![](/assets/creator-bookmark-back2.png)
![יעל ישראל](/assets/thumb/placeholder_woman.jpg)
לא מעט נכתב על חתולי הרחוב. לצד חובבי החתולים המושבעים, כל אותם “קרייזי קאט לאברס”, ישנם אנשים שחתולי הרחוב מפריעים להם, משום־מה. הם טוענים שריח השתן שמרססים הזכרים בעונת הייחום מגיע עד למרפסותיהם בקומות הראשונות, שמריבות הזכרים מציקות להם, שהחתולים מתרבים יותר מדי כתוצאה מההאכלה, שההאכלה עלולה ליצור מפגע תברואי, ועוד תלונות מן הסוג הזה. הבעיה היא, שאיש אינו מבין שדווקא חוסר טיפול בחתולי הרחוב הוא הגורם לכל הבעיות הללו.
עד לפני שבע שנים בכלל לא שמתי לב לחתולי הרחוב והחצר. כבר היה לי חתול חמש שנים, שמאוד אהבתי, ועדיין לא התייחסתי לחתולים שמציפים את רחובותינו. אני רק זוכרת שבכל פעם שהגעתי לכניסת הבניין שלי בעונות הייחום, לא יכולתי לסבול את ריח השתן, בדיוק כפי שמתארים האנשים שמתעבים חתולי רחוב. למרות שלא האכילו חתולים בבניין שלי, בכל זאת תמיד נדף מן הכניסה ריח חריף ודוחה של שתן חתולים. ואז, לפני שבע שנים, מצאתי בחצר גור ג’ינג’י מקסים ויתום והתחלתי להאכיל אותו, ובהמשך אימצתי אותו והעליתי אותו לביתי. כך החלה היכרותי עם חתולי החצר והרחוב. רק מן הטיפול בהם הבנתי שאם מטפלים בחתולי הרחוב, נפתרות המון בעיות מציקות מאוד שקיימות דווקא כאשר לא מטפלים בהם.
היום, אני מאכילה את חתולי החצר בקביעות, כמו הרבה דיירים בשכונה שלי. אני חייבת לציין שכל החתולים בשכונה שלנו מואכלים ומטופלים היטב. כמו יתר המאכילים, גם אני מזמינה את שירותי “הווטרינר העירוני של תל אביב”, שלוכדים את החתולים, מסרסים ומעקרים אותם בחינם, ומחזירים אותם לחצר כעבור יומיים. זה לוקח קצת זמן: הם באים רק כשלושה חודשים אחרי שמזמינים אותם, אבל אם מחשבים את הזמנים היטב, הם יבואו בכל פעם שגורי ההמלטות החדשות מגיעים לגיל חצי שנה, שאז כבר אפשר לסרסם ולעקרם. וכך, כתוצאה מן העיקור והסירוס, אוכלוסיית החצרות אצלנו לא מתרבה יתר על המידה, ותמיד יש מספר חתולים קבוע שכל מאכיל דואג להם. כתוצאה מכך שאין הרבה נקבות לא מעוקרות, התמעטו מאוד הזכרים שבאים לבקר את" הבנות", וכך נעלם לו ריח השתן המבחיל.
בעבר, לפני שהתחלתי לטפל בחתולי הבניין, תמיד היה ריח נוראי בעונות הייחום, ואילו עכשיו אין בכלל ריח, כי כמעט שאין חתולים לא מסורסים. חוץ זה, אין בנות פוריות, לכן הגברברים לא באים בהמוניהם, וכתוצאה מכך אין קונצרטים של מריבות איומות בין הזכרים על נקבה פורייה. כך שלמעשה, בעיית ריח השתן ובעיית המריבות של הזכרים נפתרו לגמרי כתוצאה מן הטיפול שאנחנו מעניקים לחתולים. את ההאכלה, רוב המאכילים מבצעים בשעות קבועות ובפינות מרוחקות מן העין, מאחורי הבתים, ומאחר שכמעט כולם מאכילים באוכל יבש (שנקנה בשקיות ענק ובמחירים זולים, כאוכל מיוחד לחתולי חצר), זה לא מלכלך, וכך נמנעת גם הבעיה התברואתית.
כך שלמעשה, אם מטפלים כשורה בחתולי רחוב, מסרסים, מעקרים, מאכילים ומטפלים בהם בשגרה קבועה, כל הבעיות נפתרות. אוכלוסיית החתולים אינה גדלה, אין פיצוץ אוכלוסין, והחתולים שגרים בחצר יודעים את מקומם ולא מפריעים לתושבים האנושיים. כך מושג דו־קיום בכבוד ובהנאה לכל הצדדים.
אלא מאי? למרות כל ההטבות שמביא איתו הטיפול בחתולי החצר, חלק מן השכנים אינם מבינים זאת וממשיכים לרדת לחיי המאכילים. לעיתים יש מריבות, כולל עירוב המשטרה בעסק, ועוד כל מיני דברים לא נעימים, לא ברור למה, שכן כל המאכילים עושים זאת בהתנדבות, בצורה נעימה, מכובדת ונקייה, ולפחות בשכונה שלנו, רובם אנשים “נורמליים” ולא “זקנים תימהוניים”, כפי שנטען בכל מיני כתבות נגד מאכילי חתולים. ולא שיש לי משהו נגד מאכילים “זקנים תימהוניים”, נהפוך הוא: הכרתי ניצול שואה שהאכיל חתולי רחוב בקביעות משום שלטענתו החתולים במחנה הריכוז הביאו לו שיירי אוכל מפחי הזבל, ומאז הוא מאוהב בהם ונשבע להגן עליהם בגופו. הוא לא ניצול השואה היחיד שהכרתי, שהאכיל חתולים, היו עוד כמה, שמאחר שסבלו מרעב בשואה, החליטו שלעולם לא יפקירו נפש־חיה לרעב המחפיר. הלוואי וכולנו היינו לומדים מהם נדיבות מהי.
כרגע, המצב בין המאכילים בתל אביב לאויבי החתולים הוא סוג של ססטוס־קו, שבכל רגע עלול להישבר. לעיתים, אני מרגישה כמו פושעת כשאני עושה הכול כדי להסתתר מדיירי הבניין, שלא יראו שאני מאכילה את החתולים. ולמה בעצם? הלוא המצב בגינה הרבה יותר טוב ונקי היום, מכפי שהיה לפני שהתחלנו להאכיל חתולים בשכונה. בעבר, פחי הזבל וחדרי הזבל נפרצו תדיר על ידי החתולים המורעבים, וכל התכולה הייתה נשפכת על הקרקע, מזמינה גם זבובים וחולדות להצטרף לארוחה המצחינה. כיום, עם ההאכלה המסודרת, גם הבעיה הזו נעלמה. ובמקום תודה על כך שאנחנו עוזרים בשיפור פני המקום, אנחנו מקבלים צעקות וקללות. ובתל אביב המצב עוד טוב יחסית. בערים אחרות גם העיריות התחילו לרדוף מאכילי חתולים כאילו הם ארכי־פושעים, שלא לדבר על כך שחוץ מעיריית תל אביב, יתר העיריות אינן מספקות שירותי עיקור וסירוס בחינם.
אז מה עושים? איך מסבירים לרוב תושבי הארץ שאינם מכירים חתולים ואינם אוהבים אותם, שטיפול שגרתי בחתולי רחוב דווקא משפר את חזות העיר ושומר על התברואה? אולי הגיע הזמן להקצות גם לכך תקציב הסברה? הרי לא נוכל להשמיד את חתולי הרחוב, הם תמיד יהיו כאן, ואם לא מטפלים בבעיה, היא רק מחמירה. אז איך מסבירים את זה לאנשים?
האם בעלי חתולים הם טיפוסים שונים לגמרי מבעלי כלבים? נדמה שהסוגייה לא תיפתר לעולם, למרות שדשים בה מאז שחתולים וכלבים חדרו לחיינו ושיפרו אותם לבלי הכר. אבל דבר אחד אפשר להבין מהספר “שיגעון של חתול”, והוא, שבעלי חתולים הם אנשים שלמרות אהבתם הרבה לחתוליהם, עלולים לזרוק אותם מן הבית בגלל חוסר הבנה בסיסי. את כל זה באה לתקן יעל צפריר, אישה נחמדה שאוהבת חתולים משחר ילדותה, ובגלל הניסיון והאהבה הרבה לחתוליה, הלכה ללמוד ייעוץ התנהגותי לחתולים. מאז היא נוסעת לבתים בכל רחבי הארץ, בודקת בשבע עיניים את הדינמיקה במשפחה, וחורצת דיני אנשים וחתולים.
בתור חתולאית מושבעת, לגמתי את ספרה בשקיקה, מנסה לדלות מידע מועיל שיעזור לי עם עבדה ומוטל, שני חתוליי שהופכים את המקלדת שלי לשזלונג שלהם, בפרט כשאני כותבת רשימות לעיתון. עזרה בעניין הזה לא מצאתי – אולי בספרה הבא. אבל כן מצאתי שם ייעוץ מצוין לבעיות שכיחות שבהן נתקלים בעלי חתולים. למשל, מה תעשו כשהחתול עצבני וחוטף קריזות? מכירים את זה: כשהחתול מסתתר מאחורי איזה רהיט, ובעוברך קופץ עליך ומביא לך ביס ברגל? ומה לגבי הסצנה המוכרת הבאה? חתולך מתערסל בזרועותיך כמו בודהה קטן, מגרגר כמו קומפרסור ישן מימי המנדט ומגלגל עיניו בהנאה שמימית, ואז, לפתע פתאום, בלי הודעה מוקדמת, מתנפל לך על היד ומבצע עליה חרקירי. התינוק המתוק שלך הפך עורו והיה לאינקוויזיטור של היד המסכנה שלך. יש גם מקרים חמורים יותר, כאשר בני הבית ממש שוקלים לסלק חתול כי הוא הופך את חייהם לגיהינום, הורס רהיטים, משתין על מיטות ומתעלל באורחים מבוהלים. פעם שמעתי על חתול פרסי עבות שיער, שעשה קקי על הכרית של הוריו, יען כי העזו לעשות ממנו צחוק בעקבות תגלחת לא מוצלחת!
לפי יעל צפריר, לכל הבעיות האלה יש פתרונות ממש קלי־קלות. מניסיונה הרב, הבעיה שלנו היא שאנחנו מנסים להלביש על החתולים את התובנות האנושיות שלנו, שמעניינות את החתול כשלג־דאשתקד. בעקבות ספרה, הבנתי למה חתוליי מסתכלים עליי לפעמים כאילו ירדתי מכוכב אחר. פעם, כשצרחתי על החתול שלי כי עשה פיפי בגלל שלא סירסתי אותו בזמן, הוא הביט בי כמו על משוגעת. מבחינתו, מה הוא עשה? סך הכול סימן טריטוריה. ואני פירשתי זאת כטינה אישית כלפיי. תתפלאו לדעת, שיש אנשים שלא יודעים אפילו את הדבר הפשוט הבא: שסירוס מונע ריסוס. גם חתולים מסורסים עלולים לרסס, וגם כאן הסיבה איננה נקמנות בבעלים, אלא בעיות הגיוניות שניתן לפתור בדרכים ממש פשוטות, חלקם רפואיות וחלקן התנהגותיות.
צפריר מביאה דוגמה לזוג צעיר שנורא אוהב ומפנק את חתוליו. הם קונים להם מכל טוב: מעדנים, את החול הכי משובח, ארגזי חול סגורים ויקרניים – הכול רק מהקרם־דה־לה־קרם של המוצרים מהחנויות לחיות מחמד. אלא מה? הם שמו את ארגז החול ליד צלחות האוכל והמים, ולכך לא יסכים שום חתול שפוי! חתולים, כידוע לכם, הם עם איסטניסי מאוד. אבל הזוג הצעיר והמלא בכוונות טובות לא ידע זאת, ולכן סבל מהשתנות בכל הבית, עד כדי כך ששקלו להרים ידיים ולסלק את אהוביהם לרחוב. באה צפריר, ובמטה קסם בנוסח מרי פופינס הורתה להם לבצע את ההפרדה ההכרחית בין צרכים לאוכל, פלוס טיפ מדהים שאימצתי מייד לעצמי, והוא לנקות את אזורי ההשתנה באבקת “ביו”, כי רק היא מעלימה את ריח השתן, ובכך מונעת השתנה עקבית של החתול באותה הנקודה עצמה.
בתור אימא מאמצת לשני חתולים זה 13 שנים, הצלחתי לעלות בכוחות עצמי על חלק מן הפתרונות שמציעה צפריר. הכול תלוי בהתבוננות וברגישות שלכם לחתול. אם תתחברו אליו ותקראו אותו נכון, יהיו חייכם יחד סוגים בשושנים. אבל יש אנשים שבגלל שהם עסוקים מדי, עייפים מדי, לא קשובים או סתם לא רגישים, לא מצליחים לקרוא את החתול מתוך ההוויה שלו, ומנסים להלביש עליו פתרונות אנושיים. לאנשים כאלה הספר ממש יציל את החיים ביחסיהם הדו־משמעיים עם התינוק הפרוותי על ארבע, שמביא יותר נחת ואושר מאשר כעס ותסכול. הכול תלוי, כמובן באיך שמתנהגים עם הנסיך הקטן. על פי צפריר, חתול הוא לא באמת נסיך קטן. פשוט צריך להבין את ההתנהגות החתולית ולנהוג בהתאם, והעריץ הקטן הופך בהינף יד לטיפוס שאנטי־באנטי שהכי קל להסתדר איתו.
מה בכל זאת חסר לי בספר? אני שומעת רבות ממשפחות עם תינוקות וילדים קטנים, ששוקלים להעיף או שממש מעיפים את החתול החוצה. לא מעט חתולים נזרקים בגלל שהילד מושך להם בזנב, והם חוטפים את החלסטרה ומחטיפים לו בחזרה. רצוי להקדיש ספר שלם לבעיות התנהגות של חתולים, כאשר מגיע תינוק חדש הביתה ומבטל את מעמדם כתינוקל’ה של המשפחה. אם יותר משפחות ידעו מה לעשות ואיך להתנהג עם הפרינסס הקטן, אולי ייזרקו פחות חתולים לרחוב.
מזמן קלטתי שחתוליי עבדה ומוטל קוראים את מחשבותיי. איך זה שהם יודעים בדיוק, אבל בדיוק מושלם, מה אני עומדת לעשות לרווחתם או בגנותם, בכל רגע נתון? אם, נניח, אני חוזרת מהסופר עם מעדנים שהם אוהבים, השניים מתייצבים מיידית כמו קורפורלים בצבא הוד־מלכותה, וזה עוד לפני שפתחתי את הניילונים ושלפתי את הקופסאות. ולא תגידו מיני פסטרמות ובייקונים שריחם עולה למרחוק, סתם קופסאות שימורים חתומות היטב.
לעומת זאת, אם חזרתי בידיים ריקות, הם לא טורחים להראות רבע שפם וחצי זנב, ונאנקים להם בסתר על “האימא הרעה”. הנה עוד מקרה: לפני שאני בכלל מתלבשת כדי ללכת, אפילו לא עושה צעד שיעיד על כוונתי לנטוש אותם, הם כבר קולטים אותי ועושים פרצופים של ברוגז. כאשר הם ישנים איתי במיטה בזמן שאני קוראת ספר, ואני מתכננת בליבי לסלק אותם בשביל ללכת לישון ברווחה, הם ישר בורחים ומסתתרים מתחת למיטה כדי שלא אגלה אותם.
אתם קולטים את זה? איך אפשר לחיות עם יצורים קטנים שקוראים את מה שאת זוממת לעשות, לפני שבכלל עשית משהו? היום, משהבנתי זאת, למדתי להערים עליהם במקצת. זה לא קל, אבל גם לא בלתי אפשרי. זה כרוך בכל מיני תעלולים ומניוברים שהמצאתי, איך להערים על החתול, שהוא טיפוס ערום מטבעו.
ברגע שהבנתי את זה, נפתח בפניי עולם מדהים שבו לתקשורת על־טבעית יש מקום כפי שאין בעולם שלנו, בני האדם. החלטתי להשתמש “נגדם” בכלים שלהם. שמתי לב שאם אני חושבת עליהם משהו, מייד הם הולכים ועושים את ההפך, כמו באגדת הילדים שסיפרה לי פעם סבתא שלי. למשל, כשאני חושבת עליהם רעות, למחרת הם הופכים למלאכי־שרת, ולהפך.
אז מה אני עושה? פועלת בהפוך־על־הפוך, וראו זה פלא, למחרת הם מתנהגים בדיוק כפי שרציתי! אם אני חרדה לגבי אחד מהם, ודואגת בגלל שהוא לא עושה כך או אחרת, למחרת, הוא עושה בול את מה שרציתי. בתחילה חששתי שמא יצאתי מדעתי. אולי אני מדמיינת או קוראת את אשר ליבי המאוהב רוצה לקרוא? אבל זה קורה פעם אחר פעם, וכך הובהר לי סופית שחתולים.
אבל לקח לי זמן לקלוט את התקשורת הלא־מילולית שמתקיימת בין עבדה בן ה-13, פרסי אפור שזכה להרבה פינוק ונחת מינקותו, לבין מוטל בן ה-8, ג’ינג’י אסופי מהגינה, שעבר חצי שנה קשה בראשית חייו. הסתבר לי ששני הבנדיטים האלה שולחים זה לזה מחשבות ברומו של חתול.
למשל, הם יודעים לחלק טריטוריות לפי הזמנה מראש. אם עבדה רוצה לשבת עליי ושמוטל לא יעז להתקרב, הוא כפי הנראה מוסר לו מסרים על־טבעיים, כי מוטל, שבימים כתיקונים משוכנע שגופי שייך לו, אינו מעז להתקרב אליי כשעבדה בזרועותיי. הוא חולף על פנינו, משפיל גב וזנב ועושה את עצמו נעלב, אבל לא מנסה להשתלב בתמונה האידילית של המדונה והתינוק. ואל תראו אותם סחבקים, חלילה. אלה, הבנדיטים שלי, יכלו להתחרות בקולוסיאום של רומא במשקל־נוצה. כשזה קורה, פרוות עפות לכל עבר ויללות של צופרים פותחות את מלחמת המפרץ הבאה. אותו הדבר לגבי מקומות בלעדיים על כורסאות, או בסלסילות השייכות לזה או לאחר. בימים כתיקונם, חתול שפוי לא יעז להפר את הססטוס־קו העדין הזה. אבל אם לאחד מהם בא לשבת בטריטוריה של רעהו, הם מוסרים אחד לשני הודעת אס.אם.אס חתולית, כובשים זמנית את הטריטוריה והשני סותם את הפה!
כל הורה מאמץ לחתולים מכיר ודאי את האירועים המגוחכים האלה שאני מתארת כאן. אז נסו לקחת את זה צעד אחד קדימה. למשל, הגידו לחתולים שלכם עמוק בלב פנימה, שיעירו אתכם באמצע הלילה מצוידים בכדור־משחק וילושו את חזכם וראשם עד זוב דם בציפורניהם החדות, כמו שהיו עושים לאימא חתולה. אל תתפלאו אם בלילה, הם דווקא ילכו לישון בדד בסלון, כמו טעטלעך…
האם חשבתם להכניס חבר צמרירי חדש הביתה, שיצטרף למותק שלכם? האם דמיינתם את שני הפרוונים מצטנפים יחדיו על הכורסה, ומלקקים זה את זה באהבה אינסופית? אז תעצרו רגע ותקראו על ה“וויה דולורוזה” שעברתי, כשנכנס לי לראש רעיון מגוחך להביא חתול חדש. אם אתם בכל זאת נכנסים לבוג’ראס, קחו כמה טיפים ממי שעברה על בשרה “שנת חפיפה” איומה בין שני אויבים בנפש.
עַבַָּדָה היה “בן יחיד” שאנן־שיא. הוא זכה לכל העולמות. לחלק את אהבתי עם עוד חתול? פחחחח… כמה פעמים חשבתי להביא חתול חדש – רק חשבתי, אני נשבעת – והוא כבר הביט בי בכזה מבט מזרה אימים, שביטלתי את הרעיון מיידית. עד שיום אחד גיליתי למטה גור ג’ינג’י שהתייתם מאימו. מה יכולתי לעשות, להפקיר אותו? הוא היה כזה חמוד וידידותי, שהחלטתי לעשות מעשה והעליתי אותו הביתה. אובר־חוכם שכמוני: חשבתי שכל מה שצריך בשביל לערוך היכרות בין שני חתולים זרים, זה לקרב אותם זה לזה. הם בוודאי יחככו אף באף בברכת שלום, והשלווה תשרה במעוני. הרמתי את הגור החדש בגאון ובשמחה וקירבתי אותו לעבדה, והתוצאה לא איחרה לבוא: הם נשפו זה על זה כל כך חזק, שחשבתי שהתחילה רעידת אדמה באילת.
בדרך הקשה התברר לי שלהכניס חתול חדש הביתה, זה אחד הדברים הכי קשים עלי־אדמות, אם לא לוקחים בחשבון את החצ’קונים בגיל ההתבגרות. מאז אותו יום נמהר, שבו העזתי “לבגוד” בעבדה ולהביא לו אח, עברה עלינו שנה מסויטת. ברוב ייאושי התקשרתי כמה פעמים ל“צער בעלי חיים”, והצעתי את מוטל אהוב ליבי לאימוץ. היום אני לא קולטת איך יכולתי לעשות את זה, אבל אז זה נראה כמו האופציה הכי שפויה.
שנה שלמה התהלך עבדה, שהיה אז בן חמש, אבל וחפוי ראש. הוא סירב להביט בעיניי. אם חטפתי אותו לזרועותיי, הוא היה עושה את עצמו אדיש, ואפילו לא גרגר כהרגלו ברגעי אהבה. על מוטל הוא הביט בגועל, ורחרח אותו בהבעה אנתרופולוגית, כאילו היה דוגמית־מעבדה. פשוט מאוד: עבדה לא ידע שהוא חתול, עד שמוטל בא לגור איתו. אימצתי אותו בגיל חודשיים, והוא האמין שהוא בן־אדם. התגלית שיש עוד יצורים שדומים לו, מריחים כמוהו ועושים את צורכיהם בארגז חול, פשוט הממה אותו, והוא סירב להתרגל לשינוי. אומנם מוטל, בן החצי שנה, רצה להתיידד איתו ולהשתולל ביחד, אבל עבדה החרים אותו בשיטתיות. בתגובה, היה מוטל מתנפל עליו כדרכם של גורים, עד שעבדה התחיל לפחד מהצל של עצמו.
בשנים הראשונות נראה ביתי כמו זירת קרבות של שני פיטבולים על ספידים. הטעות הפטלית הייתה שהתערבתי וניסיתי להפריד. אילו רק ידעתי את מה שאני יודעת היום: שצריך להניח לחתולים להסתדר ביניהם, כי זו דרכם, הם פשוט בודקים את הגבולות. מקץ כמה שנים הרוחות נרגעו, ועל אף שעבדה ומוטל לא הפכו חברים בלב ובנפש, ולהצטנף מכורבלים על הכורסה לא יעלה בדעתם, הם מאוד קשורים זה לזה. עבדה לקח את תפקיד האח הגדול והאבא המגונן, ומוטל הוא התינוק הנצחי.
זה לא חייב להיות ככה. אצל חברים ובני־משפחה ראיתי שידוכים מוצלחים מאוד בין שני חתולים. לדוגמה, תותי וג’וק־ג’וק, החתולים של אחי, שאומצו על פי הנחיותיי, וחיים כמו פרסומת לגן־עדן… טוב, כמעט. אז אם אתם עומדים לעשות את הצעד המחייב, הנה כמה עצות: כשמאמצים חתול ראשון, עדיף לאמץ אותו עם אחיו. שני אחים או שתי אחיות זה תענוג צרוף. אגב, זה לא חייב להיות אח ביולוגי, למרות שרצוי מאותו גזע, בגלל הטמפרמנט השונה של הגזעים. אבל מה שהכי חשוב, זה לאחד ביניהם בעודם גורים בני חודשים ספורים. ככל שהחתול צעיר יותר, כך קל לו לקבל חבר חדש. ואם החתול שלכם בוגר, רצוי שהחתול החדש יהיה גור בן חודשיים־שלושה, כי אז הוא מאיים פחות על החתול הבכיר. אם מתגלות מריבות, אל תתערבו, גם אם הורג אתכם לחשוב ששני אהוביכם עומדים לרצוח זה את זה נפש. פשוט תתאפקו. אם המצב חמור, השפריצו מעט מים על הניצים בעזרת שפריצר.
עוד דבר חשוב: כשאתם מביאים חתול חדש הביתה, רצוי מאוד שהחתולים יגורו בחדרים נפרדים למשך כשבוע, ואת ההכרות יערכו בהדרגה. תנו להם ללמוד זה את זה בקצב שלהם. ובחייכם, אל תחזרו על הטעויות שלי. אימוץ של חתול חדש יכול להיות הרבה יותר קל ופשוט, אם נוקטים בצעדים הנכונים. אחייניתי אימצה את חתוליה, קופי ותומס, על פי הנחיותיי. עכשיו הם פרסומת פרוותית מהלכת לחיים בגן־עדן. אלה ישנים יחד מכורבלים, ומלקקים זה את זה כאילו אין מחר.
אחר־צוהריים אחד אני מנמנמת על הספה, כשמוטל הג’ינגי ישן על בטני ונוחר בשאננות. פתאום חברה מתקשרת וצווחת לי באוזן: “תפתחי מהר טלוויזיה!!!!” ברצינות, כבר חשבתי שנפתחה מלחמת לבנון השלישית. “מראים חתולה מנגנת בפסנתר,” היא ממשיכה בצווחה נטולת נשימה. טוב, הבנתי שסייסטה כבר לא תהייה כאן, אז פתחתי את רפי רשף בהיסטריה, ידיי רועדות על השלט, שלא אפספס שנייה מהרסיטל של הפסנתרנית העולה.
תראו חברים, אני חייבת לדבר על הנושא הזה דוגרי, למרות שנורא לא נעים לי. לא שמתם לב שאנחנו, אוהבי החתולים, קצת שרוטים? כמה פעמים, אה, כמה פעמים קיבלתם הודעות בהולות לפתוח טלוויזיה כי איזה פרוון גאון מככב בחדשות? כמה אי־מיילים ליום אתם מקבלים משרוטי־חתולים אחרים, עם קבצי וידיאו על החתול הפלאי החדש מ“יו טיוב”, או עם הלינק שרץ ברשת על האתר הכי לוהט לחתולים? באמת, עם יד על הלב, כמה? רק בינינו?
רוצים לשמוע כמה כאלה אני מקבלת ביום? עשרות! בחיי. תיבת הדואר האלקטרוני שלי מוצפת בהם. ואין, אבל אין מצב שלא אפתח כל אחד ואחד מהם בשקדנות של אספן בולים אובססיבי, ובצווחות שמחה של בר רפאלי, כשליאו ירד על הברכיים ונתן לה את השייבה, לקול הצהלולים של החתולים.
אבל מה שאנחנו שרוטי־החתולים הכי אוהבים, זה את האתרים על גורי חתולים. לינקים כאלה עוברים מיד ליד בשו־שו. קבצי וידיאו נפתחים בהתרגשות, למראה כדורוני פרווה זעירים בני חודשיים ששוכבים בפוזות מופקרות על שטיחוני פרווה. לפעמים אני מרגישה ממש כמו הגברים הנאלחים הצופים בבנות 14 מעורטלות באתרים סליזיים: צופה בעיניים חומדות בסריות התמונות האינסופיות האלה לאספני “פורנו חתולים”, וחומדות כל גושון פרווה לעצמי.
עבור חובבי החתולים, הרשת היא אוצר בלתי נדלה למימוש הפנטזיות הכי כמוסות ולא ממומשות על “הרמון חתולים”, כשמדי פעם יש אתר חדש המסתמן כשלאגר של שרוטי־החתולים. וכגודל השריטה, גודל הסרטים שמריצים ברשת. הידעתם שיש אתר שנקרא: “חפצים על החתול שלי”? באתר הזה יש עמודי תמונות אינסופיים שהעלו הגולשים, בהם נראים חתוליהם היפיפיים ועליהם חפצים כמו תכשיטים, כובעים, בגדי תינוקות, עניבות, בובות פרווה ועוד – דברים מטופשים אבל לא מזיקים בסך הכול. אבל השרוטים באמת, או־הו, אלה מניחים על חתוליהם טלפונים סלולריים, סט אולרים, ספרים, מחשב נייד… אחת אפילו העמידה בשורה את סט הלקים לציפורניים שלה על פרוותו של חתולה המסכן, שבטח לא הבין מה עולל שמגיע לו להיות מצופה בכל מחלקת הטיפוח של הסופר־פארם.
אנחנו, השרוטים, גולשים לאתרים האלה בנשימה עצורה, ומזילים ריר על דוגמני האמצע הפרוותיים, עם פני התינוק והעיניים המעוגלות שממיסות את הלב. ושוב, סליחה עם הציבור המעודן על הדימוי הכחלחל, אבל הלוא תודו באמת: זה בדיוק ככה. אנחנו חומדים את גופם העגלגל, את פרוותם המשיית, את מגעם המתוק. ובלי לחבק, לנשק וללטף אותם אלף פעם ביום, היום שלנו לא שווה הרבה. בקיצור חברים: אנחנו מכורים.
ההתמכרות לחתולים היא ההתמכרות הכי נעימה, חיובית ומתגמלת בעולם. ניסיתי כמה אחרות: קניות היסטריות בדיוטי־פרי, עוגות דובוש מרובות שכבות, גברים מפוקפקים, ועוד כמה התמכרויות שהשתיקה יפה להן. אבל אני מוכנה להישבע אצל רשם בית המשפט לענייני משפחה, שלהתמכר לפרווה רכה עם נשמה גדולה, זה התענוג הכי גדול בחיים! יותר טוב מבית מלון מרובה כוכבים בתאילנד, יותר טוב מצימר יוקרתי בגליל. אפילו יותר טוב מלילה עם כוכב/ת הקולנוע הנערץ עליכם.
עכשיו אנסה להסביר את העניין לכל מי שנקלע לכאן במקרה, ולא קולט את טיב השריטה המשונה: דהיינו, לכל מי שמחשיב את אוהבי החתולים לטיפוסים תימהוניים ומסוכנים לציבור. אז הנה זה בא: אנחנו מכורים לפרוות המרהיבות וטובות הלב האלה כי הן נותנות לנו המון אהבה בחזרה. כמה שאתה מעניק להם, ככה הם מחזירים לך כפליים. לא בצדק זכה החתול לדימוי של חיה אנוכית ובדלנית. רוב הזמן הם רוצים בחברתך ובטובתך, ממש משתוקקים לשרוץ בחיקך, ומטרתם לאהוב אותך עד בלי די, לעולמי־עולמים ולנצח־נצחים. תזכרו תמיד שחתול נשאר תינוק לנצח, ואילו אתם תהיו ההורים שלו לנצח. מובן שהם מחכים לאותה התמסרות בדיוק גם מכם. אם תיתנו להם את מבוקשם, הם יהיו האהובים הכי מסורים ומתוקים שזכיתם לאהוב בחייכם.
חתולים הם עַם הרבה פחות “צומי” מכלבים. למזלם, הם טיפוסי “שנטי” שאוהבים לעשות הרבה בטן־גב. הם גם מעריכים ומטפחים את “זמן האיכות” שלהם עם עצמם, עם פרוותם האהובה ועם אישיותם המלבבת. בקיצור, חתול הוא טיפוס שמאוד אוהב את עצמו ואת חברתו. אלא מה? הדבר גורם להוריו האנושיים לחשוב, שאם כך הם פטורים מ“זמן איכות” עם אהובם הפרוותי. אבל עם כל הכבוד לעמל יומו של החתול, המורכב בעיקר מהשינה הקדושה, גם הוא רוצה קצת אקשן. מה, לא תיתנו לו?
זו הצרה, שאנשים רבים מדי לא מקדישים מספיק זמן למשחק עם החתול שלהם, ובסופו של דבר זה מתנקם רק בהם. החתול הופך לפדלאה מדוכאת, והאדם חוטף מזה דיכאון. כשאני רואה את עַבַָּדָה הפרסי שלי סרוח על הכורסה עם ארשת “יום כיפור”, אני מבינה שהגיעה העת להקפיץ את העניינים. ואם מוטל, ג’ינג’י שאומץ מהגינה (שהוא הרבה יותר אנרגטי מעבדה ודורש משחקים לעתים תכופות), יושב באחת הפוזות המדוכדכות שלו, שנועדו לרמוז לי שאני “מאמי דירסט” מרושעת יותר מג’ואן קרופורד, אני מבינה שצריך לעשות מעשה.
לחתולים יש תפיסה מהירה. לא צריך ללמד אותם לשחק, כי הם עושים זאת בחפץ לב. מספיק להראות להם פעם אחת, והם ישר תופסים את הפטנט. אבל צריך להתחיל עם זה בעודם גורים, שאז תפיסתם בשיאה. עבדה ומוטל למדו בעודם גורים להביא אליי את הכדור בפיהם, בדיוק כמו שעושים כלבים. מאז הם בקיאים בטריק המצוין הזה שמקל על תהליך המשחק. משחק נוסף שהם הרוסים עליו הוא “מחבואים”. לשם כך אני מייצרת להם מחבואים יש מאין: מכסה כיסא, קופסה או שולחן בשמיכה, ונוצר אחלה מחבוא. כשהחתול אורב לי במחבוא אני צולפת לשם כדורים, והוא יורה אותם בחזרה כמו במטווח. משחק כזה יכול להפוך בקלות ל“משחק המפלצת”. כך אני מכנה את המשחק שבו החתול האורב במחבוא שולף כף־יד אימתנית ותופס כל מה שאני מנסה להחדיר פנימה: מקל קטן, כדור, קרטון, או כל חפץ אחר שהוא יכול לתקוע בו את ציפורניו וליהנות מתחושת “הציד”.
ישנם חתולים שנהנים מאוד מ“תופסת”. אצלי, חתול אחד מכור לזה, בעוד שהשני מתעב את המשחק. אבל שניהם הכי אוהבים את המשחק שאני קוראת לו “זהירות ג’וק!” – שבו אני מזיזה באיטיות חבל ארוך עד שהוא נעלם מאחורי הדלת. מוטל ועבדה מסתערים על החבל כאילו היה לטאה או נחש קטן שצריך להכחיד. כל משחקי הציד המדומים האלה מעניקים קורת־רוח רבה לחתולים, כי נדמה להם שהם דפקו כרטיס ועשו את היומית שלהם בתחום הציד. גם בחנויות יש היום המון משחקים נהדרים, כגון חכות־דיג וכדורים שונים ומשונים. כל מה שצריך לעשות, זה לברר אם החתול מוכן לשתף פעולה עם משחק זה או אחר, אם לאו. מהר מאוד יתברר לכם טעמו במשחקים.
ישנם חתולים שנורא אוהבים לנשוך זרועות אנושיות. מאחר שמדובר בתופעה לא הכי מלבבת לאדם, שננגס על ידי נמר ביתי ממוזער, רצוי לא לעודד אותה בשלב שהחתול עדיין גור. מי שבכל זאת נכנע לסחטנות החתולית ונותן שיתנו לו ביסים ביד (כמו סמרטוטה כמוני), יכול למנוע את השריטות על ידי כך שיעטוף את הזרוע ואת כף היד במגבת או בסוודר. אילולא עשיתי זאת, כבר מזמן הייתה נרקבת לי יד ימין, משום שלנגוס אותה על בסיס יומיומי זה האג’נדה הנודניקית של מוטל.
והכי־הכי חשוב: משטח גירוד! זה פריט גאוני וזול למדי שניתן לקנות בכל חנות למזון ולמוצרי בעלי־חיים, אבל חובה להכיר אותו לחתול בעודו גור, כדי שיתרגל לשייף את ציפוריו עליו, ולא על רהיטיכם הקדושים. על משטח הגירד להיות גדול מספיק ויציב. כשהחתול מתרגל אליו, הוא לעולם לא ישייף ציפורניים על שום מקום חוץ מהמשטח שלו. ואז אין צורך בפתרונות דרסטיים ואכזריים, כגון גזירה או עקירת ציפורניים.
מניסיון עגום אני מדברת. כאשר הגיע אליי עַבַָּדָה לפני 13 שנה, עדיין לא היו משטחי גירוד בחנויות. כתוצאה מכך הוא חרבש לי כורסת־מעצבים בתוך חצי שנה, ואת המנהג הנלוז הוא ממשיך עד ימינו אנו. זה הספורט שלו: להרוס לי רהיטים מאיקאה. לעומת זאת, למוטל בן ה-8 הבאתי משטח גירוד בעודו גור, והוא לא נוגע לי ברהיטים, אפילו לו בציפורן הקטנה של הרגל. הוא ומתקן הגירוד שלו סחבקים גדולים. נסו ותיהנו.
מרחיבים את המשפחה? מצפים לחסידה? נרשמתם ל“טיפת־חלב”? הצטיידתם ב“שילב”? רק רגע, אל תברחו, לא הגעתם בטעות למדור “הריון ולידה”. הרשימה הזו מוקדשת באהבה חתולית לאלו מכם שעומדים להביא צאצא לעולם, לבית שכבר גר בו תינוק שופע־פרווה. הפרוון הקטן והילדותי שלכם, אולי לא ייהנה לוותר על מעמדו כבן יחיד, אבל אין שום סיבה שהוא לא יקבל את אחיו האנושי החדש. נכון, זה לא יקרה ביום אחד – הוא יעשה לכם פרצופים וברוגז במשך כמה שבועות. אבל אט־אט, גם הגור הנצחי יסתגל לגור האנושי, ואפילו יתאהב בו אנושות.
אז למה לזרוק את החתול, למה? לא פעם אני שומעת על אנשים שמצפים לילד, ומחפשים בית חדש לחתול שלהם. כאילו שחתול הוא איזו מפלצת איומה ולא מתורבתת, שלא מסוגלת לחיות בדו־קיום עם גורי־אנוש מתוקים. מה זה השטויות האלה? ברגעים אלה ממש שוכבת טוליקה, החתולה של אחייניתי, לרגליה של ענבר בת העשרה חודשים. ובבית חבריי, עמי ואדווה, המקסים הקטן, איתי בן השנה וחצי, נהנה ממיקה היפיפה. לא תגידו שזה גן־עדן? לא בא לכם לצלול לתמונה האידילית של “המדונה, הילד והחתול”? כי לי בא. מאוד אפילו. ולו יכולתי לחזור אחורה במכונת זמן, הייתי מוסיפה לעצמי בילדות, חתול שיאהב אותי ויארח לי חברה וינחם אותי.
הורים חדשים משמיעים המון סיבות מדוע יש לשלח את החתול מהבית, או מדוע לא לקחת חתול בגלל שהילדים עדיין קטנים. אבל לכל הטענות הללו יש פתרונות בהישג־יד. דבר ראשון, קבלו צפירת הרגעה רבתי בנוגע לטוקסופלזמה: הטפיל שמבהיל נשים בהריון. כל מה שצריך לעשות, זה לבדוק אם החתול נושא את הטפיל. רוב חתולי־הבית שלא יוצאים החוצה וניזונים ממזון איכותי, אינם נושאים את הטפיל. אפשרות אחרת היא להיבדק לפני ההיריון אם אתן מחוסנות בפני המלעון. אם כן, אחלה. אם לא, אין צורך לסלק את החתול. מספיק להימנע מנגיעה בצרכיו. שהבעל ינער קצת את הישבן ויעשה את העבודה – לא יזיק לו.
טענה אחרת היא פחד הורי קמאי שהחתול יקנא ב“אח החדש” ויפגע בתינוק. שכנתה של אחייניתי לקחה אותה לשיחה והתרתה בה לסלק את החתולה, כי “מי יודע מה היא תעשה לילדה!” כשאני שומעת דברים כאלה, אוזניי מאדימות ונדמה לי שחזרנו לימי־הביניים. רבותיי וגבירותיי ההריוניים, אין שום צורך להיפטר מהחתול לקראת בואו של התינוק. כפי שאמרתי, הקנאה עוברת לחתול בתוך זמן קצר, מה גם שחתולים הם חיות סתגלניות שיודעות להסתדר במצבים חדשים. נכון שכאשר התינוק מתחיל לזחול וללכת, הוא נוטה להציק לחתול, אבל זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע. איתי מושך למיקה בזנב ומציק לה לפעמים, אבל על פי רוב היא מבליגה בשל אהבתה אליו. וענבר אומנם מושכת לטוליקה בשפמה, אבל החתולה מתנהגת כמו גדולה ולא מחזירה לה. מקסימום היא מייללת, כדי שאימא דניאל תבוא להציל אותה.
ויש תמורה לאגרה. השבוע, ענברי זחלה לעבר טוליקה, נעצרה לידה וליטפה אותה שעה ארוכה. החתולה גרגרה, וענבר למדה שיעור חשוב בחיי אהבה ודו־קיום עם בעלי־חיים. כשתגדל, היא לא תפחד מכל חתול וכלב שעוברים ברחוב, כמו כמה ילדים אחרים שאני מכירה, שנבעתים מקצה זנב וצל של שפם.
מה שחשוב, זה לטפל במצב בקור־רוח ובהיגיון: להסביר לילד שאסור, שזה כואב לחתול ולהתריע מפני פגיעה. ברוב המקרים החתול לא יפגע במציקן הקטן. ואם זה קורה, זה לא סוף העולם. אני מכירה כמה וכמה אנשים שגידלו את ילדיהם עם ערמות חתולים. לדבריהם, אם החתול שורט, הילד קולט מהר ומפסיק להציק. יחס ההורים לבעיה הוא זה שמשחק כאן תפקיד. הורה מבוהל לא יתרום לרוגע של שני הצדדים: הילד – הוא מציק השכונתי, והחתול – הלוא הוא הנמר הממוזער. בעוד שהורה רגוע הלוקח דברים בפרופורציה, ומבין שלא מתים משריטה קטנה, ינהל את האווירה בבית על הצד הטוב ביותר. קרוב לוודאי שמקרי ההצקה ייעלמו מאליהם, והחתול ייהפך לחבר הכי טוב של הילד. תמונות אידיליות כאלה שאני מורידה מהרשת (ושומרת כדי להביט עליהם ברגעים מדכדכים), גורמים לי יותר ויותר לחשוב שילד הגדל עם חיית־מחמד כמו כלב או חתול יגדל להיות מבוגר חזק, רגוע וטוב יותר.
לפני שהתאהבתי בחתולים סופית־סופנית, לא שמתי לב לחתולי הרחוב. בכלל לא ראיתי אותם. היום אני דורשת בשלומו של כל חתול שאני רואה: צועד לידי בעצלתיים, מנמנם על גדר, או יושב על עץ ומביט בי במבט של חכם מופלג, כמו החתול השמן, זה עם החיוך שמתפוגג לאיטו, מ“אליס בארץ הפלאות”.
כאשר התוודעתי לחתולי החצר, לא תיארתי לי איזה עולם־ומלואו יתגלה לי. מטיפוס עירוני קדחתני, הפכתי לזיאולוגית חובבת הצופה שעות על חתולים. ומאז שאימצתי את מוטל, אחרי שמצאתי אותו כגור פצוע למטה בגינה, התחלתי להאכיל את צבא־החתולים הקטן שברחבת הדשא לפני ביתי.
במשך השנים נולדו כמה דורות של חתולים בגינה, חלקם עזבו ואחרים נשארו, ומדי יום יוצא לי לצפות במחזות מיוחדים במינם. לא תיארתי לי, למשל, שחתולים הם יצורים כל כך חברותיים. המיתוס הרווח בחברה הוא שחתולים הם טיפוסים בדלניים ואנוכיים, שמעדיפים בדידות מזהרת. איזה אנוכיים? איזה בדלנים? מה תגידו על חתולה שיוצאת להגנתה של חתולה אחרת מהבית הסמוך, אחת שהיא בעצם בכלל שונאת? לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את החתולה הזו, “התינוקת” שמה בישראל, מזנקת על חתול זכר גדול ואימתני שתקף את יריבתה. השלושה הסתחררו כמה שניות כמו בתוף של מכונת־כביסה, עד ש“התינוקת” הצליחה להניס את התוקף. ולא הסתפקה בזה, אלא גם דלקה אחריו, עד שברח כל עוד נפשו בו.
אירועים מדהימים כאלה של הקרבה עצמית ועזרה הדדית, אינם יוצאי דופן בין חתולים. מסתבר שחתולים ערבים זה לזה הרבה יותר מעם ישראל. אולי הם קיבלו את התורה מהר סיני, ולא אנחנו? כי לאור כל מיני ידידויות מוזרות ועזרה נדירה שהם מושיטים זה לזה, כבר התחלתי לחשוב שמדובר באימא תרזה ובצבא נזירותיה החָנונות.
אילו ראיתם את “התינוקת” מרגישה לא טוב, ואיך חתול אנונימי שהזדמן לגינה ואף פעם לא ראינו אותו, נשכב לצידה כדי לעודד אותה ואולי לרפאה, אני מאמינה שהייתם מתחילים לתרום קבוע ל“תנו לחיות לחיות”. ואילו רק ראיתם כיצד “התינוקת” אימצה גורה יתומה, וכל זה בזמן שכבר הייתה מבוגרת ומעוקרת: לכאורה, מה לה ולאימהות, סוליסטית שכמוה? ואיך היא אוהבת אותה ומסורה לה, ומאז הן חיות יחד במשפחה הקטנה שהקימו לעצמן. ואם חשבתם שחתולים מגינים ומטפחים רק את בני מינם, טעיתם בגדול.
לפני כשנה הזדמנה לחצר ביתי המשותף תרנגולת. אין לי מושג מניין הגיעה, אבל מאז היא גרה בקרבת החתולים. לפעמים היא אפילו מזדנבת אחריהם לתחנת האוכל, כאילו הייתה חלק מן הפמליה. והם, כולם – “התינוקת” ובתה המאומצת “ז’ק”, ו“המשוגעת”, והאחיות המנומרות ושני האחים הג’ינג’ים, ושאר החתולים היפים שגרים למטה – אוכלים את מזונם לצד התרנגולת. אחר כך, הם מדדים אחרי הציפור הגדולה עד השיח שלה, ונוברים בפירורי הלחם שלה או שותים מקערית המים שלה. אם זה לא חיזיון ימות־המשיח, אני לא יודעת מה זה. כי אני כבר שבוזה לגמרי מהמחזות הסוריאליסטים שיוצא לי לראות יום ביומו, וכל זה במגרש־חנייה של בית עירוני בשכונה סואנת, סמוך לצבא רכבי הארבע על ארבע של הדיירים.
עם השנים, למדתי להכיר את אופיו של כל אחד ואחד מדרי הגינה האלה, שלא משלמים ארנונה, שבעיני עצמם יש להם קושאן על האדמה התל אביבית היקרה. “התינוקת” מולכת על מאה מטר מרובע בחזית הבניין, ומנהלת את העסק כשוערת פריזאית למופת. לפעמים, אני מתפלאת שהיא לא גובה דמי־מעבר מהדיירים האנושיים. “ז’ק” סגניתה נאמנה מקפצת מאחוריה בעליזות ילדותית, יען כי למרות גילה המתבגר היא תישאר כנראה תמיד “הקטנה”. איתן מולכת בחזית “המשוגעת”, שמרביצה לכולם על ימין ועל שמאל, ומכאן הגיע שמה.
אבל הכי מופלאה היא “הסבתיקה”: חתולה בעלת ייחוס פרסי ושיער עבות, שעברה את גיל עשר מזמן, ויודעת להסתדר יותר טוב מקלושאר במונמרטר. זאת סועדת במספר נקודת האכלה בשכונה, ישנה על מזגנים בקומות הראשונות, וזוכה מכל הטוב שעולם־השפע יכול לספק לה. כל החתולים מכירים אותה, ושמה בא לה משום שהיא הסבתא־רבתה של רובם. אני חושדת שאפילו “התינוקת” השחורה והשעירה היא אחת מבנותיה או נכדותיה.
ל“סבתיקה” יש בחצר מעמד של “תושב ותיק”. אף אחד לא מנסה להתעסק איתה, ובסך הכול מאוד מכבדים אותה על שום קשישותה. עד כדי כך הם סובלניים לקשישים ולחלשים מהם וערבים זה לזה, עד שלפעמים נדמה לי כי לחתולים יש מונופול על אנושיות, הרבה יותר מאשר לנו.
“הוא רק חיה, לא התינוק שלך – מתי כבר תקלטי שהוא לא בנאדם?” נוזף בי הווטרינר הקשוח שלי בכל פעם שאני באה אליו. “רק חיה?!” אני מסננת לעצמי בשקט שהוא לא ישמע, “רק חיה?!” למה מי בא אחריי למטבח ועוקב בעין של עקרת־בית פולניה אחרי כל מה שאני עושה? מי יושב לידי ובודק כל תנועה כשאני מפעילה מכונת כביסה? עבדה, זה מי! החתול הפרסי הכי יענטע במזרח־התיכון.
איך, תגידו לי, איך בעשרת אלפי שנות ביות הפכו החתולים מחיות־פרא לבלבוסטה מצטיינת? ואיך מצפים ממני להתייחס למתוקים האלה כאל טורפים אימתניים, כשהם בקיאים בהלכות־הבית יותר ממני? עבדה מכיר את כל אביזרי המטבח, ומבין היטב מה כל אחד מהם מבצע. כשאני הולכת למטבח, הוא מגיח ומאותת לי בראשו לכיוון המיקרוגל. לא תאמינו איך הוא מאוהב במיקרו הזה, שמחמם לו את האוכל בשניות. לעומת זאת, את המזגן הוא שונא שנאת־מוות, כאילו היה האויב הכי גדול שלו. בכל פעם שאני מפעילה אותו, הוא מוביל אותי למרפסת ומתיישב שם בהפגנתיות. כך הוא מסביר לי שהוא שונא את הקור בחדר, ושעליי להתפגר לבד בחום של יולי־אוגוסט.
כשאני מצטיידת במכשיר חדש, ישר מגיע עבדה בהוד־פרוותו כדי לפענח מה עושה המכשיר, והאם הוא יכול להביא לו תועלת. אני נשבעת שהוא מבין היטב את תפקידיהם של כל המכשירים החשמליים בבית, כולל מייבש השיער, התנור, ואפילו מברשת השיניים החשמלית. רק על מכשיר אחד הוא תוהה עד היום: מייבש חסה! לא ברור לו למה הוא מועיל… כנראה בצדק. וכמובן, יש את עניין צבא מברשות הטואלטה שלו, להן הוא מקנא כמו דוגמנית עצבנית על קריסטל־מט. רק חסר לי שאתעסק איתם – הוא עוד עלול להעיף עליי מברשת כמו נעמי קמפבל. עד כדי כך החתמנו את תינוקות־הפרווה, שהם מעורים בהלכות־אנוש הרבה יותר מאשר ביצריהם הקדומים מימי הג’ונגל. חתול אחד שהכרתי גר בבית עם אקווריום. לפעמים הדגים קפצו ראש החוצה, והחתול היה מזנק אל בעליו וקורא לו בניע־ראש לבוא אחריו כדי להציל את המתאבדים־השיעים. לא יותר הגיוני שהיה בולע אותם, הוא, שהיה יושב שעות ליד האקווריום ואורב לשעתם הרעה? אבל מסתבר שההחתמה גרמה לחיית־הטרף הקטנה להפוך את עורה ולתפקד יותר כמו כלב־צאן נאמן מאשר כמו חיית־טרף.
אז מה הם בדיוק הקטנים האלה שממוססים את ליבנו: טורף אכזר או תינוק מדופלם? זהו, כנראה שגם וגם. כשמוטל מסתער לי על זרועי במהלך משחקי הנשיכות שלנו, ומבטו התינוקי הופך באחת לאטום ומבהיל כמבטה של צ’יטה, אני מבינה מה מרגיש אדם שנמר ספארי עומד להסתער עליו. ברגעים כאלה ליבי המאוהב מתמלא אימה ממשית מפני המפלצת שגרה בין כותלי דירתי העירונית. וכשעבדה רץ אחריי ונועץ את שיניו וטפריו ברגלי, בתור משחק ציד, אני מסוגלת להבין למה הווטרינר “המסוקס” שלי טוען בלהט: שבכל כדורון־פרווה ננסי שאוהב לנמנם על שמיכת־פוך, מסתתר לב של טירנוזאור־רקס.
אחרי 13 שנים של חיים משותפים ומספקים ביותר לשני הצדדים, אני מודה שעדיין אינני קולטת את פיצול־האישיות המוזר הזה. איך יכול סטלן עירוני מצוי להפוך בשניות לברדלס, הנכון להתנפל על טרפו ולרטש אותו בין חודי שיניו? הכיצד אחרי כל השנים הללו, אותו כדור־פרווה שישן איתנו במיטה, מבצע חרקירי לשממית או לג’וק, שהזדמנו לצערם הרב למרחבו הפרטי? רגע אחד הם מתמתחים על הספה בפוזה של נערת־אמצע בפלייבוי, מגלגלים את עיניהם העגולות ומבצעים עלייך את מיטב החיינדעלך שלהם, ורגע אחר כך הם אורבים עם מבט של רצח בעיניים ליונה שעשתה את טעות חייה ונחתה בחלון.
אולי זה חלק מאופיים הסתגלתני, המוכיח שוב ושוב איזו חיה מופלאה היא החתול. יצור גמיש שמצליח להתאים את עצמו לכל מצב ולתפקד בו כאילו נולד לתוכו: תינוק אך גם צייד, בלבוסטה אך גם מפלצת אימתנית, חבר רגיש ונאמן אך גם נרקיסיסט שדואג דבר ראשון למס' 1, טיפוס מלבב ושופע רגש ואהבה דביקה כמו בסרטים, ומצד שני בדלן מנוכר, שעושה לך “ברוגז” על ימין ועל שמאל. לחיות עם חתול, זה אומר לא להשתעמם לרגע: אתה פשוט חי עם המון טיפוסים בו זמנית. בעיניי, זה מה שכל כך מייחד את החתולים מיתר חיות־המחמד. ויסלחו לי מראש כל בעלי הכלבים, אבל זאת האמת־לאמיתה.
שבועות ספורים אחרי שקיבלתי את הגור עבדה, תפסתי שאימצתי את קזבלן. מרוקאי קטן התפרקד אצלי על הספה בסלון, ודרש את הכבוד המגיע לו בכל מיני חנחונים מגוחכים. הגור הצמרירי האפור שבקושי מלאו לו חודשיים, כבר שכב לו בפוזה של דוגמנית־אמצע, ודרש שאעריץ כל שערה בגופו. בתוך דקותיים הבנתי שאין אפס: צריך להיענות לגנדרן הקטן, אחרת אמצא את עצמי גרה ברחוב, והחתול שלי יקבל קושאן על הדירה שלושה כיווני אוויר שלי בשכונת עבר־הירקון.
חתולים, אם לא אכפת לכם, הם היצורים היחידים בתבל שלא צריכים לעבוד בשביל כבוד. זה בא אצלם בילט־אין. את המשוואה חתול=כבוד, אתם יכולים לראות אפילו ברחוב, על החתול הכי מפורעש ומסטול, שיושב במרכזו של גגון רכב ארבע על ארבע, ועושה בטן־גב בהכי פאנאן שבעולם. על פי רוב, הוא אפילו לא יטרח לפזול לעברכם, וימשיך ללקק את עצמו בהערצה־עצמית עיוורת. ככה זה חתולים – לא רק שהם דורשים כבוד והערצה מהזולת (אנשים וכל היתר), הם נוטים להעריץ גם את עצמם.
אבל כמו כל הקזבלנים שבינינו, כבוד הולך יד ביד עם עלבון. תעזו להעליב חתול, ויש לכם צרור פרווה במשקל חמישה־שישה קילו של נקמנות מחרבת־עולמות. שמעתי על חתול פרסי יפיפה שנהג להעריץ את עצמו שעות מול המראה. יום אחד, מאמציו לקחו אותו לסלון היופי, לעשות לו גלח לכבוד הקיץ. הספרית השאירה לו רק את ציצת שיער הראש, והמראה היה כל כך מגוחך, שבני המשפחה התפרצו בצחוק למראהו. הנקמה לא איחרה לבוא: הפרסי הרגזן עשה להם קקי ופיפי על הכריות של המיטה הזוגית. שילמדו מה זה לצחוק על “הקינג” של הבית.
אני קיבלתי כמה “ברוגזים” כאלה שנמשכים כמה שעות עד יממה, בעקבות דברים של מה בכך. נניח, שכחתי להתפעל מהם, או צחקתי על משהו שטותי שהם עשו. בדרך הקשה למדתי להתאפק ולא לצחוק עליהם, כי אחרת עבדה ומוטל פשוט מחרימים אותי. ותאמינו לי, חתול שהוא “צ’ילבה” שלך, זה דבר מאוד לא סימפטי. חתול שפגעו בכבודו עלול להסתובב שעות עם זנב שמוט וארשת של פולניה נעלבת, עד שבכל רגע נראה לך שהוא יפצח בינטעאית: “נו, גניה, שלא יהיו אכפת לך ממני, העיקר שאת נהנית.”
אז יותר אני לא לוקחת צ’אנסים. וכמו כל האנשים שמעריצים חתולים, אני פשוט מרצה כל גחמה של שני השעירים הקטנים שלי. הוד־מלכותם רוצים לנום את שנת היופי על הספה, דווקא בזמן שלי מתאים לראות “ניפטאק”? אחלה, אני כבר אשב על הרצפה, אל תדאגו בגללי, מתוקים. רוצים פינוקים ומשחקים? אין בעיה, עד חצי המלכות, העבודה שלי ממש לא חשובה. בואו, בואו, כפרות, ותרוצו לי הלוך ושוב על המקלדת. אל תדאגו, זה שום דבר, באמת, מקסימום יפטרו את אימא מהעבודה בעיתון.
דברים נוספים שאסורים עליי: אסור לי להסתרק או למרוט גבות או להתעסק בשערי בכל צורה שהיא, כי אז עבדה – חתול פרסי המחזיק מאוד מצרור שערותיו – מתייצב אצלי מייד, ובפנים זועמות ונהמה מתפנקת דורש שאסרק את רעמתו היפיפייה. מה פתאום אני מטפחת את עצמי ולא אותו? שמעתם חוצפה?! כמו כן, נאסר עליי באיסור חמור לשטוף כלים. למה? לא יודעת. אבל כשאני רוחצת כלים עבדה מתייצב מיידית, נשכב על הגב ודורש שאנטוש את עמדתי ליד ערמות הצהבת והירקת שבכיור, ואבריש את הוד מלכותו בבטן. ככה הוא אוהב את זה. לכו תבינו מלכים. זה דבר שאנחנו, בני התמותה, לא נבין לעולם.
ואם אני נשמעת לכם מרירה, חברים, אז אתם טועים טעום מרה. אני מקבלת את כל האיסורים הללו באהבה. כי זאת עליכם לדעת: מי שרוצה לגור עם חתול חייב לקבל על עצמו שורת חוקים קפדניים בנוגע להערצת המלכים הקטנים השורצים אצלו על הספה. או כמו ששרה המלכה אריתה פרנקלין – שיר שמילותיו נכתבו קרוב לוודאי על יד חתול: “ר.ס.פ.ק.ט” – זה כל מה שחתולים מבקשים בסך הכול. מה, לא תיתנו להם? הרי בתמורה להתרפקות המתוקה שלהם ושמץ של מבט תינוקי, אנחנו, אוהבי החתולים, מוכנים להפוך עולמות.
נראה לי שאין חובב חתולים אחד בארץ, שלא קיבל צמרמורת בכל הגוף כששמע לאחרונה על הנער שרצח והתעלל בשני אנשים וב-500 חתולים! ביום שבו שמעתי את הידיעה, נמלאתי אבל כבד על שני העולים החדשים שנטבחו בדם קר בידי הרוצח הסדרתי הצעיר, ועל 500 הגופות המרוטשות של חתולים חסרי ישע, שהוא הסתיר בדירתו.
לא מספיק שאנחנו, חובבי החתולים, חוששים מפני שפע הסכנות האורבות לחתולים שלנו, עכשיו אנחנו צריכים לפחד גם מרוצח סדרתי של חתולים? יותר מדי חרדות, אני אומרת לכם, יותר מדי. בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר על תאונות, הרעלות, התעללות ומקרי מוות מחרידים של חתולים, ואני שואלת את עצמי האם ניתן למנוע את חלקם, או לפחות למזער נזקים.
יש לי חתול שאימצתי מגינת הבית אחרי שעבר תאונה. כבר היה לי את עבדה, הפרסי הכי מפונק במזרח־התיכון, כשיום אחד שמעתי פעייה עלובה מלמטה. הלכתי לבדוק, וגיליתי גור מתוק, יתום מאם. החלטתי שלא נורא אם אגדל אותו בחצר. אאכיל ואשחק איתו בכל יום, והוא יגדל למצוות ולמעשים טובים. כמה חודשים עברו ככה בנעימים, עד שיום אחד הוא נעלם. חיפשתי חיפשתי, ונאדה.
רק כעבור יומיים, פתאום ראיתי יצור כחוש ועלוב שגורר את גופו הקטן בקשיים עצומים. רצתי אליו ואימצתי אותו לחיקי כאילו פגשתי בבני האבוד, אבל נוכחתי לדעת שהוא צולע. מסתבר ששבר את האגן ואת הרגל. אולי נפל מעץ, אולי נדרס על ידי מכונית, מי יודע. מאותו יום הוא הפך למוטל שלי, אח שהוא קצת צ’ילבה מתחנפת לעבדה, שעל יחסי האהבה־שנאה המגוחכים שלהם כתבתי בעבר.
זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם הסכנות האורבות לחתולים ברחוב ובגינות הבתים. נדמה לנו שבגלל שהקטנים האלה הם חיות־פרא מטבעם, מצוידים בזוג טפרים ובשיניים אימתניות, אז הם יסתדרו בכל מקום. אלא שהמיתוס על תשע הנשמות של החתול הולך ומתמוסס למול הסכנות המבהילות האורבות לו: תאונות דרכים, תאונות נפילה מעצים ולתוך הביוב, מריבות קטלניות עם כלבים וחתולים אחרים, הרעלות, ופה ושם פסיכופטים שמתעללים ורוצחים אותם, למשל בל"ג בעומר, שאז ישנם ילדים מופרעים שמחפשים גורי חתולים כדי להשליך למדורה בעודם בחיים.
רק לאחרונה שמעתי מחבר על גור שקרה לו בדיוק מה שקרה למוטל: כנראה שנפל מעץ ושבר אגן ורגל. חברה אחרת סיפרה על אהוב ליבה המקסים אוליבר, חתול ג’ינגי־לבן בן שנתיים, שמת בנסיבות מסתוריות לפני שלושה שבועות. תחילה חששה שמת בשל קטטה עם הבריון של השכונה, אחר כך שאולי נפגע בתאונת דרכים. ואולי היה זה מרעיל סדרתי? חברה אחרת סיפרה לי על שכן שהרעיל את חתולה היפיוף והאהוב צ’וקו, שאומנם לא נפטר, אך התעוור ונחלש מאוד בשל ההרעלה.
אלה מאיתנו שמתירים לחתוליהם לצאת החוצה, לא יודעים לאלו צרות יכניס את עצמו הסקרן הקטן. אין צורך למחזר את המנטרה “הסקרנות הרגה את החתול”, כדי לדעת שמי ששולח את חתולו החוצה חושף אותו לסכנות בטונות. אני מניחה ש“מדיניות החתולים” שלי, הכוללת איסור מוחלט לצאת החוצה, תקומם הרבה חובבי חתולים, שטוענים בלהט בעד עצמאותו של חוקר־העולמות הקטן.
מצד שני, תזכרו שקר שם וקשה מאוד בחוץ. החתול שבייתנו במשך אלפי שנים, גם אם לא איבד לגמרי את האינסטינקטים שלו, הרי שהחתמתו החלישה את הילתו הפראית. חתול מוחתם הולך אחרי זרים שעלולים להזיק לו. חתול מוחתם החי בקרבנו – וזה כולל את כל חתולי הרחוב בערינו – מנסה לשרוד בג’ונגל העירוני שאינו סביבת המחייה הטבעית שלו, ולכן הוא נדרס על ידי מכוניות, וקורות לו עוד כל מיני תאונות מוזרות ומסוכנות. חתולים נכנסים לביוב, פולשים לכל מיני סדקים בבניינים שהם עלולים להיתקע בהם, ולא פעם מטפסים גבוה על עץ, ולא מצליחים לרדת.
ייתכן שאני מגוננת מדי על חתוליי. אבל אני סבורה שאת חתולי העיר רצוי לגדל בבית או בדירה, ולא להניח להם לרדת למטה. ניתן לספק להם מרחב־מחייה מוגן, שבה בעת יחקה את הסביבה הטבעית שלהם. לעבדה ומוטל יש שפע של הפתעות וצעצועים, משטחי גירוד, עציצים ומתקני טיפוס. הם עוסקים שעות בצפרות – כך אני מכנה התחביב שלהם לארוב לציפורים ליד החלון – וזה מאוד מספק אותם. בקיץ יש להם המון הזדמנויות לצוד ג’וקים, זבובים, פרפרים ולטאות שמזדמנים לדירה. תאמינו לי שהחיים שלהם יפים, מלאים ומספקים, גם בלי שיירדו למטה ויסכנו את נפשם, ויגרמו לי להתקפי לב קטנים.
ערב אחד אני מטיילת בגינה הציבורית ליד הבית. פתאום אני קולטת חבורה של כמאה חתולים: יפים, שמנמנים וחטובים אחד־אחד, יושבים כמו גלמים ומחכים. למי מחכים? אולי למשיח.
התחלתי לחשוב שמדובר בכנס של חתולים בנושא חשוב. אולי הם דנים על אחת התקנות החדשות שהנחיתה העירייה על הגינות הציבוריות? אולי רוצים לגרש אותם, והם התכנסו דחוף כדי להקים ועד שכונתי לוחם? היום, אני מסוגלת להאמין לכל דבר על חתולים. לא צריך לראות את “הארי פוטר” כדי להבין שאלה, יש להם את הדרכים שלהם לצ’פר את עצמם בעולם שהשתלטנו עליו.
טוב, החלטתי שאני מחכה לראות מה יקרה. הם ישבו נורא יפה, מנומסים, שקטים, ופשוט חיכו לגודו. קיוויתי שאיזו חתולה רמת־ייחוס תקום ותנהל את האספה, אבל פתאום קלטתי שהחבר’ה איבדו את סטלנותם והתחילו לרוץ לכיוון השני. אני מביטה, רואה שם אישה מטפסת ועולה עם עגלת קניות. והחתולים – כזאת קבלת פנים לא קיבל גם סאדאת כשבא לישראל לעשות שלום.
המאכילה הגיעה – ואיזה כבוד־מלכים עשו לה! אומנם זו היא ש“פתחה שולחן” כיד המלך, אבל הם אלה שהתרפקו עליה והתחככו בשולי מכנסיה כמו סק־מנייקים קטנים. לרגע הרגשתי כמו במנגלים של עם ישראל לדורותיו בפארקים ובאיי־התנועה ברחבי ארצנו. בתוך פחות מעשרים דקות נבזזו שם צלחות עם ספגטי וכדורי בשר, תפוחי־אדמה בתנור, אפונה ירוקה, שקית תירס, שלא לדבר על אוכל לחתולים מסוג הייסוסייטי במיוחד. ממש בופה־דה־לוקס אכול־כפי־יכולתך, כמו במלונות “הכול כלול” בריביירה התורכית.
מאחר שהתכנסנו כאן בנושא הכי רגיש: מאכילי חתולים, עליי להזכיר שמדי טור חדש אני מבחינה בין המגיבים בהרבה טיפוסים שמשתייכים למועדון החברתי הזה. מי שנמנה עליו, יריח מרחוק מאכיל חתולים “מהמשפחה”, ומי שפחות מחבב, יעקם את האף ויפריח לאוויר כמה קללות. מכירים כאלה, חברים? הרי כולנו כאן בחברה טובה, אז אני מרשה לעצמי לדבר דוגרי.
אז הנה כמה אמיתות על חובבי חתולים המאכילים חתולי רחוב. קודם כל, למאכילים יש הרגלים קבועים בדיוק כמו לסועדיהם הקטנים. מאכילים מתייצבים בשעות קבועות, פונקט על השעון, וחסר להם שלא. כל מאכיל יודע מה יקרה אם יפספס את שעת הסעודה של האדונים בפרווה. אז כדי למנוע מסדר יללות, כולם באים בזמן על הדקה. העיקר לא להפריע את מנוחת השכנים.
מאכילי חתולים מכירים את כל חנויות המזון השוות לחיות־מחמד. לכולם יש איזה גיס שמכיר בן־דוד, שיש לו חבר שיש לו מחסן למזון חתולים בגבעת־חביבה, שאצלו אפשר להשיג שקי־ענק ברבע מחיר. מסרים על חנויות שיוצאות במבצעים, הנחות קריטיות ודילים “מצוינים ממש”, עוברים מפה לאוזן דרך שרשור אי־מיילים מהיר ברשת. ואם מישהו מגלה חנות שבה עושים כבוד למאכילים ומספקים שקי אוכל בגודל של בנייני עזריאלי, ועוד בהקפה, ישר יעלו לשם למחרת עשרות קליינטים חדשים עם אשראי פתוח.
לפעמים, אני לא יודעת מה קדם אצל מה בקרב המאכילים: אהבת החתולים או צורך עז להאכיל אחרים? כי יש בכך סיפוק גדול – להאכיל את הזולת – גם בלי שיהיו אלה חתולים. פשוט נורא כיף להאכיל אוגדות צבאיות שעירות אלה, מה גם שהן גומלות לך בליקוק אינטנסיבי של לשון מחוספסת.
כל המאכילים יודעים את העבודה היטב, וגם איך לאגף צרות־צרורות מכיוון השכנים. אין מאכיל שלא מכיר שכן נרגן שמעיר משהו, ואת השכנה מוועד־הבית שמתלוננת על ריח, אפילו שכמעט כולם מאכילים את החתולים באוכל יבש, שלא מלכלך ולא מסריח. לכולם יש פינות האכלה קבועות באזורים מוסתרים, הרחק מעיניים רעות ומלשונות ארוכות. והעיקר, באמת־באמת כדי לא להפריע לאיש.
מאחר שגם החתולים וגם המאכילים הם על פי רוב טיפוסים של הרגל, כפי שכבר הסברתי, הם גם טיפוסם של ניקיון. בעבר ראיתי זקנים שהאכילו חתולים בשאריות מזון מרקיבות שיצרו מפגע, שאפילו אני התרעמתי עליו. אבל ככל שהאוכלוסייה מקשישה ונעלמת, ובא תחתיה דור חדש ואמיץ של מאכילים צעירים מלאי עזוז, השתנו לחלוטין סדרי ההאכלה. הכול טיפ־טופ, הגייני יותר מתור בקופת חולים.
המאכילים של דור ההיי־טק מצוידים בקערות נירוסטה מעוצבות ומהממות, שמחלקות חנויות החיות כצ’ופר ל“קליינטים כבדים”. הם מגובים בשקיות אוכל יבש ממיטב היצרניות, וכולם חדורים רצון ירא־שמיים להיטיב עם “בני ישראל” הזעירים האלה, בפרוות ההדורות של דולצ’ה וגבנה מייד־אין גן־עדן. וחסל סדר ה“קרייזי קאט ליידי” המושמצת מהקריקטורות.
לאחרונה נודע לי שבעיני ההלכה אני פושעת. למה ומדוע? כי אני בעד לעקר ולסרס בעלי־חיים. ראיתם? דווקא אני, שנאבקת בשיניים לקיים אזרחות למופת, נחשבת לקרימינלית. אם ככה, צפויים נגדי די הרבה תיקים: אני אחראית לסירוסם ועיקורם של 60 חתולים לפחות, וידי עוד נטויה. אני מצהירה כאן בגאווה, שאם לסרס ולעקר חתולים זה עוון, אז אני מסרסת סדרתית.
טוב, ברצינות. אני יודעת שסביב הסוגייה הזו יש המון פנים לכאן ולכאן. אני מכירה את יפיופי־הנפש שחושבים שסירוס בעל־חיים זו פגיעה באוטונומיה שלו, ועוד מיני הבלים. מה אגיד? תצעקו עליי מכאן ועד הודעה חדשה – אני במו עיני ראיתי איך סירוס ועיקור של חתולים מאריך את ימיהם ומעניק להם איכות חיים סבבית. ואם להלשין על הזכר הסקס מניאק שיש לי בבית, עבדה – הפרסי הכי עבדאי במזרח התיכון – אז גם את ההנאה המינית אפשר להגשים במסגרת קיצוצי אברים. יסלחו לי כל האיסטניסים, אבל המסייה הקטן שלי מאונן מדי יום על בובת החתולה שקניתי לו בסוּפר, ומאוד מבסוט מהסידור.
המסורס הראשון שלי היה עבדה. הוא היה אז בן שנה וחצי – קצת מאוחר לתהליך. אחרי השתנות מוזרות ברחבי הבית, שלא הבנתי את פשרן מאחר שהייתי בתולה בענייני חתולאות, הבהלתי אותו לווטרינר. “המסוקס” פתר את הבעיה בשניות: כולה ניתוח סירוס קצר. כעבור שעתיים אספתי מקלינקתו של “המסוקס” את המסייה השעיר, שהיה מנומנם אבל במצב טוב. בבית הוא חרפ איזה שמונה שעות רצוף, בלי לפקוח עין תורנית, ואז קם כמו חדש והתפרע כרגיל.
מאז עברו תחת ידי “הסרסניות” המוני חתולים. טוב, לא ממש תחת ידי, יותר נכון תחת קולמוסי. אחת לשנה אני משגרת פקס חביב ונימוסי למחלקה הווטרינרית של עיריית תל אביב. הלוכדים באים אחרי שלושה חודשים, ומחזירים את הקטנים כמו חדשים כעבור יומיים. הבנות קצת שונאות את זה כי פותחים להן את הבטן וגם תופרים, וזה לא להיט, אבל הבנים מתאוששים מהניתוח הקצר בתוך שעות אחדות.
לא הייתי חכמה כזו מן ההתחלה. בראשית דרכי כחתולאית לא ידעתי מי־מה־מוּ. נתתי לחתולים בחצר להשריץ בפראות, וראיתי כל מיני מחזות זוועה: גורים גוססים ממחלות ורעב, גורות בנות עשרה חודשים נאנסות על ידי זכרים אימתניים, נקבות כחושות וחולות מרוב הריונות, זכרים שנדבקים באיידס של חתולים וגוססים בייסורים רבים, ועוד מחזות אימה שהם תולדה של התרבות בלתי מבוקרת בתנאי העיר הקשים. אפילו אצלי ב“שכונה הצפונבונית” (כפי שכינה זאת אחד המגיבים בטור הקודם), נראו מחזות קורעי לב של חתולים לא־מסורסים, שסבלו עקב כך סבל שלא ייאמן.
אבל מאז שהחבר’ה של הווטרינר העירוני מגיעים אליי לביקור הדו־השנתי שלהם, הכול אצלנו למטה נהיה דבש. בגינה שולטות ארבע נקבות מעוקרות, שמעמדן כלל לא נפגע עקב העיקור אלא רק השתפר פלאים. כולם יודעים שהן “יקרות האומה” של בעלת־הבית. בחצר ליד, גרה אימא מעוקרת עם ארבעה בנים ג’ינג’ים מסורסים, גמלים אחד אחד, וכמובן, גדולים ממנה בהרבה. כל זה לא מפריע להם לישון יחד כאם ועולליה. ואם אתם חוששים מהכחדה של חתולי החצר, טעות בידיכם. תמיד יש איזו חתולה שלא נתפסת, והיא זו שממשיכה את הזן. כך, תמיד יש בחצר כמה גורים, אבל לא יותר מדי, תמיד יש מספיק אוכל, וכולם מרוצים.
ואין יותר גורות שמחזרים מבוגרים נטפלים אליהן, ואין יותר נקבות הריוניות חולניות. בכלל, יש הרבה פחות ביקורים לא רצויים של זכרים מיוחמים, וכך נעלמה הבעיה המציקה: ריח השתן של המרססים. בעבר, לפני שהכרתי חתולים באופן אישי, הייתי מקבלת את הג’ננה בכל עונת ייחום בשל ריח השתן החריף שמילא את הלובי. עכשיו, אין ריח ואין בטיח. נורא מצער אותי שרוב האנשים מסרבים להכיר ביתרון הענקי של סירוס ועיקור חתולי רחוב, גם בעבור בני האדם, בעיקר בתחום מפגעי מחלקת ההשרצה: התרבות המונית, ריח שתן, ומריבות זכרים רעשניות בארבע וחצי בבוקר.
ומה רע להם, מה? לפני כן, חתולי החצר שלי מתו בגיל צעיר: הנקבות מתשישות של הריונות מרובים, והזכרים ממריבות על נקבות עם זכרים אחרים. עכשיו, תוחלת החיים עלתה פלאים, איכות החיים השתפרה ברמות – גם לנו, הדיירים האנושיים, וגם להם, דיירי־הפרווה שגנבו את ליבנו.
החתולים בחצרי למטה כבר רגילים לכלבי השכנים, עד שהם אפילו לא מזיזים גבה אם עובר לידם כלב מגושם ונבחני כדי לעשות רושם. הם אפילו לא מטריחים את עצמם לנשוף על הכלב הג’ינג’י המעצבן, שנובח עד לב השמיים כשהוא רואה חתול צועד בעצלתיים בחצר, כאילו זו האחוזה של אבא שלו. עד כדי כך כולם בחצר התרגלו לכולם. החתולים לתרנגולת שהגיעה באחד הימים לחצר משום־מקום, הכלבים לחתולים, וגם העורבים לחתולים. ממש תיבת־נוח קטנה. אבל שחתול יגור עם כלב? אילולא ראיתי זאת במו עיניי, ייתכן שהייתי ספקנית. ולא רק שזה מסתדר, זה אפילו מומלץ.
חתולים וכלבים יכולים להיות הסחבקים הכי גדולים בעולם. הפתגם “וגר זאב עם כבש” נראה כמו בדיחה פתטית לידם. והם לא חייבים להיות גורים כאשר משדכים ביניהם, אבל רצוי שהם יהיו צעירים. כך הם יחיו כל חייהם כאילו הם אחים שהגיחו מאותו רחם, ויקיימו אחוות־אחים מדהימה ברחבי הבית. נסו ותיהנו.
את השידוך הכי מקסים ונוגע ללב ראיתי בחצרו של ידידי, עיוור נכה צה“ל. לידידי יש כלבת־נחייה מקסימה, יפיפייה, לבנה, טובת־לב ומלאת אהבה כרימון. את רוב זמנה היא עושה בחצר, בדירה קטנה וחמודה שיש לה שם. אבל בגלל ש”בובה" הייתה לבדה רוב הזמן, היא הפכה לכלבה דיכאונית. “בובה” היא כלבה מסוג לברדור, כלבים שבשל מזגם הטוב והצייתן, רצינותם ואחריותם, מאמנים אותם לשמש כלבי־ נחייה לעיוורים.
רוב הזמן “בובה” עובדת. היא מובילה של האיש שלה בשכונה, עולה איתו למוניות, עוזרת לו לחצות כבישים ומשמשת לו עיניים. בגלל שהבית קטן, היא נשארת בחצר, במלונה דה־לוקס שלה. ידידי משתדל לבלות איתה בטיולים ארוכים בגינה הציבורית, מצ’פר אותה במשחקים, אבל בעבר, כשהם חזרו הביתה, “בובה” חזרה לביתה הקט בחצר, והיה לה נורא בודד ועצוב שם.
עד שיום אחד הגיעה לחצר חתולה מקסימה, שחורה־לבנה, עדינה, יפיפייה וחכמה. היא הייתה אז כבת שנה, ו“בובה” הייתה כבת שנתיים וחצי. מייד אימצה החתולה את החצר של ידידי, עם “בובה” בתוכה. “בובה” שמחה מייד על המציאה. סוף־סוף לא הייתה לבדה. אבל דווקא “שירלי”, כך קרא ידידי לחתולה, לא הייתה מרוצה בתחילה מן הכלבה הגדולה והרעשנית, שמסוגלת לחנוק אותך מרוב אהבה. בתחילה, ראו על “שירלי” שהיא קצת נגעלת מ“בובה”, מלשונה הארוכה ששאפה ללקק אותה מכף רגל עד ראש, מגופה המגושם ומקפיצותיה ההיסטריות, ומכרכוריה סביב כל אדם שנכנס הביתה.
אבל “בובה” היא כלבה סבלנית. יש לה אורך־רוח ולב כה רחב, שהיא המתינה ש“שירלי” תתאהב בה. היא ניגשה אליה במחוות־אהבה, ניסתה להתרפק עליה, והתמידה בניסיונותיה מכמירי־הלב ללקק את החתולה. עד ש“שירלי” התאהבה בה בחזרה. מאז הן גרות יחד בבית הקטן והמצוין שלהן: “בובה” שוכבת על הרצפה, “שירלי” על הארון. בחורף הן ישנות מכורבלות יחד בתוך שמיכה רכה, עד שידידי בא בבוקר לפתוח להן את הדלת ולהאכיל אותן. גם את ארוחותיהן הן אוכלות יחד, וביתר הזמן הן משתובבות או מתכרבלות יחדיו.
כיום, לא תראה את “בובה” או “שירלי” יושבות לבדן בגינה. הן תמיד יחד, משגיחות זו על זו בשבע עיניים. בכלל, לפעמים נדמה ש“בובה” אימצה את “שירלי” ומשמשת לה אם־מחליפה. רק לראות איך “שירלי” הקטנה מתרפקת על הכלבה הענקית, עושה טוב בלב. וכשידידי לוקח את “בובה” לסיבוב בשכונה, “שירלי” מצטרפת אליהם לפחות חצי דרך. כנראה שנדמה לה שהיא כלבה, או של“בובה” נדמה שהיא חתולה. כי כאשר “בובה” רואה חתולים בדרך, היא ניגשת אליהם בהתרגשות ובאהבה, מנסה ללקק אותם ולאהוב אותם כפי שהיא אוהבת את “”שירלי, ולא אחת החתולים פשוט מחטיפים לה מרוב אימה. הם לא מבינים שהיא הפכה להיות כלבה “ידידותית לחתול”.
והאמת, לא ברור מי אימצה את מי, “בובה” את “שירלי” או “שירלי” את “בובה”. וכמה ששתי הבנות האלה אוהבות ומסורות זו לזו, לא להאמין. קשה לי לחשוב מה היה עולה בגורלה של “בובה” אילולא אימצה אותה “שירלי”. מסתבר ששני “הידידים הכי טובים של האדם” – הכלב והחתול – יכולים להיות הסחבקים הכי טובים.
כאשר חבר שלי אמר לי שלחתולים יש זיכרון של אפרוח, כמעט זרקתי אותו מכל המדרגות. חתולים הם מטומטמים? חתולים הם חסרי זיכרון? פחחחח… ושוב פחחחח. לא רק שחתול זוכר, הוא גם זוכר נשכחות, ובשל כך הוא אף נוטר לך.
פעם נסעתי לחו"ל לחודשיים תמימים. כאשר חזרתי, עבדה אומנם הניח לי לאסוף אותו בזרועותיי בלי שום בעיות – למרות שהוא אחד בדלן, לא נותן לאיש לחבק אותו חוץ ממני. אבל הוא סירב להביט בעיניי במשך יממה שלמה, כדי להעניש אותי על תרגיל ההיעלמות המסריח שהבאתי לו. אבל ידיים, הוא נתן גם נתן. לא שכח אותי ולא בטיח. ואיך ישכח? הרי לחתולים יש חוש ריח חד ומחודד. הם יזכרו אתכם גם אם לא תתראו שנתיים.
הייתה אצלי בגינה חתולה שחורה, צמרירית ויפהפייה. יום אחד היא נעלמה ואני הצטערתי מאוד. כעבור שנתיים הזדמנתי לגינה־הציבורית לא רחוק מביתי, ומי צצה אליי מבין השיחים? הגברת השחורה היפה. מרוב התרגשות, היא התחככה בי ונתנה לי ללטף אותה שעות. טוב, אני מכירה אתכם. בטח תגידו שהתבלבלתי בינה לבין חתולה דומה. לא ולא, חבובניקים: זו הייתה חתולה מיוחדת במינה, עם סימני זיהוי מובהקים, ולכן זיהיתי אותה על־המקום. הגיע הזמן שתשלימו עם הרעיון שחתולים הם עם חכם, נבון, וגם: בעל זיכרון של פיל.
מדי יום אני נדהמת מחדש מתבונתם הרבה של צמד חתוליי, שמכירים את כל הלכות־הבית, משגעים אותי בתעלולים שובביים, מומחים בכל משחקי החתולים האפשריים, והכי חשוב: מבינים עברית. לפעמים זה הורס אותי. הנה אני, “אדם נעלה” מגזע ההומו ספיינס, לא מבינה במיל את שפת החתולים שגרים איתי זה שנים. ואילו הם קלטו את שפתי כבר מינקותם. לא הורס?
ומה בנוגע לדעה הקדומה הכי נפוצה על חתולים: שהם בוגדניים? “חתולים אוכלים והולכים,” אומרים עליהם האנשים בבורות מדהימה, “הם איתך רק כי את מאכילה אותם,” ועוד שטויות למכביר. כשאני שומעת את הטענות התפלות האלה, אני מתחרפנת. אם יש ברייה נאמנה ושופעת אהבה, זה דווקא חתול, ולא בנאדם. עבדה ומוטל הם כמו ילדים קטנים. הם קשורים אליי כאילו הענקתי להם חיים מרחמי. הם זקוקים להמון אהבה ותשומת־לב, וחסר לי שאקפח אותם או אגזול דקה מזמן־האיכות שלנו יחד. הם חייבים את “היומית” שלהם בזרועותיי, את הליטופים הקבועים ואת מלאכת הסירוק, וחסר לי אם אפספס משהו.
חתול הוא לא פחות נאמן מכלב, הוא פשוט יותר יחסני. אם תאהבו אותו ותתייחסו אליו כמו למלך קטן, הוא יהיה מאוהב בכם לנצח. כן, גם חתול יכול להיות שפוט שלכם, אבל אתם חייבים להיות שפוטים שלו בחזרה. מי שלא מסוגל למערכת יחסים שיווניות, שיאמץ כלב. טוב, עכשיו אתם בטח מתפוצצים מצחוק. מערכת יחסים שיוונית?! עם חתול?! בסדר, לא שיוונית. ברור שהחתול מושל בנו ואנו רק נתיניו הנאמנים. אבל במסגרת היותנו נתיניו, הוא מאציל עלינו מהוד־מלכותו טונות של רוך, אכפתיות ואהבה. החתול הוא מלך, אבל הוא מולך באהבה. ואיזה כיף להיות נתינים של מלך כזה.
ונקנח באחת האמונות הטפלות היותר מטומטמות על חתולים: שהם קשורים לכישוף ושיש להם תשע נשמות. עדיין יש אנשים שיורקים כשהם רואים חתול שחור, ונמנעים מלאמץ חתול שמא יביא עליהם קללה. נו, באמת. וזה על בעל־חיים שיש לו נפש תמימה וברה כשל תינוק! הרי אם יש יצור שלא מעולל רע לאיש, הריהו חבילת־הפרווה הביתית שלנו, שמגרגרת בנחת על הכורסה ומתחנחנת כשאנחנו לוחשים את שמה.
הנה כמה עובדות פשוטות על “תשע הנשמות” של החתול ועל קשריו המסתוריים לעולם הכישוף. חתולים הם פשוט שורדים טבעיים. מי שרוצה להתקבל לסדרה “הישרדות”, צריך לעבור אצלם קורס. הם מצליחים לשרוד אסונות שבני־אדם לא יחלמו לצאת מהם בחיים, כי יש להם מנגנוני נשימה משוכללים. לפני כמה שנים אירע אסון נוראי בבית הסמוך לביתי. משפחה שלמה נחנקה מגז שדלף, ואילו שלושת חתוליהם נשארו בחיים. אחרי די הרבה שעות, כששירותי ההצלה הגיעו, החתולים עדיין נשמו. פשוט מאוד, לחתולים יש מנגנון שמסייע להם לצמצם את צריכת החמצן, וגם לאתר מקומות שבהם לא נמצא גז רעיל. כאלה מין יצורים הם. לא תגידו יצורי־על? ואולי בדיוק בגלל זה, כל כך הרבה אנשים עדיין מסתייגים מהם: פשוט משום שהם נעלים עלינו בהמון תחומים?
החתול שהיה פעם אימי ותמיד אימי
החתול שהיה תמיד חתול ופעם אימי
החתול שהיה פעם אימי ופעם חתול
החתול שהיה פעם חתול ותמיד חתול.
החתול שהיה פעם אימי ותמיד חתול נדרס
החתול שהיה תמיד חתול ותמיד אימי נרמס
החתול שהיה הרבה חתול ומעט אימי הובס
החתול שהיה מעט חתול והרבה אימי גסס.
את השיר הנפלא הזה, “מעט חתול”, של המשוררת אפרת מישורי – שיר שלא הכרתי קודם לכן – מצאתי על אחד הקירות בתערוכה “על חתולים, אנשים ומה שביניהם”, המוצגת בימים אלה ב“מוזיאון ארץ ישראל” בתל אביב. רק שמעתי על התערוכה מפי הסופרת שפרה הורן, ידידתי וחתולאית מדופלמת בפני עצמה (שגם כתבה את הטקסט המתוק והנוגע לקטלוג), ישר רצתי למוזיאון. לא נראה לי שיש בנמצא חתולאי שיפספס את האירוע: כשסוף־סוף מעלים על נס את אהובי ליבנו ומעניקים להם את הכבוד הראוי למעמדם הרם, לא נרוץ בהמונינו?
בחלל קטן מוצגות תמונות של סוגי חתולים, קצת היסטוריה על הזן הפלאי, דוגמאות מחתולים מפורסמים בספרות ובקולנוע (פריץ החתול, היתקליף, חתול הצ’שייר, החתול במגפיים, גארפילד, החתול שמיל – אם להזכיר את הסלבים שביניהם), לצד ספרים, שירים ועבודותאמנות המוקדשות כולן לחתולים. וכמובן, איך לא, אוספי־ענק של בובות חתולים מכל החומרים והסוגים, שנידבו כמה אספניות נלהבות מכל רחבי הארץ.
מה אגיד, הרחיב את ליבי לראות שיש הרבה אנשים כמוני בעולם, שמקדישים חלק נכבד מחייהם להערצת “הגזע העליון”. אישית, התרגשתי מאוד מהסרט הדוקומנטרי של ירדן גת, שנעשה במיוחד למען התערוכה. הסרט עוקב אחר שישה מאכילי חתולים ברחבי הארץ, ומוכיח שמאכילי החתולים הם לא רק “קשישות אקצנטריות”, אלא חבורה מגוונת ביותר. יש בהם תל אביביות צעירות וחתיכות, נשים פלסטינאיות, גברים, ואפילו ילדים שטרם סיימו לינוק. את ההצגה גנבה הלל, זאטוטה מקסימה בת לא יותר משנתיים, שמאכילה קבוע את חתולי גינתה. ואני אומרת: זה חינוך זה!
רק חבל שאל תא־ההקרנה הקטן נכנסו ויצאו צבא־אימהות עם ילדים, שבמקום ליהנות מן הסרט מחמם הלב, מילמלו השמצות על החתולים ומאכיליהם. “איזה גועל, בואי נצא,” לחשה אימא אחת לילדיה, וילדה קטנה אחרת, בקושי בת חמש, צווחה שמשעמם אותה לראות חתולים. את זה לא הבנתי: בשביל מה לשלם על תערוכת חתולים, אם אתם שונאים את כריות הפרווה המלבבות? מישהו מוכן להסביר לי את התופעה המשונה?
על כרזת־התערוכה מופיע הציור הדגול־מרבבה של הילה חבקין: “חתול ישן על כדור הארץ”, שמבחינתי מסמל את קיומו הרגוע, המרגיע ושוחר־הטובות של החתול בעולמנו. בשביל זה הומצאו החתולים: ללמדנו שבעולם צריך להתנהל “באיזי”. אין בשביל מה לרוץ. גם נחום גוטמן, עם שפע ציוריו וסיפוריו על חתולים, הצליח לתמצת את האופי החתולי המורכב והנאצל: חמקמק אך גם מלא רגש, נכלולי אך גם אצילי. אהבתי במיוחד את עבודתה של אביבה רז: מיצב של חתולים מעיסת נייר, המטפסים על שקיות “האיזבל” הכתומות של העירייה. עבודה אורבנית מאוד, מאתגרת ועוקצנית, הנוגעת בלב ובקישקעס.
חבל לי שבארץ אין הרבה עבודות־אמנות על חתולים, ויותר מכך, שהאוצרת דנה תגר לא הביאה עבודות אמנות רבות יותר מרחבי העולם. מיפן למשל, הסתפקו בזוג נעליים מוטרפות בצורת חתול, מהאוסף הפרטי של שפרה הורן, אבל התעלמו לחלוטין מהאמנות היפנית, שמעניקה מקום של כבוד לחתול בשירי הייקו ובציורים.
התערוכה לא מספיק מקיפה לטעמי, והשאירה בי טעם עז של עוד, אבל כחתולאית סובבתי בתוכה כסהרורית במשך שעתיים של עונג צרוף, ממתינה לרגע בו אגיע הביתה, ואחבק בסחף של אהבה משוגעת את צמד המופלאים שלי.
אבל בחוץ ציפתה לי חוויה שוברת־לב. ליד השירותים הסתובבו שתי חתולות יפיפיות אך מזות־רעב. ממש עור ועצמות. מייד שלפתי את השקית הקטנה שאני נושאת איתי לכל מקום, זו עם האוכל לחתולים שאולי אפגוש ברחוב, ופיזרתי את מלוא תכולתה. השתיים, עדיין לא בנות שנה, בלעו את האוכל היבש, כאילו לא ראו מזון זה עשר שנים. ואז בא השיא: עובד של המוזיאון חלף שם, מקשקש בפלאפונו, רק ראה אותן, מייד בעט באחת החתולות שעמדה על דרכו ואכלה בשקט ובנימוס. וכל זה מטרים ספורים מתערוכה המפארת את קיומו של החתול. עולם מטורף, ללא ספק.
אז מי אוהב חתולים יותר: נשים או גברים? האם נערך אי־פעם סקר? היש בנמצא סטטיסטיקה בנושא? על פי תחושתי, יותר נשים סוגדות לתינוק־הפרווה הקרוי חתול, מאשר גברים. שנים אני מנסה להבהיר לעצמי את הסיבות להעדפה הנשית המובהקת הזו. לקראת כתיבת הרשימה, אפילו ערכתי סקר קטן בקרב חבריי, ומצאתי שהמיתוס נכון: יותר נשים מגדלות חתולים כחיות־מחמד מאשר גברים.
ושלא תבינו מכך שגברים לא אוהבים חתולים. אדרבה, מוכרים לי כמה גברים שהפכו לשפוטים של חתוליהם, שיעשו למענם כל דבר, אפילו צחוק מעצמם, הכול למען החתול. גבר אחד ממכריי כורע על ארבע, רודף אחרי חתולו כמו כלבלב ומשמיע נביחות רפות, רק כדי לספק את תאוות המשחק של השעיר הקטן. גבר אחר כבר קיבל סחרחורת מהעט הזה, שעושה אור לייזר על הקירות. החתול פשוט לא נותן לו מנוחה. גם כשהוא מנמנם מול הטלוויזיה, חברי ממשיך להניע את ידו מוכנית כדי שחתולו ירוץ אחרי קרן הלייזר. והשיא: גבר אחר ממכריי כבר הפך מזמן ל“פועל במה”. נדמה שהחתול דבוק אליו בסופר־גלו לכתף. ואיך הוא נראה כשהוא נושא את חתולו בשיא הגאווה – כאילו נשא את ארון־הברית בכבודו ובעצמו!
יותר ויותר גברים לומדים את היתרון שבהורות המיוחדת והמעודנת לנסיכים המשופמים, אבל הנשים עדיין מולכות בכיפה. למה ומדוע? האם בגלל שהנמרים הממוזערים מזכירים לנשים תינוק, בפניהם המעוגלות, עיניהם הגדולות והפעורות, הפוזות ההורגות שהם עושים לנו, רכותם, עדינותם, חינניותם? בכלל ישנה אפשרות שהלב לא יימס למראה גור בצורת כדור־צמר, המתחנחן על השטיח וחושף בטן ללטיפות וצוואר לנשיקות? והאם ישנה בנמצא אישה שפויה שלא תמהר לחטוף אותו לזרועותיה ותישבע לו אמונים לנצח?
בכלל, תמיד מפתיע אותי מחדש שלא כל נשות־התבל הולכת שבי אחרי חיית־הטרף בעלת הבייבי־פייס. הצירוף הזה, אישה וחתול, פשוט נראה נורא טבעי. בין שיגידו שאנחנו מכשפות כמו בימי־קדם, או שיעליבו אותנו ויטענו שאנחנו מטורפות ומוזרות, אין כאן מה לדבר: אישה וחתול זה כמו לחם וחמאה, כמו מרטיני וזית, כמו בית חדש וסלון של “איקאה”. כאילו שהקטנים האלה נתפרו בול למידה הנשית: קטנים, עדינים, רכים, נשיים. חתוליים, כבר אמרנו? אז לא פלא שחתולים מזוהים עם נשים.
ובכל זאת, למה? קל להטיל את הסיבה לכך בצורך האימהי שיש לרוב הנשים. רובנו רוצות תחליף תינוק קטן, שצריך לגונן עליו ולדאוג לו. וכמובן, נורא כיף שהוא מתרפק עלינו, מתלטף ולוטש בנו עיניים מאוהבות. כשעבדה ומוטל מתרפקים עליי, נדמה לי שהביציות שלי רוקדות הורה-מדורה, ושתיכף אתחיל לייצר חלב. אני מחבקת את עבדה בזרועותיי וליבי דוהר במאה קמ"ש לשעה, כמו בזרועותיו של מאהב. תצחקו לכם, אבל אם יש לכם חתול, אני בטוחה שגם אתם לא מסוגלים לסגור את היום בלי להתחכך בפרווה המהלכת על ארבע, להרגיש את הגרגור החרישי הפועם על לוח ליבכם, ולחכך את אפכם באפון הקטיפתי, הזעיר והלח של המאהב הקטן.
האם ייתכן שישנן עוד סיבות להעדפה הנשית את החתול כחיית־מחמד? למשל, העובדה שהחתול הוא עצמאי מטבעו ופחות מתרפס? טוב, עדיין לא פתחתי “באסטה לפסיכולוגיה בגרוש”, לכן לא אנסה לנתח את האופי הנשי בהתאם להעדפה החתולית. אבל מתמיה אותי שיותר נשים חובבות חתולים מאשר גברים, ויתרה מכך, שרבים הם הגברים שמלגלגים על נשים שאוהבות חתולים. למה, אולי מפני שזה מאיים עליהם? ואולי כי הם מרגישים שהאישה אוהבת את החתול יותר מהם? חשבתם על זה פעם?
רוב התגובות העוינות שאני מקבלת ברשימותיי כאן במדור על חתולים, באות מצד גברים. הם לועגים לאהבתי הכובשת אליהם, לטיפולי בהם. ואם אני מזכירה שאני מאכילה את חתולי החצר, אוי ואבוי לי, אז באות התגובות הכי תוקפניות. לא פעם אני מקבלת תגובות בנוסח “בתולה זקנה ומטורללת עם עשרה חתולים”, למרות שזקנה אני עדיין לא, המילה בתולה לא הייתה בלקסיקון שלי יותר מדי שנים מכפי שאני רוצה לזכור, הפסיכולוג שלי טוען שאין שפויה ממני, וכולה יש לי בסך הכול שני חתולים. אבל בקרב גברים רבים, נדמה שאישה שאוהבת חתולים היא מבחינתם אותה מכשפה מפחידה, שהועלתה על המוקד בשל עיסוקה בכישוף ואהדתה המרובה לחתולים.
לפני שבועיים טוליקה, החתולה של גל, דניאל וענבר, הרגישה לא טוב. הקיאה בלי סיבה, לא אכלה והצטנפה בתוך עצמה. מה אגיד, זה נראה לא טוב. דניאל כבר דמיינה מי־יודע־מה, כמו תמיד כשהיקרים הקטנים שלנו מרגישים לא טוב. גם הווטרינר לא ידע מה יש לטוליקה, כי פעמים רבות אפילו הווטרינרים שאנו תולים בהם את ישועתנו, לא מבינים מימינם לשמאלם.
כעבור שלושה ימים של סבל וכסיסת ציפורניים, שבהם אפילו ענבר בת השנה ורבע, לא יכלה לבצע את הדבר שהיא הכי אוהבת: לרדוף אחרי טוליקה ולמשוך לה בזנב – פתאום הקיאה החתולה קונכיית־שיער עבה וארוכה יותר מנקניקיית “וינר”. הסתבר שהייתה לה חסימת מעיים, למרות שהיא מקבלת אוכל יבש עם משלשלים לכדורי שיער. מזל שהיא הקיאה בכוחות עצמה, כי חסימה כזו יכולה להיות מאוד מסוכנת, וישנם חתולים שצריכים לעבור ניתוח כדי לפתוח את הסתימה.
זה הזכיר לי את התקופה האיומה שעברתי עם עבדה, הפרסי הכי שעיר בעולם, לפני 13 שנים. באותם ימים, המידע על גידול חתולים היה מועט בהרבה מהיום – עידן הרשת – וגם המזון לחתולים היה מוגבל בהרבה. חודשיים עבדה כמעט שלא אכל. הוא היה בא אליי בכל שעה־שעתיים ומתחנן לאוכל, ואז היה מלקק בקושי חצי כפית. הוא גם ירד במשקל, ואני, כמו מטומטמת, חשבתי שזה בטח יעבור לו, ואולי הוא פשוט לא אוהב את הטעמים שאני מגישה לו? אז הלכתי והעמסתי את המקרר בכל טוב הארץ: מעדנים של כל היצרנים לחתולים, בייקונים ופסטרמות בשפע, הכול כדי לפתות אותו. והוא היה אוכל ביס קטנטן, והולך לו בעליבות עם זנב מושפל.
עד שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות מההתחלה, להתקשר לווטרינר “המסוקס”. זה צרח עליי: “מה, את לא נותנת לו לאקסה באופן קבוע?” מאז, מדי שבוע מתנהלים בביתי מרדפים ומאבקים עם עבדה, כדי לתפוס אותו ולתת לו מין משחה חומה ושמנונית שנקראת “לאקסה־סטט”, מעין לקסטיב לחתולים שגורם לירידה חלקה של כדורי שיער, ומשחרר אותם ביציאה כדי למנוע מקרים קריטיים של חסימות מעיים.
כשמאמצים חתול, בעיקר חתול עם צרכים מיוחדים (למשל חתולים ארוכי שיער), צריך ללמוד איך לטפל בו. הזנחה והרגשה “שיהיה בסדר”, לא מובילה לשום מקום טוב. כמו שלא נולדים עם כישורי הורות לילדים, כך גם הטיפול בחיות־מחמד לא בא לנו אוטומטי. לצערי, אני למדתי יותר מדי דברים על בשרי. אבל היום באמת אפשר להתעדכן ברשת על הטיפול היעיל בחתולים מכל הסוגים.
אחרי התקופה המבעיתה ההיא עם עבדה, שבה הוא כמעט הפך לשלד, אני מקפידה לסרק אותו לפחות פעם ביום. מברישה חזק ומסירה כל כך הרבה עודפי שיער, שעד היום כבר יכולתי למלא בשערותיו של הפרסי האפור שלי חמש או שש שמיכות־פוך ותריסר כריות קטנות. רק לחשוב לאן כל הפרווה המיותרת הזו הייתה מגיעה ומה הייתה מעוללת לו, אלמלא הברשתי אותו היטב על בסיס יומיומי!
אסור להזניח את השעירים הקטנים. את החתולים ארוכי השיער צריך להבריש היטב, גם אם לא בא להם: תאמינו לי שאחרי כמה חודשים הם יתרגלו ויאהבו את זה. צריך להקפיד על המזון שהולם אותם, ולא להזניח דברים כאלה, כי לפעמים זה עלול להיגמר רע. קראתי על מקרה של חתול עם חסימת מעיים, שנותח ולא שרד את הניתוח. אז בשביל מה להגיע לזה?
בעיה נוספת חמורה לא פחות היא חסימה בדרכי השתן, בעיקר אצל זכרים. אצלי, מוטל הוא זה שסובל מהבעיה. בערך בגיל שלוש, הבחנתי שהוא מתאמץ מאוד בהטלת שתן, מיילל וסובל מאוד, ומלקק בכפייתיות את אזור הישבן. אז כבר היה אינטרנט, אז גלשתי, ביררתי, שאלתי וחקרתי וגיליתי מה הבעיה שלו. היום הוא מקבל שני סוגי מזון שמתאימים לו ומונעים את הבעיה, ואני משגיחה עליו בשבע עיניים כדי למנוע את הישנות המחלה.
היום אני גם יודעת את מה שלא ידעתי לפני שמונה שנים, כאשר מוטל הגיע אליי כגור, והוא, שלא רצוי לסרס זכרים לפני גיל שנה, כי סירוס מוקדם עלול לזרז את בעיית החסימה בדרכי השתן. ישנם וטרינרים שיתעקשו איתכם שסירוס מוקדם מדיי, לפני שהחתול “הגיע לפרקו”, אינו מסוכן כלל וכלל. אבל מניסיוני, זה אכן אחד הזרזים להיווצרות הבעיה.
אז אל תזניחו אותם. תלמדו כל מה שיש ללמוד ברשת על גידול חתולים. כי חתול חולה, זה כאב־לב גדול.
לישון עם החתול? על כך יענה כל חתול שפוי בלי היסוס: “ב-ר-ו-ר!” אין דבר שחתולים חושקים בו יותר מאשר לישון עם הוריהם האנושיים. תספרו את זה למ' וא‘, זוג חברים שלי, שחתולם חָסוּל מתייצב בכל בוקר בשעה שש במיטתם, מתכרבל על הכרית שבין ראשיהם, ותוקע את ישבנו הצחור היישר לתוך פרצופיהם. לא אחת, מ’ מתעורר כשריח של מזבלת־חירייה מציף את נחיריו. מה קרה? חסול תקע בפניו את ישבנו השעיר, המסריח מקקי. אחר כך, לך תסרב להם לישון במיטתך. נראה אותך גומל אותם ואת עצמך מההרגל המגונה.
אצלי, זה היה חוק בל יעבור כבר מן ההתחלה. ידעתי שעם שינה דפוקה כמו שלי, אם הוסיף חתול לעסק, תלך לי השינה לגמרי. כשעבדה הגיע כגור בן חודשיים וחצי, נזקקתי לעצבי־ברזל כדי למנוע ממנו לישון איתי. בטח תגידו, לא חראם? באמת חראם על הגור המסכן, שבסך הכול רצה לישון עם אימא. ומה הוא לא עשה לשם כך! היה מתייצב ליד דלת חדר השינה שלי לקראת מועד הליכתי לישון, ומנסה לחמוק פנימה כשפתחתי את הדלת. על כן התחכמתי והמצאתי טקטיקת הסחה: במקום ללכת לישון כפי שהוא ציפה, המתנתי לו על הספה בסלון עם מבחר משחקים. הקטנטן היה מגיע מייד, משחק קצת, מתכרבל בזרועותיי, שרתי לו כמה שירי ערש, והוא היה צונח לתרדמה מתוקה. זה היה האות שלי להיעלם לחדרי.
ממש עזר לי הטריק, חה־חה־חה. כעבור שתי דקות הייתי שומעת אותו מטיח את גופו הקטן על הדלת. ניסה הפעוט לפתוח את הידית ולחדור פנימה, לזרועות אימא. רק במאמצי־על מנעתי מעצמי לקום ולפתוח לו. נורא ריחמתי עליו, אבל מנעתי מעצמי בכוח לקום. אני יודעת, התנהגתי רע מאוד. בוודאי תאשימו אותי שאני “מאמי דירסט” מרושעת. סורי, הייתי חייבת להציל את שנתי הקלה מידיהם הטורפניות של החתולים.
אבל אני מכירה לא מעט אנשים שמוותרים על נוחותם הבסיסית כדי שכבודו החתול יישן איתם במיטה. לשם כך הם נדחקים החוצה, מוצאים את עצמם ישנים בפוזות מכווצות ומגוחכות, לפעמים אפילו על הרצפה, וקמים עם כאבי־גב איומים, בעוד שהחתול תופס את כל המיטה לרוחב. זו שינה זו? ההקרבה למען תינוק־הפרווה תופסת לעיתים ממדים מפלצתיים.
אצלי זה כל דבר – חוץ מהמיטה. אני שפוטה ידועה של חתולים, עד שזה מגיע לטריטוריה הקדושה. ולא שלא ניסיתי להניח להם לישון איתי. ניסיתי, ושנתי הפכה לשנת־בלהות. בפעם וחצי שהנחתי לעבדה לישון איתי, התעוררתי לתחושת דגדוג לא נעימה בפנים. פקחתי את עיניי, וליבי נפל לתחתונים. מתוך שרעפי שינה ראיתי פנים ענקיות ושעירות כמו במסך טלוויזיה שבעים אינץ'. מי המפלצת? זעקתי, וכמעט פרחה נשמתי. הסתבר שעבדה הצמיד את פניו לפניי, לבדוק אם אני עדיין נושמת. תאמינו לי שלהתעורר כשפרצוף ענקי של חתול פרסי אפור תקוע בפנייך, זו לא חוויה מומלצת.
התסריט חזר על עצמו כשהגיע מוטל לגור איתנו. הג’ינג’י הקטנטן והאנרגטי ניסה להידפק על דלתי ולפתוח את הדלת. בכוחות שלא האמנתי שיש בגוף כה קטן, הוא הצליח באחד הימים לפרוץ את הדלת. גם האירוע הזה לא מומלץ. התעוררתי בבהלה בעודו פורץ לחדרי במלוא הכוח. לרגע חשבתי שחוליית החמאס פרצה פנימה, וכמעט הזמנתי לעצמי ניידת שח"ל. השלב הבא היה נעילת החדר. אבל גם את הטריק הזה מוטל הצליח לעקוף, ופרץ פנימה – אל תשאלו אותי באיזה כוחות.
מאז, דלת חדר השינה שלי שמורה כמו מבצר מאימת השעירים הקטנים. יש לי שלושה מנעולים, לא פחות ולא יותר. כשיהיה לי כסף ספייר, אני נשבעת לרכוש “פלדלת” מרופדת עם שבעה מנעולים לחדר השינה. אלוהים, מה לא יעשה החתול כדי לישון עם אימו האנושית, ומה תעשה אם אנושית כדי למנוע ממנו את התענוג המפוקפק.
האם יש לכך פתרון? לא ממש. אבל מי שישן היטב ועמוק, ובעיקר לא נכנע למניפולציות של החתולים, יוכל לחלק איתם את יצועו. צריך בשביל זה עצבי־ברזל ואופי חזק, אבל זה אפשרי. למשל, כבר מן ההתחלה לא לתת להם להשתלט על כל המרחב המיטתי. כשהם נדחקים כדי להשיג את החלק הכי טוב במיטה, תדחקו אותם בחזרה. בלי סנטימנטים. תהיו קשוחים. רק ככה זה עובד עם נסיכי־הפרווה.
לאחרונה קראתי על יוזמה חדשה של עיריית רמת־גן להקים פינות האכלה קבועות ברחבי העיר, כדי למזער את הרעש ההיסטרי שמקימים תושבים המתנגדים להאכלת חתולים בחצרות הבתים. הטריק השיווקי שנועד לייפות את המהלך בעיני המאכילים – שלא אוהבים החלטות ממסדיות כאלה – הוא להוסיף לפינות האכלה מתקני שעשועים וגירוד לסועדים הקטנים. מעין גןשעשועים לחתולים. עדיין אינני יודעת אם טוב המהלך או לא, ימים יגידו. מה שכן, כמה הצחיק אותי שהעירייה סבורה שחתולים זקוקים למגרשי משחקים יזומים.
אצלי מול הבית ישנה פיסת חצר גדולה, מדושאת ותחומה בעצים, שאליה לא נכנסים הדיירים. המקום הזה, שהוא טריטוריה מפורזת בעיני חתולי החצרות שלנו, נחשב לגן־השעשועים של כל חתולי הבלוק. תמיד מדהים אותי מחדש לראות את האימהות מביאות את גוריהן כדי לשחק איתם ב“גינה”, ללמד אותם צעדים ראשונים בציד תוך כדי משחק, ובעיקר “לאוורר קצת את הילדים”.
אחת מן האימהות הכי חרוצות ומסורות אצלנו היא טריקולורית מדהימה במסירותה האימהית, שמשום מה לעולם לא נתפסה על ידי הלוכדים של העירייה, והיא ממשיכה לפרות ולרבות בחצר. זאתי הקימה כבר שבעה או שמונה דורות של צאצאים. ומה הכי מצחיק? שדווקא ילדיה נתפסים ומסורסים, רק היא לא. כך קורה, שתמיד יש לה כמה “ילדים ענקיים”, בני שנתיים, שלוש ואפילו חמש, לצד גורים פעוטים. לפעמים היא באה לגינה עם כל “הבנדה”, הגדולים והפספוסים.
אין דבר מצחיק ומענג יותר מלראות את כל בני משפחתה של הטריקולורית משחקים יחד ב“גינת השעשועים”. האם רודפת אחרי הגור במין מרדפים מדומים, שבוודאי נועדו לשמן את כישורי הציד שלו כצייד לעתיד. האחיות הגדולות משגרים קודמים מצטרפות גם הן להילולה, במטרה לחנוך את הקטנצ’יק, ולפעמים אפילו שני האחים הג’ינג’ים, “הגמלים”, שסורסו ונשארו תינוקות לנצח לאימם גם בגיל חמש, מצטרפים למשחקים. אין מראה משובב נפש מזה.
מצד שני, אולי חבר־המועצה בעיריית רמת־גן, זה שיזם את מהלך “גני השעשועים לחתולים, פלוס פינות האכלה”, צודק במשהו. לפני כמה שנים הסתבר לי שחתולים שמחים מאוד לשחק גם במתקני השעשועים ובארגזי החול לילדים. תחילה, ראיתי חתולה אפורה ומדהימה אחת שגרה בגן־הילדים בשכונה, משחקת במתקנים של הילדים. אחר כך שמעתי סיפור מדהים מחברה, שהדגים לי עד כמה החתמנו את חתולי הרחוב לנצח, וגם, כמה ידידותיים ואנושיים הם החתולים בחצרות וברחובות שלנו.
פעם טיפלה חברתי בשני ילדים: אחים כבני ארבע ושש. באחד הימים הם החליטו ללכת לגינת השעשועים ליד הבית כדי לפרוק קצת מתחים ולהשתולל. בגינת ביתם הם פגשו בשני גורים כבני חצי שנה, שהילדים מאכילים ומשחקים איתם. באופן מוזר, שחברתי לא מצליחה להסביר עד היום, החלו הגורים לצעוד איתם “רגלי”, וממש התלוו אליהם לגינת השעשועים, כאילו גם הם חלק מחבורת הילדים. חברתי פסעה ככה חמש דקות עד לגינה הציבורית, כששני זאטוטים אנושיים ושני זאטוטים חתוליים הולכים לה בין הרגליים.
בגינה הציבורית פנתה כל ה“בנדה” לכיוון מגרש המשחקים. הילדים התגלצ’ו במגלשות והתנדנדו בנדנדות, והגורים התרוצצו ביניהם בעליזות, שיחקו ביחד בארגז החול, העיפו חול זה על זה ושייפו ציפורניים על בולי עץ. והשמחה הייתה רבה. חברתי ישבה על הספסל בצד ושפשפה את עיניה: שני גורי אדם ושני גורי חתול משחקים בהרמוניה שלא תיאמן. הוכחה שנועדנו לחיות עם חתולים, ועם חיות בכלל, בדו־קיום מדהים. החתולים מאוד נהנו מהמשחק עם בני האדם הקטנים, ומיצו היטב את המתקנים המיועדים לילדים, כאילו העירייה בנתה זאת לכבודם.
ומה חשבתם שקרה אחרי שלכולם נמאס לשחק? חברתי והילדים יצאו מהגן לכיוון הבית. והגורים? צועדים אחריהם. והכול נעשה בטבעיות גמורה, כאילו חברתי היא גם המטפלת האישית שלהם – הלכו לגינה הציבורית ועכשיו חוזרים הביתה. ובאיזה ביטחון הם הלכו וחזרו איתם, באיזה תיאום. הלוא יכלו להישאר בגינה הציבורית ולחזור לבדם לחצר שבה הם גרים. אבל לא. כל החבורה סיימה את עסקיה בגינה, וחזרה הביתה כעדר אחד.
מאז אני מבינה יותר ויותר את הקסם שיש בחיים על חתול. נכון, האנשנו אותם לגמרי. נכון, החתמנו אותם. חתולי הרחוב הם ברובם הגדול מוחתמים. הם מתייחסים אלינו כאילו היינו הוריהם, ממש כמו חתולי הבית שלנו. הם בוטחים בנו לגמרי, ומעניקים לנו את הזכות להיטיב איתם ולאהוב אותם. בעיניי זו זכות מדהימה, שבחיי העיר יש ביכולתנו לחיות בכזו הרמוניה עם בעלי־החיים.
בשבוע שעבר, כשהאכלתי את החתולים בחצר, פתאום שמעתי קול־בוכים קטן מאחוריי. “סליחה,” אמר הקול הילדותי. הסתובבי וראיתי נערה ממררת בבכי. “אולי ראית חתול פרסי לבן בסביבה?” היא שאלה.
הסתבר שהחתול האהוב שלה ברח מהבית. נראה שמישהו מבני המשפחה השאיר את הדלת פתוחה, והבנדיט ניצל את ההזדמנות והלך לחקור עולמות חדשים. הסברה שלי היא, שהוא ברח כדי לבצע “מצוות פרו ורבו”. עכשיו עונת הרבייה, אני שומעת הרבה יללות ומריבות בלילות, ואין ספק שהחרמן הקטן הלך לחפש לו אורגיה.
שוב ושוב אני לועסת את המוח לכל מי שמאמץ חתול: תעקרו ותסרסו אותם לקראת גיל שנה, לא מאוחר יותר! תעשו טובה לכם ולהם, ותסרסו. אם אתם אוהבים את החתול, אל תזניחו את הניתוח הקל הזה. חבל. חבל שהחתול יברח מפני שילך בעקבות יצרו וטבעו, יקיים מצוות פרו ורבו ויביא לעולם גורים מיותרים שגורלם עלול להיות רע ומר, ובעיקר: אתם תחסרו לו והוא יחסר לכם.
לפני שנים, חברי מ' ראה בשכונתו חתול פרסי שבוודאי היה בעבר לבן, אך עתה הייתה פרוותו אפורה ומלאת רסטות כמו של סאדוּ הודי. ידידי הבחין שמדובר בחתול גזעי צחור ויפהפה, אבל לא הצליח לתפוס אותו. כעבור שנתיים, באחד החורפים היותר קרים של תל אביב, הוא ראה את החתול הפרסי חולה מאוד. האומלל ממש גסס לנגד עיניו. ידידי הביא סל־קניות מפלסטיק, כמו זה שזקנים לוקחים לשוק, ונטל את החתול הגוסס כאילו היה זה גוש חסר כוח־רצון. החתול כלל לא התנגד משום שהיה כל כך חולה. אצל הווטרינר, הסתבר שיש לו דלקת־ריאות חריפה, בנוסף לתולעים, פרעושים, טפילי אוזניים, ועוד כל מיני מרעין־בישין.
הווטרינר אמר לידידי שהחתול היה מת בתוך ימים ספורים, אלמלא הציל אותו. ואכן, החתול הבריא, וכאשר כל פרוותו שגולחה צמחה מחדש, נולד ממנו ברבור מדהים. ידידי וחתולו הפכו לחברים בלב ובנפש. ממש ראו על החתול שהוא מוקיר את ידידי על שהציל את חייו. אז בשביל מה להגיע לזה? ברור שחתול גזעי כה מפואר לא נולד ברחוב. ברור שנולד לתוך משפחה, וברח מפני שלא סורס בזמן.
אני יכולה לספר לכם על מקרים כאלה בטונות. חתולתה של בת־אחותי, יפהפייה ענקית ושמנמונת בצבעי שחור־לבן, ששמה בישראל היה פלופה (על שום שכאשר צעדה, אחוריה הדשנים היו עושים פליפ־פלופ), ברחה כשהייתה בת שנה, בגלל שלא עוקרה בזמן. זאת ועוד, אחת לכמה חודשים אני מגלה בשכונה מודעה על חתול זה או אחר שברח ונעלם, בדרך כלל מפני שלא סורס בזמן.
רוב החתולים שבורחים אינם חוזרים. חתולים גזעיים ויפים נחטפים על פי רוב על ידי אנשים שחומדים את חמודותיהם, אך רע ומר הוא גורלם של אלה שלא מגיעים שוב לבית אוהב, והם נידונים לחיי סבל ברחוב. וכל זה בגלל שהתמהמהנו בסירוסם ובעיקורם. רבים הם האנשים שחוששים מפני הניתוח הזה, כאילו מדובר במעשה דמוני. חלקם סבורים שאסור לקפח את החתול, ולשלול ממנו את חווית “פרו ורבו”. על כך יש לי רק דבר אחד לומר: אז חיי סבל ברחוב לחתול ולצאצאיו זה יותר טוב?
אחרים מבינים את חשיבות הניתוח, אבל חשים אי־נוחות מפניו כאילו אותם מסרסים כאן, ולכן נוהגים למשוך את הזמן עד שכבר מאוחר מדי. לאלה אני אומרת: החתול הוא לא אתם, אל תזדהו איתו כל כך, סרסו אותו ותעניקו לו חיים טובים ומלאי אהבה בביתכם. וישנם גם סתם אנשים חסרי אחריות, שגורל החתול או צאצאיו מעניינים את קצה הכפכף שלהם, ולא בא להם להוציא על זה כסף. לאלה אני אומרת: לא מדובר בניתוח יקר, מה גם שניתן לקבל הנחות אצל וטרינרים
בכלל, אצל חתולים זכרים מדובר בניתוח קל למדי, שאחריו מתאושש החתול במהירות־שיא. עבדה שלי חזר לחיים בתוך שמונה שעות מתום הניתוח. אחרי שישן טוב־טוב בהשפעת סמי ההרדמה, הוא התעורר והשתולל כמו גור מלא שמחת־חיים. החתולות שונאת את הניתוח הרבה יותר מהחתולים, כי נשארת להן צלקת מגעילה בבטן. אבל במו עיניי ראיתי את חתולות הגינה שעוקרו, חוזרות לחיים מלאי עזוז יומיים אחרי הניתוח. הן אפילו מוציאות את התפרים בשיניהן החדות, כאלה מתוחכמות הן.
כבר בעבר סיפרתי כאן כיצד השתפרה איכות חייהם של חתולי הגינה שלי הודות לניתוח. תוחלת החיים עולה, ואיכות החיים משתפרת פלאים. יש אצלנו למטה חתולים שהם כבר בני 15! אילולא סורסו או עוקרו, קרוב לוודאי שהיו גוססים עד להכאיב מאיידס של חתולים. עשו את הצעד הזה, הוא ממש לא נורא. ובאשר לחתולי החצר: ישנן עיריות שניתן להזמין אצלן שירות עיקור וסירוס בחינם. אל תזלזלו בזה: זה כל כך עוזר למושבת החתולים ברחוב, ומכם, זה לא גוזל דבר.
לאחרונה שמעתי את ההגדרה הכי מצחיקה על חתולים. חברה אמרה לי שחתולים מזכירים לה “פולניות בפרוות מינק”. ישר דמיינתי את עדת חתולות החצר, שלחלקן יש פרווה עשירה, רכה וצפופה יותר מלכול המינקים בעולם, בתור הפולניות שמציפות את הלובי של היכל־התרבות בקונצרטים של הפילהרמונית, שותות קפה בוץ קטן, מסריחות משאנל 5 לקילומטרים, ומפזילות לכניסת הנגנים, שמא יזכו להציץ במאסטרו, זובין מהטה. ובין לגימה מהקפה לוויש על הלשון עם השיניים כדי לנקות את הליפסטיק האדום כדם, הן מכניסות שטוזות בפולנית זו לזו.
לפעמים, גם אני מתפתה לחשוב שחתולים הם בריות יחסניות, קרירות וכפויות טובה, בייחוד כשהם מפנים אליי ישבן שעיר אם לא מילאתי אחר גחמותיהם, או כאשר הם עושים ברוגז ומראים לי “פני תשעה באב”, אם הייתי עסוקה ולא שמתי לב אליהם ליותר מחצי דקה. בדיוק כמו בכל המערכונים על הפולניות הפריג’ידיות, העוסקות בחשבונות קטנוניים בנוסח כמה הביאו הפרידמנים לחתונה של הבת, והאם השכנה החמיאה או לא החמיאה על החליפה החדשה מ“המשביר”.
אבל אז אני נתקלת בכל אותן ידידויות אמיצות ועזרה מכמירת־לב בין חתולים, ונזכרת בכך שעַם החתולים הוא בעל הלב הכי טוב ומסור בעולם. שחתולים מרימים את האף כי כאלה הם, מיוחסים מעצם טבעם, אבל לעזור לזולת, בין אם הזולת הוא אדם או חתול או חיה אחרת, הם יודעים לעשות מכול הלב.
חברה אחרת שלי, שמתנדבת באחד מסניפי “צער בעלי חיים”, מביאה לביתה מעת לעת גורי חתולים בני יומם שננטשו בכלביה או שנאספו מהרחוב. לפני שלוש שנים היא הביאה גור כבן חודש, חולה מאוד וכמעט עיוור כתוצאה ממחלת עיניים. עין אחת ניצלה, אבל בשנייה הוא נשאר עיוור. ייתכן שאופן ההצלה של החתול, מָשוּק שמו, העובדה שהבין כי חייו ניתנו לו במתנה, הם אלה שגרמו לו להכיר תודה ולהיות חתול כל כך אוהב, אמפטי ושש לעזור.
משוק הוא חתול אציל וידידותי. הוא חי עם עוד שלושה חתולים שהיו בבית קודם לכן. כל רצונו לרצות, לסייע ולאהוב את הזולת – חתולים או אנשים. אז כאשר ידידתי הביאה הביתה ארבעה גורים שננטשו, משוק אימץ אותם כאילו היה משפחה אומנת של חתול אחד. האם זה קרה בגלל שהיו דומים לו? האם בשל הדמיון בצבעי הפרווה, הוא חשב שהם אחיו האבודים? לא אדע. אבל מן הרגע שבו דרכו כפותיהם הזעירות בדירה, נתן להם משוק לישון איתו, להתרפק עליו ולשחק איתו. הוא ממש גידל אותם עד שהם התחזקו, גדלו ונמסרו לאימוץ.
מאז, משוק הוא אומן “רשמי” של גורים שננטשו ב“צער בעלי חיים”. מדי פעם, ידידתי מביאה גור או כמה גורים נטושים, כדי לגדל אותם עד שתימצא להם משפחה מאמצת, ומשוק נכנס לתפקיד כאילו עבר קורס אומנה של “משרד הרווחה”. ואין דבר יפה ומדהים יותר מלהביט בתמונותיו, משפיע את אהבתו על “הילדים שלו”. לדעתי הוא צריך להדליק משואה ביום־העצמאות הבא.
לא רק חתולי הבית יודעים לאהוב, לחנוך ולתמוך בגורים שאינם בני משפחתם הביולוגית. אצלי בגינה למטה, החתולה השחורה הידועה בשמה “התינוקת”, אימצה את “ז’אק” השחורה־לבנה שהתייתמה בגיל חצי שנה. לפני ש“ז’אק” התייתמה, “התינוקת” בכלל לא חיבבה אותה. אבל ברגע שבו “ז’אק” הפכה ליתומה אומללה, הזקוקה נואשות לתמיכת אם, “התינוקת” אימצה אותה בחפץ לב. היום זא’ק בת שלוש והתינוקת בה שמונה, והן ממשיכות להתרוצץ יחד בגינה כאם ובתה הקטנה, מאחר ששתיהן מעוקרות.
לצד “התינוקת”, “ז’אק” מתנהגת בילדותיות עד היום, ו“התינוקת” היא אימא מאמצת נאמנה, מתמידה ו-ותרנית. הכי מצחיק לראותן אוכלות יחד מאותה ערמה, ואיך לפעמים, כאשר “ז’אק” דוחפת את “התינוקת” מערמת המזון, במין פינוק תובעני של “ילד עריץ”, “התינוקת” מוותרת לה בהכנעה ונותנת לה לאכול קודם. בלילות החורף, “התינוקת” נותנת ל“ז’אק” להצטנף בין זרועותיה ולחוש את חום פרוותה העבותה, ובבקרים נעימים של קיץ היא משתובבת איתה, כאילו הן גורות שנולדו לאותה אם.
ולא רק בחצר, היכן שכולם מכירים את כולם, מבחינים באימוצים מפתיעים. לאחרונה ראיתי ברחוב אימוץ ביזארי מאוד: זכר בוגר ולא מסורס, עם זוג “ואבוס” מצטיינות, שמאחוריו נשרך גור בן חצי שנה, שהוא מטפל בו ודואג לו כאילו היה אביו. נדמה לי שכמה גברים צריכים לעבור אצל בעל הביצים הענקיות קורס באבהות.
מה, עדיין אין לכם חתול? אחרי כל מה שכתבתי כאן מראשית השנה? באמת??? עדיין לא השתכנעתם כמה אתם מפסידים בגלל שאינכם חולקים את חייכם עם כרית־הפרווה הפלאית הזו?
טוב, אולי עוד אצליח לשכנע אתכם בדקה־התשעים. את הטור האחרון אני מקדישה לניפוץ כמה מן המיתוסים היותר אידיוטים על חתולים, ובעיקר על הורים אנושיים לחתולים. על חובבי חתולים יש איזו סטיגמה מגעילה ומרושעת במיוחד, כאילו כולנו זקנות עריריות עם שומות, שערות ברגליים, ריח רע מהפה, שקית ניילון עם כנפי־עוף מרקיבות משוק הכרמל, והעיקר, משוגעות מכאן ועד הודעה חדשה. ואילו אני כבר פגשתי כל כך הרבה צעירות מהממות שמחזיקות חתולים, גברים־שבגברים שאוהבים להתלטף עם חתול, ואלפי משפחות נעימות, צעירות ושפויות, עם ילדים קטנים שקרועים על חתולי המשפחה.
דבר ראשון, שתדעו שרובנו, אוהבי החתולים, היינו לפני כן שונאי חתולים מושבעים, או סתם אדישים לפרוות ההדורות שמהלכות בחוצות עירנו. כל אוהב חתולים מחלק את חייו ל“החיים לפני החתול” ו“החיים אחרי החתול”. אני עצמי בכלל לא ראיתי את החתולים במשך שנים, ממש כאילו שהם לא היו קיימים. זה לא שהייתי אדישה לקיומם, אשכרה לא ראיתי אותם. את הציפורים שמעתי, כלבים ראיתי רתומים לבעליהם ברחובות, פה ושם ריחמתי על איזה דג זהב שנפח את נשמתו באקווריום זעיר אצל חברים, אבל חתולי־העיר לא הראו את פניהם בפניי. כאשר גיליתי את החתולים, הופתעתי כמה רבים מהם גרים בגינת ביתי ומנהלים שם חיים שוקקים ומורכבים.
אני שומעת את זה מהמון אנשים. הם פשוט לא שמים לב לחתולים. כאן יש שתי אופציות: או שכולנו סכיזואידים ולא רואים ממטר, או שהחתולים הם יצורים כל כך מתוחכמים ושורדניים, שהם יודעים איך להחביא את עצמם מעינינו. חתולים הם אלופים בלהסתדר בעיר כדי לא לעצבן את אלה שלא מחבבים אותם. בקיצור, הם יודעים איך לא להיראות יותר מדי לעיני צורריהם.
מי שהתמזל מזלו וגילה את האוצרות הקטנים המתגוללים ברחובות, זוכה בענק. בשבילי, לגלות את אהבת החתול לדורותיו היה אפיפניה של ממש – תגלית אלוהית, לא פחות. בכלל לא תיארתי לי שחתול, המוכר בציבור זה אלפי שנים כברייה מנוכרת, יחסנית וכפוית טובה, הוא טיפוס כל כך שופע רגש, חום וחוכמה. היום, אין בעיניי דבר נעים יותר מלשבת בחורף מול הטלוויזיה, כשבחוץ יורד גשם־זלעפות, ועל ברכיי המכוסות בפוך רובצת פרווה הרוטטת מרוב גרגורי הנאה. ומה יותר נעים ועילאי מלחבק את תינוקות־הפרווה ללוח הלב, ולהרגיש את ליבם הקטן ההולם במסירות ובהכרת תודה אל ליבנו?
היום, החתול הוא בעיניי סמל לחיים הטובים. סמן תרבותי לקיום הבורגני הנעים שלנו. אתם חושבים שיש לכם הכול? לא בדיוק. כל סלון “איקאה” חייב להתגנדר בחתול. כל פוף־פרווה זקוק לפרווה נוספת, טוב־ לב ומרוצה מהחיים, שתשב עליו. ומה שווה המיטה בלי חתול? חתול־הבית הוא רב־שימושי: גם מקשט את הבית ביופיו, גם מספק טונות של אהבה, וגם מתפקד על תקן המרגיע הביתי. בשבילי, חתול ששוכב על בטני ומגרגר, זה הרבה יותר יעיל מ“ואליום”. חתול שיודע מתי אני עצבנית ובא מיידית להרגיע אותי, חתול שקולט מתי אני מרגישה לא טוב ובא לשבת עליי כדי להזרים לי אנרגיות טובות ומרגיעות, הוא בעיניי הגשמה מעשית של החיים האבודים שלנו בגן־עדן.
אני נשמעת לכם מתפייטת מדי? הוזה? משוגעת, חלילה? קחו חתול, ותגלו שהחיים שלכם משתנים לטובה. לא בכדי, הגיבור הכי מקסים בספרי הילדים הוא חתול: “החתול במגפיים”. לא מזמן קראתי שוב את הסיפור, ונדהמתי כיצד הסופר היטיב להבין את הנפש החתולית, את האצילות הטבועה בהם, את הנאמנות הבלתי מתפשרת להוריהם האנושיים. חתול שאוהב אותך יעשה למענך הכול, ממש הכול. הוא יציל אותך, הוא יתריע בפנייך על סכנות (גז, רעידת אדמה, שריפה), הוא ינסה לרפא אותך בנועם הליכותיו משום שאתה הכי חשוב לו.
אז לכל שונאי החתולים שניאצו אותי לאורך השנה בטור הזה, שקיללו אותי ואת עמיתי החתולאים (שהם רבים מכפי שאתם משערים), ולכל אלה הסבורים עדיין שחתול זה סתם יצור סתמי וחסר נשמה, תעשו לעצמכם טובה גדולה ואמצו חתול. רדו מהדעות הקדומות. תלמדו ממיליארדי אנשים בעולם, שנתנו בית לחתולי־רחוב אומללים, ומאז זוכים לחופני אהבה מדהימים יום־יום. “החיים אחרי החתול” הם הרבה יותר טובים מקודם.
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.