עם התחלת המלחמה נפסקוּ הקשרים בין ארץ־ישראל ובין הגולה. מספר הפועלים העברים ביהודה הגיע אז לאלף ומאתיים נפש, ורובם נדונו לבטלה, מפני שהמשק העברי ביהוּדה הוא בעיקר משק של נטיעות, התלוּי כוּלו בחוּץ־לארץ, הן בנוגע להשגת כספים לעבודה והן בנוגע למכירת הפירות. העבודה המעטה שעוד נמצאה במושבות, נעשתה, כנהוּג, בידי ערבים. שער המזונות ההכרחיים ביותר עלה באופן מבהיל, והעניוּת הלכה הלוך וגבור. כהוספה מיוחדת לקשי המצב עלה הארבה על הארץ. במרץ רב נלחמוּ בו המושבות, אולם לבסוף רפוּ הידים. העצים נחשפוּ מכל עלה ירוק. הנטיעות, אמנם, נשתמרוּ ברובן, אבל יבול של שנה הלך לאיבוּד. מושבות הפלחה שבגליל הוכיחוּ בזמן המשבר כוח חיוּני, שעלה הרבה על כוחן של המושבות ביהוּדה, שעיקר קיומן על המטעים. הן עמדו איתן במבוּכה הזאת.

כשגבר חוסר־העבודה, הנהיגוּ הפועלים חילוּפים בעבודה. כל פועל עבד חלק מימי השבוּע. במושבות יהוּדה הגדולות יסדוּ הפועלים קוּפות־מלווה על־ידי הפרשת אחוּז קבוּע משכר עבודתם; במושבות הקטנות נוסדוּ קוּפות משוּתפות של שכר־העבודה בצוּרת קומוּנה או בצוּרת חלוּקת ההכנסה שווה בשווה בין כל הפועלים. אבל קוּפות־המלווה נתרוקנוּ מהר, מחוסרי־העבודה רבו, והרעב הופיע בכל מוראו. בפתח־תקווה נוסדה אז הקומוּנה כדי לשתף את כל הפועלים בעבודה המצוּיה ולהשוות את תנאי החיים החמריים. פעוּלתה הראשונה של הקומוּנה היתה להשיג עבודה בקבלנוּת, דוגמת הקבוּצות ‘אחווה’¹ ו’עבודה‘². היא קיבלה מהמשרד הארץ־ישראלי ארבע מאות פראנק לשם עשיית הבחר³ על־יד בית הפועלים, ומ’קוּפת פועלי ארץ־ישראל’ (קפא"י⁴) מאתיים ועשרים פראנק ליסוד מכבסה ומאפיה, אך עזרה זו היתה כטיפה בים. כפי שאפשר היה לחזות מראש, היה מצב הקומונה קשה וענייניה יגעים. חמישים הפועלות שנצטרפוּ אליה היו מחוּסרות עבודה, ומבין מאה וחמישים הפועלים עבדו מעשרים עד חמישים איש. אף־על־פי־כן הצילה הקומוּנה פועלים ופועלות רבים מרעב. כשנתקבל הפוֹנד האמריקאי⁵ והתחילה עונת־העבודה הוּטב המצב במקצת והקומוּנה נתבטלה. תנאי המשבר זירזוּ גם את יִסוּדן של קבוּצות קבלניות רבות, אשר בטלו, אמנם, אחרי זמן קצר, אבל השפיעו בשעתן לטובה על מהלך העבודה. מלבד הקבוּצות ‘אחוה’ ו’עבודה', שהתקיימוּ מכבר, נוסדו ‘עמל’, ‘אחים’, ‘עזרה’, ‘עתיד’ ועוד. הן העבירוּ את הרוּח הנכאה ששררה בעבודה היומית במושבה והקלוּ על הפועל החדש את התמחוּתו בעבודה.

האיכרים היו מקבלים קרדיטים לעבודה מאת הפונד האמריקאי, בתנאי שיעסיקו פועלים עברים. אוּלם בזמן שהאיכרים היו משיגים⁶ כספים לעיבוּד נחלותיהם ממקורות אחרים (כגון ‘הפרדס’⁷, ‘יק"א’⁸), העסיקוּ בעיקר פועלים זרים ושילמוּ את שכרם במזוּמנים; והפועלים העברים היו נאלצים להמתין לשכר־עבודתם עד שיתקבלוּ כספי הפונד האמריקאי. מצב זה דיכא את רוּח הפועלים העברים. בקיץ תרע"ח נמצאוּ בפתח־תקווה כארבע מאות פועלים עברים וכאלף וחמש מאות פועלים נכרים. בין האחרונים היה השליש — נשים וילדים.

ביפו ובתל־אביב סודרו עבודות ציבוּריות — יישוּר מגרשים, תיעוּל וריצוּף הרחובות — בעזרת מלוות מכספי הפונד האמריקאי והמשרד הארץ־ישראלי. היתה גם עבודת בנייה פרטית. כמאה איש עבדוּ לסירוּגין בעבודות אלה, כל פועל שבוּעיים בחודש. כמאה ועשרים פועלים עברו מיהוּדה לגליל ולשומרון. בגליל עבדו בקבוצות, בחוות ובמושבות שש מאות פועלים, בקירוּב. כמאה וחמישים מהם עבדו בכנרת בסתימת הביצה ליד הירדן ובבניית בתים לתימנים. כל העבודות האלה סודרו על־ידי הוועד המרכזי של פועלי הגליל כמעט ללא כסף מזוּמן, אלא בשכר החטים ושאר המזונות שהמציאו משקי קבוצות־הפועלים והחוות למשרד הארץ־ישראלי.

במצב הכלכלי הירוּד בארץ ירד שכר־העבודה. לפועל העברי לא ניתן להתקיים על העבודה בלבד; הוא נאלץ למלא גם תפקיד של מתווך ולבקש מן הפונדים כספים בשביל האיכרים, כדי שיקבל מהם עבודה. אבל דווקא מצב זה הבליט ביותר את הצורך בריכוּז הפעוּלה והגביר את כוחה של ההסתדרוּת. הוועדים המרכזיים יצרוּ קשרים חיים בין סניפי ההסתדרוּת⁹. היה זה חזיון שכיח, כי בבוקר יום אחד יקוּם חבר המרכז ויעבור ברגל את כל המושבות שבסביבה, למען התראות עם החברים, לחפש ולסדר עבודה, להבטיח את התשלוּמים ולדאוג להספקת קמח ומזונות אחרים למאפיות ולמטבחים. היה גם צורך לשמור על האופי הקונסטרוּקטיבי של כספי הפונדים, לבל יחוּלקוּ כ’צדקה' ולבל ילווּ מהם לאיכרים בלי התחייבוּת מצדם להעסיק פועלים עברים. ובשוב חבר המרכז מתור במושבות העירה, מקום ריכוּזה של הפעולה הציבוּרית, אל החברים שהתכנסוּ בבית־הפועלים או בלשכת־העבודה, בצפיה לו, והוא מביא עמו את שכר־העבודה, ידיעות על מצב העבודה בארץ ועל שאר ענייני הישוּב וסניפי ההסתדרוּת — והתפרצוּ הנאספים בריקוּד מטהר, המנער את פורענות הזמן. רגעים כאלה היו מעלים את ציבוּר הפועלים. לב הכל פעם בשאיפות ובמחשבות משוּתפות. רגעים כאלה חישלוּ את ההסתדרוּת.

עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם יצאה פקוּדה מלפני הממשלה התורכית לשלח את כל נתיני הארצות האויבות לפנים המדינה. על פי השתדלוּת מיוּחדת קיבלוּ היהוּדים בארץ־ישראל רשות להתעתמן ולהישאר, ואלה שמאנוּ להתעתמן נתחייבוּ לעזוב את הארץ. בכ“ט כסלו תרע”ה (17 בדצמבר 1914) בצהרים יצאה פקוּדה נמרצת מאת הרשוּת ביפו, כי היהוּדים נתיני רוסיה, שעדיין לא התעתמנוּ, יעזבוּ תוך שעות אחדות את יפו באניה האיטלקית, אשר תגיע לחוף באותו יום. הפקוּדה הזאת עוררה בהלה בציבוּר, וברחובות יפו נראתה תמונה מזעזעת. מחנות מחנות אנשים, נשים וילדים, הובלו דחוּפים ומבוהלים כשבוּיים אל החוף, איש צרורו על שכמו, ממה שהספיק לצרור ברגע האחרון. המאורע הזה הניח רושם מדכא מאוד על תושבי יפו. בימים ההם נתעוררה תנועת יציאה מן הארץ לרגל המצב החמוּר, ואותו חורף יצאו את הארץ אלפי יהודים גם מבני הישוב הישן וגם מבני הישוב החדש, רובם הגדול מהערים; מהם שכבר הסתגלו לתנאי החיים והעבודה בארץ, ומהם שישבו בארץ עשרות בשנים. לעוּמת זאת, נמנעוּ מעזיבת הארץ למעלה מעשרת אלפים יהוּדים נתיני רוסיה ונתיני שאר ארצות האויב, על־ידי קבלת האזרחות העותומנית. מבני המושבות עזבו את הארץ מעטים. מבין הפועלים בפתח־תקווה, ברחובות ובחדרה, יצאו כמאתים פועל ופועלת. כל שאר הפועלים במושבות התעתמנוּ. בפתח־תקווה התעתמנוּ 373 פועל. תושבי הגליל לא סבלוּ הרבה בשנה הראשונה למלחמה. גירוּש לא היה שם, שאלת היציאה לא עלתה על הפרק, ובשאלת ההתעתמנוּת לא נפתלוּ שם ביותר: יש צורך להתעתמן — התעתמנוּ.

הרדיפות על הציונוּת והציונים מטעם הממשלה התוּרכית פגעוּ עד מאוד בישוב העברי: השימוּש בבוּלי הקרן הקיימת לישראל נאסר באיוּם של עונש מוות. יצאה פקוּדה לסגור את האפ"ק ולבטל את כל החברות והאגוּדות שאינן מאושרות על־ידי הממשלה. נסגר העתון ‘האחדוּת’¹⁰. החלוּ חיפוּשים במוסדות היהודיים בירושלים ובתל־אביב. עשרות אנשים מהמורים ומהעסקנים, מראשי מפלגות־הפועלים ומראשי ‘השומר’ הוגלו מארץ־ישראל לפנים תורכיה או אל ארץ מחוּץ לגבוּלותיה.

בחורף תרע"ו נקראוּ כל המתעתמנים החדשים להתגייס. היהוּדים והנוצרים לא נתקבלוּ לעבודת הצבא אלא לגדוּדי־‏העבודה (‘עמליה’), ועל פי החוק התורכי ניתן להם לפדוֹת את עצמם בכופר. הפועלים והמוני העם בערים וּבמושבות, אשר ידם לא השׂיגה לתת את הכופר, יכלוּ לפטוֹר את עצמם מחובת ה’עמליה' במצאם עבודה אצל קבלני הממשלה. תנאי העבודה אצל הקבלנים היוּ קשים עד מאוד. בטול־כרם, למשל, השׂתכּר הפועל שעבד אצל הקבלן מבשליק¹¹ וחצי עד שני בשליקים ליום, בזמן שלחם יומו בלבד עלה לו בסכוּם זה. במצב דומה לזה חיוּ הפועלים בעפוּלה. בחדרה היה לכאורה המצב טוב יותר: הפועלים השׂתכרוּ אצל הקבלן עד ארבעה בשליקים ליום. אבל שׂכר הפועל יצא שם בהפסדו, כי מקום־עבודתו נמצא בביצוֹת חדרה הידוּעות בקדחתן: הפועל היה עובד מחצית השבוּע, וּמחציתו היה חולה בקדחת. נורא יותר היה גורלם של העובדים בגדוּדי־העבודה (‘עמליה’). אלה היוּ המושפלים שבמחנה הצבא התורכי; בתלבשתם, בכלכלתם ובסידורם נבדלוּ לרעה משאר הצבא. הפועלים הקבוּעים בקבוּצות ובחוות נצלו ברוּבם מגזרת ה’עמליה‘, על־ידי כך שחלק מהם נשלחו לעבוד אצל הממשלה בבהמות־העבודה או בכריתת עצים ביערות. האסון בכל כבדו רבץ על הפועלים במושבות וּבערים. מזי רעב ונפוּחי־בטן התגוֹללוּ עובדי ה’עמליה’ במקומות עמלם. מלוכלכים, בלוּיים, מגודלי־פרע ותשוּשי־כוח נאנקו תחת מגלב הנוֹגשׂים. משפחוֹת האנשים האלה נשארוּ בעירוֹם וּבחוסר־כל.

הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה, בשוֹמרוֹן וּבגליל השתדלוּ בכל מאמצי כוחם לסדר את הפועלים בעבודה אצל קבלני הממשלה בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ ובחפירת בארות בסביבות באר־שבע. סודרוּ קבוּצות פועלים לטעינת עצים בכל התחנות לאורך קו מסילת־הברזל, מעפולה עד באר־שבע. הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי שומרון קיבל עבודה גדולה והעסיק בה זמן מה את מרבית פועלי השומרון. כל העבודות הללוּ נתנוּ זכוּת לקבל ‘ויסיקה’, תעוּדה הפוטרת מ’עמליה‘. ידי המרכזים היוּ מלאות עבודה. היה הכרח להעביר פתאום, תוך פּחד וּבהלה, מאות אנשים וּלספק להם עבודה, מקומות־לינה וּמזונות. בסכנת־נפשות היוּ חברי המרכזים וחברים וחברות מהשוּרה עוברים בדרכים לא־בטוּחות, כדי ללכד את משפּחת־הפועלים שנתפזרה. קוּפת־חולים התאמצה להביא הצלה למאות הפועלים העברים בבאר־שבע, בטוּל־כרם, בחדרה וּבִמְרָח, שנתגלגלוּ לשם לעבודת הממשלה. היא כוננה ברוב הפינות האלה, בעזרת המשׂרד הארץ־ישראלי, הפונד והקפא"י, מטבחים ועזרה רפוּאית. קוּפּת־חולים עבדה במרץ ובמסירוּת, ואף־על־פי־כן חלוּ מרבית פועלי ה’עמליה’ במחלת הטיפוּס, ורבים לא שבוּ אלינוּ.

בניסן תרע"ז גירשה הממשלה התוּרכית את יהוּדי יפו ותל־אביב, כתשעת אלפים נפש, ממחוֹז ירוּשלים. גירוּש זה צרר בכנפיו הרס ואָבדן למאות וּלאלפי יהוּדים. מטה לחמם נשבר לגמרי; מקצתם של הגולים התגוררוּ כשנה, בקירוּב, בפתח־תקווה ובכפר־סבא, ורוּבם היגרוּ הגלילה ונתפזרוּ שם בעירום וּבחוסר־כל. בשעת־‏צרה זו לא רצו ועדי־ההגירה והעסקנים להכיר בערך העבודה: לדעתם, לא היה עתה כל צורך בה; יש לחלק את הכסף בין המהגרים, למען החיות את נפשם. שיטה פילאנטרוֹפּית זו עלוּלה היתה להביא דימוראליזאציה וחוּרבן פנימי הגרוּעים מן הגירוּש. הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה וּבגליל אירגנוּ מאות מבין הגולים שהיוּ רגילים לחיות מיגיע כפּיהם, לשם מלחמה נמרצה בשיטה זו. בפתח־תקווה הוקמה ועדת עבודה, שהיתה מורכבת מבאי־כוחם של ועד ההגירה, בעלי־המלאכה וההסתדרוּת. סודרוּ לשכות־עבודה בכפר־סבא ובפתח־תקווה. חלק מהגולים רכשוּ את אמוּנם של נותני־העבודה והחלוּ לקבל עבודות אחראיוֹת, כגון עקירת יבלית וטיפוּל בעצים. רבים נצטרפוּ להסתדרוּת הפועלים. אוּלם בכפר־סבא לא האריך החידוּש ימים. ועד־ההגירה ביטל את לשכת־העבודה, ופועלים רבים מהמהגרים נאלצוּ לשוּב ולקבל את הלחם הקלוקל של ה’צדקה'. לא כן בפתח־תקווה: העובדים החדשים שנצטרפוּ להסתדרוּת נשארוּ בה, והיא דאגה להם כמו לשאר החברים. המאמץ היה גדול, כי בין החדשים היוּ צעירוֹת רבות וקשה היה למצוֹא להן עבודה. המרכז אירגן מועצה מבין הפועלים הלא־מאורגנים מיפוֹ ומירוּשלים, אשר עבדוּ אז בפתח־תקווה ומספרם כ־300. מועצה זו עבדה יד ביד עם מוסדות ההסתדרות: ‘המשביר’, הקלוּב, המטבח וקוּפת־חולים. השפעת מוסדות אלה על חיי הפועל בפתח־תקווה היתה רבה.

כחצי שנה אחר גירוּש יפו עברה החרב המתהפּכת על כל הישוּב העברי בארץ. נאסרוּ ועוּנוּ אנשים רבים. יחד עם הנתפּשׂים בגלל חשדוֹת פוליטיים נתפשׂוּ מאוֹת צעירים כמשתמטים מעבודת ה’עמליה‘. בגליל וּבשומרון עברוּ חיילי הממשלה כמלאכי־חבלה, אסרוּ והיכוּ את כל הבא לידם. וכנהוּג בשעת פורענוּת, פּגעה הגזירה בכל מרירוּתה בפועל העברי. עשׂרוֹת, עשרות פועלים ושומרים עברים עוּנוּ בבתי־הכלא ביפו, ירוּשלים ונצרת. כמאה ועשרים פועל טולטלו בחיבוּטי־דרך נוֹראים לדמשק. רבים מהם לא זכוּ לשוּב לארץ, וּמתוּ ברעב ובתחלואים. זוהי התקוּפה הנוראה הידוּעה בשם תקוּפת חסן־בּק. ימי חושך ובלהה מעין אלה לא ידע הישוּב העברי החדש מיום היוֹתוֹ. בימי הרדיפות האלה לא ניתן לפועלים להוסיף ולעבוד. הם רבצוּ במחבואים והסתתרוּ מפני הבולשת. בישיבת ‘הוועד הזמני’¹², שנתקיימה בפתח־תקווה הוחלט ללוות אלף פראנק מ’המשביר’, כדי לקבל מיד עבודה אצל הממשלה ולהציל חברים מגזירת הגירוּש. הקשרים בין הוועד המרכזי וּבין הסניפים נתקיימו במסירוּת־נפש. תפקיד רב מילאוּ החברות בקיוּם הקשרים האלה.

1924