פרולוג    🔗

(לפני עלות המסך מופיע שמואליק לפני המסך. הוא מדבר לאט, דרך שיחה קלה בלי כל פאתוס):

… ובכן, הנה הם, כמות־שהם. אנשי הכפר, של הכפר שאיננו עדיין, ושיהיה, בלי כל ספק יהיה, ויכול להיות שבינתיים כבר הופיע וישנו.

הם אינם יודעים, שהבאתי אותם הנה. מובן, אין להם מושג על כך, שמישהו מביט בהם ורואה את חייהם השקטים וצרותיהם הגדולות, ואולי גם התביישו אילו ידעו זאת. אמנם, יש בזה משום פגיעה מוסרית, זה דומה למי שעומד ומתבונן באדם ישן ערום. ועוד מצלם אותו! אך הם אינם יודעים זאת, הם שקועים בעולם דאגותיהם, צרותיהם, תקוותיהם ויאושם – דברים באנאליים ביותר בעולם, שמתוך באנאליותם אין איש רואה אותם, ופחות מכל הם עצמם.

ודווקא בזה – הם סמל.

כל סמל בעולם באנאלי הוא. השמש, העץ, הילד, הים, – וכך גם המצוקה, צריף־העץ, השממה, העולה החדש והישן, סמלים, שכולם אומרים עליהם בוודאי: “אוי די לנו בהם!”

אך יש מישהו, שלא די לו בהם: הם עצמם, לא די להם לא במצוקה, לא בצריף־העץ, לא בשממה ולא ביאוש. כי יש דבר אחד, שכולכם שוכחים גם אתם וגם הם: האנשים הללו באו מאיזה מקום אחר, הם היו שם מישהם, יש להם עבר – ורק עבר, את ההווה אינם מרגישים, אין להם, ואת העתיד אינם רואים. העבר חי בהם והם בו ונמשך – ולפיכך אין התחלה חדשה. הכל להם המשך וחזירה על הקודם. ולמען זה ודאי שלא כדאי כלום.

נא לצמצם את עיניכם וכך להביט, כמסתכל בתערוכה בתמונה אימפרסיוניסטית בכתמי־הצבע הצורמים – צמצמו עיניכם – עוד – עוד מעט – והם יקומו לפניכם במקום ובזמן. נסו־נא לרדת לשעה קלה אל תוך דאגותיהם, הקדמוניות ממש, המטילות את האדם אלף שנים אחורנית: אין כאן אלא רעיון עבודה ולחם, אדמה ומים.

הבאתי אותם אליכם, משום שאתם לא הייתם מגיעים אליהם לעולם. אנו בעיניכם כנכי־מלחמה – כחתיכת מצפון מחודרת, שלמראה אתם הופכים מיד את פניכם ממנה, מחזה יותר מדי נורא לעיניכם.

כי למה לכם להביט בנו, שהבאנו אתנו את פצעי המזרח והמערב ואת אברי־הנפש המקוטעים שלהם?!

אך אל־נא תיבהלו, בכל זאת אין התמונה קודרת כל כך. כל מקום שחיים בו בני־אדם, שם לא רק דמעות, אלא גם חדוה, אם גם לא תרועת־ששון, אם גם לא צחוק־רם, אך חיוך שקט ותקוה, פרחי־אביב נפלא ומחייה של התקוה שאינה פוסקת. לא פעם ראיתי את זיק־התקוה עולה ומבצבץ מנפש האדם במצבים איומים, שכמעט עובר בי צחוק נעווה. ראיתי את התקוה מאירה את פני האדם שכולו הצטמק לשלד צפור, ושל כאלה, שרסיס פצצה קיטע את שתי רגליהם. מגוחך וגם נוגע עד הלב, איך שהחיים נאחזים בחוטה הדק של התקוה ברגעי היאוש האחרונים.

אך מדוע זה נעמדו רגלי הנודדות לנצח, דווקא במקום הזה? מהו הדור, המרתקני הנה? שמעון? בוודאי הוא. הוא החוליה היחידה, שנשארה מן העבר. גם שמעון הוא כלי שבור. זה מזמן לא דברנו זה עם זה, ורק ידענו אחד על השני. אלא שהוא בכל זאת מתקבל יותר על הדעת ממני; הוא שייך למקום־שהוא: הוא של הכפר, של משפחתו, יש לו שייכות. ואני? אני רק קיים, מיטלטל, משומש מנעל מרופטת, שנבעטה לצדי הדרך ואין איש מחשיב אותה עד כדי להתכופף אליה.

אינני יודע, מה קושר אותם הנה. אני פשוט וסתם אתם יחד. אני מאמין בהם והייתי רוצה לתת להם דבר מה. אלא שאני עייף ויגע, עייף עד העצמות ואין בי כל חשיבות, לא איפה אני ולא איפה יבוא קצי.

אך למה אני מדבר כל כך הרבה על עצמי?

בעצם לא בי מדובר, אלא בכפר הזה, בכפר, שעדיין אינו אפילו כפר. זרע־כפר, נבט – יכל נבט חשוב יותר מן החיים עצמם שהתהוו מתוכו. החיים הם מושג שדוף. הגידו־נא לבני־אדם, שמיליון סינים ניספו בשטפון, והשומעים ימשכו בכתפם – או: שעל־יד הסומס נחנקו בגאז באטאליון חיילים צעירים חסונים וכך נשארו עומדים, ברגל צועדת קדימה כמו קוביה אחת גרוטסקית בסרט אילם – והשומעים יביטו בך וילכו לדרכם. אך נסה והראה להם טיפת־דם חמה נוטפת ארצה, כפי שזה קרה אתמול תוך מסיקת הזיתים שם על ההר – הרי הטיפה תגדל פתאום לים של דם – משום שהטיפה היא משלנו… לנו היא כואבת.

(נשמע קול אנקת הפצועים) – המסך עולה –

הנפשות:

שמוליק – כבן 45

שמעון – בן 42–45

מרה – אשת שמעון

אורי – בן שמעון ומרה

נסים – מעדות המזרח, בן 35

טובה – אשת נסים

פאבל – בן 40

חנה – אשת פאבל

רבקה – אחות הצעירה של חנה

גרשון – חבר הקיבוץ השכן

משה – תימני פצוע

שלמה; יחזקאל – תימנים צעירים

אשת משה

אשת דויד

האיש הזר

האשה הזרה

גברים, ילדים

הזמן: זמננו, המקום: מושב חדש בין הרי ירושלים.

 

מערכה ראשונה    🔗

המקום: חלק מן הכפר החדש. כמה קילומטרים מירושלים, עמוק בין ההרים. הכפר שוכן במדרון הר. למעלה, כלפי גב־ההר בתי־ערבים הרוסים, שאחדים מהם מתוקנים איך־שהוא: קירות צהובים, ערומים, החצובים ממש בסלע, חלונות אטומים בלי משקוף ומזוזות, העושים רושם של כעין חפירות־חפרפרות ענקיות. הצבע הטרי של צריפי־העץ שבקידמה, מצב־בראשית המאולתר שלהם הוא ניגוד גמור לאיחרתם בת אלפי־השנים. ורק בדבר אחד דומים לה: שניהם שוממים ונואשים. וגם חורשת־הזיתים המושתלת על ראש ההר אין ביכלתה להמתיק את הרושם הזה. באמצע הקידמה עומד צריף, שמדרגות־עץ אחדות מעלות אליו, שכן הצריף בנוי על כלונסאות גבוהים. לפניו גזוזטרה קטנה מוגנת במעקה. לפני הבית ספסל־עץ ארוך. מימין ומשמאל משעולים, שאחד מהם מוליך אל ראש ההר.

לפנות ערב.

ניסים, שמואליק, פאבל, אורי, שלמה, יחזקאל רבוצים לפני ביתו של שמעון. הם עסוקים בכך, שמאלתרים בחפזון אלונקה. מזמן לזמן מביטים לעבר הבית, שיללה עמומה נשמעת מתוכו.

ניסים: (סותם את אזניו בשוועה) עשו דבר־מה למען השם, שישתתקו! אינני יכול לשמוע!

שמואליק: הם כבר שקטים בהרבה – נכון, פאבל? זה כבר לא נורא. אילו שמעת כשהורדנו אותם

מן ההר!

פאבל: נכון מאוד! יללו כחיות טרף, אף על פי שנשאנו אותם על גבנו בזהירות כמו תינוקות.

הביטו! משה האומלל הכתים את כולי בדם. אשתי תשפוך עלי את כל חרונה!

ניסים: אשתך? מי שם לב לאשה? האשה תרבה־נא בעיבור, ולא בדיבור!

שמואליק: תן לרגע את הפטיש ההוא!

ניסים: (מושיט לו את הפטיש)

שמואליק: (שם בין שיניו מסמרים אחדים, אחר־כך תוקע אותם אחד־אחד באלונקה)

אורי: שמואליק, מה דעתך, הם ישארו בחיים, שניים אלה?

שמואליק: משה קיבל יריית שכם, זה לא מסוכן, אם הכל ילך בסדר, יתרפא חת שתיים.

פאבל: (בצחוק בריא ורחב) ורק אם ירד גשם, זה ידגדג לו. אך כהלכה!

אורי: זה כואב?

שמואליק: לעת עתה אי־אפשר לראות אצלו כלום, הדם מכסה את כולו. זה ענין אחר – זוהי יריית

בטן.

פאבל: יריית בטן, חביבי! ענין ביש!

שמואליק: חוששני, שכבר איבד הרבה דם. מזלנו שאמך יודעת לחבוש.

אורי: אמא שלי חבשה כבר המון פצועים, גם הכומר הסרבי שלח לה מכתב תודה מן הכפר!

ניסים: אבינו שבשמים! הראיתנו צרות רבות ורעות! מה חטאו ומה פשעו האנשים הטובים האלה, כי הבאת עליהם את הרעה הזאת!

פאבל: קנח לו לאלהים הזקן! יש לו דאגות משלו! מה תיילל כמו אשה זקנה? לא בתפלה תרפא אותם, רופא הָבא הנה! לך ותפוס אחד מהם, בצווארונו המגוהץ הלבן, טלטל בו אחת שהמשקפיים שלו יישמטו לו מאפו, מאפו המפונק, העוקף סחור־סחור קילומטרים את ריח העוני – וסחבהו הנה!

שמואליק: אהה! פאבל כבר מתחיל להיות לוויתן ביאוֹרוֹ!

פאבל: לא נראה בעינך – אטום את אזניך!

שמעון: (יוצא מן הבית. דמות חסונה גבוהה, שערו כמעט לגמרי לבן, אף־על־פי שאינו יותר מבן ארבעים וחמש).

כעת הוא נמרץ ומוחלט מהר עם האלונקה הזאת, שתשיגו את הכביש עוד לפני שקיעת החמה!

ניסים: אנו ממהרים, שמעון, כפי כוחנו. עוד שתים־שלש דקות וגמרנו.

שמעון: גם מרה תגמור מיד את התחבושת. ומיד תוכלו ללכת.

יחזקאל: את מי נקח קודם, שמעון?

שמעון: רק את משה תקחו. רואה אני, שפצעו של דויד קשה מכדי שאפשר לטלטלו באלונקה עד הכביש במשעול־ההרים המשובש באבנים.

יחזקאל: אם כן – מה יהא עליו? הלא איננו יכול להישאר אצלך לתמיד.

שמעון: זהו מה שעלינו להחליט. ובכן, שמעו: אתם תלכו עם הפצוע עד הכביש. לאט־לאט, בזהירות. שם תעצרו את המכונית הראשונה הנוסעת העירה ותבקשו לקחת אתכם אל בית־החולים.

פאבל: ואם לא יעצור?

שמעון: הוא כן יעצור.

יחזקאל: ואחרי כן?

שמעון: בבית החולים תמסרו איך ומה ובאיזו שעה נפצע. ואחר כך תשאלו, כמה זמן ישכב משה בבית החולים.

שלמה: אתה חושב, שכעבור ימים אחדים יחזור הביתה?

שמעון: כן. ואתה שלמה לא תחזור מיד הביתה, אלא תלך ללשכת־העבודה ותודיע על המקרה. ואתה יחזקאל:

תישאר בבית־החולים ותבקש מכונית מגן־דויד־אדום. ותיכף ומיד תבואו לקחת את דויד. אמור שם, שהפצע הוא

קשה ואין אנו מעיזים להזיז אותו הבינות?

יחזקאל: הבינותי. אני לא אזוז עד שמכונית תבוא אתי.

שמעון: הראה לנהג, איפה אפשר להתקרב ביותר אל הכפר. שיתקרב עד כמה שרק אפשר.

יחזקאל: הבינותי. ושלמה יאמר בלשכת העבודה, שיתנו לנו עבודה אחרת, כזו שנוכל לבצעה! נכון, חברה?

פאבל: נכון מאד! ושאת הזיתים ימסקו האדונים מן העיר בידיהם המטופחות, המפונקות, אם רוצים הם לאכול דווקא זיתים! – ואותנו יעזבו לנפשנו!

שמעון: (אינו מקשיב לו; בקוצר־רוח) מהרו! עוד מעט ותשקע השמש!

שלמה: שאלהים היה מכה בשדפון את כל בציר הזיתים הזה עוד לפני שהתחלנו בו!

פאבל: לי היה חשוד מיד, שנתנו לנו ביד רחבה כזו את הזיתים. אך מי זה היה מוסק להם במקום קרוב כל כך אל

הגבול?

ניסים: הם קלעו בנו קרוב כל כך, שאפילו את מצמוץ עיניהם אפשר היה לראות! במנוחה גמורה קלעו בנו כמו בכלבים שוטים. ושני האומללים הללו שותים את סף הרעל!

פאבל: היום הם ומחר אנחנו – הכל מקרה.

יחזקאל: גמרנו, שמעון. יכולים ללכת.

שמעון: (נכנס אל הבית, השאר מחכים בשתיקה, עיניהם תקועות בביתו של שמעון) – (שמעון חוזר לרגע)

מרה: (תומכת יחד עם שמעון בפצוע לצאת)

משה: (כתפו וזרועו חבושים, נשען על שמעון ומרה. גופו הקטן היבש החום אינו למשא עליהם)

מרה: (חוזרת אל הבית)

יחזקאל ושלמה (הולכים לקראתם ולוקחים מהם את הפצוע)

(נאנק קשה)

משה: (שני האנשים משכיבים אותו על האלונקה)

משה: (מתרומם) שמעון.

שמעון: מה יש, משה?

משה: אמת דיברת? לא יקטעו את ידי?

שמעון: את האמת הטהורה אמרתי. אל תפחד. כעבור ימים אחדים תחזור הביתה.

משה: אני מפחד מפני בית־החולים. שמה הולכים למות.

שמעון: (צוחק במלא פה) אתה, למות! אפילו ילדיך היו צוחקים, אילו שמעו זאת! עדיין לא מת איש מיריה בשכם.

זה לא כלום. עשרות פצעים כאלה ראיתי, אף אחד מהם לא מת. נכון שמואליק?

שמואליק: מאה אחוז?

שמעון: יכולים ללכת. ועשו בדיוק כפי שאמרתי לכם.

שניהם: (מרימים את האלונקה)

משה: (לאחור) לאשה תאמרו, ש… שאני… אני…

שמעון: תנוח דעתך, משה, הכל יהיה בסדר!

משה: תנו לה לכל הפחות את כל הזיתים שאני מסקתי, שתכין לילדים… בתבלין־שום, חריף… בדמי מסקתי…

שמעון: בסדר, משה. נמסור לה! (מרמז לאנשים, הממהרים עם האלונקה)

אורי: (אוסף את המכשירים המפוזרים וממשיך בעבודתו שלו שהפסיקה: כסא־ילדים קטן מְחַטְבֵּב)

שמואליק: מעניין לדעת, מתי יגיעו העירה?

שמעון: זה תלו במזל. אם מישהו יאסוף אותם מיד, הרי כעבור שעה יהא בבית־החולים. ורק לדבר אחד אני חושש…

שמואליק: אני יודע. טֵטאנוֹס.

שמעון: (מניע ראשו) כן, הכדור הכניס סיבי־ארג אל תוך הפצע.

שמואליק: נקווה שלא תארע תקלה. גרוע מזה הוא, שעד שמכונית המגן־דויד תבוא לקחת את דויד, יהיה מאוחר בערב.

פאבל: נשים מיסכנות, אינן משערות מה מחכה להן בבית. עושות את עבודתן כאילו לא כלום.

שמעון: איפה הן?

ניסים: שם לרגלי ההר; מכבסות על המעין.

שמואליק: צריך להגיד להן מיד כשיבואו הביתה. מוטב שתעבור עליהן הבהלה בהקדם.

פאבל: נכון. מוטב להקדים. בין כך אין לשנות את הנעשה. מה שקרה קרה.

ניסים: רק שאלה, מי יבשר להן?

פאבל: איזו שאלה היא זאת? מי אם לא שמעון?

שמעון: באמת – מי אם לא אני? (צחוק קל. על פניו עובר כעין זכרון עגום נושן; כמו לעצמו) כמה פשוט ומוכר הוא הכל… לפנות ערב: עומד אתה לפני דלת זרה… שם מעבר לדלת עולם אחר, סגור, אותו עולם, שבעוד רגע תהיה לך אליו שייכות איומה, מפני שעליך להטיל בו בשורה אכזרית, מהרסת, שתכסה את העולם השלו ההוא בכעין ריר־ארס. רוצה אתה לנוס, אך איחרת, ידך הקדימה אותך, היא כבר דפקה בלחש, אחר כך בחזקה בדלת הזרה. –

נפתח חור קטן ובו פני אשה חיוורים. הפנים הללו יודעים כרגע את הכל, ורק מחכים לדיבורך, בראש מורם כצאן לסכין – ואתה מדבר, מגלגל מהר ובקשיחה, ובינתיים מתבונן בקול־עצמך ומתפלא… ואחרי שגם טיפת־הדם האחרונה אזלה מן הפנים ההם, כשהשפתים מנסות לצרף את השאלה המהוממת הראשונה – אתה מסתובב מהר והולך… (שוב צוחק, קצת צרוד)

אורי: למה אתה צוחק, אבא?

שמעון: לא כלום, נערי… נזכרתי בדבר־מה. לא חשוב. החיים חוזרים לפעמים על עצמם.

שמואליק: לא להיזכר, שמעון! לא טוב להיזכר! מוטב נראה, מה עלינו לעשות ברגע זה. דבר אחד ברור: אסור לנו לאבד אנשים מקרבנו. בין כך אין אנו מרובים כל כך. בלשכה אמדו את זמן המסיקה לעשרה ימים.

ניסים: היום היה השלישי.

פאבל: ומה יהיה בשאר הימים? וכי חושבים הם, שכאן נופל מָן מן השמים? או שנחכה כאן מרצוננו הטוב עד שנתמוטט בשקט מרעב?

ניסים: גם אני שואל זאת: מה יהא עכשיו?

שמואליק: צריך ללכת העירה, שמעון. יחזקאל יכול להודיע. אך בין כך אינו יכול לסדר כלום. – שיתנו לנו מהר איזו עבודה אחרת!

ניסים: ואל ידחו את הדבר, לכל הפחות. הפעם לא!

פאבל: בדיוק למענך יקומו וימהרו! להם אין הדבר דחוף כלל! הם חיים על כך, שמכתתים את פיהם. יושבים הם על תחתיותיהם עטופים עשן ודואגים, מה לעשות בשעמומם הנעים!

שמעון: למה לנו להרגיז את עצמנו, חברה? למה כל דיבורי־ריק אלה? מוטב שנדבר על ענייננו־אנו.

אורי: אבא!

שמעון: מה יש, בני?

אורי: הייתי רוצה לדעת, למה לא ירינו בחזרה? הלא יש לנו נשק!

שמעון: יש, אך פקודה היא. אסור לנו להחזיר אש, לא ענייננו הוא.

אורי: ואם נעבור על הפקודה?

שמעון: בזה נזיק למדינה. אתה מבין?

אורי: כמדומני, שאני מבין. אך בכל זאת, קשה מאוד לא לירות חזרה…

שמעון: קשה מאוד, לכולנו קשה, אך אסור.

ניסים: אתה תיכנס העירה בבוקר, שמעון?

שמעון: כנראה, שאין עצה אחרת.

פאבל: אמור להם שם, שאל יחזיקו אותנו למטומטמים לגמרי. סוף סוף גם סבלנותנו יש לה גבול! אם אני אבקר אצלם פעם, הרי זה לא ייגמר בכי־טוב, אני אומר לכם!

שמעון: אל תצעק כל הזמן, לא יועיל לך הרבה.

פאבל: שאפילו לא אצעק?! כמה מליצות המתיקו לנו, שידאגו לכפר? אתם זוכרים את חגיגת היסוד? האם לא אמר הנואם הנכבד, שבמקום הזה יקום כפר לדוגמה ושיַראו אותנו למופת בארץ? האם לא הבטיחו, שחיילים יעזרו לנו לסקל את האבנים? ובאמת הסתובב כאן חייל אחד בן־חיל שניים־שלושה ימים תמימים!

שמואליק: (צוחק) אלא שהוא לא אבנים ראה כאן, אלא את עיניה היפות של אסתר. להבטיח הם יודעים!…

אורי: (קופץ ממקומו) זה לא נכון, פאבל! אם הבטיחו, הרי גם יקיימו. מה אתה חושב, שאנחנו בנים יחידים ושרק כפר אחד יש בכל המדינה? גם במקומות אחרים זקוקים לעזרה, ואחר־כך יבוא גם התור שלנו.

פאבל: מאין לך זה, אורי?

אורי: אותו החייל היה ידידי. והוא הבטיח לחזור הנה. הבט, אפילו משכון השאיר לי, שיחזור!

פאבל: הראה, הראה!

אורי: (בינתיים הוציא מכיסו בקבוק קטן מארך. הבקבוק מלא כולו חול מרובד ברבדים צבעוניים שונים).

(בהתלהבות) אתה רואה? חול מאילת! יצחק אמר לי, החייל, הוא אמר לי, שאלהים סגר הנה את הקשת־בענן, אל תוך החול של אילת וכשנחוץ לו אחרי הגשם, הוא לוֹוה אותה משם… יפה, מה?

פאבל: (מבדר לו את שער ראשו של הנער) באמת יפה. וכעת לך לעבודתך ושמור על הקשת שלא תנדוף!

אורי: (מלטף את הבקבוק ומחזירו לכיסו. מדבר כמו לעצמו)… עוד שלש שנים, ואחר־כך אלך גם אני אתם… לאילת.. לכל מקום… שלש שנים… כל כך רחוק!…

פאבל: (צוחק) חכה, חכה, אורי, כשתהיה בגילי, תרצה לאחוז בזנבו של הזמן ולמשכו חזרה, אך לחינם! אמנם בימים הללו זוחלים הימים גם בעיני, אך זה רק משום שעלי לעמוד ולדשדש במקום אחד עם שאר האנשים הרוצים לעבוד. –

ניסים: צדקת כדבריך, פאבל, והמחצבה שם מעבר להר ישֵנה וחולמת על ביאת המשיח, ומחכה לכשיל וכילפּוֹת וליגיע כפים!

פאבל: כן, המחצבה. יכולה לחכות עד קץ הימים! כמה פעמים הבטיחו לנו, שיפתחו בעבודה, שנפורר את כל ההר!

והנה, שקט והס! המכונות מוטלות שם כמו פגרים והחלודה אוכלת אותן! אולי אין צורך באבנים לבנין הארץ?

האין די חרבות שצריך לתקנן ולבנות להן גג לראש העולים? ומדוע מתחכמים ואין נותנים לעבוד? הוי, חברה! אם המחצבה תזוז פעם, תביטו ותראו, כמה ימים יכול פאבל לעבוד ביום אחד! אבל לא נותנים!

שמעון: יתנו, יתנו, אל תדאג! הלא התכניות קיימות כולן, אך עדיין לא הגיע תורן, אין זה ענין של מהיום־למחר כפי שאנו רוצים!

פאבל: ובינתיים נתמוטט בערב!

שמעון: האמן לי, שגם הם אינם מלקקים דבש וחלב!

פאבל: מה איכפת לי מה שהם מלקקים! אולי מתקנאים הם בנו?! אדרבה, ימצאו דבר־מה, ימציאו לנו עבודה מאין שימציאו ובלבד שנעבוד! ורוצה אני לדעת, למשל, למה אי־אפשר להזיז את המחצבה הזאת פה? אנשים ישנם ורצון לעבוד יש ואבנים ישנן, ומה אחר יש מלבד אבנים?!

ניסים: באמת שאלה גדולה אני שואל: כתוב “כי ששת ימים עשה אלקים את השמים ואת הארץ”, ומתי עשה את כל המון האבנים הללו?

פאבל: הנח לו לאלקים, ניסים! אותי מעניינים מעשי בני־אדם, הדוחים ומושכים את ענייננו עד ביאת המשיח.

ואתה שמעון מתייחס אליהם בסבלנות מופרזת! היודע אתה, מה הייתי עושה אני? הייתי תופס אותם בציצית ראשם ומביאם הנה, יראו בעיניהם את מצבנו כאן!

שמעון: לא פעם קראתי אותם הנה. אינם רוצים לבוא. אומרים הם, שיודעים בדיוק את הנעשה אצלנו. אנו מונחים אצלם על גבי השולחן בצורת תכנית מעשה־חושב, עם דרכים וגנים ופארקים ומפעלי תעשיה להפליא, באמת יפה.

פאבל: כשאני שומע אותך, הרי אני מקנא בי־עצמי על עתידי המזהיר!

שמעון: אולי ילדינו גם יזכו לכך.

שמואליק: כמה חבל, שאין אנו אלא דור אחד!

ניסים: אילו הראני אלקים בחזיון לילה, שבעד כל טיפת מים אצטרך ללכת עד המעין…

שמעון: ומה לעשות, אם באר־הכפר מורעלת? אך לפי התכנית יחפרו לנו גם באר, וגם לא אחת, אלא שתים. כך הובטח לנו.

פאבל: כמה כוסות כבר שתית מן ההבטחות הללו? אני למשל, אף לא אחת. אתה באמת מאמין להם עדיין?

שמעון: (עייף) כמה זה קל לומר: אני מאמין. וקל עוד מזה לומר, אינני מאמין. אין בזה כל משקל למלים. רק דבר אחד יש לו ערך כאן: הסבלנות. ואם רוצים אנו בחיים, הרי עלינו להיות סבלניים. אין דרך אחרת.

פאבל: אני תמיד מתפלא על יכלתך לרסן את עצמך. אני במקומך…

שמעון: שום מפעל לא סודר עדיין בכוח־הזרוע, פאבל.

פאבל: מה אכפת לי, איך יסודר! העיקר שנזוז פעם. התכנס אליהם מחר בבוקר?

שמעון: אמרתי, שאכנס.

שמואליק: אם כן, אין לנו אלא לחכות. לחכות, עד שיקחו מפה את דויד. לחכות עד שיאיר הבוקר. לחכות, עד ששמעון יחזור. מחר בשעה זו נתאסף כאן ונחכה לשמעון.

פאבל: ושמעון יחזור ותיקו מלא ימי־עבודה אדירים. כמה כמה ימי־עבודה אקבל, שמעון?

שמעון: מאין לי לדעת זאת?

פאבל: אל תשכח, שבשבוע שעבר לא היו לי אלא שני ימים. איך אפשר להתפרנס מזה יחד עם שתי נשים?

ניסים: איך זה? אשכנזי ושתי נשים?

שמואליק: אל תדבר שטויות! השניה היא אחות אשתו. בעלה נפל במלחמה.

ניסים: זה ענין אחר! כי רק לתימנים מותר לקחת שתי נשים!

פאבל: כל כך הייתי רוצה סוף־סוף לעבוד שבוע שלם… ששה ימים רצופים בלי הֶחסר. קשה לנשוא את חוסר העבודה… אתה שומע, שמעון?

שמעון: שומע.

ניסים: (בדמו הרתחן של איש המזרח) אתה תמיד עסוק רק בשלך! כלום יחידי אתה כאן? ומה אומר ומה אדבר אני, שיש לי חמשה ילדים פעוטים והששי הוא בדרך שיחיה לאורך ימים ושנים?

פאבל: ומה אני אשם בזה? למה אתם פרים ורבים כמו שפנים?

ניסים: זה לא בידינו, חביבי! ברוך הוא וברוך שמו! וכי עליך יתקיים העולם, אדם שאין לו אף יורש אחד?!

שמעון: שתוק, ניסים, אינך יכול לדעת…

ניסים: שתוק, ניסים, שתוק! למה לשתוק? וכי למה שם לי אלוהים פֶּה? או אולי משום שעורי שזוף יותר משלכם?

רואה אני, שגם אתם כאלה: שמור לי ואשמור לך!

שמעון: (נגש אליו, בנחת) שמעני, ניסים. עלי אין איש שומר, וגם לא על אחרים כאן. ומי הוציא את שלכם מתוך האש והוריד אותם מן ההר? האם לא שניים אלה? והלא גם עורו של משה ושל דויד שזוף כמו שלך. לא כן?

ניסים: (בראש מושפל) נכון, שמעון אתה תמיד צודק. אך אין אדם נתפס על צערו, כל אחד ואחד קודם לשלו, וביחוד עכשו, שהבציר נפסק.

שמעון: דאגת כולנו היא. מה יהא עלינו ועל כל הכפר. את בנין הכביש גמרנו…

שמואליק: לא פעם אמרת, שלא צריך למהר כל כך בעבודה!

שמעון: ועל ביצוע תכנית היעור אין בכלל מה לדבר, כל זמן שהקרקע אינו מוכן לכך ובעיית המים לא נפתרה. אילו לכל הפחות זה היה בסדר.

פאבל: תכנית היעור? איפה עדיין תכנית היעור? ומתי יהא בה מים שיספיקו גם לעצים? שהם מעיזים אפילו לדבר על עצים! הביטו! (במשעול ההר יורדות דמויות של נשים מזרחיות זעירות, על ראשיהן קערות רחבות גדושות כבסים לחים, דרכן עוברת על יד קבוצת הגברים. הן מזמרות שיר מזרחי מתון וממושך. הן קרבות אל הגברים, שברגע שראו אותן, נשתתקו)

שמואליק: שמעון, עכשו אמור להן. לא טוב לדחות דבר שכזה.

שמעון: (שלא מדעת עושה שתיים שלוש פסיעות כלפיהן. שירתן נפסקת)

אשה א': אתה רצית לומר דבר מה, שמעון?

שמעון: נרתע פתאום) לא־לא. לא כלום.

אשה א': חשבתי.

אשה ב': גם אני. כאילו הדיבור שלך היה בקצה הלשון.

אשה א': אם כן, לילה טוב.

הגברים: ליל מנוחה.

(הנשים ממשיכות דרכן ושרות)

שמואליק: מדוע לא אמרת להן?

שמעון: (מנגב את מצחו) בערב – אלך אליהן. ישאו־נא קודם הביתה את הלבנים, יאכילו קודם את ילדיהן ארוחת ערב…

פאבל: אני עומד ומשתומם על המסכנות הללו, איך זה גבן הרך אינו נשבר תחת משא שכזה? את זה יראו נא האדונים הנואמים! אתם שוכחים, מה אמרו לנו? שנקח לנו לדוגמה את שכנינו בקיבוץ: מה קסמו הם מתוך הסלעים הללו! ממש גן עדן!

ניסים: הוקל להם! הביטו, מה ומה יש להם! ישפיעו נא גם עלינו כל כך הרבה מים, בהמות ומכונות, ונראה להם גם אנחנו מה כוחנו ומה גבורתנו!

פאבל: כל טוב וכל טוב יש להם לשכנינו הטובים! ובינתיים מביטים בנו בעין טובה, איך אנו הולכים לעזאזל! אי!

כל אדם קרוב אצל עצמו!

שמואליק: דברת אתם מאז, שמעון?

שמעון: כן, שלשום פגשתי בגרשון.

שמואליק: ובכן?

שמעון: לא ולא ולא.

פאבל: אתם שומעים?

שמואליק: ובמה הוא מנמק את עקשנותו זאת?

שמעון: בסיבות הגיוניות. שגם המים שלהם הם מי־תהום, וכשם שיש אצלם, יש בודאי גם אצלנו. שנקדח גם אנחנו בארות ויהיו גם לנו מים.

שמואליק: ולא ביארת לו, שבצפרנים אי אפשר לקדוח באר? שיעזרו לנו לכל הפחות עד שתהיה לנו באר אחת! הלא הממשלה תעשה סוף־סוף דבר־מה למעננו!

שמעון: אין לך טענה, שלא טענתי לפניו! הוא אומר, שהקיבוץ אינו מוסד של צדקה ושהם לא למעננו חיים בעולם.

פאבל: בקיצור, גרשון מסרב לחלוטין לעזור לנו, הנה, עד כה הגענו! זה היה זיק־התקוה האחרון.

שמעון: יהיה איך שהוא. יהיה טוב.

פאבל: ועד שיהיה איך שהוא, יעלו עשבים בלחיינו!

שמואליק: אין דבר, ניסים ידאג לדור חדש!

ניסים: (נבהל) מה אני אעשה?!

שמואליק: חיילים למדינת ישראל.

ניסים: (בגיחוך של גאווה) אמן כן יהיה רצון!

שמעון: אכן, פחתנו כהלכה. בימים האחרונים ברחו ארבעה מן הכפר, והיום נפצעו שניים. – שבוע שחור היה זה.

פאבל: מה אתם מתפלאים, שהכלבים בורחים! (בשפה רפה, באינטימיות) חברה, אתם זוכרים את חיים?

שמואליק: אותו הגמלן, שעזב אותנו עוד לפני שהספיק להתחמם כאן?

פאבל: כן, כן. (בקול חם) השבוע נפגשתי ב“תנובה” במכיר, שראה אותו בעיר. כמעט שלא הכיר אותו. ממש לורד סטרלינג! תוך חדשיים עשה הון. כבר קנה לעצמו אפילו דירה. הכסף שופע אליו בזרמים. אומר הוא שבעיר הולך הכל על גלגלים. תארו לעצמכם, כמה אנשים באים והולכים שם יום־יום וכולם מביאים כסף ועוזבים אותו בעיר…

ניסים: איך אמרת, פאבל? איך השיג חיים את הכסף הרב?

שמעון: (פורץ) די! מהו הפטפוט הזה? לכו הביתה; את דויד ישאו מפה גם בלעדיכם, ומוטב לכם, שתנוחו לפני שתלכו אל המשמר.

שמואליק: לא שכחנו את המוטל עלינו. אמת, ניסים?

ניסים: איך אפשר לשכוח את החובה המוטלת עלינו?

פאבל: טוב, טוב, נלך. הייתי הולך הביתה על גלגלים, אילו ידעתי, שאשתי מחכה לי בצלחת מלאה צלי עגל טעים.

אך ככה… כבר שכחתי אפילו את טעמו של מאכל אנושי טוב… ובכן, ליל טוב! (הולכים, חוץ מאורי ושמעון)

שמעון: (נגש אל הנער, מסתכל במלאכתו) כמה כסאות כבר עשית?

אורי: זהו השביעי, האחרון. הבטחתי לאסתר, שלמחר אגמור.

שמעון: בסדר אורי, צריך לעזור לאסתר, ראויה היא לכך. בחורה טובה.

אורי: ויפה מאוד, לא כן?

שמעון: כן. יפה.

אורי: אילו ראית, מה היה בגן־הילדים, כשהבאתי את הכסא הראשון? כל הילדים רצו לשבת עליו בבת־אחת!

אסתר בקושי השתלטה עליהם. ולבסוף התגלגלו כולם על הרצפה אחד על גבי השני!

שמעון: (מחייך) תן־נא לרגע את המקצועה, אורי!

אורי: (מוסר לו את המקצועה)

שמעון: הבט אורי: אם מחזיקים את הקרש ככה במשופע, הרי זה חלק בהרבה. שים־נא את ידך ככה (מעביר פעמים אחדות את המקצועה על הקרש) אתה מרגיש?

אורי: נכון! איך זה, אבא, שאתה יודע את הכל יותר טוב מכולם? איפה למדת את הכל?

שמעון: אדם מלקט בכל מקום פרורים פרורים, בני.

אורי: מדוע אינך מספר לעולם על עצמך, אבא? כל־כך הרבה שנים לא היינו ביחד… מדוע אינך מספר לי כלום על אותו הזמן? כמעט שאינני יודע כלום עליך. רק שאתה אבא שלי וחזק מכל וחכם מכל אלה שאני מכיר…

שמעון: (שם את ידו על עורף הנער) אני אינני חזק, בני. מה שאתה רואה בי, זה משהו אחר לגמרי. אולי מוטב היה, אילו ראית אותי כמו שהנני באמת, והיית מבין, שאותו משהו, הדוחפני עדיין קדימה, אינו כוח אלא הולם־החשמל, הזורם אל תוך כפי בשעה שאני שם את ידי על ערפך… אלא שאחר כך בא הולם שני חזק ממנו ומצווה עלי להסיר את ידי… ואז (מתרחק ממנו כפסיעה אחת) מתפקח אני לראות, שאין לי זכות…

אורי: מה אין לך זכות? (מביט בו) אתה כל כך מוזר היום, אבא.

שמעון: (מחליק את מצחו) אתה יודע… רוצה אדם לעשות סדר… ממחסֵן את העבר, מביט בבנו ואומר: הנה, בחיים חדשים אתחיל! – אחר כך בא משהו, איזה ענין פעוט – והכל נהרס. הכל… (כובש פניו בכפיו)

אורי:(מביט בו נפחד, צועד אחת כלפיו)

– מסך –

 

מערכה שניה    🔗

אותו מקום עצמו, לפנות בוקר. החושך מתחיל בקושי להתפזר. על הגבעה שמאחורי צריפו של שמעון מתהלכים שני שומרים הנה והנה, על כתפם נשק. מאחורי הצריף מופיעה דמות איש. הוא הולך בהחבא, על שכמו ילקוט: הוא מתגנב קדימה נדחף אל הקיר. מחכה רגע, אחר כך מרמז לאחור, מופיע אחריו עוד גבר – ושניהם נעלמים ימינה.

אחד השומרים מרגיש בהם ובתנועה מכנית חוטף את רובהו, אך מיד מרשיל אותו למטה. תנועה זו יש בה כעין חוסר־אונים נואשת. – שני השומרים יורדים במשעול כלפי צריפו של שמעון.

שמואליק: נסים!

ניסים: מה יש?

שמואליק: ראית אותם? את העריקים?

ניסים: לא. שוב בורחים?

שמואליק: ברגע זה חמקו, על יד צריפו של שמעון.

ניסים: כמה היו?

שמואליק: שניים. דומני, שאת אחד מהם הכרתי. אתה יודע מי?

ניסים: מי?

שמואליק: פאבל. אינני חושב שטעיתי.

ניסים: אתה טועה בוודאי. אי אפשר, שגם פאבל!… אבל, אם זה הוא, יכהו אלוהים בשדפון ובירקון! האם לא הרחיב את פיו ביותר? האם לא הוא קלל כל הזמן את הבורחים?!

שמואליק: זהו, חביבי. כולנו אין כוחנו אלא בפה. אנו טוענים, מגדפים בלשון מדברת גדולות – ולבסוף בורחים! חזרה, אל העיר!

ניסים: ארורה תהי העיר!

שמואליק: שום קללה לא תועיל עוד, חביבי. עוד שבוע אחד כזה, והכפר יהיה ריק.

ניסים: תמיד אמרתי: צריך לירות בהם! בלי רחמים! למען ידעו לדורותיהם!

שמואליק: גם זה לא יועיל. אי אפשר לרתק את האדם באזיקים הנה. על כל פנים לא בכדורי־רובה!

ניסים: אז מה יהיה עלינו? הלא אי אפשר להמשיך כך!

שמואליק: מה יהא, מה יהא, מה אתה רוצה? יהודים בורחים. הבריחה היא בדמנו, זה אלפיים שנה שאנו בורחים בלי הרף. אין להיגמל מזה ביום אחד. כי מה זה מוכיח שהכביש מושך אותנו כל כך? זה מוכיח שהדרך היא ביתנו ומולדתנו. הנה אני! כמעט שאינני זוכר איפה נולדתי, ואילו אלפי כבישים שמורים לי היטב בזכרוני. ואת הגבולות עובר אני, כפי שאתה עובר על סף הבקתה שלך. כי מה זה בעצם גבול? ההרהרת פעם על הדבר?

ניסים: לא. אני מהרהר בדאגת פרנסה לילדי, אך לא בשטויות כאלו.

שמואליק: והלא הגבולות חשובים מאד בחיינו. אותם הקווים המסומנים במפה, היורדים לא פעם לחיינו העלובים! אותו קו אדום עבה, המתפתל פעם ימינה ופעם שמאלה וצורב את הרגלים כגחלת מלובנת. כשעברתי בפעם הראשונה את הגבול הפולני, חביבי, הייתי מרוגש כולי עד כדי זיעה ולבי דפק לי בתוך גרוני. לפני עיני היה רוקד הקו האדום, שבעברך עליו מופיע המוות לקראתך. הבטתי באדמה, אך לא ראיתי אלא אדמה ומסביב יער ושדות. ועוד דבר־מה: אכרים, ששני מינים הם, אחד המסתיר אותך ומאכילך ושומר עליך, ושני, הקורא לשוטר וגם בועט בך באחוריך… דבר אחד ברור, שלא אלהים קשקש את הקווים האדומים הללו, אלא רשעים מטורפים, שאין חובה לכבד את רצונם, את גבולותיהם. והמקום שאדם נדבק בו לשעה־שעתיים, נדמה לו, שזוהי המולדת שלו. אתה מבין?

ניסים: מדוע לא אבין? זה לא למעלה מן השכל.

שמואליק: קדחת אתה מבין, חביבי. עוד אתמול חשבת, שבגדד היא טבורו של עולם. ואחר כך, כשרצחו את אביך, ברחת הנה לחפש לך מולדת אחרת. לפני כן לא עלה בדעתך…

ניסים: (בנחת) לא נכון, אני כל ימי התגעגעתי הנה. (מראה על לבו) כאן, בפנים, תמיד הרגשתי, שצריך לבוא הנה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”…

שמואליק: גם פאבל וחבריו התגעגעו הנה – ולפני חמשה רגעים ברחו. קשה לו לאדם לנשוא את חלומו המתגשם.

(צוחק)

ניסים: מה אתה צוחק? מה יש בזה מצחיק? לאט־לאט נשאר לבדנו. ולאן אברח אני עם חמשת ילדי הקטנים כשכולם יברחו? כאן יש לי לכל־הפחות גג מעל לראשי, ברוך השם.

שמואליק: “ברוך השם”? הטילו אותנו למדבר־הרים זה כפי שמטילים ממזר החוצה? או שנישאר בחיים בדרך נס, או שנישמד, כל הכפר. “כפר” – איזה זיוף של מושג! הזהו כפר? מה יש כאן מן המושג “כפר”? בתים? עדר? שדות חרישה? חטיבה אחת של אכרים? אתה ואני ועוד אחדים כמונו, שזרקו אותנו אל תוך כור־צורף, כדי שנישרף יחד.

מה שייכות יש לנו זה לזה?

ניסים: כל זה חביבי, משום שערירי אתה ואין לך אף ילד אחד לרפואה. במקום לפטפט עם הילדים דברי־חכמה, אתה מפטפט לבדך דברי־שטות!

שמואליק: לבדי, זה נכון. לבדי אני. ועוד איך! כמו אותו עץ יבש שם על ההר, המחכה לכורת, שיעקור אותו להסקה, ואף שורש לא ישאר אחריו. אולי יהיה פה פעם כפר, אך איפה אהיה אז אני?

ניסים: אז תקח לך אשה ויהיה לך שורש!

שמואליק: אשה? על סמך מה? ומה אתן לילד לאכול? ישנה פילוסופיה סינית עתיקה האומרת: כל בעל־חי שהגיע לשיא התפתחותו וכוחו, הבשיל למוות, להישמד, והחלש, חסר־המגן, דינו לחיים… אני כנראה גמרתי את תפקידי בחיים, הצרות, הסבל, היסורים הבשילו אותי, וזוהי התחנה האחרונה.

ניסים: אתה בריה משונה, שמואליק, עושה לך סולם ממלים יפות ועולה עליו; עולה, ואינך יודע לאן…

שמואליק: עולה, עולה ותמיד חוזר ונופל למטה! לא תמיד אני מדבר כל כך הרבה, ולא עם כל אדם. שעה זו, שעת ההשכמה לפני עלות השחר גורמת לכך. כשהחשכה מתפזרת, מתחיל מוחי להתבהר ואני רואה את האמת, וטוב בשעה כזו, אם לו לאדם נפש כמוך, כמו בסינמה, בד לבן ונקי, שאפשר להטיל עליו תמונות־מחשבות שבקרבי…

ניסים: הנה השמש עולה ואור היום מקלקל את הסינמה.

שמואליק: שוב יום. שוב יום אחד.

ניסים: אולי יביא יום זה אור חדש. כתוב: “אור חדש על ציון תאיר”. השבוע היה שבוע שחור. אולי המקום אשם בדבר. ישנם מקומות, המוכנים ומזומנים לפורענות. ארץ גזירה כזו בשביל השעיר לעזאזל. הגמל מרגיש תמיד את מקום הסכנה, אך האדם מטומטם יותר מן הגמל, הולך ישר אל תוך הסכנה.

שמואליק: מי נביא וידע מראש? מגוחך, שלשֵם זה התכוננו שנים על שנים. כל ימי חיינו מתכוננים אנו לחיות – ולבסוף נתקעים במקום אחד ואין מוצא. אלף גבולות עברתי – והגבול הזה חסום ואין לעבור! לא פעם שמעתי אומרים, שהאלהים הוא המצאתם של העשירים, והוא מבטיח עולם הבא לעניים. שמעתי את דברי הרבי הגדול ופרופיסורים קטנים, שתיתי לרוויה את דבריהם היפים, וגם התפכחתי מן היין התוסס יחד עם יורדי־ים בנמל צרפתי… הניפותי דגלים ורעיונות לארבע רוחות השמים, לא פעם ישבתי בכלא, ראיתי רוצח בוכה כשפרפר תעה אל אחורי סבכת החלון, ושומר בית־אסורים, שכל חייו חלם על זוג נעלים צהובות. ודבר אחד הוברר לי חביבי, שכולם, כולם רוצים לפרוץ החוצה מן המקום, שהחיים הטילו אותם שמה. אך משהגיעו אל הגדר, זורקים אותם חזרה. גם אותי, ובצדק. משום שאני אמן נֵפל; עלי להיות תמיד במקום שהולך ונוצר דבר־מה, אך אני עקר… ותמיד רק מסתכל…

ניסים: שמע שמואליק, אולי תחדל פעם?! צריך להעיר את שמעון ולהודיע לו על הבורחים.

שמואליק: לא כדאי. הבשורה יכולה לחכות עד שיקום. ינוח עוד קצת המסכן. האם לא ראית? כל הלילה דלקה אצלו מנורה. אני גם הצצתי פנימה, חשבתי ששכח לכבותה, ראיתי איך הוא יושב על יד השולחן ולפניו ערימת הניירות.

ניסים: חשבונות עשה? “אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים!”

שמואליק: איזה חשבונות? ישב והביט נכחו. שמעון המסכן!

ניסים: מדוע הוא מסכן? הוא האמיד ביותר אצלנו. והוא המנהיג.

שמואליק: זהו הדבר! משום שהוא האחראי לכולנו. מעמסה איומה מוטלת עליו.

ניסים: מרבה כבוד מרבה דאגה. אך למה נטל על עצמו, אם זה מעמסה?

שמואליק: מוכרח היה. דווקא בזה יש דבר־מה גורלי. ישנם אנשים, הנולדים יחד עם דאגות המחר הנעלם מכל עין. העדר מרגיש בכך.

ניסים: אני עם־הארץ בדברים כאלה. וגם לא מעניין אותי. רק דבר אחד מעניין אותי: אם הוא יסדר סוף־סוף את ענייננו בעיר?

שמואליק: בעיר! בעיר! כמה אתה תמים חביבי! גם לך קוסמת העיר כמו לכולם! גם אתה מחכה מן העיר את הגאולה, את ההצלחה! היודע אתה מהי העיר? אימה שנתגבשה בהמון. ערימת בני־אדם רועדים מקור, שאינם מעיזים לחיות ביחידות עם שקיעת החמה. קראתי באיזה מקום, שאיש־העיר רואה בכפר את עריסתו האמיתית – אך לא ניתנה העריסה אלא כדי שילכלכו אותה.

ניסים: (צוחק) מימרה יפה. אך הצרה היא, שמימרותך היפות אינן מזיזות את עגלתנו כמלא שעל!

שמואליק: מובן שלא. היודע אתה מה אמר הצדיק מלובלין? “שלחו את הרסן ותנו להם סוסים שילכו באשר ירצו”.

בזה רצה לומר, שמוטב מכול, שאדם ימסור את עצמו לגורל. – אך די מזה! בוא, נסייר עוד פעם את ההר לפני שתעלה השמש.

ניסים: כאילו יש פה מה לגנוב אצלנו! אך לא איכפת לי. הזמן מספיק לנו די והותר! (עולים במשעול. מתרחקים. מרחוק נשמע קול יללת תנים) (כעבור רגעים נשמעים קולות שיחה מרוגשת מתוך צריפו של שמעון. ויכוח מהושקט אך נרגש בין גבר ואשה. דלת הצריף נפתחה בחזקה).

שמעון: (דמותו החסונה מופיעה בפתח. פניו עיפים ונואשים. בידו תיק הניירות)

מרה: (קולה מבפנים) זוהי מלתך האחרונה, שמעון?

שמעון: אמרתי: כן.

מרה: (יוצאת גם היא, מעוטפת במטפחת גדולה מפני הקור, זוג הנשואים עומד, היא במדרגה העליונה והוא למטה). אל תסתיר מבטך ממני, שמעון, אל תקל על עצמך את הדבר. הבט בפני ואמור, שאתה הולך!

שמעון: (הופך לאט־לאט את פניו אליה) אני הולך, מרה. לא ממך אני הולך, אלא מפני עצמי. ודווקא משום כך שום איש ושום דבר לא יעצרני, גם לא עיניך שלך!

מרה: בורח אתה, כמו השאר! בפשטות, בגניבה, בחשכה, עוזב את הכפר, את אלה, שאתה אחראי להם!

שמעון: (עמום) אחראי, אחראי… בחיי, שֶדי לי בכל. ימשיך אחר במקומי, אולי יצליח יותר ממני. מדוע אינך רוצה להבין? – אני עייף, מרה. עייף עד מוות. כשאני נזכר שמיד יהיה בוקר, מיד יתחילו להתקהל עלי, לבקש, להתחנן, לבכות ולדרוש… יום־יום אותו הגמגום… עבודה ולחם – נשים וילדים ממלמלים בפנים כבושים בקרקע, כאילו אני הנני אחראי גם למעשיו של אלהים. לא, לא, די לי באלה. אינני יכול, מרה. אני שוכח אותם, משום שחסר־אונים אני. אין לי כח לראות, איך מרשלים ידיהם, כאילו אין בהן רוח חיים יותר, שהיו למיותרות. ומה תועלת בכך שאני העני פה ואינני יכול להביא את הידים הללו לידי תנועה?

מרה: נסה עוד פעם, שמעון. נסה את כל מה שביכולתך. לך העירה ודבר אליהם עוד הפעם. ואפילו אם לא יתנו אלא יומיים בשבוע זה… ללחם די גם זה… ובלבד שיחזיקו מעמד איך שהוא.

שמעון: הצרה היא אחרת, מרה. אני הולך לחינם. אני יודע שלחינם. טעות היא לחשוב, שאינם רוצים לתת לנו עבודה – האמת היא, שאין להם, אין להם. לעת עתה אין כסף לעבודות צבוריות נוספות. רק שני דברים יכולים לעזור כאן: המים והמחצבה. והנה, אף אחד מהם אינו זז. כלו קרנות־העבודה וכלו ימי־העבודה.

מרה: אם כן, על אחת כמה וכמה שאסור לך ללכת! אסור, אתה מבין?!

שמעון: אני מבין, שאין לי שום זכות להשאר, ואת זה אַת אינך מבינה.

מרה: שמעון… לך קרה דבר מה… אתה תועה באיזו דרך, שאינני יכולה ללכת בעקבותיך. אינני מכירה אותך… מה אומר לאנשים אם תלך… אל אלהים! – (מביטה בו בעינים קמות)

שמעון: תאמרי מה שתאמרי. אני עשיתי את הכל ואמרתי את הכל. אין עוד עצה. גם הדיבורים יש להם סוף. אני אינני מבקש שום דבר לא ממך ולא מאחרים, משום איש בעולם. תנו לי ללכת. עלי להיות לבדי. אני מוכרח – אינך מבינה? (נגש אליה ותופס בכתפה) תני לי לטבוע! אל תוך ההמון. רק שם אוכל להיות לבדי! אולי יהיה לי פעם כח להיחלץ מתוך ההמון – ואז אוכל לעשות למענכם דבר־מה. לעת־עתה, כאן, נכשלתי. גם אני רציתי להיות חלוץ, סולל דרך יחד עם כולם. אך נשברתי. דבר מה נשרף בקרבי.

מרה: אל אלהים… ומה יהיה על אורי, שמעון?

שמעון: (כמעט בלחש) אורי… אולי הוא השולח אותי. גורלו. דווקא שאלה זו: מה יהיה על אורי? מה אתן לו כאן?

היום את כשלוני ומחר את שנאת כל הכפר.

מרה: הוא רואה בך כל יכול. אלהים.

שמעון: אני יודע. לעת־עתה מאמין הוא עדיין בי ובכוחי. אך עוד יום, עוד יומיים יתקע בי גם הוא עינים, קודם מיואשות ואחר־כך נוזפות, ולבסוף מלאות שנאה ורעל. הוא לא יסלח לי את חולשתי ואת אכזבתו בי. עלי ללכת כל זמן שנושא הוא עיניו אלי ומאמין בי. ואחר־כך אם אצליח שם בעיר…

מרה: מה יהיה אז?

שמעון: אז תבואו גם אתם אחרי.

מרה: ואם לא תצליח?

שמעון: אם לא אצליח – את, מרה, נפש חסונה, חזקה ממני.

מרה: זה הכל? למען זה סבלנו וקיווינו ונתייסרנו כל־כך – אם כן, לך. לך. אני לא אעצרך! אך דע לך, שאורי לא ילך אחריך. גם אם תצליח! וגם לא אני! מזה התייאש! ואל תכתוב לנו, אל תודיע לנו כלום. איש מאתנו לא יענה לך…

אם כן, לך! מה אתה מתמהמה? לך! (היא פונה ונכנסת אל הצריף)

שמעון: (עומד ומביט אחריה, כאילו מהסס, אחר־כך מחליט והולך, קודם לאט, ואחר־כך צועד נמרצות ונעלם)

מרה: (שוב מופיעה בפתח, מתכרבלת במטפחתה, קר לה. עיניה תקועות אחרי שמעון. פתאם מרימה ראשה במרץ ונכנסת)

(רגעים אחדים דממה גמורה. מופיעה דמות אשה בעלת גוף בשנות העמידה. זוהי חנה, אשתו של פאבל. היא באה בריצה. מלובשת למחצה, בכפכפים מקשקשים, עושה מכַפיה מַשפך וקוראת כלפי ההר:

חנה: פאבל! פאבל! (כעת רצה היא אל צריפו של שמעון, דופקת בחלון – אך אין תשובה). שמעון! קומה מהר! דבר מה קרה לפאבל! הוא איננו! אל אלהים, מה קרה לו? בחצות הלילה, כשהתהפכתי על צדי הימני, היה נוחר עדיין, שרציתי לסתום את פיו בספוג. תמיד נוחר כשהוא במצב־רוח מיואש. ופתאום אני מתעוררת שנית – והנה שקט, דממה. תיכף היה חשוד עלי – ומה? האם המטה אינה ריקה? האם לא חטף אותו משהו? אני כלום לא שמעתי! שמעון, חפש אותו שמעון! חפש את פאבל! פאבל שלי יקירי! אוי ואבוי לי, פאבל!

מרה: (מופיעה בפתח, מביטה בחנה)

חנה: מרה! מרה!

מרה: מה יש, חנה?

חנה: איפה שמעון?

מרה: הפעם הסתפקי בי לבד.

חנה: מרה יקירתי, אני כל כך אומללה! פאבל נעלם! בחצות הלילה שכב עוד ונחר על ידי! אתמול בערב עוד אמר לי: חנהלה, אני כל כך מתגעגע על חתיכת צלי מטוגן עם מלפפון! ממש רירי נוזל כשאני נזכר… ואני אמרתי בלבי:

אסרוג גרבי חורף וסוודר, אמכור בעיר ואביא הביתה בשר ואפתיעו בארוחה טובה! יקירי! על זה חלמתי כל הלילה, איך אפתיע אותו! ופתאום איננו! מרה יקירתי, אמרי לשמעון, שיחפשו אותו, מרה יקירתי! אמרי לו, רק הוא יכול לעזור לי! שימצא אותו אם הוא חי עדיין! (בוכה)

מרה: לכי הביתה חנה וחכי. שמעון איננו בבית.

חנה: איננו? כל כך מוקדם הלך העירה? אוה, שמעון המיסכן! גם הוא אינו מלקק דבש! אני תמיד אומרת, שאין לקנא בו! כמה שמוטל על ראשו! אך מה עלי לעשות, ופאבל איננו! אוי ואבוי לי! איך אכנס אל הבית בלי פאבל?!

(בוכה)

מרה: את כל הכפר הזעקת חנה.

חנה: ואיך לא אזעיק את כל הכפר, אם פאבל נעלם! האינך מבינה? פאבל נעלם! המטה חמה עדיין, עקבות ראשו על הכר!…

מרה: (עייפה) הוא יחזור.

אורי: (לקול הרעש יוצא מחדרו השני של הצריף) מהי הזעקה הזאת? מה חנה רוצה, אמא?

מרה: לא כלום, אורי חזור ושכב עוד. אפשר לך לישון עוד שלמה.

אורי: למה חנה בוכה?

מרה: היא מחפשת את פאבל. הוא נעלם.

חנה: (תוך בכיה) אוי אורי יקירי! אני משערת דבר מה נורא… אולי ערבים חטפו את פאבל… הלא גם אתמול ירו כל הזמן… ואולי כבר גם איננו חי עוד! אל אלהים!

אורי: אני חושש לדבר אחר, חנה. אני חושש, שגם פאבל הלך אחרי… אחרי הבורחים שעזבו את הכפר בגלל העיר כמו שאר הפחדנים העלובים, כן! אולי לא?

מרה: אורי! שתוק! למען השם שתוק!

אורי: למה אשתוק? פעם צריך להגיד את האמת! נכון הדבר, או לא? האם אינם בורחים יום־יום ככלבים מצורעים? אך שגם פאבל!…

חנה: (פורצת) איך אתה מעיז לדבר בלי לדעת כלום?! או אולי הודיע לך במיוחד, שבורח הוא, מה?!

אורי: לי היה חשוד עוד אתמול. ראיתי, איך התלחש עם האנשים וכל הזמן המתיק סוד על העיר. אני אומר לך, חנה, עריק פחדן הוא, מוג לב כמו כל העריקים!

מרה: שתוק, למען השם, אורי!

אורי: מוכרח הייתי להגיד את אשר עם לבבי, אמא! מדוע להחניק תמיד את האמת שבלב? אני רואה כל הזמן מה שנעשה כאן!

מרה: (מביטה בנער במועקה גדולה ושותקת)

(שמוליק ונסים יורדים אל הצריף)

שמואליק: מה קרה, חנה? שמענו את זעקתך אחרי פאבל. את מחפשת אותו, מה?

חנה: כן. הוא נעלם! (מקנחת את דמעותיה)

שמואליק: אל תדאגי לו, חנה. בין כך יחזור כעבור שבוע. ויביא לך שמלות משי.

ניסים: ובשר צלי מטוגן. כיסיו יהיו מלאים דינרי זהב. בחייו!

חנה: מה אתם מרמזים פה? מה?

ניסים: אין רמזים. ראינו אותו איך חמק וברח יחד עם הקונדס השני.

חנה: (כובשת פניה בכפיה) אל אלהים, אל אלהים, ובכן, אמת הדבר! פאבל – פאבל. מה עשית לי?! איך הבאת עלי חרפה שכזו! מנוול שכמוך! עוד בערב דיברת על צלי מטוגן! אילו יכולתי לתת לך!… אולי היית נשאר!… איזו נבלה!

(בוכה) פאבל!

שמואליק: בכי, בכי חנה, אולי יחזור. (אל מרה) איפה שמעון? עלי לדבר אתו.

ניסים: גם אני רוצה לדבר אתו, אחר־כך אלך לישון. איפה הוא?

מרה: (מביטה באורי, אחר־כך מאמצת את כוחה) שמעון הלך.

שמואליק: כל כך מוקדם?

מרה: (בהטעמת הברות) שמעון ברח. כמו פאבל והשאר. העירה.

אורי: (קופץ אל אמו) אמא! זה לא נכון!

ניסים: (צוחק) את משטה בנו, מרה.

חנה: (פוקחת עינים) מה? גם שמעון?

מרה: כן. (מחייכת מר) בבקשה, הכנסו וראו, אם אינכם מאמינים. (פותחת את הדלת לרווחה) המטה חמה עדיין.

עוד עקבות ראשו על הכר…

אורי: (ממהר אל חדר הוריו – כעבור רגע חוזר חיוור, בראש מושפל) אבא אמר אתמול, שהיום יסע העירה לסדר דברים, באזני שמעתי!

מרה: כן. אך הוא הלך כך – שלעת עתה לא יחזור. מוטב שתדע תיכף ומיד את האמת, אורי. שינסו אחרים במקומו

– כך אמר – אולי יצליחו יותר ממנו. כך.

אורי: אבא!… איך יכולת!… (פונה הצדה)

ניסים: ובכן גם שמעון.

שמואליק: שמעון, המסכן!

חנה: גם הוא, ובכן, לא רק פאבל שלי הוא כלב פחדן, אלא גם שמעון! מנהיג הכפר! בעלה של מרה היהירה! (קופצת בצחוק היסטרי) אם כן, נוכל כולנו לאסוף את חפצינו – אם גם שמעון! נלך לשפשף את הרצפה בעיר!

אורי: אמא… לאן הלך אבא?

מרה: אינני יודעת, בני, לא שאלתיו, לאן הוא הולך.

ניסים: חכו רגע! זה לא ענין, ששמעון קם והולך לו ועוזב את הכל! מה שהשאר עשו, לעצמם עשו, אך שמעון קם והולך לו ועוזב את הכל! מה שהשאר עשו, לעצמם עשו, אך שמעון אחראי לכולנו! אני עבדתי יומיים וחצי במסיקת הזיתים – מגיע לי שכר עבודה בעד יומיים וחצי! או אולי לא! את כספי אני רוצה! נכון, שמואליק?

שמואליק: צדקת בהחלט.

ניסים: אם כן! ועכשו ממי אדרוש את כספי? החשבונות היו אצל שמעון והכל. אם חושב הוא, שיוכל לברוח כמו השאר, אינו אלא טועה. הפעם לא נשתוק, אני את שכרי תובע! או אולי ברח יחד עם הכסף?

אורי: (קופץ מן המדרגות אל נסים, מתחיל לחנקו) אתה, אתה! עוד מלה אחת על אבא שלי – ופה תהא קבורתך!

אתה שומע?!

מרה: אורי! תיכף ומיד חדל ממנו! הוא צודק! זכותו היא לדעת איפוא שכר עבודתו. ואדם, העוזב את הכפר בלילה, בחשכה, אינו ראוי לאמון.

אורי: (חדל מניסים)

מרה: הירגע ניסים, שמעון לא לקח אתו כלום. שם על שולחנו מונח הכל בסדר גמור. תוכל להכנס ולראות.

בבקשה.

ניסים: (בראש מורד) סלחי לי מרה, אני באמת… לא התכוונתי… ברצינות… אני יודע, ששמעון הוא ישר באדם…

אך האמיני לי, כולנו מטורפים. אין איש יודע מה הוא סח… כל כך הרבה צרות…

מרה: סלחתי לך, ניסים.

ניסים: ומה יהיה עכשו?

שמואליק: כלום לא יהיה. שמעון יחזור. וגם השאר יחזרו. תראו. מכיר אני את שמעון. אצלו המצב הוא אחר. הוא לא הלך בדומה לאחרים. רוצה הוא להיות לבד. הוא אמר לי, שמשתוקק הוא להיות לבד. הוא אינו איש־העיר, וגם לא איש־הכסף. אני מכיר אותו. לא ממין זה הוא שמעון.

מרה: (מזדקפת) הניחו לשמעון. לכו הביתה אנשים, ונוחו לכם, ואחר־כך נדבר מה אפשר לעשות. בוא אורי. (היא רוצה לחבק את הנער בכתפיו, אך הוא משתמט. מרה נרעדת. הנער נכנס בראש מושפל, מרה אחריו).

ניסים: (יושב עצוב ומר על המדרגות) ללכת הביתה, לנוח. למי יש כח לנוח? ככה! למצב יפה הגענו, מה שמואליק?

זוהי המכה האחרונה, שאלהים המיט עלינו!

שמואליק: אני כבר ימים אחדים מתבונן בשמעון. ראיתי בו, שאיזה משבר עובר בו. ואין פלא בדבר. מה שעבר עליו במשך ששת החדשים הללו! אחֵר לא היה עוצר כח גם עד הנה.

ניסים: איך זה יכול לעשות לנו דבר שכזה? הוא, שהאמנו בו כמו באבינו עצמנו! שבו שמנו כל בטחוננו, שיוציאנו מן המועקה הזאת. אני עדיין אינני יכול לשוב לרוחי, שמואליק. הנה, מדוע לא טוב שמתחברים אנשים זרים, שאינם מכירים איש את רעהו. האמנו בו כבמשה רבנו… אף על פי שמעולם לא הכרנו אותו… ואין איש מבינינו יודע בעצם, מיהו שמעון זה? (מבין קהל המסתכלים בתיאטרון קם אדם ומדבר בהתרגשות כבושה, במהירות מגומגמת)

האיש הזר: מי הוא שמעון, את זה תשאלו ממני! אני יודע עליו הרבה! אני אינני מתפלא כלל, על שברח בפחדנות והשאיר אתכם כאן חסרי אונים. זה אותו אדם, שבגללו איבדתי את בני! את בני יחידי! הוא ולא אחר!

שמואליק: גש נא הנה, בן אדם. גם אני רוצה לשמוע!

האיש: אני אינני רוצה כאן שערוריה! אני כל הזמן כבשתי את עצמי אף כי מן הרגע הראשון שראיתי אותו, הכרתי אותו, שזה הוא! איך יכולתי לשכוח את תווי־פניו השנואים עלי כל כך?!

שמואליק: גש־נא, גש הנה. אל תפחד.

האיש: (הולך בצעדים מהוססים כלפי הבימה, המסך יורד, שמואליק וניסים יוצאים ונשארים לפני המסך. האיש הזר עולה על הבימה).

האיש: (נושם עמוק. מחטט מרוגש בתיקו, מוציא משם צילומים וקטעי עתונות) בבקשה. זה היה בני. בני היחידי, בן עשרים ושתים היה. אותו זמן עבר את בחינת ההנדסה שלו. כמה תכניות תכּננו לחייו! ובערב אחד, כשחזרתי מן המשרד, מצאתי את אשתי בפתח הפתוח שוכבת מעולפת על הרצפה – ובידה ילקוטו של בני. שמעון היה בביתי, הוא הביא את הבשורה האיומה, ארור יהי… הוא הביא את הילקוט… הוא היה רוצחו של בני! כן! – סוף כל סוף שפכתי את מה שבלבי… כעת הוקל לי… אך הוא גרם לא רק למותו של בני, הוא אחראי גם למותם של עוד ששה בנים… שתדעו הפעם גם אתם. במי בטחתם באמון מלא כל־כך!… (מעביר את ידו הרועדת על רקתו) עליכם להכירו כמות שהוא!

שמואליק: (שם ידו על שכמו של האיש) גם אני מכירו. ויודע עליו יותר מכולם, יותר גם ממך. יותר אפילו מאשתו ובנו. אני הכרתי אותו באותם הרגעים, שאינם מצויים אלא פעם אחת בחייו של אדם: במצב שבו נקלף כל מסווה מן הפנים והאדם עומד עירום לגמרי בכל מהותו האמיתית…

האיש: מאין אתה מכיר אותו?

שמואליק: יחד הלכנו ונדדנו ימים על ימים אל מחנה העבודה, הוא הלך לצדי, שותפי בדרך. אינני יודע אם ידוע לך, מה פירושו של דבר. הוא היה האיש, שבלילה, תוך סערה ורעם וברקים וגשם סוחף נגע בידי ואמר: “בוא”! אחר־כך זחלנו וזחלנו באדמת־חֵמר מידבקת, עד הבאר שהיתה עמוקה כתהום המוות, הוא הורידני בידיו אל פי הבאר והחזיקני בין האבנים המכוסות אזוב ומוך. תזוזה אחת ושנינו צונחים אל התהום. אך בכוחו־הוא עמדנו בנסיון האיום עד הבוקר. עד היום מרגיש אני את השבץ בכל אברי. שמעון הבריח אותי אל הפרטיזאנים שבין ההרים הקרובים, בידיו, על כתפיו, בזרועותיו.

האיש: גם בני הלך שמה אל הפרטיזאנים! וזה היה לו לרועץ! ומה אתה רוצה לומר בזה? כל אחד ואחד הציל את חייו כפי יכולתו. ואחדים היו זריזים מאחרים, זה הכל.

שמואליק: חכה. אתה מאשים אותו, הקשב עד הסוף. לא הייתי מספר לא לך ולא לשום איש אחר, מה ששמעון לא סיפר מעולם לשום אדם בעולם. אך אתה אב ואתה מאשים אותו. ואילו היה שמעון כאן. בין כך לא היה מגין על עצמו.

האיש: בקיצור, מה אתה יודע עליו?

שמואליק: עבדנו יחד אצל הפרטיזאנים. שמעון הצטיין. היה בו דבר־מה, מה שהיה חסר בנו. לא היה לנו מה לאכול שם בין ההרים. מוכרחים היינו לקחת בחזקה את הבהמות מאת האכרים. אתם יודעים, מה פירוש של דבר. לא פעם הגיע הדבר לתגרת ידיים. אך כשהוא, שמעון, בא אתם בדברים הוציאו האכרים את בהמותיהם ומסרו לנו והצטלבו אחריהן.

האיש: האם בזה אתה מצדיק את מעשיו הנוראים?

שמואליק: חכה. קיבלנו פקודה, שעלינו להשמיד את יבול הדגן, שהיה מונח באלומות בשדה, עד שהעין מגעת. עוד באותו לילה צריך היה לבצע את הפקודה, משום שהאויב התכונן לקחת את התבואה למחרת היום. חילקנו את השדות לששה אזורים; נחוצים היו שבעה אנשים. שישרפו את היבול. כמה מאתנו התנדבו לכך. על שמעון הוטל התפקיד הנורא, לבחור אנשים לפעולה זו. הוא עבר על פני המתנדבים. את בעלי המשפחה ואת הבנים היחידים שחרר. לבסוף הלכו השבעה. הכל הלך בסדר. היבול עלה בלהבות, אך האנשים לא חזרו…

האיש: (פורץ) תלו אותם! גם את בני!

שמואליק: (שוב שם את ידו על שכמו) אותו לילה ישב שמעון קפוא והביט נכחו, כמו הלילה. אותו זמן הקשיחו פניו, אותו זמן הפכו עיניו לשתי עדשות זכוכית שבורות־אור. אותו לילה מת בקרבו דבר־מה, שאין להחיותו עוד.

אחר כך הלך לחפש אחרי הוריהם של הבחורים שנתלו… אמור־נא בן־אדם, אילו היית במקומו מקבל את הפקודה לבחור את האנשים ההם, מה היית עושה אתה?

האיש: אני… אינני יודע… אני לא ידעתי זאת… שכך היה… אני חשבתי שהוא… משום שבנו־שלו חי… אך על כל פנים… אני מודה לך, שסיפרת… זה… ענין אחר…

שמואליק: ובכן, כעת יודע אתה את האמת. וכעת אתה מבין גם זאת, שלפעמים מרגיש הוא צורך, לברוח מפני הכל ולהיות לבדו. וככה בורח הוא ורץ כמו חיה נרדפת… אך הוא יחזור… משום שהוא שייך לכפר…

האשה: ואי אפשר לעזור לו?

שמואליק: לא, לשום אדם אי אפשר לעזור. כל אדם הוא לבדו. כל אדם…

– הבמה מתאפלת –

 

מערכה שלישית    🔗

המקום: שמקודם.

הזמן: כמה ימים אחרי המערכה הראשונה, בשעות הבוקר. הבמה ריקה. מגן־הילדים הקרוב נשמע קול שירת הילדים במקהלה: חד גדיא, ובכן, ימים אחדים לפני חג הפסח.

חנה ואחותה הצעירה, רבקה, קרבות אל ביתו של שמעון. תוך כדי הליכה מפרמות בזריזות מטפחת גדולה מסורגת. אחת מחזיקה במטפחת והשניה כורכת במהירות הבזק את החוט לפקעת. כך מתקרבות אל הצריף. חנה עולה על המדרגות, לוחצת על כף המנעול, אך הדלת סגורה.

חנה: אין איש בבית. לחנם באנו.

רבקה: נחכה עוד קצת. בוודאי לא הלכה אלא ל“תנובה” ותחזור מיד.

חנה: לא איכפת לי, נחכה. יש לנו פנאי. (נאנחת)

רבקה: גם מרה יש לה פנאי. גם היא אינה צריכה לבשל בשביל בעלה. גם אותה עזבו לאנחות! (צוחקת)

חנה: אני מדברת בגלוי, ומרה אינה רוצה לגלות את יגונה. לעולם אינה מזכירה את שמעון.

רבקה: אשה יהירה מאוד.

חנה: כן.

רבקה: על מה זה גאוותה הגדולה? אם פאבל ברח, הרי הוא לכל הפחות לא היה כלום בכפר, ומלבד זה הוא גם שלח מכתב מן העיר – אך שמעון!

חנה: מה אמרת? שפאבל לא היה כלום בכפר? ואת זה אַת מעיזה לומר לי?! זוהי הכרת הטובה שלך! תמיד חורקת שיניים על פאבל!

רבקה: טוב, טוב, מה את נכווית כאילו נשכך נחש? לא חשבתי בזה שום רע!

חנה: אז סתמי את פיך. תמיד מפטפטת יותר מן הצורך!

רבקה: מה את מגינה כל הזמן על פאבל? האם כל כך יפה מה שעשה?

חנה: הביטי רבקה, אגיד לך דבר מה: נכון, שפאבל הוא חזיר טמא, אך אינני אוהבת, אם אחרים אומרים זאת, זוהי זכות שלי. אך אני שואלת אותך: איזו תועלת היתה לנו, אילו היה כאן עכשו? היה מתלבט יחד עם שאר הבטלנים, ובבית היה מקלל כל הזמן קללות נמרצות וכלום לא היה טוב בעיניו מה שאני עושה. וכך אולי יצליח בדבר מה שם בעיר. פאבל אינו בטלן!

רבקה: רק לו מחכים שם! ישנם שם אנשים זריזים יותר ממנו. וגם הם אינם מצליחים. הקריבי קצת יותר את הפקעת!

חנה: (זורקת אליה את הפקעת) הרי לך!

רבקה: (מתרת קשר בחוט).

חנה: רבקה.

רבקה: מה?

חנה: הביטי שם באה טובה. החביאי את הסריגה, שתהא לה הפתעה כשתקבל את הלסוטות הפעוטות.

רבקה: למה להחביא? מדוע לא תשמח להן מראש? אין לה הרבה שמחות בחייה.

חנה: הביטו, כמה רזה היא המסכנה! איך יכלה זו ללדת ילדים? הפלא ופלא! צריך להשיג בשבילה עז; איך היא מניקה שני ילדים בשדיים צומקים כאלה?

רבקה: את צודקת, עז נחוצה לה. נמכור את טבעות הקידושין שלנו ונקנה לה עז.

חנה: מה? את טבעת הקידושין? יכולה את למכור את שלך אם יש לך חשק לכך, אני לא אמכור את שלי: בעלי שלי חי!

רבקה: מי יודע?

חנה: נבֵלה שכמוך! שוב מתחילה?

רבקה: (באה ועל זרועה סל, שירקות מציצים מתוכו).

חנה ורבקה: (מברכות אותה ברעש גדול).

טובה: שלום עליכן!

חנה: מה שלום התאומים הפעוטים?

טובה: תהלה לאלהים, טוב. כל היום רוצים לינוק, בלי עין רעה!

חנה: אלהים ישמרם ויחיים! המתוקים! כמו שתי בובות חיות! מעולם לא ראיתי חמודים כאלה בחיי!

טובה: (נאנחת) הכל טוב מאוד ורק שניסים תהא לו קצת פרנסה!

חנה: תראי, טובה, שפתאום יפול דבר מן השמים! במקום שיש ילדים, שם גם הברכה.

רבקה: (מראה לחנה את הסריגה) היודעת את מה ייצא מזה?

טובה: אם תגידי אדע.

רבקה: שני מעילים קטנטנים, שהפעוטים לא יתקררו. מן המטפחת הישנה ייצא די והותר!

חנה: זה ייגמר אחת שתים!

טובה: אני ואחותי סורגות במהירות מאין כמונו. נכון חנה?

חנה: ועוד איך! את זוכרת, איך סרגנו לאותה נבלה את נעלי־הבית שלה, בלילה בבית־הכבוד? כשאחת היתה סורגת, עמדה השניה על המשמר בחוץ! (צוחקת)

רבקה: תוך לילה אחד סרגנו זוג נעלים! והארורה נתנה לנו בעד זה שני תפוחי־אדמה! והיא מכרה אותן במחיר הגון!

טובה: כמה טובות אתן אלי! כל כך דואגות לי! השם יגמול לכן!

חנה: אם איש אינו דואג לנו, הרי לכל הפחות אנחנו נדאג זה לזה. הלא מוכרחים לבלות את הזמן בדבר מה!

רבקה: שמחה גדולה היא שני מתוקים כאלה, לא כן?

טובה: תהילה לאלהים! גם שמחה וגם דאגה, ובכל זאת האשכנזיות חכמות יותר, הנה לכן אין אף אחד, ומרה אין לה אלא אחד. אצלנו, אם אומרים על מישהו שאין לו ילדים, הרי שאין לו אלא ארבעה.

חנה: ומה אומרת מרה על שני הפעוטים?

טובה: היא לא ראתה אותם עדיין.

חנה: לא ראתה?!

טובה: לא. היא לא באה. אך שלחה מתנה נהדרת.

רבקה: באמת? מה?

טובה: שני זוגות נעליים לבנות כשלג, תאווה לעיניים! כל כך יפות, שאינני מעיזה לנגוע בהן. העור שלהן כמו משי.

עדיין לא הספקתי אפילו להודות לה.

חנה: זה באמת היה יפה ממרה, לכל הפחות זאת עשתה. אך שהיא עדיין לא ראתה את הילדים. איך זה אפשר?

שני חמודים כאלה! ומלבד זה, אלה הם הילדים הראשונים שנולדו פה! בחור ובחורה. בזה הצלחתם למעלה מכל טובה!

טובה: הכל מאת אלהים!

חנה: הילדים? מילא! (צוחקות יחד עם רבקה) את יודעת מה, טובה? הביאי את הפעוטים להראותם למרה ותהיה לך הזדמנות להודות לה על המתנה. תראי איך תשמח להם!

טובה: באמת?

רבקה: חנה צודקת. הביאי אותם הנה.

חנה: לכי נא הביתה, התלבשי יפה ואני אבוא לקחתך. יחד נבוא הנה, טוב?

טובה: אם אתן אומרות, הרי זה בוודאי טוב.

חנה: אך איך זה, שדווקא מרה לא הלכה אצלך! מוזר מאוד!

טובה: אם ההר אינו הולך אל מוחמד, הולך מוחמד אל ההר, לא כן? (הולכת)

רבקה: מה אנחנו מחכות כאן, חנה?

חנה: אנו מוכרחים לחכות למרה; מה תעשי בלי פרימוס?

רבקה: כן, כבר שכחתי אפילו למה באנו הנה?

חנה: (נאנחת) אילו היה פאבל בבית! היה מתקן את הפתיליה! איזו יד מבורכת יש לו למנוול הזה! (נאנחת)

מרה: (באה עם סל) לי אתן מחכות?

חנה: כן. אנו תמיד באות רק לבקש דבר מה בהשאלה. אתמול את הכברה, והיום את הפרימוס. יודעות אנו, שלך יש שניים, ושלנו נתקלקל.

רבקה: ניסינו לתקן, אף העלינו חרס, והלא לאכול מוכרחים, לא כן?

מרה: (עייפה) חכו רגע, תיכף ומיד.

חנה: מה יש היום ב“תנובה”?

מרה: תמיד אותו הדבר: אבקת חלב, אבקת ביצים, קונסרבת דגים. (הולכת פנימה)

חנה: מרה, הביטי! רוצה אני להראות לך דבר מה.

מרה: (פונה לאחור) מה?

חנה: חכי, הנה (תוחבת ידה אל בין שדיה הדשנים ומוציאה תצלום) הבוקר נתקלתי בה סוף־סוף בארגז הגדול. זה חדשים שאני מחפשת את התמונה הזאת. המצבה של אמי היקרה. ראית פעם מצבה נהדרת שכזו? שיש לבן עם אותיות זהב – בדיוק כמו נשמתה של אמא. משקלה כחצי ככר!

רבקה: (נאנחת) עלתה לנו בהון; אמת, אותה שעה חשבנו שזו תהיה גם מצבת זכרו של אבא היקר. גם את המקום קנינו על יד אמא. אז עדיין לא ידענו שאבא היקר לא יחזור עוד.

חנה: כן, חשבנו שנצא ידי שניהם בבת־אחת. ועכשו לולא באנו הנה, הרי גם מקומי היה שם על־יד אמא היקרה.

רבקה: מה פרוש מקומך? כלום את נשארת לבדך בלי כל סעד ומשען בעולם?

חנה: שמעתם דבר שכזה? מה ענין זה לזה? וכי לא אני הנני הבכירה?

רבקה: (בוכה) את רואה, מרה, כזאת היא! אפילו את קברי רוצה לגזול ממני! אמרי את, מרה, וכי לא שלי הוא המקום ליד אמא?!

מרה: (בחיוך דק) אותו הקבר רחוק מכאן כמה אלפי פרסאות ואתן שתיכן חיות עדיין! האין לכן דאגה אחרת?

רבקה: חנה חביבתי, אני אומרת לך: מרה צודקת בהחלט, אך בכל זאת לא יפה מצדך.

מרה: (נכנסת ומיד חוזרת עם הפרימוס) בבקשה. הנה הפרימוס. אל תשכחו להחזיר לי.

חנה: חס וחלילה! איך זה נשכח?! תודה רבה באמת! (חנה ורבקה יוצאות)

(שמוליק ואורי באים)

שמואליק: (אל גרשון) ככה. הראיתי לך את כל הכפר, זהו המצב.

גרשון: אכן, מחזה לא מרהיב עין כל־כך.

שמואליק: זה כבר לא מחזה, גרשון. הכפר מתפורר עוד לפני היותו באמת. זה שבוע ימים שהאנשים מתבטלים בכלל בלי כל עבודה שהיא. אין מה שיקשר וילכד אותם לחטיבה אחת. האבנים מוטלות בדיוק כמו לפני ששה חדשים. (בועט באבן). ובכמה תקוה ואמונה באנו הנה אל המקום הזה! אני האמנתי באנשים הללו… אך מה טעם לסחוב אבנים, כשאין מים ואין עבודה? ובכלל, כל הענין אין לו כבר כל הגיון. אנו ירדנו לגמרי. החלטנו, שנחכה עוד יומיים.

גרשון: ואחר־כך?

שמואליק: אחר־כך נלך העירה ונשב שם לפני המשרד. נשב שם אפילו שבוע ושבועיים אם יהיה צורך בכך. נראה, מי יש לו סבלנות יותר?

אורי: (מביט אל גרשון, בשקט) ובאמת לא נחוץ הרבה כדי לעזור לנו. חמש מאות מטר מעוקבים מים ליום די לנו.

זהו מחיר חיי הכפר, כי באין מים אין חיים.

גרשון: מאין אתה יודע זאת?

אורי: אבא שלי אמר!

גרשון: מה אמר אבא שלך?

אורי: (הולך ומתחמם, במרירות) מה אמר? אבא שלי אמר הרבה דברים. אבא שלי אמר, שתחת המון האבנים הללו ישנה אדמה פוריה להפליא! הבט! (חופן קצת אדמה ומראה) אילו עזרו לנו רק מעט מאוד, אבא לא היה עצוב תמיד ולא היה עוזב אותנו! ואני הייתי ממלא את כל מדרון ההר עצים! אני כבר נטעתי כשהייתי לגמרי קטן. ואבא שלי אמר לי: “יש לך ידים מסוגלות לכך”. זה היה עץ אגוזים. בכל יום הולדת שלי העמיד אותי אבא שלי על־יד העץ ועשה בו סימן בגבהו של ראשי, כמה גדלתי. כשעזבנו שם, כבר היה העץ עבה כל כך, שכמעט לא יכולתי לחבק אותו.

גרשון: היית רוצה שוב לנטוע, אורי?

אורי: מאוד, מאוד. אך אם אין מים?

גרשון: (בהרהור) כן, מים… המים יורדים לא פעם לחיינו, אורי. אך לא תמיד ברכה הם המים.

שמואליק: זה למעלה מבינתי.

גרשון: המים… מים ארורים הרגו את אבא שלי בעודו צעיר. גם הוא היה מראשוני המתיישבים. זה היה בשדות הביצה. כבר כמעט כולם חלו בקדחת. גברים גדולים וחסונים התהלכו באפס־אונים. אבא שלי היה בין המעטים שהמגפה לא יכלה לו. זה היה ביום ששי, כל הנשים כבר שכבו כולן בקדחת, לא היה מי שיאפה ויבשל לשבת. אבא שלי הלך העירה להביא לחם לשבת. כשחזר, ירד גשם סוחף. הוא הסיר את מעילו וכיסה בו את הלחם היקר, שלא יירטב בגשם הסוחף, ושכח שהולך הוא בתוך הביצה, האדמה שתחת רגליו שקעה. הוא רצה להימלט אך היה מאוחר – בכל צעד וצעד שקע יותר ויותר. אחר־כך מצאנו את המעיל המרופט ואת ככרות הלחם הספוגות מי־ביצה ירוקים.

אורי: ואתה מספר זאת במנוחה שכזו?

גרשון: שנים רבות עברו מאז. ואם לא ביצה, הרי הקדחת היתה מקפחת את חייו במוקדם או במאוחר.

שמואליק: אך כעת אתם לכל הפחות מסודרים, מה?

גרשון: כן. אפשר לחיות.

שמואליק: אתם באמת יכולים לעשות גם למעננו דבר מה!

גרשון: (פורץ) מדוע עלינו לעשות למענכם? מה אתם חושבים, מה אנחנו? למה אתם רוצים שיושיטו לכם את הכל בּקנה? כלום אנחנו הבאנו אתכם הנה? ומלבד זה – דעו, שכל מה שאדם מקבל בקלות, אין לו קיום. חוקי ההתיישבות אכזריים הם: את הכל צריכים להשיג בעצמכם! מה אתם יודעים מה סבלנו אנחנו בתחילה? גם אנו סבלנו יסורים של חוסר מים!

שמואליק: ואיך השגתם בכל זאת מים?

גרשון: (צוחק) גם אנו פנינו אל השכנים, אל המתיישבים הקודמים, לעזרה. הם כבר הכו אז שורש, היו להם מים די והותר. ביקשנו, התחננו…

שמואליק: וגם הם התאכזרו אליכם כל כך?

גרשון: ומה? רחמו עלינו? מפיהם שמענו בפעם הראשונה את חוקי ההתיישבות האכזריים. היינו מיואשים. היינו מלאים מרירות כלפי השכנים הקשוחים.

שמואליק: ואיך פתרתם סוף־סוף את בעיית המים?

גרשון: השגנו צנורות, הנחנו את הצנורות בלילה וספגנו מעט מים מן המקור שלהם…

אורי: והם לא הרגישו בכך?

גרשון: (מחייך) עד היום אינני יודע. על כל פנים, הם לא אמרו כלום, אף־על־פי שמשך שנה שלמה מצצנו את דמם… ואחר־כך לא היה עוד צורך בכך.

אורי: נורא בחכמה עשיתם!

גרשון: לא היתה דרך אחרת, מוכרחים היינו.

שמואליק: אינך חושב, שאולי גם עלינו…

גרשון: (מפסיקו ברעם) אני אינני חושב כלום! אני רק סיפרתי איך יצאנו מן המועקה!

אורי: אל נא תכעס על שמואליק, הוא לא התכוון לרעה!

גרשון: אינני אוהב את הפטפוטים!

שמואליק: (תוך הרהור) אילו היו לנו צנורות…

גרשון: (ממשיך ברעם) אולי תבואו מחר, שניתן לכם את הצנורות שלנו? ורק משום שאתם חיים וקיימים בעולם!

– שאל יעלה על דעתכם לגשת אל הצנורות שלנו, כי אני אחראי להם! בין כך ובין כך לא טוב, שמוטלים הם חופשיים, משום שאין לנו מקום בשבילם במחסן! מאז שהפציצו אותנו, אין לנו מקום בשביל כלום!

שמואליק: גרשון, אתה הבטחת לנו פעם, שתבוא אלינו לשניים־שלושה ימים, לא כן?

גרשון: הבטחתי, וגם אשאר כאן. אם כבר באתי הנה, אראה קצת איך ומה אתם.

שמואליק: ומי ישמור בינתים על המחסן שלכם?

גרשון: מי ישמור? שומר ישראל ישמור! החושבים אתם שיש אצלנו עודף של אנשים? כל איש ומקומו שלו! (מביט בגרשון ארוכות)

שמואליק: (משיב לו מבט ארוך)

אורי: (מתבונן בהם – ומבין את הרמז ) גרשון!

גרשון: מה יש?

אורי: (פורץ בשמחה) לא כלום! רק חשבתי, שאני בכל זאת אפנה את האבנים! (נופל על צוארו של גרשון בחביקה)

גרשון: רד מזה, צפרדע! (מסלקו מעליו באהבה)

אורי: (רץ הנה והנה מסביב לצריף) כאן יהיה העץ הראשון. כך, שאם אמי תביט מבעד לחלון, שתראה תמיד ירק!

תבוא הנה אסתר עם הילדים… זה יהיה העץ הראשון בכפר…

גרשון: (חובט על שכמו) בחורון האוהב את העצים, הוא ידיד נעורי. אביא לך שתיל הגון.

אורי: אוי, גרשון, מה אוכל לתת לך?

גרשון: לי? לתת? אותי רוצה אתה לשחד בבאקשיש?! חכה, חכה, בתחילה, כשבאנו הנה, היתה האדמה קשה־קשוחה, ולבנו היה רך כמו לחם חם. אך כשריככנו את האדמה, לבנו הקשיח כאבן.

אורי: תודה רבה, גרשון. כל כך טוב כאן בארץ!

גרשון: מה אתה מודה, שפן ירקות שכמותך? – כן, שכחתי, אני רוצה לראות את המחצבה שלכם. בוא שמואליק.

מאוחר.

שמואליק: שני צעדים מפה. הנה, גם ענין זה של המחצבה אינו מסתדר במוחי: מחצבה, שהכל מוכן בה עד המסמר האחרון, ורק הרשיון חסר שתזוז, לא יותר. בגלל פסת־נייר סמרטוטית שכזו…

גרשון: נוכחנו, שגם ענינינו הוא, שהדבר יזוז. ההפצצה גרמה לכך. צריך לבנות הרבה. בנין לבית הספר, לאולם־שיחות. למה ללכת לעזאזל להביא אבנים, הבה נראה מה אפשר לעשות.

שמואליק: זאת אומרת, ענין משותף; בזה אני מאמין; באינטרס משותף. בכוח משותף! (חובט על שכמו, הולכים)

אורי: (מיד גם מתחיל לסקל לערימה אחת, עושה הנה והנה תוך צפצוף עליז)

מרה: (מופיעה, מביטה בנער) למה עבודה מיותרת זו, אורי?

אורי: אני לא אספר כלום, אמא. מתכוננת הפתעה ליום הולדתך, אמא! ולאבא שלי! שיבוא…

מרה: אורי! אמרתי לך, שאל תזכיר לי את אבא שלך!

אורי: (מביט אחריה בצער, נאנח קשה, אחר־כך ממשיך בעבודה)

ניסים: (מופיע פתאום, על פניו השחורים הבטלנים שורה כניעה עצובה. עומד לפני אורי ומתפלא על עבודתו)

אורי: טוב שבאת, ניסים.

ניסים: למה?

אורי: זה מזמן רציתי לדבר אתך. אך קודם כל, אל תהא עצוב כל כך. כולם מדוכאים בכפר זה – ולא פעם חושב גם אני, שלא כדאי אפילו לחיות. אך תמיד אני נזכר בדבר־מה טוב!

ניסים: איזה דבר טוב יכול להיות כאן?

אורי: יכול ויכול! למשל, שפתאום יבוא אבא שלי ויעשה דבר־מה כביר בשביל הכפר שלנו. וכולם יתגאו בו. או למשל, שכעבור שלוש שנים אהיה גם חייל. וגם עכשו יש דבר־מה משמח… דבר נורא טוב מתכונן כאן. אינני יכול לגלות יותר, אל תשאל, בין כך יוודע לך בעוד ימים אחדים.

ניסים: בסודות אין תודות! אתה סתם מדבר.

אורי: אני? מתי דברתי לך סתם? מישהו מביא לנו מזל! (עובד)

ניסים: גם אשתי אומרת כל הזמן, שהתאומים שלי מביאים מזל! (מחייך)

אורי: הנה, אתה כבר מחייך!

ניסים: אם יש תאומים, מחייכים.

אורי: זהו! – (נגש אליו) ניסים… אני הרבה חשבתי על מה שהיה בינינו אז, באותו לילה…

ניסים: מתי? מה?

אורי: אינך זוכר? כשאבא שלי הלך, שקפצתי עליך. (משפיל ראשו) לא הייתי צודק.

ניסים: אני אינני זוכר כלום. מה זה היה?

אורי: אז כשאמרת על אבא שלי…

ניסים: (מפסיקו) אינני זוכר כלום.

אורי: כשהגינותי על אבא שלי, אינך זוכר, ש…

ניסים: לא, אינני זוכר!

אורי: אם כן, אינך כועס עלי?

ניסים: אני? למה? אין לי מושג!

אורי: אתה…

ניסים: כלום אינני זוכר (רוצה ללכת)

אורי: חכה רגע. רוצה אני לשאול אותך דבר מה. אך ענה לי בגלוי.

ניסים: מה?

אורי: מה דעתך על אבא שלי?

ניסים: על אבא שלך? מה אני, שופט עליון, שאשפוט? כולנו כחרס הנשבר. מתקנים, מטלאים את עצמנו, אבל לחנם. החרס הנשבר לא יכיל מים. הם נוזלים החוצה.

אורי: יפה אתה אומר, ניסים. מי זה שופט עליון בינינו? אפילו לא אמא שלי. אך כשאני מביט בה, לבי מתכווץ בקרבי… אתה יודע… שיש לי חשק לבכות אפילו בחלום. אך אני יודע, שהוא יחזור.

ניסים: האמונה היא דבר גדול. אם אתה מאמין, הרי ודאי שכך יהיה.

אורי: (פתאום) אתה יודע מי פה? גרשון.

ניסים: אני יודע. ראיתי אותו יחד עם שמואליק. למה הוא בא?

אורי: התאומים שלך הביאו אותו הנה. – אך אני רציתי לשאול אותך שאלה. אמור, איזה אדם היה אבא שלך?

ניסים: (מתפלא) אבא שלי? מה פתאום? אבא היה יהודי פשוט בלי שום סימנים מיוחדים, ככל היהודים בבגדד.

כשהייתי קטן לגמרי, היה סוחר במרגליות. הוא החביא אותם בחגורתו, שלא יגנבו אותם באניה. אותו זמן גרנו על חוף נהר חדקל בבית יפה. אחר־כך חלה גם הוא באבעבועות שחורות, אור עיניו כהה מאוד, ואז רימו אותו במרגליות מזוייפות, לא נשאר לנו כלום.

אורי: וממה חייתם?

ניסים: אבא חכר לו פינה בסוף השוק, במקום הזול ביותר, שם היה מוכר כדים למים. אחי הגדול ואני צחצחנו נעלים לתיירים על־יד ראש הגשר הגדול, ברחוב המוליך אל צריפי הכסף, שם באים והולכים הרבה תיירים, וכך הבאנו כל אחד פרוטות אחדות הביתה.

אורי: ספר עוד.

ניסים: בפעם אחרת. אורי, רוצה אני לדבר עם שמואליק, אם עשה דבר־מה בענין המחצבה?

אורי: אתה יודע מה? אלך גם אני אתך. אין לי סבלנות להשאר במקום אחד. ובדרך אספר לך מה שהיה אצלנו…

(שניהם הולכים)

(הבמה ריקה רגע. כעבור זמן מה מופיעה חנה, המוליכה בהתלהבות את אשתו של נסים, את טובה, הלבושה בכל הדר תפארתה המזרחי. על זרועותיה שני התאומים שלה)

חנה: אוי, הזהרי עם שני הפנינים הללו! השד יקח את המון האבנים הללו!

טובה: אל תפחדי! (צוחקת) לא הילדים הראשונים על זרועותי!

חנה: זה אני מאמינה לך! ובוודאי גם לא האחרונים!

טובה: כרצון אלהים בחסדו!

חנה: (כלפי הילדים) הבה נראה אם הם בסדר, מותק ממתקים! הנה, הגברת יש לה טפת חלב על פיה הקט… פה –

כמו עלה שושנה קט־קטן! תני ואנגב! ככה! – גמרנו, מלאכי־עליון פעוטים! אפשר להציגכם אפילו לפני המלך!

(ברגע זה מופיעה במשעול אשה שקטת פנים בגיל העמידה. בידה מזוודת־יד קטנה, הולכת לאט־לאט ומתקרבת.

במרחק־מה מן הצריף עומדת מלכת, מניחה את המזוודות ומקנחת את מצחה. שומעת היא את השיחה הבאה, בלי ששתי הנשים ירגישו בה)

חנה: (קוראת כלפי הצריף) מרה! בואי־נא לרגע, הביטי איזה אורחים חשובים הבאתי לך! את אינך משערת, מי כאן!

מרה: (יוצאת מן הצריף תוך ניגוב ידיה, נעמדת על יד הגדר, היא רואה את טובה עם התאומים)

חנה: מה את אומרת לכך, מרה?! תאומיו הזעירים של נסים! דבר־כזה את לא ראית בחייך!

מרה: (פניה קופאים ברגע זה דומים למסכת־מוות בלי תנועה)

האשה הזרה: (מתבוננת במרה, זזה כלפיה, אך שוב נעמדת)

חנה: מה זה, מרה? מה קרה לך? מה את עומדת כנציב מלח? אינך סקרנית לראות את הילדים, שבאו להתייצג לפניך ולהודות לך על הנעלים שקנית להם?

מרה: (קפואה כמוות; היא פונה ונכנסת הביתה)

חנה וטובה: (מביטות זו בזו נבהלות ותמהות)

חנה: מה קרה? אינני מבינה… מה היה לה?

טובה: (בגמגום) לא… לפי כבודה… אני… רק אשה עניה.. ושחורה… מי אני?… לא הייתי צריכה לבוא הנה…

(מחבקת אל לבה את הילדים) אין דבר! גם אתם תהיו פעם יהירים!… (כמעט בוכה)

חנה: אינני מבינה כלום! מעולם לא הייתי מאמינה שהיא מסוגלת לכך…

טובה: חרפה כזו על הילדים שלי! ועוד התלבשתי בשבילה! (פורצת בבכיה)

חנה: (לוקחת מידה את התינוקות ומנענעתם באהבה רבה בתנועה אמהית טבעית, מדברת אליהם) אנחנו יורקים על זה, לא כן? אנחנו ילדים נהדרים יותר מכל העולם! אין דבר!

טובה: (יושבת על המדרגות ובוכה) משום שאדם עני ואביון… חרפה שכזו!

האשה הזרה: (עכשו צועדת אל הקידמה, שמה את ידיה על שכם טובה) זה לא משום כך חביבה!

טובה: (מרימה ראשה, מביטה בה) מי את גברת?

האשה: לא חשוב. זה חדשים שאני מחפשת את מרה. וסוף־סוף נודע לי, שהיא גרה כאן בכפר. אליה באתי – אנו מכירות ממחנה המוות. היודעת אַת מה היה שם?

טובה: (מנגבת את עיניה) יודעת. ניסים שלי סיפר לי; הוא יודע את הכל בעולם.

האשה: לא. הוא אינו יודע. מי שלא היה שם, אינו יודע כלום. שם הכרתי את מרה. היא היתה פרח. פרח החיים הנהדר ביותר בגן־המוות השחור. אני לא הייתי מכירה אותה עכשו – לולא זה… שעשתה… עכשו… כשהביטה בתינוקות שלך, הכרתיה. היא עמדה שם בשעה שהתליין הרים את ידו לשלוח את הנשים אל תא המוות, אך פתאום ראה את שני הילדים שלה: תאומים היו.

טובה: (מתחלחלת) אבינו שבשמים!

האשה: בדיוק כמו אלה. שני יצורים שושנים כאלה. התליינים לקחו את התאומים לעשות בהם נסיונות. – ומאז חדלה להיות מה שהיתה. עיניה נעשו שתי חניתות מלובנות, החודרות באויר הריק ונתקעות בעולם. ולא בכתה.

איש לא ראה אותה בוכה. מביטה. מביטה ונובלת. אילו יכלה לפרוץ פעם בבכיה, אך אינה יכולה.

טובה: אלהים ירחם עליה! (בוכה בחשאי)

חנה: (מקשיבה כל הזמן. העינים תקועות באשה הזרה) מי זה ידע? מי ידע? מי ידע זאת?! (כעומדת על הדבר) את אותן הנעליים הפעוטות?… טובה! הנעליים הפעוטות שנתנה לתינוקות!…

האשה: כן. היא שמרה על שני הזוגות הפעוטים… (חנה מראה לה את רגלי התאומים) כן. אלה הן הנעליים

הקטנות (מרימה אותן אל פיה) כן, שמרי עליהן ושמרי על מרה… היא תתרפא כאן. שני התינוקות הללו ירפאו אותה.

(שוב נושקת לשני זוגות הרגליים של התינוקות. אחר כך פונה ועולה על המדרגות)

חנה וטובה: (מביטות אחריה. אחר־כך ניגשת טובה ולוקחת את התאומים שלה ולוחצת אותם אל לבה)

– מסך –

 

מערכה רביעית    🔗

אותו המקום עצמו. כעבור שבוע ימים. בוקר.

אורי: (עסוק במגרש הקטן שלפני הבית, בידו מעדר. חופר הוא באדמה המסוקלת. באמצע המגרש הקטן שתיל רך בעל עלים רוטטים אחדים. תלולית האדמה שמסביבו טריה עדיין)

מרה: (עומדת על הגזוזטרה ומתבוננת באורי בחיוך קל ניכר לעין. מרחוק נשמע קול גבר באריטון חם)

אורי: אמא!

מרה: מה, אורי?

אורי: את שומעת?

מרה: מה?

אורי: את השירה. זוהי הפעם הראשונה, שמישהו מזמר כאן אצלנו. יפה.

מרה: כן. שיר אמיתי ראשון.

אורי: אני יודע, למה הוא שר. הוא שמח למים.

מרה: מים אמיתיים ראשונים.

אורי: שלא צריך לסחוב אותם מרחוק ולא למדדם טיפות־טיפות. אילו אבא שלי ראה זאת…

מרה: אורי!

אורי: סלחי לי אמא. אי־אפשר להתרגל… לשכוח את אבא שלי. וביחוד עכשו… הכל אחר פתאום… כאילו מעשה בראשית… העץ הראשון, המים הראשונים… השיר הראשון… רק עכשו מתחיל הכל… והיום תתחיל העבודה האמיתית הראשונה…

מרה: סוף־סוף. וגם המחצבה תזוז.

אורי: היום היו צריכים לפרוץ בשביתת־שבת, אילו לא היה כך. זה עשו גרשון ושמואליק.

מרה: לא חשוב, מי עשה, העיקר שנעשה.

אורי: נכון, לא חשוב מי, כולם, כולם הכינו את הדבר מזמן. גם אלה שאינם כאן! (מביט באמא ושותק)

מרה: כולנו סבלנו עד הנה.

אורי: (בשמחה לדברי אמא) את יודעת אמא? ניסים כבר חפר את כל השטח הגדול שמאוחרי ביתו, עד העמק למטה. הוא יגדל ירקות. הוא אומר, שהאדמה טובה היא גם בשביל כרם. אך זה רק אחרי־כן.

מרה: ניסים אדם מאושר.

אורי: למה רק הוא?

מרה: (שותקת, אחר־כך) יש לו תכניות גדולות לעתיד. (תוקעת עיניה במרחקים, אחר־כך פונה להכנס)

אורי: למה את נכנסת, אמא? כל כך טוב בחוץ.

מרה: רואה אני שם קבוצת אנשים הולכת ובאה. אינני רוצה להפגש אתם (נכנסת)

אורי: (זורק את המעדר) זה – הם! ברור, שהם הם! (רץ לקראתם) (כעבור רגעים מתקרבת קבוצת אנשים, כחמשה־עשר במספר. על צדם תיק צרכי־אוכל, בידיהם כַּשילים וכיֵלפּוַת. האנשים שייכים לכל שבט היהודים: לבנים, שזופים, קאוקאזים, פרסים, טוניסיים. ביניהם גם גרשון, שמואליק וניסים. הם באים ברעש שבמצב־רוח טוב)

(הקבוצה נעמדת לרגע לפני צריפו של ששמעון)

אחד מהם: (עושה מכפו משפך וקורא כלפי הצריף) שמעון! הא, שמעון! אַיךָ? בוא אתנו! אשתדל בעדך להכניסך לדרגה שלישית במשכורת!

השאר: (צוחקים)

שמואליק: הניחו, אנשים! אל תגעו באשה המסכנה!

אורי: (עומד בראש מושפל. פתאום מזקיף את ראשו כלפי האיש הצועק) אתה מעיז לפגוע באבא שלי? היודע אתה שלולא אבא שלי, היית עכשו כאן?! מי עמד לצדכם בימים הקשים ביותר?! מי פינה לכם את החרבות, מי הראה לכם איך לתקן את הבתים הרעועים וההרוסים?! מי ניגר ותיקן את הקירות ואת… (בקול רועד מבכיה) אם מישהו יעיז לפגוע באבא, אני אקפח לו את ראשו!

גרשון: (נגש ושם לו את ידו על שכמו) צדקת אורי (אל האנשים) דעו לכם: כל הפוגע באורי, כאילו פוגע בי!

האיש הצועק: (נפחד) טוב, טוב, לא צריך להגזים! אני רק התלוצצתי!

איש שני: מה אנחנו עומדים כאן בעצם? בואו אל המחצבה! נשמע הפעם את ההתפוצצות! כבר קצרה רוחי!

שמואליק: טוב מכל היה, אילו פוצצנו את כל ההר בבת אחת, זה היה מספק לנו אבנים לכל ימי חיינו!

איש שלישי: חמשה קילו לחם! כל שעה ושעה חמשה קילו! אתם מבינים?!

ניסים: פירוש הדבר עשר פיתות!

איש רביעי: או – פירוש הדבר: זוג נעליים ליומיים!

כולם: (צוחקים באושר, בהרחבה) לא רע! – אמרתי לך: רק סבלנות! – אתה אוכל נעליים? – ואתה נועל לחם?!

(צחוק)

שמואליק: אם כן, בואו! הזמן עובר. המכונאי כבר מחכה לנו בוודאי!

ניסים: ואתה אורי? בוא!

גרשון: אורי נשאר כאן.

איש אחד: (אל ניסים בלחש) הנח לו לאורי. פחדן כמו אבא שלו!

אורי: (שמע זאת. רוצה להתנפל על האיש – אך נמלך בנפשו, ידו נרשלת)

כולם: (הולכים)

אורי: (קורא אחריו) גרשון!

גרשון: (נעמד) מה יש, אורי?

אורי: למה אסור לי ללכת אתכם? מה אתה חושב? שאינני יכול לעבוד כמו כל האנשים? תן גם לי ללכת.

גרשון: אי־אפשר, אורי, זה עדיין לא בשבילך, אסור לך עדיין לעבוד עבודת שכיר. אתה שתול־נא ונטע עצים, לא פחות חשוב מעבודת מחצבה.

אורי: אני יודע… אך אני רוצה להראות לכם, ש… שאם אבא שלי איננו כאן, אל יגידו שאני…

גרשון: (צוחק) אל תשים לב אל הפטפוטים. העיקר שאתה הנך כאן ונוטע… אתה נטעת את העץ הראשון כאן!

מבין? אל נא תמהר יותר מדי כמו בני שלי… יש לך שהות, אורי. אתה עדיין ילד.

אורי: אינני ילד!

גרשון: טוב. נכון, כבר אינך ילד. אך בכל זאת אינך עדיין גבר. חכה קצת, עוד מעט (חובט על שכמו) עלי ללכת. רק אראה, איך תזוז העבודה, ואחר־כך אשוב גם אני הביתה. (הולך) ואם תרצה לראותני, בוא אלי הביתה! טוב?

אורי: באמת גרשון? טוב! תודה רבה! אבוא!

גרשון: גם אני אצטרך לבוא אליכם מפעם לפעם בענין החצץ. (הולך)

אורי: (מביט אחריו ארוכות. שוב נוטל את המעדר, אך אחרי שתים־שלוש תנועות מפיל אותו. יושב ומהרהר, קם ואורב אחרי דרכו של גרשון. פניו מתקדרים, הוא אומר לעצמו: “פחדן כמו אבא שלו”. מקמץ את אגרופו בחירוק שיניים כלפי המחצבה. פתאום מביט אחרי גרשון, והולך מהר בחשאי, בדרך עקיפין אל המחצבה)

(הבמה ריקה רגע)

פאבל: (בא, על שכמו ילקוט קטן, מתקרב בזהירות אל צריפו של שמעון. שבור ורצוץ. אין זכר לבטחונו העצמי שמקודם. ניגש אל החלון בזהירות)

מרה: (קולה) מי זה שם?

פאבל: אני, פאבל, צאי לרגע.

מרה: (מופיעה מביטה בו מכף רגל ועד ראש)

פאבל: (בצחוק בעל־כרחו) לא אלגאנטי ביותר, מה? אך אין דבר, העיקר שאני שוב בבית, ברגע זה באתי.

מרה: חזרת.

פאבל: חזרתי.

מרה: למה באת אלי? מדוע אינך הולך ישר הביתה?

פאבל: אגיד לך מרה. הענין אינו פשוט כל־כך כפי שחשבתי. אדם חוזר ואומר לעצמו מאה פעמים, כך וכך אגיד לאשתי. ולבסוף, כשהוא מתקרב אל ביתו, מרגיש הוא שגרונו נחנק ואילם. אין מלה.

מרה: אם כן, לא מילאת את כיסך כסף וזהב שם בעיר?

פאבל: אכן, גם אנחנו לא אכלנו שם צפיחית בדבש.

מרה: מי זה אנחנו? מי עוד?

פאבל: בכלל, כולנו, אני ועוד ארחי־פרחי כמונו.

מרה: לך הבית, פאבל.

פאבל: מה דעתך, מֶרה, אשתי לא תזרוק אותי החוצה? משום שאם היא אינה רוצה בי, לא אלך הביתה.

מרה: אל תחשוש, פאבל. לך מחכים דווקא בבית. ועכשו יש גם עבודה בשבילך.

פאבל: (בסוד) אני יודע! ומה? למה באתי הביתה? האם שוב להתבטל כאן? שמעתי שסוף סוף יש מה לעשות…

מרה: איפה שמעת?

פאבל: יודעת? כל הזמן הסתובבתי שם מסביב ללשכת העבודה. הייתי שם גם בשעה שגרשון בא עם אנשינו בענין המחצבה. מיד התחבאתי… התביישתי להפגש אתם.

מרה: אם כן, שלום לך פאבל, לך הביתה. גם אני עסוקה. (רוצה ללכת)

פאבל: (עומד עדיין, ברגע זה נשמעה התפוצצות אדירה, ואחר־כך שוב שתיים) את שומעת, מרה? כבר מפוצצים!

(משפשף את ידיו בהנאה) סוף־סוף קצת רוח־חיים!

מרה: (מביטה מסביב) אורי! איפה אתה אורי?! רק לפני רגע היה כאן! אורי!

פאבל: איפה יהיה? יחד עם כולם. את אינך יודעת שבמקום שיקרה דבר מה, שם גם אורי?

מרה: (בדאגה) זהו… אך מדוע לא אמר לי… (הולכת – להכנס)

פאבל: מרה!

מרה: מה יש?

פאבל: עוד מישהו בא אתי יחד. הוא עומד כאן מאחורי הבית…

מרה: (בצווחה) שמעון?!

פאבל: כן. קבלי אותו יפה. כבר סבל די והותר. (ממהר והולך)

מרה: (עומדת חסרת־אונים, קפואה על־יד הגדר. ידיה אוחזות בגדר כבשבץ. נלחמת עם נפשה. פניה מרכיכים

לרגע. כמעט הוזה – אחר־כך שוב מתקשחת. כבר מוכנה להביט פנים אל פנים בשמעון – ההולך ומתקרב לאט־לאט)

שמעון: (גם בידו תיק ניירות מרופט; אינו הולך ישר אל מרה. גם אינו מביט בה, אלא מקיף את הבית מסביב.

הזדקן מאוד. בגדיו מדולדלים עליו. פתאום נעמד על־יד שתיל העץ, מביט בו, נוגע בעלים כבלטיפה, מתכופף וממשש בהשתאות את האדמה הרטובה שמסביב לשתיל) כן… עץ. רך, רענן… חי. מי נטע אותו במדבר זה? דגל ירוק קטן – באמצע השממה.

מרה: (מאזינה יותר בגופה מאשר בבינתה לדברים שנשמעו)

שמעון: (פונה כלפיה ומביט בה. בקול אחר לגמרי) חזרתי הביתה מרה.

מרה: (מביטה בו פנים אל פנים, שותקת)

שמעון: (מדבר לאט־לאט, הברה בהברה, כמי שנגמל מן הדיבור) הוכרחתי לחזור. כמו שאז הוכרחתי ללכת. מחיר גדול שלמתי בעד הכרה זו, שאני מוכרח לשוב. ולא כדי לחזור בתשובה באתי. כשברחתי מכאן, הייתי מלא עקשנות ואשמה ומרירות לכל. היום אני כבר יודע: לעשות דבר־מה אי־אפשר אלא בהיפך מאלה: בהכנעה גמורה. בשקט, בהתחלה מבראשית. אני לא חטאתי, אך ורק טעיתי, וקודם כל טעיתי בך. מרה, חשבתי שלמענך עלי ללכת. שאת דורשת זאת, בשתיקתך. שעלי לשים קץ לסבלנותך – שלך. חזרתי משום שאת כאן ואתך האדמה, השותקת כמוך ואינה רוצה כלום, אלא לתת. אך אם את חושבת אחרת, מרה… כרצונך את. מלה אחת, ואני חוזר. אמרי נא מלה, מלה אחת.

מרה: (פונה ממנו הצדה)

שמעון: (פתאום) איפה הנער?!

מרה: (שוב פונה אליו, משום שנשמעים צעדים)

גרשון: (מתקרב בזהירות, הוא שמע את שאלתו של שמעון) לשם זה באתי. אורי…

מרה: מה קרה, גרשון?! איפה אורי?! דבר!

גרשון: (מתקשה בדבור) הרגעו. טוב שבאת, שמעון. אני אמרתי על הנער לגשת אל המחצבה…

מרה: חדל מן המגילות, איפה אורי! אתה שומע?!

גרשון: אורי חי וקיים. – במקומו הלך שמואליק. – אני אמרתי על הנער לבוא. אך הוא התגנב שמה סחור־סחור, ובא שמה בדיוק אחרי שהציתו את הפתיל. ראה אותו שמואליק וכמטורף רץ אליו להצילו – והוא עצמו נעלם בעשן. ממש נעלם, לא נשאר ממנו כלום. נשרף לאפר.

מרה: (צורחת עדיין) ואיפה אורי?!

גרשון: אורי בסדר, הכל בסדר, וגם הכפר יהיה בסדר. (הולך לאט לאט הביתה)

מרה ושמעון: (מביטים זה בזה איומים. מופיע אורי, מביט, עושה צעד כלפיהם ושוב נעמד. מרה ושמעון נופלים עליו בבת אחת ומחבקים אותו)

מרה: (פורצת בבכיה) אורי!

שמעון: שמואליק!

– מסך –