קין היה יהודי קטן־קומה ומהיר תנוּעה; ראשו היה נטוי הצדה ופניו ירוקים ודלים; על עצמות לחייו ועל סנטרו צמחו אגודות שער קשה וצהוֹב, שערכו לו דמוּת כאילו היו פניו מבצבצים מתוך מסגרות של מין מטוה פרוע ומדוּלדל שמצחת־המצנפת המגוֹאלה היתה משמשת לה מעין חלק עליון.
מתחת למצחה והגבוֹת הצהוּבוֹת נוצצו עינים זעירות ואפוּרות. רק לעתים רחוקות האריכו העינים האלה לכונן את מבטן אל דבר אחד, כי תמיד היו מתרוצצות מצד אל צד ומחייכוֹת בלי־חשך חיוּך של חרדה, חלקוֹת וחוֹנף.
מי שראה את החיוך הזה הבין מיד, כי הרגש העיקרי השולט בקרב האיש, שנתייחד לו חיוך כזה, הוא – פחד מכל דבר ומכל איש, פחד, שעלול להתעלות בן רגע לידי מדריגה של חלחלה. ולפיכך, כל מי שלא התעצל, היה מעורר בדברי לעג ומהלומות את הרגשתו של יהודי זה, שתמיד היתה אי־שקטה ושמילאה, כנראה, לא רק את עצביו, כי אם גם את קמטי המעיל של בד גס, שעטף מכף רגל ועד ראש את גוּפו הכחוש והיה רועד גם הוא תדיר.
שמו של אותו היהודי היה אהרן פורבייץ, אלא שכינוהו בשם “קין”. הכינוי הזה פשוּט יותר מן השם חיים, ידוע ביותר לבני האדם וגם מביע הרבה בוּז ושאט נפש. ואף על פי שלא היה מכוּון יפה לגזרת עצמוּתו הקטנה, החרדה וחדלת האונים, בכל זאת היו הכל סבורים, שהוא מציין בדיוק את גוּפו ונשמתו של היהודי ויחד עם זה גם עולב אותו.
הוא התגורר בקרב אנשים עלוּבי־המזל, המוצאים תמיד נחת־רוח בזה שהם עולבים את חבריהם, מה שעולה בידם יפה, משום שלעת עתה הרי זה האופן האחד, שהם יכולים להביע על ידו את נקמת מנת חבלם, ולעלוב את קין היה דבר נקל מאד; כשהיו מתעללים בו, לא היה אלא מצחק במקצת, ולעתים היה גם עוזר בעצמו שילעגו עליו, כאלו פרע למפרע למכלימיו בעד זכות־קיומו בתוכם.
את פרנסתו השתכר, כמובן, על ידי המסחר. הוא היה מתהלך ברחובות וקופסת־עץ על חזהו ובקול דק כמצפצף היה מכריז:
– גפרורים! מחטים! תכשיטים! חפצים קטנים שונים!
עוד סימן מוּבהק היה מציין אותו ־ אזניו היו גדולות, פשוּקות ורועדות תמיד כאזניו של סוס חרד.
הוא ערב את מערבו בפרוור שיחן, במקום שהתגוררו דלת העם, והפוחחים, לבושי־הקרעים שבעיר – “אנשים פסולים” שונים. שיחן היה רחוב צר מלא מפה אל פה בנינים ישנים, שמראיהם היה קודר; בהם נמצאו בתי־לינה, בתי־מרזח, בתי־מאפה, חנויות של מכולת, של ברזל ישן נושן ושל מטלטלים שונים; – בהם הסתוֹפפו גנבים ומעלימי־גנבות, רוכלי קטנות ונשים מוכרות מיני מזונות שונים. באותו הרחוב היה תמיד הרבה צל, שהשתרע מן הבתים הגבוהים, הרבה רפש והלוּמי־יין; בקיץ היה נודף בו תמיד ריח קשה של רקבון ושל יין־שרוּף. דומה היה, כאילו יראה החמה פן יחוּללו קויה מהסחי והרפש המכסה את הרחוב הזה, ולפיכך לא היתה מציצה בו אלא בבוֹקר השכם, וגם אז רק בזהירות ולזמן מצער.
הרחוב הזה השתרע בצלע ההר, לא הרחק משפתו של נהר גדול, ותמיד היה מלא עובדים באניות, מלחים וסבלים. כאן היו שותים לשכרה והתענגו על פי דרכם, ובפינות־סתרים היו אורבים להם גנבים, שהיו מצפים עד שישתכרו. סמוך למדרכות עמדו סירותיהן של התגרניות ב“פלמנוֹת”1 עריבותיהם של מוכרי הלביבות והסוחרים בכבד. המוני הפועלים, שנהרו מן הנהר, בלעו את המאכל החם, השיכורים שרו את שיריהם והיו מחרפים איש את אחיו, התגרנים הזמינו בקול רם את הקונים ושיבחו את סחורתם; העגלות השתקשקו ונדחקו בכבדוּת בין המוני האדם, שהתגודדו על פני הרחוב בתור קונים או מוכרים, מצפים לעבודה או למקרה צוֹלח. עירבוביה של קולות התחוללה כסוּפה ברחוב הצר והתפוצצה אל קירות בניניו הנאלחים, שהיו נראים כמלאים פצעים וחבורות, משום שהטיח המכוּסה בכתמי ירוֹקה נפחת מעליהם.
בתעלה הזאת המלאה רפש מרותח, המלאה המוּלה מחרשת־אזנים ודברי זימה ונבלה, התרוצצו ושוטטו תמיד המון ילדים – ילדים שונים לפי גילם, אלא שהיו כולם מגוֹאלים, רעבים ומשחתים במדה אחת שוה. הם היו מתרוצצים שמה מן הבוקר עד הערב והתקיימו בחסדן של התגרניות ובזריזות ידיהם הקטנות, ובלילה היו ישינים באחת הפינות הנסתרות – מתחת לשערים, מתחת לארונות־המכר של מוכרי ממתקים ובשקערוריות שבחלונות המרתפים. עם הנץ החמה כבר היו הקרבנות הצנוּמים האלה של מחלות האַסכרה והרככת משכימים ומשוטטים אנה ואנה, בכדי לגנוב שוּב דבר־מאכל נעים, או להפציר בתגרניות לתת להם מה שהיה פסוּל למכירה. בני מי היו הילדים האלה? בני הכול…
ובאותו הרחוב היה “קין” מתהלך מדי יום ביומו ומכריז על סחורתו ומוכרה לנשי השוּק. הן היו לווֹת ממנו מטבע של עשרים פרוטות על מנת להשיב לו מקץ שעות אחדות עשרים ושתים פרוטות, ותמיד היו פורעות בעתן. בכלל היו לו לקין עסקים גדולים ברחוב: הוא היה קונה מאת הפועלים המתמכרים לשתיה כותנותיהם, כובעיהם, ונעליהם ואת המפּוּחיוֹת שלהם, ומן הנשים – את שמלותיהן ועדייהן, שמחירם פרוטה, ואחר כך היה עושה חליפים בכל החפצים האלה, או מכרם בריוח של עשר פרוטות. ובכל עת ובכל שעה היו מתקלסים בו, חולקים לו מהלוּמות ופעמים גם חמסו את כספו ממנו. וכל המעשים הללו לא הביאוהו לידי תלוּנה, אלא העלו אך על פניו את בנות־הצחוק המיוחדות לו, שהביעו תוּגה וענות־רוּח.
יש פגעו בו באחת הפינות החשכות שברחוב שנים שלשה בני־חיל, שהרעב או השכרון הביאום לידי כך, שנכונים היו לעשות מעשי־רצח, והפילוהו ארצה בהלמות אגרופם, או הוא נפל ארצה מאליו מעצמת הבהלה, והיה יושב לרגלי שודדיו, וברעדה וחלחלה היה ממשמש בכיסו ומתחנן:
– אדו־ני! אדוני הטובים! אל תקחו את הכּל…איככה זה אעסוק במשא־ובמתן?
ופניו הדלים רעדו מהמון בנות הצחוק, שחלפו עליהם.
– הס, אל תצריח! תן רק שלשים פרוּטות… האדונים הטובים האלה הבינו היטב, שאין לעקור מן הפרה את כל עטינה בשביל להשיג חלב.
פעמים היה קם מעל הארץ והתהלך בחברתם ברחוב והיה מתלוצץ ומגחך, וגם הם היו משוחחים עמו ברוב חסד ומהתלים בו, ומנהג כּולם היה בתכלית הפשטות ובהתרגשות הלב. מראהו של קין אחרי מאורע כזה היה רק דל יותר – זוּלת זאת אין דבר. ואפילו ילדי־העוני שבאותו הרחוב היו רודפים אותו, זורקים בקוּפסתו, ובגבו גוּשי־רפש, קליפות־אבטיחים וכל דבר נמאס. הוא היה מתאמץ לפייסם בדברי חיבה, אבל לעתים קרובות לא נועזו ללכת אחריו, מיראתם פן יהיו למרמס רגלים.
ככה היה חי מדי יום ביומו קין הידוע לכל והמורדף על ידי הכל, – הוא עסק ברכוּלתו, רעד מפחד והיה מחייך במקצת – והנה שיחקה פעם אחת השעה גם לו.
*
כל פינה ופינה שבחיים יש לה עריץ מיוחד. בשיחן היה ממלא את התפקיד הזה היפהפה ארטיוֹם, שהיה בחור בעל קומת־ענק, בעל ראש עגול ומכוסה תלתלים מסולסלים ושחורים. שפעת השערות האלה, השתרגה בטבעות על מצחו וירדה עד לגבות הנאות והעינים השחרחרות והמארכות, שהיו מכוסות תמיד לחלוּחית של שומן. חוטמו היה ישר ומתאים לפניו, שפתיו אדומות, דשנות ומכוּסות שפם גדול ושחור; כל שרטוטי פניו העגולים, הצחים והשחרחרים קצת היו קצובים ומיושרים להפליא והעינים, שדומה היה כאילו הן לוּטות באד־ערפל, היו הולמות לו יפה ושיוו כעין מילואים ונוספות ליפיו. וזה הגבר רחב־החזה, יפה־הקומה ובעל בת־הצחוק של שובע־רצון, שהיתה מרחפת תמיד שלא מדעתו על שפתיו, היה לזועה לגברים ומשוש לב הנשים שבשיחן. את מרבית שעות היום היה מבלה כשהוא משתרע בעצלתים מלא קומת גוּפו המסוּבל באחד המקומות שבחרבוני־החמה, ובנשימות אטיות היה שואף אל קרבו את האויר ואת אור החמה, שעל ידי כך היה חזהו הכביר מתרומם במישרים למעלה. שנותיו היו עשרים וחמש. הוא הופיע בעיר לפני שנים אחדות בלוית חבוּרה של סבלים בני הכפר פראמזינה אשר בפלך סימבירסק, וכתום ימי מסע־האניות נשאר לימי הסתיו בעיר, לפי שנוכח לדעת, שאפשר לו גם בלי עבודה לחיות בנעימים על חשבון אוֹנוֹ ויפיו. ולמין העת ההיא נהפך מבן־כפר ונושא־סבל לאהוּבן של התגרניות, החנוניות ושאר הנשים שבשיחן. מין העסק הזה היה מספיק לו מזונות, יין שרף וטבק בכל עת ובכל שעה שהיה חפץ; יותר מזה לא ידע לחפוץ, וככה היה חי.
בשבילו היו הנשים מתקוטטות ונצות זו בזו, ועל הנשואות היו רוגלות לבעליהן, והבעלים והאוהבים היו מכים אותן באכזריות – וארטיוֹם לא שם את לבו לכל זה, אלא התחמם כנגד השמש, התמתח כחתול והיה מחכה עד שתיולד בקרבו אחת התשוּקוֹת המעטות, שהיו מצויות אצלו.
על פי רוב היה שוכב על ההר הסמוך לרחוב. כאן היה רואה ממולו את הנהר, שמאחריו השתרעו עד לקצה האופק כּרים רחבי־ידים, אשר על גבי המרבד הישר והירוק שלהם נראו כה וכה כתמים אפורים – אלה היו כפרים. שם – תמיד שלוה, נוֹגה וירק דשא… ובהפנותו את ראשו לצד שמאל, היה רואה את רחוב מגוּריו, שחיים סוערים היו רותחים בקרבו, מן הקצה אל הקצה. כשהיה מסתכל בערבוביה העכוּרה המתחוללת בתוכו, היה מבחין בין צורות האנשים הידועים לו והקשיב אל המולת־הרעב העולה מקרבו, ואפשר הדבר שהיה חושב איזו מחשבה; מסביבו על ההר גדלו עשבות־בר והתנשאו עצים צנומים והתגוללו ענפי־עץ מדולדלים, – כאן היו היחפים מחכים עד שיפוג שכרונם, משחקים בקלפים, מתקנים את בגדיהם ונחים מעבודתם וממצוֹתיהם.
הם היו עוינים את אַרטיוֹם. הוא היה כּביר־כּוֹח מאין כמוהו, – קורא למהלוּמות לעתים קרובות ומוצא את מחיתו על נקלה ביותר. והדבר הזה עורר קנאה בלבם, ונוסף על זה לא היה רגיל לתת לאיש חלק משללו. בכלל לא היו רגשי חבר מפוּתחים בקרבו והוא לא שאף להתרעות עם בני אדם. כשהיו נכנסים עמו בדברים, היה עונה בחפץ לב, אבל מעצמו לא היה מתחיל בשיחה מעולם; כשהיו מבקשים ממנו מעות לסביאה – היה נותן, אבל מעצמו לא היה מתעורר מעולם “לכבד” את מכּריו. ואצלם היה נהוּג לאכול ולשתות בחבוּרה אחת את כל מה שעלה בידם להשתכר.
אל המקום הזה בין השיחים באים אל ארטיום שליחי־אהבה – ילדה לבושת־קרעים ומגוֹאלה, ילידת הרחוב, או נער מגואל כמוה. אלה היו רכים בשנים עד מאד. בני שבע או שמונה, ולעתים רחוקות גם בני עשר. הם הכירו הכרה ברורה מה גדול ערך המשלחת שהוטלה עליהם, ובשביל כך היו מדברי בלחש וחזות פניהם ענתה בם, כי סוד כמוס עמהם…
– דודי ארטיום, הדודה מאריא שלחתני להגיד לך. שבעלה נסע מזה, ולכן תשכור סירת־דוּגה ותסע עמה אל כר־הדשא…
– הן, – מפליט ארטיום הברה ממושכת, ובעיניו היפות ניצנצה בת־צחוק עכורה.
– אל נכון, כי…
– אפשר הדבר… אבל… מה שחפצתי לאמור… איזוהי אותה הדודה מאריא?
– הלא זו היא החנונית, – אומר השליח בתרעוֹמת.
– החנונית.. הכן? אותה שעל יד החנות של חפצי הברזל?
– הלא זו שעל יד חנות־הברזל היא אניסיה ניקוֹלייבנה ־ מה אתה סח!
– נו – נו. הן ידוע אדע, יקירי… רק מצחק אנכי! כאילו שכחתי… הלא ידעתי את מאריא.
אבל השליח איננו מובטח בזה והוא חפץ למלאות את משלחתו באמונה והרי הוא מברר לארטיום ברור ומפורט:
– מאריא זוהי קטנת־הקומה בעלת הפנים האדמונים אשר על יד שער הדגים…
– נו נו! אותה שעל יד שער הדגים, אכן, בריה משונה אתה!… האם מערבב אנכי? טוב איפה, אמור לה למאריא ־ שנסוע אסע. הוא יסע ־ ככה תאמר לה, לכה נא!
באותה שעה מעות השליח את פניו העויה של חלקות ונעימות ומושך בדבריו:
– דודי ארטיום, תן לי קוֹפיקה!
– קופיקה? ואם אין לי? ־ אומר ארטיום כשהוא תוחב בבת אחת את שתי ידיו בכיסי מכנסיו הרחבות, ותמיד הוא מוצא שם מטבע. בצחוק של שמחה רץ השליח להודיע למוכרת־הכבד שמילא את משלחתו, וגם מידה הוא מקבל תשלומים. הוא יודע את ערך הממון, שהוא צריך לו לא רק משום שהוא רעב, אלא גם משום שהוא מעשן פאפירוֹסוֹת, שותה יין שרוף ויש לו לעצמו עסקי־אהבה קטנים. למחרתו של מחזה מעין זה היה ארטיום בלתי נפעל מן החיים שמסביבו עוד במידה פחוּתה מאשר יום יום, ובמידה יתירה היה מצטיין ביקר־יפיו, הלא הוא היופי של חיה כבירת־כוח ושוקטה.
ככה היה נמשך הקיום השאנן והשבע וכמעט חסר־ההכרה הזה, שהיה שוקט למרות צריו, צרותיו ומקנאיו הרבים, משוּם שכוח אגרופו הכביר של ארטיום היה מגן בעדו.
אבל היו ימים שבעיניו השחרחרות נגלה דבר מה, שהעיד על שואה; גבותיו התנגשו מזעם וקמט עמוק חרש את מצחו השזוף. ואז קם ממקום רבצו ושם פניו אל הרחוב, וככל אשר הקריב אל המונו ושאונו, כן התעגלו עיניו וכן תכפו רעידות נחירי־אפו הדקים. על כתפו השמאלית היה תלוי בגדו הקצר – שנעשה מארג־הצמר של האכרים, וכתפו הימנית היתה מעוטפת כותונת, שמתוכה אפשר היה לראות, מה עצוּמה וכבירה היא הכתף הזאת. מגפיים לא אהב, ורגליו היו עטופות היטנות; חיתוּלי־רגל לבנים,שהיו מהודקים היטב בשרוך, הבליטו יפה את מפלי בשר־שוקיו; הוא הלך לאט כענן כבד…
הרחוב יודע את מנהגיו ומתוך רשמי פניו הוא מכיר את הצפוי לו מאתו. ואז נשמע לחש־אזהרה:
– ארטיום הולך!
– ומיד ממהרים לפנות לפני אַרטיום את הדרך, מטים הצדה את התריסים העמוסים סחורה, את הקלחות והקדירות המלאות מאכלים רותחים, מחייכים כנגדו בחניפה, קוראים לו שלום… והכל מתיראים מפניו.
והוא מתהלך בתוך כל האותות של שימת־לב אליו ושל יראה מפני כחו, מתהלך זועף, דומם ונורא־הוד כחיה־רעה עצוּמה.
והנה נגעה רגלו בעריבה המלאה קיבות, כבדים וריאות – ובן־רגע מתגוללת כל הכבודה הזאת על פני המרצפת הנרפשת. התגרן מתחיל לצעוק ולחרף בקול.
– ואתה מה לך נצב בדרך? שואל ארטיום במנוחה אבל בקול מבשר־רעה.
– האם פה הדרך בשבילך, פר? צורח התגרן.
– וכשאני רוצה ללכת כאן?
מתחת לעצמות־הלחיים של ארטיום מתנפחים גידים ירוקים ועיניו דומות למסמרות, שאדמו מאש. התגרן מכיר בזה ומגמגם:
– הצר לך הרחוב…
וארטיום מוסיף ללכתה לאטו הלאה. התגרן נכנס אל בית־המשתה, לוקח מים רותחים ומדיח בהם את סחורתו, ומקץ חמשה רגעים נשמע מחדש קולו ההולך מסוף הרחוב ועד סופו:
– כבד, ריאה, לב חמים! חתיכת לשון בחמש פרוטות! דודתי, קני צואר! מי צריך ללב חם? כבד, ריאה!
והאויר נתמלא נהמת קולו וריח מחניק של רקבון, של יין שרוף, של זיעה, של דגים, של זפת ושל שוּם.
הבריות מתהלכות על פני המרצפת ומפריעות את הסוסים מלכת, צועקות, עומדות על המיקח וצוחקות, מעל ראשיהם נראית רצועת־שמים כעין התכלת, העכורה מחמת האבק והחלאה, המתנשאים למרום אוירו של הרחוב הזה, שגם הצללים המשתרעים מעל הבתים שבהם נראים כלחים ומלאים רפש…
– מעשי־עדיים! חוטים! מחטים! מכריז “קין” בלשון רוסית נלעגה, והולך בעקבות ארטיום הנורא בשבילו הרבה יותר מאשר לאחרים.
– לביבות־אגסים קנו־נא ומעדנים אכלו־נא! מצהלת את קולה המוכרת־לביבות, הצעירה לימים.
– שום ירוק, שו־מים! עונה לעומתה אשה אחרת.
– משקה חמיץ! משקה חמיץ!… מקרקר בקול נחרה זקן שפל קומה; ובעל פנים אדומים, שישב בצל חביתו, שהכילה את סחורתו.
והאדם הידוע ברחוב על פי כינוּיוֹ המוזר “חתן־הקרעים” עומד ומוכר לאחד הפועלים באניות כותונת מגואלה אבל חזקה שפשט מעל גוו, וצועק כנגדו בהוכחה נמרצה:
– ערל־מוח! איפה תקנה בעשרים פרוטות כלי־תפארה כזה? הלא בכותונת כזאת אפשר
להשתדך בסחרנית! בסחרנית בעלת מיליונים…ש־ד!
ופתאם בוקע ועולה מתוך ההמולה והצוחה הכללית הפראית, אבל ההרמונית, קול ילד מצלצל:
– תנו לי, למען השם, פרו־טה… תנו ליתום נעזב… באין אב ובאין אם…
– ארטיום חביבי! קרב הלוֹם! קוראה בחיבה אשת איש הצבא דאריא גרוֹמוֹבה המוכרת “פלמנות” – איפה אתה נעלם? למה תשכחני?
– ההרבית למכור? שואל ארטיום במנוחה והופך בדחיפת רגל קלה את כל רכוּלתה.
הפלמניות הצהובות והחלקלקות מתגוללות על אבני הרצפה ומעלות אד, ודאריא, שנכונה היא להתנפל עליו להכותו, צועקת בחמה שפוכה:
– גירא בעיניך חדלות־הבושה! איך תשא האדמה אותך, גמל אסטראני!
מצהלות צחוק ניתכות עליה מכל עבר – הכל יודעים שהיא תסלח לארטיום.
והוא מוסיף להתהלך ככה לאטו ודוחף את הכל, נוגף את בני האדם בחזהו ופוסע על רגליהם, ומלפניו זוחלת מהר כנחש לחישת אזהרה:
– ארטיום הולך!
בשתי המלים האלה מרגיש אפילו מי ששומע אותן בפעם הראשונה איזה איום לנפשו, והרי הוא מפנה לארטיום את הדרך ומתבונן מתוך סקרנות ובזהירות אל תבניתו של יפה־המראה כבירת־הכוח.
והנה פגע ארטיום באחד ממכריו היחפים, הם שואלים איש בשלום אחיו, וארטיום לוחץ בכף־הברזל שלו את ידו של מכרו בחזקה רבה כל כך, שהלז צועק מעצמת הכאב ומתקצף ומקלל. ואז לוחץ ארטיום באצבעותיו את כתפו או גורם לו מכאוב באופן אחר ומתבונן דומם ובמנוחה, איך אותו האדם נאנח ונאנק תחת ידו, נושם נשימות קצרות ולוחש: הרפני, תלין!… ארוּר!…
אבל התלין לא ידע רחם כמוהו כשופט.
גם קין נפל לא אחת בידיו האכזריות של ארטיום, שהיה מצחק בו כשם שמצחק הילד הסקרן בזבוב. למנהגו המשונה והבלתי מובן של ארטיום הזה היו קוראים בשיחן בשם “יצירתו של ארטיום”. הוא יצר לו המון אויבים, אבל נבצר היה מהם לרעוץ את אונו הנורא, אף על פי הניסו לעשות זאת. ככה חברו פעם אחת שבעה גבורי־חיל אמיצים, שבאה עליהם הסכמת כל הרחוב, והחליטו לייסר את ארטיום ולהכניעו, שנים מהם שילמו בעד הניסיון הזה מחיר יקר מאד, והאחרים נפטרו על נקלה. פעם אחרת שכרו עליו החנונים – הבעלים הנעלבים – את הקצב – הגבור המפורסם שבעיר, אשר לא אחת היתה ידו על העליונה במלחמתו עם האַתליטין שבקירקסאות. הקצב קיבל על עצמו, בשכר תשלום הגון, להכות את ארטיום מכות נאמנות. ויהי כאשר העמידו אותם זה לעומת זה, השמיט ארטיום, אשר מעודו לא השתמט מהתגושש “לרצונו”, את ידו של הקצב מתוך פרק הזרוע, ובמהלומה אחת בחזהו הפילהו ארצה מתעלף. המעשים האלה עוד הגדילו ביתר שאת את ערך כחו של ארטיום וכמובן עוד הרבו את אויביו.
והוא הוסיף לצאת “ליציאותיו” ולרוצץ את כל הדבר ואת כל איש שפגש על דרכו. מה היו הרגשות, שהביע בדרך זו? אפשר שהיתה זאת נקמתו של איש, שנתגדל בשדה וביער, שניתש מעל אדמת־מכורתו ונתגלגל אל העיר ואל סדרי החיים שבה; אפשר שהיה מרגיש הרגשה בלתי ברורה, כי העיר מחבלת אותו על ידי שהיא מוסכת את ארסה גם בגוו גם בנפשו, וכיון שהרגיש זאת, נלחם בדרך זו כנגד הכח האיתן, שעשהו לעבד. יציאותיו אלה הביאוהו לפעמים עד בית המשמר, ששם היטיבה הפוליציא להתיחס אליו מאשר לשאר הבריות שבשיחן, כי השתוֹממה לכחו הגדול שאין משלו והתענגה עליו, אף ידוע ידעה, שהוא איננו גנב ואיננו עלול להיות גנב – מפני שסכל הוא לכך. אבל לעתים קרובות ביותר היה ארטיום הולך אחרי “יציאה” כזאת אל אחת ממערות־הפריצים, ששם קיבלה את פניו אחת הנשים העוגבות עליו. אחרי מעשי גבורותיו היה זועף ומלא־קפּריזים, עיניו הפיקו מעין פראות ובחזות פניו חדלי־התנועה היה דומה לאידיוט; תגרנית בעלת־תאוה עד למוח עצמותיה, אשה בריאת־בשר, בת גילן של גבורות סיפורי בלזק היתה מחזרת אחריו מתוך חזות־פנים, כאילו היתה אדונתה של החיה הזאת, ומתוך רגש של פחד מפניו.
– האצוה להביא עוד שיכר, אַרטיושה? או אולי עסיס מהול ביין שרוף? ולאכול אי אתה חפץ כלל? ומדוע סרה ככה רוחך היום?…
– חדלי ממני!… – אומר ארטיום בקול דממה, והיא מניחה אותו רגעים אחדים, ואחר כך היא מתחילה שוב להשקות את ארטיום יין, כי יודעת היא שארטיום שאינו בלוּע יין, קמצן הוא באותות של חיבה.
והנה היה פעם אחת רצון מלפני המקרה, שלעתים קרובות הריהו מלא הוללות ולצון במדה מרובה ביותר, שהאדם הזה “וקין” ייפגשו יחד…
*
מעשה שהיה כך היה.
פעם אחת אחרי “היציאה” ואחרי המשתה שנלוה אליה, הלך ארטיום הלוך והתנודד בחברת העדינה שלו, שהזמינתהו אל ביתה דרך מבוא צר ונעזב, בפרוור שמאחורי העיר. כאן היו מצפים לו אורבים; אנשים אחדים התנפלו עליו והפילוהו ארצה. כיון שנחלש מן היין, לא עצר כוח לעמוד על נפשו כראוי, ולפיכך עשו בו האנשים האלה, כמעט במשך שעה תמימה, נקמות על כל העלבונות לאין ספורות שעלב אותם. בת־לויתו של ארטיום ברחה לנפשה, הלילה היה ליל חשוך והמקום שמם וריק – הכל היה מתאים לכך שהללו יחשבו עם ארטיום את כל חשבונותיהם והם עשו את מעשיהם בלי לחוס על כחם. וכשכילו את מעשיהם, לאחר שעיפו, התגוללו על הארץ שתי גויות דוממות וללא־ניע, האחת של ארטיום היפהפה והשניה של איש המכונה בשם “התיש האדמוֹני”.
בני־החיל נמלכו מה לעשות בגויות האלה ובאו לידי החלטה: לטמון את ארטיום תחת סירת־הדוגה השבורה, שהיתה מוּנחת על שפת הנהר ותחתיתה למעלה, ולקחת את התיש האדמוני הנאנח עמם. כשסחבו את ארטיום על פני האדמה אל שפת הנהר, שבה רוחו עליו מעצמת מכאוביו, אלא ששיער בנפשו, שמצב של מת יפה בשבילו באותה שעה, ולפיכך נאלם דום והתאפק ולא השמיע אנקת כאב. ומדי סחבם אותו, קללוהו והתהללו איש בפני אחיו על המכות שהכוהו. ארטיום שמע את דבריו של מישקה וואבילא, שהשתבח, בפני חבריו שהוא התאמץ לבעוט בארטיום מתחת לשכם השמאלי, כדי שינתק הלב, וסוכופליאֶד סיפר, שהוא הכהו רק בבטנו, משום שבשעה שמקלקלים את בני מעיו של אדם, לא יועילוהו עוד כל מאכל, וכמה שלא יאכל, הוא ישאר תמיד חסר־כוח. גם לאמאקין השמיע, שפעמים קפץ ברגליו על בטנו של ארטיום. ככה הפליאו להצטין גם האחרים, ככל אשר דברו והשתבחו כל העת עד בואם אל הסירה, שתחתיה טמנו את ארטיום. הוא שמע את כל שיחותיהם, ולא עוד אלא ששמע, שבלכתם מאתו אמרו כלם פה אחד, שמעתה לא יוסיף עוד לקום על רגליו.
והנה נשאר בחושך לבדו על ערמת דוֹמן, שהטילו הגלים מתחת לסירה בעת גאות המים. הלילה היה לילה מאיר וקריר, והקרירות הזאת השיבה לא אחת לארטיום את בינתו. אבל כאשר ניסה לזחול עד הנהר, חזר והתעלף, מעצמת המכאוב, הנורא שחש בכל גוו. ועוד הפעם שבה רוחו אליו והנה הוא מעונה ממכאוב וצמאון אכזרי מציק אותו. לא הרחק ממנו היה הנהר שוקק בחשאי כאילו להרעימו על חוסר כוחו. במצב כזה בילה כל הלילה והיה מתיירא להתאנח ולהניד יד או רגל. אבל פעם אחת, בשוב רוחו אליו, הרגיש כי נעשתה בו תמורה לטובה, שהקילה את מכאוביו עד מאד. בדי עמל פקח עין אחת והניע את שפתותיו הפצועות והצבות. כבר האיר היום, שכן בעד סדקי הסירה פרצו קוי השמש. אחר כך הניף בעמל את ידו אל פניו ונגע במטליות לחות, שהיו מנחות עליהם. מטליות כאלה נמצאו גם על חזהו ועל בטנו. הוא היה כלו ערום, והקור המעיט את מכאוביו.
– לשתות… – ביטא בשפתיו מתוך השערה כהה, שמסביבו וודאי נמצא אדם, והנה נשלחה יד רועדת מעל לראשו ואל תוך פיו נתחב צואר של בקבוק. הבקבוק חג ונע בידו של המושיט אותו והיה מכה על שיני ארטיום. ככלוֹתוֹ לשתות את המים, ביקש ארטיום לדעת, מי האיש הנמצא אצלו, אך נסיונו להסב את ראשו לא עלה בידו, כי עורר מכאוב בצוארו. ואז התחיל לדבר בקול ניחר ומתוך גימגום:
– יין שרוף… כוס יין־שרוף אל קרבי… וגם לשפשף בו את גופי… כי אז אולי…אפשר היה לי לקום…
– לקום? אי אתה יכל לקום. הנך כולך כחול ותפוח כטבוע… ואשר ליין־השרוף – אפשר הדבר. יש יין־שרוף… יש לי בקבוק מלא יין שרוף…
והקול היה קול דובר בלחש, בחרדה ובזהירות. ארטיום ידע את הקול הזה, אבל לא זכר של איזו אשה הוא.
– תן, – אמר הוא.
ועד הפעם הושיטה לו יד אדם, שלא חפץ, כפי הנראה, שיראוהו עיניו, את הבקבוק מאחורי ראשו. ארטיום הגיח את קרבו ברוב עמל את היין־השרוף והביט בעינו האחת אל תחתית הסירה שצמחו בה פטריות.
לאחר ששתה יותר מרביעית הבקבוק, נאנח ברווחה מעומק לבו, ודיבר בלחש:
– אכן יפה הלמוני… אבל כתרו נא.. קום אקום.. אקום, ואז, – עמדו על נפשכם…
הוא לא קיבל כל מענה, רק שאון קל הגיע לאזניו – כאילו קפץ מעליו איש – ואחר קמה דממה ולא נשמע בלתי אם קול הגלים השוקקים, אף שירת ה“דודינושקה” וקריאת ההידד שבאו ממרחקים, – שכפי הנראה הסיעו שמה משא כבד. אחר כך הריעה בקול חודר משרוקית של אנית־קיטור, ששרקה ופסקה, ומקץ רגעים אחדים שבה ונהמה בקול זועף, כאילו נפרדה פרידת עולמים מעל האדמה… זמן רב היה ארטיום מצפה למענה על דבריו, אבל מתחת הסירה שלטה הדממה וקרקעיתה הכבדה, שהיתה כולה מכוסה רקבות ירקרק, התנודדה מעל לראשו, פען התרוממה למעלה ופעם ירדה מטה, כאילו חפצה להתנפל עליו בכוח ולמעכו תחתיה.
ארטיום נתמלא חמלה על עצמו. לפתע פתאום הכיר הכרה ברורה, שאזלה ידו מהושיע לנפשו, כמעט כילד, ויחד עם זה חש עלבון כבודו. אותו, את כביר־הכוח והיפהפה שאין כמוהו, – הלמו ופצעו והשחיתו את מראהו באופן מגונה כל כך!… בידים רפות התחיל למשמש את הפצעים והחבורות שבפניו ובחזהו ואחר זה פרצה מפיהו קללת החמרמרות והוא נתן את קולו בבכי. הוא נאנח, הניע את חטמו, קילל את עצמו מרוב יגון, ובדי עמל הניד את שמורותיו והזיר בהם את הדמעות, שמילאו את עיניו. וטפות הדמעות היו גדולות ורותחות וזרמו על לחיו ושטפו אל תוך אזניו… הא חש, שהדמעות היוצאות מקרבו יש בהן כדי לטהר אותו.
– טוב הדבר!… המתינו נא!… לחש מתוך נהמת בכיו.
ופתאום הגיעו לאזניו בכיות כבושות ולחש שפרצו לא הרחק ממנו וכאילו נתכוונו לחקות אותו ולהתעלל בו.
– מי הוא זה? שאל בזעם, אף על פי שאימה נפלה עליו.
על שאלתו לא נענה.
ואז חגר ארטיום את שארית כחותיו והתהפך על צדו והיה מנהם כחיה מעצמת מכאוביו, ובהשענו על זרועו התרומם, וראה במחשכים תבנית איש קטן־קומה, שהתכווץ ככדור אצל שפת הסירה. ואותו האיש חבק את ברכיו בידיו הארוכות והדקות ולחץ אליהן את ראשו וכתפיו רעדו. לאַרטיום נדמה, שזהו עלם בא בימים…
– קרב הנה! – קרא.
אבל הוא לא שמע בקולו והוסיף לרעוד כמו בקדחת. עיני ארטיום כהו ממכאוב ומפחד מפני דמות הגוף הזאת והוא צעק:
– ל־ך!
לשם תשובה על זעקתו ניתך מטר מלים רועדות ונחפזות:
– במה הריעותי לך? מפני מה אתה נותן עלי בקולך? וכי לא אנוכי רחצתיך במים והשקתיך
ונתתי לך יין־שרוף? וכי לא בכיתי, כאשר בכית אתה, ונפשי לא דאבה בקרבי, כאשר נאנקת? אהה, ה' אלהים! גם טובי אינו גורם לי אלא עינויים! במה הריעותי לגוך או לנפשך? ומה הרעה שאוכל לעשות לך? – אני! אני! אני!
ומשהפסיק את דבריו בשלש נהימות, נאלם אותו האיש דומיה ותפש בשתי ידיו את ראשו והתחיל להתנודד מצד אל צד בשבתו על האדמה.
– קין הרי זה… אתה!
– ומה בכך? אני הוא זה…
– אתה? נו! – וכל זה – אתה עשית? ה־ו! קרב הנה. בן־אדם משונה!…
הדבר, שנודע לו לפתע פתאום, הביא את ארטיום במבוּכה ויחד עם זה הרגיש מין שמחה, שהתעוררה בלבו. אף נתן את קולו בצחוק כשראה איך היהודי זוחל אליו בחרדה על ידיו ועל רגליו ועיניו הקטנות קורצות בלי־חשך בפחד מתוך פניו המגוחכים, הידועים לו לארטיום משכבר הימים.
– גש הנה בלי מורך! העבודה, שלא אגע בך! – ראה צורך לעצמו לעודד את רוחו של היהודי.
קין זחל עד לרגליו ועמד והתחיל להביט עליהן מתוך חיוך של חרדה ובקשה, כאילו היה חושש, שמא תרמוסנה את גוו המעונה באימה.
– נו!… ובכן ככה אתה! וכל זה עשית אתה? מי שלחך – אנפיסה? – חקרהו ארטיום, שהניע את לשונו בכבדות.
– באתי מעצמי.
– מעצמך? משקר את!
– אינני משקר, אינני משקר! – התחיל קין ללחוש במהירות, – מעצמי באתי – אנא האמינה לי!
הנני לספר לך את דבר בואי. הנה שמע נא – הדבר נודע לי בקארבילוֹבקה2 ישבתי ושתיתי תה ופתאום שמעתי: ארטיום הוכה בלילה עד מות. אנכי לא האמנתי בדבר! היתכן, שאותך יכו מכות מות? ואז צחקתי בקרבי, אי לכם, בריות סכלות! חשבתי בלבי. האיש הזה – כמוהו כשמשון, ומי מכם ישור אליו ויוכל לו? אך הנה מתרבים הבאים המוסיפים להודיע: הכוהו, הכוהו! ומקללים אותך וצוחקים… הכל שמחים לאידך… ואז האמנתי גם אנכי… ואז נודע לי, שהנך – במקום הזה. נמצאו בני־אדם, שבאו לכאן לראות אותך, והם אמרו, שהנך מת. ואז הלכתי ובאתי וראיתי אותך… וכשעמדתי כאן, שמעתי והנה אתה נאנק, וכשראיתי אותך – את האיש החזק ביותר בעולם – אמרתי בלבי: הנה הכוהו נפש!… ואז נתעוררה בקרבי, סלח לי, חמלה עליך! על לבי עלתה מחשבה, שצריך לרחוץ אותך במים… וככה עשיתי. והנה שבה, על ידי זה, רוחך אליך…
על זאת שמחתי… הוי, מה שמחתי על זאת!… אינך מאמין לי, האין זאת? משום – שיהודי אנכי? הכן הדבר? הכן הדבר? אבל בבקשה ממך שתאמין לי… הנני לאמור לך, מפני מה שמחתי ומה המחשבות, שחשבתי.. הנני להגיד לך את האמת… האם לא תקצוף עלי?
– נשבעתי בצלב! יכני הרעם!… נשבע היפהפה ההלוּם שבוּעה נמרצת.
קין נקרב אליו ביותר והשפיל את קולו עוד יותר.
– וכי יודע אתה מה נעימים חיי? וכי יודע אתה זאת, הן? וכי לא ספגתי מידך אתה – סלח לי –
מהלומות? וכי לא לעגת “ליהודי המצוֹרע?” מה? האמת הדבר? אמנם! אתה תסלח לי על דברי את האמת. הן נשבעת, אל תקצוף! אינני אומר לך דבר זולתי זאת, שגם אתה, כשאר בני האדם, רדפת את ה“זשיד”… ובשל מה? האין גם ה“זשיד” בן לאלהיכם, והאם לא נתן אל אחד נשמת חיים גם לכם וגם לו?
קין מיהר לדבר את דבריו וספר שאלה על שאלה בלי לחכות למענה עליהן: – בקרבו התרוצצו פתאום כל אותן המלים, שעל ידן ציין בלבו את כל החרפה והעלבון שהשביעוהו; כולן חיו בקרבו והשתפכו מקרב לבו כפרץ־מים קודח. ארטיום נבוך מפניו.
– שומע אתה, קין – אמר בקול דממה – הרף מזה! אם אוסיף לגעת בך אפילו באצבע קטנה… או כשיגעו בך אחרים – לגזרים אקרעם! הבינות?
– אהא! קרא קין כמנצח ושרק בלשונו. הנה כי כן! אתה אשמת כנגדי… סלח לי! אל תקצוף עלי על דעתך שאשמת לי. הנני אומר אשמת, אבל, אהה! הן יודע אני, שאשמתך פחותה משל אחרים!… הן אני מבין זאת! הן כולם רוקקים את רוקם הנמבזה רק בי, ואתה רקקת עלי ועל כולם. אתה עלבת את האחרים יותר ממה שעלבת אותי. ואז חשבתי בלבי – הנה האיש כביר־הכוח הזה מכה ועולב אותי, לא משום שאני יהודי, אלא משום שאני כמוהם, ככולם, ואינני טוב מהם ובתוכם אני חי. ואני… אהבתי אותך תמיד ברעדה. מדי הביטי אליך, חשבתי בלבי, שגם ידך תעוז לשסע את הארי ולהכות את פלישתים שוק על ירך… אתה הכית אותם… ואני אהבתי להתבונן אל מעשך זה… וגם אנכי חפצתי להיות אמיץ־כוח אבל רק פרעוש אנוכי…
ארטיום נתן את קולו הצרוד בצחוק.
– אמת, נכון הדבר – כמוך כפרעוש!…
את הדברים, שדבר אליו קין, כמעט שלא הבין, אבל נעים היה לו לראות על ידו את דמות־גופו הקטנה של העברי, ובעוד קין מדבר בהתרגשות בקול מלחשים למחצה, התעוררו בקרבו המחשבות האלה:
– איזו שעה היא עתה? כמדוּמני שעת הצהרים, אין אף אחת מהנה באה לבקר את דוֹדה ואהוּבה… רק היהודי בא… הוא עזרני, אף אומר הוא שאהבני, ואני רגיל הייתי להכלימו. הוא מהלל את כוחי… הישוּב אלי כוחי? אהה, אלהים, לו אך ישוב!
וכשהוא נאנח מעומק לבו, צייר לו ארטיום במחשבתו את אויביו מוכים והלומים מידו ותפוּחים כמוהו. וגם הם יתגוללו חדלי־אוֹנים באחד המקומות… אבל אליהם יבואו. בני סיעתם וחבריהם, ולא יהודי…
ארטיום הביט אל קין ונדמה היה לו שמחשבותיו עוררו איזו מרירות בגרונו ובפיו. והוא נאנק ונאנח אנחה כבדה.
וקין לא חדל לדבר. וכל קרביו התרגשו ופניו התעוותו מתוך התעוררות, ורעד חלף את כל בדי גוו.
– וכאשר נתת את קולך, בבכי… בכיתי גם אנכי… צר היה לי לבלי הכיל על כוֹחך…
– ואנכי דימיתי, שאיש מתלוצץ בי ־ צחק ארטיום ברוח נזעמה.
– אני אהבתי תמיד את כוחך… ואני התפללתי לאלהים: רבונו של עולם! סבב את פני הדברים,
שהאיש הגבור הזה יהא צריך לי! אגמל נא לו גמוּל חסד, ויהי נא כוחו למגן בעדי! יהיה נא ליל למחסה מרודפי ויאבדו נא צוררי מתגרת הכוח הזה! ככה התפללתי… ועת רבה הייתי מחלה ככה את אלהים, שיהפוך את החזק באויבי למחסה לי… ובבכותך אתה, בכיתי גם אנכי… ופתאום גערת בי, ותפילתי נפסקה…
– כלום ידעתי… בן אדם משונה ־ צחק ארטיום כאשם.
אבל קין כמעט שלא שמע את דבריו. הוא התנודד, הניע בידיו ולא חדל מדבר בהתרגשות ובקול מלחשים שנשמעו בו גם שמחה וגם תקוה, גם הערצת כוחו של האדם הפצוע הזה וגם פחד וגעגועים…
– והנה בא יומי, ואני לבדי אצלך… הכל עזבוך, ורק אני באתי… הלא תשוב לאיתנך, ארטיום?
הרי אין חייך בסכנה? וכוחך שוב ישוב אליך?
– קום אקום… אל תתעצב… ואותך אשמור בעד טוב לבך כילד קטן…
ארטיום הרגיש, שמצב־בריאוּתו הולך מעט מעט הלוך וטוב – מכאב גוו רפה ובראשו רבתה הבהירות. צריך להגן על קין מפני הבריות – ובאמת על מה זה יציקוהו? הנה מה רבו טוּבוֹ והתגלות לבו – הוא מדבר את כל אשר בלבו. וכשחשב ארטיום את המחשבה הזאת, ניצנץ פתאום חיוך על שפתיו – זה כבר העיק עליו חפץ בלתי ברור, ועתה הנה הבין אותו.
– הן לאכול אני רוצה, אפשר תמציא לי, קין, דבר־מה לאכול?
קין קפץ ממקומו במהירות, מראה פניו נשתנה כליל – הם הפיקו אומץ, שילדות היתה מעורבת בו. ארטיום, זה הגבור שאין דומה לו, מבקש אוכל ממנו, מקין!
– הנני לעשות בשבילך הכל, הכל! כבר יש לי בזה, בפינה!… הכינותי… כי יודע אנכי, החולה צריך לאכילה… אמנם כן! ואני בלכתי הוצאתי רובל שלם.
– אנכי אחשב עמך! נתן אתן לך עשרה… הלא אפשר לי הדבר… לי אין משלי כלום – אבל אמר אמר – תני! ותתן…
והוא צחק מטוב־לב, ופני קין נהרו למראה הצחוק הזה עוד יותר.
– הן ידעתי… הגידה לי מה רצונך? הנני לעשות בשבילך הכל, הכל!
– א… רואה אתה… אם כן הדבר… שפשף אותי ביין שרף! אוכל אל תתן, אלא שפששפני
תחילה, יכול אתה?
– מדוע לא אוכל? כאד הרופאים המומחים!
– הבה! שפשני ואקום…
– ת־קוּם? אהה, כי לא תוכל קום!
– הנני להראותך, כי יכול אוּכל. הבזה אלין? בריה משונה אתה… ואתה שפשפני ורוץ אל אל מוכרת־התוּפינים מוֹקיבנה אשר בפרוור… ואמור לה, שאשים את משכני בדיר שלה… תכין נא מצע תבן. אצלה אשהה כל ימי חליי! שלם אשלם לך בעד הכל… אל תטיל ספק בדבר!
– הנני מאמין – אמר קין כשהוא יוצק יין שרוף על חזהו של ארטיום – הנני מאמין בך יותר מאשר בי בעצמי… אח, הן ידעתיך!
– או־ו! שפשף, שפשף… אף על פי שמכאיב, אין בכך כלום… הוסיפה לשפשף, א־א־א כך, כך… נהם ארטיום.
– הנני נכון להטביע את עצמי במים למענך… הביע קין.
– כך, כך, כך… את השכם, את השכם שפשף… שדי שחת! איך הלמוני! ורק האשה אשמה בדבר. לולא האשה, כי אז לא שתיתי לשכרה, וכשאינני שכור ־ נסו אלי דבר!
קין, שמילא אותה שעה תפקידו של משרת,חיוה את דעתו:
– אי לנשים! הן – מסבבות את כל החטאוֹת שבעולם… לנו היהודים יש תפלת־בוקר שבה אנו מברכים את היוצר על שלא עשנו אשה…
– היך? האומנם? ־ קרא ארטיום – האומנם ככה אתם מתפללים לאלהים? אכן משונים אתם… האשה מהי? רק פתיה היא… אבל הרי בלעדיה אי־אפשר להתקיים… ולהתפלל לאלהים… הלא עלבון הוא לה, לאשה! הרי גם היא בעלת נפש מרגשת…
גופו רב־הכמות, שהתפיחות הגדילה אותו עוד יותר, היה מוּטל בלי־נוע, וקין קטן־הקומה והרצוץ היה מטפל בו, ונשמת אפו קצרה מרוב התאמצותו, ובכל כוחו שפשף את צלעותיו, את חזהו ואת בטנו וריח היין־השרוף הביאהו לידי שעול.
על שפת הנהר עברו לרגעים אנשים, ונשמע קול דברים וצעדים. הסירה היתה מונחת על תל־חוֹל, גבוה למעלה ממידת קנה. בינה ובין הנהר הפרידה רצועת־חול צרה, שעליה התגוללו כפיסי עץ ודומן. מתחתיה עוד היה בוץ ורפש, אבל היום הפנו הבריות את דעתם אליה ביותר. קין וארטיום ראו, שהללו מרבים להתהלך סביבה, יושבים על תחתיתה ומקישים ברגליהם על צדיה… והדבר הזה פעל פעולה רעה על קין, הוא עצר במלים, ובהתהפכו הנה והנה על מקום שבתו אצל ארטיום היה מחייך בחרדה ובעצבת.
– שומע אתה?
– הנני שומע ־ ענה גבור־הכוח בצחוק של שובע־רצון – מבין אנכי…חפצים הם לדעת, אם במהרה אשוב לאיתני… הלא צריכים הם לדעת זאת…כדי להכין את צלעותיהם… חא, חא! שדים! מצטערים הם על אשר לא יצאה נשמתי… עבודתם היתה לבטלה…
– יודע אתה מה שעלתה במחשבתי? לחש לו קין על אזנו, ופניו הפיקו פלצות ואזהרה. יודע אתה? הנה אני הולך מאתך, ואתה תישאר לבדך… ואז יבואו אליך… ו… ו…
ארטיום פתח את פיהו ומתוך חזהו פרצה שפעת צחוק צרוּד.
– אי לך… פרצוף! ובכן אתה מדמה, שהם מתייראים מפניך? אי לך!…
– א! אבל הרי יכול אני להיות לעד.
– הם יהלמוך היטב!… חא־חא־חא! ואז תעיד… בעולם הבא.
צחקו של ארטיום גרש את פחדו של קין, ובמקום הפחד נתמלא חזהו הצר והשקוע של היהודי ביטחון של שמחה ושל אומץ. עתה ישתנו חייו של קין, עתה יש לו יד חזקה, שתסב תמיד מעליו את מהלומותיהם ורשעותיהם של בני האדם, שהציקוהו ועינוהו באין־עונש…
*
פעם אחת בצהרים, בשעה שהחיים שבשיחן מגיעים לידי התעוררות עצומה ביותר ומתחילים לרתוח, בשעה שהמונים של פועלים בחוף ובאניות מקיפים בקיבות ריקות את מוכרי צרכי אוכל־נפש ותובעים בקול רם אוכל, וכל הרחוב מתמלא ריח חם של בשר מבושל ומקולקל – באותה שעה קרא אחד האנשים בקול מלחשים.
– ארטיום הולך!…
לבושי־קרעים אחדים, ששוטטו לבטלה ברחוב בצפיתם, אולי יזדמן לפניהם לשלוח בדבר מה את ידם, מיהרו להעלם. ישובי שיחן הביטו מתוך התרגשות וסקרנות הבטה מן הצד, אל העבר שמשם נשמעה האזהרה.
לביאתו של ארטיום היו מצפים זה כמה בכליון עינים, ובהתלהבות עצומה נדונו, מה יהיה משפטו לכשיופיע?
כמו קודם לכן היה ארטיום מתהלך גם עתה באמצע הרחוב ומהלכו היה, כמנהגו, אט, כמהלכו של אדם שבע, המטייל להנאתו. במראהו החיצוני לא היה שוּם חידוש. בגדו היה תלוי כדרכו על שכמו האחד, וכובעו היה שמוט הצדה… וכמנהגו היו שערותיו השחורות מפוזרות על מצחו, את האצבע הגדולה של יד ימינו הכניס בחגורתו, ידו השמאלית היתה תחובה בכיס מכנסיו, וחזהו הכביר הבלט לפנים. רק פניו היפים נראה כמפיקים יתר בינה – מה שיארע תמיד לאדם כשהוא קם מחליו. הוא היה מתהלך ומנענע בעצלתים בראשו לשם תשובה על ברכות־השלום.
כל הבריות שברחוב ליוו אותו במבטי־עינים ובלחישת־דממה של תמהון ושל התפעלות על הכוח הבלתי־מנוצח הזה, שעמד על נקלה כל כך במכות האכזריות. רבים היו האנשים ברחוב, שדיברו בהתמרמרות על שובו לאיתנו:
הם ניאצו בבוז אותם שלא עלתה בידם להשחית את ריאתו ולרוצץ את צלעותיו של ארטיום. והרי לא יתכן, שיש אדם, שאי אפשר להכותו מכות־מות!… והאחרים שיערו בתענוג השערות, איך יישפט גבור־הכוח עם התיש האדמוני וחבריו. אבל ככל אשר יגדל הכוח, כן תרב פעולת הקסם שלו, וככה נמצאו מרבית האנשים תחת השפעת כוחו של ארטיום.
בין כה וכה וארטיום כבר נכנס אל “קארבילוֹבקה” – הלא הוא הקלוב שבשיחן.
כשהופיעה דמותו הגבוהה והעצומה על מפתן בית־המרזח, לא נמצאו בחדר הארוך והשפל, שתקרת־הלבינים שלו היתה עשויה מעשה־כיפה, אלא אורחים מעטים. למראה ארטיום פרצו מביניהם שתים שלש קריאות וקמה תנועה שלא לצורך, והאחד חמק אל אחת הפניות הרחוקות שבמרתף הלח, המלא עשן “מאַחורקה” ורפש ורקבון.
בלי שים לב אל איש, העיף ארטיום לאטו את עיניו בכל בית המרזח, ועל ברכת־השלום, שברכהו המלצר סאבקה חלבניקוב בידידות, ענה בשאלה:
– האם לא היה בזה קין?
– במהרה יבוא… שעתו קרובה..
ארטיום נגש אל השולחן שעל יד אחד החלונות. המסוֹרגים בשבכות־ברזל ודרש לו תה, ובהניחו את כפיו העצומות על השולחן התבונן בשויון־נפש אל האורחים. בבית־המרזח נמצאו כעשרה איש, כלם יחפים: הם התלכדו בחבורה אחת מסביב לשני שולחנות ומשם התבוננו אל ארטיום. כשפגעו עיניהם בעיניו של היפהפה, באו במבוכה והיו מחייכים בחניפה, וכפי הנראה חפצו להיכנס עמו בשיחה, אבל הלז הביט אליהם הבטה שלא לטובה, והכל החרישו ולא מצאו עוֹז בנפשם לבוא עמו בדברים. חלבניקוב, שהיה מטפל כה וכה מאחורי שולחן־המכר, זימזם איזה ניגון ועופף מסביב את עיניו, עיני־שועל.
מתוך הרחוב פרץ בעד החלון שאון מחריש־אזנים וקול של קללות נמרצות, של שבועות והכרזות התגרנים. לא הרחק מזה נפלו בקבוקים והתפוצצו לרסיסים אל אבני המרצפת. רוח ארטיום קצרה משבת במרתף הזה המלא מחנק…
– אתם הזאבים – התחיל פתאם לדבר לאטו בקול רם – למה זה נאלמתם דומיה? הנה לטשו את עיניהם ושותקים…
– יכולים אנו גם לבר, כבוד מעלתך – אמר חתן־הקרעים ועמד ממקומו וקרב אל ארטיום.
זה היה אדם דל־בשר לבוש בגד פשוט ומכנסים של איש צבא, קרח, בעל זקן מחודד ועינים אדומות וקטנות שהיה קורץ בהן בערמה.
– אומרים שחלית? אמר בשבתו כנגד ארטיום.
– ובכן?
– אין דבר… עת רבה לא נראית… כששאלתי איה ארטיום? אמרו, שהיה רצון מלפניו לחלות…
– ובכן… אפוא?
– עוד הפעם… ובכן? מה היה חליך?
– ואתה לא ידעת?
– האנכי הייתי רופאך?
– הלא משקר אתה. כלב – צחק ארטיום – ובשביל מה אתה משקר? הרי יודע אתה את האמת.
– יודע אנכי… אמר החתן וצחק גם הוא.
– ואם כן מפני מה אתה משקר?
– מפני שכך דורשת התבונה.
– התבונה? אי לך… זנב־אוּד!
– הלא אם אומר לך את האמת אפשר שתקצוף…
– הנני רוקק עליך!
– תודה לך בעד זה! ואתה הלא תשקני יין־שרוף לכבוד שובך לאיתנך?
– דרש־נא…
החתן דרש חצי הבקבוק יי"ש ורוחו צהלה.
– מה קלו חייך ארטיום! תמיד יש לך כסף…
– נו, ובכן מה בכך?
– אין דבר… הנשים מוציאות אותך לרוחה… ארורות!
– ואליך אינן שועות…
– מי אנכי, רגלי אינן מוכשרות ללכת בדרכך – נאנח החתן.
– משום שהנשים אוהבות איש בריא, ואתה מה? ואולם אנכי הנני איש כהלכה, הנה כי כן…
בדרך זו היה ארטיום מסיח תמיד עם היחפים. קולו המביע שויון־נפש, המבוּשל והעבה הוסיף כוח מיוחד וכובד מיוחד לדבריו, שתמיד היו גסים ועולבים. אפשר שהרגיש, שאותם בני האדם גרועים ממנו בהרבה דברים אבל בכל דבר ובכל עת הם נבונים וחכמים ממנו.
… והנה הופיע קין, כשהוא נושא את קופסת סחורתו על חזהו, ושלמה של ארג צהוב היתה מופשלת על ידו השמאלית. מדופא מרגש הפחד, שהיה מצוי אצלו תמיד, עמד בפתח והושיט את צוארו ובבת־צחוק של אי־מנוחה סקר את תוכו של בית־המרזח, אך בראותו את ארטיום, הבהיקו פניו משמחה. ארטיום התבונן אליו והיה מחייך חיוך רחב והניע את שפתיו.
– קרב נא אלי – קרא אל קין, ובפנותו אל החתן צוהו בלעג:
– ואתה גש הלאה… פה מקום לאדם…
פרצופו של החתן המכוסה שער־סמר צהוב, יבש בן־רגע כעץ מרוב תמהונו וכעסו; הוא קם לאטו מעל הכסא והביט אל חבריו, שהיו משתוממים לא פחות ממנו, ואל קין, שקרב בלי שאון ובזהירות אל השולחן… ופתאם ירק בהתמרמרות על הרצפה.
– טפוּ!
ואחר נקרב לאט ודומם אל שולחנו, ששם התחילה תיכף לחישת־חרש, שקול לעג וקצף היה נשמע מתוכה ברור היטב; קין לא חדל מלחייך במבוכה ובעליצות, ובאותה שעה עצמה הפנה את עיניו בלב נסער אל עבר החתן וחבוּרתו.
אז אמר אליו ארטיום בטוב־לבב:
– נו, הבה נשתה תה, אדוני הסוחר… צריך לקנות לביבות, – תאכל לביבות? למה אתה מביט שמה… ירק בפניהם ואל תירא… אך הבה אדרוש להם אדרשה…
הוא קם והשליך מעליו בתנועת־כתפים את בגדו ארצה וקרב אל המתמרמרים אליו. הוא עמד כנגדם בגובה קומתו ובאונו הכּביר והבליט את חזהו והניע את כתפיו, והיה מתגאה בכל מאדו בגבורתו, ועל שפתיו רחפה בת־צחוק, והם נבהלו והחרישו והיו נכונים לברוח ממנו.
– ובכן – פתח ארטיום – למה תירגנו?
הוא חפץ להביע דבר מה כביר ונורא, אך המלים נעתקו מפיו ועל כן עמד מדבר…
– דבר בבת אחת! – אמר חתן־הקרעים והניע בידו והעוה את שפתיו – ואם אין, מוטב שתלך
מאתנו אל ארבע רוחות השמים, מטה־זעם של אלוהים!…
– הס! קרא ארטיום והניע את גבות עיניו… הנך מתמרמר… חרה לך על אשר אני מתרעה עם היהודי ואתך גרשתי… הריני אומר לכולם – היהודי הזה טוב מכם! יען יש בקרבו לב טוב לבריות… ולכם אין… רק מדוכא ומעונה הוא… והנני להיות למגן בעדו… אם איזה שד מבני חבורתכם יכלימהו – יזהר לנפשו! הנני אומר לכם, – לא אכה, כי אם אענה עינויים קשים ואכזרים…
עיניו להטו באש עברה, גידי צוארו התנפחו ונחירי אפו התחילו לרעוד.
– מה שהכוני בשכרוני – אין בכך כלום! מכוחי לא גרעו מאומה, ורק הקשח הקשיחו את לבי עוד יותר… זאת דעו לכם! ואשר לקין, הנני לריב את ריבו, ובעד כל מלה של גנאי אליו, הנני לפצוע פצעי מות. זאת הודיעו לכל…
הוא שאף רוח מלא חזהו, כאילו השליך מעליו משא כבד, פנה אליהם עורף והלך לו…
– אכן השכיל לירות! – קרא חתן־הקרעים בלחש, ובראותו את ארטיום יושב נוכח קין, העוה את פרצופו בעצבת… קין ישב אל השולחן לבן־פנים מרוב התרגשות ולא גרע מעל ארטיום את עיניו הפשוקות, שהיו מלאות רגש, שיא אפשר להביעו בדברים.
– שמעת? שאלהו היפהפה בקול נמרץ. כן… זאת דע לך… אם יתגרה בך איש, מהר להודיעני. אנכי אבוא מיד ואפרק את עצמותיו…
שפתי היהודי לחשו דבר־מה, אם תפילה לאלהים או תודה לאדם, וחתן־הקרעים ומרעיו התלחשו איש עם אחיו ויצאו זה אחר זה מבית־המרזח. כשעבר החתן על יד שולחנו של ארטיום התחיל מזמזם בשפל קול:
– אלו לפי רוב שכלי
יותן גם די־הון לי
מה טוב לי אז לחיות,–
אז לא חדלתי לשתות.
ובהסתכלו בפני ארטיום, סיים פתאום את השירה בדברי עצמו כשהוא מעווה את פניו ומולל ברגלו לפי הקצב:
– קנה אקנה לי אז כל כסיל
ולתוך הים אותו אַטיל. –
הנה כי כן! –
ובדברים האלה גז בעד הפתח ונעלם.
ארטיום הוציא קללה מפיהו והביט אחריו. במרתף האפל למחצה, המעושן והמלא ריח, נשארו רק שלשה אנשים – הוא, קין וסאבקה, שעמד מאחורי שולחן־המכר.
כשנפגשות עיני־השועל של סאבקה במבטו הקשה של ארטיום, הפיקו פתאום פניו ענות־נפש ויראת־שמים במידה מרובה ביותר.
– אכן היטבת והגדלת עשה, ארטיום מיכאילוביטש! – אמר כשהוא מחליק את זקנו, עשית כמצות האוונגליון…
כמסוּפר במשל השומרוני הרחמן… קין היה מכוסה חבורות ומכות טריות… ואתה לא מאסת בו.
ארטיום לא הקשיב אל דבריו, אלא אל ההד שהולידו. ההד הזה הוכה אחור מסיפון הכיפה של בית־המרזח, ולאחר ששוטט באוירו המלא ריח, התעבה ופרץ אל תוך האזנים; ארטיום החריש והניע ראשו, כאילו ביקש לגרש מפניו את צלילי ההד הזה, אלא שלא חדלו לשוטט ולנקר באזניו; החום והשיעמום גדלו מאד. כעין משא כבד רבץ על לבו של ארטיום.
;הוא הביט הבטה בלתי־סרה על קין. היהודי השח את ראשון ושתה בתשוקה תה מתוך פינכת־תחתית קטנה, שרעדה בידיו ושהיה מפיח בה בשפתיו כשנכווה ברותחים. עתים הרגיש ארטיום, שעל פניו נח מבטו החלקלק של קין, והמבט הזה הגדיל את שיעמומו של בעל־הכוח עוד יותר. בקרבו התעוררה איזה הרגשה חרישית של אי־רצון כנגד דבר־מה, עיניו הלכו הלך וחשך, והוא הביט סביבו בזעף. במוחו התגלגלו כאבני־ריחים מחשבות, שאין להביען במלים. קודם לכן לא התרגשו עליו, ורק בימי חליו הופיעו, ועתה אינן סרות ממנו.
החלונות היו סגורים, כחלונות בית־סהר, בשבכות־ברזל, ובעדם השתפך מתוך הרחוב שאון מחריש־אזנים… מעל לראשו היו תלויות שכבות אבנים כבדות ולחות, ומתחת לרגליו השתרעה רצפת לבינים, שהיתה מתדבקת אל רגלי העובר מחמת הרפש והיא מכוסה בכל דבר־חלאה… והאדם קטן־הקומה, לבוש־הקרעים והחרד הזה… הוא יושב, רועד ושותק…
ובכפרים יתחיל עוד מעט קציר־השחת. מעבר לנהר, כנגד העיר, כבר הגיע העשב עד החלצים. וכשהרוח נושבת מעבר ההוא הריהי מביאה עמה המון ריחות־שדה מצודדי־נפש… עד כדי כך, שהוא מתאוה לקחת בידו מגל ולהתהלך לארכו של כר־הדשא!
;– מפני־מה אתה שותק תמיד, קין? התחיל ארטיום לדבר מתוך אי־רצון. – כלום עודך מתיירא מפני? אי לך אדם נמוג מפחד!…
קין הרים את ראשו והניע אותו בדרך משונה ופניו הפיקו מבוכה ודיכדוּך־נפש.
– ומה לי לדבר? ומה הלשון שבה אדבר אליך? הבזו? – אמר קין כשהוא משרבב את קצה לשונו ומראהו לארטיום – שבה אני מדבר עם כל שאר בני האדם? האם לא חרפה היא לי לדבר עמך בלשון הזאת? וכי סבור אתה שאינני יודע, שגנאי הוא לך לשבת בחברתי? אי אתה יודע, כמה ימים וכמה לילות הייתי מהרהר בלבי, למה לי חיים? למה לי הרוח והנשמה שבקרבי? מה אני לבני האדם? קערת־רקיקה בשביל רוק־הארס שלהם. ומה בני־האדם לי? רמשים־צפעונים, הנושכים אותי ואינם משאירים מתום גם בבשרי גם ברוחי… על מה אני חי על פני האדמה? ומדוע איני יודע אלא צרות ופגעים?… ולשמש אין אף־קו אור אחד בשבילי?
הוא דיבר את הדברים האלה בקול לחש למחצה ובסערת־רוח, וכל בדי־פניו רעדו – כדרך שאירע תמיד בשעה שהתרגשה עליו נפשו המעונה…
ארטיום לא עמד על משמעותם של דבריו, אבל משמע אזניו ומראה עיניו הוכיחו לו, שקין מתאונן על דבר־מה. והדבר הזה עוד הגדיל את עקת־רוחו של ארטיום.
– הנה שבת לדבר את דבריך! – אמר כשהוא מניע את ראשו מתוך מורת־רוח, – הלא אמרתי לך, שאהיה למגן לך!
– איך תגן עלי מפני אלוהי? הן הוא הרודף אותי…
– אמת נכון הדבר!… למרות אלוהים נבצרה ממני לעשות קטנה או גדולה, – הסכים ארטיום בתום־לבבו, ומתוך חמלה ענה ואמר ליהודי: – שא וסבוֹל את צרותיך!… כנגד אלוהים לא תוכל לעשות מאומה.
קין הביט על מגינו וחייך… אף הוא מתוך חמלה. ככה חמל בראשונה בעל־הכוח על בעל־הבינה, ואחר חמלה הבינה על הכוח, ובין שני המסיחים חלפה איזו רוח, שהקריבה אותם קצת.
– ואתה בעל־אשה? – שאל ארטיום.
– הה, יש לי משפחה, שגדולה היא יותר מכפי כוחי… – אמר קין באנחה כבדה.
– ראה זה פלא! – אמר בעל־הכוח. קשה היה לו לצייר במחשבתו אשה, שאהבה את האדם הזה, ולפיכך התבונן אליו מתוך סקרנות חדשה וראה, והנה הוא חלש, קטן, מגואל וחרד מאין כמוהו.
– היו לי חמשה בנים, ועתה – ארבעה. ילדה אחת, חיה שמה, ומשתעלת תדיר ומתה… אהה, אלוהים!… וגם אשתי חולה… היא משתעלת בלי־חשך…
– אכן קשים חייך,– אמר ארטיום והשתקע במחשבות ואף קין הוריד את ראשו והשתקע
במחשבות.
בפתחו של בית המרזח נכנסו רוכלי־בלאות וניגשו אל שולחן־המכר והיו מסיחים על דבר־מה בלחש עם סאבקה. הוא סיפר להם דבר־מה בחשאי ורמז בעיניו כלפי ארטיום וקין, והללו הביטו אליהם בתמיהה ובלעג. קין הרגיש במבטים האלה והתנודד. וארטיום ראה את עצמו שוב על כר־הדשא ומגל בידו… המגל שורק, והדשא נופל במהלומה רבה לרגליו…
– לך נא מזה, ארטיום… ואם אינך רוצה, אלך לי אנכי… הנה באו אנשים – לחש קין בדממה – והם לועגים לך בגללי…
– מי לועג? – נהם ארטיום כשהוא מתעורר מחזיונות־לבו ועופף את עיניו בזעף.
אפס כל הנמצאים בבית המרזח היו רצינים ועסוקים איש איש בעניניו. ארטיום לא פגע אף במבט אחד, ואז קרץ בגבות עיניו בזעם ואמר אל היהודי:
– רק משקר אתה… הנך מתאונן לשוא… ראה, הן לא צחוק הדבר! התאונן רק בשעה שירעו לך! או אולי אמרת זאת במתכוון, כדי לנסות אותי?
קין חייך כנגדו מתוך כאב־לב ולא ענה דבר. רגעים אחדים ישבו שניהם דומם. אחר קם קין, שם את קופסתו על צוארו והתכונן ללכת. ארטיום הושיט לו את ידו:
– הנך הולך? אם כן, לך וסחר… ואני אשב בזה…
קין הניע בשתי ידיו הקטנות את כפו העצומה של מגינו, וברגלים ממהרות נפטר והלך מאתו.
כשיצא החוצה, סר אל קרן־זוית ועמד תחתיו והתחיל להביט משם. פתחו של בית־המרזח היה נראה לעיניו, ועליו מוטל היה להמתין זמן רב. והנה הופיעה באותו הפתח, כמו בתוך מסגרת, תבניתו של ארטיום. גבות עיניו קומטו ומראה פניו היה כאילו היה מתיירא, שמא יראה דבר־מה שהוא למורת־רוחו. עת רבה התבונן בלי־חשך אל הבריות, שהתגודדו ברחוב, ואחר כך לבשו פניו חזותם הרגילה והמפיקה שויון־נפש והוא עבר בתוך ההמון אל המקום, שהרחוב היה מקביל שם אל ההר – כפי הנראה אל מקומו האהוב.
קין ליוהו במבט־עצבת; הוא כיסה את פניו בכפות ידיו וסמך את מצחו אל דלת־הברזל של הממגורה, שהוא עמד על ידה…
*
איומו הנמרץ של ארטיום פעל את פעולתו ־ מציקי קין נבהלו וחדלו לענותו.
קין ראה ברור, שבקרב העקרבים, אשר בתוכם היה הולך הלוך והתקרב אל קברו, נתמעטו הקוצים המכאיבים. דומה היה כאילו חדלו בני־האדם להרגיש בקיומו. הוא היה משוטט בתוכם בחפזה ומכריז על סחורתו, כמקדם, אלא שעכשיו לא יספו עוד לדרוך על רגלו במתכוון, כמו שהיה קודם לכן, לא הדפוהו בצדיו ובכתפיו הצנומים ולא ירקו בקופסתו… אף על פי שקודם לכן לא היו מביטים אליו בזעף ובאיבה כדרך שהביטו אליו עכשיו.
מהיותו חד־החוש בכל דבר שהיה נוגע אל עצמו, הכיר במבטים החדשים האלה, וכיון שהכיר בהם, שאל את נפשו – מה טיבם ומה הרעה, שהם מנבאים לו? הרבה היה חושב ומהרהר בדבר הזה ולא יכול להבין, מפני מה התחילו להביט אליו הבטה כזו?… ואז נזכר, שקודם לכן היו נכנסים עמו, אם גם לעתים רחוקות, בשיחה… עתים היו שואלים אותו על מצב עסקו… פעמים גם התלוצצו בו שלא מתוך רוע־לב…
קין התחיל לחשוב מחשבות. כך דרכו של אדם, שהוא נוטה לראות בעבר שלו אפילו את הטוב המועט, שקודם לכן לא היה מכיר בו… הוא התחיל לחשוב מחשבות, להקשיב רב־קשב ולהביט בעין בוחנת. פעם אחת לקחה אזנו זמר חדש, שחיבר חתן־הקרעים, שהיה ה“טרובדור” שברחוב. אדם זה מצא את פרנסתו בנגינה ובזמרה. לכלי־זמר היו משמשות לו שמונה כפות־עץ, שהיה נוטל אותן בין אצבעותיו ומתופף בהן על לחייו הנפוחות ועל בטנו, אף הכה כף אל כף, עד שיצא אַקומפנימנט הגון בשביל הניגון, שבו קרא את חרוזיו, שחיבר בעצמו. אף על פי שהמוסיקה הזאת אינה נעימה ביותר, הרי דרשה בכל זאת מאת המנצח עליה חריצות של אוחז־עינים, וערכה של חריצות, בכל מראה שהיא, גדול מאד בעיני הפובליקה שברחוב.
והנה נזדמן פעם אחת לפני קין קהל בני אדם שבתוכם עמד החתן כשהוא מזוין בכפות־העץ שלו ומדבר בלשון־חרוזים:
– הוי, אדונים ונגידים, האסירים שלעתיד! הריני שר שירה שזה עתה אפיתיה – עדיין לא פג חוּמה ממנה. יתן אגורה למי אף־חזיר, ולמי פרצוף־אדם – ירבה המחיר! הריני מתחיל!
– אם יפרוץ השמש בחלון –
אז גיל בו הבריות יגילו,
ובפרצי אל תוכו אנוכי…
– את זאת כבר שמעתי! קרא אחד מתוך הקהל כמפקפק.
– ידעתי, ששמעת! אך לא אתן לך לביבות בטרם תתי לך לחם… אמר חתן־הקרעים והקיש בכפותיו ושר:
מה מרים, הה, חיי בעולם!
מנת־חבלי אַך צרה ושאייה.
את אָבי ואָחי הוקיעו,
ואני נפלתי מן התליה!…
– אכן רע המעשה! – ענה לעומתו הקהל.
אבל אגורות נתנו, בכל זאת, להחתן, שכן ידעו, שהוא איש־אמונים וכשהבטיח שירה חדשה, נתון יתן אותה.
– והנה החדשה, כמקל־חובלים היא קשה!
והכפות התחילו לצלצל ולקשקש במהירות יתרה:
התודעה השממית אֶל שור גדל־קרנים,
התודע היהודי אל אחד הפתאים,
השממית תנשא על קצה זנב הפר,
וביד היהודי לנקבות הפתי נמכר,
הוי, הודות…
– הס! עמדה המכונה! – הנני מביע רגשי כבוד לאדוני קין במקל על צוארו! הואלת לשמוע את השירה, אדוני הסוחר? לא בשבילך נתחברה… לך לדרכך!
קין הרבה לפזר כלפי הארטיסט את בנות־הצחוק שלו, והלך משם, באנחה, ולבו ניבא לו דבר־מה.
הוא הוקיר את ערך הימים האלה, אף היה חרד עליהם. בבוקר בבוקר הופיע ברחוב מתוך בטחון חזק, שאיש לא יעיז לגזול את פרוטותיו ממנו, ועיניו נעשו קצת יותר בהירות ויותר שקטות. את פני ארטיום היה רואה בכל יום, אבל אם זה לא קראהו, לא קרב אליו.
וארטיום היה קורא אותו אליו רק לעתים רחוקות, וכשניגש, היה שואל:
– ומה – הנך חי?
– אמנם כן! הנני חי! הנני מודה לך! אמר קין ועיניו נוצצו משמחה.
– הם אינם נוגעים בך?
– התקום בהם רוח להמרות אותך? – קרא קין בחרדה.
– נו… כן הוא! ואם יארע דבר מה, הודיעני.
– אודיע!
– הנה כי כן…
בעינים זועפות מדד את דמוּתו הקטנה של היהודי וישלחהו מלפניו.
– לך… עסוק במסחרך.
וקין מהר לעבור מעל מגינו כשהוא פוגע תמיד במבטי הלעג והרשעה, שכונן עליו הקהל ושהרגיזוּהו עד מאד.
ככה נמשך הדבר כחודש ימים.
והנה פעם אחת לפנוֹת ערב, בשעה שקין כבר אמר ללכת הביתה, פגע בארטיום. היפהפה ניענע לו בראשו ורמז לו באצבע, שיגש אליו. קין מהר לרוץ אליו, והנה ראה שפני ארטיום זועפים וקודרים כענן־חוֹרף.
– כילית לסחור? ־ שאלהו.
– כיליתי… כבר חפצתי ללכת הביתה…
– חכה מעט… לכה עמי ואומר לך דבר־מה… אמר ארטיום בשפל־קול.
והוא, אדיר־הקומה וכבד־המשקל, הלך בראש, וקין נגרר אחריו.
הם יצאו אל הרחוב ופנו אל הנהר, ששם מצא ארטיום מקום־סתר מתחת למורד ההר סמוּך לגלים.
– שב – אמר אל קין.
הלז ישב והביט אל מגינו מן הצד ובחרדה. ארטיום השח את גבו והתחיל לגולל פפירוֹסה. וקין עופף את עיניו אל השמים, אל יער־התרנים שעל שפת הנהר, אל עבר הנהר, אל הגלים השלוים, שקפאו בדממת הערב, והיה משער בנפשו על מה ידבר עמו גיבור־הכוח.
– ובכן – שאלהו ארטיום – הנך חי?
– הנני חי, הוי! עתה לא אירא איש…
– טוב הדבר.
– תודה לך…
– חכה מעט!
והוא שתק שתיקה ממושכה ונזעמה והיה מעשן את הפפירוס שלו והיהודי חיכה לדבריו ולבו נתמלא רגשות בלתי־ברורים ומרגיזים.
– נ– כך… אם כן, עתה אין דבר, אין עולבים אותך?
– הוי, הם יראים ממך! כולם כלבים המה – ואתה כארי! – ועתה אנכי…
– חכה מעט! –
– וב־כן? מה יש את נפשך להגיד לי? – שאל קין ברטט.
– להגיד? דבר זה איננו כל כך פשוט…
– ומה הוא זה?
– א! – רואה אתה… נדבר דברים ברורים, בבת אחת – והכל!
– אַה? –
– עלי להגיד לך, שמעת, – לא אוכל עוד…
– מה? מה אי אתה יכול?…
– מאומה! אינני יכול! לתועבה לי… אין זה לפי רוחי… אין זה עסקי… קרא ארטיום באנחה.
– מה הוא זה? מה– אין עסקך? –
– כל זה.. אתה והכל… אינני חפץ לדעתך עוד, משום שהמעשה הזה לא בשבילי הוא.
קין התכוץ כאילו ניחתה בו מכת־אגרוף וידום.
– ואם יכלימוך, אל תוסיף לבוא אלי ולהתאונן באזני… כי לא אוּכל לעזרך… ולא אגין עליך…
מבין אתה? נבצרה ממני…
קין שתק כמת.
וארטיום, לאחר שהוציא מפיו את דבריו אלה, נאנח ברווחה והוסיף לדבר ביתר בהירות וביתר סדר:
– בשביל החמלה, שחמלת עלי אז, הנני לשלום לך. כמה אתה רוצה? אמור – וקבל. אך לרחם עליך לא אוכל… אין בלבי דבר זה… ובכל אותה העת רק כפה כפיתי את עצמי… רק התחפשתי… חשוב חשבתי – שהנני מרחם, והנה נודע לי רק אונאה היא. אינני יכול לרחם על עיקר.
– מפני שאני יהודי? שאל קין בדממה.
ארטיום הביט אליו הבטה מן הצד, והביע בפשטות אחד מאותם הדברים הנולדים בקרב לבו של אדם:
– מה בכך, שהנך – יהודי? כולנו “זשידים” (יהודים) אנחנו לפני האלוהים…
– ואם כן – בשביל מה? שאל קין בדממה.
– אינני יכול! בינה זאת, שאין בלבי חמלה עליך… או על מי שיהיה… בינה גם זאת… שלאיש
אחר לא הייתי אומר זאת כלל, אלא הייתי מכה אותו פשוט על גולגולתו! ולך הנני אומר…
– “מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי אָון?” שאל קין בדממה ובעצבת בדברי התהלים.
– אינני יכול… – אמר ארטיום והניע בראשו לאות מאוּן, – לא משום שהם לועגים לי… יקחם אפל וילעגו! אבל אין בקרבי רחמים עליך… ובעד אותו הדבר מוטב שאשלם לך בכסף…
– “הוי אל נקמות ה', אל נקמות הופיע, הנשא שופט הארץ…” התפלל קין בהתכוצו לכדור קטן.
ערב־הקיץ היה שוקט וחם. קרני השמש השוקעת השתקפו בעצבת ובחיבה במימי הנהר. מעל המורד השתרע על ארטיום ועל קין צל.
– שים נא אל לבך, – אמר ארטיום בקול מביע הוכחה ועצבת, – מה הדבר המוטל עלי עתה? אתה אינך מבין זאת… אבל עלי – עלי עתה לעמוד על נפשי… מה מאד הלמוני – עודך זוכר?
הוא חרק בשיניו והתנודד כה וכה בחול, אחר שכב על גבו, פשט את רגליו אל המים והניח את ידו מתחת לראשו.
– עתה ידעתי את כולם…
– את כולם? – שאל קין כולו רצוץ ומדוכא.
– את כולם! עתה אתחיל לעשות את חשבוני עמם, ואתה מפריעני…
– במה אני מפריעך? קרא היהודי.
– אי אתה מפריעני, אלא… כך הוא… מתמרמר אנוכי על כל בני האדם. הרע אני מהם?
הנה כי כן… ולפיכך אתה למותר לי כעת… הבנת?
לאו! – ענה היהודי בקול רך והניע בראשו.
– אי אתה מבין? אכן איש משונה אתה! עליך צריך לרחם – האין זאת? ואני אינני יכול לרחם
עתה על איש… אין בקרבי כל רחמים…
ובהדפו על נקלה את היהודי בצדו הוסיף ואמר:
– אין כלום, הבינות?
והנה קמה דממה ממושכה. באויר החם והמלא ריחות צפו מסביב למשוחחים המית הגלים וצלצלי־קולות של אנחות־חרש, שהובאו ממרחק, מעל הנחל הנרדם והעטוף אופל.
– ומה לי לעשות עתה? – שאל קין לאחרונה. אלא שלא חיכה למענה, משום שארטיום נרדם, או היה מהרהר בדבר־מה – איככה אחיה בלעדיך? – אמר היהודי בהרימו את קולו יותר.
ארטיום הביט השמימה וענהו:
– על זאת עליך לחשוב בעצמך…
– אלי, אלי!…
– הלא אי אפשר לאמר בבת־אחת כיצד לחיות, אמר ארטיום בעצלתים.
ולאחר שאמר מה שרצה לאמור, נעשתה רוחו פתאום בהירה ושלוה.
– ואנכי הלא ידעתי זאת… עוד אז בלכתי אליך, המוכה והפצוע, אז כבר ידעתי… שלא תוכל להגן עלי זמן רב…
והיהודי הביט אל ארטיום בעינים מפיקות תחינה, אלא שלא פגע בעיניו.
– אפשר שהחלטת זאת בשביל שהם לועגים לך בגללי? שאל היהודי בזהירות וכמעט בלחש.
– המה? ומה לי ולהם? – צחק ארטיום ופקח את עיניו. – אילו חפצתי, הייתי מרכיב אותך
על כתפי ונשאתיך ברחוב. ילעגו כאַות־נפשם…אין בכך כלום… אבל צריך לעשות את הכל בתוֹם־לבב…ובנפש נכונה…ומה שאין בה – אין בה… והריני אומר לך, אחי, את האמת, שתועבה לי, שככה אתה… הנה כי כן.
– אח! אמת הדבר. ומה אעשה עתה? האלך לי?
– לך בטרם החשיך היום… לפי שעה לא יגעו בך. הן שיחתנו לא נודעה לאיש…
– כן. ואתה לא תגיד לאיש, א? – שאל קין.
– נו… מסתבר מאליו… ואתה אל תיראה, בכל זאת, לנגד עיני לעתים קרובות ביותר.
– טוב הדבר. – הסכים קין בקול דממה ובעצבת וקם ועמד על רגליו.
– מוטב שתבחר לך מקום אחר למסחרך – אמר ארטיום בשויון־נפש, בכאן – קשים החיים… הם מתאמצים להרע…
– אנה איפוא אלך?
– אל אשר ייטב בעיניך…
– היה שלום ארטיום!
– היה שלום, אחי!
ובעודו מושכב הושיט ליהודי את ידו ולחץ את עצמותיו היבשות באצבעותיו.
– היה שלום. אל תתרעם עלי…
– אין לי עליך תרעוֹמת. – אמר היהודי באנחה כבושה.
– הנה כי כן… כך יפה ביותר, הגע בעצמך… אינך עוד חבר בשבילי… העלי לחיות למענך? אין דבר זה הולמני…
– היה שלום!
– נו, לך…
בראש מוּטה על חזהו ובגב עקוֹם הלך לו קין לאורך שפת הנהר.
ארטיום הפנה את ראשו אחריו, ולאחר רגעים אחדים שכב שוב במצב הקודם בפנים מפנים למעלה, כנגד השמים, שכבר חשכו בחשכת הלילה המתקרב ובא.
בתוך האויר נולדו ונמוגו צלילי קולות משונים. הנהר השתקשק לעבר החוף בהמיה אחת עצובה ונוגה.
לאחר שעבר קין כחמישים פסיעות, חזר לאחוריו ונגש אל דמותו האדירה של ארטיום, שהשתרעה אל פני האדמה, ובעמדו על ידה שאל בקול־דממה ובחרדת־כבוד:
– ואפשר שתחזור מדעתך?
אַרטיום שתק.
– ארטיום? קרא קין וחיכה שעה ארוכה לתשובה.
– ארטיום אפשר שאין אלה אלא דברים בעולם? – שנה היהודי בקול רועד. זכור נא, איך אני אז…א? ארטיום? איש לא בא, ואני באתי…
במקום מענה נשמע קול־נחרה רפה.
… עוד שהוּת הרבה עמד קין מעל לגיבור־הכוח, ולא גרע את עיניו מעל פניו היפים וחסרי־החיים, שרוככו מחמת תנומה. חזה־הענק שלו התרומם במישרים למעלה, ושפמו השחור שנע מנשמת־אפו, גילה את שיניו המזהירות והעצומות; דומה היה, כאילו עברה בת־צחוק על שפתיו…
קין השח את ראשו עוד יותר, כשהוא נאנח מעומק לבו, ושב והלך אל שפת־הנהר. כולו רועד מפחד החיים הלך בזהירות – במקומות הגלויים, המוארים מנוֹגה הירח, קיצר את פסיעותיו, וכשנכנס בצל – התגנב לאטו…
אותה שעה היה דומה לעכבר קטן, לחית־טרף קטנה ורכת־הלב, המתגנבת אל חורה בתוך סכנות לאין־מספר, הנשקפות לה מכל עבר. והלילה כבר אתא, ועל שפת הנהר שלטה עזוּבה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.