רקע
ישראל זמורה
הפרוזה עברית

 

א    🔗

המספר האנגלי י’וסף קונרַד מפורסם לחשיבות לא רק משום שספר על חיים מיוחדים במינם ועשירים בתוכן, הגובל עם הרפתקנות, אלא משום שכוחו בלשון האנגלית היה רב עמו והיה מגלה את סגולותיה הנסתרות ביותר כאחד האמנים המובהקים; המבקרים כקוראים האנגלים, הרגילים, כמובן, במסַפרים חשובים ובאמני־לשון, לא פסקו מלהשתומם על העובדה, שקונרד זה, הפולני, ידע אנגלית במדה שרק בן־המולדת מבטן ומלידה עלול לדעתה; אמנם, הוא למד את לשונם בעודו צעיר וחי עשרות שנים בין אנגלים, אהב אהבת־נפש עמוקה את הלשון הזאת, — ואף־על־פי־כן אין בידי כל התכונות האלה להסביר היאך יכול אדם ש“אין דם אנגלי נוזל בעורקיו”, שלא ירש מסורת דבור, על מעמקיו ונפתוליו ושאינו נקנה לעולם בדרך הלמוד החרוץ, — היאך יכול היה קונרד זה לדעת אנגלית זו, שבה כתב את ספוריו המצוינים במעלות רבות, אבל גם במעלה של לשון עשירת צבעים ושרשים טבעיים; “כשרון גדול ועקשנות יוצאת־מן־הכלל אין בהם כדי לפרש את התופעה הזאת” — פסק מבקר אנגלי אחד בענינו של י’וסף קונרד, והיה בפסק־דין זה לא רק משום קביעת עובדה של נס, אלא גם מטעמה של טינא מובנת ליודעי ח"ן לשון ואמנות.

ואם במדת־יחס זו נמוֹד את הספרות הכתובה עברית, שאינה מדוברת בפי המונים בארצות שבהם נולדו סופרינו ואפילו המדברים בה, ביניהם גם הסופרים עצמם, אי־אפשר להם להתפאר בעשירות של לשון־דבור, הבאה מבטוי שונה של אותם רחשי־לב, מהברקות שכורח הרגע מנסח, לשון־דבור שדור מקבל את קרנה מדור ומנחילה אחריו בהוספת רבית־הנהנין, — אם במדת־יחס זו נמוֹד את ספרותנו (ואוהב אותה ומעונין בה לא יכול שלא למוד אותה כך), נהיה מוכרחים לראותה כראות נס ולא נחדל מלהגות חששות לכלל גורלה וחשדות לפרט סופריה.

הגוּת־חששות־וחשדות זו טבועה, בלי ספק, במהותם של המספרים והמשוררים העברים כיסוד מיוחד ונוסף ליסורי היצירה ועצבוֹנותיה, — ואלו אצל מבקר הספרות הזאת היא גם כהכרה ערה־תמיד, המצטרפת ממילא ליסודות יכלתו להעריך ולבקר ומהוה חלק אורגני מקנה־המדה, שבו הוא מודד וקובע מקום ליצירותיה.


 

ב    🔗

אם נסכים מראש, שהמשל אינו בא לעולם במקום הנמשל, כי כוחו יפה רק במדה שהוא משמש את כונתו של הממשיל, כי עתה הייתי מדמה את מבקר־האמנות לנוסע־גיאוגרף; לשניהם אופיניים: המשיכה למרחקים, כשרון ההתרכזות בחלק אחד ממרחקים אלה, בלי ליטול את אופקיו ממנו, תפיסת הקפים ויכולת כבושם בכוח של שכל שיש בו גם הרבה דמיון, ההכרח של צמצום ההקפים בתוך חשוקי קוים קלים וצבעים ברורים ומוּתנים. כלומר: מאמר־הבקורת, לפי משל זה, כמוהו כמפה בחכמת הגיאוגרפיה. וכזוּ כן זה אינם יפים אלא אם הם פרי כשרון מדידה, הממוּזג עם אהבה עמוקה לביאולוגיה, חדוה לצבעים ובינה חריפה בשניהם. ועוד קו אחד, השוה למבקר־אמנות ולנוסע־הגיאוגרף: — הכרח השמוש בקנה־מדה למלאכתם; אלא שכאן המקום להבעת צער על שהאחד נוהג להכריז על קנה־מדתו בראש דברו או בסופו והשני אינו נוהג כך.

כי נתאר נא לעצמנו מה גדולה, למשל, חשיבותם של מספרים אנגלים משעורם של דיקנס, אֶליוט, ברונטי, הקסלי, ווּלף — אם יעריכם המעריך בהשואה למספרים בולגרים, רומנים או אפילו סקנדינבים, ולעומת זה — מה ערכם של אלה אם המעריך הוא, נגיד, א. מ. פוסטֶר, הוא עצמו מספר אנגלי בעל־שם בדורנו, מחבר ה“מסע להודוּ”, שהוזמן על־ידי אחד הקולג’ים במדינתו להרצות בפני שומעים צעירים על הנושא “הפרוזה האנגלית” ושהיה מצווה, מדרך ההגיון, לחבבה עליהם, לצין את גדלה ותפארתה, וממילא להבליט את תכונותיה ואת השגיה; הוא קים, אמנם, מצוה זאת, אבל בדרך מיוחדת לאמן בעל שעור קומה: — הוא הקדים הקדמה להרצאותיו, שבה הודיע ואמר: “עלי לקבוע אמת בלתי־נעימה ובלתי־פטריוטית אחת. אף מספר אנגלי אחד אינו גדול כמו טולסטוי — כלומר: איש מאתנו לא גלם דמות שלמה כל־כך של חיי־אדם, במובנם האישי וההרואי; שום מספר אנגלי לא בחן את נשמתו של האדם בחינה עמוקה כמו דוסטויבסקי; ושום מספר בעולם לא נתח את המצפון המודרני כמו שנתחו בהצלחה מרסל פּרוּסט. בפני נצחונות אלה עלינו לכרוע ברך. השירה האנגלית אינה נרתעת מפני כל שירה אחרת בעולם — היא עולה על כל אחת מהן באיכות כמו בכמות. אבל הפרוזה האנגלית אינה בעלת נצחונות: אין בה מן הדברים הטובים ביותר שנכתבו עד עכשיו, ואם נתכחש לכך יאשימונו בפשע של פּרובינציאַליזם” ועכשיו בואו ונראה אימתי גדולות יותר יצירותיהם של דיקנס, אֶליוט, ברונטי וכו', — אם לפי המעריך הראשון, המשוה אותן, נגיד, אפילו ליצירתו של המסוּן, או לפי המעריך השני, המשוה אותן ליצירותיהן של טולסטוי, דוסטויבסקי ופּרוּסט? — גם אם יפליג הראשון בשבחיו לא ימנע ממבוּקריו את מעוט־הדמות, הכרוך בעצם קנה־המדה, שבו הוא מודדם.


 

ג    🔗

ואם המסקנה מראית־דברים כהנ“ל היא, שהעברית אוכלת משהו מכשרונותיה, — אין להרתע מזה; ונדמה לי, כי בכל יצירה עברית חשובה יש לחוש קודם־כל, שכשרון מחברה גדול מגלויו בה, כי על־כן אנו מוצאים, לא כמו בספרויות אחרות, שיוצר עברי הוא מן ההכרח גם מחדש־לשון, — אף־על־פי שעלי להסתיג תיכף ולומר, שלא כל מחדש־לשון הוא ממילא גם יוצר־אמן. סופר עברי שאינו מרחיב במדת־מה את מסגרת הלשון העברית, לשבוץ נושאו בה, — הוא לכל היותר כשרון בינוני. יוצאים מן הכלל הזה כמעט שאין זכרוני מעלה. אם נשוה כמה שמות של כותבי ספור ומסה עברים במשך שני הדורות האחרונים — מנדלי מו”ס, א. נ. גנסין, ש"י עגנון, א. שטיינמן, ח. הזז וי. הורביץ, נ. סוקולוב, י. פיכמן וי. קלצקין, — לעומת הרבים האחרים נוָכח בלי ספק באמתותה של ראיה זאת (מובן מאליו, שכמעט כל האמור כאן חל גם על השיר ואפשר להקיש ממנו לאלה, אלא שהדברים מצריכים יריעה אחרת).

ואם לגבי משוררינו זוהי בחינה הכרחית אחת, — לגבי המספרים שוה לה בהכרחיות גם בחינה שניה: פַבּוּלה, שמדת התאור בה גדולה ממדת השיחה, הוא הדיאַלוֹג, ואפילו המונולוג, שלא לפי המקובל והנכון בספורים בלע“ז. גבור הספור הכתוב עברית — מן ההכרח המיוחד לו הוא, שיוצרו יהיה מדבר בעדו ולא להפך; והאם לא בזה מושתתת העובדה של העדר מחזה עברי מקורי וחשוב? והאם לא משום־כן נמלטים מסַפרינו הטובים ביותר אל שטח הסטיליזציה? — לשונו של פישקא אי־אפשר לה שתהיה עברית המונית־בריאה; במקום לבדות בשבילו לשון כזאת מבריחו מנדלי מו”ס את הגבול אל האַרכאיקה; משום שש“י עגנון חס על כשרונו שלא יצומצם — הוא יוצקו בדפוסים ישנים־כביכול, שאין סכנה בהם אלא למעוטי־כשרון; גם רבוי השמוש בבטויי לע”ז אצל ח. הזז הוא מין סטיליזציה, שסכנתו בשביל יכולת כיכלתו מעטה מהעדר מוחלט של סטיליזציה; ספרו הטוב ביותר של י. הורוביץ הוא, בלי ספק, — “אור זרוע” בעטית הסגנוּן המצוּין; ואם א. שטיינמן אינו עושה כך, מן ההכרח לו לעשות את ספוריו בית־קבול לפרובלימות, להרבות ולשים בפי גבוריו מחשבות ולא שיח־ושיג, שהכשלון אורב לו; ואלו א. נ. גנסין מעצב מתוך כך, בכוח הכונה או החוש האמנותי, גבורים שלשונם רסוּקה, משום שאנשים בעלי לשון רהוטה־פשוטה בגויים ובלתי־טבעיים הם עוד. תחבוּלות אמנותיות אלה מקורן הוא לא רק בסגנונו ואפיו של כל סופר מן הסופרים הנ"ל, אלא גם בדאגה לתקון הפבולה, לחפוי הפגימות שהעברית עלולה לפגום. הרי ששפע הסטיליזציה בספרותנו היום הוא במדה רבה הוכחה לנצחונם של יוצרינו על מכשולי המציאות; שפע זה בספרות אחרת לא יתכן; הסטיליזציה אצל אחרים היא אופינית והכרחית רק למספר אחד מני אלף. היוצא מזה הוא, כי העברית אוכלת, אמנם, משהו מכשרונותיה, אבל היא גם מחשלת ומרוממת אותם למעלת וירטוּאוֹזים. ומובן מאליו הוא, שאין וירטוּאוֹזיוּת זו באה אלא כדי שינצחו אותה, אולי על ידי בעליה בעצמם; כי קל יהיה לנצח את הוירטוּאוֹזיות הזאת, שתהפך ליכולת טבעית־ישרה, מלנצח לשם מטרה זאת את עוֹני־הרוח ומעוט־היכולת, הכובשים את המקום של אמנות וספרות, כביכול. אמנם, אפשר לנחם את הזקוק לנחמה, בהנחה, הקרובה גם היא לאמת, — כי יתכן שיש בינינו מסַפרים, שהקריבו כשרונות יפים הטבועים בהם רק משום שהיו נאמנים לדרך הספור הלועזי הטוב ולא רצו להכנע לגורלם העברי המיוחד; וודאי יבואו היסטוריונים של ספרותנו ויציבו זכרון למעשה שגם הוא יצטרף בסופי־הסופות לבנין קרית האמנות העברית, אבל לנו אסורה הסגת גבולם.

לשון היצירה, אפילו היצירה הפילוסופית, מחוץ אולי, ללשון המדע השמושי, אינה יכולה בשום פנים להיות חד־משמעית, — ועל־כן מן ההכרח הוא, שהמספר יכתוב לא בלשון שהוא בודה אותה, אלא בלשון של דבור, שנגוני דובריה הרבים ושונים כרוכים בה, או לשון משוּיה מתהומות ההיסטוריה, שהדי עבר ודמיונות מלוים אותם; הפשטות לא תתכן שתהיה שם־נרדף לעוני־חיים וחוסר־צבע, ואלו ה“פשטות” שלנו כמוה כהפשטה, כהתפשטות מבגד יחידי — מיוֹשן וחריפותו. אמנם, צריך ואפשר לשאוף לפשטות עברית, אבל חלילה לכתוב עכשיו בפשטות זו, שאין בה ולא־כלום מלבד ה“פשטות”. במלה פשוטה של ספור צ’כובי אין אתה שומע רק קול אחד, אלא מקהלה של קולות שצ’כוב מנצח עליה בכשרון.

צריך להודות בפה מלא, ודוקא מתוך החשבה גדולה של ההפך מזה, שהוא טבעי ורצוי לנו, כי יוצר עברי יבחן קודם־כל בלשונו העשירה, המורכבת והמגוּונת, גם אם עושר זה הוא, לפעמים ובמקצת, על חשבון התוכן והפסדו. הכשרון האמתי נאבק במכשול זה ויוכל לו במוקדם או במאוחר של יצירתו.


 

ד    🔗

טבעי מאד הוא, שהספור העברי החדש, שלידתו וגדולו הראשון היו בין הגויים, — ספֵּר קודם־לכל את החיים היהוּדיים, נגיד, הספֶּציפיים; הלידה הזאת כשלעצמה חיבה את הדבר הזה, וגם הקושי מובן של “התחרות” בספור בעל תוכן כללי־רגיל, שנכתב על־ידי בני־הארץ בלשונם החיה והמפותחת; היה זה, לכאורה, מעמד של דחיה לקרן־זוית בשביל הספּוּר העברי, ואף־על־פי־כן — אם נעמיק חשוֹב ושקוֹל, נודה להשגחה העליונה, שכונה את הלידה והגדול האלה להיותם חלים באירופה; השכנוּת עם הספרוּיוֹת הלועזיות — קבעה את הרמה של ספרותנו המתחילה, במובן ידוע; ולא זה בלבד, — כי מכך נבעה גם העובדה, שהחיים המתוארים על־ידי מספרינו לארצותיהם, היו חיים בעלי חטיבה וממש מעוגלים הנתנים משום־כן לעצוב אמנותי וגם משום שהקפם היה גדול מאד והיתה אפשרות של הפלגה, ההכרחית לכל יוצר ומעצב; אשרינו שתאריך הלידה לא חל, כמו שיכול היה לחול, בארצנו, בשכנוּת עם ספרות נחשלת; כי בארץ זו, שאקלימה ואורח־חייה שובים בחריפותם, אנו קוֹלטים ולומדים קודם־כל על־ידי הסח הדעת מחיינו הקודמים והמרוּחקים עכשיו; טוב מאד שהגדול הראשון לא חל בתוך ישוב יהודי זה שכמוּתוֹ ושטחו מצומצמים, ואלו טעמו וריחו מפוזרים ומפושקים. אם א. מ. פורסטר חושש לאפשרות של הפרובינציאליזם בהשגות ספרותיות בארץ כמו אנגליה, אנו בארץ־ישראל לא־כל־שכן.

טבעית מאד היא בכל־זאת גם השאיפה לספור ארצישראלי, אבל חלילה לדחוק את הקץ; נראה לי, כי דוקא עכשיו נוצרו כבר הכלים הטובים לספציפיוּת אחרת: — לספר על חייהם של הגויים בארץ מגוּריו הקודמת של המספר. המולדת הכשירה בלי ספק את ההבנה העמוקה והבריאה, שנמנעה כל עוד ישבנו שם. ובינתים תבשיל גם האפשרות לספור לא־ספציפי, לספור ארצישראלי.

במסה אחת של המבקר הצרפתי אלברט טיבודה מצאתי דברים מחכימים על העובדה המתמיהה, שבכל ספרויות העולם אין אף יצירה חשובה אחת, שנושאה יהיה הנוער המתבגר; הוא סובר, שכל גיל מגילי האדם יש בו גם מן המצב, שרק אותו יכול מי שכוח־אמן לו לגלם בצורה ספרותית; הגיל היחידי, שאינו מצב, אלא תמיד מעבר, מין בין־מצבים, הוא גיל הנוער המתבגר ואותו לא עצב ולא יעצב שום אמן בעולם; אלברט טיבודה משבץ את מעגל מחשבותיו והנחיותיו הנהדרות בענין זה בשפע ססגוני של משלים ומופתים ממציאות כל הספרויות בעולם ומסה זאת ראויה, בלי ספק, לתרגום מלא, אבל במקום זה הריני נוטל רשות לעצמי לצרף מופת נוסף ופשוט להנחיותיו: — האמנים הגדולים ביותר ואנשי־המדע המובהקים בעולם, בעזרת מכשירי היצירה והדיוק, מראים לנו בממש או בעצוב אמנותי את זרעו של הצמח ואת הצמח עצמו, על צורותיהם המרובות וסגולותיהם השונות, אבל שום איש ושום מכשיר אין בכוחם להראותנו את המעבר מן הזרע אל הצמח, את הצמיחה בעצם פעלה.

האם לא במצב עדין זה של מעבר וצמיחה — היא כל הויתנו הלאומית בדור זה ובארץ זאת? — והאם לא מובן, שספורים בעלי־משקל מחייה של ארץ־ישראל היהודית בימינו אי־אפשר לכתוב? גם אם תקיף הרצון לכבוש את המלכה בביתה — לא יותן לנו רצון זה, יען כי המלכה היא עדין רק על סף ביתה.


 

ה    🔗

בכונה תחלה, כמובן, מניתי עד כאן את תנאי־המציאוּת הקשים להתפתחותה הנכספת של הספרות העברית, אבל לא כדי להקל בדינה, אלא כדי למנוע מראש את האפשרות מזולתי להניח, שתנאים אלה נעלמו מעיני. הם לא נעלמים ממני ואני לא מתעלם מהם, כי על־כן הכרח הוא לדעת את כוחם של תנאים “חיצוניים” לגבי הספרוּת; ותנאים אחרים, יצירי הדמיון בלבד, אינם יפים לעולם ליצירה גדולה, שעיקרה הראשון הוא, אמנם, להיות מוּפלאה, אבל לא להיות עומדת בנס. אולם המניח על סמך זה, כי רק תנאים אלה חותכים את מהותה של הספרות — נוטל ממנה את זכות קיומה בכלל. רצונות מטוּפחים על־ידי אנשי־רוח רבים, כל אחד ברשותו הפרטית וגם ברשות הרבים, מתוך שאינם יכולים אחרת ולא מתוך שהם “רוצים” אחרת, — גם הם הופכים לתנאי־מציאות, שניים בסדר, אבל לא במעלה, לתנאים הנ"ל, וכוחם המתמיד גדל כשהוא לעצמו וגדלה גם השפעתו סביבו; אם הדרך הישרה, המובילה אל מטרתם של רצונות אלה, משובשת — הם סוללים אותה על־ידי המציאות־מהכרח מופלאות.

סמלית־נהדרת היא ראשיתה של הפרוזה העברית החדשה כשרון נאמן וישר היה לא. מאפּוּ, כי על־כן חש בחושו כי לכתיבת רומן, שיהיה דומה בטעמו ועיקריו לרומנים הלועזיים שקרא והושפע מהם, יש צורך בלשון בטוחה ועשירה, ולא היתה עברית כזאת בימיו, אלא לשון התנ“ך; לשם השמוש בלשון זו שעמדה לו, בלי שיהסס ובלי שיסכן את יצירתו, "בדה" ו"סִגל" את התוכן המיוחד; למעשה היה תוכן זה לקוח מן החיים הקרובים־הקרובים אליו, הוא היה ידוע לו ומצוי עמו, כי רק משום־כן הננו מוצאים אותו ברעננותו ובחיוּתו אף־על־פי שהוא העבירו ונטעו בימים רחוקים; על־ידי כך נוספה לו סגולה יקרה: — עבר רחוק ונסתר שכוחו כהוה קרוב ונוכח. המספר־היוצר שבא אחריו, הבין גם הוא באין־המוצא — קבצניו של מנדלי־מוכר־ספרים, ה…עשירים כל־כך בעיניו החכמות־”אדישות“, יהיו דלים מאד אם ישים בפיהם לשון עברית עניה ומלאכותית; על־כן היטיב לדובבם בלשון מדרשית־רבנית, שהיתה נהירה לו; רק בדיעבד התברר, כי לשון זו דוקא סיעה להומור ולסרקזם, ששמשו לו כ”כשילים וכילפות" לבנין גבורי ספוריו. שני מספרים ראשונים אלה השיגו יפה, שאין להחליף “פשוט” את המצוי ברצוי וכי “יש מאין” משל הוא ולא מציאות אנושית; מן ההכרח ליצור יש חדש על־ידי מזיגת יש עם אין, ממש עם דמיון. כאן שרשה של הפרוזה העברית החדשה, אולי גם משום שעל־ידי כך לא נתעלמה מן העבר הרחוק וקשרה בו את ההוה השונה ממנו כל־כך, ואעפ"כ אינו יכול להתקים בלעדיו; לשורש תדמה, בדרך הטבע, גם הצמרת, ורק הגזע של האילן שונה; לצמרת כלשורש יש שלוחות דומות, אלה יורדות ומעמיקות ואלה עולות ומתרוממות; כוחו של השורש כיפעתה של הצמרת — ברבוי פרקים־שלוחות, שצורותיהם אינן דומות; לא כן הגזע, שמן הטבע הוא שיהיה בלתי־חורג מחלוקתו, מצורתו האחת והשוה, מן המוֹנוֹטוֹניוּת, שבה כנראה צפון גם סוד המוצק. גם גזע הספרות מתהוה מדחיסת סופרים רבים, שההבדל־הנראה־לעין ביניהם כהבדל בין הטבעות בגזע־העץ — הבדל שבהיקף וניואנסה־זוטא של צבע אחד כמעט.

ולא רק משום שהגזע טבעי והכרחי לאילן כשרשו וכצמרתו אין לראותו כ“מדרגה” פחותה, חלילה, ממדרגתם של אלה, — אלא גם משום שהטבע אינו ממַין בכלל את עצמיו ופעליו במיון של “מדרגות”; מתן השמות לעצמים אינו לשם ציון תארם וסגולתם, אלא כדי למנוע מן הכלל את ה“טרחה” להיענות כשהנדרש הוא רק פרט זה או אחר.

מובן מאליו, כי דעתנו עכשיו מוּסחת והולכת משרשיה של הפרוזה העברית החדשה, אף־על־פי שמציאותם והשפעתם נמשכות מתחת לשטח הנראה לעינים; כמו שמובן הוא מאידך גיסא, כי כל מה שאילן־הספרות גדל — גדל גם המרחק בין השרשים האלה לבין הגזע והצמרת העולים וגבוהים.


 

ו    🔗

וכשם שאין ספק בידי, כי אמני הפרוזה (ומחדשי הלשון) העברית — הספור והמסה — שחרגו מן הגבולות ה“טבעיים” של ספרות מתחילה (ושרק שבט אחד בעם קורא אותה) וקבעו את גבולותיהם הם כטבעיים לנו, עשו זאת בהשפעתה של אירופה וספרויותיה, — כן אין ספק אצלי, שגם המספרים העברים מאפים וכשרונם של מ. ז. פיאֶרברג, ש. בן־ציון, י. ד. ברקוביץ, א. ברש (אני קורא רק בשמות של המעטים, האופיניים ביותר), — רמת הפרוזה הריאליסטית שלהם, רמת התוכן וביחוד רמת הכתיבה, מקורה הברוך גם הוא בא מאירופה ומדוגמת ספרויותיה. כהוכחה להנחה זאת משמשת, לצערנו, דוקא דרגת־ההתפתחות השניה של הפרוזה הזאת, זו שיניקתה מאירופה פוחתת והולכת ומדת “עצמאותה” גדלה — והיא בלי כל ספק דרגת־ירידה; כונתי המפורשת היא — אותם הכשרונות עשויים לכתוב פרוזה יותר טובה אלו לא השכיבו את עצמם במטת־סדום של פרובינציאליות, הממעטת לא רק את הטעם, אלא גם את הכוח.

וכאן, נדמה לי, עלי לחשוש מפני אפשרות של סלוף הדעה; המסקנה ה“הגיונית” מדברי אלה אינה בשום פנים, כי הטוב לספרותנו הוא להוסיף ולהמשיך את קיומה בגולת אירופה; המסקנה היא, שאת המערכה השניה לדרמה זו, ששמה “ספרות עברית”, יש לחיות (אולי גם לשחק) במהופך מן המערכה הראשונה; במקום ספרות ישראל באירופה — אירופה בספרות ישראל. קהלנו ברובו בן אירופה הוא, אם לא לפי המדה המלאה של תרבותה הגדולה, הרי לפי לשונות הדבור והקריאה — וגם משום טעם זה אנוסה ספרותנו, וביחוד הפרוזה העברית, ואולי דוקא זו הריאליסטית, להיות למדה ממנה, “להתחרות” בה, ומה גם שבספרותנו, זו שאינה מדמה עצמה לספרויות באירופה, לא משום שהיא חולקת על זו אינה עושה זאת, לא מחמת מחשבת־מרד היא עושה איך שעושה, אלא מחמת פרובינציאליות, כאמור, הרואה רק את עצמה ואפסה עוד.

ודוקא משום שתהליך זה של ספרותנו “טבעי” הוא ו“מובן” מאד — אי־אפשר להתעלם ממנו וצריך לקדש מחשבה וכונה נגדו. יתכן, כי מצב זה יכריח למצוא את הסינתזה (המהוללת מראש על־ידי חושבים־חולמים ראשונים בתוכנו) בין המערב והמזרח, אבל גם זו תתכן רק אם ברור יהיה לרובו המוכשר של סופרינו, כי תרבות מזרחית, כדוגמתה בשעה זו, לא לנו היא. ולא תהיה משום יהירות נבובה אם נגיד, כי התרבות המזרחית, שנוצרה על־ידי העברים בשעתה — רוחה ספוגה עכשיו, מדעת ושלא מדעת, בתרבות המערב ואין ספק, כי ההתעלמות מזו תגרור לבסוף גם את ההתעלמות מחלקנו הטוב שבה. המערב יצר סינתזה אחת בביתו ממערביותו ומזרחנו, ולא רק מזרחנו, — שמא ניצור עכשיו סינתזה שניה בביתנו מאותם היסודות הטובים. לא לחנם בדק ומצא משורר וחושב כמו פול ולרי, כי גם החוּפים מעבר־מזה של הים התיכון הם חלק בלתי־נפרד מאירופה. טובת עצמנו דורשת להסכים לדעתו של חכם־אמנים גדול זה בדורנו.


 

ז    🔗

את העדרה של תכונה אחת הכרחית וחשובה של הספור יש לצין באופן מיוחד, הלא היא תכונת הספור, לא כשם־עצם אלא כפועל (narration); כונתי לא לספור־המעשה, המתגלה בסופו של החבור, לא לפבוּלה, שאותה אפשר לצרף בקלות או בקושי, אפילו לפי סכימה מראש; אלא לכשרון הספור השוטף, הגורף אחריו את שומעיו בכוח של ההנאה, שהמספר משקיע בו לעצמו ובלי הפסק; תכונה זאת כמעט שאינה מצויה אצלנו; היא חשובה כמובן, גם אצל המספרים, שכוחם האמנותי גדול מאד, כגון טולסטוי, או פלוֹבר, אלא שהאחרים שאינם כך, יודעים לתת במקום תכונה זאת תכונות חשובות אחרות, ולפעמים הם מתכונים למרוד במפורש בתנאי־ספור אלה, כגון פּרוּסט וג’וֹיס, ואפילו ווּלף, הֶסֶה, ג’יד; אבל המספרים הגדולים האחרים — אם “תחבולות” האמנות אינן עיקר ויכולת עיקרית שלהם — הרי שמלאכת־הספור דוקא צריכה שכלול אצלם, כמצוי בספורי ד. ה. לורנס, איסטרטי, קונרד, רולן, גורקי. רק אצל א. ברש אנו מוצאים תכונה זאת בדרגה גבוהה, המוסיפה חשיבות לפרוזה שלנו. והלא את התכונה הזאת אפשר לקנות דוקא במזרח בעל ה“אלף לילה ולילה”; ספור שיהיה קולח כשיחת ישישים זו ליד שערי־בתים, המאספים סביבם קהל נטוי־גרון ומושחז־אזנים, כמו בכפרים ערבים אלה שאנו עוברים על פניהם. שיחת־חכמים, ועל־כן שקטה וקולחת, ולא של מתחכמים, ועל־כן נבוכה ומשעממת, ואינה נתנת לקליטה יפה.

אכן, לשם תבונה זאת לא די בכשרון, צריך שאדם יצבור הרבה חכמה מן הנסיון, שיהיה יודע הרבה, שיהיה חושב להנאתו, שיהיו החיים מפכים דרכו ותוכו תמיד. ובסַפר מספר כזה — אין הוא “משקיע” בזה את כל חכמתו בבת־אחת, אין הוא מיבש לעולם את מעיניו עד טפתם האחרונה, כמספרים שאינם כמותו. ולא קשה להבדיל בין מספר חכם ויודע להרצות את דבריו לבין מספר שהוא ההיפך ממנו; גבורי ספורו של המספר הטוב — חיים בחכמה (גם הטפשים שביניהם) ואלו גבורי המספר־האֶפיגון — מדברים ב“חכמה”.

הלא מפני זה, בודאי, לא נכתבו עדין הספורים העברים, שגבוריהם יהיו למופת (בחייהם היפים — לחיוב, או בחיים הקלוקלים — לשלילה) לאנשים התמימים שבינינו, לבני־הנוער בעיקר. אלא שגבור־למופת כזה אי־אפשר לו שיהיה מעוצב על־ידי קריאת שמה של אישיות היסטורית, מן העבר הרחוק או הקרוב (כמו שעושה המספר י. טברסקי). דוקא האַלמוניות המוחלטת נאה לכך. את היסוד ההיסטורי, שאפשר, כמובן, להשתמש בו, יש לטשטש בכוח של כשרון ולהשאיר אפשרות קטנה מאד לנחושים. אין ספק, כי מספר שידע כא. מאפּוּ או כמנדלי־מוכר־ספרים, להשתמש במזיגה נאה של מציאות ודמיון — הוא יעצב לנו גבור־למופת כזה. משהו מכך הבין דוקא ז. ז’בוטינסקי, אלא שספרו לא כבש מקום שהיה יכול לכבשו, משום שקרא את גבורו בשמו ההיסטורי של שמשון (ואגדה, אפילו הדלה ביותר, אבל בת אלפי שנים, עשירה תמיד מן הפרוש וההתחפשות שלה, גם אם הם טובים ויפים) ומשום שספורו נכתב בלשון זרה וגבור מתורגם, אפילו יהודי שביהודי, לא יתאזרח בחיינו העברים בארצנו.

הספור העברי שיהיה בעל תכונה כזאת — יהיה לא רק ספור טוב וחשוב לעצמו, הוא עלול להשפיע השפעה רבה ולקדם בבת־אחת את הפרוזה העברית אל המטרה, שהיא צריכה לשאוף ובודאי גם שואפת אליה.


 

ח    🔗

בת מאה שנה, בערך, היא הפרוזה העברית החדשה; למעמדה זה של היום לא היתה מגיעה רק בזכות גילה זה; גם כשרונות גדולים מאד, — אין בכוחם ליצור ספרות חדשה במשך מאה אחת של שנים בלבד, עד כדי שתהיה הרשות להשוותה עם ספרויות אירופה הגדולות; לנו מותר דבר זה בכל זאת, משום שלשון התנ“ך היא לשון ספרותנו. זכותה של לשון זו קשה מאד ומחיבת; לא מפני שמה הטוב, אלא מפני הכבוּדה הרבה, השמוּרה בה בשבילנו. היא מחיבת גם על־ידי זה, שהיא עלולה לחפות על ענים האישי של כמה מיורשיה. ולא רק התנ”ך, — מחתימתו ועד היום נוספו וחושלו טבעות של רכסי־רוח־ולשון עבריים שונים ומשונים וכולן מתרתקות אלינו בדרכים נסתרות וגלויות; והעיקר: יש רצון וגם הכרח לפרוק את העול היקר הזה ובה במדה יש גם רצון והכרח לשמור עליו דוקא. עולמות ישנים מוּטרדים לפגישה, בדרך של גלגול־מחילות באמת, עם עולם חדש העומד בעצם הוצרו, שרגע אחד הוא שמח בקודמיו, ובשני הוא שוב מתנכר להם, מתקרבים כדי להתרחק, כדי להרחיק. הדברים ידוּעים, כמובן, ואף־על־פי־כן — אין אתה יכול להסיח את עצמך מחבוטם. אין אתה יכול לעקרם מלבך, ולא־כל־שכן ממציאותם. לאן סוף־סוף יועיד היוצר העברי בן־זמננו את פניו? — הוא מוכרח להיות מעוּרה באירופה ועושר תרבותה, — הוא לא יצור בלעדיה; הוא מוכרח באותה המדה לשוב אל מקורות אומתו, — הוא לא יצור עברית בלעדיהם. אמנם, גם יוצרי אירופה הגדולים לא שחררו את עצמם עד היום הזה מן השאלה הגדולה הדומה לשאלתנו: — היש לשכוח ולהזניח את ההלניות והלטיניות, או — אדרבה יש לשוב אליהן? הגדולים באמת, הגאונים — בשביל הכלל הם שואלים ואין עוד תשובה בפיהם, אבל לעצמם, לפרטם הם — פתרו בחיוב: גיאוֹרגה, הופמנסטל, ולרי, סואַרז. ואלו אצלנו — שאלה זאת חמורה יותר, לוהטת יותר, — כי התמורה המתחוללת עמנו צריכה לימים ארוכים מאד ולמה נכחד? — גם אנו רוצים לחוש את טעמה החריף ולו רק כמו מפסגת נבו; ומכאן אולי נביטת סכנה חדשה לספרותנו וליוצרינו; ומאידך, — הלא יתכן כי הסכנה הצפויה מהשלכת יהבנו על הזמן, שיעשה במקום שכלנו, גם היא ממשית, וגם אותה יש להביא בחשבון התמורה שאנו שותפים לה כעושים ומעושים. רבונו־של־עולם, כמה גורמים־איתנים מתנגחים בדרך זו! ישמרנו מסחרחורת הדעה והלב. אבל נשמר נא מאי־ראית כל הדברים האלה, כי ימעכונו בהסח־הדעת. גם משום־כן טוב לנו משען אבות, שראו תמורות דורות ונשארו חסונים וצלולים כבראשונה, רוחניים וגם אֶלמנטריים. אבל להיות רק כמוהם לא נוּכל; ישותם מוגמרת וחתומה ולא תכלול אותנו בה, אלא אם תטחן כל עצמותנו החדשה בין אבני ריחיהם. ולוּ גם יכולנו — למה נהיה מהדורה חדשה, שלא תעלה לעולם על הודה והדרה של הראשונה, שגם החסר והיתר בה הפכו לנכסי־צאן־ברזל ונעשו אורגניים?

עצם התביעות האלה ממספרינו, האין היא ההוכחה הנמלצת ביותר על יחסינו אליהם, על אמונתנו ביכולתם הגדולה? מספר מכובד מאד מהם, משום שאמנים אנינים ושרשיים הם, קנו לעצמם בקיאות גדולה במכמני הספרות העתיקה, לדורותיה השונים, דבקו באהבה רעננה בעבר זה או אחר, סגלו לעטיהם את החיוניות שמצאו במקורות אלה והרכיבוה הרכבה שבאמנות בהוֵנוּ וזכוּנוּ ביצירות נאות לנו ונאות, בלי ספק, גם לספרות אירופית גדולה, אם אמן מאמניהם הטובים יבוא לערותן אליה. ביצירות אלה דוקא יש להאחז ולמנוע במפגיע את אפשרות הפשרה, את השמוש ב“מסבות מקילות”.

מובן מאליו, שאין ספרות חיה יכולה להיות מעור אחד; שמא אין הוכחה טובה לחיוניות וגדול חשוב מן ההוכחה הנתנת על־ידי הזבוּרית המלוה את העדית; אבל במה דברים אמורים? אם זבורית זו מולכת בתחומה, — כלומר: אם הדבקים בה עושים זאת לא מאין־ברירה, אלא דוקא מיש. לא יתכן שקוראי הספרות הזבורית מתוך בחירה חפשית יקראו ספרות אחרת אם ירצו לקרוא בשפה לועזית; כמו־כן אין להעלות על דעתנו את האפשרות שקוראי ספרות עדית בלע"ז, יהיו קוראים את הזבורית שלנו, כנהוג עכשיו בתוכנו.

הקמת התחומים האלה בספרותנו, יצירת הרמוניה מוּפלאה (אין זה פרדוכס), המונעת את הסגתם זה על־ידי זה — כר־יצירה חשוב הוא, המשותף לכל הסופרים בעלי־המשקל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47259 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!