רקע
הלל בבלי
אַנְטוֹנִיוּס וּקְלֵאוֹפַּטְרָה לְֹשֶקְסְפִּיר

טרגדיה רומית זו של שקספיר, ככל טרגדיה אנושית נשגבה, פורצת את תחומי הזמן והמקום המוגבלים לה. היא מתעלה למדרגה של מערכה עולמית בה מתנגשים יצרי אדם ונכליו, שאיפות כבוד ושררה וגדולה ובאים לידי גילוי סכסוכים פוליטיים ונפתולי אהבה ותאוה, רפיון לב פותה והדרת מלוכה, עקשות פעוטה ואצילות רוממה. על פני כולה חופף כאפריון יגון-הנצח שבכשלון-חיים.


האוהבים השנים, אנטוניוס וקליאופטרה, הם גם היריבים השנים – הרומאי היהיר והמצרית הזוממת. שניהם נתונים בידי כוחות אפלים שאין להם שליטה עליהם ובמאבק-האיתנים נשחקים גם שניהם. הטרגדיה כולה היא מעין פירוש לאותה מלחמת-הנפשות שבה תלוי גורלו של “שליש תבל”, של האימפריה הרומית.


I

עוד בראשיתו של החזיון מתגלים הכוחות המניעים שלו. אנטוניוס, אחד משלושת מושלי רומא, מוכן להפקיר את חלקו בשלטון ומתריע על כך בלהט אהבתו, בארמון קליאופטרה, באלכסנדריה:

"תִּמּוֹג בְּמֵי הַטִּבֶּר רוֹמָא וְיִמּוֹט

הַֹשַּעַר לַמַּמְלָכָה הָאַדִּירָה! פֹּה מְקוֹמִי".


וקליאופטרה עונה לעומתו באדישות מוסוה:

"שֶׁקֶר נֶהֱדָר!

אֵרָאֶה נָא פְתַיָּה אֲשֶׁר אֵינֶנִּי:

אַנְטוֹנְיוּס יְהִי אַנְטוֹנְיוּס".


כלומר: לא נאמן באהבתו. היא קלעה אל המטרה. נפעם ומסוער הוא מוכיח אותה תוכחת אהבה מפייסת:

"אִי לָךְ, מַלְכַּת תְּכָכִים!

אֲשֶׁר הַכֹּל לָךְ נַאֲוָה: גָּעֹר, צָחֹק, בָּכֹה,

אֲשֶר כָּל יֵצֶר מִיצָרַיִךְ שָׁאֹף יִשְׁאַף

בָּךְ לֵעָשׂוֹת יָפֶה וְנַעֲרָץ"

(מערכה א‘, מחזה א’)


גורלו מדבר כאן. ראשיתה של הטרגדיה בדברים אלה. אנטוניוס הוא מעתה נכנע, כפות לחשקו, לכרכורי תאותה של קליאופטרה. פילו, ידידו הנאמן, כאילו חש עתידות ורואה את שר צבאו המשתולל באהבים “לרוח מתכחש”, לרוחו הוא, “כי יחדל מהיות אנטוניוס”.

המלחמה נטושה על פני שתי מערכות. האחת בין אנטוניוס המנסה להשתחרר מ“כבלי מצרים” (כבלי-מצרים אלה אנתק ולא – אובד באהבים") ובין אנטוניוס המרותק “למלכת הכשפים”, והמערכת השניה מתחוללת ביו אנטוניוס וקליאופטרה המתנכלת להתעמר בו ולהרחיק מעליו כל מחשבת-רומא".

הסערות והחליפות התכופות בנפשו של אנטוניוס – מיקוד אהבה לצינת חשד ולרעמי רוגז וזעם, משכרון הוללות להרגשת גדלות ותקיפות צבאית – ניתנות בשפע של מחזות רודפים זה את זה כרוחות-פרצים המפתיעים במהירותם.

לעינינו אדם מורם מעם, שר ומצביא, רב-סגולות ורב-חוויות ועם זה אדם קרוע ומעונה הנקלע ונסחף בסערות-לבו כקנה על פני מים עד שהוא “אובד באהבים”, במערבולת הרגשות שלו.

נשואיו של אנטוניוס לאוקטביה הצנועה והכשרה לא לשם תכלית מדינית בלבד באו – לקרב אליו את לבו המתנכר של אוקטביוס קיסר – היה בהם גם משום טכסים1 כמוס לפרוק את עול אהבתה ומרותה של קליאופטרה ולחיות חיי אצילות בנוסח-רומא.

"אוֹקְטַבְיָה שֶׁלִי", אומר אנטוניוס אחרי חתונתו:

"אַל תִּקְרְאִי מוּמַי

בְּדִבַּת-עָם; לֹא תָּמִיד עָשִׂיתִי הַיְשָׁרָה,

אַךְ בֶּעָתִיד הַכֹּל יֵעָשׂ כַּחֹק"

(מערכה ב‘, מחזה ג’)

לשון שכלו רצונו של אנטוניוס היא זאת אך לא לשון לבו.

מצנס, מידידי קיסר, כאילו עומד על כוונתו הכמוסה של אנטוניוס בנשואיו והוא מעיר: “נחוץ כי אנטוניוס יעזבנה”, כלומר: את קליאופטרה, “לעולמים”. ואולם אנוברבוס, ידידו ומשרתו של אנטוניוס, מעמיק ראות ללב אדוניו. “הוא לעולם לא יעזבנה”, פוסק אנוברבוס (מערכה ב‘, מחזה ב’). ולהלן הוא מכפיל ומנמק את דבריו: “הוא שוב ישוב אל תבשיל מצרים שלו; אנטוניוס יתן אהבתו באשר ישנה” (מערכה ב‘, מחזה ו’).

אנטוניוס קל-החיים, צמא ההרפתקאות “אשר השליט יצרו עלי שכלו”, כמאמר אנוברבוס, אינו מוכשר לעמוד בדבורו לאוקטביה אשתו – “בעתיד הכל יעש כחק”– מאחר שאופיו אינו מכיר במוסרות חוק ומוסר ובמשמעת פנימית. “כבודי כי יאבד לי אובד כולי”, הוא מבטיח את אוקטביה, מבטיח ובורח – לקליאופטרה.

במזל של בריחה הוא עומד תמיד, בריחה מעצמו, מכבודו, מאחריותו. מפלתו בקרב-הים ליד אקטיום, מנוסתו הפחדנית מן המערכה, כשהוא נמשך אחרי אנית הקרב של קליאופטרה, מבריחה אותו אל עצמו לזמן מועט. מלא בושה וחרטה הוא עומד לפני משרתיו בארמון קליאופטרה ומתודה לפניהם ויועצם לעזבו ולהשלים עם קיסר יריבו:

"קִרְבוּ, רֵעִים אֵחַרְתִּי בּוֹא בֶחָלָד

וַתֹּאבַד לִי דַרְכִּי לָעַד. – – –

שִׁמְעוּ לָרֶמֶז יֵאוּשִׁי יַבִּיעַ; אֲשֶׁר

נַפְשׁוֹ יִזְנַח יְהִי זָנוּחַ".

(מערכה ג', מחזה י"א)


“הה, אנה הולכתיני, מצרים?” זורק אנטוניוס אמרת נזיפה כלפי קליאופטרה עם פגישה ראשונה אתה אחר מפלת אקטיום. אך בו ברגע הוא עומד נכנע ומנוצח לפני האשה שגרמה למפלתו ומפייס אותה:

"אַל לָךְ הַפֵּל דִמְעָה! אַחַת מֵאֵלֶּה2

שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל נִצָּחוֹן וְכִשָּׁלוֹן".

המעבר מאהבה לקנאה ולשנאה מהיר ומוחלט. אין מקום אצלו לדמדומי רגשות, לנדודי ספקות. כל רגש המשתלט על איש-תהפוכות זה הוא שלם ומכריע אותו כולו. דומה שהוא עומד תמיד על סף מהפכה פנימית. אדיבותה של קליאופטרה לשליחו של קיסר, להיריוס, מעוררת בו את החשד שהיא נכונה לבגוד בו. כלבה רותחת מתפרצת אש-קנאתו וזעמו ועם רוח הקנאה מתעורר גם רוחו של הרומאי. והוא מרעים:

"הַעַל זֹאת

כָּרִי לֹא מְקֻמָּט עָזַבְתִּי בְרוֹמָא,

וִתַּרְתִּי עֲלֵי דוֹר נוֹלָד כַּחֹק

מִפְּנִינַת-נָשִׁים, לְמַעַן שֵׂאת

חֶרְפַּת אִשָּׁה נוֹשֵׂאת פָּנִים לַעֲבָדִים?"

השורה האופינית היא: “וויתרתי עלי דור נולד כחק”. האציל הרומאי הרוצה לשמור ארחות-מוסר נצב שוב במערכה מול “הקוסמת המכלה”, מלכת-מצרים הסוררה. המעגב קל-הדעת נהפך לחכם-חיים כבד-ראש:

…"וְעֵת רִשְׁעָה תַקְשֶׁה

לִבֵּנוּ – הָהּ מְתְּלאָה!– אָז הָאֵלים

בְּחָכְמָתָם עֵינֵינוּ יְעַצְּמוּ,

בְּחֶלְאָתֵנוּ אָנוּ יַכְפִּישׁוּ תְּבוּנָתֵנוּ,

יְעוֹררוּנוּ לְהַעֲרִיץ מְשׁוּגוֹתֵינוּ,

יַלְעִיגוּ לָנוּ עֵת נִצְעַד בְּגַאֲוָה

לִקְרַאת מְחִתָּתַנוּ".

"(מערכת ג', מחזה י"ג)


אנטוניוס שופט את אנטוניוס ורואה בחוש את נקמת-הגורל הצפויה לו, רואה ואינו רואה. לטיפת-עין אחת של קליאופטרה מבטלת את כל חכמת החיים שלו.

אין שקספיר מעמידנו על פרפורי התלבטותו של רגש זה או אחר בלבו של אנטוניוס אלא על עצם מציאותו, כעל תופעת טבע שאין לשנותה. עם התחדשות רוח האהבה שלו מתעורר בו גם רוח הגבורה:

"עוֹרְקַי, לִבִּי וּנְשִׂימָתִי שַׁלֵּשׁ אֲשַׁלֵּשׁ

וּבַחֲמַת נָקָם אֶלְחָם – – –

בּוֹאִי וּנְבַלֶּה

עוֹד לֵיל-הוֹלֵלוּת – – – בּוֹאִי, מַלְכָּתִי,

לֹא נָס לַחֵנוּ עוֹד. וְכִי אָשׁוּב

לְהִלָּחֵם אֶהְֶפֹךְ הַמָּוֶת לְאוֹהֵב לִי

כִּי אֶתְגָּרֶה אַף בְּחֶרְמֵֹשוֹ הַמְכַלֶּה".

(מערכה ג', מחזה י"ג)

יפה ציין את תכונתו אנוברברוס: “עת כי ילך ימעט השכל לשר-צבאנו לבו אליו ישוב”.

עוד מלחמה אחרונה לו באלכסנדריה. צל שחור מלוה אותו: אנוברבוס, עבדו הישר, עוזב אותו ועובר אל מחנה קיסר. אך עוד ברק נצחון מדומה מנה לו את הגורל. חוגג, שכור-קרב הוא צוהל לקראת קליאופטרה:

"הָהּ, אַתְּ יוֹם-הָעוֹלָם, נְחֹשֶׁת צַוָּארִי

רַתְּקִי, זַנְּקִי, בְּכָל מְלֹא קִשּׁוּטַיִךְ,

מִבַּעַד לַשִּׁרְיוֹן, לְתוֹךְ לִבִּי,

וְרִכְבִי שָׁם פְּעִימוֹתָיו בְּנִצָּחוֹן!"

(מערכה ד‘, מחזה ח’)

האור האחרון הוא זה הנופל עליו בטרם שקיעה. תבוסתו תחת חומות אלכסנדריה היא ראשית אחריתו. “הכל אבד”, הוא נוהם, “זאת המצרית המתועבה בגדה בי”.

עולם כולו שוקע לעיניו. בגידה ושחור-מפלה מסביב. אף הטבע עצמו נתרוקן ולבש אבלות. “ואורן זה, גבה בקומתו על כל, חשוף קליפה”, הוא מעיר.

עם נטות צללי השקיעה תצטלל ותעמיק רוחו של אנטוניוס. החיים כולם צפים ועוברים לפניו כחזיון-מסתורין, חזיון ערבים רב-חליפות ורב-בבואות עם דמות האדם המדמדמת בתוכו, מיטשטשת והולכת בערפל. נסוכי יגון ושלוה פילוסופית הם דבריו אל ארוס משרתו:

"יֵשׁ שֶׁנִּרְאֶה עָנָן וּדְמוּת דְּרָקוֹן לוֹ,

יֵשׁ אֵד וּמַרְאֵה דֹב לוֹ אוֹ אֲרִי,

מִבְצַר רָמִים, כֵּף נָטוּי מֵעָל,

הַר בְּצוּרַת מַזְלֵג אוֹ צוּק שֶׁל תְּכֵלֶת

וְעַל גַּבּוֹ עֵצִים יָנִיעוּ רֹאשׁ לַיְקוּם

וּבְמוֹ אַוִּיר יְהָתֵלוּ בְעֵינֵינוּ.

הֲלֹא רָאִיתָ הָאוֹתוֹת הָאֵלֶּה:

הֵם חֶזְיוֹנוֹת הָעֶרֶב הַשָּׁחוֹר.

אֲשֶׁר לֹו דְמוּת-הַסּוּס כָּעֵת,

הָעֲרָפֶל הַצָּף, בִּמְעוּף-הֲגִיג יִמְחֶנּוּ,

יְטַשְׁטְשֶׁנּוּ כַּמַּיִם בְּתוֹךְ מָיִם.

אֶרוֹס, מְשָׁרְתִי הַטּוֹב,

שַׂר-צְבָאֲךָ דוֹמֶה עַתָּה לַדְּמוּת הַזֹּאת".

(מערכה ד', מחזה י"ד)


דמותו של אנטוניוס לפני כבותה “בערפל הצף” נוגהת באור של אצילות-אדם ויפעת-נשמה. השמועה הנמהרה על מות קליאופטרה, נאמנה בבריתו, משלימה אותו עם המות. מתוך התפייסות ועוז-רוח הוא מקבל עליו את הדין – התאבדות. עוד נשיקת-גורל יעודה לו. קליאופטרה לא מתה. בתוך מצבת הזכרון שלה, מקום מחבואה, הוא נפרד מן החיים, שלם באהבתו ושלם ברוח המולדת שלו, בדבריו האחרונים אל קליאופטרה:

"לִתְמוּרָה זֹאת הָעֲלוּבָה עִם בּוֹא יוֹמִי

אַל תִּסְפְּדִי וְאַל תָּנוּדִי. שַׂמְּחִי לִבֵּךְ

בְּזִכְרוֹנוֹת עַל יְמֵי-אָשְׁרִי חָלְפוּ

הָיוּ מְנָתִי, בִּהְיוֹתִי רֹאשׁ נְסִיכֵי תֵבֵל

וְהָאָצִיל בָּהֶם. לא מוֹת-קָלון אָמוּת,

לֹא כְּמוּג-לֵב אָסִיר אֶת כּוֹבָעִי

בִּפְנֵי בֶּן-אַרְצִי כִּי אִם כְּבֶן-רוֹמָא

נֻצַּח בְּרֹב גְּבוּרָה בִּידֵי בֶּן-רוֹמָא".

(מערכה ד/, מחזה ט"ו)


עם מותו נתמזגו השנים – האוהב והאציל הרומאי היהיר.


II

בקליאופטרה חרת שקספיר לעולמים את אחת מדמויות-הפאר של הנשים אשר יצר. היא כולה משחק וערמה, פחזות ותקיפות, מורך-לב ועוז-רוח, להטוטי עגבים ויקוד-אהבה. “יצירה נפלאה” קרא לה אנוברבוס, “מגרעת לשלימות הפכה”.

"הַזְּמַן לֹא יְכַמְּשֶׁנָּה וּרְגִילוּת

לֹא תְבַלֶּה אֶת שְׁלַל קִסְמֵי-אֵין-קֵץ שֶׁלָּהּ – – –

כִּי כָל דָּבָר נִקְלֶה בָּהּ יִתְעַלֶּה

עַד אִם גַּם כֹּהֲנֵי הַקֹּדֶשׁ יְבָרְכוּהָ

בִּפְרִיצוּתָהּ".

(מערכה ב‘, מחזה ב’)


“כל דבר נקלה בה יתעלה” בכוח התפארת המופלאה הנסוכה עליה ובתוקף החיוניות הרבה המפעמת אותה. מכל ישותה בוקע ועולה הימנון אדיר לחיי אדמות. היא יודעת לתכן את רוחו של אנטוניוס, לנהל אותו ולהלהיב את דמיונו ברב-גוניותה, בהפכפנותה, ברעד המסתורין שבאישיותה. היא ממרידה את יצרו של אנטוניוס, כשהלה בא להפרד ממנה בדרכו לרומא, מעוררת בו זכרונות אהבה ומגלגלת אשמה עליו תוך כדי דיבור:

"הַנֵּצַח בִּשְׂפָתֵנוּ וּבְעֵינֵינוּ לָן,

הָאֹשֶׁר בְּגַבּוֹתֵינוּ; אֵין בָּנוּ אֵבֶר דַּל

וּבֶן-מָרוֹם אֵינֵנּוּ, כֶּן הוּא עוֹד כָּעֵת,

וָלֹא – אַתָּה רֹאשׁ גִּבּוֹרֵי עוֹלָם

לְרֹאשׁ הַשַּׁקְרָנִים נֶהְפָּכְתָּ".

(מערכה א‘, מחזה ג’)


אותה “מלכת תככים” גועשת ורועשת, תובענית ותוקפנית המסכסכת את אנטוניוס במלחמה עם קיסר היא גם רפת-רוח, רגשנית-עגמומית. יש שהיא מערימה להסתיר את רגשותיה בנעימה שיש בה מעין זלזול כלפי עצמה, כגון:

"הָבוּ לִי נְגִּינָה מְזוֹן-הָעֶצֶב

שֶׁלָּנוּ, סוֹחֲרֵי הָאַהֲבָה".

(מערכה ב', מחזה ה)


יודעת היא את לשון הנכאים של געגועים ואת שפת הנשגב שבקדחת אהבה. “הה, שרמין”, היא קוראה למשרתת שלה בהמון רגשותיה, –

"אַיֵּהוּ, תְּדַמִּי, כָּעֵת? הֲיַעֲמֹד אִם יֵשֵׁב?

אוּלַי יֵלֵךְ? אוֹ עַל סוּסוֹ יִרְכָּב?

הָהּ, סוּס מְאֻשָּׁר, אֲשֶׁר מַשָּׁא אַנְטוֹנְיוּס תִּשָּׁא!

עֲדֵה עֹז, הַסּוס! הֲתֵדַע אֶת מִי תָּנִיעַ?

מַחֲצִית-אַטְלַס אַרְצֵנוּ, זְרוֹעַ הָאָדָם

וְקוֹבַע מָגִנּוֹ. כָּעֵת יְמַלֵּל אוֹ אוּלַי

לָחֹשׁ יִלְחַשׁ: אֵי תַּנִּינִי אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?"

(מערכה א', מחזה ה)


אותה שעה היא מכתירה את אנטוניוס, איש ההפכים והתמורות, בתואר הכבוד: “רוח ממוזג יפה”, “מזג בן שמים!” אוקטביה, אשת בריתו של אנטוניוס, הקבועה באופיה, בתום דרכה, בשלות רוחה, נראית כצל, דלה ואפורה לעומת קליאופטרה המיצגת את החיים בעלייתם ובשקיעתם בשפעת תמונות ומראות צבעוניים.

התסבוכת הנפשית של קליאופטרה מתגלה בכל חריפותה לאחר מפלתה הניצחת באלכסנדריה. לאנטוניוס הזועם, המנאץ ומנבל את שמה ונשבע נקם היא משיבה במנוחה: “שַלָמה, אדוני, יקצף על דודתו?”– לבה גל-יצרים, יצר בגידה ומעל. יגון הפרידה מן השלטון המתחמק מידיה, פחד מפני לעג הבוז של אוקטביוס המנצח ורטט האהבה לאנטוניוס הכושל, המיואש. מתנצחים בה הרגשות עד שכוח האהבה נוחל את נצחונו עם מות אנטוניוס.

מחרידה קינתה על אַנטוניוס המת לעיניה. משווע מתוכה נהי אשה הרואה את עצמה פתאום לפתע שוות-גורל עם פחותי-אדמה, עלובי-חיים. לקול אירס, המשרתת שלה, הצועקת למראה המלכה המתעלפת: “מלכת מצרים, הה מושלת!” היא עונה, בשוב אליה רוחה:

"לֹא נַעֲלָה מִכָּל אִשָּׁה וּבִרְשׁוּתוֹ

שֶׁל רֶגֶשׁ דַּל כְּשִׁפְחָה זוֹ חוֹלֶבֶת

עוֹשָׂה כָּל עֲבוֹדָה פְחוּתָה. טוֹב כִּי אֶזְרֹק

אֶת שַׁרְבִיטִי בִּפְנֵי אֵלִים עוֹנְשִׁים

וְאַגִּיד לָמוֹ כִּי עוֹלָם זֶה דָמָה

לְעוֹלָמָם עַד אִם גָּנְבוּ עֶדְיֵנוּ.

הַכֹּל הֶבֶל. הַסַּבְלָנוּת טִפְּשוּת.

וְקֹצֶר-רוּחַ יָאֶה לְכֶלֶב שוֹטֶה.

הַחֵטְא אֵפוֹא הוּא קְפֹץ אֶל בֵּית תַּעֲלוּמוֹת-

הַמָּוֶת, בְּטֶרֶם יַרְהִיב מָוֶת וִיבוֹאֵנוּ?

– – – יֶחֱזַק לִבְּכֶן, בְּנוֹתַי! קָבֹר נִקְבֹּר אוֹתוֹ

וְאָז כָּל מַעֲשֵׂה גְבוּרָה וַאֲצִילוּת

בְּאֹרַח-רוֹמָא נַעֲלֶה נַעֲשֶׂנּוּ

עַד אִם יִתְגָּאֶה מָוֶת לְקַחְתֵּנוּ".

(מערכה ד', מחזה ט"ו)


“הקוסמת המצרית” נכנעה לחייל הרומאי ול“אזרח רומא”. ידו של אנטוניוס המת על העליונה. אף קליאופטרה, עזת התאוות, אינה אלא כלי בידי היצר המשתולל המוזג לה אותה כוס שמזג לאנטוניוס.

מעתה הוטל הגורל. חרצובות החיים שלה הולכות ונמסות. המערכה האחרונה היא זמרת-פרידה אחת ממושכת, חתימה מוצצת לב. תחילה בא הוויתור על אושר אדמה, על שאיפת גדולה ושררה. “אך נקלה הוא היות קיסר”, הוגה קליאופטרה, “כי אין הוא המזל רק עבד המזל וסר למשמעתו”. “איכה, מות?” היא מתפללת. היא צועדת לקראתו כלקראת חג גדול ואנטוניוס מלווה אותה. מרהיבה התמונה של אוהבה הנגלה לה בחזיון:

"רַגְלָיו דָּרְכוּ

עַל אוֹקְיָנוֹס, זְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה

כְּנֵס-תֵּבֵל הָיְתָה, קוֹלוֹ נְעִים-זִמְרָה

הָיָה, כִּהְיוֹת סְפִירוֹת-הַשִּׁיר, לְאֹזֶן יְדִידִים"


(מערכה ה, מחזה ב')


אז תבוא השעה האחרונה. בהוד-מלכות, בגבורת-רוח היא נפרדת – מלכה אוהבת, לא מנוצחת.

היא שרה, באזני אירס, את שירת הלוויה שלה:

תְּנִי לִי אֶת מְעִילִי, שִׂימִי עֲטַרְתִּי;

נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לָאַלְמָוֶת. לֹא עוֹד –

יַרְטִיב שְׂפָתִי זֹאת מִיץ עִנְבֵי מִצְרָיִם. –

נִדְמֶה לִי כִּי קוֹל אַנְטוֹנְיוּס אֶשְׁמַע:

אֶרְאֶנּוּ קָם וּמְשַׁבֵּחַ גֹּדֶל פָּעֳלִי

וְאֶשְׁמָעֶנּוּ בָּז לְהַצְלָחַת קֵיסָר. –

הִנְנִי אֵשׁ וָרוּחַ: שְׁאָר הַיְּסוֹדוֹת בִּי

אֶתְּנָה לְחַיֵּי-שֶׁפֶל.


(מערכה ה, מחזה ב')


כן, אש ורוח – אש היצר ורוח התפארת.


III

אוקטביוס קיסר מצויר בצבעים עזים. כאוקטביה אחותו הוא סמל ההגינות והישרות, מתון בהליכותיו ובדבריו, איש המשמעת והחובה. מידה של נזירות טבועה באופיו. במסיבת המשתה באניה של פומפיוס הוא האחד הצלול והפכח. “נוח לי – הוא אומר – לצום ארבעה ימים מהרבות סבוא ביום אחד”. באנטוניוס הוא רואה “תמצית כל המומים אשר ילוו את האדם” ועם זה הוא רוחש כבוד לרוח הגבורה שלו בטרם העבירה אותו ההוללות על דעתו. “לא יתכן– הוא אומר לאנטוניוס – כי נחזיק בברית ידידות ורוחותינו כה שונים בכל דבר-עלילה”. הוא מגן על כבוד רומא המעטירה, על אורח האצילות שלה. כאין בעיניו רצונם ושאיפתם של ההמונים, יודע הוא כי–

"הֲמוֹן-עָם זֶה, כְּנֵס נָד עַל פְּנֵי מַיִם,

יִנּוֹעַ כֹּה וָכֹה, עֶבֶד לַחֲלִיפוֹת-זֶרֶם,

עַד אִם יִבְלֶה מֵרֹב תְּנוּעָה".


(מערכה א‘, מחזה ד’)


תאות-השלטון היא המדריכה אותו בכל מעשיו ודבריו. הוא החולין שבחיים, הפשוט, האפור, המעשי. כסלע מוצק הוא מופיע בדרמה בניגוד לאישיותו הסוערת, המתיאורית של אנטוניוס.

דמותו העלובה של לפידוס, השותף השלישי בברית השלשה, התמים עד כדי טפשות, מכניסה רוח של רווחה וקלות לתוך האוירה המחושמלת של המתנצחים השנים – אנטוניוס ואוקטביוס.

במערכת הנפשות של הטרגדיה תופסים מקום מיוחד המשרתים והמשרתות של אנטוניוס וקליאופטרה, המלווים הנאמנים שלהם: שרמין ואירס וארוס, הוא ארוס העבד ששוחרר על ידי אנטוניוס, הממית עצמו בחרבו כדי להמלט “מצער על מות אנטוניוס”. ועל כולם מתנוססת דמותו המחוטבה של אנוברבוס. חייל נקשה זה חונן מאת שקספיר בשפע של סגולות. הוא בולט בישרות שכלו, בהתגלות לבו, בחריפות ניבו וברוח ההומור שלו. את אנטוניוס אדוניו הוא רואה כראות עול-ימים פוחז הזקוק להדרכה, ולא אחת הוא מנסה לקבל על עצמו את תפקידו של המדריך-היועץ. בפשטנותו הוא עומד על אופיים של אנטוניוס וקליאופטרה מתוך הערכה ישרנית קולעת.

ומוזר הדבר כי אותו חייל פשטן, פרוזאי, מתרומם לפרקים למדרגה פיוטית נעלה. וכמה מן הקטעים המזהירים של המחזה ניתנים בפיו, כגון: "הציור המפורסם של אניית קליאופטרה (מערכה ב‘, מחזה ב’). ושל קליאופטרה עצמה– “התמונה בה אמנות מטבע נשגבה” – הוא הוא הציור המסתיים בפיסקה הנכנפת:

"אַף הוּא, הָרוּחַ,

לוּלֵא חָשַׁשׁ לַחֲלַל אַוִּיר הָיָה יוֹצֵא

לִרְאוֹת בִּקְלֵיאוֹפַּטְרָה וּמַשְׁאִיר

מָקוֹם פַָּנוּי בַּטֶּבַע".

ביחסו אל אדוניו ניכרת המלחמה בין לבו ובין שכלו. נאמנותו הוא פרי לבו ובגידתו טפוחת-שכלו, שכלו הרואה בשגיונותיו ובתעתועיו של אנטוניוס אוולת וטמטום-לב. “אני עוד אלווה את מזלו פצוע של אנטוניוס”, – שח אנוברבוס עם לבבו אחרי מפלת אקטיום – אם גם שכלי ילפות ארחו נגדי". סוף-סוף מתגבר השכל. “אני וישרותי פותחים בריב”, – מהרהר החייל הפשטן– “שומר אמונתו לכסיל נאמנותו לכסל תהפך”. יד השכל רוממה. לאנוברבוס איש-המציאות אין פגם יותר גדול מסכלות. הוא בוגד באנטוניוס ועובר אל מחנה קיסר. אולם אף הוא הקר, המתון והנבון כורע תחת סבלות לבו כאדוניו. החייל שלווה כצל את אנטוניוס בחייו נעשה בבואת הגורל שלו במותו.

דבריו האחרונים של אנוברבוס הם מצבת-שיר על לב אדם שנאכל מחרטה: אלה הם דברי תפלה וּוידוי צרופים במליאות הקול שלהם:

"הָהּ, לְבָנָה בְרוּכָה, הֲיִי אַתְּ לְעֵדָה,

עֵת יַעֲלוּ זִכְרָם הַמְּנֹאָץ שֶׁל אֲנָשִׁים

בּוֹגְדִים, כִּי אֶנוֹבַּרְבּוּס הַמִּסְכֵּן

נִחַם לְמוּל פָּנָיִךְ! – – –

הָהּ, אַתְּ מַלְכָּה שַׁלֶּטֶת עַל תּוּגַת אֱמֶת

הַרְעִיפִי לֵחַ-לַיִל הַמַּרעִיל עָלַי,

לְבַל יָצִיקוּ לִי עוֹד הַחַיִּים,

רוּחִי יָקוּץ בָּם. אֶת לְבָבִי הַשְׁלִיכִי

אֶל קְשִׁי הַצּוּר שֶׁל חַטָּאתִי

וּמְזֵה-יָגוֹן אָז יִתְפּוֹרֵר לְאָבָק דַּק

וְתַמּוּ כָל מְזִמּוֹתָיו. הָהּ, אַנְטוֹנְיוּס.

בִּנְדִיבוּתְךָ רַבָּה מִקְּלוֹן-כַּחֲשִׁי,

הֵן תִּסְלַח לִי בְּדַרְכְּךָ אַתָּה;

אַךְ טוֹב כִּי יִזְכְּרֵנִי הָעוֹלָם

כְּבוֹגֵד-בּוֹגְדִים וּכְבוֹרֵחַ.

הָהּ, אַנְטוֹנְיוּס, אַנְטוֹנְיוּס!"


(מערכה ד‘, מחזה ט’)


IV

תוגה גדולה שבתפארת-שקיעה נסוכה על הטרגדיה הזאת. הלהט המכלה של אנטוניוס וקליאופטרה הצועדים אט-אט לקראת החדלון מתוך תאוה וזוועה כאחת עוטה בזוהר עליון את המחזה כולו.

שקספיר גלה כאן את שירת הנפשות הנסחפות בכוח היצר אל מעבר לגבול שתחמו לעצמן. העליות והירידות באהבת-השנים, הטכסיסים והזממים בדו-קרב היצרים, נהמת החמדה וקינת הכליון – כל אלה הוצגו במראות והומחשו בפעולות. יתר על כן: אנו רואים את אנטוניוס וקליאופטרה לא מתוך מעשיהם בלבד אלא גם מתוך האספקלריה של אחרים: של אוקטביוס ואנברבוס, של פילו ואגריפה.

כל אותה התרכובת המופלאה של רגשות-אדם המיוצגת בדרמה בכל קסמי דמיונו של שקספיר נתלבשה בפרקי-שירה צלולים רבי הגות וזמרה. כאן שירת-העגבים וסערת-האהבה מעורבות במשא הפוליטי המחושב ובמנאם הצבאי הקודח, אמרי חכמה לטושים וציורי-מכחול רבגוניים בשכנות עם דברי וידוי ומספד, נהי-כשלון ותאנית-אבדון. הטרגדיה של הנפשות השתים מתעמקת לאור ההכרה כי בגורלו של תמד האוהבים תלוי גורלה של אימפריה עולמית. ואמנם סכסוכי הפוליטיקה ונפתולי האהבים מלוכדים ומסובכים במחזה עד שקשה להפריד ביניהם. אחד מראשי הגורמים לסבך הנפשי של אנטוניוס הוא הפירוד בינו ובין אוקטביוס שסופו מלחמת-אחים. הקרב ליד אקטיום מכריע כאחד את גורלו הפוליטי של אנטוניוס ואת גורל אהבתו וחייו.

ויכוח ישן מתנהל בשדה הספרות האירופית ביחס לערכה של דרמה זו. ידועים למדי דבריו של המשורר האנגלי קולרידג' הקושר כתרים ליצירה זו (ב“הרצאות והערות על שקספיר”) ורואה בה את “גילויו של כוח-ענקים בגבורתו ובאון-בגרותו”. “מכל מחזותיו ההיסטוריים של שקספיר, אומר קולרידג', “אנטוניוס וקליאופטרה” הוא הנפלא לאין ערוך. אין אף מחזה אחד שבו היה נאמן להיסטוריה בדקות יתירה כל-כך ועם זה מעטים המחזות שבהם הוא מחולל במידה כזאת את ההכרה הפנימית של כוח-אראלים ואפשר שאין אף אחד שבו הוא מחולל הכרה זו ביתר תוקף”. קרובים לקולרידג' ביחס ההערצה לחזיון הם רבים אחרים מאנשי היצירה, ובהם וויקטור הוגו וסווינבורן להוטי-ההתפעלות.

לעומת אלה בולטת שורה של חוקרים וסופרים, וביניהם ברנרד שו, המטילים פגם בטרגדיה בשל רפיפותה המוסרית, בשל כתר התהילה והגדולה ששקספיר כאילו עונד לראשם של אנטוניוס וקליאופטרה, כוהני הפריצות וההוללות.

וכנגדם יש שמלמדים זכות על הדרמה ומוכיחים שהיסוד המוסרי טבוע בעצם החזיון, כי שקספיר הוא המדבר מתוך גרונם של פילו ואנוברבוס ואחרים המגנים את דרכיו של אנטוניוס.

אולם נראה כי, בעיצומו של דבר, אין כאן מקום לקטיגוריה כשם שאין צורך בסניגוריה. אין כוונתו של שקספיר ללמד זכות או חובה על אנטוניוס וקליאופטרה ולפאר או לנבל את מעשיהם כשם שאין מגמתו בכלל, בשאר חזיונותיו, להטיף מוסר או להצדיק אי-מוסר. שקספיר חוזה החזיונות, המסתכל הגדול, מציג את האדם במערומיו על כל מערכת הכוחות והיצירים שבו, הטובים והרעים, ה“מוסריים” וה“לא-מוסריים” כאחד, מבלי להוציא את משפטו הוא על איזו מידה אנושית.

יש שיראה בחורבן עולמם של אנטוניוס וקליאופטרה תולדה מחוייבת מחיי ההפקרות שלהם וממילא אות ומופת לנצחונו של חוק-המוסר בעולם, ויש שלבו ילך אחר האור הגנוז השופע מתוך נפשות השנים ברגעי שקיעתם, האור המזכך אותם ומגלה את נצחונו של האנושי הנאצל שבהם על אף אדישותם למוסר המקובל.

אנטוניוס בשלל חולשותיו ותהפוכותיו וקליאופטרה בקסמיה ובנכליה משחקים ברוב הדר תפקידים עולמיים אשר לא יחלפו מעל במת-החזיון של האנושיות התועה, המתלבטת.

* * *

רוממות הרוח של שקספיר המקפל חיי עולם בחיי שעה, עמקות התפיסה שלו, ראייתו החודרת לתוך מסתרי ההוויה, האצילות והתפארת שבלשונו, הדמיון הלוהט וההארה העליונה – סגולות אלו המעטרות את “אנטוניוס וקליאופטרה” קובעות את מקומו של החזיון בין יצירות-המופת שחיותן לא תפוז וזהרן לא יועם.

אב, תשי"ב.




  1. האם צ“ל ”טכסיס“? הערת פב”י  ↩

  2. מן הדמעות  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!