הקדמה ל(תרגום האשכנזי של) ספר “תשועת ישראל” למנשה בן־ישראל    🔗

שבח והוֹֹדיה להשגחה העליונה, שזכּתני ברוב חסדה לראות עוד באחרית ימַי את השעה המוצלחת, שבּה הוּחל לתת אֶל לב את זכוּיוֹת האנוֹשוּת במלוֹא היקפן הנכון. אם דוּבּר עד עכשיו על סבלנוּת והבאת־שלום בין בני־האדם, הרי היה זה תמיד הצד החלש, המדוּכּא, שבּקש לחסוֹֹת להצלתו בצל התבוּּנה והאנושיוּת. הצד השליט, או שלבּו היה רחוק משתי אלה, או שנסמך על הנסיון, המצוּי מאוד לדאבוננו, שהצד החלש, בכל מקום שיהיה לו תוקף ושעת־כושר, לא ייטיב לעשׂות ממנו, ועל זה יסד את החשד, שאין מתכוונים אלא להוציא את הקת מידו, כדי להפנות את החוד אליו גופו. דומה, לא נתנו את דעתם על כך, שחשד זה יקיים בהכרח את השׂנאה ואת המחלוקת לעולם, ושרוח־הפּיוּס והאהבה דורשות מן הצד התּקיף להיות המתחיל בדבר. עליו להסתלק מיִתרוֹנוֹ ולהושיט יד, אם הוא מבקש שהצד החלש ירכּוֹש אֵמוּן אף ישיב אֵמוּן. אם זו תכליתה של ההשגחה, שאָח יאהב את אָחיו, הרי ברור כי חובתו של החזק היא להציע הצעה ראשונה, לפשוט את זרועותיו ולקרוא כאבגוּסטוּס בשעתו: הבה נהיה ידידים! ואוּלם הדברים שנכתבו עד עכשיו על הסבלנות, והוכּוּחים שהתוַכּחוּ עליה, לא היו מכוּוָנים אלא כלפּי שלש הסיעות הדתיות, שהממלכה הרומית הכּירה אותן לטובה, ולכל־היותר גם כלפּי אחדים מענפיהן. על עובדי־אלילים, יהודים, מוסלמים ומחזיקים בדת הטבעית לא דוּבּר כל־עיקר, ואם דוּבּר, הרי לכל־היותר מתּוֹך כוָנה לעשׂות את הנמוּקים לטובת הסבלנוּת מפוּקפּקים ביותר. לפי העיקרים שלכם, כך טענו מתנגדיה, חַיבים אנו לא רק לחוּס על יהודים ונטוּרליסטים ולסבול אותם, אלא גם לתת להם חלק בכל הזכויות והחובות של האנוֹשוּת; והלב דאב לראות, איך מצדדי הסבלנוּת אנוסים היו להתפּתּל ולהתעקם, כדי להמלט מן הקושי הזה. – הפְרַגְמֶנְטִיסְט¹, עד כמה שידוע לי, היה הסופר הראשון באשכנז שתּבע את זכוּיוֹת הסבלנות גם בשביל נטורליסטים. לסינג ודוֹהם, האחד בתור משורר פילוסופי², והשני בתור איש־מדע מדיני פילוסופי³, הביאו במחשבתם את התּכלית הנעלה של ההשגחה ואת יעוּד האדם וזכוּיוֹתיו לידי צרוּף וקשר ביניהם; ומלך מופלא לא רק הרה־והגה בעצם הזמן ההוא את העיקרים האלה במחשבתו בכל מלוֹא היקפם, אלא בהתאם לחוּג פעוּלתו הנרחב ערך גם תכנית, שהגשמתה מצריכה לכאורה כּוחות גדולים מכוחותיו של אדם, ועכשיו הריהו נגש להוציאה לפועל.

יותר מדי רחוק אני מן הקבּינטים של גדולי־עולם ומכל מה שיש בו כדי להשפּיע עליהם, כי אוּכל ליטול חלק כלֹשהו בענין הגדול הזה ולשתּף בו את פעוּלתי. יושב אני במדינה, שאחד השליטים החכמים ביותר, אשר שלטו בזמן מן הזמנים על בני־אדם, הביא בה את האמנוּיוֹת ואת המדעים לידי פריחה רבּה כל־כך ועשׂה את חופש־המחשבה המוּשׂכּל לקנין כללי כל־כך, שפּעוּלתם מתמשכת אפילו על הפּחוּת שבתושבי מדינותיו. תחת שבט הוד־מלכותו מצאתי לי הזדמנוּת וזרוּז לקנות השׂכּלה, לחשוב מחשבות על יעודי שלי ושל אַחַי, ולהגוֹת, לפי מדת כוחותי, הגיונות על בני־אדם, על הגורל וההשגחה. אלא שכּל ימַי רחוק הייתי מן הגדולים ומחברתם. חייתי תמיד את חיי בסתר, מעולם לא היתה לי עילה או נטיה להתערב בעסקי עולם־העשׂיה, והתרעוּתי עם הבּריוֹת הצטמצמה בחוּג ידידים אחדים, שהיו מהלכים בדרכים דומות לשלי. במרחק האפל הזה עדיִן אני עומד ובכליון־עינים ילדוּתי הנני מצפּה לראות מה יהיה סופו של כל זה לפי רצון ההשגחה רבּת החכמה והחסד.

בינתים יש לי נחת־רוּח לעיין עם מר דוֹהם בנמוּקים, המעוררים את אוהב האדם לשקוד על מתּן אזרחוּת לאַחַי, ובמכשולים הכּרוּכים בו, שאולי יוּנחוּ על דרכּוֹ, במקצת על־ידי האוּמה עצמה העומדת לעיצוּב, ולהשווֹת את המכשולים האלה אל התועלת, אשר תצמח מזה לאותה מדינה, שיעלה בידה לראשונה לעשׂוֹת את המתישבים הילידים האלה לאזרחים לה, ולהמריץ המון ידים ומוחות, שנבראו לשרוּתה, לשרת אותה בפועל. – דומני, בתור סופר פילוסופי־פּוליטי מצה מר דוֹהם כמעט את כל הענין, ולא השאיר אלא מעט עוֹללוֹת בלבד. אין כוָנתו לכתוב סניגוריה לא על היהדוּת ולא על היהוּדים; הוא רב אך את ריב האנוֹשוּת ומגן על זכוּיוֹתיה. אָשרנוּ הוא שריב זה נעשׂה גם ריבנו אנו, ואין לתבוע את זכויותיה של האנושות בלי לדרוש כאחת גם את זכויותינו אנו. הפילוֹסוֹף של המאה השמונה־עשׂרה לא השגיח בהבדל התּוֹרוֹת והדעות וראה באדם רק את האדם. הבה נשוה את דבריו של זה לדברי אחד הרבנים מן המאה השבע־עשׂרה, שהשתדל לטובת אוּמתוֹ לפני הפּרלמנט האנגלי; נראה את פּרשת ההגנה שהוא מגן עליה, ובאֵילוּ נמוקים הוא מעורר את המדינה להתּיר לאחיו בני־עמו להתישב באנגליה. כידוּע, גוֹרשוּ היהודים מאנגליה בזמנו של אֶדוּאַרד 1, ורק בימיו של קרֹוֹמוול נתּנה להם הרשוּת לשוב לשם. ר' מנשה הוא האיש, שבהשתדלותו ועמלוֹ הוּשׂג בשבילם הרשיון הזה. הוא היה למדן מוּפלג בתורה ובקי גם במדעים אחרים, ושקד שקידה נלהבה לטובת אֶחיו. הוא קבּל באמשׂטרדם, שבּה שמש בתור “חכם” לעדה היהודית הפּוֹרטוּגיזית, את תעודות־המסע הדרוּשוֹת, ובלוית אחדים מבני־עמו הלך ללונדון כדי להמליץ על טובת־הענין של עמו לפני הפּרוֹטקטוֹר, שנשׂא לו פנים, ולפני הפרלמנט. אלא שהוא נתקל במכשולים מרוּבּים יותר מכפי ששׁעֵר, ואת המאמר הזה חבּר בזמן שזנח כמעט את תּקוָתוֹ להצליח בפעולתו. ואולם לבסוף הצליח בכל זאת, והיהודים נתקבלו שנית בארץ זו בתנאים מספּיקים. אגרתו זו של ר' משה נמצאת במאסף עתּי של מאמרים שונים, שנקרא בשם: The Phenix, or Revival of scarce and valuable Pieces, no where to be found but in the Closets of the Curious ויצא־לאור בשנת 1708 בלונדון בתבנית אוֹקטאווֹ. באותו זמן עצמו כתב גם אחד אֶדוּאַרד ניקוֹלָס Apologia por los Judios, ואומרים שגם טוֹלנד כתב להגנתם. עכשיו שמרבּים כל־כך לדבּר ביהודים ועל היהודים דברים מדברים שונים, נראֶה לי שכדאי לתרגם את חבּוּרו של הרב.

תמוּה, איך לובשת הדעה־הקדוּמה צוּרוֹתיהם של כל הדורות, כדי לדכּא אותנו ולהעמיד מכשולים לקבּלתנו כאזרחים. בזמנים ההם של האמונות התפלות היו מעלילים עלינו שאנו מחַללים קדשים בזדון; דוקרים את צלמי הצלוּּּב עד זוב דמם; מלים ילדים בסתר ומרטשים אותם, תאוָה לעינינו; משתּמשים בדם נוצרים לצרכי חג־הפּסח; מרעילים באֵרוֹת, וכו'; בדוּ עלינו כי כופרים אנחנו, קשי־עורף, עושׂים מעשי שדים וכשפים, ועל כך היו מענים אותנו, שודדים את רכושנו, גוזרים עלינו גזרות רעות, או אף מוציאים אותנו להריגה. – עכשיו נשתנו העתּים, העלילות הללו שוּב אינן עושׂות את הרושם הרצוּי. עכשיו מאשימים אותנו שאנו מחזיקים באמונות תפלות ושקועים בבערוּת, שאנו חסרים רגש מוּסרי, טוּב־טעם ונמוּסים נאים, שאיננו מוכשרים למלאכות־מחשבת, למדעים ולאוּמנוּיוֹת מוֹעילות, בפרט לשרוּת המלחמה והמדינה, ושנתיחדה לנו נטיה לא־תנוּצח לרמאוּת, לנשך ולהפרת־חוק. האשמות אלה באו במקום העלילות הגסות שלעבר, כדי להוציא אותנו מקהל האזרחים המועילים ולדחותנו מחיק המדינה. לפנים היו טורחים בנוּ כל מיני טרחות שאפשר להעלות על הדעת, ומתקינים כל מיני תקנות, כדי לעשׂותנו, לא לאזרחים מועילים, אלא לנוצרים, ומכּיוָן שהיינו קשי־עורף וערלי־לב כל־כך, שלא רצינו להתנצר, היה בזה טעם מספּיק לראותנו כמשׂא ללא־הועיל על פני האדמה ולטפּוֹל על המפלָץ המנוּוָל את כל התועבות שבעולם, שהיה בהן כדי לעשׂותו מטרה לשׂנאה ובוּז של כל בני־האדם. עתה רפתה רוח הקנאה להמרת הדת. עתה אנו מוזנחים לגמרי. מוסיפים להרחיקנו מכל האמנויות והמדעים ושאָר העסוּקים המועילים של בני־אדם; חוסמים בפנינו את כל הדרכים לתקוּן מועיל של מצבנו, ועושׂים את חוסר התּרבּוּת עילה להוסיף ולדכּא אותנו. כופתים את ידינו, ומוכיחים אותנו על שאין אנו משתמשים בהן.

יפה עשׂה דוֹהם, שלא נגע נגיעה כלשהי בהאשמוֹת האכזריוֹת ההן, שחותם העתּים ותאי־הנזירים, מקום הורתן ולידתן, טבוע בהן. הקוראים, שאיש כדוֹֹהם כותב בשבילם, אי־אפשר שיאמינו בהאשמות הבּרבּריוֹת הללו ואין הם צריכים שיכחישו אותן בכובד־ראש, ולפיכך צמצם עצמו ולא סתר אלא את ההאשמות המתאימות יותר לתּרבּות ולעתּים המתוקנות, וכנגד הדעה־הקדומה הפילוסופית העמיד עיוּן פילוסופי עמקני. ואולם התבוּנה ורוח־החקירה של מאַת־השנים שלנו עדיִן לא מחו כלל וכלל את עקבות הבּרבּריוּת של ההיסטוריה. כמה אגדות של הזמן ההוא עדיִן נתקיימו, כי עדיִִן לא עלה על דעתו של אדם להטיל בהן ספק. כמה מהן מאוּשרות ומקוּימות על־ידי בני־סמך חשוּבים כל־כך, שלא כל אדם מעז לחשוב אותן לאגדות ולדבּוֹת־שקר. אחרוֹת עדיִן תולדותיהן נשתמרו, אף־על־פי שהן עצמן חדלו להאָמן זה־כבר. הדבּה בכלל טבעה ארסי כל־כך, שהיא משאירה תמיד מקצת פעולתה בנפשות בני־אדם, אף אם שקרוּתה נתגלתה ונודעה לכּל. בעיר חביבה לא־אחת שבאשכנז אין מניחים גם עתה לשום אדם מהוּל, אף־על־פי שמָכַס את אמונתו, להלך לאור היום בלא משמר, שמא יתנקש בנפשו של ילד נוצרי או יסמם את הבארות. ובלילות אין סומכים אפילו על שמירה מעולה, מפני המגע־ומשׂא שיש לו, כידוע, עם הרוּחוֹת הרעות. במי לא דבק הספּוּר מן ההיסטוריה הבּרנדנבּוּרגית, שהקוּרפירשט יוֹאַכים II הורעל על־ידי רופאו היהודי ליפּוֹלד? – המעשׂה סוּפּר תכוּפוֹת כל־כך וכותבי־הקורות הרבו כל־כך לחזור עליו, שאפילו אדם בר־דעת ביותר היה צריך לבטוח בנאמנוּתוֹ ולחשוב את ספּוּר המעשׂה כדבר אמת לאמתּוֹ. ולרוּח־החקירה של הלייבּ־מֶדיקוּס מֶהְזֶן⁴ יאתה תודה, שעלה בידו להתחקות בכל זאת על שרשי האגדה הזאת. בכל אותו ספּוּר לא נמצא שמץ דבר־אמת אלא זה, שהקוּרפירשט יואַכים II מת, ושיהודי אחד באותו הזמן נקרא בשם ליפּוֹלד. אפס־כי ליפּוֹלד לא היה רופא, והקוּרפירשט לא הורעל כלל, כפי שמוכיח מהזן בראָיוֹת, העומדות למעלה מכל ספק. ליפּוֹלד היה החַדרן ופקיד־המטבעות של הקוּרפירשט – שתי משׂרות־החצר, שאינן מַקנוֹת ליהודי ידידים הרבה. כל המסמכים והפּרוֹטוֹקוֹלים המקוריים מעידים פה־אחד כי הקוּרפירשט מת ממכּה טריה ברגלו, שהצטננוּת־פּתאוֹם עכּבה את זוֹבה. החדרן ופקיד־המטבעות הואשם בזיוף חשבונותיו, ונחבש בבית־האסורים. אבל לאחר שהחקירה הוכיחה את ישרוֹ ושוּב אי־אפשר היה לדחות את שחרוּרוֹ, חָשוּ לעלילות־דברים אחרות. אחדים מחיל משמר־האזרחים הגידו כי שמעו את אשת ליפּוֹלד אומרת לבעלה, בקטטה שנפלה ביניהם: “אִילוּ ידע הקוּרפירשט איזה נוֹכל רע אתה ואֵילוּ תעלוּלים בידך לעשׂות בספר־הכשפים שלך, היית שוכב בר־מינן זה־כבר”, וליפּוֹלד נמסר לפלילים. נכונים מאוד הדברים שמעיר עם זה האדון מהזן, כדי ללמד זכוּת על השליטים שבאותו זמן: “הנסיכים בעת ההיא בטוחים היו כי מלאו את חובת שלטונם כל צרכּה, משמסרוּ את הקוּבלנוֹת ואת החקירות־ודרישות ליועצים יודעי דת ודין, והללו סבוּרים היו כי נהגו לפי החוקים, משקיימו את החוק לכל דקדוקי אותיותיו”. אמנם בדרך זו רעים ומזיקים הם חוקים בּרבּריים הרבה יותר מהעדר־חוקים גמוּר. לפי התּקנה של דיני־נפשות סעיף 44, שהתקין הקיסר קרל V, נמסר ליפּוֹלד לידי התּלין, כדי שיחקרהו חקירת ענוּיים, והתּלין בַּלְצֶר עשׂה את מלאכתו יפה כל־כך, שהפושע התוַדה על כל מה שבקשו לדעת מפּיו: הצליח להטות אליו במעשׂי־כשפים את חסדו של הנסיך, ולסוף הרעיל אותו. אמנם סרב לחזור על הוֹדאה זו בפומבי, אבל התּלין ידע להביאוֹ גם לידי כך. “אחר־כך צבטוהו עשׂר פעמים בצבתוֹת מלוּבּנוֹת במקומות שונים שבגוּף, ועל פיגוּם שנבנה לשם כך בשוּק החדש של בּרלין אָפנוּ את ידיו ורגליו בארבע נגיפוֹת, גזרוהו לארבעה גזרים, ואת בני־מעיו עם ספר־הכשפים יחד שׂרפו באש”. עכבר גדול⁵, שהגיח מתחת הפּיגוּם, והכּל הכּירוּהוּ בברוּר שהוא שד־הכּשוּף, סלק מלב הרואים כל שארית של ספק, שהנדון נענש בדין ובצדק. ה' מהזן מוסיף לספּר, כי פשעיו אלה של ליפוֹלד השפּיעו השפּעה רבּה על כל קהל היהודים יושבי בּרנדנבּוּרג. הם הואשמוּ ויצאו חייבים כדת וכדין. “הם נתחייבו למכּוֹר את נכסיהם, לשלם לערכאות את האינוונטרין, הוצאות החקירה ודמי היציאה, ולעזוב את הארץ”. – וכך עברה הידיעה מפּה אל פּה ונשתמרה עד ימינו הנאוֹרים, שהיהודים הרעילו את הקוּרפירשט יוֹאַכים II ואשמתּם הוּכחה, ולשם עונש גוֹרשוּ מן הארץ.

ואפילו ההשׂכּלה שבימינוּ, הטובים מאֵלה, עדיִן לא הגיעה כל־עיקר עד כדי כך, שאותן האשמות גסות לא תוספנה לפעול את פּעולתן. אך זה לא־כבר העלילו על יהודי פּוֹזן כי רצחו ילד נוצרי לצורך חג־הפּסח. שני רבנים צדיקים נתבעו לדין בתור ראשי הקהלה, נחבשו בבית־האסוּרים ועוּנוּ ביסורים לפּי דיני נפּשות הקבוּעים שם. חס אני על הרגש האנושי של קוֹראַי ומונע עצמי מלספּר בפרוטרוט את כל מעשׂה הענוּיים האלה. נוראים היו מכּל הענוּיים שהבּרבּריוּת הרשתה לעצמה להשתמש בהם בזמן מן הזמנים. אלא שהמעוּנים היו תקיפים בדעתם ולא הוציאו מפּיהם דבר־הודאה, אף־על־פי שהרשעים הרבּו לענותם עד שנפחה נפשם תחת ידיהם. – אֵל רחוּם וחנוּן! והאנשים האלה נקיים היו מרצח הילד, – אף אם באמת נעשׂה כאן מעשׂה־רצח, מה שמוּטל עדיִן בספק גדול, – נקיים כמוני וכקוראֵי דברי. – קהלת פּוֹזן אנוּסה עוד עכשיו לשלם את הסכומים שקבּלה עליה למעלה מיכלתּה, מקצת כדי לפרוע את הוצאות המשפּט, ומקצת כדי להסב מעליה פּוּרעניוֹת איומות מזו. עוד לפני שנים מעטות היה אותו המעשׂה חוזר ונשנה גם בקרבת וַרשה, אלמלא מלך־פּוֹלניה החכם ואצילים נאוֹרים אחדים, שעכּבוּ את מהלך המשפּט במקום ההוא, עד שעלה בידי היהודים להוכיח את שקרוּתה של העלילה. – דבּרתי עם כמה נוצרים נבונים וישרי־מחשבה מפּוֹלניה ומארצות קתּוֹליוֹת אחרות, שעדיִן לא יכלו להשתחרר לגמרי מדעה־קדומה זו על אַחַי בני עמי. הלָלוּ הסתמכו תמיד על הצוּרה החוּקית, שבה נערכו המשפּטים ממין זה פעם בפעם, על ישרוּת הדיינים שנהלו אותם, ועל הוֹדאת הנדונים, המתאימה תכוּפות למסבּוֹת ולשאָר העדוּיוֹת כל־כך, שאי־אפשר להניח כי לא היתה אלא בדוּת שהענוּיים שׂמו בפיהם. אולי יוכלו הטעמים והנמוקים של רבי מנשה, ועוד יותר השבועה האיומה, שנשבע בשם כל היהדוּת ושאני חוזר עליה כאן בלב טהור, להשפּיע על ישרי־הלב הללו ולהביאם לידי מחשבות הגונות מאלה. שכּן יש צורך לשנן ולחזור ולשנן את האמת החשוּּבה, כי תוצאותיהם של חוקים בּרבּריים נוראות ביותר כל־מה שמעשׂה־המשפּט חוקי הוא ביותר וכל־מה שהדיינים מחמירים ביותר להוציא את פּסק־הדין אוֹת באוֹת לפי החוק. חוּקים אויליים אין לתקנם אלא על־ידי שנוטים מהם, כשם שטעוּת בחשבון אין לה תקנה אלא על־ידי טעוּת אחרת. קַלַס⁶ וּוָזֶר אפשר הוּצאוּ להורג על־ידי שופטים ישרים ובצוּרה חוקית מאוד.

ואולם כּל הנמוּקים והאָלוֹת והשבועות לשוא הם, אם המתנגד ממאן לשמוע, אם מגמות צדדיות מתנגדות להוכחה, או אם רוחו של אדם סבוּכה כל־כך בדעות־קדוּמוֹת, שאינו חפּץ להפנות את תשׂוּמת־הלב הדרושה לטעמים שכּנגדן. אפשר לקצץ את כל שרשיה של דעה־קדוּמה, בלי למנוע ממנה את היניקה לחלוטין. היא יונקת את מזונה מן האויר, מכּל־מקום. וכי לא נמצא מבקר, שלרגל חבּוּרוֹ של דוֹהם פרסם כנגדו ב“ידיעות של גטינגן” האשמות, באמת קלוטות מן האויר, שאין לשערן אצל סופר של דורנו, ולא כל־שכּן אצל מלומד היושב ממש במושב המוּזוֹת? – אף אין הוא מהסס להוכיח אותנו, בני־ישׂראל החיים כיום הזה, על משוּגת אבותינו במדבּר ולתלוֹתה בנוּ, ואינו מעלה על לבו כי עם כל העווֹן המגוּנה, מצא בכל זאת אלוהי אבותינו נותן־התורה, או בלשון החביבה יותר על בני־הדור, מצא משה המחוקק כי יתּכן להפוך את האספסוף הגס הזה לאוּמה הגונה, מתוקנת ופורחת, שיש לה חוקים ומשטר נעלים, מושלים חכמים, שׂרי־צבא, שופטים ואזרחים מאושרים; יתר על כן, אינו מהרהר ואינו משיב אל לבו, איזו תּרבּוּת היתה באותו הזמן עצמו, במדבריות הצפוניים, לאבות־אבותיו שלוֹ, אשר מהם יצאו בכל זאת כיום הזה מבקרים ב“ידיעות של גטינגן”. – כללו של דבר: לשוא מרימות התּבוּנה והאנושיוּת את קולן; כי דעה־קדוּמה שהעלתה שֵׂיבוּת, אין לה חוּש־שמיעה.

ואולם גם אם כל נמוקי התבונה מסכימים פּה־אחד לתת ליהודים חלק שוה בזכוּיוֹת האנוֹשוּת, אין בזה משום הודאה כי במצבם הירוּד של עכשיו אינם מועילים למדינה, או כי התרבּוּתם עלולה אף להזיק לה. גם בדבר זה ראוּיים הם נמוּקיו של מנשה בחבּוּרו שלהלן כי נשׂים לב אליהם, שהרי בזמנו לא יכול היה לבקש בשביל אֵחָיו אלא רשות־כניסה מצומצמת מאוד לאנגליה. הוֹלנד עצמה משמשת דוגמה, שיש בה כדי לבטל כל ספק בענין זה. מעולם לא התאוננו שם על התרבּוּת היהודים, אף כי מקורות הפּרנסה נתמנו להם שם במדה זעוּמה וחירוּיוֹתיהם כמעט מוגבלוֹת הן כמו בכמה גלילות של אשכנז. – “אמנם כן”, אומרים, “הוֹלנד יוצאת כאן מן הכּלל, כי מדינה מסחרית היא, ובכן זקוקה לאנשים סוחרים מרוּבּים עד כמה שאפשר”. – לוּ יהי כן! אלא שמבקש אני לדעת, אם המסחר משך לשם את בני־האדם, או להפך, בני־האדם משכו שמה את המסחר? מהי סבּת הדבר, שכּמה ערים בברבּנט ובארצות־השפלה, אף־על־פי שיש להן אותה ההזדמנוּת לעסוק במסחר, ואולי גם הזדמנוּת מעוּלה יותר, כל־כך נופלות בכל זאת מן העיר אמשׂטרדם? מפני מה בני־אדם נדחקים כאן על קרקע בלתי־פורה, לא־כי בבצה שאינה נוחה מטבעה ליִשוּב, בצפיפות גדולה כל־כך, הופכים בחריצוּת את הבּצה השוממה לגן־אלוהים וממציאים מקורות־פרנסה לחיוֹת חיים של אושר, שאין לנו אלא להתפּלא עליהם? רק החופש, הרוּח הנדיבה של הממשלה, החוּקים הישרים, והזרועות הפתוּחוֹת, שבהן מקבלים את בני־האדם למיניהם, למלבושיהם, לדעותיהם, לנמוסיהם, למנהגיהם ודתיהם השונים, ומגינים עליהם ומניחים להם לפעול ולעשׂות? רק המעלות האלה הן הן שיצרו בהוֹלנד את הבּרכה המרוּבּה כמעט יותר מדי, ואת שפעת הטוב, שבגללה הכּל מקנאים בה כל־כך.

בכלל סבוּר אני כי הדבּוּר על בני־אדם שאינם מועילים למדינה, על בני־אדם שאין לארץ צורך בהם, דבּוּר הוא שאינו הוגן לאיש־מדינה. בני־אדם יכולים להיות מועילים הרבה או מעט; יכולים להיות מועסקים כך או כך, יכולים להרבות יותר או פחות את אָשרם של אחרים ושל עצמם. אבל שום מדינה אינה יכולה לוַתּר אפילו על הפּחוּתים שבתושביה, אפילו על אלה שלמראית־עין אין מועיל בם, בלי לגרום נזק נכּר ומורגש לעצמה, ושום קבּצן אינו מיוּתּר, שום בעל־מום אינו פּסוּל לשמוּש בעיני ממשלה מחוּכּמה. אמנם האדון דוֹהם נסה לקבוע בפתיחה של חבּוּרוֹ את הגבול, שהמון־העם בארץ מן הארצות אינו רשאי לעבור אותו, כדי שלא למלא את הארץ יתר על המדה ולהיות קשה ומזיק לה; אבל לדעתי, אין מחוקק צריך בשום פנים לשׂים לב לכך; ודאי הוא שכּל מַערכה כנגד גדוּל מספר האוֹכלוֹסין, כל תקנה שמתקינים כדי לעכּב את התרבּוּתם, גורמים לתרבוּת התושבים, ליעודם ולאָשרם של בני־אדם הפסד גדול יותר מן הריבּוּי המוּפלג שמפחדים ממנו. נסמוך בזה על חכמת סדרוֹ של הטבע. אַל נעכּב את מַהלָכוֹ, ואַל נניח מַכשולים על דרכּו על־ידי עסקנוּת שלא בעתּה. בני־האדם אצים למקום שהם מוצאים את ספּוּק צרכיהם; הם מתרבּים ומצטופפים במקום שפּעילוּתם מוצאת לה מרחב־ידים חפשי; האוכלוסין הולכים ומתרבּים כל זמן שהכּשרון יכול לגלוֹת אמצעי־פרנסה חדשים. כיוָן שהמקורות מתמַצים, הרי הם עומדים דוֹם מאליהם, ואם אַתּם ממלאים את הכּלי מצד אחד, הריהו מוציא מאֵליו את המוֹתר מצד אחר. אכן מעז אני לומר שמקרה כזה לא קרה מעולם, ואין הרקה או הגירה של עם, שהחוקים או שמוּשם לא גרמו לה. כל מקום שאתה רואה כי בני־אדם באיזה משטר־חוּקה נעשׂים מזיקים לבני־אדם, דע שרק החוקים או הממונים עליהם אשמים בכך.

בחבורים חדשים אחדים אנו מוצאים פעמים הרבה את הטענה הזאת: “היהודים אינם יוצרים כלום; במצבם של עכשיו אינם לא עובדי־אדמה ולא אוּמנים ובעלי־מלאכה, ואינם מסייעים איפוא לטבע במעשׂה־היצירה שלוֹ, אף אינם צרים צורה אחרת לתוֹצריו, אלא נושׂאים ומעבירים את התוֹצרוֹת הגלמיוֹת או המתוּקנוֹת של הארצות ממקום למקום. נמצא שאינם אלא צרכנים, הנופלים בהכרח למשׂא על היצרנים”. ואחד בעל מוח, רב־בינה בדרך־כלל, צוַח זה לא־כבר⁷ על התּקלה, שהיצרן צריך לספּק צרכיהם של מתוכים מרוּבּים כל־כך ולפרנס כל־כך הרבה פיות חסרי־תועלת! השׂכל הישר, כך הוא אומר, מלמדנו, שתּוֹצרוֹת הטבע והאוּמנוּת מוכרחות להתיקר במדה שנטפּלים אליהן סוחרי־בינים, שאינם מַרבּים אותן, ובכל זאת מבקשים להתקיים, ובכן לקחת חלק בהן. הוא משׂיא אפוא למדינות עצה ואזהרה שכּוָנתה לטובה, לעשׂות אחת משתי אלה: או לא לסבּוֹל את היהודים, או להתּיר להם להתעסק בעבודת־אדמה ובאוּמנוּיוֹת.

אפשר שהמסקנה כוָנתה רצוּיה, אבל הטעמים והנמוּקים, שהמחבּר סבור כי מחוּוָרים הם ואין לערער עליהם, קלושים הם. מהוּ בעצם, לפי מוּשׂגיו, פירושו של יצרן וצרכן? אם רק האיש המסַיע ליצר או להשבּיח דבר מוחשי בעמל כפּיו נקרא יוצר, הרי החלק החשוב ביותר של המדינה כולל רק צרכנים בלבד. לפי העיקרים הללו, כל המעמד של אנשי ההוראה וההגנה אינו יוצר כלום, להוציא אולי את הספרים, שכותבים אלה הראשונים. מכּלל המעמד המכלכּל יש להוציא קודם־כּל את הסוחרים, את הסבּלים, את הנוסעים ביבּשה ובים, ובסופו של דבר לא יהא המעמד של המכוּנים יצרנים כולל אלא את עובדי־האדמה ופועלי האוּמנים; שהרי בעלי־הקרקע והאוּמנים עצמם שוּב אינם שולחים את ידם במלאכה אלא לעתים רחוקות. לפי זה, חוץ מן החלק המוּעט ההוא של העם, שאמנם ראוּי הוא לכבוד, לא תכלול המדינה אלא אנשים שאינם מרבּים ואינם משבּיחים את תוצרות הטבע בעמל כפּיהם, ובכן צרכּנים בלבד, פּיוֹת חסרי־תועלת, הנופלים למשׂא על היצרן?

כאן מנקרת השטוּת את העינים; ומכּיוָן שהמסקנה נכונה, ודאי מונחת הטעוּת בהנחוֹת המוּקדמות. ואמנם כן הוא! לא רק מלאכה, אלא גם עשׂיה יצירה שמה. לא רק מי שעובד בידיו, אלא גם מי שעושׂה, מסייע, גורם או מקל דבר־מה, שיש בו כדי להביא תועלת או תענוג לעמיתיו, ראוי הוא לשם יצרן, ועתּים הוא ראוי לכך ביותר כל מה שתנוּעת ראשי־אבריו מוּעטת ביותר ואין אַתּה מבחין בה. סוחר לא־אחד, היושב אל שולחן כּתיבתו ומחַשב חישוּבים, או נח בכורסתו ומתכּן תכניוֹת, יוצר בעצם הרבה יותר מן הפועל ובעל־המלאכה, המקים רעש גדול. איש־המלחמה יוצר, משום שהוא נותן מנוחה ובטחון למדינה. המלומד יוצר, אף כי על־פי־רוב בבלי־נכּר לחוּשים, נכסים שלכל־הפחות רבּי־ערך הם כהלָלוּ: עצה טובה, למודים, שעשועי־נפש וקורת־רוח. רק בשעה שאחָזַתּוּ מרה־שחורה יכול היה חכם כרוּסוֹ להפליט מפיו את הרעיון המשונה, כי אופה־התּופינים בפריז יוצר יותר מן האקדמיה למדעים. לאושר המדינה והיחיד דרושים כמה וכמה דברים מוּחשים ועל־מוּחשים, נכסים גשמיים ורוחניים, ומי שמסייע ליצירתם או לשכלוּלם, בדרך רחוקה מעט או הרבה, אמצעית או בלתי־אמצעית, אין לקרוא לו בשם צרכּן גרידא; הוא אינו אוכל את לחמו חנם, אלא יצר דבר־מה תמורתו.

סבורני שדבר זה הוא המתקבל ביותר על השׂכל הישר; ומה שנוגע ביחוּד לידים המתוכוֹת ויחסן לגבי יִצוּר ותצרוכת, הנני מרשה לעצמי לומר כי לא זו בלבד שאינן גורמות הפסד לשניהם, לא ליוצר ולא לצרכן, אלא שמועילות הן מאוד וכמעט הכרחיוֹת, אם רק מונעים מכּאן את השמוּש־לרעה; ולא עוד אלא שעל־ידי תווּכן נעשׂות התוצרות נוחות לשמוּש, מועילות לכּל וגם זולות יותר, ובכל זאת היצרן מַרויח יותר ומגיע איפוא לידי יכולת לחיות חיים נוחים וטובים יותר, בלי לאַמץ את כוחותיו יתר על המדה. שערוּ בנפשכם פועל, שמוטל עליו לקחת בעצמו מאת הכּפרי את החומר הגלמי למלאכתו, ולאחר שהשלימה עליו להביאה בעצמו לצרכן; שמוּטל עליו לרכּוֹש לו את החומר ההוא בעת מזומנה בכמוּת מַספּקת ולהביא, כל־אֵימת שיש לו צורך בכך, את מלאכתו אל האיש שצריך לה באותו הזמן וזקוק לקנותה ממנוּ. ועתה ראו מה בינו ובין הפועל, שהתּגרן המתוךּ מביא את החומר הגלמי אל ביתו ומוכר, מחליף או נותן לו בהקפה לפי מדת צרכּוֹ, לוקח ממנו את התּוֹצרת שהשבּיח, ושוקד ועמל להמציאה לצרכּן בשעת הכּושר. כמה זמן וכוֹח, שהוא יכול להקדישם למלאכתו, חוסך הפועל, וכנגד זה כמה זמן וכוֹח צריך התּגרן לבזבז על־ידי שמחַזר לכאן ולכאן עם רכוּלתוֹ ועל־ידי אלף מניעוֹת והסחוֹת־דעת, שנזקק להן באונס או בפתּוּי. כלום לא ירבּה הפועל לעבוד יותר, וליצור באותם המאמצים עצמם תוצרת מרוּבּה יותר, ובכן להוזיל את המחיר, ובכל זאת לחיות ביתר רוָחה? כלום אין בכך משום זרוּז להתפּתחות התּעשׂיה ממש, וכלום ראוי הוא התּגר־המתוך, אחרי כל אלה, להקרא בשם אוכל ואינו עושׂה? – הטעמים האלה לזכותו של המתוך הזעיר נעשׂים ברורים לעיִן עוד יותר, אם נתּנם ענין ליד־הבּינים הגדולה, לגבּי הסוחר האמתּי, המעביר את תוצרות הטבע וחריצוּת האדם מארץ אל ארץ ומעתּיקן מכּנף־עולם אל כנף־עולם. זה הריהו באמת גומל־חסדים למדינה, למין האנושי בכלל, ובכן אינו בשום פנים פּה לא־יועיל, שהיצרן צריך לפרנסוֹ חנם.

הקדמתּי ואמרתּי: למנוע את השמוּש־לרעה. הקלקלה יסודה בזה, שתּגרנים־מתוכים שואפי־בצע יודעים להטיל את מרוּתם על גורל היצרנים; שהם משתדלים להעשׂות אדונים למחירי הסחורות, להפחיתם כשהם בידי הבעלים הראשונים, ולהגדילם כשהם בידי עצמם. זוהי רעה גדולה, המדכּאה את חריצותו של היצרן ואת רוחו של הצרכּן כאחד, ויש להלחם בה בכוח חוקים ומשטרה; אמנם לא על־ידי אִסוּר, חרם או מעצור, ופחות מכּן על־ידי מקח־יחיד או מקח־קדימה, אם ברשיון ואם בנטית־חסד. אמצעים כאלה, או שהם מגדילים עוד יותר את הקלקלות שמבוקש לסלקן, או שמולידים קלקלות אחרות, רעות ומזיקות מאלה. להפך, יש להשתדל להמעיט עד כמה שאפשר את כל ההגבּלות, לבטל את המונופּולין ואת זכוּיוֹת־הקדימה־והדחיה, להקנות ללקוֹח הקטן שבקטנים זכוּיות וחירות בשוה עם בית־המסחר הגדול ביותר; כללו של דבר: לחַזק בכל הדרכים את ההתחרות בין סוחרי־הבּינים; לעורר תּחרוּת ביניהם, שעל־ידי כך יעשׂה מחיר הצרכים מעוּין וכשרון־המעשׂה, מצד אחד, יקבּל עדוּד, ולכל צרכּן, מצד שני, תנתן יכולת ליהנות ממעשׂי ידיהם של עמיתיו בלי יגיעה יתרה. הצרכּן יוכל לחיות ברוָחה, בלי מוֹתרוֹת, והאוּמן ימצא לוֹ בכל זאת את ספּוּקו בכבוד. רק על־ידי התחרוּת, חופש בלתי־מוגבל ושויון זכוּת־הקניה אפשר להשׂיג את התכלית הזאת; ולפיכך, אפילו הפּחוּת שברוכלים ושבקונים על־מנת למכּור, אפילו הפּחוּת שביהודים הנודדים ומחַזרים, שמביא את החומר הגלמי מאת האכּר אל האוּמן, או את החומר המעוּבּד מן האוּמן אל האכּר, תועלתו מרוּבּה לעבודת־האדמה, לאמנוּיוֹת, לתעשׂיוֹת ולמסחר בכלל. לתועלתו של הכּפרי הוא משמר את שויוֹ של החומר הגלמי בעֵינוֹ, ולתועלת האוּמן והאוּמנוּת הוא משתדל להפיץ את תוֹצרי התּעשׂיה בכל הפּנוֹת ולעשׂות את הרוָחוֹת של חיי־אדם יותר נוֹחוֹת ויותר שווֹת לכל נפש. תגרן יהודי קטן שבקטנים הריהו מבּחינה זו לא צרכּן בלבד, אלא תוֹשב (איני רשאי לומר אזרח) מועיל של המדינה, יצרן ממש.

אל נא יאָמר כי הנני פרקליט נושׂא־פנים לאחי בני אמונתי, ומשתדל להגדיל כל דבר, שיש בו כדי לשמש לטובתם או להמליץ עליהם. ושוב אני מביא ראָיה מהוֹלנד; ומאיזו ארץ אפשר להביא ראָיה יותר נכוחה, בשעה שמדוּבּר על מסחר ותעשׂיה? רק על־ידי קוֹנקוּרנציה והתחרוּת, על־ידי חופש ושויוֹן בלתי־מוגבל של כל הקונים והמוכרים, אחת־היא מה מעמדם, מעלתם ודתם, רק על־ידי יתרונות אלה לא־יסוּלוּ נתיחד שם לכל הדברים שויָם, שאינו נבדל בין קונה לבין מוכר אלא במוּעט. שניהם מכוּוָנים על־ידי קוֹנקוּרנטים ומתחרים ליחס שיש בו תועלת־גומלים. בשום מקום אין אתה יכול לקנות כל דבר ולמכור כל דבר, בכל עתּוֹת השנה ובכל שעות־היום, בנוֹחוּת גדולה ובהפסד מוּעט, כמו באמשׂטרדם.

על רשות אַבטוֹנוֹמיה והנהגתה, שהאדון דוֹהם מדבּר עליה בחבורו עמ' 125 וכו‘, יש לי עוד להעיר הערות אחדוֹת, ויוּרשה לי להציען כאן. אבטונומיה, שיש להרשוֹתה לקוֹלוֹניה, מתפשטת על ענינים אזרחיים, או נוגעת לעסקי דת וכנסיה. הראשונים יש להם נגיעה רק לשלי־ושלך בין חברי הקוֹלוֹניה; כאן הכּל תלוי בחוזים. זכויות הקנין ומה שתלוי בו הן זכויות הנתּנות להעברה, אפשר למסרן ולהקנותן לאחרים על־ידי החלטה מרצון ומתּוך הסכּם, וכיוָן שנעשׂתה זאת על־פי התנאים הדרושים, הן נעשׂות קנינוֹ של האיש אשר נמסרו לו, ואי־אפשר להפקיען מידו בלי עוול. אמנם כאן אפשר להעמיד הכל על ההסכם והחוזים של הקוֹלוֹניה בינה לבין עצמה. אם היא רואה יתרון לעצמה להכריע את דברי־הריב שבין חבריה על־פי חוקים וכללי־משפט משלה, ודאי שהממשלה יכולה לוַתּר בזה בלא הפסד לעצמה. מכּיוָן שהיהודים, כפי שמעיר ה’ דוֹהם נכוֹנה, חושבים את חוּקי תורת־משה שבכתב, הנוגעים לארץ יהודה ולמשטר המשפטי והדתי לפנים, וכן גם את מסקנותיהם שבכתב, ביאוּריהם ופירושיהם, שהוסקו לפי הוכחות נכונות, למצווֹת אלהים, לפיכך אפשר להרשוֹת להם לקשר את עמיתיהם בינם לבין עצמם על־ידי חוזים כחפץ־לבם, לפשר ולהכריע את סכסוכיהם על־פי החוקים והמשפּטים שלהם.

מי צריך להוציא את פסק־הדין? שופטים יהודים או נוצרים? אני משיב ואומר: שופטים מטעם הרשוּת, בין שהם בעלי הדת היהודית ובין שהם בעלי דת אחרת. כּיוָן שחַברי המדינה, בלי הבדל דעותיהם בעניני אמונה ודת, נתיחדו להם זכויות אנושיות שווֹת, שוּב אין חשיבוּת להבדל ההוא. השופט צריך להיות אדם ישר־לב ולהבין את הזכויות, שעל־פיהן עליו לדון את דינם של עמיתיו. תהי דעתו בעניני אמונה ודת על־פי כל תורה הטובה בעיניו, כיוָן שהרשות מצאה אותו מוכשר למַנוֹתוֹ שופט, הרי שפּסקי־דינוֹ שרירים וקיימים. הן מפקידים אנו את בריאוּתנוּ, את חיינו, בידי רופא, בלי להשגיח בהבדל הדתי שבינינו; מדוע לא נפקיד גם את רכוּשנו בידי שופט? הרופא הישר, שאוּמנוּתוֹ יקרה לו, יטפּל היום בפושע, אשר מחר יוּצא להורג, על־פי כל כללי האוּמנוּת שלו וישתדל לרפּאותו מחוֹלי. כיוצא־ בו ישפוט השופט, אם אדם הוא, את בני־האדם עמיתיו משפט צדק ביחס לקניני העולם־הזה, בין שירדו, לפי עיקריו, לעתיד־לבוא לגיהנום ובין שיזכּו לגן־עדן. אמנם המבקר הגטינגי הנזכּר סבוּר שהיהודים לא יתנו אֵמוּן בשום שופט נוצרי כי מבין הוא את חוקיהם. ואולם מר דוֹהם יש לו עדוּיוֹת של מלומדים נוצרים, המחזיקים בדעה הפוכה מזו, לא מתּוֹך השערה בלבד, אלא מתּוֹך שנתנסו בזה לעתים קרובות. ואפילו היה מצוּי איִ־אֵמוּן כגון זה, כלום לא מן הטבעי הוא, מאַחַר שהמלוּמדים בין הנוצרים לא נתנו עד עכשיו את דעתם כל־עיקר על תורות־המשפטים שלנו?

אבל מה בנוגע לענינים כנסתּיים, לענינים הנוגעים לדתה של הקוֹלוֹניה? עד היכן צריכות זכויותיה של כל קוֹלוֹניה, וביחוד של הקוֹלוֹניה היהודית, להתפשט על חבריה בעניני אמונה ודת? מה התּוקף והכּוח, שהיא רשאית להשתמש בהם, כדי לכפּוֹתם לאחדוּת וטהרה ביחס לתורה וארחות־חיים? עד היכן רשאית היא לנטות את זרוֹעה הכּנסתּית, כדי ליסר או להדיח מקרבּה את המרדנים, ולהחזיר למוּטב את התּוֹעים והסוֹטים?

זכוּיוֹת כנסתּיוֹת, שלטון וכוֹח כנסתּיים, – עלי להודות, שאיני יכול לקנות לי מושׂג ברור על הבּטוּיים האלה, ואַדלוּנג⁸ שלי אין בו כדי להחכּימני. איני מכּיר שום זכוּת על אישים ועל דברים, התּלוּיה בהלכוֹת דעות ומיוּסדת עליהן, שום זכוּת שבני־אדם משׂיגים אותה כשהם מסכימים להנחות ידוּעות ביחס לאמתּוֹת נצחיוֹת, ומאבּדים אותה אם אינם יכולים או אינם רוצים להסכים להן. ופחות־מכּל אני מכּיר זכוּת ושליטה על דעות מטעם הדת, המגיעות כדין לכּנסיה. הדת האמתּית, האלוהית, אינה נוטלת לעצמה שליטה על דעות והשקפות, אינה נותנת ואינה לוקחת לעצמה זכות על נכסים ארציים, על הנאָה, קנין ורכוש, אינה יודעת שום תוקף לעצמה, חוץ מן התּוקף לרכּוֹש נפשות בטעמים ונמוּקים, להוכיח להן ולהביאן לידי הכּרה, ולעשׂותן מאוּשרות על־ידי הכּרה פנימית. הדת האמתּית, האלוהית, אינה צריכה לא לזרועות ולא לאצבעות, היא כולה רוּח ולב.

זכוּת, פירוּשה רשות לעשׂות דבר או לא לעשׂותו, יכולת מוּסרית לפעול ולעשׂות. מעשׂה מרצון הריהו ישר ומוּסרי, אם הוא מתאים לכללי החָכמה והטוּב, והדבר שעל פיהו אנו מכּירים את ההתאמה הזאת, נקרא זכוּת: שמוּש אפשרי בכוחותינו, הנאָה אפשרית מן החפצים, גלוּי אפשרי של פעולתנו החפשית, שאינה מנוּגדת לחסד של־חָכמה. יכול אני להטות את המוּשׂג לכל צד שאני רוצה, ואיני מוצא מַעבר אל משפּט ודעה למוּדית בנוגע לאמתּות נצחיוֹת. כיצד יכולה הסכּמתי או אי־הסכּמתי לתורות ולמשפּטים כלליים להרחיב או לצמצם את הרשות הזאת, להמציא לי או לשלול ממני שליטה מוסרית על אישים ודברים, על שמוּשם והנאתם? כיצד יוצא מתּוֹך דעה, מתּוך כלל כל הדעות כאחת, מין modus acquirendi, רשות יתרה לסגל לנו דברים ידועים לצורך אָשרנוּ, ולהשתמש בהם כטוב בעינינו? מה הסימנים המשוּתפים לדברים הנבדלים הללו – זכוּת ודעה – כי יוכלו להזדמן ולהצטרף בזמן מן הזמנים במשפּט אחד? אם חוּקי הטבע והתבונה מַקנים זכוּת המיוסדת על קבּלת דעה או דחיתה, הרי מתחַיב ששני המושׂגים יוכלו להצטרף יחד במשפּט אחד, ומתוך ההסכּמה שאני נותן לאחת התורות או מונע ממנה, יתברר מפני מה אני זכּאי או איני זכּאי לבטוּי זה או זה של פעולתי, מפני מה אני רשאי או איני רשאי על־פי החוקים הנצחיים של החָכמה והחסד להשתמש בנכסי העולם הזה וליהנות מהם. עלי להודות שאיני רואה את אפשרוּתוֹ של צירוּף זה.

אבל, אולי יכולים בני־־האדם לאַפשר קישוּר כזה על־ידי חוזים וחוקים חיוּביים, להקנות זה לזה על־ידי הסכּם בפירוּש או מכּלָל, זכויות שתהיינה מיוסדות על תורות ודעות? גם אם מצב הטבע אינו יודע על זה כלום, אפשר שמצב החַברוּת, החוזה החברתי, יכול לקבוע או קבע תקנה כזאת? הרי החוזים שנוּ דברים הרבה בטבע האדם ובמערכת חובותיו וזכויותיו, ומדוע לא יתּכן כי הולידו גם זכוּיות שלא היו מצוּיות במצב הטבע?

לא ולא, סבורני. כשם שאין התּרבּוּת יכולה להצמיח פרי, אשר הטבע לא נתן לו זרע, כשם שאין האוּמנוּת יכולה, על־ידי אִמוּן ותרגוּל, להוליד תנועה במקום שהטבע לא קבע שריר, כך אין כל החוזים וההסכּמים שבין בני־אדם יכולים ליצור זכות, שאין למצוא את יסוֹדה במצב הטבע. על־ידי חוזים אפשר רק להפוך זכויות בלתי־גמוּרות לגמוּרות, חובות בלתי־ברורות לברורות. מה שאני חַיב לפעול לטובת המין האנושי בכלל, אפשר לצמצם על־ידי חוזה כלפּי איש אחד, ומתוך כך תהפך החובה הפנימית הבלתי־ברורה כלפי האנושוּת לחובה חיצונית מסוימה כלפי אותו האיש. ואיש זה, שקודם־לכן היתה לו אך זכות בלתי־ברורה לצפּוֹת מיד המין האנושי או מיד הטבע בכלל לתרומת־מה לאָשרוֹ ולטובתו, משׂיג על־ידי החוזה זכות חיצונית שלמה, לתבּוֹע או לקבּל בכפיה את התּרומה הזאת ממני או מן החפצים שלי. מכּיוָן שבמצב הטבע כל החובות הפּוֹזיטיביות של בני־האדם זה לזה, כל הזיקוֹת לפעול ולעשׂות, אינן אלא חובות וזקוֹת בלתי־שלמוֹת, יכולות וצריכות רבוֹת מהן להעשׂות במצב החברוּתיוּת ברוּרוֹת, מוּגדרות יותר, וליהפך לשלמוֹת. ואולם, במקום שבלי חוזה אין להעלות על הדעת לא חובה ולא זכוּת, שם כל החוזים והאמנוֹת של בני־אדם אינם אלא הברה ריקה, דברי רוּח, כמו שנוהגים לומר, – ללא תוקף וללא פעולה ורושם. איני רואה איפוא, איך אפשר שיתיחד לחברה התּוקף לקשר יחד זכויות יתרות עם דעות, קשר שהטבע מתנכּר לו כל־כך?

ואחרון־אחרון: זכוּת על דעוֹת, על משפטיהם של עמיתינו, בנוגע לאמתּוֹת הכרחיוֹת, נצחיוֹת, – איזה בן־אדם, איזו חברה של בני־אדם רשאים ליטול זכות זו לעצמם? מכּיוָן שהדעות אינן תלויות בלתי־אמצעית ברצוננו, לא נתיחדה לנו זכות אלא זו: לבדוק אותן, לשעבּדן לבחינתה החמוּרה של התּבונה, שלא בהסכּמתן, לדחות את משפּטנו וכו'.

אבל זכות זו קשוּרה קשר לא־ינתק באיש; לפי עצם טבעה אי־אפשר לנכּרה, למכרה ולהעבירה לאחרים, כדוֹמה לזכוּת לשבור את רעבוֹננו, או לנשום אויר. חוזים על כך הבל הם, נוֹגדים לטבעוֹ ולמהוּתוֹ של ה־ pactum, ולפיכך לא יצלחו ולא יועילו. יכולים אנו להתחַיב בחוזים, שלא לתלוֹת פעולות חפשיוֹת ידועות במשפּטנו ובחַוַת־דעתנו אנו, אלא לשעבּדן לחַוַת־דעתו של אחר, ולוַתּר איפוא על משפטנו אנו, עד כמה שהוא עלול להשפיע ולהתגשם במעשׂים; אבל משפּטנו גוּפוֹ הוא קנין בלתי־נפרד, בלתי־נתּק, ולפיכך הוא קנין לא־יִסוֹב. בהבדל זה, ויֵראה דק כאשר יֵראה, תלוי כאן הכּל, אם איננו רוצים לערבב את המוּשׂגים ולהסתּבּך בסתירות. לא הרי הותּוּר על דעה ביחס למעשׂה, כהרי הותּוּר על הדעה גוּפה. המעשׂה תלוי ועומד בלתי־אמצעית ברצוננו, מה שאין כן הדעה.

נמצא, שהאוּמה־המוֹלדת עצמה אין לה רשות לקשר בדעה למוּדית רצוּיה־לה את ההנאה מאחד הקנינים הארציים או מאחד היתרונות, לתת שׂכר על קבּלתה ולענוש על דחיתה; ומה שאין לה לעצמה, איך תוכל לתתּוֹ ולזכּוֹת בו את הקולוניה?

כמעט שאיני מבין, איך סופר רב־בינה כדוֹהם יכול היה לומר, עמ' 124: “צריך שגם החברה הכּנסתּית היהודית, ככל חברה כנסתּית, תהיה לה הזכוּת להוציא איש מן הכּלל, אם לזמן מסוּים או לעולם, ובמקרה של התנגדות יסייע השלטון לקיים את פסק־הדין של הרבנים”. – דומני, שכּל חברה יש לה רשות להוציא איש מקהלה, רק לא החברה הכּנסתּית; משום שהמעשׂה הזה מתנגד בהחלט לעצם תכליתה. מגמתה של זו היא התרוממוּת־נפש משוּתּפת, נטילת חלק בהשתפּכוּת הלב, שבה אנו מבּיעים את תוֹדתנו על חסדי אלוהים ואת בטחוננו התּמים ברוב טוּבו. ואיך ימלָאֵנוּ לבּנו לנעוֹל דלת בפני הפּוֹרש, בפני בעל דעות אחרות, בפני בעל דעות מוּטעות או נוטה מן הדרך, ולשלול ממנו את החופש לקחת חלק בהתרוממוּת־נפש זו? כנגד פרָעה והפרעה יש חוקים ושוטרים. הפרעת־סדרים זו צריכה ויכולה להעצר בכוח הזרוֹע של השלטון החילוני; אבל כניסה צנוּעה ושקטה אל בית־הכנסת איננו רשאים למנוע אפילו מן הפושע, אם אין אנו רוצים לחסום בפניו את כל הדרכים לחזור בתשובה. בית־התפלה של התּבוּנה אין לו צורך בדלתים נעולות. מבּפנים אין לו מה להצפּין, ומבּחוּץ אין לו למנוע את הכּניסה משום אדם. מי שרוצה להיות צופה ומביט בשקט, ומה גם להיות מן המשתתפים, הריהו רצוי מאוד לירא־השמים בשעת דבקוּתו.

אפשר ראה כאן ה' דוהם את הדברים כמו שהם, ולא כמו שהם צריכים להיות. דומה שהסכּימו בני־אדם יחד לראות את הצורה החיצונית של עבודת־אלוהים, את הכּנסיה, כ“אישיוּת מוּסרית” שיש לה זכויות וחובות משל עצמה, ולחלוֹק לה פחות או יותר את התּוקף לעמוד על זכויותיה ולהשליטן על־ידי כפיה חיצונית. אין הבּריוֹת רואים בזה דבר שאין לו שחר, לקרוא לאחת האישיוֹת הללו שבכל מדינה בשם שלטת, הנוהגת באחיותיה ככל העולה על רוּחה, פעם היא משתמשת בתּוקף שנתּן לה כדי לדכּא אותן, ופעם היא נדיבת־לב עד כדי לסבּוֹל אותן ולחלוֹק להן מן הזכויות היתרות שלה ומתּקפּה כטוב בעיניה. מכּיוָן שחופש החרם וההוצאה־מן־הכּלל היא הזכוּת הראשונה, שהדת השלטת חולקת לנסבּלת, דרש ה' דוֹהם בשביל הדת היהודית אותה הזכוּת עצמה, שנותנים לכל שאָר החברות הדתיוֹת. כל זמן שהלָלוּ עדיִן יש להן הזכות של הוצאת אדם מן הכּלל, סבוּר היה כי חוסר־עקיבוּת היא להגבּיל בפרט זה את הדת היהודית; אבל אם – ולפי דעתי ודאי הוא – אם זכויות של פּוּלחן על ענינים ארציים, שלטון של עבודת־אלוהים וזכות־כפיה של עבודת־אלוהים אינם אלא מלים בלי משמעוּת, והנדוּי בכלל יש לראותו כנמנע־עבודת־הבּוֹרא, מוטב שתּניחוּנוּ בלתי־עקיבים משנרבּה קלקלוֹת.

מוצא אני שגדולי חכמי אבותינו לא תבעו זכות לעצמם להרחיק אדם מעבודת־אלוהים.

כשהשלים המלך שלמה את בנין בית־המקדש, כלל בתפלת־החנוכּה הרוממה שלו גם את הנכרי, כלומר את עובד־האלילים שבזמנו; הוא פרשׂ את כּפּיו לשמים והתפלל: “וגם את הנכרי, אשר לא מעמך ישׂראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעוּן את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה; אתה תשמע השמַים, מכוֹן שבתּך, ועשׂית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעוּן כל עמי הארץ את שמך, ליִראה אותך כעמך ישראל”⁹. וכך קבעו הלָכה גם רבותינו, לקבּל בבית־המקדש נדבות ונדרים מעובדי־אלילים, ולא למנוע פּוֹשעי ישׂראל, אם אינם מומרים גמורים, מלהקריב את קרבּנם, “כדי שיחזרו בהן בתשובה”¹⁰. כך היו חושבים בזמן שהיתה להם קצת יתר זכוּת וסמכוּת לנדוֹת על עסקי עבודת־אלוהים, ואנחנו, לא נבוֹש להוציא פּוֹרשים מקהלנו הדתי, שאינו נסבּל כמעט?

אני עובר בשתיקה על הסכּנה, הכּרוּכה במתּן זכות זו של הוצאה מן הקהל, על השמוּש־לרעה, שאין להמנע ממנו אגב זכות־נדוּי כזאת, כמו אגב כל משמעת־כנסיה ושלטון־כנסיה. אהה! המין האנושי אף מקץ שנות־מאות לא ירפא ממלקות המַגלבים, שהלקוהו המפלצות האלה! איני רואה כל אפשרוּת לבלוֹם במתג ורסן את קנאת־הדת הכּוֹזבת, כל זמן שדרך זה פתוח יהיה לפניה, שכּן זירוּז לא תחסר לעולם. ה' דוֹהם סבור, שהוא ממציא לנו הגנה מעוּלה מכל שמוּש־לרעה כגון זה, על־ידי שהוא מקדים ומניח כי זכות־החרם הנתּנת לקוֹלוֹניה לא תעבור לעולם את גבולותיה של חברה דתית, ובחברה המדינית לא תהיה לה כל השפּעה, מפני שהחָבר המנוּדה של כל כנסיה יכול להיות אזרח מועיל ונכבד מאוד. “הרי זה אחד העיקרים של משפּט־הכנסיה הכללי”, מוסיף ה' דוֹהם, “ששוב אין להטיל ספק בו בזמננו”¹¹.

ואולם, אם זה המכוּנה משפּט־הכנסיה הכללי מודה סוף־סוף, כפי שאני מניח בחפץ־לב, באותו העיקר החשוב, שחָבר מנוּדה של כנסיה יכול להיות אזרח מועיל ומכוּבּד מאוד, הרי לא יהיה כוחו של אותו אמצעי קלוּש להועיל הרבה כנגד הקלקלה; שכּן, ראשית, אותו האזרח המועיל והמכוּבּד, שאוּלי גם יש בו הרבה דתיוּת פנימית, אינו רוצה להיות מוּדח מכל האספות של עבודת אלוהים, להיות בלי דת חיצונית. ואם לאסונו, העדה שהוא משתּייך עליה חושבת אותו למתבדל, ומצפּוּנו אוסר עליו להתחבּר אל כת דתית אחרת, השולטת או נסבּלת במדינה, הרי יהיה אותו האזרח המועיל והמכוּבּד אומלל מאוד, אם תנתן רשוּת לעדתו להדיחו מקרבּה, וכשיבקש להשתתף עם קהל המתפללים שלה, ימצא את הדלתות נעוּלות בפניו. ואולי, על־פי העיקר הזה, ימצא את הדלתות נעוּלות בכל מקום; כי אפשר שכּל עדה דתית תדחהו באותה הזכוּת עצמה. אבל איך יכולה המדינה להרשוֹת כי אחד מאזרחיה המועילים והמכוּבּדים יהיה אומלל בגלל החוּקים? – שנית, איזה נדוּי כּנסתּי, איזה חרם אינו גורר אחריו שום תוצאות אזרחיות ואין לו שום השפּעה לכל־הפחות על הכבוד האזרחי, על שמו הטוב של המוּדח ועל אֵמוּן עמיתיו האזרחים, שבלעדיו אין אדם יכול לעסוק באוּמנוּתוֹ ולהיות מועיל למדינה? מכּיוָן שקוי־הגבוּל של הבחָנה דקה זו בין האזרחי לבין הכּנסתּי כמעט שאינם נכּרים אפילו לעיִן חדה ביותר, הרי זה מן־הנמנע לסמן אותם באיזו מדינה שהיא סמוּן עז ונמרץ כל־כך, שיהיו בולטים לעיני כל אזרח ויפעלו את הפּעוּלה הרצויה בחיים האזרחיים הפשוטים. תמיד יהיו לא־קבועים ורופפים, ומאוד תכופות יעשׂו אפילו את הנקי ותמים מטרה לחצי הרדיפות וקנאת־הדת העיורת.

להנהיג משמעת כנסתּית ועם זה לקיים בלא הפסד את האושר האזרחי, הרי זו בעיני בעיה, שהפּוֹליטיקה עדיִן צריכה לפתור אותה. הלא זאת התשובה שהשיב השופט העליון לשׂטן המקטרג: הנוֹ בידך, אך את נפשוֹ שמוֹר;¹² שבוֹר חבית ושמוֹר את יינה!, כפי שמוסיפים על זה המפרשים.

איני רוצה לחקור ולדרוש עד כמה נכונות או לא נכונות התּלוּנוֹת, שנשמעו זה לא־כבר ברבים על מעשׂי שמוּש־לרעה ממין זה, שהרשה לעצמו אחד הרבנים המפורסמים. מכּיוָן שהידיעות חדצדדיוֹת הן, הנני רוצה להאמין בחפץ־לב שכּמה פרטים מוּגזמים הם, שמצד אחד המעיטוּ חטאוֹ של הנאשם, ומצד אחר הפריזו בכוָנה על מדת האכזריוּת של העונש. המעשׂה, לפי השמועה, הוּבא לפני שלטונות הארץ. הם יחקרו וידרשו ויעשׂו משפּט־צדק. יהי סופו של דבר אשר יהיה, אחת אני מבקש: כי המַהלך האמתּי של המאורע, כפי שיתברר מתוך התּעוּדוֹת, יתפּרסם ברבים, לחרפּתו ולבשתוֹ של הדיין הנמהר יותר מדי, או של הקטיגור, שקטרג עליו ברבים. הקהל שמע את הקוּבלנה, ישמע גם את הסניגוֹריה ואת פסק־הדין!

בין כך ובין כך, ואהבת־אחים בין בני־האדם עדיִן לא הגיעה למדרגה כזאת, שעם הנהגת משמעת כנסתּית נוכל להיות בטוּחים מכּל חשש ודאגה ממין זה. עדיִן אין כוהני־דת נאורים עד כדי כך, שאפשר להפקיד בידם, בלא סכּנה, זכוּת כזאת, אם ישנה בכלל. ולא עוד אלא ככל שהם נאורים יותר, כן יִמעט בדבר הזה בטחונם בעצמם, לקחת בידיהם חרב־נקמה, שרק השגעון סבוּר כי יוכל להשתמש בה לבטח. מאמין אני בלב בטוּח ברבנים ובזקני־העדה של עמי, בנאורים ובחסידים שבהם, כי בחפץ־לב יסתּלקו מזכוּת יתרה כזאת, בחפץ־לב יוותּרוּ על כל משמעת של דת ובית־כנסת, ויתיחסו אל אחיהם באותה האהבה והסבלנוּת, שהם עצמם השתוקקו לה עד עכשיו באנחת־לב ובכליון־נפש. הוֹי, אַחַי! אי־הסבלנוּת הכבּידה עליכם עד עכשיו את עוּלה, ואפשר סבוּרים הייתם למצוא מעֵין פצוּי בהנתן לכם התּוקף להעמיס עוֹל כבד כמו־זה על הנתוּנים תחת ידכם. הנקמה מבקשת את הנושׂא שלה, וכשאינה יכולה לעשׂות כלום לאחרים, הריהי מכרסמת את בשׂר עצמה. אפשר שהדוּגמה הכללית היא שהדיחה גם אתכם. כל עמי הארץ הוּתעוּ עד כה ברעיון־שוא כי הדת אינה יכולה להתקים אלא על־ידי שלטון של ברזל, כי תורות האושר הנצחי אינן נתּנוֹת להתפּשט אלא על־ידי רדיפות ארוּרות, ומושׂגים אמתּיים על אלוהים, שהוא, כפי שכּוּלנו מודים, האהבה, אינם עשׂוּיים להיות נמסרים לבּריות אלא בכוח פעולתה של השׂנאה. אפשר שנפתּיתם להאמין בזה גם אַתּם, והתּוקף לרדוֹף היה בעיניכם היתרון החשוב ביותר, שרודפיכם יכולים לחלוֹק לכם. הוֹדוּ לאלוהי אבותיכם, הוֹדוּ לאלוהים, שהוא עצם האהבה והרחמים, כי אותו רעיון־שוא הולך ומסתלק, כנראה. האוּמוֹת נושׂאות וסובלות זו את זו ומראות גם לגבּיכם אותות אהבה וחמלה, אשר בעזרת המַטה את לבּות בני־האדם עתידות הן לגדוֹל עד לידי אהבת־אחים אמתּית. הוֹ, אחי, קחו לכם למופת את האהבה, כשם שלקחתם למופת לכם עד עתה את השׂנאה! חַקוּ את המדה הטובה של האוּמוֹת, כשם שסבוּרים הייתם עד עתה כי מוּטל עליכם לחַקוֹת את המדה הרעה שלהן. רצונכם שאחרים יחוֹננו ויסבלו ויחוּסו אתכם, חוֹננו וסבלוּ וחוּסוּ זה את זה! אֶהבוּ, והייתם אהובים!

בּרלין, 19 מַרס 1782.

משה מנדלסזוֹן

 

הערות למשפּטו של האביר מיכאליס    🔗

על החלק הראשון מספרו של דוֹהם “בדבר תקונם האזרחי של היהודים”

דוֹמה שהאדון האבּיר מיכאֵליס אינו מכּיר חטאים אחרים חוּץ מרמאוּת וגנבה. אבל, כשאנו באים לדון על מדת שחיתוּתו של עם, יש צורך, לפי דעתי, להעלות בחשבון גם רוצחים, גזלנים, בוגדים במולדת, מבעירי־בעֵרוּת, נואפים, זנוּת, רצח־ילדים וכו'.

ואפילו אנו באים להעריך את השחיתוּת רק לפי מספר הגנבים ומעלימי־הגנבים, לא מן הראוּי הוא להביא את אלה בהשוָאה עם האוכלוסיה בכלל, אלא יש להשווֹת סוחרי־יד ורוכלים בקרב היהודים עם בעלי משלח־יד זה בקרב אחרים. הריני מתערב, שלאחר השוָאה זו נעלה בידנו פרוֹפוֹרציה אחרת לגמרי. מעז אני להסתמך על התּעוּדות המשפטיות עצמן: אם לא ימצאו, לפי דרך־חשבון זה, בקרב הרוכלים פי 25 גנבים ומעלימי־גנבים אשכנזים יותר מיהודים. בלי לזכּוֹר כאן שיהודי בוחר באורח־חיים זה מתּוך עוני ומחסור, ואִלוּ האחרים יכולים להעשׂות פלדמַרשלים ומיניסטרים, ומתוך בחירה חפשית נעשׂו תגרי־סדקית, רוכלים, מוכרי מלכּדות־עכברים, חנוָנים למשׂחקי־בּבוּאוֹת וליִקרוֹת־המציאוּת.

אמנם מעלימי־גנבוֹת לא מעט נמצאים בקרב הרוכלים היהודים, אבל גנבים־ממש מעטים מאוד, והלָלוּ רוּבּם אנשים ללא מחסה, שאינם יכולים למצוא להם מקום על פני האדמה. כיוָן שהם מגיעים לקצת רכוּש, מיד הם קונים מאת נסיך־הארץ זכוּת־חָסוּת ונוטשים את משלח־ידם שהתעסקו בו עד עכשיו. דבר זה הוא מן המפורסמות, ואני עצמי הכּרתּי בימי נעורי כּמה מהם, שחָיוּ בעיר מולדתי חיים ללא דוֹפי, לאחר ששוֹטטוּ שנים אחדות וצברו כמה שדרוש לקנית חסוּת. אָון הוא, שאך הפּוֹליטיקה המחוּכּמה אשמה בו: למנוֹע כל מחסה ומקלט מאת יהודים עניים, ולקבּלם בזרועות פתוחות לאחר שגנבוּ עד להתעשר. עם כל הטינה שבלב האדון האבּיר מיכאֵליס על העניוּת לפי הוראת הכּתוּב, מצאתי, על־כל־פנים בעמי, מדות טובות בקרב העניים, מרוּבּוֹת לפי הערך יותר מבּקרב העשירים.

השיבה המקוּוָה לארץ־ישראל, הגורמת דאגה רבּה כל־כך לאדון מ', אין לה השפּעה כלשהי על התנהגוּתנו האזרחית. דבר זה הורה הנסיון מאז ומעולם בכל מקום שנהגו שם ביהודים במדת הסבלנוּת, והרי זה מתאים מצד אחד לטבעוֹ של האדם, שאם איננו מבעלי־ההזיה הריהו אוהב את האדמה שהוא חי עליה חיים טובים, ואם רגשותיו הדתיים מסתרבים לכך, הריהו כובש אותם בשביל בית־הכנסת והתּפלוֹת, ושוב אינו נותן דעתו עליהם; ומצד אחר יש לתלות את הדבר בראית־הנולד של חכמינו, ששננו לנו לעתים קרובות בתלמוד את האִסוּר לדחוק את הקץ; ולא עוד אלא שאָסרוּ לעשׂות מעשׂה כלשהו, המכוּוָן לשיבת שבוּת האוּמה ותקוּמתה בחוזק־יד, בלי הנסים והנפלאות הגדולים והאותות והמופתים המיוּחדים, המוּבטחים בכתבי־הקודש. את האִסוּר הזה הביעו בדרך מסתּוֹרית קצת, אבל לוקחת־לב מאוד, בפסוּקים שבשיר־השירים¹³.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם,

בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים,

בִּצְבָאוֹת

אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה,

אִם־תָּעִירוּ

וְאִם־תְּעוֹרְרוּ

אֶת־הָאַהֲבָה,

עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

ומשום כך כל המזמות שחָרשוּ בעלי־הפּרוֹיקטים, כגון לַנגַלֵרִי ואחרים מעדת מרעיו, על צרורות כספם של היהודים העשירים, עדיִן לא עשׂו פרי; ואף אם הם עצמם העידו אחרת, אך הבל וָריק היו.

מה שאומר האדון מיכאליס על אִי־כשרנוּ לשרוּת המלחמה, מניח אני בצריך־עיוּן. אם הוא מבקש שהדת תסכים למלחמת־תגרה, הלא יקרא בשם את הארוּרה, העושׂה כן! הדת הנוצרית ודאי לא. וכלום אין הקווקרים והמנוֹניטים נסבּלים, ובזכוּיוֹת וחירוּיוֹת אחרות, שונות מאוד משלנו?

תחת נוצרים ויהודים משתמש מר מיכאליס בבטוּי אשכנזים ויהודים. ודאי הוא נזהר מלהעמיד את ההבדל שביניהם רק על דעות שבאמוּנה ודת, ומבקש ביותר לראותנו כזרים, שעליהם לקבל את התנאים, המזומנים להם מאת אדוני הארץ. אבל, ראשית, הרי זוהי השאלה שלפנינו: אם לא מוּטב להם לאדוני־הארץ לקבּל את הנסבּלים האלה כאזרחים, מלמשוך אל הארץ נכרים אחרים בהוצאות מרוּבּוֹת? – ושנית: מבקש הייתי לברר, כמה אלפי שנה צריך יחס זה של אדון־הארץ ונכרי להיות הולך ונמשך? האם לא מוּטב יהיה להשכּיח את ההבדל הזה, לטובתה ותועלתה של האנוֹשוּת ותרבּוּתה?

ועוד סבור אני, שבכלל אין החוקים צריכים להתחשב עם דעות מיוחדות. עליהם לעשׂות דרכּם באֵין מעצור ולצווֹת מה שמועיל לטובת הכּלל, ומי שמוצא סתירה בין דעותיו המיוחדות לבין החוקים, ישתדל לסלקה. אם צריך להגן על ארץ־המולדת, יצא אל המערכה כל מי שתפקידו בכך. האנשים יודעים להטות במקרים כאלה את דעותיהם, עד שהן מכוּוָנות לתפקידם האזרחי.

רק אַל ישתדל אדם להבליט לעיניהם את הסתירה הזאת. לאחר שנות־מאות אחדוֹת תבּטל או תשתּכּח מאליה. בדרך זו נעשׂו הנוצרים, למרות תורתו של מיסד דתם, כובשי־עולם, מדכּאים וסוחרי־עבדים, וכך יכולים גם יהודים להתכּשר לשרוּת, – מובן מאליו שהם צריכים להיות אנשי מדה מתאימה, כפי שמזכּיר מר מיכאליס בחָכמה, אם אין רוצים להשתמש בהם רק כנגד אויבים ננסים או יהודים.

 

פּולמוס לפאטר–מנדלסזון    🔗

אגרת אל האדון הדיקוֹנוּס לָפאטר בצוּריך¹⁴

אוהב־אדם נערץ!

מצאת טוב וישר לפניך להקדיש לי את מחקרו של מר בּונה¹⁵ על הוֹכחות אמתּוּתה של הנצרוּת, שתרגמת מצרפתית, ולהשבּיעני בכתב־ההקדשה לעיני כל הקהל בדרך חגיגית ביותר: “לסתור את דברי החבּוּר הזה, אם הראָיות העיקריות, שעוּבדות הנצרוּת נשענות עליהן, אינן נכונות בעיני; ואם נכונות הן בעיני, לעשות מה שהפּקחוּת, אהבת־האמת והישרוּת מצווֹת אותי לעשׂות, – מה שאיש כסוֹקרטס היה עושׂה, אילו קרא את החבּוּר הזה ומצא שאין לסתור את דבריו”, כלומר: לעזוב את דת אבותי ולקבּל את הדת שה' בּונה מגן עליה. שכּן באמת, אפילו הייתי חושב זאת בדרך־כלל כהתרפּסוּת, להניח לפּקחוּת שתהא שקוּלה כנגד אהבת־האמת והישרוּת, הרי כאן במקרה זה תמָצאנה לי שלשתּן על כף־מאזנים אחת.

מוּבטחני שמעשׂיך נובעים ממקור טהור, ואיני יכול ליחס לך כוָנות אחרות חוץ משל אהבת־הבּריוֹת. לא הייתי ראוּי לכבוד מאת שום אדם ישר, אלמלא השיבותי לך מלב מלא־תודה רחשי חבּה תחת החבּה שנודעת לי מאתּך בדברי הקדשתך. ואף־על־פי־כן איני יכול לכחד שצעדך זה התמיהני עד מאוד. פּחות־מכּל יכולתי לצפּות להזמנה פּומבית מאת איש כלָפאטר.

מכּיוָן שעדיִן זוכר אתה שׂיחת־רעוּת ששׂחתּי בחדרי להנאתי עמך ועם ידידיך החשוּבים, אי־אפשר ששכחתּ כמה השתדלתי פעם בפעם להסב את השׂיחה מעניני דת אל נושׂאים יותר פושרים, ועד כמה הוצרכתם, אתה וידידיך, לפצוֹר בי עד שהעזתּי להביע דעתי על ענין החשוב כל־כך ללבּו של אדם. אם איני טועה, קדמוּ הבטחוֹת כי הדברים שידוּבּרוּ כאן לא יתפרסמו לעולם ברבים. – אבל מוּטב שאהיה טועה, מלהאשימך בעבירה על הבטחה זו. – ואולם אם בחדרי, בחברת אישים נכבדים מוּעטים, שהיתה לי סבּה מַספּקת לבטוֹֹח במחשבותיהם הטובות, השתדלתי בזהירוּת רבּה כל־כך להמנע מגלוּי־דעת, הרי נקל היה להבין כי גלוּי־דעת פומבי יהיה למורת רוחי, וכי אבוא במבוכה אם הקוֹל, המַמריץ אותי לכך, אי־אפשר שיהא מלעיב בי. מה אפוא ראית על ככה, להוציאני, למרות נטיתי שהיתה ידועה לך, מתּוך המון־העם ולהביאני אל שׂדה־קרב פּוּמבי, אשר כּל ימַי התאַויתי שלא אצטרך לדרוֹך עליו? – ואפילו ראית בהתאַפּקוּתי רק פחדנות ובישנוּת בלבד, כלום אין חוּלשה כזו ראויה לרתּוּי של כל לב נדיב?

אוּלם, חַששנוּתי להכּנס במחלוקת של דת לא היתה מעולם פחד או בישנוּת. רשאי אני לומר שלא מיום אתמול התחלתי לחקור ולבחון את דתי. את החובה לבחון את דעותי ומעשׂי הכּרתּי במוּקדם, ואם הקדשתּי משחר נעוּרי את עתּות המנוּחה והמרגוֹע לפילוסופיה ולאמנוּּיוֹת היפות, לא עשׂיתי זאת אלא מתוך כוָנה אחת ויחידה, להתקין עצמי לבחינה הכרחית זו. מניעים אחרים לכך ודאי שלא היו לי. במצב שהייתי שרוי בו לא יכולתי לצפות כי המדעים ימציאו לי טובה כלשהי בעולם הזה. היטב ידעתי כי בשבילי לא תמצא בעולם מחיה והצלחה בדרך זו. ותענוּג? – הוֹ, אוהב־אדם יקר־ערך לי! המצב שנתיחד לאַחַי בני־אמוּנתי בחיים האזרחיים, כל־כך רחוק הוא מן השמוּש החפשי בכוחות־הנפש, שאין אדם משלנו מַרבּה כל־עיקר את קורת־רוחו, בהכּירו לדעת את זכוּיות האנושוּת מצדן האמתּי. – גם על ענין זה הנני מונע עצמי מהסבּרה מפורטת. מי שמכּיר את המצב שאנו נתונים בו, ויש לו לב אדם, יחוּש הרבה יותר ממה שיכולני להגיד.

אילולא הביאתני חקירה זו רבּת־שנים לידי הכרעה גמורה לזכותה של דתי, ודאי שהיה הדבר צריך להיוָדע במעשׂה פומבי. איני מבין מַַהוּ שיכול היה לקשרני אל דת, הנראית חמוּרה מאֵין כמוֹה וכל־כך בזוּיה על הכּל, אלמלא הכּרתּי בלבּי את אמתּה. אחת־היא מה העלו חקירותי, כיוָן שהייתי מכּיר כי דת אבותי אינה האמתּית, מחוּיב הייתי לעזבה. אילו נוכחתי בלבי כי דת אחרת אמתּית היא, היתה זאת נבלה מתועבת מאין כמוה שלא להודות באמת למרות הכּרתי הפנימית. ומה עשׂוּי היה להשיאֵני לנבלה הזאת? כבר הודיתי כי במקרה זה היו הפּקחוּת, אהבת־האמת והישרוּת מוליכות אותי בדרך אחת.

לוּ אדיש הייתי לשתי הדתות יחד, וכל התגלוּת אלוהית היתה ללעג ולבוּז במחשבתי, כי עתה ידעתי יפה, מה הפּקחוּת יועצת כשהמַצפּוּן שותק. מה יכול היה לעכּב בידי? – פחד מפני בני אמונתי? כוחם החילוני דל הוא מכּדי שיוכל ליראֵני. – עקשנוּת? עצלוּת? דבקוּת במושׂגים של הרגל? – מאַחַר שהקדשתי רוב ימי חיי למחקר, חזקה עלי שיש בי די ישוב־הדעת, שלא להקריב את פרי חקירותי לחוּלשוֹת כאלה.

הנך רואה אפוא, שלוּלא הכּרתי הישרה בנוגע לדתי, היתה מסקנת מחקרי מתגלה בהכרח במעשׂה פוּמבּי. אבל, מכּיוָן שחיזקה אותי במורשת אבותי, יכולתי להוסיף ללכת לדרכּי בחשאי, בלי שאצטרך לתת דין־וחשבון לפני העולם על הכּרתי הפנימית. לא אכחד כי הבחַנתּי בדתי הוספות וסלוּפים בידי אדם, המַכהים לצערי את זהרה. מי איש אוהב־אמת ויוּכל להשתּבּח כי מצא את דתו כולה נקיה מחוקות בני־אדם מזיקות? כּולנו, כל שוחרי האמת, מכּירים את הבל־פיהן המרעיל של הצביעוּת והאמונה התּפלה, ומתאוים שתהיה היכולת בידנו לסלקו בלי נזק לאָמתּי ולטוב. אבל בעיקרה של דתי בטוּח אני בטחון גמוּר שאין להזיזוֹ, כמו שאתה או ה' בּוֹנה בטוחים בשלכם, והנני מעיד בזה לפני אלוהי האמת, הבורא והמקיים אותך ואותי, – אשר בשמו השבּעתני בדברי הקדשתך, – כי אוסיף להחזיק בעיקרים שלי כל זמן שנשמתי כּוּלה לא תשנה את טבעה. הריחוק מן הדת שלכם, שהודעתיו לך ולידידיך, לא נתמעט מאותו הזמן, ורגש־הכבוד לאָפיוֹ המוּסרי של מיסדה. – לולא עברתּ בשתיקה על התנאי שהוספתי לזה בפירוש, הייתי יכול להודות בו גם עכשיו. חַיב אדם לסיים פעם אחת בימי חייו עיוּנים ידועים, כדי שיוכל ללכת הלאה. רשאי אני לומר שביחס לדת כבר עשׂיתי זאת לפני שנים מספר. קראתי, השויתי, אִזנתּי והכרעתּי.

ואף־על־פי־כן, לוּ גם היתה היהדוּת מוּשפּלת לארץ בכל ספר־למוּד פולמוסי, ולוּ גם הריעוּ עליה תרועת־נצחון בכל תרגיל בית־ספר, לעולם לא הייתי מכניס עצמי בוכּוּח על כך. בלי התנגדות כלשהי מצדי יכול היה כל ידען או ידען־למחצה בספרוּת הרבּנית ליצוֹר לעצמו ולקוראיו מוּשׂג מגוחך כאַוַת־נפשו על היהדוּת, מתוך ספרים בלים, ששום יהודי נבון אינו קורא בהם ואינו מכּיר אותם. את הדעה הבָּזה ליהודי חפצתי כי אוּכל לסתוֹר באורח־צדקה ולא בכתבי־פולמוס. הדת שלי, הפילוסופיה שלי ומַעמדי בחיים האזרחיים מספּקים בידי טעמים חשוּבים ביותר להמנע מכל מחלוקת דתית ולדבּר בכּתבים, שאני מפרסם ברבים, רק על אותן האמתּוֹת, שצריכות להיות חשוּבות לכל הדתוֹת בשוה.

לפי כללי דתי איני רשאי להשתדל לגייר שום אדם, שלא נולד בתורת ישׂראל. רוּח זו של עשׂית נפשות, שאחדים משתוקקים כל־כך להעמיסה על היהדוּת ולמצוא בה את מקורה, הריהי מתנגדת לה מן הקצה אל הקצה. כל הרבנים מורים פה־אחד כי חוקים שבכתב ושבעל־פה, שדת ההתגלוּת שלנו עומדת עליהם, אינם חובה אלא לאוּמתנו בלבד. תּורה צוָה לנו משה, מוֹרשה קהלת יעקב¹⁶. כל שאָר אומות־העולם, מאמינים אנו, נצטווּ בדבר אלוהים להחזיק בחוק הטבע ובדת האבות¹⁷. בני־אדם הנוהגים בחייהם על־פי דת זו של הטבע והתבוּנה, קרויים חסידי אומות־העולם¹⁸, ויש להם חלק לעולם הבא¹⁹.

תמונה 1

רבותינו רחוקים כל־כך מכל שאיפה של גיוּר, עד שגזרו שכל הבא להתגייר מאליו, חובה עלינו לשדלוֹ בדברים קשים כי ימנע ממחשבתו. עלינו להסביר לו שעל־ידי המעשׂה הזה הריהו מטיל על עצמו משׂא כבד שלא לצורך, כי במצבו של עכשיו אין לו אלא לקים את מצווֹת בני נח, כדי להיות בן עולם הבא, וכיוָן שיקבל עליו את דת ישׂראל, הריהו משתּעבּד מרצון עצמו לכל חוקי האמונה הקשים ועליו לקימם, שאם לאו, יהא צפוּי לענשים הכּרוּכים בהפרתם. ולסוף עלינו לתאר לו נאמנה גם את הצרה והמצוּקה והחרפה שהאוּמה הישׂראלית נתוּנה בה בזמן הזה, כדי למנוֹע אותו מלעשׂות מעשׂה, שאולי נמהר הוא וסופו שיתחרט עליו²⁰.

מכּאן, שדת אבותי אינה רוצה להתפּשט. אַל לנו לשלוח משלחות לארצות הוֹדו או לגרנלנדיה, כדי להטיף לעמים הרחוקים ההם לקבּל את דתנו. ביחוד זה העם האחרון, שלפי התאוּרים המצוּיים בידנו הוא מקיים את חוק הטבע כהלכתו, לדאבוננו יותר ממנו, הריהו, לפי למודי הדת שלנו, עם שיש להתקנא בו. מי שלא נולד בתורתנו, אינו חַיב לחיות לפי תורתנו. רק עלינו בלבד מוּטלת, לפי השקפתנו, החובה לקיים את החוקים האלה, ודבר זה הרי אין בו כדי לעורר מוֹרת־רוּח בקרב בני־אדם אחרים. דעותינו תּפלות הן בעיני הבריוֹת? אין מן הצורך לעורר מריבות על כך. אנו מתנהגים על־פי ההכּרה הפנימית שלנו, ואחרים רשאים להטיל ספק בערך החוקים, שלפי הודאתנו אינם חובה עליהם. אם נוהגים הם ביושר, במדת הסבלנות ובאהבת־הבּריוֹת, כשהם מלגלגים כל־כך על חוקינו ומנהגינו, דבר זה אנו מוסרים למצפּוּנם שלהם. כיוָן שאיננו מבקשים להוכיח לאחרים את אמתּוּת דעתנו, הרי אין מועיל בוכּוּח ובמחלוקת.

אילו נמצא בין בני־דורי אחד קוֹנפוּציוּס או סוֹלוֹן, הייתי יכול, לפי עיקרי דתי, לאהוב ולהעריץ את האיש הגדול, בלי להעלות על דעתי את המחשבה המגוּחכת לגייר את קוֹנפוּציוּס או סוֹלוֹן. לגייר? לָמה? מכּיוָן שאינו מקהלת יעקב, אין חוּקי דתי חובה עליו, ובנוגע לתּורות, נבוא עליהן במהרה לידי הסכּם. כלום אני מאמין שיכול הוא להיות בן עולם־הבא? – אוֹ! חושב אני כי איש המדריך בני־אדם באורח־צדקה בעולם הזה, אי־אפשר שיהא יורש גיהנום בעולם הבא, ואין לי לפחד מפני קוֹליגיוֹן נכבד, שיעמידני על דעה זו לדין, כדרך שעשׂתה הסוֹרבּוֹנה למַרמוֹנטל הישר באדם²¹.

יש לי, לאָשרי, כמה ידידים מצוינים שלא מבּני אמונתי. אנו אוהבים זה את זה אהבה נאמנה, אף־על־פי שאנו משערים ומניחים כי בעניני אמונה ודת דעותינו חלוּקות. אני מתענג על חברתם, שמשפּרת אותי וגורמת לי נחת־רוּח. מעולם לא קרא אלי לבי בסתר: חבל על הנפש היפה! מי שמאמין כי מחוּץ לבית־תפילתו אין אדם זוכה לאושר נצחי, ודאי עולות בלבו אנחות כאלה לעתים קרובות.

אמנם, נתיחדה לכל בן־תמותה זיקה טבעית להפיץ דעות ומדות טובות בקרב עמיתיו ולעקור מלבם דעות־קדומות ומשגוֹת, עד כמה שידו משׂגת. מבחינה זו, יתּכן לחשוב, חובתו של כל אדם היא לערער בפומבי על דעות דתיות, הנראות לו כמוּטעוֹת. ואולם, לא כל הדעות־הקדוּמוֹת רעות ומזיקות הן במדה שוָה, ולפיכך אין להתנהג בשוה לגבּי כל הדעות־הקדומות, המצוּיות, לפי דעתנו, אצל עמיתינו. מהן שעומדות בנגוד בלתי־אמצעי לאושר המין האנושי. ברוּר וגלוּי שהשפעתן על מדות בני־אדם רעה ומזיקה, ואין לנו לצפות מהן שתבאנה אפילו תועלת ארעית. את אלה צריך כל אוהב־אדם לתקוֹף בלי עקיפין. הדרך הישרה להתנפּל עליהן היא בלי ספק הטובה ביותר, וכל איחוּר בדרכי סחור־סחור אין לו כפּרה. ממין זה הן כל הטעוּיוֹת והדעות־הקדוּמות של בני־אדם, המפריעות את מנוּחתם ושלומם של עצמם ושל עמיתיהם וממיתות בקרב האדם כל זרע של אמת וטוב, קודם שיוּכל לבוא לידי צמיחה. מצד אחד קנאוּת, שׂנאת־אדם, יצר רדיפות, ומצד שני קלות־דעת, תפנוקי מוֹתרוֹת ופוֹקרנוּת.

ואולם לפעמים שייכוֹת דעותיהם של עמיתי, שלפי הכּרתי משגוֹת הן, אל סוג העיקרים העיוּניים הגבוהים, שהם רחוקים מן המַעשׂי, עד שאין בהם כדי להזיק בלתי־אמצעית; אלא שדוקא מחמת כלליוּתן הן הן היסודות, שהעם המחזיק בהן הקים עליהם את שיטת המוּסר והחברתיוּת שלו, ולפיכך הגיעו בדרך־מקרה לידי חשיבות יתרה אצל חלק זה מהמין האנושי. לערער על אמונות ודעות כאלה ברבים, משום שאנו חושבים אותן למשגוֹת, הרי זה כאילו באנו לחתור את היסוד, בלי לתמוך את הבנין, כדי לבדוֹק אם זה היסוד חָזק ונאמן הוא. מי שדאגתו לטובת בני־האדם מרוּבּה מדאגתו לתהלת עצמו, יכבוש את דעתו על דעות־קדומות ממין זה, ויִשמר מלתקוף אותן בפה מלא ובלי זהירות יתרה, כדי שלא לערער עיקרי־מוּסר חשוּד בעיניו, קודם שקבּלו בני־אדם את האמת שהוא מבקש להעמיד במקומו.

ולפיכך יכול ויכול אני להבחין, לפי דעתי, אצל עמיתי האזרחים דעות־קדומות לאומיות ודעות דתיות משוּבּשות, ואף־על־פי־כן אני מחויב לשתוק, אם המשגוֹת האלה אינם הורסים באופן בלתי־אמצעי לא את הדת הטבעית ולא את החוק הטבעי, ואדרבא, קשורים הם באקראי עם התקדמוּת הטוב. אמנם, מוּסריוּת מעשׂינו כמעט שאינה ראויה לשמה, אם היא מיוסדת על משגה, והטוב קיומו מוּבטח על־ידי האמת, משמכּירים אותה, יותר מאשר על־ידי הדעה־הקדומה. אבל כל זמן שאינה מוּכּרת, כל זמן שלא נעשׂתה לאומית, כדי שתוכל לפעול על המון־העם הרב פעולה חזקה, כדומה לדעה־הקדומה המוּשרשת, צריכה זו להיות כמעט קדוֹשה לכל אוהב צדקה.

על אחת כמה וכמה חובת צניעוּת זו עלינו, אם האוּמה המחזיקה לפי דעתנו במשגות כמו אלה, ראויה מצד אחר לכבוד על רוב חָכמה ומעשׂים טובים, ויש בה הרבה אנשים גדולים, הראויים להקרא בשם נדיבי המין האנושי. חלק תרוּמי כזה מן האנוֹשוּת צריך שישׂאו את פניו ביראת־הכבוד אפילו במקום שדבק בו משהו מן החולשה האנושית. מי רשאי להעיז ולהעלים עיניו מן המעלות המצוינות של אוּמה נעלה כזאת, ולהתנפּל עליה במקום שלפי סברתו מצא בה חולשה?

אלה הם הטעמים והנמוּקים, שהדת והפילוסופיה שלי מַספּיקוֹת בידי להמנע בזהירות יתרה מוכּוּחים דתיים. הוסיפה על זה את המצב הבּיתי, שאני חי בו בתוך עמיתי, וּוַדאי שתדון אותי לכף זכות. בן אני לעם מדוּכּא, שצריך להתחנן לפני האומה השלטת בדבר מגן ומחסה, ובשום מקום אינו מקבּל אותם אלא מתּוֹך הגבּלוֹת ידועות. חירוּיוֹת, המוּתּרות לכל בן־אדם, עליהן מוַתּרים אַחַי־לאמונה בנפש חפצה, ודעתם נוחה כשהם נסבּלים ומוּגנים. עליהם להחזיק טובה לאוּמה המקבּלת אותם בתנאים נוחים־לנשׂוֹא ולחשוב לה זאת לחסד לא־מעט, מאחר שבכמה מדינות נמנעת מהם אפילו זכות הישיבה. הרי לפי חוקי עיר מולדתך אין ידידך המהוּל רשאי אפילו לבקר אותך בצוּריך! וכמה חַיבים אפוא אחי־לאמונה להכּיר טובה לאומה השלטת, הכוללת אותם בתוך אהבת־הבּריוֹת הכּללית ומניחה אותם באין מעצור לעבוד את אֵל־שדי לפי מנהג אבותיהם! במדינה שאני יושב בה נתּנת להם בבחינה זו חירוּת הוגנת ביותר, – ולא תהא נפשם סולדת מלחלוק על דתו של החלק השליט, כלומר להתנפּל על מגיניהם מאותו הצד, שהוא ודאי הרָגיש ביותר אצל אנשים צדקניים?

על־פי הכּללים האלה גמרתּי בלבי להתנהג בכל עת, ולהמנע בתכלית הזהירוּת ממריבות בעניני דת, אם סבּה יוצאת־מן־הכלל לא תכריחני לשנות את החלָטתי. על דרישות פרטיוֹת מצד אנשים מכוּבּדים עברתּי מתּוֹך אומץ־רוח בשתיקה, ואת טרחנוּתם של קטני־רוח, שנטלוּ רשות לעצמם לפגוע בי ברבים בגלל דתי, בזיתי בלבי. ואולם ההשבּעה החגיגית של איש כלָפאטר מכריחתני על־כל־פנים לגלוֹת את מחשבותי, לבל ידמה איש את השתיקה המוּפרזה לבוּז או להודאה.

את חבּוּרוֹ של בּוֹנה, שתּוּרגם על־ידיך, קראתי בעיוּן. אם הוכחותיו נתקבלו על דעתי, שוב אין זו שאלה לאחר מה שהודעתי קודם. אבל עלי להודות, שגם לפי דרכּו, בתור למוּד־זכוּת על הדת הנוצרית, לא היה לו בעיני אותו הערך, שאתה מיחד לו. מכּיר אני את ה' בּוֹנה מתוך שאָר חבּוּריו כסופר מצוין, אבל קראתי כמה ספרי־סנגוריה על אותה הדת, לא אוֹמַר של אנגלים, אלא של בני־ארצי האשכנזים, והלָלוּ נראו לי מבוּססים ופילוסופיים הרבה יותר מזה של בּוֹנה, שאתה מציע לי לעין בו כדי להחזירני למוּטב. אם איני טועה, הרי רוב ההשערות הפילוסופיות של סופר זה צמחו אף הן על קרקע אשכנזי, ואפילו המחבר של Essai de Psychologie שה' בּוֹנה הולך בעקבותיו בנאמנות שכּזו, כמעט הכּל מפילוסופים אשכנזים בא לו. במקום שהדבר נוגע לעיקרים פילוסופיים, אין האשכנזי צריך לשאוֹל מאת שכניו אלא על־המעט.

ועדיִן העיוּנים הכּלליים, שמַקדים ה' בּוֹנה, הם, לדעתי, החלק העמקני שבּסּפר הזה. כי השמוּש שהוא עושה בהם לסנגוריה על דתו, נראָה לי כשרירוּת לא־יאוּתה כל־כך, שכמעט לא הכּרתּי כאן איש כמו בּוֹנה. לא נעים לי שעלי להוציא משפט שונה כל־כך משלך. נדמה לי כאילו ההכּרה הפנימית של ה' בּוֹנה וקנאה לדתו, ראוּיה לשבח, הוסיפו להוכחותיו משקל, שאדם אחר אינו יכול למצוא בהן. נדמה לי שרוב מסקנותיו אינן יוצאות כלל מתּוך ההנחות, עד כדי כך, שיכולני להעיז ולהגן באותם הנמוּקים עצמם על כל דת שהיא. את המחבּר עצמו אולי אין להאשים בזה. ודאי כתב את הספר בשביל קוראים המאמינים כמוהו ואינם קוראים אלא כדי לתת חזוּק לאמוּנתם. כשסופרים וקוראים מסכּימים מתּחילה בנוגע למסקנה, ודאי שישלימו ביניהם מיד בנוגע לנמוּקים. אבל עליך, אדוני, רשאי אני לתמוה, שאתה חושב את החבּוּר הזה כמספּיק להכריע דעתו של אדם, אשר לפי עיקרי משפּטיו ודאי שלבו נתון להשקפה נוֹגדת. אי־אפשר ששוית לפניך מחשבותיו של אדם, שאינו מביא עמו אותה הכּרה, אלא צריך שיבקש אותה תחילה בספרים הללו. אבל אם עשׂית כן, ובכל זאת אתה מאמין, כפי שאתה מרמז, שאפילו אדם כסוֹקרטס מוכרח להודות כי הוכחותיו של ה' בּוֹנה אין לסתרן, הרי אחד מאתנו ודאי משמש דוּגמה מוּפלאה לכוחם של החנוך והדעות־הקדומות לשלוט אפילו על אנשים, המבקשים את האמת בלב תמים.

הנה הודעתיך את הטעמים, מדוע גדול כל־כך חפצי שלא להתוַכּח לעולם על עניני־דת; אבל גם רמזתי לך כי היטב יודע אני שיכוֹלני להשיב משהוּ על חבּוּרו של ה' בּוֹנה. אם יאיצו בי, אהיה אנוס להסיר מנגד עיני את החששות ולפרסם ברבים את מחשבותי על חבּוּרו של ה' בּוֹנה ועל הענין שהוא מגן עליו, מתּוך עיוּנים שכּנגד. ואולם מקוה אני שתפטוֹר אותי מן המעשׂה שאינו נעים לי, ותניחני לשוב אל מצב השלום והשלוָה, שכּל־כך טבעי הוא בשבילי. אם תעמיד את עצמך במקומי ותסתּכּל במסבּוֹת לא מנקודת־ההשקפה שלך אלא מזו שלי, תתן צדק לנטיות רוחי. אין את נפשי לבוא לידי נסיון לצאת מן התּחום, שתּחמתי לעצמי מתוך יִשוּב־הדעת.

הנני מעריצך הנאמן

בכבוד גמוּר

משה מנדלסזון

בּרלין, 12 דצמבּר, 1769.

 

תשובה למר משה מנדלסזון בברלין מאת יוהן קספּר לפאטר    🔗

בצרוּף אחרית־דבר מאת משה מנדלסזון

אדוני הנערץ!

נטלתּי רשות לעצמי לבקש ממך בפומבי, או לסתּור את מחקרו של ה' בּוֹנה על הוכחות אמתּה של הנצרוּת, או לעשׂות מה שאיש כסוֹקרטס היה עושׂה, אילו מצא כי עיקרו של מחקר זה אין עליו תשובה לסתור.

איני רוצה להעלים ממך כי המעשׂה הזה, המתמיה אותך כל־כך, נראָה לידידי, כמעט כולם, ביִחוּד לאלה שבחוץ־לארץ ובפרט לה' בּוֹנה, כצעד נמהר ביותר. זה האחרון גנה אותו מאוד. אלא שדחקה השעה. קרבת היריד הממשמש ובא מנעה ממני את היכולת להוָעץ על כך עם ידידי שבחוץ־לארץ.

עליך לדעת, ידידי היקר (אתה נותן לי את הרשוּת לכנוֹתך כך), כי חַוַת־דעת מאוחרת זו של ידידי לא היתה דבר של מה־בכך בעיני, ועוד קודם שקבּלתּי את אגרתך החביבה נוטה הייתי לחַלץ אותך מן המבוכה שגרמתי לך.

אמנם לא יכולתי משום כך להתחרט לגמרי על המעשׂה, ואני סבור גם עתּה, לאחר קבּלת אגרתך ולאחר ששמעתי את דעות הקהל השונות כל־כך, שאין לי סבּה להתחרט עליו ללא תנאי. אבל מתחיל אני להבין, שאולי יכול הייתי להשׂיג את חפצי ביתר הצלחה על דרך אחרת ולחסוֹך ממך על־ידי כך את המבוכה הזאת.

לא לכך נתכּוַנתי, להוציא מידך הוֹדאת אמוּנה – כוָנתי לא היתה אלא לשרת את ענין הנצרוּת, הקרוב מאוד ללבּי, שרוּת חשוּב הרבה יותר מתּרגוּם חבּוּרו של בּוֹנה – שאמנם ראיתי בו סניגוריה מעוּלה על אותו ענין, – עם שיעלה בידי, כפי שקויתי, לשדל אותך לחקור ולבחון את החבּוּר הזה: בחינה וחקירה, שהייתי בטוח בה מראש כי תועיל הרבה להגיה אור על האמת, או מה שחשבתי לאמת לפי הכּרתי הפּנימית.

עכשיו רואה אני שהייתי משׂיג את מטרתי זו בנקל יותר, על־כל־פנים בשביל הקהל, אילו בקשתּי ממך במכתב פרטי להביע את מחשבותיך על הפילוסופיה של בּוֹנה ושמוּשה המוּסגל לנצרוּת, או, מאחר שחפצתּי לצעוד צעד הלאה, אילו ערכתּי בכּל את דברי־ההקדשה כמו שצריך לערכם בשעה שמבקשים להגיש חבּוּרו של פילוסוף אחד לפילוסוף אחר לשם בחינה.

אגרתך החביבה מאַשרת את משפּטם של ידידי ומוכיחה לי בהחלט שאמנם עשׂיתי משגה. – אתה דן את כוָנתי הטובה בצדק ובמישור, אלא שביחד עם זה אתה מראה לי, אֵילוּ נמוּקים לא הייתי צריך להקשיב כשאני לעצמי, ואֵילוּ נמוּקים אחרים משלך צריך הייתי לשקול בדעתי: נמוקים המזכּים אותך לא לקבּל ולא לסתּור ברבּים²²; נמוקים, שאינך מחויב כלל לאָמרם.

לפיכך צריך אני לחשוב כי לשם הגנתי לא די שאפרש כאן את הנמוקים שלי, שעוררוני לעשׂות אותו מעשׂה. ודאי יש בהם בנמוקים הלָלוּ כדי להצדיק את חפצי – כי אתּה תבחן את חבּוּרו של בּוֹנה – בעיני כל המכּירים אותך בתור פילוסוף. ודאי יש בהם כדי להוכיח שכּל אדם במקומי היה בא, אם לא לידי הכרח של חובה, הרי לידי נסיון מוסרי גדול, לשדל אותך כי תזקק לחקירה זו. ואף־על־פי־כן, תּקיפוּת זו, החלָטיוּת זו של בקשתי לא תחדל להיות משגה, מפני הטעמים שהבאת אָתּה.

אמנם, ידיד־אמת נעלה, עדיִן אני מובטח בזה, ועכשיו יותר מבּכל עת תמיד, כי פונה הייתי אל האיש הנכון, אילולא הרהבתּי אלא להציע לפניך, בתור פילוסוף, את החלק הזה מן הפילוסופיה של בּוֹנה לבחינה חמוּרה לטובת הכּלל. על חשיבוּת הפילוסופיה לשמוּש ההתגלוּת דעותינו שווֹת. אין דבר חשוב בעיניך יותר מזה. “לא מיום אתמול התחלתּ לחקור ולבחון את דתך. את החובה לבחון אותה הכּרתּ במוקדם, ואם הקדשתּ משחר נעוריך את עתּות המנוחה והמרגוע שלך לפילוסופיה ולאמנויות היפות, לא עשׂית זאת אלא מתוך כוָנה אחת ויחידה, להתקין עצמך לבחינה הכרחית זו”. – הו, ידידי הנערץ! אתה מתאר לפני, שלא לרצונך, את האיש שאליו הייתי חומד לפנות, כדי להפיק תועלת מחקירותיו ולהציע לפניו את שלי לבחינה חריפה ביותר.

אלא שמן־היושר היה כי אתן דעתי לא רק על זה, שחקירת הדת ודאי חשובה בעיניך כמו בעיני אָני; צריך הייתי, מלבד זה, לשאול את נפשי: אם אותה חובה, המצוָה על חקירת הדת ועל ההודאה בה, מטילה גם חובה להכּנס בויכּוּחים דתיים? – כי אז יכולתי לתאר לעצמי לכל־הפחות מעט מן הנמוּקים, שבהם אתה מוכיח לי כי אינך מחוּיב לכך וכי איני רשאי לתבוע אותך בפומביוּת ובהחלָטיוּת גדולה כל־כך. ואפילו לא היו נמוּקיך אלה מוּחוָרים לי מיד, הרי דבר זה בלבד, שבנוגע לחשיבוּת חקר הנצרוּת עדיִן לא באנו לידי הסכם, צריך היה לשמש לי מעצור.

הנני חוזר בי אפוא מדרישתי הנמרצת, דבר שלא היתה לי רשות מַספּקת לעשׂותו, ומבקש ממך בלב שלם בפני כל הקהל: סלח לי על ההפצרה היתרה, על המעוּוָת שבדברי הקדשתי.

מתּוך תקוָה בוטחת כי תרצה את בקשת־הסליחה הנאמנה שלי, הנני מעז עוד להביע לפניך בפה מלא את מחשבותי על פרטים אחדים של אגרתך ולגלוֹת לך את משאלת לבי.

הייתי מצטער מאוד, אילו רק מתּוך חן וחסד וסבר־פנים כבשתּ בלבך את החשד, שעברתּי על הבטחה.

כך, כשהזכרתי את שׂיחתנו; – כלום יכול אתה, נפש ישרה, להניח לקהל אפילו אבק־הרהור, שיש כאן הפרת הבטחה, נצוּל אותה שׂיחה בדרך של גלוּי־סוד לרעתך? – – כלום יכול אתה ליחס לי חוֹסר פקחוּת עד כדי כך, שהייתי מפקיר עצמי לתוכחה כזו, אילו יכולתי להעלות על דעתי כי ראוּי אני לה? – – יכאב לבי מאוד, אם נגרמה לך לא בצדיה עגמת־נפש כלשהי, שלא נתתי את דעתי למַדי על תנאֵי מצבך. ואם כך, אתפלל לאלוהים כי יסב מעליך את כל תוצאות המשגה שלי, שאינן נעימות לך. – – מכּיון ששׂיחה זו שמשה גורם ראשון לדברי־הקדשתי, נראה לי ברגע שכּתבתּי אותם, כי דבר מאוד טבעי, מאוד תמים הוא להזכּיר אותה בכלל.

אבל, הרי כשהזכּרתּי את רגש הוֹקרתך לאָפיוֹ המוסרי של מיסד דתי, עברתּי בשתיקה על התנאי שהוספתּ מפורש? הרי זה – – לא, ידידי, דבר־מַעל ודאי שאין כאן, – כלוּם רמזתּי כי הוקרה זו שלך מוחלטת היא, ללא תנאי? הרי בדברי־הקדשתי אף לא השתמשתּי במלה הוֹקרה. דבּרתּי אך על כבוֹד, ולא על כבוֹד דתי, כלל וכלל! משוּם שאין זו אמת, – אלא רק על כבוֹד פילוסופי; בכוָנה הדגשתּי גם את המלה הזאת וגם את המלה מוּסרי. וסמוך לפני כן באים הבטוּיים: עם כל היותך רחוק מן הנצרוּת. – כלום לא יכול הקורא הישר²³ להכּיר מיד, כי אותו הכּבוד אמנם אינו ללא־תנאי, ולא עוד אלא שמצומצם הוא מאוד, ואינו דתי כל־עיקר? – יכול הייתי לדבּר בשׂפה ברוּרה יוֹתר. עכשיו אני רואה שאמנם צריך הייתי לעשׂות כן: כל־כמה שהייתי חושש, שמא תבוא אז להזכּירני שלא עמדתּי בדבּוּרי.

אהיה חוטא בחשדנוּת כלפּי הלב הנדיב ביותר, אם אַעלה על דעתי כי לאחר מסירת־מודעה כזאת עוד תוכל לחשוב שההשמטה נעשׂתה במזיד או שהיא בלתי־מוסרית. אם איני טועה, היתה הבעת הכּבוד לגבּי מיסד דתי קשורה מצדך בתנאי גדול זה: “לולא נטל לעצמו את כבוֹד ההערצה, הראויה אך לה' האחד”. הוסיפהוּ אַתּה, אם אחר הוא.

תּמה אתה, אדוני הנכבד, שחשבתּי את חבּוּרו של ה' בּוֹנה כמספּיק לשכנע אותך. – אמנם, הכּרתי הפנימית באלָהיוּתה של דתי יכלה לסמא את עיני בהערכת ראָיוֹתיו של המחבּר. אולי נראו לי חזקות יותר מכּפי שהן באמת, אולי חזקות יותר מכּפי שהוא, הפילוסוף הצנוע, חוֹשבן בעצמו (שכּן בעצם ודאי לא נתכּוון בהן להוכחת קוראים מבני דתך); ואף אילוּ מצאתי בהן לקוּיים אחדים או צדדים קלושים, כלום אי־אפשר שיהיו נראים לי מסוּג זה, שאַתּה כפילוסוף מנוסה תוכל להשלימם על־נקלה ואף־על־פּי־כן למצוא שעיקר מסקנותיו אינו נתּן לסתירה? ברור כי דרשתּי אך לבחון את הראָיות העוּבדתיוֹת לדת הנוצרית, כפי ששקל אותן ה' בּוֹנה. לא אמרתּי אפילו מלה אחת על התּורה. רק ההיסטוֹריה חפצתּי שתּבּחן קודם־כל על־ידי פילוסוף שאין משׂוא־פנים לנגדו.

אכן זאת לא יכולתי כלל לתאר לעצמי, ופליאה היא בעיני גם היום, איך אתה, שהנך מאמין באמוּנה שלמה בעיקרה של דתך, “יכול היית להעיז ולהגן על כל דת שהיא, באותם הנמוקים עצמם, שה' בּוֹנה מוכיח בהם את אמתּה של הנצרות”.

גלוי־לב אתה: הרשני נא להיות גלוי־לב גם אָני. – במשפטך, המזלזל כל־כך בחבּוּרו של בּוֹנה, אֵלא קצת להכּיר את הפילוסוף משה. יכול אני לטעוֹת; אבל חפץ אני לשקול את הדבר כאשר עם לבבי. בלשון זו של בטוּל גמור כל־כך, המרחיק־לכת מכּפי שדורשת לכאוֹרה כוָנת אגרתך, מכּפי שיתּכן לכאוֹרה עם הכּרה מצד אחד בדת־התגלוּת, איני יכול מצד אחר לתאר לי איש בלי משפטים־קדומים גדולים על דתו.

הנך מודה ומחזיק בדת אבותיך; בדת, הנראית חמוּרה מאֵין כמוה ובזויה בעיני הכּל. אתה מאמין בכל לבך באמתּה! – בדת של התגלוּת? – רחוק אתה מלצחוק או מלָבוּז בלבך להתגלות – ואף־על־פי־כן צריכה נפשך כולה לשנות את טבעה, על־מנת שתּעשׂה נוצרי. – – עכשיו מובטחני בזה. הדבר תמוּה בעיני עד למעלה מכּל בטוּי; אבל אינו מַפחידני ביותר. הגדול שבפרקליטי הנצרוּת היה תחלה רחוק ממנה לכל־הפחות כמוך אתה. אמנם, כל נפשו שנתה את טבעה. תופעה, שמסופּקני אם תפקפּק בנאמנותה, וביאורה מתּוך סבּות טבעיות־פסיכולוגיות ודאי שלא יהא מספּיק יותר־מכּל בעיניך אָתּה. – – כי מי כמוך יחוּש את הנמנעוּת הטבעית, שרודף הנצרוּת הנמרץ ביותר יכול היה להעשׂות פתאום למגינה הנאמן, הנלהב והאַמיץ ביותר? – אתה, אשר בלי שתּרצה להעשׂות מתנגד לנצרוּת, – רחוק תכלית רחוּק מכל יצר רדיפה, – אתה, אשר עם כּל שפעת מחשבותיך הנדיבות, הנעלות, המלאות אהבת־אדם ביחס לנוצרים, אף־על־פי שהלָלוּ מפירים ועולבים, לחרפּתה הנצחית של הנצרוּת ושל האנושוּת, את החובות הקדושות ביותר כלפּי אוּמתך, שצריכה היתה להכּבד בעיניהם מכּמה בחינות, – הרי אתּה חושב בכל זאת לנמנע מצד המוּסר שתיעשׂה בזמן מן הזמנים לנוצרי? – עוּבדוֹת ויופי מוּסרי פנימי של שתי הדתות – משה וישוּ – עשׂרת הדברות ודרשת־ההר, הנביאים והשליחים – ריחוּקה ותכוּנתה של התקוּפה מזה ומזה – הסדר, המוּפסק מעט או הרבה, של עֵדים ותעוּדות שבכתב ומַזכּרוֹת אחרות – – הכּל זה כנגד זה שקוּל – הנני שם יד לפה. – – ולוַאי שאזכּה לדעת את הנמוּקים הפילוסופיים, שאתה תומך עליהם את אלָהיוּתה של הדת היהודית! – אכן חידה סתומה היא. האני־מאמין שלך ללא דרשוּך, שאיני רשאי לפי תומי לראות בו דוּמשמעוּת כלשהי, ורחוּקך מן הדת שלי, שלא נתמעט במאוּמה, יתבררו לי על־ידי כך!

אמנם אין נפשי לכפּוֹת אותך, שוחר־אמת תם וישר (כי אין לי רשות לכך) לסתוֹר את בּוֹנה או את הנצרוּת, או להגיד מפני מה אתה יהודי ולא נוצרי. אבל מוּכרח אני לומר מה שכּבר רמזתי: חושב אני את הנמוּקים העיקריים בנוגע להוכחות העוּבדתיוֹת על הנצרוּת לדברים שאין עליהם תשובה לסתור; ורשאי אני לומר שהאמת אהובה עלי, עד שכּל דבקוּתי בדתי לא תעכּבני לעזוב אותה, אם יבואו ויגלו לי את שקרוּתה, או יוכיחו לי כי הראָיוֹת המוּסריוֹת והעוּבדתיוֹת לאלָהיוּתה של שליחוּת ישוּ ערכּן

ההגיוֹני פחוּת הוא מן הראָיוֹת שעליהן אתה מבסס את אלהיותה של שליחוּת משה והנביאים. – בכל הדברים, שמוֹצאם מבני־אדם, אפשר לנהוג רתּוּי; אבל אלוהים אינו צריך לרתּוּי. אין לי חפץ בדת, ואפילו יש לה צדדים נאים, המתאמרת להיות אלוהית במובן הנעלה ביותר, ולאור הבּדיקה, שאין משׂוא־פנים לנגדה, נמצא שאינה אלא תרמית נאה, וּתהי תרמית זו נובעת לכאורה מתוך כוָנות קדושות ביותר.

ואולם נזכר אני כי משפּטך, שגרם לי להביע את המחשבות האלה, אינו נוגע לכל ההוכחות לזכוּתה של הנצרוּת, אלא רק להוכחותיו של בּוֹנה, שאתה סבור כי נופל הוא מהרבה סנגוריוֹת אחרות של דתי. אבל, מכּיוָן שעדיִן סבור אני כי טעמי ונמוּקי עמי למנות את המחבּר שלי עם מגיני הנצרוּת המצוּינים ביותר; מכּיוָן שבין כל אלה שקראתי איני מכּיר אף אחד, אשר שּמר את כללי ההגיון הבּריא והרצה את הוכחותיו ברב־ענין וקשר אותן יפה והגדירן בדיוק יותר ממנו, לפיכך רצוּי לי באמת לדעת את הנמוּקים, שמשפּטך נבע מהם. ידיעתם ובחינתם של אלה תהיה לי לתועלת בכל עת, ואפילו יביאוני לידי כך, שאראה הכרח לעצמי לעזוב מופתים אחדים של אמונתי, אשר חשבתים עד כה לאמתּיים. אילו גלוּ לי חולשתה של אחת הראָיּוֹת לזכוּתה של דתי, הייתי חושב זאת לטובה, לצדקה, הראוּיה למלוֹא תודת לבי: מה יתנו ומה יוסיפו לי סמוֹכוֹת, שאיני יכול לסמוך עליהן בבטחון גמור?

אבל עכשיו מה אעשׂה? – אתה אומר שאין כל חובה עליך להכניס עצמך בוכּוּחים דתיים, בין להפיץ את דתך אתה, ובין להוכיח לדתות אחרות כי אין להן יסוד. מכּל הטעמים שלך נראו לי אלה הנובעים מתּוך טבעה של דתך חזקים ביותר. יכול אני להבין, אפילו על־פי מושׂגי שלי על היהדות, שאני יוצר לי מתוך ההתגלוּת המשוּתפת לנו, כי הדת והכּנסיה היהודית אינה רוצה להתפשט אלא בקרב זרע יעקוב בלבד, ולפיכך אין רוּח הגיוּר מצוּיה בה. ואולם בדבר הנצרוּת עלי לחשוב להפך: זו צריכה, לפי טבעה, להיות דת כללית, מתאימה במדה אחת לכל אומות־העולם. אני בתור נוצרי סבוּר אפוא, שמוּטלת עלי חובה גדולה ביותר, אף כי רבים מאַחַי אינם מכּירים בה, לפרסם את כבוד אדוני ומורי ולהפיץ את האמת של דתי בכל הדרכים המוּשׂכּלות והמתאימות לטבעו של הענין, ולהרחיק ממנה כל משפט־קדום שדרכּו להזיק.

אף־על־פי שמאותו טעם, ובמקצת גם משאָר הטעמים, רואה אני שהדרישה אינה מן הנאוּת כאן, איני יכול בכל זאת למנוע עצמי מלבקש ממך, אדוני, לטובת האמת היקרה לך ולי, כי תואיל בשעת הפנאי ואם לא יעצרוך נמוקים חשובים, שלא הקהל ולא אני רשאים לדעת אותם, להגיד לפחות וביחוד לי (אם אינך מעדיף לעשׂות זאת בפומבי), במה חָטאה חקירתו של בּוֹנה נגד ההגיון. אל נא תכבוש לגמרי, על־כל־פנים ממני, את העיוּנים הנוֹגדים שלך, בין שהם מכוּוָנים רק כלפי הוכחתו של בּוֹנה, ובין שהם מכוּוָנים גם – ולכך אני מתאַוה עוד יותר – כלפּי הענין עצמו, שהוא הגן עליו. אם יהיה רצון מלפניך להכּנס עמי בחלוּף־מכתבים פרטי וידידותי על כך, אז יהיה הדבר תלוי בהסכּם שנינו, אם לפרסם באחד הימים את המכתבים במלואם או רק את מסקנתם. אחת אדע נאמנה, כי העיוּנים הנוֹגדים שלך יהיו כתובים בדרך פילוסופית וברוח מתונה; כי לא תהיה להם צורה כלשהי של כתב־פולמוס, ולעולם לא יתעורר איפוא אפילו שמץ חשד של התנפלות־אֵיבה על קדשי האוּמה, שאתה חוסה בצלה. אגרתך אלי (הרשני נא להגיד זאת) אינה מניחה מקום לחשוש שעלול אתה לעבור על־נקלה את הגבולות של כובד־ראש ויושר פילוסופי.

בתודה נאמנה הנני מקבל גם אותם המקומות שבאגרתך, המַספּיקים בידי ללמוד ולדעת בך ובהלָך־מחשבתך את היהדוּת הצרופה יותר, ואת הלָך־המחשבה השולט בספרים הרבּניים המעוּלים יותר, ולדון עליהם נכונה. אתה עוררת בי תשוקה רבּה לדעת על כך עוד יותר. אפשר שפּרסוּם רשימה של ספרי־היסוד המיוחדים לאוּמתך, יקנה לכמה נוצרים חפשים מדעות־קדומות מושׂגים יותר טובים על הגזע, שאנו מתהללים להיות מורכבים בו. אולי ידיעת השיטה המעוּלה של היהדות תתחיל להגוֹת מן הדרך כמה אבני־נגף המונחות בינה ובין הנצרות. אם תביעתי הפּזיזה ואגרתך המצוּינה תגרומנה לכך, ולוּ אך באקראי, – אנא הגידה לי, ידיד יקר, האם לא יהפך המצב הבלתי־נעים, שהבאתיך בו שלא בכוָנה, למצב נעים ביותר? על־כל־פנים אני לא הייתי מוסיף עוד להצטער על כך, שעל־ידי בקשתי, שנתכּונה לטובה, גרמתּי לזכּות באגרתך זו את הקהל החושב.

תנני להגיד זאת לכבוד האמת: מוצא אני באגרתך מחשבות־לב, שאני מעריץ אותן, לא־כי יתר על כן: שהזילו דמעות מעיני; מחשבות, שעוררו בקרבּי שוב את משאלת־לבי – סלח לי על חולשתי –: הלואי היית נוצרי! – לא מפני שהטלתי ספק כלשהו, אם הישׂראלי, אשר היודע־כּל צריך לתת לו את תעודת־היושר שנתתי לך בדברי הקדשתי, מכוּבּד הוא בעיניו כמו הנוצרי הישר. לא, אין מַשׂוא־פנים עם אלוהים, כך מלמדני גם האֵוַנגליוֹן שלי! כי אם איש הירא אותו ופועל צדק, מכל גוי וגוי, יפיק רצון ממנו. מלבד זה, הפילוסופיה וההתגלוּת המשותפות־לנו מַנחוֹת אותנו במעלוֹת האוֹשר הנצחי לעולם־הבא. מדת האושר הנצחי, כך אתה מורה, תהיה שוָה אצל כל היצוּרים המוּשׂכּלים למדת קליטוּתם המוּסרית. והנה לפי המוּשׂגים שלי יכול נוצרי להשׂיג את המדרגה העליונה של הכּוֹשר המוסרי הזה בקלוּת ובמהירות גדולה ביותר; וכלום לא תסלח לי, שהכּרה פנימית זו, החרוּתה אף היא בעומק טבעי, עוררתני ועדיִן מעוררת אותי להשתּוקק בכל נפשי שתּבחר גם אתה ללכת בדרך הקצרה ביותר אל רוּם הצדקה והאושר?

עוד רבּוֹת מבקש לבי להגיד לך, לבּי החושב עליך בשלוַת תּוֹם ומצפּוּן טהור ובעונג הידידוּת והחבּה! – אבל רב לי לדבּר בפני הקהל! הבה נוריד את המסך ואל נתּן עילה יתרה לפניוֹת ולסלוּפים, שלדאבוני הגדול כבר גרמו לך צער, למרוֹת כל זהירוּתך ודייקנותך. – אנו עֵסק לנו עם האמת, ולא עם ספּוּק יצר המפלגתּיוּת. האמת דבר קדוש היא מכּדי שנתּיר לעצמנו לשעשע בה קהל־מסתכּלים הולך־בטל; לא־כל־שכּן להפקירה לסלוּפים המפולפּלים ולמשפּטים המעוּקלים של אותם הבּריוֹת, שהשקר שקוּל בעיניהם כאמת, כשהם מדמים להרים על־ידי כך את קרן סיעתם.

הנני מסיים לא רק בהרגשה חדשה של הוֹקרה וחבּה יתרה, כי אם גם באמונת־לב, שבעיניך ודאי אך לריק היא, אבל בשבילי הריהי מוּבטחת ומשיבת־נפש, למצוא אותך, אם לא עכשיו, הרי בוַדאי לעתיד לבוא, בין מעריציו המאוּשרים של אותו האיש, אשר קהלת יעקב היא חבל נחלתו, של אדוני ומורי ישו הנוצרי, ישתבּח לעולם ועד. אמן!

צוּריך, 14 בפבּרוּאַר 1770.

יוהן קספּר לפאטר

 

אחרית דבר    🔗

ה' לפאטר הואיל בטוּבו לשלוח לי את תשובתו זו בכתב־יד, קודם שמסר אותה לדפוס. רואה אני במעשׂהו זה את מחשבותיו הטובות עלי ואת הידידוּת שהוא הוגה לי. ואולם תוכן תשובתו מראה, לפי דעתי, את אָפיוֹ המוּסרי מצדו המעולה ביותר. אתה מוצא בה את הסימנים המוּבהקים של אהבת־אדם אמתּית ויראת־אלוהים נאמנה, אש קנאה לטוֹב ולָאמתּי, יושר בלי כחל וסרק, וצניעוּת הקרובה לענוָה. הנני שׂמח מאוד שלא נכּרתּי מימַי את ערכּה של הנפש הנדיבה הזאת. אפילו ברגע הראשון של התרגשוּת לא הטלתי חשד בכוָנותיו של ה' לפאטר, אף כי מוזר היה בעיני לראות את האגרת הראשונה מאת איש מלוּמד, מלוּוָה בדרישה פּומבית.

מודה אני לה' לפאטר באמת ובתמים על שהוא דן את חששותי בצדק ואינו מכריחני להכניס עצמי במחלוקת, המתנגדת כל־כך לדרך מחשבתּי. בשעות המרגוע המעטות, שמשאירים לי עסוּקי, הריני משתּוקק לשכּוח כל פרוּד, כל ריב, שעשׂה בזמן מן הזמנים את האדם אויב לאדם, ומשתדל למחות מזכרוני גם את הנסיונות שהתרגשו עלי במרוּצת היום. בשעות המאוּשרות הללו מתמכּר אני בנפש חפצה להרגשת־הלב החפשית והשלמה, שעדיִן איני יכול לאַחד אותה עם מצבוֹ של איש ריב ומדוֹן. גם במובן המוּסרי, כמו במוּבן הגופני, לא נוצרתּי להיות אתּליט.

ואולם רוב טובה משפּיע עלי מר לפאטר, בבקשוֹ סליחה ממני ברבים. הוא ממני? על מה? אני חוזר ומעיד שמעולם לא ראיתי את עצמי נעלב על־ידיו. התּקיפוּת היתרה, כפי שמכנה זאת ה' לפאטר, והמעוּוָת שבכתב־הקדשתו אפשר לתלותם, לכל היותר, באהבת־אמת נמהרה יותר מדי, וזו כבר סליחתה בצדה.

את החשד כי עבר על הבטחתו, לא בקשתּי לכבוש בלבי מתוך חן וחסד או סבר־פּנים, אלא להביעו, כדי להמנע מעוול, בלשון של אִי־וַדאוּת, שבה עלתה אז הבטחה זו בזכרוני. רק נזכּוֹר נזכּרתּי כי הוּבטחה הבטחה בשעתה, אלא שלא נזכּרתּי בברור את המלים, אף לא אם ה' לפאטר או אחד מידידיו, שהשתתפו באותה שׂיחה, נתן את ההבטחה ההיא. לא יכולתי אפוא להביע את ההאשמה ביתר וַדאוּת משהיתה לי ביסוֹדה, ועכשיו שׂמח אני לבטל אותה לגמרי. המדוּבּר לא היה, כפי שאני מאמין למר לפאטר בלב שלם, אלא על חוסר־זהירוּת בגלוּי־סוד לרעתי, ומוּבטחני שה' לפאטר לא עלתה על דעתוֹ לגלוֹת סוד או להזיק לי.

בנוגע לחבּוּרו של בּוֹנה, עלי להודות: משפּטי מכוּוָן רק כלפּי השמוּש, שלצרכּוֹ המליץ עליו ה' לפאטר לפני. אמנם יכול הייתי להניח לכתחילה, שמר בּוֹנה לא נתכּוון כלל לסתור בכוח חקירותיו איזו סיעה דתית אחרת, ולא־כל־שכּן את היהדוּת, ולנגד עיניו לא היתה אלא התּכלית הרצוּיה להחזיר למוּטב על־ידי פילוסופיה מעוּלה את הספקנים וקטני־האמוּנה מן הכּנסיה שלו, אשר נפתּוּ על־ידי פילוסופיה כוזבת ושטחית ללגלג על דת, על השגחה, על השארוּת־הנפש, על תחית המתים ושׂכר־ועונש, כעל אמונה תפלה שאין לה שחר. לאוֹר זה יכול הייתי לבחון את חבּוּרו של האדון בּוֹנה ולהוציא משפּט נאוּת יותר על ערכּוֹ.

ואולם כּתוֹבת־ההקדשה האומללה הזיחה מנגד עיני את נקודת־ההשקפה הנכונה. כּיוָן שפּתחתי בכתובת זו ולא ידעתי שהמחבר גינה את מעשׂהוּ של המתרגם, קראתי את כל החבּוּר כאילו נכתב כנגדי וכנגד בני אמוּנתי, ומבּחינה זו נתחַיב שהשמוּש שנוהג ה' בּוֹנה בעיקרים פילוסופיים יהא נראה בעיני רופף וזדוני, ורשאי הייתי לומר כי אוּכל להעיז ולהגן בדרך זו עצמה על כל דת שהיא.

משפּט זה מתמיה את ה' לפאטר; אינו מבין איך אפשר להתאים אותו מצד אחד אל דת של התגלוּת, ואינו יכול עם זה לתאר לעצמו מצד אחר איש בלי דעות־קדומות גדולות לגבי דתו.

אם יש לי דעות־קדוּמות ביחס לדתי, דבר זה איני יכול להכריע בעצמי, כשם שאיני יכול לדעת אם נשימתי ריחה רע, אבל כי דברי אינו סותר את ההוֹדאה בדת־ההתגלוּת שלי, ברי לי בהחלט. והנני להביא רק פרט אחד לדוגמה.

ה' בּוֹנה חושב מעשׂי־נסים לסימנים מובהקים של האמת, ואם יש בידנו עדוּיוֹת נאמנות, שאחד נביא עשׂה נפלאות, שוּב אין להטיל ספק בשליחוּתו האלוהית. ומעתּה הוא מוכיח באמת, לפי הגיון בריא מאוד, כי מעשׂי נסים אין בהם כלום מן הנמנע, ועדוּיוֹת של מעשׂי־נסים יכולות להיות גם נאמנוֹת.

אבל, לפי תורות־הדת שלי אין כל מעשׂי הנפלאות סימני־הכּר של אמת, אף אינם ממציאים לנו שום ודאוּת מוּסרית על שליחוּתו האלוהית של הנביא. רק מתּן־החוק במעמד פומבי יכול היה, על־פי תורתנו, לתת ודאוּת מַספּקת, מפני שכאן לא היה צורך בתעודת־הרשאה של השליח, כּיוָן שכל האוּמה כּולה שמעה באזניה את הפּקוּדה האלוהית. כאן לא היה צורך לאַשר אמתּוֹת על־ידי מעשׂים ועלילוֹת, ולא תורות על־ידי מעשׂי־נפלאות, אלא נתּן להאמין שההופעה האלוהית מנתה את הנביא הזה לשליחה, כי־על־כן כל אדם שמע בעצמו את דבר המנוּי הזה. כמו שנאמר: “ויאמר ה' אל־משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבוּר ישמע העם בדבּרי עמך, וגם־בך יאמינו לעולם” (שמות יט, ט'); ונאמר: “וזה־לך האוֹת כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את־העם ממצרים תעבדוּן את־האלוהים על ההר הזה” (שם ג, י"ב). ובכן, לא על מעשׂי נפלאות, אלא על מתּן־התּורה מיוסדת אמונתנו בהתגלוּת. המצוָה (דברים יח, ט"ו) לשמוע אל נביא עושׂה אותות ומופתים, הריהי לפי משנת חכמינו רק חוֹק חיוּבי, המיוּסד לא על כּוח־ההוכחה של הנפלאות, אלא על רצונו של המחוקק; כשם שחוק חיובי מצונוּ להכריע בעניני משפט על־פי שני עדים (שם, יז, ו'), בלי לחשוב משום כך את העדוּת הזאת לוַדאית. כּללו של דבר, האמוּנה במעשׂי־נפלאות מיוּסדת לפי תורת חכמינו רק על החוק בלבד, ומניחה מראש את אמתּוֹ של החוק ולא־יעבור. – מי שרוצה להוסיף דעת על תורת־יסוֹד זו של היהדות, יעיין ביסודות־התורה של הרמב“ם, פרק ח, ט, י, ובביאור המפורט של דברי הרמב”ם האלה בספר העיקרים של ר' יוסף אַלבּוֹ, פרשה א', פרק י"ח.

מוצא אני פסוקים מכריעים בברית הישנה ואף־גם בברית החדשה, שמדיחים ונביאי־שקר אמנם יכולים לעשׂות מעשׂי־נפלאות²⁴. אם על־ידי כשפים ולהטים, או אולי על־ידי שמוּש־לרעה במַתּת־הכשרון, שנתּנה להם לצורך הגוּן, זאת איני מעיז להכריע. אבל ברי לי לאין ספק, שלפי הדברים המפורשים שבתורה, אין מעשׂי־נפלאות יכולים להחשב לסימן־הכּר ודאי של השליחות האלוהית.

לפיכך הייתי רשאי לומר לפי הכּרתי, כי הוכחה המיוסדת על כוח־הראָיה הנאמן של מעשׂי נפלאות, אינה מכריעה כלום כנגד בני אמונתי, משום שאין אנו מודים בנאמנוּת זו. לפי עיקרי היהדוּת שלי יכולתי אפוא לומר, כי בדרך־הוכחה זו עצמה נכון אני להגן על כל דת שהיא; שכּן איני מכּיר שום כּת דתית, שאין בידה עדוּיוֹת על מעשׂי־נפלאות, וכל אחד ואחד יש לו הזכוּת לחשוב את אבותיו לנאמנים. כל התגלוּת הולכת ונמסרת בקבּלה או בתעודות־זכּרון; בזה אנו מודים כולנו. אבל לפי העיקרים של דתי צריך מקורה של המסורת להיות מתּן־חוק פומבי, ולא מעשׂי־נפלאות סתם.

מכּאן מוּכח כי הדברים שאמרתּי ושהתמיהו כל־כך את ה' לפאטר, לא זו בלבד שיכולים הם לדוּר בשלום עם ההוֹדאה בהתגלוּת, אלא שהם גם נובעים מתוך עיקרי דתי. הישׂראלי דבּר על־פי עיקרים ישׂראליים. איך יכולתי אחרת, כל עוד סבוּר הייתי שמר בּוֹנה בקש לסתור את העיקרים של בני־ישׂראל? עכשיו שיודע אני כי הסופר המצוין הזה לא בקש אלא להכחיש את הכופרים שבכנסתּוֹ ולהוכיח כי התּורות, שהם מלגלגים עליהן, מסכימות לשׂכל הישר הרבה יותר מן העקשוּת קלת־הדעת שלהם, אמנם מסתלקים מאליהם רבים מן הקשיים שנתקלתי בהם למקרא התרגום, והריני מכּיר שהחבּוּר חשוב לפי תכליתו וראוי והגון הוא לאדון בּוֹנה הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער.

באגרתי אל ה' לפאטר אמרתּי: אם איני טועה, צמחו רוב ההשערות של ה' בּוֹנה על אדמה אשכנזית. ידידי סבורים שדברי עלולים להתפּרש – עד כמה שיכולני לראות, לא בלי עקוּמם וסלוּפם להכעיס – כאילו נתכּוונתּי להאשים את הפילוסוף הזה בגנבה ספרותית. ה' בּוֹנה הוא אחד הסופרים המצוינים בדורותינוּ, ואני קורא את כתביו לתועלתי ולהנאתי, ואָפיוֹ המוּסרי מכוּבּד עלי. לא הייתי סולח לי לעולם, אילו הפליט עטי כנגדו האשמה מגוּנה כזאת, ואפילו אך בעקיפין. בכלל מחזיק אני בדעה תמיד, כי ביחוּד בענינים מטפיסיים עלינו לשפּוֹט על זכוּת החדוּש בזהירוּת יתרה, וכי האשמת פּלָגיאט במדע הזה בזוּיה היא ביותר ככל שקשה ביותר להוכיח אותה. אמתּוֹת מטפיסיות חדשות לא נתגלו, על צד האמת, זה שנות־מאות. חשוּבי הענינים של ההכּרה המטפיסית, הראויים להיות נחקרים, כבר נחקרו פעמים רבות ונבדקו מצדדים שונים כל־כך, שבכדי לומר דבר־מה חדש, כמעט שצריך לומר דבר הבאי. אכן, כמו שמתאונן אחד הפילוסופים הקדמונים, אפילו דברי הבאי כבר נתמַצוּ בימיו על־ידי פילוסופים עתּיקים ממנו. היכן לא מצאו, או לא דמוּ למצוא, את דעותיו ותורותיו של לייבּניץ? הוא עצמו (מתוך ענותנוּת מופרזה, או מפני שהלמדנוּת היתה שקוּלה בעיניו כגאוניוּת?) אך לעתים רחוקות אמר דבר ולא יִחס אותו לאחד הקדמונים. וגם אילו לא עשׂה זאת, מי זה יכול להעיז ולהאשימו בפלגיאט?

מי שמברר בחלק הספּקוּלָטיבי של הפילוסופיה את המוּשׂגים, מי שמַראה את האמתּוֹת מבּחינה מועילה ומביא אותן בקשר עם אמתּוֹת חשובות אחרות; מי שמאַחד בקרבּו, כדומה לה' בּוֹנה, את רוּח ההסתּכּלוּת המוצלחת עם העיוּן המחשבתּי ויודע לנחוֹת על־ידי כך את שׂכל־האדם האִטי, אבל הבּטוּח, לָרמוֹת התּלוּלוֹת של הרוח הגאונית, אין אנו יכולים, בלי עווּת הדין, לשלול ממנו לגמרי את זכוּת החדוּש וההמצאה. מעולם לא עלה על דעתי לחלוֹק על זכוּתו זו של ה' בּוֹנה. כוָנתי היתה אך להסבּיר לה' לפאטר, כפי שקשר־הדברים מוכיח זאת לכל קורא נבון, כי העיקרים הפילוסופיים, שה' בּוֹנה סומך עליהם, שוּב אינם חדשים לאיש אשכּנזי; כי אחרי לייבּניץ הגיעו המוֹנַדיסטים כולם, וביחוד הנש, בּוּלפינגר, קרנץ, בּאוּמגרטן, מתּוך בחינות־מחשבה דקות וחריפות, למקום זה שהפַּלינגֶנֶזיסט מוליך לשם בדרך ההסתּכּלוּת. איש כמו ה' בּוֹנה אין לדון לכף־חובה, אם מימיו לא קרא את המטפיסיקוֹת האשכּנזיות הללו. לייבּניץ היחיד ודאי היה ידוע לו, ואותו, כבוד תפארתה של אשכנז, שופט הפּלינגנזיסט בצדק ויושר. תלמידיו אינם ידועים עדיִן מחוץ לאשכנז במדה שהם ראויים לכך. ואולם בנוגע לאיש אשכנזי ודאי יכול היה ה' לפאטר להניח כי קרא את חבּוּריהם של בני־ארצו.

כמה מקומות באגרתו של ה' לפאטר נותנים חזוּק להחלָטתי, שלא להתוַכּח לעולם על ענינים כאלה ברבים. הוא מוצא באני־מאמין שלי דברים הרבה, שנראים תמוהים, סתוּמים ובלתי־מובנים בעיניו. יכול אני להאמין לו זאת; כי רואה אני שבאותה מדה עצמה איני יכול להסכּין עם שלוֹ. כשם שיכולים אנו להתקרב זה לזה בשעה שמדוּבּר על נמוסים ומעשׂים, כך רחוקים אנו זה מזה בשעה שהדבר נוגע לדוֹגמות. מתירא אני, שעוד עלינו לחזור מרחק רב לאחורינו, עד שנגיע לאותה הנקודה, שבה נוּכל לבוא לידי הסכּם והיא תשמש לנו נקודת־מוצא. שקוּל־הדעת של אדם נוטה כל־כך אחרי מושׂגים מוּרגָלים, אחרי דעות קדומות ועיקרים תולדת החנוך, ששני אנשים, כמר לפאטר וכמוני, שנתחנכו ונתלמדו על־פי עיקרים מנוּגדים אלה לאלה, על־כרחם יהיו חלוּקים זה מזה בהרבה משפטים ודעות. בענין מסוּבּך כל־כך וקרוב כל־כך אל הלב, עלולה התּבוּנה לנטות ממסלוּלה על־ידי דחיפה קלה שבקלוֹת, וככל שהיא אמיצה יותר, כן היא הולכת ומרחיקה מן הדרך הישרה. חובתו של החכם להכּיר את הסכּנה ולהיות חרד גם לעצמו גם לעמיתו. אינו צריך להטיל תמיד ספק בהכּרתו; אלא, אם היה מסוּפּק מתּוך תבונה והגיע במיטב ידיעתו לידי ודאוּת, עליו להרגיע את רוחו ולא להניח למחוּקר שישתמט מידוֹ. אבל לעולם אַל יעלים את עיניו, שזוהי רק דעתו שלו, ויצוּרים בעלי־בינה אחרים, שיצאו מנקודה אחרת והלכו אחרי מורה־דרך אחר, יכולים להחזיק בדעות הפוּכות משלוֹ.

בהשקפות אלה אני מחזיק זה שנים רבות, ומשום כך השתדלתי לקיים מעֵין מעמד ממוצע בין דוֹגמַתּיקן ובין ספּקן. דוֹגמַתי, בכל חומר המשמעוּת, ביחס אלי, קבעתּי בעניני דת ותורת־המוּסר את דעתי, והריני עומד בלי לזוּז על אותו הצד, ששם מוצא אני, לפי סברתי, את האמת הגדולה ביותר; אבל באותה המדה עצמה סקפּטי, כשאני בא לדון את עמיתי. הנני חולק לכל אדם את הזכוּת שאני נוטל לעצמי, ואיני מאמין בכוחי להשפיע על שום איש, שקנה לו אף הוא השקפה קבועה, לקבּל את דעתי אָני. לכן אך נעים לי הדבר, שה' לפאטר מסכים ברצון לסיים בזה את חלוף־המכתבים הפּומבּי.

ואכן, לָמה נעשׂה את הקהל עֵד למשא־ומתן כזה? אין זה הוֹגן לא לה' לפאטר ולא לי, להמציא בהצגות־ראוָה שעשועים לבטלנים של הקהל, לעורר מוֹרת־רוּח בקרב החלשים, ולתת לבוֹזי האמת והטוֹב הזדמנות להנאת־רשע. האמתּוֹת, ששנינו מכּירים ומקבּלים, עדיִן לא נתפּשטוּ למַדי, כי יוּכל הענין הטוב להפיק תועלת גדולה ממשׂא־ומתּן פּומבּי על אותם הפרטים, שדעותינו עדיִן חלוקות עליהם. מה גדול יהיה אָשרוֹ של העולם שנחיה בו, אם כל בני־האדם יקבלו ויקיימו את האמתּוֹת הקדושות, המשוּתּפות למעוּלים שבנוצרים ולמעוּלים שביהודים כאחד! מי יתן וה' אלוהי צבאות יביא במהרה בקרוב את הימים המאושרים, אשר איש לא ירע ולא ישחית לרעהו, כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים; הימים שנאמר עליהם: ולא ילמדו עוד איש את־רעהו ואיש את־אָחיו לאמר: דעוּ את־ה', כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד־גדולם²⁵.

*

ירשוני נא להוסיף עוד דברים אחדים, שאינם נוגעים לה' לפאטר, אלא לאיש המדבּר בלשון אחרת, שונה משל המלומד זה, הנוֹח והצנוע: הלא הוא ה' יוהן־בּלטאסר קֶלְבֶּלֶה, דוֹקטוֹר לשתי תורות־המשפּטים וחבר נכבד לחברה המלכוּתית־הבּריטנית־הגדולה האשכּנזית בגטינגן, שקבּלתי ממנו זה־עתה אגרת כתובה בצרוּף אגרת מוּדפסת “אל האדון משה מנדלסזון על עסקי לפאטר וקלבּלה כנגד ה' מנדלסזון”. קודם־כל עלי להביע את תמהוני על העסקים של קלבּלה כנגד מנדלסזון. אם יש לו עסקים כנגדי, משמע שאני עומד באיזה קשר שהוא עם האדון ד"ר קלבּלה, ובכן מה טיבו של קשר זה? נוטל אני רשות לעצמי לספר לקוראַי את הדבר באמונה.

בשנת 1765 יצא־לאור רוֹמַן קטן בשם “קורות העלמה מַאירן, אשה יהודיה, מתוארות בידי עצמה”, שה' קלבּלה הודה לאחר זמן כי הוא מחבּרוֹ. מכּיוָן שאין כל אדם יכול לקרוא כל ספר היוצא באשכנז ומשוּבּח פה ושם בפי הרצנזנטים, היה גם הספרון הזה מונח אצלי בלי שקראתיו, עד שנודע לי מתוך חבּוּר יותר מאוּחר של מר קלבּלה כי ב“העלמה מַאירן” הוא מזכיר גם את שמי ודן עלי.

עוד באותה שנה כתב מר קלבּלה “השוָאה חטופה בין הפילוסופיה לחכמוד־המדידה, שבה נדונים בקצרה גם החבּוּרים שפּורסמו לשאלת־הפּרס הבּרלינית על הוַדאוּת המטפיסית”, ושלח לי את המאמר הזה בצרוּף אגרת כתוּבה בלשון הצרפתית. ברוּר, שחבּוּר זה נוגע אלי קצת יותר מ“קורות העלמה מַאירן”, מאחר שבו נחקר חבּוּר־הפרס שלי. אבל, מה שהעלים ממני שער־הספר, הלא היא הכּוָנה לעוררני לשמד, שד"ר קלבּלה ידע לשלבה בתוך דבריו, אף כי מה ענין המרתי אצל שאלת־הפּרס של האַקדמיה? ואולם מכּמה סבּות לא ראיתי טוב לפני להזיק למר קלבּלה, בפרט כשהוא עצמו קרא למחקר שלו השוָאה חטופה והבטיח לדון על ענין זה ביתר פרטוּת לכשיִפּנה. אמרתּי בלבּי: אפשר לאחר שתתישב עליו דעתו, יחזור בו מן הדברים, שהשוָאה חטופה גרמה לו להעלוֹתם על הכּתב. ובכן נטלתי לעצמי את הרשות שלא להשיב למר קלבּלה.

כשיצא־לאור ספר שׂיחותי על השארוּת־הנפש, שקראתי לו “פידוֹן”, הבטיח ה' קלבּלה בקטלוֹג־היריד ספר “אַנטיפידוֹן”, ובהקדמה לחבּוּרו “חובות הפּייטן הנוצרי”²⁶ הוא מבטיח עוד פעם את ה“אַנטיפידוֹן”, אלא שהוא מוסיף כי לא במהרה יוּשלם. – את כל המעשׂים האלה עשּה האדון ד“ר קלבּלה, כדי לגָרוֹת אותי להכּנס בפולמוס פומבי, ומי יודע אם לא עשׂה עוד רבים כאלה, שלא נודעו לי. – מכּיוָן שדברי מחלוקת אינם אהוּבים עלי בכלל, ופחות־מכל היה לי חפץ להכּנס בפולמוס עם האדון ד”ר קלבּלה בפרט, לפיכך דחיתי את ההזדמנות לבוא בחלוּף־מכתּבים או וכּוּחי־פולמוס עם מלוּמד זה. ובכן לא עניתי לו דבר מעולם.

ועכשיו אני שואל, אֵילוּ עסקים יש לו למר קלבּלה כנגדי? מה זכוּת יש לו להדחק בין ה' לפאטר וביני? ומה יכול להניעוֹ להטריד באגרותיו אדם זר לו, המראה בפירוש שאין לו כל חשק להכּנס עמו בחליפת־מכתּבים?

ודאי שעל־ידי פגיעה בלתי־מנומסת לא יאלצני להשיב לו תשובה. ה' קלבּלה יודע לספּר כל־כך הרבה על עניני הפּרטיים, שהקורא צריך לתמוֹה, מהיכן לו ידיעות נסתּרות אלה, מה־טעם אָסף אותן, ומה רשות יש לו לפרטן לפני בפרהסיה כל־כך? – עמ' 8: “רב מעלים עיניו מהתרשלותם של מנדלסזון וידידיו במנהגים של בעלי־התלמוד”. – אשרינו, שרבנינו סבלנים הם יותר מן האדון ד"ר קלבּלה! או כלום סבור הוא שחָסרוּ מקטרגים?

עמ' 10 יודע מר קלבּלה, אמנם לא בשם עצמו, אלא לפי האפשרוּת שאדם בקי בהוָיוֹת העולם מתאר לעצמו, למנוֹת את יתרונות העולם־הזה, המקשרים אותי אל דתי. “משׂכּוֹרת הגוּנה בתור רואה־חשבונות אצל יהודים עשירים, כמה רוָחים צדדיים של רואי־חשבונות” (כלום מעלה האדון קלבּלה על דעתו את פסלוּת העלבון שבדברים אלה? אנשי־המעשׂה שלו ודאי אינם נקיי־דעת ביותר, אם הם מרשים לעצמם דברי־כעוּר כאלה) “ואולי גם הכנסות מאת חברת־מסחר יהודית”. את הרוָחים האלה, בצרוּף היתרונות שיהודים וסוחרים, כפי שהוא יודע נכונה, נהנים מהם בפּרוזדורים של הגדולים, מַשוה האדון הדוֹקטוֹר למַשׂכּרוֹת ולכּבוֹד של פרוֹפסור, ומוצא הכרע גדול כל־כך לצד רואה־החשבונות, עד שמכּיר אני כי אין לי אלא לקבּל את הלָך־מחשבתו של האדון קלבּלה, ומיד אמצא את תנאי־חייהם החיצונים של אַחַי־לאמונה ראויים להתקנא בהם.

אין לך דבר שיש בו מן היושר ומן החביבוּת יותר מן הציוּר שה' קלבּלה מצייר לעצמו (עט' 14) את אָפיִי ואיך ובאיזה אופן הייתי נוהג, אילו שוה־נפש הייתי לגבּי שתי הדתות כאחת. סבור הוא כי אמנם לא הייתי כותב בפירוש כנגד ההתגלוּת, אבל הייתי סוֹנט בה בסתר, כאשר עשׂיתי כבר, כפי שיוכיח זאת ה“אנטיפידוֹן”. – כך אפוא כותב כלאחר־קולמוס האדון ד"ר קלבּלה, ולראָיה הוא מסתמך על חבּוּר שעתיד לצאת, ולא במהרה בקרוב, כפי שהוא אומר בעצמו. איזו ישרוּת! – אלא שאותו קנטוּר ודאי מוצנע היה עד למאוד, מכּיוָן ששום אדם לא הרגיש בו, חוץ מן הבּוחן לבבות, המחבר של העלמה מאירן ופיליפּינה דמיאֶן, היודע לרחרח אפיקורסוּת, כל־כמה שהיא מוּסתּרת ומוּצנעת, כשם שכבר גלה, עמ' 17, סימנים נסתרים של דיאיסטיוּת בחבּוּרי המודפּסים. – כּיוָן שיהוּדים ודיאיסטים ארוּרים הם, כפי שיש לשער, בעיני האדון קלבּלה במדה שוָה, הריני מתאַוה לדעת, מפני־מה הוא מבקש דוקא לעשׂותני לדיאיסט ולא להניח לי להיות יהודי? – החסר דיאיסטים הוא, שהעלמה מאירן שלו צריכה להכחישם ולהחזירם למוטב, כי יצטרך להפוֹך דוקא אותי לשכּזה? – להלן הוא אומר, כי אפשר שאוסיף להיות יהודי מלבר, מפני שהיהדוּת מביאה לי יתר תועלת, אבל לעתיד אפשר שאבקש להלָווֹת מלבר אל הנוצרים, מפני שעל־ידי כך אשׂיג תכלית חשובה. הוא אומר והוא מוסיף, שאולי עוד מוּקדם בשבילי להניע כבר עתה חלק זה מן המכוֹנה הפּוֹליטית שלי, וכו'. – יִראו הקוראים וישפּטו, אם ראוּי אדם זה שיכחישו אותו.

עמ' 17, 18, 19, 20, 21 שואל האדון קלבּלה המון שאלות, שאני נתבע להשיב תשובות על כולן, וביניהן לא־מעט שאלות מעליבות למַדי, ולסוף הוא מוסיף: “רואה אתה, מר מנדלסזון החביב, מה מרובות השאלות, שעליך להשיב עליהן תשובות, אם אבוא לדון על אדיקוּתך בעיקרה של היהדוּת, וכמה צריך להאריך בנתּוּחה של כל אחת ואחת מן השאלות האלה, אם אינך רוצה לעשׂות את המלאכה כלאחר־יד! וגם מתשובותיהם החבוטות של הרבנים אבקש לחדול; ואני אבחין מיד אם מסתּיר אתה את הבּלוֹי הרבני בלבוש־אָפנה חדש”.

כנגד המון השאלות האלה אקוה שיוּרשה לי לשאול כמו־כן שאלות אחדות, שעל־כל־פנים בעיני הן נראות פשוטות מאוד: ומי זה בקש שהאדון יוהן־בּלטאסר קלבּלה יוציא משפּט על אדיקוּתי בעיקרה של היהדוּת? ומה רשות יש לו ל“אני” הקטן שלו להציע לפני את כל השאלות האלה? לצווֹתני להשיב לו באריכות; לאסור עלי תשוּבות חבוטות של הרבּנים? לראות מיד אם איני מסתּיר את הבּלוֹי הרבּני הזה בלבוש חדש לפי האָפנה? לא ה' לפאטר, עד כמה שידוע לי, ולא אני, לא קראנו לאדון ד"ר קלבּלה להיות שופט בינינו.

נראה כי האדון ד"ר קלבּלה סבור באמת, שהוא דיין־מוּרשה יחידי בענין זה, והריהו מיחס ערך גדול כל־כך לחשיבוּתו הדיינית, שאינו רוצה אפילו להניחני, בתור יהודי, להשבע שבועה. בעמ' 22 הוא מביא את הפּסקה, שבה אני מבטיח נאמנה כי העיקרים שלי אינם עשׂוּיים להשתּנות, ומוסיף שאלה: “כלפּי מי הבטחה זו? הנוצרים אינם סומכים הרבה על שבועות יהודים!” אני אך מתפלא שהאדון קלבּלה אינו יכול להוציא נאָצה מפיו בלי לומר דבר שטוּת. הרי טיבה של אותה הבטחה הוא זה בעצם, שאיני יכול להפיר אותה אלא אם אשנה את עיקרי־הדת שלי, כלומר אחדל מהיות יהודי, וה' קלבּלה מבקש לעשׂותה חשודה כשבועה יהודית! – בינתים נתּנה כאן הזדמנות לקוראים לחוש מראש את מדת הענוָה וההגינוּת, שבה אומר מר קלבּלה להתוַכּח על הדת, ויכולים הם לשפוט על־נקלה, כמה דברי־נמוּס ממין זה צריך הייתי, בשם כל אוּמתי כוּלה, לקבל באהבה, אילו חפצתי להזקק לה' קלבּלה. אם אמנם הישרים שבּבני־אמוּנתי אינם עלולים להפּגע כשבני־אדם בעלי הלָך־מחשבה כגון זה מתעללים בהם, מאחר שנוצרים נבונים צריכים להיות נעלים משפלוּת כזאת, עם כל זה לא נעים לתת אפילו עילה תמימה לדברי־תפלוּת כאלה.

דומה שמר קלבּלה אין לו שום מוּשׂג על הכּבוד הפּשוט, שחַיבים לנהוג באדם, אפילו פּחות שבפחוּתים, כּיוָן שכותבים לו מכתב. וכך הוא מדבּר בתכלית הבּוּז על חשובי האישים של דתי, ואינו משיב אל לבו כי כותב הוא אל אדם, שרשאי לפי דעתו לכבד את המורים האלה, ובכן לראות את עצמו נעלב, אם מתנהגים עמם בבזיון ובשאָט־נפש כזה. המשונה שבדבר הוא, שה' קלבּלה אינו מבין כלל את לשון הרבנים, שאותם הוא מבזה כל־כך, ובכן לא יכול היה לקרוא את דבריהם. אבל מסתמך הוא על הסופרים של אומתו, שלדבריו קראו וגם הבינו את ספרי הרבּנים. כאילו לי, מצדי היהודי, לא היתה אותה הרשות עצמה להסתייע בסופרים של אוּמתי; ומה גם שיש לי יתרון קטן, שיודע אני לקרוא גם את החבּוּרים שכּנגד, אשר מהם ועל־נאמנוּתם קבּל מר קלבּלה את משפטו על הרבּנים. ואולם אני ערב בדבר, שמיכאֵליס וזֶמלֶר, – אזכיר רק את שני האישים האלה החיים אתנו, שמר קלבּלה מסתייע בהם בין שאָר סופרים טובים, בינונים וגרועים, בלי ברירה כלשהי, – שני המלוּמדים החשובים הללו, שאני מוקיר אותם מאוד, לא יצדיקו את לשון־הקלסה של ה' קלבּלה. החוזרים על דברי אחרים הם תמיד עזים וחצופים יותר מן הרואים בעיני עצמם.

במכתבי הקודם הבאתי מאמרים מן התלמוד ומן הרמב"ם, שלפי עיקרי דתנו אין אנחנו היהודים רשאים להשתדל לגייר שום אדם שלא נולד בחוּקותינו. מי שיש לו מושׂג כלשהו מן היהדות, צריך לדעת שבעלי־סמכוּת אלה פוסקים מכריעים הם בשבילנו ואין לחלוק עליהם. מר קלבּלה מודה כי אף הוא קרא כזאת אצל לייטפוּט. ואף־על־פי־כן הוא מבקש להוכיח מספר־החוקים של יוּסטיניאנוּס ומיוֹספוּס, שהיהודים אמנם השתדלו בזמנים שונים לגייר עמים אחרים, והריהו שואל לבסוף בתרועת נצחון: “וכי לא ברוּר כשמש, אדוני מנדלסזון, כי התּאוּר, שאתה מתאר את עיקרי היהדוּת, לא נכון הוא?”

מה היה ה' קלבּלה אומר, אילו הייתי בלתי־צנוּע כל־כך, להסיק מן המעשׂים, שעשׂה כל העולם הנוצרי בעתּים ידועות וחשבם לצדקה, מסקנה על עיקרי דתו; – היו גם יהודים שנאפו, חללו את השבּת, לא כבּדוּ אב ואֵם; כלום יסיקו מכאן מסקנה על העיקרים שלנו? איני צריך אפילו לטרוח ולעין במקומות שמביא מר קלבּלה מספר יוֹספוּס. גלוי וידוע לפני, שההמון מכל הדתות מחשיב מאוד הכנסת בני־אדם תחת כנפי הדת. יותר שמצומצם השׂכל, יותר מוגבּלים העיקרים. ואולם טובי האומה שוקדים לעצור את תאוַת־הגיוּר הזאת של ההמון, ובית־הדין הגדול שבירושלים היה עושׂה כן תמיד, כפי שאומר המַימוּני במקום שהזכּרתּי.

שם אני מזכּיר כי לפי עיקרי דתי יש להם לחסידי אומות־העולם חלק לעולם־הבא. על זה אומר ה' קלבּלה (עמ' 33): “לדברי ה' מנדלסזון ולפי לשון־הסתרים של הרבנים” (רק מי שאינו יודע את התלמוד אלא לפי השם, יכול ליחס לו לשון־סתרים מפני מוֹרא אדם. לצערנו התרגשו עלינו רדיפות הרבה, משום שחכמי התלמוד לא נהגו זהירוּת יתרה), “מה שאין כן על־פי אַיזנמֶנגֶר²⁷”. איזה בר־סמכא! את התּלמוּד והרמב"ם סותר מר קלבּלה על־ידי איזנמנגר!

עמ' 35 מוצא ה' קלבּלה שוב אצל המחבּר החביב עליו (איזנמנגר), אשר בעיני כל נוצרי נבון מאוּס הוא זה־כבר, כי עיקרי הדת היהודית החדשה אינם מתירים לאהוב ולהעריץ איש כסוֹלוֹן או קוֹנפוּציוּס. סופרים טובים מזה יגידו לו כי חכמינו אף התקינו ברכה מיוחדת, שאנו חַיבים לאָמרה למראה חכם מאומות־העולם²⁸. מי שיודע כמה גדולה יראת־הכבוד שלנו לשם בן ארבע האותיות, שם המפורש של אֵל עליון, לא יחשוד שיש כאן צביעוּת או לשון־סתר, שכּן יש בזה משום עוון פלילי של חלוּל שם ה'.

מה מבקש ה' ד"ר קלבּלה (עמ' 34) להוכיח כנגדי בזה שהיהודים האנוּסים מספרד ומפּוֹרטוּגל הולכים להולנד כשהם רוצים להמוֹל, ושגם היהודים המוּמרים נמלטים לשם כשהם חוזרים ופורשים מן הנוצרים? – כשאדם מישׂראל, בן לקהלת יעקוב, עזב את הקהלה הזאת מאוֹנס או מחמת משגה והוא רוצה לשוב אליה, כלום עליה לדחותו ולא לקבּלו? הגם זאת היא תאוַת־הגיוּר?

“עוד דברים מעטים (אומר ה' קלבּלה עמ' 39), מר מנדלסזון חביבי, על דברי־המחלוֹקת שבין שנינו”. אני אין לי שום דברי־מחלוקת עם האדון ד"ר קלבּלה.

אחר הדברים האלה באה (עמ' 40 וכו') בקורת רבת־שבח על האַנטיפידוֹן, שה' קלבּלה עומד להוציאו־לאור לעתיד לבוא, ושבו הוא מבקש, כלשונו, יותר מתפקיד של מתנגד לה' מנדלסזון. אמנם בעמ' 45 אינו יודע בעצמו, אם יוציא מתחת ידו כל מה שהבטיח. “חוּלשת גופי”, הוא אומר, “גלוּיה וידועה לכּל בפרנקפורט דמַאין. ידידי הנכבד, האדון ד”ר פּטמַן, אוסר עלי כל עיוּן־מחשבה ממוּשך, ותכוּפות מאוד אני שומע שהאִסור הזה טעמוֹ ונמוּקוֹ המדיציני עמו“. הריני מברך את האדון ד”ר קלבּלה מעומק לבי בבריאות מַתמדת ביותר, הריני מברכו שחוֹזק גופו יהא גלוּי וידוע בפרנקפורט דמַאין במדה לא פחוּתה מחוּלשת גופו עתה, ושהאדון ד“ר פּטמן לא ימצא סבּוֹת, לא מדיציניות ולא בקרתיות, כדי לאסור על האדון ד”ר קלבּלה מחשבה וכתיבה ממוּשכת. אני הקטן עומד לשרוּתו של ה' קלבּלה בכל מה שכתבתי בזמן מן הזמנים ושעתיד אני לכתּוב. הריני מבטיחוֹ, שלא נבוא לעולם לידי התנגחוּת קשה, כפי שהוא חושש בעמ' 48, אפילו תוציא עלי העלמה מַאירן, במהדורה שלישית העומדת לצאת בקרוב, משפט חפשי ביותר, ככל שהוא מאַים עלי שם. גם במקרה זה יוּכל מר קלבּלה באין ברירה לנגוח אותי קשה, אבל לידי התנגחוּת לא נבוא משום כך.

יתר על כן, שׂמח אני להבטיח לקוראַי כי בזה אני מסיים את כל דברי המחלוקת שביני ובין בן־תמוּתה, יהיה אשר יהיה, ואין ברצוני לפי־שעה להכּנס שוב במחלוקת בזמן מן הזמנים. על־כל־פנים בנוגע לענין זה יכולות לבוא קריאות, תביעות, התקפות והכחשות מכל צד שתבואנה וכמה שתבואנה, אם מנוּמסוֹת ואם בלתי־מנוּמסוֹת, – אני לא אשיב תשובה, עד שאהיה סבור כי לא אוּכל להשתמש בזמני לתועלת רבּה מזו.

בּרלין, 6 באפריל 1770.

משה מנדלסזון

 

חלוף מכתבים עם יורש־העצר של בראונשוויג־וולפנבוטל    🔗

א. משה מנדלסזון אל יורש־העצר    🔗

הדר כּבוד הנסיך!

אדון רב־חסד!

הנני משתמש ברשוּת, שהדר כבודו הואיל לחלוק לי ברוב חסדו, ומקדם את פניו מתּוך הכנעה בטופס המהדורת השלישית של פידוֹן. דברי־החסד, שהדר־כבודו הואיל להראות בהם את קוֹרת רוּחו מן המסכת הקטנה הזאת, יהיו שמורים ברוחי כל הימים, ובתוך כל פיזוּרי־הנפש, שאין להמנע מהם, יעודדוני להרהיב עוז־יתר בשרוּת האמת והצדקה.

איני יכול להשתּבּח כי הוֹכחתּי את השארוּת־הנפש בעליל, עד שהספּקן על־כרחו יודה בה מעתּה, כדרך שאין יכולים להטיל ספר בכלל גיאוֹמטרי לאחר שהבינו את ההוכחה שלו. תורה זו, לפי דעתי, מסוּגלת להוכחה כזאת עוד פחות מכּל אמת פילוסופית ומוּסרית שהיא. אם בנוסף על כך יש לו לקורא נטיה למאוֹס בחקירות מטפיסיוֹת, לא־כל־שכּן שלא יתישבו טעמַי ונמוּקי על דעתו, מאַחַר שבכמה מקומות הוכרחתי להיות שנוּן כדי שלא להיות שטחי. אמנם סגנון האָפנה, הנוגע בכּל אך נגיעה קלה ואינו יורד לעומקו, מתחיל לחדור גם לתוך הפילוסופיה האשכּנזית. אבל ודאי שהדר־כבודו לא היה מזכּה את הפידון בתשׂומת־לבו, אילו היה כתוב בסגנון זה. כבודו אוהב את הפילוסופיה כידידה ויועצת, ולא כפטפּטנית נעימה, היודעת לקצר את שעוֹת הבּטלה.

בנספּח ראיתי צורך לגלות דעתי במהדורת השלישית כנגד הגנוּי כי שׂמתי בפי סוֹקרטס נמוּקים, שאין להעלותם אלא מתּוֹך דת־ההתגלוּת, וכמו כן כנגד טענות שנשמעו על המושׂג שלי בדבר ההרמוֹניה של חובותינו. לולא היתה נשמתנו בת־אַלמות, כי אז, לפי דעתי, היו הצדקות הנעלות, שאנו מבחינים ביראת־הכבוד אצל גבּוֹרים, נלחמות עם חובות קיוּם עצמי, שאין להתגבּר עליו, ואת הריב הזה לא יכול היה להכריע אפילו השופט העליון גדול־החכמה בכבודו ובעצמו. אשרי החכם הבּטוּח באַל־מוֹתוֹ, שיכול להיות גבּור בלי מלחמה פנימית זו! הנני יוצא מלפניו ביראת־כבוד עמוקה וכו'.

בּרלין, 9 בנובמבּר 1769.

ב. יורש העצר אל משה מנזלסזון    🔗

בהכרת־טובה נאמנה היה לי העונג לקבּל גם את המהדוּרה השלישית של פידוֹן גם את האגרת לה' לפאטר, הכּתובה במדת החסד ואהבת־האדם, כפי שאפשר היה לצפּות מראש מאת נפש המלאה אמתּוֹת אלהיוֹת כנפשך אתה. מה־מאוד חפצתּי לראות את העיוּנים על בּוֹנה; כי אין לך דבר החשוב לאיש מבּני־דתנו מאשר לראות איך פילוסוף החי בדת־משה מחזיק במופת ההיסטורי על משה, שבו אנו מסכימים עמו, ואיך הוא משתמט עם זה מן ההוכחות ההיסטוריות, שעליהן מיוסדת האמונה הנוצרית, המבוססת ברוּבּה על עדוּיות, שלפי תורת־משה הן מקובּלות כהשראה אלוהית. אם עלי להתאַווֹת עוד שיוסיפו להפציר בך לפרסם את העיוּנים האלה ברבים, – דבר זה יש להניח בצריך־עיוּן, מפני הנמוּקים שהובאו באגרת־התּשובה. מאושר אהיה להראות למעלתך אותות ההוקרה האמתּית, אשר יהגה לך כל ימי חייו

המסור לך בכל לב

קרל ו.ס. יורש עצר בבראוּנשוויג וּווֹלפנבּוטל

בּראוּנשוויג, 2 בינוּאר 1770.

ג. משה מנדלסזון אל יורש־העצר    🔗

הדר־כבוד הנסיך!

אדון רב־חסד!

להדר־כבודו לא הייתי מהסס לשלוח בהכנעה את דברי עיוני על בּוֹנה, לולא היו הלָלוּ קיימים עדיִן יותר במוחי מעל־גבּי הנייר. הרשימות שרשמתּי על כך כוללות הגיונות מקוטעים, שעדיִן הם סולדים מן האור של מבין נאור. תקוָתי תשעשעני כי לא יהיה צורך להשלימן ולערכן כסדר. – ואולם, כדי להשמע לפקודתו רבּת־החסד של הדר־כבודו, הנני להביא מתוך עיוּני־לסתוֹר את הדברים ההכרחיים לתשובה על השאלות שהוּצעוּ לפני, מתוך בטחון שלם בחכמת כבודו כי ההוֹדאה הגלויה, שאני מוסר רק לו, לא תיראֶה לעיני שום אדם, שהיא עשׂוּיה לתת לו עילה למוֹרת־רוּח או לשמוּש שלא כהוגן.

שאלה ראשונה

“מה נמוק יש לו לפילוסוף המחזיק בתורת־משה לקבּל את ההוכחות ההיסטוריות של הברית־הישנה ולדחות את ההוכחות של הברית־החדשה?”

הדר־כבוד הנסיך! איני יכול להאמין בשום עדוּת, שלפי הכּרתי היא מתנגדת לאמת גמורה, שאין להזיזה. על פי תורת הברית־החדשה (על־כל־פנים כפי שזו מתפּרשת בספרי־למוּד כלליים) עלי להאמין (1) בשלוּש של העצם האלוהי, (2) בהתגשמותה של אלוֹהוּת בצורת אדם, (3) ביסורי אישיוּת של האלוהוּת, שהתפשטתה את רוֹממוּתה האלוהית, (4) בהנחת רוּחה וספוק רצונה של האישיוּת הראשונה באלהוּת על ידי יסוריה ומותה של האישיוּת השניה המוּשפלת, ובעיקרים רבים אחרים, הדומים לאלה או הנובעים מאלה, ואם לאו, אקפּח את חלקי לעולם־הבּא. – והנה, אמנם איני יכול ואיני רוצה לכפּוֹת את כוח־השופט שלי על שום יצוּר בר־דעת להיות לו לקו ולמשקולת. מה אני, יצור עלוּב, כי ימלאני לבי לעשוֹת כן? אבל אני עצמי איני יכול לקבל את האמת אלא בהתאם להכּרתי הפּנימית שלי, ומודה אני כי בעיני אָני נראים המשפּטים המוּבאים כמתנגדים מן הקצה אל הקצה ליסודות הדעת האנושית. לפי הכּרתי שלי איני יכול להביאם בהתאמה עם מה שהוֹרוּני התּבוּנה ועיוּן־המחשבה על מהוּתה של האלהוּת ותכונותיה, והריני אנוּס לדחותם. – אילו מצאתי את דעות האלה בברית־הישנה, הייתי אנוס לדחות גם את הברית הישנה, ואילו בא עושׂה־נפלאות להוכיח את אמתּן ושב והחיה לעיני את כל המתים שנקברו מאז מאות בשנים, הייתי אומר: עושה־הנפלאות החיה מתים, אבל את תורתו איני יכול לקבל. – לעומת זה אינני מוצא בברית־הישנה שום דבר הדומה לתורות אלה, שום דבר המתנגד, לפי הכּרתי, לשכל. לפיכך יכול אני בלב נכון לסמוך על הנאמנוּת ההיסטוֹרית, שאנו מיחסים לכתבים אלה פה־אחד. ההבדל שאני עושׂה בין ספרי הברית־הישנה ובין ספרי הברית־החדשה, מונח איפוא בזה: הראשונים מתאימים להכרתי הפילוסופית, או על־כל־פנים אינם מתנגדים לה, ואִלוּ האחרונים תובעים אמונה שאיני יכול לספּק. – יודע אני כי לפי התּורה הנסתּרה של מספר אישים מצוּינים, שלבם שלם עם האמת והדת הנוצרית, נחשבים כל המשפטים האלה, הפּוגעים ככל־הנראה בשׂכל הישר, לתוספות בידי אדם. לפי תורת החכמים האלה, שכבר הוּחל להפיצה באנגליה, היה מיסד הדת הנוצרית אדם כמוֹנוּ, – אבל שליח אלוהים ונביאוֹ, כדוֹמה למיסד הדת היהודית, או גדול ממנו, והוא קבּל בלי־אמצעוּת מאת אלוהים את היעוד להשיב לדת הטבעית הישנה את זכוּיותיה המקוּדשות כקדם, להורות לבני־האדם את חובותיהם ואת אָשרם לעתיד־לבוא, ולאַשר את תורתו במעשׂי־נפלאוֹת שלמעלה מן הטבע. – ה' בּוֹנה אף הראה את דתו מן הצד העדיף הזה, ואם אמנם אין להוכיח מכָּאן כי הדברים שהוא עובר עליהם בשתיקה אינו חושב גם אותם לאמת, אצטרך בכל זאת להניח כן לפי שעה, לשם השוָאה בין דת הנוצרים האוּניטריים לבין דתי.

מן המתקנים הלָלוּ של הדת השלטת דורש אני עוד את הדרישות האלה:

א. אַל נא יקבעו ביסוד תורתם את הכּלל, כמו שעשׂה ה' בּוֹנה, שהיהדוּת, ועל־אחת־כמה הדת הטבעית, אינה מַספּקת להנחיל לאדם חלק לעולם־הבא. הואיל ומתחַייב שכּל בני־האדם כולם נוֹעדו על ידי בוראם לאושר הנצחי, לא יתּכן כי דת, המוציאה אחרים מן הכּלל, תהיה דת אמת. כּלל זה מעז אני לעשוֹתו אבן־בוחן של האמת בעניני דת. התגלוּת, המבקשת להיות היחידה שמַקנה לאדם חלק לעולם הבא, אינה יכולה להיות האמתּית, מפני שאינה מתאימה לכוָנת הבורא, אשר רחמיו על כל מעשׂיו.

לפי הצוּרה המתוּקנה, שהמורים הלָלוּ נתנו לדת, אין להם גם יסוד כלשהו להוצאה זו מן הכּלל. מכּיוָן שמיסד־הדת לא היה לו אלא תעודה זו ומגמה זו, להחזיר לדת הטבעית את זכויותיה ולהבטיח לבני־אדם את אשָרם הנצחי, הרי שלאָשרי הנצחי מספיק אם חי אני את חיי על־פי הדת הטבעית ומקבל בכל לבי את תורת השארוּת הנפש האנושית. – האמונה כי מוֹרה אנושי ידוּע נתּן לו לפנים היעוּד האלוהי לַאשר את התורה הזאת במעשׂי נפלאות, אינה יכולה לשמש תנאי הכרחי לאָשרי.

ב. יש לקווֹֹת כי בשיטה מטוֹהרה זו לא יהיה מקום לנצחיוּתם של ענשי גיהנום, אלא שמבקש אני כי גם תורת הספּוּק והפּצוּי למדת־הדין האלוהית תבוא על תקוּנה. – הצדק האלוהי אינו תובע שום ספוּק, אלא שבט מוּסר, עונש לטובת החוטא עצמו. אותה שעה שבהנהגת־הבית של אלוהים שוב אין צורך הכרחי בעונש לטובתו הנצחית של החוטא, מיד פוטרים אותו מענשו.

ג. לפי המוּשגים שלי לא יתכן כי העצם גדוֹל־הצדק יניח שבמלכוּת־שמַים יהא נקי ותמים נוֹשא את עווֹנו ואשמתו של אחר, אפילו הוא מקבל זאת על עצמו לרצונו. גם מן הכּלל הזה נובעים תקוּנים הכרחיים אחדים, המוּכחים מאליהם.

ד. על מורשת החטא הקדמוני אין השׂכל הישר יודע כלוּם וגם הברית־הישנה אינה יודעת עליה כלום. אדם הראשון חָטא ומת, בניו חוטאים ומתים, אבל מחמת חטאוֹ לא מתו לַטוב ולא נפלו ביד השׂטן.

ה. גם על השׂטן והרוחות הרעות חפצתי כי אהיה בן־חורין להאמין במה שטוב ורצוּי לשׂכלי. הברית־הישנה אינה מדבּרת על הענינים האלה אלא מה שנתּן להתבּאר בדרך התּבוּנה.

ו. מיסד הדת הנוצרית לא אמר מעולם בדברים מפורשים שהוא מבקש לבטל את תורת־משה ולפטוֹר את היהודים ממצווֹתיה. כדבר הזה לא מצאתי בכל האוַנגליוֹנים. ולא עוד אלא שהשליחים והתלמידים עדין היו מפקפּקים זמן רב אחר־כך, אם גוים שהתנצרו אינם מחוּיבים לקבל גם את תורת־משה ולהמוֹל. לסוף נמנו וגמרו שלא להטיל על הגויים עוֹל כבד ביותר (תולדות השליחים). ממש לפי תורת הרבנים, שהזכּרתיה באגרתּי אל לפאטר. אבל לגבּי יהודים, ואפילו הם מקבלים את הנצרוּת, איני מוצא בברית־החדשה שום יסוד לפיטוּר מדת־משה. להפך, האַפּוֹסטוֹל עצמו מל את טימוֹתיוֹס. על־כן יודו־נא לי כי אין עצה כנגדי לפטרני מחוּקי תורת־משה.

אם מלבד תקוּן התּורות העיקריות של הדת יודו גם בכּללים האלה עם כל תולדותיהם, וכתבי הברית־החדשה יתבארו ויתפּרשו על־פי ההנחות האלה, תוּשג דת אשר נוצרים ויהודים יוכלו לקחת חלק בה במדה שוָה. בתנאים אלה יכולים מחזיקי היהדוּת להאוֹת כי נביא ושליח אלוהים נתיחד לו לפנים יעוּד, לא לבטל את תורת משה, אלא להטיף למשפחה האנושית הירוּדה את התורות הקדושות על אורח־צדקה ושׂכרוֹ בעולם־הבא; ומצד אחר לא יהיה עסקם של ההולכים בעקבות ישוּ אלא להשתדל, שהתורות, אשר יעוּדוֹ של מיסד־דתם היה להפיצן ברבים, תתקבלנה ותתפשטנה. מי שרוצה להודות באלהיוּתו של היעוד גוּפוֹ, מוּטב; אבל לא יהיה משום הבדל בדת, אם יוֹדוּ בה, באלהיוּתו של היעוּד, או יטילו בה ספק, או אף אם יכפרו בה. – אין די מלים בפי לחזור ולשנן, שהכּל תלוּי באמת ההגיוֹנית של התורה, ולא באמת ההיסטוֹרית של השליחוּת.

שאלה שניה

“מאֵילוּ טעמים הוא פוסל את העדויוֹת לזכוּתה של אמונת הנוצרים, המצוּיות בברית־הישנה ומקוּבּלוֹת בדת־משה עצמה כהשראות אלוהיות?”

קראתי את כל המקראות בברית־הישנה, שאמתּהּ של אותה דת, כפי שאומרים, מבוססת עליהם; קראתי אותם בעיון ולא־אחת בהמשך־הענין. מה מאוד עלוב היה גורלם של בני־אדם, אילו צריך היה אָשרוֹ הנצחי של כל המין האנושי להיות תלוי בפירוש מקומות סתומים של ספר, אשר נכתּב בקדמוּת ימוֹת־עולם, בלשון זרה, מתה כיום הזה, בשביל עם מיוחד באַסיה! סבורני שמבין אני את הלשון של גוף־המקרא יפה כאחד המחדשים, שכּן היא לי מעֵין לשון־אֵם שניה. ונראה לי שהמקומות הלָלו אין בהם אפילו זכר של ראָיה. האם עיוורה דעת־קדומה את עיני, או אמנם כן הוא? הבאוּרים של התּיאוֹלוֹגים למקראות האלה נראו לי במקומות הרבה מוּטעים באופן גלוּי, ובשאר המקומות דחוּקים וזדוניים. לנחמתי מוצא אני שהפרשנים החדשים, הנגשים לביאור המקרא בטוּב טעם ודעת פילוסופית, כבר מוַתּרים על כמה מקומות, שנחשבו לפנים כראָיות מכריעות. אני כשאני לעצמי נוהג התּר לראות את כל הוכּוחים האלה על ביאורם של כמה פסוקים שבמקרא כשעשועים למדניים, ופעמים אף אני מבדח בהם את דעתי. אבל, ירחם אלוהים את נשמתי! בשום אופן איני יכול לפענח ולגלות את יסוֹד אָשרי הנצחי מתוך החלומות רבּי־החידות של דניאל או להעלותו דרך־ביאור מתּוך השירה הנשׂגבה של נביא. הספרים האלה נכתבו לעורר את הלב, אך לא להדריך את השׂכל.

הדר כבוד הנסיך! ירא אני כי שילחתּי את עֵטי חפשי יותר מדי, ולא אדע תנחומים אם יקרני האסון ועל־ידי התגלות־לב יתרה אגרום לעצמי שהדר־כבודו יסיר את חסדו ממני. הנני מפסיק כאן ברעדה, ובקוצר־רוח מכאיב אצפה לגורלי.

גלוי וידוע לפני היודע־לבבות הטוב והמיטיב, כי מבקש אני את האמת בתום־לבב ואדיר־חפצי שלא לגרום במַדעי צער לנפש משׂכּלת. כל ימי אשתדל בהקפּדה יתרה להמנע מכּל הזדמנוּת להכּנס בפולמוס פומבי או בוכּוּח פרטי על הענינים האלה. – רק לפני הדר־כבודו בלבד לא יכולתי, בפקוּדתו רבּת־החסד, להעלים או להסווֹת את מחשבותי. מובטחני בהלָך־מחשבתו הנעלה, שאינו מצפּה ממני אלא נאמנוּת־לב, ויחד עם זה סמוּך ובטוּח הוא בישרוּתי כי לא אעשׂה לעולם את הרעיונות האלה שמוּש שיש בו כדי להזיק. בז אני לדרך־המחשבה הפחוּתה של החפשים, הנהנים לתיאבון בהשבּיתם את שלוַת־הנפש של תּמימים; ואל הקנאי, העושׂה זאת מלב נתעה, איני יכול אלא להתיחס בחמלה. הנני מרהיב איפוא עוז בנפשי לבקש בהכנעה מאת הדר־כבודו להשמיד את האגרת הזאת, כדי שלא תתגלגל לידיו של אדם, העלוּל להשתמש בה לרעה, או בכוח מעמדו יראה את עצמו מחויב לעורר על כך ריב ומחלוקת.

אבי כולנו, השופט אותנו לפי מצפּוּננוּ, לא ימאס כל לב, האוהב אותו אהבה עזה ושוגה מתּוֹך בערוּת ולא מתּוך רשע. – הוא, המשפּיע כל טוב, יהי רצון מלפניו להביא על הדר־כבודו את כל הברכות, אשר יחד עם כל מעריצי צדקוֹת נעלות, הוגה אליו בלבו, וכו'.

 

חלוף־מעמדים עם איש רם־המעמד²⁹    🔗

אגרת מאת איש רם־המעמד אל משה מנדלסזון

אדוני משה מנדלסזון הנכבד מאוד!

כך גורלם של אנשים גדולים, שצפוּיים הם למקרים מוּזרים. בקשתו של האדון לפאטר הטוב ודאי שהתמיהה אותך מאוד; ואולם זו של עכשיו, ממין אחר לגמרי, אפשר שתהיה תמוהה בעיניך עוד יותר, ואולי גם זרה ומשוּנה. אף־על־פי־כן כוָנתה טובה ונאמנה ככל האפשר; אהבת־אדם היא שעוררה את המחשבה הזאת. עם כל הקושי שיש לו לאדם להתחקוֹת על ארחותיהם הנעלמים של היצרים האנושיים אפילו בלב עצמו, יש לי בכל־זאת טעמים ונמוּקים לקווֹת, שעל־כל־פנים הלב שלי לעולם לא ירשה לעצמו להגוֹת מחשבה, שאינה קשורה בכונה הטהורה ביותר לסיע לטובתו ואָשרו ֹ של כל המין האנושי. רשאי אני להגיד כי נמצאתי במצב, שבו נטל עלי לבחור בין טובתה של מדינה ובין טובת־עניני שלי, הן לכבוד והן להכנסות; אבל לא פקפּקתי אפילו רגע אחד במה עלי לבחור; טובת הכּלל היתה תמיד חביבה עלי יותר מטובת עצמי. פתח נא, אדוני משה החשוב מאוד, את הרצוּף; אבל בתנאי – והלָך־מחשבתו של איש נכבד כמוך משמש לפנַי ערוּבּה לו – שלא תשתדל לחקור ולדרוש מי אני; ובעיקר שלא תגלה כלום מן התוכן לשום אדם, יהי מי שיהיה, אם זה התּוכן יראה בעיניך כהמצאה אוילית, או אם אך סבור תהיה שאי־אפשר להוציאו אל הפועל. אהבת־אָב מעוורת את עינינו תכוּפוֹת לגבי תארם של ולָדות בעלי־מוּמים שהוֹלדנוּ; והרי אפשר מאוד שכּך קרה גם אותי הפּעם! ואולם הענין הזה כך טיבו, שאם תוציא עליו משפט כי ולָד מקופח הוא, אֶראה את עצמי משוכנע בזה, למרות כל אהבת־אב. אתה יכול איפוא להעז ולהגיד לי את דעתך עליו, ולהיות בטוח נאמנה, שאפילו הגנוּי הקשה ביותר מצדך לא ימעיט אף במאומה את רגש הכבוד וההערצה, שהוגה לך כל הימים

מעריצך, ואם גם לא־נודע,

המסוּר לשרותך.

בינואר 1770.

יכול אתה למסור את התשובה הטובה בעיניך לידים שימציאו לך את הנכחי. ידידי זה אמנם מכּיר אותי היטב, אבל אינו יודע כלום מתּוכן התּוֹספוֹת.

אַל נא תפתח את התוספות עד שתהיה לבדך; והואילה־נא לגזור, לא לקרוע, את החותמות.

 

מנדלסזון אל איש רם־המעמד    🔗

עלי להודות שאיני יודע על המצב הפּוֹליטי של המדינות יותר ממה שאפשר לו לאדם ללמוד מתוך משׂא־ומתּן רגיל עם אנשים, שמעמדם אינו רב משלו. איך אוּכל איפוא לדון על הצעה, הדורשת ידיעות עמוקות מאוד בסטטיסטיקה³⁰?

בדרך כלל נראה לי הרעיון גדול, יליד רוחו של איש המכּיר כוחותיו. קנאת הסבלנוּת, הסלידה מן ההיררכיה, וההשקפות על הדת והנמוּסים, מוכיחות כי המחבּר רגיל לחשוב מחשבות של חָכמה וגדלוּת כאחת.

אף הבטחון, שבו הוא מדבּר על הגשמתו של מפעל נועז כזה, עורר בקרבּי רגש כבוד גדול לאָפיו.

עוֹז רוּחי, אם בכלל יש לי משהוּ מזה, אינו מתפּשט אלא על דברים שבעיוּן. בענינים מעשׂיים הייתי שרוּי כל הימים בתחום מצומצם ביותר, מכּדי שיכולתי לרכּוש את החריצוּת להתרומם אל מפעלים גדולים ולהעלים עיני ממעצורים פחוּתים. מי זה יכול להוסיף זרת על קומתו?³¹

המעצור הגדול ביותר, העומד לפי דעתי על דרכה של הצעת־תכנית זו, הוא אָפיה של אומתי. היא אינה מוּכנה למַדי, לנסות דבר־מה גדול.

הלחץ שאנו חיים בו זה שנות־מאות רבות, נטל מרוּחנו כל vigeur. אין זו אשמתנו; אבל איננו יכולים לכחד כי היצר הטבעי לחירוּת קפּח את מרץ־פעולתו בנו. הוא נהפך לצדקת־נזירים, ובא לידי גלוּי בתפילה ובסבל, לא בפעולה.

אף איני מקוה מאוּמתי, המפוזרה כל־כך, לרוּח האחדוּת, בלעדיה תכּשל בהכרח אפילו התּכנית המחוּשבת ביותר.

מצד אחר גם נדמה לי, שהמפעל דורש סכומים עצומים לאין־שעוּר; ואני, היודע כי עָשרה של אומתי עומד על אשראי יותר מעל הון ממש, איני יכול להאמין שכּוֹחותיה יספּיקו להשׂיגם, אף אם התּשוקה לחירוּת תשלוט בה שליטה אדירה ביותר, ואהבת המתּכת הנוצצת – שליטה מועטה ביותר.

בלי להעלות בחשבון את כל הקשיים הלָלוּ, נדמה לי שפרוֹיקט כזה אינו עשׂוּי להתגשם אלא אם הממלכות הגדולות של אירופּה תסתבּכנה במלחמה כללית, וכל אחת מהן תצטרך לדאוג לעצמה. במצב המנוחה, שהן שרוּיות בו עתה, עלולה ממלכה קנאתנית אחת (וכאלה תהיינה לא מעט) להכשיל את התכנית. דומה, שמסעי־הצלב האומללים יש בהם כדי לצדק את החשש הזה.

הנני משיב איפוא בזה את הניירות, שהופקדו בידי, בנדרי נדר קדוש לשתּוק על ענין זה לעולמים. הנני מבטיח כמו־כן לכבּוֹש בקרבּי את התשוקה הטבעית, שבכל מקרה אחר אין בה דופי, להכּיר מקרוב את האיש, שעלי לכבּדו כבוד רב.

בּרלין, 26 בינואר 1770

משה מנדלסזון

 

מכתב אל הרץ הומברג    🔗

בּרלין, 22 בספטמבּר 1783

ידיד יקר!

כי לא מצאת ב“ירושלים” שלי את הכל חדש ונפלא, דבר זה לא היה בעיני לא חדש ולא נפלא. ראשית, בענינים אלה, שבני־אדם חשבו מחשבות עליהם מאז ומעולם ועתידים לחשוב עליהם בכל עת וזמן, שוב אין לחַדש אלא מעט, ורק פה ושם אפשר לתקן בהם משהו ולהגיה עליו אור בהיר יותר. ושנית, היתה לנו הזדמנוּת לעתים קרובות מאוד להרצות זה לזה את מוּשגינו על הענינים הללו החשובים לאדם, ומתוך אהבת־האמת הנאמנה, שפעמה את שׂיחותינו, הכרח היה שנבוא בכמה פרטים לידי הסכּם ונגיע לכלל דעה אחת. ואיך אפשר כי בחבּוּּר, שאני מסיח בו עם הקורא על אותו נושׂא בפעם הראשונה, אשמיע לך ביחוּד חדוּשים הרבה?

אמנם, על מוצא הלשון אפשר היה לומר עוד כמה דברים מועילים, אילו היה פה המקום לכך. לא יכולתי לגעת בנושׂא זה אלא דרך־אגב, עד כמה שהיה שייך למגמתי. חוּץ מזה, מה שיש לי עוד בכתב־יד על אותו הנושׂא, רשוּם בצורה בלתי־מושלמת וחטופה מאוד, ואי־אפשר היה להביאו כמו שהוא לנגד עיני הקהל. ועוד זאת, מזמן שכּתבתּי את המאמר ההוא, שאתּה מזכּיר, יצאו־לאור כמה חבּוּרים חשובים, השייכים לענין זה, שלשם עבּוד המאמר הישן, אם ראוּי הוא בכלל לעמל זה, עלי לקחת עצה מהם; ודבר זה לא יוכל להעשׂות, על־כל־פנים על ידי, במהרה בקרוב.

מה שאתה מעיר כנגד משנתי על זקת החֹוֹזה, אינו מתקבל על דעתי. נדמה לי, כאילו קראת את ההוכחה שלי רק קריאה חטופה ולא שקלתּ אותה בדעתך כל צרכּה. הראָיוֹת, שאתה מסתייע בהן, נוגעות כּוּלן למסירוּת־הנפש המוּפרזה, שנדרשת בכמה מדינות מאת האזרח בהשלָיה של טובת הכּלל, ולפירוּש המוּטעה שמפרשים את השתיקה ומבקשים על־ידי כך להפוך זאת לחוזה מתוך שתיקה כהודאה. ואולם כל זה אינו נוגע לנושׂא מחקרי בשום פרט. אני נותן את דעתי רק על תקפּם של החוזים בכלל, ומבקש להסיקו מטבע חירוּתוֹ של האדם. אבל, עד כמה יהא חוזה מתּוֹך שתיקה חשוּב כחוזה מפורש וכוֹחוֹ יפה כמוֹתוֹ, זוהי שאלה שאיני נכנס בה, ובמקום ההוא אף לא ראיתי צורך להכּנס בה. אלא שבכל ספרי־הלמוּד של המשפט הטבעי, אשר היו לנגד עיני, מצאתי בנוגע לזקת החוזים הרבה דברים עמומים ורופפים, ואת אלה השתדלתי לתקן ולבסס על משפּטים מוּצקים.

בנוגע להכרחיוּת של חוקי עבודת־אלוהים אין דעותינו שווֹת. אילו גם קפחה משמעוּתם בתור מין־כתב או לשון־אותות את תועלתה, אין הכרחיוּתם פוסקת בכל זאת לשמש קשר של אחדוּת; ואחדוּת זו עצמה, לפי דעתי, תוסיף להתקים בתכניתה של ההשגחה, כל זמן שפּוֹליתיאיזם, אנתּרוֹפּוֹמוֹרפיזם ועושק־כוח דתי ישלטו על כדוּר הארץ. כל זמן שמלאכי־חבּלה אלה של התּבוּנה מאוּחדים יחד, צריכים גם התּיאיסטים האמתּיים להיות גם הם בינם לבין עצמם מעֵין אגודה אחת, שאם לאו, יעשׂוּ הלָלוּ את הכּל מרמס לרגליהם. ובמה תכּון אגודה זו? בעיקרים ודעות? אם כן יהיו לנו עיקרי־אמונה, סמלים, נוּסחוֹת, התּבוּנה בכבלים. ובכן מעשׂים, מעשׂים חשוּבים – זאת אומרת מנהגים, טקסים. מַאמַצנוּ צריך להיות בעצם אך לסלק את הסלוּף שפשׂה ולחלוֹק לטקסים משמעוּת נכונה ומעוּלה; לעשׂות את המקרא שוב מובן ונוח לקריאה, שכּן צביעוּת וערמת־כמרים עשּוּהוּ בלתי־מובן. ואולם, את כל קשי־ערפּנוּ עלינו להעמיד כנגד התּחבּוּלה הישוּעית, שבה מעוררים אותנו, בידידות למראית־עין, להתאחד – ולאמתּוֹ של דבר מבקשים אך לפתּוֹתנוּ כי נעבור אל הצד ההוא. מתקרבים אלינו בצעדי כזב, מרימים את הרגל, ואינם זזים ממקומם. זוהי שיטת־האַחדות של זאבים, המבקשים כל־כך להתאחד עם הכבשׂים, עד שיש להם חשק להפוך בשׂר כבשׂים וטלאים לבשׂר־זאבים. קצר המקום מלדבּר על כך ביתר אריכוּת. אבל סבורני שתרד לסוף דעתי. – אם נטה אוזן קשבת לפתּוּיים הללו (תשמרנו ההשגחה!), כי אז מקץ חמשים שנה ישוב הכּל לברבּריוּת. – היה שלום, וכתוֹב לי מהרה גם משהו על מצב שלומך. – –

משה מנדלסזון

מערכת “לגבולם” מביעה בזה את תודתה של לפרופ' י. גוטמן, שהואיל ליעצה בבחירת הכתבים הקטנים לכרך זה, ולד"ר ח. בר־דיין על כמה הסבּרות חשובות.

מר פ. לחובר, זכרונו לברכה, קרא והגיה כשני שלישים של תרגום “ירושלים” בכתב־יד.

הערותיו של המחבר מסומנות במספר, של המתרגם – בכוכב.