הספור הזה חיכה 42 שנה להיות מסופר. הסיבות שונות ומגוונות, עניינים של כבוד, חשיפה, גילוי־נאות, בושה. 42 שנה הן זמן רב, רב מאד. אבל אני זוכר כל פרט ופרט בבירור – חייתי וחשבתי אותם שוב ושוב – ומה שארע – ומה שלא ארע – באותו הלילה צרבו את תודעתי בעוצמה.

 

כמה מאיתנו זוכרים או מתייחסים למושג “לילה גורלי”? עד כמה, אם ובכלל, יכול לילה אחד, שלא לדבר על שעה/שעות, לעצב את אישיותנו, להשפיע על מהלך חיינו? אני לא יודע.

אני כן יודע, היום, לאחר שנים של מחקרים וכתיבה, שיש בנו, בכולנו, מידה רבה של הגזמה, העצמת הרגע; עדשות הרומנטיקה מקובעות חזק חזק על גלגל העין.

 

ובכל־זאת…

 

השנה היא 1974. שנה קשה וטעונה בחיי העם בישראל, חודשים לא רבים לאחר הקשה במלחמותיו, זו שתבעה את המחיר הגדול ביותר, בכל המובנים. כמי שנולד ביום־כיפור הייתי נחוש בכל מאודי להדחיק את כאבה האדיר של מלחמת יום הכיפורים. לא בטוח שהצלחתי. 

הייתי משוחרר טרי, איש צעיר בן 22, אף שצברתי כבר כמה וכמה ניסיונות מעניינים, תפסתי עצמי די ‘בתול’. במיוחד בכל מה שקשור לנשים. אף ש’איבדתי' את בתוליי בגיל 17, טרם הגיוס לצה"ל, לשחקנית מבוגרת, יוצאת־דופן, עימה למדתי משחק בסמינר הקיבוצים, ולמרות כמה ‘התנסויות’ מצומצמות, לא תהיה זו גוזמה לקבוע ש־לא ממש ידעתי או הבנתי מי ומה הן הנשים.

גרתי בבית הוריי, בחולון, לא נחפזתי לעזוב, כאחדים מחבריי, היה לי נוח והדבר גם התאים לשאיפותיי להתחיל בכתיבת־רומנים מופתיים, מחזות מטלטלים, סרטים יחודיים. כאלה הם הנעורים.

מאחר והיה צורך גם להתפרנס מצאתי עצמי די מהר (מציאת עבודה/פרנסה מעולם לא הייתה קושי עבורי) מועסק במשרד פרסום ויחסי־ציבור שלמרבה הפתעתי הטיל עלי משימות מרתקות ומגוונות.

 

אחת מהן הייתה להיות דובר ארגון ‘וראייטי’ בישראל; אותו ארגון בינלאומי של אנשי בידור ותעשיית הקולנוע והמוסיקה הפועל בהתנדבות לסייע ולקדם ילדים נכים בכל העולם. מטורה נעלה, ללא־ספק.

התצריף של זוהר, אבק־כוכבים, ומפעלי־צדקה נראה על פניו קצת משונה אבל בפועל עבד להפליא.

בזכות ‘וראייטי’, גם בישראל, הוקמו בתי־חולים, מעונות מיוחדים, מפעלי תמיכה וקידום לילדים פגועים, שלא לדבר על סיוע ישיר במילגות ומענקים למיליוני משפחות מוכות־גורל.

גולת־הכותרת של פעילות המועדון, בישראל עכ"פ, הייתה ערב־הגאלה הגדול, אליו הוזמנה כל השמנה והסלתה, נציגי העליתות, אשר רכשו בכסף גדול כרטיסים לזכות לצפות ולהתחכך עם כוכבים כשון קונרי, מורין אוהרה, רוג’ר מור ועוד. הכספים, כמובן, היו קודש, כמו שאוהבים לומר כאן, למטרות הארגון.

 

באותם שנים, בישראל הדי־פרובינצייאלית, הופעתם של כוכבי־על היה אירוע נדיר ומרטיט. הכול היה מסוקר ומדווח ברמה ‘לאומית’ ומי שכיבדו את האירוע בנוכחותם היו לא פחות מראשי־ממשלה, נשיאים ומורמים־מעם אחרים. אין כמו טקס גדול ומפואר לשמחת עניים.

וכך, בסתיו 1974, כשנודע כי כוכבת השנה, המופע הגדול, תהיה ג’וזפין בייקר, החלו הרוחות לנשוב.

כן, גם רוחי הקטנה והפתיה.

לקוראים של 2016, לרבות הצעירים שבהם, השם ג’וזפין בייקר אינו אומר הרבה, חוששני.

אבל אם קנה המידה הוא הדיוות הגדולות של השוו־ביזנס, עולמות האנטרטיימנט, דוגמת מאדונה, אדל, סלין דיון, איזו ג’וליה רוברטס; הרי שג’וזפין בייקר פשוט שמה את כולן מתחת לעקבה השחור מאד, המחולל בתנועה מתמדת. היא הייתה גדולה, גדולה מאד.

חייה של ג’וזפין בייקר היו עשירים וסוערים במיוחד. לא מעט ספרים, סרטים, מתארים אותה כאחת הדמויות הססגוניות ביותר של המאה העשרים. השפעתה ניכרה לא רק בעולם המיוזיק־הול, האלמנט הטבעי שלה, אלא גם באופן בו שינתה את יחס החברה האנושית ל־גוף, עירום, מיניות, מגויסות ועוד.

למסוקרנים באמת יש מאגר סביר של כמה ביוגרפיות, שניים־שלושה סרטים ושפע של מאמרים.

אסתפק בזרקור מהיר על כמה ‘קווים לדמותה’: – היא נולדה, ב־1906, כפרדה ג’וזפין מקדונלד בסנט לואיס, מיזורי, ובגיל 8 כבר יצאה לעבוד, חסרת־בית רוב הזמן התחילה מתגלה כרקדנית יוצאת־דופן, עם סגנון לגמרי משלה. בגיל צעיר כבר הייתה נשואה פעמיים – וגרושה פעמיים. אמריקה החסודה והצבועה של אז הביטה בהתנשאות ובהדרה ברקדנית שחורה, כלל לא נאה, ועוד כזו המעיזה להתערטל כמעט לחלוטין… ב־1925 היא מגיעה לפריז ולא רק כובשת אותה כליל, אלא משנה הרבה מאורחותיה של בירת־האורות הבינלאומית. האקזוטיות שלה, הסטריפטיזים המקוריים, הנועזים, ה“פראות” שלה – חוללו גלי התמרה בסגנון הבימתי, בלבוש, בתספורת וב…מה־לא?

היא כונתה “ונוס מברונזה”, “פנינה שחורה”, “אלה קריאולית”, הטריפה עשרות אם לא מאות גברים, אימצה צ’יטה חברברת והעניקה לה קולר משובץ יהלומים.

אייקוני תרבות כפאבלו פיקאסו, ארנסט המינגוויי, סקוט פיצג’רלד וכריסטיאן דיור הגדירו אותה כ’מוזה' שלהם. היא הייתה כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים. והשתמרה היטב.

ג’וזפין הייתה נטולת־פחד וגבולות ובמלחמת העולם השנייה הפכה למרגלת־לוחמת, עם כמה הישגים מרשימים, תוך סיכון חייה פעם אחר פעם.  על פעילותה בתקופת המלחמה זכתה לעיטור צלב המלחמה ולמדליית הרזיסטאנס מאת שארל דה גול והוכתרה כאבירת לגיון הכבוד הצרפתי.

אם הייתה איזו מדליה על ‘מצוינות בתחום האהבה’ בייקר הייתה מקבלת כמה כאלה. בהיותה ביסקסואלית נטולת עכבות וגבולות ניהלה רומנים לוהטים עם גברים ונשים כאחד, ביניהם כמה מופלאים בזכות עצמם כפרידה קאלו וז’ורז' סימנון.

ג’וזפין בייקר ילדה ילד אחד, שנולד מת ב־1941, ובעקבות לידה קשה זו עברה ניתוח להסרת רחמה. החל משנות החמישים החלה לאמץ ילדים יתומים, מלאומים שונים, להם קראה – ‘שבט הקשת בענן’. היו שם ‘נציגים’ מקוריאה, יפן, קולומביה, פינלנד, קנדה, אלג’ר, צרפת, ונצואלה, מרוקו, חוף השנהב ועוד.

ביקורה בישראל (לא הראשון) היה לא רק לשם גיוס כספים אלא גם למען המטרה היקרה לה מכל – אימוצו של ילד ישראלי. מה שמחזיר אותנו למועדון ‘וראייטי ישראל’.

בראש המועדון הישראלי עמדה אז אורה טבת (רעייתו של עיתונאי וביוגראף חשוב – שבתאי טבת),אשה מעודנת ומאופקת, שלא הניחה לרעמי הזוהר ואבק הכוכבים להשפיע עליה. היא הטילה עלי את הטיפול ביחסי־הציבור של האירוע (מלאכה קלה ביותר – אז;) ולהתלוות לג’וזפין הגדולה במסעותיה בארץ הקודש, לרבות ביקור אצל מי שהייתה ראשת המדינה גולדה מאיר. מביקור זה אמורה הייתה ג’וזפין לצאת ועימה – – ילד ישראלי, אח לחבורה המטופחת בטירה בצרפת.

 

בצהרי סתיו ישראלי אחד בהיר מצאתי את עצמי ממתין בדריכות והתרגשות בחדר הוי.איי.פי של שדה התעופה בלוד (אז, דומני, עוד טרם נקרא – נתב"ג, עם כל הכבוד לבן־גוריון, האב הגדול;). לא הייתי לבד – היו שם אורה טבת, כמובן, מלווה באחת מנשות ההנהלה, יצחק (איזי) ארמוני, שהיה אף הוא מה שכונה ‘קצין עיתונות’ וכמה צלמי עיתונות מוכנים לפעולה.

אחד הדברים הראשונים שהרשימו אותי לאלתר היה ש־ג’וזפין בייקר באה בגפה. לגמרי לבד. כבר אז, בשנים הרחוקות ההן, משהו יוצא דופן בהחלט. לא היה לה שום מלווה, שום פמליה, ואף שהייתה בוודאי אחת הנשים המפורסמות בעולם היה בה,במבט ראשוני ולא רק, משהו מאד מאופק, כמעט צנוע.

משקפי שמש ענקיות כיסו את עיניה, היא לבשה חליפה שחורה שמרנית, צעיף לבן על צווארה והסממן היחידי, אולי, לאיזה קורטוב של זוהר היה כובע הפרווה התפוח שלה, לבן ועשוי ציצים־חוטים רכים. (אל תתרשמו מדי מזכרון־הפרטים שלי; שורה של צילומי עיתונות מקצועיים מוטלת על שולחני…)

אפילו ההתרגשות, בשדה ובחדר, הייתה מאופקת, מבוקרת; אף שקברניט המטוס ואיזה חיל צה"ל עם תת־מקלע שאיני יודע איך נקלע למקום (שום סידורי בטחון ומעגלי שטח סטרילי אז…) ביקשו להצטלם עם ג’וזפין והיא נענתה בחיוך. עם כל המוניטין הסנסציוני שלה היא הייתה מאד מאופקת, אדיבה, נעימה, מאד רחוקה מדימוי של איזו דיווה או כוכבת־על.

ו–לא, היא לא הייתה יפה. מקרוב מאד נראו פניה מעובות, כבדות משהו, עדיין כהה ושחורה, אך בעליל לא מישהי שטרחה בענייני בוטוקוס או שידרוג כלשהו. הגברת בטחה מאד בטבע. טבעה שלה.

והיא נראתה מבוגרת, מאד מבוגרת. עליכם להבין, אני מנסה לכתוב ממבטו של בחור, גבר צעיר, בן 22 ואשה שכזו, בת 68, נראתה לי מאד… סבתאית. סבתא מרשימה ונטולת פוזות, אבל… עדיין סבתא.

(הו,כמה שטעיתי!)

ואז קרה משהו מעניין, מרגש, שאפילו שוטה צעיר וחסר־ניסיון שכמוני לא יכול היה שלא להבחין בו.

ג’וזפין בייקר לחצה את כף ידי ברוב הטעמה ואף השהתה את כפי בכפה וחייכה חיוך מאד רחב, אישי.

מאותו רגע, ולאורך כל אחר־הצהריים ההוא, בואכה הלילה (הגורלי…) הכוכבת הייתה מאד חברית ואישית, במיוחד ל… מלווה הצעיר שלה, אלמוני מזוקן אחד מארץ הקודש.

איני סבור שמי מהנוכחים ממש הבחין בכך; אולי ייחסו זאת לאיזה “קליק” בינינו… (מילה משעשעת המזכירה לי רעש־מצלמות – –) וגם עכשיו, לאחר כמעט מחצית מאה, אני לא מאמין שהיה כאן איזה ‘פוקוס’, או איתות של… מה? בואו נסתפק בקביעה, עובדתית לחלוטין לפחות לכמה שעות, שמצאתי חן בעיני הגברת. השיחה קלחה מאד, היא לא נראתה ממהרת לשום מקום, ושוב – האם הייתה זו האנגלית הטובה שבפי? משהו בהופעתי שהזכיר לה משהו או מישהו? לעולם לא נדע.

 “אני יודעת שנהיה חברים טובים,” אמרה, מאד בפשטות, כמציינת עובדה רגילה, שעה שטרחתי לסקור, די במגושמות, את התכנית לימי ביקורה בישראל, עם דגש על המפגש בבית גולדה מאיר.

פניה של ג’וזפין אורו – אור גדול, ולפתע כמו נמחקו עשרות שנים ומי שישבה בחדר האח"מים בלוד הייתה כמו איזו נערה צעירה ונרגשת. מראה יפה ומפלח לב.

הכוכבת הנכבדה זקוקה הייתה למנוחה (לקראת המופע הגדול בלילה, בנוכחות הצמרת הישראלית במלוא מובנה של המילה) וגם לי היו עוד כמה מטלות חשובות לבצע – אבל ג’וזפין… ג’ו…. ביקשה ש’אקפוץ' לחדרה, כדי לעבור על כל מיני נושאים. זה היה מאד דרך־אגבי, נטול רמיזות או משהו, וכמובן שאישרתי את הגעתי בתוך כמה שעות לחדרה באחת הקומות העליונות של מלון “הילטון” תל־אביב.

חזרתי לבית הורי, התקלחתי, אכלתי משהו חפוז, ומיהרתי ל“הילטון”.

נקשתי על דלת חדרה של ג’וזפין והיא עצמה פתחה לי את הדלת, מחייכת, אישית, חברית.

עכשיו כבר הסירה את חליפתה, נראתה פחות ‘מחויטת’, אבל עדיין נראתה לי אשה מבוגרת ושמרנית, משל הייתה מזכירה בכירה או מנהלת בית ספר לבנות.

התיישבנו על הספה הרחבה בחדרה וג’ו שבה וביקשה שאתאר לה את ה’תכנית', המסלולים, ו–כן,כן, היא מאד תשמח לשמוע פרטים על ‘מיס מאייר’ אותה היא מעריצה מזה שנים רבות.

על השולחן היו כבר כל מיני תקרובות ומשקאות שצוות המלון הנרגש טרח להציע עבורה וג’ו סימנה לי כי תשמח ללגום איתי כוסית משקה – “..אבל רק אחת”, וצחקה. היה לה צחוק גרוני ועמוק.

וכך, בתוך מחצית־שעה של שיחה ולגימה קטנה, מצאתי עצמי צוחק ו’מתלבב' עם האשה הזרה והמרשימה הזו, שלא נתנה לי להרגיש, ולו לרגע, שיש איזה פער מעמדי, או אפילו גילאי, בינינו.

מקץ משהו כמו 30–40 דקות התנצלתי שעלי ללכת, (“את בטח מאד עייפה, צריכה להתכונן ללילה הגדול…” וכו') ואז זה קרה.

ג’ו, ג’וזפין בייקר הגדולה, האחת והיחידה, הניחה, בעדינות, את כף ידה על ברכי ואמרה בשקט ובבירור: – “לאן אתה ממהר? יש עוד הרבה זמן…”

קפאתי. פשוט כמשמעו. אני זוכר, גם כרגע, איך דמי כמו אזל בבת־אחת ובוודאי שהחוורתי, לבן מתמיד.

היא הבחינה בכך וצחקה. אבל לא הסירה כף ידה השחורה והיפה מעל ברכי הקרה.

הטלפון בחדר צלצל וזו הייתה ההזדמנות שלי. קמתי בבת אחת, שומט את ידה מעל ברכי, ומיהרתי כנשוך נחש אל הדלת… עצרתי, מתנשם, מביט בה בתערובת של חיוך נבוך והבעה תפקודית כלשהיא.

ג’וזפין נעצה בי מבט חודר ואחר נפנתה אל הטלפון. הסתלקתי.

אתם יכולים לחשוב כל מה שעולה בדעתכם. אני יכול לספר לכם שדעתי הייתה סתורה ומבולבלת והרגשתי כמו איזה אידיוט בתול שלפניו כל כך הרבה סעיפים לפסוח עליהם שהברירה המיידית הייתה זו של נסיגה טקטית די מבוהלת.

את השעות שנותרו עד למופע הגדול, בלילה, העברתי בשקיעה בענייני מקצוע, טלפונים, רשימות, מכל הבא ליד, אבל אף לא אחד מעיסוקים יצירתיים אלה הצליח השקיט את הולם לבי המואץ.

היה גם ברור לי לחלוטין, כבר אז, שאני קובר את ה’סוד' הזה עמוק־עמוק בתוכי.

וזה עוד היה כלום….

 

השוק הגדול המתין לי במופע החגיגי, ליל האורות הגדולים, רגע השיא לו חיכו הכל.

היה לי מקום טוב, באחת השורות הראשונות, ואני זוכר את הרגע הגדול בו התחלפו האורות, לתאורה קאברטית אופיינית, התזמורת השמיעה הולם תופים ג’אזי ו…

אל הבמה יצאה, בצעדי חתול אפריקני גדול, אשה חסרת־גיל, לבושה במינימום ביגוד, שקוף כלשהו, חושפני… והתחילה לנוע, לרקוד ולשיר….

הקהל עצר נשימה, הקהל נאק, הקהל נשם ושרק, ואחר כך שאג… כמו באיזה ג’ונגל מרוחק.

ובמיוחד איש צעיר אחד, גמלוני ופעור־פה, שהלך ושקע במושבו נוכח החיזיון המדהים נכחו….

לא היה זה גוף אשה בת 68 שחולל לפנינו, גם לא קולה, היא נראתה כאילו הייתה בת 35 (מקסימום) מדהימה בחושניותה, באירוטיות התמירה שלה, והדרך בה התנועעה והתנהגה, ושרה, הייתה לא פחות מ… משגעת וסוחפת…

 

הו ג’וזפין!

 

איזו איוולת ועיוורון הם הנעורים… 

  * * *

 

בימים הבאים היא לא ראתה אותי כלל, אף שהייתי שם. הפכתי לאוויר בעיניה.

הביקור היה מוצלח ביותר, חלקו לה אהבה וכבוד בכל אשר הלכה, וכמובן – היא זכתה גם לילד ישראלי כשר ורצוי, אותו לקחה עימה לצרפת.

אחריתו של הסיפור היא עצובה ונטולת־חמלה. השנה האחרונה בחייה של ג’וזפין בייקר הייתה קשה ומרה, מלאת מכאובים. לא רק בריאותה התדרדרה במהירות אלא שאף שקעה בחובות עצומים; אחוזתה – ‘בית ילדי שבט הקשת’ – עמדה להילקח ממנה ודומה כי הכל הלך וכבה עבורה.

זמן קצר לאחר מכן נאספה אל אבותיה, שבודאי שמחו עד מאד על בואה.