סיפר וצייר נחום גוטמן
פרק א. השרפרף של סבתא 🔗
השרפרף של סבתא עומד ליד הדלת. עליו נוהגת סבתא לשבת כשהיא קולפת תפוחי־אדמה וסיר עם מים לפניה. השרפרף משמש לה גם הדום־רגליים, כשהיא קוראת ב“צאינה וראינה”. ביום שישי הופכת אותו סבתא, כשרגליו ובטנו לתקרה, למען יכביד על השמיכות השומרות על חום הפתיליה הקטנה שבתוך פח־החמין. זהו אחד הרהיטים החשובים של סבתא, רב־תפקידים, שאין לו מקום קבוע בבית. כשאני רואה אותו, כשאני נזכר בו, הריני שומע את קולה כשהיא קוראת ב“צאינה וראינה”, ואת גרגור החתול השוכב מצונף לרגליה. השרפרף הוא מעין מושג, ולא רהיט־ממש. למעשה אין הוא אלא שלושה קרשים של ארגז נפט, שמרוב מירוק בחול וסבון הלבינו ונעשו חלקים.
אני לוקח את השרפרף ומציג אותו לרגלי הכיסא אשר עליו תשב סבתא. אני אוהב לשבת כך, רכון על השרפרף, מעפעף בעפעפיי ומתבונן בסבתא. אנחנו יושבים לפנות ערב על המרפסת הקטנה של ביתנו ברחוב הרצל, שהוא הבית השני ברחוב מצד גימנסיה “הרצליה”, וכל תל־אביב אינה אלא כתריסר בתים; אני כבן שתים־עשרה, ונקודה גיאוגראפית זו, שסבתא יושבת במרכזה, ואשר ממנה אני מתבונן בחיי הרחוב – נדמית בעיניי כטבורו של עולם.
סבתא מינצה סיימה את עבודתה. את ארוחת הצהריים ערכה ליד השולחן הגדול. הסבא, עם זקנו הגדול, וחיוך של אדם שהגיע בכבוד לגילו, מיסב בראש. לידו אשתו והנכדים. ובקצה השולחן – הפנסיונרים, תלמידי הגימנסיה שבאו מבסרביה. ארוחה זו היתה בה רשמיות של “סדר”. אני הייתי רואה את פני הסבא מבעד לאדים המיתמרים מקערת המרק בעלת המיכסה, והם לא האפילו על פניו הקורנים מזיקנה טובה.
לאחר הארוחה הסתלקו כולם לחדריהם. מן המטבח נשמע קשקוש הצלחות והכלים – לפי הקשקוש אני מבחין איזה כלי נמצא בשטיפה. הסבא עוזר בניגובם תוך התלחשות של הנאה על אודות התבשילים הבּסרבּיים שסבתא בישלה.
לאחר מנוחת־הצהריים פשטה סבתא את שמלת העבודה, ולבשה את שמלתה רבת הקיפולים. חולצה לבנה רקומת־פרחים. שמה על ראשה צעיף שחור רקום, כשהיא מיישרת את קפליו על כתפיה. סינור־תחרים נקי וצח על מותניה והוא מגיע עד ירכיה הרחבות. סבתא קמה, מהלכת בין החדרים או יוצאת לחצר, מסתובבת בין פרחי הג’ראניום, משלבת יד ימינהּ מאחורי גבה ומחזיקה ביד שמאלה, מהלכת ושרה לעצמה שירים וולכיים. היא מתגעגעת לשתי בנותיה שהשאירה בטלנשט.
עתה היא יושבת נינוחה על כורסתה במרפסת הפונה לרחוב הרצל, לאחר שהשגיחה כי קמטי השמלה יהיו מאורגנים יפה. אני מגיש לרגליה את השרפרף, ומתיישב לרגלי הכורסה, כשאני נמצא כמעט במגע עם קפלי שמלתה. אצבעותיה התפוחות מרוב עבודה מחזיקות בספר־התפילה. סבתא מעמידה עליי את עיניה השובבות, והן כשואלות מה ברצוני לעשות. היא מדברת בפשטות, משתדלת להחיות את התקופה שעליה אני שואל. ואני משתדל לצוד מדי פעם את מבטה.
סבתא התחתנה בגיל צעיר מאוד, דומני – שתים־עשרה! האם זה ייתכן? נראה שכּן.
“ניאצ’ה,” כך היא מכנה אותי, “כאשר אבא שלך היה תינוק, הייתי יוצאת עימו לחצר לשחק עם חברותיי בקפיצה על חבל. ואני תמיד הייתי הילדה הבוחרת את המשחקים!” – היא מוסיפה בחיוך של גאווה. “את אבא שלך הייתי מניחה בצד, על הדשא. ואני מקפצת עם החברות בחבל ומתחרה בהן. ואם פרץ אביך הבן־יחיד שלי בבכי, הייתי משליכה מיד את החבל, מרימה את השמלה מלמטה (כך היו לובשים אז) ומיניקה אותו!”
סבתא נועצת בי מבט בוחן, לראות אם אני מאמין לדבריה, ועל פניה מתמתח שחוק שובב, המטשטש את גבולות גילה.
סבתא למדה לקרוא עם בואה לארץ־ישראל, אחרי מות אימי. הייתי יושב עם סבתא ומלמדה לקרוא. אט־אט היתה משלימה את המילים כשהיא נועצת בי מבט שואל – אם לא טעתה.
*
סבתא מילאה בחיי משפחתה תפקיד חשוב. היא היתה הרוח החיה במסחר הפרות והכבשים, ובחנות הקטנה שהיתה לסבא שלי, לפני בואם לארץ־ישראל. סבא היה תמיד מתמקח עם האיכרים, עומד על המחיר, אך אינו מצליח לרמות אותם. הוא היה אדם נינוח. מטפל תמיד יפה בזקנו המגודל. ונסמך בכול על סבתא. ואמנם, הרוח החיה בחנות היתה סבתא מינצ’ה, שניהלה את העסקים ביד רחבה, בצחוק ובשובבות, וטיפלה גם בילדיה, שתי בנות, ובן – בן־ציון. וכשחלה בהיותו תינוק הוסיפו לו את השם שמחה – כנגד עין רעה. שנים מרובות לאחר מכן הפכו שמותיו הפרטיים של אבא – ש. בן־ציון, לשמו הספרותי.
אבא ומשפחתו גרו בכפר טלנשט שבבסרביה, בבית סבתא, וכמובן שבנוסף למסחרה היא השתלטה גם על חיי המשפחה שלנו. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אך חוש ההסתכלות העמוק שלה בחיים פתח בפניה גישה לכל הדברים החדשים שהתרחשו סביבה, וזאת גם הודות לבנה־יחידה, שהיה מורה. והיתה זו היא אשר התנגדה לסבי, כאשר תבע מאבי (שכבר נשא אישה והיה אב לשני ילדים) – ללכת בדרכים הקבועות של העיירה, הנהלת החנות והמסחר בצאן. היא קיבלה בחיוך את הכישלונות שהיו לאבי כאשר ניסה להיכנס בעול של מסחר ושל הוראה בחדר, וכאילו הבינה בחוש שהעולם הוא הרבה יותר גדול ונרחב מחיי עיירה קטנה בבסרביה ושמה טלנשט.
דרכי חייו של אבא היו זרים להוריו, אולם סבתא תמיד הבינה לו. הוא שאף כבר אז לכתיבה, לכן פנה להוראה בכפר גדול יותר, הסמוך לטלנשט, וקאלארש שמו. שם לימד עברית. ואנו, בני המשפחה, נשארנו בבית סבתא וכמעט לא היינו רואים אותו. תמיד היה מצוי בכפרים אחרים ומלמד. אימא היתה טרודה בבית, ואותי החזיקו בחנות. אגב, שמי נחום נקרא על שום שנולדתי בשבת חזון, והברית היתה בשבת נחמו, אחרי תשעה באב. זה היה בשנת תרנ"ח, 1898.
*
“אתה היית אז כבן שנתיים־שלוש, ונתון להשגחתי,” מספרת סבתא. "אבל אני הייתי עסוקה מאוד בעניינים שלי בחנות, ואתה לא חדלת להשמיע קולות בכי חזקים. אני זוכרת שפעם הסתכלתי במבוכה רבה על סביבותיי, לראות איך אוכל להפסיק את הבכי שלך. ובחנות היה לנו לול גדול של תרנגולים ותרנגולות למכירה. מה עשיתי? פתחתי את דלת הלול והכנסתי אותך פנימה. שם הושבתי אותך על סמרטוט וסגרתי עליך.
“אתה ישבת במבוכה כמה רגעים, הפסקת לבכות, וכשאתה שוכב על בטנך התחלת להסתכל בדרכי־החיים של התרנגולות. ומאז נהגתי להאכיל אותך ולהשכיב אותך בלול־התרנגולות, והסיסטמה של החינוך שלך השתנתה לגמרי.”
אינני יכול להגיד שאני זוכר את השעות האלה. אבל דמות תרנגולת שדוגרת על ביציה, יושבת דוממת, מנפחת נוצותיה, מבליטה עיניה ומביטה בביטחון רב על סביבותיה – שמורה בזיכרוני, ובעיתות מבוכה בחיי אני תמיד מעלה אותה בדמיוני. גם כיום אני מתרגש למראה עיניה הבולטות של תרנגולת דוגרת המביטה סביבה בביטחון גמור ויודעת שמעריכים את הכורח שלה לשבת במקום אחד; והביטחון שהיא בוטחת בי שלא אפגע בה לרעה – משרה ביטחון עליי.
פרק ב. כיצד התחלתי לצייר 🔗
בן חמש – עברתי עם הוריי לאודיסה. אבא [שמחה אלתר גוטמן, הוא הסופר ש. בן־ציון] נקרא לאודיסה כדי לנהל “חדר מתוקן”, מיסודם של אחד־העם, מנדלי, דובנוב ובן־עמי. זה היה בית־ספר ראשון בו הנהיגו לימודי עברית־בעברית, כלומר, כל המקצועות נלמדו בעברית. בית־הספר היה לדוגמא ולמופת ברוסיה, ורבים באו לתהות על טיבו של אורח־חינוך יהודי חדש זה. לימים הוזמן גם ביאליק הצעיר להורות באותו “חדר”, והיה מקורב מאוד אל אבא ושוהה הרבה בביתנו.
היינו משפחה בת חמישה ילדים. אחיי ואחותי האחת ישבו במחלקות ואני שהייתי קטן, כבן שש, הסתובבתי במסדרון והרגשתי ריקנות גדולה. לא הבינותי מה שהמורים הסבירו ולא מה שדיברו ביניהם התלמידים, אך קולותיהם הרמים הידהדו.
היתה לנו דירה בת ארבעה חדרים. בשניים מהם גרה המשפחה – אבא, אימא והילדים, חמישה במיספר; ונוסף עליהם המטבח של אימא, שבו היתה עומדת ליד הכיריים. ובשני החדרים האחרים היו ספסלים, כל ספסל מחובר לשולחן – וזה היה בית־הספר. חדרי ביתנו היו דחוקים תמיד בנערים המבוגרים ממני בהרבה, כתריסר במניין, ובמורים שהתהלכו לבושים בחולצות רוסיות, ממרקים את משקפי ה“פנסנה”, ומדברים בקול רם. שמתי לב להבדל בגון קולם כשהיו מלמדים את הנערים – לעומת ההתפרקות והצחוק שהורגשו בקולותיהם כל אימת שהיו נכנסים בשעת ההפסקה לחדרו של אבא.
הייתי רואה בוקר־בוקר את המורים שנכנסים למסדרון־ביתנו – תוך בהלת־איחור או עומס טירדת מילה חדשה, איך לתרגמה לעברית – והיא מתלבטת בין שפתותיהם. והם חולפים על פניי, העומד לחוץ לקיר, ופורצים לדלת הפתוחה של חדר־אבי כדי להתפרק. הייתי מסתכל בדלתות הפתוחות אל המסדרון ורואה נערים מבוגרים יושבים שחוחים על ספסלי בית־ספר – ושומע קולות רמים שמסבירים משהו, כשהם מסתובבים בין הספסלים או עומדים כשגביהם אל הפתח ומסבירים משהו בקול רם.
הייתי מבלה את זמני כשאני מסתובב במסדרון, בין הדלתות של המחלקות – ושומע את הקולות; עם הישמע צלצול הפעמון שבידי אבי – היה המסדרון מתמלא תלמידים, שכולם היו גדולים ממני – אני עוד לא ידעתי קרוא־וכתוב – והייתי רואה את המורים שיוצאים והולכים לחדר־המורים. ומשם עלו קולותיהם, קולות רמים של השתחררות משעות־הלימודים – כשהם מספרים בהתלהבות, כל אחד בדרכו וכל אחד בהתאם למקצועו – על החידושים בשדה השפה העברית, שנתמזל להם לעשות בשיעוריהם, ועל מתן משמעות חדשה למילה מסויימת. כל איש מהם היה מתעורר לדבר בקול רם ושולף בגאווה איזו מילה עברית שחידש משמעותה. אלה היו חיים תוססים. קולות התגובה והוויכוחים היו ערים במיוחד בפינה שבה עמד המיחם, ואימי היתה מוזגת ממנו כוסות־תה. והקולות עלו והתגברו על קולות הילדים ששיחקו בחוץ. לאחר שנים ידעתי כי כאן נולדו מילים וביטויים חדשים.
*
בתוך כל המהומה הזאת הייתי בודד. המורים היו כולם צעירים ומלאי־התלהבות ועסוקים מאוד במלאכתם, וכשהיו פוגשים בי, הילד, שמסתובב בין החדרים, לא נתנו ליבם אליי.
חוץ מאחד, האחד – ביאליק.
גבוה מעל כולם הייתי שומע את קולו של ביאליק. הוא היה תמיד תוסס, מדבר בהרמת ידיים וקול, והוא היה המבוגר היחיד שבבואו אלינו היה מקדיש לי תשומת־לב. תמיד כשהיה בא בין אנשים היו עיניו חותרות לראות אם יש ילד.
עוד כשהיה עולה במדרגות, רוקע ברגליו לפני שנוגע במדרגה הראשונה של המסדרון, ידעתי – זה הוא. את קול צעדיו, העולים במדרגות ליד פתח הבית, הייתי מכיר עוד לפני שפתח את הדלת. פסיעה אחת כבדה, זו הראשונה, ולאחריה צעדים קלים. הוא היה בולע בכל צעד מדרגות אחדות, ובזריזות – שתיים בכל צעד. נעליו היו נעליים רוסיות של אותה תקופה: שתי חתיכות־גומי משני עברי הנעל, בעלת הסולייה הדקה והרכה. את קול צעדיו הייתי שומע עוד כשהיה במסדרון, מתחיל להעמיד כפות־רגליו על המדרגות.
כיוון שהעמיד רגלו הימנית מעבר למפתן המסדרון, היה ממלא ריאותיו אוויר, כשחקן המכין עצמו לתצוגת־הפתעות של קריאות, גלגולי־צחוק ושאלות פתאומיות, שהצמידו אליו עיניים תמהות, המחכות להסברים.
תמיד היה לו סיפור חדש, מפתיע. מיד עם היכנסו, עוד בטרם פנה לחדר־המורים, היו עיניו הבהירות בודקות איפה אני עומד, צובט בלחיי ומושיבני על ברכיו, מחכך את לחייו הבלתי־מגולחות בלחיי ופורץ בקול צחוק משחרר. ולעיתים היה נכנס בעיניים בוהות, כמו כדי להפחידני, ומחפש אותי בפינות החדר, כהמשך של משחק קבוע ועומד בינינו, אשר בכל יום הוא חוזר עליו. היתה לו חולשה מיוחדת לילדים קטנים; מושיב אותי על ברכיו ומבהיל אותי בדברים שבילבלו עליי את דעתי. דומה שהוא לא היה טיפוס פידאגוגי.
למשל, אימא שלי קנתה בשוק ארון־בגדים ישן עם גילופים. למעלה, באמצע כותרתו, היו חטובים בעץ־שחור ראש אדם בין שני פרחים. עיניו הבודקות של ביאליק נתפסו לכך, ופעם רמז לי להיכנס לחדר־המיטות, הושיב אותי על ברכיו, חיכך את לחיי בזיפי סנטרו, ושלח אצבע לעבר הראש בעל הפנים השחורים, ואמר לי:
“אתה רואה את הכושי שבארון – הוא אחי, אחי אשר אבד ביער!”
והמשיך לספר על אודותיו כשעיניו בוחנות אותי, לראות אם הטיל עליי פחד. מעמיד עליי זוג עיניים בולטות, בהירות, שמיד גילו לי את האבסורד שבכך; צחקתי ואמרתי: “אני לא פוחד, והוא לא אחיך.” וחיכיתי לצחוקו־שלו שיופיע. ואכן, הוא הרים אותי לעבר התקרה ופרץ בצחוק פרוע.
לעומת שאר המורים, ביאליק היה מהלך בחדרים כמחפש אמתלה להתפרקות, לשעשע את עצמו ואת הזולת. זאת הסיבה מדוע היה היחידי ששם ליבו אליי, הילד שמסתובב בחדרים. פעם אחרת הפחיד אותי, באומרו שאת יצחק, אחי הגדול, הוא ואשתו יאמצו להם כבן. גם מכך נבהלתי נורא. כשהיה מבחין בבהלה שאחזה אותי, היה פורץ בצחוק צוהל. אהבתי אותו מאוד בגלל צחוקו החזק והפרוע, שהיה בניגוד גמור לצחוקו של אבא, שהיה אדם סגור, וצחוקו אטום.
לבית אבא באודיסה היו באים סופרים רבים: ביאליק, רבניצקי, דרויאנוב, שהיה בא עם כל משפחתו, שכללה הרבה בנות, לוינסקי, מנדלי. הם הטילו עליי מורא מסויים, וביאליק היה היחיד שאיתו מצאתי שפה משותפת. כל פעם כשהייתי שומע את צעדיו, ידעתי שהכין משהו בשבילי. בתקופה מאוחרת יותר הסבירה לי אחותי, אשר היתה מורתי הראשונה להבנת־החיים – שאהבתו של ביאליק לילדים, והתנהגותו איתי, באו לו מפני שהיה חשוך־בנים. הוא ואשתו סבלו מאוד מכך שלא היו להם ילדים. (לאחר שנים קרתה להם בנוסף טראגדיה בברלין – כשגברת ביאליק ביקשה מילדת־שכנים, שהתחבבה עליהם, להביא לה משהו מהחנות, והילדה, שרצה בשליחותה, נדרסה ומתה).
*
הייתי הקטן מכל התלמידים, וקטן מכדי שאוכל לשבת ביניהם על ספסל בכיתה, ולהסתובב בחצר וברחוב – לא הִרשו. היו שם הרבה ילדים פרועים, כי היתה זו שכונה ענייה. עם התלמידים לא היה לי כל מגע, הם היו גדולים ממני, רק אחיי ואחותי היו תמיד עימם. בחצר הבית, זה היה בית גדול עם חצר־פנימית – היו משחקים ילדי־השכנים – אך גם הם היו מבוגרים ממני. ולשחק עימם שלא בחסות אחיי לא יכולתי. עיקר התקלות שהיו בחצר באו בגלל גינה קטנה שאחיי טיפלו בה, וילדי־השכנים היו עוקרים את השתילים.
כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.
מול חלון ביתנו באודיסה היתה מאפייה רוסית גדולה. הייתי מסתכל על האיכרים שנושאים לשם שקי־קמח, מפרקים ומעמיסים, הכול בידיים, לא היו אז מכונות. ומחלון חדרו של אבי, חדר שעמדו בו שולחן־כתיבה וכיסא עם משענות־לידיים, הייתי רואה את החצר, שהיתה תמיד מלאה בעגלות שהביאו קמח למאפה, ותוססת סבלים שנשאו על גבם שקי־קמח, ואופים שנשאו לוחות ארוכים עם ככרות־לחם עליהם. כולם היו לבנים מאבק הקמח.
ליד חלון זה הייתי יושב שעות רבות ומסתכל איך פורקים את שקי־הקמח והם נישאים על גבי הסבלים. ליד חלון זה היו מוצאים אותי המורים, בשעת ההפסקה שבין הלימודים. כאשר עם היכנסם הם מדברים ביניהם וצוחקים בהתפרקות ובקול־רם. הייתי ילד בן חמש, או שש, ואני זוכר את הציור הראשון שלי: אדם היוצא מתוך בור גדול באדמה, ונראה ככורה־פחם, מלוכלך, גדול, כבד ומסורבל.
יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:
“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”
באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.
אבא וביאליק התפרצו בצחוק למראה הציור, ושאלו:
“מניין לך זאת?”
הצבעתי על החלון, שפנה לחצר הגדולה, שם היתה המאפייה. ורוסים חובשי כובעים גדולים, אשר מהם שאבתי השראה, היו סוחבים שקי־קמח מן הטחנה למאפייה.
לפי התגובות שהראו אבי, המורים ואחותי – הבינותי שיש בכוחי וברצוני לעשות משהו שנראה בעיניהם. ומאז, בשעות היום הארוך, כשאני סגור בבית המוסק – מצאתי לי עניין לצייר ולדמיין את גיבורי הסיפורים ששמעתי – כי לקרוא עוד לא ידעתי. ציירתי גם סוסים, אך התקשיתי לתת להם ארבע רגליים.
מאותו יום החל אבא שומר על הציורים שלי לבל ילכו לאיבוד, וגם ביאליק היה מבקש מפעם לפעם לראותם. כך התחלתי לצייר כמעט מאז אני זוכר את עצמי. מהר מאוד ראו שאני לא תופס את לוח־הכפל ולא זוכר בעל־פה את חודשי־השנה. בחולשה זו אני מודה גם היום. אבא לא גער בי על כך. הוא היה פידאגוג. ואילו אני – ציירתי. צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה.
גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.
גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר.
*
אבא נהנה מציוריי, אבל לא ייחס להם, כאמור, חשיבות. ואילו ביאליק – יום אחד ניגש אליי ואל אחותי רחל, וחקר אותנו מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל. ישבתי בין ברכיו, ולאחר ששיפשף את פניי בלחייו הבלתי־מגולחות, פנה אליי ושאל:
“מה אתה רוצה להיות?”
עיפעפתי בעיניי ועניתי לו:
“חוֹדוֹזְ’נִיק אִילִי אוֹחוֹטְנִיק!” כלומר – צייר או צייד.
*
יום אחד באו סבלים והכניסו ספה חדשה, ירוקה, והעמידו אותה בחדרו של אבא, כדי שבשעות אחרי־הצהריים יוכל לנוח עליה. אבא היה עסוק בחיבור הכריסטומאטיה [מקראה] הראשונה שלו – “בן־עמי”, חיטט הרבה וחיפש שיר לפתוח בו את ספרו.
ביום בו הובאה הספה, נכנס ביאליק בצעדים רחבים ומדודים, מחזיק ידו על כיס־החזיה, והכריז:
“בן־ציון, יש לי שיר ל’בן־עמי'!”
עמד והקריא את השיר, בהברה מלעילית:
“אל”ף־בֵּי"ס
אל“ף בֵּי”ס
אבא קנה
לנו עֵיס!"
כלומר: אל“ף־בי”ת, אל“ף־בי”ת, אבא קנה לנו עז.
ראיתי את פניו הצוהלים של אבא, שהביעו תחושת־פורקן על שנמצא לו השיר אשר יפתח בו את “בן־עמי”. וכיצד חזר מיד על כל מילה ומילה שאמר ביאליק. ביאליק נאחז אף הוא בהתלהבות, החזיק בכתפיו של אבא, והתחילו בקצב לרקוע ברצפה –
“אל”ף־בי"ס
אל“ף־בי”ס – "
פתאום הרים ביאליק את רגל ימינו, עלה ועמד על הספה הירוקה, אחריו עלה אבי, הם הניחו ידיים איש על כתפי חברו, והחלו רוקדים במעגל –
“אל”ף־בי"ס
אל“ף־בי”ס – "
אני ראיתי את הקפיץ הראשון שיצא בקול פרימה מתוך המכסה הירוק של הספה, והזדקף. קראתי –
“אבא! אבא!”
אך הם המשיכו לרקוד בהתלהבות, עד שנכנסה אימא לחדר, ונשארה עומדת בפתח בפה פעור – למראה הקפיצים שבספה החדשה, ולמראה המבוגרים שהיו ערים ועליזים כתינוקות.
*
רושם עז השאיר עליי הגן העירוני באודיסה, עם המדרגות העולות ויורדות, והפלאקאט הגדול שהיה תלוי על אחד מקירותיו. זו היתה התקופה של מלחמת רוסיה־יפן, בשנת 1905. ובפלאקאט צוייר מלח רוסי ניצב על סיפון אונייה והוא מרביץ היטב בפניו של יפאני, אשר מנסה לטפס על האונייה. זו היתה כנראה תמונה גדולה ראשונה שראיתי בימי חיי, ואי־לכך נחרתה כה עמוק בזיכרוני.
*
יום אחד באו לבקר בביתנו דיזנגוף ואשתו. הגברת דיזנגוף היתה לבושה בהתאם לאופנה, עם צעיף שקוף על פניה, מעל מגבעתה. היא היתה אישה יפה מאוד, האישה היפה ביותר אשר ראיתי עד אז. כאשר נכנסתי לחדר היא קראה לי והעמידה אותי אצלה, בין ברכיה, התבוננה בי וצבטה בלחיי בחיבה.
וגם לאחר שנים, כשהייתי מבקר בביתם בתל־אביב, ואני כבר נער מבוגר, ומתגלח, היתה קוראת לי להתקרב אליה, ושולחת כמנהגה יד לצבוט בלחיי. אני הייתי מסמיק, מעפעף במבוכה בעפעפיי, אבל נשאר עומד בשקט בין ברכיה. ופעם אף אמרתי לה – “אני כבר קורא את מופאסאן!” כלומר, בגרתי.
הגברת דיזנגוף ידעה שלימוד שפות זרות היה קשה לי תמיד. ולא פעם היתה מניחה יד על כתפי, ומאיצה בי –
“דע לדעת לא רק עברית. דע לקרוא לא רק מימין לשמאל!”
*
לברית־המילה של אחי הקטן, עוזר, הכינו הוריי קבלת־אורחים גדולה, וציפו לבואם של גדולי אודיסה. שלום־עליכם כיבד אותנו בבואו. כאשר הופיע בדלת, והוא היה היחיד אשר הילך עם רעמת שערות – כולם כיוונו אליו חיוך וקיבלוהו במחיאות כפיים. ומאותו רגע לא פסקו קריאות הצחוק וההלצות בקרב המסובים. עד מהרה הרגשתי את עצמי מיותר בין המבוגרים, התיישבתי בפינה והסתכלתי בהם.
ועוד ימים רבים אחר כך היה אבא מניח את ידיו על מותניו ואומר שהם עדיין כואבים לו מרוב צחוק מסיפוריו של שלום־עליכם באותו יום.
*
בתוך מהומת והמולת הבית באודיסה, שתמיד תסס בו משהו, שכל יום היה אחד המורים מחדש או רואה עצמו כמחדש בו משהו, היתה אימא שלי דמות שתקנית, מוחבאת ומרוסנת. מהלכת מחדר לחדר, מטפלת בילדים, ועיקר עבודתה במטבח. היא נשארה צמודה לעולמה שבעיירה הקטנה בבסרביה. וגם לקרוא – קראה רק ברוסית.
*
יום אחד ביאליק ואבא נעלמו לפתע. התלמידים לא באו לבית־הספר. אימא הלכה בבית מחדר לחדר בחוסר מנוחה. אלה היו ימי הפרעות בקישינוב.
ובאחד הלילות, באמצע הלילה, דפיקות בדלת. אימא התעוררה ופתחה את הדלת – אבא! הוא חזר עייף, כמו הזדקן בכמה שנים; חזר מקישינוב, לשם נסע עם ביאליק מיד לאחר הפרעות. וזמן רב שמעתי את קולו של אבא בוקע מחדר־השינה, כשהוא מדבר ומספר ארוכות לאימא על קורותיו. ולפתע נדם, וראיתי אותו יוצא למסדרון, פותח את המזוודה שהניח על אחד הכיסאות, מוציא מתוכה לבנה שבורה עטופה נייר – ועל הלבנה כתמים שחורים של דם.
שנים רבות היתה הלבנה השבורה מונחת בארון הספרים של אבא, גם בארץ־ישראל. לאחר מותו, כשהעברנו את הארכיון שלו לבית אחד־העם, מסרנו לשם גם את הלבנה מקישינוב, ובוודאי הלכה לאיבוד, יחד עם שאר ספרים ומחברות שלו, כפי שנוכחתי לאחר שחקרתי בדבר.
*
על אותה נסיעה סיפר לנו אבא כי בלילה, כשישנו הוא וביאליק ספה מול ספה במלון קטן בקישינוב – קם ביאליק מספתו באמצע הלילה, התנפל על אבא, שישן, השקיע את ברכו בבטן אבי והתחיל לשאוג, לטש עיניים וחנק אותו בצווארו.
אבא שלח שתי ידיים כדי לפרוק מעליו את לפיתת אצבעותיו של ביאליק, וקרא לעומתו:
“חיים נחמן! חיים נחמן!”
עד שעיניו של ביאליק כהו פתאום, הוא חזר להכרתו, הרפה מאבא, ושב נכלם לישון על ספתו. לאחר זמן קצר הופיע “בעיר ההריגה” של ביאליק.
*
לאחר ש“החדר המתוקן” נסגר, המשיך אבא בהוראה פרטית, ואז הופיע באודיסה ספר הלימוד הראשון שלו “בן־עמי”, וכן “סיפורי־המקרא” שערכו ביאליק ורבניצקי וצירפו גם את אבי. הספרים האלה הופיעו במהדורות רבות. תוך כדי כך נתן אבא יד לרבניצקי, לוִינסקי וביאליק בהקמת הוצאת הספרים “מוריה”, ולי זו היתה הזדמנות להסתכל בציורים שעשה דוֹרֶה לתנ"ך.
פרק ג. גמל ראשון שראיתי 🔗
כשהייתי בן שבע נסענו לארץ־ישראל. אבא נתמנה למורה בבית־הספר לבנות בנווה־צדק, ליד יפו. היה בדעתו להקים מרכז ספרותי בארץ, וכן להעמיד את ההוראה על יסוד ספרי־לימוד מתוקנים.
היום בו יצאנו את אודיסה היה יום הכרזת הקונסטיטוציה הראשונה ברוסיה, בשנת 1905. למרות החג הגדול אשר עטף את העיר לרגל ההכרזה – הונפו דגלים ואנשים התחבקו ברחובות – אבא לא ויתר על הנסיעה. לידידיו של אבא היתה נסיעתו יום גדול והם באו בכירכרות ללוותנו אל האונייה אשר עמדה בחוף, קהל גדול אשר בכך נתן גם ביטוי לשמחתו ביום החג.
עלינו על האונייה, ומשם ראינו קהל עצום שהתלכד בגן הציבורי הסמוך לחוף. זה היה חג המוני ראשון שראיתי בחיי, תזמורות, דגלים וצעדות. עמדנו על הסיפון ונופפנו במטפחותינו אל עבר הסירה אשר בה עמדו ידידי אבי, שבאו ללוותנו לאונייה, וביניהם לוינסקי וביאליק. מנדלי־מוכר־ספרים עמד ליד הכירכרה אשר בה בא.
פתאום צרחה אימא בקול רם:
“אויה!”
וראיתי את דמותו של לוינסקי כשהוא מועד מן הספסל שבסירה ונופל, וידידיו ממהרים לתמוך בו; וכשהרימונו את עינינו משם להביט אל הקהל הגדול והחוגג שהצטופף על החוף, בנמל ובגן – ראינו דמויות של קוזאקים רכובים על סוסים, מתפרצים לתוך הקהל הצפוף, מניפים שבטים, ואנשים נסים מפניהם בבהלה ומתפזרים לכל עבר.
האונייה הפליגה, ואנחנו לא ידענו כי מרגע שהאונייה יצאה התחילו הפרעות ביהודי אודיסה. אחי הבכור, יצחק, אשר נשאר באודיסה, בביתו של לוינסקי, כדי לסיים את לימודיו בבית־הספר – התחיל עוד באותו לילה לשמור בהגנה־העצמית שהוקמה ברחובות העיר.
ה“אויה” של אימא נשאר בעיניי כאות־התראה למשבר גדול שבא בחיים. היו לנו כרטיסי־נסיעה במחלקה־השלישית, אך לוינסקי עלה לאונייה וקנה לנו כרטיסים למחלקה־השנייה.
*
הפלגנו מאודיסה ובדרך עצרנו בקונסטנטינופול. ירדנו העירה כדי לקנות בגדים לבני המשפחה, ורק אז נודע לנו על המהפכה ברוסיה, שנכשלה. המולת הסירות והספנים שנישאה על פני החוף נשארה בזיכרוני מאז כהכרזה חזקה על עולם חדש וזר שעומד להיפתח לפנינו.
הלכנו ברחובות הצרים של העיר כשעינינו פקוחות לכל צד ונכנסנו לחנות בגדים גדולה. קודם לכן היו כל בגדיי באים לי בירושה מאחי הגדול. עתה מדדו עליי בגד חדש ראשון בחיי: חולצה עם שתי שורות של כפתורים נוצצים. אימא ראתה את פניי – זרקה לי מבט חם ואמרה:
“תישאר בה.”
לקחתי בימיני את ידה של אימא, בשמאלי את יד אחותי, לה קנו שמלה חדשה, אדומה, וצעדנו ברחובות הצפופים של קונסטנטינופול. פוסע והולך כמו בעולם אגדתי.
פתאום שמעתי מעליי חירחור. נשאתי עיניי למעלה – ומה אני רואה? ראש משונה, ראש של גמל. זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם חיה זו. תחילה ראיתי מעליי צוואר ארוך שמסתיים בזקנקן, ומשני צדדיו משקיף לעומתי זוג עיניים גדולות, עם עפעפיים ארוכים והן פקוחות ועצובות מאוד.
אחר כך חירחור עמוק הנובע מתוך לוע פעור.
אחר כך באו שפה תחתונה רפוייה, וקול חירחור ממושך.
ולבסוף העמדת הרגליים שלו, שהיו רכות, כאילו הילכו על כרים קטנים.
זה היה השער המסתורי, המגע הראשון; החזקתי בידי אימי ואבי כשראשי מורם ועיניי נשואות: נפתח בפניי המזרח. ונדמה לי שהרגע ההוא היה פתח לכל מה שניסיתי לבטא בציוריי. כל שנותיי לאחר מכן השתדלתי לתת ביטוי לאהבתי ליופי המזרחי המיוחד, המסוגר, הצבעוני, אשר כבש את ליבי בתסיסתו, פתח לעולם המזרח כפי שהיה בטרם הצליחו לקלקל את נופיו. והכול התחיל מן הגמל ההוא, עם העיניים האגדתיות.
כל אותה דרך הייתי הולך ומיסב ראשי לאחור, ולא הורדתי מבטי מעל הגמל, אשר דמותו הלכה ורחקה ונסתלקה ממני, אבל נשארו בזיכרוני זוג עיניים מבינות ורוחשות טובה. עיניים ארוכות עפעפיים, אשר לימים הזכירו לי את עיני התימנים שכבשו את ליבי, משום שנראו לי כתווי פניהם של אבותינו. כל הציורים שעשיתי שנים רבות לאחר מכן, ושעסקו בעולם הקדמון, התנ"כי – נעשו בהשראת המפגש הראשון שלי עם אותו גמל.
פרק ד. הירידה בחוף יפו 🔗
כשהגענו לחוף יפו הים היכה גלים גדולים וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה. האונייה עמדה רחוק מן הנמל. ראיתי סירות עולות ויורדות בים, עולות ונעלמות בין הגלים, עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו למים לקראתם. שיירות של ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו אלינו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן רב והם עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות שלנו והעיפו אותן לסירות.
אחר־כך ניתן הצו לנו, לנוסעים, לרדת במדרגות אל קצף־הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניים, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב לב וצעקני קראו כלפינו שנרד במדרגות ונתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מן היורדים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. כל זה התרחש על רקע חומת־יפו העשוייה אבני־חול נקבוביות ומחוספסות, שנתלבטו בתוך מסגרות מלבניות של טיח בהיר. יפו לא עשתה עליי רושם של עיר, אלא התנשאה כמבצר אגדתי בספר, כפי שראיתי באילוסטראציות של דוֹרֶה. חסר־ממשות ואין בו תועלת לבני־אדם.
אבא נתן סימן לאימא שתצעד לעבר מדרגות האונייה. שם תפס בה הספן עם התרבוש האדום והשפמים המזדקרים, שם זרועותיו סביב כתפיה, הרים אותה – וזרק אותה לזרועות הספן השני שניצב נמוך ממנו בסירה.
היתה לי תחושה משונה של הינתקות מאימא, היורדת אל עולם מוזר ואחר. עוד כיום, בהיזכרי ברגע ההוא, אני מעפעף בעפעפיי כדי להתנער מתחושת־המבוכה שאחזה בי אז אל מול הבלתי־ידוע.
שמלתה הרחבה של אימא התנפנפה באוויר וצנחה כמין דגל מבשר שלום. ועד מהרה ראיתי אותה עומדת מחייכת אלינו מתוך הסירה למטה אבא קידם אותי אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפלתי עצמי לזרועות הספן שנפשטו למולי, ואותה שעה נפער לעומתי פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל לשפתו העליונה, והיתה לי הרגשה שקפצתי לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידעתי.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבנו לחוף נשאו אותנו על זרועותיהם ליבשה.
השנה היתה 1905. בחודש אוקטובר.
כשעלינו בשלום ונכנסנו לבית המכס, ה“גומרוק”, מצאנו את מזוודותינו ניצבות בשורה וביניהן עומד אדם בעל זקן גדול, וחיוך מאוזן לאוזן – זה היה המורה פאפאר, שבא לקדם את פנינו.
*
עברנו לגור בבית־הספר לבנות שהיה בקצה שכונת “נווה־שלום”, על גבול יפו, מול גבעות־החול שעליהן עתידה היתה להיבנות תל־אביב. למשפחתנו ניתנו שני חדרים בבניין בית־הספר. אימא ירדה ליפו, קנתה מחצלות שלקראת הלילה היו מתפרשות על הרצפה, ועליהן ישנה המשפחה. גרנו בחצר שכמה דירות פונות אליה. בקומה העליונה היו מחלקות בית־הספר. בקומה התחתונה גרו המורים ומשפחותיהם. קראו לחצר זו “חצר־המורים”. באותה תקופה לא היה בארץ בית־ספר לנערים שסיפק את רצונו של אבא. על כן, כחודש לאחר בואנו, נכנסתי ללמוד בבית־הספר לבנות, שבו שימש אבא מורה לעברית. נתקבלתי כתלמיד כפי שזכו לכך גם בני המורים האחרים – גרזובסקי ופאפר, ובנו של השמש.
בניין בית־הספר לבנות היה אחד מאחרוני הבתים של העיר יפו. ממנו והלאה התפשטו גבעות החול. כאשר עליתי בפעם הראשונה ללמוד בכיתה אשר בקומה העליונה, התיישבתי במקום פנוי על ספסל, ליד אחת הבנות. הבטתי מבעד לחלון, ומשם נגלו לי בבת־אחת, כמו על פני מסך, פלאי עולם חדש וזר, עולם שלא קראתי ולא ידעתי עליו דבר, ואשר מעתה כבש את ליבי לתמיד:
גבעות חול צהוב, גבעות רכות, שמסתלסלות אחת בשכנתה ומשתטחות מפתח בית־הספר לבנות מרחק עצום עד לאופק, ולשמאלן הן מתחברות אל גלים רכים של ים שקט. כאן – היה הכול אחרת. העולם היה גדול ורחב. מלא אור. בעיני כולם היתה זו שממה, אבל לי נראתה כעולם חי ומרתק הרבה יותר מרחובות אודיסה שבהם הילכו מרכבות וכירכרות.
כך נתוודעתי לראשונה אל גבעות־החול, והן היו בעיניי פרק חדש לגמרי, מפני שידעתי שאין להן כל קשר עם אבא וסיפוריו, עם ביאליק, ובכלל עם העבר, אשר אותו לא אהבתי. שם, באודיסה, הרגשתי כלוא ליד החלון. ופה מצאתי לי חלון אחר ממנו השקפתי על הגבעות, שהיו תמיד חלקות ממשב הרוח, והחול היה עמוק, והרוח שנשבה כיסתה בעדינות את עקבות האדם שהלך תוך הנפת חול דקיק, ולאט־לאט הלכו העקבות ונתמלאו חול, עד שהחול קיבל את צורתו הקודמת. מגג־הבית הייתי רואה גבעות־חול נוספות המתמשכות והולכות עד קצה האופק. ואם ראיתי אדם צועד בהן, נכון יותר – גבו של אדם, החותר והולך בגבעות החול האלה, צועד וצועד עד שנעלם בתוכן – חשבתי: ודאי הלך האדם לעולם אחר.
במקומו של העולם האחר עומדת כיום תל־אביב. ואני זוכר צריף־עץ ראשון על פני כל גבעות־החול, אשר אביה של אחת התלמידות העלה אותו על גבעת־חול בעזרת גמלים שנרתמו אליו, ורעש קולות הסבלים שעודדו אותם לעלות לגבעה.
*
הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עליי קסם רב, לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים. אהבתי את מנהגיהם היפים של הערבים, שהיו יושבים על כסאות קטנים ליד בתי־הקפה, את נימוסי הישיבה והשיחה הנוחה, תוך שאיבת עשן הטבק מתוך הנרגילות, מנהגים שעברו בירושה במשך דורות ולא ניטשטשו. ערבי שרצה להתיישב על כסאו היה מרים את יותרת־המכנסיים הרחבה שבין רגליו, מסדר אותה יפה תחתיו, אחר־כך משַׁכֵּל רגל על רגל. בכל תנועותיו היה יופי פאטריארכאלי. ראיתי את ההרמוניה בין תנועותיהם ודיבוריהם.
בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ־חיים, של אינסטינקטים בריאים, קשר טבעי לנוף ופּוֹזֵרִיוּת פאתטית, שמשתדלת להשפיע על הרואים ובאה במקום אותה תחושה שמתבטאת אצלנו ברצון לשאת נאום. בקיצור, ראיתי במוכרי הגלידות הערביים, בעגלונים הערביים, בסבלים, בתימנים שלנו שהיו מכבֵּי־סיד, בקמטים הצנועים של בגדי התימנים שעלו אז מתימן, באצילות שלהם – בכל אלה ראיתי קו ישר של התבטאות, של מראה עיניים, אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציורים שעשיתי לסיפורי־המקרא.
הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כאנשים בעלי־אופי, סימפאטיים. הציביליזאציה קילקלה אותם מאז. הם איבדו את מהותם הטבעית מתוך רצון להיות ל“בני־תרבות”, ועדיין לא הגיעו לידי שיווי־משקל.
אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום־עליכם. אהבתי את ההומור הערבי. הציוריות. חוסר־המסכנות. אלה דברים שלא ראיתי באופיים של היהודים שבאו מעיירות קטנות והיו בהם הרבה טיפוסים שלום־עלייכמים.
בהם, בערבים, ראיתי שעדיין מתקיים מגע ישיר ושורשי עם המזרח. וגם עם התנ“ך. בפאתוס שבו היה מכריז מוכר ביצים ערבי על מרכולתו: “עשר ביצים בְּ’בִּישְׁלִיק'!” – ראיתי כמין דחף ראשוני, שתיאר לי את התנ”ך.
הוקסמתי מהדחף הנפשי שלהם, שמצא את ביטויו בתנועות מוגזמות, ובעיניי הזדהו לא רק עם הדמויות התנ“כיות אלא גם עם דמויותיו של מאפו. בהיותי נער קראתי את “אהבת־ציון” ו”אשמת־שומרון" והושפעתי מאוד.
*
בחצר בית־הספר לבנות, בחדרים שבקומה־הראשונה, ובחצר הסמוכה, גרו מורי בית־הספר עם בני־משפחותיהם. צלצול שמותיהם מתוק באוזניי גם כיום: המורה פאפר, המורה יחיאלי, המורה גרזובסקי. המורה אזרחי־קרישבסקי (שהיה מתרגם מחזות להצגות הראשונות של התיאטרון העברי ביפו). המורה אדלר, ד"ר טורוב.
זכורה לי דמותו התמירה של המורה טורקניץ, שהיה הולך עם שכמייה רחבה, שערות ארוכות, ומוכן בכל רגע לדקלם משהו מן הספרות.
המורה שגר ממול לנו היה המורה לחשבון ולשירה, פאפר. הוא היה בעל זקן גדול ומסועף. כשהיה מנגן בקונצרטינה שלו היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית־היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות־השבע שירי־ילדים. בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח־הכפל, ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע.
בכל הפסקה היה ממהר למרפסת המשותפת שלנו. במטבח הקטן, על כיריים של פחמי־עץ, הורתחה דיו כחולה בתבניות, שנראו כתבניות של מאפה בתנור. באותה שנה התחיל להופיע שבועון־פועלים ראשון בארץ – “הפועל הצעיר”. את העיתון עדיין לא הדפיסו בדפוס אלא בהקטוגראף. כתבו אותו בעט על נייר. את הנייר הזה היו שמים על פני מקפא־הדיו שבתבנית. המקפא היה “קולט” את תווי־הדיו שעל הנייר ומעבירם אותם אחר־כך על נייר נקי, במיספר הטפסים הרצוי.
ביום הכיפורים היה המורה פאפר לובש גרבי־צמר לבנים. הוא שימש אז חזן בבית־כנסת ארעי ששוכן באחת המחלקות. בתפילת “מוסף”, שבה כורע החזן על ברכיו לפני התיבה, היה כורע מתוך שירה, עד ששערות זקנו דבקו במרצפות. גרבי־הצמר הלבנים הבהיקו בלובן משונה מתחת לקיפולי הטלית. מדי היכנסי לחדר, שחזר להיות חדר־מחלקה לאחר החג, הייתי נמנע מלדרוך באותו מקום שבין שני החלונות, ומשתדל להרחיב צעדיי בדרכי ולא לצעוד עליו.
בחדר הפנימי בביתו של המורה פאפר, על ספה מורכבת מתיבות־נפט ריקות, היו יושבים כמה מורים ופועלים וקוראים מתוך גיליונות־נייר “תפקידים” שונים: מתכוננים להצגה.
בקצה המרפסת הוקמה במה עם מסך וכאן נערכו הצגות ראשונות של התיאטרון העברי, ברג’יסורה של גנסין. כאן ניתנו שיעורים ראשונים להתעמלות, פה היה נסיון ראשון להקים תזמורת כלי־נשיפה. ולחופשת־הקיץ היו תלמידי “בצלאל” באים להתארח בחדרי־הכיתות הפנויים; הם השאירו אחריהם ציורים שהיו תלויים על קירות חדר־המורים במשך זמן רב. וכאן גם התנהלו האסיפות הראשונות והגדולות ביותר של פועלי הארץ, שבאו מרחבי הארץ לרגל ייסודו של “הפועל הצעיר” מפורסם הצילום שנשתמר מקהל הנאספים היושבים ליד המדרגות העולות לקומה השנייה.
כל יום שישי אחרי־הצהריים היה המורה פאפר יושב ליד השולחן, כוס־תה לפניו ומשקפיים לעיניו, ועוסק בחשבון ארוך של מיספרים.
שאלתי אותו:
“אדוני מחבר ספר־חשבון?”
“לא,” ענה לי, “אני בודק את פנקס־החשבונות של אגודת־המורים.”
היתה לנו בבית־הספר לבנות מורה־לתפירה בעלת טמפראמנט עז. היא לא ידעה להגות משפט אחד נכון, אבל את העניינים ידעה תמיד לסדר. יושר אופייה וחוכמת־החיים שניחנה בה, הם שנתנו טעם למידת ההשתלטות שבּה. לאחר שנים רבות “עשיתי” בצלמה ובדמותה את מסעודה, המופיעה בספרי “שביל קליפות התפוזים” כאישה שדואגת לסדרי בית־החולים.
*
לאחר כמה חודשים אבא שכר בשכונת נווה־צדק בית של ארבעה חדרים, ועברנו לגור שם. ביתנו פנה אל מול מרחבי החול, ממנו ראינו אפילו את בניין בית־הספר לבנות. רחוב לא היה, ובהתקרב מישהו לשכונה היינו רואים את מסלול עקבות הבא וההולך ממרחק רב, ורק רוחות־הלילה היו מחליקות עליו ומוחקות אותו.
אבא עבר להורות בבית־הספר לבנים “עזרה”, ולשם עברנו ללמוד גם אנו, כל בני המורים, אשר למדו קודם לכן בבית־הספר לבנות. איתי יחד עבר גם אברהם פאפר, בנו של המורה פאפר. אברהם היה מדריכי בלימוד המילים הערביות הראשונות, בחוכמת המשחק בג’ולים, ובהסבר הסוד הכמוס – מדוע חיפושית אחת קופצת על השנייה. אני לא ידעתי את הסיבה והוא הראשון שגילה לי.
בבית־הספר “עזרה” נותקתי מהחלון שהיה פתוח בפניי בבית־הספר לבנות, והמורים החדשים השתדלו להכניס אותי לעולמות שהיו סתומים בפניי ושלא עוררו בי סקרנות. אי לכך נחשבתי לתלמיד שלא נתפס לכל שיעור שניתן לו.
כשהייתי הולך לבית־הספר “עזרה” עברה דרכי על פני בית־הספר של החרדים שנפתח באותה שנה – “תחכמוני”. וזכורה לי אצבעו של אחד המורים מ“תחכמוני”, כשהיא מורמת אל מול אפו, ובקול של התראה הוא אומר לתלמידיו:
“אל תדברו עם הילדים שהולכים לבית־הספר של המופקרים!”
בביתנו החדש בנווה־צדק היתה מרפסת משותפת לשתי דירות. שכנינו לדירה היו משפחה שבניה למדו בבית־הספר “תחכמוני”. ובאמת נשתמרה בינינו, הילדים, רוח של זרות וריחוק. שנים רבות נראה הדבר בעיניי כחלום רע, שקילקל את מתיקות שנות הילדות – ילד בגילי, בנם של השכנים, אינו רוצה לשחק איתי בג’ולים מפני שאני לומד בבית־ספר של “מופקרים”!
*
אותה תקופה התחיל להופיע “העומר” בעריכתו של אבי, והבית שלנו בנווה־צדק, עם המרפסת הקטנה הפונה לגבעות־החול ולים הרחוק, נעשה למרכז. בחוברת הראשונה של “העומר” הופיע מאמרו של אחד־העם “הגיעה השעה”. לא אני אהיה האיש אשר ייתן את הערכת “העומר”. אך ביתנו הקטן, על מרפסתו הפעוטה, נעשה למרכז לאישי־הציבור, לסופרים ולמתעתדים להיות סופרים. אזכיר רק שמות אחדים – בורלא, ברנר, יצחק שמי, עגנון, אז"ר, האחים וילקנסקי, ילין, זוטא, ר' בנימין, משה סמילנסקי. את עטיפת “העומר” ציירה הציירת אירה יאן שגרה אז בירושלים. זו פעם ראשונה שהופיע קובץ ספרותי בעברית עם שער מצוייר.
ביתנו הקטן נעשה למרכז תוסס לכל העומד להיעשות ביישוב. כאן הוצגו לראשונה תוכניות “אחוזת־בית” ובניין הגימנסיה “הרצליה”, נערכו ישיבות של ועד־הלשון. ליד מדרגות המרפסת הקטנה היה דיזנגוף קושר את רסנו של החמור – ונכנס עם התוכניות הראשונות של שכונת “אחוזת־בית”, היא תל־אביב.
כאן היה החמור מתרחרח עם חמורו הלבן של הד"ר חיסין, שהיה שליחו של הוועד האודיסאי. ליד מרפסת זו היו נערמים הארגזים הגדולים של ספרי־לימוד עבריים, שהיו מגיעים אלינו מאודיסה. מכאן למדתי לאהוב את גבעות־החול ולהתבונן בהלכי־הרוח שהיו במשך הלילה והשאירו סימניהם בחול.
פרק ה. עגנון, מזכירו של אבא 🔗
בדרך־כלל, בבתים בארץ, באותה תקופה, הקירות היו ריקים. לא ידעו מהי תמונה תלוייה בבית לנוי. הבית של אבא היה כבר מודרני, מתקדם, חילוני. אצלנו בבית היתה תלוייה רפרודוקציה מתמונת “אי־המתים” של בקלין, צייר גרמני ידוע, שהיה מצייר ציורים מיסטיים ומלאי־אווירה, בצבעים כהים.
ב־1907 בא עגנון לארץ־ישראל. הוא הועסק כמזכירו של אבא בעריכת מאסף “העומר”, שהיה בו, כאמור, מיפנה בספרות החדשה הארצישראלית, אם על ידי השתתפותם של סופרים מעולים וגם חדשים, ואם בנוסח הספרותי, שהיה בו ניגוד מוחלט לנוסח של עיתוני אליעזר בן־יהודה, אשר שלט אז ביישוב. באותה שנה החלה גם הופעתו של “הפועל הצעיר”.
עגנון שם לב שאני, הנער, נוהג לצייר, וכן שאני יושב ומסתכל זמן רב ברפרודוקציה של בקלין, והרגיש שאני מתרגש ממנו. איש מכל אנשי־הבית לא שם לב לכך שאני מאריך־שבת מול התמונה הזאת. עגנון ניגש אליי, שם ידו על כתפי, ושאל:
“אתה ראית עוד תמונות?”
עניתי – “לא.”
אמר לי – “אינך יודע שיש אלבומי־תמונות של אמנים עתיקים וידועים? ראית פעם ציור של בתולת־הים שחצייה אישה וחצייה דג?”
לא ידעתי. לא ראיתי. איפה היה אפשר אז, בנווה־צדק, לראות אלבומים כאלה? מעודי לא ראיתי.
אמר לי: “תבוא לחדרי. שכני־לחדר הוא אדריכל גרמני, העובד בקונסוליה של ארצו ביפו. ואצלו יש אלבומי־תמונות של הציירים הגדולים.”
מאותו יום הייתי מבקר לעיתים קרובות בחדרו של עגנון, יושב ליד הכוננית שעות ארוכות, ושם, אצלו, ראיתי לראשונה בחיי אלבומים של רמבראנדט, רפאל, רובנס, טיציאן, ואפילו מן המודרניים: מכס ליברמן. וזה עשה עליי רושם. האלבומים היו מודפסים על נייר נוצץ, כבדים ומכורכים בכריכות יפות; ויותר משראיתי בהם “בתולות־ים”, נתפעלתי מתמונות העצים, הנהרות וגופות האנשים שבתמונות. גוף־האדם שמכיוון שנכנס לתוך שטח התמונה חדל להתנועע ונעשה אדיר וקפוא כפסל, וקיבל על עצמו את כל האור, יותר מן העצים. בתמונות היה אור רך, אור שאינו מצוייר כחפץ, אך הוא ישנו, הוא קיים ממש כמו חפץ.
וכך נפתח לפניי חלון לעולם־האמנות, בין גבעות־החול השוממות, הודות לעגנון ולתשומת־ליבו. וכך ראיתי לראשונה את חדרו של עגנון. נרקיסים ויקינתונים היו מצויים בכוסות ובפחיות סביב הקירות. החדר היה טהור, כמעט ריק. כשציירתי את החדר לאחר שנים, אזיי הקווים שציירתי על הקירות – כוונתם היתה לסמן את ריח הבושם, את האווירה. ויכולתי להוסיף גם את החצר המרוצפת “פַּיילוֹת”, גיגיות־נחושת ממורטות, נקיות. נשים בשמלות צבעוניות מהלכות על קבקבים, מדרגות עולות בצמידות עם פחי־הפרחים, העולים עם כל מדרגה, וכך עד לפתח חדרו של עגנון.
בחדר הזה חי עגנון, שהיה אז עלם ובו כתב. לשם היו באים אליו ברנר, אבא וסופרים אחרים של “העומר”. ראיתי לפני פתחו בקבוקי־יין ריקים. היו שם דיבורים, והיו שירים, ואפשר גם ריבות, וודאי – הנרקיסים. עברו עליי שעות גדולות בחדר הזה. הים השיב רוח שהניעה את הווילונות שבחלון. בחורה בצמות שאלה ספר. אחר שנים רבות קראתי בספרי עגנון תיאור של החדר הזה. גם על הפרחים, גם על האיקליפטוס, גם על הווילונות שרוח־הים נשבה בהם.
הבית הזה עדיין קיים. לא רחוק מגשר־הרכבת. אך מן החלון כבר אין לראות את הים. הבתים שממולו גבהו ופשטו. החצר היתה אותה החצר, והאיקליפטוסים, כמו שעגנון מתאר. בתל־אביב כיום אין בתים כאלה, מלבד בתים בודדים בנווה־צדק, וזה אחד מהם, שטרם נחרב.
*
ביאליק היה שולח מאודיסה ארגזים של ספרי־לימוד, מטעם הוצאת “מוריה”, ואבא היה מפיץ אותם בין מוכרי־הספרים, קרוגליאקוב ביפו, וכן בירושלים ובחיפה. את הספרים שבארגזים היו עוטפים בעלי־הגהות שנפסלו, ולאחר שנפתחו הארגזים, היתה הרוח מפיצה את הדפים על פני גבעות־החול שסביב לנווה־צדק, שבעתיד נבנתה עליהם תל־אביב.
בדיוק ממולנו גר הרב קוק, וכל פעם כשהיו מגיעים הארגזים האלה, והוא היה עומד בחלון ורואה גיליונות־נייר עם אותיות עבריות מתפזרים ברוח, היה שולח את השמש לאסוף את הגיליונות המועפים, משום קדושתה של האות העברית.
הארגזים היו מגיעים באונייה לנמל יפו, ומשם היה אבו־חליל ה“עטל” (סבל בערבית) מביאם על כתפיו לבית אבא. אבא לא ידע ערבית וגם לא היה בעל חוש התמקחות. ולכן שלח את עגנון, שהיה מזכירו, לשלם לסבל.
עגנון גם הוא לא ידע ערבית, אבל הצליח בתנועות ידיים ואצבעות, ובמבט עיניו שהיו בהירות וגדולות, ומהן נשקף מבט תמימות כשל ילד, להביא את המיקוח לידי גמר שהפתיע את אבא.
אני, שהייתי אז ילד, כבר ידעתי קצת ערבית. והנה ניגש אליי אבו־חליל, ה“אלייה” משתרבבת בין מכנסיו הרחבים מאוד בחלקם העליון, וההולכים וצרים כלפי מטה, אבנט־חבלים על מותניו, ואומר לי:
“בחיי אלוהים, בפעם הבאה אל תשלחו את הילד הזה (האדא אל ואלד, הוא אמר, כי עגנון היה אז למטה מגיל עשרים, ולא בעל־קומה) – לעמוד איתי על המקח. מה הוא עשה לי? איזה עיניים יש לו – בהן כישפני, על מחצית שכרי ויתרתי!”
*
את סיפורו הראשון, “עגונות”, פירסם עגנון ב“העומר” שבעריכת אבא, ושם גם חתם לראשונה בשמו – עגנון. לאחר שנדפס הסיפור, תופס אותי עגנון בחדר הגדול בביתנו, ליד השולחן:
“נוח’ם (כך הוא קרא לי) – קראת את ‘עגונות’?”
“לא. לא קראתי.” אני עונה לו. והאמת, התחלתי לקרוא, אבל הרגשתי שהסיפור מסולסל ומתובל מדי, גלותי. ולא המשכתי.
“תקרא, תקרא. אתה יודע מי כתב אותו?”
“לא.” (והאמת, אני ידעתי כי זה סיפורו).
“אבא שלך.”
“מה פתאום?”
“פשוט מאוד: ע־גו־נות – גוט־מען!”
אני לא מבין מה הוא רצה ממני. והלא הייתי אז רק ילד. מה זה היה חשוב לו כל כך מה דעתו של ילד כמוני על סיפורו? אולי רצה לשמוע תגובה ראשונה, ולוּ גם מילד. ואולי רצה לרמוז בכך על התיקונים הרבים שאבא הכניס תוך כדי עריכה בסיפורו?
*
הבנה ראשונה לדמותו של עגנון בעלותו ארצה הראתה לדעת אימא שלי. אני זוכר את כניסתו הראשונה של עגנון לביתנו בנווה־צדק. כדי להגיע לביתנו צריך היה לחצות ולעלות גבעת־חול. חול עמוק ונקי. מן המרפסת שלנו היינו רואים יפה את פני הבאים, ורואים את עשיית הרגליים העסוקות בחריצות בלישת החול המתפורר.
ראיתי אדם צעיר, לפי צורת הפנייה שעשה ידעתי כי כיוון עצמו למרפסת. הוא רקע ברגליו, ניקה נעליו בשק הפרוש לפני פתח־הבית, ונכנס בחיוך של עפעפיים מורדים. פנים צחים, שעוד לא נשזפו בשמש, ולחיים ורודות כתפוחים של חוץ־לארץ. מתוך הצל שנפל אליי משולי המגבעת – הביטו עיניים בהירות שהיו ממהרות להתכסות מאחורי העפעפיים. עד שהגיעו הפנים אליי –
“מר אביך בבית?”
אבא קיבל אותו בזרועות פרושות, וקרא לאימא:
“רבקה, רבקה, טשטשקס בא!”
אימא ידעה שטשטשקס עתיד לבוא אלינו, והוא בחור מצניע־לכת, והוא יהיה מזכירו של אבא בעריכת “העומר”.
עגנון נכנס לחדר, ונשאר עומד.
בחדר ניצב שולחן גדול ועליו מפה רקומה וחצי־תריסר כסאות סביבו. אימא משכה כיסא מתחת לשולחן ואמרה לעגנון:
“שב.”
עגנון העמיד זוג עיניים גדולות, בהירות, שמיד כיסו אותן העפעפיים. בלחיו הופיע סומק, והוא התיישב בזווית הכיסא, לא על כל המושב, וגם לא הביט בפני הדוברת אליו.
אבא זרק מבט מבין באימא, ואימא תפסה את מבטו מיד ונכנסה לשיחה ארוכה עם עגנון, וכדי לתת לו תחושה משפחתית, אף הוסיפה ואמרה:
“שב נא בבקשה על כל הכיסא.”
ולאחר כמה רגעים כבר ישב עגנון ביתר נוחות ושתה אצלנו את כוס התה הראשונה. הוא היה לבוש בגד של יום־טוב, מבית אימא. גרביים תוצרת־בית שסורגות אימהות או סבתות. כותונת של חוץ־לארץ, הצווארון לחוד. עורו צח ולחייו ורודות. לאחר שהלך חזר אבא וסיפר לאימא בהנאה דברים על אודות ה“חדש”, שהוא בחור־משי. ומאז היה עגנון בא בכל יום לכמה שעות לעבוד אצל אבא. זרויות היו לו רבות, לאחותי היה קורא ריבה במקום ילדה, ובמקום טוב היה אומר – נאה.
אימא שלי אהבה מאוד את עגנון. הוא עורר בה תחושות של אם, משום שהיה צעיר. היה מביט אליה בעיניים ילדותיות, ללא ביקורת, ללא השתדלות של הבנה אלא מתוך אמון והתמסרות.
הארכתי קצת בתיאור הפגישה הראשונה הזאת משום שאני שומר בליבי בחום רב את יחסו של עגנון ואורח־טיפולו המסור באימי זיכרונה־לברכה. לימים, כשחלתה ונסעה לטבריה לשם ריפוי, היה זה עגנון שטיפל בה שם במסירות רבה. אימא נפטרה בטבריה, ותוך שבוע ימים היה צריך להקים את המצבה על קברה. עגנון דאג גם למצבתה. ועוד שנים רבות היתה אצלנו בבית גלוייה ששלח עגנון לאבא מטבריה:
“זִכרה לי אלוהים לובה1 את הטיפול אשר נתתי לרבקה.”
לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתי בטבריה, וחיפשתי את המצבה של אימא, ולא מצאתי. פניתי ל“חברה־קדישא”, והם חיפשו בספרים ולא מצאו. בזמן המלחמה נשתבש בית־הקברות, ועד היום לא נודע מקום־קבורתה.
*
כשהיה עגנון הולך ברחוב הרצל, ועובר על פני הבית של יחיאלי, ושלוש הבנות יושבות שם על המרפסת; בטרם התקרב היה עוצר, מצחצח את נעליו בשולי מכנסיו, ורק אז חולף על פניהן ואומר – שלום.
מי בזמנים ההם היה גנדרן כזה? יעקב רבינוביץ, ברש, ברנר, שטיינברג – הם היו מצחצחים נעליים לפני שהיו עוברים על פני בחורות?
*
ההבדל בין עגנון לבין הסופרים האחרים שישבו אז בארץ היה גדול, במובן של תרבויות ותפיסת חיים. הוא היה טיפוס מפוכח מאוד. אולי רק ר' בנימין היה קרוב לו במהותו. ר' בנימין קרא הרבה ספרות עולמית, הרבה יותר מאחרים. האחרים קראו בעיקר ספרות רוסית, וקצת קלסיקאים. אני זוכר את ר' בנימין כשהוא בא לעיתים קרובות, דורס בחול ונכנס לביתו של הרב קוק, ויושב שם שעות שלמות. והודות לו היו באים לשם גם סופרים אחרים.
*
דמותו של הרב קוק, כשהיה עומד בחלון מהורהר, היתה תמיד דמות ששמרתי וכיבדתי בליבי. הוא היה בעיניי דמות שלא ידעתי להעריכה בשכלי, אבל ההערצה אליו ריגשה אותי תמיד. כשהיה עליי ללכת בבוקר לבית־הספר, הייתי צריך לעבור גבעות של חול. באותה שעה היה הרב קוק הולך לבית־הכנסת. אני הייתי צועד מאחוריו, ומתוך כבוד ויראה בפני דמותו, הייתי משקיע את כפות־רגליי בצעדיו של הרב קוק. לתימהוני ראיתי פעם את ברנר צועד בעקבותיו, במרחק, שקוע במחשבות, הלך והשקיע רגליו בצעדים שהותיר אחריו הרב קוק, אך לא התקרב ולא דיבר עימו.
*
עגנון היה כאמור יוצא דופן בחבורת הסופרים. הוא היה צעיר מהם, צעיר מאוד. עיניים גדולות ובהירות. לחיים שתמיד היו ורודות. חיוך על שפתיים ורודות, מלאות. מחזיק ידיו תמיד מאחוריו, והולך בצורה מאוד מצניעת־לכת. לא זקוף וחופשי, אלא מצניע עצמו. חכליל לחיים. מדבר בקול שקט, במעט מילים. משתדל לדבר מעט. נותן לאחרים שידברו ואילו הוא כאילו עומד מהצד. ולמעשה היה מבין, וכולל במחשבתו, דברים הרבה יותר מהאחרים. היתה לו השקפה של אדם שאינו מעורב בדבר, שקורא ומבין הרבה, אך בולם הכול בתוכו. לא השתדל להביע רעיונות המנסרים בחללו של עולם, אלא היה מניח זאת לאחרים, והוא כעומד מהצד ומסתכל. שהוא יִלְמַד מאחרים, ולא האחרים ממנו. אף לא נהג להשמיע דברי־ביקורת. נדמה לי שכל הדברים הללו גם באו לביטוי בכתיבתו. הרצון לראות, להבין, ולא להיות שותף לנעשה. אף פעם לא רצה להשפיע.
אינני יודע איך ליישב את לחייו החכליליות, עיניו המשתמטות והשקטות וידיו הנשיות של עגנון עם ראייתו המבינה, המיוחדת־במינה, המכילה ומקפלת בתוכה חוכמת־דורות שלנו. כתיבתו נראתה לי פשוטה מאוד, משפטיו ברורים מאוד, אך כותב הוא על דברים שקשה להבינם. מילה אצלו פשוטה אך יש לה חגיגיות מיוחדת – בושם מפניה ובושם מאחוריה.
*
בסוכות בניתי סוכה מזרדי־דקל. כל היום נוספו עקבות בשביל שכבש החמור שנשא את הזרדים למרפסת שלנו. ולפנות־ערב פסעו בשביל ובאו כמה מסופרי “העומר”. היינו כולנו עסוקים בקליעת טבעות בעלות מושב לשיבוץ, יחידות וכפולות. כל הבאים היו דבָּרים קלי־לשון, ואמיצים בשיחה. ואילו עגנון, כמנהגו, היה מסיים שיחה שלו מבלי להגיד את כל שחשב. את השאר היה ודאי מסיים אחר כך, כשהיה ביחידות. ממנו נשב אולי חג־סוכות של חוץ־לארץ.
לאחר תקופת־זמן בא עגנון, שזוף, בלי צווארון (אז היו הצווארונים מובדלים מן הכותונת וניתנים להחלפה) ועם מקל בידו. הוא שב מתיור בארץ. הוא וחברו עברו בה לכל אורכה.
*
בתור ילד הייתי רואה ומשווה את ההבדל העצום שבין מאיר וילקנסקי לבין עגנון. מאיר היה צנוע וסגור, מחייך חיוך פנימי לעצמו, אבל אמר תמיד דברים נכונים, פשוטים וגלויים. עגנון, לעומתו, היה סגור בפני עצמו, בחיוכו החכלילי, במתיחת ביקורת שסגורה תמיד בפנים. עגנון היה קצת משונה.
*
כאשר היה עגנון מזכירו של אבא, נתן לו אבא להעתיק במחברת אחת את כל סיפוריו הקטנים שנדפסו ב“השילוח”. ובאמת היתה אצלנו בבית מחברת כזאת, כרוכה בספר. אז היה עדיין כתב־ידו של עגנון ברור, ויכולת להבחין בו אותיות. אחרי שנים נראו כל אותיותיו כמו האות ה"א. לאחר מות אבא מסרתי את המחברת לארכיון בית אחד־העם, יחד עם כל הכתבים והמכתבים ששמר אבי. כאשר העבירו את הארכיון לספרייה העירונית של תל־אביב שאלתי לחוברת, ולא מצאו אותה.
*
לאחר שהרהרתי בחיי סופרים רבים אחרים, אני לא סבור שאבא היה סופר שוטף. אני סבור שאת ה“אני מאמין” שלו בחיים ובספרות כתב בדבריו הראשונים, בסיפור “נפש רצוצה”, הריאליזם של החיים בגלות. כאן בארץ כתב על נושאים תנ"כיים. אולי לכן הרגשתי יותר בסיסיות בכתיבה של מאיר וילקנסקי, או בכתיבתו של ברנר, בהם ראיתי את ההווה, את החיים התוססים.
פרק ו. אז"ר מלמדני לשחות 🔗
כבוד מיוחד היה לנו כלפי אז“ר, שהיה אדם דתי, ידידו הטוב של הרב קוק, ושידענו כי הוא גם ביקר באחוזתו של טולסטוי, יאסנאיה פוליאנה. כל הדברים הללו יצרו סביבו הילה, ותמיד היינו עומדים במרחק כמה צעדים ממנו כשהיינו מדברים איתו. בביתו של אז”ר היו מתאספים אנשי־העט שהיו באותה תקופה ביפו, גם חילוניים, שמעוני, בורלא, עגנון, ברנר, וגם אבא כמובן. ומן המורים: פסח אוורבוך, יחיאלי ופאפר, מעטים זוכרים את שמותיהם היום.
אז“ר היה מורה בבית־הספר לבנים “עזרה”, דומני לתנ”ך. יום אחד היה לנו שיעור חופשי משום שאחד המורים חלה. אז“ר לקח אותנו לשפת הים. הים היה שקט להפליא. אז”ר ניצל את ההזדמנות ללמדנו פרק בשחייה. אותה תקופה טרם היו מורים להתעמלות בכל בתי־הספר.
“פשוט צריך לשכב על הגב,” – הסביר לנו.
ומיד, לנגד עינינו ולעיני הדייגים הערבים הנדהמים, קם אז"ר רחב־המידות וארוך הזקן, התפשט ונשאר בתחתונים ארוכים, כשמפלי־בשר גולשים מעל חגורתו. והוא גם הדגים: נכנס למים, לא הרחיק ושכב על גבו בהתפרקות מלאה. מיד המים העלו והרימו את גופו המלא, והוא היה עולה ויורד בקצב הגלים כששׂחקה טובה על פניו.
עמדנו והסתכלנו בו, אבל את חוכמת־השחייה לא למדנו.
הוא פנה אלינו ואמר:
“ילדים, בואו לרחוץ בים.”
נכנסנו למים, ואז ראה שיש כמה ילדים שאינם יודעים לשחות.
“בואו, אלמד אתכם לשחות.” הכריז.
אני עדיין הייתי נדהם. זו פעם ראשונה שראיתי לפניי דמות של סופר עברי מכובד, אדם שהיה נחשב מאוד בקהילת יפו, עומד בתחתוניו הארוכים, כשמפלי־בשרו גולשים מעל לחגורה. הייתי נבוך ולא הצלחתי לעקוב אחר הסבריו. כאשר נכנסתי אחריו למים, מיד שקעתי.
אז"ר עזר לי לעמוד על רגליי, ואמר לי:
“לי יש יתרון בשחייה, בגלל מידות גופי!”
זה היה השיעור הראשון שלי בשחייה.
*
בשנות ילדותי עוד לא היו מורים להתעמלות בבתי־הספר שלנו. כל מורה היה מתפנה לשעה אחת למקצוע זה כמיטב הבנתו. היינו מסתדרים בשורות ויוצאים מחוץ לבניין.
פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. זה היה עדיין בבית־הספר לבנות. שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית־הספר. יצאתי החוצה. אבא שיחק עם מחלקה אחת ב“תפיסה”. כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק, והיה מתמסר למשחקו כילד. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נוצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורו.
בשעת המשחק נשמטו החפתים, אותם שכח להסיר – ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על גבעת־חול. ניצבו להם השניים לבנים ודוממים בראש הגבעה, כשגבעות־החול מגיעות עד לקצה־האופק – והם נראו בעיניי כמגדלים לבנים על רקע החולות. המרחב היה כה פתוח ועצום, והחפתים הלבנים בראש גבעת החול, המנצנצים למרחוק, יצרו בי דמות ראשונה של בניינים לבנים על רקע גבעות־חול שוממות שמשתפעות עד לאופק.
המשחק נמשך. הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עליי עצבות: אבא לא שר איתנו בבית. לא היה לו פנאי לכך. גם לא רץ ולא השתתף במשחקיי. בבית לא האירו עיניו כל כך. בבית היה עוסק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מילים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המילים המצויות מתאימות לנו, ועורך את “העומר”.
אבא היה שב עייף מבית־הספר. ריבוע האור מחדרו של אבי היה נופל על הרצפה ומאיר בשעות הלילה המאוחרות. כשהייתי מתעורר בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור, סימן שעודנו יושב לפני השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה.
בבוקר היתה אימא מגישה לנו ארוחת־בוקר שלמה. אבא טעם ארוחת־בוקר חטופה. מקנח את פיו במפית, כשהוא צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק ולסדר משהו בחדר־המורים עוד לפני צלצול הפעמון.
לא רק אבא היה כזה. כל המורים אז היו כאלה.
פרק ז. כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ 🔗
כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ, באביב 1909, בלוויית רבניצקי, הם התארחו בביתנו בנווה־צדק. אימא החליטה, בהתייעצות עם אבא, כי צריך להתקין את הבית לכבוד ביאליק ורבניצקי, והאורחים אשר יבואו לפקוד אותם בתקופת שהותם אצלנו.
את הפיג’אמה הראשונה שלי בחיי תפרה לי אז תופרת צעירה, שבאה מפתח־תקווה, ולימים נעשתה פסלת בעלת שם עולמי: חנה אורלוב. זה התחיל בכך שאימא החליטה שצריך להכין סדינים וציפות חדשים לקראת בואם של שני האורחים הנכבדים. חיפשה, ושלחו אליה איזו תופרת צעירה מפתח־תקווה. היתה זו חנה אורלוב, שאז עוד לא התחילה אפילו לכייר. היא ישבה כמה ימים ליד מכונת־התפירה שקנתה אימא, התניעה ברגליה ותפרה, וכתוספת – נתפרה לי אז הפיג’אמה הראשונה, פיג’אמה עם פסים.
אחרי שנים, כשביקרתי אצל חנה אורלוב בפאריז, והיא כבר פסלת מהוללת, ואת ראשי פיסלה אז – הזכירה את הפיג’אמה שתפרה לי, ואשר בזכותה נפגשו דרכינו לראשונה.
*
אימא נוכחה לדעת שאין לנו מפות ראויות לכסות את השולחן שעה שמרחיבים ומאריכים אותו, וחסרים כלי־שולחן נאים. מה עשתה? היא אספה את כל הפרוות ומעילי החורף של אבא ושל אחיי הגדולים, שהבאנו איתנו מרוסיה, והעמיסה אותם על המרפסת שלנו.
באותה תקופה היה סובב בשכונתנו רוכל, שהיה קונה בגדים משומשים ונותן תחתם מסחורתו החדשה – סחר־חליפין. הוא נהג לבוא עם סלים עמוסים גדולים, היה עומד פשוק־רגליים באמצע החצר ושורק במפוחית־פה, פותח את סליו ומראה את כל הטוב הצפון בהם, ומכריז בקול רם, דרך חצוצרת־נייר:
“אלטע זאכן, אלטע זאכן!”
ומחבר חרוזים בעברית, ערבית ואידיש, ושר מילות שבח והלל לכל חפץ שהיה מרים בידו מעל לראשו, ומשכנע את הקהל הסובב אותו במעגל כי סחורתו יפה.
אימא עמדה לעומתו, אנחנו לצידה, והיא מספרת לנו בלחש מה ערכם של החפצים שהיא עומדת להחליף. מתי נקנָה המעיל, מתי נעשתה הפרווה. הערך היה בעיקר רגשי, הבגדים האלה ממילא לא התאימו לאקלים הארץ אבל בליבה נשמרו רגשותיה אליהם, ובמכירתם כאילו חתכה באופן סופי את הקשר עם העבר, אין דרך חזרה.
תמורת בגדי החורף רכשה אימא מפה חדשה עם מערכת מפיות וכלי־שולחן, קערת־מרק גדולה עם מכסה, כד־מים עם שתים־עשרה כוסות, כיאות לבית שמקבל אורחים חשובים. ממקווה־ישראל נשלחו אלינו, בהמלצת דיזנגוף, זרי־פרחים גדולים, והיה לשולחן ולחדר הגדול פאר רב, אשר לא ראיתי כמוהו לפנים.
*
במסיבה הראשונה הגיעו אלינו סופרים מירושלים, ביניהם היו אליעזר בן־יהודה, דוד ילין וזוטא. ביאליק התיישב מול בן־יהודה, ומיד התפתח ביניהם ויכוח. ויכוח חריף וקולני על צורתן ואופיין של המילים שבן־יהודה מחדש.
זה היה לאחר הכרזת הקונסטיטוציה, ה“חוריה”, שבאה בעקבות מהפכת “התורכים הצעירים” בקושטא. התפתח ויכוח רם ועיקר קצפו של ביאליק יצא על המילה העברית שחידש בן־יהודה ל“חוריה” – “חושמה”.
בן־יהודה ניסה להוכיח את המקורות למילתו החדשה – ראשי־תיבות של חוקת שלטון מוגבל, בתוספת ה"א כדי לסגלה למין נקבה, כמו המקור הערבי.
ההוכחה לא נתקבלה על דעתו של ביאליק, והוא עיפעף בשמורות־עיניו. פתאום קם על רגליו כשעיניו אדומות ובולטות מרוב התרגשות ודפק דפיקה גדולה בשולחן. כד היין החדש קפץ ועף ונשתפך ברוחב־לב, כוסות־היין ניתרו, וכשכד־היין הגדול התהפך – נשפך היין בלשונות אדומים ארוכים על המפה החדשה. כל האורחים קמו בבהלה, כדי שהיין לא יישפך על מכנסיהם. אז"ר ואבא הפעילו מיד טאקטיקות של הרגעה בין המסובים שהיו נבוכים. אבל אני הסתכלתי בפניה של אימא.
כתמי היין שוב לא נמחקו לעולם מן המפה החדשה. מפה זו, שהיתה צריכה לשמש תחליף לרגשות העמוקים שחשנו כלפי בגדי־החורף שלנו, נפסלה מעתה, ואולי היה בכך סמל.
מאז, כשאורחים היו באים אלינו, היתה אימא פורשת מחדש את המפה על השולחן, ומכסה בצפיפות בצלחות הפירות והדגים את הכתמים.
ואילו המילה “חושמה” – נמחקה.
*
מלון “בללה ויסטה” היה בניין תכלת בעל שתי קומות עם גדר עשוייה עמודי־מלט, והיה שייך לגרמני. הוא היה בניין פאר, ובו בית־הקפה המפואר ביותר של יפו. בצילו של המלון, לעבר הים, היו יושבים המתרחצים בים.
לכבוד בואו של ביאליק זימנו בבית הקפה של המלון קהל של נכבדי־היישוב ועשו לו קבלת־פנים. המברכים כה האריכו בנאומיהם, ומורה אחד הקריא ברכה ארוכה כתובה בחרוזים, עד שביאליק הפסיקם ברוגז ואמר שהוא רוצה לראות את הארץ בעיניו שלו, ללא הדרכה. בקהל השתררה תחושת־מבוכה והסבות־עיניים מקצה לקצה.
לימים, כאשר התארח במלון הפרופיסור בוריס שץ, זכיתי להיכנס פנימה עם אבא ולראות הווי שהיה זר לי לחלוטין. בית־קפה מאורגן יפה, עם מלצרים לבושים בהידור. כל אורח היה מתיישב ליד שולחנו ברחבות אצילית שלא ראיתי במקומות אחרים, שותה מי־סודה מתוך בקבוק מפוקק בגולה של זכוכית, או לימונדה צבעונית, ומאזין לרחש הגלים, אשר מכאן נשמעו שקטים ומנומסים יותר.
*
צייר ראשון שראיתי בחיי יושב ומצייר נופים היה הצייר לחובסקי. זה היה עוד לפני היות תל־אביב. הוא היה פה בזמן ביקורו של ביאליק בפעם הראשונה בארץ, ב־1909. יום אחד ראיתי על גבעות־החול יושב לו אדם ופותח תיבה של צבעים, ומעמיד בד לפניו, ומתחיל לצייר. היתה זו תיבת־הצבעים הראשונה שראיתי בחיי, והצייר היה לחובסקי, שחי ברוסיה, והיה מטובי הציירים של התקופה.
נעצרתי לידו, ותיבת הצבעים הקסימה אותי. לחובסקי ישב וצייר נוף שומם של חולות על רקע הים, במקום שעליו נבנתה לימים תל־אביב.
אגב, במוזיאון “בצלאל” היו תמונות של לחובסקי, ובבואי לפאריז בשנות העשרים, ראיתי את תמונותיו של לחובסקי, שהיה יהודי, מייצגות את הציור הרוסי בתערוכה בג’רדן דה לוכסמבורג.
בדיוק למראה אותו נוף של חולות אמר ביאליק, שהתארח בביתנו, לאבא שלי:
“בן־ציון, לאן הבאת את בניך, מידבר!”
אבא בא במבוכה ולא ידע מה לענות.
אני פתחתי את פי ואמרתי: “זה לא מידבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו.”
ואמנם, הצבעים האלה, של חול וכחול־שמיים, והים – עתידים היו לשלוט בתמונותיי.
ביאליק חשב שחסר לי מגע עם חיים עשירים ומקסימים, אבל לא הבין שהקסם נמצא לי בכל אשר הבטתי, וליופיו לא מצאתי ביטוי בספרות שנכתבה באותם ימים. כשהקשבתי לשיחותיהם של הסופרים בבית־אבא נדמה היה לי כי הם מרוחקים מהחיים.
כשאמרתי לביאליק חולות וים, לא התכוונתי רק לכך שבתור צייר־לעתיד הצבעים האלה קוסמים לי, אלא בחול ראיתי עולם מלא. פה היה הכול נפלא וצהוב, בשבילי חול לא היה אף פעם שממה, אלא עולם מעניין ומלא: שורות הנמלים הגדולות. הלטאות, שבשעת בהלה הן מותירות אחריהן את זנבן. וחיפושיות הזבל שהיו מגלגלות כדוריהן בתוך החול.
חיפושית־הזבל מהלכת בזיגזגים ומחפשת בתלוליות־החול גלל טרי שתוכל לגבּוֹל לה ממנו כדור מתאים לה בגודלו. והיא מטפלת בו, מגלגלת אותו, רצה אחריו כאשר לפתע יתגלגל במורד, תופסת בו מחדש, מפנה גווה אליו, ומגלגלת אותו קדימה ברגליה האחוריות. היא מחפשת מקום מתאים לו, שם תשמֵר אותו, ובו תטיל את ביציה, ומתוכן יבקעו בבוא הזמן הזחלים.
במקום להטיל בי תחושה של בחילה, כפי שנוהגים רמשים להטיל בלבבות של ילדים – מצאתי בחיפושיות־הזבל דמויות יפות, נוצצות, נקיות, שיודעות היטב מה שהן רוצות, ומקיימות את חייהן מתוך תבונה רבה כלפי העתיד. ובבוא היום גם למדתי לדעת עד כמה מראה עיניים, ללא הסברים, לילד הרך, קובע את דרכי ראיית־החיים שלו ומלמדו יותר מכל דבר אחר.
נמלה מובילה גרגיר־תבואה, והגרגיר נופל מבין לסתותיה. הוא מתגלגל מראש גבעת־החול הקטנה, והנמלה פונה אחורה, ורצה מהר להרימו ודוחפת אותו עם קרניה אל ראש הגבעה הקטנה, וממשיכה עימו את דרכה. המראה נתן לי, בתור ילד, הבנת דברים שבבית־הספר ובחיי עיר לא הייתי זוכה לו. ראיתי את הברכה שיש בחיים על גבול הישימון.
עוד עכשיו זכורות לי התנועות העצבניות והנלהבות של נמלים, הרצות לאחור במבוכה, ממשמשות בקרניהן למצוא את הגרגיר שנשמט והתגלגל מן הגבעה למטה. דמויות נמלים נבוכות, אשר חוזרות עם הגרגיר וממשיכות ללכת בשביל־הנמלים.
לטאה רצה בחול ופתאום היא נבהלת מאוד ורוצה לברוח, וכפיצוי להתגוננות היא משאירה אחריה את זנבה המוסיף להתנועע, וגורם להסחת דעת הרודף ממנה. ואז, לגשת, להחזיק את הזנב הרוטט בכף־ידך, ולהרגיש את פרפוריו בתוך כף־היד. זה בעיניי אחד מקסמי החיים של המזרח. רק “סבראים” יבינו אותי. זה דבר שאין לומדים בספרי־הלימוד, אין כותבים עליו שירים, אך זוהי תחושת־יסוד בחיים – לרמות את הזולת ולהציל את עצמי. וכל זאת ראיתי אני, הילד, בעיניי. ולכן חשבתי שכאן, בחולות, מצויים השורשים, כי היכן הייתי לומד עליהם? הייתי ילד בן שבע. עדיין לא למדתי מאום. הספר היחיד שקראתי היה “אהבת ציון”. ומה שאמרתי לביאליק היה המיכמן שאני למדתי מהחיים.
אך ביאליק המשיך ושאל:
“ואיפה אתה רואה ים, ונוף נהדר?”
אמרתי: “אני עולה על השולחן, משם מטפס על העמוד של הסוכה, דרכו אני עולה לגג, ומשם רואה את הים.”
הבית בנווה־צדק, שבו גרנו, היה בעל קומה אחת, ואת הים אפשר היה לראות רק אם עלית על גגו.
ביאליק ניגש לשולחן, הרים רגל אחת והניחה על השולחן, ורצה לעלות גם הוא כדי לראות את הים.
ואז נשמע קולו המפוכח של רבניצקי:
“ביאליק – מה אתה מטפס על שולחנות?”
ביאליק לא עלה על השולחן.
*
באותה תקופה היתה אחת העליות הראשונות של התימנים לארץ־ישראל. הם באו לבושים בחלטים לבנים. זקנים קצרים ופיאות ארוכות שהגיעו עד לחזה. העברית שלהם היתה בהטעמה מיוחדת. זה היה מראה מיוחד במינו. ובעיניי הם היו דמויות תנ“כיות. אהבתי את הבעות־פניהם, את אצבעותיהם הרגישות, ואת הפיקחות החמה בעיניהם החומות. הייתי מסתכל מוקסם באורח־חייהם. מצאתי אצלם מה שלא מצאתי אצל ה”שִׁיכְּנזים" – טמפרמנט, דרכי־ביטוי המתאימות לרגשות ספונטאניים, אקספנסיביות רוחנית וגופנית.
מקום מגורים לא היה להם. ועד־יהודי־יפו העמיד לרשותם ארגזים גדולים של עץ, ששימשו להובלת פסנתרים מחוץ־לארץ, ואשר הובאו מן הסוחרים הסיטונאים היהודים שביפו. העמידו את הארגזים בשתי שורות על אחת מגבעות־החול, לפני הכניסה לנווה־צדק. מרחק לא רב מביתו של הרב קוק. ושם חיו המשפחות התימניות. פתחו “חדר” לילדים. ומהמים המשומשים שהיו התימניות שופכות במעבר שבין הארגזים – נכבש בחול מסלול רטוב.
לפנות ערב היו האימהות יושבות עם הילדים משני עברי מסלול המים וחובקות בידיהן את ברכיהן, נחליאלים מניעי־זנב היו מקפצים ונהנים מהלחות הקרירה, ומתוך ארגז גדול ששימש כ“חדר” לילדים נשמע קולם המתנגן של הרבי והתלמידים, השונים את פרקם בנעימה תימנית מסולסלת.
מראות אלה העניקו לסביבה הצהובה, שהשתקה על הרקע הכחול של הים, צביון מיוחד, שכל חיי עודנו מתנגן בי ומצטייר בעיניי כאותו קסם מיוחד שאני קורא לו – ארץ־ישראל שלנו.
כשפנה אליי באותם ימים ביאליק ושאל אותי:
“נחום, מה אתה רוצה להראות לי?”
לקחתי אותו לשכונת התימנים, עם מסלול מי המדמנה שבין ארגזי מגוריהם. הלכתי איתו גם לבית־הכנסת של הספרדים בנווה־צדק. בפתח בית־הכנסת עמד חזן, קורקידי היה שמו, עם החלט הארוך וחגורת־המשי על הבטן, וכל מי שנכנס – בירך אותו. הקשבנו לתפילה. בתום התפילה שוב עמד החזן בפתח, וכל מי שיצא – נשק לחזן את ידו.
כשבא תורנו – שלחתי מבט שואל לפניו של ביאליק – הינשק את כף היד?
לא נישק.
פרק ח. ואז התחילו לבנות את תל־אביב 🔗
ואז, התחילו לבנות את תל־אביב. קודם רק דיברו על כך. דיזנגוף, שהיה בעל סוכנות־אוניות בנמל, היה בא אלינו ומציג את תוכניות “אחוזת־בית”. הוא היה בא רכוב על חמור מאוד יפה ולבן. אחר כך, כשאחוזת־בית נהייתה תל־אביב, החליף את החמור בסוס.
זמן קצר לאחר מכן התחילו לבנות את אחוזת־בית ואת הגימנסיה “הרצליה”, שהאדריכל ביקש לשוות לה את צורת בית־המקדש, כפי שהצטייר בדמיונו. לא היה זה בניין תועלתי. הוא נתן מין מימד של אגדתיות לכל הסביבה. אמנם היו שם רק שתי קומות, אבל האפקט היה כמו של ארמון מזרחי מכושף.
מסביב החלו לקום הבתים שברחוב הרצל. בשדרות רוטשילד היו רק שני בתים: של דיזנגוף ושל מחלק־המכתבים פוגל. הרחוב היה עדיין נהר של חול בין אבני שפה של המדרכות. מדי ערב היו מגיעים לשם מכל חלקי אחוזת־בית, ואף מנווה־צדק ויפו הגיעו – והיו מהלכים ברחוב הרצל, עד פסי־הרכבת, הלוך ושוב, עד חצות הלילה, שאז היו נפרדים לקבוצות, יוצאים לגבעות־החול, מתיישבים במעגלים ושרים שירים ברוסית.
אימא היתה הולכת בחול העמוק כל יום שבת מנווה־צדק ומגיעה למגרש שלנו שהיה ברחוב הרצל, ליד הגימנסיה. ורואה את יסודות הבית שלנו ההולך ונבנה. אבל לא זכתה לראות את הבניין עומד על מכונו.
התגוררנו בבית הקטן שבנה אבא ברחוב הרצל ואני התחלתי ללמוד בגימנסיה “הרצליה”. למדתי בגימנסיה כשעדיין היתה ביפו, ואילו אנחנו כבר עברנו לדור בביתנו החדש ברחוב הרצל, והייתי הולך יום־יום דרך השכונה הגרמנית ליפו, לבית־הספר.
לאחר זמן קצר עברה הגימנסיה לביתה בתל־אביב. למדתי שם רק עד המחלקה החמישית, כי לאחר מכן עברתי ללמוד ב“בצלאל” בירושלים.
הנחתי תפילין כבר בהיותי בן שתים־עשרה כדי שאוכל לומר קדיש אחר אימי. והקפדתי על כך מאוד בגלל זוג עיניים מבינות שהיתה נותנת בי סבתא כל בוקר, מדי ראותה אותי לוקח בידי את התפילין והולך לבית־הכנסת לפני שאני הולך לגימנסיה.
*
אני עדיין יושב על השרפרף ומביט על ידיה הסורגות, או מחזיקות בספר־תפילה, של הסבתא מינצה. סיפוריה ניצבים חיים לפני עיניי, ואני מאמין לכל מוצא פיה.
ואני מציג את השאלה:
“כיצד הגעת אלינו, לארץ־ישראל?”
"כשגמרו להקריא בפניי את המכתב שנתקבל מאבא שלך, ובו הודיע לנו על מות אימך, מיד קמתי, הורדתי את סינורי מעל מותניי, ואמרתי לסבא שלך:
"‘חיים, אנחנו נוסעים לפלשתינה.’
"סבא העמיד עליי זוג עיניים תמהות. הוא לא רצה לנסוע בים דרך ארוכה כזו. אך הוא הבין, כנראה לפי הבעת פניי, שאין כאן עניין לוויכוח, והסכים.
"‘אך מניין ניקח את הכסף?’ – שאל. והוא צדק. הנסיעה לארץ־ישראל עלתה סכום כסף גדול מאוד.
“עניתי: ‘אני אסע לאודיסה ואדבר עם ביאליק.’”
ביאליק, רבניצקי ולוינסקי הדפיסו אז בהוצאת הספרים שלהם “מוריה” באודיסה את ספר לימוד העברית “בן־עמי” שאבא חיברו.
“נסעתי לאודיסה,” מספרת סבתא, "ונכנסתי למשרד של ‘מוריה’. ליד השולחן ישב לוינסקי. הוא שמע את מבוקשי וקרא בקול לביאליק שישב בחדר השני:
“'אימא של בן־ציון אומרת שהיא צריכה לנסוע לפלשתינה.”'
"ביאליק נכנס ופנה אליי בשאלה:
“‘ואיך, לדעתך, נשלח אותך לפלשתינה?’”
הוצאת־הספרים “מוריה”, שאבא היה אחד מחבריה, עמדה בפני קשיים כספיים, ולביאליק לא היה כסף לתת לסבתא.
"‘אני לא יוצאת מכאן אם לא תבטיח לי שתשלחו אותנו.’ התעקשתי.
"‘אבל איך?’
"ובחדר עמדו ארגזי־ספרים גדולים, שנועדו למשלוח ליפו, לאבא שלך. והרבה ספרים מוטלים על הרצפה. אמרתי לביאליק:
"‘אם אין לכם כסף – תכניס אותי באחד הארגזים, במקום ספרים, ותשלח אותי לפלשתינה!’
"ביאליק נבהל ועיניו נתמלאו דמעות: ‘חכי, אלך לדבר עם לוינסקי,’ אמר לי.
“אחרי זמן־מה חזר ובידו דמי שני כרטיסי־נסיעה לארץ־ישראל.”
העסקים של הוצאת “מוריה” היו אז כל כך חלשים, שאבא שלי תמה תמיהה גדולה כשקיבל מכתב מביאליק המודיע לו:
“אנחנו שולחים אליך את הוריך.”
*
סבתא השאירה את בנותיה ומשפחותיהן בחוץ־לארץ. סבא היה כבר אדם זקן. ובבואם לארץ־ישראל נכנס מיד לתפקידו בדמות הסב, שיושב בכורסה והולך לבית־הכנסת, חוזר הביתה, ויושב שוב בכורסה. הוא הטיל את כל הדאגה על סבתא. והיא נכנסה מיד לתפקיד החדש, לדאוג להנהלת משפחתנו ולפרנסתה. היינו חמישה ילדים. הבן הבכור, יצחק, כבר למד אז בקולג' האמריקאי בביירות. ובבית נשארו יעקב, רחל, אני ועוזר. אבא עזב באותה תקופה את ההוראה והתמסר רק לספרות, וערך את קבצי “העומר”. עול הפרנסה היה קשה, ואבא לא יכול היה להתגבר על כך.
על מבטו הנבוך של אבא – במה לכלכל את המשפחה אשר גדלה עכשיו עם בוא סבא וסבתא – שלחה סבתא מבט נבון אל מול בניין הגימנסיה, שהיה מרוחק מאיתנו בית אחד בלבד,
וענתה –
“אני אכניס פנסיונרים מן הגימנסיה לביתנו.”
המילה פנסיונרים היתה בשבילה מילה חדשה, שמיָמיה לא שמעה. אך כבר בימים הראשונים לשהותה בביתנו תפסה את האווירה והבינה איך להתמצא בה.
היא פינתה שני חדרים בבית והכניסה בהם פנסיונרים. אנחנו הילדים התקבצנו בחדר אחד. וחדר אחד לה ולסבא. ובזכות עבודתה נפתרה בעיית הפרנסה בבית־אבא. אבא גר אז עם אשתו השנייה בבית אחר, ברחוב קטן מאחורי הגימנסיה.
את כל צרכי המחייה היינו קונים מידי הערבים. סבתא לא הבינה מילה בערבית. וכשהיתה יוצאת לשוק, לקנות ירקות ל“פנסיון”, היו הערבים מדברים אליה בשפתם והיא עונה להם בוולאכית, זה ז’רגון רומני. היא ידעה להסתדר עם הערבים כל כך טוב בעמידה על המיקח, עד שנשות משפחת שלוּש, שהיו בשכנותנו וידעו לדבר היטב ערבית, היו מתפלאות להצלחתה. ולפעמים נדמה לי שהלוואי והיינו יודעים להתמקח כך כיום עם הערבים.
*
פעם, ואני יושב כמנהגי על שרפרף לרגליה, אמרה לי סבתא:
“ניאצ’ה, עליי ללמוד לקרוא ולהתפלל.”
היא לא ידעה לקרוא אפילו את האל“ף־בי”ת.
ומאז, השעות הנעימות שעברו עליי באותן שנים, היו ביושבי לרגליה על השרפרף, ואני מלמדה לקרוא אל“ף־בי”ת. לאט־לאט, בהנעת שפתיים רכות, כששתי ידיה בשרוולים בעלי פרחים של בד צבעוני – היתה יושבת שעות, שעות, וממלמלת כששמורותיה הארוכות מורדות אל ספר־התפילה שבידיה – ואמנם לא עברו חודשים רבים והיא למדה לקרוא ולהתפלל מספר־תפילות קטן עב־כרס. והיתה מתיישבת לפנות־ערב על הכיסא שבמרפסת הפונה לרחוב, לבושה בבגדיה הטובים, מעמיסה משקפיים על עיניה, מרימה שתי ידיים מקומטות המחזיקות בסידור, ולוחשת את התפילות הברות־הברות, כשחתול לבן מתקפל בהתפנקות לרגליה. וכל זאת עשתה לאחר גיל שבעים, בלי מורה מלבדי.
סבא לא אהבה חתולים – והיה מרים עליהם קול כרועה שרוצה שהפרה תשמע לו – והם היו מסיבים אליו ראש ונשארים במקומם עד שיפסיק. וכשהיה מתעורר משנת־צהריים, היה מוצא חתול למרגלותיו על המיטה. הם חיבבו אותו יותר מכל שאר בני־הבית.
בגיל שבעים התחילה סבתא להתעניין גם בתצפית כוכבים ולשאול לשמותיהם. ערב־ערב ישבה על המרפסת וראתה בשינוי מקומותיהם.
*
לימים מכר אבי את הבית, שהיה ברחוב הרצל, ובנה בית חדש בשדרות רוטשילד. יום אחד, שזה היה לאחר שנות המלחמה העולמית, אני חוזר הביתה מציור בגבעות־החול – ואני רואה את הנערה התימניה שעבדה אצלנו עומדת נרעשת וממלמלת בשפתיה:
“הסבתא מתה.”
והבית, אף שהיה מלא שאון ילדים, נעשה כאילו חלול, והיה בו הד, מרוקן. ואני הוספתי לחוש את סבתא ולדבר עימה בין ביום ובין בחלום במשך כל ימי חיי.
אני קם מהשרפרף, שנתיישבתי עליו בדמיוני, בראשית דבריי, יורד שלוש מדרגות, והריני ברחוב הרצל.
לעיתים נדמה לי שהאנשים אז היו אחרים. אולי מפני שהם היו קומץ קטן, קרובים מאוד איש לרעהו, וגם עוצמת החולות סביב השפיעה, והשמיים. הכול היה אחרת. כאשר הלכת ברחוב הרצל לעת ערב, כאשר אנשים טיילו בחוץ, יכולת לשמוע אותם מדברים על ספרים, זה היה המכנה המשותף לכולם.
אני זוכר את הנעליים החומות של דוד פרישמן, בביקורו בארץ, שבוססו בחול בסקרנות ובזהירות כדי שלא לגלוש לתוך חפירה עמוקה שחפרו פועלים שהתקינו בור־סיד ליד הבית שלנו ברחוב הרצל. תחילה הביט פרישמן סביבו ואמר:
“חול.”
אחר־כך עמד זמן רב והסתכל בנעשה. ניגש קרוב יותר אל הבור, פשט צווארו, הביט לתוך החפירה ואמר באכזבה:
“חול, חול, ככל שחופרים רק חול.”
והיתה בדבריו איזו זרות, איזו נימה ספקנית מאוד.
אבל לי, כנער, היו החולות עולם של פלאי־פלאים. מעולם לא חשבתי שחיי ילדותי עניים. ידעתי שיכול להיות קצת יותר טוב, אבל לא חשתי צורך בשינויים, וראיתי עצמי מאושר. להם, לסופרים שהגיעו לכאן בבגרותם, נראה המקום צר. הם הביאו עימם נכס רוחני גדול וכבד, נתון במסגרות מסויימות, שהלך והתפורר מאז הגיעוּ לארץ. כאילו לא היה כאן הד למה שהם דוברים. בשבילי היו החיים כאן עולם מלא, שיש רק להשתדל להבינו ולתת לו ביטוי.
גם לאבא היה חסר המגע היום־יומי עם החיים בארץ. הוא היה הולך לבית־הספר ללמד, ובשאר שעות היום היה כותב ומגיה. הוא בא לכאן עם עולם משלו, מוכן, מכוּון ומסוגר. מחיצה כזאת ראיתי גם אצל ביאליק, אלא שההתגעשות הפנימית החזקה שלו הובילה אותו מעל פני הדברים. ברש ניסה לפקוח עיניים ולהבין את הסובב, אבל המסגרת הנפשית שלו כבר היתה מסויימת וברורה כשבא לארץ. אני הייתי בתוך המהלך התוסס של חיי היום־יום, שאבי לא הצליח לראותו.
יעקב רבינוביץ, ברנר, ברש, ר' בנימין, שמעוני, דוד קמחי, יעקב שטיינברג, יהודה קרני, ד"ר צפרוני, בורלא, הררי, סילמן, דושמן, יעקב קופילביץ הוא ישורון קשת, שרובם גרו בתל־אביב, וחלקם באו מירושלים, ושלום שטרייט מפתח־תקווה, היו נפגשים כל ליל־שבת בבית אבא או בביתו של ברש, או מדי ערב במדרכות רחוב הרצל.
דמות נהדרת, זקופת־קומה ומלאת־חן היתה דבורה בארון, שנהגה לצעף את פניה.
אחד מן הסופרים היה קורא באותן פגישות מה שכתב, על פי רוב יצירה מתורגמת. רבים מהם עסקו בעיקר בתרגומים מלשונות אחרות. המכנה־המשותף ביניהם היה, לדעתי – איך לאמור ולבטא בעברית. היו שותים תה עם עוגות, שאשתו של אבא היתה מביאה מבית־הקפה של לורנס בשכונה הגרמנית. השיחה היתה בעברית וברוסית. אם לומר את האמת, הרוסית היתה השפה השלטת ברחוב הרצל. את החיים בתל־אביב בתקופה ההיא תיארתי בספרי “עיר קטנה ואנשים בה מעט”.
אורח־החיים של סופרים, שהייתי קרוב אצלו בימי ילדותי ונערותי, דחה אותי. ראיתי אותם יושבים בחדריהם שפופים לאור המנורה ועוסקים במלאכת־הכתיבה בשעה שאנחנו טיילנו חופשיים בחוצות ונעצנו עיניים במהלכים (ובמהלכות) ברחוב לעמוד על אופיים. דחייה זו העמיקה כשהאזנתי לשיחותיהם. הם דיברו תמיד על קשיי ביטוי וצורה. לי נשמע כל זה כשיעור ארוך לדקדוק.
כשראיתי את ייסורי־הכתיבה שהיו לאבא ולסופרים בני־דורו, כשהיה יושב ימים ולילות ליד מנורת־הנפט שלו וכותב ומגיה, הטיל עליי המראה פחד להחזיק בעט־כותבים, ומעולם לא חשבתי שיום אחד אכתוב שורות בספר.
בני־דורו של אבא כתבו לא בשטף אלא במאמצים מרובים, התחבטו בקשייה של השפה העברית כדי לבטא את מה שישנו ומקובל כיום. אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות.
פרק ט. גימנסיה “הרצליה”: תגיד לאבא שהוא זורק את כספו לרוח! 🔗
בלא יודעים נוצר בינינו, תלמידי הגימנסיה, הלחץ לקרוא ספרים מספרות העולם. ברחובות “אחוזת־בית” הִירבו לדבר רוסית. רובנו היינו יוצאי־רוסיה, ובבית עוד דיברו בשפה זו, וכל ילד צבר־תפס כמה וכמה מילים ברוסית. אני, שבאתי ארצה כבן שבע ולא ידעתי קרוא וכתוב, למדתי כאן לקרוא רוסית. גם חבריי, בני־כיתתי, למדו לקרוא רוסית בארץ כדי שיוכלו לספק את הצימאון לקריאה. והעולם הגדול, הזר, נשקף אלינו בשעת קריאה בספרונים הצהובים של ספריית־הכיס הרוסית “אוניברסאל”, שהיתה הוצאת ספרונים בתרגום רוסי מהספרות העולמית, בכריכות־נייר.
כשהיינו יוצאים לפנות־ערב או מאוחר יותר מבתינו אל הרחובות וגבעות־החול, כל אחד מאיתנו נהג להחזיק בכיסו “אוניברסלקות” (כך קראו להן) צהובות אחדות, והיינו נעצרים איש ליד רעהו, ומיד נרקמת שיחה על הספרים, ומחליפים אותם בינינו. לאחר שנים, כשלימוד הצרפתית התקדם בגימנסיה, היו עוברים מיד ליד גם ספרים צרפתיים. בעברית עדיין לא היו תרגומים רבים מספרות־העולם. המסדרונות הארוכים שהיו בבניין הגימנסיה “הרצליה” תססו חיים, שם היו התלמידים מתפרקים מן השיעורים והיו נכנסים בוויכוחים קולניים, בהחלפת ספרונים; תמיד היו מצטופפים בקבוצות, דנים על טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ’כוב, ועל החוברת האחרונה של “הפועל הצעיר”, שם כתב ברנר. ובאמת יצאו מבין התלמידים האלה אישים בעלי שיעור־קומה בתנועת־הפועלים.
כך מילאה הספרות תפקיד חשוב בשנות נעורינו.
*
אפילו במחלקה שלנו, שהיו בה תלמידים בני שתים־עשרה עד חמש־עשרה, הוצאנו עיתון ספרותי־אקטואלי בכתב־יד בשם “הדגל”. ובכל יום שישי היינו מקריאים אותו.
אני לא הצטיינתי בלימודיי בגימנסיה. התפלאתי מאוד שדוד הכהן ואורי קיסרי, שהיו מן התלמידים הבולטים בינינו, הציעו אותי כחבר במערכת־העיתון. חשבתי לתומי שלפחות הם מעריכים את חיבוריי החופשיים, שקיבלו ציונים טובים. לאחר כמה שבועות, באחד הוויכוחים שלנו, מצאתי את עצמי נעלב, ושאלתי –
“אז למה בחרתם בי להיות במערכת?”
הטיח בפניי אחד מחברי־המערכת:
“לא מפני שאתה כותב יפה, אלא מפני שאבא שלך סופר!”
זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי שזכותו של אבא נותנת לי תאורה מיוחדת. אבל עם זאת עליי להודות שמורי לספרות בגימנסיה, דוקטור חיים הררי, היה תמיד מציין את כתיבתי בחיבוריי ככנה, ומזכה אותו בציונים טובים. מחברת החיבורים שלי היתה המחברת היחידה אשר בה היו לי ציונים טובים. זכורים לי יפה שיעוריו. קולו המחוטב ודיבורו המחושב היו עושים כל אחד משיעוריו למאורע אשר נדמה לי שרושמו היה נתון על פנינו למשך זמן רב, אפילו עד בואנו הביתה בצהריים.
בחשבון לא הייתי חזק. וגם בלימוד השפות לא הצטיינתי. פעם לקח אותי המורה לצרפתית בגימנסיה, ד"ר גריהר, אל החלון של הכיתה, הניף ידו החוצה ואמר:
“חבל על הלימודים שלך, נחום. לך תגיד לאבא שלך שהוא זורק חינם את כספו לרוח!”
גם בשיעוריו של מורנו למתמטיקה ולפיסיקה, ד"ר גורביץ, לא הצטיינתי מעודי, והייתי מקבל “לא־מספיקים” בדיו־אדומה בכל עלה של מחברתי. פעם עצר אותי במסדרון, בשעת ההפסקה, ואמר:
“השתדל לזכור את לוח הכפל בעל־פה. השתדל להבין את היופי שיש בפתרון שאלה אלגבראית – לא בגלל התועלת שבדבר, כי אם בגלל היופי של התהליך, ושמחת הפתרון. מתמטיקה איננה חשבון אלא פואזיה!”
הוא חיפה עליי בגופו כדי שהעוברים במסדרון לא ישמעו אותו ולא יראו אותי, והמשיך ואמר לי:
“אם אתה רוצה להבין את החיים, את פִּשרם ואת יופיים, עליך להכריח את עצמך להבין מתמטיקה.”
עליי זה השאיר רושם עצום. אבל ידיעותיי במתמטיקה נותרו רופפות מאוד – כחלום טוב אשר לא נפתר לי מעולם. אך לך הבן את תהפוכות־החיים. אחד מידידיי הטובים ביותר, שזכיתי בחיי, היה פרופיסור למתמטיקה, הפרופיסור בנימין אמירא ז"ל, ודמותו השפיעה עליי בספרי “שתי אבנים שהן אחת”.
*
כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע, לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הישרו במסדרונות. היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת־בנים ורבת־פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח, להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי ניתק בין השיעורים לחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.
בגבעות־החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות־קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציונות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים, אי־כך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות; למשל, המילה “נאד” במובן של נפיחה, בעקבות הביטוי “נאד נפוח”, או המילה – “זֶרֶג”, ודומני שאפילו “זין” – היה חידוש שלנו, וכן – מַשְׁוִיץ.
זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית־קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב“חידושי לשון” מהסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזכרון־יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות־החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.
*
באחד הלילות הלכנו, אורי קיסרי, דוד הכהן ואני, להסתובב בגבעות־החול. עמדנו ליד מגדל־המים, שניצב בשדרות רוטשילד, ומנורת־הלוכס שמעליו האירה את שממת גבעות־החול. הסתכלנו בה כאילו היתה לנו מגדת עתידות, ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות כשיגדל.
ראשון התפרץ דוד הכהן, ודומני שביקש להיות אישיות ציבורית.
אורי קיסרי לחש: “עיתונאי.”
וכשפנו אליי ושאלוני מה אהיה, מצמצתי בעיניי ואמרתי:
“אולי צייר.”
כל אחד מאיתנו ניחש נכון את עתידו. רק דבר אחד לא ניחשנו, כי עתיד מגדל־המים הראשון בתל־אביב להיהרס. מגדל שהכיל בתוכו זכר כה הרבה ממעשי־בראשית של חיינו הציבוריים בארץ.
כך היתה מנורת־הלוכס על מגדל־המים עדה ראשונה לשלוש משאלות של שלושה תלמידים, אשר התממשו ברבוֹת הימים.
*
החברותא לא התבטאה תמיד בחברי אותה מחלקה. היתה לנו אווירה כללית של חברות, שאינני יודע אם היא רגילה בבתי־ספר. ואני סבור כי אווירה זו באה בזכות קומץ המורים שהיו לנו. השפעת המורים עלינו לא התבטאה רק בשיעורים.
כאשר היינו הולכים להתרחץ בים היה עלינו לעבור דרך שכונות של בתי־ערבים. הילדים הערבים נהגו להשליך עלינו אבנים. לכן הלכנו תמיד בקבוצות.
פעם איחרנו לשהות על חוף הים ולא שמנו לב שהחוף הולך ומתרוקן. השמש כבר שקעה. פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סביבנו. בתוך אדמומית השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף. הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק שישה נערים ומבוגר אחד, דוקטור צפרוני. הדוקטור צפרוני גם הוא זרק מבט תמוה כשראה שנשארנו מועטים במיספר. הוא הביט כה וכה במבוכה. במקום לתת את גרביו על רגליו, שם אותם בכיסי־מעילו ונעל את נעליו בלי לנקות את רגליו מגרגירי־החול. הסב ראשו ימינה ושמאלה, כאדם המכין עצמו למסע ואינו יודע מה יהא בסופו. הוא קרא לנו לצאת מהים, והתחלנו לפסוע במהירות לעבר תל־אביב. התקבצנו כעדר כבשים והלכנו בעקבותיו. הוא לא היה איש־זרוע, ובקושי הִשרה עלינו רגש של ביטחון. הוא היה דוקטור לפילוסופיה, מורה לתלמוד בשיטה מדעית מודרנית.
אי אפשר לומר כי מצב זה היה נעים ביותר, בפרט שהיינו למודי־ניסיון. לא אחת ספגנו הצלפות של מקלות על רגלינו מידי הערבים. לא אחת פוצחו גולגולותינו. בקריאות־פרא ובפתע פתאום היו פרחחי־יפו מתנפלים עלינו מאחורי פינות בתיהם.
האם עלינו להתפזר, כדי שלא נשמש מטרה מרוכזת להתנפלות, או אולי נלך במקובץ, ולא ניראָה מפוחדים?
הים היה כחול־לילי ופורש זרוּת סביבו. הו, לוּ עלינו סוף־סוף על המדרכה ברחוב נחלת־בנימין! העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו. מאחורי פינות הבתים ראינו צלמי־אדם ומקלות בידיהם. מקלות קני־סוף שגולה קשה בקצותיהם, מקלות ששורקים יפה בהניפך אותם.
והנה התחלנו להיפגע מן האבנים שילדי הערבים זרקו עלינו מאחורי זוויות הבתים. היינו במבוכה. התחלנו לרוץ.
דוקטור צפרוני הרחיב צעדיו. הוא היה גבה קומה, ופנה אלינו ואמר:
“לא לברוח. ללכת!”
אינני יודע אם זה הועיל לנו כנגד האבנים, אולם באותו רגע, בסימטה הראשונה שנכנסנו לתוכה, מאחורי אחד הבניינים הוורודים, ראינו את החלבן שלנו רכוב על חמורו, ושתי רגליו, הנתונות מעל פחי־החלב, מיטלטלות בניחותא וכמעט נוגעות באדמה. חמור קטן־קומה היה לו, שמעמיד בזריזות רגליים מהירות. החלבן חייך אלינו ואמר:
“לכו שקטים. אני רגיל בדרך זו עשרות שנים.”
הלכנו אחריו כשאנו מקשיבים לרשרוש החול העמוק תחת פרסות החמור.
“איחרתם הפעם, בחורים, ואתם מעטים,” המשיך ודיבר אלינו חלבנהּ של תל־אביב, רב שעיה; הוא היה בהיר שער, שזוף־פנים וכחול־עיניים, והחזיק בידו ענף דק שהיה משמש לו לגרש את הזבובים מאחוריו של החמור. בתוך האפלולית נוצצו פחי־החלב, ומתוכם נשמע שקשוקו הכבד של החלב.
“ההורים שלכם יודעים איך לבנות בתים בשכונה. איך לסלול רחוב ומדרכות משני עבריו. אך הם אינם יודעים עדיין איך לעשות דרך! איך לכבוש דרך בין בתי שכנים שוחרים־רע. דרך כדי לעבור בה – לא סתם בונים, אותה יש לכבוש! אני כבשתי שביל ודרך. כבר שנים שאני הולך בדרכים עם פחי־החלב. עובר בשכונות־הערבים ללא חשש. תחילה הצהלתי פנים לעוברים בדרכי, רציתי להוכיח שאני איש־שלום. אבל באמצעים אלה רק קיבלתי, לא פעם, סכינים בבטני. לא פעם שדדו את חמורי ושפכו את החלב מפחיי, ואז ראיתי כי נחוצה הוכחה אחרת, משכנעת יותר. והוכחה זו אני נושא ביד רמה זה כמה וכמה שנים מעל האוכף בין שני הפחים, והיא – כי אין לי דרך אחרת אלא ללכת תמיד בדרכים. אין לי מוצא אחר, ואני הולך. דרך לעבור בה לא עשוייה אבנים וזפת – דרך לעבור בה נבנית באומץ־לב, יום־יום, כך כובשים דרך, כך תעשו גם אתם את הדרך שלכם מן השכונה לחוף־הים!”
פרק י. המורָה לציור אירה יאן 🔗
המורָה הראשונה שלי לציור היתה הציירת אירה יאן. היא היתה ציירת וסופרת, מקורבת לביאליק. איורים ראשונים לשיריו של ביאליק היו פרי עבודתה, והיא גם הראשונה שתירגמה את שיריו לרוסית.
היא הקימה אולפן לציור, ונתנה שיעורים, ואני למדתי אצלה. זה היה ב“אחוזת־בית”. הסגנון של גברת אירה יאן היה קלאסי, לירי מאוד, מדוייק, בעל ידע, ובתפיסה רחבה של אמן בעל־מעוף. היא היתה ציירת אקדמית טובה, אבל כאמן לא השפיעה עליי, כלומר, לא בסגנון.
היא היתה אישיות מיוחדת במינה. פניה מוארכות, אינטליגנטיות, עיניה גדולות, ותמיד הלכה בזקיפות־קומה. היה לה הומור עדין, והיא נראתה כאישה בודדה, ומאוד טראגית. ואף שהיתה בה דינאמיות רבה, היתה משום־מה סגורה תמיד וממעטת לדבּר.
היא הביאה עימה מרוסיה יציקת פסל קלאסי מגבס, ניאובי, והעמידה אותו על אדן החלון בביתה, על רקע החולות והים. ואז, לראשונה בחיי, ראיתי פסל. היינו יושבים ומציירים את הפסל. ובמקום להיות מופתע, שהרי עד אז לא ראיתי פסלים, הרגשתי שהמקום בו אני חי הוא מקום לציור ולפיסול.
זכור לי שיעור ראשון שנתנה לי גברת אירה יאן בציור בצבעי־שמן. אבא קנה לי ארגז־צבעים. הבאתי אותו במבוכה אל הגברת אירה יאן ואמרתי שאיני יודע מה לעשות בו ובשפופרות. היא צחקה ואמרה:
“בוא נצא אל מתחת לעץ השקמה. ונסה לצייר את העץ.”
תחת עץ זה הייתי רואה לעיתים קרובות את הסופר יהושע אייזנשטאדט־ברזילי נשען על אחד השורשים התלויים באוויר, וגברת יאן מציירת אותו. זו היתה תמונה גדולה, שאני מצטער עד היום שהיא אבדה ונעלמה מאיתנו, כי כך הלך לאיבוד זיכרון אמנותי לדמותו של ברזילי, לעץ השקמה העצום, ולציירת הרומנטית אירה יאן.
ניצבנו מול העץ, ואני ניסיתי להעלות על הבד את מראהו, והיה נדמה לי כל הזמן כי דמותו של הסופר יהושע אייזנשטאדט־ברזילי עדיין מרחפת בין ענפיו, משעה שקבעה אותו שם בתמונתה הגברת אירה יאן.
זה היה השיעור הראשון שקיבלתי בציור צבעי־שמן, וכך, בפעם הראשונה בחיי, לימד אותי מישהו לצייר. לדאבון־הלב, לא רק תמונתה של הגברת אירה יאן אבדה, גם העץ העתיק נגדע.
*
אל ביתה של הגברת אירה יאן היינו באים ללמוד, נערים ונערות. אני הייתי מן הצעירים שבתלמידיה. היינו יוצאים, יושבים בצל עץ השקמה, ומציירים מן הטבע. אירה יאן היתה מתלוננת על הקונטראסטים החדים בציוריי, כי היא באה מאירופה, ושם היו לגוונים חצאי ורבעי טונים. ואילו אני, אני הרגשתי את היופי שהיה כאן דווקא בגלל ההבדלים העזים בין צבע לצבע, שכמותם ראיתי רק ביפו, ובתל־אביב של ראשית המאה, ובאגדות אלף לילה ולילה, שקראתי ברוסית.
*
השתדלתי לתת זכר לאותו עץ במוזאיקה שעשיתי לכיכר ברחוב ביאליק. באחד הלוחות ציירתי את עץ השקמה שעמד ברחוב יהודה הלוי, כיום עומד שם בית־הדואר. זה היה עץ גדול, ששורשיו העצומים גלויים באוויר, והם יצרו סביבו כמין מסגרת. להגיע אליו, בימים ההם, היה מסע של ממש. ציירתי את העץ הזה, ואת גברת יאן יושבת תחתיו ומציירת; ועוד מופיעים באותו פסיפס – רחוב הרצל ובו עובר הופנקו, הכנר הראשון עם כינורו, וליד הקיוסק ברנר ואבא שותים סודה. את הרחוב חוצה רכוב על חמורו הרופא של השכונה, דוקטור חיסין. ומצד שמאל למעלה, בית הספר הראשון, גימנסיה “הרצליה”.
עדיין לא חלף ממני הדחף לתאר אותם ימים.
*
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נתפסה אירה יאן ברחוב בידי חיילים תורכיים, וגורשה למצרים. בעלי נתינות רוסית נתפסו אז והוגלו מהארץ. לפני כן עוד הספיקה להעלות בחיפזון את כל תמונותיה אל עליית־הגג של משפחת בריל, מפקידי הברון החשובים, אשר בִּתו היתה בין תלמידותיה.
הגברת רחל ינאית בן־צבי, שהכירה אותה, מספרת, שהיא חזרה לארץ, לאחר המלחמה, חולת שחפת קשה. תמונותיה, שנשארו כאן, נעלמו במלחמה. בריל, שהיה נתין אמריקאי, גורש על ידי התורכים לאחר שאמריקה הצטרפה לארצות־ההסכמה. בבית התיישבו קצינים תורכיים, ואחר־כך קצינים בריטיים, ורוקנו את הבית כליל. לעולם לא נדע מה קרה לתמונותיה של אירה יאן. היא מתה ונקברה בארץ.
לימים הוציאה הגברת ינאית בן־צבי אלבום תמונות וזיכרונות על אודותיה, בשם “אירה־יאן”.
פרק י"א ברנר 🔗
היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל־אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית־הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית־הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית־הפועלים שבנווה־שלום [ליד נווה־צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד־תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז “נעליים רוסיות”, עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.
ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה־בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.
*
פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה־צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח־מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור־עיניים.
באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:
“הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים.”
גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר־כך ליווהו לבית־הכנסת.
ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק־מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות־רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית־הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות־רגליי בעקבות־רגליו. כל־כך הערצתי אותו.
*
כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.
כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד־צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.
היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל־אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.
הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות־ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות־החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:
“אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי.”
דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.
*
כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה “הרצליה”, ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.
קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.
והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון־הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי־מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי “השילוח”. מחוסר־מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של “השילוח”, ופתח אותו.
אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי “השילוח”, היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד־העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.
ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך “השילוח” כמו במחיאת־כף חזקה, ואמר:
“נלך.”
ושניהם יצאו.
אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.
כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:
“אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס.”
ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.
*
יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין “השילוח” אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:
“אביך בבית?”
כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח־מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.
“נחום, צייר אותי.”
כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:
“אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי.”
אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:
“ברנר, אותך – בכבוד.”
הושבתי אותו, פתחתי את ספר־הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:
“נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!”
ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע־חיים, שאינם בנמצא משום־מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת־לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת־פנים שלו. סגרתי את ספר־הסקיצות, ואמרתי:
ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."
הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.
*
הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם־דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.
פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי־הגלידה ומוכרי־האבטיחים צורחים בקולי־קולות. אגב, זה אחד הזיכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות־ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.
אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון “בללה־ויסטה” [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד־ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של “בְּסַמִין” קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות־נחושת של מוכרי־משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב“פצצות” חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.
והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.
*
לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב“בצלאל” בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר־הצהריים ל“בית־העם”. זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932־1866, מייסד בית־הספר “בצלאל” בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.
היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה־לפיסול בבית־הספר “אליאנס”, שגר בסביבת “בצלאל”. המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, “ירמיהו”, מעשה ידיו.
נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.
כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: “ומה אתה חושב על הפסל?”
אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.
ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.
*
ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד “בצלאל” בדרכו למערכת “האחדות”, לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.
בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני־אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.
לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר־עצמו.
פרק י"ב. אני עולה לירושלים 🔗
זכורה לי דמותו של פרופיסור שץ כשהיה צועד ברחוב היחידי, ברחוב הרצל בתל־אביב, כשהיא תופסת את כל רוחב הרחוב ממדרכה למדרכה. לא רק בגלל קולו הצלול, והליכתו האיתנה, כי אם בגלל עבאיית המשי הצחה והרחבה, שהיתה מתנפנפת ברוח, וכובע ההלמט הלבן הקמור, עם כפתור בראשו. ובצל הכובע היו מתנוצצים המשקפיים, ובין שפתיו מעלָה עשן נצחי המקטרת שלו. ופניו היו נסגרים על ידי זקן מעוגל מאוזן לאוזן.
הוא היה צועד לא על המדרכה, כי אם באמצע הרחוב. וחיוכו היה מסביר לכל צד. ראיתי לפניי אדם, שמצא את מקומו בעולם הזה, ויודע מה הוא רוצה.
בתקופת שלטון התורכים בארץ, ובייחוד בשנות המלחמה העולמית הראשונה, היו ליישוב היהודי בארץ חיים רעים וקשים. היתה עריצות, רדיפת בצע, וללא משפט. היישוב היה עלוב, ותלוי בחסדי שלטון עויין.
הפרופיסור בוריס שץ, הפסל, מייסד “בצלאל”, היה אישיות מרכזית בחיים הציבוריים בארץ. היתה לו גישה מיוחדת למושלים העריצים. “לפראים אלה יש להלהיב את הדמיון,” – היה אומר, ושחוק כשל תינוק מתפשט על לחייו הוורודות. והוא, כאמן, ידע הרבה דרכים. ראשית, את גופו הוא, את עצמו, קישט בהרבה אביזרים עושי רושם: זקן ושפם, שערות ארוכות גולשות מראשו, עבאייה של משי על גופו השגיא, כאפיית משי על ראשו, וחרב דמשקאית על חגורתו, והליכה בטוחה בחזה בולט.
כשהיה הפרופיסור שץ בא לביתנו – הוא היה ידיד טוב של אבא – הייתי מוצא את כובע־השעם שלו על השולחן בחדר־האוכל, את עבאיית המשי על הספה, את השוט על הכיסא ואת האקדח על שולחן־הכתיבה, ואילו הוא עצמו, שמעתי את קולו הרם עולה מחדר־אבי, מעוטר בגלי צחוק שצחק אבא, שקישטו את השיחה כמו עלי החסה סביב הדג המטוגן. אבי תמיד שמח לפגישות אלה. בצילום שבידי מאותה תקופה רואים את אבא יושב על כיסא, ופרופיסור שץ ניצב מאחוריו ומחבק אותו.
ואם בא הפרופיסור שץ, ידענו, כי סדרי הבית משתנים – אבא ואורחו יוצאים ליום שלם להיפגש עם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, גרזובסקי, ספיר, טהון – כל אלה שמות אנשים ולא שמות רחובות, כפי שיחשוב ודאי הקורא כיום. וּודאי שיסתובבו ברחובות נווה־שלום ונווה־צדק כל היום. עד צאת הדיליג’נס האחרון מיפו לירושלים.
*
יום אחד בא הפרופיסור שץ, ראה את הציורים שעשיתי אצל אירה יאן, ואמר לאמא:
“שיעזוב את הגימנסיה, ויבוא אלינו ל’בצלאל'.”
בזכותו הצלחתי לשכנע את אבא להעביר אותי מ“הרצליה” ל“בצלאל” בירושלים. כך עזבתי את הספרוּת ואת עולמה, בביתו של אבא, ולא הצטערתי. כי הייתי עֵד לייסורי הכתיבה שהיו לאבא ולבני דורו: כשהיה יושב ימים ולילות לאור מנורת הנפט, יושב וכותב, ומתחבט, וזה היה מראה שהטיל עליי פחד. בני דורו של אבא לא כתבו בשטף, כי אם במאמצים עצומים. הם התחבטו בקשיי השפה העברית, בכדי לבטא מה שכל כך קל ונהיר היום. הקדרות שבה הם היו תמיד שרויים הטילה עליי אימה.
וכך, בשנת 1912, ואני נער כבן ארבע־עשרה, עליתי לירושלים. וכשנכנסתי ל“בצלאל” נידמה לי שנפתח לפניי עולם גדול וחדש. זו לא היתה המסגרת של הגימנסיה, על תלמידיה ומוריה הרבים, ושל רחוב הרצל ו“אחוזת־בית” על אזרחיה, שהיכרנו כל אחד מהם בשמו ובמעשיו.
פרק י"ג. מורי הפרופיסור בוריס שץ 🔗
שלא כאחרים, שבאו אלינו ישר מן העיירה, לאחר שנתפקרו על ידי “ברושורות” סוציאליסטיות וציוניות; שלא כאחרים, שבאו הנה לאחר לימוד אכסטרני והיו ראשונים להוראה ולחיים הציבוריים – הפרופיסור שץ ניתק עצמו מקאריירה מבריקה של פסל בחצר־המלכות בבולגריה, היה ידידו של המלך הבולגרי, ומנהל האקדמיה המלכותית לציור. הוא ידע מה ערך יש לאמנות, למוזיאונים, לתערוכות – מתוך שהיה בן־בית בבירות עולם. הוא היה מעורב עם הטעם והחן שבתרבות הלטינית, עם הליכות החיים בשוויץ, עם שאיפת השיחרור הסוערת ברוסיה. מרגיש עצמו איש תושב בפאריז. הוא היה מין אנציקלופדיה חיה של חיי אירופה. היו לו חושים מפותחים לגבי תרבות ואמנות, ענייני ספורט, מאכלות אכזוטיים ומשקאות טובים.
ציבור המורים, הרופאים, העסקנים וחכמי התימנים פינו לו מקום בחברתם ביראת כבוד ובחיבה גלוייה. כי במחיצתו תסס תמיד האוויר. רבים הפסוקים מן התורה ומן התלמוד, ציטטות משקספיר, ויקטור הוגו, טולסטוי, דה־וינצ’י, הרב מברדיצ’ב וצ’כוב – בהם היה מתבל את שיחותיו, בתרגום צולע, בלתי־מדוייק, בשפתו העברית המיוחדת. אך הוא היה האיש שציטט אותם פסוקים והעלה אותם לסדר החיים היומיומיים פה בינינו, בסימטה בירושלים או ביפו.
הוא בא לארץ, אחרי שדרך חייו בתור אמן הוכתרה בהצלחה בבולגריה, מתוך שראה לעצמו ייעוד לאומי. הוא התכַּשר לעלייתו. ראה את הרצל ושאר גדולי־ישראל, פיתח לפניהם את רעיון בניין ארץ־ישראל דרך עבודת אמנות, ולחבבה בתוצרתה על העם בתפוצותיו. בימים ההם נסתיימה גם טרגדיה משפחתית בחייו2.
על רקע החיים הציבוריים בארץ־ישראל הופיע האיש בדמות רומנטית. מלא מרץ, פעיל, אוהב אדם וסחוף דמיונות של מושיע. מיד נעשה מרכז לכל החיים הציבוריים בארץ. סביבו נתלקטו כל פעיל ויוצר אשר בארץ, בימים ההם. דמותו נתלבשה מיד אגדות. במרחק־מה מירושלים נצטייר כגיבור כל־יכול, עטוף עבאייה לבנה, כובע טרופי לראשו, חרב דמשק חגורה למותניו, יורד מירושלים ליפו, ובלכתו ברחוב הוא עושה רושם של בא־כוח איזו מעצמה. ואמנם היה חוסן באיש הזה, כוח דוחף ליצירה בכל אשר נפגש על דרכו, וכוח להתגבר על כל מכשולים, העומדים לשטן על דרך היצירה.
הייתי עוקב אחר צעדיו כצעדי גיבור רומאן גדול, והיה מצטייר בקירבּי בלבושים של אישי־ההיסטוריה, גיבורי דברי ימי עמנו. אחרי הארה רומנטית זו, ראיתיו במעשיותו בשנות המצוקה של המלחמה העולמית. הייתי תמה על הכוח הרוחני החזק שהיה בפרופיסור (והאיש חונן, אגב, בחוש ריאלי חזק) – עד כדי שבירת המציאות בכוח דמיון ואמונה כבירה לראות ולהראות על עתיד טוב. כיצד היה חותר בקטנות יום־יום, קטנוּת מסוּכֶּנֶת, והיה יוצא תמיד ראוי להיות ניצב על הכּן עליו העמדתיו בימי נעוריי.
בשנים ההן כתב את הרומאן שלו “ירושלים הבנוייה”, בו הוא מביע את השקפותיו הלאומיות, הסוציאליות והאמנותיות. וכרך את כל השאלות הללו יחד ומצא את פתרונן בתוכניות לייסוד מושבי עובדים כדוגמת שכונת “בצלאל” בבן־שמן, שחצי יום עובדים בה את האדמה וחצי יום עוסקים במלאכת מחשבת. החיים בנויים, כמובן, על התא המשפחתי – ובהיכנס תלמיד צעיר לבית־הספר היה טופח על כתפו ואומר:
“שנים אחדות תעשה התעמלות, ואחר תיקח אישה, תוליד בן ותקרא שמו בישראל – בצלאל.”
ואמנם, כל בכוריהם של תלמידי בית־הספר נקראו בצלאל.
*
ידו של פרופיסור שץ, יד פלאית, עדיין אני זוכר כל פרק מאצבעותיה, גם זו שהיתה חרוכה משימוש באש המקטרת. עיניו החמות, גבותיו המורמות, קסמו האישי, החברי, המרומם והמדליק. החזה שלו, שהיה רחב ובולט, שריריו שהיו כשל מתגושש. מהלכו החותר. לבושו – בגדי־עבודה של פועל צרפתי, קטיפת קורדרוי, חגור חרב־כסף, עבאייה של משי וכובע־שעם טרופי.
*
שץ ביקר באמריקה, ושם הוקסם מתנופת החיים, וכמובן גם מן הגרמופון והסינמה. וכשחזר – ירושלים ובתיה הפזורים בין סלעים ועזים שחורות, נראתה לו קטנה ושוממה. הוא מיצמץ בעיניו כאילו מפני סכנה. אך הוא לא העֵז להעריכה כפי שראה אותה. הן ירושלים היא התבערה שבליבו. תבערה שאין להשתלט עליה. היא מעל לכול, ויש לעשות הכול למענה, הכול למען “בצלאל”. כי “בצלאל” הוא מפתח ההתעוררות הלאומית.
מה הביא עימו הפרופיסור שץ מנסיעתו האחרונה לאמריקה? הרחבת הבניינים – לא. כמה הבטחות לתמונות חשובות למוזיאון, לאחר מות בעליהן. כמה שערות לבנות בזקנו. וגרמופון עם ארובה צבעונית כפרח ענק – ראשון בארץ־ישראל, עם מבחר תקליטים שהוא עצמו בחר – והרבה אופטימיזם. את ברק משקפיו העבים ראיתי בכל מקום, בחצר בית־הספר, בעמק המצלבה, ליד חומת העיר העתיקה – אל כל מקום היה שולח אצבע בשרית וּורודה, ואומר בביטחה מה יהיה כאן בעוד כמה שנים, כי תוכנית היתה לו לכל מקום.
כך היה במשך היום. את שעות היום היינו מבלים יחד בבית־הספר, ובערב היה הפרופיסור שץ קורא לנו לעלות לביתו, הסמוך לבית־הספר, ואנו מתיישבים כדי להקשיב למוסיקה מתוך מבחר התקליטים אשר הביא עימו בשובו מאמריקה.
וזה היה חידוש גדול, כי בכל ירושלים היו אז אולי עוד גרמופון אחד או שניים כאלה, מודרניים. שץ היה מתיישב בכורסה הגדולה, מדליק מקטרת, ומקשיב מתוך מלמול המנגינות המוּכּרות לו. התקליטים השחורים הסתובבו ברחש ספיראלי, כששלהבת מנורת־הנפט מבריקה בהם במקום קבוע. הם נתנו לנו לראשונה את ויניאבסקי, סטרבינסקי, צ’ייקובסקי ומוצארט, ו“כל נדרי” ו“ההירואית” ו“ייבגני אונייגין”, ליל הנדודים של טטיאנה, ו“צְ’טוֹ דיֶן גְרְיַדוּצִ’י…” – “היום שיבוא מאיים עלינו…”
מנורת־הנפט האירה בצמצום את דמותו של הפרופיסור. גופו מילא עד קצותיו את בית־קיבולה של הכורסה. הוא ישב והתמוגג. כששר אלקסי פידורוביץ' את “צ’טו דיֶן” – התחיל הגוש הזה להתכווץ ולהתפשט, ולהתרומם תחתיו ולהתפרק ולהתיישב – כאותה קציצה במחבת, עד שהיא מקבלת את צורתה הקבועה הדוממת. כפות ידיו התנועעו בחוסר מוצא, כשני סנפירי הדג שהוצא מן המים, ראשו היה יורד ועולה כאדם המבקש אוויר לנשימה. כתפיו מתנועעות כקירות בית מבוקע, שעוד מעט יתפוררו. ומצחו נתחדד וכוּּוַן לאיזו מטרה שיש ברצונו להבקיעה, ולוּ גם תהא קשה כאבן. אנחות חבויות הרימו והורידו את חזהו הרחב. גבותיו עלו בהתמוגגות של חיוך והתפרקות, כמראה גבישון של קרח שנשמט למדרכה, והוא מתמסמס בחום השמש. ורק חיוך קל נשאר על פני הפרופיסור, כמו שיש למאגר המים הקטן, הרוגע והנוצץ – שהשאיר אחריו אותו גביש־קרח שנתמסמס בינתיים כליל.
והיה אומר: “ככה זה!”
כך קיבל הפרופסור את השיר הזה. ומנגינת השיר הלכה והתפשטה וכבשה את כל ירושלים, כמובן, בוואריאציות שונות.
מאוחר יותר היינו עוזבים את הפרופיסור לנפשו ויורדים כמה מדרגות, באותו בניין, שם היו חדרים להשכרה בהם גרנו שלושה עד חמישה תלמידים בחדר.
ובחדר המקומר, חדרו של פרופיסור שץ, היתה השעה כבר שתיים אחר חצות. הפרופיסור נשל מעל רגליו את אנפילאות־העור בעלות הרצועות המלוכסנות, והן מוטלות ליד נעליו מורמות־החרטומים, המכוסות אבק של רחובות ירושלים, אלה הם חפציו האישיים; וישב ישיבה רפוייה, כשאברי־גופו נינוחים תוך רפיון לאחר יום מלא מאורעות – וכל יום היה אצלו יוצא־דופן ודחוס.
עכשיו אתן רשימה של עצמים שאינם פרטיים שלו. כל אחד מהם הוא התחלה של משהו שעתיד להיות. והם חיים בזיכרוני, ניצבים, דוממים, סביב לפרופסור שץ ההולך ונרדם:
על הרצפה עומדות כמה חנוכיות, אותן רכש למען מוזיאון־יהודי שיקום. על מדף שמעל למיטה עומד פוחלץ של דיָה פרושת־כנפיים. אהרוני צד אותה בסדום למען מוזיאון זואולוגי. מנורת־נפט מטילה צל גדול של הציפור, וכנפות הצל נוגעות בשורות הספרים שעל המדפים, הספרים למען ספרייה אמנותית, שאסף מכל בירות העולם. אקדחים תורכיים, חרבות דמשקאיות ורובה אנגלי תלויים על הקיר. תיבות עם אבנים וכתובות עליהן, צדפים ואבנים שנאספו באדום. סלסלות עם מטבעות עתיקות. כל הערבוביה הזאת יחד עם המיטה והשטיח ה“בצלאלי” מצטלמים בתוך הלכּה הנוצצת של תמונה עתיקה שעל הקיר מנגד – שמיועדת למוזיאון תמונות קלאסיות.
מנורת־הנפט מטילה צל ממצחו הגבוה של הפרופיסור עד לשקע שלפני הגבות. כיוון שישב רגוע בכורסה – מתיישרים הקמטים, שהיו חרושים בו כל היום. אור המנורה נתפס בגבשושית השזופה שבקצה אפו – ומשם והלאה הוא אובד בצל השפם העבוֹת, והזקן הפּרוּשׂ על החזה.
האש מהבהבת, כי הנפט כלה במנורה. מתוך שהעייפות כבר מתפשטת באבריו, הוא מחליט להניח לה שתכבה מעצמה. האור מצטמק לנקודה ומכחיל. ולפני שנעצמות עיניו – הן מספיקות להבחין בכל העצמים שבחדר, כשהם הולכים ומתמזגים לאחידות כבדה אחת. אך בכל זאת אפשר להכיר כל אחד. הקונטורים נשארו בעינם, כמו בתמונות המעורפלות של רמבראנדט.
זאת – מחליט הפרופיסור השקוע בתנומה –יש להסביר מחר לתלמידים באולם־הציור.
ראשו הכבד שוקע קצת בכר. גם בשנתו לא איבד ראשו את האימפוזאנטיות שלו, אך נוסף לו, כעת, חן של תינוק גדול.
בוקר יום המחרת ראה את הפרופיסור כשהוא נתון בתוך נעלי־בית יוצא לסיור ראשון בבניין “בצלאל” שעדיין היה ריק מאנשים. ראשית, ראה כי שלט־הנחושת של המוסד אבד זוהרו. מיד פנה אל צריף־הפח, בצורת קבר־רחל, של השמָש התימני, כדי להסביר לו אחת ולתמיד כי שלט נוצץ נותן הוד למוסד ציבורי.
– אתן לו משל את כלי־המשכן, שוודאי היו נוצצים תמיד, – חשב ודאי הפרופיסור לעצמו.
אך כיוון שהשמש הלך לבית־הכנסת, לקח הוא עצמו את המטלית והמשחה, שנמצאו תחת מיטתו של השמש, ומירק את השלט עד שהבריק. עשה צעד אחורה כדי להסתכל בו – והיה שבע־רצון.
“בצלאל” היה מורכב מבית־הספר, בית־מלאכה לפילגרן, בית־אריגה לשטיחים ומוזיאון, אלה הדברים אשר העסיקו ומילאו את כל עולמו של הפרופיסור שץ. לאחר שהיה מקפיד בוקר־בוקר על מירוק לוח־הנחושת שעליו היה חרוט “בצלאל”, היה עומד ליד הפתח ומקבל בחיוך את פני התימנים אשר היו צורפים בבתי־המלאכה, ואת הנערות שהיו באות לרקום את השטיחים, ואת התלמידים.
ואחר כך היה נכנס אל אולם הציור, אל בין הבחורים והבחורות תלמידיו. הקשר בינו לבינם היה שונה מקשרו לבעלי־המלאכה שפגש קודם. התלמידים היו צעירים שכבר ראו חיים, ראו גם מוזיאונים, ורצו לבטא עולם ציורי אחר מתפיסתו של הפרופיסור שץ. הם ראו בו את השומר על האמנות האקדמית.
הוא ניגש אליהם, ממצמץ בעיניו כמי שמשתדל להעלות בזיכרונו משהו טוב, ואמר:
“כמו שתשמעו, צריך לשמור תמיד בשעת הציור על הקונטורים, שלא יאבדו.”
והמשיך בהסברת ערכם של הקונטורים – תורה שהירבה להסבירה ולתבוע את קיומה מתלמידיו.
הפרופיסור שץ היה פּוליגלוט, שלא ידע על בורייה אף שפה, לבד מרוסית. הוא יצר לעצמו מין אספרנטו, הן במיבחר מילותיו והן בחידושים מופלאים שנתן למילים ידועות, למשל, המילה “כמו ש…” – שהיה משתמש בה בראש המשפט כמו מילת־חיבור. הוא גילה את הסוד שיש בשיפוץ פסוקים מן התנ"ך, ושילובם בתוך דבריו, בעיקר כשיש צורך בשכנוע. הפסוקים יצאו מפיו משוּבּשים ומשוּפּצים במילים אחרות, עמוסות חוכמת חיים, זרים, מעוררים גיחוך, ואולם עם זאת מוכרים ונוצצים.
בדבּרו היו עיניו מתנוצצות מבעד למשקפיו, כמחפשות קולבים סמויים שאפשר לתלות עליהם את כל החידושים, השינויים, חילול־השם וההברקות היוצאים דחוסים מפיו. ולאחר שהציטטות המעוותות, הרסוקות והמתוּחבּשות יצאו מבין שפתיו – נעלמו והתפזרו, הייתי מרגיש בחלל האוויר חמימות מיוחדת – כזו שישנה בחדר לאחר שיצאו מתוכו זה עתה ידידים זקנים וטובים.
היה משעשע לשמוע אותו מדבר אל האחד בעוד שהוא מתכוון שדבריו יישמעו באקראי באוזני האחר. כי יש כוח מיוחד בדברי הסבר, שאינם באים בדרך ישירה. המבטים החטופים שזרק הפרופיסור הצידה, היו מגלים לי את הכתובת הנכונה שאליה התכוון, ואז הייתי אומר לעצמי:
“פרופיסור יקר, אנו אוהבים אותך!”
עוד כיום אני חש את כובד גופו של הפרופיסור בהיותו נשען על כתפו של התלמיד, כשניגש להסתכל בעבודתו. גבות עיניו היו מתלכסנות מתוך התאמצות ביטוי, שהיה קשה עליו, אך טרי ומפתיע בהמצאות לשוניות פתאומיות.
ההמחשה על־ידי משל שלא מן העניין – קירבה את הדבר והכניסה את השומע בעולמו, וכך נעשה מובן יותר. ולאחר שהפליג בדיבור והיה מרגיש כי תשה כתפו של התלמיד, היה משעין עליו יד שנייה ואומר:
“מילר, שיטת ההתעמלות של מילר, צריך, כי תפתח את שריריך!”
כי בינתיים הספיק לראות כי שרירי התלמיד אינם מפותחים.
היה נעים להעיף עין על חזהו הרחב של הפרופיסור, כתפיו הרחבות, ומתוך צווארון הכתונת הגאריבאלדית עם עניבת הפרפר השחורה מתנשא, על צוואר חזק, ראש רב־ניסיון וקמטי טוב־לב בו.
אהוד: לדעתנו, הפרק של גוטמן על שץ הוא אחד משיאי הפרוזה העברית, ומעטים הסופרים שהגיעו למעלה הזו.
פרק י"ד. אַבְּל פַּן 🔗
את אבּל פן היכרנו, אנחנו, תלמידי “בצלאל” בירושלים – עוד בשנים שלפני המלחמה העולמית הראשונה, מתוך סדרת תמונותיו על הפרעות ברוסיה, תמונות־זוועה שצויירו בריאליזם ובעצבות ללא־מוצא. הפרטים הריאליסטיים מורטים את העצבים. איני יכול לשכוח את קמטי הגרביים הנופלים מרגלי הנערה המתה שנאנסה.
כשראיתי לראשונה את אבל פן התבוננתי בפניו החלקים והשקטים ותמהתי איך יכולים פנים לכסות באטימות כזו את המתרחש בליבו ובמוחו של אדם.
בין בחורי “בצלאל” באותן שנים היו בחורים מגודלי־בלורית, שהרכיבו משקפי “פאנסנה”, עם קפיצונים ליד האף. הם באו מרוסיה ומארצות אחרות – בחורים שבלעו תורת תנועות מהפכניות, ספרות רבולוציונרית, מכורבלים במעילי־חורף שדהו משֶׁמש הארץ, דורכים בנעליים רוסיות שסוליותיהן נשחקו בחצץ רחובות ירושלים.
ראיתי את גבותיהם כשהצטופפו ליד התמונות האלה של אבל פן, הימהמו, מיצמצו בעיניהם כשהם דוחקים זה את זה ובולעים בתוכם גם את התלמידים שבאו מעיירות נידחות שבליטא, את אלה שבאו מסלוניקי, ואת אלה שמוצאם מתימן, מאמריקה, ומאחוזת־בית. היתה הרגשה כמו ביום־הכיפורים בבית־כנסת מלא וגדוש. כל גוש האנשים השונים האלה, שניסו להשתחרר מרושם התמונות הללו ופנו לאחור, חזותם הביעה תמיהה אחת: איך יכולים להיות לאדם שצייר תמונות כאלה פנים כה שקטים, עיניים שקופות, קול רגוע וכפפות לידיו – כפי שראינוהו באולם הציור שלנו.
*
באותם ימים היינו צריכים לבלוע גלולות־כינין עם כניסתנו לאולם־הציור, בנוכחות המורה. אלו העוויות־פנים והתנעות פיקת־הגרון היו עושים הבחורים מגודלי־הבלורית בעת שהיו לוגמים את המים לגימות גסות. אבל פן היה שׂם את גלולת־הכינין בין שפתיו, מוצצהּ ובולעהּ ללא ניע. אף תו אחד בפניו השקטים לא זע ומיד היה עובר לסדר־היום.
ובשעת־השיעור:
“יותר פשוט,” אמר לי ושלח כף־ידו. כרית אצבע הבוהן [האגודל] מחתה והלכה ברכות, טיילה קלות על הציור שציירתי בפחם, על גיליון הנייר הגדול.
היה זה ציור “מן הטבע” שציירנו אותו במשך שבוע ימים. כל יום שתי שעות, תוך הרמות ראש בלתי־פוסקות כדי להביט בפני האדם שישב לפנינו כ“סמל”.
שלחתי מבט מודאג אל פני המורה: האומנם ימחה בידו את כל שעשיתי במשך שבוע ימים של הסתכלות ואגירת פרטים? הסתכלתי בפניו, פנים מוארכים ושקטים, חלקים, ללא קמט, ועיניים אפורות־בהירות. פניו הזכירו לי את פני הקדושים שבאיקונין – צוננים וחלקים. כאשר השפלתי מבטי אל ציורי, ראיתי, כי נעלמו ממנו כל הפרטים אשר קלטתי במשך שבוע ימים, ונשארו רק קווים ספורים השולטים בציור.
עיני המורה נפגשו במבטי, קראתי בהן בלא מילים את שנוכחתי לדעת. בלי לומר דבר קם ממקומו ועבר אל שכני.
כשהוזמנו לביתו לראות את התמונות שהוא צייר בירושלים, הופתענו על ידי אבל פן אחר. אלה היו תמונות־שמן גדולות מהווי ירושלים העתיקה בימי חג, ודמויות של נשים וגברים בּוּכָרים לבושים בגדי־חג או עמוסים סלי ירקות ותרנגולים. הופתענו משפע הצבעים החריפים, מאהבת החיים ומחוש ההומור שהשתקפו בתמונות אלה. ביצירותיו לא מצאנו דראמאטיזאציה של עוני, חורבות בניינים עתיקים, סימטאות אפלות ויהודים עיוורים ופושטי־יד, כפי שצוירו בידי הרמן שטרוק, הירשנברג, ליליין ושץ – כי אצל אבל פן היו תמונות בעלות הארמוניות של צבעים, ציור פלאסטי קל, אהבת אנשים מהוּלה בתחושה עדינה של הומור, אם זה בסוֹמק לחיי־נשים ואם בברק עינו של תרנגול.
התמונות האלה לא התמקמו יפה על הקירות המקומרים בבתי ירושלים של אז. היו אלו תמונות שקראו להשתחרר ממוסכמות “ציור של צייר יהודי”, ולשיחרור הצבעים. אני זוכר שפּן כיסה חלקים מן המסגרת בכתמי צבע חריפים ומתוכננים, שהיו המשך לצבעים שעל הבד. הודות לתמונות אלה הרגשנו, שאין אנו צריכים לדגור בחשש ובהיחבא על השתחררות מ“אקדמיוּת” ומעול תחושת־הגלות.
אבל פן בא אלינו במיטב שנותיו ובמיטב כוחו. הוא רכש לו פרסום ניכר בפאריז, בציורים של ילדי־רחוב, כפולבו בשעתו. הוא היה מן ההולכים בתלם ההישגים המרעישים של רינואר ובני־תקופתו. בצרפת ראו אותו כמייצג את הציור המודרני ברוסיה. לימים, בביקורי הראשון בפאריז, נכנסתי לגלריה לאמנות שבגן הלוכסמבורגי, באולם בו תלו תמונות של הציירים רינואר ומאטיס, שם היו מוצגות תמונותיו של אבל פן, כשהוא מייצג בפני הצרפתים את אמנות הציור הרוסית החדשה.
משעה שהופיע אבל פן כמורה ב“בצלאל” הוא הרחיב לנו את הגבולות מתוך שידע לקרב אותנו אל האמנות המודרנית הצרפתית, והוציא אותנו מתוך גבולותיו של אקדמיזם יבש, שהיה מורגש בתביעותיו ובהוראותיו של הפרופיסור שץ – ברוח של הרמן שטרוק. הודות לאבל פן נתגלו לנו אופקים. הוא צייר באופן ריאליסטי, נוטה להומור לירי, בסגנון הריאליזם הרוסי־צרפתי. הוא לא צייר נוף. רק טיפוסים, זו לא היתה נטייה לאכזוטיקה, אלא מין רומנטיקה לירית. הוא באמת ראה את התנ“ך באותו סגנון לירי וחלק, כמעט מתקתק, כפי שבא לביטוי בציוריו. אולם הוא הבין וידע לתת לנו אפשרות של ראייה מנוגדת, לא סנטימנטאלית, אלא חריפה, קונטראסטית ובעלת פאתוס – לתנ”ך. לגמרי לא בהתאם לתמונות התנ"ך שהוא צייר. הוא ידע בתור מורה להתעלוֹת מעל גישתו כצייר.
כאשר בא אבל פן אלינו כבר היו מאחוריו כל אותן תמונות־ההווי של בתי־משפט, תיאורי מסדרונות הרופאים, צלמים, נשים כפריות עם תרנגולות, טיפוסי יהודים ועגלות־חורף. בתמונות אלה הוכיח אבל פן את סגולותיו בהבנת הזולת, את אהבת החיים שלו, ואת יכולתו הציורית הנדירה. אך עיקר כוחן של התמונות היה לא בתוכנן, כי אם בצבעוניותן. התמונות ההן עומדות בזכות הצבעים והטיפול בהם, ודרך הנחת הצבע על הבד. הן לא השתעבדו לריאליזם. סולם הצבעים של אבל פן, הירוק והאדום, עודנו קיים בתמונותיהם של הציירים הרוסיים שנשתקעו בזמנו בצרפת, כגון קאראמאן. אין בכוונתי לומר, שהם מחקים אותו דווקא, אלא יש אופי וגון מיוחד בצבעיהם של ציירי רוסיה החיים בפאריז, ודבר דומה אמור לגבי אלה הנמצאים בין ציירינו בישראל.
תמונות־שמן קטנות שצייר בתקופה ההיא היו תלויות בביתו של אבל פן בירושלים. כמה פעמים, בביקוריי אצלו, היית עד לכך, שציירים ומבקרי־אמנות עמדו גחונים, קרוב־קרוב אל התמונות, והתבוננו בהן. לפי הרמת כתפיהם, פסיעותיהם לאחור, הבלטת שפתיהם כמו לשריקת־התפעלות, והמבטים האילמים שהבזיקו זה לזה – ראיתי את מידת הערכתם. ואולי גם תמהו על היעדר תמונות אלה מחדרי המוזיאונים שלנו. לא נמצא האספן שיעניק אותן לנו, כפי שהוענקו, למשל, תמונותיו של אנסור הבלגי.
אגב, תמונות־שמן של אבל פן, שצויירו בירושלים, נשלחו לתערוכה בצרפת, נמכרו שם ואף אחת מהן לא חזרה אלינו, אל המוזיאונים שלנו.
לאחר תערוכת התמונות מירושלים, שראינו בביתו של המורה, חלה התקרבות גדולה בינו לבין התלמידים. ראינו בו דמות חדשה כאמן וכאדם – דמות שהיתה עלומה מעינינו קודם לכן. בחגיגות ובמסיבות שערכנו לקח אבל פן חלק פעיל. הוא אירגן אותן וגם קיבל על עצמו תפקיד של במאי ויוזם. הוא ערך “מחזות אילמים” של תמונות־הווי שונות, ושיווה להן טעם מעודן ומבדח. ירושלים של אז לא ידעה לפניו שמחות, שרוח כזו שררה בהן.
באחת השמחות הללו, כשהגיעו ההתפרקות והרעש לשיאם, היסה אותנו המורה, וכדרכו רק ברמז־קל בכף־ידו, ואמר:
“ראיתם פעם איך זבוב, שהאריך ימים עד ימות השלג, מתדפק על החלון?”
בפה סגור השמיע זמזום רדום של זבוב, החג חוגים, מתרחק ומתקרב לחלון בחוסר־מטרה ואחר־כך נשמעת נקישת ראשו של הזבוב בשמשת הזכוכית המכוסה כפור – פעם ופעמיים, עד שהוא נופל קפוא ומת…
הניגוד החריף בין המולת השמחה שהיתה בינינו ובין הבדידות והייאוש, שהעלה אבל פן בפניו השקטים והחלקים – היה גדול ומשכנע. כאילו הוארה לנו פינת־סתר באופיו. השפעתו כאמן וכאדם על עדר הצעירים השונים והמשונים גברה והלכה.
לאחר שנים התמכר אבל פן לאילוסטראציות לתנ“ך. כדרכו הגביל עצמו אך ורק בליתוגראפיות ובתמונות פאסטל, שכולן היוו סידרה גדולה של תמונות לתנ”ך. ציורים אלה זכו לפופולאריות רבה בעולם, והוא הירבה להציגם בנסיעות ובתערוכות בבירות העולם. הוא הסתגר למענם, ובגללם כאילו ניתק עצמו מתמונותיו הקודמות. בוודאי ידע מה קשה להקדיש עצמו רק לסידרה אחת של תמונות. אך כנראה נטייה זו היתה חזקה ממנו, ולא היה יכול להשתחרר ממנה עד סוף ימיו. אבּל פן נתן מבע משלו לכל גיבורי התנ"ך. משום כך התרחק מכל חיי הציבור והחברה, וכאילו ניתק בהכרה את קשריו עם האמנים והתלמידים שהעמיד בארץ.
הוא סגר עצמו בחדר עבודתו הקטן, ליד כן־הציור, שאור ירושלים שהסתנן מבעד לזגוגיות מכוסות־הנייר נפל עליו, כשקופסאות הפאסטלים פתוחות לפניו (את צבעי הפאסטל היה מכין לעצמו במו ידיו). הוא היה מבליט שפתיים כמשמיע לעצמו מנגינה, ופניו השקטים כפני הקדושים המצויירים באיקונין, מוארים.
פרק ט“ו. צמיחת ה”בצלאלים" 🔗
מדי יום הייתי חולף על פני חצר ששני אריות־אבן יושבים על עמודי שערה. דרכם הייתי מקצר את דרכי לבית־הספר “בצלאל”. עובר ליד המרתף, שלפתחו היה מדי בוקר חכם יוסף חולב את שתי עיזיו המזוקנות: הן היו מפנות אליי את ראשיהן בעוברי, כאילו הכירו אותי.
לרוחבו של הרחוב היו מפוזרות כמה אבנים גדולות. בימי גשמים ושיטפונות היינו מדלגים עליהן, מאבן לאבן, כדי לא לטבוע בבוץ. היינו משהים עצמנו ומביטים באיזה חן וזריזות היה מנהל הסמינר למורים, דוד ילין, מציב עליהן את נעליו המחוטבות והמצוחצחות, ועובר בבוץ ביבשה.
כאן היינו רואים את יקירי ירושלים של אותה תקופה, אלה שנתנו דמות וחידשו את רוחה ומנהגיה של העיר. כאן היתה המספרה, שֶׁבָּהּ ראינו את אליעזר בן־יהודה, מחייה השפה העברית, בא לטפל בזקנו הקטן. הוא היה אדם מצומק, שתקן ורציני, שגילֵם בהופעתו את חיי ירושלים החדשה, לא רק בתחום חידושיו בלשון העברית החיה. הוא הוציא עיתון יומי ראשון בירושלים.
וכאן היה בית־קפה ערבי, שהעמיד כסאותיו לרוחבו של הכביש. החמורים והגמלים היו עוברים בזריזות מוקיונית בין היושבים על השרפרפים, כשהם מניעים ראשיהם ועיניהם היפות ימינה ושמאלה, כאומרים תודה. המלצר היה הולך אחריהם, כאילו מתכוון לשרתם לפי הצורך.
כאן היה צועד מורי הפרופיסור שץ, מבליט חזה רחב, משלח לפניו זקן סמיך עטור סודר־משי, שהיה מגדיל את נפחו פי כמה, חרב דמשקאית בחגורתו, ותרבוש אדום או כובע־שעם אנגלי לראשו.
למראהו היו הערבים קמים משרפרפיהם, מזיזים את הנרגילות, ומפַנים לו מעבר ביראת- כבוד. ואני הייתי צועד אחריו לבטח בשביל שנתפנה. הייתי התלמיד היחיד ב“בצלאל” שדיבר ערבית, ולפעמים שימשתי לו מתורגמן במשרדי הממשלה התורכית. למראה דמותו, השופעת טוב־לב וביטחון עצמי – היו פני היהודים מאירים. ידעו כי הוא מגינם ודוברם.
בצד ימין היתה מאפייה. העוברים והשבים היו נעצרים ונושמים בהנאה את ריח הפיתות הטריות. וכשבא הרעב לארץ, חיילים תורכיים, יחפים, בלויים, מזי־רעב, היו עומדים כאן, מזילים ריר ומעוררים רחמים.
מאחורי המאפייה רבצו סלעים אפורים על פני כל המגרש הגדול והמגודר. דשא ירוק סמיך ריפד אותם. במקום שהיו שבילים, היה הדשא סמיך כשטיח עתיק. השבילים והשמיים היו נפלאים, גדושים, מעלים בזיכרון שברי פסוקים מן התנ"ך. כזאת היתה ירושלים.
משם ימינה עמד צריף, בו גר כומר שדיבר רוסית, גרמנית ועברית. הוא הבטיח לנו כי הציונות תצליח כל עוד יהיו בינינו צמחונים רבים, נלך יחפים בסנדלינו, ונשמור על ניקיון הגוף והנשמה. הוא היה עודר בזריזות בין שתילי תפוחי־האדמה שגידל ליד חלונו – בקצב מתאים לצלילי גרמופון שהשמיע את ה“אגדה” של ויניאבסקי. והצלילים התפשטו ונכנסו אל בין רגבי האדמה, בין עלי עצי התות, והתאחו באופן מופלא עם הנוף.
ובאותה סימטה, שהיתה מגודרת משני צדדיה בכתלים של אבנים גדולות, הייתי רואה מדי פעם את יצחק בן־צבי הגבוה והצנום, מצעיד רגליים ארוכות, ולידו, מתוך הרמה ראש וגילוי פרופיל נמרץ – צועד חברו בן־גוריון הנמוך ממנו בקומתו.
סימטה זו הוליכה לבית־הדפוס, שבו הדפיסו שבועון ירקרק בשם “האחדות”. הם היו מורידים רגליהם על חודי האבנים הפזורות בדרך, הולכים במרץ, מדברים ונבלעים בנוף עצי־הזית.
בסופה של אותה סימטה, במקום שיצאה לדרך הרחבה, הייתי רואה את ברנר בטיולֵי הערב שלו: מזוקן, בעל לחיים גדולות, היה מביט ימינה, לעבר ההרים, ושמאלה, לעבר “בצלאל”, ומסכם לעצמו בפעם האלף:
מה יפה היא ירושלים העזובה.
*
היינו ערב־רב של תלמידים בבית־הספר לאמנות “בצלאל”. חבורה משונה. הפרופיסור שץ אסף אותנו מכל חלקי תבל: רוסיה על פלכיה השונים ופולין, אוסטריה והונגריה, סרביה ובולגריה, ליטא, גרמניה, רומניה, יוון, אמריקה, תימן, ירושלים, תל־אביב.
לא בהיסח־הדעת מניתי את שמות שתי הערים אחרי הארצות. כי בין היישוב בירושלים לבין היישוב בתל־אביב היה מרחק רב באותם הימים, מרחק של מנהגים ותפיסות ומושגים, מלבד המרחק של נסיעת לילה שלם בעגלת דיליג’נס מיטלטלת.
אפשר שהרשימה הזאת היתה משברת את האוזן יותר, לוּ מניתי שמות של כפרים, עיירות וערים שמהם באו תלמידי “בצלאל”. ואולי הייתי מיטיב לעשות אילו קראתי בשמות המאכלים השונים שהיינו משיחים בהם. והייתי עוד מגדיל עשות אילו הייתי מצרף את השירים שהיינו שרים בשעות העבודה. לא היתה לנו שפה משותפת. לא כולם דיברו עברית.
ואפילו דמותו המקסימה של הפרופיסור שץ לא עמדה לנו לאחותנו. הוא היה לנו מורה ומדריך, חבר ואב. ומאחר ששמע כמה שפות, ניסה למצוא למעננו, כדי להקל עלינו את הדיבור, מכנה משותף לריבוי השפות שבפינו. וכך הצליח לעשות עקומות וירטואוזיות בבליל השפות והכניע בפיו את כולן, הכריחן לקבל את נטיית הפועל של שפת־עבר: “פּשולתי – פשולת – פשולתְ – פשול” (פשול, ברוסית הלך) – ועדיין לא הצליח לגשר על הבדלי לשונותינו.
אמנם, האישיות הבולטת היתה דמותו של הפרופיסור שץ, אך כוח גדול ורענן, שפתח לפניי באמת את דלתות העולם הגדול, היו התלמידים עצמם. תלמידים שבאו מכל קצווי העולם, לא במיספר רב, כל אחד ייצג באופיו ארץ אחרת, ותנאי חיים אחרים.
היתה לי הרגשה שאני ביניהם כאפרוח שיצא מביצה חמימה, בשעה שהם ראו עולמות אחרים, ורובם הגדול כבר לחם למען אידיאות אנושיות מסויימות, דיברו על סוציאליזם ורצו לתקן את העולם. אלא שהעברית לא היתה שגורה בפיהם, והיו דוברים רוסית, גרמנית, אנגלית וקצת יידיש. שירים שונים שהיינו שרים בשעת הציור – הם שליכדו אותנו, ומובן שמצאנו עצמנו מאוחדים אל מול נופה של ירושלים.
הם קראו ספרות רוסית, והיה להם הֶשְׁקֵף על החיים ועל הספרות, הרבה יותר רחב משלי, או משלנו: הגימנזיסטים מתל־אביב. אנחנו, חניכי בתי־הספר כאן בארץ, היינו מצומצמים מאוד, מבחינת תפיסת הספרות העולמית, לעומתם – שקראו את טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ’כוב.
בשבילי הם היו מטווה אחר לגמרי. והרבה מושגים, בעיקר במובן החברתי, נפתחו לפניי, ויחד עם הקסם שהיה לי בלימודי־הציור – הרגשתי שהעולם הוא הרבה יותר רחב ומורכב מכפי שחשבתי, ומכיל לא רק את עשרות הבתים הראשונים ובניין גימנסיה “הרצליה”, שעמדו בין גבעות־החול באחוזת־בית. ועם זאת הרגשתי שאני לעומתם עומד ומתבונן מתוך נקודת־ראייה צדדית ומיוחדת – יותר ארצישראלית, יותר משלנו.
הם באו מאירופה עם השפעות האימפרסיוניזם, ודיברו על השתחררות מן הטכניקה – ואילו אני הייתי יוצא־דופן ביניהם, כשניסיתי לצייר בדקדקנות, תוך אהבת פירוט. אני אהבתי את שץ, שהיה אישיות דראמאטית, רומנטית, ותבע לצייר בסגנון קלאסי לגמרי, אף שגם הוא היה מאוהב באווירה האוריינטאלית. הם כבר ראו תערוכות והיה להם מושג מהאמנות הקלאסית ורצון רב לחדשנות. ידעו על שאיפות ציוניות יותר ממני. לבסוף נכנסתי גם אני לאווירה שלהם. מפיהם למדתי להבין שיש לצייר את האור ואת האפקטים הקונטראסטיים ואת המומנטים החזקים שאנו רואים בהווי המזרחי. ומהם למדתי ללגלג על הציירים היהודים של אותה תקופה, שציירו את הכותל המערבי, יהודים קבצנים, מסכנים, וחשבו שתמונות אלה הן הגורם לציונות ולאהבת ארץ־ישראל.
הייתי כמעט היחיד ביניהם שדיבר עברית, וגם ידעתי קצת ערבית. בערבים ראיתי באמת את המחשת התנ“ך, בתנועות הרחבות שלהם, בקמטי בגדיהם הרחבים, הצטיירו לנגד עיניי הדמויות התנ”כיות. רוח זו נשבה בין ה“בצלאלים” והיתה הגישה של כל החברותא. היא התבטאה בלגלוג על ההומור המקובל להיחשב כהומור יהודי, שלום־עלייכמי, גלותי. כך באמת הרגשנו אז. וזו היתה לי פעם ראשונה שפסעתי באותו כיווּן, בדרך שלמען ההבנה נקרא לה ישראלית, באותו אופי שנשאו כל ציוריי אחר כך.
*
ב“בצלאל” לא היו ספסלים בשורות־שורות, כמו במחלקות הגימנסיה, או בסמינר למורים. כל בחור שהכניס עצמו בפתח המקומר של אולם־הציור, בין שהיה מרכין ראשו, כדי להיכנס בו, ובין שהיה טופח על כיסי בגדיו הנפוחים, כדי שיוכל להעביר עצמו בין המזוזות – היה עולם אחר ונשא עימו אווירה אחרת משל חבריו. הם באו מארצות שונות, מתרבויות זרות, ולמודי ניסיון חיים. אני, הצעיר שבחבורה, הייתי זמן ממושך “המקומי” היחיד.
*
זכורה לי היטב דמותו של התלמיד יוסף לוין, אשר בא עם השקפת־עולם ציורית רחבה הרבה יותר מאשר היתה במסגרת הלימודים לציור שב“בצלאל”. במקום לבוא לשיעורים היה מטייל עם ארגז הצבעים וכיסא מתקפל קטן, יושב בשמש ומצייר את הנופים של סביבות “בצלאל”. פניו היו תמיד שזופים. עם חיוך רחב על הפנים, חיוך של אדם שמצא את מבוקשו. אבל, היות ולא נכנס למסגרת של בית הספר – היה קונפליקט בלתי פוסק בינו ובין הפרופיסור שץ, על שהיה משתמט משעות הציור במחלקה.
היינו רואים את לוין חוזר עם ערב כשהוא מטלטל שתי תמונות שמן טריות, כצייד המביא את צידו מן השדה. הוא היה משתמט מן השיעורים בבית־הספר, הכריז על עצמו כתלמיד חופשי, והיה מרחיק לכת יחידי בהרי ירושלים. בעל עיניים בוהות מבעד למשקפיים עבים, וחיוך נבוך על פניו. הוא היה אומר:
“אינני חושש להימצא יחידי בין ההרים, חוץ מהמשקפיים אין מה לקחת ממני.”
לוין היה מציב את תמונותיו על גדרי־האבנים שבצד הדרך, כדי שניראה אותן, והצמיד את חיוכו אל פנינו. פַלחים שחזרו לכפריהם, תימנים שמיהרו לתפילת־מנחה, היו נעצרים ומסתכלים בהן. אנחנו עמדנו מולן בהרגשה של מעמד. ראינו בו, ביוסף, את האחד, ההולך בצעד בטוח. תמונותיו היו גודש של צבעים ואור על סלעים שוממים.
תצוגות אלה של תמונותיו על גדרות ירושלים, כשרוח ההרים משיבה את העבאיות הערביות, את הפיאות התימניות ואת העננים המואדמים שבשמיים, ו“התלמיד החופשי” אדום־השיער עומד בענווה של בוצר, שהביא מלוא הסל – נחרתו בליבותינו ככיבוש ראשון חשוב בשדה האמנות הישראלית.
הוא, למעשה, גילה בפנינו את ההבדל הגדול שבין עצם המואר באור חלון לבין עצם המואר בשמש. ובאופן כזה הוא פרץ לבינינו והביא תחושות שבית־הספר “בצלאל” – קירותיו סגורים וצפופים, בה בשעה שבעולם, בציור החדש – הכוונה לוַאן־גוך – העולם הוא אחר מכפי שלימדונו בבית־הספר.
אני חושב לאבידה גדולה את אובדן תמונותיו של יוסף לוין. כנראה, לא ניראה אותן לעולם. אני בטוח, שאילו היה נשאר בחיים, או אילו עבודותיו היו נמצאות, היינו רואים בו גאון ציירים שיכולנו להתברך בו. אך בימי מלחמת העולם, תחת נגישות הצבא העותומני, הוא אבד, ויש אומרים כי מת בבית חולי־רוח בירושלים. אנחנו היינו אז במידבר מצרים, בגדוד העברי.
*
והיה יעקובי, שאותו אהבתי מאוד. הוא היה חברי לחדר. שרנו יחד במקהלה. הוא טינור – אני אלט. תמיד עמדתי לידו, כי כשהיה שר היה פותח את פיו, ומשום־מה היה מסיט הצידה את שפתו התחתונה. עיניו הנבונות היו מביטות בי בתרעומת על שאני מסתכל בו – אך פניו הערים, ומצחו הצעיר, שהיה מעלה קמטים כשהיה מרים את קולו – היו נחמדים ורציניים. המנצח על מקהלת בית־הספר היה מרחיק אותי מעליו – אך תמיד שבתי וצצתי לעמוד לי חברי.
יום אחד, לאחר ביקור בעיר העתיקה בירושלים, יעקובי צייר תרנגול קופץ על תרנגולת. הפרופיסור שץ אמר לו:
“זה כל מה שראית בעיר העתיקה? בסביבות הכותל המערבי? אנחנו באנו לירושלים ופתחנו את בית־הספר הזה, כדי לגלות את השורשים העתיקים שלנו. ואתה מצייר תרנגול קופץ על תרנגולת! האם אתה יודע שאנחנו מוסד לאומי? שהקמנו את ‘בצלאל’ כדי לחדש את האמנות היהודית התנ”כית ההיסטורית, ואנחנו רוצים ליצור תחושה לאומית בארץ האבות. ואתה, במקום לבוא לבית־הספר ולצייר את המודלים, את התימנים – אתה מצייר תרנגול אדום על תרנגולת לבנה!"
יעקובי ענה לו:
“אני רוצה לצייר כל מה שאני מרגיש וכל שאני רואה. ולא מתחשב בדולארים ששולחים לנו ל’בצלאל'!”
שץ התרגז ואמר לו:
“האם אתה יודע שהמטבח שלכם, של התלמידים, מוחזק בתרומות שאני מקבל מאמריקה? ובגדים אלה, שעליך – בגדים אלה אני נתתי לך!”
בתגובה על זאת, יעקובי הסיר את מעיל הקורדרוי הישן, קרע מעליו את החולצה, הוציא את עצמו מתוך המכנסיים, השליך את הקסקט לרגלי הפרופיסור, וכך, ערום, פנה לאחור, וצעד בגאווה אל מול פתח הגג השטוח של “בצלאל”, אשר עליו התרחש המחזה. הפרופיסור התכופף, הרים את המעיל ולבש אותו, במחווה מאוד תיאטראלית.
זו היתה דימונסטראציה ראשונה שראיתי בחיי, על רקע של אמנות חופשית ואישית.
יעקובי נסע לאמריקה, ואנחנו איננו יודעים עליו שום דבר. אילו היה מצייר ודאי היינו יודעים עליו. אהבתי מאוד את תמונותיו.
*
והיה אחד רבולוציונר אדום־שיער שנתפש לציונות, אורי צבעוני. חם־מזג וללא פשרות. בגללו החזירו לנמל אודיסה את האונייה שהפליגה כבר, משום שהוא שר על הסיפון את “התקווה”, למרות האיסור מטעם המלכות. השוטר הרוסי הוליך את הבחור ישר לבית־האסורים, שם “ישב” עד שאוסישקין הצליח לשחררו ולאחר שהטיף לו מוסר – שלחו ארצה. כשאך נכנס לאולם הציור, קראו:
“הנה בא בייליס!”
ונשאר שמו בייליס.
קשרי־ידידות חזקים, מלאי ביקורת עצמית, נתקשרו בינינו. לאחר שנים, כשהתחלתי לכתוב, הייתי פונה תמיד לדמותו כדי לדעת באיזו מידה הייתי אמיתי.
*
והיה אחד שברח מ“תפיסה” בסיביר, משם הביא את ההרגל לשאת עימו את כל מיטלטליו תמיד, בתוך כיסי מעיל־החורף הנצחי שלו.
והיה אחד בעל זקן, אישה, שני ילדים ועניבת־אמנים גדולה על חזהו.
ואחד עיתונאי מרוסיה, אשר בעמדו בפתח היה חוסם את החדר באופן הרמטי בפני האור והאוויר.
ואחד שברח מ“ישיבה” בלי רשות ההורים, וכל שעות הציור היה מפזם דף של גמרא.
ואחד מבולגריה, אפור־עיניים ואלים, שמתוך ההתלהבות שבציור היה מנגב את כל המכחולים במטפחת, במגבת או בחולצה לא שלו. היה לו חיוך, שפתח את כל הלבבות – “מפתח־גנבים” שיכול לפתוח כל מנעול. כתמי הצבעים שעל חולצותיי הלבנות, שהבאתי מבית־סבתא, לא הרגיזוני – כי ראיתי נגדי את חיוכיו של הבולגרי.
ואחד מסלוניקי, אשר לא מצא שפה משותפת עם ה“רוסים”, שלא ידעו עברית ויהדות, שדיברו על סוציאליזם והיו מקניטים אותו. כדי לשכך את כעסו היה פונה למזרח ומתפלל. – “על מה אתה מתפלל?” – שאלוהו. – “שיבוא כבר המשיח.” – היה עונה.
ואחד בעל ראש מתולתל, שצץ מתוך חולצה פתוחה. עלה מרוסיה. אנחנו קראנו לו דון פדרו. הוא היה מתמיד בעבודתו בקרן־זווית אפלה של האולם – ופתאום היה משמיע קול צעקה, כאילו נדקר במחט, זה היה קורה כשלא שם את הצבע הנכון במקום הנכון. הוא היה מפליא לצייר, ואלמלא סופו המר, ודאי שהיה בין גדולי הציירים היהודים מהאסכולה הפאריזאית.
ואחד מניו־יורק, שעזב את המקצוע של גוזר־בגדי־גברים, והתחיל לצייר. בעל חיוך לבבי ועיניים שהזכירו נרות־שבת. הוא הצמיח בינינו מין הומור חדש, שהיה נוגד את תפישת ההומור הרוסית, שמדגישה את הניגודים, ואילו שלו היתה מחבבת את המשותף.
ותלמידה אחת יפהפייה, שהלכה בשערות מסופרות כבחור – והיתה ראשונה לאופנה זו בכל המזרח־התיכון – וקראנו לה “חד גדיא”.
מובן, שלא מניתי את כולם, לא מניתי את בחורי המחזור שקדם לנו. על בני המחזור ההוא שמענו סיפורים ואגדות כעל דור נפילים. עתה לא יקשה לתאר אלו ניגודים או גשרי־הבנה היו מתוחים בתוך אווירת אולם־הציור. באווירה זו היה הפרופיסור שץ עובר מאדם לאדם, עם כל אחד השתדל לדבר בשפתו, לקרב את הדברים להבנתו. אך היו גם אי־הבנות והתנגשויות עם הפרופיסור. היו גם שביתות. הציירים הם עם קשה.
כל האינדיבידואלים האלה, שנקראו “בצלאלים”, ישבו יום־יום על גבי ארגזים והיו מציירים. היו פוגשים אותם בהרים, בעמקים, ובסימטאות. איש־איש חיפש את עצמו וקשר את עצמו עם הארץ. נוצר ביניהם מכנה־משותף של צורות, אור וצבעים. הם היו מהלכים בארץ, בערים ובמושבות, והיו בלתי־מובנים – בלתי־מובנים עד כדי כך, שאפילו מוסדות “בצלאל”, שנשארו קיימים עד ימינו אלה, לא טרחו להשאיר זכר או אוסף קטן של תמונות, שצוירו אז בידי אותם “בצלאלים”. היכן תמונותיו של יוסף לוין? ואיה תמונותיו של מרובנה, הוא מערבי ז"ל, הוא דון פדרו? ופסליו של בנימין אוראל?
מיספר ניכר של ציירים, ראשיתם היתה ב“בצלאל”: פלדי, ראובן, הלוי, ליף, קסטל, סטימצקי, שטרייכמן, שטרנשוס, סטרק־אביבית, אגדתי, ליטווינובסקי, תג’ר וחד־גדיא. ואחרים הלכו לעולמם בעודם צעירים, אך הם בעלי־שם: מנחם שמי, אבני, והפסל בן־צבי, המורים בן־דוד, גור־אריה ושור, זיכרונם לברכה.
*
ל“בצלאל” יצאו מוניטין, על שום שתלמידיו היו מלאי מרץ ושמחה. הם לא היו “סמינריסטים”, זאת אומרת, ענווי־רוח, או בקיצור – “בטלנים”. ל“בצלאל” יצא מוניטין על שהמנורה הגדולה, שעמדה על הגג המשונן כחומה, היתה נדלקת כל ערב שבת ושימחה את הלבבות. על שהיו מסיבות על הגג, וקהל המוזמנים היה מתפרקד על השטיחים הפרושים עליו, ומפצח שקדים. על הטיולים בלילות־ירח ברכיבה על חמורים, סוסים וגמלים למוצא, לארז־הרצל, לוואדי־קלט וליריחו. על שהודות לגרמופון של הפרופיסור שץ, רחובות ירושלים, אני חושב, שמעו לראשונה שירים של ויניאבסקי, מוצרט, קטעים מבטהובן.
היינו מטיילים ברחובות, הולכים ומזמרים, והיה אז ספורט, מנהג – כל אחד בוחר לו פח ריק ומתחיל לרקוע בפח ולרוץ אחריו. וכשהיינו מגלגלים בלילות פחים ריקים בסימטאות העיר העתיקה, הכול היו מפנים ראש לראות מי הם הבחורים האלה; “קוואסים”, אלה שומרי־ראש של הקונסולים, בעלי שרווּלים רקומים, היו יוצאים מבוהלים מן החצרות; נזירות פראבוסלאביות הציצו מבין הסורגים, וסוחרים שמנים פתחו אשנבים. “חוכמה” גדולה לא היתה במעשה זה, אך זה נתן הדים. ידעו שיש צעירים, והצעירים הרגישו על ידי כך – איך לומר? – הפגת הזרוּת שבמקום, השתלטות על נוף זר.
החברה של “בצלאל” היתה מגוּונת. היא ריכזה את האינטליגנציה בגלוי, ואת האוהדים מבין הדתיים – בצנעה. עסקנים, רופאים, חברי דגניה שלמדו סתתות, ברנר, צמח, בן־צבי, בן־גוריון, זרובבל, מיכאל הלפרין ואחרים.
אך לאמיתו של דבר חיו ה“בצלאלים” חיים מיוחדים משלהם, בלתי־מובנים לאנשי ירושלים, הם היו בעלי טרמינולוגיה מיוחדת משלהם, שהיתה שאובה ממלאכת הציור, וידעו לשבץ אותה להווי המיוחד של ירושלים דאז, והודות לספרייה לספרי אמנות שהקים הפרופיסור שץ על גג “בצלאל” – ספרייה אמנותית ראשונה בארץ – הם היו מפוכחי־עיניים גם לגבי האמנות המודרנית.
סימטאות ירושלים, בתי־הקפה האפלים, הפחחים העובדים בכוכיהם לאור הגחלים – היו כהדגמות של תמונות רמבראנדט. חומות ירושלים המשוננות – הדגמות לחיתוכי־עץ פרימיטיביים. סלעי ירושלים שהתקמרו כמו חיות־בראשית מאובנות – היו כהדגמות של תנועה אילמת וחזקה, כזו שראינו בתמונות ואן־גוך. הערבייה הנוצרייה, שגרנו בביתה, היתה חוזרת מעבודתה בבית הנזירות הרוסיות, עטופה בבגדי־הבד השחורים, רק מחצית פניה ניבטת מהם – היתה כדמות אל־גרקואית. למראה כל הדברים האלה, היו ה“בצלאלים” מבינים זה את זה ללא דיבור, מין שפה של מהלכים בעולם שהוא הדגמות של תמונות.
היינו יושבים על כורסאות קטנות, שעמדו על מרצפת החדר, שמתחתיה נשם בקרירות בור המים. היינו יושבים כפסלים אטרוסקיים מאירי־פנים, לוגמים מן הקפה שהגישה לנו בעלת־הבית ושתי בנותיה – ורואים את העולם באור של ימי אברהם אבינו.
יהדות ירושלים לא היתה כזו שידענו מתוך הספרות – מנדלי ושלום־עליכם. אלא יהודים הונגריים, ילידי טבריה וצפת, מגודלי־גוף וּורודים כפורטרטים של רובנס. יהודים בוכריים במלבושים צבעוניים, כציוריו של באקסט. תימנים בכותנות־בד לבנות, בעלי עיניים תמימות ופיאות מסולסלות – בעומדם ליד צריפי־הפחים הנמוכים שלהם הם ניראו גבוהי־קומה, כמו דמויות ג’יוטי מול הארמונות, גבוהים כארמונות עצמם.
למה אני מספר דברים אלה? – כדי להראות באיזו קרקע היכו שורש הציירים בארץ. כדי לומר כי לא היינו יבוא של אמנות לארץ. כי היינו תחילתה של צמיחה מקומית.
*
לעיתים היינו יושבים, כמה תלמידים, ומציירים את שדה הקוצים, לא רחוק מפתחו של המנזר הארמני. שדה־הקוצים, שהיה זרוע סלעים שטוחים, שכאילו נמסו בחום השמש, התמשך וירד לעמק המצלבה. נזירים כבדי־משקל, לבושי שחורים וחבושים כובעים גבוהים, היו צועדים בסימטאות ומתניעים במרץ את חלוקיהם הארוכים.
מאותם זמנים למדנו, אנו הציירים, לצייר לא רק את סימטאות הכותל המערבי, כפי שהיה מקובל בשנים שקדמו לנו, כי אם את הנוף הסובב, הפרוע והקודר של ירושלים. שעות רבות של התבודדות עברו בציור, כשאנו יושבים יחד. נפלא היה להתבודד בעבודה כשאתה נתון בין חברים.
כשהגיעה שעת הצהריים היינו יוצאים לשדה, אוספים עשבי־בר שידענו כי הם טובים למאכל, וצועדים אל המטבח שלנו. במטבח המקומר היה החבר התורן מבשל מרק־ירקות בתוספת תפוחי־אדמה ואנו היינו מקישים בכפות בצלחות־הפח, ומקשיבים לקולו המסתלסל והדק של שכננו, יחיה התימני, שגר בחדר סמוך וכתב מזוזות; אוכלים את המרק הצמחוני בתוספת חצי כיכר לחם חם, ממשיכים בוויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד – על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו, המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו.
כל יום שישי היו התלמידים ומוריהם יוצאים לצייר בנוף. מתפזרים בין הסלעים ועובדים. לפני כולנו היה נוף אחד. מדי פעם היינו מציצים זה לציורו של זה. כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו.
האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה, בניגוד למקובל, שלפיו צריך מרכז התמונה להיות עצם אחד: בית מלבין, למשל, או עץ מאפיל. הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו.
והנוף הסובב העניק לנו עניין ושוני מלוא חופניים. חוץ מן התחושות ההיסטוריות שמרגיש כל העולה לירושלים. עצי הזית, הסלעים המרוסקים והפזורים עוד מיום פרצם מתוך לוע־האדמה, השבילים והבתים, והאנשים מסביב, והנשים הערביות הנושאות ירקות לשוקי העיר העתיקה ולחצרות מנזרים. כל תלמיד ראה לפי דרכו, אך כולנו יחד, בתוך הנוף הזה, היינו משהו שהיה “אנחנו”.
השמש היתה קופחת על הראש, ואחר־כך עברה אל הכתפיים ואל הגב. נעלמו השפות השונות ופסקו הפזמונים השונים. הכול כיוונו ליבם ועצמם אל מה שלפניהם.
ועם גמר היום היינו משעינים את התמונות על גדרות האבנים משני עברי הדרך, ורואים מה הקציר שקצרנו במשותף. אותה שעה כבר היו הערביות חוזרות ממכירת הירקות בעיר. היו נעצרות מתנשמות, שזופות וזרות, ומסתכלות בתערוכת תמונות זו, ראשונה בהרי ירושלים. והתהייה בעיניהן גילתה לנו, כי רואות הן את הקשר שבין כתמי הצבע שעל הבד לבין המראה אשר לפניהן.
עוד זמן רב לאחר ששבנו לחדרינו היו המעילים שלנו, מעילי חוץ־לארץ, המרופדים בצמר־גפן, שומרים בתוכם את חום השמש שספגנו. והעיניים היו ממצמצות ובורקות מרוב האור שקלטנו בחוץ. האף האדים כעגבנייה. וחיוך אחד ליכד את כולנו. המאחד היה דבר־מה שהוא סודו האישי של כל אחד – וכולנו שותפים לו.
ומשם ומאז, מאותם ימים בירושלים, למדתי, כי אופיו המיוחד של נוף שומר בתוכו מכנה־משותף. כאשר הכול רואים דבר שיש רצון לתת לו ביטוי משום שהוא מעניין ויפה, משום שהוא שלנו, משום שאנחנו שלו – נוצר המכנה־המשותף.
ובעצם גם בציור שלי יש כוונה מסויימת, אבל בה לא אני עצמי אשם, אלא כל אותה החברותא של תלמידי “בצלאל” הראשונים. ראינו בכל דבר את התנ“ך. היינו ציונים באמת. רצינו לרענן חושים שנתקהו, להגיע דרך התנ”ך לשורשיות עמוקה יותר מאשר בחיי העיירה והגולה. לא ציירנו את הכותל המערבי ולא את מקבצי הנדבות, לא את רחל ליד הבאר ולא יהודים מעופפים בשמיים, אלא ציירנו סלעים, משעולים, עצי־זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים; את קמטי הבגדים הרחבים, שמבחוץ אפשר רק לנחש מה טמון בפנים, את התנועות הפאתטיות של איש המזרח; רצינו לרדת לשורשי המזרח, שהתנ"ך צמח ממנו.
היינו חבורה מגוונת מאוד, לא רק טולסטואים וצמחונים וטבעונים ואנשים שהולכים יחפים ברחובות! – היו גם כמה בחורים דתיים, שרצו ללמוד ציור כדי לקשט מזוזות או ברכות ראש־שנה – ומה שאיחד את כולנו היה משא הנפש להתבסם ממראות נוף פראיים, להעניק שובע לעין, ובנופים שלנו יש שובע, יש יסודות פאתטיים חזקים.
אחר מלחמת העולם באה כבר שיכבה אחרת של ציירים, ששורשיהם לא היו בארץ, שציירו את המושבה הגרמנית ואת גגות תל־אביב ועצי איקליפטוס שאינם מתקשרים לנוף, שלא ינקו מהתנ"ך, מהמזרח, מהשורשיות של הנוף הארצישראלי.
פרק ט"ז. עם בריליאנט וצבעוני באוהלי־ערב 🔗
יום אחד, לפני מלחמת העולם הראשונה, יצאנו, שלושה “בצלאלים”, לימים אחדים לצייר בסביבות ירושלים. לקחנו איתנו בדים, צבעים, כד־מים – והלכנו לצייר את ארץ התנ"ך.
הגבוה בינינו היה בריליאנט, צעיר מרוסיה הלבנה, בעל חיוך סלאבי, צמחוני, דובר־אמת, תלמיד נלהב של תורת טולסטוי שחילק אדמותיו בין האיכרים, שאף לחזור אל הטבע ושלל כל אלימות ושלטון. בריליאנט דיבר רק רוסית, והיה משתדל לשכנע אותנו ללכת בעקבותיו. וכשלא הבינו אותו היה מחרף בבריטון החזק שלו ברוסית, במילות הקטנה, כשהוא מצרף לדבריו חיוך טוב־לב ומאיר־עיניים.
למשל: “אשבור לך את הראשצ’יק שלך.”
או – “אתן לך בקיבונת הקטנה שלך…”
כבר בבואו מרוסיה היה לבריליאנט ידע רב בציור. הוא הפליא לצייר. הוא נכנס ל“בצלאל” כדי להתמזג עם האוריינטאליות, אשר רצה לעמוד על טעמה. הוא הראה סקרנות מיוחדת במינה כלפי התימנים, שעבדו ב“בצלאל” בצורפות ובאריגת שטיחים. ולמרות שלא היתה לו שפה משותפת איתם, כי העברית לא היתה שגורה בפיו, הוא הבין שרגלו דורכת על סף יהדות שהיתה זרה לו ושלא באה לידי ביטוי אצל האמנים היהודים של אותה תקופה שציירו יהודים, כמו ישראלס, הירשנברג ולוויתן, וכן ליליין. אגב, ליליין נראה אז בעינינו לא יסודי. הקהל של פרחי־הציירים היה חטטני מאוד, ולא מצא סיפוק בסגנונו של ליליין.
בריליאנט הדגיש את עליונותו התרבותית, והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו כלפינו, שהיינו צעירים ממנו וצרי תרבות לעומתו. הוא היה נוהג לדבר איתנו בקול שׂררה, ולתבוע מָרוּת.
בוקר אחד הוא הופיע לבית־הספר עם חיוך משונה, והודיע לנו שכּל הלילה לא ישן, אלא חשב הרבה על טולסטוי, והחליט שמהיום והלאה ישתדל להתנהג אחרת, ביתר הבנה לזולת, וכדי שיזכור זאת בכל שעות היום והלילה, החליט להיות צמחוני. מאותו יום הוא נתגלה בפנינו בבת־אחת כאדם חדש. טולסטואי. היה נושא עימו תמיד את התנ"ך, ובהברה רוסית משתדל לקראו בעברית:
“בראשית זנאצ’ת (זאת אומרת) ברא אלוהים את השמיים…”
או –
“אִי ווֹט סקַאזַל… והנה אמר אדֹנָי…”
חיוכו נעשה רך. הוא נעשה אדם נוח.
גם צבעיו בתמונותיו השתנו והוא ניסה להשיג דברים אשר קודם לא חשב עליהם. פחות ריאליות ויותר ראייה לאופייני שיש במראות האוריינטאליים.
אחת ההתבטאויות העיקריות שלו לשינוי מנהגיו בחיי יום־יום, היתה בכך שמאותו בוקר קיבל על עצמו את הטיפול במטבח המשותף לנו, בבניין קטן ליד בית־הספר. הדבר התבטא בבישול מרק בסיר גדול, וחלוקת הלחם לרבעים – זה כל האוכל שהיה. אנחנו גרנו בחדרים והמטבח היה משותף. היינו אוכלים בבית־הספר. חיינו חמישה־שישה בחורים בחדר אחד. והיה לנו תמיד שמח, תמיד טוב. ואם היינו רעבים – אף פעם לא חשבנו שזו חרפה להיות רעב, להיפך – הרעב המשותף יצר ידידות משותפת. כל דבר היה שייך לכל אחד. אותו זוג נעליים שימש לכל מי שרגלו מתאימה לנעל. דתיים לא היו בינינו, אבל לא אחד בלבד היה מחזיק בכיס מעילו תרגום מספר התנ"ך – לשפתו.
בריליאנט, שניסה, כאמור, לקרוא את התנ“ך לא ברוסית אלא בעברית, שהיתה קשה לו, ניסה להסתייע בי, שהייתי, נוסף לצבעוני, ה”העברי" שבין התלמידים. תמיד ידעתי שלפניי עומד אדם שמרחיק לראות ולהבין, וכיבדתיו בכל ליבי.
השני בחבורה נקרא צבעוני, צייר בחסד עליון, כחוש ואוורירי, בן חזן מליטא. ולכן מדבר ב“סין” במקום “שׁין”, ואומר “סירים” במקום “שירים”. הוא ידע לשיר בקול טנור יפה, הרבה “סירים” רוסיים ששכח את מילותיהם. וכולם נשמעו בפיו כצירוף ארוך של “אוי־אוי־אוי,” ברוח של חזנות.
הוא היה ג’ינג’י, מגודל בלורית, קורא ספרות ותיק, בעל השקפות אידיאליסטיות על החיים. תמיד הרגשתי עולם רחב־ידיים כשהוא היה מדבר, שר, או מרחיב ידיים מתוך רצון להביע את עצמו כשאינו מוצא מילים. הידע הספרותי שלו היה גדול מאוד. וכל שקראתי מן הספרות העולמית, ברוסית – היה כעין תשובה לראיית עולם ולוויכוח מתמיד בין צבעוני לביני. גם כיום, כשאני מחזיק עט ביד, אני מרגיש את יישותו, לא כאיש אידיאות תיאורטיות על החיים, כי אם כאדם שעימו אני ממשיך ויכוח בלתי פוסק שהתחיל מימי נעוריי עד שהתבגרנו.
לאחר שנים, שעה שהתחלתי לכתוב לילדים, הייתי מפנה את עצמי ומנסה לשער מה דעתו של צבעוני על מה שכתבתי – וכתבתי גם את שכאילו היתה תגובתו של צבעוני. לפליאתי מצאתי בקוראיי הצעירים הבנה מלאה ל“טריק” ספרותי זה, לפניות אלה שלי לחבר שאיננו, ושאינו קשור לסיפור המסופר. ולי זה נתן תחושה של שיחרור.
והשלישי בחבורה הייתי אני, היחיד שידע לדבר איך־שהוא ערבית. והדבר שאיחד אותנו היה הנוף. האהבה והגעגועים לנוף המזרחי, המכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך שאהבנו. היתה זו בעינינו שליחות לצאת לצייר את הנוף.
יצאנו לבין ההרים – ובריליאנט פקח את עיניו, היסב ראשו לכל עבר – ויצא מכליו. הוא היה כמו ביצה מתבשלת במים רותחים, שבעלת־הבית שכחה להורידה מן האש. הביצה קופצת, שוקעת, נעה ימינה ושמאלה, ואין לה מנוח.
“איזה יופי! והשבילצ’יק הזה נפלא!” קרא בקול רם.
הוא עטף סביב ראשו מגבת, כדי להיות דומה לדמות מזרחית, צעד צעדים גדולים, הניף זרועותיו, הלך לפנינו ושר במלוא הגרון:
“ווֹלגה ווֹלגה מאט רודנאַיה!” – ווֹלגה, ווֹלגה, את ארץ־מולדתי!
צבעוני הלך לידו, נתון בתוך עצמו, מביט סביבו, כאילו מציץ מתוך סדק, ושר משהו לעצמו. משהו, שכּל מילותיו היו אוי־אוי־אוי, אך המנגינה היתה מתוך תפילת ימים נוראים.
לאחר שעתיים הגענו לכפר ערבי. קרבנו למלא את הכד מים מבאר בעלת שוקת נוזלת, עיזים שחורות ובוץ. נשים ערביות ענודות תכשיטים, שׂהרונים וצמידים, שאבו מים ומילאו כדים גדולים ושחורים.
פתאום חדל בריליאנט לשיר. הוא ראה ערבייה צעירה ותמירה מתכוננת להציב כד־מים על ראשה. בבת־צחוק נדיבה מיהר הטולסטואי לעזור לה. הערבייה הרימה קול צעקה, וכיסתה את פניה בשולי שמלתה, וכל צמידיה צלצלו כמו פעמון לפני הרמת המסך.
מיד עטו עלינו כמה ערבים. בריליאנט קידם עצמו למולם בצעדים רחבים, וברוסית רהוטה, מתובלת חיוכים ובתוספת תנועות־הסברה בין־לאומיות, ניסה להרגיע אותם. מאחר שלא הצליח לשכנע אותם בתום ליבו, תפס בכתפי, שהייתי נמוך ממנו בהרבה, והציב אותי לפניהם:
“דבר, דבר, נחום!”
הערבית שבפי לא הצליחה להרגיע אותם. אז הראה בריליאנט הטוב על כיסו הימני, שבלט ממכנסיו, ואמר:
“ביבליה!”
בכיס מכנסיו היה תמיד ספר תנ"ך קטן ברוסית.
כוונתו היתה הפעם להסביר לערבים, כי גם בתנ"ך יש סיפור על גבר העוזר לנערה ליד הבאר.
אז קרב ערבי אחד, בעל־שפם, ושאל בקול מעשי:
“ומה יש לחווג’ה (לאדון) בכיס השני?”
בריליאנט הוציא מצלמה קטנה, הראה אותה לערבים, ואמר ברוסית:
“זה הכול, גוזלצ’יק שלי.”
לאחר שהערבי נוכח לדעת כי אין לבריליאנט אקדח, כפי שחשש קודם, קרץ בעל־השפם בעין מבינה והִזקיף בנחת את שפמו הימני. ונעלמו. ודווקא עתה, כשבאה ההרגעה, בה ראה בריליאנט אות ומופת להשפעת סיפורי הביבליה על אנשי כפר פשוטים, נכנסה בליבי דאגה לגורלנו.
קנינו פיתות אצל האופה. בריליאנט היה עליז כתינוק ושיכור מקסם המזרח. הוא לקח את הפיתות וטמן אותן במגבת שעל ראשו. הניע מותניים, כאילו נשא על ראשו כד מים כבד, ואנחנו צעדנו אחריו.
אך עברנו גבעה ראשונה, אני רואה כי בדרך עומדת מולנו חבורה של ערבים, תריסר במיספר, עומדים דום, כאילו רצו להצטלם. כשהתקרבנו אליהם התחלקו לשתי קבוצות, ואילו האחד, שנשאר באמצע, התקדם אלינו, ועוד מרחוק התחיל לדבר אלינו בהתנעת ידיים והרמת גבות עיניים, כדי שנסיח דעתנו מאלה שהתפלגו בינתיים והתחילו להקיף אותנו. עוד הוא מדבר – מצאנו עצמנו מוקפים על־ידי הערבים. פתאום שמענו קול גניחה – ובריליאנט חביבנו נפל לאחוריו, פשוט־ידיים ורגליים, ופניו מכוסים דם.
הערבי בעל־השפם, הוא שהלם ב“נבוט”, היא אַלָה, על ראשו של בריליאנט. ללא תוספת של מילות הסבר, תפסו אותנו בזרועותינו, ובאיומי סכינים מול גרונותינו לקחו מאיתנו את ארנקי הכסף, המצלמה, את השעונים ואת הנעליים. אנחנו בינתיים גחנו כדי לטפל בפצוע. ידינו כוסו בדם, אך בריליאנט נשם במנוחה.
שש הפיתות, שהיו על ראשו, הצילו את חייו. גולגולתו לא התנפצה, כי הפיתות ריככו את מחץ הנבוט.
בעל השפם לא הירפה מאיתנו. הוא תבע גם את המכנסיים שלנו. כישרון הדיבור שלי לא הצליח לשכנעו כי יוותר עליהם. שלושתנו עמדנו יחפים, מלבינים בתחתונים. אותן שנים לבשו תחתונים ארוכים, עם שני שרוכים בתחתיתם. צבעוני, שהיה כל הזמן מסתכל מן הצד, נהנה מדריכה על אבני החצץ ברגליו היחפות, ואמר:
“אנחנו נירָאה כמו רובינזון על האי.”
הערבים החזירו לבריליאנט את הביבליה הרוסית שלו, והסתלקו להם.
אך בזאת לא נגמר טיולנו בין אוהלי־ערב.
המשכנו ללכת עד שהגענו לשלושה אוהלים שחורים שעמדו ליד הדרך. בריליאנט, שהתאושש בינתיים ואמונתו באדם לא נשברה, או שחזרה אליו – בהתאם לתורתו של טולסטוי האומר כי יש לקבל את החיים על כל מגרעותיהם – צעד ונכנס לאוהל הראשון לבקש מים.
הערבי הזקן קיבל אותנו בסבר פנים יפות, בהתאם למסורת קבלת הפנים של אנשי המזרח, וכיבד אותנו בקפה שחור. כששמע מפי את קורותינו, יצא לחפש את המתנפלים, שלדבריו הוא מכירם, וחזר לאחר כרבע שעה. הוא הצליח לשכנע אותם, לדבריו, והביא את המשקפיים העבים של צבעוני. כי צבעוני בלי משקפיים – היה כפיל בלי חדק, כאקדח בלי הדק. גם את תיבת צבעי־השמן שלי הביא, וזה היה כנס מן השמיים. אני שמתי את המטבעות שהיו לי בין גזרי הבד לציור שנמצאו בתיבה. מכאן גם אפשר להבין כמה אני זהיר במעשיי בדרך כלל.
וכך יצא שלא שינינו את תוכניתנו. כיוון שהיה לנו כסף – נשארנו לגור ימים אחדים באוהלו של מחמד הזכור לטוב, ועמדנו על טעמם של החיים בתוך הווי תנ"כי.
הכינונו תחבושת נקייה לבריליאנט. שכבנו על שטיחים עשויים צמר־גמלים ובעלי ריח מיוחד. באותו אוהל רבצה גם עז שחורה, שהקשתה ללדת. טיפלנו בה באהבה. בריליאנט קרא לה שמות חיבה רוסיים כמו: “יונתי, נשמתי,” – ואילו צבעוני שר לה שירים חסידיים – “אוי אוי אוי.”
בשעות היום ציירנו את הנוף הסלעי הקשה, שהיו בו כמה עצי זית עתיקים ומעוותים, ושבילי קוצים ביניהם. צבעוני שתק, מרוב דבקות בזמן עבודתו, וצייר במכחול דק ובפירוט רב את גזעי הזית המעוקמים. ואילו בריליאנט שר בקל רם, כזמר־אופירה:
"וולגה, ולגה, מאט רודנאיה – "
ובמכחוליו העבים, בעזרת קצה מגבת רטובה, היה עושה כמתי צבע גדולים.
למחרת היום, כשחזרנו לאוהל, מצאנו כי העז המליטה שני גדיים, שכבר ידעו לעמוד על רגליהם הרועדות. הם היו נחמדים מאוד, צבעוני יצא מכליו. הוא חיבק אותם, רקד עימם ושר:
“אבינו הזקן הלך לסוק אוי אוי אוי, או תרי זוזי.”
למחרת לא יצא עימנו לצייר, ונשאר לפנק את היולדת ובניה.
גם בריליאנט נדבק מהתלהבותו של צבעוני, כמו חסיד מרבו, וברגש הכריז באוזניי, כי העז היולדת היא – ממש כמסופר בתנ"ך. לחיזוק דבריו הוא טפח על כיסו, שהביבליה הרוסית בלטה שוב מתוכו.
אמרתי לו:
“כשלמדתי בגימנסיה ‘הרצליה’ לא קיבלתי, אמנם, ציון משובח בתנ”ך, אבל עד כמה שאני זוכר אין בתנ“ך סיפור על עז יולדת.”
הוא התרעם וענה לי:
“הגימנסיה שלך, חבובצ’יק, היא בורגנית. ואם אני אומר שישנה עז יולדת בתנ”ך – סימן שיש."
כעבור יומיים חזרנו לירושלים. מחמוד הושיב את בריליאנט על פרדה, שאח מנעריו הוביל עליה ירקות העירה. בריליאנט עוד נחשד כחולה וכולנו פינקנו אותו. הוא טילטל בקצב את שתי רגליו הנתונות בתחתונים הארוכים ושר:
"וולגה, וולגה! – – – "
חזרנו הביתה בלי מכנסיים. כשבאנו לסימטה שלנו חששנו פן נפגוש מכרים על דרכנו. התחלנו לרוץ על בהונות רגלינו היחפות, כמו רקדניות. וכיסינו את ראשינו בתמונות שבידינו, וככל שהתכופפנו יותר, חשבנו שאנו פחות נראים לעין.
בריליאנט מצא אצלי זוג מכנסיים שהגיעו עד למטה מברכיו, וצבעוני הופתע כשמצא במזוודתו שמתחת למיטה – שני זוגות מכנסיים. הוא, מעולם לא ידע ולא ראה מי יש לו ומה אין לו.
הלכנו כמה ימים בכפכפים, עד שירדנו לשוק הבגדים הישנים בירושלים העתיקה, וקנינו נעליים משומשות. ו… האמינו או לא – בריליאנט מצא שם את נעליו שלו! כה גדולות היו, שלא נמצא להן קונה בעיר כולה.
שעונים חדשים לא קנינו. התרגלנו לחיות בלעדיהם, כמו בתנ“ך. ואילו התמונות שהבאנו מהרפתקה זו – הן היו תלויות מעל מיטותינו וגרמו לנו תענוג. ראינו בהן נופים שנשמו אלינו ברוח תנ”כית, בלי יהודים קודרים. בריליאנט היה מצביע עליהן ומכריז בקולו:
“ביבליה!”
לדאבון הלב, מכל תמונותיו אשר עשה בריליאנט לא נישאר אף שייר. גורלו היה מר מאוד. בזמן המלחמה הוא נקרא על ידי התורכים לצבא, ונשלח לחזית הבלקן. ושם אבד, זאבים טרפו אותו.
גם היום, לאחר שנים רבות, עודני זוכר אותו. הוא יקר לליבי. אני רואה אותו צועד לפנינו ושר “וולגה, וולגה.” אני שומע אותו הולך לפני ומסלסל בקול דק:
“יה גדולה, גדולה.”
שיר בנוסח תימני מובהק.
אני זוכר אותו עומד על מיטתו ונואם. תלתלים נפלו וכיסו את עינו הימנית, והוא צעק:
"אנחנו לא רוצים לצייר תמונות של יהודים מסכנים, העומדים ליד הכותל המערבי! אנחנו רוצים לצייר צורות יפות! אנחנו יודעים, שיש יופי בכל מבנה־הגוף. אנחנו יודעים, שעל העצמות יש שרירים, שיש להם צורות יפות. גם ליהודים יש עצמות ושרירים ויופי – כמו שלכל פרה ועגלה יש מבנה מסובך ויפה – עד שיש חשק לשיר מרוב התרגשות. גם למראה צבעים יש חשק לשיר.
"הנה, כשאני רואה את צמרות עצי הזית, את צבעם, כשהרוח מגלה את צידם השני של העלים, אני שר –
"לא גשם אפרורי
מסתנן מבעד הערפל
דמעות גיל מזיל הנער
על אפודת הקטיפה.
טה־טה־טה ט־ט-ט־טה!
“לא חשובות המילים. חשוב הרגש, שמבטא המזמר בעת השירה. לא אפור! לא מסכן! לא מרוסק! ברור – וחזק! הנוף הוא שיקשר אותנו! יחי הנוף, שמקשר אותנו לעם!”
ואז צבעוני זרק בו כר, ואמר:
“רד! אתה נואם!”
ובריליאנט ענה:
“צבעוני, זה לא נאום! זו הצהרה של כל הציירים שיהיו פה. ואני ראיתי אותך הבוקר על עץ התאנה. קטפת לעצמך את כל התאנים הבשלות, זהו!”
עוד כיום, כשאני מסתובב בחדרי בית־הספר “בצלאל”, אני שומע מבין הקירות את קולו של בריליאנט כשהוא שר:
“וולגה, וולגה, מאט רודנאיה…”
וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי…
פרק י"ז. פרצה מלחמת העולם ואני נודד במושבות יהודה 🔗
עם פרוץ מלחמת העולם יצאנו יום אחד לעיר העתיקה וקנינו תרבושים אדומים. זה היה בהתאם לצו שהוציאה הממשלה התורכית. הפרופיסור שץ שילם עבור כל התרבושים. חזרנו שמחים ועליזים. ללבוש כובע אדום כזה על הראש – היה בעינינו דבר מאוד מבדח. צריך היה להתרגל לחבוש את התרבוש נכונה. אנחנו חבשנו את התרבוש על הפדחת, בה בשעה שלפי המקובל צריך לחבוש אותו על המצח. זו היתה תקופת ההתעתמנות.
עד מהרה החיים נעשו קשים. לפרופיסור שץ לא היו אמצעים לכלכל את המטבח שלנו. היינו מקבלים מרק חם וחצי כיכר לחם בצהריים, ובערב שוב חצי כיכר. המנה היומית ירדה עד מחצית כיכר לחם ליום בצהריים, ובית־הספר “בצלאל” נסגר מחוסר אמצעים.
כולנו, תלמידי “בצלאל”, התפזרנו קבוצות־קבוצות במושבות כדי למצוא עבודה בפרדסים ובכרמים. אני עם עוד שלושה מחבריי הלכנו ברגל מירושלים לתל־אביב, ומשם, נעליים על הכתפיים, כי כביש לא היה – חצינו את גבעות־החול לפתח־תקווה. בימות החופש היינו רגילים ללכת ברגל מירושלים לתל־אביב, כדי לקמץ את המג’ידה, זו מטבע של כסף, שנסיעה בדיליג’נס עלתה.
לפתח־תקווה הגענו רצוצים. הִיפנו אותנו למטבח הפועלים. נכנסנו. את תרמילינו, שהכילו שמיכה וחליפת־לבנים (כל רכושנו) – הנחנו ליד אחד השולחנות, ונשכבנו לנוח על הספסלים שניצבו משני עברי השולחנות.
מאשנב־המטבח הגיעו ריחות של מרק בצלים מתובל, ומלפפונים טריים שזה עתה קולפו. עלה באפינו גם ריח כיכרות הלחם החם, שהובאו זה לא מכבר ונאגרו בקצה אחד השולחנות, שם עמד פועל וחתך אותם לחצאים בסכין חדה. הריח לא הניח לנו להירדם.
הפועלים התחילו להיכנס לארוחה. והנה נכנס לחדר בחור גבה־קומה, בחור יפה, נהדר. הוא ראה אותנו שרועים על הספסלים, מתכוננים ללינת לילה לאחר ההליכה ברגל מירושלים. עצר מולנו ושאל –
“מאין אתם?”
“מ’בצלאל'.”
“באתם לחפש עבודה?”
“כל עבודה שתינתן לנו.”
“כמה אתם?”
היינו ארבעה בחורים.
הבחור ניגש לשולחן, הוציא מאשנב־המטבח שני כיכרות לחם, מאותם שנתנו ריח. בסכין גדולה חצה אותם, רמז לנו להתקרב ונתן לכל אחד מאיתנו חצי כיכר, באמרו:
“גם ציירים צריכים לאכול. תמצאו עבודה – תשלמו.”
הלחם היה עוד חם, עם תערובת של קמח דורה.
זו היתה קבלת הפנים הראשונה אשר זכיתי לראות בעיניי במושבה עברית, ופתאום הכול נתגלה לפנינו פתוח, מרווח ובטוח. זו גם היתה פגישה ראשונה שלי עם ציבור הפועלים. אני, חניך הגימנסיה, הייתי בור לעומת פועל עברי באותם ימים. והרגשתי כי יחד עם הצרה הגדולה אשר באה עלינו עם פרוץ המלחמה, נפתחו בפניי אשנבים לעולם הגדול, למחשבות רבות ולתחושות של אהבת אדם.
למחרת בבוקר יצאנו לשוק. פועלים רבים הסתובבו, כשידיהם בכיסים, שזופים ומבוקעי־שפתיים, ושואפים לעבודה. עמדנו, חבורת פרחי־ציירים, בין הפועלים שהיו מבוגרים מאיתנו, רובם ערבים, שריריים ושזופים, ואיש־איש מהם מחזיק את מעדרו בידיו. וחיכינו לאחד הפרדסנים העובר על פנינו, שירמוז לנו לצעוד אחריו בדרכו לאחד הפרדסים שבגבול המושבה, ליום עבודה.
כל בוקר, בשעה חמש, היו הפועלים הולכים לשוק ומחכים. אולי יבוא איזה איכר, שכבר אכל ארוחת־בוקר, רכוב על חמור לבן, כשפועל ערבי קטן מחמר את חמורו. האיכר היה משתדל לבחור לו את הפועלים הטובים, החזקים והבריאים ועל פי רוב היה בוחר, כמובן, בפועל זול, ערבי.
והנה, באותו בוקר ראשון, הרגשתי על כתפי את חיכוך גופו של הפועל, אשר אתמול האיר לנו פנים ופתח בפנינו את המטבח. הוא היה בעל גוף, שזוף, רם קומה מאיתנו. ועמד מתוך הכרת ערך של אדם שיודע שהוא “פְּיוֹשְׁנִיק”, כלומר – מעדרן, מעולה. הוא הניח ידו על שכמי ואמר:
“בחור, עמוד תמיד על ידי, ובזכותי ייקחו גם אותך לעבודה.”
וכך היה.
זה היה נפלא. הצלחנו להסתדר. ישנו על הספסלים במטבח־הפועלים. אכלנו במטבח־הפועלים. קיבלנו כמה ימי עבודה במעדר. זה לא היה קל – אחרי יום העבודה כאבו המותניים, וקיבלנו יבלות בידיים, אבל היה שמח.
צבעוני, שבא עימנו מירושלים, הפליא לשיר, וגם הראה כישרונות ניכרים בעבודת המעדר. הדבר מילא את כולנו גאווה. אך גם צבעוני לא הצליח להתחרות באותו פועל שנתן לנו את כיכרות הלחם. זה – היה פועל־המעדר הטוב ביותר, וחבר ועד פועלי המושבה – שמו היה לוי שקולניק. לאחר שנים שינה שמו לאשכול.
ובינתיים באו גם צרות. צבעוני התאהב בבחורה אחת. היא אהבה כלבים, והיה לה כלבלב לבן, שצבעוני הירבה לשחק עימו. כדי לשאת חן בעיני הבחורה, היה צבעוני מתגנב לקטוף מפירותיו של עץ־שזיף בודד, שגילה בפרדס אחד, ומניח את השזיפים על אדן־חלונה. היא היתה מגלה את הכחולים העסיסיים הללו בקריאות הפתעה. צבעוני היה גועה בצחוק רם מרוב הנאה, ואילו היא היתה רק מסתכלת בתנועותיו החינניות של הכלבלב.
פעם אחת ארב בעל־הפרדס לצבעוני לאחר שירד מעץ השזיפים:
“אתה יודע שאתה פשוט גונב פירות?”
מרוב מבוכה והתרגשות נפלו משקפיו העבים של צבעוני על אבן ונשברו.
בלי משקפיו לא ראה צבעוני דבר. איזה ענן עכור – וזה הכול. משקפיים חדשים לא היו בנמצא, לא בפתח־תקווה ולא ביפו. וגם לוּ היו – לא היה לנו כסף. וצבעוני לא היה יכול לצאת לעבודה בלי משקפיים. וכך ישב בבית ושר את כל השירים שידע, כשהוא מעביר את כף ידו המיובלת בבלוריתו אדומת־השיער. ומובן שחדל לקרוא, והיה משתעשע עם הכלבלב. עד מהרה גילה הכלבלב כי צבעוני לא רואה היטב. למען השעשוע היה השובב מפסיק את נביחתו, עומד שותק, ומסתכל בצבעוני. ורק לאחר שהלה כבר איבד את תקוותו למצוא אותו, והיה שטוח על הרצפה ומחפש את הכלבלב תחת המיטות, היה זה קרב אל צבעוני עד לרגליו ומתחיל לנבּוח שוב.
פעם אחת אבד הכלבלב ואיננו. צבעוני הלך לחפש אותו. יצא לרחוב, ידיו פשוטות, וקרא אחריו בקולו הטינורי. הוא צעד ונכנס – ישר לזרועות החיילים התורכיים, שעשו אותו יום מצור על רחובות המושבה. הם חיפשו משתמטים. כל בחור, שעבר את גיל השמונה־עשרה, היה בחזקת משתמט מן הצבא התורכי.
עמדנו, מאחורי התריסים המוגפים, ראינו כיצד התורכים קשרו לצבעוני את ידיו לאחוריו בחבל, והובילו אותו, ברגל, לרמלה. אך לא יכולנו לעזור לו.
צבעוני היה בכל רע, אבל שיחק לו מזלו, והוא הצליח לברוח, ובסימטאות רמלה פגש עגלון יהודי, שהחביא אותו בתוך ערימת השחת שבעגלתו. הוא הסיע אותו עד יפו. נתברר, שהם בני עיירה אחת ברוסיה. העגלון נתן לו זוג משקפיים עבים, שהותירה אחריה סבתא שלו, שמתה בשיבה טובה לפני זמן קצר. המשקפיים התאימו לצבעוני.
והנה כך חזר והופיע יום אחד צבעוני במטבח הפועלים בפתח־תקווה, מחייך, על עיניו מנצנצים משקפיים עבים, והתיישב לידינו, לפני צלחת מרק חם, כאדם שיודע כי מחכים לו. היינו שוב יחד.
אחר כך קיבל צבעוני כאב שיניים. לא ישן בלילות, הסתובב בחשיכה בחצר, דרך על תפוזים רקובים שנשרו מן העצים, הפחיד את החתולים, והכאב לא הִרפה ממנו. לבסוף למד לעקור לעצמו את השיניים: היה קושר קצה אחד של חוט אל השן הכואבת, ואת קצהו השני לידית הדלת. דוחף את הדלת – וזהו!
רק לאחר הכיבוש הבריטי, בגדוד העברי, בו שירתנו כולנו, הצליח צבעוני לתקן את שיניו כראוי, בינתיים עברו שנים שלא צייר בהן. הוא, הכישרוני, שכל חייו היו נתונים לציור – נעשה צבּע בתל־אביב. הוא הוסיף לשיר את שירי בית־המדרש – וצבע משקופים.
באותה תקופה לערך, דומני, זה היה עדיין בשנת 1914, עברנו, כל קבוצת ה“בצלאלים” מפתח־תקווה, וצבעוני ומנחם שמי בכללם, למושבה רחובות. שם נעשיתי שומר שדות וכרמים. בחור כמוני – שומר על שדות! הייתי “צוציק” קטן, רזה וחיוור, ולהגיד את האמת – לא הרגשתי את עצמי חזק לעמוד בלילה עם ה“נבּוּט” ולהסתכל בעלים המרשרשים של שורת הגפנים. משום מה הייתי תמיד מאמין, שאף פעם לא יבוא גנב – ובאמת אף פעם לא בא!
אחר־כך נסתיימה עונת הענבים, ונכנסתי לעבוד ביקב בראשון־לציון. לראשונה בחיי נמצאתי בתוך מערבולת גדולה של חביות בעלות ממדים, פועלים מסוגים שונים, ומשכורות שונות. קורותיי וחוויותיי מאותה תקופה משולבות בספרי “החופש הגדול או תעלומת הארגזים”, ומקצתן גם מתוארות בספר “שתי אבנים שהן אחת”.
פרק י"ח. בימי הגירוש מתל־אביב 🔗
תקופת הגירוש מתל־אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא בריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ־ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל־אביב ויפו לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. ירדתי לתל־אביב כדי להתגרש ממנה יחד עם משפחתי. תל־אביב נעשתה למחנה־גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל־אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.
שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדפנותיהן סולמות, שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עימה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון.
בפרדסים עלה ריח הפריחה, והמצות בסדינים הטהורים רמזו על החג המתקרב.
עגלון אחד התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט מאחורי העגלה, והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן והתחילו לשתות.
עד שהמים מתבּעבּעים בדלי, הביט הבחור בעיניים נבונות ובסבר פנים טובות אל בני־משפחתנו, בעומדנו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרווייה, והבחור שם תבן לפניהן, פנה אל סבתא, כיודע שהיא מנהלת את ענייני המשפחה, ואמר:
“סבתא, החפצים מוכנים?”
סבתא הביטה בו בראש מורכן מבעד למשקפיה וענתה:
“ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.”
“סבתא, מי רוצה כסף?” ענה הבחור, “הנה, את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדייך ואני מוציאים את הרהיטים שאת רוצה לקחת.”
סבתא לא היתה שבעת רצון:
“מה נטפל אליי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל.”
אחר רגע הוסיפה:
“מה השמחה עליי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, לנוח על ארגז, ודווקא בצל?”
בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בליבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר, כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את ימי עושרה.
“סבתא, מדוע אינך מבינה?” שידלנו אותה. “הוא אינו עוזר בעד כסף.”
“מרגע שהבחור בא עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם?”
הבחור הביט בעיני סבתא, בת־שחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיווה לו הבעת־חן משונה. בת־השחוק עשתה את שלה.
“טוב, הנה אני יושבת!” אמרה סבתא מתוך ויתור.
העלינו את הכרים, השמיכות והמזוודות. הוא הרים בקלות את החבילות וסידרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של זרועותיו. לקח כורסת קטיפה אדומה, נשא אותה וקשרה יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות, הרכין עצמו בחן והזמין את סבתא לעלות.
באותה שיירה היה עימנו גם ברנר. הייתי בטוח, שגם ברנר יעלה על אחת העגלות. אני אף הכינותי לו מקום ליד החפצים שלנו. אבל הוא ניענע בראשו כאומר – “לא.” כאשר זזנו ראיתי שהוא לקח את הכר עם השמיכה על גבו, וצעד בחול, צעד אחרי צעד, אחר העגלה, והזכיר לי את אחת הדמויות מתמונת “הגלות” של הירשנברג.
העגלות יצאו ונסעו, הלוך וחזור, בין כפר־סבא, פתח־תקווה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי־ועֵרב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.
העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח־תקווה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח נטפלה לקווּצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה ידה המקומטת והזריזה, משופשפת הציפורניים מרוב עבודת־בית – והשיבה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב, האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.
היא הצטחקה ואמרה: “ואת פני חג הפסח נקבל בשדות”.
*
הגענו לפתח־תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית־הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות־עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:
הביטו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.
רחובות פתח־תקווה ופרבּריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי־איקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו.
החיילים התורכיים היו משוטטים ברחובות ותופסים את הבחורים שלנו, שהיו בחזקת משתמטים מן הצבא. בחורינו השתמטו מגיוס לצבא התורכי, משום שלא היה כל טעם לשפוך את דמנו במלחמה שאינה מלחמתנו. הצבא התורכי של אותם הימים היה ציבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שכבר לא ידעו על מה הם לוחמים.
אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ולימים, כשהתקרבה החזית, פצצות נפלו גם על רחובות פתח־תקווה. אכלנו לחם מקמח דורה. הוא היה טעים כל זמן שהיה חם. ותפל כקרש כשהיה קר. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות־ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא.
*
עברנו לכפר־סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה “הבית שלנו”, אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.
לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים־ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.
אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה ניראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות מתחילה לקרוא ב“צאינה וראינה”. ריח חריף של עלי־האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה.
כל קול שהשמיעה סבתא – רשרוש נעלי־הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים שעל הסירים בשעות הצהריים, וקול הכיסא המוכנס הביתה עם חריקה של המנעול הנסגר לשנת הלילה – כל הקולות האלה, הבאים ממנה, היו משרים ביטחון של חיים תקינים.
כשהתחלתי לצייר, ואני כבן שמונה, רציתי כמובן לצייר אנשים. אך הם היו תמיד עסוקים, ולא פינו עצמם לשבת לפניי. מאז שבאה אלינו סבתא, הרגלתי את עצמי – כשאני מוצא אותה קוראת בספר, לשבת מולה ולציירה. הרבה שעות של תענוג עברו עליי כשאני מסתכל בכל פרט שבפניה, ונתפש לפעמים לדברי הספר שקראה מתוכו הברות־הברות בקול. תמיד ידעתי – סבתא בבית – אושר בבית.
הציורים מאותם הימים כבר הצהיבו, אך אני שומר עליהם. מראיהם מרתיח את ליבי כמו אותן טיפות זערערות, הקופצות במרץ ומתסיסות בתוך כוס מי־סודה טריים.
על אשנבי הסוכה שלנו תלתה סבתא וילונות לבנים. הם סיננו את האור, והרוח היתה מַשיבה אותם בנחת.
“צריך,” אמרה סבתא, “שנרגיש עצמנו גרים בבית זה ישיבת קבע.”
ואמנם, היא הסתובבה בשטח הקטן של הסוכה, כאילו זהו ביתה המרווח שעזבה ברחוב הרצל בתל־אביב.
סוכתנו שימשה מטבח, חדר־אוכל וחדר־שינה. היה חן מיוחד בתנועותיה של סבתא, שאינן צריכות להתארך כדי לגעת במה שהיא רוצה לגעת. השכנות באו לראות את הווילונות, וחייכו למראם. חיוך ראשון שהופיע על פניהן מיום שעזבו את יפו.
כשראתה סבתא שנשי המהגרים מחכות לתור המגהץ – כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך – ביקשה ממני שאתקין ספסל מענפי־איקליפטוס ליד סוכת בעלת המגהץ. מצאתי מסמרים מוחלדים ויישרתי אותם. על הספסל היה מקום לשש נשים.
סבתא אמרה:
“ספסל זה, ניאצ’ה, יקרב את הלבבות ויַשרֶה ידידות בּשוּרת הסוכות.”
על ספסל זה ישבו הנשים ושוחחו ביניהן. עליו ישבה סבתא וסיפרה בפירוט רב על כל מיני מאכלים ומאפה, ובפירוט לא קטן מהם – כיצד השיאה את שלוש בנותיה, וכן על תחבושת מי־החומץ, שהיתה התרופה שלה לכל מכאוב.
סבתא היתה מטפלת הרבה בעזרה לעניים, ובעיקר אוספת למענם מלבושים וחפצים שונים. יום אחד, זה היה עוד בתל־אביב, הביאה דודתי שרה כמה משמלותיה אל סבתא, ואמרה:
“תחלקי אותן בין הנצרכים.”
סבתא בחרה מתוך הערימה שמלת־צמר קרועה אחת, ואמרה לי:
“זה צמר מלפני המלחמה. ואתה כבר בחור גדול. מהשמלה הזאת נעשה לך מכנסיים ארוכים.”
החייט הזקן, שחי בבית ורוד עם תריסי תכלת בשכונת נווה־שלום, תפר לי את המכנסיים. על אודותיו כתבתי את סיפורי: “מספריים, גנראל ומכנסיים ארוכים”. וכך, הודות לסבתא, לבשתי לראשונה בחיי מכנסיים ארוכים.
לימים הביאו עליי המכנסיים הללו צרות צרורות. כבר התרגלתי אליהם מאוד. כבר נמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכולתי לקפוץ לתוכם, והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.
הדבר היה בימי הגירוש. ישבנו מסובים בסוכה ואכלנו ארוחת־צהריים. השולחן עגול היה, והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת על השולחן כפות, מזלגות וסכינים. האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת. צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תיאבון כלבים. כי בלי תיאבון גדול קשה היה ללעוס את המאכלים מחוסרי־הבשר, העשויים מכל מיני תחליפים, שאכלנו בימי המלחמה.
ישבנו – סבתא, אחותי ואחי, ואני, שהייתי אז כבן שמונה־עשרה, ספק נער ספק בחור, מפאת קומתי הנמוכה. לפתע נכנסו חיילים תורכיים שחיפשו אחרי “פראר” – עריקים. אחד מהם ביקש ממני “ויסיקה”, היא תעודת שחרור מן הצבא.
הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת נייר המעידה על גילי, כבן ארבע־עשרה, ושאני תלמיד בית־ספר. התעודה היתה כתובה בתורכית טובה, שכתב מורנו לתורכית, וחתומה בחותמת עגולה. ואולם המכנסיים הארוכים הסגירוני. החיילים טענו שאני בן למעלה מעשרים. תמורת עשר מג’ידות היו מוכנים לקרוא בתעודה שלי שאני תלמיד. אבל הסבתא חייכה חיוך עצוב, ואמרה:
“לך איתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.”
רק בדי עמל עלה בידי להשתחרר מן השובים התורכיים. אחד הקצינים התורכים היכה אותי, ואז נופף אחד העריקים, שהיה בעל־תעודת־אזרחות אוסטרית, בתעודתו, ובזכותו ניצלתי גם אני.
כשחזרתי עמדה סבתא וחייכה אליי בעצבות:
“השמלה של הדודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסיים, אינה מביאה ברכה, בני.”
וכשסיימתי את הארוחה, המשיכה סבתא ואמרה:
“בני, קום וברח. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים. שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשולחם לצבא, או כדי לקבל שוחד שיחרור. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל־אביב.”
למן אחרון פרדסיה של פתח־תקווה ועד שהגעתי לתל־אביב לא פגשתי באיש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגליי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועיים ימים מזמן שגורשו תושבי תל־אביב, והשכונה עמדה ריקה מאדם. נשארו בתל־אביב שנים־עשר בחורים לשמור עליה – ברישיון הממשלה התורכית, ואני הצטרפתי אליהם.
כאן שבתי ופגשתי את חברי ובן כיתתי דן דנין, אחיו הבכור של עזרא דנין. יחד גדלנו באותה יפו, התרוצצנו יחפים בבוץ שבסימטאות, אכלנו “בְּסַמִין” קלויים, ורצנו כל היום אחרי עגלת מוכר הגלידה. הוא לבש אז שמלה. לימים התגייסתי יחד עימו לגדוד העברי. הוא עבר אחר כך לגור באמריקה. דן דנין הוא גן גנין, עליו סיפרתי בספרי “שביל קליפות התפוזים”.
סעדיה שושני, שהיה לימים סגן ראש העיר תל־אביב, נתן לי אז לראשונה בחיי להחזיק אקדח עם כדורים חיים באמת. וכך נשארתי בתל־אביב ונעשיתי שומר בין שומריה. גידלתי, כשאר הבחורים, זקן דוקרני. חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מיד ליד לפי חילוף המשמרת. הייתי לוקח איתי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש, ומאזין לרחש המקום: היכן קן הציפורים הקרוב, מניין יוצאות הלטאות. מזין עיניי בכיפת השמיים שמעל רחוב הרצל, ורואה שהכול טוב.
אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צריך שום דבר, בכיסים צילצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל־אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות־ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול גימנסיה “הרצליה”, ושוכבים במעגל וקוראים ספרים. כיסי מכנסיי היו מלאים ב“אוניברסלקות” שנלקחו מן הספרייה של האדון אליהו ברלין. אלה היו ספרים מן העולם הגדול, ספרים נהדרים שמדברים על עתיד טוב, ואשר עברו מיד ליד כרכוש ציבורי.
מסביב היה שקט ושמש. לפעמים, בשביל להפר את הרגשת הבדידות, היינו שורקים במשרוקית אחד לשני – אני הייתי שורק על יד גימנסיה “הרצליה”, וחברי הטוב נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, עונה לי מקצה הרחוב, אז עוד לא היה רחוב, מתחילת רחוב אלנבי.
ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל־אביב בכפר־סבא, ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח־תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל־אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל־אביב – כבר סיפרתי בספריי “עיר קטנה ואנשים בה מעט” ו“שביל קליפות התפוזים”.
פרק י"ט. נחום, קום התגייס לגדוד העברי! 🔗
ב־1917, לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים, חזרתי ל“בצלאל”, כי חידשו את הלימודים. הייתי כבן תשע־עשרה. התעורר עניין הגיוס לגדוד העברי. ב“בצלאל” היתה אווירה קשה מאוד נגד הצבאיות, אווירה טולסטויאנית. כנגד המתנדבים טענו שהם מוקסמים מן הצבא הבריטי ורוצים לחקות את הבריטים. המתנגדים אמרו שהם חפצים בסוציאליזם אמיתי, שאינו נזקק למיליטאריזם. ואילו מצד הסמינריסטים, תלמידי בית המדרש למורים, שהתגוררו בשכונת זכרון־משה, הרגשנו יחס של בוז כלפינו, ה“בצלאלים”, משום שראו בנו מתנכרים לרעיון הגדוד העברי.
מתל־אביב לירושלים שלחו את מנהיגי הפועלים כדי שיעשו תעמולה להתגייסות לגדודים העבריים. נתקיימו מפגשים בבית־ספר למל ובסמינר למורים. יצחק בן־צבי, אשר העיד על עצמו שהוא אנטי־מיליטאריסט, אמר כי יצירת הגדוד העברי היא מומנט לאומי שיכול להעלות אותנו מן השפל של שנות גלותנו.
האולם היה תמיד מלא מפה לפה. ישבנו על הספסלים והרצפה, עמדנו בדלתות, כי האולם היה צר מהכיל את כולנו. זכור לי נאום אחד של זלמן רובשוב [לימים שז"ר]. הוא דיבר בפאתוס עצום, בהרמת ידיים, המעיל מתנפנף משני צדדיו, המשקפיים קופצים על פניו מרוב התרגשות, והנאומים שלו היו ארוכים, מלאי פאתוס, בעברית טובה שהורגש בה האקצנט הרוסי.
לידו עמדה אשתו, רחל כצנלסון, והיתה במגע בכתפו משתדלת להרגיע אותו, כדי שיֵרד לטונים יותר נמוכים. הוא היה זורק מבט לעברה, ידיו עוד נשארו באוויר, ומיד היה ממשיך בפאתוס העצום, המלהיב, אשר כמוהו לא שמעתי עד לאותה שעה. בעיניי היה פרוטוטיפ של נביא. לא כל כך בהגיון כמו ברגש ובהתלהבות הכובשים את הלב. חשבתי לעצמי – הושע היה מדבר כך.
פתאום נשארו ידיו תלויות באוויר, וכאילו חדל לנשום. רק עיניו מביטות לצדדים מתוך רצון עצום לשכנע את הזולת. רחל העמידה לו כיסא מתחת לברכיו, והוא התיישב, עטף את עיניו בכף־ידו, דמם כמה רגעים, קם, התיישר, והמשיך לנאום, ועתה היה קולו בדרגה נמוכה יותר.
קהל הצופים עמד כמוקסם וחיכה להמשך נאומו, אשר הפעם נבע לא ברוב ריגשה כי אם מתוך שיכנוע הגיוני ונבון. עלינו להתנדב לגדוד העברי למרות שכולנו איננו מיליטאריסטים.
אני עמדתי קרוב אל גבו כשהוא הפסיק את נאומו, והשתדלתי לנתח את דמותו של אדם זה. לראשונה בחיי נפגשתי במשהו שנמתן לנואם צביון כמי שנלחץ להגיד נבואות.
באותו לילה שכבתי לישון עם אחד מחבריי, תלמיד “בצלאל” בשם רוזוב, שלימים נסע לאמריקה ונישאר שם. תמיד ישנו שניים־שניים במיטה. ופתאום נוכחתי לדעת שלמרות נשימתו השקטה, חברי אינו ישן. בהנעת שפתיים איטית אמר לי:
“הנאום הזה! אני מחר מתנדב.”
אמרתי לו: “אחי ואני כבר התנדבנו. עוד לפני הנאום.”
בגדוד העברי מעטים היו זוגות האחים. בין המעטים האלה היו אחי יעקב ואני.
מיספר גדול של תלמידים התנדבו לגדוד לאחר הנאום הזה, והפרופיסור שץ הבין שבית־הספר לציור “בצלאל” צריך עתה להיסגר ולחכות לגמר המלחמה. הוא ניסה לשכנע אותנו, שאמנים צריכים לעמוד מחוץ לצבאיות, שהם נולדו להיות דבּרים באמנותם ולא פעילים בנשקם, ואולם כמעט כל התלמידים מ“בצלאל” התנדבו לגדוד העברי, ובית־הספר התרוקן.
פרק כ. החיים בגדוד העברי 🔗
בהווי החיים של הגדוד העברי הרגשתי פתאום אופקים הרבה יותר רחבים מאשר הייתי רגיל בגימנסיה וב“בצלאל”. כאן היה לי מפגש ראשון של חיים קיבוציים בני הבנה איש לרעהו בין הפועלים, ונכנסתי להווי חדש שלא היכרתי בארץ. לא בתל־אביב, ולא במושבות. נתגלו לפניי כל הבחורים הנפלאים, אנשי התרבות, מרבי הקריאה בספרות, כשכולם חיים יחד בשכנות אחת, חמישה־חמישה באוהל, ובין אוהל לחברו מרחק רק של מטרים ספורים. והרגשתי שאופקי החיים שלי, ראיית החיים והבנתם, נעשו הרבה יותר רחבים מכפי שהייתי רגיל בחיי הקודמים.
לאימונים נשלחנו לתל־אל־כביר במצרים, ולאחר חודשים אחדים חזרנו לארץ־ישראל, לסביבות לוד. לאחר שהיכרתי את חיי הצבא הבריטי, במחנות בקנטרה ובתל־אל־כביר והיכרתי את הווי־החיים של החיילים הבריטיים, הבינותי כמה מיוחדים ועילאיים היו החיים והיחסים שבין חיילינו בגדוד העברי.
הפעם הראשונה שהיכרנו חיילים זרים, בריטיים, ונמצאנו ביניהם, היתה בתל־אל־כביר. טרם למדנו לדבר אנגלית, והיה עלינו לעבור תהליך לא נעים של הסתגלות לצבאיות הבריטית, לטרמינולוגיה שלהם, לחיצוניותם הקפואה. ולראותם מתפרקים ליד כוסות הבירה, בשעות המנוחה, וגם אז – תחושת יתרון סרטי־הדרגות שלהם אינה מרפה מהם.
הם הביטו עלינו מגבוה כעל “נייטיבס”. הם עצמם היו בעלי תרבות נמוכה. בינינו היו מיטב בחורי הארץ, שקראו את הספרות העולמית והתווכחו הרבה על שאלות הסוציאליזם, השיבה לארץ ועתיד האנושות. ופתאום נתקלו בקיר אטום של צבאיות חיצונית, נוקשה ותפלה.
מתמיד היה לנו בארץ יחס מיוחד לנשק. השומרים התגנדרו באקדחיהם המעטים. ובמחנה הגדוד העברי היתה שמחה גדולה ביום שחילקו לנו לראשונה את הרובים. בפנים מאירים תפסנו את הרובים והתפזרנו לאוהלינו. שם ישבו “פייטרים” גדולים כברל כצנלסון, יבניאלי, גולומב ובן־צבי, והשאלנו איש לחברו סמרטוטים לניקוי השמן שהקריש. חייכנו חיוך עקום תחת פלומת־שפמנו: “אוי לעולם, אם הרובה שביד מקנה לאדם זכות חיים.” אך ידענו שמעתה הננו בני־אדם שלוקחים את גורלם בידיהם.
למחרתו הועמדנו למיסדר־הרובים. מיור בריטי גבוה ומצוחצח סקר את הרובים. הוא נתן עיניו ביבנאלי, שהיה הקשיש בינינו. יבניאלי חבש ככולנו כובע־שעם אנגלי שגלש משום־מה ונשען על שתי אוזניו. אכן, משחק גורל אכזרי היה לנו עם חיוּלנו – במחסנים הבריטיים שבמצרים לא נמצאו מיספרים מתאימים של לבושים שיתאימו לנו. לכולנו ירדו המכנסיים הקצרים מתחת לברכיים, ומיספרי התחתונים הלבנים היו גדולים משל המכנסיים, וחותלות־הרגליים עלו והשתרבבו עדיהם.
אמר המיור למתורגמן שלנו, לסרג’נט דוב הוז:
“אמור לו כי את הרובה יש להחזיק בחוזקה.”
ידיו המגויידות של יבניאלי, ידי תלמיד־חכם שבעליהן הכריחם להיעשות ידי “פְּיוֹשְׁנִיק”, איש־מעדר מובהק שיכול להתחרות עם כל פועל־פרדס ערבי – נתהדקו והחזיקו ביתר־כוח בקנה־הרובה.
בתנועת־רגל פתאומית בקת־הרובה השמיט המיור את הרובה מידי יבניאלי. יבניאלי הרים את רובהו, מוכן לניסיון שני.
“אמור לו כי את הרובה יש להצמיד חזק.” אמר המיור, ושלח הפעם אצבע וטילטל את הרובה. הרובה טוּלטל ופגע, למזלו של יבניאלי, במצחיית־הכובע שכיסה את מרבית פניו.
“דוב!” קרא יבניאלי כשהוא פורש מחדש את אצבעותיו המגויידות על חלקת־הרובה, “תגיד לו שאם יעשה לי כך פעם נוספת – הרובה יכול לפגוע בכובע שלו!”
מאותה תקופה נשתמר בי, בכולנו, יחס של כבוד כלפי נשק צבאי שנמצא בידינו. לימים, בתקופת מלחמת־השחרור, עשיתי ציורי־סקיצות של תותחים, משוריינים, אווירונים ואוניות־קרב, וציירתי אותם מתוך חרדה, חרדה ציונית. הרכש הצבאי שלנו באותם ימים היה דל מאוד. לחישות סודיות של שמחה היו עוברות מפה לאוזן על נדודי התותחים ממשלט למשלט עד שהגיעו, אם הגיעו, לידי כוחות ההגנה שלנו. בתחושת־סוד והדרת־כבוד הייתי מתקרב לחפצים אלה. בלב דופק צעדתי אחרי מארחי אל המחסן. וכשנפתחו הדלתות הגדולות וראיתי בפנים “פרימוס” דל פרוש־כנפיים, ובחורה עברייה ניצבת על סולם וצובעת את מוטותיו – הייתי צריך לסינון רב של רגשות כדי להשתלט על פיסת־הנייר שציירתי עליה. בצעדים מדודים היינו מסתובבים סביב התותחים, האווירונים, ובהדרת־כבוד עלו רגלינו במעלות אוניית־הקרב. ועל כל אלה סיפרתי וציירתי, בין השאר, בספרי “שתי אבנים שהן אחת”.
*
אחזור לסיפור הגדוד. היחיד מבינינו שפרץ מיד את הקיר ונכנס לבין ה־(Non Commission Officers) N.C.O, כלומר, המש"קים – היה דוב הוז. לא גבה־קומה, לא רחב כתפיים, אבל זקוף. בעל קול אימפוזנטי, עיניים מבינות. עם תחושת כבוד־עצמי, ועד מהרה מצא הבנה אליו בקרב הקצינות הבריטית.
האיש שגילה את דוב הוז היה ה־R.S.M., הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור שלנו – טומי נייט, בריטי גבה־קומה, בעל קול חזק, שאת פקודותיו היו שומעים לא רק על פני המחנה שלנו כי אם גם על פני המחנות סמוכים. והוא שגילה את דמותו הצנועה, הקטנה והאמיצה של דוב הוז, ונתקשר אליו כל כך, עד שנדמה היה לנו שהלך תמיד בצילו של דוב הוז.
הופקדו עלינו גם קצינים בריטיים יהודים, שאחד מהם אפילו ידע לדבר קצת אידיש, וגם הם הלכו בצילו של דוב הוז, כי הרגישו את יתרונו עליהם. הם הסתירו בחיוך נבוך את יהדותם, ולא מצאו את הטון הנכון – הן כלפי הבריטים והן כלפינו. ולעומתם דוב הוז, שנעשה סרג’נט, מצא מיד את השפה הנכונה לדבר בה אל הבריטים. וכך, אותם קצינים יהודיים־בריטיים הרגישו מעתה שהוא מייצג משהו שהם חסרים – ולכן תמכו בו.
הרבה רגליים היו נתקלות בחבלי האוהלים המתוחים, כי מדי פעם יצאו דחופים חיילים מאוהל אחד למשנהו, נתקלים בחבלים ונכנסים לאוהלים השכנים, לא בפתח, כי אם בהשחלה מתחת לשוליים המורמים. אווירת ויכוחים, ומשא־ומתן, אפפה את מרבית אוהלי הגדוד העברי שעמדו שורות־שורות על גבעה בסרפנד.
דמותו של הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור טומי נייט היתה נראית צועדת על רגליה הארוכות בין שורות האוהלים. מקלו תחת בית־שחיו, בוטש ברגליו – כחייל לדוגמא. מבליט חזה. אפו הקטן המורם, בעל ברק ורוד נצחי, ועיניו הירוקות־אפורות־ממצמצות – פונים לכל עבר, כמרחרח.
זה כבר כמה ימים מרגיש הוא שמשהו מתרקם בין האוהלים. משהו שמוסיף זרות על זרותם של חיילים אלה שנפלו בגורלו. אלמלא רוחו הטובה, שבאה לו משום שהיה מחזקה במשך היום בכמה משקאות (שלא פגעו כלל בצלילות פעולותיו של גוי חביב זה) ואלמלא חיוכו המלבב של סרג’נט דוב הוז שהיה מרגיע אותו ונותן לו תחושה כי אכן רגליו דורכות על קרקע בטוחה – ודאי שהיה הופך בוקר אחד את כל הקלחת הרותחת הזאת על פיה.
הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור לא ידע איך ללעוס אותנו:
“זה צבא או לא צבא? חיילים חייבים להיות חיילים ונגמר העניין. התלבושת הצבאית צריכה להיות לפי כל הלכות חוקת־הצבא, הרובים צריכים להיות נקיים, וההליכה מזורזת וקצובה, ונגמר העניין. רדו בבקשה לבתי־הזונות ביפו וברמלה, עיסקו בספורט, וכיתבו מכתבים הביתה. וזה הכול. הֱיו חיילים, לכל הרוחות, ככל חיילי הוד־מלכותו המלך.”
אכן, זרויותיהם של חיילי הגדוד העברי היו ללא־ספור. צריך למצמץ בעיניים כמה וכמה פעמים כדי לזכור ולהעלותן בזיכרון. אוהל־הספרייה היה גדוש בחיילים כחרצנים באבטיח, ואילו הקאנטינה על בקבוקיה הנוצצים – ריקה מאדם. בושה לספר לסרג’נטים הבריטיים שבמחנות השכנים, מהו מחזור בקבוקי־הבירה בגדוד הזה.
רובם של החיילים היו קטני־קומה. המכנסיים הקצרים נראו עליהם כמכנסיים ארוכים, מכסים את מחצית החותלות שעל רגליהם. הזמנה מיוחדת היה צריך לעשות כדי להשיג כובעי־שעם קטנים שיתאימו לגולגולותיהם. ועתה הנה הם מתרוצצים כדבורים בין חבלי־האוהלים, מאוהל לאוהל, בזמזום בלתי־פוסק, בהתלהבות־שצף בשפה משונה.
“סרג’נט הוז – איפה אתה?” – קורא הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור.
כבלחיצת־כפתור – מוציא ראש מתחת אחת מיריעות־האוהל, נלחץ ויצא סרג’נט דוב הוז. מניע בקצב רגליים שהחותלות מהודקות עליהם יפה בספיראלים מודרגים, בתוך מכנסיים רחבים שקיצרו אותם במיוחד למענו. והוא מתייצב זקוף במלוא קומתו הבינונית ובברכיו הרזות בעמידת דום:
“יס סיר!”
בעיניו הגדולות והאפורות של דוב הוז היה תמיד חיוך לבבי שהיה מרגיע את הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור נייט. מה יש להתרגז. יש ועידה חשובה, ועידת־פועלים בחיפה3. גם הקולונל מרגולין יודע על כך. צריך יהיה לתת כמות מסויימת של רישיונות לצירים שייבחרו מבין החיילים. שום פעולה בגדוד לא תיפגע מכך. הנה הם עוסקים כעת בשקט, בלי כינוסים, בבחירות.
אפשר היה לסמוך על דוב הוז – הוא ידע היטב איך להרצות את דבריו. היה לו פה מחייך בעל שיניים גדולות. קולו קצוב, רווה, ועיניו רוחשות.
ובאוהלים פנימה – כמה מהם דחוסים מאוד, כמה מהם מרוּוָחים – יושבים הבחורים. מהם שהיו עסוקים בדיבור בלבד, מהם שידיהם ניקו או שִׁימְנו בינתיים את הרובה, או לימדו לחתוֹל יפה את חותלות־הרגליים. היו שהשכילו לחתוֹל, וזרקו מבטי־ביקורות אל רגלי חבריהם.
כך נעשה הגדוד העברי מדגרה לרעיון איחוד־הפועלים, לרעיון ההסתדרות. ואז התחילה הריתחה. ואז התחילו הוויכוחים וההסכמים והניסוחים, בין אם באוהלים ובין אם בשיחות־הסברה מחוץ למחנה. החיילים לא נראו כאנשי־מחתרת. פניהם היו קורנים מחפץ־עשייה. ומאחורי גבו של לילה אחד, שבו נעדרו החיילים מן המחנה, מסתתר מעשה קטן בתחילתו, יקר ברוחו, אמיץ בהחלטתו – מעשה הקמת הסתדרות־פועלים אחת בארץ קטנה, ללא גבולות, ללא זכויות־עם, באחת מפינות אסיה.
המאחרים השתדלו לחזור לא מחזית המחנה כי אם מאחוריו; השתחלו, נתקלו בחבלי־האוהלים, נכנסו לאוהלים מתחת ליריעות, כדי להתגלח, לצחצח כפתורים ולצאת לאוויר־העולם מפתח האוהלים בחיוך חמים ושבע של מי שסיים לאכול סופגניות; לצאת אל חזית המחנה בתנועות רפויות של חיים תמימים וישרים, ולהיטמע בהווי הצבאי ובריח־האדמה שלאחר הגשם.
מתחנו את חבלי־האוהלים כמיתרים לכינור, ייצבנו את העמודים כתרני־אוניות – וחייכנו חיוך תמים אל מול בוקר רענן, נושם גשמי־חורף, שעמד על גבעה אדמדמת בסרפנד.
הסרג’נטים הבריטיים היו מביטים תמיד בלגלוג על ערימות הספרים שהיו מונחים אצלנו באוהל ליד העמוד. ועם ביקוריהם של הקצינים הבריטיים באוהלים, היינו צריכים להסתירם כי הם לא היו רכוש צבאי.
בכיסי המכנסיים היו לכל אחד כמה ספרונים קטנים מן הספרות העולמית, בהוצאה הרוסית – “אוניברסלקות”. ובכל הזדמנות היינו מוציאים את הספרים מהכיס, קוראים ומחליפים איש עם חברו. לי זה היה מגע ראשון עם חיים רחבים ומקיפים, אוניברסאליים, שבאו לידי ביטוי במילים ובמיספר מקשיבים גדול. כאן דיברו על קנוט המסון ועל איבסן. כאן קראו ברוסית אך דיברו עברית, ואני לא שמעתי קודם שיחות בעברית, ברמה כזאת, על ספרות.
כאן, בין האוהלים בגדוד העברי, התהלכו ברל כצנלסון, יבניאלי, אשכול, יציב, ועוד פועלים שנעשו אחר־כך לעמודי התווך של החיים בארץ.
יבניאלי, כמסופר – לא היה בעל־גוף, וכתפיו לא היו רחבות. המפקד הבריטי שלנו לא ידע כיצד לעכל אותו. הטיל עליו תפקיד של חייל, המופיע עם רובה רק בשעת המיפקד, והטיל עליו את התפקיד לאסוף את בדלי הסיגריות והגפרורים בין האוהלים. יבניאלי היה מהלך בשבילים, שחוח, עם חיוך צנוע על פניו, בכיסו תמיד ספרונים רוסיים. מסתובב בין האוהלים, אוסף את הפסולת, ומגיש לכל שואל את אחד הספרים שבכיסו. מאמצים עצומים היה משקיע בגופו כשהיה צריך לעמוד דום בפני סרג’נט או קצין בריטי. אדם צנוע, אך בעל השקפות רחבות שכמוהו – צריך לעמוד דום בפני סרג’נט בריטי, אשר מה כבר קרא בכלל בחייו?
וכשהיה צריך לענות – “יס סיר!” – היה אומר זאת בצניעות, ובקול חלש, בלא הטעמה.
הוא היה הרוח החיה שהילכה בין האוהלים שלנו, והניעה את רעיון יצירת הסתדרות הפועלים העברית. כאן נשמעו הוויכוחים הראשונים על הקמתה. הוא ידע למצוא שפה מקשרת בין הגימנזיסטים, הסמינריסטים, ה“בצלאלים”, הפועלים שבאו ממושבות הגליל ומיהודה, יוצאי שכונות הספרדים והבוכרים בירושלים, והתימנים – שהיו בגדוד. הייתי נהנה לראות כיצד הכול עומדים, מבריקים בכפתורי־הנחושת הנוצצים, הנעליים מבריקות, ומקשיבים לאמרי פיו של החייל הצנוע, שתפקידו הצבאי היה לאסוף בדלי סיגריות.
דמותו של ברל זכורה לי כאדם שהבין כי בתור חייל עליו להיות כמו בריטי, להבליט חזה, כפתורים נוצצים, עמידה זקופה, לענות בקול רם:
“יס סיר!”
אבל בשיחות באוהל ובחדר־האוכל, בשעות המנוחה בין האוהלים, היו החיילים מצטופפים לידו ומרגישים באווירה המיוחדת, העילאית, הנבונה והחברית, שהיתה שורה סביב דמותו. בלילות־השמירה, כשהיו מבעירים החיילים מדורה תחת קנקן־התה, היה יושב החייל ברל כצנלסון, מוסיף זרד על זרד למדורה, ונכנס בשיחה שקטה עם שאר חיילי המשמרת על עניינים ציוניים שעומדים כיום על הפרק, מתוך חזרה של פעמים אחדות על מילה אחת.
למרות שלא הצליח במראהו כחייל מבריק, נקבע אליו יחס בכיר, ואילו הוא עצמו השתדל בכל דבר להשיג את השורה, להיות ככולם.
בחורים מארצות שונות, משכבות שונות, כונסו לתוך האוהלים והציעו מדי לילה את מצעותיהם במעגל סביב עמודי־האוהל, שסמכו אותם ברובים. מדי בוקר, עם השכמה, היו רואים את משקעי גופם בחול הרך שישנוּ עליו, צמודים לעמוד־האוהל כעלי־הכותרת ללב־הפרח. כל המִשקעים היו דומים זה לזה, ורואים בעליל שכולם הינם יחד. יושבים יחד, איש־איש מתעסק במעשיו ומשִׂיח עצמו.
הנה החייל דוֹוִיד כוחלני מצנעה – מצומק ובעל עור כחלחל, ולו עיניים של רב בישראל. הוא חזר היום מחופשתו, והוא עומד ומספר מה נשמע בביתו. כיצד התהלך מצוחצח ומבריק בין בקתות־החימר שבשכונה ברחובות, שממנה בא, הבליט חזה כחייל טוב, חילק סיגריות כחייל בריטי וחייך סביבו כרב בישראל. ודאי שמעתה, עם תום המלחמה, כאשר יצא בבוקר עם סלו ומעדרו לשאול לעבודה בכרמים – לא ייראה עלוב כפי שהיה לפָנים.
החייל מוישה ביגלמן, חניך בית־היתומים בירושלים, ראה חיים אחרים והתפקר, קולו נתבגר, בעיניו מתרוצצת משובה, כאילו הוא רואה בכל מקום רוח־פרצים ללא־מצָרים.
החייל סוקניק, מורה מסמינר בירושלים, עומד דום זקוף בתוך נעלי־צבא כבדות, באף אדום ומתקלף, חרוך שמש, ברכיים שזופות, מחזיק רובהו בידו, עומד ומקשיב תוך הבהוב בעפעפיו – מול מי שהיה תלמידו, נער קטן־קומה וחצוף, שקורא אליו בקול גדול, קול רם שמתפשט כקול השוט בידי רכב זריז:
“איך אתה עומד? ישֵׁר את הברכיים. אל תשכח כי אתה חייל בריטי! ואל תחייך כמו אינטליגנט! אני אלמד אותך איך מדברים אל קורפורל!”
החייל שֶׁבְּסִיס שהיה “פיושניק”, עובד־מעדר ותיק, והעמיד עצמו מדי בוקר בשוק־המושבה במבחן; האם האיכר מפתח־תקווה יבכר אותו על פני מוחמד כדי לצאת ליום־עבודה בפרדס? – סיגל לעצמו בגדוד שדה־ראייה רחב יותר, של אירגון ועמידה אחידה של הפועלים היהודים. כל הפועלים יהיו יחד! חבריא!
ועתה פניו מלאים כאילו היה בבית־הבראה.
החייל חרובי, תלמיד “בצלאל”, צייר, צמחוני, מאמין בביאת־המשיח, התנדב לגדוד מתוך אמונה שלימה שאנחנו לא נשפוך דם. באימוני השימוש־ברובה היה מן המצטיינים ביותר, מחייך אל הרובה כאל שעשוע מבדח.
לעומתו חייל אחד, שהיה מראשי “השומר”, בושה לספר – לא הצליח לנקוב במטרה אף כדור אחד! – אזיי הסמיק בלחייו, ואמר:
“אקדח־’קרדח' תנו לי ביד! אז תראו איך אני פוגע.”
היות והמלחמה נסתיימה הוטלו על גדודנו תפקידי־ביניים. שמרנו על מחנות שבויים תורכיים וגרמניים. אני זוכר שני גרמנים גדולים, בלונדיים, לא־יהודים, שכנראה בגלל האינטליגנציה שלהם זכו ליחס מיוחד מצד הבריטים. בשעות־החופש שלהם הִרשו להם לצאת מהמחנה, ואז היו נוהגים לבוא לאוהלינו ומבלים בינינו שעות רבות. ונתקשרה בינינו לבינם ידידוּת רבה.
החייל צרפין, צייר, בא אל ברל כצנלסון במרוצה, ודמעות עמדו לו בעיניו:
"הסרג’נט הבריטי קרא לי זה עתה – בלאדי־ג’וּ!
ומרוב צער התחיל דובר רוסית: “קַק אוֹן סמֶיֶט? (איך הוא מעֵז) אני לא חייל – אני מתנדב!”
“אז מדוע אינך פונה בתלונה לקצין?”
“פניתי. אך אליך זה יותר חשוב.”
ברל ממצמץ בעיניו בשלווה, מרחיב שפה עליונה בחיוך ואומר:
“עכשיו יותר טוב לך? ולו גם ידעת מראש שיש טיפשים שיקראו לנו כך – לא היית מתנדב לגדוד?”
הלַנְס־קורפורל שקולניק עמד לפני אוהלו מצוחצח ומבריק, מותח קומתו, הוא היה גבוה מן האחרים. מחכים לביקורו של הקצין. ושקולניק בקולו הרם ובהתלהבות־גמגום – הוא היה באותם ימים צעיר ורענן בדרכי־שיכנוע – מסביר לחייל כוחלני המצומק, שאם יכרוך פעמיים במקום פעם אחת את החותלות על שריר־הרגל, היא תיראה יותר איתנה.
קבוצה מיוחדת, בעלת צביון מסויים, היו התימנים. הם לא היו ראוותניים. לא ניסו לחקות את הבריטים. הם היו שמחים להיות מובדלים, אלא שאנחנו מצאנו בהם חן מיוחד ורצינו מאוד בקרבתם. וכמה מאיתנו, ובהם שקולניק וגם אני, היינו משתדלים בפני הסרג’נט הבריטי להימצא באוהל אחד דווקא איתם.
מאצל אחד משולחנות־האוכל סוקר יבניאלי בעיניו הנבונות־הצנועות את פני החיילים. החייל דוקטור ויניק לא הצליח לקבל את הדמות הזוויתית של חייל בריטי, חיוך נבוך של תלמיד־חכם על פניו. יציב עובר משולחן לשולחן, צח ורך ונוח. עם דמויות כאלה דמה חדר־האוכל לא לקסרקטין כי אם לסעודת שלוש־סעודות אצל הרב.
לפיכך צודק היה הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור טום נייט אם היה אוסף כתפיו בחוסר־מוצא. בכל המחנות הצבאיים הבריטיים ברחבי המזרח־התיכון לא נמצא אחד שישווה למחנהו.
אינני יכול למנות בשמות את כל החיילים האלה, אבל אני יודע להעריך את האווירה ששררה בין חיילי הגדוד העברי הודות לאישים המיוחדים שהיו ביניהם. כאן הרגשתי לראשונה בדופק חי, חם, של חיים עם מאוויים אנושיים רחבים, ורצון עז ליצור חיים סוציאליים צודקים ורחבי־מבט. חיים שתססו בין האוהלים, שהיתה שרוייה בהם האווירה של החייל הבריטי, העממי והפשוט, בעל אינסטינקטים של מראית־עין.
פרק כ"א. עם ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר 🔗
בעודנו במצרים, כאשר היינו יורדים לחופשה בקהיר, היינו רגילים לראות שורות־שורות של חיילים בריטיים, עומדים בתור כמו לפני מיסבאה. אלה היו תורים ארוכים של חיילים שחיכו לתורם להיכנס לבית־זונות. עומדים בסימטה, בחוץ, עם בקבוקי־בירה, שותים לאט־לאט, מתחכמים, ומחכים שעות ארוכות.
החיילים שלנו היו מציצים בתוך סימטאות אלה כמו שמציצים המבקרים להווי הציפורים בכלוב, בגן־חיות, ועוברים הלאה מתוך תחושת זוועה: שורות של בתים קטנים, ובהם קוּבּוֹת של זונות שמנות.
פעם, בין שעות של ויכוחים סוערים על ייסוד ההסתדרות – פנה אליי ברל כצנלסון בחיוך מיוחד, ואמר:
“נחום, אתה היחיד בינינו שדובר ערבית. קח אותנו פעם לבין בתי־הזונות, כדי שנראה איך חיים שמה, ומה מתרחש, כדי שנתפוס את האווירה.”
וכך היה. ביום חופש אחד יצאנו בחבורה: ברל, יציב, יבניאלי, שקולניק, ועוד כמה פועלים, חלקם מפתח־תקווה, כולנו לובשי מדים של הגדוד העברי, לבקר את רובע הזונות בקהיר.
הרובע היה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, עם מרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הבחורות, וקבוצות של חיילים בריטיים, חצי־שתויים, הסתובבו ביניהן.
בחרנו מרפסת אחת רחבה, בבניין הוורוד והמהודר ביותר, ופנינו לעלות. יבניאלי – היה היחיד שנעצר, פקוח־עיניים, לפני המדרגות, הביט תוהה ואמר:
“לא. אני לא עולה.”
ונשאר למטה.
צחקנו ועלינו, ברל, יציב, שקולניק, וכל השאר ואני בתוכם – בצעדים בוטחים, כמו שהולכים חיילים בריטיים ברחובות עיר מצרית. כל אחד שלח את יד ימינו והעמיד לעצמו כיסא, וכך התיישבנו סביב שני שולחנות.
ראינו לפנינו הרבה בחורות מגודלות, שמנות וענקיות, רובן מצריות, לבושות בחַלַטִים, חלוקים ורודים, שהגיעו עד למעלה מברכיהן. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות חרוזים צבעוניים על צוואריהן.
יצאה ובאה אלינו בעלת המוסד, המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכּסת מאוד. היא שאלה אותנו בערבית:
“קודם מה רוצים לשתות?”
שלחנו מבט תוהה איש לרעהו, והגיבור שבינינו, לוי שקולניק, מִלמל:
“גזוז!”
היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אלינו עם מגש גדול ועליו כמה בקבוקי־גזוז וסיפון גדול של מי־סודה, והעמידה אותם על השולחן המשכנו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות בהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני. חשבנו שעתה אנחנו תופסים מקרוב את ההווי של בתי־הזונות שעליו ידענו עד אז רק מתוך הספרות, ומתוך קריאה בסיפוריו של שופמן.
עבר זמן. בקבוקי־הגזוז התרוקנו – ועימם כנראה גם מבטינו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבנו והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. אנחנו המשכנו להתרכז בבקבוקי־הגזוז שלנו, ולא זזנו. ואז יצאה והופיעה המאדאם, שופעת נתחי־בשר גדולים, היא העמידה בנו עיניים שואלות, ואמרה:
“ובַּעַדֵיין?” כלומר – ואחר־כך? – “שכחתם בשביל מה באתם?”
אני, דובר הערבית, הייתי במבוכה, והבטתי במנהיגיי, שישבו עתה דוממים ונבוכים, ואינם מוצאים מילה לאומרה. ולבסוף מלמלתי:
“לא. באנו להביט מהמרפסת.”
המאדאם כל כך נעלבה, ואולי גם הרגישה שאין אנו יכולים להיחלץ ממבוכתנו ומאפס־המעשה אשר תקף אותנו. היא תפסה בידיה סיפוֹן מלא־למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:
“איזה מין גברים אתם – בשביל מה באתם הנה, לשתות גזוז!”
והסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עלינו בזה אחר זה סילון של מי־סודה. מיד התנערנו וקמנו במבוכה, כשאנו מפילים אחדים מכיסאותינו, ומיהרנו לרדת במדרגות, לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותינו. וכך עמדה עוד זמן מה על קצה המרפסת, נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות, שראו אותנו בקלוננו.
ורטובים וצוחקים השתרכנו לאיטנו משם, מנסים להשתחרר מקסם המזרח ובתי־הזונות של מצרים.
ובפנייה הראשונה של הסימטה – את מי אנחנו פוגשים? יבניאלי. הוא עמד וחיכה לנו, ועל פניו עלה חיוך מבין למראה מדינו הרטובים.
פרק כ"ב. הקטטה 🔗
הייתי באוהל אחד זמן די ממושך יחד עם אחד מפעילי מפלגות־הפועלים בפתח־תקווה, בחור שעלה מרוסיה. אדם אינטליגנטי. קורא ספר. מבוגר ממני בכמה שנים. היה פעיל בין חבורות הפועלים בפתח־תקווה. גישתו לסוציאליזם הרחיבה את היסודות של השקפת עולמי. היינו יושבים בניחותא באוהל, מנקים איש־איש את רובהו עם החבל המשתחל, ומשוחחים על ספרים שקראנו מן הספרות העולמית בתרגום לרוסית. ונקבעו בינינו יחסים של הבנה וחברות טובה.
בין שיחה לחברתה על ספרים שונים נהג לספר לי על תקופתו הראשונה בפתח־תקווה. כמה קשה היה לפועל יהודי לקבל עבודה בפרדסי האיכרים, ולהתרגל להווי המיוחד – לעמוד בשורה בין פועלים ערבים, ולחכות לחסדו של פרדסן שיבוא וירמוז לו שיצעד בעקבות חמורו לפרדס. הוא דיבר על כך בהומור מסויים, כעל עבר רחוק שבוודאי לא יחזור. ותיבל דבריו בסיפורים מההווי שנוצר במטבח־הפועלים במושבה.
אני הבינותי אותו יפה, משום שגם אני התנסיתי בכך. גם אני עמדתי בתור בפתח־תקווה בשוק כדי לקבל עבודה בפרדסים. זכרתי את הרגשות המשונים אשר הרגשתי שעה שבן־איכרים היה עובר על פניי מבלי להניף אצבע כדי לרמוז לי שאלך אחריו. ואילו הערבי הצעיר שעובד אצלו – ניצב מאחורי חמורו ומכה אותו באחוריו כדי לדרבן אותו.
יום אחד, בתום מנוחת אחר־הצהריים, גמרנו לנקות את הרובים ויצאנו מן האוהל. פתאום ניגש אלינו לנס־קורפורל מהגדוד, עצר מול חברי, הזדקף בתנועה צבאית חדה, כחיקוי לתנועות שהיו הסרג’נטים הבריטיים מציגים ברצותם להדגיש בפנינו את ההבדל הגדול שבינם לבינינו, ואמר:
“אותך אני רוצה.”
חברי היה מבוגר ממנו בכמה שנים, והכיר אותו עוד בתור בן־איכרים מפתח־תקווה. לכן זרק לעומתו חיוך, וחיכה לשמוע מה רצונו.
הלנס־קורפורל תחב את ה“חזרנה”, אותו מקלון, שרביט־המפקד, תחת בית־שחיו השמאלי, וקרא בקול יבש, שהורגש בו חיקוי לפקודות הסרג’נטים הבריטיים:
“עמוד דום כשאתה מדבר איתי!”
חברי עיפעף בעיניו, כמשתדל להבחין אם זו הלצה. הלנס־קורפורל קימץ גבות־עיניו וחזר וציווה:
“עמוד דום ואל תעשה ‘קונצים’!”
זה זמן מה שמנו לב שכמה מחיילינו נתפסו לקסם המיוחד של הצבאיות הבריטית. הם ניסו לדבר עברית בהדגשה קלה של מיבטא בריטי. להבליט חזה, להצמיד סנטר לחזה. וסיגלו לעצמם, בעיקר אלה שקיבלו או שרצו לקבל דרגות, כמה וכמה מנהגים בריטיים אשר בעינינו ניראו זרים ולא נעימים. בשעת הליכה, גם שלא בתפקיד, היו הולכים זקופים, מניעים זרועותיהם במרץ, וזורקים מבטים ימינה ושמאלה בתנועת סנטר חזקה, ושומרים על חיוך פנימי קר, אף הוא כמנהג האנגלים. וזאת, למרות שידעו היטב כי החיילים מכירים אותם, ורבים מבין החיילים אף עולים עליהם בתרבות הקריאה ובהבנת החיים. קריאת ספרים נחשבה מאוד באותה תקופה.
“עמוד דום כשאני מדבר אליך!”
קולו של הלנס־קורפורל היה יבש, כשל תרנגול צעיר. ראיתי את חברי מחוויר, פורש את רגליו דווקא לעמידת־נוח, מעפעף בעיניו, שפתיו נעות כמחפשות מילה. המילה אינה נמצאת לו. וכך נשאר עומד. בהיבהוב עיניו של חברי הרגשתי שמתבשלת בו תשובה חריפה על כל העלבונות אשר סבל מעמידה בתור ברחבת השוק־המרכזי בפתח־תקווה, כשהוא מחכה לחיוך מסביר של איכר האומר לו – בוא איתי. ראיתי על פניו – הנה הגיע רגע של התפרקות.
“כאן לא פתח־תקווה!” הטיח בפני הלנס־קורפורל בחמת־זעם.
על כך הלנס־קורפורל לא נשאר חייב. עודו זקוף, בעמידת דום, המקלון תחת בית־שחיו השמאלי, סטר ביד ימינו על לחיו של חברי. חברי לא נשאר חייב והרים עליו יד. הלנס־קורפורל שלף את המקל מתחת בית־שחיו, כדי להכות על ראשו של חברי.
בדיוק באותו רגע עבר הרג’ימנטל־סרג’נט־מייג’ור שלנו, נייט, שאמנם עברית לא ידע, אך הבין דבר־מה בחבטות. הוא ניגש והפריד בשתי ידיו בין השניים, שהיו אחוזים זה בידי זה ומתקוטטים בחימה. ובקולו הרם, שהיה רגיל לחלק בו פקודות במגרש־המיסדרים, הכריז:
“כאשר שני ג’נטלמנים מתקוטטים, ואינם יכולים לשכנע אחד את השני, אצלנו בצבא הבריטי נהוג לתת להם הזדמנות שווה להתאגרף, לפי כל החוקים. נעשה מעגל. אתם השניים תעמדו באמצע – ותתאגרפו.”
בין־רגע קראו החברים לאלה שיושבים באוהלים:
“בואו, יהיה שמח!”
והכול הקיפו במעגל את הניצים הניצבים עם הסרג’נט־מייג’ור. זה היה מקרה ראשון בהווי שלנו בגדוד שראינו סצינה ממין זה. ורבים מאיתנו ראו בה אבן־בוחן – כיצד נסתגל להווי הצבאי הבריטי? – ולאילו יחסי־אנוש נגיע בשעת הצורך לפשר בין שני יריבים בדרכי כוח?
נייט הבליט את חזהו, הנציץ את כל כפתורי־הנחושת שעל החזה, ונשא בקולו הרם נאום אנגלי קצר, בעקבות דבריו הקודמים, וסיים:
“מי שינצח, ינצח. אבל זיכרו – בהתאם לחוקי האיגרוף.”
ושרק.
החבר שלי, אני סבור – לא ראה “בוקס” מימיו. בספרות הקלאסית, וגם בזו המודרנית, אשר קרא – לא היו תיאורי בוקס. והוא עמד ברפיון־ידיים וחיכה לבאות.
הלנס־קורפורל נשם עמוקות, צעד בביטחה לעברו, ובאגרוף קשה נתן לו מכה בלסת.
חברי עיפעף בעפעפיו, כמעט איבד את שיווי משקלו, ופתאום צרח בקול דק ורם:
“טקוי סקוי!”
וברוסית, פירוש המילים – “כזה וכזה!” – והיא קריאה שיש בה משום עלבון.
חברי עשה תנועות כאדם המשליך מעליו את בגדיו. הניף ידיו לאחור, כמתכוון לבעוט קדימה. בינתיים הספיק הלנס־קורפורל להרביץ בו פעם נוספת, באפו. אז צרח חברי קריאה משונה, עיניו התגלגלו בחוריהן בחמת־זעם, והוא התנפל בכפות ידיים פרושות לעבר צווארו של הלנס־קורפורל, שורט בציפורניים את פניו עד זוב דם, ונושך בשיניים את זרועותיו.
עתה חבטו השניים זה בזה ללא הבחנה, ולא שמעו אפילו את צעקותיו ושריקותיו של הסרג’נט־מייג’ור, הפוקד עליהם להפסיק. שני סרג’נטים בריטיים נכנסו למעגל, הפרידו בין הניצים, והסרג’נט־מייג’ור אמר בחיוך קר:
“אתם השניים – אינכם ג’נטלמנים. לא כך מתאגרפים. לא כך מגיעים לשלום. עליכם עוד הרבה ללמוד כדי לדעת להכות איש את חברו.”
פג המתח בקירבנו. החיילים שעמדו סביב, במעגל הצופים, התפזרו בנחת, ללא ויכוחים. בלבבנו הצדקנו את הסרג’נט־מייג’ור, והרגשנו כי היום קיבלנו פרק בהילכות אנוש בריטי.
ובערב, לפני הארוחה, נכנס סרג’נט־מייג’ור נייט לצריף־האוכל, שרק במשרוקית, הניף אצבע והודיע לנו:
“אם ברצונכם לדעת להיות ג’נטלמנים – עליכם לדעת כי חוקים יש גם לקטטה. ולכן, כל מי שרוצה ללמוד להתאגרף, ולדעת את חוקי האיגרוף – יכול לעשות זאת בשעות המנוחה, אחרי הצהריים. העמדתי לרשותכם קורפורל בריטי כדי שילמד אתכם.”
גלולה מרה זו של חוסר־יכולת, מצד בחור אינטליגנטי כחברי, להתרסן ולשלוט בעצמו ולשמור על חוקי־המשחק – הביאה לידי כך שהשיחות בינינו התאבנו למשך כמה ימים, ולא ידענו להן מוצא. הוא המשיך לנקות בקפדנות את הרובה שלו, להלך בשעות הפנאי בין האוהלים. אבל הרגיש עצמו מרוחק ואטום. לא האשמתי אותו, אך לא יכולתי לראותו בקלונו. ועברו שבועות רבים עד אשר הישרנו מבט איש בעיני אחיו וחזרנו לדרכי הדיבור הרגילות בינינו.
פרק כ"ג. שקולניק שומר במקומי 🔗
לוי שקולניק קיבל דרגה של לנס־קורפורל, ולעיתים קרובות היה מפקד־תורן על משמרת. תקופה ארוכה גרנו יחד באוהל, ושמחתי תמיד להיות תחת חסותו, משום שהעניק לי את הבנתו של אח מבוגר לאחיו הצעיר.
יום אחד היה לנס־קורפורל שקולניק ראש־משמרת שנשלחה לשמור על מחנה־שבויים, P.O.W. Camp. לפי הגורל יצא שאני הייתי צריך לשמור במשמרת השלישית בלילה. באותו פרק זמן הגיש לי מישהו ספרון רוסי צהוב, “אוניברסלקה” – וזה היה אחד הרומאנים הראשונים של קנוט המסון. ובין משמרת למשמרת, במקום לנוח ולשכב לישון, שכבתי באוהל, לאור נר, וקראתי את המסון.
שקולניק נכנס לאוהל להודיע לי שבעוד חמישה רגעים יגיע תורי לשמור. אבל רק פתח פה, העמיד זוג עיניים מבינות עליי, ראה שאני שקוע בקריאה, ואמר:
“תמשיך לקרוא, נחום. את התור שלך אני אמלא.”
לנס־קורפורל לא צריך היה לשמור. אך היות ובאמצע הלילה לא היה חשש שיבוא אחד הקצינים הבריטיים לביקורת, שמר הוא במקומי.
שקולניק גימגם קצת, ובכך היה חינו האישי. לאחר שנים רבות נשמעו ביקורות בעיתונות על נאומיו המגומגמים בכנסת. אני סבור שהוא לקח מורה כדי להתגבר על הליקוי. ואמנם, דיבורו נעשה יותר שוטף, אבל יבש. ואני תמיד הרגשתי בדיבורו החדש כמין קו־מלאכותי שמחה את אופיו העממי ולא תאם את דיבורו המגומגם והלבבי כפי שהיה זכור לי מאז. הרגשתי צער ואפסות־יד על כך שאין מישהו מניח יד חברית על כתפו, לוחש לו באוזן ואומר:
“אשכול, הֱיֵה מה שאתה. אתה טוב כמו שאתה הנך.”
ושוב, לאחר שנים, חבורת־כתבים מטעם עיתון “דבר” הוזמנה לפגישה עם בן־גוריון בירושלים, ואני אליהם הצטרפתי בתור צייר. נכנסנו לבניין ראש־הממשלה, והנה למולי מופיעה דמותו של אשכול, גבוה ומחייך, והוא אומר לי בקול שקט:
“תדע, נחום, בן־גוריון מתפטר, והוא מטיל עליי את האחריות. אין מה לעשות. אני קיבלתי זאת על עצמי.”
גמר את החיוך על פניו, ואני פיניתי לו דרך לעבור בדלת, כשאני נבוך לשמע ידיעה חשובה זו, שטרם שמעתיה. הבטתי על דמותו, שתמיד אהבתי והערכתי, מיצמצתי בעיניי כדי לעכל את הדבר – מה ראה צורך להגיד לי את הדבר לפני שהודיע על כך לעיתונאים? והרגשתי שאני עֵד לרגע חשוב בהתפתחות אופיו של אדם, אשר אותו אהבתי מהיום הראשון שראיתי; ומאוחר יותר גם הבינותי את קשייו וסבלו בשנות כהונתו כראש־הממשלה.
*
הגדוד העברי הועבר ממצרים לארץ־ישראל, ובין יתר התפקידים הוטל על הפלוגה שלנו לשמור על רובע בתי־הזונות אשר לחוף ימה של יפו. היתה שם שורה של בתים ורודים, שעל רקעם בלטו הזונות בשמלותיהן, שהיו עשויות בצבעים חריפים. זונות בכותנות קצרות וּורודות. מגלות שוקיים וירכיים שמתמשכות ועולות למקום חיבורן, מניעות עכוזים, מנפחות את היקף גופן, והן גלויות־פנים. והגברים מדברים אליהן בכבוד ובמאור־פנים.
כשנודע לי מפי חבריי שהם נשלחים שמה לשמירה, הפצרתי מאוד בסרג’נט שישלח גם אותי. כל זה היה בעיניי הווי מיוחד, שלי היה ידוע רק מתוך קריאה באמיל זולה ובג. שופמן, ומאותו ביקור קצר שנסתיים במקלחת מי־סודה בקהיר.
הנה ציור שעשיתי: אישה ביפו, המזמינה אורחים מבעד לחלון. הקירות ורודים. סביב החלונות מסגרת לבנה, רחבה, עשוייה אבן. ומרפסת קטנה מול פתח הכניסה, אליה מובילות מדרגות דו־צדדיות. הזונות עומדות בחלון, בבגדיהן הצבעוניים, משעינות את חזיהן הרוּויים על האדן, וקוראות בקול רם לחיילים המסתובבים בסימטה.
על הבית הזה שמרנו בפקודה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי. אנחנו ישבנו בפנים (וזאת כמובן אין רואים בציור) – במסדרון אשר בו פתחים לכל החדרים הצדדיים. שם, ליד שולחן קטן, היה מקומנו. ותפקידנו – להודיע לחיילים הבריטיים שנכנסים פנימה כי המקום הוא – “Out of Bounds” – כלומר, מחוץ לתחום. מובן שהשתדלנו לא לבוא לידי קונפליקטים מיותרים עם החיילים הבריטיים השיכורים, וייצגנו בצורה אילמת את החוק הצבאי של ממשלת הוא־מלכותו.
כך ניתנה לי בפעם הראשונה בחיי ההזדמנות להתבונן מקרוב בחיים אשר עד כה רק קראתי עליהם, אבל לא חייתי אותם. ידי נשתלחה מיד לנייר ועיפרון, ולצבעים, וכל התמונות שציירתי אז, ובשנים שלאחר מכן, בהן מופיעות נשות־התענוגים מיפו – מאותו הווי צמחו, והודות לאותו פרק זמן.
[מבקר האמנות החשוב הבקיא בתולדות התקופה, גדעון עפרת – סבור שגוטמן צִייר זונות, נשים ערביות ערומות – בפרדסי יפו. יש לשער שבאותו מעמד גם עמדו הדודים שלהן ומחאו לגוטמן כפיים. זה בדיוק מתאים לבקיאותו של עפרת ברוח התקופה! – אב"ע].
ולא פעם ישבנו במשמרת על המדרגות, בחוץ. אשכול קורא בספר, הוא היה קורא הרבה, וה“אוניברסלקות” לא משו מכיסי מכנסיו. ואני התבוננתי בנשים. הוא כובש פניו בספר, ואני מצייר את מראות יפו. הרובים מונחים בצד, מיותרים, חן של צניעות נסוך עליהם. מחדר־המבוא עולה ריח מעוּבּה של בּוֹשׂם, הבל גופותיהן של נשים בריאות־בשר, וחיילים בריטיים עוברים על פנינו בחיוך אווילי ועצוב, ומגהקים ריח בירה.
אחד הבתים, אגב, היה בבעלותה של יהודייה מהונגריה, שהיתה עוטפת את ראשה במטפחת, מדברת ביראת־כבוד רבה על בעלה, ומלווה כל משפט מדבריה ב“אם־ירצ’השם”. הנערות היו מבנות־ישמעאל.
[בעקבות ההווי המתואר כאן כתבתי את סיפורי “מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה”, שגם כלול ברומאן “המושבה שלי”. – אב"ע].
לא חשבתי שבית־הזונות הוא עולם תחתון, ואילו אני שרוי בעולם עליון. המראה מסביבי היה יכול להיות סימפאטי או לא, אבל אלה היו החיים. העולם פקח עיניים לפניי. אל מול ההווי שהיינו נתונים בו במחנה הגדוד, ובשמירה על מחנות השבויים התורכיים והגרמניים – ראיתי טעם מיוחד בשמירות אלה ביפו. למרות הבחילה שהן עוררו לעיתים בלב אנשים צעירים כמונו, הנתקלים לראשונה בהווי אירוטי גס ומעורטל מכל רגש – הנה התחלתי להבין גם את מידת האנושיות שמתקיימת בכל חברה.
המשונה הוא, שכאשר היינו נפגשים בשומרים בריטיים, היו הם מתבוננים במתרחש סביבם בחיוך מפוכח, ציני; בעוד שאנחנו, הארצישראליים, קיבלנו את המראות הללו בחיוך של הבנה, שבאה לנו, אני סבור, מתוך קריאה בסיפוריו של שופמן, שהרבה לכתוב על זונות.
פרק כ"ד. זה האיש לא השתנה 🔗
נתחדשו עליי, בימי הגדוד, מצבים ומחשבות שלא ידעתי אותם קודם. ובשעות השמירה הארוכות, בלילות, על מחנות־השבויים ומחסני נשק בריטי, נדרתי כי ביום חופשתי הראשון אעלה לירושלים, כדי לעמוד על טעמם של חיי־הנעורים שלי, שעברו בין כותלי “בצלאל”.
נכנסתי לחצר “בצלאל”. עזובה רבה בחצר וטחב בקימורי המוזיאון שבתוכה. הגן עזוב. עצי פילפל. מצד ימין הבמה ובצילה עומדת המרכבה המאובקת של סיר משה מונטיפיורי. בחצר זו ציירנו יהודים מזוקנים עד ללא נשוא. גם על חצר “בצלאל” וחדרים אלה, של המוזיאון, חשבתי בשעות־השמירה על מחסני הנשק במצרים. הם נראו לי בלתי־מציאותיים, ורחוקים כזיכרונות־ילדות. ורציתי לראות אותם מחדש, להיווכח שהם קיימים.
והנה, מולי – מתקרב ובא הפרופיסור שץ. זה האיש לא השתנה. אותם דיבורים, כמו לפני המלחמה. הקמטים האלכסוניים במצחו העמיקו. בזקנו זרקה שיבה, בית הספר “בצלאל” כמעט דועך. השפעתו הציבורית והאישית מתמסמסת. אישו כבר חדלה להדליק את האחרים. מלחמת העולם הראשונה מתקרבת לקיצה. אנחנו מוצפים תהפוכות גדולות. חולמים לנסוע לפאריז. שם אמנות, שם אופקים. איך ומה אני יכול להסביר לו? עתה הארץ מוצפת קצינים בריטיים וצרפתיים, נוצצים בתלבושותיהם, ומבהיקים בפסים אדומים על צווארוניהם. ויצמן, אידר, והרבה אחיות מ“הדסה הצעירה”. ואילו הוא, הפרופיסור, לא איבד את ברק עיניו. עודנו לובש את מעיל קטיפת הקורדרוי שלו, שאותו אני מכיר מן השנים שלפני פרוץ המלחמה, כאשר אנחנו, תלמידי “בצלאל”, לא רצינו לצייר זקנים ליד הכותל המערבי, עם נרות בידיהם, אלא ציירנו הרים חשופים וזיתים עתיקים בהנחות־צבע חזקות ועסיסיות, או בהשתפכות מזרחית רגשית, מוקסמת, כמו הציורים הפרסיים וההודיים.
דווקא עתה, לאחר המלחמה, אחרי שכאילו סולקו כל המעצורים החיצוניים בפני הבניין שאליו נשא את נפשו כל הימים, ובשבילו פעל ועבד ללא ליאות – פנה זיווֹ. בשובו מגלות בדמשק אחרי הכיבוש – הוא נופל לתוך המשרדים המרובים שֶׁפָּשׂוּ בארץ, והאווירה הזאת מכבידה עליו. הוא רואה את עצמו מיותר. התנאים החדשים כאילו סילקוהו הצידה בבת אחת. וכאן עתידה להתחיל הפרשה הטראגית בחייו. כל התנועות החדישות באמנות, החל באכספרסיוניזם, הן לזרא לרוחו. הוא מגנה אותן בגלוי כתנועות שקר והתרברבות. ישר הוא האיש ביחסיו ואינו משלים עם המהלך החדש באמנות ובעולם. הוא מייסר את כל האנשים הקרובים לו, וזורק בפניהם את השקפותיו האמנותיות. על כן לא ימצאו בו האמנים הצעירים בארץ כל הבנה, ויושר אופיו יעמיד אותו מבודד ומנותק מקשריו איתם.
הפרופיסור חיבקני בלבביות והיה שמח לראות את פניי. נכנסנו למוזיאון “בצלאל”. בפתח, מעבר לשולחן קטן, ישב מזכירו נרקיס למכור כרטיסי־כניסה, אם יש שואל להם. מבעד למשקפיו העבים נוצצו אישונים מוגדלים. לחייו ורודות ושחקה טובה על פניו.
היכרתי אותו עוד בהיותו תלמיד ב“בצלאל”. הוא בא ללמוד ציור. אך כיוון שכל ראש שצייר, תהיינה מידות הנייר אשר תהיינה, תמיד חסר לו המקום בנייר כדי לצייר את האוזניים והצוואר – וכל ההסברים שנתנו לו כי יש לחלק את השטח לפני שמציירים – לא הועילו, וכיוון שפניו קרנו בעדינות, והיה גם תלמיד־חכם – ידע עברית, מה שהיה נדיר בין תלמידי “בצלאל” – טפח לו הפרופיסור על גבו ואמר לו –
“כמו, אתה יודע, תהיה המזכיר שלי. אתן לך משכורת ותקרא בכל הספרים שיש לנו בספרייה.”
חוש אינסטינקטיבי היה לפרופיסור לבחור לו בטביעת־עין בלבד את אנשיו. אמנם, לא תמיד הם האריכו לעמוד בצילו. אך שץ תמיד הביט למרחב, לטווח ארוך, לכל גודל העמק, עד קצה ההר.
“תזכיר לי,” אמר לנרקיס, “שמחר בבוקר אשפשף ואבריק את שלט המוזיאון.”
ומבלי להביט ולהבחין במבטי התמה, דחף אותי לחדרים הפנימיים. את התמונות שבמוזיאון הוא השיג ממנדבים, או מן הציירים עצמם. פוחלצי־החיות – הוא עצמו תיכנן והלהיב, וגם מימן ציידים, שהלכו לעבר־הירדן וללבנון. את כלי־הקדושה קנה במו־ידיו, אפילו בשנות־הרעב, במלחמת העולם הראשונה – “ביזבז” עליהם מן הכסף שהיה שמור לקניית שקי־קמח לתלמידים: יהיה שק קמח אחד פחות!
אני זוכר, בוקר אחד, בימי המלחמה, נכנס רב תימני יפה־מראה, הוציא משמיכה תיבת ספר־תורה מוכספת, תלה במבוכה עיניים בפני שץ, ואמר בעברית צלולה וריחנית שלו:
“בעוונותינו – מה לעשות? אנו רוצים קמח.”
שץ הביט במבוכה בפנינו, ואמר: “טוב. כמו יחסר לנו שק־קמח, אבל זה כדאי.”
הוא היה נועז בתוכניות גם בימים הקשים ביותר בחיי היישוב. אף בימי הרדיפות של ג’מאל פשה לא נרתע מחשוב ומדבר באוזני השלטונות על תוכניות בניין הארץ בקנה מידה רחב ביותר. היה הולך להשתדל בפני ג’מאל פשה כיצד לפטור תלמידים מהליכה לחזית המלחמה, ומרצה לפניו את התוכניות הגדולות בדבר יצירת כוח חשמל מהירדן, ושימוש בכוח גלי הים־התיכון – בדיוק כפי שכתב ברומאן שלו בימים ההם. [“ירושלים הבנוייה”, יצא לאור בתרפ“ד. 1924. – אב”ע].
ודאי, רבה היתה מידת התמימות בתוכניות הללו, אבל מעולם לא העבירה אותו תמימות זו על שיווי־משקלו. על הכול היה מבט בעיני בראשית, בתמימות ובלבביות. היה שואף להתיר את סבך כל השאלות, ובלשונו המקצועית היה מתבטא:
“צריך לראות את הקונטורה הכללית ואת פרטיה בבת־אחת.”
ואנחנו ממשיכים לטייל בחדרי המוזיאון: הנה “הגלות” של הירשנברג, ו“היהודי הנצחי” תמונות אקדמיות, שאפשר שאין מקומן במוזיאון בגני־לוכסמבורג. אך אצלנו, לדעת הפרופיסור, אם רואה אותן יהודי תימני, פולני או אמריקאי, או בולגרי או גרמני – אי אפשר שלא יזדהה איתן. אי אפשר שהן לא תיצורנה בין כל היהודים האלה מכנה משותף. תמונות כאלה, אם יילכו היהודים לבקש במוזיאון רוקפלר או בבריטיש־מוזיאון, ימצאו – אך מהווי אחר, לא יהודי.
יצאנו ועמדנו ליד גדר בניין “בצלאל” והשקפנו על עמק המצלבה. ראיתי את ידו של הפרופסור מונפת לעבר העמק והגבעה שלפנינו. בוהן ידו והכרית שתחתיה היו מרוחקות במקצת משאר האצבעות. אצבעו המושטת היתה מתוחה לפניה, ובקמטים העמוקים שבתוך כף־היד הבשרית ודאי הורגש חום הגוף. משום מה הזכירה לי כף היד הזו את היד המושטת אל קצה אצבעו של אדם –בתמונה המפורסמת של מיכאל אנג’לו.
ידו השנייה של הפרופיסור היתה מונחת בכל כובדה על כתפי, עד שהרגשתי את חוּמהּ. וכדרכו היה הפרופיסור גם נשען במקצת בכובד־גופו על כתפו של בן־שיחו. כיום, לאחר שחלף יותר מיובל שנים, אני מבין מה תענוגו של אדם שהתקדם בגילו ומבקש, בכוונה או שלא בכוונה, להרגיש את חום גופו של צעיר שרק מתחיל את חייו.
האצבע המושטת של הפרופיסור טיילה הנה והנה על פני העמק הנרחב, והוא אמר:
“אתה רואה – על פני העמק והגבעה הזו יתפשט בניין המוזיאון ‘בצלאל’. וחומת אבנים גדולה ומשוננת, כזו של העיר הישנה ירושלים, תחבק בתוכה את כל הבניינים הגבוהים, המעפילים, המקומרים, המוארים, העומדים בעמק. והם יכילו בתוכם את אוצרות האמנות: עתיקות, עמודים, כותרות, כתובות, גווילים, ספרי־תורה, כלי־קדושה, ותמונות של ציירים עתיקים וחדשים, אלה שמגלים את יופייה העתיק של הארץ, ורואים בה אור לגויים. כך נגדיל את שטחה של העיר ירושלים, וניצור בה כשתי כפות־מאזניים: האחת – העיר הישנה, ירושלים העתיקה, כשאנו נותנים לתוכה מטעמה של ירושלים המחודשת, כמו שכתוב – על חומותייך ציון. והשנייה – זו שאנו נבנה במתכונתה, סגורה בחומה, אך מאירה וחגיגית.”
היבהבתי בעפעפיי אל מול העמק והגבעה השוממים. הריחותי את ריח המקטרת החמה שהיתה בכיס בגדו. תקעתי עצמי בחוזקה בתוך אבני־החצץ שתחתיי, כדי שאחזיק יפה בכובד גופו. הקשבתי לדבריו, שהיו מתובלים, כהרגלו, בראשית כל משפט במילה “כמו”, וחשבתי:
“מה איתך, נחום? – כלום תאמר, שמוטב הירשנברג במקום פיקאסו? – אבל, רגע, רגע, אל תתרגש כל כך. אולי הוא צודק – ‘פיקאסואים’ רואים כמעט בכל המוזיאונים והגלריות שבאירופה המערבית. לא נפתיע בהם את הבאים אלינו. וגם לא נשכנע באמצעותם למשהו. לא בהם ניצור את המכנה המשותף, שכל כך נחוץ לנו. ואם לא ניקח בחשבון את תגובותיהם של סתם סנובים, אלא את ההנאה האמנותית וחוויותיה, הרי שהיא תהיה גדולה יותר אצלנו למראה תמונותיהם של הירשנברג וישראלס ולסר אורי, ושל הציירים הארצישראליים שציירו את הנוף והאדם בארץ. רבים מהם, אמנם, בסגנון מאטיס, ורואו וואן גוך – אבל, לעזאזל, הם מציירים את הארץ, את אורה, את צורתה, את ההווי שלה, לא על ידי חיקוי והליכה ברוח הזמן שנושבת מאמריקה ואירופה – אלא על ידי חידוש החוש הפלאסטי, וזה שלנו, הארצישראלי – כדי שנצליח מהר יותר להשיב לעצמנו את מה שהִפסדנו ונתמעכנו בשנות האלפיים האומללות האלה.”
ופתאום, כאילו קיבלתי סנוקרת, פנה אליי הפרופיסור בשאלה:
“נחום, ציורים של אבּל פן על הפרעות ברוסיה – אמנם מורגשת בהם השפעת הציור הצרפתי, אבל, האמן לי, הם חשובים לנו יותר מציורים של רינואר ודגה. יבואו הנה מכּל קצווי עולם לראות ציורי הפרעות ביהודים. והם ישפיעו על המנטאליות העולמית כלפינו. אל תשכח, אנחנו לא סוחרים בתמונות, ולא רוצים לעשות מהן קפיטאל. אנחנו רוצים שהאמנות תדבר בקול רם, בשבילנו ובשביל כל העולם.”
“אדוני, לא אמרתי שום דבר…”
“אני יודע. אבל חשבת – ואתה חשבת אחרת!”
הבטתי בפני המורה שלי. ובלי כל אתנחתא, הוסיף פתאום ואמר:
“תראה, הנה חסיל ירוק קטן.”
אמנם, על ידו של הפרופיסור, שהיתה מושטת לפניו זמן רב, והוא הסיעה לימין ולשמאל, עמד חסיל קטן. מניין העלה פתאום את המילה חסיל, מילה שאינה שגורה בחיי יום־יום? החרק השפיל את ראשו, ורגליו הקדמיות שיפשפו את קרני־המישוש. ואילו שתי רגליו ארוכות־הירכיים איזנו את משקלו. ביטנו הרכה על טבעותיה עלתה וירדה בקצב.
“אתה רואה! טוב לראות דברים מבלי להקשות הרבה קושיות, ראייה שטחית, ילדותית. ואם אתה יודע קצת אנאטומיה – הכול נראה יותר פלאי, יותר מורכב ויותר מובן, ונותן לך תחושה שאתה עומד בשתי רגליים על הקרקע. בשביל זה, בשביל עמידה זו, באתי לארץ־ישראל.”
את עיניו של הפרופיסור לא הצלחתי לראות. משקפיו הנוצצים כיסו אותן ממבטי. אך לחייו היו ורודות, וחיוך רוחש־טובה, כעל פני תינוק, שוֹרֶה עליהן, והן הבריקו. הוא הוריד את ידו מעל כתפי. הרגשתי בכתפי הקלת־מה, כנראה רצה להפסיק, אך הוסיף ואמר:
“אתה תראה שכל דבריי יתקיימו. דורות רבים יברכו אותי. אני מרגיש זאת תחת עקביי.”
הוא אחז במרפקי, והצעיד אותי חזרה אל עבר הכניסה למוזיאון. נפרדנו ליד מפתן השער. הבטתי אל גבו הרחב, שהיה בתוך מעיל הקורדרוי הבלה, בעל הקמטים הכבדים, ששמר בתוכו את צורת גופו של בעליו גם כשהוא אינו בתוכו. ראיתי את קיפולי מכנסיו, שהשתנו בהתנעת רגליו המלאות. וידעתי כי הנה צועד ומתרחק מעל פניי אדם שהוא משכמו ומעלה מעל כל הסובבים אותו.
פרק כ"ה. וינה, ברלין, פאריז, וחזרה לארץ־ישראל 🔗
מלחמת העולם הראשונה נסתיימה. שוחררתי מהגדוד העברי. החלטתי לנסוע להשתלם בציור באירופה. בשנים 1920־1926 ערכתי מסע־לימודים יסודי, שנתיים בווינה, ואחר־כך בברלין ובפאריז.
מתקופת שירותי בגדוד העברי נותר לי סכום ניכר שחסכתי, וסבתא שמרה עליו כדי להבטיח לי את שנות לימודיי באירופה. חוץ מזה עבדתי יחד עם חברי הטוב חיים נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, בחריטה בשן־פיל. היינו חורטים למען גרמני אחד שהתגורר במלון פאסט בירושלים, והיינו מגישים לו מדי שבוע כמה מדליונים של שן־פיל, וכך אספנו לנו כספים כדי שנוכל לנסוע להשתלמות לפאריז. הגרמני היה אומר לנו לחרוט כאוות־נפשנו. בדרך־כלל היו אלה נושאים מקומיים: דמות ערבי, ערבייה, רועה־צאן, קבר רחל אימנו, וכדומה.
את כל הרווחים האלה הייתי מוסר בביקוריי שהייתי בא לבקר אצל הסבתא בתל־אביב. והיא שמרה אותם, ודאי במיטה אצלה. והם שנתנו לי את האפשרות לקיים את חלומי לנסוע לכמה שנים לאירופה.
לווינה נסעו שניים מידידיי ב“בצלאל”. וינה נחשבה לעיר זולה מאוד אחרי המלחמה. ופרופיסור שץ הפנה אותנו לאחד המנהלים של האקדמיה, ה“קונסט גוורטשולה”, בית־הספר למלאכת אמנות. אך זה עדיין לא היה מה שחיפשתי. הציור היה אקדמי מדי לטעמי.
הייתי בחבורה עם שני ה“בצלאלים”, ובווינה היכרתי את הצייר קריסטין שהיה לנו מעין בית, יהודי. הוא היה צייר אקדמי, שצייר תמיד יהודים עם זקנים ופיאות. היינו באים אל ביתו ומשחקים אצלו שחמט. ושם פוגשים את פרופיסור שץ, שהיה בא לבקר לעיתים קרובות בווינה.
מתוך הסביבה האמנותית שהיתה אז בווינה, באקדמיות ובבתי־הספר לאמנות, התחלנו להשקיף לראשונה על עולם האמנות הרחב, והרגשנו שכל מאוויינו לעבור לכמה שנים לפאריז, וכך גם החלטנו. אותה תקופה ייצג בווינה את הציור המודרני הצייר אוסקר קוקושקה. למעשה, כל חיינו בווינה היו הפרוזדור לפאריז, דרך ברלין.
בברלין, זה היה בקיץ 1922, מת דוד פרישמן. ביאליק לקח אותי כדי שאצייר את פרישמן המת. אמרתי שיש לי התנגדות פנימית לשבת ולצייר את פרישמן המת. ביאליק אמר:
“תצייר, תצייר, אני אבוא ואשב על ידך.”
ובאמת בא וישב עימי שעה שציירתי את פרישמן. זו היתה פגישה ראשונה שלי עם דמות סופר עברי שהערצתי, ושציירתי אותו לאחר מותו, מתוך התנגשות גדולה עם רגשותיי.
הרמן שטרוק מילא תפקיד חיוני בחיים הציוניים והאמנותיים. אצלו למדתי תחריט. הוזמנתי אליו כמה פעמים. נתן לי תחריט שלו ולימד אותו פרקים ראשונים של הוראה בעשיית תחריט. לימים עשיתי סדרות תחריטים על איוב, יונה, ועל ירושלים.
ביתה של שושנה פרסיץ בהומבורג היה מרכז לכל הסופרים היהודים, בעברית וביידיש. באותה תקופה חי אבא בברלין, וגברת פרסיץ הוציאה־לאור את חמשת הכרכים שלו, “כתבים לבני הנעורים”, שנדפסו בהוצאת “אמנות” בפרנקפורט־דמאין בשנים 1923־1924; ואני ציירתי להם איורים, ואלה היו האיורים הראשונים שלי לספרים.
בסעודות־החג אצלה היה שולחן ארוך ערוך לאורחים הרבים, בראש השולחן מצד אחד היתה יושבת הגברת פרסיץ, ומצד שני היה יושב בעלה, והיה ביניהם קשר טלפוני. כל המי־ומי שבין הסופרים היהודים של אותה תקופה היו בבאי־ביתה והסבו לשולחנה.
סבלתי עוד משנות ילדותי, בטרם ידעתי לקרוא, מכך שהציורים בספרים היו מוסרים הווי זר ורחוק לילד העברי. כשקראתי לראשונה את ספרי מאפו ודומיו, היו עפעפיי מפרכסים מרוב רצון לראות בספר את הציורים שחסרים בו. תמיד הרגשתי רצון לתת ביטוי חזותי למה שניתן במילים ובחצאי מליצות תנ"כיות. לכן, זכות־ראשונים אני שומר בליבי לשושנה פרסיץ שנתנה לי יד חופשית להתבטא בעשיית איורים, ללא הגבלת מיספרם, גודלם וסגנונם, ומבלי להתחשב בהתייקרות שהם גורמים לספרים. עשיית האיורים לספרים היתה לי מעין תשלום שהייתי חייב לעצמי משנות ילדותי.
הרגשה נוחה נתן לי הדבר גם משום שברבות השנים מנעו ממני האילוסטראציות את הסכנה שאתמסר להוראת הציור, שמאוד לא רציתי להתמסר לה. ובאופן כזה הצלחתי ליצור לי פינה משלי באילוסטראציות, ובינתיים להסתכל ולראות את העולם סביבי בעיניים מזרחיות וארץ־ישראליות, ולראות דרכן את החיים המזרחיים שסביבי, שעדיין קוסמים לי, לגבי ציוריי.
למעשה זו היתה תקופה ראשונה בחיי שהרווחתי וחייתי על חשבון עבודתי הציורית. התחלתי לצייר את האילוסטראציות בברלין, ואחר כך עברתי לפאריז לכמה שנים, ושם הייתי מקבל את שכרי תמורת הציורים אשר הכינותי להוצאת “אמנות”, והייתי מוסר אותם לבעלה של הגברת פרסיץ, בפאריז. שם גם התחלתי לצייר את אגדות ביאליק, שאזיי יצאו סיפור־סיפור, בחוברת, בהוצאת “אמנות”. וכך, הודות לרווחים אשר עשיתי מציוריי לספרים אלה, ומהכספים שאגרה לי סבתי משכרי כחייל בריטי, נפתח לפניי העולם הגדול של פאריז בשנים 1924־1926, על כל נפלאותיה וכל תהפוכות האמנות השונות שאז באו בה לידי ביטוי.
בפאריז התרשמתי בייחוד מן האמנים הצרפתיים שהראו נטייה לצייר את ארצות המזרח: דיפי, מאטיס ואחרים. בחודשי החופשה שלהם היו יוצאים לארצות המזרח, בעקבות דלקרואה, ואני הרגשתי דרכם את האווירה האמנותית אשר כבשה אותי בעתיד. מבחינת הסגנון זה היה המשך לרצונות הכמוסים של חבורת ה“בצלאלים”. ראיתי בשנות העשרים ציורים של רוסו. התרשמתי מן הפרימיטיביות והאהבה הפלאסטית. בציורי “מנוחת צהריים” משנת 1926 אפשר למצוא השפעה של רוסו, היא מתבטאת בקו המדוייק, בראייה תמימה של צורה, כל גוש מצוייר בצבע שולט אחר. אבל דיפי השפיע עליי יותר מרוסו.
באותה תקופה, בשנות העשרים, לא למדתי באופן מסודר. הייתי הולך לצייר בסטודיות שונות, והיתה לי אטלייה. הלימוד היה בכך שהייתי מסתובב בין הגלריות ובין האמנים.
באותם ימים בהם עשיתי את ישיבתי הראשונה בפאריז, הייתי הולך כמעט יום יום לצייר בגן־החיות. הייתי אורח קבוע, וכל השומרים והגננים, וגם כמה חיות, הכירו אותי. אני אוהב חיות. כל חיה קטנה, ואפילו קטנטונת, זעירונת כתולעת, פיצפונת כשבלול, היא בעיניי אישיות שמעניין לראותה ולהכירה ואפילו להזדהות איתה. פילים, קרנפים וג’ירפות – הרביתי לצייר, ואני יכול לצייר אותם בעיניים עצומות.
ושם, בגן־החיות בפאריז, משכה את תשומת ליבי כלבה קטנה שהיניקה גור־אריות. נגד עיניי ראיתי כיצד גדל הלביא הצעיר, עד שיום אחד, משפע אוניו – הטיח, שלא בכוונה, את אימו־מניקתו אל הקיר. זמן רב שמר הלביא על גוויית אימו, לא אבה להינחם ולא הניח להוציא את הגווייה מן הכלוב.
בעקבות אותו מעשה כתבתי לימים את “ביאטריצ’ה – או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס”. ביאטריצ’ה לא משל היתה. בספר זה רציתי להקנות לקוראי “דבר לילדים” את ההרגשה כי העולם הוא גדול. בתקופה בה רקדנו רק “הורות”, וחשבנו שאנחנו נמצאים בטבור העולם – אני נאמתי נאום אהבה לפאריז מבעד לחלון הפתוח:
“ליבי טוב אלייך, פאריז, גן־החיות של המין האנושי! פאריז! את טובה, את יפה, את מלמדת להיטיב עם כל בני האדם.”
באותה תקופה הוזמנה אצלי פרוטומה של הפרופיסור האנתרופולוג בעל השם העולמי – מאַנוּבְריֶיה. מאנוּברייה היה מרבה לדבר ואני אהבתי לשמוע אותו. כשכתבתי את “ביאטריצ’ה” – הכנסתי את דבריו בפיו של שומר גן־החיות, פרנסואַ הזקן, היושב על ערמת זבל־היפופוטמים ונושא נאום אל כל העולם.
מאנוברייה היה יורשו של קיבייה הגדול, נשיא המוזיאון־האנתרופולוגי. אז כבר יצא בדימוס, אבל היה מסתלק יום־יום מן הבית, כדי שלא לריב עם אשתו – ומטפס שם למעלה, לקומה העליונה של המוזיאון. וכל הפרופסורים־בדימוס שלו, מבחר המוחות הצרפתיים של המאה התשע־עשרה, היו עולים קצרי נשימה במדרגות האפלות, המעוקלות של הבניין (מעליות עדיין לא היו). ושם למעלה, בין צנצנות העוּבָּרים, ריח הספירט והפורמאלין, היו הזקנים הבלים, המכורכמים הללו, מדליקים את הסיגאר שלהם, שותים את הקפה השחור שהגישה המשרתת, יושבים ומפטפטים פטפוט צרפתי ארוך, ועושים את העולם כולו עפר ואפר.
אני הייתי מכייר את ראשו של מאנוברייה בחימר, ושותק. ולעיתים מתפוצץ ואומר משהו, שתמיד היה מבדח את דעתם, כמו למשל דיעותיי הנלהבות על הספרות הצרפתית, על אנאטול פראנס, אשר לגביי היה אז נושא דגל תרבות צרפת.
הזקנים צחקו:
“אמנם שמו פראנס, אבל בינו לבין צרפת אין מאומה.”
תמימותי הצעירה היתה קורבנם העיקרי באותו זמן. שם למדתי את חוכמת החיים הצרפתית האפיקורסית שלי, אם אכן יש בי משהו כזה.
כאשר היו מסתלקים הזקנים, היה קורא לי הזקן שלי, האנתרופולוג, אל הספרייה:
“אתה רואה את עשרים הכרכים האלה, המוזהבים? הם של האימבציל הזה, שישב שם בפינה!”
כך הרס אותם אחד־אחד.
פעם הסתכלתי בהערצה במלקחיים של קיבייה, שהיו נתונים בקופסת־זכוכית מיוחדת. במלקחיים אלה נהג קיבייה למדוד את היקף הגולגולות, כדי לקבוע את התיאוריה המפורסמת שלו.
“Quelle Betise! – איזו טיפשות!” צחק יורשו של קיבייה הגדול.
אני באמת הערצתי את אנאטול פראנס. כל ביטוי שלו צלול כמו גביש. שינוי קל בסדר המילים משנה את כל הרעיון. הוא היה אמן העמדת המילה במקומה הנכון, וכך העניק לה איזו הברקה שאינה צפונה בה עצמה. ממנו למדתי “לספור” את המילים, לדעת את ערכה של כל אות. הוא היה כופר גדול ומאמין גדול, ציניקן ואוהב־אנושות, ובכל מעשיו עמד טעמו של מבין נהדר באמנות.
הייתי יוצא אז במיוחד, בוקר־בוקר, לבּוּאַ־דה־בּוּלוֹן לראות את אנאטול פראנס עורך את טיול שחרית שלו.
יום אחד, כשבאתי להמשיך בפסלו של הפרופיסור, ראיתי בעיניו של המאנוברייה הזה איזה ניצנוץ רע –
“ז’אֶן הוֹם!” [בחור צעיר] אמר לי באיזו שמחה לאיד – “בוא, תראה משהו. אתה רואה שם משהו לבן־רכרוכי, צף כאן, בצנצנת הזאת, בתוך הספירט? זה מוחו של הגאון שלך, אנאטול פראנס!”
אולי ריח הפורמאלין הוא שהציל אותי מעילפון.
“כבר מדדנו,” אמר, “וכבר שקלנו. הביאו אותו אלינו כדי שנרד לחקר גאוניותו. ובכן – משקל מוחו של הגאון שלך קטן ממשקל מוחה של אישה. פיתולי־מוחו כמעט כשל אדם אינפאנטילי, סאֶ סאַ, ז’אן הום!”
אה! איזה מטעמים היה עושה אנאטול פרנאס מחברא־קשישא זו, שלעולם עמד בה טעמה החריף והעבש של גבינת הרוקפור הירקרקת.
חזרתי לארץ־ישראל בשנת 1926. באתי לרחובות לשמחת־תורה. ליד המדרגות של בית־הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ובפאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי.
כל שנות היותי בווינה, ברלין ופאריז היו שנות־הכנה ולא צעדים ראשונים – להבעת העולם האגדתי־המזרחי שהשתקע עמוק בליבי משנות ילדותי הראשונות בארץ, ורק כשהגעתי אחר היותי בפאריז – לארץ־ישראל, רק אז התחלתי לתת ביטוי ברור לתפיסת עולמי האמנותית מתוך ראייה מזרחית ובמידת־מה אגדתית, או בקיצור – ארץ־ישראלית.
למעשה הופעתי בתור צייר בעל צביון משלו רק לאחר שובי מאירופה לארץ־ישראל. וידעתי שזהו פרק ראשון של עולמי הציורי: הפגישה המחודשת עם אותה המזרחיות במובן של אור, צבע, וערכים פלאסטיים – שראיתי בשנות ילדותי ברחובות נווה־שלום ונווה־צדק ויפו, ובירושלים.
עם שובי ארצה באותה שנה השתתפתי ב“תערוכת אמנים מודרניים” בצריף “אוהל” בתל־אביב, ובשנים 1927־1928, בתערוכה ב“מגדל־דוד” בירושלים. ב־1929 השתתפתי, בתור צייר ארץ־ישראלי יחיד, בתערוכה בגלריה “בייה” בפאריז, יחד עם ציירים יהודים מפורסמים של ה“אקול דה פארי”, וביניהם שאגאל, קיסלינג, מודיליאני, סוטין ופאסקין.
כיצד היתה האווירה בארץ־ישראל, בשנות העשרים והשלושים, בקרב הציירים? היינו מתקבצים קבוצות של ציירים, בתל־אביב, בצפת, בטבריה; היינו הולכים בקבוצות, יושבים איש־איש תחת זית, ומציירים בצוותא. כשהיינו קמים מעבודתנו ורואים את כתמי הצבעים שהשאיר כל אחד – היינו מנחשים לפי הצבעים מי ישב תחת העץ. אותן שנים היינו מציירים בחברותא: סטימצקי, קסטל, הולצמן, שמי, אלוואייל, לובין ולבנון. באותה תקופה צייר איש כלבבו, אבל מכנה משותף מסויים היה לכולם. משום שהיינו בחברותא. אבל אחר כך, דרכי החיים והקאריירות המסובכות של ציירים בארץ הפרידו, לדאבון ליבי, בין קבוצות־מציירים.
בזמן מאורעות תרפ"ט, 1929, הוצאתי ספר קאריקאטורות, שהיה רצוף ביקורת על המימשל הבריטי. אגב, הם החרימו את הספר ותבעו אותי למשפט, שבוטל לאחר מכן. כשציירתי את החוברת הזאת, יצאתי לרחוב כדי למצוא לקאריקאטורות טכסט הולם.
על המדרכה הראשונה פגשתי את אורי צבי גרינברג, וזה הציע לי במקום את הצעתו.
התקדמתי מיספר צעדים ופגשתי את שלונסקי, גם הוא לא טמן ידו בצלחת.
ממול הלך דוד שמעוני.
וכן הלאה.
וכשהגעתי לקצה הרחוב היה בידי טכסט לכל הקאריקאטורות.
אלה היו חיים תוססים, משפחתיים. כל אחד הכיר את זולתו, וממילא כל יצירה שנוצרה אז – היתה תוצאה של אווירה כללית. היתה לנו חברותא נעימה של סופרים, משוררים וציירים, שהיתה נפגשת יום־יום בקפה “אלטשולר”, ואחר כך ב“רצקי”. היו שם ביאליק, צמח, שמעוני, אצ"ג, יעקב הורביץ, שלונסקי אליעזר שטיינמן, ואחרים. זאת היתה משפחה!
[מקום מפגש פרטי של סופרים וציירים, בייחוד בצהרי שבת, היה בהווילה של דודתי אחות־אביב, המשוררת אסתר ראב, בראשית שנות השלושים, בתל־אביב. כתבתי על כך בסיפור חייה “ימים של לענה ודבש”, (“עם עובד” 1998), שם הבאתי גם שני רישומים שעשה גוטמן לאותן פגישות שבהן נראים דורה והוא, וחברים נוספים. אב"ע].
אביו של יונתן רטוש, יחיאל הלפרין, היה מורה בסמינריון למורות. רטוש היה אז צעיר מאוד, והביא שיר אחד, או אחדים, לשלונסקי, שידפיס אותם ב“כתובים”. אבל כנראה סירבו להדפיס, ואז החליט להוציא את השירים בחוברת, ופנה אליי שאני אכין לו את ציור השער. דומני, דמות גמל, שהיתה קשורה בשם החוברת. לאחר הופעת החוברת התחרט רטוש על שהדפיס אותה, והלך וקנה מידי אנשים שקנו את החוברת את העותקים שבידיהם, והשמיד את כל המהדורה.
חזרתי ארצה עם אשתי מביקור בפאריז באונייה שהפליגה ממרסיי, במחלקה שלישית. זה היה, דומני, ב־1931. עימנו יחד נסע הזז, שזו היתה לו נסיעתו הראשונה לארץ־ישראל, שבא להשתקע בה.
כאשר עגנה האונייה באלכסנדריה עלו על הסיפון ערבים, אחד מהם עושה להטוטים. אנחנו ישבנו על הסיפון, וראינו את הערבי מוציא משרווליו ממחטות, צעיפים ואפרוחים. לפתע ניגש אל הזז, שהיה אז בעל זקן, והתחיל להוציא מתוך זקנו של הזז אפרוחים צהובים רכים בזה אחר זה. הזז נשאר פעור־פה, וכולנו התפקענו מצחוק.
הזז נהג לשבת שעות ארוכות על הסיפון, תמיד שוקע בקריאת ספרים. לתימהוני היו כל הספרים ספרי־קודש. כשפתחנו בשיחה, הדהים אותי בידענותו בספרות העולמית, ומאז השתדלתי לגרום לכך שהוא יספר לנו על ספרים וסופרים. נסיעתו באונייה היתה לו פגישה ראשונה שלו עם ה“אוריינט”, ובעיקר עם ארצישראליים. מפינו הוא רצה כאילו לשאוב את הקשר הראשון שלו עם הארץ.
לאחר שנים רבות נפגשנו ברחוב. הוא פרץ בצחוק ואמר:
“אתה זוכר את האפרוחים הצהובים שיצאו מזקני?”
פרק כ"ו. ביאליק מכה על כתפי 🔗
רצה הגורל שאֶכָּנס לחדרו של רבניצקי כשביאליק עומד באמצע החדר. משקפיו על מצחו, בשמאלו מחזיק כתב־יד, והוא קורא ברגש רב את הקטע:
"ושם בתוך האספסוף טבח אחד בריא ומרוטפש, כְּפַר נגח למראה, כבד־פדר, חזק־מפרקת ונחוש־מצח, כולו מוצק אחד – עשת חלב – – – כל מראהו אמר: הקרב הקרב ירוטש, יפורק, ירוסק! – –
ובגשתו עד ההלך טפח על שכמו טפיחת חיבה אשר יש בה כדי לפצפץ, וייקח לשון ויאמר:
– אכן חיה כלבבי אתה, אחי!"
בלי להפסיק רמז לי ביאליק שאקרב, כי עוד מעט יגמור. כשהגיע לקטע – “ויאמר: אכן חיה כלבבי אתה, אחי!” – הנחית על שכמי כף יד־ימינו ברגש רב, כשהוא משקיע בה גם את כובד גופו. הרצפה רעדה, וראיתי את משקפיו של ביאליק עושים קפיצה אקרובטית, ונשארו תלויים על אוזנו, על “יצול” אחד בלבד.
רבניצקי, בפנים שהיתה בהם אדמומיות של נעורים שְנִיִים – פתח פיו בתימהון ואמר בקולו המיושב והמנמנם:
“כן, כן, אבל מה אשם נחום?”
ביאליק יישב את משקפיו במקומם הנכון, חייך, הביט באי־רצון על שמפריעים לו, והמשיך לקרוא כשהוא מעפעף בשובבות.
ספגתי ושתקתי.
לאחר כמה ימים שומע אני את קול צעדיו הכבדים במדרגות בית אבי. כדרכו נשאר עומד על סף החדר, ואמר:
“גמרתי את הסיפור. עכשיו תשמעהו כולו, ותעשה לו ציורים.”
פנה אל אשתי ואמר:
“ותשמעי גם את.”
קמתי להציב סגול של שלושה כסאות, כשאני מספר לאשתי, כי את הקטע על טפיחה־רבתי, שנתן הטבח, כבר שמעתי וגם הרגשתי.
ביאליק הרים משקפיו על מצחו, החזיק את כתב־היד בשמאלו, והתחיל לקרוא. היה קורא בקצב, מדגיש כל מילה והברה. מדי פעם היה משהה עיניו לראות אם דבריו נקלטו באוזני השומעים. בזוויות שפתיו, שהתרחבו בבת־אחת מפינותיהן, הופיע קצף לבן. מדי פעם היה אוסף אוויר בריאותיו. משפט רדף משפט, בקצב. הטעים אותו בכף ימינו על אחת מברכיו המפושקות. וכשהגיע לתיאור הטבח, המעמיד רגליים בשוק:
“מצחו לפניו, כערוך למגח, ושתי ידיו דרוכות וקפוצות לו מזה ומזה,”
– קם ביאליק ממקומו ברגש רב, הרתיע ברעש את כסאו לאחוריו כמי שמכין עצמו לצאת במחול ואינו יודע מראש לאיזו מידת התלהבות הוא עתיד להגיע. ואנו הרחקנו את שלנו, כדי לתת לו מרחב־תנועה. ביאליק נשם עמוקות בעליצות, ורמז לנו שנכין עצמנו, שנעמיד אוזניים לדברים הבאים. ואמנם, פיו הפיק מרקח של מילות־נופת:
“מה לכם, ביצי־כינים, חראי־זבובים, צפיעי־יבחושים… הסגירוהו אל ידי ואנוכי אעשה־לו כל צרכיו.”
ביאליק קורא, פוסע ומרים ברכיים שאני יודע שאינן ארוכות – אך הפעם יש להן הילוך־ענקים. זה היה משחק! מה עוד צפון בשפתיים מעובות אלה? ודאי שאין להשוות קריאה כזאת לקריאת שחקן – חשבתי ואני מביט בריכוז לתוך פניו.
פתאום ניחתה על שכמי טפיחה גדולה וחזקה, “אשר יש בה כדי לפצפץ.” מרוב ריכוז שכחתי שעליי להישמר מהיות מידגם פעם שנייה. רגליי מישמשו ברצפה, אם היא עדיין איתנה תחתיי, כי אשתי נראתה לפניי עולה ויורדת, כסירה בים סוער.
כך הוכיתי על קטע זה פעמיים.
*
הוא היה מביא איתנו את האגדות שלו עוד לפני שסיים אותן, והיה יושב וקורא אותן באוזניי. אחרי כל כמה משפטים היה שולח מבט חוקר אל פניי, כדי לבחון את תגובתי. לפעמים זה לא היה נעים. פעם ישב והקריא את אחת האגדות שלו, ועל הספה ישבו רבניצקי ואבא, ואני ביניהם. בזמן שהוא הקריא – הם נרדמו. ממש נרדמו. שלחתי אליהם יד כדי להעירם, אבל ביאליק הרגיש בכך.
איני רוצה להטעות ולומר כי ביד חזקה נהג בי ביאליק כשעשיתי את הציורים לשיריו ולאגדותיו. הוא היה קורא, מדגים. מפרש ומרחיב, או שהפליג מחוץ לתחום הנושא – כדי לקרב את הנושא ללב השומע, ברגש ובהתפעלות שהיו מזקיפים לפעמים בקווים מפתיעים את השערות המועטות והארוכות שכיסו חלק מקרחתו. מתוך כל המעש הזה הייתי רואה שתי עיניים ירוקות שלו נעוצות בי, לראות אם עמדתי על דעתו ונלכדתי ברשת הדברים. והיה מוסר לידי את כתב־היד.
לאחר מכן, כשהייתי מראה לו את הציורים, היה עובר עליהם בחטף, בין הגהה אחת לשנייה ב“ספר־האגדה”, ומקבלם בהסכמה כוללת. לא חיטט, לא ביקש ביאורים או שינויים. קיבלם בשלמותם. כזה היה ביאליק כפידאגוג.
לפעמים היה ביאליק מצייר את הסצנריו של הדמויות בעטו על הנייר. העט לא היה נשמע לו. הציפורן שלו ניקרה תחתיה כמקור התרנגולת, כשהגרעין נשמט מתפיסתה ואינו מתמצא לה. אך ההסברים שהיה נותן היו נפלאים:
“הנה מכאן, מימין – הבתים. אני רואה לכל הבתים גגות משופעים עם ארובות־עשן – אבל אתה צריך לציירם עם כיפות. וכאן נעמי. תיתן לה משהו בידיה. ומאחוריה צועדת רות. חיננית, שחרחורת, רכונה־למחצה. היא תמיד מלקטת, גם כשאינה מלקטת.”
הערתי פעם לביאליק על שהוא רק מעיף עין על הציורים שאני מראה לו – בעוד שאני למעשה מלביש הווי שונה ואחר לשיריו לילדים. שירי ביאליק נכתבו על רקע חיי ה“חדר”. הילדים בשיריו הם ילדי ה“חדר”. אני ב“חדר” לא למדתי, ומהספרות של אותה תקופה ספגתי חוסר־סובלנות לחיי ה“חדר”, וב“ילדי ביאליק” ראיתי דמויות כאלה. ידעתי שעליי לנער אותם ולעשותם לילדים שכבר היו בסביבתנו הארץ־ישראלית. שירים כגון “אבא שב מן היריד”, “הגדי בבית המלמד”, “מורנו רב חסילא” – ציירתי להם הווי קרוב יותר לילד הארצישראלי, והדגשתי את הקלילות, מאור־הפנים ושמחת־החיים, שלא בהלך־רוח של “הט הצוואר משוך בעול.” כיוונתי לילדוּת מאושרת, כפי שהיא ניתנה לילדים בארץ־ישראל.
ענני ביאליק:
“כשהספרים ‘יוצאים’ מן הכורך – אני לוקח אקזמפלר אחד עימי לספה. משם אני מסתכל ורואה את שעשית. אני גם שואל לדעת חבריך, ולדעת מורים.”
ואשר לדמויות התנ"כיות באגדותיו: דוד, שלמה ואחרים – ציירתי אותן בקווים נמרצים, בעלי־גוף שריריים, שנוּסים באבנטים רחבים. בלבוש מזרחי שלקחתי מן ההווי הערבי, אשר אני קשור אליו מילדותי. בעלי תנועות נמרצות, פאתטיות. ציירתי אותם לא כרבנים ואנשי־תורה, ולא בהדגשה על שערות מבודלות ולא בקווים מהוססים, שמכילים בתוכם פרטים רבים. גם על הדמויות הללו חיכיתי לתגובתו של ביאליק.
בתשובה לדבריי הדגיש וחזר, כי לאחר שכתב משהו – אין לו מנוחה, יש לו דרישה לראות את יצירתו מצויירת.
למעשה, אוסף השירים שלו שיצא במהדורה מפוארת, היה ספר ראשון בעברית שיצא מצוייר. זה לא היה ספר לילדים, ושם לא היו ציורים לילדים. הספר נדפס באודיסה. את הציורים הכינה הציירת אירה יאן, שעליה סיפרתי. אישה נפלאה, שהיתה רחוקה מיהדות ולרגל הציורים האלה ביקרה לראשונה בבתי מדרש ותפילה. היא היתה צריכה ללמוד את ההווי היהודי. לאחר שנים יצאו שיריו במהדורה חדשה בגרמניה, עם ציורים, חתוכים בעץ, מאת יוסף בודקו.
“אתה רואה,” אמר לי, “אני מרגיש מעין חוסר־שלימות, אם אין ציורים מלווים את כתיבתי. הנה כן הורגלתי להסתכל לאופיו של הצייר שמצייר את דבריי. את הערכתי למעשיו אני מקבל רק לאחר כך – כשאני רואם בספר. גם אותך אני רואה כשהם בספר, ואני מתחקה על צעדיך. עשיית ציורים לספר הריהי תהליך משותף למחבר ולצייר.”
כשהגיש לי בשנת תרצ"ג [1933] את ספר דברי אגדותיו “ויהי היום”, שאת ציוריהן עשיתי, רשם לי הקדשה זו:
לנחום
צִיּוּרֶיךָ קִשְּׁטוּ סִפְרִי
כַּעֲדִי זָהָב וְכַחֲלִי –
יְהִי לְךָ אֶת אֲשֶׁר לְךָ
וְאֶת אֲשֶׁר לִי.
משימה אחרת באה ממנו, להכין ציורים לסדרת “סיפורי־המקרא”. כשעלה בדעתו של ביאליק לאייר את סיפורי התנ“ך נאמר לו כי גוסטב דורֶה אייר את התנ”ך. הוא הזמין מחוץ־לארץ את הספרים, שהיו יקרים מאוד ושולי דפיהם מוזהבים. כשהגיעו הספרים קרא לי לבוא לבית רבניצקי להתבונן יחד בציורים. ביאליק עילעל בדפים ואני שתקתי. לפתע סגר את הספר, הלם באגרופו על השולחן, ואמר ביידיש:
“גוֹיִיש.” כלומר – גויי. “צריך לתת לסיפורי־המקרא ציורים משלנו.”
כשהציע לי לאייר את סיפורי־המקרא חשבתי שיש בכך העזה וחוצפה, להתחרות בדורה. סירבתי, כי ידעתי שאקבל עליי עול כבד של ציורים לתנ“ך, ועם העול גם שאלות דתיות וביקורת יהודית. אלא שיד ביאליק כבדה עליי, וכך הגעתי לעשות ציורים לתנ”ך, והשתדלתי לתת ביטוי להווי המזרחי שעדיין היה קיים בארץ. ניסיתי לקרב את הדמויות התנ"כיות להווי הארצישראלי שהיכרתי.
השיחות המוקדמות שהיו בינינו על נושאי הציורים היו מלאות עניין והומור. ביאליק תיאר את הדמויות, כפי שנראו לו בהיותו ילד. הוא התרפק על שנות־ילדותו – ולא השתדל להלבישן באטריבוטים שאולים מן ההווי והנוף, שראה כעת בעיניו בארץ התנ"ך.
“לו ראיתי בעיניי מידבר לפני שכתבתי את ‘מגילת־האש’ – אפשר שלא הייתי כותב את ‘מגילת־האש’.”
[נראה שהכוונה כאן ל“מתי מדבר”. – אב"ע].
במקום לצייר ולממש את מעשי הניסים שבמקרא – כפי שנהגו מציירי־התנ"ך – בחרנו מומנטים שציינו את היעשותם של שבטים נודדים לעם אחד. למשל: “וילונו על משה” או “עבדים היינו” או ציון שוני אופיים של עֵשָׂו ויעקב. כן הדגשתי את אור־השמש החזק המשתלט על כל השטח, ולא נתתי אלומות־אור בימתיות, נוסח דורה.
בחרדה הראיתי לביאליק את ניסיונותיי הראשונים, גם משום האתגר שבמעשה, וגם משום שהייתי זקוק מאוד לסכום הכסף הקטן שקיבלתי בעד כל ציור. לתימהוני נתקבלו איוריי ברצון. כל כמה ימים היה ביאליק בא אליי ושואל לציורים חדשים, ועל פי רוב היה מחייך ספונטאנית למראה כל איור חדש. הוא נתן לי חופש מלא ולא העיר הערות טכניות. אבל פה ושם היה מנסה לתקן.
ביאליק תיכנן להוציא שורה שלמה של ספרים מצויירים בצורה אלבומית מן הספרות העתיקה – ונתן לי רשימה גדולה מהם.
מצער הדבר, שהספרים אשר דיברתי עליהם הולכים ונדפסים שנים רבות ממאטריצות משומשות ומגלופות שחוקות. העין המסתכלת אינה יכולה לתפוס בבהירות את הדמויות מתוך הכתמים המטושטשים, והצבעים יוצאים עכורים. כך גם בספרים הניתנים לילדים בבתי־הספר.
אין ספק, לולא ביאליק, שאהב את הספרים המצויירים, השקיע עצמו בהם בחום רב, והיה הראש והראשון בדרך זו בין הסופרים בני דורו – היה הספר המצוייר מאחר להופיע אצלנו בשנים רבות.
ועוד מאותה תקופה:
הוצאת שוקן החליטה להוציא את כל כתבי אבא. לאחר שנחתם החוזה הודיע שוקן לאבא שהוא ידפיס את הספר בלי אבז“צים. אבא, שכל חייו הדפיס ספריו באבז”ץ [זיח], לא היה יכול להבין את הדבר. הוא בא אל שוקן וטען – איך אפשר כך?
ענה שוקן: “כך, ואי אפשר אחרת.”
“מדוע?”
“גם כתבי עגנון נדפסים כך.”
אבא סיפר את הדבר לביאליק, וביאליק סבר שאבא צודק. אמר ביאליק לעגנון: “בוא אליי, שמע מה בן־ציון אומר, ותדבר עם שוקן שיוציא את הספר באבז”ץ."
ביום מסויים לוקח אותי אבא ואנחנו הולכים לבית ביאליק, גם עגנון נמצא שם וביאליק מקבל את פנינו ואומר: “תשתו תה?” ומושיב אותנו אצל השולחן הניצב ליד הקיר, עם שני ספסלים קטנים משני הצדדים, סמוכים לקירות. אני רוצה להיכנס לשבת, אומר ביאליק: “קודם עגנון, ואחר כך אתה.” הוא רצה שעגנון יישב ליד הקיר. התפלאתי. אבא ישב מולי, וביאליק בראש השולחן, הגיש לנו תה, ולחש לי:
“כדי שעגנון לא יוכל לברוח.”
ביאליק מספר את עניינו של אבא לעגנון, ואומר לו: “אתה צריך להשתדל אצל שוקן שיוציא את הספר עם אבז”ץ."
עגנון עושה תנועה בראש.
אומר ביאליק: “אתה יודע מה, תכתוב עכשיו מכתב לשוקן.”
נתן לו עט ונייר. עגנון יושב, כותב, כותב במאמץ, פתאום מקמט את הנייר, מכניסו לכיסו, ואומר: “אני אכתוב בבית.”
השיחה נגמרה.
עגנון הולך עם אבא ואני נשאר מאחור עם ביאליק. אומר לי ביאליק: “אתה רואה את גבו? לפי גבו אני רואה שלא יכתוב את המכתב.”
והסוף, אבא ביטל את החוזה עם הוצאת שוקן.
יום אחד, לאחר שנים, בא עגנון לבקר אותי ואת דורה בביתנו ברחוב אחד־העם בתל־אביב. נדמה לי שהחליט כי עליו לרדת לחקר החיים התל־אביביים, ואולי ביקש לראות בי דוגמה.
הלכנו לשפת־הים. הוא ראה אותי טובל בים, בחבורה, ובמקרה דורה לא נמצאה אותו רגע לידי, אלא בחורה אחרת, לוטה שמה, אף היא נאה. ועגנון ראה כיצד לוטה מניחה את זרועה עליי.
חזרנו הביתה. כאשר דורה יצאה לחנות המכולת שבפינה, כדי לקנות למענו כוס לֶבֶּן, שהרי הוא מקפיד מאוד על כשרות ולא הסכים לאכול ממזוננו, הניח עגנון את ידו על זרועי, ושאל:
“אם בחורה הניחה את ידה עליך ככה, זה גם סימן שאתה שוכב עימה?”
אני סבור שהרמת־עיניים שלי אל מול פניו נתנה לו את התשובה הישירה: עגנון, אינך מבין!
פרק כ"ז. פתחתי פה למצויירים 🔗
כאשר יש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים – אני כותב או מצייר. לעולם אינני מכריח את עצמי. אני, כביכול, רוצה לגמול טובה לזולת, או לפצות את נחום הילד ובני־דורו.
מה פירוש?
כשהייתי ילד, הספרים שלנו בעברית היו עירומים. כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים. ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איורים ועיטורים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה, ולשלם חוב לעצמי. ועד היום אני מפצה אולי את הילד נחום ואת חבריו, שלא היה להם ציורים בספרי־ילדותם.
משעה שחזרתי לארץ־ישראל בשנת 1926 התחלתי לאייר ולעטר ספרים שונים – לביאליק, לטשרניחובסקי, לשניאור, לאבא ולאחרים, עשרות ספרים. וכשהחל להופיע “דבר לילדים”, בשנת 1933, עשיתי לו ציורים למן החוברת הראשונה, במשך יותר משלושים שנה.
כיצד התחלתי לכתוב?
את הסופרים העבריים היכרתי, כאמור, מקרוב. ביאליק, שהתגורר בביתנו בבואו לארץ לראשונה. עגנון, שהיה מזכירו של אבא. ברנר, שמעוני, אחד־העם, יעקב כהן, בורלא, ורבים אחרים. כולם היו בני־ביתנו. את האווירה הזאת ספגתי למן שנות ילדותי המוקדמות.
מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. פחדתי מן הכתיבה. וההיכרות עם הסופרים הפחידה אותי. ראיתי את ההתמדה וכובד־הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה. ראיתי נגד עיניי את גבו של אבא, מאחר־שֶבֶת ליד שולחנו עד לשעות הקטנות של הלילה, המנורה מאירה עד אור הבוקר, ועל שולחן־הכתיבה רק חצי דף כתוב.
אני מעלה נגד עיניי את גביהם הרכונים אל השולחן של הסופרים, אשר הייתי בא במחיצתם: אוזניהם שנראו שקופות לאור מנורת־השולחן, מבטיהם – ממושקפים או פרוקי־משקפיים, כשהם מעפעפים בעייפות ברגעי הפסקת הכתיבה. קצות שפתותיהם הנעות, כאנשים שחייבים לשוב ולהסתגל מחדש לעולם.
מראה כזה היה לביאליק, כשעבד על “ספר־האגדה”, ממלא עשרות דפים עד שמשלים אגדה אחת. מראה כזה יהיה לו ולרבניצקי, היושבים זה כנגד זה – עוסקים בהגהות. ולעגנון חכליל־הלחיים, שהיה רכון על כתיבתו שעה שהיה מזכירו של אבא. ולברנר, העומד ליד עמוד־המגיהים, כשפניו מתעוותים באי־שׂביעות רצון.
מראות כאלה נטעו בי עד עצם היום הזה מורא וכבוד למלאכת הסופר. אך גם זאת ראיתי – שהספרות העברית היא יגע עצום וחוסר מנוחת־נפש, ועל כן הטילה עליי מורא.
אילו היה ביאליק בחיים, לא הייתי מעֵז לקחת עט־סופרים בידי.
אל הכתיבה הגעתי במקרה.
בראשית שנות השלושים קיבלתי יום אחד הזמנה, באמצעות דיזנגוף, לנסוע לאפריקה־הדרומית, ולצייר דיוקן של ראש־הממשלה, הגנראל סמאטס, בשביל מוזיאון תל־אביב.
באתי להיפרד מחברי, יצחק יציב, עורך “דבר לילדים”. הוא ישב ליד שולחן־המערכת וקיבל את פני האורחים שבאו אליו בענייני העיתון. הוא הרכין קצת את קומתו, כדי להשתוות במידת־מה עם קומת הילדים, מחייך את חיוכו הטוב, חיוך התכלת, ומדבר כחבר נאמן. את חיוכו זה לא העזתי לצייר – ידעתי כי לא אצליח.
הוא לחץ את ידי ברגש, ואמר:
“נחום, אבל בלי ציורים ל’דבר לילדים' אתה לא נוסע.”
הוא לא רצה ש“דבר לילדים” ייצא בלי ציורים כל ימי היעדרי.
שאלתי: “איך?”
“תכתוב מכתבים מן הדרך, ותוסיף להם ציורים.” אמר יציב, והמשיך לתקן את שגיאות־הכתיבה בכתב־היד שלפניו.
שנים רבות ראיתי אותו בעבודה זו, מאז נוסד “דבר לילדים”, עיתון הילדים הראשון בספרותנו הקיים ומופיע זה שנים רבות. עֵד הייתי כל השנים כמה קשה לדאוג לכל הדברים הקטנים האלה: שתימצא הבדיחה המתאימה, החידה המעניינת, המאמר הקל והמסביר, הסיפור המבדח והמעמיק, השיר הטוב והציורים המתאימים. דברים שלכאורה הם קטנים, אך מרובים, ועליהם להתלכד למיקשָׁה אחת. יציב עשה זאת. וכל חוברת מילאה את ליבו דאגה, דאגה שהתפשטה על פני כל שעות היום והלילה, על פני כל ימי המנוחה והחגים.
אך העיתון לא גרם ליציב רק טרדות. הוא גרם לו גם הרבה תענוגות. הוא היה מרגיש תמיד את מגעו עם הילדים. היו לו ביניהם אלפי ידידים. מיום שפתח בחוברת הראשונה התחילה הקרחת שמעל מצחו הרם לגדול, אך מאור פניו לא נשתנה.
ישבתי באפריקה־הדרומית ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור. אחר כך פתחתי פה למצויירים, אנשים או חיות, כדי להסביר לילדים מהו הדבר שציירתי. עשיתי ציורים, הוספתי להם ביאורים, ושלחתי ליציב פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי שאני כותב ספר.
התחלתי לספר על הנסיעה לאפריקה. ואחרי שתיארתי את הנסיעה הוספתי גם סיפור ששמעתי באפריקה על אישיות חשובה מאוד – לובנגולו, שהיה מלך הזולו. האנשים שהיכרתי באפריקה, ושכתבתי עליהם, היו אנשים באמת, גם החיות אינן בדייה, ושמות המקומות נכונים, הם נמצאים על המפה. הכול היה אמת, אבל חלק בדיתי. למשל, שנמר עמד מעליי וליקק אותי – זה בדיתי!
כך התחיל “לובנגולו מלך זולו”, ספרי הראשון. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר הרוצה שסיפורו יהיה טוב – צריך ללכת אחר הסיפור. אני, למשל, מעולם לא ידעתי מה יתרחש בפרק הבא. המשכתי לספר את כל הסיפורים של לובנגולו. וגם על אומלימו, שהיה ראש שבט אכזר באמת. את השאר בדיתי. אבל, שהאונייה שלנו טבעה בדרך חזרה – זו אמת.
[לימים נודע לי כי בדרום־אפריקה ישבו אז דודיה, אחי אביה, של דורה, עם משפחותיהם].
כשחזרתי לתל־אביב, הספר עוד לא נגמר. לא ידעתי אם להמשיך לכתוב – עד שראיתי את שוטר־התנועה שליד דפוס “דבר” נכנס ביום שישי למערכת, לוקח את “דבר לילדים”, עולה חזרה אל אי־התנועה, ובין סימן לסימן שהוא נותן לתנועה ברחוב, הוא מציץ בחוברת וקורא את המשך הרפתקאות לובנגולו כשחיוך רחב על פניו.
הרגשתי הנאה על שהצלחתי לדבר גם ללב מבוגרים, וזה עודד אותי להמשיך לכתוב, ולכתוב בקלות. השתחררתי מן הסיוט של כובד־הראש בכתיבה, ומן הדרישה הבלתי־פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, ומליצית, ובנימה פידאגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון, והקלות באה לי, אולי, מפני שגם במילים אני אוהב לצייר.
אז החלטתי להמשיך ולכתוב על חיפוש האוצר. אני כבר לא זוכר אם מצאתי אותו, אבל גנראל סמאטס כתב לי אחר כך, שחבל שילדי אפריקה לא זכו לספר כזה.
אמרתי, כי מעודי לא זכרתי מה יתרחש בפרק הבא. וכך היה תהליך הכתיבה במשך כל השנים. לפי החיוך של יציב או של ברל במערכת “דבר”, או של קוראים אחרים – הייתי יודע אם אני מתקדם בסדר, או אם כדאי לתפוס מומנט יותר דראמאטי. בספרים שלי זה מתקבל כטריק ספרותי – שאני משתף את הקורא בתהליך היצירה ומתייעץ איתו, אבל כך זה היה במציאות.
הנה, למשל, כשכתבתי את “שביל קליפות התפוזים”, אמר לי העורך יום אחד:
“עכשיו צריך שמשהו ידפוק!”
ואז הכנסתי מיד את הקבקבים של מסעודה. היא “דופקת” בקבקבים, ופותרת בעזרתם את בעיות־החיים, ואת עלילת־הסיפור.
פעם ראיתי איך מנהל מוזיאון אחד עולה במדרגות המוזיאון. עיניי רותקו אל קיפולי מכנסיו. אותו רגע הם עוררו בי אסוסיאציות של טלפי־חמור. ואז צץ בראשי הרעיון, שצריך לכתוב על מנהל־המוזיאון: באיזו דרך פלאית וגורלית התגלגל זה בחמור שכולו תכלת, שעלה לגדולה. החמור לא רצה כלל לשמש בתפקידו, אבל החיים דחפו, החיים דחפו. ועל השאר מסופר בספרי “חמור שכולו תכלת”.
שלונסקי אמר פעם שאני “מיכל בעל שני ברזים”. אבל ההסבר שלי הוא יותר פשוט: באותה תקופה, בשנות העשרים, היינו – הציירים בארץ־ישראל – כנופיית “מיותרים” בלתי־מובנים, שזופים משמש, משום שציירנו נופים והווי ברחובות הצרים של יפו וירושלים. באותו זמן דובר רבות על כך כי מאז אלפיים שנה ניתק עם ישראל את קשריו עם המושגים הפלאסטיים, וכי במשך שנות הגלות קופחו בבני־עמנו אהבת־הצורה, תחושת־הצבע, ההנאה מצורתו המושלמת של כל חפץ – בין אם אבן מונחת בקיר, או כריכה של ספר, או אפילו מעטפה של מכתב. ה“אינטליגנציה” בארץ – העסקנים, העורכים, הסופרים והרופאים – היתה רחוקה אז מאוד מהבנת לבטינו ורצונותינו, אפילו מונחים פשוטים כמו “קונטורים”, קווים ספונטאניים, או חלוקת השטח שבתמונה – היו זרים לליבם. והיה אז רצון להחזיר לעם היהודי את חוש־הראייה ואת חוש־המישוש.
כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במילים. רציתי להסביר כי לא די לעמוד בנוף ולראות שיש רוח בחוץ, ונעים לשבת תחת עץ. לא די שיסתכלו בתמונה ויגידו:
“אוהל יפה מאוד. המזרח.”
רצוני היה להגניב במילים אותם מושגים פלאסטיים שבתמונה – לתוך הלב. מאמרי ביקורת והטפה – איש לא יקרא. לכן צריך לתת איזה סיפור, התרחשות. אבל, למעשה, רציתי שיבינו כיצד הדקלים מחברים את השמיים לאדמה.
אינני רואה ניגוד בין מילה לציור. לעיתים נדמה לי שהציור הוא תהליך הרבה יותר קל. קשה למצוא מילה מדוייקת וסדר נכון במשפט, ולכסות דף בציור – הרבה יותר קל מאשר לכסות נייר בסיפור.
המשכתי לכתוב ספרים, ובעיקר לצייר. והצער הוא בכך שלפעמים אני מצייר נופים, שכבר אינם קיימים. טוב, לפחות הם מכניסים יום־טוב ללבבות. אני משתדל למסור את תחושת ההתפעלות שנשארה לי מאותם הימים כשהגעתי ליפו, והאוניות היו מקושטות בתרנים כה יפים, עד שנראו כאילו הן מביאות מתנות. אני משתדל למסור את ההתפעלות מהצבעים החריפים, מהצורות הברורות והחדות, מהאור והצל החזקים. אני רואה בכך את קסם המזרח. אני רואה בכך את התוצאות של המבט הראשון שבו פגשתי את הגמל הראשון בקונסטנטינופול. ומאותו רגע אני, כאילו, משתדל לספר את האגדה המיוחדת שיש בארצות הים־התיכון: שבהן לכל חפץ תחושה פלאסטית כל־כך, נוהרת.
אינני סבור כי האמת העובדתית חשובה בכתיבת סיפור. לסיפור יש משאלות משלו ולא רק תיאור קורותיה של תקופה. אך עליי לציין כי רוב תוכנם של ספריי מבוסס על דברים שבאמת התרחשו. מה שסיפרתי ב“שביל קליפות התפוזים” נכון כמעט בשלמותו. ב“עיר קטנה ואנשים בה מעט” תיארתי את חיי בארץ. את תל־אביב שהיתה נתונה בתוך גבעות חול טהור, נקי, בראשיתי, וכל מי שהילך על גביו היה מטביע בו חותם צעדיו. ובעיניי, כל מי שעשה אז מעשה, הטביע, כביכול, חותמו על גבי אותו חול בתולי.
אחדים מספריי תורגמו, אפילו ליפאנית. “שביל קליפות התפוזים” קיבל את הפרס הבינלאומי לספרות־ילדים על שם הנס כריסטיאן אנדרסן. מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד. גם לא בילדותי. אותן טביעות העין של בן שש נשארו בי עד היום. למעשה אנחנו נולדים “מוכנים” ואיננו משתנים באופיינו או בתפיסת הדברים. לכן אינני “כותב לילדים” – אינני חכם מהם ואינני טיפש מהם. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא לכתוב לילדים לא כמו שכתבו בילדותי בעברית, בצורה יבשה וחסרת־הומור, וגם לא כמו שכותבים אלה שמנמיכים עצמם אל הילד עם “קוצי־מוצי־פוצי.” ההשתעשעות במילים בנוסח “אותי־טוטי־פוטי־מוטי” היא מחוכמת לעיתים, היא שובבה לפעמים – אבל איננה דוברת ללב הילד ולראיית־החיים שכבר מצוייה בו.
אני מדבר עם הילד כעם שווה, ומספר לו, באמת ובלב־תמים, דברים שאני יודע, ומעניינים אותי עצמי. לא דברים קלי־ערך, אין צורך לדבר אל הילד בצורה ילדותית כדי למצוא חן בעיניו, אלא להראות את המופלא שבחיי יום־יום. ילדים מבינים הרבה יותר מכפי שאנחנו סבורים.
אני משתדל לדבר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית, ומבקש להגדיל את סקרנותו, את תיאבונו למתרחש, לקרבו למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תיאבונו לסובב אותו, ולהסיעו לעולמות רחוקים אשר בקירובם לחיי היום־יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום־יום. יש לדבר אל הילד בשפה משמעותית אך מבלי לאבד את הקסם שמצוי בקלות־הביטוי. לא המוקיונות היא סמל ההומור והילדות, היא רק סממן, סממן קטן שיכול רק להעלות חיוך. יש לדבר עם הילד על הכול – החיים, המוות, מסירות לעקרונות שמתגבשים במחשבת כל ילד – הצדק, אהבת־הזולת, אהבת־המקצוע ואהבת־החיים. כל זאת, כמובן, בצורה שתתקבל על דעת הילד, שלא תערפל כי אם תבהיר לו את הדברים. וכאשר יגדל יחוש כי הוא ממשיך את ראיית החיים והערכתם מן הבסיס של ימי ילדותו, אך על רקע יותר גדול ורב־ערכים.
לכן כתבתי כל שעלה בליבי, ללא רצון להיות ילדותי ולשעשע בצלצולי־מילים, וניסיתי לגעת גם בדברים שמעניינים את המבוגרים, מבלי להרגיש במחיצות, ואני יודע שהילדים עוסקים בליבם בעולם המופלא, ולכן אני פונה אליהם ומדבר עימם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים.
* * *
אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ־ישראלי 🔗
“בין חולות וכחול־שמיים” שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך־כתיבתו דמה למעשה־שיחזורו של כד עתיד מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר־השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסדרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי־חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חִייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהן משופעים פרקי־חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי־הסיפור המשוחזרים מוּינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית־עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב־היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של “בין חולות וכחול־שמיים” בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.
נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ־ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל־כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים – אלא גם נטעו בהם תבניות־לשון ומראות ארץ־ישראל וילדוּת ושלֵמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכּים בקרבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניוֹת של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד־העם בתל־אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ־ישראל. את פניך מקדמת תמונה של “פרדסים ביפו” משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור… הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלוייה התמונה “מנוחת צהריים”, אף היא משנת 1926. שני עובדי־אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים.
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל־אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל־אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, כפי שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן.
פסל של ברנר, “הזעקה”, תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל־אביב, אוכל־אבטיח. ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת־תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. “על הבית הזה,” מספר גוטמן, “שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים.”
במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל־אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ־ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג’ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות־חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר, היו ראשוני הציירים הארץ־ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ־ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספָּניה ובתי־הקהווה שלה. תל־אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכינרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי־נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ־ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.
הציור בארץ לא נותר סיפורי־מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניוֹת בראשיתיוֹת ואבודות אלו עומדת יצירתו של נחום גוטמן, שבּה שלובים הציוריוּת והסיפּוריוּת יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ־ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דימיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ־ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה, פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ־ישראל.
לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי־חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלֵמות אמנותית שופעת דמיון שחוויות־אמת עומדות ביסודה ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי־שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי־לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי־מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משוֵוה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו־שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכּּז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש־ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו. הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות־כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות, אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.
הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל“ויי ד”ר חיסין, רופאה של תל־אביב בראשיתה, מתוך הספר “עיר קטנה ואנשים בה מעט”:
“את פני הד”ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש־טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע־שעם עבה־שוליים ולובש מעיל־דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור־פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן־תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות־משקפיים עבות כחתיכות־קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור־פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת־המריבה." (שם. עמ' 32).
הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק־הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע־השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.
גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח־המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו־רישום, נקיות־סגנון, בהירות־שפה, צבעוניות־תיאור, וחוכמת־קיצור שבאיפיון כל פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת־מאליה, והיא רעננות־שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב“דבר לילדים” בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות, עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בניקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא־זה בחיוניותם.
כתיבה נקייה כזאת היא מוּשְׂכּל־ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי־ילדים בני־הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רוּבּה בידי סופרים בני־הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.
ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ־ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת־עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן־עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר־הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ־ישראל.
סוף
-
“לובה” – כך במקור, והכוונה כנראה “לטובה”. הערת פרויקט־בן־יהודה. ↩
-
מתוך הערך “בוריס שץ” בוויקיפדיה ב־1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895־1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו “ראש זקנה”. בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ, ג‘ני, עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג’ליקה המשיכה להתגורר עם אימה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת. ↩
-
הכוונה כנראה לשתי ועידות שעתידות היו להתכנס בפתח־תקווה באדר תרע“ט, פברואר 1919 – ועידת הפועלים החקלאים וועידת היסוד של ‘אחדות העבודה’, אשר הרעיון העיקרי והמגמה הכללית בהן היו הקמת האחדות הכוללת של פועלי ארץ־ישראל. הדבר הושג, במידה ידועה, בייסוד ההסתדרות בחיפה, בחנוכה תרפ”א, דצמבר 1920, אך זה היה כבר לאחר שאחרוני המתנדבים יצאו את הגדודים העבריים, בקיץ תר"ף, 1920. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.