לזכר אבי צבי־דב ז“ל, שנפטר במקוה־ישראל ונקבר בתל־אביב בי”ד כסלו תרפ"ח, בשנת השמונים ותשע לחייו.

 

א    🔗

הרי הקרפטים, בדרכם מהונגריה לבוקובינה, שלחו מזה ומזה רכסים המתפשטים כרגלי עכבישים על שטחים גדולים. רכס גבנוני אחד חדר לתוך אותו חבל האדמה, שקוֹרָא לו שם בסרביה, ורבץ לאורך שפת נהר דניסטר היפה, ונקרש שם כגמל ענקי הרוֹבץ על ברכיו וחטוטרות מתנשאות על גבו. בזמן עתיק ניבעה פרץ באחת החטוטרות. חלק קטן מן ההר נקרע, נבדל, ושקע מטה. נגלה קיר של גיר לבן, גבוה ורחב, ולרגליו בקעה ארוכה, רחבה למעלה וצרה למטה. במשך הזמן התפוררו סלעים בראש ההר ומכיתותיהם התגלגלו אל תוך הבקעה. עצים עקומי־גזע ושיחי־בר צמחו בקרקע שלה. פלג קטן, שיצא ממעיינות רחוקים וחיפש לו דרך, מצא את הבקעה והתגנב לתוכה, ומאז הוא מתפתל בין הסלעים והגזעים, זורם ומפכה בתחתית הבקעה בהמולה נעימה, במקומות שונים הוא מסתתר ומתעלם מן העין, אך הרחק משם הוא מגיח שוב לאור העולם. מוליכה הבקעה את הפלג עד הנהר ושם מתחברים מימיו עם מימי הנהר וביחד הם נוהרים מרחק רב, עד שמגיעים לים השחור.

ונהר דניסטר זורם לו מימות עולם ליד שׂדרת ההרים יוצאי ירך הקרפטים. יש שהוא חובק את רגלי ההרים בחזקה ויש שהוא מעבט את ארחותיו, סר הצדה ומתרחק מהם, ושפלה יפה משתרעת ומבדילה בין ההר ובין הנהר. באים אנשים ומשתמשים באותן השפלות לצרכם ולהנאתם, חורשים את האדמה, אשר כולה משקה, זורעים כל מיני תבואה, נוטעים גנים, שותלים טבק ובונים להם בתים להיות להם לכפר או לעיר. על אחת מרצועות־אדמה אלו, ארוכה וצרה, נבנתה לפני כמה מאות שנים העיר ס', אשר ממערבה מתנשא אותו ההר הענקי, שחלק ממנו נשבר וירד, וממזרחה – נהר דניסטר. שפע של ברכה, דם ענב ועסיס כל פרי, שבהם נשתבחה בסרביה, ספונים בחיק הר זה, החוגר את העיר כחצי קשת מצפון לדרום. עיני השמש בו כמעט כל היום להאירו ולחממו, ועל־כן אין כמוהו טוב לכרמים ולגנים. ואולם דורות עברו ותושבי העיר לא ידעו ולא הבינו את העושר הצפון בקרב ההר, ושמו את עינם רק על הנהר המקשרם אל הים השחור ואל אודיסה העיר הגדולה השוכנת לחופו. שלחו במימי הנהר אסדות ורפסודות טעונות בר, העמידו על הנהר טחנות לטחון את הדגן ואת התירס, והעיר פרחה וגדלה. המה המו החיים על שפת הנהר. ממגורות, מחסנים ומַפּחות נבנו על־ידו, אך ההר הוסיף לעמוד בודד, שומם וזועף, כמו לפני היות העיר שם. בקיץ עלו בו עשבים, צמחו וליבלבו שיחים משולחים ועצי פרי־בר אשר יד אדם לא נטעתם. מתוך העשבים ומבין העצים והשיחים נשקפו סלעים זקופים, שעלה בהם האזוב, וגשמי זעף, חרבוני קיץ, רוחות וסופות שחקו בהם וחיסנו אותם. היה ההר לסמל העזובה. ובבוא החורף התכסה הענק מעטה שלג עד שהיו לו הוד נורא ועגמה עמוקה. אז קפא גם הנהר, נחבאו מימיו מתחת למעטה קרח עבה ועל הקרח שמיכת שלג לבן־כחול. אך גם אז לא פסקו החיים והתנועה על־פני הנהר. סוסי־איכרים שחורים, חומים ואפורים רומסים את השלג, מנקשים בפרסותיהם על הקרח, מזוררים ומעלים מנחיריהם עמודי עשן וגוררים אחריהם מגררות פשוטות, עמוסות שקי־תבואה. וביום ראשון וביום חמישי הולכים האכרים, הם ונשיהם ובניהם, מחנות מחנות, בדרכים שסללו הסוסים והמגררות על הקרח, העירה למכור את תוצרתם.

הפקר היה ההר לכּל, באין בעלים לו. אך פעם אחת באו רב־העיר וראשי הקהילה, שהיתה אז קטנה עדיין, ובחרו שטח גדול ומרובע בתחתית ההר. במשך השנים עשו לו סביב גדר מאבני ההר, והקימו בה שערים רחבים וממעל להם שמו אבן, ובה היה חקוק: “בית מועד לכל חי. שנת…” והתחילו ממלאים את השטח קברים ומצבות. ברוב הימים גדלה העיר והתרחבה עד כי נגעה בחצר המוות. אז עלה רב אחר וראשים אחרים של הקהילה, אשר גדלה גם היא, על ראש ההר והקיפו עוד שטח, גדול מן הראשון, וקידשוהו להיות “בית־מועד” חדש. חברי “נושאי המיטה” הזיעו בכל פעם שהוציאו “בר מינן” מן העיר להעלותו על ראש ההר המת. ועל־כן קבעו להם תחנות בדרך הקשה. ובכל פעם הניחו את המיטה על גל אבנים והוציאו מחיקם בקבוקי יי“ש ושתו מהם בלי כוסות כדי להשיב את רוחם, ואחרי־כן הוסיפו לעלות בהר. עברו עוד שנים הרבה, וגם בית־הקברות השני נתמלא. אז הזמינו ראשי העדה צדיק מפורסם מעבי וָלכיה, וקידשו עוד “בית־מועד” אחד, והוא השלישי, מעברו האחר של ההר, הרחק מן העיר, והוא גדול פי ארבעה משני “הבתים” הראשונים, כי חכמים היו האנשים ועיניהם בראשם. וחברי “נושאי המיטה” והמשתתפים בהלוית המת סללו להם נתיבות עקלקלות ומשעולים צרים בין הסלעים עד ה”שדה" השלישי… כך ידעו יהודי העיר להשתמש בהר־פרא זה ימים רבים להנאתם ולתועלתם.

וזה היה הסדר משנים קדמוניות: בבתים שברצועה הצרה שבין הנהר ובין ההר, פרו ורבו האנשים; הנהר פירנס אותם ובבוא יומם הוציאום מן העיר והעלום על ההר והוא בלע אותם לנצח…

באחד הימים יצא מוֹלדַבני אחד, טרנטי בוזונר שמו, מן הכפר זטניסקי, העומד מעבר להר בדרום, ובחגורת־העור הרחבה שלמתניו קרדום חד, פטיש, סכין ארוך, פלדה וצור, ובידיו מעדר, חבל וכלי־חרס שונים וקלחת־ברזל שחורה, והוא מטפס בזהירות שלא יראהו איש, עד שעלה על ראש ההר. ראה שם סלע משולש זקוף, שאמרו עליו כי אחד הענקים הניחו שם בימי קדם כדי לנוח עליו ערב ערב מעבודתו הקשה לעקור סלעים ולפלג לנהר תעלה, וגם ליהנות מהמראה הנפלא הנשקף מהמקום ההוא על פני כל הארץ. גם טרנטי עלה על הסלע הזה, שהוריק כולו אזוב רך והלטאות הירוקות שכנו בו, ועמד תחתיו כמכושף, ואחר־כך אמר לנפשו: פה יהיה כרם.

וטרנטי היה במבחר שנותיו וכוח שור כוחו ובנשמתו ניצוץ מאותם הענקים האגדיים, אך לקוי היה בשכלו, כמו שהעידו עליו אחיו עצמו ובשרו, אשר עשקוהו ולקחו ממנו גם את אירינה אשתו וגם את הכרם שבכפר, אשר הוריש לו אביו. כיון שראה שבכפר לא נשאר לו מאום, לא אשה ולא ירושה, עזב את הכפר ועלה ההרה. כי בנחיריו ובכל חושיו חש את הברכה אשר בהר הענקי הזה. בפטישו ובכשילו ניפץ סלעים אחדים, סיקל שטח לא גדול, ניקהו מאבנים ומצרורות וחפר במעדר שבועות אחדים. וכל הימים ההם אכל “מַמַלִיגה” קרה, שבישל לו אחת לשלושה ימים, ושתה מים מן המעין שמצא בצלע ההר בין שיחים סבוכים. משהכשיר את הקרקע הלך בערבים חשכים אל כרמו, שגזלו אחיו ממנו, עקר מתוכו שתילי־גפנים ועצי־פרי ונטעם באדמת ההר. ואיש לא ידע את המעשה שהוא עושה, ואף לא ביקש איש לדעת איה טרנטי. ורק כעבור ארבע שנים, באחד מימי הקיץ האחרונים, ירד טרנטי מן ההר ובידו סל קטן שסרג מנצרים לחים, והסל מכוסה עלים ירוקים גדולים שצמחו על ההר, ואיש לא ראה מה בתוך הסל. ורק בבואו העירה נכנס לביתו של יעקב־ליב וַרזר, מכּרוֹ מאז, כי הוא עמד לימינו בריבו עם אחיו ואשתו, ועל כן הצליח להוציא מידם סכום כסף קטן ונשאוֹ אתו בחגורתו. אז הסיר טרנטי את העלים מעל הסל, והנה נראו אשכלות־ענבים לבנים ושחורים, גדולים ועסיסיים, עודם מכוסים באד־כחלחל, מגרים את התאוה לאכלם.

“הבאתי לך למתנה, בַּדי¹ יעקב־ליב, ‘פומה־גרוס’ טובים ויפים,” אמר טרנטי ופניו מבהיקים מעונג.

“היכן היית, טרנטי?” שאלה אותו שרה־גיטל אשת יעקב־ליב, שנכנסה לחדר וראתה את טרנטי המטושטש. “זה כמה שנים שלא ראו אותך.”

“על ההר ישבתי, שם גבוה, גבוה,” ענה טרנטי והורה בידיו לעבר ההר. “שם נטעתי לי כרם ואלה הענבים הראשונים שבצרתי היום בשבילכם. אכלו וינעם לכם.”

והוא הושיט לשרה־גיטל את סל הענבים.

הביט יעקב־ליב תמיה על בריה מגושמת זו ושאל:

“שם על ההר בין הסלעים נטעת כרם? כיצד? איני מאמין.”

“לך אתי בדי יעקב־ליב ותראה בעיניך. אך אל יוָדע הדבר לאשתי ולאחי הרשעים, פן יגזלו ממני גם את כרמי זה, כמו שגזלו את כרמי שבכפר.”

“ואינך ירא לשבת יחידי על ההר? הן אומרים כי שדים ורוחות שוכנים עליו,” אמרה שרה־גיטל וירקה ארצה.

“שקר, אני אומר לכם. בחיי הצלב, שקר. מלאכים טובים יושבים שם ושומרים עלי. השדים והרוחות נמצאים מתחת להר, בכפר יש שדים ורוחות.” והוא הצטלב שלוש פעמים.

יעקב־ליב הבטיחו לעלות בקרוב על ההר ולראות בעיניו. אך דרוש דרש כי טרנטי יבוא לקחתו שמה, כי הוא אינו יודע את הדרך, וגם ראה סכנה ללכת לבדו למקום כזה. טרנטי הבטיחו לבוא אליו שנית באחד הימים הקרובים, והלך לו שבע רצון, כי נתקבלה מנחתו והוא קיבל משרה־גיטל כוס יי"ש ופרוסת חלה לבנה, וחלק ממנה שׂם באמתחתו.

ויעקב־ליב אמר לשרה־גיטל אשתו:

“קחי את הענבים והשליכי אותם החוצה, כי ערלה הם ואסורים בהנאה. אך אל יוָדע לאיש. ואני אעלה לשם ואראה מה עשה הערל שם.”

באחד הימים שבין כסה לעשור בא טרנטי שנית לבית יעקב־ליב לקחת את ה“בדי” אל כרמו. קבלת הפנים שעשתה לו שרה־גיטל היתה הפעם חמה יותר. שוב כוס יי"ש ופרוסת לחם לבן בתוספת מלפפונים כבושים. טרנטי גחן ואמר לנשק את ידה, אך היא הסתלקה מהנאה זו. יעקב־ליב אמר לו שילך לפניו והוא יבוא אחריו, כי לא רצה שיראוהו אנשים הולך עם טרנטי. הלז נשמע לו, פסע פסיעות גסות ויעקב־ליב הולך מרחוק עד שיצאו מן העיר. שם, במקום שאין בני־אדם שכיחים, ביקש ממנו יעקב־ליב שיחכה לו, כי אין בו כוח למהר כל־כך בהליכה. וביותר קשתה עליו העליה על ההר עד שהיה מוכרח לאחוז ביד טרנטי וללכת אחריו צעד אחר צעד. אדום מהתאמצות ומכוסה זיעה בא אל המקום שהביאו טרנטי לשם. והנה ראה ונוכח, כי אמנם לא שיקר לו הערל. על ההר הפרא, אשר שלושה בתי־קברות בו ליהודי העיר, נמצא כרם בקרן אחת שעל ראשו לא הרחק מקיר הגיר הגובל אותו. הכרם אמנם קטן עודנו והגפנים בו צעירות, אך מלאות הן אשכלות ענבים בשלים וגם עצי־פרי שם, אשר גזעיהם דקים. סלעים ושיחים ועשבים גבוהים מגינים עליו ומסתירים אותו מעיני רואים. הוליך אותו טרנטי אל הסלע המשולש והעלהו עליו ואמר: “הבט לכל רוח!” עמד יעקב־ליב, השקיף לכל רוח עד למרחוק וראה ראשונה את נהר דניסטר, והוא יפה וענוג שבעתים ממראהו שם למטה. מצפון ועד דרום כולו מקשה, כסף חדש ונוצץ ובו טובלים שמים, שמש, עבים, עצים ובתים. ומעברו האחר משתרעים שדות רחבים, מנומרים, חורשות ירוקות, כהות, דרכים בהירות ומתפתלות בין שדות וגנים, נסבות על הגבעה הרחבה ושם הן נעלמות במרחקים. טחנות־רוח עומדות על גבעות ירוקות וכנפיהן מסתובבות. עדרי צאן ובקר רועים על אפרים וברכות־מים כחולות כעין הרקיע נוצצות במקומות שונים. ולכל התמונה הגדולה הזאת מראה של שקט ושלוה. גלי האויר הזך מלאים ריחות נעימים עולים מהמון הצמחים אשר מסביב. השקט והשלוה השרויים שם השכיחוהו הכל. מוחו חדל לחשוב ברגעים ההם והדיבור אין בפיו הפעור מרוב תמהון. הוא ריחף באיזה עולם דמיוני. מי יודע כמה היה עומד עוד במצב זה, לולא פנה אליו טרנטי ושאל אותו אם הוא רואה שדים ורוחות על ההר. התעורר יעקב־ליב כמו מחלום טוב. מיד נעורו במוחו המון מחשבות. כאיש־מעשה הבין, כי ייתכן להגדיל את הכרם הזה, ואז יוכל לפרנס משפחה שלמה בכבוד. ולמה כרם כזה לבריה עלובה וטיפשה כטרנטי זה, והרי אין לו לא אשה ולא ילדים, ולמי ינחילהו? ויעקב־ליב עיניו בראשו והוא מבין דבר, ועל־כן בא לידי מסקנה, כי ה' נוהג עולמו בחכמה ולא לחינם בא אליו טרנטי וגילה לו את הסוד על־אודות הכרם, ולא לחינם הטריח הוא את עצמו ועלה הנה. הוא הציע לטרנטי להעביר את הכרם על שמו והוא ישלם לו את מחירו, כאשר ישית עליו, ולא עוד, אלא שהוא, טרנטי, יישאר בו גם להבא לשמרו ולעבדו. שמח טרנטי מאוד להצעה זו. הוא הבין, כי העסק טוב הוא בשבילו מאין כמוהו. הוא יקבל מיעקב־ליב סכום כסף פעם אחת ואחר־כך ישלם לו משכורת בכל שנה ושנה. ומי יישאר בכרם לעבדו, לגדלו? הוא, טרנטי. ומה איכפת לו, אם שמו של יעקב־ליב ייקרא עליו? אדרבא, זה יהיה תריס בפני אחיו ואשתו, שלו יוכלו לקחתו ממנו, כשם שלקחו להם את כרם אביו. הוא כה שבע רצון מהצעה זו, עד שחשש פן לועג לו יעקב־ליב או שמא יתחרט מיד, ועל־כן אמר לו שהוא מסכים, ותקע את כפו הגסה ביד יעקב־ליב הרכה וקרא:

“תקיעת־כף.”

“תקיעת־כף,” אישר יעקב־ליב. “אך עליך לבוא העירה ושם נגמור את העסק.”

“אבוא, אבוא,” אמר טרנטי, “אך אל תספר לאחי הרשעים ולאשתי הזונה. אסור להם לדעת, כי יש לי כרם ומה שדיברנו בינינו.”

“אל תירא,” הבטיחו יעקב־ליב.

וטרנטי ליוה אותו עד שירד מן ההר, ומשם הלך לו הביתה לבדו והתגאה בלבו על חכמתו.

עוד פעמַיִם ביקר טרנטי בבית יעקב־ליב. אז הלך עמו יעקב־ליב לאיזה משרד, ושם כתבו וכתבו והציעו לטרנטי לטבול את בוהן ימינו בקסת הדיו, ואחר־כך שמו את בוהנו על הנייר שכתבו, וכאשר הסיר את בוהנו ראה כתם שחור. יעקב־ליב קיבל את התעודה, טרנטי קיבל את הכסף שהבטיח לו יעקב־ליב. טרנטי שב להרו ולכרמו והוסיף לעבוד בכרם באמונה, בשקידה ובשקט, כאדם העושה בתוך שלו, ולא הבין למה עשה יעקב־ליב כדבר הזה. הוא לא ראה שום הבדל בין הימים שלפני קבלת הכסף ובין הימים שלאחריה. רק כאשר הבשילו הענבים בא יעקב־ליב והביא אתו אנשים, ואלה בצרו את הענבים ודרכו את היין והורידוהו העירה. וגם זה מצא חן בעיניו, כי למה לו לטפל בענינים שכאלה? הוא יודע רק את העבודה. והוא עובד ומקבל את כל צרכיו, ומה לו עוד?

ויעקב־ליב ידע לאן לפנות וקיבל עוד תעודה, המאשרת את זכותו, לא רק על שטח הכרם, אלא הוסיפו לו עוד כהנה וכהנה לכל ארבע רוחותיו. וכאשר קיבל את היין מן הדריכה הראשונה, נתן לכל מכריו וידידיו לטעום ממנו. ומכריו וידידיו היו מאלה אשר חִכַּם יטעם וחטמם יריח, והם הביעו את התפעלותם ואמרו כי זהו “היין המשומר”. מאז נתפרסם יינו של יעקב־ליב ויצאו לו מוניטין בכל העיר ורבו שותיו, והוא הכניס לכיסו של יעקב־ליב רוָחים הגונים. כעבור שנים אחדות שימש כרם זה סיבה לקשר החיתון בין שתי המשפחות ורזר וגלן, שהיו שונאות זו את זו שנים רבות והשנאה והקנאה והמחלוקת עברו אליהן בירושה עוד מאבותיהן. וקשר זה פעל גם על שתיהן לירידתן ולשקיעתן. כאשר נודע בעיר דבר השידוך בין דינה בת יעקב־ליב וחנא־ליזר בנו של פרץ גלן, היה מי שאמר: ההר והנהר התחתנו זה בזה. כי יעקב־ליב נתן לנדוניה את הכרם שעל ההר ופרץ גלן היה בעל שלוש טחנות על הנהר, והחתן היה המוציא והמביא בהן.

ובאותו הערב שנכתבו ונחתמו התנאים בין שני הצדדים ורזר וגלן, יצאה בת־קול בטבע והכריזה: “עתה תבוא תחית ההר”. והתחיה באה.

 

ב    🔗

ליל סהר קיצי רווי שקט וסודות. ממרחקים הולך ונמשך בתוך האויר קול של השתפכות־נפש מלא געגועים עזים ויגון צובט לב. זהו קולו של מולדבני צעיר נוסע ב“קרוּצה מרי”² שלו רתומה לזוג שוָרים מקרינים אל שדהו להעביר משם בקרירות הלילה את חיטתו הקצורה והטלולה אל הגורן שבתוך חצרו. כתונת בד לבן ומכנסי בד הוא לבוש. כותנתו פתוחה מלפניו וחזהו הרחב והבריא מגולה לרוח הקלילה וראשו המגודל־שׂער פרוע, כראשו של צועני. לא השמים העמוקים ולא הלבנה המלאה והכוכבים הרבים אינם לוקחים עתה את לבו ביפים ובקסמם. עיניו מביטות נכחו אל האויר הכהה; והערבה והדממה אשר בה נוסכים בקרבו מאויים שאינם מתמלאים לעולם והוא שולח למרחבי האויר את צלילי קולו בלי מלים. והולך הניגון ומתפשט באויר ומשרה גם על השומע אותו כליון־נפש ורוח עצב.

על גבעה תלולה שעל שפת הנהר דניסטר יושב לו צ’בַּן³ צעיר לבוש כולו בגדים תפורים מעורות כבשים שחורים בקיץ כמו בחורף. על ידו צאן מרעיתו, שרעו ושתו דַיָן, והן מצטופפות ומסתירות ראש בראש, עד שמרחוק נראו כל העדר כערימת צמר סמוך. על ידן רובצים הכלבים שומריהן ונושמים בכבדות. והצ’בּן מביט דרך ערָבות ירוקות עתיקות אל מימי הנהר השוטפים בנחת, ואל האויר הכחלחל ואל השדות הירוקים שמעבר לנהר, ומחלל בחלילו אותו ניגון יגונים המשתפך בערבה מגרון האיכר הצעיר, והיא שירת עם עתיקה המספרת לאמר: בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, הציב גבולות עמים, עם עם בגבולו ולא יעברנו. ול“דומנידזאו”⁴ היתה בת־סגולה, כברת אדמה שחורה ושמנה, אשר טמן בה את כל אוצרותיו: חלב ודבש, יין ושמן, בר ופרי ועוד כהנה וכהנה. ולארץ לא היה כל גבול. פתוחה היתה מכל עבריה. ויחמדו שכניה, אשר מימין ומשמאל, מצפון ומדרום, את יפיה ואת טובה ויבואו אליה כפעם בפעם ויציקו לה ויאמרו לכבשהּ איש איש לו לבדו. ותשפוך הבת את שיחה באזני אביה “דומנידזאו” ותתפלל ותתחנן ַאליו לאמר: אנא, אבי, הסר מעלי את יפיי ואת חמודותי, קח לך את עשרי ואת תנובתי, ואל נא אהיה טרף לעריצים ומשחק לאכזרים לעשות בי כרצונם. ואחת משתים שאלתי ממך – שים עלי מגן ומחסה מפני עקת אויבים ויהיו גם לי גבולות, או מחני נא מאדמתך.

ו“דומנידזאו” שמע בקול בתו ויצו על המעינות אשר בהרי הקרפטים ויזרמו מימיהם מימינה, הלא הוא הדניסטר, ומשמאלה – הפּרוּט. ויפקד עוד על ה“יערים השחורים” וישלחו גם הם את הדַנוּבה מדרום ואת היערות מצפון. ותימלא הבת הנחמדה תקוה, כי מעתה יִשפּר חלקה ולא יוסיפו לענותה עוד. אך אין גדר ואין גבול נגד תאות כובשים עריצים ונגד יד חזקה אוהבת למשול. הסקיתים הפראים בוססוה, התרַקים המרים והנמהרים בזזוה, לגיונות טריינוס עברו בה ושפכו עליה את ממשלתם, הסלַוים והרומנים משכוה איש לצדו. ושוב צקה הבת את לחשה לפני “דומנידזאו”. והוא שלח לה את “דומני נגאו בסרב”,⁵ והלה פרק אותה מידי לוחציה ויקרא לה בשמו “בסרב”, לאמר: לו היא לנצח. וינצור עליה מכל משמר. אך ימי שלותה לא ארכו. המונטנים קרעוה, התורכים שיסעוה, הרוסים בזזוה, ועל פני כולה גבעות, גבעות מתנוססות, ותחתן עצמות גיבוֹריה טמונות. הה, בסרביה מולדת דחופה ודוויה! מתי יבוא הקץ לעינוייך? לבי לשדמותיך, בסרביה, ונפשי לערבותיך!…

כה מקונן הצ’בן ושופך את עצבו ויגונו באזני הצאן וגלי הנהר. וזקני העיר ס' יוצאים לאחר יום של חום קיץ לוהט ב“תחתונים” לבנים החוצה, יושבים על האצטבאות שלפני בתיהם וגם הם מבכים את בסרביה הברוכה, אשר אררה ד' בחטאת הדור. וכה מספרים הם בשם אבותיהם:

ערבות מישור גדולות ורחבות השתרעו, אשר עשביהן גבהו כקומת איש וסוסי־פרא רעו בהן בהמון וכל היום השתוללו ושטפו במרוצתם ומצהלותיהם נשמעו למרחוק. בימים ההם כל מי שרצה לעבוד את האדמה לקח לו כמה פלצ’יס⁶ ככל שרצה ועיבד ואיש לא מיחה בידו. והאדמה היתה קרקע־בתולה, שחורה כזפת ורכה כחמאה. והמחרשה כי שרטה בה שרטת וזרע כי נפל בין רגביה – ומצא בעל השדה מאה שערים. עיפו הקוצרים ולא מצאו ידיהם לקצור ולאסוף הגורנה את כל היבול והשאירו לקט, שכחה ופאה. אך לא היו עניים ללקט ולאסוף אותם. ובאה הרוח וחבטה את הזרעונים והפיצה אותם לכל עבר. ועלה הספיח והסחיש וקצרו האנשים את אשר לא זרעו ומילאו את אסמיהם בר. כך היתה האדמה בימים הטובים ההם.

והטבק הבסרבאי המהולל! מסיביר ומקוקז, מאסטרחן וממוסקבה באו אלינו הסוחרים ושילמו בעדו במיטב כספם. בעיר ובכפר, בחצר ובכל מגרש עזוב שם גדל וצמח הטבק. הידים היו מלאות עבודה והכיסים מלאו זהב. והכרמים? מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, לאורך ולרוחב – כרמים וכרמים. וה“קדרו” – כים אשר אין לו גבול. נהרי נחלי יין שטפו בהם. ואיש כי צמא, לא שתה מים כמונו בזמן הזה. בדודי־נחשת ובכדי־חרס ובדליי־עץ שאבו את היין מן הגיגיות ומן החביות והרוו בו את צמאונם. לא כמו שעושים בני־אדם בימינו – מוזגים שתי כוסות יין בבקבוק ומגיפים אותו וחותמים בשרף ובגושפנקא, ואתה בן־אדם לך אל החנות ושלם במיטב כספך בעד לגימה אחת. אכן ימים רעים הגיעו.

ויושבים הזקנים ומספרים איש לרעהו ומזכירים זכרונות על עדרי הצאן אשר השחירו את האפרים והפרות השמנות שמעטיניהן טפטף החלב, וחמאה וגבינה ושפות־צאן נתנוּ ממש בחינם. וכן היה גם בכל מיני ירקות ופירות, שבהם נשתבחה אדמת בסרביה. הישובו עוד הימים ההם? התשוב עוד העדנה לאדמה ותתן עוד את שפעה?

ומענין לענין הם באים להזכיר נשכחות גם על־דבר נהר דניסטר, שעל שפתיו גדלו ובמימיו התרחצו מילדותם. ישראל שליט, הכַתּב היחיד אשר בעיר ס', המחונן גם בכשרון משורר, כתב פעם אחת לעתון אחד היוצא לאור בחו"ל על הימים הרעים שהגיעו לבסרביה, והקדיש מקום בכתבה ההיא גם לנהר הזה, ואלה דבריו:

“בתוך אפיקים עקלקלים, המתפתלים כשפיפונים מהרי הקרפטים הנישאים והמוצקים, זורמים מצפון לדרום מימי נהר נהדר ונחמד זה. נלפתים נחלים קטנים וגדולים, מימי אלפי מעינות צנועים מפכים מתוך הרים חסונים, מתלכדים הם בדרכם יחד עם הדניסטר הגדול מהם והוא נושא אותם במימיו אל ים השחור הרוגן. שלוה ומנוחה יַשרה הנהר בקשקשי־כספו ובמרוצת לחשו, הוד והדר ישוה על כל סביבותיו. מקום רחצה היה לרבבות עם, אשר על שתי גדותיו, ומקום שעשועים לקטנים ולגדולים בין בקיץ ובין בחורף. אך, אהה! שנים אוחזים בו עתה: רוסיה אומרת כולו שלי, ורומניה – חציו שלי. בין כך ובין כך ולתושבים, גם מימין גם משמאל, אין דריסת הרגל בתחומו. ובדד הוא נוהר באמצע בין שתי ממשלות. חרש, חרש יהמיון מימיו, מר יבכיון. בוכה הנהר על כבודו כי גלה ממנו ועל הודו ותפארתו אשר נגזלו. שנים על שנים עוברות ואין מפריע את הדממה אשר עליו ומסביבו. רק הכלב יתגנב אליו בימי הקיץ החמים, בלי שאול את פי החיילים השומרים עליו מזה ומזה, והוא ילוק בלשונו מן המים הקרים, השוטפים בו. לוק־לוק־לוק! – נשמע קול לקיקתו למרחוק. ואחר יעמוד הכלב, יתבונן אל הבדידות ואל אשר לאורך הנהר ופתאום יתקפנו פיהוק רחב מרוב השעמום והוא שם את זנבו בין ירכותיו ובורח מהר…”

אך הזקנים, שמקור השירה יבש בהם, היו נושאים דֵעַם למרחוק ומספרים בשבחו של הנהר שהיה מקור פרנסה ושפע של עושר ליהודים. כי בימים ההם, כשהיו הזקנים צעירים, והרכבת עדיין לא היתה בארץ הזאת, היה הנהר עורק החיים היחיד שהזרים את כל טוב בסרביה אל הכרך הגדול, אל אודיסה רוכלת־העמים. אלפי עגלות הובילו את היבול אל הנהר. ערימות־ערימות רחבות וגבוהות כהרים נחו לאורך הנהר. ערימות שקים לחיטה, לשעורה, לשבולת שועל ולתירס, ערימות לחבילות של צמר כבשים ולעורות טלאים, לטבק, לשזיפים שחורים מיובשים, לחביות יין ולאגוזים. ידי אלפי פועלים היו מלאות עבודה: חבשו, ארזו, פרקו והטעינו. סוכנים ופקידים רצו, עלו על גבעות השקים, רשמו, סימנו, חישבו חשבונות, נתנו פקודות וניצחו על המלאכה.

ובמימי הנהר עמדו מוכנות אסדות ורפסודות, ספינות וסירות. בהן הביאו מיערות טרנסילבניה ובוקובינה קרשים וקורות ולוחות ועצי־דליקה. גם פחמים וגבס וסיד ועוד. פרקו מעליהן את החמרים האלה והטעינו עליהן מתבואות הארץ לשלחן במים הלאה, דרומה, אל ים השחור, ומשם הוציאו את כל טוב בסרביה חוצה לארץ. פעם מעברו השמאלי ופעם מעברו הימני נשמעו קולות זֵירוּז באויר: ״א־הו־א־הו! טענו את הרפסודות, שלחו את המעברות! האריכו את המיתרים! ימינה פנו! הטו הצדה! א־הו־א־הו!" עברו הקריאות את מלוא רוחב הנהר, נתקלו בסלעי ההרים והולידו הד מתפשט למרחוק… לכל מלוא העין היה הנהר מכוסה כלי־שיט ריקים וטעונים בר, שהיו שטים ומחליקים על פני המים. עבדו והזיעו הספּנים ואוחזי המשוט ומושכי החבלים ומכַוני ההגה לשטף הנהר. ובאותה שעה עסקו עוזריהם בהכנת אוכל. עתר ענן תימר ועלה והתפשט על פני כל הנהר, ובתנור שנבנה על הרפסודות רתחה ה“ממליגה” בקלחת השחורה, רחשו וגעשו הדגים רחבי־הכרס בקדרה הגדולה. השמש ממעל חיממה והמים מתחת ריצדו ונהרו כנחל שמן ונשאו על גבם את הכלים עם כל מה שבהם. וכשבאה שעת הצהרים שקטו המשוטים, נח ההגה וכל העובדים ישבו על השקים, שתו את ה“רטיו”⁷ אכלו, התהוללו, השתעשעו, נאבקו, התגוששו, ניגנו במפּוּחית, חיללו בחלילים ורקדו על השקים עד כלות הנפש.

“כזה היה הנהר בימים ההם!” היה זקן אחד מסיים את זכרונותיו.

ועל חיי התושבים בימים הטובים ההם היו הזקנים מסַפּרים ואומרים: בבוא ה“פּרימוֹבֵרָה”⁸ התחילו הסוחרים סובבים בכפרים, איש איש לאיכריו, שהיה נושא ונותן עמהם ונותן להם כסף בחורף על מנת לקבל מהם שוה כסף באביב ובקיץ – טלאים, צמר כבשים, “בּרינזה”, “קַש” ו“הרדה”,⁹ דבש, פירות־הגן ותבואות־השדה. ובבוא ה“טוֹמנוֹ”¹⁰ היו הממגורות והאסמים שבעיר מלאים כל טוב. ובחצרות ובמרתפים ובעליות היו עופות, ירקות, אגוזים וחלות־דבש. ובמרתף הצטלל היין על שמריו. ידי הנשים היו גם הן מלאות עבודה. היו כובשות ירקות ומכינות מרקחת של אפרסקים ושזיפים. מחודש כסלו התחילו שוחטים את האוָזים. אז טיגנו שומן, מילאו את צוארי האוזים בשר, שומן, שום ופילפל וטיגנו אותם עד שהצטמקו יפה. הכינו נקניק ו“פסטרומה” מבשר אוָז וכבש, צלו ועישנו לשונות של בהמות… אז באו ימי הסגריר והדלף, ימי סופות שלג וקור חזק. נַשַמו הדרכים, פסקו החיים שבחוץ והתעוררו החיים שבתוך העיר. בתי־היין היו מלאים והומים כנחילי דבורים. המוני פועלים, שכיסיהם היו מלאים מעבודתם בקיץ, בילו את ימיהם וערביהם בשתיה. סבלים, בעלי־מלאכה וסרסורים נכנסו לבתי־היין, כאילו רק בשביל להתחמם במקצת, ושכחו לצאת משם. כי הבל היין וריחות הצלי משכו אותם אל השולחנות. וסוחרי הכפרים נכנסו שמה גם הם עם ה“רֵזֶ’שים”¹¹ לשתות “אַלדַמַש”¹² ולגמור עסק שעשו, ושוב לא יכלו להיפרד מכדי היין ומן ה“פסטרומה” הטעימה. שיחה עליזה, צחוק וצהלה, שירה, נגינה, ריקודים, חיבוק וגיפוף ואחרי־כן מריבות ומהלומות עד חצות הלילה….

פשוטים וחסרי־דאגה היו חיי האנשים. בעלי־בתים חשובים טיילו להם בשבתות לפני התפילה ולאחר שנת הצהרים בכלי לבן, כאיכרי הכפר, התאספו על המגרש במרכז העיר ודנו בדבר התיש, האיל והפר הנחוצים לעדר ועל בית־המרחץ הצריך תיקון ואין מי שיטפל בזה; ועל בית־הקברות שגדרו נפרצה ובהמות נכנסות ורועות בו. השיחות האלה מתחילות בשלום ובשלוה, אך מיד עוברות למריבות ולזלזולים.

“אביך לא אהב לשלם בעד המרעה וגם אתה כמוהו.”

“ואם נתתי כסף לבדק בית־המרחץ, בידי מי נשאר, אם לא בידך?”

“הלואי ותהנה אתה ממירל העבה שלך, כמו שאני נהניתי מכספך, שאיש לא דרש אותו ממך ואתה לא נתת אותו.”

“מקומך בדיר הכבשים של איבן קוז’וחר עם נסטסיה…”

כך נתחממו לאט־לאט הלבבות, נתגברו הצעקות והחרפות והידים היו מוכנות להסתבך בשערות הראש והזקן. והתחילו אנשים רצים למגרש המריבה. באו גם נשי המריבים, הבנים והקרובים. מזה ומזה עפו עוד קללות, חרפות וזלזולים גסים, אך סוף־סוף הפרידו בין הנִצים, והקהל התפזר. אך הנה עבר החורף, זמן הבטלה לרוב אנשי העיר, השלג והקרח נמסו. גם הנהר השתחרר. נתיבשו הדרכים, הוריקו האפרים וגעיות הטלאים מילאו את האויר הזך וממרומים נשמע קשקוש החסידות והחוגה שטה באויר התכול ברינה, ושכחו היהודים את הטרוניות והמריבות בשל דברים של מה בכך ויצאו איש לכפרו ולמשאו־ומתנו, והעיר שקטה ממלחמה.

חזקים וחסונים וישרי־גו היו אז יהודי בסרביה. ערפם שמן ואדום, הלחיים והשפתים נוצצו משמן. כל אחד כרסו מעוגלה, עיניו לחות ובלובן שבהן ורידים אדומים כחולים, כמו על קצה החוטם, וקולם סדוק, ניחר וייני. והשיחה בין הזקנים נסבה על דבר משפחות הגיבורים, אנשי־השם של העיר בזמן ההוא, אשר ידם היתה תקיפה ומצודתם פרושה על עירות וכפרים, הלא הם הדרקוצנים, הבולגרים והטריפונשטים, שרוב כלי־המטען שעל הנהר התרכזו בידם ומאות משפחות עבדו והתפרנסו מהם; את הקאושנרים, את הוינשנקרים ואת הזלצרים, שמסחר היין היה בידיהם; את הקַרלינים, הבטושנרים והראוצקים, אשר סחר הבהמות והטלאים נמצא ברשותם. כאשר באו אלה לידי קנטרנות ונצחנות, ידעו הכל כי עליהם להסתלק הצדה והיו זהירים שלא תשטוף המחלוקת גם אותם ואז תהא אחריתם רעה. הם, האבירים האלה, לא חסו על שום דבר – לא על ממונם ולא על נשיהם ובניהם, ובלבד שינצחו. גבאות ו“עליות”, רבנים, שוחטים וחזנים היו להם תמיד לסלע המחלוקת. ו“חברה קדישא” ו“נושאי המיטה” שימשו להם תמיד למקור של מריבות וקטטות. ובחירות ל“זקן העדה” או לרב מטעם הרתיחו אותם. איש לחיי רעהו ירדו ודבר לא יקר עוד בעיניהם. רבנים וצדיקים לא יכלו לפשר בין הצדדים ולהשקיט את סערת הרוחות. עד שהגיע הדבר לידי השלטונות והתערבו הם בדבר והם השקיטו את הסערה ושמו אחדים מהם במאסר, או שלחו אותם “למקומות הרחוקים”, ודעכה אש המריבה האחת והתלקחה אחרת בין משפחות אחרות.

“אח־אח־אח!” מסיימים הזקנים את זכרונותיהם מתוך געגועים. “היו ימים טובים לבסרביה. אז היתה הארץ אחרת. גם האנשים וגם העסקים היו שונים מבימינו עתה. חבל, חבל!”

ומתוך הבעת צער הם קמים בעצלות ומתפזרים ופורשים איש לחדרו.

 

ג    🔗

בין משפחות הגיבורים ואנשי־השם, שעליהן ייאמר כי הן “מן השורש”, כלומר, שהתישבו בעיר ס' בזמנים שאין איש זוכר אותם, היתה גם משפחת הגלנים, אלון חסון ביערות בסרביה, ששרשיו היו בריאים וגזעו חזק וענפיו מרובים. ראשית המשפחה בכפרי מולדביה, בין כרמי ה“קדרו”, בנאות הצ’בנים וה“סטינס”,¹³ שמבּניה נודפים ריחות של אדמה וצפיעי בקר וצאן ושומן של חלב כבשים. שבּתיל גלן היה הראשון שעבר מן הכפר לגור בעיר ס', שהיתה אז קטנה עדיין. על פי חיצוניותו ומנהגיו ואורח חייו ודיבורו קשה היה להבדיל בינו ובין מולדבני. אפילו בבית־התפילה שהיה הולך לשם רק בשבתות ובחגים, היה משתמש בשפה המולדבית. והיה מוליך בשבתות ואפילו בראש־השנה וביום־כיפור את סוסו ואת פרתו באפסר אל הבאר להשקותם. היו מלעיזים עליו, כי בכפר אינו מפלה בין פת נכרי לפת ישראל ובין יין נסך ליין כשר. והיו שהוסיפו: גם בין אשתו ובין הגוֹיות. וסיפרו, כי בשביל טעות אחת ממין זה היה מוכרח לעזוב את הכפר. ואולם היתה עוד גירסא אחרת, שעזב את הכפר בגלל בתו, אשר היה לה מגע ומשא עם איזה “שקץ” והיתה מוכנה לעזוב את דתה ולהינשא לו. אם כה ואם כה, שבתיל עקר העירה עם כל משפחתו להשתקע בה. ברכוש רב בא. הרבה שטרי כסף נשא תמיד באפודתו הרחבה; הרבה כסף היה מונח תחת אחד הכרים, ואשתו שמרה עליו. גם במרתף, באיזה מקום נסתר, היה טמון לא מעט. מלבד צאן ובקר ועוד. הוא בנה לו בעיר בית פשוט בטעם בתי המולדבנים, חצר רחבה, מחסנים וסלים קלועים וגדולים לתירס, רפתות ומרתף. נראה היה מיד שהוא מתערה בעיר. משלח ידו היה בעיקר מסחר הבהמות. בקר־בשר היה שולח לערים גדולות. לכל ה“ירידים” היה נוסע. והרבה רֵז’שים עמדו עמו בקשרי מסחר. חכר גם שדות ואסמיו היו מלאים בר. ובכל זאת בהיותו בבית היה בעצמו חוטב עצים לחורף ושואב מים ומטפל בבהמות. התאזרח בעיר והראה לכל עד כמה חביבה עליו מצות הכנסת־אורחים. איש־רעים היה ואוהב לשמוח ולאכול ולשתות, ודוקא בחברותא. ועל כן בבוא הפסקה של חורף במשא־ומתן שלו עם הרז’שים, בדה מלבו ימי־פגרה שונים והזמין לביתו את שכניו וידידיו ומכריו, והמשתאות נמשכו ימים אחדים. ולשבתיל ולזלטה שלו יצא שם ביין הטוב והחזק וב“ממליגות” הרכות והטעימות עם כל מיני פרפראות, שנתנו ביד רחבה, וביתם היה בית ועד לכל זולל וסובא אשר בעיר.

יהודי זה, שהיה לובש כל ימות החורף, בין בחול ובין בשבת, אדרת־כבשים וכובע־כבשים ומכנסי־כבשים, והיה מדבר בקול גס מולדבית, היה רחוק מאד מכל מילי דשמיא. תורה לא למד מעודו וקשה היה לו להבדיל בסידור בין ד' לר' ובין מ' סופית לס'. כל מלה שיש בה יותר משתי הברות הכשילה אותו בקריאה ויצאה מפיו מרוסקת – יהודי זה, כיון שיִחד לו מקום בבית־התפילה הישן במזרח והתחיל הולך לשם בשבת ובמועד, מיד נתגלו בו סימני־חולשה להתערב בעניני קודש והיה פוסק הלכה בענין “עליות” וגבאות בנעימה של “כך אני רוצה”. ומעניני בית־התפילה עד עניני הקהילה רק פסיעה אחת. התחיל משתף את עצמו באספות ומחוה את דעתו בזה הלשון:

“מי זה שהזמין את זנביל לתקוע?”

“מה אתה שואל, שבתיל? ר' זנביל משמש בכהונה זו בבית־תפילתנו זה כשלושים שנה…”

“שלושים שנה זמן רב הוא. יקחו אחר במקומו,” היה צועק. “אני איני רוצה בזנביל…”

ניסו לענות לו – השתמש בקללה החביבה עליו:

“ייכנס הרוח באבי אביכם!”

פעם אחת פרצה מחלוקת עצומה בין בעל־הטַקסה¹⁴ ובין השוחטים והקצבים. הוא היה מעונין במחלוקת זו ונכנס בעביה והלך ועשה מעשה רב. קצץ את זנבה של פרת בעל־הטקסה, הרס את סוכת־הקרשים שהעמיד לו השוחט – הדבר היה בחול־המועד סוכות – ואת הסדן העבה והכבד, העשוי עץ אלון, משא שני סוסים, שעמד לפני אטליזו של קצב אחד, הרים שבתיל בידיו והלך אתו כמה רחובות עד שירד עמו אל הנהר והשליכו המימה… ולפלא היה הדבר, והכל השתוממו על כוחו וגבורתו ואמרו:

“ידים אמונות ומלאכה נקיה. אשרי מי ששבתיל מגן עליו ואוי לו למי שהוא מתנגדו”.

והקצב שסבל לא התרעם גם הוא. אדרבא, הוא עוד שיבחו:

“רואים, שבתיל, כי מה שאתה יודע באצבע קטנה לא יוכלו לעשות שלושה רבנים וחמישה שוחטים יחד. מכאן ולהבא אני אתך ולאות ברית־שלום נסור לביתי. נקניקים ואליות שמנות כנפשך שבעך.”

“אה, פּרַטי,¹⁵ גם לי יש ‘סלבו דומני דזאו’.¹⁶ אלי תלך.”

כל אחד עמד על דעתו, עד שהחליטו לסור אל בית־יין, וכן עשו. שתו כל היום. ולמחרתו קם הקצב ומצא את הסדן על מקומו.

תוצאות מעשי גבורתו היו, שיראו מפניו והתחילו נוהגים בו כבוד. נבחר לגזבר בית־התפילה וגם לחבר בחברא־קדישא, אף־על־פי שלא ידע לקרוא בפנקס החברה ומה גם להוסיף עליו דף אחד בכתב־ידו. משרה זו עמדה לו, שהיה בין אלה שעלו ביחד עם רב העיר והקצו על ההר שטח מרובע ל“בית מועד לכל חי” ושמו נרשם בפנקס בין כל “העוסקים בצרכי ציבור באמונה”. מתוך זחיחות־הלב הסתבך במחלוקת מפורסמת אחת נגד רב גדול בתורה ובחסידות ששימש בימים ההם בכהונת רב בס' והוא מרר את חייו. אחר הדברים האלה נסע שבתיל לאחד הרֵזֶ’שים אשר באחד הכפרים ובא במקרה ליום־סנדקאות, והשמחה בבית הרז’ש היתה רבה. נצטרף גם הוא אל האוכלים והשותים ואכל הרבה לביבות גדולות ממולאות כרוב כבוש והרבה יין הגיח אל קרבו. והימים היו ימי כּוֹלירה בארץ. פתאום הרגיש עוית וחלחלה במעיו. נפל פרקדן על הספסל שליד הקיר, והכה באגרופו מכה חזקה בקיר עד שנעשה בו חור וצעק:

“אני לא אתן לך להפיל אותי.”

ובכל זאת מת עוד בלילה ההוא. העמיסו אותו האיכרים כמות־שהוא בבגדיו הצואים על העגלה והובילוהו העירה, ובני־משפחתו קברו אותו בקבר הראשון ב“בית־העלמין”.

ראו אנשי העיר במיתה זו עונש שבא עליו בעוון הצותו את בני העיר על רבם הגדול.

במשך שלושה דורות עברו על משפחה זו כמה גלגולים, מאורעות והרפתקאות. אחדים מבניה הלכו להתישב במושבות העבריות, שנוסדו אז בבסרביה, ונתאכרו שם. רבים העשירו, שינו את צורת־חייהם, בנו להם בתים גדולים ויפים, תפרו להם בגדים על פי אפנה חדשה, ושינו גם את לשונם. אך השורש המולדבני שבכפר נשאר בתוך־תוכם. הזוללות הנפרזה, הגרגרנות הגסה, התאוה לנשים ולחיי הוללות עברו בירושה מדור לדור, ומשום כך באו לה ימי הירידה. בא רקב בשורש, נתעקם הגזע וענפים רבים יבשו. מונה המשפחה הגדולה בתוך בניה כמה משוגעים והדיוטים, חולים אחדים במחלת־הזימה, שהתגוללו בחוצות ואברים־אברים נשרו מהם, ושיכורים היו רבים מאד. כך התנוונה המשפחה ונתמעטה. בין האחרונים מבניה היה פרץ גלן, אביו של חנא־ליזר.

גבה־קומה וכחוש וגרמי היה פרץ. שער ראשו וזקנו הקלוש וגם גבות עיניו ושפמו היו אדומים, ועל כן קראו לו הכל: “האדמוני”. עור פניו וזרועות ידיו ואפילו עור אצבעותיו עד הצפרנים היה זרוע בהרות קיץ אדומות־כהות, שנראו כפשפשים חיים זוחלים. ידיו הגרמיות, כמו רגליו, היו ארוכות יותר מן השעור ובכף ימינו חסרה הבוהן. שתי טחנות־מים היו לו בנהר דניסטר – אחת לטחון בה חיטה ואחת לתירס. חוג גדול של איכרים מכפרים שונים עברו אליו בירושה מאבותיו, והם האמינו, כי אין טחנה אחרת יכולה להוציא קמח טוב ודק כטחנות פרץ האדמוני, ועל־כן הביאו את תבואתם לטחנותיו אפילו מרחוק. ביום ובלילה עבדו הטחנות, ופרנסתו מהן היתה ברוָחה. אך מלבד הטחנות היה עוסק עוד בסחר הטלאים. מחודש אדר ועד סוף סיון, עת לדת הצאן, הביאו לו האיכרים בעגלותיהם טלאים רכים עקודים, נקודים וברודים, שמילאו את כל הדרך צעקות וגעיות: מה־מה! בעיר רדפו אחרי העגלות ילדים רכים כטלאים וליווּ אותם עד ביתו של פרץ וגעו גם הם: מה־מה. גירש פרץ את הילדים וקיבל את הטלאים במנין וערכם על המגרש הגדול, שמאחורי חצרו, שורות־שורות, והם כפותים ברגליהם ונושמים בכבדות. בא השוחט ושחטם בחלפו החד והמבריק, וקילוחי־דם התפרצו ושטפו מצוארם ונבלעו באדמה – ופרפורי גסיסה ואנחות מות מילאו את החצר… אז חשף פרץ את זרועותיו השעירות, וכל בני ביתו עוזרים על ידו, ופשט את עורות מעל הטלאים, כרת את ראשיהם על העינים הפקוחות שקפאו, ואת חצי גוף החזה, הוציא את הריאות, נפח בקנה עד שנתמלאו אויר ונתעגלו, בדק ומישש ומצא אותן כשרות ומכר חצי הטלה ליהודים ואת החלק האחורי מכר לערלים, בחצי המחיר. נפטר מן הבשר, שהוא הטפל, והתחיל לטפל בעורות מסולסלי השער, שהם העיקר. הובילום אל הנהר, שטפו והדיחו אותם, מתַחוּם על מקלות של קנה־סוף והדביקום אל האדמה ביתדות־עץ ושערותיהם למטה, שיתיבשו נגד השמש, ופיזרו עליהם הרבה מלח לשמרם מרקבון. כשאספו אותם יבשים וקשים, בא הבירור, שרק פרץ היה המומחה לו. לפי טיב השערות וסלסוליהן, צבען ומידתן, סדרם עשרה־עשרה וקשרם במקום הצואר בחבלים דקים חזקים. את העשרות חיבר למאות ושם את החבילות במחסנו זו על גבי זו מן הרצפה ועד התקרה, עד שנתמלא המחסן. קרבו ימי הירידים הגדולים בבלטה ובירמולינצי מיד לאחר חג השבועות, ופרץ לקח קרונות בעלי דפנים גבוהים, העמיס עליהם את חבילות העורות, עלה על הקרון האחרון וישב ממעל על החבילות, והיה כיושב על גבעה שחורה, וביחד עם עוד סוחרים נסע אל הירידים. לאחר שלושה, ארבעה שבועות שב הביתה בקרונות ריקים ולבו טוב עליו, כי מכר את סחורתו ברוָחים טובים. נכנס לתחום העיר, ופגשוהו מכריו בברכת “שלום עליכם”, והוא קרא אליהם בקול רם:

“אתם מוזמנים לממליגה עם חמאה וברינזה ולכוס יין!”

“מתי, פרץ?”

“בכל זמן שתבואו. בערב, בבוקר ובצהרים, בחול ובשבת. יש להוציא ישן מפני חדש ולגמור את קמח התירס לפני הקציר החדש ואת היין מן המרתף. החביות דרושות ליין חדש.”

נוח לבריות היה פרץ ומקבל אורחים בסבר פנים יפות כשהיה לבו טוב עליו והיין לא הדליקו. אך בכלל היה כעסן ורתחן, ככל הגלנים, אף כי לא היו כוהנים, ותמיד היו מריבות בינו ובין שכניו. שפכו מאיזה בית מי־שופכין החוצה, או אשפה; אבדה מחצרו תרנגולת; פרת שכנו כי הטילה גללים, או געתה ליד חלונו; נערים קטפו את פרחי השיטה שגדלה בפינת חצרו; יונים עמדו על גגו ובאו שובבים וזרקו בהן אבנים והפריחו אותן – מיד הרים פרץ קול זועה, חירף וגידף וקילל קללות גסות. ואלה שבאו לידו, בין קטנים ובין גדולים, הוכו מכות רצח. יצאו השכנים והרימו קול צעקה:

“רוצח, גזלן! יכך אלהים באבני ברד ובתחלואים.”

“את שיניכם אשבר, מנוּולים, את קרביכם ובני מעיכם אוציא, ממזרים, אם לא תסורו מכאן.”

יראו השכנים מפניו והתפזרו, אך בלילות חושך התנקמו בו.

זרקו לפעמים אבן בחלונו ושברו שמשה, שמו לי חדר־מיטתו גור־חתול שהיליל יללות מרגיזות ולא נתן לו לישון וכדומה. אז עלתה בו חמתו עד להשחית. ומפני שלא ידע על מי לשפכה התנפל על בני־ביתו. כי גם בביתו פנימה חסרה הנחת. עריץ היה לבני משפחתו. תמיד זרק בהם מרה, גער וצעק וחירף, ולפעמים היה משתמש גם בכוח ידיו. ולא פעם יצאה מתחת ידיו פרל אשתו או סימה בתו פצועה ושרוטה. לצעקות שנשמעו מהבית נזעקו ילדים וגם עוברים ושבים, שהתעכבו ליד הבית לשמוע את “דרשותיהם של הגלנים”. אז התרגז פרץ, יצא החוצה אל הנאספים והרעים עליהם:

“למה נאספתם, נבזים? מה לכם פה? לעזאזל כולכם.”

ולא יכול לשכך את חמתו עד שגחן והרים אבן לזרוק בהם. ואולם הם נמלטו בעוד זמן.

נמאסו עליו הרחוב ושכניו ועמד ומכר את ביתו זה ועקר לבית־החומר שלו, שעמד על הגבעה ליד הנהר מחוץ לעיר, מול טחנות־המים, כדי שיהיה רחוק מבית־התפילה וגם מהשכנים המאוסים עליו והצבועים ויהיה קרוב אל הטחנות ואל פרוקופ שלו. ואמנם בכל ימי הקיץ והסתיו, ימי העבודה הגדולה, כמעט לא ראוהו בעיר. הוא סבב בכפרים, היה בטחנות, ובשעות המנוחה ישב על אדמת הגבעה וסביבו איכרים, מאלה שהיו לו עסקים עמהם, ושוחחו בענינים מענינים שונים. ואולם הנה באו ימי הסתיו. הרפסודות, האסדות והמעברות העבירו את ערימות שקי התבואות למַיַק, אשר ליד הים השחור, נַדַמה ההמולה שהיתה על שפת הנהר בימי הקיץ. הרפסודות נמשו מן המים ונחו תשושות־כוח ובעלות־מום על היבשה הרחק מהמים. גם הטחנות עמדו על הגבעות כחורבות. כשנמס הקרח בראשית האביב נקרעו הכפרים מן העיר מחמת הבוץ הממלא את הדרכים, ובריה חיה לא נראתה עוד ליד הגבעה. אז תקף השעמום את פרץ והוא התחיל מבקר בעיר ומתערב בעניני הציבור בלי שנתבקש לכך, כי אהב לעורר מדנים. ועסקי ריבות לא חסרו בעיר מעולם. השוחט הזקן ר' יוסי־בר, יהודי כשר וירא־שמים, שני בנים הדיוטות לו, והוא רוצה למנות אחד מהם לממלא מקומו. מתקוממים הכל וטוענים:

“כיצד? הייתכן? לא יהיה כדבר הזה.”

בא פרץ וטוען:

“מה איכפת לי? יש לו אב שוחט והוא למדן וירא־שמים ויש גם לבנו סמיכות – יבוא וישחט. מי שיפריע, אמלוק את ראשו”.

משה־מרדכי דוּדקה השיא את בתו לאברך היושב על ה“שולחן ערוך” ובנדוניה שקיבל קנה לו “סמיכה”. עכשיו רוצה מרדכי דוּדקה להכניס אותם בעל־כרחם של כל בעלי־הבתים לרב שלישי. מתנגדים הכל. בא פרץ ואומר, שטוב וראוי הוא לכך, מפני שמרדכי דוּדקה “דאַנוֹשטרָה”¹⁷ הוא, כלומר בסרבי מדורי־דורות ומדוע לא נזכה, כי חתן אחד משלנו יהיה רב בקהילה?

“אבל למה שלושה רבנים?” שואלים.

“ילחכו איש את רעהו, הבטלנים האלה,” עונה פרץ.

סנדר הקמצן חלה, כי אחזהו השבץ, ו“חברא־קדישא” מחכה בכליון עינים לרגע שיעצום את עיניו ויורשיו יתנו לחברה “מנה יפה”, ואם לאו, יהיה מונח עד שיסחבוהו הכלבים. בא פרץ וצועק, שהוא יקבור את סנדר ואת גבאי החברה בקבר אחד. הבחירות לרב מטעם הממשלה הולכות וקרבות, וישנם חמישה מתחרים, שנַיִם חתנים של תקיפי־העיר, הרב הישן שזכה עוד בימי ניקולאי להימנות לרב, אף שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ושנַיִם חדשים, שהביאו אותם המעונינים בדבר מערים אחרות לשם פרנסה. אומרים שהם מדופלמים, “בעלי ראש של מיניסטר” ומקורבים לשר הפלך. ו“כאלה נחוצים לנו”. שלושה חדשים לפני הבחירות פתחו האפיטרופסים שלהם לפני הבוחרים את המסעדות ואת בתי־היין, וכל מי שרוצה נכנס וממלא כרסו מעדני המועמדים, והמנצחים על המלאכה רוכשים להם “דעות” בזכות הסעודה והלגימה ומקבלים “תקיעת־כף” מכל האוכל והשותה, שיתן למועמדו כדור לבן ולאחרים – שחור. או שתמו שנות בחירתו של משה החרש לזקן הקהילה ויש לקבוע בחירות חדשות.

אז היה פרץ בא העירה, והוא לבוש פרוַת הכבשים ולראשו עד עיניו כובע הכבשים, יושב לו על ארגז של סבון או של “מחורקה” (טבק מפורר) וקורא אליו מהעוברים ושבים:

“בוא הנה, הנזיל. לאן אתה ממהר בצואר זקוף? אומרים, שחתמת על ה’כתב', שמשה החרש יישאר גם להבא זקן הקהילה.”

הנזיל מושך בכתפיו לאות, שאינו יודע כלום.

“זהו מה שאומרים: ‘הרצען אינן בן־אדם ועור־הגדי אינו סחורה’. לך שב על הטרסקל וכוף את גוך על היתד ועל החוט הזפות כל הלילה ולשַבַּת לא יהיה לך כסף.”

“הוי, ראובן ‘עַמךָ’, למה אתה עובר לך ואפילו אינך מביט לעברי? אצל מי סעדת אמש – סעודת־בשר אצל פייבל קוריק או סעודת־חלב אצל מרדכי בוביס? אם לאכול חזיר – יצא לפחות השומן מפיך ויזל על זקנך. ‘רובה־הקשת’ שהביא קוריק הנה לעשותו לרב הוא העשיר מכולם. שתי נשים לו והן נתנו לו נדוניות כפולות לכבוש בהן את כסא הרבנות בעירנו. אך כל הכסף נופל לידי זלמן קשטן, הגונב אוָזים ותרנגולות ומוכרם לקיריק בזול. וכך עורכים סעודות בשביל חמורים כמוכם. לכו לכם, חייטים מסכנים, אל החוט והמחט. לכסף ישנם יחסנים אחרים.”

“ר' שמואל, בבקשה מעט טבק להריח,” הוא קורא לר' שמואל אריכא, המוכר כל מיני תוצרת החלב. “מה בדבר הכסף שקיבל ר' משה’לי ‘ירא השמים’ מאת צדוק הבלן בעד המרחץ? מי יודע, כמה כסף קיבל, באיזה תנאים ומה יעשו בו? כך, כך, ר' שמואל. ר' משה’לי מוליך אותנו לבי־מסוּתא¹⁸ ואנו מזיעים וקוראים: הבו הבל!”

וכך הוא קורא את כל העובר ברחוב, מקהיל קהילות ודורש ברבים. הנאספים מתוַכחים ומדיינים בעניני העיר. לכל שאלה ישנם מצדדים ומתנגדים. זה זוכה לדבר שבח וקילוסין, וזה לבוז ולקלסה. מתגברים הקולות והצעקות עד שפורצת תגרה, שסופה סטירות לחי, מריטת זקן והכאות באגרופים ובמקלות. גם פרץ נמשך לתוך המחלוקת. ואז הוא מסיר מעליו את אדרת־הכבשים ומחלק מהלומות על ימין ועל שמאל – והשוק נהיה לחרדת אלוהים.

ובבית־הכנסת שבו היה מתפלל נשמעו תמיד מפּיו דברי טרוניה. כל דבר שנעשה בידי אחרים עורר את כעסו ומחאתו. על הגבאים שפך את חמתו ועל ה“פני”¹⁹ ועל החזן ועל השמש. לא הדר פני זקן ולא חס על כבוד חכמים וטובים ממנו. קצו המתפללים מפני עזותו וגסותו והתנכלו לו להרחיקו מבית־התפילה. ואולם הכל יראו מפני לשונו וידיו. ורגנו עליו בסתר. אך פעם אחת פקעה סבלנותם של המתפללים, כי מלאה הסאה, והם עשו דין לעצמם ונפטרו ממנו לעולם.

הדבר היה בליל הושענא־רבה. לאחר סעודת־הערב התאספו בבית־התפילה זקנים ואברכים. הראשונים בעיקר לשם אמירת “תיקון” ותהלים והאחרונים בעיקר לשם הקלפי – לבחור בגבאי ראשון ושני ובגזבר ולשם הלגימה הבאה באותו הלילה מהנבחרים לבוחרים. באותה שנה התכוננו לבחירות באופן מיוחד, מפני המחלוקת הגדולה, שהתחילה בבית־המדרש עוד לפני “סליחות”. בעלי־הבתים הצעירים שבבית־המדרש רצו שיקבלו לימים הנוראים חזן חדש, שקולו ערב והוא “יודע נגן”, כי מצאו שהחזן אריה החולב, ששימש כמה שנים בכהונה זו, צריך ללכת למנוחתו. ואולם אריה־ליב הודיע, כי העולם ייהפך והוא יוסיף להיות שליח הציבור עד כמה שירצה, וינבחו להם הכלבים כרצונם. מי שם להם לב? קמה צעקה גדולה מצד הרוב נגד שליח־ציבור שכזה, המעז לקרוא לאנשים כלבים במקום קדוש. ואולם פנחס מקורשטר, הגבאי הראשון, תקיף ומכרוֹ של שר־המחוז, עמד לימין אריה־ליב כחומת ברזל. על־כן עשו הצעירים קנוניה ביניהם להוריד את פנחס מקורשטר משאתו ולבחור לגבאי את נפתלי, חתן ר' איצי גלבורד, שהוא אחד מחברתם והבטיח לתת “כּיבוּד” יוצא מן הכלל אם יבחרו בו, כי אמר לעשות נחת־רוח לאשתו חנה שחורת־החן, שנפשה חשקה מאד להיות גבאית.

פרץ גלן לא היה מחובבי ה“תיקון” וגם לא ממגידי התהלים, ועל־כן לא היה נוהג להיות ער בליל הושענא־רבה. ואולם באותה שנה החליט להשתתף בחירות הגבאי, מפני שבמחלוקת החדשה, שפרצה בגלל החזן אריה־ליב, עמד הוא, פרץ על צדו של החזן וממילא גם על צדו של הגבאי. ואגב אמר להתנקם בר' איצי גלבורד ובנפתלי חתנו ובעוד אנשים בגלל המקרה שקרה בבוקר. ר' ווֹלף השמש נכנס עם האתרוג לר' איצי, שיברכו עליו בני־ביתו בפעם האחרונה. לקחה חנה, בתו המעוברת, וכססה את פיטום לשם סגולה. נשאר השמש בלי “אתרוג של נשים” ולא יכול עוד להיכנס גם לביתו של פרץ גלן עם אתרוג בלי פיטום. מה עשה פרץ? בא בבוקר להתפלל, קרא אליו את השמש וחלק לו סטירת־לחי לעיני כל הקהל.

“אני יכול לחיות גם בלי אתרוג,” צעק, “אבל מנוול זה צריך לדעת, כי פרץ גלן הוא מיוחס כאיצי גלבורד, ובתו של זה צריכה לדעת, כי לא תלד משיח אפילו לאחר שכססה את הפיטום.”

התמרמרו המתפללים:

“כיצד זה יעז יהודי להרים את ידו על יהודי זקן ממנו בבית־התפילה ובהושענא־רבה ולעיני כל הקהל!”

לולא ר' איצי וחתנו, שהרגיעו את הקהל הנרגז, כמעט הגיע הדבר לידי מהלומות. דברי השלום האלה לא מצאו חן בעיני פרץ, כי הם השפילו את כבודו יותר מדברי מדון. אך התגבר על כעסו והשקיטו ברעיון שנולד בו, כי הערב יראה לכולם את נחת זרועו. בערב בא לבית־התפילה מבוסם והתחיל מסכסך את הנאספים זה בזה. אך בראותו כי אין איש שם אליו לב, התרגז, תפס את ה“קלפי” עם הפתקאות, חבטה בקרקע ושברה לרסיסים, והפתקאות נפזרו לכל רוח. אז נחתם גזר־דינו. בלי שנמלכו מראש זה בזה הבינו הנאספים מה עליהם לעשות. אברכים אחדים התגנבו אליו מאחוריו; ובו ברגע כיבו העומדים ליד העמוד את הנרות, שלא יראו בחושך את העושים ומעשיהם. אחרים שמו על ראש פרץ טלית וסתמו את פיו והפילוהו על הארץ, כי היה שתוי ולא יכול להחזיק מעמד. אסרו את ידיו לאחוריו במגבת והכוהו מכות נמרצות עד אבדן חושיו. אז נשאוהו בחשכת הלילה אל ביתו, השכיבוהו על הגזוזטרה מוכה ופצוע ונטוּל הדיבור, וברחו להם.

ר' ישראל “הרופא־הקורלנדי”, יהודי משונה, שלא נודע באיזה אופן נתגלגל לס‘, היה לו שׂער מסולסל ארוך על גבו, כגלח, וטבעות־זהב כבדות על אצבעותיו. היה מחרף ומגדף ומקלל קללות נמרצות את כל החולים שהוזמן אליהם, ואת הקרובים המטפלים בהם. ודוקא מפני זה היה חביב על כל אנשי העיר ומכובד ועדיף בעיניהם מכל יתר הרופאים בעלי ה“אַטֵסטַטים”;²⁰ בשמיני עצרת בבוקר השכם הבהילה אותו סימה בתו של פרץ לביתם בצעקה. ר’ ישראל בא נרגז ומיד להיכנסו פתח בברכה:

“הלואי והציף הנהר בקיץ הזה את ביתכם ואת כל הממזרים שבו. גם בשמיני עצרת אינכם נותנים מנוחה, חזירים, כּוֹלירה עליכם.”

“הושע נא, ר' ישראל. הוי צרה, הוי אסון,” פרשה פריל ידיה.

“איזו צרה, איזה אסון? צדיק שכמותו יכול היה להשיב את רוחו לשטן עוד לפני שלושים שנה. והלואי שלא נולד כלל. הכל יודעים אותו. בעל־שם הוא, ברוך השם. תנו בקבוק יין, אך ‘וימורוזוק’ אמתי, רמאים.”

סימה ידעה את דרך ישראל המומחה לשתות בקבוק יין חריף או כוס יי"ש בטרם יבדוק את החולה, והיא מיהרה אל המרתף למלא את רצונו. בינתים עמדה פריל ושפכה את מרי שיחה בדמעות שליש באזני ר' ישראל המומחה.

“אמש היה בריא ושלם בכל אבריו והלך לבית־התפילה להיות ער כל הלילה. הבוקר בהשכמה דפק פרוקופ על חלוננו. קמתי ופתחתי את הדלת וראיתי את פרץ שוכב פצוע כולו והדיבֵּר אין בו. רק שדים, לצים ורוחות רעות התעללו בו.”

“שדים, לצים ורוחות שכמוכם,” רטן ר' ישראל כשישב והריק אל תוכו כוס אחר כוס של “וימורוזוק” ולא אכל כלום. בכל רגע התיז מפיו יריקות גדולות על הרצפה. ורק כשראה את הבקבוק לבן וריק קם וניגש אל פרץ, שהיה מוטל כמת בעינים עצומות. פניו היו נפוחים ופצועים עד שלא היה אפשר להכירם. מסביב לעינים היתה נפיחות והעור אדום־שחור. שׂער ראשו ואזניו מלוכלכים בדם קרוש, בגדיו מרופשים ומאובקים.

“גזרו את הבגדים בסכין או במספרים והסירו את הסמרטוטים מעליו,” פקד על האשה ועל בתה.

פקודתו נעשתה, וגוף שעיר, הלום וכתות נגלה לעיניהם. ידי המומחה מיששוהו מכל צד כלש בבצק. הגוף לא נע ולא זע.

“פגר מובס. לטבול סדין במים קרים ולעטפו כל חמישה רגעים. להשקותו כוס חומץ משבבי־עץ. אם תהיינה לו עוד שנים יחיה לדאבון כולכם, ואם לא, תעבירוהו שמה, אל ההר.”

“חמול עלינו, ר' ישראל, הנאמן כאב. מה יתנו לו סדינים שרויים במים? תן בשבילו איזו תרופה.”

“דומו, מכשפות! עשו מה שאמרתי לכן. מחר תודיעו לי על המצב. איה הממזר שלכם, הבן היחיד היקר? צריך להכינו בעוד מועד שילמד קדיש. הכל אפשר.”

אך הבן לא היה אז בעיר.

דבריו אלה הרבו את דמעותיהן של שתי הנשים המסכנות. הן ביקשו עזרה מהמומחה, והוא הוסיף לקלל עד שקיבל את שׂכרוֹ והלך לו.

ששה שבועות שכב פרץ “בלי לשון”. האם והבת רצו פעמים בזעקה מרה לבית־הכנסת לבקש ולהתחנן לפני ארון הקודש על הגוסס. טרטיל הזקן, אביו של פרץ, בן תשעים, אך זקוף־קומה עדיין, הלך גם הוא לבית־המדרש וביקש מאת השמש, שיקרא עמו איזה פרק בתהלים, כי הוא לא היה רגיל בכמו אלה ולא ידע מה ואיך לקרוא. המומחה שתה בכל יום בבית החולה בקבוק “וימורוזוק” ונתן לו משחות שונות. ציוה להניח על הפצעים המבריאים תחבושת של צפיע־בקר טרי… ומכיון שלא באה עדיין שעתו להסתלק מן העולם התחיל החולה זז ומתנועע, עד שקם והוסיף למלא את סאת צרותיהם של אנשי ביתו ולמרר את חייהם.

פרץ קם וירד מעל המיטה. ואולם מעתה היה ברנש אחר. על המאורע בבית־התפילה לא דיבר, לא בימי מחלתו ולא לאחר שנרפא, כי בכלל לא דיבר. כעין מרה שחורה נחה עליו. לבית־התפילה לא הלך עוד, העירה לא הלך ולא התענין עוד בעניני־ציבור. השתמט גם מלהיפגש עם אנשים. זר היה מעתה לידידיו מלפנים ואפילו לבני־ביתו. בטחנותיו ובמסחרו לא מצא עוד ענין, כאילו הסיח את דעתו מהם לגמרי ושכחם. קומתו שחה ותנועותיו היו מרושלות. בשעות הבוקר היה צועד בחדרו אנה ואנה בסנדלי־עור לרגליו היחפות. לשונו לקתה, עד שקשה היה להבין את דבריו המעטים, שהוציא לפעמים מפיו. הוא גימגם רק הברות מקוטעות. כשעיף מהליכה, השתטח פרקדן על ספסל רחב מכוסה מרבד צמר עבה, כיוֵן את עיניו לתקרה הנמוכה ונהם נהימה משונה, דומה לאנחת איש הסובל מכאב שינים. הגיעה שעת ארוחת־הצהרים והוא שוכב. נכנסת פריל וקוראה לו – והוא אינו זז. נכנסת סימה וקוראת לו – והוא כאילו אינו שומע. רק אחרי שאחזה בו וטילטלה אותו ועזרה לו לקום, נגרר אחריה בעצלתים עד השולחן. ישב דומם ואכל מעט. לאחר ארוחת הצהרים יצא החוצה, הסתובב קצת לפני הבית, נכנס אל החצר, או אל האורוה ונעלם לשעות אחדות. חשבו בני הבית, שהלך העירה, או לשוח בשדות, ולא הביטו אחריו. הם רק התפלאו על הזרוּת שבו, בשובו הביתה לפנות ערב. כולו היה מכונס בעצמו, פניו חיורים, זקנו מעוך ומדובלל, תנועותיו מרושלות ומעילו מקומט ומלוכלך, פסיעותיו רופפות, והוא מפטפט לעצמו ורוטן ומאיים באגרופיו כלפי מישהו. לבסוף השתטח על הספסל והשמיע נחרה רמה בקולות שונים. לא הבינו זרות זו מאין באה.

פעם אחת, כעבור שבועות אחדים, ירדה סימה אל המרתף להביא משם כרוב כבוש ונר דולק בידה. נפל קו אור על השטח, שבין שתי חביות גדולות בעומק המרתף, ונתקל מבטה באיזה גוף אפל, שוכב או יושב על הקרקע. נבהלה ומיהרה לעלות ולהודיע לאמה ולאחיה. ירדו שלשתם אל המרתף, ניגשו אל אותו המקום ומצאו לחרדתם את פרץ יושב בין שתי החביות, ראשו תמוך על האחת ורגליו פשוטות לפניו ונוגעות בחבית השניה, עיניו עצומות ואף נשימה אחת אינה יוצאת מאפו. אפשר היה לחשוב, כי דחליל הוא שהניחוהו להפחיד בו את החולדות ואת העכברים. מעט־מעט התרגלו עיניהם אל האפלולית והבחינו וראו עוד כד נחושת ליין, צינור ארוך דק של גומי, שקצהו האחד היה בחבית והאחר נח ליד הכד וגל גדול של סנפירים וקשקשים ועצמות דקות חדות וראשים וזנבות של דגים מלוחים מיובשים, גדולים ורחבי־כרס. ברגע ההוא נתחוורו להם כל הזרות והפליאות במנהגו של פרץ. אמרו להעירו משנתו, אבל במהרה ראו כי הדבר לא יעלה בידם, והיו מוכרחים להעלותו בידיהם מן המרתף הביתה, ולהשכיבו על מיטתו עד שיקיץ משנתו. ואמנם בין־השמשות הקיץ פרץ ומצא את עצמו שוכב על המיטה. כפי הנראה לא כבה עדיין אור שכלו, כי הבין שנגלה סודו, וכי מעכשיו אין לו להסתתר עוד. מאז חדל לשתות את יינו ולאכול את הדגים המלוחים המיובשים במרתף והתחיל עושה זאת בחדרו. היה זולל וסובא כל מה שנתנו לו ומה שמצאה לו ידו. בזמן הראשון ניסו אנשי הבית לבלום את תאותו זו, ואולם הוא היה כחיה נוראה בשחרה לטרף, נהם כדוב, זעף, הפך כסאות, שבר את החלונות, השתטח על הארץ, ופלצות אחזה את כל גופו; או שהתפרץ החוצה ורץ העירה. הוכרחו אז לשדלו ולמלא את תאותו. מרוב שתיה הבהיקו פניו, ניטל צבע־עיניו והיו מימיות וכסויות אד כחלחל כתבלול, ומתחת לעיניו נתלה העור ככיסים קטנים. פניו בצקו, חטמו הכחיל כטחול ומצחו הזיע תמיד. גם שער ראשו היה רטוב כמי שיוצא מבית־המרחץ בערב שבת. זקנו נתמעך ונתעקם לצד אחד, וכולו היה המום והלום שכרון ארוך.

יש שלאחר ימים אחדים של שתיה נפרזה רפתה בו תאות השכרון ומוחו כאילו הצטלל קצת. בימים שכאלה היה חלש ורפה כתינוק. אז העז לעזוב את ביתו. על משענתו ירד מן הגבעה לאט ובזהירות שלא יפול, ושם את פניו אל שפת הנהר. שם עמד מעט כמהרהר, התבונן לכאורה אל הטחנות והקשיב לשריקות הגלגלים ולשכשוך המים. ראוהו האיכרים לקוחותיו ושמחו:

“הא, בדי פרץ, מה שלומך? למה עזבתנו?”

הוא לא ענה כלום. עמד והביט אליהם בעינים קפואות, התנועע והפטיר בשפתיו, שחוטי ריר נתלו בהן, ואחר־כך התחיל מפשפש ומטפל בפי מכנסיו ומפתח את כפתוריהם… הניעו האיכרים את ראשיהם ושרקו בשפתיהם והתרחקו ממנו.

“עונש מידי אלוהים,” אמר אחד. “אומרים שאינו מתפלל.”

“אנשים קיללוהו.”

“הוא הרגיז את הרוחות השוכנות בין גלגלי טחנות המים. לא נתן להן מנוחה בלילות.”

“אפשר,” הסכימו השומעים והצטלבו.

פרץ התנודד, ובצעדים לא בטוחים שב לביתו. בקושי עלה על הגבעה, שכב שוב על הספסל ועיניו אל התקרה. כיעכע, נאנח חרש. הלב חלל, ריקניות במוח, אין כל רצון. כזו היתה התפכחותו, שארכה ימים מועטים. עד שתקפה עליו תאות השכרון שוב בעל עוז, כרוח סועה, והוא צלל בתהום…

במשך הזמן התפתחה בו רוח עיועים והשתוללות. אוי ואבוי למי שנמצא ברגעים ההם בקרבתו. את פּיו היה מנבל, את אשתו ובתו חירף וגידף. ויש שחיפש גרזן, או גזר־עץ, ואמר להתנפל עליהן. האומללות נסו אל החצר והוא רדף אחריהן, והן הוכרחו לברוח מן החצר החוצה בצעקות חנוקות שלא יישמע קולן, פן יתאספו אנשים ויראו בקלונן. אך צעקותיו של השיכור הזעיקו עוברים ושבים, והם ניצבו מתוך סקרנות לראות בתעלולי פרץ ובשגעונותיו ולהעיר את הערותיהם.

“מה אתן יראות מפניו? הרי באצבע קטנה אפשר להפכו.”

“מדוע אינכן אוסרות אותו בחבלים?”

"תפנו אל וַרוָרָה מבּוּדֶשטִי, היא יודעת לרפא כל המחלות.

“צריך לנסוע עמו אל ר' יוס’לי. הוא, שיחיה, יגרש מתוכו את השד.”

האנשים הטובים נתנו להן עצות והצעות ולא ידעו עד כמה המסכנות מתלבטות וסובלות. כבר ניסו את כל התרופות של צדיקים ושל צוענים ולא הועילו, ודברי היועצים רק חתו גחלים על ראשן.

הסוף היה שהשיכור רדף אחריהן עד שנכשל באבן והשתטח על הארץ ולפעמים גם נפצע עד זוב דם. אז מיהרו אליו שתיהן והרימוהו ותמכו בידיו מזה ומזה והכניסוהו הביתה. צחקו האנשים על משבתו.

“פתיות! כמה הן מטפלות בו. מוטב שיתנו לנשמתו הטרפה שתפרח לה.”

“זה סופם של אלה המכעיסים את הצדיקים. ידוע שעונש זה בא עליו מיד ר' יוס’לי, צדיקם של החייטים.”

“איך, איך היה הדבר?”

“ר' יוס’לי בא העירה לפשר בין הצדדים באיזו מחלוקת, שהתפרצה בין חברי ‘נושאי המיטה’, וגם פרץ הסתבך בה והתריז כלפי הצדיק בפניו. אז אמר הצדיק: ‘כתוּב: מה פרצת עליך פרץ? כל פרץ הוא פריץ חיות. כלום יודע אתה מה אתה סח? לך הביתה לישון’. ומאז דבקה בו מחלתו.”

“כן, אנשים מסוכנים הם הצדיקים ושומר נפשו ירחק מהם,” הסיק אחד מסקנה מן הסיפור הזה.

 

ד    🔗

חיי פשטות ויושר, חריצות ועבודה, קשר עם עבודת האדמה הברוכה, עם שגר אלפיה ועשתרות צאנה, גבורה גופנית ואורך־ימים – אלה היו סגולותיה של משפחת הגלנים מאז. אך התאוה הנפרזה ליין ולאכילה גסה ולפעמים גם לנשים, דם רותח, עקשנות עיורת, נרגנות ושאיפה לנצחנות – הביאו את המשפחה במשך דורות לידי התנַוונות והוציאוה מן העולם. בין אחרוני המשפחה הזאת היה חנא־ליזר בנו של פרץ. שַׂרָהּ של המשפחה עוד נאבק עם הכליון, נלחם על קיומה והכניס לתוך נצר זה את כל סגולות המשפחה. הוא היה פשוט וישר, אוהב עמל ועבודה, גיבור כוח עד להפליא וגם טוב־לב וענותן ומתרחק מכל ריב. אך פרא היה בכל הליכותיו. הוא היה היריה האחרונה – קול נפץ רב ועשן גדול – ואחריה לא כלום. נשברה הקשת ואפסו החצים מן האשפה. פרץ ופּריל ביקרו אצל שני צדיקים גדולים ומפורסמים, כשהללו באו בזמנים שונים לעירם. ואת השלישי הזמינו לביתם ונתנו לו “פדיון” בעין יפה בעד הבטחתו, שהבטיחם בן זכר, זרע של קיימא. כי בעשרים השנה לחתונתם נולדו להם רק שתי בנות, ואחת מהן מתה בת חמש־עשרה. גם שתי קמיעות נתנו להם שני הצדיקים – האחת בשביל פריל לשאתה על צוארה, והאחת בשביל הבן אשר ייוָלד. והשלישי נתן לה מטבע־כסף, שיש בו אותה סגולה שיש בקמיע. השתדל בענין זה גם דנילא רורא, זה הצועני מטרנסילבניה, שבא לפני כמה שנים למולדבה והשתקע בה. עד מהרה נתפרסם דנילא כ“בעל מופת” ומכל קצוות הארץ נהרו אליו לשם הקלחים והשרשים והעשבים הנפלאים, שהיה נותן לכל נגע ופגע. לא ידוע בזכות מי ובכוח תרופותיהם של מי – אך נולד להם בן־זכר ארך־מידה וגדל־היקף וכבד־משקל, והם קראו את שמו חנא־ליזר, על שם דודהּ של פריל, שבכל עת שהזכירה את שמו היתה מוסיפה: “מנוחתו בגן־העדן האור. יהודי ירא שמים היה. מומחה בתקיעת שופר ובקידוש ובהבדלה על היין.”

והילד גדל בלי שום יסורים להוריו. שלם היה ובריא בכל גופו. צמחו לו שיניִם בזמנן בלי שלשול וכאב בטן. קיבתו עיכלה כל מאכל קשה, אפילו ממליגה קרה שנתקשתה. ויפה היה הילד. פניו השחומים, כפני אמו, גלויים ונעימים. שערו כהה עם משהו צהיבות, מצח רחב ורקות יפות גבוהות ועינים כחולות, ישרות וטובות. נחירי אפו הרחב קצת היו מארכים והנשימות יצאו מתוכם חזקות ומשיבות בפני הדובר עמו כמניפה. בזויות־פיו לנה רוח־עקשנית ומרי, אך עיניו הטובות ריככו את הרושם הזה. מילדותו היה זריז ומהיר־תנועה ואוהב־עבודה, וכשעשה איזה דבר התמסר אליו בכל לבו ונפשו. אך לעתים אפשר היה להכיר בו נטיה להזיה ולשקיעה בהרהורים. העגלות והסייחים, הטלאים והכלבים היו חבריו מילדותו. את רוב זמנו בּילה על שפת הנהר, לא רק בשחיה וברחיצה, אלא גם בעבודות שונות בטחנות, ברכיבה על סוסים וכדומה. שמחתו נשבתה בכל יום, כשהיה מוכרח ללכת גם אל ה“חדר” של ר' אלטר שוטה, מלמד דרדקי ודוקא מילידי בסרביה, אשר מלבד קריאה משובשת בסידור לא ידע כלום. ורק ירא שמים היה, דיבר בלחש ואת עיניו היה מרים למרום תמיד, והוא לימד את תלמידיו הקטנים, כי אם יזרעו כפתורי נחושת יצמחו מן האדמה חיילים וכדומה.

פרץ לא דרש מהמלמד הרבה תורה ולא הזמין בוחנים בשבת, כנהוג, שיבחנו את בנו ויראו את חילו באורייתא. כי השבת היתה חציה לו ולמשפחתו לאכילה ולשתיה וחציה לפרות, לסוסים ולולדותיהם לרעותם ולהשקותם וכדומה. במלאת לחנא־ליזר עשר שנים, אמר פרץ להוציא את בנו מן ה“חדר” ולשתפו בעבודתו ובמסחרו. אז התערב הסב טרטיל, אשר בחוֹרף היה לובש מכנסי־עור ופרוַת־כבשים מלמעלה, ובקיץ – מכנסי בד לבן וכתונת־בד על המכנסים, ואמר לפרץ בנו כדברים האלה:

“זקנתי, פרץ, והריני כבן שמונים. הרבה פעמים בימי חיי אמרתי ‘קדיש’ על הורי ועל בני הרבים, שמתו עלי, ועד היום לא למדתי ‘קדיש דרבנן’ בעל־פה. ‘קדיש’ זה קשה לקריאה אפילו מתוך הסידור. מה טעם? פשוט, לא לימדוני. בן שתים־עשרה הכניסוני אל ה’סטונה' והייתי בין רועים וכלבים וכבשים. גם אתה אינך למדן. קצת באשמתי וקצת גם באשמתך. ילמד חנא־ליזר לכל־הפחות. אומרים ש’קדיש דרבנן' מועיל מאד בעולם הבא. האם אנו יודעים דבר מה? אולי.”

“והטחנות והטלאים? האם עלי לשאת לבדי את כל המשא הזה?” שאל פרץ.

“אתה, פריל, סימה וגם אני – כולנו נעזור לך, ובלבד שילמד חנא־ליזר עוד מעט, עד שיצא ממנו איזה כלי. נער הייתי וגם זקנתי וראיתי, כי טוב ליהודי שהוא יודע לקרוא פרק בתהלים, והברכות על התורה וה’קדיש' שגורים על פיו.”

“הוי, דרַקוּי־לוי! ²¹ כדבּר אחד הרבנים תדבּר, אבי. רצונך לעשות את נכדך לחובש בית־המדרש. דומני שבכל משפחתנו לא היה ממין זה.”

“במשפחתי היה,” אמרה פריל בגאון. “דודי חנא־ליזר, מנוחתו בגן־עדן האור, היה למדן. בכל יום ששי, בין בחורף ובין בקיץ, היה הולך לבית־המרחץ ושב אדום כולו ונכנס בדרכו הביתה לזלמן קיילה’ס ואוכל שם לכבוד שבת ‘צימס’ ושותה כמה כוסות יין אדום. ובערב היה מקדש על היין ובמוצאי־שבת הבדיל גם כן על היין, והכל בעל־פה”.

“אשריו ואשריך ובגללכם גם לי,” אמר פרץ. “שמעתי את שבחיו אלה כמה פעמים מפיך. ובכן מה דעתך?”

“בן יחיד לנו ומדוע לא נגדלהו לתורה?”

“יודעי הספר רמאים הם, הלמדנים בטלנים ויראי־השמים צבועים וגנבים. ובכל זאת אני מוַתר הפעם ועושה את רצונו של ה’בַּטרין'.²² אני מוסר את לנא־ליזר לידך, פריל, ונראה מה יהיה חלומכם.”

ובכל בסרביה היו המלמדים בימים ההם מיוצאי ליטא העניה בחומר והעשירה בתורה. כל מי שהיו ריחים על צוארו בליטא ופרנסתו לקויה עזב את ארצו ונסע אל מדינת הממליגה והיין והאגוזים, ובבואו אליה היה בה למרביץ־תורה, אף שבביתו לא עסק מעולם בהוראה ורבים מהם אף את התורה לא ידעו. אך היו בהם גם מלמדים מומחים ומובהקים. לאחד מהם, שהיה מפורסם בעיר לשבח ושמו מנחם־מנדל, מסרו את חנא־ליזר. המלמד, שהיה פיקח ומבין את אשר לפניו, הבטיח לפרץ ללמד את בנו, כמו שדרש ממנו הסב, “מעט תורה, מעט ‘פסוק’, מעט תהלים ועוד” וגם את קריאת המגילה, כמו שדרשה ממנו אם הילד. בעד הבטחה זו קצב לו פרץ שכר־לימוד הגון; ופריל העניקה לו מפעם לפעם הוספות משלה. כי “אלמן־חי” היה המלמד בס', ורק “אחת לשבעה פסחים” היה נוסע לעירו לבקר את משפחתו. ועל־כן היתה פריל שולחת לו רקיקים ועוגות, ירך־אוז צלוי, “פסטרומה” של כבש. ולפני החגים גם בד לכתונת. פרץ היה מזמין אותו לפעמים גם ליומא דפגרא, כדי: “להאכיל את ‘ראש הצלב’ מהמאכלים הבסרביים, להשׂביעוֹ ולהשׁכירוֹ, ויהיה לו כוח ללמד את תלמידיו”.

אך לדאבון כולם לא יצא מזה דבר. סיבות שונות גרמו לכך, כי המלמד לא יכול למלא את הבטחתו – וכוח הבן בתורה כמעט לא עלה על כוח האב והסב. הסביבה, הרעש והשאון, שעמדו תמיד ליד ביתם, הנהר הקרוב, התנועה הכבירה והעבודה הזריזה בטחנות, שריקת עגלות, צהלות סוסים, הלמות פטישים וקרדומות, נשימות סבלים וסוסים, תנופות אלפי ידים ליד ערימות התבואה על יד הנהר וריצת בהלה של מאות אנשים אנה ואנה, שיט הסירות והרפסודות על גבי המים השקטים – כל אלה משכו בכוח אדיר את לב הנער מימי ילדותו. ומפני שהיה מטבעו מלא חיים ומרץ, ערוּת וזריזות, בחר לו להיות בטחנות או ליד הרפסודות ולא ב“חדר”. את הנהר היפה ואת חילופי גוני מימיו לרוח היום ביכר על החצר הצרה והמזוהמה, אשר בעיר ליד ה“חדר”. פרוקופ הזקן, הטוחן, היה חביב עליו, אוי לאותה בושה, מרבו. אף־על־פי שהלה היה נוח לתלמידיו, רחוק מקפדנות וידע במה לקנות את לב תלמידיו. וסוסי האיכרים הרבים, שצבאו תמיד על ביתם ועל הטחנות וצהלו לסוסות, היו יקרים לו מחבריו ל“חדר”. עזר לזה גם פרץ. כי בשעת הדחק, כשהטחינה היתה מרובה וכאשר באה עונת הטלאים, לא יכול האב להיות בלעדי בנו ועיכבו בבית. ומה פלא אם לב חנא־ליזר לא הלך אחרי דיני “תורת־כהנים”? אפילו הסיפורים על משה רבנו ועל יוסף והרפתקאותיו מצאו חן בעיניו רק בפעם הראשונה, כשהיו חדשים לו.

“ברֵי,²³ רבי, למה אתה מספר כל דבר פעמים? ספר איזה דבר חדש – ובלי ספר. עיני כואבות מהאותיות הקטנות,” כך היה אומר לפעמים לרבו.

בהתאמצות יוצאת מן הכלל עלה לרבו ולאמו להחזיקו ב“חדר” עד שנהיה לבר־מצוה. ואף באותן השנים בילה את זמנו מחוץ ל“חדר” יותר מבתוכו. וכשבא היום שהלך עם אביו ועם רבו לבית־התפילה להניח את התפילין, מרד בעל “היצר־טוב” בשר של תורה והודיע בקול רם לאביו ולרבו:

“טפררר! עד כאן. מחר לא אלך עוד לשם.”

ואת היום ההוא סימֵן לזכרון במעשה־גבורה, וקנה לו בו שם בין כל נערי העיר. משומד זקן היה בס', אלכסנדר טוך שמו, ברנש גוץ בעל זקן קטן עגול שׂב ושפם עבה, שהיה נוצץ משומן חזיר, כי משלח ידו היה נחירת חזירים ואחר־כך היה עומד בשוק עם יפרוסיה אשתו העבה ומוכר את הבשר ואת השומן הממולח. זקן אשמאי זה היה למחִתה לכל ילדי ישראל. כי בכל פעם שעבר על־ידם העביר באצבעותיו השמנות מבשר חזיר מתחת לחטמם, כדי לפגל ולהטריף אותם, ובשעת מעשה היה נוחר כגורי החזיר. ועל־כן היו הילדים נזהרים ובורחים מפניו עוד מרחוק. ומי שלא נזהר ואצבע המשומד נגעה בשפתיו, הרגיש כל היום גועל־נפש וזוהמה עד הקאה והיה בוכה בדמעות שליש.

מבית־התפילה יצא פרץ עם המלמד ועם עוד יהודים אחדים לביתו, לסעודת הבר־מצוה. וחנא־ליזר הלך אחריהם בריחוק־מה והסתכל בזרועו החשופה ובסימני הרצועה שנשארו בה. בא לקראתו טוך המשומד והעביר באצבעותיו על שפתי חנא־ליזר. הלז התעבר, קפץ כחתול וסטר למשומד סטירת־לחי מצלצלת. ועדיין לא נחה דעתו עד שקפץ מאחוריו ובדחיפה חזקה הפילו לארץ והתחיל מכה אותו באגרופיו ובועט בו ברגליו. הרים המשומד קול זעקה מרה. מיהרו אליהם פרץ והמלַוים אותו והסיעו את חנא־ליזר הכועס מקרבנו המגואל, הצוֹוח כחזיר נחור.

“מעתה תדע, משומד, כיצד להציק לבני ישראל,” קרא חנא־ליזר. “בפעם הבאה שתבוא לידי לא תצא חי. זכור!”

הלז קם פרוע־שער ומאובק, מלא בושה וכלימה, ונמלט אל הסימטה הקרובה, ולא הביט אחריו. וכל הרואים צחקו מהנאה.

“חנא־ליזר קידש היום את השם ברבים,” אמר המלמד. “כן יאבדו כל המשומדים.”

“בן־חיל הוא,” היללו אביו. "כך תעשה תמיד לעולביך. על כל פגיעה – חבורה ומכה טריה. על מהלומה אחת – מאה ואחת. כוח נתתי בך, ברוך השם, רב.

ביום ההוא היתה גדולה השמחה בביתם. מחשובי העיר ומנכבדיה השתתפו בסעודת־מצוה זו. ההתחרות בין בעלי השמחה והאורחים היתה רבה. האם והבת הגישו אל השולחן ממיטב המעדנים, שהכינו בכמות מרובה. אלה התנפלו עליהם כזאבים רעבים והשמידום מהר. פרץ הגיש לאורחיו יין רב מכל המינים והם שתו בכדים ודרשו עוד. הרעש והשאון גדלו מאד. שרו ממיטב השירים המולדביים: את השיר “פרונדי ורדי” (עלים ירוקים), “אויסא צַ’לַה” (ימין ושמאל) ואת ה“דוינה”. שוחחו על היבול ועל הטבק, על ריבוי הטלאים בשנה זו ומחירם, ועל החתונה הגדולה, שתהיה בקרוב אצל “הרַשקובאי”. מענין לענין באו לדבר בעניני העיר והגיעו לפרשת חזן בית־הכנסת הגדול, שנתפס בדבר עבירה, ובגללה דורשים רבים מהמתפללים את פיטוריו. וכאן נתגלעו חילוקי־דעות בין המסובים, שהיו כולם מבוסמים. דיברו כולם בבת אחת, בקול רם, לא נזהרו בלשונם ופגעו איש בכבוד רעהו.

“מי שואל לחות־דעתך, ומה אתה מבין בענינים שכאלה?”

“יותר ממך. החזן עולה לי בדמים מרובים משעולות לך בנותיך.”

“מה לך ולבנותי? אם תעז להזכירן אסתום את פיך בגללי סוס.”

ופרץ לא השגיח שהוא בעל השמחה וחייב בכבוד אורחיו, והתלהב גם הוא.

“ואני אומר, שיהיה כמו שאני רוצה. את המפרקת אשבר, הרוח תכנס באבי־אביו של כל מי שמתנגד.”

“אדרבא, השמיענו, פרץ, את חות־דעתך,” אמר לו אחד מהליצנים.

“עוד תשמע ואזניך תצִלינה,” ענהו פרץ בכעס, כי הבין ללעגו.

“הנה דם הגלנים נדלק. לא כימים ההם הימים האלה, פרץ…”

היתה בהלה. קמו המסובים ממקומם. ומי יודע במה היה הענין נגמר, לולא נכנסו פתאום נערים אחדים בתרועה והסבו אליהם את לבם של הנצים, והמריבה נפסקה. הנערים הללו היו ה“בר־מצוה” בכבודו ובעצמו, קוליא הברוד, בנו של אקום זקן הכפר זסטינקה, וַסקא הלבן, ועוד אחדים מחבריו, שבאו עם הוריהם ביום ההוא לטחון את בַּרָם. ההורים נכנסו לבית פרץ ונהנו גם הם מסעודת־מצוה, ובניהם נשארו ליד הסוסים. והנה יצא אליהם חנא־ליזר ותיק־התפילין תחת זרועו. בגשתו אליהם שם את התפילין על זרועו ועל ראשו, למען יראו הגויים את כבודו ואת תפארתו ולמה הגיע היום.

“חה־חה־חה!” צחק וסקא. “לוּ אסרו כך את הסיח השחור שלי, לא היה בועט ולא קופץ ולא שובר את היצול, כמו שעשה אתמול.”

צחקה כל החבריא בקול רם.

וקוליא הברוד התאוה תאוה למשש בידו ממש את “היבלת השחורה”, שצמחה על מצחו של חנא־ליזר, והושיט את ידו אליו, אך הלז לא נתן לו ואמר:

“רד אל הנהר ותטבול את בשרך הטמא שלוש פעמים במים, כמו שעשיתי אני הבוקר, ואז אתן לך למשש את התפילין.”

קוליא לא התעצל, השליך מעליו את בגדיו הקלים וקפץ לתוך הנהר, טבל שלוש פעמים את כל גופו ויצא.

“יודע אתה, קוליא, מה נעשה?” אמר לו חנא־ליזר, “אתה תלבש את בגדי ואני את בגדיך. אני אשים עליך את התפילין וכך ניכנס לביתנו, הקוראים השתכרו בודאי זה כבר ויחשבו שאני אתה ואתה אני. ישתו עמך ‘לחיים’ ויתנו לך יין ומגדנות. זה יהיה משחק עליז!”

“חה־חה־חה!” צהלו כולם מרוב נחת ומחאו כף.

וכך עשו. הם התחלפו בבגדיהם ואחרי־כן הגיש חנא־ליזר את התפילין לפי קוליא וציוה עליו לנשקן. הלא מילא את פקודתו בדחילו ורחימו. חנא־ליזר שם את התפילין על זרועו של קוליא ועל ראשו בין עיניו וכולם שמו פניהם אל הגבעה ונכנסו בקולי קולות.

השמש ראה ראשון את קוליא וטעה לחשוב שהוא חנא־ליזר, והוא היסה את הנצים וקרא קול גדול:

“ראו נא ילד טיפש כמוהו. וכי לא לימד אותך רבך שתפילין מניחים רק פעם אחת ביום – בבוקר?”

“סימן הוא, שיהיה אם ירצה השם יהודי כשר ויניח שני זוגות תפילין,” אמר הרבי, כי סבר שזה יעשה רושם רע על המסובים וביקש לטשטשו.

“ואפשר להיפך,” אמר אחד המסובים. “הוא יצא ידי חובתו בזה, שהניח היום פעמַיִם ויחדל לגמרי.”

וקוליא עומד ומתנועע כמתפלל וראשו מורד תחת המשא הכבד שעל ראשו, ועיניו פוזלות מתחת למצחו ומחפשות את אביו, שישב ליד השולחן סבוא־יין, שמורות עיניו מדובקות ועל פניו שפוך חיוך רחב נוצץ, והוא מבמבם לו איזה ניגון.

ברגע ההוא הסתכל פרץ בפני המתחפש והכירוֹ, והוא התפעל מאד מהמצאה זו, וניגש אל אקום אבי קוליא וקרא באזניו:

“פקח נא עיניך, בדי אקום, וראה את בנך. מזל טוב לך! לא עמלת ולא שילמת כסף והמלמד לא לימדו מלאכה זו, ובכל־זאת הניח תפילין, כמו בני, שעלה לי בכסף רב.”

פקח אקום את עיניו לרוָחה והביט אל בנו, וזה נדמה בעיניו הלחות והשיכורות לאיזו חיה משונה, אשר קרן שחורה פרחה לה במצחה ושתי מושכות־עור שחורות מימינה ומשמאלה. מרוב השמחה אשר שרתה עליו סרה התנומה מעל עיניו והוא קפץ ממקומו, חיבק את פרץ בשתי ידיו, כי נמס לבו מאהבה ומחום, וקרא:

“איש טוב אתה, אדמוני. רצונך ונעשה חליפין. קח לביתך את קוליא שלי ועשה ממנו בן־אדם ואני אקח לביתי את שלך. בשם הצלב!”

ואולם כל הענין הזה לא מצא חן בעיני ר' ליב סדיגורסקי, בעל־התפילה הזקן מבית־המדרש הישן. התחמץ לבו בקרבו והוא קרא:

“פרץ, איש־בור אתה! כיצד אתה מרשה כדבר הזה? תשמישי־קדושה על ראש עַיִר בן חמור! חילול הקודש ואנו נהנים מזה. וַי לאותו בזיון!”

קפץ ראובן סניס, סוחר־בהמות, ופסק הלכה בפני בעל־התפילה, כי הדבר מותר. והא ראיה: הרי יושבים ערלים בבתי היהודים, אף־על־פי שמזוזות מודבקות אל פתחיהם. והסוחרים היהודים הסובבים בכפרים הרי יושבים ואוכלים ולנים בבתי האיכרים המלאים צלמים ותמונות קדושיהם.

נענה אנשיל הגבאי ואמר:

“רבותי, אני לא למדתי ואיני יודע את הכתוב האותיות הזעירות. ואולם הסברה נותנת, כי לנו אסור לשים את הצלב על לבנו, אבל להביא אותם לידי מצוה – מדוע לא? אדרבא.”

“למה שותק הרבי? נשמע מה יאמר הוא,” אמר בעל־התפילה.

פנו כולם אל צדו של הרבי, אך הלה מצא לטוב לו להתחמק משם ויצא לו.

השתעמם קוליא מן העמידה ומשמיעת הויכוחים, והוא חטף כוס יין מעל השולחן ושתה בבת־אחת וברח ויצא מן החדר, וכל החבריא אחריו:

“הורררא!” הרעימו כולם.

אחר המקרה הזה הוסיפו עוד האורחים לאכול ולשתות ולשיר, אך רוח החגיגיות כאילו סרה ועברה.

וחנא־ליזר לקח ממנו את תפילין והכניסן הביתה, ויצא מיד לחבריו. אז ישבו כולם על סוסיהם והתחרו ברכיבה לאורך הנהר. כל האורחים יצאו מן הבית לראות בהתחרות ובראותם כי ה“בר־מצוה” ניצח, חלקו לו כבוד רב בשריקות ובזמירות, קראו לו שייכנס אליהם ויכבדוהו ביין, אך הוא הסתלק מכבוד זה והוסיף להשתובב עם חבריו. בערב שב חנא־ליזר הביתה ומצא את קוסטַטִי הכּנַר ועוד שני צוענים עם כלי־הזמר שלהם. הם ניגנו והמסובים רקדו, כשהם בלי בגדיהם העליונים ורק בלבנים, כי חם להם מאד מן היין והריקודים. ופריל וסימה עמדו עוד במטבח המרוּוח והכינו עוד “ממליגות” לקרואים לקינוח הסעודה. כך חגגו את ה“בר־מצוה” שלו.

מן ה“חדר” יצא חנא־ליזר ברכוש מעט, שסופו גם הוא להתנדף מהר, אך הוא לא הצטער על זה כלל, ולא הרגיש בו צורך גדול. הוא פרק מעליו את עול התורה והמלמד ושם עליו את עול העבודה ואת תורת החיים. עוד מילדותו רכש לו בקיאות גדולה בכל עבודות הטחנה וגם בפירוק המכונות והגלגלים ובהרכבתם, והשתקע בעבודה זו. גם שבילי מסחר הטלאים היו נהירים לו אף כי איש לא לימדהו. בין עבודה לעבודה היה מגלה את כוחו בשריריו. שק חטים הרים מעל הארץ בשתי ידיו מלפניו ושני שקי קמח העמיס על גבו זה על זה, הקיפם בחבל ונשאם במרוצה דרך ארוכה ולא עַיַף. את אבני־המשקולת הכבדות שהיו בטחנה זרק באויר ככדורי־גומי וחטף אותן בידיו. ובצאתו להיאבק עם האיכרים הצעירים, שהביאו דגן לטחינה, ניצח אותם תמיד והפילם לארץ. במלחמת אגרופים לא היה כמוהו. “במקום שחנא־ליזר מכה באגרופו, שוב לא יצמח שם עשב לעולם” – כך היו אומרים עליו אלה שטעמו את טעם אגרופיו. מקום שעשועיו היה ליד ערימות התבואה שעל שפת הנהר. עבודת נדבה עבד עם ה“לפצונים”, זַרה ברַחַת את התבואה, העמיס על ערפו שק חטים ברוחב והיה רץ על הקרשים שעליהם עברו מהחוף אל הרפסודות, משלב את ידיו מאחוריו וזורק אותו בעמידה אל תוך הרפסודה. עם ה“לפצונים” היה שותה לפעמים כד יין ולנגינת המפוחית בריקודים. וברקדו מתוך חדות החיים שבו ומתוך ההתלהבות, סבבוהו הכל ומחאו כף ושרו. אלה שרקדו עמו עיפו ונשמטו אחד אחד, והוא הוסיף עוד לרקוד זמן רב. אהוב וחביב היה חנא־ליזר על כל המכבדים והמעריצים את הכוח והגבורה, ויצא לו שם גיבור בעיר ובסביבה, ורבים ביקשו את קרבתו.

הוא הצטיין גם ברכיבה על סוסים. אמיץ רוח היה ולא ירא לעלות על גבי סוסים אבירים, יהירים ושוטפים במרוצתם. ובזה קנה לו לרֵע נאמן את שטֵפַן צ’בוטר מהכפר רַדֶלֶן, ומאז התרועעו כל ימי חייהם. בחור יפה ועליז, רם־הקומה וישר־הגב, כגזע האורן, היה שטֵפן, פניו שזופים ועיניו אפורות, מזרע רז’שים עשירים וחשובים. הוא היה טרזן מאין כמוהו בכל הכפר. נעל נעלים של לַכה שחורה ופיפים אדומים תלויים להן מצדן. כובע שחור חבש על ראשו נטוי קצת לצד ימין ונוצת־טוס מגוונת תחובה בין פס המשי לכובע. קווּצת שער בהירה מסורקת ומשוחה בשמן ריחני היתה דבוקה למצחו בגנדרנות. על גופו היתה חולצה כחולה מרוקמת ציצים של חוטי משי ירוקים וכתומים וחגורה אדומה ורחבה לפתה את מתניו. קצות שפמו הדק נסבו למעלה ומבין שפתיו הפתוחות מעט הבהיקו שיניו הלבנות. גאה היה שטֵפן, גאה ביחוס אבות וביחוס עצמו וגאה היה בסוסו, שלא היה דוגמתו בכל הסביבה: שחור כעורב, מלא ומעוגל ורגליו דקות יפות, ורבידים לבנים ליד פרסותיו הבהירות השקופות. את ראשו נשא בגאון, כאדוניו, ורעמתו המתולתלת השחורה כזפת היתה קלועה מחלפות מחלפות דקות, ובקצותיהן נתלו סרטים אדומים. מפונק גדול היה הסוס ולא נתן לזר לגשת אליו ולגעת בו, פן ילכלכו את שערותיו החלקות והנקיות; כי באהבה רבה טיפל בו אדוניו.

פעם אחת בא שטפן רכוב על סוסו זה אל פרץ באיזה ענין. ראה חנא־ליזר את הסוס ואש התאוה נשׂקה בעיניו. ביקש משטפן לתת לו את הסוס לרכב עליו מעט.

“אי־אפשר, חביבי, למלא את בקשתך זו,” אמר לו שטפן בחיוך לגלוג. “סוסי מודה רק בשלטוני ואינו נותן לאיש אחר לעלות עליו.”

“לא יתן, לא ארכב,” אמר חנא־ליזר ולא גרע עין מן הסוס, שלא יכול לעמוד במנוחה והיה חופר בפרסותיו בעפר האדמה. “אבל לנסות הרי אפשר.”

“ראה הזהרתיך,” אמר שטפן בנדבת רוח ובהיתול דק. “פנה אל הסוס, אולי ירצך. ואם תינזק, לא עלי תהיה תלונתך, כי אני הזהרתיך. עדי הם כל אלה שעומדים כאן.”

“אל תדאג לי,” ענהו חנא־ליזר שמח על הרשות שקיבל והוא בטוח בכוחו.

בינתים התלקטו מסביב סקרנים לראות במחזה. בצעדים מאוששים ניגש חנא־ליזר אל הסוס. הלז הטה כרגע את ראשו לצד אחר וקפץ קפיצות קלות על סביביו. אז טפח חנא־ליזר רכות על צלעותיו וליטף את צוארו הזקוף. הסוס נשם בחזקה והפריח אבק, נשך את הרסן אשר בפיו והפליט קצף מפיו, רקד ועשה הקפות תחתיו. אז מיהר חנא־ליזר ושם את כף רגלו הימנית במִשוֶרֵת־העשת ונתכוון להתרומם ולעלות עליו. הסוס התרגז, התקומם, עמד על שתי רגליו האחוריות והסתובב עליהן והרים את רגליו הקדמיות, וטלפיהן כפופים כוָוים. וכשהרגיש כי הזר העולה עליו אינו חוזר ממחשבתו, התחיל מנענע בראשו תנועות חזקות מהירות, כמתכוון להכות בראשו את הנועז ולהממו. ואולם נזהר היה חנא־ליזר. כהרף עין עלה ושם את רגלו השמאלית במשוֶרת השניה, כרך את אפסר הרסן על כף ידו האחת, משכהו בכוח ובעט בעיטה קלה בעקבות נעליו בבטנו של הסוס. הלז התעקש עוד, נפנף בראשו, השפיל את אחוריו וניצב שוב על רגליו האחוריות, כדי להפיל מעליו את עז־הפנים האומר לרדות בו. וחנא־ליזר מחליק ומלטף באורך־רוח את צואר הסרבן ומפייסו… פתאום גחן, שם את ראשו על רעמת הסוס ותקע לאזניו שאגה: הפ! נחרד הסוס משאגה זו, נכנע, נאנח והתחיל דוהר ומקפץ. אחרי־כן שטף במרוצה כרוח סערה לאורך שפת הנהר; צרורות נתזו מתחת פרסותיו, שביבים התמלטו מתוך הצרורות, והוא מוסיף לשטוף ולרוץ. והרוכב מתמודד עליו וראשו על צוארו והוא מטהו אגב ריצה לאשר יחפוץ, עד שנעלמו שניהם מעיני הרואים העומדים נטויי־גרון ואחוזים השתוממות.

“חבל על הבחור הזה, שסופו לריסוק אברים,” אמר שטפן אל העומדים לידו.

“גבורת־השטן בו,” אמרו אחרים. “אין איש שיכריעו, וגם הסוס בידיו כחומר ביד היוצר.”

“ראיתם איך טס הסוס? הוא יתחמם וישא ויטלטל אותו אל אחת הפחתים, ואתה לך וחפש את גופתו.”

“ואני מוכן להתערב, כי הסוס השלים עמו, וחנא־ליזר שולט בו.”

התחילו מתערבים. אנשים האהילו על עיניהם והביטו אל הצד, שנעלמו שם הסוס ורוכבו, וחיכו בקוצר־רוח. פתאום נשמעו קולות:

“הביטו נא שמה, מי הרוכב שם?”

“סוס דוהר, קופץ, כיוצא במחול.”

“ראו איך מתנועע הרוכב, כאיש הנישא על גלים סוערים.”

“חנא־ליזר הוא!” קראו כולם, כאשר קרבו מעט עד כדי להכירו ורצו לקראתם לקדם את הרוכב והסוס בתרועה.

חנא־ליזר היה אדום כולו מהתרגשות ועיניו נוצצות משמחה. הסוס היה כולו לבן מזיעה ומבשרו עלה אד. בהגיעו אל בעליו צהל צהלה משולשת, ומנחיריו עלה עשן. הוא עמד תחתיו בלי נוע, כאילו רותקו פרסותיו אל האדמה, והרכין ראשו בהכנעה והרוכב ירד מעליו. כל הקהל מחא כף והריע לכבודו.

“אודך מקרב לב, שטפן הטוב, בעד העונג הגדול שעשית לי,” אמר חנא־ליזר נרגש ומאושר. “זאת היתה רכיבה! אתה יכול להתגאות בסוסך זה.”

“ניצחת את שנינו בבת־אחת,” אמר שטפן והושיט לו את ידו. “לולא ראיתי זאת בעיני, לא האמנתי. ישמח האב בבן־חיל כמוך ואני אתגאה בידיד שכמותך ומקוה אני שאהבתנו לא תופר לעולם.”

תקותו באה. ברית האהבה והידידות אשר כרתו ביניהם ביום ההוא נתקיימה כל ימי חייהם.

 

ה    🔗

כוח וגבורה, חדוַת חיים והמית דמי נעורים תססו בקרב חנא־ליזר וביקשו להם מוצא, והוא היה מוכן לכל מעשה נועז. שמים כחולים ואדמה שחורה, שמש לוהטת ונהר מתגעש, קור צורב וסופת־שלג, גשם שוטף ורוח סערה – אלה היו נשמת אפו; ובאין שדה רחב לפעולה השקיע את כל מרצו בעבודה. מרצונו נטפל לעבודה בטחנות והיה בוחר רק בעבודות הקשות ביותר, כגון להוציא את הטחנות מתוך המים בבוא הקור החזק ולהעלותן על הגבעות, ולהורידן שוב למקומן בראשית האביב, להוציא את אבני הריחים, לעשות סֶכֵר כשגאוּ המים, ועוד כאלה. כל הוראה שנתנו לו פרוקופ הטוחן ואביו, קיבל בכובד־ראש והשתדל לתקן מה שקילקל תחילה מחוסר דעת ונסיון. אך אם ההערה באה שלא לצורך ושלא בצדק, או שנאמרה בנעימה מעליבה, מיד ענה למעיר קצרות וקשות:

“לא למענך אני עובד… כשארצה אעשה… אני עושה כטוב בעיני… עשה אתה כרצונך וכמבינוּתך.”

כך וכדומה לזה היה עונה ביחוד לאביו, ועוזב לימים אחדים את עבודתו. פרץ רתח והיטב חרה לו על דברי עזות שכאלה והוא חשב מחשבות לרסן את בנו. לעתים קרובות הגיעו הדברים לידי מריבות וקטטות, והרגיזו את שניהם ואיש לא חפץ לוַתר משלו כמלוא נימה. אז נעשה צר המקום בטחנות לשניהם יחד. עד שבא המקרה והוכיח לפרץ, כי הדרך שהוא הולך בה מסוכנת והוא אנוס לוַתר על רצונו לשלוט בבנו. המאורע היה לכאורה קל־ערך: מהטחנה נעלם איזה פטיש. יום קודם השתמש בו פרץ ולקח אותו הביתה על מנת להחזירו תיכף לטחנה, אך שכח אותו שם. למחר בבוקר חיפשׂוֹ בטחנה וכשלא מצאוֹ, האשים את בנו, שאינו שומר על רכושם ולא איכפת לו, אם הכל ילך לאיבוד.

“אל תבלבל את המוח. אמרתי שלא ראיתיו,” זרק חנא־ליזר תשובה.

“אמרת – איזה ערך יש לדבריך? כל מחשבותיך בדברי שטות והבל, להיאבק ולרכוב על סוסים, זהו כל עולמך. אפשר לסמוך עליך?”

“אתה יכול שלא לסמוך עלי. ומה הן מחשבותי – לא לך לדעת.”

“רועה־רוח, חצוף! עוד מלה אחת ותנחת עליך ידי.”

נעלב חנא־ליזר מאד, תפס בחרונו מוט־ברזל שהיו מבריחים בו את תריסי הטחנה מבפנים, ותחב אותו בין חישורי הגלגל הגדול אשר בטחנה, בשעה שהגלגל סבב במהירות גדולה. הטחנה נזדעזעה. פס־העור חרג והוסר מעל גב הגלגל ושנַיִם מחישורי הגלגל נתעקמו… את מעשהו זה עשה במהירות שכזו, שאיש מאלה שהיו בשעת מעשה בטחנה לא הספיק לעצור בעדו. פרץ החויר ונבהל מאד, כי כפשע היה בין חנא־ליזר ובין המוות. רגע והוא היה יכול להיאחז ולהימשך בכוח בפס המתנועע וליהרג כהרף־עין. גם האב וגם הבן לא הוציאו הגה מפיהם. מתוך שתיקה פרש לו הבן לקרן־זוית ושכב על השקים הריקים שנחו שם ופניו אל קיר הקרשים שהשחירו מטחב. ומתוך דממה עזב פרץ את הטחנה, ירד לתוך הסירה ומשך בכוח בחבל המתוח מהטחנה עד החוף ושט על שפת הנהר, כשהוא נושך את שפתו. כאשר דרכו רגליו על חלוקי הצרורות הרבים המפוזרים על יד הנהר, נשם לרוָחה ואמר אל עצמו:

“היזהר, פרץ, מפניו להבא. הוא עולה עליך שבעתים.”

ומאז היה נזהר. הוא פחד מפני בנו ולא ביקר עוד את מעשיו ולא הביט אחריו. ואם ראה לפעמים צורך להעירו על איזה דבר, התאמץ להרך את קולו ונהג זהירות בדבריו, שלא להרגיז את בנו.

וחנא־ליזר לא ביקר בטחנה אחר המאורע ההוא כחודש ימים. אך גם בבית לא ישב, כי לא אהב את צל קורתו עוד מילדותו. כי איזה ענן קודר רבץ על ביתם. אפיו הקשה של פרץ, מרותו ושלטונו הטביעו את חותמם על הבית. דממה כבדה שלטה בו תמיד. שתי הנשים המסכנות, האם והבת, חרדו תמיד מפני העריץ. וחרדה זו גירשה את הצחוק מעל שפתותיהן כל זמן שהיה פרץ בבית. שכנים ושכנות לא אהבו לבקר בבית, כי ידעו שפרץ הוא כעסן גדול ואינו יכול לשלוט ברוחו. “וכשהשדים מתחילים רוקדים בקרבו הוא יכול לזרוק באשתו סיר־נחושת ולתלוש את שערות בתו בפני אחרים ולא יתבושש”. כאשר הזמין אותם פרץ למשתה שערך לרגל איזה מאורע משפחתי, או כשעשה עסק טוב ולבו טוב עליו, אז באו אליו בנשיהם ובטפם ואכלו ושתו יותר מאשר בביתם, כדי “לעשות נקמה בגוי זה אשר מצוה לחסרו”. חברותיה של סימה, כשרצו לבקר אותה, כיונו את השעה שאביה לא היה בבית. ואם הוא נכנס פתאום, מיד נשתתקו כולן בבת־אחת, נדחקו לאחת הפינות ושוחחו חרש, או עזבו אחת אחת את הבית… ביחוד היו לבודדות מאז מכר פרץ את ביתו בעיר והם עברו לגור על הגבעה שליד הנהר, הרחק מהעיר ומאנשים. פריל היתה שתקנית. היא ידעה את מעשי פרץ בכפרים, ידעה גם־כן למה הוא מבקר בביתו של פרוקופ, בשעת עבודתו בטחנה ובתו האלמנה לבדה שם. אך היא נשאה את סבלה הקשה בדומיה. ובאין רואה התגלגלו דמעותיה חרש על לחייה. בכתה על גורלה ועל גורל בתה, שלא נמצא לה עדיין גואל, אף־על־פי שהגיעה לפרקה. בחן ויופי אמנם אל נֵחַנַה, אבל ישרה וצנועה היא, יודעת כל מלאכה בבית ובחצר ועובדת חרוצה מאין כמוה, ואשרי הבעל אשר אשת חיל כמוה תבוא לביתו. ובכל־זאת גרם לה מזלה הרע שתשב בבתוליה, ומי יודע מתי תבוא שעת גאולתה?

כי חמת ה' נתכה על סימה. פעמיים אוֹרשׂה, אך לא נישאה. לפני שנים אחדות אוֹרשׂה בפעם הראשונה לבו של חיים בובלשטר. פעם אחת נזדמן המחותן חיים העירה ונכנס לבית פרץ לדבר עמו על כסף הנדוניה, שהתחייב פרץ להשליש ולא השליש עדיין, ולקבוע את יום החתונה. בשעת השיחה פרץ סכסוך בין שני המחותנים. נכנסה רוח רעה בפרץ והוא החזיר למחרתו על דעת עצמו את “התנאים” לחתן… לאחר שנה אוֹרשׂה סימה שוב לבנו של שמואל הטוחן מכפר הלפוניבקי, אשר מעבר לדניסטר. הפעם היה פרץ זהיר והשליש את כל כסף הנדוניה, כפי שהתחייב, וגם נקבע יום החופה לחמישה־עשר בשבט. בגדי החתונה כבר נתפרו, הכל היה מוכן לחופה. לבסוף בא היום שנקבע, ומהבוקר רבתה בבית התכונה. בקוצר־רוח חיכו הכל לשליח אשר שלחו אל הנהר לראות בבוא המחותנים, שישוב להגיד להם למען יצאו כולם אל שפת הנהר לקראת החתן והמחותנים לקדם את פניהם ב“כלי־זמר” ובמגדנות, כמנהג הימים ההם. והנה קרה אסון גדול והחריד את כל העיר. בא השליח ובשורה בפיו לאמר: נשבר הקרח תחת רגלי הסוסים, ושתי מזחלות מלאות אנשים, וביניהם החתן והמחותנים וכל אשר להם ירדו ביחד עם הסוסים המימה אל תחת הקרח ואבדו לעולם.

הכל ראו בזה עונש מן השמים לפרץ ולביתו על מעשה העלבון שעשה, בהחזירו את ה“תנאים” לחתן הבובלשטאי – ומאז חדלו השדכנים לבקר בבית פרץ ולהציע שידוכים לבתו; כי מי הוא החתן אשר יסכן את חייו? ויושבת סימה עגומה ומחכה. ולב האם והבת מר עליהן.

וחנא־ליזר, שהיה כצפור־דרור, לא יכול לשאת גם את עריצות אביו וגם את היגון ואת הרוח הנכאה של אמו ואחותו, וישב בביתו רק מעט ואת כל זמנו בילה בטחנות. ובימים שהטחנות לא עבדו, ביחוד בחדשי החורף, או כאשר עבר רוח רעה בינו ובין אביו והוא עזבו, היה יושב על סוסו ורוכב לבדו, או בחברת רעיו, בשדות המכוסים שלג ורוח יגון מרחפת עליהם, או תעה ביער הסמוך לעיר בין העצים העוטים כפור. בקיץ היה שט בסירה ודוקא בלב הנהר, במקום שהזרם חזק ביותר. שם נתן לסירה להסתובב ולהינשא במערבולת המים הרחק מן העיר. וכשהרגיש בקרבו שטף של כוח, עזב את הסוס ואת הסירה והלך אל מקום העבודה הרועשת והתערב בין המון העובדים ליד ערימות התבואה. אתם זרה, הֵבֵר, מילא את השקים וסידרם שורות שורות, או תיקן והכשיר את המעברות ואת הרפסודות; נשא על כתפיו את שקי התבואה והטעין את הרפסודות, הוציא את העוגנים, שהיו תקועים באדמה, ודחף ברגליו את הרפסודות לשלחן על פני המים. וכל הסבלים ויתר ההמון, אשר ראו את גבורותיו, צהלו ומחאו כף.

אך יש אשר עזב את הטחנות ואת הנהר ובא גם אל העיר, שהיה קשור אליה בהרבה קשרים, כי בה בילה את ימי ילדותו ובה היו כל קרוביו וחבריו ורעיו. ואולם הוא לא מצא בה ענין רב לנפשו ולא יכול לשהות בה הרבה. אמנם בעיר היו בחורות נאות ובלתי נאות, קרובות וסתם מכרות, שהוקירו מאד את כוח גבורתו ופשטותו וביקשו את קרבתו וחיזרו אחריו, אך גברותו אחרה להתעורר בו. בישן היה מטבעו ושתקן ובחברת בחורות קשה היה לו למצוא נושא ומלים לשיחה עמהן.

“למה אתה מתרחק מפנינו, חנא־ליזר? וכשאתה בא לפעמים, למה אתה ממהר לעזבנו?” כך היו שואלות אותו.

“איני יכול. צריכים להיות זהירים עמכן, לדעת מה ואיך לדבר, מה וכיצד להתלבש, ואני איני רגיל בכל אלה. הרי אסור אפילו לנגוע בכן באצבע קטנה, ומה גם להתגושש עמכן.”

“מי אמר לך, חנא־ליזר, שאסור? אדרבא, נסה נא. גם אנו גיבורות וחזקות.”

“טיפשות,” אמר והניע בידו מתוך ביטול ולעג.

“ענש תיענש, חנא־ליזר,” אמרו לו הנעלבות. “סופך שתיפול ביד אשה, ואתה תהיה כפות לה והיא תמשול בך.”

“הבלים”, ענה מתוך לגלוג והלך לו.

ברצון ובשמחה מיהר העירה רק כאשר קרו בה מקרים, שנתנו לו מקום להראות את כוחו. כאשר פרצה דליקה בעיר בלילה ופעמוני הכנסיה העירו בצלצוליהם המחרידים את כל התושבים משנתם, היה חנא־ליזר הראשון אשר מיהר אל מקום הדליקה. בחירוף־נפש טיפס על הגגות האחוזים אש ועשן בלי סולם, עמד במקום הסכנה ומשך אליו בחבלים חביות מים ושפכם על האש. קורות דולקות העתיק ממקומן, קירות אבנים הרס והציל משיני האש כל מה שהיה אפשר להציל. חולים וילדים, נשים וזקנים הוציא מבין להבות אש, ובעבודתו ובזריזותו עורר גם את האחרים לפעול ולעשות. הדליקות התכופות הניעו אחדים מהצעירים לארגן אגודת מכבי־אש מתנדבים והם באו לחנא־ליזר והציעו לו שהוא יהיה להם לראש. ואולם הוא דחה את הכבוד הזה.

“בחרו לכם במי שתבחרו ולי הניחו,” אמר למציעים. “את שלי אעשה גם בלי זה.”

האגודה אמנם נוסדה אבל לא נתקיימה הרבה, כי מפני מריבות וקטטות, שיסודן ברדיפה אחר הכבוד, נתפרדה החבילה. ורק חנא־ליזר המשיך את עבודתו בזריזות ובמרץ, שעוררו התפעלות והשתוממות בלב כל. ובכל פעם שנראו עמודי עשן שחורים מתמרים מתוך איזו ארובה; ריח של פיח כי עלה באף העוברים ברחוב, גצים כי נראו בלילה עפים ומרקדים ממעל לאיזה גג – מיד נבהלו אנשים והתחילו רצים הנה והנה כמטורפים ואובדי־עצות ואיש את רעהו שואל:

“איפה הבערה?”

“איה חנא־ליזר?”

“ילכו לקרוא לחנא־ליזר.”

ואולם הקריאה היתה שלא לצורך, כי הוא היה כבר במקום המעשה ועבד את עבודתו הזריזה ולא זז משם עד שנוכח כי האש כבתה כולה ואין עוד סכנה נשקפת לעיר.

סוס כי השתולל וסכנה נשקפה לרוכב עליו; עגלון כי עזב את סוסיו הרתומים לעגלה ברחוב ונכנס לבית־מרזח לשם לגימה ובינתים השתובבו הסוסים והתחילו רצים ברחוב; פר־פרא כי השתחרר בדרך מידי הקצבים, שהובילוהו לבית־המטבחים, והוא רץ, והחבל הקשור בקרניו נגרר אחריו, והוא נושם ונושף ומוכן לנגח ולרמוס את כל אשר יפגוש בדרכו; אז תהיה צעקה גדולה ברחוב ובהלה תאחז את העוברים ושבים; את הילדים יעיזו אל הבתים והגדולים גם הם יקפצו לסמטאות ולחנויות – ברגעים קשים שכאלה, אם יזדמן חנא־ליזר העירה, ילך לקראת הסוס הנרגז בלי כל מורא ופחד ושתי ידיו פרושות לשני עבריו ובקולו הרם והחזק יקרא: אויס! אוֹיס! ²⁴ ואת מבט עיניו החדות לא יסיר ממנו עד שיכניע אותו, יעצרנו במרוצתו וימסרנו לידי בעליו.

ומי נהר דניסטר כי יגאו לאחר הפשרת השלגים בבוא האביב, או לאחר שפך מטרות גשמים עזים, ויציפו את חלקי העיר הנמצאים בשפל – ושוב יצלצלו פעמוני הכנסיה והחרידו את מנוחת התושבים. ונזעקו אנשים מכל הרחובות והסמטאות הקרובים והרחוקים, ובאו וראו את המים זוחלים, מלחכים עפר ומתפשטים, עמדה אחר עמדה הם כובשים מן היבשה וסוחפים אותה. בתים קטנים מוקפים מים. כסאות, שולחנות, עריבות, מרדות, לולים עם עופות טובעים, חפצים שונים צפים על פני המים הסואנים ומתערבלים. נשים וילדים פורשים כפים, צועקים לעזרה ואין מושיע. אז מופיע חנא־ליזר כמלאך מושיע ובידו מוט ארוך, קופץ על איזה קרש, שט במים הזידונים, מעביר את גרי הבתים הקטנים, אשר שבולת המים שטפתם, למקום בטוח. אחר־כך הוא ממהר להציל את הבהמות. ובאחרונה הוא מושך במוט, אשר וָו ברזל בקצהו, את הכלים והמטלטלים והרהיטים מן המים אל החוף. ובכלותו את מעשה ההצלה הוא נעלם בלי לחכות לדבר תודה.

ובהגיע תור האביב נראו בכל בסרביה מחנות־מחנות של צוענים נודדים. בעגלות כרסניות מכוסות בד קרוע טלאי על גבי טלאי ישבו בריות משונות, אשר ראשיהן מכוסים שער שחור ארוך מסובך ונוצץ כזפת ואף פניהן שחורים כפיח. הגברים לבושים מכנסים רחבים וכותנות מגואלות מופשלות מעל למכנסיהם. הנשים שׂערן פרוע ומטבעות גדולים וקטנים קלועים להן במחלפותיהן ומטפחות על חיקן המגולה. הילדים ערומים כביום היוָלדם והם מדרדרים ומטרטרים בשפה בלולה משונה, אשר רק מלים בודדות מובנות ליודעים מולדבנית. המחנות תוקעים שם את אהליהם ליד העיר ס', ומיד נשמעת הלמות הפטישים על הסדנים. אז באות הצועניות העירה, פושטות ברחובותיה, הולכות מבית לבית, מציצות לתוך כל חצר, מציעות לנחש בקלפים, בראי או להגיד עתידות על־פי קוי היד ומבקשות לחם ושמלות ישנות. באותה שעה פושטים בעיר הצוענים ומכריזים בקולי קולות על סחורותיהם – קלחות, חצובות, קופיצים, גרזנים ועוד כאלה. אחריהם הולכים בחורים ומושכים אחריהם קוף צעיר לבוש כתונת אדומה מזוהמת ובחורה אחת מכה בתוף. הקוף מסתובב ורוקד על שתי רגליו האחוריות ומראה נפלאות, אחר־כך הוא מרים צלחת וסובב בקהל ומבקש נדבות. ברחוב אחר הולכים נערים בבגדי צבעונין ומראים נפלאות אחרות: צועדים על שתי ידיהם ורגליהם למעלה, מתהפכים כמה פעמים באויר, יורקים אש וכדומה, וגם הם סובבים לבקש נדבות. כך ממלאים הצוענים הגדולים עם הקטנים את כל העיר. וכנופיות כנופיות של ילדים, נשים וסתם בטלנים מלוים אותם לכל מקום שהם הולכים. ופתאום בלהה ומעברים שונים צעקות:

“איה הדלי? דלי חדש עמד כאן.”

“איה הכותונת? על החבל תליתי אותה ליבשה והנה נעלמה.”

“אויה! מי לקח את מחבת הנחושת? מרטתיה בחול בחצר ומתחת ידי אבדה.”

באותה שעה נראתה אשה בוכיה בקול ומפרשת כפיה ושואלת עוברים ושבים:

“אולי ראיתם, אנשים טובים, את ילדי? הוא יצא מן הבית הבוקר ולא שב. אוֹיה לי, אם אומללה, איה ילדי?”

וילדים מתקבצים ורצים אחרי האשה ולפניה. אחד העוברים גוער בילדים:

“הביתה, שקצים! סכנה לכם מהצוענים האורבים לכם.”

נבהלים הילדים ובורחים איש לעברו.

ונשים סובבות את האשה הבוכיה ושואלות לסימני הילד האובד. והן מספרות זו לזו מעשיות מעיירה פלונית ואלמונית, שגם שם נגנבו כמה ילדים לעיני היום ואחר־כך נמצאו אצל הצוענים.

“ראיתן את הילדה, שהלכה היום עם הצוענית שניחשה בראי קטן? יכולה אני להישבע, שהיא בת־יהודים. הצצתי לתוך עיניה והכרתי מיד, שעינים יהודיות הן.”

“ומדוע לא שאלת את פיה ולא חקרת אותה?”

“מדוע לא שאלתי – ומי יודע לדבר צוענית? והצוענית מביטה בשבע עינים ושומרת עליה ואיך אפשר לגשת אליה? והילדה, האם תגלה לך את האמת? הם, הצוענים, מטילים אימה על הילדים, מכים אותם בפטישים, צובטים במלקחים מתחת בית־שחים וקורחים את שערות ראשם – וכל זה שלא יגלו סודות.”

“אומה נוראה, שדי־שחת הם…”

ובכל בוקר נפוצות שמועות בעיר, כי נעלמו פעם מחצר זו ופעם מחצר אחרת עגל, סיח, סוס או פרה, והכלבים השומרים נמצאו בחצר פגרים מתים, כי סיממו אותם.

“חמת ה' ניתכה על עירנו.”

“איך ניפּטר מהצרה הזאת?”

“מי יצילנו מהגנבים השחורים האלה?”

“אין מנוס ואין מפלט מהם.”

מתאוננים אנשים, נאנחים ואינם עושים כלום. אז מתנדב חנא־ליזר, לוקח אתו צעירים אחדים מחבריו ויוצא עמהם לשמור בלילות, ואז ינוחו שקטים על משכבם, כי יודעים הם שיש על מי לסמוך. אוי ואבוי היה לחשודים, שנמצאו מסתובבים בעיר באישון לילה ולא ידעו לענות על שאלתו, מה הם עושים בשעה מאוחרת כזו ברחובות. מכות רצח הכה אותם, וקודם ששלח אותם לחפשי התרה בהם:

“היזהרו להבא. אם תיתפשו עוד פעם בכפי, שוב לא תהיה לכם חנינה. למשטרה לא אמסור אתכם, כי משתתפת היא עמכם בגנבות, אף לא לבית־המשפט, כי הוא דוחה את המשפט חדשים ושנים. בעצם ידי אעשה בכם שפטים, שיחרתו עמוק בבשרכם לכל ימי חייכם. הימלטו!”

מפה לאוזן סיפרו, כי באותם הלילות גילה חנא־ליזר גנבים לאו דוקא מן הצוענים, כי אם גם מהיהודים תושבי העיר, ובתוכם גם בעלי בתים חשובים בעלי “שלישי” ו“ששי”, שיצאו לגנוב אוָזים וברוָזים ותרנגולים שמנים, שבעליהם פיטמו אותם לחג, ולפעמים גם בהמה דקה וגסה למכירה, על סמך זה שאת האשמה יטילו על הצוענים.

 

ו    🔗

פרץ העריך את כוחו וגבורתו של בנו ומצא, כי הוא יכול להיות לו לתועלת רבה בסכסוכיו בעניני הקהל; ואם ימשכנו לתוך ריב המפלגות בבית־הכנסת, ב“טַקסה” וביתר החברות, תהיה ידו תמיד על העליונה. כי די יהיה אם יופיע בנו פתאום בעצם הרתיחה הציבורית ויחלק מהלומות באפו פעם ושתים, והאב ינצח בזכות הבן. ועל־כן, בכל פעם שקראו לאספה בעניני הקהל, הזמין פרץ את בנו ללכת אתו.

“בוא, חנא־ליזר, ותראה אספה של טובי־העיר, הדואגים לך ולי ולכל העיר, בוא וידעו, כי צריך לכבד גם את בנו של פרץ וכי יבוא יום שאתה תקבל את המושכות לידיך.”

ואולם לצערו הרב של פרץ לא גילה חנא־ליזר שום נטיה לעסקנות ציבורית ולא הפלה בין בית־התפילה לבית־המרחץ, להבדיל, ובין הרב לבלן. כולם זרו לרוחו. וכשדרש אביו ממנו לפעמים, כי ינקום את נקמת עלבונו שהעליבהו פלוני ואלמוני, היה חנא־ליזר רוטן ואומר:

“כך נאה לך – יש לך עסקים משלך ואל תשעה בדברי־הבל.”

ואם נכנס חנא־ליזר לתוך איזה ענינים, שקוראים להם “טובת הכלל”, “צרכי הרבים”, כמו כיבוי שרפות, הצלה משטפון וכדומה, היה עושה זאת בלי כל כוונה מראש. סערת החיים, מרץ הנעורים שבקרבו, דמו החם ושפע הכוח העצום שנצטבר בתוכו, הם הם שדחפוהו למעשים כבירים ולעלילות גיבורים. ולאחר שהריק את שפעת גבורתו וגלי דמו שככו מעט, שב לביתו ולטחנותיו ולעבודתו הרגילה, ולא החזיק טובה לעצמו ולא דרש לו איזה גמול.

ואולם מחזה מחפיר אחד נתגלה בימיו בחיי עירו, שהרגיזו וזיעזעו מאד, והוא חש כי עליו לעקור את הרעה משרשה. אף־על־פי שרוב ימיו נמצא חנא־ליזר בחברת איכרים ובניהם, שהיו באים אל טחנותיהם ולביתם ולרגל מסחרם נסע יחידי, או עם אביו, לכפרים והרגיש את עצמו כאחד מהם, בכל זאת לא יכול נשוא בראותו אחדות מבנות עירו כרוכות אחרי כל פקיד ממשלתי קטן ולבלר העובד בדואר, בעיריה, במחלקת המסים או באוצר הממשלה, וכדומה. ביחוד נטה לבן אחרי שרי־הצבא שנמצאו בעיר. מן החולשה היתה בלבות בנות ישראל לאלה הצעירים הנכרים, אשר על בגדי־השרד תפארתם ועל הכפתורים הנוצצים גאוָתם. ובחורה כי האיר לה אחד הפקידים את פניו, מיד נמשכה אחריו בקלות־דעתה. הלכה אתו לטייל ופיטפטה בשפה משובשת, מפני שלא ידעה היטב את שפת הארץ והיתה בידיו ככלי משחק לעשות בה כרצונו. התוצאות היו מרות גם לבנות וגם להוריהן – אהבה נכזבה, עיבּור ממזר, פה ושם קרו מקרים, שבנות ישראל, ולא רק מדלת־העם, עזבו את בית הוריהן והלכו אחרי מאהביהן לאיזה כפר ושם יצאו מכלל ישראל ונשתמדו. בכל בסרביה שררה אז כעין מגפת השמד. היו מקרים שנשים צעירות ברחו מבית בעליהן, עזבו את ילדיהן הקטנים והלכו אחרי מעגביהן – וסופן היה על־פי־רוב מכות ומהלומות, בוז וכלימה וחיים מרים. ובכל־זאת התפשטה המגפה יותר ויותר. היו מקרים שגם בחורים מרדו בעמם ובאלוֹהיהם ועגבו על בנות הכפר, ולאחר שקיבלו עליהם את הדת החדשה נשאו להם נשים נכריות. והיה מעשה בשוחט מוַרוֹנקוֹבה, איש כבן חמישים, בעל אשה ובנים, אשר עזב פתאום את משפחתו, בא אל הכומר אשר בכפר הקרוב, והודיעו כי נפשו חשקה בתורת הנוצרים. הכומר הכניסו בשמחה תחת כנפי שכינתו. בזכות זו יכול השוחט לעבור לביתה של האיכרה, יפרוסיה, אשה עבה ושמנה, אלמנה עשירה ובלי בנים, ולחיות אתה בפרהסיה, ועל ידי זה נתחלל שם שמים וישראל עד מאד.

ביחוד גברה הטומאה בכפר סטֵקֵן, שהיה כארבעים פרסה מן העיר, ומשם יצאה והתפשטה על כל ערי בסרביה. לכנסיה אשר שם נשלח מעיר האפרכיה כומר צעיר וחיור־פנים. זקן קטן, שחור ומסולסל הכתיר את סנטרו החד ושער־משי ארוך ונוצץ ירד לו על גבו. כומר בלי כרס רחבה, בלי לחיים אדומות מיין ובלי שפתים נוצצות מאכילה שמנה וגסה. ידיו היו לבנות ודקות ואצבעותיו יפות וענוגות, כאצבעות נערה מפונקה. עור פניו שקוף ועיניו החולמות עמוקות ונוגות. קלסתר פניו היה דומה לקלסתר פניו של הצלוב. כומר צעיר ויפה זה פרש רשת לרגלי צעירות יהודיות, והללו הלכו אחריו כפרפרים אחרי אור הנר, באו לביתו והקשיבו לתורתו החדשה, בזמן שבבית הוריהן לא למדו את תורתן הישנה, והוא הכניסן תחת כנפי דת משיחו. כל הנוצרים אשר בסביבה התגאו בו וחגגו חג נצחון על היהודים.

כל מקרה שכזה הרגיז את הציבור היהודי ופגע בכבודו, אך עשה לא עשו כלום, כי לא ידעו מה לעשות ובמה לקדם את פני הרעה. לא הרגישו צורך לחנך את בנותיהם והתרועעות בנותיהם עם צעירים נכרים נחשבה תמיד בעיניהם לכבוד. ורק בבוא האסון לביתם פתאום גזו את שׂער ראשם ורצו כמטורפים הנה והנה. ההורים אשר בתם נכשלה נסעו הם וקרוביהם אל הכפר שנמצאה בו הבת הבוגדה, וקיווּ להוציאה משם ברצונה או בעל־כרחה. אבל על־פי־רוב לא העלו בידם כלום… והיו מקרים שניזוקו בנסיונם זה, כי התנפלו עליהם בכפר והכום מכות נמרצות לעיני בנותיהם ואחר־כך תבעו אותם לדין בגלל התנפלות ועלבון דתם.

“מין שגעון, מין קליפה, רחמנא־ליצלן”, נאנחו אנשי העיר. “אויה, מי יעמוד לנו בפני המכשף הסטֵקֵני, ימח שמו?”

פנו אל הצדיקים הגדולים, שהיו מפורסמים בימים ההם בבסרביה, כמו הטלנאי, הסדיגורי, האלסקאי, השטיפנשטאי ועוד. אחדים מהם הזמינו העירה. הללו אמרו לעצור בעד המגפה על־ידי קמיעות והשבעות ועוד מיני סגולות שונות, אך הועל לא הועילו. הנגע כאילו פשה והיה למכה כללית. בפרוץ קטטה בבית בין הבת להוריה בגלל דבר של מה בכך, אם לא מילאו את רצונה לתפור לה שמלה, כמו שדרשה, או לקנות לה מגבעת חדשה כרצונה, מיד איימה על הוריה:

“ראה תראו את אשר אעשה לכם.”

או:

“אני אומרת לכם, שתתחרטו באחרונה.”

או:

“אמצא לי מקור אחר לכסף.”

רמזים מעין אלה היו מובנים היטב להורים והשפיעו על המסכנים שימלאו את תאות לבן של הבנות. וסיפרו בעיר על דבר מקרה מוזר שקרה בביתו של ר' אשר סרבר, יהודי עשיר, חוכר אחוזות גדולות וחי חיי רוָחים, מטייל עם בני ביתו בכל יום לפנות ערב במרכבה נהדרת רתומה לשני זוגות סוסים זה אחר זה. ולו בת יחידה, חוה’לי, בחורה גוצה, חזקה ובהירת פנים ושׂער. והנה דבקה נפשה של חוה’לי ברכּב שלהם, גוי מטומטם, אדמוני ונבזה, אשר ריח האורוה נודף ממנו תמיד, והיתה מבקרת אצלו באורוה, ביום, כשלא היה איש בבית, ובלילה, כשבני־הבית ישנו, והיתה מביאה לו שמה ממבחרי המעדנים וממיטב היינות. עד שתפס אותה אביה פעם אחת בשעה מאוחרת במקום המעשה ליד ערימת גללי הסוסים. קָצף ר' אשר קֶצף גדול ובחמתו הכה את מיטקה מאהבהּ פעם ושתים ועוד ידו נטויה. והנה זינקה חוה אליו וקראה:

“עצור. אל תכהו. אתה שומע? מחר אעזוב את ביתך ואעבור אתו שמה.”

הבין ר' אשר סרבר וידע את מקומו של “שמה”, נשך את שפתיו מרוב כעס וכאב ולא הכהו עוד. מפני האיוּם היה מוכרח להחזיק עוד באורותו את “חתנו” זה זמן מה עד שנסע אתו פעם לאיזה מקום רחוק. שם נתן לו “פיצויים” הגונים וה“חתן” הבטיח שלא ישוב עוד לעיר ס'.

רק אחד היה אשר היטב חרה לו בגלל ה“זוהמה” הזאת – והוא חנא־ליזר. התנהגות בנות עירו וטיוליהן עם השקצים הרגיזוהו והוא יצא להילחם במנהג זה בעקשנות. בראותו בחורה יהודיה מטיילת עם איזה “כפתור” בגן העיר, או מחוצה לה, מיד נזדעזע כולו והיה מוכן להתנפל עליה ולקרעה כדג. ורק בהתאמצות יתירה התאפק מלנגוע בה, אבל נטפל למטיילים והדריך אותם מנוחה בכל אשר הלכו, היה מחקה את לשון הבחורה, את העויותיה וקריצות עיניה ושלח אחריה קריאות של בוז, עד שהלזו פרצה בבכי.

“בריון, גס! מה אתה רוצה ממני ולמה תרדפני חינם?”

“אל תשימי חרפה על אחיך, ואל תהיי זונה שפלה!” קרא חנא־ליזר והרים עליה אגרוף. “האין צעירים בין היהודים, כי את הולכת אחרי ערלים? קלון תעטי על כל העיר ואני אשתוק? את כל עצמותיך אשבר, נבלה!”

בזמן הראשון ניסו ה“קוַלֵרים” להשתחרר מ“בחור גס” זה ולגרשו מעליהם ואפילו ניסו להרים עליו יד, כדי להראות לבחירותיהם, כי הם “פרשים” אמיתיים. אבל סופם היה מר. הם טעמו את טעם אגרופיו של חנא־ליזר, והתאבון להתגרות בו חלף מהם. ולא פעם נס הזוג המאושר, זה בכה וזו בכה כאשר רק נגלה ה“שטן” לעיניהם.

במשך הזמן הספיק חנא־ליזר להטיל מורא על הבחורות, ואלה שלא יכלו להתגבר על יצרן הרע, קבעו לקַוַלֵרים שלהן ראיונות בערבים, במקום סתר. אך יד חנא־ליזר מצאה אותן בכל מקום ובכל זמן והשביתה את שמחתן. ה“נרדפות” האלה הזכירו בחלחלה את שמו של “הפוחז הריק הרודף אותן רק מפני שאינן רוצות לטייל עמו”. אך הוא לא שם לב לכל הדיבות שהוציאו עליו, ושמח על התוצאות הטובות שהשיג בעמלו. אמנם היו לו גם צרות ויסורים רבים. לפעמים נתקל בקוַלרים מיוחסים ותקיפים, שנעלבו וניזוקו מידיו, ותבעו אותו לדין. על־פי־רוב לא יכלו להוכיח את אשמתו, כי העדה היחידה שיכלה לאשר את האשמה, היתה הבחורה, שטיילו עמה, והיא, מטעמים מובנים, הסתלקה מלבוא לבית־המשפט להעיד נגד חנא־ליזר, אף־על־פי שכעסה עליו. והוא יצא זכאי מחוסר הוכחות. אך היו מקרים, שהמאשים מצא לו עדים משלו. אז יצא דינו של חנא־ליזר להיאסר לימים אחדים וגם לשלם קנס. אך רוחו לא נפלה עליו והוא לא חדל ממעשיו. אדרבא, המשפטים והמאסרים והקנסות הוסיפו לו אומץ־רוח.

ופעם אחת נזדמן לידיו להציל בת ישראל משמד. קרה הדבר בכפר בוזאו, והמעשה היה בפֶסיל, בתו של ברוך אודירקה, שהחזיק בכפרו בית־יין. פּסיל התוַדעה שם לוַסיל צ’בוטר, אחיו של שטפן צ’בוטר, ולבה הלך שבי אחריו, כי גם הוא היה יפה ובריא כאחיו. עזבה פסיל את בית אביה ועברה לכפר רדלן וישבה בבית אחד האיכרים. וזמן קצר נקבע לה לקבל עליה את הדת הנוצרית ואז תינשא לוַסיל. נודע הדבר לברוך אביה, כי שטפן צ’בוטר וחנא־ליזר ידידים טובים הם, והוא מיהר העירה אל חנא־ליזר לבקש ממנו כי יבוא לעזרתו. חנא־ליזר נסע מיד לרדלן. הוא עשה בבית שטפן ימים אחדים ולא זז משם עד שהשפיע על שטפן וזה הכריח את אחיו להסתלק מפסיל. חנא־ליזר איים גם עליה והכריחה לשוב לבית הוריה אבלה וחפוית־ראש.

חדשים אחדים לאחר מקרה זה קרה עוד מקרה בדומה לו, ושוב פנו אל חנא־ליזר, כמו אל מומחה, והוא קיבל עליו גם “עבודה” זו. ואולם “עבודה” זו היתה קשה ומסוכנת והיא הביאתהו לידי כך, שהיה מוכרח לעזוב את בית אביו ואת עירו לזמן מה ולהיות נע ונד.

וכך היה המעשה:

משה ברינה’ס, יהודי עשיר וסוחר מפורסם, בעל קומה וצורה, מן החסידים הותיקים שבעיר, אשר עמד בקשרי משפחה עם הרבה בתים מיוחסים ועשירים בבסרביה, ישב לו בבית יפה ברחוב “הפריצים”. היתה לו בת יחידה, רייזלי שמה, עלמה צנומה, שחרחורת ומלאת חן. פניה המארכים היו כפני נזירה קדושה, ועיניה האפורות חלקות, רכות ומלטפות. כל תנועותיה היו בנחת ובנעימוּת ודיבורה בשקט. איש לא שמע את צחוקה, אך חיוך מקסים ריחף על שפתיה תמיד. נתבגרה רייזלי. באו שדכנים והציעו לה שידוכים ששום עלמה בעיר לא זכתה לכמותם – בני רבנים גדולים (אחד מהם היה אפילו מזרע של צדיקים) ובני עשירים מפורסמים. אך איש לא ידע ולא חשד, כי בלב הצנועה הזאת אש התאוה בוערת וגוף דק וצנום זה נמשך לא אחרי חתנים דקים ורזים, כבני רבנים וצדיקים, השורפים את גופם בבית־המדרש. היא נמשכה אחרי גופות בריאים וכתפים רחבות, אשר כוח וגבורה שופעים מכל תנועה מתנועותיהם והאדמה רועדת תחת צעדיהם. את חנא־ליזר ידעה היטב, כי כמה פעמים ביקר בביתם בעניני מסחר, נפגשה עמו גם במקומות אחרים, ידעה על דבר גבורותיו, והוא מצא חן בעיניה. לפעמים היתה הולכת לטייל עם אחת מחברותיה הנאמנות לנהר דניסטר, התהלכה ליד הטחנות וקיוותה לראות את חנא־ליזר. וכאשר נפגשה עמו משכה אותו ללכת אתה קצת, כי ביקשה להיות קרובה אליו; ואולם הוא נשאר קר ולא נתן לה שום מקום לחשוב כי גם הוא רוצה בקרבתה. דבר זה הכעיס אותה מאד. פעם אחת נזדמנו שניהם בנשף חופה של מכיריהם. בשעה מאוחרת, כשכל המחותנים עיפו מהריקודים ומקולות המנגנים והתנמנמו ורק אחדים חגרו עוד שארית כוחם ורקדו, התגנבה רייזלי חרש מן הבית ומשכה אחריה בחזקה את חנא־ליזר, שהיה קצת מבוסם, לדבר אתו דברים שבלב.

“חנא־ליזר, אמור־נא לי, מי אתה – בול־עץ, או דם דג נוזל בעורקיך ואינך מבדיל בין רייזלי לבין אחרת?” דיברה בקול חנוק מתאוה סוערת והשיבה חום על פניו. “שים את ידך על חזי והטה אוזן לדפיקות לבי…”

היא חיבקה אותו ואימצה את גופו לגופה. אך הוא הרחיק אותה בידו. “רייזלי, לא טוב את עושה. אסור. חטא גדול… בת משה ברינה’ס החסיד… וכי אני בן־זוג לך, לרייזלי? אני לא בשבילך ואת לא בשבילי.”

דמעות נראו בעיניה ופניה התעותו מכעס ומכאב ומבושה.

“בכל אשר יקרני, תדע, כי אתה האשם,” זרקה איום כנגדו וברחה. הוא לא שם לב לדבריה.

ימים אחדים אחרי השיחה הזאת, בדמדומי בוקר, כאשר האד הכחלחל עולה כעשן על פני המים וממלא את חלל האויר, ירד חנא־ליזר מהגבעה ופניו אל הטחנות, והנה ראה מרחוק איש הולך ומתקרב אליו בצעדים מהירים.

כאשר התבונן אליו הכיר בו את זידל, בנו של יוסל בדיצ’נר, חברו מימי ילדותו.

“למה כה השכמת לקום היום ולאן אתה ממהר?” שאל את חברו מתפלא ומשתומם.

“אליך, חנא־ליזר, אני הולך,” אמר זידל נסער ונרגש, לאחר שפנה כה וכה וראה כי אין איש זר שישמע את דבריו. “בבית משה ברינה’ס דודי קרה אסון נורא. רייזלי נעלמה מן הבית ואיננה. היא לקחה אתה חלק משמלותיה וגם את תכשיטיה…”

הבשורה הרעה הזאת הלמה אותו. הוא נזכר במה שאמרה לו לפני זמן מה ולבו התכווץ בו מכאב.

“ולאן יכלה ללכת?” שאל.

"לא ידוע. יש חשד שהיא ברחה עם נושא־המכתבים. יש איזה רמזים, ראו אותו, שנסע אתמול… "

“קץ העולם בא,” נהם חנא־ליזר, “אם רייזל בת משה ברינה’ס יכלה לעשות מעשה שכזה, סימן הוא שכל הנערות סוררות הן ויש לקשרן בכבלי־ברזל שלא תעזובנה את הבית. בעצם ידי הייתי מחנק בנות סוררות שכאלה.”

“שמע נא, חנא־ליזר, גם אני נסער וזועף. ולוּ היית בבית הדוד היית רואה את החורבן אשר שם, אף כי מחניקים את היללה שלא תפרוץ החוצה. החלטנו להפיץ שמועה כי היא נסעה לעיר ח', לדוד אמה לחתונה. בינתים נשתדל למצוא את מקומה ולהוציאה. כל הון לא ייקר בעיני אביה להצילה, ועל־כן באתי אליך, שתעזור לנו, כי אין לנו אחר שנסמוך עליו ושנהיה בטוחים כי הדבר יישאר בסוד. כמה כסף שתרצה תקבל…”

“כסף אתה מציע לי?” שאל חנא־ליזר ונזדעזע. ואולם זידל מיהר לתקן את השגיאה.

“כמובן לא לך, אלא להוצאות שתוציא. אולי נחוצים לך אנשים, סוסים. הכל על חשבוננו.”

“אל תדבר עמי בדבר הזה עוד… אין זאת אלא שמכשף הוא ובכשפיו הוא לוכד את בנותינו.”

“מי?” שאל זידל.

“הסטקנאי. אנכי אערפנו ככלב. את פרצופו המזוהם אשחית. אין לו תקנה אלא הרג.”

הוא דיבר בקצף גדול והניע את אגרופיו לעבר הכפר סטקן. זידל נבהל מדברי חנא־ליזר, אשר העמיד אותו ראשונה על המחשבה, כי רייזלי ברחה לסטקן, אל אבי אבות הטומאה, ומי שבא לשם לא במהרה יוציאוהו. רעיון נורא שכזה לא עלה בלבו של איש מאנשי הבית. נבהל זידל גם מדברי חנא־ליזר, שאמר כי יש להרוג את הכומר. הוא ידע כי חנא־ליזר מוכשר לעשות כדבר הזה, ואם יוציא, חלילה, את מחשבתו לפועל, על כל העיר יצא הקצף.

“היזהר לך, חנא־ליזר, מלדבר דברים שכאלה. יבוא גם יומו, והרבה שליחים למקום, אך ידך אל תהי בו. אנו צריכים להיות מתונים וזהירים. בראשונה נחקור לדעת איה מקומה ואחרי־כן נחשוב כיצד להוציאה משם.”

“את כל זה אעשה אני. לך אמור לדודך, שאני מקבל עלי את העבודה…”

בחריצות ובזהירות מאין כמוהן חקר חנא־ליזר את הדבר ונודע לו, כי אמנם נושא־המכתבים שבעיר הוציא את רייזלי מביתה על מנת להוליכה לסטקן. אך מדעתו שבריחתה תעורר רעש גדול, ואביה ובני משפחתה ישתמשו בכל האמצעים כדי להוציאה משם, אם רק ייוָדע להם מקומה, על כן הערים והוליך אותה לכפר נידח אחד הרחק מהעיר על שפת הנהר והושיב אותה בביתו של אחד מקרוביו, איכר תקיף, גזבר הכנסיה בכפר. חנא־ליזר לא החמיץ את השעה, בא בדברים עם שטפן צ’בוטר ועם וַסיל אחיו והם הלכו לאותו הכפר כפועלים עניים ההולכים לבקש להם עבודה, ואחד מהם נשכר לאותו גזבר הכנסיה. כעבור ימים אחדים מסר לרייזלי פתקה, שכתב אליה חנא־ליזר ובה כתוב לאמר:

“ניחמתי שדחיתי את הצעתך. מוכן אני לקחת אותך לאשה, גם רק תעזבי את הבית שאת יושבת בו. אקחך ואבוא אתך לעיר אחרת ושם נגור יחד. היי מוכנה.”

באחד הלילות יצאה עגלה מהכפר ובה ישבה רייזלי, ראשה ופניה עטופים במטפחת־צמר שחורה, ועל הדוכן ישבו גזבר הכנסיה ואיכר אחד שנהג בסוסים. כאשר התרחקה העגלה מהכפר באה לקראתה עגלה, ובה ישבו שטפן וחנא־ליזר, והעגלות התנגשו זו בזו.

“לעזאזל!” קרא גזבר הכנסיה. “מי שם נוסע?”

“עמדו נא, אנשים טובים, לרגע. בחשכת הלילה תעינו מן הדרך. אולי תואילו בטובכם להראות לנו את הדרך, העולה לציפילובן.”

שתי העגלות עמדו זו מול זו. שטפן דיבר עם גזבר הכנסיה ועם העגלון שלו. באותה שעה ירד חנא־ליזר מהעגלה ולחש לרייזלי.

“רדי מעגלתך ועלי על עגלתנו.”

אחר שקיבל את ההוראות מפי גזבר הכנסיה מיהר שטפן לעלות על עגלתו, דפק בסוסיו ומיהר לנסוע הלאה. אך במהרה ראה גזבר הכנסיה שהבחורה שהוא מוליך לסטקן איננה בעגלה, ונדמה לו בחושך שהיא נמצאת בעגלה שהתרחקה. הוא היה איש־מזימות ונבון דבר ותפס כרגע את כל הענין. מיד קרא לרכּבוֹ בחרדה:

“מרמה, פנטוך, מרמה! השודדים האלה גנבו את הבחורה מעל עגלתנו ואנה אנו באים?”

הם פיתחו את הסוסים, עלו עליהם והתחילו רודפים אחרי העגלה והשיגו אותה. תפסו ברסן הסוסים של העגלה והרימו קול צעקה באויר הלילה:

“הושיעו, הצילו! גזלנים נפלו עלינו!”

מיהר חנא־ליזר ו“ליכלך” את עיני שניהם ב“מיץ האדום”, שיצא מפיהם, הפילם לארץ והעניק להם הענקה נוספת, כדי להחליש את קול צעקתם, עלה על העגלה, דפק בסוסים ושלשתם ברחו. מאותה הדרך נטו לדרך אחרת וממנה לשלישית, להתעות את הרודפים, אם ירדפו אחריהם. וכה הגיעו לאחד המקומות השוממים, רחוק מישוב, ושם עמדה רפסודה, אשר זידל הכין בשבילם. חנא־ליזר ורייזלי עלו על הרפסודה ושטפן נסע לו אל אחת העיירות, אשר שם היה ביום השני “יריד”.

למחר יצאו זקני הכפרים הסמוכים וכל שוטרי המשטרה אשר בעיר ס' מבוהלים ודחופים לדרוש ולחקור את המאורע המוזר והבלתי רגיל שקרה בדרך באותה הלילה, אך עמלם היה לשוא. חנא־ליזר והנמלטה שטו ברפסודה על מי הנהר השקטים. היא שכבה באוהל הקרשים על שקי התבואה וישנה שינה עמוקה, כי היתה עיפה מהמאורעות שעברו עליה בימים האחרונים. וחנא־ליזר ישב ושוחח עם הספנים שלו ושאנן, כאילו לא קרה דבר, שיחק עמהם בקלפים, אכל דגים מלוחים מבושלים ברוטב עם תפוחי־אדמה ושתה יי"ש; אף רקד עמהם לקול החליל אשר חילל בו אחד מהם. הוא שמח מאד על ערמתו שעמדה לו. וגם נהנה מאד מנסיעה זו בין טורי הרים גבוהים מכוסים חורשות, שדמות־בר וכרי־דשא…

ימים אחדים שטו ברפסודה עד שבאו לעיירה הקטנה מאיאק ליד הים השחור, הסמוכה לאודיסה. שם חיכה להם יודל בדיצ’נר, אבי זידל ולקח את רייזלי לאודיסה הגדולה. חנא־ליזר הבטיח לה, שגם הוא יבוא אליה בקרוב ונשאר לעת־עתה במאיאק עד שיקבל מעירו ידיעה על המצב. יודל בדיצ’נר מסר לו להשגיח על הרפסודות, שתבואנה שמה לפריקת־המטען, ולמצוא אכרים וסוסים אשר ימשכו את הרפסודות הריקות בחזרה נגד הזרם עד העיר ס' הרחוקה, מהלך חודש ימים.

ישב חנא־ליזר במאיאק והתגעגע מאד על עירו וביתו. אך הידיעות שקיבל אמרו כי טרם הגיעה השעה לשוב, מפני שהמשטרה וחוקר־הדין מתענינים עוד במאורע ההוא, והוא מוכרח היה לשבת ולחכות בקוצר־רוח ליום שיוכל לשוב הביתה. והנה הגיעה אליו הבשורה הרעה, שאביו חולה מסוכן. זה היה לאחר המאורע שאירע לאביו בליל הושענא־רבה. אז עזב חנא־ליזר את מקום גלותו ומיהר לשוב הביתה. כי הודיעו לו שאין כל סכנה, מאחר שמשה ברינה’ס סידר את הענין והתחילו שוכחים אותו.

 

ז    🔗

בן עשרים וארבע היה חנא־ליזר באותו הזמן שהגיעה אליו למאיאק הידיעה על־דבר מחלת אביו. חזק היה, מלא חיים, זריז וחסר־דאגה. והנה התחולל האסון על ביתם לרגל מחלת אביו, שנתגלתה בו בשכרון־השתוללות. כאשר שב ממאיאק מצא את אביו “בלי לשון, בלי עינים ויותר מחציו בעולם האמת”, כדברי ר' ישראל המומחה, אשר היה מבקר עוד את ביתם, שותה “וימורוזוק”, מקלל את אנשי הבית קללות נמרצות ומרפא את החולה בתחבושת של צפיעי־בקר טריים. רושם מוזר עשה על חנא־ליזר גוף אביו, שהיה כמשותק ופצוע ומלוכלך. הוא הזכיר אותו את “חדר־הטהרה” שבבית־הקברות, אשר פעם אחת בילדותו נכנס לתוכו ביחד עם עוד נערים, שבאו לראות איזה חלל יהודי, שמצאוהו בשדה והעבירוהו שמה. גם אותו החלל היה פצוע ומלוכלך כאביו… קשה היה הטיפול בו בימים ההם, כמו כל טיפול שמטפלים באיש משולל תנועה. אך טיפול זה היה מוטל על אשתו ועל בתו לבדן, והוא כאילו עמד מרחוק. אך קשה שבעתים מן הטיפול באותם השבועות ששכב במיטה, היה המצב אחרי־כן, כאשר קם מחליוֹ. כי בימים שהיה שיכור גם לאשתו ולבתו הרבה צער ויסורים בבית ועלבונות ובזיונות בחוץ. נחו קצת רק בימים המועטים של ההתפכחות. כי אז שכב בחדרו על הספסל ונאנח, או שם עליו את טליתו וישב יום שלם ליד החלון והפטיר בשפתיו מלים לא ברורות. כשנכנס חנא־ליזר לחדרו, הביט אליו פרץ מבט מרוכז והוציא מבין שפתיו, הררוֹת חוטי ריר כקורי־עכביש, איזה הברות, שלא הצטרפו למלים שלמות ולא היה אפשר לדעת אם הכיר את בנו בכלל. רק פעם אחת, כשנראה חנא־ליזר לפניו, קם פרץ ועמד באמצע הבית והוציא מפיו הברות: “ז־ז־ז!” אחרי כן ביטא בכבדות את המלה “קדיש!” ושוב “מ־מ־מ!”

בבית שררו כל הזמן קדרות ומרירות, כמו בכל בית, אשר בו נמצא חולה־רוח קשה הטעון שמירה, מפני שהוא עלול בכל רגע לאבד את עצמו לדעת, או להתנפל על אחרים בשעה שהם ישנים ולרוצץ את גולגלתם בקרדום. כאשר הזמינו לפעמים את ר' ישראל המומחה ושאלו אותו לסופו של פרץ, היה עונה בגסות מיוחדת, כדרכו:

“סופו למרר את חייכם עד שיהיה ל’פגר'. אינו מדבר – טוב מאד. כי לוּ נִתנה לו היכולת לדבר, לא יכלה שום בריה לעמוד במחיצתו. מה לעשות? תנו לו יין חזק, אך הרבה יין, יסבא עד שיתפקע. הרי זה רצונכם. בלי יין ירקב בחייו לעיניכם ואבריו יהיו נושרים לעיניכם, חזיר שכמותו.”

חנא־ליזר הרגיש בלבו חמלה עזה על אביו; וכאב לו מאד בראותו אותו מוטל רפה־אונים כתינוק. אך כשראה אותו שיכור עד אבדן חושיו והוא צועק ומוכן להרוס הכל, נמלא לבו רגש של בוז וגם שנאה. אך הוא התאפק מלהשמיע איזו מלה מעליבה. ובשמעו את אמו ואת אחותו נאנחות ומוסרות את דינן לשמים, היה אומר להן:

“מה לעשות? כּיבּוד אב הוא מצוה גדולה.”

ואולם הוא גופו לא היה סִפּק בידו לקיים מצוה זו, כי על־פי רוב לא היה מצוי בבית. העבודה המרובה בטחנות, המשא ומתן עם האיכרים ועם הסוחרים לקוחותיו, הנהלת החשבונות – כל אלה בלעו אותו ואת זמנו. כל הימים היה בטחנות ושב הביתה רק בשעה מאוחרת בערב, ואז מצא כבר את אביו ישן. ובבוקר היה משכים לצאת לעבודתו קודם שהקיצו שאר אנשי הבית, או שנסע לכפרים לימים אחדים. ורק בשבת, ולפעמים גם באחד מימות החול, כשבא לאכול ארוחת הצהרים, מצא את אביו יושב כגולם ליד השולחן והיה שואל אותו:

“מה שלומך, אבא?”

העמיד עליו פרץ עיני־זכוכית והפטיר דברים בלתי מובנים.

פעם אחת קרה מקרה מוזר, אשר הוציא את חנא־ליזר ממתינותו ואז שכח את מצות כיבוד־אב. וכך היה הדבר. חנא־ליזר עמד לרגלי גבעה ושוחח עם אחד מלקוחותיו. פתאום הגיעו לאזניו צעקות מחרידות יוצאות מביתו. מיד עזב את איש שיחו, עלה על הגבעה ומיהר לביתו. פתח את הדלת בחפזון וראה לפניו תמונה זו: ליד פתח חדר־המיטות עומד פרץ ושתי ידיו אוחזות בשׂער ראשה של בתו, ושמלתה עליה קרועה, והוא מושך אותה אליו לחדר־המיטות. והיא, המסכנה, נאבקת עמו, מתפתלת בכל מאמצי כוחה ורגליה נאחזות בסף החדר והיא גונחת ונאנקת. ואמה קופצת מסביב לשניהם ומתחננת אל בעלה השיכור שירפה מבתו, אך הוא אינו שם לב לתחינותיה ולצעקותיה, בועט בה ברגליו ונוהם נהימה ממושכה, כיללת זאב משחר לטרף… צף הדם לראשו של חנא־ליזר וחשכו עיניו. מתוך כאב זינק על אביו, תפס בזרועותיו, ומפיו התפרצה שאגה איומה. פני פרץ חורו. ידיו הרפו מיד משערות בתו, והוא נס אל חדרו וסגר אחריו את הדלת בחזקה. עד שעה מאוחרת בערב נשמעו יללותיו, שהיו דומות ליללות כלב שדנוהו ברותחין…

לאחר מעשה זה נראו על זרועות פרץ כתמים כחולים, שלא חלפו עד יום מותו. מאז היה חנא־ליזר רודה באביו בראִיָה בלבד. בכל פעם שהתפרץ פרץ ועורר מהומה, די היה כי יופיע חנא־ליזר בבית, ויביט אל תוך עיניו התועות, ומיד נשתתק האב ונסוג לאחור. אפילו ברגעי טשטוש בינתו היה מסתלק מפחד צעד צעד, כשהוא רועד כולו, עד שנכנס לחדרו וסגר את הדלת, ושם רטן וחירף וגידף…

וחנא־ליזר נתן את צוארו בעול החיים ונשא את כל המשא הכבד אשר הוטל עליו, ולא התאונן. הוא כבש את דמיו הסוערים, וִיתר על חופשתו, חדל לגמרי לבוא העירה ולהיפגש עם רעיו ומכריו מלפנים, וכל שעשועי גבורתו נשכחו מלבו. לפעמים סר אליו אחד מידידיו לדרוש בשלומו ולשוחח אתו. אבל כשראה את חנא־ליזר טרוד מתוך כובד־ראש, עזבוֹ והלך לו. רק שנַיִם מרעיו נשארו לו עוד ולא עזבוהו אפילו בימים הקשים ההם, וגם הוא נשאר נאמן להם, והם שטפן צ’בוטר וזידל בדיצ’נר. זה האחרון היה רעו עוד מילדותו, ומעשה רייזל ברינה’ס עוד חיזק את ברית ידידותם ומזמן לזמן היה בא אליו אל הטחנות לשבת אתו ולשפוך לפניו את כל אשר נצטבר בלבו. גם שטפן היה מבקרו לפעמים קרובות. כי גם על אלה השנַיִם עברה שעת־משבר קשה והם מצאו בחנא־ליזר רע נאמן, אשר יוכל לעמוד להם בשעת דחקם, ובאו לשתפו גם ביגונם וגם בשמחתם. שטפן מתו הוריו בשעת מגפה. פרצו מריבות בינו ובין אחיו בענין הירושה. הוא היה נתבע וגם תובע לדין, והמשפטים האלה דרשו ממנו הוצאות מרובות. מלבד זאת נסתבך באהבה לא מוצלחת עם אחת היפהפיות אשר בכפרו, ושמה דוניה. היא ידעה לשפוך את ממשלתה עליו ולהטותו לכל אשר תחפוץ והוא ביזבז עליה הרבה כספים. ולכן היה פונה מפעם לפעם אל חנא־ליזר, שיעזרנו להשיג כספים אצל המַלוים היהודים אשר בעיר.

וזידל היו לו צרות משלו, אשר השפיעו עליו מאד בזמן האחרון ודיכאוהו והחיו בלבו שוב את המחשבה לעזוב את בית הוריו ולנסוע לאודיסה ללמוד שם. יודל, אבי זידל, היה לפנים בחור עני פשוט, שעבד ביחד עם כמה בחורים מולדבנים וחוֹחוֹלים במחסני התבואות וגדל כל ימיו ליד הדינסטר. זריז היה וחרוץ בעבודתו וגם ישר־דרך, ועל־כן משך אליו את עיני אחד העשירים, הוא מלך הרפסודות, קלמן בולגר, והלה מינהו למחסנאי ואחר־כך לממונה על כל הרפסודות שהיו ברשותו. כמה פעמים שלח אותו לאודיסה לשם סידור ענינים חשובים ומסובכים עם הסוחרים אשר שם, ויודל מלא את תפקידו באמונה וביושר ובלי הוצאות מרובות. בבקרו בעיר הגדולה סיגל לו בה את מנהגיה ונימוסיה, ושינה גם את מלבושיו כבני הכרך. ומפני שהיה צעיר לא מכוער דבקה בו בתו של בעליו, עלמה משכילה לפי טעם הימים ההם, והוריה הסכימו בעל־כרחם לשידוך. וכך היה יודל בדיצ’נר, הבחור הפשוט, לחתנו של קלמן בולגר. עוד שנים אחדות ויודל עלה מעלה מעלה. בראשונה היה לשותף עם חותנו בעסקיו, אחר־כך רכש לו לאט־לאט כלי־מטען משלו ופתאום היה למושל על הדניסטר ועשרו פרץ. אך בעשרו לא גבה לבו ופשוט היה בדרכיו עם כל האנשים. בכל מקום ובכל דבר הראה את נדיבות־לבו והיה נותן לכל דבר שבצדקה בעין יפה, והסתלק תמיד מכל גבאות ומינויים בעניני הקהילה, ועל־כן נתחבב על בני עירו. ביתו היה אחד הבתים היפים שבעיר גם בחוץ וגם בפנים. הוא היה הראשון שלימד את בניו שפת המדינה, ואת בנותיו לנגן בפסנתר. וכאשר בא מליטא בחור לבוש אירופית, והוא מדבר רוסית יפה ויודע גם גרמנית, וביקש לו שיעורים לתנ“ך ולדקדוק – שלא היה כמוהו מעולם בס' – לקחו יודל לביתו, שילַמד את בניו את הלימודים האלה. משום כך נתפרסם בעיר המורה וגם הלימודים שלו – התנ”ך והדקדוק – ומיד נמצאו עוד אנשים מן העשירים, שהעזו לעשות פרצה במסורת העתיקה, ולקחו לבניהם את המורה הזה שיתן לבניהם שעורים פרטיים.

וזידל בנו היה אחד ממשכילי העיר הראשונים, שקרא עברית נמלצה וספרים רוסיים וחלם על נסיעה לעיר גדולה בשביל להיכנס שם לגמנסיה. אך ידוע ידע, כי הוריו לא יתנוהו לעזוב את ביתם. מלבד זה פיקפק גם הוא, אם יוכל להיות בעיר זרה בין אנשים זרים. כי בביתו פינקוהו והרגילוהו לחיי תפנוקים ורוָחה, ומשרתים ומשרתות עמדו מוכנים למלא את כל דרישותיו. ועל־כן נשא את הרעיון הזה בלבו ולא גילהו אפילו להוריו. רק פעם אחת סיפר לחנא־ליזר את אשר הוא אומר לעשות והלה פסל את מחשבתו:

“מה יתנו לך הלימודים? וכיצד אתה אומר לעזוב עיר יפה כעירנו? עסוק בדברים של ממש ולא ילך לבך אחר הבלים שכאלה.”

לאודיסה לא נסע, אך גם בדבר של ממש לא עסק, ורוב הימים הלך בטל. כי מלבד שיעורי מורו, לא היתה לו שום עבודה אחרת. מבּטלה היה הולך אל הדניסטר, אל מחסני התבואה שלהם ואל רפסודותיהם, לראות איך עובדים אחרים. אז הלך אל הטחנות ובילה את זמנו עם חנא־ליזר. לאחר המעשה עם רייזלי נקשר זידל אל חנא־ליזר עוד יותר והיה מפציר בו בשם הוריו ובשם אחיותיו, כי יבוא אליהם לביתם. אך הוא דחה את ההזמנה.

“איני רגיל לצעוד על רצפות חלקות, ענה, ואיני יכול לשבת על כסאות רכים. כל־כך מרובות השמשות בביתכם עד כי חוששני שבנגיעת ידי אשבור אחת מהן. והרי עסוק אני מאד ואיני יכול לעזוב את עבודתי אף לרגע.”

בזמן האחרון היתה בבית יודל בדיצ’נר שערוריה משפחתית. הבת הבכירה, קְלָרָה, עלמה בלונדית בעלת צואר ארוך וחוטם מחודד ופנים מלאות בהרות־קיץ ושפתים עבות, לקחה מארון אביה סכום כסף גדול, שתי מחרוזות פנינים מאשר לאמה, מלבד תכשיטיה היא, וברחה עם המורה הצעיר אשר בביתם לאחת העיירות בשביל להינשא לו בסתר. דלקו אחריהם והדביקום ביום השני קודם שהספיקו להפיק את זממם. את המורה שלחו לנפשו, אחרי שהעניקו לו סטירות־לחי אחדות ומעט כסף להוצאות־הדרך, שיסע לו “לכל ארבע רוחות השמים”, ואת קלרה השיבו הביתה. בושה זו, שהעטתה קלרה על כל הבית, היתה גדולה מאד, ויותר מכולם התבייש זידל. במשך שני חדשים הדיר את עצמו מכל הליכה בעיר ומכל טיול ופגישה עם מכריו וידידיו, ואפילו אצל חנא־ליזר לא ביקר. בימי בדידותו אלה נתבגרה בקרבו המחשבה לעזוב את העיר אפילו לא יסכימו הוריו. להחלטה זו היתה עוד סיבה חשובה אחת, שאותה אמר לגלות לחנא־ליזר, כי צר היה לבו מהכיל את הסוד. ובשבת אחת משבתות האביב, אחר הצהרים, כשכל העיר היתה שקועה במנוחה וברחובות כמעט לא נראה איש, יצא זידל מביתו ושׂם פניו אל הנהר. מול הטחנות על שפת הנהר עמד חנא־ליזר והסתכל בעבודת פרוקופ, שעסק בתיקון הפרצות שנתהוו בגג. זידל ניגש אליו מאחוריו ושם את ידו על כתפו. הפנה אליו חנא־ליזר את ראשו וראהו.

“מאין באת?” שאל חנא־ליזר בשמחה – “כמה זמן שלא ראיתיך! איפה היית?”

“בבית. לא היה מצב־רוח. אני מתכונן לנסיעה ובאתי אליך לשוחח אתך קצת ולהיפרד ממך. רצונך, נלך לטייל. יש לי רצון להתרחק עד כמה שאפשר מן העיר.”

“מרה־שחורה, התרגזות,” מלמל חנא־ליזר. “עוד מעט. מיד. רק איכנס לטחנה לרגעים אחדים ואשוב ואלך עמך.”

הוא קפץ לתוך הסירה, ובזריזות הזיזה ממקומה, אחז בחבל ומשכו לצד הטחנה, והסירה החליקה על פני המים והתקרבה אל הטחנה. כעבור רגעים אחדים שבה משם וחנא־ליזר יצא מתוכה ובידו חבילה של גרעיני־דלעת מעורבים בגרעיני חמניות.

“עכשיו נלך,” אמר והציע לחברו גרעינים לפצח.

הם הלכו הליכה של טיול. חלוקי האבנים אשר על שפת הנהר חרקו תחת כפות רגליהם, שניהם נטו שמאלה, אל הדרך שבין שתי גבעות, המוליכה אל הכנסיה בעלת שלוש הכיפות הירוקות, ועל כל כיפה צלב־כסף מבריק בשמש. מקום זה היה אהוב על צעירי העיר וצעירותיה, ואפילו על הילדים, שהלכו שמה לטייל. כל הדרך דיבר זידל בשקט ובקול עצוב, עד שבאו אל גדר־האבנים אשר סביב הכנסיה, ושניהם השתטחו על העשב הירוק, איש ליד רעהו ופניהם אל השמים הכחולים.

“כן, זוהי החלטתי הגמורה,” גמר זידל את דבריו. “איני יכול להישאר כאן עוד.”

“ובכל־זאת איני מבין את הנימוקים. הוריך רוצים שתיקח לך אשה ומדוע אתה אינך רוצה? אינך עוסק בשום דבר ואין לך כל משלח יד, ומובן שהבּטלה מטילה עליך שעמום. לצעירים כמוך אין דרך אחרת. התחתן.”

“אם כן אגלה לך סוד כמוס בלבי – אני אוהב את דינה ורזר…”

“בתו של יעקב־ליב?”

“כן”.

“אמנם יודע אתה במי לבחור.”

“איזו בחירה? וכי אני בחרתי בה?” אמר זידל והתרומם ונשאר יושב על העשב. “אני עצמי איני יודע איך ומתי היה הדבר. נדמה לי כי אני אוהב אותה מילדותי. אני יודע רק זאת, שכל חיי תלויים בה והיא תביאני לידי טירוף־דעת או לידי איבוד עצמי לדעת.”

חנא־ליזר הסב את פניו אל ידידו.

“חדל מהבלים, אתה אוהב אותה – טוב. ומה היא אומרת?”

“מנַיִן לי לדעת זאת? היא אינה יודעת על זה כלום.”

חנא־ליזר לטש עליו את עיניו ואמר:

“כפי הנראה כבר נטרפה דעתך עליך. וכי אוהב אתה עץ ואבן, שאינך יכול לדבר עמו? ניגשים אליה ואומרים: שמעי נא, בחורה! אני אוהב אותך ורוצה בך לאשה וחסל. ואם אין בך אומץ־לב שכזה, שולחים שדכן. מה יש פה לפקפק? היא אמנם בחורה יפה ומוצלחת, אך גם אתה אינך קוף, חלילה, או בן בלי־שם ויעקב־ליב הרי כקבצן הוא כלפי אביך.”

“הדבר אינו פשוט כמו שאתה חושב. ישנם מעצורים שאיני יכול עתה לדבר עליהם. הורי בודאי שלא יסכימו, ואולי לא תסכים גם היא, ובינתים אני מתענה ונמק ביסורי אהבה, שסופה להיות בטלה.”

“איני מבין דבר,” אמר חנא־ליזר. “אם אינך יכול להשיגה, שטה מעליה. אני ערב לך, שתמצא לך מיד עשר כלות נאות ובלי עיכובים.”

“אם כן אינך יודע מה זאת אהבה,” אמר זידל בחום ובהתלהבות. “היא באה כמו רוח סערה פתאום ובהיסח־הדעת, נכנסת לתוך תוכך, משתלטת עליך ומרעילה לך את דמך, ואתה סובל ונהנה, נענה ומתענג… אתה נפטר ממנה רק כשהיא הרפתה ממך, כמחלה שסרה מהחולה מאליה, כמו השכרון הפג מהמת… לא עליך, ידידי, מכאובים שכאלה.”

היה בטוח, שמפי לא תשמע לעולם דברי שטות כאלה," אמר חנא־ליזר בצחוק. “לי יש דאגות אחרות, שתופסות אותי כולי. ובכלל רחוק אני מכמו אלה. אבל מה אתה חושב לעשות?”

“אני נוסע. כבר דיברתי עם הורי. הם אינם מסכימים לפי שעה, אבל מתוך סירובם אני מכיר שיסכימו. משם אכתוב להם ואגלה להם את אשר בלבבי… משם אכתוב גם לדינה ואחכה לתשובתה.”

פתאום התחילו פעמוני הכנסיה מצלצלים ומבשרים, כי ערב יום ראשון הולך ובא והגיע זמן תפילת מנחה. דרורים מלמעלה ומיני חפושיות מלמטה, בתוך קלחי העשב, החילו ממהרים לטוס ולרחוש. מרחוק נראו זוגות מטיילים בקמה ועל האפר. שני החברים קמו גם הם, ניערו את מעיליהם ושמו פניהם אל הנהר לשוב אל הטחנות.

“אפשר שבאמת תביא לך נסיעה זו מרפא. יהי רצון שתיטיב לך,” בירך אותו חנא־ליזר בשעת הפרידה – בודאי נתראה עוד טרם נסעך. אני עסוק מאד בזמן האחרון ואסור לי לעזוב את הטחנות. ועל־כן אבקשך לסור אלי עוד פעם. ענינים כמו ענינך הם רק בשביל בחורים משכילים, שיש להם הורים עשירים ובביתם הכל כשורה. הם יכולים להרשות להם מותרות כאלה. אני לדניסטר ולעמל נוצרתי."

באותו הערב העסיק הוידוי של זידל בדבר אהבתו את זכרונו של חנא־ליזר. זמן רב לא יכול להרדם. מיני הרהורים והרגשות, שלא ידע כמותם קודם זעזעו אותו. תמים היה עדיין ויצר המין לא הציק לו, והנה בא זידל ושלא בכונה הטיל נחשול קטן בלבו. בין יתר המחשבות, שעלו באותו ערב בשכבו על משכבו, היתה גם מחשבה מעין זו: “מתי אעשה גם אנכי לביתי?” צפה ועלתה גם תמונתה של דינה מעורפלת ורחוקה ממנו… בבוקר השכם אפפוהו מיד הטרדות המרובות ועניני הבית היגעים והם הסיחו את דעתו משיחת רע ומהרהוריו הוא על עתידו. עברו חדשים מועטים ונחשול עצום עבר על חנא־ליזר וגרפוֹ. דמו הפראי התחיל סוער בו ומכה גלים. הוא נסתבך באהבה רבת עליליה ועשירה במאורעות והיא הביאה מהפכה גדולה בחייו.

ואהבה מוזרה ועזה זו היתה אהבת דינה בת יעקב־ליב ורזר, חמדתו הגנוזה של זידל.

 

ח    🔗

בין בעלי־הבתים החשובים והמכובדים ביותר שהתימרה בהם ס' היה גם יעקב־ליב ורזר, אשר יצחק־בר ליטבק הביאוֹ לפני שנים רבות מעיר־הפלך לחתן לשרה־גיטל בתו. גוץ, מוצק וכרסני מעט, בעל ראש משולש מכוסה שׂער בלונדי, צואר קצר ועורף שמן, אשר חריץ עמוק פִלג אותו לרחבו, והוא נראה על ידי זה ככפול. רגיל היה לסלסל בפאותיו הקצרות ולהחליק את זקנו הקטן הצהבהב, שהיה גם הוא כמשולש ונח באמצע על חזהו הבולט המכוסה כתונת לבנה מגוהצה עם עניבה שחורה – דבר שלא שכיח בעיר. כתלמיד חכם אמתי היה מקפיד תמיד על מלבושיו שיהיו נקיים בלי רבב ובלי קמט, נעל מגפים של עור שֶׁברו רך, וקצות מכנסיו נתונים בהם; הם היו תמיד מגוהצים ומבריקים. דיבורו ומהלכו היו בענוה ובמתינות, נוח לבריות ומקבל על אדם בסבר פנים יפות ובבת־צחוק עדינה. בכל בוקר, אם לא היה גשם, ראוהו מטייל לפני ביתו במעיל־שינה של ארג אפור בפסים ירוקים רחבים ואבנט עם פיפים ירוקים התלויים לו מלפניו; שתי ידיו משולבות לאחוריו וקצות אצבעותיו ממוללים כדור קטן של שעוה או של לחם רך והוא פוזם לו בחשאי איזה פזמון. מפני ששפתיו היו סגורות, נדמה היה לשומע, כי הפיזום יוצא מחטמו, אשר יבלת קטנה אדומה, כגרגיר שני, ישבה על קצהו. שלו, שקט היה היהודי הזה תמיד ולא היה איש אשר יכול להגיד כי ראה אותו בכעסו או שמע אותו פעם מרים קולו יותר מהשיעור. בדברו עם איש היו עיניו האפורות הפיקחיות והמחייכות עצומות למחצה ופניו הביעו אז חכמה ומזימה, ישוב־הדעת וזהירות, והוא חדר לתוך תוכו של איש־שיחו וידע את כל מחשבותיו. הכל חשבו אותו ללמדן גדול ולבקי ב“חושן משפט” ובחוקי־המדינה. בשעות הפנויות ישב בחדרו, הנשקף אל הרחוב ולומד גמרא בניגון חרישי נעים. סיפרו עליו, שלא פעם ניצח את הרב דמתא בעניני “טוען ונטען”. וגם שופט השלום הזקן לבן־השיבה היה מבקרו לפעמים בביתו ומשוחח אתו בהלכות משלהם. ועל כן היו רבים באים אליו לשאול בעצתו במשפטים שהיו להם. וכי היה ריב בין אחים בעניני ירושה או בין סוחרים שנסתבכו בעסקיהם, היו לוקחים את יעקב־ליב ל“בורר” או ל“שליש”. הוא היה בקי גם ב“חכמת המדידה” ואמרו עליו, שבראיה בעלמא הוא יכול לָמוד את מידת היין שבחבית. באספות, שנקראו לשם בירור עניני הקהל ושאלות ציבוריות שונות, לא השתתף יעקב־ליב מעולם ועמד כמו מנגד לכל סכסוכי העדה. אך כל זה היה רק למראית עין. באמת לא נעשה בעיר כל דבר ציבורי קטן או גדול בלי ידיעתו ורשותו. “כלי־הקודש”, המנהיגים וראשי הקהל מכל ה“צדדים” השכימו לפתחו להימלך בו ולשאול בעצתו, ועל פיו היו נחתכים כל עניני העיר. היו לו הרבה מעריצים ומכבדים, אך היו לו גם שונאים, קצתם מפני הקנאה וקצתם מפני שלא היתה דעתם נוחה משיטתו בעניני הקהילה. אך כל השונאים לא יכלו לבטל את סמכותו בעיני התושבים ולגרוע מכבודו. ועל־כן היו נזהרים מלהעליבו בגסות אפילו שלא בפניו. רק לפעמים רחוקות הרשו להם אנשים להעיר עליו הערות שיש בהן עקיצות דקות.

“יעקב־ליב לומד מהקב”ה. מה הוא עליון יושב בסתר ונוהג בחסדו את כל העולם, אף הוא יושב בחדרו ומשם משגיח ונוהג את כל עניני העיר."

יצאו אנשים לאסוף חתימות להזמין רב חדש או שוחט – ידעו שהרב או השוחט עשה שלא כעצת יעקב־ליב. ואם בעל־הטקסה העלה את מחיר ה“פתקאות” לשחיטה ובית־המרחץ הוצא מרשותו של בלן אחד והוחכר לבלן אחר, מיד היו אומרים:

“יעקב־ליב רוצה בכך.”

וכמו שהוא היה שקט ושלֵו, כן היו השקט והמנוחה גם בביתו, שעמד באחד הרחובות היפים והשקטים, והיה נבדל מכל יתר הבתים בסגנונו, בקישוטיו, בגן הקטן אשר מאחוריו ובנקיון אשר בחצרו. בפנים היו החדרים מרוּוחים ונקיים והרהיטים אמנם פשוטים, אך מכוּונים ויפים.

סוחר יין היה מיום שירד מעל שולחן חותנו יצחק־בר, שגם הוא סחר ביין. היו לו כמה אצילים עשירים זקנים, שהיו מוכרים את יינותיהם רק לו, והיינות האלו נתפרסמו לטוב בין השותים. את היינות האלה היה יעקב־ליב מוכר בסיטונות למוכרי היין, והם הוסיפו להם סממנים משלהם, זייפו ומכרו אותם לאחדים. כעבור שנים קנה על־פי מקרה את הכרם הצעיר והיחיד בסביבת העיר, שנטע טרנטי האידיוט על ההר, וכרם זה הביא לו ברכה. כי ענביו בשלו תמיד לפני ענבי הכרמים אשר בכפרים הרחוקים. ובראש השנה היו מברכים “שהחיינו” על ענביו ואפרסקיו ומקדשים על היין החדש אשר יעקב־ליב הכין לשם כך. המקדשים לגמו לגימה ראשונה, עצמו את עיניהם ושתקו רגע, כדי להקשיב לטעמו ולריחו, ופסקו בהברה קצרה: צְ־אַ! וידעו אנשי־הבית, כי אין כמוהו לטוב, ועתיד הוא להיות אחר התסיסה היין האמתי, “היין המשומר”. נגמר הבציר, כלתה הדריכה ונתמלאו החביות – יין־יין וחביתו – היה יעקב־ליב מודד בכלי המדידה שלו את היין, ואז הורידוהו מן הכרם העירה; שם גילגלו ושילשלו את החביות בעזרת כלונסאות וסולמות וחבלים אל תוך מרתפו המרוּוח, שקמרונו אבני־גזית, אשר מתחת לביתו, מין־מין ומקומו המיוחד לו. עמד היין עד שנצטלל וקפא על שמריו וקיבל את טעמו וריחו ומראהו. אז הוציאו יעקב־ליב לרשות הרבים למכירה. באו אליו סוחרים וביקשו לקנות את כל היין מיד לאחר הדריכה ולשלם לו במיטב כספם, ככל אשר ידרוש, אך הוא מיאן למכרו להם ואמר:

“איני רוצה, שאחרים יעשו סחורה בייני. הם יוסיפו מעט סוכר, מעט צבע, סממנים שונים והרבה מים, ושם ייני יחולל על ידי זה לעולם.” ובכן היה יעקב־ליב מוכר את יינו קמעא קמעא לאחדים כדי “שתהא הפרוטה מצויה בבית”. רוצה אדם לקיים: “זה אלי ואנוהו” – הוא קונה לוג יין מיינו זה ל“קידוש” ול“הבדלה” ול“ארבע כוסות”. לבו של אדם שמח עליו והוא רוצה לשמח אותו עוד, או לשלוח לשבּת בקבוק יין לאחד מידידיו הטובים והקרובים, בבוא אליו איזה אורח חשוב ממרחקים, הוא פונה אל יעקב־ליב, אשר רק במרתפו יש למצוא יין בסרבי טהור, “כמו שבראו אלוהים”. הלה ממלא את רצונו. אז ישתה ממנו ועיניו תיפקחנה והוא בא לידי הכרה, כי הוא מחיה נפשות. מביני־דבר מנו ביין זה עוד שבח אחד: “הוא מתחנן ממש שישתוהו, וכל המרבה לשתותו יאריך ימים עד זקנה ושיבה”.

עד בוא היין למרתף היה יעקב־ליב מטפל בו; מן המרתף והלאה עבר היין לרשותה של שרה־גיטל, אשת חיל מפורסמת בעיר. היא היתה בעלת פנים רחבים ומלאים וסנטר כפול, ומחרוזת אלמוגים אדומים גדולים פארה את צוארה השמן והגיעה עד כרסה הבולטת ככרס המעוברת. בבית אביה יצחק־בר למדה היטב את תורת מכירת היין ומאמה גולדה, עליה השלום, למדה את מלאכת כבישת ירקות ופירות, אשר יצאו להם מוניטין בעיר. כל האנשים, ביחוד נשים מעוברות, התאוו לטעום מהם ותמיד רבו הדורשים להם. בחצרם היה להם אגף שנבנה על המרתף, והוא בן שני חדרים. חדר אחד שימש ליעקב־ליב לקבלת האנשים אשר באו אליו לשם עסק או לשם עצה. ובחדר השני עמד שולחן ארוך ועליו עומדים בשורה סירות־נחושת, בקבוקים, משפכים. ועל הקיר היו תלויים כל מידות היין. בחדר הזה היתה שרה־גיטל השלטת. מן המרתף היו מעלים את היין לאותו החדר ושם מדדה יין לכל איש ואיש כרצונו, אך בשני תנאים – בכסף מזומן ושלא לשתותו במקום, כי אין ביתו של יעקב־ליב בית שתיה; ובזה נבדל מכל יתר בתי־היין אשר בעיר, שהיו מחללים בהם את השבת ואת המועדים בפרהסיא וכל בעלי המלאכה היו מתוַעדים שם בימי שבת ומועד וקונים יין ושותים ורוקדים ועושים מעשים אשר לא ייעשו. לא כן ביתו של יעקב־ליב. גם הוא מבקש פרנסה, אך בכבוד.

היין והירקות הכבושים היו המקור העיקרי לפרנסת הבית. אך ליעקב־ליב היו עוד הכנסות מן הצד. סוחר גדול אם בא ממוסקבה או מטיפליס לקנות טבק או עורות־טלאים, היה בא לביתו של יעקב־ליב הנקי מכל רמשים ונעים ונוח לשבת בו והתאכסן שם ימים אחדים. משום כך נעשה יעקב־ליב למתַוֵך בין הקונים והמוכרים וקיבל מדמי הקניה אחוזים קבועים, בלי כל טרחה יתרה. ענף של פרנסה שימשה לו גם ה“בוררות”. הוא נחשב בין בעלי־הבתים, אשר “אלפים ורבבות אמנם אין להם, אך חייהם רחבים ושבעים ואינם לנים אף לילה אחד בלי פרוטה מזומנת”. לפעמים שימש ביתו אכסניה לצדיקים גדולי־הדור, שבאו לעתים רחוקות העירה. להם נתן יעקב־ליב חלק מדירתו, שלא על מנת לקבל פרס, אף כי לא היה חסיד נלהב וב“חטיפת שירים” לא השתתף. ועל זה שיבחוהו החסידים שבעיר.

ואולם גם למשכן מבטחים זה בא האסון. בית זה, שכל הנכנס לתוכו הרגיש בו רוך ועדנה ושמע את רפרופי הכנפים, אשר למלאכי השלום, גם הוא ידע רוגז. ויעקב־ליב, סמל השקט והשלוה, ושרה־גיטל, שנראתה תמיד טובת־רוח ושבעת־רצון, כבעלה – שניהם היו מלאי דאגות מסותרות וצרות, מאותו הסוג שאין לדבר עליהן באזני זרים ואפילו באזני קרובים וידידים. שתי בנות היו להם – סוֹבּל הבכירה ודינה הצעירה. ורב מאד היה ביניהן ההבדל. סובל היתה בריה עלובה מכוערה, שחורה בעלת שפת־ארנבת עליונה ושינים עקומות, והיא לקויה גם בדעת; בלי כל שאיפה למצוא חן בעיני גברים וגם את חברת בנות מינה לא ביקשה. השכנות קראו לה “טומטום”. היא אהבה דוקא כל עבודה גסה ושחורה, כגון לאסוף גללי בהמה ולגבלם ברגליה היחפות בתוך טיט לטוח את רצפת המכבסה בכל ערב שבת. היא כיבסה לבנים, מישמשה בידיה בעביט מלא שופכין לראות אם לא נפל שמה איזה כלי מכלי הבית, ניקתה את הרפת ואת האורוה ועוד כאלה. בין בקיץ ובין בחורף ישנה על התנור ואכלה תמיד לבדה במטבח ולא השתמשה אפילו במזלג. כבר הגיעה לשלושים ולא הצטערה על שהיא יושבת בבתוליה. בפנות אליה אמה לפעמים בשאלה, מה יהיה בסופה? גילתה סובל את שיניה הכתומות בחיוך קופי ואמרה בקול גבר:

“איני רוצה, איני רוצה. כך, כך…”

חסרה לה אפילו התאוה לשמלה חדשה ונקיה. כאילו מתוך כפיה החליפה בשבת ובחג את בגדיה המלוכלכים בנקיים.

הרבה פעמים נאנחה שרה־גיטל בהביטה אל בתה זו ו“בשבת שמברכין” הזילה דמעות בשעת אמירת ה“תחינות” גם על “עונש זה שבא לה מאת אלוהים”, אך במשך הזמן התרגלה גם לאסון זה; ובעשות סובל איזו תנועה מגוחכת, צחקה האם ואמרה לה:

“הביטי, אידיוטית, בראי, ותראי את צורתך היפה.”

יחס אחר הראה לה יעקב־ליב. עד כמה שאפשר השתדל להרחיקה מעליו. נהג בה כמו בשפחה נכרית שאין לו כל קורבה אליה. כשנכנסה אל חדרו לנקותו פקד עליה בקול רם, וכאשר גמרה את עבודתה, האיץ בה שתצא.

ההיפך הגמור מסובל היתה דינה, אחותה הצעירה ממנה שמונה־תשע שנים. היא היתה מחוננת בכל המעלות הטובות שמנו בבנות. קומתה היתה בשיעור הדרוש, פניה סגלגלים בעלי שרטוטים דקים וישרים, אף מחוטב, מצח רחב ועינים שחורות קורנות בגילת חיים. לחייה התפוחות פרחו תמיד כפרחי־ורד שלא התפתחו דַים, ובהן שתי גומות קטנות לשני עברי פיה הקטן, מלאות צחוק עליז. שׂערה הערמוני היה ארוך, דק ורך כמשי ממש; וכשגלש לאחוריה כיסה את כל רוחב גבה עד ברכיה. גמיש היה גופה ותנועותיה זריזות וכולה שפעה חיים ובריאות. בכל מקום שעמדה האצילה על סביבה רעננות, קלות וגיל. בשעות העבודה היתה כנמלה זו שאינה יודעת לאות. עזרה לאמה בכבישת ירקות ובאפיית כל מיני מאפה. היא היתה שַׂרַת הסדר והטעם הטוב בכל הבית, ולעת הצורך הפשילה את שרווּליה וחלבה את הפרה, גבנה גבינה וחבצה חמאה, עסקה בגן וטיפלה בפרחים. ובבוא עונת הבציר עזרה לאביה בכרם, בתעשית היין ובמכירתו ובהנהלת החשבונות. את הכל עשתה בעתו ומתוך ריקוד, דיצה ושירה. כלתה העבודה בבית – לבשה נקיים בטוב טעם וישבה בכרכרה צבועה של שני אופנים, רתומה לסוס נַנַס גזוז ובעל רעמה מסולסלת, קלועה סרטים אדומים, כילדה בערב שבת. לקחה עמה את אביה, או את אמה, כי רק שני מקומות היו בכרכרה, ונסעה לטיול אל הכרם, אל הנהר, או אל השדות ונהגה בסוס כרכּב מומחה. כל מי שראה אותה בעבודתה או בטיוליה לא יכול לגרוע את עיניו ממנה. הרהור קנאה התעורר בלבו – קינא ביפיה, בטעמה ובחריצותה וקינא בהוריה, שזכו לבת שכמותה.

“הראש ראש יעקב־ליב והידים ידי שרה־גיטל,” היו אומרים עליה.

צעירים רבים חמדו את יפיה בלבם, והורים רבים חשבו להם לאושר לאסוף לביתם כלי־יקר זה ולהתקשר עם יעקב־ליב בקשרי חיתון. אך תאוַת הצעירים נקברה בלבם ומחשבת הוריהם לא עברה על שפתם, ודינה הלכה ונתבגרה ותהי כפרי נחמד, אשר אין מי שיקטוף אותו.

“האחת גרועה יותר מדי והשניה טובה יותר מדי ואין ליעקב־ליב מה לקנות ומה למכור,” כך אמר פעם אחד השדכנים הגדולים בעיר, כשנשאל מדוע אינו מוצא חתנים לבנותיו.

ולא רק הצעירים, כי גם הצעירות לא התקרבו אליה. ומלבד פגישות ארעיות ושיחות חטופות עם בנות השכנים כמעט לא נפגשה דינה עם מישהו והיתה בודדה. אך גאה היתה ואף ברמז קל לא נתנה מקום לחשוב שבדידותה גורמת לה צער.

ביתו של יעקב־ליב לא היה פתוח בפני אורחים סתם – בשביל אלה היה האגף אשר בחצר. הכל בבית היה מעולף סודות ומסתורין. מרבדי הצמר שעל גבי הקירות והשטיחים העבים שעל הרצפות, החלונות והדלתות הסגורים כמעט תמיד לא נתנו לדברים, שדוברו בין בעל לאשתו ולבתם, לצאת החוצה. משרתים ומשרתות, שילכו רכיל ויגלו סודות מן הבית, גם כן לא היו שם. ובכל־זאת דיברו בהרבה בתים על דבר קטטות, אנחות ובכיות, שאינן פוסקות מבית זה. ואמרו שהגורמת לכל אלה היא לא סוֹבל האידיוטית, כי אם דוקא דינה המושלמת, כלילת המעלות. שכנים, אשר עין חדה להם ואוזן קולטת רמזים, ראו כמה פעמים את אדון הכפר גוצלו, אציל מופלג בעשירות, שהזקין קודם זמנו מפני חטאות נעורים, ובלכתו רגלו האחת נגררת והשניה רועדת, אציל זה נכנס לפעמים בשעת בין השמשות לביתו של יעקב־ליב בגפו, ולפעמים עם בנו יחידו, צעיר חיור־פנים כבן עשרים, שפניו פני חולם והוזה, והם שוהים שם שעה או שעתים ואחר־כך הם יוצאים בחשכה והולכים ברגל עד הסמטה הקרובה, ושם מחכה להם מרכבתם עם הסוסים האבירים והם שבים לכפרם, הנמצא במרחק שלושים פרסה מן העיר. ושואלים השכנים זה את זה ומשיבים זה לזה. הכל לפי יחסו של השואל והמשיב לביתו של יעקב־ליב.

“איזה עסקים למשל בין פיודור איבנוביץ קרופצ’ינסקי, הנואף הזקן, ובין יעקב־ליב? הבא הוא אליו לבקש ממנו הלואה? או אולי מתענין הוא בשאלת הרבנים והשוחטים, החזנים ובית־המרחץ?”

“למה הוא בא אליו תמיד רק בנשף, בערב יום?”

“איזו כונה יש בדבר מוזר זה, שהוא משאיר את מרכבתו בסמטה ולא ליד ביתו של יעקב־ליב?”

“מילא, הזקן – מי יכול לדעת, למה הוא בא ליעקב־ליב? אציל עשיר בעל־אחוזות, שתמיד יש לו משפטים עם שכנים ועם חוכרים, בא בודאי להימלך ביעקב־לי; אבל בנו החולני, האידיוט מה הוא עושה שם?”

“ואני שואל להיפך: הצעיר אינו שוטה כלל, נמשך הוא אל הצעירה, כדבורה אחרי פרחי הדבש, אבל הזקן העובר־ובטל, למה הוא שמה?”

מכל השיחות הללו חובר רומן בעל־פה, שהפליא את כל שומעיו, ותחילתו של הרומן נמשכה עוד מאותו הזמן, אשר שרה־גיטל היתה צעירה ופיודור איבנוביץ שהיה אז “פריץ צעיר” היה מבקר את בית הוריה. והחלק השני של הרומן הם היחסים שבין סשי פיודורוביץ ודינה היפה. ואביגדור נַפּדֶנר, בנו של השוחט הזקן, שנפסל מלמלא את מקום אביו, מפני שנחשב ל“נפגע” ולקל־דעת, ולפי דבריו, ידו של יעקב־ליב היתה בדבר – אביגדור זה דרש את הדבר כמין חומר, ומצא שכל הענין מרומז בתורה:

“שכם בן חמור חשקה נפשו בדינה בת יעקב, והוא נעשה לבן־בית אצל דינה, וחמור אביו הולך עם בנו לדבר עם אבי הנערה שנתפתתה, להוציאה מביתה. ומכיון שאין לדינה שני אחים כשמעון ולוי, ברור הדבר, שסופה של דינה לשמד. היוצא מזה, כי כל אלה הבחורים החומדים בסתר לבם את דינה, יישמרו לנפשותם ולא יתורו אחרי עיניהם, כי לא יינַקו.”

זאת היא המסכת, שעליה ארגו שונאים ומלעיזים אריגה דקה ומסובכת מאוד, ושם דינה היה למשל ולשנינה. המיוחסות שבבנות העיר, אשר חיכו לחתנים, שמרו על כבודן והתרחקו ממנה, והבנים עברו בכוונה על יד “הבית עם הגן” ועיניהם תרו, אולי תראינה את דינה מרחוק ויהנו קצת ממראה עיניהם. בראותם ברחוב את דינה נוסעת בכרכרה ופניה טובים ויפים, וגומות לחייה מלאות צחוק ועליזות, עמדו והביטו אחריה בעיני תאוה שלא ניתנה להתמלא. ואולם מה גדלה מבוכת המלעיזים בראותם פתאום את דינה מתרועעת עם חנא־ליזר הבור והגס, המקומח תמיד וידיו מלוכלכות בטלאים שחוטים, והיא מסבירה לו פנים ומטיילת עמו. נתבלבלה בינתם ולא ידעו לבאר לעצמם פשר ענין זה. חנא־ליזר הטוחן הפשוט ודינה העדינה והנחמדה; פרץ השיכור ויעקב־ליב הפיקח והלמדן והמכובד – על דעתו של מי יכול לעלות זיווּג משונה ורחוק שכזה? ועוד דבר: התחברות זו הרי סותרת את כל השמועות בדבר האציל ובנו, ולמה איפוא נבחו הכלבים כל הימים?

אמרו החכמים:

“אל תיבהלו ברוחכם. נחיה ונראה. על יעקב־ליב אין מקשים קושיות. הוא יודע להוליך את דעת הקהל שולל. התבוננו ותבינו.”

 

ט    🔗

שנים רבות היה פרץ גלן ממכבדי יעקב־ליב וממעריציו, משום שפעם אחת קיבל ממנו טובת־הנאה. היה לו משפט עם אחד הרז’שים באיזה עסק, וסכנה נשקפה אז לפרץ להתרושש. בא יעקב־ליב לעזרתו, התערב בדבר, ופרץ ניצל. מאז היה פרץ לידידו והיה שולח סובין חינם לבהמותיו של יעקב־ליב וגם היה טוחן לו קמח לצרכי ביתו ולא דרש ממנו שכר טחינה. יעקב־ליב מצא חפץ בעזותו של פרץ לעניני המפלגות בעיר ולא פעם השתמש בו בשעת הצורך בעניני הקהילה והשליח אותו במתנגדיו, ועל־כן הראה אותו גם הוא אותות ידידות והיה שולח לו יין חדש לראש השנה וחבית קטנה של יין שהצטלל לחורף. נשותיהם עשו כמעשה בעליהן וכיבדו זו את זו במעשי ידיהן. שרה־גיטל שלחה לפריל פעמַיִם ושלוש במשך החורף מירקותיה הכבושים ומעוגותיה הטעימות, וזו שלחה לשרה־גיטל קמח־תירס מובחר ל“ממליגה” ו“פסטרומה” של בשר כבשים ואליות שמנות מעושנות ומצומקות יפה־יפה. וכך היו שולחות זו לזו “משלוח־מנות” לפורים. חנא־ליזר ודינה, כשהיו ילדים, נפגשו תמיד ושיחקו יחד. אך הנה קרה מקרה קל־ערך, לכאורה: נתקבל “נאמן” לבית המטבחיִם, איש שהיה קרובו של יעקב־ליב ושונאו של פרץ. וזה גרם להפסקת היחסים הטובים שהתקיימו ביניהם, ולא עוד אלא שפרץ נהפך מאז לשונאו של יעקב־ליב. נכנס פרץ לביתו של יעקב־ליב ואמר לו בזו הלשון:

“הכל יודעים, שאתה צבוע ושפל ועושה מעשיך הרעים במחשך, אלא שיראים מפניך ומפני עטך הכותב ‘מסירות’. אבל אל תדמה בנפשך כי לעולם תמשול בנו. אני מתרה בך כי מרה תהי אחריתך…”

יעקב־ליב שלט ברוחו, והחיוך לא סר מעל שפתיו:

“פרץ, למה תדבר שטויות? מה עשיתי לך? הרי…”

אך פרץ לא נתַנו לכלות את דבריו:

“מהיום הזה לא תדרוך כף רגלי על כף ביתך…”

ויצא בחרי־אף מן הבית ואת הדלת סגר אחריו בדפיקה חזקה. מאז נפסק באמת הקשר ביניהם ובין נשותיהם וילדיהם. ולאחר שמכר פרץ את ביתו בעיר ועבר לגור על הגבעה ליד הנהר, כמעט לא נפגשו עוד. אך בכל מקום שיד פרץ הגיעה, עמד לשטן על דרכו של יעקב־ליב והשתדל להכעיסו, אף יעקב־ליב לא טמן ידו והתאמץ לסלק את פרץ הצדה ולהרחיקו מכל ענין ציבורי. ואומרים, כי אותו המאורע הרב שאירע בליל “הושענא־רבה” בבית־התפילה, שעשה את פרץ ל“בר־מינן” בחייו – יד יעקב־ליב היתה באמצע.

עברו שנים אחדות. פרץ כאילו עבר ובטל מן העולם. במשך השנתים שחלה דיברו בו רק באותם הימים שהשתולל והתפרץ החוצה לרדוף אחרי אשתו ובתו הבורחות מפניו. גם חנא־ליזר ירד באותו הזמן מעל הבמה, כי חדל לבוא העירה ולהראות את גבורותיו, וחדלו לדבר בו. וגם הוא, שראשו ורובו היה נתון במשא־ומתן עם לקוחותיו, הסיח את דעתו מן העיר ואנשיה. והנה בבוקר אביב אחד, כאשר עמדו עגלות רבות על שפת הנהר לפני טחנותיו של פרץ, והאיכרים העבירו בסירה שקי־קמח מן הטחנה אל עגלותיהם ואחרים – שקי תירס וחיטה אל הטחנה, והרעש וההמולה היו גדולים – עמד חנא־ליזר על החוף ונשא־ונתן עם לקוחותיו וקיבל מהם כסף. בעת ההיא קרבה אליו הכרכרה הידועה בעיר בעלת שני האופנים. הוא הרים את עיניו וראה לתמהונו את יעקב־ליב ואת דינה יושבים בכרכרה.

“שלום לך, חנא־ליזר,” אמרה דינה וניענעה לו בראשה.

“אבא בטחנה?” שאל אותו יעקב־ליב בו ברגע.

“למה לך אבא?” שאל חנא־ליזר תמיה, כי ידע את היחסים שבינו ובין אביו. וגם התפלא על שאלה זו אחרי שהכל ידעו, כי אביו חולה והוא יושב תמיד בבית.

“ולמה לא ענית תחילה על ברכת־שלום שלי?” העירה לו דינה בתוכחה. “כלום שכחתני, או לא הכרתני?”

חנא־ליזר האדים ומילמל מה מתוך מבוכה.

“ניסיתי לטחון בכל הטחנות ולא מצאו חן בעיני. ועתה יש לי חיטה מן המובחר ואיני רוצה לקלקלה. על־כן אמרתי לשוב אל האכסניה הראשונה, אם רק יקבלוני,” אמר יעקב־ליב בחיוך. “מה דעתך, חנא־ליזר?”

“מדוע לא? שלח את החיטה וקבע מועד, למתי דרוש לך הקמח?”

“ואבא מה יאמר?” התערבה דינה בשיחה. “הוי, מה כעסן הוא. תמיד יראתי מפניו.”

“אבא חולה ואינו מתערב בעסקי הטחנה,” אמר חנא־ליזר והביט אל יעקב־ליב. “ולא הוא מדבר עם הלקוחות, כי אם אני.”

“טוב מאד. בימים הקרובים אשלח לך חמישה שקים של חיטה טובה. ומובטחני שגם הקמח מחיטה זו יהיה טוב.”

“בודאי”.

“והמחיר?”

“אל הרב לא נלך, ור' יעקב־ליב לא ישלם יותר מאשר בכל הטחנות,” אמר חנא־ליזר בטון מעשי.

יעקב־ליב אמר לו שלום, ודינה ניענעה לו בראשה בחן ובחיוך, ציפצפה לסוס, משכה ביד אחת את מושכות התכלת ובשוט אשר בידה השניה הצליפה באויר, והסוס הזיז את הכרכרה. הם נסעו הלאה מן הטחנות אל הדרך, המוליכה אל השדות. חנא־ליזר נשאר עומד תחתיו ומביט אחרי הכרכרה, עד שנעלמה מעיניו מגבעת הקש אשר על ראש דינה, ושני קצות סרט־המשי האדום, שהתנופפו לה מאחוריה. אז עקר את רגליו ושב אל האיכרים, אשר גם הם הביטו אחרי הכרכרה.

“טארה פרומוֹס,” ²⁵ אמר אחד הצעירים מן האיכרים וקרץ בעיניו ושרק בשפתיו שריקה מסולסלת.

“אה־אה!” קרא אחר והצליף בשוטו. “לא תמצא שניה לה.”

“אומרים שהיא חכמה מאד.”

“הרי היא בתו של יעקב ליב.”

“נחזור לעסקנו ולא נשעה בדברי הבל,” אמר חנא־ליזר.

שלושה ימים אחרי פגישה זו נראתה הכרכרה מגיחה מבין שתי הגבעות, הנמצאות על גבול השדות ושפת הנהר ממעל לטחנות. בה ישבו שרה־גיטל ודינה בתה. השעה היתה כחמש אחרי הצהרים. שפת הנהר לארכו המתה מרוב אנשים שרחצו בנהר. על חלוקי האבנים נחו תלים־תלים של בגדי גברים ולהלן במקום מיוחד נחו צרורות־צרורות של בגדי נשים וילדים. הגברים והילדים רחצו עירומים והנשים בכתנות לבנות ארוכות. המתרחצים השתעשעו והתהוללו בנהר, היזו מים איש על רעהו, נאבקו, עלו ורכבו איש על כתף רעהו כפירמידה חיה, עד שנפלה הפירמידה בצעקה המימה. היו שצעדו במים עמוקים וידיהם משולבות על ראשם ואחרים התהפכו, ראשם בתוך המים למטה ורגליהם למעלה. אחרים שכבו פרקדן ובעטו ברגליהם בלב הנהר והעלו קצף לבן סביבם, כמו סביב גלגלי אניה. והיו ששחו ועברו לרוחב הנהר לעברוֹ האחר. בחורים אחדים התחרו במספר הטבילות שכל אחד מהם יכול לטבול זו אחר זו והם סתמו ביד אחת את נחירי חטמם ובעינים עצומות טבלו את ראשיהם וחבריהם עמדו ומנו: אחת, עשר, עשרים וכו'. אך פתאום פסקה ההתחרות מפני הבהלה שהתעוררה בין הנשים הרוחצות: פרחח אחד התגנב מתחת למים למקום שהן מתרחצות ולפת רגלי בתולה אחת. זו הרימה קול צעקה עד להתעלף. קמה צעקת מבוכה כללית בין כל המתרחצות כמו בין עדת אוָזים בהתקרב אליהם זר… נערים עירומים רוכבים על סוסים, משכו את הסוסים ברעמותיהם ודפקו על צלעותיהם ברגליהם והכריחו אותם לרדת אל מצולות הנהר. הסוסים נכנעו וצעדו בכבדות במים עד שגבם כוסה מים ורק גולגלותיהם צפו על פני המים. אזניהם הזדקפו למעלה. נראים היו כבריות אגדיות – חצי אדם עירום וראש סוס מדובקים יחד. צוהלים הסוסים, צועקים הנערים, גוערים בהם המתרחצים – ואין קץ לרעש.

חנא־ליזר עמד גם הוא למעלה מן המקום שרחצו הנשים וניפנף בידיו כדי להשיב את שני סוסיו שרחצו בנהר, ועליהם ישבו שני נערים קטנים שנזדמנו לידו. ובכל פעם אמרו הסוסים לשוב ולצאת מן הנהר, והוא לא נתנם. לפנים אהב גם הוא לעשות כמעשה הנערים האלה, אבל הימים ההם עברו. שתי השנים האחרונות השפיעו עליו מאד והוא נעשה מיושב, רציני, רחוק מהוללות ומתענוגות שכאלה. גבנון על שכמו, אב שיכור וחולה, אם אומללה ואחות מִסכנה… נשא את מבטו אל הטחנות וראה מרחוק את הכרכרה הידועה עומדת לפני אחת מטחנותיו. בלבו פירכס דבר־מה. הוא קרא לנערים שיוציאו את הסוסים מן הנהר. וכשיצאו שם שק על גבו של אחד הסוסים, עלה עליו בכהרף־עין ויטס אל הטחנה.

“שלום לך, חנא־ליזר,” אמרה לו דינה במאור פנים, אחרי שקרב מתוך רכיבה אל הכרכרה. “נסעתי עם אמא לטייל בשדות. בחזירתנו חשקה אמא לעבור על יד טחנותיך, כדי לראותך ולדבר אתך בענין הקמח.”

“זהו חנא־ליזר?” שאלה שרה גיטל כמו מתפלאה. “כמה שנים עברו מזמן שראיתיו? כאילו נשתנה. מדוע אין רואים אותך בעיר, חנא־ליזר?”

“אבא חולה. ואני טרוד כל הימים,” אמר חנא־ליזר כמצטדק.

“ובכל־זאת אסור להתרחק מאנשים,” אמרה שרה־גיטל. “ולמה אני אומרת לך זאת? כשתהיה בעיר ודאי תיכנס גם לביתנו. הרי מכרים היינו משכבר הימים, ועתה שנתחדש המשא־ומתן בינינו, נחדש גם את הידידות.”

הוא עמד ושמע במנוחה ובהכנעה את דבריה והניע בראשו לאות הסכמה.

“הוא יבוא, הוא יבוא,” אמרה דינה מתוך ודאות. “קח מן הפרחים שאספתי בשדות. הרכן את עצמך.”

הוא נבוך, אך נשמע לה. הקריב את עצמו אליה והבליט קצת את חזהו והיא רכסה בסיכּה שהוציאה מאיזה מקום שני פרחי שדה אל מעילו. הוא חייך ושם את ידו על הפרחים לכסות עליהם.

“קַוַליר ממש,” צחקה דינה. “נוּ, אמא, עת לשוב. אבא יחידי בבית.”

“ובכן, תטחן לנו קמח טוב? ראה, בוטחת אני בך,” אמרה שרה־גיטל ברגע שדינה משכה במושכות.

“ומתי ישלחו את החיטים?”

“בקרוב,” קראה דינה, כאשר הסבה את הסוס לעבר העיר.

“שלום לך,” קראה עוד שרה־גיטל.

ודינה אך הניעה לו בראשה בחיוך רחב, ציפצפה לסוס ונסעה. כשרכב חנא־ליזר הביתה, הסיר את שני הפרחים מעל חזהו, שם אותם משום־מה בכיסו ואת הסיכּה תחב בכובעו מבפנים תחת רצועות העור.

אחרי ימים אחדים, סמוך לשקיעת החמה, באה דינה לבדה בכרכרה אל הטחנה ומצאה את חנא־ליזר יושב בחוץ על גלגל הטחנה, שהיה טעון תיקון. הוא חידד בגרזנו כלונס והיה שקוע כולו בעבודתו זו, ולא הרגיש בהתקרב הכרכרה.

“חנא־ליזר, שלום!” קראה דינה מעל הכרכרה והאהילה בידה האחת על עיניה מפני השמש, ובידה השניה ניפנפה אליו במטפחתה הלבנה דרך ידידות.

חנא־ליזר נזדעזע משום־מה, הפנה את פניו אליה – והכלונס נשמט מתוך ידו ונפל המימה, והזרם סחפו. מיד קפץ אל הסירה הקשורה אל גלגל הטחנה, התיר את החבל, ושבלת המים נשאתו עם הזרם. הוא חתר בעוז ורדף אחרי הכלונס, עד אשר השיגו ומשה אותו מתוך המים. אז הסב את הסירה אל שפת הנהר ומשם שט מול הזרם, עד שקרב אל המקום שעמדה הכרכרה. בקלות קפץ מתוך הסירה אל היבשה, משה את הסירה מן המים עד מחציתה וגררה אל החוף. אז ניגש אל דינה.

“בחורה לא מכוערת, לכאורה, וגם לא זרה לך לגמרי, עומדת ומחכה לך, ואתה שט בסירה ואינך שם לב אליה ואינך עונה אפילו על ברכתה, כאילו איננה,” אמרה דינה ברוגז עשוי, אך מיד הצטחקה.

“ומה היה לי לעשות?” הצטדק נבוך. “לולא מיהרתי לרדוף אחרי הכלונס, היו המים נושאים אותו והוא היה אובד לי. והוא הרי עץ אלון, והעיקר שהוא נחוץ לי.”

“מילא, אני מאמינה לך. הכלונס עשוי עץ אלון ואני אינני אלא בשר־ודם, ועל־כן נחוץ לך הכלונס ולא אני,” אמרה וצחקה. “כך הוא באמת ואני סולחת לך. אך לא זה העיקר. נעבור לעניני עסק, שאתה מעונין בו יותר. הנה נוסעת עגלתנו ובה חמישה שקי חיטים. יש מי שיורידם?”

“היום אין עובדים בטחנה והפועלים הלכו להם העירה. השומר גם הוא הלך לו וישוב רק בערב.”

“ואם כן היתה נסיעתנו לשוא ואצטרך לשוב עם שקי החיטה?”

“חלילה. את תניחי אותם כאן. אני אוריד אותם.”

“ואני אעזור לך,” אמרה וירדה מעל הכרכרה בקפיצה מהירה.

“הנה העגלה!” קראה, כשנראתה העגלה ונער קטן נוהג בסוסים.

“חלילה לך,” מחה במרץ. “אני אעשה לבדי, אין זה נחשב בעיני מאומה. שני שקים בבת־אחת אוריד.”

“כן. שמעתי עליך שגיבור אתה, ואני רוצה לראות.”

חנא־ליזר עלה על העגלה, זקף שני שקים והעמידם, ירד בקפיצה, עמד וגבו אל העגלה, את שתי ידיו הרים מעל לכתפיו, אחז באזני השקים מימין ומשמאל, הסיעם והעמיסם על גבו ורץ עם משאו עד הסירה. וכשניגש אליה דחפה ברגלו והיא נעתקה ממקומה, החליקה בחריקה על צרורות האבנים וירדה המימה. אז הוריד מעל גבו בזהירות את השקים אל הסירה ושב מיד אל העגלה, מקום שם עמדה דינה והתבוננה בו בתמהון ובהתפעלות.

“אכן, אמת השמועה ששמעתי עליך,” קראה וטפחה על שכמו הרחב. “ובכל־זאת אני רוצה לעזור לך. איני יכולה לעמוד בחיבוק ידים כשאחרים עובדים, ומה גם כשהעבודה היא בשבילי.”

היא הסירה כרגע את מגבעתה מעל ראשה ושערה נפזר מיד על מצחה. הוציאה את מטפחתה ושמה אותה על שרווּלה, שלא יתלכלך, והושיטה אליו את ידה. הוא לפת את כף ידה ושתי הזרועות התלכדו יחד. בידו השניה הפך שק חיטים על שתי זרועותיהם החבוקות, ושניהם חיבקו את השק מלמעלה וכה נשאוהו עד הסירה וזרקוהו אל תוכה. מצא הדבר חן בעיניו והוא חייך. הוא הרגיש בנגיעת ידה איזו חמימות, שהשתפכה בכל אבריו. ונעימה היתה לו חמימות זו, שלא הרגיש כמוה מעולם. הוא התפלא על ידיה הרכות והמלטפות, וצר היה לו להרפות ממנה. וכשהורידו את השק אל הסירה, הציע לה שתלך אתו שוב להעביר את השקים הנותרים שבעגלה. והיא הסכימה בחפץ־לב. בשעה שנשאו את השק הרביעי, הביט כל הדרך בפניה שאדמו מרוב התאמצות, התבונן אל עיניה הקורנות, שנוסף להן עתה ברק מיוחד מן השמש הגוועת – וגם עיניו אורו. ראה את שפתיה העסיסיות ואת הגומות אשר בלחייה המלאות צחוק, ושרתה עליו שמחה. פתאום עמד מלכת באמצע הדרך, צחק בכל פיו ורקד תחתיו.

“למה עמדת ומהו הצחוק והרקוד?” שאלה אותו והצליפה בו במבטה.

“לא כלום. כך. סתם, השק קל מאוד, כנוצה,” ענה. “רצונך ואזרוק את השק למעלה ואחטוף אותו בידי.”

“בפעם אחרת תראה נפלאות כאלה. עכשיו לך כבן־אדם, כמוני.”

נשמע לה כתינוק, הוסיף ללכת לאטו, אך עיניו בה ושיניו מגולות מפני החיוך.

אחרי שזרקו אל תוך הסירה את השק הרביעי, לא הרפה עוד מידה כי־אם משַׁכַהּ אחריו, רץ אל העגלה והיא לא מיחתה. הפעם הרים את השק האחרון בשתי ידיו והעמיס אותו על זרועו השלוחה אליה ורק את קצה השק הניח על זרועה, שלא יכבד עליה, והלך אתה אל הסירה לאט, לאט.

אחרי שכל חמשת השקים היו בסירה הציע לה שתשב עמו בסירה וישוטו שניהם אל הטחנה לשים בה את החיטה. אגב כך יראה לה איך טוחנים תבואה לקמח.

“נוּ־נוּ־נוּ!” אמרה והבליטה את שפתיה הורדיות והניעה באצבע ליד חטמה בחן, כמו שעושים לילד לאות אזהרה של חיבה. ובשובבות מיוחדת העמידה פנים רציניים ואמרה: “אסור. מאוחר. אבא יכעס ואמא תגער. בפעם אחרת. מתי יהיה הקמח מוכן?”

“ביום ששי.”

“טוב. נשלח את הבחור הזה להביאו,” הראתה על הנער, שישב כל הזמן בעגלה ולא ירד ממנה.

“לא, כי אַת תבואי,” גימגם והוריד את עיניו.

“אם אבא ישלחני, אבל ביום ששי אני עסוקה בבית. יהי ביום ראשון.”

“אני עסוק. איכרים באים. ביום שני.”

“גוי, גוי!” קראה שוב בשובבות נעימה. “אינך יודע אפילו כי יום שני הוא יום קשה.”

“אני יודע, אך שכחתי. יהיה ביום השלישי.”

“טוב, אך ראה שהקמח יהיה טחון דק ולבן, ונטחן תמיד בטחנתך.”

היא חבשה את מגבעתה, סידרה את סרטי־המשי מאחוריה והושיטה לו את ידה לפרידה. הוא מיהר ותפס את כף ידה בשתי ידיו ולחץ אותה בחזקה עד כאב. היא השמיעה זעקה ועצמה את עיניה. נבהל חנא־ליזר, החויר והרפה ממנה. היא שמה את ידה אל שפתיה ונפחה בה בהבל פיה:

“אתה כמו דוב. אוי לו למי שנופל לתוך ידיך,” אמרה בצחוק. “כן, נזכרתי. איפה הפרחים שנתתי לך?”

מתוך שתיקה שם את ידו בכיס מכנסיו, הוציא נייר מקופל, פרש אותו והראה לה פרחים שנתיבשו והתחילו מתפוררים.

“זרקם! נבלו. אביא לך אחרים. הפעם די. השמש שקעה ואסור לבחורה לשהות על שפת הנהר. לצים ורוחות הולכים פה בלילות. כך אומרים בעיר.”

“לא אמת, אל תיראי, את יכולה לבוא הנה,” אמר בלחש.

היא עלתה על הכרכרה, הזיזה את הסוס ונסעה. הרחיקה מעט והנה שמעה את קולו של חנא־ליזר קורא לה. היא עצרה את הסוס והפנתה את ראשה לאחוריה. הוא רץ עד שניגש אל הכרכרה, אחז בסֶרֵן, אשר מאחורי הכרכרה, והרים את הכרכרה בגובה כזה, שדינה נשמטה ממקומה, וכמעט נפלה לצד הסוס.

“מה אתה עושה?” שאלה משתוממת למעשהו הזר.

“לא כלום. רציתי לדעת, אם אוכל להרים את הכרכרה ואותך,” ענה כמעט בלחש וחיוך נגלה על שפתיו, שנפתחו מעט ונראו שניו הלבנות. “קל מאד, כנוצה.”

“אמנם פרא־אדם אתה!” קראה וצחקה צחוק מצלצל.

היא נסעה והוא נשאר על מקומו מבויש וקופא והביט אחריה גם לאחר שנעלמה מעיניו באפלולית בין הערבים. עורר אותו מקפאונו פרוקופ הטוחן, אשר שב מן העיר והוא מבוסם קצת ומדבר לעצמו. חנא־ליזר מסר לו את הסירה עם השקים שיעבירם אל הטחנה, ועלה על הגבעה לשוב לביתו. פילקה, כלבו הלבן הקטן, הרגיש בבואו ורץ לקראתו שש ושמח, מכשכש בזנבו ועושה הקפות סביבו. לקח את הכלב על זרועותיו ועלה אתו על הגבעה. הוא לא נכנס הביתה, כי־אם נטה אל החצר ושם עלה על העגלה הריקה, שעמדה שם, וישב על הדוכן והכלב בחיקו. זמן מה ישב תפוס בהרהורים לא ברורים. ורק כשהתחילה הפרה ברפת גועה געיות תכופות, התעורר מהרהוריו, השליך את הכלב מתוך זרועותיו, קפץ מעל העגלה ונכנס הביתה. באותו הערב הסתלק מארוחת־הערב, והלך לישון מיד. אך השינה סרה מעיניו. פגישה זו גזלה ממנו את שלוַת רוחו וחתכה את גורלו. עולם חדש נגלה לפניו פתאום, עולם מלא ענין, צפיה, פרכוסים, זעזועים, ספקות וגעגועים. רגשות מופלאים וסתומים שלא ידע לכנותם שם פיעפעו ותססו בקרבו. כל ימיו ידע איכרים גסים, שזופי־שמש, ידים מחוספסות ומיובלות, מגפים משוחי־עטרן, ריחות של “מַחוֹרקה” וגללי־סוסים. את כל עולמו מילאו הטחנות, אשר שריקות גלגליהן הממו אותו והקהו את רגשותיו. מחשבתו היתה כלואה בתחום הצר, אשר בין הגבעה ובין הנהר ובין הכפר. והנה בא יצור־פלא ופרץ את תחומו הצר והרחיב את אפקו. מחשבתו פרצה לה דרך לעולמות רחוקים, אשר הוא עצמו לא ידע מה הם. דמות דיוקנה של דינה לא סרה מנגד עיניו. באזניו צילצלו צחוקה ודיבורה וריח עדין של שׂער וגוף רענן מעורב בריח של תמרוקים השׁכירוֹ. ואולם כל הדבר היה חדש לו וכסוי עלטה, בלי נקודת משען, בלי כל גשר בינו, הבחור הגס והפשוט, ובין אותו היצור העדין הרוחני, הריחני, וצחוקו העליז. היא עוררה בו מאויים לא ברורים, במקום האתמול והיום, שמילאו אותו תמיד, קם המחר לשלוט בו. והוא התחיל דוחק את הזמן וחפץ בקיצורו. שואף לאיזה דבר החסר לו, וסימניו היו: פיזור־נפש, קוצר־רוח וכליון־עינים. קוטב מחשבותיו היה יום שלישי.

 

י    🔗

ביום הנועד קם חנא־ליזר כהרגלו בהשכמה וירד לטחנה. כל תנועותיו ועבודתו בחצי היום ההוא היו נחפזות, כמו מתוך קדחת קלה, והציפיה שבלבו גדלה. זמן רב טיפל בשקי הקמח, שטחנו בשביל יעקב־ליב, ניקה אותם מבחוץ, הסיר את הקש והמוץ שנדבקו בהם, תפר את פיותיהם ועשה להם אזנים, שיהיה נוח לשאתם, וכיסה עליהם בשקים, שלא יפול עליהם האבק. ואת הסובין אסף, שלא יתפזרו.

“אתה רואה, פרוקופ, חיטה זו הצליחה להוציא קמח יותר מאשר חיטה אחרת, וגם הקמח הוא לבן יותר,” אמר מתוך נחת־רוח ושם על כף ידו מעט קמח ואחר־כך שם מעט ממנו על אצבעו ועבר עליו בלשונו הרטובה עד שנעשה ממנו כעין עיסה.

״מה הפלא? הרי הוספת לחיטה זו מהחיטה ה׳אצילית', שהיתה, לנו," ביאר לו פרוקופ את פשר הדבר.

אחר ארוחת־הצהרים רחץ את פניו וידיו, שלא כהרגלו, סרק את שערו והחליף את בגדי עבודתו באלה שהיה רגיל ללכת בהם ל״בין אנשים", וירד אל הטחנה, כולו חגיגי. נתן עוד פקודה לפרוקופ לקחת את מטאטא־הזרדים ולטאטא את רצפת הטחנה, והוא טיפל בסירה. ריפד את תחתיתה בקש, שיפשף את הבוץ שנתקשה על דפנותיה, שט בה כה וכה לראות אם אין סדק בה ואם אין המים חודרים אל תוכה. ומזמן לזמן הביט אנה ואנה לראות אם אין הכרכרה נראית עדיין. אך לא ראה כלום. לבסוף ראה מרחוק עגלה גדולה, ועל־פי צבע הסוסים הכיר שזוהי העגלה אשר הביאה לטחנה את החיטה. הוא רץ לקראתה וראה אותו הנער יושב בה.

״לאן אתה נוסע?״ שאלו חנא־ליזר בקוצר־רוח.

“שלחוני אליך להביא את הקמח,” הודיע הנער.

״מי שלחך?״ שאל חנא־ליזר מתוך אכזבה וכמעט בכעס.

“ידוע מי שלח. הלא אני הבאתי גם את החיטה.”

״והיכן דינה?״

“אני איני יודע כלום. שלחוני ונסעתי.”

“אם־כן שוב ואמור, שאיני יכול לשלוח את הקמח, אם אין איש מאנשי בית יעקב־ליב. דינה צריכה לבוא. היא מסרה לי את החיטה והיא צריכה לקבל את הקמח.”

“טוב,” אמר הנער. "בין כך ובין כך ישלמו לי, גם אם לא אביא את הקמח.״

חנא־ליזר עזב את הטחנה והלך לו אל הבקעה היפה, אשר שם המעין הנודע בכל העיר בשם “מעין גן־העדן”. לבקעה זו היה הולך תמיד, כאשר לבו היה רע עליו. הוא השתרע על הדשא הרענן והקשיב לזרימת המעין כשנפלו מימיו מֵרַהַט העץ התקוע בפי המעין אל שוקת האבן השקועה למטה. המולה נעימה זו הרגיעה אותו קצת, אך כל מחשבותיו חגו סביב ענין הקמח ודינה. פתאום התעורר, קם, ירק מלוא פיו וקרא: “סורו מעלי שדים ורוחות׳” ושב הביתה.

למחר השתקע חנא־ליזר בעבודתו. עבד כל היום ההוא הרבה, עד אשר עיף וכאילו שכח לגמרי את ה״ענין". ביום החמישי הציע לפרוקופ למצוא איזה מקום לשקי־הקמח, התופסים מקום כטחנה, שינוחו שם עד אשר יעלה זכרונם לפני בעליהם לקחתם. אך קודם שמילא פרוקופ את פקודתו, ראה חנא־ליזר מרחוק את הכרכרה הכתומה. הוא קפץ קפיצה משונה תחתיו, נחפז וקרא:

“פרוקופ, איפה המעיל, המעיל שלי איפה הוא? סלק הצדה את צרורות הקמח. צריך לנקות את הרצפה. הרי אי אפשר להיכנס לטחנה.”

והוא קפץ אל תוך הסירה, משך בכוח בחבל המתוח־והסירה החליקה על פני המים ועד מהרה נתקלה בשפה.

דינה היתה לבדה בכרכרה. נדמה היה לו, כי היא חיורת היום. אך יפה, יפה מאד היתה, בשמלתה הלבנה כשלג ובסרט הכחול אשר על צוארה ובשעון הקטן הקשור אליו, המונח לה על חזה. שולי מגבעת־הקש הרחבים נפשלו משני צדי ראשה והקטינו את פניה. גומות לחייה חייכו לו חיוך יגון, והוא נמלא אור ושמחה.

“שלום לך, חנא־ליזר,” אמרה בחיוך ודבריה צילצלו באזניו כתרועת החוּגה, שהוא שומע כל היום. "מדוע לא שלחת לנו את הקמח?״

“שולחים לי בחור, שאיני מכיר אותו ובלי שום פתק. איך יכלתי לשלוח על ידיו את הקמח? ואם ימיר בדרך שק אחד באחר. הכל אפשר. הקמח שלכם הוא באמת מצוין…”

“כך הוא, כך,” צחקה דינה והביטה אל תוך עיניו.

“והלא אמרת, שאת תבואי לקחתו. וכל אדם צריך למלא את הבטחתו. גם אני מילאתי את הבטחתי ומובטחני, שאמך תודה לי.”

“בודאי. אין ספק,” אישרה את דבריו. “אבל עליך לדעת כי לא תמיד אפשר למלא את ההבטחות בדיוק. יש שהראש כואב, או הנעל לוחצת את הרגל ועוד סיבות שכאלה.”

הם פטפטו עוד. חנא־ליזר הציע לה להיכנס אתו אל הטחנה. היא הסכימה. קפצה מעל הכרכרה ומסרה לו את המוסרות. הוא קשר אותן ליתד והם נכנסו אל הסירה. עזרה לו דינה למשוך בחבל עד שהגיעו אל הטחנה. חנא־ליזר קפץ ועלה ראשון והושיט לה את ידיו. היא אחזה בהן ועלתה על הגזוזטרה אשר מסביב לטחנה. נכנסו שניהם פנימה.

“פרוקופ, הנה באו לקחת את הקמח.”

“טוב,” ענה הלה ונתן בה את מבטו באלכסון ושב לעבודתו.

חנא־ליזר הוליך אותה אל כל פינות הטחנה, ביאר לה את תפקי­דיהם של כל הרהטים אשר בטחנה, את הרכב, הסל והאפרכסת וכו'.

“לא יכלנו למצוא עגלה להביא את הקמח,” אמרה דינה לאחר שגמרו את הביקור בטחנה, ועל־כן אני מבקשת ממך שתמציא לנו את הקמח באיזו עגלה ואנו נשלם שכר־הובלה.״

“יהי כן. עוד היום יהיה הקמח בביתכם.”

היא נפרדה מעליו בידידות רבה. מאז נעשו הביקורים ההדדיים שביקרו שניהם זה אצל זה תכופים. למחרת היום ההוא רתם חנא־ליזר את עגלתו, העמיס את הקמח, ובבגדי־השבת שלו הוביל אותו לבית יעקב־ליב.

דינה פתחה לו את השער והזמינה אותו שייכנס לביתם, אך הוא הסתלק ואמר שאין לו זמן עתה.

“הלא צריך לשלם לך בעד הטחינה.”

“לא נורא. אני יכול לחכות עוד,” והוא מיהר לצאת מן החצר ולנסוע.

שניהם לא שמו לב שהוא לא הביא את הסובין מן הקמח. זאת היתה הסיבה שבשבוע הבא באה דינה אל הטחנה ושאלה אותו בצחוק אם הוא נוהג שלא להשיב את הסובין. חנא־ליזר הצטדק, כי לא מכוונה רעה, חלילה, לא החזיר להם את הסובין, כי אם פשוט משכחה. ומכיון שאי־אפשר לשים את הסובין בכרכרה שלא ללכלך אותה, הבטיח לשלוח את שני השקים בהזדמנות לביתם. אך במקום לשלוח נסע הוא עצמו ומסר להם גם את הסובין. היו עוד כמה הזמנות לקמח־תירס, לגריסי־תירס ולגריסי־חיטה. באה דינה להזמין, כי “אבא יושב ולומד וחבל לבטלו, ואמא יש לה עבודה משלה”. הזמנה גררה הזמנה. ואולם הוא נפגש עם דינה על־פי רוב בחצר או באסם, ואל תוך הבית פנימה לא נכנס באמתלאות שונות. רק פעם אחת נזדמן לפניו יעקב־ליב בחצר, וכאשר הזמין אותו להיכנס הביתה “לגמור סוף כל סוף את החשבונות”, לא יכול חנא־ליזר לסרב עוד ונכנס. ביקור זה היה רשמי ומעשי. נגמר החשבון, והוא הלך לו. בפעם השניה ראתה אותו שרה־גיטל דרך החלון, דפקה באצבעותיה על השמשה וקראה לו. שוב לא יכול לסרב. הפעם נתקבל כאורח חשוב. כיבדוהו ביין ובאגוזים ובפירות שונים, ונכנסו אתו בשיחה על ענינים שונים. מצבו היה קשה. התבייש. דבר מה לחץ אותו והכביד על תנועתו. ממצחו שפעו אגלי זעה, ובכיסו לא מצא מטפחת למחותה. על השאלות שהציעו לפניו ענה קצרות ובגמגום ועיניו הביטו למטה. הוא נשם ברוָחה כאשר נפטר מהם ויצא החוצה. אך במשך הזמן התרגל גם לבית, ובעליו נעשו חביבים עליו וקרובים ללבו. הרהיטים וכל מה שראו עיניו בבית ההוא יפו ויקרו בעיניו. איזה חן מיוחד היה שפוך על הכל. ובכל־זאת ביכר לראות את דינה מחוץ לבית ולשוחח אתה באין רואים. אז מצא לו תמיד נושאים חיים לשיחה ולא גימגם ולא הזיע. ביחוד הרגיש את עצמו מאושר כאשר באה היא אליו אל הטחנה. שם נמצא במקום חיותו. גלי הנהר מתלחשים, גלגלי הטחנות מסתובבים, שורקים־חורקים, הרים ירוקים וגבעות יפות נושאים לו שלום. גנים מלאים פירות נשקפים אליו וצמרות עציהם מנענעות לו. דייגים שטים בדוגיות שטוחות ורומזים אליו במאור פנים. צהלות הסוסים מצלצלות באזניו כברכות ידידים; וקריאות תרנגולים, היוצאות מתוך חצרות האיכרים, משרות עליו שלות השקט. פה הוא חפשי ונשימותיו רווחות. שומע הוא את הלמות לבה של דינה, והבל פיה ונשימות אפה נושבים עליו והוא מאושר ושמח. הוא רואה ומכיר שגם דינה אחרת היא כאן. בחצרם או בביתם היא זהירה בהליכותיה ובדיבורה עמו, מביטה בכל רגע לצדדים ומדברת בלחש. אבל כאן, ליד הנהר או בטחנה, בת־חורין היא, משתובבת, צוחקת בלי־הרף, שרה לו שירים נפלאים, שמעולם לא שמע כמוהם. מניחה לו לגשת אליה, להביט אל תוך עיניה העליזות ולשבת לידה. היא יודעת כבר את כל חלקי הטחנה ומחקה בדיוק את שקשוקי הגלגלים והאפרכסת. הוא מראה לה את גבורותיו ואת כוח שריריו, זורק את משקלות הברזל למעלה וחוטף אותן. פעם אחת עמדה על הרכב וקראה לו שיקרב אליה. הוא נשמע לה. אז עלתה ועמדה על שתי כתפיו, והוא אחז בנעליה, רץ והסתובב אתה בטחנה ונהם מרוב עונג. אף היא צהלה וצחקה. שניהם השתוללו כילדים, והוא לא ידע נפשו משמחה.

היו ימים שהגיל והחדוה תססו בקרבו ואז נעשו הטחנות והנהר צרים לו. הוא ערג לצאת עמה למרחקים אין קץ, לטוס עמה על סוס קל, כסוסו של שטפן, לדהור עמה בערבה רחבה, במקום שאין אנשים, ורק הוא והיא דוהרים שם מהבוקר עד הערב. שם יושיב אותה על ראשו, יסתובב עמה, יתהולל, יקפץ וישאג ואיש לא יראה ואיש לא ישמע, חוץ ממנה. זה יהיה אושר מאין כמוהו. אך איך יעז להציע לה כדבר הזה, והוא אינו יודע אפילו איך להביע ולבאר לה את חשקו זה? ואולם היא כאילו הבינה למחשבתו והציעה לו פעם לנסוע עמה לכרמם.

"יודע אתה, חנא־ליזר, שיש לנו כרם, שם רחוק בראש ההר? אני רוצה שתהיה שם ותראה אותו. אני אבוא אליך בכרכרה ואקח אותך שמה. מסכים?״

"או־או־או!״ נהם מרוב שמחה והניע בראשו ובידיו לאות הסכמה. “אך אל תבואי אלי. אני אצא מן העיר ברגל ושם אחכה לך, במקום שאין אנשים.”

״מדוע אינך רוצה שיראו אנשים?״ שאלה אותו בצחוק.

“ישנם אנשים אשר ׳עין־רעה׳ להם והם מזיקים בראייתם.”

“טוב. יהי כך.”

והוא קבע יום, שיהיה בו חפשי מעבודתו והיא קבעה לו שעה. וכבוא היום והשעה נועדו שניהם מחוץ לעיר והוא עלה על הכרכרה והם נסעו דרך ארוכה ועקומה סחור־סחור. בדרך חרגה לשונו ממסגרותיה. דיבר על האיכרים, שיש לו עסק עמהם, על העבודה בטחנה. סיפר לה הרבה, על שטפן צ־בוטר, ידידו, ועל כלתו דוניה הנחמדה. הילל מאד את סוסו. היא ישבה ופניה אליו ושמעה את פטפוטיו בכובד־ראש, עד שבאו אל הכרם. הם נכנסו לתוכו. היא מסרה את הסוס שנשם בכבדות ואת הכרכרה לידי טרנטי, והלה הביט משתומם אל האיש הזר שבא עם בת יעקב־ליב. דינה אחזה בזרוע חנא־ליזר והלכה עמו להראות לו את הכרם. הם עברו בין שורות הגפנים, הלכו לארכו ולרחבו ומסביב עד שיצאו בעברו האחר, בקצה הכרם, מקום שם קיר הגיר והגיא שלרגליו. היא חפצה לגשת עד קצהו, אבל הוא לא נתנה.

“סכנה בדבר. כל־כך עמוק הגיא.”

“אני איני יראה. יש גורל למעלה,” היא הרימה את ראשה לשמים. “ואם הגורל לא ציוה, אפילו תיפול אל הגיא וראשך למטה – תישאר בחיים.”

“כן. כך אומרים. ובכל־זאת נלך מפה. כי יפה מאד המקום והוא מושך.”

“לך עמי ואראה לך מקום יפה ממנו.”

הם הלכו עד שהגיעו אל הסלע המשולש. היא טיפסה עליו ראשונה ושלחה לו את שתי ידיה להעלות גם אותו עליו. הם עלו על ראש הסלע. הוא עמד וסקר את סביביו ולבו הלך שבי אחר החן המקסים. הפראות השפוכה על ההר הגדול משכה את לבו.

“או־או־או!” קרא בהתפעלות. "מן העיר ראיתי את ההר הזה וחשבתי שאי־ אפשר לעלות עליו. עתה אני עומד כאן. הר גדול שכזה ורק כרם קטן עליו. מדוע אין נוטעים עוד?״

“נמצא משוגע אחד, והוא טרנטי, אשר בחר לו מקום כאן ונטע כרם. כפי הנראה אין משוגעים עוד,” אמרה.

“אני מוכן להיות המשוגע השני, לחיות ולעבוד פה. כל העולם לפניך. הנה הנהר והנה הטחנות. אני מוכן ומזומן לעזוב את הטחנות ולעבור הנה.”

״ולאכול ענבים ולשתות ׳מוּסט'"²⁶ הוסיפה היא בצחוק.

“לא לשם זה. ענבים ו׳מוסט' אפשר למצוא גם בעיר. כוונתי להיות פה תמיד, לעבוד ולהפוך את מקום הסלעים לכרמים. ברגלי יכלתי לגלגל את הסלעים מטה…”

“אם אתה רוצה, תישאר כאן. אבא ירשה בודאי.”

״ומה אעשה פה לבדי? בשנים אני רוצה."

“טוב. הנה יש כאן גם טרנטי,” אמרה בתום והביטה אליו.

“לא כזה,” אמר.

״ומאין אקח לך אחר ובמי תרצה?״ שאלה אותו.

במקום תשובה הושיט את אצבע ימינו למולה וכמעט נגע בחזה. אך מיד נבהל ממעשהו, התאדם מבושה, קפץ ממקומו, מיהר לרדת מן הסלע ונעלם מאחורי גפן סורחת.

״איפה אתה, בחור טיפש?״ קראה מתוך צחוק.

הוא לא ענה. אז קמה וקרבה אל קצה הסלע וקראה שוב:

״למה נחבאת, שוטה? צא הנה, כי אני יראה להיות פה לבדי." אדום מבושה יצא ממחבואו וקרב אל הסלע בראש מושפל. היא שלחה את ידיה לפניה, קפצה מן הסלע באלכסון, שתי ידיה תפסו בכתפיו וכמעט נתלתה עליו.

“הביתה. השמש מתחילה יורדת,” אמרה כמו לעצמה.

הם ישבו בכרכרה ושבו הביתה מחרישים. כל הדרך היה שקוע בהרהורים. היא משכה במושכות, ציפצפה ונהגה את הסוס בזהירות בדרכים תלולות, שאבנים מפוזרות בהן, עד שבאו אל המגרש שלפני העיר, מקום קבוע ליריד. שם קפץ חנא־ליזר מן הכרכרה לשוב הביתה ברגל. בשעת הפרידה שאל אותה חרש אם אינה כועסת עליו.

״כועסת – למה? כלום חטאת בזה, שההר מצא חן בעיניך," ענתה מיתממת, כאילו לא הבינה למחשבתו.

״מתי תבואי שוב לטחנה?״

“כאשר תהיה הזמנה ואבא ישלחני,” ענתה והטתה את הסוס לרחוב המוליך לביתם.

יותר משני שבועות עברו מהטיול ההוא. דינה לא באה עוד אל הטחנה. חנא־ליזר היה עצוב־רוח ולא יכול למצוא מנוחה לרוחו הסוערת. פעמים ושלוש עבר לפנות ערב על יד ביתו של יעקב־ליב, אך הדלתות והחלונות היו סגורים והוא לא ראה איש מאנשי הבית. גם ברחוב לא פגש אותה. חשש פן חלתה או שמא היא כועסת עליו ולא תבוא אליו עוד. ובכל־זאת ציפה וחיכה לה בכל יום. יצא בכל פעם החוצה לראות, אולי היא נוסעת וחשב מחשבות כיצד לקבל ידיעה ממנה. הבין שחטא נגדה והתחרט מאד.

היה חג נוצרי לפנות ערב. פעמוני כל הכנסיות אשר בעיר צילצלו והצלילים שטו באויר. צלילים רחוקים הגיעו גם מן הכפר אשר מעבר לנהר. נדמה היה כי כל העולם מלא צלילים שונים, עבים ודקים ממושכים וקצרים. כים זהב רך ונוגה היתה הערבה המכוסה קמה וההר וטחנות־הרוח באופק אשר מעבר לדניסטר. גלים זעירים התנשאו בלחש על פני המים, התנודדו לאט, ריחפו כצפרים קטנות, קרבו אל החוף, נתקלו בצרורות, נשקו אותם ונעלמו. ברוָזים לבנים עם אפרוחים קטנים כתומים־כהים שמקוריהם שחורים יצאו מתוך הנהר רחוצים למשעי וזפקיהם ממולאים והלכו הביתה בשורה ארוכה בזה אחר זה, מדדים ומתנועעים ומגעגעים. לפעמים קפץ דג מתוך המים, התהפך באויר, התנוצצו קשקשיו וסנפיריו, והוא צלל שוב במים. דרורים טסו במהירות בצפצופים מקוטעים, ירדו עד פני הנהר, נגעו דרך מעופן בחרטומיהן במים ועלו שוב ופרחו להן. יונים לבנות אחדות באו ביעף מעבר לנהר ושבו אל שובכן אשר בעיר. חנא־ליזר ישב בלי כובע ובלי מעיל על גלגל הטחנה ורגליו היחפות מורדות אל הנהר וחִלֵל בחליל־רועים. הנגון היה חרישי, מלא יגון וגעגועים. פניו היו מוארים בקרני השמש שלפני השקיעה, ונראה היה כעִוֵר, כי עיניו היו עצומות. באותו הזמן קרבה דינה ברגל אל מקום הטחנות. היא היתה לבושה כולה לבן ורק חגורה אדומה מבריקה על מתניה. כובע הקש ירד עד חצי מצחה והסתיר את עיניה. צל שכן על פניה. בחשאי ובזהירות פסעה על צרורי החוף וכמתגנבת ניגשה אל שפת הנהר מול הטחנה, הקשיבה להשתפכות נפשו של חנא־ליזר בחלילו ולא גרעה עין ממנו. פתאום חדל מלנגן. ראשו ירד למטה והגיע עד ברכיו והוא נשאר יושב כמתנמנם. אז שרקה דינה שריקה קלה. הוא נזדעזע, התעורר בבהלה, הזדקף וראה אותה. רעדה חזקה עברה בגופו. והוא נשמט ממקומו ונפל המימה… היא השמיעה זעקת שבר. אך הוא התרומם על פני המים, קרא בשמה כמה פעמים בשחוק מוזר להרגיע אותה, פרש את ארבות ידיו ושחה אל שפת הנהר, יצא מן המצולה ופסע במים פסיעות גסות, עד שיצא מתוך המים ומיהר אליה. מוזר היה אז מראהו. מכנסיו וכתנתו דבקו אל בשרו. שלוליות־שלוליות נזלו ממנו כל הדרך. פניו החוירו והבהיקו מנוגה השמש. קשה היה להכיר אם פניו צוחקים או בוכים.

״דינה, דינה!״ לא חדל מלקרוא בשמה.

״מה זה, מה זה?״ שאלה בקול חרד.

“לא כלום, דינה,” גימגם בחיוך ובמבוכה. “איני יודע איך זה קרה. דומני כי מישהו דחפני המימה מאחורי. ואולי אני טועה. לא מאחורי כי אם מלפני משכוני אל הנהר ואני נפלתי אל תוך המים. אבל לא כלום.”

היא הושיטה לו את ימינה. הוא פיקפק רגע אם לנגוע בה בידיו הרטובות. אך היא אחזה בשתי ידיה הקטנות והענוגות בידו האחת, שמה אותה אל פיה ונפחה על אצבעותיו בהבל פיה. אחר־כך הוציאה את מטפחתה וניגבה בה את פניו. אך המטפחת היתה קטנה ונתרטבה מיד.

“אין זה כלום. לא קר לי,” אמר בקול רועד ושיניו נקשו בפיו מהזדעזעות עצבים. “אנו רגילים בכך. כמה פעמים אנו יורדים המימה בתקופת הסתיו, כדי לתקן דבר־מה בטחנה. העיקר שאינך כועסת עלי. לא קר לי.”

ודינה הוסיפה לנגב את פניו ולשפשף את ידיו, כמו שאם עושה לילדה, והוא רועד וממלמל, כמו לעצמו: “אח, טוב, טוב. לא קר לי.” פתאום התפלץ, נזדעזע וצעקה פראית התפרצה מתוך גרונו:

“איני יכול, דינה. הן או לאו ויבוא הקץ… אני אשתגע… את צוארי אשים מתחת לפס העור של הגלגל הגדול. הן או לאו! תיכף ומיד!”

הוא צעק מתוך יסורי אהבה וסערת תאוה, והדברים יצאו מפיו כפרץ מים לאחר שנפרץ הסכר שעצר בעדם. דינה נבהלה. איזה פחד טמיר השרו עליה דבריו וצעקתו. אך שוב השתמשה בתחבולתה והיתממה והביטה אליו בעיניה הגדולות ושאלה:

״מה אינך יכול? לאיזה קץ אתה מתאוה?"

״אינך מבינה מה אני רוצה?״ שאל מתיאש בקול עגום וחלש, כי רפתה התרגשות עצביו. "כן. איני יודע מה לדבר ואיך להביע את מחשבתי, כי לא למדתי… פה, פה!״ געה שוב והכה באגרופיו על חזהו. “מים רותחים פה וגחלי אש במוחי, איני יכול לחיות. כאשר את הולכת ממני מיד הולכת אחריך גם נשמתי. דינה, מה לעשות?”

בשתי כפות ידיו כיסה את פניו המפיקים צער וגנח וכל גופו הזדעזע. אז נעשו פניה רציניים והחיוך סר מתוך גומות לחייה. היא ליטפה את שערו הרטוב ואמרה לו בקול רך מלא חמלה:

“הירגע חנא־ליזר. עכשיו אני מבינה. כל כך מהר ובהיסח הדעת… לא חשבתי, כי אתה מוכשר לזה. כן, אתה בחור טוב וחזק, ואני… מוקירה ומכבדת אני אותך מאד. בריא וחזק, רך ורפה… התאושש נא. מעט סבלנות… גם אני איני יודעת, כיצד קרה הדבר…דבּר עם אבי.”

“אני בודד וגלמוד, כיתום,” התחנן בקול רועד רוה־דמעות. "אין מי שידאג לי וידבר בעדי. אבי חולה, אמי אומללה ואני אילם. עם אביך צריך לדעת לדבר. אני איש פשוט, והוא איש חכם, מלומד. הוריני, דינה, מה לדבר. אמרי, דינה, היסכים?״

“נסה,” אמרה אחרי רגע קל ונשקה לו על מצחו.

הוא נכוה מנשיקה זו. חטף את ידה ולחץ אותה אל לבו. געיה משונה התפרצה מפיו. אך בו ברגע שם את אגרופו הקמוץ לתוך פיו, כדי להחניק את הגעיות, שעמדו עוד להתפרץ. והוריד את ראשו על ידיה. היא הוסיפה להשקיטו וללטפו, כאם המשקיטה את ילדה, אשר עזבה אותו לבדו בבית, והוא בכה ונפשו יצאה אליה…

 

יא    🔗

רק עתה באו על חנא־ליזר ימים קשים מנשוא ולילות עמל נוראים. אי המקום אשר ינוח בו? הטחנות ונהר דניסטר אינם בשבילו, ומיטתו מלאה מחטים דוקרים, או יתושים עוקצים את בשרו. האפרכסת מכשכשת, גלגל המים חורק־שורק, יתר הגלגלים הקטנים עם הגדולים מתנועעים וסואנים, והוא נמצא בתוך הרעש ומנסה להטביע את ישותו בעבודה ואינו יכול. עוזב את הטחנות והולך אל השדה בין הקמה או מתבודד בבקעה ליד מעין “גן עדן” וחושב ומחבר את נוסח הדברים, אשר בהם יפנה אל יעקב־ליב. חיבּר נוסח אחד ולאחר רגע מצא, שלא זה הנכון ולא בזה יוכל להשפיע על יעקב־ליב, והתחיל עוסק בחיבור נוסח אחר. פעם מצא, כי בתחנונים ובדברים רכים וטובים ידבר אליו, בהכנעה יעורר את רחמיו, ופעם נקבעה בו החלטה לתבוע ממנו בחזקה. באיומים יכריחו לתת לו את דינה, כי שלו היא ואין כוח בעולם שימנע אותה ממנו. הוא רוצה בה, וגם היא בחרה בו, אף־על־פי שלא אמרה לו זאת בפירוש. אך את הסוד שבלבבה הרי גילתה לו בנשיקה. ואם הציעה לו שידבר עם אביה, מן הסתם היא אוהבת אותו ורוצה בו. ואיזו רשות יש ליעקב־ליב לעכב? הוא לא יתבייש בפניו ויאמר לו את כל האמת. ואם יתעקש־ינסה נא לסרב ולהשיב את פניו, את ביתו יחריב, כמו שהמשל אומר: "מוציאים את הסוס ושורפים את האורוה״… הוא יאחז בצוארו ויאמר לו: הַסכם תיכף ומיד! ישנן עוד שאלות שקשה לו לפתור אותן: באיזה מקום יבחר לדבר עם המיועד להיות חותנו – הילך לביתו, ייכנס אליו ויאמר לו כך וכך? ואולי טוב יהיה לדבר בראשונה עם שרה־גיטל. היא אשה ותבין אותו. מלבד זאת היא אשה פשוטה כמו כל הנשים ואפשר לדבר עמה. מה שאין כן יעקב־ליב. לו “ראש גמרא” ופרץ אביו היה אומר תמיד, כי צריך להיזהר גם מפניו, כמו מפני פר, וגם מאחוריו, כמו מאחורי סוס. איך ישא אליו ראש ואיך יפצה פה? יהודי מגוהץ ומסולסל, מדבר בנחת ובחיוך ומתבל דבריו בלשון־קודש… אולי טוב יותר לחכות להזדמנות ויעקב־ליב יבוא לטחנתו ושם ידבר עמו? אך איך אפשר לחכות עוד, והוא אינו יכול לכבות את השרפה אשר בקרבו?.. ואולי ישלח אליו את אמו, את אחותו, את שטפן?

בספקות, במלחמה פנימית ובהחלטות סותרות זו את זו, ביסורי שאול ובציפיה קשה עברו עליו ימים ולילות והוא לא ידע עדיין במה יבחר ומה לו לעשות. והנה באה הזדמנות שלא חיכה לה כלל, והוציאה אותו ממצבו הרע.

הימים היו ימי אלול הראשונים. יגון קץ הקיץ שרר בסביבה. מרחוק נשקפו שדות, אשר התנצלו את עדיָם, ובמקום שבלי־פז זקופות נשאר רק שלף קצור, דוקר. בגרנות נחו ערימות גבוהות מעוגלות של הגדיש וחיכו לדיש. דרורים צעירות התלקטו על הקילונות שעל יד הבארות ועל חוטי ה״עֵירוּב" ועשו תרגילים בטיסות, כדי שתהיינה מוכנות לדרכן הארוכה. עגורים וחסידות צעדו ברגליהם הארוכות במים שעל יד שפת הנהר וצדו במקוריהם צפרדעים ושאר שרצים. הזבובים היו מרוגזים, בהרגישם את הכליון הקרב אליהם, ועקצו בלי חמלה כל חי אשר פגשו בדרכם… חנא־ליזר עמד בחדרו ליד החלון ונשקף החוצה. מוחו היה תש ועייף וכאילו נתרוקן מכל מחשבותיו. אחותו היתה בחצר. היא האכילה, שם את העופות. ואמו ישבה בחדר השני ותיקנה לבנים. אמו רזתה מאד בזמן האחרון. היא היתה תמיד אשה אומללה, כי קשה היה לה לשאת את טרחו ומשאו של בעלה הקפדן והרגזן, אפילו כשהיה בריא, ומאז חלה גדל סבלה שבעתים. גם כאם לא היתה מאושרה. ישיבת בתה בבתוליה גרמה לה הרבה יסורים, כי הכירה בה סימני כמישה והתנונות. מעט נחת היה לה מחנא־ליזר, שהיה המשען היחיד לכל הבית. והנה נשתנה גם הוא. כל הימים הולך כצל, מזניח את עבודתו ושותק. מכונס הוא לתוך עצמו ומסתיר ממנה איזה דבר גדול. לדבר עמו, לשאלו ולחקור את פיו, היא יראה. הלא אף פרץ מפחד מפניו, ועל כן גדלה מאד עקת לבה. חנא־ליזר שמע בהיפתח דלת, אך לא הפנה ראשו לראות מי יוצא, ורק כאשר אביו יצא מן הבית וירד לאט, נשען על מקל, מן הגבעה, ראה אותו והביט אחריו לראות לאן הוא הולך. אביו היה אז בתקופת הפכחון וירד אל הנהר. כנראה רצה ללכת אל הטחנות. אז ניצנץ בעיני חנא־ליזר צבע כתום. לבו פירכס. הוא קפץ כחתול ממקומו ויצא החוצה. ראה את הכרכרה הידועה והכיר מרחוק את יעקב־ליב היושב בה לבדו והוא בא מה״בוז׳ורובקה", אשר למעלה מהטחנות. הכרכרה עמדה וגדרה את הדרך בעד פרץ. הדם שטף אל ראשו של חנא־ליזר ולבו הלם בקרבו. הוא ירד מהר מעל הגבעה ורץ אל מקום הכרכרה. הוא שמע את יעקב־ליב מדבר אל אביו, כמו שמדברים באזני איש בריא והוא מספר לו איזה דבר.

״גם אני רוצה לשמוע מה קרה, מה מספר ר׳ יעקב־ליב?" שאל חנא־ליזר את המספר עוד קודם שניגש אל הכרכרה, כדי להסב את תשומת־לבו של יעקב־ליב אליו ולבו הולם והולם.

״אתה מבין? זהו דבר אשר לא היה לעולמים," הסב יעקב־ליב את פניו מפרץ, שעמד כגולם והביט בעיני זכוכית, ושם את עיניו בחנא־ליזר. “זה לילות אחדים אשר גנבים חודרים אל כרמי וגונבים את מבחר הענבים המבשילים ראשונה. לבי מתפקע ממש מכעס, בדעתי כי זרים אוכלים את ענבי ואני לא זכיתי אפילו לראותם. טרנטי וכלבו אינם מועילים. מי זה יכול לטפס בלילה על הר גבוה כזה. ומאיזה צד? כפי הנראה יד גנב עז־נפש בדבר. אם הדבר יימשך גם להבא נשאר לראש השנה בלי יין חדש.”

״ולמשטרה הודעת?״ שאל חנא־ליזר.

״מה תעשה פה המשטרה? מסור להם את הדבר ויבואו הם ויאכלו את הנותר, ימשכו את הדבר וימשכו ולא יצא כלום. יודעים אנו, משטרה מהי, עד הנה לא היה אף מקרה גנבה אחד בכרמי, כי מי זה יערוב לבו לטפס בלילה על הר־פרא כזה בשביל אשכול ענבים? מטעם זה לא עשיתי אפילו גדר סביב כרמי."

שמע חנא־ליזר את הדברים, ומחשבה מהירה ניצנצה בקרבו, והוא אמר מתון:

״ר׳ יעקב־ליב, אני אתפוס את הגנב. מה תתן לי?״

“אדרבא, נקבה עלי את שכרך ואתנה.”

“את דינה תתן לי,” נחפז ואמר והתאדם.

"הו־הו, צעיר ״ קרא יעקב־ליב וצחק בכל פה. “גדול הוא תאבונך ורב הוא השכר.”

לדברים האלה נתעוותו פתאום פני פרץ, אשר עמד כל הזמן והתנועע לאט, כמו ב״שמונה־עשרה", עשה תנועה בידו וגימגם:

“רב… שכר… חָ־ח־ –לֵיז…”

חנא־ליזר נתן את מבטו באביו –הלז נסוג מעט לאחור. יעקב־ליב אחז בכפתור מעילו של חנא־ליזר, זז ממקומו ומשך אחריו את בן־שיחו.

“אתה אמנם בחור מצוין. פעמים רבות שמעתי את תהילתך מפי אנשים שונים…”

“אני מסכן את נפשי,” הפסיקו חנא־ליזר. “אפשר שיהרגוני. הגנבים מסוגלים לכל דבר. אבל אני מוכן לתת את חיי ובלבד שתיתן לי את דינה. לא תתחרט. אני נשבע לך. נפשי תחת נפשה. לא תמצא אחר שיהיה נאמן לה כמוני. אני אעלה אל כרמך ולא ארד ממנו עד שאביא לך את הגנב, או יביאו אותי משם…”

דבריו יצאו מפיו בחום ובסערת־נפש.

“טוב. תפוס את הגנב, ואז נראה” אמר יעקב־ליב אחרי הרהור קל.

“מסכים. אני מאמין לך. אך ידוע תדע, כי אם אתה אומר להתל בי, אהיה אני מוכן לכל, וגם אתה תהיה מוכן. את הגנב אתפוס אני אבל אותי לא תתפוס אתה”

“חס ושלום, חנא־ליזר. אין אני מהתל בשום איש, חלילה, ומה גם בך. אך הלא תודה, כי אין אני יכול להבטיחך הבטחה גמורה פה ברגע זה. ישנה, ברוך השם, אֵם, עד מאה ועשרים שנה. גם את דינה צריך לשאול. מה דעתך ?*”*

“אמנם כן הוא. עוד הלילה אלון בכרמך ואתה חכה לי ולגנב…” יעקב־ליב נפרד ממנו ונסע לו. וחנא־ליזר מרוב שמחתו אחז ביד אביו והוליכו הביתה. פרץ, כפי הנראה, רצה לומר מה, אך מגרונו יצאו רק חרחורים בודדים.

“שתוק, אבי, שתוק, אל תדבר. זכית כי יעקב־ליב יהיה מחותנך ופריל ושרה־־גיטל תהיינה מחותנות והעיקר, כי דינה תהיה כלתך. אני מאושר מאד. וגם אתה צריך להיות מאושר, הלואי ויהיה סופה של סימה שלנו כך. הלואי,” דיבר חנא־ליזר בדרך.

 

יב    🔗

במוצאי שבת “בראשית” התאספו לביתו של יעקב־ליב אנשים אחדים, וביניהם גם אחד משלושת הרבנים אשר בעיר, והוא הרב מסמילא, אשר יעקב־ליב הביא אותו לפני שנים אחדות להיות לרב בעיר ותמך בו תמיד. היה גם חזן בית־הכנסת הגדול, אשר שם התפלל, עוד שנים או שלושה מהקרובים, ואת המנין השלים השמש. השולחן היה ערוך בכל־טוב. בראשו ישב הרב, על ידו ישב פרץ, כגולם עשוי שעוה. הוא ישב בלי תנועה, לא פנה לאיש ואיש לא פנה אליו. הגברים כמעט לא דיברו ביניהם, ואלה ששוחחו שיחות קצרות לא היה קולם נשמע, כאילו יושבים בביתו של חולה מסוכן. ליד שולחן שני ישבו חמש או שש נשים מקושטות והתלחשו ביניהן. בתוכן גם פריל וסימה לבושות בגדי חג ופניהן רציניים. הביטו כל הזמן אל פרץ. ניכר היה כי יראות הן פה ישבית פתאום את הנשף בשגעונותיו ויעטה עליהן חרפה. החזן ישב כפוף וכתב בקולמוס של נוצת־אוז את ה״תנאים". יעקב־ליב ושרה־ גיטל היו בחדר האורחים רק מעט, כי הם טרחו בשביל האורחים, נכנסו ויצאו לרגעים.

״איה החתן והכלה?״ שאל החזן בניחותא כשגמר לכתוב.

קראו לדינה ולחנא־ליזר מן החדר השני. נכנסה קודם סובל האידיוטית, שביס לבן על ראשה וסינר מלפניה. צחוק אוילי ריחף על פניה. את ידיה הסתירה כל הזמן מאחורי סינרה על בטנה ושפתיה נוצצות מריר. אחריה נכנסה בחשאי דינה וישבה על יד פריל. פניה היו חיורים ומרוכזים, אך החיוך לא סר מעליהם. נגרר אחריה חנא־ליזר, שהיה מטושטש ונבוך. הבגדים החדשים, שתפרו לו לכבוד הערב, לא הלמו אותו. כל הנעשה פה כאילו לא נגע אליו כלל. הביט אל האנשים ולא הכירם, כל מחשבותיו היו מכוונות אל היצור הנערץ, היושב ליד השולחן השני לימין אמו. הוא אמר ללכת אחריה ולשבת על ידה, אך יעקב־ליב הלך לקראתו, לקחו בידו והושיבו בין הרב ובין פרץ אביו.

“שמע לאשר יקראו באזניך,” אמר לו יעקב־ליב במאור פנים. והחזן התחיל קורא: “למזל טוב, יעלה ויצמח כגן רטוב, מצא אשה מצא טוב, ויפיק רצון מהאל הטוב” וכו'. הוא קרא את ה״תנאים" בחפזון, ובקול לא רם. בהגיעו לפרשת הנדוניה זע פרץ ומגרונו התפרצה איזו הברה. מיד התעורר גם חנא־ליזר, נתן עינו באביו והשקיטו, ויעקב־ליב אמר בקול רם: “כן, כן. את כל הכרם לבני”. גמר החזן את הקריאה וערב קבלן מצד החתן וערב קבלן מצד הכלה חתמו את ה״תנאים", “קיבלו קנין” ושברו צלחות וקראו: מזל־טוב, חתן! מזל טוב כלה! בין הנשים נשמעו גם נשיקות ארוכות וחטופות; נשמעו גם כעין יבבות. פתאום לקחה סובל קערית מעל השולחן, זרקה על הרצפה, רקדה עליה ברגליה וקראה בקול גבר:

״דינה, שברתי את קעריתך. מזל טוב! יש לך חתן יפה."

דבריה עוררו צחוק. יעקב־ליב משך אותה וסילקה הצדה. שתו לחיים וקינחו בפרפראות שונות, אך האכילה והשתיה וגם השיחות היו בלחש, כאילו עושים איזה טקס מסתורין, שהקול אינו יפה לו… לא הכל שמעו אפילו למתי נקבע זמן החתונה.

“אם ירצה השם, לשבת חנוכה, עוד שני חדשים,” הודיע החזן לשואלו.

והאורחים התפזרו.

מאורע זה, שנעשה בחשאי ובחפזון, הטיל למחרתו סערה גדולה בין השכנים, הידידים, הקרובים והמכירים הרבים משני הצדדים, אשר הרגישו את עצמם נעלבים מאד, משום שלא הזמינו אותם אל ה״תנאים". מצאו להם מקום לדרוש על שידוך זה תלי תלים של השערות, עקיצות והתולים פוגעים בכבודם של המחותנים והחתן והכלה גם יחד.

“'נערה שנתפתתה׳ זקוקה ל׳שאינו־יודע־לשאול׳, אשר יקבל אותה כמות־שהיא ולא יפקוד עליה את חטאת נעוריה אשר חטאה בבנו של האציל.”

“גם בעתיד יהיה לה בעל לכסות־עינים. היא תהיה לא אשת־איש, כי אם אשת־אישים.”

“את התנאים סידרו בשתיקה, אבל הגט יהיה בקולי קולות.”

"יעקב־ליב, שמתון הוא, מה ראה להתנהג הפעם בחפזון ולקבוע את החתונה בעוד שני חדשים?״

על שאלה זו ענו, כי האציל קרופצינסקי ובנו נסעו למדינת הים, ועל־כן מיהר יעקב־ליב ונתן לדינה חתן בשתיקה וכעבור חדשים ישיאנה בחשאי למען יעמוד השקץ בשובו בפני מעשה עשוי. וכשיראה כי נסתחפה שדהו, יתיאש מאהובתו וילך לבקש לו אחרת במקומה, ונמצא כי חנא־ליזר אמנם יפסיד מה שחתנים אחרים זוכים בו, אבל תחת זה יציל נפש אחת מישראל משמד. אך היו גם אנשים שאמרו כי חנא־ליזר זכה הפעם במקח טוב, שלא לפי ערכו ומעשיו. בביתו של יעקב־ליב ותחת השגחתה של דינה הענוגה והחכמה ייהפך גולם זה לבריה חדשה. רוחו של פרץ תפוג ממנו, והוא יהיה עוד ל״בעל־מזרח" בבית־הכנסת הגדול וישב ליד ארון־הקודש ויתמנה לפרנס על הקהל.

“כבר ראינו מקרים כאלה. כל העתודים שלנו, אם תחקור לראשי­תם, מוצאם מפרץ או מזרח אחיו.” ואת השאלה למה בחרה דינה העדינה בבחור גס ופשוט כמו חנא־ליזר תירצו גם כן בפשטות.

“בעת יחם הצאן הולכת הרחלה אחר האיל החזק…”

“הרי דבקה בתו של אשר סרבר במוטק הרכב.”

״בחור ישר, אמנם בלי חכמות, עובד חרוץ, גיבור כענק־ומדוע לא תאהב אותו? חמת ה׳ נתכה על פרץ והוא חלה ונעשה לשיכור, אבל משפחתו הרי היתה אחת המשפחות הנודעות."

אך הצעירים ה״הגונים“, אשר מצאו כי כלה כדינה מתאימה להם יותר מלטוחן בנו של שיכור, צרה עינם באשרו של חזיר־ בר ה״’אוכל תמיד את הטוב שבתפוחים”, והטיחו דברים לא יפים כלפי שניהם והתנחמו בזה, שהשידוך יופר והחופה לא תהיה.

"אי־אפשר. אין זה שידוך בר־קימא. הוא נעשה רק מתוך קפריסה, כדי להכעיס מישהו. לא, אי־אפשר!״

ואולם נבואת צרי־עין ולחשנים לא נתקיימה. הכל ראו כי יעקב־ליב ושרה־גיטל אינם אומרים לחוג את חתונת בתם בחשאי ובחפזון. כמעט מיד לאחר ה״תנאים" יצא הבית ממצבו השקט והשלו. אמנם אבי הכלה הוסיף לטייל, כדרכו, לפני ביתו במעיל השינה שלו, בידים משולבות לאחוריו, לגלגל באצבעותיו את כדורי הדונג ולפזם את פזמוניו מחטמו, אבל בביתו התחילו ההכנות לחתונה במידה רחבה. דינה ואמה הלכו יום־יום לחנויות אשר בעיר ובחרו בגדי חתונה בשביל הכלה ובני־הבית. לפעמים הצטרפה אליהן גם המחותנת פריל או סימה בתה לקנות בגדים בשביל החתן, גם־כן לפי טעמה של הכלה. הכניסו הביתה תופרות, והן גזרו ותפרו ומדדו. שרה־גיטל אפתה, צלתה והכינה כל מאכל אשר ייאכל וביד רחבה. כשבועים לפני יום החתונה בנו בחצר “צַ’פרין”²⁷ גדול למאות אנשים, וקישטו אותו במרבדים ושטיחים מרהיבי־עין. העמידו בו שולחנות ארוכים וספסלים. מהכנות אלו הסיקו הכל כי יעקב־ליב אומר לחוג את חתונת בתו ביד רחבה. הזמנות נשלחו לכל יקירי קרתא, לכל “כלי־הקודש” אשר בעיר, אפילו לאלה שרוח יעקב־ליב לא היתה נוחה מהם. הפעם הוזמנו כל הקרובים, הידידים וגם סתם מכרים. מהעיר ב׳ הביאו את התזמורת הגדולה, שמנצחה היה לֶמִיש המפורסם בכל החבל. לא היה בית אשר לא דיברו שם על דבר החתונה הגדולה אשר תהיה בעיר. הכל התכוננו אליה, מי להשתתף בה בפועל ומי ללכת לראות בהתחתן “בת־מלכה עם מנקה־ארובות”, או חתונת “הבחור המרומה עם הבתולה משלשום”. ביום החופה לבשה כל העיר צורה חגיגית, כיום גנוסיה של מלך. ההתעוררות גדלה כאשר בא שטפן צ׳בוטר עם דוניה כלתו מקושטים ורוכביםעל שני סוסים אבירים.ואחריהם נסעה עגלה אשר הביאה מתנות דרשה" לחתן ולכלה: מרבד צמר גדול נהדר, חבית דבש ועגלה בת שנה.

“אלה הם ה׳מחותנים הנכבדים׳ מצד החתן,” התלוצצו התושבים, בראותם את הזוג הזה עובר ברחוב.

“הרבה שליחים למקום. ידוע כי לולא שטפן צ׳בוטר לא זכה חנא־ליזר בדינה,” דיברו ביניהם אלה שנודע להם המעשה בענבים, שגנבו מכרמו של יעקב־ליב ואת החוזה שעשה יעקב־ליב עם חנא־ליזר.

“הלא בזכות זה שתפס את שטפן בשעת גניבתו, נתן לו יעקב־ליב את בתו ובשכר זה שחנא־ליזר שיחרר את שטפן מכל עונש ולא פירסם את הדבר בא הוא וכלתו לשמוח בשמחת אלו.”

כשהובילו את החתן־כלה לחופה רכבו שטפן ודוניה על סוסיהם עד בית־הכנסת הגדול אשר שם היתה החופה והראו בדרך להטים שונים, אשר בידחו את הקהל הרב, ההולך אחר החופה. מתחת לחופה פרש שטפן את מרבד הצמר הגדול והיפה והכל נדחקו לראותו והתפעלו מיפיו. לא נשאר בעיר איש יושב בבית. הללו הלכו ליהנות מזיו פניה של הכלה, המקושטת בשמלת משי לבן והינומה על ראשה ופניה מאירות מבעד לצמתה. והללו – מן החתן, שהתנועע כמו מכונה, בלי רוח חיים, מגוחך בבגדיו השחורים. ורבים היו שבאו לראות את השושבין פרץ השיכור מצד החתן ואת סובל האידיוטית מצד הכלה. האבק מילא את האויר והרעש והשאון החרישו את האזנים. בדיחות, מהתלות, צחוק וצעקות. הדוחק היה רב לא רק בשעת החופה, כי אם גם לאחר כך, עת ישבו כל המחות­נים ב״צ׳פרין". התכנסו שמה מנער ועד זקן ועקבו בענין רב אחרי כל תנועותיהם של החתן־כלה והמחותנים הקרובים להם. עמד כל הקהל צפוף עד אחר הסעודה, שנגמרה בחצות הלילה.

כל הקהל היה נתון לרושם החזק של לֶמיש ותזמרתו. בשעת אכילת הדגים ואחר־כך בשעת אכילת הבשר והלפתן, ניגנו את כל הניגונים המולדבים והיהודים שהיו באוצרם והכל אמרו שניגונים שכאלה לא שמעה אזנם מעודם ובאו לידי החלטה זו: “לעולם ימשכן אדם את כל אשר לו ויזמין לחתונת בניו תזמורת כזו”. וכשהגיעה לאחר הסעודה שעת הריקודים, היו כל המשתתפים בהם מוכנים להריק את כל הכסף מכיסיהם לידי ה״כלי־זמר" ובלבד שינגנו את ה״פריילכס“, ה״וליכיל” ו״הבולגריסקה" עד אור היום. החצוצרות הרעישו את האויר, התוף והמצלתים החרישו הכל והרוקדים השליכו מעליהם את מעיליהם ורקדו וצהלו בהתלהבות עצומה. הגיעו לאותה המדרגה, שהחתן־כלה והמחותנים יוצאים משטח הראיה והזכרון של הקרואים וכל אחד משמח את עצמו ומשלם בעין־יפה ל״כלי־זמר" שינגנו לו מה שהוא רוצה. אך בעצם הריקודים אירע מאורע, שהפסיק מיד את המצהלה והרעש והרקדנים לא הבינו בראשונה את אשר אתם, וכל הקהל הצטופפו ועלו על הספסלים ועל כל זיז ובליטה לראות במחזה. אל ה״צ׳פרין" התפרץ צַ׳בַּן לבוש פרוה שחורה, אשר שערה הארוך והמתולתל כלפי חוץ, על ראשו כובע מחודד גבוה של עור טלה לבן, שירד עד עיניו. חגורת־עור רחבה משובצה מסמרי־נחושת רבים בתמונות שונות על מתניו מעל לפרוה. ובה תלויים כלי־הרועים: תרמיל בשביל לחם ובצלים, סכין, חליל, פלדה וצור לחצוב בהם אש, ומקטרת, ובידו מקל־שִׂכִּים ארוך ועקום. על פרותו השחורה היו כתמים לבנים, כמו פתותי שלג וגם נטפי מים, שהזהירו לנוגה אור המנורות, כמי שלג שנמס. בואו הפתיע את הרוקדים ואת כל הקהל וב״צ׳פרין" שלטה דומיה. הצ׳בן פנה אל הקהל בפנים מעוררים חמלה והתחיל מסיח להם את צרת לבו. רועה הוא לאדון קשה ואכזר, ואדוניו מסר לו עדר כבשים לרעות ולטפל בו. הוא העביר את העדר מ״סטינה" ל״סטינה" והנה היתה פתאום עלטה, סופה נוראה התחוללה ושלג רב ירד מן השמים וכיסה את הכבשים ואת כל הסביבה, הכל נעלם. גם הוא אבד דרך וכמעט קפא בקור… כתום הסופה ראה והנה עדר הצאן איננו –אנה הוא בא? אדוניו יצוה לדוש את בשרו בשוטים, יבתר אותו לבתרים, ישרפנו על המדורה ויפזר את אפרו לכל רוח, וי לו, וי לנפשו!

סיפור עצוב זה הוא מספר בקול תוגה ובנעימת יגון, העושים על השומעים רושם כביר. שוכחים הם את הזמן ואת המקום ורואים לפניהם רועה אובד ואומלל והם משתתפים בצערו ונדים לגורלו המר. וכשמתפרצת מפיו מפעם לפעם היללה האיומה – וַליּו, וליו! ²⁸ והוא מורט את שערות ראשו וצובט את לחייו ומכה במקלו על האדמה ופורש את כפיו לקהל בתחינה ובבקשה, שיצילוהו ממצבו הקשה וישלחו אתו אנשים לחפש את הצאן ומעיניו זולגות דמעות – נהיה האוהל לחרדת אלוהים…

אז ישב הרועה על הארץ והתחיל מחלל בחלילו ניגון עצוב, החודר אל תוך לב כל השומעים אותו. גונח ומיבב החליל ומספר את קורות ימי חיי הצ׳בן, את עניו ומרודו ואת יגונו ומוראו, אשר הוא ירא מפני אדוניו – ופני הגברים נעשות עגומות ופני הנשים נעוות והן מניעות ראש, סופקות כפים ומתמוגגות בדמעות מרוב השתתפות בצער הנענה… ופתאום התפרץ אל ה״צ׳פרין" רץ ממהר, היא אשתו של הרועה, והיא עטופה כולה במטפחת שחורה וקוראה בקול של זקנה:

״בדי, וַסיל, העדר נמצא!״

הרועה חדל כרגע לתנות את פגעיו בחלילו ועובר מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. כורע ומשתחוה עד שהוא נוגע בחטמו באדמה ומודה לאלוהים על כל החסד שעשה עמו. קם ונופל על צוארי אשתו המבשרת, מחבקה ומנשקה ומושך אותה לרקוד עמו. צמודים הם יוצאים ורוקדים, כשני זקנים אשר שתו לשכרה, וריקוד זה מביא את כל הקהל לידי צחוק גדול. לאט־לאט הם עוברים למחול סערה, פראי. בעצם המחול נופלת המטפחת מעל ראש הזקנה, והרואים אינם מאמינים למראה עיניהם –צעיר יפה עינים ועדין לפניהם, נעול מגפים מגוהצים, לבוש מכנסי־קטיפה כחולים וחולצת־קטיפה אדומה וחגורת־כסף על מתניו וכובע של עור טלה רך אפור על ראשו… הם מסתובבים, מתרחקים זה מזה וכל אחד רוקד לו את ריקודו לעצמו. אחר־כך הם מכים במגפיהם, מוחאים כף ומתוך רקידה על רגל אחת הם מתקרבים ומתחברים שוב ורוקדים מתוך התלהבות ושמחה עצומה. מסתובב הזוג בסופה וסערה, עד שנדמה כי הקרקע מתחת לרגלם מזדעזעת ורוקדת עמהם, ואף כתלי האוהל מתנועעים. לבסוף משליך הרועה מעליו את פרותו וכובעו ואת המגפים הכבדים והצעיר מסיר גם הוא את כובעו ולעיני הרואים שטפן צ׳בוטר ודוניה כלתו… רוח תזזית תוקפת את הרואים. סערה עוברת באוהל. ואחרי מחיאות־כפים וצהלות חדוה אוחזים כל הנאספים איש ביד רעהו, עושים עיגול רחב מסביב לזוג הרוקד, הופכים ברגליהם את הספסלים, ממהרים השמשים להוציא הכל מתוך האוהל ואז מתחיל ה״ז׳וֹק"²⁹ הכללי. רוח תזזית עוברת גם על התזמורת. הקהל פוצח פה ברינה לקול כלי־הזמר הרועשים והכל, הקטנים עם הגדולים, הזקנים עם הצעירים, הגברים עם הנשים, בעלי הבתים המיוחסים, כלי־הקודש, השמשים, הרקחות והטבחות, החתן עם הכלה ואתם גם סובל האידיוטית, כולם מסתובבים במחול פרא, מפזזים ומכרכרים וצועקים צעקות משונות, עד שאחד מהם כורע על ברכיו ומתחיל צועק:

״הצילו, אני מתעלף, אני מת ״

״יין, יין!״ קוראים מכל עבר.

נבהלו השמשים, נחפזו והביאו כדי יין וגביעים. משיבים את רוח ה״מתעלף". ברגע אחד היו כל המחוללים למתעלפים, והשמשים אינם מספיקים למזוג את הכוסות ולהרוות את הצמאון הגדול שתקף את כל הקהל. עוד לא גמרו את השתיה ואחד צועק:

״רחמנים בני רחמנים, חוסו על גווע ברעב!״

ואז ממהרים השמשים המסכנים להכניס נקניקים ובשר מעושן ו״הגוועים ברעב" חוטפים בבהלה וזוללים בפזיזות, כאילו צמו שלושה ימים ושלושה לילות. ואז בוקעת את האויר צעקה הדשה:

״דליקה, דליקה! המעים צורבים! כבו את האש הגדולה!״

והשמשים רצים ומביאים דליי־יין לכבות את הדליקה ולהציל את המעים. אז קמים כולם מחודשים בשפע כוחות רעננים ומחוללים שוב. וכן חוזר חלילה, עד אור הבוקר…

כך חגגו בלילה ההוא את משתה חופתם של דינה וחנא־ליזר.

וכשהאיר השחר ומראה חלל האויר היה כחלחל־אפור, רטוב וצונן, והרבה מן הקרואים התפזרו עיפים עד מוות לבתיהם, יצא יעקב־ליב החוצה לשאוף רוח צח ולטייל קצרות לפני ביתו, ראה והנה דלתות שערו מלוכלכות בזפת ובעטרן… אז קרא מיד לסובל החוצה ושניהם הסירו את הדלתות מעל הצירים והסתירו אותן באסם, אף על פי שהבין, כי רבים ראו את החרפה אשר שתו עליו שונאיו, או הצעירים אוהבי דינה, בסתר, קודם שראה הוא. הוא כבש מהר את סערת־רוחו, נכנס אל האוהל והודיע לאלה שהיו עדיין שם, כי גנבו את דלתות השער והכריז עוד כי החתונה לא נגמרה עדיין ואחר־הצהרים הוא מעביר אותה אל רחובות העיר ועל כן ידעו ידידיו כי עדיין אינם בני חורין עד כלות שבעת ימי המשתה ואמנם אחרי הצהרים יצאה התזמורת מן האוהל וניגנה בחוץ. המחותנים אשר השתתפו בסעודה יצאו אחריה ויעקב־ליב בראשם אחריהם הלכו השמשים עם דליי־יין וכדים. ועל ידם נסעה עגלה רתומה לסוס והיא טעונה מכל דבר מאכל אשר ייאכל –חלות, דגים מלוחים בשר מעושן ומפולפל ועוד. כל מי שרצה ניגש אל העגלה ולקח מכל אשר בחר ואכל ושתה. ליד הבתים שבחר יעקב־ליב עמדו הכל ורקדו ריקוד של מצוה. כך עשו עד שעברו את כל הרחוב.. ביום השני עברו לרחוב אחר, וכן בכל שבעת ימי המשתה, עד שעברו כמעט את כל רחובות העיר. משך הימים ההם נדחו כל הענינים שעמדו על הפרק, נשתכחוכל הדאגות, נתישרו כל הסכסו­כים. השונאים נעשו לאוהבים וידידים. ורק כתום שבעת ימי המשתה שבו החיים לזרמתם,, ובאו ימי החול.

ב״סך־הכל" שעשו יעקב־ליב ואשתו אחרי “שבעת ימי הברכות” מצאו שלוש חביות יין של ארבעים הין כל אחת, שנתרוקנו; ה״וימורוזוק" אפס כולו מן היקב, ובעליית־הבית לא נשאר מכל האוָזים הצלויים, ה״פסטרומה“, הבשר המעושן והנקניקים כלום, מלבד החבלים הדקים והמתוחים, שעליהם היו תלויים, והריח החריף של שום, פלפל ושומן מטוגן, אשר מילא את בית החצר ויהיו זכר לחורבן… והתושבים גם הם ישבו וחשבו חשבונות של החתונה ומצאו, כי ה״להכעיס”, שעשה יעקב־ליב, עלה לו בדמים מרובים. וכי הוא צריך לזקוף על חשבון ההוצאות גם מה שישלם בעד צביעת דלתות השער. ובאנחה יוצאת מלב ולב גמרו את החשבון ואמרו:

“הלואי ולא תהיינה כל ההוצאות המרובות האלה לשוא”."

רק חודש אחד גרו הזוג בביתו של יעקב־ליב. אחר־כך עקרו לביתו של פרץ שעל הגבעה. התלחשו אנשים ואמרו כי פירוש הדבר הוא שיעקב־ליב ירא להחזיק את הזוג בביתו. הגיעו לאזניו שמועות, כי מתכוננת התנפלות על ביתו בזמן שיהיה חנא־ליזר בטחנה, כדי לחטוף את דינה בזרוע או להתנקם בה. גם פחד פן ישחירו שוב את דלתות השער, אשר צבע אותן בצבע ירוק. ועל כן סיבּב את הדבר, שהזוג יעבור לבית פרץ העומד מחוץ לעיר. שם תהיה דינה תמיד תחת השגחתו של חנא־ליזר הגיבור ושמה לא יעז איש לגשת ולגעת בה. אך גם בבית פרץ לא דרו הזוג זמן רב. אחרי כשלושה חדשים, בין פורים לפסח, עקר חנא־ליזר לדירה אחרת, אשר שכר לו קרוב אל הגבעה, דירה קטנה בת שני חדרים, אשר שיטות זקנות וענפות מסתירות אותה מלפניה וחצר רחבה מוקפת גדר־קרשים גבוהה מאחוריה.

לאחר חג הפסח מת פרץ, אשר מיום החתונה תקפה עליו מחלת השכרון ולא סרה ממנו עוד, עד כי חלש ושכב במיטה ולא ירד ממנה עוד. אלה שהלכו אחר מיטתו בזנב ה״הלויה" שוחחו בלחש וסיפרו מעשה נורא אשר קרה בבית אשר על הגבעה.

“אמת היא כי נשרפו בקרבו כל קרביו מרוב יין ויי״ש. אך המוות בא לו קודם זמנו מהמכות, אשר הכהו חנא־ליזר,” לחש אחד. אחר סיפר לשומעיו גם הוא בלחש, כי באחד הימים הגיע פרץ לידי מדרגת שגעון והתנפל על כלתו היפה בעצם היום ואמר לעשות בה מעשה אונס. לקול צעקתה חרד בעלה החדרה, ובראותו את אשר יזם אביו לעשות לאשתו, השתולל גם הוא ועשה לאביו מה שעשה…

“וכי כמה נחוץ היה לגוף אוּכַּל זה, כדי לשלחו לעולם האמת? מכה הגונה אחת ביד רגילה, ומה גם ביד חנא־ליזר –והוא פגר.”

“הוא לא היה בן־אדם בחייו, קל וחומר במיתתו – יסלח לי אם הוא שומע עדיין,” סיים המספר.

שביל צר מוליך מדירת הזוג אל הטחנות. רץ חנא־ליזר לשם פעמים ושלוש ביום, שוהה שם רק מעט ושב מיד אל קנו. שניהם צועדים באותו השביל המוליך אל הגבעה, אל בית האם האומללה והאחות היתומה לבקרן, ומשם שוב אל החדרים הקטנים. מי לו שיפתח לפניו את לבו, הנמצא בסגור לבה של דינה, כצפור בכלוב?

שאלה אותו האֵם מתי הוא חושב לנסוע אל הכפרים בענין הטלאים? אומרים כי נתרבו השנה הסוחרים הסובבים בכפרים והם קונים את כל הסחורה.

“לא איכפת לי. יקנו,” ענה הוא. “דברים אלה אינם מעסיקים אותי עתה.”

שאלה שרה־גיטל את דינה:

״למה, בתי, את מחפשת לך דירה אחרת? וכי לא נוח לך בבית חמיך?״.

“נוח. אך נוח יותר כשיש לך ארבע פינות משלך,” ענתה היא.

וכאשר שאל יעקב־ליב את פי בתו באותו יום על מיתת חמיה ענתה:

״כנר אשר חלבו נמס והפתילה נופלת והשלהבת נפסקת – כן גוע הוא. רק עור ועצמות ולא עוד. חמות אומללה וגיסה מסכנה. לא מתוקים הם חייהן, לבי עליהן…"

 

יג    🔗

ימים של אושר אין קץ הגיעו לחנא־ליזר. היה כאיש אשר בשנתו הוציאוהו מעולמו והביאוהו לעולם אחר, עולם פלאים שכולו עונג. ובהקיצו והוא ממשמש את עיניו, צופה ומביט ואינו מאמין למראה עיניו. לוהטת וצורבת היתה אהבתו את דינה. שכרונו של אביו דבק בו, אך לא ליין, כי אם שכרון של אהבה וחמדה לאותו היצור הנחמד והאהוב, אשר היה עמו בחדר ואשר מעולם לא חלם כי הוא יזכה בו. כסהרורי התהלך כל הימים וכל הויתו כאילו עברה והתמזגה עם הויתה היא, עד שלא יכול להתקיים אפילו שעה אחת בלעדיה. והיא? על פי הליכותיה עמו ויחסה אליו נראה כי אף היא דבקה בו. כצל הלכה אחריו, האצילה עליו מרכותה, ומעדינותה ומאצילות רוחה והראתה לו כל־כך הרבה אמון וחיבה ותום, עד שהוא התמוגג כולו, כדונג מפני אש. הליכותיה אתו היו צנועות ופשוטות, כהליכות אם עם ילדה, ולא גילתה אף ברמז קל שהיא עולה עליו במעלות רוחה וסגולות נפשה. אדרבה, מיחסה אליו אפשר היה להיוָכח כי היא מעריצה ואוהבת אותו יותר משהוא מעריץ ואוהב אותה. כי אמנם הוקירה דינה מאד את תומתו ופשטות רוחו והתמסרותו אליה, שהיו בלי שמץ של זיוף והתחפשות. ככרוב שמרה לראשו, שמרה על מנוחתו והשתדלה לנחש מראש את כל מאוייו ולמלאם. והוא לא ידע במה לשלם לה בעד חסדיה ונדיבות רוחה. ואולם בהשפעתה הרבה עליו הביאה אותו גם לידי עצלות ותרדמה. בצלה ותחת לטיפותיה רפה רוחו וגבורתו בו נרדמה. נגלו בו סימנים של התפנקות ואהבתו לעבודה ומרצו כמו התחילו מתנדפים. כל הימים עברו עליו כיום חג ארוך, ושום מחשבה ודאגה על דבר העתיד הקרוב או הרחוק לא עלו להעיב את חייו. הוא עזב את העבודה בטחנות ואת מסחר הטלאים בידי אמו ואחותו, אשר עסקו בהם מאז חלה פרץ ולאחר מותו התמחו בהם, והוא הסתפק במה שהיה בא לפרקים עם דינה אל הטחנות לשעה קלה לשאול למהלך העבודה ולדעת מי וכמה תבואה הביאו לטחינה, מי וכמה כסף שילמו וכדומה. דינה רשמה את החשבונות בפנקס ומיד שבו אל דירתם, לפינתם השקטה, אשר דינה קישטה אותה בכל מיני קישוטים שהרהיבו את חנא־ליזר והרחיבו את דעתו וישבו בה כזוג יונים בקנן. בכל מוצאי שבת עם חשכה, כאשר פה ושם נצנצו בחלונות של בתי־היהודים אורות הנרות ושאון המטיילים והילדים המשחקים ברחוב נדם, עזבו הזוג את דירתו והלכו דבוקים ואחוזים לבית יעקב־ליב. שם חיכה להם האב ב״הבדלה“, כי מהשנה הרבי­עית להוָלדה ועד היותה לאיש רגילה היתה להחזיק לו את ה״הבדלה” הדולקת. בבואם שמה מצאו את יעקב־ליב מטייל בחדרו בצעדים בלתי נשמעים על שטיחי הצמר הרכים והוא שר את הזמירות של מוצאי שבת בקול חרישי ונוגה ושרה־גיטל עומדת ליד ארון הבגדים ומסדרת שם חפצים שונים. סובל היתה במטבח וטיפלה שם במיחם ושטפה את הכלים שאכלו בהם בשבת. הבית היה כולו שקוע באותו העצב השורר בבתיהם של היהודים בהיפרד מהם שבת מלכתא ו״הנשמה היתרה" עוזבת אותם. אך בהיראות דינה על סף הבית, נעלמו העצבות והדומיה אשר שררו בכל פינה. רוח אחרת היתה. בבית, ואף שלהבות הנרות גדלו ואורו.

“שבוע טוב, אבא! שבוע טוב, אמא!” קראה בקולה הצלול והתרפקה עליהם ונשקה להם על מצחם. ואף הם נשקו לה וקיבלו את חנא־ליזר בחיבה ובמאור־פנים והושיבוהו על הכורסה הרכה אשר ליעקב־ליב.

ישבה האם ושוחחה עם בניה על עניני הבית והרחוב, ויעקב־ליב המשיך לזמר עד שהגיע לפרשת ה״הבדלה“. על השולחן עמד בקבוק היין, כוס־הכסף הגדולה, אשר שמו של חותנו היה חרות עליה בין המון ציורים פתוחים ושנת יציקתה, וגם ה”הדס" בצורת טירה גבוהה ודגל כסף מלמעלה.

״הבדלה!״ הכריז יעקב־ליב.

נזדרזה דינה, רצה אל הראי הגדול התלוי על הקיר המזרחי, הוציאה מאחוריו את “הבדלת הדונג” הקלועה משמונה נרות דקים, כל אחד בצבע אחר, ועלתה על השרפרף שהביאה מהמטבח ומזגה את היין לתוך הכוס. באבוקה שהדליקה הניעה מעלה ומטה ולכל ארבע הרוחות ושרה ביחד עם אביה מ״הנה אל ישועתי" עד ה״מבדיל בין קודש לחול", אשר ידעה בעל פה. וכששפך יעקב־ליב מהיין על השולחן, כיבתה את להב האבוקה ביין וטבלה, כאביה, את אצבעותיה ביין השפוך ומרחה את עורף חנא־ליזר וחדרה באצבעותיה עמוק מתחת לכתנתו ודיגדגה את גבו. והוא נהנה מאד ממגע אצבעותיה בבשרו, התפתל מצחוק והתחנן אליה:

“הרפי, דינה, עוד מעט ואפול.”

“רוצה אני שהאושר וההצלחה ימלאוך מקדקדך ועד כף רגלך,” אמרה דינה וצחקה.

נבקעו שפתיו ואור של אושר וצחוק של הנאה זרחו על פניו הגסים הכבדים.

“אתך יחד, אתך יחד,” אמר בקולו העבה.

“בודאי אתי יחד,” אמרה. “אני לא ארפה ממך לעולם. בלעדיך אין אושר לי.”

“אמן. עד מאה ועשרים שנה,” בירכה שרה־גיטל.

ויעקב־ליב הוסיף לבמבם ולזמר. אז רמזה שרה־גיטל לדינה, ושתיהן נכנסו למטבח, אשר שם נתבשלה סעודת “מלוה מלכה”, ואת הדלת סגרו אחריהן. הן התלחשו ודיברו על־אודות דברים, שאסור לגברים לשמעם. ויעקב־ליב נשאר עם חתנו. קשה היה לו למצוא נושא לשיחה עם חנא־ליזר ועל כן הוסיף לזמר ולסלסל את הזמירות בפסעו בחדר פסיעות מדודות. נמאס על חנא־ליזר לשבת בכורסה, קם והסתכל בתמונות המרוקמות התלויות על הקיר, והן מעשה ידי דינה בבתוליה.

כשגמרו לאכול את סעודת “מלוה מלכה”, התחילה שרה־גיטל מאיצה בילדיה שילכו הביתה.

“השעה מאוחרת, ילדי. הפינה שלכם ריקה מאין אדם, רחוקה מן העיר וקרובה אל הנהר וסכנה ללכת שם בלילה.”

“אין דבר,” אמרה דינה. “עם חנא־ליזר אין פחד. במקום שהוא שם – סכנה לאחרים.”

“טוב לנו דוקא מפני שהפינה ריקה. אף פעם לא פגשתי בשדים ורוחות.” שרה־גיטל ירקה.

"אסור להזכיר אותם בלילות ועוד במוצאי־שבת. אלוהים אמנם שומר עלינו, אך גם עלינו לשמור על עצמנו. לכו, לכו, ילדי!״

וההורים הלכו ללווֹת את בניהם עד הרחוב האחרון שלפני הנהר. בצד עמד הבית הקטן, אשר בו דר הזוג. מקום בודד וכמעט שמם, לא הרחק מטחנות המים ומהמבצר העתיק מימי שלטון התורכים בבסרביה, ההולך ונהרס משנה לשנה. אפלה בכל הסביבה ואין אור נר מנצנץ בלילות. מקום זה היה מטיל אימה על נשים וילדים וגם על גברים רפויי־עצבים ונמנעו מללכת שם אפילו ביום. רק בימות הקיץ בשעת רתיחת העבודה על־יד הנהר ומשלוח הרפסודות ויתר כלי המטען, רק אז חי גם אותו המקום מהשממון וגם אליו הגיעו הדי שירת העבודה, צהלות הסוסים, קולות בני־אדם בדברם, בצחקם ובהתקוטטם. אך מאז באו חנא־ליזר ודינה לדור באותו הבית, נתחבב פתאום המקום על רבים מצעירי העיר וצעירותיה והתחילו באים שמה לשם טיול. השמש טרם תשקע וזוגות־זוגות יורדים ממקומות שונים ושמים פניהם דוקא לאותה הפינה, מסתובבים הנה ושוב לפני בית הזוג וסמוך לו עד כדי להביט אל תוכו. וכשעמדו דינה וחנא־ליזר בחוץ, או כשטיילו, כיוונו כולם את מבטיהם אליהם, התלחשו, צחקו, רמזו זה לזה. התנהגותם זו הרגיזה את חנא־ליזר, וכמה פעמים גער בם.

״אין לכם מקומות אחרים לטייל, שבחרתם לכם את המקום הזה?״ שאל ברוגז.

החלשים נשתתקו והסתלקו הצדה והעזים שבהם אמרו:

“אנו מטיילים בכל מקום שאנו רוצים. אין המקום הזה קנין יחיד.”

רצה חנא־ליזר לעשות איזה מעשה, שיפיל עליהם אימה ויגרשם משם. אך דינה הרגיעה אותו.

“גם לי לא נעים,” אמרה לו “אך אין לנו רשות לאסור עליהם. ועל־כן נניח להם את המקום הזה ואנו־הלא כל הנהר והשדות והחורשות לפנינו. רוצה אני, שתלמדני לרכב על סוס, ונרכב שנינו לשדות הרחוקים מכאן. נשוט בסירה בלב הנהר ולא תשלט בנו עין־זרים. והלא גם כרם יש לנו. נעלה על ההר ונשב שם. מה אתה חושב? שם בודאי לא ישיגונו ולא יראונו כל אלה המקנאים באשרנו.”

חנא־ליזר שמע לדבריה ומילא את רצונה. הם התחילו חיים מחוץ לתחומי העיר. כמעט יום־יום עזבו את ביתם והלכו אל האפר, אל בין שדות התבואה או לחורשה הרחוקה קצת, טיפסו על הסלעים המפוזרים לאורך הנהר, אשר מהלאה לעיר והם בולטים מתוך המים. שם ערכה דינה את ארוחתם, אשר הביאה אתה והם אכלו בחברת כל מיני צפרים ורמשים. ורק בשעה מאוחרת בלילה שבו לביתם לישון. אך הנה היתה בהם יד מסותרת, שהפריעה את שלותם וגרמה להם מפעם לפעם אי־נעימות ויסורים. בלילות ערכו להם קונצרטים של יללת חתולים ונביחת כלבים, זרקו אבנים על הגג, דפקו על הדלת ועל תריסי החלונות ושברו את השמשות. כמה פעמים קפץ חנא־ליזר מעל מיטתו ויצא החוצה באגרופים מקומצים ואוי־אוי היה למי שנפל בידיו. אך מהירי־תנועה היו הנעלמים וידו לא השיגה אותם והוא שב לחדרו בחריקת שינים. רק פעם אחת תפס בחושך איזה ברנש מאחורי חצרו והניח בו את כל חמתו. ובבוקר מצא את המוכה שוכב כולו פצוע ונאנח ממכאוביו. איש לא ידע ולא הכיר אותו. זה היה איזה ברנש שיכור מאחד הכפרים, ובשעת החקירה לא יכלו להציל מפיו כלום.

אז בא שינוי ברוחה של דינה. נגלו בה סימני זרות ואי־מנוחה.

״אתה מאמין ברוחות ובשדים?״ שאלה אותו פעם.

“לא, יקירה. הרוחות והשדים הם בני־אדם. ועד שאתפוס את מי מהמנוולים ואמעך אותו, לא יבוא הקץ לשערוריות.”

“ננסה נא ללכת ללון פעם אחת בטחנה,” התחננה אליו.

חשקה זה הפליא אותו, אך הוא שמע בקולה. הוא ציוה על פרוקופ להפסיק את הטחינה לאותו לילה ולנקות את הרצפה ושהוא יעבור לטחנה השניה הרחוקה קצת. לאחר סעודת־הערב העמיס חנא־ליזר על שכמו חבילה של כרים וסדינים ושמיכות ושניהם הלכו לטחנה. בבואם שמה הציעה את יצועם על הרצפה והם יצאו החוצה אל האכסדרה הצופה על פני הכפר אשר מעבר לנהר. שם היו המדרגות לעליית הטחנה. היא עלתה וישבה על אחת המדרגות ומשכה אחריה את חנא־ליזר, הושיבה אותו על ידה והניחה את ראשו על ברכיה ואת אצבעותיה שמה בתוך שערו. היה ערב שקט, צונן, מואר באור חצי הסהר. גלים קלים שיכשכו, שטו, נתקלו בקרשי הטחנה והולידו המולה.

״מה טוב לישון כאן!״ קראה.

“הרבה לילות ישנתי בטחנה,” אמר הוא.

"ואלילת המים לא באה למשוך אותך המימה?״

“מעודי לא. אין כזו.”

“ומי משך את שאול וינמן בחצות הלילה אל הנהר? הכרת אותו? זה היה, כמדומתני, לפני שנים אחדות שם למטה ליד הגשר הקצר, וגם ליד הטחנות אשר שם. גם אני הייתי בבוקר ההוא, כאשר משו אותו מתוך המים. כה שלוים, כה שקטים היו אז פניו, כאילו ישן!” ואת אנדריושה בנו של סטפַנֶשקה ידעת? אח, צעיר יפה וטוב היה מאין כמוהו. וגם אותו משכה אלילת המים אל תוך הנהר. אותו מצאו רחוק, רחוק מכאן. משו אותו מתחת רפסודה אחת והוא היה נפוח כולו ופניו מושחתים, עד שלא היה אפשר להכירו."

“אל תאמיני. כמה לילות ביליתי כאן גם בקיץ וגם בחורף ואף פעם לא ראיתיה. אמרו אז כי מתוך אהבה נכזבה הלך שאול והטביע את עצמו. בודאי זאת היתה גם סיבת התאבדותו של אנדריושה.”

״גם אתה מסוגל להטביע את עצמך בנהר מתוך אהבה נכזבה?״ שאלה אותו וגחנה אליו והביטה אל תוך עיניו.

הוא הרים את ראשו וצחק.

“אני כבר יצאתי מתוך הסכנה. אהבתי נתמלאה.” והוא נשק לה.

“הקשב ושמע, חנא־ליזר. איזה לחש, איזה זמזום בתוך השקט. כאילו קול חשאי יוצא מתוך המים וקורא לך ומושך אותך בכשפיו.”

“חדלי, דינה, מלשגות בדמיונות שוא. כך דרכם של המים תמיד.”

גופה התפלץ. הוא ליטף אותה ונשק לה על ראשה, אחז בידה ואמר:

“קומי, דינה, ונלך לישון. חסל. לא אשמע בקולך עוד ולא נלך עוד ללון בטחנה. הטחב והצינה הנמשכת מהנהר משפיעים עליך, כנראה, לרעה.”

היא נשמעה לו. בלילה התעורר חנא ליזר בבהלה. בתוך שנתו הרגיש כי דינה קמה וכפי שנדמה לו עזבה אותו. התאמץ והשתחרר מחבלי השינה, מישש בידו ונוכח, כי אמנם דינה איננה ומקומה על ידו ריק. צווח: דינה! וקפץ מיד על רגליו. בקפיצה אחת היה בחוץ, במקום שישבו בתחילת הלילה. דינה עמדה שם בכותנתו, הלבנה והארוכה ושערה יורד על פניה וערפה ומסתיר את כל הראש והחזה ושתי ידיה הערומות מורמות ומשולבות מעל לראשה.

״מה את עושה כאן, דינה?״ שאל בקול חרד.

היא הורידה את ידיה, סילקה את שערה לימין ולשמאל ונגלו פנים צרים כהים וחיורים לאור סהר גווע.

“סרה השינה מעיני ויצאתי החוצה, אולי ישקוט בי לבי.”

ופתאום נזדעזע גופה והיא התפרצה בבכי ונשענה על חזהו של חנא־ליזר, והוא חיבק אותה בזרועותיו החזקות, הרים ונשא אותה פנימה אל הטחנה והשכיבה על היצוע…

לאחר ימים אחדים הציעה לו לנסוע אל הכרם. הוא מילא מיד את רצונה. בדרכים עקלקלות ונסתרות הוליכה אותו, שלא יפגשו איש בדרכם, עד שבאו אל כרמם. טיפסו ועלו על הסלע המשולש, ישבו חבוקים והסתכלו דומם במראה אשר לפני עיניהם.

"אתה זוכר, חנא־ליזר, את משאלת לבך, שהבעת פעם עוד לפני הארושים, כאשר ישבנו על סלע זה?״ הזכירה לו דינה, בשבתה לידו על הסלע והביטה לתוך עיניו. “אז אמרת שרצונך להיות בכרם זה ביחד עם עוד אחת. והנה ניתנה לך משאלה זו. אינך מתחרט?”

נשיקה לוהטת היתה תשובתו לשאלתה.

“זוכר, זוכר,” מילמלו שפתיו מתוך אושר אין קץ. "אל תצחקי לי, דינה, אם אומר לך, שאני אינני אותו חנא־ליזר, אשר ראית אז לפניך, כאשר באת אלינו בפעם הראשונה עם אביך. הרי אני כאילו נולדתי מחדש. המוח שבראשי הוא אחר ומחשבותי הן אחרות. הביטי נא אל ידי. זכורני כי ידי היו גסות, קשות. העור עבה, סדוק, מחוספס ושחור. ועתה ראי נא את העור והוא רך, חלק ולבן. הזהו חנא־ליזר גלן?״ היא צחקה. בשתים מאצבעותיה תפסה באחת מלחייו, צבטה אותה ואמרה:

“כן, באמת רכה היא לחיך, תפוחה, כמו לחי נער רך. נשתנית, אבל אני לא נשתניתי ואני רעה כמו שהייתי, ועל כן, יקירי, אחלי, שים עין עלי. נצרני ואל תסיח דעתך ממני. היה קשה ואפילו גס, כשיהיה צורך. אולי תצילני.”

פניה עגמו, כוסו צל. אך היא גחנה ונשקה לו, והוא – גלי אושר וחדוה שטפו והכו בלבו והממו את מחשבותיו ולא שמע ולא שם לב לדבריה.

 

יד    🔗

כנהר דניסטר השקט, אשר על שפתיו ישבו שניהם לעתים קרובות וכמימיו הטהורים והשלוים, אשר בסביבתם גדל חנא־ליזר מילדותו, כן זרמו חייו באפיקיהם מאז היתה דינה שלו, כולם אור ואושר, חדוה ובטחון וחוסר דאגה. כל ענן לא נראה על פני שמיו. ופתאום, בעצם ימי אשרו הגדול, התחוללה ובאה על ראשו סערה איומה, והממתהו ודיכאה את רוחו. כחתף בא שברו והוא נפל משמי אשרו אל תהום עמוקה ואפלה. טרוף טורף זמירו, חיה רעה אכלתהו, ועולמו חשך בעדו…

הדבר היה באחד מימי תמוז הראשונים. פריל וסימה בתה ישבו על ירכתי הסירה, שחציה היתה במים וחציה על היבשה, ושוחחו ביניהן על עסקי הטחנות, כי נוכחו שאין לסמוך הרבה על חנא־ליזר, הנמצא כולו ברשותה של דינה. והנה ראו את סוכן בעל־האחוזה מהכפר גודשטי רוכב על סוסו, בדרך אשר ליד הנהר. הוא דרש בשלומן בקול רם ועבר הלאה. בהתרחקו מהן מעט עצר בסוסו ועמד רגע, כאילו נזכר דבר מה ושאל אותן מרחוק, אם חנא־ליזר נמצא בטחנה. פריל מיהרה אליו ושאלה אותו למה לו בנה. הוא אמר לה, כי לו היה חנא־ליזר פה, אפשר מאוד שהיה עושה עמו עסק לא רע.

“אם אדוני רוצה, יחכה כעשרה רגעים ולא יותר ואלך לקרוא לו.”

“טוב. אני נוסע עתה וכעבור חצי שעה אשוב אעבור בדרך זו,” אמר ורכב הלאה.

כעבור חצי שעה נראה שוב הסוכן מרחוק. חנא־ליזר עמד ליד אמו ואחותו וחיכה לו. דינה נרדמה בבית, ועל כן לא ליותה אותו, הסוכן קרא לחנא־ליזר, שיקרב אליו. הוא סיפר לו כי אדוניו אומר למכור חמש או שש מאות טלאים ממין משובח בתנאים נוחים, מפני שהוא זקוק לכסף. והוא, הסוכן, יכול לסדר, כי ימכרו לו את הטלאים ובלבד שלא יקופח שכרו. וקניה זו תגרור אחריה עוד עסקים לא גרועים. ההצעה מצאה חן בעיני חנא־ליזר, כי בעל האחוזה מגודשטי עמד תמיד בקשרי מסחר עם פרץ אביו. אך כשחלה פרץ, השתמש הסוחר מאיר איציס בהזדמנות זו והלך אל אותו האציל וקנה ממנו את טלאיו. ומאז לא היתה, עוד לחנא־ליזר דריסת רגל בחצרו. ועל כן שמח מאד בהוָדע לו מפי הסוכן, כי הוא יכול להשיב לו את זכותו, והסכים מיד להצעה. אך אמר שרוצה הוא להימלך בדינה בענין זה וגם באמו.

״מי היא דינה זו? אולי אשתך?״ שאל הסוכן. “טוב, לך הימלך בה. אומרים שהיא חכמה.”

ניגש חנא־ליזר קודם לאמו וסיפר לה את דבר ההצעה. גם היא מצאה שאסור להזניח את הדבר. אז הלך לביתו ומצא את דינה קמה מעל הדרגש וסיפר לה את הדבר.

“האציל מגודשטי הוא עשיר מאד,” אמרה דינה. “שמעתי את אבא אומר עליו כי אפשר לעשות אתו עסקים טובים.”

חנא־ליזר הציע לה שתלך עמו אל הטחנה להיות בשעת המשא־והמתן עם הסוכן, אך היא סירבה.

“השינה שרויה עוד על פני ושערי פרוע. עד שאתקין את עצמי יעבור זמן רב ואין מן הנימוס לעכב איש זר,” אמרה לו.

אז הלך לבדו אל הסוכן ודיבר עמו על פרטי הקניה.

“כשתבוא אלינו לראות את הסחורה, תדבר על הפרטים. מובטחני שלא תצא מאתנו ריקם. ורק זכור כי שכרי יהיה בעין יפה.”

“אתה מדבר עם סוחר היודע את אשר לפניו,” אמר לו חנא־ליזר בגאוה.

הם קבעו את הזמן לאחר שלושה ימים, שאז יבוא אליו חנא־ליזר ויביא אתו את צרור הכסף. היו לו לחנא־ליזר באותו הכפר עוד עסקים עם כמה רז׳שים, חשבונות ישנים ומסובכים, ומן ההכרח היה כי חנא־ליזר ולא אחר יסע שמה. הוא דחה את הנסיעה מיום ליום. והנה הגיעה עתה השעה לגמור את כל העסקים בבת אחת. כאשר אמר לדינה כי בעוד שלושה ימים יצטרך לנסוע לגודשטי, הודיעה כי היא לא תיתן לו לנסוע לבדו, וגם להישאר בלעדיו בבית לא הסכימה, ועל־כן החליטו לנסוע שניהם יחד.

“יהיה טיול יפה, אם לא ירד ביום ההוא גשם,” אמר לה חנא־ליזר שבע־רצון.

בבוקר יום שלישי הלכו שניהם אל יעקב־ליב לקחת את הכרכרה ואגב גם להיפרד מהם. את יעקב־ליב לא מצאו, כי הלך לבית־הכנסת להתפלל. שרה־גיטל ביקשה מהם לחכות עד שובו; אך חנא־ליזר אמר שהוא צריך לבוא אל הכפר לצהרים. עוד בקשה שרה־גיטל, כי יסע חנא־ליזר לבדו ואת דינה ישאיר בביתם עד שישוב, אך שניהם לא הסכימו.

“הבטיחוני לפחות, שלא תתעכבו בכפר ותשובו לפני בוא הלילה,” התחננה שרה־גיטל אליהם מתוך איזה מורא, שלא ידעה מה הוא. “זה כמה שנים שלא יצאה דינה מתוך העיר…”

“הבלים. פרסאות אחדות. הדרך דורשת חמש־שש שעות שמה וחזרה. העסקים גם הם ידרשו שלוש־ארבע שעות, ואני מקוה, כי בתחלת הערב נשוב.”

“אל תדאגי, אמא,” הרגיעה אותה גם דינה. “אני נוסעת עם חנא־ליזר.”

והם נסעו.

עדיין לא היתה השעה שבע. השמים היו בהירים וניכר כי היום יהיה חם מאד. הדרכים היו מלאות אבק ופרסות הסוס ואופני העגלה הרימו עגן אבק גדול. דינה התעטפה היטב במעיל־הדרך של אביה ואת ראשה ואת פניה כיסתה במטפחת, כדי להיסתר מפני האבק. בדרך הרחבה, המוליכה מן העיר והיא מתרוממת מעלה־מעלה, נהגה היא בסוס, אך בצאתם מתחום העיר ובהגיעם לראש הגבעה, מסרה דינה את המושכות לידיו. מצב־רוחה היה מרומם והיא התלוצצה ושרה. בכל פעם חיבקה אותו ונשקה לו.

“לפרקים טוב להחליף את אויר העיר באויר השדות, וביחוד טוב לנסוע בלוית גיבור כמוך,” אמרה דינה. “יש לי על מי לסמוך ואיני מפחדת אפילו מן הזאבים.”

“בקיץ ובמישור אין זאבים,” אמר בחיוך. “הם נמצאים רק ביערות ויוצאים לטרף רק בחורף, כשהם רעבים.”

והוא סיפר לה מעשה מלפני שנים אחדות. הוא נסע ביער בליל חורף אחד יחד עם אביו. והנה שמעו פתאום יללת זאבים. הכינו קש וענפים יבשים, כדי להדליק מדורה ולגרש באש את הזאבים, כי ידוע הדבר, שהזאבים יראים מאד מפני האש. אך מסיבה לא ידועה נשתתקה היללה והם לא פגשו אותם. כפי הנראה, נטו הזאבים לצד אחר…

בינתים נסתיימה דרך המלך הרחבה, והם הגיעו לפרשת דרכים אשר משם מסתעפים שבילים צרים לכפרים שונים. חנא־ליזר הטה את הסוס שמאלה לאחד השבילים – והכרכרה עם הנוסעים נבלעה בין שתי חומות גבוהות של שיפון, אשר שבליו המלאות כבר נזדהבו ועמדו כמתעלפות מחרבוני הקיץ. ריח התבואה ודממת היקום והחום הלוהט השפיעו על שניהם והם נשתתקו, רוח של כובד־ראש שרתה עליהם.

השמש הלכה הלוך והתרומם וקרניה ננעצו בהם כשפודי־אש. הסוס רץ בהתאמצות יתרה, כדי לברוח מפני זבובי־השדה, אשר נטפלו אליו עוד מקצה העיר ועקצוהו בלי חמלה, והוא, המסכן, הטריח בכל פעם את זנבו הקצר להבריחם מעליו. האויר היה עבה, מאובק ומחניק.

“חוששני, כי לעת ערב ירד גשם,” אמר חנא־ליזר, אף־על־פי שהשמים היו כמעט טהורים.

“יֵרד הגשם לאחר שנשוב הביתה,” אמרה דינה, “כי אין לי כל חשק להישאר בכפר ללון. הורינו ידאגו לנו.”

“בודאי,” הסכים הוא.

לא הרחק מהכפר גודשטי פגשו את כומר הכפר נוסע לאיזה מקום.

“לוּ היתה פגישה זו ליד העיר, הייתי חוזרת מיד הביתה,” אמרה דינה. “פגישת־כומר בדרך היא תמיד סימן רע.”

“תבוא הרעה עליו ואלינו לא תקרב,” אמר חנא־ליזר.

הם באו הכפרה מעט לפני הצהרים וניגשו אל ביתו של זלמן הגודשטאי, היהודי היחיד אשר גר באותו הכפר הקטן. ביתו שימש גם חנות קטנה וגם בית־משתה לאיכרים; ובשעת הדחק וקלקול הדרכים גם מלון בשביל איזה יהודי, שנזדמן שמה והיה מוכרח להישאר שם ללון.

חנא־ליזר פִּתַּח את הסוס ונתן לו מספוא. לאחר שרחצו את פניהם במים קרים והזמינו לבשל בשבילם ארוחת־הצהרים, אמר חנא־ליזר ללכת אל הסוכן.

“זכור מה שדיברנו,” הזכירה לו דינה. “אל תרבה דברים. אחת־שתים ושוב, כי אתגעגע עליך.”

בשעה שלוש שב חנא־ליזר הביתה לאכול עם דינה ארוחת־הצהרים והוא עלז ולבו טוב עליו, כי העסק, שבגללו בא, נגמר באופנים טובים. הם שכבו לנוח. לאחר שעה התכונן ללכת שוב הכפרה לראות את הרז׳שים ולגמור את הענינים גם אתם.

“אני מקוה, כי גם מהם איפטר מהר ונשוב הביתה בעוד מועד,” אמר לה ויצא מן הבית.

דינה שכבה עוד, כי היתה עיפה מן הדרך ומן החום, ונרדמה. בינתים הגיחו עננים מן המערב וליכלכו את השמים. מרחוק, מעבר לאופק המערבי הגיעו קולות רעם. עדרי יתושים נראו בכפר, והאויר נעשה עבה יותר והיה קשה לנשימה. פתאום התחוללה רוח סערה והרימה ענני אבק, גבעולי קש, עלים ופיסות־נייר. השמים כאילו ירדו למטה והיו איומים. חזיזים עקלקלים בקעו את העננים ונעלמו ורעמי זעם התגלגלו אחריהם; טיפות גשם בודדות, עבות וגדולות נפלו והכתימו בכתמים שחרחרים את שכבת האבק. עוד רגעים אחדים וגשם־זעף ניתך. חשך היום. טושטש הגבול שבינו ובין הערב. היה בין־השמשות ארוך. דינה הקיצה מקול הרעמים, אשר הרעידו את הבית הקטן. ובראותה את המהפכה בחוץ ואת זרמי המים השוטפים על שמשות־החלונות הקטנות, התעצבה אל לבה וישבה נדהמה והמומה. פחד פתאום נפל עליה. היא חפצה לרוץ החוצה לבקש את חנא־ליזר. אך בעלי הבית ביארו לה כי אִיוֶלת היא לעשות כדבר הזה־ללכת בשעת גשם שוטף, כשאינה יודעת אפילו באיזה בית הוא נמצא.

“אף כלב אינו נראה בחוץ, אף האנקורים הסתתרו בחוריהם,” אמר לה זלמן. ״ולאן תלכי את? מה הרעש? הגשם יעבור וחנא־ליזר ישוב."

ואמנם כעבור שעה שב חנא־ליזר ועל ראשו שק רטוב כולו. הוא מצא את דינה נרגשת, רועדת ובוכה. הוא השתדל להרגיעה, הבטיחה שהגשם יחלוף מהר, השמים ייטהרו והם יסעו הביתה.

“אין רע, אם נשוב הביתה מאוחר קצת. נעים יהיה לנסוע אחר הגשם,” ניחם אותה.

“אני יראה להישאר פה. אני רוצה הביתה,” אמרה בקול בוכים, כילד מתחטא לפני אמו.

“מתפנקת היא כבת־יחידה,” התערבה בעלת־הבית. “ממי היא יראה? הרי בבית יהודי היא נמצאת.”

“שקטי, דינה. אני מבטיחך כי כאשר יחדל הגשם ניסע הביתה ואפילו בערב.”

מכיון שהגשם לא חדל עדיין והחלטה היתה לצאת לדרך אפילו בערב, ובלבד שיחדל הגשם, על כן החליט חנא־ליזר להשתמש עוד בזמן עד הפסקת הגשם וללכת לראות עוד שנים־שלושה מלקוחותיו. הוא הרגיע אותה שוב בדברים רכים, נשק לה על ראשה, ביקש מבעלי־הבית לשעשע אותה עד שובו והלך לו.

הסערה חלפה, גשם הזעף חדל. אך תחת זאת הוסיף לרדת גשם דק. החזיזים והרעמים היו תכופים יותר. שלוליות־שלוליות של מים מרופשים זרמו בכל הכפר. חנא־ליזר התעכב יותר מן השיעור, כי הרז׳שים הכריחוהו לשבת אתם ולשתות, כחוק לאיכרים בכל מקרה של מקח וממכר. רק בשעה תשע בערך שב לאכסניה ומצא את בעלי־הבית נדהמים ונבוכים. הם סיפרו לו, כי פעמים אחדות יצאה דינה מן הבית, עמדה בפתח וחיכתה לו, יצאה ושבה כמה פעמים. אך לפני כשעה בערך, כשהחשיך היום יצאה ולא שבה עוד. הם רצו בסמטות הקרובות לחפשה אך עקבותיה נעלמו…

והחזיזים בקעו בכל רגע את השמים הקודרים, הרעמים רגנו, קצפו והתגלגלו ברום ובמרחב והאדמה רעדה לקולם. הגשמים ירדו בלי הפוגות, רפו והתחזקו חליפות והחושך היה עבה ומכופל – – – – – – – – – – –

 

טו    🔗

בעיר נודעה החדשה המפליאה והמרעישה על דינה, שנעלמה ואבדה בכפר, עוד ביום המחרת בבוקר, והיתה לשיחה פי כל המתפללים בבתי־הכנסיות ובפי כל יושבי קרנות. לא ידוע מי הוליך שמועה זו במהירות גדולה כל־כך, אך הכל ידעו וסיפרו לא רק את העובדה, כי אם גם פרטים שונים, אשר סתרו זה את זה. סיפרו, למשל, כי איכרי הכפר גודשטי, שיצאו בהשכמה לאחר הגשם אל שדותיהם, מצאו חפצים שונים, שאין כל ספק, כי לדינה הם. וגם ידעו לקרוא את החפצים בשם ולתת להם סימנים: מטפחת ראש של משי אדום, נעלים לבנות, רשת מלמלה כחולה ושמלה תחתונה לבנה. החפצים האלו נמצאו בארבע רוחות הכפר.

“הכוונה ידועה,” ביאר המספר. “אם ימצאו את החפצים במקומות שונים לא ידעו לרדוף אחריה להשיגה.”

נמצא אחד שסיפר בשם איזה סוחרים, אשר שבו העירה הלילה, כי נסעו בלילה ההוא בשתים־עשרה וחצי או באחת אחר חצות הלילה, והגשם כבר חדל אז, והנה לא רחוק מגודשטי שמעו רעש אופנים, שעטות פרסות סוסים, שגמאו ארץ ומרכבה דוהרת בחפזון עד להישבר, ומתוכה נשמע קול אשה צוֹוחת. אך מפני חשכת הלילה ומפני שהסוסים רצו מהר מאד, לא יכלו לראות ולהכיר את צבע הסוסים ואת מראה המרכבה ובאיזו דרך נסעו. היה מי שסיפר בשם איכרים שבאו מכפר שרדן, כי בארמון אדונם האציל, אשר שב לפני חודש ימים יחד עם בנו מנסיעתם הרחוקה, ראו אשה צעירה ויפה מטיילת שלובת זרוע עם הפריץ הצעיר בגן. אך משום שפני האשה מכוסים תמיד בהיותה בחוץ צעיף לבן, לא יכלו לראות את פניה ולהכירה. ואולם יהודים, הסוחרים בכפר סטקן, סיפרו בקשר למאורע המעציב הזה, כי בית הכומר הצעיר, אשר באותו הכפר, המומחה הגדול לצודד בתולות ונשים עבריות, מלא בזמן האחרון צעירות העומדות להשתמד בקרוב. ואין הדבר מוטל בספק, כי גם דינה בתוכן. נמצאו פיקחים שדרשו סימוכים וראו בשתי השמועות האחרונות שהאחת ממלאה את חברתה.

“כדי שתישאר בחיקו של הגוי, הרי צריכה היא קודם להשתמד, והרי אנו ניבאנו כזאת מאז.”

“ראשו של יעקב־ליב עליה. בחכמה ובתבונה סידרה את כל הענין. במקום לברוח מן הבית ולחלל את כבוד ההורים, סידרה שבעלה יסע אתה וימסרנה לעבודה זרה.”

“כמה נשים הציל חנא־ליזר משמד והוא בעצמו נכשל.”

גם הנשים עסקו בחדשה זו והן פירשו את המאורע על־פי דרכן: “אשה מאתנו לא פגשה אותה בבית־הטבילה. בזה ניתנה יד לכוח הטומאה. אותה הסערה הנוראה, הברקים והרעמים והגשם החזק שהיו בליל החושך ההוא מעידים כמאה עדים, כי יד ‘לצים’ באמצע. הם רק הם צדו אותה בחרמם.”

“מצא מין את מינו. בת ישראל צריכה להתנהג כבת ישראל, וָלא – יקח אותה השד.”

בהזדמנות זו סיפרו מעשיות שקרו לא במרחקים ולא בימי קדם, כי אם בעיר; יש עוד אנשים שזוכרים היטב מה שקרה לפלוני ולאלמונית, שחטפו אותם “לא־טובים” בלילות החושך, והם אבדו עד היום הזה. מצאו רק פוזמק או סנדל מהם על שפת הנהר וכו'.

חנא־ליזר נשאר בכפר ושלח רץ מיוחד להביא את יעקב־ליב אליו. נבהלים ומדוכאים באו גם יעקב־ליב וגם שרה־גיטל אל הכפר. הם לקחו אתם את זקן הכפר וסבבו בכל הסמטאות העקומות ודרשו וחקרו את פי כל איכר שפגשו בדרכם. אך שום דבר חדש לא נגלה להם, מלבד מה שסיפרו זלמן ואשתו. שרה־גיטל התעלפה כמה פעמים ובקושי השיבו את רוחה אליה ושלחוה בלוית זלמן בעל המלון העירה לביתה, כשהיא חולה ומדוכאה – ושני הגברים נשארו עוד ליום ההוא בכפר. ואחר־כך התחילו נוסעים למקומות שונים לחפש את דינה. הם הרעישו עולמות, פיזרו הרבה כסף לעובדים במשטרה, לבלשים ולאנשים פרטיים, הנחשבים למומחים בענינים כאלה, שיעזרו להם למצוא את דינה. סרו בדרך גם אל הצוענית מַריוֹרה, המפורסמת בכל החבל כמנחשת מומחית. והיא, לאחר שעשתה בלהטים שונים, אמרה להם:

“הנעלמה נמצאת בידים אמונות במקום סתר שקשה לגשת אליו… שומרים עליה בשבע עינים וקשה יהיה לה לצאת משם… בקרוב יבוא אליכם ידיד נאמן־רוח, אשר יורה לכם את הדרך… תהיה מלחמת תנופה קשה. במלחמה זו ישתתפו כמה אנשים… לעזרתכם תבוא גם צעירה אחת יפה, שחרחורת… לפניכם דרך רחוקה וקשה… כמה מיני שינויים וגלגולים יבואו עוד בחייכם, אך היא תשוב אליכם…”

היא דיברה את דבריה לאט מתוך הזיה והתאמצות יתרה, בהפסקות ובגמגומים, וגמרה אותם מתוך בטחון גמור. הם האמינו בה, כמו שהאמינו בה כל הפונים אליה. ובכל־זאת לא יכלו לשבת במנוחה ולחכות עד שיבוא אליהם אותו הידיד הפלאי ואותה הצעירה השחרחורת ויילחמו את מלחמתם, והוסיפו לנסוע מכפר לכפר ולבקש את האבדה. שני שבועות עשו בדרך. סוף דבר היה, כי שבו שניהם בסתר הביתה רצוצים ומיואשים ועיפים עד מוות, כאבלים השבים משדה הקברות לאחר שקברו את מחמד לבם.

באותם הימים היה ביתו של יעקב־ליב סגור ומסוגר בפני כל. לא ראוהו עוד השכנים מטייל לפני ביתו במעיל־השינה ושרה־גיטל לא הלכה עוד בלוית סובל בתה לשוק עם הסל הגדול. הם קברו את עצמם בתוך הבית ולא ראו את אור השמש, כי גדול הכאב ורבה הבושה.

גם חנא־ליזר כלא את עצמו בחדרו, ולא נתן לאיש להיכנס אליו, אף אמו ואחותו בהביאן לו אוכל לא יכלו לראות את פניו, כי הסתירם בכר, בשכבו על הספה. רוב היום היה מסתובב בחדרו, בכה, גנח, הכה באגרופיו על ראשו, מרט את שערו ונשך את כפות ידיו. ובבוא הערב נפל על הספה עיף, כמו שהוא בבגדיו, ונרדם עד הבוקר. במשך ימים מעטים נפלו פניו, כחש בשרו ועיניו כבו. אמו ואחותו ראו בעינוייו והיו אובדות עצה, כי לא ידעו מה לעשות כדי להקל מעליו את משא יגונו. פעם אחת ניסתה אמו להיכנס עמו בדברים. אך הוא הוציא מפיו גערה כזו, שחרדה אחזה אותה והיא מיהרה לצאת מחדרו.

כעבור ימים מעטים, בבוקר מעורפל אחד, הלכו האם והבת, כדרכן יום־יום, לראות את חנא־ליזר בעד החלון והביאו לו את ארוחתו. הן ניגשו אל דלת חדרו ומצאו אותה נעולה. דפקו על הדלת ולא נענו. ניגשו אל החלון וראו כי הוא פתוח קצת. פתחוהו והכניסו את ראשן פנימה וראו כי חנא־ליזר איננו ובחדר תוהו־ובוהו. בחרדת־לב נכנסו דרך החלון לחדר ומצאו את הארוחה מאתמול כולה כמו שהביאוה. ברור היה איפוא כי נעל את הדלת מבפנים ויצא בלילה מן החלון החוצה. יצאו ושאלו את בעל־הבית ואת השכנים, אולי יודע מי מהם דבר. אך איש מהם לא ראה ולא שמע כלום. קרבה שמה הכובסת, שעלתה מן הנהר ועל כתפה אסל עם שני דליי־מים ועל ראשה כובע. הכירו האם והבת לחרדתן, כי זהו כובעו של חנא־ליזר. מיד עצרו בעדה וחקרו אותה. והיא סיפרה שמצאה את הכובע ליד הנהר. הלכה אתן להראותן את המקום שהיה מונח שם. נצטרפו אליהן אחדות מן השכנות. על שפת הנהר לא מצאו שום סימן אחר מלבד קומץ קש ועקבות סוסים. במוח כולם הבהב הרעיון, כי חנא־ליזר הטביע את עצמו הלילה בנהר. פריל ובתה נשאו קול יללה וספקו כפים. התאספו עוד אנשים וילדים, נמצאו מתנדבים אשר קפצו אל תוך סירה, שהיתה שם ושטו עם הזרם ונגדו, חיפשו, גיששו במוטות־עץ ארוכים את קרקע הנהר, אך לא העלו כלום.

שוחחו הנאספים ביניהם:

“טבע והמים נשאוהו הלאה וחסל.”

“ביום השלישי תעלה הגופה על המים.”

“זהו הקרבן הששי, שבלע הנהר הקיץ.”

“מי שרוצה לקיים מצוה ילך אל הרב לשאול, אם במקרה כזה חייבות האם והאחות ב’שבעה'…”

הנשים האומללות פירשו ידיהן וספדו לאבדתן. והאנשים לא ידעו במה לנחמן ופנו כל אחד לדרכו בבטחון גמור, כי לא יכול חנא־ליזר נשוא את צערו הכבד ואיבד את עצמו לדעת, והלכו ומסרו בנוסח זה איש איש למכיריו אשר פגש בדרך, לאמר:

“חנא־ליזר קפץ מן החלון החוצה והטביע את עצמו בדניסטר.”

“מצאו את בגדיו על שפת הנהר.”

“הוא קשר אבן לצוארו.”

המתה כל העיר לשמועה. ורבים מן ההולכים בטלים רצו אל הנהר, ולא ידעו למה. הגיעה השמועה גם אל יעקב־ליב ושרה־גיטל, והם מיהרו נבהלים אל דירת חתנם. שם ישבו כל היום עם שתי הנשים הבוכות והסופדות לנעלם. החדר הטיל עצב, כחדר אשר הוציאו ממנו זה עתה בר־מינן. ההורים האומללים שתקו, כי גדול היה כאבם ומלים נעתקו מפיהם. רק כעבור שמונה ימים אחרי המקרה הזה התחילו פתאום מדברים בעיר, כי חנא־ליזר חי והוא שב עם דינה ושניהם נמצאים בכרם על ההר… ואמנם באותו היום שנישא לחש זה באויר, ראו את יעקב־ליב ואשתו אדומים מהתרגשות נוסעים בכרכרתם נסיעת־חפזון, אמנם לא בדרך המוליכה אל ההר, אך מאנשי העיר לא ייפלא דבר. הכל הבינו, כי רק כדי להטעותם נסעו בדרך אחרת, ובצאתם את העיר הטו את הסוס לעבר ההר. אחר־כך ראו את פריל וסימה בתה הולכות עטופות במטפחות שחורות, אף שגדל החום בחוץ, בַּשביל הצר אשר ליד הנהר. ומי יפקפק בדבר, שגם הן הולכות שמה? ומובן הדבר, כי הרבה אנשים שאפו לגלות את סוד הדבר. שתי אבידות שהכל התיאשו מהן נמצאו ביום אחד, ואיך אפשר שאנשים יתנו לסוד שכזה להיקבר על ההר? ואמנם עוד באותו היום נמצאו יחידי סגולה, אשר להם נגלה הסוד, והם מיהרו למסרו מפה לאוזן למקורביהם, והללו למקורבים שלהם, עד שנתפשט בכל העיר. עצם המעשה זהו: לשטפן צ’בוטר, אשר השתתף כל הזמן בצער ידידו ועזר לו בחיפושים, נודע הדבר, כי במרמה משכו את ידידו ואת אשתו לכפר גודשטי, שם שמרו את צעדי דינה, חטפוה והביאוה ראשונה אל ארמון האציל, ואחרי כן העבירוה אל המנזר אשר ביער ליד קיצקני, כדי להכין אותה לשמד, ואחר־כך יסע אתה הצעיר לחוץ־לארץ. אז מיהר שטפן העירה בחשכת הלילה, לקח את ידידיו אל כפרו ולביתו, מקום שם חיכתה לו גם דוניה כלתו. שלשתם התיעצו כיצד להוציא את דינה מן המנזר. אחרי־כן נסעו שלשתם לקיצקני. דוניה התחפשה לנזירה נודדת, נכנסה למנזר ושהתה שם שלושה ימים ולמדה מתוך כך לדעת את כל המבואות הנסתרים של המנזר. שטפן וחנא־ליזר הכינו עגלה רתומה לשלושה סוסים “דוהרים דולקים” וחיכו מעבר ליער. באחד הלילות עלה בידה למסור לדינה את שמלותיה של נזירה אחת, אשר סחבה מאוצר הבגדים, ובלאט יצאו שתיהן מן המנזר והלכו בשבילים עקלקלים וטיפסו על סלעים, עד אשר יצאו אל המקום אשר חיכו להן, ישבו בעגלה ארבעתם ונסעו. כעבור זמן מה הרגישו במנזר בבריחה זו ורוכבים על סוסים יצאו לדלוק אחרי הבורחות. את העגלה השיגו בערבה, במרחק פרסאות אחדות מן המנזר. אז התלקחה מלחמה עזה בין הנסים ורודפיהם. חנא־ליזר היה כארי טורף. כוחו הפראי התעורר בו הפעם ביתר עוז. הוא הכה על ימין ועל שמאל הכה ופצוע, ושטפן עוזר על ידו. בתוך כך הבריחה דוניה את הסוסים, אשר הרודפים הרוכבים ירדו מעליהם בשעת ההתאבקות והיו הרודפים מוכרחים לרדוף אחר הסוסים לתפסם, והם כולם מוכים ופצועים מראש ועד רגל. באו הנמלטים לתוך עגלתם, נטו מן הדרך הישרה הצדה והמשיכו את דרכם הלאה. רק ביום השני הרגיש חנא־ליזר, כי נקעה אצבע אחת ביד שמאלו ושריטות צפרנים על פניו. גם מעילו נקרע כמעט כולו. סבל גם שטפן, כי אחד הרודפים הכה באלה על ראשו ועלתה בו חבורה. נשברה גם שן אחת בפיו, אבל שיכורי נצחון היו כולם, כי הצילו את דינה. כעבור שלושה ימים שבו העירה. בדרך החליטו שלא להיראות בעיר כדי שלא לעורר רעש, ועלו אל הכרם הרחוק והמובדל מאנשים. חנא־ליזר ודינה נשארו על ההר ושטפן ודוניה, אשר ליוו אותם כל הדרך, שבו לכפרם…

כך סיפרו האנשים והוסיפו:

“נתקיימה איפוא נבואתה של מריורה הצוענית במלואה.”

 

טז    🔗

פעמַיִם או שלוש בשבוע היו הורי דינה עולים אל הכרם לבקר אצל בניהם. ככה היו עושות גם פריל, אמו של חנא־ליזר, ואחותו. הם הביאו אתם מזונות שונים ויתר הצרכים, שהיו זקוקים להם על ההר הבודד. בכל פעם שבאו שמה, הביאו אתן איזו חרדה ועצב, כאיש ההולך לבקר אצל אהוב־לבו, שהוא חולה מסוכן, והוא ירא פן לא ימצאהו בחיים. אך בפני ילדיהם השתדלו להתלוצץ, לצחוק, לספר חדשות מבדחות מן העיר, אף על פי שהרגישו כי כל זה מזויף. באותו המקרה לא נגע איש ולא הזכירו, אף כי השתוקקו מאד לדעת את פרטיו. אנשים מן החוץ ידעו הרבה יותר מהם. בימים הראשונים שוחחו סתם, לבלות את הזמן בדברים של מה בכך. כעבור ימים אחדים ניסו ההורים בזהירות לדעת את מחשבות בניהם ותכניתם לימים הבאים ומתי הם אומרים לעזוב את הכרם.

“לעולם לא נעזבנו!” זרק חנא־ליזר דבר־החלטה מפיו.

“למה לנו העיר, אם כאן כל כך טוב?” אמרה גם דינה.

ניכר כי הזוג כבר עסק בשאלה זו ובא לידי החלטה.

“מה שיך? בודאי טוב פה יותר מבעיר,” אישר יעקב־ליב והוסיף בזהירות ובלצון. “כך ישבו גם אבותינו בארצם: איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. החסרון היחיד הוא, שאין פה במה להתעסק. וחנא־ליזר, הרי יודעים אנו אותו, אינו מסוג האנשים האוהבים להסב במיטה ולפהק.”

“אדרבה, יש פה בשבילי עבודה די והותר,” ענה חנא־ליזר בכובד ראש. “שנינו הסתכלנו בכרם מכל צד וראינו, כי אם יסַקלו את האדמה סביביו, יחרשוהו, יכלו את השיחים והקוצים, אפשר יהיה להרחיב את שטח הכרם פי שנַיִם או שלושה והוא יהיה לנו לברכה. יש בו הרבה גפנים הטעונות עקירה והחלפה באחרות. נחוץ גם לבנות גדר מסביב.”

“מדבר אתה ככורם זקן ורגיל,” קרא יעקב־ליב בצחוק מעושה. “ודאי שדרושים כל התיקונים הללו זה כבר. וגם חשבתי לדבר עם טרנטי, שיגש לעבודות האלה לאט־לאט…”

“עבודות אלו אינן לפי כוחו של טרנטי לבדו,” שיסעו חנא־ליזר. “אני אעשה אותן לפי הוראותיו ובעזרתו.”

“וגם אני אעזור להם,” אמרה דינה בתום לב. “כבר דיברנו בענין זה. טוב יהיה. תראה, אבא, כי אפשר לסמוך עלינו.”

האֵם נסתה לצחוק, אך הצחוק היה מר ורק עיוה את שפתיה. ובזהירות שאלה:

“ואַת, בתי, לא תשתעממי בישיבה פה ולא תתגעגעי העירה?”

“כיצד אפשר להשתעמם ולהתגעגע, אם חנא־ליזר עמי?” מיהרה לענות והביטה בחן אל בעלה. “ואתם הרי תבקרונו לעתים קרובות – ומה לנו עוד? שנאתי, מאסתי את העיר ואת אנשיה. תראו מה שנעשה פה במשך הזמן ותשתוממו.”

“ייתכן,” הוסיפה גם פריל להתערב בשיחה זו. “אבל לא לעולם קיץ. עוד מעט יבואו ימות הגשמים ואחר־כך החורף וקרחו ושלגיו – וכי אפשר יהיה לדור בצריף דל שכזה ובמקום שמם שכזה? אני חושבת שיש גם סכנה לדור במקום שאין בו אנשים.”

“הסכנה ישנה דוקא במקום שישנם אנשים,” ענה חנא־ליזר, “ובנוגע לימות החורף, כבר דיברנו גם על זה. בעוד ימים אחדים נתחיל לבנות לנו בית.”

“כלום יודעת אני ומבינה איזה דבר? מה יודעת אשה פשוטה כמוני?” אמרה שרה־גיטל בענוה מזויפת. “אבל קשה לי להבין בכל־זאת, איך יכול יהודי לגור מובדל ומופרש מכל העולם היהודי? והרי הימים הנוראים הולכים וקרבים.”

“פה נשב!” נפלטה מפי חנא־ליזר קריאה עקשנית.

ראה יעקב־ליב הַפיקח צורך לשים קץ לשיחה זו ואמר:

“למה לנו לדבר עכשיו בענין זה? עד ראש־השנה עוד כחודש וחצי. נחיה ונראה איך יפול דבר. בתי־תפילה ישנם ברוך השם במידה מספיקה, טלית לחנא־ליזר ו’קרבן מנחה' לדינה גם כן ישנם, ולמה לנו לדאוג ולדבר בזה עכשיו? מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.”

בשיחות כאלה או מעין אלה היו ההורים מבלים כמה שעות עם בניהם; לפעמים גם אכלו אתם מן המאכלים שהביאו, ונפרדו מהם בנשיקה ושבו לבתיהם ולעסקיהם מרוגזים ומלאים דאגה, כמו שבאו שמה, והזוג נשאר לבדו עם טרנטי, אשר היה עסוק בעבודתו הוא. כאשר היו לבדם היו משוחחים בינם לבין עצמם שיחות אחרות לגמרי, אשר נמנעו מלנגוע בהן בפני הוריהם. חנא־ליזר עמד עדיין באמצע פרשת התעלומה, ושאל אותה בכל פעם שאלות חדשות באותו המאורע הביש:

“איך זה ולמה ומי?”

ודינה פעם במתינות, כילד הקורא בסידור לאחר שסיגל לו קצת את הקריאה, ופעם בהתלהבות ובהתעוררות עצומה ופעם מתוך דמעות ובפנים מלאים צער, סיפרה וסיפרה שוב באותו המאורע שקרה לה בכפר, כאשר באו אנשים במסכות וחטפוה והושיבוה במרכבה.

“אני מאמינה, כי מכשפים היו, בני שטן, והם שהביאו את הסערה, את הרעמים והברקים ואת המטר הסוחף, כדי שלא ישמעו את צעקותי.”

“ספרי, ספרי. אני רוצה לדעת, כיצד באת אל המרכבה? הלוא היית בביתו של יהודי ואנשים השגיחו עליך?”

“אני עמדתי על סף הפרוזדור, הבטתי אל החושך וחיכיתי לך. לא ראיתי שום מרכבה וסוסים. פתאום אני שומעת קול קורא: חנא־ליזר, חנא־ליזר! רעדתי משמחה כששמעתי את שמך וקפצתי מעל הסף ורצתי לראות מי הקורא. ואז… אז הטילו על ראשי מטפחת עבה וידי ברזל אחזו בי, נשאו אותי ברוח והושיבוני במרכבה.”

והיא תיארה לפניו את מלחמתה עם האנשים אשר הובילוה. “כחתול שרטתי בצפרני ידי את ידיהם ופניהם, בשיני נשכתי את אצבעותיהם עד שפך דם וכמעט שניקרתי את עיניהם. בטוחה אני שהשארתי סימנים בגופם. אך הם, השדים, התגברו עלי.”

והיא תיארה לפניו גם את יסוריה בשבתה במנזר, את געגועיה העזים עליו, על חנא־ליזר יחידה, את בכיותיה וצעקותיה ותחנוניה. היא לא נתנה לאיש לגשת אליה. במאכלים שהגישו לה לא חפצה לנגוע ורעבה כמעט כל אותם הימים. היא היתה נכונה למות ברעב, או לטרוף נפשה בכפה.

“ופתאום באה ישועתי. כל הזמן קיויתי והאמנתי כי אתה לא תשקוט ולא תנוח עד אשר תוציאני מאותו הבית הארור. ותקותי לא רימתה אותי.” והיא לופתת את צוארו השעיר, מחבקת ונושקת אותו בחום. גם את דוניה היא מזכירה בכל פעם לטוב.

“חכמה, ערומה וטובה כזהב. לו ראית איך סידרה את הבריחה. עד עולם לא אשכחנה.”

וחנא־ליזר יושב ושומע בהקשבה רבה, מביט לתוך פיה הקטן והיפה, בולע את כל דבריה ומשתתף ביסוריה שעברו עליה. אך הוא מוסיף לשאול שאלות, אשר מוחו הפשוט אינו יכול בלי עזרתה למצוא להן תשובות:

“מי היו הנבלים שחטפוך? לשם מה חטפוך? כיצד נודע להם שאת בכפר? האם הוליכו אותך תיכף אל המנזר, או הביאוך קודם אל איזה בית ורק אחר־כך אל המנזר?”

ודינה עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היא מספרת הכל. על כל שאלה היא עונה בסיפור שלם מפליא. האנשים? מי יודע אותם ומי ראה את פניהם? הרי במסכות היו. דומים היו לשדים נוראים שחורים, שחורים ועינים אדומות כאש. על־פי דבריהם? מי הבין לשפתם? איזו שפה זרה, נלעגה, אשר רק שדים נזקקים לה. לאן הוליכוה? הרי קשרו את עיניה במטפחת. כל העולם חשך בעדה. הידקו היטב את המטפחת. כאב לה. היא חשבה שתשאר עיורת לעולם. ואת פיה סתמו, שלא תוכל לצעוק וכמעט נחנקה.

האם הביאוה לאיזה בית בדרך? מי יכול לדעת זאת? הלא היא היתה המומה, נפעמה ונדהמה ומשותקת כולה, ממש כמתה. לא ידעה בשבתה, בלכתה ובנסעה. וחושך, חושך מסביב. ונורא, נורא על כל סביבותיה. למה המנזר? להם זהו מקום קדוש. ומשלהם כל מי שרוצה להיות קדושה וטהורה, צנועה ותמה הולכת שמה, להתקדש ולהתפלל. הם אומרים שאסור להשאיר ליהודים אוצר כמוה. כל בחורה טובה וכל אשה יפה ונחמדה מבנות ישראל מעוררת בקרבם רוח קנאה! – כה סיפרו לה הנזירות.

“הם אומרים, כי אמונתם היא אמונת־אמת ואלוהיהם הוא האל הרחמן והטוב.”

“דרַקוּ־לוּי!” חורק חנא־ליזר שן.

כן. שם נודע לה, כי ישנה חברה אחת באיזו ארץ, אשר אוצרות־קורח לה, והיא חושבת לה למצוה גדולה להכניס תחת כנפי דתם נפשות מישראל. הנה, למשל, ישנם בכרמם ענבים משובחים, שאין כמוהם בכרם אחר. מיד נמצאים אנשים שחומדים אותם. והנה הם מטפסים על הרים גבוהים, מסכנים את חייהם וגונבים. כמו שהיה בכרמנו.

“כך היא דרכו של עולם. רואים בחורה טובה ונאה, והיא יהודיה, חומדים הם את יפיה וגם את נשמתה ואורבים לה לגזלה מידי הוריה, או בעלה. ישנן כאלה שדעתן קלה ומסכימות, ואולם אני… מוכנה אני להשחית את יפי־פני, לנקר את עיני. אותך, חנא־ליזר, לא אמיר אפילו בבן מלך. לעזאזל ילכו כולם!”

הא! היא יודעת לבאר את הדברים המופלאים ולתרץ את כל הקושיות המנקרות במוחו של חנא־ליזר. היא יודעת שמוחו מתקשה לפעמים להבין דברים פשוטים. ועל־כן היא מבארת ומקרבת את הדברים לשכלו, עד שהוא מתחיל להבין. ואז הוא מתרגז וכועס על השפלים והנבלים, הרוצים לזכות דוקא בדבר שאינו שלהם, כאילו היה הפקר. גזלנים, מנוולים ושודדים!

“פה על ההר הזה טוב לי. איש לא ידע איפה אני,” אמרה מתוך העיפות שהפילו עליה ביאוריה.

והוא נוהם מתוך כעס:

“גדר גבוהה נעשה לכרם ולא יראו אותך המנוּולים. ואם ינסה מישהו לחדור הנה בלי רשות – מרה תהיה אחריתו.”

דינה סומכת ראשה על חזהו, כילד המתרפק על אמו, וממלמלת: “כן, יקירי. אני בוטחת בך. לולא עזבת אותי בכפר יחידה לא היה קורה לי שום אסון. הלא התחננתי אז אליך.”

והיא מבטיחה לו, כי הכרם יהיה לה מעכשיו עולמה, והוא, חנא־ליזר, הוריה, אמו ואחותו – אלה הם לה כל אנשי תבל. יותר אינה דורשת כלום. היא סבלה דיה, רק מנוחה ולא עוד.

ושניהם שקטים, שלוים ונהנים זה מזה. שעות שלמות הם עומדים ומסתכלים בעבודתו השקטה, השיטתית והעקשנית של טרנטי, המביט בעינים פוזלות אל אלה הצעירים, שבאו פתאום לכרם להפריע את הדומיה השלטת על ההר. למד גם חנא־ליזר לעבוד במעדר ובמכוש. ויש אשר גם היא מנסה לעבוד. מטיילים הם בכרם וסביבו, מודדים בצעדיהם את השטח, אשר עליו ייבנה הבית. עורכים את תכניתו. אף התחיל חנא־ליזר בהכנות לבנין והכשיר את השטח שהקצה לו לבית.

אך גם בימים הטובים ההם חסר היה שיווי־המשקל לרוחה של דינה, וחנא־ליזר ראה בה זרות ותהפוכות. היו ימים אשר בלי כל סיבה נחה עליה איזו קדרות ומרה שחורה. אז מאסה במאכל ובמשקה, שכבה על־פי־רוב על המיטה אחוזת תרדמה. ויש אשר פתאום התעוררה, התרוננה, פיזזה והשתובבה, כילד חסר־דאגה, צחקה ונתנה בשיר קולה. ואז משכה גם אותו להסתובב אתה ולפזז ולא נתנתו לעסוק בעבודתו, עבודת הסיקול.

“חדל, חנא־ליזר, לעבוד. שנינו צעירים ואני רוצה לחיות חיים סוערים. נרקוד, נשיר. כל־כך נעימים החיים. עוד תספיק לעבוד. לעת־עתה יש לנו די!”

ויש אשר תקף גם אותה החשק לעבוד, ואז עשתה כל עבודה קשה. שאבה מים בדלי הגדול מן הבאר העמוקה, עדרה במעדר וחפרה בקרקע בתולה. שירשה שיחים והוציאה אבנים מאדמת הטרשים. בכל פעם שראה אותה בעבודתה הקדחתנית, כעס וגער בה. אך היא המשיכה ואמרה:

“אינני ‘פריצה’ מפונקה. גם בבית אבא עבדתי תמיד. חזקה אני כמוך,” הוסיפה בצחוק. “הבטלה משעממת אותי. מהר נא והבא חמרי־עץ ואבנה יחד אתך את ביתנו. ליד הסלע בתוך הכרם נבנהו. גינת פרחים אעשה סביב הבית. יום־יום אשקנה. מה יפה יהיה אז! הר גדול, פרא ומסולע ועל ראשו כרם ובכרם בית ופרחים, ובבית אנחנו שנינו, כאדם וחוה בגן־עדן. מה תאמר אתה, דוב שלי? הורד אלי את ראשך ואסלסל מעט את רעמתך.”

קולה היה משונה, דבריה יצאו מפיה בשטף, ובגרונה חילחל צחוק זר, רגשני, ופניה הביעו איזו חרדה ואי־מנוחה.

וכעבור שעה או שעתים והיא בוכיה וגונחת:

“רעה אני, מושחתת, מקולקלת כולי. למה אתה אוהב אותי? שנא אותי. איני כדאית לך. רעים וחטאים הם כל האנשים. תפצה האדמה את פיה ותבלע את הכל, את הכל וגם אותי.”

ופעם אחת, לאחר שנפרדו הוריה מהם, כתום הביקור הרגיל, נשארו שניהם יושבים תחת עץ אגוז גדול ומצל. חנא־ליזר שכב שרוע על העשב וראשו נח על ברכיה. היא סלסלה בשערו ופיטפטה הרבה. פתאום גחנה אליו ואמרה לו:

“חנא־ליזר! סוד יש לי לגלות לך, אשר אפילו לאמא לא גיליתיו. אתה רוצה לדעת אותו?”

הוא הפנה ראשו אליה, שיוכל להביט ישר אל פניה, ושאל בסקרנות:

“מהו?”

“אני מתביישת לומר לך, ולכן אגלהו לך בלי דברים. הטה אזנך, הסכת ושמע.”

והיא אחזה בראשו, הורידה אותו למטה ושמה אותו על בטנה. הוא לא הבין למה היא מתכונת.

“ומה?” שאלה בחיוך.

הוא היה נבוך ולא ידע מה לענות.

“לא שמעת מאומה, תם שלי? אם כן הטה אזנך אל פי.”

והיא לחשה לתוך אזנו דבר־מה.

“מה? לא שמעתי כלום.”

“הקשב עוד פעם.”

והיא לחשה שוב לתוך אזנו. חיוך רחב של תמיהה התפשט על כל פניו הנוהרים.

“מאימתי?”

“מלפני ימים אחדים.”

הוא חיבק את ראשה בזרועותיו, לחץ אותו אל חזהו ונשקה על מצחה, על שׂער ראשה, על עיניה ועל שפתיה.

“נגדיל ונרחיב את הבית שנבנה. נוסיף בו עוד חדר אחד. גיבור יהיה כמוני וטוב ויפה כמוך…”

ובלילה ההוא התעוררה דינה פתאום מתוך שנתה בצעקת בהלה ושאלה את חנא־ליזר, אשר הקיץ גם הוא לקולה:

“האם לא שמעת דבר? מישהו עמד ליד החלון. הוא הלך כמתגנב. שמע, הכלב נובח.”

“רק חלום חלמת. הכלב נובח בכל לילה. כך דרכם של הכלבים.”

ובכל־זאת קם, ירד מעל המיטה, הדליק נר, נעל סנדלים ולקח בידו דקר ויצא החוצה. היא הרימה את ראשה, הקשיבה רגעים אחדים, אזניה ספגו קולות חשודים… נדמה לה כי שומעת היא ריצת בהלה, התגוששות, צעקה לעזרה… הטביעה את ראשה בכר. גופה התפלץ והזדעזע. יבבותיה נבלעו בכר שנרטב מדמעותיה. מעבר לחלון נשמע צפצוף צפור לילה, שנטרפה בידי עוף דורס. נביחות הכלב התרחקו… לאחר זמן מה שב חנא־ליזר, קרב אל מיטתה, שם ידו על גבה ואמר בקול מרוגז ומאיים מתוך נשימות כבדות:

“אל תיראי, דינה. איש לא יהין לגשת הנה כל זמן שאני פה. כי את ראשו אפוצץ. מראש ההר אל הבקעה אשליכנו, כצרור עפר. ואם שלושה יהיו, ואם חמישה – איש לא יימלט חי מתחת ידי.”

אפשר ששמעה ואפשר שלא שמעה, כי את ראשה לא הרימה מתוך הכר. וגופה לא חדל מלהזדעזע. ראה כי הדקר עדיין בידו, הניח אותו מתחת למיטה. כיבה את הנר ועלה לישון.

 

יז    🔗

הימים היו ימי עבודה ליהודי העיר, ימי אספי קיץ. בערוגות הצהיבו עלי הטבק האחרונים ובמשתלות גמרו לקטוף את ה“אפרוחים” האחרונים ונשארו במשתלות רק הגבעולים הערומים, המשחירים מיום ליום. הנשים, הבחורות והנערים, העוסקים בהשחלת הטבק על חוטים ארוכים, גומרים את עבודתם, ואת מחרוזות הטבק הארוכות מעבירים מרשותה של השמש, אשר יִבשה אותן, אל רשותן של הרוחות הנושבות על העליות שמעל לבתים. שם תהיינה תלויות עד בוא הקרח הגדול. מכל חצר עולה עשן עבה השמימה, כי הנשים מבערות אש תחת החצובות, אשר עליהן עומדות מחבתות־נחושת ורוקחות כל מיני מרקחת, ביחוד של שזיפים. הסידנים והזפתנים ממהרים להביא סיד, זפת ועטרן לפני בוא גשמי הסתיו. והדרכים המוליכות לכפרים הומות מאנשים. סוחרי הכפרים נוסעים בעגלות קטנות רתומות לסוס אחד, סובבים בכפרים, אוספים צמר־כבשים וכל מיני דגן ושולחים אותם העירה. ביחוד גדול הרעש על־פני הנהר. שם העבודה מגיעה לידי רתיחה. מלבד שקי התבואה שמביאים, והפריקה והטעינה ושילוח המעברות והדוברות על פני המים, מביאים בעונה זו כל מיני עצי־הסקה ועצי־בנין. ומאות אנשים עסוקים בסידור העצים האלה לאורך שפת הנהר בתחום העיר, מאחורי בתי־התפילה. בעונה זו עסוקים כל תושבי העיר במידה כזו, שאין לבם הולך אחרי חדשות. המאורע האחרון של דינה וחנא־ליזר העסיק אותם ימים אחדים וירד מעל הפרק, כמעט שכחוהו. אך הנה קרה שוב מקרה יוצא מן הכלל, אשר הרתיח את המצולה והעלה שוב את זכר הזוג על שפתי כל.

הדבר היה באחת משבתות אלול. החתונות, שהתחילו בשבת “נחמו”, נמשכו עוד וחתנים הובלו ברוב עם אל בתי התפילה, לעלות לתורה ולקבל על ראשם מטר אגוזים, שקדים וסוכריות, אשר הנשים המטירו עליהם מעזרת הנשים. הילדים, שבאו לשם זה מכל קצות העיר, כרעו על ברכיהם והשתטחו על הרצפה לאסוף את המגדנות. בחשיבות מיוחדה ובהרחבת־הדעת הלכו זוגות־זוגות, או כנופיות שלמות של גברים ונשים מקושטים בהדר תלבשתם מבתי התפילה אל החתן, ומי אל הכלה ומי גם לזה וגם לזו ל“קדושא רבא”. באותה שעה עברה ברחוב הראשי עגלה רתומה לשני שוָרים גדולים מלאה שקי חיטה חדשה. ועל השקים ישב אנדרי פפושוי וזירז בכל פעם את השוָרים בקריאה: “אויס צ’לה!”, “אויס צ’לה!” פגשו בו שני יהודים סוחרים ממכריו, שהלכו מאיזה “קדוש” ושאלוהו, למי הוא מוביל את התבואה. לאחר שענה על שאלתם הצטלב אנדרי וסיפר להם, כי מחוץ לעיר, בבקעה אשר בין החורשה ובין ההר נמצא חלל לא ידוע… הזמן והמקום הועילו לשמועה שתתפשט במהירות הברק מקצה העיר ועד קצה. ותיכף לאחר סעודת־הצהרים נראה מחזה כזה: שמש של שבת אלול זורחת לכבוד החתנים והכלות בכל הדרה. משמאל נמשך נהר דניסטר כסרט כחול, הנוהר לו באפיקיו, דרומה לים השחור. מימין למלוא העין עומד לו בטל הר־פרא ענק ורק בתחתיתו נמצאים גנים מעטים, מלאים מברכת האדמה: תפוחים אדומים וכתומים, אגסים מוזהבים ושזיפים כחולים. כולם נרדמים עיפים ומחכים לבעליהם, שיורידום בטרם יפלו מאליהם. זוגות־זוגות של אגוזים גדולים בתוך קליפתם הירוקה תלויים כנזמים על העצים מרובי הענפים. ובין ההר לנהר נמתח הכביש כיריעה בהירה. כולו זרוע ילדים וילדות; מהם לבושים בגדי שבת ונעולים נעלים שלמות, אך מאובקות, ומהם יחפים ופרומי־בגד – זהו החלוץ העובר לפני המחנה, הפזיז והממהר והוא צועק וסואן. אחריו ערב־רב של בחורים ובחורות, אברכים ונשיהם בבגדי צבעונין, מפצחים זרעונים וגם הם פוסעים פסיעות גסות. אחריהם הנמושות – סקרנים באים בימים, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, היונקים משדי אמם המגולים. זהו המאסף לכל המחנה, ההולך אל הבקעה אשר מחוץ לעיר, לראות את החלל ולחקור, מי הוא וידי מי שפכו את הדם. לדאבונם הגדול איחרו קצת. במקום המעשה היו כבר אנשים אשר הקדימו אותם והם עומדים סביב החלל ומטפלים בו. שלושה שוטרים עירוניים, זקן הכפר הסמוך ואיכרים אחדים עומדים על שפת הבקעה ואינם נותנים לכל המחנה הגדול, אשר בא מן העיר לרדת אל תוך הבקעה. באין ברירה הצטופף הקהל מרחוק וצפה אל הנעשה. ראו כאשר פשטו מעל החלל את הבגדים, שעל פיהם ראו, כי לא פועל פשוט אף לא איכר הוא החלל. בגופו לא היו סימנים של יריה או הכאה בברזל חד או קהה. אמנם היו בגופו הרבה כתמים כחולים וגם צלעות שבורות. אך אלה באו, כעדות הרופא, מחמת נפילה וגלגול על אבנים וסלעים. הפנים היו מלוכלכים בדם ואבק לבן של גיר ולא היה אפשר להכירם. ברור היה, שזה נפל ממקום גבוה לתוך הבקעה. אך שאלה עמדה לפני החוקרים: מאיזה צד ומאיזו סיבה נפל – אפשר שהלך הלילה בַּשביל הצר שליד הבקעה, ומעדו רגליו ונפל. ואולי היה שיכור ונתגלגל מטה. ואפשר שעמד על ראש ההר מעבר לבקעה ונפל משם.

הקהל עמד כל הזמן צפוף ועקב במתיחות העצבים אחרי כל תנועותיהם של הרופא וחוקר־הדין ויתר פקידי הרשות, שסבבו את החלל אבל לא יכלו לשמוע כלום, מפני המרחק הרב וגם מפני הרעש שהקימו הילדים, אשר שכחו מהר לשם מה באו הנה, ומצאו להם משחקים שונים, זרקו אבנים, טיפסו על העצים, התקוטטו וקראו למהלומות.

“ש־ש־ש, שקצים! הסו!” קראו להם הגדולים בכל פעם.

“ראו, הנה הוציאו מכיסו אקדח.”

“הנה גם פגיון.”

“כפי הנראה, הלך להרוג מישהו, והשכימו והרגוהו.”

“ראו, שעון כסף. כפי הנראה הוא מן ה’פריצים'.”

בקהל הצפוף נראתה פתאום תנועה. עמדו על ראשי אצבעות רגליהם, זקפו את ראשיהם והביטו אל בעלי החקירה, אשר השאירו ליד החלל שני שוטרים והם התחילו מטפסים ועולים בנתיב עקלתון אלכסוני על ההר.

“הם עולים אל כרמו של יעקב־ליב.”

“היכן הוא הכרם?”

“שם, שם על ראש ההר. אינך רואה שם שיחים ירוקים?”

“ושם נטעו כרם ושם גרים אנשים? אם יתנו לי מלוא ביתי כסף וזהב, לא אסכים לגור במקום שכזה.”

“הלא רואה אתה שנמצאו בעלנים: גוי שוטה, חנא־ליזר הפרא ובתו של יעקב־ליב הז…”

“היא רגילה למקומות שכאלה. גם המנזר עומד על הר בתוך יער…”

סוף־סוף השתעמם הקהל מלעמוד ולחכות עד שירדו מן ההר ורבים מתוכו התפזרו לצדדים שונים, שכבו על הדשא, טיפסו על סלעים, נכנסו לחורשה וירדו אל הנהר, והסיחו את דעתם מן החלל. אך כעבור זמן מה ירדו החוקרים מההר. הקהל ראה והתכנס שוב לראות את אשר ייעשה. לבסוף הביאו עגלה, שמו בה את החלל הפלאי והובילוהו העירה אל בית־החולים העירוני לשם ניתוח ובדיקה נוספת. עגלה זו זכתה להלויה גדולה, ובה השתתף כל אותו ההמון הרב, אשר בא מן העיר, וכמעט באותו הסדר, שבא משם. בדרך דיברו על החלל והביעו השערות שונות.

“מעשה שודדים.”

“אי־אפשר. הרי מצאו אצלו גם את השעון גם את האקדח והפגיון וגם כל בגדיו עליו.”

“אִבוד עצמי לדעת.”

“מבני הפריצים. ניכר מן הבגדים והלבנים.”

“חיפשו גם בכרמו של חנא־ליזר.”

“הוא מסוגל לדברים שכאלה. מצא גנב בכרם, נטל אותו בשתי אצבעות, הרימו למעלה והורידו למטה – והנה חלל.”

“שטויות. לפי הבגדים נראה, שזה אינו מארחי־פרחי, ההולך בלילה לגנוב ענבים.”

“ענבים לאו דוקא. יש עוד פרי יותר מתוק מענבים. זהו בודאי המשך לאותו ענין.”

אותו ענין היה מפורסם ולא היה צריך ביאור.

“לא היו דאגות לאשה והלכה וקנתה לה חזרזירים'. בחור משוגע שכזה. לא יכול למצוא לו אשה כערכו. הוא רצה דוקא ביפהפיה ומיוחסת – והנה לו דיסה בחלב.”

נכנסו העירה כמעט סמוך לערבים והתפזרו איש לביתו וסיפרו לאלה שלא הלכו מאיזו סיבה שהיא לראות את החלל. היו שהביעו השערה כי החלל הוא שליח המנזר, שהלך להוציא את דינה מבית בעלה, ולהשיבה למקום שהיתה שם, ומצא את קברו בבקעה אשר מתחת להר. ומיד מצאו אנשים סימוכים שונים לדבר, כיד דמיונם הטוב עליהם. וכל אחד גמר את סיפורו באזהרה:

“יד לפה. אסור לדבר בכל הענין הזה.”

ממחרת לאותה שבת יצאה עגלה גדולה מחצרו של יעקב־ליב והיא טעונה רהיטים, כלי־בית, שקים ובהם כרים וכסתות, ארגזים עם לבנים ובגדים ומיני מזונות. נסעה העגלה בדרך העולה אל הכרם וטרנטי נוהג בסוסים. לפנות ערב נסעו שמה גם יעקב־ליב ושרה־גיטל בכרכרה שלהם. את ביתם סגרו, הגיפו את התריסים והשאירו בו את סובל לשמור עליו. בעיר דיברו כי יעקב־ליב חלה, והרופאים יעצוהו לעזוב את העיר ולשבת במקום אויר צח. אחרים אמרו, כי עוברים הם לעונת הבציר לשבת עם בניהם.

באו ימי ראש השנה. איש לא ראה את יעקב־ליב ואת שרה־גיטל הולכים לבית־הכנסת. הם באו, כפי הנראה, לפני כל המתפללים. הוא עמד על מקומו ליד ארון־הקודש על רגליו כל שעות התפילה עטוף בטליתו ופניו אל הקיר. והיא ישבה על מקומה בעזרת־הנשים ומטפחת המשי כיסתה לא רק את ראשה ואת מצחה, כי אם גם את עיניה. היא לא יכלה למשול ברוחה כבעלה, התפללה מתוך בכיה וגניחה; אך בלי טענות ותלונות על הקדוש־ברוך־הוא. באותו ראש־השנה לא השתתף יעקב־ליב בקנית ה“עליות”, כדרכו שנה־שנה. אך הגבאים הבינו את המצב ונהגוּ בו כבוד והשאירו למענו את ה“חמישי”, שהיה קונה ביום הראשון לראש־השנה. שניהם השפיעו מעצבונם על המתפללים, והללו הניעו ראש, רמזו זה לזה והתלחשו… כאשר שבו הביתה היו עיניהם מושפלות ונמנעו מלהיפגש עם עיני מישהו. אז ראו אנשים כי הוא היה חיור, בראשו ובזקנו נגלו הרבה שערות לבנות ובכל תנועותיו רשלנות. ושרה־גיטל רזתה מאד.

חנא־ליזר ודינה גם הם היו בימי החג בעיר, אך לא התפללו בבית־הכנסת הגדול, כי אם בבית־התפילה הישן אשר בקצה העיר, לא הרחק מן הגבעה, אשר שם התפלל פרץ וגם הוא בנערותו. בשעת התפילה התהלך בפרוזדור, טליתו על שכמו וציציותיה נגררות על הרצפה. הוא היה שקוע בהרהורים ולא שם לב לאיש. דינה ישבה בעזרת־הנשים ליד חמותו ומטפחת המשי הלבנה שעל ראשה כיסתה את כל שערותיה. הכל הביטו אליה. פניה היו מאובנים ורציניים. היגון המתוח עליהם הוסיף לה חן מיוחד. את עיניה לא הרימה כל הזמן מתוך ה“קרבן־מנחה” החדש, והתפללה בלחש על־פי הוראות אשה צעירה אחת שישבה לידה. רק שפתיה נעו וקולה לא נשמע. ביום הכיפורים הרגישה פעמַיִם חולשות הלב עד התעלפות. קראו לחנא־ליזר, והוא נבהל מאד. בפעם הראשונה הוציא אותה מעזרת־הנשים על זרועותיו החוצה ושם שבה רוחה אליה. לאחר ההתעלפות השניה, לפני תפילת “מנחה”, נשא אותה כל זרועותיו אל ביתו והם לא באו עוד לבית־התפילה. לרגל כל התעלפות קמה מהומה בין הנשים ונשמעו קולות: מים! נטפים! אך הנשים בעלות הנסיון הרגיעו את הנבהלות:

“לא כלום. הריון. כך דרכן של צעירות בהריונן.”

כלו הימים הנוראים ויעקב־ליב עם כל משפחתו עלו שוב ההרה.

 

יח    🔗

הילדים והילדות מבני עשר ומעלה עלו בעונת הבציר יום־יום לפני עלות השחר אל הכרם לבצור ענבים. כל אחד הביא אתו לחם ליום, סכין ודלי־עץ, ועבד ברינה מעלות השמש עד שקיעתה, לא רק לשם קבלת השכר הפעוט, ששילמו להם בעד עבודה זו, כי אם בעיקר לשם אכילת ענבים ושתית “מוסט” בהיתר ואכילת שזיפים, אגוזים ואגסים באיסור, בלי דעת בעלים. ועוד יותר משך אותם ההר, אשר היה לכל הילדים מקום קסמים וסודות, קרוב אל אלוהים, כי השמים נוגעים בראשו. ועכשיו, בכלות הבציר, שבו לבתיהם על פי רוב בקיבה מקולקלת מן הענבים והפירות, שאכלו בלי מידה. ובכל זאת היו כולם שבעי רצון והלכו לבתיהם בשירה. בארנק מעט כסף מזומן, בכיסים ובחיק הרבה אגוזים, שלא נתקלפו מקליפתם הירוקה, ובידים דליי־עץ מלאים ענבים – מתנה לאחיהם ולאחיותיהם הקטנים. ימים אחדים לאחר הבציר נגמרה גם דריכת היין. שלושת היהודים הגבוהים, רחבי־הכתף, בעלי הזקנים השחורים הסבוכים, שרגליהם גלויות מהברכים ומאדמות מדם הענב אשר דרכו בגת, נשארו עוד לזמן מה בכרם, עד שיורידו את היין אל מרתפו של יחיאל בדי, שקנה את כל היין בשותפות עם אלי ברבר. כי השנה ויתר יעקב־ליב על מנהגו ומכר את היין. הגיגיות עמדו מלאות יין תוסס עכור. החרצנים צפו למעלה ובועות זעירות עלו מתהום הגיגיות על פני היין בזו אחר זו, התלקטו יחד והתחברו לצורות שונות, כאשכול ביצים זעירות במעי העוף, רקדו ורתחו כסיר נפוח, פיעפעו והתבקעו ואחרות עלו תחתן. האויר כולו רווּי יין. העצים והגפנים עמדו הלומי יין, כשיכור המתנמנם מתוך עמידה. בלילות הדומיה נשמעה מנגינת היין התוסס. אל הכרם באו עגלות גדולות רתומות לזוגות שוָרים נתונים בעול, עמוסות חביות גדולות מונחות זו על גבי זו וחבלים עבים מהדקים אותן אל דפנות העגלה, שלא תיפולנה בדרך. ובחזרה מן הכרם משתרכות העגלות בזהירות ובלאט. שלושת הדורכים מילאו את החביות יין מן הגיגיות לפי הוראותיו של יעקב־ליב; וחנא־ליזר עזר להם להעלות את החביות על העגלה. הוא התיצב הכן על רגליו המוצקות ותמך בגבו החזק את החביות המלאות, עד שמשכו אותן אל תוך העגלה.

לבסוף הוציאו את היין מן הכרם. השאירו רק מעט ממנו לצרכי הבית. שלושת הדורכים קיבלו את שכרם בצירוף כדים גדולים מלאים “מוסט” וסלי ענבים והלכו להם לבתיהם לנוח מעבודתם הקשה – ובכרם שלטה דממה. אז שב חנא־ליזר לעבודת הבנין, אשר נפסקה מפני החגים ועונת הבציר והדריכה. הוא חזר בו מרצונו הראשון להקים בית־אבנים גדול, כי ראה שלא יספיק לגמרו עד עונת הגשמים, והחליט להקים לו לעת עתה דירת עראי. על כל שטח הבנין שסימנו לבית העלה גג ברזל, ועל חצי השטח הקים קירות מנצרים עבותים וטח אותם מבית ומחוץ בטיט מעורב בגללי בהמות, בכוונה תחילה להרסם בקיץ הבא ולבנות תחתם קירות אבן. טרנטי הביא מן הכפר הקרוב שני נגרים, והם עסקו בעשית החלונות והדלתות, וגם תנַר אחד הביא. חנא־ליזר טרח ועסק גם הוא בבנין, דרך את הטיט ברגליו, טח את הקירות ואת העליה וניצח על הנגרים והבנאים. עבד בעצמו מרץ וזירז את הפועלים שיגמרו את מלאכתם.

“חושש אני פן יקדימו הגשמים ויפריעו בעד עבודתנו.”

ואמנם עננים באו יום־יום מהמערב. הללו חלפו ואחרים באו תחתיהם. השמש הציצה לרגעים ונעלמה ושוב נתגלתה ונעלמה. רוח קרה נשבה ונהמה. סימני סתיו אלה דחקו בו שיכלה את מעשה הבנין. וכאשר יהיה לו מקום להיסתר בו מפני הגשם והקור, יוכל לפנות את לבו ליתר העבודות הרבות העומדות לפניו. פרא הוא המקום, קודרים הם הסלעים, רבים הם צמחי הבר והשיחים. הם מטילים אימה על דינה ומשרים עליה יגון. אין דרכים ומשעולים וקשה מאד לטייל מחוץ לכרם. חלקה גדולה של אדמה פוריה מחכה לגאולה. מה טוב יהיה כאשר יפוצץ את הסלעים, ישרש את צמחי הבר, יחפור את האדמה הדשנה ויטע גפנים ועצי פרי! בית־אבנים גדול ויפה יעמוד באמצע על ראש ההר וסביבו לכל מלוא העין ישתרעו הכרם הגדול וגן הפרחים אשר דינה רוצה לנטוע. רוח־חיים יִפח בהר הזה. הלא זה חלומה של דינה וגם חלומו הוא. תראה דינה, מה הוא מוכן ויכול לעשות בשבילה ובשביל היצור המסתתר בקרבה…

לשמחתו הרבה איחרו גשמי הסתיו לבוא ואחרי ימים מעוננים אחדים באו ימי “קיץ־האשה”. קורים לבנים נמתחו באויר, עפו ונפלו על ראשי השיחים וכיסו אותם ברשת דקה מתנוצצת ומתנועעת. החוטים הללו נפלו גם על גבו השחור בשעת העבודה ועל ראשו המגולה. נעימה היתה לו העבודה וקלה מאד לפי כוחו, ושמחתו היתה גדולה בראותו בהתקדמותה. אבל רע לו שדינה באה למקום עבודתו מפעם לפעם וגורמת לו יסורים במנהגה המוזר. מה לה ולעבודת הבנין? הכאירינה או כמַרוּסיה תהיה היא, היקרה לו כבבת־עינו, שתתעסק בטיח הקירות או בהסעת קירות? הוא מתחנן אליה שתרחם עליו ולא תתנועע, וכל־שכן שלא תעבוד. אבל היא אינה שומעת. הוא רואה כי כרסה הולכת ומתבלטת, שמלתה קצרה מלפניה במידה ניכרת, עד שמציצים מתחתה פוזמקאותיה. בכלל אינו מבין, למה לה להיות כל היום בחוץ, לטרוח ולרוץ הנה והנה. צחוק היא עושה לו באמרה שהיא רוצה לעזור לו. הוא זקוק לעזרתה? את ההר יעתיק ממקומו, את הסלעים יעקור ויפוצץ, אם היא תצוה עליו. די לו שהיא מכינה לו אוכל ומציעה לו מיטה נקיה. הוא מוכן להסתלק גם מזה, ובלבד שתבטיח לו לשבת תחתיה ולנוח. ואולם היא מתלוצצת, צוחקת ומוסיפה לעשות את שלה. וכאשר היא צוחקת, מוכרח גם הוא לצחוק, אפילו מתוך כעס. זה כוחו של צחוקה. מדי ראותו אותה לוקחת אבן גדולה בזרועותיה, מניחה את קצה האבן על כרסה ואומרת לשאתה אל מקום הבנין, או בהעלותה מן הבאר דלי כבד מלא מים, או בהרימה ארגז של מסמרים להמציא לסַכַּך, אז לא עת צחוק היא לו. דבר מה מתבלבל במוחו עד כדי טירוף הדעת. הוא מפסיק את עבודתו, רץ לקראתה מלא יאוש וכעס וקורא:

“מה את רוצה ממני, דינה? לקצר את חיי? מבטיחך אני כי לבי יתפקע בי.”

והיא מחייכת ואומרת:

“לא כלום, חנא־ליזר השוטה. אל תירא ואל תפחד, שום רעה לא תבואני. אדרבה, העבודה תביא לי תועלת. איני יכולה לראות אותך עובד כל היום ואני בטלה מעבודה. יהי גם חלקי עמך בבנין הזה.”

ויש ימים שהוא חושב כי טוב לה שתימצא בחוץ ותעבוד יותר משתהיה לבדה בחדר. כי היא סוגרת בעצם היום את דלת חדר משכבה ועל החלון היא שמה מסך, כדי שלא יוכל להביט פנימה ולראות את מעשיה. הוא עומד מאחורי הדלת, דופק, קורא בשמה, מדבר ומתחנן אליה שתפתח לו – והיא אינה עונה. מחשבות נוראות עוברות אז במוחו. הוא, שמעולם לא ידע מורא ופחד, מתחיל לפחד בזמן האחרון. וזה פעמַיִם משך את הדלת בכוח ושבר את המנעול.

“למה אתה עושה לי כדבר הזה?” שאלה אותו ועיניה מביעות כל־כך הרבה יגון עד שלבו נקרע. “למה אינך נותן לי להיות לבדי? יש לי צורך בזה. יבוא יום ואגלה גם לך מה שבלבי. לעת־עתה אהבני ואוֹהַב אותך גם אני.”

כדברים האלה היא מדברת אליו בקול חלש ובתחנונים. היא מתחננת אליו, שיאהבנה לעת־עתה. וכי היא מפקפקת באהבתו אותה? למי יפנה? למי ישיח את צרת לבו? לבדם הם על ההר הזה. וטרנטי, הידבר עמו? מה יבין? הוריה שבו העירה, מיד לאחר שהורידו את היין, כי איך אפשר להם להזניח את ביתם ועסקיהם? לפני עזבם אותם ביקשו מדינה שתלך עמהם העירה, תשב אתם עד שיגמרו את בנין הבית ועד שתלד, ואז תשוב לביתה. אך היא צחקה להצעה זו:

“כמו שאת, אמא, שומרת על בעלך ודואגת לו, כך גם אני.”

אמרה אמא לשלוח אליה את סובל, שתעזור לה ולא הסכימה:

“ביתי אינו גדול כל־כך שאהיה זקוקה לעוזרת. אם סובל תעשה את כל העבודות בביתי, מה אעשה אני? הלא אפשר לצאת מן הדעת.”

אמר לה גם חנא־ליזר שתרד לשבת בעיר והוא יבוא אליה בכל ערב, וגם לזה לא הסכימה.

“למה? בשביל מה? איני יכולה לראות את העיר ואנשיה.”

וימי הסתיו הולכים וקרבים. התנצל הכרם את עדיו. עומדות הגפנים דלות וריקות – חבילות־חבילות של קנים דקים עקומים בלי תואר והדר. קומטו העלים המעטים אשר נשארו עוד עליהם לפליטה, וגם הם נכתמו בכתמי חלודה ונכמשו. גם העלים אשר על עצי הפרי הצהיבו וקרחה עלתה בהם. יום־יום נושרים העלים, נופלים פגרים מתים מסביב לגזעים. באה רוח ומטלטלת אותם ומפזרתם לכל עבר. יגון שפוך מסביב. אך קול העבודה המנסר ליד הכרם מגרש קצת את היגון; חמשת העובדים ממלאים את המקום תנועה וחיים. כל אחד עוסק בשלו. טרנטי מבריך את הגפנים, חופר להן גומות ושופך עליהן עפר, והן מוטלות כמו בקברים. יתר הפועלים עוסקים בבנין. הגרזן והפטיש, המסור והמעצד, מתנועעים ומשמיעים כל מיני קולות שמתלכדים יחד. הכרם נעלם וקיבל צורה של בית־קברות מלא שורות־שורות של גלי עפר ותחת כל גל טמונה גפן ערומה רדומה, העתידה להתעורר באביב הבא בכוחות חדשים – ובית ארעי הוקם, אשר בעליו חשבו לחדשו באביב הבא, להגדילו, להרחיבו ולפארו.

והנה הלכו להם גם הפועלים איש למקומו ונשארו רק שלושה אנשים חיים: חנא־ליזר, דינה וטרנטי. באו גשמי סתיו. בראשונה טיפין־טיפין, רסיסים זעירים, ואחרי־כן גשמי זעף, גשמי מבול. נסו נעו הצפרים. נשארו רק האנקורים, אשר התישבו תחת הגג החדש מיד לאחר גמר עשיתו, כאילו נעשה מתחילתו בשבילם. באה להקת עורבים, אשר עפה לחפש לה ערמת תבואה שלא נדושה עדיין, ועמדה להינפש על הסלעים ועל גלי העפר ושברה את רעבונה באיזה גרעינים וחרקים. הדרכים נתקלקלו. הבוץ מגיע עד הברכים ואין ללכת ואין לנסוע. נקרע ההר מהעיר ואין עוברים אפילו לרגליו והוא עומד עגום ומובדל מכל העולם, כאילו שקע גם הוא בבוץ, ואין מי שיוציאו מתוכו. מימי הדניסטר נדלחו ואד ערפל מכסה עליהם. הכל אפור. רטיבות וקור חודרים אל תוך כל האברים. חנא־ליזר ודינה הספיקו לעבור לדירתם החדשה עוד קודם שהתחילו הגשמים, וניצלו מהטחב ומהרוחות. אבל בבית יש כל מיני ליקויים: התנורים מעלים עשן, החלונות אינם נסגרים היטב והרוח חודרת פנימה. נקישות ודפיקות נשמעות מעבר לדלתות ולחלונות. ובכל־זאת הם שבעי־רצון ונהנים מן ההכרה שיש לכל זוג צעיר כשהוא מקים לו בית לעצמו. במשך הזמן יתוקן הכל. העששית הגדולה, אשר הדליקו בערב הראשון, שלחה קרני אורה בעד החלונות החוצה, זה היה האור היחיד אשר בכל ההר הענקי, והוא נראה באפלת הערב למרחקים, כמגדל־אור בים מעורפל. אמרו לעשות “חנוכת־הבית” ולהזמין את ההורים, אך מפני מזג האויר הרע מוכרחים היו לדחות את החגיגה לזמן אחר מתאים יותר. דינה התחילה ממלאה תפקידה כבעלת־בית. טרחה להכניס סדרים בחדרים ובמטבח, לקבוע מקום לרהיטים, לבגדים ולכלים. חפץ חנא־ליזר לעזור לה ודחתה אותו בשתי ידיה.

“מה אתה מבין בענינים כאלה? רק תפריע ותבלבל אותי.”

מוכרח היה לבטל את רצונו מפני רצונה ופרש לו לעבודות חוץ שהיו מרובות. ערימות תפוחי־אדמה, סלק, גזר, בצל, כרוב ותירס מונחים במקום גלוי וצריך לנקותם ולהטמינם מפני הגשם והקור. בעליה נערם הר של אגוזים מקולפים ובלתי מקולפים. יש גם תפוחי חורף, אגסים ושזיפים ואשכלות־ענבים, שהשאירו להיות לאכלה לחורף. והיין, שהשאירו לצרכי הבית, אף הוא טעון שמירה, שלא יחמץ. מלבד זה צריך לנקות את המגרש שלפני הבית משיירי החמרים שנשארו לאחר גמר בנין הבית. עבודה גדולה ורבה זו היתה מוטלת בעיקר עליו. טרנטי אינו מתערב בעבודות שכאלה. מקצועו הוא רק הכרם. בתקופה זו היה טרנטי נוהג שנה־שנה לרדת העירה לבלות שם את זמנו בשתית יי“ש בחברת מכריו, שעבדו כל השנה כמוהו, ובימות הגשמים, באין עבודה, נתנו את כספם במשקה והתגוללו בביבים של שופכין, או ישנו ליד גדר שנת מאושרים. השנה לא נתנוֹ חנא־ליזר לעזוב אותם. דינה היא במצב כזה, שנחוץ עוד אדם לשלחו העירה בשליחויות שונות. טרנטי לא רצה לוַתר על זכותו זו. מה עשה? בכל פעם, שנסע העירה לקנות דברים לצרכי הבית, חטף ושתה כמה שיכול ולקח לו בחיקו עוד בקבוק יי”ש, למען יהיה לו לשתות בכרם.

וחנא־ליזר נכנס ראשו ורובו בעבודות האלו, ומצא בהן חפץ. שפעת פרי האדמה והגפן והעץ הכניסה בו שלוה פנימית, בטחון ביום המחר. מצאה חן בעיניו עבודה שקטה ואטית זו, המרכזת את המחשבה ואין עמה דאגה ופזרון־הנפש כמו העבודה בטחנות והמשא־ומתן עם האיכרים ועם הסוחרים… מפעם לפעם היה מפסיק את עבודתו בחוץ והולך לראות מה דינה עושה בבית. כי סידור החדרים משך אותה כולה עד שחדלה לבקר במקום עבודתו. והוא כל־כך התרגל להיות אתה יחד, עד שקשה היה לו לעבוד שעות אחדות יחידי ולא לראותה. נכנס ומצא אותה עוסקת בעבודתה בזריזות ולבה טוב עליה ורוחה עליזה. שׂער ראשה עטוף במטפחת אדומה, קשורה בקשר לערפה, ועליה סינר לבן, ופניה פני ילדה רכה, אף שתַוי פניה התחילו בזמן האחרון להשתנות. במשך ימים אחדים הכניסה סדר בתוהו ובוהו אשר בחדרים. כל דבר וכל חפץ מצא את מקומו הנכון, וכל החדרים קיבלו פנים חדשות. הכל נקי, ממורט ומבריק. היא ערכה לה רשימה של חפצים וכלים החסרים לה עוד לקשט את הבית, ומסרה לו את הרשימה שהוא ימציאם לה. הוא הבטיח לשלוח את הרשימה בידי טרנטי אל אמה, והיא תקנה הכל. אך היא לא הסכימה:

“אתה צריך לנסוע. איני יכולה לסמוך על אחרים.”

“ואיך אעזבך לבדך?” טען.

“לא ילדה קטנה אני. אתה תסע.”

והוא הבטיח לה לנסוע בעוד שנַיִם־שלושה ימים. ובינתים חל שינוי ברוחה של דינה. פתאום תקפה עליה אדישות גמורה, והיא חדלה למצוא נחת־רוח בכל אלה. היא נשתתקה. צחוקה סר ופניה היו נזעמים ומעוננים. כל היום שכבה על הספה מכוסה מטפחת עבה וראשה בכר. לא שמה לב לחנא־ליזר בהיכנסו ובגשתו אליה. חדלה אפילו להכין אוכל לו ולה, ועל כל שאלותיו לא ענתה דבר. בראותו כי ימים עוברים ורוחה הרעה אינה עוזבת אותה, שלח את טרנטי להביא אליה את אמה.

“הריון שכזה,” ביארה לו שרה־גיטל בלחש, כאשר היו בחדר השני, “הרי זה לה ההריון הראשון. כך הייתי גם אני בשעת הריוני הראשון. זה יעבור מהר.”

האמין ונרגע, אך לא נתן לחותנתו לעזוב אותם. כעבור יומים סרה הרוח הרעה מעליה והיא קמה שוב חיה ורעננה, כשמש בהירה אחר יום מעונן, הסבירה לו פנים, ליטפה אותו, נשקה לו ושבה לעבודתה כמו לא קרה דבר.

“לחינם הטרחת את אמא לבוא הנה,” אמרה לו. “הרי אין זו הפעם הראשונה. עוד לא התרגלת אלי ועדיין אינך מכיר אותי?”

ולאמה אמרה:

“אי־אפשר לעזוב את אבא לבדו עם סובל. אבי המסכן. הוא נזדקן קודם זמנו. אני יודעת שהוא סובל הרבה. וגם לך, אמא, אני גורמת יסורים לא מעטים. אבל מה אני יכולה לעשות, אם אינני בידי? שובי, אמא, הביתה. ולי אל תדאגי. יש מי שידאג לי.”

והיא התרפקה על אמה ונשקה לה. שרה־גיטל אף היא חיבקה את בתה ודמעות זלגו מעיניה, אך לא אמרה כלום, רק תלתה אל צואר בתה עוד קמיע אחד, אשר שאלה מאת אחת ממכרותיה. את הקמיע נתן למכּרה שלה צדיק מפורסם אחד והוא סגולה בדוקה להריון קל. נתנה לבתה שלא בפני בעלה כל מיני הוראות ועצות, ובפניו ציותה אותה על זהירות יתרה ושמירה מעולה מהרמת משא כלשהו. והיא שבה לביתה שבורה ורצוצה.

 

יט    🔗

את סוד העיבור ידעה רק דינה לבדה. רק היא מנתה בדיוק את מספר חדשי הריונה. נכנס החודש השמיני. אך לחנא־ליזר הוסיפה על המספר הזה חודש אחד ולאמה גרעה מהמספר חודש אחד. למה עשתה כדבר הזה? בעצמה אינה יודעת. גם היא חפצה להאמין באחד המספרים שאמרה לאמה ולבעלה. חכמה היא דיה לרמות אחרים, אך לא את עצמה. רק היא יודעת את הזמן ואת המקום ואת הגורם להריונה. את החלטתה היא נושאת בחובה, אלא שעד היום לא עלה בידה להוציאה לפועל. מה לעשות עוד ולא עשתה? כל נסיונותיה שניסתה במשך הזמן האחרון, מאז היא יושבת בכרם, לא הועילו לה. הקפיצות והריקודים, העבודה הקשה, המשא הכבד שהיא מרימה ונושאת, האכילה הגסה והשתיה הנפרזה וגם הצום – לא השפיעו כלום לשרש את הזוהמה שהיא נושאת בקרבה. ובינתים כרסה עולה וגדלה שלא כרגיל… אמה מביעה לפעמים בצחוק השערה נוראה לה – כי תאומים בבטנה. היא, האם, אינה מרגישה כלל עד כמה השערה זו צורבת אותה וגורמת לה עינויים. הוי, הלילות! כמה קשה לה וכמה מר לה בלילה, עת כל הסביבה שוקטת ושותקת. גדולה השתיקה מסביבה ורק בקרבה, בתוך גופה המזוהם, נפתחים אלפי פיות המלחשים והמדברים באזניה: רשעה, טמאת השם והגוף, זונה מנוּולת ונאלחה, שקרנית ועוכרת אב ואם ובוגדת בבעלה! לנגד עיניה קמים תמונות זוָעה ומחזות אימה. מאליהם קמים לתחיה בזכרונה המעשים המגונים בינה ובין סשי, זה הצעיר המופלא החביב והמוזר, אשר משך אותה בכשפיו ברשתו…

“לא אמת!”

כן, הוא נפל בחרמה והיא מצצה את ליחו, עשתה אותו סהרורי, חולה… וכל אותם השקר והמרמה, הנפתולים והסבך, שארגה ורקמה ברוב ערמומיות ונפתולים עד שיצאה הגניבה לפועל…

“מרמה!”

כן, לא גניבה, כי אם מרצונה הטוב היתה למשחק באותם הימים בארמון האציל ואחר־כך במנזר…

“אלוהי, למה נתת לי גוף חוטא כזה ונשמה מזוהמה כזו?!”

והיא הלא אוהבת את אביה ואמה אהבה עזה כל־כך וגם את בעלה היא אוהבת…

“שקר! את אוהבת את סשי, את משתוקקת אליו גם עתה.”

היא מתעוררת מההזיות הצורבות אותה ומן החזיונות המבהילים והמזעזעים את נפשה ומדכאים אותה. אז היא מדליקה את העששית ומכוונת את כל אורה אל פני חנא־ליזר, הישן שנת עובד מאושר ובעל נאמן ואוהב, ומרכזת את מבטיה הלאים על פניו השלוים והבטוחים; מתבוננת אליו עד אשר דמעות עולות בעיניה, וקשה לה להסתכל בפניו. אז היא מכבה את העששית, שוכבת שוב ופניה בכר הבולע כספוג את דמעותיה, גונחת ונאנקת, וכל גופה מזדעזע מפלצוּת, מתרוצצות המחשבות במוחה עד שהוא מתעייף, וכעין ערפל בולע את כל הויתה. היא שוקעת במצב של נים ולא נים ושכחה שולטת בה, ואולם מתחת לסף הכרתה נמצא איזה רעיון חד ונורא, והוא פולח את מוחה. הוא הרעיון אשר נולד בקרבה מזמן, והיא יודעת, כי עליה למהר ולקרב את קץ עינוייה. נגד רצונה מתפרצת מגרונה צעקה פראית, וזו מעוררת את חנא־ליזר משנתו החזקה, והוא קופץ בבהלה, מלטף אותה בחיבה וברחמים ושואל אותה ברוך:

“מה לך, דינה? חלום רע? קחי את הקמיעות בידך, והם יגֵנו עליך. כך אמרה אמך.”

תמימות שכזו! היא הרי הסירה את הקמיעות מעל צוארה, מיראה פן יגנו על הריונה. מתי יבוא הקץ לעינוייה? מתי?…

והחורף היה בעצם תקפו. ימים קודרים ללא שמש ולילות זועפים ללא ירח וכוכבים. רוחות הומות בארובות העשן כיללת חתולים בלילות אביב. רועדות ודופקות השמשות בחלונות. הכל מכוסה שלג. אין הר ואין בקעה, אין סלעים ואין נהר. הכל הפך לבן, והלובן דוקר ומכהה את העינים. חנא־ליזר עומד שחוח ועל ידו טרנטי, ושניהם מפוצצים את הסלעים שבמחול הכרם. בדקר הם מנקבים חורים בסלעים, שמים לתוכם אבק־שריפה ומדליקים אותו על־ידי פתילים מהבהבים – ונפץ כקול רעם נשמע בבטן הסלעים והם מתנפצים ורסיסים עפים לכל עבר. במקבות הם מפוררים את הגושים ובעגלת יד מעבירים את האבנים לצד אחר ושם הם מסדרים אותן קוביות־קוביות. עוד חודש, עוד חדשַיִם ויבוא האביב. באבנים האלה יבנו את הבית, את היקב ואת המחסן וגם את הגדר. ואת האדמה יחפרו, יהפכוה ויכינו בורות לגפנים ולעצי פרי. חם לו בעצם הקור הצורב, נעים לו בעבודתו הקשה, ושמחה שורה עליו בעצם התוגה השפוכה סביבו. כמה אנשים יהיו באביב הבא בביתו? שלושה או ארבעה? הוא והיא ועוד יצור אחד או שנַיִם, זעירים ואדומים. אלה הזעירים יצחקו ויִנקו משדי דינה. הוא יפעה אליהם, יצפצף להם בשפתיו והם יִנקו ויביטו אליו והבית יימלא אור ושאון… ופתאום נפסקו הרהוריו ועיניו נמשכו הצדה. מי הוא הגוש השחור ההולך ומתנועע שם מרחוק? דינה היא העטופה במטפחת־צמר עבה ושחורה? לאן פניה מועדות? למה היא הולכת למקום אשר שם ההר מסתיים בקיר הגיר? הוא התפלץ. איך זה? שם המקום מסוכן. אפשר לנפול. ואם תישמע היריה פתאום והיא תיבהל? ואם אבק־השריפה יפוצץ את הסלעים וצרור אבן יפגע בראשה?

“דינה, דינה! האם אינה שומעת?”

הוא משליך מידו את המקבת הגדולה והכבדה ורודף אחריה.

“דינה, דינה, עמדי נא!” הוא קורא מתוך ריצה.

היא מהססת רגע ועומדת.

“לאן?”

“סתם כך. אמי אמרה לי, כי בחדשים האחרונים להריון טוב לטייל ולהתנועע.”

“ולמה לא אמרת לי, ואלך גם אני עמך.”

“כלום ילדה קטנה אני, הזקוקה תמיד לשומר?”

“לא טוב, דינה,” אמר בתוכחה. “אינך חסה על עצמך ואת מתאכזרת גם אלי. כל־כך קשה ההליכה בשלג העמוק. לאן את הולכת?”

“אל קצה ההר. רוצה אני לראות את מראה הבקעה והחורשה בחורף. מעולם לא ראיתי אותן מגובה כזה.”

שום דבר לא העיר חשד בלבו, ועל־כן לא התנגד לחפצה. רק אחז בזרועה והלך אתה עד שבאו אל קצה ההר.

“נהדר, אך גם נורא המראה!” קראה בהתפעלות. “הראש סובב כאשר מביטים אל העמק מתחת. הה, מי שנופל מכאן למטה שוב לא יקום לתחיה.”

“ודאי שלא,” ענה בחיוך. “ועל־כן שומר נפשו לא יקרב עד קצה ההר ולא יביט למטה.”

“ואם סוחבים הנה ומשליכים מכאן למטה?” שאלה אותו והביטה פתאום אל תוך עיניו.

הוא הלבין ושפתו התחתונה רעדה. הסב את פניו מנגדה ואמר:

“איני מבין את דבריך, איזו מחשבה עלתה פתאום על לבך?”

“לא כלום. אני שואלת סתם. אני מהרהרת, שאילו עמדתי אני וראיתי שמשליכים איש חי מגובה כזה למטה, ודאי הייתי גם אני מתה תחתי. נורא. דחיפה אחת – והאיש מתגלגל באויר ונופל מתוך הכרה כי עצמותיו תפוזרנה…”

“הסי!”

“העמד לבך בך? רק רוצח יכול לעשות כזאת.”

הוא נדהם, נפעם. דמו התחיל רותח בו וכעסו הלך והתגבר. נקודות אדומות רקדו בעיניו. הוא משך אותה בכוח אליו להרחיקה מן המקום המסוכן ולחזור אתה הביתה. אולם באותו הרגע עשתה דינה תנועה חזקה ומהירה, כאילו אמרה להשתחרר מידו, הסתובבה על רגלה האחת, וזרועה נשמטה מתוך ידו. רגליה מעדו והיא השתטחה על השלג הקפוא ובטנה למטה. ראשה ירד מעבר לקצה ההר. ולולא מיהר לתפסה ברגלה האחת ולמשכה אחריו, היתה נשמטת ונופלת למטה אל הבקעה…

חיורת שכבה ובלי־נוע, כמתעלפת. הוא נבהל מאד, גחן אליה וטילטל אותה. אחר־כך לקח מלא חפניו שלג ושיפשף את פניה. היא פקחה את עיניה למחצה, ואנחה כבדה גחה מגרונה:

“שׂאני הביתה,” התחננה בקול לחש.

הוא לקחה בזרועותיו ופסע פסיעות גסות אל עבר ביתם. לבו הלם בקרבו ובגרונו חילחלו גניחות. הוא לא ראה את כתמי הדם, שנשארו על השלג במקום שנפלה וגם בדרך שצעד עמה. ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ערפל בחוץ, ערפל בבית וערפל במוחו, בלבו ובכל חושיו.

שוכבת דינה זה היום השביעי עצומת עינים, חיורת כמת בלי טיפת דם בפניה המחודדים ועור שפתיה מקומט ושחור, כאילו נצרב במשקה־רעל. רק שלחופיות גדולות של בהמות גסות, מלאות רגבי קרח, מונחות על בטנה הנפוחה, והן מתרוממות ויורדות לאט־לאט לפי נשימותיה הרפות. והתנועות הללו מעידות כי עוד דופקים בקרביה הפצועים סימני חיים רפויים וגוססים. בחדר החולים דומיה. על כיסא ליד המיטה יושבות חליפות אמה, חמותה וגיסתה ומחליפות את השלחופיות שהקרח בהן נמס, באחרות שמילאו אותן קרח חדש. בחדר השני עומד יעקב־ליב כל היום ליד החלון ומביט החוצה אל השמים הנזעמים הנשקפים דרך זכוכיות מצופות קרום של קרח. אתו יושבות שתי נשים מדוכאות ורצוצות מיסורים ועיפות, מוחות דמעות מעיניהן ועוצרות בקרבן גניחות העומדות להתפרץ. חנא־ליזר במטבח. אינו יודע ואינו שומע כלום. רופאים באים, רופאים יוצאים והוא אינו מדבר עמהם, אינו פונה אליהם בשאלה כלשהי. אירינה הזקנה, אשר הבהילו אותה למחרת המאורע מהכפר דרולשטי, מקטרת על גחלי־אש קטורת של סממנים וקלחי עשב יבש, מבשלת עשבים ועושה תחבושות, מלחשת לחשים ועושה העויות ורמיזות משונות כלפי התקרה וכלפי כל ארבע רוחות השמים ומפהקת בלי קץ בפיה הריק משינים. שפרה, המיַלדת הזקנה, שהביאו מן העיר עוד ביום הראשון לנפילת דינה, טורחת אף היא. שפתיה נעות כל היום באמירת תחינות ופסוקי תהלים השגורים על פיה. אך כל אלה אינם נוגעים אל חנא־ליזר כלל. כל היום הוא פוסע במטבח כחיה שנתקעה חנית־ברזל בבשרה והיא אינה יכולה להוציאה מגופה. או יש שהוא עומד קפוא באחת הפינות ופניו אל הקיר, כמתפלל “שמונה־עשרה”. שוב תקפו עליו התמהון וקהות הרגש וטמטום המוח, שעברו עליו לפני כשמונה חדשים, אז, כאשר נעלמה דינה, והוא נואש מלמצאה עוד. הוא לא ראה ולא ידע כלום על הולד שהוציאו מקרבה הרופאים במלקחים ביום השני לנפילתה… זכרון אחד נתקע במוחו כקוץ ממאיר, זכרון אותו הרגע אשר עמדו שניהם על שפת ההר, והוא אחז אותה בזרועה ומשכה אחריו, והיא נפלה. בשעה שהוא פוסע במטבח אנה ואנה, יש שהוא נכנס לחדר השני. אז נתקל מבטו בפני דינה הלבנים, בעיניה העצומות ובשערותיה הפרועות הפזורות לשני עברי ראשה. ונדמה לו כי לא היא שוכבת על המיטה, כי אם הוא עצמו, והכאב והעינויים הם בגופו הוא, באבריו. עומד הוא רגעים אחדים בעינים לטושות ובמבט קפוא, עד שרגליו זזות שוב מאליהן ונושאות אותו מן החדר אל המטבח.

בין הנשים העומדות ליד מיטת החולה עוברת פתאום המולת גיל וחרדה. מתעוררת ביניהן תנועת חפזון. לחש עובר מאחת לשניה:

“חנא־ליזר, חנא־ליזר!”

הן רומזות לו בידיהן, אך הוא אינו רואה ואינו שומע כלום. ניגשת אליו אמו ואומרת לו דבר־מה. אך הוא עומד עדיין מטושטש כולו. אוחזת אמו בידו, מושכת אותו ואומרת:

“דינה קוראת לך. מהר!”

“הא! מה? דינה קוראה לי? לי?” הוא קורא כמתעורר מתוך שינה. והוא ממהר לחדר החולה. ניגש אל מיטתה, מרכין ראשו סמוך אל פיה. כל הנשים ממהרות גם הן ועומדות ליד דופן המיטה צפופות על ראשי אצבעות רגליהן, פניהן מתוחים ועיניהן נטויות אל החולה. יעקב־ליב ניגש אל הפתח ואת הסף לא עבר, התבונן אל הנעשה והקשיב. היא שוכבת פרקדן כמו בכל ימי מחלתה, ועיניה עצומות, שפתיה השרופות נעו, אך קולה לא נשמע. היא הרימה לאט יד ערומה, צנומה ולבנה, כיד של מת, שמה אותה על ראשו וליטפה את שׂערו. אז רעד כל גופו. בעיניו עלה אד דמעות והפריעו מלראות את פניה. רק אזניו היו פקוחות ומתוחות, והן קלטו וספגו כל תנועה ורעידה של שפתיה היבשות. על פי התנועות והרעידות האלה שמע את דבריה, שנאמרו בלי קול:

“אתה כאן, חנא־ליזר, לי די… טוב לי עמך… אתה פשוט, טוב וישר… סלח לי… אבא אומלל… אמא רצוצה… אחותי חולה… אתה המגן היחיד… עשה הכל בעד נשמתי…”

ידה החליקה מעל ראשו וצנחה על השמיכה. הוא עומד עדיין כפוף כפסל עקום, ומחכה. מובטח הוא שהיא לא גמרה עדיין ורוצה להגיד לו עוד איזה דבר והוא רוצה לשמוע את אשר תגיד. יש לה מה להגיד לו. נצח שלם עבר מזמן ששמע את קולה…

“ש־ש־ש־ח־ר־ר־ח־ר־ר־!” היא לוחשת באזניו, כשעון שנפסד שאינו יכול לצלצל. אך לו נדמה שהיא לוחשת לו דברי חיבה ונעימות, דברי סליחה ומחילה על מעשיו, והוא מקשיב באזנים פקוחות מאד. אך חבל. אילו קולות זרים, כשריקות עגלה, מגיעים לאזניו ממרחק ומפריעים לשמוע את קולה. מאין באים הקולות האלה, ההולכים ומתגברים מרגע לרגע עד שמחרישים לגמרי את קולה? הוא מניע ידו האחת מאחוריו, כאומר להרחיק את הקולות ההם, המרגיזים אותו וצורמים את אזניו, ופניו מתקמטים מאי סבלנות וכעס. אך הנה דוחקים אותו, דוחפים ומושכים אותו בכנפות מעילו ובידיו. לאן ומי? פניו מופנים אליה והוא הולך לכאורה וקרב אליה אך היא מתרחקת מפניו, מתרחקת עד שנעלמה לגמרי. חידה סתומה. על המיטה היה ראש אחד ועכשיו כאילו מונחים ראשים אחדים ומתחת לכרים ולשמיכה יוצאים קולות, צוָחות. מי הם הצועקים ולמה הם צועקים? הוא עומד לפני דלת סגורה. הוא נופל וצולל בתהום עמוקה וחדל להיות…

כעבור שני חדשים, בערב חג הפסח, כשהיה בתוך קהל רב ועצום, אשר השתתף בהלויתו של יעקב־ליב חותנו, בשדה הקברות הנמצא בעברו האחר של ההר, התגנב חנא־ליזר ויצא מתוך הקהל שמילאו את בית־העלמין, בשעה שעשו הקפות סביב המיטה ואמרו בהמולה ליקוטי פסוקים ומזמורים מ“מעבר יבוק.” הוא קרב אל המקום אשר הוקם עליו “אוהל” של אבנים גדולות וכבדות, ואל פני ה“אוהל” הודקה היטב מצבת אבן־שיש גדולה, חלקה ומהוקצעת ואותיות שחורות חקוקות בה, המספרות לכל עובר ושב, כי “פ”נ אשה רכה בשנים, דינה בת יעקב־ליב, שנפטרה בהקשותה בלדתה ויצאה נשמתה בט“ו לחודש שבט שנת תר… תנצב”ה". הוא עמד לפני המצבה והשקיע את עיניו באותיות השחורות החקוקות בה, אך ראשו היה חלל, כשעון אשר מכונתו ניטלה מתוכו ורק הארגז נשאר ולוח השעות עליו. כך עמד עד אשר ראהו השַמש, שבא דחוּף בין הקברים כולו מכוסה זיעה מריצה ורוגן ורוטן, וקרא בתרעומת גדולה:

“איך זה עוזבים מת חשוב שכזה והולכים לטייל בין הקברים? לא מצאת לך זמן אחר לזה? בושה וחרפה!”

והוא אחז בשרווּל ומשך אותו אחריו בחזקה.

“הזדרזו שם!” נשמעה קריאתו של ראש נושאי המיטה, אשר עמד בתוך יתר הקהל ליד הקבר, שנתמלא כבר עפר עד שפתו. “מהר שם, הלא ערב החג היום.”

“בזיון לנפטר,” הוסיף אחד.

חנא־ליזר קרא מתוך קלף את ה“קדיש” האחרון. אך עיניו לא הכירו את האותיות והוא נכשל בכל מלה. האנשים שעמדו לידו התחילו עוזרים וקראו את ה“קדיש” והוא חזר על כל מלה. הניעו האנשים את ראשיהם וקראו בכל פעם: “נוּ־נוּ!” עד שנגמר ה“קדיש” ונשמע ה“אמן” האחרון. הקהל מיהר לעזוב את שדה הקברות ולרדת מן ההר. נחפזו המלַוים, כי עבודה רבה היתה עוד לפניהם, עבודת ההכנה לחג. רק כבודו ושמו של יעקב־ליב אסף אותם היום. לו היה “נפטר” אחר, ודאי שרובם היו מוַתרים על מצוַת הלוית המת. אגב הליכה מהירה שוחחו שיחות מקוטעות שבני־אדם רגילים לשוחח במקרים שכאלה. סיפרו הרבה בשבחי הנפטר, שזכה למות ולהיקבר בערב פסח ממש. כולם מצאו שיעקב־ליב יצא מן העולם קודם זמנו.

“גופו היה לבן, שמן, ממש כחי,” מסר אחד ה“מטהרים”.

“מה הפלא? שקט ושלֵו כל ימיו, פרנסה ברוַח ובלי שום דאגות.”

“יכול לחיות עד מאה ועשרים, לולא היא, שקיצרה את ימיו בחייה ובמיתתה…”

"חוששני, שגם שרה־גיטל לא תאריך ימים לאחר משנה השברון. תשאר רק סובל האידיוטית וחנא־ליזר הבור.”

“טוב היה לשדך עכשיו את שני אלה. זיווּג מששת ימי בראשית.”

“השמעתם את ה’עברי' של החתן על קברו של חותנו? את שיניו שבר במלים.”

“ואיך הרגיש המת את עצמו מ’קדיש' שכזה?”

“אין להתפלא. תורתו של פרץ עברה לבנו בירושה.”

“מי יכול להאמין כי חכם ולמדן כיעקב־ליב יבחר לבתו חתן שאינו יודע אפילו לקרוא מתוך הסידור.”

“וכי הוא בחר? היא, הכל היא.”

“זה סופו של בעל בעמיו. הא לכם אסימון בעד כל הטֵרֳרם.”

“זה סופן של כל בני־האדם… ‘אדם להבל דמה, נמשל כבהמות נדמה’. ברור, הא?” המלוים התפזרו לעברים, מי לשוק הדגים, מי למרתפי היין, למספרות וכדומה. במרומים טסה החוּגה והתרחצה בים של שמש אביב ובגלי אויר כחול זך ורנה את רננת התחיה בטבע. למעלה ממנה עפו חסידות ועגורים שבים לארצם והימנון מולדתם בגרונם. ילדות נוצריות פרועות שׂער־פשתן רצו וגדרו את הדרך לעוברים ולשבים מההלויה והציעו לקנות מהן פרחי סגלא, שלגיות ואלמוות, שאֵרו באפרים ובחורשות.

“קנו לכבוד החג!” התחננו והגישו את הפרחים לאפם.

 

כ    🔗

במשך שנה אחת או מעט יותר אירעו המאורעות האלה: פרץ גלן הלך לעולמו. בביתו נשארו רק שתי נשמות עלובות, האם והבת, והוסיפו לשאת את סבלן בדומיה. חנא־ליזר עזב את הטחנות ואת העיר, יצא מהעולם הזה ועלה עם דינה על ההר לבנות לו שם עולם אחר. יצאה נפשה של דינה היפה מחמת הפלה, וחנא־ליזר מאשים את עצמו במיתתה. כעבור זמן קצר נאסף אל עמו גם “יועץ־הסתרים” של העיר, יעקב־ליב ורזר הלמדן והחכם, וסר ענן הכבוד מעל ביתו. שלושת המאורעות הללו עוררו בזמנם הרבה ענין בעיר ושיחות, שהיה בהן הרבה יותר מאבק של רכילות ולשון־הרע. אך מהמאורע האחרון כבר עברו שנים אחדות, זמן שיש בכוחו להשכיח ענינים חשובים יותר מאלו. חנא־ליזר ירד מעל הפרק. החיים בעיר תססו, המו. הסוחרים ובעלי הרפסודות והמעברות וכל התלויים בהם שקעו בעבודתם עד צואר. בעיר נוסף עוד מעמד אחד, שנתן כיווּן ודרך לחיי העיר. אלה היו עשירי פלבנה. יהודים פשוטים ושקטים, אשר כל ימי חייהם הסתפקו באופקם המוגבל על ידי רוכסי הקרפטים, התמחו בסחר הטבק והתבואות. ממליגה בחמאה וגבינה נחשבה להם למעדני־מלך והיין הבסרבי – לעילא ולעילא. יהודים אלה שמעו את שמע המלחמה שפרצה בשנת 1877 בין רוסיה ותורכיה, ולבם נשאם לעזוב את עירם ולצאת אל “מערכות המלחמה”, והם חנו בבוקרשט, בגלץ, ברושצ’וק ובפלבנה. שם נעשו לפקידים ולקבלנים, עסקו בעסקים כשרים וחשודים ועשו עושר רב. ובשובם כתום המלחמה לעירם והנה הם שונים משהיו – גרמנים גמורים, כרסנים לבושים הדר, מגולחי זקן, חבושים צילינדרים ומדברים רוסית משובשת וגרמנית רצוצה וקולם עבה, רחב ובטוח. שעוני־זהב בכיסיהם ושרשרות־זהב תלויות על חזיותיהם וטבעות־זהב על אצבעותיהם. הם שבו העירה ולימדו את התושבים “כיצד חיים באירופה”. בנו להם בתים מרוּוחים. הביאו רהיטים מוינה, קנו להם מרכבות וסוסים דוהרים. מבתיהם נשמעו צלילי הפסנתר, ובניהם ובנותיהם נסעו לערים הגדולות בארץ ובחוץ־לארץ ללמוד שם כל מיני חכמות ומדעים… אז למדו התושבים לחיות חיי מותרות. בתי־המרזח והמסעדות נתרבו, וכולם מלאו שאון־עליזים. השפע הרב משך אליו אנשים מליטה ומרייסן, שביקשו להם פרנסה ומצאו אותה כאן. בתים חדשים הלכו ונבנו ורחובות חדשים נוספו בעיר לארכה ולרחבה. נתרבו התושבים ונוסף עוד רב רביעי ולכל אחד “צד” משלו. נתקבלו על דעתם של תקיפים אחדים עוד שני שוחטים ומספרם הגיע לשמונה. נבנו עוד שני בתי־מדרש לחסידים של “רבי”ים שונים ואחד לזגגים ולנגרים. לכל אחד מהם היו צריכים לבחור גבאים וגזברים ולקחת חזנים למוסף ולשחרית ושמשים. החזן הברצלבי המהולל מבית־הכנסת הגדול נתפס בדבר עבירה ונעלם בליל אפל אחד למקום לא נודע ואת אשתו וילדיו עזב בלי כל משען. נחלקו הדעות בין המתפללים. מעריצי החזן וה“קומפוזיציות” שלו צידדו בזכותו ואמרו כי כך דרכם של כל החזנים הגדולים, שיצרם הרע שולט בהם והם נכשלים. ועל כן יש לסלוח גם לו ולהשיבו על כנו ובזה יצילו גם את בני־ביתו. והללו אומרים: יקוב הדין את ההר. די שהמתפללים אינם נזהרים ב“לא” הששי, אבל הש“ץ צריך להיות נקי. ומפני זה הם רוצים להזמין חזן אחר, ובזה יסירו את החרפה מעל בית־הכנסת הגדול… כל הענינים האלה הרתיחו את התושבים, ובשבתות ובמועדים קראו לריב בבתי־התפילה. המחלוקת העבירה אותם על דעתם ובאו לידי הכאות ומלשינות. התוצאות היו ששלושה מראשי הקהל נשלחו ל”מקומות הרחוקים" על־פי פקודה מגבוה, וגדלה השנאה בין המשפחות וקרובים נעשו רחוקים.

כאלה היו החיים בימים ההם בעיר מלמטה, אך אל ההר לא הגיעו. הענק על מקומו יעמוד. אין איש שיתענין בו, ומלבד הנערים הבוצרים וסוחרי היין אין מי שיעלה עליו, ומספר השוכנים עליו אינו עולה על שנַיִם – חנא־ליזר וטרנטי. הראשון נשתנה עד שקשה להכירו. שזוף־שמש הוא כצועני, ראשו וזקנו מגודלים פרע, כי מספריִם ומסרק לא עלו עליהם זה כמה, והם מוסיפים זִקנוּת לפניו. כפות ידיו גדלו, התרחבו והן מלאות יבלות ועורן סדוק ומחוספס. שרירי זרועותיו עבים, נוקשים ובולטים. עיניו אוצרות בקרבן עצב מסותר של נזיר מתבודד. הוא עובד כל הזמן ושותק שתיקת נדר. את סגור לבו אינו פותח לאחרים. קבר הוא למכאוביו ולפצעיו. ואולי גולם הוא, כמו שאומרים, ואין בו לב מרגיש ואין בו מכאובים ופצעים? השני, טרנטי, זקן הוא באמת. צפוד־עור מרוב שנים ומראהו כתפוח־אדמה כמוש. ראשו קרח כולו ועיניו הקטנות כבויות. גבו עקום וזקנו הקלוש כאילו נחרך בקצהו. גם הוא עמל ויגע תמיד וכלי־העבודה אינם זזים מתוך ידיו אף־על־פי שהן רועדות. דרכו לפטפט בלי הרף בשעת עבודתו, אם יש אוזן שומעת לו ואם אין. את ההר עוזבים הם, פעם זה ופעם זה, רק בשעת הדחק, כשמרגישים מחסור בדברים הנמצאים רק בעיר, כמו סבון כביסה וכלי־עבודה. לפעמים מגיעים אל ראש ההר קולות המשרוקית של הטחנה החדשה, טחנת־קיטור בעלת ארבע קומות, שנבנתה בזמן האחרון בידי אחד מאנשי פלבנה, או של בית־משרפות־היין, הנמצא על ה“בּוֹז’וֹרובקה”, ליד “שלוש הכנסיות”. בימי תנועת ההובלה של הנהר פולחים את האויר קולות השיָטים והספנים מעל הרפסודות הנישאות בשטף הנהר השטוף בזהב שמש. בשבתות ובחגים שלהם רועדים באויר צלצולי פעמונים מהכנסיות שבעיר ובכפרים הסמוכים, צלצולים עבים ומתונים וצלצולים דקים ופזיזים. אך כל אלה הקולות אינם מפריעים למתבודדים. מפסיקים הם את עבודתם רק בשמעם צריחות עורבים ושרקרקים, צפצופי דרורים, סלסולי עפרונים, יללותיו של ינשוף, קריאותיהם של תרנגולים ונחירות חזירים הבוקעים ועולים ממקומות שונים. כי על פיהם הם מנחשים לדעת מתי יהיה גשם, שלג, רוח סערה, שרב ועוד.

מפעם לפעם עולות ובאות מהעולם התחתון שתי נשים עטופות שחורים וקודרות והן מדברות אל חנא־ליזר תחנונים ולפעמים בדמעות: “עד מתי? על מי עזבת אותנו גלמודות ובודדות? הטחנות מוזנחות. האיכרים אינם משלמים את החובות… עודך צעיר ועולמך לפניך… מי רב עם אלוהים ומי ממרה את פיו ועובר על חוקיו?” כאלה וכאלה הן טוענות. שטויות. מי ישים לב לדברי נשים? מה הן יודעות? החלום מאז לא נפתר עדיין והערפל אשר ירד עליו ביום ההוא לא התפזר עוד והמשא הכבד, הלוחץ על מוחו, מוסיף להעיק עליו. ולמה לו לפקוח עין ואוזן ולחשוב? כאן ירד עליו הערפל וכאן יתפזר. פה, רק פה יפרוק מעליו את המשא וימצא את הפתרון לחלומו. בעברו האחר של ההר ישנה היא ורוחה תרחף פה תמיד. פה חיתה, וכפי שנדמה לו, היא מוסיפה לחיות. כמה פעמים הוא רואה אותה יושבת על הסלע ומביטה אליו בעיניה הטובות והחכמות ומסבירה לו את פניה היפות. היא הנותנת לו שפע כוח וגבורה ורצון לעבוד… הן, אמו ואחותו, מציעות לו לשוב לעבוד בטחנות. מה תתן לו עבודה זו? הטחנות הומות, הגלגלים חורקים ושורקים, המים שוטפים ועוברים והאיכרים מטרידים. כלום אין לנשים אלו עינים לראות כמה אדמה הספיקו לגאול? כל שטח אדמה שנגאל מתמלא תיכף גפנים ועצים משגשגים ופורחים ונושאים פרי לברכה. הנה גלי־אבנים, ערימות שלמות. בקרוב יגשו לבנות גדר מסביב לאדמתו. ההר מלא עפרות זהב, והוא החופר ומגלה את הזהב. בשביל מי ומה? מוקדם עדיין לגלות את הדבר. יבוא יום ויודיע, ואז יבינו הכל. וכי בודד הוא? רוח דינה עמו וגם טרנטי, אשר עבר אליו בירושה עם הכרם, חבר נאמן ומסור לו. הוא העושה עמו במלאכה תמיד – ומה לו, מי לו שם מתחת? לא. למטה לא ירד. “פה אישאר,” הוא עונה לשתי הנשים בקול שקט אך בהחלטה גמורה. והן הולכות להן עצובות רוח ומרות נפש כלעומת שבאו.

ועבודה יש, ברוך השם, למכביר. בחורף הם מנפצים סלעים, חוצבים אבנים ומעבירים אותן לגבולות אדמתו. שם הניחו יסוד לחומה גבוהה ורחבה. באביב, לאחר הפשרת השלגים, חורשים את האדמה ונוטעים בה נטיעות. בקיץ מטפלים בנטיעות עד גמר הבשלת הפירות. חלקה מיוחדת יש לירקות. יש גם שדה תבואה: מעט חיטה, תירס, שעורה להם ולבהמתם. הכל יש להם לאכלה משלהם. כשרוצים להתעדן ולהתפנק קצת יורד טרנטי אל הנהר ושולה שם דגים גדולים, מַרֶנות־כסף יפים ושמנים. מביא אותם חיים ומפרכסים ומבשלם או צולה אותם על גחלים, כשהם מכופשים בקמח־תירס. עוברת שנה ועוד שנה, ושניהם לבדם אדוני ההר הגדול הזה, והם עוסקים במרץ בעבודתם הגדולה. אחד עובד ושותק והשני עובד ומפטפט בקולו הניחר והסדוק. השותק התרגל לפטפוטי הפטפטן וכמעט אינם נכנסים לתוך אזניו, כי אינם נוגעים ללבבו ולעולמו הפנימי. אך ברוב הדברים לא יחדל לפעמים איזה דיבור או איזה זכרון אשר יפליט הזקן מפיו לתומו והם ימשכו אליהם את אזני השתקן, כי משמשים הם לו כעין פירוש לאיזו פליאה. איזה דבר סתום מקבל אז הארה ומכה גלים בלבו השקט. אז יפסיק את עבודתו ויקשיב לו.

סוף חודש טבת. הקור בצל לוהט וצורב, אך באור השמש נמס השלג שעל ראשי הגגות. גם רגבי עפר שחורים מציצים כראשי עורבים שחורים מתוך חורי סדינים לבנים. הקור והשמש שפכו איל לתוך גופו החזק של חנא־ליזר. על סלע אחד עמד שרקרק וקרא בקול צהלה מפורר לקראת השמש: שרק־ררק־רק! ובזנבו הצליף על פני השלג שעל הסלע. חנא־ליזר הקיש בקורנס גדול וכבד על אבנים גדולות ופורר אותן. מתחת הקורנס התמלטו ניצוצות. לא הרחק ממנו נמצא טרנטי. מפעם לפעם התכופף, לקח בזרועותיו אבן גדולה והניחה על המזחלה העומדת ליד המחצבה רתומה לסוסה אפורה. ובשעת מעשה הוא מדבר:

“כך. כך. אתה נוגע בסלע והוא קר, שוכב על האדמה וצינה נושבת ממנה. אתה פותח את הסלע וניצוצות עפים מתוכו, עמו ממדורת קש. ואת האדמה כי תפלח – אד עולה ממנה, כמו מתוך ממליגה חמה שאתה מוציא מתוך הקלחת השחורה. אמור לי, בדי ליזר, מי שם באבן את האש ומאין ההבל בתוך האדמה? אתה שותק? הלא ממנה הכל.” והוא מרים את ראשו למעלה אל השמש וזקנו הדליל זקוף באויר באלכסון. “ידוע כי השמש אש היא והיא שולחת את אשהּ למטה אל תוך הסלעים ומהם היא עוברת ונבלעת בתוך האדמה. נחה האש בתוך האדמה ומחממת אותה. והסלעים שטוחים עליה, ככנפי דוגרת על אפרוחיה, ושומרים על חומה שלא יפוג ושלא יתנדפו מי הגשמים והשלגים שבלעה. הנה הסוד, למה כרמנו טוב ומשובח כל־כך ומדוע יינוֹ מחמם את שותיו מכף רגל ועד ראש – חי־חי־חי! מי גילה לי את הסוד הזה? המלאך גבריאל בעצמו. הוא היה השדכן שלי, חי־חי־חי!” אתה יודע כי האדמה היא לנו גם אֵם וגם אשה… כלתי זו שמרה על בתוליה עד שבאתי אליה וארשתיה לי לעולם, והיא ילדה לי את הכרם הזה… כנים דברי, בחיי אמנו הקדושה… אחר־כך באת אליה גם אתה והיא נתנה דודיה גם לך. חי־חי־חי! יעקב־ליב היה רק הסנדק, שקיבל את הולָדות ולא יותר…"

חנא־ליזר הפסיק את עבודתו והעמיד עינים תמהות על בן־שיחו המוזר.

“רואה אתה, כי כן הוא,” המשיך טרנטי את דבריו, והוסיף להרים אבנים ולהטילן לתוך המזחלה. “האדמה היא אשה והזורע והנוטע בה הוא בעלה המזריע אותה ופירותיה הם צאצאיהם. טובים וכשרים הם הנולדים ממנה, לא כממזרים הנולדים מהזיווּגים אשר ה’פורנטי' הכומר מברך. הוא, ה’פורנטי' של כפרנו, בירך בכנסיה את נשואי עם הזונה וַרוַרה, ימח שמה. שלוש שנים לא ילדה. מה עשתה המופקרת? הלכה והכניסה את אנטוני, אחי הצעיר, לביתנו והזמינה אותו על התנור שעליו ישנו שנינו עד אז. ‘התנור רחב ויש עליו מקום לשלושה’, כך אמרה. ולילה לילה אמרה אלי: ‘אתה, טרנטי, בול־עץ, לא יצלח לכל. הבט וראה ותמקנה עיניך’. אני הזהרתי אותם ואמרתי להם כי חטא גדול הוא, אך הם צחקו. פעם אחת דחפו אותי והפילוני מעל התנור. שתו יי”ש ואכלו חזיר, חיבקו ונישקו זה את זה ולי לא נתנו מאומה. אחר־כך בא אחי השני, גברילא, ואמר כי גם הוא אח לי, כמו אנטוני, ויש אפוא גם לו חלק בוַרוַרה. והיא, הזונה, קיבלה גם אותו. ‘התנור רחב’. חי־חי־חי! אז נולד ‘בַיסטרוק’³⁰ ולא ידעו מי הוא אביו. בחיי הצלב. אך הוא מת מהר."

עיני חנא־ליזר גדלו, בלטו. הוא ירק מלוא פיו.

“אבינו דנילו היה בן מאה שנים במותו, ואולי יותר. מי יוכל לדעת זאת?” הוסיף טרנטי לספר מעוּדד מהקשבתו של חנא־ליזר. “וכה אמר לפני מותו: ‘טרנטי הוא החלש מכולכם, יהא הכרם לו’. בחיי־הצלב, כה אמר דנילו. באזני שמעתי. גם אמנו הקדושה וגם בן־האלוהים התלויים בפינת החדר שמעו זאת. ועל־כן עברתי מיד לאחר הקבורה אל ה’קוליבּה‘³¹ אשר בכרם לגור בה, כי לא יכלתי לראות עוד את מעשה הזונה שלי. מה עשו הזדים? באו ודרשו שאעזוב מיד את ה’קוליבה’ ואת הכרם. ‘אתה חלש ולא תוכל לעבוד את הכרם, ואבינו דנילו נתנוֹ לנו’. כה אמרו, שקרנים שכאלה! העידותי בהם את אמנו הקדושה ואת בנה האלוהים. אך הם בעטו בי במגפיהם ופצעו את ראשי. הרבה דם זב. כל הקרקע נתלכלכה בדם. סחבוני כנבלה החוצה והשליכוני אל תוך התעלה אשר מעבר לכרם. בכיתי וצעקתי, אך אף אחד לא בא לעזרתי… נרדמתי. אז ראה אלוהים את צדקתי ושלח אלי את גבריאל המלאך. הוא בא אלי בלילה ההוא, ניפנף עלי בכנפיו ואמר: ‘עזוב, טרנטי, את אשתך הזונה ואת אחיך החוטאים. אני אתן לך אשה אחרת, אשר תהיה נאמנה לך עד יומך האחרון. ואשתך זו תתן לך כרם לִנֵדה, שיהיה טוב מכרם הירושה אשר אחיך הבריונים גזלו ממך, כי הוא יצמח מקרקע בתולה חם ויחם גם לך’. חי־חי־חי! כך אמר גבריאל. בן־האלוהים ענה ‘אמן!’ והבתולה הקדושה חייכה אלי מעל הקיר ואמרה: ‘כן, כן, טרנטי. עשה כך’.”

הוא נגש אל חנא־ליזר, גחן אליו ואמר בלחש:

“אלוהים שלח את רוחו הקדושה באם הקדושה, והיא ילדה את יזוּס משיחנו והוא שלח גם בי את רוחו. והרוח אמרה לי: 'עלה, טרנטי, על ראש ההר. שם תמצא את בת־זוגך. אך אל ידע איש דבר על זה. אז קמתי בטרם בוקר, לקחתי את מעדרי ואת קרדומי, חבל, קלחת וכד למים. בשק שמתי לחם ובצלים וקמח תירס, ועליתי על ההר. לא היה עליו עדיין כל שביל וכל נתיב. רגלי גילגלו מעליו את הצרורות הראשונים. הגעתי לראשו. צפור צפצפה אלי ולטאה צעירה עמדה על סלע, הביטה אלי בעיניה הטובות ואת זנבה הטתה שמאלה. הבנתי כי היא מראה לי את הדרך. נטיתי שמאלה, כעצת זנב הלטאה, ובאתי עד הסלע המשולש. טיפסתי עליו והבטתי לעברים. ומיד בא לאפי רוח הבתולה היעודה לי מאת יזוס, חי־חי־חי! ואני שמרתי על הסוד עד שנתבשלו הענבים הראשונים. אז באתי אל יעקב־ליב עליו השלום וגיליתי לו את הסוד. אה, איש טוב וחכם היה מאין כמוהו. גם הוא הבין ואמר לי שלא אפטפט ולא אספר לאיש דבר. הוא נתן לי כסף בכל פעם שפניתי אליו. גם שלח אלי ילדים בשעת הבציר לעזור לי לבצור את הענבים. וגם דורכים שלח לדרוך את היין. אלוהיכם אסר עליכם לשתות יין אשר רגלי המאמינים ביזוס דרכו אותו. יהי כן. מאז היה יעקב־ליב לסנדק, וקיבל ממני את הולדות. והנה באת גם אתה לעזור לי, ואנו כאן, כשני אחים שיש להם אשה אחת. הכל מאלוהים. האשה הזאת איננה אשת זנונים. מה דעתך, חנא־ליזר?”

חנא־ליזר אינו מביע את דעתו. מוסיף לשתוק שתיקה עקשנית ומביט בכובד־ראש בפני טרנטי, שאינו עייף מלספר, והסיפור מענין מאוד.

“שנים אנו המושלים בהר הגדול הזה. אבל אני אמות במהרה. חי הצלב, כי אמות. אז אוריש לך את כרמי וכל אשר בו ותהיה אתה המושל היחיד, כמו שהייתי אני לפני בואך הנה. אהב את האדמה כמו שאהבתיה אני, ותאהב גם היא אותך. אל תבגוד בה ואל תמכרנה לאחר, פן תשנאך. היודע אתה?” התחיל שוב בלחש, “האדמה אוהבת ושונאת, ממש כמו אשה. לאוהביה היא נותנת כל מה שיש לה ולשנואיה תשלם כרשעתם. חי בן־האלוהים, כי כדברי כן הוא. האם לא שמעת על הצדיק קיריל מכפר פטרושני?”

חנא־ליזר הניע בראשו לאות שלא שמע. אז ישב טרנטי על אחד הסלעים והראה בידו לחנא־ליזר שישב גם הוא.

“שב מעט ושמע, כי כדאי הדבר,” אמר לו.

הלה נשמע לו, הניח בידו את הקורנס וישב ליד טרנטי. וטרנטי התחיל מספר:

“איש ישר וצדיק תמים היה בכפר פטרושני, קיריל שמו. בכל סתיו עזב קיריל את כפרו והלך לבקר במנזרים. כרע לפני עצמות הקדושים והתפלל אליהן בעד כל הכפר. באביב שב מדרכו, עבד את אדמת שדותיו וגנו, ובקיץ חילק את כל יבולו לכל עני ואביון אשר פנה אליו בצר לו. ויהי היום וקיריל הולך ברגל לארץ הקדושה להתפלל על קבר משיחנו. בדרך חלה ושכב ימים רבים ואיש לא ידע איהו. לבסוף הבריא ושב לכפרו, אך איחר את שעת החרישה והזריעה, כי הימים היו לאחר חג הירק. אך ראה זה פלא. קוצים לא עלו בשדותיו ורמשים לא אכלו את עלי עציו. ובבוא שעת הקציר ראו אנשים את שדותיו והם מלאים קמה. שבלים מלאות גרעיני חיטה ושעורה ושבולת שועל, אשר לא היו כמוהן ליופי. אפילו כוסמת ופשתה גדלו בקצה שדהו, אף־על־פי שמעולם לא זרע אותן קיריל בשדהו. ובגנו צץ מאליו עץ אגס גדול ונפלא, ונתן פירות רבים וטובים. כך היה הדבר. הכל יודעים את המעשה הזה. ועד היום נקרא העץ בשם ‘עץ קיריל’. ופירותיו – ‘אגסי־קיריל’. פעם אחת, כשהייתי ילד, בא לכפרנו הלך אחד ונתן לי אגס ואמר: ‘אכול, בני, את ‘אגס־קיריל’, כי מתוק וטוב הוא, והיית איש צולח’. אכלתיו ועד היום טעמו בפי. כך גמלה האדמה חסד עם קיריל הטוב והצדיק.”

“מפו־מפו־מפו!” מצמץ חנא־ליזר בשפתיו, כמעשן מתוך מקטרת.

“ואת המעשה, שקרה בכפר זרני שמעת?”

“לא שמעתי כלום,” פתח חנא־ליזר את פיו ואמר.

“אם כן שמע מעשה נורא. לפני שנים רבות גר בכפר זרני רז’ש אחד, אנטיפ קולגו שמו. מן הנכבדים והחשובים שבכפר היה ובחרו בו להיות גזבר לכספי הכנסיה שלהם, והכוהן היה מבאי ביתו. היו לו מאה פלצ’ות אדמה שחורה, צאן ובקר ואסמי תבואה גדולים. פעם אחת, באביב, יצא לשדותיו, חרש וזרע שעורה, שיפון וחיטה, כמו שהיה עושה בכל שנה. והנה כעבור חודש ראו כי כל השדות אשר מסביב ירוקים, תאוה לעינים ורק על שדותיו של אנטיפ עלה איזה עשב חום מר. ובבוא שעת הקציר כוסו שדותיו קמשונים. אפילו השדה שזרע בולבוסים לא נתן כלום מלבד קוצים. חפרו מתחת לשיחי הקוצים ומצאו שלחופיות שחורות, ואלו התפקעו והזילו מתוכן נוזל מאוס. היה הדבר לפלא. אך הפלא גדל עוד יותר לשנה הבאה. אנטיפ זרע את כל שדותיו ‘פפושוֹי’.³² כעבור חמישה שבועות ראו אנשי הכפר את אשר לא ראו מעולם. שדותיו האדימו, כאילו תקעו בהם מסמרים אדומים. עבר עוד חודש. הגבעולים גדלו והוציאו עלים רחבים וארוכים, כעלי ה’פפושוי‘, וגם הם אדומים. הגשמים והברד שירדו עליהם בקיץ ההוא לא יכלו לשטוף מעליהם את האדמומית. לבסוף הוציאו הגבעולים בלוריות רכות וגם הן אדומות. מתחת לבלוריות צמחו קלחים, לכאורה, ככל קלחי ה’פפושוי’ ובכל קלח שורות, שורות גרעינים, אך גם הם אדומים. ובהתבשלם נטפו טיפות של דם שחור. אז נודע הדבר, כי אנטיפ שפך דם אדם בתוך שדהו והאדמה לא רצתה לכסות על הדם…”

“חדל מלפטפט!” קרא חנא־ליזר פתאום וקם מעל הסלע.

“אם אתה אומר לחדול, אחדל,” אמר טרנטי נכנע, וקם גם הוא מעל הסלע וניגש אל המזחלה. “וכי מה אני מספר? כך אומרים אנשים. וכי מה אני יודע? האם לא ראיתי תירס אדום? אני ראיתי. גם פה בשדנו מצאתי קלחים אדומים…” הוא אחז במתג הסוס, שעמד כנרדם ומשכו – ושניהם התרחקו מהמקום.

ביום ההוא היה חנא־ליזר מעונן וקודר. עבד מתוך קדחת בזריזות עצומה, הכה בקורנסו על האבנים בכוח רב ופוררן לקטנות. שבבים וניצוצות עפו לכל רוח. ומתוך חזהו, המתנועע לכל הכאה בקורנס, נפלטו נשימות חזקות: הך־הז הך־הז!

כל היום ההוא וגם בערב לא נשמעה בין שני האנשים האלה אף מלה, כאילו נאלמו שניהם. ורק בלילה, בשעה מאוחרת, נשמעה בתוך הדומיה ובחשכה שיחה של שאלות ותשובות בין שני המתבודדים, אשר שכבו איש בפינתו על מצעו:

“אתה ישן, טרנטי?”

“אחר קריאת התרנגול איני ישן עוד.”

“איך נודע הדבר?”

“איזה דבר?”

“זה שסיפרת על אודות אנטיפ.”

“הא, אנטיפ? איך זה? ראו אנשים שהוא חופר באר.”

“איזו באר? וכי לא היתה לו באר?”

“זוהי, זוהי. היו לו שלוש בארות – בחצרו, בגנו וגם בשדהו. והנה יצא לפני ה’פרימוברה' על יד הדרך בין השדות והתחיל חופר באר כך סתם, לא לצרכו, כי אם לעוברים ושבים. וידוע הדבר: מי ששפך דם, חופר באר לצרכי הרבים, כדי שיכופר לו עוֹון הדם.”

“ונתכפר לו?”

“דומה שלא. שפיכת דם היא עבירה חמורה, אשר אין לה כפרה. אנשים אומרים, כי גם בבאר שחפר היו המים אדומים כדם ולא היה אפשר לשתותם. אז מילא אותה עפר והלך למקום אחר וחפר שם באר אחרת. אך גם שם מצא דם. אז נפלה בו רוחו מאוד. הלך והתוַדה באזני הכוהן.”

“ומה אמר לו הכוהן?”

“מי יכול לדעת? איש לא שמע, והם לא סיפרו. אך ראו, כי אנטיפ הקים בתוך שדותיו צלב גדול של אבן וסייד אותו בסיד. לכוהן נתן במתנה פרה יפה וגם נידב הרבה כסף לצרכי הכנסיה.”

“ואחרי־כן?”

"האנשים ראו כי האדמה נתנה לו שוב תבואה כבשנים הקודמות וגם חפר באר ומצא בה מים טובים לשתיה. אז ידעו הכל, כי האדמה נתרצתה לו…

“ובכל־זאת לא נשאר אנטיפ בכפר לאורך ימים. הוא נעלם מהכפר עד היום הזה. אומרים כי הלך לאיזה מנזר. שם התבודד בתפילה ואיש לא ראהו עוד…”

אחרי כמה רגעי שתיקה:

“ולא ידוע דמו של מי שפך?”

“אנשים אומרים, כי הרג את אשתו ואת מאהבה. אנטיפ היה אלמן ונתן עיניו בבחורה אחת מהכפר הסמוך. היא היתה בחורה יפה מאוד, אך עניה, ולא חפצה להינשא לאנטיפ, כי היא היתה צעירה ממנו הרבה, וגם היה לה בחור נחמד אחד, שאהבה אותו. אך אביה ואחיה הכריחו אותה להינשא לאנטיפ דוקא, כי קיבלו ממנו הרבה דורונות. פעם אחת מצא אנטיפ את אשתו ואת מאהבה, בהיותם לבדם בשדה, ולו היה רובה. ירה בהם והרגם וטמנם בתוך השדה…”

“האין רשות לבעל להרוג את אשתו אשר זנתה תחתיו, ואת האיש אשר פיתה אותה?”

“אלוהים יודע. מה אנו, אנשי־חושך, יודעים בדברים שכאלה?”

באה דממה ארוכה. אפשר היה לחשוב כי גם השואל וגם המשיב נרדמו מתוך שיחת־לילה. תרנגולים זקנים וצעירים קראו במקהלות במקומות רחוקים קריאות של האשמורה השלישית. הקריאות הגיעו גם אל ראש ההר, אל תוך הבית אשר עליו. אז נתחדשה השיחה בין השנים:

“העודך זוכר, טרנטי, את דינה שלי?”

“וכי מה? את בתו של יעקב־ליב לא אזכור? הריני זוכר אותה, כשהיתה ילדה. ואחר־כך, כאשר באתם שניכם בפעם הראשונה לכרמי. פרא היה אז המקום, קטן היה הכרם, ואני הייתי בו יחידי. עמדתם אז על הסלע. היא קפצה כמו סיח וצחקה הרבה. אתה חושב שלא ראיתי? טרנטי רואה הכל ויודע הכל, חי־חי־חי! חבל, חבל!” נאנח וגירד בצפרניו את עור גופו בכוחו. “אשה טובה, יפה וחכמה. התאמין? כאשר צחקה, צחקתי גם אני, ושמחתי בכל פעם שראיתיה. היא אהבה אותך.”

חנא־ליזר התרומם וישב על משכבו.

“מאין אתה יודע זאת?”

“מה פירוש? וכי אין לי עינים? אני מבין הכל. וגם אמרה לי פעם כי אתה גיבור וטוב וישר.”

“באמת?”

“בחיי הצלב. האני אשקר? הרי היא היתה הרוח הקדושה אשר הביאה אותך הנה. על־ידיה נזדוגת גם אתה לאדמה.”

“אמת.”

שוב שלטה הדממה. חנא־ליזר נשאר יושב במקומו, כאילו נקרש. כאשר הכחילו זכוכיות החלונות ומקהלת התרנגולים התגברה, קם ולבש את בגדיו החמים, נעל את מגפיו הגדולים והכבדים ודיבר לעצמו:

“כאשר אהיה בעיר, איכנס אל הרב לדבר עמו.”

 

כא    🔗

את ההליכה העירה דחה ליום אשר ירד שמה בשביל יום־הפטירה של דינה. אך מקרה קל־ערך עורר אותו למהר להוציא את החלטתו לפועל. היום היה מהראשונים לחודש שבט, קר מאוד ומעונן ענני שלג. הוא רק כילה לאכול ארוחת־הצהרים, והנה שמע את נביחות כלבם מרחוק, והן תכופות ומצלצלות. יצא אחר הקול לראות בשל מה הן הנביחות ובא עד לקצה ההר. שם מלמטה, מעבר לבקעה, עמד כלב אפור דומה לזאב, והוא מן הנודדים הנפגשים תמיד בשדות, כשהם רצים מהכפר העירה ומהעיר הכפרה לבקש להם אוכל. הרגיש בו בולן, אזרח ההר, וחשד פן יבוא הלז להסיג את גבולו, ורץ לזרוק בו מרה בנביחותיו הזועפות. הלז היה מר־נפש וניצב לריב ולהתוַכח עם התקיף יריבו חינם, חרק שן, חרץ לשון, דהר לכאן ולכאן, כאילו התכוון לקפוץ ולעבור את הגבעה, לטפס על קיר ההר, ולהשיג את יריבו. ואף בולן רקד ורץ אנה ואנה והגביר את נביחותיו לעזותו של הנכרי… בבואו שמה הביט חנא־ליזר למטה אל הבקעה, ואילו צללים כהים חלפו נגד עיניו: פלוני – אלמוני, שנתגלגל מראש ההר באחד הלילות, והיא. מאז קרה אותו המקרה, נמנע מלגשת אל אותו המקום המוּעד לפורענות. היתה בלבו אפילו החלטה לבנות שם גדר גבוהה לכל האורך, כדי להסתירו מעיניו. והנה הוליך אותו הכלב שמה. נתכעס, אחז באוזן הכלב ומשכו אחריו והלך עמו הביתה. שם לבש את הפרוה, לקח את מקלו והודיע לטרנטי כי הוא יורד העירה לשנַיִם־שלושה ימים. טרנטי ביקש ממנו שיביא לו בקבוק יי"ש בשובו; וחנא־ליזר יצא והתחיל יורד מן ההר. בתכניתו היה לסור ראשונה לבית אמו. משם ילך לבקר את בית חותנתו. ובערב ייכנס אל הרב וידבר עמו בענין המטריד אותו בימים האחרונים. זיעזעה אותו קצת המחשבה על הפגישה עם הרב, כי הוא לא הסכין לדבר עם אנשים כאלה.

חנא־ליזר נכנס לתחום העיר. זה כשנה לא היה בה. וכשנכנס אליה עתה התבונן וראה כי חל בה שינוי והיא עשתה עליו רושם משונה. השאון והמרוצה הממלאים תמיד את הרחובות ואת המגרש במרכז, אינם. החנויות אינן פתוחות לרוָחה, כרגיל, ואנשים ברחובות מעטים. אך הוא לא התעכב בדרכו והלך הלאה. הלך מרחוב לרחוב עד שיצא את העיר מקצהַ האחר אל הנהר הקופא. הטחנות עמדו על הגבעה שחורות, קודרות ופצועות. בעלותו על הגבעה ראה את אמו ואחותו רצות לקראתו.

“רק האלוהים שלחך הנה בשעה זו,” קראה אמו מרחוק. “אנו חשבנו לעלות אליך, אך מפני השעה המאוחרת דחינו את ההליכה למחר.”

ועוד קודם שנכנסו הביתה הקדימה האם לסַפר, והבת מילאה אחר דבריה, על הדבר הנורא הזוחל ומתקרב אל העיר, כחיה נוראה, או כמגפה איומה.

הוא עצר מלכת והביט בשאלה אל פני אמו.

“אומרים כי בהרבה ערים הכו את היהודים ובזזו את רכושם. ואומרים כי גם בעירנו יעשו ככה. יראים מאוד מפני היריד אשר יהיה בעוד יומיִם.”

שמע חנא־ליזר את הדברים האלה ולא הבינם כראוי. אפשר שתפיסתו לקתה, מפני שנמצא שנים אחדות מובדל מאנשים.

“טפשות. מה שאנשים מפטפטים.” והוא אמר לעבור לענינים אחרים, לשאול בעניני הטחנות.

“מי חושב על ענינים כאלה?” אמרה סימה. “השמועות מדכאות את כולנו.”

חנא־ליזר אמר לעזבן וללכת אל חותנתו, או אל הרב, אך הן לא נתנוהו ללכת.

“הבית עומד מחוץ לעיר. אין לנו אף גבר אחד, שיגן עלינו בעת צרה,” אמרה לו האם. “ועל מי תעזוב אותנו?”

“ואיה פרוקופ?” שאל.

פרוקופ אמר לנו אתמול, כי בקרוב יארעו מאורעות בעיר והלך לו ולא שב עוד…"

באמצע השיחה נכנסו הביתה שני אורחים – ראובן התּנר ומנקה־הארובות שבעיר; יהודי גבוה ורזה מאוד, קרח ובעל זקן דלול, האוהב להתערב בכל ולהתחיל בקטטות. השני היה נטע הקצב, איש רחב־שכם ומלוכלך, עִיור בעינו השמאלית, החובל תמיד באחרים, ואחר־כך הוא מתנצל:

“בן אדם פשוט אני. אומרים לי: הך, נטע, ואני מכה. מה אני יודע?”

הם נכנסו בחשאי, כמתגנבים.

“ערב טוב לך, חנא־ליזר,” אמרו שניהם בבת־אחת. וראובן הוסיף: “ראוּךָ עובר בעיר ושלחונו אליך בשליחות מיוחדת.”

הדלת נפתחה ונכנסו עוד שנים – שבתיל המסגר וזינביל החייט. שניהם חברים ותיקים בחברת “נושאי המיטה”. הם נשמו בכבדות.

“ערב טוב לכם, יהודים,” אמר שבתיל וישב על הספסל עוד קודם שהציעו לו לשבת. “לולא האספה התכופה ולולא היינו כה זקוקים לך בשעה זו, לא הייתי הולך הנה בעד כל הון.”

“מה שייך?” התערב זנביל. “וכי רק אנחנו זקוקים והוא לא? אף־על־פי שאתה גר, חנא־ליזר, על ההר, הרי כל משפחתך בעיר. גם ההר שייך לעיר, ואתה מחויב להיות עמנו יחד ו’מה שיארע לכל ישראל יארע גם לר' ישראל'. כולנו זוכרים את גבורותיך.”

“אצבע אלוהים היא, שבאת הערב העירה,” אמר ראובן, נכון להיכנס לשיחה. אך זינביל מיהר וסילקו הצדה בידיו הגרומות:

“לא עת שיחות עתה. מתאספים בבית־תפילתנו ושלחו אותנו להזמין גם אותך. שעת צרה באה. שמעת בודאי מה שקרה בפטרבורג?”

חנא־ליזר העמיד עליו עינים תמהות.

“רואה אני שלא שמעת כלום,” אמר זינביל. “כפי הנראה, אינך קורא שם ‘גָזֶטים’. גם אני אינני קורא, אך יש פה כאלה שקוראים ומהם נודע לכולנו.”

והוא התחיל מרצה לפניו על־דבר ה“בּוֹנבּה”³³ שזרקו בקיסר אלכסנדר, והוא נהרג באמצע הרחוב. שונאי היהודים השתמשו במקרה זה והם מפיצים שמועה, כי היהודים זרקו את ה“בּונבּה” והם קוראים לרוסים לנקום מהיהודים את נקמת דם הקיסר השפוך.

הדבר שמספר זינביל הוא, לכאורה, ברור, אך מוחו של חנא־ליזר אינו תופסו עדיין ומלא הוא שאלות. היכן היא פטרבורג זו? והקיסר – איזו שייכות לו וליהודים? מה להם ולו שיהרגוהו? ויהודי הערים האחרות במה אשמים? ומדוע יעשו בהם פרעות? ועוד הוא רוצה לדעת, שיבארו לו: מי למשל יעשה את הפרעות בעירם? מי יכה ויבוז?

הפעם יוצא נטע הקצב לתרץ את הקושיות:

“מי יכול לדעת? אפשר שיבואו אנשים מיוחדים לכך. ואולי יבואו איכרים מהסביבה. העיקר, שאנו צריכים להיות מוכנים.”

“איכרי הכפרים מהסביבה – מי למשל?” שואל חנא־ליזר. “איבן בוזונר מפופשטי, דמיטרי קודלבו מפטרושני או פומה מציפילבן? מה להם ולקיסר וליהודים ולרוסים? אל תאמינו, יהודים.”

“הלואי ויהיה כדבריך,” קוראים כולם, מלבד זינביל הקופץ ואומר בצריחה:

“מה אתה סח, חנא־ליזר? השמעת שיש בעולם מקומות כמו יליסבטגרד, בלטה וירמולינצי? שאל ויספרו לך את אשר עשו האיכרים ההם, ימח שמם, ליהודים ההם. הכו, פצעו, בזזו ושרפו. ברחו משם יהודים רבים. אחדים מהם באו גם לעירנו אל קרוביהם עד יעבור זעם. חושך בכל מקום ואתה אומר: אל תאמינו! עֵשָׂיו הוא עשיו בכל מקום ואין לסמוך עליהם. הם אומרים, כי הממשלה הפקירה את היהודים ואת רכושם וזמן של שלושה ימים ניתן להם לעשות כרצונם. ברור לך?”

הפעם נכנסו הדברים אל לבו והשפיעו עליו. שמות הערים בלטה וירמולינצי עשו עליו רושם חזק. בהיותו עדיין צעיר נסע שמה פעמַיִם עם אביו אל הירידים, וראה שם את האיכרים והם דומים בכל לאלה שבסביבתם, אפילו בלשונם. ואם הם יכלו לעשות פרעות ביהודים, מדוע לא יהיו גם אלה מסוגלים לכך? אז הרגיש, כי דבר מה חם מתגלגל בתוכו ומרתיח את דמו ומרעיד את אבריו. הרגשה דומה לזו היתה לו תמיד כאשר צוענים באו העירה ונתרבו הגנבות, או כאשר נודע לו כי בחורות בורחות מבית הוריהן אל הכומר מסטקן. אז פנה לנאספים בשאלה:

“ואתם מה אומרים לעשות?”

“הרי לשם כך באנו אליך. בוא אתנו לאסיפה ושם נחליט.”

“למה לנו אסיפותיכם? לכו ואמרו, כי אני בעיר. יתנו לי בחורים בריאים ואמיצים.”

“אתך אני,” קרא ראובן, אשר נתלהב מדברי חנא־ליזר.

“איני זקוק לך,” פסק חנא־ליזר כמו בסכין חד. “אולי יהיו זקוקים לך אחרים וישתמשו בך.”

יצאו ארבעת השליחים למסור לשולחיהם את תשובת חנא־ליזר. הוא נשאר אותו הלילה בבית. בשעה מאוחרת, לאחר האסיפה, עזבו כמה אנשים מהמשתתפים בה את העיר, שירכו את דרכם באפלה בסמטאות קצרות ויצאו איש איש לבדו אל שפת הנהר ומשם עלו על הגבעה, שהיתה עטופה ערפל. אחד אחד התלקטו קצבים, טבקנים ועגלונים לביתו של חנא־ליזר. הם הביאו לו שמועות פורחות בשם פקיד פלוני ובשם ה“שקצות”, המשרתות בבתי יהודים, ומה שמדברים הגויים, הגרים בפרברי העיר.

“ידברו מתוך שגעון,” אמר חנא־ליזר. “העיקר, שיהיו קלשונות, קרדומות, פטישים, מקלות, אלות וכל כלי קשה וכבד. ברחובות החנויות תעמדו, על מגרש היריד תהיו מוכנים.”

“כה יהי,” הסכימו כולם.

“את שיניהם נשבר, את עיניהם ננקר, את גולגלותיהם נרוצץ. ואם אתם לא תמלאו אחר דברי, תפח גם רוחכם.”

“עד הדם!” הבטיחו כולם בנדר…

היום האחרון שלפני היריד עבר על התושבים ללא מנוחה; אף־על־פי שלכאורה לא אירע שום דבר שיעורר חשד. ביחוד התרגשו הנשים, אשר כעסו על התינוקות על כל צפצוף ובכי ודרישה כלשהי. הלילה היה ליל־שימורים. הגברים יצאו לרגעים החוצה. אך לא ראו שם מאומה, מלבד רבבות כוכבים בהירים מאוד, נוצצים בקור הלילה. הקשיבו, ספגו כל הגיג וכל צליל, ושבו לחדריהם אחוזי תרדמה. גם גדוד ההגנה, שאירגן חנא־ליזר, עסק בלילה ההוא בעיבוד התכנית ובחלוקת כלי הזין בין החברים.

בעלות השחר התחילו יורדות העירה מעברים שונים מזחלות מלאות מתנובת שדות הכפרים ומפרי גניהם ומתוצרת האיכרים. האיכרים ונשיהם היו לבושים פרוות. שריקת השלג מתחת למזחלות, צהלות הסוסים ושעטות פרסותיהם, געיות הפרות ונחרות החזירים, שהובילו למכירה, עוררו את התושבים משנתם החטופה והמרוגזת ומחלומותיהם הרעים והמלאים. בתחילה יראו לפתוח את התריסים ולצאת החוצה. ועל־כן עמדו מאחורי הדלת במסדרונות, הציצו בעד החרכים לראות את הנעשה בחוץ. ראו את חנא־ליזר ועוד אחדים מסתובבים בין המזחלות, ממשמשים במה שיש בהן ומדברים עם האיכרים בשלום, ונרגעו קצת. העזו גם הם לפתוח לאט־לאט את החנויות. נמצאו נועזים, שיצאו גם אל מגרש היריד ובאו במשא־ומתן עם האיכרים. דופק החיים התחיל הומה ורועש. היריד התחיל בשאון והמולה, בברכות ובקללות, כרגיל. בדקו פרות העומדות למכירה וחלבו אותן. התבוננו לשִני סוסים ולטלפיהם ורכבו עליהם לשם נסיון רכוב ושוב. חזירים כפותים בשתי רגליהם הקדמיות ניתרו ואמרו לברוח ולא יכלו, ועל־כן הרימו זעקה ונחרה עד לב השמים. קונים ומוכרים תקעו כף איש לרעהו. נשבעו שבועות ומנו כספים לתוך כף היד. המשא־ומתן, המקח והממכר התנהלו כל הזמן בלי הפסק ובלי מכשול. ולא ניכרה בין האיכרים שום תסיסה. התושבים נרגעו והתמסרו למרכולתם.

רק פעם אחת היתה בהלה קטנה בין החנויות. אחת האיכרות שׂמה בשׂקהּ חתיכת ארג בלי ידיעת החנוני ויצאה משם. הרגישו בדבר ורדפו אחר האיכרה ותפסוה. היא הרימה צעקה. התאספו איכרים ויהודים. חילל השוטר בחלילו. הורמה ידו של מישהו באויר וירדה על לחיו של מישהו ונשמע צלצול מהלומה. התחילו רצים. מיהרו אחדים מההגנה על מקום המעשה. אך השוטר הוליך משם את האיכרה ביחד עם משרת החנות ועם הארג שנגנב. המתקהלים התפזרו והחיים זרמו הלאה.

השעה היתה שלוש אחרי הצהרים. השמש, שנראתה בבוקר, האירה וחיממה מעט עד הצהרים. אחר־כך באו עננים וכיסו אותה. התעוררה רוח קלה. גבישים, כעין גריסים לבנים זעירים, ירדו ממרום. שאון המסחר במגרש היריד הלך והשתתק. בני הכפרים הרחוקים נחפזו לגמור את מעשיהם בעיר, ועמוסים סחורות שונות שבו בחפזון אל המזחלות שעמדו על המגרש. רתמו את סוסיהם והתכוננו לשוב הביתה בטרם יחשך. במזחלות אחדות ישבו כפריות סבואות ושרו בקול חצוף ושיכור. איכרי הכפרים הקרובים טרחו עדיין והתלבטו בין החנויות וקנו מתנות לילדיהם. הרוכלים אספו את שיורי סחורותיהם וחבשו אותם בארגזים. השוטרים, שומרי הסדר, שכל היום הלכו ממזחלה למזחלה ולקחו מהאיכרים מכל הבא בידם, הסתלקו והלכו להם זה בכה וזה בכה. אור היום הלך ודעך. פתאום באו בדרך המלך שני רוכבים, מיהרו להיכנס אל בין המזחלות והתחילו מכריזים:

“אחים פרבוסלבים, היאספו נא הנה!”

כעבור רגעים אחדים באה שמה גם מזחלה, ובה ישבו עוד שלושה צעירים. הם קפצו מעל המזחלה, ניגבו את פניהם מהזיעה. ניכר היה שהם התעכבו בדרך מאיזו סיבה ואיחרו לבוא, ועל־כן אמרו למלא עתה את אשר החסירו. גם הם קראו ואספו אליהם אנשים. במרכז המגרש צמחה כעין חורשה שחורה, אשר הלכה והתרחבה מרגע לרגע; כי האיכרים אשר התכוננו לנסוע התלקטו מסביב לאורחים המוזרים, שבאו פתאום, ורצו לשמוע מה יאמרו להם. באמצע החורשה צץ ועלה עץ רם, אשר צמרת לבנה לו. זה היה ברנש באמצע שנותיו, בעל זקן רחב ושפם עבה, משכמו ומעלה גבוה מכל אשר סביבו ולראשו “פפחה” לבנה. חבריו המציאו לו סולם לא גדול, אחזו בסולם משני צדיו, והוא טיפס ועלה עליו; הוציא עתון מחיקו והתחיל קורא מתוכו בשפה מולדבית על דבר הפצצה שזרקו הז’ידנים “בצאר־האב”, אשר הוציא את האיכרים מעבדות לחירות וחלק להם אדמה. אחר־כך קרא באזניהם את פקודת הצאר להכות בז’ידנים שלושה ימים ושלושה לילות ושללם לבז, וכו‘, וכו’…

חבריו, אשר עמדו לידו, עזרו לו בקריאותיהם ובהערותיהם וביאוריהם. בין השומעים היתה התרגשות, תסיסה. עינים התנוצצו והפנים נעשו רציניים.

חנא־ליזר התהלך אז באחד הרחובות, שוחח עם אנשים שונים ואמר בנצחון:

“ברור היה מראש, כי המולדבנים שלנו לא יעשו פרעות.”

והנה ניגש אליו אחד מחברי ההגנה ומסר לו בלחש, שעל מגרש היריד מתרחש דבר־מה. הוא הסתלק הצדה, שלא לעורר בהלה, ראה מזחלה נוסעת לצד מגרש היריד, קפץ וישב בה ונסע שמה. כבואו מצא קהל רב ושמע את קריאות ההסתה של השנַיִם, שאחזו בסולם. נדחק אל תוך ההמון, נגש אל האחד ודחף אותו. הרפה הלה מן הסולם. התנועע הסולם ונפל העומד עליו באלכסון על ראשי ההמון ושתי זרועות ידיו פרושות ככנפי צפור גדולה פצועה בעופפה. זה שנדחף נפל גם הוא. מישהו קרא: “הושיעו, אחים, מכים פרבוסלבים!” הגוש הגדול זז. מקלו של חנא־ליזר עלה וירד על ראשי אנשים ובארבות ידיו דחף ימינה ושמאלה. נשמעו אנחות וצעקות־כאב. איש לא ידע מה קרה, מי הוא המכה ומי המוכה. כל־כך פתאום בא הדבר. התחילה בריחה וריצה מתוך מהומה ומבוכה. זה ברח מהמגרש העירה וזה ברח בדרך המלך אל מחוץ לעיר. הבורחים צעקו:

“הינצלו, הימלטו! מכים. ידים של שטן!”

על האדמה התגלגלו אנשים בשלג הנרפש, כי היתה יד איש ברעהו. ואלה שקמו מעל האדמה היו פניהם מלוכלכים בגללי בהמה ובדם. וידי חנא־ליזר לא עיפו מהכות חרם את כל מי שבא לידיו. נבהלו האיכרים, הפשילו את שולי פרווֹתיהם, קפצו לתוך מזחלותיהם, הצליפו על סוסיהם ונסו בשבעה דרכים. בגוש האפל והעבות היתה קרחה. אז נשמעה פתאום קריאת תמהון:

“חנא־ליזר!”

התבונן חנא־ליזר בפני הקורא והכירו וקרא גם הוא בתמהון:

“שטפן!”

שניהם, המכה והמוכה, הורידו את ראשיהם נאשמים ונעלבים. אחזו איש ביד רעהו ונטו הצדה. וכשבאו לבסוף השוטרים, לא היו לפניהם לא תובעים ולא נתבעים. אחרוני המפזרים דיברו ביניהם וסיפרו איש לרעהו על המקרה הזר אשר קרה:

“הלא זהו שטפן צ’בוטר, שנעלם לפני שנים אחדות. אמרו עליו ששלחו אותו לגדוד האסורים בעד איזו עבירה חמורה של דיני נפשות.”

“והשני הוא חנא־ליזר, בנו של פרץ הטוחן. שני ידידים מתמיד. ראיתם איך הכה?”

“ידוע הדבר, כי הוא גיבור מאין כמוהו. ואוי אוי לו למי שמזדמן תחת אגרופיו.”

בזה נגמר כל המאורע, שעליו דיברו והתכוננו כל־כך הרבה בעיר. הוא נגמר במהתלה, בבדיחה – והתושבים נשמו לרוָחה.

חנא־ליזר היה שוב לגיבור היום, כמו בבחרותו. באותו הערב באו לביתו אחדים מחברי ההגנה, גם סתם אנשים. הביאו אתם יין ופרפראות, אכלו, שתו, סיפרו דברים מצחיקים. ביקשו ממנו, שיישאר בעיר עוד ימים אחדים, עד אשר יפוג הפחד לגמרי. גם אמו ואחותו ביקשו ממנו, שישאר עמהן עוד לימים אחדים. אך הוא עמד בעקשנותו ואמר, כי עוד יום אחד יישאר בעיר, כדי לגמור איזה ענין, לבסוף ויתר ואמר:

“מחר נראה. אם המצב ידרוש ממני, אשאר עוד לימים אחדים.”

והמצב אמנם דרש ממנו והוא נשאר עוד לימים אחדים, אך לא בשביל עניני העיר, כי אם בשביל עניניו הוא… ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־ ־־

 

כב    🔗

רצונך לכפר על חטאיך, עשה איפוא שני דברים: לך אל ר' נחום הסופר ויכתוב לך ספר־תורה מהודר, ויחרתו על ‘עצי החיים’ את שם המנוחה לזכרון. ומעיל יפה תזמין לספר־התורה, וגם עליו ירקמו את שמה. ואת ספר התורה תכניס לבית־התפילה אשר שם התפללתם. והדבר השני גדול מהראשון. קח את אחותה לך לאשה… מצוה גדולה תקיים בזה ותעשה נחת־רוח גם לאשתך המנוחה וגם לחותנך יעקב־ליב נשמתו עדן… חכם גדול ולמדן היה."

כדברים האלה דיבר הרב הישיש באזני חנא־ליזר, אשר בא יחד עם אמו וחותנתו בערב השני לאחר עבור בהלת הפרעות, והעיר שקטה כמעט. חנא־ליזר עמד לפני הרב הישיש בהכנעה ובמורא ושמע היטב את כל שיצא מפיו מתוך החלטה לקיים את כל פקודותיו. פשוטה ומובנה היתה לו ההצעה הראשונה בדבר ספר תורה. פניו הוארו ועיניו התנוצצו משמחה. “אצלם חופרים באר ואצלנו כותבים ספר־תורה” – חלפה אז מחשבה במוחו. והדבר כל־כך קל לעשותו. כמה חפצים יקרים נשארו אחרי דינה! הנה, למשל, מנורות־הכסף, אשר בהן בירכה על הנרות בכל ערב שבת וחג. למה הן לו? והצמידים, הטבעות והעגילים, מחרוזת הפנינים שקישטה את צוארה ושעון הזהב – את כולם יתן לסופר ויכתוב ספר־תורה לשמה, כדברי הרב. יש גם משי וקטיפה לכמה מעילים. הכל מובן וטוב. אך מדוע נתבלבלו מחשבותיו ולא הבין את דברי הרב האחרונים? כאילו כיבה מי פתאום את האור בחדר. באזניו זימזמו דברים משונים ומוזרים, שלא היה להם כל מושג בתפיסה שלו. מה פירושם של הדברים: “קח לך את אחותה לאשה”? איך אפשר? דינה ואשה אחרת? ומה יענה? אין לו מלים. כולן נעתקו מפיו.

והרב מביט אל פני חנא־ליזר, אך אינו חושד, כנראה, כי לאדם פשוט וגס זה יש שאלות ותמיהות. והוא מוסיף להסביר לו את ענין האיסור ליהודי, להיות שרוי בלי אשה; תחבולותיה של לילית וכת שלה הבאות להכשיל את האנשים שאין להם נשים בהרהורי עבירה ובמקרי לילה. והחשיבות שיש בדבר למנוחה, אם אחותה הפנויה תבוא במקומה.

“והרי זאת היא כל כוונתך,” מסיים הרב, “לעשות כל מה שטוב לה ולנשמתה של המנוחה. מה דעתך, חנא־ליזר?”

“אם הרב אומר, כי זהו רצונה של דינה, אקח את סובל אלי אל ההר אפילו מחר בבוקר.”

חיוך קל נראה על שפתי הרב הישיש:

“לא גויים אנחנו. אצלנו אין לוקחים אשה כך, סתם, ואפילו היא אחותה של המנוחה. עליך לקחתה בחופה וקידושין, כדת משה וישראל. החופה תוכל להיות בלי כל רעש. מנין יהודים, כתובה, חופה ודי. מה דעתן של המחותנות?”

פריל ישבה כל הזמן מן הצד ושתקה. עכשיו זזה, כיעכעה, רצתה לומר דבר־מה. אך מפני היראה והבושה לדבר בפני הרב ומפני הכבוד שרחשה כל השנים לאשת ר' יעקב־ליב ורזר, אף שהוא מחותנתה, שתקה ונתנה לשרה־גיטל לדבר ראשונה. זו ישבה כל הזמן בקצהו האחר של השולחן ומחתה במטפחת־הצמר שעל ראשה את דמעותיה שנזלו מעיניה בלי הפוגה – עתה, כאשר פנה אליה הרב לשמוע את חוַת דעתה, פרצה פתאום בבכיה גדולה; ומתוך יבבותיה נשמעו שמותיהם של בתה ובעלה. ניחם אותה הרב והביע את בטחונו, כי שתי המחותנות תראינה עוד נחת בבניהן הנשארים ובדור החדש אשר יקימו. ואסור לחטוא לאלוהים. חנא־ליזר הלא איש ישר הוא, הנהנה מיגיע כפיו ומציל נפשות מידי עשיו והשטן. גם עתה יציל שתי נפשות – את נפש המנוחה ואת נפש אחותה החיה, אשר גם היא בת כשרה ותהיה אשה נאמנה לבעלה. ומה יש להרהר אחר מידותיו של הקב"ה?

דברי פיוס אלה, שנאמרו בקול רך ספוג אבהות והשתתפות בצער שתי המשפחות, השפיעו על שתי הנשים. ולאחר משא־ומתן קצר נקבע ביניהן זמן החתונה לשלושה ימים. כי הרי “הכל יש: בגדים, לבנים, תכשיטים, כרים וכסתות ואפילו טבעת הקידושין”.

לדברים האלה התפרצה שרה־גיטל שוב בבכיה והוסיפה בקול נחנק:

“הכל, כל מה שנשאר אחר יעקב־ליב הלא לחנא־ליזר ולסובל הוא, כי למי אתן את כל אלה? וכמה עוד אחיה?”

חנא־ליזר עמד בלי תנועה, כגולם, ולא הבין, כנראה, כלום מכל אשר דוּבר בו. כולם עזבו את בית הרב מתוך הסכמה גמורה. אך סובל התעקשה ואמרה, שלא לשם כך ישבה עד עכשיו בבתוליה, כדי לקחת בעל עם־הארץ כחנא־ליזר. ואיך תעלה לגור עמו על ההר, מקום שם נמצאים שדים, רוחות ומזיקים? בכל לילה היא שומעת את צעקותיהם ויללותיהם משם. אך סוף־סוף עלה לאמה ולרב, אשר נכנס ראשו ורובו במצוה זו, להשפיע עליה במתנות ובשידולים ובהבטחות שונות. הרב נתן לה קמיע לשמירה מפני המזיקים. אז נתנה את הסכמתה להיארשׂ לחנא־ליזר, אך דרוש דרשה שלא יישן בחדרה, כי היא תתבייש להתפשט בפניו. לאחר ששהה שמונה ימים בעיר לקח את סובל, שהיתה לבושה ומקושטת שלא כרגיל, כי הרי “כלה” היא עד לאחר “שבעת ימי המשתה”. על ראשה פאה נכרית וממעל לה מטפחת־צמר, שכיסתה את ראשה וחצי פניה, שלא יראנה איש ולא יכירנה. “אני מתביישת”, קראה בכל פעם. כל הדרך ישבה בעגלה בראש מושפל ולא דיברה עם חנא־ליזר מטוב ועד רע. אף הוא לא שׂם לב אליה ולא הרגיש במציאותה. כמה הרהורים רפרפו במוחו, וביניהם הרהור חרטה אחד על שעזב את הַרוֹ לזמן רב כל־כך. העיר נמאסה עליו עוד יותר והחליט שלא לבוא אליה עוד ומצב־רוחו היה מדוכא. אך במידה שהתקרבה העגלה אל ההר, בה במידה עזבה אותו הרוח הרעה שהשרו עליו העיר ומקרי הימים האחרונים. יעברו ימי שבט ויבואו ימי אדר, והוא יגש אל עבודות האביב – ואז יהיה מה שיהיה. מעבודתו לא יחדל עוד. נדמה לו כי שומע הוא את פעמי האביב ההולך וקרב. והגפנים מדברות ומתחננות אליו מתוך קבריהן: “אנא, הסירה נא מעלינו את רגבי העפר, רוצות אנו לקום לתחית המתים”?

 

כג    🔗

דור על דור הטה אלוהי ההצלחה את חסדו אל העיר ס‘, יפה־נוף, משוש בסרביה כולה, והגן עליה בכנפיו. חיו בה יהודיה חיי רוָחה ללא דאגה, בנו בתים, סחרו, עבדו, עלו והצליחו. ופתאום נשבה רוח רעה בכל הארץ, וסערה וטילטלה את היהודים ממקומם, ונגעה הרוח הזאת גם בבסרביה. אז הפך אלוהי ההצלחה את ערפו גם לס’ וליהודיה. משנות השמונים התחילו שנות הירידה לה. הנסיון לעורר בה פרעות אמנם לא הצליח, בגלל המכות אשר הפליא חנא־ליזר ופגישתו פתאום עם שטפן, שהיה אז מן המסיתים שלא מהכרה. אך הפחד וחוסר המנוחה, ששלטו בכל המדינה, העיקו גם על העיר ס', וכענן קודר דיכאו ועכרו את רוח היהודים. על הבמה נגלה הצורר המשטין הבסרבאי קרוּשבן המולדבני, שהיה בראשיתו פקיד זעיר במחלקת המכס והוא הפיץ בעתונו ובספריו את זרע השנאה ליהודים, והזרע עשה פרי. פקידי הממשלה הנמוכים, ביחוד מהדואר והטלגרף וממחלקת המסים, התעללו ביהודים, ליגלגו להם לעיני כל. הפיצו מפעם לפעם שמועות כי “קצפים” עולים על העיר להחריבה; על דלתות בתי העשירים והחנויות הגדולות התווּ את אות הצלב בגיר, או בזפת, והיה אות לבעליהם, כי יהרסום ויבזזום. בדמי הלילות נשמעו בקצות העיר יריות, והפחידו את התושבים השקטים וגזלו מהם את מנוחתם. פועלים, סבלים ובריונים הסתובבו ברחובות העיר שיכורים ושרו שירי גידופים כלפי היהודים וצעקו בקול רם: “אנו נשחט את כל היהודים!” והשוטרים ראו ושמעו ולא כיהו בהם. ויש אשר בלילה צילצלו פעמוני הכנסיות צלצולי חרדה. הקיצו התושבים בבהלה, חרדו החוצה, כי חשבו שדליקה בעיר ונוכחו כי אנשי זדון התלו בהם… במשך הזמן יצאה השנאה מכלל איומים ונתגלתה במעשים רעים. ביום כיפורים אחד, בשעת תפילת שחרית, התפשטה שמועה נוראה בעיר על דבר רצח אכזרי. שמואל דבורה’ס, איש זקן עשיר חשוך בנים ואשתו, נמצאו שחוטים שחיטה ממש, והם שוכבים על הרצפה בתוך שלולית דם, לבושים בגדי החג ועל ידם הטלית והמחזורים. הרצח היה אפוא בבוקר, כשכל השכנים היו עֵרים, וברחוב היתה תנועה, כי הלכו אנשים, נשים וטף לבתי־התפילה…

מכל בתי־התפילה נהרו למקום המעשה אלפי מתפללים עטופי טליתות להיוָכח, אם אמת השמועה ולדעת את פרטי הרצח הנורא. הכל רגזו וחרדו. הנרצחים היו זקנים ישרים, שלא עשו רעה לאיש. אדרבה, בזמן האחרון בנו בכספם בית־חולים משוכלל לכל תושבי העיר בלי הבדל בין דת לדת. והנה נשחטו אלה ביום קדוש ונורא שכזה בסביבה של יהודים. רצח נועז שכזה לא זכרו אפילו הזקנים שבדור. המשטרה ומוסדות המשפט אחזו לכאורה בכל האמצעים לגלות את עקבות הרוצחים, שלא נמחו עדיין. חוקרי הדין, השופטים וראשי המשטרה היו שם כל היום ההוא, חיפשו, בדקו וחקרו את פי השכנים, רשמו וכתבו, ובזה התמו. הרוצחים לא נמצאו, וחידת הרצח לא נפתרה עד היום הזה.

ואור לחג הפורים של השנה ההיא, מיד לאחר קריאת המגילה, השמיעו פתאום כל פעמוני הכנסיות צלצולי חרדה חזקים ותכופים, מבשרים רעה. מאחד הרחובות נראה עשן מתמר ועולה, ולהבה גדולה מאדימה את פני הרקיע המעונן. אלומות וניצוצות קפצו, עפו לכל עבר וכל חלל האויר נמלא ריח מחניק. צעקות, בכיות, אנקות וריצות בהלה נשמעו בחשכת הערב, בלי אשר ידעו בדיוק באיזה מקום הבערה וביתו של מי בוער. לכל נדמה כי הלהבה היא מאחורי ביתו וסכנה היא לו. לבסוף נודע כי הדליקה התפרצה בסימטה הסמוכה לקצה רחוב הכנסיה. המונים־המונים נהרו שמה. אך לא היה אפשר לגשת אל מקום הבעירה, כי הלהבה כבר אחזה בכמה בתים סמוכים זה לזה, וכל הפינה היתה כמדורת אש אחת. נד של גופים עמדו מרחוק משני צדי הרחוב וראשים להם אדמדמים והם מתנועעים, ממללים, צועקים, בוכים ומיללים, והמיה להם כהמית ים ביום סערה. נפץ אחר נפץ. קורות דולקות נפלו ברעש. אודי אש עפו באויר ונפלו על גגות בתים רחוקים וסיכנו אותם.

“איה מכבי אש? מדוע אינם באים לכבות את השרפה?” תמהו ושאלו הכל.

באיחור זמן באו הכבאים למקום השריפה. אך חביותיהם היו ריקות. יד נעלמה פתחה את כל ברזי החביות, והמים יצאו מתוכן בדרך והרביצו את הרחובות המרופשים ממילא… בין כה וכה והאש ליחכה את הכל. נשרפו מחסני הקמח אשר הכינו לפסח, מחסני הטבק, התבואה ועוד. נשרפו בתים עם כל מה שהיה בהם. כשלושים משפחות איבדו בלילה ההוא את כל רכושן. היו גם נכוים ופצועים, גלי עפר, תלי חרבות העלו עשן עוד ימים אחדים לאחר השריפה. שמחת פורים נשבתה. העיר נשארה בלי קמת פסח, והיו מוכרחים להביא ממרחק קמח אחר, ועל־כן עלו המצות בשנה ההיא ביוקר. ימים אחדים לאחר האסון קיבלו בעלי הבתים השרופים פקודה מהעיריה לפַנות במשך שלושה ימים את מקום השריפה מהאבנים והעצים, שיורי הבתים והמחסנים שנשרפו, כדי לפתוח ולהאריך את הרחוב עד הכנסיה הגדולה ויוכלו המתפללים הנוצרים ללכת לכנסיה בדרך ישרה ולא בעקיפין, כמו שהלכו עד אז, כי חסמו בעדם הבנינים שנשרפו. רק אז חכמו והבינו הניזוקים, כי השריפה היתה שריפת מזיד, כי היו אנשים מעונינים בדבר להסיר את בתי היהודים מהדרך, כדי שרחוב הכנסיה יהיה ארוך ויפה. עכשיו האמינו גם לאלה שסיפרו, כי בבואם ראשונה למקום השריפה הרגישו ריח של נפט והלהבה התפרצה משלושה מקומות בבת אחת…

והרשות הבסרבאית העליונה, אשר בעיר הפלך, שלחה פקודה נמרצה לכל שרי המחוז ושלטון הכפרים להקפיד בכל תוקף על שמירת חוקי־מאי³⁴ המפורסמים. אז באו העירה עגלות עם משפחות המגורשים מהכפרים ועם המטלטלים שלהם. רוח רעה שולחה פתאום בין האיכרים הנוחים והשקטים ובין היהודים בעלי בריתם, אשר חיו אתם כל הימים בשלום. באחדים מן הכפרים נקראו אסיפות איכרים, ובהן נתקבלו החלטות, שהיהודים היושבים בתוכם אינם רצויים להם, והם מבקשים לשלח אותם משם, אף־על־פי שאבותיהם ואבות אבותיהם נולדו וגרו שם. סוחרי תבואה כי באו הכפרה, זרקו בהם הילדים אבנים ושיסו בהם את כלביהם. גם האיכרים קיבלו אותם בפנים לא מסבירות. פעם אחת בשעת הקציר מצאו בשדות, אשר בין העיר ובין כפר סמוך לה, ליד דרך המלך, יהודי הרוג. הביאו את ההרוג העירה ונודע, כי חייט עני הוא אשר סבב בכפרים ותפר בשביל האיכרים, והוא אב לששה ילדים. אז נפל פחד על כל אלה שיש להם משא־ומתן עם האיכרים. באותו הזמן קרה עוד מקרה, שנתפרסם בשעתו בכל העולם. אחד העשירים, שהיה מפורסם בכל הפלך, והוא גם בעל אחוזה, בא בלוית שליח בית־דין לעכל את נכסיו של אחד האצילים בכפר הוצולובקה, בעד חוב שלא נפרע. ירה בו האציל באקדחו והרגוֹ במעמד שליחו של בית־הדין. הרצח והמשפט, שהתעורר לרגלו, נתפרסמו מיד על־ידי העתונות בכל הארץ, מפני חשיבותם של הרוצח והנרצח. העתונאים השונאים ליהודים עשו מטעמים לפי רוחם והציפו את העתונים במאמרי האשמה והסתה נגד היהודים והרעילו את האויר בשנאה עזה. סוף דבר היה כי השופטים המושבעים זיכו את רוצחו של “שילוק הבסרבי”, והיהודים נעצבו אל לבם בראותם כי דמם הפקר.

ובימים ההם והממשלה המרכזית החליטה לחבר את בסרביה אשר מימין לדניסטר עם פלכי חרסון ופודוליה, אשר משמאל לנהר, על ידי ענף של מסילת־הברזל. והתחילו לגשר שלושה גשרים בשלושה מקומות שונים על פני הנהר. מסילה זו, אשר חיברה את בסרביה ואודיסה, שמה בפעם אחת קץ לכל תנועת ההובלה ליבולי בסרביה במימי הנהר, שפירנסה אלפי משפחות במשך שנים רבות. חדלו הכפרים לשלוח את תבואותיהם העירה; נסגרו בעיר הממגורות והמחסנים הגדולים; נחו המעברות והרפסודות לאורך הנהר ככלים אין חפץ בהם, עד שנסדקו והתפרקו וקרשים־קרשים נגנבו מהם. נידלדלו הסוחרים הגדולים עם הקטנים, ירדו ממעמדם כל בעלי המעברות עם פקידיהם ושכיריהם והתלויים בהם. נפזרו הפועלים לכל רוח, ונסגרו בתי היין והאוכל. המסילה החדשה בלעה הכל – והעיירה נשארה מן הצד בודדה ועגומה, כ“צ’פרין” לאחר עבור ימי החתונה. נסתתמו צינורות השפע והיא התחילה שוקעת ביוַן הדלות.

והסאה לפורענויותיה כאילו לא נתמלאה עדיין, ובא הטבע גם הוא להרבות את כשלונה ולהוסיף לה מכה. שנת־בצורת באה על כל החבל. נתיבשה האדמה השחורה, אבלו שדותיה, ולא היה לחם. אז בא הקץ גם על גידול הטבק. כי המשתלות אשר בחצי האי קרים התחרו בטבק הבסרבי וכבשו את השוק הפנימי. אז חדלו הסוחרים הגדולים מלסור אליה לקנותו. וכל אלה שעסקו בגידולו ובעיבודו הפסידו את כל כספם. בירידה הכללית נפלו פלאים גם עשירי פלבנה. במהומה ובבהלה רכשו את כספם וברוגז ובדאגה אבד הונם. אז היה מראה עגום לבתיהם אשר בנו, נַדַמו הפסנתרים ולא השמיעו עוד את קולם ברמה, ובניהם אשר שלחו לחוץ לארץ שבו ריקם…

אז התנודדה בסרביה כולה תחת רגלי יושביה היהודים, כבדי התנועה מעולם, שהיו רתוקים תמיד לאדמתם ולמקומם, ולא ביקשו לדעת על כל הנעשה בעולם הגדול. בולמוס הנדידה אחז פתאום את כולם והיו מוכנים לעזוב את עיר הולדתם. שלוש ארצות היו לפניהם והם עמדו על פרשת דרכים ולא ידעו באיזו לבחור.

הדרך הראשונה הוליכה לארץ ישראל. כי בימים ההם עברה רוח במחנה והכתה גלים בים הסוער. דרשנים, מטיפים ונואמים התחילו מבקרים מזמן לזמן בעיר והלהיבו בדבריהם החוצבים להבות אש את השומעים ועוררו בהם את האהבה הנושנה לארץ אבות ולעבודת האדמה בה. בלב הבסרבים השמנים חזקו פתאום הגעגועים לארץ הקדושה. ובכל פעם שנודע כי “מטיף לאומי” בא העירה נהרו המונים־המונים לבית־הכנסת לשמוע את דרשתו. לא נפקד גם מקום העשירים והאינטליגנטים המועטים שהיו בעיר. גם הם באו לשמוע את הזמירות החדשות והתלהבו מדברי הנואמים והרשו לרשום גם את שמם באגודות אשר נוצרו אז לשם ציוֹן.

אחד השליחים הפעילים והזריזים לרעיון זה היה זידל בדיצ’נר, אשר בשנים האחרונות עברו עליו המון חליפות ושינויים. חפצו להישאר באודיסה ולהשתלם בלימודים לא נתמלא. כי נוכח שכל ידיעותיו והשכלתו, שרכש לו בעירו, אינן מספיקות להכניסו לבית־ספר תיכוני, ולהמית את עצמו באהלה של תורה לא היה מוכשר. גם אהבתו את דינה הציקה לו ושרפה את לבו, ועל־כן שב הביתה. בא ומצא, כי דינה משאת נפשו אבדה ממנו לעולם, כי בחרה לה את חנא־ליזר לאיש, ודאבה נפשו מכאב ומעלבון גם יחד. להשקיט את סערת רוחו ולרפא את פצעו העמוק, שהשאירה בקרבו אהבתו הנכזבה, הסכים לשידוך שהציעו לו ואירשׂ את בתו של פישל מרגלית, יהודי אשיר, תקיף, חוכר הטקסה ובעל בית משרפות יין. המדוברת אמנם לא הצטיינה ביפיה, וכאשר השוה אותה זידל לדינה מצא ביניהן מרחק רב. אך באין דינה, הכריעו המעלות האחרות את הכף לצדה של רבקה מרגלית, והוא התחתן עמה. הכניסו חותנו לבית־החרושת להכשירו, שיהיה מנהלו. אך בינתים הסתבך פישל בעסקיו. ה“קונטרוֹליור”³⁵ בא מעיר הפלך בסתר פנים לבקר את בית־החרושת ומצא, כי פישל מעל מעילה גדולה בתעשית היי“ש ועשק את הממשלה בסכום גדול, כי הסתיר כמות גדולה של אלכוהול ולא שילם בעדו את המס. ראה פישל, כי נפל ברעה וניסה לשחד את ה”קונטרוֹליור". להוָתו היה הלה נקי־כפים ופישל נתבע לדין גם בעווֹן זה, שרצה לשחד פקיד ממשלה. בית־החרושת נסגר, ופישל נשלח אסור לעיר הפלך. לאחר המשפט נשלח לגדוד האסירים לרצות את עווֹנו. אז נתגלה שכל העושר של פישל היה רק למראה עין. הכל נהרס ונפל – וזידל שב אל אביו לעזור לו בעניני ההובלה. אך הימים הרעים באו גם לעסק זה ומצבו של זידל בדיצ’נר נתרופף, והוא היה מוכרח למכור הכל, כדי לשלם את חובותיו. במשברים שעברו על חתנו ועל אביו אבד לו גם הונו, שקיבל בנדוניה. אובד דרך היה זידל, אשר כל ימיו היה מוטל על שכם הוריו ואחר־כך על חותנו, ובעצמו לא היה מוכשר לשום מעשה. היו לו אשה ושני ילדים ולא יכול לפרנסם. התלבט ברחובות, וחי מהכספים שקיבל במחיר התכשיטים והמתנות שקיבלו הוא ואשתו מהוריהם וקרוביהם. עכשיו בהתעורר רעיון ישוב ארץ־ישראל נקבעה בו החלטה לעבור עם משפחתו לארץ־ישראל ולהיות שם לאיכר. לשם זה יסד אגודה של כמה אברכים, שהיו צריכים לעבור במשך שנים אחדות לארץ־ישראל. ועליו הוטל לנסוע ראשון לתור את הארץ ולקנות אדמה בשביל כל הקבוצה.

אז עלתה מחשבה בלב זידל לעלות אל ידיד נעוריו, אל חנא־ליזר, ההרה, להימלך בו ולקחת תורה מפיו בעבודת האדמה וגם להישאר שם זמן מה, כדי לקבל הכשרה בעבודה זו, אף־על־פי שקשה היה לו להיפגש עמו אחרי מעשה דינה. הפגישה היתה פשוטה וכמעט קרה. בעבר לא נגעו. הרצאתו של זידל לפני חנא־ליזר בשאלת התנועה הלאומית והשיבה לציון לא עשתה על זה שום רושם, כי לא הבין כלום גם לאחר ההסברה.

“אם אתה רוצה בעבודת־האדמה, עלה על ההר והיה עמדי. יש פה מקום לרבים.”

אך הנימוק “ההר הזה, כמו כל הארץ הזאת, אינו שלנו ואין אנו רוצים לעבוד בשביל אחרים,” וכן המושגים “ארצנו וארצם”, “תחית העם והשפה” וכדומה נשארו זרים לחנא־ליזר. וכאשר הציע לו זידל שיצטרף אל קבוצתם ויעלה אתם לארץ־ישראל ויהיה מדריכם בעבודה, חיֵך חנא־ליזר ואמר:

“מקומי כאן. מעבר להר שוכנת דינה וכאן בכרם גר אני – אנו לא ניפרד לעולם.”

אז התיאש זידל מידידו, עזב את ההר ושב העירה לעשות תעמולה בין אחרים; והחליט לנסוע בלי הכשרה.

הדרך השניה היתה לאמריקה. מהעתונים, ממכתבים פרטיים ומפי סוכני אניות נודע בעיר על ארץ הזהב, אשר בה מקבלים פני כל איש הבא שמה בזרועות פתוחות; דואגים לו ומטפלים בו, עד שמסתדר יפה ובמשך שנים מועטות מתעשרים בה המהגרים. הסוכנים הציעו את שירותם לכל אלה שרוצים להגר גם ב“גניבת הגבולין” וגם ברכישת כרטיסי אניה ובהעברת המטלטלים. ארץ זו משכה בעיקר את החנוָנים הזעירים, את בעלי־המלאכה ואת אלה שאין להם משלח יד קבוע.

ובעוד אשר העם דן ומתוַכח לאיזו משתי הארצות האלה יהגר, נתגלתה עוד ארץ שלישית, היא ארגנטינה, וגואלה הברון הירש, האומר להוציא את כל היהודים מרוסיה ולהעבירם לארגנטינה. שם יתן להם נחלת שדה, בהמות ומכונות ובתים. זכתה העיר ס' ואליה בא בא־כוחו של הברון לבחור מקרב תושביה אנשים בריאים ומוכשרים, הבקיאים בעבודה חקלאית. באו אל אותו המלון, ששם התאכסן שליחו של הברון, גם מהמושבות, גם מהכפרים וגם מהעירונים. כולם רחבי שכם, מוצקים, חזקי שרירים, אשר פניהם שזופים וידיהם מיובלות וריח השדה נודף מהם. כולם היו מוכנים לעמוד למבחן ולהירשם לאותה ארץ רחוקה.

זידל היה הראשון אשר לקח עמו עוד שני צעירים מטובי המשכילים שבעיר ונסע עמהם לאודיסה להפליג משם בים השחור לארץ־ישראל ולהיות כחלוץ העובר לפני המחנה. אנשים אחדים מכרו את כל אשר היה להם, אספו להוצאות הדרך מ“גמילוּת־חסדים” ונסעו בסתר לברודי, להמבורג ועוד, ואת משפחותיהם עזבו בעיר עד שירויחו כסף וישלחו להם להביאם אליהם. ועוד משפחות אחדות נרשמו ברשימת “המאושרים” לארגנטינה וחיכו עד שיתקבל הרשיון מהממשלה. אלה היו התוצאות של כל הבהלה. אך שלוַת העיר נטרדה מאוד. ועל־פי שיחם של תושביה וההכנות שנעשו אפשר היה לחשוב כי בקרוב יקומו כולם, יקחו בידיהם את מקל הנודדים ויעזבו את עירם, ובבוקר אחד ימצאו את העיר ריקה ושוממה…

 

כד    🔗

גם בחיים אשר על ההר ארעו מאורעות חשובים, שגזלו מחנא־ליזר את שלותו והפריעו לו לפעמים לעבוד את עבודתו. נוספו לו עוד שני אנשים – סובל ושטפן צ’בוטר. האחרון, אחרי הפגישה המוזרה במגרש היריד, סיפר לידידו את כל ההרפתקאות שעברו עליו, מיום אשר דוניה אהובתו בגדה בו ועזבתו, ואיך נפל לבסוף לידי שונאי ישראל בעיר הפלך, והם השתמשו במצבו הרע ועשו אותו למסית ולמעורר פרעות ביהודים, והוא נספח לגדוד הפורעים אשר שכרה הסתדרות השונאים. חנא־ליזר הציע לו שיעלה על ההר ויחיה עמו ועם טרנטי ויחד יעבדו. שם יבחר לו במשך הזמן חלקת אדמה, והוא, חנא־ליזר, יסייע בידו לנטוע לו כרם. לאט־לאט ייקשר שוב לאדמה ולבית ויחדל להיות נודד ללא תכלית.

“אתה עשית הרבה טובות לי ולדינה שלי המנוחה, ואני רוצה לעשות גם לך דבר, אשר ייטיב את מצבך.” הלה קיבל את הצעתו ועלה לגור ולעבוד בהר.

לא כן היה עם סובל. היא גרמה לחנא־ליזר הרבה דאגות וטרדות. על־פי דרישתה התקיפה היה מוכרח לבנות צריף מיוחד בשביל טרנטי ושטפן בריחוק מקום מהבית. כי הרי “אשת־איש” היא ולא רצתה בשום אופן כי גברים, ועוד גויים, יהיו בקרבתה. בכלל שרו עליה על ההר יראת־שמים ויראת שדים. על שערותיה שמרה שמירה מעולה, שלא תראינה החוצה, כי הרי בת תלמיד־חכם היא ואשת־איש, ועל כן היה ראשה חבוש ביום ובלילה שביס ועל השביס – מטפחת אשר כיסתה את מצחה ורקותיה וגם את אזניה. זהירה מאוד היתה במזוזות, נשקה אותן בכל פעם שעברה מחדר אל חדר, בצאתה החוצה ובהיכנסה הביתה, ובכל פעם שירדה העירה לקחה אתה פעם מזוזה אחת ופעם שניה למסרה לסופר לבדיקה. כל היום הפטירה בשפתיה, כמתפללת או כלוחשת וירקה" טפו־טפו־טפו! בכל ערב, בטרם תלך לישון, בדקה את כל החלונות והדלתות להיוכח שהם סגורים היטב. על אדני החלונות העמידה בקבוקים וכוסות, וליד הדלתות – בַריקדות מכסאות ושולחנות וארגזים. ומתחת למראשותיה שמה לשם סגולה סכינים ו“קרבן מנחה”, שנשאר לאחר דינה, וגם את המחזור הישן והקרוע, שירש חנא־ליזר מאביו. בכל בוקר היה לה לספר איזה חלום שחלמה. פעם אחת ראתה את אביה והוא מדוכא ועצוב־רוח, ושאל אותה: “סובל, מה את עושה בהר בין גויים? וכי כאן הוא המקום לבתו של יעקב־ליב ורזר?” ופעם אחרת באה אליה דינה ושאלה, אם חנא־ליזר נוגע בה בימי דווֹתה. גם שדים ורוחות מתגלים אליה בחלום ואומרים לחטוף אותה. אך הסכינים ו“הספרים הקדושים” אינם נותנים להם לגשת אליה. ובשעת הדחק היא משתמשת בקמיע שנתן לה הרב. את חלומותיה סיפרה לעצמה, בעבדה את עבודות הבית, בקול רם, אך דוקא בשעה שחנא־ליזר היה בבית.

יחסה לחנא־ליזר היה מוזר. לפני חתונתה היתה מסבירה לו פנים מדי בקרו בביתם, שוחחה עמו והתלוצצה, כדרכה, וגילתה בפניו את שיניה הגדולות, סימן לחיוך. לפעמים גם שלחה לו לשון לאות ידידות, ופנתה אליו תמיד בלשון “אתה”. אך מאז נקנתה לו בחופה וקדושין, נעשו פניה רצינים, קודרים וקרים, וחיוך לא נראה עוד על שפתיה העבות. כשעמדה במטבח על יד התנור ושולי שמלתה מופשלים, או כאשר שכבה על הרצפה וטיחה אותה בצפיע בקר טרי, לא נתנה לחנא־ליזר להיכנס החדרה, פן יראה טפח מגולה מבשרה. דיברה אליו תמיד בלשון נסתר.

“יתרחק ממני, כי טמאה אני. אל יביט אלי!”

בכל הזדמנות שבאה לידה התאוננה על גורלה, אשר הוציא אותה מבית תלמיד־חכם והכניסה לרשותו של בעל עם־הארץ.

“בעוונותי הרבים, אני בביתו של גוי. אין שומעים בו דברי תורה, לא זמירות בשבת ולא ברכת המזון. אינו נוטל את צפרניו בבוקר, אינו מתפלל ואינו קורא קריאת שמע. טפו־טפו־טפו!”

חנא־ליזר לא ענה כלום על פטפוטיה ולא שם להם לב. אך לפעמים רחוקות העיר לה בשקט, כי חטא הוא להתאונן. היא צריכה לקחת לה לדוגמא את דינה, עליה השלום, אשר מעולם לא הוציאה מפיה כל תלונה; ואף חלומות לא חלמה ולא סיפרה.

כאשר ישב בחברת שטפן וטרנטי, והשיחה נתגלגלה על אודות סובל, סיפר להם כי ה“רבין” אמר לו שיקח אותה, כדי לעשות נחת־רוח לדינה, עליה השלום.

“הלא היא אחות דינה ועל־כן צריכים לסלוח לה.”

בכל פעם שהיתה בעיר שבה משם מלאה חדשות, וסיפרה אותן בקול רם לעצמה ונתכוונה שישמע גם חנא־ליזר. היא הביאה את החדשה שלאחד הרוטשילדים יש בת בעלת ראש חזיר, והוריה אומרים לתת הרבה מיליונים לאיש אשר יאבה לקחתה לו לאשה. וכן על אשה אחרת, שירדה אל המרתף להעלות משם כד חלב, והנה גח נחש ונכרך עליה מכף רגלה ועד ראשה. עתה מחפשים איש אשר יסיר מעליה את הנחש ויעשירו אותו עושר רב. ופעם באה עגומה ונפחדה ומסרה את הידיעה הנוראה, שבקרוב יבוא קץ לתבל. איזה כוכב יגע באדמה ויך אותה לרסיסים, והכל יחרב. ביום ההוא מיאנה סובל לבשל את הארוחה ולעשות כל עבודה.

“לא נחוץ, לא נחוץ!” שיננה לעצמה. “יום צום הוא לכל העולם.”

השכם בבוקר אחד בא רץ דחוּף אל חנא־ליזר והודיעו כי קרה אסון. ביתו של יעקב־ליב חותנו נשרף כולו, וחותנתו חלתה מרוב הפחד והיא שוכבת משותקת איברים. סובל הרימה צעקה נוראה ובכיה גדולה ורצה אחר השליח העירה. גם חנא־ליזר לקח את מקלו, ושקט כדרכו ירד גם הוא אחרי סובל. בא העירה ומצא את הבית שרוף ואת הגן רמוס ואת הגדר הרוסה. נשאר רק האגף בחצר. נכנס שמה ומצא את שרה־גיטל שוכבת “בלי לשון” ועל ידה יושבת אשה אחת מן השכנות והיא מספרת:

“אסון שכזה – מי חיכה לו? אין איש יודע מאיזו סיבה. בלילה פרצה השריפה. נשרף הכל, נשבר, נהרס ונגנב. אשה אלמנה אומללה – מי ידאג לה? יעקב־ליב, עליו השלום, טרח ועמל כל שנותיו ועכשיו ירד הכל לטמיון. באו אנשים טובים לעזור והצילו הכל לעצמם. הוי, לוּ קם יעקב־ליב מקברו וראה מה עלה לביתו ולרכושו.”

נכנסה עוד אשה אחת מן השכנות וסיפרה:

“בשעת השריפה ניגשתי אל האגף ומצאתי את שרה־גיטל שוכבת בחצר על חבילת כרים, והדיבור אין בפיה. קראתי בשמה כמה פעמים והיא לא התעוררה. הבנתי כי דברים בגו והרימותי זעקה. באו אנשים והכניסוה הנה והשכיבוה על המיטה. עוד בלילה קראו לרופא. לא היה אפילו מה לשלם. נתתי מכיסי. הוא אמר שהשיתוק בא מרוב הפחד. אשה זקנה. אתם צריכים להישאר על ידה. אין אחר. אוי לעיני שכך רואות.”

חנא־ליזר ענה:

“בודאי נדאג לה.”

וסובל קראה מתוך בכי וניקתה את חטמה בקצה שמלתה:

“לא אעלה עוד על ההר הארור. פה אשב ליד אמי.”

וחנא־ליזר אמר:

“טוב. אני אמציא לך כמה שנחוץ יהיה. וגם אני אבוא מפעם לפעם לבקר אתכן.” ושב להרו לבדו.

כחדשַיִם שכבה שרה־גיטל משותקת עד שמתה. קברוה בבית־הקברות אשר בעברו האחר של ההר. חנא־ליזר הלך ללווֹתה ואמר “קדיש” על קברה. הפעם קשתה עליו אמירת ה“קדיש” מתוך הקלף עוד יותר מאשר על קברו של חותנו. כי הרי בינתים עברו שנים אחדות. במשך הזמן הזה קשתה עליו הקריאה עוד יותר. אז הציע לסובל לשוב הביתה. אך היא אמרה:

“פה מת אבא, פה מתה אמא, פה אמות גם אני. לולא עליתי על ההר עמך לא נשרף הבית ולא מתה אמא.”

“אפשר שצדקה,” חשב חנא־ליזר ושב למחרת הקבורה לביתו על ההר וסיפר לשטפן ולטרנטי את כל פרטי המאורע.

“אשה מלאה ובריאה היתה תמיד והנה שכבה ומתה.”

“זה בא מרוח־רעה,” אמר טרנטי מתוך ודאות גמורה.

“כנראה רבים הם האנשים המתים,” אמר חנא־ליזר. “הייתי בשדה־הקברות וראיתִּי, כי כל החצר הגדולה הולכת ומתמלאת קברים. קשה היה לי למצוא את קברו של יעקב־ליב, ואל קברה של דינה לא יכלתי לגשת, כי מסביב קברים וגלי־עפר, והשבילים צרים ועקומים.”

“דבר ידוע,” העיר טרנטי. “גם אנו נמות. מלאך־המוות יודע את כולנו ואפשר שהוא יושב עתה בינינו.”

שטפן הצטלב שלוש פעמים, וחנא־ליזר הביט לתוך המרחקים מתוך הרהורים ואחר־כך אמר:

“נלך לעבוד. אין דרך אחרת.”

ואת סובל לא הזכיר איש.

באותו הערב, כאשר ישבו שלושת תושבי ההר מסביב לתנור הקיץ שבחצר ובישלו להם את ארוחת־הערב, הודיע טרנטי, כי מחר בעלות השחר ירד אל כפרו. לטריפון הסנדק שלו נולד ילד, והוא כבר הדור הרביעי לו, והוא מחויב להשתתף בחגיגת הטבילה. כך רוצים כולם.

“אני מקנא בך,” אמר שטפן. “בודאי תהיה שתיה גדולה.”

“אה־אה־אה!” קרא טרנטי מתוך הנאה. “טריפון וכל ביתו אוהבים את הלגימה.”

הוא ישן מעט בלילה ההוא. הסיר מעליו את כתונת הבד היחידה שלו וכיבסה ומשח את מגפיו בעטרן. ולפני עלות השחר לבש את פרוַת־החורף ואת כובע־החורף המקורחים, צרר בסמרטוט מזוהם מתנות זולות אחדות, שקנה בעיר בשביל נכדי טריפון, לקח את מקלו ותרמילו וירד מההר אל הכפר אשר למטה, בריחוק פרסאות אחדות.

לפני לכתו אמר אל חנא־ליזר:

“היינו שנַיִם לעבודה. גם עתה תהיו שנַיִם. טובים השנַיִם מן השלושה.”

עברו שלושה ימים וטרנטי עדיין לא שב. הפליא הדבר את חנא־ליזר.

“ודאי שתה הזקן יותר מן המידה ואינו יכול להתעורר,” הביע שטפן את דעתו.

“אלך ואראה,” אמר חנא־ליזר. “טרנטי אינו יכול לחיות מחוץ להר.”

והוא הלך. כשהיה על צלע ההר, הגיעו אליו צלצולי פעמונים מן הכפר שאליו הלך. עפרונים מלאו את האויר רינה מפוררת. הוא נקש במקלו על הצרורוּת, שהיו רבים מאוד בדרכו. מאיזה מקום חבוי גחה ארנבת נבהלה, שקפצה, רצה כחץ מקשת ואין רודף אותה, ונעלמה בתוך החורשה. נכנס כעבור שעתים אל תוך הכפר, שאל פי ילדה אחת, שרעתה אוזים, לביתו של טריפון הסנדק. הראתה לו הילדה בידה ואמרה:

“יש שם מת.”

“מי מת?” שאל בחרדה.

“איני יודעת,” אמרה הילדה והתחילה גוערת באוזים, אשר פשטו את צואריהם וגיעגעו כולם יחד ונמשכו אל הזר, כמתכוונים לנשכו.

הלך חנא־ליזר למקום שהראתה לו הילדה, ומצא שם ליד בית אחד ישיש יושב בראש מגולה.

“כאן טריפון?”

“כאן. אני.”

“איה טרנטי?”

“אין טרנטי,” ענה הזקן והתחיל מספר לאורח את הענין: “בא לפני שלושה ימים. הכל שמחו לבואו. שתו עמו כל היום. בלילה ישנו הכל. הרגשתי ריח חריף ומחניק של קיטור ושל בשר צלוי. קמתי והלכתי לראות. ניגשתי אל התנור, שהיה חם עדיין, כי אפו בו בערב חלות קלועות, כעכים וחמיטות עם כרוב כבוש.מתוך פי התנור בלטו שתי רגלים נעולות מגפים. אחזתי בהן ומשכתי אלי בכוח. נגרר אחרי גוף שחציו העליון חרוך וקלוי, כרגל חזיר צלויה. לא היה אפשר להכיר את הפנים ולדעת מי הוא. הישנים היו רבים. סבבתי את כל מקומות השינה – לא נפקד מהם איש. לבסוף מצאתי את מקומו של טרנטי ריק. אז ידעתי כי הרגלים והמגפים שלו הם. היום קברוהו מאחורי הגדר של בית־הקברות. מלכות שמים לו.”

“ידעתי, שקרה אסון,” אמר חנא־ליזר. “קודם שנכנסתי הכפרה עברה ארנבת על דרכי. חבל, ידיד נאמן ועובד חרוץ היה.”

עצוב־רוח ובראש מושפל שב חנא־ליזר אל ההר. בצעדים אטיים צעד במשעולים צרים ועקלקלים והרהר כל הדרך באבידותיו מפעם לפעם. על אבידותיו מכבר נוספו לו השנה עוד שתיִם – חותנתו וטרנטי. זה הסתלק מעולם מרצונו. ועוד הרהר על המיתות שהן שונות. מי שמת מתוך שכרון, מי מחמת לידה, מי משיתוק אברים ומי בתנור חם.

כשנכנס לכרמו נדמה לו שיתמות שורה בו. הסוסה רבצה במחול על העשב ונימנמה, ובולן רץ לקראתו, קפץ כנגדו ונבח נביחות בודדות, כשואלו: איה טרנטי?

“טרנטי איננו עוד,” הודיע לבולן ולשטפן בשפה רפה. “באתי שמה לאחר הקבורה.”

“הכל שב אל העפר,” אמר שטפן בקול קר ויבש והלך אל ה“קוליבה” להוציא מתוכה את הקש שעליו ישן טרנטי ואת הסמרטוטים הבלים שנשארו שם.

בערב ההוא הלך חנא־ליזר לישון בשעה מוקדמת ומתוך שתיקה. במוחו תעה טרנטי. שתי רגליו במגפיהן בלטו כל הזמן בחלומו. נגלתה אליו גם דינה בלילה ההוא, אחרי זמן רב שלא ראה אותה, חייכה ואמרה לו: “אל תירא, חנא־ליזר, כי עמך אני”.

 

כה    🔗

שקיעתן וכליונן של שתי המשפחות ורזר וגלן באו כחתף. משרשו של ורזר נשאר עוד נצר אחד, שלא יצלח לכל, היא סובל האידיוטית, המחטטת כל הימים בגלי האפר והעפר, שנערמו בחצר משריפת הבית הגדול. כל מסמר חלוד, בריח־ברזל כפוף, כף שבורה ומזלג־בדיל חסר שן, שהיא מוצאת בתוך תל זה או אחר, היא אוספת הביתה ושמה אותם למשמרת בארגז־העץ הגדול, העומד באגף, ואינה נותנת לאיש לנגוע בהם, כי הם ירושתה מהוריה. את כל צרכיה היא מקבלת מחנא־ליזר, אך בכל פעם שהוא נותן לה כסף, או מפרי כרמו וגנו, היא מודיעה לו שלא ישכח כי כל זה הוא רק חלק קטן ממה שמגיע לה. כי מאין בא לו הכרם וכל אשר בו, אם לא מאביה ומאחותה? כשהיא רואה אותו נכנס לביתה, היא ממהרת לסגור את דלת חדרה.

“למה באת?” שואלת היא.

“אל תיראי, סובל, לא אגע בך לרעה. אולי תעלי עמי על ההר?”

“לעולם לא. טרנטי שלך מת מיתה משונה. גם שטפן שלך ימות כך וגם אתה. כולכם גויים,” אמרה ואיימה עליו באצבע.

ממשפחת גלן אמנם נשארו עוד נצרים. אבל גם הם מחוסרי־תקוה. בזמן הבהלה, כאשר תקפה הנדידה את בני בסרביה, נמצא אחד שרצה להיות בן זוגה של סימה וניאוֹת לשאתה, אם ימסרו לידיו את כסף הנדוניה תיכף לאחר החופה ושיספיק להוצאות־הדרך לשניהם עד ארגנטינה. סימה הסכימה מיד לתנאים אלה ואפילו לקשים מאלה, ובלבד שיפרוש מישהו את כנפיו עליה ויאסוף את חרפתה. קשה היה הדבר הזה לאמה, היא טענה ושאלה:

“על מי תעזביני לעת זקנתי? את חנא־ליזר הלא יודעת את, כי כזר הוא לנו ולא איכפת לו שום דבר. ואם גם את תעזביני, מה יהיה בסופי?”

אך סוף־סוף היתה גם היא מוכרחה להסכים. ידוע ידעה כי זהו הקופץ האחרון על בתה, ואם תדחה אותו תישאר סימה בתולה עולמית. אז מכרו לאיכר אחד את שתי הטחנות, שיהיה לה כסף לסלק את הנדוניה לחתן. עמהן עבר גם בית־החמר שעל הגבעה לרשותו של הקונה, והקשר החזק, שהתקיים במשך הרבה שנים בין הנהר ובין הגלנים נפסק. שריקות הגלגלים ושכשוך המים חדלו. נסעה לה סימה עם בעלה מיד לאחר חתונת החפזון והבהלה למדינת הים. ומאז נסתם ממנה כל חזון. היא אבדה בעולם הגדול והזר. ולא היה אפילו מי שיחפשנה ויחקור למקום הימצאה. אז הציע חנא־ליזר לאמו, שתעבור אליו על ההר, לשבת עמו, אך גם היא, כמחותנתה בשעתה, סירבה. אלמנה זקנה, שבורה ורצוצה, מה תעשה שם על ההר השמם בחברת בן מוזר, היודע רק את עבודתו בכרמו ושותק תמיד ומסתפק בחברתו של גוי? כאשר תמות שם לא יהיה אפילו מי שיבכה אותה. כמה זמן תצטרך לשכב על האדמה הלחה ולחכות עד שיבואו מן העיר לקחתה ולהעבירה לשדה־הקברות. לא, על ההר לא תשב. די לה שכל ימי חייה נשאה ונתנה עם ערלים; תמות לכל הפחות בין יהודים.

ראה חנא־ליזר שאמו תקיפה בסירובה וסידר אותה באותו האגף שניצל מהשריפה ביחד עם סובל.

“טוב יהיה גם לשתיכן,” אמר לסובל. “הן אמי היא חמותך וחייבת את בכבודה.”

סובל הסכימה, אך דרשה שישלם לה שכר־דירה.

“אל תחשוב שגם הבית יעבור אליך, כמו הכרם. הבית שלי הוא.”

חנא־ליזר לא תמה לדרישתה זו והבטיח לשלם לה, כמה שתקבע. ובידי שטפן שלח פעם בפעם בשביל שתי הנשים הבודדות ממיטב כרמו ומפרי אדמתו.

פריל לא היתה צליינית³⁶ מעולם, כשרה־גיטל עליה השלום. אך מאז עברה העירה התחילה הולכת פעמַיִם ביום לבית־הכנסת. להתפלל מתוך הסידור אמנם לא ידעה, כי לא למדה אך הקשיבה לאשר קראו אחרות והתנועעה, הפטירה בשפתיה, נאנחה ובכתה… פעם אחת בתחילת־החורף כאשר ירד השלג הראשון, והוא רך ולח, הלכה פריל לפנות ערב לבית־הכנסת. מעדו רגליה בדרך, נפלה ולא יכלה לקום. הרימוה עוברים אשר לא ידעו מי היא והכניסוה לתוך אחד הבתים. שם הכירוה והעבירוה לאגף של יעקב־ליב. אנשים טובים קראו עוד בערב ההוא לרופא והוא מצא כי רגלה נשברה לכמה שברים. קראו לחנא־ליזר, הכניסוה לבית החולים וריפאו את הרגל. אך היא חלתה גם בדלקת הריאות, ומתה בה. הלך חנא־ליזר שוב בראש הלויה קטנה אל בית־הקברות להביא את אמו לבית מנוחתה… לאחר סתימת הגולל הציעו לו אנשים שישכור את ר' אשר־זליג המקובל, שיאמר כל השנה “קדיש” לנשמת הנפטרת.

“אך תאמרו לבטלן שלא ידרוש הרבה, כי לא אתן,” אמר בקולו הגס. מבית־הקברות עשה חנא־ליזר קפנדריה ועלה על ההר, ולא ירד כלל העירה.

והשנים עוברות. חנא־ליזר אינו נוהג למנותן. בביתו אין לוח השנה ואין שעון. בשניהם אינו יודע אפילו להשתמש. את הזמן הוא מודד על־פי השמש ביום ועל־פי הירח והכוכבים וקריאות התרנגולים בלילה. יש לו עוד סימנים שהוא תופס את הזמן בהם. מסייעים לו גם הרגשתו וחטמו. על־פי נשיבת הרוח, נדנוד העלים ותנועת הזלזלים, לפעמים על־ידי רחש בריות זעירות וחרקים שונים באויר הוא יודע מראש את השינויים שיבואו במזג האויר. על־פי העבודות שכבר גמר יודע הוא, שהרבה שנים עברו עליו מזמן שהתישב על ההר. את הגפנים אשר נטע טרנטי לפני בואו, עקר זה כבר, כי זקנו וחלו מחלות התשישות, והחליפן באחרות, אשר הוא עצמו גידל והרכיב, והכניס זנים חדשים. לכפרים רחוקים הלך, ביקר בכרמי האצילים והביא משם שתילים מן המשובחים ונטעם בכרמו. ישנם בכרמו “פומה קורני”, “פומה גרוס”, “פומה רש” “בוסויוק” ועוד, והקונים משלמים בעדם במיטב כספם. כך עשה גם לגן עצי הפרי. בבואו אל ההר מצא רק מעט אגוזים ותפוחים ואגסים. הוא הכניס גם זנים אחדים של שזיפים, דובדבנים וגם אפרסקים. הפירות שלו נודעים לתהילה. הוא למד להרכיב את עץ התפוח והאגס, שכל עץ יוציא פירות מזנים שונים… את שטח הכרם והגן הרחיב פי כמה. אין בו עוד סלעים ואבנים. נחת לראות את השטח המיושר והמסוקל. שורות־שורות ישרות עומדים העצים והגפנים, כשורות אנשי־צבא. מרהיבה את העינים ומהנה הנאה מרובה גם הגדר שמסביב. לא גדר קלה ונמוכה היא, כי אם חומה גבוהה ובצורה מכל ארבע הרוחות, ואילני סרק סביבה מבפנים. מוגן כרמו גם מפני הרוחות וגם מפני בהמות ואנשים. הקיר הדרומי מגיע עד קצה ההר, זה המקום המסוכן והמקולל. אי אפשר עוד לגשת אל קצהו ולהביט על פני הבקעה, כי סתום הוא. ובקיר המערבי עשה לו פתח קטן ופשפש, שהוא סגור תמיד בבריח־ברזל. ורק כאשר יש לו צורך לבקר את קברה של דינה, ולפעמים גם את יתר הקברים, הוא פותח את הפשפש, יוצא משם והולך לו ישר אל בית־הקברות לבקש את קברה. יש אשר הוא מתבלבל ותועה בין הקברים. כל כך רבים הם! שומר בית־הקברות מקבל ממנו מפעם לפעם בקבוק יין, ענבים ופירות, ועל כן הוא בא תיכף לעזרתו ומוליך אותו אל קברה. הוא גם מתקן כל פרץ וכל סדק המתגלה ב“גדר” ורוחץ את מצבת השיש ומנקה את האותיות שעליה מן האבק. חנא־ליזר יודע, כי התרחק מאלוהים ומאנשים ואין לו כל זיקה אל העיר. אך בבואו אל שדה־הקברות, הוא שואל את השומר, והלה מוסר לו על־פי הקברים החדשים את שמות הנפטרים. כך ידוע לו תמיד, מי עבר מן העיר לגור פה. ביניהם ישנם הרבה ידידים ומכירים מימים רחוקים. כך נודע לו, כי גם הרב הזקן, אשר בעטיו לקח לו את סובל לאשה, גם ראובן התנר, זינביל החייט ועוד רבים, רבים מאוד נעשו שכניו… גם בין הנשים הוא מוצא שמות ידועים לו. כמה מן הבחורות היפות, אשר הלכו אחרי גויים ואל הכומר הסטקני, והוא סיכן אז את חייו והחזירן הביתה, גם הן מצאו להן את מנוחתן פה מעבר לעיר ושאונה… הצלתי אותן מה“צוִינטֵר”,³⁷ חשב. קודם שהוא יוצא מבית־הקברות הוא שב לקברה של דינה. עומד לפני המצבה, מביט אל האותיות החקוקות בה והשם דינה מאיר את עיניו. הוא מכוון את מבטו ונדמה לו כי לא רק השם, כי אם היא עצמה, דינה, קמה מתחת לאבנים ועומדת מלוא קומתה לפניו והיא צעירה ויפה כמו שהיתה. “לא נזדקנה כלל,” עוברת מחשבה בקרבו. “רק לצחוק חדלה”. והוא מביט לתוך עיניה היפות וקורא בהן שאלה אחת ומחשבתו עונה לה על שאלתה: “היי בטוחה, דינה, כי את הבטחתי אקיים. שכבי במנוחה”. והוא מרגיש, כי כל ביקור שכזה מביא לו הקלה ומוסיף לו אומץ־רוח להוסיף לעבוד עבודה קשה, כי יש לו מטרה שאינה סרה מנגד עיניו.

במשך הזמן הארוך הספיק גם שטפן לנטוע לו כרם בצלע ההר. פעמים הלך לו שטפן לאיזה מקום ושב עם איזו אשה בלה, וזו ישבה עמו ימים אחדים, עד שנפלה ביניהם מריבה ועזבה אותו, והוא מצא לו אחרת תחתיה, שוב רק לימים אחדים. שטפן קלע לו מסביב לחלקתו גדר של נצרים.

“שומם ההר,” התאונן שטפן, “רק אני ואתה. כל מי שעולה הנה לפעמים, עוזב אותו מהר. העיר מושכת.”

“עוד תראה, שטפן, את אשר יהיה פה. אי־אפשר, שאנשים לא יבינו סוף סוף מה הוא ההר הזה. יבוא יום וההר ימשוך אליו מן העיר.”

“אנשי זמננו רוצים בחיים נוחים ובעבודה קלה. אין עוד משוגעים כמונו.”

“ואני אומר לך, כי כל ההר יכוסה כרמים ואנשים רבים יבואו לשבת עליו. תראה.”

והעבודה הולכת ונמשכת בקיץ ובחורף, בימות האביב הבהירים והטובים ובימות הגשמים העכורים והאפורים. עבודה גוררת עבודה. ובבוא השבת, על־פי הסימנים שעושה לעצמו, הוא מטפס על הסלע המשולש, עומד עליו וצופה וסוקר את פרי עבודתו. משנה לשנה גדל מספר הנערים והנערות, העולים אליו לבצור את כרמו, ורב מספר החביות ששולחים אליו מן העיר לקבל את יינו – ואוצרו הקבור בכרם, במקום ידוע רק לו לבדו, הולך וגדל גם הוא. הוי, הוי, טרנטי השוטה! למה עזבת מקום נחמד כזה והכנסת את עצמך לתוך תנור צר וחם? מה היה חסר לך כאן? וכי לא טוב יותר לשכב כאן ולהתענג על יפי הכרם? אז מתפרקד הוא על הסלע, מביט אל כתמי השמים הכחולים, המציצים מבין מפלשי עננים נערמים זה על גבי זה. זזות הן הערמות לאט־לאט, משנות את צורתן ומחליפות את גונן ושטות עד שהן נמסות ונעלמות, והרי שלג אחרים באים תחתן… לבו טוב עליו ונהנה הנאה שלמה ממנוחת־השבת. אינו מרגיש את הסלע תחתיו. נדמה לו, כי הוא שוכב על בלימה ושט בחלל העולם, כמו העננים הלבנים שם במרומים עד שעיניו נעצמות, והוא נרדם לזמן מה…

לפנות ערב עולה אליו שטפן מכרמו, והם יושבים ומבלים את הזמן יחד בשיחת רעים. הלה עודנו זועף ורוגן. זכרה של דוניה לקללה בפיו. “היא שברה את כל חיי. כלבה שכמותה!”

“לא טוב, שטפן, להיות תמיד נרגש וכועס,” אומר הוא לו דברי מוסר.

“כל האנשים כלבים וכל הנשים זונות,” רוגן שטפן. “גם אני חייתי ככלב וככלב אמות.”

 

כו    🔗

עבודה מתמדת במשך עשרות שנים שינתה את המקום השמם ועשתה אותו פינה נחמדה, אשר כל רואיה יעמדו משתאים ומתפלאים ליפיה. אך עבודה קשה זו הניחה את חותמה על גופו ועל רוחו של חנא־ליזר. אמנם חזק הוא עדיין וכוחו אתו להעתיק סלעים, להרים משאות כבדים ולעשות בכל עבודה קשה. אך חוט השדרה שלו נתעקם בכל־זאת מעט וקומתו נכפפה. כי כפוף עמד כארבעים שנה בעבודתו. פניו נשתזפו ונתקשו, כי קרני־השמש להטו וצרבו אותם, והקור והגשם והשלג הצליפו בהם. שׂער ראשו שהלבין יורד על ערפו השעיר ומשתלשל מלפניו עד עיניו. גם בתוך אזניו המאובקות והמעופרות צצות שׂערות בשפע, והגבות העבותות קשות ומסומרות; הזקן והשפם מסתבכים ומתרחבים והפה מסתתר בחביוֹן חורשת השׂער. יש אשר בלבו מתעוררים געגועים על העיר. לא אנשיה מושכים אותו: תם כמעט כל הדור ההוא, שבתוכו חי בשנות נעוריו, והדור אשר בא אחריו זר הוא, אך כוח המשיכה נשאר עוד בנהר, באותה הגבעה אשר שם עמד ביתם, באותם המקומות שבילה את ימי עלומיו. ובבוא ימי שבט, שהכיר אותם יפה על־פי הקור והשלג, על־פי השרקרקים והעורבים השחורים, המבקרים אז בהמון את ההר וממלאים את האויר בצריחותיהם ובקריאותיהם, אז מתלבש חנא־ליזר בפרוה השחורה, במגפיו ובכובעו, חוגר למתניו את חגורת־העור הרחבה, לוקח את מקלו המסוקס ויורד לו לאטו מן ההר. צועד צעדים כבדים על־פני השלג הקופא עד שנכנס לתחום העיר. ברחובות הראשיים, אשר שם מצויים עוברים ושבים, מקח וממכר ועגלות עוברות, מתבלבל חנא־ליזר קצת; והרגשתו היא הרגשת איש שבא בפעם הראשונה בין קהל רב של אנשים זרים. שם על ההר מושל הוא בכיפה, מלך על הר שלם, ופה – מי ומה הוא? שם הוא יודע כל גפן וכל עץ, כל שיח וכל צמח – ומי הם כל אלה המסתובבים פה? והנשים והבחורות המקושטות והגברים הלבושים הדר מי הם? החתנים וכלות, מחותנים ומחותנות הם כולם? הוא מסתכל בפני הנפגשים לו ואינו מכיר אף אחד מהם. הבעירוֹ הוא, אם בעיר זרה? ולא רק האנשים זרים, כי גם הבתים והרחובות והחנויות – כולם נשתנו שינוי גמור. אין אותם הבתים והרחובות שנשארו בזכרונו, אין אותם האנשים, ועל כן אין מי שיכיר גם אותו. עוברים אנשים על־ידו, לפעמים נתקלים בו, מביטים בו במבט זר, שאינו מביע כלום, והולכים להם הלאה, כאילו נתקלו בעץ או בעמוד. אין חנא־ליזר בעולם. נשכחו גם מעשיו ועלילותיו.

כפרה השבה מן העדר אל רפת בעליה הראשונים, אחרי שנמכרה לאחֵר ונמצאה ברפת אחרת, כן גם חנא־ליזר עובר מרחוב לרחוב, עד שהוא יוצא אל הנהר ומכונן את צעדיו אל הגבעה ואל הטחנות, אף־על־פי שאינן שלו זה כבר. מתבונן אליהן לראות עד כמה ניזוקו ומה הם התיקונים הדרושים. מושך את עיניו גם הבית הצריך לסיוד ולגג חדש. עומד הוא ליד התנור הקופא והשומם. כלב ניגש אל שפתו, עומד, מביט, כשוקל בדעתו מה לו לעשות. ולבסוף הוא מחליט לעברו ורץ וזנבו בין ירכיו על קרח הנהר ומשאיר סימנים של אצבעות רגליו בשלג. מעבר ההוא נשמעות קריאות תרנגולים, חריקת השלג תחת סוליות המגפים הכבדים של האיכרים, ושריקת הקילונות שעל הבארות, בבוא הנשים לשאוב מים. מתוך המעשנות הרחבות שעל גגות התבן עולה עשן מחניק של צפיעי־בקר מיובשים. הוא אינו יכול לכבוש את תאוָתו וסר אל הבית שעל הגבעה עם חשכת בין הערבים.

“בוני נופטי,³⁸ בדי תיאודור,” אמר חנא־ליזר בהיכנסו.

בדי תיאודור, איכר בריא כבן ששים ומעלה, שפניו עגולים ושמנים וזקנו גזוז, מביט אל הבא ומכירו. פניו נוהרים והוא מקבל את האורח במאור פנים.

“שב, בדי חנא־ליזר. שב ונאכל ארוחת־הערב.”

הוא מסיר מעליו את כובעו, מתיר את חגורתו ויושב ליד השולחן והשיחה מתחילה. מתאונן בדי תיאודור על הזמן הרע שהגיע. ישנן טחנות קיטור חדשות, שלוקחות להן את כל הטחינה, האיכרים התרוששו וחדלו לאכול, או שנתמעטו האוכלוסין. הנהר ריק מאדם. אין כל ענין בו. תחנות־הרכבת בולעות הכל. בתוך כך מגישה בעלת־הבית קערה גדולה מלאה מלפפונים כבושים בציר, דגים מלוחים, תפוחי־אדמה צלויים. אחר־כך הופכת על השולחן קלחת שחורה גדולה, ומתוכה נופלת ממליגה כתומה חמה, מעלה הבל. מולקים המסובים מהממליגה באצבעותיהם, טובלים בציר המלפפונים, אוכלים ומקנחים בדגים המלוחים ובתפוחי־האדמה, שותים חלב מן הכד ומציעים לחנא־ליזר ללון אתם. יש לו אמנם מקום בעיר ללון. סובל חיה עדיין והיא באותו האגף, אך הוא מקבל את הצעת תיאודור ואשתו. בטרם בוקר קם, התלבש, לקח את מקלו ויצא החוצה. ערפל. הכל מכוסה ונעלם. הכל שותק ועוטה אפרורית. רק מהכפר אשר מעבר לנהר מגיעות קריאות תרנגולים, געיות פרות מחכות לחליבה ונביחות כלבים. צועד חנא־ליזר מתון, בטוח, מנקש במקלו והולך אל בית־התפילה שלו. מוצא שם יהודים אחדים יושבים ומתחממים ליד התנור וקוראים לאור הנר ב“חוק לישראל” או בתהלים, כי שעת־התפילה לא הגיעה עדיין. רבי שמעיהו, השמש הזקן, טורח ליד התנור וזורק לתוך פיו גזרי עצים. חנא־ליזר ניגש אליו ושואלו:

“מתי, שמעיהו?”

הלה מבין את שאלתו ועונה כי מחר בערב ה“יאַרצייט” לדינה. אז מוסר לו חנא־ליזר שני נרות שהביא אתו.

“תדליק אותם לעת התפילה על העמוד. תדליק גם מנורת־שמן ותאמר ‘קדיש’. את שלך תקבל.”

השמש לוקח מידיו את הנרות ושׂם אותם בארגז. חנא־ליזר ניגש אל השולחן, ניצב לידו, נשען בשתי כפות ידיו על ראש המקל, ומביט נכחו אל העמוד המואר באור קלוש של נר אחד והצל רוקד על הפסוק: “שויתי ה' לנגדי תמיד”. מן העמוד הוא מעביר את עיניו אל הארון בעל פרוכת המשי הירוק ואל הכפורת וכרובי הזהב, השרויים עוד בצל. בינתים מתמלא המנין ואחד ניגש אל העמוד וקורא בקול רם את ברכות השחר, והקהל עונה מפעם לפעם: “ברוך הוא וברוך שמו”. כך הוא עומד עד שגומר המתפלל: “עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם” ושני אנשים מתוך המנין אומרים “קדיש דרבנן”. אז הוא מרים את ראשו ושם פניו אל הפתח.

“לאן אתה ממהר, חנא־ליזר?” שאלו אחד, השׂם את טליתו על שכמו ונושק את ציציותיה. “הצטרף למנין והתפלל עמנו.”

“כרמי הוא בית־תפילתי,” עונהו חנא־ליזר ויוצא לו.

“כרמו הוא בית־תפילתו והגויים והגויות הם המנין שלו,” מעיר אחר.

“רוץ, ר' שמעיה, אחרי התרח הזקן והזכירהו, כי יביא לנו ל’יארצייט' בקבוק ספירט ופרפראות,” מציע אחד לשמש. “כדאית היא הצדקת שלו לכך.” ר' שמעיה מרגיעו, כי חנא־ליזר יודע את חובתו, ואין צורך להזכירו. אלה שאינם יודעים את התרח הזקן ומי היא הצדקת שלו, שואלים את פי ר' שמעיה. אך הלה מניע בידו ואומר:

“אט! לא כדאי לעורר רפאים. אחרי מוֹת – קדושים.”

חנא־ליזר ממשיך את דרכו. פוסע וצועד הלאה. מתעכב ליד בית חדש ויפה בעל שתי קומות. מתבונן אל החלונות הגדולים, אל הכרכובים היפים ממעל לחלונות ולפתחים, והוא מניע ראש ומצפצף בשפתיו כתמֵהַ, מוריד ראשו על שתי כפות ידיו המונחות על ראש המקל וצולל בהרהורים ובזכרונות. פה בכל השטח הגדול היה אז מרעה לעדר. כשהיה נער פתח סוס אחד מעגלתו של גציל שואב המים, וכשהלה נכנס לאחד הבתים. הלך הסוס אל המרעה, הסתתר בין העשבים והקנים. יצא גציל וראה שהסוס איננו וחשב שנגנב והקים רעש… לא זוהי עירו שידע, לא אלה הם הרחובות. הכל אחר וזר. וכך הוא מגיע לביתו של חותנו. מהבית הגדול אין סימן, מלבד תל העפר המכוסה עשבים. גם האגף עומד לנפול. בכל שנה מתקנים ומתקנים ולהציל אותו מחורבן אי־אפשר. אין לו תקנה אלא הריסה ובנין מחדש.

“יעשו זאת אחרים, לא אני,” הוא אומר ליוזפא מוכר טליתים, שנחשב לקרוב רחוק והוא גר עם משפחתו באגף בלי שכר־דירה, ובשכר זה הוא משגיח על סובל, שגם היא נהפכה לחורבה ולמפולת. “שכר־דירה אינך משלם, תקן אתה, כמה שתוכל, והסתפק בזה.”

יוצאה אליו סובל, אשה בלה ושחוחה, עיניה טרוטות וקשה להבין מה שהיא מדברת, כי כל שיניה נפלו.

“חנא־ליזר, אתה חי עדיין? לא ראיתיך הרבה שנים וחשבתי שמַתַ,” גימגמה סובל.

“הלא הייתי כאן לפני שנה,” אומר הוא לה בחיוך קל.

“לפני שנה? מה זאת שנה? אתה חי עוד שם על ההר עם השדים? לך לך שמה.” והיא שבה לחדרה.

נמאסה עליו העיר, אינו יכול להישאר בה עוד. הכל זר, מאוס. הוא ישוב אל ההר. שם יש לו כל־כך הרבה קרובים, שם הכל חביב עליו, הכל טוב ואפילו הסלעים. והוא עולה שוב על ההר.

ולראש השנה וליום הכיפורים הוא יורד שוב העירה לשלם את המס היחיד לאלוהים ולבני־אדם. לבית־התפילה אינו נכנס, אף־על־פי שיש לו “מקום” בו. סרוח הוא שוכב על האדמה בחוץ ליד קיר המזרח, כשהוא מעוטף בטליתו הישנה, המזוהמה והשסועה, ומדפדף במחזור ישן בלי כריכה, אשר קצות עליו נשחקו ונתקפלו. מתלקטים ילדים אל הברנש המסורבל בפרוה והמגודל פרע, הדומה בדמיונם לדוב, ומביטים אליו מתוך תהיה ותמהון ופחד. נמצא שובב עז־פנים, המתגנב אליו מאחוריו ומתכונן לחטוף מידיו את המחזור. אך חנא־ליזר מרים את ראשו ונוהם נהימת־דוב. הילדים בורחים וקוראים מרחוק:

“גוי, גוי, תרח זקן! יודע אתה ‘עברי’?”

“גשו הנה, ממזרים, ואקרא באזניכם ‘עברי’.”

והוא קורא בגמגום ובהפסקות בין הברה להברה: “מה טו־בו א־ה־ל־ך י־ע־קב”. זה כל מה שנשאר בזכרונו מימי ילדותו. הילדים צוחקים ומוסיפים לקרוא: גוי, גוי! והוא חוזר לדפדף במחזור. ורק כשהוא שומע את התקיעה הראשונה של השופר, הוא קם על רגליו, עומד מתוך מתיחה ומקשיב לתקיעות, לשברים ולתרועות בכובד ראש…

נגמרה התפילה. הולכים המתפללים הביתה ברצינות, במתינות, אך בלב קל. התפילות והתחינות, הבכיות והניגונים הפיגו במקצת את המורא והפחד של “יום הדין”. יש תקוה ובטחון כי שמע אלוהים את תפילתם ורשמם לאלתר לחיים טובים ולפרנסה. ואיש את רעהו מברך בלב שלם: “לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו”.

חנא־ליזר הולך גם הוא בין כל המתפללים, הפעם בלי מקלו, אך במלבושי כל השנה, מלבד כובע־קטיפה ישן וקרוח על ראשו. ידיו משולבות לאחוריו והוא מביט נכחו אל שמי האופק, ולהולכים מימינו ומשמאלו אינו שם לב.

“לשנה טובה תיכתב ותיחתם, חנא־ליזר,” מברכו חיים־איצי השוחט הזקן.

“גם אתה,” עונה הוא על הברכה.

“בן כמה שנים אתה, חנא־ליזר, לאורך ימים?” שאלוֹ אחד האברכים ההולך לצד אשתו הצעירה והיפה, ולבו טוב עליו ופניו שוחקות.

“שם נרשם. פנה לך שמה ויגידוך,” עונה חנא־ליזר ומרים ידו לשמים.

“לא מצאת לך עם מי להתעסק,” מתרעמת האשה הצעירה על בעלה, וזה נעלב והשפיל את חטמו. “גם זה, כביכול, הרוצה לחיות וירא לגלות את מספר שנותיו, פן תשלַט בו עין רעה. שאל אותו למה לו חיים? בשביל מי ולמה? אל יענשני אלוהים.”

והיא שמה את אצבעותיה הקטנות עם טבעות הזהב שעליהן אל פיה הקטן ומצליפה מבט של ביטול אל חנא־ליזר, שהלך לו לדרכו.

“ולברנש הזה, אומרים, יש אוצרות קורח, הטמונים באיזו מערה שעל ההר,” מספרת אשה אלמנה אחת, ההולכת ליד הצעירה.

“ומה הפלא?” מסביר הנעלב. “כרמו מכניס לו שנה־שנה רוָחים גדולים והוא רק מכניס ואינו מוציא, כי מה נחוץ לו? לא אשה ולא בנים ולא קרובים. לא מצווֹת ולא מעשים טובים, לא עולם הזה ולא עולם הבא. איזו בריה משונה וגסה, מין גלגול, רחמנא ליצלן.”

“גם לו יש אשה – סובל האידיוטית,” גילה אחד, שבמקרה יודע פרטים אחדים מתולדות חייו של חנא־ליזר. “ולפניה היתה לו אשה יפהפיה. אך לא כדאי ביום כזה לדבר על ענינים שכאלה.”

“סופו יהיה שימות בכרמו, עצמותיו תירקבנה שם וזכר לא יישאר לו ולכספו,” אמרה שוב האשה הצעירה, שלא יכלה לשקוט.

בעלה העיר לה כי אסור לדבר סרה ביהודי, ויהיה אפילו חנא־ליזר, ומה גם בראש השנה. הערה זו משתיקה אותה, והמשוחחים נפרדים ומתפזרים להם איש לרחובו ולביתו.

במוצא החג הוא עוזב את העיר ועולה על ההר לאור הירח. אין זמן להישאר בעיר אף לשעה מיותרת אחת. שעת הבציר ותעשית היין הגיעה.

 

כז    🔗

באחד מימי סיון שנת תר"נ ניגשה עגלה אל המלון “לונדון”, אשר ברחוב האצילים. מהעגלה ירד איש כבן עשרים ושבע או שמונה, בעל קומה בינונית, רחב־שכם, שזוף־פנים ובעל מצח בולט, מתעגל בקצהו, וגבות דלילות, ועמוק מתחתן שקועות עינים, ומשקפים עליהן. על ראשו המסולסל כובע אנגלי שלובשים התיירים, ועל רגליו מגפים אשר שיווּ לו מראה של איש מעשי. מהמלון יצא אחד המשרתים לקבל את פניו והוריד מעל העגלה שתי מזוָדות חדשות של עור צהוב. העוברים והשבים לפני המלון שמו את עיניהם באורח והתחילו מריחים בחטמיהם וחוקרים את משרתי המלון לדעת, מי הוא ולשם מה בא, ואם אפשר יהיה להרויח דבר מה על ידיו. הידיעות שקיבלו היו: אגרונום מפטרבורג הוא, ושמו יעקב אונגר. למחר שכר לו האורח עגלה ויצא לאחת המושבות היהודיות שבמחוז ס', ולפני צאתו הודיע לבעל־המלון כי יתעכב בדרך כעשרה ימים, ועל כן ישמרו על מכתביו שיתקבלו בשבילו עד שובו.

אונגר בא למושבה ד', שלח לקרוא אליו אל האכסניה את ה“סוטסקי”,³⁹ וכשהלה בא, ביקש ממנו ללכת עמו לבקר את האיכרים בשעה שהם בשדותיהם. ידע ה“סוטסקי” שיקבל שכר הליכה והסכים ברצון רב להצעה. הם יצאו אל השדות ומצאו שם הרבה איכרים עם משפחותיהם, שעדרו את שדות התירס, חרשו אדמה למזרע כוסמת והכשירו את הקרקע לשתילת טבק. אונגר בא אתם בדברים, שאלם לכמות הזריעה שזורעים והיבול שמקבלים מכל “פלצ’ה”, והתבונן לאופן עבודתם. בערב הלך ה“סוטסקי” והזמין בשם האגרונום את כל האיכרים אל “קסה דאבשצ’י”.⁴⁰ באו כמעט כולם. היתה שיחה כללית. אונגר הציע לפניהם שאלות שונות בנוגע למשקים ולמקצועות שהם עוסקים בהם, ורשם את כל הידיעות שקיבל מהם. ביום השני עשה כן לבעלי המלאכה ולעמלים שאין להם אדמה. גמר את עבודתו במושבה זו ונסע למושבה השניה ואחריה לשלישית, עד שביקר בכל שבע המושבות, אשר בהן התישבו יהודים עוד בימי ניקולי הראשון ועסקו בהן במקצועות שונים של חקלאות. בשנים האחרונות עבר גם עליהן המשבר הכלכלי, שנגע בכל הארץ לרגל הפרעות ולרגל עוד סיבות שונות, ונידלדלו האיכרים ורבתה העזובה במשקיהם. רבים מהאיכרים הותיקים עמדו על פרשת־דרכים וחשבו גם הם להגר לאיזו ארץ, אשר בה יוכלו להמשיך את עבודתם.

הידיעות על דבר האגרונום מפטרבורג התפשטו בכל העיירות הקרובות והתחילו מדברים, כי האגרונום נשלח על ידי “אחינו הגדולים בחוץ לארץ” לעזור ליהודי בסרביה. נתעוררו תקווֹת גדולות בלב כל אלה שהיו מחוסרים כל בסיס שהוא, שהפעם ייבּנו על־ידי האגרונום, אשר ברשותו נמצאים מיליונים בשבילם, “החקלאים האמתיים”. אז גם העגלון, גם בעל־המלאכה והחנוָני הזעיר, וגם אלה שאין להם משלח־יד קבוע – כל אלה נהפכו ל“חלקאים אמתיים” ופנו אל האדון האגרונום בבקשות לתת להם כסף שיקנו להם פרות וסוסים, להעלות גג על בתיהם וגדר לחצרם וכדומה, וקיוו כי “כאשר יקבלו את המזומנים יעשו למחותנים”, כי היו להם בנים ובנות, שהגיעו לחופה ורק הכסף חסר להם בשביל זה. שב אונגר העירה אל מלונו, סיכם את כל הידיעות שקיבל וסידר לו תכנית עבודה לפתח בבסרביה בין היהודים את הגננות ואת נטיעת הגפנים ועצי־פרי שונים, וקיוה להיטיב בזה את מצבם הירוד. לתכלית זו החליט להתקין משתלה גדולה, שבה יגדל גפנים ועצי־פרי לצרכי הגננים והכורמים העתידים להיות. נתקשה רק בבחירת מקום למשתלה כזו. אז התחיל נוסע בסביבות העיר ובודק את האדמה הראויה למטרה זו. ראשית דרכו היתה אל ההר. בעמל רב טיפס עליו והגיע עד גדר האבנים שמסביב לכרמו של חנא־ליזר. כלב זקן הריח את קרבתו ורץ לקראתו בנביחות תכופות. הניח חנא־ליזר את המעדר מתוך ידיו והלך לראות מי זה הבא להפריע את מנוחתו. פתח את הפשפש וראה לפניו איש זר.

“המותר להיכנס?” שאל אותו יהודית רצוצה.

“מותר,” ענהו חנא־ליזר קצרות ועמד וחיכה עד שהלה נכנס. אז הושיט לו את ידו הגסה ואמר: “שלום עליכם”.

אך אונגר לא ראה את היד הנוקשה שהושטה לו. עיניו נמשכו מיד אחר המראה הנהדר שנראה על ההר. השתומם ונפתע מאוד למראה הכרם היפה הנטוע למופת. כיצד בא כרם כזה לקרן בן שַׁמם וממי למד ברנש מגושם זה לנטוע את הגפנים שורות־שורות, למתחן על חוטי ברזל, לעבדן ולטפל בהן בדיקנות נפרזה שכזו? בשום מקום שסייר לא ראה כדבר הזה. לאחר שזן מעט את עיניו, פנה אל חנא־ליזר לשאול אותו שאלות אחדות, ורק אז ראה את היד המושטה לו.

“עליכם שלום, עליכם שלום!” אמר אונגר מתוך מבוכה ותפס בשתי ידיו את ידו של חנא־ליזר. “סליחה, אדוני. מרוב התפעלות לא ראיתי. נעים מאוד. שמי יעקב אונגר, אגרונום. מתענין בגפנים ובעצי־פרי. רוצה לפתח את הנטיעות האלה בין היהודים.”

חנא־ליזר שילב את ידיו לאחוריו ועמד ליד האורח. עיניו לא הביטו אליו ורק אוזן אחת העמיד לדבריו ושתק.

“אם רוצה כבודו יתהלך אתי קצת בין שורות הכרם,” הציע לו אונגר. “רוצה אני לראות את טיב הגפנים ואם אין בהן מחלות.”

חנא־ליזר לא אמר כלום. זז ממקומו והאורח אחריו. הלכו שניהם בין שורות הגפנים. האגרונום התבונן לעלי הגפנים, לאשכולות, שהיו אז בעצם הפריחה. עלים אחדים בדק בזכוכית מגדלת. משם עבר אל גן עצי־הפרי והתבונן גם אליהם, אל זמירתם והרכבותיהם. לבסוף עמד, הסתכל והתבונן לתמונה המרהיבה אשר לפניו. הבעת נחת ועונג נשקפה מפניו.

“אולי נשב כאן על הסלע?” שאל אונגר את חנא־ליזר. “רוצה אני לשוחח אתך מעט.”

הם ישבו.

“כמה פלצ’ות כרם יש לך?”

“לא מדדתי.”

“בן כמה שנים הוא הכרם?”

“לא ספרתי.”

“מי נטע אותו?”

“טרנטי.”

“אולי אני יכול לראותו?”

“לא. הוא נצלה בתנור בכפר.”

שם אונגר מבט תמוה על האיש המוזר היושב לידו, והוסיף לשאול:

“איך בא אליך הכרם?”

“מיעקב־ליב בא אלי.”

“ואיפה גר יעקב־ליב?”

“שם מעבר להר, בבית־הקברות.”

“התמכור את הכרם?”

“אינו שלי.”

“ולמי הוא?”

“לדינה.”

“ואיה דינה?”

“גם־כן שם.” והראה לו בידו לעבר ההר, שם בית־הקברות.

“ומי הם יורשיה?”

“היא בעצמה.”

שוב העמיד עליו אונגר עינים תמהות.

“ואם רוצים לקנותו – אל מי צריכים לפנות?”

“אלי.”

“אדרבה.”

“רק לאחר מותי.”

“צ’וּדק!”⁴¹ הרהר אונגר וחדל לדבר עמו על נושא זה.

“אמרתי לך, שאני אגרונום,” פתח אונגר שוב בשיחה. “אני מלמד אנשים הרוצים בכך לעבוד את האדמה ולנטוע כל מיני נטיעות.”

“גם טרנטי ידע זאת ולימד אותי.”

“נעים מאוד,” אמר אונגר בחיוך קל. “ולשם זה באתי אליך לראות את כרמך ולדעת עד כמה יצלחו הגפן ועץ־הפרי באדמה זו. נוכחתי שאין כמוה לטוב. מקווה אני, שנהיה לשכנים טובים. אקח פה על ההר שטח אדמה ואתקין משתלה גדולה. כאשר אתחיל בעבודה, אזמינך שתבוא גם אלינו לראות בעבודתנו. אצלנו יעבדו רק יהודים.”

חנא־ליזר לא ענה כלום. נדמה, שהשיחה עברה כלאחר אזניו ולא נכנסה לתוכן. אונגר קם, הושיט את ידו להיפרד מבעל הכרם ואמר לו:

“אודך שהרשית לי לראות את כרמך, שהוא אוצר יקר אפילו בארץ תרבות. אכיר תודה לך, אם תרשה לי מזמן לזמן לבקר עם עוד אנשים שונים. רוצה אני להראותם את כוחם וברכתם של עבודה מתמדת, מרץ, מסירות ואהבה לאדמה. יש פה כר נרחב לעבודה, ודוגמא נאה מכרמך תוכל להועיל ולהקל לי הרבה.”

ואונגר עזב את הכרם מוקסם. ביקור זה פתר לו את שאלת המקום לעבודתו. פה על ההר הזה יבחר לו חלקה למטרתו, ומכאן תצא תורת גידול הגפן ותעשית היין לכל הפלך. יש רק להניע את כל הגלגלים, כדי שהעיריה תחכיר לו את האדמה ותסלול כביש לקשר את ההר עם העיר ועם המושבות והשאר יבוא ממילא. שב העירה וניגש תיכף להגשים את תכניתו. ביקר והזמין אנשים שהיו ידועים כעסקנים אנשי־אמון, ביאר להם לשם מה נשלח הנה מטעם אותה החברה הגדולה, שהציגה לה למטרה להפיץ את החקלאות בין יהודי בסרביה ולסייע בידי אלה שהם עוסקים בה מקודם, הודיעם באילו דרכים הוא חושב להשיג את המטרה. אחת מאלה הדרכים היא למשוך אליו את העסקנים שיסייעו לו בדבר. והדבר הראשון שהוא ביקש מהם, לתמוך בידו להשפיע על דַבַּרֵי העיריה, שיקצו לו חלקת אדמה מאדמות העיר, הנמצאות על ההר והלאה ולסלול דרך מהעיר אל ההר. כעבור ימים אחדים הוזמן אונגר לישיבת העיריה להגן על הצעתו, שהציע לה בכתב. בהגיון, במספרים ובדוגמאות שונות עלה בידו להוכיח להם את התועלת הגדולה, שמפעלו יביא לא רק ליהודים, כי־אם לכל תושבי המחוז וגם לעניני העיר. המקצועות והענפים החדשים שיכניס יפריחו את המשקים הירודים, יתנו עבודה לזקוקים לה וימשכו הרבה משפחות הולכות בטלות לעבודה פרודוקטיבית. אדוני העיר תפסו מיד את התועלת שיש בהצעת האגרונום ומילאו את בקשתו. ההחלטה היתה להחכיר לו חלקת־אדמה במקום ובמידה שהוא ירצה לזמן של עשרים וחמש שנים, וזכות לחדש אחר־כך את החכירה לכמה שירצה.

אז באה שעתו של ההר, וכוכבו עלה וזרח על כל העיר וסביבותיה. ליד חורשה קטנה, לפני בקעה לא גדולה, בחר לו אונגר חלקה שטוחה. הביא פועלים מן העיר והם חפרו תעלות מסביבה ובתוכה, על פי הוראותיו – והעבודה התחילה במרץ ובזריזות, בהתלהבות ובמסירות. הזמין אליו עוד שני אגרונומים צעירים, שיעזרו לו בעבודתו הגדולה. האדמה השחורה, שלא נתקעה בה מעולם מחרשה, נחרשה חריש עמוק, נחלקה למשבצות, זובלה בזבלים שונים; ובחורי ישראל, שלא עסקו מעולם בנטיעה, עמדו כפופים, זיבלו, חרשו, נטעו ושתלו. יחד עם עבודות אלו התחילו בנאים בונים בתים למשרד, למושב הפקידים והפועלים, מחסנים, יקבים וחממות. חפרו גם באר והכניסו לתוכה משאבה. הקימו גדר גבוהה של קרשים ומעליהם חוטי־ברזל דוקרים. ראו העומדים בראש העיריה את העבודה הגדולה המתפתחת על ההר השומם והחליטו לסלול דרך ולכבוש כביש, אשר יחבר את ההר עם העיר. תכנית זו הוכנה עוד לפני שנים אחדות, כאשר סללה הממשלה את מסילת־הברזל החדשה, אך מחוסר אמצעים ומרשלנות נשארה התכנית על הנייר. עכשיו, בהשתדלותו של אונגר, נשלחו מהנדסים ומודדים, חוצבים חצבו באבנים ופועלים חפרו ויִשרו את הדרך הרחבה. עגלות למאות הוציאו את העפר והובילוהו למלא בו פחתים ובקעות, ורצפים ריצפו את הדרך באבנים שנחצבו. עלו יהודים מן העיר, פתחו חנויות זעירות זמניות והמציאו לסוללי הדרך ולעובדים בהכשרת המשתלה את כל מחסורם. ומאחר שראו כי יש ברכה, תקעו להם שם יתד נאמנה. אפקי העיר נתרחבו. תחת אשר עד אז היתה העיר כרצועה צרה, מכוּוצת בין ההר ובין הנהר, ולא יכלה להתפשט ברוחב, עכשיו באה האפשרות להרחיב את הגבולים. תושבי העיר עזבו בימי שבת וחג את השפלה, מילאו את הדרך הרחבה והארוכה ועלו מעלה מעלה. נפתחו לפניהם ארץ חדשה ושמים חדשים, ורוָחה באה לנשימתם. ההר נעשה להם למקום טיול. יחידים, זוגות וקבוצות התפזרו על כל ההר, הלכו לראות את העבודות במשתלה ואת כרמו של חנא־ליזר. פתח להם חנא־ליזר את השער ונתנם להיכנס. אחוזי קסם ותמהון עמדו למראה עיניהם. ובשובם העירה סיפרו בהתפעלות על גן־העדן העליון שהיו בו… כמו מאליו בא הרעיון בלבות אנשים שונים לרכוש להם חלקות־אדמה על ההר ולנטוע להם כרמים. התחילו פונים אל חנא־ליזר לשאול מפיו עצה והוראה, והוא לבו טוב עליו ושׂשׂ ושמח, כי באים אליו אנשים וחושבים גם אותו לאגרונום. הוא אמנם מדבר מעט:

“עושים כך וכך. מסקלים ועוזקים, חופרים, נוטעים ועודרים. העיקר עבודה. העיקר לעזוב את העיר ולעבור הנה. תביטו אל השמים, תלמדו את דרך העננים והרוחות – והכל יהיה טוב…”

והאנשים שומעים בקולו. אך ההר איננו הפקר עוד. המודדים מטעם העיריה חילקו אותו למגרשים, וכל מי שרצה לזכות במגרש היה צריך לפנות קודם לעיריה ולשלם את המחיר ששתו עליו. וככל אשר רבו הקופצים על המגרשים, כן עלה מחירם. וככל אשר עלה מחירם, כן רבו הקונים – וההר יצא משוממותו וקם לתחיה. נשמעה מעליו מנגינת הפטיש על הסלע ושירת המחרשה והמעדר באדמה. ושנים עוברות, וההר הולך ומתכסה כרמים כרמים, עצי־פרי, עצי־נוי ופרחים. משובץ הוא בגדרות עץ ואבן. ובתוך הכרמים נבנים בתים קטנים ויפים – כרם ובית בתוכו, כרם ובית. והבתים מסוידים לבן וגגותיהם ירוקים או אדומים והם כמחייכים לכל עובר שם מלמטה מתחת להר, מציצים אליו בלבנם מבין ענפי העצים הסובבים אותם וסוככים עליהם, וקוראים לעוברים: עלו הנה! פה משכן המנוחה והיופי.

וכל מי שנמאסה עלי והישיבה בתוך שאון העיר, והוא רוצה להחליף את האויר ולנוח בחיק הטבע; וכל מי שחלש לבו ובריאות גופו התרופפה; ומי שנפשו חולה ורוחו נכאה – עולה על ההר לגור בתוך הבתים הנעימים האלה וירוַח לו. ומי שבגד בו הזמן ו“כלו כל הקצין”, מוכר את שארית הפליטה בעיר וקונה לו חלקת־אדמה, נוטע כרם, זורע ושותל ירקות וחי ומתפרנס. כאן בממלכת העבודה בוקעים ועולים מנגינות חלילים, צלילי כינורות, צחוק ילדים משחקים, שירת בוצרים ודורכים, געיות פרות, צהלות סוסים וקריאות תרנגולים – אך הם־הם היוצרים את השקט הרך ואת המנוחה השאננה. ובערב, כאשר מדליקים את הנרות ואת העששיות בבתים הקטנים, השוכנים בצל עצים רבים, ואורם מנצנץ החוצה ונראה למרחוק, טועים האנשים מלמטה וחושבים את ההר הענקי, המעולף למרחוק, טועים האנשים מלמטה וחושבים את ההר הענקי, המעולף ערפל הערב, לחלק מהשמים, והאורות אשר עליו נראים להם ככוכבים… חי ההר, נושם, מדבר, שר ומאיר ומאציל מהדרו ומשפעת עשרו על העיר. ואיש הבא העירה והוא הולך בדרך אשר לרגלי ההר, בינו ובין הנהר, רואות עינו את הגנים ואת הפירות התלויים בהם, את הכרמים ואת הסוכות המסורגות, אשר אשכלות ענבים נכנסים אל תוכן מכל צד וגם משתלשלים מהגגות, והוא קורא ואומר: מה נפלא המקום הזה! אין זה כי אם אלוהים ברכוֹ.

וגם לעברו האחר של ההר, מקום שם בית־הקברות ליהודים ושדה שכזה גם לנוצרים, באו אנשים להתישב שם. כבר יש שתי שורות של בתים ובתוכם גם בית־תפילה עם גבאים ומחלוקת. נתמנו גם רב ושוחט. נפתחו חנויות והסתדרו בעלי־מלאכה, והישוב גדל…

אז בא החיוך לשכון גם על פניו הקודרים של חנא־ליזר. ובכל פעם שנזדמן לשבת עם שטפן, לבש גאוּת ואמר:

“הרואה אתה מה שעלה להרֵנו? לוּ חי בתוכנו טרנטי היה אומר: ‘הכל מאלוהים’.”

“הכל מהשטן,” רטן שטפן, שרוח של עצבות ומרה שחורה שרתה עליו דוקא בזמן תחייתו של ההר. “הכלבים והזונות מתקרבים אלינו.”

 

כח    🔗

הקוקיה המקננת בחורשה הסמוכה להר צרחה בדומית הערב ההוא יותר מבערבים אחרים. היא הסתתרה בין ענפי איזה אילן ופלטה מגרונה לסירוגין את קריאותיה בהתמדה, בהפסקות קטנות בין קריאה לקריאה, כאילו עמד מישהו מאחורי גבה ופקד עליה והיא קראה: קו־קו, קו־קו, קו־קו! שנותיו של מי היא מונה ולמי היא מנבאה את קצו?

הערב הוא אחד מחדשי אייר הערבים והנעימים. הכל בטבע נושם לרוָחה, נושב, צומח, פורח ומלבלב. הערבים קרירים ועדינים. מרפרפת רוח קלה בין עלי העצים, שהתפתחותם לא נגמרה עדיין, נכנסת רוח קלה זו דרך אגב גם לתוך ה“קוליבה”, אשר בה שוכב חנא־ליזר. אך עורו, שנתקשה על־ידי רוחות וסערות, גשמי־זעף, שלגי סופות וברד, חדל להרגיש בליטופים הרפים והענוגים של רוח קלה. חם לו ב“קוליבה”. אויר ההר הצח והמעודן כאילו אינו נכנס הפעם לתוך ריאותיו, ונשימתו קשה עליו. איזה דבר משונה קרה בו. בפעם הראשונה מזמן שהוא שוכן על ההר, זה עשרות בשנים, איחר הבוקר להתעורר משנתו. והשינה שלפני היקיצה היתה מרוגזת, קשה ומטרידה, ולבו דפק דפיקות משונות, כאילו דבר מה קפץ בו. משא כבד על חזהו ולחץ קהה במוחו. הקיץ משנתו, אזניו שמעו בנבוח הכלב ובצפצף הצפרים, ואת עיניו לא יכול לפקוח. התאמץ וקם וישב על יצועו, והנה סחרחורת בראשו וצמרמורת בגופו. מה אלה? הסימני מחלה, אם המחלה עצמה? מימיו לא חלה ואינו יודע טעמה של מחלה. לא הבדיל בין כאב שינים לכאב עינים ואזנים, והראש והבטן לא גרמו לו מימיו שירגיש בהם. ומה זה? בהתאמצות עקשנית עלה לו לעבוד היום בכרם, אך עבודתו היתה פסולה בעיניו ולא הניחה את דעתו. כבדו ידיו ורגליו וקשה היה עליו לעבור ממקום למקום. הזאת היא העצלות? החלקה הרביעית אשר בכרם לא נוקתה מן העשבים. ואת הזחלנים הקטנים, שגילו על שזיף אחד, לא בּיער כראוי. בבוא הערב התחיל מרגיש קוצר נשימה, כאב במתנים וכעין דקירות בחזה. האם כאב אחד הוא שעובר וקופץ מאבר לאבר, או רבים המכאובים ולכל אבר כאב משלו? כל ימיו חשב, כי גופו הוא “מעור אחד” ורק ביום זה הרגיש, כי גופו הוא חוליות־חוליות. על סעודת הערב ויתר, כי לא יכול לאכול. ולא מובן לו, מדוע זה לא יכול. החסר הוא איזה דבר, או שיש לו משהו יותר מן השיעור? מתוך זחילה על ארבע, כתינוק שאינו יודע עדיין ללכת, גח מה“קוליבה” וקרב אל הסלע, אשר מצע קש מונח עליו, טיפס ועלה על הסלע, התפרקד, שילב את ידיו מתחת לראשו השב ותלה את עיניו בכיפת הרקיע האפל, אשר רק הכוכבים הצפופים מזהירים מעליו. העצים עומדים זקופים עטויי־אופל וממללים ומרשרשים, ורמשים ושרצים רוחשים ולוחשים. גלים מלחכים את שפת הנהר. ממרחק מגיעות לאזניו שריקות גלגלים של טחנות־מים מתנועעים ומכים בכנפיהם על פני המים. קילוחים נאחזים בכנפי הגלגלים, נמשכים למעלה ונוזלים למטה בצלצול שפך. האפרכסת מתנועעת הנה והנה מהר־מהר וזורקת ושופכת מתוכה גרעינים אל חור הרֶכֶב, המסתובב בלי הרף ומשלשל את הגרעינים לבינו ובין הריחים – וקמח כתום, חם וטרי נשפך מתוך רהטי הקרשים, המתנודדים והמתקתקים, אל השקים הקשורים אליהם בפיותיהם הפתוחים. צעקות ומריבות של איכרים, צהלות סוסים נושכים זה את זה ובועטים ברגליהם, סירה שטה לאט בנהר הזורם חרש ובתוכה בחור חסון חותר במשוטים ושר “לוּנַה דוּרמַה” (הירח נרדם) בקול רם, הבוקע את דממת הלילה, מתפשט על פני המים וצולל במעמקי הנהר. זמזום נעים. קול עדין קורא בשמו. היא־היא העומדת ליד שפת הנהר, רומזת אליו בעיניה היפות, וגצי אש מתמלטים מתוכן, ניתזים אליו ומבעירים בקרבו אש. גולשות מחלפותיה מעל ראשה, לופתות את צוארה, מהדקות אותו כמו בפתילי משי, ולחייה צוחקות וצוחקות.

“הכרתני?” שואלת היא אותו. “הלא כה רחוקה הסירה ממני. קחני נא, חנא־ליזר, אליך אל הסירה. אהיה לך לאלילת המים.”

“איפה היית” למה כה איחרת? שט אני בנהר לצנן מעט את חום לבי מגעגועים. אני מחכה ומחכה. קשה לי בלעדיך. אל תתחמקי עוד ממני, דינה…"

“חנא־ליזר איכּה? חנא־ליזר, חנא־ליזר!”

לא. קול זה איננו קולה של דינה. קול זה צרוד, זקן. רוצה לשאול: מי שם? ואינו יכול. ניטלו ממנו הפעם כוחו ורצונו. היא עומדת נגדו ואיככה יסב את עיניו הצדה? על הסלע למראשותיו היא עומדת בידים פרושות. ברוכה תהיי, אורחת חביבה…

“מה זה לך?” קרא שטפן בגשתו אל הסלע. “מחפש אני אותך זה כמה. הייתי ב’קוליבה', הייתי ליד ביתך וקראתי לך, ואתה אינך עונה?”

“הא?” מוציא חנא־ליזר הברה מפיו מתוך אכזבה, שהזיַת חלומו נפסקה באמצע. “מה קרה, שאתה הולך בזמן השינה לבקשני?”

“ימים אין חפץ בהם הגיעו,” התאונן שטפן, והניח את שתי ידיו על ראש מקלו העבה ואת סנטרו סמך על כפות ידיו. “ביום קשה ההליכה, קשה העבודה וקשה הישיבה, ובערב – השכיבה. מניח אתה את ראשך ומיד בא השיעול ומטרידך. אנטושה שלי ישן ונוחר, ואני משתעל – ולמה זה אשכב? באתי אליך לפטפט קצת.”

“עלה אלי,” הציע לו חנא־ליזר. “גם אני איני יכול לישון, ועל כן עזבתי את ה’קוליבה' ועליתי הנה.”

טיפס שטפן על הסלע וישב. הוציא מחיקו את מקטרתו ואת השלפוחית עם ה“פטרוכה”,⁴² מילא את בזיך המקטרת וחצב אש בצור ובפלדה והבעירה. מצצו שפתיו את קנה המקטרת עד שנתמלא פיו עשן רע ומחניק ופלט אותו החוצה אל תוך האפלה, ביחד עם שיעול: כחה־כחה!

“איני יודע, שטפן, אם נרדמתי וחלמתי, או ראיתיה בהקיץ. פה למראשותי על הסלע עמדה.”

“מי?” שאל שטפן מתוך מציצת המקטרת והסב ראשו לעבר ההוא לראות, אם יש שם מישהו.

“דינה. אתה יודע? התבוננתי אליה וראיתי, שלא נשתנתה במאום. צעירה, בריאה, עליזה וצוחקת. היא רמזה לי וקראה לי. גלמודה היא בלעדי, אף שכל בני משפחתה שם. סימן הוא שבקרוב אלך גם אני אליה.”

“כן, כן,” אמר שטפן ואחז את מקטרתו בזוית פיו ובידו מחט את האפר מן הבזיך. “טוב שיש לך אל מי ללכת. אל מי אלך אני? אל אותה הכלבה, תרקבנה עצמותיה בשאול תחתית ויתעלל השטן בגופה? בוגדה היתה בחייה וכן גם לאחר מותה, אף פעם אחת לא נתגלתה אלי. כלבה שכמותה!”

והוא רקק מלוא פיו.

“כמה פעמים ביקשתיך שלא תנבל את שמה בפני,” הזכירו חנא־ליזר. “אני זוכר לה את חסדיה, שעשתה עמי ועם דינה. ראויה היא לסליחה.”

“אין לה סליחה,” זעף שטפן. “הלא סיפרתי לך, היא היתה יפה ומכוערה, טובה ורעה, פשוטה ועדינה, אכזריה ורחמניה, כי נזל בה דם צוענים ודם אצילים. אביה תומס בורדוגן ואמה צלי היו צוענים – זנתה אמא תחת בעלה את אציל הכפר וילדה את דוניה. שחט תומס את אשתו הזונה, ושלחו אותו לעבודת־פרך. הלואי וחנק אז גם את בת נעוַת המרדוּת ולא היתה מכשילה אחרים ואותי. מכשפה היתה דוניה ומשכה אחריה את צעירי הכפר, אשר נגררו תמיד אחריה, רבו והתקוטטו ביניהם בגללה. מעשה כלבה בראשית האביב.”

“ובמה אשמה הכלבה, אם הכלבים רודפים אחריה ונלחמים עליה?” ניסה חנא־ליזר ללמד עליה זכות.

“הלא אמרתי לך שמשכה אותם בכשפיה. ואיך נמשכתי אני אחריה? ניגשה אלי פעם, לפתה את צוארי בשתי מחלפות ראשה הקלועות ואמרה” ‘מעתה תהיה כרוך אחרי וכל אשר אחפוץ תעשה. כדוב תרקד על־פי ניגוני’. ואני הרגשתי אז כי במוחי עלה הטשטוש וכולי הייתי כשיכור. ובאמת הייתי מוכן לעשות כל אשר תצווה עלי. והדבר אשר ציותה עלי ראשונה היה לטפס על ההר ולהביא לה מביכורי כרמו של יעקב־ליב…"

מצץ את המקטרת ונוכח שהאש כבתה בה. עשה הפסקה עד שהבעירה שוב.

“ספר, ספר,” ביקש ממנו חנא־ליזר אף־על־פי ששמע כבר את הסיפור הזה כמה פעמים.

“סיכנתי את חיי. טיפסתי על ההר והבאתי לה אשכול ענבים, כולי פצוע מאבנים וקוצים. היא מצצה את העסיס מהענבים ואת הזגים והחרצנים זרקה לי, כמו שזורקים פירורים לכלב. ואני חטפתים ובלעתים בשמחה, כי הלא מפיה באו לפי. אחר־כך נתנה את השריג לבין שיניה ונהמה: “אכול!” מיהרתי ואחזתי בשני בקצהו האחר של השריג ולעסתי את הגבעול הקשה והמר ואת הלעוס בלעתי, עד שהגעתי אל קצו ונגעו שפתי בשפתיה. אז נשקה אותי בפעם הראשונה. חשבתי שכבר קניתיה והיא שלי. אך היא לא הסתפקה בזה ודרשה ממני, שאביא לה ענבים גם בערב השני והשלישי. אני מילאתי את דרישותיה, עד שתפסת אותי באותו הלילה…”

התעורר חנא־ליזר, כמו מתוך תמונה ואמר:

“כוח אחד דחף את שנינו לכרם זה, כוחה של אשה, שנינו סיכַּנו את חיינו באותו הלילה במקום הזה.”

“אבל לא דינה שלחה אותך ולא היא פיתתה אותך לחטוא, בעוד אשר דוניה טמאת הדם נולדה בחטא, שקעה בחטאים והשקיעה בהם גם אחרים. היא, בת הצוענים, רצתה לחיות כבת אצילים, דרשה ממני תמיד בגדים יפים ותכשיטים. ואני למלא את תאוותיה מכרתי את סוסי. התזכרהו עוד?”

“זוכר היטב.”

“בגללה מכרתי את אדמתי ואת כל אשר היה לי. בגללה התרחקו ממני כל קרובי. אך אני הייתי חרש ועיור. חדלתי לעבוד ושמרתי תמיד על דוניה מפני אחרים. אך האפשר לשמור על רחלה בעת יחם הצאן? ראתה כי כבר מצצה אותי, לקחה את כל אשר נתתי לה וברחה. הרבה זמן חיפשתיה עד שמצאתי את עקבותיה, שהוליכו אותי אל ארמונו של בן אותו האציל, שממנו נתעברה אמה ונולדה היא…”

“חכה, חכה מעט!” אמר לו חנא־ליזר וקם על יצועו וישב תחתיו. “מה אמרת? אל בנו של אותו האציל, אשר ממנו נתעברה אמה? אח ואחות!”

“כן היה,” אמר שטפן והמשיך את סיפורו. “הייתי כמשוגע, מחשבת נקם מילאה אותי, ארבתי לה ביום ובלילה. פעם אחת מצאתיה עומדת ליד השער מקושטת ומבושמת כבת פריצים. קפצתי עליה והפלתיה לארץ. אף היא לפתה בידיה החזקות את צוארי לחנקני. שנינו נהמנו, צעקנו. התאספו עבדי האציל, הכוני מכות רצח, אבל אני את שלי עשיתי. היא יצאה מתחת ידי בעלת מום, מפלצת. את קצה חטמה נשכתי. גם לי גם לאחרים לא תהיה… אסרוני. ישבתי כשנה בבית האסורים עד המשפט. אחר־כך שלחוני לגדוד האסירים לשלוש שנים. לאחר העונש התחילו נדודי. רעבתי, חליתי, התחברתי לשיכורים ולבטלנים, העומדים ליד הכנסיות ומבקשים נדבות. באתי לעיר הפלך ונפלתי לתוך חבורה שעסקה בשיסויים נגד היהודים ובהכנת פרעות. העניוּת ודבריהם של הפורעים העבירו אותי על דעתי. ואני נסעתי מכפר לכפר לשסות את האיכרים ולהפיץ ביניהם שמועות מרגיזות נגד היהודים, לשלח את בתי היהודים באש ולהכות עוברים ושבים מן היהודים. נגד רצוני השתתפתי בפרעות ונגד רצוני נגואלו כפי בדם…”

הוא הוריד את ראשו הקרח על ברכיו ונשאר קופא. משא כבד של זכרונות קשים הכבידו על ראשו. זה זמן רב ביקש הזדמנות להתוַדות לפני ידידו וחברו היחיד שנשאר לו בעולמו. והנה מצא ערב זה יפה להריק את כל המרירות שנצטברה בקרבו. חנא־ליזר שמע במתיחות ובערוּת את וידויו וגם במוחו התעוררו זכרונות מימים שעברו. בשמעו את דברי שטפן האחרונים נזדעזע.

“החפרת באר?” שאל אותו במנוד ראש. “טרנטי אמר לי פעם כי שפיכת דמים היא עבירה חמורה ואין לה כפרה. ואצלכם נוהגים לחפור באר.”

“לא באר, כי אם קבר צריך אני לחפור לי,” אמר שטפן מתוך יגון. “על אנשים זקנים וישרים התנפלנו והרגנו אותם. זקן וזקנה, אשר עשו טובות לאנשים, בנו בית־חולים, שאני שכבתי בו אחר כך…”

“מה שמו של אותו האיש, לא שמואל דבורה’ס?” שאל חנא־ליזר מתוך חרדה.

“כן, הוא, הוא. אני לא ידעתי ולא היה לי כל עסק עמהם. אבל היו פקידים שהיו חייבים לו כסף, והם פיתו את בני החבורה שלנו לעשות את הנבלה הזאת, משכו גם אותי. השקונו, השׁכירונו והבטיחו לנו הרבה. אמנם אני לא נכנסתי הביתה ולא השתתפתי בפועל, כי אם עמדתי בחוץ לשמור. נהניתי גם מהגזילה אשר גזלו. והפקידים האלה שמרו על הרוצחים והגנו עליהם, שלא ייוָדע מי הם.”

“לא חשבתי, שטפן, כי כה תפול,” אמר חנא־ליזר בתוכחה. “אמנם העווֹן גדול מנשוא.”

“גם אני יודע זאת, ועל־כן לבי רע עלי כל הימים ואיני מוצא לי מנוחה. שנאתי הכל וחיי עלי למעמסה. על־כן איני יכול לסלוח לאותה הכלבה, שהדיחה אותי מדרך הישר. שנינו, אני ואתה, נסתבכנו בשתי יפהפיות, אך שלך היתה נאמנה לך. וכאשר אנשים רעים ארבו לה ולכדוה ברשתם, לא שכחה אותך, ושמחה כאשר באנו להצילה. ועל־כן אתה בטוח שמקומה בגן־עדן וגם אתה תבוא אליה שמה. אך דוניה המופקרת היתה נשמה טמאה וחוטאת עד יומה האחרון. מצאתיה פעם בנַולוּתה במכלאת צאן בחברת כלבים שומרי העדר, והיא שכבה על חבילת קנים בין גללים. חמלתי אליה ושאלתיה, אם אינה מתחרטת על מעלה בי ואם תלך אחרי עתה? קצפה עלי הארורה, קיללתני קללות נמרצות ושיסתה את הכלבים בי. תאבד הנבלה בגיהנום!”

“שטפן, החשבת על דבר יום המיתה?” שאל חנא־ליזר את חברו, שישב מקופל ומכונס אל תוך עצמו ונראה כגוש אפל בלי ראש ובלי ידים ורגלים.

הלז הרים ראשו לאט־לאט וענה:

“מה יש לחשוב? יבוא וימצאני תמיד, או אני אלך אליו ואמצאהו תמיד.”

“היש לך קרובים?”

“השד יודע אותם. בימים הטובים היו רבים ובימים הרעים לא הכירני איש. הפקרתי אותם לעזאזל.”

“וכרמך למי יעבור?”

“יישאר כאן במקומו. אין איש בעולם מלבדך אשר יוכל לומר כי יש לו זכות על הכרם הזה. מידך בא לי. אתה נתת לי את הרעיון ואת הכסף והנטיעות, ושלך הוא. אם השנים האחרונות עברו עלי בשלוה ובלי חטא, אני צריך להודות לך. אתה בודאי תמסור את שלך לקרובים שלך?”

“אין לי קרובים, שטפן. עשה נא אתי את החשבון של קרובי. היו לי אב ואם ומתו. מצאתי לי אושר, היא דינה, ומתה גם היא עלי. אחר־כך חותני יעקב־ליב, חותנתי שרה־גיטל. מי עוד? סובל. כמה הם?”

“ששה,” עשה שטפן את סך הכל.

“כן, ששה. היתה לי עוד אחות ואיני יודע איה היא. ודאי גם היא מתה. להם אני מוסר את כרמי ואת כל אשר לי. אלך אל הרב ואומר לו כי אני מוסר לו כל מה שיש לי לזכרם של המתים הללו. כן אעשה. יש לי עוד מת אחד, שגם אותו עלי לזכור, את טרנטי, שנטע את הכרם הזה.”

“אתה איש טוב וידיד נאמן,” אמר שטפן נרגש. “אנחנו היינו רעים מנערותנו. הכרמים שלנו קרובים זה לזה, אך במותנו יהיו שדות־הקברים שלנו רחוקים זה מזה. אותך יזכרו רבים לטובה ואותי מי יזכור ומי יזכיר? תבוא מחר לכרמי ואראה לך את האילן אשר תחתיו טמון כד חרס ובו מטבעות כסף גדולים ועתיקים. את המטבעות הללו תמסור ל’רבּין' שלכם. הוא איש ירא־אלוהים, אינו שותה שיכור ואינו להוט אחרי נשים כ’פורנטי' שלנו. תאמר לו כי שטפן צ’בוטר מנדב את הכסף ל’מאיורקה' (רבי מאיר בעל הנס).”

“דבר טוב אתה עושה, שטפן. אני אמסור לרב, בודאי אמסור,” הבטיחו.

“יש לי עוד כספים, אך אינם כשרים ואיני רוצה לטמא בהם אחרים,” הוסיף שטפן.

הוא קם וירד מעל הסלע.

“עלינו להיות מוכנים לדרך, חנא־ליזר.”

“אני מוכן,” אמר חנא־ליזר וירד גם הוא מעל הסלע.

“רצוני שתסלח לי, אם חטאתי לך והעלבתיך במשהו.”

“וגם אתה תסלח לי.”

ושני החברים הזקנים נפרדו איש מעל אחיו. שטפן ירד במורד ההר אל כרמו, וחנא־ליזר נכנס שוב אל ה“קוליבה” והשתטח על מצעו. ערבוביה של מחשבות והרגשות טובות ורעות אפפה אותו, פרצופים ודמויות, זכרונות ומעשים עברו והסתובבו והוא לא ידע אם ער הוא ואם ישן.

והקוקיה אשר בעבי החורשה עדיין יושבת בחביונה ופולטת לתוך חשכת הלילה את קריאותיה: קו־קו, קו־קו, קו־קו! המונה היא את שנותיהם של שני החברים הזקנים? המנבאה היא להם את קצם?

 

כט    🔗

למחרת הערב ההוא התעורר חנא־ליזר בבוקר השכם, כרגיל, עוד לפני צאת השמש. הרגשתו היתה עמומה וכבדה, כאילו רבץ חתול על חזהו. סיפורו של שטפן והוידוי על דבר רציחת שמואל דבורה’ס ואשתו, שבשעתה הרעישה את הכל, זימזמו באזניו השעירות כזבובים טורדים. לא היה בו רצון לקום. פתאום נקרע פיו, נפתח כולו – ופיהוק אחר פיהוק התפצו מתוכו בצריחה משונה, הדומה לנביחה. פיהוקים אלה הרגיזוהו.

“טפו, לכל הרוחות!” רקק וקם מהר והגיח מתוך ה“קוליבה” החוצה. השמים היו מכוסים רשת דקה של עננים. מהאופק המזרחי נראה אפס קצה של השמש ואלומת קוי־זוהר ארוכים ורחבים יצאה מאותו קצה השמש, כמניפה ענקית, והקוים היו רסיסי־אור זעירים מסתננים דרך העבים. העשבים והגפנים והעצים היו מכוסים טל רענן ושקוף. מן הנהר עלה אד כחלחל, כעשן דק. מאיזה מקום נשמע צפצוף צפור. מרחוק הגיעו הדים עמומים של צלצולי זוֹגים אשר בצוארי סוסים נוסעים בדרך. חנא־ליזר עמד תחתיו והביט לתוך המרחקים והטה אוזן, כמתכוון לשמוע דבר מה. והנה הגיעו לאזניו צעדים מהירים. הסב את ראשו לעבר ההוא והאהיל בידו על עיניו והכיר ממרחק עשרות צעדים את אנטושה רץ בכל כוחו אליו. אנטושה היה נער מולדבני, כבן חמש־עשרה, העובד זה כשנתים בכרמו של שטפן. פניו הביעו חרדה גדולה ועיניו היו אדומות מבכי.

“מה קרה?” שאלוֹ חנא־ליזר חרד.

“קרה אסון,” קרא אנטושה והתפרץ בבכי.

“סַפר!” ציוה עליו חנא־ליזר.

מתוך בכי סיפר אנטושה כי הלילה, כאשר ישן ב“קוליבה” שלו, שמע כי מעירים אותו משנתו. פקח את עיניו וראה שאיש שחור עומד עליו. נדמה לו שזה היה בדי שטפן. הלה אמר לו כי מחר בבוקר ילך אל בדי ליזר ויאמר לו שיבוא מיד אל הכרם. הוא ישן שנית. בבוקר הקיץ משנתו ולא מצא את בדי שטפן ב“קוליבה”. יצא החוצה ולא ראה אותו בשום מקום. חשב שבודאי הלך העירה, ועל־כן יצא לעבודתו. השקה את הסוס, כבַלוֹ ושלחו לרעות במחול הכרם. אחר־כך הלך לגמור את העידור בכרם. הגיע לאותה פינה, שגדלים שם עצי האגוז ושיחי ענבי השועל. שם נתקלו עיניו בתמונה נוראה. בדי שטפן תלוי על עץ ולשונו שלוחה החוצה. הוא נבהל מאוד, נס מן המקום ההוא והסתתר ב“קוליבה”. נזכר מה שאמר לו בלילה ומיהר הנה לקרוא לבדי ליזר.

ידיעה זו הדהימה את חנא־ליזר מאוד. ברכיו פקו וכמעט נפל לולא אחז בסמוכה של גפן. זאת היתה המכה האחרונה אשר הכהו הגורל. הכל אבד לו בחייו. עכשיו אבד לו ידידו האחד והאחרון. לא נשאר לו עוד כלום בעולם.

“יש למהר,” מילמלו שפתיו. “אין זמן לחכות, בא הקץ.”

נכנס אל ה“קוליבה”, הוציא משם את מקלו ויצא אל אנטושה.

“נלך,” אמר לו וצעד לפניו. הלז הלך אחריו וחיכך בכף ידו את עיניו האדומות.

מה אעשה עתה ואנא אבוא?" ציפצף אנטושה מאחוריו ביללה. “יתום אני ואין לי פה קרוב ואין לי כלום.”

“מה אמר לך עוד בדי שטפן?” שאלו בדרך חנא־ליזר, אשר לא שמע את שאלת אנטושה.

“לא אמר כלום,” אמר הנער ומיצמץ בעיניו. “לא שמעתי כלום, כי ישנתי. חשבתי כי חלום הוא. מה אעשה עתה? אנה אלך? יתום אני וזר.”

הנער בכה, פירשׂ את ידיו וקולו ופניו הביעו יאוש מר. אך חנא־ליזר לא ראה ולא שמע מאומה. הרהורי העצב עשוהו לחרש ולעיור לכל דבר אחר. כעבור רגעים אחדים הגיעו לכרמו של שטפן. הפשפש היה פתוח. נכנסו. סוס כבול, פצוע, לחך עשב ובזנבו גירש את הזבובים אשר ניקרו בפצעו ועקצוהו. אנטושה הלך בראש להנחותו הדרך, וחנא־ליזר אחריו. כאשר קרבו אל המקום הנורא, נטה אנטושה הצדה ועמד מאחורי חנא־ליזר, אשר ניצב כחמישה צעדים לפני העץ.

חנא־ליזר נשען על מקלו, הרים את ראשו כלפי התלוי והביט אליו בעינים מכוסות אד. פני התלוי השחירו ולשונו השלוחה החוצה התקשתה ועיניו הבולטות היו פקוחות למחצה. הראש היה שמוט והסנטר והזקן הקלוש כיסו את החבל שעל הצואר.

“מה עשית לי, שטפן היקר? מדוע הקדמתני?” פנה אל התלוי בשאלות תוכחה, ובשרווּלו מחה את עיניו.

“מה אעשה אני, בדי, ולאן אלך עתה?” הוסיף אנטושה לשאול את שאלתו.

“אתה אנטושה, קח את הסוס ותרכב העירה ותודיע למשטרה. אני אחכה לך פה.”

אנטושה תפס את הסוס ברעמתו, פיתח את כבליו, עלה עליו ורכב העירה. חנא־ליזר ראה מתחת לעץ, שעליו התלוי, אבן גדולה מונחת. גלל את האבן וראה כי העפר תחוח. גרף את העפר ומצא בגוּמה כד חרס. הוציאו והוא כבד ממטבעות הכסף אשר בו. מתחת לכד היה עוד צרור קטן, ובו היו שטרות וצלב־נחושת קטן. מילא את הגומה מחוליתה ואת האבן השיב למקומה. לקח את כד המטבעות ואת הצרור ויצא ללכת אל כרמו. שם טמן את הכד ואת הצרור במקום סתר ושב מיד אל כרם חברו התלוי.

עברו כשלוש שעות. באו אל הכרם ממשטרת העיר. היה גם חוקר־הדין והרופא העירוני. הורידו את התלוי מן העץ. הרופא בדק את הגופה. חקרו את אנטושה ואת חנא־ליזר ורשמו את כל דבריהם. אחר־כך עשו חיפוש ובדיקה ב“קוליבה” ובסביבתה. מצאו בתוך תנור־הקיץ גל אפר קטן ושיורי שטרי־מדינה חרוכים. ברור היה כי שטפן שרף את כל כספו קודם שאיבד את עצמו לדעת. עובדה זו שימשה לבעלי השלטון הוכחה כי היה כאן “איבוד עצמו מתוך טירוף דעת של זקנה”. לבסוף העמיסו את גופת התלוי על עגלה וציווּ לאיכר שיובילה העירה. ועוד איכר השאירו בכרם לשמור עליו עד אשר יפורש מה לעשות בו.

העגלה ירדה במורד ההר, וחנא־ליזר הלך אחריה לקים מצוַת הלוית המת עד הכביש אשר מתחת להר, ושם עמד, זרק לתוך העגלה ואחריה מעט עשבים שתלש וצרורות עפר. עמד תחתיו עד שנעלמה העגלה מעיניו. כאשר חזר לאחוריו לשוב אל ההר, ראה כי גם אנטושה עמו. לא אמר כלום. בדממה נשא את רגליו ועלה צעד אחר צעד על ההר, ואנטושה מדדה ועולה אחריו כצל. כשהגיעו אל פשפש הכניסה של כרמו, נגע אנטושה בכנף מעילו של חנא־ליזר ושאלו בקול עגום:

“בדי חנא־ליזר, מה אעשה עתה ולא אלך? יתום אני ואין לי כל קרוב.”

“הא?” קרא חנא־ליזר, שרק ברגע זה הקיץ מהרהוריו. “מה תעשה? נראה. לפי שעה בוא אל כרמי ותהיה עמי.”

אנטושה תפס בשתי ידיו את ימין מיטיבו ונשק אותה, ואגלי דמעות נטפו מעיניו על ידו של חנא־ליזר. שניהם נכנסו אל הכרם.

“שב פה ליד התנור וחכה לי, אני אשוב עוד מעט,” פקד עליו חנא־ליזר.

הוא הלך למקום הנסתר, הוציא משם את הצרור עם הצלב ושב אל אנטושה.

“הכר נא, אנטושה, למי הצלב הזה?” שאלוֹ והראה לו את הצלב.

“הוי, הרי זהו צלבי!” קרא אנטושה משתומם. “כיצד בא לידך? הרי אני נושא אותו על חזי.”

הוא פתח את צוארון כותנתו המזוהמה וראה לחרדתו, כי רק הפתיל השחור נשאר והצלב איננו. לטש את עיניו התמהות אל חנא־ליזר.

“בדי שטפן דאג לך לפני מותו והניח לך צרור כסף לירושה. הוא הסיר מעליך את צלבך ושם אותו בתוך צרור הכסף, כדי שאבין שהכסף הזה לך הוא. חכם היה שטפן. הא לך את צרור הכסף ואתה טמנהו במקום בטוח, והיה לך למשמרת לעת רעה.”

אנטושה אחז שוב בידי מיטיבו ונשק אותה כמה פעמים. אחרי־כן כרע על ברכיו, הצטלב ונשק את הצלב שעל צוארו.

 

ל    🔗

ביום ההוא לא עבד חנא־ליזר כלל. זה היה היום היחיד בכל השנים הרבות מאז עלה על ההר, שהיה בטל מעבודה. הוא ביקר במקומות שונים, בדק, טרח. אבדה לו מתינותו. הוא נעשה פזיז ומהיר גם בהילוכו וגם במעשיו, כאילו ירא פן יאחר. לפנות ערב שב אל ה“קוליבה”, שהה בה זמן קט ואחר־כך ציוה על אנטושה שלא יעזוב את הכרם עד שובו, הוא יורד העירה וישהה בה יום או יומים. שם בשק את כד־המטבעות ועוד דברים שונים וירד.

טיפטף גשם דק, אביבי, ריחני. עננים קלים ריחפו במהירות. סהר מלא חיוֵר נראה גם הוא כרץ עם העננים. קרקור רב של צפרדעים מלא את האויר, חנא־ליזר הלך בראש מושפל ובצעדים כבדים. כשנכנס העירה כבר דלקו אורות בכל הבתים, ואבני הרצפות הרטובות התנוצצו לאור העששיות. נטה מן הדרך הראשית הצדה אל הסימטה אשר שם בית הקהל, משכנו של הרב הראשי. נכנס אל החדר הראשון ומצא בו את השמש יושב ליד השולחן וגבו נשען אל הכותל וכובעו שמוט הצדה והוא מתנמנם. עששית קטנה האירה באור קלוש שטח קטן על השולחן וסביבו. השעון שעל הקיר בעל שתי אבני־משקולת חלודות היה שרוי בצל, והמטוטלת התנועעה תנועות עקומות ותיקתקה מונוטונית. חנא־ליזר סגר את הדלת בכוח ומדפיקה זו התעורר השמש, התגרד מתחת לצוארון כותנתו, מחה את הריר מעל שפתיו והתבונן אל הבא בעינים מלאות שינה:

“מה, מה רוצה יהודי?”

“אל הרב,” ענהו חנא־ליזר וניגש אל השולחן.

“אל הרב? הוא אוכל ארוחת־הערב.” ובשעת הדיבור הביט השמש אל השוֹאל מקרוב והכירו. “הא, חנא־ליזר! מה זה פתאום בערב? החדל הגשם?”

מהחדר השני נשמע קולו של הרב גומר את ברכת המזון. השמש פתח לפניו את הדלת, הכניס חנא־ליזר את גופו ונשאר עומד על המפתן.

“דומני, חנא־ליזר,” אמר הרב והרים את גבות עיניו הגדולות והתבונן אל הבא. “קרב הנה, שלום עליכם. זמן רב לא ראו אותך, מה תאמר?”

חנא־ליזר הושיט את כף־ידו הגדולה וזו בלעה לתוכה את כפו הצנומה של הרב, ואמר:

“רבי, אני רוצה, שיהיו פה עוד שנַיִם מראשי הקהל. יש לי דבר חשוב.”

“תיכף ומיד,” ענהו הרב. קרא לשמש ושלחוֹ לקרוא לראש החברה הקדושה ולגזברה, שני יהודים זקנים ועשירים, וחנא־ליזר רמז, שייכנס עמו לחדר האורחים שלו, והלך לפניו.

“ובכן אתה אומר, כי יש לך ענין חשוב,” אומר לו הרב בשבתו על כורסה רחבה מכוסה עור, שעמדה לפני שולחן ערוך. על השולחן נחו מפוזרים הרבה ספרים גדולים ועבים מכורכים עור. “שב פה ונשוחח מעט.”

חנא־ליזר סקר ביראת־הכבוד את הארונות המלאים ספרים, ולא העז לשבת על יד השולחן, אשר גם עליו ספרים גדולים, אשר לא ראה מעולם כמוהם.

“שב, שב,” עודד אותו הרב. “לא לדין־תורה באת ומותר לך לשבת.”

ישב ושׂם את שתי ידיו על מקלו. פתח הרב, כדרך העולם, במזג האויר, שאל למצב הכרמים וליבול הענבים השנה. חנא־ליזר ענה קצרות ובגמגומים. הן לא כטרנטי או כשטפן הוא הרב, אשר ידבר עמו כמו עם רעהו. צריך להיות זהיר בדברים ולחשוב על כל מלה. בינתים בא ר' קלמן דוד’ס ור' נחמן פיבל’ס, שהרב שלח לקרוא להם. ראו בחדרו של הרב את חנא־ליזר והתפלאו. נתנו לו שלום והוא החזיר להם שלום.

“מה קרה? בערב ובגשם?” וקודם שענה על השאלות פתח ר' קלמן בשבחו של חנא־ליזר:

“אַי־אַי־אַי, חנא־ליזר. זכות גדולה נתגלגלה על ידך. אומרים, שבנו על ההר את פתום ואת רעמסס.”

“מי יכול להאמין?” הוסיף ר' נחמן. “מי שזוכר את ההר לפני חמישים, ארבעים ואפילו שלושים שנה. סלעים, טרשים, שממה, מורא. אז אפשר היה לקבל אדמה עליו כמה שרצו ובפרוטות. ועכשיו – כל זרת בדינר. איזה כרמים, איזה גנים, איזה יופי! חתני רצה לקנות לו חלקה שם, אומרים שאַיִן.”

“העיקר שהוא נותן פרנסה. כמה משפחות חיות שם מהגפן ומפרי הגפן. וכי דבר קטן הוא בימינו אלה? וכל זה עשה חנא־ליזר. לכאורה, יהודי פשוט בלי חכמות ובלי כוונות מיוחדות, ונתעשר. כמה היו שויו של הכרם אז וכמה עכשיו? אלפים, מציעים, אלפים. לו ידענו זאת קודם.”

“שמעתי את האגרונום אונגר. באיזו התפעלות הוא מדבר! חנא־ליזר הוא לעילא ולעילא וכרמו לאות ולמופת. ‘לוּ היו כל היהודים,’ אומר אונגר, 'עובדים כמוהו לִשמהּ ונוטעים להם כרמים וגנים שכאלה, מה היה חסר להם?”

“כמו שכתוב: ‘איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו’, אבל זה נאמר לגבי ארץ־ישראל,” העיר הרב.

“מה חושב חנא־ליזר לעשות לכרמו?” שאל אותו ר' קלמן.

“לשם זה באתי, מתכונן אני לדרך.”

“לאיזו דרך?” שאלוֹ ר' נחמן.

“ידוע לאיזו דרך. לדרך שהכל הולכים בה. עשיתי חשבון עם שטפן. ששה הם משלנו, שהלכו שמה, ושנַיִם שאינם משלנו. אני מבקש שירשמו את שמותיהם: פרץ ופריל – אבי ואמי. דינה אשתי. ר' יעקב־ליב ושרה־גיטל – חותני וחותנתי וסובל היא…” גימגם ולא אמר מי היא לו. “ועוד טרנטי ושטפן צ’בוטר. טרנטי נשרף בתנור ושטפן תלה את עצמו הלילה על עץ. הייתי תמיד בריא וחזק. אתמול הרגשתי בי חולשה. נגלתה אלי דינה בלילה ורמזה אלי שאבוא אליה. אמות ואהיה השביעי בבית־הקברות, ומשלנו לא יישאר עוד אף אחד…”

“האין לך עוד קרובים בחיים?” שאלוֹ ר' נחמן, אשר רשם את שמות הנפטרים לבקשת חנא־ליזר.

“אין,” ענה חנא־ליזר, “והרכוש רב. כרם גדול על ההר, גן, בית ועוד דברים שונים, כלי־עבודה, סוס ועוד. מגרש עם אגף קטן, שנשאר אחר חותנתי, וכסף מזומן, שיש לי קבור באדמה, איני יודע כמה. יש הרבה שטרות. בעמלי רכשתי לי הכל. אין אף פרוטה זרה.”

“יודעים אנו זאת,” אמר הרב.

“בחיי לא הוצאתי אף פרוטה אחת שלא לצורך,” הוסיף חנא־ליזר, “כי מיד לאחר מותה של דינה עליה השלום הקדשתי את כל עמלי לה. עתה אני מוסר הכל לכם, לטובת העיר.”

שלושת האנשים הזקנים והנכבדים ישבו והקשיבו קשב רב לדברים שיצא ומפי חנא־ליזר. לשמע הדברים האחרונים נתמתח עור פניהם והביעו תמהון וחדוה.

“עובד ישר היית כל ימי חייך ויהודי כשר בסוף ימיך,” אמר לו הרב. “יהודים שכאלה אין להם לפחד מפני המוות, כי חלקם בעולם הבא בטוח.”

“ומה אתה רוצה שיעשו בכל אלה?” שאלוֹ ר' קלמן.

“אני איני יודע כלום. איני יודע מה טוב יותר ומה נחוץ יותר. אני סומך עליכם. רוצה אני רק שתשמרו על הכרם. לא הייתי רוצה שתמכרוהו. מי יודע לידי מי יפול ומה יעשו בו. אולי אפשר לבנות שם בית בשביל יולדות עניות. יהא זה לזכרה של דינה. רוצה אני גם־כן שתרשמו לכם את יום ה’יארצייט' של כל אחד משלי. אין אחר שיזכור אותם. יזכרום אלה, שייהנו מכל מה שאני מוסר לרשותכם.”

“רצונך יתמלא,” הבטיחו הרב וגם שני היהודים אישרו את ההבטחה. “צריכים רק לדון ולחשוב, כיצד לסדר את כל אלה, שיהיה תוקף להחלטתך.”

“איני יודע כלום בענינים שכאלה. כל אשר תאמרו אלי אעשה. הייתי שומר נאמן על מה שמסרו לי ואתם היו שומרים נאמנים על מה שאמסור לכם. רוצה הייתי גם שתַקימו איזה דבר טוב על המגרש הפנוי של חותני, אל יהא מקום ריק.”

“בודאי, נחשוב ונחליט מה לעשות,” אמר לו ר' קלמן.

החליטו להזמין מחר עורך־דין להתיעץ עמו בענין העברת הנחלאות על שם הקהילה, ומי יהיו האפיטרופסים.

“אך אל יעכבו את הדבר,” ביקש חנא־ליזר. “כי ימי ספורים. תעשו הכל ותתנו לי קבלה כתובה על קלף וחתומה בידי שלשתכם. את הקבלה הזאת אני רוצה למסור לדינה, למען תדע, כי מעולם לא שיקרתי לה ומה שהבטחתי לה אני מקיים. לא שכחתי גם את הוריה ואת אחותה, כמו שביקשה ממני לפני מותה. בשבילי אני רוצה רק הוצאות הקבורה ושיאמרו ‘קדיש’ אחרי בשנה הראשונה וגם ב’יארצייט' שלי. זה הכל.”

“גם זה ייעשה,” הבטיחוהו כולם.

חנא־ליזר גחן והרים את השק עם הכד שהעמיד על הרצפה לרגליו, הוציא את הכד ואמר:

"בכד הזה יש הרבה מטבעות כסף. את המטבעות האלה נתן לי שטפן צ’בוטר, שאמסור לידי הרב בשביל ‘מיורקה’. היה חברי הטוב והנאמן. האפשר לעשות דבר־מה בשביל נשמתו?

“חסידי אומות העולם גם להם יש חלק לעולם הבא, וגם הנכרי כשמתפלל, אלוהים שומע לתפילתו,” אמר לו הרב, ולקח בידו את הכד והפכו. והמטבעות נפלו על השולחן בצלצול. לקחו אותם, התבוננו אליהם מכל צד.

“אי־אי־אי! עוד מימי יקטרינה וניקולי פבלוביץ! גדולים וכבדים. כסף טהור,” קרא ר' נחמן. “יקרי־המציאות.” מנו את המטבעות, החזירו אותם לכד וצררו במטפחת. חנא־ליזר קם. קמו גם השלושה.

“אני את שלי עשיתי,” אמר חנא־ליזר. “עתה עליכם לעשות את המוטל עליכם.”

“נעשה, אם ירצה השם, נעשה,” אמר הרב. “אך לעת עתה יישאר הדבר בסוד. תיכנס אלי, ר' חנא־ליזר, מחר, אם ירצה השם, לפני הצהרים ואז נדע דבר לענות לך.”

הוא נפרד מהם ללכת ללון באגף שלו. וראשי הקהילה נשארו עוד בביתו של הרב ודיברו עוד הרבה זמן על חנא־ליזר ועל ההון הרב שבא לה לעיר בהיסח־הדעת. והחליטו לשמור את הדבר בסוד עד בוא מועד.

 

לא    🔗

למחרת בבוקר קם חנא־ליזר, והוא שלֵו ברוחו ולבו טוב עליו וקל. הוא פחד מאוד כל הימים האחרונים, פן לא יוכל להביע בפני אנשים שכאלה את רצונו ואת מחשבתו. והנה הוא כבר לאחר מעשה. הם הבינו כל מה שהוא רוצה והבטיחו למלא את רצונו. מעכשיו הוא בן־חורין ומוכן ומזומן בכל רגע לבוא ולהתיצב לפני דינה ולהגיד לה את כל אשר פעל למענה ולמען כל הקרובים אליה… הוא עזב את האגף ושם פניו אל הבית שעל הגבעה, אשר משך אותו תמיד אליו. בא שמה ועמד על הגבעה והביט נכחו אל פאתי המזרח, אשר היו עדיין מכוסות תעלומה ומפיקות ציפיה לשמש, אשר יופיע ויביא אתו אור, חום וחיי תנועה. קריר היה האויר ורווּי טל רענן. נהר דניסטר היה כולו עטוף אד כחלחל, אשר הסתיר בתוכו את כל אשר עליו ואת אשר מעברו. ורק השאון העמום, שהגיע מעבר לקיר האפל, העיד כי שם מתעוררים חיי עבודה ועמל. הפך חנא־ליזר את פניו אל הבית הדל העלוב, שהיה עזוב זה כשנה מיושביו. כי גאו מי הדניסטר מאוד בשנה ההיא. והמים וגלידי־הקרח הגיעו עד הגבעה והציפו גם את הבית. נפלה המעזיבה, נתעקמו הכתלים ונגלו בהם פרצות. נשברו הזגוגיות וגם הגג נפל. השיטה הגדולה שלפני הבית, שיטה זקנה ומרובת ענפים, אשר בכל אביב היו פרחיה הלבנים משכרים בריחם המתוק, שיטה זו דל מראיה. שרשיה מתחת מתו. אחז השבץ בגזע ויבשו ענפיה מלמעלה. רק בדים דקים מעטים עוד נשאו עלים, אך גם הם היו כתומים, וריח של כמישה עלה מהם. ימי הגסיסה לשיטה זו ובימי הסתיו תמות, תגוַע כולה… מן הצד נח צרור של זרדים דקים, שערות־סוס, כדורי־צמר ונוצות קטנות, ובתוך הצרור קליפות ירקרקות של ביצי צפור, שנשברו ונתיבשו – שיורי קן שהרוח הרסה אותו והפילה לארץ. בינתים התבהרו פני השמים, ניצנצה השמש, נתפזר הערפל והזהיבו פני המים. הביט חנא־ליזר בחרדה ובהשתוממות. הוא לא הכיר את הנהר. ריק המקום, אין בו הטחנות. “איה טחנותי?” שאל אותו איזה קול פנימי. “לאן נעלמו?” לא היה שם איש שיספר לו, כי בדי תיאודור נואש מראות ברכה בטחנות, מפני ההתחרות הגדולה של טחנות הקיטור שהתרבו בסביבה, וקם והעביר אותן לכפר אחד העומד על יד הנהר. עכשיו לא נשאר לחנא־ליזר כלום, לא על יד הנהר ולא בתוך הנהר. קשה היה לו להשלים עם מחשבה זו. הוא ירד למטה וניגש עד קו המים להיוָכח אם אינו טועה, ונוכח שכן הוא. לכל אורך הנהר לא ראה עוד אף טחנה אחת. כולן נעלמו. הנהר ריק. למה משמשים עתה מימיו? למי הם דרושים? לא רפסודות ומעבּרות, לא טחנות ולא סירות. אין בהם כלום. כרעו ברכיו על הצרורות והחול, וחפניו שאבו מים קרים. רחץ את פניו, שיפשף יפה את עיניו וניגבן בשרווּלי פרוָתו. אז נתקל מבטו בראי המים הזכים וראה שוב לאחר תקופה ארוכה את קלסתר פניו. ראש גדול, פנים שחורים, גסים, מכוסים שערות לבנות וסבוכות. הביט תמה אל התמונה הנשקפת לו, והיה כילד הרואה בפעם הראשונה בראי את בבואתו, ואינו יודע למי היא. נשבה רוח, העלתה גלים קלים, ונשברה התמונה, ונתעוותו הפנים. אז קם והתחיל מתהלך על שפת הנהר, הלך והתרחק מתחומה של העיר. הרבה הלך בלי מטרה ובלי מחשבה ולא שמע את רעש העגלה אשר רצה מאחוריו, כרודפת אחריו להשיגו. בעגלה ישבה משפחת צוענים, מאלה הנודדים בבסרביה. אבי המשפחה, צועני שחור כחוש, כבן ארבעים, בעל זקן שחור קצר ורחב, שפם גדול ועינים בוערות, ישב בעגלה שפוף בלי כובע. ועל ידו אשה פרועת שׂער, כמכשפה, מחרוזות של מטבעות כסף גדולות וקטנות קלועות במחלפות ראשה. מאחוריה ומלפניה ומאחוריהם כחצי תריסר ילדים קטנים ערומים לגמרי וילדה אחת גדולה ערומה למחצה.

“דַה דרוּם, אויס צַ’לַה,”⁴³ קרא אחריו הצועני. וברגע שעברה העגלה על יד חנא־ליזר, הצליף הצועני בשוטו על ראשו של חנא ליזר והפיל מעליו את כובעו. כהרף־עין הרים חנא־ליזר את מקלו והתכוון להכות את הצועני. אך המקל פגע בשק מלא כלי־חרס וברזל שהיה בעגלה ונשמע צלצול הכלים הנשברים. עצר הצועני בסוסיו וקפץ מעל העגלה. אחריו קפצה גם האשה וגם ילדיהם, רצו לקראת חנא־ליזר בקולי קולות ובקללות ובחרפות בלשונם הבלולה והנלעגה, וכשקרבו אליו אמרו להתנפל עליו. הצועני גם אחז בצוארון חנא ליזר. התעוררו בו כוחותיו הנרדמים, השליך מעליו מיד את הפרוָה, תפס את הצועני בחגורתו, הרימו וזרקו על הארץ בכוח. את הצוענית, שקפצה עליו מאחוריו והתחילה מכה בערפו באגרופים, ניער מעליו מיד, תפסה בשׂערה וטלטלה מול פני בעלה, וזה קם ואמר שוב להתנפל עליו. הצוענית נחרה כחזירה, הילדים קפצו סביבו וצעקו גם הם. הצועני פנה את העגלה לקחת מתוכה איזה בול־עץ. ראה זאת חנא־ליזר, מיהר אליו ודחפו באגרופו בחזהו. נפל הלה לאחור אל אופן העגלה וכמעט שניפץ את ראשו. דם נזל מערפו. רגעים אחדים שכב מבולבל ומטושטש.

“נברח מפה, וַסיל,” צעקה האשה. “בטרין זה הוא שד.” היא עזרה לבעלה לקום. כולם עלו על העגלה. היא לקחה את המושכות לידיה, הצליפה בסוסים והם נמלטו בצעקות ובקללות. חנא־ליזר נשאר עומד ומביט אחר העגלה, עד שזו נתרחקה ונעלמה מהאופק. רק אז הרים את פרוָתו ואת כובעו, לבשם ושב על עקביו שלֵו, שקט כאילו לא קרה דבר. עבר על יד הבקעה אשר בה המַעין הידוע והחביב עליו, הוא “מעין גן־עדן”, ולא יכול לעבור הלאה. הוא סר שמה, גחן והצמיד את שפתיו לרהט העץ שהתקין שם מישהו לטובת הרבים, ושתה את המים הזכים והקרים שקלחו ברהט, וחיתה נפשו. אחר־כך השתרע על העשב הרך אשר ליד המעין והקשיב להמולת המים השׁרה לו זכרונות מימי הילדות, עת שיחק עם ילדים במקום הזה, ומימי הבחרות, אשר בילה כאן בחברת דינה.

“למה עזבתני, חנא־ליזר? באתי אליך אל הסלע ולא מצאתיך. לאן זה אתה הולך ועל מי אתה נוטש את הכרם?” השאלות הללו, שיצאו מפי דינה, עוררו אותו. קם וראה את השמש בגבהי הרקיע ומיהר ללכת אל בית הרב, כמדובר אמש. כשנכנס לתחום העיר ועבר ברחובות, הפליא אותו מאוד יחס העוברים והשבים אליו. “ראו, ראו, הנה הוא הולך!” “מהרי, בואי הנה ותראיהו!” קריאות שכאלו שמע בכל מקום. ואנשים רצו, הקדימוהו ושבו, כדי שיוכלו להסתכל בפניו. רבים בירכוהו בברכת הבוקר. היו שהושיטו לו את ידיהם בברכת “שלום עליכם” וקראו לו: “ר' חנא־ליזר”.

“מאין בא פתאום יחס כזה אלי?” שאל את עצמו.

הוא לא חשד כי הסוד שעל שמירתו צוּוה אמש כבר נודע בעיר עוד באותו הערב. כנהוג, הגזימו והפריזו בדבר. חנא־ליזר לא ידע כמה כסף יש לו. אך תושבי העיר מנו אותו לאלפים ולרבבות. והיו שהפליגו עד מאה אלף. גם חילקו את הכספים למוסדות שונים שבעיר ובנו בו מוסדות חדשים: גם בית־מדרש חדש, בית־יתומים, תלמוד תורה, בית־הבראה ליולדות, קרן לגמילות חסדים וכו'. בין כה וכה נתפרסם שמו של חנא־ליזר בכל העיר. ובכל מקום רצו אחריו אנשים, כמו אחר איש־פלא, לראותו.

ליד בית הרב התאספו אנשים ועמדו ליד החלונות, כדי לשמוע את אשר מדברים שם. ובבית פנימה היו כל המנהיגים, ראשי הקהל, התקיפים. כולם חפצו להיות קרובים אל הענין ומחותכי גורלה של הירושה.

נשמעו קולות של רוגז, ויכוחים.

“איך זה מסלקים את יתר הרבנים שבעיר הצדה, כאילו אינם?” שאל אחד. “הנדבה היא לטובת צרכי כל העיר וצריך לשתף את כל הרבנים.”

“איך זה מוסרים ירושה גדולה שכזו רק לידי שלושה אנשים? אמנם חשובים הם, אבל כולם מבני הדור הישן, שאת צרכי הדור החדש אינם יודעים, ועל כן נחוץ לצרף אחד מן הצעירים.”

“אנו לא ניתן, שרק הבורגנים יקחו לידם את כל הירושה הגדולה הזאת, שנועדה מפרולטרי לטובת האוכלוסים. לצרף לוַעדה גם בא־כח הפרולטריאט.”

עוד הם דנים ומתוַכחים, וחנא־ליזר נראה בסימטה אשר שם בית הקהל ומשכנו של הרב הזקן.

“הנה הוא הולך, הנהו!” נשמע לחש בין אלה שצבאו על הבית מבחוץ. כולם הפנו את ראשם לאחור ועמדו בשתי שורות כמשמרת כבוד. עמדו האנשים מתוך שתיקה והבעת כבוד לאותו חנא־ליזר, שנחשב תמיד לפרא־אדם, עד שעבר את הדרך ונכנס הביתה. “הוא בא,” עבר לחש בין המתוַכחים והצועקים, וקמה דממה. כל העינים נישאו אל הבא, והוא נשאר עומד מופתע, מתוך אימת הציבור.

“שלום לך, ר' חנא־ליזר,” אמר לו הרב. “אתה רואה כמה אנשים התאספו וכמה מתענינים בפעלך הגדול, שאתה פועל. אתה יכול להיות בטוח, שהכל יסודר באופן היותר טוב. נעביר רק את הנחלה על שם הקהילה.”

בלחש גמרו ביניהם ראשי המדברים לקרוא בקרוב אסיפה רחבה, שבה ידונו בדבר ויבחרו בוַעד, אשר ינהל את כל ענין הירושה, והתפזרו. מטעמים שונים החליטו להעביר בערכאות שלהם רק את הנכסים דלא־ניידי. ואשר לתכשיטים, המטלטלים והכסף המזומן יסתפקו רק בתעודה שיערוך עורך־הדין, והרב וראשי הקהל יחתמו עליה וגם ירשמו הכל בפנקס העיר. חנא־ליזר לא התערב בשום דבר ורק האיץ בהם שימהרו לגמור את הענין, כי “אין זמן”. והם יצאו מן הבית והלכו למשרדים שונים.

הטרחה והטרדה עם מוסדות ואנשים היו מרובים משחשבו קודם. ניכרת היתה נטיה בבעלי שלטון שונים לעכב ולהכשיל את הדבר, אבל באמצעים שונים עלה בכל־זאת להביא את הענין לידי גמר. צר היה על חנא־ליזר, שהיה מוכרח ללכת לכל מקום לחתום. העמידו אמנם לרשותו כרכרה, אך הוא הסתלק מזה בהחלט.

“איני רגיל בזה,” אמר. “סעו לכם אתם ואני אלך ברגל.”

באחרונה גמרו את מדידת המגרש הפנוי והאגף שבעיר, ועלו על ההר למדוד את הכרם והגן, את הגדר ואת הבנינים, ועשו רשימה מכל אשר מצאו שם. הדבר היה טעון רק אישור מהמוסד המיועד לזה אשר בעיר הפלך, וחנא־ליזר נשתחרר מכל הטרחה היתירה. אז, אחרי שנגמר הכל, עלה על ההר “מנין” של יהודים, ובהם היו כל שלושת הרבנים שבעיר, לקבל מידי חנא־ליזר את המזומנים. מישהו דאג שיהיה גם לשתות “לחיים” ולקנח ב“מזונות”. שלוש עגלות העלו את החשובים ומכובדים על ההר. וכשרגליהם עמדו על ראש ההר והם הביטו למטה, התרגשו כולם ממראה עיניהם. הרב הזקן אמר:

“אנו עוסקים בדבר־מצוה גדול ובשבילו באנו הנה, ועל־כן אין חשש מפני המאמר: ‘המהלך בדרך ואומר: מה נאה אילן זה’… ברוך המקום שחלק מיפיו ומיזווֹ לעולמו.”

ורב אחר אמר:

“כשעומדים שם בעיר מתחת אין רואים את כל ההר מחמת גבהו. וכשעומדים על ההר מלמעלה רואים את כל העיר בשפלותה.”

מצא לו הרב השלישי לחובה לדרוש גם הוא בשבח ההר:

“לא לחינם נתן הקדוש ברוך הוא את תורתו לעמו על ההר. רמז יש בדבר, שכל איש מישראל צריך להתרומם ולעלות, כמו שנאמר: ‘ויעל משה על ההר’.” מהדרשות עברו אל המעשה. נכנסו הביתה. חנא־ליזר הביא את הצרורות. פתחו ומנו את השטרות. היו ביניהם כאלה שכבר נפסלו ואין להם מהלכים עוד בשוק. וחנא־ליזר לא ידע על כך. רשמו את הסכומים בפנקס וכולם חתמו.

“עתה אני רוצה בקבלה, כמדובר,” דרש חנא־ליזר.

כתבו לו את הקבלה, וכל הנוכחים חתמו עליה ומסרוה לידיו. הוא נתנה בחגורתו. אז הוציאו את היי"ש ואת המזונות ושתו לחיים.

“לחיים, ר' חנא־ליזר,” פתח הרב הזקן. “אשריך שזכית לכך. יחיד אתה בדורך בעיר ויחיד הוא הדבר שאתה עושה. מבטיחך אני שבן עולם הבא אתה. מעתה תוכל לחיות עוד הרבה שנים.”

“לא צריך,” אמר חנא־ליזר. “שבעתי.”

היה מי שהציע לו לרדת העירה לבלות בה את שארית שנותיו במנוחה ובשקט. אך הוא כאילו נכוה ברותחים:

“מכרמי לא אזוז עד הרגע האחרון. בו מתה דינה, בו חייתי ועבדתי כמעט כל ימי חיי ובו אמות גם אני. רוצה אני שמתוכו יעבירו אותי לעבר ההר. כשתגיע שעתי, אשלח להודיעכם.”

השמש נטתה לערוב. ההר היה מצופה זהב השקיעה. הציעו להתפלל תפילת מנחה על ההר. קמו האנשים, נטלו את ידיהם וחגרו את מתניהם באבנטים ומי שלא היה לו אבנט – במטפחת, וקיבלו עליהם מיד את עול מלכות שמים. את תפילת המנחה התפלל רב החסידים, שהיה בעל קול ערב. התפלל מתוך הכנעה ובקול רועד לפני הדר גאון העולם. חנא־ליזר, אשר לא ידע להתפלל, עמד ליד הרב והביט אליו כל הזמן, וכאילו בלע אל תוכו כל מלה שיצאה מפיו.

כשנגמרה התפילה וכולם עמדו לעזוב, קרא חנא־ליזר לאנטושה, אשר עמד ליד הדלת הפתוחה והביט מחריש ומשתאה לתפילה היהודים, והציגו לפניהם.

“זהו אנטושה, שעבר משטפן אלי. הוא ישמור ויעבוד לעת־עתה את הכרם. ובכל פעם שיהיה צורך, אשלחהו אליכם להודיעכם דבר.”

והאנשים נפרדו ממנו מתוך חיבה והערצה וירדו בעגלות שחיכו להם.

עיף היה חנא־ליזר באותו הערב יותר מאשר מעבודה בכרם, ועל־כן שכב מיד לישון.

בבוקר עבר לצדו האחר של ההר, נכנס לבית־הקברות, ניגש לקברה של דינה, הוציא מחגורתו את הקבּלה ואמר:

“ראי, דינה, הנה הקבּלה שנתנו לי הרבנים וראשי הקהילה. את הכל מסרתי לזכרך ולזכרם של כל קרובינו. לי לא השארתי כלום. כשאבוא אליך אמסור לך את הקבלה הזאת.”

מקברה הלך לבקר גם את קברי הוריו והוריה ושב לכרמו.

באפלולית הערב ישב על האטצבה שלפני ביתו ושוחח עם אנטושה. סיפר לו ממאורעות חייו וחיי דינה, על טרנטי ושטפן. סיפר לו גם על העסק שעשה עם הרב ועם ראשי הקהילה. הלה ישב והציץ בעיניו הכחולות, שמע קול מדבר, אך את תוכן הדברים לא הבין. לבסוף הפשיל את ראשו אחורנית אל הקיר ותרדמה אחזה אותו. הוא נחר. אז עוררו חנא־ליזר ואמר לו:

“זכור, אנטושה, את דברי. אם אחלה תרכב מיד על הסוס העירה, תשאל לדירתו של ‘הרבין הזקן’, תיכנס אליו ותודיע לו.”

“כן, כן,” נהם אנטושה מתוך שינה.

ובבוקר השכם הוציא את אנטושה מה“קוליבה” החוצה ואמר לו: “תזכור, אנטושה, כי כל מה שאתה רואה פה בעיניך אינו שלי. של העיר הוא. ועל־כן אל תיקח מכאן כלום בלי רשות. אין זה שלי. התזכור?”

הלה הביט בו בתמהון והניע ראשו לאוֹת כי זכור יזכור.

ימים מעטים אחר הדברים האלה בא אנטושה רכוב על סוסה אפורה העירה ושאל לדירתו של הרב. נכנס שמה וסיפר לרב כי בדי ליזר חלה מאוד ואינו יכול לדבר. רק ביד רמז לו שילך.

הרב שלח מיד לקרוא לרופא, לקח אתו את שמשו ועוד שלושה אנשים ונסע ההרה. כעבור שעות אחדות נתפשטה בעיר השמועה, כי חנא־ליזר גוַע ומת. על־פי הוראת הרב הביאו את הנפטר העירה. אחרי הטהרה נשאו את המיטה אל בית־הכנסת הגדול ואל יתר בתי־התפילה. ליד כולם אמרו חזני העיר את תפילת “אל מלא רחמים” והספידוהו, והרבנים אמרו “קדיש”. משם נשאו את הנפטר בחזרה אל הכרם. גדולה היתה ההלויה. כל חברי “חברת קדישא” ו“נושאי המיטה” וקהל רב הלכו ללווֹתו. בכרם שרו שוב “אל מלא רחמים” ומשם הוציאו את המיטה דרך הפשפש שהיה בקיר ויצאו ישר אל בית־הקברות, מקום שם הספידוהו הרבנים ואמרו שוב “קדיש”.

“איש מאתנו לא הכירו בחייו,” שוחחו האנשים המלַוים. “לכאורה אדם פשוט, אך נשמתו, כפי הנראה, היתה גדולה.”

הזכירו מה שאמר הרב הזקן בהספדו, כי הנפטר היה אחד מבני־העליה המועטים, שעל־ידי עבודה פשוטה וגסה כעבודת האדמה, בא לידי עבודת אלוהים אמתית ולידי מעשים טובים. ובזכות אנשים שכאלה העולם מתקיים.

והר הכרמים היה תפארת לעיר ולתושביה היהודים, זֵכר לחנא־ליזר עד היום הזה.

מקוה־ישראל, תרפ“ז־תר”ץ.