רקע
ישראל זמורה
שלשה פחדים (ג. שופמן, ח. הזז, ש"י עגנון)

Fear is Poetry W. Hazlitt


 

א    🔗

אפשר לומר, כי הפחד — הרגשת־הראשה היא באוצר הרגשותיו של האדם; ואם נשער את אשר לא־ישוער: — אדם נטול כל־פחד־שהוא מלכתחלה, כי עתה עלינו להבין, שזהו אדם נטול כל־הרגשה־שהיא; ולא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נבוא ונאמר, שאפשר לקבוע אפיו של איש — משעה שמצאנו מה פחדו ומה צורת ההתגברות עליו; הנה כי כן יתכן גם לנסח בפשטות יתרה: — קורות חייו של כל יחיד חזיון הוא, שתכנו — כבוש פחד מן הפחדים ועקירתו מן הלב; לפי מהותו של פחד, לפי המדות וצוּרות ההאבקות עמו — נפרש ונכנה את חזיון־חייו של פלוני או אלמוני בשם דרמה או קומדיה, מגון זה או אחר, אם לדידו ואם לדידנו; אכן, חכם־לב היה מי שהשיג והיטיב להתוות, במשפט פיוטי קצר, את צוויו לצדיק: “אשרי אדם מפחד תמיד”; כן יפה להפליא היא הגדרתו של המבקר האנגלי החשוב, וילים הזליט: “הפחד הוא שירה”, — שהעמדנוה בשער דברינו אלה; ואף־על־פי־כן אין לטעות ולסבור, שכונתנו לרומם ולשבח, חלילה, את הפחדנות, המקובלת בצדק, כאסון ובכל־אופן — כתכונת־כעור; לא לחנם שגורה כל־כך ההגדרה־לגנאי — “פחד בהמי”, שהוא מכוער לא פחות משהוא טרגי; הוא הדבר: פחדה של הבהמה אינו יוצא לעולם מגלמיותו הראשונה ואלו על האדם שומה לעשות את פחדו מקור־לא־אכזב של רליגיוזיות אצילה, של שירה גדולה, של גבורה עליונה.

מבחינת הפחד בלבד הננו לתהות כאן, תהיה קצרה, על שלשה ספרי פרוזה חשובים.


 

ב    🔗

“מה נהדר היקום בטרם ארגעה!” פסוק פיוטי־חותך זה לקוח מעם ספרו של ג. שופמן “בטרם ארגעה”, ספר שמורא אחד גדול מהלך בו לארכו־ולרחבו, ושאינו בא אלא כדי להבליט הבלטה־שבעליל את הדרו של היקום; ונדמה, כי בפסוק זה סִכם ג. שופמן עצמו לא רק את עיקרו של הספר הנוכחי, אלא גם את מהות כל יצירתו; הפחד מאיר ומגלה לעיניו את יפי העולם וגדלותו; ופחדו של ג. שופמן — מפני שונא, רשע, גנב, רוצח — כל־כך כולל, מקיף, מתמיד, עד שאפשר לנסח את השקפת־עולמו, ללא חשש של פרדוכסליות: “ופחדת לרעך כמוך!”; איזה כלי־אמנות נפלא הוא הפחד בידי מספר זה! איזה מצרף מוסרי כביר! הוא מנשא את הפחד להקף כזה, המוציאו מגדר של תכונה “אנושית” ועושהו תופעה קוסמית כמעט, שאפילו בזכות עצמתה בלבד היא הופכת להיות מוסר ושירה; וגם אם נחפש בשבעים־ושבעה נרות — מסופקני אם נמצא אח לשנאה כזאת אל מטילי־הפחד על זולתם; לפי ג. שופמן, אפשר לומר, אין מכשול אלא אחד להנאה מן החיים בעולם־הזה (שאין בו דופי, חוץ מן המכשול, כמובן): — מטיל־הפחד! ומי אינו מטיל פחד על איש ואיש מתוכנו? אל־אלוהים, — כמה צורות של רציחה, גניבה, זממות ותככים מצויות על פני אדמתנו הברוכה בכל יופי ובכל טוב! ודאי: שנאה גזעית־אישית כשנאתו של ג. שופמן לרוצח הגדול בזמננו לא נמצא בנקל בין כל שונאיו־לחיים־ולמות, שנאה שב“זכותה” חשל המספר פנינים־יצירות להפליא! ואעפי“כ לא תפול בפני שנאה אחת ועיקרית זאת בספר “בטרם ארגעה” גם שנאה אחרת מן השנאות הרבות, השניות, כביכול, במעלה, כגון: שנאה לילד “הרוצה לראות”, בגן־החיות, איך “יבלע הפתן־הענק את השפן”, השנאה לעורך־הדין העונה לדורשיו באמצעות המזכירה, — “אינני!”, השנאה לאשת ספסר־המלחמה, בעלת ה”כובע", השנאה לרוכב־אפנים צעיר, המכה את חברו שבא־בימים; שנאות עזות ממות ליוצר זה, המעיד ואומר: “כי כל העולם — מחנה אויב”; מה גבוה הסולם של הפחדים, השונים ומשונים, שאנו מוצאים אצל ג. שופמן: הפחד מפני המחלה, מפני מה־ילד־יום, מפני האהבה (“בעצמו נבהל מפני אהבתו”), מפני הטוב (“טוב יותר מדי!… מהסס הלב. האם לא תרע בנו עין הגורל?”), מפני “כוחות אפלים ביקום, לא שערנום עדין, אשר מי יודע לאן עוד יוליכונו ומה עוד ימיטו עלינו”; כמה מצוינים הדברים בספורו “טבטונים”, המגדירים ואומרים: “שנאה וקנאה ותחרות. שניהם איש סכינו על ירכו. ואף־על־פי־כן הם נזהרים זה בזה. פחד הדדי”; והלא גם פחד מפני… פחד — אנו מוצאים בספר זה (“המסַיד”); וכמה הבדלים ובני־הבדלים בין פחד למשנהו! ואם כי בין השיטין יש, כמובן מאליו, גם איזו הערצה לכוח, הרי זה רק לכוח הסטטי, המופשט, הייתי אומר, ואלו לכוח הדינמי, המתגלה תמיד, מעצם טבעו, על־ידי פגיעה במישהו — יש רק שנאה, שנאה צרופה, מוסרית לפעמים מכל אהבה; ממנה, מן השנאה הזאת, אולי, גם זו הגברות הנהדרה, הממוזגת עם ליריקה עדינה, שהיא תכונה מן התכונות העיקריות של ג. שופמן המספר; ספורים, שכמוהם כשירים־בפרוזה לא רק משום שהם קצרים, שמשפטיהם שקולים וקצובים, לא מפני איזו חריזה־סמויה שבדבריו, אלא גם מחמת זה שעצם מעשה־הספור ואפילו הרצאת־התוכן — הם אמירת־שירה; ואם יש סבורים (סברה, שיש בה, בלי ספק, צדק שבהקפדה אדוקה על גבולות ברורים בין סוגי האמנות), כי ספורים ששירתם מרובם מספורם — פגומים הם, הרי שכלפי ספוריו של ג. שופמן לא יצדקו גם אלה, כי על־כן ספור־המעשה מגובש, אבל לא מצומצם, ואינו מועט משירתו שבו; הנה כי כן נכון הדבר, שג. שופמן הוא משורר־הפחד, אבל חשיבותו ומשקלו דוקא בזה, שהוא מספר־הפחד, מספר שאינו מקפח לעולם את הפבולה, ואם כי יש בה משהו מטעמו של משל, אין בה כמעט מאום מדרכיו של זה: לא שמץ ממליצה, הנאה וטבעית למשל, לא זכר להפלגה, לא רמז־דרמז לבדיה; כי ספוריו של ג. שופמן מצוינים דוקא בריאליות מובהקת, גלויה, עירומה, קלסית ממש, ואף־על־פי־כן — וזה המופלא שבאופי אמנותו — יש בהם גם דמיון שירי ושירה טהורה, ואין יסוד אחד מן היסודות מתעלה לגדולתו על חשבון חברו; אדרבא, יסוד מחזק יסוד ומוכיח את הכרחיות משנהו לידו ויחד עמו, ובמזיגה זו שהם מתגלים לעינינו — הם מגלים לנו את המספר שהוא בעל יחוד אצלנו בתפיסת־עולם, בטעם־חיים ובדרך אמנותית.


 

ג    🔗

את הפחד־מפני־הרוּחניות שאצל ח. הזז בספרו “ריחים שבורים” אין להוכיח דוקא בדרך של מראי־מקומות, אבל הוא מצוי, בכל דפיו, בחינת מסקנה, שאין לפקפק באמתה; ודאי לנו, שאין אמן תופס־עולם אלא בתפיסה שהיא אישית, מיוחדת בצורה, שלא תתכן בשום אופן אצל זולתו, אבל לאחר־זה ועם זה — מעלה יתרה היא, ובחינה לגזעיות, אם תפיסת־אמן מחויבת מציאותו של הדור בעמו; כי זאת יש לדעת: — גבוריו של ח. הזז, גם אם הם מצוינים באופי נבדל, אף אם הם פועלים פעלים ההולמים רק אותם, הרי הם בכל־זאת תמיד־תמיד — פרט מתוך כלל; גם הזוֹנדרלינג, המוזר־והמשונה, איננו תלוש מטבורו, הוא איש־יהודי (או איש־גוי), והדגש לעולם על התאר דוקא; התכונות האישיות ביותר, נושאות עליהן חותם של עם וחברה ועל־כן טבעי הדבר, שח. הזז, המספר, הוא מעצם אישיותו ועצמיותו בעל־אידיאל; ושוב: לא באופן של מחשבה־תחלה, אלא דוקא כמסקנה שאנו מסיקים מנתוח יצירתו לעצמנו; רצונו, שמא — תאותו היא: איש־יהודי שלם, לפי תפיסת־הדור כהנ“ל: “שלם בגופו וברוחו”; ממש לפי הנוסחה הלטינית, השגורה כל־כך ברחוב היהודי; וכיון שאנו ברוכים בשפע רוחניות ומנשאים אותה למעלה־ראש — נמצא שהיא מפריעה, מכשילה את שווי־משקלנו; מכאן — הלעג הקל והכבד לגלויי רוחניות שונים, הטרוניא על זלזולנו החולני בגשמיות הטובה; מורי החסידות וּמספריה למדו סניגוריה על האיש הפשוט, ואפילו על המגושם, רחמנא לצלן, וצדקו את דינו על־ידי הוכחה, כי יש אלוהים בלבו, ולא מן הנמנע שיהיה גם קדוש; ואלו ח. הזז רואה עיקר בגשמיות לעצמה, כי על־כן יפה היא, אפילו מרהיבה בכוחה והודה בה, ואינה זקוקה לחלוטין לחסותה של הרוח; אדרבא, האיש שהוא גשמי בלבד עדיף מן האיש שהוא רוחני בלבד, שכמוהו כבעל־מום; והדבר כן הוא, כמובן, משום שלרוחניות ברחובנו אין צורך לדאוג, — גם עם־הארץ המובהק ביותר, יודע בחסרונה ומבקש את תקונה בדרך זו או אחרת, עד שאנו מוצאים אצלנו — יהודי שהוא “עם הארץ בסיעתא דשמיא”; ומכאן — הפרקים הנפלאים ביותר ב”ריחים שבורים“; פרקי הבשול, הכלים, המאכלים והאכילה; מה מצוינה האתמוספירה הזאת של עבודה, במובנה הדתי! שמא לא באה הרוחניות, אלא לעתים רחוקות, על שכר גבוה כשכר שבאה עליו בפרקי־ספור אלה על… הגשמיות; לא בכונה תחלה, כמובן, של המספר, אלא בזכות ההתפעלות האמתית מן הנושא, ומן הפתוס שרוחניותו גדולה במדה שנושאו גשמי יותר; הלא כך יתאר משורר בעל שעור־קומה את זריחת השמש או את שקיעתה, יערות־עד או אוקינוס חובק ארצות; הבשול והאכילה קנו עכשיו, עם פרקיו הקלסיים של ח. הזז ב”ריחים שבורים“, אחיזה של כבוד בספרותנו, כמו, למשל, בספרות צרפת, וגם הם מעתה ענין שברפינמנט, גלוי מן הגלויים המובהקים לתרבות טובה ולאצילות נפש; כי כשם שהעצמים מאצילים עלינו ממהותם שבהם — כן מאצילים גם אנו ממהותנו שלנו על העצמים, ויש אוכל ויש שותה שמדת אנינותו בכך לא נופלת ממדת האנינות של הצם בצומות ושל נזיר המתנזר מגשמיות האכילה; ולא קראתי בשם הפרקים האלה, אלא משום שהם בולטים יותר, מזהירים בתכנם ובצורתם, ואין הם יחידים, אלא פרטים מתוך כלל כולל ביצירת ח. הזז; אפילו “רחמים הסבל”, ה”נהנה" מעולם־הזה, המטופל בנשים, בילדים ובצרות, המתענג על ממשות מציאותו, על “גשמיות” הויתו — “בריא” יותר, טבעי יותר, רוחני יותר וסימפתי יותר מאיש־שיחו הערטילאי, החולם, החושב, ה“נזיר”, מרצון או מאונס שבאפיו, ממנשקה בזפרוזורני; והמענין מכל הוא, שבעצם כתיבתו של ח. הזז יש משהו “גשמיות” ואין ספק כמעט, שדבר זה הוא לא רק מאופי כשרונו של המספר, אלא גם מכונתו, מבחירתו החפשית; וכאן הבחינה היפה ביותר, שתפיסת־עולם זו אישית היא, מבשרו־ודמו ממש, כי המעין המעמיק הן ימצא ויוכח על נקלה מה רבים אוצרות־הרוח, המוברחים מעצמם, ש“לא־מדעת” בעליהם, לתוך הספורים לתוך כתיבתם; והלא זהו פלא מפלאי האמנות, כידוע, שרק ברוכי יכולת גדולה מאד זוכים לשמשו בהצלחה: — להגיש לנו גשמיות, לא צלה ולא דמותה בלבד, אלא אותה עצמה, על הודה ומאודה, לא רק בתוך או על־ידי כלים רוחניים, אלא היא עצמה כלי רוחני; כלומר: הנושא גשמיות, לנשוא — הכרח לשוות כוח וחזות גשמיים, אבל הפרוצס — רוחני־שברוחני; והמטרה סמויה מעין — סינתזה של גשמיות ורוחניות — “רוח בריאה בגוף בריא”; והלא זהו כוחו־יחודו של ח. הזז בפרוזה העברית וזה מקום־כבודו שכבש אותו לזכותנו משום שאחז בו הפחד מפני הרוחניות.


 

ד    🔗

האם אין משהו מלאכותי בצרוף זה שאני מצרף כאן את דברי, בשיטתיות ה“שלמה” הזאת, שאחד יש לו פחד מפני הרוחניות והשני, כמובן, — מפני הגשמיות? ואני עונה במענה מלא: — אין כאן כל מלאכותיות, אם אין אנו מסיקים ופוסקים, כי המקרה או הגורל בספרותנו בנקודה זאת — מלאכותיים הם; והלא באמת אין לו למבקר עברי נושא מבורך ענינים וצפוי לגלויים מזה של השואה בין ש“י עגנון לבין ח. הזז! ודאי הוא שיש גם צד־השוה שביניהם, אם לא בתכלית הכתיבה, הרי זה בעצם אהבת המלאכה שבכתיבה, אלא שמיד לזה נפרדים הם פרוד קיצוני בפרטי המעשה; כונתו של ש”י עגנון דוקא למעוט המחזיק מרובה, ושל ח. הזז למרובה המחזיק מרובה; אצל ח. הזז יש דהירה ושעיטה וחֵרוּק רכב־משא כבד, נסיעה מפורשת אל החופים; אצל ש“י עגנון יש שהיה ותהיה, הליכה בעגולים־עגולים, הייתי אומר, והחופים מקופלים ועומדים בכל מקום שהוא שוהה בו; ח. הזז מתכון למשקל ולדשן; כל קל כמוהו כנבוב בעיניו, כל צנום ודק — כשחוף; ש”י עגנון מתכון למראה, לזוך; כענבר השקוף — יהיו הדברים, עשירי אור, וצללים טווים בתוכו, והכל נראה לעין, משקף ושוקף; ועל־כן נדמה שנכון הוא אם נאמר, כי עיקרו החשוב של ש“י עגנון, שהוא מעמיד את הכתיבה על עצמה היא, על מעשה־ההנאה שבה, מעשה־פועַל ולא שם־עצם, שהוא גשמי כבר ונמצא שאינו כשר להנאה, שגם היא אינה אלא פעל ולא עצם! אפשר לומר, כי הגוף הבולט ביותר בספור של ש”י עגנון הם דברי־הספור עצמם, וגוף זה לא רק שהוא צלול, אלא כמו מצטלל תמיד; בקראנו את דבריו אנו כאלו שומעים את הד־מעשהו, המגיע אלינו מתוך גלים־גלים דקים־דקים ורבים היוצאים והולכים בריתם שוה מתחת ליד־סופרים הלוטשת נאמנה, המחשלת, המהקצעת, המשוה ברק; והאין אנו רואים בברק הזה את עינו השוחקת־נהנית של האמן הנשקפת אל תוכו, כשהקיף לתוך ראי־עדיים? בספרותנו אין כש“י עגנון המלמדנו תורה אמנותית זו, שכל חפץ בן־חפץ כל רחש קל, אור יום גדול וצל־לילה בלתי־נראה, רוח נושבת בתלפיות, תכונה של אדם הנדחק לכל מקום, אמרה קצרה ונאה, הבדלי נוסח בתפלה, — הכל הכל כשר וטוב להיות נושא־בעל־משקל בידי אמן־מספר (משהו מזה למד אותנו, בדרך אחרת, גם א. נ. גנסין); ספר זה של ש”י עגנון, “אלו ואלו”, המונח כבר סגור ואינו עוד לפנינו — לא גבור ולא נפשות מתוכו מלוים אותנו, אלא הנאה שירדה ללבנו וצרפה אותנו אל עצמה; מספר זה, כמו גם משאר יצירותיו של ש“י עגנון, אנו לומדים באמת את אמנות ההנאה, לא זו החטופה, החפוזה, המכלה את נושאה וגם את עצמה, אלא את זו הבהירה, הרוחנית, השלוה, הנמשכת וכמעט שאינה נמוגה; הנה כי כן מתברר והולך מדוע זה ולמה מפחד ש”י עגנון את הגשמיות, כי היא דוקא הגורמת לחפזון, ללהיטות אחרי רבוי, כי אין כוחה וטעמה אלא באֶכסטנסיה דוקא, ואלו האינטנסיה (הה, היא כוללת בתוכה גם את האכסטנסיה ולא נודע כי באה אל קרבה!) אינה אלא ברוח, ברוחניות; ומה עושה ש“י עגנון עם הגשמיות? הוא עמל לראותה כראות רוחניות, הוא משכיל להראותה לנו כרוחניות; והלא זהו כוחו וגם יחודו המזהיר של ש”י עגנון בפרוזה העברית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!