רקע
לוי אשכול
למהות ההסתדרות

רוצה אני לספר מהרהוּרי לבי בימי עבודתי במרכז ההסתדרות, כעוֹבד בארץ וכחבר ההסתדרות.

תוכן רב וחשוּב היה להסתדרות בשנות המשבר. המצב החמרי הקשה, שאלות הצבא, הרדיפות, עבודת הממשלה, עבודות רזרביוֹת, עבודות יוצרות בצוּרת קבוּצות לעיבוּד ירקות, — כל אלה ריכזוּ את הפועלים סביב נקוּדה אחת, ונקוּדה זו היתה ההסתדרוּת. רבה היתה השפּעתה של ההסתדרוּת בזמן הגירוּשים, במלחמתה בעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי של הפועלים וכל המסוּגלים לעבודה. צריך היה להימצא במרכז העבודה, בתוכה, בכל המצבים, כדי לחוש את זה. זה היה ה’בית' של הפועלים: ברגעים קשים וּברגעי סכנה היוּ מתאספים בבית־הפועלים, ליד ועד הפועלים, סביב המרכז — ולב הכל היה פועם בטמפּוֹ אחד.

עצם קיוּמה של ההסתדרוּת היה מעלה את קיוּמם הקשה והעלוב של הפועלים כציבור. הכרת ציבוּר העומד על עמדתו היא שהחזיקה בנו לבל ניפּוֹל, היא שנתנה לנוּ הכוח לעמוד בפני מתנגדינוּ.

נקל לתאר לנוּ את מצבנוּ, לוּלא היתה לנוּ הסתדרוּת בשנים האלה, ולוּלא הקשר המרתק את כוּלנוּ. על־ידי ההסתדרות הרגיש כל אחד את עצמו באבר בגוף שלם. ‘האצילוּת מחייבת’. התפּתחה הדאגה והרצון לשמור על כבוד ההסתדרות כלפּי־חוּץ, וזה הביא את היחיד לדקדק עם עצמו בשם הדבר המשוּתף. גם העולם החיצוֹני הסכּין לראות את הפועלים כגוּף שלם ומסוּדר, וזה כשלעצמו חיזק את כוחה של ההסתדרות. איני רוצה לשיר מזמורי תהילה להסתדרות, יודע אני את ליקוּייה. על הליקוּיים לעורר אותנוּ לתקנם. אחד הליקוּיים הקשים בהסתדרות — וכן במפלגות — הוא בכך, שעוֹד לא הצלחנוּ להצדיק את הוויתנוּ.

הלא סוֹד גלוּי הוּא, כי העבודה השׂכירה כשלעצמה אינה מספקת אותנוּ לגמרי, ודת־העבודה הכתה שרשים אך בלב מעטים. עיקר ההגיון בעבודתנוּ הלא הוּא רצוננוּ בתחיית העם על־ידי עבודה חפשית בארץ. הרצון וההכרה האלה הם השׂוֹרפים את כל גשרינוּ עם העבר. יש שעניני העבודה היום־יומית וחוסר־העבודה משכיחים הכל, והנך נתוּן כולך למלחמת־החיים הפשוּטה ביותר. יש נוהגים אצלנוּ לתלות את הענינים המשוּתפים של כל הפועלים במטבח וּבפּרוֹפסיה, כאילוּ הם מטרה לעצמם. האמנם לא נודה, שהמטרה העיקרית, תחיית העם, היא הערך המשוּתף לכולנו?

ופה מגיעים אנוּ לנקוּדת־התורפה של ההסתדרוּת. בהסתדרוּת שלושה שוּתפים1 המאוּחדים ברעיון, והנבדלים בדרכי הוצאת הרעיון לפועל. השוּתפים האלה ערים עד מאד ובאים לידי התחרות הדדית בכל העבודה וגם בתוך ההסתדרות, וכאילוּ אין אחד קם אלא בנפילתו של השני; מצב זה גורם שאין ההסתדרות בבחינת תערובת חימית כי אם פיסית, שהאלמנטים שלה אינם מתמזגים, והם עלולים להיפרד.

מתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשוּם שאלה רצינית כחטיבה מיוּחדת, בלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי כך על אצבעות רגלו של שוּתף זה או אחר. היא נאלצת להיות שרוּיה במצב של ערנוּת חולנית, שאינה מאפשרת עבודה יוצרת, ואם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפוּיה לה סכנת פירוד ואין בה מן החוזק והבטחון הנדרשים ליצירה ולעבודה חפשית.

בין כה וכה עבודתנוּ סובלת ומתעכבת.

ההשקפה שעל ההסתדרות לעסוק רק בשאלות אֶקוֹנוֹמיות של הפועל, מנתקת כל קשר בינה ובין הקבוּצות המתיישבות, ועל־ידי כך נחלש כוחה והיא מקבלת צורה של מקלט־לילה, כמעין מעבר.

אנוּ עומדים לפני תקוּפה של אפשרוּיות בלתי־מוגבלות, של עבודה קוֹלוֹניזאציוֹנית רחבה, אנוּ מחכים לבואה של הקוֹמיסיה הציונית2. האם נסמוך על כך שעבודתנוּ תיעשה בידי אחרים?

חברות ואגוּדות התישבות קאפיטאליסטיות, שונות וגדולות, נוסדות ותיווסדנה, והן עלוּלות לבלוע אותנוּ ואת שאיפתנוּ; האם עלינוּ לעמוד מולן מפורדים או מאוּחדים? הייבצר מאתנוּ לרכוש ברגע הנכון השפעה רבה על הקרן־הקימת?

לכל אלה נוכל רק אם נהיה מאוחדים: אז יקשיב כל המחנה הצעיר העובד לקריאתנוּ המאוחדת.

האין תפקידנו המשוּתף — ביסוּס חמרי של חברינוּ, ביסוּס בשני סעיפים: ביצור העבודה הזמנית אצל נותני־העבודה (שתתמיד עוד ימים רבים למרות רצוננוּ), וחיפּוּשׂ דרכים וצוּרות של התישבות המאפשרת חיי־עבודה בריאים והלוחמת בקבצנוּת המנוּולת השׂוֹררת בקרבנו? לעת־עתה גם העבודה הזמנית, גם המושבים שלנוּ, משכלים את העובדים, באשר עדיין לא נוצרוּ התנאים לקיוּמם.

התפקיד הזה, וכן תפקידי קוּפת־חולים, המשביר, המטבח וּשאר המוסדות שעתידים להיווצר בהסתדרוּת, תפקידים פרופסיונאליים הם בה במידה שהבנק האגרארי העתיד לקום בישוּבנוּ הוּא פרופסיונאלי; הם גם תפקידים ישוּביים, באשר הם מאפשרים את עבודתנו הישוּבית.



  1. ‘הפועל הצעיר’, ‘פועלי ציון’ ובלתי־מפלגתיים.  ↩

  2. ‘ועד הצירים’; ועדה מדינית שנתמנתה ע"י ההסתדרות הציונית העולמית לאחר הצהרת באלפור, פעלה בארץ בסמכות גוף יועץ ליד שלטונות הכיבוש בכל הענינים הנוגעים להגשמת הבית הלאומי היהודי. כלפי פנים פעלה הוועדה כבא־כוחה של התנועה הציונית העולמית. משנת 1921 עברו סמכוּיותיה אל ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, ומשקמה הסוכנות היהודית ב־1929 — אל הנהלתה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47318 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!