רקע
לוי אשכול
בעקבות הויכוח

לרגל מאמרו של הח' אל. יפה ‘לקראת ועידתנוּ החקלאית’1 יש, כנראה, צורך לשנן את ההלכה הפשוּטה: עם ציבוּר־הפועלים אנו עולים ואתו אנוּ יורדים. זוּלתו אין הקיבוּץ חשוּב ומעניין, ואף הפרט, ואפילוּ הוּא סמל המוּסר, העובד במו ידיו בחקלאות 24 שעות ביממה, ואוכל פת חרבה בעמלו. כל הכבוד לו, לאישיוּתו המוּסרית; אישים כאלה יכולים אוּלי לשמש בלא־יודעים מופת לרבים, אולם אותנו מענינת הקניית הקנינים המוּסריים־החברותיים לציבוּר, לנו חשוּב לעשותו לעם עובד, שיחידיו ערבים זה לזה. סמלים מוסריים גבוהים היוּ לנו בכל דור, אולם בזה בלבד לא סגי. טוב לנו להרים את רמת־החיים החברתיים והמוסריים של הכלל ולנטוע בו מוּשגים חברתיים נעלים יותר, אפילו אין הם השלמוּת האידיאלית, מאשר להסתפק בטיפוּח חבר כוהנים קדושים וצדיקים גמוּרים.

ייתכן שיש צורך רב בל"ו צדיקים ויש צורך בגרעינים ובתאים אידיאולוגיים בצוּרת כיתות ומפלגות, אך ערכם נקבע במידת היותם עצם מעצמיו של הציבוּר. מחוץ לסביבתם ערכם הוּא ערך מוזיאוני בלבד. ואנו לא באספנוּת אנוּ עוסקים. תעוּדתנוּ היא הקמת ‘עם עובד’, ולא פחות מזה.

בעשרים שנות עבודתנוּ דגלנוּ בסיסמה זו. אנו חותרים לקראת התחדשוּת האדם ולקראת החברה החדשה, בה ישׂרור שוויון חברתי וכלכלי ויחסים צודקים יותר בין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הגדרנו את הדבר במלים פשוּטות ובמעשים קטנים של חיים על עבודה עצמית בלי ניצוּל הזוּלת.

ומעניין, כי דווקא את הצורך הזה בעבודה עצמית ובהנאה מהזכוּיות החמריות של החברה ושל הטבע – לא מכוח קניין הרכוש כי אם מכוח זכוּת וחובת העבודה — לא יבין העם לעת־עתה ולא יאבה בו, אותו העם אשר בשמו מדבר הח' אל. יפה ותובע את עלבונו. ‘עם’ זה טרם קלט ערכים אלה. ובשם איזה עם ידובר? האם עמו של יוסף בוּסל, גורדון, י. ח. ברנר ושלמה שילר או, להבדיל, העם של ‘נכסי דלא ניידי’2? סוד גלוי הוא: בהקמת העם העובד רוצה לעת עתה רק קומץ קטן של בחוּרי ישראל ובחוּרותיו, המגשימים זאת בחייהם. ואלה הם הפועלים, לכל מקצועותיהם וסוּגיהם. כאנשים ההולכים לקראת מטרה אחת הם מתחברים לאירגוּן אחד. וכשהדרך היא ארוכה, ארוכה מאד, מלאת חתחתים וסוּגה קוצים, יושיטו ההולכים יד איש לרעהו וישאפו להיות חטיבה אחת, מעמד אחד; בכל שם שנכנהוּ, אחד הוא תכנו: אירגוּן לשם הגשמת מטרה חברתית משותפת הנבדלת ממטרת חלקי־העם האחרים, תוך ניגוּדים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים הנובעים בעיקר מהבדלי היחס לקנין־הרכוּש ולזכוּת העבודה.

אין זה מונע, כמובן, בשום אופן עבודה משותפת והבנה הדדית בכמה וכמה ענינים חשוּבים ומכריעים עם שאר המעמדות של העם, עוד בטרם יבוא היום המקוּוה בו תתגשם שאיפתו של הקומץ הקטן כיום.

ולפיכך תפלים הם הדברים על ה’לאוּמיים' וה’מעמדיים' בתוכנוּ. מעטות הן השאלות אשר בהן מגלה ה’עם' פרצוּף אחד. ברובן המכריע של השאלות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וגם המדיניות מטפל לא העם האנונימי, כי אם מפלגות ומעמדות.

דורות על דורות שולט בעם ורודה בו המעמד הרכושני לתועלתו הוא. המעמד הזה מדבר בשם העם, מנצלו ומשעבדו, לסיפוּק תאוותו ויצרו המעמדי. הוא הוא אשר חילל את המושג ‘עם’ והביאו למצב של ‘איש לרעהוּ — זאב’.

בודד הוא מעמד־הפועלים בעל־ההכרה, צעיר לימים. הוא התארגן בלחץ המעמד הנוגש והריהוּ שואף באמת לביטוּל המעמדות ושוקד בנאמנוּת על טהרת המוּשג ‘עם’, עם עובד שאין בו לא מנהקת מנצלים ולא מאנקת מנוּצלים, לא מתרועת מנצחים ולא מאנחת מנוצחים. לא אטעה אם אגיד, כי אדיר חפצו של מעמד־הפועלים — לבטל את המעמדות, לחדול להיות מעמד, ולהוות במרוצת הזמן את העם. שום מעמד אחר אינו יכול להתפאר בשאיפה כזאת. המעמד הרכוּשני מעונין בקיוּמו בתורת מעמד, שכן הוא חי על השעבוד ועל הניצוּל ונחוץ לו האובייקט לכך.

ולפיכך מופרכים וסרי־טעם עד לכאב דברי אל. יפה על התהום הרובצת כאילוּ בין הפועל בעיר והפועל בכפר, דברים העלוּלים, אם גם בלא יודעים, להרחיבה.

האמנם גדולה קרבתו לכל המעמדות של ‘נכסי דלא ניידי’ מקרבתו ברוּח, באידיאה, בהווה העכור ובמטרה המשותפת המזהירה, מאשר אלינו, לכל העובדים בין בכפר ובין בעיר, בין בחרושת הסיליקט ובין בחרושת תפוּחי־הזהב, היין, הטבק והחצילים.

בעוד לבו של אל. יפה רחב עד כדי קליטת כל המעמדות בעם, שכולו עירוני ותלוּש מהקרקע ומהטבע, החי בחלקו הגדול חיים פאראזיטיים, הנה צר לבו ואין בו גם פינת סתר לאח העובד והנענה בעיר, השואף והלוחם לשינוי־ערכין לא פחות מהעובד בחקלאוּת.

לא יעלה על דעת הח' אל. יפה לפקפק בסמכוּתם של המוסדות הלאוּמיים העליונים לכתוב קונסטיטוּציה בעלת סעיפים, ולהוציא מניות־יסוד, רחמנא ליצלן, ולקבל החלטות על־ידי הרוב ולא תמיד ברוחנו (הרי אפילו החלטה על עבודה עצמית אין לקבל בקונגרס. ‘עבודה עצמית’ בעיניהם חזון מסוכן ממש כמו ‘הסוציאליזאציה’, בעיני הח' אל. י.); רוחו האנארכיסטית האינדיבידוּאליסטית של אל. יפה לא תסתער ולא תתקומם נגדם; מכיר הוּא, כנראה, בהכרח שבמסגרת ידוּעה. שורת ההגיון מתעקמת אצלו רק בנגעו בעניני ציבור־הפועלים ומוסדותיו, זה ‘העם העובד’ בזעיר־אנפין. כאן האנארכיזם שלו משתלט בכל גדלו והדרו.

מדוּע גדלה כאן הזרוּת וההתנכרוּת? מהו הרצון לגדע את צמרת העץ רב־הענפים, אשר הפועל החקלאי הוא שרשו?

אין דברי מכוּונים כלפי ביקרתו את מוסדות־הפועלים ביקורת חברית לשם תיקוּן והשבחה. יוסיף כהנה וכהנה! אוּלם ידע נא החבר אל. יפה כי אם לחריפוּת הביקורת, הרי הפועל העירוני עולה עליו בביקורת מוסדותיו בעיר.

‘המשביר’ אינו מספק כראוי את צרכיו של הפועל העירוני כשם שאינו מספק את צרכיו של הפועל החקלאי, ולשוא נחפש את האשם בעיר. ‘המשביר’ נולד על ברכי החקלאים וגדל על טהרת החקלאות. חברים חקלאים עומדים בראשו עד היום הזה. כמובן אין הם מתחלפים בכל שנתים כהצעתו של הח' א. י. – לאבסורד כזה עוד לא הגענו. ולחינם נתלה את הקולר בריכוּז הבא מלמעלה. אם יש להאשים את הועד־הפועל של ‘חברת־העובדים’ במצב המוסדות, הרי בכל אופן אין להאשימו בהתערבות יתירה ולא בלחץ צנטראליסטי. חפשיים, חפשיים מדי הם המוסדות, ואחראים הם עד היום הזה בפני בוחריהם ונושאיהם.

ההרבה הועד־הפועל להשתמש בזכוּת מניות־היסוד שלו באסיפות ‘המשביר’, בנק־הפועלים, ‘סולל־בונה’ וכו‘? הן הוּא נדרש למוסד רק לעתות בצרה. ומה כי נלין עליו? ואם רצונו של הח’ א. י. לבקר מוזד פלוני ואלמוני ואת הנהלתו יעשה זאת כאוות נפשו, אבל מתוך ידיעת הענין ולא מתוך ראייה מקומית הרחוקה גם מידיעת הענינים.

בכל אופן אין לערבב את הענין השאלת הפועל העירוני והכפרי. והיכן הוא הגבוּל בין עיר וכפר? מדוּע ייקרא כפר לפתח־תקוה ולראשון־לציון? במה נבדלים ה’כפרים' הללוּ מתל־אביב? האם רק בכך ששם משתכר הפועל רק כדי מחצית צרכיו ובעיר יש והפועל משתכר יותר? אותה התלישוּת קיימת גם פה וגם שם. מדוע מסכים א. י. לפרוש את כנפיו על פועלי פתח־תקוה, ורק על פועלי חיפה וטבריה גזר?

בתלם אחד הננו הולכים כולנו; במענית המוּברת של העם. שכם אחד נטה כולנוּ להשגת המטרה המשותפת.

לשם כך נוצרה חברת ‘ניר’, וזיקתה בדרך זו או אחרת לחברת־העובדים הכללית.

במשך שתי עשרות השנים של פעוּלתנו המשקית החקלאית מקננת בלבנוּ הדאגה להבטחת האופי הפרינציפיוני של התישבוּתנוּ, לבל תתנכר לעצמה ברבות הימים ולבל תפנה עורף לכור מחצבתה. הרבה סיבות לחששות אלו, וכמה וכמה מכשולים טמוּנים לו לאדם בדרכו. לעינינו דוגמאות חיות ובולטות של התנכרוּת כזאת, וחובה עלינוּ בעוד יצירתנו באבה, להתקין מסגרת מחייבת וחוקים מחייבים, אשר יבטיחוּ לנו את שמירת היסודות העיקריים של התישבוּת הפועלים. מה שנוצר עכשיו במאמצם של טובי כוחותינוּ ובהקרבתה ומסירותה של כל התנוּעה, אסוּר שייהפך לקניין הפרט, היכול לעשות בו כבתוך שלו, ואפילוּ בניגוּד לעיקרים שלנו. אנוּ מכינים יסודות לתנוּעה, ועל כוּלנוּ לשקוד על טהרתם וכוּלנוּ אחראים להם. הזכוּת לתנוּעה להבטיח את השפעתה ויכולתה לשמור על היסודות העיקריים.

שנים על שנים דיברנוּ ותבענוּ את זכוּת העבודה ושלטונה במקום זכוּת הקנין ושלטונו הוא. דרשנו את העבודה העצמית במקום ניצוּל הזוּלת בין בקבוּצה ובין במושב. גם המושב תובע את השיווּק המשותף, את העזרה ההדדית וזכוּת הטלת מסים לשם השוואה וביקורת מסוימת על תכנית המשק. ואיך להבטיח את כל זה? ידע נא הח' א. י., כי רק הבטחת היסודות הללוּ עשוּיה לבטל את הוויכוּח הסוער בדבר צורות ההתישבוּת והעדפת אחת על פני חברתה, ולקיים את כל המצוות המעשיות אשר חצבנוּ לנוּ מתוך המעשה במשך השנים. זו תורת ‘ניר’ כוּלה, אלא שבתורה שבעל־פה לא סגי. נחוּצה גם תורה שבכתב אשר תימסר מדור אל דור ואב לבנים יצוונה. אפשר כמובן להתווכח על סעיף זה או אחר, לשנות ולתקן, להוסיף או לגרוע כיד הבנתנו והסכמתנו ההדדית. אך אל נא נשאיר את הענין לימים יבואו, כי זה יתנקם בנו באכזריוּת רבה, ונחלת־יהודה3 (זו אשר זכתה כמה פעמים להגנתו של הח' א. י.) תוכיח. ידע נא הח' א. י. כי ספק גדול הוא אם נחלת־יהוּדה זו מתאימה לתקנות של אירגון המושבים. ואיך להשיח את הדאגה הזאת? בכדי תדביקו את האֶטיקטה ‘סוציאליזאציה’ ותנסו להפחיד את מי שהוא. כשם שהננוּ בעד שייכוּת הקרקע ואוצרותיה לעם העובד כך אנו שואפים גם לשייכוּת אמצעי־התוצרת לחברה. אולם סבורני כי לא זו כוונתה היסודית ותעודתה החשוּבה של ‘ניר’. העמדת אמצעי הייצוּר לרשות הכלל אין פירוּשה מסירת מחרשתו של האיכר הזעיר או פטישו ומעדרו של הפועל. מובטחני כי גם במשטר הסוציאליסטי שיבוא לא יוּשׂם לב לכך. הכוונה היא לאוצרות הטבע ולאמצעי־הייצוּר הכבירים, המרוכזים בידי שכבה קטנה החיה על הרנטה ועל ניצוּלו של העובד בזכות אמצעי הייצוּר אשר הצליחה לרכז בידה בדרכים שונות.

אין חברת ‘ניר’ רודפת אחרי אבסטראקציה. כשם שהקבוּצה לא נוצרה לקיים את ‘מצוות הקואופרציה’ כי אם באה לממש את השאיפה הטמירה של הפועל העברי להתחדשוּת האדם בעבודה, כך לא באה לעולם גם ‘ניר’ כדי לקיים את מצוות הסוציאליזאציה, כי אם להמשיך את דבר הקבוּצה והמושב בקנה־מידה רחב יותר ובציבוּר גדול יותר. כאן המקום להזכיר כי בראשית היתה הקבוּצה, ובהיבדל ממנה מקץ הימים המושב, לא נבדל אלא על יסוד ה’שררה'4 שבעבודה האינדיבידוּאליסטית: על יסוד הקשרים הנפשיים וההתיחדוּת הרצוּיים בין היוצר החקלאי ובן־טיפוּחיו, המשק. הלא כה היוּ תמיד דברי האידיאולוגים של המושב אלינו, ואנוכי רוצה להאמין בדבריהם, ובזאת ייבחנוּ גם הפעם!

חברת ‘ניר’ פירושה הבטחת זכוּת העבודה והיצירה החפשית והאוֹטונומית, האינדיבידוּאלית או המשותפת, לעובד והבטחת זכוּת ביקורת עליונה על הרכוּש לציבוּר העובד כוּלו.

אל תהי זכוּת העבודה וחובותיה לציבוּר קלה בעיני החוששים והחרדים לזכוּתו ולגורלו של הפרט. יש הגיון־ברזל בדאגת־הקיוּם גם לציבור ואין הוּא מנשל את חבריו ואין הוא מאבד את עצמו לדעת; אדרבה, גזירה שאין הציבוּר יכול לעמוד בפניה סופה להתבטל, כי זכות ההתקוממוּת והמהפכה נשארת בידי חברי הציבור על אף כל חוּקה ומסגרת משפטית.

צוּרות שלטונו של הקנין הפרטי על כל מוסדותיו וחוקותיו, המזלזלים בזכוּת העבודה, מעיקה עלינו ועל מהלך מחשבתנוּ ובלי־משים אנו ממשיכים לחשוב בדרך זו וקשה לנו לתאר לעצמנוּ את שינוּי־הערכין; אבל בוא יבוא שינוי זה ואנו נהיה במגשימים.

אולם ייתכן כי טרם איכשר דרא, ולכן יש ותקנות ‘ניר’ מצמצמות את שליטת הציבוּר ושומרות שמירת־יתר על זכוּיות הפרט; ייתכן גם כי בתוך המשא־ומתן יהיה עוד עלינו להגביל את סמכות הציבור בנקודה זו או אחרת, והדבר ייעשה בחוזה אשר בין החברה ובין המשקים, ולחינם נזעק הח' א. י. וכונן את חצי ביקרתו השנונה לספר־התקנות. לפנינו מעין צ’ארטר אשר ככל צ’ארטר הוא דואג למכסימוּם הזכוּיות כדי שיהיה בידיו היסוד החוּקי לפעול במקרה שתימצא לו היכולת המעשית. ואילוּ היכולת המעשית מוגבלת ותלוּיה בחוזה אשר בין ‘ניר’ ובין המשק ובוועידה הכללית של החברה.

מכל המוּמים אשר נמנוּ בחוקת ‘ניר’ ומכל הספיקות המתעוררים והמשמשים חומר ויכוּח לחברים במשקים, נראית לי רק שאלת סמכותה של הוועידה החקלאית, זאת אומרת של חברת ‘ניר’. עלינו לכונן את הסוּברניוּת של ועידת ‘ניר’ ולהגביל את סמכותן של מניות־היסוד. זה יכול להיעשות או על־ידי הגבלתן כדי השתתפוּת בהצבעה רק בענינים מסוימים או על־ידי ביטול זכויות הצבעתן ומסירת זכות הווטו למנהלת ‘חברת העובדים’. אמנם, עוד לא קרה מקרה שבאי־כוח מניות־היסוד השתתפוּ בהצבעה באסיפות הכלליות של ‘בנות’ החברה לשם הכרעה. בעיקר ניתן למניות־היסוד ערך סמלי של אחדוּת התנוּעה.

אף־על־פי־כן אין להשוות את הסתדרוּת הפועלים החקלאית, אשר גם כיום נמנים עמה כמעט מחצית ציבור־הפועלים המאורגן, והיא מכילה בשורותיה גם אלפי פועלים שכירי־יום ומחוסרי־משק, לאחד המוסדות המשקיים או הכספיים כגון: ‘המשביר’, בנק הפועלים, או ‘סולל־בונה’, אשר גם הם בין בנות ‘חברת העובדים’. ‘רבות בנות עשו חיל ו’ניר’ עולה על כולנה'.

ועידה כללית של חברת ‘ניר’, שמשתתפים בה גם אלפי פועלים שכירי־יום, אחראית לפני כל תנועת־הפועלים והיא יכולה לשמש לנו ערובה נאמנה לשמירת טהרתה הפרינציפיונית של התנועה החקלאית, ללא כל צורך למסור 50 אחוז מהקולות לבעלי מניות־היסוד.

ובאמת לא ייתכן, כי ברוב של שני שלישים, זאת אומרת 66 אחוז ממשתתפי הוועידה החקלאית, אשר 50 אחוז מהם נמנים עם ‘חברת העובדים’, תתקבל החלטה מכריעה בענין חשוב וחיוּני להסתדרות החקלאית. החלטה כזאת אומרת פירוק ההסתדרוּת. שום מסגרת משפטית לא תבטיח לנו דבר כלשהו. 16 אחוז מצירי הוועידה החקלאית אינם מספיקים בשום אופן לקבלת החלטות. והיות שגם לא לכך התכוַנוּ, סבוּרני, כי כאן צריך לבוא תיקוּן, שינוי או הגבלה.

לעומת זאת חסרי יסוד הם כל שאר המומים אשר הוטלו בחברת ‘ניר’.

1926



  1. לקראת הוועידה השלישית של ההסתדרות החקלאית, בה עמדוּ לדון על תקנות ‘ניר’, התנהל ויכוּח על סמכוּיותיו של המוסד הזה. אליעזר יפה ז"ל היה לפה לחברים שחששוּ כי תקנות אלה עלוּלות לפגוע בסמכוּתה של ההסתדרות החקלאית ובזכוּיותיהם של המתישבים.  ↩

  2. בתל־אביב התקיימה בימים ההם הסתדרות של בעלי נכסי דלא ניידי, בעלת פרצוּף ריאקציוני.  ↩

  3. אנשי נחלת־יהודה, שסבלוּ ממיעוט קרקע, הפריעו בכוח לחרישת האדמה שנרכשה בגבולותיה בשביל משק הפועלות, בתבעם להקדים ולספק צרכיהם הם להרחבת משקיהם. פעוּלתם זאת היתה בניגוּד לעמדת ההסתדרות.  ↩

  4. הכוונה לאי־תלות, בחינת ‘להיות כל איש שורר בביתו’.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48889 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!