רקע
אריה קרישק
אין נפגעים לכוחותינו

לזכרו של גומי וכּל מי שנשאר - שָׁם

 

1    🔗

ובחורף השלישי אמר מישהו שבקרוב נתחיל להתקפל. מישהו אחר אמר שזו תהיה נסיגה-בשלבים, אבל בסוף – בסוף הטוב – נחזור “לגמרי הביתה”. זו היתה מחשבה מחממת, לשם שינוי. הרס"פ אמר שכמובן אחדים מאיתנו אולי יתחילו לחזור כבר בחורף הזה ובין האנשים התחיל מין טוטו-לוטו שכזה.

שלגי הלבנון שכבו על ההרים כמו שמיכה צבאית ישנה; בלילות היה קר מאוד ואפילו שציפית כל הזמן לחדשות טובות ידעת שתהיה זו אשליה מסוכנת מדי להתפתות ל…לשכוח. זה היה, כמו תמיד, עדיין קל מאוד ל“גמור” בלבנון – מטען-צד, מארב, מכונית-תופת, היתקלות, ירי מגגות אזרחיים, כל האפשרויות כולן.

זה לא היה קל יותר בחורף השני, כמו שזה לא היה קל יותר בחורף הראשון; היו שנכנסו בטוחים כל-כך, והיו כאלה שגם הפחד האחר היה איתם, במשאיות. ידענו כי גם כשנחזור, כולנו, משהו – יקר ושביר – יישאר מאחור, בשלג, משהו שלא נוכל לשוב ולקחת לעולם.

איש לא המתין לי בתחנת-הרכבת. ייתכן ואם הייתי מחייג כמה מספרי טלפון היה קטע קטן מן הרציף תפוס עתה בכמה לובשי מדים. אבל לא רציתי בכך. מוטב היה לבוא בלתי-קרוא, מבלי שהודיעו עליך מראש. בהתחשב בנסיבות, היתה זו בעצם הדרך הטובה ביותר.

הרכבת מתל-אביב לחיפה היתה חיה זקנה, כוחה תש מזמן ובמשך שבעים-שמונים הדקות שהיא אצה-רצה, בשארית כוחותיה, מתפתלת בין מסילות ישנות, היה לי די והותר זמן משלי לחזור ולהרהר איזה מין אידיוט אני. כשעברה הרכבת על פני התחנה הקטנה, המצחיקה משהו, של עתלית, נזכרתי בכמה משפטי “יציאה לדרך” שבני-דורי הולעטו בהם עד מחנק. מי היה זה שציטט, פיברק, פילסף – המורה לספרות, פקידה פייטנית במשרד כלשהו, או איזה כתבן חרוץ אחר? “החיים הם כמו רכבת. אנחנו עולים עליה בתחנות פחות או יותר מוכרות, אבל אף פעם לא יודעים לאן נגיע”. סוף ציטוט. או משהו בדומה לזה. אני כבר לא זוכר. והמצחיק באמת היה שהבוקר הזה לפחות המשפט הזה נראה כתיאור מדויק של המסע שנתקעתי בתוכו. לא היה זה המסע שלי. אני פשוט הצטרפתי.

עכשיו היתה הרכבת מחליקה לאיטה, לאחר שעשתה את הבלתי יאומן – האטה ממה שנראה כמהירות תאוצתה, למבואותיה של העיר חיפה. מבעד לחלון הגדול הפתוח יכולתי לראות צלע של הר, כמה בתים ערביים מפויחים, גג אדום, קטע מעץ דקל עתיק-יומין. אחר-כך נתגלתה התחנה, כִבדת-סבר ומנומנמת משהו, נשמעו שריקות, כמה קולות מכריזים והרכבת עצרה. ירדתי.

היה יום חם ביותר, יום של אוגוסט ישראלי בו אין כמעט מקום מסתור. אפילו כאן, בצפון, היתה השמש עזה ביותר. קופחת במלוא עוצמת קרינתה, האוויר מהביל, אין רוח בכלל, פי נהיה יבש באחת.

בתל-אביב, במישור החוף כולו, היה המצב גרוע הרבה יותר. שם היתה הלחות האיומה, מדביקה את בטנך לגבך, חודרת לעצמות הקשישות, משגעת את השכל. כל קיץ היו הבריות אומרות זו לזו ש“הפעם זה באמת הקיץ החם, הקשה ביותר”. וכל פעם זה נשמע אידיוטי, חסר ברירה, טבול זיעת אדם וארץ.

שתי תימניות קשישות, שעלו לקרון בו נסעתי בנתניה, היו נפגשות עכשיו, ברוב המולה, עם כמה ילדים צעירים. היו אולי עשרה מהם, שעטו עליהן ועל סליהן בשקיקה רבה.

חיפה קיבלה את פני כפי שכל עיר כאן מקבלת את פני הבא, במשהו שנראה כמו אדישות. זה לא היה אישי. היכן שזה היה אישי הייתי אני, הנוסע, הבא, חש בקבלת-פנים אחרת, אבל אז היה זה מפני הזכרונות שמקום מסוים העלה. מחיפה לא היו לי כמעט זכרונות. כרגיל, היו משובצים כאן, על הכרמל הירוק והגבוה, כמה ידידים משכבר, היה איזה משרד או חדר בו הרביתי לשהות, אבל אחרי ככלות הכול – כלום. עיר שנראתה לי רחוקה, נאה, מטופחת, מפרץ מרהיב, בורגנות פועלית מדושנת-עונג אבל, לגבי, סתם עוד עיר. זה שהיתה גדולה ומפורסמת מאחרות לא הזיז לי. הדבר היה באשמתי, ללא-ספק, שהייתי חולף-עובר בערים רבות מדי, מחנות ארעיים לשהייתי המוזמנת, “בתפקיד” או שלא “בתפקיד”, וכך שנמצאתי בגיל המסוכן של ארבעים וארבע חסר עיר-בית ממשית, משלי. ככה זה.

לא לקחתי עימי דבר וידי היו ריקות. אם היה משהו ממנו סלדתי יותר מן החום, בשעה זו, היה זה המראה של הנוסעים-הרשמיים הללו, שתמיד, בכל מקום, חליפתם היא מחוזם ויש להם ביד – מזוודה, תיק, ניירות, אני ל’יודע-מה. טלי היתה אומרת שזה “אופי הפליט שלך”. אבל אני היטבתי לדעת. אהבתי לנסוע. ולנסוע פירושו לנסוע קל, כי המסע מסתרבל או מתעכב מפני כל מטען עודף.

אפשר והיתה זו פשוט עוד אחת מאותן אשליות שאימצת לך כדרך-חיים. מי נוסע קל-לחלוטין? מי מאיתנו נעדר איזשהו “מטען עודף”? ידעתי שאין כזה. אף אחד. וגם כאן, כעת, היה לי המטען-עודף שלי. הוא לחץ והעיק לי על הבטן, לא על הגב. באתי לעשות משהו בחיפה וידעתי כי כל מה שאעשה, בעניין הזה, בחיפה ובמקומות האחרים שה“רכבת” תיקח אותי לשם, לא ימצא חן בעיני. וכשמשהו לא מוצא חן בעיני, ומכוח דחף, ציווי, מקצועניות או השד יודע מה, אני עושה אותו בכל זאת – אז יש מחיר. ואני המשלם, בדרך כלל.

יצאתי מתוך התחנה ואותתי בידי לאחד מנהגי המוניות, מובטלים מלקוחות ברובם, שהיו חונות במעין חצי-גורן עגולה בהצטלבות הרחובות מתחנת-הרכבת. עכשיו כבר היתה העיר גוהרת עלי, נושמת לקירבּי בהבל אלפי ריאותיה, צחנת שיניה, נשמת-אפה. נהג אחד, איש גבוה ושמן, פרצוף יווני חביב, עם שפם שהיה דווקא תורכי לכל-דבר, זינק בזריזות מפתיעה לתוך רכבו וכבר היה עוצר לפני, הודף דלת נפתחת לפני. נכנסתי והתיישבתי לידו.

“לאן, אדוני?”

“קח אותי לבית-החולים…” התחלתי אומר לו.

“'רמב”ם', אדוני?"

הבטתי בו בסקרנות עייפה, כאילו היה קורא-מחשבות מהסוג המקומי והוא גיחך. בחביבות טבעית.

“כן,” אמרתי “כן.”

כאילו לא היתה כל אפשרות אחרת.


בבית-החולים כבר נזקקתי לאחת מתעודותי. מטען זה היה כה קל, שאף פעם לא חשתי בו. ולא היה דבר יעיל יותר ממנו לקחת איתי, לדרך. היה זה כאילו היה נרתיק הניילון הקטן מחובר לעורי ולא טמון בכיס החולצה שלבשתי. שלפתי את התעודה הירוקה והצגתי אותה לפני קצין-הביטחון בכניסה. הוא העיף בי מבט מהיר, בטחוני כזה, אחר החזיר לי את הכרטיס, מהנהן קצרות. ניכר בו שהירבה לראות תעודות אלה, באחרונה. לא הייתי צריך לשאול אותו לאן לעלות, ידעתי זאת מלכתחילה, אבל כשנכנסתי למעלית, הבחנתי שהרים שפופרת. כנראה להודיע על בואי.

בתוך המעלית הגדולה היו עוד כשמונה אנשים מלבדי והם כולם נראו במצב מתקדם של הלם. היו שם שני הורים קשישים, יוצאי ארץ אירופית כלשהי. מגוידים וקשים כבשר שהיה תלוי על אנקול זמן רב להחריד. הגבר, רזה, ממושקף, חיוור כסדין לבן, היה אוחז במרפקה של האשה, ספק אוחז בה ספק נאחז בה והיא היתה כל העת מנערת מרפקה מכף ידו, בוכה חרישית. עוד קמעא והבכי יגיע גם אליו.

שני צעירים, לא מגולחים, מסופרים קצרות, במדי חיל הצנחנים (זאת ידעתי לפי סוג הבגד והכומתות שהיו מחוברות לכתפיות חולצותיהם המיוזעות), נראו כאילו נחלצו זה-עתה מפיצוץ. שאלתי את עצמי אם היו באים או חוזרים. גבר גבה-קומה, שחום מאוד, בעל הדרת-כבוד, שנראה צעיר מגילו המבוגר האמיתי, היה מחבק את כתפיהן של שתי נשים שחסמו באגרופיהן הקמוצים את פיהן. אפילו האחות הצעירה, בלונדינית מחומצנת עם חיוך של זבנית-אוטומטית, נראתה כמי שתפרוץ כל רגע בבכי מבעד לחיוכה-המכני.

בקומה השביעית יצאתי. לבדי. הייתי האחרון ליציאה מהמעלית. בכל קומה בה עצרה המעלית יכולתי לראות את הסיבה לבכי, במצביו השונים. מסדרונות המחלקות היו מלאים באנשים, צעירים ברובם, שנראו במצבים שונים של אישפוז: כסאות-גלגלים, קביים, אלונקות, מיטות, או שהיו סתם נשענים על קירות מצונני מיזוג. האישפוז היה כאילו סימפטום נוסף למחלתם – המלחמה. היו בהם מחוסרי ידיים, מחוסרי רגליים, מחוסרי צוואר, מחוסרי פנים והיו שחסרו דברים נוראים מאלה.

קרוביהם, נפגעים מסוג אחר, הקיפו אותם, מרטיטים בחוסר-ישע, מתייפחים או דוממים כאבן. גם עכשיו, בנסיעה הנוכחית, חשתי במועקה הנוראה שמראה זה עושה לך. משהו בחזה.

אפילו לאחר עשרות שנים, בשדות-הקרב או בתוצאותיהם, אתה אינך מפתח שום חסינות. כן, שוב אינך בוכה. הארשת המקצועית מצילה, כדרכה. אתה עובר במחלקות האסון האלה, עם זר קמל או מזרק, ואתה חש כמי ששותף לאסון. האסון הוא המחלה. ידעתי. גם אני הייתי נגוע.


הרופא התקדם לעברי, ידו מושטת לפנים. ניכר בו שידע מי אני, ציפה לבואי. לא היתה זו ציפייה של רצון או תקווה למשהו, היתה זו אותה ציפייה שנדרכה בו בנחות ההליקופטרים במינחת שעל גג בית-החולים. הוא היה גבר צעיר למדי, ניכר שזה עתה הפסיע לתוך שנות השלושים שלו, אבל בהילוכו, בפניו, כבר נראה קשיש בהרבה. לא היו אלה מדיו, הלבנים, שעשו לו זאת, גם לא עייפותו המוחצת. הוא ייראה קשיש מגילו, סחוט, מעורב ומנוכר בו-זמנית, גם בכל מקום אחר, בסלון ביתו, או על החוף, בחברת ידידים. שאלתי את עצמי אם השנתיים האחרונות הן שעשו לו את זה. הוא היה ממוצע-קומה, חטוב משהו, כמי שמקפיד על פעילות ספורטיבית, שׁיער דליל, מקורזל בבלורית, עם אניצי שׁיבה מוקדמת, פה ושם. מבעד למשקפיו המוזהבים במסגרתם נראו עיניו נבונות, אבל כבר כנועות. גם זה היה סימפטום נוסף. הוא אמר: “שמי ד”ר אבירם. אתה יכול לקרוא לי צבי. אני מניח שאין לך זמן מיותר והצעתי היא שניגש מייד לשם."

הקוד המקצועי בין בעלי תפקיד, חליפות המגן המוכרות. השיטה במיטבה. כל-כך – חסכוני. איש מאיתנו לא הוצרך למלה אחת מיותרת, ליווי “עודף” לצעידתנו המהירה, לאורך המסדרון. המלה “שם” היתה כל מה שהוצרך וכאילו קיפלה בתוכה – סיבה, מסובב וסיכום-דברים.

הרופא פסע במסדרון במהירות, רגליו מורגלות מאוד בקצב, מוביל אותנו לקצהו המרוחק יותר. שמתי לב שבמחלקה זו היו החדרים סגורים ובאלה שהיו מוגנים בזכוכיות הוסטו הווילונות. הדומייה המוחלטת בישׁרה רעות. הרעות שמעבר לווילונות. לפני החדר האחרון במסדרון נעצר הרופא. עתה זיכה אותי במבט נוסף וכאן הבליחו, לראשונה, גוונים ממבטיו האישיים יותר. היה זה מבט ישיר, חד, שחריפותו בישׁרה ביקורת, טיעון, והיה זה אולי יותר ממקרה, שהפכתי להיות המטרה לחץ. הוא פישפש בימינו באחד מכיסי חלוקו הרבים והעלה מפתח קטן. הופתעתי מקוטנו של המפתח. הוא היה דקיק, מעוצב, בגודל של מפתח קופת-חיסכון של ילדים.

צבי אבירם היה כנראה איש דק-אבחנה, מלבד זו שבשליחותו. הוא קלט את ההפתעה הזעירה שעורר בי המפתח לדלת האחרונה. עכשיו היה גם קולו שקט מאוד במפתיע: “אתה צודק. זה באמת מפתח מגוחך, כאילו שמרנו כאן איזה אוצר נדיר.”

הוא לא היה צריך להמשיך. האירוניה היתה שלמה וצורבת. שכן מה שהסתתר מעבר לדלת הנעולה במפתחון-ילדים היה הכול, רק לא אוצר נדיר. הרופא פתח את הדלת וסגר אותה אחרי שנכנסתי.

אפלה גמורה עטפה אותנו. היה זה כאילו נפסק החשמל בדמי הליל או כנפילה לתוך בור עמוק. בארבעים השניות שחלפו לאט שאלתי את עצמי אם ד"ר אבירם הוא חובב עלטות. אולי זו האווירה היחידה המתאימה למקלט, לאנשים במצבו. ואז הוא לחץ על מתג במקום מוכר לו והחדר הוצף אור עדין, חיוור, מסתנן כפס עמום של מקרנת-קולנוע, אבל זה היה מספיק. ניתן היה לראות.

היא היתה שוכבת על מיטה רחבה מאוד, זוגית, שדי היה בה, בציוד הלא-אופייני הזה לבתי-חולים, כדי להצביע על השוני, הזרות. ניכר מייד שהאור הפריע לה שכן החלה לזוע בחוסר מנוחה, ומשהו – מעין אנקות קלות, כיבבה של כלב שהוכה או נפצע, בקעו מקרב המיטה, לא ידעתי מהיכן.

היא היתה נערה כמעט. בוודאי בקושי מלאו לה תריסר או שלוש-עשרה שנים, אף שאיברי נשיותה פרצו וליבלבו כמו קודם-זמנם והיו לה שדי אשה צעירים וחטובים ואגן בוגר יותר. אבל הפנים, או יותר נכון מה שנשאר מהן, היו כה תמימות וילדותיות, שאפילו לאחר ההרס, ההשחתה, ניכר בה שהיתה ילדה. שאולי… עודה ילדה?… אפשרות זו, האחרונה, היתה רחוקה, מפחידה.

יכולתי לשמוע, בחושך, מאחורי, את נשימותיו המהירות של ד"ר אבירם. אבל הייתי מרוכז כל-כולי במיטה, במה שעליה. עכשיו קפאה, או שחדלה לנוע כלל. כל גופה היה עטוי תחבושות, מגובב כחבילת-כביסה שנפלטה במכה ממכונה בעלת מערבל חזק במיוחד. האם היה זה מראה אנושי?

ושוב הוכיח האיש שמאחורי את חושיו הבריאים כשדיבר:

“הניחוש שלך טוב בדיוק כמו הניחוש שלי, ניחוש-רופאים. היא חיה. אבל עד כמה היא חיה? ואיפה?” פניתי אליו והיישרתי מבט אל עיניו. הוא הסיר את משקפיו זהובי-המסגרת ונגע בשני בוהניו בצביטה שהשאירו בחוטמו. באותו רגע היתה בנו, בשנינו, מזיגה מסוכנת של מורדים בתפקידם.

“מה אתה מתכוון… ו-איפה?”

“בדיוק מה ששמעת. קורבן – נפגע – מהסוג שלה זה משהו מעבר לעניין הפיזי, האורגני. האמת היא שאני מחזיק אותה כאן אצלי רק בלית-ברירה ובגלל ש… שאתם מתעקשים. מאה אחוז. נחזיק בחבילה עד שיואיל איזה כובס פסיכיאטרי לאשפז אותה. אני מקווה שהציניות שלי לא פוגעת בך, אין היא מכוונת אליך אישית. היא בוודאי כבר משומשת ומיותרת כנרקוזה שנתפוגגה.”

משכתי בכתפי, משתדל שיהיה פרצופי עמום ונטול-ארשת עד כמה שיכולתי. המילים המיותרות יהיו צורבות כאן שבעתיים. וכל העת היו המיטה הזוגית, תוכנה, נושמות על עורפי.

“דוקטור,” אמרתי בקול מדוד, אותו קול קצינים שסיגלתי לעצמי לאחר מאות תידרוכים, “אני בסך-הכול צופה. ההתרשמויות שלי שוות להתרשמויות שלך ובוודאי יתויקו באותו התיק. כל מה שאני מבקש ממך הוא הערכה של מצבה.” נשמתי מלוא אוויר ממוזג אל ריאותי. הוא היה יקר עכשיו, האוויר, לעומת הלהט המחכה לי בחוץ. “כל מה שאומר לך בסגנון של ‘אני מבין את הרגשתך’ וכולי, יהיה שקול למילים שאתה אולי משמיע למשפחות. בוא נחסוך את זה מאיתנו. כל מה שאני רוצה להבין הוא… מה קרה לה!”

“מה קרה לה?!” קולו עלה בשתיים-שלוש אוקטבות ונתערבב בזעמו הפנימי, הכבוש פניצילין, “שומדבר, המפקד, באמת פציעה-קלה, שטויות, חפיף. בסך-הכול עלה עליה איזה מכבש במשקל כמה טונות, עם להב בעל שמונה פינים חותכים, חתך, מחץ, מעך, קרע, הרס… ואני לא יודע עוד מה ה…”

קולו גווע, נחנק מפני הזעם המתוסכל של איש צודק וחסר-אונים, כורע מנטל עבודה נואשת.

פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה למסדרון, מותיר אותו עם ה“חבילה” ואלומת פנס-הקסם.

מקץ כמה שניות, שנראו ארוכות מאוד, כבה פס האור החיוור מתחת לדלת, ואז יצא. היה נדמה לי ששמעתי נהמה חלושה; שוב, אותו קול חיות באובדנן, אבל לא הייתי בטוח.

הוא ליווה אותי בשתיקה למעלית.

עתה ידעתי, מה שכירכש את בטני בנסיעה, ברכבת, הפך לנוכחות ודאית בקיבה. לפני שנסגרו הדלתות נתפסתי שוב בתפקידי.

“דוקטור… מתי אתה חושב ש… אוכל לדבר… איתה?”

הוא לא הביט בי כשענה:

“היא לא תדבר לעולם. הם חתכו את לשונה.”

המעלית ירדה מטה.


 

2    🔗

לא רציתי להתעורר. כשהטלפון המשיך לצלצל עדיין הייתי שרוע על בטני, יד אחת מתחת לכר, והדבר האחרון שרציתי לעשותו היה לענות לטלפון. אם טלי עוד היתה כאן היתה בוודאי מרימה את השפופרת לאחר שניים-שלושה צלצולים. היתה בה תמיד איזושהי דריכות שכזו; לא התפלאתי על כך. כולנו, בחוג המשפחתי הקטן, היינו אנשי-צבא לשעבר, וה“הרגל הבטחוני” אם תרצו, זרם אצלנו בדם. דמה של טלי היה רווי יותר משלי במין מרכזיה רב-קווית של הזעקות, החרדות ודומיהן. אביה, רל"ש באחד המטות, נפל באחת מהגזרות הנפולות של מלחמת אוקטובר 73', הידועה גם כמלחמת יום-הדין, יום-הכיפורים ועוד כמה שמות שאף פעם אינם מוצלחים. כמה דודנים, גיסים או חברים, עלו על “קו-הבשורה” בפערי זמן לאו-דווקא רחוקים; גורלה בארץ הזו ייעד אותה להפוך לאפרכסת דרוכה, מצב לא בלתי דומה לזה של מאות אלפי אזרחים אחרים, מסיבות אלה או אחרות.

עכשיו היה לה אח בלבנון, במערג' עיון, ידיד-עבר על העוואלי ושני גיסים בחזית הסורית.

מה היה מצב “מרכזת-הטלפונים” שלה אם לא היינו בלבנון? שאלה טלי.

אבל עכשיו, כשהליכי הגירושין הסתיימו, היתה טלי רחוקה מכאן, לא היה לי מושג היכן. אולי ישבה עם אמה, שהיתה כלבתא לא-קטנה, ספוגת איבה ועוינות כלפי עולם ומלואו (ותפוצה מירבית למדי ממאגרים אלה נועדה – אלי), בצהלה, או עם אחותה הקטנה, ילדה יפהפייה אבל מבולבלת לחלוטין, שניסתה ללמוד אמנות בירושלים. (פעם הביאה ציור של מיכלי להראות לי. נייר קטן ועליו שורה של מרובעים כחולים ואדומים; שומדבר לא קישר בין המשבצות האומללות, שנראו כצפות על פני המרחב זעיר-המידות שהכילן. בתחילה יצאתי ידי חובת הבעת-דעה באומרי שאין לי שומדבר, ז’ת אומרת – שום נקודות מפגש עם “אמנות מודרנית”; אחר-כך, ואולי בגלל סיבה אחרת, הטחתי בפניה הקטנות של טלי שזה קישקוש-בּלבּוּש וחבל על הכסף שמוציאים על ה“ילדה” בירושלים ש“בלאו-הכי חצי מהזמן ממוסטלת מכדי להחזיק מכחול.” היתה זו רשעות קטנה ועצבנית, לא בלתי אופיינית לחיי נישואין שהאמפר שלהם היה גבוה, גבוה מדי.)

אני לא זוכר אם נרדמתי או התעוררתי מחדש או שוב ניעורתי מצלצול הטלפון (שאסור היה לי לנתקו).

השעה היתה שתיים בצהריים והחום הנורא גרם לי שאחוש כאילו צפתי בבריכה קטנה של זיעה.

מה קרה לפני כן? איפה הייתי אמש? הצלצול הארוך והחד (שוב הסיט החתול הארור את חוגת הפעמון במכשיר…) לא הניח לי אפילו להתחיל בסיור אחר עקבותי האבודות בלילה הישראלי הלח.

סופסוף הרמתי את השפופרת וניסיתי להישמע מכובד.

“יוני? יוני! אתה שם?”

היה משהו מוכר ורחוק בקול בעת ובעונה אחת. ידעתי שהוא שייך לעברי, לאפיזודה ברורה למדי, אבל עברו בוודאי שנים רבות מאז שמעתי אותו. היה זה קול מבוגר, קשה, אבל מעורר אמון מיידי.

“יאנוש?” ניסיתי, “לא, לא… זה בוודאי אריכא, נכון?”

“שניהם בלבנון,” אמר הקול ביבושת. אחר צחק.

אז זיהיתי אותו.

היו מעט מאוד מצבי שמע ואי-שמע בחיי (רובם מאלה האחרונים בעטיו של בקבוק) בהם לא הייתי מזהה את קולו של דורון גרי. או בפשטות – גרי.

הוא אמר: “אתה חושב שאתה במצב לשיחה?”

“הו, גרי, גרי, גרי… אילו שיחות התחילו עכשיו? חימוש, פירוק-הגרעין, הרכבת הזרנוק, הפרדת האהבות… מה… מה בקנה?”

הוא שתק ארוכות, עד כדי מבוכה.

“אתה ממונע? יש לך עדיין אותה חיפושית קטנה? או שאתה רוצה שאשלח מישהו לאסוף אותך?”

“אני לא חושב שאני רוצה שמישהו יאסוף אותי, גרי…”

“מורדוך לא צילצל אליך?”

“מה עניינו של מורדוך לכאן?”

שוב שתק גרי והפעם היתה האסוציאציה מיידית, גמורה. ראיתי את פניו הארוכות, החרושות, שזופות נוראות, העיניים הקטנות והחריפות והפה שהיו בו קווים של עוצמה וגם אכזריות, ביחד. אותם רגעים ושעות וימים ושבועות שצפיתי בפנים אלה בחמ"ל אחד, במלחמה אחת, רחוקה מאוד עכשיו, הם משהו שלא נפרדים ממנו לעולם. משהו שהולך איתך, בסמוי, לכל מקום.

עכשיו הבנתי את ההקשר ואיכשהו זה הרגיז אותי יותר. הייתי בוודאי מריר כשאמרתי: “לא. מורדוך לא צילצל, או שהיתה בעיה ב… קו. על כל פנים, אני בחופשה השנתית שלי, אם יש דבר כזה, במקרה ולא עידכנו אותך.”

“שמיר אמר לי שהיו… בעיות…”

גרי היה פותר-בעיות מלידה. כן, יש אנשים כאלה. לא ידעתי על-חשבון מה זה היה אצלו; קשה היה להכיר את גרי מקרוב (אני מסופק אם מישהו, וזה כולל את אווה, אשתו, הצליח בכך). אפילו לצליל המלה הזו, “בעיות”, עכשיו, בטלפון, היה גוון של משימה. משהו שצריך לעשות – ולגמור. רצוי – בהצלחה.

ידעתי שאם גרי ‘על הקו’, צריכה להיות סיבה טובה לכך, והתפללתי שלסיבה הזו לא קוראים שוב – “מלחמה”.

אבל כן. היתה זו מלחמה. רק מסוג שונה לחלוטין.


הפולקסווגן הלבן, הדהוי (למרות שלוש צביעות מחדש), הסיע אותי לכתובת שנתן לי גרי בטלפון. היה זה משרד ייבוא כלשהו, “מידייה גלוב בע”מ" בפאתי רחוב בוגרשוב בתל-אביב, היכן ש“העם” גילה ב“מפגיע”, מחדש, שיש עוד חוף בתל-אביב. תל-אביב היתה בעונה זו כמו מטרונית שהושבו לה עלומיה. בכל סופשבוע חגגו מחדש, בניצוחו של ראש-עיר חינני ומקצוען, את חגיגות “75 שנים להיווסדה”.

היה משהו באוויר המאומץ, המיוזע, של תל-אביב (אליה עברתי רק לאחרונה) שכאילו אילץ אותך להשתתף. משהו שלא חשתי במקומות אחרים. אפילו השמחות היו, ברובן המכריע, שמחות “מאורגנות”, על טהרת אותו מדע חובק-עולם: יחסי-ציבור, תמיד היה במה לקנח. המטרונית המכובדת, קשישה עתירת-איברים, העלתה צבע ורֶמוֹנְט כאילו גילתה פעם נוספת (אחרונה?), שיש משהו כמו… סקס.

מורדוך, “המקשר”, היה מסמן בעבורי את מצעד הבשרים החשופים, כולם שזופים, ממורקים (“חוטי-תפירה, יוני! חוטי-תפירה… וזה הכול!”), היה ריח כמו-תמידי של מנגָלים, עמוסי שיפודי-בשר לעייפה, רעש קשה מנשוא של מוזיקה “עכשווית” – בווקמנים, טייפקסטס, טרנזיסטורים ורדיו-ענק; ואיכשהו עוד הצליחו לכנות את הנפוליטניות הטופחת הזו, הים-תיכונית כל-כך, בכינויים הממשלתיים: “מיתון”, “קיפאון”.

נראה היה כאילו אולצה גם האינפלציה (1400%) להיהפך ל… חג.

הבניין בו שכנו משרדי “מידייה גלוב” ניצב בפינת בן-יהודה–בוגרשוב, בחזיתו בוטיק עם היצע מוגבל למדי, וכדי להגיע אליו היה עליך להיכנס לחצר-קטנה, בה עבד סנדלר קשיש, עם פרצוף שראה כבר הכול, ולעלות בגרם מדרגות קטן, שהוביל לקומה שנייה ולשלט בודד, מצויר במקצוענות של מבצעי-שילוט: “מידייהגלוב”. ריח כבד של חומרי-חיטוי עמד באוויר. ובכן, כאן עוד האמינו ברחיצה, בניקיון.

בשניות בהן עלתה ידי לנקוש על דלת המשרד, הרהרתי באופיו של המשרד בעל השם המרהיב. ממש בלתי-אפשרי היה לקשר עיסוק “מידייה”, כלשהו, עם האיש שעתיד אני לפגוש בעוד מספר שניות.

תהיתי לאיזו “זרוע” משתייך גרי עתה. הכיסוי, ככלות הכול, לא רימז דבר; דווקא מטבע חבוטה זו – “ייבוא” – הצביעה על איזו גישה רעננה, לאו-דווקא בלתי ממוסדת.

גרי עצמו פתח לי את הדלת.

הופתעתי לראות עד כמה נשתנה. עדיין היה גבוה, מחזיק עצמו באותה זקיפות האופיינית לבני מינו, לא היו קילוגרמים מיותרים בגוף המוצק, הנחוש, אבל הפנים לא עמדו במערכה שלעולם מפסידים בה – המערכה נגד הזמן. שׁערו, שבפעם האחרונה היה עוד שחור ברובו, היה עתה לבן לחלוטין, לבן דהוי כזה, דליל, חושף גולגולת מתקרחת, שפתיו רפו, אף שנשתייר בהן הקו הקשה, האכזרי; עורו שלא היה שזוף ממנו בפיקוד דאז – עור של ימאי – היה עכשיו מוכה חולי, כאילו פשתה בו איזו מחלת-עור עלומה.

אף שאיבדו הרבה מחיוניותן, מקשיחותן הטבעית, שמרו פניו על הדרת-כבוד של מפקד אמיתי. מהסוג שכה קשה למצוא. והעיניים, העיניים נותרו אותו הדבר. וזה היה טוב.

הוא לחץ את ידי קצרות, אבל רק עיניו חייכו.

“שב,” אמר, לאחר שסגרתי את הדלת מאחורי גבי.

לבדנו היינו בחדר הקטן, שהיה ריק כולו להוציא מכתבתו הקטנה של גרי. הקירות העירומים, הריקנות המחפירה, אפורה כשק, של המקום היתה מדכאת באורח שגרתי שכזה, שלמצפים לפגוש בה, שוב אין בה כדי לדכדך, רק להשמים. הוא התיישב מעבר לשולחנו עליו היה מונח אחד מאותם יצורים שנועדו לנוע תדיר במסלולי חיי – תיק. אחד מאותם תיקי-מדור, מאלה שאין תיקייה, משרד, קצין או נער-שליח שאינם נוטלים אותם, או דומיהם שאין קץ להם בשלב זה או אחר של חייהם, של עבודתם.

“אני אגש ישר לעניין בלי סיבובים. רציתי שתקבל את הפרטים מפי טרם יושלם הסיפוח. אל תעקם את הפנים, חבר, זה לא הולם אותן. זו היתה בקשה מפורשת שלי מן ה… ממונים עליך. אתה יכול לקרוא לזה “סודיות”, אם אתה רוצה. מתי היית לאחרונה בלבנון, יוני?”

“לא הייתי.”

לרגע התחלף האור בפנסיו. האם הופתע? השאלה כאילו תבעה התייחסות עצמית. “אף פעם? אוקיי. אז יהיה לך בזה מן החידוש. יש כאלה שאוהבים גם את הטיול הזה. כן, אפילו אותו. בין האחריוּיוֹת האחרונות שלי יש גם את העניין הזה… (הוא נגע ביד כמו סולדת בתיק הבודד, על השולחן) זו לא הגיזרה שלי וכל הסיפור כולו… ובכן, מוטב היה לנו אם לא היינו נכנסים לזה.”

“אתה מתכוון ללבנון? לבּיֵרוּת או ל…”

“הייתי צריך לזכור שיש לך דעות פוליטיות. חשבתי שנפטרת מהן מזמן. כמה מיותר, בעבודה כמו שלנו. אתה לא חושב?”

“לא. אני חושב שלא.”

“יהי כך. הדבר האחרון שלמענו גררתי אותך לכאן הוא ויכוחי קילומטרז'.”

“אבל אתה תאשר את תוספת הדלק…”

“מבריק, יוני, מבריק, בדיוק מה שהייתי מצפה מחוקר שלי לשעבר.” לפתע נמזגה קרירות קשה לטון דיבורו.

“האם אני מזהה איזו סרבנות מצידך לעבוד שם, בלבנון?”

“לא מאלה שהולכים בעדן לקלבּוּש.”

“יפה. שוב לא נרצה להזכיר זאת, נכון? אני לא אכנס לפרטים – תוכל לקרוא את הכול בתיק. אני מודה שהוא נראה לי תפור-משהו, אבל מה כבר אפשר לצפות מאנשי הקמצ”ר. אני חייב להדגיש שלחקירה הזו יש סיווג ח.ב. – חסוי ביותר – זה גם מה שהולם את תוכנה, לא רק את המשמעויות וההקשרים. אם תסתבך – תוכל תמיד לבקש עזרה. ואתה יודע שהיא תבוא."

“אני יודע. אבל זו לא השאלה.”

שאט-הנפש שלו, כלפי עמדתי (התנהגות בלתי-הולמת של חוקר ותיק?), כלפי התיק, או כלפי משהו כללי יותר, הוסוותה בהצלחה בפניו, בכל גופו, אבל לא בפיו. ידעתי לאן להסתכן. הקו נהיה צר יותר, כמעט-אלים.

“אם כן – מה השאלה?”

בלעתי את רוקי. בחודשים הקרובים עתיד הייתי ללגום ממנו שוב ושוב.

“אני אנסח את זה בצורה כזאת – העזרה תגיע, לחלץ אותי – בדיוק בזמן, אף לא רגע לפני כן, וזה בסדר גמור מצידי. אין-בעיות. אבל מה אם החומר… ואפשר כבר להריח את זה, מה?… יהיה צורך בעזרה מסוג מאוד מסוים?”

גרי העדיף לקצוץ כבר בשלב הזה.

“לא יהיה שום שלב מסוים. אנחנו חותמים את התיק כבר כעת. עוד לפני שנפתח. אני מתכוון באופן הרשמי. מותר לי לציין שזו פקודה ישירה מהמטכ”ל, ושועל מהסוג שלך יכול להבין מאיפה זה נחת עליהם. כך או כך, אין לך כאן עניין עם תוצאות שצריך להשיגן. לבד מתוצאות התחקיר שלך, כמובן."

“אם כן, זה בעצם, פנימי?”

בדומייה שנשׁתררה ברגע הבא, בינינו, אפשר היה לשמוע את הזבוב הנחבט מצידו האחר של החלון. עכשיו הבחנתי שיש חלון בחדר. אחד, פשוט, ריבוע של אור. הבטתי לשם, אבל לא ראיתי דבר.

“כן,” אמר גרי בקול מורם משהו, “פנימי בהחלט.”

“אני מבין.”

הוא התרומם, מושיט לי את התיק. תחבתי אותו מתחת לבית שחיי, כמו תלמיד מדופלם.

הוא עשה תנועה כאילו מבקש היה לקום, ללוותני אל הדלת, אבל איש מאיתנו לא זז. כאילו היה חסר דבר-מה.

“לציניקן יש תמיד את קווי-הנסיגה שלו, יוני. לנו – אין. כל מה שאני רוצה – זה לסגור את מעגל האחריות. אני לא רוצה שמישהו יתחמק. אבל גם איני רוצה שיתפוצץ לנו בפרצוף עוד איזה משפט ציבורי או דיון של הטיפשים הארורים האלה, בכנסת.” הוא נאנח, ונראה לפתע זקן. “היו לנו די והותר ועדות-חקירה. לאחרונה.”

“סַבְּרָה ושַתִילָה, ארלוזורוב, מי ירה במנחם בגין…”

הוא אפילו לא נזף בי. עתה היה מעבר לכל זה.

“תמיד היה בך החוש לבידור. לקחנו את זה בחשבון. זוהי צורה, שכיחה למדי, של מערכי-ההגנה שלך. הלוואי ולא הייתי צריך לגייס אותך. האמן לי. מה שתפגוש הוא רק צד אחד של הבעיה. ועליך לא לשכוח את זה. אפילו לרגע. אחרי המשפט, גביית העדויות, מתן פסקי-הדין, נחזור כולנו לאפרוריות היותר מועילה שלנו.”

“שלנו, גרי?”

הוא היפנה ראשו אל החלון.

“כן, יוני. שלנו. של כולנו.”

הזבוב נעלם.


 

3    🔗

הוא היה בחור נמוך, כמעט גוץ, מהסוג האתלטי, שרירני, מוצק; מהדורה ישראלית של דַסטִין הוֹפמָן. בניגוד לגוצים אתלטיים חסונים, שכל חייהם עברו עליהם בניסיון החיפוי-פיצוי על התייחסות קמצנית מדי של הבורא, היו לאַבְרִי הנדלסמן פנים של אינטלקטואל. המצח לא היה גבוה אבל נראה כזה מחמת ההתקרחות המהירה שהתפשטה מן המצח והלאה. קרקפתו נראתה כשל פּלֵייבּוֹי ניו-יורקי מזדקן, משהו מן הסוג הרומאי, דליל, מודבק, מסורק לפנים. איכשהו הלמה אותו קרחתו המוקדמת, משתלבת להפליא עם חזות הספורט-אינטלקט שלו. בדור של תערובות משונות, בארץ שכל-כולה קיבוץ-גלויות, יכול היה הנדלסמן להיות גם זה וגם זה – הוא היה שחקן-ספסל, חמישייה-שנייה, בהפועל רמת-גן, ומרצה לקומוניקציה באוניברסיטת תל-אביב.

שמעתי שהיה שחקן כדורסל מעולה. פעילויות רבות מדי, יתר-גיוון, הן שפיזרו אותו בכמה תחומים בעת ובעונה אחת, מונעות ממנו להגיע (אם רצה בכך, בכלל) לרמה הבינלאומית. באשר לאיכויותיו כמרצה, כאן שמעתי כמה וכמה דעות. לא היה בכך כדי להפתיע, אפילו פליט-משכבר כמוני שנטש את ספסלי לימודיו החפוזים, האזוטריים, לפני יובלות; גם האקדמיה יכולה בנקל להיראות כמגרש-משחקים מקומי, עם כמיהות אולימפיות, כדורים זוכים וכדורים שגויים, וכל השרירנות התככנית המלווה משחק גדול זה. הסיבה שהסיעה אותי לפגישה (שנקבעה מראש) עם הנדלסמן היתה היותו מה שמכונה “עד-מפתח” בתיק הפרשייה שהוטלה עלי. בדרך מחיפה לרמת-גן שבתי ועילעלתי בתריסר דפי עדותו (שנגבו על-ידי חוקרי משטרה-צבאית שבאתר האירוע) וגיליתי כי מה שסיקרן אותי ביחס לבחור, לעדותו, היה דווקא מה שלא סיפר; הדברים שהיו, לכאורה, חסרים בדבר-העדות.

והיה בזה משהו מוזר. היה זה הנדלסמן שהתחיל את כל העסק הארור. אלמלא הוא ספק אם היתה נפתחת חקירה כשלי והפרשייה – חמורה ככל שתהיה – היתה נסגרת ברמה היחידתית, הפנים-צה"לית.

אברי הנדלסמן, חייל מיל. באחת היחידות בצידון, הגיש תלונה. כמה שוטרים בכירים במרחב האחראי ליחידתו טיפלו בתלונה, מלכתחילה, בדרך המחקנית הרגילה. נסיונם לבלום, לטשטש, להקל ראש (באירוע חמור שמן הבחינה הצבאית אכן, יש להודות, היו לו השלכות “אנושיות” בלבד), רק החמיר את מה שהיה כבר חמור בלאו-הכי. כדור-השלג תפח והשמין, מתגלגל במדרון ארוך-ארוך בו גנחה האחריות בפיתולי ההתחמקות הבלתי-נדלים שלה.

השורה בעמוד 9, מובלעת לחלוטין בעדותו – ובשלב זה לא ידעתי עד כמה היתה זו יוזמת הנדלסמן או כוונה-מלכתחילה של רושם העדות, החוקר הגובה – היא שסיקרנה וריתקה את ציר-החיפוש שלי.

“גם רשמתי את הדברים ביומן אישי”. (“עדות אברי הנדלסמן”/עמוד 9, שורה 22). שש מילים. זה הכול. החוקר (אפשר שהיה רשם בלבד) התעלם לחלוטין מתימוכין זה, עטו הגסה אצה-רצה לרשום עוד מילים: סובייקטיביות, תיאור-כללי, עם ירידה מאוד בלתי מחייבת לאי-אילו פרטי-פרטים. אבל גם הנדלסמן בחר לרפרף בנקודה זו. מאדם מסוגו ניתן לצפות לאיכות מודעוּת סבירה ולכן היה ברור לי לחלוטין כי לא היה כאן שום “סליפ”; אולי רק “סליפ” מאלה המכונים “פרוידייאניים”.

היו כמה וכמה אפשרויות: או שהנדלסמן שתל כאן רמז, בתקווה לעתיד חקירתי טוב יותר; או שהוא ביכר, מסיבות אישיות, להבליע נתון, נתון חשוב אולי; או שביקש לתעד זווית-התייחסות לשימושו הפרטי, וכמובן היו עוד כמה “אויים” שבאו בחשבון. כמו ה“או” הזה: – או שמישהו – לאו-דווקא הרשם – העדיף שכך יבוטאו, בצמצום יתר, דברים מסוימים בגוף העדות; או – גוף האירוע.

אברי הנדלסמן העדיף להיפגש עימי בבית-קפה. בטלפון הוא היה חשדני אבל אוהד. ניכר בו שקיבל בשביעות-רצון את העובדה שמישהו החל להתייחס לניצוץ שהצית. בהכירי (שעתיים במחלקת ה’מידע' + קטעי עיתונות) את הרקורד הציבורי שלו – הוא היה פעיל מוביל באחת מרשימות השמאל הקטנות – יכולתי להעריך, לשקלל, את העובדה שאיש כמותו לא בחר באפשרות הנוחה, בקיצור-הדרך, של פיצוץ הפרשה בעיתונות, בזירה הציבורית המעופשת, הרגישה לכל דקירה מהסוג הזה – כרגישותו של הנרקומן לזריקה.

הוא הציע ארבעה שמות של בתי-קפה מוכרים בתחומה של תל-אביב (כולם מוכרים לו, ללא-ספק), ואני בחרתי להסכים לשם האחרון שבהם – מקום חדש, שנפתח לאחרונה, על הטיילת, מבלי שהיה סיפק בידה של קבוצה כלשהי להשתלט על שולחנותיו (ומלצריותיו), אגב קיבוע מגמות אופי מסוימות.

גם בשעת הערב המוקדמת בה התיישבנו ליד הים היה השרב קשה מנשוא. הנדלסמן בא בחולצת טי כחולה, מבליטה היטב את מבנה פלג גופו העליון, ובמכנסיים רחבים מהסוג שכה נוח לכנותם “זרוקים”. עדשות משקפי הג’ון לנון שלו נראו זקוקות למירוק וצחצוח בדחיפות. אבל הסתבר שראייתו היתה חריפה וברורה, הוא מיעט להחמיץ משהו בשדה הראייה שלו.

הזמנו קפה קר ועוגות מוקה (הנדלסמן המליץ על ה“אֶקְלֵייר שלהם”, וכך הבנתי שכבר תפס בקיאות גם כאן) ועד שהמלצרית התמהמהה כדרכה להגיש – סקרנו זה את זה כשני פרים צעירים באחו משותף.

“אמרת שאתה מאמ”ן או משהו כזה?"

“לא אמרתי. אתה אמרת.”

הוא נעץ בי מבט חד, דרוך. כן, הוא הכיר את המשחק הזה, זה בטוח.

“מטעם מי אתה חוקר, אם כן?”

“בוא נאמר שזו אחת מזרועות הביטחון. בחור פיקח כמוך מכיר הרי את כל הזָ’רגוֹנִים, לא-כן, הנדלסמן? יכולנו – יכולתי – לזַמֵן אותך באיזה אופן רשמי אבל זה היה גורם לחשדנותך הטבעית, המוצדקת בוודאי, להתקפל עוד יותר. אני רוצה שתאמין לי. זה יעזור.”

“תן לי סיבה טובה להאמין לך. למה שאעשה את זה?”

“מה שאתה אומר בעצם, כרגע, הוא – מי ערב לי שאינך מאותם שב”כניקים אלימים או שוטרים שהם בני-דודיו הרבים של מפכ“ל חובב שתיקות. אני לא קורא מחשבות, הנדלסמן. בכלל, תמצא שאני בחור חסר-יומרות באופן משווע. אבל אני יודע לקרוא בין השורות. זה מה שאתם, באוניברסיטה, מכנים בוודאי – ה’תת-טקסט'. כן, אתה יכול לזהות בדברי שרידים ללימודי דרמה בתר”פפו."

הוא חייך. הקרח לא נשבר עדיין. אבל הוא שיגר דולפין-חיוך שובה לב. שיערתי לעצמי, באותו רגע של חיוך, שיש לכדורסל השכלתני הזה הצלחה לא נורמלית אצל הנשים.

המלצרית הגיעה עם המגש, שבקושי הסתיר חזה צעיר, נדיב, נישא באון. היה לה חיוך בתולי מזמין, אותו קוקטייל-נעורים שגברים מזדקנים (ראיתי עצמי שייך לקטיגוריה זו) מתקשים לעמוד בפניו. בין שאר קשיים. הנדלסמן אמר לה, כאילו היו באותה כיתה, “חן-חן, לוסי.”

והיא קרנה, מסתובבת על רגליה כפאבלובה-של-המלצרים, והלכה משם כמי שעשתה את ה“יומית” שלה.

אמרתי: “היא באמת לוסי או שזה שם-במה?”

הנדלסמן צחק. עכשיו ידעתי שנתרצה. שחצינו את הקו הראשון, הקשוי, של החשד. "לגבי חוקר בטחוני, שוחר האפור, אתה מגלה בקיאות מפליאה ב… תיאטרון. מה בדיוק למדת? בימוי? משחק? תאורה? תפאורה? אני בטוח שזה היה – לא אל תגיד לי! – איפור. צדקתי?

“דרך-אגב, היא באמת לוסי. והיא לא לומדת שום אמנות או מהפכה בערבים. אתה יכול לראות אותה כנציג של מיעוט מצומצם ביותר שמצא את שליחותו.”

“בנשיאת מגשים עם גלידות וקצפת?”

“או בלינצ’ס. אתה יכול לבדוק, אם מתחשק לך.”

הוא ביטא את המלה הלפני-אחרונה, כאילו מדובר היה בחשקים נוספים. טוב, אמרתי לעצמי, טוב-מאוד, הנדלסמן. טניס הוא באמת הספורט הלבן. רק שלא היה לי זמן להחזיר כדורים. החלטתי להסתער.

“שמע, הנדלסמן, יכולנו לבלות פה ערב משגע, אין-ספק, בשיחה על ברכט, ארטו, צ’כוב, פירנדלו ושליחותן של צעירות הלילה התל-אביבי. לא זו מטרת פגישתנו, נכון? אם לא היה העניין רציני, כפי שאתה מיטיב להבין ממני בשלב זה, הייתי מסתפק ברצון במוקה וקפה. זו הסיבה גם שאני מוותר על שלבי החימום והרוטינה ועורך קפנדריה ללב-הדברים. אני אשאל, בהמשך, גם שאלות השוואתיות לעדות שלך – או שמא נקרא לזה הדין-וחשבון שלך – אבל מה שבאמת מטריד אותי הוא העובדה שהעלמת חומר.”

באותו רגע לחץ מישהו מאחור, בדלפק השירות, על כפתור מוזיקלי כלשהו והחלל נמלא בצלילים מתקתקים עד בחילה של פסאודו-לטיני אחד, אלילם התורן של מצעדי-הפזמונים. הקול אינפף, “חבקני, חבק אותי חזק”, והליווי נשמע דווקא ברזיליאני אותנטי; קשה היה לי שלא להרהר במלצרית הקטנה שמצאה את עצמה. הנדלסמן לגם באיטיות, בתנוחה מעוצבת להפליא, את הקפה שלו, פוזל אל העוגה השחמחמה הקורצת. באם פגעתי, הרגזתי, דחיתי או משהו בדומה לזה, הוא לא גילה זאת. כשדיבר היה קולו שקט וערב, מפתיע על הרקע הטיילתי המתמוגג, והפן האחר של אישיותו הרשים בצלילות וברצינות של הקול:

“אתה מבין, זו היתה הפעם החמישית שלי בלבנון. חמש פעמים שבכל אחת מהן התקשיתי להאמין למראה עיני. חשוב לי להדגיש שאפילו פעם אחת מסריחה לא התלבטתי בעניין של – ללכת לשם. אני מתכוון, כרב”ט מיל, כאיש מילואים מגויס כחוק, בתוקף צו. חברים רבים שלי, מכל מיני מחנות וקמפוסים, חברו בדרך שהיא בוודאי הקשה יותר – הם הורידו את הנעליים הגבוהות. אחדים מהם כבר שוחררו, אבל הרוב – וזה כולל כמה אזרחים יוצאים מן הכלל – באים ויוצאים מן הכלא הצבאי, כאילו קיבלו חופשת-מולדת. הם נכלאים כל פעם מחדש, בשיפוט צבאי, ל35- עד 70 יום, וחוזר חלילה. לצבא אין ברירה. אולי גם למדינה."

“אברי,” אמרתי בשקט, בוחר במתכוון בשמו הפרטי, “אני מכיר את הקטע הזה.”

הוא אפילו לא נפנה לעברי. ראשו היה עתה מופנה לים. הים, שהיה עתה גוש כהה, לוחש, עמום לגמרי.

“תן לי לדבר. אל תדאג, לא אגרור אותך לוויכוחים פוליטיים. יש לי מספיק מאלה בסניף, באוניברסיטה, וגם בצבא. דרך-אגב, תתפלא לשמוע כמה רבים מעמיתיך יכולים לגלות רגישות. אבל זה לא קשור, מה שאני מנסה להסביר לך, קרא לזה ה’אמינות' שלי, כמו שאתה רצית שאאמין לך, שאשתכנע שתעשה חקירה לעומק, עד הסוף, אם יש בכלל דבר כזה כמו ה’סוף'.”

שוב לא נכנסתי לדבריו. ישבתי בשקט, מניח לו לפרוק את ליבו. והיה לו ממה.

"אם יש משהו שיצא לי מכל החורים – זה הוויכוח הפוליטי הזה; כן היו צריכים לחדור, לא צריכים לחדור, 45 קילומטר או 95 קילומטר כאילו שזו הנקודה. הכול הסתבך. כמו שחיין בתוך מערבולת, כמה שיוציא את הראש, יכה בידיים, ברגליים, זה רק מושך ומטביע לעומק, ללב-המערבולת.

"אני יודע שב… פיקוד, ברשות, כלומר אצל אלה ששלחו אותך, חושבים שאני מנסה לעשות כאן איזה תבשיל. אני לא מאשים אותם. זה קל מאוד להניח את ההנחה ההגיונית הראשונית. הרבה יוצאים ידי חובה כבר בשלב הזה של ההיגיון. כאילו כל מה שמעניין את הברווז זה לקפוץ למים. כמו שאמרתי, אני בחרתי בדרך היחידה שנראתה לי כמוצא מהלבטים הלבירניטיים של הליברל – שהוא בעצם בן תחפושותיו הרבות של ההומניסט – בחרתי בדרך הדמוקרטית, זו היתה הדרך היחידה. וזו גם נשארה הדרך היחידה, בשבילי. אם הייתי פועל כמו ששוטרים וחיילים – וכמה עשרות פוליטיקאים, אין-ספק, חושבים שאנשים כמוני פועלים – ברור שהייתי עושה מהסיפור הזה פצצה והולך לפוצץ אותה בכיכר הכי סואנת.

“יש לי חברים בלבנון, וקצת משפחה. ויש לי את האחריות שלי לתעודה הכחולה, המסכנה, המרופטת, שאני מחזיק בארנק ועליה כתוב: ‘תעודת זהות – אזרחות ישראלית’. יש לי הרבה-הרבה בעיות עם התעודה הזו, בזמן האחרון. לפעמים היא נראית כאילו כבר אינה שייכת לי. אלא שייכת למישהו אחר.”

“מישהו מהמחנה הלאומי?”

“אני מקווה שאתה לא ציני. לא ממש מקווה – אלא מעדיף להאמין שעוד נשאר באנשים כמוך איזה קורט של אמונה. כי אחרת לא היית מבטא את המינוח הדפוק הזה בשאננות עילאית כזו. כאילו עדיין למדת תיאטרון באיזו פקולטה למתקני-עולם. זו הצרה הצרורה, באמת. מה שהמקום החולה, המטורף ההוא, עשה לנו, לכולנו בארץ הקטנה הזו. ואת זה ניסיתי לזכור כל הזמן – במאבק שבין האיש-הפוליטי שבי, לבין הבנאדם שבי – כשהעדפתי להעביר את הנושא ב… בצינורות המקובלים.”

אני לא יודע איך, לא יודע מה, אבל פתאום הוא נראה מיואש כל-כך, אבוד, תלוש מבית-הקפה שעל הים, מנוכר לכל דבר. האם היתה זו תוצאה ישירה של הסבל? באותו רגע ידעתי כי שוב לא אוכל להתייחס לאברי הנדלסמן בתוויות המוכרות – “כדורסלן”, “מרצה לתקשורת”, “תנועת-המחאה” וכו' – האיש שישב למולי התנהג כקורבן אחראי של אסון, המנסה להציל את… את מה?

את מה שנותר.

סופסוף החלה רוח-ים מנשבת ממערב, אבל גם היא היתה חמה. לוסי עברה בכוונה מרובה ליד שולחננו, נושאת אחד ממגשיה, אבל הפעם לא היה מי שיבחין בה.

אולי צריך הייתי לשתוק (החוקר שבי?) אבל שמעתי עצמי אומר:

“האם זה בלתי אפשר שהם יהיו… אחד?”

אז חזר. בא אל פני, מתקרב אל השולחן, חרד מתגובותי האפשריות, אישי-ישיר באופן כמעט מביך. חיפשתי את חפיסת הטיים. היא נשארה באוטו.

הוא אמר:

“למה אתה מתכוון, לכל הרוחות?”

“לאיש הפוליטי ול… לבנאדם שבך… אתה חושב שזו תחילתה של שסעת?”

הוא גיחך ביבושת, מכנס את עצמו.

“ד”ר קמין, מומחה לסכיזופרניה. לבסוף יסתבר שלמדת רפואה. או משפטים. שניהם הרי בתי-דין."

“הכול זה… בית-דין, חבר. אם עוד לא תפשת את זה. אבל צר לי לאכזב אותך – אני בקושי השלמתי תיכון. חטפתי פה ושם קורסים, מסלולי-ערב, חופשי-חופשי. כמו שחוטפים מתאבנים במסעדות. אבל אני יודע מספיק כדי לראות שהפעם החמישית… שלבנון עשתה ממך איש אחר.”

“אני ל’יודע.”

הוא השתעשע בכפית שנועדה לאֶקלֵייר המתקתק שלו. איכשהו עבר החשק לאכול – לשנינו. אחר עלו עיניו, גדולות במפגיע מבעד לעדשות המזוהמות-משהו של משקפיו, והוא בחן אותי כמי שתוהה על שכן חדש, משתכן זה-עתה. הוא לא דיבר כמה דקות ארוכות.

“המשך,” אמרתי, “בקצב שלך. אני רוצה לשמוע.”

לפתע חזר הייאוש, כמו החמסין בקיץ, באין-מפלט.

“מה זה משנה? קראת את העדות שלי. ערוכה ומעובדת באדיבות כוחותינו. אין לי מה להוסיף.”

“ספר לי בכל-זאת.”

ואז זה בא. יוצא החוצה.

“אתה אף פעם בחיים שלך לא ראית דבר כזה. אני בטוח שאפילו אלף נסיונות ‘דיבוב’, כמו שאתם קוראים לזה, ברצועה, בגליל – ואני יודע על מה אני מדבר – לא היו מכינים אותך לחוויה הזו. בכל פעם שהייתי חוזר משם, כבר רזה יותר, שוקל כל פעם קצת פחות, חשבתי שראיתי את כל החרא שיש לראות. זה אפף אותי, אתה מבין… אבל… לא… לא את זה…”

שתי ידי הכדורסלן שלו נלפתו בקצות השולחן. היה מאמץ עצום בצוואר, בלסתות, שכמו נחשקו לפנים, במהופך. ראיתי איך הוא מחוויר, מאדים ומוריק חליפות, כאילו טוגן במכשיר-עינויים פנימי, נורא.

"הם איבדו כל צלם אנוש, קמין. או השד יודע מה שמך האמיתי. הם הפכו ל – חיות. פשוט, חיות.

היא… היא ניסתה להיאבק… לברוח… היא התחננה על נפשה… כבר היה אבוד לה… הכול היה מאוחר מדי… ניסיתי להתערב… זרקתי את הפחד לעזאזל וזינקתי… הם היכו בי ברובים שלהם, כאילו הייתי… האויב… היא… זה… הם פש… אני לא יכו…"

קולו נחנק.

“אברי,” אמרתי בשקט, “היומן. אני רוצה את היומן.”


 

4    🔗

להנדלסמן היה כתב-יד נקי, צפוף, לא קשה היה לקרוא בו, מה שנקרא בז’רגון שלנו – “קל-פיענוח”. אחד מאותם אשפי סופהשבוע, הגרפולוגים, היה בוודאי מתייחס לעיצוב האותיות הנוטה-למעלה שמאלה, כמו גם לנמרצות-יתר בקצב הכתיבה וכיסוי העמוד. הפסיכולוגיה של הכותב, ה“מפה” שלו, היתה בעלת חשיבות זוטרה במקרה זה. חשובה היתה ה“מפה” עליה כתב. סיפורה הנגול.

היתה זו מחברת תלמידים בת כשמונים עמוד, שנקנתה בוודאי באיזו חנות-מכולת נדיבת-אשראי, לפני כמה שנים טובות. (מה שהעיד, אולי, על הרגלי-משמרת של הכותב, או על מצבו הכספי.) שומדבר לא היה כתוב על הכריכה או על העמוד הראשון, החלק. יחד-עם-זאת ניכרה בדרך הכתיבה, באופייה, שיטתיות מסוימת שננקטה על-ידי הכותב, כי הוא היה מורגל בכזאת. אפשר וניהל יומן בעבר, אפשר והיה זה ביטוי לצד המלומד שבאופיו, שיטתו של משכיל המורגל בהכנת עבודות-כתיבה. רק כשלושים עמודים (מהדף הרביעי והלאה) היו כתובים. כך שמרביתה של המחברת (“יומן הנדלסמן”) שאחזתי בידי, היה למעשה, ריק. אבל די היה באותם שלושים עמודים. הו כן, היה בהם די והותר.


במשך לילה שלם ישבתי וקראתי את ה“יומן” – כארבעה-עשר פעמים, מחפש, בולש, משחק-עם-עצמי ו“איתו”. הכנתי לי שתי מחברות דומות. באחת מהן רשמתי לעצמי כל מיני נקודות, ציונים, רשמים טכניים ספונטניים; ובאחרת – במשך בוקר ארוך (כשש שעות) – העתקתי בדי-עמל, בקפידה, גם בעייפות גוברת והולכת, את יומנו של הנדלסמן מאלף ועד תו. כל-כולו. את מחברתו שלו השבתי לבעליה כבר למחרת, עם שליח. במחברתי העתקתי את הדברים, לאו-דווקא לפי איזה סדר-התרחשות או כרונולוגיה כלשהי – אלא “ערכתי” וקיבצתי את מה שנראה לי כ“מייצג”: הסביבה, התנאים, הנתונים השונים, התגבשות הגל, המגמות, הפיצוץ – ותוצאותיו.

מבלי להתייחס, באיזו דרך ביקורתית, לכתיבתו של הנדלסמן – יכולתי רק לציין כי לא הייתי רוצה להיות הנתבע-הנאשם במשפט בו אברי הנדלסמן היה עד-ראייה.


יומן של צידון יולי-אוגוסט    🔗

“…אני, אברי הנדלסמן, רב-טוראים מיל, בגדוד ה7-, חי”ר, מסופח ל…, בגזרת ‘מרחב צידון’, הנמצא באחריות פיקודית של אלוף…, רושם כאן את הדברים הבאים כעדות-ראייה לתקרית חמורה ביותר, לפשע מתועב, בו חזיתי ביום ה23- ליולי, 1983, במחנה-המעבר המכונה ‘דיגלון’, בפאתי-העיר-צידון. … מטרת הדברים הרשומים היא לתעד, להעיד, על מה שנראה לעד זה, חייל-מילואים ואזרח מדינת ישראל, כמעשה מתועב, נפשע, הראוי להישפט ולהיענש בכל חומרת-הדין. אין לי כל כוונות אחרות בעשיית מסמך זה – להוציא את התצהיר האמור: לגרום לאשמים לשלם את מלוא המחיר. כמובן, יש במעשה זה להשליך ולעורר, על מצבם של כוחות חיל-מצב, בזמן של כיבוש, ולעניות דעתו של כותב שורות אלה – יש בכך כדי להדליק ‘נורות-אדומות’ במערכת הצבאית והאזרחית כולה. בסוף ה’יומן‘, כנספח א’, תוגש רשימת עדים נוספים, או גורמים, שדבריהם יוכלו לאשר ולתמוך בכל מה שנכתב כאן".


(כאמור, אספתי קטעים “בונים” וערכתי “מיצג” משלי, שאת עיקרו אני מפרט להלן. לא נגעתי באף פסיק, מלה או שורה, דבר כלשהו משל המחבר.)


יום חמישי, ה19- ביולי

הגענו בשעת אחר-הצהריים, לאחר שהוסענו באוטובוסים ממרכז הארץ–צפונה. כרגיל, פגשתי באוטובוס את כל פרצופי-היחידה המוכרים, כמעט לבלי תוספות. היו פה ושם פנים חדשות שלא מוכרות לי – חבר’ה צעירים, ספרתי שלושה, שכנראה זה שירות המיל. הראשון שלהם. צר לי עליהם שהם נוסעים לאן שאנו נוסעים. אבל, בעצם, שמעתי שיש היום חוגרים, סדיר’ניקים צעירים, שמהיום שהתגייסו ועד לשחרורם עשו את כל שירותם הצבאי בלבנון.


שישי, ה20- ביולי 09:00

נראה שאף אחד אינו נחפז, הכול מתנהל כאן בעצלתיים, או שיגרה אפורה הזכורה מהפעמים הקודמות. לאחר שנה בלבנון – וזו התרשמות אישית שלי – נראה שצה“ל הסתגל היטב, אולי היטב מדי, להיותו חיל מצב בארץ זרה. אפילו הוויכוח הפוליטי, כל-כך נסער ולוהט (עד תיגרות-ידיים), מהשנה הקודמת (קצת אחרי כיבוש ביירות וכמה חודשים לאחריו במקביל למחלוקת ה“אין-קונצנזוס” בעורף, בישראל) נעלם, או דעך עד מלמולי קוּטֶרַיי רגילים. גִ’יפּוֹ, הרס”פ, אומר ש: “עושה רושם שאנו כאן – להישאר,” כמו שאומר איזה שיר. ואכן, הביצורים, ההשקעות העצומות בהיערכויות, בציוד, בכ“א – רק שוטה לא יבחין מה מתרחש מתחת לחוטמו ממש. איך זה משפיע על הלוחמים? איני רוצה להעיד על הסדירים, בכל רמות הדירוג, כי אין לי מספיק מידע להעריך, אבל אם ניקח כדוגמא-מייצגת יחידת חי”ר ותיקה כשלנו – הייתי אומר שהשיגרה הארורה עשתה את שלה, חיים עם זה (וזה מה שנורא), אבל מאידך – יש גם ראשיתה של מה שנראה לי כסִימפְּטוֹמַטִיקָה המסוכנת ביותר – האנשים, כולם, נראים כמי שמשתתפים באיזו הצגה תיאטרלית, כמו מערבון נוסח ג’וֹן פוֹרד. כולנו בוקרים רודפי אינדיאנים. וזה אולי נשמע מאוד שחור-ולבן אבל זה ככה. צריך להיות כאן כדי להאמין. וכרגיל, ההתבהמות. האנשים נראים גסים יותר, חיספוס אותו יש לייחס לשאיפה הגברית-התדירה להתקשח (“סטַייל-מָאצ’וֹ”), ובאיזשהו מקום איני יכול שלא לחוש שלא איכפת להם כל-כך (פרט, כמובן, לשמור על עצמם ולעבור את הכול “קל, חלק”); אצל אחדים זה מתון, עייף, מודחק. ואחדים – וזה מה שמפחיד אותי – יש איזה “ששון-אלי-אקשן” שכזה; ויתור לא-מודע, כמעט מותנה הייתי אומר, על כל כללי המשחק של אנושיות, הגינות, סדר, משמעת, תרבות.


22 ביולי, לפני חצות

…אחרי השמירה חשתי מדוכא מתמיד. הביאו גוויה של צנחן אחד, מפטרול-של-אמש, איזה צעיר בהיר, תכול-עיניים, שנראה כאילו הלך לישון.

סרן-סדיר אחד, שעובד כאן בתחזוקות, אומר: “מטען-צד”. וגם ההכרזה, וכל מה שהיא מכילה ואומרת, נראים כאן כדבר צפוי, כמעט – שיגרה…


(יותר מאוחר)

לא הולך לישון, לא הולך לי לקרוא, וגם אין לי חשק לחזור לפטפוטי הזיונים-מניות-משפחה-ציונות עם החבר’ה הטובים. נשבר לי מהמקום הזה, מהשירות הזה. אולי הגיע הזמן להפסיק להתלבט, לבקש העברה, לעשות משהו. רק שאני לא יודע מה. וזה רע. רע מאוד.


ה23- ביולי, יום שני, שבע בערב

את היממה האחרונה העברנו כאן בציפייה אדישה, על סף הייאוש הטוטאלי החסין, ל… עופרה חזה. היפהפייה הכהה הזו היא אולי הסיכוי היחיד של כוחותינו לזקיפות-קומה, כמו שאומר לאסלו, הקשר שלנו. אבל חזה לא תבוא, כפי שכל מי שגילגל כאן שמועות (כמו נַפַאס) יודע. אפילו את זוהר ארגוב הם לא יביאו. מה שנותר לקוות לו (תוך פיהוק והתכרבלות באוהלים) הוא שיגיע איזה נציג מחינוך, מהעורף, עם מקרנת 16 מ"מ ואיזה סרט. קומדיה, מערבון, דרמה, תורכי, הודי, אוונגרד, הכול הולך. בערב “מת”, לבנוני שכזה, יהיו מוכנים לראות כאן אפילו ויכוח מצולם בין ויטגנשטיין לראסל. ותתפלאו לשמוע, פילוסופיה הולכת טוב-מאוד בלבנון. בייחוד כשמפגיזים. כמויות המוות עומדות ביחס ישיר לעקומת המַקָבּריוּת. אנחנו מתחסנים, אין-ספק. כמו ששרים פה החברה, בקצב של תשדיר-שירות מהטלוויזיה המדליקה שלו, – “ט-ו-ב ל-י ב-ל-ב-נ-ו-ן” טי-לה-לה.


אני לא יודע מתי זה קרה. אולי בתשע או עשר ושלושים. פתאום נשמעו צעקות, קשה היה להבחין אם זה קולות צחוק או מישהו נרגז, מבוהל. יצאתי מחדר-האוכל (לשם נכנסתי לשתות קפה עם עמיחי גודארד) וראיתי כי במחסן השק"מיה דולק אור בודד. בשעה זו “חורפּים” כאן, כבר. אבל, אולי, תפסו איזה צלי-כבש.

ואז שמעתי מישהו צועק: “תפוס אותה! תפוס אותה! שלא תברח!” זה היה קולו של בוגנים, הטבח. עדיין קיוויתי שאולי זו תרנגולת-גנובה או משהו, אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי שהם – איזה שישה-שבעה חברה – לא כולם משלנו – מקיפים בחורה אחת, לבנונית, שהיתה בחזייה ושמלת בד ארוכה, ונראתה מבוהלת מאוד. הם הקיפו אותה והצמידו אותה לאחד הקירות, סוגרים עליה. היא היתה כבר במצב של שוק. זה נראה לי מייד. לפי העיניים. היא אפילו לא יכלה לפתוח פה, לזעוק, להתפקע.

רק ראש אחד נפנה אלי להסתכל. וראיתי את ששון אלמקיס, הנשק. הוא אמר בזעף, כאילו החליט לחסל איתי איזה חשבון ישן: “אתה קח ת’רגליים שלך ועוף מכאן!”

הייתי כל-כך מזועזע ממה שחשתי בבירור, באוויר, שעתיד להתרחש כאן, שאפילו לא פסעתי צעד אחד. סתם עמדתי תקוע. אולי כבר פחדתי.

ואז נפנה אלי אחד גבוה, שמן מאוד, עם פרצוף של ילד מורעב: “שמעת אותו? ברח לפני שאני קורע גם לך ת’צורה!”

באותו רגע היא סופסוף צרחה.

אחד החיילים הסמוכים אליה תפס אותה וחיבק אותה בכל הכוח ואחר תלש מעליה במשיכה את החזייה. שלישי תפס את שדיה שנחשפו והחל מועך אותם, פניו אדומות לגמרי, וכולם צחקו.

לפני שהספיקה לפתוח שוב את פיה ולזעוק – הפילו אותה וכבר היו שניים, מלמטה, מנסים למשוך את מגפיה הגבוהים. היא נראתה לי מרונית, כפרייה, אולי בת שבע-עשרה בקושי. קרעו לה את השמלה, ואחד החל נשכב עליה לאורך. כל הזמן סימרו אותה האחרים על הרצפה, ובמשך כל הקטע הזה לא יכולתי לזוז. כשהתקרב אלי הבריון ההוא בפעם השנייה התחלתי להתעורר ועקפתי אותו בזינוק וקפצתי עליהם. כמה ידיים הרימו אותי באוויר וזרקו אותי הרחק מהם. כשקמתי – חסם הבריון את דרכי ועכשיו היתה לו ביד אחת מסכיני המטבח הגדולות של בוגנים, הטבח.

הבחורה נהמה בקול נורא. משהו שלא מן העולם הזה. הם תחבו לה את קרעי בגדיה לפה והיו עולים עליה מכל צד פנוי. חייל אחד, לבן כולו, רזה כמקל, היה עירום לגמרי והוא היה מנפנף לה בזין הארוך והזקור שלו מול הפרצוף, רוטט כולו. שניים עסקו בעיסוי שדיה, כשאחד מנסה – לשווא – להיתחב ביניהם, לנשק או למצוץ לה את הפטמות. האחרים או ששמו יד, לעזור, להחזיק באומללה – או שפשוט – צחקו.

שוב עשיתי צעד לפנים (רועד בכל הגוף, שוכח שיש משהו כמו צעקות, עזרה וכו') – אבל השמן תחב לי את הסכין מול הפנים ונהם, כמו דוב או צבוע, שלא יוותר בשום פנים ואופן.

לא יכולתי לזוז.

עכשיו היו עוד שלושה חיילים עירומים נתחבים אל בין רגליה העירומות של הלבנונית. ראיתי שהפנים שלה מלאות זרע לבן, סמיך. כל גופה הזיע והיה גם מוכה פה ושם. הם אחזו בה כמו בחזיר לשחיטת-זבח.

היא לא יכלה לזוז ועיניה נראו כאילו יישפכו מעצמן בכל שנייה.

האנקות – מתערבבות באנקות הייחום וההתפרקות של החיילים – שילהבו את השמן עם הסכין והוא פזל כל הזמן לאחור. התפיחה בחזית מכנסיו גדולה ובולטת. לבסוף יצאו לי כמה מילים מהפה, צורמות וגבוהות כמו שריקה של קומקום רותח: “אתם…ם מטורפים! עזבו אותה, בשם אלוהים!”

הסכין התקרבה אלי. דוחפת אותי לאחור.

“בואו להחליף אותי!” צעק השמן.

עכשיו הפכו אותה, מכניסים לה את הראש בחול, כמה ידיים על העורף, והחלו משגלים אותה מאחור. השמן החל מאבד שליטה. ידעתי שהסכין מסוגלת לכול, עכשיו.

“ששון! אלי! ג’וני! או שאתם באים או…”

בוגנים בא והחליף אותו. הוא הביט בי. היינו כשני זרים. הוא היה עירום לגמרי, הזין שלו עוד עומד, רטוב, וכשהבטתי בפניו – הביט בי איש אחר.

אני לא יודע כמה זמן עמדנו שם. אני מצאתי עצמי פתאום יושב, עם הראש בין הברכיים, בוכה בתסכול נורא. לא מעיז להתבונן עוד.

מקצה החדר כבר לא שמעתי דבר. רק נהמות.


(עד כאן ה“מייצג” מיומנו של אברי הנדלסמן. מוצג מס' 44…)


 

5    🔗

בלילה, ערב נסיעתי לצידון, התקשר גרי בטלפון. הוא נשמע מרוחק מאוד. אבל אולי היו אלה רק ההפרעות בקו. נשמעתי לו בוודאי מסויג, או עייף מאוד, משום שהוא התייחס לכך, כבר במשפט השני: “אני מקווה שלא איבדת את הצפון. אתה הרי נוסע לשם מחר. אני מבין שקראת את החומר של הנדלסמן.”

“תרשה לי לא להתייחס לזה, כרגע.”

“אני מרשה.”

היתה שתיקה ארוכה. ארוכה כאורך העוואלי.

“היית בחיפה?”

“כן. לא הצלחתי ל… להיפגש עם הבחורה. הרופא הסביר שאולי לא ניתן יהיה לדבר איתה יותר. אבל אני מקווה ליצור איתה קשר, כשאחזור. אולי בעוד כמה שבועות היא תוכל ל… משהו.”

קולו של גרי לא שינה מאומה מנימתו. דומה היה רק כאילו דיבר מארץ אחרת. “שכח מזה, הנערה מתה הלילה. נקודה.”


 

6    🔗

הבעיה היתה איפה להשאיר את החתול. כשטלי עזבה (עוד קראנו לזה, משקרים לעצמנו, “פירוד ניסיון”) היה הוא בין ה“דברים” המעטים שהשאירה מאחור. זה היה אופייני לטלי ליטול את כל מטלטלי ה“רוח” שלה כמו: אוסף התקליטים הקטן (ברובו ג’אז) ש“גיבשנו” במשך שמונה השנים, כוננית ספרים קטנה בה נמהלו היסטוריה, שירה עברית (מאלתרמן ואחריו), כמה רומנים טובים וספרי-בישול; אלבומי-תמונות, פודפרוססור מג’ימיקס, פטיפון פיליפס מיושן (אבל במצב טוב) ועוד כמה דברים דומים. אף פעם, בכל אחת משעות שבעה החודשים שהיא איננה כאן, לא ערכתי אִינוֶונטָר של מה שלקחה; לא כל שכן – מה שהותירה. אבל מ“טוֹפְּסי” פשוט אי-אפשר היה להתעלם.

הוא היה אחד מאותם טיגריסים אדומים-כתומים (גִ’ינְגֶ’ר). ראש ענקי, שפם אימתני, אוזניים זקורות, שעיר מאוד, גוף ארוך וגמיש וכפות מטופרות שלא השאירו מקום לספק. כשאני רושם טיגריסים אני מתכוון לזה בדיוק נמרץ, שכן הטוֹפְּסִים-של-העולם הם פשוט פרי תיחכום חתולי, המזכיר כלשהו את תורת התכווצות הגופים והתפשטותם. איני יודע היכן מצאה אותו טלי (היא היתה אוספת בעקשנות רחמנית חיות-תורניות מן הרחוב – כלבים וחתולים, אבל בעיקר חתולים – וטופּסי היה היחידי להישאר); אבל הייתי משוכנע שזוהי בסך-הכול אשליה אופטית, או במקרה הטוב – תרמית, שכן הג’ינג’י האימתני הזה הנה עוד-קט, בכל רגע עכשיו, יחזור לממדיו הטבעיים, בדרכו הטורפת אל ג’ונגלי-העד שאהבה נפשו המנומרת.

“אני אבוא עוד שבועיים לקחת אותו,” הבטיחה טלי, משכנעת (אותי לפחות) בנימוק שהוא יהיה עליה לטורח ומכשול בהשגת דירה בירושלים.

ובכן, השבועיים התארכו לחודשיים ולאחר חודשיים כבר היה ברור להולכים על שניים שטלי שוב לא תחזור, לא בשביל טופסי ולא בכלל. טופסי נשאר. איתי. ספק שַרָת מפוחד, ספק הבעלים החוקיים של משכנו הכמו-זמני. החודשים שחלפו לא עשו דבר לקַרֵב חתול לאחיו-לפליטה. הוא היה אוכל את ארוחותיו הקבועות, עשירות הוויטמינים, מקבל ליטוף ארעי, מתחנף, ומסלק בעקשנות את גופי מכל מקום בו איווה גופו שלו לשכב, להשתרע. עיניו הנפלאות, בירוק-אפור עז, לא היו עוינות. למען האמת, הוא נראה נינוח לחלוטין, כאילו לא חסר דבר – אפילו לא את גבירתו הבוגדנית. אבל אני פשוט יראתי מפניו. כאדם שבקושי היה לו איזה האש-פַּאפִּי זעיר ואומלל במשך כמה חודשים באחד מפרקי הילדות המשוסעת והמיטלטלת שלו, היתה לי הזכות להישמר ולהירתע מפני טופסי ודומיו, יאמרו אשר יאמרו אנשי אגודת צער-בעלי-חיים (שבתוכה לא נכללו תדיר יצורים נחותים – כבעל-הדירה של טופסי).

עכשיו, ערב היציאה ללבנון, נזכרתי באימה כי לא חשבתי על פתרון ל“בעיית טופסי”, ואחוז חלחלה קדחתנית התחלתי מחייג את מספרי הטלפון שבפנקסי הקטן, בזה אחר זה, לפי האלפבית.

זה היה מעניין; עד לצלצול העשירי – והדחייה העשירית – לא העליתי על דעתי כי בעצם ביקשתי לו מטפלת גרידא. לא עלה על דעתי כלל למסרו, להיפטר ממנו. בצלצול השמונה-עשר, באות מם – מלניקר דליה ואמנון – נמצא הפתרון.

סופסוף לא יכולתי לקרטע בשבילי הבוץ של הארץ ההיא, כשחתול על גבי.


 

7    🔗

אחד הדברים המרגיעים-כביכול בתקופה מקסימה זו בה אנו חיים, היא העובדה שהכול מגיח לקראתך, מלכתחילה, מבעד למסכים. המצלמה הגדולה הזו, הטלוויזיה הפכה להיות לא רק לבן-לוויה שאין להינתק ממנו בכל אירוע, מגדול ועד קטון, אלא שהיא החלה באה במקום הציוד החיוני ביותר של צופיה – חושיהם. שוב לא היה מחזה כלשהו; שוד בנק אלים, התאבדות ראוותנית, מירוץ סוסים, טבח ילדים, הוצאות להורג, בחירות, משחקי-מין, אמנות, בעלי-חיים, זר לנו. הכול משודר, הכול מוקרן, בשלל צבעים ובעריכה “אמנותית”. רק העיוורים-חירשים אולי חמקו מגורל זה. אך כפי הנראה לא מגלי מבול התקשורת הבא-אחריו.

אם הייתי בתחילה, בקיץ 82', צופה נרעש, נזעם משהו, נוכח ה“כתבות מהצפון”, הפכתי – בתהליך מחושב, לאומי – לצופה אדיש-משהו, מורגל בתפריטו. שאלתי את עצמי עד כמה היה יחסי משתנה באם הייתי מעורב. חברים, עמיתים-לעבודה (חלקם ממשימות “מלוכלכות” למדי), היו באים וחוזרים, ושוב יורדים, בתנועה המחזורית צפונה וניכר בם שהתרגלו. כל הארץ התרגלה.

לאחר שנה וכך-או-כך שבועות, כשהתחיל להיות ברור לכול (כולל ל“אמהות נגד שתיקה”) שאנו שם לעוד הרבה-הרבה חורפים – הפכו התמונות-מלבנון למנה קבועה, כמעט אחידה, בשידורים היומיומיים. אי-שם בין הזבל האמריקאי הרגיל, של בידור בסדרות ללא-קץ, כמה מישדרי תעודה וספורט, דרמה אנגלית ופטפטת ישראלית, התמקמו להן גם ערי הרפאים של ביירות, זַחְלָה, צור, צידון, והדרמות ששוב לא ריגשו כמעט נפש חיה (לבד ממעורבים ישירים לגמרי) – הדרמות של הרכבת ופירוק פרלמנט (שבעצם מעולם לא היה), שיגור כוחות צבא מגיזרה זו לאחרת, מכוניות-תופת והנפגעים.

לגבי אלה, האחרונים, קשה היה להישאר אדיש, או לצפות בעיני אקרן מזוגגות. הנפגעים של הצד האחר – לבנונים, פלשתינאים, סורים – זה היה סיפור אחר. אבל החיילים הישראלים – בתולי-חיים צעירים בני שמונה-עשרה או חיילי מיל, אבות לשלושה או שמונה – הוסיפו על המחנק, העיקו בחזה, עד שנשכחו גם הם. אין לך דבר נורא מההתרגלות לרוע, לאסון, לטמטום, לפשע. אבל אחרי ככלות הכול, זה בדיוק מה שהחיים מבקשים לעשות לך – שתתרגל. ככה זה, סֶה-לַה-וִי, זה-מה-שיש. לעזאזל עם זה! מבין אנשי המחלקה הייתי אולי היחידי (להוציא כאלה שהיו במשימות מעבר לים) שלא נשלח ללבנון. היתה זו מקריות גרידא ואפשר ואם הייתי לוחץ או מקשה היו מוצאים לי כבר עניין לעסוק בו.

אבל לא לחצתי ולא הקשיתי, ודומני שלא היה מעורב כאן רצון כלל. לא שלי ולא של אחד הממונים. זה פשוט יצא ככה. כמו איזו תקרית-גבול, או תאונה ברחוב, באמצע היום.

נשארתי מאחור, מול מסך הטלוויזיה, נתלש ממנו לפרקים לצורך – ארבע לוויות, בהן שבתי וגיליתי, לבושתי, כי שכחתי איך בוכים.

אבל כמו שאר התמימים והרחוקים אמור הייתי לגלות עד כמה לבנון היתה, כל הזמן, כאן, עימי, בתוכנו.


 

8    🔗

צידון הבליחה לעברי בראשונה בדמות צריח מאיים של טנק מרכבה וכמה עשרות פנסים. הפנסים התקדמו מנגד, בשורה עורפית, מאירים קטעים של מה שהיתה פעם עיר. עצרנו. נהג הג’יפ הצבאי, איש-מילואים ותיק, נהג מונית מיפו, כבן 50, סובב את ראשו לאחור, למקום בו ישבתי אני. הוא גיחך. הגיחוך כאילו אמר: “ברוך הבא ללבנון”, ולא נותר לי אלא לגחך בחזרה, כמו בהודאה.

קצין-הקישור הצעיר, סגן מתוח ועצבני בן 22, פצעי אַקנֶה בלחייו, פלט בזעף-מעושה: “סע, סע, תמשיך הלאה,” אבל הנהג עשה עצמו כלא שומע והרכב עמד, מנועו מנהם קלות.

על הג’יפ עליתי במינחת המאולתר, לא הרחק מהעוואלי, ונסענו, שלושתנו, בערבו של יום ארוך ומתיש. היתה זו הוראה מפורשת של גרי שאכנס לצידון בזו הדרך. ללבנון הגעתי בטיסה, לאחר שנלקחתי עם שחר מביתי על-ידי מורדוך ואחד מרכביו, לשדה-דוב. הטיסה היתה קלה למדי ולא ממושכת. לקחתי עימי תרמיל-צד צבאי (שהיה בבית עוד מימי החמ"ל שלי בביר-גפגפה, 1967) ובתוכו שמתי חליפת בגדים אזרחית, כלי-רחצה וגילוח, ואת תיק-החקירה. לבשתי מדי-צבא, של אחד מפיקודי המרכז, על כתפי דרגות אלוף-משנה.

לא סבלתי את הרעיון של “הופעה במדים חובה”. אבל גרי התעקש. ומאחר ולגרי היו בדרך כלל סיבות טובות, לא התווכחתי, גם הפעם.

אפילו שהחשכה היתה בכול, גם בכלים ובאנשים שעליהם, יכולת להבחין (לרבות אם צוידת בעיני ינשוף משופשפות-עלטה) בקווי המיתאר ה“חדשים” של העיר. היה זה כאילו רטטה ידו של איזה פסל או בנאי מטורף, או מוכה פַּרקִינְסוֹן, ושיברה בזיגזג, את פני השטח והנוף. עם בוקר עתיד המראה להיות מאושר על-ידי המבנים המרוסקים (הבניין הגבוה ביותר – וגם הוא קרוע ושמוט-משהו – לא עלה על חמש קומות), האבנים השבורות שנערמו במיצבורי אשפה של חוטי תיל, פסי פלדה מעוותים (כידיים מעל לעיר), הסימטאות החסומות, רחובות שנשברו, הסחי, הבוץ, הכול. צידון היתה עיי-חורבות, הריסה עם שם של עיר. ובתוך המפולת הכללית המשיכו החיים, או איזו מוּטַצִיָה קוסמוביולוגית אחרת לרחוש, כהרגלם. הלבנונים, המורגלים בכל זה, מזה – והחיילים, עדיין מופתעים או דרוכים מפני הסכנה, מזה. עכשיו, בשעת הליל המאוחרת בה הגענו לעיר, היה העוצר מדבר את שפתו. הטנק שהגיח מן האפלה נראה מורעב מאוד. אפשר היה לחוש בפגזים שבקנה. שאלתי את עצמי עד כמה מורעבות הידיים, בקצה השני. טור הפנסים, מנהם קלות, חלף על פנינו, אבל עתה ניתן היה לראות בבירור כי דרכנו נחסמה לא רק על-ידי טנק המרכבה, אלא גם על-ידי זחל"ם אחד וג’יפ סיור, כפול-מקלעים.

הקצין המלווה שלי, שעם היכנסנו לאזור נהיה עצבני יותר ויותר, ירד מן הג’יפ ברוב-רושם, שבוזבז על העלטה ועל אדישותם המוחצנת של אנשי-המחסום. שמעתי חילופי דברים מהירים, אחר-כך חזר הסגן, עצבני, וביקש, כמתנצל על ההטרדה, את ניירותי. נתתי לו אותם.

מישהו נמוך, בעל גוף מוצק, עם דרגות בלתי-נראות על הכתפיים, בחן את הניירות בעניין. הוא נראה כאחראי. אחר-כך בא והתקרב לג’יפ שלנו, קורץ לנהג, סוקר אותי בעיניים עייפות אך נבונות. מאחריו באו שני טוראים, בקסדות, שכפ"צים והכול, ידיהם על האם16-, התלוי על חזותיהם.

האחראי היה גבר כבן 44 מקריח, מאובק, גבר מנוסה שיכול היה להפתיעך בתפקיד אקדמי ב“עורף”, באזרחות. הוא אמר: “אז אתה הקת”מ. הודיעו לנו על בואך. הניירות בסדר גמור. אבל תצטרכו לחכות עוד חצי שעה עד שאקבל ‘קְלִירֶנְס’ בקשר. יש איזו תחרות-קליעה בקצה שאתם נוסעים אליו."

“זה בסדר גמור מצידי,” אמרתי.

“גם מצידי,” אמר, גבו כבר מופנה.

המתנו עוד כארבעים דקות, אחר-כך נסענו למחנה.


 

9    🔗

המחנה דמה בכול ל… מחנה צבאי. הדגם הקטן, המוקם בחיפזון, במהלכה של פרישׁה זמנית, ההופכת לפתע היאחזות של קבע. מאהל בחצי-גורן, כארבעה מבני פח גלי, כלי רכב, עוקבי-מים, תחנת-כוח, רכבים, והדגל עם המשולש וצבעי הכחול-לבן. הכול נראה ארעי מאוד. אבל גם מקובע בשיממונו. כאילו עלתה המפולת, העזובה, גם כאן. רוח חמה היתה מנשבת. בסמוך, אבל במעומעם, נשמעו הדי יריות רובים. משהו קצוב, עם הפסקות קבועות. קרוב לוודאי שזו אותה “מסיבת-קליעה-למטרה”, עליה רימז אחראי המחסום.

הג’יפ שלנו עצר מול אחד ממבני הפח, שמקרוב יכולת להבחין בשלט העץ שלו: “מיפקדה”.

הנהג אמר – היתה זו הפעם הראשונה בה השמיע קולו: “זהו. הגעת למלון שלך.” היה לו קול עבה, לוטפני במפתיע.

הקצין הצעיר המשיך לזעוף. נראה כאילו כל דבר, כל אירוע, היו למורת-רוחו הגלויה. לפתע הסתובב ולחץ את ידי, נוטל אותה מתוך החשכה-החלקית. “אני מאחל לך שתצליח. לא משנה מה אתה עושה.”

נראה היה כאילו הוא מנסה לכפר על דבר-מה.

קפצתי מהג’יפ ללא אומר, מהנהן בראשי. היתה זו תנועה ביני לביני, אבל אפשר ופורשה כברכת-פרידה. הג’יפ נסע לאחור, מבצע חצי-תפנית דרומה, אחר נעלם בדהרה.

למבנה למולי, המיפקדה, לא היתה דלת, רק פתח. עתה הוא היה מלא בגופו של גבר שמן מאוד, במדים סוג ב', שכיעכע בגרונו. כשהתקרבתי ראיתי פנים עייפות, סחוטות, של בן שלושים ומעלה, שבוודאי לא נמנו עם כוחות הסדיר שבמחנה. כשהושיט ידו לפנים הבחנתי ברצועת העור עם סמל הרס"ל שעליה. הרצועה, והסמל, נראו דהויים כבעליהם.

“שלום, קוראים לי ששקו. אני הרב-סמל פה. בוא, תיכנס בבקשה.”

הוא פינה את הפתח, נסוג פנימה, ומשנכנסנו היבהבה אלומת אור חיוורת לעברי, בוקעת מפנס-רוח שהתנודד בקצה הצריף. הצריף היה משהו בין משרד למחסן-שמיכות; אפשר שכל גורמי המיפקדה הגדודית אוחדו במקום אחד: שלישות, אפסניה וכו'. האיש שכינה עצמו ששקו השתלב להפליא בממלכתו. הוא צנח על כורסה ענקית, שידעה בעבר הלא-רחוק זמנים יפים, ושקע במעמקיה הנוחים. הכורסה היתה האביזר האזרחי היחידי במקום, אבל – הבולט ביותר.

“אתה רוצה לאכול משהו? אני יכול לשלוח ש… או, אולי, אתה רוצה לנוח קודם? החדר שלך כבר מוכן. אתה רוצה שאקח אותך לשם?”

“זה בסדר, ששקו. אל תתאמץ.”

הוא בלע את רוקו, לוטש אלי עיני מרמיטה מסוקרנות. היו לו עיניים בולטות במיוחד, מדגישות את כיעורו. אבל קולו היה תוסס בחיות עצמית, שכנראה עמדה כבר בכמה וכמה מבחנים. הוא בחן את התרמיל, את דרגותי, וקומתי – בזה הסדר. נראה שמשהו הטריד אותו. לאחר שתיקה ארוכה – בה לא עשיתי שום דבר לעזור לו – לא התאפק:

“תגיד אלה… אתה, תסלח לי שאני שואל, כן? אבל, אתה באמת… אל”מ?"

אני לא יודע אם היתה זו השאלה עצמה, או הדרך בה נשאלה, אבל זה הצחיק אותי. צחקתי.

מייד רווח לו. הוא הצטרף לצחוקי בקול פלַאסֶטוֹ מלא רגש. רגש של סוחרים מנוסים, הששים אלי רווח.

“כן, ששקו, אני באמת אל”מ, ואין לי זמן מיותר לתרגילי-שרירים. אני יודע שקיבלתם הוראות מהפיקוד. אני יודע שאתם מחכים. ובכן, גם אני מחכה."

הוא רכן לפנים, משמניו נאבקים במשמני כורסתו.

“אל תכעס, המפקד. אני בסך-הכול חייל-מיל. נאמן, ממלא ת’הוראות. תשאל את כולם – ששקו אף פעם לא מסתבך. ששקו בסדר עם כולם. רס”פ לדוגמא. אני… אתה מבין… בסך-הכול, מקיים ת’הוראות…"

“איזה הוראות, ששקו? הוראות של מי?”

“ההוראות של המפקד, כמובן. סגן-אלוף רונאל. אתה יודע…”

הוא היה דוגמא חיה לחייל-לכל-עת, בין אם במיל. או בסדיר. במרוצת העשור המאוחר של חיי המאוחרים הרביתי לעבור במחנות כאלה (רק שהיו גדולים יותר, או קבועים יותר) ותמיד היית פוגש באב-הטיפוס הזה. האיש שבסדר-עם-כולם. במחנות הצבא היתה למלה “להסתדר”, איזו משמעות-על. כאילו היתה מקלט, שריון, דרכון חזרה לחיים.

“איפה הוא?” שאלתי.

“המפקד רונאל?” ששקו עשה מאמצים להיחלץ מן הכורסא האהובה, להיראות “בתפקיד”. “הוא יצא לפטרול עם החברה. היו אתמול בעיות, בלילה. משהו רציני. איזו היתקלות, נדמה לי. אבל הוא אמר שאתה תבוא וש… שתקבל את כל הטיפול, ז’ת אומרת כל מה שתרצה. א… אדוני.”

קמתי. ששקו נחפז להתרומם למה שהיה אולי תחילתה של עמדת-הצדעה.

“אוקיי, רס”פ, קח אותי ל… חדר."

הוא הזדרז להעלות צרור-מפתחות גדול, מאלה שאתה רואה בדרך כלל אצל סוהרים, ושיקשק בו ברוב-עסק. ניכר בו שהוא שש להזדמנות לשאת-חן. תמהתי איזה מין “חדר” כבר יכלו לאלתר לאורח-הלא-קרוא שהייתי, באכסנייה המפוקפקת הזו. דבר אחד היה ברור: הם ידעו שאבוא. הם חיכו. יתרון-הפתיחה שלהם היה.

יצאנו החוצה, אל הרוח החמה, הליל שנראה שחור כמו פחם, מואר קלות באור גנרטורים. ששקו צעד לפנים, מנחה אותי אל צריף הפח האחרון שבשורה. כאן היתה דלת, היה מנעול. היתה מיטה אחת, ארגז קליעים מרוקן בתור שולחן, חלון חסום, וזה הכול.

אחרי שהלך ששקו, הטלתי עצמי על המיטה, עוצם את עיני כמו אינסטינקטיבית. לא היתה זו לאות הדרך, עייפות הנסיעה, שעברה באיברי.

היה זה משהו אחר.

כשפקחתי את עיני כבר היה בוקר.


 

10    🔗

הוא היה גבר גבה-קומה, איש גדול שנהנה תמיד מאשליית קומתו; היה לו שׁיער צהוב, דהוי משמש, משהו שנראה כבר בלתי טבעי, כמו אותן פיאות שמדביקים לבובות בגדלים שונים. האף הנשרי, מתרחב לעבר נחיריים גדולים, פעורים מדי, היה מעוטר בחתך עמוק, לאו-דווקא מיושן, ואת שפתיו הבשרניות, התאוותניות, עיטר שפם בריטי, גזוז לעילא. רק בצדעיו זרקה השיבה, כמו אניצים קטנים של שלג ראשון; שׁערו הקצר (תספורת צבאית תקנית) היה שחור מאבק ופיח שלא רוחצו אמש, ותשלובת מפתיעה זו של צהוב-לבן-שחור שיוותה לפניו חזות של כוכב-סרטים סוג ב', באחד מאותם סרטי מלחמה הוליוודיים המצולמים כולם באולפן. ניכר בו היטב שעסק בספורט, גופו היה שרירי ומוצק, בנוי לתלפיות. למעשה, במובהק – היה דומה בכול למהדורה מרשימה של קצין בכיר, איש-שדה, לוחם למוד-קרבות.

אבל הוא לא היה כזה.

אם היית מישיר מבט לתוך העיניים (דבר שהן, העיניים מנגד, עשו הכול כדי למנוע מעיניך שלך לעשות), היית חש במשהו מסוים, לא-ברור, אבל מטריד, אפילו – מרתיע. היו אלה עיניים קטנות, קטנות מאוד אפילו, כאילו חס הבורא במקום זה וקימץ על מה שהעניק לאורכו ורוחבו של הגוף ביד נדיבה כל-כך.

לא לעיתים קרובות אני מזדרז להשתמש במטבעות-לשון (וגם אז, בדיווחים, בסיקור, רק לצורך תיאור-כללי) ואפשר והקלישאה – “עיניים רעות” נטולה כל תוכן, בוודאי שלא תוכן אופטי.

אך יש וניתן לזהות סוג מסוים של רוע – לא, גם מלה זו נבובה על-פי-רוב, אבל-אולי – קשיחות נוקבת, מוגזמת, מדבירת רגש – בתווי פנים של אדם, משהו בהקרנת האישיות שבגוף, ואז, בדרך כלל, תמצא זאת – בעיניים. היה זה אך טבעי שבעל עיניים צרות וקרות אלה יהיה בעל קול קשה, עשוי, ממעיט מאוד בחיוכים, אם בכלל. ולא היה זה מפני שלא יכול היה לחייך. הוא לא רצה.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בזוג עיניים זה היתה לפני כחמש שנים. זמן קצר לאחר שפשטתי את מדי שלי – לתמיד, מייחל לאיזה נוף ימי, רווי נחמות (כמה רחוקה היתה, אז, האפשרות שאשוב ואגויס, לא כאיש-צבא, אבל… בחזרה לכוחות-הביטחון!). נמצאתי באיזו משימה מינהלית ברצועת עזה, משלים אגב כך העברת תפקיד לבחור צעיר, שחום וערום – מורדוך. ליבי היה כבר במקום אחר. רונאל, הוא היה אז סרן, עצר את הרכב בו נסענו מורדוך ואני, בתנועת-יד של מי שאצה לו הדרך. לא היה זה איתות ל“טרמפ”, היתה זו תנועת פיקוד, כאילו דבר-מה דחוף חייב את עצירת הרכב. עצרנו.

כבר אז היה מוצק, כולו שרירים, אולי רזה יותר, בלונדיני יותר. היה בו משהו ישראלי מאוד, ומאידך – משהו זר (אני כמעט מתפתה לרשום – אָרִי), בעת ובעונה אחת. מורדוך שאל מה קרה והסרן השרירני הזה, התריס בלא קורט של שחצנות: “סע, סע, אני מוכרח להגיע לבאר-שבע.” הוא דיבר כאילו היה זה טבעי שנעצור לו, שניקח אותו ליעדו. מורדוך אמר, כובש כעסו: “אנחנו ממשיכים הלאה, לסיני.”

אז נפניתי לאחור, למושב האחורי אליו קפץ, וראיתי את העיניים.

אפשר וידע כי היינו “בטחוניסטים” – איני בטוח בכך, אבל הוא עשה מאמץ אדיר (זה ניכר בלסתות ובצוואר) לבלום את זעמו. לו היה הדבר אפשרי היה בוודאי מתעמר בנו, בזה הרגע. כל מה שעשה תחת זאת היה לזנק מן הרכב ולהיעלם בריצה, בחזרה לעבר אחד ממבני המשלט. אם היתה זו תקרית הרי שנשכחה כעבור כמה דקות, עת המשכנו בדרכנו, לתוך הגבעות הזהובות-אדמדמות של סיני. במרוצת חיי הצבא שלי הורגלתי עד לבלי די בקצינים יהירים, או באותו סגנון, כמעט קבוצתי, של פיקוד, המאפיין חתך שלם של קצונה בכירה, אף זוטרה. אין-ספק, היה זה משהו שנגזר מן המדים עצמם, מהדירוג, מאופי השירות – השוני היה בגוון, בטעמים האישיים שכל נושא-דרגות הביא לתפקידו, לתוך מדיו.

שנים בודדות לאחר מכן (הייתי מסונף אז למחלקה “מיוחדת” שהיתה כפופה למשרד ראש-הממשלה), שנתיים, או אולי שלוש – שבנו ונפגשנו. עכשיו היה רס“ן אייל רונאל. עתה היה כבר ב”מתכונתו" הכמעט-סופית, הצהוב הדהוי, העיניים שהלכו והעמיקו, שקועות בתוך הפנים המרובעות, הקשוחות.

הוא זכר אותי, אבל הפעם חייך (אולי בפעם השלישית בחייו…).

חלפנו זה על פני זה באחד ממסדרונות לשכת שר הביטחון, לרגע נפגשו עינינו, ורונאל חייך. זה הכול. עכשיו הבטנו זה בזה בפעם השלישית והיה זה כאילו היו אלה שלוש פעמים יותר מדי.

העוינות לא היתה בוטה או מעליבה, אבל חשת בה, מלאה בכל חלל חדרו, חדר מפקד-היחידה (שהיה הגדול בצריפי-הפח), בתווך המחנה. ששקו הוא זה שנשלח להעיר אותי. השעה היתה שש בבוקר. רונאל שב והוכיח מה הוא יודע על-אודות נימוסים. מאחר והיינו קרובים מאוד אל הים היה האור מקדים יותר, אבל עייפותי הכריעה אותי וכאמור היה זה ששקו שהעיר אותי. ובכן, נקבעה לי פגישה. חיכו שאתייצב. הודעתי שאגיע תוך עשרים דקות (מוותר מראש על ארוחת-בוקר, אותה אחטוף מאוחר יותר).

כמובן, ידעתי שאנו אמורים להיפגש. לא היה מנוס מכך. סא“ל אייל רונאל היה מפקד היחידה בה אירעה ה”פרשה". אף שהיה ברור לחלוטין – מן התיק, משיחתי עם אברי הנדלסמן – כי הוא היה מרחק רב מהמחנה שעה שאירע מעשה האונס, הרי שהאחריות הכוללת עדיין חלה עליו. מבחינה משפטית ודאי היה פטור מכל הסקת מסקנות, אלא אם יתגלה איזה חומר-ראיות-חדש. שיערתי לעצמי שראשו של רונאל בטוח, כי אין לו מה לחשוש, אבל לא הייתי תמים עד כדי כך שאאמין כי אינו מוטרד. עצם מינויי לתפקיד החוקר בפרשה (עם מינוי מיוחד של קת"מ – קצין-לתפקידים-מיוחדים) היתה מעוטת-חשיבות. כל חוקר היה פסול בעיני אנשים כרונאל. ישבנו זה מול זה, הבוקר של צידון – זך וצלול, נקי מרעשים – כבר הציף את הצריף המתחמם והיינו כשני שושבינים לחתונה ממנה ביקש כל אחד לחמוק. אבל הדבר היה צריך להיעשות, לעזאזל.

מבלי לחייך רונאל אמר:

“אני מתנצל על שלא הייתי כאן לקבל אותך. כפי שאתה יכול לשפוט מהופעתי יש לי מעט מאוד זמן במקום הזה. האמת היא שעלי לנוע תוך מחצית השעה. ידעתי שתרצה לשוחח, לכן זימנתי אותך מוקדם.”

וזה היה הכול. משפט-פתיחה בנוי למופת: היו בו מעין-התנצלות של הסברת-פנים, קביעה של עמדות, הסבר על הזימון וניתוב של הזמן. גיחכתי ביני לביני.

“זה בסדר,” אמרתי, משווה לקולי את נימתו האגבית, המרפרפת כביכול, “בשלב ראשון – תספיק לנו חצי שעה. אחר-כך – ארצה לערוך עימך – השלמות.”

עיניו הצרות פזלו, כחריצי עין-החתול, לתיק העבה שבידי. אם היה כעוס, טעון מתחים, הרי שהיסווה זאת בצורה מרשימה. השלמות. לגביו היתה רק אפשרות אחת: הגשת החומר לאישורו, להערותיו, אבל הבחנתי שפזל גם, להרף שבריר של שנייה, אל דרגותי, וכאן כבר לא עמדה לו המכונה המשוכללת של שריריו.

משהו נתחמץ בהן, בפנים הנוקשות, מאיר אותן באור כמעט אנושי יותר. גם רונאל עשה את שיעורי-הבית שלו, אין-ספק, וידע על מינויי וסמכויותיי. שיערתי לעצמי כי נושא הדרגה – אל"מ (כוכב אחד מעליו) – פגע בו כאיזמל מנתחים בגידול תופח.

“כן, אני משער שנחליף דעות בנושא העגום הזה.” עיניו נדדו אל שתי ידיו השלובות כפסל קלאסי, ומהן אל מכתבתו המבהיקה בלובנה, “אני רוצה לאמר כבר כעת, לפני שאתה מתחיל לרחרח ולמלא טפסים, שכל העניין הזה הוא למורת רוחי. שבועיים הסתובבו כאן אנשי מצ”ח ו… גורמים שונים. היה נראה לי שהנושא סגור."

“ובכן, כפי שמוכיח ביקורי – הוא נפתח מחדש.”

“מה יש? מה קרה להם שם במטה? הם נתקפו איזו עווית מוסרית?”

“חשבתי שהבעת צער על… המקרה העגום.”

מבלי שתשתנה הבעת פניו, נשא את שני מוקדי הקושי שלו, לתוך אישוני.

“שמע, קמין, אני לא מאלה שמעמידים פנים או עושים הצגה לצורך ההיסטוריה או יחסי-ציבור. ברור שכל העסק הארור הזה של חיילים שלי שנכשלו בדבר כזה הוא במלה אחת – מחפיר. אני שולל את המעשה שלהם. עד כאן. אבל מפה ועד לפתיחת חקירות, עניינים, התבלטויות המצפון המזויפות האלה…”

קולו היה מסגיר את כעסו.

התחלתי מעלעל – לאט, לאט, לאט – בדפי התיק שעל ברכי.

“למה אתה מתכוון, רונאל? אולי צריך הייתי לנסח זאת כך: לבטי מצפון מזויף של מי?”

“אנחנו יודעים היטב במה ובמי אמורים הדברים. זה באופנה עכשיו – אלי גבע, סברה ושתילה, מי נתן את ההוראה, מי ידע ומי לא ידע. טרחנות עסקנים של האזרחות, שמחממת את כל העם המטוגן בלאו-הכי.”

אגרופיו, פתאומיים כביכול (לדעתי זו היתה מחווה מתוכננת מלכתחילה) הלמו בכעס בשולחנו.

“מי צריך את זה?! למה אנחנו נהיים מוסריים כל-כך, כמו איזה מסדר של נזירים? לכל הרוחות, יש לנו מלחמה פה, מלחמה, קמין. שיתנו לצבא לעשות את שלו. אחת ולתמיד!”

“לעשות מה, רונאל? מה צריך להיגמר אחת ולתמיד?”

“זו הפעם הראשונה שלך כאן, מה, קמין? זה מורגש. אין דבר. מספיק שתישאר איתנו ארבעה ימים – ארבעה ימים, קמין, ואתה תראה מה הולך פה. מה שם המשחק. הו כן, אתה כבר תבין.”

“בשביל זה אני כאן. עכשיו אומר לך מי צריך את זה.” בשתי אצבעות הרמתי שוב את כתב-המינוי, שהיה מתויק במרכז תיק החקירה. הוא הביט בנייר כמי שמביט במוקש שיש לסלקו.

“אלוף הפיקוד צריך את זה, שר הביטחון צריך את זה. ואני מניח שעוד כמה אנשים, ביניהם גורמים שוליים לגמרי – כמו משפחת הקורבן, הכפר שלה, אזרחים טרדניים וכו'. אנחנו רוצים ל…”

“לכל השדים והרוחות, קמין! בצד של מי אתה?!…”

החזרתי את הנייר למקומו. “אני בצד של אלה ששלחו אותי, כמובן. אתה יודע את זה, רונאל. אינך מצפה ממני לקלישאות כגון – ‘הצד של האמת’ – אם יש בכלל דבר כזה. יש לי תפקיד לעשותו ואני מתכוון לעשותו עד הסוף. בלי להשאיר זנבות, חורים, או סתימות. אני בסך-הכול רופא-השיניים המחוזי. הרופא הקודם, המקומי, טיפל מסביב, ניקה, חיטט, הלביש סתימה – זמנית או קבועה. אני כאן בשביל טיפול השורש, רונאל. זו לא היוזמה שלי ואיני שש לטפל בזה יותר מאשר אתה. אני סומך על שיתוף-הפעולה שלך ואז אני משוכנע שתוכל ללוות אותי בשמחה לפרידה בעתיד הקרוב. מה יקרה אחר-כך אינו מענייני.”

לפתע התעורר כל המחנה. הייתי כה שקוע בשיחה, במאמץ להבין את תגובותיו, את כל מה שמאחריהן, שהרעש הפתאומי של גנרטורים, רכבים, כלים נעים – הזקיף אותי בכסאי. רונאל עדיין לא חייך, אבל בעיניו היה משהו שהזכיר מאוד לעג. עתה החלו עולים הריחות – טיגון חביתות-הבוקר המסורתיות, קפה, שמנים, ומשהו נוסף – הריח של צידון, כפי הנראה. מן תערובת משונה של צחנה, אבק, אוויר דחוס ביותר, כמו לפני פיצוץ.

רונאל אמר:

“לאיזה שיתוף-פעולה אתה מצפה ממני?”

הגשתי לו את אחד הניירות שהכנתי בבית.

“זו רשימה של אנשים שאני רוצה לראות. לתחקר. בזה הסדר. אני אודה לך אם תדאג שיופיעו לפני, על-פי לוח-הזמנים הנקוב.”

הוא פזל אל הרשימה, בה היו כעשרים שמות, מבלי לנטול אותה בידיו.

“אני רואה שאתה רוצה להתחיל עם כמה לבנונים… זה יהיה קשה ל… קבץ אותם…”

“איזו סיבה מיוחדת?”

“כל מיני סיבות. העוצר, המצב הצבאי של העיר, הסרבנות העיקשת שלהם לשתף-פעולה איתנו. אבל אפשר להסדיר את זה. הסגן שלי יטפל בכל זאת.”

“טוב. זה טוב. אני רוצה, כאמור, לנצל כל רגע פנוי. דרך-אגב, איפה נמצאים השמונה?”

עיניו רשפו באיבה גלויה ממש.

“איזה שמונה? אם אתה מתכוון לאלה ש… למשתתפים באונס, אז לי ידוע רק על שבעה. הם נמצאים במעצר יחידתי. זו הוראה של מפקד הכוח כאן. אני מניח ששמרו אותם למשפט כאן, או עד שיחליטו מה לעשות בעניינם.”

לפתע קם על רגליו. כל-כולו הכרזה שהינה הגיעה השיחה לסיומה.

“רק עוד רגע,” אמרתי בשקט, אך בנימה תקיפה למדי. “יש לי כמה שאלות אליך.”

הוא נטל מאחת המגירות שבשולחנו חגורת אקדח והחל חוגר אותה מסביב למותניו. הוא לחץ על כפתור מכשיר האינטרקום שהיה מוצמד לשולחנו משמאל ופלט קצרות, ביבושת: “שיכינו את הג’יפ שלי.” מישהו, קול צעיר, כמעט רועד, מיהר לצעוק: “כן, המפקד!” ורונאל ניתק אותו לאלתר.

עתה היו ידיו הכבדות רוכסות את החגורה ומבלי להביט בי הפליט:

“אם זה עסק ליותר משתיים-שלוש דקות זה ייאלץ לחכות. אני מוכרח לזוז.”

היתה זו השלכת כפפה ברורה. מבחן הכוח שאין להימנע ממנו. לא כשאתה נתקל באנשים כאייל רונאל, על-כל-פנים. לא היה לי כל חשק להרים כפפות.

“מתי אתה חוזר לכאן?”

הוא היה כבר בפתח הצריף, חגור-מלא, מחומש ומצויד, ושאלתי החזירה אותו, בחצי-הגוף, לצריפו.

“אהיה כאן בלילה. לא יודע בדיוק מתי. תוכל למצוא אותי באותו המקום.”

הוא יצא החוצה מבלי לחכות למלה נוספת משלי וכבר שמעתי אותו זועק בחוץ את הראשונה בפקודותיו. היו לו ודאי רבות כאלה, לאורכו של היום.

כשיצאתי כבר היה ישוב בתוך ג’יפ פיקוד, מבריק כולו, בראש טור של זחל"מים מאובקים, גוהר מעל מפה אותה פרשׁו לפניו שני קצינים צעירים בדרגות סגן.

עמדתי שם, בחזית צריף-המפקד, מביט ניכחי ביחידה הזו, החשה לבצע את פקודות השיגרה שלה. מבטי נדד על פני הצריפים האחרים, המאהל, כל מה שהיה שם. היכן בדיוק נתרחשו הדברים? האם נלכדה בסמוך? האם הובאה למחנה מיוזמתה? המטבח, האם שם זה החל? מי עוד ידע? מי היה שותף? ו – “למה”? כן, כן, “למה”. למד-מם-הא. אותה השאלה תמיד.

האם היתה התשובה בצידון?


 

11    🔗

ישבתי בצריף-המטבח, מכלה את שארית ארוחת-הבוקר שלי, כשגבר נמוך-קומה בדרגות סרן, נכנס פנימה. הוא לא היה צריך לחפש אותי. הייתי הסועד היחידי באותה שעה, חיילי היחידה נמצאו כבר מזמן בחוץ, מבצעים את המוטל עליהם. הוא עמד רגע אחד בפתח, מוטרד-משהו אחר נע לעברי.

“אל”מ קמין? שמי צולעי, אני סגנו של סא“ל רונאל.”

הוא לא הצדיע אלא הושיט יד שחומה ודקיקה לפנים. לחצנו ידיים. קצר. מהיר, וחסל. היו לו פנים ארוכות ושקועות-משהו מבגרות אותו באיזה עשור מעל גילו האמיתי, שנע בוודאי סביב ראשית שנות השלושים שלו. הוא היה שחום מאוד, מגולח-למשעי ומאמצע פניו להטו זוג עיניים שחורות, יפות. לפי לבושו, נוהגו, ניכר בו שהוא איש צבא-קבע. אם רונאל מינה סרן כסגנו, יד-ימינו, להיכן נעלם רס“ן גדות, המוזכר בתיק כסמג”ד? העדפתי לדחות שאלה זו למועד אחר.

“שב,” אמרתי, רומז לכיסא הפנוי מצידו השני של השולחן, “בדיוק הגעתי לקפה.”

“לא, תודה לך. כבר שתיתי.”

גם קולו היה נעים. הוא נראה כמי שיודע את מקומו, אבל לאו-דווקא מחבבו, את המקום הזה.

“המפקד הצמיד אותי אליך. הרשימה שלך אצלי. אני מוכן לזוז, ברגע שתרצה.” אם נמנע מלכתחילה לבחון אותי מקרוב, עכשיו כשישב, עשה כן, במהירות, כמעט בגניבה. הוא נראה מסוקרן.

לפתע חייך, חיוך לבבי ביותר, מין חיוך תימני ענוג שכזה. “אולי הייתי צריך להוסיף – כל מבוקשך – לביצועי. כמו השד של אלדין.”

“כך אני נראה לך? אלדין בלבנון? חשבתי שיש לי שדים אחרים לגלות כאן.”

הוא צחק, אבל החיוך נעלם באותה מהירות בה הופיע, ולאותו מקום מחבוא ממנו צץ. “אם אתה מתכוון לנבלות שעשו את… זה… אז זה כבר משהו אחר. אבל האמת היא ש… צריך לזוז. המפקד אמר לי שאתה רוצה להתחיל עם ה… משפחה. יש לנו חתיכת דרך לעשות.”

“אמור לי צולעי… אנחנו יכולים לעבור ל – יוני ו… אבנר? טוב. זה יקל עלי. מה שמעסיק אותי כרגע, אבנר, זה – התמונה הכללית, כשהאונס התרחש, אני מתכוון. אתה היית כאן, כשזה קרה?”

הוא פזל לצדדים. השאלה לא הפתיעה, אבל הביכה כלשהו. ניכר בו שהעדיף להצטמצם לתפקיד ה“מלווה”. הוא לא רצה להיות בתוך החקירה.

“חשבתי שרונאל, המפקד, הכניס אותך לתמונה…”

“אין שום תמונה. ואף אחד לא הכניס אותי אליה.”

הוא ליטף, כמבלי-משים, את לחייו החלקות מאוד. פעם היה זה גבר נאה, ללא ספק. “תראה, אני די חדש כאן בגדוד הזה. בכלל, זה רק חלק ממנו. המיפקדה ושתי מחלקות. המצב פה הוא… אתה יודע, אנחנו די מפוצלים. כל הזמן בתנועה. הסמג”ד ה… קבוע… רס“ן גדות נפצע בידו. אש-מארב. אני בסך-הכול הזמני.”

“אף אחד לא חוקר אותך, אבנר. אני מכיר את התיק. לא באתי ‘על-ריק’. רונאל מיהר מאוד. יש לו כנראה דברים חשובים יותר. כל מה שאני רוצה זה להבין איך הייתם אז… בליל ה23- ביולי.”

“איכפת לך שאעשן?” הוא הצית לעצמו סיגריה קצוצה, “אני רוצה לעזור. תאמין לי, יוני, רוב האנשים פה הם… בסדר, נחמדים אפילו, אחד-אחד. רק ש…” הוא השתעל, כאילו שאף עשן-יתר.

חייכתי לעברו את אחד מהמַקסִימוֹנִים שלי. “רק ש… הבעיה היא כשהם ביחד, בתור קבוצה?”

הוא ניענע בראשו, חמור-סבר, מצד אל צד. “לא, לא. בכלל לא. אתה לא תופס… אני מכיר את רובם די הרבה זמן, מ… הזדמנויות אחרות, הם בסדר, באמת… אנשים רגילים, חיילים טובים, לא עושים בעיות… כולם כאן, בלי יוצא-מן-הכלל, די מזועזעים, באמת, אנחנו בשוק ממה שקרה פה…”

הנחתי את הספל הריק מידי. “נדמה לי שקודם קראת להם… נבלות…”

הוא השפיל את עיניו. ידו האוחזת בסיגריה הרעידה לפתע.

“אתה יכול למחוק את זה? לא, באמת, אהיה אסיר תודה לך. זה פשוט נפלט לי… כן. רציתי להגיד שהם אף פעם לא הסתבכו קודם ל… סיפור הנורא הזה… וזה היה נורא, תאמין לי… הם לא הכי מפותחים, כמו שאומרים, והם בהחלט מסוגלים להיות חמורי-גרם, אבל… אבל הם… סך-הכול…”

עזרתי לו. “סך-הכול בחורים טובים ש… הסתבכו?”

הטון האדיב, המסייע, הפילו בפח.

“זהו! זה בדיוק.” עיניו אורו, בהקלה פנימית עצומה, “הם איבדו את הראש, נסחפו, בטח שהם אשמים… ועוד איך! אבל… אבל צריך לזכור מה הולך פה… תאמין לי, יוני, זה המערב-הפרוע… מערבון אַשְכָּרָה… אני לא צוחק, בחיי. הם אשמים, כן, ואני רוצה לראות אותם משלמים את המקסימום, כן, לא פחות… אבל הם בסך-הכול חיילים טובים ש… ששכחו את הראש שלהם, הם…”

שוב נתקע לו עשן בגרון. הוא השתעל בכבדות והפעם זיהיתי משהו צרוב, חולה, בשיעול הזה שלו. בקול חרישי יותר הוסיף: “אולי זה… האפקט של צידון, שעשה להם את זה… אני לא יודע.”

בבת-אחת הייתי על רגלי.

“אתה גמרת?”

הוא נחפז לקום, מוחץ את הסיגריה בקצה השולחן, שהיה כבר חרוך למדי.

“כן, כן, בטח. הרכב בחוץ.”

יצאנו החוצה.


 

12    🔗

האב היה איש זקן מאוד, עיוור לחלוטין, מה שהיו פעם עיניו היו עכשיו שני כיסי תבלולים מכוערים, כמו שתי שקיות קטנות של ניילון סמיך, מזוהם. הוא היה לבוש כנוצרי-מרוני, נראה נכבד למדי, כמי שהגיע כבר אל מנוחתו-נחלתו, תחושה אותה מביא כסף רב, בדרך כלל. מוכתר הכפר נלווה אליו. איש זקן-צעיר, כאילו חסר גיל, מראה של סוחר טיפוסי, אלגנט-חלקלק שכזה, עם נופך אוריינטלי אמיתי. אכן, יותר מאוחר, יספר לי שהשאיר מאחריו, בביירות ההרוסה, עסק משגשג ליינות וטבק. היה זה לפני המנוסה הגדולה.

היינו יושבים בביתו של האב: חצר ענקית, גדר משורגת גפן, מפלסים של טרַאסוֹת עשירות פריחה ועצים, בית אבן גדול, עתיר-חדרים, מן המקומות שנפשו של בן-האזור נכספת אליהם. אבל הבית היה ריק ודומם. כאילו משהו קפא פה; הפעילות בוודאי שכן. שתי משרתות רעולות-פנים שירתו אותנו בקפה ותקרובות, על אחת המרפסות. בכל נסיבה אחרת זה צריך היה להיות נעים, עכשיו זה היה כמעט קודר, מופרע.

אל הכפר הגענו בשעת צהריים מאוחרת. הם היו כבר אחרי הסעודה, רוב בני המשפחה השתרעו למנוחת-צהריים. אבנר צולעי ניתב את הרכב כמי שמכיר את הדרך בעל-פה. הוא נסע תחילה למוכתר, התעכב אצלו מספר דקות, אחר יצא בלוויית המוכתר, מסיע אותנו לביתו של הזקן.

פנים עיוורות וזקנות אלה, שראו כבר טרגדיות לרוב, הוכו שוב, בזיקנתן. הכול נפל אצלו, בפנים. הוא בכה. הדמעות הגיחו כאילו מכל מקום, מציפות את התלמים הרבים, אדמת פניו המחורצת.

“הם הורסים אותנו, אדוני הקצין, שורפים הכול… כל מה שהיה לי הולך לכלבים, אני אדם הרוס, גמור… ועכשיו הם לקחו גם את בתי… הילדה שהכי אהבתי… בת שש-עשרה, אדוני הקצין, שש-עשרה… אללה ירחמו… שני בנים נהרגו במלחמה… שלושה ברחו… נשארו לי רק שתי ילדות בבית, עכשיו לקחו עוד אחת…”

הוא היה מרעיד כולו. המוכתר הניח שתי ידיו המיומנות על כתפיו. לשווא.

לא היה שום טעם להאיץ, לכוון. המתנתי. מזווית עיני ראיתי את אבנר צולעי מתרחק, כמו בסְלוֹו-מוֹשֶן אחורי, לקצה המרוחק של המרפסת הגדולה. הוא התקשה להאזין לקול הזה, קולו של זקן שכול.

המוכתר אמר: “אנא, יא-סידי, חסוך מאיתנו פרטים. זה בלאו-הכי לא משנה. אתם תסגרו את התיק. אפילו אם תעשו משפט-צדק, ואני לא מאמין בזה, זה כבר לא ישיב את סמירה לחיים.”

והוא צדק, הממזר המנוסה. ככלות הכול, ידעתי את כל פרטי “תגובת המשפחה” – את דבר-עדותה הנסיבתית, מן התיק. אם באתי להתרשם, להצליב נתונים, הרי שהדמעות הטביעו הכול.

הם היו בבית, כל המשפחה. ה23- היה ערב רגיל בצידון, כמו כל ה“ערבים הרגילים” בעיר: עוצר מוקדם, הדי יריות, צפייה בתחנות שעוד שידרו, קהווה, תפילות. סמירה, הבת הצעירה, יצאה לאחת החצרות לתלוש עלי נענע (למבקשי התה); היא לא חזרה. משבוששה לבוא – לאחר כעשרים דקות – שלחה האם שניים מהמשרתים לחפשה. ההוראות שלהם היו קפדניות מאוד: לחפש בכל השטח של בית, מסביב לו, אבל בשום פנים ואופן לא להעיז לצאת החוצה, לרחוב. הכפר שכן אומנם במרחק כמה קילומטרים מהעיר, במבואות, אבל כל החוקים והמכות חלו עליו. למשפחה היה ניסיון בהפרות-עוצר. עוזר הטבח, צעיר בן 12, נורה בגבו בהזדמנות אחת.

בהזדמנות אחרת פורקה עגלה, עמוסת מזון וסלים, שאיחרה להיכנס לשביל האחורי, וכל מטענה הוחרם. המוביל, בן-דוד אהוב, נעצר למעצר ממושך, ממושך מאוד לגבי בן-כפר תמים. הצרה היתה שכל מושג, כל תג, איבד כמעט את משמעותו, בלבנון. “בן כפר תמים” ו“משתף-פעולה” היו שני צידיה של אותה מטבע. כולם היו חשודים. ו“חשוד” היה, פעמים כה רבות, “מחבל”. הכרתי את המצב מהרצועה. למי שפיקפק בדיאלקטיקה עקובת-הדם הזו היו הוכחות למכביר: עשרות מחיילינו, אף אזרחים ישראלים שנסעו באזור, שנורו בגבם, או ספגו סכין בין צלעותיהם. שני הצדדים, כתמיד במצב של כובש ונכבש, חיו משני צידי הסכין. לא היה מקום לאמון. אמון היה שם-נרדף אחר, לאיזו הפסקת-אש מספר מאה אלף וכמה, שתמיד הופרה. לבסוף, משנרגע קמעא, אמרתי לזקן: “למה לא הגשתם תלונה?”

היה זה פרט טורדני אחר, בתיק-החקירה. הם חיכו זמן רב, רב מדי. היה הפחד, כמובן. הפחד, כמו כוויה עמוקה, מרחיק מכל נחשול אש. הם המתינו שעות עד שהעזו להתקשר למטה הכוחות, מחפשים איזה קצין סימפטי. היה אחד כזה (גם זה שכיח) והוא הסביר ש“מצטער, לא נוכל לברר עד להסרת העוצר. אסור היה לבת לצאת. זה היה כה בלתי זהיר מצידה.” הם הזעיקו, בטלפון, את המוכתר. גם מאמציו שלו עלו בתוהו. עברו ארבעה ימים תמימים עד שניתן להם לראותה, וגם אז, ללא מידע מוקדם. לקחו את האם והאב, ועוד דוד אחד, והסיעום לבית-חולים שדה, שם היתה סמירה במצב שקשה מאוד לחזות בו. האם התמוטטה במקום. עד עתה היא מאושפזת בעטייה של מה שהרפואה ששה לכנות, “התמוטטות עצבים”. עיוורונו של האב החזיקו בגבולה של השפיות. (האם יכול היה לקלוט את היקף המהלומה?)

המוכתר השיב במקום האב, למורת-רוחי הגלויה.

“מה תעזור לנו התלונה? אמרו שסמירה ברחה, שרצתה לפגוש איזה חייל-או”ם. אמריקאי שאהבה. היא בחיים שלה לא הכירה אמריקאי, לא ידעה גבר. תמיד בבית, עם אמא שלה, במטבח, בעבודות. בתולה כולה, כל-כולה. מה שווים החיים הצעירים בלבנון? אנחנו טרף קל, יא-סידי, טרף קל. אף אחד לא נותן יותר גרוש אחד לאסונות שלנו. לכל היותר כתבה בטלוויזיה, בערב."

התעלמתי ממנו. פניתי ישירות אל האב, נוטל את שתי ידיו בשתי כפותי. היה זה הסיכוי האחרון ליצור עימו מגע, לפני שנגלוש לתפקידינו הטבעיים.

“כבודו, אנא האזן לי, הקשב לדברים של מישהו שאיכפת לו ממך. אני… אני אזרח מארץ-ישראל, באתי לכאן בתפקיד מיוחד, בלי קשר למה שקורה פה. רק בעניין של בתך, עליה השלום. אנחנו רוצים לעשות משפט-צדק. אל תקשיב לאף אחד שיאמר לך אחרת. אני רוצה להבין איך קרה שסמירה נעלמה, מה ראיתם כשהיא חזרה, מי יודע עוד משהו, לא משנה מה. אם לא הייתי מדבר בכנות אתה יודע שלא הייתי בא לכאן בכלל. התיק יכול להיסגר מזמן. יש אנשים שרוצים אותו פתוח. שיתעקשו לסגור אותו רק עם פסק-דין אמת, צודק. כן, שום דבר לא יחזיר את סמירה. שום דבר גם לא יחזיר אף אחד אחר, שאיננו. אבל כולנו חייבים לה את האמת. עזור לי לעזור לך, כבודו.”

משהו בקולי עבר, חוצה את הגבולות בינינו. אבל זה נגע בכאב, לא במקום אליו כיוונתי.

והכאב היה מצוי עכשיו בתחומה של השנאה. הוא בכה וצרח חליפות, כאילו השחיטה החלה מחדש, מול עיניו הפנימיות.

“אני רוצה שתתלו אותם בביצים, אתה שומע אותי, אדון קצין? אני רוצה שאם יש לכם עוד קצת לב… שתשרפו להם את הזין! שאש גיהנום תעלה בהם, בגוף הטמא שלהם… אני רוצה להחזיק את הסכין שיוציא להם את המעיים, את הלב, לחתוך להם את מה שהם חתכו… אני רוצה… אני רוצה… שישרוף מוחמד את כל הישראלים, הסורים, הזרים… שתכה בהם הקדחת של צידון… בני כלבה, בני נחש, בני זונה, בני קללה…”

זה היה אבוד. המוכתר ניסה להרגיעו, אבל עכשיו נפלו גם המשרתות על הרצפה והחלו ליילל, לתלוש את בגדיהן. אנשים הופיעו מכל עבר, מאגרפים ידיהם, זועקים בקולי-קולות. צולעי רץ אל הג’יפ שחנה בחוץ וחזר עם הנהג, מקלעים בידיהם. זה היה עוד יותר גרוע. במהרה היינו מוקפים היסטריה, אלימות, תיסכול מתנחשל, מרטיט על בלימה סמויה. צולעי ירה באוויר ובשקט שנשתרר לפתע צרח המוכתר בערבית צחה:

“כולם להתרחק! עזבו אותו, הסתלקו!” ולבסוף הם נשמעו לו, מפַנים את המרפסת. אך עדיין עמדו בחוץ. אגרופיהם בכיסיהם, ממתינים. האב הקשיש הוכנס לתוך הבית, נתמך על-ידי בני-ביתו.

המוכתר הביט בי ולראשונה ראיתי עד כמה עמוקה היתה שנאתו המחופשת יפה.

“אתה מחפש עדים, אדוני החוקר? אני יכול להביא לך בשפע. השאלה היא – מי מהם יגיע להעיד?”

התקרבתי אליו, צעד אחר צעד. הוא לא נרתע. לפתע חשתי שגם ידי מתאגרפות, בתוך הכיסים. רצון עז עלה בי להלום במסכת החלפן שלו. אולי משום שידעתי עד כמה צדק.

“אני לא השופט של אף אחד, מוכתר. וגם לא אתה. יש לי עבודה לעשות והחוק שלי הוא לעשות עבודה עד הסוף. אני לא גומר לפני שאני מגיע לסיום, הבנת? אם יש לך מה להגיד, להראות לי, זה ייכנס לתיק ואני אדאג שזה יילקח בחשבון.”

הוא צחק. צחוקו היה כבר מעבר לייאוש. צחוקו של פליט, אלוף-ההישרדות, ששפיותו המטורפת שוב אינה מאמינה לשום גורם, לשום הבטחה.

“ומי מבטיח לי, לך, שיהיה בכלל חשבון? תענה לי על זה, אדוני הגיבור, הא!? מי יעשה את החשבון שלנו, של הלבנונים? החשבון של ביירות, של צור, החשבון של צידון, החשבון של כל מה שאבוד? אתם מציעים איזה פיצוי? יש לכם במה להעריך? יש לכם איזו הצעה טובה חוץ מהצבא שלכם שחונה פה, כמו עצם בגרון? למה אתם עוד כאן? מי ביקש ממך להישאר?”

צולעי פלט מאחור, בעברית קצרת-נשימה: “אתה רוצה שאשתיק אותו?”

לא עניתי לו. המוכתר דיבר עתה בקול אחר, עייף וסחוט, כמי שרוצה להספיק לישון בקצה הליל.

“למה שלא תחזור למקום שממנו באת, אדוני החוקר? אתה אומר שיש אנשים בישראיל שאיכפת להם, שרוצים צדק, אמת… בחייאת אללה, כמה שזה נוגע-ללב. לך אליהם ואמור להם ששום דבר לא יחיה פה, בארץ הבוערת הזאת, לפני שהצבאות יתקפלו.”

“ואז מה?” שמעתי את קולי, חורק במפגיע, “מה ישאר? הכפר שלכם? שיקום ערים?”

עיניו הנקיות מתבונה, אך הבהירות כל-כך, נוגהות משנאה, נתלו בעיניי.

“אתה בטוח שאתם נמצאים פה בגלל שאתם פוחדים מאיתנו? שנטרוף אחד את השני? או אולי יש גם איזו סיבה אחרת, חוץ מחוש הצדק המפותח שלכם? הו, אלוהים, כמה שהם מצפוניים היהודים!”

את המשפט האחרון אמר באנגלית, כאילו התראיין לאיזה שַדָר מצלמה.

אחר-כך החל צוחק, בתערובת של לעג וטירוף, אבל אני כבר לא שמעתי אותו. הצטרפתי לצולעי ולנהג, עלינו על הרכב והתחלנו במסע חזרה.


 

13    🔗

בית-הכלא הצבאי שכן בבניין דו-קומתי מוארך שהיה בעברו ה“לבנוני” בית-ספר נוצרי לבנות. היה זה מבנה מדכא, קופסת נעליים מלבנית מאורכת, צבועה בצבעי חום-אדמה דהויים. יותר משנשאר הצבע הרי שהתקלף, נפער כפצעים לבנים של סיד לכל אורכו ורוחבו של המבנה. היה זה כמעט עלבון לדגל הישראלי, זקוף, ומתבדר ברוח, הנישא בראש מוט ברזל גבוה.

המתקן היה מחולק לשניים; באגף אחד שכנו אסירים מקומיים – חשודים בדרגה שנייה-שלישית – בעיקר אזרחים שנחשדו בסיוע או באיזו “פעילות עוינת”, ואילו באגף השני, הקטן יותר, הוחזקו חיילים ישראלים, בעיקר בשל בעיות-משמעת. למעשה, היו אלה שפוטים ממתיני שיפוט שעניינם נחתך בו-במקום.

מקרים בעייתיים היו מועברים לאחד ממתקני-הכליאה בארץ, לשיפוט בפני דרג גבוה יותר.

שמונה האנשים (כולם חיילים בגדודו של רונאל), שישה אנשי סדיר ושני חיילי מיל, הוחזקו כאן, בנפרד, והיו למעשה בודדים באגף ה“ישראלי”. אני מניח שרונאל, ואפילו חייליו האחרים, היו מעדיפים לראות את הנאשמים מועברים למקום אחר, בין אם זה בלבנון או בישראל. היתה זו פקודתו המפורשת של גרי להשאירם באזור, עד גמר החקירה, כלומר עד תום חלקי שלי בחקירה. השמירה הוכפלה.

בתחילה תיכננתי להיפגש עם כל אחד ואחד מהנאשמים בנפרד, על-ידי כך הייתי מצליח, אולי, לחשוף סדקים ובקיעים בעדותם (כמו בדפי החקירה האחרים, עבודת אנשי הקמצ"ר, נראה היה כי נעשתה עבודה חפוזה, שמגמתה הברורה לסיים את העניין “חת-שתיים”).

אבל לאחר שיחה עם שניים, בזה אחר זה – היו אלה הבריון השמן, זה שנופף סכין מול אברי הנדלסמן, ואיש מילואים ותיק, כבן 50, תושב אשדוד ממוצא הודי, סרלקר שמו – היה ברור למדי כי האנשים, כפרטים וכקבוצה, היו מונחים ומתואמים, איני יודע על-ידי מי, אבל לא היה צל של ספק שתודרכו.

זה היה רע, רע מאוד, אבל זו היתה כבר עובדה בשטח. וכפי שאמרתי למוכתר, יכולתי לעשות רק את מה שביכולתי ובתוקף תפקידי; השאר – מלאכת שופטים היא.


 

14    🔗

בסופו של היום, לעת ערב, נותרו שני אנשים לחקרם. העדפתי לסיים את התחקיר הראשוני באותו יום, ולא להניח להפסקות כלשהן שיניחו הזדמנויות לנאשמים להשוות התרשמויות. מעת לעת, במהלך היום, הייתי מחליף “שיטות”: פעם זימנתי שלושה ביחד, פעם בודדים, לעיתים הייתי מצרף אחד מהם ל“צוות” אחר, או שהייתי לוקח בחור שנראה “חלש” במיוחד ומזמנו שוב ושוב. שיטה זו נועדה לבלבלם, ואכן ניכר שהחלו להיראות מפוחדים למדי, בחציו השני של היום. ללא-ספק היתה זו גם השפעתה של השמועה, שנפוצה עוד טרם הגיעי, כי חקירתם שבה ונפתחה, על-פי הוראות מגבוה, על-ידי גורמים “גבוהים”.

“הם איבדו משקל, בימים האחרונים,” אמר צולעי שהופקד על הבאתם.

בימים הבאים עתיד הייתי לחזור ולזמנם – כבלים בידיהם וברגליהם – חפויי ראש, אומללים בבזיונם. לא היתה זו התעללות מצידי, שכן היה ברור לי, כבר בשלב זה, כי כל אחד ואחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, אירגנו לעצמם – “חסימה”. היה זה המנגנון הגופני הבדוק של “מחיקון” והגנה-עצמית. הם ידעו כי די בעדותו של הנדלסמן, בעצם מותה של הנערה, להפלילם ברמת חומרה גבוהה למדי. מה שנותר להם, אם כן, היה להתחפר. אפשר ואחדים מהם, זה היה ברור מי, החלו אף מאמינים ב“נסיבות המקלות” של המעשה.

נראה היה כי המקום, המצב האזורי, היוו – אגב שתיקה אילמת – מעין לגיטימציה למעשה.

אמרתי לצולעי להכניס את הבחור הבלונדי הצעיר (היתה זו הפעם השלישית), האיש שתקף מינית – ראשון. (זכרתי את דפי יומנו של הנדלסמן, עם תיאור השופכה על פני הקורבן ועם כל מאמצי להישאר “נייטרלי”, חשתי בזעם אינסטינקטיבי.)

הוא היה קטן ורזה, נאה למדי. זה-עתה מלאו לו 19. שמו היה עמי מור, תושב צהלה, בנם של איש שיווק בכיר ומורה לאנגלית. בן יחיד. בעיתונים אוהבים לקרוא לזה – “בן-טובים”.

“שב.”

כל אימת שהיה נכנס, פוגע בעיני לראשונה, היה מסמיק כסלק. החלטתי שהגיעה השעה לגרד לו את השוליים. הוא התיישב וליקק בלשונו את שפתיו הדקות, היפות.

“שמע מור, יש לי כמה נקודות לא ברורות. העדות שלך נמצאת חסרה בעיני. אבל קודם-כול אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות כלליות, שנוגעות ל… עברך. אין צורך שאזכיר לך בפעם הראשונה, שכל מה שתאמר יחייב אותך, יילקח בחשבון. אתה רוצה להגיד משהו, לפני שנתחיל?”

הוא ניענע בראשו לשלילה. עדיין לא העז להרים את ראשו המושפל. החבר’ה שלו כינו אותו “צוציק”. הוא היה אחד מקשרי הגדוד. חייל טוב. בלי מרכאות.

“אוקיי. בוא נתחיל בבית, בסדר? אתה בן יחיד?”

“יש לי עוד אחות.”

“גדולה, קטנה?”

“גדולה ממני בשש שנים.”

“נשואה?”

“ל… לא… עוד לא…”

“מה ז’ת אומרת – היא עוד לא? יש לה איזה בעיה או משהו?”

“לא, לא… היא… היא בסדר גמור… יש לה חבר…”

“היו לה הרבה… ‘חברים’?”

“אני… אני חושב ש… שכן…”

“חושב?! קדימה, מור, אתה יכול להתאמץ קצת יותר. אחות גדולה, חדרים סמוכים, אותו הבית…”

“זה… זה לא בדיוק ככה… היא גרה למעלה, אני למטה. יש לנו קוטג'.”

“אהה. יפה. הבנתי. אתם ביחסים טובים?”

“כן… כן…”

“אוהב אותה?”

“היא… היא בסדר… כן…”

“כשהתגייסת, מור, היית – בתול?”

אם היה אדום כסלק מלכתחילה, הרי שעתה בער כסלק צלוי.

“מה… מה זה… קש-ור?”

“אני שואל כאן את השאלות, רב”ט. ברור? אוקיי, אני לא רוצה להתקשח איתך. ספק לי מידע ואני משחרר אותך, עד להודעה חדשה. תנשום, תנשום מור. זה בסך-הכול שאלה סתמית, פשוטה. אני רוצה לדעת אם המספר המאורגן שתפסתם על סמירה היה קריעת-הבתולים שלך?"

היתה שתיקה ארוכה. ראשו כאילו שקע, כצב, בתוך צווארו.

“כן,” פלט לבסוף. בקושי שמעתי את התשובה.

“עכשיו, אני רוצה להבין עוד הפעם. זה חשוב. אתה אומר שדניאלשווילי וקצב מצאו אותה. הם אומרים שהיא הגיעה ברכב. אז מה בדיוק קרה כאן, היא נאספה, נמצאה, הובאה?”

“אני… אני לא יודע… היינו במטבח, ראינו סרט ו…”

“איזה סרט?”

“בטלוויזיה, כבר אמרתי לך, זה היה סרט עם שון קונרי, ג’יימס בונד…”

“אה, כן, חתיכות. זה עשה לך משהו, מה, מור?”

המלאכה היתה די קלה, עכשיו יכולתי לקמט אותו, כמו עלה-שלכת.

“היינו במטבח, אכלנו, שתינו, הסרט נגמר. היינו שישה. פתאום נכנס קצב ו…”

“קצב נכנס לבד? יחידי?”

“כן… אני… נדמה לי שכן…”

“כבר הספקת לשכוח? קודם אמרת שהוא ודניאלשווילי הביאו אותה, ביחד…”

הוא התחיל לרעוד. זע על הכיסא כמי שחטף גרדת חריפה ביותר.

“כן, לא… ז’ת אומרת… קצב בא ואמר: ‘חבר’ה, בואו תראו מה מצאתי’, ואז נכנס גם דניאלשווילי והם משכו אותה ביחד… לתוך המטבח…”

“כמה מהחברים שלך, השותפים שלך, אמרו שהיא באה מרצונה…”

“אני… הם… תראה, היא… היא לא ידעה מה… אף אחד לא ידע מה יקרה… הם פיתו אותה, אני חושב…”

“פיתו אותה? האם לא היו לכם הוראות מפורשות שלא לבוא במגע אישי עם האוכלוסייה האזרחית? לרבות עם החלקים הנשיים שלה?”

“המפקד הדגיש את זה… כן…”

“אתה רוצה לומר שהיא הניחה להם להוביל אותה? שהיתה פה איזו כוונה משותפת למסיבה?”

“כן.”

סגרתי ברעש את תיק-החקירה. היה זה בסך-הכול קול קרטון בקרטון, רעש של נייר, אבל עמי מור קפץ כאילו התפוצץ רימון לידו.

“אתה משוחרר, מור. הצטרף לחברים שלך.”


 

15    🔗

השארתי אותו אחרון. לסוף היום ממש. והיתה זו הפעם הראשונה בה ישבנו זה מול זה. האם הבין? אני סבור שכן. הוא היה אחד מאותם גברברים צעירים מעוצבים אופנתית, שכל בוגרת דיסקו תקרא להם “חתיך”. הוא לא היה נאה, פניו גסות, מגושמות מדי, מקרינות איזה הלך-רוח לאו-דווקא “נקי”, מה שביהם את הפנים, היה בייחוד הפה. היה לו מין חיוך עקום שכזה, חיוך של סרסור.

“בוגנים? זה השם שלך?”

אם היו האחרים, לפחות שישה מהם, נכנסים בדחילו, מנסים להשאיר רושם טוב, הרי שאיש זה, הגבוה, השרירי, מסופר, מטופח, שרשרת זהב ליד ימינו, ועוד שרשרת, אף היא זהב, עם מגן-דוד גדול על צווארו, נראה כמי שמגיע לפגישת רעים. מחייך, שופע ביטחון, אפילו שחצני משהו. המשחק שלו היה ברור.

“כן. רפאל בוגנים. החברים שלי קוראים לי רפי.”

“אתה הטבח הגדודי, בוגנים?”

“לשירותך. שף-דליקטס…”

“שמור את ההלצות לחדר-המעצר, אוקיי, בוגנים? אין לי מצב-רוח לבדיחות…”

“זה חבל…” אמר, חושף טורי שיניים לבנות, מבהיקות, ישרות.

“אולי. אם נראה לך שחומרת המעשה שלך היא מהסוג שמתבדחים עליו בהפסקות, אז אתה טועה. סמירה אל’בחי מתה. אתה הרגת אותה.”

הוא בחן אותי בעיניו החומות, הגדולות, ולרגע נראה כמי שעלול לאבד מאיזונו.

“אף אחד לא רצה לעשות לה רע. וחוץ מזה לא הייתי לבד, כידוע.”

“כידוע. זה בסדר, בוגנים, מצידי תמשיך לחייך. אני לא נמצא כאן לשפוט אותך. פשוט, אני מתקשה להבין למה גבר כמוך, אחד שלא נראה שיש לו בעיות עם בחורות, מסתבך באונס מהסוג המתועב ביותר…”

“אמרתי לך, אף אחד לא…”

“כן, כן, אמרת. עכשיו, תסביר לי, בקצב שלך, למה הייתם צריכים להתנפל עליה. למה, בוגנים?”

“זה התחיל אחרת. אף אחד לא התנפל…”

“יש עדויות אחרות. עושה רושם שהקפתם אותה, סימרתם אותה – לסמר את סמירה מה? – ואז עליתם עליה, אחד-אחד וזיינתם אותה. אתה מכחיש?”

“תראה, אם אתה מתכוון לעדות של היורם ההוא… הנדלסמן… הוא סתם שנא אותי, זה ידוע, תשאל כל אחד, חיכה להזדמנות להלביש לי ברז… הוא לא יכל לסבול אותי…”

“עזוב את הנדלסמן. תן לשופט להחליט מה היו המניעים שלו. אני רוצה לשמוע מה היו המניעים שלך.”

“אני נשבע לך שלא התנפלנו. לא היה צריך… היא… הלבנונית הזו ידעה למה היא הולכת… אפשר היה להבחין שהיא… שהיא די… מנוסה, כן…”

הוא ניסה להבליע את חיוכו הדוחה. פתאום בחר ברצינות, כאילו היה איזה שליח-הסברה.

“אתה מבין…” המשיך, “היא לא היתה תמימה כזו… דניאלשווילי וקצב סיפרו שהיא ממש התחננה שיקחו אותה לסיבוב… היא רצתה לראות את המחנה, ליצור קשר… זה מוכיח שהיתה מנוסה…”

“מנוסה, הא? מנוסה במה, בוגנים?”

הוא מיצמץ, “אתה יודע, גברים, הזמנות… אפשר היה לראות את זה עליה…”

“ילדה בת שש-עשרה… מאוד-מאוד משכנע, בוגנים. עושה רושם שתפסת לך איזו מקצוענית ב23- לחודש… מה?”

"תראה, אף אחד לא ידע שהיא בת… כמה אמרת? 16. לא יאומן, בחיי! היא היתה מפותחת כזו, ועשתה הכול להבליט, את מה שיש לה… שהיה לה… שַאפָה כזו… חוץ מזה כל הילדות פה, כמו שאתה קורא להן, הן כבר מזמן שכחו את שש-עשרה בתור גיל לספור את הפצעונים… תבדוק, אדוני, תבדוק… תראה כמה שהן מנוסות פה… יש כאן ילדות בנות אחת-עשרה, אחת-עשרה! שמוכנות לעשות הכול בשביל בגדים, מזון לאחים הקטנים…

“ככה זה בלבנון…”

“ככה זה בלבנון… אתה יכול לחבר מדריך-תיירים, בוגנים. אני רואה שאתה יודע לבשל תבשילים. אם זה ככה, כמו שאתה אומר, אז איך זה הגיע ל… סקס? למה הייתם צריכים לקחת בכוח, את מה ש… לדבריך… אפשר לקבל מראש, חינם, בקלות?”

עיניו לא הושפלו, החיוך לא נמחק. הבחור ידע לשקר.

“אמרתי לך… זה לא היה בכוח. כמובן, שכולם נדחפים אז, אז היא נבהלה… לא היתה מוכנה ל… כמות כזו. אמרתי לחבר’ה, אתה יכול לבדוק: ‘לאט-לאט, לא להידחף, יש מספיק לכולם’… אבל היו כמה בתולים שאיבדו את הראש… החרמנות מיסטלה אותם… אז היה צריך להחזיק קצת, להרגיע…”

“אתה קורא לעקירת לשון – להרגיע?”

היתה זו הפעם הראשונה בה החוויר. גם מבעד לשחימות פניו, למסכה המאורגנת היטב, נראה הלובן. הוא בלע את רוקו ולרגע פזל החוצה, כמי שנתפס בהפתעה, ללא הכנה.

לא, מסתבר שהם לא התכוננו לשאלה הזו.

“אני לא יודע שום דבר על לשון… לשון שלה? מה עשו, מה… מה קרה?”

“בוגנים, אני יודע שזה אתה. זו היתה הסכין שלך, נכון?”

המכשיר הדק, קת עץ עבה ולהב ארוך וחד, תוצרת גרמניה, נחת על השולחן בינינו, משמיע קול עמום. בוגנים הביט בו, מבטו קפא עליו – ושתק.

“זה הסכין שלי. כן. אז מה?”

“שניים מהחברים שלך מוכנים להעיד שאתה כרתת את לשונה. זה מזעזע אותך, בוגנים? הם יזמרו, זה בטוח. הבטחתי להם ‘התחשבות’ ו’הקלה בעונש'. אני מציע לך את אותו הדבר. תפסיק למרוח. תגיע לאמת. זה רק יקצר את כל התהליך ויעזור לך. תאמין לי, אני מנוסה בדברים האלה.”

הוא קם על רגליו מבלי שנתבקש. פתאום החל מרעיד מזעם, או מפחד, משקשק באזיקיו.

“אתה רוצה להלביש את זה עלי, נכון? אני רואה עליך… כן… זה לא יעזור לך… אני נקי… חף-מפשע!”

“שב, בוגנים, שב ותפסיק לצרוח. זה לא יעזור.”

אבל הוא החל כבר לתפעל את כל הסט, כל המגוון המשוכלל של תכונותיו.

“תוציאו אותי!…תוציאו אותי, מכאן! המאנייק הזה רוצה להלביש עלי את הכול! חבר’ה, קחו אותי מכאן… רוצים לדפוק אותי!”

צולעי פתח את הדלת. מביט בבוגנים – מסוקרן. אמרתי לו שיסלק אותו. אני גמרתי.


 

16    🔗

לאחר חמישה ימי חקירה, בהם נפגשתי עם כל אחד ואחד מן הנאשמים – שלוש פעמים, היו ברורים לי שני דברים, מעל לכל “צל של ספק”, כפי שהמשפטנים אוהבים לומר. האחד, שתיק החקירה שהופקד בידי (על התיק היו חתומים קצין בודק בדרגת סגן וחוקר מצ"ח בדרגת סמל-ראשון, שניהם אנשי המשטרה הצבאית), הוכן בחיפזון רב, כמעט והתפתיתי לרשום (במסקנות שלי) – ברשלנות. לא שניכרו בדו“חות, או בסיכום הקצר (שלשון ניסוחו אמרה הכול) אילו פגמים בולטים, חוסר מקצועיות, או משהו בדומה לזה. סגן שמואלי וסמ”ר אלניר עשו רושם, כעולה מן הכתוב, כשני ברנשים הבקיאים למדי במלאכתם. הצרה לא היתה במילוי מלאכתם, אלא בשולחיהם – אלה האחרונים, יהיו אשר יהיו, העדיפו “תיק סגור”, תמציתי, שהתייחס בצורה הקונקרטית היבשה ביותר לעניין אחד: “תקיפה מינית”. (היה ברור לי לחלוטין כי אם היה תיק זה, בידי פורום השיפוט ההולם לו, מתגלגל לידיעתם של גורמים הקשורים, נאמר, עם קבוצות-לחץ מאלה שאברי הנדסלמן יכול היה להיזקק לשירותיהם – היה נגרם נזק חמור ביותר, למערכת כולה.)

העניין השני, שהטריד אותי באופן רציני, היה התחושה הוודאית של “תיאום”: האופן בו היו עדויות השמונה מקבילות, תואמות, כמעט זהות. למה הדבר דומה? כאילו הפכו גוף אחד, יישות אחת: – “האנס”, או – “החשוד באונס”, תמנון בעל שמונה ראשים, שפעל – “קולקטיבית”.

זה היה יותר ממגוחך. זה היה תפור.

וזה היה רע, רע מאוד.

עכשיו, הוסיפו לכך את העובדה המרה, שטרפה את קלפי “קווי-ההגנה” שהוכנו מלכתחילה, שהנערה סמירה מתה בבית-החולים, והרי לכם תסבוכת לבנונית. עתה יהפוך סעיף האשמה ל – “הריגה”, אפילו ואין כאן מה שמכונה “בכוונה תחילה”. הם לא התכוונו להרוג. בכך לא הטלתי ספק. אבל הם התכוונו לדפוק את הנערה (“לעשות עליה סיבוב”, כדברי אחד העדים היותר-טיפשים), לבלות ערב צידוני מרנין, בניגוד לשעמום המוחץ, טעון המתחים, האופייני כל-כך לשיגרת-המחנה.

עתה התחלתי תמה על החלטתו של גרי. מה היו נימוקיו שלו? בשביל מה היה צריך להכניס את ראשו הבריא (ואגב כך את ראשה של המחלקה – קרי, ראשי שלי) לתוך המחלה הזו…???

גרי היה חשוד תמיד בנטיותיו ל“חינוך”, שהיו, בעצם, צידו האחר של קצין אחראי, העומד תמיד בדרישתו ל – – “הסקת מסקנות”. אבל אילו מסקנות ביקש למצוא כאן, ב“תקרית” הזו, בצידון?

הוא לא נמנה עם ה“כוחות הסמויים” של צמרת הצבא, אותם קצינים בכירים, שקל היה לחשוד בהם בשאיפות “טיהור”, מסיבה זו או אחרת. לא, לא הוא. ואם מדברים כבר על “להסיק”, הרי שהדוּד הלבנוני המתפקע, היה כבר לוהט דיו, גם ללא ערמון חולני אחד, נוסף.


 

17    🔗

התפנית אירעה ביום השישי, סמוך לכניסת השבת. צולעי בא לחדרי והודיע כי אחד הנאשמים מבקש לראותני. שאלתי אותו במי המדובר. המדובר היה בדניאלשווילי, אחד ממנהיגי היחידה, האיש ש“מצא” את סמירה, באותו לילה גורלי, האחרון בחייה השפויים הרגילים.

אמרתי לצולעי שיקח אותו, את האסיר, ויביא אותו ל… למטבח. הכרתי את ההזדמנות, משזו קרצה אלי. לא רציתי להניח לה לחמוק מבין אצבעותי. כמובן, אפשר והיה כאן “תרגיל”, ניסיון של הקבוצה, לפעול דרך נציג יחיד. למיטב ידיעתי (כלומר למשך כל שעות העירות שלי, להוציא ארבע שעות שינה הכרחיות), לא נפגש איש עם הנאשמים, בתאי הכליאה שלהם. כלומר, לא גורם עקרוני כלשהו, להוציא שני סוהרים, שהתחלפו ביניהם וקצין-מסדרים, שהיו נמנים, למעשה, עם יחידה אחרת. דניאלשווילי, ממוצע-קומה, מתולתל כולו, שפם עבה מעטר את שפתו העליונה, הוכנס אל המטבח, והובא אל השולחן מאחריו ישבתי, שני ספלי קפה לפני. סימנתי לצולעי לעזבנו לבד. דניאלשווילי היה כבול באזיקי-יד, אבל יכולתי להבין לחששותיו של צולעי.

“זה בסדר,” אמרתי.

צולעי יצא, לא מבלי שיציין כי אם אצטרך אותו, אז הוא ב“חוץ”.

לאחר שלוש פגישות עם החייל הצעיר שמולי, ידעתי כבר לאבחן את מה שנראה לי כ“מנהגיו”. הוא היה ברנש ממולח למדי, אפילו בעל חן מסוים (שנבע מקולו, עמוק במפגיע, עם מבטא עשוי משונה, מין תערובת גרוזינית-אמריקאית). אחד הדברים המוזרים היו שבחור זה הוא שהיה “היזם”, דהיינו, האיש שנטל לידיו את גלגל-האירועים במודע, משפיע על חברו-לנסיעה, מביא את “החבילה” למחנה, למטבח. מוזר, משום שלאחר מכן (והדברים נשענו על עדות עד הראייה היחידי – אברי הנדלסמן) היה דניאלשווילי גורם סביל למדי. לא, הנדלסמן לא ראה אותו תוקף מינית את סמירה. הוא אפילו לא סייע במיוחד לקבוצת ה“חוואים” (גם ביטוי זה היה שאול מאחד הטקסטים) להשתלט על ה“פרא”.

את דניאלשווילי אפשר היה לשייך למה שכיניתי – “הצוחקים”. אלה העומדים כמעט תמיד מן הצד, שולחים יד תומכת, דברי עידוד, אך אינם משתתפים באופן פעיל, באקט עצמו. (למען הדיוק העובדתי: רק שלושה מן הנאשמים – בוגנים, עמי מור וחייל נוסף, הודו במגע מיני עם הקורבן. כל החמישה האחרים היו מוכנים להודות ב“סיוע”… ותו לא.)

“אוקיי, שווילי, אני מקשיב.”

הוא פזל אל ספלי הקפה המלאים, אך ידעתי כי לא זה הדבר שעל-אודותיו הוא תוהה.

“כן, אחד בשבילך. אתה יכול לשתות.”

“אחר-כך…”

“אחרי מה?”

“המפקד, אני לדבר מייד. אין לי יותר כוח להחזיק את זה בפנים… אני רוצה שתרשום אותי, שתיקח עדות חדשה מהפה שלי, אני… אני…” הוא הסמיק (נראה טבעי לגמרי) וראשו נע ונד על צווארו, כמי שחושש מתקיפה, "אף אחד לא יודע שאני באתי לכאן. אמרתי לחבר’ה שביקשתי ראיון-המפקד, עם המפקד רונאל.

“… הם… הם… יהרגו אותי אם…”

המילים גוועו בחלל המטבח כאילו היו עשן סיגריות שנמוג. לפתע נזכר היכן הוא יושב. התחקירים נערכו כולם (להוציא שניים) בחדרי. עכשיו חש לפתע כמשחזרן של זירת-הפשע. זה השפיע עליו.

“אם מה, שווילי? אל תעשה לי הצגות. אני קונה רק את מה שנראה לי אמיתי. מה הבעיה שלך?”

“אני לא עושה הצגות, המפקד, בחיי. נשבע לך בהורי, בילדה הקטנה שלי, במ…”

“לא ידעתי שיש לך ילדה… חשבתי שאתה רק נשוי, כך הצהרת. שכחת את הילדה? בת כמה היא?”

“השוטרים, משטרה צבאית, לא שאלו… לא שאלות כמוך, המפקד. ילדה שלי. אווה, נשמה שלי, בת ארבע. אמא שלה לא יודעת כלום מזה… היתה הורגת אותי אם יודעת, היא סטודנטית לרפואה, עושה פיזיותרפיה ב…”

“רגע, רק רגע אחד, שווילי. אני לא מעוניין לשמוע כעת את כל האהבות שלך או קורות המשפחה. אני שמח שעליתם ארצה. עלייה – זה דבר טוב. עכשיו, גש לעניין. אתה רוצה לשנות את עדותך? לספר לי משהו חדש? דבר, בחור, דבר! אין לנו את כל הלילה.”

“זה ככה… לא שינוי… אבל…”

לפתע נטל ספל קפה, אוחז בו בתוך שתי כפותיו הכבולות, לוגם בלהיטות של פליט. אם היה זה משחק, הרי שהיה לפני הכשרון הטבעי הגדול ביותר מאז אהרון מסקין המנוח.

“תראה המפקד, אני לא רוצה שתבין אותי לא נכון… אני לא משל… מלשן, אני… אני לא יכול לעשות להם את זה… לא לחברים מהגדוד… זה לא סתם חברים, זה… זה כמו אחים… אבל היה פה, היה פה איזה… עניין… אני לא יכול לשקר… ז’ת אומרת – אני לא חושב שזה נכון, אסור ל…”

"שמע, שווילי, אני כבר מכיר את המנגינה הזו, מאיזה מקום. אם אתה חושב שצריך להתלבט, להתייסר, המצפון וכל זה, זה בסדר גמור מצידי. אבל לא כאן! לא עכשיו! יש לך שתי דקות להתחיל לדבר…

“לא, לא! אל תעשה הכנות… שב ושתוק. לגמרי. מבין שווילי?! לגמרי. ככה… ואחר-כך, כשאתה פותח את הנשקן הזה שלך, אני רוצה לשמוע עובדות, חומר אמיתי, ברור?”

הוא שתק; ניענע בראשו לאות הן, ושתק. בדיוק שתי דקות. כשהתחיל לדבר, זה היה כבר משהו אחר:

“זה בקשר לזה איך שמצאנו אותה, המפקד… את הלבנונית הזו… אני חושב שלא… לא דייקנו… לא, לא, אני… אני אגיד ת’אמת עכשיו… כל האמת… אנחנו… אנחנו… חטפנו אותה, אתה מבין… זה היה כבר די מאוחר, העוצר מתחיל כשיורד הלילה, בחמש וחצי. היתה התורנות שלי ושל קצב לפטרל… היינו, כמו שאמרתי לך כבר קודם, די מעוצבנים שנדפקה לנו שבת, התור לא הסתדר, והיו גם הידיעות האלה על כפריים ששחטו כמה חבר’ה… אני בטוח ש… טוב, טוב, אני מגיע… נסענו באחד השבילים, זו היתה גיזרה קבועה שלנו… ואז ראינו מישהו חומק מאחד הבתים… קצב תיכף תפס את המקלע… חשבנו אולי עלינו על משהו… פתאום ראינו שדמות כזו, קטנה, חשבנו – אולי ילד, כורעת מעל איזה שיח ו… החלטנו לא להאיר עליה, כמו שעושים תמיד, אלא לעקוב… לראות מה היא עושה… חשבנו להפתיע אותה… אולי היא החביאה רימונים, אקדח, משהו… היא לא ידעה שהג’יפ שלנו חנה בשביל, היה חושך גמור, היא לא יכלה לדעת שבא לי להשתין.”

הוא הסתכל בפני; עיני היו עצומות כל העת בה דיבר ואז פקחתי אותן. הוא נראה כמי שמנסה לאלץ איזה שד להסתלק, כאילו ביקש להקיא מתוכו איזה גוש מעיק. הייתי מופתע מרמת הכנות שייחסתי לו. איכשהו הוא נשמע משכנע כל-כך… משכנע כמו… האמת?

“תמשיך, תמשיך…”

“מותר לעשן, המפקד?”

הדלקתי לו סיגריה משלי. הוא נשף עשן למעלה, נראה אסיר-תודה. אחר-כך המשיך. "עמדנו שם, מתחת לאחד העצים, היו הרבה עצים, גדולים כאלה… קצב היה הראשון שראה אותה, אני חושב שאם לא הייתי איתו הוא היה יורה, בחור עצבני הקצב הזה… אני לא מאשים אותו. שני חבר’ה משלנו, מהגדוד, הלכו בכפר הדפוק הזה, ובצידון אף פעם לא שואלים, קודם יורים… הם ו… ואנחנו.

“טוב, אז… התגנבנו מתחת לגדר הגפן של הבית, בית גדול כזה, הרבה גפנים… ואז ראינו אותה חופרת בו… אני נשבע לך המפקד… היא חפרה… זה לא היה נענע, כמו שסיפרו אחר…”

“מי סיפר?”

“החוקרים. גם המפקד רונאל אמר לנו שזה מה שהמשפחה אמרה…”

“המפקד רונאל שוחח איתכם על זה?”

“רק בשיחה שהיתה לנו לפני המאסר. הוא אמר לנו שזה לא בסמכותו, לשפוט אותנו. אבל שידאגו לנו. אני נשבע. אלה מילים יחידות שאמר לנו. הוא אכסן גבר, המפקד רונאל.”

“תחזור לנענע… לבור…”

"היו לנו רק המקלעים, אבל היתה לי גם סכין-קומנדו…

“אז התגנבנו אליה, קצב סתם לה את הפה, אחז בה מאחור ואני הצמדתי ת’סכין לצוואר שלה. זה היה רמז עבה, כמו שאומרים…”

אפילו עכשיו, כשבחר – באם אכן בחר – לספר גירסה “אינטימית” יותר, לא נראה היה כי הוא מתחרט על דבר-מה. אף אחד מהם לא התחרט. הם הצטערו, זה בטוח. הצטערו שזה נגמר איך שזה נגמר. היו מעדיפים שהנערה תיבלע לתוך אחת המחילות הצידוניות, והכול יישאר בגדר “מצב-לוחמה”.

“אני רוצה להבין את זה טוב, שווילי, בלי פרשנויות. היא לא הבחינה בכם, כשבאתם?”

“לא, לא. אנחנו… עשינו את זה טוב. היא היתה שקועה ב… בחפירה הזו שלה… ו…”

“מה היא חפרה?”

“לא יודע, המפקד, לא היה לנו גם זמן להסתכל. אני חושב שהיא ניסתה להסתיר משהו, המפקד. לא יכול להישבע על זה…”

“וקצב?”

“הוא היה עמוס… בה…”

“ואז פשוט גררתם אותה לעבר הג’יפ?”

“הרעיון היה שלי. חשבתי שכדאי שנחקור אותה מעבר לבית. ידענו שאם תצרח – הכול אבוד. זה אפילו ייגמר רע. אז קצב סגר לה חזק את הפה, היא אפילו לא נשכה. היתה המומה, פחדה… ואני תפסתי לה ברגליים ובידיים… זהו, ככה לקחנו אותה.”

“כמה זמן זה לקח לכם? מהרגע שהפתעתם אותה, השתלטתם עליה, ועד שהגעתם לג’יפ?”

כבר היה מורגל בשאלות הטכניות שלי.

“ארבע-חמש דקות, המפקד.”

“ואז נסעתם משם ישר לגדוד? לא היו לכם הוראות לדווח, בקשר?”

“בטח, המפקד, בטח. אבל אז היו שומעים אותנו… בבית שלה…”

“ומה בקשר למחסום הקרוב? לחוליית-תחקיר אזורית? למה לא נסעתם איתה לשם?”

“רצינו ל… לחקור אותה, לראות מי, מה, מו…”

“מי-מה-מו… ממתי נעשיתם חוקרים, הא, שווילי?”

הוא הסמיק וחייך. וזה נראה מלאכותי ומוליך-שולל.

“לא יודע מה נכנס לנו לראש, אולי חשבנו שיהיה פה איזה ‘צ’ופר’…”

“אתה מתכוון לבחורה?”

“חס וחלילה, המפקד. אני מתכוון ל… המפקד רונאל, הוא היה נותן לנו אפטר אולי או איזה ‘בונוס’…”

“זו השיטה אצלכם בגדוד? להביא אזרחים ולאסוף בונוסים?”

“אני לא אמרתי את זה…”

“אוקיי, הלאה. הגעתם ישירות למחנה בלי עיכובים, בלי בעיות?”

“כן…”

“ואז החלטתם שהגיע הזמן להשקות, להאכיל, את השבויה שלכם… לעשות לה קבלת-פנים…”

"תראה המפקד, זה פשוט התגלגל ככה… אני נכנסתי למטבח כדי לחפש את המפקד או את הסגן שלו…

“ואז…”

בבת-אחת הייתי לידו. תפסתי אותו בשני דשי החולצה שלו, בצווארון, והרמתי אותו בכוח למעלה. אני חושב שהשקעתי די הרבה בפעולה הזו. כי הוא ממש החל להיחנק לי בין הידיים. הפנים שלו נהיו סמוכות מאוד לפה שלי. היה לו ריח רע מאוד מהפה. אולי שן רקובה או קיבה מקולקלת.

"תקשיב טוב, שווילי. זו הפגישה האחרונה שלנו. יותר אני לא רוצה לראות את הפרצוף ה… שלך.

"יש רק שתי דרכים אפשריות: – או… אל תזוז! – או שכל מה שמרחת לי פה היה סיפור-אשכרה מהסרטים, מבושל יפה-יפה; או – אל תזוז, אמרתי! שכל מה שסיפרתם כולכם, קודם, היה שקר אחד גדול.

“עכשיו תחליט – מה – מי – מו. באיזה אפשרות אתה בוחר?”

הנחתי לו לגלוש בחזרה לכיסא. הוא הוציא אוויר. עכשיו התחיל להזיע.

“אני… בסך-הכול… הכול אמת, המפקד, בחיי הילדה הקטנה שלי אווה… אנחנו שיקרנו על הטרמפ… כל הקטע עד למ… מחנה היה בלוף… אני מודה… במטבח הדברים היו כמו שסיפרנו…”

הוא התחיל להתכפתר. הכול נגמר.

הדלקתי סיגריה נוספת, תוחב אותה לפיו.

“עכשיו, עוף מהעיניים שלי.”

כשהיה ליד הפתח עצר אותו קולי. “תגיד שווילי, מה עשיתם עם הבשר?”

עיניו פילבלו באופן די משכנע. “סליחה? עם… מה, המפקד?”

“הלשון שלה, שווילי, זוכר? איפה שמתם אותה?”


 

18    🔗

התמונה היתה עתה ברורה למדי. הצרה היתה שבמקרה הטוב יכולת להתייחס אליה כאל סקיצה, תרשים-טיוטה לא מחייב. כל העובדות, פרטים מפרטים שונים, היו כאן. השמות, המקום, הפשע, הקורבן, הנסיבות, האחרית. ובכל זאת משהו היה חסר. לא ידעתי מה. הייתי מסופק אם אי-פעם נמצא “אותו”.

למעשה היתה מלאכתי כמעט גמורה. למה “כמעט”? משום שאריזת הרימון לא יכולה היתה להיות שלמה, ללא הוצאת המרעום. הוצאת את המרעום – – – בום! הכול מתפוצץ לך בפרצוף.

לא היה זה מתפקידי להסיק את המסקנות (גרי אפילו לא ביקש “המלצות”, מסוג אלה שהיינו עורכים בסיומם של תיקים מסוימים-מאוד), אבל לא היה זה גם מתפקידי להשליך לכל הרוחות את… את מה?

פרט קטן. לא יותר. אפשר לרשום אותו בכינוי הגדול שלו – מצפוני. אביזר נשכח, ירוי, חבוט. ארכאי, ללא-ספק. משהו כמו חולצה ישנה, מרופטת, מקיץ רחוק, שנגוז. ידעתי כי החקירה הזו לעולם לא תהיה חקירת-אמת אם לא תרשום את מה שנראה לי כגרעין-הכור הצידוני, בו הייתי יושב ומתבשל. דהיינו, האפשרות להתניה. קיומן של נסיבות מסוימות, איזו רפיפות, איזה גורם, המאפשר התפרצות מן הסוג שנשלחתי לבדוק. קל היה לתלות זאת (כרגיל) ב – “מלחמה”.

זה תמיד נכון כל-כך, כמעט… טבעי…

“דברים כאלה קורים,” יאמרו האנשים וינודו ראשם בעצב.

יכולתי לראות את פרצופו המזדקן במהירות של גרי, עם הקו הצר של פיו, “במלחמה כמו במלחמה, יוני.” וכל זה נשמע לי שדוף ומחובט, כתירוץ פרקליטי שאפילו שופט טירון מזדקף לשומעו.

אסור היה שדברים כאלה יקרו. אבל הם קרו – קורים – יקרו.

הפילוסופיה או החשיבה המדעית לא ישנו כהוא-זה, כאן. חשובה היתה התגובה. ההתמודדות שלנו, של כולנו – לא רק של “המערכת”, עם הנגע הזה.

וכפי שהדברים נראו לי בלילה הלבנוני המעיק הזה, סגנון ההתמודדות (לבד מן התהליך השיפוטי הוודאי) היה במהופך. לטשטש, לחמוק, להביט ל… לאן? לכל מקום. קריית-שמונה, ירושלים, קהיר, דמשק, וושינגטון. לכיוון אחר.


 

19    🔗

יומנו של הנדלסמן, החקירה של מצ"ח, סיכומי התחקיר שלי, שבו וחזרו אל קווי-המיתאר: שני חיילים (דניאלשווילי וקצב) יצאו בערב ה23- ביולי לסיור שגרתי. בגיזרת הפיטרול שלהם נמצא כפר-מבואות קטן. הם מגיעים בשעת חשכה לאחד השבילים, נעצרים להשתין, לעשן סיגריה. לפתע הם מבחינים בדמות הכורעת בגן אחד הבתים. לדבריהם, הם חושדים באיזו מלאכת הטמנה, הסתרה. הם מחליטים להפתיע את הדמות-שבגן ולוכדים אותה, בחשאי. למעשה, מבצעים מעין-חטיפה שלה, מלקוח. לדבריהם, יבקשו מאוחר יותר לחקור אותה במחנה הגדוד.

בהגיעם למחנה הם מבקשים תחילה להשקותה, להרגיעה. הדמות – נערה לבנונית – מבועתת כולה, לא משתפת-פעולה כלל וכלל. במטבח היחידה הם פוגשים עוד שישה חיילים, הנמצאים במקום בתנוחות שונות של שעמום. אין מה לעשות בערבים. יש גם, לדברי העדים האחרים, תחושה של “לחץ”, וצורך בפורקן – שוב, לדבריהם: מפאת התחושה הכבדה של קורבנות ישראלים באותו לילה.

מתחיל משחק הדיבוב. מישהו (לדבריהם: עמי מור או בוגנים, אין כאן זיכרון עובדתי ודאי) שולח יד, פשוט כדי לעודדה לדבר. עוד ידיים נשלחות, גם מסיבות אחרות. מתחיל משחק של חיזור והתעלסות, בו לדבריהם – הם לאט-לאט “מאבדים את הראש”. הם מתחילים להפשיט את הנערה; במהרה, יתפשט הראשון שבהם. היא יפה ומגרה מאוד (לדבריהם…) ובתוך כמה שניות הם “שוכחים את עצמם”.

מכאן אין יותר עדויות של התרשמות אישית, קיים רק קו זיכרון אחד, קבוצתי: התחממנו, היא נבהלה, ניסינו להשתלט עליה. היו מכות, היו אחדים (שלוש הודאות) שהיכו “חזק מדי”.

בהתערבות עד-ראייה (אבל חלקי – רק מרגעי התחלת התרחשות מעשה האונס) הם, לדבריהם, כאילו “מתקפלים”. עד-הראייה שנשבר, איננו יכול לשחזר מה קרה לאחר שסולק באיום סכין. הוא הזעיק עזרה (חיילים אחרים) אבל משזו הגיעה היתה כבר הנערה מעולפת, שותתת דם, מכמה מקומות שונים. גם לשונה נכרתה. איש מן העדים אינו זוכר דבר בהקשר זה (אמנזיה קולקטיבית).

כולם מכחישים מעשה שכזה, אפילו והעובדות (מבחינה רפואית – אך הראייה הועלמה) מצביעות בבירור על ניסיון השתקה ודאי זה. האם היה משהו נוסף שביקשו להעלים? האם רצו לבטל כל אפשרות ברורה של זיהוים? לא, הם לא ניסו להשתיק אותה לגמרי. איש לא רצה “להגזים עד כדי כך” (ציטוט מדף עדות /7 עמוד //33). אין שום עדויות סומכות או מצליבות למה שהתרחש לפני האירוע עצמו – במטבח – ולמה שהתרחש לאחריו. גם כאן היו – קרוב-לוודאי – אי-אלו התרחשויות בין הנאשמים (אולי גורם/ים אחר/ים) אבל איש אינו מדבר ואין מה שיסגיר פרט או נתון בהקשר לכך. שני חיילים (עמ' 67) ורופא התאג“ד (עמ' 77) הם למעשה, היחידים ש”קיבלו" את הנערה לטיפול – לאחר ה“טיפול” שכבר קיבלה.

הקורבן, לבד מן הלשון שנכרתה (ונעלמה), סבל מפגיעות גופניות רבות, בדרגות שונות, בכל גופו, לרבות באזור המפשעה והחזה. בנוסף היתה במצב נפשי (לפי עדויות בית-החולים – ראה נספחים – בארץ, בחיפה) קשה.

הגורם היחיד שיכול היה “לשפוך אור” על סתירות אפשריות, על כזב וזדון ומזימה – היה הקורבן עצמו.

אבל קורבנות אינם מדברים, בדרך כלל.

אפילו ולשונם נשארת בחיכם.


 

20    🔗

הרופא היה גבר רזה, כמעט כחוש, ונראה כאילו קומתו הגבוהה נוטה לפנים, כלולב. הוא היה בוודאי מעבר לשנות הארבעים שלו ונראה כבר כבן שישים. היה משהו זקן בפנים העצובות האלה, שנראו כפניו של סוכן-נוסע לא בלתי דומה לווילי לומאן, או בני-דמותו הרבים, האחרים. הוא היה מקריח במהירות, והדבר עיוות את מראה פניו, שבנסיבות אחרות יכלו לעורר רושם חיובי בהחלט. איש עייף. מאוד עייף.

עיסוקו, שנראה כי מאס בו כבר לפני שנים, היה פשוט עובדת-חיים, מישלח-יד, כאילו היית רושם על לוח-העץ שעמד בכניסה לתאג"ד: “קברן”, “מנהל תחזוקה” או “נגר”. הוא יכול היה להיות כל אחד ממקצועות אלה, אבל הדבר – חייב הייתי להודות – לא היה רחוק אף מאישיותי שלי, למשל.

היה זה אחד מהרופאים-הצבאיים, זן שכיח למדי, שנאלצו להישאר בתפקידם, מהעדר “אופציה” אחרת. אפשר והיה אפילו, אי-פעם, רופא טוב, איכפתי, רציני. מאחר והיה שונה בכול מן הזן ה“מתקדם” – עמיתיו שעלו בסולם מקרפ"ר או אחרים שהפכו למנהלי מחלקות בבתי-חולים או בעלי קליניקות פרטיות משגשגות – נשאר מאחור.

למזלו הטוב, היה כמעט סטואיקן בקבלת הדין. נראה כמשלים עם כל דבר.

לא הייתי מסתכן בקביעת “אדישותו”, הוא לא היה נמצא כאן באם היה אדיש, אבל עייפותו הגדולה, המזדקרת לעין, היתה למעשה מכרעת. האם היטיב לדעת ממני כי חייב היה מזמן לרשום לעצמו “מנוחה מוחלטת” או “חופשה ארוכה” ופשוט לעלות על אחד המסוקים, בין שאר מאושפזיו?

הוא נראה כעוס, באותו בוקר, כשנכנסתי אליו.

“אל תגיד לי שנותרו לך עוד שאלות?”

“לא, אל חשש, גמרתי איתן.”

הוא נראה בלתי מסוקרן לחלוטין כשמיהר לשאול:

“זהו? אתה חוזר, למַטָה?”

(“למטה” היה כינוי ששבתי ופגשתי בדרכי בלבנון. מה שהזכיר לי כיצד היינו “יורדים מסיני – ארצה”. תנועתם המחזורית של בני-יוסף).

“יש לי עוד כמה עניינים לגמור. אבל רציתי לפטפט קצת. לא איכפת לך?”

איני יודע אם היו אלה בדי שלושת-הכוכבים, הכותפות, או משהו בשיגרת הציות, הוא ריסן את תגובתו הטבעית למשאלת הפיטפוט שלי.

“אני עסוק מאוד… כפי שעיניך הרואות – רואות.”

ואכן, התאג"ד היה מלא במיטות מלאות. חיילים פצועים לרוב, עד צפיפות, מילאו אותו, אף שרק אחדים מהם נראו מדוכדכים או מוכים בקדרות הזו, האופיינית לנפגעי-אסון. אחדים מהם נראו עליזים למדי.

אמרתי: “זה יקח רק כמה דקות.”

במשיכה מהירה, מיומנת, תלש מעליו את חלוקו, כאילו ביקש לתלוש עוד דבר-מה. “בוא, נלך למשרד שלי… שם לפחות אפשר להסתתר מהחוקן או החשיש…”

הגבהתי גבה במקצועניות. “אל תגיד לי שזה עדיין בספר התרופות שלך?”

הוא גיחך, חושף שיניים שהניקוטין אכל בהן בכל פה.

“אני הייתי רושם אפילו משהו חזק יותר מפייטול… הייתי ממליץ להם על… בוא, אל תהיה מזועזע כל-כך.”

בחדרו הקטן, שנראה כמחילה של עמדה מופגזת, מצאנו מקום בתוך הבלאגן הכללי. אז הירשה לעצמו עוד סיגריה אחת, בנוסף על השישים או השמונים שכבר עישן משעות הבוקר המוקדמות.

“לפי השאלה שלך אני מבין שזו הפעם הראשונה שלך בנוף המקסים שלנו, שווייץ-של-המזרח-התיכון…”

“איזו שאלה?”

“החשיש. רוב עמיתיך, שעברו פה מפקידה לפקידה, אם אתה מבין למה אני מתכוון, ובכן, רובם היו כאן בעקבות ה… חשיש, או דברים כבדים יותר. זה ענף הייצוא הגדול ביותר כאן. אחרי המוות, כמובן.”

“אין לי שום קשר למפלג הסמים.”

“איזו אבידה,” הוא אפילו לא חייך. כמו אצל רונאל, היו גם פנים אלה נדירות-חיוך. אבל מסיבות שונות לחלוטין.

לפני שהספקתי להגיב, ירה-מן-המותן: “על מה רצית לפטפט, אגרנט?”

“זה לא השם שלי…”

“אני לא מעודכן. אני יודע. אתה החוקר. עדכן אותי.”

“העניין הוא בזה, דוקטור. באתי להתעדכן.”

“איזו הטעיה! חובבנית, חובבנית, המפקד. צריך היית להניח לי להציל עוד איזה 17 חיים.”

“זה ההספק היומי כאן?”

“כאן ובכל מקום. אם מישהו מציל, בכלל.”

“יש עניין אחד שמטריד אותי מאוד, דוק. אולי תוכל אתה לעזור לי. אתה נראה לי איך לאמר את זה? בלתי-תלוי… אני חושב שזה הרגע לגלות לך שאני בסך-הכול אזרח, בתפקיד מסוים, אז בוא נשכח את האל”מ וכל המע“מ ושאר-ירקות… בוא נרשה לעצמנו לוקסוס ים-תיכוני אמיתי: כנות.”

“סלח לי שאיני לוחץ את ידיך. על הנאום היפה, אני מתכוון. הידיים שלי מזוהמות.”

“לא כמו של האחרים, אני מקווה…”

הוא גיחך. זה נשמע כמו שיעול של גוסס. אחר-כך הצית את הסיגריה הבאה.

“כמה שזה מצביע על האוריינטציה שלך, חביבי. אפשר לראות שגדלת על… על יסודות בריאים. לא שיש לי איזה מושג בבריאות. אני בסך-הכול הרופא… עכשיו בוא נפסיק את המיזמוז ההדדי הזה וניגע ישר בצ’ופצ’יק. מה אתה רוצה לדעת? איזו חולייה חסרה לך בזנב?”

“מה עשיתם עם הלשון?”

הוא נאנח, כאילו שיער מלכתחילה שנעסוק באיזה חטא קדמון.

“אתה אוסף מזכרות או מה?”

רכנתי לפנים, לוחץ עליו במראה פני המתקשחות ניכחו.

“אני מסרב להאמין שהיו משכנעים אותך לקחת חלק בזה. אני מתכוון להעלמת ראיות. ודרך-אגב, זה מה שנקרא ‘סיוע’ ויש סעיף על זה. אתה האיש שקיבלת אותה לידיך, דוק. נערה הרוסה, קרועה, חתיכת בשר. הדו”ח שלך לא מזכיר דבר."

“למה לא שאלת אותי… קודם?”

“האנשים ברמב”ם הבינו את מצבך. היית צריך לארגן פינוי-מיידי, מייד לאחר העזרה-הראשונה. כל אחד יכול לטעות. אני לא צריך את המוצג, דוק. יש לי מספיק כדי לסגור את הזאבים הצעירים האלה לשמונה-תריסרי שנים. לא שזה יישמח את בתולות הלבנון או משפחה שכולה אחת, אבל…"

“אבל אתה מתעקש לעסוק באליבי הזה, מה? אפשר מייד לראות שהמינוי היה מוצלח במיוחד…”

“למה אתה מתכוון?”

עכשיו החלו פניו מתקרבות. הייתי מופתע מעוצמת השינוי, מעוצמת היכולת להביע:

"יש לי בדיוק עוד שתי דקות לפרשייה המצחינה הזו, יונתי בחגווי-הסלע. אם תרצו תגררו אותי לבית-המשפט ושם אשמיע את דעותי הפרועות בנושא. כבר ניצלתי אוברדרפטים רבים על חשבון שניות-הפנאי שלי, יש לי עוד כמה גוויות שמחכות פה ושם, אז תרשה לי לאמר לך, ישר בפרצוף, מה שאני חושב בנדון. זה מה שביקשת, לא? (שתיקתי כמו אותתה לו להמשיך.)

“זה הבוץ העמוק והטובעני ביותר שנקלענו אליו במשך אלפיים שנות גלות, כיסופים, תקומה ובניין, כל הזבל הזה, המומלץ למקראות ראשונות. אתה לא תגרור אותי אפילו במוניטור ואיזמל מנתחים לעשות אוטופסי לגוויה הזו שנקראת ‘לבנון’. אנחנו כאן וכאן אנחנו נשארים, עד שזה פתאום… ילחץ. לוושינגטון או למוסקבה או לטיטן אחר – הפתרונים. מה שאתה עושה, זה מה שאנחנו קוראים בז’רגון המקבּרי שלנו – ‘דגימות-צואה’. צואה לבנונית. צואתו של מי? ישאל ח”כ רגיש, ורוד-ציפרניים וטהור ארשת בבית-הנבחרים? אני אומר לך החרא של מי זה. זו הצואה המקומית, והצואה המגויסת, צואת המחלצים וצואת הנלחצים. יציאות, כל הזמן – יציאות. במשך השנתיים שלי פה יכולתי לארגן ולשכלל בצורה מפתיעה את האוסף הבולאי שלי: קטלוגים של טירוף וסחרור אנושי. השתגענו. כולנו. כולל חוקרים רחרחנים מהאסכולה של איסר הקטן או איסר הגדול, למי איכפת?

"אוקיי, אז היתה נבלה. היה אונס. אני רואה כבר את הכותרות המצונזרות על רצפת הצנזור או העורך הראשי: ‘מזעזע’, ‘התדרדרות מוסרית’, כל הרפש הזה, מסביב לאסלה.

"אולי אתה מסוגל עוד להתרגש מהלשון האבודה של סמירה, מחתונת-הדמים שעשו לה המושיעים מכנען. כל מה שמעניין אותי זה: תפרים, אינפוזיות, כדורים ונרקוזה. במיוחד זו, האחרונה.

"תן לי לישון, שרלוק, ואני אעשה אותך למלך הלבנון.

“החסרתי משהו?”


באותו רגע נכנסה אחות צעירה, סמוקת-לחיים, והודיעה ש“צריכים אותך”.

היא לא התכוונה אלי.

באותו רגע תהיתי אם התכוונה בכלל למישהו.


 

21    🔗

המברק הגיע ביום חמישי אחר-הצהריים. קשה להגיד שהייתי מופתע לקבלו ועוד יותר יקשה לקבוע שלא חשתי איזו אנחת-רווחה, בפנים, למקרא הנוסח הצבאי הקצר, היבש. כל-כולו גרי:

“מגיע לביירות בשישי בבוקר. שולח להביא אותך. גרי.”

לאמיתו של דבר הייתי צריך להיות בגילופין כדי שלא להודות שה“משימה” שלי נחלה כישלון חרוץ. אני מניח שזוהי תחושה אישית בלבד. לגרי לא יהיה על מה להתלונן. הוא יקבל ממני תיק מלא, עשוי כהלכה, ובעת-הצורך (במשפט?) יוכלו להיזכר גם ב“עבודת התחקיר של המודיעיניסט ההוא, קמין”.

וצריך הייתי להיות משוגע או מסומם קשות (בנוסח של כמה “דגימות אנושיות” שראיתי בארץ הזו) כדי שלא לרצות, להתאוות ממש, להימצא שוב ברצועות הביטחון השיגרתיות המוכרות עד כדי חיבה, של עיר כמו תל-אביב. אחד הדברים הבודדים הטובים שחוויה כזו עושה לך, היא היכולת לשוב ולראות, באור חדש-ישן, את המקום שלך. לאחר צידון הייתי משוכנע שאין עוד עיר רגועה ומבטיחה בשיממונה המוכר כמו תל-אביב. האם קיבל גרי דיווח ממקור אזורי, כלשהו? או האם חש כבר, יכולת השמורה לאוּגדוֹנרים מן הסוג הישן, שתפקידי מוצה, דהיינו הגיע למבוי הסתום שהוא – השורה האחרונה, החתימה שבתיק?

ושוב, אגב לגימת תורכי-שחור שסופק לי בנדיבות מסביב-לשעון, יכולתי לחזור ולתהות על אודות מניעיו של גרי (או הגורמים שייצג) בשיגורי לביב השופכין.

הֶרגלים, בסופו של דבר, אינם רק אסונות פרטיים; לעיתים יש בהם יתרונות מסוימים. וכך, ביום ה13- שלי בצידון, כשהפרידה מורגשת באוויר (רק לגבי), עשיתי את… את מה שנותר לעשות.

הזווית ה“חיצונית” היחידה שנראתה לי טעונה-בדיקה (אם לא למעלה מזה) היתה אותו עניין מחפיר של – קו ההגנה. לא הייתי צריך להיות בלש פרטי ציניקן, בנוסח של הרומן-האפל, כדי להבין ששמונה חיילים, ועוד חיילים שהסתבכו, אינם מתארגנים להם כך, מתוך… פחד. הו כן, לפחד היה כאן תפקיד-מפתח, כמו שאומרים, אבל היה דבר-מה נוסף.

הפחד האחר.


 

22    🔗

גרי שלח מסוק קטן, מסוק-פיקוד, צעצוע אמריקאי קליל ומשוכלל. היה זה מסוג הפריטים שנוהגים לרשום ספרות רבות בצידם, כשהם מופיעים, שוב ושוב, ברשימות-הרכש. גרי היה, לפחות עד לעת האחרונה של חקירה קודמת, איש-של-ג’יפים. אדם שמרן ביסודו (בכך כוחו) שחש רתיעה כמעט אינסטינקטיבית מטכנולוגיות מתקדמות. אלמנט הזמן שיחק, אם כן, תפקיד. מישהו נתבהל, למעלה? הופיע צורך – “חיוני” – בזירוז ההליכים?

הטייס היה קצין-מילואים צעיר, הדגם החיל-אווירי הנפוץ של נועם-הליכות, קלילות מסוימת, מעין מיני-ביטחון שאתה יכול לסמוך על נוכחותה של… אינטליגנציה. הוא היה מיומן מאוד בכלי הקטן, החרגולי שלו. היינו חולפים, בשתיקה, מעל המראות המטעים הללו של: הרים יפהפיים, יערות קסומים, עמקים מפולגי ערוצי-מים, בנייה מסורתית עתיקה, כולה שלווה, בצד גידולים “מודרניים”, שחרבו, ושוב צצו, כגידולי-פרא. לבנון ממעוף-הציפור, גם בגובה נמוך, נראתה עדיין ארץ יפה. שני עשורים של הרס שיטתי, בלתי-פוסק, עדיין לא פגעו בה בצורה אנושה, דוגמת הערים הפולניות או הגרמניות, שהפכו – בעיי-החורבות שלהם – לסמלי מלחמת-העולם השנייה. אין שום הבדל בין עיר שנחרבה, בין אם היא נקראת ברלין או ורשה, דרזדן או… ביירות. הן נראות – מלמעלה ולמטה, בתוך – אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא בדרגת ההרס, המחיקה, וב… דגלים. בהתקרבנו לביירות ניתן היה לראות (זה תמיד סימן רע) את שפע דגליה: דגלי או"ם ססגוניים, הכחול-לבן שלנו, פסים וכוכבים אמריקאיים, דגלי הרפובליקה הצרפתית, ארז הלבנון הנצחי, הכוכב הסורי, בצד שפע דגלי “הכוחות המקומיים” – סונים, שיעים, דרוזים, מרוניים. כל דגל וצבעו, סמליו, ההיסטוריה עקובת-הדם שלו.

הטייס פיטפט כל הדרך, כאילו היינו בסיור מגבית, או באיתור לוֹקֵיישֶנס של איזה סרט פעולה אפּי, שעם צוותותיו נמנינו. הוא היה איש צעיר וחביב, נינוח. ניכר בו שעדיין לא שיכל דבר.


 

23    🔗

גרי מצא לעצמו משכן זמני באחד ממקלטי-הפיקוד של כוח-הסתערות של הצנחנים. מאז ומתמיד חש בנוח בצד הכומתות האדומות (מקורותיו) וגם עתה, כשנכנסתי, נראה לי כאילו היה כאן מאז ומתמיד.

כמו בפגישות אחרות, דומות, נראה היה כאילו לא נפרדנו כלל, רק אתמול היה התדרוך ההוא, רק אתמול חזרנו מן השדות… רק אתמול היינו…

אתמול.

יושב היה בחברת כמה קצינים בכירים, קצוצי-שיער ברובם, ונראה היה כאילו יצאו מתוך אחד מדפיו של ספר-הפלמ"ח. נוכחותם של שניים-שלושה ראשים צעירים, מפויחי-פנים, רק תרמה והוסיפה לאותנטיות. חבורת-הפיקוד הנצחית. הוא הינהן בראשו והרים ספל פח, מאולתר, מסמן לי על מקום פנוי לידו. המקלט, על שוכניו, המפות, מכשירי הקשר, ארגזי הקליעים הריקים, נראה לי בלתי-מסביר-פנים בצורה מנכרת. האם נצבט ליבי? כמה פעמים בלילות בדידות חתוליים, ביקשתי את רגע הניכור הזה? לדעת שהכול כבר מאחוריך… אשליותי היו, בעיקרון, קצרות-טווח ונשלטות. המדים התעקשו להתחבר לשכבת-העור העליונה. אחרי שנים מרובות כל-כך נראה היה כי הניתוח הצליח, ההשתלה נקלטה סופית, על אף אי-אילו דחיות. כאחרים, ביכרתי שלא להתייחס לכשלונות. אבל חייתי אותם.

גרי חש בסרבנותי להצטרף, באי-הנוחות שלי, והתרומם, ממלמל משהו לקצינים הבכירים. הם צחקו, בקול שקט כזה, סמכותי. תהיתי איזו בדיחה סיפר להם. תת-אלוף אחד, נאה ובוטח, אמר: “הסיבוב הבא כולו שלנו.” גרי לא השיב ולבן-צדעיים אחד, אל"מ במיל. כאילו ענה במקומו: “כל אחד צריך לאסוף את הפגזים הריקים שלו.”

“טוב שבאת,” גרי אמר, “צריך לדבר. בוא נמצא לנו איזה פינה שקטה.”

הוא אחז במרפקי מושך אותי אחריו. ירדנו במדרגות שהובילו לדיוטה נמוכה יותר. האוויר נהיה קריר יותר, האור חשמלי, ממצמץ משהו. הזמזום העמום של מכשירי הקשר שלט באווירה.

גרי פתח דלת צדדית, מקובעת בתוך הבטון העבה, והדליק אור בחדרון קטן, כל-כולו ארגזים. בקושי מצאנו מקום לשבת. גרי סגר את הדלת ונראה מוטרד. הכרתי הבעה זו שלו.

“צרות?”

“אני מקווה שלא, יוני. אלא אם יש לך משהו מיוחד לספר לי…”

“מה קיווית שאביא לך משם? אשם חדש? נבל? אולי בסך-הכול רצית לעמת את הדו”ח של מצ“ח…”

הייתי עייף, נרגז-משהו, וזה היה ניכר, אני משער.

“אם הכוונה ל-חורים, לאי-דיוקים בדו”ח ההוא, התשובה היא – כן. גם לשם כך נשלחת."

“העובדות העיקריות נשארו אותו הדבר, בוס.”

“איך היית מגדיר אותן?”

“אם לצטט מינוח מקומי נפוץ, אז – במלה אחת – עלייהום.”

“אתה מוכן לפרט?”

“אני לא חושב שיש איזה מיפרט בנדון. בעצם… עד כמה שזה ירגיז אותך לשמוע… זה תלוי באיזה צד של המשקפת אתה או אני נמצאים… שאלה של זווית…”

הוא הזעיף פניו. מין זקן זועם כזה, נראה בעיני, לפתע.

“אני רואה שמספיקים היו שבועיים בצידון כדי לטלטל לך את המעיים המוסריות שלך. זו באמת זווית של החוויה הלבנונית שצריך להמליץ עליה ב…”

“באוניברסיטאות או בפו”ם?"

הוא טפח בשתי כפות ידיו המגוידות על שתי ברכיו. קול עקר, עמום. סבלנותו לא עמדה במבחן “השפעת-צידון” שלי. שנינו הבנו לפתע את מה שהיה צריך להיות ברור לנו, מלכתחילה. עוד ברגע המינוי, בארץ.

“אל תהפוך לי כתב-קרבי מול העיניים הזקנות האלה שלי, יוני. חסוך ממני את המכה הזאת. שלחתי אותך בשביל…” הוא פזל הצידה, חומק אולי מעיני אך ללא-ספק מדבר-מה שלא נעם לו, בתוכו, “בשביל לברר מה בדיוק קרה שם ביחידת האבטחה המחורבנת ההיא. אם הדברים היו תלויים בי הייתי מייד מוריד אותם, על כליהם, בלי יוצא-מן-הכלל, מן האזור. מחליף אותם. לא נשלחת בשביל לגלות את האמת על של”ג או על חסינותם המוסרית של כוחותינו בלבנון."

“יש מישהו אחר שנשלח למשימה הזו?”

הוא אמר בעייפות, כמי שחוזר בפעם המי-יודע על עובדה שנראתה ודאית לכול: “יש צוותים מיוחדים של הרמטכ”ל, יש פסיכולוגים, רופאים, מומחי פנטגון, מה שאתה רוצה… זו העבודה הארורה שלהם, לא שלנו. אנחנו לא עוסקים בלקחים, רק בממצאים."

הוא השתהה, כדי לשאוף אוויר. היה מחסור חמור בחמצן בחדר.

“יכולתי להורות שיישלח מישהו אחר – מורדוך, לוויט, צביקה, בנאי, גרין, לא משנה מי. בחרתי בך כי אתה ה… הבקי ביותר ב… במבצעים עדינים מהסוג הזה.”

“בקי? המומחה לסרחונות-מחנה רצית לומר? אז יש לי חדשות בשבילך. זה חדש לי. כן.”

“אתה מתרכך כמו… כמו אידיוט,” פלט בזעף, “מה לכל הרוחות, כבר חדש פה? חשבת שיצאת לאיזו מלחמת-צדק…”

“מלחמת-מגן. כך קוראים לזה עכשיו.”

"אל תערוך אותי, בבקשה! אם היו לך ספקות, עקרונות מקודשים, היית צריך להישאר בבית. לא הייתי כופה עליך את… זה. אתה יודע שמסיבות דומות נמנענו… ובכן, זו האמת, צר לי שזה יוצא עכשיו, במעמד כזה…

“מלשלוח אותך לעבודות-שטח אחרות בלבנון.”

שתקתי. מה כבר נותר לי לעשות?

“המרחק, יוני, בין ‘סרסנוך יא מחמוד’ לאונס בצידון, הוא בעצם חוט דק מאוד. אני יודע, קל מאוד להתבלבל. מה עוד שבכל ויכוח ציבורי, מפני האינטרסים המגושמים והאנוכיים של קבוצות מהציבור הזה, נזרקות לחלל דוגמאות מכל העבר והמוזיאונים: דיר-יאסין, קאסם, כל הסיפורים שאף אחד לא אוהב לשמוע. חוץ אולי מתסריטאים שיודעים מה עושה ‘חומר’ למכיר, למרגש.”

“הם הרגו אותה, גרי. זה לא משנה אם הם הילדים-טובים-ירושלים צאצאי א.ד. גורדון, או בוגרי לח”י. מצידי יכלו להיות שארית-הפליטה של מרבד-הקסמים… שמונה חרמנים, עם כל הלגיטימציה באוויר, שמרגישים שאפשר להתיר את החגורות…"

“אתה מסתבך עוד הפעם. ההיקשים האלה הם עבודת בית-המשפט.”

“בחייך, גרי, כמה שנים צריך שנעבור את הטראומה הזו, כדי שנוכל לדבר בגלוי? כמה? עשר? שלושים ושש? גם אם לא היו הורגים אותה זה היה מחייב…”

הוא עט על טרפו.

“כן? כן, יוני? מחייב מה?! קדימה, הגענו לשורה התחתונה שלך, נכון? מה מתחייב כאן?”

“אין לי המלצות,” אמרתי. הוא נאנח, אני בעקבותיו, כאילו היינו שתי זקנות מול ספסל נכדיהם הפוחזים, “חוץ כמובן מכך שצריך לארוז את הפקלאות ולהתקפל מכאן במהירות הבזק. איחרנו כבר. ה’פרשה' בצידון היא רק אחד התשלומים. היו עוד וזה יהיה גרוע משבוע לשבוע. כולם יודעים את זה, כולם מדברים על זה, אבל עד שזה לא ‘יסתייע’ – אנחנו כאן. קרא לזה – ‘לברוח’, לא משנה מה. זו ההמלצה שלי.”

הוא הביט בי בסקרנות. חצינו את הקווים המסורתיים. לפתע היינו שני אזרחים מודאגים.

“עברת דרך ארוכה…”

“ואפילו לא ידוע לי על זה.”

הוא צחק, ביבושת. “אולי באמת צריך הייתי להישמע לכמה עצות ולשחרר אותך לעבודת פלילים רגילה… אני מכיר כמה שוטרים שהיו שמחים לקבל אותך…”

“בטח,” אמרתי, “בטח. גם אני הייתי שמח לראות אותם… אחרי הסורגים.”

“אף פעם לא מאוחר להתבגר, יוני. האמן לי.”

“אבל יש לי משהו חדש לספר לך, גרי. זה לא חדש כי בוודאי נרמזת על כך על-ידי אחד מה’יועצים' שלך. אני מעז לנחש שזו היתה אחת מן הגחמות של המינוי. אתה לא תופתע, אבל להחליט – תצטרך, בכל-זאת.”

הוא הציץ בשעונו. המחווה הידועה. צריך הייתי להזדרז.

“למה אתה מתכוון, יוני?”

“יש מישהו שהדריך אותם, גרי. יש מישהו שהיה מעוניין להשתיק, לטייח. אנחנו מכירים את הפונקציה, גם הסיבות הן כרגיל דומות.”

“לא ציפית שהם יכו על חטא או יתמסרו לידיך בחזרה המונית בתשובה, מה?”

“זה מעל ומעבר למנגנוני-ההגנה, גרי. יש פה חיפוי, יש פה ניסיון לעבור לסדר-היום. אסור להניח לזה לקרות.”

בפעם הראשונה, במפגשנו החטוף, נראה גרי מר-נפש ועוין. לפתע הרגשתי כי אני כלול במעגל.

“אתה שוב עושה את זה, ילד. תמיד הבלבול הזו, בין האובייקט לסובייקט… אנחנו נעביר את חוות-הדעת שלנו. אתה תכתוב – אני אצרף משלי. נעשה את זה כמו שצריך. אני אדאג שזה ימשיך בצינורות, שזה לא יישאר בקנה.”

“אתה רוצה שאסגור את התיק, נכון? בשביל זה הגעת לביירות?”

“אל תחניף לעצמך. יש לי כאן עוד כמה עניינים זוטרים, כמו, למשל: אובדני ציוד בעשרות אלפי דולרים, הברחות בהיקף של מכת-מדינה, אלימות עדתית. סתם, שטויות קטנות כאלה, אתה יודע. חוץ מזה, אתה טועה. באתי להתעדכן. מנצל שהות לצרכים נוספים. לא נסגור את התיק לפני… לפני שתכתוב אותה שורה אחרונה.”

נשמתי לרווחה. הוא הבחין בכך, למצער.

“אל תשלה את עצמך. אנחנו לא נפרסם כלום. זה פנימי עד… לקבר.”

שמעתי את קולי אומר במרירות בלתי-משכנעת: “קברה של סמירה?”

“אני מתעלם מהריקושטים האלה, ילדי. אני רושם אותם לחובת ההתנסות הזו. אני לא חסר-רגישות עד כדי כך… אתה יודע, אומרים שיש עוד כמה קצינים שנתפסו, בגניבה, עם עותק דהוי של ‘אנשי פנפילוב’…”

“זה ממש מעודד.”

“בוא נסכם. יש לך עוד חשוד עיקרי? כן, כן, אני מתכוון לעניין ההשתקה. תתפלא, אבל זו היתה אחת ממטרות החלפת חוקרי המצ”ח באחד שלנו."

“לא הייתי מתפלא אם החוטים יובילו לרונאל.”

“כן, ציפיתי שתגיד את זה. מסלול הקידום של רונאל מרופד בתקריות אבל אין זאת אומרת שהוא מעורב. אני נותן לך עוד שבוע. שבעה ימים ושבעה לילות, מר קמין. תראה מה אתה יכול לעשות איתם.”

הוא קם על רגליו. הבירור הגיע לקיצו.

“אתה חוזר ה… ביתה… הערב?”

“כן,” אמר, “המסוק שהביא אותך הושאל לי עד חצות. רוצה לשלוח ד”ש?"

“רעיון מצוין. אמור להורים, לדודים, ולחברה האוהבת ש… אני מתעניין ברכישת-אדמות. קוטג' קטן. תבקש בגל”צ שינגנו את ‘אהובי יבנה לי בית’. טלי תאהב את זה."

“אני בטוח שהיא תשנא את זה,” אמר ויצא.


 

24    🔗

לא הייתי צריך לחכות הרבה על-מנת שהד"ש יגיע לירושלים. כמה שעות לאחר טיסתו המיועדת של גרי נזדמן לי לעלות על מטוס ציוד כבד שהמריא לשדה-התעופה הצבאי בלוד. גרי הקציב לי שבוע ימים נוסף, אבל לשנינו היה ברור כי היה כאן יותר חוב מצפוני לתיק (לעצמנו?) מאשר למשהו אחר.

בנסיבות אלה לא היתה בכך שום השתמטות מצידי לנצל קפיצה חטופה (“אפטר”) לארץ.

בעצם, היו לי עוד שתי סיבות יוצאות מן הכלל; לבד מן העובדה שהרעלת החנקן בת השבועיים הקרויה “צידון-בלוז” כמעט גמרה לי את שאריות האוויר הטהור שעוד שרדו בתוכי.

החוף הישראלי בלילה נראה כירך עבה של חשפנית במועדון לילי עשיר בתאורה. שאלתי את עצמי אם היו לילות (להוציא את גלי המחזור של עלטת מלחמות) בהם היתה העיר הגדולה חשוכה לגמרי. היתה זו סוגייה מעניינת לענות בה את המצפון המיוסר: מה צריך לקרות כדי שהתל-אביבים (ואפשר, גם הבת-ימים, חולונים ואחרים) ייתקעו בבתיהם, מול ההבהוב המשמים של ערוץ בשידור בודד, חיוור?

היה משהו רומאי כמעט בתאווה הבלתי מתדלדלת הזו של התל-אביבים לשמוח, לחפון אי-אילו הנאות שהכרך עוד מזמנן. מגוחך היה להזעיף פנים ביקורתיות נוכח התופעה, מכאיבה במיוחד בימי זיכרון וציון שואה, או להשיק אצבע מאשימה אל מקורות מעורפלים. כמו לבני רומא, גם לתל-אביבים היו סיבות טובות משלהם.

כשהחל המטוס מנמיך חשתי לפתע בבטני. מאות שעות טיסה ב“קרנפים” וכבדי-גוף אחרים לא יחסנו אותך. בטני עמדה על זכותה להתכווץ.

באחד הרציפים, אליהם צעדתי רגלית, תפסתי מונית על נהגה המנומנם. כמעט בעוינות ניאות לבסוף, לאחר משא-ומתן ממושך שלא היה מבייש גזלן מצוי מירושלים העתיקה, להסיע אותי למחוז חפצי.

בדרך נזכר להציע לי את החדשות האחרונות: “מה? לא שמעת? הממשלה התפרקה.”

אמרתי לו שזקנתי היתה שמחה בכך. אחר-כך עצרנו בכניסה לסביון (אור-יהודה), בתחנת-דלק, ותידלקנו עצמנו בפחיות קוקה-קולה חמוצה והמשכנו, דרך כביש החוף, לתוך תל-אביב.

אחר-כך, בבית, ניסיתי להירגע מול פניו האדישות-לכאורה של החתול. שאלתי אותו אם התגעגע אלי.

“פרר… פרר…” הוא אמר.

אחר-כך צילצלתי לאברי הנדלסמן.


 

25    🔗

הנדלסמן אמר לי בטלפון שכל הלילות שלו תפוסים עכשיו, מציע שניפגש באחד הבקרים הקרובים, באוניברסיטה. אמרתי לו שאין לי שום בקרים פנויים והוא שאל אותי מה כל-כך דחוף. קשה היה שלא לשמוע בקולו, אגב קולם המרשרש של סדינים ברקע, מאיזה התגוששות הוצאתי אותו ועד כמה הוא “שמח” לקראת זו שאני מטיל לעברו.

הוא אמר לי שאני “סכנה לציבור” ובשיניים חורקות סינן שאבוא לקחת אותו מביתו בעוד חצי שעה.

לרגע היססתי באם לומר לו, “היי, המלחמה כבר התחילה. צו 8. אני בא מייד”. אבל זה היה בוודאי אכזרי מדי. אמרתי לו שזה בסדר והנחתי את השפופרת במקומה, חש לפתע בצריבתה של קנאה.

המרחק מביתי לביתו של הנדלסמן היה (בארבע לפנות-בוקר) כשש-שבע דקות נסיעה. זה הותיר בידי עשרים ושלוש דקות חופשיות, מלאות, כולן שלי. המקרר המנותק היה בלאו-הכי ריק, ולבד משימורים שונים שנועדו לחתול לא יכולתי למצוא דבר לנגוס בו, לבד מעצביי. מקלחת קרה סידרה אותי.

היה עדיין רבע הבקבוק של ג’ין גורדון בפינתו הקבועה וגם זה עזר. קצת.

מהותו של סיוט שהוא לוכד אותך, תדיר, כשאתה פחות מוכן לכך. וגם עתה, באפלולית הכמעט-מלאה של החדר, הרוח החמימה חודרת מבעד לתריסים הפתוחים, החתול רובץ על ברכי, חשתי כיצד הזיכרון ההוא, שב ומצמיד אותי – גב לקיר. לא היה לאן להימלט. אף פעם.

הם גררו אותה לתוך המטבח. היא היתה בהלם. לא יכלה אפילו לצעוק. הם היו מגורים עד קצה גבול היכולת שלהם. הפחד הוסיף לזה, הפחד שלה. הם ראו חיה יפה, עולת-ימים, טרף למצוקתם הלילית, במחנה. הם החלו תולשים את בגדיה. גופה השחום, נחשף פיסה-פיסה, מטריף את דמם. הם סימרו אותה לרצפה, שש-עשרה ידיים זה די והותר בשביל אונס. הם עלו עליה…

אחר-כך: חדר הזכוכית ברמב"ם; פניו החמוצות מחימה כבושה של הרופא הצעיר ו… הבשר הקרוע על המיטה, לא חושב יותר, בקושי זז, אוזל לתוך הלילה…


לא היה שום מקום פתוח באותה שעה ולכן נשארנו לשבת במכונית. הנדלסמן, מרוחץ ומאורגן, נראה לי עצבני-משהו. שאלתי אותו אם הוא עוד כועס עלי על שהפרעתי את מנוחת-לילו.

“תגיד, קמין, מה היה קורה אם כל השב”כניקים היו מורעבים כמוך?"

בחור מקסים, הנדלסמן. יודע לנעוץ את הסיכה בדיוק במקום הנכון.

“זו שאלה טובה לגששים. יש להם איזה מערכון, נכון?… לגרושים-גרושות…”

“תמיד שאלתי את עצמי איך באמת נראה אותו גרשון גרושובסקי…”

“גם אתה, הנדלסמן?”

צחקנו. היה זה כאילו נשמע הקול מצידה האחר של הרוח.

אחר-כך, אחרי ארבע סיגריות, הוא סיפר לי את סיפור גירושיו שלו.

"הלוואי והיה איזה ספר הגון, אמיתי, ישר-מהלב, לכל האוהבים הצעירים. אתה לא חושב? אני לא מתכוון לכל אותם איך-לעשות-מה וגורו-לנפש במהדורה ה78-. רק לא להם.

“היינו ילדים, כמו מאות מיליוני ילדים אחרים במצבנו. אני חושב שזה היה עוזר אם מישהו היה אומר, לא מונע, לא מתאר, סתם כך – מרגיע בידיעה שאין לחמוק ממנה. כלומר, שלא נחמוק ממה שחיכה, מעבר לפינה.”

הפנים הספורטיביות האלה, כאילו נלקחו היישר מעמודי ה“יפים” של מוניטין, נתייפו ברוך המכאיב של הצער. קולו גם הוא כמו נתענג, ולא מחמלה-עצמית.

“שמע, אברי, אל תשלה את עצמך גם כעת. זה אף פעם לא עוזר, הידיעה-מלכתחילה. כמו כל דבר אחר שלומדים בחיים, זה חייב לחתוך בבשר.”

“אתה מדבר מניסיון?”

“רק מניסיון. אנחנו למשל… טלי ואני… היינו די קשישים כשהתחתנו… זה לא עזר.”

הוא פזל לעבר מושבי, מקווה שהמבט יואפל על-ידי הלילה. אבל לא היה כבר לילה. המכונית עמדה בקרן רחובות ליד בית-רומנו – באזור המסחרי הישן של תל-אביב. האור החל מציף אותנו, שחר ללא חמדה.

“קראו לה אוולין. צרפתייה-קנדית, מבית לא כשר ולא יהודי. אולי זה עזר לקסם. הרי צריך, לכל הרוחות, אחת למיליון שנים, שיהיה איזה… איזה קסם… ההורים התנגדו, כמובן. כל ההורים. גזעתנות אתנית היא לא משהו השמור לאמא היהודייה. היינו בני 21. אני חושב שהייתי צעיר ממנה באיזה ארבעה חודשים. לא, רק בחודשיים. היא היתה מנוסה יותר, באהבה. אני חושב, עכשיו, שזו היתה הסיבה שלה. המניע העיקרי. היה לה לב שבור. מחלה אמיתית, חשוכת-מרפא כמעט, שהרופאים לא יודעים אפילו מאיזה זווית של הסטטוסקופ להסתכל ב… זה… אני הגעתי בזמן. עיתוי מושלם, מחורבן.”

קולו שב במפגיע לטון המרצה, המלומד שלו. “אז עוד הייתי צעיר, אתה מבין.”

“לכל הרוחות, אברי, אפשר לחשוב שאתה חבר הפלג הוותיק של מזכירוּת מפ”ם או משהו…"

“בארץ הזו מזדקנים מהר. זאת עובדה.”

“איפה היא עכשיו… הקוויבקית שלך?”

“היא דווקא היתה מטורונטו. אולי זה תרם לשסע שלה. שמעתי שבזמן האחרון – לא ראיתי אותה כבר איזה שבע שנים – באמת היתה מאושפזת, כמה פעמים. היא נורמלית לחלוטין, כמובן. כל עוד זה לא קשור בגברים. לאוולין היה צורך ב… סדרות. חודשיים תמימים ופיוטיים, אחרי החתונה, היא שמרה לי אמונים. לאחר מכן…” הוא הביט אל מעבר לשמשת המכונית, לא ראיתי את פניו, “לאחר מכן זה היה עניין של איפה להשיג אותם… זה היה די קל.”

חשתי צורך להניח יד על כתפו. אחוות גרושים? אני לא יודע.

שתי ידי נשארו על ההגה.

“ניסיתי לעצור בעדה… נלחמתי בה בכל דרך אפשרית… כמובן, כל מה שעשיתי רק הרחיק אותה… ממני… לבסוף הרמתי ידי, נסוגתי, הלכתי ללקק את הפצעים במקומות הנכונים… לפי המינון שלה…”

“בקיצור, היא הדביקה אותך… במחלה.”

אצבעותיו הארוכות החלו משתעשעות בפסי הגומי שריפדו את תיבת-הכפפות. הוא החל קולף אותם, ללא-משים, אחד-אחד.

“הדבר המשגע היה ש… ממשיכים לאהוב… וזה היה הדדי, אני נשבע לך. כל פעם, ההתפייסויות האלה, עם הבכי הקורע, הידיים המתפתלות על הסדינים… היא לא היתה ראויה לשום גינוי, לבד מן המוסרי… בליבה נשארה שלי… ‘אתה החבר שלי’, היתה אומרת וכל פעם נשביתי מחדש… והסחרחורת המשיכה לנוע, בשמים, בים ועל האדמה… עד שקרעתי אותו, את ליבה.”

לפתע כמו נתעשת, מזדקף אתלטית, מחייך אלי כאילו שב מן המקלחת. השינוי היה פתאומי כל-כך, קיצוני כל-כך, עד שכמעט ונרתעתי לאחור. הוא הבחין בתגובתי, ריסן עצמו, והיתה זו ידו שלו שטפחה, ישראלית, על גבי.

“יהיה בסדר, חבר’ה, לא לדאוג! ומה אצלך?”

השמש הופיעה מעל מגדל כלבו שלום כמו פצצת-תאורה שיורטה מהכיוון ההפוך. בבת-אחת נמלא תא הנהג אור מלא של בוקר. לפתע נעשה לנו קריר. אברי פתח, בתנועה כמו-מכנית, את הרדיו.

הזמזום הרדיופוני החזיר אותי לתדר הראשוני.

“כמעט שכחתי מה רציתי לשאול אותך… כשהוצאתי אותך מהמיטה…”

“זה המקום שהייתי רוצה לחזור אליו, עכשיו.”

סגרתי את הרדיו. עיניו קפצו במעלה פרצופי, חריפות ודואבות.

“שמע, יש לי שאלה שמטרידה אותי מהיום שעזבתי אותך ועליתי… לעזאזל הביטויים הצבאיים האלה! ‘לעלות’, ‘לרדת’… כאילו יש רק מסלול אחד…”

“כמו בציור של אֵשֶר” אמר אברי הנדלסמן, כלשעצמו.

“סליחה?”

“אֵשֶר. מוריץ-קורניליוּס. מתמטיקאי-פילוסוף-רשם הולנדי. אני אראה לך את הספר הזה, פעם. יש שם ציור אחד, עולים-יורדים הוא קרא לו, בעניין המחזוריות של נפשות פועלות בעלילה כלשהי. נזירים במעגל אינסופי במדרגות המבצר שלהם. יש שם שניים שיושבים בצד. בכיתוב-ההסבר שלו לתמונה אומר אשר: ‘חצר פנימית מלבנית תחומה על-ידי מגדל מדרגות ללא קץ. שוכני אגף-מגורים זה, הנראים כנזירים, משתייכים לאיזו כת חשאית, עלומה. אפשר וזו חובתם היומית לטפס מדי כמה שעות ביום במדרגות האינסופיות. נראה כאילו בעת שהם מתעייפים הם מורשים לפנות לאחור ולרדת במקום לעלות. ברם, שני הכיוונים, אף שאינם חסרי-משמעות, הם ללא כל תועלת. שני אינדיבידואליסטים מרירים מסרבים, לעת-עתה, לקחת חלק כלשהו בתרגיל זה. אין להם כל עניין בו, אך ללא-ספק, במוקדם או במאוחר, הם יובאו לכלל הבנה בשגגה שבנון-קונפורמיזם שלהם’. סוף ציטוט.”

“והשניים האלה, אני מבין מן הנמשל, הם אנחנו… אתה מכיר הרבה ציטוטים, מה?”

“זו הטרגדיה שלי, אם תרצה. אקלקטיקן ותו לא.”

“העדר האהבה מביא לחומרה עצמית, מה?”

אי-אפשר היה שלא להבחין בזעמו העצור כשניבט בי.

“בחזרה ללבנון. מה השאלה המטרידה?”

“כן, בחזרה ללבנון… אתה צריך לחדול ממנהגי-ההסחה האלה… זה נשמע כמו קורסי השכלה למבוגרים… איפה הייתי? אה, כן… למה אחרת, אברי? למה זה לקח כל-כך הרבה זמן עד… לתלונה?”

ראשו כמו נשמט, הוא הניח ידיו על ברכיו, ונראה זקן בכמה שנים רעות.

“שאלתי את עצמי מתי תגיע לזה… זו היתה רק שאלה של זמן. אני משער לעצמי שנפגשת גם עם רונאל?”

“מה עניינו של גנרל-בפוטנציה לכאן?”

“הוא הניא אותי מזה. טובת היחידה. טובת העניין, טובת העם… אתה יודע…”

הבטתי בו כלא-מאמין.

“ואתה קנית את זה?”

אפשר היה להעביר סכין-סיירים בתוך הדומייה החלולה שבמכונית.

“אני… אני משער לעצמי שאני לא… לא האיש הכי אמיץ, כנראה…”

“לעזאזל,” אמרתי “לעזאזל עם כל זה!”


לפנות-ערב חזרתי לצידון.


 

26    🔗

לא נותר לי דבר לעשות בצידון. עכשיו ידעתי, מוטב ומעולם לא הייתי עולה לכאן מלכתחילה. מה כבר נותר לעשות בצידון? למישהו?

אחד ממורי להיסטוריה, ברנש כבד-פה אך קליל מחשבה, אמר לי פעם: “אנחנו, ההיסטוריונים, לא מתרגשים מאירועים עונתיים בני עשור או שניים. לנו ה’סדרות הגדולות' של מאה ומאתיים שנה.”

אותו דייר-של-ספריות היה אולי מוצא נוחם במבט הרב-היקפי הזה, אבל לגבי זה היה כבר מאוחר מדי. ככלות הכול, האם באמת לא יכולתי לחמוק ממצוותו של גרי, מן ה“מינוי”?

האם לא היה זה רושם הדין-וחשבון הנוכחי, חוקר “תיק צידון”, אשר הביע סקרנות – ולו גם רק סקרנות – לא פעם ולא פעמיים, בדבר ראיית ה“חוויה הלבנונית” מבפנים?

אכן, שוטים נחפזים. הכול, או כמעט כל דבר, מתחיל בכוונות טובות ומסתיים בחרבון כללי או איזה ניקוי ביבים שאפשר לכנותו בפסגת השאיפות הבינלאומיות – “פשרה”.

ידיד מקריית-שמונה, “עיירת הקטיושות”, חרש נחושת המובטל מאונס מזה שנתיים שׁח לי לפני כשנה:

“לך יש לבטים ולי יש ילדים,” ולרגע נראה כאילו באמת זה כל ההבדל כולו.

כמו אמירתו של אותו עד נוצרי, נאמן לשיירי גדודיו העלובים של חדד המנוח, שמשך בשרוולי ולחש בגרון ניחר מפחד אמיתי: “אל תקשיב לאף אחד. כולם סוחרים כאן. האמת היא שאם תסתלקו מכאן, אם תצאו את לבנון, תהיה פה שחיטה אחת גדולה, אולי הכי גדולה בהיסטוריה!”

כן, שוב אותה הגבירה – ההיסטוריה. כאילו לא היו חיים אחרים לחיותם מלבד היא, ההיסטוריה.

גרי היה כן לחלוטין כשאמר: “חשוב לזכור. נכנסנו לכאן כדי לעזור.”

וזה היה נכון, עד כמה שניתן עכשיו לשפוט.

אבל… להציל מה? לעזור למי?


 

27    🔗

רונאל סגר את התיק בטפיחה. אף שריר לא נע בפניו, אך ניכר בהן, בכולו, מאמץ כלשהו. הוא נקב בי מבט אחד, מיורט מבעד לחריצים הצרים שהיו עיניו.

“אני מקווה שברור לך שאין מה לעשות עם הסיכום הזה…”

הערב ירד על צידון, חומק כחולדת תעלות מעל פני החורבות. הכול היה חרישי מאוד, כאילו במפגיע נדם הכול. רונאל, שבתחילת השיחה מזג לנו וויסקי טוב, סקוטי, נטל את הבקבוק והחביאו בחזרה.

ישבנו ושתקנו כמה רגעים ארוכים. לבסוף, עדיין בוהה בחרטומי נעליו האדמוניות המצוחצחות-למשעי, אמרתי בקול שקט: “למה אתה מתכוון?”

רונאל השעין את גופו השרירי לאחור, על משענת הבד של כסאו. עכשיו הביט בתיק שלפניו כמעט באיבה.

כל היום עבר עלי בהכנת כתב הסיכום. אבל הראיתי לו אותו (מבלי שהייתי חייב בכך) בצורתו ה“טיוטתית” בלבד. עכשיו המתנתי. כשדיבר לבסוף פלט רק מלה אחת, כנשיפת פָּר: “הגזמת.”

הכול היה במלה האחת היחידה הזו. הוא לא יכול היה להיטיב לבחור. אפילו וכל מה שרשמתי היה מעין רמיזה בכיוון של היכן יש להעמיק חפור על-מנת למצוא שותפים לאחריות. מלת-הרָץ שלי, עליה נשען כל מערך ההתקפה, היתה בדיוק מלה זו – “אחריות”. היתה זו בדיוק המלה, הכלי, שרונאל יבקש לשחוק, להשליך אל מחוץ למערך, מחוץ למשחק כולו.

“ידעתי שאפשר לצפות ממך למצפון גדוש בנוסח ‘שלום עכשיו’ – אבל…” הוא ניענע בראשו, כולו תיגר, “אבל לא את זה. הרחקת לכת, קמין.”

“האם אני שומע איזה רמז, רונאל? משהו בדבר נטיות פוליטיות?”

“לכל הרוחות, קמין. מלחמה זה לא משחק ברעיונות או מצפון. היית חייל. פעם. אולי אתה עוד זוכר.”

“אני זוכר כל מיני דברים, המפקד. דברים שאתה כבר שכחת מזמן.”

“אתה לא תצליח עם זה, קמין. אני לא אוותר בקלות כזו.”

הוא גחן והרים שוב את התיק, אוחז בו כאילו היה סמרטוט מצחין, מגביהו להקראה:

“…'יחד עם זאת יש מקום לחשד, כפי שמצביעות אחדות מן העדויות, כי נעשה ניסיון לגבש קו הגנה אחיד. או במילים אחרות – לא יכולתי שלא לחוש כי הנאשמים, ללא יוצא מן הכלל, הונחו ביד כלשהי. לא מצאתי כל ראיה או הכוון לעבר “מנחה” שכזה. לא ביחידה ולא מחוץ לה. אבל ברור שהוא נמצא. נראה כי מפקדת היחידה לא נקטה מספיק צעדים לבודד את הנאשמים, לאחר האירוע, לחצוץ ביניהם לבין “לחצים”. סביר גם להניח כי הזמן הממושך שעבר מאז תחקיר מצ”ח הראשוני לבין פתיחת התיק, בעקבות תלונה שהושהתה – מפני חששותיו של העד הנדלסמן – היה בו כדי ליצור איזו “דעה מגובשת”, מעין חזית לטיעון. שהיא למעשה הודאה במעשה, בעובדות. אך רחיצת יד כללית מראיות חמורות אחרות, שנתגלו בתוך מהלך החקירה'. הא!"

הוא השליך את התיק. התיק פגע בשולחן בקול איוושה קלה, עמומה.

“ואתה מאמין שאיזה שופט, שאיזה גורם בטחוני רם-דרג, יקנה את זה? זה נראה יותר כעבודת הכנה של סטודנט למשפטים, שנה אלף, מאשר איזה גליון-אשמה ראוי.”

“ראוי למה, רונאל? למידה שאתה תפרת לו?”

הוא רכן לפנים. הפיתיון נבלע. שלוותו החלה נסדקת בכמה מקומות, בעת ובעונה אחת.

“אז זהו, מה? השפן יצא מהשק?” הוא צחק בלעג כוחני, “ידעתי כל הזמן שזה יהיה המשחק שלך, קמין!”

“איזה משחק רונאל?”

“לכוון את האצבע אלי… אלי!” הוא נראה נרגז רק מעצם המחשבה, כאילו הגיתי את הבלתי-ניתן-לאמירה.

“איזה חנטריש שאתה, קמין. תהרוג אותי אם אני מבין למה שלחו… אותך…”

“זה בסדר, רונאל, תמיד היית טוב בכינויים. אין כמו בוץ בריא, רטוב, בשביל הטיוח.”

אגרופו הלם בשולחן במלוא העוצמה. השולחן כאילו קרס, מרעיד ומקרטע.

“תיזהר, קמין, תיזהר! אתה משחק באש, עכשיו! איזה טיוח בראש הדפוק שלך, הא?! אני אפילו לא הייתי כאן כשזה קרה!”

“אתה מתכוון לאונס או… לשיחות התדרוך אחריו, אחר-כך?”

הוא התעשת. מזדקף על כסאו, עיניו כאילו נעלמו, פניו היו מסכה של שנאה לבנה, בוהקת באפלולית הקלה של החדר. רמקול קרוב, לא הרחק מן המחנה, החל מכריז בערבית את שעות העוצר.

“יש לך משהו ביד בעניין הזה, בלש? אתה יכול להוכיח את זה?”

“פה הטעות שלך, המפקד. אני לא צריך להוכיח שומדבר. זה אתה שתצטרך להוכיח. בחקירת בית-המשפט.”

“הם אפילו לא יזמנו אותי, קמין, ואתה יודע את זה. לך תפחיד את… את מלמד!”

“איזה מלמד?”

“הצדיק ההוא מהמפד”ל, או סתם איזו יונה חמודה… ועל טיפשים מהסוג שלך אנחנו נקראים להגן."

“רק זה עוד חסר לי, רונאל. שאתה תגן עלי.”

“מילואימניק מושתן וקטן שכמותך! אתה בא להסביר לי מה זה צבא! מה זה תפקיד! מה זו – אחריות! יש לך בכלל מושג מזוין מה הולך כאן? חיילים שלי, של יחידות סמוכות, מתפוצצים כאן כמו קפצונים, ציוד יקר הולך לכלבים, אנחנו יורקים כאן דם ואחר-כך באים עוד מצפוניסטים מקצועיים מהסוג שלך ויורקים לנו בפרצוף… איזו טינופת!”

“זה קשה, המפקד, אני יודע. ציפית לאיזה אות קטן או שניים, או אפילו… המלצה לקיצור פז”מ, תקן חדש. כמה היה הכול שונה ונחמד אם היינו גומרים כמו שצריך את העבודה, מה?"

“זה בדיוק כך! אלמלא הפחדנים, אלמלא הלבטים המחורבנים, הכול היה נראה אחרת! נקי יותר! שקט, בריא… סדר כללי, זה מה שהיינו עושים כאן.”

“בטח, בטח. מה זה משנה אם מנקים עם הלכלוך כמה תינוקות מיותרים, איזו בתולה מפוקפקת, אם מאזן הגוויות הישראליות עולה מעל לכל תחזית של ‘נפל משוער’, אם כמה חיילים מאבדים קצת את הראש…”

“אתה שוב מנסה ללמד אותי את העבודה שלי, טירון?”

“אתה אבוד, רונאל. כל הקריירה שלך הלכה לתחת, שומע אותי? זה סוף המשחק. כאן, בצידון. הו, אתה צודק. לך לא היתה יד בדבר. אתה נקי. צח ונקי, כמו תמיד. מועמד לקידום בסולם. אבל עשית רק טעות אחת קטנה, רונאל, וזה מה שידפוק אותך.”

הוא צחק. צחוקו היה יבש וחד, כמו טרטור של מקלע. הוא שאב את כוחו מן הביטחון המאיים שלו.

“אני לא יודע מה אני בכלל יושב ומדבר איתך, קמין. נגב את הפה והישבן וסע הלאה. לך תעשה מדורה. לך תרים כרזה, כתוב מאמר בהארץ, מה איכפת. מצידי אתה יכול לאמץ יתומים צידוניים…”

זה היה כבר יותר מדי.

קולי היה כבר מחוץ לשליטתי כשצעקתי בפניו: “אני אגיד לך מה היתה הטעות הארורה שלך, רונאל! אתה חיכית. זה מה שעשית! במקום לקום, לדווח, לחתוך במקום, בחרת ב… בוץ… בטשטוש. בטח, בטח, רצית ידיים נקיות. חשבת, מה לעזאזל, כבר קרה כאן? שמונת הגמדים יקבלו על הידיים, יישבו קצת בפנים, ושלגייה תחזור אל השלג. רק ששלגייה מתה והגמדים הקטנים היו החיילים שלך.”

שוב צחק. לפתע הבנתי מה הדבר שכה שנאתי בו.

הוא החל מתרומם מעל כסאו, אבל אני הקדמתי אותו – נעמד בינו לבין היציאה.

“סלק את זה,” אמר, מבלי להביט על תיק הקרטון שעל שולחנו.

לקחתי את התיק.

“כן,” אמרתי, “ואתה הבא-בתור.”

הוא בא עלי מאחור, לופת את צווארי, מעקם את ידי הפנויה אל מעבר לגב; ברכו ננעצה בגבי, שוברת אותי לאחור, מפילה אותי לרגליו. הוא עמד מעלי, מתנשם ומתנשף, מחכה לתגרה שתתפתח. התיק היה מפוזר בעשרות ניירותיו, חלקם מאובקים בעפר. נעמדתי על ברכי והתחלתי אוסף את הניירות, אחד-אחד.

רונאל נראה כמי שנתלש ממיטתו באמצע הזיון; פניו התאדמו כשרשף:

“קדימה, בלש! בוא נראה מה אתה יודע לעשות! אני אתן לך חומר טוב לתלונה!”

אגרופיו היו מתנועעים קרוב לגופו, כשתי חיות קטנות, כאילו היה מתאגרף.

צווארי וידי השמאלית כאבו ובלחיי נפערה שריטה מאדימה שרגל השולחן חרצה בפני, בנפילה.

הכנסתי את אחרון ניירותי לתיק החקירה.

“בוא הנה, קמין! תסתכל אלי כשאני פונה אליך! לאן אתה בורח? בוא הנה!”

עדיין היה עומד שם, במרכז החדר, כפוף לפנים, מתוח כקפיץ שנשלף, אגרופיו לפנים.


 

28    🔗

המנזר ניצב בעמק קטן, לא הרחק מכפר מרוני נטוש, בסמוך לאחד משפכי הזהרני. היה זה אזור לא-גדול, כחמישה-שישה דונם אדמה, מוקף כולו חומת אבן ישנה-נושנה. היה כאן גן פורח, אשר שנים של אהבה ועמל העלו בו עצי דקל, רימון, זית ונשירים אחרים; היו כאן שיפעות פרחים מסוגים ססגוניים לרוב, חמדת-עין שאין בה מאומה מן המפואר. הרושם העמוק, הענוג, של המקום היה בפשטותו המלבלבת, בצניעותו הטבעית כל-כך. המבנה הגדול ביותר במקום היה בניין דו-קומתי, ארוך, עשוי אבן מסותתת, שבקצהו האחד מעין כיפה עגולה, קטנה, מעוטרת בצלב אבן פשוט. בקצה האחר, המרוחק יותר, התרומם צריח-פעמונים נמוך. מבנה הפעמונים היה חשוף פצעי-אבן פתוחים, קלוף, חבלה טרייה של יד אדם. להוציא מפגע קטן זה שימר הטבע להפליא את המנזר. בקצה השני של הגן היה אגף חד-קומתי, אף הוא עשוי אבן, תחום בשני עצי ברוש גבוהים. המנזר נמנה עם מסדרי “גבירתנו מציון”, להם כמה מאחזים גם בארץ-ישראל ובארצות רבות ברחבי תבל. להוציא סיעה קטנה של עובדי-תחזוקה כפריים היו במקום רק כעשרים נזירות. בעבר היה כאן בית-יתומים, אבל לאחר המנוסה הגדולה של תושבי האזור, לא נותרו אפילו פליטים אלה למקלט הקסום הזה.

עכשיו ניסו לשקם כאן מעין פונדק עוברי-אורח. היה זה רעיון “מסחרי” טוב – אולי המשענת הקיומית-עצמית ההולמת ביותר למקום – אלא שקשה היה לראות בעתיד הנראה לעין אכסנאים או צליינים, עולי-רגל, שיבואו לפינה זו, אותה זכר אל כלשהו במחזורי תפילות, אך שכח לחלוטין את מולדתה, את ארצה.

במקום זה ביקשה סמירה אל’בחי להיקבר. המשפחה קיימה את בקשתה האחרונה הזו. ללא-ספק היתה זו נחלת-קבר שקטה יותר מהעיר ההרוסה צידון, אולי מכל מקום אחר בארץ המוות הזו.

היה זה יומי האחרון בלבנון. צולעי, בחור-חמד, בניגוד גמור להוראותיו של סא"ל רונאל, העמיד לרשותי את הג’יפ האישי שלו. הזהיר אותי מפני נסיעה בצירים מסוימים. “לבד, בג’יפ, אפילו בשטחים האלה, שלנו, תהווה מטרה-נעה,” אמר.

הנסיעה לקחה לי כמה שעות טובות. לא היו כל תקריות או מהמורות בדרך. כמה נקודות-ביקורת, מחסומים, אף סייעו לי להתקדם לעבר יעדי המשונה.

כשהגעתי צילצלו הפעמונים; צליל משונה, אחר, במקום בו נדמה היה כי אין עוד חיים.


 

29    🔗

אם-המנזר היתה אשה ממוצעת-קומה, חסונה מאוד, מהסוג שנוטים לכנות – “גברית”. היו לה פני ינשוף חכמות, משקפיים מיושנות שמעבר לזגוגיותיהן ניבטו בך עיניים חריפות, סונטות משהו. את שׁערה החשוף סיפרה קצרות ועגולות מסביב לראשה; מניחה קו על מצחה וקצוות לא-מגולחות בפאות-לחייה. לבושה היתה אזרחית, בפשטות רבה, חצאית מבד כחול גס, חולצה אפורה-לבנה בהירה, ונעלה נעליים גבוהות, סגורות. בנסיבות אחרות יכולה היתה להיראות כחוואית, מורה בעיירה קטנה או סתם אשה לא בולטת.

שמה היה קלייר; היא היתה אירית, מסט' קלרנס. כשלחצנו ידיים, לאחר שסיפרתי לה בכמה מילים מי אני ומה מטרת בואי, אמרה שאקרא לה כך, “קלייר”, בפשטות, ללא מלת-לוואי מיותרת. בכלל, היו מעט מאוד דברים מיותרים אצל אשה זו. כשהוליכה אותי בשבילי הגן, החוצים את המנזר הקטן, צעדה בזקיפות-קומה, אך לא היתה זו נחישות של בעל-קרקעות או אדון, היה זה מעין סוג של ישירות, כמעט תמים. צירוף זה של תום ומעשיות, לא בלתי-שכיח אצל נזירות, היה, בעיני על כל פנים, שובה-לב.

מעט מאוד נזירות נראו בשטח (קלייר אמרה שרובן מתפללות עכשיו) ומתוך שלוש הנזירות שראיתי, באתרים שונים, עסוקות בעבודת-כפיים, היו רק שתיים בגלימות הנזירה המסורתיות. הלבוש האזרחי, כשל אם-המנזר, היה טבעי והולם כמו תו פתאומי של פריחה או ספסלי העץ הפשוטים, למנוחה והרהור, שהיו מונחים במקום המתאים ביותר. קלייר הראתה לי את המקום בו נקברה סמירה. היה זה בית-קברות קטן לנזירות, בעורפו של המנזר, במפלס נמוך יותר של פני-הקרקע. ירדנו במדרגות נקיות ביותר לתוך גינה קטנה שבטבורה בלטו צלבי עץ ירוקים פשוטים, כמו היו פרחים, שאלתי את קלייר אם זה מקובל לקבור כאן “חיצוניים”, שהרי שלושת השורות של הקברים היו מצוינות כולן בצלבים ששמותיהם: “סט' פסקואלין, סט' איבון, סט' מאריה, סט' קולט, סט' דולורוס,” ושמות אחיות אחרות.

לרגלינו היה לוח שיש קטן, עליו נרשם שמה של סמירה, תאריך לידתה ותאריך מותה, שם הכפר שלה, וזה הכול.

“לא,” אמרה קלייר, בקול צלול וברור, באנגלית היפה והבלתי-מקושטת השגורה בפיה, “אין זה מקובל. אבל, אתה מבין, אנחנו הכרנו אותה. את סמירה.”

“היא… את מתכוונת באופן… אישי?”

“היא היתה אמורה להצטרף אלינו בעוד כשנתיים. היה לה ויכוח עם הוריה בדבר לימודים ברומא, במרכז העולמי שלנו. כן, היא היתה צריכה להיות נזירה, כמונו.”

“המשפחה… הכפר שלה… לא היו הצעות ל… קבורה אחרת?”

המבט הינשופי, בלתי-נטרד משלוותו, נח לרגע על פני המזיעות.

“המשפחה היא שהביאה אותה. כשלעצמי, אני מוצאת חשיבות במילוי בקשתם של אנשים, אם היא אפשרית. סמירה היתה מבקרת אצלנו, וגם במנזר שלנו בעין-כרם, בירושלים, בחופשות מלימודיה. אהבנו אותה. היה לה צחוק ענבלי. כמו לפעמונים. היא היתה משתלבת היטב בשורותינו.”

היא הרכינה ראשה לרגע, לעבר לוח השיש המיותם, עיניה נעצמו, אחר נפנתה והחלה צועדת לעבר המדרגות. הלכתי בעקבותיה. שוב צילצלו הפעמונים. בתוך המנזר היה להם קול מרגיע יותר, שייך.

“אני מניח שהגיעו אליך שמועות… אני מתכוון, בקשר לנסיבות… מותה…”

תמיד גימגמתי באנגלית; הפעם זה היה טופלה-טוטוריטו מושלם.

“אין לי צורך בשמועות, קולונל קמין. אני יודעת היטב מה מתרחש מסביב. אמרתי לך, אני כבר שלושים שנה בארץ הזו. אף פעם לא הייתי תמימה דיי להאמין שכל תפילותינו ייענו.”

“האשמים יובאו לדין, אני מבטיח לך. אני מקווה שהדו”ח שלי יגרום להחמרה הגבוהה ביותר בעונשם… אני… זו בעיה לא רק… מלחמתית, את מבינה? משהו… פסיכולוגי… אולי…"

והפעם, היה זה גמגום מסוג שונה.

קלייר נעמדה. צל העצים נפל על פניה, אבל ראיתי את ההתלקחות שבעיניה. אפילו כעסה היה שקט, עצור.

“פסיכולוגי?” למלה היה צליל זר, כמעט מגונה בפיה. “לא, קולונל. אני לא חושבת שזה עניין ‘פסיכולוגי’. אינך מצפה ממני לדרשות או לשיחות-מוסר, האין-זאת? ובכן, אין לי שמץ קל שבקלים של חשק, כן חשק, להציע אותן לך, או לאחד מהצבאות החונים כאן. אני אומר לך מייד, קצרות, איזה עניין זה בעיני – זה עניין של כיבוש.”

הייתי גאה בעיני שלא הושפלו. צריך היה אומץ לעמוד בפניה של אשה קשוחה זו, בעמק הזה.

“אולי, הסוף כבר בפתח. האם זה פסוק דתי, גברתי, ‘האור בקצה המנהרה’? ובכן, ייתכן והפינוי… אנחנו לא רוצים להישאר כאן, את יודעת… זו שאלה של זמן…”

היא חזרה לצעוד בשביליה, מבלי לזכּות אותי במבט נוסף. בלית-ברירה ניסיתי להדביקה.

שוב צילצלו הפעמונים.

"אל תנסה לייצג משהו שאינך מאמין בו, קולונל. אני מכירה אנשי צבא לא פחות טוב מ… אנשי צבא.

“אבי היה אחד כזה. איש גאה וטיפש שהתעקש להוכיח לכולם שהוא הצודק היחידי, האפשרי. הוא מת. בקרב, כמובן. כמו כל המיתות הגאוותניות, שלא לצורך. אמי היתה מעדיפה שאחרוז מייד פסוקים בדבר ‘המולדת, המזבח’ וכו'. אני מסרבת לעשות כן. כמובן, אני מקווה שהבורא אסף את נשמתו, כמו נשמת כל החיים כולם.”

לשמחתי נגלה הג’יפ הצבאי, הבלתי-מסומן, בפאתי השביל. היא המשיכה, כאילו דיברה לקהל שומעים אחר:

“אף אחד אינו יכול להאשים אומה שנוטלת על עצמה את המעשה הנוצרי, המקודש, של חיל-ישע, של-הצלה. אתם ניסיתם. אבל משהו קרה. יוצרות התהפכו. אתם איבדתם את הכיוון, וכמי שחושש ממראות קשים בדרך חזרה, פשוט נשארתם במקומותיכם. מה שהיה, כמובן, גרוע עוד יותר.”

כבר הייתי יושב מאחורי ההגה, אבל ידי שמוטות. היא הגבירה את דכדוכי, מאיצה בי להסתלק. “אני מקווה שתעשה להם משפט-צדק, קולונל. זה תפקידך, אפילו ואין זו שליחותך. כולנו אחראים. מהגנרל החולה בקצה הפירמידה, וכלה באזרחים הכנועים, מסוממי החדשות, בבסיס הגדול, הרחב. אל תירתע מפני המבקשים להחריש את קולך. גם הדומייה נשמעת. חזק יותר.”

חיוך מכוער פצע את פני. חשתי כאידיוט. הנה אני, כאן, מוטף בעוול קולקטיבי, שאינו שייך לי. האומנם? האם לא היתה זו אותה תחושה שבלמה את אברי הנדלסמן? שריפּתה את ידיו של גרי בעקשנות?

אמרתי, כמבטיח, כלאחר-יד: “אני יכול להדליק נר. זה הכול.”

קלייר שילבה את ידיה על חזהּ. שום דבר בעולם לא היה מניעה ממקומה.

“עשה זאת, קולונל קמין.”

“יש רוחות… ויש דממות, את יודעת… הגשם… הוא עלול לכבות.”

“החשכה היא אור מספיק,” אמרה.


 

30    🔗

הם מצאו לי מקום במטוס-מפקדים – ססנה קל, דו-כנפי, המכונה בז’רגון חיל-האוויר – “זמיר”. היו שישה מושבים אבל רק שניים מהם נתפסו. על ידי ועל-ידי קצין קשיש, בדרגת סגן-אלוף, שנראה כמי ששָׁשׁ להמריא, במהירות הגדולה ביותר האפשרית.

הטייס היה גבר צעיר, כבן עשרים וחמש, בדרגת סרן, קצוץ-שׁיער, צברי מאוד, בעל עיניים גדולות כהות.

כשחלפנו מעל הזהרני ניסיתי לחפש את צריח-הפעמונים של… קלייר; אבל לא מצאתי אותו.

הטייס אמר לקצין הקשיש: “עוד חודש נשרף, מה?”

וסגן-האלוף המזדקן, כולו שׁיבה כואבת, פלט באנחה: “יש לי הרגשה שעוד חודשים רבים יישרפו. בשבילי, לפחות, זו הפעם האחרונה.”

המטוס טס בגובה נמוך, מלמעלה שוב נראה הכול שקט ורוגע, יפה-נוף.

הטייס היפנה פניו אלי, מחייך בחביבות אופיינית:

“הנה צפת, רואה? עוד עשרים דקות נהיה בתל-אביב.” ומקץ שתיקת-ניווט קצרה, הוסיף, מעבר לכתפיו:

“טוב לחזור, מה?”

מחנק עלה בגרוני; האמירה הפכה, באחת, אישית מדי.

“כן,” אמרתי, “כשחוזרים.”

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!