גם מפעל החשמל, המכשיר העצום לבנין, לפיתוח, לייצור ולשגשוג, יוצר האור וכוח האנרגיה, גדל בממדים עצומים משנה לשנה. וגם הוא עכשיו מפעלו של העם, מפעל המדינה.

אינני יכול שלא להזכיר את הצעד הרציני והנועז, שעשינו בחברת החשמל, בה עובדים חמשת אלפים עובדים, בהחליטנו לשתפם בהנהלתה. ייתכן שזה יותר מדי נועז. אין זה שיתוף פאסיבי של ועד־פועלים בישיבות ההנהלה. בינינו לבין עצמנו מותר לגלות, כי הנהלת חברת החשמל היא בידי העובדים, יוצרי החשמל, ומנהלי החברה, וגם אם נניח שבזמן מן הזמנים עלולה לקום ממשלה אחרת, לא פועלית, הרי חלקם של העובדים בהנהלת חברת החשמל הוא כבר מובטח, והוא נכבד ורציני מאד. והלואי שנזכה גם לאותה רוח חלוצית וגישה חלוצית הדרושות להגשמת החזון של משק לאומי בידי העובדים לטובת העם כולו.

מעולם לא קבענו מסמרות בענין צורת הבעלות על נכסים וקנינים של הציבור. תיתכן בעלות ממשלתית, הסתדרותית, קואופרטיבית, קיבוצית, עירונית, קהילתית ואחרות. את מרכז הכובד ראינו לא בצורה, לא בדרך, אלא בשאלה: את מי ישרתו הנכסים הנוצרים? מי ייהנה משירותם ומפרים? האם מגמתם ניצולו של העובד לשם בצע פרטי, או את טובת הכלל ידרשו?

והנה ים המלח. סוף־סוף מתעורר הוא לחיים, חיים של עבודה שוקקת, חיים של ייצור חיים שיש בהם פרנסה־בכבוד לעובד ועושר למדינה; חיים של מדע וטכניקה. והנה גם מחצבי הנחושת, הפוספטים, הנפט והגז. ולא אשמתנו היא שבורא העולם לא הטמין בנבכי אדמת ארצנו יותר עושר. גם מאותן הבארות, שקדחנו, אפשר היה להוציא הרבה יותר נפט וגז, ומאותן המכרות – הרבה יותר נחושת ופוספטים וברזל, בכמות ובאיכות, לו חונן אותנו הטבע. אנו עמלים הרבה במגמה להנחיל את אוצרות הטבע לציבור כולו.

וכאשר אני מסכם לעצמי את הדרך שסללנו וכבשנו עד עכשיו, אראה, כי עם המגרעות והכשלונות אשר בחלקם תלויים באדם המגשים והעושה יותר מאשר בגורם חיצוני, הרי הישגינו עד היום הולמים בתכנם ובכיווּנם את הימים הראשונים הטובים, בהם הנחנו את היסודות הלאומיים־הציוניים והחברתיים־הסוציאליסטיים שלנו.

זכור נזכור ואל נשכח את המהפכה שהתחוללה בחיי ישראל בשנים אלה, שנות מחץ ופרץ נוראים. אינן דומות שנת 1904 – שנת ראשית העליה השניה, 1908 – שנת יסוד המשרד הארצישראלי על־ידי ד"ר ארתור רופין, או שנת 1920 – ראשית העליה השלישית, לשנת 1961 או 1962. אז טיפלנו בגאולה ובכיבוש דונם לדונם, מצרפים היינו אריח לאריח ומניחים לבנה על לבנה בתפילה ובציפיה לבוא העם. ראינו את עצמנו פולסי נתיב וסוללי מסילה לעולים. עסוקים היינו בהקמת דגניה אחת ונהלל אחת; נאבקים לתקיעת יתדוֹת לנקודות־ישוב בודדות ומפוזרות, לקליטת יהודים שיבואו אי־פעם לארץ. והנה פתאום מהפכה! עליה המונית רבתי, עליה קטסטרופלית, נחלה מבוהלת.

זכינו ובימינו התחיל מגיע אלינו הוד מעלתו העם היהודי בהמוניו, ולא דוקא אותם ההמונים אשר הכרנו במושבות ישראל באירופה, שבדרך הטבע יכלו להיות ראשונים לעליה ולבניה בארצנו. רובם המכריע של אותם המונים הושמדו, ואלינו מגיעים רק שרידים, אודים מוצלים מאש. שרידי קהילות ישראל ומכיתות שבטים. הכחדת יהדות אירופה וכריתת יהדות רוסיה מגוף האומה גזרו עלינו קימום הריסות בית ישראל והגשמת חזוננו הלאומי והסוציאלי באלה השרידים ששרדו בפזורת ישראל.

שונה הוא תכלית שינוי האדם היהודי שעלה עם קום המדינה – שרידי שואת היטלר, עולי גלות ערב – מהעליות של השנים בטרם מדינה. לא ניתן כלל להעלות על הדעת שאפשר להקפיצם אותה קפיצה נחשונית שעשו בעבר בחורים ובחורות צעירים בגילויים החלוציים והכיבושיים השונים. עובדה זאת משבשת, כמובן, במקצת את דרכי הפעולה, מבחינת הפוֹסטולט החברתי שלנו. האושר והזכות שביכולת להביא יהודים רבים לארץ, של קיבוץ גלויות ממש, והצו העליון לספק עבודה ותעסוקה, שיכון, פרנסה חינוך, הגנה וכו', בממדים גדולים ובקצב אדיר, תובעים את שלהם. בין עבודתנו “בימים ההם”, שהיתה בבחינת מעבדה נסיונית, ובין ימינו המשופעים פעולה רחבת־מידות, יש הבדל רב. הדברים בהגשמתם בימינו אינם כל כך פשוטים ולא כל כך קלים. אנחנו עדים, כיום, גם לרוָחה כלכלית “אנוסה”. ולא שאני בוכה על כך שאין בינינו עתה מזי רעב ואין בגדינו קרועים ובלויים. אני מציין רק את העובדות: באותם ימים היה רעב וחוסר עבודה, והיתה קדחת, ובלענו חינין, וייבשנו ביצות, והיו בחורים ובחורות צעירים, ששרפו מאחריהם את כל הגשרים, שפניהם למחר, למהפכה, למאבק על הגאולה ההיסטורית ועל הקוממיות. גם בעולם כולו שרר אקלים אידיאי מהפכני, רב־מתח – אקלים של הרת עולם. הנעורים והחזונות והחלומות והקדחת והמאבק על יום עבודה נצרפו יחד בכוּר ויצרו את איש העליה השניה ואת מפעלו.

הימים עתה הם אחרים בעולם, בחיי היהודים, בעליה ובקיבוץ הגלויות.

הרוָחה המַשלָה והנחלה המבוהלת, מחויבות המציאות של ישראל החוזר למולדתו בתקופה זו, מעוררות אינסטינקטים של קנאה – ולאו דוקא ממין הקנאה המרבה חכמה – אינסטינקטים של חטוף ואכול, חטוף ועשה לעצמך, חטוף ודרוש יותר הנאות; פחתה הדאגה לכלל ורבתה הפניה ליצר האגוֹאיסטי וליצר ההתעשרות.

ולמתרפקים על העבר נאמר: לא מקרה הוא הדבר שראשית התאחזותנו בארץ היתה בקרקע. את חטאי אזכיר היום. פעם האמנתי שנהיה בארץ, ברובנו הגדול והמכריע, אחוזים ודבוקים בחקלאות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נראו הדברים כה פשוטים ואידיליים. ראינו לפנינו תאים תאים של חברה חדשה קמים והולכים; ראינו את עמק הירדן והוא כולו רצוף קבוצות, ורצינו לראות כך גם את עמק יזרעאל, שיהיה מיושב קבוצות ומושבים. את כל המרחב – בעמק ובשפלה, בהר ובגיא – ראינו לפנינו כעין קנטונים של מושבים וקבוצות. ומה עכשיו? אל־נא תתגוללו עלי, כאשר קרה לי לפני שנים אחדות: עם כל אהבתי לאדמה, לכפר ולכל המשק החי בו – הפרה, הסוס וכל העוף למינהו – הצבעתי אז על סכנת השפע העלולה לפגוע בנו. אמרתי אז כי הפרה – והכונה, כמובן, לפרה הנוספת המיותרת – הופכת לאויב מספר א' של המדינה. היא תובעת טיפול, מזון, מים ליצירת המספוא, בעוד שהמים ניתנו לנו במשורה, ושוק לחלב אין, ועל כן אין דרך אחרת אלא להחליף את המספוא והפרה בפרדס או בגידול אחר מכניס.

המכניזציה והאוטומציה, המדע והטכניקה, הכימיה ואמצעי המלחמה במזיקים, מרבים את היבולים בחקלאות המודרנית בעולם ואצלנו, ומצמצמים בהרבה את אחוז התושבים העוסקים בה. כדי לקיים עצמנו ברמת־חיים נאותה עלינו לקיים חקלאות אינטנסיבית ומודרנית, שתהא מסוגלת לעמוד בהתחרות עם ארצות אחרות. אבל הצד השני של האינטנסיפיקציה זו היא, כאמור, צמצום ההיקף של העוסקים בה. ופירושו של דבר, מנקודת־המבט של שינוי ערכין, צמצום הסדן הקרקעי שתפס מקום חשוב ביותר בעולם האידיאות שלנו. השיבה לקרקע, למשק חקלאי עצמאי בישובי עובדים שיתופיים, בה כשלעצמה היה משום הגשמת הסוציאליזם שלנו. מי אשם בכך שאין לנו עתה אפשרות להרחיב את החקלאות? חוֹזי עתידות חייבים לראות את המחר והמחרתיים, אחרת נהיה צפויים לכשלונות. אוכלוסייתנו כבר נכנסה למיליון השלישי, ולארץ זורמת עליה המונית. בעוד חמש־שבע שנים נהיה כאן יותר משלושה מיליון יהודים. מתי חלמנו על כך? עוד אזכור השיחות החולמניות והשאפתניות ב“אותם הימים” על היום הגדול שבו נזכה למיליון יהודים. המיליון היה כל כך רחוק מאיתנו שיכולנו להרשות לעצמנו להשתעשע על חשבונו בכל מיני דברים טובים ויפים. והנה אנחנו ב“תוך” המיליון השלישי, ומהחקלאות מתפרנסים אצלנו חמישה־עשר – שבעה־עשר אחוז. התקוה ליישב חלק גדול, ואולי מכריע, של עמנו על הקרקע במתכונת דגניה ונהלל ועין־חרוד – נגוזה. הסדן הקרקעי־החקלאי לחיים והוי חלוצי וסוציאליסטי לא גדל יחסית. אמנם, הוא גם לא קטן, אבל נשללה האפשרות להעביר חלקים גדולים יותר לדפוסי־חיים נכספים. מלאך הגאולה הכה על קדקדנו וציוה להעביר פעולותינו לשטחי־חיים־ויצירה אחרים. מצות הקליטה, התעסוקה והפרנסה כבדה עלינו ותבעה פתרון ואנו פנינו לתעשיה, לתחבורה: בים, באויר וביבשה. אני מודה שעל־ידי כך נמהל יין חזוננו במים, אבל אין מקום לטרוניות, ובעיקר אין להטיל אשמה על הזולת. מגוחך להאשים בזאת את הממשלה או את מפא"י. האם טחו העינים לראות את המציאות, שהיא שונה כל כך מהמציאות של ימים עברו, והיא תקיפה ותובעת ואי־אפשר להתעלם ממנה. מי איפוא זכאי לתבוע ממי?

על כולנו, וביחוד על המתלוננים והרוֹגנים באהליהם, לשים צוארנו בעול הפעולה החינוכית העצומה הנדרשת בעשרות השנים הבאות. אנו נתבעים לנטוע חלוציות והרגשת שליחות ואחריות לכלל בכל מקום, בכל מקצוע, בכל שדה פעולה ובעל מערכה וחזית.

אין לראות בפרישת טלית החלוציות על חזית ארוכה יותר ועל ארץ רבה עימום זהרה של דגניה. מלאכה עצומה, מבחינה חלוצית, אובייקטיבית וסובייקטיבית, נעשית בארץ בכל מקצועות החיים, הפעולה והיצירה, ביבשה, בים ובאויר, בשדה, בסדנה, במטוס, באניה, בבית־הספר, באוטובוס וכו'. אל לנו לשלול את ההערכה הזאת מן הנושאים בסבל ומן העושים במלאכה. נתן להם משלהם ונשתדל לחנך ולהגביר את קו החלוציות.

ועוד על האידיאליזציה של העבר והזלזול בהווה.

בימי מלחמת־העולם הראשונה באו הגדודים העבריים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית וארגנטינה. הם בילו בארץ ובסביבתה בשלהי המלחמה ולאחריה. רק יחידים־בודדים מהם נשארו בה. רובם המכריע נטש אותה. לא אתלה רק בהם את הקולר ולא אידה בהם אבנים. בודאי גם התנאים האויבייקטיביים גרמו לכך, אבל העובדה קיימת: אלפים חזרו על עקבותיהם… באותם הימים הנפלאים, הָרי תקוה וציפיה.

ואשר ליחסים הפנימיים בישוב. אין לשכוח המריבות הקשות במפלגות באותם הימים. נזכור את שנות העשרים – ויכוחי האיבה בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות העבודה”; הפילוג בגדוד העבודה – חלוקת תל־יוסף ועין־חרוד; המחלוקת החריפה והעזה בין גדוד־העבודה וההסתדרות. וגם בימים ההם פנו שמונים אחוז מן העולים אל העיר, רובם המכריע – לתל־אביב, והם הקימו בתי־מלון, מסעדות, קיוסקים. התלוצצנו אז במרירות על “תרבות הגזוז” בערי ישראל; פשטה ספסרות עצומה במגרשים; גברה הירידה מן הארץ. בשנת 1926 עלו כשלושה־עשר אלף עולים וירדו כשבעת אלפים; בשנת 1927 עלו אלפיים וחמש מאות וירדו חמשת אלפים; בשנת 1928 – עליה של 2,170 וירידה של 2,160; משה סמילנסקי, סופר ועסקן בישראל, טוען לזכות העבודה הערבית במושבות העבריות, שבאותם הימים היתה כדקירת פגיון בגב; אבטלה גדולה ובעקבותיה התפוררות הקבוצות והחבורות במושבות. מתוך אלפיים ומאה ב־1926 נשארו ב־1927 אלף בלבד; פילוג גדוד העבודה וירידת חלק ממנו לרוסיה; מגמות קומוניסטיות פה ושם; עליה חמישית ונהירה רבה אל העיר. באותם הימים הטובים, בהם עסקנו כמעט אך ורק בחקלאות, הגענו בה רק ל־15% מכל המפרנסים בישוב העברי. והיום – על פי הסטטיסטיקה – מגיע אחוזם ל־17. אז היו חברי ההסתדרות 17% מתוך הישוב, כיום – 38%; בשנת 1936 היו לנו 31 קיבוצים אשר היוו 1.8% מכלל האוכלוסיה. כיום יש לנו 228 קיבוצים ובהם שמונים אלף נפש, ואחוזם באוכלוסיה גדול משהיה אז.

ראיתי לנכון להזכיר את הדברים האלה, כשאנו עוסקים בהערכת עצמנו ומרבים בביקורת דרכנו, ולהשוות דמותנו ודמות כל הישוב אז והיום: אז ־ כשהכל היה רך וקטן, והעולים – משמנו ומסלתו של הנוער היהודי בארצות אירופה; והיום – בעמדנו בתוך זרמי עליה המונית גדולה, והארצות שתנאיהן שללו לגמרי משבי ציון הכנה נפשית, רוחנית, חברתית ותרבותית.

אין לי תיאבון" לחטט ולגלות עוונות של “הימים ההם” ואני מניתי רק מקצת מן הפגמים ומן הליקויים שלהם, ובכל זאת, בסך־הכל, היו ימים אלה ימים גדולים, כשם שייראו גדולים ימינו אלה בעיני רושמי רשומות בעתיד. וכאשר נמדוד באַמת־צדק לא ניראה כחגבים מול ענקים ולא כנפילים מול מלאכים.

בפני תנועתנו עומדת עכשיו, לאחר תקופה של פרץ ומחץ, המשימה לבסס את כל מה שיש לנו בארץ, לבצר ולשפר את כל הרכוש שנאגר במשק ובכלכלה, ברוח, בחינוך ובתרבות ולהיות נכונים ומוכנים לגדול בכל שנה בממוצע במאה אלף איש. תנועתנו נתבעת להקדיש את עצמה, את אמצעיה ואנשיה לחינוך הדור הגדל בארץ ברוח החזון של עם עובד ושל מוסר סוציאליסטי. יש למצוא דרך לנטוע מחדש בלב הילדים והנוער את ערך הביצוע החלוצי האישי. במקום תלונות ותרעומת וגילוי חטאים, כביכול, מוטב שיימצאו בינינו אנשים שיתמסרו להליכה אל המוני העם, באשר הם וכמו שהם – כמו שעיצבה אותם הגולה הדווּיה. תנועתנו חייבת להוציא מתוכה אנשים שיקשרו את הגוף הגדול וההמוני של מאות האלפים בחבלי ידידות וחברוּת בכל מקום ובכל תאי החיים: במושבים ובקבוצות, במוסדות ובמשרדים, בין עובדי התעשיה ובין עובדי התחבורה, בים, באויר וביבשה, וכן בכל מפעלי השירותים השונים. כאן ניתן לתנועה סוציאליסטית סדן לפעולה בתוך המונים רחבים.

רבים הם אלה בקרב העובדים בארץ, ומהם גם בתוך ההסתדרות, אשר חזונה של ההסתדרות ושל תנועתנו עוד לא הגיע אליהם ולא חדר ללבבותיהם. יש סכנה למעמד העובדים ולהסתדרות בחברוּת אוטומטית בלבד, הדואגת רק לאינטרסים רגעיים ולצרכים חמריים, אף כי אין בשום אופן לזלזל בה כשלעצמה. אך תוך כדי הפעולה הארגונית־מקצועית יש להעלות את המוני החברים החדשים לדרגת נושאי המהפכה הלאומית והחברתית של ישראל. יש להסביר ולעורר בעם העובד “חובת לבבות” של כל אחד, להיות לא רק דואג לעצמו ותובע לעצמו יותר ויותר הנאות, אלא גם דאגה לכלל ונכונות להיתבע לקרבנות מסוימים, בעקבות הזכויות הרבות שהוענקו לפרט יש לפתח בו יותר ויותר את הזיקה לענינים שהם לטובת הכלל.

עלינו ועל ההסתדרות, בהנהגתנו, לתת יותר את דעתנו להכשרת קבוצוֹת ויחידים להיות ממשיכי הדרך החברתית של תנועת הפועלים – להיות בוני מולדת ומקימי משק עובדים בכל מקצועות העבודה והשירות, וכן לחנכם לנשיאה בעול הבעיות החברתיות, הכלכליות, המשקיות והפיננסיות של המדינה.

ישראל יכולה להיבנות בחלקה הגדול כמשק בבעלות העם והציבור בצורות שונות, אם יהיו לנו האנשים שירצוּ לסלול דרך לכינון יחסים חדשים בין העובד לבין הקנין והרכוש, שהם בניגוד ליחסים במשק שבבעלות הפרטית. יש להדריך את האנשים, לכוונם ולחנכם לכך. לא בן־יום ייולד ציבור המקדיש עצמו לחידוש פני החברה ולהמשך דרך מייסדי ההסתדרות ובוני ההתישבות העובדת בעיר ובכפר.

לענין זה אנחנו נתבעים תביעה גדולה. אני יודע שאנחנו טרודים הרבה. כל צרור הענינים והפרובלמות מעסיק אותנו ללא שיור. אנו נוטרים הרבה כרמים, וכרם זה שלנו, הפנימי והאינטימי, לא נטרנו. עסוקים היינו עד לעייפה בהבאת היהודים, בקליטתם בארץ, בכינון המדינה, בהקמת הצבא ובהנחת היסודות לכל המנגנון הממלכתי, במשק הפיננסי ובגיוס אמצעים גדולים למפעל האדירים אשר ביצענו. משום כך לא יכולנו להקדיש ל“כרם” החברתי יותר מאשר הקדשנו לו. הוא לא זכה לאותה יזמה ותשומת־לב כפי שתיארנו לעצמנוּ בראשית הימים. לכאן גם מצטרף דבר הפילוג בתנועת העבודה ופיצול הכוחות המעטים שיסכּנו למלאכה. נושא החזון החברתי בעליה המונית זאת של מיליונים אינו יכול לגדול מאליו; אותו צריך לגדל. יש להתחיל בעבודה חינוכית. ביתנו זה, של המפלגה, הוא אחד המכשירים לכך. אינני יודע אם הוא מספיק, אך עת לעשות, ויש לחפש אפשרויות – אנשים ואמצעים לפעולה. ידעתי גם שהאמצעים הכספיים הם דלים מאד. יתכן שההסתדרות היתה מיטיבה לעשות – והדבר תלוי באיחוד יתר בין המפלגות בהסתדרות – לוּ היתה מקדישה יותר אמצעים לטיפוח אינטנסיבי של נושאי חזון ובעלי רצון להגשמתו. שכּן להגשמת החזון דרושה חלוציות אישית של יחידים ושל מאות ואלפים שידבקו בקדחת ההליכה אל העם, אל הנוער, אל בתי־הספר, כדי לגדל קאדרים שישאו נפשם לחברה חדשה המבוססת על יחסי חברה וקנין אחרים, על שיתוף ועזרה הדדית רבי־ממדים.

המפלגה צריכה לתת את דעתה לבעיות החינוך בישראל, החל מבית הספר העממי, שהיא בית־היוצר לדור החדש, וממנו יצמח העם החדש. ייתכן שהדאגה הגדולה צריכה להיות נתונה קודם כל להכשרת מורים. נחוצים לנו מוֹרים בני תורה ודעת, בעלי כשרונות פדגוגיים וסגולות חלוציות, שיהיו בעלי־ברית לתנועת העבודה, כאשר היו בשחר תנועתנו.

כפי שאתם רואים אין לי טענות לגבי דרכה ופעלה של מפא"י בשנות המדינה. אבל יש לי חששות ודאגות לגבי העתיד: כיצד נמשיך בהגשמת חזוננו החברתי, וכיצד נבצע תכנית כלכלית, חברתית ותרבותית שתבצר את עצמאותנו ותאפשר קליטת העליה? ואין להגשים דבר לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בתרבות ולא בהכונה אידיאולוגית אם לא יהיו לנו רבבות חברים חדורי הכרה, מוכשרים ונכונים לשאת את דבר המפלגה בעם ולהגשים חזונה.

בכדי להמשיך בדרכה ההיסטורית של מפא"י בכל שלבי תפקידיה, מן המעשה הפשוט, לכאורה, של עזרה לקליטת העולה בעבודה ובחברה ועד להגשמת חזוננו החברתי הגדול, דרושים לנו מגשימים וקודם כל מחנכים מגשימים. אין סיכוי שיבואו כאלה מן הגולה בדור הזה. על המורה בישראל רובצת אחריות גדולה לעיצובו דמותו הרוחנית והסוציאליסטית של הדור הבא. מורים, חברי המפלגה ומפלגות הפועלים האחרות – מהם יידרש הדבר. הם חייבים להכשיר את הלבבות למילוי השליחות, ויפה שעה אחת קודם. אילו יכולנו להקים עכשיו איחוד אמת של מפלגות הפועלים, היינו יכולים למנוע כפילות והכשלה הדדית ולהגיע לחלוקה יעילה יותר של הכוחות המעטים, ולגדל דור שימשיך לטפח את מורשתנו הרוחנית.

ועד שיקום האיחוד, עלינו המלאכה לעשותה.