מגילת חנוכה / אלחנן ליב לוינסקי
(שאלה לחוקרי קדמוניות)
מגלות-מגלות נתנה לנו ההיסטוריה, וכל חג מחגינו יש לו מגלתו: שיר-השירים – לפסח, רות – לשבועות, אסתר – לפורים; ורק חנוכה אין לה מגלה.
דוקא החג הלאומי הזה, חג-החגים בימינו עכשיו, אין לו מגלה וכמעט שאין לו היסטוריה.
ואנכי כל-כך הורגלתי את המגלות בימי חגינו, עד כי גם קשה לי לתאר יום-טוב בלא מגלה. קשה לי לתאר פסח בלא שיר-השירים, שבועות בלא רות, סכות בלא קהלת ומכל-שכן – פורים בלא אסתר. ובחנוכה תמיד מרגיש אנכי כי חסר לי דבר-מה – חסרה לי מגלת-חנוכה.
כי דברי תורה, המדברים על דבר המאורעות אשר לזכרונם נקבעו המועדים על-פי הרוב קצרים הם ועניים במקומם, והאמת נתנה להגיד, גם יבשים מעט, ובעקרם יותר הם שייכים להחקים והמצות והקרבנות של החגים ההם, מאשר להחגים גופא… ועשירים הם ורחבים ומלאים שירה במקום אחר – במגלות, אשר הנן מעין המאורע ואין להן כל שייכוּת אל החקים והדינים והקרבנות, רק אל גוף הספור, אל תקופתו וזמנו. המגלות יפרשו ויבארו ויסבירו את מאורעות החגים כמו שקבלו את צורתם כאומה, בהמשך הימים. לדוגמא, האם אפשר פירוש יותר מספיק והארה יותר מאירה לפרשת פסח מאשר “שיר-השירים”? פסח מן התורה הנהו רק חג-המצות, אבל פסח של שיר-השירים הנהו חג האביב… כי ‘קרא ה’ לדרור ולאביב גם יחד'.
ויחד את הבריאה כלה הקיץ גם העם לתחיה, לחיים חדשים, אחרי חורף הגלות.
כי במצרים, מפני קושי השעבוד, קפצה עליו הזקנה בלא עת – נתקטן, נתכוץ. נתקמטו כל חושיו בו, כל הרגשותיו נבלו, התרופפו, גם לבו בקרבו נתקרר, נתכוץ, ולא ידע חיים ותאות-החיים.
ושמש הדרור כי זרח עליו וישב העם לתחיה, לעלומים ולחמדת-החיים: צר לו המקום לשבת בערים, בפיתום ורעמסס בלא אור ובלא אויר, חפץ הנו לשאוף אויר במלא חזהו, והנה הוא מתפרץ החוצה למרחב-יה, מרחיב את גבולותיו, ומשורר השירים: הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ וקול התור נשמע… לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים, כי קרא ה' לדרור ולאביב גם יחד!
האם אפשרה אילוסטרציה יותר בהירה ומסבירה לחג התחיה הזה, מאשר שיר-השירים עם “גבוריו”?
רות בשבועות גם-כן אילוסטרציה יפה לחג הביכורים. האביב עם פרחיו היפים, עם ריחו הנעים, אמנם חלף עבר, אבל, אל תבכה, אל תתאונן בן-אדם. הגיעו ימי הביכורים, ימי קציר חטים. הילדות, הבחרות אמנם יש להן פרחים, ולפעמים מאד יפים. אבל, על-פי הרוב, אין להן פירות… וימי-העמידה, ימי השלשים, ימי הכח, למי שטוב לפני אלהים, גם-כן אינם רעים. להם אין אמנם פרחים, אבל, על פי הרוב יש להם פירות… בעלי-בתים במיטב שנותיהם קוצרים ברנה מה שזרעו באביב-שנותיהם.
גם המגלה ההיא הארה מאד נכונה ופירוש מספיק לחג הבכורים.
ומגלת-אסתר בפורים בודאי מעין המאורע.
וככה כל חג וחג יש לו מגלתו, המבארת ומפרשת ומסבירה אותו ואת יחוסו לחיים.
רק חנוכה נשארה בלא מגלה.
ולא רק בלא מגלה, אבל בכלל בלא היסטוריה. בתלמוד נמצאים רק קטעים אחדים על דבר חנוכה. וגם הם שייכים ביותר אל הלכות חנוכה על דבר הנרות שמדליקין, מאשר לחג החנוכה, לחג החשמונאים: ומאי חנוכה? – “תנו רבנן: בכ”ה כסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון: שכשנכנסו עו“כ להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להלדיק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים-טובים בהלל והודאה”.
זו היא כל ההיסטוריה, ואידך זיל גמור בספר החשמונאים, והספר הזה אינו מיוחס כלל? הוא מספרי אפוקריפים, ולא מכתבי-הקודש. הרשות בידיך להאמין או שלא להאמין מה שכתוב בו, והמעט שכתוב בו בא בערבוביה משונה. במלים אחדות, אין היסטוריה לחנוכה.
לפנים לא הרגשתי בזה, כי ביהדות הטובה לא היה החג הזה מיוחס גדול אצלי, ולא הגיע אפילו למדרגת יום-טוב שני, ולא אכפת לי אז אם ישנה לו מגלה והיסטוריה או אין. אבל עכשיו, כאשר נתפקרתי מעט וחנוכה נתעלתה בעיני למעלת חג-החגים, איכפת לי הדבר טובא. מרגיש אנכי את החסרון הזה. חסרה לי מגלת-חנוכה. חסרה לי מגלה, שתפרש ותבאר את החג הזה ותאיר אותו ע"י ציורים ותמונות מן החיים אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן-גדול ובניו.
ובאמת מה נשתנתה חנוכה מפורים: מדוע זכה פורים למגלה וחנוכה לא?
Cherchez la femme – – אמר אלי אחד הרבנים מטעם, כאשר הרציתי לפניו את שאלתי זו – פורים שאני וחנוכה שאני. כי פורים זכה לאסתר וחנוכה לא זכתה לאסתר. פורים זכה לאסתר – “ותכתב אסתר… את כל תקף לקיים את אגרת הפורים… ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר”; וחנוכה לא זכתה לאסתר – ודברי חנוכה לא נכתבו בספר.
בפורים אף “הן” היו באותו הנס, כי המן, כמו כל צורר היהודים אמתי, שנא את “הגזע” העברי, ולא הבחין בין זכר לנקבה. "ונשלוח ספרים ביד הרצים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף “ונשים”. ובימי אנטיוכס “הן”, כנראה, לא היו באותם הנסים. אנטיוכס, כנראה, לא גזר על הנשים.
המלחמות בימי אנטיוכס, לכל הפחות, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול היו מעין קולטורקאמפף – אנטיוכס אמר להנהיג קולטורה חדשה, קולטורה יונית בישראל. הוא אמר “להשכיחם מתורתם ולהעבירם על חקי דתם”, ובכלל חפץ ליַוְנם. ונשי-ישראל, אם לשפוט על-פי תכונת בנות-בנותיהן עתה, בודאי היתה להן איזו סימפטיות לצד ההתיונות.
אבותיהן, בעליהן ואחיהן נהרגו על ערקתא דמסאני, לא נתנו לאנטיוכס “להשכיחם מתורתם”, ובכלל לא ותרו מקולטורה הלאומית שלהם אפילו כקוצו של יוד, והנשים… כבודן במקומן מונח, כנראה, לא הקפידו מאד בדבר.
ולפיכך לא יסופר הרבה אודותן בימים ההם, ולבד חנה אֵם שבעת הבנים לא יזכר שמן במלחמות ההן, ולפיכך – סיים הרב הדרשן הזה את שיחתו – לא היתה אז אסתר, ולא זכתה חנוכה למגלה.
האמנם? –
כשאני לעצמי אינני מסכים לדעה ההיא. מאמין אנכי, כי גם בימי אנטיוכס כמו בימי אחשורוש הצטיינו אמותינו במסירת-נפשן על קדושת הקולטורה הלאומית, ובודאי לקחו חלק בכל המפעלים הכבירים של הימים הגדולים ההם, חומר למגלה היה בודאי די והותר. אין זאת כי טעמים אחרים בדבר, מדוע נמנעו מכתוב מגלות על דבר חנוכה.
ואנכי מרגיש הנני את החסרון הזה. מרגיש אנכי, כי חסרה לנו מגלת-חנוכה. הספורים על דבר הימים הגדולים ההם הנם יבשים ביותר: מעין ריליציות ממקום המלחמה, בלא כל קשר ובלא כל הארה… ומרצה אנכי את שאלתי זו לפני כל חוקרי-קדמוניותנו, אשר יעיינו בדבר ויבארו לנו: מדוע זכה פורים למגלה, וחנוכה, זה חג-החגים, לא זכה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.