רקע
אהוד בן עזר
נחום גוטמן

בעקבות כת"י של מאמר משנת 1982 לערך שאינני זוכר היכן נדפס, ובתוספת תמונות


ההיכרות שלי עם נחום גוטמן [1898–1980] החלה, אם איני טועה – עוד בטרם נולדתי. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים [למאה ה־20] היתה לדודתי אחות־אבי, המשוררת אסתר ראב, וילה מודרנית שנקראה “הבית האדום” וניצבה בחולות, מעל רחוב בן־יהודה, סמוך למקום שבו ניצב כיום בניין השופר־סל. בנה אותה האדריכל זאב רכטר. הבית היה מעין סלון ספרותי שביקרו בו סופרים, משוררים וציירים.


גוטמן תמונה 1 (2).jpg

“יום שבת אצל אסתר ראב גרין”, רישום של נחום גוטמן מיום 18.7.1931. מימין לשמאל: אליעזר שטיינמן יושב ולידו חוברת “מאזניים”, מאיר ציזלינג שרוע על גבו, נחום גוטמן שוכב על צידו ומעיין בספר, אסתר שוכבת על ביטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. מצד שמאל למעלה רואים את מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לפניה של אסתר, כשהיא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן הכתיבה שלה, שאף אותו עיצב.


ברישום־עיפרון מאותה תקופה, שעשה גוטמן, זיהיתי אותה ואת דורה אשתו, את יעקב הורוביץ, ציזלינג – אחיו של אהרון ציזלינג, וכמובן דודתי. בצילום מאותה תקופה שוב ניצבת חבורה זו, שהיתה מבלה אצלה בשבתות, ואליה נוסף אבי בצעירותו, ועוד נער, הוא בן־דודי אהרון בן־עזר. לימים, כשישבתי וכתבתי מפיו נחום גוטמן את מרביתו של הספר “בין חולות וכחול־שמיים”, וכשעסקתי, כבר לאחר מותו, משך כל השנה וחצי האחרונות, בעריכת אלבום ציוריו, ובתוך תקופה זו הוצאתי לאור גם את “גן שחרב”, מיבחר מסיפוריה של דודתי אסתר, ולו שער, אחד מציוריו של נחום גוטמן – אמרתי לעצמי לא פעם שאם הם יושבים שם למעלה מעלינו, גבוה בשמיים, בגן־עדן – הם בוודאי יושבים בגן־עדן כי לכל אחד מהם היה מעין גן־עדן פרטי שלאורו חי על ימיו – היא וילדותה בפתח־תקווה, הוא וילדותו בתל־אביב, – אולי הם מחייכים זה לזה בראותם אותי טורח כל־כך, במין שקדנות כפייתית־כמעט – על מורשתם האמנותית, הרוחנית.

ואז הם אולי אומרים זה לזה כי בבלותם יחד בחבורת הסופרים והציירים, שבביתה של דודתי, ובהליכותיהם יחד לרחוץ בים, ובשיחותיהם, ובסעודותיהם – ודאי גם לא תיארו לעצמם כי בשנת 1936 יולד בן לבנימין, אחיה הצעיר של אסתר, אהוד יהיה שמו – ודווקא הוא עתיד, בעוד יובל שנים, להקדיש ממיטב שנותיו למלאכת כינוס יצירתם.


גוטמן תמונה 2 (2).jpg

החבורה הולכת לים, רישום של נחום גוטמן, כנראה מאותה שבת, 18.7.1931, המתאר את הירידה לחוף הים בתל־אביב. מימין לשמאל, כולם מהגב: אסתר, נחום גוטמן, דורה גוטמן, אליעזר שטיינמן המחזיק גליון “מאזניים”, מאיר ציזלינג, בגלימה ובכובע השכם, ושמו רשום למעלה, מתחת לקיוסק.


*

הנה כי כן היכרתי את גוטמן עוד בטרם נולדתי, מכוח זיקתה של משפחתי למשפחתו. לפני כתשע שנים, בתקופה בה כתבתי מפיו את זיכרונותיו, עלה בדעתי להפגיש אותו ואת דורה אשתו עם דודתי אסתר, שעדיין היתה עושה דרכה באוטובוסים, והיא כבת שמונים, מטבעון לתל־אביב, ושוכרת לה חדר במלון “ריביירה”, ברחוב הירקון פינת אלנבי – כי שם היו החדרים זולים, ושואפת מעט מרוחה של העיר הגדולה, שבה היתה פעם גברת עשירה, משוררת ומצנאטית.


גוטמן תמונה 3 (2).jpg

שבת בתל־אביב במרפסת הווילה של אסתר, בראשית שנות ה־30. עומדים מימין לשמאל: מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר.


שם, אגב – במלון “ריביירה”, על המרפסת הצופה אל הים, בקומה השנייה, לפנות־ערב, ביליתי פעם עימה ועם הסופר דן צלקה, שהיה סקרן להכירה. למטה המו הבארים, שקקו זונות וסרסורים. במלון עצמו רחשו כמה טיפוסים תימהוניים ומפוקפקים, והיא לא חשה ולא הרגישה, כאילו אינה רואה את כל הזוהמה שמסביב, ושוחחה עימנו בקול מתפנק לעיתים, כבחורה צעירה.


באחד מביקוריה אלה בתל־אביב ביקרנו אצל נחום ודורה אשתו, ואז הזכירה לו אסתר את ראשית היכרותם בפתח־תקווה, בתקופה בה ברח למושבה נחום הנער עם משפחתו, לאחר גירוש תל־אביב בניסן תרע"ז, 1917. וכיצד יצאו אז לטייל יחד באחד הכרמים, או השדות. נחום לא זכר את הטיול. האמת, זו היתה פגישה נוגה במקצת. שני אנשים דיברו על נעוריהם, וכל אחד זכר את נעוריו, אך האחד לא זכר היטב את השני ואת הרושם שהותיר בו. אגב, נחום היה צעיר ממנה בארבע שנים, ונפטר כשנה לפניה.


בהיותי ילד לא פגשתי את נחום, ודורה – אצל אסתר. זו היתה כבר, לדודתי, תקופת התרחקות כמעט מכל חבורת מכריה התל־אביביים, ובאמצע שנות הארבעים אף עזבה את תל־אביב. וכך, ראשית היכרותי עימו היתה, כמוני כרוב בני־דורי בארץ – באמצעות ספריו ואיוריו. ספרו המקסים של חנניה ריכמן, “אני נהג! אני שוטר!” היה אחד מספרי הילדים הראשונים שקנו לי, ועד היום הוא מצוי, קרוע ובלוי – בידי, אלא שאחותי הקטנה, בילדותה, צבעה את הרישומים המקסימים של גוטמן, שהיו בו, וגם הדפים הצהיבו ועבשו.

אגב, בעמודו השלישי של הספר, שהופיע בהוצאת “יבנה”, כתובה הקדשה: “שי לאבשלום”, והשיר “אני – רופא!” – פותח במילים: “בידי היום מדחום – שמי הוא דוקטור אבשלום.” – ומיהו אבשלום? – אבשלום אורנשטיין, בנו של יהושע אורנשטיין, מייסד הוצאת “יבנה”, והוא שימש השראה לחנניה רייכמן בעת שכתב את חרוזיו אלה. וכאמור, הספר הופיע בשנת ת"ש, (1939 ככתוב בו) – ואני הייתי כבן ארבע כאשר קיבלתיו מתנה.


גוטמן תמונה 4 (2).jpg

משהתחלתי קורא – מצאתי אצל מורתי הראשונה, בת־דודי מרים גיסין, שני כרכים בצבע כחול עמוק של “דבר לילדים”, דומני מן השנים תרצ“ו ותרצ”ז [1936 ו־1937] – בהם הודפסו לראשונה, בהמשכים, סיפורו המצוייר של נחום גוטמן “החופש הגדול או תעלומת הארגזים”, וכן חרוזי “אורי מורי” מאת לאה גולדברג, באיוריו של אריה נבון. את שתי הסדרות האלה בלעתי וחזרתי וקראתי בשקיקה, ואלה הם, אם איני טועה, מן הסיפורים הראשונים שקראתי בימי ילדותי ושהותירו בי רושם עז. אני זוכר את הקווים השחורים, העבים והחזקים, שבהם אייר גוטמן את דמויות השומרים במושבה רחובות, ואת המיסתורין שאפף אותם, ואני זוכר את הקווים הדקים ורבי ההומור של אריה נבון, כאשר אורי מורי, לאחר שבלע מקל – צמח לגובה מעל כל אנשי תל־אביב, כמו גמל דק־צוואר.


כשמלאו לי תשע שנים קיבלתי מתנה מאת דודתי אסתר – את הספר “ויהי היום” מאת ח.נ. ביאליק, מצוייר בידי נחום גוטמן, מהדורה שנייה, תרצ"ו, 1936, בהוצאת “דביר”. הספר, בכריכת־בד קשה, חומה־צהבהבה, מצוי עימי עד היום במצב מצויין, יפה יותר מן המהדורה האלבומית שנעשתה תוך הגדלת הציורים מעבר לנחוץ. אך אני לא קיבלתיו חדש – הוא ניתן לי מספרייתה של דודתי, ולא אתפלא אם קיבלה אותו מתנה מנחום גוטמן עצמו. היה אז נוהג – שאנשים נותנים מתנות, גם ספרים, לאו־דווקא חדשים. בידי הוריי, בילדותי, היה הספר “מאה שנה”, שערכו היום יסולא בפז, ושבת אחת היו מוזמנים לבר־מצווה של אחד מבני משפחתנו העניפה, ולקחוהו עימם לתיתו מתנה, וכלל לא היה איכפת להם שיחסר לי בבוא היום, בספרייתי.

והנה אני בן תשע, וקורא לראשונה בחיי, בקלמניה, שם גרתי אז עם משפחתי, והפרדס (לימים “פרדס מפא”י" הגובל בבית־ברל, עד שנעקר) – היה יער חלומות ילדותי – קורא את אגדותיו הנפלאות של ביאליק, ומתוודע אל איוריו הנפלאים של גוטמן, אשר מאז צבעו באור זה את עולמם התנ"כי של אבותינו בעיניי, ללא הפרד.

באותה תקופה גם קראתי סיפור־אהבה תנ“כי־רומאנטי, “מאחורי הצאן” ליעקב חורגין, שהיה מתפרסם בהמשכים ב”הבוקר לילדים" שעליו גדלתי (משפחתנו היתה קוראת את עיתון “הבוקר”, לא את “דבר”, ורק לימים, משנדרדר “הבוקר” ואבד זוהרו, החלו קוראים את “הארץ”). ובייחוד אהבתי את “שור אבוס וארוחת־הירק”, ואת אהבתו של ביאליק למאכלים ולשמותיהם העסיסיים, ואולי איראה קצת אידיוט אם אומר, שמכל יצירתו של ביאליק, שלמדתיה והיכרתיה לימים בבתי־הספר – אני אוהב, מכיר, וחרותים בי, ללא התיישנות – דברי אגדותיו וסיפוריו בספר “ויהי היום”, בדמויות שהלביש להן גוטמן, וזו בעיניי יצירתו האהובה ביותר והמדברת לליבי עד היום, ללא התיישנות.


גוטמן תמונה 5 (2).jpg

כריכת “ויהי היום”, מהדורת תרצ"ו, 1936.



גוטמן תמונה 6 (2).jpg

ציור מתוך “שור אבוס וארוחת הירק” בספר “ויהי היום” מהדורת תרצ"ו, 1936.


אפסח על השנים בהן קראתי, כנער, את מרבית ספריו של נחום גוטמן, וכיצד גיליתי, זאת כבר בגיל מבוגר, את ספרו המקסים “עיר קטנה ואנשים בה מעט” (1959) – שהופיע ליובל החמישים של תל־אביב, ואספר על הפעם הראשונה שפגשתי בו. זה היה בבית “דבר” [ברחוב שינקין], בטכס הענקת פרס יציב לספרות ילדים. אני זוכר את נחום עומד על הבמה ומספר על ידידו מימי הגדוד העברי, ועורכו ב“דבר לילדים”, יצחק יציב, ובתנועות־ידיו באוויר, ובסיפוריו שכמו נצטיירו בחלל – מעלה את דמות דיוקנו של יציב כאילו חצב אותו בריקות הבמה שלצידו, וכל זאת בקול רך, לוטפני ומתנגן.


גוטמן תמונה 7 (2).jpg

צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ“מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?” הִתְפַּרְסְמוּ בְּ“דָבָר לִילָדִים” בשנת 1960.


אותה פעם גם ניגשתי והתוודעתי אליו פנים־אל־פנים, לראשונה, אף כי מזל היה לי, כמו לרבים מבני־דורי הכותבים לילדים – את סיפורי הראשון לילדים, “מי מספר את הספרים?” – שנתפרסם ב“דבר לילדים” ב־1960, אייר נחום גוטמן, וכן סיפור נוסף, זאת במסגרת עבודתו אז כמאייר השבועון. היתה זו מעין ברכה־מרחוק, עוד בטרם היכרתיו – שזכיתי לכך שמי שגדלתי על סיפוריו־לילדים, יצייר את סיפורי הראשון להם.


בשלהי שנת 1973 ביקשני א.ב. יפה, שערך אז את “מאזניים”, לראיין את נחום גוטמן ולהביא מזיכרונותיו על סופרים שהסתופפו בבית אביו, ש. בן־ציון. אז ביקרתי לראשונה בביתו, ובעקבות הראיון שנתפרסם – המשכתי וריאיינתי אותו ובקיץ 1974 הגשתי לו את הנוסח הראשון של “בין חולות וכחול־שמיים”.

באותה תקופה גם ריאיינתי אותו, ל“ציור ופיסול” שבעריכת דן צלקה, על דרכו ועל ה“אני מאמין” שלו כצייר. היו אלה הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור. בנו, חמי, נפצע באותה מלחמה. גוטמן היה קודר מאוד, ואני זוכר שלא פעם היה חוזר ואומר: “אפילו בתקופת התורכים – לא היה המצב גרוע כל כך! אתה לא חושב?”


[במאמר המקורי הוצג במקום זה צילום של אהוד בן עזר מ־1988, שצילמה דינה גונה; הצילום אינו מוצג כאן בגלל זכויות יוצרים]


כשנפגשתי עימו, לאחר שקרא את הטיוטה הראשונה של ספר זיכרונותיו, הבחנתי שהוא מאוכזב קצת.

“האם משהו לא בסדר?” – שאלתי.

היו לו הערות ותיקונים ותוספות בכתב, אך בקול חרישי ועצוב, אמר לי: “טוב, את כל הסיפורים על ביאליק ועל ברנר ועל עגנון ועל בוריס שץ ואבל פן – אני מכיר, אבל איפה אני כאן, בספר הזה?”

הבנתי, שהוא הקל ראש בסיפורי זיכרונותיו הנפלאים. הלא על כן, בהרבה היסוס, סיפר לי את האפיזודה על “ברל וחבריו ברובע־התענוגות בקהיר”, כי חשב שאולי אינה ראויה להופיע בדפוס, אבל אם זה על אחריותי – מילא. הבנתי שהוא ציפה מן הספר ליותר הערכה לפועלו כצייר וכסופר, ולא ראה רבותא בכך שהוא מספר זיכרונותיו על אחרים.

הבטחתי לו, בספר, אחרית־דבר, בה אביע את רחשיי, רחשי בני־דורי, לאמנותו, ובפגישתי האחרונה עימו, כחודש־חודשיים לפני מותו, במוסד “משען” ברעננה, כשבאתי לתת לו את “בין חולות וכחול־שמיים” שהודפס זה עתה, ישבתי עימו בשמש, על ספסל בחוץ, עם אשתי ובני הקטן, ודיפדפנו יחד בספר, וקראתי בפניו את המשפטים המסיימים, ששבתי והבאתי אותם ב“אלבום נחום גוטמן” (1984), וגם הרחבתי מעט:


“ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ־ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת־עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן־עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר־הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ־ישראל.”

[ובאלבום] “אולי לא העבר כפי שהיה בממש הוא המשתקף בציוריו – אלא המימד האוטופי שהיה בו – כלפי העתיד, כלפי תקופתו וכלפי העבר הרחוק, התנ”כי, גם יחד. גוטמן הותיר לנו ביצירותיו את קסם החלום של האתמול לגבי המחר, שאולי הוא גם המחר של היום, כפי שבמסתרים היינו חולמים לראותו, ולכן אנחנו מתרפקים עליו."



גוטמן תמונה 8 (2).jpg

אהוד, מימין לשמאל: אברהם שפירא, הוריי: דורה (דבורה) בן עזר, בנימין בן עזר, ונחום גוטמן, באירוע חגיגי בבית “יד לבנים” בפתח־תקווה. שפירא נפטר ב־1965 כך שהתמונה היא מראשית שנות ה־60.


במאמר המקורי מוצג כאן בין חולות וכחול־שמים: אחרית־דבר


אהוד בן עזר

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!