I

בודד ושלו ומעולף-מסתורין הוא עולם היצירה של מוריס מטרלינק. המציאות החילונית לא הטביעה את חותמה עליו, והד-קול תקופתנו לא נשמע בתחומי אולמיו הדוממים. הרחק-הרחק מקלחת-החיים הרותחה, על פסגת החלומות הרמה, תקע המשורר את אוהל-המצפה שלו ובנה את במת-חזיונו. אט-אט וביד רועדת, בכאב נעכר ובדמעה עצורה יגולל את המסך לפנינו, וכמו מתוך הערפל יציצו ויעמדו בסך גבורי-המערכה שלו: המון בריות רפות דוויות ורצוצות ישירו את שירת חייהם התפלים ואחר ימוגו ויעלמו בצל, כרוחות מעולם-התוהו.

כעין רקמת אגדה ודמיון וחלום מתגלה לעינינו, ואף-על-פי-כן, אם תרצו­– הרי גם אמת צרופה ומרה לפניכם, האמת של יום אתמול, של היום ואולי גם של יום מחר. פקחו את עיני רוחכם לרחבה, והכרתם וראיתם, כי כל אלה יצורי-הדמיון העלובים, המרחפים ועוברים לפניכם, בני בשר-ודם פשוטים הם. הטו את אזנכם היטב, והקשבתם ושמעתם את קול נשמתכם הממללה בפיות גבורי החזיון הללו. יגון לבם העמוק– יגון לבכם התוסס הוא, ובכי נפשם החרישי– בכי נפשכם הוא המשתפך.

נדמה לנו כאילו בכוונה צייר האמן על הבד יצורי דמיון ואגדה, רוחות ערטילאיות תועות בחללו של עולם, למען אשר נוכל לתפוס ביתר דקות ובהירות את צורתם הרוחנית האמתית של האיש והאשה באין מסוה הסביבה הגסה וצעיף החיים הממשיים עליהם, למען אשר נוכל להכיר כמו את מהות הכחות השפונים, המניעים את גלגלי ההויה שלנו, ולהרגיש ביתר עוז את מציאות הנשמה הטמירה, נשמת-החיים הסמויה, המפעמה וערה גם במאורעות היותר פעוטים ושכיחים.

הנה כי כן יש אשר תראה לעיניך תמונת-טבע מצוירה במכחול-אמנים, כל קו וקו בודד נושא עליו חותם של יופי זר ממלכות החלומות הרחוקה, כל שרטוט ושרטוט דק זרוע אור אגדי מלא-קסם מעולם-האצילות העליון; ואולם האם אין אשר תחוש גם אתה, אשר בסוד אמנים לא תבוא, כי בתעלומות התמונה האלמה יתגלמו צרופי כוונה ורמז הנוגעים ישר עד נפשך ועד חיי יום-יומך המצויים? מתוך האספקלריה של חזיון ואגדה תשתקף ותצהיר לפעמים גם תמונה ממשית קיימת ומבעד לצעיף הנסתר תבצבץ ותופיע לפרקים גם צורת היש הנגלה בכל מערומיה. יש שמרגלית השירה היותר טובה היא זו, הבאה אלינו בהיסח-הדעת. כי “אוי לו למשורר”, ­– אומר מטרלינק – “אם יצירתו לא תעלה בחרמה יותר מאשר עלה על לבו ראשונה. נכנס הוא בנר-אלהים שלו אל היכל החושך והדממה, אך אוי לו ואבוי לו, אם יודע הוא כמו את השלל שהוציא משם ואם החלק היותר טוב שבאוצרו איננה אותה המרגלית שהעלה על-פי טעות”.

לא הסמל מוליד את היצירה האמנותית המלוטשת, כי אם להפך: מתוך תהומות-יצירה עמוקים תתרומם ותצוף גם רשת של סמליות, של מסתורין וסוד.

II

­חזיון מוזר ומיוחד במינו הוא מטרלינק בשדה הספרות העולמית. הוא נכנס אל היכל היצירה בראש מורד ובעינים דומעות: קול ענות חלושה ישמע מפיו ושיר של פגעים ופזמון חדלון ומות על שפתיו, אך ככל אשר ירחיק ללכת בארמון החלומות שלו, כן יפתחו לפניו אולמים חדשים, אשר לא שזפתם עינו בראשונה, והנה הם מלאי-אור ושטופי-גיל ומבריקים בשלל צבעים, וראש החולם יזדקף בגאון, ועין-המשורר תאיר משמחה, ושירת החדלון והמות שבפיו תאלם והיתה לזמר של הויה וחיים, לשיר הללויה לאושר ולחדוה, להימנון של נצחון ליופי ולגבורה.

בעודו בנעוריו צפה מטרלינק וראה את היקום כולו עטוף שחורים, עוטה-יגון. דלים וריקים וחיורים נגלו לו החיים, חסרי-בסיס, חדלי-תוכן ומעוטי-כוונה. ואת האדם ראה והנה הוא עלוב ונדכה וחסר-אונים, כאותו בן-המלך המקולל אשר בספורי-האגדה הקדמונים, שנדח אל אי נעזב ושומם. רוחות-בהלה תתחוללנה בכל מרי-קצפם מימין ומשאל, גלי-פרא אדירים יצאו במחול לקראתו ויבקשו לסחוף אותו לתוך מעגל-האבדון שלהם, והוא, האומלל, נודד ותועה, מבלי דעת אף את גבול ארחותיו המעוקלים. תלויה עינו למרחקים ואזנו קולטת לתוכה קולות וצלילים ודברים, אך “ידוע לא ידע את אשר יראה והבן לא יבין את אשר ישמע”. את החוף לא יראה, שפת גלים ורוחות זרה ומוזרה לו, וספינת-ישועה גם היא נעלמה ואיננה. כוחות עיורים נסתרים דולקים אחריו בלי הרף, אורבים לכל טיפת-גיל, לכל קורטוב אושר אשר ישבע בעולמו ומתנכלים אליו להצמיתו. אין אור ואין גיל ואין ברק-תקוה ואין נוגה-נחמה לו על אדמות – יש רק תהום עמוק ואיום הפעור לרגליו. הכליון הוא הבריח התיכון המבריח את כל ההוויה. אפילו האהבה, המנעימה את החיים, אינה אלא אור מתעה, אושר מדומה. “דמיונה כצפור-פרא מושמה בכלוב. הכלוב לנו הוא, אך לא הצפור שבתוכו, וידוע לא נדע לעולם אם תתדפק עלי כתלי בית-כלאה, אם תפרוש את כנפה ותעוף לה או כי תתן בשיר קולה”. “אהבתי אליך גדלה כל כך”, קוראת אחת הגבורות האוהבות של מטרלינק “עד כי רוצה הייתי למות כעת”. “באהבתנו העזה”, ישיב גם האוהב, “מות ימות רק זה מאתנו, אשר ישאר בחיים”. אך כלי-משחק בידי הגורל היא האהבה, והמות הוא החותם היחידי על טבעתה.

כזה היה מראה-הזוועה שראה מטרלינק בחזונו בעודו בנעוריו. ואולם לפתע-פתאום, באחד הימים, התנער ויעורר שוט לעג על יצירותיו הראשונות, נתץ בחמת-רוחו את מזבח-הכליון ומקדש-המות שהקים ובנה במקומם מזבח חדש לאליל-החיים והקים תחתיו את “ההיכל הקבור”, היכל החלון והעריגה ובקשת-היופי, למען אשר יהיה ל“אוצר ענוים” ומקור נחמה לנואשים בדרכי החיים. בקפיצה אחת עבר מתהום היאוש והתרומם אל שמי התקוה. כי “היתכן – הוא שואל בנהמת לבבו – כי נאמין באכזריות הגורל? האפשר לכל בר-דעת להאמין כי העולם אוצר בתוכו כוח אכזר ונשחת כזה שכל מגמתו היא רק לסכל את עצת בני-אדם ולהביא כליון עליהם”? הפסימיסטן הגדול נעשה לאופטימי שבאופטימיים. משורר היאוש, הרקבון והמות היה לנביא התקוה, הפריחה והחיים.

איך נהיה דבר הפלא הזה? איזה שרביט-קסמים חולל את המהפכה הזאת? תשובה ברורה ומפורשה לא יתן מטרלינק. ואולם נראה, כי ריח-הרקב שעלה מפגרי גבוריו שהמית בעצם ידיו על מזבח-החזיון שלו בא לאפו והפיל בלהות עליו. האמן בעצמו נבעת משחור-התמונה שצייר מכחולו וישט מן המסילה שדרך עליה ויבור לו דרך חדשה.

כי בעיקר לא לאליל-המות הקים מטרלינק מזבחות ביצירותיו הראשונות כי אם לאליל-האמנות. לא מקדש ולא פולחן חדש היה המות בעיניו, כי אם היכל-חלומות, מיתוס של שירה. מחפש היה את פרח המסתורין אשר במעמקי החיים יכה שורש, עורג היה לשפת-הנשמה האלמה, לארשת החלום הסתומה, מתאוה היה לתפוס בזכוכית-החזיון ולהעלות ברשת-היצירה שלו את האי-נראה בעינים והאי-נתפס בידים– והנה הופיע המות לפניו בדמות ספינכס מלא תעלומה ורז וישם אותו לכור-היצירה שלו וירק בו את שפעת חלומותיו הענוגים ויארוג ממנו את קורי חזיונו הדקים. אור-המסתורין הגנוז של המות השחור משך את לב הצעיר החולם אליו.

כי המות, כפי שהוא מתואר בחזיונותיו של מטרלינק, איננו ממית את רוחנו בקרבנו, איננו נוסך עלינו יאוש או מעיר בנו רגש של שנאה לחיים. להפך, הוא מעורר בנו את הכמיהה והשאיפה לעולם-הנסתרות, לברק-האור הרומז מאחורי מסך המאורעות והמעשים הנגלים. הכאב שהוא גורם לנו, הוא כאב שיש בו גם עונג הבא עם השתפכות-הנפש וזעזועי הנימים החבויות אשר בתוכנו.

המות אינו אצלו תופעת קפאון ואפיסות-חיים – תחת ידי האמן הוא לובש כעין צורה מוחשית, המות כאילו חי בעצמו. את עקבותיו אפשר לא להרגיש בלבד כי אם גם לשמוע ולראות. מות כי יתקרב ובא ורעדו העשבים בשדה, וכמשו הפרחים באחו, ונשרו העלים מעץ, וילל הינשוף במרום, ונבחו הכלבים במאורתם, והתכווצו הדגים במצולה, וחרקו הדלתות בבית והתינוק בעריסתו מר יצרח. לא פילוסופית-חיים אנו רואים בזה, כי אם התרשמות אמן. האמן החיה גם את המות לפנינו ונסך עליו מהוד-רוחו ומיפי-החלום אשר לו. מות כזה לא ידכאנו לעולם, מפני שאנו מכירים גם בו אחד מגילויי-החיים, מפני שאנו שומעים גם בתוכו הד-קול מדופק היצירה, רטט מרטט הנשמה.

III

ואולם עין-האמן שבמטרלינק נוכחה עד מהרה, כי רשת-המסתורין פרושה לא רק על המות, אבי הכליון, כי אם גם על ההוויה, אם היצירה, כי החיים החיצוניים הנגלים, חיי איש עלי אדמות, אינם גם הם אלא אורות מתעים באמת, צללים קלושים וחיורים של החיים הטמירים המפכים בסתרי-הנשמה, כי מלא סוד ורמז הוא לא תהום-האבדון בלבד כי אם גם תהום-הנפש­ – אז ישוב ויכונן את שפופרת-החזיון שלו אל נוה-הנשמה שבחיים, אל משכן נפש האדם. משורר-המות היה לפילוסוף-החיים.

אך גם בהיות מטרלינק לפילוסוף החיים לא שכח את המות. המות האיום והזועם נעשה לו כעת כלי מחזיק ברכה, כלי-שמוש לחיים. בסוד-המסתורין שבמות מצא מטרלינק את הכוח הדוחף ומעודד אותנו להתרוממות-הנפש ולעלית-נשמה.

איך אפשר להשתחרר מתוך פקעת-הגורל המסובכה? איך אפשר להנצל מרשת-המסתורין אשר מסביב לנו? – בנו רק בנו, הוא עונה, נמצא הפתרון לחידת-חיינו. עבדי הגורל אנחנו וגם אדוניו. בידינו המפתח לגאולתנו. אוצר אחד יש לנו ובו נוכל לחולל נפלאות ולהניס כל פחד מעינינו, האוצר הזה הלא הוא – אוצר-הנשמה. עלינו לצלול לתוך תהום נפשנו, להתייחד עם האני הטמיר שלנו ואז נוָוכח כי הוא עמוק ומלא-סתרים כמות, כיד-הגורל, כבריאה בעצמה. את המסתוריות הפנימית הזאת אשר בנו עלינו להעמיד במערכה מול מסתוריות-העולם – ואנחנו משוחררים ואנחנו נצלים.

הנשמה היא, בעיני מטרלינק, שלשלת-הדורות, המאחדה את ההוה עם העבר ואת שני אלה – עם העתיד. מאמין הוא, יחד עם האפלטונים החדשים, כי נשמת הפרט אינה אלא גילוי בודד, קמט אחד מנשמת הכלל, ההולכות ומתפתחת וגדלה כרבות ימיה. “העמיקו לתוך מצפוני נשמתכם” – הוא אומר – “ומצאתם שם גרעינים שנזרעו על-ידי אפלטון, אריסטו, שקספיר וגאוני עולם אחרים. יתר על כן: אם תבדקו ותחפשו היטב, ומצאתם בתוכה גם צמחים כאלה, שלא יכלו העלות נצה בנשמות גדולים וטובים מכם”. כי על כן פרח-העולם היא הנשמה ונשמות היחיד אינן אלא כפקעים בודדים בתוכו, ההולכים ומלבלבים יחד עמו. נר-התמיד של האנושות היא ושלהבתה, שלהבתיה אחת בת ניצוצות-נפש שונים.

ממסילה למסילה הוא קופץ ועובר. עיקרית היא לו, למטרלינק, לא מציאת הנשמה, כי אם חפושה, לא להכיר אותה בלבד הוא רוצה, כי אם גם לדעת את השבילים המוליכים אליה, למצוא את הצינורות הנסתרים אשר דרכם יפכו מימיה. השתיקה נעשית בעיניו למאור-החיים, לסמל-ההוויה, למעין הטוב והנעלה, כי בה הוא מוצא אחד מגילויי הנשמה, כי על-ידיה, הוא סובר, אפשר לנו להגיע ולבוא לידי התרוממות עליונה. במחשך יעשו האֵלים את מעשיהם, בסתר תחולל הבריאה את נפלאותיה ובדממה תשגשג ותפרח הנשמה. כי הנה משמה לנשמה אנו חיים. לא קול ולא דברים יוכלו להביע את מידת הידידות והדבקות שבין שני אנשים, כי אם רגעי הדומיה העוברים בינותם. “ואם ראית מעולם אדם שאתה ירא לשבת דומם בחברתו – ברח ממנו”. כי רק בכוח השתיקה תכיר הנפש האחת את זולתה.

היופי נעשה לו פולחן, מפני שהוא מכיר את שפת-הנשמה, את לשון-הנצח. “לוא יכולנו לשאול את פי אחד המלאכים את אשר תעשינה נשמותינו בסתר, כי אז, מאמין אנכי, היה עונה ואומר: הן תהפכנה ליופי את כל אשר יזדמן להן בדרכן”.

שפרו את החיים! חפשו את הנשמה! עבדו את היופי, את היופי הנפשי, היופי המוסרי! – קורא באזנינו קולו הצלול של מטרלינק. מבט-אור ודמעת-גיל, פרח-חן וטפת-טל, קרן-פז וגם ענן-שחור – בכל אחד ואחד מאלה חי וער היופי. אנחנו הנושאים את זרעו בלבבנו ואנחנו גם האורים את פריו.

ניצוץ של חסידות נזרק לתוך נשמתו של מטרלינק. כחסידים הראשונים שונא הוא את החשבונוּת הקרה, את ההתפלספות היבשה, את ההתחכמות היתירה. רוצה הוא לראות בכל את האמונה, את ההתלהבות, את שכרון-הנפש.

“אם אהבת מעולם אהבה עמוקה” – הוא אומר – “הן לא היה כל צורך כי יבוא איש ויאמר לך, כי נשמתך גדולה ורחבה כעולמות בעצמם, כי הכוכבים והפרחים, צללי-הליל וגלי-הים לא בודדים הם במועדיהם, כי רק על מפתן החיים הנגלים הכל מתחיל אך בלתי נגמר, וכי העינים שנשקת הן עיני בריה יותר נעלה ויותר מרוממה מזו אשר ראו עיניך? כי הנה התבוננת וראית את אשר אין לראות בחיים בלי שכרון-הנפש, ואולם האם אי-אפשר לנו לחיות כאילו אוהבים היינו תמיד”?

לחיות כאילו היינו אוהבים תמיד! זאת היא פילוסופית-החיים של מטרלינק. להתרומם מעל לקטנות החיים החיצוניים ולהשתכר מזיו היופי שבנשמה, למצוא גדלות אף בפעוט וקל, ויופי – אף בנבזה ומכוער; להכיר כי אין יום לידה קבוע ואין שעת מות מוחלטה אלא נולדים אנו וחוזרים ונולדים בכל רגע אשר יוָדע לנו כי דבר-מה נעלה ובלתי-צפוי ישנו בחיים ומתים אנו בו ברגע ששירת נפשנו העורגת והכמהה נפסקת ונאלמת בשאון החיים אשר מסביבנו – כזאת היא תורתו האסתיטית-מוסרית של משורר התקוה והאושר.

אין מות ואין מתים! – קוראים מחפשי-האושר הקטנים ב“צפור הכחולה”. אין מות ואין מתים! כי מחפשי היופי העליון היו מבקשי אושר הנשמה. אין קברים ואין בית-קברות; יש רק גן-פרחים אחד גדול, גן החלומות והתקוות ומשאות-הנפש הפורחות והמות הוא אחד מפרחיו הנאים.

IV

כה נהפך מטרלינק המשורר-האמן, המחיה את המות וממית את החיים במאמר-יצירה שלו והיה למטיף, למוכיח, למדריך. במקום לגלות לנו טפח ממשכנות החיים הטמירים ומנאות-היופי המכוסים, הוא עומד ומדבר בימים האחרונים על “החיים הטמירים” ועל “השארת-הנפש”; במקום לתאר בשפת-המראות והצבעים את עומק המסתורין וגודל הטראגיות אשר בחיים, כמו שעשה ב“פליאס ומליזאנדה”, ב“אגלאביין וסליזט” ובמספר חזיונות אחרים, הוא מטיף את מלתו על ה“טראגיות שבחיי יום-יום” ועל ה“מוסר המסתורי”.

לא הסתפק מטרלינק, כנראה, במשרת כוהן גדול במקדש-הצללים, שהיה בן-בית בו ופרש למלכות-האורה. אך בה במלכות זו האחרונה אינו אלא אורח והד¹ קול צעדיו הקלים נחרש בשאון פעמיהם הכבדות של אפלטון, של משפחת אנשי הסוד מימי-הבינים ושל אמרסון האמריקאי.

ואולם לי אני יקר מטרלינק הראשון, מטרלינק הפסימיסטן, הסובל עם הנדכאים ועלובי-הגורל, הלוחם את מלחמתם וכואב את כאבם, הרבה יותר ממטרלינק האופטימיסטן, שהשלים עם החיים וקורא לגיל ולאושר ולעדנים. יקר לי שבעתים מטרלינק המשורר על המות ממטרלינק המדבר על החיים. חביב עלי מטרלינק בעל החלומות האוריריים, יפה-הלשון ורוה-הצלילים המצודד את לבנו ברמז דק, בתנועה קלה ובלחש-סתר, כי בו נשמע את משק כנפי השירה העדינות המתחבטות בין שורותיו ומלטפות אותנו ומנחמות אותנו, על אף השחור שבהן, ונושאות את נטל-המות על גבן, כי בו נכיר קול מעולם אחר, קול נוגה ורך, נשתפך ונוהם, קול בוקע-לב ומחיה-נפש כאחד – קול מהיכל הנשמות שלנו.

תר"ף