רקע
יעל ישראל
האם ניתן לחיות בדו־קיום עם חתולי הרחוב?

לא מעט נכתב על חתולי הרחוב. לצד חובבי החתולים המושבעים, כל אותם “קרייזי קאט לאברס”, ישנם אנשים שחתולי הרחוב מפריעים להם, משום־מה. הם טוענים שריח השתן שמרססים הזכרים בעונת הייחום מגיע עד למרפסותיהם בקומות הראשונות, שמריבות הזכרים מציקות להם, שהחתולים מתרבים יותר מדי כתוצאה מההאכלה, שההאכלה עלולה ליצור מפגע תברואי, ועוד תלונות מן הסוג הזה. הבעיה היא, שאיש אינו מבין שדווקא חוסר טיפול בחתולי הרחוב הוא הגורם לכל הבעיות הללו.

עד לפני שבע שנים בכלל לא שמתי לב לחתולי הרחוב והחצר. כבר היה לי חתול חמש שנים, שמאוד אהבתי, ועדיין לא התייחסתי לחתולים שמציפים את רחובותינו. אני רק זוכרת שבכל פעם שהגעתי לכניסת הבניין שלי בעונות הייחום, לא יכולתי לסבול את ריח השתן, בדיוק כפי שמתארים האנשים שמתעבים חתולי רחוב. למרות שלא האכילו חתולים בבניין שלי, בכל זאת תמיד נדף מן הכניסה ריח חריף ודוחה של שתן חתולים. ואז, לפני שבע שנים, מצאתי בחצר גור ג’ינג’י מקסים ויתום והתחלתי להאכיל אותו, ובהמשך אימצתי אותו והעליתי אותו לביתי. כך החלה היכרותי עם חתולי החצר והרחוב. רק מן הטיפול בהם הבנתי שאם מטפלים בחתולי הרחוב, נפתרות המון בעיות מציקות מאוד שקיימות דווקא כאשר לא מטפלים בהם.

היום, אני מאכילה את חתולי החצר בקביעות, כמו הרבה דיירים בשכונה שלי. אני חייבת לציין שכל החתולים בשכונה שלנו מואכלים ומטופלים היטב. כמו יתר המאכילים, גם אני מזמינה את שירותי “הווטרינר העירוני של תל אביב”, שלוכדים את החתולים, מסרסים ומעקרים אותם בחינם, ומחזירים אותם לחצר כעבור יומיים. זה לוקח קצת זמן: הם באים רק כשלושה חודשים אחרי שמזמינים אותם, אבל אם מחשבים את הזמנים היטב, הם יבואו בכל פעם שגורי ההמלטות החדשות מגיעים לגיל חצי שנה, שאז כבר אפשר לסרסם ולעקרם. וכך, כתוצאה מן העיקור והסירוס, אוכלוסיית החצרות אצלנו לא מתרבה יתר על המידה, ותמיד יש מספר חתולים קבוע שכל מאכיל דואג להם. כתוצאה מכך שאין הרבה נקבות לא מעוקרות, התמעטו מאוד הזכרים שבאים לבקר את" הבנות", וכך נעלם לו ריח השתן המבחיל.

בעבר, לפני שהתחלתי לטפל בחתולי הבניין, תמיד היה ריח נוראי בעונות הייחום, ואילו עכשיו אין בכלל ריח, כי כמעט שאין חתולים לא מסורסים. חוץ זה, אין בנות פוריות, לכן הגברברים לא באים בהמוניהם, וכתוצאה מכך אין קונצרטים של מריבות איומות בין הזכרים על נקבה פורייה. כך שלמעשה, בעיית ריח השתן ובעיית המריבות של הזכרים נפתרו לגמרי כתוצאה מן הטיפול שאנחנו מעניקים לחתולים. את ההאכלה, רוב המאכילים מבצעים בשעות קבועות ובפינות מרוחקות מן העין, מאחורי הבתים, ומאחר שכמעט כולם מאכילים באוכל יבש (שנקנה בשקיות ענק ובמחירים זולים, כאוכל מיוחד לחתולי חצר), זה לא מלכלך, וכך נמנעת גם הבעיה התברואתית.

כך שלמעשה, אם מטפלים כשורה בחתולי רחוב, מסרסים, מעקרים, מאכילים ומטפלים בהם בשגרה קבועה, כל הבעיות נפתרות. אוכלוסיית החתולים אינה גדלה, אין פיצוץ אוכלוסין, והחתולים שגרים בחצר יודעים את מקומם ולא מפריעים לתושבים האנושיים. כך מושג דו־קיום בכבוד ובהנאה לכל הצדדים.

אלא מאי? למרות כל ההטבות שמביא איתו הטיפול בחתולי החצר, חלק מן השכנים אינם מבינים זאת וממשיכים לרדת לחיי המאכילים. לעיתים יש מריבות, כולל עירוב המשטרה בעסק, ועוד כל מיני דברים לא נעימים, לא ברור למה, שכן כל המאכילים עושים זאת בהתנדבות, בצורה נעימה, מכובדת ונקייה, ולפחות בשכונה שלנו, רובם אנשים “נורמליים” ולא “זקנים תימהוניים”, כפי שנטען בכל מיני כתבות נגד מאכילי חתולים. ולא שיש לי משהו נגד מאכילים “זקנים תימהוניים”, נהפוך הוא: הכרתי ניצול שואה שהאכיל חתולי רחוב בקביעות משום שלטענתו החתולים במחנה הריכוז הביאו לו שיירי אוכל מפחי הזבל, ומאז הוא מאוהב בהם ונשבע להגן עליהם בגופו. הוא לא ניצול השואה היחיד שהכרתי, שהאכיל חתולים, היו עוד כמה, שמאחר שסבלו מרעב בשואה, החליטו שלעולם לא יפקירו נפש־חיה לרעב המחפיר. הלוואי וכולנו היינו לומדים מהם נדיבות מהי.

כרגע, המצב בין המאכילים בתל אביב לאויבי החתולים הוא סוג של ססטוס־קו, שבכל רגע עלול להישבר. לעיתים, אני מרגישה כמו פושעת כשאני עושה הכול כדי להסתתר מדיירי הבניין, שלא יראו שאני מאכילה את החתולים. ולמה בעצם? הלוא המצב בגינה הרבה יותר טוב ונקי היום, מכפי שהיה לפני שהתחלנו להאכיל חתולים בשכונה. בעבר, פחי הזבל וחדרי הזבל נפרצו תדיר על ידי החתולים המורעבים, וכל התכולה הייתה נשפכת על הקרקע, מזמינה גם זבובים וחולדות להצטרף לארוחה המצחינה. כיום, עם ההאכלה המסודרת, גם הבעיה הזו נעלמה. ובמקום תודה על כך שאנחנו עוזרים בשיפור פני המקום, אנחנו מקבלים צעקות וקללות. ובתל אביב המצב עוד טוב יחסית. בערים אחרות גם העיריות התחילו לרדוף מאכילי חתולים כאילו הם ארכי־פושעים, שלא לדבר על כך שחוץ מעיריית תל אביב, יתר העיריות אינן מספקות שירותי עיקור וסירוס בחינם.

אז מה עושים? איך מסבירים לרוב תושבי הארץ שאינם מכירים חתולים ואינם אוהבים אותם, שטיפול שגרתי בחתולי רחוב דווקא משפר את חזות העיר ושומר על התברואה? אולי הגיע הזמן להקצות גם לכך תקציב הסברה? הרי לא נוכל להשמיד את חתולי הרחוב, הם תמיד יהיו כאן, ואם לא מטפלים בבעיה, היא רק מחמירה. אז איך מסבירים את זה לאנשים?



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!