א    🔗

מי שיבוא ויגיד, כי ח. הזז מספר פשוט ובהיר הוא — יצדק בהחלט; אולם בה במדה יצדק גם חברו, שיבוא ויגיד, כי ח. הזז — מספר מורכב ומעלים כונותיו הוא; מצד אחד, כל עולמו של ח. הזז בספריו — ריאלי הוא, שאתה רואה אותו על בשרו ודמו, על עצמותיו ועורו, וכמעט שהנך מוכן להשבע, כי בעיניך ראה ראית את פלוני ואלמוני, שעליו מסופר בפרק זה או אחר; ומצד שני, הלא מופרכת היא ריאליות זו, שאף על פי שהנה מרובת־פרצופים ומגוּונת באפני־דבור שונים ונבדלים — לעולם היא טבועה בטבעת זו, שאי־אפשר שלא תכיר בה, כי ח. הזז הוא אדונה; כל הנפשות הפועלות בספורים אלה — אין בהן מאום שלא יהיה הולם את גופן; אעפ“י שכל פרט לעצמו כאלו אכסוטי הוא — משובץ הנהו באופן פשוט ביותר במסגרת הטפוס, שבכללו הנו מתקבל על תפיסתנו ואינו בשום אופן בחינת יוצא־דופן, יציר דמיון בלבד, דמות ערטילאית, חלילה, שאינה מעלמא־הדין; והלא לח. הזז לא די, שכל נפש פועלת יש לה הלך־מחשבה מוגמר, ולא מספיק לו, שיש לזו גם מעגל־מעשים מסוים, אלא שהוא שש ביחוד מיוחד על דפוסי־השיחה של כל נפש ונפש, שהוא שוקד על דיוקם האישי, קו לקו ותג לתג; עד כדי כך ברורים ומפורשים הדברים, כי אלו נתן הספור בצורה של מחזה, לא היינו שמים עינינו, בהמשך הקריאה, אל השמות, המצינים בראש כל רפליקה, משום שגם על פי אוצר־המלים, על פי צבע כל הברה, היינו מבחינים ויודעים מי ומי הוא המדבר; אכן, כל הסמנים שח. הזז נותן בגבורי ספוריו, כל־כך מובהקים הם, עד שאינם כבר “סימנים” כלל, אלא בחינת התגלות־משנה וראיה ברורה יותר, שבאות בעקב התקרבות נוספת וקצור מתוסף והולך של המרחק אשר בינינו לבין הנפש הפועלת; כי ח. הזז אינו מתאר אנשים ואינו מספר על מעשים, אלא נותן לאנשים שיתארו, כל אחד את עצמו, ולמעשים שיסופרו גם הם כאלו בגוף־ראשון; ואולם, ראו נא וראו, כמה מורכבת מלאכת־ספור פשוטה זו של ח. הזז, שאם כי כל הנפשות חיות ופועלות ממש, חושבות את מחשבותיהן שלהן, ודוברות בלשון שלהן — אי־אפשר לכם שלא תרגישו, כי מצוי כאן אחד נסתר, מהלך כמין לחש בין כל הגלוי והפרוש; כן, ספוריו של ח. הזז — ספורים פשוטים בתכלית הם, כי על כן תכנו של כל אחד מהם קבוע ועומד, גלוי ומחוור, וכל אחד הצורה שלו מחושבת, מלוטשת ומהוקצעת, ובכל־זאת הריהם ספורים מורכבים, כי הלא כל אחד מהם הנו כמין מחזה תיאטרלי, והנפשות נתנות כמו בידי שחקנים מצוינים, שכל אחד מהם נאמן לתפקידו, מזדהה עם ה”מסכה" שלו, דוקא משום שהוא אישי כל כך, עצמיי עד כדי קוצו של יוד, ונוסף על כל אלה — עודו שומר על צו שלישי — עושה רצונו של הגבוה־על־גבוה בתיאטרון — של הבמאי, זה הנחבא אל כל הכלים; כלומר אינו מראה עצמו ואעפי"כ נראה, כל־כך נראה!

ב    🔗

עשרת הספורים, שח. הזז קשר להם את השם המשותף של “אבנים רותחות”, — אינם חדשים עמו, כי על כן נתפרסמו על ידו בזמנים שונים, רחוקים וגם קרובים, בכתבי־עת שונים; וכשם שאין הקשר הזה ענין של זמן אחד, כן איננו גם ענין לתוכן אחיד, כי מה דמיון שברקמת־המחשבה יש, נגיד, בין “חתן דמים” לבין “בעלי תריסין”, או מהו שתוף האוירה, למשל, בין “אש בוערת” לבין “ירחם השם”? ואם, אמנם, יש איזה קו מאחד בין “הרת עולם” ל“דרבקין” ול“הדרשה” — אין להסביר בזה בלבד את אפיו של אוסף הספורים אשר לפנינו, ואנו נוטים יותר לדרוש סמוכין (אם כי, אולי, המחבר עצמו לא התכון לכך) — בסמליות הטבועה בצרוף המסתורי של שם הספר: — אף על פי שאני חוצב את יהודי כחצוב אבנים ואפילו הנני עושה אותם אבני גזית — התבוננו נא וראו כמה רותחות הן! יהודי אחד קדמון, חצוב מאבן מדבר, שני — מאבן שבאה מגלות תימן, שלישי — מאבן־התרבות אשר באשכנז, רביעי — מסלעי־המגור שברוסיה; אבל בכולם כאחד אתה מוצא מדת־חום שוה כמעט, מדה זו, שתוצאתה הם — פעפוע ובעבוע ורתיחה מתמדת, מתחילתם של דברים ועד לסופם; האם לא משום כן (שוב בלי כונה תחלה, כמובן) הקדים ח. הזז לכל הספר הזה את “חתן דמים” מספוריו הראשונים, שהרחיק כל־כך מהם, ורק שהוא מהוה מעין פטר־יצירה, האופיני בשרב שבה, בהוקרת הפרימיטיב והדבקות בו — אף־על־פי שהיוצר מלא התפעלות מכל מעשה־סתות ולטוש? כן, מאז ראשיתו המדהימה ועד ליומו זה המלא זוהר — תמיד תמיד אתה מוצא את ח. הזז “אוחז בשני קצותיו של המקל” — מגלה ומבליט את חשכתו של הדם, חושף ומעמיד לנגדנו את הצוויים ה“גסים” הראשוניים, ותכף ומיד הוא כורך בו את מאור החכמה והפקחות, מוליך אותנו בדרך שכולה מקושטת שכל וסוגה בבינה; כל אופן הספור שח. הזז נקט, יש בו תמיד משהו מן השעשוע, אפילו בספרו ענינים רציניים מאד; כאלו מתוך יצר גדול של בדוח הוא זורק אבן לכאן ואבן לכאן, שלא במתכון, כביכול, אלא סתם — באקראי, אולם לבסוף אתה רואה ומשתומם, כל האבנים, שהמקריות היתה יסוד יריתן, השתבצו והשתבצו, עד שקם והיה לפניך בנין שלם, בעל־מדה ובעל־צורה; כן, ההומור אינו אצל ח. הזז סממן־לואי, אלא כלי־בנאים מותאם ועיקרי לאופן מלאכתו; וכל שגדולה התכנית הארדיכלית אצלו, וכמה שמורכב יותר המעשה, וכל שמחיב כובד ראש מיוחד — יותר צוהלת עליו דעתו ויותר רוחו קלת־תנופה; כי התרכזות אצל ח. הזז אין משמעה הצטמצמות והתכונות תוך מסגרת מסויגת וקבועה מראש, אלא דוקא השתפעות והתרחבות ככל האפשר מצד זה ומצד זה ומכל הצדדים; אין הוא מפנה מקום על־ידי הרחקת גופים שאינם לצורך לפי ההגיון הראשון אלא להפך — הוא מצרפם אל הצריך לו, כוללם בתוך מערכת הדברים והכלים שהוא עושה בהם, מערבב וממזג הכל־בכל־כל; ואם לא נחשוש למליצה ואם נקדים ונגיד בפרוש, שאין כונתנו למשחק־מלים, כי עתה אפשר לומר, כי ח. הזז שש אל מכשול — כדי להפכו מחשול; ודאי מפני כן כה ססגוניים רוב ספוריו, מרובי הטבעות, גם כדרך טבעות של השרשרת, אחת שחולה בתוך חברתה וגם לפי אופן הטבעות של העץ — השניה מסביבה של הראשונה וכו' וכו'; והסבור שחסרה כאן רציפות קלסית, צודק בסברתו, אלא שטעות היא בידו, אם הנו מוסיף וסובר כי כל מספר חיב לצית לרציפות זאת בעינים עצומות. גם בשעה שאין היא מטבעו היוצר; ולמה לא נבין, כי הרציפות האחרת — זו של פספס אמנותי, ערכה גבוה לא פחות מערכה של הרציפות הקלסית? והלא כל האבנים הצבעוניות הללו, הקטנות והגדולות, אין ח. הזז בוחרן לעצמו לפי מקרה עור, אלא לפי שקול־עין ולפי מדת חשוב שהם עצמם כשרונו, ונמצא שלא רק בחירת האבנים וסתותן, שלא השבוץ לבדו היא מלאכת מחשבתו, כי גם הצבע לכל אבן ואבן הוא המשוה והנותן; מכאן שספור הפספס של ח. הזז הוא מעשה ידי חושב וגם סתת, מלאכת ציור ואמנות שבוץ גם יחד — וכל פרט מפרטי יצירתו — טבוע בחותם של מקוריות, שיש בה מקשיותה של אבן, ואעפי"כ גם היא יודעת תסיסה שברתחה.

ג    🔗

גם המספרים הקרואים ריאליסטנים — אינם כולם מעור אחד, ויש אפילו שההבדלים בין אחד למשנהו הם גדולים יותר מאשר בין ריאליסטן ולא ריאליסטן; יש ריאליסטן גדול וחשוב, כמו ש“י עגנון, שכל יצירתו ממקור ההנאה על מה שהיה ועבר, ומובן מאליו שאין זה עבר שבדמיון, אלא בפרוש עבר אשר היה, שהוא חוזר אליו, שוקלו ומודדו, מלפפו ומגפפו, מחזיר את גלגלו ומאלצו לעשות דרכו מחדש, רק למענו הוא, תנועה לתנועה, זיע לזיע, וניע לניע; והספור של ש”י עגנון הוא משום זה תמיד ולעולם — מעשה התבוננות והסתכלות, עיון והרהור; ואלו ח. הזז, ריאליסטן שונה תכלית שנוי הוא, כי כל יצירתו היא כמעט כולה ממקור ההנאה לחוש במו־ידיו את כל חפצי (תרתי משמע) העולם; ויש לח. הזז כוח משוש, העולה על כל דמיון; באצבעותיו הרגישות הוא מגלה פנים בכל חפץ, ששום עין ושום הרהור לא יגלו אותם כמוהו; לא רק קפולים וקמטים כמוסים הוא חש באצבעותיו העדינות, אלא אפילו צללים נסתרים הוא מוצא, מיתרים ברוח הוא משיג, נפתולי נפש הוא תופש; והעיקר — אינו מוצא, תופש, משיג, כדי לשלוף חפץ ממקומו ולהוקיע שלא במקומו, אלא אדרבא — במקום המצא החפץ וצל החפץ — שם יכוננוהו אצבעותיו של ח. הזז; אין הוא מנגן במיתרים שלו על דבר חפצים, אלא החפצים הם המיתרים, אשר על גבם מנגן הוא בספוריו; שמחתו של ש“י עגנון היא — הזכרון, או האור החוזר; שמחתו של ח. הזז היא — הראיה־במישרין, האור בעת ובעונת פעולתו; הגזרה השוה שבין שני מספרים אלה היא — ששניהם אוהבי־חיים הם, וזה כן זה אינם מוצאים כמעט דבר שהוא תפל ואינו ראוי לענין, אלא שש”י עגנון חי את ההוה מתוך ספקנות והסוסים ונמצא למד את יקרו, כשחלף והיה לעבר, ואלו ח. הזז — מוצא ענין תוך כדי פרוצס החיים; גם אצלו אתה מוצא נעימה שבספקנות, אלא שהיא באה לו דוקא לאחר כך; מכאן גם ההבדל בטעמי ההומור שאצל שני המספרים הללו: ההומור של ש“י עגנון יש בו משהו ממתן עדות לבינתו, ואלו ההומור של ח. הזז הוא בינתו; ולא פלא הוא, איפוא שהשחוק בקראנו דברי ש”י עגנון בא אצלנו בסופו של המשפט, ואלו אצל ח. הזז אנו פורצים בשחוק באמצעיתו, לפעמים — אפילו עם ראשיתו, של המשפט; כי ש“י עגנון כמו מעמידנו על חוף ומעביר לנגד עינינו את המראות, ואלו ח. הזז — אוחז בערפנו וזורקנו לתך זרם המראות; אצל ש”י עגנון, הקורא מסתכל ונסחף עם הזרם — בדמיון, ואלו אצל ח. הזז, הקורא נסחף עם הזרם ומסתכל בדרך הדמיון; יש הבדל רב וחשוב בין זה לזה, ולעולם אין ספרות גדולה ובעלת משקל מסתפקת באחד מן השנים, אלא מבקשת את שניהם גם יחד, אם כי עיקרם הוא, שכל אחד הוא שלמות לעצמו, ואינו בשום צורה ואופן “השלמה” לחבר.