רקע
אלמוני/ת
ירושלים ועצמאות היהודים
אלמוני/ת
תרגום: זאב אלבלינגר (מאנגלית)

יקירות!

אולי לא ידוע לכן שאני משוגע לתאריכים מדויקים. אילו היו מוסרים לי את התאריך המדוייק של בריאת העולם, הייתי מתחיל להאמין בה. לכן, מאחר ומצאתי מאמר עם תאריכים מדויקים והנוגע, כמובן, לציונות, הריני מוכן ומזומן לעסוק במצוה זו ולתרגמו אפילו מספרדית. והרינו לפניכם.

“ירושלים ועצמאות היהודים” מאת סופר בלתי ידוע.

הרשימה הזאת תדגיש את האטיות והשלוה, שרק אנו, הירושלמים, נהנים ממנה, כמשקל נגד לביקורת שמבקרים אותנו תושבי ת"א הרועשת. למעשה, אנו, תושבי עיר זאת, שרושם מפות עתיק שם במרכז כדור הארץ, חיים היום בעיר, שמספר תושביה עולה על מספר כל תושבי עיר אחרת במדינתנו.

עירנו הגדולה, עיר הבירה של מדינת היהודים השלישית (יש ומניחים שזו המדינה הרביעית, אם ניקח בחשבון את תקופת העצמאות של בר־כוכבא, במלחמותיו עם הרומאים). יש בה 356000 תושבים, כ־10000 יותר מאשר בת"א, העיר, שממנה עולים ברגל לירושלים. לכן פה, 800 מטר מעל פני ים־התיכון ו־1500 מטר מפני ים המלח, על הסלעים והאדמה הרזה של ירושלים, איפה שלפני 3000 שנה (1005 לפני הספירה) יסד דוד את מלכותו, חיים היום 258000 יהודים ו־96000 נוצרים ומוסלמים בנוסף לאלפי כומרים ונזירים ונזירות וכלי קודש של למעלה מ־25 כניסיות וקהילות נוצריות של המזרח והמערב ושל האיסלאם.

דמוגרפים שונים קובעים שירושלים במאה שעברה (בסביבת 1840) היתה העיר היחידה בעולם שבה התושבים היהודים הוו רוב ועתה, שוב עם הקמת המדינה הגענו להיות רוב בכל חלקי ארצנו. במלים אחרות, מגירוש ע"י רומא, בשנת ה־70 לספירה, נשבר לרסיסים העם היהודי והתפזר בכל העולם והיה במשך 80 דורות מיעוט דתי ולאומי, עם כל הקשור במצב מביך ומדכא זה בעולם העתיק ובימי הביניים.

מצב של מיעוט נרדף ולא נכנע לא היה נחלתו של היהודי שהתפזר בין הגויים בלבד, אלא גם אלה שנשארו בארצנו היו חייבים להגר ולברוח מדי פעם לפעם אל ערי הצפון או הדרום, מהמדבר המזרחי עד שפת הים התיכון והם היו נתונים לחסדו בידי כל כובש שפלש דרך ארצנו או עבר בה. כמו בכל גולות אחרות גם המיעוט היהודי בירושלים ובערים אחרות סבל מהפולש, חי חיי עוני וסבל ותמיד שאל את עצמו אם כדאי להתפלל לכובש חדש ואם הוא “יהיה טוב ליהודים?”. עם זאת נהנו תושבי הארץ מהילה מיוחדת במינה, מהערצה שהעריצום אותם אחיהם שחיו רחוק מציון ושהיו אוספים פרוטות כדי לבא לעזרה ליהודי ירושלים, צפת, חברון וטבריה ולסיע למשפחותיהם בפרנסתם הדחוקה.

הרומאים, שאת קרבתם חפשו סופית המכבים הלאים מקרבות, כדי ללחום נגד הנוגש היווני הסורי, 200 שנה לפני כן, היו יחסית “כובשים ליברלים” הפרפקטים שלהם שלטו בשם רומא, אולם לתושבים היהודים היתה חרות דתית ועצמאות מינהלתית עד שבשנת 66 באה ההתקוממות הגדולה שמטרתה היתה העצמאות הפוליטית המלאה.

עד שנת 70, בה החריב טיטוס את הבית השני, היה ליהודים רוב גדול בתושבי השטחים. אנו מניחים שהבית הראשון, או המדינה היהודית הראשונה, קם ונבנה ב־940 לפני הספירה, ע“י המלך שלמה, בנו של דוד, ונחרב ע”י הכלדים ב־586 לפני הספירה. חורבן זה היה מלווה בגירוש לבבל (היום עיראק) ומשם חזרו ארצה כדי להקים בית שני לאחר 301 שנה, ז.א. ב־538 לפני הספירה.


2.

בדומה ליוונים, התכוונו גם הרומאים לצמצם את חרות הדת והפולחן ותרבותם של היהודים. לא כל כך בגלל יהירותם, כי רבה, אלה פשוט לשם בטחונם. ההתקוממות היהודית, שהחלה בשנת 66, נמשכה עד שנת 70 והחלישה את עצמתה הצבאית של הרומאים באזור כולו ולזאת הן ארבו בבל ופרס ולכן הלכו הרומאים בדרכי כל יתר הפולשים וניסו לנטרל את היהודים בין ע"י כפיה להתבוללות או השמדה פיסית.

חורבן הבית השני שם קץ לעצמאותם הפוליטית של היהודים. לא השליטה על ירושלים ואפילו על כל האזור הנרחב הפריעו את שנתם של הרומאים, אלא חרדתם מפני המעצמות האחרות הגדולות. ובזאת נוכל להבין, שלאחר מה שקרה עם בית המקדש ולאחר שהורדוס היהיר בצר וחזק את חומות ירושלים כמה שנים קודם לזאת, המשיכו המוסדות הדתיים היהודיים להתקיים בארץ, אם כי עברו ליבנה מירושלים.

יום אחד, בימי שלטון אדריאנוס (138 – 117 לספירה) ניסו פרוקונסולים רומאיים להטיל בכוח את הפולחן של הקיסר האלוהי. היה זה בזמן, בו יורש המכבים ממודיעין, בר־כוכבא, בהנהגתו הרוחנית של רבי עקיבא (שלא ידע קרא וכתוב עד גיל ארבעים) התקומם נגד הכובש הרומאי והרומאים הוכרחו ללחום שלש שנים עד שכבשו את ביתר, איפה שבר־כוכבא הצליח להטביע מטבעות לזכר הריבונות המחודשת של היהודים (מכתבו נמצא לא מזמן במערה במדבר יהודה);

התגובה הרומאים הפעם היתה מוחלטת. מנהיגי ההתקוממות נטבחו, ערים רבות עלו באש, אולם העיר ירושלים… נבנתה מחדש והארץ שינתה את שמה, לזכר אדריאנוס לסוריה־פלשתינא (לכבוד הפלישטים שנעלמו) וירושלים הפכה ל“אאליה קאפיטאלינה”.

דיו כסיו ומומסן בספרם על “מחוזות של הממלכה הרומאית”, אומרים שההתקוממות של היהודים נגד אדריאנוס היתה הארוכה ביותר נגד שלטון זה ובה נהרגו 580000 תושבים והועלו באש יותר מ־985 מקומות ישוב. היהודים שנשארו בחיים, ברחו צפונה והתישבו באושא ובית־שערים, בגליל, וטבריה הפכה למרכז הרוחני של הקהילה היהודית. כ־200 שנה נעקרו היהודים מירושלים ומותר היה להם לבקר בה ביום חורבן בית המקדש.

רומא עברה תקופת חולשה בגלל סכסוכים עם פרס ופלמיר, שארכה מאתים שנה ובתקופה זו נבנו כמה בתי כנסת חדשים בגליל, ששרידיהם אפשר למצוא גם עתה, והקהילה היהודית נהנתה מתקופת שפע ושלווה הודות לדיוקלסיאנוס ששלט בין 284 – 305 לספירה. לפי הידיעות מאותו זמן, לפי סן־גרונימוס (420 – 385), היתה קיימת בירושלים קהילה קטנה ואפילו מצבה הכלכלי היה מניח את הדעת.

הקיסר יוליאן הכופר (363 – 361) ראה בה סכנה לנצרות וסן גרונימוס מספר על התקוממות היהודים נגד גאליוס, הרגו תוך לילה את כל חיל המשמר הרומאי ופתחו בהתקוממות גלויה נגד השלטון. גאליוס המית אלפי יהודים ושרף את קיסריה, טבריה ולידה וכמו כן העלה באש ערים רבות אחרות.

דרגות עצמאות השונות, להן זכו קהילות יהודיות שנשארו לפליטה בארצנו, לאחר חורבן בית שני, הוו את המקור לחלום על עצמאות מלאה אצל המנהיגים ולרצון מתמיד של עליה ארצה של כל הפזורות השונות והגלויות בעולם והוו גם מקור לחלומות שוא ואגדות על משיחי השקר.

ידע הקורא, שבמאה הרביעית, התחלקה הקיסרות הרומאית למזרחית ומערבית ויהודה נשארה בחלק המזרחי. בזמן מלוך קונסטאנטין, הוכרזה הנצרות לדת רשמית ובזמן שלוט יוליאן הכופר פרחו הקהילות הלא נוצריות בארץ ואפילו בשנת 379, עם עלות תיאודוסיוס הראשון למלוכה, פעלו הנזירים במרץ רב פעולה מסיונרית נמרצת כדי לאזן את השפעת הבלתי נוצרים.

מה שלא עשה תיאודוסיוס הראשון, שלא רדף את היהודים, מלא בנאמנות תיאודוסיוס השני (450 – 408) שבטל את האוטונומיה היחסית ואת הזכות למשרות צבוריות (מה שהיה שכיח מאד בזמן הרומאים) ואסר על בתי דין יהודיים לדון בתביעות מעורבות, יהודיות־נוצריות, וכן אסר גם את בנין בתי־כנסת. במאה החמישית הגיעו הנוצרים לדרגת של רוב בארץ הקודש ועל היהודים נאסרה בכלל הכניסה לירושלים.

עם עלית על כס המלוכה של הקיסרית אוידוקסיה בירושלים, בשנת 443 החלו הקהילות היהודיות הפזורות בארץ לקוות ליום הגאולה. עדות לכך ישמש המכתב הבא, שנשלח ע"י המנהיגים היהודיים בגליל לידידיהם היושבימ במצרים בשנת 438 והריהו לפנינו: “אל הישוב הגדול והנשא היהודי מאת הכוהנים והנשיאים בגליל. ברכותינו שלוחות לכם. דעו, שמתקרב הקץ לגלות עמנו וכל השבטים יתאחדו מחדש. אפילו המולכים ברומא הודיעו שעירנו ירושלים תוחזר לנו. בואו, לכן, מהר לירושלים, לחג הסוכות, יען כי מלכותנו היא בהישג יד בירושלים.”

באותה המאה החמישית, למרות כל גזירותיו של תיאודוסיוס השני, שבטל את כל שרידי אוטונומיה יהודית, נסתיימה כתיבת וחיבור התלמוד הירושלמי. מאתים שנה לפני כן נסתיים חיבור “המשנה”, אוסף חוקים המרמז בדיקנות על דרגת האוטונומיה שהשאירו הרומאים ליהודים. סיימה לא אחר מאשר רבי יהודה הנשיא מה שמוכיח שבתקופות מסוימות, היה הכיבוש די ליברלי וחיי הדת והחילוניים של הקהילה היהודית היו בשלטון הנשיא במשך עשרות שנים, בשיתוף הסנהדרין. היו אפילו זמנים2, בהם הטילו הרומאים על היהודים את חובת גביית מסים ולנשיא ניתנה אפילו הרשות לדון למוות. עם כל זה רחוקה היתה האוטונומיה או השלטון העצמי מזכר של עצמאות ממשית.

בכל אופן, לא דמתה המאה החמישית למאוחרות ולא רבו בה התקוממויות אלימות נגד השלטון. בתשובה לגזירותיו של תיאודוסיוס, הפכו היהודים את ה“ישיבה” למרכז רוחני של הקהילה. במאה השישית הגיע לטבריה בן־זוטא, התיישב בעיר זאת והיא הפכה להיות כמרכז התורה והחיים הרוחניים של כל הישוב. אביו של המנהיג הדגול הזה היה בעל חוש פוליטי יוצא מן הכלל והוא הצליח לייסד מדינה יהודית עצמאית בין השנים 502 – 495 בבבל. זוטא האב נצלב ע"י קרד, מלך פרס.

מה שאנו נכנה כיום כלאומיים של ארץ ישראל לא היו מקוריים במיוחד בטכסיסי העצמאות שלהם. גם הם חפשו בריתות, כדי להחליש את עוצמתו של הנוגש. המכבים חיפשו את הרומאים ובמאה השביעית (לפני 1000 שנה) היו מוכנים היהודים במדינה הביזנטית של פלשתינא לקבל את הסורים בזרועות פתוחות. בתקווה שיוחזר להם חופש הפולחן, שצומצם ע“י ביזנציום, עזרו יהודי הגליל לפולש הפרסי בכיבוש עכו ועליה על ירושלים. במשך שלש שנים (617 – 619) הרשו פטרוניהם להתפלל בירושלים ואחר כך גרשום. אויטיכיוס, פטריארך של אלכסנדריה, שמת ב־939, העריך ב־10000 חיילים יהודיים שלחמו עם פרס נגד ביזנציון. השליטה הפרסית, ארכה עד שנת 629, עד שובו של הרקליו, קיסר ביזנציון. בזכרונות מימי אוטיכיוס השני נוכל לקרוא: “כאשר הרקליו הגיע לטבריה, קבלו אותו היהודים מטבריב, הרי הגליל ונצרת בברכות ובקשו את חסותו, שאפשר לרושמה כהסכם מחייב. כפי שהקורא רואה, היה הרעיון של הבטחת החיים ע”י הסכם רשמי, האשליה הגדולה ביותר של כל פזורות עמנו בכל הגלויות ובכל הדורות. הרקליו חתם על ההסכם הנ”ל, הבטיח לא לנקום בהם על שיתוף פעולה עם הפרסים, אולם הסכם זה לא האריך ימים בהשפעת הכוהן הנוצרי, שמקום מושבו היה בירושלים.

הגענו למאה השביעית, מאה חשובה מאד לגורלנו בגלל תולדת האיסלאם. היהודים, שסמכו על הבטחותיו של הנביא מוחמד, שאימץ רבים מהעקרונות ואמונות של הדת היהודית (הוא הכיר באבותינו ובמשה רבנו כאבותיו ושמקום קבורתם בחברון העיר), קוו שהנה מתקרבת תקופה חדשה, טובה יותר. ארץ ישראל נכבשה בשנת 638 ע“י המוסלמים והשולטים הראשונים (שעדין3 מוקדם לקרא להם “ערבים”, מונח חדיש יחסית), נטו חסד ליהודים והרשו להם לשוב לירושלים. אחר כך, לאחר שהפטריארך הביזנטי, סופרוניו, העביר את ירושלים לידי הכליף עומר ועד להתפוררותה, החל מראשה, של הקיסרות המוסלמית, באותן המאות השמינית והתשיעית, חיו הקהילות היהודית והנוצרית באוירה של סובלנות מצד הכליפים. הכובש החדש מינה אפילו את היהודים לשומרי הר הבית כאות תודה לעזרה שניתנה לחיל המוסלמי. יש להניח, שהמגע ההיסטורי הראשון בין היהודים והמוסלמים בענין ארץ ישראל היה שיתוף פעולה במלחמה נגד כל מיני פולשים שיבואו מאירופה. אפילו בחברון זכו היהודים לשבחי הכובש המוסלמי, שהתיר להם לגור בה כמיעוט חסוי ע”י תשלום מס הגנה מיוחד.

באותו מקום, בו נמצאת כעת העיר אילת, כרת מוחמד ברית עם קהילת המקום ועם מיעוטים כופרים אחרים. בכל זאת הלך מצב היהודים בחצי אי ערב (כיום “העולם הערבי”) והתערער עם הזמן ובמיוחד לאחר שעמדו בסירובם להתאסלם. עוד בחיי מוחמד ועוד יותר לאחר מותו, החלו המוסלמים בגירוש היהודים. ההיסטוריון המוסלמי, מוחי־אל־דין, בספרו על דברי הימים של ירושלים וחברון, שאלו שגורשו מחיבר ופאדליק, החלק הצפוני של הג"ז (היום סעודיה) עברו לעבר הירדן וליריחו העתיקה.

מתחת לשלטונם של האומהים (750 – 661), המשיכו יהודי ירושלים לחיות באוירה של חופש הדת ועבדו במלאכות לא תמיד ידועות. מוחי־אל־דין מספר בספרו, שרבים מהם עסקו בסילוק האשפה מהר הבית, והיו מועסקים כשומרים בכיפת הסלע, שהכליף עבד־אל־מאליק הקים כדי להתחרות בקודש הקודשים המוסלמי של העיר מכה. הודות לשרותים אלה, שוחררו היהודים מתשלום מס גולגולת, מס שהוטל על כל בלתי מאמינים, הוא גם מזכיר שהיהודים עסקו בתעשיית זכוכית והכנת פתילים למנורות שמן. עם גמר שלטון האומאהים, הגיעו העבאסידים, שבחרו בבגדד כעיר בירתם. למעשה, לא שימשה ירושלים מעולם כעיר בירה לאף אחת מהקיסרויות או למישהו מהכובשים או הפולשים שעברו דרכה.

המשבר בראשות והנהגה המוסלמית המרכזית ניכר גם בארץ והעבאסידים הצליחו להרעיל את יחסי הידידות המסורתית בין האיסלאם ויתר הדתות. עוד זמן רב לפני קום הנאציזם ההיטלרי, הכריחו העבאסידים, שנעלמו בינתים, את היהודים והנוצרים כאחד לשאת בבגדיהן סימן מיוחד, שיבדילם מיתר התושבים ומפאת גזירה זאת, שרבים מהיהודים ראו בה אות לשינוי יחס דרסטי אליהם, הגרו רבים לפוסטאט, עיר קהיר העתיקה. העבאסידים, ששאפו לחזק את מצבם באזורים המזרחיים ובמיוחד בבגדד, התעלמו כליל מהמערב ובגלל זאת נכנסו במאה העשירית לזירה שבטי בדואים אלימים ופראים מדרום עבר הירדן והם חיש השתלטו על הישובים החקלאיים והתושבים הפרסים, השומרונים והיהודים הנבהלים היגרו למרכזים עירוניים גדולים יותר. תהליך זה החל בשנת 1025, עם כיבוש רמלה ע"י הבדואים.

יש להדגיש, שבמאה העשירית, עם התחזק הישוב היהודי בירושלים, החלו היהודים לשאוף להשתחררות ממרכזם הרוחני בבבל וכעדות לכך ישמש הויכוח המר לפרקים בין מנהיגים של גולה זאת ובין “ראש החבורה”, ראש הקהילה והמנהיג העליון של ה“ישיבה”, ששלט על גורל יהודי ארץ ישראל. הוא גם קבע את תאריכי החגים העבריים וע"י כך העלה על נס את המנהיגות של ארץ ישראל.

הפאטימים (מוסלמים גם כן), שבאו לאחר העבאסידים, והסלויסידים, כלי שרת שלהם בארץ, החזיקו בשלטונם עד שהגיעו הצלבנים, צבא שהורכב מכל חסרי מעש אירופיים, שנוסף לשאיפתם לכבוש את הקבר הקדוש, הופיעו כדי לייסד את הכנסיה הנוצרית במזרח. בשנים האחרונות של שלטון הפאטימים, הם הטילו מסים כבדים ורדפו את היהודים ואת הנוצרים כאחד.

כידוע, חוזרת ההיסטוריה על עצמה קדימה ואחורה ולכן בשנות השלטון הראשונות של הפאטימים יצאו יועצים יהודיים שונים, בדומה ליוסף, בנו של יעקב, לבירת הכובש החדש, לקהיר, כדי לשרתו. בתקופה האחרונה, לפי דברי הגיאוגרף הערבי, מוקדאסי, (985) תפסו היהודים והנוצרים מקום חשוב בישוב והם גם עסקו בחייטות ותעשיית ברזל, עורות וכלי מטבח ואפילו בפינה אחת של הר הבית שימשו כחלפנים רשמיים של כספים, תפקיד שמילאוהו באותו זמן באירופה הפיאודאלית.

באותה “תקופה טובה” של מלוך הפאטימים, הניחו המלומדים היהודים בארץ את היסודות לתחביר ודקדוק של לשון עבר ויצרו את הסגנון הארצ־ישראלי. סגנון זה התפשט אחר כך גם בבבל, מאיספאהאן עד בצרה וטוסטר. במקביל, במחצית המאה העשירית, החלו להגיע לירושלים פליטים יהודיים מכל פינות האיסלאם, שלא חדל מלהציק למיעוט היהודי.

אולם, השמחה והשלווה לא האריכו ימים. הכליף אל־יקים (1021 – 966) החליט להיות מוסלמי קנאי, הרס בתי כנסת וכנסיות (התכוון גם לעקר את הקבר הקדוש), גרש כוהני דת והוריק את ירושלים מיהודים והם עברו שוב לרמלה. במהלך המאה האחד־עשרה, הצטרפו אליהם מהגרים מעיראק ועם התחלת התארגנות של מסעי הצלב עברו כולם לעיר המבוצרת, אשקלון שבחוף הים.

מסע צלב הראשון ב־1099, נסתיים עם נוכחות של יהודים בחברון ובחיפה. מרסל לאדואים, כהן דת והיסטוריון צרפתי שביקר בארץ ב־1119, מספר שחיפה, אם כי קטנה יחסית היתה מבוצרת היטב ולכן לא נכנעה זמן רב למצור שהטיל עליה הנסיך טוקראדו, למרות שהתקיף מהיבשה ומהים בעזרת אנשי ונציה. למרות שהיהודים נלחמו בגבורה, הוכנעו לבסוף ע"י עצמת הפולשים.

יהודי ירושלים ושכניהם המוסלמים אבדו רבים מהתושבים בטבח הצלבנים ובמיוחד מתחילת מסע הצלב עד שנת 1110 והפליטים ברחו לישובים שעל שפת הים, אשקלון, רפיח ואל־עריש. בשלב שני, לאחר שהתבססה ממלכת ירושלים בארץ הקודש, שינו הצלבנים את טכסיסיהם ובמקום להמשיך בטבח האוכלוסיה המקומית החליטו ל“תפוס אותם” חיים והיהודים והמוסלמים נסבלו, אולם נאסרה עליהם הכניסה לירושלים. עם כל התקרבות הממלכה הלטינית של ירושלים לאירופה הורשו ביקורים חריגים וסלקטיביים של מספר מוגבל בלבד של נוסעים שם וביניהם גם יהודים, כגון המקרה של בנימין מטולדו (1169 – 1167). הוא מצא מספר יהודים קטן המתגורר מסביב למגדל דוד, בירושלים.

אחרון הביצורים של הפאטימים, אשקלון, נכנע לצלבנים ב־1153, אולם ב־1187 נוצחו אלה ע"י סלאדין, שהחזיר לידי המוסלמים את כל ארץ ישראל. ירושלים נכבשה על ידו ב־1191 ובתקופת שלטונו פרחה מחדש הקהילה היהודית.

כל הצרות שעברו על בני ישראל בתקופות הקשות הולידו את האגדות והספורים על משיחי שקר. בשנת 1127 בעיר פז, מרוקו, הודיע החכם משה אל דארי על הופעתו של משיח ובמכתבו לתימן כותב מימונידס: הוא אמר להם שהמשיח יופיע בליל פסח הראשון ויעץ להם למכור את כל אשר להם, אולם, לאחר שבא הפסח ושום דבר לא קרה, נוכחו כולם שנפלו בפח שהטמין להם משיח שקר ומצבם הורע עוד יותר בגלל מכירת נכסיהם. במחצית הראשונה של המאה השתים־עשרה, קמה תנועה משיחית, שבראשה עמד דוד אלרוי באזורים המזרחיים4 המרוחקים של הקיסרות המוסלמית. הכופר של האיסלאם, שמואל אל מוגרבי, מספר: כאשר הידיעה על דוד אלרוי הגיעה לבגדד, התהלכו שמועות רבות בקהילה שיבא לילה, בו יעופו כולם לירושלים על כנפי המלאכים. השמועות מצאו להן אוזן קשבת, הנשים מכרו את תכשיטיהן כדי לחלקן בין הנצרכים והגברים הכינו בעוד מועד בגדים ירוקים ועלו על הגגות בלילות כדי לעוף לירושלים.

במאה השלש־עשרה באה “עליית הרבנים” ובשנת 1211 הגיעו 300 מאות מהם עם משפחותיהם מצרפת ומאנגליה ורבים התישבו בירושלים ובעכו. לאחר שהממלוקים (ממוצא של חיילים עבדים מצריים) נצחו סופית את הסולטנים האיובידים האחרונים (1250), קמו לתחיה מחדש רבות מהקהילות היהודיות בארץ ובעיקר הודות לתוספת מהגרים מצרפת, בעת שגורשו ממנה, והממלוקים הכריחו את התושבים לעבור לפנים הארץ מחיפה, קיסריה, צור ועכו מחשש של חידוש מסעי הצלב. במאה הארבע־עשרה הצליחו הממלוקים להביא שלום ושלוה לארץ ולחזק את שלטונם על סוריה ומצרים.

אשתורי הפרחי, הגיאוגרף היהודי המהולל, מפלורנציה, התיישב בבית־שאן לאחר שהייה קצרה בירושלים ולפי עדותו של הנזיר ז"ק מוורונה, שביקר בירושלים ב־ 1335, מצא רובע יהודי לרגלי הר ציון והוא משבח את מורי דרך היהודים בארץ הקודש.

כמובן, שבשביל 5 אלו לא חיו הקהילות היהודיות באירופה חיי נחת, מפאת רדיפות דתיות ואיסורים חוקתיים נאסרה על היהודים הישיבה בחלקים רבים של העולם הישן. מצבם הכלכלי הורע מיום ליום. בעלות על הקרקע הוותה בעולם הפיאודאלי גם עוצמה פוליטית6 ובהיותם מרוחקים גם מחקלאות והפכו לזרים, כעין מצורעים אידיאולוגיים במדיום נוצרי טהור. ככה נוצרה האגדה על היהודי הנודד הנצחי ועל סמך כל זה קל להבין איך נוצר הגטו היהודי מרצון או מאונס בגולה ואת כל התופעה של משיחי שקר כתולדה ישירה לרדיפתם במזרח ובמערב כאחד. גם תובן הסיבה העקרית להגירות תקופתיות יהודיות ולמה המטרה של רובן היתה ארץ ישראל. מקרה קלסי, אם כי ידוע מעט, מהווה ההגירה של אלפים רבים לירושלים, טבריה וצפת, לאחר שהאינקביזיציה החלה לשלוט בחצי אי האיברי (ספרד ופורטוגל) ולכן חלק גדול של תושבי ירושלים היהודיים מוצאם מספרד וקיימת עד היום בישראל קהילה גדולה המדברת בשפת לדינו (ספרדית עתיקה).

אולם לא רק מהאי האיברי הגיעו. בדברי הימים של ירושלים ידוע על מקרה מיוחד במינו של יהודים שהגיעו במאה החמש־עשרה מגרמניה. עם בואם החליטו להשיג דיור בהר ציון! ע"י מנזר של נזירים פרנציסקנים, שנבנה ב־1354. ב־1428 לאחר עליה זו, פנתה הקהילה הנוצרית של ירושלים לאפיפיור וזה יעץ לרפובליקות המסחריות האיטלקיות להפסיק ולהעביר באניותיהן יהודים, שפניהם לארץ הקודש.

מצד שני, לאחר תקופה של חיי שלווה עם הכובשים, החלו גם הממלוקים להתגרות בקהילה היהודית של ירושלים והדרך הפשוטה היתה, כרגיל, להטיל מסים כבדים שנתיים ולכן היהודים שכל פרנסתם היתה על מלאכה ומסחר זעירים היו חייבים לעזוב את העיר. מוחיר־אל־דין, בחיבורו על הרובע היהודי, מספר שב־1474 הרסו השלטונות המוסלמים בית כנסת עתיק ועל היהודים היה לשחד את פקידי השלטון המקומי כדי לקבל רשיון להקמת בית כנסת חדש על חורבות הישן.

הרב עובדיה דה ברטינורו, פרשן מהולל של המשנה, שהפך להיות מנהיגם של 70 משפחות והאלמנות הרבות שנשארו בירושלים, רושם, שב־1495 גדלה הקהילה ל־200 נפש הודות לעלית יהודים מספרד.

מרטין קבטניק, נזיר עולה רגל נוצרי מצכיה, ביקר בארץ בשנים 1492 והוא רושם בספרו על מסע לירושלים כי היהודים והנוצרים כאחד חיים שם חיי דחק, שמספר הנוצרים הוא מועט, אולם חיים בה יהודים רבים הנרדפים בצורות שונות ע"י המוסלמים. הם מתהלכים לבושי סחבות אולם המוסלמים יודעים שהיהודים רואים בארץ זו את ארצם המובטחת להם ושכל אלה היושבים בה נחשבים לקדושים לכן, למרות התלאות והרדיפות אין בדעתם לעזוב את העיר.

ב־1577 נכבשה כל הארץ ע“י הטורקים, שהקימו את הקיסרות האוטמנית וכיבוש זה יערך 400 שנה, עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בשנת הכיבוש היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בצפת וסביבתה ורוב התושבים עסק בגידול ירקות ובסחר בהם ובמצרכים אחרים. רבים עסקו גם באריגת בדים. בסביבה כזאת חי יוסף קארו, מחבר ה”שולחן ערוך" והרב יעקב ברב ופה התפתחה המיסטיקה ותורת סתרים ונוצרה ה“קבלה” ע"י רבי יצחק לוריה. הטורקים אסרו על יהודי ירושלים את השימוש בבית כנסת של הרמבן, שהגיע לישראל דרך נמל עכו במאה השלש־עשרה.

למרות איבוד מקומות פולחן רבים, נשארו היהודים שמספרם הגיע ל־1000 – 1500 במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, ודרו בסביבת קבר שמואל, בצפון העיר. יותר מאושרים בחלקם היו אלה, שהודות לשתדלנותו של פוליטיקאי יהודי פורטוגזי, ששמש כיועץ בחצר הסולטאן, יוסף נשיא, באותה תקופה, ניתן להם להתיישב באיזור טבריה.

לטורקים, בדומה לקיסרויות נרחבות אחרות, היו קשיים רבים בניהול שטחיהם המרובים באמצעות נציגיהם ובמאה השבע־עשרה, נוסף לבצורת, מגפות ומכת ארבה, התערערה כלכלת הארץ ושל הקהילות ומצבם היה בכל רע. הימים הטובים של טבריה באו אל קיצם ורוב תושביה היהודים עזבוה והחלו לעבור לירושלים ב־1670. גורג' סאנדיס, בנו של הארכיהגמון של ניו־יורק7 , שביקר בארץ ב־1611 רשם ברשימותיו ממסעו: בארצם חיים היהודים כזרים, שנואים על שכניהם, ונתונים לכל גזירה, איסור, עונש והשפלה והם נושאים כל זה בסבלנות עצומה. למרות כל הצרות לא ראיתי אף יהודי בעל פנים נזעמים. לרוב הם עוסקים בחייטות, תיקון בגדים ורוכלות.

גם במאה השמונה־עשרה לא שופר מצבם. הפוליטיקה הכלכלית האכזרית והמושחתת של המינהל הטורקי המקומי ערער עוד יותר המצב הקשה (הלאומנות הערבית קמה כתגובה כללית של הארץ) ובכל זאת גברה בתקופה זו העליה, אם כי תוספת מצומצמת, משנה לשנה הן, מסיבות פוליטיות והן מסיבות דתיות.

איגנאטיוס פון רינפלדר, נזיר פרנציסקני גרמני שביקר בארץ ב־1656 רושם בספרו על “הצלינות הירושלמית החדשה”: בירושלים דרים יהודים רבים שהגיעו מכל העולם כדי לחכות בירושלים לבואו של המשיח וכדי לקבלו בברכות. רבים ובמיוחד האמידים שביניהם, משאירים צוואות עם הוראות ברורות שלאחר מותם יקברו אותם בעמק יהושפט, שדרכו יגיע המשיח לירושלים, כדי להחיות את המתים.

למרות כל אותם התנאים הגרועים, שדובר עליהם, התחדש הישוב היהודי בגליל במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה. הכפר יאסיד היה הישוב היהודי בגליל, הדתי והחקלאי, אולם נאלצו לעזבו בגלל מכת ארבה. איש הקבלה8, שלמה עבדו, חדשו ב־1747 וקבל רשות מדאהיר־אל־עומר, מושל הגליל, לייסד בו מרכז של לימוד תורה. השלטונות הטורקים, כדי לעודד את רצונם הטוב של התלויים בהם, מינו את רבי חיים אבולפיה, שנולד בחברון וחי בירושלים וצפת, כרב ראשי לעיר סמירנה וב־1740 הוזמן ע"י דאהיר־אל־עומר לקבל על עצמו את האחריות לרכוש אבותיו בארץ הקודש.

עם התדלדלות של הקיסרות האוטומנית, כבד נטל המיסים על התושבים מיום ליום ובמתמיד היה על הצבא הטורקי להלחם בשבטי הבדואים, שהצליחו תוך שנים מועטות יחסית לחסל כמעט כליל את החקלאות בארץ ישראל. מעריכים שבמחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה לא עלה מספר תושבי הארץ על רבע מיליון ומזה בירושלים כ־11000 ומשנת 1840 עד היום הוו ומהוים היהודים בעיר זו את הקהילה הגדולה ביותר.

כל מי שמכיר את תולדותיה של ירושלים ותושביה זה יותר מן 4000 שנה, נראה לו כמוזר כל הויכוח מסביב לעיר דוד ובמיוחד על “החזרתה” לידי ערבים או על בינאומה. ראשית עלינו להבהיר שאף פעם, פרט ל־19 שנה שחלק מהעיר נכבש ע"י צבא ירדן (1948 – 1967) ושאז היו קיימות שתי ערי ירושלים, עברית וירדנית, ואחר כך, אחרי מלחמת ששת הימים, איחדה ממשלת ישראל את העיר אבל לא סיפחה את החלק הערבי כי אי אפשר לספח משהו שהינו באופן טבעי חלק ממשהו שלם.

בנוגע לבינאום ירושלים, שעליו הומלץ ע"י הכס הקדוש, יש להדגיש שאין אף תקנה מחיבת, הנובעת ממניעי פולחן של הדתות המונותיאיסטיות בירושלים, שלהן מקומות קדושים שאין חשיבותה רבה ביותר, וגם אי אפשר לאשר שהבינאום מהווה את הדרך היחידה לשמירה והגנה על האינטרסים החוקיים של שלשת הדתות. ולמה לבנאם עיר שהיתה שלש פעמים, עיר הבירה ההיסטורית של העם היהודי?

החופש הפולחן בירושלים ובכל מקום אחר בישראל מוגן ע"י החוק וכל אחד יכול להיוכח על זאת. מכל מקום, יש מקומות קדושים ליהודים, כגון בחברון, שמסיבות פוליטיות קיימות הגבלות אך ורק עבור היהודים ולא ליתר האוכלוסים. הגבלה אחרת, מאותו טיפוס, היא האיסור ליהודים להתפלל בהר הבית, כי שם נמצאים כיפת הסלע ומסגד אל אקצה.

כמו כן, בגלל סיבות פוליטיות וניהוליות, עשויה ישראל להסכים שכל אחת מהדתות תטפל במקומות הקדושים שלה ובחיי הדת והחינוך הקהילתי ללא כל תלות במשרד הדתות של הארץ (לא ידוע לי איזו ארץ תסכים לתנאים אלה). אולי יהיה זה פרי של משא ומתן בין הצדדים המעונינים ולא תוצר של לחץ של ארצות חוץ. אין אנו מיעוט פה, היהודים, ובלי יהירות יתרה נוכל לאמר ולהצביע שזו בנקודה היחידה בכל כדור הארץ שאנו בה עצמאיים וריבוניים זו הפעם השלישית תוך 35 מאות בשנים.




  1. נוסף תיקון בכתב יד ל־49ש' במקום 30.לא ברור של מי התיקון בכתב – הערת פב"י

    ונוסף גם 'מולדת ישראל נתחדשה (722 לפנ'הס) – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור: ''שמנים'' – הערת פב"י  ↩

  3. במקור: ''שעדי'' – הערת פב"י  ↩

  4. במקור: '' במזרחיים'' – הערת פב"י  ↩

  5. במקור: '' בשבשניל'' – הערת פב"י  ↩

  6. במקור: ''פוליטים'' – הערת פב"י  ↩

  7. ג‘ורג’ סאנדיס היה בנו של אֶדווין סאנדיס, ארכיהגמון של יורק, אנגליה ולא של ניו־יורק – הערת פב"י.  ↩

  8. במקור: ‘קבלב’ – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!