד עלינו להגביל את סמכות הציבור בנקודה זו או אחרת, והדבר ייעשה בחוזה אשר בין החברה ובין המשקים, ולחינם נזעק הח' א. י. וכונן את חצי ביקרתו השנונה לספר־התקנות. לפנינו מעין צ’ארטר אשר ככל צ’ארטר הוא דואג למכסימוּם הזכוּיות כדי שיהיה בידיו היסוד החוּקי לפעול במקרה שתימצא לו היכולת המעשית. ואילוּ היכולת המעשית מוגבלת ותלוּיה בחוזה אשר בין ‘ניר’ ובין המשק ובוועידה הכללית של החברה.

מכל המוּמים אשר נמנוּ בחוקת ‘ניר’ ומכל הספיקות המתעוררים והמשמשים חומר ויכוּח לחברים במשקים, נראית לי רק שאלת סמכותה של הוועידה החקלאית, זאת אומרת של חברת ‘ניר’. עלינו לכונן את הסוּברניוּת של ועידת ‘ניר’ ולהגביל את סמכותן של מניות־היסוד. זה יכול להיעשות או על־ידי הגבלתן כדי השתתפוּת בהצבעה רק בענינים מסוימים או על־ידי ביטול זכויות הצבעתן ומסירת זכות הווטו למנהלת ‘חברת העובדים’. אמנם, עוד לא קרה מקרה שבאי־כוח מניות־היסוד השתתפוּ בהצבעה באסיפות הכלליות של ‘בנות’ החברה לשם הכרעה. בעיקר ניתן למניות־היסוד ערך סמלי של אחדוּת התנוּעה.

אף־על־פי־כן אין להשוות את הסתדרוּת הפועלים החקלאית, אשר גם כיום נמנים עמה כמעט מחצית ציבור־הפועלים המאורגן, והיא מכילה בשורותיה גם אלפי פועלים שכירי־יום ומחוסרי־משק, לאחד המוסדות המשקיים או הכספיים כגון: ‘המשביר’, בנק הפועלים, או ‘סולל־בונה’, אשר גם הם בין בנות ‘חברת העובדים’. ‘רבות בנות עשו חיל ו’ניר’ עולה על כולנה'.

ועידה כללית של חברת ‘ניר’, שמשתתפים בה גם אלפי פועלים שכירי־יום, אחראית לפני כל תנועת־הפועלים והיא יכולה לשמש לנו ערובה נאמנה לשמירת טהרתה הפרינציפיונית של התנועה החקלאית, ללא כל צורך למסור 50 אחוז מהקולות לבעלי מניות־היסוד.

ובאמת לא ייתכן, כי ברוב של שני שלישים, זאת אומרת 66 אחוז ממשתתפי הוועידה החקלאית, אשר 50 אחוז מהם נמנים עם ‘חברת העובדים’, תתקבל החלטה מכריעה בענין חשוב וחיוּני להסתדרות החקלאית. החלטה כזאת אומרת פירוק ההסתדרוּת. שום מסגרת משפטית לא תבטיח לנו דבר כלשהו. 16 אחוז מצירי הוועידה החקלאית אינם מספיקים בשום אופן לקבלת החלטות. והיות שגם לא לכך התכוַנוּ, סבוּרני, כי כאן צריך לבוא תיקוּן, שינוי או הגבלה.

לעומת זאת חסרי יסוד הם כל שאר המומים אשר הוטלו בחברת ‘ניר’.

1926

---

המצב במשקים

מאת

לוי אשכול

הרצאה בוועידה החקלאית השלישית, פברואר 1926

זה שלוש שנים לא נושבו מקומות חדשים, מלבד תל־עדש, צריפין ומרקנהוף¹. אף־על־פי־כן גדל מספר המתישבים מ־1500 ל־2500. דבר זה בלבד מראה על האינטנסיפיקאציה של העבודה. אבל עליה זו לא היתה כמותית בלבד, כי אם קודם כל איכותית. מאות דונמים נחרשו חרישה עמוקה. מאות הקטארים זוּבלוּ זבל אורגאני וכימי, ניטעוּ מטעים חדשים ונזרעו ירקות. עד הזמן האחרון היו המשקים קונים ירקות מן החוּץ, ואילו השנה נמכרוּ ירקות מתוצרת המשקים בסכום של 10,000 לי“מ. גם בפלחה יש עליה. מתנובת 75 קילו לדונם עלינו ל־150. שוכללוּ שיטות העיבוד. ביחוּד הצלחנו בהסתגלות למכונות וניכרת התקדמוּת גם בברירת הזרעים ובקביעת מחזור־הזרעים; יש גם התקדמוּת בהתפתחוּת התפיסה המשקית והחקלאית ובמסורת העבודה. גם במחלבה, אשר היא היסוד שעליו מבוססים רוב המשקים, באה התקדמוּת רבה. החלב עלה משנת תרפ”א עשרת מונים, ואם תקוימנה ההבטחות התקציביות לשנתיים הקרובות, יש יסוד לשער, שתנובתו תוכפל בקרוב. במקום תנוּבה ממוּצעת של 1500 – 2000 ליטר חלב לפרה לשנה, שהיוּ מסתפקים בה קודם, אין רוצים עתה להחזיק פרה המניבה פחות מ־2500 ליטר, ויש מגיעים ל־4000, ולתנובה ממוּצעת של 3500 ליטר. הכנסת התלתן האלכסנדרוני המתחרה עם האספסת, אשר טרם הוכיחה את זכוּת קיוּמה בשום משק, תועיל בוודאי גם היא להקלת קיוּמן של המחלבות, ביחוד במשקי עמק הירדן. ניכרת עליה רבה גם בנטיעות וגם בגידול העופות. בענף זה הגענו בשנה האחרונה למכירת תוצרת בסך של 2000 לי"מ.

אולם למרות כל אלה השתררה אצלנו פה ושם פסימיוּת, ויש לה יסוד; מחלת־ההפלה פגעה כמעט בכל חלקי הארץ, הבצורת עשתה שמות ועודנה מחרידה, והמחירים של יבולי הפלחה ירדו. יש גם ליקוּיים סידוּריים. ענף כי יצליח באיזה מקום, מיד תוקף בולמוס הענף הזה גם מקומות אחרים, שאינם מתאימים לפיתוחו כלל. אם הצליחו בננות בכנרת, עלה הרצון לנטען גם בכפר־גלעדי ובירושלים. שוכחים, כנראה, שיש לנו אזורים שונים בארץ. בכלל ישנה במשקינו נטיה לשאבּלונה ולדרך סלוּלה. גם את מכסת־השטח הדרוש להתישבות אין לקבוע עוד בכל הארץ על פי מידה אחת. בכל אופן, אין לקבל עוד את היחידה של 100 דונם כהלכה פסוּקה לגבי כל הארץ.

ואשר לשאלת החוזים²: לידי קבלת ההתחייבוּיות עלינו הגענו לא מתוך עליית היכולת המשקית, כי אם מתוך ‘נעשה ונשמע’. למרות העליה בעבודה ישנה ירידה במאזני המשקים, לרגל ירידת מחירי התבוּאה. אף־על־פי־כן הכנסנו את צווארנוּ בעול ההתחייבויות והחוזים, כדי לאפשר לעצמנו השגת אמצעים נוספים על יסוד הכספים המושקעים במשקינו.

ועידה זו הנה ועידת ביסוּס. הרשינוּ לעצמנוּ לבטל נקודות אחדות שמשקן רעוּע ולא היתה כבר כל יכולת לתקנו. אולם הוועידה נקראת גם להכין מפעלים חדשים, כי אך מקרה הוא שעד היום טרם עלוּ על השטח בן 30,000 דונם שהוקצה להתישבוּת של השנה. שטח־ההתישבוּת הזה שווה בגדלו לשטח ההתישבות של שנת תרפ"ב. ואם אין בכך כיום פתח לתקוּפה חדשה, כאשר היה בהתישבות ההיא, אין זאת אלא מפני שגדלו המידות ורבו הצרכים. אמת־המידה של גאוּלת הקרקע ושל הפעולה הישובית אחרת היא עכשיו משהיתה לפני שלוש שנים. כנגד זה יש לקוות הפעם לסדר וריכוז מרובים יותר בעבודת ההתישבות מאשר אז. גורלה של הוועידה הזאת דומה לגורל הוועידה הקודמת. גם בוועידה זו נקבע רק יתידות. אנשים חדשים יעלו על הקרקע, והשנים הבאות תמלאנה תוכן את ההתחלות.

---

התישבות האלף בגוש הקישון

מאת

לוי אשכול

הרצאה בוועידת ‘הפועל הצעיר’, 1926

ימי השפל העוברים עלינו מחייבים אותנו לבדוק מחדש את השיטות שראינו אותן מתאימות עד כה, ולבקר כמה מושגים שנתקבלו עלינו. קודם כל נבדוק את המושג ‘חלוּציוּת’, שלבש צורה אחרת בהמשך הזמן. אין ה’חלוּציוּת' מתמַצה בעליה לארץ. על ה’חלוּציות' ללווֹת את מעשה ההגשמה יום־יום. עבודתנו היא חידוש מעשי בראשית בכל יום, וקפיצות נחשון אולי תידרשנה לנו תמיד. א. יפה אמר פעם: ‘לא איכפת לי אם יבואוּ לארץ־ישראל מיליון יהודים וחלק מהם יאבד – אבל הנותר ייאָחז בארץ בצפרניו’. את האמת הזו שכחנוּ. האפשר להשוות את התקוּפה הנוכחית לתקוּפת כיבוּש העבודה בפתח־תקוה, שאז לא היה כל טיפוּל בפועלים ולא היו מוסדות שידאגו להם? היום כבר נקבעה רמת־חיים מסוימת שקשה לנו לוותר עליה, ואולי הפרזנוּ בה קצת.

בשוּבי עכשיו מחוץ־לארץ נזדמן לי לבקר במפעלי התישבוּת הפליטים ביוון. מובן, שאין אנו יכולים להעתיק כל מה שיש שם. אבל ‘מוסר השכל’ אפשר ללמוד גם מנסיונו זה של עם אחר. בשלוש שנים הושיבו על הקרקע 600 אלף נפש, שמצבם ביחס אינו גרוע משלנו, וההתישבוּת עלתה ב־125 לירות למשפחה. אצלנו אין להסתפק בסכוּם כזה, אבל בסכוּם הגדול פי שלושה־ארבעה ממנו צריך להסתפק. הלא גם אנו במצבם של מיליוני פליטים! נכון הדבר, שביוון נתנו למתישבים את האדמה בחינם, אבל גם על האדמה שישנה בידינו אין עושים את כל הניתן לעשות. אצלנו חושבים על ‘ביסוסים’, אשר ייתכנו רק במצב נורמאלי. במצב נורמאלי לא הייתי מדבר עכשיו על התישבות חדשה, אבל במצב הנוכחי חייבים אנו לשנות את כיווּן מעשינו.

אנו עומדים בראשית השנה התקציבית תרפ"ז, ועלינוּ לבדוק היטב כל סעיף וסעיף שבתקציב לאור המציאות ההולכת וקשה מיום ליום. יש דרכים ושיטות שהתאימו לפני שנה, ושוב אינם מתאימים לצרכינו עכשיו. כשהים זועף – חובה על הקברניט לכלכל מחדש את מעשיו עם כל נחשול. אם נברר לאור מצוקתנו זאת את התקציב החקלאי לא נימנע מההכרה הקשה, שאין תקציב זה כמות שהוא מתאים למציאותנו כיום.

כמעט כל משקי עמק יזרעאל עמדו לקבוע השנה את מקום מושבם הסופי¹, לבנות את רוב בניניהם ולרכוש את בהמות־החלב. על פי התקציב הנוכחי לא נוכל למלא את הדרישות הללו. אין התקציב מניח איפוא לבסס את המשקים הקיימים. ואף־על־פי־כן הנני מעלה תביעה להפריש חלק גדול מהתקציב החקלאי לשם התישבות חדשה.

המצוּקה בארץ ומצב התקציב החקלאי מחייבים אותנו לוותר השנה על השקעת כספים בבנינים ובקניית פרות. חברי המשקים יצטרכו לגוּר בבנינים הזמניים הקיימים עוד שנה אחת, עד יעבור זעם. בעקב מחלות־הבקר המידבקות שפרצו בארץ היינוּ חייבים השנה לנהוג ממילא זהירות יתירה בקניית פרות. כרגע אין גם הפרה מצוּיה בשוק. הנני מרשה לעצמי להטיל ספק בדבר, אם רכישת הפרות הרגילות שתנובתן בינונית, בתנאי יבולי הפלחה שלנו ויכולת המשקים להכין הזנה זולה, היא צורך השעה, ואם יש בה משום הצעדת המשק קדימה.

נראה לי, כי החשוב בסעיפים שבתקציב השנה הוא סעיף ההשקייה. לסידורה צריך לגשת בקצב מהיר. ההשקייה המסודרת והזולה, יחד עם העלאת תנובת הפלחה, רק הן אולי יצדיקו את קיום המחלבה. עם סידוּרה של ההשקייה יוכל להתפתח גם ענף גידול־הירקות, שברוב משקינו הוא כובש לעצמו לאט לאט את מקומו ואת עובדיו. על כן יש לתת השנה למשקים הקיימים את האמצעים הדרושים לסידור השקייה למטעים, לאינוונטר הדרוש ולהספקה.

את שאר הכסף נקדיש להתישבות חדשה. עלינו לדרוש התישבוּת חדשה של אלף עובדים.

לא יתואר, כי אלפי חברים וחברות, צמאי פעוּלת־יצירה בארץ, יהלכו בינינו מחוסרי־עבודה, נטוּלי־תקווה, אכוּלי־יאוּש ורעבים ללחם, בו בזמן שיש לנו שטחי־בוּר המחכים לעובדים ומסוגלים בחלקם להיענות להם עוד השנה.

יודע אני את כל הקשיים שבהגשמת ההצעה הזאת, אולם יודע אני גם זאת, כי בכוחנוּ להתגבר עליהם.

ננסה־נא לבחון את ההצעה לפרטיה:

הקרקע הדרוש לכך – 50,000 דונם – נמצא ברשות הקק“ל; אבל כמעט את מחצית אדמתה הבטיחה קק”ל ל’לאנדסמאנשאפטים' אחדים, אשר אנשיהם טרם באו, וספק גדול אם יבואו בקרוב. אפילו נניח כי היהוּדים האלה עומדים לבוא, הן לא תתואר בארץ התישבות חקלאית מעורבת, עשויה על־ידי אנשים הבאים ישר מהאניה אל המשק. וכבר הורנוּ הנסיון כי גם אנשי ה’לאנדסמאנשאפטים' זקוּקים לכספי קרן־היסוד, שלא יהיוּ בידה בקרוב, ויהיו מוכרחים לחכות לתורם. ברור איפוא, כי השנה לא תצא התישבוּתם לפועל, והאדמה תשם על קוציה. וזה לא ייתכן! כל הנמצא בארץ, הסובל את סבלה ורעב בה ללחם, בלי הבדל חוג ומעמד, – הוא אשר יזכה ראשונה להתישבות על אדמת הלאום ובכספי הלאום. אם מי מחברי ה’לאנדסמאנשאפטים' נמצא בארץ ומסוגל לעלות על הקרקע בתנאי עבודתנוּ יחד עם שאר העולים – חבר יהיה לאלף העובדים העולים להתישבות. אולם במצבנו הנוכחי אין להשאיר בשום אופן את האדמה בוּר ולשמור אותה בשביל אנשים שעודם יושבים בארצות הגולה השונות ורואים את ארץ־ישראל רק בחלומם. נחטא בכך חטא לאוּמי שאין לו כפרה. אל נאמר, כי קיוּם הבטחת הקק“ל ל’לאנדסמאנשאפטים' השונים תרבה את הכנסותיה. יותר משתכניס הקק”ל בהבטחותיה, תפסיד בהפסקת עבודתנו וביציאה מן הארץ שתתגבר. רק התישבות חדשה ופעולה חדשה עשויות עכשיו להציל את המצב, ולהבקיע דרך באפלה אשר אפפה את מפעלנו בגולה. כל האדמה הנמצאת כיום ברשות הקק"ל – צריכה להימסר לעובדים לעבדה וליישבה! זו היא תביעת־ההצלה שלנו כיום.

בטוחני, שהקק“ל תבין לרוח השעה ותיענה לדרישה זו. חמישים אלף דונם יכולים לתת השנה לחם במידה מינימאלית לאלף איש. אל יהיה הדבר קל בעיני הדירקטוריון של הקרן הקיימת. בשעת רעב ללחם בארץ – אל תשאיר הקק”ל את אדמתה בוּר!

את אלף העובדים (500 יחידות־משק) עלינו לארגן בעיקר מתוך פועלי המושבות, הנמנים עם הקבוּצות והארגוּנים. על המתישבים להסכים – ומובטחני כי ברצון יקבלו את הדבר על עצמם – לעבוד שתים־שלוש שנים עבודה קשה ולחיות חיי צמצוּם, חיי פועל רווק במושבה. אולם תהא להם הרגשה של יצירה עצמית, של השתרשוּת בקרקע ויניקה ממנה. המתישבים מקבלים את הקרקע הדרוש, דירה בנויה (לפי שעה חדר לשלושה אנשים), בהמת־עבודה, את האינונטר ההכרחי ביותר, וזרעים לתבואות־חורף ותבואות־קיץ. כל המתישבים מתארגנים בקואופרציה ההתישבוּתית וחיים בה עד גמר הבנינים. בתוך אלף החברים יימצאו גם בעלי־מקצוע לכל עבודות הבנין, וכל העבודות הכרוכות בכך תיעשינה בידי המתישבים עצמם. עלינוּ להקים טיפוס של בנין חזק, אבל עשוי בפשטוּת מרובה, אשר יוזיל בהרבה את ההתישבוּת. את שכר־העבודה יש לחשב, לדעתי, לפי 20 ג"מ² ליום עבודה, וכן הכרח הוּא להקטין את אחוּז הוצאות הבנין וההשגחה הטכנית. הבנינים נבנים בשביל הבונים עצמם, ואסור לייקרם. אל נוציא את שכרו של המתישב כבנאי בהפסדו של הבנאי כמתישב.

הוזלת הבניה והאינוונטר והוזלת ההתישבות בכללה – זוהי סיסמתנו. מוטב לנו להעלות את אחוז השקעת הכספים בענפי הכנסה, מאשר להשקיע את הכסף בבנינים, שאין אדם אוכל את פירותיהם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

בלי לשכוח אף לרגע את קשי הניתוּח בבשרם החי של המשקים הקיימים, על המרכז החקלאי לדרוש להפריש מהתקציב הכללי 40 אלף לי“מ, בתנאי שמחלקת־העבודה או מקור אחר של ההנהלה הציונית ימציאו את 30 אלף הלי”מ החסרות. אם יימצא מספר מסויים של מתישבים מן המעמד הבינוני, שיש להם אמצעים לפחות לשנה הראשונה, אפשר יהיה לנכות מהתקציב החקלאי את הסכוּם הנדרש. תעשה־נא מחלקת־העבודה את חשבונה האמיתי, תזכור־נא, כי במקום אלף הפועלים שיצאוּ מתוך המושבות יבואו אלף מחוסרי־העבודה. עליה להביא בחשבון את אלפי הלירות אשר תהא מוכרחה להוציא על אלף איש בעיר, הוצאה לטמיון, ללא יצירת כל יסוד כלכלי ולתת דעתה גם על ההד אשר יהיה לפעוּלה זו בקרב כל ציבור העובדים; מובטחני, כי תיווכח בצדקת תביעתנו.

בשעת חירום יש לשנות את החזית. בגיוס ימי־עבודה ובעבודות סיוּע, עם כל ההכרח שבהם, לא ניוושע. ישמשוּ־נא מאמצנו זה וצמצוּם השקעת הכספים במשקים הקיימים מס קולקטיבי אשר תטיל התנועה החקלאית שלנו על עצמה להקלת המצב.

---

לקראת כיבושים חדשים

מאת

לוי אשכול

בועידה השלישית של ההסתדרוּת, יוּלי 1927

התישבותנו נעשתה בתנאים אוֹבּייקטיביים קשים מאוד, ושנים רבות היה עלינו לתרץ את אי־המשקיוּת שלנו. כיום נוכל לומר קבל עם, שמצאנו את הפתרון לצורת המשק דוקא באזורי החקלאות הכבדה, המושתתת על הפלחה, אזורים שמ. סמילנסקי¹, למשל, הכריז כי בעלי־האמצעים לא ילכוּ לשם.

השנה עומדים אנו לאחר ביסוּסם הגמוּר של שמונה משקים. לא המספר מעניין, כי אם העוּבדה, שאנו כבר מסוּגלים לדוּן על התיישבותנו ולהסיק מסקנות על יסוד הרמה שהשגנו בענפי־חקלאות שונים. אם עלינו במקומות שונים מיבול של 60 ק“ג גרעינים לדונם ל־250 ק”ג תירס, 250 ק“ג שעורים ו־160–180 ק”ג חיטים; אם הגענו במקומות שונים להכנסה שנתית ברוטו של 250–300 לא"י ליחידה חקלאית; ואם ההכנסות ברוטו של 19 המשקים הקבוצתיים עלו במשך שלוש השנים האחרונות מ־45 אלף עד קרוב ל־100 אלף לירות – הרי שהגענוּ כמעט לשיא בהכנסות של ההתישבוּת העובדת.

עתה בידנו לגשת ללא היסוסים גם לחתימת החוזים, ולקבל על עצמנוּ את חובת התשלוּמים. כבר ציינתי בוועידתנו החקלאית את השלב כשלב בגרוּת של החקלאוּת העובדת. נסתיים ביסוּסם של שמונה משקים. אוּלם יש עוד משקים שכבר מתקיימים על הכנסותיהם, גם אם חבריהם יושבים עדיין בצריפים ובאהלים, והם חסרים אמצעים להקמת בניני הקבע. טעוּת היא להניח, שכל כספי ההתישבות חייבים להינתן למתישבים במשך שנה־שנתיים. בתנאי התישבוּתנו, ובהרכב האנושי הצעיר שלנו, שהוא לרוב חסר משפחות וילדים, אפשר לדחות את הקמת הבנינים, העולים כמחצית תקציב ההתישבות, ל־3־4־5 שנים.

אם נבחון את המצב בכל איזור לחוּד (לדוגמה – עמק הירדן), ונשווה את מצבם של משקי־העובדים למצב ההתישבוּת הפרטית, נראה בבירוּר, כי משקי העובדים נמצאים בעליה מתמדת, מכניסים ענפים חדשים ומתגברים על קשיי הטבע. לעומתם יורד והולך משק המושבה מטה־מטה, הן מבחינה משקית והן מבחינת מצב־הרוּח השורר בו. הוא הדין, אם נשווה את קבוצות כנרת והדגניות עם המושבות כנרת ומנחמיה, אף־על־פי שתנאיהן טובים מתנאי קבוצתנוּ. בתנאי האקלים הקשים של עמק הירדן יש כמה וכמה יתרונות למשק הקבוצתי על המשק הפרטי. מחמת התנאים הקשים עובר המשק הפרטי לעבודה ערבית, ואינו מוצא בקרבו כוח לפרוץ דרך לענפי־חקלאוּת חדשים. לדעתי, מגזימים אנו גם בהדגשת העדר המסורת בעבודה. וכי דורות דרושים לנו עד שנרכשנה? ההתישבוּת העובדת היא בת 15 שנה בסך־הכל (מהן צריך, אולי, להחסיר את שנות המלחמה), ואף־על־פי־כן רכשנו נסיון התישבותי אשר לרכישתו נדרשו דורות. כל המבקר בהתישבות החדשה יווכח, כי המתישבים האלה צועדים בטוּחות את צעדיהם הראשונים ונמנעים משגיאות ששגו ה’ראשונים'.

לגדולות הגענו, לדעתי, גם בהשקעת האמצעים. אם לאחר שהיה מקוּבל, כי להתישבותה של יחידה חקלאית דרושים 1000 לי“מ – הגענו לכך, שהתישבוּת של יחידה עולה רק 600–700 לי”מ (ועוד ידנו נטויה לצמצוּם הסכוּם הזה בכוח החסכון והוזלת הבנייה), – הרי זו התקדמות מרוּבה. כמה מקצועות שהיו בבחינת ‘אבן מאסו הבונים’, כגון ענף גידול־העופות אשר לא פעם כבר הספידוּהוּ, ערכם עולה במשקינו.

ודאי: לא כך המצב בכל 40 נקודותינו החקלאיות. כפר מל"ל, למשל, אין לו קרקע לפלחה, ואין לו מים לנטיעות־שלחים, והוא כיום משק בעל־מום. אם כי נשקף לו אולי עתיד מזהיר. והוא הדין תל־עדשים. אולם התקום במי ממתנגדינו הרוח, להשוות את מצב המושב הזה עם התישבות של לא פועלים שנעשתה באותם התנאים, ואשר אין עליה מצוות עבודה עצמית? אדמת המושב זבורית שבזבורית, אמצעי התישבות בלתי־מספיקים, מים מועטים – היכן הגאון שיעשה התישבות בתנאים אלה ויצליח? ואף־על־פי־כן גם למתישבי תל־עדשים יש כבר השנה הכנסה ברוטו המכסה חלק גדול מהוצאות קיומם.

ובהתישבותנו מצוּיים גם ליקויים. בכמה מגורמיהם אנו מאשימים את עצמנו, כגון בריבוי המופרז של כוחות־העבודה בכמה ממשקינו. כוונתי למשקי גוּש נוּריס². כל הלך־הרוח של משק חקלאי ‘פּתוּח’, קולט עליה, הוא משגה משקי כבד; כי את הפרה צריך לחלוב אדם אחד ולא שניים, ואין האינטנסיפיקאציה נעשית בקפיצת־דרך, אלא לאט לאט. ייתכן כי לאחר שירכשו משקינו מסורת רבה, יכירו בדיוק את הגידולים המצליחים וכו', יוכלו לגדול ולהתרחב; אולם אם רוצים לעשות כל אלה מיד, הרי הפרה המפורסמת שלנו בועטת… מספר המתישבים גדל שם בקצב כזה, שאין בכוחם של אמצעי ההתישבוּת להדביק את הצרכים.

ומכאן לענין נכבד מאד. אנו לוחמים בתוך ההסתדרוּת הציונית לאוטונומיה בפעולת הסתדרותנו. אולם אוטונומיה מטילה אחריות. היכן הוא המוסד בתוכנו אשר יגיד, כי הוא אחראי לנעשה בהתישבותנו? מי יכול להיות אחראי כיום לעין־חרוד ותל־יוסף? חרות רבה מדי נהגנו במושג ההגדרה העצמית של המתישבים. לא ייתכן, שכל קבוצת חברים תוּכל לעשות בהתישבות כרצונה. אני מתכון, כמובן, לקווי היסוד של הפעוּלה ההתישבוּתית, כגון אמצעים, מספר המתיישבים, מים, קרקע וכו'. בכל שאר העניינים הפנימיים יש להניח חופש גמור למתישבים. עוד מלים אחדות לשאלת הקיבוץ הארצי. אני מכיר רק בשתי צורות של התישבוּת: מושב וקבוצה. אף־על־פי שמבחינה עקרונית אין אני מגביל את היקף המשק הגדול, יש לו גבוּל מעשי. אם ב. כצנלסון חושב שאנו מארגנים גרוּעים (אני כשלעצמי סבוּר שכוחנו באירגוּן גדול מכפי השערתנו, אלא שאנו משתמשים בו לרעה), מדוע לא נביא עובדה זאת בחשבון בשדה ההתישבות? הקשיים העצומים שבהנהלת המשק הגדול יחד עם עניני הקיבוץ הארצי, הם שהולידו במשקינו הגדולים התרוצצוּת שההתישבות הקבוצתית לא ידעה כמותה מעודה. הייתכן לדבר על הגדרה עצמית של קבוצה, כשנעשים בה מעשים בניגוּד לרצונם של 50 אחוז מחבריה?³ מיום היוָסדו של הקיבוץ הארצי היתה פגיעתו רעה במשק. אפשר לראות בקיבוץ הארצי יצירה אירגונית חשובה, אולם הכרתי העמוקה היא, כי קשריו עם המשק החקלאי – בתקופת בנינו – הזיקוּ למשק. כל התיקונים והטלאים, שבהם ניסה המרכז החקלאי להתגבר על תקלות הקיבוץ הארצי, לא הועילו. עד היום איני יכול לומר בוודאוּת, שנוּתקוּ כל הקשרים הכספיים בין המשק והקיבוץ. הקיבוץ הארצי לחץ על המשק במכבש כפוּל ומכופל, והכריחו לקבל חברים שעה שלא ניתן לו לקבלם מבחינה משקית. כי הסכנה הגדולה ביותר למשק היא סכנת הידיים העודפות, וקיבוץ ארצי הוא מקור תמידי לידיים עודפות, ובדרך זו הוא מוריד את רמת היצוּר של העובדים. דוקא בלחץ של חוסר־אנשים מכניסים במשק שיפורים ומעלים את רמת הייצוּר. ההרגשה, שאם לא נספיק לגמור את העבודה יבואו אחרים ויעזרו לנו, היא המורידה את הפרודוקטיביות.

בפעוּלת־ההתישבוּת החדשה במשך שנתיים־שלוש השנים הקרובות, עלינו להתרכז בעיקר סביב מושבות המטעים ביהודה, ולכוונה ליישובם של פועלי המושבות.

אולם לפני מפעל זה מתיצבת, ראשית כל, שאלת חוסר קרקע. בדרך־כלל אין לנו כמעט אף שעל קרקע פנוי להתישבות לא ביהודה ולא בגליל. חוששני, כי במקרה הטוב ביותר תעבור שנה עד שיהיו בידינו השטחים הדרושים. אז נצטרך, לדעתי, לקבוע שני טיפוּסים של התישבות־פועלים: התישבות כמעט שלמה, על עשרה דונם בהשקייה, והתישבות חלקית, על־ידי פיתוּחם והשלמתם של משקי־עזר, כדי 5 דונם למשפּחה.

אשר לאמצעים להתישבות – עוול גדול נעשה לחקלאות בחלוקת תקציבי קרן־היסוד. הנחה זו מקובלת, דומני, על כל פועלי א“י, ועדות לכך החלטות ‘אחדות העבודה’ ו’הפועל הצעיר'. עלינו להציג דרישה תקיפה, לשריין לחקלאות 50% מתקציב קרן־היסוד לשם גמר ביסוּס המשקים החדשים ומשקי ההתישבות החדשה. אשר להתישבות ליד המושבות, מן הראוי ששנת תרפ”ח תהיה שנת הכנות ורכישת קרקעות על־ידי הקק“ל; בינתיים יהיה עלינו לאמץ את כוחותינו ולגייס אמצעים להתישבוּת זו ממקורות שהם מחוּץ לקרן היסוד כגון ג’וֹינט, פיק”א וכו'.

גם המצב המשקי וגם הפסקת הויכוּח הפנימי על צורות ההתישבות, מעידים על בגרותנו ההתישבותית. בכוחנו זה מוכנים אנו לכיבוּשים חדשים בשדה החקלאוּת, אשר עיני כוּלנוּ נשוּאות אליה בשעה קשה זו.

אשר לשכונות־העובדים, הרי נמניתי מאז ומתמיד עם אלה שנלחמו להקמתן. אולם כיום אין קרקע ליד תל־אביב המרוחקת פחות מ־10 ק"מ ממנה, והתישבות במרחק כזה מן העיר – בעיה חדשה היא. דעתי היא, כי ישוב שחבריו יתקיימו בעיקר על עבודה שכירה בעיר, אסור לו להימצא במרחק של למעלה מקילומטר מהעיר. הואיל ואין שטחים מתאימים בקרבת תל־אביב, אמרתי, כי יש לכלול את שכונות־העובדים בתוך 2000 המשפחות שעלינו ליישבן בשנתיים הקרובות, ביחידות חקלאיות של 10 דונם.

---

יותן הסדן לפעולתנו

מאת

לוי אשכול

במועצת־ההסתדרוּת, כ' באדר, תרפ"ח

פרק המעשה ההתישבותי העומד לפנינו יעלה, אוּלי, על כל אשר עשינו במשך עשרים שנות עבודתנוּ, לפי שלמדנו הרבה, רכשנו טכניקה קוֹלוֹניניזאציוֹנית, נתעשרנו בנסיונם של אלפי חברים שלמדוּ מקצועות בהם לא עסקוּ גם החקלאים הוותיקים, והננוּ מוכנים ומזומנים לגשת למפעל.

אנוּ בטוּחים בחומר האנושי שלנוּ. הוּא יודע “לעשות” התישבוּת ואינו נופל ממתיישבי ארץ אחרת. המומחים שלנו יודעים לערוך תכניות הטובות אולי מתכניותיהם של מומחים מחוץ לארץ הבאים לסייר אצלנו. גם מוּמחי־החוּץ הודו בכך. אבל אנשים ומומחים שידעו ליישב ולהתישב בלי קרקע, בלי כסף ובלי מים – אין לנוּ. אפשר לנצל הזדמנוּיות שונות, להכניס אירגוּן או קבוּצה למושבה, להסמיכה לישוּב קיים. יעסוק בזה המרכז החקלאי ככל שיוכל. אוּלם כאן, במועצה, מדברים אנו על תקוות, שאוּלי תתגשמנה מחר, כשיושגו אמצעים גדולים – ובקטנות אל נטפל.

ברעיוֹן המלווה הגדול להתישבוּת יש חלק רב להסתדרוּת. אנחנוּ עוררנוּ לכך גם את מנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית. חכמת המוּמחים מחוּץ־לארץ על הוזלת ההתישבוּת ידוּעה לנוּ, וכולנו כאבנו את שאלת ההוצאות. עד כה התאמצנו להוזילה על חשבון המתישב ב־20–30 אחוז, – ולוואי ויהיו בידינוּ אמצעים לעבודה בקנה־מידה רחב.

בחוגים ציוניים רווחת נטיה להזניח את ההתישבוּת הכבדה, את מפעל העמק, ולעבור להתישבוּת מטעים, שהיא זולה יותר. אל תיתן תנועת־הפועלים ידה לכך. עלינו להכריז: אין התישבוּת בלא המשך ההתישבוּת הכבדה. אכן, גם בהתישבוּת המעורבת בעמק תיתכן הוזלה אם תיעשה, למשל, בהיקף של 500 משפחות.

ועוד טעם להמשכת ההתישבוּת המעורבת, הכבדה: בעמק מוכן קרקע לכך, שהוּא ברשוּת מוסדות לאומיים ולאומיים‏־למחצה, בעוד שאת הקרקע באיזור המטעים עדיין עלינו לקנות. אמנם המטעים רנטאַביליים יותר, אוּלם עלינוּ הוטל להיות “אבירי העמק”, שומרי אוצר הלחם; אל ניגרר גם אנוּ אחרי ריח תפוח־הזהב.

דבר אחד, אַקטוּאַלי ביותר, אינו סובל דיחוּי, והוּא: השגת שטחי־קרקע ליד המושבות, להתישבוּתם של פועלי המושבות. עוד מעט וקרקעות כאלה לא יימצאו, ואין להשהות רכישתם עד המלווה הגדול. יש לרכוש אדמה מכל הבא ליד, כי אדמה זו נחטפת…

הגיעה השעה גם לצבירת אמצעים עצמאיים להתיישבות, על אף התקווה לאמצעים לאומיים גדולים. תנועת־העבודה תהיה תמיד המועמד לשימוּש באמצעי־התישבוּת לאומיים, אולם האמצעים הקטנים נחוּצים לנוּ לפעולות מיוּחדות, דחוּפות, בעיקר במושבות. עלינוּ להניח יסוד להון־התישבוּת עצמי

שלנוּ.

---

הישגי ההתישבות העובדת

מאת

לוי אשכול

בוועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית, יוני 1931

בעמדנוּ על סף התישבוּת האלף וערב מפעלי־התישבוּת חדשים, אשר בהכרח יתרכזו תקופה מסוימת באזורים אינטנסיביים ויעמידו במרכז המשק את מטעי־השלחין שפירותיהם מכוונים בעיקר לשוקי־חוּץ, מוטב כי ננסה לסכם את הישגיה של ההתישבוּת העובדת הקיימת באזורי משק־הפלחה המעורב.

אנוּ – חלוצי המשק המעורב, הנקרא להוציא לחם מן הארץ וליצור את האספקה העצמית ואת ההזנה של העם העובד בארצו. יורשה לנו להגיד, כי כבשנו את האדמה ואת המים, את הבהמה ואת העוף ואת כל המשק המעורב לענפיו ולגווניו. נגלָה לפנינוּ סוד הייצור החקלאי. אנו יודעים להשיג יבולים ותנובות לא שערנום מראש. נזכור את ימי החיפושים לפרה גזעית מתאימה לנו בהשוואה למצבנו כיום. ויתבלט ההבדל: לא עוד ינוד חבר המשק לדמשק, בירות וכו' לבקש אחר פרה. את גידולי חצר כפר־יחזקאל, גניגר, נהלל, יגור יקנה. את הפרה הטובה, את העגלה המשובחת, העגל הגזעי והמיוחס, התרנגולת והתרנגול הגזעיים, את כל אלה יכולה התישבוּתנו המעוֹרבת לספּק לעצמה ולמתישבים החדשים.

וכי נשווה את כמות החלב המיוצרת במשקים, בניכוי הכמוּת לאספקה עצמית, נראה:

בתרפ"א (במספרים עגולים) 100,000 ליטר

בתרפ"ה (במספרים עגולים) 1,000,000 "

בתר"ץ (במספרים עגולים) 3,500,000 "

בתרצ"ה (במספרים עגולים) 4,000,000 "

וממכר הביצים:

תרפ“ז 70,000; תרפ”ט 886,000; תר“ץ 1,650,000; תרצ”א 3,500,000.

וענבים: בתרפ“ט 342 טון; בתר”ץ 633 טון; בתרצ"א יש לשער, כי תוכפל הכמות לגבי אשתקד.

בסימן של עליה דומה עומדים שאר ענפי המשק שלנו. הצלחנוּ להכניס את התלתן כמעט לכל המשקים, למשקי־השלחין ולמשקי־הבעל. בצעדים בטוּחים חודרת האספסת ביבוּליה העשירים לתוך משקי השלחין, מבריאה ומחזקת את הרפת במובן ביאולוגי וכלכלי. במגדלי־החמצה אנו מנסים למלא את חסרונה של האספסת ואת קוצר תקוּפת התלתן באזורי־הבעל. הגענו להישגים חשוּבים בגידוּל־ירקות בתנאים מתאימים ולהכנסת גידולים חדשים לפלחה.

ולבסוף גילינו אפשרויות לגידול אשכוליות ליד עצי פרי אחרים כמעט בכל אזורי משק־השלחין המעורב, דבר הנוטע תקווה בלב העובד ליום המחרת.

בעקב ההתפתחוּת המשקית אנו מתקרבים לרגע הנכסף של הפסקת תקציבי האספקה¹ כמעט לכל המשקים מחוץ, כמובן, למשקי גוש הקישון החדשים; אם תקציב השנה הבאה יצייד בעונה המתאימה את המשקים ביתרת אמצעי־הייצוּר המגיעים להם לפי התכנית, יתבססוּ כמעט כל המשקים, יבטחוּ בכוחם ויוציאו את לחמם מאדמתם ומשקם.

לא נעלם מעינינוּ מצבו המיוחד של גוּש עפולה ערב ביסוּסו הרשמי וגמר התקציב ההתישבוּתי. הטבע לא חנן את הגוּש הזה בסגוּלות מיוחדות והאדמה מנעה את ברכתה מהמתישב. מתוך דאגה מיוחדת ומאמצים נאמנים אנו מחפשים ועוד נמשיך לחפש את הדרכים לחיזוּק ההתישבוּת בגוּש זה. נרמוז רק, שלא נכרתה לגמרי התקווה להשקות ביום מן הימים שטחים מסוימים בגוש האדמה הכבדה אשר בין חיפה לעפולה להנאת ההתישבוּת הקיימת והגדלתה על־ידי ציפוף המתישבים.

אולם, למרות כל אלה נטעה אם נחשוב, כי ההתישבות הקיימת הגיעה אל המנוּחה ואל השלווה. השלווה החקלאית והמסרתית אינה, כנראה, נחלת המשק החקלאי המודרני. פסקה האידיליה של המשק הבנוי על אספקה עצמית מלאה, שהוא קופא על שמריו ואינו תלוי בגורמים חיצוניים שונים.

פרובלמות פוקדות את המשק החקלאי לבקרים, ופתרונן תלוי בגורמי־טבע שונים, בתנאים מקומיים ובקוניונקטוּרות עולמיות. שומה על בעל־המשק להיות לא רק חקלאי טוב ומנוּסה, כי אם גם צופה למרחוק, מקדים רפואה למכה המתרחשת עליו, מחזק, מחדש, משכלל ומכניס מתקוּפה לתקוּפה ענפים חדשים תמורת הענפים שהכזיבו או עומדים להכזיב.

בראש הדאגה במשקים שלנוּ עומדת עדיין, לצערנו – הבה נאמין, כי זו הפעם האחרונה מטפלת ועידה שלנו בכך – שאלת ביסוס המשקים.

לפי מצב הקרנות הציוניות נדרשת העזה כלשהי למאמין, כי התקציב החקלאי לשנת תרצ“ב יבסס כליל את משקי־העובדים והמשקים האחרים. אולם עלינו לעמוד בכל תוקף על ההכרח לעשות את התקציב הבא למכריע בגורל ביסוס המשקים. הוועידה החקלאית תחזור על דרישתה לשריין את תקציב קרן־היסוד בראש וראשונה לצרכי ביסוּס המשקים ומפעלי התישבוּת חדשה. אולי תימצא סוף־סוף, בשעה מאוחרת זו וברגע קריטי זה, אוזן קשבת לדרישתנו. הסכוּמים הדרושים לביסוּס המשקים הם למעלה מ־250 אלף לא”י. יש לציין, כי בשנים האחרונות נעשה הרבה בכיווּן של הוזלת ההתישבוּת וביסוּסה. יש להבין, כי ההוזלה היתה אפשרית בגבול ראציונאלי מסוים רק בבנינים. לגבוּל זה הגענו. אין להעלות על הדעת קימוּצים באמצעי הייצוּר. אדרבא, ירידת מחירי התוצרת החקלאית מחייבת אותנו לצייד את המשק באמצעי־ייצוּר נוספים.

אולם ייתכן שאם קרן־היסוד תמציא את האמצעים הדרושים לביסוּס במשך שנה אחת, יימצאוּ עוד דרכים לקימוצים בתכנית הביסוּס. בזמן האחרון נעשים אי־אלה נסיונות בהוזלה ראדיקאלית של הבנין על־ידי שימוּש בבניני חומר לדירה. עדיין מוקדם להסיק מסקנות ונחכה לאשר ימים יגידו.

בד בבד עם שאלת ביסוּס המשקים בוקעות ועולות שלוש פרוֹבלימוֹת חריפות התובעות את פתרונן הדחוף, והן:

א. ירידה מבהילה של מחיר התוצרת החקלאית.

ב. חוסר שווקים לתוצרת חקלאית.

ג. החובות הרובצים על המשקים.

בשאלות האלה עלינו לטפל באופן יסודי, לחפש להן פתרונים ולהקים כלים מתאימים לעזרת המשקים בצר להם.

והנה ברור לכל, שירידת מחירי התוצרת החקלאים איננה רק חזיון לוקאלי. אין ספק כי זו תופעה עולמית בעקב הדמפּינג הרוסי, הקאפיטאליזאציה של החקלאות ברחבי העולם וניצוּל הטכניקה והכימיה במידה גדושה. משום כך אין לראות בכך תופעה חולפת. עלינו להסתגל ולסגל את המשק למצב זה. הכרח־ברזל הוא לנו להוזיל את הוצאות־הייצוּר.

גם בהיקף המשקי הקטן עלינו לציין (בהשוואה למשקן של מדינות כאמריקה ורוסיה) את ההוזלה בעיבוד הפלחה והמטעים בעזרת מכונות מותאמות ומשוכללות המונהגות, כמובן, בידים מנוסות.

יסוד הלול והרפת הוא השדה, ואת השדה אפשר לעבד בעזרת הטראקטור והקומביין בהוצאות מופחתות. נקח בחשבון רק את ה’לקט, שכחה ופאה' ושאר מיני ה’פחת' ביבוּל, אשר הקומביין מונע אותם ונמצא, כי עבודת הקציר והדיש, זה חלק הארי של עבודת הפלחה, ניתנה למשק במחיר זול.

כאן המקום להעיר שהחיפוּשים לאירגון העבודה במושב עדיין חייבים להימשך, וכי יש שביל המוביל בהכרח לעיבוּד קואופרטיבי או שיתוּפי במכונות, בגבוּלות ראציונאליים. יש לשקוד על האינטנסיפיקאציה של כל ענף וענף ועל הרמת פריונו למען מלא בעודף תוצרת את החסר במחיר.

מחוּץ לאינטנסיפיקאציה של הענפים הקיימים יש לחפש אפשרוּיות להגדלת שטחי ההשקאה ולציוּד המשקים בענפים שהם במידת מה פירות מונופולין של החקלאוּת הארץ־ישראלית, כגון עצי־הדר למיניהם.

עלינוּ לזכור, כי במקום 15 דונם הנדרשים להחזקת פרה באדמת־בעל מספיקים 2–3 דונם אדמת־שלחין.

בימים הבאים עלינו לשים לב באופן מיוחד להקטנת ההוצאות הציבוריות והוצאות השירות והתיווּך בין היצרן ובין הצרכן. יש והיצרן מגיע לקצה גבול יכלתו בהפחתת התמוּרה שהוא מקבל עבור תוצרתו, ובו בזמן הצרכן עדיין משלם מחיר גבוה מדי.

במיוחד נדרשת הממשלה לבוא לעזרת החקלאי בביטוּל המסים הכבדים הרובצים עליו. חוששני, שעלינו להזהיר ולהדגיש בעוד מועד, שמלחמתנוּ היא לא רק נגד המעשר אלא גם נגד הוירקוֹ², המקפח את המשק העברי באופן מיוחד. במלחמתנו נגד המעשר יהיה לנו בעל־ברית והוּא הפלח. ייתכן, כי שוועתנוּ המשותפת תעלה ותירצה.

אולם יש יסוד לחשוש שהממשלה תתחכם להטיל את נטל המסים על שאר ענפי המשק המעורב שבעיקרם הם בידי ההתישבוּת היהוּדית החדשה. באופן כזה יצא שכר ביטוּל מס המעשר בהפסד הטלת מסים אחרים על החקלאוּת אשר אינם לפי כוחות המשק. המשק המודרני שלנו מכניס אמנם הכנסות־ברוּטו גדולות, אבל גם הוצאותיו הן גדולות מאד, ובמחירים הקיימים המשק גומר את השנה במאזן שלילי. תשים נא הממשלה לב לכך ותכלכל לפי זה את מעשיה.

דרישתנו היא: בהתחשב עם המשבר הגדול העובר על החקלאות ישוחרר המשק החקלאי המיוסד על עבודת משפחת המתיישב מנטל המסים.

לאחר הוזלת הייצוּר עולה שאלת השווקים. לשם חיפוּש ואירגון השווקים לתוצרת קיימת ‘תנוּבה’, בת ל’ניר‘. במשך שנות קיוּמה הפליאה ‘תנובה’ לעשות, אך עוד המלאכה מרובה לפניה. לא ניתנה ל’תנובה’ העזרה הכספית מצד המוסדות המיישבים לפיתוח פעולתה. ידעוּ־נא המוסדות, כי בלעדי שוק בטוח ומאורגן לא תכון התישבות חדשה, וגם ההתישבוּת הקיימת בסכנה. עליהם הדאגה והאחריוּת ומידם יידרש. השלישית בסדר והראשונה במעלה היא שאלת החובות הרובצים על המשקים. כידוע, מצייד המוסד את המשקים רק חצי ציוד, בהנחה שבמרוצת הימים יוכל המשק לרכוש את הנותר בכוחותיו הוא.

והנה אסונות משקיים שונים, נסיונות שלא הצליחו, ושאליבא דאמת היו צריכים להיעשות על־ידי תחנת־הנסיונות. הכרח בהקמת ענפי־הכנסה נוספים – העמיסו על המשקים חובות מוחשיים ומכבידים מאד. המשקים כורעים תחת נטל החובות והרבית הגבוהה אשר בצירוּף הוצאות שונות וביטוּל ימי־עבודה מגיעה ל־13%–15. המשקים משתעבדים לאט־לאט, אולי בלא־יודעים, לבנקים בעלי־טובות. אין אף מוסד אשראי אחד בארץ אשר יתאים את עצמו לצרכי החקלאות, בין בשיעור הרבית ובין במשך ההלוואה. מצב זה נושא סכנות כלכליות וחברתיות: סכנת תלישוּת והתכחשוּת לתנועה באין קשרים כלכליים חזקים עם מוסדות מצד אחד וסכנת אפוטרופסות והשתלטות המבצבצים כבר כיום ביחסי הבנק המרכזי, למשל, עם לקוחותיו, מצד שני.

הגיעה השעה שחברת ‘ניר’ תניח יסוד לקרדיט חקלאי זול ולזמנים ממושכים. באנו בדברים עם המחלקה להתישבות והיא מסכימה להשקיע סכום מסוים, למחוק חובות משקיה, בתנאי שגם בנק הפועלים וגם חברת ‘ניר’ ישתתפוּ בהקמת המוסד. אנו משערים, כי על־ידי שלושת השותפים ירוכז סכוּם של 30–40 אלף לא"י. קטנה היא, אמנם, ההתחלה, אך אחריתה תלויה בפעולתנו ומרצנו.

הכל מרגישים, כי הקמת מוסד זה ברשותם המשותפת של ‘ניר’ ובנק הפועלים מצוות־השעה היא ואין להחמיצה. תתברך הוועידה הזאת בהקימה מוסד אשר חשיבותו ברורה לכולנו.

מוסד זה, לאחר הקמת ‘יכין’ ו’תנובה', הוא השלישי בבנות ‘ניר’. בהקימנו אותו אנו מחשלים טבעת נוספת לשרשרת הזיקה הכלכלית והחברתית של המשקים לכור מחצבתם. יום יבוא ובהתפתחוּת טבעית והדרגתית תקיף ‘ניר’ על־ידי מוסדותיה־בנותיה את כל צרכי חבריה ותרכוש בכך את ההשפעה האמתית, השרשית, על ההתפתחוּת העתידה של משק הפועל.

---

ברית האדמה

מאת

לוי אשכול

בוועידה השניה של מפלגת פועלי א"י, אוקטובר 1932

מה תהיה דרכנו בהתישבוּת לעתיד? יסודות ההתישבוּת הם – אדמה, מים, אנשים, עבודה ואמצעים. שנים רבות עמדה בשורה ראשונה בעיית האמצעים, התקציבים הלאוּמיים. עתה נשתנתה הדרך. עתה קודם ענין הקרקע. לא צדקו דברי המבטלים במחי־יד את הישגי התישבוּת האלף. באמצעים מועטים כבר נאחזוּ מאות משפחות בקרקע, והובטחו קרקע ואפשרוּיות־נטיעה למתישבים נוספים, חלקן – בחסכונותיהם. ומוּבן, שאין אנו פטורים מחיפוּשׂ אשראי נוסף.

עתה אני בא להציע, בקווים כלליים, תכנית חסכון ב’ניר' – 50 לא"י לחבר במשך 5 שנים – לשם רכישת קרקע באזורים מתאימים. ‘ניר’ תרכוש את הקרקע, תמכור אותה לקרן הקיימת ואת דמי הפדיון תשקיע בהשקייה. חסכונות החברים ב’ניר' יירשמו על שמו של כל חוסך וחוסך. אך יתנהלו במרוכז כדי לחסוך הוצאות. ‘ברית־האדמה’, שתקום מתוך ציבור פועלי ארץ־ישראל, תרכוש קרקע במקומות שמחירו אינו מופקע – 100 אלף דונם בחמש שנים. לא מן הנמנע שיימצאוּ 5000 חוסכים, וסכוּם חסכונותיהם ישמש מנוף לפעוּלת התישבות. אל־נא נסיח דעתנו גם מכך, שבעוד חמש־שש שנים יתחילו הישובים מדגניה ועד נהלל לפרוע חובותיהם למוסדות המיישבים. גם אמצעים אלה יגבירו את פעוּלות ההתישבוּת. העיקר בשעה זו הוא: להבטיח קרקע להתישבות, ביזמה ובאמצעים עצמיים.

ועוד: אם נוכל להוסיף מתישבים לנהלל, לכפר־יהושע וכו' נחסוך הרבה בהוצאות. בדרך זו אפשר ליישב משפחה בסכוּם של 280–300 לא"י. לדעתי, אפשר להכפיל את מספר המתישבים בנקוּדות מסוימות.

כי אכן, מטרת המטרות בשנתים הקרובות היא: לא נטיעה חדשה ולא תקציב, אלא קרקע ל־5000 משפחות. הספסרוּת פּוֹשה והיא כבר מגיעה לסביבות עין־חרוד. בידנו לעשות בשנים הקרובות מפעל גדול. אני קורא את המפלגה למאמץ זה.

---

הנחלת אדמה לעובד

מאת

לוי אשכול

בוועידה הרביעית של ההסתדרות, שבט תרצ"ג

… לאחר הקציר הרב של התקוּפה אשר מאחרינו, מה הוא הזרע אשר נזרע לקראת הימים הבאים לשם קציר חדש?

נעלה מספרים אחדים על הפעולה ההתישבוּתית של תנועתנו: רק מחצית מבין 15,000 חברי ההסתדרות החקלאית הגיעה, תודות לפעולת ההתישבות במשך 15 השנים האחרונות, לאחיזה באדמה ובמשק. המחצית האחרת של ציבורנו החקלאי מחוסרת כל אחיזה ממשית במשק. המדובר הוא באחיזה בנכסים ובאמצעי־ייצוּר; מחצית מספר הפועלים החקלאיים, ובכללם שני שלישים מפועלי המושבות, עמידתם דלה וריקה, הם תלושים מקרקע, והרי אנו פועלים בארץ אשר ציר מִשקה הוא החקלאוּת, עליו סובבים המסחר והתעשייה, הבנין וההובלה.

איך לשנות את פני הדברים? ברור, כי בלי פעוּלה ומאמצים רבים לא נתקדם.

אשר לשיכון, הרי גם ‘התישבות האלף’ המקוטעת¹ הנחילה לפועלי המושבה 400–500 בתים. חיפושינו ותכניותינו בנידון זה לא פסקוּ. אולם עתה עלינו להתרכז בהנחלת אדמה לעובד: אם תהיה אדמה יהיו גם בתים. לעינינו עובר נחשול הספסרות באדמה, המאיימת להכרית את תקוות ההיאחזות מהפועל ומהמוני העם. הצריך דבר זה להחריד תנועת־פועלים בעלת־הכרה, היודעת את דרכה ואת מטרתה, או לא?

כבר כיום מצויים אזורים מסוימים שהם בבחינת ‘טאבוּ’ בשביל הפועל, בעטייה של הספסרות ושל האמרת המחירים המטורפת, שסופה להביא שואה גם על היזמה הפרטית. ואם מצויים עדיין אזורים אשר בהם לא נגע ‘מקל הקסמים’ של היזמה הפרטית והספסרות, בת־לווייתה, אשר בהם אפשר להציל אדמה ולהנחילה לעובד – עלינו לגייס את ציבוּרנוּ לפעולה. בכל מקום שנקנה אדמה תהיה גם עבודה וגם פועלים וגם שאלת הדירה תבוא על פתרונה. נקדים רפואה למכה!

אשר לסטיות ולדפרוליטאריזאציה וחששות אחרים לרגל ‘ייצר ההתנחלוּת’, הרי גם ‘פועלי־ציון’ לקוּ בייצר זה. ואם אין מפלגה קטנה כ’פועלי־ציון' המהפכניים יודעת לרסן את הייצר של קומץ חבריה הפזוּרים זעיר שם זעיר שם, אף בהתישבות האלף ‘האומללה והמשעבדת’, מה כי ילינוּ עלינו? אולם החשש מפני התנוונוּת הקו הפרוליטארי שלנו מלווה אותנו בכל החזית, גם בשכוּנת־הפועלים, גם אצל מחוסרי־הדירה, הפועל בעל־המקצוע וכו'. העיקר הוא בחינוך, במגמה ובמטרה. משום כך עלינוּ לרתום את ייצר ההתנחלות ולהוליכו באפיקים הסתדרותיים, אל אדמה מולאמת, אל יחידת־קרקע מוגבלת, אל התישבוּת שיתופית.

---

לקראת פסגה נוספת

מאת

לוי אשכול

בוועידה הרביעית של ההסתדרות, שבט תרצ"ג

ציבורנו גדל ורחב. אם להמשיל את ההסתדרוּת החקלאית לים עבודה, הרי ים זה מתמלא על־ידי זרמים שונים. לתנועתנוּ שתי זרועות: זרוע הקיבוץ וזרוע המושב. שני עמודי בנין אלה, אשר יחד אתם אנו הולכים וגדלים, ראויים לביקורת ובדיקה מפעם לפעם.

המושב לקח על עצמו אחריוּת גדולה, כאשר הרים את דגל ההתישבות האינדיבידוּאלית המאורגנת. אחריות גדולה היא כלפי תנועת העבודה וכלפי החברים. לכולנו הזכות והחובה להגיד, שאנחנו אחראים לכל חבר העולה לארץ ומצטרף לעבודה: אנו אחראים לנשמתו, לכיווּן חייו ודרכו מיום עלייתו ועד יומו האחרון בארץ. הדגל החדש שהמושב הניפו הטיל עליו אחריות כפולה ומשולשת; משום כך רואה אני צורך חיוּני בכינוסים הפנימיים של הזרמים השונים בתוך ההסתדרוּת לשם דיוּן בדרך שהתווּ החברים לעצמם.

מימי הוויכוח, אם ילך הפועל בכלל להתישבות, ועד לכיבוש ואדי חאורת¹, עברנו דרך ארוכה מאוד, כאורך השנים הרבות אשר חלפו מאז. החששות הכבדים שהטרידונו אז, כי לפתח המשק חטאת רובץ, אינם מניחים לנו אף לרגע – עם כל זכותנו הגדולה בבנין הארץ ובהקמת משק חקלאי לעובד יהודי, עם כל ליכודנו והתגברותנו, ועם היותנו לתנועה בונה גדולה מאוד. ההרגשה, כי לפתח המשק חטאת רובץ, מחייבת אותנו לחפש מדי פעם את דרכינוּ.

רציתי לציין מנקודת־השקפתי אני, כחבר המרכז החקלאי, שני דברים, שלהם נתבעים כינוסים אלה. אם אמרנו שזכוּת גדולה וחובה גדולה היא לנו להיות אחראים לנשמת החבר והפועל, הרי חייבת תנועת המושבים לארגן כל פועל, חבר ההסתדרוּת ומתישב, שאיננוּ בקבוּצה, כדרך שהתנועה הקיבוצית לצורותיה השונות חייבת לדאוג לכל חבר המתישב בקבוּצה, כל עוד הזרמים קיימים ויש להם כינוסים, ועידות ואסיפות. אילו היתה ההסתדרוּת החקלאית בנויה באופן כה הרמוני, עד שתספק את כל הדרישות האירגוניות, המשקיות, החינוכיות והחברתיות, לא היינו נזקקים לאירגוני־משנה. אך כיוון שאין הדבר כך מחויב כיום כל זרם לארגן את כל ההולכים לדגלו. וארשה לעצמי לשאול, אם בשגגה או בכוונה אינו נמצא כאן, למשל, האירגון השכן, ארגון ‘רגב’ בכפר יונה, או אירגון ‘תל צבי’², שמקומם בתנועת המושבים. זה כוחם וחיוּניוּתם של הזרמים השונים בהסתדרות, שהם מארגנים את כל החברים שבהיקפם, עד היותם לחברים בהסתדרות.

ודבר שני – פעוּלת החינוּך וההדרכה. בודאי יש כמה וכמה פרובלימות חשוּבות, העומדות ברומו של עולמנו: התישבוּת חדשה, עליה וכדומה, והן מתבררות על במות כלליות של ההסתדרות. ההסתדרות, שאפייה התישבותי, ודאגתה המרכזית היא הרחבה וכיבושים נוספים, ראוי שיימצא בה מישהו העוסק בבדק ביתה. למה, איפוא, נתבעים ביחוד הזרמים בהסתדרות? הם נתבעים לשמירה על המסכת הפרינציפיונית, על היסודות הפועליים, שעליהם מושתתת התישבותנו בקבוצה ובמושב. יש חוקות וחוקים. העמדנוּ עליהם מוסדות מרכזיים, שעינם צופיה על הליכות הישובים שלא יסטו מחוקות התנועה. אבל לא די לה בכך. נחוצים לה לתנועה מדריכים ומחנכים. ואם מושב זה או אירגון פלוני, או שכוּנה אלמונית, בירכתי ארץ־ישראל, זקוּקים להדרכה ולחינוּך – על תנועת־המושבים לדאוג לכך מתוך האחריוּת שלקחה עליה כלפי חלק גדול בהסתדרוּת ובתנועה.

אני מברך את הכינוּס שיצליח להקים מתוכו חוג נאמנים, אשר יטיל על עצמו תפקיד זה של חינוך והדרכה גם בין כינוס לכינוס. עד עכשיו לא היתה מורגשת פעילותם של המחנכים והמדריכים הפנימיים המעטים, שעליהם לראות עצמם תמיד כשליחי רעיון המושב. ברכתי לכינוס שיצליח לארגן סביבו את כל אלה, אשר בחרוּ בצורת המושב להתישבותם, ידריכם וינחם באפיק תנועת־העבודה ולאור עקרונותיה.

מכינוס לכינוס ומוועידה לוועידה שומעים אנו מפי חברי המושבים שהם מתריעים על סכנות חברתיות, ומתארים אפשרויות של סטיות קשות. אולם לא שמעתי הצעות מעשיות איך לתקן את הדבר. אם אמנם מלוּוה הדרך הזאת סכנות וחתחתים כה רבים, ואנחנו חיים כבר בצורה זו הרבה שנים, הרי ראוי להשמיע איזה חידוש להבטחת הדברים. וזאת לא שמעתי. יש לפעמים הרגשה שמחשבת ההתישבות האינדיבידואלית במושב, על כל היסודות החברתיים שהונחו בראשיתה, עמדה מליצור ומלחדש. ואולי דווקא הצורה הזאת נתבעת יותר מצורה אחרת לבצר את יסודותיה. אמנם יש חברים בתנועת המושבים, שאינם רואים בצורת הקבוּצה אידיאל. אינני רוצה להיכנס לוויכוּח זה. אבל מן המוסכמות, שיש בקבוצה משהו, המנסה כאילו למשוך את החבר באזניו כלפי מעלה; חברים רבים קיבלו את רעיון המושב כהקלה במידת־מה: זה יותר ‘טבעי’, יותר ‘אנושי’, לא צריך להתאמץ כל כך בחיי המשפחה ובחיי החברה. ואם יעקב אורי מחפש תחוּמים – עד כאן המושב ותו לא – הרי על בעלי הצורה הזאת לחפש דרכים חדשות, כדי לעמוד בפני הסכנות, המתוארות על־ידי החברים הצעירים מן המושבים והאירגונים החדשים.

אנחנו עומדים עתה לפני תקוּפה של התישבוּת, שרבים מציינים אותה כהתישבוּת אביונית וקבצנית³, אשר תיעשה במאמצים רבים מאוד, אשר תתבע את כל כוחות הנפש של החבר – בחסכונות, בעבודה, ובחוסר־עבודה. ובזה כרוכות יותר סכנות מאשר בהתישבותנו שנעשתה בעזרת קרן־היסוד והקרן הקיימת. יצר ההתישבות מלווה גם ביצרים ארציים מנמיכי־קומה. זהו טבע שני. ומשום כך זה מחייב לחיפושים נוספים. המסקנות שהוצעו: בחירה הדדית וכו' – הם דברים טובים מאד, אבל אין בהן כדי לשנות הרבה. כמובן, נצטרך גם להבא לעמוד על העיקרון של בחירה הדדית, ביחוד בפני מוסדות־חוץ, אבל האם אנחנו מאמינים, שהבחירה ההדדית היא קנה־מידה אמיתי ומושלם, הנותן לנו את הנבחרים? אנו קרוב לדברים האלה, ואני אומר כי אין בזה בטחון. בבחירה ההדדית אין עדיין תריס נגד הסכנות.

הח' חסקלברג התריע על זה, שקובעים יחידות־משק שונות של 20, 18, 11 ו־10 דונם. יש כמובן מקום לשאלות ולספקות, אבל צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני – היא קלה, פה משק־פלחה, ושם משק־הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר, וכל זה קובע את גודל יחידת המשק. כמובן, משק מעורב מחייב שטח גדול, אולם במשק של תפוּחי־זהב אפשר להסתפק בשטח קטן יותר, וזה יכול לשמש במידת־מה גם כסייג לעבודה עצמית. וילקנסקי המשיל על זה פעם: מצינור דק של צול אחד לא תוציא מים יתר על המידה, אם גם תתאמץ מאוד. הגבלת השטח יכולה לשמש כסייג לעבודה עצמית. אסור לתנועת־המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחום תחומים: עד כאן הקדושה ותו לא.

לדעתי חייבת תנועת־המושבים לטפל באירגונים האלה. יכול להיות, שההסתדרות ומוסדותיה – הוועידה הכללית, הוועידה החקלאית, המרכז החקלאי – יהיו בדעה שאין צורך באירגוני־משנה בהסתדרותנו. אזי יוטלו כמובן כל הצרכים על המוסדות המרכזיים. אבל למעשה אין הדבר כך. יש כמה וכמה צרכים שההסתדרוּת אינה מספקת אותם, וטוב שיש אירגוני־משנה הדוחפים את ההסתדרוּת לפעוּלה. ישנה זרוע קיבוצית, ומשונה יהיה הדבר אם התנועה הקיבוצית תגיד: קבוצת קרית־ענבים נכנסת לחוג פעולתי, אבל קבוצת גן־שמואל לא. כל עוד חברי האירגונים ‘קדימה’, ‘מרץ’ וכדומה, הם חברי ההסתדרות, זה מחייב אתכם לדאוג להם וללוותם, כי אחרת אין צורך באירגוני־משנה. תיחום תחוּמים מקצץ במאות, ומחר – באלפי חברים. השאלה היא, היכן פסגתו של כל אירגון ולא מה הם תחומיו. הקבוצה רואה פסגה בקומונה של כל פועלי ארץ־ישראל, ובתוך התנועה ישנן דרגות שונות – 70%, 80% ו־100% של קיבוציות. חושב אני שהגיע הזמן שהמושב יציג לעצמו פסגה נוספת.

על מחשבת המושב להגיע לכפר הקומונאלי. אני רואה, שעדיין לא מיצינוּ את יכלתנו ואת יכולת מחשבתנו באירגון ההתישבות. אין להגיד שהחוברת של אליעזר יפה על המושבים⁴ היא המלה האחרונה. מעת הופעתה עברו עלינו 15 שנים. אנחנו רואים סטיות וסכנות, אנחנו רואים עכשיו התישבות שתיוולד מתוך דלות רבה והכרוכה בסטיות; ויהיה זה משוּנה מאוד, אם נגיד לחברים אלה: רק בחירה הדדית! ונגער בהם: אל תוציאו חבר, שאין לו 50 לירה![¹⁵] מה לעשות, אם אין עכשיו אפשרות ליישב בלי עזרת אמצעיהם של החברים? ואם מחר, במושבה זו או אחרת, תינתן לכמה פועלים דרך כזו – לקבל 4 דונם אדמה על־יד הבית ו־13–14 דונם במרחק של 8–10 קילומטר מהמושבה, האם לא יקבלו גם התישבות כזו? אם לא תהיה ברירה, יהיה גם בזה מפעל חלוּצי גדול ורבים יאחזו בו. ומכיוון שתנאי ההתישבוּת הם כה שונים, יש לחפש איזו דרך של השוואה. הצורות המקובלות של השוואה הן פאליאטיבים בלבד, וביחוד לגבי האירגונים ההולכים כיום להתישבות, שמלכתחילה אין בהם כל השוואה שהיא. גם בדרך ההתישבות לפני שנים ראיתי סכנות של אי־שוויון במושב, אף־על־פי־כן היה בה מלכתחילה דבר מה מַשווה – אמצעי קרן־היסוד, קרקע הקרן־הקיימת; לאחר מכן התאמצו המושבים להביא לידי השוואה נוספת. ולאחר כל זאת יש אולי כיום בכל מושב 25% נחשלים. בפאליאטיבים לא יתוקן הדבר. לפי דעתי יש לחפש את הדרך לתיקוּן בחלוקה שווה של התוצרת. אחת הנקוּדות היסודיות, שדחפה את יוצרי המושב לצורה זו היתה ההנחה: הנה הקבוצה איננה דרך להתישבות המונים; היא משעבדת את האיש יותר מדי, עושה את החבר יותר מדי לאיש הקסרקטין. זה היה הגורם המכריע להליכה למושב, ולא שאלת הפרוטה, כי סוף סוף כולנו עניים. אולם אם בכל זאת נשמעת בכל כינוס החרדה לירידה ולסכנה של ירידה – הרי יש לחפש דרך לתיקון בצורה של כפר קומונאלי, בחלוקה שווה של התוצרת. יקומו 10 או 15 איש ויציעוּ בכינוס של פועלים נושאי רעיון המושב, התישבות־פועלים על יסודות חדשים. תהיה זו דרך נוספת בינונית בין המושב ובין הקבוצה. שתעמיד את הדגש על הנקודה העיקרית; או אז תפחתנה כמה סכנות, שהן כיום מחויבות המציאוּת. הנה הוזכר כאן, שבאירגון אחד נמצאים 30 חבר באיזה מקום בתל־מונד, ושאר 50 החברים מפוזרים בעיר ובכפר; חלק מהם לא ירצו גם לעזוב את העיר. יש גם שאלה אחרת: חבר בעיר משתכר 12 לירות לחודש, וחברו לאירגון עובד למענו במקום ההתישבות ב־20 גרוּש ליוֹם. בדרך של כפר קומונאלי עשויות השאלות האלה למצוא פתרון כלשהו.

בלי נסיון רציני לחידוש בדברים האלה לא יועילו כל דיבורינו. טובה החרדה הזאת הבאה לידי ביטוי כפעם בפעם בכינוסים. יש לכך ערך חינוכי ודאי. אולם השאלה במקומה עומדת – אם יש לכך השפעה לאורך־ימים. לאחד מספיקה ההשפעה הזאת לחמש־עשר שנים, ולאחר – רק לשלוש שנים. ולפעמים, בלחץ התנאים החיצוניים, לא תהיה לדבר זה השפעה כלשהי. אורי אמר בדברי פתיחתו: כל החושב כי האידיאל הוא לא אתנו, ילך לקבוצה. החושב שהאידיאל הוא מימין, מוטב שיפרוש. הוא רוצה לראות בתנועת־המושבים רק את התמצית שבתמצית. אני אומר: בתוך תנועת־המושבים יש מאות חברים, שיש להם כיסופים לחיי קבוצה, אלא שיש משהו בקבוצה שאין הם יכולים לקלטו; ואם מצאו להם מקום במושב – אין, לדעתי, מן ההגיון להגיד להם: אתם אינכם נאמנים למושב, לכו לכם. אני אומר, שלאנשים האלה צריך להינתן מוצא חדש בכפר הקומונאלי. זה יתן פתרון לשאלות קארדינאליות של חיי המושב, אשר במשך 10–15 שנים קיווּ לפתרן בשיטות הקיימות במושב, ואולם, משאין התקווה מתקיימת, חייבים אנו לחפש פסגה נוספת.

---

לשאלת השוויון במושבים

מאת

לוי אשכול

במאמרי ל’שאלת צורת ההתישבות‘, אשר נתפרסם בזמנו ב’הפועל־הצעיר’ גליון 6 משנת תרפ"ה, ציינתי, כי עם כל הרצון הטוב והשאיפה האידיאליסטית של מייסדי המושב, ועם כל אמונתם בשוויון הכלכלי אשר יוָצר בצורת־התישבות זו בין החברים, בכוח השוויון שבנקודת־ההתחלה הכלכלית ושוויון התכנית המשקית וכו', יתהווה בכל זאת במשך הזמן אי־שוויון, ואי־השוויון במושב יהיה בולט ביותר, כיוון שלא יתבטא במותרות כי אם בסיפוק צרכי החיים האלמנטאריים. יהיו במושב חברים שפִתם בסלם וחברים שאין פתם בסלם. לא לזאת התפללנוּ בבואנו לבנות את הארץ ואת החקלאות בה. אמונתי חזקה כי ראשוני המושב, מייסדיו ומגשימיו, לא לכך נתכוונו, שכן סברו, כי המושב הוא הצורה האידיאלית ביותר במובן המשפחתי, החברתי והמשקי.

והנה לאחר שנות נסיון עלינו לסכם ולהסיק מסקנות. בראש וראשונה נתבעים מייסדי המושב למסור לעצמם ולתנועה כולה דין־וחשבון על מהלך השליחות אשר נטלו על עצמם בשמה, בעזרתה ובמידה רבה על אחריותה. ואמנם מדי יזדמנו חברי המושבים, הם ושליחיהם וציריהם למסיבות, למועצות או למוסדות, קולטת אזננו תלונות וחששות לרגל אי השוויון הכלכלי האורב לחברים בצורת התישבות זו. לא סוד הוא הדבר, כי בכל המושבים יש חברים שמצבם הכלכלי כבד מנשוא לעומת אחרים שמצבם משביע־רצון. האידיאולוגיה הבורגנית מדברת במקרים כאלה על ‘ברירה טבעית’ ועל התגברות החזק על החלש, על ההכרח שאחוז מסוים יפול ואחרים יבואו במקומו. כהנה וכהנה נשמע השכם והערב מפי מנהלי־בנקים ומנהלי התישבות ידוּעים. ואילוּ אנוּ, משנבחן את המצב לאור המציאות, נגיע לכלל מסקנות אחרות לגמרי: אצל חלק גדול של החברים ה’נחשלים' כביכול במושב אנו רואים את התערבות יד המקרה, אשר אין לאדם שליטה עליו. לעתים קרובות נראה בין הנחשלים חקלאים מנוסים וחרוצים, ורק מקרה הוא שגרם להסתחפות שׂדם. עם משחק הגורל הזה איננו רשאים להשלים.

נוכח הסכנות הללו ונוכח הסטיות העלולות להתלוות למשק המושב, חייבים מייסדיו לחפש ולחקור את דרכיהם. אין לקפוא בנקודה אחת ולהגיד: כזה ראה וקדש. יש לחפש תיקון תוך שמירה על הגרעון העיקרי של צורת המושב: בנין הישוב והחיים על היסוד המשפחתי, בכל מה שנוגע לחיי הפרט, לחינוך הילדים, לשררת האיש והאשה בביתם לפי נטיותיהם וצרכיהם. מאידך גיסא יש לארגן את הייצוּר והעבודה במושב כך שיחדל העוני מקרבו. במלים אחרות: שוויון ושיתוּף בחובת העבודה וההכנסות במושב, אוטונומיה בהוצאה ובהנאה, מחוץ לדברים אשר המושב יראה מזמן לזמן ברכה בריכוזם ושיתופם.

מובטחני שהגיעה השעה לעשות נסיון בכיווּן זה. כשם שבשעתה קמה הרוח בקבוצת חברים, אשר נטו מהדרך הכבושה וניסו לסלול מסילה חדשה לרבבות פועלים, חייבת לקום קבוצת חברים, אשר מתוך חרדה לעתידות המושב והאזנה לתביעת התנועה, תעמוס את הגשמת תיקוּני הפגימות בדרך המושב, תיקונים הנישאים על שפתי הכל בהתאספם לדון יחד, ואשר משום־מה אזלה היד לבצעם עתה.

התיקון היסודי והיחידי האפשרי הוא במושב השיתופי. במושב השיתופי תאורגן כל העבודה המשקית החקלאית במשותף: מטע משותף, פלחה משותפת, מחלבה משותפת, שטחי־השלחין משותפים; ברשותה של המשפחה יישאר הבית ומגרש קטן לנוי ולהנאה. כל מקורות ההכנסה היסודיים החקלאיים ירוכזו, כל המבוגרים חייבים בעבודה לפי מקצועותיהם. פרי העבודה יחולק על פי ימי העבודה. ימי מחלה ותקופה מסוימת שלפני הלידה ואחריה כימי עבודה ייחשבו.

חושבני כי לאחר ההישגים הגדולים שהשגנו בכל המקצועות במשק הקבוצתי לא יעלה על דעת מישהו לפקפק באפשרות הצלחתה של העבודה השיתופית. נקל להוכיח עכשיו כמה מן הקימוץ בזמן העבודה יש בעיבוד שטחי־השלחין ובמחלבה המשותפים, המשחררים את הפרט מהובלת מעט הירק בעגלתו, מנשיאת דלי חלבו למחלבה ומן החליבה בלילה. הוא הדין בכל שאר ענפי המשק. הודות לסידורים הטכניים החדשים, שהתברכה בהם החקלאות, לא יהיו עוד החבר והחברה במושב כה משועבדים וכה נרדפים על צווארם בעבודת משקם ביום ובלילה, בחג ובשבת.

במושב השיתופי ניתנת גם ערבות נגד ניצול עבודת הזולת, החודרת ועתידה לחדור לאט לאט פה ושם, עם התפתחוּת ענפי המשק והזדקנוּת העובדים בטרם ייכנסו הילדים לעבודה. במושב השיתופי דואג הכלל כוּלו לעבודת כל המשק. הקימוץ הגדול בעבודה הוא תוצאה של חלוקת עבודה יותר ראציונאלית ושימוש במכונות מתאימות. אך אם אחר כל זה יהיה צורך להשתמש זמנית בכוחות־עבודה נוספים, קיימת כאן אפשרות מלאה להשיב לפועל הזמני את כל פרי עמלו. בסוף השנה יתברר כמה הכניס כל יום־עבודה במשק הכללי, והמושב יוכל לפצות את ‘הפועל הזמני’ בכל הערך־העודף אשר יום־עבודתו הביא למשק.

חשיבות מיוחדת נודעת לאירגון משק המושב בצורה זו ביחוד עכשיו, עת נסתתמוּ המקורות הכספיים המרוכזים להתישבות פועלים. בשעה שהתישבות־הפועלים נעשית על־ידי מאמצי־חסכון בלתי־שכיחים, מתוך הרוחים של עבודת־חוץ שכירה במשק הפרטי, כשכל יום של חוסר־עבודה בשוק עלול ליהפך לערך פורה במשק, בזמן שכל פרוטה מזומנת הבאה מתוך יום־העבודה במשק הפרטי עשויה לשמש ‘משחת־חיים’ על גלגלי משק העובד – בשעה זו לא יטוחו עיני החברים מלראות את היתרונות הכבירים ואת הנוחוּת הרבה במשק מרוכז, בחלוקת עבודה מרוכזת ובניצול חוסר־העבודה והאמצעים המעטים באופן מרוכז. הן פי כמה יקל, בתוך הדלות שלנו, לנטוע מטע מרוכז של 100 דונם השייך לכלל, מאשר לנטוע 100 חלקות של דונם אחד, ועשרת מונים תקל הדאגה לגידולו של השטח הזה. והאגלה עוד סוד? – נשתנו מעשי־בראשית; גם האפשרות להשיג הלוואה לגידול מטע מרוכז, ויהיה זה מידי בנק המתנגד בכל לב למשק־פועלים שיתוּפי, היא קלה מהשגת הלוואות קטנות ל־100 מתישבים, התלוּיים בחסדי עבודת־חוּץ, על כל הקאפריזות שבה, ובחיי המשפחה הבודדת.

גם את שאר ענפי־המשק ייקל למושב השיתופי להקים. מתוך מיעוט האמצעים וההכרח להגיע בהקדם האפשרי להכנסות כלשהן מהענף, נאלץ הבודד להסתפק בבנין בלתי־מתאים ומכביד על העבודה ועל התפתחוּת הענף. מאידך, אין הוא יכול להתחיל בפחות מפרה אחת, ואינו יכול לבנות בנין לפרה אחת בלבד. ואילוּ במשק השיתופי ניתנת האפשרות להתחיל במספר ראשים מופחת, ולבנות בנינים בהתאם לכך. נמצא שהחסכונות מקדימים לשאת פרי ומקילים על קיומו של החבר ומשפחתו.

אם נסתכל באירגונים להתישבות אשר חבריהם עובדים עבודות־חוץ, נראה, כי בהתחילם לפתח את ענפי המשק הם עוברים בהכרח לצורה קבוצתית, אפילו באופן זמני. התנאים מחייבים אותם ללכת בדרך הקצרה – ומדוע לא נלמד מהחיים ולא נסייע לגורמים האובייקטיביים?

ועוד יתרונות לדרך זו: נקח לדוגמה את שאלת בעלי־המקצוע במושב. ריב עולם קיים בין בעלי־המקצוע השונים, החיים על מקצוֹעם ועל שׂכרם, וּבין ‘בעלי־המשק’ אשר בכפר. ולא ירחק היום בו נזכה לשביתות בתוך המושבים או להשבתות. המלחמה היא על תנאי עבודה. בסדר הנוכחי של המושב, המלחמה היא מוצדקת, לבעל־המקצוע אין חלק ונחלה במשק. רצונו וזכוּתו לקבל את מיטב התנאים בדומה לתנאים שהוּא יכול לקבל בעיר או במקום אחר.

למעשה לא ברור מה מותר לנו לדרוש מבעל־המקצוע, ועל פי מי לקבוע את שכרו: על פי המתישב האמיד או המתישב הרש. ומדוע יקופח חלקו? לעומת זאת משתף המושב השיתופי את כל בעלי־המקצוע לפי ימי עבודתם בכל הכנסות הייצור אשר במשק הכללי. חוק אחד למתישב החקלאי, לתושב בעל־המקצוע ולשכיר במושב השיתופי.

נקח דוּגמה נוספת: שאלת המלחמה במחלות הבקר. חשיבות רבה נודעת במשק לענף החלב. במשק המעורב שלנו האזורים השונים, הרפת היא הציר העיקרי או לפחות אחד הצירים אשר עליהם יסוב המשק. היו ימים כאשר הפחידונו ברפת הגדולה, מחשש מחלות מידבקות. המפחידים אמרו: מחלה כי תדבק בפרה ודבקה מיד בכל הפרות. אותם דברים נאמרו בזמנו גם ביחס לבניני־דירה גדולים ומשוּתפים. והנה צאו ושאלוּ את פי רופאי הבהמות והעופות שלנו ושל הממשלה ושל חברת הביטוח ויגידו לכם היכן מרובים הסיכויים לביעור המחלות המידבקות, אם לא במשק בעל הרפת והלול המסודרים? רבים הם החברים במושבים אשר משקיהם נחרבו בגלל מחלת־ההפלה אשר עברה מרפת לרפת באין מעצור. במושב הקיים אין כל סיכויי שמירה וזהירוּת בשטח זה. הרי זה למעלה מיכולתו של העובד, המטפל מדי יום ביומו בכל המקצועות ובכל הענפים. שאלו בהזדמנות זו גם את המדריכים המקצועיים למיניהם, אשר אגב אינם חשוּדים לגמרי בחיבה יתירה לשיתוף, ויגידוכם מה הם היתרונות המשקיים הרבים של המשק המרוכז על פני המשק המפורר. יש ומחיר החלב יורד עד כדי כך, שהמשק המרוכז כדאי לו עוד לייצר ולמכור, בו בזמן שהמשק המפורר נוח לו כבר שלא לייצר.

וההדרכה המקצועית – מה שונים הם פני הדברים במשק המרוכז והמפורר. והרי עוד דורות על דורות נטפל בהעברת אנשים עירוניים או עירוניים למחצה לחקלאות. חומר אנושי זה זקוק להדרכה במשך שנים רבות, ועם זאת הוא מסוגל לפי רמת תרבותו לקלוט הדרכה, להשתלם ולהסתייע בספרי־עזר ובספרות מוסדות־המחקר. אך קשה מכל הבחינות – טכנית ופיזית – להדריך את בעל המשק הקטן בכל הענפים שלו. לול אחד כי יוזנח או רפת אחת כי תוזנח ויותקפו מחלה, והתפשטה המחלה בכל המושב. במשק המפורר תלוּי כמעט כל ענף בהתנהגותם, זהירותם, יכולתם ואחריוּתם של 200 איש בודדים, אם המושב הוא רק בן 100 משפחות, ואילו במושב שיתופי בן 100 יחידות ניתן להטיל את אחריות הענף על יחידים ולכל היותר על עשרות אנשים מעטות. מצב זה תוצאות כבירות לו לגבי בטחון קיומו וחסנו של המשק לענפיו.

ידעתי, חברים רבים יבואו לשרפני בהבל פיהם. חברים טובים וכן שלמים אלה יבואו חמוּשים באידיאליזאציה של המשק החקלאי, ונשקם העיקרי יהיה קדושת השׂדה וברכתו, החלה לדעתם רק על האיכר בעל־האדמה, אם הוא ואשתו מתיחדים עם משקם לכל ענפיו, ולא ייתכן בנידון זה שום חידוש משנה ושום חלוקת־עבודה אחרת. לחברים אלה נאמר בדאבון לב כי בימינו אלה נסחפה החקלאוּת לתוך מעגל־הכשפים של המשק העולמי. ואם נרצה או נמאן הפכה החקלאות להיות תעשייה ככל התעשיות, עם מחירים עולמיים, עם חוקי מקח־וממכר עולמיים, עם התחרות ועם דומפינג ועם השפעה מכרעת, ולפעמים מחריבה, של המכונה. האיכר, וביחוד האיכר שלנו בארץ, חדל לעבוד רק כדי מזונותיו שלו. חלק קטן מאוד מהתוצרת משמש את שולחן האיכר. החלק המכריע מוּצא השוקה ונמכר בכסף. למען הוציא מהמשק 100 לא“י למחיה, ומזה אולי רק 30–40 לא”י בתוצרת המשק, חייב האיכר לגלגל מחזור של שלוש־ארבע מאות לא"י לשנה, להזדקק לבנקים, למַלווים וכו'. פסקה, לדאבוננו, האידיליה של ‘איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו’. החקלאוּת היא חלק, ולגבינו החלק החשוב ביותר, של המכונה המשקית הכלכלית של המדינה, ובכך היא חלק של המשק העולמי.

עוד דבר עלינו לזכור: חקלאותה של ארצנו תהיה ברבות הימים אינטנסיבית ביותר, זאת אומרת, תהא זקוקה ורתוקה לעיבוד תעשייני ולשווקים רבים, ואת זמרת הגורן ומסורתה כבר הפרו ה’מאלמת' ומכונת־הדיש. המכונות האלו קיצרו את ימי קציר התבואה וקיצרו גם את ימי שמחתה של הגורן. והנה בא ה’קומביין' להרוס את האידיליה של הגורן. לא עוד תבוא רות המואביה לחפש את בועז בגורן – כי הגורן איננה עוד. גם בחיק המשק המודרני תיווצר שירה חדשה ואידיליה חדשה תעלה מבין בדי ה’מאלמת' וכנפי ה’קומביין'. החיים יעשו את שלהם, אל נבכה להולך. החקלאי החפץ חיים מן ההכרח שיהיה צופה למרחקים וידע לכוון את משקו בהתאם לדרישות הזמן וצרכי השוק. את זה ייטיב לעשות המשק המרוכז השיתופי, אשר יחלק ויארגן את העבודה בהתאם לצרכים וליכולת של כל אחד. ואלהי השדה והקמה יטה את חסדו גם לעבדיו אשר במושב השיתופי וברכתו תשרור גם במעשי ידיהם.

ועכשיו מהלכה למעשה: ועד האירגונים והמושבים, מתוך נאמנוּת לעצמו ומתוך האחריות המוּטלת עליו כמפלס דרך למושב, על אף כל החששות במחנה – חייב להטיל על שכמו את התפקיד הזה. עליו להעלות אירגון אחד מבין אירגוני ואדי־חאוַרת, מהצעירים שבתוכם, כמושב שיתופי. מובטחני שיימצא אירגון אשר יהיה מוכן לכך; אם לא יימצא, אפשר לרכז אירגון מיוצאי אירגונים שונים, אשר ילך בהתלהבות לפלס נתיב חדש בדרך התישבותנו. מאות ואלפים פועלים אינם בוחרים בדרך הקבוצה בהתישבותם ופונים למושב; אלא שהם ניגשים בהיסוסים נפשיים כבדים, לאחר היותם פועלים שכירים שנים על שנים במושבה ובעיר, ליצירת משקם בדרך המושב; אילו נוצרה דרך מתאימה אחרת אשר תהיה דומה לפחות לצורת־העבודה אשר הפועל הסכין לה בקבוצה הקבלנית השיתופית או הקואופראטיבית בכפר ובעיר, היתה הסתגלותם קלה יותר. הכרת הבעיה הזו צריכה להדריך את רצונם של החברים לתיקוּן פגימות המושב; האחריות לפרצופה הפועלי של התישבותנו החקלאית¹, אל תתן דמי לנו.

הכרחי למצוא גם תיקון למושבים הקיימים, אשר להם רפתים בנויות ולולים בנויים ומגרשים גדולים וכו' וכו', ואי־אפשר לעשות מהפכה בתוכם ולבנות מחדש רפתים מרוכזות ולולים, לסדר פארצילאציה חדשה; אך שם אפשר לעבור תיכף לפלחה משותפת ולמטע מרוכז ומשותף, אף כי חלק מן המתישבים כבר נטע על מגרשו (למטע זה על המגרשים לא יהיה ערך כלכלי בעתיד), ולנהל את הפלחה והמטע בחשבון של ימי־עבודה. ועם ההצלחה בענפים אלה ומציאת מים אשר תאפשר את הכפלת הישוב, אפשר יהיה לחלק את המגרשים לשנים, להתקין את הרפתים הקיימות לדירות ולבנות רפתים מרוכזות חדשות וכן להעביר ענפים נוספים לצורה השיתופית. התקציב לכך יימצא אז מן ההקצבה להתישבוּת החדשה.

1934

---

לשאלת השוויון הבינקבוצתי

מאת

לוי אשכול

כוּלנוּ אומרים כי הקבוּצה הקיימת הנה רק צעד ראשון, אוּלי הצעד המכריע, אבל עוד נכונה לה התפתחוּת. מידת השיתוּף והשוויון שהשגנוּ בחיי הקבוצה דרשה תמיד המשך. ידענוּ כי אין להסתפק במושב צדיקים מספר ועטרת השיתוּף והשוויון על ראשם, הנהנים מזיוום, כאשר מסביב להם גועש ים של התחרות, אי־שוויון כלכלי, שנאה וקנאה. ולא רק בים המשק הפרטי הקאפיטאליסטי רחב־הידים כך. כאן קצרה ידנו, לפי־שעה, לשנות את פני הדברים. אלא שגם היחסים בין הקבוּצות אינם כדוּגמת היחסים שבתוך הקבוּצה.

החיפוש אחרי פתרונות לשאלה זו, מלווה את יצירת הקבוּצה מראשיתה. בתקוּפה האחרונה התעורר ויכוּח חשוּב בשאלה זו עם הצעת־השיתוּף בעמק־הירדן¹. אמנם חום הוויכוח התנדף, אולם הפרובלימה בעינה עומדת ותובעת את בדיקתה.

אנו, הנצבים היום בגזירת ההיסטוריה של עמנו לפני בנין משק לאוּמי עוֹבד ויצירת עם־עובד בארצו, שעה ששאר אוּמות העולם מחזיקוֹת במשקיהן שהם ירושת דורות ופרי משטרים שונים, מצוּוים לחפש אחרי הדרכים הקצרות והבטוּחות ביותר להגשמת מטרה זו.

כולנוּ מודים כי במלחמת הקיוּם מגלה הפרט את כל כשרונותיו, כל חריצוּתו, כל יכלתו ומרצו (אחת היא, אם זה בטבעו של אדם או פרי חינוּך והרגלים). הבעיה היא כיצד לרתום את יצר טובת־עצמו, הטבוּע בדמוֹ של הפרט, לבנין הכלל, כפי שהוּא מצטייר בעיני רוחנו, מושתת על השיתוּף וגורל אחד לעם העובד.

הננוּ שוללים את המשטר הקיים, אשר הצליח לרכז את אמצעי הייצור בידי רבבה עליונה, המשתמשת בהם לדיכוּי ולניצוּל המוני העובדים. שוררת ההכרה, כי משטר זה אחת דתו לעבור מן העולם ולפנות את מקומו למשטר אחר, שבו שייכים אמצעי־הייצור ופרי תוצרתם לעובד ונתונים לפיקוּחו של הכלל. ניסוּ גם להוכיח, כי המשטר הנוכחי נושא בחובו את גרעיני כליונו ואת נבטי המשטר החדש, הבנוי על שוויון כלכלי, אשר קבע את החיים התרבותיים, הפוליטיים והסוציאליים.

אנוּ, שהגורל הטיל עלינוּ לבנות מחדש את משקנוּ במשטר הקיים, איננו סומכים על ההתפתחוּת הסטיכית בלבד ועל נבואת המדע, כי עתיד משטר זה להרקיב מתוכו ועל פגרו יצמח המשטר החדש. במו ידינוּ אנו רוצים לבנות, ככל שהדבר נתון בידינוּ, באמצעינוּ, בכוחותינוּ, תאים־תאים של משק וכלכלה לאוּמית, הבנויים על היסודות של חזון רוחנו.

אם באמת קיימים חוקי־ברזל אשר לא יתבדו בכל המסיבות ובכל תמוּרות העתים, הרי ימצאוּ ביצירותינוּ את נקוּדת־המשען לפעולתם. ואם אין חוקי־ההתפתחוּת איתנים כל כך או אם יקומו, תוך תמורות גדולות בחברה ובמשק, כוחות חדשים להגנה על הקיים, ישמשו מפעלינו נקוּדות התבצרות, הגנה והתקפה בבוא מועד. אין לנו על כן בתקוּפת בנין זו בארץ ובמצב עמנו בגולה, אלא ליצור ולפעול ברוח חזון עתידנו: א) משטר שאין בו מנצלים ומנוצלים; ב) האדמה והמים ושאר אמצעי התוצרת שייכים לעובדים; ג) חלוקה שווה של פרי העבודה; ד) תכנית אחידה של המשק הארצי; ה) בעלוּת עליונה לשם פיקוּח הכלל על המשק הארצי.

במשטר־העבודה אין מרכז הכובד נתון בשלילת הקנין. מלחמה לנו בקנין, כל עוד הוא מתרכז בידי מעטים והופך לאמצעי דיכוּי וניצוּל ההמונים הרתומים לגלגלי המשטר הקאפיטאליסטי. משעברו הרכוּש וכל אמצעי הייצור לידי העובדים, אין בהם כל רע וכל סכנה. בית־חרושת זה, המעסיק 1000 פועלים ומשלשל לכיסי המעביד את הערך העודף הנוצר בידי הפועלים, חדל להיות, עם העברתו לרשוּת העובדים, אמצעי עושק וגזל ונהפך לאמצעי קיוּם הוגן לאלף העובדים על מנהליהם ופקידיהם. רבות יחשוב ויעמיק־חקור משטר מדינת־העבודה, בטרם ישלול מאת העובדים את זכוּת הקנין על בית־חרושת זה. סכנה גדולה נשקפת מתלישוּת זו למשק המדינה דווקא. בכנפי התלישוּת צרורים עזובה משקית, הרס, חורבן הכלים, המכונות ושאר יסודות המשק. ולכן יש לרתק בכל הדרכים והאמצעים את קשרי הקנין הנפשיים שבאדם לבנין משק־המדינה. אסון יהיה אם יווצר קשר של פרנסה בלבד בין העובד, המקבל משכורת מקופת הכלל, לבין אמצעי־הייצור, בלי כל יחס אישי אליהם.

וַדאי וּודאי: לכלל – זכוּת הפיקוּח, ובעלוּת עליונה; לכלל– ורק לו – זכוּת קביעת התכנית המשקית המדינית, אשר לה כפוּפים כל התאים האוטונומיים; לכלל – זכוּת קביעת מחירים או תנאי־חליפין מתוך השקפה מקיפה על תועלת המדינה כוּלה. לתאי־היצירה השונים בחקלאות, בחרושת, במכרות, בטראנספורט וכו', אוֹטוֹנוֹמיה מלאה עם כל החוֹבוֹת לשלומה וקיוּמה של המדינה הנוֹבעים מכך.

אין צורך להפליג רחוק לשם חיפוּש ראָיות. נלמד מהקרוב, מהמציאוּת שלנוּ. נקח לדוּגמה את הרכוּש הציבוּרי של המושב והקבוּצה, אשר עם היותו משמש את החברים ומהנה אותם, הרי בכל זאת אין לוֹ דוֹאגים, כאשר דוֹאג חבר המושב למחרשתו ועגלתו הוא, וכאשר דוֹאג חבר־הקבוּצה החי בקשרי קנין תמידי עם המשק על מכונותיו, בניניו, בהמותיו וכו'.

אין הקנין על אמצעי־הייצור במדינת העבודה מחייב התחרוּת ואי־שוויון כלכלי. בידי המשטר למנוע בדרכים שונות, כגון קביעת מחירים ותכנית משקית מקיפה, את ההתחרוּת ואת אי־השוויון. מאידך, עלולים להיווצר אי־שוויון והתחרות באמצעי־ייצור שאולים או חכורים לזמן מסוים. העיקר הקובע את דמוּת משטר־העבודה הוא לא בכלים, כי אם בפרי־העבודה וחלוקתו. בשטח זה מוכרחה להימסר כל הביקורת לכלל. בדברנו על הכלל אין הכוונה רק לציבור חלקי – החקלאי, החרשתי וכו' – כי אם למינהלת העם העובד לשכבותיו ולמקצועותיו. לו אנו מוסרים את זכוּיות הבעלות העליונה, את זכויות הפיקוּח וקביעת התכנית המשקית למדינה כולה. אין כל ערוּבה במסירת בעלוּת חלקית על מקצועות ומקורות־יצירה־ומחיה חלקיים למינהלות מיוחדות. כצר ואויב יעמוד האחד מוּל משנהו בהגנת עניני חוגו הוא ומקצועו הוּא.

הפרובלימה של שוויון בין־קבוצתי ויצירת קשרים כלכליים בסקטור הקבוצתי, איננה נפתרת על־ידי רעיון השיתוּף המלא ושלילת קנין הקבוּצה על אמצעי הייצור שלה. מה שפירש את “השיתוּף המלא” כשיתוּף באמצעי הייצוּר של מספר קבוּצות שוות ושכנות, לא חידש ולא כלוּם. עלוּל טרוסט שיתוּפי אחד לעמוד מול טרוסט שיתוּפי שני, ואין צריך לומר ציבור־עובדים אחר, כצר ואויב, בלי להתחשב כלל בעניניהם הם. ייתכן כי תכבד המלחמה בין הכלל ובין הטרוסט השיתוּפי הגדול, באשר גדול וחזק הוּא. בכל אופן אין בשיתוּף זה משוּם פתרון הפרובלימה, באשר הוּא אינו מסלק את עצם עובדת הקנין, כי אם רק מרחיב את גבוּלותיו. במקום פרובלימת היחסים בין עשרות רבות של משקים קבוּצתיים, תעמוד בעינה הפרובלימה של יחסים בין מספר מצומצם של משקים גדולים או שותפויות של משקים קטנים. אם בגוש מסוים תיווצר שותפות מעין זו מרצונן של הקבוּצות, יש לראות בזה רק נסיון מצומצם, ואילוּ אנוּ מבקשים את השוויון הכלכלי בין כלל הקבוּצות הקיימות והעתידות להיווצר, את הבעלוּת והפיקוּח העליון של כלל־העוֹבדים, הבא בתקוּפת־מעבר זו במקום מדינת־העבודה העתידה.

ריכוּז הפרובלימה בשטח של הרחבת גבוּלות השיתוּף עלול לדחוֹת את פתרוֹן השאלה העיקרית, והיא היחסים הכלכליים הבין־קבוצתיים בין המשקים הפזורים על מפת הארץ כוּלה. הפרוֹבלימה היא יצירת הטופס הראשון של המשטר הקבוּצתי השלם או בחלקים גדולים של הארץ.

כשם שהקבוּצה נושאת בחובה את גרעיני היחסים בין אדם לרעהוּ, גם בשביל בית־החרוֹשת והסדנה העתידה, כן יוכל פתרוֹן הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית לברוא בתוכו את גרעיני היחסים בין חלקים ואזורים שונים של משק המדינה הקוֹלקטיביסטית העתידה.

פתרון הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית מחייב קודם־כל קיוּם הרבה קבוּצות עצמיוֹת, והצעד הראשון לפתרון זה אינו בשוּם אופן ביטוּל התאים העצמיים ואיחודם לתא אחד. כבר הוקמו בארץ משקים גדולים על־ידי עין־חרוד ותל־יוסף, וגם משקי עמק־הירדן נמצאים במהלך בלתי־פוסק של גידוּל אם כי בדרכים וכיווּנים אחרים. עובדה היא, כי עם קיומם של שני המשקים הנבדלים עין־חרוד ותל־יוסף, נגשים אנשי הקיבוּץ־המאוחד להקים ב’שטה'² משק עצמי ונפרד דווקא. נשאלת השאלה: איך ייקבעו היחסים בין שלושת המשקים הגדולים והעצמיים האלה?

בעמק־הירדן קיימים כיום ששה משקים והרינו עומדים בפני התישבוּת נוספת; משקים אלה משתייכים לפי־שעה לקאטגוֹריוֹת חינוּכיוֹת, ובמידת־מה גם פוֹליטיוֹת שונות. על מפת הארץ פזורים קבוּצות וקיבוּצים לעשרוֹת ורבים עומדים להתוֹסף במרוצת השנים; השאלה היא: מה יקשר את כל אלה כסקטור כללי וחברתי מיוחד?

אם החכמה העולמית מתבטאת לא בריבוי הסיבוכים כי אם בהתרתם, אין לדבר על הקמת משק אחד לכולם, כי אם על חיפוּש מסגרת כללית ובריח תיכון אשר יאחד את כל התאים הקבוצתיים העצמיים בגורל חברתי אחד וברמה כלכלית שווה.

ומהו הבריח התיכון?

ציבוּר־הפועלים מגשים את התישבוּתו בשני צינורות: הייתי אומר כי נחל־העבודה ניזון משתי זרועות: הזרוע האינדיבידוּאלית־מושבית והזרוע הקולקטיביסטית־קיבוּצית. ציבורנוּ כוּלו נושא בחובו את הכמיהה הלוהטת לחברה חדשה הבנוּיה על יסודות של צדק חברתי ושוויון כלכלי. הדרך המובילה לשינוי פני המשטר ארוכה ומלאה חתחתים. הפועל שהטיל על עצמו את העול של יצירת משק ונכסים ושל הקמת חקלאות עובדת, נאבק שבע ביום עם המכשולים והסטיוֹת שבדרכו, כי לפתח המשק והרכוּש במשטר הנוכחי חטאת רובץ. מידת החטא הרובץ לפתח המשק נמצאת ביחס הפוך למידת הקואופרציה והשיתוף שעליהם מושתת משק־הפועל. ככל שהקואופראציה והשיתוּף מקיפים פחות צרכים ושטחי־חיים, כן ירבוּ הכשלונות החברתיים והבריחה מהשוּרה.

כדרגה הנחותה ביותר, מנקוּדת ראוּת המשטר הסוציאליסטי, נראית לנו התיישבות הפועל הבודד במושבה הקאפיטאליסטית; דרגה גבוהה מזו היא שכונת־פועלים קטנה הסמוכה לשולחן המושבה בכל סידוריה הציבוריים והמוניציפאליים. למעלה מזה – השכונה הגדולה על מוסדותיה העצמיים ומשקי־העזר שלה. מעל לדרגות אלו בא המושב הבנוּי על משק־עצמי והנמצא באיזור של התישבוּת עובדת ומפתח בתוכו יסודות קואופרטיביים שונים. ועל הפסגה עומד המשק הקולקטיביסטי – הקבוצה.

המשיכה אל החטא גדלה והולכת במידת נחיתת הדרגה מהקבוצה אל הפועל הבודד, הנעשה לאט־לאט לבעל־משק בתוך המושבה הקאפיטאליסטית. מובן שגם הקבוצה כשלעצמה עדיין אינה המשגב היחידי והבטוּח לגמרי. גם הקבוצה עדיין זקוּקה ל’חברת אחריוּת', כשם שגם חברות־אחריות הגונות וסולידיות נוהגות לבטח את עצמן באחריות־משנה.

ברם, טעות היא בידי אנשי־הקבוּצה הרואים את עצמם כנושאי היעוד של שחרור העובד וכחלוצי המשטר החברתי החדש, בשעה שהם מתעלמים ממציאותו של ציבור־פועלים גדול החי מחוץ לקבוּצה. יחסי־אמון אישיים קובעים עדיין הרבה בין חברים־פועלים השייכים לצורות־ישוּב־וחיים שונות. אולם בינתיים גדל המחנה ורב, ואף הנכר והזרות גדלוּ. על איזו כף־מאזנים יטיל את משקלו הציבור החקלאי בעל המשק הבלתי־קבוּצתי בבוא יום פקוּדה? האמנם תאמין הקבוּצה כי רק בחכמתה ובעוצם ידה יוגשם החזון?

ההסתדרות החקלאית על קבוּצותיה וּמושביה, ‘ניר’, הם אחראים להתפתחוּת העלוּלה לבוא מחוסר ליכוּד, מחוסר שיתוּף וזיקה הדדית במחנה כוּלו. על ההסתדרוּת ועל ‘ניר’ לחפש ולמצוא את הכלים אשר יאחדוּ בשתי־וערב כלכלי אחד את כל העובדים לצורותיהם הישוביות השונות.

עוּבדה מרה היא, כי ההסתדרוּת היא כיום במידה רבה התאגדות של פלגים נפרדים, החיים להם את חייהם העצמיים ונפגשים בתוכה רק לשם יישוּב סכסוּכים וסידורים טכניים. רוח האיניציאטיבה ורגש היצירה הכובשת והמעפילה במשק, באירגוּן ובחינוּך מוּצאים מספירת ההסתדרוּת כוּלה ונעתקים לספירה האינטימית של כל פלג. מרכזים, ועדי־פועלים, מוּמחים, קרנות וספרות לכל פלג ופלג, וההתבדלוּת, הנכר והמתיחוּת הולכים וגדלים. ההסתדרוּת מתרוקנת מתכנה ולא ייפלא כי קרן להשוואה כללית במקרי־אסונות, שהמרכז־החקלאי ייסד ליד ‘ניר’, לא גיבּרה חיילים, ולעומת זאת התעשרנוּ כעבור זמן מה בשתי קרנות, אחת אחת לכל קיבוּץ ארצי.

הבריח התיכון אשר ילכד את כל ישובנוּ ויחפּשׂ דרכים לליכוד משקי ולהשוואה כלכלית, תחילה במקרי אסון ואחר כך גם בזמנים כתיקנם, צריך להיווצר ולהתקיים על־יד המרכז החקלאי ומינהלת ‘ניר’. למעשה נוצרה ‘ניר’ לשם כך, ובלעדי תפקיד זה היא מפסידה את טעם קיומה ועלולה להתנוון. היא היחידה עשוּיה, מתוך הכלל, בתור בא־כוח כלל־העובדים, לקיים את הבעלוּת והפיקוּח העליון על המשקים העצמיים ולהצעידם צעד נוסף בהתפתחותם לקראת משק סוציאליסטי הבנוּי על שוויון כלכלי.

ואם אין אפשרות לצעוד את הצעד הזה במשותף עם כל חלקי ההתישבוּת העובדת, מן ההגיוֹן שתיווצר לעת־עתה על־יד ‘ניר’ קרן להשוואה משותפת לכל הזרוע, מתוך הנחת־אמת כי אחת היא הזרוֹע השיתוּפית של תנוּעת־הפועלים, אם כי אצבעות שונות לכף היד. אם כי התאים הקיבוציים אינם גזורים לפי גיזרה אחת ואינם צועדים בסך לקול נקישות התוף האחד, אפשרי והכרחי אירגוּן מוצק של כל התאים הקבוצתיים העצמיים, הבנוּי על אחריוּת הדדית ושוויון כלכלי. רק נסיוֹן זה רשאי לשאת את השם של צעד שני בהתפתחוּתה של הקבוּצה הארץ־ישראלית.

הצעד הזה הוא המשך ישר לתפיסתנו את פרובלימות משק־העבודה והנחותיו היסודיות: עצמאות ואוטונומיה לתא השיתופי הראשון, כיוון תכניתי, פיקוּח ובעלוּת עליונה בידי הכלל, ומרות התא השיתוּפי הראשוני, המותאמת ליכולת האישית־־החברתית והמשקית־הטכנית של חברי התא.

והוּא הדבר העומד כיום לפני קבוּצות ה’חבר' וגורדוניה³: לעכב רגע קט את גלגל השיגרה, להתבונן בכל סבך השאלות האופף אותנו ולנסות לשזור הלאה את חוט השיתוּף והשוויון. לאחר תקופת מבחן משקי ויצירת נכסים שהיתה במידת־מה כתפילה ביחידות, הגיעה השעה לתפילה ויצירה בציבוּר. יש לתבוֹע נמרצוֹת מאת ציבוּר הפועלים החקלאים, מאת ‘ניר’, להעמיד את השאלה הזאת על סדר־יומם. הקבוּצות אשר הניחוּ את היסודות לתא הקבוצתי, עליהן המצווה להניח יסודות מוצקים להקמת החברה הקבוצתית.

1935

---

נס החוּלה

מאת

לוי אשכול

רכישת זכיון החולה והעברתו לקנין־עולם לעם ישראל השב למולדתו, הרוצה לדבוק באדמתה, לייבשה ולהבריאה, לעבדה ולשמרה, הוא נס במשמעותה הכפולה של המלה.

רצה הגורל, כי המסירה הרשמית של הזכיון על־ידי הבעלים הקודמים תתקיים בערב חנוכה תרצ"ח, כאילו למען הדגשת הערך הסמלי של הנס אשר קרה עמנו. לאחר שממת־דורות ומארת־יובלות אשר ביצת החולה העניקה לארץ ולתושבי החבל הזה, בוקע אור חדש על ים חולה אשר בצפון הארץ.

משהו מרעיד ומרומם את הנפש היה ברגע, כאשר זקן מושבת יסוד־המעלה ואשתו בני השבעים באו לצריפים, העומדים על שפת ים־־החולה ומשמשים דיוּר לראשוני קבוּצת השמירה על גבוּלות הזכיון, למען הדליק בהם נר־חנוכה ראשון.

כמה תקוות וחלומות נגוזו מן היום בו תקעוּ ראשוני יסוד־המעלה את יתדם שם, כמה תלאות מצאום. במיטב קרבנותיהם, קרבנות הקדחת האוכלת, שילמו והמשיכו בין אמונה ויאוש.

במשך חצי יובל שנים של בדידות, פגעי־זמן ואקלים, אבדה המושבה הרבה הרבה מסגולות ראשוני בוניה. כפר דל ונידח, עזוב ושומם, הוא כיום יסוד־המעלה. אך תקווה אחת הבהבה תמיד בלבבות: גאולת החולה, ייבוּש הביצה, הבראת החבל, הפרחת השממה והקמת ישוב עובדים גדול.

עשרות שנים נאלצו לחכות, ליווּ את מיטב בני המושבה לבית־הקברות, ואתם יחד – את מיטב החלומות על חיים חדשים.

והנה קרה הפלא, בנטות שמש חייהם של ראשוני יסוד־המעלה לפאתי מערב, הודלק נר־חנוכה ראשון בצריף־הכיבוש של קבוצת השומרים היהוּדים על החולה, מתוך חברי קבוצת כפר־גלעדי, אלה שומרי הגבול הצפוני מאז. דמעות גיל עמדו בעיני הישישים, אך גם עיני חברי הקבוצה הזהירו.

ואולם לא רק נס התרחש כאן כי גם נס חדש הועלה לתנועה. נדע־נא להזעיק סביבו את התנוּעה, בימים אלה, ימי הגאות הכלכלית עם כל הופעות־הלוואי הפסולות וימי השפל החלוצי בישוב ובציונוּת; נדע להרימו ולשאתו ברמה מחדש.

אנוּ חיים בתקופת הגשמה ציוֹנית אשר לא היתה כמוה. נודה על האמת ונגיד כי אף האופטימיסטים לא שיערוּ כי כה קרוב היום בו תקלוט הארץ 50 אלף יהוּדים ומעלה בשנה. עין בעין נראה את פעמי הגאולה קרובים לבוא, ואף־על־פי־כן לבנו דווי.

יש ונראה לנוּ כי צלה של ה’גאוּלה' מרובה מחמתה. עינינו נמקות לראות כיצד ה’ערב־רב' הנטפל לשבי־ציון מטמא את הארץ ואת האדמה, מתעלל בכל היקר לנו, מסרסר ומספסר בכל הקדוש לתנוּעה, הופך כל דבר ואף את אמא־אדמה למטבע עובר־לסוחר, וקונה־ומוכר אותה גם בלי להכירה, בלי להעיף בה עין.

נגע צרעת ממאיר זה מוסיף לפשות בגוף הישוב. מספר האנשים הנמשכים למעגל התלישות ופרנסות־האוויר הקלות והקלוקלות הולך וגדל. עוד מעט ולא יהיה בית אשר נגע זה פסח עליו.

אשר אמרנו כי כאן בארץ נקים את בית־היוצר לנשמת העם, כאן יקוּם עם עובד אדמתו, מושרש בקרקע, קשור קשר בל־ינותק למולדתו העתיקה־חדשה – הועמד פתאום במבחן איום. היקוּם הדבר או לא? הנעבוד או נספסר?

אל נשלה את נפשנו לומר, כי רק באזובי הקיר נגעה האש האוכלת. הן יש ציבור גדול ועצום – ציבור־העובדים וכל הקרוב לו – העומד איתן על משמרתו.

אל נעלים עין מכך, כי פה ושם מתחילה האש לוחכת גם את שרשי הארזים ואין מכבה. אך לא בדבר שפתיים עצה ותושיה. מעשים ומפעלים נחוצים לנו.

כל הרואים את החורבן אשר ב’גאולה' הזאת, כל אלה אשר נפשם קופאת בצלה של ה’גאולה' הזאת, נתבעים למעשי־גאולה אמתיים ולמפעלי־בראשית, אשר יש בהם משום שליחת שרשים לאדמת המולדת.

לא במהרה יהפוך הכושי את עורו, וגם אם תכתוש אותו במכתש־הגאולה לא תסיר ממנו על נקלה את קליפת הגולה; על כן יכבד שבעתים תפקיד החלוצים; לא את תפקידנו בלבד עלינו למלא כי אם גם לסתום את הפרצות בחומת הבנין.

בימי התפקרות והתפכחות אלה, התגלות בקיעים בחזית ההגשמה, בימי בריחה מן השוּרות הראשונות ונסיגה אל מקומות נוחים, המבטיחים שפע ורווחה, יהא־נא נס החולה כדגל המרד כנגד כל אלה. יתאספו־נא מסביבו כל בחור וטוב וכל חלוץ נאמן.

תאמץ־נא תנועתנו את כוחותיה. כשם שאין העולם – לפי מסורת הקבלה – קיים אלא בזכוּת ל"ו צדיקים נסתרים הפועלים בחללו, כן לא יתקיים עולמנו בלעדי החלק המגשים שבקרבנו, הנחשוני בכל חזית חלוּצית. בלעדי חלק זה אין טעם ואין קיוּם לכל הישוב המתהווה.

נס החולה ייקרא לא רק לייבוּש הביצה בצפון כי אם לכל חפירות ההגנה אשר בקו הראשון שנעזבו.

כי רבות הביצות בישוב המתהווה הטעונות ייבוש והבראה.

נטה נא מחדש שכם להצלת חזית המושבה העברית, וביחוּד לעבודה החקלאית שבתוכה. אל ניתן למתנכרים להצר את שטחה של ארץ־ישראל העברית, הקטן בלאו־הכי.

יחד עם העליה לחוּלה נלכד את השורות מחדש. אל יאוש ואל מורך־לב! שבע נפול ונקום, כי על כן עושים הננו את שליחוּתו של העם.

המפלות יחשלו את כוחנו. נחפש ונחקוֹר את דרכי המלחמה אשר הנחילונו את המפלות. נזכור מה נדרש קודם־כל מאתנו, למען נהיה חזקים וצודקים בתביעותינוּ מאחרים.

נודה כי לא בכל צדקנוּ ולא בכל היטבנוּ עשות.

ואם כי אינני תמים לחשוב כי רק שגיאותינוּ היוּ בעוכרינוּ, והריני יודע כי אם גם חטאינו כשלג ילבינוּ לא נהפוך את לב כל האיכרים במהרה לעבוד עבודה עברית, נעשה נא קודם כל את חובתנו אנוּ.

תהיה נא החולה לקול־קורא, לתביעה ולצו התנוּעה לגבי כל פרט בתוכה להתנערות ולהתחדשוּת. תעבור בכל המחנה הכוננות החלוצית הנדרשת למפעל־בראשית זה: יתעוררו רבבות חברינוּ באשר הם ויפנוּ מבט אל הנעשה בצפון. עוד יש אבק־שריפה באשפתנו ועוד לא שקענו בשיגרה ובאינרציה של תנוּעה פרופסיונאלית גרידא, אשר עיניה לעניניה הפרטיים הצרים וחוג ראייתה מצומצם.

לקראת החולה, משמעותה הכיבושית וסמלה החלוצי, תדרוך עוז תנוּעתנוּ כוּלה בארץ ובגולה.

1935

---

'ניר' ופעולותיה

מאת

לוי אשכול

מאז המועצה החקלאית שהתקיימה בינואר שנה זו נועדה חברת ‘ניר’ להיות המכשיר הכספי של הסתדרות הפועלים החקלאית במפעלה ההתישבותי בארץ.

מה שנולד לפני שנים, תוך סערת־ויכוחים קשה בפנים התנוּעה ומלחמה עזה מבחוץ, קרם רק עתה בשר וגידים.

בימים ההם – ימי מתן חברת ‘ניר’ לתנוּעה להיותה בין השאר המכשיר הכספי להתישבוּת העובדת – רבו המפקפקים. ייתכן שגם יוזמי ‘ניר’ עצמם נעזרו יותר באינטואיציה מאשר בעובדות ברורות.

כי צרת ישראל, חורבן הגולה היהודית והכרח בנין הארץ מובילים בדרכים ובשבילים שעדיין לא נסולו. להקמת חקלאות עובדת נדרשים מיליונים כבדים. לתנוּעה אשר הכריזה על ‘ניר’ לא היתה כמעט פרוטה לפורטה. אבל הרגשנו כי תמורות רבות עוד תתחוללנה וסערות חזקות תסתערנה עם שיבת האומה.

והנה הגיענוּ אסון גרמניה. חורבן גרמניה איים על הנפש ועל הרכוּש. עם הצלת הנפשות היה הכרח לדאוג גם לכך, שיציאת אשכנז תתקיים לפחות ‘ברכוּש גדול’ לטובתה ולטובת בנין קנם החדש של הגולים במולדתם העתיקה.

‘ניר’ התאימה את עצמה למלא באופן חלקי את התפקיד של הצלת רכוּש ישראל והפנייתו לאפיק ציבורי ותכניתי של בנין הארץ.

בהיווסדה נרשמה חברת ‘ניר’ אצל הרושם הממשלתי בהון מניות של 75 אלפים לא"י. למעשה כבר שולם הון־מניות זה כולו במזומנים ו’ניר' עומדת לפני צורך להוציא סריה שניה של מניות.

לא נגזים ודאי אם נאמר, כי לסוף שנת המאזן הזאת יגיע הון המניות והון הרזרבה של ‘ניר’ ל־100 אלף לא“י, אם לא למעלה מזה. כן גייסה ‘ניר’ מלווה של 75 אלף לא”י ל־15 שנה בריבית של 4%, וגם הון המלווה יגדל בסוף השנה עד 100 אלף לא"י, בקירוב.

נוסף על אלה גייסה ‘ניר’ בתוך הגולה הגרמנית סכום קרוב ל־200 אלף לא"י במלווה לקרן־קיימת ל־20 שנה ב־4%; זהו עצם המלווה הלאומי הראשון בסכום גדול לקרן־הקיימת לזמן ארוך. יירשם־נא הדבר לזכוּתה של ‘ניר’ כי דווקא חברה זו שאינה נהנית כלל מטיפוחם של המוסדות הלאומיים שלנו, ואשר ההסתדרוּת הציונית ואישיה החשובים לא יכלוּ להתפאר בתשומת־לב כלפיה ובסיוּע כלשהו לה, עלה בגורלה לבצע את המלווה הראשון לקרן־הקיימת.

הכספים שגויסוּ על־ידי ‘ניר’ הושקעו בעיקרם ברכישת קרקע ובהתישבוּת חקלאית חדשה.

אם הקרן־הקיימת תשתמש בכל המלווה שגייסנו למענה לרכישת קרקע באיזור בית־שאן, אפשר יהיה לרכוש שטח של 40 אלף דונם בקירוב – שטח שהוּא גדול משטחה של החולה.

בכספיה היא השתמשה חברת ‘ניר’, כאמור, בעיקר לעניני התישבוּת, ונפל בזכוּתה להיות המתחילה בישובו של עמק חפר. כמעט כל מפעל המים וכל המטעים והבתים הראשונים בישובי העמק הזה בוצעו בעזרת הלוואותיה של ‘ניר’. מחוץ לעמק חפר השקיעה ‘ניר’ רבבות לירות בעשרות ישובים קיימים ומתחילים בכל אזורי הארץ, מלבד השקעות אחרות בקרקעות ובנכסי דלא־ניידי בעיר וּבכפר, שנעשו מתוך צרכי התנוּעה בעיר ומתוך הצורך בגיווּן ההשקעות והגדלת בטחונן.

עדיין ‘ניר’ אנוסה לצערנו לקבוע רבית להלואותיה בשער של 7% – שהוּא גבוה מדי. אדיר חפצנו להוריד את שער הרבית ואנו מאמינים כי חפצנוּ זה יתגשם בקרוב.

הרכוּש המעט אשר הביאה ‘ניר’ לתנוּעה נותן לנו יסוד להגיד, כי אפשר היה בתקוּפה זו לעשות למעלה ממה שעשינוּ. לא ב’ניר' היתה האשמה.

המוסדות העליונים נכנעו מעט ללחץ הדימאגוגי מהחוץ¹ ולא הבינוּ להציל ממפולת גרמניה את הניתן להצלה ולכוונו באפיק של בנין תכניתי לטובת הניצולים ולטובת הארץ כולה.

בעזרת האמצעים של יהוּדי גרמניה ניתן לשים סכר, ביד מרכזת ומכוונת, בפני נחשול הספקולאציה בקרקעות, אשר חתרה תחת שרשי הבנין וכרתה את הענפים עליהם עמדנו ליישב את פליטי גרמניה.

הוחמצה הזדמנוּת חשוּבה. פני בנין הארץ, התפתחותה הכלכלית והסטרוּקטוּרה שלה היוּ לובשים צוּרה אחרת אילוּ ידענו להשתלט על זרם ההון של יהוּדי גרמניה, ולכוונו בדרך שרשית. ‘ניר’ עשתה את הדבר במידת־יכלתה והעבירה כמה מאות אלפי לא"י לכפר ולחקלאות.

אם תנתן מעכשיו לפחות העזרה הדרושה, תגביר ‘ניר’ את מאמציה.

על תנוּעתנוּ כוּלה בארץ וברחבי הגולה לתת יד להגברת הונה של ‘ניר’ ולעשותה מכשיר־עזר רציני בהתיישבות הפועלים.

1935

---

בסיום פרק

מאת

לוי אשכול

בוועדה להתישבוּת חקלאית בקונגרס הציוני הי"ט, ספטמבר 1935

אנוּ עומדים עתה בפני גמר הפרק הראשון בהתישבותנו. פרק זה התחיל לפני 25 שנה והגיע לשיאו בשנים שלאחר המלחמה, כשנוסדה קרן־היסוד, והקרנות התחילוּ את פעולתן ההתישבותית בהיקף רחב. הרבה סערות עברו על פעוּלת ההתישבוּת. מתנגדים ומבקרים מבית ומחוּץ התקיפוּ אותה. עכשיו אנו עומדים בסיוּם פרק זה, הודות לביסוּס כל המשקים וחתימת המתישבים על החוזים עם קרן־היסוד. הציבוריות הציונית יודעת את הביקורת שנמתחה על ההתישבוּת ועל המתישבים. הטענות העיקריות היוּ, שהמשקים אינם נושאים את עצמם, שצורות הישוב של קבוּצה, ולפעמים גם של מושב, אינן מתאימות ואינן אלא נסיונות סוציאליסטיים מסוכנים.

רבותי! כתשובה מכרעת לביקורת הזאת שמעתם בקונגרס זה את הרצאתו המקיפה של ד"ר רופין על ההישגים והתוצאות המעשיות שהשגנוּ בצוּרות ההתישבוּת האלה. אם כי אנו, החקלאים, איננו רואים בכך את אמת־המידה היחידה למצב המשק והישגיו, אוּלם בשביל אנשים שאינם בקיאים בחקלאוּת ובהלכות התישבות זהוּ המודד הטוב ביותר. והנה כל המשקים האלה גמרוּ את השנה ברווחים גדולים למדי. המשקים החקלאים שלנוּ הגיעוּ לשיאים גבוהים בייצור ובתנובה ולא יתביישו מפני השיאים המושגים בחקלאוּת המעורבת בארצות אחרות.

והנה, ענין החוזים: הננו עדים, שמתישבים אלה, אשר מבקרים ומתנגדים שונים השתדלו להחשידם בהשתמטות מחתימת חוזה, נענו עכשיו לדרישת ההנהלה הציונית והסוכנות והסכימו לשינויים עיקריים בחוזים לטובת קרן־היסוד, למען חזק את הערך המשפטי והאשראי שלהם. המתישבים הסכימו, למשל, להקדים בשנים אחדות את פרעון החוב, וּויתרו על מה שנקרא בחוזים הקודמים בשם ‘תקופת מעבר’. על פי החוזים החדשים חייבת כל ההתישבות שלנו להתחיל בפרעון החוב בשנת 1936, והשנה נזכה בשנת ביכורים לתשלומים על חשבון החוב לקרן־היסוד. אולם לא עת שמחה לנו. איננו יכולים להתעלם מהממדים הקטנים של ההתישבוּת. אין ממַדים אלה עומדים בהתאמה כלשהי לעליה המתרחבת, ויש דיספרוֹפוֹרציה איוּמה בין הכפר ובין העיר.

רבותי! שימו לב לכך, שאחוז החקלאים בארץ־ישראל, ארץ־התקווה, בה אנוּ רוצים לבנות את עתידנוּ ולהעמיד את הפיראמידה הכלכלית שלנוּ על בסיסה הרחב, היינו, על הקרקע והחקלאוּת, אינו אלא 10%־12 מהאוכלוסים היהוּדים! אם ניתן לדברים ללכת במהלכם הזה, תהיה מגמת ההתפתחוּת לרעתנו. אנו מתברכים בעליה הגדולה, אך שימו־נא לב: אם נרצה לקיים יחס של 10% חקלאים בעליה של 50.000 נפש, עלינו ליישב כל שנה לפחות חמשת אלפים נפש, שהם אלף משפחות, בקירוב. הרי זה למעלה מאלף יחידות משק. וכל זה כדי שלא נרד מן האחוז הקיים, שגם הוּא מאיים עלינו בזעירותו. לאשרנו לא פסקה בתנועתנו המשיכה לחקלאוּת. עם גמר החוזים וביסוסם של המשקים האלה המשיכוּ הכוחות הפנימיים של תנועתנוּ לפעול את פעוּלתם לקראת היאחזות בקרקע המולדת, וכך התברכנו במשמרת שניה של מתישבים, אשר התאמצוּ להיאחז בצפרניהם בקרקע בשנות הבצורת של קרן־היסוד. הקרן־הקיימת הפרישה להם אדמה והם נחלצו והתישבו, בעזרת חסכונות של עמל כפיהם, בעזרת ‘ניר’ ו’בנק הפועלים' ויצרו משק כלשהוּ. ערך רכושם עולה כבר עכשיו לעשרות אלפים לא“י, וכך נוצרה מאליה המשמרת השניה. והנה אנו עומדים לפני השאלה: כיצד למצוא את האמצעים לביסוּס המשמרת השניה הזאת? ועדת ההתישבוּת קיבלה תקציב שאינו עומד בשוּם פרופורציה לצרכים. הוועדה התקציבית תביא לפניכם את התקציב, שבו הוצע לחקלאות, אבן־הפינה של הבית־הלאוּמי העברי, סכום של 85.000 לא”י לשנה הבאה, הכולל גם את ההוצאות האדמיניסטראטיביות והוצאות ההדרכה. הוועדה חשבה שאין טעם לטפל בחלוקת הסכום הקטן הזה לפרטיו ונקטה דרך אחרת; המחלקה להתישבוּת של הסוכנות הביאה לפנינוּ תכנית הכוללת 2,500 משקים מכל סוּגי הישוּב, פועלים חברי ההסתדרוּת, הנוער הציוני, הפועל המזרחי, התימנים ועדות המזרח. הוועדה קבעה שלפעולה זאת נדרשים 500־600 אלף לא“י, בקירוב. אני מַפנה את תשומת־לבכם, צירי הקונגרס, שסכוּם זה אומר 250 לא”י, בקירוב, למשפחה, ואתם זוכרים בוודאי, שדיברנו פעם על 700 לא“י ליחידה משקית בהתישבות. הגענו לכך, שהודות למאמצי המתישבים וחסכונותיהם, הודות לרצון למתוח עד כמה שאפשר את יכולת ההתישבוּת, הפחתנו את הסכוּמים הדרושים ליחידה אחת והעמדנום על 250 לא”י.

הוועדה להתישבות מציעה לפניכם החלטה האומרת, שהקונגרס מטיל על ההנהלה לדאוג לכך, שבשנתיים הקרובות יימצאו האמצעים להגשמת התכנית הזאת. הוועדה שלנו אישרה את התכנית הזאת בקוויה הכלליים. לא היה מן ההגיון להיכנס לפרטי התכנית בין ביחס לסכומים ובין ביחס למספרי המתישבים בכל נקודה. בזמן הוצאת הדבר לפועל יחולו בוודאי שינויים במשקים שונים. הנה, למשל, הגיעתנו כאן הידיעה המשמחת, כי בעין־שמר גילו מים רבים. דבר זה ישנה בוודאי שינוי רב את יכולת הקליטה של המקום. אולם אין דברים אלו מכריעים. העיקר הוא למצוא את האמצעים ולהביא את המשמרת השניה הנאחזת בקרקע לידי ביסוס – למען התחיל במשמרת השלישית שגם היא כבר עולה תוך מאמצים רבים.

רבות דובר אצלנו על ערכו של המשק המעורב, וחושבני שאנו מצוּוים לקבל את המושג הזה במובנו המקיף: משק חקלאי מעורב בארץ כולה. ישנם שטחים ואזורים שונים בארץ. והנה במשק המעורב משמשים אור וצל חליפות. בתקופה זו, כשהמשק המעורב של העובדים, שנוסד באמצעי הקרנות הלאומיות, אינו יכול לספק את כל התוצרת לשוק, ויש לנו מחסור בתוצרת, רובצת הדאגה על הישוב, מצד שני, לחיפוש שווקים בשביל תפוחי־הזהב. התברכנו בשנים האחרונות בגילוי מים במקומות ואזורים שלא חלמנו עליהם. בוודאי נשמח כולנו על האושר שלא פיללנו לו, השמור לנו במעמקי האדמה; אולם גם כאן השמחה איננה שלמה. לו היינו עשירים בקרקע, לו היו לקרן־הקיימת־לישראל אמצעים לגאולת האדמה, לא היינו צריכים להחיש את האינטנסיפיקאציה בתקופה זו¹. עלינו להתפשט ברוחב. במצבנו היום יש חשש, שמא האינטנסיפיקציה הפנימית מוקדמת בשבילנו, אולי מוטב היה אילוּ התאחרה מעט. שמחים אנו כשמגלים מים באיזה מקום; אבל אין בכך סימן שהדבר נעשה ברגע הנכון.

יש לציין שישובינו החקלאיים הצעירים מתפתלים בסבלותיהם בלי עזרה מספקת מצד הממשלה, הממשלה מתעניינת בחקלאות ובפלח, אך אין המשקים שלנו נהנים מטיפולה בחלק המגיע להם.

לאחר כל אלה תבינו, כי התגשמוּת חלומנו, כי בארץ הזאת נבנה ישוב בריא על יסוד חקלאי בריא, נתונה בסכנה. ואני אומר לכם: ראוּ רעה נגד פנינו! מקונגרס לקונגרס אנו מזהירים וקוראים להתנדבות לקרנות הלאומיות, למען הגדיל את היסוד. והקונגרס הזה לא ימלא תפקידו, והצירים, שנתכנסוּ כאן ויתפזרוּ לאחר הקונגרס לכל חלקי תבל, לא ימלאוּ את חובתם, אם לא יאמצו את כוחותיהם למען גייס ועורר את המוני העם לחזק את הקרנות. זאת היא חובתו של הקונגרס וציריו. ואני תפילה כי דברי אלה ימצאוּ אוזן קשבת אצל חברינוּ כאן ובכל רחבי הגולה. העם היהוּדי כולו חייב להבין, כי הפעם נתונה על כף־המאזנים שעת־כושר גדולה שאין להחמיצה, ולעשות את המאמץ המאכסימאלי למען הקרנות.

---

לבצרון חקלאי

מאת

לוי אשכול

ימים קשים וגדולים בסכנתם עוברים עלינו כעת. אמונתנו חזקה, כי נוכל לעקוף את המוקשים הטמונים לרגלינו. אך דוקא בימי הרת־עולם אלה עלינו לבדוק את נקודות־התורפה בחזית הבנין שלנו ולאמץ את כוחותינו לתקנתם. ואם כי החזית הבולטת ביותר היא כרגע החזית המדינית, אסור לנוּ להסיח את הדעת מן החזית הכלכלית בכלל, ובשורה הראשונה מן החזית החקלאית.

ארבע מאות אלף נפש מונה כיום הישוב העברי בארץ־ישראל. רק 50 אלף נפש מהם, בקירוב, חיים על חקלאות. 12%־13 חקלאים יהוּדים בארץ התחיה והשיבה למקורות ולאם האדמה הם אחוז מדאיג מאוד. דומני, שאין ארץ בעולם, ותהי המצומצמת ביותר בחקלאותה והמפותחת ביותר במקורות פרנסה וקיום אחרים של אוכלוסיה, אשר אחוז החקלאוּת בה הוּא כה נמוך; ואנו הרי השיבה למולדת מזדהה אצלנו עם דבקות באדמתה; הרי הוטל עלינו להוציא מסמטאות העיירה ומרחובות הקריה הסואנת את המוני עמנו אל מרחבי שדות בהר ובגיא, לשם שינוי ארחות חייו ותרבותו. מלאכה קשה זו של חידוש בנין מולדתנו הועמסה על שכמנוּ כשכל העמים והמדינות בנויים על תלם, ואם כי רבים מהם מפרפרים במכאובי קיוּמם, הרי היסוד והקרקע איתנים תחת רגליהם; הם מושרשים עמוק באדמת מולדתם וכל רוח לא תזיזם; משברים יעברו ויחלופו, גאות תרדוף שפל וארצם לעולם תעמוד. לא כן עמנו. עלינו לחדש מעשי בראשית, עלינו לקומם הריסות עם והריסות ארץ ולכונן בה מולדת על אף מכשולים עצומים. אבן השתיה של מפעלנו היא האדמה והחקלאות. והנה נוכח היעוד הזה, מה הם 12 האחוזים? עלוּבים הם ובעלבונם הם תובעים את תיקונם ואת השלמתם, עד שישתווּ, לכל המועט, לאחוז החקלאים שבארצות המאוכלסות יותר ואינן חקלאיות בעיקרן.

אולם איך להגיע לאחוז זה?

ארבעה דברים עיקריים נחוצים לשם כך: קרקע, אמצעים, אנשים ושוק למכירת התוצרת החקלאית. מלבד אלה מצויים גורמים רבים העשויים לסייע או עלולים להזיק לפרוצס של הגברת החקלאות העברית. ביסודיים שבהם ידובר הפעם.

אפשר לציין בבטחה ובשמחה כי איננו חסרים אנשים מתאימים להתישבוּת. המוני צעירים מתחנכים על הכמיהה לאדמה ולעבודתה, שנעשתה להם למשאת־נפש ושאיפה נעלה. אנשינו ידעו גם לרכוש להם במידה רבה מאד את ידיעת החקלאות. הישגינו בחקלאות בארץ אינם קטנים. אפשר לומר, כי האדמה פתחה את סגור סגולותיה לבניה העובדים והיא מעניקה להם מברכתה ומתנובתה. איננו חסרים גם שוק לממכר התוצרת. 400 אלף התושבים הנמצאים כיום בארץ – עירוניים הם ברובם המכריע וצרכנים כולם; עדיין אין החקלאות שלנו יכולה לכלכל מתנובתה את כל הישוב היהוּדי. ממרחקים, מעבר לים ומארצות שכנות יביא הישוב את לחמו, את צרכיו בירקות, בבשר, בפירות, בתוצרת חלב וכו'. רבבות ומאות אלפי לא"י הוא משלם בעד מעשי ידי חקלאים בארצות זרות.

כמה חיי־עמל ישרים וחיי תרבוּת־עבודה ויצירה חפשית גלומים בתוצרת הזאת המובאת ממרחקים, שבכוחה להפרות את ארצנו! ואם נקח בחשבון גם את גידוּל מפעלנוּ ואת ריבוינו המתמיד בארץ נוכל לומר בבטחה, כי יש שוּק לתוצרתנוּ החקלאית ועדיין אין בידנו לספקו.

מתוך זהירות רבה אפשר לומר כי עד גבוּל ידוּע נמצאת בידינוּ גם קרקע, זה הסדן העיקרי בשביל אלפים אחדים של מתישבים. בדרך כלל אנוּ עניים מאוד בקרקע במולדתנו ועניים בעיקר בקרקע שהיא קנין יהוּדי; את כל החרדה והדאגה שלנו יש לרכז בנקודה זו. אולם לפי שעה עיקר הרעב הוא באמצעים להתישבות. זהוּ היסוד היחידי מארבעת היסודות האלמנטריים שכמעט ואנו חסרים אותו לגמרי. עם גידולנו בארץ פחתוּ והלכו האמצעים להתישבוּת עובדת, תכניתית. בראשית קרן־היסוד רצינו להשיג מהעולם היהוּדי סך 25 מיליון לי“ש, לשם בנין הארץ לתקופת חמש שנים. עברו חמש־עשרה שנה מאז, והנה השגנו רק את החלק החמישי הנכסף, 5 מיליון לא”י, בקירוב. מתוך הסכום הזה הושקעוּ כ־1,5 מיליון לא"י בלבד בהתישבות חקלאית.

הסכוּמים הקטנים האלה יצרו גדולות. נוצר הפלא של החקלאות העברית העובדת הבנוּיה על המשק המעורב, ואשר מגמתו לא שוקי חוץ־לארץ על תנודותיהם הספקולאטיביות ותלותם באחרים, כי אם, קודם כל, אספקה עצמית: מקומית וארצית.

נסללוּ השבילים הראשונים ונכבשו הדרכים הראשונות לחקלאות העברית. נתגלה לנו סוד האדמה ועבודתה. זהו הישג גדול, איכותי, אבל לא בזה בלבד אפשר לכבוש ארץ, לבנות מולדת ולהחיות עם. נדרשת גם כמוּת: אדמה רבה ועובדי־אדמה רבים, היוצרים תוצרת חקלאית לכלכלתם ולכלכלת הארץ כולה. לפי שעה לא השגנו בזה רבות. 12% חקלאות! גם את האחוז הזה לא היינו משיגים לולא עלה ריח תפוח־הזהב באפם של היהוּדים, ויחד אתו גם תקוות רנטה מופרזת. אחרי תקווה זו נמשך הקאפיטאל הפרטי. ומשהחלו רוחות אחרות מנשבות בשוקי תפוחי־הזהב בעולם שוב אין קופצים אצלנו גם על מטעי התפוזים, זה הסוּרוֹגאט לחקלאות השרשית, אשר ברכתה מעצבת דמוּת לעמים ולארצות ומקנה יציבות לחייהם.

קיימת סתירה איומה בין גידול מספרנו הכמותי בארץ לבין חיזוּק כוחנו האיכוּתי, התלוּי בהשתרשותנו באדמה. אם איננו מצליחים להצמיד לקרקע אלפי עובדים מדי שנה, הרי עם ריבוי העליה ילך אחוזנו בחקלאות הלוך ופחות. לפי־שעה המפתח הוא באמצעים הכספיים. בהיעדרם לא נזוּז ולא נתקדם. לעומת הצורך אין האמצעים של קרנותינו הלאומיות מספיקים. הגברת יכלתן של הקרנות וחישוּף דרכים חדשות להתנדבות לאוּמית גדולה לשם בנין הארץ, הנם ויהיו תמיד צו עליון של קיוּמנו הלאוּמי. אבל הגענו לידי כך, שאם גם יתרחש נס ונכפיל או נשלש את ההכנסות, לא יהיה בהן די, כי בינתיים גדל הצורך וגדלו הממַדים. יש הכרח במלווה. מלווה גדול פנימי – יהוּדי או חיצוני. בלעדיו לא נתקדם. את כספי הקרן המיישבת עלינו להפוך למנוף להשגת מלווה. הספקות באפשרות להקים חקלאות עובדת על יסוד הון מלווה, שעודם נשמעים פה ושם, אין להם יסוד. אין לנו ברירה ועלינו להסתגל להתישבות בעזרת הון כזה. כהוכחה תשמש העובדה, כי כמעט כל המשקים שקיבלו בזמנם את ציודם המשקי על־ידי קרן־היסוד הכפילו וגם שילשו את מספר מתישביהם בעזרת מילווה. ומילווה זה ניתן בתנאים גרועים. הרבית היא גבוהה ומגיעה בממוּצע ל־ 7%־8, ותקופת ההלוואה קצרה מאוד. והנה המשקים עומדים בהתחייבויותיהם על אף כל זאת; מכאן אנו למדים, שלו ניתן למשקים הללו מילווה לזמן ארוך, ל־20 שנה, ברבית של 4%, היוּ יכולים לעשות גדולות. הוא הדין במאות ואלפים יחידות משקיות, אשר במשך ימי ההרווחה הספיקו לחסוך ולהתחיל בבנין משק. כל אלה מהווים נושא רציני ואחראי למלווה קולוניזאטורי. מילווה כזה ל־25־30 שנה ברבית של 4%, בצירוף הון עצמי שמקורו בחסכונות אמיתיים ובהשתתפות חלקית של ההון הלאוּמי, נותן באזורים רבים של הארץ בטחון מספיק להצלחה משקית.

וַדאי, עלינו גם להבין, כי נזדקק לגישה אחרת בקביעת מפתחות ההתישבות ותקציבה. אם ‘בשנים כתיקנן’ נאלצו לקמץ בציוּד המתישב מתוך חוסר־אמצעים, אף־על־פי שרק בציוּד מספיק ערובה להצלחתו וליכולתו לסלק את ההלוואה, הרי בהתישבות שתיעשה בהון מלווה ניאלץ לצייד את המתישבים ציוּד הוגן, ובו – בציוּד ההוגן יחד עם תנאי המלווה המתאימים – הערובה לסילוק ההלוואה בזמנה. ויקוים מה שנאמר ‘ומעז יצא מתוק’. כי מרה מדי היא שיטת התישבותינו כיום. בכוחות וקרבנות אדם רבים מדי היא עולה.

ואולי דווקא בשעת הרת־עולם זו, כשאנו עומדים בפני ההכרח לגולל מחדש את הפרשה הציונית לכל רוחב יריעתה, עלינו להעלות על ראש דאגותינו את דבר השגת מילווה גדול להתישבות, כי ביסודו של דבר גם זה נכלל במערכה הפוליטית.

לפני שנתיים, בקירוב, הצליחה הנהלת הסוכנות להשיג בשוק הכספים האנגלי את המלווה הראשון, אם כי לא גדול ביותר. אז נאמר לנו כי זאת היא התחלה בלבד, וכי יש תקווה לדברים גדולים יותר. עלינו לעשות מאמצים עקשניים ובלתי־פוסקים, גם בצינורות פוליטיים, כדי להניע את הגורמים הפינאנסיים לבצע דווקא עכשיו את המילווה הגדול להתישבות.

מאידך, עדיין לא נעשה כמעט כל נסיון להשיג מילווה יהודי בארצות השונות, בין באלה שהוצאת כסף אסורה בהן ובין באלה שעודה מוּתרת. הנסיון הקטן של ‘ניר’ מראה שגלומות כאן אפשרויות גדולות, ועלינו למצוא את הדרכים המתאימות לגיוּס ההון.

יש לעבד תכנית למפעל קולוניזאטורי גדול, אשר יקיף לפחות עשרות אלפים יחידות משקיות. תכנית כזו זקוקה ל־5־6 מיליון לא"י, לפחות.

אך ביצוע תכנית כזו מביא בעקבותיו כוח קניה גדול ועצום. יידרשו כמויות עצומות של חמרים המובאים מחוץ־לארץ: ברזל, צינורות, עצים, מכונות, בהמות־חלב ועוד. הארצות מעונינות מאוד במכירה. יש צורך לבדוק ולחקור באופן יסודי אם אין לגייס הון יהוּדי כמלווה בארצות אשר מהן יובאו החמרים הללו, שישמש תשלום בעד הסחורות באותן הארצות. הדבר נעשה במידת־מה בגרמניה. שמא יש להרחיב את הפעולה גם על ארצות אחרות, לאור הגברת כוח קנייתנו עם המפעל ההתישבותי החדש.

1936

---

מִגדלי־האור תובעים

מאת

לוי אשכול

בוועדה להתישבות חקלאית בקונגרס הציוני העשרים, אוגוסט 1937

מתוך הדין־וחשבון בכתב והמילואים שבעל־פה יכולנו לעמוד על הפעולה הגדולה שנעשתה בשנתיים אלו בשדה ההתישבוּת החקלאית. קרוב לחצי מיליון לא“י הושקעו בהתישבוּת חקלאית זו על־ידי הסוכנות היהוּדית. מתוך הדין־וחשבון שנדפס תעמדו על ההתפתחות הרבה שאליה הגיעוּ המשקים, על הגדלת התוצרת החקלאית, על כיבוּש שווקים בשבילה, על אספקת התוצרת לישוב בימי הזעם ועל ערכם הרב של כל אלה. עוד דבר אחד עלינו לציין, וזאת עשינו בהצעתנו הראשונה. אני מתכוון לעליית הכיבוש, עליה רחבת־הממַדים¹ שלא נודעה כמותה מימי כיבוּש העמק המזכירה בתכנה והיקפה את כיבושינו הראשונים מלפני חמשים ומלפני שלושים שנה. עליות אלו מזכירות בעֵרוּתן והתלהבותן את ימי הביל”ויים, ימי גדרה וימי כובשי עמק הירדן, ואולי גם למעלה מזה – אם אנחנו מביאים בחשבון את התנאים שבהם נעשו.

אני מפנה את תשומת לבכם לכך, שכיבושים אלה הביאוּ לנוּ אחיזת־קבע, אחיזת־כיבוש באדמת בית־שאן, שאליה התגעגענו זה עשרות שנים. ידענו כי לא בצדק נלקחה ממנו אדמה זו.² תלווה נא ברכתנו את הקרן־הקיימת, שבעזרתה ויזמתה חזר אלינו חלק ראשון של אדמה זו. לרגשי הערכה אלה ניתן גם ביטוּי בהצעותינו.

אולם איני יכול שלא להגיד אי־אלה מלים על המצב בו נמצאים או יימצאו עולי הכיבוש המזהיר הזה למחרת סיוּם הקונגרס. בנסיבות שבהן נעשתה פעולת הכיבוּש ובחפזון הבלתי־רגיל – ואני משער שהם ידועים לכם – היתה זאת היאחזות בלבד, שאינה יכולה להימשך בלי שמאמצינו המרוכזים, מאמצינו המגובשים, ילווּ אותה. אנחנו צריכים לציין דבר זה אחרי ימי העליה, אחרי ימי הששון והחדווה של הישוב בארץ ובגולה. עלינו להזהיר על כך את עצמנוּ ואת התנוּעה בגולה, לבל יסתפקוּ ב’הידד' לימים האלה. המעשה הזה מטיל על התנוּעה כוּלה חובה לבסס את הישוּבים החדשים.

אנחנוּ מתקרבים לחורף. הנקוּדות החדשות האלו מרוחקות זו מזו, ללא דרך, ללא ישובי שכנים, ללא בנינים, והציוּד היחידי שבידם הוא – מגדלי־האור המציינים את עלייתנו למשקים החדשים. אני רואה לפני את לילות החורף שבהם נידרש אולי להגיש למשקים האלה עזרה – הלוואי ואתבדה – ואז יגלו לנו מגדלי־אור אלה את נקוּדות ההתישבות. מגדלי־אור אלה עלוּלים לשמש לשיגוּר קריאות S.O.S, ואני ירא שמא לא תהיה לנו כל אפשרות לגשת אליהן. אותה התלהבות ואותה החמימות שליווּ את מחנה החלוץ הזה בעלייתו, חייבות להתגייס לעזרתו.

ראיתי חובה לעצמי להביא לפניכם בשם הוועדה את החרדה הזאת שתקפה אותנו, כאשר קראנו והתעמקנו במספרים ובחומר שהוגש לנו. בהתפזרכם מכאן, עליכן להביא את החרדה הזאת לגולה ולא להתעלם ממנה אף לרגע, למען יהיו המאמצים בתפוצות הולמים את תפקידי הכיבוּש הזה.

---

הדרך האחת

מאת

לוי אשכול

בפגישת פעילי מפא"י לקראת הוועידה החקלאית, 19 בפברואר 1938

התכנסנו לפני הוועידה החקלאית, כביכול לשם בדיקת הדופק: האם הוא פועם בקצב הנכון ברחבי תנועתנו, האם לא השתנה משהו, האם אין צורך לשנות משהו? נראה לי, לפי רושם כללי, כי אין פרצה ואין חידושים, כי לא התרחש דבר אשר יחייב ללכת בדרכים אחרות, חדשות.

מה בפי ציבור־הפועלים בשאלת העבודה העברית? במה מתבטא הנטל, המעמסה, ההתחייבות שאנו מקבלים על עצמנו לקידום העבודה העברית במושבה ולביסוס הפועל בה? – שכן ההישג של 90,000 דונם פרדס במושבה המעובדים בעבודה עברית, ספק אם אפשר לזקפו לזכותה של ההסתדרות הציונית המאורגנת, לזכותה של מפלגה, או של הסתדרות. יש דברים רבים הנעשים במידה ידועה מאליהם ומועט בהם חלקו של המאמץ המאורגן, המתוכנן והמכוּון.

עלינו לקבוע לעצמנוּ תכנית לחמש שנים, שתשמש מודד לביקורת עצמנו, כדי שנוכל לדעת, אם אנו מגשימים את התכנית ופועלים לפיה.

דרך אחת לפנינו. אני שולל את החלוקה לשתי דרכים: דרך המלחמה ודרך הפעולות הקונסטרוקטיביות. דרך החיים היא דרכנוּ, מלחמה שאמצעיה שונים. תנועתנו תבעה לא אחת מהאיכרים: ‘נשב ונקבע הסכם לכמה שנים’, ואילו הם השתמטוּ. הנה מיישבים אנו פועלי־מושבה, מבטיחים קרקע ובית לפועל, האין זאת מלחמה? האיכרים טוענים: מושיבים אלפי פועלים בתוך המושבות שלנו, באיזור שיפוטן, והם יצביעו מחר נגדנוּ, וגם מפעל המים יהיה בידיהם. האין זו מלחמה?

בדרכים שונות, באמצעים שונים, המצטרפים לאחד – מנהלים אנחנו את מלחמתנו על עבודה עברית! ועלינו לרצות, ועל המפלגה לנדור, להיות באמת קונסרוקטיבית במלחמתה.

דוּבּר כאן על המשרד הקבלני ועל השיכוּן.אם המושבה מונה כיום כ־5.000 משפחות פועלים מחוסרות־דירה, הרי שעלינו לחתור להקמת שכונות גדולות ל־2.000 – 3.000 משפחות. זה יהיה נשק עצום במלחמה על עבודה עברית, ויקל על קיומו של הפועל, ביחוּד בעונה המתה, בחדשי השנה שאין בהם עבודה חקלאית. בעונה זו הוא יפתח משק־עזר.

הפעולה במושבה איננה, ולא תוכל להיות, רק מעניינו של הפועל החקלאי. על הפועל לתבוע מכולנו. בין אם נבוא לידי הסכם הוגן עם האיכרים, בין שנגיע לכך בדרכים אחרות, עלינו לנסח תכנית לעיבוד המשק גם בתנאים קשים. כיום אין מצב הפרדסנות טוב ביותר, ולא קל לשלם 20 גרוש ליום עבודה. אולם גם הפועל המשתכר יותר מ־20 גרוש אינו חי ברווחה. איך נארגן את החטיבה הזאת במשק החקלאי הפרטי, כדי שיהיה המשק מעובד כולו בעבודה עברית? לדעתי יש לרתום לתפקיד זה לא רק את נותן־העבודה, ולא רק את הפועל החקלאי, כי אם את כל פועלי המושבה, ואף את ציבור־הפועלים כולו, ע“י השוואה חלקית בשכר־העבודה בענפי־העבודה השונים וע”י קופת השוואה, וכן ע"י הפרשה שיטתית של עבודה, ששׂכרה גבוה יותר, לפועל החקלאי ששׂכרוֹ ירוּד.

---

על איחוד התנועה הקבוצתית

מאת

לוי אשכול

במועצת חבר־הקבוצות ואיגוּד ‘גורדוניה’, דגניה, יולי 1939

בוודאי לא אגזים אם אומר, כי כולנו בארץ – כל תנועתנו, וביחוד תנועת־העבודה – הננו במובן ידוּע פרוֹדוּקט של ‘מכבש האיחוד’. גיבשנו, ריכזנוּ, איחדנוּ אחת לאחת, קבוצה לקבוצה, קבוּץ לקבוּץ, מפעל למפעל. פעל בנוּ תהליך של איחוּד משך עשרות בשנים; תחילתו בעיירה הנידחה בגולה, ואילו המשכו וסיומו בארץ. אנו חיים כולנו ב’אימת' איחוד מתמיד, שכן מצוות האיחוּד נובעת מגזירת קיבוּץ הגלוּיות.

העובדה, שיש בישראל גלוּיות ששוניין אינו גיאוגרפי בלבד, והנער והנערה הבאים ארצה מן התפוּצות השונות מצוּוים בגזירת הגורל ההיסטוֹרי להווֹת חטיבה אחת, היא המעלה את דבר האיחוד בארץ למעלת חוק וטבע שני לנוּ.

נוצרנו וגדלנוּ כש’החרב המתהפכת' של האיחוּד עומדת על משמרתנו. אך יש תקוּפות שבהן דגל האיחוּד נגלל מעט ונדחק לקרן־זווית, והחיים הולכים במסלולם. נוצרות עובדות, נוצרים מפעלים הנושאים בחובם את גרעיני האיחוּד, כאשר ישא בחובו שדה זרוּע את האסיף ואת הקציר.

עת הגורן הגיעה ודגל האיחוּד פרוש עלינו באהבה.

שואלים: איחוּד על שום מה? ואני אומר: על שום יצירת דמוּת־חיים. אשתמש במונח שהוגדר בנען.¹ אולם מה זאת דמות־חיים?

ישנן, לדעתי, ארבע דמוּיות חיים: דמוּת־חיים פיאודלית, פיאודלית למחצה של המשק הערבי, דמוּת חיים קאפיטאליסטית ודמוּת־חיים פועלית שנתגלמה בהתיישבוּת, במקום שניתן לפועל סדן ליצור את דמותו ולעצב את סגנון חייו. להתישבות שתי זרועות. זרוע מושבית אינדיבידוּאלית וקואופראטיבית במידות מסוימות, הנשענת על הפרט ועל קנינו. זרוע זאת נטויה אולי גם על שכונות־פועלים ועל כל מקום שבו חי הפועל חיי בודד. וזרוע שניה: השיתופית, הקבוצתית, זרוע הקומונה הארץ־ישראלית. אשתמש היום במתכוון במושג ‘קומונה’, למען מנוע זכוּת מונופולין, אשר פה ושם רוצה מישהו לקחתה לעצמו שלא בצדק, ולהניח את הפראזיאולוגיה הראדיקאליסטית ביסודה על דמות מיוחדת, הדורשת לעצמה מסגרת מיוחדת. וסוף סוף – הרי הקומוּנה מחדרה יצרה את דגניה.

כל דמוּת יסודית יצרה לעצמה, זו במשך דורות וזו בעשרות השנים האחרונות, מסגרת מתאימה ואורח חיים מסוים. מאבק מתמיד מתקיים בין דמוּת יסודית לחברתה. ההכרעה היא בחיק הימים. אין מקום ואין צורך להרבות במסגרות מיוחדות לכל גוון וסגנון בתוך הדמוּת האחת. מרבה מסגרות מרבה מלחמה ללא־צורך. דמוּיות־החיים הקיימות ואלה שנוצרו עם עלייתנו לארץ, כוללות גוונים ובני גוונים, סגנונות ובני סגנון. בישוּב העברי יש לנו מאבק בין דמוּת־החיים הפועלית ובין דמוּת־החיים הקאפיטאליסטית. יש לנו מאבק חברי עם הדמות השניה של משק־הפועלים – דמות המושב האינדיבידוּאלי. אך בתוך הדמוּת השיתוּפית הקבוּצתית, יש לנוּ צורך אחד בלבד – ללכת בזרם אחד ובמסגרת אחת, בלי לפצלם. בתוך מסגרת אחת נשפיע ונושפע זה מזה, ומחוץ למסגרת, מאחורי גדרה של המסגרת, נילחם זה בזה.

יגידו לי שכיום אין המלחמה הזאת מסוכנת כל כך; אבל הדברים מתפתחים, הגרעינים מצמיחים, ההיקף מתרחב עד כדי עשרות אלפים ואוּלי מאות אלפי פועלים, ואז תחריף ותחמיר המלחמה הזאת.

כבר כיום איננו ידידים, כבר כיום איננו חברים במלוא משמעותה הטובה של המלה. האם אני מגלה סוד? כבר היום חיים אצלנו אלפי אנשים, שאינם יודעים דבר על הנעשה במחצית המסגרת השניה של אותה דמוּת־החיים. אין להם צורך ואין להם ענין לדעת, והם משוללים אפשרות לשמוח בשמחתה ולהצטער בצערה. מסגרת סוגרת ומבדילה בין חברים לדרך אחת. היא יוצרת ‘תחום’.

חכמים אנו לראות מומים אצל עמים אחרים ואצל תנוּעות אחרות, חכמים להבין את סיבות כשלונם של עמים אחרים, אולם עינינו טחו מראות כי שעה שאנו עושים דברים ויוצרים מפעלים, אנו מכינים לנו במו ידינו כשלון מצד אחר, בעטים של הפירוד, ריבוי המסגרות, שנאת־חברים וקנאת־אחים שאינה מרבה חכמה.

אני טוען, כי אפשרית מסגרת אחת לדמוּת חיים מסוימת על גווניה השונים. אין חיינו קפואים וחנוטים. גוונים היוּ, גוונים ישנם וגוונים עוד יקומו. והאמנם ניצור מסגרות לכל גוון ולכל סגנון (כאשר רצוּ להסביר בנען)? גוונים במסגרת אחת משלימים ומעשירים זה את זה. ולמה נהיה אטומים? מה יוסיף לנו הדבר?

הן יש דרך לרוח הפורצת מסגרות, לומדת ומלמדת, מושפעת ומשפיעה, בוודאי, יש הבדלים בין גבע ובין יגוּר, אבל יש גם הבדלים בין עין־חרוד ובין יגור, ולא רק מפני שקיים ויכוּח זה או אחר בעין־חרוד, כי אם מתוך כך, שטיפוּס המשק, אופי האנשים, סגנון החיים וכו' קובעים גם הם משהו. ואולי יש גם הבדלים בין גבעת־ברנר ובין יגור, הנובעים מתוך תנאים שונים.

מהו המחייב את האיחוד? אני אומר: הגשמת הציונות בתקופה הזאת, בנין המולדת העברית, בנין משק הארץ, מאבקו של הפועל בתקופה הזאת לאור מעמדו בעולם, רצון להגשים דמוּת־חיים שיתופית בימינו אנו – כל אלה מחייבים את האיחוּד. איני אומר כי מיד לאחר האיחוּד ניכנס לעולם שכולו טוב, לעולם שכל המאוויים יתגשמו בו; בוודאי לא, אבל מובטחני כי האיחוּד של חברים לדמוּת־חיים יסודית אחת יסלק מכשולים רבים מעל דרכו של הפועל בהגשמתו הציונית והסוציאליסטית כיום הזה ובבאות.

בחיפוש אחרי יסודות לביסוס הפירוד מרבים לדבר בזמן האחרון על כיבוש העבודה בסדום², כביטוּי לראדיקאליזם כיבוּשי, ומתנבאים בסגנון של ‘אנחנו הצלנו את… סדום’. אצלנו נאחזים לפעמים במלים וסמלים ומעלים אותם לדרגת קדושה, למשל: סדום, כפר־החורש, חניתה, ולפנים דגניה, נהלל, עין־חרוד, וכו'. טוב הוא הדבר ואולי גם מחנך, אבל ניזהר־נא מלעשות מסמלים אלה קרנים לנגוח, לא לשם כך נוצרוּ.

אילו היציעו לנו³ ללכת לסדום, האם היינו מסתלקים מכך? האם היינוּ נרתעים מפני המעשה? ואני רושם כבר כאן את התביעה לפאטנט של חבר־הקבוּצות על עקבה.

אם נזכה ויהיה צורך ללכת לעקבה, למפעלי כיבוּש, ישלח חבר־הקבוצות את חבריו לשם. ובכלל, מקבל על עצמו חבר־הקבוצות לכבוש וליישב את כל הארץ על הריה ועל עמקיה, המדבר והערבה, והוא מאמין ומשוכנע כי בשיטתו יעלה האדם ורוחו תכון. לשווא אנו מתאמצים לעשות מכל דבר גורם לחילוקי־דרכים. וכי אין כפר־החורש, סדום, ומעלה־החמשה תחנות בדרך האחת? כלום מפעל דגניה ומפעל עין־חרוד נחותים ממפעל סדום?

והנה, על חטא שחטאנו ולא עסקנו בציד דגים⁴. צחוק מר. שאלו ראשונים ויגידוכם. הצירים הוותיקים במועצה זו יודעים יפה מה היתה התפתחות הדברים. כאשר באנו לארץ הזאת לא נקראנוּ לדוג דגים בירדן, כי אם קודם כל לגדל חיטים ולהוציא לחם מן האדמה. אנשי תקופת בראשית העמידו לעצמם מטרה של בראשית: כיבוּש החקלאות וכיבוּש עצמם לאדמה ולחקלאות. כלום נכבשה החקלאות מאליה? כמובן, אשדות־יעקב ומסדה באו עכשיו לעמק הירדן ונטעוּ בננות, כאילו הביאוּ אתם את תורת הבננה מבית אבא. שנים חלפו עד שכבשנו את הבננה ושאר ענפי המשק החקלאי. על בן־ציון⁵ הוטל לעמול בשביל העמק. כלום אין זה כיבוש? כלום זה נופל מן השמים או נולד מאליו? יש התפתחות בדברים. ואנו הלא היינו הראשונים. כך התחלנוּ לכבוש ולבנות, ועוד נפרע גם את שטר הדיג במימי הארץ.

אנוּ צמאי כיבוּש. לכל אחד מאנשינו השאיפה האימפריאליסטית, כדברו של חברנו אברהם האפט, להשיג את הטוב ביותר. על דגל שבטנו חרות: בכיבוּשיך חיה. וכוּלנוּ רוצים לכבוש אותו הדבר. כולנו לוחמים על אותו הנער, על אותו דונם קרקע, על אותו מקום להתישבות. ואם כך אל נוציא את מרצנו למלחמת מסגרות. נכוון את כל מרצנו לדברים חשובים יותר, להסתערויות חשובות יותר, נימנע מ“חשבון היחוס”: מי עשה את סדום, ומי עשה את כפר־החורש.

שאל כאן אתמול אחד החברים: מדוּע אין אצלנוּ בחבר־הקבוּצות בירוּרים פוליטיים? מדוּע אין אצלנוּ גיבוּש דעות? אי־אפשר לקבול על חברים הרוצים לחיות במסגרתם חיים מלאים ככל האפשר. אולם את כל הדברים האלה חייבת לעשות המפלגה. היא אינה עושה אותם מפני חולשתה האירגונית. בעצם מרוכז כוחה בתוכנו ובמועצותינו בדגניה, בנען ובכפר־ויתקין. ומאין תשאב המפלגה את כוחה, אם לא ממרכזים אלה? ואיך תוכל המפלגה לפעול את פעולתה, כאשר כל חלק וכל גוש בתוכנו עושה את שבתו לחוד?

חושבני, שבנען לא הבינו כראוי את דברי הרצפלד, במקצת אולי באשמתו. אני בנתי לרעו. הוא דיבר על ‘ניר’, על הרעיון ועל המאוויים התנוּעתיים אשר גילמנו בתוכה, ולעומתה על הקרנות המיוחדות, המפעלים המיוחדים והוועדות המשקיות הנפרדות אשר הגושים ההתיישבותיים מקימים להם. ודאי זקוק הזרם הקבוצתי בהתישבוּת לטיפוּל מיוחד, כשם שהזרם המושבי זקוּק לו. וַדאי נחוצים אמצעים וכלים חלוציים לפעולה. כל יום עומדים אנו בפני מפעלים חלוציים ויזמה חלוצית הזקוּקים לסעד. ומדוע לא יעלה על דעתנו שכל זה אפשר לרכז בחברת ‘ניר’, אשר ריכזה בזמנו את מיטב חלומותינו? הלא נוכל להגביר על־ידי כך את התנוּפה למפעלים חדשים.

חברים, ייתכן, שהנהלת עניני ההסתדרות אינה טובה ואינה מספקת, ואני מוכן לקבל את הביקורת. אך האם הנהלת עניני תנועתנו משמיים ניתנה? כלום אין בידנו לבחור במיטב החברים מתוך הוועדות המשקיות ומתוך הנהלת הקרנות של הגושים הנפרדים לשם הנהלת עניני ההסתדרות החקלאית, מרכזה, ומוסדותיה? ומה עשינו אנחנו במקום זה? למה הפכנו את ההסדתרות החקלאית? מהו המרכז החקלאי בשבילנו? כמעט ולא יותר מאשר כתובת לתביעות של קיפוח. רוֹקנו את המסגרת ההסתדרותית מתכנה, והלא זוהי המסגרת העליונה של ציבור־הפועלים!

חושש אני לנקיטת טון של התנשאות אולטרא־ציונית, אולטרא־חלוצית ואולטרא־סוציאליסטית וכו'. יגורתי מפני הפראזה הראדיקאליסטית על מתיחות, דריכות ועומס, כמונופולין של חלק מסוים בעדת המגשימים והכובשים. עלולים הדברים להתנקם. יושׂם־נא לכך לב בעוד מועד!

האיחוד הקבוצתי יוקם על צורות־חייו השתיים⁶ וגווניו השונים. לא תוך טשטוש והכנעה יוקם. יתכן, כי בחיק המחר ובחיק הנוער ההולך אתנו עוד חבויים חידושים במסכת הקבוצה. הנוער אינו צריך לוותר על ביטויו, עצמותו ודמותו. אם לא נעשה את האיחוד כיום על יסוד האמון המלא והערכה כנה וחברית של הישגי הקבוצות, תקומנה מחר קבוצות חדשות לאור רעיון־לוואי זה או אחר, ותבקשנה את סיפוקן ואת תיקונן. כלום זקוקים אנו למסגרת נוספת בשבילם?

חברים, דומה האיחוד של שתי צורות הקבוצה לשני זורעים, אשר יצאו עם דמדומי שחר לשאת במשך הזרע. לא ידע האחד על עבודת משנהו. זרחה עליהם השמש ונפגשו שניהם באמצע המענית. חברים, גם אנו נפגשנו באמצע התלם. שנים התנכרנו ולא רצינו לדעת אחד את משנהו. שוב נפגשנו באמצע התלם. תושט היד לאיחוּד ההולכים לקראת מטרה אחת.

אין לגשת לאיחוד מתוך טעמים אופורטוניסטיים, מתוך טעמים של ‘מה איכפת לי יגור ומה איכפת לי עבודה שכירה וכו’.' לא זו הגישה המעמיקה והרצינית. לבי לאיחוּד, מפני שיגור היא גילוי קבוצתי רב־ערך, ואני הולך עם יגור, עוקב ומתבונן להצלחתו וכשלונותיו. זה נסיון אשר כולנו, וביחוּד אנשי קבוצה, מלווים אותו בענין נפשי עמוק, לא בגישה של ‘מה איכפת’.

אינני חושש שמא ישפיע קיבוץ יגור על אנשינו ויפנם לדרך הקיבוץ המאוחד, כשם שאין לחשוש גם למקרה הפוך; אין הקבוצה – רכוש פרטי או פאטנט של מישהו. רוח היא באדם וחפשי הוא בבחירתו.

האפט הזכיר קודם דברים מימים ראשונים. נזכר אני בשיחות מהימים ההם בקבוצת ‘עבודה’ בדגניה ב‘. תהו חברים ושאלו: האומנם נידון מפעל הקבוצה לבדידות ולזעירות כזאת? (אז היו בקבוצה 15, 20 משפחה) האם רק בכוחו של המשטר הקאפיטאליסטי להקים ישובים גדולים כמו פתח־תקווה? ובינתיים נבלע כל אחד במשקו, כל אחד בקיבוצו ובכיבושו. אולם איננו אטומים בפני מחשבה זאת, בפני חיפושי דרך אלה. כלום אמרנו כבר את המלה האחרונה, ואין אנו מחויבים לחשוב ולחפש עוד? כלום אי־אפשר להקים פתח־תקווה קבוצתית בדרך של קבוצות שכנות רבות, ואולי גם בדרך של קבוצה מרוכזת אחת? איני יודע, אמנם, אם הקיבוץ המאוחד היה מקבל עליו את ביצוע הדבר. שמעתי, בנען את ה’אולי’ ואת ה’ספק'. טבנקין אמר שם ‘אני חששתי לאלף הראשון ביגור, עכשיו אני חושש לאלף השני, אבל נראה אולי’… אין בטחון מראש ויש גם כשלונות משקיים ואנושיים. ומי יודע אם לא בעטיה של הצורה שעדיין לא נמצאה רבה העזיבה ומעטה יחסית ההליכה לקבוצה ולקיבוץ.

בוועידת המפלגה ברחובות שוחחנו, קבוצת חברים של חבר־הקבוצות, על תכנית של הקמת קבוצה עירונית. לא אסתיעא מילתא והדבר טרם יצא לפועל. חברים אחדים נטרדו בינתיים במפעלים אחרים, אולם הדאגה קיימת ויש צורך בכיבושים קבוצתיים בעיר, הקשורים בעבודה ובחקלאות. אולי יהיה זה אחד המפעלים הראשונים שהתנועה המאוחדת תצטרך להירתם בעולו. כי הנה סללנו לנו דרך בחקלאות, ואילו כוחנו בעיר חלש עד מאוד.

בכלל אין לך דבר בחיי הפועל בארץ ובחיי התנוּעה אשר קבוצה יכוֹלה להתיחס אליו בשווון־נפש. דגניה וגבע ויגור ועין־חרוד אינן יכולות להתקיים כיום כמפעלים בודדים. אין כיום קיום לקבוצה בתוך חבר־הקבוצות ובתוך הקיבוץ המאוחד בלי איחוד ואֶכספאנסיה. אבל איחוד של שווים בזכויות ולא בחסד של מיעוט. אין לדבר על תנועה קבוצתית אחת כל עוד לא הגענו להכרה הדדית. כל עוד לא הגענו לכלל הכרה שמחר יכולות לקום קבוצות חדשות שתוכנסנה למסגרת האחת, אין עדיין תנועה קבוצתית רצינית בארץ.

חברים! מדברים על המרוּת.⁷ אגלה לכם סוד: בחבר הקבוצות יש רצון להתבסס על מרות. כל עוד היו בחבר מספר קבוצות בלבד, לא היתה כאילו מרות אורגאניזאציונית וחסרונה לא היה מורגש, אבל כשחבר־הקבוצות הכפיל בשנתיים האחרונות את מספר ישוביו ואת כל היקפו – אי־אפשר בלי מרוּת. חברים, כל תנועה ציבורית המקיפה למעלה משני אנשים אי־אפשר לה בלי מרות. אומרים אפילו, שגם במשפחה יש ככלות הכל מרוּת. אבל משוּם־מה נצטמצם הוויכוח על המרות, ונסתכם בהצעת מזכירות המפקדת ומעמיסה עול כבד, והמצווה למשקים את גידולם למורת רוחם כלום יש בכך מיצוי לתכנה של המרות? האם מכל עשרת־הדיברות של המרות, דיברה זו בלבד עומדת לוויכוח? הן זהו סירוס המושג מרות אידיאית, תנועתית, שהיא רבת־פנים־וגוונים, והמובהק בהם הוא מרות מתוך הסכם והבנה הדדית. מרות אחרת לא תיתכן בחיינו.

חברים, נראה לי כי חבר־הקבוצות עדיין לא הגיע להישגיו האחרונים ביחס לצרכי המשק והחברה. הוא עדיין בראשית התפתחותו, כמו שהקיבוץ המאוחד הוא עדיין בראשית התפתחותו. אביא שתי דוגמאות:

המצב בהסתדרות החקלאית הוא עתה כזה, שבשעת קביעת התור להתישבות וחלוקת הארץ בין הצורות ההתישבותיות, מקצים את הקצוות הנשאים לאחר הגזירה לחבר־הקבוצות. אני קובל את הקובלנה של חבר־הקבוצות: אני חושב שאי־אפשר לבנות בדרך כזאת. עלינו להגיד למרכז החקלאי: תנו לנו שטח גדול ואנו נחלקו ל־3–5 קבוצות, אשר תהווינה גוש מסוים. עלינו להוכיח לעצמנו ולאחרים כי בכוחן של קבוצות כאלו לכבוש, ליישב, לפתח ולהעלות את האדם. חבר־הקבוצות חייב לבנות את יישוביו כך, שיינתן לו להפיק את כל התועלת המשקית והחברתית אשר בדרכו ובמתכונת קבוצותיו.

דוגמה שניה: חבר־הקבוצות שולט בהרים. זה יחייב אותו להסתגלות מיוחדת, לחלוציות מיוּחדת ולחיפוּשים מיוּחדים אחרי דרכי פרנסה וכלכלת המשק. יש לפקפק אם לאחר שממת דורות יהיה בכוחם של סלעי־ההרים לכלכל את עובדיהם. דגניה, גבע ועין־חרוד אינן זקוקות לחרושת ולמלאכה ואין בזה משום כיבוש מיוחד אם יפתחו בהם מפעלי־מלאכה או חרושת. לא כן בהרים. איזור זה מחכה לגואליו. כוחות רבים יושקעו, קרבנות רבים יוקרבו עד אשר נזכה לראות את ההרים בפריחתם.

לעזרת החקלאות נרתום את המלאכה, העבודה השכירה, את החרושת וכל מקצועות פרנסה משקית אחרים. כאן יש משום כיבוש ותוספת כוח.

מעלה־החמשה, כפר־החורש, חניתה, בוודאי שלא תקומנה בלי מקורות־הכנסה נוספים, וייאלצו לחשוב על חרושת. בדרך־כלל אין הקבוצה פטורה מלחשוב על שאלת הפועל העירוני, וחניתה חייבת לחפש דרך בצורה זו או אחרת לארגן מפעלי־חרושת במקום. החרושת והעבודה השכירה יהווּ ודאי חלק חשוב בחייהם של משקים מסוימים.

ולבסוף, חברים, איני חושש להגיד: איחוד בלי מצע, איחוד בלי פרוגראמה. לא לשם טשטוש דברים אני אומר זאת. כאן, באולם זה המלא צירים, אורחים ונוער של חבר־הקבוצות, – כאן הפרוגראמה, כאן ובנען. הישובים של חבר־הקבוצות והישובים של הקיבוץ המאוחד אלה הם יסודות המצע. אני בוטח בצורות־החיים של הישובים, ובמחשבה ובעצמאות של חבריהם.

אולי נקבע לנו תכנית עבודה לחמש שנים ונבטיח בה מראש הקמת נקודות כיגור ועין־חרוד, דפנה ודגניה, מסדה וחניתה. לשם כך אנו זקוקים לאמון הדדי מלא בינינו גם בארץ וגם בחוץ לארץ.

חברים, הלא ההשפעה חודרת בין כה וכה. יש דרך לרוח. תוכן המפעלים הקבוצתיים והקיבוציים והווי חייהם נישאים על כנפי רוח ופורצים גדרות. קיימת השפעה הדדית בין שתי הצורות. אין הקיבוץ המאוחד הומוגני, וגם חבר־הקבוּצות אינו הומוגני במובן זה. בחברה, כמו בטבע, אין כנראה מעברים פתאומיים, ואין הבדלים תהומיים. ישנן דרגות ומעברים. אני חושב למשל, שדגניה ב' השפיעה במשהו על התפתחותה של דגניה א' בעצם קיומה. ייתכן מאוד, שאפיקים בקיומה והווייתה השפיעה על קצב התפתחותה של דגניה ב‘. הקיבוץ המאוחד השפיע על אפיקים והוא הדין במשקים אחרים של הקיבוץ המאוחד. דגניה א’ השפיעה גם היא על קצב התפתחותה של דגניה ב'. ושתיהן יחד השפיעו על אפיקים אשר הסתכלה במצבן של הדגניות וראתה דוגמה חיה של המשך והתמדה משך חצי יובל שנים, אשר הצליחו ליצור הווי ותרבות־חיים ומשק חקלאי. ודאי למדו משהו מנסיון זה.

רוח האדם ותנועתו מוצאת לה דרך בין מצָרים ושום שאבלונות לא תועלנה. אולם אם לא נסייע בתהליך האיחוד ולא נחישנו, נפסיד מרץ רב אשר כדאי היה להפנותו למפעלים גדולים וחשובים ביותר.

ואם איחוד – אימתי?

אם ניתן בכלל לאנשים לבחור להם את הזמן המתאים למפעלם, חושבני שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לאיחוד. חיינו מסוערים. כולנו דאגה וציפיה לבאות. כולנו שרויים בשפל ושואפים להעפיל. זו השעה של לבבות פתוחים וזרועות שלובות לליכוד.

חבר־הקבוּצות עומד לשלוח מחר משלחות של עשרות אנשים לחוץ־לארץ לשם אירגון הנוער. הקיבוץ המאוחד עושה בוודאי ויעשה אותו הדבר עצמו. האמנם נגזר עלינו לעשות את המלאכה הזאת מפורדים? גם להבא אני מאמין באיחוד, ואני מאמין, שאיחודנו לא יהיה אֶפיזודה בודדת. אקווה, כי האיחוּד ישמש קריאה חברית נאמנה גם ל’השומר־הצעיר'. איחודנו עשּוּי לשמש מנוף של ליכוּד במפלגה, בהסתדרות, ובמחנה העבודה כולו.

נקים בתוכנו סגנון ודמות חיים של איחוד.

---

הגושים והתנועה

מאת

לוי אשכול

מפלגתנו, שנתברכה באחדוּת, לקתה באחידותה. התרופף הקשר הנפשי של החברים למפלגתם. חדלה הנכונות לתת, למסור, לוותר ולהקריב למפלגה מכוחות־הנפש, החברות והרעוּת. נסתלקה כביכול הנשמה, שהיתה עם החברים ב’הפועל־הצעיר' או ב’אחדות־העבודה'. לא על כך אני קובל, שבמפלגתנו היום אין דעה אחת כאשר היתה במפלגות שבעבר. תמיד היוּ חילוקי־דעות והיוּ ויכוּחים, אבל היה פאתוס למפלגה, כשם שהיה פאתוֹס גדול להסתדרות החקלאית. ערכה של ההסתדרוּת בשנים ההן היה רב יותר בעיני החבר מאשר ערכה כיום, והיוּ חברים שאהבו בלב ונפש את מפלגתם ואת הסתדרוּתם. אפשר אולי לגלות ביחסי החברים לתנוּעתם יסודות אי־רציונאליים לגמרי, אשר יסבירו את מסירוּתם ואהבתם.

אין לראות זאת עכשיו במפלגתנו. חוששני, שהתרופפות הקשרים תגיע גם להסתדרוּת, הואיל ויש סמיכות רבה בין מפלגתנו לבין ההסתדרוּת. כבר הולך ומוקם חיץ בין ההסתדרוּת ובין החבר.

מה הם הגורמים? ייתכן שאין להאשים גורם אחד בלבד, או צד אחד בלבד, אלא הרבה גורמים והרבה צדדים. באמרי צד אחד כוונתי לגושים, ובדברי על הגושים רואה אני ראשית חטאת בקיבוּץ המאוחד. הוּא חטא בהתבדלוּת, בהיפרדוּת, בהתנשאות; ייתכן, כי ראשית כל אלה בכוונות טובות, אך כידוּע הדרך לגיהנום רצופה בהן. כאמור, אין להאשים גורם אחד בלבד. אפשר שהאשמה תלויה גם באנשים שעמדו ליד ההגה במפלגה ובהסתדרות. אולי חטאנו כולנו בחוסר גמישות, בחוסר הבנה, בחוסר ידיעה, באי־ידיעת הפרוצסים החדשים, באי־ידיעת הצרכים והתביעות, שהעלה עמו כל גל וגל של עליה. שמא חטאנו בקיפוח הרצון ליצירה נוספת, אשר לא ניתן לו למצוא את סיפוקו, אם בעטיו של המרכז החקלאי, או של הוועד־הפועל או בעטיין של אישים ומוסדות אחרים.

בגלל כל אלה הגענו לכך, שבין החבר ובין ההסתדרות, בין החבר ובין המפלגה, ישנה חציצה ההולכת וגדלה, ככל שמתרחקים מהמקור.

החברים שהיוּ ב’גדוד העבודה‘¹ אנשי העליה השלישית, הרביעית וכל אלה אשר ראוּ את ההסתדרוּת בפריחתה והיוּ בין מניחי יסודותיה, שיצרוּ את ‘סולל־בונה’, ‘המשביר’, בנק הפועלים, קופת־חולים וּמוסדות אחרים בתנוּעה – אצלם מורגש הדבר הזה פחות. במידה שחבר או קיבוץ־חברים מתרחק ריחוק־זמן מהעליות האלו וממניחי היסוד, הוא רואה את ההסתדרות וגם את המפלגה כרשות פורמאלית, הממונה על שמירת חוק כלשהו. ייתכן שיש הגזמה בהגדרה זו, אבל זוהי הרגשתי הברורה. יש מאות ואלפי חברים, שההסתדרוּת היא לגביהם איזה סרח־עודף מפריע. התרשמתי מאד ממגילת ההצטרפוּת של גינוסר לקיבוץ המאוחד: כמה אהבה וחיבה מבטא הקיבוץ הצעיר כלפי הגוף שאליו הוא מצטרף, וכמה קרירות כלפי המוסדות והתנועה; הללו מופיעים כאנשים שאינם יודעים לכבוש. איני בא לקבוע מי כאן אשם; אוּלי המוסדות אשמים. דברי החברים האלה שימשוּ לי אילוסטראציה נוספת: פה חמימות של בית־הוֹרים, שם קרירות של אבות חורגים, אבות, שזקוּקים להם, אף־על־פי־כן הם אבות חורגים. לעיני חברת־נוער, המתחנכת בדגניה ב’, הקשוּרה עם חבר־הקבוּצות ו’גורדוניה‘, המכוונים ומדריכים אותה ומטפלים בה עד אשר יוציאו אותה לתרבות טובה. הם מרצים לפניהם בין השאר גם על ההסתדרוּת ועל מוסדותיה וכו’. ואני שואל: כיצד יוכלו לרחוש חיבה, או לגלות רצון של התמסרות והקרבה למפלגה או להסתדרות? הנוער יודע, שכדי להתישב הוא צריך לשאת־ולתת עם מזכירות חבר־הקבוּצות, הוא יודע, שכדי ללכת למילוּאים לאחת הקבוצות, הוּא צריך לבוא בדברים עם מזכירות חבר־הקבוצות; ואילוּ על ההסתדרוּת – הוּא יודע, שהיא צריכה אולי לאשר משהו ותו לא. היא שומרת על החוק הכובל. רוח הדברים אינה בידיה. בתקופה שעבדתי יום יום במרכז החקלאי, היוּ עדיין התנועה וגם הגושים קטנים וחלשים, הייתי רואה במו עיני שבין המרכז החקלאי והחברים הפעילים בו ובין חברי הגושים עומדת הנהלת הגוש כחציצה והיא מסבירה תמיד את הדברים כך, שבכשלונות אשמה ההסתדרוּת. וכשמתגלים חילוקי־דעות בינו ובין המרכז החקלאי – וייתכן שהמרכז שגה ולא הבין. ויש צורך להחליפו – מיד מוצג הענין כך: ההסתדרוּת עומדת למכשול, היא בולמת. אנו רוצים שטחים, כספים, כיבוּש – וההסתדרוּת היא הבולמת.

אפשר לשאול: הן יש פועלים בעיר, במושבה, שאינם נמנים עם ה’גוש' – והם רבים, ולמה לא יהיו הם נושאי ההסתדרות? איפה היה מרכז הכוח של תנוּעתנו? בפועל הבודד שלנו במושבה? בפועל הבודד בעיר? בפועל שיצר את ‘סולל־בונה’, או בפועל שעשה את ההתישבות? והתשובה היא: אם בשנים האחרונות עלינוּ לשבעים נקודות־התישבות חדשות, הרי זה חייב להוציא את סלתם ושמנם של הפועלים. ומעולם לא התפארנו בפועל הבודד שבעיר; לא ‘אחדות העבודה’ עשתה זאת ולא ‘הפועל הצעיר’. תפארתנו היתה על האנשים נושאי הפאתוס ההתישבותי והכיבוּש־החלוּצי. וכאשר הוצאנו אותם מהעיר ומהמושבה למפעלי היצירה, נותרו בעיר ה’נשארים'. מרכז הכובד שלנו היה בהתישבות.

מי הם האנשים, שנדרשוּ לתת מכוחם וממחשבתם לכיבושים במפלגה בעיר ובמושבה? על כתפי מי צריך היה להינשא מרכז המפלגה? על־ידי מי צריכה היתה להעשות פעולת המוסדות? על־ידי מי עשוי היה להתמלא החלל? האם לא על־ידי נושאי החזון והמעשה הכיבושי וההתישבותי?

יש בתוכנו חברים שאינם שבעי־רצון מעתון המפלגה; כלום באו ואמרו: אנוּ רוצים לשנות את העתון, אנו רוצים להיכנס למערכת ולא נתקבלו? אלא מה עשו? אמרו: אין זה לרוחי ואני אבנה לי במה לחוד. חייבים היוּ להימצא עשרות חברים, אשר ייכנסו בעובי הקורה וינסו לסלול למפלגה דרכים חדשות. וכי איך נוצר מפעלנוּ בארץ? לא על־ידי תיאורטיקאים שאמרו לפועלים איך עליהם להתארגן. להיפך: דגניה היתה גורם מכריע ב’הפועל הצעיר', ונהלל היא שקבעה צביון לצורות ההתישבוּת. אילו נטו החברים כולם שכם למפלגה במקום להקים במות נפרדות – גם לא במה ספרותית – לכל גוש, כי אז היוּ פני הדברים במפלגה אחרות. אפשר להניח, שבתקופה מסוימת מתגלית מלחמת משמרות בפנים, אבל אם באה השתמטות מראש ויצירת במות לחוד, הרי זה הורס את המפלגה.

נעבור להנתישבות: היו חילוקי־דעות והיו גורמים לחילוקי־דעות אלה, אך כלום חייב הדבר הקמת איגונים נפרדים? בזאת אני מסופק. כאן מתחיל הפירוד לאט לאט ובהתמדה, כחריץ המחרשה, ההולך ונהפך בהשפעת הגשמים במשך שנים לוואדי עמוק ורחב. היה מקום לוויכוח, למאבק על צורות ההתישבוּת עוד שנה ועוד שנתיים, – אך ראוּי היה למצוא דרך שתמנע הקמת גושים נפרדים! הגושים הוקמו על־ידי אנשים אקטיביים, צעירים, כובשים, מתפרצים. אני מאמין, שאילו נמצאו החלקים המרוכזים בגושים במפלגה השלמה, ללא חציצות, היוּ מחיים את המפלגה וממלאים אותה תוכן (אולי תוך חילופי־גברי מסוימים). אולם קרה ההיפך והמפלגה הוזנחה; היא נשארה כבית־מדרש מיותם. ואז באה אותה סידרה ארוכה של ישיבות מרכז המפלגה, אשר דכדכו את נפשנו. בישיבות מרכז המפלגה לא הורגשה כל קרבת־נפש, לא התגלתה כל חברוּת.

בזמן שבחבר־הקבוּצות, בתנוּעת־המושבים ובקיבוּץ המאוחד היוּ גילויים יפים, סימנים של התקרבוּת – הלכה המפלגה והתרוקנה. לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאו הגושים אלא מחורבנה של ההסתדרוּת ושל המפלגה.

נתאר לעצמנו מה היה מצב המפלגה, אילולא נתקיימו הגושים. אני בטוּח, שכמה דברים וכמה דעות, אשר כאילו ‘נתגבשו’ בגושים, לא היוּ מתגבשים. פרשת האיחוּד של ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה' מחזקת אותי בדעתי. הלא יש הבדל עצוּם בין החוגים שנקראו ‘הפועל הצעיר’ או ‘אחדות העבודה’, ובין המפלגה הקיימת כיום. עכשיו באה טריפת־קלפים גמורה במערכות הפנימיות שלנו.

יצרנו פעם את ‘ניר’ והשקענו במסגרת זו הרבה מן החלומות ומן המאוויים. אני מסופק, אם יש כיום, מישהו היודע להגדיר את תפקידי ‘ניר’, אם כי התווכחנו עליו כל כך הרבה בוועידות. ולי נדמה, שאלמלא היוּ חברים מוצאים לעצמם אפיקים צדדיים בחיי הגושים שלהם, היתה המסגרת הזאת מתמלאת תוכן חי. ייתכן כי התוכן, שאנו מנסים לפתחו עכשיו בגושים: השוואה גדולה יותר, עזרה הדדית, דאגה לקיבוצים החלשים – היה ניתן לפיתוּח במסגרת־המוסד. כיום ‘ניר’ הוּא מוסד פורמאלי.

ההתפתחוּת הלכה איפוא בכיווּן הפוך מהכיווּן שרצינו בו בשעת יצירתה של ‘ניר’, החל בענינים חברתיים וגמור בענינים משקיים וכספיים. יש לנוּ קבוצה ומושב, וייתכן מאד שהמרכז החקלאי לא היה מצליח לכלכל על־נקלה את עניניהן של שתי הצורות הללו. אז היה נוצר, לדעתי, מרכז, שבכוחו להקיף גם את עניני המושב וגם את עניני הקבוצה, וייתכן כי היה ראוּי לגשר אי־כה בין שתי הצוּרות האלו, כגון פעולות עזרה הדדית וכיבושים נוספים. אולם ההתפתחוּת היתה, כאמור, הפוכה. ‘ניר’ נכתבה ונדפסה, אולם המרכז החקלאי לא הפעיל אותה, הוא לא גילה כוחות נפש להפעיל אותה. התנוּעה פנתה עורף, וכל גוש מצא מפלט לעצמו. לאחר ויכוחים גדולים וועידות נדחה הכל לקרן־זווית. קמו זרמים קטנים אשר פילסו להם נתיב והגיעוּ למה שהגיעו. ייתכן מאוד שאילו הגשמנו את מגמתה הראשונה של ‘ניר’, היתה ההתפתחוּת הולכת בדרך של גושים טריטוריאליים, כגון זה שבעמק הירדן, אלא שלא נעשה כל מאמץ נפשי, בכיווּן זה, ובמקומו באה התחמקות אל הכרמלית הפרטית; בכרמליות אלו השקענו את כל כוחות הנפש, את כל הפאתוֹס, ושם נוצר מה שנוצר.

כשקמה לפני שנים קרן הקיבוּץ המאוחד, אפשר היה לנחש שבקרוב יקומו ודאי גם קרן הקבוצות וקרן המושבים. המרכז החקלאי כינס פעם ישיבה ביגור, לדוּן בענין זה. ראוּי היה למרכז החקלאי ולגושים להבין, שאם נתגלה צורך בקרן נוספת מלבד בנק הפועלים ו’ניר־החברה',² קרן שתהיה קרובה יותר לצרכי התנוּעה והזרמים הקיבוציים, מן הדין שצורך זה יתמלא על־ידי ‘ניר’ השיתופית³ אותה ‘ניר’ שעליה חלמנו; היה ברוּר שצריך לאחד את הקרנות של הקיבוצים – קרן המושבים עוד לא נוסדה אז – ולהגיד: הנה חוג־פעולה בשביל ‘ניר’ שיתופית – כל מערכת הפעולות החברתיות ההדדיות בתנועתנו. האמנתי שהדבר ניתן להגשמה. אולם נוכחתי, שיש כוחות צנטריפוגאליים הפועלים את פעולתם.

אין דבר מופרך מן האימרה: מי לא הניח לכם לעשות? כלומר: מי לא נתן למרכז החקלאי לעשות? הרי לכם עובדה מהימים האחרונים.

באחת האסיפות, בוויכוּח עם ‘השומר־הצעיר’, אמרתי: כל מה שעשתה תנוּעתנוּ עד עכשיו, למען תנוּעת־הפועלים עשתה; כל קנין שרכשה, את כל נשמתה הביאה לכלל. היא יצרה התישבות, הקימה מוסדות – הכל הכל הביאה לכלל. שונה מזו היתה דרכו של ‘השומר הצעיר’; עד עכשיו הוא בונה את עצמו בלבד. הוא מצר לעצמו מכשיר לעניני התעשייה. כלום לא יכול היה מישהוּ ליצור את ‘ניר’, בשביל חבר־הקבוּצות בלבד? מי היה אומר: לא? לנו אין עד עכשיו מוסד לעניני תעשיית־פועלים; יש לנו משהו בקואופראציה, זה מכשיר שלם ומקיף – אין לנו. ואם נזדמן לו ל’השומר הצעיר' לעשות פעם משהוּ בעצמו – עשה זאת לטובתו בלבד. לא זו בלבד שהקים בתי־חרושת פה ושם, אלא הקים מכשיר שלם, מנגנון שלם, לטיפול בעניני התעשיה. יחס כזה להסתדרוּת לא הרשוּ לעצמן המפלגות בשנים האלו. כל הצעה או מחשבה שבצבצה במוחו של חבר בפינה נידחת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא בא־כוח הציבור – היתה מתמזגת במערכת היזמות של הכלל. אם באים וטוענים כלפי ההסתדרוּת והמפלגה: מפני שאתן לא עשיתן עשינו אנו, הרי זה עושה רושם של משחק ב’חטוף ועשה'. אפשר להביא כמה דוגמאות של קורסים וסמינריונים מיסודם של הגושים, אשר אין להבין על שום מה צריכים הללוּ לשמש חלק אחד בציבור־הפועלים ולא את כולו. על כך עונים בשאלה: מדוּע לא עשיתם? אני מוכן להגיד, שבקיבוּץ המאוחד התרכזה סלתו של ציבור־הפועלים; שבכל שלושת הגושים התרכז מיטב הכוחות של תנוּעתנוּ והם מלאים יזמה כרימון. אך מה שעושה גוש אחד הריהו עושה לעצמו בלבד.

הגוש מארגן קורס לרפתנים ולמנהלי־חשבונות שלו; דוגמה אחרת: קורס להדרכת חוגים דראמאטיים. כלום הכרח הוא לעשותו במסגרת הגוּש? הוא הדין בקוּרס להדרכת מקהלות. הדוגמה הבולטת ביותר הוא ‘השומר־הצעיר’, שהוּא גם גוּש וגם מפלגה; זהוּ בעצם הפרוטוטיפּ בשביל הכל. חוששני שהדרך מוליכה מגוש למפלגה. בכל הגוּשים הולכים בדרכו של הפרוֹטוֹטיפּ הזה.

הכרח הוא, שתימצא בהסתדרוּת אינסטאנציה עליוֹנה, אשר תראה לפניה את ההסתדרוּת כוּלה. יש להתחיל מן הצמרת או מן השורש, צמרת פירושה: חיי הרוח והתרבוּת; השורש – אלה חיי משק וכלכלה. אני רואה במפלגה עשרות משקים קבוצתיים והם מחולקים לשתי רשוּיות. בראשית היוּ פעולות כלכליות נפרדות, קרנות מיוחדות. אחר־כך מסתעפת ההפרדה: נוצרות מקהלות נפרדות, בא ‘צרור מכתבים’ ו’מבפנים' ו’ניב הקבוצה' ו’אגרת', אחר־כך נקראו ועידות לחוד, מועצות לחוד, והדברים מתגלגלים ומגיעים עד לכתר המלכות. מאליהן נוצרות שתי סביבות תרבותיות־רוחניות, שתי מפלגות.

במצב זה איני רואה עוד תוכן במפלגה ואינני יודע למה היא מתקימת. אני רואה לפני שתי מפלגות. איני רואה כל רע בחילוקי־הדעות הקיימים. חילוקי־הדעות בין ‘הפועל הצעיר’ ובין ‘אחדות־העבודה’ היו יסודיים יותר, ואף־על־פי־כן התאמצנו לגשר עליהם ולהתאחד. עכשיו אני רואה תהליך של פילוג. במצב זה נפגם טעם קיומה של המפלגה. נפגם והולך כוחה היוצר, ומן ההכרח שיועם כוחה הכובש. ואם היום הדבר הוא עדיין בבחינת ‘ליבּא לפומא לא גלי’, הרי יוודע מחר בגת, כי המלך הוּא עירום. ואם המלך עירום, הוא פוסק להיות מלך; טוב גורלם של שני נסיכים, שני בני־מלך, מגורלו של המלך ליר.

יגידו: הן בחשבון האחרון, מבחינה ציונית, אין כל רע בכך שיש לקבוצות קרן ולקיבוצים קרן וכו'. אנו מלמדים אנשים לעבוד, לכבוש, מלמדים אותם להיות חלוצים; כל דבר כשלעצמו הוא חלק של הציונות, חלק של הסוציאליזם, ענין מעניני הפועלים. אך אנו אמרנו תמיד: איננו רוצים להיות חלק. אחד הנימוּקים המכריעים בוויכוח על האיחוּד היה: לא ייתכן מצב, ששמחת כל ישוב וכל כיבוש לא תהיה שמחת הכל, כמקובל שעה שקיימות שתי מפלגות פוליטיות שונות. אי־שם מהבהבת הרגשה הלוחשת לי, שמוטב היה אילו נרשמו כיבושים ומפעלים אלה לזכוּת מפלגתי או לזכות הגוש שלי. אדם איננו מלאך, והרגשה כזאת היא הרגשה טבעית. אבל כמה מן הנזק לכלל יש בכך!

אין בידי פתרון כל־יכול לכל השאלות. אך ראשית הפתרון הוא באיחודם של הקיבוּץ המאוּחד וחבר־הקבוצות. האיחוּד בין ‘הפועל הצעיר’ וּבין ‘אחדות־העבודה’ היה מאורע, חוויה. כמובן, שלאחר שחבר־הקבוצות והקיבוּץ המאוּחד יתאחדו, יישאר עוד ‘השומר הצעיר’. אך אנו היינו עד עתה עמדת־המפתח של תנוּעתנו; אנו מפלגה, המנהלת עד היום את תנועת־הפועלים בארץ־ישראל. ייתכן, שאילו המפלגה שילמה יותר, לא היוּ כמה מפלגות־מיעוט מתפתחות כל כך. קשה לנו להופיע בנוער בתור מפלגה. תרופה שלמה לתקן את כל הדברים – אין בידי! אך אני מאמין, עתיד איחוּדנוּ שיקרב את האיחוּד עם ‘השומר הצעיר’. מצווה גוררת מצווה. טמפראטורה של איחוּד מאחדת.

באמרי ‘איחוד’, אני מניח שנעשה מאמץ נפשי גדול, נתגבר על כמה וכמה דברים ונלך לקראתו מרצון. היסוסים קיימים גם בחבר־הקבוצות וגם בקיבוץ המאוחד. חבר־הקבוצות אמר את ההן שלו, ועשה בכך מאמץ נפשי גדול. האמונה באיחוּד היא סימן לראייה חדשה של הדברים. למאמין יתברר, שההבדלים אינם כה גדולים. אם ייפגשו אנשים בעלי יזמה ובעלי כוח, יזוזו הענינים. ייתכן, שאני שוגה באוטופיה. בעצם כבר חדלתי לדבר על כך. אבל כאשר אני נשאל: היש פתרון אחר? המאמין אתה באיזה פאליאטביים? הריני אומר, שאינני מאמין! אם שואלים אותי: האין אתה חושב, שיש ניואנסים וחילוקי־דעות, אני עונה: יש ויש. והם יתקיימו גם לאחר שנתאחד. אף־על־פי־כן יש לתבוע מאמץ נפשי מן הכל! למען מעמד הפועלים המאוחד, למען הסתדרוּתוֹ ומפלגתו.

1942

---

תכנה החלוצי של 'ניר'

מאת

לוי אשכול

שתים נטלה על עצמה ‘ניר’: האחת – ליצור הון ולאגרו, והשנייה – לשמש מוסד אשראי של ההסתדרוּת החקלאית. מתי תיגמר אגירת ההון, אין איש בתוכנו יודע. זהו תפקיד ממושך, אשר יתמיד כל ימי קיומה של ‘ניר’. היה בכך מן המקרה שהמפעל התחיל ב’העברה'¹ ולא במגביות. אך הדאגה לאגירת הונה של ‘ניר’ אין לה מסגרת קבועה, והיא פתוחה ליזמה, העזה וחיפושי דרכים.

גם בימי המלחמה עלינו להגדיל את הונה של ‘ניר’, אך בדרכים לא־רגילות. לא אחת הבאנו לישיבות ההנהלה הצעות, שנבעו מהדאגה לירידת ערך הכסף. אנחנוּ מַלווים כסף לישובים. הישובים מגדילים אולי את הונם, ואילוּ בידי המוסד נשאר מה שהיה לו. לא אחת, איפוא, הבאנו הצעות ואילוּ בידי המוסד נשאר מה שהיה לו. לא אחת, איפוא, הבאנו הצעות להשקיע כסף בקרקעות – הן בקרקעות לשיכון, והן בקרקעות למכירה.

אמנם יש לנו רכוש קרקעי מסוים, אך הוא נרכש לא בכוונה תחילה. זוהי השקעתנו היחידה בנכסי דלא־ניידי והיא תשמש מקור להכנסה נוספת. כשהעלינוּ את הענין לדיוּן, התיחסה אליו ההנהלה מנקודת־ראוּת מוסרית כביכול: ‘כלום נשתתף גם אנו בספסרוּת?’ לדעתי היה בזה משגה גדול, משום שאת הקרקעות שקנינו אז אפשר היה למכור בלי הפסד ובלי כל נזק למשקים הלוֹוים אצלנו. המשקים לא התקשוּ אז בהשגת הלוואות. יכולנו, איפוא, להשקיע כסף ולהכין לעצמנו מקור־הכנסה לא רק באמצעות מניות־פועלים ו’העברה'; את ההזדמנוּת הזאת הפסדנו.

מטרתנו הקרובה – להגיע להון של מיליון לא"י. עלינו לחפש מקורות נוספים להגדלת ההוֹן. ‘ניר’ חייבת לעצב פעולתה כך, שתעמוד במרכז התענינותם של פועלי ארץ ישראל. אף־על־פי שעיקר דאגתה לסקטור החקלאי, אינה פטוּרה מפעוּלה לטובת פועלי העיר. אם לא נדאג לפועל העירוני, לא נוכל לתבוע ממנו התענינות בנו. ולא זו בלבד: הפועל העירוני יבנה אז מוסדות כספיים כאלה, שישרתו גם אותו.

‘ניר’ היא, איפוא, מוסד אשראי של ההסתדרות החקלאית, המטפלת גם בצרכים אחרים, לא רק כשהיא נזקקת לכך מבחינתה היא, למשל, כשבידיה חמרים שהשיגתם באמצעות ה’העברה' והיא נאלצת להקים בנינים, כדי להחליף את החומר בכסף. את קופת־חולים תחליט להשקיע 100 אלף לא"י בבית־חולים, או בכל בנין אחר לפי צרכה, ותהיה זקוקה לאשראי, איני מעלה על הדעת ש’ניר' לא תיענה לה במידת־יכלתה.

מאחר ש’ניר' היא מוסד כספי של תנוּעת־הפועלים, נשאלת השאלה כיצד לשמור עליה שלא תהיה מעין בנק סתם, שבראשו עומד אומנם חבר ההסתדרות, ולו גם נאמן ומסור, אלא שהוּא עג לו עוגה סביבו ומסתגר ומצטמצם? היה זמן שעשינו התישבוּת בכוח עצמנו, אולם נוכחנו שלא נוכל למשימה, שכן נדרשים לכך מיליונים. התרכזנו, איפוא, במתן הלוואות למשקים קיימים ומתחילים.

כאשר עלה על הפרק שיכון הפועלים במושבה, נרתמה ‘ניר’, אם גם מתוך היסוסים כלכליים, לפעולה. אכן, הפועל במושבה הוא, אוּלי ‘הקליאֶנט’ החלש ביותר. אוּלם ‘ניר’ חייבת להקדיש דאגה רבה, כדי לקיים את הפעולה במושבה, גם אם אין בכוחה להבטיח הכל.

ביצענו את מפעל השיכון, ואנו עומדים בזכות זה לא רק במרכז ההתענינות של אותן 500 משפחות שנכנסו לבתיהן. כי אם, לפחות, של ציבוּר פועלי המושבה. ברוּר לי, כי שיכוּן פועלי המושבה הוּא שדה־פעולה טבעי ל’ניר', ובד בבד עם זה חייבת ‘ניר’ לגדל את עצמה לטובת התנוּעה.

אינני חושש לריבוּי ‘קליאֶנטים’. כן ירבו ויפרצו. במפעל השיכוּן של ‘ניר’ יוכל להופיע כל משתכן וכל ישוב. ומאחרי שעל ‘ניר’ לספק צרכים שונים, היא רשאית לרכז את כל האֶנרגיה הכספית של ההסתדרות החקלאית וחבריה. אני רואה בדאגה את הקמתה של 'ניר’־השיתוּפית כמוסד כספי שני, מקביל לחברת ‘ניר’. אם ההסתדרוּת החקלאית סבורה, שיש משימות אשר אין בידי חברת ‘ניר’ לבצען, הרי אפשר לקיים קרן מיוּחדת וחלוצית יותר בתוך החברה. אינני רוצה להקים שני מוסדות מתחרים שתפקידם אחד: לשרת את הצרכים ההתישבותיים של פועלי ארץ־ישראל ובמרכזם – את צרכי התנוּעה החקלאית.

כאמור, שיכון פועלי המושבה הוא שדה־פעולה טבעי של ‘ניר’ – המוסד הכספי של ההסתדרוּת החקלאית. משום כך לא התלהבתי לרעיון חברת השיכון, אשר הקימונו בהסתדרוּת החקלאית. השלמתי מתוך הבנה, שאין זו חברה המְמַמֵנת את השיכון, אלא בעיקר חברה מארגנת ומלכדת. אם חברת השיכוּן של המרכז החקלאי תרצה לטפל גם במימוֹּן השיכוּן, אראה בכך כפילות יתירה ומזיקה.

עלינו לדאוג גם, במידת האפשר, תוך כדי ביצוּע השיכוּן, להגדלת הונה של ‘ניר’. בביצוע השיכוּן הקודם תבענו את המשכנתא השניה מהסוכנות היהודית; במשכנתא הראשונה השתתפוּ ‘ניר’, בנק הפועלים וקופות־מלווה. הסוכנות היהוּדית גבתה כל השנים את דמי המשכנתא השניה – במקום השני, אולם, המשתכן משלם גם הוא בראש וראשונה את המשכנתא הראשונה. הסוכנות היהוּדית מנסה למשוך את ההסתדרוּת למשכנתא השניה, והיא באה לכלל מחשבה להקים לצורך זה חברה, בה תשקיע אף ההסתדרוּת מכספה (דוּבּר על מחצית הסכוּם, כדי שההסתדרוּת תהיה מעוניננת יותר בגבייה). מדוּע אי־אפשר לתבוע את המשכנתא השניה כולה מהמוסדות הלאומיים? אם נגזר על ההסתדרוּת להשקיע מכספה, הריני תובע את הכסף הזה ל’ניר‘. במקום שההסתדרות תשקיע כספים בחברה חדשה, כדי לתת לסוכנות היהוּדית בטחונות־יתר לכספה, מוּטב, שהכסף הזה יימסר ל’ניר’ יחד עם כספי הסוכנות, בשביל המשכנתא השניה.

אם ייעשה ההיפך מזה, אראה בכך בזבוּז כספי הפועלים, כספי מוסדות־הפועלים, או הקמת מכשירים כפולים אשר ירוקנו מתכנם כלים מרכזיים לפעולה בהיאחזות, או בהתישבוּת של פועלים.

אני טוען לא רק לכסף. אני טוען גם לרוח הדברים ולנשמת המוסד. אל תקצצו בשרשי חברת ‘ניר’, אל תרוקנו אותה מתוכן תנועתי וחלוצי, ציידו אותה בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ונתבע ממנה פעולות נועזות.

1943

---

לדמותו של ד"ר א. רופין

מאת

לוי אשכול

ד"ר רופין ניחן בסגוּלה מיוחדת לראות את הטוב. לא שהרע נעלם מעיניו, אלא שבראיית הזולת הכריע תמיד הטוב את הרע, האור את הצל. ראייתו זו פתחה בפניו את הדרך לכל, ולרבים – את הדרך אליו, לאהבו ולהעריצו.

ליישב שממה על־ידי בני גולה תלושים מקרקע ומיצירת ערכי־בראשית, אין זה מן הדברים הקלים והרגילים. אי העם אשר נוסה בזאת? התחיל בעבודה זאת בארץ הבארון ואנו יודעים לאיזו הסתאבות הגיע מפעלו בתקופה מסוימת בעטיים של עושי דברו.

ד"ר רופין פתח דף חדש בדברי ימי ההתישבוּת הלאומית העובדת. הוא – איש המערב, איש המדע והמספרים, המחמיר והמקפיד על הסדר ועל הדייקנות, הבונה על התכנית ועל הסכימה, נפגש עם אנשי העליה השניה בעלי השאיפות והחלומות והמאוויים הבלתי־ברורים, נפגש ונכבש על־ידיהם. נכבש על־ידיהם וכבשם. שני הכוחות נרתמו להגשמת חזון הקולוניזאציה העברית ויצירת חקלאות עובדת לאוּמית.

מי יעריך את החסכון הלאומי הכביר בכוחות נפש, בזמן ובאמצעים, אשר נחסך לעמנו ולמפעלו הכיבושי עם עמידתו של ד"ר רופין בראש המפעל?! הוא הצליח לפתוח את לבם של חלוצי־ישראל בבואם להידבק בקרקע המולדת, הסיר מכשולים ופגעים, הקשיב למאווייהם של שליחי עם גולה ועזר לכוונם לאפיקים יוצרים.

לא ביד חזקה של נגיד ומצווה עשה זאת, כי אם במקל־נועם של מנהיג, של שליח עם גולה המחזיר בנים לגבולם ונוטעם בקרקע מולדת. במקל זה עבר תחילה את הירדן, ועזר להניח את היסוד לקבוצה – זו היצירה המקורית של פועלי ארץ־ישראל בכיבושם את הארץ וחקלאותה. מני אז היה נושא בסבל המפעל, בחבלי גידולו וגם רואה בנחמתו ברחבי הארץ על עמקיה, מישוריה והרריה.

ד"ר רופין ניחן בחוש של מיישב, בסגולה של ראיית הנולד, בתחושת הפוטנציה שבגרעין וצפונות ההווה לקראת העתיד. אכן הרגשנו כי אמונה עמוקה מפעמת בקרבו. לא היה אץ לתכן תכניות סופיות לעבודתנו והיה מסתפק בשרטוטים פראגמנטאריים, בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים. אולם מדי הקשיבנו לנאומיו־תכניותיו בקונגרסים הציוניים, רחש לו הלב רוב תודה על הרחבת האופק, הסברת המפעל, טיהורו וקידושו מחדש בעינינו – עיני הנושאים בסבלו ובחולין שבו – ובעיני רבים מבחוּץ, ידידים ומקטרגים, מטוהרים ומרוממים היינו שבים לאחר שמיעת דברו, מעודדים ומחוזקים להמשיך במפעל ביתר מסירות וביתר הקרבה. טוב היה להרגיש ולדעת כי איש כזה הועיד הגורל לעמוד בראש המפעל.

החקלאות היא היסוד בתחיית ישראל, אבל ד"ר רופין אינו מפתח חקלאות בלבד, כי אם מיישב ארץ על הכפר ועל העיר שלה, על החקלאות ועל התעשייה ושאר ענפי הכלכלה של העם המתהווה בארץ. הוא החוקר ובקי בסוציולוגיה ובדימוגראפיה של העם בתפוּצותיו, הוּא היודע את תחומיה ויכלתה של הארץ, הקדים לדעת את ערך כל מקצועות הכלכלה לכיבושה של הארץ ולריכוז המוני היהוּדים בתוכה. ולכן כה רבו המפעלים והמוסדות שהוקמו ביזמתו ובסיועו.

אכן היתה כל הארץ סדן לפעולתו.

1943

---

המפלגה וחבריה ב'עליה חדשה'

מאת

לוי אשכול

¹

בהרגשת שליחות ציונית ושליחות סוציאליסטית קיבלוּ על עצמם קבוּצת חברים את הטיפוּל בגולי מערב ומרכז אירופה, למען הקל עליהם את חבלי קליטתם בישוב, בציונות ובתנועת־העבודה בארץ. קבוצת חברי המפלגה – עצם מעצמיה ובשר מבשרה של העליה המערבית וביניהם גם מראשי הגולה ודבֹּריה האחראיים – האמינו, בצדק, כי ברצון מפלגת פועלי ארץ־ישראל וברוחה הם עושים שליחות זו.

קיבוץ גלויות, ליכוד נידחים, ביטול מחיצות־גולה ולאנדסמאנשאפטים, הקמת חברה מחדש, בהתאם לצרכים של שכבות ומעמדות סוציאליים שונים בתקופת בנין הארץ והקמת משקה ומשטרה – זאת היא אחת מתעודותיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואמנם סמכה המפלגה את ידה על פעולה זו של החברים, מתוך אמונה כי הם יעזרו להשתרשותם של המוני העולים בארץ, כי יסירו מחיצות, יפיגו מרירות וזרות, וישמשו בתקופת המעבר מליץ בין הקיים ובין החדש.

עבודה מרובה נעשית על ידי ‘החלוץ’ ותנועת־הנוער בחוץ־לארץ. הרבה נעשה מאליו באופן טבעי בארץ. אלפים רבים נקלטו במשקים, בחיים, בהווי ובתרבות ויהיו כאחדים מאתנו, משפיעים ומושפעים, יוצרים ושותפים ליצירה על כל גוניה. אך ללא־ספק נעשה רבות גם על־ידי אותה קבוצת החברים, שהתיצבה לימין העליה המערבית בארץ, להיות לה לסעד ולמדריך.

אלא שכאן קרה דבר שלא הסכנו לו ולא התנסינו בו בכל שליחויות המפלגה, בעשרות שנות הפעולה בעליה וקליטתה. מסיבות הטבועות אולי במנטאליות האנשים שחברינו אלה טיפלו בהם, הושגו תוצאות הפוכות מן הנדרשות. במקום ביטול הרוח הלאנדסמאנשאפטית באה חיזוקה וגיבושה, עד כדי יצירת גוף מלוכד על־מפלגתי, על־פוליטי ועל־מעמדי כביכול. במקום פעולה בעלת פרצוף אידיאולוגי מגובש בשליחות ציבורית מפלגתית מובהקת, בא טשטוש פנימי עד כדי כך, שקבוצת החברים־השליחים ראתה הכרח בחברות כפולה: במפלגה הפוליטית שלהם ובאירגון החדש, המנסה לטפל ולדון ולקבוע עמדות בכל השאלות הישוביות, הציוניות והפוליטיות.

ובכן לא עוד עולים חדשים בלתי מאורגנים, חלשים ומקופחים; כל אלה אשר לא נקלטו עד עתה באירגונים הקיימים, התארגנו להיות למפלגה לפי דרכם הם, הכוללת פועלים ונותני־עבודה, בעלי מקצועות חפשיים וראֶנטיירים וכו'.

תמה איפוא השליחות. כל הזקוקים לעזרה בקליטתם נקלטו במסגרתם הכוללת, הלאנדסמאנשאפטית. מעתה תפקידם של חברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל לפתוח בוויכוח ידידותי ומאבק חברותי־אידיאולוגי על הבמה הציבורית עם אירגוּן זה, כדי למצוא עמדה משותפת בענינים העומדים על הפרק; אני מאמין כי תהליך הדיפרנציאציה, אם נסייע לו, יביא את הפועלים שבתוך האירגון החדש, שעבודתם גופנית או רוחנית, להסתדרות ולמפלגת פועלי ארץ־ישראל.

המפלגה הגיעה לכלל מסקנה, כי החברים אשר עמלו בשליחותם עד עתה באירגוֹּן ‘עליה חדשה’, ככל חבר אחר של המפלגה, אינם רשאים ליהנות מן הזכוּת של חברות כפולה, אחת במפלגה ואחת באירגוּן פוליטי שמחוצה לה. חברים אלה חייבים להעמיד את עצמם לרשות המפלגה בקביעת יחסי־ידידות וקשרי פעולה עם אירגוּן עולי מערב אירופה, ובסלילת הדרך לכניסתם של הפועלים שבאירגון, לתוך הסתדרוּת העובדים ולתוך המפלגה.

---

בסימן של פעילות

מאת

לוי אשכול

בכינוס ארצי של באי־כוח סניפי המפלגה, 1943

אין בדעתי למסור הפעם דין־וחשבון מפורט על פעולות המזכירות. דבר זה כבר נעשה בחלקו בכינוסים הקודמים, והוא נעשה בכל שבוע מעל דפי ‘הפועל הצעיר’. אגיד במשפטים ספורים מה היה חוט השני בפעולתנו בחדשים שהקדשנו למלאכת האירגוּן של המפלגה. הרעיון המרכזי היה להחזיר למפלגה את מלוא הסמכות. הרי בזאת רוצה כל חבר כשהוּא שוקל בדעתו מה צריכה להיות המפלגה. בפעולתנו השתדלנו להביא בחשבון את התביעות שנשמעו בסגנונות שונים לפני הבחירות לוועידה האחרונה ולקודמתה. מה טענו החברים כלפי המפלגה? אמרו האומרים, שבעצם אין לה דמות של מפלגה. בענין זה נחלקו הדעות בין מחמירים ומקילים, המחמירים אמרו שאין מרכז, אין דיוּן, אין החלטות והכרעות, איש הישר בעיניו יעשה, קיימת רק איזו אינטואיציה משותפת של חברים, אשר הניחו במשך עשרות בשנים יסוד לתנועת־הפועלים, ולהוויתנו בציונות ובישוב. אבל אין זו מסגרת מספיקה לחיים מאורגנים ותקינים של מפלגה גדולה, האחראית, לרבבות חבריה בהסתדרות, לציונות, לישוב, ויש צורך לקבוע עמדות ולעמוד בשער, ולשם כך יש צורך לבדוק, לדון ולהכריע.

המזכירות רצתה להיות נאמנה לרצון שולחיה להחזיר למפלגה את תוכנה. לאור רעיון זה פעלנו. אמרנו: מפלגתנו חייבת לגדול. אותן שתי רבבות החברים, שוועידת כפר ויתקין קיבלה בירושה, נמצאים אתנוּ מימים ימימה. זה שנים שלא נעשה מאמץ להכניס למפלגה אלפים ורבבות חברים המגשימים כמונו, החיים את חיי המפעל הציוני הסוציאליסטי בארץ. לא קראנו להם. השתדלנו לחדש את המפלגה המושתתת, כפי שנקבע ביסודותיה, על חופש המחשבה ומשמעת הפעולה ושיתוף כל הכוחות לביצוע דבר המפלגה. מפלגה של חברים ולא מפלגה של גושים ושל סיעות, לא פדראציה של מפלגות. אם יש צורך במסגרת מלבד ההסתדרות – הרי זאת מפלגה שאין חציצה בינה לבין החבר. לכך כיוונו את עבותדנו ומאמצינו. יש לנו רושם, שהשגנו דבר־מה, שהחיינו במשך החדשים האלה את הפעולה, שהחיינו בלב רוב החברים את ההנחה הפשוטה: אם רוצה אתה במפלגה חיה, משפיעה, מכוונת ומחנכת, תן לה את עצמך! אי־אפשר לנו להוציא את עצמנו מתוכה ולתבוע ממנה שתהיה דבר של חשיבות ותעשה דברים של חשיבות. אי־אפשר שיהיו במפלגה חברים, אשר חלק חשוב מחייהם הפוליטיים מוקדש לאירגון אחר או למסגרת אחרת, שגם שם חובות וזכויות להם ומשם הם באים לוועידת המפלגה מאורגנים ומוכנים, כאילו אין הוועידה אלא פוֹרום טכני. מבחינה זו עשינו משהו. אולם אנו רחוקים מההרגשה, שעשינו את הניתן לעשות והשגנו את הניתן להשיג תוך שמונה־תשעה חדשים של פעולה. העובדה, שהצלחנו לגייס עד עתה רק 25–30 חבר לפעולת המפלגה וההסתדרוּת, מעידה על כך. יתכן שיש בכך הישג כלשהו, כי זה זמן רב, לא ניתן למפלגתנו לפנות ישר לחבר או לקבוצה, לאגוּדה, או לישוב, ולדרוש חברים לעבודתה. חברים עשו תמיד פעולות רבות ושונות והאמינו שהם עושים את שליחות המפלגה, אבל לא המרכז שלָחַם. הם פעלוּ כחברי המפלגה, ויכלו להגיד: אנחנו שליחי המפלגה, ואילו המפלגה לא יכלה להכחיש את שליחותם. עתה רצינו לתת גם בענין זה את הסמכות למפלגה. המפלגה פונה אל חבריה ומבקשת מהם להתגייס לפעולות, אם הם רוצים במפלגה חיה. חבר הוועד־הפועל, המרכז החקלאי או הסוכנות היהוּדית הוא שליח המפלגה, אם המפלגה החליטה על שליחותו ואם הוּא מקבל על עצמו את מרותה.

בסוף שמונה חדשים אלה, אני אומר לעצמי: נכון, משהו הזזנו, משהו ליכדנוּ, חברים הבינו שעליהם לקבל חובות, שאין מפלגה נבנית ללא השקעת כסף וכוחות. קיומה תלוי במאמץ החברים, בדאגתם וחרדתם לה. אבל אם המפלגה זקוּקה עוד לחמישים איש (ומספר זה אינו מוגזם, בשׂים לב לצרכים), למערכת־התפקידים הגדולה של חיינו – קשה הדבר לבצע כקריעת ים־סוף. כבר נתעוררו חיים במפלגה, אבל ההרגשה היא שכל מה שעשינו שוב אינו מספיק. אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר, ובמועצת המפלגה תבוא התביעה ליצור את הצבת הזאת, את הכלי שיאפשר למרכז ולמזכירות להעלות עוד חברים מתוך נבכי התנועה לפעולות המפלגה. אנחנו חייבים עכשיו לפעול בממַדים גדולים ברחבי תנוּעת פועלי ארץ־ישראל לקראת ימי־ההכרעה הבאים עלינו, ולא ייתכן שרבבות רבות של פועלים בארץ־ישראל יהיוּ מחוץ למעגל המחשבה הפוליטית והחרדה הפוליטית. אני יודע שחרדה זו קיימת בעומק לבו של היחיד, אבל על מפלגתנו מוטלת החובה להפעיל חרדה זו ולהניע את החברים לפעילות מחשבתית ופוליטית. על הכינוס מוטלת עבודת הכנה ראשונה במקומות, שכן לא די בהחלטות המועצה. טוב לתנועה כשהיא מחליטה במועצותיה וּועידותיה דברים שכבר בשלו בהכרת החברים. משהו הבשיל ומשהו קצרנו במשך החדשים האלה. נדרשים לנו יבולים נוספים: ראוּי לחברים הפעילים, בשובם לבתיהם, ליצור בעבודתנו אווירה שתעורר רצון ולהט נפשי להירתם לעבודת המפלגה.

ועכשיו לענין אחר: ועידת כפר ויתקין קבעה למפלגה מסלול ברור ומסוים. המזכירות פרשה את ההחלטה כך: הרשות בידה להגיע גם לסוף פסוק, אבל מחובתה לעשות מאמצים במידה מאכסימאלית כדי שלא להגיע לידי קרע. אתם יודעים מה עשתה המזכירות בענין זה. רבים מחברי המפלגה רטנו ורגזו על המזכירות ושאלו בשם מי היא נכנסה למשא־ומתן עם סיעה במפלגה, אשר ועידת כפר ויתקין, ועל כן גם המפלגה כולה, אינה מכירה בקיומה? אכן, המפלגה אינה מכירה בקיום סיעה מאורגנת בתוכה, אבל המזכירות נכנסה אתה במשא־ומתן, כי האמינה וקיוותה לתוצאות חיוביות. היוּ חברים שאמרו: מה החפזון הזה? נפל דבר קשה בין חברים בעיר אחת. לולא התעקשתם בוועידת כפר ויתקין ולולא החברים שהוצאו מהמפלגה אחרי מועצת כפר־סבא¹ – היה הכל בא על מקומו בשלום. חשבנו, כי ראוּי להוציא רוח מהמפרשים שלהם, שכדאי לעשות מאמץ מחודש, להקשיב שוב ושוב לדברים הנאמרים ולחפש במשותף דרך לגירוש השדים המרקדים, כדי להקים מפלגה חברית אחת, בעלת סמכות, מפלגת חברים עם זכוּיות שוות וחובות שוות.

החברים יודעים, שלאחר כפר ויתקין עשינו הסכם כתוב וחתום עם סיעה ב‘, שלפיו התחלפו כל פעילינו בבית־ברנר, בין אשמים במחלוקת ובין שאינם אשמים. אמרנו: נעלה אותם על מזבח שלומה של המפלגה, וכן עשינו. בין סעיפי ההסכם היה סעיף אשר הצדיק את מעשה המזכירות: אמרנו לקחת לפעולה בבית ברנר חברים חדשים מתל־יוסף ויגור, מכנרת ודפנה, אנשים ‘טריים’ מעם המחרשה, שצריך להניח, כי רב ביניהם המשותף, ולמסור להם את הענינים במקום הזה. נפתח להם אפשרויות פעולה, יחפשו דרך, אולי יצליחו. אם יתגלעוּ חילוקי־דעות ביניהם – הם ממשיכים לפעול כסיעה אחת במליאת מועצת פועלי תל־אביב, מביאים את חילוקי־הדעות לפני המפלגה ומקבלים את מרותה. זה היה הסכם חתום וכתוב (צר לי שהגענו לידי כך, שבין המפלגה ושליחיה, נדרש הסכם חתום). עברו חדשים. מתוך טרדות ומתוך רצון להימנע מהתערבות־יתר לא התענינו חברי מזכירות המפלגה זמן מה במתרחש בבית־ברנר. חשבנו: הטלנו את האנשים לים הזה – ילמדו לשחות. אם יידרש – נבוא לעזרתם, והנה החלו מגיעות למזכירות המפלגה קובלנות מרות מצד חברים, שהענינים אינם כשורה, שאידלסון ואיסרזון² אינם יכולים להסתדר ביניהם. אמרנו: שמא אין הם צודקים, שמא יש כאן התעקשות בעלמא על אי־אלה דברים? הבה נשמע מה אומרים שאר החברים. עשינו בזה את הדבר האֶלמנטארי, המקובל לא רק בין מפלגה לבין חבריה, כי אם בין אנשים השייכים לשכבות ומעמדות שונים. גם בהסכם גופו כתוב, שחברים אלה חייבים במקרים מסוימים לקבל את מרות מוסדות המפלגה, ורצינו לשמוע מהו הענין – אולי סידורו קל. חברים, לא הגענו לכלל בירור זה. אלה שהתחייבו לקבל את מרוּת מוסדות המפלגה, לא באו לישיבה, ובפעם השניה הודיעוּ לנו שלא יבואוּ ואמרוּ, שאם הכוונה היא שבכל שאלה יקראוּ להם ‘צוֹּם רבי’ן’ – הם לא יבואוּ. קבלת מרותה של המפלגה התחלפה להם ב’שלעפן צוּם רבי’ן’… וזו היתה התחלה. בכל מקרה שרצינו להתיעץ עם חבר סיעה ב', העובד באיזה מוסד, או לקבל ממנו אינפורמציה, לא נענינו. החבר הנדרש לא בא ולא חשב זה סותר את זכוּתו להיות שיח המפלגה. שכן אין אדם יכול להיות שליח המפלגה, אם אינו נכון לשמוע את דעתה ולמסור לה דין־וחשבון.

אין צורך, חברים, להיכנס בפרטים. אם חברים שנבחרו למטרה מסוימת ובתנאי מפורש שהם מקבלים את מרות המפלגה, ואף חתמו על הסכם, אינם מקיימים את ההסכם וחושבים כי שרוּי להם להמשיך בתפקידם – זהוּ סוף פסוק של מאמצים וכל משא־ומתן שהוּא עם סיעה. החברים הללוּ ביקרוּ את המפלגה, תבעוּ ממנה דברים; האמנו, שאם תוך חצי שנה של פעולה נוכיח וניווכח, שהמפלגה יכולה להיטיב דרכה – יחזרו בהם החברים האלה מביקרתם. והנה הוכח: אמנם בהצנעה גדולה, – שלא הרי המפלגה בשנה זו כהרי המפלגה בכל השנים. ולכן אני אומר: זה סוף פסוּק. ואם תשאלוני: והסיעה מה? אני מסיק מסקנה: לגבי המפלגה היא אינה קיימת עוד כסיעה. קיימים חברים, שמהפלגה תדון אותם לפי התנהגותם, לפי חייהם במפלגה. נדמה לי, שזוהי המסקנה היחידה, שהמפלגה כולה חייבת להגיע אליה.

התקיים כינוס של סיעה ב', כינוס פומבי, עם בחירת מוסדות, עם תשלוּם מס, עם שוברות־מס מודפּסים, עם מודעה: ‘מפלגת פועלי ארץ־ישראל (סיעה ב'), סניף פלוני’. אילו רצינו לעמוד על קוצו של יוד, ניתן לנו לומר שזה גובל בגניבת־דעת. אי־אפשר להשתמש בשמה של המפלגה בלי שמרכזה נתן רשות לכך. לשמה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ערב המרכז בלבד.

נראה לי, שכבר תמה תקופת המשא־והמתן של המפלגה עם הסיעה. תקופה מסוימת סברו חברים, שאם על־ידי ויתור ניתן להפיג הרגשת דכאון או עלבונות אצל מישהו, או להוציא חששות וחשדות מלבו – חייבת המפלגה לעשות זאת. ברגע שנוכחו, שאין בכך כל תועלת– תמה פרשת המשא־ומתן. בקרוב תתקיים מועצת המפלגה. למועצה תובא לדיוּן ולאישור חוקת הבחירות במפלגה ועל פיה תחיה המפלגה. ייתכן שנצטרך לבוא בקרוב לוועידה על יסוד החוקה הזאת, ואני מקווה, שהוועידה תתקין את חיי המפלגה: חסל סדר סיעות.

המצב הזה מחייב את המפלגה להגביר את יכולתה, כוחה וגידולה. הימים האלה אינם ימים רגילים. כולנו עתידים ליתן את הדין, אם נישאל פעם במה עסקנו ועל מה בזבזנו כוחות בימים אלה. הכרחית התגייסות של חברים לבנינה ושכלולה של המפלגה. זה יביא באופן ממשי לידי כך, שהמפלגה לא תכיר בסיעות – היא תדע ותדון את חבריה על פי חייהם, התנהגותם ופעולתם. והחברים שוב ידונו גם אותה על פי פעולתה, חייה, התנהגותה. אני מאמין שהדבר תלוּי עכשיו בנו, כשם שהיה תלוי גם בחדשים אלה. במאמץ זה הגענו עד הלום ויש לי הרגשה ברורה, שהמפלגה עלתה על דרך של חברוּת ומשמעת.

---

איזהו הדרך?

מאת

לוי אשכול

ברשימתו ב’הפועל הצעיר' מספר 1–2, חרד הח' ד. צירקין לשלום המפלגה. זכותו וחובתו של ד.צ. לעשות כך, כי על כן לקבוצת המאוחדים הוּא שייך מאז ומתמיד. הן היו ימים ומפלגת פועלי ארץ־ישראל אחת ומאוחדת לא היתה עוד בארץ; בראשית היה הפילוג והפיצול, עד שקמה קבוצת חברים נושאי לפיד האחדות בתנועה. יחד עם אחרים קרא אז ד.צ. לאיחוד־אמת לשם הגשמה ציונית סוציאליסטית, איחוּד ללא חציצה. גם אז נודעו ניוּאנסים במסגרות וחוגים, וד.צ. תבע לבטלם ולבערם, לבל יעמדוּ למכשול על דרך תנוּעת־הפועלים בהתהווּתה, שתפקידה לפרוץ נתיבות לרבבות ולמיליונים אשר יבואו.

שלהבת האיחוּד של המאחדים, עם ד.צ. בתוכם, המסה את ההתנגדוּת, את חשש ההתבוללות ואת יצר ההשתלטות, והתיכה את הניוּאנסים והזרמים הרעיוניים עם החרדה לאמת הצרופה והמאחדת, המשותפת לכולנו. ואכן, זרקנו קליפות, הרסנו מחיצות יקרות ונערצות, אך שמרנו על התוכן המשותף ונתנו מרחב להשתפתחותו.

כלום תעינו בדרכי האיחוּד וטעינו במעשינו?

כלום קטן וחסר־ערך הוא היבול אשר אספנו באחדותנו בכל השדות הנרחבים של המחשבה והעשייה הציונית הסוציאליסטית? הן רבו ההישגים, הגלויים והסמויים, אשר הנחלנו לעם ולמעמד בלכתנו מאוחדים בראשם. והנה נראו בקיעים בחומה אשר הוקמה רק לפני כעשר שנים. קבוצות חברים התחילו להסתייג ולהסתגר, להתנשא ולהתרברב, מתוך אמונה ביעוד מיוחד ושליחות מיוחדת, אשר הופקדה בידיהם בלבד כביכול על־ידי השגחת התנוּעה; ואנו חשבנו כי גברנו על כל אלה בסערת האיחוּד של אותם הימים. מסגרות מפרידות הוקמו במפלגה החוצצות בין חלק החברים לבין רוב מפלגתם. הגלגל התחיל חוזר אחורנית.

המפלגה נחרדה ונזדעקה. בישיבות, באסיפות, במשאל, בוועידה הוזעקנו והוזהרנו. התנועה ברובה המכריע פסלה את ההתגודדות ונשארה נאמנה לחברות כנה ולאחדות רבת־אחריות בביצוע הדרך ההיסטורית הארוכה.

על אחדות בונה ויוצרת זו הורמה היד. קבוצת חברים אשר עגה סביבה עוגה לבל תשלוט בה עינא בישא של כלל המפלגה, הסתגרה בסיעתה, הכריזה מלחמה על רצונה של כלל־המפלגה, אינה מקבלת למעשה את הכרעותיה ואינה סרה למרותה; קמה סיעה מוגדרת המחשבת את חשבונה, קובעת את עמדתה, ותובעת לעצמה זכויות־יתר במפלגה. אין עליה אחריות הכלל, אין שיתוף – במקומם באו אחריות הפלג, עמדת הפלג וחשבון עובר ושב של אותו פלג בתוך המפלגה.

לפי תורת־אחדות זו נהנית הסיעה מחסינות גמורה, וכל חבר או נבחר שלה אין יד נוגעת בו כל עוד הסיעה רוצה ביקרו. אך שליח המפלגה ונבחרה נתון לבקרתה ולמרותה של המפלגה כולה. מפלגה שחייה תקינים רשאית להחזיר שליחים ונציגים ממשמרותיהם, כאשר עמדתם נוגדת את עמדת המפלגה ומוסדותיה.

לא תמיד, כמובן, משתמשת המפלגה בזכוּתה זו, אבל במקרה שענינים רציניים עומדים להיחתך במוסדות־ביצוע, מעמדיים או כלל־לאומיים, בניגוּד לרצון המפלגה על־ידי הצבעת אחד או אחדים משליחיה או הימנעותם, זכאית וחייבת המפלגה לממש את זכותה. אך לא כן אנו נוהגים בנציג המפלגה, אשר סיעה עומדת מאחוריו.

מי יקבע את קו המפלגה במשטר של סיעות כשקיימות נטיות וסטיות שונות? הפלג או המפלגה?

נוכח מחשכים גדולים אלה חייב ד.צ. בחרדתו הגדולה, וכמוהו חייבים כל הדואגים והחרדים אשר נזעקו לעמוד בפרץ, להגיד לנו ברורות את אשר בלבם. הם חייבים להתוות דרך למפלגה כיצד עליה להיות למפלגת־המעמד? בכוח מה תזכה המפלגה הגדולה. איך היא תגן על יסודותיה אם שליחי הסיעה ונציגיה יהנו מחסינות מיוּחדת ומרות הכלל, אמור – מרות הרוב, לא תחול גם על המיעוט? איך תדריך המפלגה הגדולה את כלל־חבריה בהווה ואת העתידים להצטרף אליה? איך תתקיים מפלגה אשר סיעות מוגדרות מתרוצצות בקרבה, ומי יפיח בה רוח חיים? לאיזו מפלגה נושא ד.צ. את נפשו? בתשובה לשאלה הזאת טמון המוצא מן הסבך. מכאן ההכרעה אם ביתנו יהיה היכל אחד רחב־ידים ופתוח לכל אשר שכינת־התנוּעה מרחפת עליו, או תאים תאים, הנמסרים בחכירה לדיירי משנה, וכל עוד הם משלמים את מס הדירה ישרור כל אחד בדירתו ויעשה כטוב בעיניו?

ד.צ. מציע לקיים ועדות למשא־ומתן. משל לאותו יהוּדי בבדיחה העממית אשר נחמץ לבו לשמוע על הקרבנות הרבים הנגרמים על־ידי התנגשות הרכבות. נצנצה בראשו המצאה גאונית למניעת האסונות. מה עשה? ארז את מזוודותיו, קם ונסע לעיר־הבירה. טרח ויגע טרחות ויגיעות רבות, עד שהגיע לראיון עם מיניסטר־התחבורה. נכנס עם המיניסטר לחדרי חדרים, כיאה למגלה סוד. המיניסטר שמע בקוצר־רוח את תיאור האסונות וציפה לגילוי ההמצאה. אך האכזבה לא אחרה לבוא כאשר ה’ממציא' שלנו הציע למיניסטר להושיב ועדה של מהנדסים אשר יחפשו דרך למניעת התנגשות הרכבות. זו היתה תגליתו.

משא־ומתן כבר היה. ועדות כבר פעלו והעלו חרס בידיהן, באשר נקודות־המוצא הן שונות. כל המציע מחדש ועדה יטרח ויקבע הצעה ויסמן את הקו העיקרי לפעולתה. בלעדי זאת יהיה גורל הענין כגורל אותו בעל הפאטנט….

אנחנוּ ניצבים כיום בפרשת־דרכים: אחת מובילה במעלה האיחוּד המושחת על אמוּן החברים, על הרצון לגלות תמיד את המשותף, על השאיפה להשפעה והוכחה הדדית, על הנחת־אב, כי בעיצוב דמות חיינו – אחרי הרבים להטות, ולא רק כשהרוב מסכים, לדעתי כי אם גם כאשר הוּא מתנגד לה. על הרוב ועל המיעוט לשנן לעצמם היטב, כי הרוב של היום עלול להיות מיעוט מחר ולהיפך. בלי קדושת חוק זה לא תיכון חברתנו.

למעשה יבוא איחוּד זה שלבים שלבים והם: ביטול מחיצות ומקלטים משורינים וחמושים במפלגה; מרחב־מחיה וזכויות וחובות שוות לכל החברים בתוכה; איחוּד התנועה הקבוצתית במפלגה, איחוּד הנוער הנמצא בספירת ההשפעה של המפלגה.

הדרך השניה מתחילה מפירוק המפלגה, משאירה את התנועה הקבוצתית בפיצולה על כל התוצאות והופעות־הלוואי בתנועתנו בארץ ובגולה. היא מקדשת ומנציחה את הפירוד בנוער, מבטלת כל תקווה להתגברות תהליכי איחוּד מקיפים שאינם טומנים בהם פילוג.

חייב אדם, חייב פועל, חייבת המפלגה, לבור לה את הדרך אשר תלך בה.

1943

---

חרדה למעשים

מאת

לוי אשכול

במועצת חבר־הקבוצות, חשוון תש"ד

כשאני משתתף באיזה חגיגת יובל בתנועה, המזכירנו, כי הנה שוב עברוּ עלינו בארץ כך וכך שנים תוקפת אותי חרדה: מה עשינו, מה ביצענו? מה השגנו בתקופה זו? עברו עלינו עשר שנים. יודע אני שבזמן זה נעשו דברים בארץ, בישוב ובציונות, ונעשו גם דברים בחבר־הקבוצות. אתמול הזכירו כאן כמה מהישגינו – ואין הם פחותי־ערך. אבל כשם שחזקה בי ההרגשה, כי צריכים היינוֹּ להיות כיום מיליון יהוּדים בארץ־ישראל ולא ששים רבוא (אין צורך להיות חולם חלומות כדי לחשוב, שאפשר היה להגיע לכך) כך מרגיש אני, שגם חבר־הקבוצות, המונה כיום 7000 נפש, בקירוב, יכול היה להגדיל את מספרו באותם אחוזים החסרים עד כדי מיליון יהוּדים בארץ. אלא שהציונות לא הצליחה לדלות את כל האפשרויות, וגם אנו, חבר־הקבוצות, לא דלינו את כל הניתן לדלות. עבר זמן יקר. מי יודע אם אותם ארבע מאות אלף היהוּדים החסרים למיליון יוכלו לבוא מחר לארץ־ישראל, מי יודע אם עודם קיימים.

נראה לי, שענין זה צריך לשמש נקודת־מוקד בכל דיונינו, להעסיק את תנוּעתנוּ כולה, את ההסתדרוּת כולה, את המפלגה כולה, את כל אירגוני־ההתישבות ואת חבר־הקבוצות בתוכם. כולנו אומרים בכל הזדמנות: התכוננות לקבלת עלייה. תהיה זו טעות פאטאלית, אם ננתר אל הבלתי־ידוּע ונגיד: תיגמר המלחמה, ייפתח העולם – אז אפשר יהיה לקלוט. השלום – ייתכן וכבר הוֹּא נעשה והולך בעצם ימי המלחמה, בכל אופן, נעשים כבר סידורים לקראתו אם נסתפק בדיבורים ובמחשבות, הרי בבוא שעת המעשה יהיה אולי מאוחר, ונפסיד הרבה דברים. אני אומר: חבר־הקבוּצוֹת כמכשיר מארגן, כמכשיר תנועתי, בוודאי שהחמיץ הרבה הזדמנויות מתוך כל מיני הלכי־רוח. היה דבר בחבר־הקבוצות, שהביאו להפסיד אפשרוית של פעולה והתרחבות. נדמה לי, שמועצה זו עומדת בשטח זה על קצה הגבול ולכן רואה אני את מרכז הכובד בנכונותנו הנפשית לנסות לממש מהיום והלאה את הדברים שאנחנו מרבים לדבר עליהם.

איך נעשה זאת? יליניק ציין, כי בידו רשימה של 130 חברים, מועמדים לשליחים אל אותו חלק של הגולה אשר לחבר־הקבוצות גישה אליו. דבר זה דורש תקציב. יודע אני שלא בנקל תיעשה הפעולה, אם לא נהא חדורי הרגשה עמוקה שהנה מגיעים ימים – והם אולי כבר הגיעוּ – המחייבים לנסות לממש את הדיבוּרים על נכונות ועל פתיחת שער. אני מצטרף לדעתו של יליניק, שחבר־הקבוצות לבדו – כשם שהקיבוּץ המאוחד לבדו – כשם ש’השומר הצעיר', בהסתייגוּת מסוימת, לבדו – לא יקיף את העבודה ברחבי הגולה. חבר־הקבוצות בלי ההסתדרות, בלי המפלגה – יעשה אך מעט. ואם מדובר ב־130 איש – ראוּי להכפיל את מספרם, לכל הפחות. נכון, יש מחסור באנשים, העבודה רבה וקשה, החיים הם לפעמים ללא נשׂוֹא. אבל אם אנחנו מדברים ברצינות על נטיית שכם – אם לרבבות או למאות אלפים או למיליונים – בוודאי שלא נעשה את הדבר בלי 130 החברים הנדרשים לשליחות; אולם, אין די בכך. עלינו להעמיס על שכמנו את ביצורה וחיסונה של המפלגה לקראת הימים הבאים.

חברים נגעו בקצה המזלג בעניני הנוער, אשר לא יתבררו במועצה זו בירוּר יסודי, אלא בדיוּן נפרד שיתקיים אולי בעוד כמה שבועות. אסתפק בציוּן העזובה בשדה־פעולה זה. על כל פנים, במה שנוגע לחבר־הקבוצות. גם מלאכה זו לא תיעשה בלי עזרת חברים.

עלי להגיד, שאיני מרוצה מהוויכוח המתנהל עכשיו אצלנו על מכסת הקרקע. כולנו חטאנו במשך שנים בענין זה. עוד מעט ונתחיל להתאונן שאין די קרקע לדגניה. נכון, שהחילונו בעשרים משפחה, ובינתיים הגענו לשבעים וחמש. אבל בענין זה נדרשת זהירות מיוחדת במינה. איננו יכולים להגיד היום בדיוּק את ההיפך ממה שאמרנו כולנו עוד אתמול. כמובן, יכולים חברים לטעון שאין להם כדי קיומם. עלי להגיד להם, שאינני מאמין, כי בהתישבות ההררית הפתרון הוא במכסת קרקע יותר גדולה. מבחינה זו צדק בהרבה וייץ. הוא איננו צודק, בהשוותו את המתישב שלנו למתישב הערבי, ואיני מניח, כי איננו יודע את ההבדל בין רמת־חיינו ורמת־חייו של הפלח הערבי. יש בדבריו משום הגזמה, ואני סבור שאפשר והוא זורה מלח על הפצעים. אף־על־פי־כן, אין לי עדיין הרגשה שכבר שמנו את הדגש באות הנכונה, כי באמת פתחנו כבר את חרצובותיו של ההר, של השטחים הגדולים האלה, התופסים את החלק הגדול של ארץ־ישראל (כולנו רוצים עכשיו במנת החלוציות הזאת של ההתישבות וההיאחזות בהרים), אם לא לחשוב את הנגב. כמובן, בינתיים קשה. סוף־סוף, את ראשית צעדינו בהתישבות עשינו בשפלה ולא בהר, ובינתיים הגיעוּ העמקים לסטאנדארט מסוים. אך אותה התנוּעה ואותה ההסתדרוּת ואותו החלוץ מצוּוים להתחיל מחדש. נזכור, שהימים הראשונים לכיבוּש תל־עדשים לא היוּ דומים ודאי לימיה של נהלל עכשיו, או של כפר־יהושע.

בדברו על משקי ההרים,הזכיר י. ברץ מפעלי מלאכה וחרושת ועבר מיד, בקפיצה אחת, למפעל בתי־ההבראה, כמפעל חרושת. חברים, אני חסיד נלהב של מפעל ההבראה במשקי ההרים ואמליץ עליו גם להבא, אלא נראה לי שיש כאן איזו הגזמה, שכן יש לגשת לענין ביתר זהירות. כאשר ישובים בעלי יסודות חקלאיים מספיקים, בעלי קרקע ומים, מקימים גם בתי־הבראה ומכניסים גוון של שירות בבית־הבראה, אשר אינו הולם את מעמדם ועומד בסתירה לחייהם שלהם, נדמה לי שמן הדין להזהירם על מעשה זה. עלינו להוסיף ולחקור את דרכו של ענף זה. דומה שהפרזנו בדבר. כמובן, יש אוויר טוב בהרים, וטוב יהיה אם יהוּדים, במקום לנסוע להרי קפריסין, יעלו להרים שלנו. בכל זאת יש לשמור על המידה. איך לעשות זאת? פעם הצעתי במרכז החקלאי לקבוע ועדה לענין זה, מעין מוסד מפקח. אם פגעתי בזה בהרגשת החברים העומדים להקים מחר בתי־הבראה במשקים – ואני בעצמי אומר לעשות זאת – אבקש סליחתם: לא לכך נתכוונתי.

אשר למפעלי מלאכה וחרושת, כענפים מסייעים בהיאחזותנו בהרים. בשטח זה לא נעשה עד עכשיו כל מאמץ. על זה אני קובל. אם יש הצדקה למפעלי מלאכה וחרושת בישובים חקלאיים, הרי זה קודם כל בישובי ההרים, כי בלעדיהם אין שם כדי קיום לאדם. אל לנו להתפרנס רק מן ה’אוויר'. אמנם גם זה ענין. המחשבה הקולקטיבית שלנו עוד לא העלתה דבר שיש בו משום פתרון של קיימא להתישבותנו בהר. הנכון הוא, שעוד לא התישבנו בהרים אלא במדרוני ההרים, למרגלותיהם, על־יד הכבישים הטובים. הגענו לשתיים־שלוש נקודות שהן באמת בטבור ההר, על פסגותיו. על הסוכנות והמרכז החקלאי לחפש אפשרויות להקמת ענפי־עזר, מפעלי חרושת ומלאכה שאינם מקובלים על הערבים, למען יוכל המתישב היהוּדי להיאחז בהרים. בשטח זה לא נעשה עדיין ולא כלום. אינני בא להאשים בכך את מזכירות חבר־הקבוצות, אין בכוחה בלבד להרים משא זה. אם בידי חבר־הקבוצות קרן של 5000 לא"י, הרי אין הכוונה שהוא ייעשה קולוניזאטור ויקדיש את כל הקרן למטרות התישבוּת בהרים. ארץ־ישראל משתרעת על 27 מיליון דונם אדמה – על הנגב ועל המדבריות, על ההרים והעמקים שלה. איננו יושבים לבדנוּ בארץ, והרינו יודעים להעריך כל קרקע. אבל אם רצה הגורל שחבר־הקבוצות יהיוּ לו הרבה יישובים בהרים, ומשום כך הענין לוחץ עליו יותר מאשר על אחרים. הוּא חייב ליהפך לנושאה של תביעה זאת. עליו להשקיע מחשבה ומאמצים רבים בבעיה, כיצד לקשור את החקלאות ההררית במלאכה וחרושת. דבר זה תואם את מטרתנו בפיתוח אדמת ארץ־ישראל לקליטה גדולה נוספת. אולי הודות להיאחזותנו בהר, הודות לחיפוש הפתרון לקיום בו, נהיה חלוציהן של מלאכות חדשות, תעשיות שונות, כיהלומים ותעשיית מכשירי דיוק, וכן תעשיות אשר משום־מה לא עסקו בהן בארץ, והתעשיה הגדולה בתל־אביב ובחיפה לא מצאה בהן עניין.

אשר לגושים – שותף אני לדעתו של הרצפלד, שאין לחלק את הארץ מבחינה התישבותית: חלק ל’השומר הצעיר‘, חלק לחבר הקבוּצות, חלק לקיבוּץ המאוחד. אך האם על זה מדובר כאן? אם כבר זכינו, בעוונותינו הרבים, לחלוקה כזאת – אין טעם שב’ים’ של התישבות זו או אחרת תימצא באיזו פינה נידחת קבוצה של חבר־הקבוצות ליצור 3–4 ישובים דומים בצלמם, השוכנים זה זה ליד זה. המנהג של השארת ‘שיריים’ (שיריים של שטחי־קרקע שנותרו אחרי חלוקתם לגופים שונים), שמהם תופרים מכנסים ל’יתום', מוכרח להיפסק. שנים מדבר חבר־הקבוצות בענין זה השכם והערב, ועל המרכז החקלאי להתחשב בטענה זו.

---

יעוד תנועתי לשיכון

מאת

לוי אשכול

בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 18 בנובמבר 1944

הכל משתכנים – בכל מקום, בכל תנאי ובכל זמן. אלא שלא הייתי אומר: הכל משכנים, כי אם: רק ההסתדרוּת משכנת. ברור, שצריכה להיקבע נורמה על־ידי מועצת־פועלים מקומית, או ועד מקומי המפקח על הענין, ולוֹ ניתן לקבוע מסמרות.

אסור לנו להתעלם מן הצרכים שמחוץ לשיכון; אנחנוּ מתכוננים לעליה רבתי, ונהיה זקוקים למיליונים לצרכי התישבות. לכן אין להכביד על מוסדות ההסתדרות. עלינו לגשת לענין מתוך השקפה קולוניזאטורית רחבה של השנים הבאות, מתוך ידיעה שנצטרך לעצב את תנועתנו לא רק כתנועה מתישבת, אלא גם כּתנועה מיישבת, מיישבת עם. והוא התפקיד.

יש לדאוג לשמירה על הפרצוף העצמי של השכונות, מבלי לקפח את זכויותיהן בעיריה, או במועצה המקומית.

מה חסר לנוּ בשיכוּן? חסר בו מה שחסר גם בשטחים אחרים – יד מכוונת ומדריכה במובן תנועתי־ציבורי־פועלי. ואין זו שאלה קלה. יש לארגן את המשתכנים בגוף נושא אידיאה. אנחנו קודם כל יורים את אבן־הפינה במרכז, ואחר־כך בונים את העיגול. הדבר הטוב ביותר היה, אילו ניתן לנו לקבוע וותק שיכוני¹, כמו בהתישבוּת.

לא עשינו הרבה כדי לחבב את השיכון על הציבור. אולם רק עתה מתחיל הפועל להרגיש, כי ההסתדרוּת הנחילה לו נכס כביר. לאחר ששבע־מאות משפחות במושבה יצאו מעול המשכנתאות, היה היחס לענין חיוּבי.

אני שם את הדגש על החינוּך התנוּעתי: ליד מרכז ‘שיכון’, או מרכז כללי מיוחד של ההסתדרוּת, דרושה זרוע מחנכת, המטפחת את השיכון מבחינה תנועתית.

---

לסיומה של פרשה

מאת

לוי אשכול

לאחר ההצבעה המכשילה בוועד־הפועל של ההסתדרות על התכנית המדינית המוסכמת של התנועה הציונית, בקשר למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאוּמי ולקראת מועצת ההסתדרות הנ"א¹, ראינו לנכון לנסות ולהפעיל עוד פעם את ‘ועדת הוותיקים’². הנחנו שההתעוררוּת והזעזוּע, שעברו על הציבוּר לרגל הצבעת חברי סיעה ב' בוועד־הפועל, יאפשרו ל’ועדת הוותיקים' למצוא מוצא לקראת מועצת ההסתדרוּת מהמצב האומלל והמכשיל בו נכנסו והכניסו אותנו חברי סיעה ב' בהצבעתם יחד עם ‘השומר הצעיר’. בהזדמנוּת זו רצינוּ לנגוע גם בשאלה השניה – בשאלה האירגונית. לפי החלטת מועצת המפלגה היינו צריכים להביא לפני מועצת ההסתדרות הצעה להקדמת הבחירות בהסתדרות. על כן ניסינו למצות כל סיכוי וכל זיק תקווה לשמירה על שלמות המפלגה.

על אף מאמצינו לא הצלחנו להיפגש עם חברי סיעה ב' ימים רבים לפני המועצה והתכנסנו סמוך למושב הראשון של מועצת ההסתדרוּת. נוכחנו לדעת כי גם אצל חברי סיעה ב' ב’וועדת הותיקים' הבשילה הכרת הצורך להגיע בענין הפוליטי ליישוב הקו. לאחר בירור מקיף הוטל על ישראל גלילי ואליהו גולומב לנסח על יסוד הדברים ב’ועדת הוותיקים‘, הצעה לבירוּר השאלות האירגוניות. לא הגענו לידי כך וגברה ההרגשה, שחברי סיעה ב’ ב’ועדת הוותיקים' מתחמקים ואינם רוצים לטפל בסוגיה זו.

וכך הגענו למושב המועצה. בינתיים, לרגל מקרי הטירור בארץ הופסקה המועצה. נגשתי לי. טבנקין והצעתי לו להשתמש בהפסקה ולקיים ישיבות ב’וועדת הוותיקים' לשם דיוּן בסוגיה הפנימית של המפלגה. הצעתי נדחתה בנימוקים שונים שלא נראוּ בעיני.

בינתיים הוטל העוצר וניתנה שהות. בסוף העוצר הגיע אלינו הח' יצחק מאירסון מאשדות־יעקב ובידו פטיציה חתומה על־ידי 312 חברים מאשדות־יעקב, ביניהם חברי המפלגה, חברי סיעה ב' ובלתי־מפלגתיים, אותם בלתי־מפלגתיים ההולכים לאורה של המפלגה כל השנים, כואבים את כאבה ודואגים את דאגתה. היה זה מכתב־בקשה ל“וועדת הוותיקים” למנוע קרע במפלגה. לפני שהגיע מאירסון אל “וועדת הוותיקים” קיים שיחה עם בן־גוּריון ועם א. גולומבּ. הוּא ניסה גם לנסח הצעה קונקרטית.

הצעתו אמרה: המריבה תיפסק וחברי סיעה ב' ישובו למפלגה ומוסדותיה תוך נשיאה באחריות, פעילות וקבלת מרות. המרכז יעלה לדיוּן מחדש, אם מיד ואם כעבור כמה שבועות, את הבעיות האירגוניות של המפלגה במרכז ובסניפים. הסניפים ידונו בכך מחדש בהרחבה. כתום הדיוּן יועבר הענין לוועידת המפלגה, ומה שתחליט הוועידה הוא יקום. ההצעה נראתה לנו והזמנו את הח' מאירסון לישיבת ‘וועדת הוותייקם’, שהתקיימה כתום העוצר, לפני המושב השני של מועצת ההסתדרות. גם בישיבה זו לא הרגשנו רצון־יתר מצד חברי סיעה ב' לטפל בבעיה, האירגונית. באותה ישיבה, לאחר שעות של מאמצי שכנוע, לא הגענו לכלל מסקנה כלשהי אולם החל להבהב זיק־תקווה קלוש.

נאחזנו בהצעתו של הח' מאירסון וביקשנו לראות את ועידת המפלגה כראות הצבת הראשונה, שבעזרתה, ניחלץ מן המיצר. רצינו, כי לאחר בירורים נוספים נמסור את ההכרעה בלב שלם למוסד העליון של התנועה. עם ההסכמה המשותפת לכך נוכל להגיע לכלל הסכם בכמה הצעות נוספות המונחות על שולחן־הדיונים שלנו מאז מועצת־המפלגה הראשונה וישיבות ‘וועדת הוותיקים’ בירוּשלים.

התכוונו להצעת הח' י. שפרינצק, בדבר נסיון נוסף לבירור האפשרויות לאיחוּד ציוני־סוציאליסטי, המקיף את ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון‘, כמו כן להצעת לוי שקולניק ולהצעת ד. בן־גוּריון וחברים אחרים, אשר הח’ י. טבנקין קיבלן בכללותן והשכיל להוציא מהן את ההנחה היסודית של התחסלות הסיעה, שעמה כל ההצעות קמות ונופלות. מאז מועצת ירושלים³ נוהגים חברי סיעה ב' לכנות את ההצעות הללו, חסרות העיקר ונטולות הנשמה, בשם ‘הצעות טבנקין’.

הובעה גם הסכמתנו לבחירות יחסיות לאותה הוועידה המכרעת, וכן לוויתורים מפשרים אחרים, אך בתנאי שקודם כל תיווצר אותה צבת ראשונה.

בחילופי פתקאות בין כותב השורות הללו ובין ה' ישראל גלילי נקבע, כי כוונת מאמצינו באותה ישיבה היא להגיע לעיקרי ההצעות במועצת המפלגה בירושלים בצירוף הצעת מאירסון על ועידה מכרעת, שתתקיים בכל אופן לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות.

לאחר קביעת ציר הדיונים – אשר קצהו האחד הן העיקריות שבהצעות ירושלים, וקצהו השני – ועידה מכרעת ומחייבת את הכל ובכל השאלות האירגוניות – הוצעה ע"י הח' יוסף שפרינצק ועדת שנים. הח' גלילי דחה את קביעת הוועדה למחרתו, עד שיחליף דברים עם חבריו ויווכח, שאמנם יש לו תומכים להמשך משא־ומתן בכיווּן המסומן.

סיעת המפלגה במועצת ההסתדרות שמעה על הדיון הזה, אישרה אותו והטילה עלינו לחתור להסכם על יסודות אלה. הענין הובא גם לפני סיעה ב' ושם הוטל על ישראל גלילי וישראל אידלסון להיפגש אתנו שוב לשם שיחה והתרשמוּת נוספת, בלי שניתנה להם עדיין הזכות להגיע לידי הסכם. גם שיחה זאת נסבה על אותו ציר וחיזקה את הרושם ההדדי, כי לא מן הנמנע הוא להגיע לכלל הסכם על יסוד ועידה מכרעת לפני ועידת ההסתדרוּת, בצירוף העיקריות שבהצעות ירושלים. קיווינוּ, כי הענין יקום עוד בימי מושב המועצה. חיכינו להמשך הישיבה, לאחר שהחברים גלילי ואידלסון ישובו אלינו מיופי־כוח לנהל משא־ומתן, על־מנת להגיע למצע מנוסח ומוסכם, הטעון אישור סופי של מרכז המפלגה ושל הסיעה. בצפיה מתוחה חיכינו לאות מבשר טובות והנה במקום זה בא אלינוּ הח' אידלסוֹן ללא בשׂוֹרה. לפי דבריו לא הספיקו חבריו בסיעה להגיע לחילופי־דעות, וכי הדבר היה מחייב בין כך ובין כך כינוס ארצי שאין לכנסו בן־יום, ולפיכך אין בפיו כל תשובה וכל הצעה. הרגשנו נשיבת־רוח צפונית קרה.

לדעתו אין מוצא ואין עצה. ניסינוּ לבדוק אם הח' אידלסון מעונין בדחיית הדיון במועצה על הבחירות, למען הקל על המשא־ומתן, ונוכחנו כי אין כל היענות לכך. כמעט סיכמנו במשותף, שהגורל נחרץ וכי אנו יוצאים למלחמת־בחירות. וכאן נעשה עוד נסיון שלאחר יאוש, בהציענו להיפגש בימי הפסח לא כוועדה מוסמכת, מאחר שאין חברי סיעה ב' מוסמכים, כי אם כפרטים. והיה אם נצליח, נביא את הדברים לפני התנועה, ואם ניכשל, נכשלנו ונחריש.

לפיכך הופתענו כאשר במקום תשובה חברית וגלויה, דוחה או מקרבת את הצעותינו במשא־ומתן ממושך, מותח ומייגע, נפסק המגע לאחר כינוס הסיעה בחיפה. ובמקום להשיב לנו, הזדרזה הסיעה להריץ מכתב חוזר אל חבריה, רצוף הסברה המבוססת על הנחות ועובדות שאינן אלא אמת לחצאין, והלא ידוע, שאין לך דבר מסלף יותר מאשר אמת כזו. מחברי המכתב החוזר לא נחה דעתם עד שפסקו, כי 'סיום המשא־ומתן בהצעות אלו של מרכז המפלגה מוכרח להציג את מאמצי השלום כתכסיס שקוף, המכוּון למלחמת־הבחירות".

צר מאוד על חילול רגשי חברות ואחריות, צר על התרגשות אמת והחתירה הדרוכה להסדר במשך שבועות אחדים, יומם ולילה. היו אלה ימי אמונה ותקווה, שכן האמנו כולנו – כל חברי הוועדה משני הצדדים, וכן האמינו רבים אשר גונב אליהם מצב הדברים.

עלבון זה לא על נקלה יישכח.

בחול־המועד של פסח חודשו הפגישות והשיחות. החל משא־ומתן רציני ומעמיק. במשא־ומתן נשתזרו שתי וערב חוטים שמלפני מועצת ההסתדרות ומתוכה. עד מהרה הגענו לניסוח כמה סעיפים, מהם מוסכמים ומהם כמעט־מוסכמים. ענין אחד או שנים עדיין היו שנויים במחלוקת. הדברים המוסכּמים והמנוסחים כמעט מראשית המשא־והמתן הם:

1) שיבה לפעילות, לאחריות ולמרות המפלגה;

2) פעילות רעיונית ודימוקראטית במגמה להגיע לשלימות המפלגה ללא סיעות;

3) פעילות לאיחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף ובשורה ראשונה עם ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון' (פניה פומבית, בחירת ועדה מוסכמת לבירור פנימי ולמשא־ומתן; פעולה בציבור). הצעות מעשיות מפורטות אלו באו במקום ועידת איחוד, אשר חברי סיעה ב' הציעו תחילה וּויתרו עליה אחר־כך, בהתחשב עם הודעתנו הברורה בראשית המשא־ומתן, כי המפלגה לא תלך לשום ועידת איחוד עם מפלגות מאורגנות בטרם תוחזר שלמותה הפנימית. בהזדמנות זו גם הודענו כי בדעת המפלגה לקרוא לוועידת בּלתי־מפלגתיים בזמן הקרוב ביותר, וחברי סיעה ב' לא התנגדו לכך.

4) לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות תתכנס ועידת מפלגה (הצעת גלילי אמרה: ואם יהיה צורך, יובאו לפניה לדיון ולהכרעה גם השאלות האירגוניות של המפלגה), אשר תדון בין השאר גם בשאלות האירגוניות. הוועידה תכריע בכל השאלות ותחייב את כל החברים.

5) עד לבחירות חדשות תקוים נציגות סיעה ב' במוסדות המפלגה וההסתדרות, כפי שנקבע לפני הוועידה בכפר ויתקין. בסעיף זה ויתרנו לבסוף לאחר משא־ומתן ממושך מאוד על דרישתנו להפקדת מנדטים וראינו בסיס להסדר הנציגות באסיפת־הנבחרים וברשויות המוניציפאליות בהצעת ויניה כהן.

6) שיתוף המיעוטים. לא הסכמנו לניסוח סעיף מיוחד על נושא זה מתוך נימוק, כי למעשה הם משותפים וכי מרכז המפלגה לא החליט על אי־שיתוף. הסברנו, כי המרכז הודיע על ביטול ההסכם, לפי שנראה לנו חד־צדדי כיוון שלפי התנהגוּת ‘השומר־הצעיר’ מתקבל הרושם, שאין ההסכם מחייבם לשום התחשבות ונוהג קואליציוני.

חברי סיעה ב' הסכימו להערכתנו את התנהגות ‘השומר־הצעיר’ בקואליציה והבטיחו ללחום בעתיד במשותף על אתיקה קואַליציונית הוגנת, אך תבעו את שיתופם המידי.

את הסעיפים הנ"ל, המוסכּמים והשנוּיים במחלוקת, הבאנו פעמיים לישיבת מזכירות המפלגה. הגינונו עליהם וקיבלנו את אישור המזכירות. נראה לנו, כי גם חברי סיעה ב' עמדו במגע עם סיעתם.

אחת הישיבות של הוועדה הוקדשה במיוחד לניסוח סופי של סעיף 4, הדן בדבר ועידת המפלגה ולניסיון להגיע לכלל סיכום בסעיף על שיתוף המיעוטים. בתוך דיון של שעת־רצון הציעו החברים ויניה כהן וגלילי, מוצא על־ידי כך שכל צד יוותר על סעיף אחד. נשאלנו לוויתור הרצוי לנו אחרי שיקול־דעת הסכמנו לוותר בסעיף הדן בשיתוף המיעוטים ודרשנו ניסוח ברור ומלא של הסעיף על הוועידה. עמדנו על כך והסברנו שוב, כי בעינינו הסעיף הזה הוא מסמר המשא־ומתן, וכי במפלגה שלמה ומלוכדת, ניתנים הרבה ענינים לסידור קל יותר, שכן הוויתורים אפשריים.

מחמת השעה המאוחרת ולפי בקשת חברי סיעה ב', הפסקנו את הישיבה וניתנה שהות לחברים להתיעץ עם שולחיהם.

למחרתו התכנסנו שוב. הח' ב. רפטור, שהשתתף גם הוא יחד עם הח' חנה למדן בישיבות אחדות, פתח ואמר: ‘החלטנו לעשות את הדבר’. הח' גלילי הוסיף, שחבריהם התרשמו התרשמות חיובית רבה מנכונותנו לוויתור בסעיף שיתוף המיעוטים, ראו בכך אות לנכונוּת כנה לחתור לקראת איחוד מקיף, והודיעו שהם מסכימים ללשון הסעיף על ועידת המפלגה, בנוסח המלא והמחייב שלנו. אנו הודענו, כי לשם מניעת אי־הבנות וטענות נציע פירוט שלם של שיתוף המיעוטים. מאז נקבע סעיף הוועידה כאבן־פינה בבנין ההסכם, אשר אין להזיזה או לעקרה. הסכמת חברי סיעה ב' לנוסח שלנו בסעיף הוועידה עודדה וחיזקה אותנו באמונתנו, כי גישת כולנו רצינית ואחראית. ידענו אמנם, מתוך השיחות הממושכות עם החברים, כי גם בחיק הוועידה תלין סכנה, וכי בתקופת המעבר ניתבע כולנו למאמצים גדולים, אירגוניים, רעיוניים ונפשיים כדי לסתום מתוך רצון טוב את הפרצות. כולנו חייבים לגלות מחדש בתוכנו את הכשרון למפלגה גדולה.

מתוך בדיחות־הדעת ניסחנו את הצעד הזה כנישואים ישראליים בניגוד לנישואים־לנסיון מחד גיסא ונישואים קאתוליים מאידך; אמנם נישואים ישראליים. יודעים גם את הגט, אבל ההליכה לחופה מלווה רטט וחרדה ותקווה בלב להקים בית נאמן בישראל.

לא תוכל להיות חזרה על ועידת כפר ויתקין. החברים מודים עכשיו בזכות הוועידה לקבוע, להחליט ולחייב. הצבת עשויה. היא תחלצנו מן המיצר במוקדם או במאוחר, שכן קיים ויכוח על משך תקופת־המעבר. מובן ומוסכם, כי ועידת המפלגה תתכנס לפני ועידת ההסתדרות. מועד ועידת ההסתדרות נקבע ואין לדחותו. בלית־ברירה נטינו להסכים לחפש במשותף דרך להמשכת תקופת־המעבר עד כדי 2 – 4 חדשים, כפי שביקשו חברי סיעה ב', באופן זה כאילו מצאנו מועד טבעי לוועידה, ללא קביעת ‘תאריך מעליב’ וללא דרישת ‘כניעה’.

את הסעיפים העיקריים המוסכמים הנ"ל הבאנו לישיבת מרכז המפלגה, אשר קיבלתם מתוך היסוסים וספקות, חרדה ותקווה, והטיל עלינו לסיים את המשא־ומתן. הודענו את מסקנת מרכז המפלגה לחברינו העומדים במשא־ומתן בבקרו של אותו יום שני בשבוע, שבו נתכנס הכינוס הארצי של סיעה ב' בחיפה. תוך השיחה החלה עמידה מחדש על ניסוחי דברים ועל תוספת חדשים לתקופת־המעבר וכו‘, דברים, שבמשך כל זמן המשא־ומתן לא שימשו ואינם משמשים גם עכשיו סלע־מחלוקת. במקרה נשאלה השאלה מה פשר ה’מרות’. הובן והוסכם, כי הכוונה היא לפירוש שניתן בזמנו להסכם בית־ברנר⁴, שנחתם על־ידי א. ציזלינג ואידלסון.

הודגש בין השאר דבר, שהיה מובן במשך המשא־ומתן, כי בתקופת־המעבר חייבת פעילות הסיעה ללכת ולהצטמצם, וכי אין לגרוס המשך הופעות פומביות נבדלות וכו'… שוב עלתה לבירור שאלת ועידת הבלתי־מפלגתיים, אשר משום־מה לא נראתה להם, אם כי הודוּ שאינם יכולים לאסור עלינו כינוס ועידה כזו; ואנו לא הודענו וחזרנו והודענו על כך, ולא שמענו מפיהם התנגדות ברורה. וכן כמעט שלא נשאר נושא לוויכוּח בפרשת שיתוף המיעוטים, כי תכנית השיתוף שלנו הניחה את הדעת.

נפרדנו ובלבנוּ פעמה תקווה, כי עברנו את הרכס התלוּל והגבוה. מכאן ואילך מתחיל מישור רחב־ידייי

חברינו למשא־ומתן נסעו לחיפה לכינוס ארצי של סיעה ב' ואתם המצע המוסכם ואי־אלו סעיפי־משנה ממדרגה שניה ושלישית, השנויים אולי בהבדלי־סברה מסוימים ובלתי מסוכנים בהחלט.

חיכינו לתוצאות חיוביות של הכינוס בחיפה. למחרת נועדה בגבת המועצה החקלאית. שמועות מדאיגות החלו מגיעות, המספרות על דחית הצעת ההסכם בכינוס סיעה ב‘. עצבות גדולה ירדה על כל המקווים והמאמינים. אחד מן המשתתפים בכינוס מסר לי, כי בעיקר חלקו שם על שני סעיפים והם: מועד הוועידה; הוא קרוב מדי, וזהו הליקוי העיקרי; והדבר השני שחריפותו פחותה: התנגדות לוועידת הבלתי־מפלגתיים בחדשים אלה. מששמעתי זאת, רווח לי במקצת. חיכיתי לתשוּבתם של חברי מסיעה ב’ ולהמשך המשא־ומתן, אם גם נידרש להכניס שינוי זה או אחר. שהרי כל עוד שאין מערערים את היסוד, יש תקווה.

למושב המועצה החקלאית הגיע גם הח' ויניה כהן מעין־חרוד – שהיה השותף למשא־ומתן. לשווא חיכיתי לדברי תשובה ממנו באותו ערב. למחרתו, עם הפסקת הצהריים, נגשתי אליו והזמנתיו לשיחה. נדהמתי בשמעי כי הסיעה דחתה את הצעת־ההסכם דחייה שלמה. אין הדבר תלוי בתיקון זה או אחר.

נאמר לי, כי אי־אפשר לייחס ערך עצמי ומכריע כל כך לוועידת המפלגה, שהרי עוד במשא־ומתן ב’וועדת הוותיקים' הראשונה בירושלים לא הסכים הח' י. טבנקין לקביעת תאריך להתחסלות הסיעה. אָפיה של הוועידה הוא יותר אופי של מעמד חגיגי אשר יברך על המוגמר, בתנאי שבתקופת המעבר תיווכח הסיעה, ורק לפי שיקול דעתה היא, שאכן אין לה צורך להתקיים.

לאור פירוש מחודש זה חשך עולמי. ראיתי את עצמי עומד על קבר התקוות, שתלינו בסיום החיובי של המשא־ומתן. שוב התחיל השטן מרקד. שהרי בגלל כך נכשל המשא־ומתן בירושלים. השיחה שיכנעתני, כי לב הענין נתפקע. הצבת נשברה בטרם חושלה. את מסקנתי זאת בצורתה התמציתית ביותר מסרתי לחברים אחדים מיד, וכך גם טלפנתי לח' בן־גוריון: ‘הדבר מת’.

בינתיים עבר יום ולילה. חששתי שמא בכל זאת נחפזתי בהסקת מסקנתי. למחרת ניגשתי שוב אל ויניה כהן ואמרתי לו: התרשמתי משיחתנו אתמול שלבו של הענין מת וזאת מסרתי לחברי. רשאי אתה להעמידני על טעותי. הלא בגלל שנים־שלשה חדשים של תקופת־המעבר לא תתן, ואסור לך לתת לענין להתפוצץ. אין ערך עוד לשנים־שלושה חדשים, אם לב העניין קיים, אם הוועידה היא מכרעת ומחייבת. הוא ענה לי: אמרתי לך אתמול ברורות כל מה שהיה לי להגיד. שאלתיו: האינך חושב, שיש טעם להתכנס שוב לישיבה, בהרכב שישבנו בו בשבועות אלה? סוף־סוף עבר משהו עלינו במשך הזמן הזה. על כך השיב לי: אתה אחראי כמוני – האם לדעתך יש צורך בדבר? אמרתי לו: קיימתם ישיבת מרכז, ודאי ניתנו לך הוראות, ועליך לומר אם יש לך צורך לדבר אתנו. הוא ענה: לא השתתפתי בכל המשא־ומתן (אם כי למעשה השתתף בתשעים אחוז של המשא־ומתן), ואידלסון חולה ושוכב ביגור. אמרתי לו: אין זה אסון, נוכל להגיע גם ליגור, אם יהיה צורך בדבר. חיכיתי לתשוּבתו.

באותו זמן נפגש בתל־אביב מ. נמירובסקי⁵ עם גלילי ונחל בערך אותה האכזבה שנחלתי אנוכי. גם נמירובסקי תבע להתכנס עוד לישיבה. בינתיים הגיע גם מאירסון, נר־התמיד אשר ליווה אותנו בכל הישיבות והדיונים של החודש הזה, וניסה שוב להציל. התכנסנו ללא חמדה רבה בערבו של אחד במאי בתל־אביב. בראשית הישיבה השתתף גם אידלסון. הוא ניסה להיות הקשה והמחמיר ולבטא כנראה את רוח ישיבת הסיעה בחיפה. הוא ניסה אפילו לערער על כך, שמועד ועידת המפלגה נקבע לפני מועד ועידת ההסתדרות. אולם גלילי העמידו על טעותו וקבע את המועד כמוסכם. דעתו של מאירסון לא היתה נוחה מכך. הוא יצא לרגל סידורי האחד במאי. נשארו בישיבה רק גלילי וּויניה כהן ודיברנו שעות. שוב אמרנו ברמיזה ובמפורש, כי בלית־ברירה נסכים עוד לכמה ויתורים. ביקשנו לגמור את הענין ב־1944. אם לא נוכל לכנס את ועידת ההסתדרות ב־1944 נקרא לפחות את ועידת המפלגה ב־31 לדצמבר ש.ז. כסמל לכך, שעברה שנה וקללותיה, ולקראת 1945 אנו מופיעים כמפלגה שלימה. אבל רמזתי גם על יותר מזה, אמרתי: אל תחשבו שבגלל שנים שלושה חדשים לאחר 1944 נפלג את המפלגה. העיקר שנקיים את הדבר המרכזי – ועידה מכרעת ומחייבת. והיתה לי הרגשה ברוּרה, ששני החברים פחדו שמא נרחיק לכת בוויתורים ונביאם לידי מצב קשה, שכן לא ניתנה להם האפשרות להסכים לעצם הענין.

אחרי ששאלנום שאלות אחדות יצאוּ השניים לחדר סמוך להתיעץ. ישבנו וחיכינו להם עד שנוכחנו, כי הם יצאו את הבית בלי להשיבנו דבר. זה מעיד על המצוקה הנפשית שלהם – הם לא יכלו לשבת ליד שולחן המשא־ומתן ולרקום יחד עמנו את השלום. אני מבין להרגשתם של ישראל גלילי וו. כהן. האמנתי להם ואני מתבייש במכתבם. הדבר היפה והחברי ביותר היה – להידום. לפני שמסרו לנו תשובה, לפני שכהן דיבר אתי – כבר נשלח ודאי לחברים גילוי־הדעת של הסיעה, חתום על־ידי בנדורי, בו מחללים את זכר שלושים הימים הללו, את מאמצינו הכנים, שלנו ושלהם. נאמר שם ברורות, שכל זה לא היה מצדנו אלא תמרון בחירות. אני נדהם מן העובדה, שגלילי וכהן אינם מנערים את חצנם מחילול־חברוּת זה. גם עכשיו איני מאמין שהם ישבו אתנו לשם רווח סיעתי־מפלגתי, ולא האמנתי שהם חושדים בנו בכך.

נסענו לאסיפות האחד במאי, והידיים רפות. אבל מאירסון לא שקט. עליו לחצה גם הפטיציה, החתומה על־ידי 312 מחברי אשדות־יעקב. בכל רגע קריטי היה שואל בישיבות: איך אשוב הביתה, מה אגיד לחברי? ומאירסון המשיך, בא אלינו ואמר: אני מציע שהוועידה תתקיים כעבור 10–12 חודש; בענין ועידת הבלתי־מפלגתיים ידון המרכז המלא, שישתתפו בו חברי הסיעה, ועוד כמה דברים כאלה. אמרנו לו: האם אתה סבור, שחשוב לנו ההבדל בין 10 או 12 חדשים? יש חשיבות פסיכולוגית לכינוס הוועידה ב־1944. אם הוועידה לא תתקיים ב־1944 וַתֵּר כאשר תוותר. אבל להווי ידוע לך – כך אמרתי לו – שלבי מת בקרבי, אינני מאמין עוד, אבל אם אתה רוצה – לך, אנחנו אתך.

יחד עמו קבענו ישיבה, ערב ישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרות שעמדה לקבוע את תאריך הבחירות. כעבור זמן הודיע מאירסון שהוא דיבר עם החברים, והם אינם מסכימים כנראה גם להצעתו ולא יבואו לישיבה אלא ינסחו את דבריהם בכתב. הכוונה היתה, כנראה, למכתב שעמד להופיע מחר בעתונות. אני מבין ללב החברים. אין הם יכולים לשבת אתנו ליד שולחן הדיון. הם יודעים בוודאי את האמת, וקשה למרוד בה. למה לא בחרו בשתיקה, לשם מה הפירסום? לאלוהי הסיעה פתרונים.

במכתבם כמעט שאינו נזכר הסעיף על־דבר הוועידה, הסעיף המרכזי שהוא הרוח החיה והבריח התיכון של כל המשא־ומתן. לעומת זאת הם מתרעמים עלינו, שדרשנו מרוּת. והדבר כך היה: בשיחה האחרונה לפני נסיעתם לכינוס בחיפה אמר מישהו מהחברים, כי כדאי להבהיר את מושג המרות, הקבוע בסעיף הראשון עוד מימי ירושלים, ומיד נתברר שאין כל התנגדות לנוסח שנקבע בהסכם הידוע על בית־ברנר, אשר חתומים עליו ציזלינג ואידלסון, האומר, שחברי המפגה במוסד ההסתדרותי פועלים כסיעה, דנים ומחליטים יחד, ואם יש חילוקי דעות – מביאים אותם להכרעתם של מוסדות המפלגה. לא תבענו סעיפים מיוחדים ולא תנאים נוספים, מאחר שחברי סיעה ב' באותה ישיבה אמרו, שזה דבר מובן מאליו ומקובל עליהם. והנה במכתב שהופיע מלקים אותנו על חטא שחטאנו בדרישת מרות ‘שלטונית’. כנראה שמרות סתם, חברית־מוסרית, היא המרות שהמיעוט מטיל על הרוב. אולם מרות על המיעוט היתה בעיני סיעה ב' למרות ‘שלטונית’ פושעת ומדכאה.

אינני מניח, שחברים אלה לא היו כנים אתנו ולא הגנו על הענין בישיבת מרכזם. קשה לי גם להניח, כי החברים לא אמרו לנו דברי אמת, כשסיפרו לנו, כי הם מתיעצים מדי פעם בפעם עם טבנקין וציזלינג. אני יכול רק להניח, שקרה משהו פאטאלי ובלתי־צפוּי ברגע האחרון. הסיעה התל־אביבית לא נסעה לחיפה והחרימה כנראה את כל המשא־ומתן. הסיעה הועמדה לפני הברירה; קרע במפלגה או בסיעה. במאבק הראשון שבין מרות המפלגה לבין מרות הסיעה – זכתה הסיעה.

1944

---

עקיבא אטינגר

מאת

לוי אשכול

עקיבא אטינגר בא אלינו מצויד במדע חקלאי ובנסיון של מיישב, שתי סגולות אשר תנועת־ההתישבות שלנו היתה כה זקוקה להן בשנים ההן. וכשהגיע הזמן לעבור לממדים נרחבים יותר בהתישבות – היה הוא האיש אשר הועמד בראש, ומצא דרכים להעביר את ידיעותיו ונסיונו לשדה־ההגשמה בארץ.

אטינגר הנציח את שמו בהתישבותנו על־ידי כמה וכמה חידושים. אחד החידושים, שהוא היה מראשוני קובעי ההלכה בו – הוא ההשקייה. הרי זה אחד הדברים הגדולים שנתחדש בחקלאותנו בימים ההם. זכורני בבוא אטינגר לדגניה לדבר אתנו על גידול אספסת בהשקייה. ספקות רבים התעוררו בלב הפלחים בדגניה אשר התרגלו במשך שנים לתלם הארוך ולפלחה על ברכתה וצרותיה. אך אטינגר ידע לבצע את רצונו בקפדנות ובעקשנות, אך גם במקל־נועם. ואין אלה תרתי דסתרי. הוא ידע למזג את שתי המידות מזיגה שלמה. הוא לא הרפה מתכניותיו, הקטנות עם הגדולות, ואם לא הצליח להגשימן מיד – לא עייף מלעמוד עליהן ולהוכיח את טיבן, עד שהגיע זמן הגשמתן. אכן, היתה השפעתו אטית, כנקוב המים הנוטפים את הסלע. בדרכו המיוחדת, לא בסערה, ידע להגשים את רעיונותיו.

ודאי נזכור לעולם את אטינגר איש העץ, איש העצים – גם עצי יער וגם עצי פרי. מה גדולים היו המאמצים, אשר השקיע אטינגר עד שעלה בידו לשכנע את מממני ההתישבות וגם את המתישבים עצמם להכניס בננות, גפנים ועצי־פרי נשירים למשקינו. ולאחר שנתקבלו דבריו, עבדנו לפי הדרכתו. הוא היה לנו למעלה ממדריך. הוא היה תובע את המעשה ושומר שלא ניכשל, כי על כן היה לו נסיון בהתישבות, ובהתישבות של יהודים.

אטינגר היה איש ההר. קרית־ענבים, הישוב הראשון בהרים – מפעלו הוא. אנו יודעים את סבלותיו על נסיונו לפלס דרך להתישבות בסלעי ירושלים, ואחר כך גם במקומות הרריים אחרים. זכור לנו הוויכוח הממושך והקשה מסביב להתישבות זו. יש ונראה לך. שהאחראים בימים ההם לעבודה הציונית בארץ לא יכלו לשכוח לאטינגר את ‘חטאו’ זה. אך הוא מדרכו לא סר. הוא עסק בשקידה בהתישבות העמק, אך לא הניח ידו גם מן ההתישבות בהרים. הירבה האיש לחפש דרכים חדשות בשנים שניתן לו לשרת את מפעל ההתישבות.

גם בשאלות החברה הנוגעות לעובד־מתישב, חידש אטינגר רעיונות, שאנו הגשמנום אחר כך. הוא היה בין הוגי הרעיון של ‘ניר’, גם כמוסד פינאנסי וגם כנושא הרעיון החברתי בהתישבות העובדים. כעבור שנים, כשהרעיון הזה יצא מן הכוח אל הפועל – ניתן לנו ליהנות מהמעוף והחזון שלו, שכן היו עמו תכניות מרחיקות־ראות בענין זה. עברו שנים – ודבריו נתגשמו.

אטינגר היה אחד מענקי הרוח הקולוניזאטורי בארץ־ישראל. העובדה שהוא לא ליווה את ההתישבות עד סוף ימיו – היתה לרעתנו. במותו אבד לנו כוח גדול, כוח מכוון. הוא היה הדמות המשלימה את א. רופין ז"ל. אם כי אטינגר עסק בחוץ־לארץ בעניני התישבות בחברות בעלות אופי אחר, שיחסיהן עם המתישבים אחרים, מצא בארץ שפה משותפת עם המתישבים שלנו. הם רחשו לו אמון מלא. הוא ידע את נפש המתישב, ידע להדריכו, ורחש לו אמוּן ומסירות.

גם כאשר עזב את שדה הפעולה המעשית עזר בהתוויית דרכים, בתיכנון. במותו אבד לנו מדריך בשאלות ההתישבות. הלך מאתנו אדם שהיה אוצר־ידיעות. והוּא יחסר לנו ביחוד עתה, על סף תכניות גדולות לקראת הימים הבאים.

1945

---

פנינו אל המדבר

מאת

לוי אשכול

במועצת־ההסתדרות נ"ט, 18 בנובמבר 1946

בין הקונגרס האחרון והקונגרס הזה התרחשו בחיים הכלכליים של הארץ נסים, אשר אמנם קיווינו להם וחזינוּ אותם בחזוננוּ. אני מתכוון לנס גילוי המים וגילוי היכולת ליישב מדבריות בארץ־ישראל; וכן לנס השני, אם גם הוא מועט יותר – הלא זו יכלתנו לפתח את התעשיה בארץ־ישראל.

נדמה לי, כי סיסמתנו בלכתנו אל הקונגרס, ותביעתו של הקונגרס מהעם היהודי היא: פנינו אל המדבר, פנינו אל הערבה, מצוידים בנסיון שאגרנו במשך עשרות שנות התישבות, בנסיון הפועלים קודחי הבארות והמהנדסים הארצישראלים, אשר זכה להערכתם של מומחים מחו“ל. ‘עלי באר ענו לה, באר כרוה שרים, חפרוה נדיבי עם’ נאמר בשיר הקדום. אך אני אומר: מתנדבי עם. אנחנו כרינו את הבארות האלה, אנחנו גילינו את המים האלה ואת האפשרות הכבירה הזאת. כאשר עמד ד”ר רופין המנוח על במת הקונגרס וגילה שיש אפשרות ליישב עוד עשרים אלף יחידות־משק – וזה אחרי ‘הספר הלבן’ של פאספילד¹ – שׂשׂנוּ ועלזנוּ לשמע דבריו עתה הגיעה יכולתנו כדי יישוב עשרה או עשרים אלף יחידות בלבד, כי אם גם החולה וכל הגליל העליון. בוועידה החקלאית רצינו להבטיח שהמים יהיו נכס לאומי. אני יודע שיש מחשבות ותכניות רבות, כי ידיים רבות מושטות אל נכס זה. עלינו להיאבק על הנכס המרכזי האחד הנותן לנו יותר שטח להתישבות בארץ־ישראל מאשר השטח העליון, היבשתי. בקונגרס עלינו למצוא את הצורה ההולמת להלאמת המים, לבל יהיו נחלת הפרט.

ועוד דבר אשר אפשר כי מוזר הוא שדווקא אני אדבר עליו. יחד עם הליכתנו לנגב ולמדבר, יש להקדים צעדים לריכוז תעשייתי־מסחרי עירוני. ריכוז כזה יש להקים ליד באר־שבע, ואת באר־שבע עצמה לעשות עיר עברית, עיר־מחוז עברית. לא קשה להוות רוב יהודי בחבל זה. ראוי אולי להקים חברה לפיתוח באר־שבע, כפי שהיו עושים האנגלים בלכתם לכבוש מושבות לעצמם, חברה עם הון לאומי ואולי גם הון פרטי, נוסח ‘ויהי בונה עיר’.. אני יודע שבסוכנות היהודית, במוסדות הלאומיים, טיפלו בפיתוח צפת וטבריה. אם ייעשו צעדים כאלה גם לפיתוח הנגב – לא נרחיק לכת. הגיע הזמן לדרוש הקמת מחלקה מיוחדת, איש מיוחד, שתפקידו יהיה – פיתוח.

…אמרו כאן: ‘יש גבול לסבל האדם’, כששמעתי זאת הרהרתי: האם הגבול הזה מחייב להקים רק 11 נקודות בנגב במקום 17? – לכך אינני מסכים! אין זאת, כי נוצרנו לסבל בדורות האלה. עוד לא נודעה יצירה גדולה כמו דגניה או עין־חרוד, מנרה, מצובה, או חניתה, בלא סבל. וַדאי שצריך לדאוג להפחתת מנת הסבל. אבל אין הדבר צריך לשמש הצדקה לכך, שנעשה פחות בכיבוש המדבר.

עמידה על הנפש

מאת

לוי אשכול

---

אמצעים להתגוננות

מאת

לוי אשכול

בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 29 באפריל 1941

…עתה נבחרנו, ואין אנו יכולים לשאת באחריות, ואין אנו רוצים, כי החברים יהיו שלווים ויאמינו כי יש נושא באחריות, וכי הנעשה בתחום ההתגוננות הולם את חומרת המצב. גם מבחינה כספית אין הדבר כך.

עם ראשית כהונתנו ערכנו תכנית הוצאות בתחום של 12–15 אלף לירות לחודש, הכוללת את פעולות אירגון ההגנה, רכישה וכו', – כל אמצעי המגביר את כוחנו. עתה אנו פועלים בתקציב מאושר של 5.500 לירות בלבד, ואף הוא איננו. למעשה בידינו 4500 לירות – וגרעון של 18 אלף לירות. אנחנו חייבים גם לעובדים, וכל אחד מהם משמש מעין קופת־מלווה לאירגון… בינתיים פיטרנו עשרות אנשים מבין העובדים הקבועים.

אבל לא בכך עיקר הקושי. מחסור האמצעים משמש ביטוי למצב הקיים. ליחסם של מוסדות ויחידים לאירגון. הנה פנינו אל אוסישקין וגם אל אחרים בבקשת עזרה כספית, ונמצא גם מי שלא רצה לדבר אתנו. כל זה משפיע על הלך־הרוחות. אולם על אף הכל אין אנו שוקטים על שמרינו.

לו יכולנו להניע במשך שלושה חדשים אלה את גלגלי הישוב בכללו, כלומר להשפיע על המוסדות אשר קודם פנינו אליהם ולא הצלחנו וכו' – כי אז יכולנו לבצע פעוּלה נרחבת יותר לביצוע מערכת ההתגוננות שלנו. מחצית 2000 הלירות שאנו עומדים לקבל, תוצא להשלמת התכנית הכספית הקודמת, המצומצמת; ובמחצית השנייה רוצים אנחנו לעשות פעולות חדשות: לאמן יותר אנשים, ולגייס נוער בכלל זה.

יש לנו חשש, שלאחר הלחץ אשר השתמשנו בו במשך השבוע – שבועיים האחרונים, תתעורר האשלייה, כי הבעיה באה על תיקונה. יהיה בכך משגה גדול ביותר. כי האמירה שיש נושא באחריות לאירגון כולו – אין בה אמת. לכך דרושים כוחות אחרים לגמרי, והדבר מחייב אותנו ואת הישוב. רק אם נצליח לעורר את הישוּב למאמצים יהיה טעם לישיבותינו.

אגיד משהו בקשר לאיחוד המוצע של ‘כופר הישוב’ ו’מס החירום‘¹. לכאורה ניתן להניח שהדבר יביא לגיוס מוגבר של אמצעים; אמנם היתה בי ההרגשה, שראוי לנסות לפעול רק דרך ‘כופר הישוב’, לפי שהוא כבר נקבע במוחנו ובמוח הישוב כמכשיר־הבטחון, ואפשר כי קרן זו עצמה תגייס את האמצעים. אבל נתעורר בי ספק: אם יקום איחוד בין ‘מס החירום’ ל’כופר הישוב’ – מה יהיה על הרביזיוניסטים ואירגונם?² והמדובר הוא במרות, שהרי הוועד הלאומי הוא המטפל בעניני הבטחון. הרגשתי אני היא, שבדרך זו ניתן יד – באורח פורמאַלי – לאישור קיומם של שני אירגוני־הגנה. דומני, שדי בחשש הזה, כדי להתנגד להצעה. ואם אני מצרף את שני הדברים האלה יחד, את הסכנה לדלדול יכלתו של ‘כופר הישוב’, והסכנה שתינתן סאנקציה לאירגון הרביזיוניסטים, די בהם כדי לשלול את ההצעה.

---

מול סכנת הפלישה

מאת

לוי אשכול

בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 29 באפריל 1941

לולא אימתה של פלישה גרמנית, הייתי נוטה יותר להיאבקות עם האנגלים על זכותנו ולהתגייסות יהודית, אולם האפשרות של פלישה גרמנית קרובה מאלצת אותי לוותר על היאבקות זו, מתוך הנחה שיהיו 20 אלף יהודים בצבא האנגלי שיילחמו למען ארץ־ישראל.

אינני רואה קשר בין 8.000 מגויסינו בצבא לבין התרוקנות ‘השורה’¹. אמנם, איבדנו אנשים שהיו מגוּיסים במשך שנים ב’שורה', ומשהגיעה שעת ההתגייסות – לא רצו להתגייס… אף־על־פי־כן, שעה שבא דבר מחייב – הם נשארו בתפקידיהם.

טיפלנו זמן רב בהשגת כסף מהמוסדות. לא נוכל להתקיים על התנדבות המוסדות בלבד; יש ישוב – ואף הוא חייב לתת את חלקו. המדובר הוא בתוספת אמצעים. אך טועה החבר הטוען, שאם יהיה לנו עוד נציג במפקדה הכללית, ישתנה המצב. אינני סבור שמישהו מניח, כי כל צרותינו נובעות רק מכך, שאין חבר ‘השומר הצעיר’ יושב במפקדת ההגנה.

אנחנו התרגלנו למפקדה הוֹמוֹגנית, אם כי מקוטעת. אבל אם נזכור את המוטל עלינו גם בענין גיוס אמצעים וגם בענין גיוס הישוב, לא נוכל להתעלם מכך, שחלק הישוב הזה הוא עם י. רוקח ואיכרי המושבות. יש אומרים, שהענין יסתדר כאשר חוגים אלה יצורפו למפקדה. אין להניח, שנוכל לומר לחלק הישוב הזה: אין דבר, ציזלינג, שקולניק ועוד שני חברים יסדרו את הדברים, ואתם תשבו במנוחה… במפקדה הומוגנית החיים הם נוחים יותר. אבל אם אנו רוצים לגייס אמצעים לא רק מהמוסדות אלא גם מהישוב, עלינו לשאוף להשלמת המפקדה על־ידי צירוף כוחות חדשים. עם זאת אני אומר מראש, שיש הגבלות לחברות במפקדה. אכן, מצויים דברים שהם למעלה משיקולי פרסטיז’ה.

---

היערכות להתגוננותנו

מאת

לוי אשכול

בוועידה החמישית של ההסתדרוּת, 1 באפריל 1942

רבבות רוצים לשמוע בוועידה דיבור ברור וצלול בשאלה אחת – הליכתנו לצבא. עלינו להודות, שעד עתה לא הוברר הדבר, הן ולאו ורפיא בידינו. משגה הוא בידי החברים לכלול את התפקיד הזה, אשר הוא התפקיד הבולט שהזמן גרמו, בכמה וכמה תפקידים אף הם בעלי חשיבות מכרעת, ולהניח כי בתנועת־הפועלים בכל הזמנים – ועל אחת כמה וכמה היום – אין מקום לחידוש. בענין הצבא מצוּוה הוועידה להגיד את דברה הברור, בין לחיוב ובין לשלילה.

אין זה נכון, לדעתי, אם נוכח המצב החמור נבקש להרגיע את הציבור, שעל־ידי אימונים נוספים, כאלה או אחרים, נוכשר כדי התמודדות באותה סכנה המאיימת עלינו – פלישה לארץ־ישראל. אני חושש לומר, שהרגעה זו קרובה לאשליה, והאחריות גדולה מדי. עם זאת אין אני רוצה להקל ראש במאמצים הגדולים שכל אחד מאתנו שאינו מתגייס לצבא חייב בהם, כדי להכשיר עצמו במידת יכולתו. אבל המוצא הוא בהקמת צבא, צבא חזק וסדיר. יש ערך גדול מאד לאזרחים, לעמידתם, להכשרתם, לאימונם, כשיש צבא מדריך, כשיש ממשלת־עם דואגת. אסור לנו להרגיע את הציבור: האומנם נאמין כי במשך שבועות אחדים, בדלותנו החמרית והאירגונית, נרים את הישוב כולו ונעצבו ככוח ממלכתי בעל אמצעים, והוא יעמוד על רגליו ככוח מזוין? בימים אלה, כשאנו עומדים בפני הדרישה להגנת הארץ ממש, על הוועידה לראות בצבא את עמוד־השדרה! אם יהיה לנו עמוד־שדרה זה – יהיה גם ערך לכל יהודי בארץ, אם נצליח לאמנו אימון הגנתי ואם ניתן נשק בידו. בלי כוח מדריך, בלי עמוד־שדרה של צבא – לא נוכל להתנחם ולהגיד: החלטנו לקיים אימונים בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים, וזו התגוננותנו…

י. חזן דיבר אתמול על איסטרטגיה יהודית האפשרית רק בארץ־ישראל. ואני שואל: איך ובאיזה כוח יקדם היהודי את פני הסכנה שכולנו מדברים בה? ומכאן המסקנות: להרים תנועת התגוננות עממית לא ניתן בדיבור עלגים, או בהכללתה בשורת תפקידים רבים אחרים, ביחוד לאחר שנתיים וחצי של תנודות.

י. חזן הרגיע רבים שהשיגו על עמדת חבריו לסיעה ואמר: מה החשש, מה אתם מפחדים? התנועה הציונית, על־ידי שליחיה ונציגיה, ודאי שעליה להמשיך בדרך שהלכה בה עד עתה שכן היא קשורה בכוחות הנתבעים על־ידיה והיא נאבקת ולוחמת בהם. אבל לנו מותר לחפש ולהתוות דרך חדשה. תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית – מה היא בתנועה הציונית? היא מתווה את הדרך! כל השנים התאמצה תנועת הפועלים הארצישראלית לנטוע ברחבי התנועה הציונית, את הנכון והמתאים להגשמת הציונות, אם בקרן הקיימת, אם ביצירה הקבוצתית, אם ביצירה חקלאית, אם בעבודה עצמית. עתה הגיעה השעה לעשייה זו בשדה ההיערכות וההתגוננות, נוכח הסכנות. אין להסתתר מאחרי כתפיה של ההסתדרות הציונית.

---

עם התיתמות התנועה (לדמוּתו של אליהו גולומב ז"ל)

מאת

לוי אשכול

את אליהו גולומב ואת דב הוז ראינו בתוכנו, על המצפה שלהם, כחברים לכל דבר, לא כראות את ברל, למשל, אשר בהכרח היתה בינינו איזו חציצה של יראת־כבוד. מאליהו ומדוב נהנינו הנאה מלאה, חברית, ללא חציצה. אולי קבע הגיל, ואולי התכונות האישיות, אך אני ובני־גילי ראינו אותם והרגשנו אותם כך. אליהו נמנה עם קבוצת החברים אשר נועדו לכל והלכו לקראת הכל. אני יודע ששלהבת פעולתו של אליהו היתה הקוממיות היהודית, ומכיון שלקוממיות יהודית נדרש בטחון, פעל בשדה הבטחון; אך בזאת לא נתמצתה שליחותו. אליהו נשתייך לקבוצה ה’אוניברסאלית' של שליחינו. אני זוכר את אליהו כאשר אמר להיות חבר במרכז החקלאי, אני יודע את אליהו בנוער; רק לפני זמן קצר הציע ללשכת מרכז המפלגה להטיל עליו את ענין הנוער. לא שהועדנו אותו לאיזה דבר, אלא בכל אשר הלך נועד לשליחותו. דברו לא היה: ‘הנני שלחני’, אלא: ‘נשלחתי ואלך’. היתה לו הרגשת שליחות, היתה בו שרשיות רבה; בעצם אפשר לקרוא על פי אליהו את כל מגילת תנועת־העבודה עד היום הזה; פרשת חייו ומעשיו עשויה לשמש קיצור מגילת מפעליה, מעשיה ויצירותיה של תנועת־העבודה העברית.

עתה נעקר מתוכנו. וכשאני מעמיק חשבון, הרי נעקרה עמו אבן ראשה מאבני היסוד: הרי אלו האנשים הבאים להנהיג לא באשר נבחרו, לא באשר נשלחו, כי אם באשר צמחו בתנועה. מדי פעם הקבוּצה מצטמצמת. התפקידים מתרבים, המשא והמועקה הולכים וכבדים. הכתפים הנכונות למשא אינן רבות. גם בתנועת ההגנה, שהיתה שלהבתו של אליהו, הוא היה המנהיג, הגלוי והסמוי, בעשרות השנים האחרונות, בין שהשתתף במרכז, בין שהיה מחוצה לו. עם הסתלקותו של אליהו אנו נמצאים במצב חמוּר ביותר: התפקידים גדלו וכוח ההנהגה לא עלה. לא פעם עלתה השאלה במוחי: “מה לעשות”? חושבני שהגיע היום לכנס את האחראים שבתנועה, את נאמניה בכל קצות הארץ, בקבוצה, בקיבוץ, במושב, בעיר, ולהטיל על הכוחות האלה, המצויים ודאי ומסורים כל אחד לעבודתו, את הדאגה לכוח־האדם נוכח התייתמותה של התנועה.

בהנהגת התנועה אנו מתיתמים. לא נוכל לשאת במשא. ייעשה מעשה בתנוּעה, מעשה הנוגע בשרשי שרשיה, שתכליתו לעורר כוחות ליצור כוחות, שישאו במשאו של אליהו, כשם שנישא במשאם של האחרים שהלכו.

1945

---

המערכה על חופש העליה

מאת

לוי אשכול

בוועידה הששית של ההסדתרוּת, 1 באוקטובר 1945

לפני כמה חדשים, עם תום המלחמה, הורם המסך שחצץ בינינו לבין משכנות ישראל, ונדע שהגיעה שעתנו לעבודת־עם גדולה, שעת קיבוץ פזורים ושרידים מעמק־הבכא באירופה.

רבבות החברים בתנועת־הפועלים הארצישראלית, שהתקבצו כאן הם פרי דורות אחדים של מאמצי העם היהודי, מיטב חלומו וחזונו, מיטב כיסופיו לגאולה. יד הגורל קיבצה וליקטה אותנו כאן לשעה זו. חיכינו ונשאנו עינינו לשעה זו. בינתיים אגרנו כוח, דרוכים לקראת מלאכת חבישת הפצעים והשיקום, ששעתה הגדולה ממשמשת וּבאה.

הנה הכריע העם האנגלי בבחירות לבית־הנבחרים. מפלגת־העבודה עלתה לשלטון בבירת האימפריה הגדולה. ראינו את הדבר כבשורת־ גאוה לעולם כולו, והיה לנו יסוד לקוות, שגם לנו תבוא גאולה. מפלגת־העבודה הבריטית, הבטחות ברורות וחגיגיות ניתנו על ידיה לעם היהודי להניח לו את האפשרות לבנות את ביתו הלאומי. ימים רבים ציפינו והנה התחילו שמועות מגיעות, – וצר לי להגיד – שמועות מזעזעות.

התכנסנו כאן היום, כדי לומר לעצמנו, לעולם ולמפלגת־העבודה – ידידתנו המסורתית – כי ששים רבוא היהודים בארץ־ישראל, ובתוכם מאה וששים אלף הפועלים, שבראשם עומדים אנשים שבאו לארץ עוד בימי הפתקה האדומה התורכית,¹ לא יכירוּ בגזירות ובהגבלות ולא יניחו להן לעכב בעדנו. לא נכיר בזכותו המוסרית של מישהו לשלול מיהוּדים את הזכוּת והאפשרות לעלות לארץ.

ועוד נאמר: עניבת־חנק, אפילו היא עשויה משי – עניבת־חנק היא. אנו נתנגד לה, נתגונן, נתקומם. הדבר מחייב הגבה נמרצת יותר, לפי שיש גם עלבון בפגיעתם של ידידים.

אין זו שאלה של דיביזיה מוטסת או מוסעת או ממוכנת; אנחנו נקבע את המטרות, אנחנו נקבע את דרכי התגוננותנו ומלחמתנו, – במלוכד ובמאורגן; לא מתוך טירוף ולא מתוך אנארכיה, אלא מתוך משמעת. נחפש דרכים מתאימות לנו להגנה על המטרות הקדושות שלנו. נתגונן ונילחם. לא נשלים. אין נימוקים לצידוק הטלתה של עניבת־החנק על צווארם של המעטים שנשארו לעם היהודי.

דוגמה לצפוי לנו תשמש העובדה, שנמצאים עתה במחנה עתלית חברים וחברות צעירים שהגיעו לארץ באניות האחרונות – הגיעו בזכות עמם, בזכות מולדתם; לא ניתנו להם סרטיפיקאטים, אבל הם הגיעו. והנה מחזיקים אותם ב’קונצנטראַציונס־לאגר‘. ביניהם חניכי ‘השומר הצעיר’, ‘המכבי הצעיר’, ‘גורדוניה’, ‘החלוץ’, ‘ברית הנוער הדתי’ ו’הפועל המזרחי’ – כל גוני הקשת של תנועות־הנוער שלנו; וכן עולים מחוץ לתנועות־הנוער: מניצולי אוֹשביינצים, בּוּכנוואַלד, בּרגן־בלזן. סרדיוטי־פלשׂטינא לא אמרו די בכל מה שעבר על האנשים האלה והם מחזיקים אותם זה שבועות בעתלית!

אני קורא לוועידה לשלוח ברכת־עידוד לחברים אלה, להביע את התמרמרותנו על כבילתם במחנה־הסגר, לתבוע את שחרורם ולהבטיח להם כי יהיו אתנו בארץ.

במלים מעטות אלה רציתי להגיד מהו סדר היום של הוועידה הזאת, או יותר נכון מהו סדר החיים שלנו – מן הערב הזה ולהבא.

---

מאבק רצוף

מאת

לוי אשכול

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אוקטובר 1946

המעשה ההתישבותי הגדול והנועז האחרון בנגב – עלייית 12 הנקודות על הקרקע באישון לילה¹ – אינו אפיזודה בלבד, ולא כפי שסבור חלק מהאופוזיציה – תוצאה של לחצה ודרישתה שייעשו מפעלי התישבות וכיבוש; וגם לא כפי שגורס חלק שני של האופוזיציה – תחליף למאבק בו נכנסה מפלגת פועלי ארץ־ישראל והאישים העומדים בראשה. לא, אין המפעל ההתישבותי בחזקת תחליף, אלא חוליה בשלשלת, אמנם חוליית־ראש, שכן לא היו לנו עד כה מפעלים כאלה, אף־על־פי שניתן למוסדות המיישבים ולמרכז החקלאי לסכם לאחר שנות המלחמה עליה של ששים ישובים ומעלה. פרשה זו תייחד לעצמה מקום בדברי ימי ההתישבות.

אכן, חוליה היא בשלשלת הנמשכת מימי ‘החורש’ בסג’רה, דרך כנרת אשר על אדמת דליקה, הדגניות, עין־חרוד ותל־יוסף, דרך נהלל וכפר־יהושע, מפעל עמק־יזרעאל; מ’השומר', כפר־גלעדי, הגדודים במלחמה המאבק של תנועת־הפועלים והיישוב כולו; מראשית כיבוש העבודה, כיבוש המעדר עד כיבושי העמק וייבוש הביצות; מראשית כיבוש כל מקצוע ועד ליכולתו הכבירה של ‘סולל־בונה’, שגם לזכותו יש לזקוף משהו בעליה הזאת, עליה באישון לילה בנגב; מנשיאת המים בפחים על הראש בישובי־הר, או הובלת מים בחביות שנים על שנים בישובים הראשונים, ועד שניתן לנו לומר דברי ישעיהו הנביא “ואפתח על שפיים מעיינוֹת מים”. וכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל יושבים באי־כוח כל חוליות השלשלת הזאת, באי־כוח המעשה החלוצי הזה במשך עשרות בשנים.

יש בנו ההרגשה כי מתרוננים בנו שלושים־ארבעים אביבים של מעשה חלוצי, מעשה כובש, מעשה קולוניזאטורי, של כוח ומרץ ונסיון כביר שנאגר. לכל מפעל יש מעין תקופת דגירה, מעין תשעת ירחי לידה – זו התקופה מפח המים ועד לצינורות הגדולים ולמיליונים ומיליארדים מטרים מעוקבים מים להשקיית מים להשקיית המדבר.

עם זאת לא נעלים עין מכך, שבאישון לילה עלינו לנגב… לוחמי הבריאגאדה חלמו על כך, שהם יהיו אולי מן הראשונים שיעלו לכבוש הנגב, אך לא באישון לילה, בהיחבא, כמעט במחתרת, בפחד ובחרדה שמא יפריעו. כי רבים המוקשים והמכשולים. אכן, חובה לחיות בידיעה ובהרגשה הזאת ואף לספר לקונגרס הציוני ולעולם, כיצד עולים עתה יהודים על אדמתם במדבר השמם, כיצד מברכים ערבים ובדואים את בואנו אליו, ובאילו תנאים אנוסים אנו לעלות לנגב.

האם נלמד מעובדה זו בוויכוח שלפני הקונגרס, ובתוך הקונגרס, מדוע יש הכרח במאבק על עצמאות מדינית? אל יאמרו לנו: הנה, זוהי הדרך. תעלו, התישבו! וַדאי, לו אפשר היה לעלות לא באישון הלילה אלא בריש־גלי, בים ובכל מקום, להעלות וליישב רבבות יהודים, לרכוש קרקעות ולבנות – כי אז רבה התקווה. אולם, לצערנו, לא הכל תלוי בנו. מצויים גורמים אחרים, עוינים.

נלמד איפוא מהחוליה המפוארת הזאת בדברי ימי התישבותנו והיאחזותנו בארץ. האם אין היא מזכירה לנו את ימי התורכים? איך עלו בחדרה? אבל אז היינו מעטים, קומץ קטן, ראשונים, בודדים בתוך עם של 16 מיליון יהודים. ואילו עתה אנו כאן 650–700 אלף יהודים, לאחר חורבן יהדות אירופה, כשבעייתנו הלאומית תובעת פתרון דחוף. כלום יכולים להמשיך כיום באותם הצעדים, באותם השלבים, באותו הקצב, באותה אדמיניסטראציה תורכית מחניקה? גדלנו, בגרנו, יצאנו מחיתולים של מפעל מתחיל, הגענו להישגים חשובים, לגרעין חזק של עצמאות יהודית. ומכאן, מנקודה כזאת, יש לצאת בצעדים אחרים, רחבים ואיתנים יותר, בקצב מהיר יותר, בזכויות מדיניות גדולות יותר, – ובלי עצמאות, בלי מדינה, לא ייעשה הדבר.

מובן, כי נעשה את כל האפשרי גם באישון־לילה, במחתרת ובמאבק. אבל נשלה את עצמנו אם נאמר: אפשר לבנות את ארץ־ישראל גם בדרך זאת. לא, חברים! מהעליה המפוארת הזאת, מהנסיון ומיכולת־הכיבוש שאגרנו, עלינו ללמוד איך להילחם ועל מה להילחם. יש בי הרגשה ציונית, כאילו אנו אורחת־גמלים טעונה כל טוב כנען החלוצית, היושבים עמוסים ודרוכים לפעולה, למפעל וכיבוש, והנה סוגרים עלינו את המדבר ושמים מכשולים על הדרך. העליה האחרונה בוצעה כמעט על שארית הקרקע שנרכשה על־ידינו. ראוי שנדע כיצד עולים עכשיו על קרקע, וטוב שתעלה בנו ההרגשה, כי הגיעה השעה לעמוד על העיקר, להילחם על הצעותינו המדיניות.

אותנו הולם המצב שביטא אותו נחמיה: ‘הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשׂים’. וכולנו עומסים עשרות בשנים משא רב, משא מפואר, יוצר וכובש. וכאשר אומרים לנו ‘מאבק רצוף’, אני אומר לחברים: ודאי, רצוף וכולל את כל ערכי חיינו – מן ‘החורש’ מכנרת ומדגניה, מ’השומר' וכפר־גלעדי, עד היום הזה, עד העליה לנגב. מאבק רצוף תבונה, רצוף עוז, רצוף יכולת לעמוד בשער, רצוף מעשה קטן וגדול שאך ניתן לעשותו; עוד יתד ועוד יתד, ורצוף מאבק מדיני להשגת זכויות מדיניות אשר יניחו לנו את האפשרות לעלות גם לא באישון לילה!

---

גזירת 'חוק המים'

מאת

לוי אשכול

צירי המועצה החקלאית והציבור שהם נציגיו, יודעים מה משמעותו וחשיבותו של חוק המים לגביהם. תפקיד המועצה היא, להזעיק את רבבות ומאות אלפי היהודים בארץ למערכה בשאלה חיונית זו.

אנו חייבים להתריע, קודם כל, שאין זה הוגן מבחינת ה’פייר פּליי' האנגלי להטיל עלינו בשעת בין־שמשות זו, במחתרת, חוק, שכוונתו לגזול את ‘כבשׂת הרש’ שאנו גילינוּה, אנו ולא אחרים! שנים טענוּ מתנגדינו כלפי העולם וכלפינו: אין קרקע ומחובתנו לחשוב על הדורות הבאים של הערבים; מים וַדאי שאין… אולם אנו חוללנו את נס המים! אנו גילינו את מקורות המים!

אין לנו ספקות בכוונת החוק. וַדאי לנו שכוונותיו זדוניות. אין זה חוק אלא גזרה; חוק הקרקע – גזירה; חוק העליה – גזירה; חוק המים – גזירה. אמש ביקרתי בישוב ותיק ונכחתי בחגיגת נישואין. הזוג – צעירים מאד. שאלתי אותם: מה החפזון? אנו לי: מי יודע, אולי יצא בקרוב חוק נישואין…

כאשר התחלנו במפעל המים בקישון היינו חדורי ספקות. חברת ‘מקורות’ קיימת עשר שנים. בשנה הראשונה שאבנו מחצית המיליוֹן ממ“ע והממשלה טענה שזהו שיא השאיבה. ואילו אנו הלכנו מקידוח לקידוח, עלינו משנה לשנה והגענו לשני מיליונים ממ”ע ולמעלה מזה.

האם הממשלה הזאת כבר אירגנה ענפי־חיים כלשהם בארץ, המוכיחים שהיא ממשלה פרוגרסיבית? הרשאים אנו למסור בידי ממשלה, שאין אנו מאמינים בכוונותיה הטובות, את נשמת אפנו – את המים? לו היינו סוֹמכים על הממשלה, לא היינו מגיעים למפעל הקישון, אף־על־פי שהוּא נראה לנו כבר עתה כמפעל קטן, לפי תפיסתנו את עניני המים עתה.

אמרו לנו: הא כיצד, תביאו מים ממרחקים? והנה עשינו מפעל. החילונו להביא מים ממרחקים; ולאחר שהונח הצינור והגיעו מים, התחלנו שוב לקדוח בסביבת עפולה, עד שהצלחנו אחרי קידוחים רבים למצוא מים. כך היה גם בנהלל: מצאנו שם מים נוספים. מותר להטיל ספק, אם היינו מגיעים לקידוחים בהרי נצרת, לולא העזתנו והצלחתנו בחיפוש מים. זו דרכו של עם־מתישב, עם־חלוץ נטול־ברירה: הוא מחפש מים בהרים ובכל מקום ומגלה מקורות חדשים.

לפי עצת מומחים אומרים אנו לנצל גם את השטפונות מההרים. למדנו משהו ממפעל הנחת הצינור בנגב. אין זה בגדר סוד, שאנו חושבים על העברת מים למדבר. הייתכן שהממשלה תאסור עלינו להעביר מים מאיזור באר־טוביה לאיזור בלתי־מיושב? ממשלה, אשר הצדק נר לרגליה, היתה אומרת: כדאי להעביר מים ממקום למקום כדי להחיות שממה, גם אם כעבור זמן מה יחסרו המים במקום שאיבתם, עד שיובאו ממקורות אחרים. ואכן, אנו אומרים: במדבר יצמחו ישובים חדשים, – ובשביל באר־טוביה נחפשׂ פּתרוֹן בשעת הצורך.

לחוק הקרקע, לחוק העליה, כוונה ברורה: מניעת בואם של יהודים לארץ. חוק המים פועל לעת־עתה במחתרת. לכאורה, המדובר הוא רק בחוק המים, אולם אנו יודעים את המזימה הטמונה בו.

עשרות מליונים ממ"ע מים מתבזבזים מדי חורף לעינינו, וגורמים אסונות לאדם ולבהמה. תנסה־נא הממשלה, לפני שהיא ניגשת לחוקק חוקי־מים, לאגור את המים האלה הנשפכים אל הים; תעשה־נא את הסידורים הדרושים לעיכוב המים האלה במרוצתם ולהפנוֹתם אל השׂדוֹת. מכל מקום ‘חוק המים’ אין השעה כשרה לו, ואנו שוללים אותו.

1947

מסכת מים

מאת

לוי אשכול

המדינה והעם

מאת

לוי אשכול

---

תנועה ציונית חזקה – הכרח חיוני

מאת

לוי אשכול

במושב הוועד הפועל הציוני, אפריל 1950

ירחב לבו של חבר ההנהלה, שתפקידו למלא שליחות התנועה ורצונה, בראותו את נחשול הפאטריוטיזם התנוּעתי וההתלהבוּת הרבה שבאוּ לידי ביטוי, לכאורה, בדיוני הועה"פ הציוני ובכינוסים שקדמו לו. דברים אלה נוטעים בלב האדם שעליו לבצע – תוספת כוח, אמונה ובטחון. רוצה אני שתהא בי ודאות, שכל מה שנאמר בין כתלי הוועד־הפועל הציוני ישמש נר לרגלי התנועה במעשיה יום יום. גם אני נמנה עם אלה שאינם מעלים על דעתם, כי אפשר לבצע מה שהוטל על מדינת ישראל בלי תנועה ציונית חזקה ומאורגנת, שהיא הלב והמוח של המוני היהודים המסייעים למדינת ישראל בהגשמת יעוּדה.

עלינו להכיר טובה לאלה שהפיצוּ שמועות, שמצוּיים בארץ אישים הרוצים להצר כביכול את צעדי ההסתדרוּת הציונית, שכן נזעקוּ הכל להציל ולהגן על הקיים. אני שואל: במה מורגש בבנין הארץ ציוני, או ההסתדרות הציונית, או מפלגה ציונית יותר מסתם יהודים, או ציבור של יהוּדים? משיבים לי: עלולים לבוא ימים קשים מבחינה פוליטית, ואז תראוּ את כוחם של הציונים. גם אני סבור כך. אכן, יש הבדל בין ציוני בכל ימות השנה לבין יהודי המסייע מתוך אהבה פעם פה פעם שם. אלא שאין לקיים תנועה בציפיה לימים רעים, שאז יינתן, להעמיד את הציונים במבחן ולעמוד על ערכה של ההסתדרות הציונית.

קיימת תנועה ציונית מאורגנת המונה מאות אלפי חברים ומיליונים שוקלים. היה מקום ויש מקום לכך, שפעולתם תהיה ניכרת ביותר, שייבדלוּ משאר המוני־העם הנמשכים אחרי מרכבת הציונות המנצחת. לצערנו עלינו לקבוע כי דבר זה לא נתקיים. אם המצב הזה יימשך – והלא כוּלנוּ רוצים שלא יבואו ימים רעים – יהיה קשה מאד להוכיח את חשיבותה של התנועה הציונית, אחת ברוּר: ראוי היה שהתנועה הציונית תעשה יותר, אם זה בשדה החלוּציוּת, בעליה או בגיוּס האמצעים להקלטת העולים. אתחיל בדבר האחרון.

המצב הוא כזה, שלרבים מאלה שאינם ציונים ניתן לומר, כי בשטח ההתנדבות הכספית לא הראתה התנועה הציונית דרך, לא חינכה. נראה לי, שעל נציגי ההסתדרות הציונית בועד־הפועל להראות את הדרך לחיזוק הפעולה הכספית. מן ההכרח למצוא דרך להכיר ציוני מכל יהודי אחר בששת ימי המעשה. אם לא נלך לפני ההמונים היהודים, לא יעמדו לנו כל טוב לבם והתרגשותם: חושש אני שנפסידם. נפל משהו בחיינו, הוקמה המדינה ויש ממשלה. אולם שתי מלכוּיות לנו במילוי תפקידים שונים בארץ.

אין ההסתדרוּת הציונית צריכה להתבטל, ואי־אפשר לקיימה בלי חינוך העם למעשים, או בלי מפעלים ופעוּלות. הוא הדין בממשלה ובמדינה. ומשום ששתי הרשויות נוגעות זו בזו, לא יועילו כל דיבורים, גם כשהם נשמעים בוועד־הפועל הציוני בפי אנשי הממשלה, כי עלינו לערוך תקציב אחיד; לדעתי, לא נגיע אליו לעולם. עלינו למצוא צורה אירגונית, חוּקית, לסידוּר הדברים. לא אדבר כאן על פרטי האירגון שיאפשר לכל שותף להרגיש כי הוא עושה את שלו. העם היהודי יודע שקליטת העליה וההתישבוּת ככל שהן נעשות – ההסתדרות הציונית עושה אותן.

אולם קשה לי להשלים עם הקנאה להסתדרות הציונית. הפאטריוטיזם של הקנאים מביאם לידי קידוּש כל דבר שהיה קיים עד עתה, בין שהוא טוב ובין שאינו טוב. הנה, בשאלת מיזוּג הקרנות, נדמה לי, שדווקא שומרי החומות חייבים לשקול מה טוב מבחינתה של ההסתדרות הציונית.

נוכח קיום המדינה, הממשלה ומוסדותיה הקונסטיטוּציוניים דרושה הסתדרוּת ציונית חזקה. ההסתדרות הציונית, הורתה של מדינת ישראל, צריכה לגבש את עצמה ולבדוק את כליה. כלום יעלה על דעת מישהו, למשל, לפנות לעם היהוּדי במגביות לשם גאוּלת קרקע בארץ־ישראל מידי הרב מימון, קפלן ובן־גוריון? ואם הלאמת הקרקע, היש צורך לשם כך במגבית מיוחדת? הפרוגראמות של מפלגות הכנסת כללו סעיף על הלאמת הקרקע. מדוע אין הכנסת נאמנה על הלאמת קרקע לעם ישראל? ידוע לי, שגם בממשלת ישראל יש החלטה על כך. אין ממשלת ישראל מוכרת קרקע חקלאית. אני חסיד הקרן־הקיימת וחסיד הלאמת הקרקע, אך עם זה אינני מתעלם מן המהפכה שחלה בחיינוּ והמחייבת, לדעתי, מיזוּג הקרנות.

רוצים אנו בהסדתרוּת ציונית חזקה ומאורגנת נוכח מכשירי־ההגשמה – כן יחזקו וכן ירבו – של הממשלה. נקרא לזה קנאת מבַצעים. אולם אמצעינו מוגבלים ואם אנו מוסרים את הכסף לגאוּלת הקרקע, אין כסף לקליטת עליה ולהתישבות, אין אמצעינו מספיקים, ואם אין בידנו לקיים את המחנות – תעבור הפעולה לממשלה. הוא הדין בהתישבות. הנה העלינו להתישבות מאתים נקודות, ועוד ידנו נטוּיה. אבל לא בכספנו בלבד נעשה הדבר. אנו תובעים כאן שיתוף כספי מוחשי מאוד של הממשלה. אחוּז האמצעים שלנו בהשקעה הכוללת פוחת והולך. אם הממשלה חייבת להשקיע כסף בכל המפעלים, הריהי רוצה להיות המבצעת והקובעת, ובצדק.

בד בבד עם חיזוּקנוּ וביצוּרנו הפנימי בתנועה ובהסתדרוּת, יש לחפש דרך לשיתוף־פעוּלה הדוק עם הממשלה ומכשיריה. ארוכה היא דרך השיתוּף וצורות רבות לה.

נראה לי, שסיסמת ההפרדה נכשלה כשלון חרוּץ. יש לשוב לשיתוף־פעוּלה מלא ולבבי בתפקידים, ואולי גם ללא תיחוּם קיצוני בין האנשים האחראים לפעולה משותפת.

---

יעודה של ההסתדרות הציונית

מאת

לוי אשכול

…יש ממשלה לישראל, יש מולדת המשתרעת מדן ועד אילת. יש צבא, יש כנסת נבחרת. קליטת העולים וקיבוץ הגלוּיות, הבניה ופיתוּח המשק הם בכל תקפם. בכל רחבי הארץ רוחש ותוסס עמל־ אדם בגוּף וברוּח, העתיד לשאת פירותיו ברבות הימים.

התוכל ההסתדרוּת הציונית, לאור ההישגים האדירים, לשבת בשלווה מדוּשנת עונג, נהנית מזיו עלילותיה של הממשלה והמדינה? שלוש השנים שחלפו מאז יסוד המדינה מוכיחות בעליל, כי נחוּצים אמצעים אדירים בחומר וברוח, להמשך הבנין. אמצעים אלה יבואו בעיקר מקהילות היהוּדים בארצות הדוברות אנגלית, וקודם לכל מיהדוּת ארצות־הברית.

לעינינו מתרחשת תמוּרה מכרעת בפזוּרי יהדוּת העולם. תוך שנים מספר תגדל מדינת ישראל ותהיה מדינה בת 3–4 מיליון נפש. היהדוּת נדרשת להעניק למדינה גם מכוח־האדם שלה. אין ספק, שבכוחה של המדינה לרוות צמאונם של רבבות עולים, של נוער חלוּצי המפלס דרכים חדשות, של שכבות אנשי מעשה והשכלה, מדע וטכניקה, הדרושים לנו כאוויר לנשימה; או אז נוכל להעלות וליישב, לשכן ולהשריש מיליונים של עולים מארצות ערב והמזרח.

אין כתף אשר תרים את המשא זוּלת התנועה הציונית והסתדרוּתה.

על הציונות להתרכז בתפקיד העליה ויישובה החלוּצי של הארץ.

1951

---

תפקידי התנועה הציונית

מאת

לוי אשכול

בכינוס מרצים לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ג, פברואר 1951

אל נשלה את עצמנו: עם עלות שמש המדינה הועם זהרה של ההסתדרוּת הציונית. הגענו למסקנה יסודית, שאין הבור מתמלא מחוליתו, כלומר: אין המדינה יכולה להיבנות ללא עזרה גדולה מצד העם היהוּדי. עלינו להחזיר לעצמנוּ את הוודאוּת בהכרח קיוּמה של התנוּעה הציונית, ואם נחזירנה נוכל להחדיר הכרה זו במאות אלפי הבוחרים. הכרח הוא שמאות אלפי בוחרים בארץ ישתכנעו בכך.

נחוּצה שעת־רחמים לתנועה הציונית, למוסדותיה ולהנהלתה. כאשר עמדה לפני הקונגרס המטרה להשיג מדינה יהודית, היה קל יותר לקיים את התנוּעה.אולם היום, לאחר ההישג ההיסטורי, עלינו, וקודם כל על מפלגת פועלי א"י, להקדיש את מיטב הכוח לתנועה הציונית. אילו חשבתי, כי בלעדיה תוכל המדינה להתגבר על המכשולים המכריעים בבנין הארץ בעשר השנים הקרובות, אפשר ולא הייתי מתפלל לשעת־רחמים זו; אך דומה הכרח־חיים היא לנו, ובלעדיה נעמוד על עברי פי פחת

להסתדרות הציונית חסר דבר פשוּט – גיבוּש וליכוּד יכולתה. היא לא הגיעה גם לבחינה מחוּדשת של דרכיה לאור המצב החדש. הנה קיימת הקרן־הקיימת לחוּד וקרן־היסוד לחוּד,– ואין כוח ואומץ להכריע אם ההפרדה נחוּצה או לא. והרי אנו מצוּוים עתה על שינוי־ערכים ושינוּי חזיתות.

אני, למשל, סבוּר,שדרושה הסתדרוּת ציונית לוחמת, שיהיה לה עוז להגיד ליהדות אמריקה: מהיום והלאה תייצג התנועה הציונית את עניני העזרה לישראל. ועליה להסביר, לשם מה דרושים האמצעים ומה הם תפקידיה כיום. אני רואה בזה רצון לבדוק מחדש ערכים ולקבוע מחדש את מרכז הכובד.

לאחר קום המדינה נותרו להסתדרות הציונית ארבעה תפקידים, ובהם עליה לרכז את כל מעיניה, והם: קיבוץ גלוּיות, חינוך הנוער, הסברה וחינוך בגולה, יישוּב העולים.

אנו נתוּנים כיום במצב, שאין בידנו להיות עצמאיים כמעט בשום שטח, ואנו נאלצים להושיט ידנו לממשלה. מכאן, פרשת היחסים בין התנוּעה הציונית לבין המדינה, המתבררים ומתלבנים עם הקמתו של המוסד לתיאוּם בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה. אין המוסד הזה נחוּץ לנו, לישראלים, אך דרוש הוא לציונים בעולם, כדי שיטע בהם את ההרגשה, כי שותפים הם בעשיה. יודע אני כי הציונים בעולם, גם חברי תנועתנו, מייחסים למוסד זה חשיבוּת.

עלינו לפרוש את היריעה הגדולה של מעשינו בתחום ארבעת התפקידים שמניתים. במושג עליה (לא אגיד קליטת עליה), פעלה ההסתדרוּת הציונית גדולות. הצלחנו בתקוּפה האחרונה להוציא מהמחנות מאה אלף יהוּדים, וכמעט כל יהודי הבא לארץ יוצא מהאניה ישר למקום העבודה. כן הדבר בשדה ההתישבות, שגם אותה הרי אפשר לזקוף לזכוּת ההסתדרוּת הציונית.

אנו הולכים לקונגרס לאחר קום המדינה, לאחר תקוּפה של ספקות והחלשת המתח בהסתדרות הציונית. עלינוּ לנטוע מחדש בטחון בחיוניותה של התנועה הציונית, לשקוד על בדק ביתה ומוסדותיה ועל התאמת כליה לתביעות התקוּפה ולצרכים העומדים על הפרק; להקים תנועה ציונית פעילה בעולם, ולרכז סביבה כוחות גדולים. הארץ לא תיבנה בלי תנועה ציונית.

---

כפילות – לשם מה?

מאת

לוי אשכול

באמריקה הגדולה משם באים עתה, לאחר חורבן יהדות אירופה, מרבית כספי ההתנדבוּת, פועלת המגבית היהוּדית המאוחדת, באמצעוּת מנגנון מיוּחד לכך. אחרי כן היא מעבירה חלק ל’ג’וינט', שגם לו מנגנון, חלק לקרן־היסוד וחלק לקרן־הקיימת באמריקה: הקרן הקיימת בארצות־הברית מעבירה מכספיה לקרן־הקיימת בירושלים, וקרן־היסוד – לקרן־היסוד בירושלים. קרן־היסוד בירושלים מעבירה את הכספים לגזברוּת הסוכנות היהוּדית. התהליך הזה מחייב מנגנונים נפרדים. הזוהי דרך הגיונית, יעילה ונבונה?

חובה עלינו לקבוע בקונגרס הזה שנים־שלושה דברי יסוד, שיוכיחו את רצונה של התנוּעה ודריכותה לפעוּלה. שמירת כלים ומסורת בתנועה דבר חשוּב הוא, אבל לכל יש גבוּל. אין המצב הקיים מחזק את יכולתה של הסוכנוּת היהוּדית.

1951

---

שתי חזיתות במערכה אחת

מאת

לוי אשכול

בכינוס יוצאי מרכז אירופה, בית ברל, מאי 1951

המאורע הגדול, האדיר בדברי ימי ישראל והציונות – המדינה – אינו אלא מכשיר גדול לביצוּע המשימה הציונית: קיבוץ הגלוּיות. אולם אף על פי שקיימת המדינה, קיימת בצדה תנועה ציונית וקונגרס ציוני וכל האטריבוטים של מה שנקרא פעם ‘המדינה בדרך’. עדיין קיימת המטרה: העלאת היהודים מעולם הגויים לארץ־ישראל. לשם כך נדרשת התארגנוּת עממית גדולה, שיחד עם מדינת ישראל, תוכל למשימה. יחד! ורק יחד!

נדמה לי, שדווקא עתה, שלוש שנים ליסוּדה של המדינה, מיטיבים אנו להבין ולהעריך את נחיצותה של התנועה הציונית. אמרתי: עתה, כי נראה לי, שהיתה תקוּפה, כאשר מרוב שמחה ואושר וזוהר שמש־המדינה שעלתה, נתעוררו אי־פה אי־שם ספקות: שמא כבר הושגה המטרה ושוב אין צורך בהסתדרוּת ציונית, בקונגרס וכו'? דומה, כי שלוש השנים הללוּ פיכחוּ אותנו משכרון השמחה הגדולה.

בשלוש השנים הללו נתקלנו פנים־אל־פנים בבעיה של קיבוץ הגלויות (אולי עדיין לא במלואה) יותר משנתקלנו בה בשנים הקודמות, וטעמנוּ את טעמה האמיתי. דורות על דורות שאפנו לקיבוץ הגלוּיות ועמלנוּ למענו, אולם בבוא היום הגדול לא ידענו לקלוט את האנשים, לא ידענו למזג את האדם החדש עם שממת־הארץ וליצור מהם את המולדת. אכן דיברנו, חלמנוּ שאפנו, אולם רק עתה מתחילים אנו לטעום את טעם העשיה, את טעם הביצוּע.

עובדה זו מלמדת אותנו, שמדינת ישראל לא תוּכל לעשות זאת בכוחותיה בלבד, וגם אסור לדרוש זאת ממנה. 600 או 650 אלף היהודים שהיו בארץ בעת יִסוּד מדינת ישראל לא יוכלו לשאת במשימת־הדורות – במשימת קיבוץ הגלוּיות. היום הדבר ברור לכל. מכאן, שהעם היהודי לתפוּצותיו חייב לשאת עוד שנים רבות במעמסה. אנו מצוּוים לתכנן תכניות ליישוּב כל הארץ, והנה הוברר לנו, כי כדי לפתח ישראל חקלאית שתפרנס מיליונים – הכרח לבנותה קומות אחדות. ולכך יידרשו סכוּמים אגדתיים. מניין יבואוּ?

הצרכים העצומים של בניית המולדת מחייבים אותנו, את אזרחי המדינה, אולי יותר משהוא מחייב את האחרים, לבצר את התנועה הציונית. ליהודי התפוּצות מקורות אחרים לציונותם, ביניהם געגוּעים כמוסים לביטוּי יהודי, שאיפה ל’פעמי־משיח', אבל הם רחוקים מן המציאוּת, שעה שאנוּ, היושבים כאן רואים את ההגשמה יום־יום, וחשים את הצורך בביצוּר התנועה הציונית שנחלשה הרבה. אמנם יש להודות, שאחרי מאמץ כזה, לאחר שהתנוּעה ‘ילדה’ עם ומדינה, טבעי הוא שנחלשה, ויש להחלימה.

ודאי, קיימות בעיות משוּתפות לעם היהוּדי, לתנועה הציונית ולממשלה. התנועה ציונית חייבת להיות מעונינת בפתרונן לא פחות מהממשלה. אני מרחיק לכת ואומר: המתיחוּת בין הממשלה לבין ההסתדרוּת הציונית נעוצים, לדעתי, באי־ניצוּל יכולתו החמרית של העם היהוּדי לעזור לבנין הארץ באמצעות התנועה הציונית.

אנו הולכים עתה לקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואתה נזכר, שהיה פעם קונגרס של באזל, אשר עליו אמר הרצל: ‘היום ייסדתי את המדינה’. הקונגרס הראשון בישראל ייערך בירושלים, ויהיה זה הקונגרס של ד. בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, זה עצמו מאורע.

מה יהיה תכנו של הקונגרס הזה? במה יתיצב לפני העם היהוּדי? איך יגייס את העם למשימה האדירה הזאת? – זו השאלה המרכזית.

אפשר ויש צורך בבדיקה של כמה וכמה מן המכשירים הפינאנסיים. לא ברוּר לי, אם גם עתה עלינוּ להמשיך בדרכן של השנים הקודמות. כאשר מרכז־הכובד בתנועה הציונית ובמעשה הגאוּלה והתחיה היה ‘הדונם והעז’. הן עתה כל האדמה בידי הממשלה, ויש להכשיר יהודים שידעו לעבדה. דרוּשים כוחות חדשים ורוח חדשה, כדי להרים את העם היהודי להגשמת המשימה הגדולה הזאת, ודרושים כוחות רבים להצלת המדינה מסיבוכים קשים העלוּלים להשפיל אף את הקומה הזקוּפה ביותר. על התנועה הציונית לפעול לחינוכם של המוני יהודים שרמת־תרבותם היא כאילו מרחק של דורות מבדיל בינם לבינינו. אין זה מוציא, כמובן, את ההכרח לפעול גם במרכזי היהוּדים החפשיים והעשירים במערב. נדמה לי, שאין לסמוך רק על ‘הפרוצס הסטיכי’ של עליית יהודים מארצות כמו־אמריקה.

לענין זה צריכה התנועה הציונית להתמסר, יותר מאשר בשנים הקודמות, וּודאי שהיא צריכה להיעזר במדינה ובכוח משיכתה. עליה לגייס לשם כך ממיטב כוחות הגוּף והנפש – ואמצעים רבים.

ועוד על דבר אחד אייחד את הדיבוּר. גם בתנועה הציונית וגם בקונגרס הציוני הוטלה ע"י חוגי הימין והריאקציה הסיסמה: ‘מאופוזיציה לשלטון’. לפני קום המדינה התיחסו חוגים אלה בישוב היהודי בארץ־ישראל בביטול גמוּר ואפילוּ בבוז לקונגרס הציוני ולהסתדרות הציונית. הם ראוּ בכך ענין בשביל פועלים או בשביל קומץ מן האינטליגנציה, ולא בשבילם… אולם עתה, משהרגישוּ שהבחירות לכנסת ולקונגרס משלימות אלו את אלו, וכי הן שתי חזיתות של מלחמה אחת, מתאווים הם מאוד להגיע לשלטון בתנועה הציונית…

שני המבחנים גורליים לגבינו. אני מרגיש, כאילו מתנהל מאבק על האוצר הגדול של פועלי ארץ־ישראל, שנאגר במשך 40–50 שנות תנועת־העבודה בישראל, מימי העליה השניה עד היום הזה. רכשנו נכסים רבים גם ברוּח, בהנהגה ובהשפעה, גם בלי להיות רוב. אינני זוכר אם היינו פעם רוב פורמאלי. אבל תנועת הפועלים הגיעה, בזכוּת עמלה, התמסרוּתה והיחלצוּתה, למעמד המנהיגה והמשפיעה, המחנכת והמדריכה של העם.

בשנים הקשות והרעות, כאשר נדרשנו לייבש ביצות ולקדוח ולבלוע מנות גדושות חינין – היינו יחידים, ולא היו לנו מתחרים רבים בארץ. עתה נעשתה הציונות ענין מכובד יותר בעיני החוגים האלה.

לתנועת הפועלים היתה דרך משלה בציונות ודרך משלה בסוציאליזם בישראל. דרכינו עומדות עתה במבחן רציני. הבחירות הראשונות לכנסת עמדוּ בסימן מלחמת החירות והנצחון, ואילו לקונגרס לא נתקיימוּ בחירות מאז. עתה שקטו קצת הרוחות והבריות נערכים למאבק.

נדמה לי, שאנו מתקדמים לקראת עיצוּב החברה החדשה שנכספנוּ לה, המוּשתתת על החזון הסוציאלי שליווה אותנו בכל שנות עבודתנו. החילונוּ בהלאמת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת לישראל והגענו למהפכה האגרארית. ועתה אנו מרכזים את הכוח השני, את המים בארץ־ישראל, בידי מוסדות לאומיים וציבוריים, ועל כך ראוי להילחם. לא רק עברה של תנוֹּעת־העבודה, חמישים שנות מחשבה ויצירה וקרבנות, אלא גם עתידה מחייבים אותנו לכך.

אני יודע: יש לנו יריבים. אולי המושג ‘יריבים’ אינו ממצה כיום. אנו חיים עכשיו במדינה שמעמדות שונים בה. עלינו לעמוד בפני התקפות האויב המעמדי.

לפנינו שתי מערכות, שתי חזיתות במלחמה אחת, בה מקופלת המערכה של שני דורות בעם היהודי ומאמציהם להגשמת המשימה הסופית של הציונית – משימת קיבוץ הגלויות, קליטתם והשרשתם. מבחן רציני הוא לנו במדינה ובהסתדרות הציונית.

---

לעזרת המדינה

מאת

לוי אשכול

בקונגרס הציוני הכ"ד, אפריל 1956

לפני שאתווה קווים לתכנית פעולתה של הסוכנות היהודית לשנים הבאות בשדה ההתישבוּת אתאר את הרקע הכלכלי של עבודתנו ואציין כי קליטתם של המוני העולים והשרשתם בארץ הביאה שינוי מהפכני בנופה: כפרים חדשים נוסדו בשדות־בוּר שלא ידעוּ יד עובד ועתה שבוּ ולבשוּ מעטה ירק, והביאוּ תמורה מהפכנית בנופה של הארץ. נבנו מאות אלפי בתים בשיכוני העולים, הונחו מאות ואלפי קילומטרים של צינורות־השקייה, נשתלו מיליונים עצים בשדרות ויערות, ניטעו עצי פרי לרבבות, נקדחו בארות לעשרות, נבנו גשרים ונסללו דרכים, הוסבו נהרות, נחשפו מעיינות ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקו במים חיים.

נוספו ערים ועיירות, וענפי מסחר ותחבורה, מלאכה ותעשיה, בנין וסלילת־דרכים התפתחו והתחדשוּ. נבנו מאות בתי־ספר וגני־ילדים, מוסדות להשכלה גבוהה, מדע ומחקר, הוקמו אולפנים להנחלת הלשון, ואנשים ללא ידיעת קרוא וכתוב החלו לומדים את השפה העברית ומצטרפים לחיי התרבות של הארץ. ורבבות החלו משתרשים בנופה התרבוּתי של הארץ.

רבות ומגוּונות בעיותינו: קשיי מימוּן, קשיי תעסוּקה, קשיי לשון ואורח־חיים, ועל כולם – קשיי מיזוּג הגלויות המלווים את מעשה הקליטה.

היהוּדים יצרו במקומות גלותם הווי שקבע מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. קדוּשת מסורת חפפה על הווי זה. והנה נוצר הווי חדש על שמחותיו ותוּגותיו, על אורו וצלליו, על יחסי שכבות ומעמדות שלא נודעו במקומות מוצאם.

אולם שעה שגלוּיות רבות ושונות מתקבצות בארצנו, מזדקר מיד השוני העצוּם שבין יוצאיהן, שוני עד כדי זרוּת בלשון, בהליכות־חיים וכו'.

הליכוד הפנימי של כל שבט וכל עדה, שנוצר במרוצת השנים בהשפעת מסורת הדורות, הסביבה ושאר תנאים, נדרש כאן לפנות מקומו לליכוד כללי של יוצאי כל הגלוּיות. מאמצי־חינוך גדולים, אהבה, מסירות וסבלנוּת נדרשים לשם איחוּי הקרעים וליכוּד אבק־עם לעם המשתרש באדמתה, בכלכלתה ובתרבוּתה של ישראל.

נזכור, שרוכלים ואנשי מסחר זעיר נעשים בהדרגה חקלאים יוצרים בישובים חקלאיים, הפזוּרים ברחבי הארץ. רבבות מהם נעשים אנשי מלאכה וחרושת, עובדי בנין וסלילה, אנשי יצירה ועמל בעיר ובכפר.

מפעל רב זה של הבאת עולים לארץ וקליטתם תובע אמצעים גדולים. הסוכנות היהוּדית השקיעה בו למעלה מ־700 מיליון דולר, אולם גם סכוּם גדול זה לא הספיק לקליטת כל העליה. על כן נטתה הממשלה שכם עם הסוכנות היהודית והשקיעה מתקציבי־הפיתוּח וממקורות שונים סכוּם העולה על מיליארד לירות בחקלאות ובהשקייה, בתעשיה ובמלאכה, בדואר ובתחבורה ובשיכון, כדי ליצור יסודות ראשונים לקליטתו של עם רב זה.

ההתישבות החדשה שהתחילה בתנופה גדולה עם העליה ההמונית היא גולת־הכותרת בפעוּלת הסוכנות היהוּדית בשנים הללו. בשבע השנים האחרונות נוסדו בארץ מאות ישובים חדשים, הועלו על הקרקע למעלה מ־30 אלף משפחות ונושבו מרחבי־ארץ שהיו שוממים. התישבוּת רבתי זו נפתחה עם ייסודם של הקיבוצים הצעירים לאחר מלחמת השחרוּר בגליל, בפרוזדור ירושלים ובגבוּלו המערבי של הנגב, על־ידי גרעינים חלוּציים של משוחררי הפלמ"ח וצבא־הגנה לישראל. אולם רוב בנינה ומנינה של ההתישבות החדשה, למעלה מ־400 ישובים, נוסדו על־ידי עולים חדשים מתוך העליה ההמונית.

זו הפעם הראשונה בתולדות ההתישבות הציונית בארץ, נתבענוּ ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים, יוצאי גלוּיות שונות, חסרי משלח־יד בסיסי ורחוקים בתכלית מן החקלאוֹּת, הטבע והקרקע, ללא כל הכשרה נפשית וגוּפנית לעבודת־כפיים. על חומר אנושי זה הוטל, יחד אתנו, להתחיל מחדש ביצירת קהילות חקלאיות בארץ. גם המלווים את תהליך ההתישבוּת בארץ שנים רבות, היססו בראשית הדרך.

מאז עברו שבע שנים ועתה אפשר לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר ידע את חבלי לידתו, את צער גידולו, וייתכן כי הוא עומד עתה במבחן בגרוּתו.

מטרה משולשת עמדה לפני המוסדות המיישבים בגשתם לעיצוּב דמותה של ההתישבות החדשה הזאת:

א. ניצול אופטימאלי של אוצרות הטבע החקלאיים, מקורות המים ושטחי הקרקע, לקליטת מאכסימוּם של מפרנסים בחקלאות והגברה מאכסימאלית של ייצוּר המזון ושאר מחסורה של האוכלוסיה הגדלה והולכת במדינה.

ב. יישוב שטחי הארץ שנשארו שוממים ומסכנים בעזובתם אחרי מלחמת השחרור, ופיזור אוכלוסיית־הארץ הוותיקה והעולה כאחד על פני מרחבים חדשים.

ג. ביצור גבולותיה של הארץ ע"י יצירת חומת־מגן חיה של ישובי ספר.

למעלה מ־200 ישובים חדשים המהווים שרשרת־בטחון חיצונית למדינה ותוחמים למעשה את גבולותיה. אמנם אין חומה זו שלמה, ועדיין מרובה בה הפרוץ. טרם הקפנו במידה מספקת אזורי־ספר מסוימים ובעיקר את אזורי הנגב וההר.

בארץ מצויים כיום כ־720 ישובים חקלאיים יהודיים. עם הלא־יהודיים מספרם מגיע ל־1000 – ובהם למעלה מ־50 אלף משפחות, ומהם נמצאים 444 ישובים חדשים בטיפולה של המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, והם כוללים 31 אלף יחידות משק חדשות.

אין לך שבט או עדה או גוון בחיי העם היהודי שאין להם נציגים בישובים אלה. מספר הישובים שנוסדו מאז קום המדינה גדול ממספר כל הישובים החקלאיים שהקימה התנועה הציונית מאז ימי חיבת־ציון, על כל היוזמה הפרטית והציבורית שגילתה, הרי אלו 70 השנים ולמעלה מזה שעברו מאז נוסדו פתח־תקוה, חדרה, מוצא ועוד. ישובים אלה, רישומם ניכר היטב בארץ בשטח המעובד ובאספקת המזון. קשה להעלות על הדעת את התפתחוּת מפעלנו, בלעדי בסיס חקלאי זה וחלקו בייצור אספקה לישוב.

כל זה קם בכוחו של הנס הגדול שהתרחש בארץ – נס המים. המים אשר חשפנו והעלינו מנבכי האדמה, הם אשר חוללו – במרחביהם החרבים של הדרום והנגב במיוחד – את פלא הצמיחה המצטייר בצבעים ירוקים על רקע שומם ומצהיב. בשוּבו למולדתו נתן ישראל את המים לאדמה – ודבר זה יירשם לדורות.

עתה אנו נוטעים שדרות לאורך הדרכים ושותלים יערות – ובכך אנו נותנים לארץ נכס חשוב שני – את הצל. מים וצל – שני אוצרות־יסוד אלה נתנו בני ישראל למולדתם בשובם אליה. אמת המים, המביאה את מי התהומות, את מי הנהרות והמעיינות מן הצפון למרכז, לדרום ולנגב, היא שיצרה את פלא הכפר העברי החדש. לאורך אמת־המים קמו הקהילות החקלאיות העבריות החדשות. ממאות בארות הכרויות ברחבי הארץ ומפי מעיינות גדולים וקטנים שואבת חברת ‘מקורות’, ויחד אתה עוד מפעלי־מים ובתי־שואבה קטנים וגדולים, את המים להשקייה. נאמר לי שנשמעו תלונות על ‘מקורות’. מפעל אדיר הוקם לפני שנים, אולי במקרה, על־ידי הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים והמתישבים, והפך להיות עמוד־המים העובר לפני המחנה. עמוד מים זה מלווה אותנו עתה בלכתנו במדבר. באזורים שוממים וחרבים, והוא המביא חיים לשטחים הללו. מה היתה עמידתנוּ כיום בלי מכשיר זה שקבע כ"כ הרבה בגורל התישבוּתנו?

חברת ‘מקורות’ עומדת בסיום מפעלי השקייה אזוריים גדולים, כגון: ירקון–נגב ראשון (ויבוא גם שני), הגליל המערבי, עמק יזרעאל, החוּלה ועוד, המהווים כיום יחידות בפני עצמן, ולעתיד לבוא ישתלבוּ במערכת־השקייה ארצית כוללת, שעמוד־שדרתה הוא המפעל הארצי ירדן–נגב. צרכי החקלאוּת מחייבים לסיים את בנינם של המפעלים האזוריים תוך ארבע השנים הקרובות ולהכפיל את תפוקת מימיהם. בעת ובעונה אחת חייבים אנו לבנות גם את המפעל הארצי, שבנינו יימשך 8–10 שנים.

כדי למנוע פער מסוכן בין השלב הסופי של פיתוּח המפעלים האזוריים לבין השלב הראשון של אספקת מים מהמפעל הארצי, עלינו להשקיע מיד מאמצים גדולים בבנין שני המפעלים כאחד: האזורי והארצי.

פעולתה של התנוּעה הציונית נעשית בתקופה זו במסגרת הממלכתית, ומשתלבת בביצוען של תכניות־הפיתוח. על הסוכנות היהודית כנציגת התנועה הציונית לתאם את פעוּלותיה עם ממשלת ישראל בכל היקף עבודתה החל בבנין ערים, הקמת כפרים, סלילת כבישים ודרכים, וכלה בתכניות תעסוקה, ייצוּר ויצוּא ושאר שטחי־הפיתוח. דאגתה של המדינה לעצמאות כלכלית היא גם דאגתה של התנועה הציונות, כי ללא עצמאוּת כלכלית – לא תיכון עצמאוּת מדינית ולא ייכונו עליה המונית וקיבוץ גלויות.

מדיניותה הכלכלית של ישראל מבקשת לקלוע למטרה משולשת. כל עוד מאיימות עלינו ארצות ערב, חייבים אנו להיות דרוכים ומוכנים, מבחינה חמרית ורוחנית, לסכל מזימות אלו ולגדוע את זרוע התוקף. אנו מצוֹּוים להקדיש יתר כוח־אדם ואמצעים מוגברים לצרכי בטחון והגנה.

תפקידנו השני הוא צעידה מזורזת לקראת עצמאוּתה הכלכלית של המדינה, לקראת היום בו יספק ייצוּרנו את מלוא תצרוכתנו ברמת־חיים מניחה את הדעת.

קשה תפקיד זה ורבות בעיותיו. לא אכנס כאן בפרטים ואביא דוגמה אחת: הפער במאזן המסחרי של המדינה הוא שלוש מאות מיליון דולר, ויש בו כדי לציין מה מעמדנו בשער העצמאות הכלכלית.

תפקידנו השלישי הוא – התמדה בעליה וקליטתה ברחבי־הארץ השוממים, על־ידי הקמת ישובים חקלאיים ותעשייתיים חדשים, והוא עיקר תפקידה של התנועה הציונית, שכן על המדינה מוטלים תפקידים אחרים; הדבר הוא בנפשנו ובנפש המדינה.

על אף המאמצים הרבים שהשקענו, עדיין לא הספקנוּ לקלוט קליטה יסודית ולהשריש את כל העולים שהגיעו לארץ, כדי שיהיו נושאי עצמם ונושאי עול קיום המדינה. רב עדיין מספרם של העולים החדשים המחפשים מקור־תעסוקה־ויצירה קבוע.

אנשי הסטטיסטיקה מעריכים את מספרם של מחוסרי בסיס כלכלי בארץ בשלושים–ארבעים אלף מפרנסים, ובהם תלויות נפשות רבות. אם נצרף למספר זה את מבקשי־העבודה הבאים מהריבוי הטבעי, הרי שנעמוד בארבע – חמש השנים הבאות בפני הצורך ליצור ששים–שבעים אלף מקומות־עבודה במפעלי חקלאות וחרושת, וזאת, כמובן, בלי להביא בחשבון עולים חדשים שיעלו בתקופה זו.

הבה נעשה את החשבונה של העליה החדשה בלבד: קלטנו 800 אלף נפש, ויישבנו אותם בערים ובכפרים; נוסיף על כך את הריבוי הטבעי, שגם אותו יש להעסיק בעבודה יוצרת; נניח, כי פריון העבודה שיעלה עלוּל להוציא מהעבודה אנשים הנמצאים בה היום, – הרי שנצטרך לחפש מקומות־עבודה נוספים; וכדי ליצור את מקומות־העבודה הייצרניים הנדרשים לכל אלה, עלינו להשקיע כביליון דולר.

בהשקעות שנשקיע נוכל לבסס את שלושים אלף המתישבים החדשים, לקלוט שלושים ואחד אלף משפחות בחקלאות, עשרים ושבעה אלף משפחות בתעשיה ומלאכה, בעיקר בתעשיה הכימית, הקלה והכבדה, בתעשיית המתכת, הטכסטיל, עץ ובנין, זכוּכית ומזון. שמונה אלפים משפחות ייקלטו בענפי תחבורה, תיירות, מחקר ומדע. חמישה־עשר אלף מפרנסים יתוספו למעגל המועסקים בשירותים, שיתפתחוּ בעקבות פיתוח ענפי־המשק היצרניים.

כל אלה הם במחצית דרכם אל הביסוּס. לא לכולם ניתנו אמצעי־הייצור הדרושים, גם לאלה שניתן הכל אין עדיין אפשרות להשתמש בהם כראוּי, שכן הם חסרים לעתים קרקע ומים. עלינו להרחיב את הישובים הללו ולהושיב בהם עוד עשרת אלפים משפחות. תפקיד זה מוטל עלינו בשנים הקרובות, כדי להביא את אוכלוסיית המדינה ליצרנוּת מאכסיכמאלית.

הרינו רואים גם את מקורות המימון לביצוּע תכנית זו, ואלה הם: קודם כל האמצעים הממלכתיים –שילומים, מענקים ומלוות; מלוות־פנים, מאיגרות־חוב, ביטוח לאומי, ארנונה, רשות הפיתוּח וכו'. האמצעים של העם היהודי באים מהמגבית המאוחדת וממלווה הפיתוח והעצמאוּת, וכן מהון פרטי. כל המקורות הללו יתנו לנו את האמצעים להבטחת אפשרות של יצירה פרודוקטיבית לכל הזקוּקים לה, ולצמצוּם הגרעון במאזן המסחרי של המדינה.

לאור כל האמור מתבררות לנו משימותיה של התנועה הציונית בשנים הקרובות:

א. חינוך יהדות העולם להגשמת הרעיון הציוני ועידוד עלייתו של היהוּדי בגוּפו וברכושו לארץ;

ב. גיוּס סיוע מדיני בין עמי העולם לתמיכה בישראל ולהגנה עליה;

ג. מאמצים מחודשים להגברת כוחן של תנועות־הנוער החלוציות בגולה, שייעודן – הגשמה אישית בעליה לארץ והתמדה במפעל עליית־הנוער;

ד. הצלת יהודי ארצות, שהיא משימה אקטוּאלית; ואחרון אחרון – גיוס אמצעים כספיים בתפוצות להשלמת קליטתם של העולים שכבר באו לארץ, לקליטת העליה שתבוא ולביצוּר עצמתה הכלכלית של מדינת ישראל.

בשדה ההתישבות, שהוא מרכז פעולתה של התנועה הציונית, אפשר למנות ארבעה תפקידים.

א. ביסוסם של המתישבים החדשים בנקוּדות שהוקמו מיום קום המדינה, בעיקר של אותן 30 אלף המשפחות שהן במחצית דרכן לביסוס.

ב. תוספת מתישבים לישובים החקלאיים החדשים שאפשר ליישב בהם עוד 10 אלפים משפחות;

ג. הקמת ישובים חדשים בדרום, בנגב ובאזורי הספר;

ד. פיתוח ההר והכשרתו לקליטת מתישבים בעתיד, שהוא במידה מסוימת דף חדש בדברי ימי התישבותנו.

משק חקלאי הוא כידוע יצור חי, המתפתח לפי כללים מסוימים. ביסוס ההתישבות החקלאית ויצירת טיפוס של חקלאי יהודי לא ייעשו בחפזון, ביחוּד כשהנושא הוא עולה חדש שאינו בקי בהלכות החקלאות ואינו רגיל בעבודה פיזית. משם כך נמשך תהליך זה שנים.

לעומת זאת, כעבור תקופת ההסתגלוּת הראשונה – ומאז עברו כבר 7 שנים – שוב אין אפשרות לדחות את ביסוס המשק בלי לערער את יסודותיו, בלי לסכן את ההשקעות והמאמצים שנעשו בתקוֹּפת־ההכנסה ובלי לקבוע את נפש המתישב.

חלק ניכר של משקי ההתישבות הצעירה כבר עבר את תקופת ההכנה וההסתגלוּת, והגיע לכלל בגרוּת התובעת את סיום הביסוס בקצב מזורז.

המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית והממשלה, מעריכים את ההשקעה הנדרשת מהסוכנות היהוּדית לכל בית־אב, לכל יחידה חקלאית, בסכוּם של 25 אלף לירות.

אין זה הכל: אחרי כן הופך המתישב הזה להיות לקוח במשק הכספי של הארץ, אם על־ידי הבנקים או על־ידי המוסדות הכספיים של הממשלה. אך את התחייבותה של הסוכנות היהודית לתת למתישב סכום של 25 אלף ל"י למשפחה, יש לפרוע ככל המוקדם.

אחרי לבטים רבים וקשיים הגענו בשנים הללו ליציבות מסוימות בין מתישבי־הספר החדשים, דבר שהוא רב־ערך. הרי אלה עולים מעיירות וכפרים נידחים ונשלחים – בזמן האחרון ישר מן האניה – לשטחי הפיתוּח, ונכנסים לכפרים, או מתחילים לבנות כפרים חדשים. אף־על־פי־כן הגענו במשך זמן קצר ליציבות: אין עזיבות ועריקות, בכל אופן הן מועטות. זוהי עובדה משמחת, אלא שהיא תובעת הסקת מסקנות ומחייבת לצייד את המתישבים באמצעים הדרושים, כדי לבסס את המשק, לקשור על־ידי כך את המשפחה לקרקע.

אין צורך להוסיף נימוקים ולהוכיח מדוע נחוצים לנו סכומים אלה לביסוס ההתישבות; אם מבקשים אנו לנצל ניצול מלא את ההון שהושקע בהתישבות ואת טובת המתישבים, אם רצוננו לגדל דור של חקלאים בריאים בארץ, עלינו לזרז את הביסוּס.

יש מספר ניכר של ענפי־משק שהתחלתם תובעת המשך. בהתישבוּת החדשה מתפתחים ענפים וגידולים שונים שישמשו יסוד לתעשיה במדינה: הכותנה, הבטנים, סלק הסוכר וכו' תופסים שטחים נרחבים בתחומי התישבות זו, והם יתנו לנו חמרי־גלם לתעשיה החקלאית ובכוחם להצעיד את המדינה צעד חשוב קדימה לקראת עצמאות כלכלית.

לביסוס ההתישבות החדשה נזדקק להשקעה של 250 מיליון ל“י, כבר ציינתי שתוך כדי ביסוס הישובים האלה ניתנת אפשרות להרחיב את מסגרת־ההתישבות הקיימת ולקלוט בה עוד 8–10 אלפים משפחות, על־ידי הוספת צינורות, מים, ציוד חי ודומם. בחיפוש אחר מקורות־קליטה ועבודה יוצרת, בדאגתנו לבריאותו של משק המדינה, נכונים אנו להיאחז באפשרות ההרחבה של הישובים הקיימים; ההיאחזות שם תהיה קלה מן ההיאחזות באזורים שוממים ומהקמת ישובים חדשים. אך הכנסת 10 אלפים משפחות נוספות תובעת גם היא סכומי־כסף גדולים. חלקה של הסוכנות היהוּדית בהרחבתה של ההתישבוּת הקיימת יסתכם ב־250 מיליון ל”י.

אנחנו מתכננים קליטת 10 אלפים יחידות חקלאיות נוספות, לפי צרכי הקליטה, בעיקר במישורי הארץ והריה. מראשית התנחלותנו בארץ יישבנו בעיקר את העמק ואת המישור, את חוף הים ואת הנגב – בעקבות צינור המים. מעתה ולתקופת השנים הקרובות נישא עינינו יותר אל ההרים ואל הספר של המדינה, וכאן נפגשים שוב צרכים בטחוניים ומשקיים. השנים הבאות תהיינה, לפי דעתי, שנים של הליכה מאוששת יותר לקראת היאחזותנו בהר. בשנים האחרונות החייתה ויצרה הקרן־הקיימת הברוכה כ־150 אלף דונם אדמת־הרים המשמשת יסוד קרקעי לאלפי משפחות. כמה וכמה טעמים מחייבים אותנו ליישב מחדש את ההר בצורה אינטנסיבית ולהביא גם אליו מים.

על ההר בשומרון ובגליל עברו מאות שנים של סחף והשמדת יערות. גם בהרי ירושלים חתום החורבן. אך נמצא עדוד אם הסתכל במעשיה הקרן בחמש השנים האחרונות, שהכשירה כ־150 אלף דונם אדמה בארץ, המהוים כבר הים בסיס להיאחזות עולים חדשים. אנחנוּ מתכננים להעלות 4,000 או 5,000 משפחת ישר מן האניה להתישבות בהר. בימי אבותינו השתבח ההר באוכלוסיה צפופה, ונתברך בכמה סגולות שאולי ננצלן בדורות הבאים. גם מפעל זה של יישוב 10 אלפים משפחות בהר ובמישור דורש סכומים עצומים.

במפעלי־התישבות אלה על שלושת מעגליהם: 30 אלף משפחות היושבות על הקרקע; תוספת 10 אלפים משפחות להתישבות זו ועוד 10 משפחות להתישבות באזורי הספר ובהר – יפרעו המדינה והסוכנות היהוּדית את חובתם המידית למפעל ההיסטורי של קיבוץ גלויות ישראל.

אנחנו עומדים עתה לאחר קליטה של 800 אלף נפש; עברנו תקופה קשה של מעברות ומחנות, וכולנו רוצים שלא תחזור אלינו; חייבים אנו לשאול את עצמנו כיצד נקלוט את העליה. הקונגרס המתכנס בירושלים חייב לתת דעתו ולבו לזעקת־העליה של הגולה ושל ישראל גם יחד.

רצה הגורל שהגברת העליה וביצור בטחוננו כרוכים יחד. אין התנועה הציונית יכולה להסתפק בעליית־הצלה מגולת ערב בלבד; אליה לדאוג לעליה מן המערב, עליה שתביא עמה נכסים חמריים ונכסי מדע וטכניקה, ערכי חברה ותרבוּת לבנין הארץ. עליה זו תבוא לא רק מחמת המציק ולא רק מחמת השוט המונף, כי אם מתוך כיסופי־גאולה ואהבת מדינת ישראל וגאוות היהוּדים עליה. דבר זה תלוי בעבודתנו כאן בשנים הקרובות. אנחנו נתבעים להשקיע בשנים הקרובות מאמצים כספיים בעליה ובקליטת העם. בשנים האחרונות, כאשר עמדנו לפני חיסול גלוית מסוימות כמו עיראק ותימן, פליטי קפריסין ושרידי היטלר, למדנו להשקיע את כל מאמצינו בתחום זה. אם רצוננו להפנות בשנים הקרובות את כל כוחנו לקראת עליית יהוּדי המערב – נצטרך להשקיע גם בה אמצעים מרובים.

זאת ועוד. בעבר הרחוק באו רבבות חלוצים ואנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית והמערבית, מהם ילידי תחום המושב היהוּדי, ספוגי תורתו, תרבותו וספרותו, אמונים על צערו וגעגועיו לארץ; הם קמו וקיבלו על עצמם משימות חלוציות, משימות כיבוש והתישבוּת בארץ.

בתקופתנו חייבים אנו לשוב ולחנך את העתודה החלוצית, כדי שתגשר בין הישוב הוותיק לבין רבבות העולים החדשים הזורמים מארצות נחשלות. ודרוש מאמץ גדול לאירגון כל הדברים האלה.

המציאות היא שתקבע את קצב העליה. ייתכן שרדיפת היהוּדים בארצות מסוימות, או מתן אפשרות יציאה ליהוּדים מארצות הגוש הסובייטי, שאנו מצפּים לה, יחייבוּנו להעלות בתקופה הקרובה 100 אלף עולים, ולא 40–50 אלף, כמשוער, לשנה.

רבו הסנוניות המגיעות אלינו באחרונה מארצות מזרח אירופה. מי יודע, אפשר ומותר לראותם כמבשרי ה“הַפְשָׁרָה”, ואביב קרוב לבוא; אולי קרב היום בו תינתן האפשרות ליהוּדי מזרח אירופה, ולא לזקנים בלבד, להסתפח לנחלת אבותם. אולי קרב היום ואנשים צעירים במלוא אונם ובני נוער יורשו להקים גשר־עליה בין ארצות אלו לבין ישראל. כמה חלומות כבר נתגשמו, למה נוותר על החלום הזה?

ואם נזכה לעליה זו – לו גם במספרים מוגבלים אלה – תגלוש כתום תקופה קצרה אוכלוסיית הארץ לתוך המיליון השלישי, ואני מקווה כי נזכה גם למחצית השניה של המיליון השלישי.

מן הראוּי להימנע מלתכנן בפרטים את קליטתם של מאות אלפי נפש במדינה, שמשקה צעיר ונאבק על התפתחותו ועיצוב דמותו. במיוחד לא קל הדבר, לאחר שהצבעתי והסברתי את צרכי־הקליטה היסודיים העומדים עדיין לפנינו בקשר לאוכלוסיה הנמצאת כבר בארץ. אולם לא נוכל להימנע משרטוט קווים אחדים בהם תנוע העליה החדשה בדרך לקליטתה.

נניח כי אנו עומדים בפני קליטה של 200–250 אלף עולים. עולים אלה יוכלו להיקלט בענפים הבאים: בחקלאות – כ־10,000 משפחות, בתעשיה ובמלאכה – 15,000 משפחות, בבניה וסלילת דרכים – כ־5,000 משפחות, ובשירותים – כ־10.000 משפחות. בסך הכל – כ־40,000 משפחות. אכן, אין, באופן יחסי, עוד מדינה שנתנסתה בקליטת עליה ובהקמת ישובים כפי שנתנסינו אנו בשנים האלה.

העליה החדשה תחייבנו לדאוג עוד ל־60–70 אלף בתי־אב, לנטיעתם במשלחי־יד יצרניים. על כן עלינו לראות את המשימה בהיקפה המלא: הדאגה לקיָם והדאגה לעליה החדשה הזאת. על הסוכנות היהודית לקחת על עצמה את חלקה, שהוא מחויב־המציאות.

לפי הסכם בלתי־כתוב קיבלה אמנם הסוכנות היהודית על עצמה את אירגונם, הסעתם וסידורם בארץ של העולים המתישבים על הקרקע. לעומת זאת נפלה הדאגה לסידורם הזמני והקבוע של שאר העולים – והם הרוב המכריע, משום ש־15%–20% בלבד מן העליה הלכו להתישבות – על שכם המדינה. במשך הזמן נאלצה הממשלה לקבל על עצמה גם את הדאגה לכל השירותים הסוציאליים ולצרכי הדיור והשיכון של כל העולים. נראה לי, כי נוכח המשאות הכבדים הרובצים על המדינה במאבקה לביצור בטחונה, לעצמאות כלכלית על־ידי פיתוח התעשיה, התחבורה, המסחר ושאר הענפים והשירותים, אין להעמיס עליה את כל הדאגה לקליטת העליה החדשה.

לפיכך נתבעת הסוכנות היהוּדית לשאת להבא בעול כל ההתישבות החקלאית החדשה ובעול כל צרכי השיכון של העולים. אם נעלה 40–50 אלף משפחות, תידרש הסוכנות היהודית לתת להם קורת־גג, או שניאלץ להכניסן למעברות ולשכנן באהלים ובדונים, והסוכנות היהוּדית תבנה את הדיוּר באיחור של כמה שנים. ייתכן כי הסוכנות תידרש לשאת גם בעול השירותים הסוציאלים עד שישאו העולים החדשים את עצמם.

לפי הכרתי, כושל כוח האוכלוסיה והמדינה הצעירה על משקה הרך, המגשש דרכו במאבק קשה, לשאת לבדוֹ במעמסת המחסור של המוני העולים החדשים, שנתקבצו מכל קצות העולם. כיום נושא משלם המסים בארץ בעול השירותים הסוציאליים של העליה החדשה. תוספת של עוד 40–50 אלף משפחות תוך מספר־שנים קטן, עלולה, חס־וחלילה, להיות הקש האחרון שישבור את גבו של הגמל.

ההוצאות לתפקידיה היחודיים של הסוכנות היהודית, הם, יחד עם הוצאות אחרות (עליית הנוער, אירגון, בצרון ובטחון ליישובים, הכשרת קרקע וייעור, השתתפוּת בתקציב התעסוקה, חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים אחרים הנדרשים לעולים בשנים הראשונות) כביליון ורבע הביליון ל"י, שהן ³/₄ מיליון דולר במשך 5–7 שנים.

העם היהוּדי והתנוּעה הציונית נדרשים לקחת חלק גדול יותר בביצוע ובמימון העליה וההתישבות. למשימה המשולשת העומדת כיום לפנינו: עליה, התישבות ובטחון, לא תוכל המדינה לבדה. בחמש השנים הקרובות תימשך העליה ההמונית, אולם קליטתה ויישובה יימשכו למעלה מזה, ואפשר לקבוע, כי הסכום הנקוב יוצא באין ברירה תוך 7–8 שנים.

ודאי, הממשלה תגייס במשך השנים הללו אף היא אמצעים גדולים לבטחון, לפיתוח משק המדינה ולקליטת עובדים. מניתי קודם את המקורות שמהם תשאב את הכנסותיה. אולם לא את כל האמצעים תוכל המדינה להקדיש לעליה החדשה, אשר את ממדיה תקבע המציאות.

הבאת עולים לחיק המדינה, ללא אמצעים לקליטתם הכלכלית, עלולה לערער את כלכלת הארץ ובטחון המדינה, ולגרום סבל ויסורים ללא־שיעור לעולים. ואינני רואה מוצא אחר אלא בהכפלת הסכומים הבאים ממקורות קרן־היסוד והמגבית המאוחדת. אינני מצרף לכאן את כספי המלווה, הנכללים בחשבון כספי הממשלה. מובן, שגם מכירת אגרות־מלווה־העצמאות חייבת להתרחב.

לא דיברתי על עניני הבטחון ועל האמצעים הכספיים הנדרשים לכך בימינו אלה. אולם דאגת הבטחון תלויה בחלל הארץ ולא קשה לתפסה.

צאו וראו את הארץ לארכה ולרחבה, בקרו בישובי־הספר, הסתכלו בביצורים ובמקלטים הקיימים וחסרים. אם לא נבנם – נתחייב בנפשנו ובנפש הארץ. הקשיבו לתביעת הנשק הנשמעת עם זיונם המזורז של שכנינו, עם העיסקה הצ’כית־המצרית. האזינו לכל אלה ותבינו, מה עצומה המעמסה הרובצת על שכם המדינה ואוכלוסייתה בשדה הבטחון וההתגוננות.

אם יטול העם היהוּדי חלק גדול, יותר מן המעמסה הכספית לצרכי שיכון, התישבות, תעסוקה ושירותים סוציאליים אחרים, תשתחרר המדינה לדאגת־יתר לצרכי הבטחון וההתגוננות.

ודאי תהיה ישראל נאמנה לחוק־השבות שהוא צפור נפשה ותחזיק שעריה פתוחים לרווחה. אך בפתיחת השערים בלבד לא סגי; העליה תובעת אמצעים כספיים גדולים. בתנועה הציונית ובמאמציה תלוי קצב העליה ומכסתה, בתנועה ובכל בית־ישראל אשר לבו לציון ולגאולת־אחים תלוי קצב הצלת יהוּדים. אל נא נאמר: כבדה המלאכה!

ידעתי, רבים המתנדבים לעבודת העם והם עושים זאת בעין יפה. ידעתי, שהעם נתבע ונותן במידה שאין משלה בעולם. תבוא ברכת־שר האומה עליו. אך נזכור, כי שר־האומה מכה על קדקדנו וקוראנו לגדול, לגאול, להציל, לקלוט, לפתח, לבנות ולבצר.

גלים זידוניים מסתערים על חופי ישראל, וסערות זועפות מרעידות משכנות ישראל בגלות ישמעאל. המזרח התיכון תוסס וסוער ואנו הצלחנו, בשעה ההיסטורית האחרונה, לתפוס את מקומנו בעולם ולחדש את בנין ביתנו – הבית השלישי. אמונתי עמוקה, שיש בעולם היהוּדי אמצעים לבנית הבית. אני בטוח, שבלב העם פועמת הצפיה להגשמת תקוות הדורות. נצא־נא מכאן מלוכדים על אף הכל, להעיר ולעורר את האהבה לישראל, את הדאגה לה ואת האחריות לה.

השותפות ההיסטורית שבין מדינת ישראל לבין עם ישראל בגולה מחייבת את העם היהוּדי כולו, לשאת באחריות להמשך המשא של קיבוץ הגלויות. יחד, רבותי, יכול נוכל.

בהתנחל עם

מאת

לוי אשכול

---

בעקבות הכיבושים הצבאיים

מאת

לוי אשכול

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 18 בנובמבר 1948

עם שחרור הגליל והנגב הועמדו שטחים נרחבים לרשות ההתישבות, אשר יש ליישבם בלא השהיות, וזאת מטעמים מובנים. הוקמה ועדה שתסייר את הארץ ותבדוק את השטחים לקביעת מקום הנקוּדות. הועדה סימנה 96 נקוּדות, שרובן סמוּכות לאחד מגבולות הארץ, או שיש להן חשיבות איסטרטגית. 96 הנקודות מתחלקות בקירוב, כך:

בגליל העליון 40, מהם בדעתנו ליישב מיד 19

פרוזדור ירושלים 8 מהם בדעתנו ליישב מיד 5

חיבור פרוזדור ירושלים עם הנגב 18 מהם בדעתנו ליישב מיד 8

הנגב 22 מהם בדעתנו ליישב מיד 19

חוף הים 8

קיימת, כמובן, שאלת הכספים וכן שאלת הגופים שיעלו להתישבוּת. שיטת ההתישבוּת שלנוּ תהא – חקלאוּת אינטנסיבית. לא התעלמנוּ מן האפשרוּת שחלק מן הבעלים הקודמים יחזרוּ לשטחים הנטושים, והיות חקלאותנו אינטנסיבית תאפשר למסור גם להם שטחים לעיבוד. אין אנוּ נוטים להיכנס לכפרים הנטושים גופא, אולם לא תמיד נוכל לשמור על כלל זה. יש והכפר דווקא הוּא המקום האיסטרטגי המתאים ביותר. במידה שניכנס לכפרים – הרי כוונתנו לכניסה זמנית בלבד. ההוצאה ההכרחית לחמישים הנקודות הראשונות לששת החדשים הקרובים היא 1,125,000 ל“י. הקק”ל מוכנה לקנות מאת ממשלת ישראל קרקעות במחיר נוח (5 עד 10 ל"י הדונם), בתנאי שממשלת ישראל תקבל על עצמה את הדאגה ליישוב בעיית הערבים שנטשו את נחלותיהם אם יבקשו לשוב אליהן. ובתנאי שחלק מהכספים האלה (25%) יוחזר לסוכנות היהודית בצורת השתתפוּת הממשלה בעליה על הקרקע. הפרטים בענין זה יובררו עם שר־האוצר.

שאלת הגופים להתישבות ההסתדרוּיות השונות המארגנות גופים להתישבות חדשה אין לרשותם אנשים אלא ל־50 הנקודות הראשונות. עם זאת תמה הרזרבה ההיתישבוּתית בארץ כיום. אם ישתנה המצב ולא נצטרך להחזיק מגויסים רבים במחנות־הצבא נוכל לקוות לאפשרויות ההתישבות של חייילים רבים במסגרת התכניות לשיקום של אנשי צבא.

שאלת העולים החדשים. רבבות עולים נכנסים לארץ חודש חודש ורובם הגדול מתרכז בסביבת תל־אביב וחיפה. אנו מצווים לחפש דרכם לגייס מבין אלה אנשים להתישבוּת בצורות שונות. במחלקת ההתישבות תפעל קבוצת אנשים שמתפקידם לגייס להתישבות אנשים מבין העולים, בעודם בתוך המחנות. בכוונתנו גם ליישב קבוצות גדולות של עולים חדשים בשכנות לישובי־עובדים קיימים למען יעבדו בהם כשנה בתורת פועלים שכירים ויקבלו הכשרת־מה להתתישבוּת. במפעל זה נשתמש בכספים שמחלקת־הקליטה משקיעה בכל עולה, ומחלקת ההתישבוּת תשקיע אף היא סכומים מסוימים, וכך תיווצר קרן למשקי־עזר לעולים. פרנסתם תהיה, כמובן, על עבודות־חוץ.

בעיית הנגב מחייבת עיוּן מיוחד. מסתמנים לפנינו 6 סעיפי־פעולה עיקריים:

א) קימום ופיתוּח 18 נקודות הישוּב הראשונות בנגב. יידרשו לכך400,000 ל"י.

ב) שיקוּם וקימוּם מחדש של חמשת המשקים שנהרסו כליל: יד־מרדכי, בארות־יצחק, נגבה, בית־אשל, ניצנים, יידרשו 165,000 ל"י.

ג) תיקוּן מפעל־המים שהוחל בו בנגב בשעתו ואשר סבל עקב פעולות המלחמה – 150,000 ל"י.

ד) הקמת מפעל־המים הגדול. התכנית כבר הוכנה ואף הוזמנו צינורות במימומן של קרן־היסוד וקק“ל. תידרשנה עוד 500,000 ל”י.

ה) מכאן אנוּ באים למחשבה על הקמת בית־חרושת לצינורות־פלדה מרקוּעי פלדה שיובאו מחו"ל. רצוּי שנהיה חברים בחברה זו לייבוא־צינורות בשיעור של 20%. באם לא תהא אפשרות להביא מחוּץ לארץ את רקועי־פלדה יש לייצר צינורות־מלט, אשר בהיותם בקוטר מסויים ("40) מסוגלים לעמוד בפני לחץ גבוה, אפשר שנוכל ליהנות גם במימון הממשלה.

ו) באר־שבע. בשעתה נוסדה חברה בשם ‘אפיקים בנגב’ (הסוכנות היהוּדית, קק"ל והון פרטי) שמטרתה היתה הקמת עיר בנגב, בסביבת באר־שבע על קרקע הקק“ל. עכשיו יש הצעה להקים את העיר בתוך באר־שבע עצמה. סבורים שבעוד זמן קצר אפשר יהיה לרכז שם 300–200 משפחות. בדעת המחלקה להתישבות לפתוח שם סניף לאגף ההדרכה שלה, שהרי חלק נכבד מעבודתה ייעשה בנגב. אנחנו מבקשים בינתיים לאשר סכום של 10,000 ל”י להתחלות מימוש התכנית. בבאר־שבע מצויים מים לשימוּש ראשון.

---

חגורת בטחון למדינה

מאת

לוי אשכול

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 23 בנובמבר 1948

הנושא החשוב העומד על הפרק, בעקבות הכיבושים הצבאיים ושחרורם של הגליל והנגב, נראה לי בשני ראשים: האחד הבטחוני, כלומר, התישבוּת על הגבוּלות, כמשלטים; השני – הדאגה לכך שהארץ לא תהיה ריקה, שהכפרים הכבוּשים לא יעמדו בחוּרבנם.

עתה נתעוררה באו"ם שאלת ה’פרוזדור'. מצוּוים אנו להקים ישובים בקרבת ירושלים, כדי שתרגיש שיש סביבה ישובים, כפי שחיפה מרגישה בקיוּמה של יגוּר. המקום הקרוב ביותר לירושלים הוא קרית־ענבים. עתה מחפשים מקום־התישבות קרוב יותר לעיר. מציעים להקים נקודת התישבוּת ליד עין־כרם, דיר־עמר ומלחה, ואולי קרוב יותר. מספר הישובים בפרוזדור ירושלים ובסביבתה עשוי לגדול. אחר כך יעלה על הפרק הצורך בחיבור הפרוזדור עם הנגב, לאורך הקו הר־טוב – בית־גוברין, המקשר את הכביש לדרום, שם ראוי להקים 18 נקודות־התישבוּת, ואולי 20. על חוף הים עד הדרום, יש להקים 8 נקוּדות, ואולי כפרי־דייגים. ועולה שאלת חיזוּק מעמדנו בנגב. בקו באר־שבע – תל־ערד – ים־המלח יש להקים 2–3 נקוּדות; אמנם התנאים שם אינם טובים, אולם לאורך הקו הזה מצויים פה ושם מעיינות, עתה מטפל הצבא בהתקנת הדרך.

בחוּגי הקרן הקיימת עלתה הצעה, הנובעת מן המצוּקה. היא צמחה מתוך הוויכוּח האחרון בין הקרן הקיימת לבין שר־האוצר אליעזר קפלן שטען לריכוז הכסף הציוני בקופה אחת. בכל העליות הכיבושיות בשנים האחרונות השתתפה הקרן־הקיימת ב־37%, ואת השאר נתנה הסוכנות היהוּדית. כאשר עלה ענין ההשקייה בנגב, שוב השקיעה הקרן־הקיימת כסף רב ברכישת הצינורות הגדולים. נתעוררה איפוא השאלה למה דרושות שתי קוּפות?

עתה, עם קם המדינה והממשלה, סבוּר הייתי שכל יהודי יחוּש שמשהוּ נפגם בשליחותה של הקרן־הקיימת כגואלת הקרקע. לפנים, בימי השלטון הבריטי, היתה משמעוּת מיוחדת למוּשג גאוּלת־הקרקע, מחמת החשש שהקרקע תישמט מידינו. כיום שוּמה על הקרן־הקיימת לחפש תכני־פעוּלה חדשים, ובכלל זה דרכישת־הקרקע להתישבות בבעלוּת לאוּמית. אל נשכח גם שעתידות להתעורר תביעות פיצוּיים מצד הערבים.

אשר לשאלת הגוּפים המועמדים להתישבות, הרי הגענו, מתוך כמה שיקוּלים וחישוּבים, לכלל מסקנה, שיש לעשות נסיון רציני של הסתערוּת על העליה החדשה, המרוכזת עתה במחנות, ולחפש אפשרות לעצבם ולחנכם כמתישבים. פעוּלה זו יש לבצע בשתי זרועות. יש להפנות את יושבי המחנות אל כמה מן הכפרים הנטוּשים, אולי מן הנוחים ביותר, בסביבות גדרה ורחובות; שם יש פרדסים ואדמה ואפשרות להשגת עבודה.

הזרוע השניה – הקמת ישובים חדשים ליד המושבים, בעיקר במרכזי ההתישבות העובדת. בצריפים שעומדים להיבנות (שלושת אלפים צריפים) נשכן מושבי־עולים, – 40 משפחות בקירוב, בכל מושב, – וחבריהם יעבדוּ במושב הקרוב, או במושבה הקרובה. לכל משפחה יינתן מגרש ונחפש דרך לפיתוּח משק־עזר, וכל זה במגמה לגבש תוך מחצית השנה או שנה גרעין התישבוּתי. כל מושב יפריש אנשים לטיפול בעולים אלה. חמש מאות משפחות כאלה כבר מוכנות להעברה, ואפשר לישבן בגוּש תל־מונד, ליד נהלל ועוד.

עלינו להטיל את כל כובד משקלנו על הנוער ב’החלוץ', בהכשרה, ובצבא, לשם הקמת אירגונים, קבוצות וקיבוצים. יש להקיף את הארץ בחגורת־בטחון התישבותית. האם על כך היה, יהיה או יכול להיות ויכוח? כל אשר יש בו קורט של התמצית החלוצית – יקר מפז הוּא לנו.

עליית־הכיבוש על הקרקע הוא גורם מרכזי בתנועת־הפועלים שלנוּ, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל במיוחד חייבת לרכז בה את מיטב כוחותיה.

---

היאחזות כיבושית

מאת

לוי אשכול

במועצה ה־37 של מפא"י, 12 ביאנואר 1949

40 שנה עמלנו ואגרנו גרגר לגרגר, עד אשר הגענו הלום – לתחנת מדינת ישראל. משחר תנועתנו יצאנו לחפש את המלכות, וידענו לא לבוז לקטנות. סללנו שבילים המתפתלים במעלה ההר. התחלנוּ בדברים פשוּטים, בלתי־פופולאריים בתנוּעת־הפועלים היהוּדית ובתנועת־הפועלים גדולה; כבשנו לתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית את מעמדה בישוב, בציונות, ובתנועה הסוציאליסטית, הבינלאומית. בדרך קשה הלכנו מחיל אל חיל וליוותה אותנו הרגשה, היא קיימת גם עתה, במועצה זו לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת הראשונה למדינת ישראל – כי מצאנו את הדרך לתחיית העם היהוּדי.

חצבנוּ מחזון לבנו – פרי מצוקת ישראל – פתרון־אמת, מסילה ישרה שהוליכה אותנו אל דרך רבה. פועמת בנו ההרגשה, כי שׂר־האומה היה אתנו. הרגשנו דופק גורלו ומצוקתו של העם והיינו שליחו הנאמן.

כאשר אנחנו נפגשים עתה, עם ראשית קיבוץ הגלוּיות, נראה לי, שמשולים אנוּ לאם העומדת פני ילדה שקיוותה לו, והיא נבוכה ואינה יודעת איך לגשת אליו ואינה בטוחה אם אמנם בנה הוא…

הייתי רואה בכך התנכרות לעצמנו, למהותנו ולדרכנו במשך כל ארבעים השנה, לולא הכרנו עתה את אחינו. ואם אנחנו לא נכירם, יקום אחר שיאמצם, יקרבם ויארגנם. שכן קיים גם חשבון של תנועת־הפועלים: עתיד חברתנו ומעמדנו בארץ תלוי בו. ואיך נסתפק בכיבוש החרב בלבד? עד מתי נחזיק את הגליל הריק, בכוח הנשק בלבד?

---

לקראת השנה החדשה

מאת

לוי אשכול

שנת תש"ח חלפה, השנה הגדולה והמכריעה בתולדות ישראל שהביאה בכנפיה נצחונות צבאיים, את הקמת המדינה, הרחבת גבולות וקיבוּץ גלויות. ליווינוה בברכה לוהטת על שפתינו. אוּלם כגודל השפע והברכה, גדולה גם הדאגה לקראת השנה החדשה. אמנם למעלה משני שלישים מבין 300,000 היהוּדים שעלו לארץ נתונים בשלב של ראשית היאחזות בה, אבל עוד רחוקה הדרך עד היותם ציבור יוצר, המצמיח חיים חדשים.

קל היה, יחסית, לקלוט, לשכן ולהשריש את רבע המיליון הראשון של העולים. היו ערים וכפרים נטושים אשר שימשוּ בסיס לקליטה. אבל קליטתם של כל מאה אלף יהוּדים נוספים תהיה קשה יותר. חסרים לנו כוחות טכניים, ובעיקר יחסרו אמצעים כספיים, הנדרשים בסכומים עצומים.

פרי פעולתנוּ ההתישבוּתית מראשית חיבת־ציון (כולל פיק"א) ועד ליסוד מדינת ישראל, מסתכם ב־350 ישובים חקלאיים, ואילו בשנה אריכתא זאת, מיסוד המדינה עד אוקטובר 1949, הגענו ל־130 ישובים חדשים. החומר האנושי בהתישבוּת החדשה בא משלושה מקורות:

עולים חדשים,

חיילים משוחררים (אף הם עולים חדשים)

ונוער ארץ־ישראלי.

גדולה זכותה של הסוכנות היהוּדית, אשר בעזרת חברים מההתישבוּת העובדת, יצאה לחפש ולפלס שבילים להוליך בהם את העולה החדש מן המחנה אל שרות המולדת, להיות עובד־אדמה שבע לחם.

לא בבת־אחת הגענו להבאת העולים החדשים בברית האדמה. רבות עמלנוּ וחתרנו עד אשר הבקענו דרך חברית ותנועתית אל יושבי המחנות.

חלק מהם התערה בכפרים הנטושים, אבל גם בהתערותם היה צורך להשקיע אמצעים מרובים, בתיקון הבתים, ברכישת אינוונטר וציוּד וכו'.

את בעיית ההתישבות החקלאית עלינו לראות כיום, בתנאי מדינת ישראל, מבחינה נוספת – הבטחת אספקה עצמית לישוב והפסקת התלות ביבוא: יבוא פירושו, כמובן, מטבע חוץ. אספקתנו העצמית בלחם מגיעה כיום כדי 10–15 אחוז מן הצריכה. הרי זו עובדה מדאיגה ביותר. בירקות ובפירות מתקרבים אנו כמעט לרוויה. אספקת החלב ותוצרתו גם היא אינה מספיקה ומחייבת את הגדלת הרפת כמה מונים. אולם התנאי העיקרי לאספקה עצמית הוא בידינו: הקרקע.

יצאנו מהמלחמה ברכוּש גדול של שטחים נרחבים ושוממים. רב המרחב – מיליונים של דונמים – המכוסים קוצים, טרשים ונגועים במכת העכברים. שטח־האדמה הראוּי לעיבוּד מיד מגיע כדי 5–6 מיליונים דונם. השאר טעון הכשרה, השבחה והתקנת השקייה. עובדה זו מעמידה לפנינו את השאלה החריפה והחמורה – ייצור אדמה.

אמנם, כיום אין מרגישים מחסור בקרקע, אבל מצוּוים אנו לעשות את חשבון קיומה הכלכלי של המדינה לעתיד, כלומר להבטיח את התנאים להוצאת לחם ומזון מן האדמה בשביל מיליונים יהודים; הדבר מחייב כבר כיום מאמץ מכוּון לייצור אדמה חדשה. אין אנו בחזקת מתחילים גם בשטח זה. די להזכיר את בית־הערבה בצפון ים־המלח, את קרית־ענבים ומעלה־החמשה וכן את נווה־אילן, הקיבוץ הצעיר שבנוהו חלוצי צרפת על צחיח־סלע.

יש צורך והכרח בעבודות הכשרת קרקע ויעור על שטח של מיליונים דונם – ואין אני כולל בזה את מחצית מדינת ישראל אשר בנגב. 4–5 מיליונים דונם אדמת הרים טעונים סיקול ודירוג. אחד מתפקידינו החיוניים הוא מלחמה בשטפונות, למען ישמשו מימי הגשמים להשקיית האדמה, במקום החורבן שהם גורמים לה על־ידי סחיפת השכבה העליונה, אשר כתוצאה מכך מקריחים ההרים והמדרונות ונחשׂפים יותר. אשר ליעור אעיר, שחשיבותו רבה לא רק מן הבחינה החקלאית־אקלימית בלבד, אלא גם מן הבחינה הפוליטית־בטחונית. בארצות גדולות וחשובות עוסקים ביעוּר לצרכי בטחון.

המרחב הגדול של מדינת ישראל מחייב אותנו לפעולה מחושבת של פיזור העולים בתחומי הישוב הקיים – והמכשיר העיקרי לכך הלא הוא יסודם של ישובים חקלאיים. אכן, אין כמעט פינה בארץ שלא חדרנו אליה. תחילה הלכנו לגבולות, ביחוּד בגליל המערבי ובגליל העליון. אחר כך התרכזנוּ בצמתי־הדרכים, בכבישים חשובים, בנקודות־משלט. עשינוּ הרבה למען יישובו של מסדרון ירושלים. מספר ניכר של ישובים־מבצרים קמו משני צדי הדרך בואכה ירושלים. אחרי־כן התחלנוּ בפעולת התישבות בדרום הארץ. החלה חדירה רצינית לנגב.

ההתישבוּת בנגב קשוּרה,כמובן, בפתרון בעיית־המים. ואכן, יחד עם התכניות להשקיית הדרום והנגב, על־ידי קידוחים מקומיים, מתכננים אנוּ הבאת מים מן הירקון והצפון, כדי להפוך את כל המשק החקלאי שלנו למשק אינטנסיבי, המפרנס מאכסימום של נפשות על מינימוֹּם של קרקע. בעוד חדשים אחדים תסתיים הנחת הצינור המערבי של הנגב, שהוא בעל קוטר המסוגל להזרים מיליונים מטרים מעוקבים של מים בשנה. עצם העובדה, שהיה בידנו להניח צינור לנגב, ולהביא לשם מים ולו גם בצמצום שימשה נימוּק חשוב, ואולי מכריע, במערכתנו המדינית בעבר, וסופה לחזק אותנו מבחינה פוליטית וכלכלית גם בעתיד.

חברת ‘מקורות’ המכשיר אשר בבעלותם של המוסדות המיישבים, הלאומיים וההסתדרותיים, כבר השקיעה סכומים גדולים בהנחת צינורות ובסידורי השקייה, בעיקר בנגב. זוהי תכנית לניצול מימי הבארות בדרום ומימי הירקון, על־ידי הנחת צינור מים בקוטר של מטר – מטר וחצי, לאורך עשרות קילומטרים. החל בשנה הבאה תובטח גם אספקת־המים לירושלים. קיימות גם תכניות־השקייה המבוססות על ניצול מימי הצפון באזורים אחרים.

נקודת־הכובד של התישבותנו בימים הקרובים הוא, כמובן, בנגב. התקדמנו כדי כך, שאנו מעלים כיום גם עולים חדשים מן המחנות לישובים חדשים בנגב. לפני שנה־שנתיים לא היינו מעיזים לחשוב על כך. מתברר, שגם בקרב העולים החדשים מצויה יכולת ויזמה, התלהבות וחריצות. אולם הנגב בכללו עדיין הוא עומד בריקנותו ובשממונו, ואנו מצוּוים למהר ולאכלס אותו ישובים חדשים. הזמַנוּ את גדולי המומחים בעולם בעניני השקייה (סאוויג' ואחרים) לעיבוד התכנית היסודית של השקיית אדמת הארץ כולה.

אנו מחפשים דרך לקידומה של חקלאותנו גם בכיוון של ריבוי וגיווּן הצמחים והגידולים, כגון סלק־סוכּר וטבק; אנו חותרים לייצר שמנים מגידולי הארץ, להשתמש בקיקיון לתוצרת ניילון ופלאסטיקה וכן להשתמש בצמחים ליצור חוטי־אריג.

שדה־פעולה חדש כמעט לחלוטין הוּא – התישבוּת מטעי הזיתים. שטחים עצומים של עצי־זית נפלו בנחלתנו. אמנם עד עתה לא נכלל עץ הזית בתכנית המשק החקלאי שלנו, אבל אין ספק שעשוּי הוא לשמש בסיס להיאחזות, לייצור, לפרנסה וגם… למטבע־חוץ. יש בידנו ליישב בשלב ראשון 3000 משפחה במטעים אלה, לבנות בתים ולהקים כפרים – ביחוּד בין רמלה ללוד ובגליל העליון. אם נלווה את המתישבים האלה במיטב כוחות־ההדרכה שלנו, סופנו רואים ברכה.

כללו של דבר: לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהוּדים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני – היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם? איך לעשות את היהוּדי לא רק חורש בטראקטור, אלא גם אדם המכה שורש באדמה ומצמיח רוח ותרבוּת חדשה? הנה הגענו להישגים מסוימים, אולם עודנו עומדים בראשית הדרך, ויותר מבכל שעה אחרת מלווה אותנו החרדה, שמא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית־המהפכנית בחיי העם היהוּדי. אם המוני היהוּדים לא ייקלטו כיום בכפר ובחקלאות, מתי יחזור העם הזה לאדמתו? כל זה מחייבנו למאמצים גדולים כאשר עוד לא ידענו. זה מחייב גם את ההתישבות הקיימת על כל צורותיה למאמץ נוסף: להפריש כוחות הדרכה להתישבות החדשה, אשר ילווּ ויחיו בתוכה חדשים ואולי גם שנים אחדות. מחובת ההתישבות הקיימת להשתתף במאמץ הקליטה גם בצורה נוספת, היינו על־ידי הרחבתם של הישובים הקייימים והגדלתם על־ידי תוספת מתישבים. כאן לא יהיה צורך במדריכים נוספים, משום שהמציאות עצמה, מעשי יום־יום והנסיון שנרכש על־ידי הוותיקים, הם שידריכו ויכוונו. דבר זה ניתן לביצוע באותם האמצעים עצמם, אשר המוסדות מוציאים ממילא להחזקתם של העולים החדשים במחנות. קליטה זו תסייע גם לחישול אורגאני של סולם הדורות והגילים בהתישבוּת העובדת, ותישא ברכה מיוחדת לדור הצעיר הגדל במשקי העובדים. יום־יום מתגלים צרכים נוספים ותביעות חדשות, אבל גם דרכי־קליטה חדשות. נוכח כל אלה עלינו לדעת, מה רבים ועצומים צרכינו ומה מועטת, ביחס, העזרה המושטת על־ידי העם היהוּדי.

בשנה שחלפה הוצאנו, בממוצע, מיליון ל“י לחודש לקליטה ראשונה של העולים החדשים. בסך הכל הוצאנו, באמצעות הסוכנות היהודית, כלומר קרן־היסוד והקרן־הקיימת, 25–30 מיליון ל”י, ומזה לצרכי התישבות – 10 מיליון. והתישבות במקרה דנן פירושה: ראשית אחיזה בלבד, בעוד שתקציב ההתישבות המלא של בית־אב הוא 2000–2500 ל"י. הגענו אמנם לתקציב של מיליונים, אולם הוא כאין וכאפס לעומת הצרכים.

מן הדין שיהא ברור לכל: הדור הזה כקודמו חייב להשקיע את מלוא כוחו וחייו בעבודה ובהתישבוּת, ולגייס את כל כושר סבלו ומאמציו הקונסטרוקטיביים; אבל הוא לא יהיה לבדו, כי שותפות־אמת וברית־אמת תהיה בין המתנחלים באדמת המולדת לבין עם ישראל – והסוכנות היהוּדית, כחוליה המקשרת ביניהם. בכל עת תמיד היתה דרכנו רצופה סבל ומאמצים. וכל גל של עלייה והתישבוּת שקדם חייב למסור מלקחו ומנסיונו לבאים אחריו ולעשות הכל למען קליטתו והשרשתו, ובתקופתנו אנוּ –– יותר מאשר בכל התקופות שקדמו לנו.

תחילת 1949

---

בדרך למשק פועלי סוציאליסטי

מאת

לוי אשכול

בוועידת הצירים, חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובלתי מפלגתים, 4 במאי 1949

אנחנו חיים בתקופה מהפכנית מכמה וכמה בחינות. בעצם עלייתם של המוני יהוּדים יש מן המהפכה האמיגרציוֹנית; המהפכה השניה, היא המהפכה האגרארית בארץ – מהפכה אגררית בכיוון סוציאליסטי, אשר מפלגת פועלי ארץ־ישראל רוצה בה ותבצע אותה. זו הפעם הראשונה, לאחר 40–50 שנות עבודה ציונית, אנוּ דנים על תיכנון בהתיישבות שאנחנוּ אדונים לה – והרי זה גורם מהפכני שנוסף לנו עם הכיבוּש הצבאי והקמת המדינה.

אנוּ זוכרים יפה את יום צאתנו לדרך זאת, מה היתה בשבילנו ההליכה לארץ, על איזה יסודות רצינוּ לבצע את מהפכת־התחייה בחיי העם היהוּדי. היה זמן והאמנוּ, שכל היהוּדים יהיוּ חקלאים. והערכנו את השיבה למולדת ולקרקע כיסוד ועיקר בתחייתנו. מאז התפתחנוּ, למדנו, נתנסינוּ, גם גילינו אפשרויות נוספות בארץ. ואם אנו אומרים כיום, כי 20–25 אחוזים, לפחות, של יהוּדי ישראל יש להשרישם בקרקע – עלינו לקבל זאת כבנין־אב ולבסס עליו את תכניותינו.

סבורים אנו, כי העוסקים בחקלאות ייצרו את המזון לעם, ואולי גם אי־אלו עודפים למכירה או לחילופים. אם יהיו בארץ בחמש־שש השנים הבאות שני מיליון יהוּדים, עלינו להגיע ל־400–500 אלף נפש בחקלאות לעומת 80 אלף נפש עתה. לשון אחר: עלינו להשריש בקרקע 80 אלף בתי־אב.

הסיכויים הם גדולים מכפי שנראו בתחילה. עם כניסתנו למחנות, זה הפרולטאריון היהוּדי כמו שהוֹּא, שבשורותיו אלפי משפחות צעירות. נוכחנו לדעת, כי רבים מצפים ותובעים את העלאתם על הקרקע.

הם נאחזו בצפרנים בעקיר, ביבנה, בתרשיחה, ומחר ייאחזו בבאסה, במגדל גד ועוד; אתה חש פרפורי־נפש וצפייה עמוקה ליד המדריכה שתבוא ותיטע אותם באדמת המולדת.

מחובתנו לסלק את הספקות והפקפוקים. העולים באים לארץ וחלום גנוז בלבם להכות שרשים, להתחיל את חייהם מחדש. עם יהוּדי חדש יצמח מתוכם.

אנוּ יודעים איך ליישב ולהתישב על קרקע. למדנו זאת עשרות בשנים. יש לנו בכך יתרון גדול.

נוסף על שיכון העולה החדש, עלינו לנדור נדר: יחדל משכן העוני, יחוסלו שכונות העוני בישראל! תחדל שכונת ‘התקווה’! תבוא הגאולה גם לשם, ותביא עמה גם גאולה סוציאלית רוחנית, את השתלבותם של משכנות־העוני בחיי העם העובד, בתנועת־הפועלים. חטאנו להם זמן רב, אולי שלא באשמתנו, לפי שרצינו לעשות מפעלים גדולים, ללא כוחות מדינה ומנגנון מדיני. עתה עלינו לעשות הכל לביעור משכנות־העוני.

אנחנוּ ניתבע לריכוּז תמצית יכולתנו, למאמץ גדול בתקופה מהפכנית זו. אני מאמין ביכלתנו הנפשית לנצל את ההזדמנוּת ההיסטורית הזאת, ולהגיע בדרך הארוכה אל מהפכת־שלום למדינה שמשקה משק־פועלים סוציאליסטי.

---

התישבות גדולה – כיצד נעשית?

מאת

לוי אשכול

בטרמינולוגיה הציונית ידוע הביטוּי ‘נקודות התישבות’, ואכן היוּ אלה נקוּדות. הן היוּ מתחילות בתריסר אנשים או תריסר ומחצה. דגניה ב', שהייתי אחד ממייסדיה, התחילה ב־22 בחורים ו־2 בחורות. עכשיו אנחנוּ מיישבים ישובים בני מאה משפחות. גם לזרוע החלוצית נדרש עתה עם ראשיתה מספר אנשים גדול יותר מאשר לפני שנים. מן האניות ומן המחנות ומן העיירות מן ‘הקמפים’, מעולם ומלואו הבאנו יהוּדים לארץ, הוצאנו אותם לחיק הטבע הישראלי, להרים ולגבעות, לגאיות ולמישורים, ובעיקר להרים. הלכנו אתם לגליל הריק, שהיוּ בו כפרים נטושים. מילאנו כפר אחרי כפר. התחלנו לשבוע נחת כאשר יהוּדי, לאחר כל מה שעבר עליו, דבק בקרקע המולדת ובטבעה, הרחק מן העיר. החילונו לסלול שבילים ודרכים, לתת מדריכים למתישבים, להביא אליהם חברים וחברות מן הוותיקים בהתישבות הלאומית, כדי שישהו אתם חודש, חדשיים, מחצית השנה בכמה מקומות הריהם שוהים זו השנה השניה. ראינו שהניצוץ שכה רצינו ללבותו מתחיל מהבהב. ניבט משהו חדש.

עתה עומדים בפני שנה חדשה. גם 130 הישובים החדשים שקמו הם כטיפה בים השממה. ראוי הדבר, שכל אחד מאתנו יראה עתה את ישראל לארכה ולרחבה. גם בעיני המטפלים בהתישבות זה שנים לא נגלתה הארץ תמיד. בעברך עכשיו את ישראל ובראותך אותה בכל מערומיה, אתה נוכח לדעת שגם 130 ישובים חדשים אינם הישג גדול. ומצד שני – העליה. היא תרבה בוודאי, אם כי אנחנוּ יודעים, שאי־פה ואי־שם יש לה תחום כלשהוּ, וזוהי אולי הידיעה המרה ביותר שניתן לאיש מישראל להגות בה בימים אלה. על פי איזו אינרציה אתה מדבר על מיליונים, גם אם ידעתי שאין מיליונים רבים נכונים לנו בעשר השנים הקרובות – ודווקא בעשר השנים הקרובות הם נדרשים לנו. לפי שעה, באים יהוּדים בהמונים. סבורים היינוּ כי יבואו השנה 150.000 יהוּדים. אנחנוּ ממשיכים דרכנו, ומתכננים תכנית לשנת תש"י.

תכניתנו הראשונה היתה – יישובן של 10.000 יחידות־משק, הווי אומר בתי־אב. משפחות. אני מונה את כל המונחים האלה יחד, לפי שהחומר האנושי שלנו מעורב הוא. בקבוצות צעירות אינך מרגיש לפי שעה ב’משפחות', ואתה מדבר על יחידות־משק. אבל את הרוב המכריע של אנשי המחנות הולם המונח: בתי־אב ומשפחות.

שנת־התקציב הציונית נפתחת באוקטובר. אנחנו רוצים ליישב במשך שנה 17.000 יחידות־משק ולהקים 150 ישובים חדשים; נוסף על כך,להעביר עוד כמה אלפי יחידות להתישבות הקיימת, בין נוער ובין חיילים משוחררים; מתחילה גם זרימה מן המחנות להתישבות הקיימת, המושבית והקיבוצית. במשך שלושת חדשי השנה העלינו קרוב ל־40 ישובים חדשים. עוד מעט ונקבל כלחם חוקנו את הידיעה המופיעה בעתון מדי שבוע: עלו פה ועלו שם. אנחנו חדלים להתפעל. לפנים, כשהיוּ עולים בשיראל לאיזה ישוב, היוּ עורכים חגיגה וכל המוסדות היוּ נוסעים למקום. כיום אין לנו פנאי לנסוע לכל ישוב חדש. 150 ישובים לשנה פירושם: ישוב חדש כל יומיים; אין כל אפשרות להגיע לכל מקום. ואין זה מן הנמנע, שבשנת תש"י נצטרך להעלות יותר ישובים מן המיכסה שקבענו לעצמנו.

אנסה להסביר כיצד נעשית המלאכה. כאשר דיברנו על 17,000 יחידות־משק או יחידות־אדם, ניסינו גם לשרטט לעצמנו סכימה כספית, שכן אין הדבר נעשה במאמר־פה. מצב הקרנות הוא כזה, שעדיין לא מילאנו את הבטחתנו לגבי כל הישובים שהעלינו בימי ‘חומה ומגדל’, לרבות 13 הישובים הצעירים שהעלינום ערב המלחמה בנגב. ‘הטלנו’ אותם לנגב, והם מלאו את תפקידם עם הצבא ובתוך הצבא. לא קיימנו את הבטחותינו לגביהם במשך 8–10 שנים, ואנחנו חייבים להמציא להם אמצעים לפיתוח משקם. אמרנו, שעלינו לקפוץ קפיצת נחשון, ועם זאת ידענו וזכרנו, שיש מעמסה המכבידה על הכנפיים. אינך יכול לנתר קדימה, בלי לבסס את הקודם. בסכימה הכספית על הנחוץ לנו בתש“י ליישובן של 17 אלף יחידות־משק או משפחות, ולגמר התחייבותנו לגבי הישובים הקודמים, כדי שיוכלו להתפתח ולקלוט עובדים נוספים – הגענו לסכום, שנראה לנוּ פעם אגדי, והרי כאן רק זרוע אחת של פעולת הנהלת הסוכנות היהוֹּדית; הגענו לסכום של 28 מיליון ל”י – ולא נבהלנו. והנה מתברר, שאנחנוּ מתגברים והולכים.

ניסינו לרכז מסביב לתכנית כמה אלמנטים, שלפני היות המדינה לא היוּ שותפים לנו בפעולתנו. התרגלנו לכך שיש לנו מדינה. וכאילו שכחנו באילו תנאים עשינו פעם התישבוּת: בחוסר קרקע ובחוסר מים ובחוסר דרכים וכבישים, בצמצומים פה ובקשיים שם. היינו מייסדים ישובים על בסיס ‘פרספקטיבה’. היינו אומרים למתישבים: אמנם יש כאן שטח של 200–300 דונם בלבד, ואתם צריכים שטח של 2,000 דונם, אבל אין דבר – ב’פרספקטיבה' נרכוש אותו. והפרספקטיבה נמשכה 12–14 שנה. אתם זקוקים למים רבים – הרי אנו מקווים שיהיוּ מים. כשהתחלנוּ כבר להגיע פה ושם למים, חקקו השלטונות חוק, האוסר העברת מים מאיזור לאיזור. אולי צדקו השלטונות פה ושם, אך אנו חשבנו, שזה נועד רק להציק לנוּ.

והנה אנחנו חיים ופועלים במדינת ישראל, ובעצם אנו חיים בתקופה של מהפכה אגרארית יסודית בארץ, אם כי אין כותבים על כך בעתונים, לפי שהיא נעשית יום יום. לפנינו שטח של 20 מיליון דונם, שאנחנו מיישבים אותם התישבות עובדת שאין עמה ניצול. אינני יודע אם רבות הארצות בימינו, בהן נעשית פעולה דומה. בפשטות כזו ובשקט כזה. הממשלה מנסה לקבל על עצמה עול של בנין בתים לעולים. באנו ואמרנו: כולנו מעונינים לפזר את היהוּדים באזורי ישראל, ואתם מוכנים להשקיע כסף בבתים. אל־נא תבנו את הבתים בתל־אביב או ליד תל־אביב או בין נהריה ובין גדרה; תנו לנו את הכסף שאתם מוכנים להשקיע בבניית קורת גג של משפחת־עולים היוצאת מן המחנה; אנו נשיג כסף מקרן היסוד ומהקרן־הקיימת וכספים אחרים, ונעביר את היהוּדים לדרום ולנגב, לגליל המערבי, לפרוזדורים. הדברים נתקבלוּ על דעתה של מדינת ישראל, ולא נאלצנו לעמול הרבה כדי להסבירם. אמרנו: יש עוד אֶלמנט אחד חשוב, מכריע. אם לא נעשה פעולת פיזור והיאחזות בקרקע במשך 3–5 השנים הללו של עליה, באשר הכרח הוא להוציא את היהוּדים מהמחנות ולתת קורת־גג לראשם, נפסיד, אולי, את הגורם הפינאנסי הזה כי היהוּדים ישקיעוּ את הכסף ברמת־גן וברחובות וישבו באשר ישבו. אנחנו מדברים על 17 אלף יחידות־משק ועל בתים ליחידות־משק אלה, והרי את הבית אנחנוּ בונים קטן כל כך וקבצני כל כך…

דובר אצלנו על בלוקונים. אני קורא לזה בית־ראשית או ראשית־בית – של 24 ממ"ר, לא גבוה ביותר ולא מטויח ביותר ולא מסויד ביותר, ואף־על־פי־כן בית. 400–500 לירה מוכפלות ב־17 אלף, הרי זה סכום של 6–8 מיליון לירה. אנחנו מצרפים את כספי הממשלה ושל קרן־היסוד ושל הקרן־הקיימת ושל מפעלי־השקעה אחרים ושל המוסדות המייבים, והסכוּם מתקרב ל־28 מיליון לירה, הוא ישוקע בביסוס ההתישבות הקיימת ובהעלאת 17 אלף משפחות חדשות על הקרקע.

איני רוצה שתטעו בדברי ולא תהיו שותפים לנו למעמסה הגדולה הצפויה לנו. 28 מיליון זהו באמת סכוּם גדול. אבל יישוב משפחה יהוּדית על הקרקע עולה 2,500 ל“י (בלי ערך הקרקע) בקירוב. אם בתש”ט העלינו כ־10.000 משפחה, ועכשיו אנחנו מדברים על העלאת 15–17 אלף משפחה לחקלאות, הרי שהדבר כרוך בסכומי ענק. בשנה הראשונה יכולים אנחנו להשקיע קרוב ל־250 ל“י, מחוּץ להשקעה בבית, ועם שווי הבית – סכום של 750 ל”י, כלומר פחות משליש של ההשקעה הכוללת. התקציב הציוני יצטרך להיות כביר ועצום, כדי שנוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התפתחות המשק, בנינו ופיתוחו. אם אינך מפתח משק, לא יהיה לו קיום; אם לא יהיה לו קיום, יחזור איש־המשק אל לשכת־העבודה או אל הציבור. עם זאת אמרנו: לפי שהמחנות מתמלאים במהירות ומתרוקנים בקושי – יש לחשוש, שבחדשי החורף, כשהבנייה מתקדמת בקושי, יתחיל המספר לעלות שוב; ואם בשנה החדשה יעלו עוד 150 אלף יהודים, תעמוד לפנינו שוב השאלה: מה תהיה הסטרוקטורה של הישוב? מה תהיה חלוקת האוכלוסיה? איך יימשך כיבושה של הארץ? והמסקנה היא, שיש הכרח לקפוץ קפיצת נחשון. אתה חייב לנתר על פני התהום ולעשות מאמצים הגדולים מכוחו של העם הזה. עלינו למהר ולהוציא אנשים מהמחנות ולפזרם מהר ברחבי הדרום והנגב; ואחר־כך ניאלץ ודאי לשאת עומס גדול, שכן יידרשו לנו אמצעים כבירים.

הממשלה החליטה לבנותהשנה 20 אלף בית, מזה קרוב 11 אלף בהתישבות. אנחנו תובעים מהממשלה ש’תקפוץ' ל־50 אלף בית השנה, המחצית מזה בהתישבות החקלאית, כדי שלא יצטופפו בערים ובעיירות. אני מתחיל כאותו יהוּדי, שקצה החבל כבר בידו ועתה הוא חסר את הפרה בשביל החבל…יש לנו בית, שהממשלה רוצה לתתו, וכיוון שכך רוצים אנחנו לעשות התישבות, והקרנות והעם היהוּדי חייבים לתת הכסף.

היו לפנים בארץ כאלף כפרים ערביים. הארץ היתה מעובדת באופן אכסטנסיבי, ואילו בכל מקום שאנחנו נכנסים דרושה אינטנסיפיקאציה. לפני שנה ניצבה לפני מטרה, – להגיע לאלף כפרים יהוּדיים אם נעלה השנה 150 ישובים נוספים על הקרקע, נגיע ל־700 ישוּבים חקלאיים. עתה אני מתחיל להרחיק את המטרה. מרחב אין אנו חסרים. אחנו מהווים מיעוט בגליל. ביקשנו את אנשינו במחלקה להתישבות להכין רשימה, היכן יהיוּ 150 הישובים החדשים, שאנחנו רוצים להקים השנה, ומתברר, שבגליל יתקעו השנה יתד 60 ישובים. 60 ישובים היו לפנים חלומה של הציונוּת, חלומם של קונגרסים לדור שלם.

ועתה על ה’פרוזדור'. עוד לא נקבעו גבולותיו. זהו מושג שיצרנו בעצמנו, ויש פלוגתות על גבולותיו. בדרך־כלל כולל הפרוזדור שטח של 400,000 דונם, בקירוב. לפנים היו פה כארבעים כפרים ערביים. מן המפורסמות מה היה שם רכושנו בחקלאות. אצבעות יד אחת הספיקו כדי מניית ישובינו שם. זכורים הוויכוחים בציונות על קרית־ענבים. היו שראוּ בהקמת הישוּב הזה כשלון גדול. היוּ וועדות ציוניות שטענו כך. עברו שנים וקרית־ענבים ומעלה החמשה ונוה־אילן ורמת־רחל עשו שליחות מיוחדת. זכורים החיפושים וההתלבטויות שלנו בקרקע ירושלים וסלעיה. הישובים שמניתי היו כל רכושנו בסביבה. מיום קום המדינה הקימונו בפרוזדור 25–26 ישובים חקלאים חדשים. האוכלוסיה החקלאית שלנו שם מונה 5.000–6.000 נפש, והאוכלוסיה הערבית– כאלפיים. בשעתו היו שם 30 אלף ערבים. הפרוזדור תובע פעולה התישבוּתית. ועדה מיוחדת של אנשי־מקצוע מניחה, שאפשר ליישב בשטח הזה עוד כמספר הזה – 20–30 ישובים חקלאיים.

אין צורך במומחיות כדי להבין שהחקלאוּת כאן אינה קלה. ירושלים הרים סביב לה, והפרוזדור – חלק גדול של ההרים בו ועלינו לאכלסו. הפרוזדור והבירה יהווּ אי־פעם את ירושלים רבתי. עתה, בלחץ הצרכים המדיניים, אנחנו מתחילים לבקש דרכים ונתיבות ולהבין, כי לא די בהעלאת אנשים ובהעלאת ישובים ובתקיעת יתדות. אפילו בבניין בתים יפים, לא די, אם עדיין האדמה אינה נענית. יש להניח, שכל השטח הזה בהרי ירושלים היה פעם מעובד עד אפס מקום, מדורג ומתוכנן, מיוער ונטוע, ואכן, במקומות בהם לא ניתן לשטפונות ולגשמים לסחוף את השכבה העליונה של הקרקע ולהניח סלעים ערומים, אנו רואים מטעים מכל המינים.

על אחת הגבעות בהרי עין־כרם אנחנו בונים ישוב של עולי יוגוסלביה: בית־זית. כדאי לבקרו. כל 25 ישובי הפרוזדור על 6 אלפי הנפשות שבהם רובם עדיין נתונים בראשית התפתחותם. להוציא אחדים, כגון קרית־ענבים ובמידה מסוימת מעלה־החמשה. כיום נראה לנו, שאפשר להגיע כדי אלפי משפחות שייעגנו בקרקע ההרים. שם אין אמנם אדמה שחורה וניר ארוך, ואין מקום שבו יעבור טראקטור בקלות, אבל אני רואה שם סדן כביר להשקעת מרץ וכשרון ושכל יהוּדי. קרית־ענבים ומעלה־החמשה, ובמידה מסוימת נוה־אילן, נותנים לנו יסוד להאמין ולקוות, שנוכל להחיות גם שטח זה המשתרע על 400,000 דונם. כיום ניתן לעיבוד ולגידול מטעים כרבע מהשטח הזה בלבד. שאר השטח זקוק להרבה זיעת־אדם ושכל־אדם ובמידת היכולת – גם לטכניקה. לאחר הכל לא יחיו הישובים הללו על החקלאות בלבד. עלינו לראות את המרחב הזה בירושלים רבתי, שיש בה מלאכה וחרושת וחקלאות ויערנות וקייטנות, וכל המתקשר לכך. שכן גם אותם 30 אלף הערבים שהיוּ שם בכפרים, לא התפרנסוּ על החקלאות בלבד. גם המתיישבים שלנו יחיוּ לא על החקלאות בלבד אלא גם על פרנסות אחרות, הקשוּרות בירושלים ובתל־אביב ובהתפתחות כל הארץ. הרי ירושלים עשויים לשמש ספקים של אבן־וסיד וחצץ לכל מלאכת הבנין. ואולי נגיע גם למלאכות־בית זעירות שונות.

החומר האנושי מסתגל בלא קושי רב ומתאים עצמו לכל מיני מלאכות־יד ולכל מיני פרנסות הקשוּרות לסביבתו..

ענין המים מצטייר לפנינו אחרת מהמצוי כיום. אין כוונתי לצינור שכבר הונח או לצינור שיונח. עלינו להשקות אלפים ורבבות דונמים, כי המטעים המובחרים בסביבות ירושלים, משתבחים ומוסיפים בתוספת מים קטנה. קרית־ענבים היתה משלמת מחירים אגדתיים בעד תוספת מים למטעיה. יש מחשבות על סכרים, על אגמים, ועל קידוחים (משהו כבר עשינו) במעמקי האדמה ובמעמקי הסלעים. לא כל מי הגשמים מתנקזים לים, ובחלקם הם נספגים בתהומות הרי ירושלים.

על פי תכנון ירושלים וסביבתה, מסתבר שהרטוב עשויה להיות עיר. אנשי הבטחון טוענים, שירושלים זקוקה מאד לכך, שבמרחק מסוים בינה ובין רמלה תיבנה עיר. אכן יש יסוד לכך שהר־טוב תהיה עיר, לפי שיש בה בסיס לתעשיה, והוא בית־חרושת גדול למלט. כשיש היאחזות חקלאית כלשהי בקרקע ומטעים ואחד או שני מפעלי־חרושת גדולים,הרי זה משמש בסיס לפיתוחה של עיר.

אין אני מניח שאוכלוסיית הפרוזדור תוכל לעלות במספרה על אוכלוסיית ירושלים, אך נראה הדבר שאפשר יהיה להביאה במספר שנים לא־קטן כדי 40,000–50,000 נפש. יהיוּ שם כ־5 אלפים משפחות חקלאיות, בין 15–20 אלף נפש, ועליהן יתוספו העוסקים בכל המלאכות ותושבי הר־טוב העיר. מובן, שזהו מכלול בעיות של תיכנון ושל כוח אדם ושל אמצעים גדולים.

לפרוזדור נביא מים מן הירקון. כאשר נוליכם לנגב. בעצם יש לנו שלוש קומות, שלושה שלבים בתכניתנו להשקיית הארץ. האחד הוא הצינור ה’הרפתקני‘, הציוני, שהנחנוהו לפני המלחמה כדי להוכיח לגויים שאפשר להוליך מים לנגב. הצינור, שהוא בן 6 אינץ’ בלבד, הציל לנו את הנגב, הציל אותם 13 ישובים מצמא והחזיק את הצבא. המצרים היו מפוצצים את הצינור, ואנשינו היו יוצאים שוב ושוב עם פלוגה מזוינת וממלאים את הבריכות. כך התנהלה שם המלחמה. זהו עדיין הצינור בו תלויים כל ישובי הנגב, המקבלים ממנו את מימיהם המועטים. אלא שאנו נתונים כבר בעצם הנחת הצינור הגדול, שקטרו 22 אינץ' הדומה לצינור העולה מחולדה לירושלים, והוא עשוּי לספק 14–15 מיליון ממ“ע מים ובתיכנון רחוק יותר – 40–50 מיליון ממ”ע מים. עלינו לרתום את הירקון, כדי להביא את מימיו לנגב, ובעברם סמוך לבסיס הרחב של המשולש נוכל לשאוב מהם, אם לא יתגלו בינתים מים בקידוחים. בינתיים ביצענו קידוח מוצלח בכפר־אוריה, קידוח בעל עבר עשיר בהיסטוריה הציונית. לי עצמי ניתנה פעם הזכוּת לעבוד בכפר־אוריה. היה שם מעין קטן בלבד. לא העלינו על דעתנו, שאפשר לקדוח בסביבה ההיא ולמצוא מים.

ואם נמצאו מים בקידוחים בכפר־אוריה, למה לא נמצאים גם בדרך להר־טוב או בהרי ירושלים? אך עד שיתגלוּ מים אלה ועד שנמצא שיטות לבניית סכרים – כי דבר זה טעוּן לימוּד וחקירה מרובים – יעמדו מים מן הירקון ומן הצינורות השונים לעזרת החקלאוּת של הפרוזדור.

ניתן את דעתנו על כך, שלא להחמיץ את ההזדמנוּת ולא להניח לזמן לחמוק מידינו, בלי לעשות מלאכת־כיבוּש גדולה, בלי להשלים את מלאכת־הצבא ואת המלאכה שעשינוּ זה 40–50 שנה. שנים חלמנוּ על כך, וכאשר בא פתרונו של החלום, לא היינו מוכנים. כיוון שכבר נכנסנו לתלם הזה, אנחנו רואים בעליל, שאם נחמיץ את השנים המעטות האלה והחמצנוּ את הסיכוּי להבריא את המבנה הכלכלי של העם היהודי.

נדמה לי, שאנחנו מנסים להדביק את ההיסטוריה. לעתים אנו באים בתביעות גדולות אל העם היהודי. אולם גם אנו כבר ישוב בן מיליון נפש. יהודי ישראל חייבים מעתה, לשאת לא במעשי המדינה והממשלה בלבד, אלא גם בעול־יישובה של הארץ. במידה גדולה משעשו זאת עד כה.

1950

---

הקץ למחנות העולים החדשים

מאת

לוי אשכול

א

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 27 במארס 1950

במחנות העולים בארץ מתגוררים בצפיפות גדולה קרוב ל־100 אלף נפש, מתוך כמאתים אלף שהגיעוּ לארץ מאז כינון המדינה.

מאז נתחדשו עלינו ימי ‘שיבת ציון’, היינו כחולמים. עשרות בשנים נשאנו עינינו לקיבוץ גלויות ולחידוש מלכות ישראל. דורות על דורות שקעוּ בדמינו געגוּעים להחזרת עטרת־ציוֹן ליושנה, אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנוּ, היינו כאובדי־עצות.

המלחמה העולמית, המאבק עם השלטון המאנדאטוֹרי, השואה שהמיט עלינו היטלר, כל אלה מנעוּ מאתנו האפשרות להתכונן ולהכין הכלים והתכניות לקליטת המונים גדולים של שרידי שואת ישראל, השבים עייפי־נדודים לחיק מולדתם הישנה־חדשה.

לשנת 1950 צפינו לעליה של 150 אלף עולים חדשים. והנה התחוללה סערת עיראק, נגזר על כל יהודי עיראק־בבל לעזוב את ארץ מגוריהם תוך שנה אחת, והם עומדים להתוסף על אלה שהבאנו בחשבון את עלייתם השנה.

כגזבר הסוכנות היהודית, אשר עליה האחריוּת לעליה וקליטתה, חש אני את המשא הכבד והיקר בכל מוראו ומשקלו: מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות, ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם־חסד הסוכנות היהוּדית… ודי כאב וצער. והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתים אלף נפש שארץ־תקוותם נראית להם בדמות מגרש מגודר, מנוהל מלמעלה, מטופל ומטופח כמגרש צבאי, נתון לאדמיניסטראציה.

עם כל החיבה והמסירות שמשקיעים המאות הרבות של שליחי הסוכנות בטיפוּלם במחנות, בטבע הדברים שהם נתקלים בסלע קשיחות, חשדנות, רוגז־עצבים, טרוניות וקובלנות של יושבי המחנות. ואנו חשים בקשייהם ובמצוקתם. שחה נפשנו מצער ודכאון על המשבר האופף אותנו. כי הנה קרבו ובאו הימים הגדולים, וכוח אין ללדת.

בחדשים האחרונים מרבה אני לבקר במחנות־העולים וסופג את אוירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי, ומכה על קדקדי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא; הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו. יש לחצוב אותו מן המעמקים. מן העז מוכרח לצאת מתוק.

עם כל חומרת המצב העושה, לכאורה, לאַל כל בקשת פתרון, חש אני שמצוּוים אנו להוציא ביד חזקה את מחנות־הבטלה מיוון־מצולתם ולהצילם מן הדמוראליזציה שהחלה מתגלה פה ושם והעלולה לפשות ולעשות שמות בלבות האנשים. הננו עומדים מול סכנת התמוטטות מוסרית ומדינית איומה. נבצר מן הקופה הציונית לשאת בעול הכבד של הוצאת הקליטה הראשונה, של התקנת הדיוּר הארעי הראשון ושל הוצאות הסידוּר הראשון והכלכלה למשך חדשים רבים לרבבות אנשים, נשים וטף, זקנים ועוללים, המצטופפים במחנות.

עזרת הממשלה, שקיבלה על עצמה לדאוג לשיכון העולים בבנינים חדשים ובבנינים העזובים שישופצו, אינה מספיקה. כל חודש עשוּי להביא 15–20 אלף עולים חדשים. וכבר היוּ לא מעט מקרים שביום אחד באו 1000 עולים, ובמה קיבלנו את פניהם: במחנות גדורי־תיל, אהלים משומשים ופת־בג הסוכנות.

לאט לאט, אבל באינטנסיביות גוברת והולכת צומחת בי ובשלה התנגדות, עד כדי איבה, למחנה־עולים. וזועקת בי קריאה ממעמקים לפירוּק המחנות, לפריצת גדרותיהם ולהסרת המחיצות הקיימות בין יושביהם לבין תושבי הארץ הוותיקים. עלינו להפוך את כל הארץ הדום לרגליהם. עלינו להביאם לחלקי הארץ שהספקנו לבנות בדור שקדם למדינה וגם לפינות הארץ שעדיין נשארו במערומיהן ושממונן.

מאמין אני, כי המגע הבלתי־אמצעי של העולים עם שאר חלקי הישוּב יקרבם יותר למשימתנו, יקשרם למולדת, ועשוי הוא לעורר בהם תחושות נרדמות, כשרון למולדת ורצון איתן להיאחז באדמתה.

בכל הווייתי חש אני שיש להרחיב הכתף הציבורית התנועתית לקליטת העולים. יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים ונאמנים, ולהטילה בכל כובד אחריותה על הישוּב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו. תהיה־נא פגישת אחים לכל אורך החזית ובכל מבואות החיים.

הנהלת הסוכנות היהוּדית ישבה רבות על המדוכה הזאת. קיימנו דיונים רבים וממושכים לשם חיפוּש פתרונים לבעיות הפיננסיות הקשות שתתעוררנה בחתירתנו להיחלץ מן המצוקה שהתהוותה, ולצורך הדחוף לאפשר לעליה לזרום באפיקים רצויים.

עד עתה הועלו הצעות שהיוּ בהן פתרונות למחצה, ולא היו אלא פאליאטיבים, ומעיקה ההרגשה כי הנה ביום מן הימים עלוּל הזרם לשטוף ולעבור מעל לראשנו. עלינו לבנות סכר או סכרים חזקים שיגדרוּ כל פרצה אפשרית.

ב

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות, ב־10 באפריל 1950

בהשתתפות ראש הממשלה הח' ד. בן־גוּריון ושר האוצר אליעזר קפלן.

ישיבה מיוּחדת זו של הנהלת הסוכנות כונסה בזכוּת הבטחתי ליושב־ראש הנהלת הסוכנות להביא ‘הצעה ריבולוציונית’ לפתרון המצוקה במחנות העולים, ואני פותח דברי בהצעה: לשים קץ למחנות. לא להרחיב עוד את כוח קיבולם. להקים ברוחבי הארץ שיכוני־עולים או שכונות־עולים, ואפילו לתקופת־מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר־שבע. כל מקום במדינה המיושב יהוּדים, שיש בו התחלה של משק, יש להוסיף שיכונים לעולים. הקץ לשיטה הקיימת של המחנות לריכוז העולים. בשיטה הזאת אין הישוב הקיים קולט עליה; לא דגניה, לא עין־חרוד ולא תל־אביב אינן מקיימות מצוות הקליטה של העליה החדשה. משטר עליה, עליו התווכחנו ואותו קבענו כביכול, לקו לנו, פירושו שכל אחד מאתנו יחוּש אותו בתנאי קיוּמו ומהוי חייו הוּא. ודבר כזה טרם הוגשם בארץ.

אנו חיים בתקופה שכל רודן עויין מארצות ערב, יכול להחליט, כל אימת שירצה, לגזור גירוש על יהוּדי ארצו, שיהיו אנוסים לצאת בחפזון, ואנו נהיה מוכרחים לקבלם ולקלטם ללא אפשרות של הכנות ותכנון מוקדם. ומי אם לא מיליון היהוּדים הנמצאים כבר בארץ חייב לקבל עליו את עול הקליטה. המוסדות בלבד אין בכוחם לעשות זאת.

איני מפקפק כלל בכך שכולנו רוצים בהעלאת יהודים לארץ־ישראל במספרים גדולים וגדלים, ואפילו יגרום הדבר סבל רב לכולנו. אבל כיום, למעשה, אין הישוב הקיים נושא בסבל העליה החדשה, אינו טועם את טעמה של קליטת העליה, את חבליה וחיבוטיה. כיום הסבל והדאגה הם נחלת המוסדות בלבד ולא של העם.

עלינוּ לנקוט קו של פירוק הדרגתי ומכוּון של מחנות העולחם החדשים. היוצא יֵצא, ואל ייכנס אחר במקומו. ואת היוצאים נביא על אהליהם אל כל הישובים הקיימים – דגניה, כפר־גלעדי, נהלל, עפולה, ניר־עם – ונקים עשרות ישוּבים ארעיים שכל אחד מהם יקלוט כ־1000 נפש. נחסל את השיטה של פקידות, של אדמיניסטראציה – ותהיה הטובה ביותר,ונתחיל בהקמת ישובי־עולים עצמיים. אנו עומדים בראשית הקיץ והתנאים האקלימיים הנוחים של העונה יסייעוּ לנו בעבודתנו. ואל נחכה עד אשר יבנו בתי־קבע מתוכננים בישובי־קבע. הלא גם בחורף יושבים אצלנו אנשים באוהלים. ואם לא נספיק להקים בתים ויהיה קר בחורף – יימצאו יהוּדים רחמנים שיאספו את ילדי העולים לבתיהם.

ואשר לעבודה – אני מקווה ובטוח שתימצא עבודה בסביבה; ואם תחסר – אנו, יחד עם הממשלה, נתאמץ ליצור אותה.

במקום חיי בטלה מאונס ואכילת לחם־חסד, בהיותם רחוקים ממקום המשק והעבודה, על כל הדמוראליזציה הכרוכה בהם, יעבדו העולים במקומות פזוריהם ויקבלו תשלום בעד עבודתם.

במאמץ מרוכז נוכל ליזום עבודות: נסקל שטחים, נסתום ואדיות, נייער הרים. השיטה הקיימת היום היא איומה, היא לא באה לעולם אלא כדי להרוס אותנו. אנו קשרנו את עצמנו כמו אותו ילד, בחבל למיטה, ואיננו מתירים את עצמנוּ בחשבנו כמוהו שהפכנו באמת לסוסים.

כיום יושבים במחנות עשרות אלפי אנשים, ביניהם כ־4000 רווקים היושבים אף הם באפס עבודה. הנשמע כדבר הזה שאנשים צעירים, שאינם מטופלים במשפחות, ישבוּ במחנות חדשים ויחיו חיי בטלה?

שום דבר אינו מפריע לנו להוציא את האהלים מן המחנות ולהעמידם ליד הישובים לאורך כל מפת ישראל. הם, העולים, ואנחנו, יחד נחפש עבודה בשבילם: בישובים הקיימים, בסלילת דרכים וכבישים, ובכל עבודה שתימצא ותיווצר. כל הכסף שנחסוך נוציא ליצירת עבודות; כל משפחה יהיה לה מטבח משלה; נדאג לפתיחת חנות או צרכניה שתמכור מכולת; נעודד אחריות עצמית ואיניציאטיבה אצל כל אחד. כמובן, התכנית הזאת אינה מונעת מאתנו לעשות כל הניתן לעשות, כדי לפתח מפעלים משקיים־יצרניים חדשים לקליטה פרודוקטיבית של העולים.

ובינתיים, תתקדם תכנית הבניה של הממשלה. איני חושש להסתכן ולמַשכן את הכנסותינו בעתיד, כדי לקבל עצים לבנין באשראי, גם לזמנים קצרים ובינוניים. נתאמץ עד קצה האפשרות למען הרחבת התכניות להכשרת קרקעות ויעור, ובלבד שנפרק את המחנות. אני אומר את הדברים האלה מתוך אמונה שלמה שזו הדרך שאנו צריכים ללכת בה, ואין בלתה בתקופה זו. לו היינו עושים זאת לפני שנה, לולא הרגלנו את העולים לחיי בטלה במחנה משך חדשים רבים, היינו מכבר מסיימים את הפרשה העגומה הזאת. עלינו להציע תכניתנו זאת לממשלה ולתבוע ממנה לתת יד לביצועה.

תקופתנו היא של מאורעות קאטסטרופאליים ומעשים ריבולוציוניים, והיא תובעת לחרוג משיגרה ולנקוט מידות ואמצעים הולמים. את משטר העליה ועול הקליטה יש להעמיס על כתף יותר רחבה. את העולים יש להטיל לחיק הארץ ולחיק תושביה המסודרים, ולא לבודדם, ולא להבדילם, ואז ייקלטו העולים לחיי עבודה בארץ.

אין תכנית זו באה כדי לנער מעל הסוכנות היהוּדית את האחריות לעליה החדשה ולהטיל את עולה על מישהו אחר. הכוונה היא למצוא כתף ציבורית רחבה יותר: כתף ישובית, כתף של אחים לגורל ולתקוה.

ברור הוא כי לא ביום אחד נקים כל המעברות האלה. כבר אמרתי בישיבות קודמות שאנו חסרים דברים רבים, ובעיקר אוהלים, צריפים, צינורות להעברת מי־שתיה וכן כלי־עבודה. אבל, אם נחליט לפעול בקו שהצעתי, נתגבר על המכשולים ונמלא את החסר. החתירה למטרה תדרבן אותנו ותעודד. כל יום שעובר ללא מעשה הרי הוּא חטא.

המצב כיום הוא קשה. בגבולות התקציב שלנו אנו מתקשים לכלכל אף את העולים הבאים אלינו במיכסה שקבענו לנו. ומה נעשה אם נעמוד לפני הכרח להעלות עולים מחוץ למיכסה? כיצד נדלג על פני התהום? נוכל לעשות זאת רק על־ידי פיזור העולים ושילובם המיידי במערכה הכלכלית הקיימת. אם נרכז את כל העולים בסביבות תל־אביב, נסתבך בשאלת העבודה, שלא נוכל בשום אופן למצוא לה פתרון, אך אם נפזר אותם על פני כל הארץ, נוכל להנפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים, לשם השקעה פרודוּקטיבית.

נתחיל מיד בהגשמת התכנית להקמת שכונות־המעבר לעולים החדשים (ואולי נקרא להן ‘מעברות’), וכן בהוצאת האנשים מהמחנות¹.

---

יישובה של הארץ

מאת

לוי אשכול

מבוא לתכנית שהוצעה למוסדות המיישבים, אוגוסט 1950

את התכנית המוצעת אפשר לסכם בקצרה כדלקמן:

1. האוכלוסיה החקלאית לפי הצעת הפיתוּח

נוסף על 16.000 יחידות משק, שנוסדו מיום קום המדינה, תתוספנה עד שנת תשי"ד כ־50,000 יחידות משק חדשות. או אז תהווה האוכלוסיה החקלאית (בעלי משקים, מלַוים המשתתפים בתהליכי הייצוּר החקלאי, כגון: מכונאים,בעלי־מלאכה וכו') כ־26% מהאוכלוסיה הכללית, שתמנה 2 מיליון נפש.

משקים חקלאים (כולל את הקיים עד קום המדינה) 103.000 יחידות־משק

20% עובדים מקצועיים בכפרים 20.000 יחידות־משק

150.000 דונם פרדסנוּת 10.000 יחידות־משק

40.000 דונם בריכות־דגים 1,000 יחידות־משק

סה"כ 134,000 יחידות־משק

134,000 יחידות־משק מהוות 26%, בקירוב מכלל האוכלוסיה. (אין מספרים אלה כוללים עבודות יעור והכשרת קרקע).

2. ההשקעות הדרושות

לשם כך נדרש סכום של 171 מיליון ל“י, בקירוב, ומזה כ־59,000,000 ל”י במטבע זר.

סכומים אלה אינם כוללים את ההשקעות הדרושות למפעלי ההשקייה האזוריים והארציים, שתסתכמנה ב-100,000,000 ל“י, בקירוב, ומזה כ־45,000,000 ל”י במטבע זר, וכן אינם כוללים את ההשקעות הראשונות. הנעשות על-ידי הקרן הקיימת לישראל, להכשרת הקרקע ותעסוקת העולים החדשים בתקופת פיתוח המשק, המסתכמת ב־27,900,000 ל“י ומזה 5,250,000 ל”י במטבע זר.

3. הספקת מזון לאוכלוסיה של 2,000,000 נפש

בדרגת הפיתוּח הסופית, יגיע הייצור החקלאי במשקים להספקת התצרוכת לאדם, כניתן בטבלה דלקמן:

סוג המצרך	תצרוכת לנפש לשנה כיום (בק"ג)	תצרוכת לנפש לשנה הפיתוח (בק"ג) בהתאם לתכנית	התצרוכת והייצור לפי התכנית התצרוכת בטון ל־2 מיליון נפש	התצרוכת והייצור לפי התכנית הייצור בטון	היצור ב%
קמחים	120	120	240,000	126,000	52
קטניות	3,6	15	30,000	47,000	1156
ביצים	264	365	730,000	730,000	100
חלב	72	300	600,000	600,000	100
ירקות עם תפוחי אדמה	120	140	280,000	324,000	1152
פירות בלי תפוחי־זהב	21	90	180,000	262,000	3145
בשר	11	24	48,000	20,000	41
דגים	15	15	30,000	25,000	83
סוכר	15	30	60,000	60,000	100
שמן	14	24	48,000	48,000	100
טאבאק	1	1	2,000	2,000	100

מטבלה זו נראה, כי פרט לחיטים (52%), בשר (41%) ודגים (83%) יספקוּ משקים אלה את כל התצרוכת לאוכלוסיה ויגיעו גם לעודפים בכמה מצרכים.

בשעת־חירום יוכל המשק החקלאי להחזיק מעמד ולכלכל את האוכלוסיה בלי תלוּת בגורמי־חוּץ, פרט לתוספת חיטים ולהבטחת הדלק הדרוש.

התכנית המוצעת בזה עובדה בקווים כלליים בלבד, בהתאם לאפשרויות הוודאיות בחקלאוּת בארץ, אך אין היא ממַצה את כולן (כגון: גידוּלי סיבים, בשר, דבש, דגי־ים, הרחבת תוצרות־היצוא וכו'). עם ליבוּן האפשרויות הללו עתידה התכנית להתרחב ולהשתפר.

הנחות יסוד

1. ייצור המזון

א) סימון דרך לייצור מזון במיכסה מאכסימאלית בשביל אוכלוסיה בת שני מיליון נפש בזמן הקצר ביותר.

ב) כלכלת האוכלוסיה בשעת חירוּם, בלי להזדקק לגורמי־חוץ.

נראה כי הדרך היחידה לפתרון המניח את הדעת היא– עיבוד שטחי שלחין נרחבים. שטחי מדינת ישראל, אפילו אם יעובדו במלואם לפי שיטות־בעל משוּכללות, לא יוכלו למלא את הדרישות הנ"ל.

עלינו להשתמש בשטחי שלחין לא רק לגידול ירקות, מטעים ומספוא אלא גם לגידולי גרעינים וגידולי תעשיה שונים. מובן מאליו שבכל תקוּפת המעבר יש להתאמץ לעבד את כל שטחי הבעל.

2. שימוש במטבע זר

על חקלאותנו להיבנות בלי להזדקק יתר על המידה למטבע זר; עלינו לחתור לתיאום בין משק אינטנסיבי, המנצל תנאי טבע של ארצנו ויוצר בעיקר מצרכי־מונופולין המכוּונים לשוּקי העולם, לבין משק המאפשר אי־תלוּת מאכסימאלית באספקת־חוץ אף בימי שלום.

חקלאוּתנוּ תהא זקוקה אמנם גם אחרי השלמת הביצוּע של מסכת־פיתוּח זו ליבוּא מסוים של אספקה לכמה מענפיה, אולם היא מתוכננת ליצוּא של תוצרת חקלאית. על כן יש לקוות שהיבוּא של אספקה לחקלאוּת והיצוּא של תוצרת חקלאית יתאזנוּ.

3. חקלאים בהרכב אוכלוסיית מדינתנו

עמנו חייב להיבנות על יסוד חברתי מוצק. אוכלוסייתנו צריכה לכלול לפחות 25% של חקלאים. במדינה בת שני מיליון נפש צריך הכפר לאכלס 500,0000 נפש; כלומר: כ־125,000 משפחות של עובדי־אדמה. דרישה זו דרישת־חיים היא לנו והריהי מחויבת מכל הבחינות.

4. דרכי הביצוּע

עלינו להראות את הדרכים המעשיות להשגת המטרות המפורטות לעיל. איפה, מתי, וכיצד תקומנה יחידות־המשק המשמשות אריחים לבנין כולו, מה הוא הקצב המאכסימאלי לפיתוח החקלאוּת ומה הם האמצעים הכספיים – הן במטבע ישראלי והן במטבע זר – הדרושים לביצוּע התכנית כוּלה, כל שנה משנות פיתוּחה.

מאחר שבעיקרה התכנית המוּצעת בזה מתבססת על פיתוּח שטחי השלחין, יש להביא בחשבון את האפשרויות הטכניות המעשיות של הספקת מי השקייה בממדים הדרושים ובאזורים שנקבעו על־ידי התכנית. התכנית החקלאית חייבת להתאים לתכנית הכללית של פיתוּח אזורי הארץ השונים, לתביעות־היסוד של פיזור האוכלוסיה ולצרכי לבטחון.

בזה ניתנת טבלה, המסכמת את מועד יסודן של יחידות המשק החדשות לטיפוסיהן, במסגרת התכנית הזאת.

מס סד.	טיפוסי־יסוד של יחידות	מספר היחידות החדשות הדרוש	מועד יסודן של היחידות החדשות
			תש"י	תשי"א	תשי"ב	תשי"ג	תשי"ד	סה"כ
1	משק חלב־שלחין	16,000	5,000	3,000	3,000	3,000	2,000	16,000
2	משק הדרים	5,000	1,000	1,000	1,000	1,000	1,000	5,000
3	משק אינטנסיבי	1,500	300	300	300	300	1,300	1,500
4	משק גידולי תעשייה	15,500	2,000	2000	3,000	3,000	5,500	15,500
5	משק גידוּלי גרעינים	14,000	700	3,700	3,200	3,200	3,200	14,000
6	משק מטעים במישור	4,000		1,000	1,000	1,000	1,000	4,000
7	משק הררי	10,000	2,000	2,000	2,000	2,000	2,000	10,000
	סה"כ	66,000	11,000	13,000	13,500	13,500	15,000	66,000

נתוּנים לתכנית

להלן מפורטים הנתוּנים העיקריים המשמשים יסוד לתכנית המוּצעת

1. הקרקע

בשלב זה של התכנית לא ראינו חשיבות מיוחדת לקבוע בדיוק את כל השטחים הבאים בחשבון לשלחין, והבאנו בחשבון רק את השטחים הוודאיים לכל הדעות. לאחר בדיקה בכל איזור ואיזור, הגענו לסיכום המתבטא במספרים אלה:

ס"ה השטח להשקייה עד הנגב 2,571,000 ד'

הנגב 729,000

אזורי ההר הניתנים לעיבוד 624,000

בס"ה 3,924,000 ד'

עלינו להדגיש כי אין סיכוּם־שטחים זה כולל את כל הקרקע בארץ. שאר השטחים יוכלו לשמש בעתיד הרחוק יותר לפיתוּח נוסף.

2. מקורות המים וכמוּתם

בתכנית זו הבאנו בחשבון רק את מקורות המים, אשר לפי דעת מומחים יוכלו לעמוד לרשותנו בזמן הקרוב.

לפי אומדן המומחים למים, יספקוּ מקורות אלה – 1,850,000,000 מ"מ מים לשנה.

מכמות זו הבאנו בחשבון 200,000,000 מ“מ לשנה לתצרוכת לשתייה ולתעשייה; 90,000,000 מ”מ לתצרוכת הפרדסנות הפרטית; את העודף חילקנו לפי המשקים באזורי הארץ השונים.

3. טיפוּסי משק

עד היום טיפלה החקלאוּת בשטחי השלחין בסוגי־תוצרת מעטים והם: ירקות, פירות ומספוא לבהמות־החלב. כדי לספק את תצרוכת האוכלוסיה במצרכים אלה, דרוש שטח קטן בהרבה מן העומד לרשותנו, וכמו כן כמוּת־מים פחוּתה מן הניתנת לניצוּל על־ידינו. לשם כך הרחבנו את מסגרת גידוּלי־הארץ כיום, הנדרשים לתצרוכת האוכלוסייה, על־ידי הוספת גידוּלי־שמן, גידולי־סוכר וגרעינים, וגידולי מאכל לאדם ולחי.

כדי ליצור תנאים יעילים לגידולים אלה, ראוּי לשלבם במסגרת משקית המאפשרת מחזור־זרעים, זיבוּל וכו', ולהתאים את טיפוּסי־המשק לסוגי הקרקע והאקלים באזורי הארץ השונים.

כל טיפוס־משק ביסודו הוא משק מעורב הכולל ענפי־משק אחדים, אך ההבדל בין הטיפוסים הוא בענף העיקרי, כמו: משק חלב, שעיקרו הוא הרפת, ושאר הענפים משמשים לאיזון העבודה, מחזור־הזרעים וכדומה, או משק־מטעים, שבו המטעים תופסים את חלק הארי ושאר הענפים הם ענפי לוואי וכו'.

ואלה הם טיפוסי המשק השונים:

טיפוס משק	שטח
1. משק חלב	30 דונם
2. משק אינטנסיבי	15 דונם (ליד הערים)
3. משק הדר	25 דונם
4.צשק לגידולי תעשיה	35 דונם
5. משק גרעינים	63 דונם (טיפוס מעבר)
6. משק מטעים	22 דונם
7. משק הררי	33 דונם

קווי פיתוּח

1. התפתחות המשקים

בקביעת התפתחוּתם של המשקים הבאנוּ בחשבון את הקצב המהיר ביותר הניתן לביצוּע, בהתאם לנסיון שנרכש עד כה במחלקה להתישבוּת.

לכל אחד מטיפוסי המשק דרך־התפתחות משלו. כמה גורמי־יסוד שאינם נתונים לשליטתנו קובעים את קצב פיתוחו של כל אחד משבעת טיפוּסי המשק הנ"ל.

לאחר שקצב הפיתוּח נקבע, שוב אנו כפוּפים לו הן במכסת ההשקעות הדרושות מדי שנה והן בכמוּיות התוצרת השנתיות של כל משק.

2. מספר המשקים

כדי להגיע למטרות שהצגנו לעצמנו עלינו להקים עד סוף תשי"ד 66,000 יחידות־משק חדשות. הרכבה של החקלאות יהיה אז כדלקמן:

התישבוּת עובדת ותיקה 18,000 יחידות

התישבות פרטית ותיקה 5,000 יחידות

התישבוּת ערבית 14,000 יחידות

התישבות עברית חדשה(כולל

כל היחידות שהוקמו מסוף תש"ט) 66,000 יחידות

בסך־הכל 103,000 יחידות

יש לציין שעם העוסקים בפרדסנות, בשירותים, מלאכה וכו' בכפר גופו תגיע אוכלוסיית הכפרים עד 134,000 בתי־אב, שהם כ־520,000 נפש.

3. חלוקת המשקים באזורי הארץ השונים

בהתחשב בטבעם השונה של אזורי ארצנו, בשטחים הפנויים, בדרישות הבטחון, ובעיקר בתכניות ההשקייה וכמויות־המים הדרושות לביצוע התכנית המוּצעת, מחולקים טיפוּסי המשק השונים לפי אזורי הארץ. אם נביא בחשבון כי, בממוּצע, מהוות כל 100 יחידות־משק נקודת־ישוּב חדשה, הרי יש בה בטבלה התכנית הכללית של יישוב ארצנו על אזוריה השונים.

4. הון־ההשקעה הדרוש להתישבות וּלמפעלי־ההשקייה

תקציב ההשקעות כולל הוצאות־פיתוּח של 16,000 יחידות־משק שנוסדו מאז קמה המדינה וייסוד ופיתוּח של 50,000 יחידות־משק נוספות, שתוקדמנה עד שנת תשי“ד. משנת תשי”ד ואילך דרושות השקעות לפיתוּח וביסוּס כל המשקים והשלמת מפעלי השקייה אזוריים ארציים.

טבלה 1: חלוקת המשקים לפי אזורי הארץ ותצרוכת המים

מס'	האיזור	ס“ה המים ב – 1000 מ”מ	מספר היחידות	שטח בעיבוּד
1	החולה	65,000	2,580	137,000
2	עמק גינוסר	9,757	635	15,000
3	גליל מערבי־זבולון	69,455	5,455	173,000
4	עמק הירדן	38,598	1,838	55,000
5	עמק יבנאל	26,935	1,135	44,000
6	גליל התחתון	55,560	2,280	124,000
7	עמק יזרעאל	165,375	8,475	386,000
8	חוף הכרמל	25,562	2,050	60,000
9	בית־שאן	101,030	4,405	136,000
10	שומרון צפוני	48,900	3,500	102,000
11	עמק־חפר–קאקון	69,250	4,750	148,000
12	השרון	103,000	7,200	217,000
13	מזרח מלוד	41,070	2,894	87,000
14	אזור תל־אביב	43,437	2,625	90,000
15	בית־גוברין־רוחמה־באר־שבע	99,722	4,720	240,000
16	רחובות־פאלוּג’ה	167,917	9,855	366,000
17	פאלוּג’ה־כביש באר־שבע	86,250	3,750	191,000
18	הנגב	343,555	13,490	729,000
	בסך־הכל	1,560,373	82,637	3,300,000

טבלה 2: סכוּמי ההשקעה להתישבות (ב־1000 ל"י)

שנת	סה"כ השקעה בבנינים וציוד	סה"כ השקעות במפעלי השקיה	סה"כ לשנה השקעה	מזה במטבע זר בבנינים וציוד	מזה במטבע זר במפעלי השקיה	סה"כ במטבע זר לשנה
תש"י	13,292	20,000	54,962	4,454	9,000	20,901
תשי"א	21,670	20,000	54,962	4,454	9,000	20,901
תשי"ב	28,251	10,000	38,251	9,727	4,500	14,227
תשי"ג	32,236	10,000	42,236	11,230	4,500	15,730
תשי"ד	36,495	10,000	46,495	12,774	4,500	17,274
תשט"ו	20,040	10,000	30,040	6,891	4,500	11,301
תשט"ז	12,051	8,000	20,051	4,136	3,600	7,736
תשי"ז	5,645	8,000	13,645	1,881	3,600	5,481
תשי"ח	1,996	8,000	9,996	618 -	3,600	4,218
תשי"ט	–	8,000	8,000	–	3,600	3,600
תש"כ	–	8000	8,000	–	3,600	3,600
ס"ה	171,675	100,000	271,675	59,158	45,000	104,158

אם נביא בחשבון את התקציב הדרוש לפיתוח כל אחד מטיפוּסי־המשק השונים, את מועדי ייסודם ואת קצב פיתוּחם, יהיו סכומי ההשקעה הדרוּשים (בסך־הכל ובמטבע זר) כמפורט בטבלה 2

יש להניח בוודאוּת שהמתישבים ישתתפוּ בהשקעות על־ידי חסכונותיהם והבאת הון עצמי כדי 10%–15% מהתקציב הנ"ל.

על סכומי ההשקעה האלה יתוספו כ־7,500,000 ל"י הון־השקעה פרטי לנטיעת 50,000 דונם פרדסים חדשים.

בטבלה הבאה סיכום ההשקעה לכל אחד מטיפוּסי המשק לשנה

טבלה 3: סיכוּם ההשקעה להתישבוּת לשנה לפי טיפוּסי המשק (ב־1000 ל"י)

	מס' המשקים	ההשקעה הדרושה לכל משק	ההשקעה הדרושה ס"ה למשקים	מזה במטבע זר לכל משק	מזה במטבע זר ס"ה למשקים
1.משק חלב־שלחין	16,000	2,800	44,800	1,005	16,080
2.משק הדרים	5,000	2,500	12,500	871	4,355
3. משק אינטטנסיבי	1,500	1,800	2,700	563	845
4.משק גידולי תעשיה	15,500	2,650	41,075	1,005	15,5775.
5.משק מטעים במשור	4,000	2,500	10,000	871	3,484
6. משק גרעינים	14,000	2,400	33,600	972	13,608
7. משק הררי	10,000	2,700	27,000	521	5,210
סך־הכל	66,000		171,675		59,159

יבוא החמרים המחושב בתכנית ההשקעות קטן ב־50% מהנהוג כיום בארץ. משום כך פחתה השקעת המטבע הזר עד כדי שליש מכלל ההשקעות במשק. סיבות לכך הן:

א. הבאנו בחשבון מיבני־משק שאינם זקוקים לחמרי־חוּץ אלא במידה מועטה ביותר.

ב. בהערכת החמרים הדרושים לביצוע משק ההשקייה הבאנו בחשבון מספר תיקוּנים ושינויים שהוצעו לא מכבר על־ידי מומחי המחלקה להתישבוּת. להשקיית הפלחה הבאנו בחשבון שימוש בצינורות קלים מטולטלים.

ג. 15% בלבד של הזרעים הדרושים לנו יובאו מחוץ־לארץ. עלינו למצוא במהירות דרכים לגידול כל הזרעים הדרושים למשקינו.

ד. יבוּא בעלי־החיים יצומצם למכסת פרה או עגלה אחת למשפחה. הוא הדבר לגבי יבוא בהמות־עבודה. כל הטעון השלמה בשטח זה ייעשה על־ידי גידול עצמי.

5. הייצור החקלאי

בטבלה 4 ניתן סיכוּם הייצוּר החקלאי בדרגת הפיתוּח הסופית בהשוואה לייצוּר בשנת תש"ט.

טבלה 4: הייצוּר החקלאי

המצרך	יחידות	שנת תש"ט	דרגה סופית
1. ירקות ותפוּחי אדמה	1000 טון	106	324
2. פרי הדר	1000 תיבות	3,400	28,000
3. פירות שונים	1000 טון	28.5	262
4. חיטים וקטניות	1000 טון	24	174
5. ביצים	מיליון	242	787
6. חלב	מיליון ליטר	84	600
7. בשׂר	1000 טון	7.5	20
8. דגים	1000 טון	3.5	25
9. שמן	1000 טון	1.6	48
10. סוּכר	1000 טון	–	60
11. טאבּאק	1000 טון	0.6	2
12. דבש	1000 טון	0.5	–

6. הכנסת האיכר

מאזני המשק של שבעת הטיפוסים מלמדים לדעת, כי רמת חייו של האיכר תהיה מניחה את הדעת בכל מקרה, מאחר שהכנסתו הממוּצעת תגיע ל־700 ל"י, בקירוב, נטו, לפי מחירי הקיצוּב כיום.

טבלה 5: הכנסת האיכר

טיפוס המשק	ס“ה הכנסה ל”י	ס"ה הוצאה לענפי משק, צרכי הפר, הפחתות ופרעון חוב	הכנסות האיכר נטו לפי מחירי הקיצוב כיום (ל"י)	הכנסת האיכר נטו לפי מחירים מוּזלים (ל"י
.1 משק חלב־שלחין	1,580	837	743	470
2. משק הדרים	1,082	548	534	528
3. משק אינטנסיבי	926	419	507	520
4. משק גידולי תעשיה	1,525	704	821	539
5. משק גידולי גרעינים	1,709	770	939	513
6. משק מטעים במישור	1,402	570	832	509
7. משק הררי	1,281	576	705	469

7. עבודות פיתוּח של הקרן־הקיימת בקשר להתישבות

סכוּמי ההון הדרוש להתישבות החקלאית הנזכרים לעיל מיועדים לצרכים חקלאיים בלבד, ואינם כוללים הכשרת קרקע ותעסוקת העולים החדשים בתקוּפת יצירת המשק, וכמו כן יצירת תנאים לשיכון עובדים ליד המושבות הגדולות. יש לזכור שלא כל אדמת ישראל, גם זו שהיתה מעובדת על־ידי הערבים, מתאימה כמות שהיא לחקלאות אינטנסיבית ומשק אורגני; היא לא תצלח לכך אלא לאחרי טיוב והכשרה. עשרות אלפי דונם שהיו נטוּעים פרדסים והוזנחו בשנים האחרונות טעוּנים בירוא העצים היבשים; שטחי קרקע גדולים שבעמקים טעוּנים עיזוק כדי לאפשר השקייה אינטנסיבית, ובאזורי ההרים אין ליצור אף משק חקלאי מודרני אחד בלי להכשיר קודם את האדמה על־ידי סיקוּל, דירוּג וכדומה. בתכנית שלפנינוּ תופס איזור ההר רק חלק מצער משטחו הכללי, כ־15%, וכדי ליישב את רובו – שהוא גם הכרח־בטחון דחוף – יש להכשיר תחילה את האדמה שנים אחדות; הכשרה זו נעשית על־ידי הקמת ישובים מיוחדים – כפרי־עבודה. אשר לתעסוקת המתישבים החדשים בתקוּפת יצירת המשק, וביחוד בעונת הגשמים, הריהי ניתנת על־ידי עבודות יעוּר.

במסגרת זו יוכשרו למעלה מ־300,000 דונם וייוערו כ־500,000 דונם.

עבודות אלה נעשות על־ידי הקרן־הקיימת באמצעיה, והן משלימות את תכנית ההתישבות החקלאית. הסכוּמים שבסעיף זה אינם כוללים את רכישת הקרקע הדרושה לביצוּע תכנית ההתישבוּת המוצעת בזה, ע"י הקרן־הקיימת.

8. ההון הדרוּש לעבודות הפיתוּח

1. הכשרת קרקע ויעור

א. תשי“א: 5000 משפחות –.280 ל”י לכל משפחה 1,400,000 ל"י

ב. תשי“ב: 3,000 משפחות נוספות לוטיפול ב־5.000 משפחות משנת תשי”א 3.600,000 ל"י

ג. תשי"ג: 3,000 משפחות נוספות וטיפוּל ב־8,000 משפחות משתי השנים הקודמות 2,600,000

ד. תשי"ד: 3,000 משפחות נוספות וטיפול ב־11,000 משפחות משלוש השנים הקודמות 4,000,000

ה. תשט"ו: 2,000 משפחות נוספות וטיפול ב־14,000 משפחות משנים קודמות 3,300,000

ו. 17.5% בעד הדרכה, כלי־עבודה, מכונות וכו' 3,250,000 ל"

1. מים לשתיה בכפרי־עבודה 3,000,000

2. עבודות השבחה:

א. ייבוּש החולה 2,500,000

ב. ניקוּז אדמות חקלאיות –.150,000 ל“י כל שנה 750,000 ל”י

ג. עבודות טכניות שונות כגון: יישוּב חולות, תכניות מנין, מדידות טופוגרפיות וכו' 2,000,000

סך־הכל 27,4000,000 ל"י

---

לאור החזון

מאת

לוי אשכול

בוועידה השביעית של מפלגת פועלי א"י, אוגוסט 1950

… בעוד חמש או שש שנים, יש להניח, תתכנס הוועידה השמינית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ומי נהיה אנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת התמונה הבאה: מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ, פינותיה וירכתיה יצטרפו אלינו. אוכלוסיית הארץ תמנה שני מיליון נפש, בקירוב. גולה אחר גולה תתרוקן מיהוּדיה, וקודם כל הגלוּיות המרודות והמעונות. הסתדרות הפועלים תשאב את עצמתה ממחצית המיליון ומעלה של חבריה, אשר בידיהם יהיוּ הגיי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם עובד רב, המקים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה. לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו כרבע מיליון בתים בישובים בעלי מבנה שונה.

יקומו ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים, לאורך רשת מסועפת של כבישים. בהר ובגיא, בצפון, בדרום ובנגב. לצדי הכבישים תתמשכנה שדרות עצים מצילים. באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה, ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת. כן יקומו עוד ריכוזים עירוניים וסביבם עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיוּ אז בארץ, ובהם רבבות עובדים ומשפחותיהם מוציאי לחם מן האדמה.

ילדים ונוער לרבבות ישוֹקוּ בכפרים האלה.

הירקון לא יזרים עוד את מימיו לים־התיכון, אלא יסוב ממסלולו וישקה את מרחבי הדרום והנגב הצפוני. החולה תיובש וישובים יוקמו בה; מעינות בית־שאן ירוכזו. מי הביצות יהיוּ מי ברכה; עשרות ומאות מיליונים ממ"ע מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב הנסיון של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.

לא ‘התישבוּת האלף’ ¹ עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים יהיוּ אז בארץ – בית־יוצר אדיר וסדן כביר לבריאת עם חדש, אשר יקים דור מושרש בקרקע, שזוף שמש מולדת, רווּי גשמיה, ספוג רוחותיה ובשׂמיה.

ובפי העם לא עוד בבל של לשונות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגוּן עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.

בשנים, האלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תיכּרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.

ובפי העם לא עוד בבל של לשטנות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגון עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.

בשנים אלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תכרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.

מדוּע אני עומד על כך? הנוגעים במידת מה במערכה הזאת, שהיא רק בראשיתה, יודעים, שזו מעמסה עצומה, מעמסה אדירה, עד שאתה חש כי הנה תכרע תחת כובד המשא, והמשא הלא יכבד משנה לשנה. ואנו טרם חדרוּ לתודעתנו החיים והערכים החדשים, הנוצרים והולכים בארץ.

אי הכתף, אי השליחים, אי החברים והחברות והנוער אשר ייחלצו לעשייה? אין מפלגה כשלנו יכולה להתקיים בלי שתשווה לנגד עיניה את התמונה הזאת, המלהטת באותיות־אש ומראות־אש.

אם לא נספיק להעלות בקרוב על הקרקע אלא 120 ישובים במקום 150, הרי יפול חלק מן האשמה, לפחות, על פועלי ארץ־ישראל, ובכלל זה על פועלי הבנין. הנה חסרים לנו 100 פועלי־בנין מקצועיים, והם מצויים בתל־אביב חיפה, וירושלים, ואף־על־פי־כן אין להשיגם. המהנדסים של המחלקה להתישבוּת מזהירים, לרגל התקרבוּת עונת הגשמים, ומטילים ספק אם יהיוּ עד אז גגות למתגוררים על פני השדות. ביקשתי לכנס מאה פועלים בעלי־מקצוע, כדי לנסות ולהשפיע עליהם. אומרים: שכר־העבודה של פועל מקצועי בתל־אביב הוא כך וכך. אמרתי: ניחא, אסכים לשכר זה.על כך ענו לי: גם בשכר־העבודה המופרז, בשכר ה’שחור' המקובל אצל הקבלנים, ספק אם תמצא את מאת הפועלים הללו. אמרתי בלבי: ההליכה לבנין לנקודות־הספר ולכפרי המרחב והשדות אינה נוחה, קשה לוותר על נוחיות, ולפיכך נביא מאה מומחים גויים מאיטליה. אם אברהם, יצחק ויעקב אינם רוצים לתקוע בשופר – ‘זאל דער גוי בלָזן שופר’, יתקע איוַאן בשופר; אם אין אנו יכולים לזכות במצווה – נזַכה בה את הזר. המפלגה וההסתדרוּת חייבים לדעת זאת. אפשר סימן בולט הוא לכך, כיצד חיים אנו את החיים הללו, כיצד מתכוננים אנו לקראת חמש השנים הבאות, לקראת אוכלוסייה ישראלית שמנינה שני מיליון נפש, לקראת אלף כפרים ושינוי פני הארץ.

עתים חושב אני: אולי אין העושים במלאכה מצליחים לקרב את הענין ללב הציבור, אולי אין אנו מצליחים להביא את הדבר לפני 80 אלף חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ולפני 200 אלף חברי הסתדרות העובדים, – ולהמחיש לעיניהם את המתרחש והמתהווה בארץ.

אגיד מספר מילים לחברי הקבוצה, בקיבוץ ובמושב: יודע אני מה המעמסה, מה המשא הכבד הרובץ עליהם, וכיצד חרשו השנים האחרונות על גבם של אנשי הקבוצה והקיבוץ, מה עשתה בהם המלחמה, ומה עשו בהם צרכי ה’הגנה'.

כן אני יודע, כי אין עלייה זו עלייה קבוצתית. אין זה ניתן והריהו למעלה מכוחם של אנשי ההתישבות לעשות מעולים אלה אנשי קבוצה. אולם נדמה לי, כי הנעשה סוף־סוף עתה באזורי ההתישבות בהושטת עזרה לקליטה בכל צורה שהיא, אפשר היה לעשותו גם לפני שנה. בדרך זה היו חוסכים לנו אכזבה ומרירות ומונעים מן העולים סבל מיותר. נודה: היו חיפושי דרך, ונדמה לי שעלינו על דרך־המלך, וההתישבות נרתמת בעול קליטת העולים. אולם ספק, אם כוחות אלה בלבד יספיקו לנו לשנים הקרובות.

אין הישוב הקיים מספיק לקליטתם המעמיקה של העולים החדשים ולחינוכם. הם מצפים לכך, שגם ילדיהם יחנכום ויכניסום לעניני ארץ־ישראל. אולם העדר הדאגה שלנו לרבבות המשה’לך והשלמה’לך והזכריה’ים אלה שמתחת לעצי הזית בלוד וברמלה, מהו?

בתוך העליה בלום אוצר גדול למושב ולקבוצה – גם מהם תצא תורה, אולם קודם ניתן אנו להם. מדוע לא יֵצאו בנינו ובנותינו לכל כפר ולכל ישוב חדש לשנה שנתיים או שלוש? אני רואה בכך שליחות למפלגה, שליחות לאותם החלקים במפלגה אשר להם יאתה, שיש להם מה לומר ומה לתת מתוך ההכרה, הנסיון ודוגמת חייהם הם.

ונדמה לי, שאם נחיה כולנו בדריכות־אמת את השנים הבאות, כולנו מדגניה עד פועל הבנין סוג א' א', מן האיש במושב ועד לפועל בכל מקצוע אחר בעיר, יופחת סבל העולים החדשים, ולא תישארנה משפחות רבות בלי קורת־גג לראשם, בלי לשון עברית בפיהם ובלי חינוך לנוער.

זאת חייבת המפלגה לתבוע מחבריה. עליה לחתור למשטר־חיים התואם את היעוד הגדול, יעודו של עם מגשים ומקדם את מדינת העבודה, היצירה, החירות והסוציאליזם בארץ־ישראל. אכן, למען יעוד זה ראוי לעמול, להקריב, לשאת בעול קימוצים וצנע; לחיות במשטר ויתור על הרגלי נוחיות ועל צרכים שבמותרות.

המטרה קוראת לכולנו וביחוד קוראת היא לנוער. נקום ונעשה!

---

ניצוצות אור

מאת

לוי אשכול

דברים בעקבות נאום של מ. סנה בכנסת, מאי 1951

בנאומו בכנסת, שהיה מלא יאוש ומרה שחורה, אמר מ. סנה, כי לו ראה בדרך, המוטעית כביכול, בה הולכת הממשלה, שביל עולה כלשהו, היה מצטרף אליה. אלא שאינו רואה כל שביב של תקווה. תקפני, לכן, היצר הטוב לנסות ולהציל, אם אפשר, את נפשו של סנה מיאוש. הנני מזמין אותו לטיול קצר בשדה פעולותינו בארץ מאז קום המדינה. נצא לשדה וניווכח, אם אמנם יש מקום למרה־שחורה, אם אמנם אין אף קרן אור.

נתחיל מ“בראשית”, לפני שלוש שנים, עם העליה ההמונית של רבבות ומאות אלפי אחים, כולנו היינו אז במידה ידוּעה בבחינת ‘אשר לא ידע את יוסף’. שנים על שנים דיברנו, קיווינו וציפינו לעלייה המונית. אולם משבא העם בהמוניו – אמנם לא כפי שתיארנו לעצמנו לפני שנים – היינו נבוכים במקצת. יש בדבריו של מ. סנה על נחשלות ועל התישבות נחשלת, הד מאותה מבוכה נפשית, אשר אפשר ונתגלגלה בתסביך של עליונות.

עשרות ומאות כפרים חדשים הוקמו ברחבי הארץ. כלום נפעם לבו של מ. סנה למראה עשרות אלפי הבתים הלבנים הפזורים ברחבי הארץ, עמקיה, גיאיותיה, הרריה ושפלותיה? מתי הורגלנו בכך? אי־עם אשר הורגל בכך? אי־עם, ולוּ גם גדול, חזק ועשיר מעמנוּ, אשר הקים התישבות חדשה בזמן כה קצר, ויישב פליטים ושרידים בממַדים כאלה?

ביקרתי ביוון וראיתי את נסיונה לבצע חילופי־פליטים עם תורכיה; המדובר בארץ בעלת מיליונים אשר לה חקלאות ותעשיה וצבא, והחילופים היוּ בין איכרים לאיכרים בכפרים העומדים על תלם, ובעזרה גדולה למדי מצד חבר־הלאומים. לא, אין אנו נופלים בשום פנים מאחרים.

שבעים שנה עברו עד שהצלחנו להעביר 15% מהיהוּדים בארץ לחקלאות. עתה עושים במלאכה גם מתישבים חדשים מבין יוצאי תימן ועיראק, בולגריה ויוגוסלביה, פולין וקפריסין, יוצאי כל הגלויות ושרידיהן. כמיליון דונם אדמה נפלו במחרשתו של העולה החדש, והרי זהו תהליך גדול של חלוקת קרקע להמונים תוך התנחלותם. האין בזה משום נחמה פורתא? במה נמדד משק חקלאי, כדי להוקיעו כנחשל או לשבחו כמתקדם?

כל היודע איך התישבוּ בתל־עדשים, במרחביה ובשאר המושבים והקבוצות וכל מה שעבר עליהם יווכח, שהיהוּדים החדשים האלה נאחזו בזמן קצר יותר, השקעה פחותה וביתר קלות ופשטות.

אשר למילווים: מדברים על דולר ‘משעבד’ ודולר ‘משחרר’. אילו היה בידי להביא לכאן נציגים מכל 500 הישובים, לרבות ישובי מפ"ם (‘השומר הצעיר’ והקיבוץ המאוחד) אשר מ. סנה הוא להם כאן לפה, כדי שיספרו על הנאתם מהדולרים ה’משעבדים' ועל העמידה בתור לקבלתם ועל הלחץ אשר שליחים מקבוצות ‘השומר הצעיר’ והקיבוץ המאוחד לוחצים עם תביעת חלקם. גם לי יש טענות למילווה זה, אולם התביעה העיקרית היא: מלווים נוספים וגדולים.

קשים הם חבלי־הלידה של המולדת. דרוש זמן ואורך־רוח והבנה. גם לבקיעת האפרוח מביצתו קצב הטבע זמן קבוע. לכל חבר הכנסת, ומ. סנה בכללם, שיביא מילווה טוב יותר, אידיאלי יותר, חסר־פניות, מובטחת הסכמת ממשלתנו לקבלו. ואגב: מרבית כספי המילווה הושקעו בחקלאות.

העובר בארץ רואה בכל מקום זריעה, נביטה, צמיחה ואיגרת כוחות. אנוּ זורעים, בונים ושותלים, והקציר בוא יבוא.

---

שליחותה של הקבוצה בימינו

מאת

לוי אשכול

בוועידת איחוּד הקבוצות והקיבוצים, אוקטובר 1951

מה שלא עשה השכל והרגש התנועתי, עשה הסבל והזמן. הגענו לאיחוד, לאיחוד המאוחדים. אולם בכוּלנוּ פועמת הרגשה, שאין האיחוּד הזה כללי, לפי שאינו כולל את כל החייבים להיות מאוּחדים, את כל החיים חיי־קבוּצה, חיי־שיתוּף. כל המתרחש היום בארץ מחייבנו להיות עשירי־מעשים, כדי שיורגש מפעלנו בחיי ציבור־הפועלים, בחיי המדינה, בחיי ישראל, בחיי אותו השבט בתנועה השואף לחיים חברתיים שונים מהקיימים. ואני שואל את עצמי: כיצד נרים את המשא? או, מה הם המשאות אשר יש להרימם והם מחכים לכתף, לכתף החדשה, המאוחדת, המלוכדת. גם אם עדיין אין היא שלמה? כי אם תנוּעה זו, כמו כל תנוּעה חלוּצית אחרת, נידונה או דנה את עצמה להיות כלוּאה במסגרתה בלבד – ותהיה המסגרת קטנה או גדולה – והיא עושה רק את הנדרש לגוּפה היא, ואינה מכוונת מעשיה כלפי המוני־העם אשר ישנם בארץ ואשר עוד יבואו, אין היא קולעת למטרה. אם במציאוּת זו של חיינו, חיי עם המתכנס בארצו לחידוש חייו הלאוּמיים והצועד לקראת מהפכתו, יהיה כל זרם מסתגר בקליפתו ודואג רק לסידור עניני חייו הוא, סופו להפסיד את הזמן ואת ההזדמנוּת ההיסטורית.

אילו היינו עם היושב על אדמתו, אשר אינו נאבק על ההווה ועל העתיד, עם היושב לבטח זה דורות רבים, ובתוכנו היה קם זרם חברתי השואף לחדש דבר, והוא כובש שטח כלשהו משטחי החיים והחברה, אפשר כי היינו מסתפקים בכך. אך לא כן בתנועה החלוּצית, בתקוּפה זו בחיי העם היהוּדי. כאשר זרם חלוצי בתוכנו דן עצמו להסתגרוּת – חוששני שהוא מפסיד את מערכתו, את המערכה של העם. אנחנו יכולים לחיות ולפעול רק על במת העם כוּלו, ורק כאשר עיני העם כולו נשואות אל מעשינו, הקבוצה כבשה את כיבושיה הרבים, התגברה וצעדה קדימה, משום שנחלצה וצעדה בהתאם לצרכי העם. הקבוצה עמדה גם בראש דברים רבים שנעשו מחוץ לתחוּם הקבוצה. לא כל העליה ב' נעשתה בצורה קבוצתית, לא כל־שכן ה’מאבק' והמלחמה, אך התנועה הקיבוצית ידעה והצליחה, מוּנעת באימפולסים שלה, במרצה, ברצון־הכיבוש שלה, להתיצב בראש: בראש תנועת־הפועלים, בראש העם והארץ. ראינו בתנועה הזאת כוח מתפרץ, חלוּצי. לא יצאנו ידי חובה בדיבורים כי אם עשינו מעשי חלוצים, מעשי נחשון – והם טבעו את חותמם בישוב. עובדה זו קבעה את היחס לקבוצה, קבעה את מעמדה.

והנה נכנסנו לתקופה מהפכנית, לביטוּי הקיצוני של המהפכה בחיי ישראל, עם תקומת המדינה והמפעל הגדול, רב־הממדים, של קיבוץ הגלויות הקיימות. לא אנחנו בחרנוּ בגלויות, לא אנחנו החלטנו על צורתן והרכבן, לא אנחנו קבענו את גדלן במשך דורות. כאלה הן הגלוּיות, וזהו קיבוץ הגלוּיות, ואנו מצוּוים בהדרכתן. וכאן מבחנו של הכוח המתאחד. הוא עשוי להיות כוח מושך, כוח מדרבן, כוח צועד בראש, כוח משפיע מתוכו, מקרין מתוכו על הציבור כולו, כאשר כולנו רוצים ונכספים. הוא עשוי להיות כוח כזה על־ידי ביצוּר כיבושיה של המהפכה היהודית בארץ. המהפכה שלנו נתוּנה עתה במיצר. לא כל המיליון ורבע המיליון יהודים אשר בארץ עומדים דרוכים מאחרי הישגיה של המהפכה, מאחרי המדינה.

היו ימים והתנועה ההתישבוּתית נראתה אחרת בעיני העם ובעיני הציונוּת. היוּ אלה ימי יסוד ‘המשביר’. זוכרני איך ביטאנוֹּ את המלה ‘המשביר’ לראשונה באותה ועידה היסטורית על גדות הירדן והכנרת. גם אז היו ימי מצוּקה וחרדה לערעור הישוב הקטן. אבל הישובים הקטנים הרגישו אז, שהם הנתבעים הראשונים להציל את הישוב הקטן בארץ מחרפת רעב. מסופקני, אם נשמעוּ אז אותם הספקות, הפקפוּקים והוויכוּחים הנשמעים כיום, אם כי קנה־המידה של הטוהר המוסרי בחיי הקבוצה לא היה אז קטן מאשר היום. אבל הישובים אמרו אז: זה תפקידנו, זה יעוּדנוּ הציבוּרי, החברתי והציוני בשעה זו. אולי בזכות אותה החיטה והוויכוּח על אותן החיטים שנשלחו לישוב העירוני, רכשה התנועה הקבוצתית והתנועה החלוצית־ההתישבוּתית את אשר רכשה, את רום ערכה בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבותנו, משום שידענוּ להושיע בתקוּפות רוּח האדם החלוּצי, לוּלא הכינונוּ את הלחם לעם שהיה אז בארץ, ספק אם היינוּ עולים על הבמה ההיסטורית כפי שעלינוּ ואם היינוּ חשובים בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבוּתנוּ, משם שידענוּ להושיע בתקוּפות קשות, לנטות שכם ולסייע לפתרון.

צר לי, חברים, שהאווירה כיום שונה היא. חוששני שנחלשה ההכרה בישוּב, כי קיים כוח גדול הדרוך להיחלץ למעשי־ישע. חוששני, שמפסידים בעיני הישוב והעם את הערך שיוחס לנו באותם הימים, ימי מעשים, מפעלים והחלוציות לפעוּלה, בלי לחשב חשבונות רבים.

אם אינני טועה, הרי בימים הראשונים של דגניה וכנרת – ואני בימים ההם פועל בפתח־תקוה – כאשר הישובים המעטים והקטנים נתבעו להיות אסמי־הבר של פועלי ארץ־ישראל, של בעלי־ המלאכה והמורים –– העסיקו עבודה שכירה בזמן חדיש. ולא על כך נטוש היה אז הוויכוח, אם לזרוע הרבה או אם לזרוע בכלל, כי אם איך לספק את החיטים לישוב, באילוּ תנאים טובים יותר ומוסריים יותר לספק לאנשי העיר, לפועלים, לאינטליגנציה העירונית בימים ההם.

ואני חוזר ואומר: נזדמנה שעה רצינית, שעת־רצון, שעה חמורה מאד בחיי הארץ, בחיי הישוב, בתהליך קיבוץ הגלויות והמהפכה היהוּדית, הגוף הזה נתבע לנטות שכם למשימה לאומית כבירה, להצלת המהפכה היהוּדית בארץ־ישראל. זהו השיקוּל העליון המחייב את איש הקבוצה תוך כדי חיפוּש פתרונות לשאלה הכאובה והקשה לגבי פועל בעל הכרה סוציאליסטית: ההכרח להעסיק עבודה שכירה.

נעשו כמה נסיונות בארץ על־ידי קבוצות פועלים פרולטארים טהורים, בפתח־תקוה, להעסיק פועלים שכירים. נמצא הסדר־עבודה, שמנע מן הקבוצה האחת את אפשרות ההנאה מעודף־הערך שבעבודת הפועלים השכירים. יש כמה וכמה דרכים לכך, ויש לחפשן בתקופות־המעבר בחיי העם, הישוב, המדינה, והמפלגה, שחבריה עומדים בראש הממשלה הזאת; אוּלם אם אין מאחרי תנוּעת הקבוצה ציבור ותנוּעה, מה כוחה ומה משקלה ובמה תעשה את המלאכה?

אין לי צל של תרעומת על הקבוצה לגווניה על שלא התרחבה יותר בשנים אלה. הייתי מקורב לענין מכיר אני את טיפוס העולה, את מוצאו ואת חינוכו; אני מעיד שהדבר היה בלתי־אפשרי, שרק בדרך נס יכלו לקום מן העליה הזאת חקלאים ואנשי־קבוצה. כי מה הכשרתם להיות מבוני דגניה ועין־חרוד וממרחיביהן? איני מדבר, כמובן, על הדור השני של העולים.

בהכירנו זאת, נתבעת התנועה להתאזרות. אם חפצת־חיים היא, עליה לעלות שוב על במת המעשים ההגשמה של המהפכה היהוּדית בארץ.

התנוּעה המתאחדת חייבת למצוא דרכים כיצד להיעשות במידה רבה המשביר של הישוב, של הישוב הנגאל והנפדה. והשעה דוחקת.

הקבוצה צריכה לעשות גם לעצמה, במובן הרחב של המושג. עליה לחפש דרך להפצת תורת־חייה, להרחבת בסיסה.

הנה מצוי ברשת הישובים שהוקמו בשנים האחרונות ישוב הנקרא ‘הכפר־הירוק’. זהו משק־חווה־בית־ספר, השואף להיות מושתת על 500–600 בני נוער מהמחנות, מהישובים החדשים, מישובי־העולים ומכפרי־העבודה. זהו משק לכל דבר. ייתכן שהוא כבר מספק תוצרת לתל־אביב שאינה מועטת מתוצרתו של משק קבוצתי ותיק ממנו שלרשותו אותו שטח אדמה. תנו דעתכם על ‘הכפר הירוק’ ודומיו כי מהם עשויים לבוא חברים רבים לקבוצה. הושיטו לו יד.

מלבד כל הדברים שעושה הקבוצה, כדי לקרב ולכבוש את הדור הצעיר, הריני רואה משימה נוספת: תאמץ לה התנוּעה תריסר ישובי עולים, כדי לבנותם בזמן קצר.

לו היה כל ישוב בתנועה הקבוצתית המאוחדת מוציא ששה־שבעה אנשים, בלי יכולת משקית וחברתית, לפעולה בין העולים, אפשר והיינו מגיעים, תוך שנתיים שלוש, למחזור של אלפי נערים ונערות היוצאים להתישבות, לחיזוק התנועה הקבוצתית, זהו המעין והמקור. בכוחות משותפים ומאוחדים שיש להעלותם מקרבנו – ניתן הדבר לעשותו.

אני מזהיר את התנוּעה הקבוצתית מהסתגרות, מחיפוּש אחרי קומץ חברים וטיפוּל בנוער להשלמת הקבוצה הקיימת, כלומר מעיסוק רק בעצמנו, רק בגופנו, עם כל החשיבות הנודעת לכך. לא תהיה היענות ולא יהיה הד לדבר, אלא אם כן תטיל על עצמה הקבוצה מתקופה לתקופה – תפקידים המעלים אותה על במת חיי העם והמפנים אליה את עיני העם: הנה כאן הכוח החלוּצי, הכוח הכובש, הכוח היוצר, הכוח המשריש את העם, וממנו תקווה וישועה. רק במיזוג שתי פעולות אלו, אני רואה תקווה ועתיד לתנוּעה הקבוּצתית.

---

הקטרוג על כפרי העבודה

מאת

לוי אשכול

הקמת כפרי־העבודה כמה סיבות־אב היו לה: עצם השם מרמז על העיקר, על הבסיס שעליו נוסדה צורת התישבות זו – העבודה. העובדים הם עולים שהוצאו ממחנות גדושים עד אפס מקום אל מרחבי הארץ. לכל משפחת־עולים נבנה בית, ולו גם צנוע, שעה שבמחנה גרו שתיים שלוש משפחות באוהל. במקום ניווּן ובטלה במחנות, הובטחה לכל עולה עבודה יוצרת קבועה, ואפילו היא עבודה שאת פירותיה יאכלו המתישבים והמדינה רק כעבור שנים.

אלה היו המניעים להקמת כפרי־העבודה.

אין בכוח המדינה והעם היהוּדי לתת לעולה מיד יותר מאשר עבודה, קורת־גג וחינוך לילדים – וזאת נתנו כפרי העבודה. אך כדי להבין את טעמי מיקומם של הכפרים האלה, עלינו לייחד את הדיבור על ההתישבות בהר.

מראשית ימי ההתישבוּת בארץ ועד היום הוקמו בהרי גליל, אפרים ויהודה 93 ישובים (ששה מהם נפלו בהרי יהוּדה, בימי מלחמת השחרור), ומהם 73 ישובים שקמו לאחר יסוד המדינה.

אין להרחיב את הדיבור על החשיבות הבטחונית־מדינית שבהקמת ישוּבים בגבול הלבנון, מבֶּצֶת בואכה הונין, בגבול סוּריה, בגבול הרי הגלבוע ולמלוא אורכו של פרוזדור ירושלים, שכולו גבול.

אך ישוב ההר איננו צורך בטחוני בלבד, הוא גם צורך כלכלי. בישובי־ההר הבודדים שהיוּ לנו עד קום המדינה הוכיחו המתישבים, לאחר שנים של עבודה מפרכת בסיקול והכשרת קרקע, כי ישוב הררי יכול לקיים את עצמו בכבוד. המסע בהר מניב פירות נשירים החסרים בסל המזונות של האוכלוסייה, והרפת והלול בישובים ההרריים־הקבוצתיים הצליחו אף הם. ההר בעל האקלים המבריא משמש מקום נופש ליושבי הערים והשפלה.

בשלושה ראשים ניגשו המוסדות המיישבים ליישב את הרי ישראל ששוחררו לאחר הקרבות, ושהיו חשופים ברובם הגדול.

ראשית, בדרך של הקמת ישובי־הר קבוּצתיים ושיתופיים של נוער חלוצי וחיילים משוחררים. מאז יסוד המדינה הוקמו על־ידי המחלקה להתישבות ארבעה עשר ישובים כאלה, מהם שבעה בהרי הגליל ושבעה בהרי יהוּדה. רובם ככולם הוקמו מיד לאחר גמר הקרבות, או בשנה הראשונה לאחר קום המדינה. מחמת המחסור בגרעיני התישבות צעירה, כמעט ולא עלה בהר, לצערנו, כל ישוב נוסף של נוער חלוצי במשך השנתיים האחרונות.

עם התחלת התישבוּת־העולים הגדולה באביב ובקיץ תש"ט, החלו המוסדות המיישבים להפנות חלק ניכר מאירגוני־העולים לאזורי ההר (תרשיחא, תרביחא, סוכמתה, כפר־אוריה ואחרים היו מראשי ישובי־העולים). היה זה הכיווּן השני ביישוב אזורי ההר.

בתקופה המוקדמת בפעולת יישוב העולים, עמדו לרשותנו שטחי־קרקע הרים המתאימים, מבחינת גדלם, מקורות המים והמטעים הנטושים ששרדו (זיתים, ועצי־פרי אחרים). 30 מושבי־עולים בהר מסוג זה הוקמו על־ידי המחלקה להתישבות, מהם 15 בגליל ו־16 בהרי יהודה. מושבים אלה נמצאים עתה בתהליך הכניסה לחיי־משק מלאים המבוססים על מטעים ושלחין, אך גם הם, כשאר מושבי־העולים בשפלה ובכל מקום אחר, עדיין זקוקים – ועוד יהיו זקוקים שנים מספר – לעבודת חוץ, כדי למלא את מכסת ימי־העבודה.

בהקמת כפרי־העבודה הוחל בסוף קיץ תש“י ובחורף תשי”א, שכן –

א – המצב הבטחוני חייב הקמת ישובים ופעולת יעור נרחבת באזורי־ספר מסוימים.

ב – עליית תימן היתה במלוא קצבה; מעברות עדיין לא היוּ בנמצא, המחנות התמלאו עד אפס־מקום, ואנשיהם חיו בצפיפות ובטלה מנוונת.

אז הוחלט להקים כפרי־עבודה שביסודם הונחו כמה הנחות:

א. כפר־העבודה הוא, קודם כל, מקום תעסוקה, עבודה ופרנסה.

ב. הואיל ובזמן העליה למקום אין עדיין שטחי־קרקע מספיקים לעיבוד ויש ‘ליצור’ את הקרקע, יעסקו המתישבים זמן־מה בעבודות־הכשרה־ויעור.

ג. למתישבים ייבנו מיד בתים, או צריפי־מגורים.

ד. עם ‘יצירת’ הקרקע תעשה המחלקה להתישבוּת לפיתוּח המשק החקלאי.

ה. במשך הזמן יאותר השטח החקלאי המדוּיק שמסביב לכפר־העבודה, ותיקבע מכסת־הקרקע ומספר היחידות החקלאיות בכפר.

בצורה זו ובלחץ המחנות המלאים, הוקמו בסוף קיץ תש“י ובמשך חורף ואביב תשי”א 29 כפרי עבודה, מהם 9 בגליל, 2 בהרי הגלבוע, 2 בהרי אפרים ו־16 בהרי יהוּדה.

ובמאמר מוסגר: כדי להפריך את הטענה שרוב כפרי־עבודה מיושבים תימנים, נביא סיכוּם ההתישבוּת ההררית בארץ:

40 כפרים מיושבים יוצאי אירופה.

30 – יוצאי תימן.

17 – יוצאי ארצות־מזרח אחרות.

גם חלוצי קרית ענבים, עטרות, אלון, מצובה, נווה־אילן ורבים אחרים עסקו שנים רבות בסיקול והכשרה. הציוד המיכאני שלא עמד לרשות הישוּבים הראשונים בהר, והעומד לרשות כפרי־העבודה כיום, יקצר את זמן המעבר עד הגיעם לשטחי־קרקע ראויים לשמם.

לא היו למוסדות המיישבים אשליות בנוגע לקשייה של צורת־התישבוּת זו, אך היתה אמונה מלאה בלב העוסקים בדבר והיא קיימת, כי צורה זו של יישוב ההר היא חיובית, וכי רוב הישובים שהוקמו עולים על פסי התישבוּת הררית מלאה.

מה נעשה בכפרי־העבודה במשך 15–20 החדשים לקיומם?

א. ב־17 מתוך 29 כפרי־העבודה נבנו בתי בלוקים, אבן ועץ לכל המתישבים, ואילו בשאר הוקמו צריפים, ועתה נמצאים גם הם בתהליך של בניית בתי־קבע.

ב. בכל כפרי־העבודה הוקמו מוסדות־ציבוּר, כגון בתי־ספר, גני־ילדים, מרפאות, בתי־כנסת, מקוואות, ובכמה מהם גם מועדונים. מובן, שלא בכל מקום הוקמו המוסדות בקצב אחיד, ולא בכל מקום ניתן להחזיק צוות מורכב של מדריכים, גננות, אחיות וכו'.

ג. בכל כפרי העבודה סופקה עבודה קבועה למתישבים. העבודה היתה, בדרך כלל, רצופה.

אין להקל בדבר. עלינו לזכור, שהמתישבים ביתר צורות התישבות־העולים בשפלה, נאלצים לחפש, יחד עם המוסדות, ימי־עבודה ומקורות־פרנסה בחוץ. עוד יעברו שנים אחדות עד אשר ישקע המתישב כליל במשקו. ואשר לשכר העבודה, הרי בלי להיכנס לבעיית גובה השכר בכלל, אפשר לומר בוודאות, שרוב המתישבים בכפרי־העבודה חסכו משכר־עבודתם סכוּמים שיהיוּ בעזרתם בבנין משקם בעתיד.

ד. ב־15 כפרי־עבודה תוכננו השטחים החקלאיים, ברבים התחילו בעיבוד משקי־עזר ובכמה מהם כבר ישנה התחלה למשק חקלאי.

אם יש להתיחס בדרך־ארץ למתישבים, הרי במידה לא פחותה ראוים לו גם מאמצי המוסדות המיישבים וגם מאות המדריכים, המורים וכו', שהתנדבו לישובי־העולים בכלל ולכפרי־העבודה בפרט, אם כי מספרם לא הספיק אף פעם כדי הצורך.

כל הבודק את בעיית כפרי־העבודה ובעיית יישוב ההר בכלל, עליו לזכור, כי שנת תשי"א היתה שנת בצורת קשה. הנסיונות לזרוע ירקות־בעל בשטחי ההר (שבשנה כתיקנה מניבים יבולים יפים) עלו בתוהו; התבואה שנזרעה לא נקצרה, מקורות מים ומעיינות דללו וחרבו. כל אלה נתנו אותותיהם הקשים והוסיפו מרירות ואכזבה.

לקראת השנה הבאה מתכוונים אנו לשלב את כפרי־העבודה יותר ויותר במעגל היצירה החקלאית, לסדר השקייה בכל מקום שהדבר ניתן, להוסיף אינוונטר חי (לול, עזים, פרדות וכו') ובניני־משק. אך באותו זמן ימשיכו המתישבים לעבוד גם בהכשרת אדמות כפריהם וביעוּר ההרים בסביבתם.

העובר ליד אדמות זנגריה ורואה את מאות הדונמים של אדמת־העידית הנפלאה, הנחשפת ומתגלית מתחת לאבני הבזלת לאחר ההכשרה; כל הרואה את הקרקע השחורה והפוריה הנוצרת בין סלעי גורן, צוריאל, תרום ושאר כפרי־העבודה, יעריך כראוּי את המפעל הזה.

במשך שנתיים לקיומם של כפרי־העבודה הוכשרו בידי מתישביהם, בעזרת קק"ל, 13072 דונם, ו־4216 דונם נמצאים בגמר הכשרתם.

אלפי דונמים אלה של קרקע פוריה שנוספו למדינה באזורים כה חשובים, הם הישג בעל ערך עצום. אם נוסיף לכך את מאות אלפי העצים שניטעו בידי אנשי כפרי־העבודה, נגיע למסקנה כי עובדה זו כשלעצמה מצדיקה את קיומם.

אין איש בא לתקוף את יוצאי תימן על שעזבו כמה מהכפרים ולא עמדה בהם הרוח והסבלנות, החלטת המוסדות המיישבים בקשר לכפרי־העבודה ברורה: הכפרים שחלק מיושביהם עזבום ימולאו מחדש, וככל שצרכי המדינה ותנאי הטבע ידרשו זאת, יוקמו כפרי־עבודה חדשים, במגמה לעצבם ככפרים חקלאיים לכל דבר.

---

החינוך החקלאי

מאת

לוי אשכול

במועצת החינוך של ההסתדרות, טבת תשי"ב

שמחתי להזמנתכם, שכן זו לי הפעם הראשונה בעבודתי בארץ, שאני משתתף בכינוס המוקדש לעניני חינוך. שמחתי, כי בזמן האחרון החלה לקנן דאגה בלבי וחיפשתי דרך להשׂיחהּ. נדמה לי, כי צריך לצלצל עתה בפעמון גדול באזני הציבוריות שלנו ולעורר את הלבבות – לענין החקלאות. אפילו מבחינה פשוטה, היינו מבחינת הדאגה ללחם חוקנו. כי אם אנו שואפים לאוכלוסייה בת שני מיליון נפש, הרי שמתעוררת הדאגה ללחם. אכן, יש חשש שלא יהיה מוציא לחם מאדמת ישראל. דווקא עתה כשיש אדמה, מים, נסיון וגם טכניקה מסוימת, שנאגרה במשך עשרות בשנים. נאמר כאן, כי בשנים הללו עשינו קפיצת נחשון בשדה כיבוש השממה וההתישבות, והדבר מעורר את האשליה, כי כבר היינו ככל הגויים, כי בידנו ליישב המונים על האדמה ולחמנו יהיה מובטח. דבר זה אמת הוא רק בחלקו: אנו עושים, עשינו ועוד נעשה בשדה זה. אבל עם זאת הריני חרד ודואג, כי אם לא נספיק בשנים הקרובות לפזר את העולים ברחבי הארץ ולטעתם באדמת ישראל, לא נוכל לעשות זאת לאחר מכן. העולים האלה יקבלו את הצריפון, או את הבית במקום שיקבלוהו, וקיימת הסכנה כי כל אחד מהם ימשיך בפרנסתו הקודמת שהורגל בה, ומי יוציא לחם מן הארץ?!

בשנים הללו הושבנו 20.000 בתי־אב, חלק מהם מאותו החומר האנושי שהסכנו אליו וקורצנו ממנו – הנוער החלוצי. הנוער הזה הוא שהקים לנו את ההתישבוּת המעורבת שעליה עמלנו שניים־שלושה דורות. אשתקד עצרנו כוח להקים 45 ישובים, ושנה קודם לכן – 130 ישובים. לא הרחבנו יותר את גבולנו, מחמת המחסור בכסף, ועתה ישובים אלה הם בני שנה, שנתיים, שלוש. התברר, שלא הכל היה בסדר. העלאתם על הקרקע היה ענין של הכרח, אך חסרה להם הכשרה מתאימה. האטנו את קצב ההתנחלות מתוך דאגה, כי מה שפגמנו לא יתוקן בשנים הבאות. מצויים חברים השמים, בצדק, את הדגש על ענין ההכשרה החקלאית והרוחנית בתוך שלוש מאות הכפרים החדשים. כפרים אלה זקוקים לטיפול. הם חרשו אמנם מיליון דונם אדמה וזהו כשליש מן השטח המעובד על־ידי יהוּדים ולא־יהודים בארץ־ישראל. אך המצב בכללו מחייב דאגה רבה. אין אצלנו אף שכבה דקה של שליחי־ציבור, שמשי ציבור, או מורים, שיסכימו לשבת ולחיות בישובים אלה. לו התגוררה בכפר של עולים חדשים קבוצה קטנה של שבעה־שמונה אנשים בעלי רמת תרבוּת, עשוּיה היתה לשמש ציר מרכזי בחיי החברה, ולהעלות את רמתו של הכפר כולו. כמעט שאיני מכיר כפרים שנאחזו ונקלטו בהם מורים ומדריכים, המצוּוים להיות נושאי התרבוּת בכפר.

תוך שלוש־ארבע שנים יהיה מספרנו בארץ שני מיליון נפש, גם אם יוקטן קצב העליה. עלינו להעלות עוד 50,000 בתי־אב ולעשותם חקלאים יוצרים, חוששני, כי רמת העולים שיבואו תהיה נמוכה גם מרמת העליה שהגיעה עד כה: חקלאים לא היו מעולם, ולא־כל־שכן שלא שאפו לחיי כפר וטבע. חובה להתריע מקצה הארץ ועד קצה, כי אנו עומדים לפני סכנה שלא יהיה לנו לחם לאכול. והרי זו דאגה גדולה, שמצוּוים עליה עסקני החינוך. לפיכך שמחתי לבוא לכאן כדי לשמוע איך אתם, המחנכים, רואים את הענין ולגלות את דעתי, שאין אני רואה על שליחותנו בחינוך הילדים בישובים הקיימים בלבד, כי אם גם בחיפוש דרכים לשינוי הרוח בבית־הספר בכללו, כדי לעורר בנוער שאיפה ללכת לחקלאות. לא רק מוסדות להכשרת מדריכים לחקלאות נחוצים לנו. אנו חסרים גם אגרונומים, מהנדסים וכו' ובארץ רוצים כל אבא ואמא שבנם יהיה מהנדס או כיוצא בזה. אולם לנו נחוצים בעיקר יהוּדים חקלאים, שיש להם ענין בחיי כפר ומשק. אנו חיים בפחד, בחרדה ובדאגה, כי עלולה הקרקע להישמט מתחת רגלינו אם לא נעבדנה ונישבנה.

הסוכנות היהוּדית מוכנה לראות כל מוסד חקלאי כישוב ממש. ‘הכפר הירוק’ נבנה לא במעט בזכוּת השותפות של שני הגורמים – הממשלה והמוסד המיישב. אם מועצת־הפועלות תבקש את עזרת המוסד המיישב, נהיה מוכנים להושיט לה את מלוא העזרה, כי כל מפעל חינוכי־חקלאי מייצר מזון, ומבחינה זאת אין הבדל אם המדובר הוא בישוב של עולים מבוּגרים, או בילדיהם, שמהם צריכה לצאת תורת־החיים החקלאית.

ליד באר־שבע מבקשים אנו להקים מוסד להכשרה חקלאית. והרינו חושבים על עוד מקום אחד או שניים. אם יעמדו לנו הכוחות; אם יתרכזו האנשים שישאו בעול (‘הכפר הירוק’ התחיל בריכוז של גרעין מורים ומדריכים, ונכונה היתה גישתו); אם יימצאו כוחות פדגוגיים שיסכימו להקים את המפעלים, יחיו הגורמים ההתישבותיים נכונים להיות שותפים. יש למצוא את הכוחות אשר ירימו את המוסדות האלה במשך שנה־שנתיים־שלוש לדרגה חשובה, יטפחו הם אווירה של יחס חם לחיי כפר וגם יקנו ידיעות בחקלאות. היה לנו בית־ספר חקלאי בארץ, אשר חלק גדול מחניכיו פנה לנהגות ולא לחקלאות. איני מזלזל במקצוע זה, אולם אנוּ מבקשים חקלאים ממש, עובדי־אדמה, מוציאי לחם מן הארץ.

המוסדות המיישבים של הסוכנות היהוּדית ושל הממשלה יהיוּ מוכנים, לסייע במידת יכולתם במאבק זה עם האווירה הציבורית, המורידה את קרן הכפר, ולהיות אתכם בכל אשר תעשו כדי להעלותה. הכרח הוא לעורר הלך־רוח אחר בציבור שיביא התענינות־יתר בחקלאות, למען יימצאו כתפיים לשאת בעול יישוב הארץ.

---

מהפכה אגררית

מאת

לוי אשכול

בקונגרס הציוני הכ"ג, 1952

הגורם הראשוני בבנין המדינה היתה העליה ההמונית. ביום קום המדינה מנה הישוב 650,000 יהודים בקירוב, ישוב קטן זה נשא בעול ייסוד המדינה ובעול מלחמת השחרור.

עם הקמת המדינה ניתנה התשוּבה ההיסטורית לבעיית־היסוד של עם ישראל: הוקם מרכז לאומי־פוליטי לעם, מקלט להמוניו בגלויות שונות. העליה רבת־הממדים שימשה ביטוּי מובהק למהפכה שחלה בחיי העם, ממחנות־הריכוז באירופה, מהגלות הדווּיה באפריקה, ממרחבי ארצות אסיה והאיסלם, בהן מאיימת על היהוּדים סכנת־הכליה, מארצות מזרח־אירופה, בהן שללה המהפכה הסוציאלית מהמוני היהוּדים את היסוד לקיומם הכלכלי ולהתפתחותם הלאומית, החלו לזרום לארץ יהוּדים במאות אלפים. במשך ארבע השנים שעברו מיום הקמת המדינה, הגיעה העליה ל־700,000 נפש והישוב הוכפל במספרו. נוסף על כך נתן הריבוּי הטבעי בתקופה זו כ־100,000 נפש; הישוב שהגיע בסוף השנה הרביעית לקיום המדינה ל־1,411,000 נפש, גדל איפוא ב־123 אחוז. המטרה שהצגנו לעצמנו עם קום המדינה להכפיל את הישוב במשך ארבע שנים – לא רק שהושגה במלואה, אלא גם עברנו עליה בעשרות אחוזים.

למדינה ניתן על־ידי כך חיזוק כמותי; לא הרי ישוב עברי של 650,000 נפש כישוב של 1,411,000 נפש. למדינה ניתן גם חיזוּק משקי. נוצר שוּק פנימי גדול בעל צרכים ובעל כושר־קליטה רב. לרשות המשק הדינאמי שלנו הועמדו ידים עובדות, משימות גדולות התיצבו לפני הכלכלה העברית. הגידול המהיר של האוכלוסיה היה לכוח דינאמי, דוחף ומדרבן ליצירה בלתי־פוסקת. עם זה יש להודות, שהעלייה הביאה שינוי יסודי במבנה הישוב מבחינת הגיל והמין, וביחוּד שוּנה מן היסוד היחס בין המפרנסים לבין התלויים, כלומר חל שינוי מכריע במבנה המקצועי של הישוב. בקרב החלוצים והעולים של העליות הקודמות היווּ הצעירים בני הגילים 15–30 למעלה מ־60%. לעומת זאת היה נמוך אחוז הגילים הגבוהים ואחוז הילדים. בעליה ההמונית אחוז הצעירים בני גיל 15–30 הוּא נמוך ומגיע בממוצע כדי 33.4 אחוז. אחוז המפרנסים בישוב שנים שקדמו למלחמת־העולם היה 39, ואילו בשנות 45–1942 עלה ל־42–45. אולם בעלייה ההמונית אחוז המפרנסים הוא בין 29–30, ומשום כך ירד אחוז המפרנסים בישוב ל־37–38. ירידה זו פוגעת קשה בכושר־הייצור של הישוב. עם זאת יש להעריך כראוּי את העובדה, שמספר המפרנסים בישוב גדל מ־200,000 בשנת 1948 ל־510,000 ב־1952.

גם לעובדה החיובית של ריבוי הילדים בעלייה ההמונית נודע ערך מיוחד, – ריבוי זה מבטיח את גידול כוחנו היצרני בעתיד.

השינוּי במבנה המקצועי של הישוב

גלויות שלמות עלו לארץ, גלויות שסבלו ממחסור עצום במומחים, באנשי המקצועות החפשיים ואף בפועלים מאומנים, כך, למשל, לא הביאה עמה גלות תימן רופאים, אחיות, טכנאים ומורים. הוא הדין גלות קורדיסטאן, פרס וצפון אפריקה. עובדה זו מכבידה על בנין המשק ומשמשת גורם מסייע לאינפלאציה, שכן ככל שגדל הביקוש לבעלי־מקצוע עולות תביעותיהם.

גם בתקופות שקדמו העמיד כל גל עלייה את הישוב לפני תפקידי פרודוקטיביזאציה של המוני־העולים והכשרתם לכל סוגי עבודה ומלאכה, אולם העלייה ההמונית של ארבע השנים האחרונות החמירה תפקיד זה. פרודוּקטיביזאציה של המוני העולים היא חלק במהפכה הלאומית שלנו. בלא מתן הכשרה מקצועית להמוני העולים, אין אפשרות של קליטה פרודוּקטיבית; בלא קליטה פרדוּקטיבית אין להגיע לעצמאות כלכלית, שהיא מתנאי העצמאוּת המדינית.

ההכרה בסלקציה של העליה

היתה זו עלייה סטיכית. לא נהגנו בה בשיטות של סלקציה. לא התנינוּ את הזכוּת לעלייה בתנאים מוקדמים. העובדה שיהוּדי רצה לעלות, היא היא שהקנתה לו את היתר הכניסה וזכות ההתאזרחות בארץ. יש לקבוע, שכמה עדות בחו"ל, ניצלו לרעה את עמדתה של מדינת ישראל לגבי זכוּת העלייה הבלתי־מוגבלת של כל יהוּדי ושלחו אחוז גדול זקנים, תשושים ובלתי מוכשרים לעבודה, שהיו למעמסה עליהן.

מקץ ארבע שנים לקיוּם המדינה הגענו למצב המחייב שינוי מסוים במדיניות זו של עלייה חפשית. כוח הקליטה של הישוב לגבי עולים שאין בידם לשאת את עצמם, הגיע לגבול שאין לעבור. את עלייתם של הלקוים בגופם יש להגביל במידת־מה, בהתאם ליכלתה של המדינה לדאוג להם.

העלייה חיבת לתת את חלקה גם למאמץ לייצור המזונות בשביל הישוב. על כן קבעה הממשלה, כי על העולים בני 15–35 להתחייב לעבוד שנתיים בחקלאות.

קליטת העלייה

העלייה ההמונית העמידה אותנו לפני בעיית הקליטה. הרבה פנים לבעיה זו. ראשית כל, נשקפה לנו סכנה של אוכלוסיה מצטופפת בבתי־עולים כעין גיטו של עולים בתוך הישוב הוותיק. בתקופה מסוימת הגיעה אוכלוסיה זו בבתי־העולים ל־100,000 נפש ומעלה. במרכז תשומת־לב עמדה, על כן, הדאגה להעברת העולים מבתי־העולים. הם הועברו לערים ערביות נטושות שנתחדשו כערים עבריות, לפרברים הערביים שנתרוקנו מתושביהם, למושבות העבריות, לקיבוצים ולקבוצות, למושבים ותיקים וגם למאות הישובים החקלאיים שהוקמו. לבסוף העברנו את העולים למעברות ברחבי הארץ; 678,000 נפש מן העולים נקלטו על־ידי הישוב הקיים והקימו ישובים חדשים, ורק כ־19,000 נפש (18,709) נשארו בבתי־העולים, רובם נכים או מקרים סוציאליים. הערים והמושבות קלטו כ־285,000 נפש, ההתישבות החקלאית, כ־109,000 נפש, במעברות נמצאים כ־177,000 נפש. פיזורה וקליטתה הפיסית של העלייה לא היו מצליחים בשום פנים, לולא היו מלוּוים תנועת־בנין רבת־ממדים.

הבנין

יצאנו מתקופת המלחמה העולמית במחסור גדול בדיור. הבנייה שהוקפאה בימי המלחמה, נתקלה בתקופה שבין שתי המלחמות בקשיים של אשראי ובמחסור בפועלי־בנין מקצועיים. על כן היתה צפיפות הדיור של הישוב גדולה גם ערב הקמת המדינה. עם העלייה ההמונית היה פתרון בעיית הבנייה תנאי מוקדם לקיומו הפרודוקטיבי של הישוב.

ללא קורת גג אין אפשרות של עבודה ויצירה. שיקמנו את הערים הערביות הנטושות, על־ידי השקעת מיליונים לירות בתיקונם, בשיפוצם ובהתאמתם של הבתים לרמת־הדיוּר של אוכלוסייה אירופית. אולם עד מהרה נתמלאו הערים הנטושות ואף הפרברים הנטושים עד אפס־מקום הסוכנות היהוּדית והמדינה נרתמו למשימה של בנייה. מיום הקמת המדינה עד סוף שנת 1951 הוקמו על־ידינו 97,408 חדר לעולים בשטח כולל של 1,930,189 מ“מ. בשנ 1951 בלבד הקימנו 59,252 חדר על שטח של 1,000,250 מ”מ. אין אנו כוללים במספר זה את רבבות היחידות של דיור זמני, כגון הפחונים והבדונים. הצלחנו להוציא רבבות של משפחות מהפחונים ולהעבירם לדיור־קבע. כמעט שחיסלנו את האהלים, אשר בהם נאלצנו לשכן בתקופות מסוימות אלפי משפחות.

לחץ צפיפות־הדיור בישוב הוותיק שהיה גדול מדי, וכן הלחץ של הריבוּי הטבעי שהתברכנו בו, חייבו את המשך הבנייה גם לישוב הוותיק. במשך ארבע השנים נבנו בישוב העברי, בסקטור הפרטי, כ־35,000 יחידות־דיור. ההשקעה בבנייה לעולים במשך השנים הללו הגיעה כדי 72 מיליון לירות בקירוב.

גם בהשקעה עצומה יש לראות את אחד הגורמים לאינפלאציה הקיימת. גם מעינינו לא נעלם, כי ריבוי השקעות בבנייה פוגע בייצור לצריכה השוטפת. ההון המושקע בבנייה חסר בסקטורים לייצור לצרכים שוטפים. הידים העובדות העסוקות בבנייה, חסרות גם הן בסקטורים אחרים של המשק. הבנייה מחייבת גם השקעות רבות בכבישים ובשירותי־ציבור. אולם לא היתה לנו ברירה, עלייה ללא בנייה יוצרת שבטים נודדים ואבק־אדם. למראה הפרברים החדשים שצצו ליד הערים הקיימות ומהווים כמעט ערים חדשות, למראה המושבות שהיו לערים ומאות הישובים החדשים של בתי־הדיוּר ובתי־המשק שבהם, מתברר, כי לולא תנוּעת הבנייה לא היינו כובשים את רחבי הארץ.

לפי כל הנתונים שבידינו צועדת מדינת ישראל בראש הארצות הדואגות לדיוּר אזרחיהן.

עדיין הצפיפוּת בערים גדולה, עדיין 175,000 איש נמצאים במעברות. עוד עלינו להקים מאות ישובים חקלאיים חדשים. הצורך בבנייה חדשה הוא עצום, אולם מצבנו הכספי החמור מטיל עלינו חובת בחינה מדוקדקת של הצרכים וקביעת שלבי־עדיפות לגבי השקעותינו. עלינו להעדיף את צרכי השיכון הדחופים ביותר, ולצמצם את הבנייה במסגרת יכולתנו לספק חמרי־בנין. הבנייה תהיה גם לעתיד אחד מענפי־המשק הפעילים ביותר, אולם אין בידנו להקציב לה את המקום המרכזי בתכניותינו כפי שעשינו בארבע השנים האחרונות. הישוב הותיק ייאלץ לוותר על סיפוק צרכיו בבניית דירות לטובת העלייה ההמונית, לטובתו של המשך מפעל קיבוּץ הגלוּיות.

החקלאות העברית בהתפתחוּתה

הקליטה הגיאוגראפית נתאפשרה על־ידי הבנייה רחבת־הממַדים, אינה אלא שלב ראשון במבצע הקליטה. השלב השני הוא – הקליטה הפרודוּקטיבית של העולים בענפי־המשק השונים. מקום בראש תופסת החקלאות, והיא צועדת בראש ענפי־המשק בתהליך הפיתוח והגידול.

המהפכה הלאומית שאנו נתונים בה, מצאה את ביטויה הכלכלי הבולט ביותר בהתקדמוּת המהפכנית של החקלאות העברית. השטח המעובד על־ידי יהוּדים הגיע השנה ל־3,400,000 דונם.

הרפת גדלה מ־33,576 ראש בשנת תש“ח ל־60,500 ראש בשנת תשי”א, מזה 35 אלף פרות חולבות, ובשנה הבאה שנת 1952־53 יגדל העדר ל־75 אלף ראש, מזה 40 אלף פרות חולבות. כבר השנה יהיה לאל ידנו לייצר 63 ליטר חלב בקר (כולל תוצרת־חלב) לכל נפש בישוב, ובשנה הבאה נגיע ל־95 ליטר חלב.

הלוּל הגיע בתשי"א ל־3,250,000 מטילות. ייצור הביצים הגיע ל־400 מיליון לשנה וייצור בשר־עוף ל־5,500 טון. אולם עם ההכרח להתאים את היקף הלול ליכולתה של החקלאות לספק לו את אספקתו, נצטרך לצמצם את היקפו ולהעמידו על 2,700,000 מטילות. אספקת הביצים תועמד, על כן, על 360 מיליון ביצה. הפחתה זו לא תניח לנו את האפשרות לספק 220 ביצים לנפש, כפי שתובעת תורת־התזונה, ונהיה נאלצים להסתפק ב־200 ביצה לנפש.

עצמאות הרפת והלול. חל מפנה מכריע בחקלאותנו, המבטיח עצמאות באספקה לרפת וללוּל. גידולי־המספוא משטחי־השלחין ומשטחי־הבעל, יספקו לנו בעתיד הקרוב במלואם את מנת־הבקר ואת כל הגרעינים ללוּל. יבוא המספוא יצומצם ליבוא חלבונים מן החי ולחלק של הסובין והכוספה.

הישג זה לקראת העצמאות החקלאית הוא תוצאה של הרחבת שטח הפלחה, שהגיע ל־3,050,000 דונם בשנת 1951־52. גידולי־מספוא־שלחין הגיעו לשטח של 200,000 דונם, ויגיעו ל־265,000 דונם בשנת 1952־53.

ירקות. תודות לשיתוף־פעולה בין משרד החקלאות, מחלקת ההתישבוּת של הסוכנות היהוּדית והחקלאים, הגענו בשנת 1951־52 ליבול של 210 אלף טון ירקות.

אנו עומדים להגיע לאספקה של 122 ק"ג ירקות בשנה לנפש, כלומר, לאספקה מלאה בירקות. אשר לתפוחי־אדמה, נספק כבר השנה 50 אחוז מן הצריכה.

יעור. השטח הכולל אדמות היעור בפיקוח משרד החקלאות הגיע בתשי"א ל־481 אלף דונם. הממשלה שתלה כשלושה מיליון שתילים חדשים. התקדמנו לקראת שיפור בתנאי האקלים של ארצנו, הגברנו את השמירה על מקורות המים ואת השמירה על האדמה מפני סחף. יצרנו מקורות־עושר לדור הבא אחרינו והנחנו בסיס לתעשיית עץ.

עצי פרי. אם נקבל את ההנחה, שעל ההדרים לספק 70% של צריכת הפירות, הרי שהגענו לאספקה מלאה! אולם הדרישה לגיווּן האספקה בפירות הצדקה רבה לה.

בשנת 1951־52 ניטעו ויינטעו 10.000 דונם בננות, עצי־פרי נשירים, ענבי־מאכל, זיתים ועצים סוּבטרוֹפיים, נוסף על כך – 7,000 דונם כרמי יין ו־10.000 דונם הדרים. בשנת 1952־53 יתוספו 20,000 דונם בננות, נשירים, ענבי־מאכל, זיתים, וסובטרופיים. ומלבד זה 8.000 דונם כרמי יין ו־25,000 דונם הדרים. נקווה, שמהטעים יספקו את הביקוש הרב בפירות.

גידולים תעשייתיים. לא הזנחנו את הגידולים התעשייתיים. בשנת 1952־53 יעלו השטחים המגדלים גרעיני־שמן ל־40,000 דונם, טבק וירג’יניה – לה5,000 דונם, וסלק־סוכר – ל־8,000 דונם.

חלבונים מהחי. בעיה קשה ומסובכת בעיית אספקתם של חלבונים מן החי על־ידי גידול בקר וכבשים ועל־ידי דיוג. המקור העיקרי לחלבונים השנה הוא הדיג. שטח בריכות־הדגים יגיע ל־31,000 דונם בשנת 1951־52, ול־36,000 דונם ב־1952־53 (5,000 טון ב־52–1951 ו־5,600 טון ב־53–1952). הדיג באגמים, בחופי הארץ, במרחבי היים התיכון ובימים הרחוקים הגיע ב־52–1951 ל־6,700 טון ובשנת 53–1952 אף ל־9,800 טון.

כבשים. המקור המבטיח גידול מהיר באספקה עצמית בבשר הם עדרי־הכבשים. מספר הכבשים יגיע בשנת 52–1951 ל־60,000 ראש, ובשנת 53–1952 – 95 אלף.

חלקם של החקלאים במספר הכולל של המפרנסים עלה מ־32,000 בסוף 1947 ל־70,000 בסוף שנת 1951. על אף העלייה ההמונית לא ירד אחוז החקלאים בציבור, ואף עלה. ואין אנו כוללים במנין זה את בעלי משקי־העזר, שמספרם עולה ל־30,000.

גידול היבולים והגברת האספקה החקלאית ניתנו לנו בעיקר על־ידי ההתישבות הוותיקה. גידול מספר החקלאים בישוב ומספר המפרנסים הכללי – זכותה של ההתישבוּת החדשה הם.

במשק הוותיק

המשק החקלאי הוותיק נלבט בימי המאנדאט בחוסר חמור של קרקע. ממשלת המאנדאט יצרה מעין גיטו יהוּדי בארץ, והמחנק הורגש ביחוד בחקלאות. עם הקמת המדינה נשמה החקלאות העברית לרווחה. כל משק פרץ את גבולו וקיבל מהמדינה את השטחים המגיעים לו, לפי מספר יחידות־המשק שלו. המשקים הסתערו על שטחים אלה, שנתנו אפשרות עבודה ויצירה לכוחות שהיוּ עצורים בהם.

מיבצע זה של עיבוד שטחים נוספים והגברת היבולים בשטחים הקודמים נתאפשר בכוח המיכון. הסוכנות היהוּדית ביססה את כל משקי ההתישבות הוותיקה שעדיין התקיימו על תקציביה. מפעל־ביסוס זה נתגשם בכספי המלווה האמריקני הראשון. על ממַדי ההתקדמוּת במיכון החקלאות אפשר לשפוט לפי המספרים דלקמן:

בשנת 1948 היוּ במשק העברי 700 טראקטורים בלבד, ואילו בתחילת תשי"א – 4,100 טראקטורים, רובם בהתישבוּת הוותיקה, למשק הוותיק והחדש הובא גם ציוּד חקלאי־מיכאני מגוון, מותאם לצרכי החקלאות העברית בארץ. בעזרתו של המיכון הזה הגיע המשק הוותיק ליבוליו הגדולים. אולם לצערנו הואט תהליך הגידול של הסקטור הותיק מחמת המחסור בידיים עובדות. סירובם של המוני העולים החדשים להצטרף למסגרת הקיבוצים והקבוצות מצד אחד, והיסוסיהם של הקיבוצים והקבוצות להשתמש בעבודה שכירה, המנוגדת לעקרונות חייהם ודרכי־יצירתם מצד שני, הביאו למחסור בידים עובדות בחקלאות הוותיקה.

כל עוד לא יימצא פתרון לשני הקשיים האלה, יש להניח שהייצור בסקטור החקלאי הוותיק יתפתח בעתיד הקרוב בקצב איטי, בניגוּד לקצב הסוער של גידול הייצור בארבע השנים האחרונות. המשק הוותיק הגיע לגבול מסוים בכושר־הייצור שלו. מדיניות של מחירי־עידוד לתוצרת חקלאית תוסיף לדרבן את המשק הזה, ואף תכוונו לטיפוח גידולים חקלאיים אשר למדינה ענין בהם כיום. אולם בדרך־כלל יש להניח, שהמשק הוותיק יגיע בשנים הקרובות למאכסימום הייצור. הערכתנו למשק הוותיק לא תהיה שלמה, אם לא נציין בזה את תפקידו המיוחד בעיבוד שטחי־הנגב הנרחבים, אשר הישובים החדשים טרם הצליחוּ להשתלט עליהם. הציווּי של כיבוש השממה מזה וההכרח להגדיל את אספקת הגרעינים מזה, הניעוּ את משרד החקלאות להציע למשקים הוותיקים לקבל על עצמם זריעת 60,000 דונם אדמה בנגב, שטח השווה כמעט לכל השטח שהיה מעובד בידי יהוּדים לפני קום המדינה.

המַשקים נרתמו בעול זה, ברכת השמיים ממעל לא חסרה גם היא השנה, ויש להניח, שהיבול המבורך של שדות הנגב יקל עלינו לקיים את הרפת ואת הלוּל ולצמצם באופן מאכסימלי את יבוא הגרעינים והמספוא לבעלי החיים.

על ההתישבוּת החדשה, שהיא פאר הישגינו בארבע השנים האחרונות, אעמוד בקיצור.

בשלב הראשון העלינו אירגוני־הכשרה מתוך ההתישבות הוותיקה למקומות־התורפה הבטחוניים בגבולות. בשלב השני העלינו את גרעיני־ההתישבוּת של החיילים המשוחררים ואת גרעיני ההתישבות שנתארגנו במחנות אירופה. כאשר נדלה המלאי האנושי־ההתישבוּתי הזה, עשינו צעד נועז ויישבנו עולים שנלקחו ישר מהמחנות, ללא הכשרה חקלאית קודמת. עיקר התנופה ההתישבותית חלה בשנת 1950, תנועת־ההתישבות הואטה ב־1951, והגיעה כמעט לקפאון במחצית הראשונה של 1952.

על ההתישבוּת הזאת נמתחה בקורת, משום שעדיין לא הגיעה לשלב של ייצור מלא, ואף לא להיקף של ייצור המניח את הדעת. ביקורת זו אינה צודקת בעיקרה, הנחנו מראש יעברו 3–4 שנים מיום עלייתו של ישוב חדש על אדמתו עד לכניסת המתישבים החדשים לשלב הייצור המלא. בשנה הראשונה עסוקים המתישבים כרגיל בהקמת בתיהם ובהכנת האינסלאציה. הנחתנו זו לא היתה רחוקה מהמציאות. חלק גדול מהמשקים שהועלו על הקרקע בשנת 1950, וכן חלק מסוים מהמשקים שעלו ב־1951 הם כיום גורם חשוב בייצור החקלאי. אולם לרגל מלחמת קוריאה לא היה בידנו לספק את הצינורות להשקיית שלושת הדונמים הראשונים למספר ניכר של ישובים, ועל כן נתעכבה השתלבותם במחזור הייצור. הדבר כבר בא על תיקונו.

ההתישבות החדשה סובלת גם ממחסור במדריכים חקלאיים וחברתיים; אמנם מספר ניכר של חברים מהמושבים הוותיקים התנדבו להדרכת המתישבים החדשים, אולם הצרכים גדולים מן ההתנדבוּת.

תחת מחרשתו של המתישב החדש נמצא היום כמיליון דונם (במדויק: 9774,291 דונם), כשליש מכל האדמה המעובדת בישראל מיליון הדוּנמים האלה מנוצלים כדלקמן:

כ־600,000 דונם תבואות־חורף 120,000 דונם תבואות־קיץ, 80,000 דונם מספוא־בעל. 40,000 דונם ירקות־בעל, 40,000 מטעים, 28,000 דונם ירקות־שלחין, 28,000 דונם מספוא־שלחין, 8,000 דונם טבק, 4,000 דונם בטנים.

בישובים החדשים – כ־6,000 פרות חולבות, כ־3,000 מבכירות ו־4,000 עגלות. הבקר הובא בעיקר מארצות־הברית, אך קנינו פרות גם בשווייץ, דניה והולנד.

בעדרי־הצאן בהתישבות החדשות כ־12,000 ראש, בהמות־עבודה כ־2,500 ראש, ו־400,000 עוף בקירוב. קורסים מיוחדים נערכים למתישבים, כדי ללמדם להשתמש כהלכה בכל המערכת החדישה של המכונות החקלאיות.

אנו מבצעים מהפכה אגרארית, תוך כדי התנחלות המונים. לעינינו מתגשם חלומם של טובי האנושות: חלוקת קרקע להמונים. מסרנו את אדמות הקרן־הקיימת ואדמות המדינה לחכירת־עולם לעובדי־ אדמה, להם ולבני־ביתם.

אשר לשיטת העיבוד: בשלוש השנים האחרונות הוכנסו להתישבות החקלאית, החדשה והחדישה בכללה, למעלה מאלף טראקטורים, כחמש מאות קומביינים, כארבע מאות מכבשים, מכונות־זריעה, גנראטורים, מנועי־דיזל, מכוני־קירור וכו'. אם נקח את שטחי־ההשקייה בהתישבות כמודד לאינטנסיפיקציה והתקדמוּת, הרי כשם שהכפלנו את שטח ההשקייה כן הוכפל מספר המתישבים החקלאיים בתקופה זו.

השקייה

המפתח לפיתוח חקלאותנו הם המים. כדי להגיע לאספקת־מזונות מלאה, יש לעבד, לפי חישובנו, נוסף על שטחי־הבעל, 0,6 דונם שלחין לנפש. אם יעובדו כ־5 מיליון דונם הניתנים לעיבוד, מזה מיליון ומאתיים אלף דונם שלחין, נוכל לספק לישוב בן שני מיליון את כל הירקות, הפירות, החלב, הביצים, הסוכר, השמן, הדגים, חלק מן הבשר (15 ק"ג לנפש) ורבע מהלחם שהוא נזקק להם.

באיזו מידה התקדמנו לקראת המטרה הזאת?

עם קום המדינה עובדו בהשקייה כ־160,000 דונם, להוציא את אדמת הפרדסים. כיום הגענו ל־300,000 דונם, בקירוב. הננו עומדים להוסיף 300,000 בהשקייה בשנים 1952–1953. פעולה זו מחייבת גילוי מקורות־מים, הקמת מפעלים, תכנון וביצוּע ארצי של תכניות־השקייה, אינסטלאציה לכל ישוב וישוב.

עוד בשנת 1948 סיפקה חברת ‘מקורות’ 20 מיליון ממ“ע מים; במשך ארבע שנות קיום המדינה היא הגדילה את כושר תפוקתה פי שבעה, והיא מגיעה ל־150 מיליון ממ”ע. קווי־הצינורות שהונחו על־ידיה מגיעים ל־900,000 מטר. ההון שהושקע על־ידיה במשך ארבע השנים הללו הוּא למעלה מ־26 מיליון לירות.

ההשקעות בחקלאות

הישגיה העצומים של החקלאות העברית בארבע שנות קיום המדינה חייבו השקעות גדולות. הסוכנות היהוּדית השקיעה בחקלאות מאז קום המדינה ועד לסוף תשי"א סך 43,309,562 לירות, והממשלה, מתקציב־הפיתוּח שלה, 25,579,000 לירות. ההשקעות העצומות האלה נתנו פריין.

החקלאות ותקציבי־הפיתוח

המדינה והסוכנות היהוּדית ממשיכות בדרך של השקעת סכומים גדולים בפיתוח החקלאוּת.

מטרת מפעלנו החקלאי ברורה: עלינו להגיע בכל מחיר ובזמן הקצר ביותר לאי־תלות באספקת המזונות מבחוץ; עלינו להפנות את העולים החדשים להתישבות חקלאית; עלינו לעודד את החקלאות למאמצי־ייצור גדלים והולכים. כברת דרך גדולה עברנו עד כה. ההישגים מפוארים, אולם לא עת לנו להתבשם בהישגים אלה. עדיין עומדים לפנינו מבצעים קשים. הישגי ארבע השנים הללו ישמשו בסיס איתן להתקדמותנו בעתיד.

הנח"ל

מדינת ישראל חידשה בתולדות החקלאות חידוש מהפכני. היא עיצבה את צבא־הגנה לישראל כבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. לאלפי נערים ונערות הנמנים עם הנח“ל מקנה הצבא הכשרה חקלאית. הנח”ל הוּא גורם חלוצי חשוב בהפרחת השממה. אם כי צבא הנח“ל הוקם לפי חוק שירות־הבטחון רק לפני שנתיים בקירוב, כבר הוקמו על־ידיו 15 ישובים בדרום המערבי ובצפון המזרחי, רובם ישובי־ספר. מוקמים והולכים ישוּבים ראשונים של הנח”ל בערבה ובקצות הנגב, בקרבת אילת ועל חוף ים־המלח.

הגדנ"ע

גם הגדנ“ע גדודי הנוער שטרם הגיעוּ לגיל צבאי, מתחנכים לחקלאות, אם לא במסגרת הצבא הרי לידו. בחוות הגדנ”ע בבאר־אורה ובעין־יהב, מהלך 20 ק“מ צפונה מאילת, נפרשת לעיננו אגדת כיבוש השממה על־ידי הנוער. הנח”ל והגדנ"ע מחשלים חוליות חדשות בשרשרת־זהב של החלוציות העברית.

החקלאות קיבלה חיזוק גדול גם על־ידי מפעל עליית הנוער. מאז הוקמה המדינה נכנסו למסגרת מפעל חינוכי זה 23,388 נער ונערה. את חוק לימודיהם והכשרתם סיימו 7,409 חניכים מהם הלכו לכפר 4,709.

אוצרות־טבע בנגב

ארבע השנים האחרונות תירשמנה בתולדות ישראל, כתקופה בה גילינו בערבות הנגב אוצרות־טבע לא שיערנום.

החיפושים הראשונים אחרי אוצרות הטבע החלו עוד בשנת 1948. בשנת 1950 החל אגף־המדע במשרד ראש־הממשלה, חברת ‘מחצבי ישראל’, בהון רשום של מיליון לירות. החקירות שבוצעו על־ידיה גילו אוצרות עשירים של פוספאַט, נחושת, מַנגן, קאוֹלין, גפרית ועוד. מניתי רק את המרבצים אשר אין ספק באפשרות ניצולם הכלכלי. אנו מבררים את אפשרות ניצולם של עפרות־הברזל שנתגלוּ. בין אוצרות הארץ נמנים גם הכבול בחולה ופצלת־השדה ליד אילת.

הוקמה חברת־בת לחברת ‘מחצבי ישראל’ לניצול הפוספאטים לצרכי הארץ ולייצא. בהונה של חברה זו משתתפת הממשלה ב־51%, וחברת ‘דשנים וזבלים חימיים’ בחיפה ב־49%. הפוספאטים כבר מעובדים כיום ונמכרים לחקלאות. בקרוב תסופק מלוא כמות הפוספאטים הדרושה לצרכי החקלאות בארץ, ותועבר לעיבוד לסוּפורפוֹספאטים בבית־החרושת של חברת דשנים בחיפה.

החרסית עדיין אינה מנוצלת ניצול מלא. תצרוכת הארץ בחול זכוכית לבנה מגיעה ל־30–40 מאלף טון לשנה. הכמויות המצויות במכתש הגדול מספיקות לתצרוכת ואף לייצוא. מנגן נמצא בכמות 2 מיליון טון, וייתכן שיתגלו מרבצים נוספים. איכות החומר בינונית.

הנחושת איכותה אמנם בינונית (1¹/₂% –2¹/₂%), אולם היא ראוּיה לניצול תעשייתי. נחתם הסכם עם חברה בלגית, שהעמידה לרשותנו את נסיונה, ידיעתה וכוחות־העבודה שלה.

עדיין לא נסתיימה חקירת מרבצי הגפרית, אולם נראה, שהיא עתידה לסייע לנו הרבה במאמצינו להגיע למאזן־תשלומים מאוזן.

הבעיה העיקרית של ניצול המחצבים – היא ההובלה. הבעיה השניה – אספקת מים וקיום ישובים בערבה, בקרבת המכתש ואילת. יידרש מאמץ עצום מצד מדינת ישראל ומצד עם ישראל, לפיתוח האוצרות שנתגלו. משנגיע לניצולם המלא יווצר בסיס איתן לחקלאות ולתעשייה וכן לייצוא רב־ממַדים.

סיכוּם

המספרים שהובאו לעיל מעידים על התקדמוּת משקית בקצב שלא ידענוהו בעבר. לא בנקל נקנתה, קרבנות כספיים רבים הביא העם בתפוצות ובישראל. הננו עדים לסבל קשה של כל איש ואיש בישראל. התזונה הירודה בישוב מעידה לא רק על כך, שהמשק החקלאי מפגר אחר גידול האוכלוסיה, אלא גם על הקשיים שהוא נתקל בהם בדרכו לעצמאות כלכלית. עם של רוכלים לא יהי בן־לילה לעם של יצרנים חקלאיים. גידולו של משק חקלאי הוא תהליך אורגאני־הדרגתי ממושך.

אוּלם מול הקשיים עומדים ההישגים. בכל מקום בארץ מפכים חיי יצירה. פני הארץ משתנים מדי יום ביומו. בכל פינה מורגשת התקדמות. המפעל בארץ מתקדם במלוא התנופה.

1952

---

חווֹת

מאת

לוי אשכול

בישיבת הנהלת הסוכנות היהוּדית, יולי 1953

…השנה נעשו נסיונות רציניים בחווה חקלאית אחת, שנוסדה ביזמתו של יהוּדי אמריקני סם האמבוּרג. הוא הקים על שטח של 3000 דונם ליד בית־שאן חווה, בה עובדים בהנהלתו פועלים שכירים. מתישבים חקלאיים, מהם ותיקים, באים לראות את דרכי העיבוד בחווה. האמבורג הביא כלי־עבודה מיוחדים וסיגלם לצרכי הארץ. הוא עושה נסיון גדול בגידול כותנה. מובן, שכל נסיון מסוג זה מותנה במציאותה של קבוצת עובדים היודעים את המלאכה, ויודעים לנהל מפעל. מה תהיה ההתפתחות – ימים יגידו. אני וַדאי שלא אצטער על כך, אם אנשים אלה יחליטו בעוד שנים אחדות להתישב במקום זה.

החווה מיסודו של האמבורג קשורה במפעל ‘ייצור ופיתוּח’ של איחוּד הקבוצות והקיבוצים. היא נוסדה מתוך הנחה, שגוף קבוצתי יקבל את המקום ויתישב בו. גם בתנועת המושבים מתגלה נטייה לקבוע שניים־שלושה מקומות, להפריש להם כוחות מנהליים מתוך הישובים הקיימים, ולנסות ליצור במשך שנים אחדות מפעלים חקלאיים בצורת חוות.

בלחץ העלייה הגדולה העלינו על הקרקע גם כפרי־עבודה, שחלק מהם עבר לדרגה של ישובים מתוכננים. שׂבענו קצת נחת מכפרים אלה וצרות רבות.

זה שנים מלווה אותי הרגשה, שאילולא הישוב הקיים, אילולא העליה השניה והשלישית, וַדאי היוּ העולים החדשים מתחילים דרכם בארץ כרובינזונים. אל מי היוּ פונים אז בתביעות?

נזדמן לי לבקר בישוב הררי שהעלינו אליו עולים חדשים. בשעת ביקורי שם שררה התרגזות עצומה. סגרו את הדרך עלינו משני הצדדים ולא הניחו לנו לצאת. התביעות היו משונות ומופרזות, כגון ‘גם אנו רוצים חשמלים!’ והישוב הזה עדיין גר בפחונים. הכל כאן ארעי ויד התכנון עדיין לא הגיעה לכאן. התביעות היו פרי הסתה. היו אלה עולי עירק, או כורדיסטן. בתקופה מסוימת התנהלה ביניהם הסתה נגד ההתישבות וביחוּד נגד כפרי־ההרים. אף־על־פי שהוכחנו במספרים, כי ישובים רבים של אשכנזים קיימים בהר, כגון: עטרות, קרית־ענבים, מנרה, לא הצלחנו לשכנעם. הם בשלהם: אנו מיישבים בהר רק אלה שאינם אשכנזים. לתקופה מסויימת הפסקנו ביישוב ההר. רק כשוך הסער חזרנו לטפל בדבר. דעתנו היא, שההר חייב לתת את חלקו בכלכלת הארץ ובבטחונה של הארץ, ובהתאם לכך אנו ממשיכים פעולתנו.

---

חובתה של ההתישבות לעליה החדשה

מאת

לוי אשכול

בוועידת איחוּד הקבוּצות והקיבוצים, 31 באוקטובר 1953

… הח' מנוח ניסה להסביר ולפרש את מושג החלוּץ. הוא אמר, שהקבוצה חשיבותה בעצם מהוּתה, וראוי לה לשמור על טהרת יסודותיה ודפוּסי חייה, וממילא ימולאו באורח־פלא כל שאר תפקידי המדינה בקליטה, בביצוּר הכלכלה וכו'. לדעתו, לא קיבלה על עצמה הקבוצה לענות על כל השאלות שישראל נלבטת בהן. תפקידה ומטרתה בה בעצמה, בקיוּמה המתוּקן והמושלם. הקבוּצה היא החלוּץ של חיי חברה תקינים.

מנוח ממשיל את הקבוּצה ותפקידיה החלוציים לשני השבטים ומחצית השבט בימי משה, שביקשו ליישבם בעבר־הירדן, והבטיחו: ‘נחנוּ נעבור חלוצים לפני ד’ ארץ כנען, ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן', והרי כאן הסתירה הגדולה. האומנם כבר התישב העם והגיע לנחלתו? האומנם כבר נבנתה המדינה ועומדת על תלה?

הקבוּצה, שני השבטים ומחצית השבט אשר מנוח מפארם בשם החלוּץ ומדמה אליהם את הקבוצה, האם מילאו את שליחותם, האם השלימוּ את תפקידם כלפי עשרת השבטים אשר יש ליישבם?

אילו היה המחנה הקבוצתי, על כל הכוח הגנוּז אשר העם היהודי חלק גדול בו – ולא רק באמצעים כי אם גם בכוח־הנעוּרים שלו – מתאמץ בימים הראשונים של העליה ההמונית לחפש דרכי הליכה אל העם הזה לשם כיבושו, אפשר והישגינו היו גדולים הרבה יותר.

לא באתי בתביעה ובטענה, מדוע קבוצה זו או אחרת לא הכניסה עוד 100 משפחות כחברים לקבוצה. זאת לא דרשתי מעולם. ידועים לי הקשיים שבהבדלי חינוּך ותרבות וכו' בין חלוּצי התישבוּתנוּ לבין העליות החדשות על כל מטעני ההווי השונים שלהם. אבל תבעתי לא לעמוד מן הצד. על הקבוּצה לעמוס את המשא הכבד כמות שהוא. ידעתי, כי מתוך העומס ובלחצו ייסללוּ שבילים חדשים.

האם מותר לחלק הקבוּצתי הזה לשבת על המדוכה של בדיקה ציציות עצמו, ולא להטיל על עצמו ביצוּע חלק רציני ממשימת הקליטה?

האומנם יהיה זה מעשה חלוצי פאטריוטי, לפטר קודם כל את מאות העובדים בעמק הירדן ובמקומות אחרים ולשלחם ללשכת־העבודה? איך תתקיים המדינה הזאת, אם לא ניישב, נייצר, נוציא לחם מן הארץ? בלעדי הקבוצה והמושב לא נוכל למשימה.

מצויים חברים שברורה להם רוחו ודרכו של האדם העובד, בשאיפתו לסוציאליזם, לחברה חדשה, לחברה סוציאליסטית. אני מודה ומתוודה: לי אין הדבר ברור. לא ברור לי, אם הקבוצה היא התא החברתי היחיד בעתיד הסוציאליסטי, והאם אותה בלבד יראו המונים ויקדשו כדפוּס־חיים בחברה הסוציאליסטית החפשית. אני פוגש אלפי אנשים הרואים את חירוּתם לאו דווקא בנשיאת עול המשק. רבים אינם רוצים במשק, בדאגות, בעול: איזו חברה חפשית תכריחם לכך? הקבוצה וגם המושב, המושתתים על יסודות עקרוניים, הם דרך של ודאי למחפשי החברה החדשה, אבל לא הם בלבד יעצבוּ את צוּרת־החיים במשטר הסוציאליסטי. יש להכיר בזאת, שעה שאנו עומדים בפתרון שאלותיהם של המונים ובבנין משק וכלכלה של מדינה שלמה.

אפילו היו לנו האמצעים הכספיים, לא היינו יכולים ליישב את הארץ רק בשתי הצורות האלה: הקבוצה והמושב. לאורך כביש ירושלים מרובה השממה שאינה נושבת. הקרן־הקיימת הכשירה קרקע, עשתה דירוג, וכסף רב הושקע בעבודותאלה. אפשר להיאחז באיזור זה. ובירושלים מצוים מחוּסרי־עבודה־ ופרנסה. קבוצות ומושבים לא נאחזוּ בינתיים בשטחים האלה. האומנם אין למצוא דרך להעסקת מחוסרי־העבודה מירושלים, בהדרכה מסורה וחברית, בעיבוד אדמת ההרים ובנטיעת מדרוניהם, כדי להעשיר את סל־המזונות בארץ? מי יידה אבן בהולכים בדרך זו? הרי ענין מיוחד לירושלים להיות עצמאית יותר באספקת ירקות ופירות, בגלל ריחוּקה ממרכזי האספקה. שאלתי את עצמי ואת אנשי משרד החקלאוּת, מדוּע לא נעבד את הרי ירושלים במפעלים מנוהלים, מדוע לא תימצא הנהלה שתעסיק מאות אנשים, אם אין מושב ואין קבוצה? מצוּיים גם שטחים שבכלל אין ליישב עליהם ישוב כלשהו.

מה בצע בבנינים, בכבישים, בסיקוּל, ביעוּר, כאשר אין מיישבים אנשים כחקלאים־יצרנים, מוציאי לחם מן הארץ? מה טעם במסירת קרקעות ואמצעי־ייצוּר לקבוצות וקיבוצים, אם אין מנצלים את כל השטחים? לא ייתכן שהקבוּצה, כצוּרת משק ומסגרת־חיים שיתופית, כתא של חברה חדשה השואפת לשוויות כלכלי ולצדק סוציאלי תתעלם מבזבוּז אמצעי־ייצוּר בקרקע, מים וכלי־עבודה, אין זה הולם את מהוּת הקבוּצה.

גישה זו נושאת בחוּבה גם סכנה לקיוּמה של הקבוּצה כצורת משק. לא אקבע בזה, מה צריך להיות אחוז השטח המעובד במשק זה או אחר, אולם יש גבוּל לזניחת קרקע, אם עוברים את הגבול שנקבע, תבוא החברה ותעבד את הקרקע, עד אשר הקבוּצה תתפתח ותתחזק, כדי יכולת לנצל את כל האמצעים והנכסים שברשותה.

לא זו בלבד שאיני פוסל, אלא לעת עתה אני מלמד זכוּת על הסטאטוּס־קווֹ כלומר על העסקת עבודה זמנית בקיבוצים הוותיקים. לדעתי, אין לפטר פועלים, להרבות חוסר־עבודה ולהקטין את הייצור בארץ, רק כדי לשמור על עקרון העבודה העצמית. בימינו אלה אין חטא גדול מזה.

בישובים צעירים, המתוכננים ל־100–120 חברי משק ושאינם מונים לפי שעה אלא 40–50, הכרח הוא שחברת “ייצוּר ופיתוּח” תיכנס לעבודה. אמר חבר, שהקבוצה זקוּקה לאקלים, לעידוד, לתמיכה ציבורית. אולם אם נקבל את גישתו של מנוח, שהקבוצה צריכה להשתכלל בכוח עצמה – אין טעם ואין יסוד לתביעתו של החבר. הציבור והמדינה נאבקים על קיוּמם והם מצפים לכוחות מבפנים, שיתעוררו ויטוּ שכם למשימה העצוּמה, לטובת הכלל.

יודע אני, שפועלי ‘סולל־בונה’ מוותרים על כל הטורח והרצון, להכניסם להנהלת המפעלים המשקיים בהם הם עובדים. אין הם רוצים לשאת באחריות; הם רוצים להיות חפשים מכל עול של קיום משק ואינם דורשים אלא מילוּי דרישותיהם המקצועיות. אין הפועלים רוצים לשאת בעול, ואנו אין לנו פנאי ויכולת לברוֹר הרבה. את הארץ הכרח ליישב, לפתח ולעבד, ואם חסרים בתקוּפתנו אנשים לקבוצה ולמושב – טובה בעיני דרך החווה והמשק המנהלתי.

נשוה־נא לעינינו את הסכנות הכלכליות והמדיניות הכרוּכות באי־פיתוּחה המהיר של הארץ ונבקש דרכים לקדם פניהן.

---

יחלץ נא הנוער למשימות חלוציות

מאת

לוי אשכול

רבות דובר בתפקידיו של הנוער הישראלי בשעה זו ובבעיית החלוּציוּת. נושא רב־צדדי הוא, וכל המנסה להשיב על כך תשובה פשטנית וכוללת, נתפס בהכרח לטעות: כי שונה הוא הנוער לחוּגיו הרבים, ופנים שונות לו בעתים שונות. אינו דומה הנוער היושב בבתי־הקפה בתל־אביב לנוער היושב בפאתי הנגב ובישובי המשלט והספר. בתקוּפת המלחמה והמאבק נתגלה לעינינו הנוער כולו באור אשר לא שיערנוהו.

אכן, מצויים חוגים בנוער שפניהם לצרכיהם האנוכיים בלבד, הלוקים באדישות לצרכי כלל האוּמה בדורנו. הם מבלים את זמנם באווירה של פריקת עול מצווה ואינם נענים לתביעות־היסוד של עמם. מחלת הציניות והזלזול במאמץ הנפשי והגוּפני, הנדרש למפעל הגדול של כיבוש הארץ וחידוש נופו של העם בארצו, אוכלת בהם בכל פה. חטוף ואכול – הוא צו חייהם היחידי.

עם החוג הזה נמנים גם חלק מן ‘האינטלקטוּאלים העומדים מן הצד’ וכן בני ‘נוער הזהב’ הריק מדעת, המסתופף בחוּצות העיר.

אולם נזכור גם לחוג זה חסד נעוריו, עת חירף נפשו במלחמת השחרוּר והקריב את היקר מכל – את חייו, למען היקר לנו מכל – חירותנו ומולדתנו. נקווה, כי בבוא שעת הכרעה גורלית ירטיטו נימי נפשם גם של אלה, אשר לא הצלחנוּ להכניסם למעגלי חיים אידיאיים בכל ימות השנה. לעומת חוג זה של נוער קיים חוג שונה בתכלית – חוג נוער אשר ורדה פרידמן, בת כפר־ויתקין, שנפלה על משמרתה במילוי תפקידה כמדריכה במושב פטיש, בגבול רצועת עזה, תשמש לו ביטוי וסמל. צעירים אלה נחלצוּ, תוך מאמץ נפשי וגוּפני, להתמזג בהמוני העולים החדשים, להדריכם ולהשרישם בארץ ובעם המתחדש, להושיט להם יד־אחים־וחברים נאמנה ביצירת כפר עברי עוד היוצר ערכם כלכליים, וברבות הימים – גם תרבותיים ורוחניים.

בני המשקים הוותיקים והצעירים היוצאים לאזורי־הספר ולישובי־המשלט ונאחזים שם בצפרניהם למען הפרחת שממות הארץ – אלה הן פניו הצעירות של הנוער וסמל התחדשוּתו. לאלה התפללנוּ.

החלוּציוּת היא תכוּנת־אופי הטבוּעה בדמו של אדם, ומורה לו תמיד את הקו הראשון של החזית. תכונה זו קובעת מקומו של כל אחד בחזית, בסדנה, במוסדות המדע והמחקר, בקיבוץ ובקבוצה, במושב ובכפר, ולפום צערא אגרא – לפי הקרבנות – הגמול.

משוּלה החלוּציות לסולם שרגליו בקרקע וראשו בשמים, וכל אדם מוצא את השלב המתאים לאישיותו ונכונותו, והוא נאחז בו, להיות חלוּץ כיכלתו.

---

חזון הדורות

מאת

לוי אשכול

נאום־פתיחה נכנס ועדת־החוקר הבין־לאומית לבעיות התישבות וחקלאות, אוגוסט 1956

עם של יוגבים, כורמים ורועים היה עמנו. ומאחר הצאן והמחרשה יצאוּ שופטיו, מלכיו, ונביאיו, עד שנפלה יהוּדה לפני הכובש הרומאי, ומרבית העם גלתה מאונס. אך גם לאחר החורבן נתקיימו בארץ־ישראל כפרים עבריים, אשר במרוצת הזמן נתדלדלו והלכו. מעולם לא ניתק לגמרי החוט המקשר את העם היהודי עם אדמת הארץ. בכל תמורות הזמנים והשלטונות בארץ נשארו כפרים הנושאים שמות עתיקים מימי התנ"ך, ואחד מהם הוא הכפר פקיעין אשר בהרי הגליל, בו חיו ועבדו חקלאים עבריים במשך כל הדורות, עד היום הזה.

כל הארץ זרועה מצבות העבר המעידות על הקשר בין העם היהודי לארצו – אם בכלל זקוקים אנו לעדות נוספת לעדותו של ספר־הספרים הנצחי אשר נוצר ע"י העם העברי בארץ. בני־הגולים מאז, מגלים כיום את עקבות מעשיהם הגדולים של אבותיהם. בשנים האחרונות נגלוּ הרבה אתרים היסטוריים מתקופת האבות ונחשפה מצדה – המבצר האחרון להתקוממות היהודים נגד הכובש הרומאי, ונתגלוּ המגילות הגנוזות המספרות אף הן על עלילות העבר.

בני עמנו שהורחקו מארצם בכוח הזרוע ונפוצו בארצות פזוּריהם, נאחזוּ שם, מסיבות שלא היו תלוּיות בהם, בכל מיני מקצועות, אך לא בעבודה באדמה. בדרכם הארוכה והחשוכה ליווה אותם רוח ימי־הזוהר הקדומים העצור בספרי הקודש והיה מקיים בהם געגועים עזים לחידוש הימים כקדם. ואכן, התמורות שהתחוללו במאת השנים האחרונות עם התחדשותנו הלאומית ושיבתנו לעבודת־האדמה הוכיחו שהגחלת הקטנה שלחשה בעם מתחת למרבץ הדורות, הספיקה כדי להעלות שלהבת יצירה גדולה שאנו עדים לה כיום בכל רחבי הארץ.

שיבת ציון

העם היהודי נתוק השורשים ונטול האחיזה בקרקע, לא פסקו במשך כל הדורות געגועיו, אמונתו ותקוותו לשוּב לארץ מולדתו. בימי הביניים באוּ הגעגועים האלה לידי ביטוּי בתפילות וביצירות ספרותיות. גדול משוררנו בגלות ספרד, ר' יהודה הלוי, פרצה מלבו הזעקה הגדולה: ‘ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך’. המסורת מספרת כי אותו משורר עלה ארצה, התפלש בעפרה ונשק לאדמתה, ובזאת, כמו בשירתו, שימש סמל לבני דורו ולכל הדורות. האגדה מספרת שהוא נדרס למוות ע"י פרש ערבי.

ההסיטוריה היהודית של סוף ימי הביניים התחלת העת החדשה רצופה סיפוּרים על תנועות משיחיות שונות בישראל שהונעו בכוח הרוח האידיאליסטית והמשיכה למולדת. אך הן לא הגיעוּ לארץ יעודם והתנפצוּ אל סלע המציאוּת הקשה והמרה של התקופות ההן. ורק יחידים וקבוצות קטנות הגיעוּ לחופי הארץ. בשנות השמונים למאה התשע־עשרה נשתלהבה הגחלת הלוחשת בקרב האינטליגנציה היהודית ברוסיה. צעירי הדור, דחופים בכוח הגעגועים ובכוח האמונה המשיחית, ונדחפים בשוט הנוגש והצר, פליטי פוגרומים ומבקשי מטרת־חיים לעצמם ולעמם, הקימו תנועה אשר סיסמתה היתה ‘בית יעקב לכו ונלכה’. תנועה זו הצליחה להגשים את הסיסמה הלכה למעשה. גילויים כאלה נראוּ גם ברומניה. כראשונים להעפלה הוכתרו בשם ‘העליה הראשונה’, וממנה אנחנו מונים את תחילת ההגשמה המעשית של חלום הדורות. הם אשר קיימו בגופם ובנפשם את יעוּד הדורות של עמנו, הגולה והניחוּ יסוד למושבות הראשונות בארץ. ולא קלה היתה המלאכה. הם מצאוּ משטר־חיים של ימו־הביניים, משטר פיאודלי של בערות ועוני, וחקלאות פרימיטיבית שדרגתה נחותה והיא עומדת על ניצולם ודלדולם של הקרקע והאדם. רק בלהט חזונם ודבקות אמונתם יכלו מתי מספר אלה להחזיק מעמד.

בני העליה הזאת הם בבחינת אנשי ה’מיפלאור' של ישראל; משולים הם לאבות ההגירה (פילגרים פורס) הידוּעים מימיה הראשונים של ארצות־הברית.

בסוף המאה הקודמת קם נביא מדינת היהודים, הרצל, ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו אשר שורשה משיחי וכיסופיה ערטילאיים, ידעה לחשל כלים ארגוניים מעשיים להגשמה מעשית, בקנה־מידה גדול, של רעיון השיבה למולדת.

באותה תקופה גבר במזרח אירופה גל רדיפות על היהודים ובמערבה – הסתה אנטישמית נגדם, והחמיר את בעיית היהודים באירופה. שוב עמד העם בפני הבעיה הנצחית שלא נמצא לה פתרון במשך כל הדורות של נדודי הגולה – לאן? והבעיה היתה מבחינות שונות: מבחינה לאומית, כלכלית, תרבותית וגופנית כאחת. בשנות השמונים של המאה הקודמת, לאחר הפרעות ברוסיה ב־1881, גברה והלכה יציאת־יהוּדים המונית מאירופה הישנה. הם השתלבו בזרם ההגירה הכללי לעולם החדש –אמריקה. חלק מזרם זה – קילוח דק בלבד – פנה לארץ־ישראל, אך הוא נשא את הרעיון של ההסתדרות הלאומית, הוא שהרים מחדש דגל ההגשמה, הוא שעשה את המעשה שביצע רעיון שיבת־ציון, בא הגל של ‘העליה השניה’.

הם חתרו לא רק לקראת יעוּדים לאומיים אלא הביאו עמם גם שאיפות חדשות לחברה עברית עובדת הבנויה על צדק חברתי, שוויון ועזרה הדדית. להט בהם הרצון להתנער מהפגמים אשר דבקו בחברה הישנה ולכונן חברה חדשה משלהם. הם עשו נסיונות ראשונים ליציקת דפוסים חדשים לייסוד קהילות עבריות חקלאיות. מתוכם יצאוּ מייסדי הקבוצה הראשונה דגניה והמושב הראשון נהלל.

בקרבם צמח ועלה הגרעין הראשון של ההגנה העצמית, הוא ארגוּן ‘השומר’, ממנו צמחה והתפתחה ה’הגנה' שהיתה הגרעין העיקרי לצבא־הגנה לישראל, עליו הוטל המאבק לעצמאוּת ישראל.

מלחמת־העולם הראשונה הפסיקה לתקופת־מה את התפתחות הישוב העברי בארץ, אולם עם סיוּמה הרחיבה ההסתדרות הציונית, שנתעודדה ע"י הצהרת בלפור, את ממדי פעולתה הקונסטרוקטיבית בארץ. הצהרה זו שניתנה על־ידי מדינאי גדול של אומה גדולה ונשארה ותישאר לעד בזכרונו של העם היהוּדי. גם המאבק, שהיה לנו אחר כך עם אותה אומה, על עצמאותנו לא השכיח את האַקט ההיסטורי הגדול ההוּא.

ההסתדרות הציונית יזמה ויצרה שתי קרנות, קרן קימת לישראל וקרן היסוד. קרנות אלו היווּ את הצינורות המעשיים בהם זרמה עזרת העם לבנין מולדתו. בעזרת הקרנות נוסדו במשך השנים מאז מלחמת העולם הראשונה ועד קום מדינת ישראל למעלה מ־250 ישובים חקלאיים: קיבוצים, מושבים, כפרים שיתופיים ומושבות.

ההתישבות במדינת ישראל

יעוּדה העיקרי של מדינת ישראל היא יצירת תנאים נוחים לקליטת המוני העם היהוּדי המבקשים להם משכן־עד משלהם. חוק השבות, שהוא מחוקי היסוד של מדינתנו קובע שכל יהודי מוענקת לו הזכות לעלות לארץ, כל אימת שירצה בכך. שערי הארץ פתוּחים בפני אחים השואפים לחזור למולדתם העתיקה ולהכות בה שורשים.

במשך שבע שנים מאז קום המדינה עלו לארץ קרוב ל־800,000 עולים חדשים שהכפילו את אוכלוסית הארץ. בשנה אחת בלבד קלטנו קרוב לרבע מיליון נפש. עליה בשיעור גדול כזה באופן יחסי לא ידעה שום ארץ אחרת בעולם, אף לא ארצות־הברית העשירה והאדירה.

בעליה הזאת באו אלינו שרידי השואה הגדולה, פליטי מחנות ההשמדה. ונקלטו אחים נדחים מגלויות רחוקות ומרודות. התלקטו ובאו פזוּרי העם.

אך קליטת עליה איננה פעולה מיכנית ואַקט חד־פעמי, רבות ומגוונות בעיותיה: קשיי סיגוּל לעבודה יוצרת ולאקלים החדש, קשיי רכישת השפה וההסתגלות לנוהג־חיים חדש. ועל כולם קשיי מיזוּג הגלוּיות. היהודים יצרוּ להם בארצות־מוצאם הווי־חיים מסועף משלהם, וקבעו להם מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, נוצרה מציאוּת שקדושת המסורת חופפת עליה. אולם, בהתקבץ בארצנו גלויות שונות ורבות מזדקר מיד ומתבלט השוני העצום שביניהן. שוני זה בלשון, בהשכלה, בהרגלם, באמונות ובהליכות יוצר זרוּת בין הגלוּיות, ואפילו ניגודים. הליכוּד הפנימי שהותך במרוצת השנים בתוך כל גולה וגולה יש להתיכו מחדש לליכוד כללי של כל הגלוּיות לעשותן חטיבה חברתית אחת. מאמצי חינוך גדולים, אהבה ללא גבול וסבלנות מרובה דרושים באדמתה, באקלימה, בכלכלותה

ובתרבוּתה.

במשך שבע השנים האלה השתנתה הארץ שינוּי מהפכני. נבנוּ עשרות אלפי יחידות־שיכוּן לעולים ולוותיקים, והונחוּ אלפי קילומטרים של צינורות השקייה, יערות ניטעוּ ומספר עציהם מיליונים. עצי פרי לרבבות נשתלוּ. עשרות בארות נקדחו, גשרים נבנו, ודרכים נסללוּ נהרות הוסבו, מעינות נחשפוּ ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקוּ במים חיים.

כל אלה חברוּ יחדיו ואיפשרו מלאכת הקליטה של שבעים רבוא.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה להתישבות החקלאית, בה ראה העם את הדרך העיקרית והקובעת כדי להחזיר לו הרגשת השרשיות והיציבות. אשר ניטלה ממנוּ במשך תקופת גלותו הארוכה. בהתישבות החקלאית ראינו דרך לפתרון כמה בעיות יסוד:

א) שיבה אל הקרקע. בפעוּלה זו ראינו יסוד המוסד לבנין מדינתנו, שכן רוחו האמיתי של עמנו שגשג ועלה בהיותו מושרש בקרקע. משרשיו בקרקע ינקוּ אבותינו את עקרונות המוסר והנבואה ומהם צמחה הרוח היהוּדית שהשפיע על התרבוּת האנושית במשך הדורות.

ב) אספקת מזון לאוכלוסית הארץ שהוכפלה, ומציאת מקורות כלכליים חדשים להרחבת הבסיס המשקי של המערכה הלאומית.

ג) הפניית זרם העליה להתישבות על הקרקע, לשם יצירת בסיס חברתי לשלד הכללי המוקם במדינה כולה.

ד) יישוב רחבי הארץ השוממים ופיתוּחם וחיזוּק בטחון גבולותיה.

מאמצינו נשאו פרי. במשך התקופה הקצרה מאז קום המדינה נוסדו בה למעלה מ־400 ישובים חדשים ובהם למעלה מ־30.000 בתי־אב, וכיום יש בארץ כ־65.00–70.000 בתי אב חקלאים.

מרבית המתישבים החדשים הגיעוּ אל נחלתם ללא הכשרה מוקדמת. המשימות תבעו מאתנו ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים בארץ, יוצאי גלויות שונות ומשונות, משוללי משלח־חד בסיסי, רחוקים בתכלית מן החלקאוּת. על חומר אנושי זה הוטל – בגזירת גורלו של העם – ליצור ולהקים קהילות עבריות חקלאיות. אף ותיקי העוסקים במלאכת ההתישבות ניגשו לנסיון רבתי זה בהיסוסים רבים. כיום ניתן לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר עבר את חבלי לידתו, יסוּרי ילדותו וצער גידולו, ועתה עומד הוא בעצם מבחן בגרותו.

יסודות ההתישבות

ההתישבות העבירת בישראל עומדת על יסודות דלקמן:

א) קרקע בבעלות הלאום. הקרקע הוא נכס העם ואינו ניתן למכירה או להעברה לבעלות אחרת. הקרקע המיועדת להתישבות אינה עוברת לבעלות של המתישב ונשארת נכס לאומי לעד הנמסרת לחכירה לתקופה של 49 שנה. בתום תקופת החכירה יכול המתישב לחכור אותה לתקופה נוספת. המתישב משלם בעד השימוש בקרקע אחוז מסוים מערכה. ערך הקרקע נאמד על־ידי המוסדות המתאימים מדי חמש – עשר שנים; ותשלום דמי החכירה מותאם לעליית ערך הקרקע עם התפתחוּת המשק והסביבה אשר בו הוא נמצא.

המוסד הלאוּמי אשר רכש מרבית השטחים בארץ עוד לפני קום מדינת ישראל – הוא הקרן הקימת לישראל.

ב) עקרון העבודה העצמית. מרביתה של ההתישבות הלאוּמית עומד על עקרון היסוד של עבודה עצמית של המתישב ומשפחתו.

החקלאוּת איננה פרנסה בלבד, היא דרך־חיים. משום כך מהווה המשפחה החדשה לא רק יחידה כלכלית, אלא תא באורגניזם קהילתי חי הממלא פונקציות תרבותיות, חינוּכיות, חברתיות וכלכלית. אורגניזם זה צריך לקום ולצמוח מבפנים, באופן שתעלה בו החיוניוּת הדרושה ליצוּר בר־קימא, לא רק לדור הראשון של מייסדיו אלא אף לדורות שלאחריו.

המתישב העברי הציב לו מטרה ליצור חברה חקלאית שאינה עומדת על ניצול זולתו, אלא קיימת בכוח עובד האדמה במו ידיו. כי רק עובד זה ראוּי להיות הנושא ליצירת אדם חקלאי בן־חורין נושא תרבות ומוּסר בעם ובחברה, ורק הוא מבטיח את ההמשכיות לדורות הבאים.

משום כך עומדות מרבית התנועות ההתישבויות בישראל על עקרון העבודה העצמית. עיקרון זה אינו קשור ואינו תלוי בדרגת השיתוּף אשר בין המשפחות ואינו משתנה אם המשפחה מעבדת את חלקתה היא כדוגמת המושב, או שותפת היא למשפחות אחרות בעיבוד קולקטיבי של שטחים גדולים יותר, דוגמת הקיבוץ או המושב השיתוּפי.

ג) חלוקה צודקת ושווה של נכסי הקרקע והמים.

ארצנו היא רבת גוונים ועשירת חליפות. התנאים הקרקעיים והאקלימיים שונים הרבה בין איזור אחד למשנהו. משום כך שונה מבנה המשק באזורים השונים. מכסת הקרקע הנמסרת על־ידי המוסדות המיישבים לרשותו של המתישב נקבעת מתוך דאגה להבטיח למתישבים באשר הם, רמת־חיים מתאימה. בהתאם לכך הונהג בתחומי התישבותנו המונח ‘מכסת קרקע ומים’, מונח שמשמעותו היא: חלוקה צודקת ושווה של אוצרות האומה לכל פרט העובד אדמתו.

ד) שיתוּף המתישב בבנין משקו. נסיוננו הוכיח, כי הצלחת ההתישבות תלויה במידה רבה בשיתופו של המתישב בהקמת משקו, בתכנונו ובהנהלתו מן הרגע הראשון לעלותו על הקרקע.

מתישבינו מאוגדים ומאורגנים בארגונים עצמאיים המשתפים פעולה עם המוסד המיישב ומתמצאים בכל הבעיות התכנוניות והארגוניות הקשורות בהתישבות. כל אלה קושרים את המתישב מן ההתחלה לרקמת ההתישבות כולה ועושים אותו שותף ישיר ומעונין בהקמת המשק.

מנסיוננו למדנו, כי הברכה וההצלחה בהתישבות אינה באה דווקא על־ידי הקמתו והכנתו של המשק לפני בוא המתישב. לא תמיד משתרש המתישב הבא אל המוכן. כנראה שחבלי יצירה ועשיה הם חלק אורגני של תהליך ההסתגלוּת, והם המוסיפים טעם וענין להתישבוּת ומחזיקים אותה.

ארבעה העקרונות הללו הם אשר קבעוּ את פרצוּפה של ההתישבוּת העברית החדשה בישראל, הם המנחים את העושים במלאכה ומתכנניה והם אשר הביאונו עד הלום.

סיכום

תוך תסיסת היצירה של ההתישבות נאלצנו לחפש דרכים ולחשל מכשירים לביצוע מפעל רבתי זה. וסבורני כי ישראל יכולה לתרום תרומה צנוּעה מפרי נסיונה ומאבקה ומסיכום מחשבת אדריכליה ובוניה.

הנביא ישעיהו בן אמוץ ניבא, ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה'. (ישעיהו ב', 3, 4,).

אנו מקווים שלא ירחק היום והצנטוריונים והטאנקים אשר שם ‘סטלין’ מתנוסס עליהם יכותתו לטראקטורים, וכלי המשחית־למחרשות, ביום ההוּא יראוּ כל העמים בכלל ושכנינו בפרט כי איזור המזרח הקרוב בו משתרעים שטחים עצומים של אדמה בלתי מעובדת ובלתי מפותחת אשר ניתן לטייבה באמצעים לא־גדולים, ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם המרודים: הפליטים, הפלחים ומקופחי הגורל. ביום ההוא תוכל ישראל ותרצה ותשמח לחלק עם שכנותיה את פרי נסיונה הצנוּע ביישוב פליטים והפרחת השממה. וגם שליחות זו אולי צרורה ברוח המניעה את התישבותנו החקלאית והמנחה את העושים במלאכתה.

כנס זה ידון בבעיות שונות של ההתישבות החקלאית. תהא ברכת השדה בעת האביב הזה שרויה בדיוניכם ועיוניכם.

---

ראשית מעשה

מאת

לוי אשכול

השמש החלה נוטה מערבה, האבק מתמר ממסילת־העפר כיסה את הסביבה. נוסעים היינו מתל־אביב לירושלים ואמרנוּ לעבור את גזר, לשם קיצור הדרך. באותם הימים היתה התנוּעה הרגילה מתל־אביב לירושלים עוברת בעקרון וחולדה.

אינני זוכר למה עלה בדעתי בבין־ערביים אלה לעלות ירושלימה שלא בדרך הרגילה. אמנם מרבה הייתי לצאת ולראות את חבלי הארץ שלא היה לנו מגע קרוב אתם בימי שלטון הזרים.

נקלענו למסילה־לא־מסילה בין רמלה וגזר, והיינו מיטלטלים בה. אני נהגתי במכונית וחברי לעבודה רענן וייץ ישב לצדי.

הימים ימי סוף מלחמת השחרור. העם והארץ עוד לא נעורו מתדהמתם להבין, ובעיקר לחוש, כי אמנם הושגה עצמאות מדינית וכי מעתה אדונים אנו לבחירת דרכנו. הישוב הוותיק היה עדיין רכון על הקרבנות שהובאו זה עתה למנוחות והעליה הגדולה החלה זורמת ושוטפת. העליה באה בלי שעמדנו על מהותה וממדיה, בלי שהכינונו את התנאים המתאימים לקליטתה וסידורה, שכן היינו טרודים במלחמה. היא באה נדחפת, נדחקת, מתמרת אבק; רוּבּה אבק־אדם, שרידי מחנות, שברי עדות ומכיתות קהילות; מתפשטת היתה בארץ ומחפשת לה חרכים להידחק בהם, דומה לזרם גדול של ימות־הגשמים בואדי, העולה על גדותיו ומחפש לו אפיק בשדות.

דאוגים היינו באותם הימים לבקש פתרונות מעשיים לקליטת הגל הגדול הזה, ולהפנייתו לאפיקי בנין ויצירה, כדרכנו בבנין הארץ מאז ימי העליה השניה.

מרחבי הארץ העלו חרולים וברקנים. קוץ ודרדר פרשו שלטונם. הנברנים והמחבלים למיניהם החלו פרים ורבים. רק יללת התנים פרעה את דממת העזובה והשממון.

קודם־לכן סיירנו בצפון ובדרום: נכנסים היינו לכפרים הנטושים, מהלכים ברחובות העקומים, ומנסים לחדור להווי העבר הקרוב והרענן עדיין, שקדם למנוסה הבהולה. אזכור ביקור במסמיה, הגדולה והמפחידה בעבר, בברירי עקובת–הדמים, קן שודדים וחומסים הידוּע באיבתו הרצחנית. כל הכפרים העזובים הפכו להיות עדים אלמים למאבק איתנים, לתהפוכות־גורל אכזריות. מזימותיהם להשמידנו סוכלו. עתה עמדו הכפרים שוממים, יתומים, אילמים. אימת הריקנות הציצה ברבבות עיניים מכל פינה. היא תבעה את חיסולה, ביקשה להפיח בה חיים.

עינינו שבעו מראות אדמה חרוכה, כפרים עזובים, בתים פרוצים, שדודים ושרופים; עקבות של מה שהיה ואיננו עוד; הנה מתגנב בעליבותו כלב בודד ומופחד, שנשאר, עצוב ונאמן, לשמור על מה שחלף עם הרוח ועם סערת הקרב.

רשמים אלה נספגו בראייה ובדרכי־הנשימה וחדרו למוח, לדם וללב. הם תססו ורחשו, התחבטו קדחתנית וקראו לעשות מעשה.

לאחר הנצחון על האויבים נדרש מעשה של כיבוּש התישבותי, מעשה של קיבוּץ גלוּיות והשרשת אחים גולים בהמןניהם. ראיתי בחוּש כי שממת הארץ טומנת בחוּבּה פתרון לשממת האדם המגיעה מכל קצווי־עולם מתוך שבעים אומה ולשון, שרידי מחנות היטלר, ניצולי תהפוּכות הזמן, שאר ישוּב של האומה בפזוריה הדוויים. לכל אלה עלינו לפתוח את שערי הארץ ואתה אדמתה.

חלום הוּא ועלינוּ למצוא פתרונו. אם גן נעול הוּא, מחובתנו לפתחו. בסיוּעם של בני הארץ והצעירים אשר ישוחררוּ בקרוב מן הצבא, מן ההכרח הוּא לשנות את פני המציאוּת רבת האפשרויות. גזירה היא להתחיל ביציקת מקשה לאוּמי מן הכיתות של קהילות ישראל.

עמוסים דאגה ורוויים מראות ורשמים, נעים היינו בדרכים ובשבילים שנפתחו לפנינוּ לרווחה, כאומרים לבוא המגע פיסי עם האדמה – אֵם כל פתרון.

כאמוּר, היינו נוסעים בשעת בין השמשות, ביום של שלהי הקיץ. באוויר הורגש כבר משב הסתיו; הגיעוּ ימי החריש וההכנה לזריעה, והשדות עמדוּ חרבים ושוממים. בדמדומי הערב השתרעוּ השדות כפי שנשארו לאחר בריחת מעבדיהם: שלפים מיותמים, ללא תקווה ליד מטפחת.

עדיין לא קם בארץ האדם שינסה להשתלט על העזובה הגדולה ועל המרחבים הקוראים. עוד לא נודעת ההתישבוּת ההמונית.

עברנוּ על־יד הכפר בריה, כפר קטן בראש גבעת־סלעים, החולשת על הכביש בואכה לטרון ומוקפת שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלה שראינוּ בדרום: בתיו בתי אבן ורושמם – יציבוּת. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. – ‘הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון, העשוּי לעזור לנוּ לצאת מן המצוקה’, אמרתי אל רענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים, אבל האמנתי בחוש כי השממה והעזובה נושאות בחוּבּן פתרונות לקיבוּץ הגלוּיות. חשתי כי במרחביה זו נמצא תושיה להנחיית זרם־העליה הגועש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים, בעת ובעונה אחת. קיוויתי כי בהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחות עולים מן המחנות הגדולים שהוקמו לקליטתם, כדי להפחית את ההוצאות הבלתי־פרודוקטיביות העצוּמות שהחלוּ מעיקות על הסוכנוּת ועל הממשלה הרכה, ולהציל מחיי ניווּן את יוצאי מחנות־ההשמד באירופה.

עזבנו את המכונית ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו. הבתים בתי־אבן יציבים. בכל פינה שרידי יושביהם הקודמים: כרים, מחצלות, כדים, שברי רהיטים. בורות־מים כרויים בסלע. באחדים מהם עוד מצויים המים מהחורף שעבר. לאחר שסיירנוּ בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסוימים, להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי, במרחבי השדות.

חזרנו למכונית, אחזתי שוב בהגה ועד כניסתנוּ לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. ‘הרי בארץ מאות כפרים עזובים, ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חומר, אשר בוודאי לא יתאימו למשכן יהוּדים, יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים־אבן, דוגמת כפר בריה. יש להסתער עליהם, ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועמהם מדריכים מבין המושבים ןהקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי־עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוּב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהוּדית בכסף רב, ואילוּ את השדות אין להשאיר בשממונם. עד שנוכל לתכנן ישובי־קבע, עד שנוכל לבנות בתים, עד שנוכל להתחיל בהתישבות מתוכננת רבתי, יעברו חדשים רבים’.

'המחלקה־להתישבות קטנה, ואין אירגונה מספיק כדי שתוכל לתפקיד העצום העומד לפניה. עליה לגדול, להוסיף כוחות, להגביר קצב. כל זאת ייעשה, אולם יארך מספר חדשים, ולא יושלם לפני האביב הבא, ומה עד אז? מדוע לא נשתמש בחדשי־החורף הקרובים לאכלוס כמה עשרות כפרים נטושים? יש כפרים טובים שבתיהם יציבים, בנויים אבן, ובתיקונים מסוימים יצלחו למטרה. יש כפרים השוכנים בתוך השדות, צא ועבדם מיד; יש כפרים מרוחקים קצת מן השדות – גם בכך אין אסון – הכל טוב מאשר להגדיל את המחנות ולקיים את העולים עוד מספר חדשים על קיצבה. כל פתרון טוב מזה. ראוּי לכנס את באי־כוחן של כל התנוּעות ההתישבוּתיות, לקרוא להם לגיוּס מדריכים מתוכן, להזעיק מיד את אנשי ההנדסה של המחלקה הטכנית, לערוך מפקד של כל הכפרים, להתקשר עם קבלנים, להתחיל בתיקון הבתים. ואם הקבלנים לא יוכלו למשימה או אם טרם התארגנוּ לאחר מלחמת השחרור, נפנה אל חיל ההנדסה ונגייסם למלאכת־קליטה גדולה זו… '.

בגן־הירק של קבוצת הפועלות בפתח־תקוה 1915

קבוצת “עבודה”, 1917, ל. אשכול שני משמאל בשורת העומדים

לפני היות קו־המים - מים במשורה ממרחקים

ערבי מוכר מים למתישבים הצמאים

בפתיחת קו־המים ירקון־נגב.

הכשרת אדמת־סלעים לנטיעה

ייעור בהרי ביריה

מושב־עולים אפייני בדרום

שיכון בבאר־שבע

במכתש רמון

מפעל־אשלג בסדום

תמנע

מכרות שלמה

שאיבת נפט בחלץ

המכונית גמאה קילומטרים, קצב המחשבות וחילופי־הדעה גבר והלך. רעיוֹן רודף רעיוֹן – כל הדרך מגזר ועד ירושלים. בהגיענוּ עם חשיכה ירושלימה כבר נתגבשה המסגרת האירגונית והמעשית של המשימה כולה, מחולקת לתפקידיה. עוד אותו ערב התקשרתי עם התנוּעות ההתישבוּתיות, הזמנתי את המהנדסים, ביקשתי עצה ותושיה מחיל ההנדסה והתחלתי מניע את הגלגל הגדול, שעזר לנו להפוך עוד באותו חורף למעלה מ־45 כפרים נטושים לישובים שוקקי־חיים שנושבו מחדש.

וכך נתגלגלוּ המעשים: מהכפרים הנטושים עברנו להקמת ישובי־עולים מתוכננים, הגענוּ לכפרי־עבודה, יצאנו להתישבוּת בכביש־הרעב בנגב, הקימונו את ישובי הזיתים, פנינו להתישבות בגליל העליון, לתפישת מרחבי הדרום, למתיחת קווי המים ולכל היש הגדול שנוצר מאז ועד היום.

בעשר שנים השלמנוּ את הסיבוב הראשון של הקמת מאות מושבים, קבוצות וקיבוצים, חוות ובתי־ספר חקלאיים. נסתייענו ע“י כל התנוּעות ההתישבוּתיות, וביחוד ע”י תנועת המושבים, ששעתה הגיעה. ואילו ראשית תולדותיו של סיבוב זה נעוצות בכפר קטן נטוש, השוכן בבדידותו ועצבו, בשעות בין הערביים של יום שלהי קיץ חולף.

ועתה עלינו לגלגל את המעגל השני. דמותו מי ידע וסופו מי ישור?

1955

פיתוח הארץ

מאת

לוי אשכול

---

תקציב פיתוח הארץ לשנת 3־1952

מאת

לוי אשכול

נאוּם בכנסת, 22 ביולי 1952

תקציב־הפיתוּח הוא מכשיר כספי בידי המדינה, להכוונת זרם ההשקעות למטרות חיוּניות לשם פיתוח המשק הלאוּמי כולו; הוא הגשר בין המציאוּת והחזון. היקף התקציב הוא תוצאת פשרה בין הצרכים בהשקעות לבין האפשרויות הקיימות. אין הכוונה לאפשרויות המימוּן בלבד, אלא גם לאפשרויות הקיימות להשתמש בהון, בחסכונות, במוצרי־תצרוכת ובכוחות־עבודה למטרת השקעות. האפשרויות הללו אינן ללא־שיעור. המטרה היא – לנצל באופן יעיל אפשרויות אלה, אולם לא לעבור את גבול המותר. בתקציב המוּצע הגענו לפשרה מניחה את הדעת בין הצרכים העצוּמים לבין האמצעים המוגבלים.

העקרונות עליהם השתתנוּ את התקציב הם מגופי עניניה של המדיניוּת הכלכלית שלנו. מדיניות זו מכוּונת לחיסול האינפלציה. למטרה זו נקטנוּ אמצעים שונים. ראשית כל, ויתרנו על השימוש בשטרות־אוצר ובשטרות־מקרקעין. על כן לא נכללו בסעיפי־ההכנסה שטרות־המקרקעין, שמילאו בעבר תפקיד כה נכבד בכיסוי הוצאות תקציבי־הפיתוּח. לשם ריסון האינפלציה הטלנוּ בזמנו הגבלות על מתן אשראי. הגבלות אלה מצמצמות את ההשקעות בענפים שאינם־חיוניים של הייצור, ומונעות את הגברת הלחץ האינפלציוני על שוק חמרי הגלם ושוק העבודה. לשם צמצוּם כוח־הקניה בארץ נאלצנוּ לשנות את שער הלירה. אף מלווה־החובה שהטלנו על המזוּמנים ועל הפקדונות, ומלווה־החובה או מס הרכוּש שאנוּ עומדים להטיל – מטרה אחת להם: ריסון האינפלציה. הממשלה לא תירתע מנקיטת כל אמצעי שבידה כדי לסייע בריסון האינפלציה. ואילו באמצעי אחד בלבד אין הממשלה מוכנה להשתמש – צמצוּם ההשקעות החיוּניות. ללא השקעות בפיתוּח חיוּני, אין תקווה למדינה זו להגיע לאי־תלוּת כלכלית ולקיוּם האוכלוסיה בדרגת־חיים הוגנת. הממשלה הצליחה במדיניוּת תקציב־הפיתוּח לשעבר, שסיכוּם הוצאותיו הגיע למעשה ל־169 מיליון, לקיים תהליך השקעות רחב־ממדים. ההשקעות של תקציבי־הפיתוּח נסתכמו במחצית ההשקעות נטוֹ שהושקעו בשנים אלה בארץ, ואף למעלה מזה. בשנת 1951/52 הגיע בארץ סכום ההשקעות ברוּטו ל־175 מיליון לירות, ואנו מקווים, כי בעזרת תקציב־הפיתוח נגיע השנה, שנת 1952/53, להשקעות ברוּטו בסך 300 מיליון לירות. נזכור־נא, כי בשנת 1951/2 הגיע ערך הייצור המקומי ל־500 מיליונים לירות. היחס בין ערך הייצור לבין סיכוּם ההשקעות מניח את הדעת. אני מציין בשביעות רצון מיוחדת, כי ההיקף הכללי של ההשקעות הממשיות בחדשים הראשונים של שנת 1952 לא ירדו אלא יעלו, וזאת תוך מניעת ההשפעות האינפלציוניות של ההשקעות.

עמדתי על תיאוּר תהליך ההשקעות, משום שיש ומתעלמים מאחד הגורמים העיקריים של קשיינו כיום והוא – פיגוּר ההשקעות אחרי הצרכים. מיום קום המדינה עד לסוף יוּני 1952 עלה מספר העולים ל־698,000. הישוב העברי גדל מ־650,000 ל־1,430,000 נפש – גידול של 120 אחוז בארבע שנים. האוכלוסיה הכללית בסוף מאי 1952 מונה 1,605,000 נפש בקירוּב.

בתקוּפת ארבע השנים האלוּ עלו ההשקעות נטוֹ ל־360 מיליון לירות, לפי מחירי 1950. סכוּם זה יש לנַכּח עם גידוּל האוכלוסיה ב־780,000 נפש; כלומר, על כל נפש נוספת הושקעו 640 ל“י לפי מחירי 1950. הסכוּם הדרוש להשקעה לנפש במחירים אלה נערך ב־1000 ל”י. הגרעון בהשקעות עולה איפוא ל־420 מיליון ל"י. כדי לבצר את משקנוּ וכלכלתנוּ עלינו, ראשית כל, לכסות גרעון זה בתוספת השקעות.

תקציב־הפיתוח מביא בחשבון את המצב הכלכלי הקיים. החקלאות מילאה השנה תפקיד מכריע באספקת מזונות לאוכלוסיה. מעריכים, כי התפוקה החקלאית עלתה בשנת 1951–1952 ב־40 אחוז לעומת שנת הבצורת 1950–1951. התפוקה התעשייתית גדלה בשנת 1951 ב־10–15 אחוז לעומת 1949. הגידול הזה בתפוקה החקלאית והתעשייתית לא כיסה את הגרעון שנוצר על־ידי צמצום היבוא.

היקף היבוא בשנת 1951 היה קטן באחוז אחד מהיבוא בשנת 1950, והיקף היבוא לגולגולת היה קטן ב־19 אחוז מהיקפו בשנת 1950. לצערנו, התמיד התהליך הזה גם בחדשים הראשונים של 1952. היבוא בכללו ירד ברבע הראשון של שנת 1952 ב־7 אחוזים מרמת־היבוא של שנת 1950 – ירידה ב־25 אחוז לגולגולת. הגורם העיקרי לצמצום זה – המחסור במטבע חוץ. הלחץ האינפלציוני של צמצום היבוא הורגש היטב. הגידול בייצור המקומי והמדיניוּת הדאֶפלציונית התקיפה של הממשלה, הקדימה רפואה למכה.

המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה כבר נתנה את אותותיה הראשונים. מורגשת תמורה יסודית באקלים הכלכלי. רמת המחירים עלתה אמנם ב־16 אחוז ואינדכס־יוקר־המחיה עלה ב־25 אחוז. אלא שעדיין אנו נתונים בתהליך של הסתגלות כוח־הקניה לרמת־המחירים החדשה. זו הפעם הראשונה אחרי שנים, אנו עדים להתנגדותו הפאסיבית של הקונה לעליות מחירים על־ידי הימנעות מקניות. אין ספק, כי לקשיי־שיווּק אלה תהיה גם השפעה חיובית על היצרן, והוא יפחית את הוצאות־הייצור על־ידי ראציונליזציה של תהליכי־הייצור.

בתהליך זה של הסתגלות המשק למסגרת החדשה שעוצבה על־ידי המדיניות הכלכלית החדשה, לא נעדרה גם התופעה המדאיגה של האבטלה. הממוצע של הנרשמים בלשכות־העבודה עלה מ־5,900 באפריל ל־7,300 ממספר הנרשמים בתחילת 1950, כאשר התעסוקה פיגרה אחרי ממ־די העליה. אולם כל העושה חשבון זה מתעלם מהעובדה, כי בתחילת 1950 היו במחנות־העולים 35 אלף מובטלים שלא נרשמו בלשכות־העבודה, לעומת 3=4 אלפים כיום.

מספר המובטלים שנרשמו בלשכות־העבודה ביוּני מגיע ל־1.6 אחוזים של המפרנסים בארץ. גם אם נקבל את ההערכה, כי מלבד הנרשמים בלשכות־העבודה מצויים עוד כ־8,000 מחוסרי־פרנסה בארץ, וכי כל 4,000 יושבי מחנות העולים הם מובטלים, – אין אחוז מחוסרי־הפרנסה בכלל המפרנסים עולה על 4. אולם הערכה זו מוגזמת היא, משום שחלק ניכר ממחוסרי־הפרנסה שאינם נרשמים הם עצמאיים שאינם להוטים אחר עבודה שכירה, ומבקשים לעצמם מקורות־פרנסה שונים.

מן הראוּי לציין, כי האבטלה פוגעת בעיקר בפועלים מחוסרי־מקצוע ומחוסרי־הכשרה. 74% מן הרשומים בחודש מאי בלשכות הם מחוסרי־הכשרה. לפועל בעל־הכשרה קל יותר למצוא עבודה, ובעיקר אם הוּא מוכן להחליף את אזור התעסוקה.

אין הממשלה משלימה עם האבטלה הקיימת. אין היא רואה בה אלא תופעה חולפת בלבד. הממשלה נוקטת שורה של אמצעים להעברת פועלים מענפים פולטים לענפים העומדים על סף התרחבות. עדיין קיים מחסור בפועלים בעלי־מקצוע, והממשלה תפעל להקניית מקצועות. העברת הפועלים לחקלאות תישה ביתר מרץ.

אכן, פועלים במשקנו גורמים דפלאציונים חזקים. הועמדנו, על כן, לפני תפקיד כפול: להילחם באינפלציה תוך כדי מניעת דפלאציה הרסנית. תקציב הפיתוח הוא אמצעי יעיל לכך.

מקובל אמנם לדבר בסיטונות על השפעתם האינפלאציונית של תקציבי־הפיתוח. אין זו גישה מוצדקת. מקור האמצעים למימון תקציב־הפיתוח, הוא הקובע. כבר הדגשתי, כי בצד ההכנסה חסרים אצלנו הפעם שטרות־מקרקעין, ובמקומם באים 35 מיליון של מלווה־חובה ומס־הכנסה. אלה הם מקורות פנימיים. הוצאת הסכומים האלה = השפעה דפלאציונית חריפה לה. השימוש בכספים אלה להשקעות מאזן את ההשפעה הדפלאציונית הזאת. גם בסעיף השלישי תופסים מקורות־פנים מקום חשוב.

זאת ועוד: השפעתו האינפלאציונית של תקציב־הפיתוח תלויה באווירה הכלכלית המיוחדת בה הוא פועל. בתקופת התרחבות המשק, התרחבות המקבלת ממדים אינפלאציוניים, נודעת להשקעות של תקציבי־הפיתוח השפעה אינפלאציונית מובהקת. לא כן בתקופה בה פועלים גורמים דפלאציוניים, כאשר קיים מחסור חריף באשראי ופועלים נפלטים ממחזור הייצור. בתקופות כאלה נוהגת כל מדינה מתקדמת להשתמש בתקציבי־פיתוח, כדי למנוע התפתחות דפלאציונית מזיקה. לתקציב־הפיתוח המוגש בזה נועד איפוא התפקיד הנוסף – לשמש אמצעי לוויסות הדפלאציה.

הרבה תלוי, כמובן, במבנה תקציב־הפיתוּח ובדרך ביצועו: אם יושקע בחלקו במפעלים שיניבו פריים בעתיד הרחוק – תגדל השפעתו האינפלאציונית. אולם תקציבנו מיועד ברובו להשקעות שאת פריין נראה ונאכל בזמן קרוב.

ההשקעות בחקלאות יתנו את ראשית תוצאותיהן בהגדלת האספקה החקלאית. ההשקעות במחצבים יגבירו את אספקת חמרי־הגלם לחקלאות ולתעשיה. כבר בשנה השוטפת ימצאו השקעותינו במחצבים ומכרות. היסוד השלישי – תחבורה מודרנית ביבשה, בים ובאוויר, שבלעדיה אין סיכויים להתפתחות המשק. היסוד הרביעי – קליטת עליה והשרשתה, שיכון ועבודות ציבוריות. ליד יסודות אלה מופיעים מיד צרכים שאין אנו רשאים להתעלם מהם בבואנו לערוך את תקציב־הפיתוח, כגון בניית בתי־ספר, בתי־חולים וכדומה.

בחקלאות מבקשים אנו להגיע בהקדם למצב בו תמלא חקלאותנו 70% מסל־המזונות של האוכלוסיה. אנו שואפים להגיע לאספקה מלאה בירקות, לאספקה גדלה והולכת בחלב, בתוצרת חלב, בתוצרת הלול, בפירות, בדגים ובשר, ולראשית אספקה עצמית בשמנים, סוכר וסיבים לתוצרת טכסטיל.

אנוּ שואפים להפנות את ההשקעות בתעשיה בעיקר לענפי־יסוד של הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את התצרוכת השוטפת. עדים היינו לתופעה, כי עם כל הרחבת תעשייתנוּ גדלו צרכינו ביבוא חמרי־גלם מן החוץ. מטרתנו, להגיע בעזרת תקציבי־פיתוח להתפתחות מהפכנית בתעשייתנו – לפתח בה את הענפים הראשוניים המספקים חמרי־גלם לתעשיה המקומית וליצוא.

להשגת מטרות אלה מוקצה סך 60,935,000 לירות, מתוך סכום של 115,000,000 לירות. אין לך עדות נאמנה יותר לאופי היצרני של תקציב־פיתוח זה מן העובדה, שלשני היסודות היצרניים העיקריים של משקנו, החקלאות והתעשיה, הוקדשו 53% של התקציב כולו, אם לא למעלה מזה.

אנו חייבים להגדיל את פריון־העבודה ופריון־הייצור. גם לגבי המטרות האלה קיימים מושגים מעורפלים למדי. פריון־הייצור תלוי גם בסכום ההון המושקע לעובד. בשנת 1939 נאמד סכום זה ב־600 ל“י, וכפי הנראה הושקע סכום כזה גם בשנת 1947. בשנים 1949/51 הושקעו עם כל עובד נוסף 1230 ל”י. סכום זה לא הספיק; לפי האומדן היינו חייבים להשקיע פי 4 ויותר לכל עובד נוסף, כלומר 2700 ל"י. השקענו איפוא פחות מ־50% מן הנדרש.

אמנם חלו שיפורים ניכרים בשיטות־הייצור, וביחוד בחקלאות. אולם פריון־הייצור בארצנו מפגר בהרבה אחרי הפריון בארצות־תעשיה כגון אנגליה וצרפת, וּודאי שהוא מפגר אחרי פריון־הייצור בארצות־הברית. והלא תוצרת היצוא שלנו נאלצת להתחרות בתוצרת הארצות האלה בשווקים הבינלאומיים.

יש להמשיך במאמצים הנעשים בזמן האחרון להגברת פריון־הייצור בענפים השונים. הפועלים נתבעים לנטות שכם ולהשתתף במאמצים אלה, ואני מאמין כי ייענו. על בעלי־המפעלים להבין, כי שיטות אירגוּן־הייצור במפעלינו מפגרות, והם נדרשים לחפש דרכיהם. תקציב הפיתוח יסייע להעלאת פריון־הייצור, בספקו את הון־ההשקעה הנדרש, בחישוּב ראציונאלי, עם כל עובד נוסף.

היסוד השלישי שתקציב הפיתוח עומד לפתחו הוא התחבורה. בתנאי ממשלת המאנדאט פיתחנו בעיקר את התחבורה בכבישים. היה זה הענף ‘היהוּדי’ של התחבורה. אולם האפקים נתרחבו. עתידו של הנגב על אוצרותיו, עתידו של מפעל ים־המלח ואף יישובו החקלאי של הנגב, תלויים בהובלה זולה. התחבורה היא מנקודות־התורפה במשקנו, וחיזוקה – ממטרות תקציב הפיתוח.

הגענו לשינוי ראדיקאלי בתיכנון הכבישים. בעיקר מיועדים הם לקרב את מחצבי הנגב ומפעל ים־המלח לישוב הצוֹרך את תפוקתם, ולנמלי־היצוא לחוץ־לארץ, ובחלקם – לקשר את הישובים החדשים עם רשת התחבורה המרכזית.

הדרכים והכבישים הם עורקי־חיים כלכליים ומשקיים בפיתוחה של הארץ.

היסוד הרביעי עליו מושתת משקנו הוא – השרשת העליה. ההכרח להשתמש בחלק גדול של השקעותינו למטרות בניה ושיכון, פגע קשות בהרכב ההשקעות ובמבנה מנגנון־הייצור שלנו. אין כל ספק, כי השקעת סכומים עצומים בשיכון היתה אחד הגורמים העיקריים לאינפלציה, ועתה בידנו לצמצם במידת־מה השקעות אלה.

עבודת הבניה והעבודות הציבוריות היווּ ב־1951/52 48% של תקציב הפיתוח. בתקציב־הפיתוח הזה מהוות ההוצאות לענפים אלה 38%, כלומר, הפחתה ב־10%. להוסיף לצמצם לא יכולנו. בסוף יולי 1952 עדיין גרו 40,000 משפחות בדיוּר ארעי: בפחונים, בדוֹנים ואהלים. ואם כי ניתן לציין, שהצלחנו לשכן 450,000 נפש בבתים תקינים, אין אנו רשאים להתעלם מחבתנו לגבי רבבות הנפשות השרויות עדיין בתנאי־דיוּר חמורים.

ולא זו בלבד. לא השלמנו ולא נשלים עם הירידה הגדולה העליה. במחצית הראשונה של 1952 באו 13,900 עולים בלבד, לעומת 128,000 באותה התקופה אשתקד.

אנוּ רואים בירידה זו תופעה חופת, ועלינו להתכונן לקראת גל חדש של עליה. אולם בינתיים עלינו להגיע לשיכון ולהשרשת העולים הנמצאים כבר בארץ בצורה המניחה את הדעת.

התפתחותה של התעשיה העברית בשנים האחרונות מטילה על תקציב־הפיתוח תפקידים מיוחדים. על אחד מהם, כבר עמדתי, הריהו – לשנות את מבנה התעשיה העברית מיסודה ולפתח בה את ענפי־היסוד, כלומר את שלבי־הייצור הראשוניים. גילוי אוצרות הנגב מניח אפשרות למהפכה במבנה התעשיה העברית אשר לא העזנו לחלום עליה לפני שנים מועטות. כן עלינו לעודד את אותם ענפי הייצור בשלבים שניים, המספקים תוצרת מעובדת למחצה לשלב השלישי של התעשיה – השלב המשרת את הצרכן. מצבנו הקשה במאזן התשלומים, בפיתוח השלבים הראשונים והשניים של התעשיה, מחייבנו לרכז את מאמצינו בשני התפקידים האלה. זאת ועוד, גם בחקלאות וגם בתעשיה חותרים אנו לקראת אספקה עצמית של חמרי־גלם. חלק ניכר של חמרי־הגלם הדרושים לחקלאות הם תוצרת תעשייתית. כך, לדוגמה, מתקרבים אנו לקראת אספקה עצמית בפוֹספאטים, חמרי־הדברה וסוּפּרפוֹספאטים לחקלאות. דבר זה נתאפשר על־ידי גילוי מכרות הפוֹספאַטים בנגב והקמת המפעל לדשנים כימיים בחיפה.

באספקת חמרי־גלם לתעשיה, עומדים אנו לפני השפעה הדדית של גורמים המשלימים זה את זה. פיתוח המחצבים בנגב מאפשר לנו אספקה עצמית בחמרי־גלם תעשייתיים, אולם מצד שני מחייב ומאפשר פיתוּח המחצבים הקמת המפעלים המעבדים את תפוקתם. באופק נראות אפשרויות להקמת סקטורים תעשייתיים חדשים, כגון שרשרת מפעלים העשויים לספק כעבור שנים אחדות כמוּיות ניכרות של נחושת ופלדה, על יסוד הברזל ואבני הנחושת בנגב.

בחלקו התעשייתי חותר גם תקציב־הפיתוּח לקראת צמצום התצרוכת במטבע חוץ, על־ידי הגדלת האספקה העצמית והגדלת הכנסותינו במטבע חוץ על־ידי יצוא מוגבר.

כמה מן התעשיות הקלות הגיעוּ לעודף של כושר־ייצור, ועיקר סיכוין לגידול טמון בהצלחתן לכבוש לעצמן שוקי־חוץ. לא התעלמנו גם מן הצורך במתן עידוד לתעשיות יצוא. לעומת זאת קשור גידולן של תעשיות אלה, על חשבון האספקה לשוק המקומי בריאורגניזאציה הפנימית של התעשיות הללו – ביחוד ברציונאליזציה של שיטות־הייצור ובהוזלת הוצאות־הייצור. כמה מהקצבות תקציב־הפיתוח לתעשיה מביאות בחשבון צרכים אלה.

ועתה אעיר על המגמות שפעלו בתעשיה בשנת 1951. אין המספרים של החדשים האחרונים קובעים, משום שהעונה היא עונת הקיץ, כלומר עונה של האטת הקצב התעשייתי. נוסף על כך חלו בחדשים האחרונים עיכובים שונים בייצור. התעשיה האֵטה את הקצב שלה, משום שבעלי־המפעלים רצו לדעת, אילו תשלומי־היתרות יחולו על מלאי חמרי־הגלם שבידם. תשלומים אלה הוטלו עם השינוי שחל בעשר המטבע. ה’התאפקות' שגילו בעלי המפעלים בתשלומי היתרות, היתה גם היא גורם מאֵט בייצור. כן אין להתעלם מן העובדה, כי העליה במחירים של חמרי הגלם הניעה בעלי־תעשיה רבים לנקוט קצב אטי בניצול חמרי הגלם, בתקווה לעליה נוספת במחירים.

כל אלה הן תופעות מקריות. אולם מה הן המגמות היסודיות שפעלו בתעשיה העברית בשנה האחרונה?

ההתרשמות החד־צדדית מהקשיים באספקת חמרי־הגלם בענפים מסוימים עוררה רושם, כאילו נתונה התעשיה שלנו זה כ־18 חדשים במצב של ירידה. הרושם הזה הוא מוטעה לגמרי. המספרים כדלקמן מוכיחים זאת:

ערך התפוּקה התעשייתית בשנת 1951 הגיע ל־278 מיליון ל"י, לעומת 195,4 מיליון בשנת 1950 – הגידול באחוזים: 42. גם הערך המוסף בתפוקה עלה מ־82,2 מיליון בשנת 1950 ל־130 בשנת 1951. חלק הערך המוסף של התפוּקה עלה מ־42 ל־47 אחוז. עובדה זו חשיבות מיוחדת לה, משוּם שהיא מעידה על גידול היעילות בתעשיה.

אמנם, במידה לא קטנה משקף הגידול בערך התפוקה את עליית המחירים, אולם כל חישובי המומחים מעידים, כי לא רק עליית המחירים היא שגרמה; חלה עליה ממשית בתפוקה התעשייתית וכן עליה בערך המוסף בייצור.

על גידול התעשיה מעידים גם שני מספרים אחרים: מספר העסוקים עלה מ־107,000 בשנת 1950 ל־124,000 בשנת 1951. הגידול באחוזים הוּא – 16. השימוּש בחשמל עלה אף הוּא מ־141 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1950 ל־158 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1951. עלה גם היבוא של חמרי גלם מ־26,772,000 בשנת 1950, ל־37,595,000 בשנת 1951. גם אם נביא בחשבון את עליית המחירים הבינלאומית של חמרי־הגלם, הרי הגיעה העליה הממשית ביבוא על אף זאת ל־17%. כל המספרים האלה מעידים, כי התעשיה העברית לא קפאה על שמריה. אמנם המצב היה שונה בתעשיות שונות, וכמה ענפי תעשיה לקוּ, כך, למשל, נצטמצם יבוא הכותנה הגלמית, שעה שיבוא חוטי־הכותנה היה בשנת 1951 גדול מאשר ב־1952. גדלה בהרבה התפוקה של הענפים המייצרים חמרי־בניה ואף הוקמו כמה תעשיות חדשות.

סעיף־המשנה הראשון המופיע בתקציב בשמו הכולל ‘הלוואות לתעשיה (ע"י בנקים ובשיתופם) להגברת הייצור’, בסכום של 8 מיליון ל“י, כולל השקעות בתעשיות שחיוניותן הוכרה לאור המצב הקיים. סכום זה מיועד למטרות כדלקמן: תעשיה כבדה – 2,400,000 ל”י; תעשיה קלה וכימיקאלים – 2,150,000 ל“י; תעשיית מזון וקירור – 2,000,000 ל”י; תעשיית טכּסטיל – 650,000 ל“י; תעשיית חמרי־בניה – 800,000 ל”י; בסך־הכל – 8,000,000 ל"י.

למעלה מ־25 מפעלי תעשיה כבדה ייעזרו בסכומים מסעיף זה, ובכללם מפעל להתכת פלדה, מפעלים לייצור צינורות, מפעל למנועים ועוד.

כן ייהנו מהסכומים האלה למעלה מ־30 מפעלים אחרים, ובכללם מפעלים לייצור חמרי־הדברה, כלוֹר וסודה קאוּסטית. הסכום המוצא לרכישת חמרי־הדברה מחוץ־לארץ הוא מיליון דוֹלר. המפעלים האחרים כוֹללים ייצוּר זכוּכית, מוצרים פּלאסטיים, צבעים, רפוּאות, כימיקאלים, צלוּלוֹזה, נייר וכו'.

כן כללנו בסעיף זה שורה שלמה של הקצבות לתעשיות־מזון, המעבדות גם תוצרת חקלאית מקומית וגם תוצרת־יבוא. מאלפת הן ההקצבות להרחבת בתי־החרושת הקיימים לשמן, לשיקום בית־החרושת ‘יצהר’, להקמת בתי־חרושת לסוכר ולכוהל. העיקרון עליו מושתתות ההקצבות האלה הוּא חסכון במטבע חוץ. התקציב יסייע לסתימת כל פירצה בענף חיוני, כגון חוסר מפעלי כיבוס ופיחוס צמר, אשפרה, ייצור ריוֹן, טוויית יוטה ואריגתה. יוקצו סכוּמים להרחבת מחסני־קירוּר בתכוּלה הכללית של 12 אלף טון, כדי לאפשר אגירת מזונות ושימורם. הגדלת הייצור המקומי מחייבת תוספת שווקים לשירות היצרן והצרכן גם יחד. התקציב ייענה לתביעות אלה.

שלושת סעיפי־המשנה האחרונים – הקמת בנינים לאחסנת סחורות, מבנים תעשייתיים ופיתוח אזורי־תעשיה, מסתכמים בסכוּם של 1,800,000 לירות.

סכוּם של 1,250,000 לירות הוקצב להלוואות להקמת בתי־מלון בעיר ובכפר. קיימים עתה בארץ 45 בתי־מלון בלבד המתאימים לתיירים ובהם 1,500 חדר. סכום של 1,000,000 ל"י מתקציב־הפיתוּח מיועד למתן הלוואות לשם בניית 1,000 חדר.

לאחר השקעת הסכומים של תקציב־הפיתוח, עתידה התעשיה להביא לחסכון של 11,000,000 דולר במטבע חוץ ולתוספת מטבע חוץ מן היצוא בסכום 7,000,000 דולר, ובסך־הכל (במספר עגול) 18,000,0000 דולר. מקורם של סכומים אלה הוא כדלקמן:

הענף	חסכון (ב־$)	ייצוּא (ב־$)	ס"ה (ב־$)
תעשיה כבדה	4,435,000	1,927,000	6,362,000
תעשיה קלה ןכימיקאלים	4,000,000	950,000	4,950,000
תעשיית מזון וקרור	800,000	–	800,000
תעשיית טכּסטילים	770,000	2,665,000	3,435,000
תעשיית חומר בניה	1,250,000	1.600,000	2,850,000

בהצעת התקציב מוקצב לפיתוּח המחצבים והמכרות בנגב סכוּם של 9,750,000 ל"י, נוסף על 1,700,000 לפיתוּח הערבה, המופיע בסעיף החקלאוּת.

לאחר שנחתם סופית ההסכם בין ממשלת ישראל לחברת האשלג הא“י, תיגש החברה החדשה, חברת ים־המלח בע”מ, לשיפוץ המפעל ולהרחבתו.

לפי הערכת המוּמחים יימשכו התיקונים והקמת המיתקנים החסרים לייצור כששה חדשים. סכום ההשקעה של הממשלה בהון־המניות של החברה החדשה (שיהיה תלוי במספר המניות שירכשו תושבי הארץ) יגיע לסכוּם כולל של 2,440,000 ל“י. הממשלה תלווה לחברה סך 1,900,000 ל”י, המופיעים בהצעת־התקציב, נוסף על 2,500,000 דולר שהוקצבו למטרה זו מכספי המלווה של הבנק ליצוא ויבוא.

החברה עוסקת כיום בהכנת תכניות להפקת 300,000 טון אשלג בשנים הקרובות.

מחקר אוצרות הנחושת, המַנגן והברזל שנעשה בשנה האחרונה על־ידי ‘מחצבי־ישראל’, מצדיק השקעות נוספות במחקר מתקדם וראשית תעשיה. חברת ‘מחצבי־ישראל’ עומדת להשקיע השנה כשני מיליון ל“י בנחושת ובמנגן, ו־700,000 ל”י במחקר מתקדם של הברזל. בסכומים אלו יירכשוּ הציוּד והמתקנים הדרושים לכריית הנחושת והמנגן ועיבדום, והציוּד הדרוש למחקר המתקדם של עפרות־ברזל טובים, אשר נתגלו לאחרונה בנגב המרכזי. על כמותם, איכותם הממוצעת ואפשרויות ניצולם נוכל לעמוד לאחר סיוּם מחקר מתקדם זה.

עפרות הגפרית בישראל, אשר כבר נוצלו על־ידי הבריטים, נחקרו בשנה האחרונה על־ידי חברת ‘מחצבי־ישראל’, והתוצאות המעודדות מחייבות מחקר מוקדם יותר. נשקיע כ־150,000 ל"י במספר רב של קדיחות־דוגמה, הקמת מתקנים וכו'. עדיין מוקדם לקבוע תאריך להתחלת ההפקה וכמויות־הייצור השנתיות.

מוקמת חברה־בת לחברת ‘מחצבי־ישראל’, אשר תעסוק בניצול חול הזכוּכית והקאולין במכתש הגדול. בהתאם להצעת התקציב יושקעו בחברה בזנה זו 1,000,000 ל"י לשם רכישת ציוּד לכריה פתוחה, הקמת מבנים ומיתקנים שונים לניפוּי וניקוּי החומר ושירותים אחרים, רכישת אמצעי־תובלה, הקמת מחנה עובדים והון חוזר למפעל. כבר בשנת 1951 סיפק המפעל 5,000 טון חול־זכוכית, ו־9,000 טון קאוֹלין שחסכו למדינה כ־180 אלף דולר.

בשנת התקציב יספק המפעל 12,000 טון חול־זכוכית ו־5,000 טון קאוֹלין, לבתי־חרושת שונים בארץ לתעשיית־זכוּכית וחמרי־קראמיקה. עם הפעלת בתי־החרושת הגדולים המוקמים כיום, תגיע התפוקה ל־40,000 טון חול־זכוכית ו־20,000 טון קאוֹלין.

לפי המחירים אשר שולמו עד היום במטבע־חוץ בעד חמרים אלה, יחסוך מפעל זה כ־440,000 דולר השנה, וכ־1,600,000 דולר עם הפעלת המפעלים החדשים.

כבר השנה הופסק יבוא חול־הזכוכית מחוץ־לארץ. כן הופסק יבוא הקאוֹלין, ורק סוגי קאוֹלין מסוימים שטרם נתגלו אצלנו מובאים מחוץ־לארץ. עם הפעלת הציוּד המיכאני שיירכש בסכומי תקציבי־הפיתוּח ירד מחיר הייצור והתפוקה תוכל להדביק את התקדמות הצריכה.

חברת הפוספאטים בנגב בע“מ, שהוקמה כחברה־בת של ‘מחצבי־ישראל’ בשיתוּף עם חברת 'דשנים וחמרים כימיים בע”מ', החלה השנה באספקת אבן־פוספאטים לבית־החרושת לייצור סוּפרפוֹספאט בחיפה. לפי התכנית יש להשקיע השנה: 1. 400,000 ל“י במפעל לתצרוכת המקומית ו־800,000 ל”י במפעל לייצוא אבן־פוספאטים לחוץ־לארץ; 2. 1,100,000 ל“י במפעל לייצור חומצה זרחנית ומלחי־פוספאטים; 3. 1,000,000 ל”י בחברת־תובלה שתעסוק בהובלת הפוספאטים ממקום כרייתם ליפה; 4. 200,000 ל"י, כהשתתפות בהקמת ישוב לפועלי המחצבים בסביבה.

בשנת 1952 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 30,000 טון סוּפרפוֹספאטים, שיביאוּ למדינה חסכון של 150,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל לחסכון של 1,350,000 דולר בשנת 1952. בשנת 1953 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 120,000 טון סופרפוספאטים, שיביאו למדינה חסכון של 4,320,000 דולר (לאחר שהמחירים ירדו בודאי); 4,000 טון מזון משובח לעופות, שחסכונם – 1,000,000 דולר: 3,000 טון מלחי־פוספאטים טחונה ליצוא, שחסכונם – 1,050,000 דולר; 30,000 טון אבן־פוספאטים טחונה ליצוא, שתמורתה 360,000 דולר. 10,000 טון מלחי־פוספאטים, שתמורתם – ליצוא 3,360,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל למדינה חסכון של 6,370,000 דולר בשנת 1953, והכנסה של 3,720,000 דולר.

‘מכון וייצמן למדע’ מבצע בשביל הממשלה סקר גיאופיזי לקביעת המבנה התת־קרקעי של שכבות הארץ. מחקר זה חשיבותו מרובה לגילוי אוצרות הטבע ובמיוחד – אוצרות הנפט. בסכום של 100,000 ל"י המוקצב בתקציב הפיתוּח לצורך זה – יירכש ציוּד נוסף לפיתוּח עבודת המחקר והחשתה.

הסכום הכולל המוקצב לביצוע עבודות בנמלי הארץ מגיע ל־ 4,025,000 ל“י, שמהם מיועד הסכום הגדול – 2,500,000 ל”י, לביצוּע עבודות הפיתוּח בקישון. משיושלם נמל הקישון, יאפשר מעגן לאניות נוספות, יקל על תנועת האניות בנמל חיפה, יכניס ויחסוך מטבע־חוץ.

שאר הסכומים בסעיף ‘נמלים’ מיועדים להרחבות ושיפוּרים ניכרים בנמלי חיפה ויפו, לרכישת ציוד חדש לשם יעול עבודת הפריקה והטעינה ולהקמת מבנים נוספים הדרושים לאחסנת סחורות בנמלים האלה.

לרכבות ישראל מוקצב סכום כולל של 4,500,000 ל“י. מזה מיועד סך מיליוֹן ל”י להשלמת קו הרכבת חדרה –תל־אביב.

קצב־ההתפתחות המהיר של מחצבי הפוספאטים, פתיחת מפעל האשלג, הובלת חול וקאולין מהמחצבים וצרכי המתישבים בחלקה הדרומי של הארץ, מחייבים פתיחת עורק־תחבורה נוסף וזול לבאר־שבע. לאחר בדיקות החליטה הממשלה לבנות מסילת־ברזל, אשר תקשר את תחנת נען עם באר־שבע, במסלול הרכבת התורכית. מסילה זו תחצה את מרחבי הדרום ותסייע להתפתחותם. ארכה – 90 ק“מ. היא תעבור על פני נען, כפר ־מנחם, פלוג’ה, ספיח ושובל, ותשמש חוליה ראשונה בפיתוח רשת הרכבות לדרום. בידינו גם תכנית לקשירת מסילה זו עם מסילת החוף, על־ידי תוספת קו של 14 ק”מ, אשר תשמש את מתקני־הפריקה או הנמל, בדרומה של הארץ.

שאר הסכומים בסעיף הרכבות מיועדים להפקעת קרקעות, החלפת פסים ואדנים, לרכישת קטרים וקרונות ולבנין גשרים ומבנים אחרים.

לצרכי פיתוּח התעופה הוקצב סכום של 1,600,000 ל"י, חלק הארי שבו (1,250,000 ל"י) – להקמת מכון־הבדק לאווירונים, שיביא לחסכון במטבע חוּץ ויכשיר צוות מומחים לתפקיד חשוב זה. בסכומים הנוספים יורחבו המסלולים בשדות־התעופה וייבנו בנינים נוספים לשם יעול ומודרניזאציה של שירותי־התעופה.

ואחרון אחרון בפרק זה – החשמל – הכוח המניע כל גלגלי המשק. התצרוכת בחשמל גדלה והולכת משנה לשנה. בשנת 1951 עלתה התצרוכת ב־25% לעומת 1950.

התצרוכת בחשמל לצרכי־בית כיום היא נמוכה, בגלל ההגבלות שהוכנסו בשנתיים האחרונות, ומשום שמאות אלפים תושבים גרים עדיין בתנאים שאינם מאפשרים שימוּש בחשמל. תצרוכת החשמל לשימוש ביתי ומסחרי תגיע, לפי אומדן, בשנת 1955/56, ל־515 מיליון קו“ש על בסיס תצרוכת של 320 מיליון קו”ש, לעומת 230 מיליון בשנת 1952. ההשקייה ואספקת מים לצרכי תעשיה ובית ידרשו בשנת 1955/56 415 מיליון קו“ש, לעומת 235 מיליון קו”ש השנה. התצרוכת הכללית בחשמל תגיע איפוא בשנת 1955/56 ל־ 1,400,000,000 (מיליארד וארבע מאות מיליון) קו“ש, לעומת 785 מיליון קו”ש בשנת 1952, כלומר, כמעט כדי הכפלת הכמות.

התפתחות זאת של תצרוכת בחשמל מחייבת הרחבת תחנות־החשמל הקיימות ובנין תחנות־חשמל חדשות. כוח־הייצור של התחנות הקיימות הוא 130,000 קו“ש, והן עובדות כעת ללא כל עתודה. כדי לספק את החשמל שיידרש בארץ בשנת 1955/56 בתוספת עתודה מתאימה, יהיה צורך להגדיל את כוח־התפוקה של התחנות עד 390,000 קו”ש, להניח קווים חדשים, לבנות תחנות טראנספורמאציה וכו'.

למטרה זו כבר הוזמנו טורבינות בהספק כללי של 190,000 קו“ש, מזה 100,000 קו”ש לתחנת החשמל בתל־אביב ו־90,000 קו"ש לתחנה חדשה שבקרוב יתחילו בהקמתה.

תוך שנת 1952/53 יבוצעו העבודות כדלקמן: 1. תופעל טורבינה 50,000 קו"ש בתחנת החשמל בתל־אביב; 2. יוקמו קוי־מסירה, תחנות טראנספורמציה ורשת חלוקה; 3 יתחילו בעבודות ראשונות להקמת תחנה חדשה; 4. יוקם קו־חשמל שיחבר את ירושלים עם רשת החשמל של חברת־החשמל הארצישראלית.

התקציב מייעד השנה סך 5,500,000 ל"י לחשמל.

הממשלה תידרש להשקיע בצורות שונות סכומים גדולים בפיתוח החשמל, ואילו חברת החשמל תצטרך לעשות מאמצים ניכרים להרחבת המקורות הכספיים שלה.

הסכומים הדרושים לביצוע התכנית הנ“ל 1955/56 מסתכמים ב־55 מיליון ל”י, בקירוב, במטבע חוץ, וב־30 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אם יכולתנו הכספית לא תתאים לצרכים, ניאלץ גם להבא לקמץ בחשמל, ונתיר תוספת־שימוש רק לענפי־משק חיוניים.

פיתוחה של ארץ שנועדה לקליטת מאות אלפים עולים בזמן קצר לא ייתכן, בלי שהמדינה תשקיע ממאמציה במפעלי חינוך, בריאות, מוסדות סוציאליים וכו'. בריאותו הגופנית והרוחנית של העם מהגורמים המכריעים גם בפיתוּח המשקי והכלכלי.

לבתי־חולים ומרפאות יוקצבו 2 מיליון ל"י; בכספים אלה יוקמו בתי־חולים נוספים, שקליטתם 500 מיטות במבני־עץ מיוחדים; ייבנה בית־חולים במזרע, תוקם מחלקת יולדות בתל־השומר, וייבנו מעבדות מרכזיות ומחסני רפואות; מנזר הכרמליתים בחיפה יותאם לבית־חולים, וכן יורחבו וישופרו בתי־חולים קיימים.

200,000 ל"י יוקצבו למוסדות סוציאליים הכוללים: מוסד 'מכורה’– בכפר־חסידים; מוסד לנוער עבריין ‘עוגן’ – בהרצליה, כפר רשף; בתי לינה לחרשים־אלמים – ירוּשלים; מוסד ‘עתידות’ נוער עבריין –עכו; בית־הנערה – עין־ורד; מוסד לנערות עבריינות – יבנה.

2,000,000 ל"י מיועדים לבנין בתי־ספר. יינתנו הלוואות לעיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות להקמת 900 כיתות, וייבנו בנינים בבתי־ספר חקלאיים.

350,000 ל"י יוקצבו כהלוואות לאוניברסיטה להקמת מבנים לבית־הספר לרפואה בירושלים ולדיוּר סטודנטים, והלוואה לטכניון להקמת מבנים נוספים.

בנינים ממשלתיים, הכוללים: בנייתם של הקריה בירושלים, מבנים במשרדי־ממשלה שונים, תחנות־משטרה ובסיס אימונים לשוטרים ובית־הסוהר המרכזי ברמלה – יוקצבו 1,000,000.

אין להרחיב את הדיבור על הרזרבה ועל הסכומים המיועדים לקרנות, אשר רובם ככולם יושקעו במפעלים קונסטרוקטיביים ויצרניים.

---

יסודות לתכנית כלכלית וכספית

מאת

לוי אשכול

בוועידת פעילי מלווה העצמאוּת, ירוּשלים, 1953

נקודות־המוצא העיקריות לקביעת תכנית כלכלית וכספית לשנים הקרובות, מתבססות על מאזן התשלומים שלנו, על יצירת מקורות־עבודה־ופרנסה חדשים לשם השרשתה של העליה בעבודה פרודוקטיבית, ועל בדיקת האפשרויות להרחבה מתמדת של הייצור בענפי־היסוד של כלכלתנו.

הישגינו בחקלאות בתעשיה ובענפי־משק אחרים, משתקפים במישרין בהתפתחות המאזן המסחרי, ואף־על־פי־כן, הוא מסתכם בגרעון חמוּר. זהוּ, אולי, חזיון טבעי במשק לאומי המתפתח בקצב מהיר וקולט עליה גדולה. אך הנפח הפיסי של היבוא בשנת 1952 היה גדול ב־17% בלבד מנפח היבוא בשנת 1929, אף־על־פי שהאוכלוסיה גדלה באותה תקופה ב־23%. הישג זה מסתבר חלקית בצמצום הצריכה, אך מקורו העיקרי הוא – הגדלת הייצור.

בשמונת החדשים של שנת 1953 נסתכם יבוא הסחורות לארץ ב־185 מיליון דולר, לעומת 252 מיליון דולר באותו פרק זמן בשנת 1952. היצוא באותו זמן גדל מ־35 ל־42 מיליון דולר. מסתבר, שהגרעון במאזן המסחרי נצטמצם בשליש.

לאחר ניכוּי הכנסות היצוא, שהיווּ כחלק ששי מהיבוא, מסתכם כלל הגרעון המסחרי בחמש השנים האחרונות ב־1,180 מיליון דולר; נוסף על כך שילמנו כ־10% מסכום זה בחמש השנים בצורת תשלומי־ריבית וכיוצא בזה, כלל הגרעון נסתכם ב־1,300 מיליון דולר בקירוב, ובממוצע – 260 מיליון דולר בשנה.

מאז קום המדינה נשען בהכרח איזונם של תשלומי־החוץ שלנו על יבוא הון ממקורות יהוּדיים וממקורות אחרים. בחמש השנים האחרונות קיבלנו מן המגבית היהוּדית המאוחדת בארצות־הברית וממגביות דומות בארצות אחרות, באמצעות הסוכנות היהוּדית וג’וינט – 340 מיליון דולר, בקירוב; ממוסדות יהוּדיים אחרים, כגון ‘הדסה’, האוניברסיטה העברית, אגודת ידידי הטכניון, הסתדרוּת נשים חלוציות ומוסדות דומים – 35 מיליון דולר. סכום התרומות בחמש שנים הגיע איפוא ל־375 מיליון דולר. כסף זה הוצא כולו למטרות סעד, שיקום וקליטה של העולים החדשים.

איגרות החוב של מלווה־העצמאות, שהוחל בהפצתן בקרב יהדות ארצות־הברית בחודש מאי 1951, הכניסו עד סוף ספטמבר 1953, 125 מיליון דולר.

בפרק־הזמן הנדון הוקם בארץ מספר ניכר של מפעלי־תעשיה חשובים ביותר, שממומנו בהון יהוּדי פרטי מארצות־חוץ. אם נוסיף על כך סחורות וחמרים שהובאו על־ידי העולים וסוגי־הכנסות דומים, יסתכם יבוא ההון הפרטי מארצות־חוץ ב־200 מיליון דולר, בקירוב.

כן קיבלנו סיוע חמרי ניכר מאת ממשלת ארצות־הברית בצורה של מלווה ומענקים, שחשיבותם לשיקוּם העולים ולפיתוח כלכלתנו גדולה לאין־ערוך. מן הבנק ליצוא וליבוּא קיבלנוּ שני מלוות בסכום 135 מיליון דולר. בצורת מענקים שאושרו על־ידי הקונגרס האמריקני קיבלנו 155 מיליון דולר. הסכם השילומים עם גרמניה, שקיבל תוקף בתחילת שנה זו, הכניס עד כה 60 מיליון דולר, בקירוב.

בלחץ הצרכים מימשה ממשלת ישראל חסכונות מוקפאים שנצטברו בבריטניה עד קום המדינה בצורת יתרות השטרלינג; כן מימשה הממשלה שטרי־ערך זרים: אמריקניים, בריטיים, וקנדיים, שהיוּ בידי תושבי ישראל. מקורות אלה הכניסו בכללותם 120 מיליון דולר.

לשם סתימת הפער בין היבוא לבין היצוא נאלצנו להשיג גם מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר הם הבעיה המטרידה ביותר בכל תחום פעולותינו הפינאנסיות. שיעורי הריבית הגבוהים ומחיריהן היקרים, ביחס, של הסחורות הנקנות במלוות אלה, מוסיפים על המעמסה הכבדה בלאו הכי. נסכם־נא יבוא ההון לישראל מאז קום המדינה:

הסוג	מיליוני דולרים	האחוז מכלל יבוא ההון
1) תרוּמות	375	29
2) השקעות פרטיות	200	15
3) המענק האמריקני	155	12
4) שילוּמים	60	5
5) חסכונות מוקפּאים ושטרי־חוב זרים	120	9
יבוּא ההון לבד ממלוות	910	70
6) מלוות (מלווה העצמאות, הבנק ליצוא וליבוא ומלוות אחרים)
כלל יבוּא ההון	1,300	100

מסתבר, שכלל יבוא ההון בחמש השנים נסתכם ב־1300 מיליון דולר: בכלל זה 390 מיליון דולר בצורת מלוות. המלוות היווּ 30% מכלל יבוא ההון.

למעלה ממחצית ההון המיובא לישראל הוצא לצורך השקעות־יסוד בענפי המשק העיקריים: חקלאות, תעשיה, בניה ותחבורה. ההשקעות מסתכמות לפי אומדן, ב־700 מיליון דולר; יתרת יבוא ההון הוצאה לצורך שלבי־הקליטה הראשונים של העולים החדשים.

תקציב מטבע חוּץ

תקציב מטבע החוץ שנקבע לשנת 1953/54 מסתכם ב־310 מיליון דולר. בסכום זה נוכל לקנות את המזונות שעדיין אין ביכלתנו לייצרם בארץ, את חמרי הגלם, את הדלק, את חלקי־החילוף ואת מכונות־החילוף. תקציב זה כולל גם סכום מסוים, נכבד למדי, לתשלום ריבית וחובות־חוץ. כן כללנו בתקציב הנדון סכום מסוים, אמנם סכום בלתי־מספיק, להשקעות.

הסכום שאנו מצפים לו מהכנסות היצוא הגלוי והסמוי בשנת 1953/54 הוּא 40 מיליון דולר, בקירוב. נהיה זקוקים איפוא בשנה זו ליבוא הון בסך של 270 מיליון דולר.

סתימת הפער במאזן תשלומי־החוץ השוטפים תלויה בקצב פיתוח משקנו, ביכלתו לייצר כמויות גדולות יותר של סחורות למילוי מקומן של סחורות־יבוא, ובהרחבת היצוא. קיימת גם אפשרות לצמצם את הצריכה על־הנמכה נוספת של רמת חיי האוכלוסיה. עם זאת ברור, שקיים גבול שלמטה הימנו אין להנמיך את רמת־החיים, אם רצוננו באוכלוסיה בריאה בגופה ובנפשה. ואין אנו רחוקים מגבול זה.

נזכור־נא שענין לנו לא רק עם משק בהתהוותו, אלא גם עם אומה בהתהוותה. תפקידנו הוא: שיקומם של עולים מ־70 ארצות, שילובם במעגל הכלכלה וגיבושם לאומה אחת. תוך זמן קצר עלינו לשפר את רמת החינוך והתרבוּת של יוצאי ארצות נחשלות. ישוב מפותח היטב מבחינה טכנית, כלכלית, גופנית, תרבותית ומוסרית, הוא ערובה לבטחון הארץ.

תכנית לשבע שנים

תכניות הפיתוח לשבע השנים הבאות מבוססות על ההנחה, שתוך תקופה זו תגיע אוכלוסית הארץ לשני מיליונים. לפי אומדן תגדל האוכלוסיה ותגיע למספר זה עד שנת 1960 בדרך הריבוי הטבעי בלבד. מובן, שאנחנו רוצים בעליה מכל הארצות ואנו מצפים לה. המדינה נוסדה בראש וראשונה להיות בית לכל יהוּדי הרוצה בכך והזקוק לכך. אנו זקוקים מאד לתגבורת במספר האוכלוסיה ובכוח אינטלקטואלי. אך שעה שנקבעו הנחות־היסוד לתכניות הפיתוח נקטו המתכננים את המספר של שני מיליונים נפש.

יסודות התכנית

1. חקלאות

שווי הייצור החקלאי בארץ בשנת 1952 נסתכם ב־96 מיליון דולר. מסכום זה עלה בחלקם של מזונות שנצרכו בארץ – 62 מיליון דולר, בחלקו של היצוא (הדרים) – 19 מיליון דולר, ובחלקם מספוא וגרעיני מספוא – 15 מיליון דולר. שווי יבוא המזונות מארצות־חוּץ באותה שנה הסתכם ב־65 מיליון דולר; ההוצאות במטבע־חוץ לצרכי הייצור המקומי (מספוא, שמני, דלק, חלקי־חילוף וכיוצא באלה) – 30 מיליון דולר; תשלומי ריבית על מלוות – 4 מיליון דולר; בסך־הכל הוצאות במטבע־חוץ – 99 מיליון דולר.

מסתבר, כי הייצור החקלאי שלנו סיפק כ־50% מהצריכה ומהוצאות הייצור. אך אם נבדוק את הייצור החקלאי שלנו מבחינת הערך התזונתי, תהא התמונה אחרת. התצרוכת הממוצעת של מזון לגוגלגולת היא בשיעור 2,600 קלוֹריוֹת, 82 גרם פרוֹטאינים, בכלל זה 25 גרם פרוֹטאינים מן החי ו־75 גרם שומן. ממכסת־מזון ממוצעת זו לנפש ייצרה החקלאות הישראלית בשנת 1952:

קלוריות 27%

פרוטאָינים 42%

פרוטאָינים מן החי 53%

שומנים 16%

גרעון הקלוריות הגדול נובע מן העובדות שחלקנו בגידול החיטים – המספקות כמחצית הקלוריות בסל המזונות – הוא קטן מאד (12%). הוּא הדין בשמנים. תעשיית־הסוכר טרם הוקמה אצלנו. שלושת המוצרים הללו: לחם, סוכר ושמנים, מספקים יחדיו כ־1,850 קלוריוֹת (מתוך 2,600), והמדינה מוציאה שנה שנה למעלה מ־40 מיליון דולר על קנייתם. תפקיד המתכננים שלנו הוא, להורות דרך לצמצומו של גרעון זה בממון ובמזונות עד למינימוּם, על־ידי ייצור המזונות הללו בארץ או על־ידי יצוא של תוצרת חקלאית, שיספק לנו את מטבע החוץ הדרוש לקניית כל מחסורנו.

יש המציעים להגיע לכך בדרך קצרה: על־ידי שינוי התפריט שלנו וויתור על הפרוטאינים מן החי, למען הגדלת התפוקה של מזונות בעלי ערך קלורי. אבל אין לך דבר קשה יותר משינוּי הרגלי תזונה של הבריות. רופאים ומומחי־תזונה סבורים, שאי־אפשר להנמיך את התזוּנה למטה מן הרמה הקיימת, בלי לסכן על־ידי כך את בריאותה של האוכלוסיה וכושר עבודתה. לפיכך יצאו המתכננים מן ההנחה, כי הייצור החקלאי יחתור בשנים הבאות לאספקת התפריט המקובל, הכולל את השיעור הרגיל של פרוטאינים ושומן מן החי.

הנתונים העיקריים אשר התכנית מושתתת עליהם, הם: שטח הקרקע, המים, ענפי החקלאות ופריונם, המתישב ומשקו. שטח האדמה המעובדת בישראל הגיע בשנת 1951 – 1953 ל־ 3,583,000 דונם, ובתוך זה 600,000 דונם אדמת־שלחין. כלל השטח המעובד יורחב במידת־מה בעתיד, ביחוּד על־ידי הכשרתם של שטחי ההרים ועל־ידי הרחבת העיבוד בנגב. מצד שני יהיה צורך להפריש אחוז מסוים של אדמה חקלאית להקמת בתים למתישבים חדשים, לסלילת כבישים, למיתקני השקייה וכו'. משום כך מניחה התכנית, שלא יחול שינוי בשטח העומד לרשות החקלאות. נוסף על השטח המעובד יש בארץ – לפי אומדן המחלקה לשימור הקרקע – כ־2 מיליונים דונם קרקע (על מדרונות ההרים ובנגב) טובה למרעה. בטיוב שיטתי אפשר להכשיר שטחי־מרעה אלו כבסיס חשוב לגידול צאן ובקר, הצעת־תכנית זו מביאה בחשבון הכשרת 500,000 דונם אדמת־מרעה בתקופת הפיתוּח.

אשר לכמות המים המצויה בארץ לניצול חקלאי: לפי האומדן הזהיר ביותר מגיעה ספיקת המים מכל המקורות ל־2,400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. 2,000 מיליון מ"מ מתוך כמות זו אפשר לנצל להשקיית 3–3.5 מיליונים דונם.

לפי תכנית תה“ל – שהיא הבסיס לתכנית החקלאית המוצעת – יסתיים ביצוּע המפעלים האזוריים בשנת 1957/58; אז תגיע כמות המים להשקייה ל־1,300 מיליון מ”מ לשנה. מזה יסופקו כ־950 מיליון מ“מ על־ידי מפעליה של חברת ‘מקורות’ ו־350 מיליון מ”מ על־ידי מפעלים אחרים. בכמות מים זו אפשר להשקות, לפי תכניתנו, 1,850,000 דונם. כיוון שבדרך־כלל חולפת תקופה של שנתים בקירוב בין הקמת מיתקני־ההשקייה המרכזיים לבין ניצולם המלא, מושתתת התכנית על ההנחה, כי שטח זה ינוצל במלואו בשנת 1959/1960.

פיתוח מהיר ככל האפשר של שטח השלחין הוּא מפתח לייצור המזונות לתושבי הארץ, שכן אפשר להפיק מדונם אדמת שלחין כמעט את כל המזונות הדרושים לנפש אחת, פרט לחלק מן החיטה, שאותה אפשר לקנות תמורת חלק מן התוצרת שתשמש ליצוא. אם נניח שאוכלוסיית הארץ תגיע לשני מיליונים בסוף תקופת התכנון, נתקרב למטרתנו בשנת 1959/60, כאשר יגיע שטח השלחין לגולגולת ל־0,925 דונם, לעומת 0,363 דונם בשנת 1952/53.

כדי להמחיש את התכנית באי־אלו מספרים אשווה את התפוקה החקלאית בשנת 1952 עם התפוקה לפי התכנית:

תפוּקת החקלאוּת	1952 מיליוני דולרים	60–1959 מיליוני דולרים
כלל שווי התפוּקה, מבוּסס על מחירי 1952–1953 בדולרים	96	225.2
מזון לאדם	62	148.6
מספּוא	15	25.9
יצוּא הדרים	19	39.5
יצוּא של שונות	–	11.2
	קלוריות לנפש ליום
	207	1850

ביצוע התכנית הנדונה יצריך השקעה של 294,3 מיליון לירות ו־169,2 מיליון דולר, לפי החלוקה הבאה:

סוג ההשקעה	כלל ההוצאות באלפי דולרים	אלפי = ל"י	אלפי + דולרים
ציוּד ובנינים	132,688	137,500	56,300
השקייה	184,333	148,200	102,000
מיתקני־אריזה ועיבוד תעשייתי	15,677	8,600	10,900
סך־הכל	332,698	294,300	169,200

מלבד סכומים אלה יצריכו מתקני־ההשקייה השקעה נוספת של 32 מיליון דולר ו־128 מיליון ל"י.

2. תעשיה

אנו מכינים עתה תכנית פיתוח כללית לתעשיית ישראל. הנחת־היסוד של התכנית היא, שיש להחליף סחורות־יבוא בתוצרת־הארץ, ולהגדיל במידה ניכרת את היצוא.

הכנת תכנית כללית כרוכה בקשיים אובייקטיביים מסוימים; עליה להביא בחשבון ניצול מלא ככל האפשר של חמרי־גלם מקויים מעולם החי, הצומח או הדומם. לפיכך היא תלויה בתוצאות הסקרים הגיאולוגיים, בניסויים חקלאיים ובפעולות דומות, המצריכות מאמץ ממושך. עדיין אין ביכלתנו לתכנן פיתוח ענפי־תעשיה המבוססים על חמרי גלם שמגדלים או מפיקים אותם בארץ, כגון: נפט, ברזל, נחושת, מנגן, מגניון, סלק־סוּכר, כותנה, פשתן, צמר, שלחים וכו'.

זאת ועוד: עדיין אין בידנו להשיב תשובה מלאה על השאלה, אם על תעשיית ישראל להתפתח במגמה דומה לתעשיה בשווייץ, ולהסתפק בעיקר בייצור סחורות מוגמרות מסוגים מעולים, המצריכים השקעות מועטות לערך לכל יצרן, או שעליה לחקות את התפתחותה של התעשיה הבלגית, למשל, ולהשקיע סכומים גדולים מאד בענפי ייצור ראשוני. קושי נוסף נובע מן העובדה, שתעשייתנו הצעירה מנוסה אך מעט בעסקי יצוא.

אף־על־פי־כן ניסו מתכננינו, על סמך נתונים שונים, לערוך אומדן־השקעות ארעי לצרכי הפיתוח של ענפי־התעשיה השונים בשתי השנים הבאות:

אומדן ארעי להשקעות בתעשיה בשנים 1955 – 1954

הענף	מיליוני דולרים
טכּסטיל	16.6
מתכת	12.5
כימיה	3.8
מזון	8.4
קראמיקה	0.6
זכוּכית	0.4
גוּמי	0.3
עץ	0.5
עור	0.1
חמרי בניה	0.5
נייר ותאית	3.1
דפוּס	0.4
יהלומים	5.0
סך הכל	52.2

לפי אומדן, תצריך ההשקעה במטבע מקומי לייצור ציוּד בבתי־חרושת ישראליים, לקניית מגרשי־חרושת, להקמת בנינים, להתקנת חשמל, מים וביוב, לסלילת כבישים ומסילות־ברזל צדדיות, לזקיפת מכונות וכו', סכום נוסף של 80 מיליון ל"י.

אין אלה דוגמות אחדות מן הצפוּי מראש בפיתוּח התעשיה. כאמור, אנו עומדים בפני הכנת תכנית מפורטת, בחינתה ובדיקתה לאור הנסיון. אין כאן חשבון מפורט של צרכי השקעה, אך לצרכי אומדן כללי נקטנו סכום ההשקעות בתעשיה בשבע השנים הבאות של 150 מיליון דולר ו־270 מיליון ל"י. אלה הם בקירוב, הסכומים הדרושים להרחבת חטיבת התעשיה במשק הלאומי במקביל לגידול החטיבות האחרות. לפי התכנית יגדל במשך התקופה הנדונה מספר המתפרנסים בתעשיה ב־30 עד 40 אלף איש.

3. כוח־חשמל

חישוב צרכינו בכוח־חשמל מבוסס על הגורמים הבאים: התכניות לפיתוח החקלאות ואספקת המים; התכניות להרחבת התעשיה, וביחוּד פיתוח התעשיה הכבדה בדרום; הגידול הטבעי של האוכלוסיה ותוספת אוכלוסין על־ידי העליה. לפי אומדן תגדל צריכת החשמל מ־800 מיליון קו“ש בשנת 1953, ל־1800 מיליון קו”ש בשנת 1957. כדי לספק תוספת זו יש להגדיל את כושר התפוקה של הטורבו־גנראטורים מ־180,000 קו“ש עתה ל־370,000 קו”ש. יתירה מזו, מכיוון שעל כושר התפוקה להיות גדול מאומדן הצרכים בזרם, לשם קיום רזרבה מסוימת, עלינו להגדיל את מיתקני־ההפקה עד כדי 420,000 קו"ש.

להלן הערכת ההון הדרוש לפיתוּח ייצור החשמל לצרכי התכנית הזאת:

סוג ההשקעה	צרכי יבוא במיליוני דולרים	הוצאות כינון בישראל במיליוני ל"י
1) תחנות־כוח מרכזיות (כולל טראנספורמאטורים ורשתות הפצה)	40	20
2) תחנות אחרות	10	9
	50	29

4. מחצבים

אשלג: לאחר חתימת ההסכם עם חברת האשלג ולאחר הכנות ממושכות הוחל בשיקוּם המפעל בדרום ים־המלח. בשנת 1948 היה כושר התפוקה של מפעל זה – 60,000 טון אשלג לשנה. לאחר השלמת עבודות השיקוּם תגיע התפוקה, בשנת 1954, ל־100 אלף טון. התכנית היא – להגיע לתפוקה שנתית של 150 אלף טון בשנת 1955, ל־180 אלף בשנת 1956 ול־300 טון בשנים שלאחר 1958.

לפי אומדן יכניס הייצור של 100 אלף טון אשלג – 2,1 מיליון דולר לשנה; הייצור של 150 אלף טון בשנת 1955 – 3,2 מיליון דולר לשנה; הייצור של 180 אלף טון לשנה החל בשנת 1956 – 3,8 מיליון דולר לשנה. פיתוח המפעל בדרום ים־המלח כדי כושר תפוקה שנתי של 180 אלף טון לשנה יצריך השקעה של מיליון דולר ו־8 מיליון ל"י במטבע מקומי.

פוספאטים: בכריית פוספאטים בנגב ובניצולם עוסקת ‘חברת כמיקלים ודשנים בע"מ’. בשנה הראשונה לייסודה עסקה בעיקר בהקמת מחנה כורים, בבניית מפעל־ריכוז בעל כושר־תפוקה של 100,000 טון פוספאטים לשנה, ובפעולות אירגוּן כלליות. המחצבים הנכרים כעת מכילים ב־50% טרי־קאלציוּם־פוֹספאט, שהיא התרכובת הנדרשת לייצור דשנים. המוֹתר הוּא אבן־סיד, קאלציוּם פלוּאוֹריד וזיהומים שונים. שיטה פשוטה של גריסת הסלעים ומיוּן החצץ לפי הגודל, משפרת את האיכות עד כדי 63%, בקירוב, של טרי־קאלציוּם־פוספאט. ריכוז נוסף מחייב תהליך־שריפה מורכב יותר, שבו נהפכת אבן־הסיד לסיד חי. בשיטת הריכוז על־ידי שריפה, שפיתחה חברת ‘פוספאטים בנגב בע"מ’, מופקים גם מוצרי־לוואי רבי־ערך. אלה ועמם חמרי־גלם מקומיים אחרים, עשויים לשמש בסיס למפעל כימי גדול, שייצר מלבד פוספאטים גם שורה של מוצרים כימיים אחרים. פיתוח המפעלים הללו כרוך בהשקעות יסוד של 16,5 מיליון דולר במטבע חוץ ו־17 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אלא שלפי אומדן עשויים המפעלים הכימיים, כשיגיעוּ למלוא התפתחותם, להכניס מיצוא מוצריהם כ־16,7 מיליון דולר לשנה.

נחושת: המלאי הבדוק של עפרות הנחושת נאמד ב־100 אלף טונות ומעלה. המלאי המשוער מגיע ל־ 400 אלף טונות. יש צורך בעבודות סקר ומחקר נוספות כדי לדייק יותר בשיעור המלאי, העשוי להיות גדול יותר. תכולת המתכת הממוצעת היא 1.4%. התכנית היא להפיק בשלב הראשון 5,000 טונות נחושת לשנה. השקעת ההון נאמדת ב־1.5 מיליון דולר וב־2 מיליונים ל"י. הערך המוסף נאמד ב־2 מיליונים דולר לשנה.

ברזל: עפרות ברזל נתגלוּ בראשונה במכתש הגדול לפני שנים מספר, ומלאי העפרות המוכח כיום מגיע למיליונים טונות ואפשר לכרותן במכרה פתוח, עפרות אלו מכילות ברזל בשיעור בינוני וסיליקה בשיעור גבוה. בבדיקות הוּכח, שלאחר הכשרה נאותה אפשר לשפר את טיבן בהרבה. באותו איזור, ואף דרומה ממנו, נתגלו גם גושי־עפרות משובחים יותר, נחוצות אל־נכון בדיקות נוספות, כדי לעמוד על הטיב והכמות, על הדרכים והאמצעים לאירגוּן הכריה וההפקה ושיפורן.

נפט: בקיץ שעבר חוקקה הכנסת את חוק הנפט 1952. ב־28 בינואר 1953 פורסמו התקנות על חיפושי נפט בארץ. אף שבראשונה נתקבל הענין באדישות או בהסתייגות, ביחוּד לאור הדינים־וחשבונות של חברת הנפט העיראקית, שלא היה בהם משום עידוד, מגלים כיום רובם של המומחים אופטימיות ביחס לסיכויי החיפוש.

שש קבוצות ביקשוּ רשיונות לחיפוּש נפט – ארבע מחוץ־לארץ, ושתים שהן שותפויות של חברות ישראליות ומשקיעים מחוץ־לארץ. לחברות אלוּ הוענקו 32 רשיונות על שטחים המצטרפים יחד ל־9,6 מיליון דונם. כל החברות יתחילו, כנראה, בעבודה הממשית תוך ארבעה חדשים, כפי שמחייב החוק. למעשה כבר התחילו רובן במחקרים גיאולוגיים, ועבודה זו תגיע לממדים נרחבים בחדשים הקרובים. אחדות מן החברות כבר התחילו בהכנות למשלוח ציוד־קדיחה לארץ. אחת החברות הישראליות כבר הביאה לכאן את המקדחה הראשונה, וכידוּע החלה כבר עבודת הקדיחה בסביבות סדום. יש מקום להניח, שתוך שנה אחת יפעלו בישראל לא פחות משש מקדחות.

אף שנסיונה של ישראל בחוק־הנפט שלה עודנו קצר, נראה שהמדינה הצליחה לעצב מסגרת הולמת מאד לדירבון פעולות העשויות לחולל מהפכה במשקה, אם יתברכו בהצלחה. נתבדו גם חששות הפסימיסטים, שלא תימצא התענינות בחוגי המשקיעים. אף שהאמצעים העומדים לרשות החברות הפועלות כאן מצומצמים בהשוואה לאמצעיהן של חברות־הנפט הגדולות, הצלחנו לגייס כוחות המסוגלים לבצע עבודה בהיקף של מיליונים דולרים.

5. תחבורה

נוסף על כך עלינו להשקיע סכומים לא־קטנים בפיתוח התחבורה בים ובאוויר, בהרחבת שירותי מסילות־הברזל והתחבורה הממונעת וכן בפיתוח הנמים ושדות־התעופה בארץ. שיכלול התחבורה ופיתוחה עשויים לחסוך וגם להכניס סכומים ניכרים של מטבע־חוץ. לפי אומדן יצריכו ההשקעות החדשות בתחבורה על סוגיה השונים, בתקופה של שבע שנים, את הסכומים הבאים:

	במיליוני לירות	במיליוני לירות
1) ספּנוּת	37.5	–
2) מיתקנים לתיקוּן־אניות	3	4.5
3) נמלים	3.6	18.8
4) שדות תעוּפה: לוד, חיפה, ירוּשלים, אילת ושדות־תעוּפה מקומיים	1.2	7.8
5) "אל־על" לרכישת מטוסים	18	–
6) רכבות	23.5	20
7) מכוניות־משא, אוטובוּסים וכוּ'	35.1	–
8) שירוּת מיטאורולוגי	0.7	3.0
סך הכל	125.6	51.4

6. שיכון ובניה

צרכי השיכון בארץ יבואו על סיפוקם על־ידי מפעלי השיכון של הממשלה ומוסדות־ציבור ועל־ידי הבניה הפרטית. לתכנית הבניה הציבורית שתי מטרות: ראשית, חיסול המעברות והעברת תושביהן לבתי־קבע; דבר זה מצריך בניה של 12,000 יחידות־מגורים חדשות. שנית, סיפוק הצרכים הדחופים ביותר של תושבי משכנות־העוני וגרי דירות צפופות מדי, ביחוּד בישובי העולים; למטרה זו יש לבנות בשבע השנים הבאות 30,000 יחידות־דיור. בסך־הכל ייבנו 42,000 יחידות־דיור. לתכנית־בניה זו תהיה חשיבות רבה בהתפתחות המשק הלאומי, ולא מבחינת התעסוקה בלבד. ענף הבניה משפיע תמיד במידה ניכרת גם על פיתוח המכרות, התחבורה ועל הייצור חמרי בניה. תכנית הבניה תעסיק בממוצע לשנה כ־10,000 עובד בענפי הבניה, החיצוב ותעשיית חמרי־הבניה. כדי לבצע תכנית זו – כולל בניני־ציבור מסוימים, כגון בתי־ספר, גני־ילדים וכו' – תידרש הממשלה להשקיע 110 מיליון לירות, ששיעורן 65% מכלל הוצאות הבניה. 35% מהוצאות הבניה יכוסו על־ידי המשתכנים עצמם ועל־ידי גורמים אחרים.

מלבד ההשקעות בשיכון ובניה נצטרך להשקיע בפיתוח כבישי הארץ – וכבישי־גישה לכפרים ולאזורי־תעשיה חדשים בכלל זה – 36 מיליון ל"י.

בסך־הכל נהיה זקוקים בתקופה של שבע שנים לסך 765 מיליון דולר ו־1,092 מיליון ל"י, לפי פירוט זה:

	במיליוני דולרים	במיליוני ל"י
חקלאוּת	170	294
השקייה	32	128
תעשיה	150	270
כוח	50	29
מחצבים	25	37
שיכוּן	22	70
סלילת כבישים	–	36
תחבוּרה	125	51
קרן שמורה	191	177
סך הכל	765	1092

הרחבת היצוא

אם יושקעו סכומים אלו במועדם, ואם יתפתחו ענפי משקנו לפי התכנית, מה תהיה ההשפעה על מאזן תשלומינו?

אנוּ מקווים, שהערך המוסף מיצוא התוצרת החקלאית, כולל הדרים, יגדל בשנת 1960 ל־50 מיליון דולר לשנה. הערך המוסף של יצואנו התעשייתי, ובכלל זה יצוא המחצבים, יגדל במשך אותה תקופה, לפי המשוער, ל־53 מיליון דולר. היצוא הסמוי באותה תקופה, דהיינו רווחי אניותינו ומטוסינו והרווחים מפיתוח ענף התיירות, נאמד ב־18 מיליון דולר. כל ההכנסות מן היצוא יסתכמו איפוא ב־121 מיליון דולר.

הגרעוֹן הנקי ב – 1960

הצורך הכולל בסחורות־יבוא למטרות צריכה בשנת 1960 נאמד ב־196 מיליון דולר. לאחר ניכוי הכנסות־היצוא המשוערות שלנו, יפחת הגרעון הנקי לצריכה מ־145 מיליון דולר בשנת 1954, עד 75 מיליון דולר ב־1960.

כך נצמצם את גרעוננו לצריכה ב־70 מיליון דולר תוך שבע שנים, ב־10 מיליונים דולר לשנה, בממוצע. סבורני, שזהו אומדן זהיר: אין הוא מביא בחשבון את האפשרויות של גילוּי נפט בישראל, אף־על־פי שכבר הוחל בקידוחים לחיפוּש נפט. אין האומדן כולל את פירותיהן של כל ההשקעות שכבר הושקעו; למשל, רוב הפרדסים שניטעו ישאו פרי רק כשנתים אחרי כן.

סיכוּם הצרכים

מה יהיוּ איפוא צרכינו במטבע־חוץ לסיפוק התצרוכת ולביצוע תכנית ההשקעות, שפורטה במאמר זה, בשבע השנים הבאות?

לצריכה נהיה זקוקים לסכום של 735 מיליון דולר. הגרעון לצריכה יהיה, בממוצע, 105 מיליון דולר לשנה. להשקעה יידרש סכום של 765 מיליון דולר. 210 מיליון דולר – 30 מיליון דולר לשנה – יש להפריש לפרעון את מקורות ההכנסה הבאים:

המקורות	מיליוני דולרים
מן השלוּמים מגרמניה במשך שבע שנים	420
מהשקעות פרטיות	230
ממענקים במשך 2–3 השנים הבאות	185

בקבלת השאר בסך 875 מיליון דולר (היינו, 125 מיליון דולר לשנה) נצטרך לסמוך על מקורות יהוּדיים בעולם, ובעיקר על יהודי ארצות־הברית, לעומת כ־90 מיליון דולר, שסיפקו מקורות יהודיים שונים אשתקד. אנו מקווים להגברת מאמציה של יהדוּת העולם, לא רק כדי לקיים את הרמה הקודמת, אלא אף כדי להגדילה ב־35 מיליון דולר מדי שנה בשנה.

השקעות פרטיוֹת

מדיניותנו המפורשת היא, לעודד השקעה פרטית ע"י תושבי הארץ ותושבי־חוּץ. בעבר עשינו את כל הניתן כדי לעודד השקעות גם על־ידי החוק לעידוּד השקעות־הון, וגם על־ידי הקמת מרכז להשקעות. ממשלת ישראל זקוקה לכך ורוצה, שמספר מאכסימאלי של משקיעים פרטיים יבואו לארצנו וישתתפו בפיתוחה. אילו היה זורם לארץ זרם גדול של הון פרטי, ממילא היוּ מתרחבות אפשרויות הייצור שלנו, ותקופת מאבקנו הכלכלי היתה מתקצרת. עשינו ונעשה לעידוד המשקיע הרציני.

אך בכל מקום ובכל שעה שזרם ההון הפרטי לא יספיק, יגויסו אמצעי ציבור לביצוע משימת הפיתוח. חלילה לנו להפסיד זמן. לפיכך יוסיפו חלק גדול מן העול והרבה מן האחריות לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ, מימיה, מכרותיה, הכוח, החקלאות, ובמידה רבה אף התעשייה, להיות מוטלים על שכם הממשלה.

מובן, שפיתוח כלכלת הארץ, בהתאם להצעות התכנית שהובאה כאן, הוּא בגדר האפשר אך ורק בדרך של שיתוּף מלא ואחריות הדדית של יהדוּת העולם ויהוּדי ישראל.

---

הפיתוח וגורם הזמן

מאת

לוי אשכול

בעוד זמן־מה ייפתח הדיוּן הציבורי על תקציב המדינה לשנת 1955/56, ובכללו על תקציב הפיתוח לשנה זו. דומה שאין עתה צורך להרבות הסברים על חשיבותו של הפיתוּח במשקנו הלאוּמי. תוצאותיו נראות בעליל בכל פינה בארץ. השקעות־הפיתוּח מהווה חלק חשוב מההכנסה הלאומית השוטפת, אך הן מהוות גם יסוד להגדלת ההכנסה הלאומית לעתיד לבוא. תקציב־הפיתוח הוא המכשיר העיקרי לשידוד־המערכות הכלכלי של הארץ בכיווּן להגדלת משקלן של החקלאות, תעשיות־היסוד ותעשיות־היצוא וליצירת התנאים המוקדמים להגדלת כושר־הייצור של הארץ בדרך של פיתוח מקורות המים, הגברת תפוקת החשמל ושיפור התחבורה. מדיניות הפיתוח תורמת גם תרומה חשובה לאיזון התעסוקה. בטווח ארוך היא משמשת כתריס נגד מגמות של אינפלציה. אך מעל לכל מהווה הפיתוח כלי חשוב ביותר לצימצום הגרעון במאזן המסחרי ולסתימת הפער שבין הייצור לצריכה, הווה אומר המכשיר החשוב ביותר להשגת עצמאותנו הכלכלית.

בזמן האחרון קמו עוררים על תקציב־הפיתוח הממלכתי ועל היקפו. רבים משליכים יהבם על ההון הפרטי וסוברים שהוא לבדו יפתח את הארץ. ואכן, כולנו רוצים בהון פרטי בונה ויוצר ומקדם את התעצמותה הכלכלית של הארץ. אולם לצערנו הרב זורם אלינו ההון הפרטי טיפין־טיפין. הטלת האשמה בתופעה זו על הממשלה אינה מוצדקת, כי יש סיבות אחרות רבות, שונות ומורכבות, המונעות את הההון היהודי הפרטי מלזרום אלינו במידה ובקצב הרצויים. אולם תהיינה הסיבות אשר תהיינה, אסור לנו לשבת בחיבוק־ידים לנוכח תופעה זו. ארצנו אינה גדולה ביותר וגם אינה עשירה בנכסים ובאוצרות טבעיים; וקיפוח זה שקיפח אותנו הטבע עלינו לתקן במקורות כספיים ממלכתיים, בעמל־כפיים ובניצול כושר־המעשה של העם היהודי כולו. תפקידנו לעשות את הארץ מושכת ומבטיחה רווחים גם להון הפרטי, וככל שיגדל ההון הציבורי הממלכתי המושקע בפיתוח הארץ, כן יגדלו הסיכויים לזרימת הון פרטי בונה ויוצר.

ההון הציבוּרי – אינטרס האוּמה והפרט

אלה החוששים שמא תקציב־הפיתוּח מעביר חלק גדול מדי של אמצעים לידי העובדים – תנוח דעתם. האין בכך תופעה חיובית? רובו המכריע של עמנו מצוּוה להיות עם עובד, והרי האינטרס של המוני העובדים מזדהה כליל עם האינטרס העליון של האומה. כל הרוצה בריכוז ישוב יהוּדי גדול בארץ, חייב לשרת באמצעים ממלכתיים ישוב זה ליצור למענו את הכלים והתנאים לחיים פרודוקטיביים.

קיבוץ הגלויות הוא, כידוע, תהליך של העלאת נידחים ועקורים – שהם, כרגיל, חסרי־כל, ואין לקלטם שלא באמצעים ממלכתיים. אמנם גם ההון הפרטי היהודי המועט, שהושקע עד עתה בארץ, היה בו לא מעט מההתנדבות שנתעוררה בכוח האידיאל הציוני. אך עד כה ההון הציבורי, הלאומי והממלכתי הוא היה הגורם העיקרי בסלילת הדרך לאומה ועליו היתה תקוותה.

זאת ועוד, מהפעלת ההון הציבורי והכרוך בה נהנה גם הפרט: הוא התבסס ואגר הון ונכסים. הארץ כמעט אינה יודעת עשירים שבאו עם צרור כספם לכאן והתרוששו חלילה. לעומת זאת ראינו מעוטי־אמצעים שנתעשרו בארץ ונעשו בעלי־הון. לאמיתו של דבר, יוצרים תקציבי־הפיתוח מקורות־הון לא לעובדים ומשק־העובדים בלבד: שכבות ומעמדות שונים שאינם נמנים עם מחנה העובדים נתעשרו אגב כיבוש הארץ, יישובה ובנינה על־ידי ההון הלאומי והממלכתי, והם נהנים הנאה חמרית מרובה מתקציבי־הפיתוח הממלכתיים.

במשך השנה שעברה התקדמנו בדרך לעצמאות כלכלית. אולם עדיין דרך ארוכה וקשה לפנינו, וגורם הזמן כאן הוּא חשוב לאין ערוך. כל הפסקה והאטה בקצב־הפיתוח יביאו בהכרח לבזבוז אמצעים ולהארכת תקופת המעבר. אילו עצרנו כוח להכפיל את קצב הפיתוח בעבר, אפשר כי היינו נמנעים מקשיים מדיניים מסוימים. אילו היינו מתקדמים יותר בפיתוח הארץ עד שהיה ברור לכל – לעמי מערב ולעמי ערב כאחת – כשם שברור לנו כי ישראל הגע תגיע לעצמאות כלכלית על אף מזימת החרם הכלכלי, היה מצבנו הפוליטי שונה גם הוא. על הסכנות הפוליטיות האורבות לנו ועל הרמזים ההולכים ונשנים בדבר תכניות־זדון שונות – עלינו להשיב בפיתוח מזורז של הארץ בכל השטחים והענפים; המירוץ עם הזמן הוא גורם מכריע בפיתוחה של הארץ.

יעילות התכנון

המירוץ עם הזמן אינו נוגד ליעילות התכנון. עבודת התכנון החקלאי שלנו, למשל, שנותיה כשנות ההתישבות בארץ. מומחים רבים, יהוּדים ולא־יהוּדים, ישראליים ולא־ישראליים, תרמו תרומתם לתכנון החקלאות. לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם מרכז מיוחד לתכנון חקלאי־התישבותי. צורות משק ודפוסים חברתיים בכפר נבדקים ונבחנים בקפדנות. אין אנו נושאים נפשנו לעבודת שכירי־יום ביישובה החקלאי של הארץ. המדינה משוועת למתישבים־יוצרים שייאחזו בקרקע, יתקשרו אליה בכל נימי־נפשם ויכו בה שרשים עמוקים לדורות. כי לא רק משק חקלאי אנו יוצרים, אלא גם אורח־חיים כפרי. הכפר העברי ישמש בסיס לכלכלת הארץ ולתרבות־ישראל המתחדשת.

פיתוּח החקלאות קשוּר קשר אורגאני עם פיתוּח מקורות־המים בארץ. אין בארץ שטח שבו הושקעו מאמצי־תכנוּן של מומחים ואנשי־מעשה ישראליים ולא־ישראליים, ומהם בעלי שם עולמי, כמו שהושקעו בשטח ההשקייה והמים. כך תוכנו מפעל המים הארצי על שלביו השונים והתכניות לפיתוּח מקורות הירדן והליטאני.

אך לא על החקלאוּת לבדה יכון משקנו הלאוּמי. עם כל חשיבותה לא תוכל החקלאוּת להעסיק את העם כוּלו. בשיטות העיבוד, הזיבוּל, ההשקייה והטכניקה המודרניות, תעסיק החקלאות לא למעלה מ־20–25 אחוז של האוכלוסיה, ואילו רבע האוכלוסיה יתפרנס מן התעשיה.

עם כל תשומת־הלב הרבה שהוקדשה במשך שנים לתעשיה ע“י גורמים לאומיים־ציבוריים ומוסדות מיישבים שונים, מעטה היתה השפעת התכנון עליה. המוסדות הלאומיים לא היה בכוחם לכוון ולהדריך; הם יכלו לסייע בלבד ע”י השקעת סכומים ניכרים גם לחלוצים בין היוזמים הפרטיים כגון, חברת־החשמל וחברת־האשלג ־ אשר פיתחו מפעלים בסיסיים גדולים ־ לא עמד כוחם לימים רבים והמדינה נאלצה להשקיע מכספי האומה בפיתוחם והרחבתם. ביסודה נשארה התעשיה אינדיבידוּאליסטית, הולכת בשרירות לבה.

מתוך הבנת ערכה המכריע של התעשיה בפיתוּח הארץ כוננה הממשלה, עם קום המדינה, ‘מרכז להשקעות’ שמתפקידו לעזור למשקיע הפרטי, ולכוון את השקעותיו לאפיקים רצויים. עד סוף 1953 אישר ‘מרכז ההשקעות’ 712 מפעלים, מהם 590 מפעלים שהושקעו בהם הון־חוּץ ו־122 מפעלים שהונם מקומי. במפעלים אלה הושקעו בפועל 90 מיליון דולר הון־חוּץ ו־76 מיליון לירות הון עצמי.

אך בשטחים בהם תחסר היזמה הפרטית, היכולת והעזה לפתוח במפעלי־תעשיה חלוציים, יהיה על המדינה לפעול לבדה, או בשותפות עם גורמים ישראליים אחרים, כמו ‘החברה המרכזית להשקעות’, ‘המשביר המרכזי’, ‘ניר’, ‘מקורות’, ובעיקר עם ‘סולל בונה’, ששירת את המדינה שירות עצום על־ידי השקעותיו במפעלי־תעשיה בסיסיים.

מרכז לתכנוּן התעשיה

נראה לי שכבר הגיעה השעה להקים מרכז לתיכנוּן התעשיה, שיהיה משותף למשרדי התעשיה, הפיתוּח האוצר והחקלאות, וכן ישוּתפוּ בו כל הכוחות והגורמים המאורגנים מכל החטיבות. מרכז זה ירכז ויעבד תכנית משוּתפת למפעלי־התעשיה, אשר המדינה מעונינת בהם, ויחפש דרכים לביצוּעה גם אם לא ימצאוּ באותו זמן משקיעים פרטיים. מקרים אלה מצדיקים הקמת מפעלים באמצעי המדינה ע"י שיתוף הון־חסכונות של תושבי הארץ, עובדי המפעלים והון פרטי מחוּץ־לארץ. אם הממשלה תקבל על עצמה את ביצוּעה של משימה זו באמצעיה היא, יגיע לכאן בהמשך הזמן גם ההון הפרטי. מפעלים שכבר הושקע בהם “שכר־הלימוד” הראשון ועיקר הסיכוּן חלף, עשויים להוות כוח־משיכה גדול יותר לגבי ההון הפרטי. אם נצליח למשוך הון פרטי להשקעה במפעלים אלה נוכל להשתמש בתמוּרה הכספית לשם הקמת מפעלים בסיסיים חדשים אשר ההון הפרטי עדיין לא בא להיאחז בהם.

על הפרק עומדים עתה פיתוּח המחצבים וניצוּלם התעשייתי וכן ניצוּל חמרי הגלם החקלאיים. עלינו לחפש דרכים לשילוּב גובר והולך של ניצוּל אוצרות הטבע שלנו מן המחצב ומן השדה. בשילוּב זה טמוּנות אפשרויות רבות לפיתוּח עשרות מפעלים גדולים וקטנים שיביאוּ לחסכון של מיליוני דולרים. כדוגמה נביא כאן את הכוּתנה. לניסוּי לגדל כוּתנה בארץ נודעו תוצאות חיוּביות. 50–60 אלף דוּנם כותנה מביאים לידי חסכון של מיליוני דולרים, נוסף על האפשרות לפתח מפעלי־תעשיה לניצוּלו של חומר זה ועיבוּדו. וזוהי רק אחת הדוגמאות.

## תכנית כוללת לפיתוּח הארץ

מאז הוקמה המדינה פעלו בארץ מומחים ומתכננים רבים בשטחי־כלכלה שונים, וכל אחד מהם תרם מנסיונו ומידיעותיו לפיתוּחה הכלכלי של הארץ. אין כמעט ענף כלכלי אחד שלא נבדק ולא נחקר על־ידי המוּמחים. וגם אם לא כל הצעותיהם ותכניותיהם של המומחים מתקבלות, הרי נודעת להן השפעה רבה על תכניותינו המעשיות.

אשר לתכנית כולל לפיתוח הארץ, כידוע, הקימה לשם כך הממשלה לשכה מיוחדת לייעוץ ולתכנון כלכלי. לשכה זו שוקדת עתה על הכנת תכנית כזאת. אני מקווה שתוך זמן מסויים תוכל הלשכה להכין “בּלוּ פּרינט” של תכנית כוללת לפיתוּח הארץ. ודאי, בתנאים שלנו קשה לערוך תכנית בחינת “כזה ראה וקדש”. מן הסתם יחולו בה שינויים. אך אני מאמין שהפעם ייעשה מאמץ לעריכת תכנית כוללת, מתוך תיאוּם הצרכים והאפשרויות של ענפי־המשק השונים: החקלאוּת, התעשיה, הבניה, התחבוּרה, המסחר ושאר הענפים שיש להם תפקיד במשק הלאוּמי.

לפי התכניות שבידינו יש צורך וגם יכולת להשקיע בפיתוּח הממלכתי כ־350–400 מיליון לירות לשנה (בכלל זה השקעות הסוכנוּת היהודית), לפי המחירים של היום, במטבע שלנו ובמטבע־חוץ. ראוי אולי לפרש את הביטוי ‘יש צורך וגם יכולת’. אין הכוונה ליכולת כספית, אלא ליכולת נפשית וטכנית. לרשותנו עומד הפוטנציאל הטכני, המהנדסים, המומחים והפועלים שבכוחם לבצע פיתוּח בהיקף עצום זה. יכולת זו לא באה לנו בהיסח־הדעת, היא פרי התפתחוּת ממושכת. ואם יש עתה בידנו להוסיף מדי שנה 150 אלף דונם שלחין, עלינו לזכור שלפני חמש שנים לא היינו מאמינים שהדבר אפשרי. לא ביום אחד למדנוּ להניח צינורות גדולים. שלחנו פועלים ומהנדסים לכרכי הים, והם ראו ולמדו, ואולי אף הוסיפו משהו משלהם.

מקורות־חוּץ וצריכה שוטפת

חקירות שנעשו על־ידינו הראו, שכלל ההשקעות בארץ מקורו בהון־חוּץ. הישוּב היהוּדי בארץ בכללו – ואין כאן הכוונה לפרט זה או אחר – לא השקיע מחסכונותיו בפיתוּח הארץ. אדרבא, נאלצנוּ להשתמש בחלק מסוים מאמצעי־החוץ לצריכה שוטפת הקשורה בקליטת העליה ובמימוּן צרכי הבטחון. צריכה זו נעשתה בעיקר בצינור הסובסידיות הסמויות, כלומר על־ידי העברת מטבע־חוּץ לרשות הציבור בארץ לפי ערך שהוא למטה מערכו האמיתי. בדרך זה הגיע החסכון השלילי, לאמור, עודף הצריכה על ההכנסה, בשנת 1953, ל־100 מיליון דולר ואף למעלה מזה.

המדיניות הכלכלית החדשה, שהוכרזה על־ידי הממשלה ב־13 בפברואר 1952, מכוונת בין השאר, להקטנת הסוּבסידיה הניתנת למטרות צריכה ולהגדלת הסכוּמים להשקעה. הקטנה כדי מחצה של סכוּם הסובסידיות לדלק, ללחם וכו' בתקציב הפיתוח לשנת 1954/55, בלי לגרום לעליה גדולה של מדד יוקר המחיה, היתה איפוא צעד רציני לקראת הגדלת הסכוּמים המיועדים לפיתוּח.

אין אנו יודעים כמה זמן יעמדו לרשותנו כל המקורות הכספיים החיצוניים. השנה, למשל, פחתו אמצעי המענק ואין יודע מה צפוּי לנו בעתיד. על כן עלינו להשקיע את אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ או יופחתוּ במידה רבה.

לישוב בארץ מותר לצרוך רק מה שהוא מכניס בעמל כפיו. אמצעי־החוץ חייבים כולם להיות מוקדשים להגדלת אמצעי־הייצור ולפיתוח מקורות־הכנסה נוספים. באופק נראית עתה אפשרות של חידוש זרם־עליה מוגבר מארצות שונות (אגב, אם נזכה לעליה מוגברת זו, יוכיח הדבר הוכחה חותכת עד מה בטלים וזדוניים הם הדברים שמטיחים כלפי הממשלה ומייסרים אותה על שגרמה כביכול להפסקת העליה). כאשר יבוא גל־עליה – נקבל אותו! אך עם זאת יהיה עלינו להחיש את הקליטה האורגאנית של האוכלוסיה היושבת כבר בארץ ולהתחיל בהכנת שיכון, מקומות־עבודה ומקורות־פרנסה לרבבות העולים שיבואו.

גידוּל הייצור וייצוּב המחירים

בשעת הדיון בכנסת על התקציב הרגיל הודעתי שאם נמשיך לתת סוּבסידיות בשיעור של 75 מיליון לירות לשנה, יש לצפות שבמשך שנת 1954/55 – יעלה המדד ב־20–22 נקוּדה. ראינו בכך התקדמוּת ניכרת לעוּמת השנים הקודמות, שהרי בשנת 1952 עלה המדד ב־60% ובשנת 1953 – ב־20%. מאז בוטלה, כאמור, כמחצית מן הסובסידיות (לדלק, ללחם, לסוכר ולתה), ובמידה שניתן לראות את הנולד יש יסוד לומר שהמדד לא יעלה השנה על 12 נקוּדות. כלומר, עליה של 5% בקירוּב. זה למעלה משנה אנו מדברים על השאיפה ליציבות ומייחלים לה. עתה כבר ניתן לחוּש בהרגעה מסוימת שבאה כתוצאה מפעוּלתם המשולבת של כמה גורמים. הראשון בהם הוא עליית הייצור בארץ. אנו נהנים מן הפירות הראשונים של פיתוּח הארץ. הפיתוח החקלאי, וביחוד ייצור הירקות והפירות, הגיע לממדים גדולים ויכול לספק לא רק את תצרוכת הארץ בלבד, אלא גם להביא לירידת המחירים אשר השפעתה רבה ומורגשת במדד המחירים. אם נשווה את רמת־המחירים של הירקות והפירות בקיץ 1954 לרמת־מחיריהם בשנתיים האחרונות, נראה שבממוצע היו המחירים השנה נמוכים אפילו ממחירי שנת 1952; וזאת למרות שמדד יוקר־המחיה עלה בינתים ב־60–70 נקוּדה.

נוסף לגידול הייצור החקלאי – אשר קלט ללא־ספק פועלים רבים– יש לציין גם גידול בייצור התעשייתי, הן בייצור ליצוא והן בייצור לצריכה מקומית. היצוא התעשייתי במחצית הראשונה של שנת 1954 היה גדול ב־70% משיעורו באותה תקוּפה אשתקד. גם אספקת התעשיה לשוק המקומי עלתה לעומת האספקה בשנים קודמות. ואם עדיין לא חשנוּ בירידת מחירים של מצרכי־תעשיה רבים, הרי את הסיבה לכך יש לראות בהתארגנותם של ענפי־תעשיה רבים בקארטלים ובלחץ שלוחצים יצרנים וסוחרים שלא להוריד את המחירים. ההתארגנוּת בקארטלים והלחץ הם, כמובן, לרעת הצרכן. ועדת השרים הכלכליים מינתה ועדה מיוחדת לעניני קארטלים העומדת להגיש בקרוב את הדו"ח שלה לממשלה. יש לקוות שבקרוב יתקבל חוק שיאפשר פעוּלה נגד קארטלים וכי יותקנו גם המכשירים למניעת פעולות המזיקות לצרכן ולהגברת יציבות המחירים בארץ.

מדיניות הקפאת האשראי הבנקאי תרמה אף היא תרומה רצינית ליציבוּת המחירים. אמנם חלה עליה בכלל אמצעי־התשלום, אך אנו מקווים שיהיה בכוחם של הגדלת הייצוּר וההיצע בכללו לאזן עליה זו בלי שיווצר לחץ על מערכת המחירים.

המצב במטבע־חוּץ

גם להתפתחוּת המעודדת בשטח מטבע־חוץ השפעה מייצבת חשובה על משק הארץ. הטבת מצבנו במטבע־חוּץ נובעת בעיקר משיפוּר המאזן המסחרי שלנו בשנת 1954. יש להניח שהגרעון המסחרי לשנת 1954 כולה לא יעלה על 185–195 מיליון דולר, כלומר ב־20–30 מיליון דולר פחות מאשר אשתקד.

המפעל המפואר של יהדות ארצות־הברית – מפעל מילווה הקונסולידאציה – תרם אף הוא לשיפור המצב. הקהילות היהודיות בארצות־הברית, קיבלו על עצמן בהנהגתם של אנשי המגבית המאוחדת, להשיג הלוואות מן הבנקים המקומיים לתקוּפה של חמש שנים ולהעמיד סכום זה לרשות התנועה הציונית והממשלה לשם סילוּק חובות קצרי־מועד. יש יסוד להניח שפעוּלה זו תכניס 60 מיליון דולר ומעלה. מפעל זה סילק את הסיוּט של החובות קצרי־המועד, שהיו מעיקים עלינו כד מאד. יחד עם זאת שוּפר במידה רבה ‘כושר האשראי’ של מדינת ישראל ואיפשר לחסוך, על־ידי קניה במזוּמנים, מיליוני דולרים.

סיכוּם

יצבות מחירים ומטבע היא כוח מסייע רציני למלאכת הפיתוּח. בתקוּפה של יציבוּת גובר החסכון הפרטי של כל אזרח, ויחד עם זאת מצטבר חסכון כללי במשק. חסכון זה – במידה שהממשלה תוכל לעודדו ולכוונו – עשוי לשמש אף הוא מכשיר חשוב לפיתוח הארץ, והריהו משמש יסוד ראשון לנורמאליזאציה של חיינו הכלכליים. כל ארץ וכל עם מסוגלים להשקיע אך ורק במידת חסכונם. עד עכשיו נהנים אנו מהשקעות־חוץ, המאפשרות לנו לפתח את הארץ בשביל מאות אלפי העולים הבאים אלינו מחוסרי פרנסה ואמצעים, אך יחד עם זאת חייבים אנו ליצור תנאים כלכליים מתאימים שבהם ירצה הציבור לחסוך ואף יוכל לעשות זאת. בעזרת משטר של יציבוּת נצעד צעד ראשון בכיווּן זה.

עלינו לשנן לעצמנו ושנן: יש לעשות לפיתוח הארץ בקצב ובמידה אשר לא הורגלנו בהם עד כה. עלינו לשכלל ולהרבות ידיעות ותכנון בכל השטחים. עלינו לנהל מדיניות כלכלית אשר ענין הפיתוּח ישמש בה קנה־מידה עליון.

1955

---

התעשיה – בית היוצר לעצמאות כלכלית

מאת

לוי אשכול

באסיפה הכללית הארצית של התאחדוּת בעלי־התעשיה, 30 ביוּני 1955

אצרף את הערותי לדבריו של מר אריה שנקר על גידולה ופיתוּחה של התעשיה בשנים האחרונות.

מר א.שנקר לא חסך דברי־ביקורת מן הממשלה, אולם דומה עלי שטוב אעשה, אם אנסה בוועידה זו לסכם או לציין את מעשיה של הממשלה בשדה זה. מנקודת־המצפה שלי, נקודת־מצפה של שר האור, נראה לי, שהממשלה עשתה בשנים הללוּ רבות, וייתכן שהיתה עם הגורמים שהביאוּ לשׂגשׂוּגה של התעשיה. שהרי ריכזה ממשלת ישראל בשנים הללוּ אמצעים גדולים, מותר לומר – גדולים מאד, לבנינן של הערים, ובדרך זו פתחה אפשרויות עצוּמות לפיתוּחה של התעשיה. היא סייעה לשגשוגה של התעשיה גם ברכישת ציוּד להקמת מפעלי־תעשיה חדשים, בהפרישה כספים לכך מהמלווה של הבנק לאכספורט ואימפורט, ממלווה העצמאוּת, ממלווה הפיתוּח, מכספי המענק האמריקני והשילומים. כ־100 מיליון דולר מכספי המדינה הושקעו בשנים הללו בהלוואות לפיתוּחה של התעשיה. מדיניות הממשלה שחייבה השקעות־חוּץ מצאה את ביטויה בחוק לעידוד ההשקעות משנת 1951 ובהקמת ‘מרכז ההשקעות’. בסוף שנת 1954 טיפל מרכז ההשקעות בהקמתם של 700 מפעלים, אשר למעלה מ־500 מהם כבר נשתלבו במסכת הייצוּר. כ־120 מיליון דולר ו־90 מיליון ל"י הושקעו בהקמת המפעלים האלה.

כל המרבים לטעון נגד הממשלה מן הראוּי שיתנוּ דעתם לכך כי בשנים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה, תודות להצלחתנו בגיוּס אמצעים וביחוד בזכות המלווה המיוחד שהשיגה הממשלה בעזרת יהודי אמריקה לפרעון חובותיה הדוחקים.

אכן, כאשר השתדלה הממשלה להשיג הלוואה זו, לא נתכוונה להקל על האוצר בלבד בסידור עניניו הכספיים; היא ביקשה מקורות כספיים לניהול ופיתוח המשק התעשייתי והחקלאי, כדי לאפשר להם עבודה סדירה, בתנאי כבוד ושקט. עצם מדיניות העליה של הממשלה, כביטוי לצרכי העם היהוּדי ומדינת ישראל, הגדילה את מנין הצרכנים ב־900,000 נפש, ובהשקעת כספים מרובים ומאמצי־אנוש הביאה את השוּק אל פתח בית־החרושת. הממשלה עזרה לפיתוּח התעשיה גם בעקיפין, על־ידי השקעת סכוּמים עצומים בפיתוּח משק המים; התעשיה גם לא הרגישה בהשקעותיה אלה של הממשלה; נראה היה לה שהממשלה פותחת את הברז והכסף זורם אליה, ולא טרחה לראות את קשייה של הממשלה בהשגת כספים אלה.

בשנים הללו השקיעה הממשלה כוחות־נפש מרובים בפיתוּח מקורות חמרי־הגלם שלא מן החקלאוּת, ואנו בקיאים היום יותר בדרכי ניצוּלם של כל חמרי־הגלם שלנו, מן החקלאוּת, מן המחצבים ומן הים. פיתחנוּ את רשת התחבוּרה, הקימונוּ שיכונים לפועלים, חושבני, כי שיכון הקרוב לבית־החרושת עוזר בעקיפין לתעשיין ומשפיע על־שכר־העבודה. הממשלה טיפלה בחינוּך המקצועי בשיתוּף עם כל הגורמים, ופעלה להגדלת פריון העבודה וייכוּלת הייצוּר. שלושה שותפים לבריאותו של האדם, – אמרו חז“ל, ואיני יודע כמה שותפים למוצר תעשייתי עד שהוא מגיע לצרכן בחו”ל, אולם בשותפים אלה תלוּי הדבר, אם נהיה מדינה תעשייתית ואם נוּכל להתקיים על הייצור. הממשלה פעלה רבות בכיווּן זה ובהצלחה. הנה עלה בידנו להבטיח יציבוּת מסוימת במחירים ובמטבע, ועוד זכוּרים הימים והשנים כאשר יצרנים חששוּ לקבל הזמנות כיוון שלא ידעו מה ילד יום. ‘היום המצב כך, אולם מי יודע מה יהיה על שכר־העבודה, ערך המטבע ומחיר חמרי־הגלם בעוד כמה זמן?’ – טענו. וצר, שנשיא התאחדוּת בעלי־התעשיה פסח על הדברים האלה בנאוּמו.

ישראל נעשתה מרכז ממרכזי התעשיה בחלק־עולם זה. קמה בה תעשיה מגוּונת מאד, אם כי עדיין אינה מקיפה את כל השטחים.

בוועידה הקודמת אמר מר שנקר, שהתעשיה פועלת רק ב־50% בלבד מכושר־הייצוּר שלה. אולם היום יש יסוד להניח, שהתעשיה פועלת ב־70%–75% מכושר־הייצוּר שלה. זוהי עליה גדולה לעומת השנים הקודמות. מסכים אני עם מר שנקר, כי אם נגיע למלוא כושר הייצוּר שלנו, נשיג את אחד הגורמים החשוּבים להעלאת הפריון ולהוזלת המוּצר.

קיים עדיין מרחק בין מחירי הייצוּר שלנו ובין המחירים שניתן לנו להציעם בשווקים. לא נעלם ממני, שעם גידוּל התעשיה לא גדל במידה מספקת היצוא. אינני מאושר מ’סתם' ייצוּר. אנו צורכים חלק גדול מדי מן המוצרים שאנו מייצרים, שהצלחנו להגדיל את היקפם, גם בחקלאות וגם בתעשיה, שעה שמן הראוי שיהיו מכוּונים לשוקי־חוץ. מחיר המוצרים שאנו מייצרים לצריכתנו נקבע לרצונו של היצרן, משום שאין ההתחרוּת כאן גדולה, אולם שונה המצב כאשר עלינו להתחרות בשוקי חו"ל. לא אגע בזה בשאלה, אם עלינוּ להקים מפעלי־יסוד, או לא; כאן חשוב לציין, שעם הגידול בייצוּר שלנו גדלה גם התצרוכת. הרי, לדוגמה, מפעל־יסוד – מפעל המלט. תחילה דאגנו וחששנו, שבית־חרושת אחד למלט אף הוא עודף על הצורך. והנה יש לנו כיום שלושה בתי־חרושת למלט, ושלשתם שואפים לגידול ולהתפתחוּת. עם הגידוּל בייצוּר המלט נתעוררה השאלה כיצד למכור בשווקים מוצרים זולים יותר ובעלי איכוּת טובה יותר? הוא הדין בענפים אחרים, כצמיגים וכו'. עד עתה היה הייצוּר התעשייתי והחקלאי שלנוּ מכוּון בעיקר לצריכתנו, מעתה ואילך נהיה זקוּקים לשוקי־חוּץ.

עם שאר דברים שעשתה הממשלה לטובת היצרן נמנית הסדרת עניני הפמ“ז [פקדון מטבע זר – הערת פב”י], שהקלה אל אפשרוּת יצוּא הסחורות לחוּץ־לארץ. הממשלה ביטלה את הדיסאג’יות [הפחתות – הערכת פב"י] לרוב ארצות־היצוּא, ועל־ידי תוספת הקצבות במטבע־קלירינג נתנה עידוד ופרמיה לעליית הייצור בארץ. הוקמה קרן־השוואה לאיזוּן המסחר עם מדינות מייצאות, שהוזילה את מחירי הסחורות המיוצאות והגדילה את הקלירינג למדינה מסוימת ממיליון ומחצית המיליון ל־4.5 מיליון – וכל זה כדי לאפשר לתעשיה לפעול בשוקי־חוּץ על אף ההפסדים הכספיים הנגרמים לממשלה. כן התחייבה הממשלה על הקלירינג שהגדילה, משום שכל עוד אין הכסף נתוּן בקוּפה אין וַדאוּת שיוחזר. הממשלה הקימה קרן לעידוד היצוא בארצות המטבע הקשה, הקציבה מטבע־חוּץ להוצאות הובלה, כדי להקל על התעשיין הישראלי למכור את סחורותיו בחוּץ־לארץ, והקציבה כספים רבים למחקר שווקים באסיה, במזרח הרחוק ובאפריקה.

כשעלתה על הפרק שאלת הדיסאג’יו נתעוררו ויכוּחים רבים אולם עלינו לזכור, שהסחורה הנקנות בארצות מסוימות עולות לנו יותר ביוקר, ואנוּ משלמים ליצרן את ההפרש. אקווה, כי לאחר הסברי זה יובן ענין הדיסאג’יו ויתקבל ביתר הבנה. לדבריו של מר שנקר על הביורוקראטיה בממשלה אעיר, שאין להימנע מתופעה זו. כל מקום שאתה מוצא בו פקידים אתה מוצא גם ביורוקראטיה. אין מפלט ממנה גם במשרדי התאחדוּת בעלי־התעשיה…

אני מבין את יתרונן של הסובסידיות, וביחוד כשהמדובר בתעשיה צעירה ומתפתחת שקשיים רבים לפניה. אבל נדמה לי, שאנו להוטים לעלות מהר מדי על הדרך הקלה והמסוכנת של מתן הסובסידיות – אולי דווקא משום שלנו תעשיה צעירה; התעשיין, המהנדס, הפועל ומנהל־החשבונות, צעירים הם, ואנו מצוּוים לצאת למערכה בעולם גדול ומנוסה שתפס את השווקים לפנינו. האומנם אין חשש שהדרך הזאת תגרום לרפיון־ידים? אביא דוגמה מן החקלאוּת. חקלאי אשר במקום לגדל עץ בהשקייה, זיבוּל אורגאני ולעתים גם בדישוּן כימי,יגדלו בדישון כימי בלבד, סופו שיגרום לכליית העץ. והוא הדין בתעשיה. אנו נצליח, אם נאמץ את מלוא היכולת האירגונית שלנו בתעשיה. שאם כן, כיצד נוכל להתחרות בארצות אחרות ולהגיע לרמה תעשייתית? אם לא תקוּם תעשיה בעלת כושר התחרות, מניין ניקח את המיליארדים שנהיה זקוּקים להם? נראה לי, שעלינו ללכת בדרך הקשה התובעת מאמצים, שותפוּת בהשגת חמרי־גלם ושקידה על הוזלתם ושיפורם של מוצרינו. לא על הסוּבסידיות יש לשים את הדגש, אלא על המאמץ הנפשי והשכלי, על הכוח הרוּחני המצוּי בתוכנוּ, ואילו ריבוי סוּבסידיות ירפה את הידים.

עומדת לפנינוּ כיום הבעיה של הגדלת התפוּקה. אנו מונים כיום 525 אלף מפרנסים, אולם עלינו להגדיל את מספרם, ובעיקר את מספר המפרנסים היצרניים. כי מה בצע במספרות, בתי קולנוע, בתי־קפה ועוד שירותים שהם לכאורה מפרנסים, אולם למעשה אין לנו הכנסה מהם? אנו זקוּקים ליצרנים בחקלאוּת ובתעשיה. אני מאמין, שאנו עומדים בראשית הדרך ואין אנו רחוקים מתמורה בהרכב החברתי והמשקי של הישוּב. הממשלה תוסיף לסייע לקידוּמה של התעשיה על־ידי חיפוּש שוּקי־יצוּא ובשאר דרכים.

לבעיית האשראי: האומנם רצוי להזרים עוד עשרות מיליוני לירות באשראי? סבורני, שלא טוב הדבר. רבים מתלוננים על חוסר האשראי, אוּלם המצב הכלכלי לפני שנתים היה חמוֹּר יותר על אף העובדה שנקטנו מדיניות זו. ויש הרוצים דבר והיפוּכו, היינוּ גם יציבוּת כלכלית וגם גידוּל האשראי, המחבל ביציבוּת. יעילוּתו של האשראי המוגדל מפוקפקת, וספק אם יהיה בכוחו לחסל את האשראי השחור. והרי תביעתם להגדלת האשראי נהפכת במרוצת הזמן להאשמה גלוּיה של הממשלה. קצת פחות וַדאוּת וקצת יותר ספקנוּת – יועילו לענין.

אשר לעתיד היבוא והיצוּא שלנו, הריני נמנה עם אלה שאין דעתם נוחה מן היש והם שואפים להשיג יותר בעתיד. ואכן, מבחינת העתיד יש מקום לדאגה. עלינו להגיע ליצוא העולה, ובהרבה, על 100 מיליון דולר, לגידול הייצוּר והיצוא בחקלאות ובתעשיה, ולהקטנת היבוא.

זוהי הסיסמה: להגדיל את היצוּא ולהקטין את היבוּא. ראש דאגתנו היא!

מתנהל ויכוּח האם כדאי לפתח תעשיות־יסוד? יצר הווכחנוּת רב בקרבנוּ, ועוד עתידות לקוּם שתי מפלגות: מפלגת התעשיה הקלה והבינונית ומפלגת התעשיה הכבדה. לדעתי, אנו זקוּקים לכל תעשיה המייצרת מוצרי יצוּא. להגדלת המפעלים הקיימים תושט כל עזרה, ועם זאת עלינו להגדיל גם את תעשיות־היסוד.

כאן משתרע לפנינו שדה־פעוּלה נרחב: עלינו להפיק יותר חמרי־גלם מהארץ. אשמח מאד אם נייצר שמן במידה שתספיק גם ליצוּא, אבל גם לגרבי־ניילון יש חשיבות אם הם מיועדים ליצוּא.

בארצנוּ מתרכזים מפעלים של דרגה שניה ושלישית, ואין כוונתי לדרגת ההתפתחוּת אלא למידת ריחוקו של המפעל מאמא־אדמה. יש לנו תוצרת ים־המלח, פוספאטים ועוד העשויים לשמש בסיס להקמת מפעלי־יסוד, אולם צריך להשקיע עשרות מיליוני לירות בהקמתם, ועדיין לא נמצאה קבוצת בעלי־הון (מתוך נימוקים שהייתי יכול להבינם אילו נמניתי עם יושבי הבמה הזאת, אולם בתור שר־האוצר אינני יכול לקבלם) שתסכים להשקיע את הכספים הדרושים בהקמתם של המפעלים האלה.

בשנה השביעית לקיוּמה אין המדינה יכולה לשבת בחיבוק־ידים ולחכות; עליה לפעול לביסוּס מצבה הכלכלי. עד כה הבאנו כותנה מחוץ־לארץ, ורק בשנתיים האחרונות התחלנוּ לגדל כותנה בארץ, כן התחלנו לגדל את הסיזל (צמח לייצור חבלים שאפשר לייצר ממנו גם מוצרים אחרים). אני רואה תעשיה זו כתעשיית יסוד. רבים המפעלים שהם בגדר חלום המחכה להגשמתו. מובטח לי, שהממשלה תהיה מוכנה להשקיע ב־4–5 השנים הקרובות 500 מיליון לירות בהקמת מפעלי־יסוד. אני מאמין כי בה במידה שנשקיע הון בתעשיות יימשך אליהן הון פרטי.

לפני ימים אחדים נתקיים כנס של אנשי התעשייה ההסתדרותית בו ביטא כל איש את השקפתו, ואין ספק שגם כאן מצויים אנשים בעלי השקפה שונה על התעשיה. אין העם היהוֹּדי עשיר בחומר, ולאחר מלחמת־העולם ירד גם עשרו ברוח. ישראל צריכה לגדל כל ניצן וכל רעיון וכל גילוּי של התלהבוּת בשדה היצירה, בלי הבדל סקטורים ומפלגות. בשבילי קיים בית־יוצר אחד ובו בעלי גישות שונות, בעלי יכולת נפשית שונה; אלא שהכל חייבים להתאחד למטרת גידול התעשיה. אל ניתפס לצרוּת־עין ונהיה מוכנים לפעול יחדיו. הממשלה רואה את חרושת־העובדים ואת התעשיה הפרטית, שניהם כאחד, כבית־יוצר גדול אחד המורכב חלקים שונים המשלימים זה את זה, ומגמתו – עצמאוּת כלכלית.

---

לדרכה של התעשיה הישראלית

מאת

לוי אשכול

בשלוש השנים שלאחר הכרזת הממשלה על המדיניות הכלכלית החדשה, צעדה התעשיה הישראלית צעד חשוּב קדימה. ערך הייצוּר התעשייתי גדל מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1953 והגיע למעלה מ־1000 מיליון לירות בשנת 1954, במחירים שוטפים. במחירים קבוּעים של שנת 1952 עלה הייצור התעשייתי מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1954, כלומר, עליה ב־45% בקירוּב. סיכוּמיה הראשונים של הלשכה לסטאטיסטיקה על מדד הייצוּר התעשייתי בחדשים הראשונים של שנת 1955, מראים על המשך העליה בגידול הייצוּר התעשייתי.

למעלה מרבע מכלל המפרנסים היהודים שהם כ־125,000 משפחות, התפרנסוּ בשנת 1954 מתעשיה, מחצבים ומלאכה; 20% מההכנסה הלאוֹּמית של ישראל בשנת 1954 באו מהתעשיה. בשנת 1954 היווה היצוּא התעשייתי כולל יהלומים למעלה מ־50% מכלל היצוּא.

צרור מספרים ועובדות אלה בא לציין את חשיבותה הגדלה והולכת של התעשיה במשק הארץ. גידול ופריחה זו של התעשיה נתאפשרו מכוחם של כמה וכמה גורמים.

ממשלת ישראל השיגה בחוץ־לארץ אמצעים כספיים גדולים, שאיפשרו לה לממן רכישת ציוד לחידוש התעשיה הקיימת ולהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. המקורות הן: כספי המלווה של הבנק לאכספוּרט ואימפוֹרט, מלווה העצמאות והפיתוּח, המענק האמריקני וכספי השילוּמים. אין לתאר גידוּל מתמיד והולך של התעשיה בארץ, בלעדי הצלחתה של ממשלת ישראל בהשגת אמצעים ממלכתיים במטבע־חוּץ. כ־100 מיליון דולר במטבע־חוּץ הועמדו ממקורות אלה למטרה זו.

מדיניות הממשלה לעידוּד השקעות־חוּץ, אשר מצאה את ביטוּיה בחוק לעידוד ההשקעות 1951 ובהקמת מרכז ההשקעות, הביאה זרם משקיעי־הון יהוּדים מחו“ל. בסוף שנת 1954 הגיע המספר הכללי של המפעלים באישור מרכז ההשקעות ובטיפולו ל־700, עם הון השקעה של 125 מיליון דולר ו־80 מיליון ל”י.

בשנתים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה. דבר זה נתאפשר תודות להצלחתנו בפתיחת אפיקי הכנסות במטבע־חוּץ ובהשגת מלווה ביסוס מיהודי אמריקה, אשר שיחרר את האוצר ממארת החובות במטבע־חוּץ לזמנים קצרים וכן יאפשר אספקת חמרי־גלם, מזון ונכסי־השקעה ללא הפרעה. אספקת חמרי־הגלם לתעשיה בשנת 1954 הגיעה ל־75 מיליון דולר בקירוּב, שהם כ־150% מאומדן התקציב לאותה שנה, מזה כ־35 מיליון דולר לייצוּר תעשייתי לצריכה מקומית וכ־50 מיליון דולר ליצוּא תעשייתי.

מכספי תקציב־הפיתוח המתקבלים מקרנות־התמוּרה של המלוות וממקורות־הכנסה אחרים במטבע־חוּץ, הועמדו סכוּמים ניכרים כהלוואות לזמן ארוך להקמת מפעלי תעשיה, וכהלוואות לזמן קצר בתור הון־חוזר לתעשיה בכלל ולתעשיה העובדת לשם ייצוּר בפרט.

מדיניות העליה של ממשלת ישראל הגדילה את ציבור הצרכנים, כלומר, סיפקה קונים לייצוּר התעשייתי, איפשרה יצוא בממדים גדולים יותר, וסיפקה עובדים ומנהלים לתעשיה.

על רשימת הגורמים שהביאו לגידולה של התעשיה, יש להוסיף את מאמצי־הפיתוּח הכלליים של הממשלה:

הגדלת תפוקת החשמל מ־80,000 קילווט ל־230,000 ק"ט.

פיתוּח חמרי־גלם חקלאיים ופיתוּח מחצבי הארץ.

פיתוּח מקורות־המים, ביחוד לאזורי תעשיה.

פיתוּח רשת תחבוּרה מודרנית, ימית ויבשתית.

מפעל שיכון רב־ממדים שבלעדיו קשה היה ליצור נושא קבוּע לתעשיה, מפעל החינוך המקצועי של הממשלה, בשיתוּף פעוּלה עם הסתדרות העובדים והגדלת רשת בתי־הספר המקצועיים לנוער,

הקמת המכון לפריון הייצור, המלווה את התעשיה ומסייע לייעוּלה, הגברת פריון הייצור ושיפור טיב התוצרת,

ואחרון־אחרון חביב: המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה אשר שיחררה אותנו ממכת האינפלאציה הדוהרת, והביאה לידי יציבוּת המטבע והמחירים בארץ – יציבות שעלינו לשמור עליה כעל בבת עיננו.

ישראל הופכת להיות אחד ממרכזי־התעשיה הרציניים בחלק עולם זה. קמה לנו תעשיה מגוּונת בארץ, המספקת בכמה ענפים את כל צרכי הארץ והמסוגלת לייצא חלק גדול מתוצרתה לשוקי־חוץ.

עם זאת אין יכולת־הייצוּר בארץ מנוּצלת במלואה. לפי חישובי מומחים, עובדת התעשיה שלנו רק ב־70%–75% מיכולת התפוּקה שלה, ואם נוריד ענפים המייצרים תוצרת שמטבע ברייתה אינה ניתנת ליצוּא, הרי שניתן, בציוּד ובאירגון הקיימים, להגדיל את הייצוּר לפחות ב ¹/₅ או ב־¹/₄ – אילו רק נמצא השוק לתוצרת.

כדי להקים תעשיה המסוגלת לספק את צרכי הארץ במוצרים אשר עד כה הבאנוּם מחוץ־לארץ, ויחד עם זאת לייצר מוצרי־יצוא שערכם הוא כ־300–400 מיליון דולר בשנה, יהיה עלינו להשקיע בשנים הבאות בפיתוּח תעשיה חדשה ובהרחבת התעשיה הקיימת כ־500 מיליון דולר, או קרוב למיליארד לירות. סכוּמים אלה יבואו משלושה מקורות:

1. השקעות הון פרטי של יהודי חוץ־לארץ וגוּפים ציבוריים.

2. כספים מתקציבי־הפיתוח של הממשלה,

3. חסכונות תושבי הארץ.

ב־20 ביוני אישרה הכנסת (החוק פורסם ב־30 ביוני) את התיקונים לחוק לעידוּד השקעות, אשר נתנו הקלות נוספות למשקיעי הון מחוץ־לארץ. ההקלות הן במס הכנסה, מסי רכוש ואחרים, מתן זכות אוטומאטית של ראֶפאַטריאציה במטבע־חוּץ עד 10% מההון המושקע מתוך רווחי המפעלים, ומתן אפשרות של רפאטריאציה העולה אף על 10% מתוך הערך המוסף של המפעלים העובדים למען היצוא. ואני פונה בקריאה אל יהודי חוץ־לארץ שישקיעו מהונם במשק הארץ. הגברת היציבוּת בכלכלה, הבראת המשק, ביטוּל מרבית ההגבלות והפיקוּחים יוצרים את התנאים הכלליים הכלכליים הנחוצים לפיתוח התעשיה בארץ.

המקור השני של אמצעים להשקעה בפיתוח התעשיה הוא תקציב הפיתוּח. במסגרת זו רבו בתקוּפה האחרונה הזמנות לציוּד מכספי השילוּמים, אם כי אין לראות עדיין בארץ התעוררות רצינית של יזמה פרטית יצרנית להקמת מפעלי־תעשיה חדשים.

הממשלה תדאג להקמת מרכז לתכנוּן התעשיה אשר יקבע תכנית כללית לפיתוּח התעשיה המחצבית בארץ. נקרא למשקיעי־חוץ ומשקיעי־פנים להשתתף בהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. אם לא יספיקו האמצעים ממקורות אלה, יהיה על הממשלה להיכנס בעול המשימה.

כבר עתה מסתמנים הקווים הראשונים לפיתוּח התעשיה בעתיד.

אין אנו עשירים בחמרי־גלם בארץ, ועל כן יהיה עלינו לחזק ולפתח את ענפי־התעשיה הקיימת, שהיא בעיקר תעשיה מעבדת, הווה אומר: לפתח תעשיה המבוססת על חמרי־גלם מן החקלאוּת, כמו מפעלים לחוּטי כותנה מכל הסוגים, תעשיית סוכר, שימוּרי־דגים ועוד; תעשיה המבוססת על מחצבי הארץ, שתנצל את אוצרות ים־המלח, האשלג והברום, ותעשיה כימית רחבת־ממַדים שתנצל את מחצבי הנגב האחרים. נוסף לכך יש לבחון את האפשרויות להקמת תעשיה כבדה המעבדת מוצרי ברזל ופלדה, תעשיית מנועים ומכונות.

נוסף לבעיית מימון, שתים הן הבעיות המכריעות בפיתוּח התעשיה בארץ והמשק בכלל:

1) יעוּל, פריון־עבודה, וכוחות מינהליים.

2) יצוּא.

כשאנו קובעים לעצמנו מטרות לעתיד, כמו הבראת מאזן־התשלוּמים, הגדלת היצוא וכו', עלינוּ לקבוע לעצמנוּ גם מטרה בתפוּקת העובד.

ערך הייצור ברוּטו בשנת 1954 הגיע ל־1,600 מיליון ל“י. אם נחלק אותו למספר המפרנסים (252,000), נמצא, שהתפוּקה השנתית הממוּצעת למפרנס היתה למעלה מ־3000 ל”י.

אעֵז ואומר, שתוך מספר שנים עלינו להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד ב־40%–50%. על המכון לפריון הייצור והיעול יוטל לקבוע, בכמה ניתן להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד, ועלינו – לפעול להשגת מטרה זו. לשם כך יהיה עלינו להגדיל את החלק היצרני של האוכלוסיה, הן על־ידי הגדלת מספר המפרנסים והן על־ידי הגדלת מספר העסוקים בענפי החקלאות והתעשיה. כן עלינוּ לייעל את העבודה ולהגדיל את פריון הייצוּר של העובדים והמנהלים בכל השטחים.

היתרון בהשגת מטרה זו של הגדלת התפוּקה איננו טעון הסברים מיוחדים, שכן פירושו הקטנת הוצאות הייצוּר, אפשרויות להגדלת הייצוּר ומתן אפשרות למשק לחסוך ולהשקיע מכוחות עצמו.

אין הגדלת התפוּקה לעובד בעשרות אחוזים בלתי־אפשרית. אמנם בארצות המפוּתחות גדלה התפוּקה שנה שנה באחוזים מועטים, אולם בארץ צעירה, אשר תפוּקתה לפועל נמוכה בהרבה מאשר בארצות המפותחות, אין אפילו המטרה של 40%–50% במשך 4–5 שנים נראית מוגזמת.

הגדלת פריון העבודה ומודרניזאציה של התעשיה שלנו הם תנאי־יסוד להצלחתנו בפיתוּח התעשיה.

כן יהיה עלינו לפתח את מוסדות המחקר המדעי בארץ, לחנך קאדרים של אנשי־מדע וחוקרים, ולהקנות ידיעת מקצוע לפועלים המעונינים והמוכשרים, למען לא נפגר אחר המהפכות הטכנולוגיות בעולם. ייתכן והדבר יחייב שינויים רציניים בחינוך שלנו, כגון הגדלת מספר התלמידים בבתי־הספר התיכוניים והמקצועיים ובבתי־הספר הגבוהים ללימודים טכניים.

עלינו לדאוג לחינוך מנהלים בארץ ובחוץ־לארץ, אשר יהיו מסוגלים לנהל תעשיה מתרחבת וגדלה. למכון לפריון־העבודה נועד תפקיד חשוב בענין זה, אך עיקר המעשה ייעשה על־ידי המנהלים והעובדים.

נוסף על הייעול והגברת הפריון, יהיה עלינו לעסוק באירגון היצוא וכיבוש שווקים לתוצרת ישראלית.

עיקר הייצור התעשייתי הנוסף בארץ חייב למצוא את שווקיו בחוץ־לארץ. לגבי מפעלים רבים האפשרות לייצא היא תנאי להמשך קיוּמם. דוגמה אחת: בימים אלה בוּטל הפיקוּח על מכירת מלט. ביטוּל הפיקוּח הזה, כמו ביטול פיקוּחים אחרים בעבר, נתאפשר לרגל הייצוּר הגדל והולך במפעלי המלט בחיפה, ברמלה ובהר־טוב, המסוגלים לספק את כל כמויות המלט הנדרשות ללא הגבלה. המשך פיתוחו של הענף הזה המייצר תוצרת משוּבחת, אשר חמרי הגלם שלו מצויים בארץ, יהיה תלוּי ביכלתו להתחרות בשוקי־חוץ. הוא הדין בצמיגים, בטכסטיל, במַזוניט וכו'.

צעדינו הראשונים ביצוא תעשייתי הוכתרו בהצלחה. הממשלה ליוותה את היצוא מיומו הראשון בעידוד, בטיפוח ובעזרה. אמנה כמה וכמה דברים שעשתה הממשלה לעידוד היצוא וקידומו:

1) זכות קבלת מטבע־חוץ כתמורה ליצוא (פמ"ז), מאי 1953. בשעתו היתה חובה על היצואנים למסור לאוצר את תמורת היצוּא, ולבקש הקצבות ליבוא הדרוש ליצוא וייצור שוטף – פרוצדורה שהיתה גורמת עיכוב וקשיים בעבודת היצואנים. ההסדר החדש (פמ"ז) נתן ליצואנים עדיפות ביבוא לשוּק המקומי, הקל על תכנון וביצוע הייצור ושיחרורם מהקצבות ורשיונות לפעולות השוטפות של הייצור.

2) אפשרות ההמרה של תמורת היצוא לכל סוּגי המטבע – מאי 1953. הקלה זו שיחררה את היצואן מההכרח לקנות חמרי־גלם בארץ היצוא.

3) זכוּת ההמרה של פמ“זים ללירות ישראליות הלוך ושוב (במשך 6 חדשים) – סוף 1954. זכוּת זו איפשרה ליצואנים להחליף את הפמ”ז ללירות ישראליות לשם מימון שוטף של ייצורם, ובבוא הצורך – להחליף את הלירות לפמ"ז תוך ערבות האוצר לשער ההמרה.

4) חישוב מוקטן של הדיסאג’יו – מאי 1953. דיסאג’יו מוקטן של מטבע־קלירינג בהשוואה לערך הריאלי של מטבע־חוּץ ביחס לדולר, יש בו משוּם עידוד ופרמיה ליצוא לארצות־הקלירינג.

5) ביטול הדיסאג’יו בארצות הסקאנדינאביות, ראשית 1955.

6) הקמת קרן־השוואה לאיזון המסחר עם תורכיה, 1955. קרן זו הוזילה את היבוא מתורכיה, דבר שהוּא תנאי לאפשרות היצוא לארץ זו.

7) הגדלת האשראי לקלירינג עם תורכיה לשם המשך היצוא לארץ זו מ־1.5 מיליון דולר ל־4.6 מיליון דולר בשנת 1955.

8) הקצבות ואשראי במטבע־חוּץ בערבות האוצר, ראשית 1955. הסדר זה איפשר ליצואנים השגת אשראי זול ונוח במטבע־חוץ בערבות האוצר, למימון היבוא לשם יצוא. לפני הסדר זה נתקלו היצואנים בקשיים מרובים במימון היבוא, דבר שייקר את יצואם.

9) קרן בשיתוּף בנקים למימון פעולות היצוא, סוף 1954.

10) קרן לעידוּד היצוא החדש לארצות המטבע – 1955.

11) תמיכה והשתתפוּת הממשלה בדמי־ההובלה למזרח הרחוק בסך 40 אלף דולר – 1955.

12) השתתפוּת הממשלה בהון חסכון והוצאות מחקר שווקים של חברות־היצוא לאפריקה ואסיה – 1955.

13) הקלות ליצואנים בשירותי הנמל – 1955.

רשימה זו מוכיחה על המאמצים המתמידים של הממשלה להקל על היצוא הישראלי למען יתפוס את מקומו הראשי בכלכלת ישראל.

אחת הסיסמאות המוצאות לה פרסום רב בעתונות היא ביטול הדיסאג’יו. כידוּע, משמשת תורכיה שוק חשוב לתוצאתנו התעשייתית. הממשלה עשתה רבות לקיום השוק הזה וטיפוחו. מחירי הסחורות הנקנות בתורכיה בכספי־הקלירינג גבוהים מן המחירים הבינלאומיים. בו בזמן מקבלים היצואנים בעד סחורתם הנמכרות בתורכיה מחירים העולים על המחירים הבינלאומיים. כדי לא לייקר יתר על המידה את מחירי הסחורות בשוּק המקומי, קיים דיסאג’יו של 15%–20% הנגבה מהכנסות היצוא לשם הוזלתן של סחורות־היבוא.

ביטול הדיסאג’יו פירושו או ייקור המצרכים הנקנים בתורכיה ובעקבותיו עליית המחירים, עליית האינדכס ושכר העבודה, שהיתה עלולה לפגוע במאמצי היציבות שלנו, או מתן סובסידיה ישירה ליצוא לתורכיה שהוא יצוא לארץ־ישראל. מכאן לבעיה השניה – שאלת מתן סוּבסידיות ישירות ליצוּא. לדעתי, לפנינוּ שתי דרכים בפיתוּח היצוּא.

הדרך הקלה, הטוענת שהיות והוצאות־היצוּא בארץ הן גבוהות ואף־על־פי־כן ברצוננוּ לייצא, על הממשלה לשלם סובסידיות קבועות לתעשיית היצוא בצורה זו או אחרת. אין להכחיש, שיש הגיון מסוים בטענה זו, אולם היא מתעלמת משתי עוּבדות־יסוד: ראשית, מי יפרע את דמי הסוּבסדיה? ושנית, תעשיית־יצוּא המתקיימת על סוּבסידיות לעולם לא תהיה תעשיה בריאה המסוגלת להתרחבות בשוקי־חוץ. ייתכן, שבמקרים בודדים נהיה נאלצים לתמוך בסוגי־יצוא מסוימים, אך אסור שהדרך הקלה הזאת תהיה הדרך המרכזית בפיתוח היצוא.

קיימת דרך שניה, קשה ומייגעת, המבוססת על אמון במוחו של הפועל והמנהל הישראלי, והיא הדרך של ייעול ופריון היצוא, על־ידי השוואת הוצאות־היצוא בארץ להוצאות־היצוא של ארצות מפותחות.

הממשלה תפעל ותעודד הקמת חברות־יצוא מסחריות אשר תשחררנה את היצרן מהדאגה והטיפוּל הבלתי־אמצעי בעניני יצוא. הממשלה תסייע לחברות אלו בפעוּלתן לכיבוּש שווקים, על־ידי השתתפוּת בהן, עזרה במימון ובביטוּח בפני סיכוּנים פוליטיים והפסדים הנובעים מתוך מכירה בדרכי קוֹנסיגנאַציה וכדומה.

יש להקים גוּף מרכזי לטיפוּל ביצוא, אשר נוסף על הרשויות המוסכמות יסייע ליצוּא וכיבוּש שווקים, בהקלות אדמיניסטראטיביות ואחרות הנחוצות לתכנון היצוא ואירגונו.

והערה בענין האשראי ושער הריבית. לשם שמירה על יציבוּת המחירים והמטבע משתמשת הממשלה, בין השאר, גם באמצעי של יציבוּת נפח האשראי והכוונתו למטרות יצרניות, ובעיקר לתעשיה וחקלאות.

על כן נאמר לכל הדורשים ותובעים בקולי־קולות את הגדלת האשראי: האמנם שׂמוּ אל לבם את גודל הסכנה האינפלאציונית הכרוכה בהגדלת האשראי? כל אדם שיציבות המשק, המחירים והשכר יקרה לו, ישקול הרבה לפני שיעלה הצעות העשויות לעורר את חיית־האינפלאציה מתרדמתה ולהחזיר את גלגל ההתפתחוּת אחורה, אלי תהום פעורה של איבוּד־היציבות.

לאור האמור לעיל מתעוררת השאלה: האם מותר למדינה ולממשלה לחכות להתעוררות היזמה הפרטית ולהשליך את יהבה רק עליה? האם רשאית הממשלה לקשור את עתיד התעשיה והכלכלה ואת שאיפתנו לעצמאות כלכלית בתקווה, שהיזמה הפרטית לבדה תבנה לנו תעשיה?

אף בעתיד נגביר מאמצים לעידוּד השקעות פרטיות בארץ ובחוץ־לארץ ונהיה מוכנים להושיט את מלוא העזרה הנדרשת, אך משתקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוּציים בתעשיה, יהיה על הממשלה לבדה, או בשותפות עם גורמים ציבוריים ופרטיים – להיכנס בעול הקמת תעשיה בארץ.

לפני שנה בערך, ב־3.8.54, מסרתי בנאום תקציב־הפיתוח, כי הוסכם על הקמת מרכז לתכנון התעשיה, משותף למשרדי התעשיה, הפיתוח, האוצר והחקלאות, שישותפו בו כל הכוחות והגורמים המעונינים, כדי לרכז ולעבד תכנית כללית של מפעלי תעשיה שהמדינה וכלכלתה מעונינים בה. אך מרכז כזה לתכנון פיתוּח תעשייתי לא הוקם עד היום. תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, הגורמים האחראיים למממשלה ולעתיד הארץ לא יוכלו עוד לעמוד מן הצד ולחכות ליזמה של פרטים משקיעים, או ליזמתו של משרד המסחר והתעשיה.

מתגבשת והולכת בתוכנו ההכרה, שהגיע הזמן להקים חברה ממלכתית לפיתוח התעשיה, אשר תיזום הקמת מפעלים ואף תיקח על עצמה את עול הביצוּע. חברה זו תשתף גם הון ציבורי־הסתדרוּתי, את מפעלי ‘סולל בונה’, ‘המשביר’, ‘תנובה’ ואחרים. וכן גורמים אחראיים של יזמה פרטית המוכנים לתת יד לפיתוּח התעשיה בארץ.

בענין זה, כמו במקרים דומים רבים בתולדות בנין הארץ, אנו מגיעים לצורך בהתערבות הממשלה – לא מתוך אידיאולוגיה ואמונה בלבד, אלא מתוך רצון לשתף את כל הכוחות הבונים והיוצרים בבנינה של הארץ. מוכנים היינו להניח סקטור חשוב אחד לפעולתה של היזמה הפרטית ולהתרכז יותר בפיתוּח החקלאוּת, המים והתחבורה, אך האחריוּת לגורל האוּמה ועתידה מחייבים אותנוּ להיכנס גם בעול אחריוּת זו.

ולבסוף – בשאלת ה“סקטורים”: אין העם והישוב היהוּדי בארץ יכולים לוותר על ניצולו של כל קורטוב כוח ויזמה המתגלים בתוכו. על כן רואה אני חובה להזהיר את כולנו מפיתוח רגשי קנאה צרת־אפקים ושנאה עיוורת ועקרה. רבה חשיבותו של כל אדם שבכוחו ליצור ולבנות: אנשי־החרושת המאוגדים, בוני החרושת ההסתדרותית, בעלי־המלאכה המקימים מפעלי־ייצור לתפארת, – הכל מרימים תרומתם לבנין הגדול של כלכלה ומשק בריאים.

נשאף לכך שקנאת־יוצרים תרבה יצוא ותרבה תעשיה, ותצעידנו לקראת עצמאות כלכלית.

1955

---

עתיד התעשיה בישראל

מאת

לוי אשכול

לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא על החקלאות לבדה יכון משקנו. עם כל חיוניותה, לא תוכל החקלאות להעסיק בעבודה יצרנית את העם כולו. בשיטות העיבוד, הזיבול, ההשקייה והטכניקה המודרניות עתידה החקלאות להעסיק לא למעלה מ־20%–25% של האוכלוסיה. החלק הגדל והולך של המפרנסים ייקלט בענפי המלאכה והחרושת.

אכן, המלאכה והחרושת היו בני־לוויה מתמידים ונאמנים לחקלאות כל ימי היאחזותנו בארץ.

זכורים הצעדים הראשונים של בתי־החרושת לשמן ולסבון בבן־שמן ובחיפה. זכורים חלוצי התעשיה ביציקת ברזל ביפו, וכמובן – היקבים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב; הנסיונות להקים בית־חרושת לזכוּכית בטנטורה, טחנות־הקמח ומפעלי־מלאכה אחרים.

עם קום המדינה ועם גלי העליה הגדולים, שהיוּ מלווים בעליה מתמדת בהוצאות לצריכה ובצורך לחשל כוח־מגן להבטחת הגבולות, היה הכרח להגביר את קצב פיתוחה של התעשיה הישראלית.

מצויים מספר גורמים המצדיקים מגמה זו. לא ניתן ליישב את כל העולים החדשים על הקרקע; עם גידול הביקוש במדינה למוצרי־צריכה תעשייתיים, מן ההגיון הוא לייצר חלק גדול מהם בארץ. אף־על־פי־כן נתרבו מוצרי היבוא בשיעוּר הגדול משיעור ייצורם המקומי של מוצרים אלו.

כל ההישגים הצפויים מהרחבת הייצור החקלאי או השירותים יכסו, לכל היותר, חלק קטן בלבד מהגרעון במאזן־התשלומים, המגיע כיום ל־300 מיליון דולר בקירוב.

הפתרון נמצא איפוא בפיתוח תעשייתי מהיר, העשוּי להקטין את צרכי היבוא של הארץ, להגדיל את היצוא לכיסוּי היבוא הבלתי־נמנע, ולקלוט חלק גדול והולך מן העולים החדשים שלא נקלטו בחקלאות.

הישגי התעשיה

רשאים אנו להיות גאים על הישגינו בפיתוח התעשיה בשנים האחרונות. בתקופת ארבע השנים בין 1952–1955 עלה הייצור התעשייתי כמעט ב־60% והיצוא – ב־225%.

מרבית המפעלים התעשייתיים הגדולים הוקמו והחלו בייצור בתקופה זו. הרשימה היא רבת־רושם: מפעלי המלט רמלה ושמשון, מפעלי אליאנס וג’נרל לייצור צמיגים, מפעל ההרכבה של קייזר־פרייזר, המפעל הגדול של דשנים וחמרים כימיים במפרץ חיפה, המפעלים לאלקטרו־כימיה וחמרי־הדברה שהושלמו זה עתה; מפעלי צינורות פלדה ובטון, מפעל ערגול פלדה, מפעל פניציה למוצרי זכוכית, מפעל הנייר בחדרה, מפעלי עץ־לבוד, מפעל לייצור מזוֹניט, בית חרושת למקררים אַמקוֹר, מכרות הפוֹספאטים בנגב ועוד.

כן הוקמו שני מכונים לעיבוד הכותנה המקומית, העשוייה לספק כבר בשנת 1957 את כל צרכי הארץ במוצר זה, והושלמה הקמתו של בית־חרושת לסוכר. מספר המפעלים הקטנים יותר גדול מכדי שנפרטם כאן. נוסף על כל המפעלים החדשים הורחבו ושופרו גם רבים מן הקיימים.

מגמת ההתפתחוּת בתעשיה נמשכת. זה עתה הוחל בהקמת בית־חרושת לטוויית כותנה בחבל לכיש, וכן מתכננים הקמת מפעל לעירגוּל אלומיניום ופליז. עתה דנים בהפקתם של מוצרי־לוואי למוצרי הדר, כגון פּקטין והספרידין וכן ננקטו צעדים ראשוניים לפיתוח תעשיה כימית יסודית באיזור סוכרייר.

מחקר מרבצי־הנחושת בנגב כבר הגיע לשלב מתקדם, ונמשכים ניסויים בקנה־מידה מסחרי בעפרות הנחושת; ניסויים אלה מצביעים על סיכויים טובים להפקת תרכיזי־נחושת, שתבוצע בעתיד הקרוב. מפעלי ים־המלח נבנוּ ברובם מחדש, ויש לצפות לגידול בתפוקת האשלג.

התפתחויות דומות צפויות גם בסקטורים תעשייתיים אחרים וביניהם ראוּי לציוּן מיוחד גילוי אוצרות הנפט.

קרוב לרבע מכלל המפרנסים היהודים, שהם כ־125 אלף משפחות, מתפרנסים מתעשיה, מחצבים ומלאכה. כ־20% מההכנסה הלאומית של ישראל בשנת 1955 באה מתעשיה, מלאכה ומכרות.

אולם בשנה האחרונה נתגלו גם כמה סימנים מדאיגים בקצב ההתפתחות התעשייתית.

דוגמה לכך תשמש הירידה בשיעור הגידול של הייצור התעשייתי כפי שמראים המספרים הבאים:

ערך הייצור התעשיתי (בלי יהלומים) ברוּטו (במספּרים מעוּגלים)

	1952	1953	1954	1955
1. במחירים שוטפים (מיליון ל"י)	390	550	810	940
2. במחירי 1953 (מיליוני ל"י)	500	550	704	790
3. % הגידוּל לעומת השנה הקודמת	-	10	28	12

מדאיגה יותר העובדה, שהיצוא התעשייתי בשנת 1955 לא זו בלבד שלא עלה כלל, אלא אף ירד מתחת לרמת היצוא המקבילה בשנת 1954.

היצוא התעשייתי (בלי יהלומים)

הערך במיליוני דולר	16	24	37	36
% השינוּי לגבּי השנה הקודמת	–	50+	54+	3 -
הערך בל“י מיליוני ל”י בשיעור של 1.8 ל"י לדולר)	29	43	67	65
אחוּז מסה"כ הייצור התעשייתי	7	8	8	7

היצוא התעשייתי מהווה איפוא חלק קטן בלבד מהייצור התעשייתי בכלל (10%–12%), לאחר שהובא בחשבון השוני בין מחירי היצוא למחירי השוק המקומי.

הערכות של ההשקעה במפעלי התעשיה מראות אף הן נטיה לירידה, אם כי בשנת 1955 חלה עליה קטנה, בהשוואה לשנת 1954.

השקעות ברוּטו בתעשיה ובמכרות (מחוּץ לחשמל, במיליוני ל"י, מספּרים מעוּגלים)

	1952	1953	1954	1955
במחירים שוטפים	50	60	60	70
במחירי 1953	65	60	47	50

מטרותינוּ

כדי להגיע לעצמאות כלכלית עלינו להכפיל בתקופה של 10 שנים, בקירוב, את נפחו של הייצור התעשייתי, ואף למעלה מזה. אנוּ חייבים להגדיל את הייצור בשיעור של 20 עד 30 אחוז לשנה, ולהגיע לכך, שמחצית ייצורנו התעשייתי, לפחות, תופנה ליצוא.

על ההשקעות בתעשיה לעמוד על רמה שנתית ממוצעת שתהיה גבוהה בהרבה (כפולה, לפחות) מן הרמה הנוכחית. על הממשלה ועל הגורמים היצרניים השונים להתאחד במאמץ משותף לפיתוח התעשיה, – אחת המשימות החשובות ביותר של מדיניותנו הכלכלית.

תנאי היסוד לפיתוח התעשיה

ארצות בלתי־מפותחות, הנוקטות שיטה כלכלית חפשית, חייבות להישען בפיתוח תעשייתן כמעט בלי יוצא מן הכלל, על הון ויזמה מן החוץ.

כדי למשוך משקיעי־חוץ חייבות ארצות אלה לספק תנאים מסוימים שיעשו את ההשקעות בהן כדאיות יותר מן ההשקעות בארצו של המשקיע. הגורמים המושכים הם, בדרך־כלל, שילוב אוצרות־טבע עשירים, כוח־עבודה זול, קרבת שווקים והקלות כספיות בצורת הקלות ממסים שונים ומתן אפשרות לריפאטריאציה של רווחים והון.

כלום יכולה ישראל ללכת בדרך זו? התשובה היא כן, אך בהגבלות מסוימות.

מנקודת־ראות אובייקטיבית קיימים בעולם אזורים המציעים למשקיעי־חוץ יותר מאשר יש בידי ישראל להציע כיום.

הנחה מוטעית היא כי ישראל מסוגלת להתחרות על הון זר בתנאים אלה בלבד. יתר על כן: איום החרם הערבי הצליח במקרים רבים למנוע פירמות זרות מהקמת ענפי־חרושת בישראל. עלינו להישען איפוא בפיתוח התעשיה במידה רבה על מקורותינו, יזמתנו וכוח־המצאתנו.

ואכן, קיימים גם גורמים רבים הפועלים לטובתנו. משקיעים יהודים מכל קצות תבל, וגם קבוצות של לא־יהוּדים האוהדים את ישראל, מוכנים להשקיע מהונם כאן ואף להשתתף בדרכים אחרות בפיתוּחה התעשייתי של הארץ.

יש לחזור ולהדגיש, כי כיום חסרה ישראל יֶדע וכשרונות מנהליים במידה שאינה פחותה מחסרון ההשקעות הכספיות.

לשם השגת הידע ושימוש יעיל בנסיון ובמומחי המינהל מן החוץ, עלינו לאתר תחילה את ענפי התעשיה שבהם תחול ההתרחבות וההתפתחות. פירושו המעשי של דבר זה, כי ייחקרו האפשרויות השונות להתרחבות התעשייתית וכן יעובדו תכניות זמניות לניצול המפעלים הקיימים ולהקמתם של מפעלים חדשים.

משרדי המסחר והתעשיה והפיתוח, בשיתוּף עם משרד־האוצר ומוסדות ממשלה וציבור אחרים, עוסקים היום בכך. עם זאת אנו מעודדים ככל האפשר את המשקיעים־בכוח המביאים תכניות משלהם ועוזרים להם.

לכל ההצעות המועלות על־ידי משקיעים פרטיים ניתנת עדיפות, הואיל ותכניות אלו קרובות לביצוע לפי שיש להן נושא, המוכן לפעול להגשמתן. רק אם תקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוציים בתעשייה, יהיה על הממשלה, בשיתוּף עם גורמים יצרניים אחרים, להיכנס גם בעול הייצור והביצוע.

בשדה העזרה הכספית מוכנה ממשלת ישראל להרחיק־לכת מארצות רבות אחרות, ע"י מתן הלוואות לזמן ארוך, המהוות חלק ניכר בסכוּם הון־ההשקעה. בצורה זו מוכנה הממשלה להשתתף בסיכוּן הכרוך בפעולות והון, הרי התנאים במדינתנו הם, בדרך כלל, נוחים כמו ברוב הארצות.

שיעורי שכר־העבודה הממוצעים בישראל אינם גבוהים משיעורם בארצות רבות באירופה, אך לא נוכל לעמוד בהתחרות עם ארצות אלו אלא אם כן נשכיל להעלות את רמת הפריון והתפוקה במפעלינו ולהשוותה לרמה הקיימת בארצות אלו.

פירוש הדבר שנדרש מאמץ בלתי־פוסק להעלאת הפריון על־ידי הכנסת שיטות־ייצור מודרניות, ניצול מלא יותר של מיתקנים קיימים, הקטנת הבזבוּז ומלחמה בו.

אף בתעשיה הקיימת מצויות אפשרויות שעדיין לא נוצלו. מוצרים שערכם מיליוני לירות אפשר לייצר על־ידי ניצול מלא יותר של מוצרי־הלוואי בתעשיות המזון. עם עליית הייצור החקלאי ניתן גם להרחיב את תעשיית המזון. יש לחפש דרכים לשילוב גובר והולך בין אוצרות הטבע שלנו מן המחצב והשדה. בשילוב זה טמונות אפשרויות להגברת כוחנו הכלכלי. גידול מתרחב והולך של כותנה באזורים שונים, פותח אפשרויות לעיבוד תעשייתי של כותנה, וכבר עומדת לרשותנו המומחיות הנדרשת. בשדה הכימיה מיוצרים כבר עתה מוצרים רבים, והמשך הפיתוח תלוּי במידה רבה בכשרונות וביוזמים. אכן, מצויים ענפי־תעשיה מועטים בלבד שאין בהם אפשרויות־פיתוח נוספות, אם ליצוא או כתחליף ליבוא.

אין השוּק הישראלי גדול, אף־על־פי־כן מובאים לארץ שנה שנה מוצרי־תעשיה בשווי של עשרות מיליוני דולרים. מצב זה שבו עולה היבוא על היצוא פי כמה וכמה, נותן בידי ישראל עמדת מיקוח למכירת מוצריה בחוץ לארץ, כל עוד הם מתקרבים באיכותם ובמחיריהם לסטנדרטים המקובלים בשוקי־חוץ. חשיבות ניכרת נודעת לכך, שעל־ידי קשריהם של היצרנים הישראליים עם סוכני־הפצה יהודים בכל העולם, הוקלה חדירת מוצרינו לשוקי־חוץ, חדירה שעלולה היתה להיתקל בקשיים רבים אלמלא קשרים אלה.

אך מאידך, המקורות המוגבלים, מחירי־הדלק הגבוהים, יוקר הכוח והוצאות־המשלוח, הם גורמים המכבידים על הוצאות־הייצור של מוצרינו ומחייבים הגבלות מסוימות בבחירת המוצרים שאפשר לייצרם כאן על בסיס התחרות בארצות אחרות. מספר עקרונות כלליים חייבים לעמוד לנגד עינינו עם קביעת המוצרים שאת ייצורם יש לעודד, ואלה הם:

1) מוצרים שבהם מהווה ההוצאה על יבוא חמרי־גלם לייצורם חלק קטן ביחס מערכם כשהם גמורים.

2) מוצרים שבהם מהוות ההוצאות על כוח־האדם, ביחוד על כוח־אדם מקצועי, חלק גבוה בסך־הכל ההוצאות.

3) מוצרים בהם מהווים הדלק והוצאות ההובלה חלק קטן ביחס בסכום ההוצאות.

4) מוצרים בעלי מחיר גבוה שייחודם באיכוּת, אפנה ודיוּק.

5) מוצרים שאינם מיוצרים ייצור המוני בארצות אחרות.

6) מפעלים שבהם ההשקעה לעובד נמוכה, אלא אם כן מכריעים גורמים אחרים לטובת השקעות גבוהות.

7) מוצרים שקל באופן יחסי לשווקם.

8) מוצרים שבהם שלבי־העיבוד (ההפרש בין הוצאות על חמרי הגלם – כולל דלק – לבין מחיר המוצר המוגמר) רחבים, באופן יחסי.

9) מוצרים שאין שיווּקם תלוּי, במידה רבה, בשמו ובפרסומו של היצרן.

10) מוצרי־תעשיה שיחליפו מוצרי־יבוא, בתנאי שהוצאות־הייצור לא יהיוּ גבוהות יותר על המידה.

הפעוּלות לעידוּד התעשיה ופיתוחה

עם קום המדינה הקימה הממשלה מרכז להשקעות, וכן חוקקה חוק לעידוד ההשקעות – כדי להקל על המשקיע הפרטי, לעודדו ולמשוך אותו, וכן לכוון את ההשקעות לאפיקים רצויים. אנוּ תקווה שהקלות אלו יגבירו את זרם ההשקעות מחוץ־לארץ, אשר יחד עם כספי תקציב הפיתוּח המקיף והולך שכבות־אוכלוסיה גדולות יותר ויותר – ועם כספי החסכון במדינה יספקו את המימון הנדרש ליסוד תעשיות ופיתוחן. שתים הן – נוסף על בעיית המימון – הבעיות המכריעות בפיתוח התעשיה: יעילות ויצוּא.

יעילות – הוי אומר: הגדלת התפוקה לעובד, הגדלת מספר המפרנסים והעסוקים בענפי החקלאות והתעשיה, ייעול העבודה והגדלת פריון העובדים והמנהלים.

יצוא – הוי אומר: אירגון היצוא וכיבוש שווקים, עידוד על־ידי הקצבות ואשראי במטבע־חוץ ומטבע מקומי למימון ולהבטחת חמרי־גלם, השתתפוּת בדמי־הובלה לארצות־יצוא שונות, הוזלה דמי־שירות בנמלים, העמדת איכותם של מוצרי־היצוא שלנו על רמה גבוהה. יש להקדיש תשומת לב רבה להרחבת היצוא והסחר עם ארצות נחשלות מבחינה תעשייתית. ארצות אלו, יש לשער, יציעו בתמורה למוצרים שלנו חמרי־גלם שאנו זקוקים להם.

כבר נתקבלו החלטות ממשיות בדבר עזרה כספית ישירה ליצוא תעשייתי, – אך יש להודות שאין בעזרה זו כשלעצמה משום תרופה יסודית. אף־על־פי־כן עשוּיה פעולה זו לשמש אמצעי חשוב לעידוד היצוא ומטרתה כפולה: ראשית כל הגידול ביצוא עשוי להביא לידי ירידה בהוצאות הייצור ליחידה. שנית, עשויה פעולה זו להגדיל את היצוא בדרך אחרת. יש יצרנים שאינם מייצאים אלא כדי להשיג את מטבע־החוץ הנדרש להם לסיפוק צרכיהם בחמרי־גלם המיובאים מחוץ־לארץ, שכן הרווחים בשוק המקומי גדולים יותר. אין הם מעונינים ביצוא כשלעצמו. ככל שתעלה כדאיותו של היצוא – יגבירו את יצואם.

תכנוּן התעשיה

בשיקולים לזמן ארוך הבעיה העיקרית היא – העלאת הפוטנציאל התעשייתי של הארץ. פירוש הדבר – הרחבת מפעלי־התעשיה הקיימים והקמת מפעלים חדשים, הבטחת כדאיות מבחינת המשקיע וכלכלת הארץ כאחד, על־ידי הורדת הוצאות־הייצור, כדי לתת למוצרים כוח־עמידה בתחרותם בארץ ובחוץ־לארץ.

למטרה זו הקימה הממשלה את ‘ועדת התכנון התעשייתי’ שבראשה שלושה מנהלים כלליים (האוצר, מסחר ותעשיה, הפיתוח), הקימה 12 יחידות־תכנון, ועל כל אחת מהן הוטלה האחריות לענף תעשייתי מסוים. על כל יחידה להכין, תוך תיאום עם הענף התעשייתי שלה, תכנית פיתוח. בעזרת היחידה לייעוץ תעשייתי במשרד האוצר, תיבדקנה התכניות מבחינת הכדאיות למממנים ולכלכלת הארץ כולה.

בתכנון הכולל תינתן תשומת־לב מיוחדת למגמה של פיזור מפעלי־התעשיה בכל הארץ, כדי להביא את אזרחי הארץ לאזורי הפיתוח והספר, אם אין סיבות כלכליות וטכניות מיוחדות המתנגדות לכך.

אין הדרך לתיעוש קלה. אפילו מתרחשים נסים אין לסמוך עליהם שיתרחשו ברציפות, או בזמן שאנו זקוקים להם. לפנינו דרך מייגעת וקשה. על מדינתנו להמשיך בתכנית התיעוש במהירות האפשרית. עוד רבה הדרך לקראת עצמאותנו הכלכלית – אך השעה מחייבת לעשות כמיטב יכלתנו לשם התקדמות מהירה לקראתה.

1956

עצמאות כלכלית

מאת

לוי אשכול

---

נסתום פרצות

מאת

לוי אשכול

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מארס 1953

…נתחדשוּ עלינוּ ימים קדומים שבשחר תולדותינו, ימי יהושע בן־נוּן, ימי ההתנחלות, עם כל ההבדלים, כמובן, אשר אלפי השנים שחלפו הביאוּ לעולם, לאנושות ולעם היהוּדי. לפנים מדדוּ את ישראל ואת קרקעותיה בשעל ובחבל, ואילו עתה – בכל אמצעי המדע החדיש; לפנים היתה הבאר, ‘באר חפרוה שרים…’, ואילו עתה מחפש העם מים במכונות במעמקי אדמת ישראל; ביציאת מצרים היה מניננו, לפי המסופר, ששים רבוא, ועתה עצמנו גם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות.

לא ארחיב דיבור על ההישגים והמפעלים, לא על הקליטה, לא על זינוקנו להוציא מהמחנות אלפים ולפזרם ברחבי הארץ, על הקמת 350 ישובים חדשים, ולא על אדמת־ההשקייה בישראל, אין בידי למצוא ניב מתאים לביטוּי ההרגשה המתעוררת בי למראה התעלות והצנורות באורך קילומטרים שהם עורקים להעברת מים רבים לארכה ורחבה של הארץ.

בתי־השואבה הגדולים, התת־קרקעיים, והמנהרות בהרים, מצטיירים בעיני כלבבות חדשים, שאנו נוטעים באדמתנו. ולא אעמוד גם על גילוי אוצרות הטבע השונים.

אסתפק בהערות אחדות למצבנו הכלכלי והכספי. אכן פקדה אותנו אינפלאציה שסיכנה את קיומנו. כפשׂע היה בינינו לבין התמוטה, אלמלא ההיחלצות והמאמץ הנפשי הגדול. עתה הכל מודים: התגברנו על הסכנה העצומה שהיתה תולדת המערכה הכפולה: המלחמה בנשק והמלחמה הכלכלית, מלחמת הקליטה. כי טרם כבשנו, כיבוש התישבותי, את מלוא הארץ. והוא אולי הדבר הקשה והמאיים ביותר.

לא נדע שלווה כל עוד שטחים עצומים, מן הגליל ועד אילת, עומדים בשממונם וכמו תובעים עלבונם מידינו. היכן אנשי המפלגה, ההסתדרות, פועלים, עולים, נוער, משמרת צעירה, שיקימוּ השנה לפחות ישובים אחדים, כדי סתימת פירצה? ולא מעטות הן הפרצות.

רמזתי קודם על גילוי אוצרות־טבע הנושאים סיכוי גדול לעתיד הארץ, אך עלי להגיד שטרם ניגשנו לפיתוחם. טרם ניגשנו באורח יסודי גם לחיפוש הנפט. התנהל על כך ויכוח גדול. עבר זמן רב עד שניסחנו חוק. הלא ייתכן כי כאן צפון פתרון לשאלות בהן אנו מתחבטים ונלבטים!

כמה דברים, מן היסודיים והקבועים בעתידנו, טרם נעשו. אם אקח כמודד את השטח המושקה שבידינו, המתקרב ל־400,000 דונם, או את קליטתם והשרשתם הרוחנית והכלכלית של כל העולים החדשים, הרי אנו נמצאים במחצית הדרך.

אחוז ההיאחזות החקלאית של יהוּדים בארץ, גם לאחר המאמצים הנחשוניים של השנים המעטות האחרונות, מתנודד בין 14 ל־15 או בין 14־16 אחוז, ואין בו משום מימוש החלום הציוני והחלום החברתי שלנו.

גם בריכוז אמצעים לבנין ולפיתוח ממקורות העם היהוּדי ומעמים ידידוּתיים, לא עברנו, לפי שעה, למעלה ממחצית הדרך.

קודם־כל נאלצים היינו להשקיע רבבות רבות, מכספי הכלל ומכספי הפרט בדיור. אבל אין השקעה זו יוצרת ערכים ופירות, אשר בהם אפשר למדוד את המצב הכלכלי של האוכלוסיה ואת תנאי קיוּמה.

אף שאני מסכים לדברי ש. יבנאלי, שכל המתיחס בקלות או בזלזוּל לכספי היהוּדים ולתרומות אינו אלא חוטא לציונות, רואה אני חובה לעצמי לומר, שאין ההתנדבות מספקת, ועלינו להחדיר הכרה זו בישוב. עם זאת נמנה אני עם אלה שאינם מרבים לבוא בטענות אל העם היהוּדי. לא ראינו עמים אחרים בתנאינו שירימו תרומות כאלה. אולם הצרכים הם עצוּמים.

דבר זה עומד בקשר ישיר עם בעיות העבודה, התעסוקה ויצירת ערכים כלכליים. אנו, תושבי הארץ הזאת, חייבים לנדב יותר לבנינה ופיתוחה המהיר של הארץ. הישוב חי עתה בתקופה שכבר היתה דוגמתה, ואשר קראנו לה בשעתה תקופת הציפיה לקאפיטאל הפרטי. אהיה האחרון בחולקים על הצורך לעשות את הכל כדי לאפשר ליהוּדים לעלות עם כספם ולהשקיעו במפעלי־פיתוּח. אין בינינו חילוקי־דעות על כך. אני רואה חובה לעצמי להתריע על כך, שכן חושש אני מפני מצב־רוח זה, מפני הציפיה לקאפיטאלים אלה, שמא יראו עצמם בני הארץ, עתירי־האמצעים ומעוטי־האמצעים, פטורים בינתים מהחובה להשקיע את כספם הם מתוך הנחה שיבוא מישהוּ העתיד להצילנו…

יש תקציב רגיל ויש תקציב פיתוח. התקציב הרגיל מושתת על מסים, והציבור כולו רגיש מאד להעלאת מסים ובמיוחד להעלאה במחירי המצרכים. אבל הארץ חייבת לדעת: היא תוכל לקיים את השירותים שהיא רוצה בהם, כולל בטחון, רק ממקורות־הכנסה אלה.

מפאת הלך־רוח זה של חוסר נכונות לשאת בעול, אין המדינה חוסכת כמעט ולא כלום מתוך הכנסותיה היא, ממסי אזרחיה, לשם עצם מפעל המדינה ופיתוחו.

אין כוונת דברי להשפיע על תשלום המסים. רצוני שנדע את המצב לאשורו ונחתור לפתרון ללא התרגשות, כי בכלל אין לפתור שאלות אלה בסערת רגשות ורוחות, אלא במעשים ובמפעלים, באמצעים ובכספים. מקורם של הכספים הללוּ בעולם, ביהדוּת התפוצות, או בתוכנו.

ועתה לתקציב הפיתוח, שכולו קודש למפעלי בנין, למפעלי פיתוח, ליצירת ערכים.

את מקורותיו אנו יודעים: מלווה עצמאות של היהוּדים באמריקה וכן כספי השילומים, שאנו מחכים להם יום יום. חיכינו אשתקד גם לסכומים מסוימים ממלווה הרכוש. ביצענו אשתקד מלווה שנגבה בשעת החלפת שטרות־הכסף. אולם אין כל המקורות האלה גם יחד מספיקים לפיתוחה המהיר של הארץ ולפיתחוחם של המפעלים הכלכליים כדי ייצור מהיר יותר.

אמרתי, כי זוהי הרגשה מחויבת המציאות, שבלעדי השתתפוּת רצינית בשנים הבאות של תושבי הארץ עצמה, אין דרך להתפתחותנו. זו היתה תביעה המופנית אל הפרט ואל כולנו יחד, כי לא ייתכן שיהיו בישראל רבבות מובטלים. עלינו להשתמש באמצעים הללו לשם יצירת מקורות תעסוּקה ופיתוּח.

כל אדם עלול להיתפש לטענות, כאשר הוא רואה שיש אבטלה, שלא הכל מושלם, שלא הכל מתפתח כפי שקיווה. ויש גם מחפשי דרך פשוּטה וקלה. אי־פה אי־שם נשמע הקול: סוף סוף מה האסון? הדפסנו שטרי־כסף, החלפנו ישנים בחדשים, והכל כדת וכדין. עתה אומרים, שכל הצרות מקורן במחסור בלירות. מה הקושי? – ידפיסו עוד עשרה או עשרים מיליון לירות! מדוע לא להקל על המצוקה בדגניה או בכנרת? נסלול כבישים ונבנה בתים. אמנם זה לא יניב מחר תפוחי־אדמה, חלב או ביצים, אך בינתים יהיו אנשים עסוקים ותהיה הרגשה טובה והפרוטה תהיה מצויה. הלא זה כל כך פשוט, והשאלה ניתנת לפתרון…

התוצאה הראשונה תהיה, כמובן, העלאת שכר ומשכורת והעלמת מיצרכים, כדי להעלות מחירם. פתרון ‘קל’ כזה יהיה בעוכרינו לשנים רבות. כדי להסביר זאת אומר, שלא כסף אנו חסרים אלא קמח ולחם. אנו מביאים כל שנה חיטים בארבעים מיליון דולר, והיא נקנית לא בכספנו אלא בכספי זולתנו; כח קיומנו תלוּי בחיטים שמביאים מן החוץ. עם הגדלת המחזור לא תתוסף גם טונה אחת של חיטים. לא נוכל אלא להתרוצץ בחנויות, כשהשטרות בידינו…

באמצעים שהיו בידינו לא יכולנו לייצר את הדרוש לכיסוי תצרוכת המזון והלבוש שלנו. לא בהדפסת שטרי־כסף יתמלא המחסור במיצרכים הללו. משום כך אומר אני: עוד מסים, עוד מלווה ועוד מלווה. הבור הזה חייב להתמלא בחלקו מחוליתו־חוליתנו.

ידידינו באמריקה טוענים, כי אסור לנו להתרחק מן ‘המוקד הדראמאתי’. אין אני אומר זאת בזלזול. בתנועות עממיות קשה לקיים מתח התנדבות גבוה לשם קבלת סכוּמים גדולים.

רצוננוּ לראות את מפעלנוּ משגשג, גדול אולי מרצוננו בהצלחת ענינינו הפרטיים. משום כך חייבים אנו לתרום את חלקנו, ולא בדרך הקלה של ‘הדפסת כסף’. נפתח את ארצנו בדרך של יצירת אמצעי־תשלוּם, על־ידי עוד דונם פרדס, עוד דונם תפוחי־אדמה ועוד זוג נעליים.

אם תקציב־הפיתוּח ייצא לפועל, הרי יכלול את המלווה השני, שאנו צריכים להיות נושאיו ותובעיו. אני יודע שאין הדבר קל, שהרי כבר השתתפנוּ במלווה של עשרה אחוזים, ותישמע הטענה, שהפועלים בלבד ישתתפוּ בו. אין בי כל רצון לוותר על חלקו של מישהו במשא, אולם כך היה תמיד, כך היה המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים היה תמיד, כך הוא המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים בארץ הוא הוא הנושא בעול, ובלעדיו לא יימצא פתרון מידי לאבטלה. לעומת זאת אם נרים את הענין במסירות וגם נזרז את גביית מלווה־הרכוּש, ייפתחו לפנינו אפשרויות רציניות.

מלווה־הרכוּש גם הוּא יבוא בחלק נכבד מרכושו של ציבור־הפועלים, ואין אני מצר על כך שגם לציבור שלנו רכוּש.

אין הפתרון תלוי באוצר בלבד, וביחוּד כשאין האוצר על גדותיו מלא, ולא בשר־האוצר ולא בממשלה; אך אם יעמדו מאחריהם עם מתישב ומיישב, מובטחני כי נוכל להינצל מצרות גדולות.

אני חושש שאנחנו הולכים לקראת ימי מחסור באמצעי־חוץ לסיפוק הצרכים שהורגלנו בהם בצריכה השוטפת ובשיטות־העבודה שלנו. כל עוד לא נייצא יותר תפוזים, דלק, נחושת ואשלג, כל עוד לא נאסוף יותר תפוחי־אדמה ובאטאטות, וכל עוד לא נואיל לאכול קצת באטאטות במקום לחם המובא מהחוץ – לא יועיל לנו דבר.

בקשר לעניני תעסוקה וחוסר־עבודה, אעז ואומר, שנצטרך לבנות את מפעלי־הפיתוח שלנו כמו בהשקייה ובחקלאות. על ריבוי עבודת ידים ומיעוט דחפורים ובנזין, חלקי־חילוף וצמיגים.

יש אומרים: אם אין לך כסף, חלק סיוע. דומני, כי אין בינינו חילוקי־דעות ביחס לסיוע, שזכרו חרות בלבנו. עשינו את כל המאמצים להיחלץ מהסיוּע, על אחת נכמה וכמה עת, נוכח המוני העולים שאינם אמונים על עבודה, ואף לא על אידיאולוגיה של עבודה. הנה כן: אם רוצים אנו לבנות מסילת־ברזל לבאר־שבע ואחר־כך – למכתש בכּוּרנוב, שכן בעוד שנתיים נצטרך להוביל מאות אלפי טונות במסילה הזאת, הרי שאפשר לבנותה ב־8–10 חדשים במכונות, אך אם נבנה אותה בידים תארך העבודה שנה ומחצית השנה או שנתיים. דעתי היא, שעלינו לבנות את המסילה הזו בעבודת ידים, והוא הדין בחפירת התעלה מגשר בנות־יעקב, בת 50 הקילומטר, שתקשור את הירדן עם בקעת בית־נטופה. מוטב שיימשכו הבניה והחפירה יותר זמן, ובלבד שתהיה תעסוקה למובטלים, ובלבד שלא ניזקק למכונות שפירושן – דולרים.

וכאן צפה ועולה שאלת הקבלנות. אנו יודעים את ראשיתה של ‘מקורות’ בעמק, שאז חפרו פועלי חיפה את התעלות בקבלנות. אם נעלה רעיון זה כיום, צפויים אנו לסקילה… אך בקביעת המחיר יש לחשוב גם על מחיר התוצרת, מחיר העגבניה וכל המיצרכים הקשוּרים בעבודתו של האדם.

אם רגישים אנו באמת למציאותם של 20.000 מובטלים, נפריש אמצעים בדרך בנקאית, בדרך בריאה, בדרך מסחרית, כמלווה לממשלת ישראל, הזוכה למלוות גדולים מיהודים ושאינם־יהוּדים בכל העולם. ובינתים יבואוּ השילוּמים. אם נוסיף על כך את התבצרותו המשקית הפנימית, שמקורה בחומר־הגלמי המצוּי בארץ, יש לנוּ סיכוּי לצאת לדרך המלך.

בידינו תכניות מפורטות על הניתן להפיק מקרקע ישראל, למשל בתחום הפוספאטים. המומחים טוענים, שהפוספאטים עשויים להכניס 50–60 מיליון דולר לשנה, – הרי זה למעלה מהכנסות המגבית היהוּדית ומלווה־העצמאות גם יחד. איני אומר שיש בדעתי לוותר על דולר אחד מהכסף הזה, אבל זוהי תוספת רצינית שמקורה באדמתנו ובעמלנו. כאן עולה השאלה בכמה יעלה לנו טון פוספאטים, ובכמה תעלה הובלתו מכורנוב לבית־החרושת בחיפה? בדומה לכך צפה ועולה השאלה בכמה עולה לנו טון מלט, – והרי אנו מייצאים מלט.

אכן, האבטלה הקיימת היא בבחינת הכספית במדחום, המצביעה על מצבנו המשקי והכלכלי בארץ על מה שהספקנו ועל מה שלא הספקנו.

מאמין אני, שבמאמצים רבים נתגבר על המצב הקיים ולא יהיו עמנו מובטלים רבים – שכן זו אחריותנו המשותפת.

---

עבודה יוצרת

מאת

לוי אשכול

בועד־הפועל של ההסתדרות, נובמבר 1953

יורשה־נא לי לראות את במת הוועד־הפועל של ההסתדרות משני צדדיה, כ’במה מסתובבת' של הציבוריות הפועלית הציונית, האחראית ליעודו של הפועל, והאחראית גם לבנין העם והארץ. כשהתפקידים מחולקים חייב כל ממונה על קטע בחזית המשותפת להביא מנסיונו שאגר ומתביעותיו אל הבמה האחת, שהיא הבמה החייבת במתן תשוּבה.

אסתכן ואומר שכל עוד פתוחה לפני אלפי אנשים האפשרוּת להיכנס לא רק לעבודה, אלא גם להתישבות אין אני עשוּי להזדעזע, שכן זוהי הנחת־אב בעיני. יתירה מזו: אסורה עלי ההזדעזעות נוכח הצטברותה של האבטלה. אני אומר ‘אסורה’, בתקווה שלא נתחרה בינינו על היחס האלמנטרי לאדם התובע יום־עבודה, בין שהוּא פועל בעל־הכרה מאורגן, ובין שאינו פועל ואינו מאורגן. אנו יושבים פה כמפקדה אחראית למפעל ישוּבי־קולוניזאטורי ממדרגה ראשונה. ואין אנוּ מפקדה מארגנת בלבד: הוטל עלינוּ מפעל־אדירים שאנו אחראים לו.

וכאן מלה אחת לענין הקרוּי: בריחה מן הכפר אל העיר. אביא מספרים אחדים כ־1500 בתים עומדים לא־מאוכלסים בהתישבות, מלבד כ־1000, שנועדו להתישבוּת התנועה ‘מן העיר אל הכפר’ השנה. אמרו לי: אנשים אלה עוזבים מקומות־עבודה, ואין אתה יכול לדרוש שילכו כולם בבת־אחת. תלך קבוצה של 20 איש שיבנוּ תחילה את הבתים. ניחא, אבל הן מעולם לא ניתנה לעם ישראל הזדמנוּת ליישב כך יהוּדים, בתנאים טובים כל כך, ביחס, כאשר הבטיחוּ בארבע השנים הללוּ ממשלת ישראל והסוכנוּת היהוּדית, ועל אחת כמה וכמה כאשר הבטחנוּ אנו השנה: הבית מוכן, הצרכניה מוכנה, הפארצלאציה עשוּיה ויש צינורות ל־10 דונם השקייה. כמובן, אפשר לעשות התישבות כדרך שהציע אחד הפרופיסורים: קודם כל לבנות הכל עד ל’תרנגול' שעל הצריח, ואחר כך – תבוא האניה ותביא את היהוּדי. אולי נזכה פעם לכך בגלגול הרביעי או החמישי. ייתכן, שאם נהיה עם של ארבעה־חמישה מיליון יהוּדים בארץ, והעם יהיה המיישב הגדול – נגיע גם לזה. אולם תנאי ההתישבוּת כיום הם הגשמה של חלום גדול מימי ביל"ו, מימי כיבוש עמק־חרוד ועמק־הירדן. יש לנוּ כמאה קבוצות צעירות שעלו על הקרקע לפני שלוש־ארבע שנים, ושם, בישובים החדשים יושב אולי רק שליש מן האוכלוסיה שבכוחה של האדמה לפרנס. וייתכן, שמצויים שם גם אמצעי־ייצור למעלה ממה שבכוחם לנצל.

אני טוען כלפי השכל הישר: לחזיון זה אין להתיחס בשוויון־נפש. או שצריך לומר: אין הדבר מענין אותנו, אין לנו ענין במפעל ההתישבותי, במפעל יצירת הלחם. הן שמענו את דקלומה הנבוב של החברה וילנסקה על ניצול חמרי־הגלם של הארץ הזאת, על ניצוּל המובטלים משום שאין לנו ירקות… אין מדינה דימוקראטית, אוטוקראטית, או אחרת, שתרשה לעצמה בזבוּז כוח־אדם כזה, שעה שהיא עומדת לפני מפעל כשלנו. אכן, לא בגרנו כדי קליטת 200 אלף יהוּדים לשנה, ונעשו הוצאות בלתי־פרודוּקטיביות. וַדאי, ראוי היה להקדים ולתכנן הכל ולבוא אל היהוּדים עם המוכן: בואו! הנה כתובת לפניך: אתה הולך לפטיש. אתה – למסלול ואתה – לדגניה. אמנם, בחלקו עשינו כך, כשהיה בידנו לעשותו, אבל ייתכן שהיו כשלונות. נשמעות טענות, שהנחנו לתל־אביב ולחיפה להתנפח יתר על המידה. איני יודע כיצד אפשר היה לעשות אחרת.

מתוך נסיוני, שאינו קטן מנסיונו של כל חבר אחר, אין אני מקבל הדעה, שמצב קשה מדרבן להתישבוּת. מבשרי חזיתי זאת. גם בשנים כאשר היינו צעירים שוחרי אידיאל, מחשבה, ופילוסופיה של שיבה לקרקע, היוּ מחוּסרי־עבודה במושבות, בשעה שאנו, בהתישבוּת, היינו מגייסים את חברינו לעבוד גם בשבתות. יש וביום בהיר אחד מודיעים שכל המתישבים במושב החדש החליטו, לפתע, למסור את המפתחות למפקח על האיזור ולעזוב. רק לפני חודש שמעתי דו"ח מצוין על ישוב זה והישגיו. נסעתי לשם. התברר: שהאנשים סגרוּ – כפי שנוהגים בלשכת העבודה – את הממונים על האיזור בחדר, כדי להכריחם לתת בידם מכתב, המתיר להם לעזוב את המושב ולצאת… למעברה. שתים־שלוש שעות של שיחה – והענין הסתדר. מה היוּ הטענות? אלו הן טענות של אנשים שעדיין אין להם שרשים בחקלאות ובקרקע. הם היוּ סוחרים זעירים של שטיחים, ‘פדלרים’. אמר אחד: אני נמצא כאן שנתיים, וחברי שבאו יחד אתי נמצאים במעברה, ראה מה יש להם ומה יש לי. לחברי – חמש־שש לירות ליום והם נמצאים ליד תל־אביב. למה לי דאגות משק. אין זה משתלם… והשנה הגענו שם לעשרה דונם השקייה, – ובכל זאת אין זה משתלם… אני אומר לו: יודע אתה שיש חוסר־עבודה? והוא עונה: אין זה אלא דיבור כדי להפחיד אותנו אני אומר לו: אתה יודע שהם מקבלים בקושי שנים־שלושה ימי עבודה? והוא עונה לי: זה מספיק לי. פה זה לא משתלם. ואין לי כלום. אני אומר: יש לך בית, יש לך רפת, יש לך תרנגולות ועוד ועוד. בקיצור: אחרי שיחה של שתים־שלש שעות – הסתדר הכל והמושב החליט להמשיך לעבוד. אבל הקשיבו לטענות! הקשיבו להסברה!

כשאני בא למושב אחר בהרי ירושלים הנתון בתנאים קשים, אני שומע טענה: לכם יש חשמלים, גם אנו רוצים חשמלים, ‘לכם’ – הכוונה לתל־אביב – תנאים כאלה וכאלה, וגם אנחנו רוצים בהם! זה היה שלושה חדשים אחרי שעלו על הקרקע. הדבר הזה מחייב עבודת־הסברה אבל גם דאגה להיטיב שם את התנאים.

וַדאי אין אנו יכולים להיות כפותים לאות ולדרך שהצבנו לפני שלושים שנה בבחינת ‘כזה ראה וקדש’. אני עצמי הבאתי למועצת ההסתדרות החקלאית בכפר־סבא הצעה על חוות, משום שהגעתי, לצערי הרב, למסקנה שאין כמעט דרך אחרת. על צירופם לקבוצות – אין מה לדבר. וכן המושב. הם לא יצרו כפרים חדשים כנהלל וכפר־יחזקאל. אבל אמרתי: אנו חייבים והעם חייב לקבל באהבה את היש. לכן הצעתי חוות, יהיה גורלן אשר יהיה בעוד עשר־עשרים שנה.

עתה אוסיף להסתכן, שכן אני יודע כי אפשר לעשות מדברי מטעמים מרנינים. אני סבור, שחייבים אנו להפסיק את מלאכת השיכון במרכזים העירוניים. לעומת זאת יש להמשיך בבנין ברחבי הדרום והנגב, גם אם 10% של הבתים יעמדו ריקים. ואותו חפזון לסיים את בניית השיכונים במעברות ללא ערובה, כי באותם האזורים תובטח לתושבים עבודה קבועה – אין זו מהפעולות הדחופות ביותר כיום. וגם אם נבנים והולכים עשרות בתי־חרושת, ויש תעסוקה, הרי מן הראוּי הוא שבתי־חרושת ייבנו בבאר־שבע, במגדל אשקלון ובכורנוב, ועל כן להחיש את בניית הבתים שם.

אם אנו רוצים בעבודות חיוניות, – ואין שום עבודה נחשבת חיונית אלא אם כן היא מַגבירה את כושר־הייצור של המדינה – הרי שיש לראותן במפעלי סולל־בונה בבאר־שבע, ביובל גד, או בבית־החרושת לכימיקאלים שאנחנו מתכננים אותו. היינו רוצים ללחוץ על יהוּדים בעלי־הון, ככל שהם באים להשקיע כספים במפעלים אלה. אבל כשיהוּדי בא עם צרור כספו, נאלצים אנו לשדלו להשקיע כספו במפעל, והצלחתנו אינה מרובה…

נשאלתי, עבודה יוצרת מהי? והנה, לצערי, בשנים האחרונות היתה העבודה בכביש בחזקת עבודה יוצרת. כלום כך הדבר, על אף חשיבותו המשקית של הכביש? האם לא קמה תל־עדשים לפני שהיה כביש, והרצפלד ואני היינו בוססים בבוץ כדי להגיע לרכבת בעפולה…

מובן, אפשר ללעוג: איוולת היא להשוות את העולים מהימים ההם עם העולים של ימינו. לוחצים אלפי אנשים מובטלים, ומוטב, בינתים, לסלול כביש, או לתקן כביש קיים. – כלום זה פוגע באנשים או בכבוד הממשלה? אבל אין זו עבודה יוצרת. לא זהו הדרוש לנו עתה.

כולנו חייבים להסביר לאנשים – וביחוּד לאנשים היוצאים להתישבות – את חומרת מצבנו ואת גדולתה של החקלאות; לצאת אתם לנהלל ולכפר־ויתקין ולספר להם מה היה שם לפני שנים ומה המצב כיום.

הנה מוציאים אנו כסף לנטיעת עצים ושדרות, הגורמים הנאה לתושבים ותיירים. אולם אם מוציאים כסף למטרה זו, אין כסף להתישבוּת ולפיתוח ולביסוס ההתישבות הוותיקה העשויה לקלוט אנשים מן העיר, ואין כסף בשביל קיבוצים, להרחבת חדר־האכילה ובית־הספר וגן־הילדים.

בשלושה דברים רואה אני את תמצית עניני הייצור והיצירה; התישבות, השקייה (גם בלי התישבות, כי בעקבות אמת־המים תלך גם ההתישבות), פיתוּח ותעשיה. אלה הם דברים התלויים בנו, כל הנעשה מחוץ לזה הריהו בבחינת עבודת־דחק.

אנחנו מדברים גבוהה־גבוהה על פוספאטים ואומרים להשקיע עשרות מיליונים ל"י במפעל הנמצא ליד כורנוב. עומד בראש אדם יקר, מי שהיה מפקד התעופה, והוא הקים מחנה לתפארת: מסודר, צריפים נאים, מים חמים; נהניתי למראהו. אמרתי לו למחרת היום: כל זה נחמד מאד, אבל זה מזכיר לי – אמנם אין אתה אשם בכך – כושי באמריקה, לבוש פראק וחבוש צילינדר ורגליו יחפות… כי השאלה המעסיקה אותי היא – מה יהיה מחיר הטון, שכן בצפון אפריקה מחירו זול מאד. כבר עתה קובלים על מחיר הזבל הכימי, שבמפעלו כבר השקענו 12 מיליון לירות. אם יהיה מחירו גבוה כפי שהוא כיום, ברור שהחקלאים יבקשו להעלות את מחיר העגבניה, וזה יביא להגדלת תוספת־היוקר.

וקיימים מפעלים מסוג אחר לגמרי. אם בא יהוּדי ואומר: אבנה בית־חרושת או מלון, הריני נאלץ להסכים. הנה מלון ‘דן’, אף הוא מעין בית־חרושת המעסיק כבר עתה 200 עובד, וקונה תוצרת ומכבס לבנים. כלום נוכל לבטלו? אמנם לא מלון היה חזוני. חזוני היה – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מעבד אדמתו ונהנה מזיו החמה.

לחסידי תוצרת־הארץ אומר, שגם אני מחסידיה. כלום אפשר לחשוד בממשלה זו שאין היא תומכת בתוצרת־הארץ? אבל לאט לכם! הדבר מעורר בעיות שהפועלים צריכים לדעת עליהן. חוסר התחרות מביא לידי תוצרת גרועה. יסתכל־נא כל פועל הנכנס לשיכון בטיבו של מנעול־הדלת והידית – בושה וחרפה! הרי זה שוד הקונה. וכשמקימים שני בתי־חרושת המייצרים אותו מוצר, מתחילה הצעקה: איזה תכנון הוא זה, כיצד מרשים לבנות בית־חרושת נוסף? אינני בטוח שפועלים לא יצטרפו לצעקה זו, מתוך חוסר ידיעה, כמובן. ובכן, גם עידוד תוצרת־הארץ מעורר בעיות.

מלים אחדות בענין הקינה על היציאה מן הארץ. אל־נא נמרר לעצמנו את חיינו בכדי. תופעה זו היתה קיימת בכל התקופות. גם כאשר באנו בתריסרים לארץ היו עזיבות, לא כל־שכן בעליות המוניות. אפשר כי בטבע הדברים הוא. מכל־מקום סיבת העזיבה אינה נעוצה בחוסר עבודה או פרנסה. רבים מוציאים עמם אלפי לירות. ובכלל, מניין נטלו הוצאות הדרך, אם הם גוועים ברעב? לא בידינו הדבר. והנה טוענים לעומתנו שגרמנו להפסקת העליה. האם מצויים יהודים המתפרצים לבוא ואנחנו מונעים את עלייתם?

תפקיד חיוני הוא בתקופתנוּ – ללכת אל העם בנערינו ובזקינינו. דרושה תנוּעה של הליכה אל העם הזה, או הבאתו אלינו.

אנחנו מונים כיום כ־17 אלף מובטלים, ואני בטוח שאפשר להביא לידי מחסור באנשים, משום שלא כל נקודות־ההתישבוּת מאוכלסות במלואן. הדבר היה נותן דחיפה נוספת להקמת נקודות־התישבות חדשות. אכן, דרושים כוחות גדולים, מדריכים ומאמנים, כדי לתת לעולים החדשים בדרכם אל עם ישראל – לחם ואמת. אל נא תציעו לנו במקום התישבוּת העסקת אנשים בכבישים וסיקול.

וַדאי שאני שותף לדעה כי תמיד עלינו לעשות למעלה מן הנעשה, אלא שאנו חייבים לשמור על כל ארבעת האופנים של העגלה הזאת, שמא תתפרק…

---

לקראת יציבות

מאת

לוי אשכול

חלפו שש שנות עמל, שידענו בהן הישגים רבים וכשלונות לא מעטים, דאגה וחרדה, צמיחה והתקדמוּת, ולעתים גם קמילה ונסיגה.

על סף השנה השביעית יש לומר, כי לא למנוחה ניתנה לנו השנה השביעית הבאה עלינו והשנים שלאחריה.

על סף השנה השביעית יש לחזור ולשנן, כי עוד הדרך רב, כי לשמה של עצמאותנו הכלכלית נתבעים אנו להיות לא רק עם מתישב ונבנה על־ידי אחרים ועל־ידי מוסדותיו הממלכתיים. כי אם עם המתישב ונבנה בכוח עצמו ובמאמציו של כל אחד ואחד. העם ליחידיו נתבע לעמל קשה, לצמצום בהוצאות ולחסכון לשם בנין ופיתוח אמצעי־ייצור, להגדלת התפוקה, לייעול בשירותים ולהגדלת החלק היצרני באוכלוסיה.

השנה השביעית ראוּי לה להיות שנת המאבק על היציבות: יציבות ערך המטבע, המחירים והשכר תוך הרמת התפוקה, יציבות הרווח ההוגן, והפחתת ההתעשרות הנצלנית.

השנה השביעית ושבע השנים שלאחריה, חלילה להן להיות שנים שמנות בהוצאה השוטפת של הפרט. נהפוך הוא: צו הגורל וגזירת מציאותנו המדינית והכלכלית היא, שתהיינה שנים רזות יותר לגבי הפרט, למען תהיינה שמנות יותר לגבי המדינה. וזאת לדעת: אין היציבות מושגת חלק־חלק ובקמעונות; היא תתגשם רק אם תקיף את הכל בבת אחת. היא תתגשם ביסוּרים, בוויתורים, ובקרבנות מסוימים של הכל.

כצעד ראשון עלינו למצוא דרך לביטול הסוּבסידיה למצרכי המזון השונים, בלי שהדבר יעלה את מחירי־הייצור לתצרוכת מקומית וליצוא. הגיע הזמן לוותר על טובת־הנאה פרטית זו אשר באה לנו מהחוץ. יהדק כל אחד חגורתו ויתקיים רק מפועל־כפיו. נחסוך את המיליונים הרבים האלה לעבודות־פיתוח יצרניות, נשתמש באמצעים הללו להרחיב את מעגל התעסוקה הפרודוקטיבית. בכך נקיים את ערבותנו כלפי רבבות אחים מבין העולים החדשים, שעדיין לא שולבו בחוג הבונים.

נשים גבול וקץ לאבטלה על־ידי חלוקה מחדש של כספי הסובסידיות, ונהפוך אלפי מחוסרי־עבודה־ ופרנסה לעמלים ולצרכנים, וצריכתם תשפיע לטובה על התעשיה ועל החקלאות.

יהיה זה מבצע חד־פעמי, כולל, ומקיף, המניח אפשרות להטיל את מעמסו במידות שונות על כל השרשרת הכלכלית, על כל חוליותיה. טעות היא בידי הסבורים, שהתרופה היא רק בצמצום תקציבי השירותים של הממשלה. כל קימוץ וצמצום אשר יבוא מתוך יעול בעבודה וחסכון בהוצאות, יירצה ויבורך, אולם כל המקצץ בעצם השירותים שירות רע יעשה לכלל.

נזכור, כי לא זו בלבד שעלינו להקים ולפתח משק וכלכלה, עלינו גם ללכד ולהתיך אומה בריאה בגופה וברוחה, שלמה בלשונה ובתרבותה. הן קיבצנו גלוּיות, לשם הבראתם של אחינו הדווּיים ולא לשם ניוונם במדינת ישראל.

החסכון והצמצום בהוצאות לשירותים וצריכה, כדי להגדיל את חלק ההשקעות לפיתוח וייצור, והמאבק על היציבות הכלכלית יכּוֹנוּ רק כפעולה משולבת, כוללת, המקיפה את הפרט ואת הכלל, את המפעל הפרטי, החברה הפרטית והציבורית, את הבנק הגדול והקטן, את מערכת עתון הבוקר והערב, וכמובן את המדינה על מפעליה ומוסדותיה.

מוטב שנעשה את הדבר מתוך תבונה ורצון, ויפה שעה אחת קודם.

1954

---

יסודות לתקציבנו הממלכתי

מאת

לוי אשכול

נאום בכנסת, 22 בפברואר 1954

על דרך המשפחה המחלקת את הכנסתה בין הצריכה לסוגיה לבין החסכון מתכנן שר־האוצר את תקציב־המדינה לשנה הבאה ומחלקו בין הוצאות לשירותים לבין השקעות במפעלים.

ה’מחסור' הוא הבסיס לעיצוּב התקציב. הואיל והאמצעים העומדים לרשות המדינה פחוּתים תמיד מן הצרכים, הרי שיש לחלקם בשיקוּל־דעת. ביסוד, אין כאן חלוּקה בין צריכה לשאינה־צריכה, אלא בין צריכה מיידית לבין צריכה לעתיד לבוא. לשון אחר: הידוק החגורה למען שפע בעתיד – חסכון לשם השקעה.

במושג ‘צריכה’ יש לכלול גם את השירותים המופיעים בתקציב בשם חינוך, בריאות, בטחון, סעד ושירותים אדמיניסטרטיביים אחרים.

בעיה שניה לאחר החלוּקה בין תצרוכת להשקעה היא: חלוּקה פנימית של החלק המוקדש להשקעות, כלומר, בחירת ההשקעה שתישא פרי מרוּבה ביותר, וכן חלוּקת האמצעים בין השירותים השונים.

פירוש הדבר הוא: הקטנת כוח־הקניה של הציבור ונתינתו בידי הממשלה. יש לזכור, כי שונה השפעת הלירה הנלקחת מקבוצות שונות של חייבי־מס. בקבוּצה אחת מקטינה היא את ההוצאה למותרות, בשניה – את הביקוש למצרכים ובשלישית – את ההשקעה. השפעה זו משמשת קו מנחה בתכנוּן מדיניות־המסים ובקביעת חלקם היחסי של סוגי המסים – הישירים והעקיפים.

על־ידי יצירת עודף בתקציב המדינה סופגת הממשלה מהציבור כוח־קניה, שאינו מוּצא חזרה לשוק ועל־ידי כך היא משחררת את רמת־המחירים מלחצוֹ של כוח־קניה זה. היפוכה של מדיניות זו היא מדיניות של גרעון תקציבי: הממשלה מדפיסה שטרי־כסף המועברים אל הציבור על־ידי פעוּלות תקציביות והמגבירים את כוח קנייתו. הממשלה נוהגת להשתמש חליפות בשתי צורות אפשריות אלו בתקופות של אינפלציה ודפלציה.

חלק התקציב בהכנסה הלאוּמית מראה על חלקה של הממשלה בפעילוּת המשקית, בדרך של מדיניות השקעות ופיתוּח והעברת כספים על־ידי שירותים מחלק אחד של האוכלוסיה לחלקים אחרים בה.

ומכאן לתקציב 1955/6

זו הפעם הראשונה הוגש לכנסת תקציב מלא, כולל תקציב רגיל ותקציב פיתוּח בהכנסה ובהוצאה, המסתכם ב־631.1 מיליון ל"י, לעומת 573 מיליון אשתקד. תקציב השנה גדול איפוא מתקציב אשתקד ב־9.5%; ברם, אם נקח בחשבון את ההתיקרוּת הרי שלא חל בו שינוי.

תקציב הפיתוּח מסתכם השנה ב־192.5 מיליון ל"י. מקורו בחלק מההכנסה הלאומית של מדינות אחרות המוענק לנו, ואילו ההכנסה בתקציב הרגיל המיועדת להשקעה הוא ויתוּרנוּ על תצרוכת מידית למען התצרוכת בעתיד.

מחמישה מקורות באות הכנסות התקציב:

מקורות	1955/6		1954/5
	במליוני ל"י	ב־%	במיליוני ל"י	ב־%
מסים גביות שונות מלוות־פנים תשלוּמים בעד שירותי דאר מקורות־חוץ (מענקים ומלוות)	310 53 39 40 189	49 9 6 6 30	262 45 34 35 197	45 8 6 6 35
סה"כ	631	100	573	100

תוספת המסים בסך 50 מיליון לעומת השנה הקודמת באה מייעול במערכת גביית מס הכנסה (30 מיליון) וזאת לאחר ההקלות שניתנו, ומייעול מסי־עקיפין (20 מיליון).

ואלה הם קווי־היסוד בתקציב השנה:

א) יתר פרודוקטיביזאציה של תקציב הפיתוּח, על־ידי העברת ההוצאות לעבודת־דחק ו־10 מיליון ל"י סוּבסידיות מתקציב הפיתוּח לתקציב הרגיל.

ב) איזוּן מלא של התקציב מתוך מקורות־הכנסה רגילים וקבוּעים.

איזון התקציב הוא חוליה במערכת לקיום היציבוּת שהשגנו בארץ בתקוּפה האחרונה, בשיתוף פעוּלה בין משרד־האוצר והסתדרות העובדים.

ג) חתירה ליציבוּת מחירים, שתאפשר עידוד חיסכון והשקעה, הגברת הייצור והיצוא והרגלת העם לרמת־החיים המתאימה להכנסתו.

ד) הקלות במס ההכנסה לכל הציבור בסך כולל של כ־25 מיליון ל"י לעומת שיעור־הגביה בשנה הקודמת.

ה) החזקת מסי העקיפין בהיקפם הקיים. מתוך ידיעה ברוּרה כי מסי־העקיפין עלוּלים להיעשות מסים בלתי־צודקים לפי שהם מוטלים על מצרכים עממיים שונים, לא הגדלנו אותם השנה על אף גידוּלו של התקציב.

בתקציב השנה יוצאו מתוך 1000 פרוטה של מס:

518 פרוטה לבטחון, משפט ומשטרה.

214 פרוּטה לשירותים סוציאליים, כולל בריאות, חינוך, תרבוּת, סעד, תגמוּלים וכו'.

98 פרוטה לשירותים כלכליים כולל חקלאוּת, מסחר ותעשיה, עבודה ופיתוּח.

35 פרוטה לסוּבסידיות.

135 פרוטה בלבד לאדמיניסטרציה.

הסעיף האחרון מצביע על אי־הגדלת האדמיניסטרציה ויעוּלה, ואילו הרכב התקציב בכללו – על הבטחת קצב מתאים לפיתוּח הארץ וכוננוּת לקליטת העליה הקיימת והמתחדשת.

לחץ אינפלאציוני נוצר בדרך־כלל על־ידי גידול בביקושו של הציבור למצרכים ושירותים, הנובע מתוך עליה בכוח־הקניה. גם כיום קיימות מספר פרצות־בכוח לאינפלאציה האורבת.

הקטנו השנה את שיעור המסים, ואם הציבוּר במקום לחסוך כסף זה יוציאוֹ לקניות, הרי שילחץ בכך על רמת־המחירים.

גם ההוצאות לתקציב־הפיתוּח מהוות בחלקן הזרמת כוח־קניה לציבור, ואם כי השקעות תקציב הפיתוּח יוצרות, בסופו של דבר, נכסים ריאליים, הרי בתקוּפת הוצאתן הן מגבירות את כוח־הקניה בלבד.

על אף מדיניות הקפאת השכר של ההסתדרוּת, שתרמה רבות לייצוּב המחירים, נתגלו פרצות בדרך להעלאת שכרו הריאלי של הפועל: העלאות בדרגה, פרמיות, נורמות לא־מוצדקות ושיפוּרים בתנאים הסוציאליים.

סכוּמי כסף ניכרים (15.3 מיליון דולר ב־8 חדשי אפריל–דצמבר 1954) הועברו כפיצויים אישיים מגרמניה, הוחלפוּ כאן בחלקם הגדול בלירות ישראליות, והוסיפוּ גם הם לחץ על רמת־המחירים.

הדרישה המתמדת של חוּגי הימין להזרים אשראי נוסף לשוק הכספים, שכמוהוּ כהתרתם של כבלי האינפלאציה, לפחות בתנאינו כיום, גרמה להשתוללות מחוּדשת של האינפלאציה במשקנוּ.

ולמרות כל אלה ועל אף החשיבוּת שביצירת ערכים ריאליים, נוהגים אנו כנאורות במדינות העולם ומקדישים סכוּמים ניכרים לחינוך, בריאוּת, סעד, תגמוּלים וכו', המסתכמים השנה ב־61.8 מיליון ל"י.

עם זאת יש לזכור, כי הוצאה זו היא בבחינת השקעה בעדם – השקעה חשוּבה ביותר בארץ קולטת עליה.

בכל תקוּפה של מחסור במיצרכים על הממשלה לדאוג לחלוּקתם הצודקת בין המוני העם.

ברוּר שחלוּקה צודקת לא תיעשה על־ידי כוח־הקניה בלבד, מאחר שגם הוּא אינו מחוּלק ‘בצדק’ בציבוּר. לכן, מתפקידה של הממשלה לדאוג לחלוּקה פיסית של מיצרכים אלה. חלוּקה פיסית זו, המלוּוה פיקוּח על המחירים, תיפסק רק אם יהיה בכוחנו לספק את הדרישה במיצרכים ושירותים. ביטוּל הפיקוּח עמו נאבקנוּ עד כה, שלא כהטלתו, הוּא תהליך ולא אקט חד־פעמי, וכשם שכבר הקלנוּ בפיקוּח, כן נשוּב ונקל.

פיקוּח מסוג שני הוא פיקוּח על טיב המצרכים. הוא לא יוּסר כל עוד לא תונהג בארץ מסורת של ייצוּר טוב. הן במשקל והן באיכוּת. כדי שלא ירומה הצרכן ולא תונמך רמת־חייו.

בארץ של קליטה ופיתוּח, שסכנת אינפלאציה אורבת לפתחה, יש צורך לפקח על ‘מחזור הדם’ של חיי הכלכלה – על שוק האשראי. דבר זה נעשה בכמה דרכים:

1) פיקוּח ממשלתי קפדני על כמוּת אמצעי־התשלוּם העומדים לרשות תושבי הארץ, וּויסוּתם לפי גידול הייצוּר בארץ.

2) הכוונת האשראי המוגבל לענפי־המשק החיוניים ביותר, לחקלאוּת ולתעשיה.

3) איזוּן מלא של תקציבי הממשלה וחתירה ליצירת רזרבה בהם.

לא לעולם יעמוד לנו סיוע מבחוֹּץ, וכל עוד הוא ניתן מצוּוים אנו להקדיש חלקים גדולים ככל האפשר מאמצעינוּ במטבע־חוּץ להשקעות.

לחץ כוח־הקניה החפשי שברשות הציבור על הגדלת התצרוכת, קורא להגדלת היבוּא על חשבון ההשקעה, אלא שאין רצונו זה של הציבור בעל אמצעי־הקניה עולה בקנה אחד עם צרכיה של המדינה. אנו זקוּקים להשקעות ולא לתצרוכת, לכן מוקדם עדיין לדבר על ביטול הפיקוּח.

פיקוּח זה, ככל פיקוּח אחר, אינו אלא אמצעי. ברגע שיסתיים הפער הקיים אצלנו בין התצרוכת לבין הייצוּר, וכמוהו הפער במאזן התשלוּמים, נוכל לעיין בהקלות בפיקוּח גם בשטח זה, או אף בביטוּלו. לא דיבוריהם של הציונים הכלליים על ביטול הפיקוּח כאמצעי־הצלה למשקנו הם שיעמדו לנו. הגברת הייצור, הגברת קצב ההשקעה, יתר פיתוּח ויתר ייעוּל, אלה יעמדו לנו גם כאן.

השנה עשינו צעדים ראשוניים לביטול סובסידיות מסוימות, כלומר, להשוואת מחירי המיצרכים בארץ למחירי המיצרכים העולמיים. מחירים נמוכים למיצרכים זולים על־ידי שערי חליפין נמוכים, נעשו על חשבון תשלוּם נמוך לגופים שונים המכניסים מטבע־חוּץ, ובמיוחד, הסוכנות היהוּדית. הקלנו על כושר התחרוּתנו על־ידי כך שתמכנוּ בסובסידיות בשכר־עבודתו של הפועל. אולם לא נוכל להתמיד בדרך זו.

בסובסידיות כרוכות סכנות מרוּבות; הן מעוותות את מערכת ההוצאות ומגדילות את רצון־הצריכה במוצרים מסוימים (לדוגמה: שער נמוך לדלק מעודד נסיעות). עמידה ברשות עצמנוּ וכושר תחרותנו בשוקי העולם, מותנה בביטולן ההדרגתי של הסוּבסידיות הללו.

עתה נתבעים אנו לסובסידיות ליצוּא. גם סובסידיות אלו חייבות להיות זמניות וסלקטיביות. הן מוצדקות למוצרים חדשים או לשווקים חדשים, אבל אין לראות בהן שיטת־קבע.

הדרך הנכונה היא דרך הגברת הפריון, היינו, כל מפעל ומפעל נתבע לבדוק את הוצאותיו ולקמץ בכל סעיף שניתן לקמץ בלי לפגוע בייצוּר.

סיסמת השעה היא: ייעוּל, ייעוּל, ושוב ייעוּל.

שני מאבקים לנו על תקציב הפיתוח: האחד על גדלו והשני על הרכבו.

חלקו היחסי של תקציב־הפיתוּח בכלל התקציב הממלכתי מכתיב את קצב ההשקעות, ובכך גם את קצב התקדמוּתנוּ לקראת העצמאוּת הכלכלית. השנה מסתכם תקציב־הפיתוח ב־192.5 מיליון מתוך 591.4 מיליון ל“י (כלל התקציב בניכוי הוצאות מפעלי־התחבוּרה המכסים את עצמם), או 45%. אם נתבונן בצד ההכנסות של התקציב נמצא, כי תקציב־הפיתוּח גדול רק במשהוּ מההכנסות ממקורות־חוּץ (המענק, השילוּמים ומלווה העצמאוּת) התורמים כ־190 מיליון ל”י לתקציבנו; הווה אומר – מקורות הפנים של תושבי הארץ, המסים והמלוות, תורמים אך ורק לקיום השירותים השוטפים וכמעט אינם מותירים שום סכוּם להשקעה הממלכתית.

המאבק להגדלת תקציב־הפיתוּח הוא, בצד מאמצינו להגדלת השקעות יהדוּת העולם ותמיכת מדינות זרות, מאבק על הפניית חלקים גדלים והולכים מכוח־הקניה של הציבור לאפיקי ההשקעה.

יחד עם הגדלת תקציב־הפיתוּח מצוּוים אנו על הגדלת גרעינו היצרני. אם נראה כגרעין היצרני ביותר את פיתוּח החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והחשמל נמצא, כי חלק זה בתקציב הפיתוּח עלה מ־52.4% בתקציב 1954/55 ל־ 59.3% בתקציב 1955/56. אולם בכך לא סגי.

השנה הוצאנו מחלק התקציב הממומן ממקורות־חוּץ לגביית חובות ומכירת רכוּש את הסוּבסידיות. אנוּ רואים אותן כשירות רגיל, שבמידת הצורך חייבים תושבי הארץ לשאת בהן, מתוך ההכנסות השוטפות. אמרנו להעביר גם חלקים אחרים לתקציב הרגיל. והנה נתגלעה מחלוקת עם הציונים הכלליים על העברת פרק ‘הבנינים הממשלתיים’ לתקציב הרגיל. הענין נדחה לפי שעה ופרק זה, הבלתי־יצרני באופן יחסי, נשאר בתקציב־הפיתוּח עם פרקים נוספים אחרים שכדאי להעבירם, כדי להגדיל את חלק הענפים היצרניים יותר.

בארבע השנים האחרונות, משנת הכספים 1951/52 עד שנת הכספים 1954/55, הושקעו מתקציבי־ הפיתוּח קרוב ל־550 מיליון ל"י, וביחד עם ההוצאות להתישבות הסוכנות היהודית, השקענו למעלה מ־700 מיליון. פריין של ההשקעות הללוּ מבשיל והולך והוא מתבטא בהגדלת ייצוּרנוּ.

על התקדמוּתנו לקראת העצמאוּת הכלכלית אפשר לעמוד על־ידי ניתוּח מאזן התשלומים:

השנה	יבוא (במיליון $)	יצוא (במיליון $)	הגרעון (במליון $)	אחוז ההוצאות מהיבוא
1951	379	48	331	13
1952	321	45	276	14
1953	282	59	223	21
1954	289	88	201	30

ב־1954 כסינו איפוא 30% מיבואנו על־ידי יצוּא. אולם חלק היבוא כָלַל נכסי־השקעה, וכן ייצאנו שירותים מסוימים, בעיקר תיירוּת וספנוּת.

	1952/53 (יוּני־יוּלי)	1954/55(אפריל־מארס)
יצוּא	53.4	88.2
יצוּא סמוּי (שירותים)	5.6	15.7
סך הכל היצוּא	59.0	103.9
יבוּא לתצרוכת	179.0	210.7
יבוא ליצוּא	26.9	53.9
ס"ה יבוּא לתצרוכת	205.9	264.6
% היצוא מהיבוּא לתצרוכת	29	39
הגרעון	146.9	160.7

ההכנסה הלאומית

אספקלריה טובה לפעילותנו המשקית וכלכלית בארץ תשמש ההכנסה הלאומית והשינויים שחלו בה משנת 1950 עד 1954

	1950	1951	1952	1953	1954
הכנסה לאומית נומינאַלית באלפי ל"י	338	528	829	1,100	1,426
הכנסה לאוּמית במחירי 1950	338	471	471	490	553

השוואת ההכנסה הלאומית לנפש – בארץ ובארצות אחרות

הארץ	הכנסה לאוּמית לנפש ב־$ (ב־1952)	השנה
ארצות הברית ניו־זילנד אנגליה דניה ישראל איטליה תוּרכּיה בּוּרמה	1850 900 750 725 440 270 170 35	1952 1952 1952 1952 1954 1952 1952 1952

שלישלי

חלקם של השכירים, העצמאיים והחברות במס ההכנסה

השנה	% השכירים	% העצמאים	% החברות	ס"ה
1952/53	56	31	13	100
1953/54	52	26	22	100
1954/55	42	36	22	100

יחד עם שיפור היחס בגביית מס־ההכנסה בין הקבוצות השונות, חל גידול גם בחלקו היחסי של מס־ההכנסה בכלל ההכנסות. בשנת 1949/50 נגבו ע"י מס־ההכנסה 26% מכלל ההכנסות, ב־1953/54 41% והשנה 43%.

הישגי המדינה בארבע השנים האחרונות

האוכלוסיה עלתה ב־359 אלף, מזה הישוּב היהוּדי – ב־320 אלף; כיסוּי היבוא ע"י היצוא עלה מ־13% ל־30%;

שטח האדמה המעוּבד עלה מ־2.5 מיליון דוּנם ל־3.65 מיליון דוּנם;

השטח המושקה עלה מ־350 אלף דוּנם למיליון דוּנם בקירוב;

ערך הייצוּר החקלאי עלה מ־40 מיליון ל"י ב־1950 ל־100 מיליון לירות במחירי 1950 ב־1954;

400 ישוּבים חדשים עלוּ על הקרקע;

יצוא פרי הדר עלה מ־3.3 מיליון תיבות ל־8 מיליון תיבות;

כמות המים בניצול עלה מרבע מיליארד מ“מ בתום מלחמת השחרוּר למיליארד מ”מ בקירוב;

כוח הייצור של תחנות־הכוח עלה מ־60 אלף קו“ט בתום מלחמת השחרור ל־230 אלף קו”ט בקירוב;

770 מפעלי תעשיה הוּקמוּ ומוּקמים דרך מרכז ההשקעות;

הוספנו גידולי־תעשיה חדשים כגון: כותנה, בוטנים;

הגענו לעצמאות בהספקת דשנים זרחניים;

הוּחל בייצוּר האשלג;

הוּכפל אורך־מסילות־הברזל, וּמסילת באר־שבע – על סף סיוּמה;

נסללו 550 ק“מ כבישים ארציים ו־300 ק”מ כבישי־גישה ל־180 ישוּבים;

נבנו 97 אלף יחידות־דיור: 27 אלף בהתישבוּת, 40 אלף לעולים ו־30 אלף שיכון עממי ואחרים.

מספר דרי האוהלים, פּחונים וּבדונים ירד מ־70 אלף ל־10 אלפים.

---

שכר־עבודה ויציבות המשק

מאת

לוי אשכול

הרצאה לפני עובדי המדינה, 26.5.1954

אנו חיים במשטר דימוקראטי – והדבר מחייב. ייתכן שבמשטר אחר, אם המשק מתקשה לשלם שכר גבוה, מקבל הפועל את הדין ועובד בשכר נמוך יותר. אך אנו בחרנו במשטר דימוקראטי וציוני ופתחנו שערינו לקליטת עליה. אנו מונים מיליון ו־700 אלף נפש בארץ, ובעוד חמש שנים נגיע על־ידי הגידול הטבעי בלבד לשני מיליון. כיצד נקיים אוכלוסיה זו בשטח כזה? יש סבורים, שאם 15% מהתושבים יעסקו בחקלאות – הם יפרנסו אותנו. אני סבור, שעלינו להגיע ל־25% מן האוכלוסיה בחקלאות ול־35% בתעשיה. אמנם החקלאות שלנו, בדומה לשאר אוצרותינו ומחצבינו, אינה זולה, ויש ארצות שהחקלאות זולה יותר, אף־על־פי־כן לא יעלה על הדעת להביא מזון מהחוץ אם אפשר לייצרו בארץ. אבל יש לדעת את היוקר הכרוך בתפוקה שלנו. הסוכר שנגדל יהיה יקר מן הסוכר של חוץ־לארץ. הוא הדין בבטנים ובתפוחי־אדמה, העולים לנו למעלה ממחירם בחוץ־לארץ. חובתנו לדעת כל זאת ולחפש דרכים לפתרון הבעיה.

לא אחת סיפרתי על האוצרות הטבעיים לתעשיה, על תכניות להקמת תעשיה כימית על בסיס חמרי ים־המלח והפוספאטים ועוד. אבל שוב תעמוד לפנינוּ השאלה המלווה אותנו בשטחים רבים: האם נוּכל למכור את תוצרתנוּ בחוּץ־לארץ? בענף הטכסטיל, למשל, העבודה שלנוּ עולה ב־75־100 אחוז על השכר במערב אירופה, ובענפים אחרים – דחוקים אנוּ מלהשתוות בשכר־העבודה עם ארצות מתקדמות. כשאני אומר פועלים הריני מתכוון לכל השותפים לייצור – תעשיינים, מהנדסים, בנקאים, מתווכים, פקידים ורופאים. מצויים אצלנוּ גם מובטלים שאינם יוצרים ערכים המצטרפים למאזן. סביב היצרן האחד, הפועל או החקלאי, מסתובבים עוד כמה יהוּדים, שכל אחד מהם מקשה על שיווּק תוצרתו בחוץ־לארץ. אמנם הכפלנו השנה את היצוא, אולם חלק ניכר מגידולו יש לזקוף לחשבון היצוא הבריא של הפרדסנות.

אנוּ חיים בתקופת בנין ומצויים מקורות כספיים המסייעים לנו בכך, אבל המדינה בתורת כלל אינה חוסכת ואינה משקיעה בבנינה ובפיתוחה. שנה שנה אוכלים אנו כספי זרים המגיעים בצורת מלוות ומענק. אין זה רע שיש מדינה ולה משק והכנסות וכספי מסים ותרומות לפיתוּח התעשיה ומוציאים בה 75 מיליון ל"י לסובסידיות – אבל הן מדובר בכספי נדבות העשויים להיפסק והם מיועדים לבנין המדינה ולקליטת העליה, ואילו אנוּ ‘אוכלים’ אותם על־ידי רמת חיינו הגבוהה.

על אוצרות הטבע שלנו אפשר להוסיף את השמן והסוכר, אולם גם כאן תעלה שאלת המחירים. כושר ההתחרות, רמת התפוקה והמחירים הם הקובעים בגורל היצוּא. אכן, יש לנוּ חקלאוּת ויש תעשיות ואוצרות־טבע, אבל כל אלה מלוּוים ב’אבל' ארור, שמן הראוּי, כי יהיה חרוּת על לוּח לבנוּ, שאם לא כן לא נתקדם.

אני מודה שאנו חייבים לפתח את ענף התיירות המסייע גם למשק התובלה שלנוּ. שמעתי, כי בשווייץ עוסק כל אדם שלישי בתיירות. בעזרת כספי השילומים נבנה צי ישראלי, אולם עלינו לדעת, כי בכל העולם נתמך הצי על־ידי הממשלות, ואין שאלת השכר והרווח בענף זה פשוטה.

אכן, כדי שכל 2 מיליוני היהודים יעבדו ויהיו יצרנים, דרושות השקעות של מאות מיליונים לירות, ונקווה שהמקורות שלנו לא יכזיבו, אם לא נאכלם. כ־170 מיליון לירות אנו מוציאים לצרכים חיוניים אחרים – בטחון, משטרה וסעד הכרוך בקליטת העליה – ואין לקצץ בסכומים אלה.

נדמה לי, שמדברי משתמע הפתרון לבעיית עצמאותנו הכלכלית. ודאי, צריך לעבד את האדמה ולינוק ממנה ולהקים תעשיות, וכן לפתח תיירות מכניסה ועוד. אולם המפתח לכל אלה הוא, לדעתי, בסיסמת: להוציא פחות כסף לצריכה שוטפת, להפיק יותר ולמכור את תוצרתנו במחירים שיעמדו בשוּקי חוץ. רבות דובר בשנים האחרונות על הגברת התפוּקה ופריון העבודה, אבל ספק אם החדרנו רעיון זה במידה מספקת. אם ידע כל אזרח את המצב לאמיתו יווכח, כי בחיק הטבע הישראלי גנוזה אפשרות זו ובדורנוּ אנוּ עלינוּ להגיע לכך. בימי הויכוח עם ביירוד¹ בשאלת העליה הציעוּ גורמים ואישים שונים שנוותר על המענק ונהיה ‘ברוגז’, היינו – שנוותר על 50 מיליון דולר. אין כל אפשרות לכך, כי גם בעזרת סכוּם זה אנוּ עומדים בקושי. עלינוּ להחדיר את ידיעת המצב בעם ולבנות מפעלים שיתנוּ פירות. אין ספק, שבכוחנו להפיק למעלה ממה שאנו מפיקים. הנה התפעלנו השנה, שבפרדסנות הגענו בקטיף ל־12 תיבות לקוטף, אבל זה רחוק מהתפוקה אליה הגיעוּ פעם פועלים בישראל. השבוּע בא אלי מנהל בית־חרושת לעפרונות ודרש פרמיה נוספת על לירה ושמונים הדולר, בטענה, שבמחיר הקיים לא כדאי לו לייצא. תוספת כזו יכולה לבוא רק מדולרים של תרומות או על־ידי הטלת מסים… מקור אחר אין.

כשאני מדבר על שכר־העבודה כוונתי גם לאינטליגנציה, רופאים, מורים, אקדמאים ועוד. אין המדינה יכולה לעמוד בדרישותיהם, כי אין לה מקורות לספקן. היוּ ימים שרופא בקופת־חולים טיפל ב־40 חולים ליום, והכל הבינו שאין ברירה. והיו ימים שהכל הבינו, כי צריך לארוז כך וכך תיבות ביום ולעדור כך וכך בורות ליום, וכיוצא באלה. כיום יש לנוּ יותר רופאים מאשר בארצות תרבות אחרות, והם טוענים, כי קשה לרופא לטפל בארבעים חולים ליום והם מטפלים בעשרים חולים בלבד, ותובעים משכורת גבוהה יותר. אצלנו סבורים, ששכר־היסוד צריך לעלות בין שהארץ מייצרת ובין שאינה מייצרת, ואין שואלים מנין יוקחו האמצעים הנדרשים, קופת־חולים אין לה מקור אחר, אלא הגדלת המס האחיד או תביעת הקצבות מהממשלה, כלומר – עזרה על חשבון יהדוּת התפוּצות.

תקציב החינוֹּך מגיע לעשרות מיליונים לירות, ובשנה שעברה עמדנוּ לפני סגירת גני־ילדים. ניסינו לדבר על לב המורים שיוסיפו שלוש שעות־הוראה לשבוּע – וסירבו. שעות־העבודה של המורים הן נוחות למדי, והם עובדים תשעה חדשים בלבד – מדוּע לא יסכימוּ? אנו חסרים התנדבוּת והליכה לעם, שנודעו לפני 20 שנה. כיום אין הולכים לכפרים ולמעברות לעבוד בהתנדבוּת בשבתות. מדוּע לא תהא האינטליגנציה חוליה מקשרת בין העליה הותיקה לחדשה?

הממשלה חולשת על מנגנון של 40 אלף איש. הכנסת על כל מפלגותיה מבקשת את צמצוּם המנגנון. הגעתי למסקנה, שאין הדבר אפשרי. רצוננוּ לקיים את החינוּך ושאר השירותים. אבל במסגרת 40 אלף איש אלה אפשר ליעל את העבודה ב־20%. הגענו לתנאי־עבודה של עמים ותיקים ועשירים יותר, להשגים סוציאליים מפוארים, אבל אני היודע שאין במה לשלם…

תקציב של 571 מיליון לירות יחד עם תקציבי העיריות וההסתדרות – פירוּשוֹ אינפלאציה. לא לעולם המענק. המפתח הוּא בידי הישוּב. הכל מדברים על בזבוּז ועל כוננות לקראת העתיד. באוצר מדברים על כך, שיש להפסיק את הסוּבסידיות, אף כי הפסקתן עלוּלה להעלות את מחירי המצרכים, את מדד יוקר־המחיה, והדבר יגרור אחריו את התיקרות מוצרינוּ התעשיתיים. לכן אמרנו: הואיל ואין הישוּב ככלל חוסך, נעשה חסכון־חובה. אמנם נאשר תוספת־יוקר אבל אוּלי לא תוצא כולה לתצרוכת, ולירות אחדות לחודש ישמשו חסכון ליצירת ערכים משותפים. אני יודע שהציבור יקבל דבר זה במרירוּת ובאנחה ורבים יגידו: מה אנו מביאים הביתה… אך אין דרך אחרת.

אין ראייתי את המצב בארץ סותרת את אמונתי שנוכל לקיים בה מיליוני יהוּדים, אבל יש לפעול אחרת ולייצר יותר. כל אדם טוען: מדוע יש להתחיל בי ולא בשכני, אולם כל אדם חייב להתחיל בעצמו ואז נתקרב ליציבות ועצמאות כלכלית.

---

לבנק ישראל ברכה

מאת

לוי אשכול

לפתיחת בנק ישראל, נובמבר 1954

התכנסנו היום לחנוך את הבנק הממלכתי, בנק ישראל. בנק אחד ומיוחד, אשר לא יהיה דומה לו בארץ.

לבנק הבנקים נועדו תפקידים נוסף על עשיית עסקים, קבלת פקדונות מן הקהל ונתינת הלוואות לציבוּר ולמוסדות.

כידוּע, אין מלכוּת נוגעת בחברתה ואין בנק ממלכתי נוגע בחברו, ואם גם בנק של מדינה בדרך¹. הרינו חונכים את הבנק החדש ונפרדים מן הבנק הלאוּמי, המכוּנה אפ"ק, חוטר מגזע אוצר התישבוּת היהוּדים, כפי שחזה אותו הרצל. זכרנו לו חסד נעוּריו, לכתו עמנוּ במדבר זה יובל שנים.

בתקוּפה של ערב־מלכוּת ועל סף העצמאות המדינית, בתקוּפה של תכוּנה וצפיה לפעמי העתיד הממשמשים ובאים היה הוא המוציא והמכניס, המחנך והמדריך, המפקח והמווסת, ונשען – אם גם ללא חוּקה – על חוּש האחריות המשמעת הלאוּמית והרגשת השליחוּת הפאטריוטית.

גרעינים הרבה נטמנוּ בימים ההם בקרקע, והם נושאים בקרבם את כל חלקי הצמח והאילן, על גבעוליהם הזקוּפים וצמרותיהם העתירות. וכך אירע בבנקאוּת שלנו. הבנק הלאומי קיים בידו תפקידים של בנק מסחרי, של בנק קולוניזאטורי, של בנק המחנך את הציבוּר לחסכון, לפקדון ולקיום התחייבוּיות. הוא היה המלווה הנאמן של ענף הפרדסנוּת בכל הדורות בשחר ימיו השקיע מאמציו בגאוּלת קרקע, בפיתוּח תעשיה, בבנין בתים. עם התבצרוּת ההתישבוּת החקלאית העובדת פתח שעריו גם לפני מתישבי העמק וההר. ביובל השנים שקדם ליום הזה מילא הבנק הלאוּמי שליחויות ותפקידים מדיניים וממלכתיים, ללא גוּשפנקא של מדינה. לא אחת סיכן עצמו, בימי שלום ובימי מלחמה, בכוננו על הישוּב הצעיר והרך.

סמוּך להקמת המדינה ועם הקמתה העמיד עצמו הבנק הלאוּמי לרשות המדינה בגיוּס מלווים לסוכנוּת היהוּדית ולמדינה, בהוצאות שטרי־האוצר למימון המלחמה ושאר הפעולות. הוא אשר הכין במועד הנכון, בחשאי, את שטרי־הכסף הראשונים שלנו, כדי להבטיח רציפוּת במשק הכספי ובאמצעי־התשלום גם בתקוּפת התוהו־ובוהו שנכפתה עלינו בימי ערב־העצמאות.

עם הקמת המדינה הוטלו על הבנק כמה וכמה תפקידים של בנק ממלכתי: בהנהלת מלוות־המדינה בהנלת בנק נקודות־הקיצוב, בפיקוּח על מטבע־החוּץ ובריכוז חשבונות הממשלה במטבע־החוּץ.

הוא השתתף בחתימת הסכמים מסחריים ופינאנסיים עם ארצות אחרות, ועזר הרבה בביצוּע המענק ובשימוש בתמורתו.

המדינה פורשת זרועותיה להקיף רבות משאלות חיינוּ, בפיתוּח המבנה הכלכלי והפינאנסי שלנו. והנה הוקם המכשיר שתפקידו לכוון ולווסת, לעורר ולדרבן, להיות התובע והמייעץ, ועתים גם המעכב והמונע בפעוּלתנוּ הכלכלית בארץ, רבים מן התפקידים הממלכתיים הללו אשר ביצוּעם היה בידי הבנק הלאוּמי, יעברוּ מעתה לבנק ישראל, ובודאי יעלו תפקידים חדשים אשר יתבעוּ טיפוּל וטיפוּח.

תפקידיו של בנק ישראל נוסחו בתמציתם:

א) לנהל, להסדיר ולכוון את מערכת המטבע וכן להסדיר ולכוון את מערכת האשראי והבנקאוּת בישראל, בהתאם למדיניותה הכלכלית של הממשלה, על מנת לקדם באמצעים מוניטאריים את:

1. ייצוּב כוח הקניה של המטבע בישראל;

2. ייצוּב ערכו של המטבע לצורך עסקות כספיות בינלאוּמיות;

3. השגת רמה גבוהה של ייצוּר, תעסוּקה והכנסה לאוּמית בישראל. זו תורת הבנק על רגל אחת, ואידך פירושיה.

עוד הדרך רב. נעברנה בשלום תוך מאמצים, התמכרוּת ונאמנוּת למטרה, לעתים גם בהטלת הגבלות וחוּמרות על עצמנוּ ועל אחרים. נקבל גם אותן באהבה, כי הן הכרח מאבקנו על קיומנו ועצמאוּתנו הכלכלית.

היום אנו מוסרים בידי בנק ישראל פקדון יקר. בראש וראשונה את המטבע שלנו, בתקווה ואמוּנה כי ידע לשמור על ייצוּבו ולתרום על־ידי כך לא רק ליציבוּת המטבע אלא גם לאיזון המשק עצמו. נתנו בידו סמכויות רחבות, לקבוע תוך שיתוף מלא עם הממשלה את היקף האשראי ולכוונו לאפיקים המקדמים אותנו לעצמאות כלכלית, אנו משלבים את בנק ישראל במערכת יחסינו עם מדינות אחרות על־ידי חתימת הסכמים מסחריים ופינאנסיים.

הענקנוּ לבנק סמכוּת של ייעוּץ לממשלה בענינים הכלכליים והכספיים, הענקנוּ לו תפקיד של נאמן ובנקאי של הממשלה. אלו הן סמכויות רחבות, הנושאות עמן חובות כבדות.

הבה נקווה ונאמין, כי המקבלים על עצמם את המעמסה, עושים זאת ברגש של אחריות כבדה וחרדה לגורלנו הכלכלי, תוך נכוּנות מלאה לשרת ולתרום לביצוּע משימתנוּ הגדולה, נאחל להם ברכה והצלחה.

---

בשליחות העם והמדינה

מאת

לוי אשכול

מאזן־המעשים וראשי־פרקים לתכנית־פעולה בשנים הקרובות

עם צאתנו למערכה ראוּי כי נסקור את ההישגים בעבר ובהווה ונציג בפני עצמנו את התביעות לגבי העתיד.

שבע שנים עשינו את מלאכת המדינה. הפעם אקדיש דברי לתקופת ארבע השנים הקרובות בלבד, שכן אנו עומדים בבחירות לכנסת, הנערכות אחת לארבע שנים.

עשינו את מלאכת המדינה כמעט לבדנו – וייסלח לי אם לא יישרו דברי בעיני מישהו – ככוח עיקרי, שהעם נתן בו די אימוּן לעשותו כוח מרכזי, אך לא נתן לו די כוח לעשות את המלאכה לבדו.

במשך שבע השנים שימשו כמה ממשלות שהרכבן שונה. היו חוגים ומפלגות אשר הרשו לעצמם לקחת ‘חופש’ – מי לימים ארוכים, מי לזמן קצר ומי לסירוגין. היו שותפים, אשר בהיותם אתנו לא תמיד הקלו, ולעתים גם הפריעו על־ידי משיכה הצידה ונסיגה. הכוח שהיה חייב לעשות את המלאכה ולרתום אחרים בעולה, הוא מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ישנן שתי מפלגות פועלים שנתאחדו פעם ונתפלגו שוב, הטוענות: מדוּע אין ‘חזית’ פועלים?' אך שתי המפלגות האלה היו כלא־היוּ בעבודת המדינה.

מהי איפוא רשימת המעשים של מפא"י כשליחת העם? בשנים הללוּ הוקם צבא־הגנה לישראל, אשר אומרים עליו, שהוּא המפואר בצבאות המזרח התיכון. וכשאני אומר ‘הוקם צבא’ כוונתי להיקפו, לביצורו, לציוּדו ולחימוּשו, נדרשו להשקיע בזה דם ואמצעים עצומים (בסעיף זה ודאי שלא אזכיר מספרים).

בשנים הללו גדלנו בארץ הזאת מ־650 אלף ל־1,600,000 יהוּדים ולאוכלוסיה כללית של מיליון ו־750 אלף, זו היתה מעמסה נעימה, אך כבדה מנשוא. עמים וארצות גדולים יותר וחזקים יותר מאתנו לא היוּ מרשים לעצמם קליטה מעין זו.

הטלנו על עצמנו לא רק כינוס מאות אלפי יהוּדים, כי אם גם את קליטתם, יישובם ומיזוגם, תוך פיזורם על פני הארץ. הרבה כוחות, מאמצים ואמצעים השקענו במפעל־אדירים זה. חברינו נחלצו לעזרת העולים בגופם ובנפשם – עזבו את בתיהם ומשקיהם בנהלל, בדגניה ובכפר־ויתקין ויצאו בעשרות ובמאות לישובי־העולים כדי לתת יד לקיבוץ הגלויות והשרשתן בארץ.

גם בזה היינו הראשונים, וכמעט היחידים (אגב, כל אימת שאני אומר ‘כמעט יחידים’ – הנני מתכוון לכך, שהיה לנו שותף אחד, או שנים־שלושה שותפים קטנים לגבי כל ענין). גם בין השותפים היו כאלה, שנקטוּ לגבי העליה ההמונית עמדה של הסתייגות, ואפילו – התנכרות. גדלנו בארץ מעליות אחרות ומגילים אחרים¹. מלחמת היטלר בעם היהוּדי, וכל מה שעבר על העולם בכלל ועל היהוּדים בפרט, הביא להשמדת מיליונים מבני ארצות מוצאנו, אשר קיווינוּ כי מהן יבוא העם. מפא"י היתה היחידה שגילתה אומץ־לב וגייסה בתוכה את המסירות ואת כוח ההיחלצות לקבל את פני העם כמו שהוא, ובלבד שיבוא לבנות את הארץ והמדינה.

אל נכון זכורים לרבים הדיוּנים והוויכוחים שהתנהלו, בכתב ובעל־פה, במועצות ובוועידות חקלאיות כאשר אמרנו: הקץ למחנות! עלינו להוציא את רבבות האנשים לרחבי הארץ כדי להקים ולפתח מושבים ומושבות, קיבוּצים וקבוּצות, ולשם כך נתחלק במה שיש לנוּ ונטיל על כוּלנוּ את המשימה. כיצד קיבלוּ האחרים את דברינוּ? היינו לשימצה בעיניהם.

היום אנוּ עומדים לפני העם בישראל בהישג מבורך של הקמת ארבע מאות וחמישים ישוּבים חדשים מפוזרים מדן בואכה אילת. המלאכה לא היתה קלה, אך עשינו אותה.

לפני כמה שנים הבאנו לעם את תכנית השיכון. כיצד קיבלוּ האחרים את התכנית? – בלעג.

והנה הקימונוּ כ־150 שכוּנות ועיירות חדשות, ובהן נבנוּ קרוב ל־150 אלף בתים לעם העובד, העני, מחוסר־האמצעים. כך שיפצנוּ רבבות בתים הרוּסים ומוזנחים כדי לתת מחסה וגג לעולים החדשים.

בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ: היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית היתה והנה, כי את מלאכת הבנין של הדור הזה, מלאכת־הבנין היסודית, קליטת העליה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשיה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה. אנוּ עומדים היום לפני העם כאשר ארבעה מיליון דונם אדמה נפלחים במחרשתו של העובד העברי. הכיבוּש הזה נעשה לא רק על־ידי העובד הוותיק, אלא גם על־ידי היהוּדי החדש אשר בא בשנים האחרונות מגלויות שונות, קרובות ורחוקות.

בשנים האלו המשכנו לגלות ולחשוף את המקור החשוּב ביותר שבארצנוּ – את המים. ואמנם ניתן לומר, כי הבאנו למהפכה אגרארית בבנין הארץ על־ידי כך שאנו משתמשים כבר במיליארד מ"מ מים בקירוב, מגמתנו היא להכפיל את היקפי הענפים החקלאיים, אשר את פריים ניתן למכור בארצות־חוץ. כבר כיום מצוּיים 250 אלף דוּנם פרדס במקום 120 אלף דונם בקום המדינה. בהם כמה עשרות אלפי דונמים ששיקמנוּ.

הרחבנוּ את רשת הדרכים והכבישים. ביססנוּ וביצרנוּ כמה ממפעלי התחבוּרה בים, באוויר וביבשה. נאחזנו בצפרנים במחצבי הארץ ככל שניתנוּ לנו על־ידי הטבע. חתרנו, חדרנו, חיפשנוּ, ואף השקענו בהם אמצעים וכן ממיטב הרוח וממיטב המסירות. כיום אני יכול להגיד בביטחה, כי השנה נשלח 40–50 אלף טון אשלג מים־המלח, בשוֹוי של מיליוני דולרים, בפעם הראשונה לאחר חידוּש פעולתו – וההרחבה לעתיד מובטחת.

אנוּ עוסקים בחיפושי נפט. דווקא בשבוּעות האחרונים נתגלוּ סימנים מעודדים. אוּלי יאיר הנפט גם לנו.

הטינו את הירקון. בפעם הראשונה בדברי ימי ישראל העזנוּ לתקן מעשי בראשית. בעוד שבועים־שלושה נחנוך את המשאבות הגדולות על־יד הירקון אשר יזרימו את מחצית מי הירקון לדרום ולנגב. בעוד שנה־שנתיים יוזרם הירקון כולו לנגב, בלי לפגוע באפשרויות השיט של אנשי תל־אביב.

אנו מתכננים בנין סכרים על הירדן שיאגרו מאות מיליוני מ"מ מים. הביצוּע כרוך באמצעים אדירים.

במשך השנים הללו הזרמנוּ מאות מיליונים לעם העובד כדי לתת לו אמצעי־קיום וכלי־עבודה בחקלאות, בשיכוּן, בנמל ובחרושת, במלאכה וכד'. ודאי, לא תמיד יצרנוּ גן־עדן ולא הכל הלך כשורה. אבל שימו לב לדבר המרכזי: הממשלה הזאת, המדינה הזאת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל זאת, העניקו לעם העובד ערכים ונכסים שהיקפם מיליארד דולר, לפחות.

בוויכוח בכנסת ומעל דפי העתונות אמרו לנו חברים מימין: כמובן, כל זה ניתן לאנשי מפא“י. אם אנשי מפא”י הם 50–60, או 70 אחוז מהישוּב – הרי הדבר נכון ואין מנוס ממנו. המדינה והממשלה הקדישו את כל האמצעים למען בנין עם מחוסר־אמצעים אשר נושל מכל הגלוּיות והגיע לכאן לבנות את המדינה ולהיבנות.

אכן, השקענו בארץ למעלה ממיליארד דולר, שריצפו את הדרך לכל הקיים כיום בישראל. הפועל, בעל־המלאכה, הסוחר, החנווני, בעל־העגלה, בעל־הקיוסק ואחרים לא היו קיימים ומתפרנסים בלי מיליארד הדולרים, שבהם הרחבנו את ההתישבוּת הקימונוּ את הצבא, פיתחנו את התעשיה, בנינו את השיכוּן וביצענו מפעלים רבים אחרים. את הכסף הזה השקענו בכל – והוא שבנה את המדינה. השגנוּ את הכספים האלה כיוון שמצאנוּ מפתח ללב העם היהוּדי בגולה וללב העולם.

הדבר לא היה קל. אתחיל מהדבר הקלאסי והמקוּבל – המגביות. קראוּ בעתון ‘הבוקר’ מהימים האחרונים מה שנאמר שם על ה’שנוררות‘. הם שכחו כי אנשי פתח־תקווה התחילו את התישבוּתם בכספי הבארון. אתה עשוּי לטעות ולחשוב שיש בכוחם לגייס הון בדרך אחרת. אבל ראוּ זה פלא: דווקא ה’שנוררות’ הקדושה והבונה הזאת ש’הציונים הכלליים' לועגים לה – פיתחה לנו את המדינה.

דבר שני: בעיצוּמם של ימי קיבוּץ גלוּיות וקליטת העליה נוכחנוּ לדעת, שכספי המגביות אין בהם כדי לספק את כל הצרכים. אז יזם ד. בן־גוּריוֹן ועידה של ראשי יהדוּת ארצות־הברית במלון ‘המלך דוד’ בירוּשלים, בה נאמר לעם היהוּדי, כי בנין המדינה, קליטות העליה, הרחבת החקלאות והתעשיה, – יצירת בסיס כלכלי לקיוּם המדינה – כל אלה מחייבים השקעה של מאות מיליוני דולרים; על כן מבקשת המדינה מאת העם היהוּדי מלווה לתקופה של 10–15 שנים. כיצד קיבלוּ ה’כלליים' את המפעל הזה? בלעג ובקיטרוג.

והנה המפעל הצעיר הזה, בן 4 השנים, הביא לנוּ עד היום – 200 מיליון דולר. גם את העגלה הזאת נאלצנוּ לגרור לבדנוּ. עתה יימצאוּ וַדאי שותפים. בכלל, כאשר העגלה כבר נוסעת בכוח עצמה נמצאים ‘טרמפּיסטים’ המוכנים לעלות.

דבר שלישי: אמרנוּ באזני העולם כי מאחר שעם ישראל נחלץ, בגופו ובממונו לבנין הארץ, חייבים גם הגויים לעזור במלווה ובתרומה. כיצד זעמו עלינו בשל כך החברים היושבים עמנו בהסתדרות – ובעבר ישבוּ עמנוּ במפלגה אחת – והסיתו נגדנוּ עד בלי די.

והנה קיבלנו בשנים הללוּ ממקור זה – במלוות ובמענקים – כ־400 מיליון דולר. הווה אומר: כ־40% ממיליארד הדולרים שהושקעו בשנים הללו במדינה להקמת הצבא, לרכישת טנקים ואווירונים, אהלים, בדונים, צריפונים, להקמת שיכונים, להרחבת החקלאוּת והתעשיה וכו'.

דבר רביעי: השילוּמים. מי אינו זוכר את ההסתה הפרוּעה מימין ומשמאל נגד השילומים? באותם הימים עדיין לא ידעוּ השמאלנים, כי אדנאואר יוזמן למוסקבה ו’אכלו' אותנו בכל פה. הדבר לא היה פשוּט וקל. סוף־סוף לא קשה ליצור פסיכוזה. אך אנחנו אמרנו: לא יקום דין ‘רצחת וגם ירשת’, והנה בשנים הללו הזרימו אלינו השילומים פלדה, ברזל ומכונות – ולא צעצוּעים, כפי שקנטרו אותנו.

במשך השנים הללו היוּ ויכוּחים רבים על פיתוּח הארץ. יש מי שטען: למה תרחיק הממשלה לדרום הרחוק ולנגב? הן קל יותר וזול יותר ורנטאבילי יותר לעבוד ולהשקיע כספים במרכזה של הארץ. על עבודת־פיתוח זאת נלחמנו גם נגד שותפינוּ בממשלה. ואמנם הפירות מבשילים. שימו לב: לאחר תנוּדות קשות במחירים והורדת ערך הלירה זכינוּ עתה ליציבוּת במחירים בישראל. יש לנוּ שפע מזון, בשוּק ובמחסנים. הבשילו פירות ההשקעות במפעלי־פיתוּח שונים, ושברנוּ את גב המצוּקה.

הבאנוּ את הלירה הישראלית לחוף־מבטחים. השבוּע אמר לי יהוּדי, שבא אלינו כתייר: מה זה? ברחוב ליליינבלום משיגים דולר בשתי לירות ושמונה גרוש? והרי היוּ ימים שבעד דולר שילמו שלוש ורבע שלוש וחצי לירות? היתה בריחה מהלירה וכל אחד מוכן היה לקנות מכל הבא ליד. והנה זכינוּ והלירה שלנו מבוקשת. ואם זכינוּ לעליית קרננו בשוק הכספים, ויש לכך גם תוצאות מדיניות חשוּבות, אדרבא, יבואוּ ויעידוּ, כיצד מעריכים כיום התחייבוּת של ישראל.

את המלאכה הזאת יכלוּ לעשות אנשים המאמינים בכוחות העם ועומדים במגע עם המוני העם היהוּדי: עשירים בינוניים ועניים.

עתה, משסקרנו את פעולותינו בעבר, חובתנו לשאול: מה למחר? השאלה הזאת חרותה באותיות־אש לעיני מפלגת פועלי ארץ־ישראל, גם בשעה שהיא חורזת את הישגיה למחרוזת. בעצם אפשר היה להגיד: משהוּ עשינוּ, יש הרגשת סיפוק – ועל העתיד נחשוב מחר־מחרתיים. אך הדאגה לעתיד מלווה אותנו יום־יום – לפני הבחירות, בבחירות ולאחר הבחירות. ואמנם אנו חייבים להגיד לעצמנו ולעם כולו, מה עומד לפנינוּ.

ובכן, במשך ארבע השנים הבאות נגיע להשלמת המיליון השני של אוכלוסיית הארץ, ואוּלי נוכל להציץ אל מעבר לפרגוד – אל המיליון השלישי.

בשנים האחרונות, כאשר ידינו היוּ מלאות עבודה, לא ניתן לנו לשקול את גורלן של שאר הגלויות, אשר הן מחוץ לגלויות שבארצות־ערב משם נדחקוּ היהוּדים ונרדפוּ על צווארם. בשנים הקרובות נצטרך להשחיז את הכלים מחדש: איך להביא משפחות יהוּדים מכל הארצות, גם ארצות דוברות אנגלית וספאניולית ועוד.

שמונה מיליון יהוּדים, אם לא למעלה מזה, חיים מחוּץ לישראל. לגביהם אנוּ צריכים להציג מטרה: תרומת־מעשר קטנה של 50,000 משפחות במשך מספר שנים. לפי חשבוני, יהיוּ באלה 100 אלף יהוּדים קטנים – משה’לעך, ושלמה’לעך והארי’ס. אינני יודע מי הם יהוּדים אלה מבחינה חברתית וסוציאלית; ישראל משוועת להם, ואיננו יכולים להתעלם מזה. התקדמותנוּ תהיה פגומה אם לא נצליח לפרוץ את הדרך.

בזמן האחרון היתה לי הזדמנוּת להיפגש עם שתים־שלוש גלויות כאלה. הסחתי דעתי שם מסוגיית הכספים. פגשתי שם אנשים רעננים, שבכוחם להוסיף לאיכותה של העליה. עלינו לחשוב לאן מועדות פני ישראל, איך תתפתח, וכיצד יבוצע מיזוג הגלויות.

עמדתי קודם על פעולותינו בהתישבוּת. מטרתנוּ בארבע השנים הקרובות צריכה להיות: לפחות רבבה של בתי־אב חדשים בהתישבוּת.

אני רואה לפנינוּ משימה שיש בה כדי תכנית לעשר השנים הקרובות. אכן, הכרח להכשיר מיליון דונם מאדמת הרי ישראל. איני מחפש כאן מקורות־עבודה בלבד לימינוּ אלה, אלא מבקש להבטיח פירות לדורות הבאים. יהיוּ אשר יטענו: זוהי בטלנוּת, איזה תיכנון הוא זה? זו אינה פתח־תקוה, זו אינה רחובות! אנוּ נדחה דעות אלה, שכן אנו מבקשים דרך חדשה בבנין הארץ.

בימים הקרובים תושלם הזרוע האחת של הירקון, ואילוּ במשך ארבע השנים הבאות יוקדשו מי הירקון כולו – ואנחנו מקווים, כי גם מי הירדן כמעט כוּלם – לדרום ולנגב.

כן עלינוּ לנעוץ שינים באגוז הקשה והיבש שהוּא ‘נגב’ ממש – הנגב הדרומי. כאן מחכה לנו מלאכה עצוּמה. זוהי ארץ קשה, אבל חשובה מאד. והיא צופנת לנוּ עתידות.

כבר ציינתי לעיל, כי קרננוּ עלתה והגענו לרמה מסוימת: יציבות במחירים, ומזה חדשים אחדים – גם באינדכס. הוא הדין במטבע, וברזרבה של דולרים. אך עם זאת עלינוּ לזכור, שבקצות הרמה הזאת חבוּיות תהומות. אנחנו מתהלכים לתומנו, אלא שמפעם לפעם ראוּי לתקוע שלט: ‘היזהרו, תהום!’.

הגענוּ להישגים גדולים. אנוּ מייצרים כיום יותר מאשר יצרנוּ לפני שנים. ההפרש בין הייצור העצמי שלנוּ ובין הצריכה קטן בהרבה ממה שהיה לפני שנים, אך עדיין איננו יכולים לקשור את הקצוות אם איננו מקבלים בכל שנה 200–250 מיליון דולר מן החוץ. אמנם חלק ניכר מסכוּמים אלה מיוּעד לפיתוּח, וניתן להשיב: כלוּם חושב אתה, כי אנחנו – עולי תימן, בבל, קפריסין, יוגוסלביה, בולגריה, שמקרוב באוּ לארץ, כבר מסוּגלים לפתח את הארץ בשביל עולים חדשים? אך זוהי מציאוּתנוּ. ואכן, כדי ליצור את המזון שלנוּ נדרשים לנוּ דולרים: לדלק, לכלים, לחיטים, למיכוּן וכדומה.

בשנה שעברה כבר הגענוּ ליצוא ניכר. הגענוּ להכנסה של מאה מיליון דולר מן היצוא, כולל תיירות, אלא כדי שלא נהיה תלויים לגמרי באחרים עלינו למכור בארבע מאות מיליון דולר לפחות. במלים אחרות: יש להקטין את הפער במאזן המסחרי שלנו ב־50 מיליון דולר בכל שנה, וכך במשך שבע־שמונה שנים. ואכן, אני רואה אפשרוּת להשתחרר במשך שבע־שמונה שנים מתלוּת בגורמי־חוּץ ולעמוד על רגלינוּ.

אני מתאר לעצמי, כי ככל שנקרב אל המטרה תכבד המלאכה. אך הנני משוכנע, כי בשבע־שמונה השנים הקרובות בכוחנוּ להגיע אל המטרה. עלינו לזכור, כי כבוני מדינה הננוּ נתוּנים בסד של ענינים כלכליים ובסד של תנאים עולמיים. כדי למכור בכל שנה סחורה ב־50 מיליון דולר נוספים עלינוּ למצוא קונים שיואילוּ לקנות את תוצרתנוּ במחירים שאנו מבקשים.

אנוּ נקראים להגדלת הייצור ולהוזלתו. אני מאמין כי בכוחם של הפועל, המנהל והחוקר היהוּדי נמצא את הדרך לכך. הוצאות־הייצור טעונות בדיקה. אין מפלגתנו מתגעגעת להורדת רמת־החיים. אבל כדי שנוכל למשימה נדרשים כמה דברים, כגון: רצון ליצור יותר מצד בעלי־המפעלים והעובדים וצמצום מתח־הרווחים מצד בעלי־העסקים. אני קובע עובדה, כי בשנה האחרונה מצאתי בוועדי־הפועלים יותר הבנה לדברים הפרוזאיים האלה מאשר בחוגים אחרים.

כאן המקום לציין כי החלוקה הקיימת בין השותפים בממשלה, כשבידי האחד משרד־האוצר ובידי השני משרד־המסחר־והתעשיה, מעלה על הדעת את השניים שיש להם פרה משותפת: האחד – תפקידו להאכיל אותה, והשני – תפקידו לחלוב אותה, ואין האחד יודע על מעשי השני. לא קשה לתאר את מצב הפרה. שמעתי תלונות רבות על האוצר: הוא מתערב, הוא מחווה דעתו וכדומה. אני מודה ומתוודה, כי האוצר התערב פחות מדי. חיי כלכלה של מדינה אי־אפשר לחלק כך, שהאחד ידאג לתשלום המסים, ואילו השני יבטיח הבטחות ויחלק רשיונות־יבוא על סמך זכויות־עבר או יחוס־עבר. יש להטיל אורו של זרקור חזק על שדה זה.

בשנים הקרובות ניתן דחיפה עצומה לתיעוש הארץ. אני רואה צורך ויכולת להזרים מאות מיליונים לתעשיה ולחשמל. אנו מחייבים גם את בואו של ההון הפרטי, ולשם כך ניתן לו הקלות אבל הוּא הולך באשר הוא הולך – ומדינת ישראל לא תעגן בציפיה. בשנים הקרובות נשקיע מאות מיליונים בתעשיה ציבורית וממלכתית. לא אכנס עכשיו לפרטים על דרך הפעולה.

בשנים הקרובות נשתדל לפזר לא רק יהודים, ולא רק כפרים חקלאיים, אלא גם את התעשיה. בכל מה שעשינו עד עכשיו, נקטנו כלל זה. בנינוּ בית־חרושת ביובל־גד, שהוא הגדול בחרושת־הצינורות. ואמנם יובל־גד הוליד את מגדל גד. אלמלא בית־החרושת יובל־גד לא היתה קמה אפרידר. בזכותו צמחה מגדל גד עם 17 אלף נפש. כן משכנו בית־חרושת לסוכר לעפולה ומפעל־תעשיה חשוב לרמלה. בדרך זו נמשיך בקרית־גת ובלכיש.

סכומים גדולים נשקיע במלאכה. בעם היהוּדי ובישראל – המלאכה היא חטיבה רצינית. יש להשקיע בה מאמצים ואמצעים רציניים, שכן היא מפרנסת רבבות משפחות. ברצוני לציין, כי מה שהבטחנו לבעלי־המלאכה קיימנו – אם זה הבנק־למלאכה ואם זו החברה לקניות. אני חושב, כי אלו הן רק התחלות. עלינו להדק את הקשרים ולמצוא דרכים ואמצעים להרים את שכבת בעלי־המלאכה לדרגת יוצרים ומייצאים.

אני רואה הכרח בהגדלת כוחנו בים; הרי אנוּ מדינה ימית. בשטח זה עשינו משהוּ. וייאמר הדבר במפורש: מה שעשינוּ –באמצעי השילומים עשינוּ, חידשנוּ את הצי המסחרי, ואין לזלזל בכוחנו בים. אני סבור, כי בשנים הבאות כוחנו זה ישרת לא רק אותנו, אלא גם אחרים.

הבאתי כאן כמה ראשי־פרקים לתכנית־פעולה לתקוּפת ארבע השנים הקרובות. הקדמתי לכך מעין דו"ח על חלק מפעוּלותינוּ בעבר, למען ידע העם וישפוט.

בקצרה, אני רואה דרך של התקדמוּת חשוּבה תוך שמונה־עשר השנים הבאות. ובה נגיע – יחד עם גידול העליה – למעמד של עם עצמאי מבחינה כלכלית ומדינית.

1955

---

מימון תכנית ארבע השנים

מאת

לוי אשכול

קליטתם של שמונים רבוא עולים במשך שמונה שנות קיום המדינה הביאה תמורה מהפכנית בארץ. כפרים חדשים צמחוּ ורבבות בתים נבנו לעולים, נוסדו ערים ועיירות חדשות וחלה התפתחוּת במלאכה ובתעשייה, במסחר, בבניין ובתחבוּרה.

מפעל רב זה של הבאת המוני־העולים לארץ, קליטתם והשרשתם, כרוך בהשקעת אמצעים גדולים. הסוכנות היהוּדית השקיעה בפעולה זו למעלה מ־700 מיליון דולר. אך גם סכומים גדולים אלה לא היה בהם כדי להשריש את כל העולים, ועל הממשלה היה להשקיע סכומים נוספים מתקציבי הפיתוּח, שהסתכמו במילארד ל"י, ולמעלה מזה בתעשיה ובמלאכה, בחקלאות, בבנין ובתחבורה – כדי להניח את היסודות לקליטה הכלכלית של העליה בארץ.

בפעם הראשונה בתולדות התישבוּתנוּ נתבענו ליישב במהירות אלפי משפחות של אזרחים חדשים בארץ, ללא כל הכשרה נפשית וגופנית לעבודת־כפיים בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. כשניגשו המוסדות המיישבים לעצב את דמוּתה של ההתישבוּת החדשה עמדה לפניהם מטרה משולשת:

א. ניצול אופטימאלי של מקורות־המים ושטחי־הקרקע, הכשרת אוצרות־הטבע לקליטה מאכסימאלית של מפרנסים בחקלאות, ובמקביל לכך – הגברה מאכסימאלית של ייצור־המזון.

ב. יישוב שטחי־הארץ שנשארו שוממים ומסוכנים בעזובתם אחרי מלחמת השחרור, ופיזוּר האוכלוסיה, הוותיקה והחדשה, על פני מרחבים אלה.

ג. ביצור גבולותיה של הארץ על־ידי הקמת חומת־מגן חיה של ישובי־ספר.

עתה אפשר לומר, שהנסיון הנועז כבר עבר את שלב חבלי־הלידה ועומד בעצם מבחן ההתבגרוּת שלו.

מספר הישובים החקלאיים בארץ הגיע ל־720 ואוכלוסייתם עולה על 50,000 משפחות, מהם 444 ישובים חדשים והרחבות, הכוללים 31.000 יחידות־משק חדשות. על גידול האוכלוסיה החקלאית בהתישבות החדשה אפשר ללמוד מן הלוח הבא:

השנה	מספר הנפשות
1948	6,500
1949	31,700
1950	47,500
1951	55,000
1952	81,400
1953	84,900
1954	90,600
1955	104,500

חשיבותה של ההתישבוּת החדשה מתבטאת בעובדות הבאות: מספר הישובים החדשים שהוקמו בשבע השנים האחרונות עולה על מספר הישובים שהוקמוּ בשבעים השנים שקדמוּ להן; מ־3,5 מיליון דונם אדמה מעובדת בארץ נמצאים 1,5 מיליון בתחומי ההתישבוֹּת החדשה; מחציתם של מטעי־ההדר ניטעו על־ידי המתישבים החדשים ומרבית מטעי־הבעל ההרריים מצויים כיום בתחומי התישבוּת זו; ייצורה החקלאי של ההתישבוּת החדשה הגיע בשנת 1955 ל־100 מיליון ל"י, כלומר לשליש מהייצור החקלאי בארץ. ויש לזכור שהתישבוּת זו עדיין נמצאת בראשית התפתחוּתה.

כל זה קם והיה תודות למפעל־המים הגדול: אמת־המים המוליכה את מי הנהרות, הבארות והמעיינות, מן הצפון למרכז, לדרום ולנגב. מתוך מאות בארות הכרויות ברחבי הארץ, המעיינות ומבועי־המים הגדולים והקטנים מעבירה ‘מקורות’, וכן מפעלי־מים גדולים וקטנים אחרים, את המים להשקייה. חברת ‘מקורות’ עומדת לסיים כמה מפעלי־השקייה אזוריים גדולים: קו הירקון–נגב, מפעל הגליל המערבי, מפעל עמק־יזרעאל, מפעל החולה ועוד. מפעלים אלה מהווים כיום יחידות בפני עצמן, אך בעתיד ישתלבו במערכת־השקייה כל־ארצית, שעמוד־שדרתה יהיה המפעל הארצי: ירדן־נגב.

צרכי החקלאות מחייבים אותנו לסיים את בנייתם של המפעלים האזוריים הנ"ל תוך ארבע השנים הקרובות ולהכפיל את כמות מימיהם.

באותה תקופה עצמה חייבים אנו לבנות במקביל את המפעל הארצי (שבנייתו תימשך 8–10 שנים). כדי למנוע השהיה והפרדה מסוכנת בין השלב הסופי של פיתוח מפעלי־המים האזוריים לבין השלב ההתחלתי של אספקת המים מהמפעל הארצי.

מדיניות כלכלית של קליטה

מדיניוּתה הכלכלית של ישראל מכוונת כיום למטרה משולשת: כל עוד מאיימות עלינו ארצות־ערב לכלותנו, חייבים אנוּ להקדיש יתר כוח־אדם ואמצעים לצרכי בטחון והגנה. זהו תפקידנוּ הראשון בשעה זו. תפקידנו השני הוּא – החשת עצמאותה הכלכלית של המדינה. עלינו לקיים רמת־חיים ההולמת את מצבנו האמיתי, עד היום בו יספק ייצורנו את מלוא תצרוכתנו. התפקיד השלישי צריך להתבטא בהתמדה בעליה ובקליטה, על־ידי הקמת ישובים חקלאיים ותעשייתיים חדשים. על אף המאמצים הרבים שהשקענו, עדין לא נקלטו כל העולים קליטה אורגאנית ולא הספיקו להכות שורש עד כדי יכולת לקיים את עצמם ולשאת בעול קיומה של המדינה. רב ביניהם מספרם של המחפשים עדיין מקור־תעסוקה־ויצירה קבוע.

מספרם של מחוסרי בסיס כלכלי בארץ נאמד כיום ב־30–40 אלף איש. אם נצרף למספר הזה את מבקשי־העבודה מבין אלה שיתבגרו בינתים, תעמוד לפנינוּ בעוד ארבע שנים הבעיה של יצירת 60–70 אלף מקומות־עבודה במפעלי חקלאות וחרושת; וזאת – בלי להביא בחשבון את מספרם של העולים החדשים שיתוספו בפרק־זמן זה. לפי קווי התכנית שבידינו, תצריך קליטתם של 60 אלף מבקשי־עבודה השקעה של 1.800 מיליון ל"י, בקירוב.

הסעיף	תוספת עובדים	השקעה במיליוני ל"י	צמצום הגרעון המסחרי (מיליון דולר)
חקלאות	10,000	400	60
תעשיה, מחצבים ומלאכה	27,000	55	66
חשמל	1,000	150	-
נמלים, ספנוּת, דיג, תיירות ותחבורה	6,000	200	14
שיכון	-	300	-
שירוּתים, מחקר, מדע, רזרבה	16,000	200	-
ס"כ	60,000	1,800	140

בהשקעה של ביליון דולר יוכלו להיקלט 10.000 משפחות בחקלאות, 27.000 בתעשיה ובמלאכה, בענפי הכימיה, המתכת, הטכסטיל, העץ, הבנין, הזכוּכית והמזון. 8,000 משפחות ייקלטו בתחבורה, בתיירות, במחקר ומדע. היתרה של 15.000 מפרנסים תתוסף למעגל המועסקים במסגרת השירותים, שיתפתחוּ עם פיתוּח ענפי־המשק היצרניים.

האמצעים למימונה של תוכנית זו עתידים לבוא מהמקורות הבאים:

	מיליוני ל"י	מיליוני ל"י
א. אמצעים ממלכתיים
1.שילומים	546
2. מענקים ומלוות	154	700
מלוות פנים
1. איגרות חוב	140
2. מקורות אחרים(ביטוח לאומי, ארנונה, רשות־פיתוח)	140	280
ב. אמצעי העם היהוּדי
1. המגבית המאוּחדת	300
2. מלוות פיתוּח ועצמאוּת	300	600
ג. יבוא הון פרטי		220
סך־הכל		1800

עם קליטתם הכלכלית של מבקשי־העבודה הנ"ל תביא ההשקעה לצורך העסקתם להקטנת הגרעון המסחרי שלנו (300 מיליון דולר) כדי מחציתו.

התכניות ל־4 השנים הקרובות

ועתה נברר את התכניות לארבע השנים הקרובות, הן לגבי קליטתם המלאה של העולים הנמצאים כבר בארץ והן לגבי עליה נוספת. ארבעה הם התפקידים בשטח ההתישבות: ביסוסם של המתישבים החדשים בהתישבוּת שהוקמה מיום קום המדינה; תוספת מתישבים חדשים לישובים החקלאיים החדשים; הקמת ישובים חדשים בדרום, בנגב ובאזורי הספר; פיתוח ההר והכשרתו לקליטת עולים חדשים בעתיד.

חלק ניכר ממשקי ההתישבוּת הצעירה כבר עברו את תקופת ההסתגלוּת והגיעוּ לכלל בגרות, התובעת את גמר ביסוסם המשקי בקצב מזורז. שוּב אין לדחות את הביסוּס הזה בלי לערער את יסודות המשק ולסכן את כל ההשקעות והמאמצים שנעשו. מן ההכרח, לכן, לסיים את הביסוס של ההתישבוּת הצעירה הקיימת בהקדם האפשרי. הסכום הנדרש לביסוסה של משפחה במשק חקלאי מגיע בממוצע ל־24,000 ל"י ומיועד למטרות דלקמן:

הסעיף	ל"י
שיכוּן	5,600
בנייני משק	3,160
רשת השקייה	2,800
כלים ומכונות	830
בעלי־חיים	1,500
מטעים	1,320
כבישים	220
חשמל	340
הון חוזר	1,150
חריש עמוק	145
רכישת זכוּיות מים ומפעלי־מים עצמאיים	2,950
תכנון, הדרכה ופיקוח	2,670
שונות	1,275
סך־הכל	23,960

לביסוס ההתישבוּת החדשה יידרש סכום של כ־250 מילין ל"י.

יש הכרח להמשיך בפיתוּח מספר ניכר של ענפי־משק שהוחל בהם. כך, למשל, מצריכים המטעים שניטעו עד היום בתחומי ההתישבוּת החדשה, המגיעים ל־90,000 דונם (מהם 30,000 דונם פרדסים) השקעות מתמידוּת עד הגיעם לגיל הפוריות. השקעות אלה יש לסיים במועד קצוב. כן יש לזכור, שבהתישבות החדשה פותחו ענפי־חקלאוּת וגידולים שונים שימשוּ יסוד לתעשיה ענפה ויצעידו את המדינה בדרך לעצמאות כלכלית, כגון: הכותנה, הבטנים, סלק־הסוכר, הבטטות ועוד. הוא הדין בענפים של יצוא חקלאי, כגון: הדרים, בננות וירקות המקדימים להבשיל.

ההתישבות הקיימת – החדשה והוותיקה כאחת – יכולה להרחיב את מסגרתה בארבע השנים הקרובות ולקלוט 8,000–10,000 משפחות נוספות. מחציתן תיקלט בתחומי ההתישבות החדשה ומחציתן במשקים הוותיקים, במשקי ההדר ובחקלאות הפרטית. נוסף על כך יש באפשרותנו להקים, בלחץ צרכי הקליטה, עוד כ־10,000 יחידות משק במישורי הארץ ובהריה.

מראשית התנחלותנו בארץ יישבנו בעיקר את העמק ואת המישור, את חוף הים, ואת הנגב, לאורך צינור המים. בתקופת השנים הקרובות נתרכז ביישוב אזורי ההרים. על ההר בשומרון, ביהוּדה ובגליל עברו מאות שנים של הרס מדרגות, השמדת יערות וסחף קרקע. אולם ניתן להכשיר את האדמה בסיקול, עיזוק ודירוג. כך החייתה הקרן־הקיימת בשנים האחרונות כמאה וחמישים אלף דונם אדמה, המשמשים יסוד קרקעי לאלפי משפחות, סגולותיו הטבעיות של ההר, מבנה הקרקע שלו, אקלימו המבורך, הגשום והטלול, יש בהם כדי לסייע לפיתוח משק חקלאי אינטנסיבי שיהיה מבוסס על מטע פירות, גידולי־ירקות, מראה טבעי לצאן ולבקר, לול ויער, בלי שיהיה הכרח במים מרובים להשקייה בימות הקיץ. למבצע זה יידרש סכום נוסף של 240–250 מיליון ל“י. הסכום הכולל הדרוש איפוא להרחבת ההתישבוּת ולהקמת נקודות־התישבוּת חדשות בארבע־חמש השנים הקרובות הוא כ־500 מיליון ל”י.

עליה נוספת וקליטתה

במשך 8 שעות קיום המדינה עלו לארץ 782,000 נפש. לתנועת־עליה זו היו שנות גיאות ושנות שפל: מ־240,000 נפש ב־1949 היא ירדה ל־10,000 נפש בשנת 1953. בשנת 1955, עם החרפת המצוקה של יהדוּת צפון־אפריקה, שוב גברה העליה. ממארס 1955 עד מארס 1956 עלו לארץ 42,000 עולים. אם יימשך קצב־העליה הזה יגיעוּ לארץ בארבע השנים הבאות 40–50 אלף משפחות־עולים, או כ־200–250 אלף נפש, בקירוב, מהם 25,000 בני־נוער מארצות ערב, מארצות־הברית ומארצות אירופה.

בתחומי העליה הזאת יעלו גם אלפי משפחות שייאחזו בארץ באמצעיהן העצמאיים, אך יזדקקו לעזרה כספית מסוימת. את המספרים שהזכרנו יש לראות כמספרי־הנחייה בלבד, כיוון שקצב העליה יוכתב על ידי המציאות. ייתכן מאד שרדיפת יהוּדים בארצות מסוימת, או מתן אפשרות יציאה ליהדות מארצות הגוש הסובייטי – דבר שאנו מצפים ומקווים לו – יביאו לעליה של 100 אלף עולים לשנה במשך התקופה הקרובה, ולא ל־40–50 אלף נפש כפי שניתן לשער עתה. אם נזכה לעליה זו תגדל אוכלוסיית הארץ כעבור ארבע שנים ותגיע לרבע הראשון של המיליון השלישי.

אם נניח שמספר העולים יהיה רק 200–250 אלף הנפש, הרי שניתן לקבוע באורח כולל שיהיה מקום לקליטתם בענפים הבאים: 10,000 משפחה בחקלאות, 15,000 בתעשיה ובמלאכה, 5,000 בבניה ובסלילת־דרכים, 10.000 בשירותים, אלפי משפחות אחרות תסודרנה במקצועות שאין לקבעם מראש. קליטת־עליה זאת תחול בתקופה בה יהיה עלינו לדאוג, כאמור, לסידורן ולהיאחזותן של כ־60 אלף משפחות מהאוכלוסיה הקיימת בארץ במשלחי־יד יצרניים. אין בכוח האוכלוסיה ובכוח המדינה הצעירה, על משקה המגשש והמחפש את דרכו, לשאת לבדן בעול הכבד של עליה, התישבוּת ובטחון. משום כך ראוֹי שחלקם של התנוּעה הציונית והעם היהודי במפעל הקליטה וההתישבות בשנים הבאות יתבטא במטרות ובסיכומים הבאים.

הסעיף	מיליוני ל"י
1. ביסוּס ההתישבוּת החדשה הקיימת	250
2. קליטת 20,000 משפחות בהתישבוּת	480
3. שיכוּן 30–40 אלף משפחות של עולים חדשים שייקלטוּ לחקלאות	150
4. הוצאות אחרות (עליית נוער, אירגון ועוד ל־7 שנים), בצרון ובטחון לישוּבים	280
5. הכשרת קרקע וייעור	50
6. השתתפוּת בתקציבי התעסוּקה, החינוֹּך, הבריאוּת ושירותים סוציאליים אחרים, הנדרשים לעולים חדשים בשנים הראשונות	50
סך־הכל	1,250

על הממשלה יהיה לגייס מהשילומים, ממלוות פנים וחוץ, מעזרה בינלאומית ומהשקעות פרטיות, סכום של ביליון דולר, בקירוב, לצרכי בטחון ופיתוח משק המדינה, ולקליטת העולים בתעשיה, בחקלאות ובשאר ענפי התעסוקה. זאת, כמובן, נוסף על תקציבי השירותים לחינוך, לבריאות, לבטחון וכו'. ישראל תהיה נאמנה לחוק־השבות שחקקה ושעריה יהיוּ פתוחים לרווחה. אך אין די בכך; כדי שעולים יוכלו לבוא יש הכרח באמצעים כספיים גדולים. קצב העליה ומכסתה תלויים איפוא בתנועה הציונית ובעם היהוּדי.

1955

---

שכר, פריון ועצמאות כלכלית

מאת

לוי אשכול

בכינוס פעילי המכון לפריון העבודה והייצור, נובמבר 1955

דאגה בלב איש – ישיחנה. ואכן, רבות הדאגות בלב שר־האוצר בימים אלה. ראש לכל – החזית הבטחונית־צבאית, המאפילה על כל שטחי חיינוּ בארץ. אוּלם חובה היא לקבוע, שסכנות רבות מאיימות גם בחזית כלכלת הארץ, והן עלולות לרופף את כוחנו הפנימי דווקא בשעה שאנו מצווים על עמידה איתנה.

בהזדמנוּיות רבות חזרנוּ והדגשנוּ את דבר השגת עצמאוּתנו הכלכלית כמטרה ראשונה וחשוּבה ביותר במדיניוּתנו הכלכלית. הנחנוּ, שתוך מספר מתקבל על הדעת של שנים יהיה בידינוּ להגביר את העושר הלאוּמי ואת כוח־הייצור של המשק. מה עשינוּ להשגת המטרה?

המאזן המסחרי והפער בין היבוּא לבין היצוּא משמשים מדד להתקדמוּתנו לקראת עצמאוּת כלכלית.

פעוּלתנוּ הכלכלית במשך שנים אחדות הצעידה אותנוּ צעד חשוּב קדימה בצמצוּם הפער במאזן המסחרי של המדינה. ב־1954 צומצם הפער במאזן המסחרי ב־22.5 מיליון דולר. לעומת היבוא שגדל ב־7.5 מיליון דולר עלה היצוּא ב־30 מיליון דולר, היינו, ב־50% בקירוב. הגרעון במאזן המסחרי ירד אותה שנה ל־120 מיליון דולר, לעומת 223 מיליון ב־1953, 277 ב־1952 וקרוב ל־300 מיליון דולר ב־1951.

אם ב־1949 הרווחנו מיצוא במטבע־חוץ לא יותר מאשר 11% משווי היבוּא, הגיע אחוז זה ב־1954 ל־30%. לכאורה, עובדה משמחת ומרנינה. אוּלם יש לתת את הדעת לעוּבדה, כי כבר בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1955 הבאנוּ לארץ סחורות ב־13 מיליון דולר יותר מאשר בתקופה המקבילה אשתקד, ואילוּ היצוּא עלה בפרק זמן זה ב־750 אלף דולר בלבד. אם נמשיך בקצב זה יעלה היבוּא ב־1955 ב־22.5 מיליון דולר על היבוא בשנה הקודמת, והיצוֹּא לא יעלה אלא במיליון ורבע. הווי אומר, שהשנה נכסה ביצוא חלק קטן יותר מהיבוּא מאשר כיסינוּ אשתקד.

אמנם חלה עליה ניכרת במלאי הדלק והכותנה. בסה"כ עלה המלאי בתקוּפה זו ב־10 מיליון דולר, עובדה המסבירה כמעט את כל העליה ביבוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה. ואם יבקשוּ להתנחם, שלא חלה הרעה נוספת בשדה היבוּא, הרי התקדמוּת ודאי שאין בה.

שכן בשניים ישוּפר מאזן מסחרי של מדינה. ראשית – בהקטנת היבוּא ולא בהגדלתו, ושנית – בהגדלה מהירה של היצוּא.

והנה היצוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה, עלה בפחות מאשר במיליון דולר. נכזבו תקוותינו והשערותינוּ – כפי שהתבטאוּ בתקציב מטבע־חוּץ של המדינה – להגיע השנה ליצוּא הגדול ב־25 מיליון דולר מן היצוּא ב־1954. מכאן, שהפער במאזן המסחרי שלנוּ לא יקטן השנה כפי שהיה בשנתים־שלוש האחרונות. לפיכך אין לומר, שהתקדמנוּ לקראת עצמאוּת כלכלית. לכל המרובה ‘דרכנוּ על המקום’, ואוּלי אף נסוגונו.

מטרה שניה במדיניוּתנוּ הכלכלית שעליה חזרנוּ והזכרנוּ היתה – יציבוּת במשק, בדרך של ייצוּב המטבע והמחירים. ואמנם הצלחנוּ להשיג תוך זמן קצר, באופן יחסי, יציבות במשק לאחר שנתונים היינו במשך ארבע שנים ללחץ בלתי־פוסק של אינפאלציה דוהרת.

יציבוּת זאת השגנוּ בעזרתה של המדיניות הכלכלית החדשה שהתחלנוּ בה בפברואר 1952. רוּסנה קודם כל, העליה האינפלאציונית במחירים, ובאספקלריה ישמש מדד יוקר־המחיה. ב־1952 עלה המדד ב־71 נקודות (שהן 66 אחוז), ב־1953 – ב־34 נקודות (19 אחוז), ב־1954 ב־16 נקודות (7.5 אחוזים) ועד סוף ספטמבר 1955 העליה היא ב־11 נקודות (4.8 אחוזים בלבד).

בד בבד עם המלחמה באינפלאציה הגענו על־ידי קביעת שער ריאלי ללירה הישראלית, גם לייצוב מסוים של שער המטבע. השער החדש תרם גם להקטנת היבוא וגם להגדלת היצוא, וכן עזר לתוצרתנו בהתחרותה בשוקי־חוּץ.

היציבוּת היחסית של המחירים, השער הריאלי והאחיד למטבע, הגדילוּ את אמוּן הציבוּר בלירה הישראלית, והיינו עדים לגילוּיים ראשונים וחשוּבים של תנועת־חסכון בהיקף רחב: מפעל החסכון לבנין, מפעל ‘הפרדס בחסכון’, האֶמיסיה של חברת־החשמל ומפעל־החסכון של בנק הדואר. באמתחתנוּ תכניות־חסכון נוספות, הנתוּנות עתה בשלבי בדיקה ועיבוד הפרטים.

גורם חשוּב נוסף להצלחת המדיניוּת הכלכלית החדשה נעוץ בעובדה, שמאז 1952 לא עלה שכר־היסוד בארץ. יש אמנם לדחות את הטענה, שסך־הכל השכר בארץ הוקפא. הנכון הוּא כי השכר הריאלי הכולל של הפועל עלה בשנים אלו, הן בדרך של העברה מדרגה לדרגה ופרמיות שניתנו בעד תוספת פיריון מעל לנורמה, והן בגלל תוספת היוקר המפצה את הפועל על עליית המחירים פיצוּי גדול.

בזמן האחרון היינו עדים ללחץ גובר והולך מצד העובדים המקצועיים – רופאים, מהנדסים ופקידים בכירים בממשלה – להעלאת שכרם ולהגדלת הפער בינם לבין העובדים האחרים, הלא־מקצועיים, בד בבד עם תביעות לרווחים מופרזים.

אכן, הפרש מסוּים בשכר בין העובדים האקדמאים לבין שאר העובדים, המקובל ומוצדק בדרך־כלל, עשוּי אף לשמש גורם מעודד ללימוּד נוסף ולאחריות־יתר בעבודה. ואכן, הפרשים כאלה, במידה יפה אם גם לא גדוּשה, קיימים אצלנוּ במשך כל הזמן. אילוּ היה מצבנו הכלכלי שונה והמציאוּת בארץ – אחרת, היה אוּלי מקום להגדלת הפער ולשינוּי במבנה השכר בכללו. אוּלם לא זוהי המציאות!

הגדלת השכר לחלק מהעובדים והרחבת הפער מעלה, במצבנוּ דרישה להעלאת שכר־יסוד לכל העובדים במשק. הגדלת שכר־היסוד במשק פירושה, הגדלת הוצאות־הייצור למצרכים המיוצרים בארץ והגדלת כוח־הביקוּש למצרכים ללא גידוּל מתאים בייצור. מכאן החשש, שמא העלאת שכר־היסוד תביא עמה העלאת מחירים ועמה הגדלת רווחים מופרזת; והרי עליית מחירי מצרכים הכלולים במדד, גוררת אחריה מיד תוספת־שכר הלוחצת שוב על מחירי המצרכים ועלוּלה משום כך להניע גלי־אינפלאציה חדשים וגוברים ולערער את יציבות המחירים והמטבע; כן עלולה היא לדחוף אותנו ל’מוצא' של חוסר־מוצא, לתוהו־לא־דרך של פיחוּת ערך המטבע, שכינוּיה בלע"ז –דאֶואַלוּאַציה.

אמרתי: תוהו־לא־דרך, כי במשטר הקיים של הצמדת השכר לתוספת־היוקר, יביא פיחות ערך המטבע להגדלת מחירים (רווחים ספסריים), להגדלת השכר ושוּב לפיחות המטבע וחוזר חלילה – ואולי גם לפיקוּח ולקיצוּב. אמור, מדחי אל דחי.

עוגן־ההצלה האחד במצבנו הכלכלי החמוּר הוּא לא בהגדלת ה’פערים', ולא בהעלאת־שכר כללית, אלא בהגדלת התוצרת, בפרודוּקטיביזאציה של המשק ובהקטנת הפער בין פריון העבודה של העובד העברי לפריונו של הפועל בארצות חוּץ.

אנוּ מוכרחים להגיע להגדלת פריון העבודה, לשם הפחתת הוצאות הייצור, הורדת המחירים, ושיפוּר איכוּתם של מוצרי הייצור שלנוּ, הן לשוּק המקומי והן לשוקי־יצוא. רק בדרך זו יהיה בידנו לקדם את היצוא – מהרמה הנמוכה של 88 מיליון דולר ב־1954 לרמה הדרוּשה של 500 מיליון דולר בעוד 8 שנים, או ב־40 –50 מיליון דולר לשנה. ורק בדרך זו יהיה בידנו להצדיק את רמת־החיים הגבוהה הקיימת. שהרי לא סוד הוּא שרמת־השכר־והרווחים שלנו, אינה תוצאה של אוצרות הטבע של ארצנוּ ועמל אנשיה, אלא מתנת גורמי־חוּץ.

כיום אין בידנו לשווק את רוב מוצרינו בשוקי־חוץ מפאת הוצאות־היצור הגבוהות מדי לעומת ארצות אחרות. כשאין ההוצאות הללו גבוהות יתר על המידה, או אף נמוכות בהשוואה לארצות אחרות, סובלים אנו בעטיין של הוצאות־תובלה גבוהות או חמרי־גלם יקרים.

פתרון בעיות אלה יקבע את קיומנו. הפתרון לבעיה זאת בטווח ארוך אינו בהעלאת השכר והרווחים ואף לא במתן סובסידיות ותמיכות שונות שאינן פרי רווחינו וייצורנו, אלא בהגברת יעילות הייצור ובהורדת הוצאותיו.

לא אחת מובע החשש שהגדלת פריון העבודה עלוּלה להביא בעקבותיה פיטוּרי פועלים וחוסר־עבודה. אין זה אלא קוצר־ראיה! לא יהיה בטחון אמיתי במקום־העבודה לפועל, למנהל, ולבעל המפעל, כל עוד יתנהל בית־החרושת בצוּרה בלתי־יעילה. מוקדם או מאוּחר יינעל השוּק החיצוני וגם השוק הפנימי בפני היצרן הבלתי־יעיל, ויביא עמו גם סגירת מפעלים בלתי־יעילים. רק אם נשכיל לייצר בצוּרה יעילה ולהתחרות בשוקי־החוץ ופנים, נבטיח תעסוקה במפעלים הקיימים, ואף נגדילה במפעלים נוספים בעקבי כיבוש שווקים נוספים לתוצרת הזולה יותר ובעלת האיכות המעולה יותר. ואגב: מאמצים לכפות על הנהלת מפעל להעסיק עובדים למעלה מהדרוּש. – כפי שאירע ב’ווּלקן', ‘נשר’, ברכבת או במשרדי ציבור – הם בניגוּד גמוּר לאינטרסים האמיתיים של המשק והעובדים עצמם.

אינני מומחה לפריון עבודה, ואיני מהנדס־ייצור, ולא תמחירן, ואיני יודע על קיוּם נוסחת־פלאים שתביא מאליה להגדלת פריון העבודה. הפתרונות לבעיה זו הם בצירוף ובאגירה של נסיון שנרכש בארצות שונות וגם בארצנו. נסיון זה יש למזג בתכנית רחבה ומפורטת ולהקנותה למפעלים, למנהליהם, לעובדיהם ולבעליהם.

שמחתי, שהמכון לפריון העבודה והייצור מכין תכניות להגדלת פריון העבודה למפעל אחר מפעל, בתעשיה ובחקלאות, ובהן מטרות ברוּרות וציוּן דרכים מעשיות להשגתן; שכן הגדלת הפריון לא תצלח, לעתים, במפעל בודד, אלא אם כן היא משמשת חוליה בשלשלת שלמה של מפעלים. בענף הטכסטיל, למשל, רוב המפעלים מייצרים מינים רבים ושונים של סחורות הקשוּרות זו בזו. צמצוּם סוגי הסחורות המיוּצרות במפעל אחד תסייע להתמחות־יתר בייצור כולו.

אין פריון עבודה גבוה תלוּי רק בציוּד חדיש ובעבודה מקצועית. הנהלה מקצועית – היא אחד התנאים המוקדמים החשוּבים ביותר לעליה בפריון. בכל ענפי המשק, בחקלאוּת, ובתעשיה, בתובלה ובניה, זקוּקים אנו למנהלים מעולים מכל הדרגות, החל במנהלים כלליים וראשי מחלקות וכלה בבודקי הוצאות־ייצור, מהנדסים ומנהלי־עבודה. טוב שקיימות התחלות בהכשרת מנהלים, שנעשוּ על־ידי האוניברסיטה, הטכניון והמכון לפריון עבודה.

אוּלם בפעוּלה זו עלינו להקיף יותר אנשים ומפעלים. במקום מנהלים ומאות מנהלי־עבודה, לעבד תכנית רחבה שתקיף מאות מנהלים ואלפי מנהלי עבודה. בצבא מתיחסים לאימון ולהכשרה ברצינות גדולה יותר, כי שם מכירים, שבעיית האימון שאלת חיים או מוות היא. לפני שחייל או קצין עולה מדרגה לדרגה, עליו להתנסות בקורסים ובבחינות. והלא גם בחיי משק קובעים האימון וההכשרה לא במעט את קיוּמו והתפתחוּתו של המשק.

על כל עובדי ההנהלה במפעלים להבין וללמוד את מושגי־היסוד הקשוּרים בהוצאות ייצור (costing) ואת השיטות הדרוּשות להקטנתן. והנה הוכשרו, בעזרת המכון, תמחירנים רבים לבדיקת הוצאות־הייצור, אך מה מצער הדבר, שמנהלים רבים אינם יודעים עדיין כיצד להשתמש בהם. נודע, שמצוּיים מהנדסים ומנהלי־עבודה המסיימים את לימוּדיהם, בלי שיהיה להם מושג יסודי בבעיית הוצאות־הייצור ושיטות־הפיקוּח עליהן. – והרי זה מעוּות הטעון תיקון.

וגם זאת נזכור: הכשרת המנהלים חייבת להיעשות בד בבד עם הקמת מפעלים חדשים.

בשנים הבאות נשקיע מאות מיליונים ל"י בפיתוח התעשיה. פירוּש הדבר: הקמת מאות מפעלי־חרושת קטנים וגדולים שידרשו אלפים של מנהלי עבודה. תמחירנים, מהנדסי־ייצור, ועובדים מקצועיים. מניין יבואוּ אלה אם לא נדאג בהקדם להכשרתם?

אין הגדלת פריון הייצור מתבטאת רק בהגדלת הכמות המיוצרת לפועל ומכונה לשעה, אלא גם בשיפוּר איכות התוצרת. היצרנים במדינות־חוץ שהקדימונו, מציפים את השווקים בתוצרת משוּבחת העשוּיה וארוזה בטוב־טעם. שמענו על מקרים מצערים בהם הוחזרה תוצרת ישראלית מחוּץ־לארץ מחמת איכותה הירוּדה ואריזתה הגרוּעה, והרי אנוּ עומדים רק בהתחלת הדרך.

אנוּ מצפים ליום, בו הסיסמא ‘תוצרת ישראל’ תשמש לכל קונה בחוּץ־לארץ ערבות מלאה לרמה גבוהה של איכוּת.

העולם עומד לפני מהפכה טכנולוגית גדולה. אלפי שיטות ואמצעים חדשים מתפתחים שנה שנה, בעיקר בשדה האלקטרוניקה, הכימיה והאנרגיה האטומית. הידיעה והשימוּש בהם ערכם רב לתעשייה ולחקלאוּת הישראלית. ושומה על המכון לפריון עבודה להעמיד לרשוּת המשק הישראלי את הישגי המדע, הנסיון והטכניקה החיוניים האלה ולעודד את השימוּש בהם בתהליך־הייצור. ואכן, המכון לפריון עבודה עשה התחלות בשטח זה, אך הן מחייבות הרחבה ניכרת.

אנוּ זקוּקים לדרכי־עידוּד מתאימות לגיבוּש הרצון להעלאת הפריוֹן במדינה. עלינו לדאוג לפעולה תחיקתית, אשר תעמיד מחוץ לחוק את ההתאגדוּת בצוּרת קארטלים, המזיקה למשק ע"י צמצוּם הייצור וקביעת מחירים מופקעים. ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’ – גם בשדה המשק.

כן יהיה עלינו לחסל אחת ולתמיד את שיטת ה’קוסט־פלוס', ולעבד שיטה של יחסי־מסחר בארץ, מושתתת על ההנחה, שהוצאות־ייצור גדולות ומחירים גבוהים פירוּשם רווחים קטנים יותר ליצרנים; ואילו הוצאות קטנות ומחירים נמוכים – יבטיחוּ ליצרנים רווחים גדולים יותר.

ועתה לשאלת שכר־העידוּד.

שכר־עידוד מטרתו לעורר אצל הפועלים ענין אישי בהורדת הוצאות־הייצור, על־ידי כך שחלק מהחסכון הבא עם הגדלת הפריון ניתן לפועלים בצורת שכר־עידוּד. במפעלים רבים נעשתה פעוּלה מוצלחת בכיווּן זה, אך אין להעלים עין גם מכשלונות.

הגיעוּ שמוּעות, שהנורמות שהוצבו לפועלים היו במקרים רבים נמוכות מדי, והפרסים שקיבלו בעד ייצור שמעל־לנורמה הושגו בקלות רבה מדי. כל החסכונות עקב העליה בפריון חולקו לפועלים ולמנהלים בלבד, ודבר לא ניתן למשק כולו בצורה של הורדת־מחירים. עלינו לדאוג לכך, לבל נעשה פלסתר את מוּשג שכר־העידוּד.

בעיית שכר־עידוּד כרוכה בבעיית השכר בכלל.

ראוּי שנזכור בפרשה זו, כי אינפלאציה דוהרת בישראל וערעור יסודות המשק – עשוּיים כיום לסייע גם בידי אויבינו.

האם פירוּש הדבר שאין הפועל הישראלי רשאי לקוות להעלאה בשכרו? כלל וכלל לא! העלאה בשכר מוצדקת רק בשני תנאים:

ראשית, אם פועל הרוכש לעצמו ידיעות נוספות והכשרה מתאימה יוכל לעלות מדרגה לדרגה. לשם כך יש להגדיר בדיוּק את שלבי הדירוג ולתת לעובדים הזדמנוּיות להכשרה מקצועית. התנאי השני הוּא, שהנורמה שתוצב לפני הפועל לא תהא קטנה מהנורמה הבינלאומית, ואף תעלה עליה. אין לנו מנוס מדרך זו של ייצור יעיל וזול יותר מאשר בארצות חוץ. כי ארצנו ענייה בחמרי־גלם, ועלינו לבנות תעשיה שתוכל לכבוש בתוצרתה שוקי־חוץ, שאינם פנוּיים.

הוּא הדין ביחס למתח הרוחים והשכר של כל השותפים בייצור – מהמתכנן, בעל המפעל, המפיץ, ועד למוכר. הגדלת הרווחים – רק בתמורה להגדלת מאמצים.

הממשלה מהווה גורם מכריע במשק הארץ, הן כקונה והן כמוכר. הלוואות הממשלה מספקות את ההון הדרוּש לפעוּלתם של מפעלים רבים. והנה, שעה שהתמיכה הכספית בחברות בודדות מביאה תועלת רבה במקרם מסוימים, הרי במקרים אחרים משמרת היא בזבוּז וחוסר יעילות. אנו מתכוונים בעתיד הקרוב לבחון מחדש את כל הצוּרות של תמיכה כספית למשק, ולפתח שיטות של שימוּש בתמיכות כאלה כדי לעודד יעילות והגדלה בפריון. כל מפעל שיקבל הלוואה, או תמיכה, חייב יהיה להוכיח את תכניותיו להעלאת הפריון לשיפור איכות תוצרתו ולהוזלתה.

ב־1954 הגיעה התפוקה ברוּטו של המשק ל־1.6 מיליון לירות ומספר העובדים – ל־522 אלף. התפוקה הממוצעת למפרנס היתה, איפוא, 3,100 ל“י לשנה. לשם השוואה יצוּיין, כי התפוקה הממוצעת למפרנס בארה”ב באותה שנה היתה – כ־5500 דולר, שהם 10,000 ל"י.

בארה"ב גדלה התפוקה למפרנס ב־3% לשנה, לערך, ב־10 השנים האחרונות. בבריטניה – בין 5 ל־5¹/₂ אחוזים לשנה, בברית־המועצות – ב־6% והממשלה הסוביטית מקוה להגיע לשיעור ממוצע של 8¹/₂%.

פורטו־ריקו, שהיא ארץ פיתוח מהיר של תעשיה וחקלאות, עשוּייה לשמש דוגמה לישראל. בתכנית 10 השנים, 60־1950, הניחה הממשלה, כי התפוקה הממוצעת למפרנס תעלה ב־6% לשנה. המציאוּת הראתה, שהערכותיה היוּ מתונות מדי. במשך שלוש השנים הראשונות של התכנית גדלה התפוקה הממוצעת למפרנס כל שנה לא בה6%, אלא ב־8¹/₂%_. עלינו להציב לעצמנו מטרה של העלאת הייצור למפרנס ב־50% עד שנת 1960, כלומר עליה ב־9% לשנה.

אם האוכלוסיה בישראל תגיע ב־1960 ל־2.2 מיליון, – (הנחה זאת מושתתת על הערכה של 45,000 עולים לשנה) ואחוז המפרנסים יעלה מ־31% ב־1954 ל־33% ב־1960 ויגיע ל־722,000 – הרי שכל מפרנס ייצר בממוצע בערך של 4,600 ל“י לשנה, והתפוקה הלאומית ברוּטו תגיע ל־3.2 ביליון ל”י, או כפליים כאשר ב־1954.

מטרה זו של הגדלת הפריון ב־50% אינה כלל וכלל למעלה מיכולת־השגתנו; וביכורי פירות מאמצינו בשנים הקודמות, אותם אנוּ אוספים כיום – יוכיחו.

פועלים, עולים ממרוקו, עובדים בייצור צמיגים, עברו את שיאי פריון־העבודה האמריקאי. במפעל “אליאנס” בחדרה עובדים בציוּד המקובל בבית־החרושת לצמיגים בדיטון אוהיו. בדיטון, הנורמה לצמיגים למכוניות־משא 7.5 צמיגים ליום. המכסימום, אליו הגיע עד כה פועל מצטיין באמריקה הוּא 9.7 צמיגים ליום. הפועל העברי ב’אליאנס' עולה על הממוצע האמריקאי ומגיע ל־6.7 צמיגים ליום.

והנה בחדרה עובד יהוּדי, ממרוקו, שמואל אזולאי שמו, והוא הגיע לשיא של 13 צמיגים ליום, כלומר עלה ב־60.7% על התפוקה של הפועל האמריקני המצטיין ביותר. והוא, אזולאי, מתמיד בייצור זה זמן רב! אזולאי לא עבד מעולם בייצור צמיגים, והוריו אף לא טעמו טעם של עבודת כפיים, ואין הוא יחיד ובודד במפעל־הצמיגים הזה.

אחיו – יהוּדה אזולאי, הגיע לתפוקה של 12¹/₂% צמיגים ליום. וגם פועל אחר ממרוקו, שלמה לוי, מגיע לתפוּקה של 11¹/₂ צמיגים ליום. אנשים אלה עברוּ על השיאים האמריקאיים, לא משום שהם ואבות אבותיהם היוּ מייצרי צמיגים. פריון עבודתם אינו ענין של שרירים וזעה בלבד. פריונם הוּא פרי מאמץ שכלי־רוחני. ועם הכבוד הרב אשר אני רוחש להם חובה לציין, שאין הישגיהם הישגים אישיים בלבד. הם עובדים בשיטת סרט־נע שתוכנן עוד בטרם קם בית־החרושת. הם קיבלו ודאי הדרכה מצוינת, עובדים בהדרכת מנהלי־עבודה טובים, החומר הגלמי מוגש להם על־ידי חבריהם לעבודה בזמן ובמקום ובצורה הנכונים. הם עובדים לפי תכנית לשכר־עידוּד, שעוּבדה באופן מדעי ואושרה על־ידי המכון לפריוֹן עבודה.

לא אמרתי דברים אלה אלא כדי להוכיח, שאם נבטיח לפועל היהוּדי הדרכה טובה, מכשירים מתאימים, מנהל טוב, יחסי־עבודה הוגנים ותנאי עבודה מתאימים – הוּא יצליח לא רק במידת ‘כל הגויים’, אלא אף יעלה עליהם. ההצעה להכפיל את הייצור בארץ ולהעלות את פריון־הייצור הממוצע ב־50% אינה על כן, בידי שמים, אלא משימה הניתנת להגשמה.

ובל ידמו בנפשם המתיצבים בשער ‘הפער’ והלוחצים לתוספת שכר ולהגדלת המשכורת והרווחים, בלי העלאה מתאימה בייצור ופריונו – כי בזה מטיבים הם לאורך־ימים את רמת־חייהם. אין העלאת־שכר נותנת יותר לחם לפועל, כי אם שמה אבן כבדה להכביד על צווארנו.

כולנו מלאי התפעלות מרוח ההתנדבות הספונטאנית של העם בימים אלה, אך עלינוּ לזכור, כי הגדלת השכר והרווחים שאינם מלוּוים בהגדלת הייצור, עשוּייה להביאנו לאינפלציה מדלדלת. איכה נישא עינינו אל מתנדבינו ומגינינו?

חישבנו ומצאנו, שהעלאת שכר ורווח כוללת, אפילו באחוז אחד, תנפח את כיסי הצרכנים בסך של 16 מיליון ל“י אם לא למעלה מזה, כלומר שעליית שכר כוללת בשיעור 10%, עלולה לנפח את כיסיהם של הצרכנים בארץ בסך של 150 מיליון ל”י מדומים ושדופים. הזרמת סכומים אלה בלי שיוצרה כמות מקבילה של מיצרכים, סכנת־תמוטה משקית בה. מי יעץ לנו בימים חמוּרים אלה עצת אחיתופל זו של העמקת תהומות ה’פער', מי הטיל לתוכנו ‘תפוח מריבה’ זה המאיים למוטט את המשק?

אחד האמצעים לעמידה נגד סכנה זו ולהבאת הרווחה אמיתית למדינה ולפרט הוא – העלאת הפריון והיצוּא. אנוּ מצווים על אינטנסיביות־יתר בעבודת הפועל בסדנא, בעבודת המורה, האחות בבית־חולים, העובד בפרדס והמנהל במשרד. מצווה זו חלה, כמובן, גם על כל יתר בני העם, על כל משלחי־היד המגוונים שלהם, למען נצא למרחב העצמאות הכלכלית. לא בסובסידיות לשם הגדלת מתח הרווחים, לא בהעלאת שכר ובהעמקת תהומות הפער בין עובד לעובד ובין עובדי רוח ובין עובדי כפיים – לא בהם ישועת משקנו. לא מרוץ אחרי רווחים קלים ולא ניפוח מלאכותי של רמת־החיים בשימוּש מקורות־חוץ; אלה לא יפתרו בעיות כלכלתנו; לא אלה יגדילו כוח ייצורנו; לא הם ישפרו טיב מוצרינוּ, ואף לא יביאו הטבה למצבו ורווחתו של הפרט ושל הכלל לאורך ימים. כיבוש שווקים ותוצרתנו התעשייתית והחקלאית מעבר לים ומעבר לגבול בהם סוד הצלחתנו ויסוד לתקוותנו. לכן – הגדלת התפוקה בדרכי הגברתפריון העבודה והייצור. פריון מוגבר יוזיל מחירם של מוצרינו ויאפשר לנוּ להתחרות בשוקי העולם שכבר נתפסוּ על־ידי אחרים. פריון מוגבר רק הוּא יגדיל כמות המוצרים המיועדים לתצרוכתנו ויעלה רמת־החיים עלייה של ממש. בפריון ובחסכון סוד עוצמתנו ועצמאותנו.

הרבו פריון – וירבה הפרי!

---

שכר, תפוקה ורמת־חיים

מאת

לוי אשכול

א

הח' בן־אהרון טרח לפרסם מאמר בעתון ‘למרחב’ גליון 496, המצטיין במנה גדושה של הקלת־ראש בדרכי ‘מומחים’, ‘כלכלנים’ ו’יועצים' לשר־האוצר ולנגיד הבנק, ואינו חוסך דברי זלזול ונזיפה ב’אבירי הכלכלה המדופלמת' ר"ל, הרואים חזות הכל, כביכול, בהורדת השכר והורדת רמת־החיים של שכבת העובדים היצרנים דווקא, בעוד שלעובדי שירותים ובעלי ‘דיפלומה’ ו’מעמד' דורשים כאילו היועצים הכלכלנים האלה תוספת שכר – ומכאן רק צעד אחד לסילוף עמדתם של ה’מדופלמים' לגבי שיעורי הרווחים המותרים לתעשיינים, לסוחרים ולאחרים.

כאילו המבטלים דעתם של ‘מדופלמים’ אינם נשענים כל אחד על ‘מדופלם’ שלו, וכאילו גם המאמר הנידון אינו רצוף פרחי כלכלנות ופירורים משולחן ‘מומחים’ ו’יועצים'. ומה יתרון לאחד ‘כלכלן’ על חברו?

הח' בן־אהרון רוטן במאמרו על ההדלפה החרוצה של הודעות מבוהלות על מצבנו המשקי מצד אנשי האוצר, המסחר והבנק. והנה ידוע לכותב הטורים שהרוטן הנכבד, הוּא ולא אחר, תבע בשבועות האחרונים דיוּנים דחופים ותקיפים על המדיניוּת הכלכלית ועל המצב הכלכלי החמור, המצריך עמידה על המשמר ובדיקה קפדנית מחודשת. וכן ידוּע, שתוכן הדיונים הודלף לאו דווקא על־ידי ‘היועצים המדופלמים’, כי אם על־ידי ‘יריביהם־ידידיהם’.

אוּלם לא בכך העיקר ולא מכאן הסכנה. החשוב הוא: מהו המצב לאמתו? וראה זה פלא! הח' ב. א. אינו חולק על הדיאגנוזה של המצב. הבה נבחן, איפוא, ראייתו של בן־אהרון את המצב הכלכלי והמשקי. והרי אלה דבריו במאמרו:

‘…שלילת הפתרונות המוצעים אין לפרשה כראייה אופטימית של מצבנוּ הכלכלי או כהתעלמוּת מהמשבר הסטרוּקטוּרלי של משקנו’. ‘חלקנו לא היה גם עם בעלי הפרסומת, שהבטיחו השגת עצמאות כלכלית תוך שנים מספר – כנוסח הצהרות של ראשי האוצר בימי הבחירות’. ‘אדרבא, יותר מזורעי הבהלה נוטים אנו להעריך לחומרה את מצבנו הכלכלי והמשקי.’

והוא ממשיך ואומר:

‘…אך המדאיג ביותר הוא לא הגרעון כשלעצמו, שאי־אפשר היה להימנע ממנו בעבר, בשל הכפלת אוכלוסייתנו תוך חמש שנים, ואף לא נוכל להימנע ממנו מחר ומחרתיים. רעה חולה היא היציבוּת העקשנית של הגרעון שאיננו מגלה כל סימני הפחתה. לפי מצב הענינים אין לצפות כי נגיע אי־פעם לכלל אפשרות לברך את ברכת מוציא לחם מן הארץ בעמל כפינו.’

ושוב קובע בן־אהרון ואומר:

‘גם אם לא נוכל עדיין לקיים עצמנו, אין חולקים על כך שרמת־החיים, כלומר רמת־הצריכה והשירותים ‘שאנחנו’ נהנים ממנה איננה עומדת בשום יחס לפרי עבודתנו הקולקטיבית.’

והלאה הוא טוען ואומר:

‘…הכל מצביעים, אם כי לא באותה מידת הדגשה וגילוי־הלב, על המבנה הסוציולוגי הנחשל של החברה הישראלית.’ ‘אומרים כי 37% עד מכסימוּם 40% מכלל המפרנסים בישראל מצויים בתהליכי ייצור פרודוקטיבי.’ ‘זוהי נקודת־התורפה המכרעת במצבנו המשקי, וכו’.'

ועוד הוא אומר:

‘הכל מסכימים שהוצאות־הייצור שלנו גבוהות מדי, אפילו אם לא נחמיר בדין משקנו המתחיל והצעיר’… 'חובה להודות, שהוצאות־הייצור הקיימות אינן מוצדקות כל עיקר, ויש להעמידן על רמה מציאותית יותר ובת־תחרות עם רמות בינלאומיות וכו''…

אלוהי הכלכלה האדירים!

השמעתם לשון ותיאור של אנשי־דעת נבונים, לא ‘מדופלמים’ חלילה, אבירי השקט הנפשי, החסונים מפחד ומבהלה, שבכלל אינם מאמינים כי אפשר ומן ההכרח הוא להגיע לידי יציבות ועצמאות כלכלית תוך שנים מספר, – שמונה שנים לאחר קום המדינה!

הח' בן־אהרון אינו חולק, איפוא, כפי שראינו, על תיאורי המצב הקשה המבהילים והריהו מוכן להוסיף כהנה וכהנה.

ובמאי פליגי? בסיבות המשבר ובפתרונות. הבה נבחנם ונדעם:

את סיבת הסיבות של המשבר רואה בן־אהרון במיעוט היצרנים במדינה. רק 37%–40% מכל האוכלוסיה עסוקים בייצור.

נקבל זאת בלי סייג. אך נסתייג מהנחתו של בן־אהרון כי מפלגת פוע“צ–אחה”ע היא לבדה רוצה לתקן מעוות זה. איך מה ובמה – לא ידוּע לנו, ולא טרח בעל המאמר לגלות.

האם בחוּגי מפלגה זו אחוּז השירותים במשקים קטן יותר? האם חוּג זה מעסיק פחות אנשים בשליחוּיות, בהדרכה ובארגוּן? האם הוא מעסיק בשירותיו השונים, המדיניים. המפלגתיים, התרבוּתיים, התעמולתיים, פחות אנשים צעירים בעלי כושר גופני ורוּחני, שבכוחם לעבור לעבודה משקית יוצרת? אתמהה!

ולעצם הענין: הגדלת אחוּז היצרנים כיצד ובאיזה שטחי פעולה? אני מעז לחשוב, שאנו עומדים קרוב למצב של רוויה בייצוּר החקלאי, ככל שהוא מכוון לצריכתם של אוכלוסי הארץ. יש אמנם ימים ספוּרים בעונה, שמורגש עדיין קצת מחסור בירקות בכירים או אפילים, אשר בארצות אחרות הם כעין מעדן, ולעומתם יש מדי שנה בשנה תקופות ארוכות של עודף תוצרת, שאין לה קונה. תופעה זו מחייבת תשלוּם סוּבסידיות בסכוּמים גדולים ליצרנים לבל יתיאשוּ מעבודתם, לא יזניחוּ את משקם ולא יימנעוּ מלספק תוצרת לשוּק בשנה הבאה.

לא התרשלנו בהגדלת שטחי ההשקייה בארץ. לא התעצלנוּ בהכפלת שטחי הפרדסים במשך השנים המועטות. הגדלנוּ פי כמה את שטחי מטעי־הבעל, הרפת הוגדלה עד כדי רווייה גדולה בחלב ומוצריו, לגבי יכולת הקניה. הגדלנו את הלוּל לביצים ולבשר־עוף למאות מיליונים ולרבבות טונות. זינקנוּ לתוך כוּתנה, בטנים וסלק־סוכר על כל מכלול הבעיות האגרוטכניות, טכניות ומסחריות הכרוך בזה.

וזאת לזכור: שלוש רבבות המתישבים החדשים רחוקים משיא של פריון בעבודה. תוספת תפוּקה, יבוּל ותנובה, בין על־ידי הגדלת פריונם של המתישבים ובין על־ידי תוספת מתישבים מביאה אתה בעיות שיווּק ומחירים. רק תוספת פריון ותפוּקה של העובד בכל שלבי הייצוּר והשיווּק החקלאי עשויה לכפר על ירידת המחירים שתבוא בעקב גידול האספקה וההיצע. כל תוספת רצינית בייצוּר החקלאי, על־ידי כל הגורמים שנמנוּ תיתכן רק אם נמצא אפשרות להגיע לשוקי־חוּץ או להחליף יבוּא־חוּץ בתוצרת שלנו. וכאן אנו נתקלים במחירי התוצרת שלנו. שוקי־חוּץ אינם יודעים סנטימנטים. טיב ומחיר יענוּ את הכל. הוא הדבר לגבי התוצרת הבאה להחליף תוצרת־יבוּא. מחירי תוצרתנוּ החקלאית שתחליף יבוּא זול, משפיעים בהכרח על המחירים של כל שאר המוּצרים הנוצרים בארץ לצריכה וליצוּא.

בן־אהרון מייעץ להעביר מיד אנשים לחקלאוּת. ברמת־המחירים של היום, מה יהיה על התוצרת?

ריבוּי התוצרת יוריד את המחירים. הורדת מחירים אומרת הורדת רמת־החיים. המסכים לכך בן־אהרון, והאם כוונתו לחקלאים בלבד? כאן, אין אלמונים מתעשרים. כל שלבי הייצוּר, ההובלה והשיווּק הם בידי היצרנים עצמם. גם המים להשקייה וגם החשמל, וכיום גם הזבלים הכימיים, אינם אלמנט מנצל את החקלאים. מחירי החמרים והשירותים הללוּ נמוכים מן המחיר העצמי של המפעל. אין מנצל ואין מתעשר על חשבוננו: הכל בידי עובדים ומנהלים מקבלי־שכר.

והן נודה, כי בשדה זה הושקעו במשך השנים מאות מיליונים ל“י, הון לאוּמי קולוניזטורי, בתנאים נוחים ולשנים ארוכות־ארוכות, גם אם הצטברוּ בחלק מהמשקים חובות, המאלצים אותם להיזקק לזמן מה ובחלק ממחזורם לתשלוּמי ריבית קצוּצה, בן־אהרון יודע, שכבר השנה יקבלוּ משקים אלה 8 מיליון ל”י כהתחלה לקונסולידציה של חובות מסוג זה. גם הוּא חייב לדעת, שבשוּם אופן אין לתלות את קולר החובות והריבית בצוואר הממשלה והמוסדות המיישבים בלבד. יש והקומץ אינו משביע את האריות הרבים שעלינו לכלכלם, ויש שמשקים נכנסים לחובות ללא הצדקה מלאה.

בוודאי יש להילחם בריבית הגבוהה בכל הדרכים האפשריות והיעילות, וגם בדרך של אי־עשיית חובות ואי־הזדקקוּת לנושכי נשך. בכל אופן אין הריבית הגבוהה על חלק מהמחזור קובעת את מחירי התוצרת. יש הרבה יצרנים חשובים וישובים חקלאיים שאינם נזקקים כלל או כמעט ואינם נזקקים לריבית גבוהה. אין לראות פתרון המחירים בהעברת 15 אלף עובדים למשק החקלאי הקיים, באשר ‘אמצעי ייצור הקיימים במשק החקלאי מסוגלים לקלוט ולהעסיק ללא כל השקעות נוספות באמצעי ייצוּר’. ה’אנשים המוסמכים' אשר אמרו זאת לח' בן־אהרון, טעוּ והטעוּ אותו.

הרי לפני הכנסת 15 האלף אנו נתבעים להשקיע בתנאים התישבותיים עשרות מיליונים ל"י כדי לשחרר את המשקים מעול ריבית קצוּצה, שלפי דברי בן־אהרון היא מגיעה עד כדי בליעת ייצוּר של שתי שעות בכל יום עבודה של המתיישב. אי לזאת אין בכך כל תרופה להוזלת מחירים, אשר בלעדיה אין להגיע לשוקי־חוּץ, ואין להשתמש בתוצרתנו כתחליף ליבוּא. בלי אפשרוּת של הוזלת הייצוּר מצטמצמת יכולתנוּ להרחבת ההתישבוּת עד לסיכוּן מעמדנוּ. מעגל קסמים הוא ואין לו פורץ

נדמה, ש’נקודת ארכימדס' של בן־אהרון היא במרכזו של העיגול הזה ואין להישען עליה. רווח והצלה מוכרחים לבוא ממקום אחר.

ב

נתבונן נא במרכיביו של מחיר התוצרת החקלאית החל בעגבניה, מלכת הירקות, וכלה בצנון ובתפוּח־האדמה המגושם; החל בתוצרת הרפת דרך תוצרתו של הלוּל ועד לתנוּבת גן־הפירות; מן הזרעים, שרובם אנו מגדלים כבר בארץ, דרך המים, החשמל, ההובלות והחלוּקה.

הריבית של 80% מן האשראי הקולוניזאטורי והבנקאי תלוּיה, בין השאר, בשכר הפקידים, המנהלים והוצאותיהם.

גם אם תרבה התנוּבה החקלאית עקב ריבוי מתיישבים ושטחי עיבוּד, קשה יהיה להוריד מחירים אם מחירי השירותים והמוּצרים התעשייתיים, הדרוּשים לחקלאוּת ולחקלאים, ימשיכו לעלות במחיריהם.

חרב הצמצוּם וההזנחה במשק החקלאי עדיין תלוּייה על צווארנוּ. קשה לגדל ולטפח רבבות חקלאים מבין מקובצי גולה יהודית בכלל, על אחת כמה וכמה אם לא תובטח להם רמת־הכנסה מתאימה.

כל העלאת שכר ורווחים במקצועות הייצוּר ובענפי השירותים והחיים השונים אשר מחוץ לחקלאוּת מעלה את מחירי התוצרת החקלאית.

מאידך, העלאת מחירי החקלאות המהווים חלק ניכר בתקציב הוצאותיו של העובד, תגרום דרך תוספות היוקר להעלאת שכר־העבודה ורווחי התעשיינים והמתווכים, וחוזר חלילה.

המזון עולה לעובד, שמשכורתו הממוּצעת 250 ל"י לחודש, במחצית שכרו. התוצרת החקלאית מהווה כ־70% בסל המזונות ומשקלה רציני בתקציב הוצאותיו של העובד; הוזלת מחיריה יכולה להשפיע על שכר־העבודה הריאלי ורמת־הרווחים בסקטור התעשייתי, הארגוני וכו'.

והרי אנו מתקרבים למצב של רוויה בחקלאות. התנובה תלך ותגדל ועמה יגדל הבטחון, כי חוּץ למקרים יוצאים מן הכלל של אסונות־טבע או כוח עליון אחר, אין הצדקה ואין חשש לעליית מחירים, אלא אם כן תבוא דחיפה מן החוּץ על־ידי הרמת מחירים בתעשייה ובשירותים.

נאמר בסיכוּם, כי התוצרת החקלאית שוויה ומחירה מהווים פוּנקציה של עבודה ושכרה בכל שלבי השירות, הייצוֹּר והטיפוּל, מחוץ, כמובן, לחלק קטן של חמרי־יסוד כגון: דלק, מכונות וחלקיהן, בכל שאינם נוצרים בארץ, וכן כימיקלים ככל שאף הם אינם נוצרים עדיין בארץ.

כמעט שאין מקום בחקלאוּת להתעשרוּת־ביניים של מתווכים. כאן הכל בידינו, ובכלל זה המאמצים למניעת הניצוּל העונתי של המתווכים. ולכן נראה לי, כי כל תוספת שכר ורווחים בתעשייה ובשירותים המשמשים את החקלאוּת ישפיעוּ בכל כבדם על מחיר התוצרת החקלאית, התופסת מקום נכבד בתקציב הוצאותיו של הצרכן.

לשווא ינסו לנחמנוּ, כי העבודה במוצר תעשייתי מסוים מהווה רק 20%–25% ולכן תתוספת השכר של 10%, לדוגמה, מייקרת את המוצר המסוים רק ב־25%. ובמה נחשבו הם? כשם שקרני השמש מרוכזות בעגבניה כן מרוכזות במחירה כל העלאות השכר והמחירים בכל מוצרי התעשייה והשירותים. לא יארכו הימים ונמצא שם את מלוא עשרת האחוזים של העלאת השכר והרווחים, אם לא למעלה מזה. הם יבואו דרך צינורות ההשפעה של המים, החשמל, המסים, השירותים, התיקוּנים, הריבית, ההובלה וכו' וכו', אף־על־פי שכל אחד מהם יוסיף אחוז קטן בלבד.

ומה המצב במוצרים תעשייתיים?

תעשיית ישראל ומלאכתה תושתת על שני עמודים. האחד – תעשייה מבוססת על חומר גלם מקומי: אשלג, פוספאטים, זרעי שמנים, צמחי סוכר, ברזל, מלט וחמרי בנין אחרים, ותעשיית טכסטיל המיוסדת על הכותנה וגידולי סיבים אחרים, והשני – חרושת ומלאכה בינונית וזעירה, וייצוּר מוּצרים בלתי־מוגמרים.

למעשה, אין אף מוצר אחד של תעשיית־יסוד, כגון מלט, זכוּכית, פוספאטים, אשר נוכל לייצאם ללא מתן סוּבסידיה ליצרן. הוא הדבר ביחס למוּצרי תעשיית עיבוּד. הסוּבסידיה ליצואם מגיעה עד 30%–40% לכל דולר של ערך מוּסף, ואין זה סוד, כי בכל מוצרי התעשייה הנמכרים בשוק הפנימי לתצרוכת עצמית מחוּשב חומר הגלם שבהם המובא מהחוץ לפי שער גבוה יותר מהשער הרשמי.

היצרנים טוענים ומוכיחים, ולעתים תכופות בעזרת הפועלים וארגוניהם, כי אחרת לא יוכלו לייצר וייאלצו לקצץ במפעליהם עד לסגירתם וגרימת אבטלה. גם בתעשייה ובמלאכה אין ציבור־העובדים, מוסדותיו וארגוניו גורם מבוטל. ציבור זה ידוֹ רב לו בייצוּר התעשייתי.

מי המה המפעלים התעשייתיים הקואופרטיביים, ההסתדרוּתיים, הממלכתיים אשר נאשמו בימינו אלה בעשיית רוווחים גדולים? אחת מהשתים: אם הרווחים גדולים, הרי בידנו להקטינם ולהוזיל את המוּצר. ואם, לעומת זה, לוחצים לחץ רב, יחד עם יצרנים פרטיים ותובעים הרמת מחירים והוספת סובסידיות, בכל צוּרה שהיא, כתנאי לקיוּם המפעלים, הרי חובה להודות, כי תנאי הייצוּר שלנו אינם הולמים את התנאי שבשוּקי עולם ולכן נוכרע לכליון במאבק זה.

ככל שתעשייתנוּ תתפתח, תזדקק יותר ויותר לשוקי עולם, למחיריהם ותנאיהם. עלינו גם לשאוף, כמובן, להחליף יבוא סחורות בייצוּרן המקומי, וגם פה תחריף שאלת המחירים. ברמת־חיים אשר עליה אנו נאבקים, אין כל סיכוּי למשק אוטארקי בארץ קטנה ודלת־חמרי־גלם זו.

אנו זקוּקים ונזדקק תמיד לחמרים ושירותים מהחוץ, שתשלוּמם במטבע זר או בתוצרת. על כן נקל שימוש נוסף במוצרים שלנו במקום יבוּא אף הוּא במחירי התחרות של מוצרי יבוא דומים. לדוגמה: השמן, הסוּכר וחוטי־הכותנה המיוצרים בארץ, עולים בהרבה על המובאים מהחוץ. ככל שיגדל אחוז ההספקה העצמית, הוא יתבע בעד אותה כמות המצרכים, חלק גדול יותר מתקציבו של הצרכן.

בסדר הקיים אצלנו יתאמץ הצרכן להרוויח או להשתכר סכום עודף. סכום עודף זה ייקר שוב את הייצוּר בכלל ואת הייצוּר המיועד ליצוּא בפרט ויחסום בעד זרם סחורתנו לשוקי העולם. חסימת הדרך לשוקי עולם גורמת אבטלה מתגברת בפרוגרסיה. באין מכירה יאזל החומר גם לתעשיית הצריכה השוטפת. יידוּמוּ בתי־החרושת ויבוּטלו העובדים.

אין הקהל מרגיש בדבר כיום, ולאסוננוּ אין ההסברה הזאת נקלטת במוחו של האזרח, באשר המטבע הזר, שהממשלה משיגה אותו במאמץ ובכשרון רב, סותם לפי שעה כל פער בין הייצוּר הקטן שלנו ובין הצריכה הגדולה. אך לא לעולם חוסן.

חייבים אנו להתריע וכל אדם חייב להקשיב ולהעמיק לחשוב, כי בנפשו ובנפש עתידנוּ הדבר. בעזרה המושטת לנו, שהיא מטבעה מוגבלת וחולפת, חייבים אנו ליצור תנאים, כלים, נכסים ומכשירים שיביאונו בקרב הימים לעצמאוּת כלכלית יציבה ברמת־חיים הוגנת. המצב מצווה לכלכל מעשינו בטוב טעם ודעת, במשקיוּת נבונה, ובצמצוּם מרצון היום למען הרחבה למחרתו.

לא ביום אחד יקוּם מפעלנו הכלכלי. דורות עמלוּ לכינוּן משקו של כל עם וכל לאום. דור לדור ינחיל ערכים ונכסים, יחסוך מפתו להרחבת היריעה ולהעמקת השרשים. בקרבנות ובוויתוּרים ייעשה הדבר והכל למען העתיד. מתוך כוונות טובות מבקשים חברים לחשוף את גורמי הייקוּר, אלא שהם שוגים באשליות. חובה היא לפזר אשליות כוזבות. על אשליות כוזבות נבנים מגדלים פורחים שאין להם עמידה. והנה אומר הח' בן־אהרון: המנגנון התעשייתי מנוצל רק ב־40%–60%. הרי לפנינו מחלה ממאירה, שאותותיה מתגלים בכל ניתוח של הוצאות הייצור. אכן, יש מפעלים שאינם עובדים בכל יכולתם, אך אל נא נתחמק מלראות את המציאוּת ואל נא נסתתר מעבר לענני עשן. נבחר לנו לבדיקה ובחינה כמה מפעלים חשוּבים וגדולים, אשר מהם תקווה ליצוא אך בהם תלוּי מחיר המוצאים לצריכתנו השוטפת בארץ.

שלושה בתי־חרושת לנו למלט. שלושתם עובדים בכל כוח תפוּקתם. השוק המקומי קולט חלק גדול. אך האם ניתן לחלק המוצא לשוקי־חוץ להסתפק במחיר העולמי? בתי־חרושת מצויידים במיטב הציוד המודרני, החומר הגלמי טוב ומותאם. אף־על־פי־כן אין אנו מייצאים אותו בלי סובסידיות. כל העלאת שכר וכל תוספת יוקר גוררים אחריהם תביעה להגדלת הסוּבסידיה, וזו מנין תימצא? אילו הם המפעלים האחרים אשר יכסוּה? נשאר רק מקור אחד והוא מקור המסים וכמובן ‘המסים המכבידים’.

ניקח לדוגמא בית־חרושת ‘אתא’ שאליבא דכולי עלמא ייחשב למפעל מסודר, מאורגן, מודרני בציודו ועובד בוודאי בכל תפוּקתו. מדוע הוא זקוּק לסוּבסידיה גדולה לחלק הקטן מתוצרתו שהוא מסוגל לייצא? גם הוא נשען ב־75% על השוק המקומי, את הרבע האחד והאחרון לא יוכל לייצא בלי סוּבססידיה שמנה. ואיך נחלום על הקמת עוד בית־חרושת כזה, שיעסיק 1000–1500 עובדים נוספים, כאשר ייקרא לעבוד בעיקר לשוקי־חוץ ולהתחרות במחירי עולם?

ואם נראה את מפעלי החרושת בקיבוּצים, אשר אפילו צל של חשש להתעשרות ספסרית של פרטים אינו חל עליהם, מה נגלה? אם אלה לבידים אשר באפיקים ואם אלה מפעלי ‘ספן’ בעמק הירדן, או בית־חרושת ללבנים ‘נעמן’ או ‘גלעם’ בכרכוּר של קיבוצי ‘השומר הצעיר’; מפעלים אלה ודומיהם אולי גם אינם קרבן תמיד לשוק הריבית השחורה. מהם גם יחידים בשוּק, כמעט מונופוליסטיים ר"ל; מנהגי תוצרת הארץ מגינים עליהם ועד עתה טרם שמענו על התעשרותם, ואם גם מי מהם אינו עובד במלוא התפוקה? מה הסבר לכך? האם הרצון להתעשר דווקא? האם התאווה לתשלוּם דיווידנדה גדולה על ההון המושקע או ריבית והפחתה מוּפרזים? או אולי חסר להם, בעיקר, שוק חיצוני במחירי הייצוֹּר שלנו?

נעיף עין על מפעלים כגון חברת־החשמל, חברת־מקורות, מפעל־הדשנים בחיפה. שלושתם מעסיקים כרבבה של פועלים ופקידים ועובדים בכל כוח התפוקה. מפעלים אלה בעלוּתם כמעט כולה ציבורית־ממלכתית. הם לא נועדו להעשיר לא קאפיטאליסטים ולא ספסרים ולא נושכי־נשך. גורם העבודה וההנהלה מחוּץ להשקעות־היסוד אשר נעשו, אגב, בתנאים פיננסיים קולוניזאטוריים הוגנים מאד, ומחוץ לדלק המוּבא מן החוּץ, הוא הגורם המכריע, במחיר מוצריהם של מפעלים אלה, ומקום נכבד לו בהוצאות־הייצוּר של המשק התעשייתי והחקלאי!

לא הריבית הספסרית ולא חוסר ניצול מלא של המנגנון התעשייתי משפיעים כאן. הגורמים אשר נוכל לשלוט בהם הם: העבודה, ההנהלה, ההובלה – שכרן ותפוּקתן, ההיטלים הסוציאליים השונים, הוצאות העבודה, שעות־העבודה בכל שירותי המדינה והתאמת העובדים למלאכתם.

אסתפק הפעם בכך, לא אפרט ולא אוסיף.

לשאלתו־קריאתו של הח' ב.א. בדבר העמדת השקעות לא כלכליות על הפועלים?

אם כי לא עמדתי בסוד כל בעלי־התעשייה ואף לא בסוד כל מנהלי המפעלים הציבוריים והממלכתיים, נראה לי, כי לא יימצא גורם שיתבע מן הפועלים לשאת בעול השקעות־נפל ומשגים טכניים וכו'.

יוסכם, כי בדורנוּ נתבע מהמפעל לשאת את עצמו ולכסות רק את ההשקעות הבריאות; יוסכם, כי לצורך חשבון הרנטביליוּת תימחק כל השקעה בלתי־רציונלית. תישא המדינה או המשקיע הפרטי בהפסד חד־פעמי זה ובלבד שנעמיד מפעלינו על בסיס בריא. הוי אומר, שהמפעל תלוי אך ורק בכוחות עובדיו ומנהליו לייצר, להסתגל ולהתחרות בתנאי השוק המקומי, ללא זכוּיות מונופול וקארטל, ובתנאי השוק החיצוני.

אין ספק, כי נחוקק חוּקים למניעת נזקים הנובעים מהתעשרוּת קארטליסטית, וּודאי נאחז באמצעים אפשריים למניעת ריבית קצוּצה, אוּלם לא אלה הן ציציות הראש בהן יוציאוּנוּ מן השבות.

בדברנו על התעשרות ספסרית וניצול פושע של נושכי הנשך ומרוויחי רווחים קלים, נזכור, כי פורענוּת זו היא פרי משק בלתי־יציב על מחיריו המתנועעים ועל ערך הכסף המתנודד ועל הצפיה הקדחתנית לתנודות. בחוסר־יציבוּת ניחא לכל אלה.

החקלאוּת, התעשיה והמלאכה, העומדות והנושאות יחד עם הממשלה בעול דאגת משק המדינה, זקוּקות ליציבוּת כאויר לנשימה.

הגיעה השעה להושיט יד איש לאחיו; כתף לכתף במאמץ משותף; בוויתוּרים הדדיים מקיפים נקבל על עצמנוּ עול היציבוּת המשקית והפינאנסית.

הגיעה השעה להודות, כי כל תוספת רווח וכל תוספת שכר שאין עמן תמוּרה ביצירה כפוּלה ומכוּפלת של ערכים ונכסים, אין בה ממש והיא מוליכה למדרון.

רמת חיינוּ אינה תלוּייה בכמוּת שטרי הכסף אשר בכיס אזרחי המדינה. הרמה תלוּיה בתפוקת הערכים, הסחורות והשירוּתים שאנו מייצרים כנגד שטרי הכסף שבכיס.

תוספת מחיר למיצרכים גוררת תוספת־יוקר של השכר וזו שוב מביאה לתוספת מחיר הגורמת לתוספת־יוקר, וכך עד בלי קץ; ביום בהיר אחד תבוא דרישה לתוספת שכר־יסוד בטענה, שתוספות היוקר אינן מפצות כראוי, והפזמון חוזר חלילה.

אך שיגרת־שווא היא במחשב ובדיבור, כי כל הממליץ ונאבק על תוספת־יוקר, טובת כלל־הפועלים והמדינה הוא דורש, וכל המחפש דרך להגיע להגדלת שכר תוך הגדלת התפוקה והייצוּר פוגע באינטרסים של העם העובד. ההיפך הוא הנכון. שכר־העבודה הוּא – התפוּקה. בה ובמחירה טמוּנים רמת־חיינוּ ועתידנוּ הכלכלי.

1956

---

מחצית הדרך מאחרינו

מאת

לוי אשכול

עצמאותנו הכלכלית, שכולנו מדברים בה השכם והערב, תלויה בראש־וראשונה ברמת־החיים שהאוכלוסיה קובעת לעצמה, חוק זה חל אמנם על כל הארצות, אך יש ארצות רבות הברוכות באוצרות־טבע עצוּמים המבטיחים להן עצמאות כלכלית ללא מאמץ־יתר, ואילו אנו עומדים במבחן יום־יום, מצפים ונמשכים כפרפר ללהבה, לאור זה שישחררנו מן התלות והעזרה. אמנם סומכים אנו, ובצדק על עזרת אחינו היהוּדים וגם על עזרת גויים החייבים לנו בעד דורות של עוול ודיכוי, אך לא סגי בזה. השאלה היא, עד מתי ירגישו בחובתם זו, שהרי בעולמנו לכל גבול וסייג.

מדינה עשירה באוצרות־טבע רשאית לומר: אין אנו זקוקים לאחרים; אשר נוציא מן האדמה ואוצרותיה – לנו הוא. במדינה מעין זו רמת־החיים גבוהה גם כשתושביה אינם מתאמצים יתר־על־המידה. וייצמן אמר פעם, שליהודים אוצר רב: מוח יהוּדי. אילו ניתן לצרף את המוח שלנו לאוצרות־טבע עשירים, היינו מגיעים לרמת־חיים גבוהה ואי תלות כלכלית ללא מאמצים יתירים. אך לנו לעת־עתה מוח יהוּדי בלבד. ואין די בו… מימי ארצנו עניים בדגה, מחצבינו דלים, וגם בחומר האנושי דלונו לעומת החומר שהיה מגיע ארצה לפני 15–20 שנה. אוצרות אדם מארצות אירופה, כמהי יצירה ומעשה, אינם עוד עמנו.

אם רצוננו ברמת־חיים גבוהה עלינו ליצור אותה במו ידינו. אם לא ניצור אותה – בכדי כל הדיבור. אנו תלוּיים, כשלהבת בגחלת, ביצוּא תוצרתה של הארץ. לעת־עתה אנו מייצרים כדי רמת החיים של שכנינו ואם אנו רוצים ברמה אחרת, יש לייצר יותר טוב בממדים נרחבים יותר.

יש סיכוי שתוך ארבע־חמש שנים – אם נייצר טוב ובשפע – נגיע ליצוא, העשוי להכניס פי־שלושה מהכנסתו עד עתה. כיום אנו מייצאים לשוקי העולם בעיקר מוצרים בשירותים, כמו שירותי צי הסוחר, צי האויר, ומוצרים אחרים בסכוּם של 140 מיליון דולר, ומזה נשארים בידינו 40 מיליון, משום שהחומר, המכונות והבלאי של משק זה עולים כסף רב. אולי נגיע תוך ארבע שנים ליצוא של 500 מיליון, וגם אז עוד לא נסתום את הפער שבין הצריכה לייצור אך נקרב את הקצוות.

בתוך 140 מיליון דולר יש כ־60 מיליון דולר שירותים והשאר מתחלק מחצה על מחצה בין התעשיה והחקלאות, חלק הארי לפרדסנות ואין עדיין ערובה שיעלה בידנו להכפיל את שטח הפרדסנות, כי לא כל השטח שברשוּתנוּ מתאים למטעי הדר ועדין אין אוצרות המים מספיקים לנוּ. זכינו מן ההפקר כמה שנים מפני שתפוזי ספרד קפאו, אך אין לדעת אם תעמוד לו לתפוז הישראלי זכוּת מיוחדת. או למשל המלט שאנו מייצרים בממדים רציניים: אין לנו צורך בכל המלט. כי במלט בלבד אי אפשר לבנות, ויש לייצא חלק ניכר של המוצר. למזלנוּ הרע השווקים תפוסים על ידי אחרים, המוכרים את המלט במחירים זולים בהרבה. כיבוּש השווקים – מלאכה עצוּמה, שלא הממשלה יכולה לעשותה, על כן היא תובעת תשומת־לבם של כל חלקי העם. הרי כאן לפנינו אחד ממעגלי הקסמים שלנו. עלי לטוות את החוט הלאה: מחיר המוצר – אם נרצה ואם נמאן – תלוי ברווחים, בשכר, בתפוקה, בטיב, בטעם ובצורה. לא אגלה לפניכם סוד באמרי שאנו רחוקים עוד מייצור מוצרים שארצות כתורכיה או אחרות תהיינה להוטות אחריהם. אמנם תורכיה רצתה ואולי היא רוצה גם עתה לסחור עמנו, אך אם ישנם ספקים טובים יותר וזולים יותר, היא מוכנה לוותר עלינו, בלי סבל רב.

נאמר לנו: האם אין להוסיף על שכרם של פועלי־הדחק? ודאי שיש להוסיף על שכרם ועל שכר שאר הפועלים והאינטליגנציה, אך מיד מתיצבת השאלה: ממה? ממי? וכיצד? ובכן, לפועלי־דחק הוסיפו מכספי המדינה כמובן, או בלשון אחר: דולרים שנשלחו, במפורש, לשם קליטת העליה הגוברת, נפרטו ללירות ישראליות. גם לפועלי הקטיף הוסיפו על שכרם, כאילו לא מכספי המדינה, כי אם מכספי המעבידים; אך הנה קפץ עליהם רוגזם של המעבידים ובפיהם: יפה, השנה היתה בת מזל, נפרצו השווקים, אך בשנה הבאה על הממשלה ליתן לנו סובסידיה של 2 מיליון דולר, ולא… כך הוא המצב בפרדסנות. נביא לדוגמה את ענף הבניה. אין לומר שהוא ענף יצרני. היא ענף חיוני אך מבניה אי־אפשר לחיות, אי־אפשר לחלוב בנין, כשם שחולבים פרה או עז.

הרי לכם ענף יצרני – ייצור צמיגים. שמחנו להקמת מפעל זה, המשחרר אותנו מהוצאות יבוא. עבודה יפה נעשית בו זהו בית חרושת חדיש, מאורגן, בעל תוצרת נאה, ושכר־העבודה בו אינו מן הירודים; אך דיבדנדות טרם שילם המפעל, והכסף הריהו מאותו ‘הון זר’ שאסתר וילנסקה וחבריה הקומוניסטים מסתערים עליו בשצף־קצף. מסופקני אם ‘הון זר’ זה מכניס 5% מהשקעותיו. ישלחו־נא רואי־חשבונות מהימנים ויבדקו אם ‘הון זר’ זה מתעשר.

והרי דוגמה נוספת. יש לנו בית חרושת המייצר לבנים אדומות שרופות, כלי בית וכלי מטבח, גם במפעל זה הושקע קצת הון פרטי בשותפות ‘פיפטי־פיפטי’ עם פועלים. המפעל הוקם אי־שם בין חיפה ועכו, ובעליו הוּא – הקיבוּץ הארצי ‘השומר הצעיר’. יגידו נא הם אם המפעל צובר רווחים.

יש בתי־חרושת למלט – ותיק, בינוני וחדש, והבעלות עליהם בידי הועד הפועל של הסתדרות העובדים, יש לנו ‘כּור’, יש לנוּ עוד מפעלי תעשיה, בהם במשק החקלאי. שכר־העבודה במפעלים אלה אינו מן הירודים כלל וכלל, התנאים סוציאליים אינם מגיעים אמנם ל־100 אחוזים, אבל ל־50% מן השכר ומעלה הם מגיעים. אם אנו מחליטים על תוספת כללית, יש להוסיף גם בהם. אנה אנו באים?

יש חברים הגורסים לצורך ויכוח, שלא התוספת חשובה, כי אם עצם ‘הפשרת הכפור’: עקרון התוספת הוא החשוב. בויכוח מעין זה מוכרחים אנו להסתבך. כי ממה נפשך: או רמת־חיים או תוספת ניירות.

הצטרפות חברים נוספים לממשלה חשיבותה רבה לתנועת־הפועלים, אך ההצטרפות כשלעצמה עדיין אינה מאורע מהפכני. יהא בכך מן המאורע המהפכני, אם נוכל לחלץ במשותף את העם ומדינת ישראל מן הקשיים והתקלות.

לבי בטוּח שתוספת־שכר כללית לא תעלה באופן ריאלי את רמת־החיים. תוספת לרמת־החיים יש למצוא בחיק האדמה ואוצרותיה ובייצור נוסף. לצערי, איני רואה אפשרוּת אחרת. לפי השערתי – אינני נביא ולא בן נביא – תוכל מדינת ישראל להתקיים בכבוד מעבודתה וייצורה אולי כעבור 5–8 שנים.

הרביתי בדוגמאות, אך ברשותכם אוסיף אחת. בחיפה הוקם בית־חרושת ובו הושקעו 20 מיליון ל"י. נשאל־נא את עצמנו, או את אנשי חיפה הנוגעים בדבר, מה יהיה אם נעלה בו את השכר? כלומר, בכמה יעלה הדשן לקבוצת כנרת? בזה לא נשלם הענין. מחיר הזבל ישפיע על מחיר העגבניה, על מחיר החציר והחלב, ובשכרה של התוספת נצא כולנו בהפסד. האם לא יהא זה אל צרור נקוב?

תעשיינים פרטיים והסתדרותיים טוענים: תתן לנו הממשלה אשראי זול והכל – העלאות השכר הגדולות והורדת המחירים הכללית – יבוא על מקומו בשלום. אשראי זול במונחים שלנוּ פירוּשו הדפסת שטרי־כסף נוספים. אם על המדינה ליתן אשראי זול, עליה לתתו לקליטת עליה חדשה זו, הנמשכת בלי הרף, או למפעל הפיתוּח, שאף לו דרושה השקעה זולה.

הממשלה היא עתה הבנאי הגדול בארץ. פעם אמרתי לאנשי ‘סולל־בונה’ שאם הממשלה (אז הסוכנות) תשקיע בבניה 60–80 מיליון ל"י, יידרש ‘סולל־בונה’ ליתן לה אשראי, ועליו תהיה החובה למצאו בשוק. לבי עם פועלי הבנין, אבל אם נוסיף על שכרם עלול הדבר להשתקף במחיר המלט, כי בבניה מוצאים 20% בלבד לחומר מחוץ לארץ, ואילו השאר – בארץ. ככל שיעלה השכר, יפחת השיכון בשביל דרי־המעברות ובדונים.

אשר למס ההכנסה אעיר:

משהו נשתנה במשך השנים. זכור לכולנו שאחוז מס ההכנסה של השכירים מהווה בשנה היוצאת דומני, פחות מ־38%. ובקשר לכך יצוין, שבתוך ההכנסה הלאומית של מיליארד ו־800 מיליון ל“י קרוב למיליארד ל”י הוא חלקו של שכר־העבודה, מלבד סעד ועזרה סוציאלית.

ודאי שיש לא־מעטים מבין בעלי היכולת ואף לא־רבים ממעוטי היכולת, המערימים על החוק, מתחמקים ומעלימים את הכנסותיהם, אך ‘פטור בלא־כלום’ אי־אפשר, ביחוד אי־אפשר לגבי יהוּדים שדורות על דורות היו רגילים לרמות את הרשות; גם בארצות נאורות כצרפת ואנגליה היוּ וישנן העלמות והערמות.

לסיכוּם דברי, הערות אחדות:

בחקלאוּת ובתעשיה מגיע חלקו של המשק הציבוּרי־הלאוּמי־ההסתדרוּתי לחמשים אחוז. החשמל – מולאם. ‘מקורות’ – במעמד ציבורי מובהק, גם האשלג – מפעל לאומי. ועוד מפעלים עצומים הם ברשות כלל האומה; אמצעי התחבוּרה, מסילת הברזל וצי הסוחר הם בידי הציבור והמדינה. אלה הם מרכיביו של ה’הון הזר', שעליו מסתערת תמיד אסתר וילנסקה. עם זאת יש גם קארטלים ועלינו לאסור עליהם מלחמה ללא רתיעה. אנו עומדים להנהיג שינויים רבםי בכללי המסחר.

ומעניין לעניין ובאותו עניין. ודאי אשאל לשם מה כלל הנתונים האלה כשהמדובר בתוספת שכר לפועלים: אין תוספת היוקר מדביקה את ההתייקרות אם היא ניתנת אחת לשלושה חדשים, וכי לא מוטב על־כן לקרב את מועדי תוספת היוקר? הוא הענין: הקפצת השכר גוררת אחריה – ויהא השלטון והפיקוח חלק כאשר יהא – קפיצת מחירים ושוּב אותו מעגל־קסמים…

טוענים שתוספת 5–7 ל"י זו היא תוספת ניירות אלי צרור נקוב; אם כך הדבר, במה תועיל העלאה ב־10%, וכי יעלה ערכם הריאלי? ומה יהא על החקלאות? הלא גם בה עובדים עצמאים ושכירים, ואף הם יבקשו תוספת, עלי איפוא, כשר־האוצר, להתקין כבר את ‘עגלת’ הסובסידיות לחלב ולביצים. ושוב חוזר המעגל: מנין נקח את הסוּבסידיות – מן הדולרים האמריקניים או מהמיסים שיוטלו על האזרחים? העלאה גוררת העלאה ואין סוף לדבר.

באחד הנאומים אמרתי: עברנו מחצית הדרך לעצמאות הכלכלית, ורבים וטובים נתלים באימרה זו; אך המחצית הראשונה ארכה שנים רבות, דור ומעלה, ואילו את המחצית השניה עלינו לעבור בשנים אחדות, כי הזמן דוחק. בידנו הדבר, וככל שנתבע יותר מעצמנו ומן הציבור כולו נמהר להתקרב אל מבוקשנו.

1956

---

לקראת קוממיות מדינית וכלכלית

מאת

לוי אשכול

בועידה השמינית של מפא"י, אוגוסט 1956

השנים מאז הוועידה האחרונה היו שנים קובעות בביצוּע המהפכה בחיי העם והארץ. למעלה מ־70 ריבוא יהודים בני 70 גלוּיות מקצות העולם עלו ארצה, ואנו מונים כיום, יחד עם לא־יהוּדים, 1.8 מיליון נפש, וכבר אנו גולשים למאת האלף ה־19. גלויות רבות חוסלוּ. חלק גדול מן העליה החדשה הגיע מארצות מפגרות מבחינת התרבות והציביליזאציה. רובם של העולים באו מחוסרי כל רכוּש. מתוך רגשי פאטריוטיות כלל־יהוּדית וישראלית, ליווה העם בתפוּצותיו את חלוּציו לציון ואת המוני שבי־ציון באמצעים כספיים עצומים. חזיון היסטורי זה הוא אחד מפלאי מהפכת התחיה ונסיה. המונים ויחידים הרחוקים מרחק אלפי מילין ממקום המעשה ומנותקים לכאורה מנשמת הענין, מטילים על עצמם מרצון תרומת־כסף גדולה, ממושכת ומתמדת, לביצוּע חלומם ותפילתם של דורות.

הממשלה הצליחה לגייס ממקורות לאומיים ובין־לאומיים סכומים אדירים. במספרים עגולים הושקע עד עכשיו בארץ ביצירת נכסים ומשק מאז הקמת המדינה סך 3000 מיליון ל"י (במחירי 1955) (אין הסכום כולל את הוצאות הצבא והוצאות הקליטה הראשונה של העולים); 2000 מיליון מהם גויסו ממקורות ציבוריים ולאומיים.

תנועת־העבודה החלוצית וההון הלאוּמי הניחוּ יסודות נרחבים למשק ולכלכלה לאוּמית, בהם שייכים אמצעי־הייצוּר לעובד, ובעזרתם הוא מנצל לטובתו את אוצרות־הטבע.

תחילה בעזרת הקרן־הקיימת ואחר־כך על־ידי צה"ל, שהקמתו ופעולתו מומנו באמצעים ציבוריים ולאוּמיים, הועמדו 92% מכל שטחי אדמת ישראל לקנין־עולם של העם. האדמה תהנה מעתה את עובדיה ולא תשמש אובייקט לניצול ספסרי ולהתעשרות ספקולאטיבית. דין האדמה המולאמת חל גם על המים. המים אשר במעמקי האדמה, והמים הנגלים במעינות ונהרות וימים, יעמדו לרשות העובד. באמצעים לאומיים ממלכתיים הוקמו מאות כפרים חקלאיים לצורותיהם השונות. בכפרים האלה רבבות עובדים המנהלים משקם על יסודות שיתוף מלא או חלקי והבנויים בעיקר על עבודת המתישב ומשפחתו. מאות אלפי נפש מתפרנסים מיגיע־כפיהם ללא ניצוּל זוּלתם.ומשתמשים באמצעי־ייצור שנרכשו למענם על־ידי האוּמה, תוך תכנוּן מקיף.

גם החלק החקלאי היושב על אדמתו הפרטית במושבות הוותיקות ובאיזור הפרדסנוּת משתייך בעיקרו למשק הזעיר, ומענינת בנדון זה טבלה המראה את הבעלוּת על שטחי הפרדס; 80,000 דונם פרדס נושא פרי שבידים פרטיות מתחלקים לפי גדלם כך:

גודל הפרדס	מספר הפרדסים	אחוז
עד 5 דונם	660	15
עד 10 דונם	1450	32
עד 20 דונם	1450	27
עד 30 דונם	470	10
מ־30 עד 50	350	8
מ־50 עד 100	240	5
למעלה מ־100	120	3

כלומר: 74% של פרדסים נמצאים בידי בעלים זעירים.

המדינה והעם נתנו בידי המוני־העולים והעובדים מחוסרי־האמצעים, כמעט את כל האמצעים: קרקע, מים, בתים ומבנים אחרים, מכונות, כלי־מלאכה וכו'. לדיור ולשיכון בלבד הושקע סכום של 500 מיליון ל"י, בקירוב, נוסף על הדירות הרבות שנשארו ריקות לאחר מלחמת השחרור.

הוקמו בארץ למעלה מ־440 ישובים חקלאיים חדשים בגליל ובנגב, בשפלה ובהר, וקרוב ל־35 אלף יחידות־משק חדשות הוקמו בארץ מאז הקמת המדינה. הרי זה פי שנים ומעלה ממה שהוקם בכל תקופת ההתישבוּת בארץ, מאז חיבת־ציון ועד הקמת המדינה. כן בוצרו ופותחו שאר המשקים, שקדמו להם. שטח האדמה המעובד גדל מ־1.5 מיליון דונם בשנת 1949 ל־3.6 מיליון דונם בשנת 1955, והשטח המושקה גדל פי 4: מרבע מיליון דונם בשנת 1949 למיליון דונם שלחין השנה.

נעשתה מלאכה אדירה של גילוי מים תת־קרקעיים על־ידי קידוחים, שוּנוּ סדרי בראשית על־ידי הפניית נהרות ונעשו נסיונות רציניים באגירת מי־גשם בבריכות ואגמי ענק. מאות אלפי טון פלדה ומלט הותכוּ בצינורות, עשרות אלפי ק"מ צינורות מים הונחו באדמה, להוליך מים מהמקורות אל השדות.

החקלאות, זו הוותיקה, המפותחת וזו החדשה, שהוקמה זה עתה, החלה להניב פריה המבורך. החקלאות מספקת את כל החלב, הביצים, הירקות והפירות, הדגים והעופות וכשליש בשר הבקר הנדרשים לישוב, ו־80% מהגרעינים למספוא, כ־15–20% מגרעיני החיטים, 40% מחומר הגלם לייצוּר שמן, 80–90% מהכותנה, וביכורי סלק־סוכר. החקלאות שלנו מספקת כיום כ־70% מהמזון שאנו צורכים בארץ, נוסף על 40 מיליון דולר יצוּא.

כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתופי, לפי החלוּקה הבאה:

‘תנובה’, היא בלבד, בבעלוּתה של ההסתדרוּת ושל היצרנים בעצמם, המשווקת את תוצרת החקלאות העובדת, הגיעה בשנת תשט"ו –

בשיווק	הגיעה בשנת תשט"ו
בשיווּק חלב	ל־ 77%
בשיווּק ירקות ותפוחי אדמה	ל־ 54%
בשיווּק דגים	ל־ 97.4%
בשיווּק תוצרת הלוּל	ל־ 63.2%
בשיווּק בטנים	ל־ 70%
בשיווּק פירות	ל־ 73.3%
בשיווּק כותנה	ל־ 80%
בשיווּק סוּכר	ל־ 75%

שאר החברות משווקות תוצרתם של חקלאים זעירים. כל המשווקים הציבוּריים הללו אין חשש של ניצול, התעשרוּת וספסרות נופל עליהם.

מפעלי הכוח והמים, מקורות הכוח בארץ, נמצאים בידי המדינה או בבעלוּת ציבורית והסתדרותית.

כמעט כל מחצבי ישראל, ממחצבי חמרי הבנין ועד לחיפוש הנפט הם כיום או ברשות הממשלה או ברשות ציבוריות ובבעלות חברתית, המבטיחים מניעת התעשרות ספסרית על חשבון הכלל. הוא הדין לגבי מפעלי־החרושת הגדולים, הנשענים על גלם המחצבים הללו.

התפתחה התעשיה. הוקמו בתי־חרושת למאות המעבדים חמרי־גלם ארציים וחמרים המובאים מן החוּץ במקצועות רבים ושונים וחשוּבים, מתוצרת גומי עד לפלדה וברזל, מכימיקאליים ועד לקראמיקה, מטקסטיל עד לעיבוד עץ, נייר ופלאסטיקה. כשליש התעשיה בארץ נמצאת בידים ציבוריות, של ההסתדרות, של הקואופרטיבים ושל המדינה.

תחבוּרה להסעת אדם ולהובלת משא ביבשה, באוויר ובים על נמליהם, תחנותיהם ומתיקניהם, הם בעיקר בבעלוּת הממשלה או בבעלוּת קואופרטיבית של עובדי השירותים החשוּבים האלה.

בפעם הראשונה בדברי ימי העולם נגלה בישראל נפט ובידינו כיום ביכורי הנפט של אדמת ישראל.

כמחצית הפועלים העוסקים בבניה ובעבודות ציבוריות מועסקים על־ידי הממשלה, העיריות והמוסדות הקבלניים של ההסתדרות.

שירותי החינוך, החל בגן־הילדים וגמור באוניברסיטה ובטכניון, שירותי הבריאות והאשפוז, בתי־חולים ומרפאות, שירותי סעד ועזרה, ביטוח מפני מחלה ולימי זקנה – כל אלה מרוכזים בידים ממלכתיות וציבורייות לשירות המוני התושבים.

כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתוּפי לפי החלוקה הבאה:

ענף	במחירים שוטפים במליוני ל"י	אחוז של הסקטור הציבורי והשיתופי
1. חקלאות	219	75%
2. חרושת מכרות, וּמלאכה	417	30%
3. חשמל ומים	33	98%
4. בניה ועבודות ציבוּריות	109	55%
5. תחבוּרה	128	80%
6. מסחר, בנקאוּת וּכספים	398	35%
7. ממשלה, רשוּיות מקומיות ומוסדות ציבור	397	100%
ס"ה	1791	60%

540 אלף מועסקים יהוּדים מתחלקים כדלקמן:

	באלפים	באחוּזים
שכירים בממשלה ומוסדות־ציבוּר	162.2	30
שכירים במפעלים פרטיים	182.9	33.9
ס"ה שכירים	345.1	63.9

	באלפים	באחוּזים
חברי קיבוצים	48.8	4.0
בני־משפחה העובדים ללא תמורה	26.8	5.0
עצמאיים, כולל מושבים וקואופרטיבים	19.3	22.1
	540.0	100.0

כמחצית מתוך זה עוסקים בחקלאוּת, דיג, בניה, חשמל, מים ועבודות ציבוּריות. כ־40 אלף בלבד עוסקים במסחר ותיווּך. כולל סוחרים זעירים וחנוונים קטנים, רוכלים וקיוסקאים וכו'.

כדאי לדעת, כי מתוך ההכנסה הלאוּמית באותה שנה בסך 1700 – מיליון ל“י נחשבים 1000 מיליונים ל”י הכנסות השכירים, והרי זו תוצאה מן הסטרוקטורה של הכלכלה והמשק.

מתוך 700 מיליון ל"י הכנסות העצמאיים 70%–80 הם של בעלי הכנסות קטנות, כגון הקיבוצים, המושבים הקואופרטיבים, בעלי־מלאכה זעירים ואחרים, ורק כ־20–30% הם בידי עצמאיים בעלי הכנסות גדולות יותר. ובכן, 80–85% מכל ההכנסה הלאומית היא בידי שכירים ועצמאיים, בעלי הכנסות קטנות.

הודות לפיתוּח התעשיה והמלאכה, החקלאות והמחצבים הגענו לידי כך, שלמעלה מ־³/₄ התצרוכת שלנו נוצרת בארץ ממקורותיה, גלמיה ומגלם מוּבא, ופחות מ־25% באה ממקורות־יבוּא.

ההכנסה הלאומית הריאלית למפרנס עלתה ב־6 שנים אלו ב־17%. הרי זו עליה ברמת־חייהם של כל התושבים בארץ. עלתה פי כמה רמת־החיים של העולים החדשים שבאו מארצות המזרח, עלתה רמת חייהם של השכירים בארץ וכן עלתה רמת־חייהם של כל החוּגים העצמאיים בקיבוץ ובמושב, בקואופרציה וכן של העוסקים במסחר ובשירותים.

לפי עדות א. בקר, מנהל המחלקה לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, הרי ‘פועל תעשיה היה מקבל בראשית 1948 שכר חדשי ממוּצע של 39 לירות, ואילו כיום מגיע שכר זה ל־205 לירות. משמע, עליה פי חמישה ומעלה. באותו פרק זמן עלה אינדכס יוקר המחיה מ־275 נקוּדות ל־866 (לפי הבסיס הקודם ושילוב עם החדש), משמע שהעליה במדד ההתיקרוּת היתה רק פי שלושה. כיצד להסביר עליית השכר מעל למדד ההתיקרוּת, אם לא בהעלאות־שכר־היסוד שניתנו בשנים 1948–1952… זאת ועוד, אין גם להתעלם מן העוּבדה, שרבבות פועלים העלו שכרם ב־24% בממוּצע מעל התעריף ע"י שיטת השכר הצמוד לתפוּקה’.

ואם נוסיף לכך את עליות השכר בשנים 1955/56, אין ספק כי שוּפר מצבו ומעמדו של הפועל השכיר במדינה. אוסיף ואומר: שוּפר מעל יכולתם של המשק והכלכלה הארצית.

התקדמוּת רבה חלה גם בשיפוּר הזכויות הסוציאליות של הפועל. לפי עדוּתו של א. בקר, הרי:

‘בשנת 1948 הסתכמו התשלוּמים הסוציאליים של פועל תעשיה ב־16% משכרו, ואילו בראשית 1955 הגענו לממוּצע של 30%, גידול של 90%. קרן הביטוּח של פועלי הבנין היתה גובה 11% מן השכר, ואילו כיום היא גובה 20¹/₂%. עובדים זמניים בתעשיה, בחקלאות, בפקידוּת, היו חסרים זכויות סוציאליות בכלל, ואילו במשך הזמן הקימו את קרנות הביטוח שלהם ומגיעים ל־12%–13% מן השכר. רק למותר יהיה להדגיש את חשיבותו של השכר העקיף הזה בהגדלת שכרו הממשי של הפועל’.

ואני מוסיף ואומר: בינתיים חלה התקדמוּת נוספת בשטח הזכוּיות הסוציאליות ולא אטעה הרבה אם אגיד שהן הגיעוּ כיום ל־35%–40% מהשכר, ויש שכירים במקומות עבודה רבים המקבלים אף 50 אחוז ויותר של זכוּיות ותשלומים סוציאליים.

הונח איפוא יסוד למשק וכלכלה של עם עובד, החולש, יחד עם ממשלתו ומוסדותיו הציבוריים, על אוצרות־הטבע ועל חלק גדול של אמצעי־הייצור. חלק מכריע מן העובדים עובד במפעליו העצמיים או במפעלים ציבוריים, ממלכתיים וקואופרטיביים. אין הם נתונים לניצולו של הזולת. שכר־העבודה והכנסתם של העצמאיים מאפשרים לרוב האוכלוסיה – ויודגש: לרוב מכריע – קניית מיצרכים רבים המצויים בשפע: מזון, לבוש, כלי־בית, ריהוט ושעשוּעים. הממשלה מספקת לציבור שירותי חינוך, בריאוּת, בטחון, תרבוּת ושירותים סוציאליים אחרים.

על אף טרוניות ותלונות, יודעים המוני התושבים בארץ שמבחינה כלכלית הגיעוּ רבים לרווחה ולרמת־חיים גבוהה מן הרמה שידעו בעבר.

במאבק ובמאמץ עלינו על רמה נישאה. שרשרת הישגים פינאנסיים משקיים, אירגוניים, חינוכיים, בטחוניים ותרבותיים מאחרינו. חברינו לחמו וקלטו, בנו וחרשו, זרעוּ ונטעוּ, פיתחו חרושת ומלאכה, חפרו וחצבו מים ומינראלים, הכינוּ מזון לאכול, בגד ללבוש ובית לדור להמונים גדולים. נאבקנוּ שׂרינו ויכולנו. הגענוּ ממחסור לשפע. מפיקוּח וקיצוּב, לשובע ובחירה חפשית; קול ה’תור' חלף ועבר מן הארץ. השגנוּ יציבוּת יחסית במטבע, במחירים ובכלכלה.

לכאורה הכל אתי שפיר. ומדוע תלווה אותנו דאגה רבה בעבודתנוּ ולמה תכרסם החרדה בלב? הן יכולנוּ לשקוט על השמרים, לשקוד על המלאכה ולשמוח על התוצאות. כבדה הדאגה לימים הבאים, חברי וידידי.

הבה ואסביר: בסקרי את העבר, הקרוב והישגיו קבעתי כי רוב האוכלוסיה הגיעה לחיי רווחה. הדגשתי ואמרתי רוב, ואם תרצוּ – רוב מכריע. אולם, יש מיעוּט ניכר החי בתוכנוּ חיי מחסור ודחק. אין הוּא נקלט במעגלי העבודה היוצרת, אין הוא שותף לשמחת היצירה ואין לו סיפוּק חמרי או רוּחני מתעסוּקת־הדחק שלו, כך וכך ימים בשבוּע. חוּג זה המונה 12–15 אלף מחפשי־עבודה רחב למעשה יותר ומקיף בוודאי 20–30 אלף בתי־אב.

נוסף לרבבות מקופחים אלה הרי אנוּ לוחמים ונאבקים על עליה וקליטת רבבות עולים חדשים. מדי שנה נוספים כשתי רבבות בנים ובנות צעירים המחפשים סדן לפעוּלה, עבודה ויצירה. 80–100 אלף נפש בממוּצע, אם לא למעלה מזה, יתוספו מדי שנה מתוך העליה והריבוּי הטבעי שלנוּ.

כיצד נשריש את אלה, מה תהי מנת־חלקם בייצוּר ובסיפוּק מעבודתם, ומה תהי רמת־שכרם־וחייהם? מה צפוּי להם? בניה ויצירה או עבודת־דחק שתשולם מקופת־הממשלה כל עוד מצוּיה בה הפרוטה?

מאידך, מגיע אחוז העסוקים בעבודה יצרנית בחקלאות ובתעשיה ל־38% בלבד. בהשוואה לארצות אחרות הוא נמוך מאוד. וכן קטן עדיין אחוּז המפרנסים בכלל בהשוואה למפרנסים הפוטנציאליים. רוצה לומר, שלעומת הצרכנים הרבים קטן מספרם של יוצרי נכסים ושירותים חיוניים וחשובים. אחוז ניכר של מפרנסים ועסוקים מתבזבז ואובד לנו כיוצרים, לפי שהם עוסקים בשירותים ומשלחי־יד לא־חיוניים ולעתים גם מזיקים. וכל זה בזמן שבתי־החרושת אינם מנוצלים במלואם. בתנאים כלכליים מתאימים אפשר היה להפעילם במלוא תפוקתם ולהעסיק אלפים רבים נוספים של עובדים ובייצור מועיל.

ולמה באמת, חברים, איננו מרחיבים את הייצור התעשייתי? למה איננו מנצלים את הפוטנציאל התעשייתי שלנוּ ולמה לא נריחיבנו? התשוּבה היא: אין לנוּ כיום שוּק לממכר תוצרתנוּ התעשייתית.

תעשייתנו עבדה עד עכשיו בעיקר לשוּק המקומי. בעצם, הבאנו, עם קיבוּץ הגלויות, את השוּק החיצוני למוצרנו לפנים בארץ, ושיחררנוּ עד עכשיו את התעשייה והחקלאות מדאגת החיפוּש אחרי שוּקי־חוץ. בחלק מן המטבע הזר אשר גייסנוּ לצרכי פיתוּח וקליטה, היינו רוכשים עד עכשיו חומר גלם הדרוּש לתעשייה לשם סיפוּק צריכתנוּ השוטפת, נוסף על החמרים שהשקענוּ בנכסי צאן ברזל של פיתוּח. סברה היא, כי תמוּרת חלק הדולרים שהשתמשנוּ בהם לרכישת חמרים לתעשיית הצריכה השוטפת, לא החזרנוּ ולא יצרנוּ כל נכסי פיתוּח. לאמור: אכלנוּ, פשוּטו כמשמעו, עשרות מיליונים דולרים כדי לשמור על רמת־החיים הקיימת וראוּי שהדבר ידאיגנו עד מאוד. בה במידה מדאיגנו חוסר הבטחון בהתמדת הזרימה של אותם מאות מיליונים דולרים לרכישת חמרי־הגלם בכלל.

ובאין חומר־גלם מהחוּץ תמוּרת מטבע־זר העלוּל לחסור – אין תעשיה, ובאין תעשיה ובאין חקלאוּת – אין תעסוקה יוצרת, ובהעדרם – אין שכר ואין רמת־שכר ואין רמת־חיים ויש מחסור ועוני מנוון, ויש רעב או רעב למחצה של מבוגרים וילדים. והרי לא פסקו חלילה בעולם חמרי־גלם, מכונות ושירוּתים שאנוּ זקוּקים להם. הם קיימים, ואפשר להשיגם גם באין דולרים זורמים מן החוּץ כתרוּמה או כהלוואה. אפשר להשיגם תמוּרת עמל, כשרון, שכל וחריצוּת, כפי שהם מתגלמים במוצרים ושירותים מסוּימים. במלים אחרות, אפשר להשיג ולייבא חמרים נחוּצים תמורת יצוּא – פרי עבודתנו. היצוּא הכרח הוּא לנוּ: מן הגורן ומן היקב, מן החרושת ומן הסדנה, ומשירוּתי תיירות והובלה באוויר ובים.

וכאן חברים, הגענו לנקודה הכאובה.

לאחר שבתקופה האחרונה למדנו, והרחבנו את הייצור, ולאחר שסיפקנוּ עד עכשיו בעיקר את תצרוכתנו, אנוּ נכנסים לשלב שני של פיתוּח הארץ, לתקוּפה שסימנה וצווּיה הוא היצוא. יצוא לשם יבוּא החסר לנוּ.

זו אף זו. לנו לא ניתן להסתתר מאחורי גבם של ‘מתעשרים’ מדומים ולטעון שבעצם, התעשיה מעשירה את בעליה ומסוגלת ללחום את מלחמתה בשוּקי חוּץ ופנים. איננו רק פועלים המוכרים שריריהם לאחרים. הננוּ בעצמנוּ בעלי משק בחקלאוּת, בתעשייה, במלאכה בבנין ובתחבוּרה. בכל אלה חלקנוּ רב, ואנוּ יודעים נפתוּלי מפעלינו ומאבקם על קיוּמם.

נראה לי כי בצד מדיניוּת השכר והעבודה שתנוּעתנוּ נאבקת עליה אנו חייבים גם במדיניוּת הייצור, היצוּא והשיווּק, השתדלתי להסביר ולהוכיח שתנועתנו, ברצון הגורל, איננה רק תנוּעת עובדים המוכרים שריריהם וכוחם לאחרים, ברשוּתנו וברשות המדינה, חלקים עצומים ומכריעים מנכסי צאן־הברזל הכלכליים של הארץ ומאמצעי הייצור, הדיוּר והתחבוּרה שלה. בידי המדינה, ההסדתרוּת, ובידי הגוּשים הקיבוציים הארציים מפעלי החקלאות ומפעלי חרושת ומלאכה רבים. אנוּ בנינוּ אותם, אנו עובדים בהם ומנהלים אותם, ולעתים אנוּ משווקים את תוצרתם בעצמנוּ או בעזרת מוסדותינוּ. במפעלים אלה כל האחריות עלינו. אין כל אפשרוּת להטיל אשמות על מנצלים ומתעשרים, ובוודאי לא יעלה על הדעת להאשים מפעלי חרושת של איחוּד הקיבוּצים או של ‘השומר־הצעיר’ בניצוּל קארטליסטי או מונופוליסטי ובהתעשרות על־ידיהם. כאן אנוּ נמצאים פנים אל פנים עם המציאוּת האפורה. עצמנוּ ובשרנו הם המפעלים הללו. נדובב את האחראים למפעלים אלה ונשמע מה בפיהם. מה הם תנאי העבודה והייצור? איך אפשר להרחיב את התעשיה, איך לייצא, איך לכבוש שווקים? אילו תנאים ואיזה אקלים דרושים לפיתוח רחב של תעשיה שתקלוט עוד רבבות רבות של עובדים?

בוויכוח על שכר ועל תוספת־יוקר נוהגים חברים פועלים לטעון נגד בזבוּז במפעלים ונגד חוסר יעילוּת בהנהלה וכו'. בטענות אלו יוצאים ידי חובה ומוצאים הכשר להעלאות נוספות של שכר, מייקרים את הייצור ומתעלמים מן העובדה שאנו מוסיפים ומהדקים את עניבת החנק על צוואר המשק.

אין פועלי התעשיה בכלל ותעשיה הסתדרותית או קיבוצית בפרט רשאים להיות אדישים לבעיותיה כגון פיתוּח ייצור וכיבוש שווקים. אם הם רואים בזבוּז וחוסר יעילות, יכניסו מטובי חבריהם להנהלה. עליהם לדאוג לענף קיומם כשם שדואג המתישב בקיבוצו ובמושבו. פועלי החשמל חייבים לדעת, שמוצרם חודר לנבכי כל המשק ועורקיו. מחיר החשמל משפיע על מחיר כל מוצר. חברינו הטובים במפעל זה מיטיבים לדעת מן האחרים, שהעבודה טעונה ייעול רב, שאפשר לקמץ, שצריך להקטין את מספר העובדים והמהנדסים. איכה ישבו בנידון זה בחיבוק ידים? מה עזרתם לכך? אגיד יותר: מה יזמתם בשטח זה? ואם לשם כך רצוּי להשתתף בהנהלה – ברוכים הבאים בכוח ובהשפעה רבה. למה יחשך עולמנו ותחלש דעתנו עלינו בהתיקר החשמל ללא הכרח?

ואתם,חברי וידידי, ב’מקורות', בני משפחת המים היקרים–יקרים, תרתי משמע – מה דאגתכם ופעולתכם למניעת העלאת מחיר המים? במים תלוּי גודל כיבוּש השממה ויישוב הספר.

יכולנו להעביר לפניכם שורה של מפעלי־תעשיה גדולים ויסודיים שאנוּ אחראים להם בשלמוּת; מפעלים אשר אם יצליחו ואם יעמדו על רגליהם יהווּ בסיס לפיתוח, לייצור ולתעסוקה. ואילוּ בתנאים הקיימים הם נאבקים קשות על קיוּם ורנטאביליוּת, על כיסוּי הפרצות ועל השגת סובסידיות.

אי אחריותנוּ למצב? אי אחריוּת העובדים? למה נתעלם מהקשר שבין הוצאות העבודה וייעולה ובין קיוּמו של המפעל.

כיסוּי הפסדים ומתן סובסידיות תובעים הטלת מסים נוספים. המסים מייקרים את החיים וחוזר חלילה. אגלה סוד: אינני נבהל מסובסידיות הכרחיות לכיבוּש שווקים. אוּלם, השאלה היא, מה היקפן ומה מקורן. מערכת המסים לבדה לא תוכל לעמוד בשום אופן בחזית זאת. גם למסים נשמה והגיון. יש גבוּל אשר מעבר לו ממיטים המסים חורבן. והרי אנוּ רוצים בבואם של בעלי־הון שישקיעוּ במפעלי תעשיה מתוך תקווה לרווחים הוגנים ומקובלים בעולם.

אינני בא לומר שמערכת המים שלנוּ היא כליל השלמוּת. אפשריים ונחוצים בוודאי שינויים, תיקונים ושיפוּרים מתקוּפה לתקוּפה. אולם, המסים לבדם לא יוכלו לשאת את ההוצאות לסובסידיות.

התעלמתי כביכול ממצבנוּ הבטחוני, מן ההכרח העליון להוציא סכוּמים אדירים נוספים לביצוּר בטחוננוּ. התעלמתי כביכול גם מן החובות החדשות שמטילה עלינו קליטת העולים החדשים. הנחתי לרגע שיימצא נדיב ידוּע או נעלם, יחידי או קולקטיבי, שישא בדאגה זו. ראיתי כחובתי הפעם לרכז את שימת־לבכם למצבה של המדינה ואוכלוסייתה כיום. המדינה ואוכלוסייתה, על גידולה הטבעי כמובן, איך יתקיימו? מה דרכם לכלכלה בריאה ונושאת עצמה? נביט בעינים פקוּחות למציאוּת ואל נפן לייצר ההתחמקות. מעשה בת־היענה אינו הולם אותנו והוא לא יינתן לנו. אנוּ חייבים במדיניות ייצוּר ויצוּא בצד מדיניוּת השכר. עלינוּ להיות בחזית יוצרי המדיניות הזאת

בבואי לקבוע קווים אחדים לעבודתנו בימים הבאים, הרשוני לקרוא מדבריו של חבר אחד בוועידה השביעית של המפלגה.

'בעוד ארבע שנים – ואם יעלה הרצון או ההכרח מלפני מזכיר מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הרי בעוד 5–6 שינם – תתכנס הוועידה השמינית. מה ומי נהיה אנחנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת תמונה זו: כולנו, נקווה, נשתתף בוועידה ההיא, אם באולם ואם מחוצה לו. אלינוּ יצטרפוּ מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ וירכתיה. הארץ תמנה אוכלוסיה של שני מיליון נפש, בקירוב, עקב ממדי קיבוץ הגלוּיות. גולה על גולה תתרוקן מיהוּדיה עד אשר כמעט כל הגלויות המרודות והשחורות תכלינה. הכל יזרום ויעלה לארץ והיא תיבנה מחורבנן.

כוחה של הסתדרות הפועלים עשוי להגיע למחצית המיליון חברים, ובידיהם יהיו גלגלי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם־עובד רב המקיים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית שלו. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה.

לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו בוודאי כרבע מיליון בתים ביישובים מצוּרות שונות.

ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים מעבדי האדמה ומוציאי לחמה יקוּמו על פני הארץ לאורך רשת מסועפת של כבישים בהר ובמישור, בצפון בדרום ובנגב. לצדי הכבישים – שדרות עצים מצלים ומוסיפים גוון תרבוּתי לנוף הארץ.

באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה. בעקבותיה ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת, ובוודאי יקוּמו עוד ריכוזים עירוניים וסביב כל אחד עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיו אז בארץ ובהם עשרות אלפי עובדים ומשפחותיהם.

ילדים ונוער לאלפים ולרבבות ישוקוּ בכפרים הללו.

מקיץ השנים הללו לא ישא הירקון את מימיו לים־התיכון, הוא יסוב במסלולו ויוכל להשקות את הדרום ואת הנגב הצפוני.

החולה תיובש ויוקמו שם ישובים; מעינות בית־שאן ירוכזו ויוסדרו. מי־הביצות ייהפכו למי־ברכה עשרות ומאות מיליונים מטרים מעוקבים מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב נסיונם של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.

לא התישבות האלף, עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים, יהיו אז בארץ, ובהם בית־יוצר אדיר לבריאת עם ממכיתותיו. מתוכו יקום דור מושרש בקרקעו, שזוף בשמשו, רווי גשמיו ספוג רוחותיו וריחותיו, בשל בחוּמה של הארץ.

ניב חדש של עברית עסיסית על לשון כל באי הגלוּת. לא עוד בבל של לשונות. שיר עברי חדש, זמר וניגון עבריים יושרו על כל הר ובכל גיא.

סדן לחידוּש ולרענון תרבוֹּת עם, על מוסרו, כשרונו וגאונו.

תוך השנים הללוּ בוודאי נצעד צעדים מאוששים לקראת ניצוּל אוצרות ים־המלח, נעבור כברת־דרך רצינית לקראת ניצוּל הכוח הטמון בטבע הארץ; נתקרב לניצול הכוח הרדוּם אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון וים־המלח'.

היוּ אלה דברי עבדכם לוי שקולניק…

הוּא אשר חזינו והבטחנו לציירו ירוק על גבי שחור. ואם גם לא הכל הושלם במלואו, הרי נודה: ביצענו את המשימה בכבוד ובאחריוּת. ואשר לבאות, קשה להינבא. אחת נוכל לומר: ייעשו כל המאמצים להמשך אותה הדרך בקוויה היסודיים!

בשנים הבאות עלינו להשלים את ציוּדם וביסוסם של מאות המושבים והקיבוצים שעלו על הקרקע מאז קום המדינה. משקים רבים שהוקמו לפני המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־מסחריות; עלינו לעזור להם להיחלץ ממועקת החובות והרבית הקצוּצה.

מי־הירקון יובלו במלואם בצינור שני אל הדרום. בד בבד נשקוד על גילוּי מים תת־קרקעיים בארץ, בכל מרחביה ואזוריה. נשקוד על המשך ביצוּע מפעל הירדן, בהתאם לתכנית־המים הארצית.

ניישב אלפי משפחות נוספות, חלקם בישובים חדשים בנגב ובספר וחלקם בישובים הקייימים. נפנה עצמנו להכשרת ההר על שטחיו הנרחבים ליישוּב אלפי משפחות חקלאיות בקרב הימים.

מרכז־הכובד בפעולתנו בשנים הקרובות, נוסף למרכז ההתישבותי החקלאי, ינוע אל שדה התעשיה, החרושת והמלאכה. בעוד החקלאות מוגבלת על־ידי השטח ועל־ידי המים הרי התעשיות, הקלה, הבינונית והבסיסית, בין שהן מעבדות חומר־גלם מובא מהחוץ ובין שתעבדנה חומר מן הארץ, תלויות רק במרצנו, בידיעותינו וביכלתנו לעמוד בהתחרות בשוקי עולם. הארץ לא חוננה באוצרות טבעיים רבים ומעולים. אולם היא הנותנת. מה שנפגם בטבע הדומם עלינו לתקן על־ידי אימוץ מעולה של כוח האדם שלנו וכשרונו. פיתוח תעשיה ענפה הקולטת ומעניקה מאות אלפי פועלים ומהנדסים, מתכננים ומנהלים, – גזירת גורלנו היא. באם נקדש לעצמנו מדיניוּת ייצור ויצוא ונשקוד על אקלים ותנאים מתאימים לביצוּעה, נעלה על דרך רבה.

נמשיך במלוא מידת יכולתנו בבנין רבבות בתים ודירות לשיכונם של שארית בני המעברות ולרבבות עולים חדשים. נשקוד על הרחבת הדיוּר בישובים החקלאיים, ובאזורי הפיתוח. נדאג לביטוּל שכוּנות העוני והחלפתן בדיוּר תרבוּתי להמוני העובדים והעולים אשר בפרברים, מתוך תשומת־לב מיוחדת לשטח הגדול ביפו ודומיו. נעודד תנועת־חיסכון עממית בבנין ובמשק, בכל צורה. נפעל להעברת אוכלוסיה מן הערים הגדולות לאזורי הפיתוח ועריהם החדשות, בצמוד למפעלי עבודה וחרושת שיוקמו מחדש או יועברו ממקום למקום. הצי המסחרי שלנו גדל בשנים האחרונות ונעשה מכשיר כלכלי ומדיני חשוּב. הוא גדל פי שנים ושלושה. נשקוד על הגדלתו המתמדת ונאפשר לו לנטות זרועו על ימים רבים ועל מרחבי־מחיה נוספים.

מלאכת־פיתוּח רחבה לפנינוּ בחקלאוּת ובתעשיה, בתיירות בספנות ובמחצבים. הנסיון שצברנוּ בשנים האחרונות יעמוד לנו לדאוג לכך שהשקעותינוּ יהיוּ שקולות יותר, מחושבות יותר, מתוכננות יותר.

אנוּ נתבעים לבנות משק הנושא את עצמו, משק המסוגל למכור את סחורתו בשוקי־חוּץ, משק המסוגל להרוויח את מטבע־החוץ הנחוץ לשם רכישת חמרי־הגלם שאינם מיוצרים בארץ.

ציבור־הפועלים, שנשא בעול הבנין והפיתוח של הארץ ושל המדינה מאז ימי העליה השניה, יקום בו הכוח לעשות את המהפכה הגדולה בעבודה ובתפוקה, בהנהלה ובשכר, שתאפשר את הרחבת מעגלי התעסוּקה היוצרת, תשחרר אותנו מסיוטי אבטלה ותצעידנו לקראת אפשרות קליטה של מאות אלפי עולים ולקראת קוממיוּת כלכלית ומדינית.

---

במרי ויכוח

מאת

לוי אשכול

בוועדה הקואליציונית לבדיקת המצב הכלכלי, 1956

לדברי הקטרוג של בן־אהרן בוועדה הקואליציונית לבדיקת ביצוּעם של קווי־היסוד, אשיב: אני מאמין, שאנו מבצעים יום יום את קווי־היסוד בתחום הכלכלה ב־90%, לפחות.

אנו מביאים עליה, עושים התישבוּת, השקייה, שיכון להמוני פועלים, למחוסרי־עבודה ולרווקים, ומפתחים את אוצרותינו הדלים. נתחוּ את תקציב־הפיתוּח ותראו: 80 מיליון לירות לחקלאות; 30 מיליןו לירות לתעשיה (והלא כולנו מחווים קידות לתעשיה הפרטית, וכולנו רוצים בה); 15–20 מיליון לירות לפיתוּח האשלג, הדשנים והנחושת; 45 מיליון לירות לשיכון. – האם זה ביצוּע קווי־היסוד או לא?!

בקווי־היסוד שקבענו יש סעיף על גביית מסים ודרגת־אמת של מסים. התקרבנוּ בהרבה לגביה בדרגת־האמת. אנו גובים 180 מיליון לירות מס־הכנסה, ועתה עוד 60 מיליון לירות ל’יהב מגן'.

כאשר הבאתי את חוק ‘יהב מגן’ לכנסת אמרתי בהיסוּס, כי אינני קשוּר בכל פרט קטן בחוק ואני מסכים שוועדת־הכספים תשב על מדוּכה זו; אז תבע בן־אהרון להעלות את הסכום שייגבה ל־100 מיליון לירות וחזן לא הסתפק ותבע 120 מיליון לירות; האין שניהם נאמנים על הבטחון כמו הממשלה כוּלה? מסרנו את הענין לידיכם, בראשותו של חבר־הכנסת רובין, שהוֹּא ודאי נציגכם הנאמן, והוא הגיע ל־55 מיליון לירות בלבד במקום 75 מיליון לירות, כפי שהציעה הממשלה. קל כנראה לתבוע וקשה לבצע.

אינני יודע מה הן הטענות נגד אי־ביצוּע קווי־היסוד, פרט לענין אחד או שנים. אם נשב ונבדוק את קווי־היסוד ניווכח לדעת, שאנו מבצעים אותם יום יום. אני מאמין שאני פועל לטובת הפועלים לא פחות, ואולי יותר, מרובין ומאחרים, גם אם אני טוען שצריך להוריד את השכר, למען אפשר ייצור גדול יותר בשביל שוקי חוץ־לארץ, הדבר האחד הטומן בחובו עבודה למחוסריה ומבטיח התקדמוּת לקראת עצמאות כלכלית. והנה טוענים פה למחוסרי־העבודה ואין מראים דרך לפעולה. האם כך ידברו אנשים שהם שוּתפים בממשלה?

נאמר פה שהבטחון השפיע על האינפלאציה ולא רמת ההוצאות הפרטיות הגבוהות מיכולתנו. נניח, שרוטשילד אחד מממן את הבטחון ועוד אחד מממן את האבטלה שנגרמה על־ידי העליה הגדולה של רבבות יהוּדים; אבל הישוּב הקיים – מעין־חרוד ועד רביבים, ומדגניה דרך נהלל עד גבעת־חיים, עם כל המפעלים החרשתיים, התחבוּרה ועוד – מה דינם? האם הם חי הנושא אתעצמו או לאו? השאלה בעינה עומדת: היכולים מפעלי־החרושת של הקיבוצים הארציים למכור תוצרתם בשוקי־חוץ, אילוּ היו נאלצים לייצא? והלא אלה מפעלים שאינם מנצלים ואין להם רווחים גדולים ואין בהם בזבוּז ומכוניות פרטיות; – ההגינות בעצמה. האם הקימותם מפעלים שבכוחם לשאת את עצמם? כמובן, בלבנים שרוּפות, לצרכי השוק המקומי, שאתה יכול לקבוע את מחירן כרצונך, או במוצרי־קראמיקה העולים ב־6 לירות הדולר, הדבר אפשרי. אולם אנו מדברים כאן בינינו, את עיני מי רוצים אנו לאחז? ישראל כמו שהיא, פטוּרה מהוצאות בטחון, לחוסר־עבודה ולקליטת עליה – האם בכוחה לקיים את עצמה? במשך השנים עשינו משהו, אבל עד היכן הגענוּ? עדיין רחוקים אנו מן המטרה.

הייתי רוצה לראות את שר־הפיתוּח מוכר נחושת מתמנע או אשלג, לאחר ש’נחתוך' ונקטין 25 אחוז מהון־ההשקעה, על חשבון השקעות נפל, טעויות, יוקר וכו'. ניבחן במחיר וברנטביליות. אני מוכן לכרוע על ברכי לפני יהוּדים שיקימו מפעלים כמו ‘אתא’, המעסיק 1500 איש, בעל־המפעל ניהל אתנו משא־ומתן על הקמת מפעל נוסף. הן לא נבנה את הכל לבדנו. תשמעו מה התנאים שהוא מבקש ואת דעתו השלילית על סיכוּיי היצוּא בתנאי העבודה שלנוּ.

ועתה נבדוק את התעשיה הממלכתית וכן את התעשיה ההסתדרוּתית של ‘סולל בונה’ בכבודו ובעצמו. כיצד מתקיימים מפעלים אלה ועל מה הם מתקיימים? יש לנו שני מפעלים לצמיגים, אחד של ‘סולל בונה’ בשיתוּף עם הון פרטי מפעל לדוגמה. נזדמן לי להיפגש עם 250 יהודים בעלי המפעל באמריקה, ועתה נפגשתי בארץ עם אחד משותפי המפעל והוא אמר לי: ‘תודה רבה לכם שאיפשרתם לנו לשלם 4 אחוזים דיווידנדה’. אין הם חיים על הדיווידנדה הזאת, אבל לדבריהם הביא תשלום זה עוד 250 ‘אמבסדורים’ לישראל. האם זה אחוז גבוה של דיווידנדה? כלום יימצא איש שיסכים להקים מפעל המכניס פחות מ־4 אחוזים? דברי תרעומת וטענות כאלה שנשמעו כאן על חשבון הממשלה והתעשיינים אפשר להשמיע באיזה ישוב קטן, אבל לא כאשר יושבים ליד השולחן הזה… בנוכחותנו.

ניטול דוגמה אחרת – הרכבת שלנו.ללא תוספת של 2–3 מיליון לירות בכל שנה אין הרכבת יכולה לפעול. והספנוּת? מה חלקה במחירי הסחורות, היצוּא והיבוּא? שנה שנה אנו משקיעים מיליונים בכיסוי הגרעונות ובסובסידיות ליצוא, באשר הוצאותיו גבוהות (אין לי טענות למנהלי המפעלים האלה), –ואף־על־פי־כן דורשים הספנים תוספת של 10–15 אחוז, ואין זה מענינם אם יש או אין מקור לתוספת זו. והרי ‘אל־על’: 1000 פועלים ולמעלה מזה חיים על המפעל, ולו גרעונות, ולפועלים לא איכפת; הם דורשים הוספות. והרי אלה מפעלים ציבוריים ואין חשש ואינה יכולה להיות כאן טענה של התעשרות יחידים ע"י ניצול הפועלים.

היצוּא שלנוּ מגיע ל־140 מיליון דולר. מזה כ־100 מיליון דולר הם יצוּא סחורות – של התעשיה והחקלאות, ו־40 מיליון דולר יצוּא סמוּי של שירוּתים שונים.

מאה שנה, מימי משה מונטיפיורי, עמל העם היהוּדי על הפרדסנות, וכשפוקד הכפור את הפרדסים בספרד, עסקי הפרדס טובים – רווח של 150 לירות לדוּנם, ובשכר־העבודה הנמוך של הפועל החקלאי (והרי הפרדסים הם פירות המונופולין של ישראל שלהם שווקים שנכבשוּ מדורי דורות, ויצאוּ להם מוניטין). ואלמלא הכפור, היתה מועצת פרי־ההדר, וחברינו בתוכה, באה אף היא לבקש סובסידיה. מכאן אפשר ללמוד על מצבנו. והלא בין תנאי־העבודה בפרדס ותנאי־העבודה במפעלי התעשיה והפיתוּח קיים הבדל עצוּם. ומנין יוקח הדרוּש לסתימת פער זה? ואיך נצליח לייצא סחורות התעשיה?

כחברי הממשלה הרינוּ כאן בחזקת אבות הישוב, ועלינוּ האחריוּת. לא אגע בפרשת המענקים והשילוּמים, שאתם כולכם התנגדתם להם. אשאל: מה היינוּ עושים עתה בלעדי המענקים והשילומים? הרי היינוּ צריכים להלך בעביה, יחפים… זו היתה רמת־החיים של הערבים, עד קום המדינה. וכלוּם יצרנוּ בשנות קיוֹּם המדינה כדי רמת־חיים גבוהה יותר לאחר שהשקענוּ מיליונים? אילוּ תמוּרות נתרחשוּ במשק הזה? האשלג עדיין אינו מכניס ולא כלוּם, בתים אין חולבים, כבישים אינם מניבים, מנין לנו רמת־חיים גבוהה?

והנה אמרנו כולנו: התיירוּת בדין שתהיה ענף המכניס דולרים לארץ; התיירים יאכלו תרנגולות ותות־שדה, ואנו נשרתם ותמורת אלה נקבל דולרים. לפני כמה עשרות שנים הייתי בטוח ש־80 אחוז מאוכלוסי הארץ יחיו איש תחת גפנו ותאנתו; עתה מקובל כי בחקלאוּת עובדים 20 אחוז מהמפרנסים, אבל למעשה אין עוסקים בכך אלא 14–15 אחוז. ואין צורך ביותר, כי אם יש עודף קטן בעגבניות, מיד יורד מחירן. ואת התרנגולות אנו מגדלים על גרעינים מן המענק האמריקני.

חברים מטיחים דברים כנגד הבורגנוּת. גם בן־אהרון וגם אנוּ יודעים את הקושי להעמיס מרבית העול על מקבלי־שכר. אבל ראו־נא לאיזה פאראדוכסים הגענו: מי בא לדרוש כסף בשביל הקבלנים לבניית בניני־פאר? – מזכיר פועלי הבנין בתמיכתו של ברל רפטור. אם רווחיהם גדולים כל כך, למה ניתן להם אשראי? יוציאו את רווחיהם ויבנוּ בתים. כאשר בא ב. רפטור ומבקש אשראי לתעשיה, אני שואל אותו: לאיזו תעשיה אתה רוצה אשראי, לתעשיית־יצוּא או לתעשיית מותרות וצריכה שוטפת? והוא נאלץ לתבוע לכל תעשיה, ובלבד ליצור תעסוקה; התעשיה, לפי דבריכם, מתעשרת ומנצלת. אי האמת? כאשר הוועד־הפועל יושב על מדוכת חוסר־העבודה הוא משגר משלחת לאוצר לדרוש ממנו אשראי לתעשיה אף־על־פי שהם יודעים שאין זו ליצוא!

אכן, יכול אני להיות שר־אוצר פופולארי, להדפיס כסף, להעביר חלק גדול יותר מתקציב־הפיתוּח לעבודה, ואתם לא תאמרו לאו. אני יכול להיות גם לא דיסקרטי ולהכריז באסיפות, בהצביעי עליכם, חברי מפ"ם ואחדות העבודה: “אלה ואלה מציעים לאכול כספי עליה, שיכון, פיתוּח ובטחון”. אמרתי זאת לח' יערי בוועידת ההסתדרות: אל תתרעם שאין פיתוּח, הוּא ילך ויפחת, כי גם מפלגתי לא תרצה לראות מחוסרי־עבודה כה מרוּבים.

אז נשתמש בהכרח בכספי הפיתוּח להעלאת השכר ולעבודות דחק. כאשר אמרתי שתוספת־שכר לפועלי הבנין אוכלת דלתות וחלונות של בתי העולים החדשים היה זה ביטוּי חזוּתי אך אמיתי. אני סבוּר, שתקציב־הפיתוּח לעבודה הצטמק ב־10–15 אחוז לרגל העלאת השכר למהנדסים, לרופאים ולכל שאר השכירים.

אכן, אין חרש מן המסרב לשמוע.

אמר בן־אהרון שמצויים כמה דברים שבהם אנו בבחינת ‘עומדים על הראש’. שפר מזלנו שגם בן־אהרון וגם לוי בן דבורה אשכול, שימשו, כל אחד בשעתו, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. האומנם סבור אתה, שהיום אפשר להשיג את המטרה שאתם מדברים עליה בחוּגי המפלגה ‘אחדות־העבודה’,– להפוך את הפירמידה? היכן מרוכזת התעשיה, היכן מרוכזים הפועלים, באילת? בנגב הדרומי? כלוֹם יש בכוחכם להוציא את הפועלים מסביבות תל־אביב ולהעבירם לאילת? את תנאי העבודה אני קבעתי? – הפועלים קבעוּ. זה פרי התפתחותן של 50–60 שנה. בשנותי הראשונות בארץ עבדתי בטוּריה, והייתי פועל טוב, יחד עם מאיר רוטברג וקבוצת ‘עבודה’; עבדנו תחת עצי אתרוג המלאים קוצי־רעל, ושכרנו היה 10 גרושים ליום. ואילו שוליא־דנגרא (עושה תיבות לאריזה) ביש־גדא שהיה תוקע מסמרים בפרי ולא בדפנות הארגז, קיבל מחצית הלירה ליום האם אני קבעתי זאת? והאם סבוּר אתה שתוכל לשנות את המצב ולתת עידוּד לעובד בענף חיוּני יותר? אפילוּ לצבא אינך נותן את כל העידוּד. והוּא ודאי נמצא בגבוּלות, בספר ובסכנות..

כבר נאמר, כי משני ביליון לירות הכנסה שאנו מקווים לה השנה, ביליון וחצי הם בידי אזרחים בעלי הכנסה מוגבלת: בידי הפועל, בעל־המלאכה, הרופא והפקיד, שכוּלנוּ רוצים ביקרם. איפה אבקש הצלה? אינכם מעיזים לדרוש מעצמנו ובשרנו. ואתם תמיד מסתתרים תחת דחליל של קומץ מתעשרים ומנצלים. אולי ננסה ונלך בדרך אחרת: נבקש מהעם היהוּדי עוד 100 מיליון דולר, נקנה את כל הרכוש הפרטי בארצנו וניתן לכם, חברים, לנהל אותו. האם ודאי הדבר שניהיה יעילים יותר ולא־בזבזנים? וכלפי מי נטען אז? נעמוד פנים אל פנים עם המהנדסים והפועלים והרופאים ונצטרך להשיב על השאלה: איך נחיה ואיך נתקיים? ובחקלאות: האם כבר מכרנו הרבה ביצים לחוץ־לארץ מהלוּלים שלנו, שהושקע בהם הון עצוּם? אני מקווה שלא תחשדו בי בחוסר יחס לחקלאוּת, אבל הנה עושים כל מיני נסיונות ואין הענין מתקדם. גם נסיון הבטנים אינו מעודד.

והכוּתנה – צמח חדש בא למדינה. קרה נס – התנאים טובים, האקלים טוב והאדמה טובה, ויש גם יבולים של 400 קילו לדונם. כלום לענף זה אין מבקשים סובסידיה? אך מנין אקח סובסידיה? האם מהכנסות־היתר של משקנוּ שהן אין ואפס?

בנטוב בנה בנין שלם, היכל העתיד. אמרתי לו: תן לי את המפתח כדי שאדע במה להתחיל. כמוהו כאחרים. כל אחד העלה דברי ביקורת על דברים של מה־בכך, ולא טרחו להציע אף הצעה מעשית אחת. אני אומר במפורש: לא קל לנו לתבוע מבעלי ההכנסות הקטנות, אולם אין אפשרות לקבל את הרצפט של ‘השומר הצעיר’ לגבי קבוצת הקאפיטאליסטים בארץ, אם כי היה כדאי לאשר לו לנסות פעם שיטתו – אלמלא לא היתה כל כך מסוכנת. שכבת בעלי־האמצעים קטנה בארץ. רוב ההכנסה מן ההכרח שתבוא מהמוני העם. התחלנוּ פעם בגביית 80 אחוּז וירדנוּ, כי רצינו בעלייתם של יהוּדים. בבתי־החרושת המשותפים של ‘השומר הצעיר’ עם בעלי־הון פרטיים נתתם להם חיי ‘עולם־הבא’; מצויים יהוּדים בודדים בעולם, קומוניסטים למחצה, לשליש ולרביע, המוכנים ‘לבטח’ את עצמם ולעשות שותפות עם ‘השומר הצעיר’. ואילו השאר מוכנים לבוא לארץ ולהשקיע כספם בתנאי שיינתנו להם קודם כל חיי העולם־הזה. הם רוצים רווחים. אחרת לא יבואוּ.

לפני שנתים אמרתי בהתאחדות בעלי התעשיה, והאמנתי בדברי, כי במשך שמונה שנים נוכל לסתום את הפער בין היבוא ליצוא. עתה אנו נסוגים, ועלינו לבדוק את הדבר. אולי העבודה אינה טובה. אולי המנהל אינו טוב, אולי הפועלים אינם טובים. אם אתה נאלץ לפטר מקצת עובדים מיותרים לשם יעילות – אין מניחים לך. והרי אינו קיים אצלנו משטר־פיטורין בעבודה המאפשר פיתוּח משק? דיברתם על שירותים מנוּפחים. הזמנתי היום את איש המנגנון במשרדי האוצר. אמרתי לו: נניח שאתה מקבל הוראה לפטר עוד 250 איש, התוּכל לעשות זאת? תשובתו היתה: קריעת ים־סוף קלה מביצוע הוראה כזאת בתנאינו.

וההוצאות הסוציאליות? – החשבתם פעם על חלק ההוצאות הסוציאליות במפעלי ‘סולל־בונה’, המפעל המייצר מלט, שכדי לייצאו צריכים אנו להוסיף לירה לדולר כסוּבסידיה? בחברת־החשמל מקבלים אלפי אנשים משכורת בעד החודש ה־13. והפקידות? – לא כוּלה יעילה בעבודה. ויש לא מעטים שכושר־העבודה שלהם הוא קטן. עובדי קוּפת יהב הקבצנית של עובדי המדינה דורשים תשלום בעד החודש ה־13, כמנהג הבנקים. מרכז הסתדרוּת הפקידים פסק אמנם שהשנה לא יינתן להם הדבר, אבל בדרך כלל יש להשוות את תנאיהם לתנאים בבנק הלאומי. הרשיתי לעצמי, בזכות נזיפה ב’על המשמר' לפנות לבנקים ולשאול כיצד הם יכולים לשלם ‘חודש 13’? מנהלי הבנקים הראוּ את מכתבי לעובדים, והיו חברים שנזפוּ בי על שאני מתערב בזה.

אינני מדבר על פועלים דווקא. אלא על מקבלי־שכר בכלל. יש להשלים עם העוּבדה ששופט עליון ופרופיסור ורופא ומהנדס בעל־נסיון ובעל־מקצוע אחר יקבלו שכר גבוה יותר. ואתה, בן־אהרון הוצא את הבחורים הצעירים ממערכת ‘למרחב’ ושלחם לעבודה, בטרם תבקש זאת ממשרדים אחרים. לצערי קיימים סדרי חברה ומשק שלא תמיד בכוחנו לשנותם אם אתה אומר שרק על־ידי חוק אפשר לבצע את הדבר, הצע חוק, שיאסור על בחורים עד גיל 30 לעבוד בכל המוסדות, בהסתדרוּת, בממשלה, ב’על המשמר' וב’למרחב'. אינני מתנגד לכך, אבל גם אתה תבצע זאת. אני אראה בכך דבר רע, יותר מאשר חוקי־הפיקוּח בזמנו, אבל כל הסבוּר שאפשר לעשות זאת – בבקשה, יעשה זאת!

ציבוּר מקבלי־השכר כולל עתה גם עובדים בעלי הכנסה של 10 אלפים לירות לשנה. אינני מתבייש ואינני חושש לומר – ולוואי ולא אצדק – כי ניאלץ לנתק את השכר מתוספת־היוקר, פה יש צבת עשויה בצבת, ואתה מוכרח להתחיל במשהו. עוד לפני עליית האינדכס ב־5 אחוּזים אי־אפשר היה לפתח את המשק בשכר זה ובתפוּקה זו. אשם גם נותן־העבודה? ייתכן שנצטרך לקיים אחת לשנה דיוּן על השכר ועל תוספת־היוקר, ובקביעתה נצטרך להביא בחשבון את מצב הענף או המפעל; האיגוד המקצועי והפועלים יודעים את מצב הענף. אם אתה רוצה תוספת יוקר במפעל מסויים, בדוק את הקאלקולציה שלו ותדע אם הוא יכול לתת או לא. אדרבא, תגידוּ מהי הדרך האחרת.

צריך להבין את ההבדל בין הורדת רמת־השכר והורדת רמת־החיים; אין זה הכרח, בכל אופן – לא תמיד, שתהיינה זהות. אם תורד רמת־השכר של הכל תיפגע רמת־החיים של העובדים אך במעט מאד, אך זה יבריא את הכלכלה שלנוּ ויטע תקווה בעתיד. ואפשר לא לפגוע בשכר כלל, ואולי לעתים גם להגדילו, אבל רק בתמורה של תפוּקה גדולה יותר שהיא כמעט בכל המקרים עדיין אפשרית אצלנו.

אין אסון גדול מאטימת אזנים. אנו יושבים ליד שולחן אחד, עליו להשיט יחד את הסירה. בשיחות הראשונות בינינוּ לפני מספר חדשים התמיהוּ אותי כמה חברים, אבל הסברתי לעצמי: אין אדם כטבנקין חי בסוגיות כלכליות, מעטים מאתנו התעסקו בהן לפני קום המדינה. היתה כתובת אחרת, חיצונית, ממנה אפשר היה לתבוע. לא כן עתה. אני מוּכן להסכים שהמצב אליו הגענו אינו תוצאה של תוספת־יוקר בלבד, אלא תוצאה של הצטברות דברים רבים. אמרתי שיש סכנה של אינפלאציה, וטבנקין פסק שלא תהיה אינפלאציה. ומה לעשות שחוקי הכלכלה אינם נשמעים לפסקוֹ? לעתים אתם טוענים, שההסתדרות והאיגוּד המקצועי הם שגרמו להעלאת השכר, ובזאת תבקשו להם ‘אליבי’. אין זה נכון. השולחן הזה היה הגורם לכך; המפלגות הן שגרמו לכך. שר הפיתוּח בנטוב נתקל עתה בצרתה של חברת־החשמל. ראו־נא, כמה כרכורים הוא מכרכר להשיח עמי ועם בן־גוּריון, שאנו נתערב ונפעל; כי אין הוא מעז לומר ברורות וגלויות לעובדי חברת־החשמל מה מצבנו ולמה אנו נתבעים. השולחן הזה ערב למצב!

אין זו משימה לגבורת־יחיד. עלינו להסביר במשותף שאין לישראל תקוּמה, וגם לפועל לא יהיה קיום, אם לא נמצא דרך במשך 8–10 שנים לסתום את הפער הקיים; אם לא נמצא את הדרך, נחזור לרמת־החיים של הערבים. עלינו להגיד לעצמנו ולפועלים את האמת הזאת. חלקם של המוני השכירים מהווה 80 אחוז בהכנסה הלאוּמית שלנו, ואנו מצוּוים לחפש דרכים לעבוד וליצור כך, שהמוּצר שלנו יוכל להתחרות בשוקי־חוץ. אין לי כל ספק כי ניתן להגדיל את התפוקה, לפני שנתים ביקרתי בכמה מפעלים, ישבתי עם נותני־העבודה והפועלים ושאלתי את אלה ואת אלה אם אפשר להעלות את התפוקה. ענו לי, שאפשר להעלותה ב־15–25 אחוז. אינני להוּט אחר הורדת השכר, אלא אחר העלאת התפוקה והוזלת המוצר. אם לדוגמה, במקום 10 צלחות ייצרו 12 צלחות ויותר, ישתנו פני הדברים.

אני מוכן לבוא ל’אתא' ולהגיד: מה שהיה היה. ממחר, אם רצונכם בתוספת, הוכיחו שהמפעל יכול לתת, ואם אין הוא יכול – לא תקבלוּה. הוא הדין בחברת־החשמל, ב’מקורות' ובכותנה. אני מאמין שאמצא בחברת־החשמל, חמישה פועלים שיראו לי היכן מקור הבזבוּז בעבודה ובחמרים. הצעתי לעובדים להכניס 2–3 חברים להנהלה. במפעל אחד ילכוּ בדרך זו, ובמפעל שני – בדרך אחרת. לפי דו"ח מסוים מצויים במפעל זה 600 עובדים מיותרים. כבר פיטרנו מישהו? יש רשימה של 170 איש מיוּתרים ברכבת, האם פיטרנו מישהו? הדרכים להבראה הן אינדיבידוּאליות; כל מפעל ודרכו – יש לנו מכון לפריון העבודה בפקידות. ביקשתי להכניס את המכון הזה למשרד־האוצר, כדי שימנה כל שוּרה וכל תקתוּק של העובד במכונות־הכתיבה וכו', כדי לקבוע מספר העובדים הנחוצים בעבודה יעילה. אני מבקש אישור לפטר את האנשים המיותרים. אין זה, כמובן, כל כך פשוט, אבל צריך שיהיה רצון ותהיה נכונות לבקש דרכים וסידורים מתאימים. ולכן אמרתי: נניח שבשנה אחת נצליח לפטר 10 אלפים איש במגמת ייעוּל, בכל המשקים בארץ. ונניח, כי בשלושת החדשים הראשונים יקבלו 75 אחוז ממשכורתם כסיוע, וב־6 חדשים שלאחריהם – 50 אחוז מהמשכורת, עד שנצליח לסדרם בעבודה אחרת. אבדוק את תקציב הפיתוּח ואבקש אפשרות להקים עוד מפעלים, בהם יועסקו אנשים אלה. אז אדע, שעשיתי דבר להבראת המשק. וראוי להשקיע כל סכום, ובלבד להעמיד את המשק על רגליו. והנה באה אלי משלחת של בעלי־התעשיה לדון בשאלת השכר ותוספת־היוקר. אמרתי להם: כשאין –אין נותנים; אם נותנים – סימן שיש מה לתת. אני אינני רוצה לעמדו ביניכם לבין פועליכם. אך, רבותי, לתעשיינים זה כמעט לא איכפת. הם נענים ונותנים תוספות כמעט בתביעה ראשונה של העובדים והם התרגלו לדרוש מיד תמורתו או מן הצרכן, או מן הממשלה בצורת סובסידיה. ויותר ממה שהם מוסיפים לפועל. אין מפלט, וניאלץ להיכנס גם לבדיקתם של הענינים האלה. ויש לנו ממי ללמוד. יש לנו תעשיה הסתדרותית. נבדוק אצלה, נלמד את האמת, ובאמת־מידה זו נמדוד בתעשיה הפרטית.

יודע אני, שדברי אלה דיים להציגנו באור מסוים, היינו, שאין לי כל מטרה אחרת אלא הורדת שכר־הפועלים, ולא יהיה סילוף ועוול גדול יותר מהצגה כזאת את דאגתי למדינה, לפועל ולמשק. הענין רציני וחמור ואין להתחמק לאורך־ימים ממתן תשובות. בקיום קואליציה פועלית בממשלה, הכרח הוא שהתשובה תהיה מתוך אחריות משותפת. גם לקואליציה מוסר משלה, ואין לזלזל ואין להקל בו. יש לשמור על ערבות קואליציונית ועל המשתמע ממנה; בלעדי זה תוציא נשמתה.

---

ההון שהובא לארץ ותמורתו בבטחון, בפיתוח וביצירה

מאת

לוי אשכול

כתב־העת ‘בטרם’ מיום כ“ב באלוּל תשי”ז פירסם מאמר, פרי עטו ורוּחוֹ המוכיחה והמתנשׂאָה של א. ליבנה. המחבּר מגלה, כי מעת ייסוּד המדינה ועד ראשית 1957 הוזרמוּ לארץ אמצעים כספיים בצורת מגביות, תרוּמות ומענקים: לממשלה, לסוכנוּת, להסתדרוּת, להדסה וכו', כּוֹלל כל תרוּמה קטנה שהגיעה במרוצת השנים לאיזה תלמוּד־תוֹרה אוֹ ישיבה או בית־חולים פרטי או חבילה לקרוֹב. כמו כן הוּא מַצבּיע על הכספים, שגוּיסו בדרך של מילווֹת ואשראים וכספים, שהוּבאו על־ידי אזרחים וגורמים משקיים פרטים כהשקעות ובתורת מתנות, כּוֹלל מתנות אישיות. בעל המאמר קובע, כי מכל מקורות אלה הוּזרמוֹּ לכלכלת הארץ למעלה משלושה בּיליוֹן דולר.

המחבּר מַכּיר, כנראה, טובה גדולה לעצמו על כי טרח ‘ימים לא מוּעטים’ והשקיע ‘עמל רב’ של בירוּרים, עד אשר עלה בידו לגלוֹת את האמת ולהביאה לפני הציבוּר. תוך כדי ‘עבודת־הקודש’ של עתונאי העומד על המשמר, אין הוא נמנע מלפזר פה ושם רמזי־רעל דקים מן הדקים על ‘מַצפוּן רע’ ועל ‘אינטרסים תקיפים’ כביכול, המעוּנינים לעכּב כל ‘הבהרה ובירוּר בשטח זה, שכביכול אינם נוחים עבורם’.

ותיתי ליה לא. ל. שלא שכח מניה וביה לתת תודתו: לעובדי מחלקת החקר של בּנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה של הממשלה, הלשכה הראשית של המגבּית המאוּחדת, גזברות הקהק"ל, משרד־האוצר, המחלקה הכלכלית של הסוכנוּת היהוּדית, נציגוּת ‘הדסה’ בישראל ורבים אחרים אשר סייעוּ לו בנאמנוּת והמציאוּ לו את כל המספּרים.

בתמיהה! אם כל אלה יעמדו על הברכה, הרי מי הם בעלי ‘המצפוּן הרע’ ומי הם בעלי ‘האינטרסים התקיפים, אשר כל הבהרה ובירוּר בשטח זה אינם נוחים עבורם’? כלום אין כל המספּרים האלה לקוּחים מפירסוּמים רשמיים של מוסדות הממשלה והסוכנוּת?

אך ליבנה טעה בהבנת המספּרים שקיבל מאת המוסדות ובניתוּחם. סיכּוּמיו לוֹקים בכפילוּת, בצירוף הכנסוֹת שטרם נתקבלוּ, ויש בהם פגמים אחרים שעליהם עוד נעמוד. אני רוצה להאמין שהוּא ישמח לקבל התיקוּנים ולהיווכח, שכּלל הסכוּמים שהוזרמו לארץ קטנים מאלה שהוּא נקב וכי הסכוּמים שיכלוּ לעמוד למעשה לרשות פעוּלה כלכלית ולשירוּת מַסכת הפּיתוּח אינם עוברים בהרבה את מחצית הסכוּם שהוּא נקב. ואם לא יתאמץ לעצוֹם עינים, יתגלה לו כי תמוּרת האמצעים שהושקעוּ נוצר יש גדול וכי עולם נרחב חדש התהווה.

יתכן, שגם לאחר הצגת העניין במלואו, על החובה ועל הזכוּת, היה מוצא א. ליבנה מקום לביקורת וּלטענות והיה מצביע על פגמים ועל ליקוּיים ועל פגימות־חן; אלא שעל־ידי כך היה יוצא לפחות כדי חובת יושר, כלפי הענין וכלפי הקורא. הוא לא היה משאירוֹ ניצב בפני סימן־שאלה מחריד: לאָן נעלמו 3 מיליארד דולר?

ומכיוון שהענין יצא מקוּפח מלפניו, ניטול על עצמנו את הטורח למלא בדפים הבאים את אשר החסיר.

יבוא ההון, מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957

ההון שהובא לארץ מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957 ועמד לרשות המוסדות הלאומיים והממשלה הסתכּם ב־1,770 מיליון דולר, בקירוב. סכוּם זה כוֹלל את המענקים, התרוּמות, הפיצוּיים והמילוות, שנתקבלוּ מארצות הברית, מגרמניה ומשאר הארצות לפי הפירוּט דלהלן:

	במיליוני דולרים
מגביות מאוחדות, הקה"קל, “הדסה” ומגבית למוסדות אחרים	656
מילווה העצמאות ופיתוּח וּמילוות אחרים לזמן ארוך, בינוני וקצר	465
מענקים ועודפי־מזון מארצות־הברית	298
שילומים	304
יתרות־שטרלינג מוּקפאות	150
	1773

לאמיתו של הדבר, עתידה הממשלה לתת דין וחשבון רק על הסכוּמים, שגויסוּ ממלכתית לביצוּע משימות המדינה בבטחון, בעליה ובפיתוּח. קשה להטיל אחריוּת על הממשלה לכל כספי התרוּמות הקטנות והחבילות וחפצי העולים, שברוּבם בוודאי נשארו עד היום ברשות הפרט. א.ל. בוודאי אינו מפקפק בחוש־המציאות וההגיון הבריא של משקיעי־חוץ פרטיים למיניהם. אלה הביאוּ הכל וגם השקיעוּ על טהרת ההון הפרטי, היזמה הפרטית, התחרוּת ההדדית וכל שאר סממנים של כלכלה חופשית, בלתי־פרוטקציוֹניסטית וכו'.

ואוּלם ככל שהממשלה נושאת באחריות על הנעשה במדינה, נבוא חשבון על כל ההשקעות ועל כל סוּגי ההון שהוּבאו לארץ. נמיינם, ננתחם ונסבירם לאזני השומע ולעין השמש. כידוע, הובא ארצה בתקופה זו, נוסף על המנוי, הון של משקיעים פרטיים, של עולים שהביאו עמהם חפצים אישיים ורכוּש, של מקבלי פיצוּיים אישיים מגרמניה, של תרוּמות ומתנות למוסדות־סעד־ובריאות פרטיים וכיתתיים. וכן הגיעו מתנות פרטיות מחוץ־לארץ, סכוּמים נוספים אלה הובאוּ בחלקם הגדול כסחורות־ תצרוכת ולא כנכסי־השקעה ולא ניתנוּ לניצוּל בצוּרה מכוּונת.

על־מנת לקבוע את יבוא ההון הכללי, נטו, שהוּבא ארצה בתקוּפה זו, יהיה צורך לבחון את מאזני התשלוּמים באותן השנים. יבוּאנוּ (סחורות ושירוּתים) מחוץ־לארץ פחות יצוּאנוּ (סחורות ושירותים) לחוּץ־לארץ בתקופה זו מהווה את יבוא ההון נטו.

טבלה ו: עודף היבוּא על היצוּא לפי השנים:

יבוא הון נטו (במחירים שוטפים)

	יבוא הון נטו (במחירים שוטפים) במיליוני דולר
1948 (מאי־דצמבר)	130
1949	244
1950	283
1951	368
1952	306
1953	262
1954	241
1955	284
1956	358
1957(ינואר – מארס)	75
ס"ה	2,551

המספרים של שנות 1948, 1949 ו־1957 הם אומדנים, ואילוּ המספרים של השנים 1950–1956 מדוּיקים יותר ונקבעוּ על־ידי בנק ישראל.

אלא שלא סכום זה עמד לרשות המשק והכלכלה. אני מדגיש ואומר: לרשוּת המשק והכלכלה. לא ניתן לנוּ להשקיע את כל האמצעים הללוּ במפעלי פיתוּח והתישבוּת בעיר ובכפר.

יודגשו בהדגשת־יתר וייזכרו הסכוּמים, שהוקדשו – בגזירת גורל קיוּמנוּ ובטחוננוּ בשנים אלה – לצרכי הצבא, לשירוּתיו השונים בים, ביבּשה ובאויר, ואשר חלקם במטבּע־זר נסתכם ב־700 מיליון דולר.

כמו כן יש לנכות את הסכוּם שטרם הוצע למפעלים, והוא מושקע בדרך הטבע במלאי בסכום של 150 מיליון דולר.

הוּא הדין בחפצי עולים שנשארוּ עם העולים, על גבם ובתוך משק ביתם – 60 מיליון דולר.

מסיבות מוּבנות לא נוּכל לנקוב בסכום הנזק במטבע־חוּץ, שנגרם על־ידי החרם הערבי, אשר ייקר את היבוּא שלנוּ בהשואה ליבואן של אצרות אחרות בהרבה עשרות מיליונים דולר.

בהביאנו בחשבון את הדברים האלה שרוי לנו לומר, כי לרשוּת בניין המשק וקליטה קוֹנסטרוּקטיבית של העליה ההמונית עמד סכוּם שבין מיליארד וחצי לבין מיליארד ושלושת רבעי המיליארד דולר.

השימוש ביבוּא ההוֹן נטוֹ

יבוּא ההון נטוֹ במסגרת החשבונות הלאוּמיים שווה לסך ההשקעה הנקיה במשק בצירוף החסכון השלילי (המהווה אותו חלק מיבוּא ההון נטוֹ שלא הושקע, אלא נצרך).

טבלה 2: יבוא ההון נטו והשימוּש בו מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957.

(הנתונים במיליוני ל"י ובמחירי 1956

	יבוא ההון נטו	השקעה נקיה	חסכון שלילי(כולל הוצאות הבטחון1)
1948 (מאי־צמבר)2	234	90	144
1949	439	267	172
1950	509	435	74
1951	662	483	179
1952	551	419	132
1953	471	339	132
1954	434	338	46
1955	511	479	32
1956	644	465	179
1957(ינואר־מארס)3	135	110	25
הגידול במלאי בתקופה זו4	–	270	270(–)
חפצי־עולים אישיים (מיבוא)5	–	110	110(–)
ס“ה ל”י	4,590	3,855	735
ס"ה דולרים6	2,551	2,142	409
באחוזים	100	84.0	16.0

מנתוני טבלה זו אנוּ למדים איפוא, כי מתוך ס"ה יבוּא הון נטו של 2,551 מיליון דולר היתה ההשקעה הנקיה בתקוּפה זאת 2,142 מיליון דולר, המהווים 84% מיבוּא ההון, ואילוּ הסכום שלא הוּשקע – כולל הוצאות בטחון, המהווה את החסכון השלילי (שהוּא עודף יבוּא ההון על ההשקעה הנקיה במשק), – מסתכּם ב־409 מיליון דולר או 16% מיבוּא ההון.

הוצאות הבטחון

מתוך נימוקים מוּבנים אין ברצוני לנקוב בכל הסכוּמים, שהוצאוּ במשך העשור לצרכי בטחון למן מלחמת־השחרוּר, הקמת צה"ל, ציוּדו בים, באוויר, ביבשה, ועד מערכת־סיני ומיבצעים אחרים, ולכל התכוּנה הממוּשכת, שהכשירה את העם לפרוק עול זרים, להשיב לידינוּ את הבעלוּת על הארץ, ולקבץ נידחינוּ. בוודאי לא אֶטעה אם אקבע, כי במטבע־זר בלבד הוצאוּ במשך השנים 700 מיליון דולר, בקירוב, וכן מן הדין להביא בחשבון כי החרם הערבי עלה למשק עשרות מיליונים של דולרים במחירי הסחורות, בהובלה, ביבוּאן ושיווּקן, ואין לנו ענין לקבוע עכשיו את הסכוּמים בדיוּקם.

אם נקח שני אלה בחשבון, בצירוף סכוּמי־ההון שהופנו למלאי – מה שכל אדם ישר חייב לעשות – יתברר שהסכוּמים שעמדוּ לרשוּת הפעוּלה הכלכלית בארץ בפרק־זמן הנדון הם בין 1,500 ל־1,750 מיליארד דולר, לכל היותר. נזכור גם שהוצאות הבטחון החלוּ עוד בימים שמספּרנוּ היה קטן מאוד ובזמן שההכנסה הלאוּמית היתה מצוּמצמת ביותר.

הטעוּיוֹת בחישוּביו של א. ליבנה

א. ליבנה ניסה, כאמוּר, להעריך את יבוּא ההון נטוֹ במשך התקוּפה הזאת. נסיונו זה לא הוּכתר בהצלחה ניכרת. ניתוּחו מבוּסס על אומדן ומסתכם ב־3,028 מיליון דולר.

לעוּמת המספר של א. ל. אנוּ קובעים – לאחר בדיקת המספרים ששאבנו מאותם המקורות – שקיבלנו 2,268 מיליון דולר בלבד.

הטבלה הבאה מראָה את שיטתו של א. ליבנה ואוּמדניו ולעומתם את המספרים הבדוּקים.

טבלה 3: יבוא ההון מאז קום המדינה לפי חישובי א. ליבנה ולאחר בדיקה⁷ (המספרים במיליוני דולרים)

	לפי א. ליבנה	המספרים למעשה
1. מענקים אמריקאיים ועודפי־מזון	350	298
2. שילוּמים	420	304
3. מגביות ומוסדות	א. מגביות מאוחדות 460 ב. הקהק"ל 173 ג. "הדסה" 52 ד. מגביות אחרות 98 סה"כ מגביות ומוסדות 783	656
4. שטרלינגים מוקפאים וניירות־ערך זרים	150	150
5. הבּנק ליצוּא וליבוּא של ארצות־הברית	113	107
6. מילווה העצמאוּת והפיתוּח	256	232
7. חובות למועד ארוך אחרים	30	19
8. חובות למועד בינוני וקצר	112	7
9. פיצויים אישיים מגרמניה	20	60
10. העברות־הון אחרות:	א. השקעות במטבע־חוץ–מרכז ההשקעות 225 ב. העברות־חוּץ של פרטיים 217 ג. יבוּא ללא תשלוּם 302	– –
ס"ה העברות־חוץ אחרות	744	435
ס"ה	3,028	2,268

הערות והסברים לגבי הסכוּמים הנקובים בטבלה, לפי סדרם:

1. הסכוּם שנבדק כולל את הסכוּמים שנתקבלוּ מממשלת ארצות־הברית כמענק וכן את הסכוּמים שנתקבלוּ כהלוואות במסגרת המענקים, וכן עודפי־מזון.

2. הסכוּם כולל את כספי־השילוּמים, שנתקבלוּ בסחורות ובמזוּמן, ולא את אלה שהוזמנוּ וטרם הגיעו.

3. הסכוּם נערך לפי נתוּני מאזן־התשלוּמים, שרוכזו על־ידי הלשכה הכלכלית של האוצר. הסכוּם כולל העברות במזוּמן לפי דו"חות המפקח של מטבע־חוּץ וההעברות בסחורות פי נתוּני היבוּא־בפועל של המכס.

4. הסכוּם הבּדוק אינו כולל אגרות שהוּמרוּ והוצאות של 6% שממשלת ישראל משלמת לחברה המפיצה בארצות־הברית.

5. הסכוּם כולל חובות למועד קצר בלבד, בניכוּי יתרות מטבע־חוּץ של בנק ישראל והאוצר בחוץ־לארץ. ברוּר, שכאן הועמדוּ לרשות המדינה מקורות זרים בסעיף זה רק בסכוּם של יתרת ההלוואות למועד קצר לסוף התקוּפה.

6. הסכום נקוב לפי דינים וחשבונות של הבנקים אל אגף מטבע־חוּץ באוצר.

7. מספּרי א. ליבנה לגבי העברות־הון אחרות מוּפרזים בעיקר עקב הכפילוּיות שבהם כדלקמן:

א. ערך יבוּא הציוּד למפעלים מאוּשרים נכלל אצל ליבנה גם במסגרת ‘המרכז להשקעות’ וגם במסגרת ‘היבוּא ללא תשלוּם’. חלק מההעברות במזוּמנים כלל א. ל. בסעיף ‘העברות של פרטים’ וכן בסעיף של ‘מרכז ההשקעות’.

ב. במאמרו מסביר א. ל. כי הוסיף 80 מיליון דולר על חשבון ‘יבוּא אחר ללא תשלוּם’ לשנים 1949–1952 (מאחר שפרסוּמי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינם כּוֹללים שנים אלה). מתברר, שרק מיעוטם של סכוּמים אלה חסר. החלק הגדול כלוּל בסעיפים אחרים של ‘יבוּא ללא תשלוּם’. על חשבון זה יש להפחית 30 מיליון דולר.

ג. א. ליבנה הפריז בהערכת חלק ההברחוֹת ביבוּא ללא תשלוּם. הוּא הפחית על חשבון זה 100 מיליון דולר. יותר נכון יהיה להפחית 50 מיליון דולר בלבד.

ד. ‘היבוּא האחר ללא הקצבה’, המופיע בפרסוּמי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושנכלל בחשבונות א. ליבנה, כולל מספּר סעיפים, שאין לראותם כיבוּא הון נטו, שעמד לרשוּת המשק להוצאה, כגון: העברות על חשבון קרנות של ‘אל־על’ ו’שוהם' בחוץ־לארץ, יבוא יהלומים גוֹלמיים לעיבּוּד מקומי וכד'. גם כאן נכון יהיה להפחית 25 מיליון דולר.

אחרי תיקוּנים אלה מסתכמות העברות הון נטו שבסעיף 10 בטבלה 3 ב־300 מיליון דולר מיבוּא ללא תשלוּם וב־135 מיליון דולר העברות־חוּץ של פרטיים (110 מיליון דולר העברות במזוּמן ו־25 מיליון דולר המרות של אגרות מילווה־העצמאוּת וסעיפים דומים). יתר הסכוּמים יש להשמיט, באשר כבר נכללוּ בסעיפים אחרים, כמוּסבר לעיל.

עד כאן תוצאות הבדיקה של מספרי א. ליבנה. למען האמת עלינוּ לקבּוע כי רשימת מקורותיו של א.ל., שנבדקה על־ידינו, אינה מלאה. נעלמוּ מעיניו משוּם מה ההכנסות מכמה מקורות, כגון:

1. התשלוּמים בחוּץ לארץ עבור מתנות לתושבי הארץ מייצור מקומי (מקררים, מכוניות וכו').

2. העליה במלאי הדלק בארץ.

3. ההערכה לגבי הברחות, שעל חשבונה הקטנוּ את הסכוּם ליבוּא ללא תשלוּם, בשעה שבמאזן־התשלוּמים מופיע הסכוּם כוּלו.

4. מכירת ניירות־ערך זרים, שהיוּ בידי תושבי המדינה.

5. יתרות־חובה במסגרת הסכמי־החליפין של המדינה.

הסכוּמים שנתקבלוּ מהמקורות הנוספים מהווים את ההפרש בן סך 2,268 מיליון דולר לפי רשימת א. ליבנה המתוקנת לבין הסך 2,551 מילין דולר, שנקבע על־ידינוּ לפי מאזני־התשלוּמים בטבלה מספר 1.

בדקנו איפוא וקבענוּ את הסכוּמים שהגיעוּ למדינה במשך שנות קיוּמה. כללנוּ את הסכומים שגוּיסוּ על־ידי הממשלה והועמדו לרשות פעולת הפיתוח במדינה, ואת האמצעים, שהובאו על־ידי פרטים לשימוּשם כראות עיניהם. ניתן עכשיו פירוט ההשקעות וההוצאות לבני המדינה במשך כל שנות קיומה ונתאר את התמורה שנוצרה בערכים ובנכסים.

ההשקעות במשק מאז קום המדינה

גוֹדל והרכב ההשקעה הגולמית במשק לענפיו השוֹנים מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957 נראה לפי טבלה מס' 4 המוּבאה להלן,

הנתוּנים לגבי 1948, 1940 ו־1957 הם אומדנים, וקשה לחלקם לענפיהם, ואילוּ לגבי 1956–1950 נאספוּ הנתוּנים בפירוּט־יתר על־ידי בנק ישראל והלשכה המרכּזית לסטאַטיסטיקה.

ההשקעה הגוֹלמית כּוֹללת, נוסף להשקעה הנקיה שכללנוּ בטבלה מס' 2, אף את ההשקעה בחידוּש ציוּד, שנתבּלה בשנים אלה. במשך תקוּפה זאת הסתכּם הבּלאי בסכום 1,022 מיליון ל“י (במחירי 1956), אשר אם נוסיפוֹ להשקעה הנקיה של 3,855 מיליון ל”י, נקבל השקעה גולמית בסך 4,907 מיליון ל“י. בסכוּם זה נכלל גם הגידוּל במלאי הסחורות וחפצי־העולים מיבוּא ב־380 מיליון ל”י, בקירוּב, כפי שזה נראה בסיכּוּם הטבלה.

הישגי ההשקעות במשק מאז קום המדינה

יבוּא ההוֹן איפשר את פיתוּח הארץ, יישוּבה וקליטת העליה מחוץ־לארץ.

העליה בתקוּפה זאת הסתכּמה ב־850,000 עולים, בקירוב.

אוכלוסיית הארץ גדלה ביותר ממיליון נפש, ונוספו בה כ־320,000 מפרנסים.

טבלה 4: ההשקעה הגולמית במשק לפי ענפים מאז קום המדינה

(במיליוני ל"י ובמחירי 1956)

השנה	כל הענפים	חקלאות, התיישבות מטעים, השקייה יעור, הכ/שרת קרקע ודיג	תעשיה, מפעלי תעשיה ומלאכה, מחצבים ומכרות וחשמל	תחבורה – ביבשה: מכוניות כבישים ורכבות. בים: נמלים, אניות. באוויר: שירותי תעופה “אל־על”.	שיכוּן ציבוּרי ופרטי ופיתוח שטחי בנייה	שירותים, בנינים וציוּד למוסדות ציבור. מוסדות מחקר – אוניברסיטה, טכניון, מכון ויצמן וכד'. מוסדות מסחר, מלונים כולל מפעלים שהוקמו בחסכונות מיוחדים
1948(מאי־דצמבר)	150	–	–	–	–	–
1949	340	–	–	–	–	–
1950	557	92	89	89	222	65
1951	661	104	123	76	235	73
1952	532	96	130	78	181	47
1953	446	110	107	57	136	36
1954	551	144	111	51	172	33
1955	612	135	149	71	194	63
1956	615	125	186	66	182	56
1957(ינואר מארס) 153	–	–	–	–	–
ס"ה ללא מלאי 56–1950	3,884	806	895	448	1,322	373

ס"ה ללא מלאי 57–1948 4,527

הגידוּל במלאי סחורות וחפצי־עולים מיבוּא 380

ס"ה עם מלאי 57–1948 4,907

ישובים חדשים הוקמו בתקופה זאת בכל אזורי הארץ ומספרם כ־430, וכן הורחבו הישובים הקיימים בעיר ובכפר.

חקלאות

התוֹשבים – הושבו על הקרקע כ־45,000 מפרנסים בישוּבים חדשים ובהרחבת ישוּבים קיימים.

השטח המעוּבּד גדל ב־2,2 מיליון דוּנם בקירוב, מזה 80,000 דוּנם שלחין.

שטחי המטעים גדלוּ ב־250,000 דונם בקירוב, בזה 120,000 דוּנם הדרים ו־130,000 נשירים, כרמים ואחרים. כן שוּקמו כ־30,000 דוּנם הדרים.

עדר הבקר גדל בקירוּב ב־58000 ראש – עליה ב־170%, בקירוּב.

עדר הצאן גדל ב־80,000 ראש – עליה ב־360% בקירוב.

הכשרת קרקע וייעוּר. במשך התקוּפה הוכשרוּ ונוספו לאוצר הקרקע של החקלאוּת הלאוּמית כ־179,000 דוּנם אדמת־טרשים. פּעוּלה ענפה נעשתה למניעת סחף.

השטח הנטוּע יער עלה ב־170,000 דוּנם, בקירוּב – עליה של 320% מספר העצים שניטעו באותה תקוּפה מתקרב ל־20 מיליון.

ההשקעות בחקלאוּת, שהסתכמוּ בשנים 1950–1956 ב־810 מיליון ל“י בקירוב, העלוּ את הייצוּר החקלאי בשנת תשט”ז ל־483 מיליון ל“י (במחירים שוטפים). הישג זה מהווה עליה של 190% לעוּמת שנת תש”ט. היצוּא החקלאי הגיע בשנת 1956 ל־43.2 מיליון דולר וּמהווה כ־42% מס"ה היצוּא.

הייצוּר העצמי של המזון סיפק בשנת תשט"ז למעלה מ־²/₃ מתצרוכת המזונות בארץ.

כתוצאה מריבוי הידע בחקלאות על־ידי חינוך חקלאי, הדרכה מקצועית נסיונוּת, מחקר ושכלוּל שיטות־העיבוּד, עלוּ התפוּקות הממוצעות של היבולים בכל ענפי החקלאות (בגידולי־השׂדה הגיעו לתוספת של כ־50%).

השקייה

תפוּקת המים עלתה ב־450 מיליון ממ"ע לשנה במפעלי־מים ארציים אזוריים ומקומיים.

במפעלי־המים הושקעו למעלה מרבע מיליארד ל"י.

בתכנוּן מפעלי־המים ובסכרים נסיוניים לבחינת האפשרוּיות שבהגדלת מקורות־המים הושקעו בשנים הללוּ כ־25 מיליון ל"י.

בביצוע מפעלי־המים נקדחוּ כ־1200 קידוחים והונחו כ־1400 ק"מ צינורות בקווי־מים מרכזיים ובמפעלי־מים אזוריים. ראוּי לציין את הסטת מי הירקוֹן לנגב בצינורות של “66, שאורכם מגיע ל־110 ק”מ.

תעשיה, מחצבים וחשמל

בשטחים אלה הושקעוּ בשנים 1950–1956 כ־870 מיליון ל"י. השקעה זאת איפשרה את קליטתם של כ־46,000 מפרנסים. עד לסוף מארס 1957 אוּשרוּ על־ידי מרכז־ההשקעות כ־1250 מפעלי־תעשיה חדשים. הציוּד הוּבא לארץ במסגרת ההלוואות מחוץ לארץ, בעיקר של בנק יצוּא ויבוּא והשילוּמים. מפעלי־פיתוח יסוֹדיים, מלוּוים חבלי־לידה קשים, הוּקמוּ באזורי־הארץ השונים לניצוּל אוצרות־הטבע – ים־המלח, פוֹספאטים, נחושת וכד'. להבטחת הכוח הדרוּש להנעת המשק, הועלתה קיבוֹלת הכוח החשמלי ל־290,000 קילוֹואט בהשוואה ל־58,000 עם קום המדינה – עליה ב־400%.

השקעות אלה העלו את ערך הייצוּר בתעשייה ל־1,820 מיליון ל"י בשנת 1956. היצוּא התעשייתי הסתכּם אותה שנה ב־60 מיליון דולר.

חיפושי נפט

עד ספטמבר 1957 בוצעו 57 קידוּחי־נפט בארץ, וההשקעה בהם ובציוּדם הסתכמה ב־60 מיליון ל"י. עד כה הופקוּ כ־65,000 טונות. שווי מלאי הדלק בשדוֹת חלץ נאמד ב־30 מיליון דולר, בקירוב.

תחבורה

תחבוּרה יבּשתית – מאז קום המדינה נסללוּ כבישים ראשיים באורך של 800 ק"מ וכ־500 כבישי־גישה. בין השנים 51–1950 ל־57–1956 הוּצאו כ־40 מיליון דולר ליבוא אוטובוסים, מכוניות־משׂא, מוֹניוֹת ומכוניות אחרות. מספר כלי־הרכב מגיע כיום ל־60,000.

הרכּבת צוּידה בציוּד דיזל חדיש, המאַפשר לה הרחבת שירוּת המסעות והנוסעים בפנות הארץ במחירים זוֹלים ממחירי התחבּוּרה המוֹטוֹרית. מסילות־הברזל הקיימות שוּקמוּ והוּרחבוּ, ומסילת־ברזל חדשה נבנתה לדרום הארץ – באר־שבע. כ־270 ק"מ של מסילות־ברזל עוֹרקיוֹת ושלוּחוֹת נתוספו לרשת הרכבות בארץ.

התחבּוּרה הימית – נמלי הארץ הורחבוּ וצוּידוּ, ומיתקני־פריקה חדישים הוּקמו לזירוּז העבודה בהם. הצי הישראלי הגיע במארס 1957 למעמס כללי של 190,000 טונות ומנה 31 אניות. אניות־הסוחר הישראליות הוליכו ב־1956 כ־700,000 טונות מטען, שהיווּ כ־32% מכלל סחרה הימי של ישראל, אשר הגיע ל־2,170,000 טונות, ואניות־הנוסעים הישראליות הוליכוּ אותה שנה 73% מכלל תנוּעת הנוסעים לארץ וממנה. במסגרת השילוּמים נעשוּ הזמנות להרחבתו הגדולה של צי זה, עד למעלה מחצי מיליון טונות מעמס.

התחבּוּרה האווירית אף היא הוּקמה בשנים אלה בחבר־התעוּפה הלאוּמית ‘אל־על’, המבטיחה את הקשר עם חוּץ־לארץ. בפנים הארץ הוּקמה חברת התעוּפה ‘ארקיע’.

דוֹאר – לפיתוּח הקשר הטלפוני בין ישוּבי הארץ ולצרכי המסחר והתעשייה הוּתקנו כ־76,000 מכשירי־טלפון חדשים.

שיכון

בשיכוּנים ציבוּריים ופרטיים הוּשקעו בתקופה זאת כ־400 מיליון ל"י ונבנוּ כ־180,000 יחידות־דיור על־ידי הממשלה, הסוכנוּת ומוסדות ציבוריים אחרים וכ־50,000 יחידות־דיוּר על־ידי משתכּנים פרטיים. הוּקמוּ והוכשרוּ למגוּרים, לאחר נטישתם, כ־70,000 יחידות־דיוּר, בתי־עסק ובנייני מוסדות, הנמצאים עדיין בטיפול רשוּת הפיתוח. ענף־הבנייה מספק תעסוּקת־קבע ל־40,000 מפרנסים.

קליטת העליה בשנים הראשונות חייבה מיבנים ארעיים ומשכנות־מעבר באהלים, בּדוֹנים, פחוֹנים וכו', ובצוּרה זאת הוּקמוּ עד סוף מארס 1954 כ־70,000 מקומות־דיוּר, אשר רוּבם נהרסוּ עד היום, אולם היוּ הכרח המציאוּת באותן השנים ועלו למדינה בעשרות מיליוני ל"י.

חינוּך בריאות, סעד

מוסדות־חינוּך – עד סוף שנת תשי"ז נבנוּ 8500 כיתות חדשות, שקלטוּ כ־290,000 תלמידים נוספים בבתי־הספר היסוֹדיים.

מוסדות־המדע הגבוהים פותחוּ והורחבוּ. הוּקמה האוּניברסיטה בירוּשלים בקריתה החדשה, לאחר גלותה מהר־הצוֹפים, והאוּניברסיטה התוֹרנית בר־אילן ברמת־גן. כן מוּרחב ונבנה מכוֹן־וייצמן למדע, והוּחל בבניית קרית הטכניוֹן העברי בחיפה. סכוּמי כסף רבים הוּצאוּ למחקר מדעי שימוּשי ותיאוֹרטי. השקעות מרוּבות נעשוּ בחשׂיפת נכסי־העבר בשטח הארכיאוֹלוֹגיה (חפירות חצוֹר וכו') וברכישת נכסים ארכיאוֹלוגיים מחוּץ־לארץ (כגון: המגילות הגנוּזות), בכספים שנתרמוּ במיוחד למטרות אלה ונכללוּ בחשבון הכנסותינוּ מחוּץ־לארץ.

בריאוּת וסעד – מספר המיטות בבתי־החולים הממשלתיים והציבוריים גדל ב־700,000, ונוספו 260 תחנות לטיפוּל באים ובילד.

אף מוסדות־סעד רבים הוקמו לטיפול בבעיות־סעד, שהתעוררו בעיקר עקב הרכב העליה החדשה מבחינה סוֹציאלית ומבחינת הרכב הגילים.

היצוּא והייצור

היצוּא (סחוֹרוֹת ושירוּתים) גדל בשנים 1950–1956 מ־74 מיליון דולר ל־171 מיליון דולר (במחירים קבועים בדולרים) – עליה של כ־100 מיליון דולר, שהיא 132 אחוז.

היצוּא לנפש גדל ב־60 אחוּז, וזאת בתקוּפת־זמן שבה נוספה לישראל אוכלוסיה של 700 אלף נפש.

התפוּקה הלאומית הגולמית גדלה ב־90 אחוז, במחירים קבועים – מ־1,330 מיליון ל“י ב־1950 ל־2,509 מיליון ל”י ב־1956.

התפוּקה הלאוּמית הגולמית לנפש גדלה ב־31 אחוּזים.

הגרעון השנתי במאזן התשלוּמים לגולגולת בשנת 1950 היה 225 דולר, ואילו בשנת 1956 ירד ל־195 דולר, תוך גידוּל של 56% במספר תושבי המדינה.

רשימה זאת אינה שלמה, ובמספריה היבשים ובתאוּריה התמציתיים אינה נותנת מוּשג מלא. צר על אנשים, שאינם מסוגלים לעתים לראות מבעד לעצים הרבים את היער הגדול.

כי מלבד ישראל הנגלית נוצרה ישראל שעדיין סמוּיה היא מן העין. יש הצטברות אדירה של נכסים רוּחניים וכלכליים בכל מערכות החיים והכלכלה. היא מַבשילה והולכת, ובבוא שעתה תפרוץ בכוחות רעננים החוּצה. לדוּגמה ורק לדוּגמה, תשמש המחצית הנוספת החדשה של שטחי־הדרים נטוּעים בהיקף של 100–150 אלף דוּנם, ורבבות דוּנמים של עצי־פרי נשירים. את פירותיהם נאכל בימים הבאים.

דומה לכך המצב בהרבה ענפי־פעוּלה בחברה, במשק ובכלכלה. כן המצב בנסיון שנאגר בקצות האצבעות ובמוחו של הפועל, בעל־המלאכה, האומן, המהנדס ואיש־המדע, וכל אלה עולים בשכר־לימוּד. כשם שהצטברה מוּמחיוּת, העזה ותכנוּן בצה"ל, אשר התגלה במערכת־סיני, כן מצטבּרים ידע וּתבוּנת־כפיים בהרבה מקצועות אחרים.

תשע השנים שעברוּ היוּ במידה רבה שנות חרישה וזריעה בלבד. טרם הניבוּ כל השׂדוֹת ולא כל העצים נתנו פריים, וטרם יפיקוּ כל בתי־החרוֹשת והסדנאות תוצרתם במלוא יכולתם. הוא הדין במפעלי תובלה בים, באוויר וביבּשה. רבבות ידיים עובדות ומוחות מתכננים ומנהלים, מתעשרים בנסיוֹן ומוסיפים דעת.

רמתו הכלכלית, התרבוּתית והטכנית של ציבורנו עלתה עד מאוד. החקלאים החדשים, אשר חלקם רב בייצוֹּר המזון, ופועלי־החרושת, המספקים למעלה משמונים אחוּז מן הצרכים התעשייתיים של הארץ כוּלה, רובם מקרוב באוּ. הם מַבגירים והולכים. יש יסוד לקוות כי במוחם ובידיהם כבר מקוּפלת יכולת־ייצוּר גדולה יותר.

קרב יום, וכל מה שנאגר יתגלה ויפכּה.

שגיאות וכשלונות? בוודאי היוּ וישנם. אך גם הם לא לתוהוּ. מַדריכים טובים הם בדרכי הביצוּע בכל מערכות הבנין וההתישבוּת בעיר ובכפר. בכוּר־ההיתוּך האדיר שלנוּ, המתיך את המקשה הכלכלי הלאוּמי, אתה מוצא גם סיגים וגם כשלונות. השקעות־נפל במפעלי־פיתוּח גדולים – תוֹפעה ידוּעה ומוּכּרת היא בכל העולם: במשק הפרטי ובמשק הציבורי. אצלנוּ לא כל שכּן. זה הוּא שׂכר־הלימוּד, שהאוּמה משלמת בבואה ליצור גוּפי הלכה לעצמאוּת כלכלית שנשללה ונשתכּחה ממנה דורות רבים.

בתשע השנים שוּחררה ישראל מידי אפוֹטרוֹפסים וּמתנכּלים.

נכבּשה הארץ בדם אחים וּבנים וּבאמצעים כספּיים וחומריים גדולים, הוּקמה המדינה וכמעט יש מאַין נכון הממשל על כל מנגנוניו.

הוכשר מחנה עצוּם של הגנה על כל שירוּתיו, בים, ביבשה ובאוויר, מצוּיד וחימוש במידה רצינית.

הלמוּת המכונה בתעשייה, טרטוּר הטראקטור בשדה – לא פסקוּ, לא בימות הגשמים, ולא בימות החמה, בכל עת תמיד.

מתחדש והולך המרכז ההיסטוֹרי לשפה ולתרבוּת, לתורה ודעת, למחקר ומדע, לספרות ולאמנוּת.

עם מפוזר ומפוֹרד מתלכּד ממכיתוֹתיו, משק וכלכלה צעירים מתחשלים, עולם חדש מתהווה.

הכּל מלא בעיות ופרובלמות כרימון.

אשרי היודע לזרוק את הקליפה ולשמור על התוֹך.

1957

---

על סף העשור השני

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 29 ביאנואר 1958

בטרם אביא את הצעת־התקציב לשנה האחת־עשרה למדינת ישראל, אסקור קצרות את הדרך שעברנו בתחום הכלכלה בעשור הראשון לקיוּם המדינה.

התמורות שחלו בנופה המשקי של הארץ, מהוות כר נרחב למחקר כלכלי מעמיק ובוודאי עוד יהפכו בו ויהפכו בו, עתה אציין רק כמה ציוּני־דרך.

העליה

שעה שהוקמה מדינת ישראל מנתה האוכלוסיה פחות מ־800,000 נפש, וכיום אנו מתקרבים להשלמת המיליון השני. מכלל גידול האוכלוסיה ב־1.2 מיליון נפש – ב־900,000 ממנו הן מן העליה, שאתה מונה אותן לפי יבשת־המוצא כדלקמן:

	באלפים	באחוזים
סה"כ	896	100.0
אסיה	260	29.0
אפריקה	221	24.6
אירופה	389	43.5
אמריקה	7	0.8
לא ידוע	19	2.1

כמעט מחציתה האוכלוסיה היהוּדית היושבת עתה בישראל הגיעה איפוא לאחר הקמת המדינה. העליה טבעה את חותמה העמוק על המשק לכל שלוחותיו. ההיקלטות החברתית, התרבותית והכלכלית של מרבית העולים מעוררת פליאה במהירותה ובהצלחתה בעיני רבים, קרובים ורחוקים. חלק ניכר של העולים נקלטו עד שאין להבדיל בינם לבין האוכלוסיה הוותיקה, ואלה שטרם נתערו במידה מספקת ועדיין הם מתהלכים בצדי הדרכים, ייקלטו ודאי אף הם במהרה.

בסיוּם העשור הראשון זכינוּ לחידוּש העליה בקנה־מידה ניכר ממזרח אירופה, ונקווה לפתח עליה גם מארצות אחרות של איזור זה.

יבוא הון והשקעות

לקליטתם הכלכלית של העולים ושל תוספת האוכלוסיה מריבוי טבעי נסתייענו ביבוא הון ניכר. כפי שציינתי בהזדמנוּת אחרת הגיע יבוא ההון ארצה עד סוף מארס 1957 לסכוּם של 2,550 מיליון דולאר. לאחר ניכוי הסכומים שהוצאו לצרכי בטחון והגדלת המלאי, או שהגיעוּ ארצה כחפצי עולים, עמד לרשוּת ההשקעות במשק מיבוא ההון סכום של מיליארד ומחצית המיליארד דולר, ולכל היותר מיליארד ושלושה רבעים של המיליארד.

המקורות מהם גייסנו הון עצוּם זה היוּ, בראש־וראשונה, התנדבותה של יהדוּת התפוצות. כן עזרו ממשלות ידידותיות ובראשן ממשלת ארצות־הברית. השילוּמים היווּ מקור חשוּב. מובן שסכומים אלה לא באוּ מאליהם. היה על הממשלה להשקיע מאמצי גוף ונפש מרובים כדי להשיגם.

ההשקעה הגלמית במשך העשור, הסתכמה בקירוב ב־5,000 מיליון ל"י, במחירי 1956.

סיכום ההשקעות בשנים 1950 עד 1956 מראה כי שליש ההון הושקע בבניה למגורים לעם החדש, למעלה מחמישית – בחקלאות, כחמישית – בתעשייה, והנותר בתחבוּרה ובשירוּתים.

גידוּל הייצוּר

כוח־העבודה המתרבה, כשהוּא נשען על השקעות עצומות בציוּד, בהשקייה, בבנינים ובשירותים, הביא לגידול מרהיב של הייצור במשק. שטחי העיבוּד בחקלאות הורחבו עד כדי 3.8 מיליון דונם בתשי"ז. שטחי השלחין הוגדלו מ־300 אלף דונם למיליון ומאה אלף דונם. מספר המתישבים החקלאיים גדל באותו פרק זמן מ־90,000 ל־350,000 נפש. הערך הכולל של הייצור החקלאי הריאלי גדל פי שלושה וארבעה. הגענו גם להתאזרחותם של צמחי התעשייה. הוכנסו למחזור הכותנה, סלק־הסוכר והבטנים. בארות־מים רבות נחפרו, סכרים ומאגרים גדולים נבנו, אלפי קילומטרים של צינורות פלדה ובטון הונחו באדמה, כדי להביא מים חיים לאזורי־הארץ הצמאים להם. מעינות רוכזו, הירקון הוסב דרומה, מכוני־מים אדירי־שאיבה הוקמו. ואכן, תוצרת שדותינו ממלאה את סל ־המזון ב־70 אחוז ומעלה. היצוא של תוצרת חקלאית גדל בערכו המוסף מ־10 מיליון דולר ב־1950 ל־36 מיליון דולר ב־1957.

אף בתעשייה השקענו השקעות עצומות. ציידנוה במיטב הציוּד הממוכן ודאגנו לספק לה מקורות־כוח וחומרי־גלם. אספקת זרם החשמל לתעשייה גדלה פי ארבעה, מ־315 מיליון קו"ש ב־1949 ל־1,170 מיליון ב־1957. הייצור התעשייתי הכולל גדל בערכו הממשי פי שנים ושלושה. הועמק הייצור בענפי־התעשייה הקיימים, גדל חלקו של ייצורנו העצמי במוצר הסופי, וכתוצאה מכך פחת מרכיב היבוא.

נפתחה שורה ארוכה של ייצור מוצרים חדשים, דוגמת דשנים כימיים, צמיגים, מנועים, מקררים חשמליים והרכבת מכוניות. מהם נמכרים בשוקי העולם החפשיים באיכות ובמחירים המקובלים.

הערך המוסף של יצואנו התעשייתי, כולל יהלומים, גדל מ־5 מיליון דולר בשנת 1950 ל־25.5 מיליון דולר.

הגענו לכריית פוספאטים בקנה־מידה נרחב, ייצור האשלג נכנס והולך לאט למסלול תקין, גילינו נפט בחיקה של הארץ, ונוסיף לקדוֹח ביתר שׂאת. אנו עומדים בתחילת ניצולה המסחרי של הנחושת.

בנינו צי מסחרי המונה עתה 34 אניות בעלות מעמד של 233 אלף טון. צי זה חדש ומשוכלל בעיקרו: 21 מבין 34 האניות נבנו אחרי שנת 1950¹.

מטוסינו, מהחדישים ביותר, הפועלים בקווים בינלאומיים השיגו שיאי מהירות לתפארת ישראל. נקווה – גם לשיאים בהכנסה.

נתארכו כבישי הארץ: מ־1,670 ק"מ עד לקרוב לשלושת אלפים. גולת־הכותרת להם הוא הכביש לאילת, שנפתח לתנוּעה בימים אלה. כביש זה הוא צעד חשוב לקראת פיתוחו המזורז של הדרום ולשגשוּגה של אילת. אם יורשה לי להשתמש בדבריו של ראש־הממשלה, הרי עתיד כביש זה להיות הסואץ היבשתי שלנו.

רמת התפוּקה בישראל ובארצות אחרות

מאז הקמת המדינה גדל הערך הריאלי של הייצוּר הכולל פי שלושה ומעלה. גידול הייצור הדביק את גידול מספר המועסקים ואף עלה עליו. התפוקה הממוצעת למועסק גדלה ב־40–50 אחוז, היינו למעלה מ־5 אחוזים לשנה. בחקלאות ובתעשייה גדלה התפוקה ב־4% לשנה בממוצע.

מרבית העולים באו מארצות נחשלות מבחינה כלכלית, והיו חסרים הרגלי עבודה, ורק כאן היו לעובדים מקצועיים. בתנאים אלה אף שמירה על רמת־התפוּקה למועסק שהיתה קיימת לפני קום המדינה היא הישג ראוי לציוּן. גידול התפוּקה החקלאית והתעשיתית למועסק ב־4 אחוזים לשנה – לא כל־שכן. ההשוואה שלהלן על גידול התפוּקה התעשייתית ברוטו למועסק מראה כי הגידול בישראל היה ניכר.

גידול התפוקה התעשייתית ברוּטו לשעת־עבודה בממוצע שנתי 1948–1954 (באחוזים)²

אוסטריה	9.2
גרמניה המערבית	7.1
צרפת	5.4
הולנד	5.2
בלגיה	3.4
שבדיה	2.6
ארצות־הברית	2.6
בריטניה	2.4
ישראל (56–1950)	4.4

אך לשם הערכה נאמנה של הגידול יש לזכור שני גורמים:

ראשית: בישראל, שלא כבארצות אחרות, יש לייחס את עיקר הגידול בתפוקה לשיפוּר המהפכני בציוּד, אשר מומן על־ידי יבוא הון רב.

שנית: התחלנוּ מרמת־ייצור נמוכה ביחס.

גם כיום נופל עדיין ערך התפוקה לכל עובד בישראל במידה ניכרת מערכים אלה בארצות אירופה המערבית. ערך התפוקה הנקייה לכל עובד בתעשייה במרבית ארצות מערב אירופה, מתקרב ל־2,000 דולר לשנה, ובארצות־הברית הוּא עולה אף על 6,000 דולר, ואילו בישראל ניתן להעריך את התפוקה לעובד בתעשייה ב־1,300 עד 1,400 דולר.

אמנם יש מדינות אשר בהן התפוּקה התעשייתית למועסק נמוכה מזה. ביאפאן, למשל, היא מגיעה ל־600 דולר בלבד. אך בארצות אלו המיכון והציוּד דלים ביחס, ואף רמת־החיים נופלת במידה רבה מרמת־החיים בישראל.

כיום ציודנוּ משופר, רמת תפוקתנו עודנה נמוכה ואילוּ רמת־חיים אנו תובעים גבוהה, יחסית מכאן התביעה הנמרצת להגדלת הפריון והתפוּקה לכל אדם ולהתקרבות לרמת־הייצור של ארצות אירופה המערבית. אני משוכנע כי זה בגדר האפשרי.

קידוּם החינוּך והבריאוּת

השקעות מסוג אחר, שאינן נרשמות אמנם כהשקעות בנכסים – אם כי חשיבוּתן אינה פחותה מהן, ואולי אף עולה עליהן – הן ההשקעות באדם; הממשלה השקיעה סכומים ניכרים בהעלאת רמת ההשכלה והבריאות בארץ. היקף שירותי־החינוך עלה במידה עצומה בשנות קיום המדינה.

מספר התלמידים במערכת־החינוך עלה מ־108 אלף בתש“ט ל־357 אלף בתשי”ז, היינו גידול כפוּל שלושה בהשוואה לגידול כפול של האוּכלוֹסיה. מספר התלמידים בבתי־ספר חקלאיים מגיע עתה ל־6,400 בבתי־ספר מקצועיים ל־6,500 ובמוסדות להשכלה גבוהה ל־9,200.

אזכיר במיוחד את המפעל החינוכי של עליית־הנוער, שטיפל מאז הקמת המדינה ב־53 אלף חניכים – רבע מהילדים העולים – כיום הוא מחנך 13 אלף נער ונערה.

גם מאזן הסיכומים בעשוֹר זה בתחוּם המדע והמחקר, הלשון והתרבות, הספרות והאמנות, אינו מבוטל כלל וכלל.

מכוני־המחקר הישראליים פועלים רבות לקידום הידע המקצועי ולהעלאת הרמה המדעית והטכנית של האוכלוסיה ומשקה, וכן הם תורמים את תרוּמתם הצנוּעה למחקר המדעי הבינלאוּמי. תוך שנים מועטות, זכו מוסדות־המחקר שלנוּ לשם ולהכרה ברחבי העולם המדעי.

קליטת העלייה ופיתוּח המשק נסתייעו רבות בתרומה הנכבדה של הרופא, המהנדס ואיש־המדע למקצועותיו.

הספר והעתון העברי חודרים בהתמדה לבתי ישראל, שהיוּ עד לפני זמן לא רב רחוקים מהאות העברית. המספרים האחרונים שבידינו על תפוצת הספר והעתון העבריים מצביעים על הישגים נאים לאחר המאמץ העצוּם שהושקע בהחדרת הלשון העברית ותרבוּתה בכל שכבות העם.

לפי מחקר שפורסם על־ידי אונסקוֹ ב־1956 התברר, שבישראל יוצאים לאור 1,200 ספר לשנה, ושיעוּר זה הוּא מן הגבוהים בעולם, בהתחשב בגודל האוכלוסיה.

מספר המבקרים בתיאטרן עלה. וכן עלה משנה לשנה קהל המבקרים באולמות הקונצרטים ובמוזיאונים.

שיפוּר היקף שירוּתי הבריאוּת, מספר המיטות בבתי החולים עלה, ואילוּ היעוּל בטיפוּל הביא לקיצוּר שהייתו של כל חולה בבית־החולים.

בעוד שסיוּם מפעל ייבוש החולה יכול להיחשב כסתימת הגולל על מחלת המלריה, אשר ליוותה במשך דורות את הישוּב והיתה חלק בלתי־נפרד מהווי החלוּצי, הנה קידשנו מאז הקמת המדינה מלחמה על השחפת, ששיעוריה עלו עקב עלייה בעלת בריאות רופפת. בזכוּת עבודתם המסורה של הרופא והאחות ניצחנו, ומספר החולים מתמעט והולך בקצב מהיר.

פעולת החיסוּן של ילדינוּ מפני מחלת השיתוּק שבוצעה השנה ראויה לציוּן מיוחד. שיעור החיסון אצלנוּ היה הגבוה בעולם, וכבר ניכרות התוצאות המבורכות.

כן נצטמצמה תמותת התינוקות בגיל שלמטה משנה מ־52 לאלף ב־1949 ל־36 לאלף ב־1957.

שיעורי התמותה הכלליים ירדו, ואורך־החיים הממוצע הצפוּי לאדם בישראל עלה מ־65 שנה ב־1949 ל־68 שנה ב־1957 לגברים, ומ־68 שנה ל־72 לנשים.

קידוּם המיעוּט הערבי

בהתקדמוּת בייצור, בדרגת־החיים וברמת החינוך והבריאוּת לא נפקד מקומו של הישוּב הערבי. כיום מתחנכים בבתי־ספר ממשלתיים לבני המיעוֹטים 29,000 תלמידים, ומספר המורים בהם עובר את האלף, שירותי הסעד הגישוּ סיוּע ליותר מ־17 אלף נפש מבני המיעוטים. היקף שטח השלחין המעובד על־ידי חקלאים ערביים עלה מאלפיים דונם בתקופת קום המדינה עד לשלושים אלף דונם עתה. מספר המכונות החקלאיות במשקי המיעוטים עלה באותה תקופה מ־5 בלבד ל־165.

החלה פעולה לשיפוּר תנאי הדיוּר. בקרוב ייכנסוּ לדירות שהוקמוּ על־ידי משרד העבודה תוך תיאום עם משרד הבטחון, ראשוני החיילים המשוחררים מבני הדרוזים.כן עומד משרד־העבודה להתחיל השנה בפעולה נרחבת להקמת שיכונים לערבים.

עליית רמת־החיים

גם ברמת־החיים חלה עלייה ניכרת. בין 1950 ל־1957 עלתה הצריכה הפרטית הריאלית לנפש ב־33 אחוז בממוצע: מפחות מ־800 ל“י ב־1950 ליותר מ־1,050 ל”י ב־1957, הכל במחירי 1956.

ידעתי אמנם שממוּצע סטאטיסטי מסתיר הבדלים ניכרים ויש רבבות תושבים שעדיין הם חיים חיי דלות, אולם אם נשווה את רמת־החיים כיום בארץ עם רמת־החיים של האוכלוסיה לפני עשר שנים, בין כאן ובין בארצות מוצאם של העולים, נראה שחלה עליה כללית. כל המסתכל בעליה המתמדת והבולטת לעין ברמת התזונה והלבוש, והשיפוּר הרב ברמת הדיוּר, לא יוכל להתכחש לכך.

המקרר החשמלי, הכיריים ומכונת־הכביסה הפכוּ לכלי־בית עממיים. לדוּגמה אציין את הגידוּל במספר מכשירי הראדיו: ממקלט אחד לעשר נפשות ב־1949 למקלט אחד ל־5.7 נפשות ב־1957; וכן בשטחים אחרים.

מטרתה של כל פעילוּת כלכלית היא שיפוּר תנאי־החיים; עליית רמת־הצריכה הריהי משמחת כשלעצמה, וכפולה ומכופלת השמחה בהעלאת דרגת־חייהם של אחינו שבאו מארצות בעלות רמת־חיים נמוכה. אך אין השמחה שלמה. עליית הצריכה בישראל עדיין אינה מפרי עמלנו במידה הדרושה. חישבנו ומצאנו שעליה של אחוז אחד בצריכה שווה בהיקפה לעליה של עשרה אחוזים ביצוּא.

עליה מתונה יותר של הצריכה עשויה איפוא להגדיל במידה רבה את היצוא ולהקטין במידה ניכרת את מידת תלותנו ביבוא הון. גידול נחפז ברמת־הצריכה והעדר חסכון ניכר עיכבו את הקידום ההכרחי של עצמאותנו הכלכלית.

נטל הבטחון

ההישגים בתחום ההשקעות, הייצור והצריכה, הושגו על אף עול־בטחון כבד שרבץ ורובץ על המדינה מאז הקמתה, ועל אף המצור הכלכלי הערבי העולה לנו בדמים מרובים. הוצאות החיוניות אלו מהוות מעמסה כבדה ובלתי יצרנית מבחינה כלכלית. הוצאות הבטחון הישירות עד סוף שנת התקציב הקודמת 1956/7 הסתכמו במחירי 1956 בשני מיליארד ל"י בקירוב, וחלק ניכר מזה במטבע־חוץ. נתונים ממדינות שונות מראים שמדינות גדולות ועשירות מאתנו, דוגמת מדינות מערב אירופה, מוציאות לצרכי הבטחן כחמישה אחוזים מהכנסתן הלאומית, והן נאנקות תחת כובד משא זה. הוצאות הבטחון שלנוֹ עולות על שיעור זה אף בשנים כתיקנן, על אחת כמה וכמה בשנות חירוּם.

מדרך הטבע אין ביכולת סיכוּם תמציתי זה למַצות כל מה שהתרחש במדינה ובמשקה בעשור הראשון. אין בכוחם של מספרים בלבד לשקף את השינויים האיכותיים שחלו בארץ, בנופה ובאנשיה.

עשור זה הנחיל לעם את המדינה, חישל את האומה, והעניק לה שפעת כוחות, חלקם גלויים וחלקם שעתידים להתגלות.

היה זה עשור של מלחמת שחרור, של הקמת מדינה, של קיבוץ נידחי ישראל, של כיבוש התישבותי; עשור של מעשים גדולים, מאמצי גבורה והתקדמוּת רבה. את מחירם של כל אלה שלמנוּ בדמים, תרתי משמע. וַדאי לא חסרו גם ויתורים לחולשות וכניעה לאינטרסים של הרגע. אך דומני שגם הכשלונות לא היוּ לשוא. כיום אנו חזקים יותר ומנוסים יותר משהיינוּ.

עשר השנים היוּ שנות חריש וזריעה. השדות טרם הניבו מלוא יבולם. העצים טרם נתנו את כל פריים. בתי־החרושת והסדנאות טרם הגיעוּ לשיא תפוקתם.

כמוהם גם האדם בישראל. עוד לא נתמַצו כוחותיו, עוד לא נדלו תבונת־כפיו וכושר־יצירתו.

אאמין כי הם יוליכונו, על אף הקשיים העצומים שלפנינו, לבניית משק וחברה לתפארת.

ומה הלאה?

שלוש הן המשימות המוטלות עלינו בעשור השני:

א) המשך קיבוץ הגלוּיות וקליטה שלמה של העליה שהגיעה ושתגיע;

ב) יישוב הארץ, הפרחת מרחביה השוממים וניצול אוצרותיה הטבעיים;

ג) עצמאות כלכלית – חתירה לסתימת הפער בין היצוא ליבוא, ברמת־חיים נאותה, ההולמת את יכולתנו.

התנאים היסודיים לכך הם:

א) הגדלת הייצור על־ידי גידול פריון העבודה וניצול יעיל יותר של כוח האדם והטבע; שקידה על שינוי ההרכב המקצועי של האוכלוסיה; הגדלת חלקם של המפרנסים בענפי התעשייה והחקלאות על חשבון השירותים;

ב) הוזלת הייצור למען יהיה בר־תחרות בשוקי העולם;

ג) שינוי בחלוקת הייצור, היינו: הגדלה ניכרת בחסכון הלאומי, למען יופנה חלק גדל והוך של התפוקה הלאוּמית להשקעה.

כל אלה חובה עלינו להשיג, למען נהיה מוכנים לקדם את פני הדברים כאשר יבוא ההון הציבורי יופחת במידה ניכרת. בעוד אנו רשאים לצפות בבטחה להמשך השתתפוּתה של יהדוּת התפוצות במאמץ לקיבוּץ הגלויות ולביצור משק המדינה, עלינו לזכור שכמה ממקורות ההון שלנו בחוץ־לארץ לא נתברכו באריכות ימים יתירה, ותותלת חייהם מתקצרת והולכת.

תהיה זו אשליית־שוא אם נצפה כי מקורות חדשים של יבוא הון ציבורי ימלאו את כל החסר. הדרך העיקרית לסתימת הפער היא ביצוא של מוצרים ושירותים בהיקף כפול ומכופל מן היצוא הנוכחי. הגדלה מהירה של היצוא היא לא רק תנאי קודם לאיזון מאזן התשלומים, ששבילי המסתורין שלו אינם נהירים לכל עובד ולכל עקרת־בית, הסומכים על הממשלה והאוצר; היצוא הוא צורך חיוני לעבודה סדירה של המפעלים ולתעסוקה קבועה. בעיה זו תעמוד בפנינו בחומרה גדלה והולכת כבר בשנה הקרובה, ואין מנוס ממנה.

עתה אעבור לסקירת השנה החולפת.

העליה והבטחון

הגורמים החשובים ביותר שהשפיעוּ על התפתחות המשק בשנת 1957 היו – הגידול בעליה מחד, והפחתת נטל הבטחון, מאידך. במשך השנה האזרחית עלו 71 אלף עולים. גל־עליה זה היה שונה במידה רבה מגלי העליה שקדמו לו במשך שנות קיוּם המדינה.

מבחינת רמת ההשכלה והמקצוע היוּ לעליה זו יתרונות חשובים שהקלו על קליטתה. אופיה זה חייב גם השקעת אמצעים נוספים.

הקטנת הוצאות הבטחון צמצמה את הצריכה הציבורית והניחה בידינו יותר אמצעים לקליטה הראשונית של העליה. לפי אומדן ראשון ירדה הצריכה הציבורית בשנה זו (כולל גם הוצאות בטחון וגם הוצאות שוטפות של הממשלה, הסוכנות היהוּדית והרשויות המקומיות) ב־30 מיליון ל"י – ירידה ב־5% במחירים שוטפים וב־10% במחירים קבוּעים.

התפוּקה והתעסוקה

המשק בכללו עמד על רמה גבוהה של פעילוּת כלכלית, שהתבטאה בגידול ניכר של התעסוּקה והתפוּקה. גידול התפוּקה הלאוּמית הריאלית נאמד ב־11 אחוז, בקירוב. הדבר הורגש במיוחד בהיקף הבנייה שערכה הכולל בשנה זו גדל ב־28%. הגידול כולל עליה של 65% בבנייה ממימון ציבורי, בעיקר לשיכון העולים.

מאז הגברת קצב העליה באוקטובר 1956 ועד סוף שנת הכספים הנוכחית נמצאו בתהליך בנייה במימון הממשלה כ־51,000 דירות. בדירות אלה השתכנו ועתידים להשתכן כ־180,000 נפש.

הייצור החקלאי הוסיף לגדול ועלה בשנת תשי"ז ב־10 אחוזים, לאחר שעלה שנה לפני כן ב־16 אחוזים.

בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה באו עלינו שתי שנות־ברכה רצופות ללא בצורת, ואני מקווה שיעמוד לנו המזל גם בשנה החקלאית הנוכחית, ובשנים הבאות

הייצור התעשייתי, שנהנה הן משוק טוב והן מאספקה שופעת של חומרי־גלם מיבוא וייצור מקומי, גדל אף הוא ב־10% לפחות, ואילו הייצור והתעשייתי האזרחי גדל אף ביותר מכך.

הגידול הניכר בפעילוּת הכלכלית איפשר היקלטות קלה ביחס של העולים.

במשך השנה נוספו 40,000 דורשי עבודה, מהם מן העליה ומהם מן האוכלוסיה המקומית, ואילו האבטלה לא גדלה. מספר המובטלים כולל עובדי הדחק, פחת מ־25,000 בסוף שנת 1956 ל־23,800 בסוף שנת 1957. כמחצית מהמובטלים הועסקו בעבודות דחק.

צריכה והשקעה

גידול התעסוקה והייצור הביאו עמם גידול בהכנסה האישית, מה שגרם לגידול של כ־10% בצריכה הפרטית הריאלית. האוכלוסיה הממוצעת גדלה במשך השנה ב־5 אחוזים, בקירוב. הצריכה הממוצעת לנפש עלתה איפוא ב־5 אחוזים.

גידול רב במיוחד חל כנראה, בצריכת מוצרים לשימוש ממושך.

כלל ההשקעות במשק גדל ב־20% בקירוב. בהשוואה לאשתקד; מ־615 מיליון ל“י ל־740 מיליון ל”י, במחירי 1956.

מאזן התשלוּמים

הגידול הניכר ברמת התפוּקה והתעסוּקה מחד, והעליה בצריכה ובהשקעות מאידך, נתאפשרו, במידה רבה, על־ידי הגידול ביבוא. ייתכן שלא חלה עליה ביבוא הכולל של מוצרים ושירותים. לעומת הירידה הניכרת ביבוּא לצרכי בטחון עלה יבוא הסחורות מ־352 מיליון דולר ל־404 מיליון דולר. הוא גדל איפוא ב־50 מיליון דולר, שהם כ־14 אחוזים. נוסף על כך גדל יבוא האניות והמטוסים מ־10 מיליון דולר אשתקד ל־32 מיליון דולר.

חלק מהגדלת היבוא נועד להשלמת המלאי, שפחת אשתקד, וחלק אחר שימש להגדלת הייצור לשם יצוא.

המאזן המסחרי – במיליוני דולרים (נתונים ארעיים)

	1956		1957
סה"כ היבוא	362.8	435.5
מזה: יבוא סחורות מחוץ לאניות ומטוסים	352.4	403.7
אניות ומטוסים	10.4	31.8
סה"כ היצוא	106.5	133.8
מזה: יצוא חקלאי	43.6	51.6
יצוא תעשייתי	35.2	48.0
יהלומים	24.5	32.7
יצוא אחר ואניות	3.2	1.5
גרעון המאזן המסחרי	256.3	301.7

ואשר ליצוא.

בשנת 1957 עלה היצוא במידה ניכרת; מ־107 מיליון דולר ל־134 מיליון דולר, עליה של 28 אחוזים. היצוא התעשייתי עלה ב־37%, בעוד שהיצוּא החקלאי עלה ב־18%.

לגידול היצוא סייעה הממשלה רבות. הגדלנו את הפרמיה ליצוא התעשייתי ל־470 פרוטה לכל לירה של ערך מוסף. אף להדרים הענקנו פרמיה של 138 פרוטה. נוסף על כך ניתן עידוד מרחיק לכת ליצוא על ידי אשראי מוזל, השתתפוּת בהוצאות ההובלה, ארגוּן חברות לשיווּק, השתתפוּת בירידים ובתערוכות ועוד.

למרות הגדלת היצוא, הוסיף הגרעון במאזן הסחורות לגדול, שכן גדל יבוּא הסחורות עוד יותר. ואכן גדל הגרעון מ־256 מיליון דולר בשנת 1956 ל־301 בשנת 1957. יתכן אמנם – ועל כך עדיין אין נתונים סופיים – שסך־הכל של הגרעון במאזן הסחורות והשירותים לא גדל, בעקב הירידה ביבוא השירותים.

יבוא ההון

למימון הגידול ביבוא הסחורות נסתייענו גם השנה ביבוא הון ציבורי רב. יהדוּת התפוּצות הוסיפה לנטות שכם לקליטת העליה ולביצור משק המדינה. במידת־מה פחתו אמנם הכנסות המגבית היהוּדית המאוחדת ומילווה־הפיתוח. עקב הרפיון בכלכלה האמריקנית, ונקווה שזו תופעה חולפת.

גם השתא קיבלנו סיוּע כלכלי נרחב בממשלת ארצות־הברית בצורת מענק ומילווה, במזומנים ובעודפי־מזון. ההכנסות מן השילומים ומן הפיצוים האישיים גדלו.

בעקבות הגידול קבענו פרמיה של 20% מסכום ההעברה בצורת ניירות־ערך לכיסוּי הוצאות מקבלי הפיצויים, והנהגנו כמה הקלות נוספות, כולל תשלום ריבית גבוהה לפקדונות מטבע־חוּץ.

אציין בסיפוּק כי בשנה זו נתגלו כמה ניצנים חדשים להגברת זרם ההשקעות הפרטיות מחוץ־לארץ, והממשלה סייעה לכך במלוא יכולתה.

ייצוּב המחירים

גם השתא הצלחנוּ לקיים יציבות יחסית במחירים, שהושגה תוך מאמצים רבים, בתחומים השונים של המדיניוּת הכלכלית.

בתחום המוניטרי, עלה בידי בנק ישראל והאוצר להאֵט במידה מסוימת את עלייתם של אמצעי־התשלום. אמנם בממוצע שנתי היו אמצעי־התשלום גבוהים בשנת 1957 ב־9.3 אחוזים ממה שהיוּ בשנת 1956. אולם במחצית השניה של השנה חלה האטה, כך שבסוף שנת 1957 היה סכוּם אמצעי־התשלוּם גבוה ב־12 אחוז בלבד לגבי סוף שנת 1956.

האשראי לציבור הורחב ב־19%. כמעט כל התוספת, בסכוּם של כ־50 מיליון ל"י, ניתנה לענפי החקלאות והתעשייה להרחבת הייצור.

גם האשראי הבנקאי לממשלה הורחב ב־45 מיליון ל"י. ההרחבה חלה בעיקר במחצית הראשונה של השנה, כתוצאה ממבצע סיני.

השנה עלה שכר־היסוד בסכום הידוּע בציבור כ“שליש התוספת”. כן הוגדלה תוספת־היוקר מחודש יוּני ואילך ב־3.2 אחוזים. אם נוסיף לכך את ההעלאה הניכרת בשכר בעקב העלאות בדרגה, בוותק ובתוספות אחרות, הגיעה ודאי עליית השכר הכספי ל־8 עד 10 אחוזים. בהשוואה לאשתקד היתה זו עלייה מתונה.

נדמה כי הציבור הרחב והנהגת ההסתדרוּת מגיעים לכלל הבנה, כי ניתן להעלות את שכרו הממשי של הפועל העלאה בטוחה ומתמדת רק על־ידי הגדלת הפריון, הגברת הייצור והוזלתו. מסתבר כי הציבור מתחיל להתנער מהאשליה העצמית הנבובה כי ניתן להיטיב את מצב העובד על־ידי תוספת־שכר כספית, ללא הגדלה מקבילה בפריון. רק גידול ממשי של הפריון והייצור בכוחם להבטיח את העלאת ההכנסה הממשית לקבועים בעבודתם, ליצור מקורות עבודה ופרנסה למובטלים ולמנוע פליטת עובדים.

הגברת הייצור המקומי וגידול היבוא תרמו אף הם להקלת הלחץ על המחירים.

סובסידיות

אך בגורמים אלה לא היה די.

כדי למנוע לחץ חזק להעלאת המחירים במשק, ולהבטיח את הערך הריאלי של השכר וההכנסה נאלצנו להגדיל במידה רבה את הסובסידיוֹת, למוצרי־יבוּא ולמוצרים מקומיים. הסובסידיוֹת ניתנו ברובן בכל ימות השנה והוצאנוּ עליהן בתשעת החודשים הראשונים של שנת הכספים כ־70 מילין ל"י ומליוני דולרים רבים, ואין סכוּם זה כולל את התמיכות ביצוּא.

במאמץ נוסף לייצוב המחירים עשינו לאחרונה הסכמים עם איגוּדי היצרנים, להבטחת אספקה שופעת של ביצים וירקות במחירים יציבים ומוזלים.

עידוּד החסכון

השנה הוספנו לנקוט אמצעים לעידוּד החסכון, כדי לממן חלק גדול יותר של ההשקעות על־ידי חסכונות מקומיים, וכדי לאפשר לבעלי האמצעים הקטנים לחסוך לשעת צורך תוך הבטחת ערך חסכונותיהם.

הוצאנו סוגי איגרות־חוב חדשים ומגוּונים. כן עודדנו ביטוח־חיים צמוּד־ערך והענקנו לו הקלות במסים. הכספים שיצטברו בדרך זו יושקעו ברובם בחברת החשמל. ביטוח־חיים צמוּד הוא חידוש בעולם והוא פותר באופן מניח את הדעת את בעיית ירידת ערך־הכסף בטווח ארוך, בעיה המטרידה גם מדינות אחרות.

המקור הגדול ביותר של חסכון מוסדי הוא קופות־התגמולים. השנה הגענו להסדר המַתנה את הפטור ממס־הכנסה לגבי הקופות בהשקעת 65 אחוז לפחות מאמצאיה ב’השקעות מאושרות' ובהגבלת החלק הניתן לחברים בהלוואה למטרות שיכון ורכישת משק חקלאי ל־25%.

ביצוע התקציבים

ועכשיו לביצוע תקציבי המדינה בשנה השוטפת.

ההכנסות עד סוף נובמבר היו 632 מיליון ל“י. ההוצאות הגיעוּ ל־647 מיליון ל”י. לעומת עודף ההכנסות בתקציב הרגיל בסך הקרוב לשני מיליון ל“י נוצר עודף הוצאות של כ־17 מיליון בתקציב הפיתוּח ועודף כולל של ההוצאה על ההכנסה בסך 15 מיליון ל”י.

בעוד שההכנסות בתקציב הרגיל היוּ מתאימות לאומדן, ובמפעלי־הדואר והתחבורה אף עלו עליו, הרי ההכנסות מקרנות־התמורה השונות לא הגיעו כדי ²/₃ מהאומדן השנתי, בגלל פיגור זמני בהכנסות מקרן־התמורה של המענק ועודפי התוצרת החקלאית.

בתחום השיכון ל א יכולנו לצמצם את ההוצאות במקביל לעיכוב בהכנסות, והוא שיצר בעיקר את עודף ההוצאה שהזכרתי.

חוק הרבית

כזכור לחברי הבית, חוקק בתחילת שנת 1957 חוק הרבית והוצאנו לפיו צו שהגביל את הרבית ל־11 אחוז לשנה להלוואות בדרך־כלל ול־10 אחוזים להלוואות לחקלאות ולתעשייה. נראה שהמוסדות הבנקאיים שהם רוב מנין ורוב בנין של מקור האשראי במדינה, מקיימים את החוק כהלכתו, והתוצאות מורגשות בוודאי במשק החקלאי והתעשייתי כאחד, אף־על־פי שהרבית הקצוצה עדיין לא חוסלה לגמרי. אנו בוחנים עתה את האפשרות של הגברת הפיקוח וסתימת הפרצות.

הידוּק קשרי־חוּץ כלכליים

נתהדקו קשרינו הכלכליים עם מדינות אחרות. כידוּע קיבלנו השנה מילווה בצרפת, וכבר הגיע ארצה חלק מהסחורות שאנו עתידים לקבל במסגרת עיסקה זו. יחסינו הכלכליים והמסחריים עם מדינה זו הם נלבבים, כמוהם כיחסים המדיניים.

הוגברו קשרינו עם כמה מדינות באסיה ובאפריקה. העמדנו לרשות כמה מדינות צעירות אחרות מן הידע והנסיון שרכשנו בתחום הכלכלה, ובכל הצניעות אנו נכונים להוסיף ולהרחיב את הפעולה. דוּגמה נאה לשיתוּף הפעוּלה בינינוּ תשמש חברת־הספנוּת המשותפת עם גאנה.

בהקשר זה עלי להזכיר גם את חיפושי הדרך להידוק קשרים עם אירגונים כלכליים של ארצות אירופה. ברחבי תבל מתהדק והולך שיתוף־הפעולה הכלכלי, והנסיון הוכיח כי הדבר הוא לברכה לכל אחת מהמדינות המשתתפות. אם נפגעת לתקופת־מה קבוצת אינטרסים זו או אחרת, הרי יוצא הפסד זה בשכרו של המשק בכללו. דומני, שמשקנו לא יוכל לשכון לבדד לאורך־ימים, וראוּי לנו לתור ולבדוק דרכים לשיתוּף עם אירגונים כלכליים אזוריים.

נגעתי עד עתה בדברים הכלליים ביותר. נמנעתי מלתאר התפתחוּיות חשובות וראויות לציוּן בתחומי התעשייה והחקלאות, המחצבים והתחבורה, השיכון וההכשרה המקצועית ובשאר תחומי המשק והמדינה. ודאי יעמדוּ על כך חברי השרים, איש איש בדיוּן על משרדו ושטח פעולתו.

בפירוט הכספי והסטאטיסטי של ההתפתחוּת הכלכלית נבלעות בין המספרים ונעלמות מן העין פרשות־גבורה רבות־תפארת. תחייתו של נמל אילת וקשריו עם מרכז הארץ בצינורות שונים הם פרשה שעוד תסופר ועוד תורגש בארץ ובכלכלתה; התבססותן של עיירות וישובים בנגב, הגדלת ניצול המחצבים ממעמקי האדמה ומהים, השתרשותם של יושבי לכיש, הקמת יטבתה, עין־גדי, מצפה־רמון ושדה־בוקר, כל אלה הן התחלות שאחריתן תשׂגה.

ומה לשנה הבאה?

מסוכן להתנבא במדינת ישראל. יותר מאשר בארצות אחרות, רבים במשקנוּ הגורמים שאין לנו שליטה עליהם ושאין אנו יכולים לחזותם מראש. אין לנוּ אלא להתבסס על המעט הידוּע, להניח הנחות ביחס לגורמים הבלתי־ידוּעים, ולקוות כי ההפתעות תהיינה רק לטובה.

הנחות יסוד

הגורמים העיקריים המשפיעים על התפתחות משקנו, ושלגביהם אין לנוּ ידיעה ברורה הם שלושה: העלייה, הבטחון ויבוא ההון.

בחישובי התקציבים אנו מתבססים על ההנחה שהיקף העליה יהיה 40 אלף נפש. העולים יבואו חלקם מארצות אירופה וחלקם מצפון אפריקה.

מעליה זו יתוספוּ 16 אלף מבקשי־עבודה, ומתפקידנוּ לקלוט אותם בתעסוקה יצרנית.

הנחה ב' היא שהיקפו של נטל הבטחון לא יעלה על היקפו אשתקד.

אשר ליבוא הון, יש יסוד להניח כי בעוד שבהעברות אישיות ובפיצויים תחול עליה מסוימת, תחול ירידה ביבוא הון ציבורי. קיים חשש כי התנאים הכלכליים השוררים עתה בארצות־הברית ישפיעוּ לרעה על המגבית המאוחדת ומילווה הפיתוּח. גם סכומי הסיוּע האמריקני אינם נמצאים בקו עליה.

מכל־מקום, אין להניח שהיקף יבוא ההון יעלה השנה על יבוא ההון בשנה שעברה. נהפוך הוא. יש מקום לחשוש שתחול ירידה בהיקפו.

מצד שני, גדל והולך היקף החובות שעלינו לפרוע, וכן מוטלת עלינו החובה להגדיל את הרזרבות במטבע־חוץ, עם הצטמצמות מקורות יבוּא ההוֹן, רזרבה ניכרת היא בגדר הכרח.

כיוון שכך, ניצבת בפנינוּ בכל חומרתה השאלה – איך נעמיד לרשות המשק את יבוא הגלם, הציוּד ומוצרי־הצריכה הנדרשים כדי להוסיף ולקיים רמת־ייצור גבוהה? כבר ציינתי שהיבוא המוגבר של חומרי־גלם היה אחת הסיבות העיקריות לגידול הרב בייצור ובתעסוקה אשתקד. ראוּי גם לזכור שהבנייה, שהיקפה היה גדול אשתקד במיוחד, סיפקה תפוקה ותעסוקה גבוהים על בסיס של יבוא מועט יחסית.

השתא יהיה עלינו ליצור מקומות עבודה ופרנסה ל־35 אלף מפרנסים נוספים – כמחציתם מהתבגרות האוכלוסיה הקיימת ומחציתם מן העליה, וזאת נוסף לכל הדרוש כדי לקיים את הרמה הגבוהה של ייצור ותעסוקה שהשגנו אשתקד.

הצורך להגדיל את יבואם של חמרי גלם, ציוּד ונכסי תצרוכת נוכח יבוא הון ציבורי שאינו מספיק – זו הבעיה!

שלוש הן הדרכים לפתרון, ואון עלינו להעמיד במרכז מדיניותנו הכלכלית בשנה הקרובה ובשנים הבאות: א) העמקת הייצור המקומי להקטנת מידת תלותנו ביבוא;

ב) הגברת יבוא ההון הפרטי, נוסף על הציבורי.

ג) הגדלת היצוא.

העמקת הייצור

אנו משקיעים זה שנים סכומים עצומים בענפי יסוד במגמה להעמיק את הייצור, להגדיל את אספקת חומרי־הגלם המקומיים, להקטין בכל מוצר את חלקו של מרכיב היבוא ולהגדיל בעשור הראשון את הייצור פי שלושה ויותר, בעוד שהיבוא גדל במידה פחותה מזו. אך קצב ההתקדמוּת אינו מספק. נגזר עלינו להחיש את העמקת הייצור, שבה פתרון להגדלת־תפוקה וריבוי־תעסוקה, ללא הכרח להגדיל את היבוא במיליוני דולרים החסרים ואינם. את העמקת הייצור ניתן להשיג על־ידי השקעות בהרחבת כושר הייצור המקומי ועל־ידי הגדלת הכדאיות של ייצור מקומי ביחס ליבוא. ייאמר כאן, שלכך בעצם כוּונו ההיטלים המתאימים.

יבוא הון פרטי

דרך שניה להגדלת ההכנסות במטבע־חוץ היא עידוּד יבוא הון פרטי. ההשקעות הגדולות של הון ציבורי בענפי היסוד הכשירו את התנאים וסללו את הדרך לבואו של ההון הפרטי.

להון זה נועד תפקיד נכבד בפיתוח המשק, הן על־ידי השקעה במפעלים קיימים והן בהקמת מפעלים חדשים.

אמנם, חלפה התקופה בה חיפש לו הון פרטי מהארצות המפותחות מוצא להשקעה בארצות־חוץ. צמאון להון שורר היום כמעט בכל הארצות, ואילוּ ההון המצטבר בארצות המפותחות אינו נוטה לזרום למרחקים אלא לדלוף טיפין טיפין. כדי למשוך את ההון הפרטי הנה, לא די כנראה בכל סגולות־היקר של ארץ זו, אלא יש צורך לאפשר לו אף רווחים נאותים ולהגביר את אמונו בבטחון ההשקעות.

ואכן, נקטה הממשלה אמצעים נוספים כדי להגדיל את ריווחיות המפעלים. הנחנו על שולחן הכנסת הצעת־חוק המאפשרת הגדלת הפחת המוכר לצרכי כמס־הכנסה, הן למפרע, החל משנת 1955 – והן מכאן ואילך. חישוּב פחת חדש זה יקטין את תשלוּמי המס ויגדיל את הרזרבות של המפעלים.

בהצעת־התקציב הזו מציעה הממשלה לבטל את יהב המגן גם על מסי חברות, ולהוריד את השיעור המאכסימאלי של מס־ההכנסה של החברות. להורדה זו כפל חשיבות. היא תגדיל את הרווחים הנקיים של המפעלים, דבר שיגביר השקעות־פנים וחוץ, ווַדאי יימצאו רבים אשר יראו סימן טוב בעצם צמצוּם חלקו של שר־האוצר ברווחי המפעלים.

הממשלה נותנת ותוסיף לתת להשקעות הפרטיות עידוד ישיר על־ידי הלוואות מאמצעיה היא בתנאים נוחים.

כדי להקל על הזרמת הון לפיתוח תעשייתי הקמנו השנה את ‘מוסד ישראל לתעשייה’ בו משתתפים, מלבד הממשלה, בנקים וגופים כלכליים אחרים. המוסד יכוון את האשראי הניתן למפעלי התעשייה לאפיקים יעילים. אנוּ מקווים כי יעלה בידו, לאחר שיתבסס ויוכיח יכולתו, לגייס הון מקומי נוסף וכן הון ממקורות־חוץ.

אזכיר גם את משלחת ‘הרצון הטוב’ לארצות־הברית, בה השתתפוּ נציגי התעשייה לכל גווניה. היא הצליחה לקשור קשרים נאותים ולעניין משקיעים, נצפה לפירות בהשקעות של ממש.

הגדלת היצוא

הדרך הטבעית והמבטיחה ביותר ליצירת אמצעים נוספים במטבע־חוץ היא בהגדלה מהירה של היצוא. יש יסוד להניח כי היצוא יגדל בשנה הקרובה ב־40 מיליון דולר, ויגיע ל־240–250 מיליון דולר (כולל שירותים), אולם אף גידוּל זה אינו מספיק.

כל דולר שאנו מרויחים מיצוא נותן לא רק הכנסה ותעסוקה בתמורתו הישירה אלא שבחלקו הוא גם מאפשר קניית חומרי־גלם, חומרי־בנייה או ציוּד, המשמשים בסיס להגדלה כפוּלה ומכופלת של כלל הייצוּר והתעסוקה, לא אהסס לומר כי הברירה העומדת בפנינו בשנים הבאות היא יצוא או אבטלה, חלילה, ומכאן לקח ומסקנות לגבי כל מפעל, כל עובד וכל אדם בישראל אף לגבי אלה הרואים עצמם מובטחים בתעסוקתם ובפרנסתם.

הממשלה מצדה בוחנת כל אפשרות להגדלת היצוא, ומסייעת לכך בדרכים שונות. בתקציב המוצע הקצבנו עשרות מיליונים לעידוד היצוא.

לאחר שהתעשייה והחקלאות צוידו במיטב הציוּד, וכושר יצורם עולה על יכולת הקליטה של השוק המקומי, הרי רק בנו ובעבודתנו תלוי הדבר, אם נספק לשוקי־חוץ מוצרים אשר יהיוּ בני־תחרות מבחינת האיכות והמחיר, ואשר תמורתם תמשיך להניע גלגלי הייצור והתעסוקה.

מדיניות המחירים

הצלחת מאמצינו להגדלת היצוא, למשיכת השקעות ולמניעת לחץ נוסף על היבוא, מותנית במניעת התפתחות אינפלציונית. לשם כך נפעל בשילוב האמצעים שברשותנו לקיוּם היציבוּת במשק.

המדיניוּת המוניטארית תסייע להגדלת הייצור החיוני על־ידי הכוונת האשראי לחקלאות ולתעשייה ולענפים יצרניים אחרים, במסגרת הגבלה כמותית של האשראי.

נפעל למניעת גרעון בביצוּע תקציב הממשלה ותקציב מוסדות ציבוריים, כדי לבלום השפעה איפנלציונית מכיוון זה.

החלטת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, להימנע מדרישות להעלאת־שכר כללית במשך השנה הקרובה, תסייע ליציבות ואף תמנע את החרפת מצב התעסוּקה. החלטה זו נובעת מדאגה לאינטרסים של כלל העובדים ושל המשק הלאוּמי כאחד.

נוסף לכל האמצעים לייצוב מחירים שמניתי נשתמש גם במכשיר בסוּבסידיות במידת הצורך. בתקציב המוצע מוקצב לכך הסכום הגדול של 38.5 מיליון נטו.

הגברת החסכון

נוסף לפעול להגברת החסכון לשם מימון השקעות חיוניות. אנוּ מקווים להפיץ איגרות־חוֹב נוספות של מילווה השיכון בסכום של 25 מיליון ל“י. כמו־כן תוצא אֶמיסיה חדשה למימון התעשייה בסכום של 20 מיליון ל”י. האיגרות הללו נהנות מהנחות בתשלום מס־הכנסה, מהצמדה לדולר או לאינדכס, ומצוידות בערבות הממשלה. אני מקוה שחלק ניכר מתוספת ההכנסה, שתישאר בידי הציבוּר לאחר הורדת שיעוּרי המסים, הגביר את החסכון.

אשר לתקציבים עצמם – הרי זה ספר של 1,420 עמודים, הכולל פרטים ופרטי־פרטים. אתעכב על־כן רק על כמה נקודות הנראות לי מרכזיות, והמהוות שינוי לגבי השנים שקדמו, אם מבחינת ההכנסות ואם מבחינת ההוצאות.

פיתוח הדרום והנגב

במדיניות ההשקעות הממשלתיות נפנה יותר לפיתוּח הדרום והנגב. אין זו משימה לשנה אחת בלבד. אנו מתכוונים לניצול הפוטנציאל של חבל־ארץ זה, בחקלאות, בתעשייה ובמחצבים. מפעל־המים הארצי, פיתוח הערבה, המחצבים והמכרות, ואף השקעותינו בתעשייה ושיכון – יעמדו רובם בסימן הנגב. במסגרת המפעל הארצי להספקת מים לדרום ולנגב נמשיך במרץ מוגבר בחפירת התעלה ומנהרותיה, ונתחיל בייצור הצינור הגדול ובהנחתו. למפעל־המים להר הנגב הקצבנו השנה סכום של תשעה מיליון ל"י. עד להשלמת המפעל נשקיע בו בוודאי סכום כפול.

בימים אלה תושלם הקמת מפעל־הנחושת בתמנע ונתחיל בהרצתו. במחצית השניה של השנה הוא עתיד להיכנס לפעולה סדירה. בתקציב נכללוּ גם כספים שיסייעו להגברת הייצור בחברות האשלג, הברום והפוספאטים. אנו מתחילים השנה בסלילת מסילת־הברזל באר שבע–דימונה ובסקר להכנת המשך הקו עד אורון. הקצבנו סכום ניכר להרחבת כושר פעולתו של נמל אילת ולייעולו. נתחיל בהקמת מפעלים בדרום, מאשדוד בואכה אילת.

נקדם השנה את פיתוח הנגב על־ידי העברת מתקנים ומפעלים, ממשלתיים וצבאיים, ללב הנגב שיעסיקו עובדים רבים, והם ישמשו אבן־פינה ואבן־שואבת לאיכלוּס הנגב.

עין־גדי ומצפה־רמון, ים־המלח ויטבתה, תמנע ודימונה, שדה־בוקר, אורון ואילת. אלה הם ישובי יסוד, הם השתי והערב שעליו נרקום בהתמדה ובעקשנות את המטווה הכיבושי וההתישבוּתי של הנגב.

פעולה נרחבת תיעשה השנה במפעלי־תחבורה. השנה יוחל בהכשרת נמל הקישון למספנה. עם השלמתה עתידה המספנה ליצור תעסוקה נוספת, ולשמש מקור לחסכון ולהכנסה במטבע־חוץ, בשירות ציינו וציים זרים. אין הדברים אמורים אלא אם תהיה בת־תחרות מבחינת טיב העבודה ומחירה. נתחיל גם בהרחבת רציף נמל חיפה, סלילת מסלול־המראה חדש בשדה־התעופה לוד ומסילת־הברזל לדימונה; למפעלים אלו אנו מציעים להוציא השנה כחמישה מיליון ל"י, אך השלמת תכנית הרחבה זו תימשך 4–5 שנים. ויידרשו לכך סכומים גדולים פי כמה מאלה שהקצבנו השנה.

להתישבות חקלאית, השקייה ופיתוח הערבה נוציא השנה סכום של 120 מיליון ל“י. אם נוסיף לכך את תקציב הסוכנות היהוּדית להתישבות, יסתכם התקציב לחקלאות ב־170 מיליון ל”י.

במסגרת זו הקצבנוּ סכוּם גדול למטעי־הדר נוספים. הודות להשקעותינוּ בעבר הוכפלו בשנות קיוּם המדינה שטחי ההדרים מ־125 אלף דונם ל־245 אלף. בשנה זו נוסיף לנטוע. תנובת הפרדסים תגיע בקרב הימים לשוקי־העולם המתרחבים והולכים, ותגדיל את הכנסותינו במטבע־חוץ.

עקב ההגדלה בהשקעות בחקלאות, בתעשייה ובמחצבים נאלצנו לצמצם את תקציב השיכון, שיגיע השנה ל־65 מיליון ל"י, כולל השיכון בהתישבות. הפחתה זו נתאפשרה מאחר שאשתקד השקענו בשיכון סכומים גדולים.

גם השנה נוסיף ונבנה קרוב לשתי רבבות יחידות־דיוּר. התקציב יספק את האמצעים לביצוּע חלק ניכר מתכנית חיסול המעברות ושכונות־הצריפים, והחלפת מבנים מסוכנים.

הכנסות תקציב הפיתוּח

הכנסות תקציב הפיתוּח תגענה לפי האומדן ל־436 מיליון ל“י. 274 מיליון ל”י תבואנה מקרנות־תמורה של השילומים, המענקים ומילווה־חוץ, השאר יבוא ממקורות־פנים – מגביות, מהכנסות מנכסים וממילוות שונים. חלקם של מקורות־הפנים בהכנסות תקציב הפיתוח גדל והולך גם בשנה זו.

הפחתת המסים על הכנסה

ואשר להכנסות התקציב הרגיל, אנו מציעים את ביטול יהב המגן על ההכנסה, הסכום של 15 מיליון לירות, שנרשם בהצעת־התקציב בסעיף זה, יבוא מגביית הפיגוּרים של העצמאיים, וכן מניכוי היהב לשכירים ממשכורת מארס, שייגבה רק באפריל.

זה שנים אחדות אנו נוהגים הפחתה אחרי הפחתה בשיעורי מס־ההכנסה, והממשלה דנה עתה בהצעה לשינויים נוספים.

כתוצאה מהפחתת מס־ההכנסה אשתקד וביטול יהב המגן לשנה הקרובה, תחול ירידה בתשלומי המס, שאת היקפה אדגים בדוגמאות מספר:

עובד נשוּי, אב לילד אחד, שהכנסתו 250 ל“י לחודש שילם בשנת 1956 למעלה מ־25 לירות, משלם השנה כ־20 ל”י וישלם בשנה הבאה עלינו לטובה כ־14 לירות בלבד. עובד נשוי, אב לשלושה ילדים, המשתכר 400 ל“י שילם ב־1956 67.5 לירות משלם השנה 47.5 ל”י, וישלם בשנה הבאה 37.5 לירות. עובד נשוי ואב לשני ילדים המשתכר 600 לירות, שילם בשנת 1956 – 203, השנה הוא משלם 146 ל“י ובשנה הבאה ישלם 122 ל”י בלבד.

שינויים אלה משקפים את המגמה להפחית את שיעורי המס הכלליים.

כאמור מציעים אנו להפחית גם את שיעורי המסים על הכנסות החברות, כבר הבעתי תקוותי כי גידול ההכנסה של החברות יסייע למשיכת הון־חוץ. כוונתנו בצעד זה היא, כי הכספים שנותיר בידי המפעלים יגדילו את השקעותיהם היצרניות או יממנו את צרכיהם בהון חוזר. באופן זה יפחת אולי בהדרגה הצורך לממן מפעילם עלהידי הלוואות והשקעות מתקציב הפיתוּח.

הורדת שיעורי המסים מתאפשרת הודות ליעול הגבייה, להרחבת רשת משלמי המס ולהרמה המתמדת של מוסר תשלום המסים. אנו חייבים לגבות בשנת הכספים הבאה 250 מיליון ל“י ממס־הכנסה לעומת 204 מיליון ל”י שנקבעו לשנת־הכספים השוטפת.

מסים ישירים ועקיפים

במסגרת הדיונים על התקציב נוהגים לבחון מה נוטלים בו המסים הישירים – הם המסים על הכנסה ורכוש – המסים העקיפים – הם המסים על ההוצאה. אומר מלים אחדות להבהרת עמדתנו בענין זה.

בעבר שלט בכיפה קו־מחשבה פשטני בשטח זה. מס־ההכנסה נחשב כמס הרצוּי ביותר מבחינה סוציאלית, וכל המרבה אחוזו בכלל המסים הרי זה משוּבח. הנסיון במדינות רבות הזם הנחה זו. מתפשטת והולכת המסקנה כי מוטב לגבות חלק ניכר בצורת מסים על הצריכה, שכן הגזמה במסי־ההכנסה מזיקה לייצור ולמשק. ואמנם כך נוהגים במרבית המדינות, הן במדינות מערביות, קאפיטליסטיות וסוציאליסטיות – והן במדינות הגוש הסובייטי, וברית־המועצות בראש ובראשונה. רק מדינה אחת דבקה בהעדפת מס־הכנסה, והיא ארצות־הברית, אך תנאיה, רמת הייצור וההכנסות בה כה שונות משל ארצות אחרות, עד שאין ללמוד ממנה גזירה־שווה.

עיקר מגמתנו להגביר את הייצור ללא העלאה מקבילה תצרוכת, למען תופנה מרבית תוספת־הייצור להשקעה וליצוא. המדיניות הפיסקאליות צריכה אף היא לסייע לעידוד הייצור, על־ידי שיעורים נמוכים של מס־הכנסה, ולצמצום הצריכה, על־ידי מסים של ההוצאה.

מכל־מקום אציין כי חלקו של מס־ההכנסה יגיע בשנה השוטפת לכדי יותר מ־40% מכלל ההכנסה ממסים, ואף בשנה הבאה יגיע לשיעור דומה.

מס־קנייה הוא המכשיר העיקרי לגביית מסים על הצריכה. גם בו יש מקום לפרוגרסיביות בשיעורים, לפי מחיר המצרך ומידת חיוניותו. לא רק שהמס צמוד למחיר אלא שנוסף לכך יש במס־קנייה גם שיעורי־מס מודרגים. על תנור־חשמל, למשל, מוטל אחוז־מס גבוה יותר מאשר על תנור־נפט; על בגדי־צמר יקרים מוטל אחוז־מס גבוה יותר מאשר על בדים עממיים. גם מסי־בלו על צריכה, מס־שעשועים, מס־נסיעות־חוץ ומס על צריכת חשמל מעל למינימוּם מסוים נכללים בין מסי־הצריכה הפורגרסיביים. ממסי־הקנייה אנו מתכוננים לגבות השנה 75 מיליון ל"י.

פרט לגידול הכנסות מס־הכנסה ומס־קנייה, אנו מצפים לגידול ניכר בהכנסות מבלו על דלק, עם גידול הצריכה. המעבר לעישון סיגריות פילטר, היקרות יותר, מובא בחשבון בגידול ההכנסות מבלו הטבק. הגידול בשאר הסעיפים יהיה ודאי מקביל לגידול הכלליי בהכנסה הלאומית.

הוצאות התקציב הרגיל

היקפו של התקציב גדל ב־87 מילון ל“י. תוספת זו מתחלקת בצד ההוצאות כך: ההוצאות למשרדים גדלו ב־36 מיליון ל”י. השנה יהיוּ משרדי הממשלה ומוסדות ציבוריים אחרים חייבים בתשלום מכס ומס־קנייה במשך כל השנה, וכתוצאה יגדלו ההכנסות וגם ההוצאות ב־10 מיליון ל"י. הוצאות משרד־הבטחון והתקציבים המיוחדים יגדלו ב־16.5 מיליון.

מתוך 36 המיליונים שיתוספוּ למשרדים 10 מיליון הם מתוספת ההתיקרות, ואילו 14 מיליון הם תוספת לפעולות חדשות.

השנה נתחיל בביצועה של תוכנית תלת־שנתית לשיקוּם הפליטים הערביים הנמצאים כיום בישראל. התכנית תעלה ב־10 מיליון ל"י. החלק הראשון מסכוּם זה כבר נכלל בהצעת התקציב לשנה זו.

מספר עובדי המדינה כמעט ולא גדל. רק במשרד החינוך והתרבוּת גדל מספר העובדים במידה ניכרת. קליטת הילדים הנכנסים לעול תורה – ילדי עולים ובני תושבים, מחייבת 1,400 כיתות חדשות ו־1,500 מורים ומורות.

פרט למורים, גדל מספר עובדי המדינה ב־400 בלבד, שהם פחות מאחוז אחד ממספר עובדי המדינה כיום. הגידול הזה נתחלק בין המשרדים השונים, ועיקרו – לכוחות המשטרה. מספר השוטרים יגדל ב־200, ואנו מקווים שעמם ירבה הבטחון בדרכים ובישובים ויופרשו כוחות מספיקים למרכזי הדרום והנגב.

שני משרדים נתקפחו על־ידי הממשלה ומספר עובדיהם פחת: משרד הבטחון והאדמיניסטראציה של משרד האוצר.

שירותי התחבורה והבזק הועברו השנה לחשבון מסחרי סגור ואין הם מופיעים עוד במסגרת התקציבים הרגילים. בתקציב הרגיל נכללות רק ההוצאות המנהליות של המשרדים הממונים על שירותים אלה וכן הרווחים והגרעונות של המפעלים.

התקציב הרגיל, הבא לספק את צרכי המדינה בבטחון פנימי וחיצוני, במשפט, בבריאות, בסעד ובחינוך, מצוּיד באמצעים באופן מניח הדעת.

לעוּמתוֹ אינו מספיק כלל וכלל התקציב המיועד למפעלי־פיתוּח כלכליים וכיבושיים ולקליטת עליה.

הקוצב תקציבים לכל פעולה וענף יכול היה להשתמש ביעילות גדולה עוד ב־100–150 מיליון ל"י למטרות חיוניות ביותר בכפר ובעיר: בחרושת בחקלאות, בתחבורה ובבנין.

תוספת אמצעים במטבע פנים וחוץ למפעלי פיתוח היתה מבטיחה אותנו מריבוי אבטלה והיתה מאפשרת להקטין את מספר העובדים עבודות יזומות בחילופין, דבר הבולע כוח אדם ואמצעים לפעולה שאינה בעלת ערך חיוני ביותר.

העברת כל 1000 איש לעבודה יוצרת עשויה להוסיף לתפוקה הלאומית מוצרים בשווי של מיליון דולר ויותר.

באספקת אמצעים נוספים, יכולת ויוזמה נוספות, ניתן להכניס למעגל הייצור עוד 20–25 אלף מפרנסים, וערך ייצורם עשוי להגיע ל־20 מיליון דולר בשנה – סכום שאינו מבוטל כלל.

אפשרות זאת תלויה כיום לא רק באמצעים להשקעה. עכשיו היא תלויה קודם כל בכדאיות הייצור וביכולת המכירה בשוקי עולם, כי רק היצוא בכוחו לפתור את השאלה.

תוספת ייצור לשם יצוא במקום אבטלה גלויה וסמויה – בה בעיקר נחפש פתרונות לבעניותינו הכלכליות.

הורדת שעורי המסים על־ידי ביטול יהב המגן ושינויים אחרים ישאירו בידי הציבור עשרות מיליונים לירות נוספות. טובת המדינה וטובת העם דורשות שנשקיע סכומים אלה בפיתוח – איש איש בשדהו, במקצועו, בענפו ובפינתו.

השקעה גוררת השקעה, יצר העשייה מתסיס ומדביק. מה שהחסיר תקציב הפיתוּח ימלא הציבור. בידי כל אדם ובידי כולנו יחד המפתח לעתידנו הכלכלי.

אני מאמין כי טמונים בנו כוח יצירה, תבונת כפים ומוח אשר טרם באו על מלוא ביטוים בכלכלה ובמשק.

נעמול במשנה מרץ לתור את הדרך להוציא כוחות אלה מן היכולת הרדומה אל הפועל.

על סף העשור השני של חידוש קוממיותנו נחרות צו זה על לוח לבנו.

בעשור הראשון נאגרה מתחת לפני השטח הגלוי יכולת רוחנית וכלכלית. היא זקוקה לתקופה מתאימה של דגירה. ערכו הכלכלי והיצרני של ציבורנו עולה משנה לשנה. החקלאי הוותיק והצעיר אשר בידיהם הגרומות לספק מרבית מזונותינו מתנובת האדמה; פועלי החרושת, הסדנה והתובלה אשר ברצונם ובזרועם השרירית תלוי כה הרבה; הם, מהנדסיהם ומנהליהם, מתבגרים והולכים, מתנסים והוליכם. שעת גילוּי כוחם קרבה.

חייבת כל שנה להעלות אותנו במעלות התפוקה, היצירה והפריון.

השנה הבאה – הראשונה לעשור השני – נתבעת לתרום את תרומתה במאמץ ההתקדמוּת וההתפתחוּת.