רקע
ישראל זמורה
על "שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון

 

א    🔗

ההרמוניה והדיסהרמוניה יפות, בעושר כוחן ובאמתן, במדה שוה — ליצירה של אמנות; משום־כן אין כמעט ספק, כי בכל יצירה אמנותית טובה יש, בגרעינו של דבר, כלל או פרט של אחת מן השתים; אכן, היוצר הרואה את הדיסהרמוניה יסוד עולם, שאין ולא צריך לה תקון, והיא דוקא משמשת לו מקור כל ענין וחויה, ומכלכלת אפילו את יצרו ליצירה — פונה להרמוניה משהוא פונה אל אמנות, ואלו היוצר, שההרמוניה היא לו מוצא ומבוא, למחשבה כלרגש, — אין כחו וצדוקו אלא בשעה שהוא עושה את הדיסהרמוניה הרמוניה; נמצא, שאין שתי הסטיכיות תחוּמים נפרדים בהפרדה מוחלטת, ואמן הנדחף על־ידי (או אל) אחת מהן — נדחף, למעשה, גם על־ידי (או אל) צרתה; ולא תמה הוא, אפוא, שגם במקום שיש הבדל עמוק בין יוצר ליוצר בנקודה זאת — נבלע ההבדל ונטמע בסגוּלות אחרות, מפורשות יותר, המונעות אותו מלהיות עיקר גלוי; אלא שיש ובספרות מן הספרויות עולה סופר דגוּל ותפוס כל הויתו עמו ליסוד אחד ומפורש דוקא, מבין שני היסודות הנ“ל, וגם אם מנהגך להזהר בטביעת תאר יחיד באמן חשוב עליך, שאתה רואהו רב־צדדים ועשיר־גונים, — תעשה זאת, כדי שתהיה לך נקודת־משען, ואפילו אם היא רק מותנית, שממנה יהיו מפליגים עיוניך בדברים, שדוקא משום שהם למעלה מן המדה — אתה מבקש לקבוע את מדתם; הנה כי כן נכון הוא, תוך חשש לצמצום הדמוּת, להגדיר ולומר בקצוּר: — ש”י עגנון יוצר של הרמוניה הוא; ובהגדרה זאת צריך לכלול מלכתחלה שתי כונות: שהוא כותב (יוצר) על הרמוניות וגם שהוא בורא (יוצר) אותן.


 

ב    🔗

ודאי, ספוּרו של ש“י עגנון — טעמו כפואֶסיה, אבל לא רק בכח סגוּלות אמנותיות מיוחדות לסוג ספרותי זה, אלא גם ובעיקר משום שש”י עגנון אומר שירה; ומופלא ממופלא הוא אצלו, כי צלילוּת הלב, כצלילות הדעת, אינן רק בענינים מופשטים בלבד, שהם שעשוע הדמיון קל־ההעזה, כביכול, אלא אפילו בדברים ובמעשים שהם מגוּפם של הממש, המגרים יצרים תקיפים ומעכרים הגיון; אין ההרמוניה של ש“י עגנון נקנית בהעלמה־מדעת של מקום־התרופה או בדלוג על נקודת־ההתנגשות מחמת חוּלשת־הדעת בפניה, אלא דוקא בזה שהוא רואה ומראה את הגרעין בשלמותו, כלומר — על יחסו הטבעי אל מה שלפניו ולאחריו ומוּכח לך שטעמו הוא, אם לא פחות במעלה מן הסבות והמוּסבים שלו, הרי בכל אופן — לא יותר מהם; משקלו של הקודם לנקודת־המוקד וערכו של הבא אחריה, אינם נופלים, בספורו של ש”י עגנון, ממשקלה וערכה של נקודת־המוקד; ומי חכם ולא יבין, כי שווּי־משקל אינו בשום־פנים־ואופן שויון־נפש? והאם לא חכמת־לב דוקא היא זו, היודעת להקדים, בנחוּש ולא בחשוּב, את ההתפעלות לקפיצה נועזת ומפוארת, — לעת ההלוּך הריתמי, המכון אליה, ולאַחרה — לעת עִצורה הריתמי של הקפיצה? אולם נראה הדבר, שיש אפילו אמנים, הטועים וסוברים, כי השתלשלות־הדברים בספוּר אינה אלא מין “עטור” שוליו של ה“קונפליקט”; אכן, מעלת שלמות היא זו אצל ש“י עגנון, שהקונפליקט דוקא נחבא אצלו בתוך ההשתלשלות, כהחבא התוך של הפרי הטוב בקלפתו, שגדלה ובשלה עמו ועליו, ולא שהולבשה לאחר שהבשיל; שימו לב ותבחינו, כי ההנאה מן הנפשות, המאורעות וההויות השונים אשר בספורו של ש”י עגנון — כפולה היא: הנאה מהם עצמם והנאה מהנאת יוצרם מהם, כי על־כן אינו אץ ונמהר לעולם — להביאם אל ה“תכלית”, אלא שוהה ושוהה על פרט כעל כלל; כי כשם שהחיים חיים לפני שהסיקו את ה“מסקנות” מחייהם, כן מספר או שר האמן בלי ה“מסקנה” ביד; ואין לתמוה, איפוא, שאין נפש מנפשותיו של ש“י עגנון נאלצת להתפתח למעלת הצטינות אחת חריפה או גבורה אחת מדהימה; כמה וכמה הבדלים דקים, שרשוּמם נִכר יפה, בכל־זאת, הוא קובע ומונה בין נפש לנפש, ומובן הוא, כי אחת מעוררת — רחמים, השניה — צחוק, השלישית — צער, וכיוצא בזה; אבל לעולם לא תמצא בספוּרו נפש מעוררת רוגז וכעס על עצם הויתה; הלא הוא הוא כחו ההרמוני של ש”י עגנון: — הצער מצער, העול מכאיב וגם מקומם את הנפש, האצילוּת גורמת עלית נשמה, משמחת; ובכונה, ובתוקף יחוּד מרהיב של יוצר ואמן — לא יותר מזה!


 

ג    🔗

הספוּר “שבוּעת אמונים” מאת ש“י עגנון, הוא, כמובן, אחיד, וכל דבר קשוּר, או מתקשר אל האיש יעקב רכניץ, שעמו הוא נפתח ועמו הוא מסתים; אלא שש”י עגנון מצוּין במעלה של אורניות מיוּחדת, ובזכוּתה הטובה נמצא, שכל פרט מן הכלל של יצירת אחת — גם הוא מעין כלל, שיתכן לספר עליו כאלו באופן נבדל; הנה כי כן אפשר להפריד בין תאים דבקים זה בזה במסכת של הספור ולהעמיד כל תא ברשות עצמו — ספור ספור על שיחה אחת, על מצב־רוח אחד, על הרהור אחד, וכדומה; מלאכת־פספס היא זו, כידוע, אולם — כשם ששוֹנוּת המדה והצוּרה של כל אבן, מאבני הספור, מצליחה, מידו של האמן, להצטרף לשלמוּת אחת, כן עשוּי כל בן־גון, השמור לכל אבן לעצמה, להתמזג לגון אחד דוקא, שש“י עגנון שוקד עליו, ולא לססגוניות, כרגיל במלאכת־הפספס, כי אף על פי שיש גם בססגוניות הרמוניה — צפוּן בה גם רמז לאפשרות פריעתה; עוד תכונה אצילה ממין זה: — אין ש”י עגנון נותן שום אחיזה לסברה שהוא מיחס תכוּנותיהן הטובות של נפשות הספור לעצמו; כי אם נִתן להגדיר ולומר, שכל יצירה אמנותית היא בחינת במת־ישחק ליוצרה, הרי שש“י עגנון, כיוצרים מעטים מסוּגוֹ, משחק על במתו כמו במאי, כלומר — על ידי משחק זולתו; ואין לך במאי טוב אלא זה, שמביא את המשחק אותו — שישחק רק את עצמו; ואפשר לנסח ולומר בקצור: — המספר עגנון עושה רוַח בינו לבין המסוּפר על ידו, וגם לרוַח זה הוא קובע מדה, שלא יהיה הופך, חלילה, זרוּת, שהיא שוב חסרון, ומעידה על מלאכה גסה; ההויות, הנפשות והמאורעות בספורו של ש”י עגנון — שונים, נבדלים, מוּדרגים, נעים בכווּן ישר וגם הפוך, ורק חוט אחד משוך עליהם, הקושר פרט אל כלל, מחשבה אל מעשה, חוּש אל הגיון, צער אל חדוה, עוֶל אל הכרח של חרטה, וחוזר חלילה; הלא הוא חוּט ההרמוניה, המיוחדת לש“י עגנון, כהנ”ל.


 

ד    🔗

ועוד עיקר קובע: הלא היא נעימת הספור, אם אפשר לומר — צביון הדבוּר, במקום הקול, שאינו נשמע לנו ביצירה שבכתב; יחסו של ש“י עגנון לכל נושא מן הנושאים, בשעתו ובמקומו, הוא ביסודו של דבר — יחס של כובד־ראש, ושמא נכון יותר: של כבוד; אבל כמעט תמיד אנו חשים איזה צל של אירוניה, שמטילה המחשבה השניה, שגם בשיחה שבעל־פה אין מביעים אותה אלא בתנועת־יד, בהטית־ראש, בנדנוד־ריס; הנה כי כן אנו מכבדים, כרצונו של המחבר, את נמוּסיו הנאים של הקונסול גוטהולד אהרליך, את אצילוּת הליכותיו, את כשרון הדיסטנץ שלו, ואף־על־פי־כן הננו מלוים את יחסנו זה, שוּב כרצונו של המספר, — בתנועת־יד, נגיד, הרומזת בהתאפקות מובנת, על בן־הרהוּר שלנו: — הענין מוּפרז קצת, אדוני הקונסול, ומשהו בלתי־אנושי; אנו מתפעלים, כחפצו של המחבר, מעדינות־מהוּתו של יעקב רכניץ, המוצא את אשרו בעושר האַצות למיניהן, הטובות לעינו וללבו כבעלי־חיים קרובים, והרואה את שבע־הנערות סביבו כראותו את האַצות — באהבה ובענין, שאפילו המעשיוּת שבהם — היא הלכה והפשטה; ואף־על־פי־כן אנו מלוים את יחסנו זה אליו, שוב לפי חפצו של המחבר, — במנוד־ראש, נגיד, הרומז ואומר: חבל עליך, אדם תמים, שאתה מאבד בעדינוּתך את עולמך ואת עולמות העלמוֹת הללו; לא־כל־שכן שאנו מוצאים נעימת־אירוניה מסותרת יפה אצל תאורי ההוי שבארצנו בימים הלא־רחוקים, הוי שהוא פרובינציאלי מובהק, אבל חביב; או בספור זה על נשף־פרידה ליעקב רכניץ, וכדומה: אירוניה נפלאה, אירוניה שבאהבה ובעצבות כאחד, הייתי אומר, מרחפת על פני שני הספוּרים המצוּינים על ששת הנערות; הספור האחד — בפרק י”ט — על טיבה וטבעה של כל נערה, הופעתה ואפיה לעצמה, בהתאמה ממש ובהתאמה של נגוּד לשאר הנערות; ששה פרחי־נוי שונים צומחים ועולים לנגד עינינו ממש — פרח פרח על צבעו המיוחד, על מבנו הרך והשונה, אם במעט ואם בהרבה, ועל בשמו שבו; והספור השני — על פגישת־הפרידה ה“מקרית” של חמשת הנערות אצל יעקב רכניץ, — בפרקים כ"ט ול' — והן נראות לנו הפעם כחמשה נרות דולקים בחדר אחד בפני אדם אחד, אולם כל האור המופלא שהם מפיצים — אינם נוטלים אפילו אחד מששים ממבוכתו ומעצבו של הבודד והגלמוד מטעם גורלו, לא באשמת זולתו ולא באשמתו; וכך כל הספר: — על הרבה יופי מסוּפר בו, על אבהות נעלה של הקונסול, על שבועה מקרית, סמלית, החזקה מעבותות ברזל, על טוהר־נפש של אחד מלומד, על גמילת־חסד של הקונסול עם יעקב רכניץ, וכדומה וכדומה, — ומכל אלה נאלצת עלינו תוּגה, הנדבקת בנו לימים ארוּכים, דוקא משום שהיא דקה מאד, והדמעה המתקשרת בלבנו על ידה — לא לתהו נשפכנה, כי על־כן דמעת־הרמוניה היא.


 

ה    🔗

גלגולי השיחה והתפתחות מעשה ההתחרות בריצה, המסוּפרים בפרק ל“א ול”ב, הם מן הדברים האמנוּתיים המצוּינים ביותר בספרותנו; מעוט זה המחזיק מרובה, מעוּט שאין בו כל סימנים של צמצום משהו, — מתוּח אל רוחנו ומשמיענו מוסיקה עדינה מעדין; פליטת־משפט אחד, שאינו כאלו מן הענין, מחמת מבוכה, כמובן, ומחמת התרגשות, שיש רצון טבעי להסתירה ולגלותה כאחד, — פלישת־משפט כזאת גורמת דוקא למעשה, הנראה גם הוא בהתחלה נאיבי וקוּנדסי, — הופך לאחר־כך רציני, סמלי, מובן מאליו; ומעשה־הריצה כשלעצמו — מתואר בכח כזה, שרק הוירטוּאוֹזיות יכולה לעשות כך, והלא ברור הדבר, כי ש“י עגנון לא יעשה לעולם בכחות, שאין לטעמו בקורת עליהם, אלא שנראה, כי יש מומנטים יפים, שבהם גם הבגרוּת האחרונה וההכרה האמנותית השלימה — יודעות את הדהירה הסוערת; איזה פרק מפואר הוא זה, המתאר את הריצה, כשכל הפסוקים המנופים, הצלוּלים, השקולים והמדודים — רצים רצים והופכים, הם עצמם, ריצה וסחרחורת; לערבל מערבולת כזאת, המותחת, המושכת, העוצרת את הנשימה, — במלים האומרות רק נחת, — אי־אפשר היה לשער זאת מראש; ואלו הסיום, הסהרורי והפנטסטי, — הגיוני וריאַלי הוא לאחר תאור זה של הריצה, כי הוא פועל־יוצא טבעי ומובן מן המתרחש עם יעקב רכניץ, שיצא מכליו, שלא יצא מהם אף פעם אחת עד עכשיו; אכן, עלינו להחזיק תודה לש”י עגנון שהיטיב עמנו והביא את שושנה אהרליך בזרועותיו של יעקב רכניץ; שבועת עדיני־נפש — חלילה לנו שתוּפר; שני פרקים אחרונים אלה, על הסיום שבהם, לאחר כל המתואר בפרקים הקודמים של הספוּר “שבועת אמוּנים” לש"י עגנון — הדעת הבוחנת נותנת להגדיר במלה הלועזית ההולמת: — שֶדֶבְר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47267 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!