הקיצה עמי! זה יותר מעשרים ושבע שנים מעוררים אותך מתרדמת גלותך, זרים קורעים את בשרך, בניך מעוררים אותך – אבל לשוא!
תרדמתך ארוכה מאד, שנות מאות רבות, בלוית חלומות נעימים לפעמים על משיחי-שקר, ישנת ברגזה, לא עברה עת אשר לא חבלו בך ולא הקיזו לך דם, ואתה היית מתהלך כמוכה-יָרֵח מגוי אל גוי, וכמוכה-ירח לא היתה יכולת להעירך. במאת השנים האחרונה החלות לישון במנוחה, וכאשר קמו הזרים, אשר שנתך במנוחה היה להם לזרא, ויחלו לנשכך, לירות בך אבנים ולהרבות פצעיך, באמרם: “לך מאתנו, כי צר לנו המקום” – החלו בניך להעירך ולעוררך, להוכיח לפניך, כי גם לתרדמה יש קץ, כי תרדמה איננה חיים, הקיצה, חלץ עצמותיך, פקח עיניך, עורה לחיים חדשים על אדמה לאומית בקולטורה לאומית ובחיים לאומיים נורמליים ככל העמים – ואתה, עמי, הנך מניע אבר, פוקח עין, מעורריך חושבים כי הנך מקיץ, נכון לחיים – אבל באמת הנך שוכב עוד כמתעלף!
האמנם לשוא העמל? הבאמת אין עוד תקוה כי תקיץ לחיים? האם שירתך לפעמים בעת תנומתך “עוד לא אבדה תקותנו” איננה אך דבוב שפתי ישנים?? הקיצה עמי! הלא אחרית תרדמתך – מות.
אין עם אשר יוכל להאריך ימים בקרב עם אחר. אך על אדמתו הוא יוכל עם לנצור את דתו, את שפתו, את קולטורתו, את תמונות חייו וכל המציין אותו בתור עם ידוע. בין זרים- בין בחיי מצוקה, בין בחיי נחת, מוכרח כל עם לאבד את סגולותיו, להבטל בקרב אחרים ולהשמד מתחת השמים. כן היה לרבים עמים היסטוריים, כן יהיה לך, אם לא תאבה לקומם את חייך העצמיים.
נורא ואיום הוא לראות במיתת איש אחד, אבל אלף אלפי פעמים יותר נורא ואיום הוא אם עם שלם ימות!
הבאמת רוצה אתה, כי כל באי-עולם יהיו עדי מותך? הלזאת חיית יותר משלשת אלפים שנה, הקימות נביאים גדולים, מלכים נבונים ואיתנים, חכמים מפורסמים, הפלאת את כל העולם כלו בכחך לשאת ולסבול כל צרה ומצוקה מכל מיני תלמידי המן ומדוּרות אש – למעם תמות באחריתך על אדמה נכריה כהלך נודד?
אל תאמר, כי אם לא מַתָּ עד עתה לא תמות גם לעתיד. לא, עמי, שומריך, אשר עד עתה נצרו את חייך (אוי ואבוי לחיים כאלה!): תורתך והגהיטא – אבדו את כחם, פניך אין לך עוד, ראה והביטה אל תבנית בני נעוריך… הם “מרקדים על כל חתונות בני-נכר” ואותך לא יאבו לדעת; האין זו גסיסה לאומית?
זה יותר מעשרים ושבע שנים מעוררים אותך, עמי, קוראים אותך אל ארץ אבותיך, ואתה הנך מניע אבר, זה וזה נוסע שמה, מתיסדת מושבה יהודית בארץ-ישראל, מתיסדת עוד שניה, נבנה בית-חרושת – אך אין זה רק תנועת אבר, מספר הגון מבני-ישראל אין שם, אין קונה אדמה, אדמת אבותינו זרים אוכלים אותה שם, ואנחנו פה בקרב זרים ושקועים בתרדמת מרמוטא!
אבל עד עתה עוד היה לתרדמתנו צד זכות: תריסי החלונות היו סגורים מכל עבר, חשכת אפלה היתה לא רק בגולה, כי גם בארץ-ישראל. סדרי תוגרמה לא היו נוחים ליהודי מדינות אחרות בכלל ולהקולוניסטים בפרט.
אמנם בעל דעה צלולה היה יכול להבין כי בזה עצמו יתרון גדול לארץ-ישראל בעדנו. אם היו שם סדרים מתוקנים – לא היה זה כבר נשאר שַעל אדמה אחת בעד בני-ישראל, ואך על כן נשארה שוממה עד עתה מפני שלבני אירופה, בין עשירים ובין המון העניים, נמצאו מדינות רבות, שסדריהן יותר טובים מסדרי תוגרמה, להוציא פרי בחרות רצונם מכספם ועמלם, ואך לבני-ישראל, אשר בנוגע להם גרוע המשטר בהרבה מדינות עוד יותר מהמשטר שבתוגרמה, צריך היה המשטר בארץ-ישראל להיות טוב מאותו שבהרבה מדינות. את זאת הבינו המעוררים, אבל מן הנרדם אי-אפשר לדרוש שיעשה לו חשבון בדעת צלולה.
עתה נפתחו התריסים בארץ-ישראל, הקונסטיטוציה שבתוגרמה הביאה אור גם שם ליושביה.
ואם עוד עתה נהיה שקועים בתרדמתנו – הנה יש רבים אחרים, שהם עֵרים יותר מדאי, הונם גדול, שריריהם מוצקים וידיעותיהם מרובות – והם יבלעו את ארץ תקותנו האחרונה, יקנו אדמתה, יסללו בה דרכים ומסלות, יבנו בתי-חרושת ועוד, ואז – אם גם בנינו אחרינו יתעוררו – יאחרו את המועד, הכל יהיה נכבש ואנחנו בעל-כרחנו נאריך את תרדמתנו עד אשר נישן המות!
זכרו את דברי הד“ר פינסקער האחרונים בספרו “אויטאעמאנציפאציאן”: “עתה או עד עולם לא” צריך להיות פתגמנו. אוי לבנינו, אוי לזכרון אחינו בני דורנו, אם לא נוציא תועלתנו מן הרגע הזה”!
הקיצה עמי! עתה לך שעת-הכושר, אם תחכה – יעבור המועד!
אולי תשאלו: ומה נעשה? העם לא היה נשקע בתרדמתו, אם לא היה חרֵב זה כבר – ואיך נדבר לעם חרב?
כן הוא, עמנו חרב, אך הרוצה להציל את הגוסס עושה כל מה שבכחו, מנסה את כל התחבולות, אולי תועילנה. עתה היא שעת-הכושר ועלינו לנסות לעשות ככל האפשר.
הוכיחו להעם החרב, מי בספרים ומי בדברים, כל אחד לפי כחו, כי מצב כל אחד מאתנו בגולה איננו בטוח מאומה. לא אדבר על הפוגרומים, אך על מעשי יום-יום. מבלי לדבר על עניינו הנסים יום-יום המונים-המונים לאנגליה, לאמריקה וקאנאדה ומוצאים לפעמים אבנים תחת פת-לחם, כי גם בעלי-הבתים האמידים והעשירים הגדולים שבנו כל הונם תלוי באויר. כמעט כל מסחרינו אין להם יסוד נאמן: אסמכתות, סוחר-מוכר והמסחר הקטן. לעיתים קרובות מאד אנו רואים אנשים שהיו אמידים נצרכים לנדבות; לא רחוק הוא גם לראות עשירים הנשארים בלי פרוטה. לעומת זה אין אנו יכולים להראות, לפחות ברוסיה, על משפחה אחת יהודית, שהיא נודעה בעשרה אפילו מאה שנים. הלא היו בקרבנו עשירים לפני מאה שנה ואיה עשרם עתה? לא על-ידי שכרות האבידוהו, לא בשחוק הקלפים הפסידוהו, כמו שעושים אחרים, אך הרוח קבצו והרוח פזרו. עשרנו איננו נוסד על נכסים שיש להם אחריות, על בתי-חרושת גדולים וכיוצא בהם, אך על המסחר האוירי. על הקבלנים נשאו זה כבר משל, שהם נקברים בתכריכי זרים. עתה גם עסקי קבלנות אינם נתונים ליהודים, ועמדתנו היחידה שנשארה לנו, המסחר, גם היא מתמוטטת במקומות רבים על-ידי חנויות-השותפות, אשר שונאי ישראל מיסדים בכונה לשבור לנו מטה לחם.
כן הוא המצב אצלנו. בחוץ-לארץ אמנם מצב עשירינו יותר איתן, אך ליד מי יבוא על-פי-רוב לסוף הונם? כבר אמר מקס נורדוי, כי מיליונר יהודי אובד לעמו. מיליונר יהודי בחוץ-לארץ אינו מסתפק בעשרו ומבקש לו גם יחוס, ובהיותו עבד במעמקי לבו הוא מוקיר רק יחוס זרים; אם יש לו בת הוא מחפש בעדה איזה דל (כי מיוחס עשיר לא ישפיל כבודו לשאת בת ישראל) המוכתר בתאר “מארקיז” או “גראף”, מובן, אינו-יהודי, ומוכר לו את בתו ואת הונו יחדיו. צוואת ווערטהיימער מוויען, שבנו יירש אותו אם אך לא ימיר את דתו, מוכיחה לנו עד כמה עשירינו בחוץ-לארץ מובטחים כי בניהם ישארו במחנה ישראל. אם אין ליהודי עשיר בחוץ-לארץ בן או בת, אשר בעצמם או על-ידי בניהם יעבירו את הונו לאחרים – הוא מוסרו בעצמו ביד גוים. כן עשה העשיר שמשון מבריסעל, זכרונו לחרפה, אשר הוריש את כל הונו, שלשים מיליון פראנק, להאקאדימיה למדעים בברלין1. האם בעוד עשרות שנים לא יהיה כן גם אצלנו? יותר קרוב, כי כן יהיה…
וכל זה הוא מפני שבגולה אין אנו בעצמנו שייכים לנו, אין חיינו שייכים לנו, אין הוננו שייך לנו וגם בנינו אינם שייכים לנו!
את כל אלה ורבות כאלה, אשר כבר נשמעו בספרותנו בכל הלשונות במשך עשרים ושבע השנים האחרונות, המוכיחים, כי חיי הגלות לא היו מעולם חיי אנוש וכי כל המכבד את עצמו ורוצה להיות כאחד האדם מחויב לתמוך את רעיוננו הלאומי הנשגב – הפיצו ככל אשר תוכלו, הוכיחו לאחינו, כי אנו בעצמנו, בנינו, חיינו והוננו נהיה לנו אך אז, כאשר ארצנו ההיסטורית תהיה לנו, כאשר נחיה חיי אנוש ככל הגוים.
וארצנו ההיסטורית יכולה בנקל להיות שלנו, אם בעצמנו נרצה בזה. צריך רק לקנות שם אדמה, לקנות אדמה ולקנות אדמה.
עבדו, עמולו, חברו חבורות של אנשים אמידים פחות או יותר לקנות אדמה בארץ-ישראל, ליסד שם בתי-חרושת וכאלה, דברים בטוחים מהפסד, שאדם אוכל פירותיהם והקרן קימת. הדברים האלה יביאו שכר לבעליהם ותועלת לבניהם ולכל הלאום כלו והקרן תתקיים. כל אחד בעירו יוכל למצוא חברים לחבורות כאלה: בערים הקטנות – שנים-שלשה בעיר, ובערים הגדולות – למאות; רשמו את הסכומים שהחברים נכונים לתת לזה והודיעו אותם לועד חובבי-ציון באודיסה. בארץ-ישראל כבר נוסדה לשכה אשר תביא לפעולה את כל הענינים האלה, בין בקנית אדמה ובין בשאר הדברים. הכסף שישלחו לצורך זה יהי שמור בהאוצר האנגלו-פלשתיני, לא תחסר ממנו אפילו פרוטה אחת ואין בזה שום חשש נזק.
עבדו, עמולו, בשנים הקרובות עוד לנו שעת-הכושר, העירו את העם, “הזכירו לפניו, השמיעו לפניו, שלא תאבד שארית יעקב”!…
“עתה, או עד עולם לא! אוי לבנינו, אוי לזכרון אחינו בני דורנו אם לא נוציא תועלתנו מן הרגע הזה!”
הקיצה, עמי!
-
“ראזסוועט”לשנת 1908, גליון 43. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.