הקדמה    🔗

בדעתי היה לכתוב על החקלאות הקדומה לפי כל הספרות העשירה שלנו: כתבי הקודש, המשנה, התלמודים וכל יתר הספרים המרובים שנכתבו במשך התקופה הארוכה עד חתימת התלמודים: ירושלמי ובבלי. אבל במשך העבודה התגלה שהחומר הוא רב מאד ואין בכח איש אחד לרכז אותו כלו, לבררו ולסדרו, אם גם יקדיש לו את כל ימי חייו. זאת היא עבודה לעתיד, כשיתרבו בארץ חקלאים מומחים מלומדים, בקיאים בכל פנות העבודה החקלאית ובקיאים בכל הספרות השייכת לתקופה קדומה זו.

לקחתי עלי לעבד רק חלק מכל התקופה הקדומה, רק תקופת כתבי־הקודש, תקופת התנ“ך; הוצאתי מתוך עבודתי כמעט את כל הספרים החיצוניים שנכתבו בתקופת התנ”ך, אם כי גם בספרים אלה נמצא חומר שכדאי היה להשתמש בו (ובאמת השתמשתי פעם אחת בתור ראיה לדבר) ואחרי כל הסיגים האלה התגלה שגם בכתבי הקודש לבדם יש יותר מדי חומר ומוכרח הייתי גם כאן לפעמים לקצר במקום שאפשר היה להאריך.

החומר שהשתמשתי בו או שהוא נמצא מפורש וגלוי, כגון פרשיות שלמות בישעיה¹ (ה', שירת הכרם, כ"ח 28–29: חרישות, זריעה, דיש) או תאור הבהמות, העופות, הדגים והרמשים (ויקרא י"א, כל הפרשה); או שהיו הדברים למודים מהענין, כגון אופן חטיבת עצים ביערות, מדברי הנביא (ישעיה י' 33–34) המערצה, הברזל והאדיר ככלי עבודה ביעור; או בלמוד דבר מתוך דבר: המשורר אומר (תהלים נ' 9): לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך – עתודים; קדמונינו החקלאים היו מחזיקים את הפר בבית, כמו שעוד נהוג אצל ילידי הארץ בכפרים נדחים (החקלאים החדשים שלנו בונים בית מיוחד לפר – ביפר).

בהשתמשי בחומר, הלכתי לפי ההתפתחות הטבעית של ענפי החקלאות ולא שמתי לב למוקדם ומאוחר בכה“ק, לסדור הספרים בתנ”ך המקובל אצלנו כיום, כי החקירות בכה"ק הוכיחו שפרשיות התורה יש שנכתבו ראשונות והן באמת צריכות להיות אחרונות ולהיפך; הפרשיות האחרונות הן מוקדמות. בכלל רוב הפרשיות נכתבו בימי גלות בבל ובימי בית שני עד סוף מלכות פרס והמסדרים לא הקפידו על מוקדם ומאוחר ולכן אין להתפלא אם בהתפשטות האשכנזים הובאו תיאורים מירמיה, מצפניה ומספר דברים.

השתמשתי הרבה בספרי החוקרים העברים והלועזים המדברים על א“י הקדומה והמבארים הרבה דברים הנראים כסתומים בכה”ק (ראה רשימה הלאה).

היו לי קשיים גם אחרי כל העיון בספרות העשירה על התקופה המדוּברת: כגון בדברי יחזקאל (י"ט 10) על נטיעת גפן: אִמךָ כגפן בדמךָ על מים שתולה וכו‘, שנלאו חוקרי המקרא למצוא את השגיאה; וכן, בתיאור בעלי החיים המועילים למשק האכר, נתקלתי בתחַשׁ, שהתיאשו החוקרים למצוא את החי שמעורו עשו מכסה ענקי לכסות את אוהל המועד ואת כל כליו ומעורו תפרו גם נעלים; או הקושי בבתי השן שבנה אחאב ואנשי שמרון (עמוס ג' 15: ואבדו בתי השן), מטות השן, כסאות שן, מגדל שן וכו’ שלא יעלה על דעת איש לחשוב שהרגו עשרות אלפים שנהבים (פילים) כדי לבנות משניהם בתים ולהכין רהיטים וכו'. הספרות על מצרים הקדומה נתנה לי הרבה חומר לביאור קשיים בכה“ק; כי קדמונינו למדו הרבה דברים ממצרים שמשם באו לא”י סוסים ומרכבות. משם הובאו גם צמחים שונים (תהלים פ' 9: גפן ממצרים תסיע).

השתמשתי בביאורים אחדים מאלה שהכנסתי אל ה“מלון כל בו לחקלאות”, כגון על הציד, הדיוג, מומים ומחלות או כל מיני סרוס בהמות (ויקרא כ"ב 24: ומעוך, וכתות, ונתוק וכרות) שבאורם הנכון מקומו במלון חקלאי ולא בספר תולדות החקלאות.

ואחרי כל אלה עלי להודות שלא עצרתי כח להוציא דבר משוכלל כפי שעלה בדעתי ועוד נשארו שאלות רבות בלתי מבוארות ושדה רחב נשאר לחוקרים שיקומו אחרי, וספרי זה יוכל לשמש להם חומר לעבודתם, שתהא בודאי יותר מדויקת ויותר משוכללת.

על הערות ותקונים מצד הקוראים אהיה אסיר תודה.

המחבר

 

ספרות    🔗

(חלק מהספרים שהשתמשתי בהם)

תנ"ך

צמח דוד

רפאלי, המטבע

ברנפלד, מבוא לכתבי הקודש, 5 חלקים

מלונים (השתמשתי בהם בביאורים שסיעו לדעתי):

שטיינברג, עברי – רוסי

פירסט, עברי – גרמני

גזניוס־בוהל, גרמני

מלון כל בו לחקלאות, עברי – לועזי

Buhl, Die sozialen Verhaeltnisse etc. in Palaestina.

Fonck A.: Streifzuege durch die biblische Flora, Freiburg 1897.

Hartman F.: L’Agriculture dans l’ancienne Egypte, Paris 1923.

Hoelscher Dr. Gustaw: Landes und Volkskunde Palaestinas, Leipzig 1907.

Jost Fr.: Geschichte der Landwirtschaft, Stuttgart 1917.

Maspero: Description de l’Egypte, t. VI.

Ringelmann M.: Essai sur l’histoire du genie rural t. VI, La Judée.

Schegg P.: Biblische Archeologie, Freiburg 1887.

Smith G. A.: The historic Geography of the Holy Land, London 1896.

Sorokin P., Zimmermann C., Calpin Ch.: A systematic Sourcebook in rural

Sociology, v. I Minneapolis 1930.

Wilkinson: Manners and Customs of the Ancient Egyptians, 1878.

Wimer J.: Palaestinas Boden etc. Koeln 1902.

Palarstina Jahrbuecher 8, 1913. ZDPV.

Yearslay Maclead: The Story of the Bible, London.

Just: Biblische Zeitfragen.

Schneller: Kannst du das Land.

Robinson: Physical Geography of the Holy Land.

Anderland: ZDPV VIII.

Wittman: Travels.

 

ראשי־תיבות    🔗

א"י – ארץ־ישראל

ב"ח – בעלי־חיים

ב"י – בן־יהודה (המלון)

ב"מ – במדבר

ב"ר – בראשית

ג"ר – גראם, גראמים

ד' – דונם, דונמים (1000 ממ"ר)

ד"ה – דברי הימים

דה"א – דברי הימים א'

דה"ב – דברי הימים ב'

הק"ל – הקטוליטר (מאה ליטר)

ח"ב – חלק ב'

חו"ל – חוץ־לארץ

כתה"ק – כתבי־הקודש (התנ"ך)

לבה"ע – לבריאת העולם

לי"ש – לירה שטרלינג

לפסה"נ – לפני ספירת הנוצרים

מל"א – מלכים א'

מל"ב – מלכים ב'

מ"ר – מטר מרובע (מטרים מרובעים)

סו"ס – סוף־סוף

ספה"נ – ספירת הנוצרים

ע"י – על ידי

עפ"י – על־פי

פ"ר – פראנק (מטבע צרפתית)

פר"ז – פראנק זהב

צמ"ג – צמר־גפן

ק"ג – קילוגרם (אלף גרם)

שמ"א – שמואל א'

שמ"ב – שמואל ב'

 

מבוא    🔗

עם ישראל בארץ־ישראל    🔗

חוקרי מקרא אחדים מצאו שהתאחזות העברים בארץ־ישראל התחילה לא מאברהם שבא מארם־נהרים יחד עם הנפש אשר עשה בחרן (בראשית י"ב, א–ה) – לערך 2023 לבריאת העולם² או לערך 1743 לפני הספירה הנוצרית – וגם לא מיציאת מצרים וכבוש עבר־הירדן – לערך 2496 לבה“ע או 1270 לפני ספה”נ – כי אם הרבה מאות או גם אלפי שנים לפני זה, כי הלא יעקב אומר ליוסף (בראשית מ"ח, כא–כב): “הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם; ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”. והדברים האלה מוכיחים, ראשית: שאבותיהם של השבטים ישבו בא"י, ושנית: שאת הארץ כבשו בחרב ובקשת מידי האמורי.

באמת ישבו העברים מעולם בארצות החוף המזרחי של ים־התיכון: במצרים, בכנען, בארם־נהרים, בעבר לירדן מזרחה וכו‘. והספורים על אברהם ויתר האבות הם שיחות מני קדם, מסורת מאבות לבנים על מלכים קדמונים, גבורים וכו’ בארץ פלשתים. הארכיאולוג פלינדרס פטרי מצא ב־1896 בחרבות נוא־אמון כתובת המספרת על מלחמת אמנופיס השלישי (1400 לפסה"נ) בארם ועל כיבוש ערים וארצות: אשקלון, גזר, ינועם, ארץ חרוּ (החורי) ואת ישראל, וזה מוכיח שעמנו ישב בא"י בתקופה העתיקה ההיא וגם נלחם במצרים, שפשטו אז על הארץ.

רכישת נכסים לפי כת"הק    🔗

הבעלות על קרקעות נקנית בשלושה דרכים: בזכיה מן ההפקר – כשעם נוסע למסעותיו ומוצא ארצות לא נושבות ומשתקע בהן; בכסף או בשוה כסף – כשעם אחד רוכש ממשנהו זכויות על שטחים גדולים; ובמלחמה³. הזכיה מן ההפקר נזכרת בכתה“ק: לוט נשא עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלו משקה ויקח לו את כל הככר עד סדום (בראשית י"ג, יא–יב);‏ אברהם גם כן חלם שעליו רק להתהלך בארץ לארכה ולרחבה ולו תנתן הארץ (בראשית י"ג יז). שבטים נודדים, שהקדימו לחדור אל הארץ, הביטו בעין רעה על הכובש־בשלום החדש, ומדי חפרוֹ באר, היו גוזלים אותה ממנו (בראשית כ"א, כה, ל). הזכיה מן ההפקר היתה נוהגת בשטחים לא נושבים (מדבר, מרעה), אבל במקומות מיושבים נהגה הקניה בכסף, וכמעט באותן הדברים הנהוגות ברכישת נכסים בדורנו. כה”ק מספרים שאברהם, בחפצו להראות שבדעתו להאחז בארץ לצמיתות, ביקש לקנות לו אחוזת קבר; הקניה נעשתה בכסף ולעיני כל בני חת (עדים) בשער העיר (סעריה, בית הממשלה); בעד “השדה” והמערה עם העצים בשדה שילמו 13.5 לירות זהב; “השדה” סתם היה לפי הסופרים הרומאים שטח שצמד שורים חורש במשך יום עבודה (2500–2750 ממ"ר). השדה היה “שדה־אילן” והמחיר (כמעט 5 לא"י הדונם) היה רב, אבל זו היתה קניה מהכרח: הקונה מוכרח לקבר את מתו והחיתים ניצלו את ההזדמנות.

יעקב קנה את חלקת השדה לאהליו ולסוכות למקנהו מאת חמור אבי שכם במאה קשיטות; הקשיטה –קסיטה – קטיסה, מטבע שהיו קונים בה טלא ומשקלה היה 7,5 גר' זהב, לערך לי“ש אחת; השטח שקנה – באמת חכר – הוא המישור הגדול של “עסכר” (בקעת עין־סוכר) ממזרח לשכם עד “מחנה” או “מכמתת אשר” מדרום לשכם, שטח רחב, שדה לבן, המכלכל את הארץ בחיטה (שם, לפי יהושע כ“ד, ל”ב), נקברו עצמות יוסף), והשומרונים קוראים למקום “השדה”. המחיר, מאה לי”ש בעד שטח גדול של מישור, הוא קטן ומוכיח שזו היתה לא קניה, כי אם חכירה לשנים רבות, כי באמת אחרי מלחמה נסעו העברים משכם לבית־אל וישבו שם (בראשית ל"ה, א–ו). דוד קנה שטח הגון (גורן ארונה) מאת מלך אמורי ושילם חמישים שקל בעד מקום המזבח עם הבקר והכלים, ושש מאות שקל שילמו בעד כל הר הבית. נזכרות עוד אי־אלו קניות בכתה"ק, כגון קנית ירמיהו מחנמאל, אבל את רוב הארץ רכשו במלחמה: “אשר רכשתי בחרבי ובקשתי” (בראשית מ"ח, כב).

מצב הארץ בתקופת כתה"ק    🔗

התקופה שעליה מדובר בכתה“ק מקיפה זמן של אלפי שנים; אבל הסופרים שעסקו בכתיבת כתה”ק ובסידורם פעלו במשך תקופה לא ארוכה, שלפי דעת סופרים אחדים נמשכה משנת 400 עד שנת 200 לפני ספה“נ⁴. במשך התקופה הזאת היתה הארץ פעם תחת שלטון פרס, פעם תחת שלטון יון ופעם גם תחת שלטון התלמיים (פטולומאים) במצרים, ולפי זה אפשר להניח שעל המצב בארץ וגם על חקלאותה השפיעו כל העמים הנ”ל, ואולי גם הרומאים והיונים⁵. במשך התקופה הזאת היו מצבים שונים בארץ; היו התנפלויות של נודדים, בידוים, שהשפיעו לרע על מצב הארץ במשך זמן רב (שופטים ו', ג: והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם…); היו גם התנפלויות של עמים רחוקים שעברו דרך הארץ ושדדו והשמידו; אלה היו אשכנזים (אשכנז) שבאו מצפון ומגמתם מצרימה דרך א“י⁶. על זה לפי הנ”ל מדבר ירמיהו, מדבר צפניה, ומדברת התוכחה (ירמיהו ד' ו–ז: “כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול”; צפניה א' יד–יח: “יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה”; וכל התוכחה, דברים כ"ח, מט: “ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ” וכו'). אחרי התנפלויות של בידוים, אשכנזים וכו' היה מצב הארץ רע מאד; שממה וחורבן (דברים כ"ט, כא–כב: “גפרית ומלח שרפה כל ארצו לא תזרע ולא תצמיח” וכו'); וכן היה המצב אחרי מצור סנחריב (ישעיהו ל"ג, ח–ט: “אָבל אומללה ארץ” וכו'); וירמיהו (ו', ו) נותן פרטים מהחורבן: “כרתו את העצים לסוללות”, “כילו את הבהמה ועץ השדה ופרי האדמה” (שם ז‘, כ וכו’). אבל רק עברה סכנת האויבים, שקטה הארץ ועברו שנה שנתים, והכל שב לכנו והארץ שבה לתת פריה ולהיות ארץ זבת חלב ודבש (מלכים ב', י“ט, כט; ישעיהו ל”ז ל, אחרי נסיגת סנחריב). במשך התקופה המדוברת היו בארץ גם שנות שובע על ידי הגשמים בעתם וגם שנות בצורת. כתה"ק מרבים לתאר שנות שובע (תהלים ס"ה, י–יד): “פקדת ארץ ותשוקקה” (השקית אותה), “רבת תעשרנה” וכו‘). שנות שובע היו בזמנם של שלמה ורחבעם (דברי־הימים ב' ל"א, י וכו'), וכן בימי הנביא זכריהו. (ח' יב): “הגפן תתן פריה, והארץ תתן את יבולה” וכו’, “דגן (ינובב) בחורים ותירוש ינובב בתולות” (שם ט', יז). לעומתן היו שנות בצורת (עמוס ד‘, ז–ט: “מנעתי מכס את הגשם… ונעו שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו (ירוו), הכיתי אתכם בשדפון” וכו’). תאור מלא של הבצורת נותן ירמיהו (י"ד, א–ו): הרעב הקיף את כל יהודה, לא היתה אף טיפת מים בגבים, ביבול מחיתה וכו'. אבל אם אחרי בצורת ממושכה באו הגשמים בעתם, המצב תיכף השתנה לטובה וזה אפשרי רק כשנניח שאבותינו ידעו את החקלאות; ידעו את הטיפול בעצים ושיחים שנזוקו; ‏ ידעו את הטיפול באדמה שנזרעה מלח; ידעו לחַדש כרמי גפנים שנזוקו על ידי בהמות האויב ועל ידי עדרי השכנים,

תאור הארץ בתקופת כתה"ק    🔗

גבולותיה. לפי התורה משתרעת א"י מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת (בראשית ט"ו, יח) ונכבשה מידי עמים ושבטים שונים: הקיני, הקניזי, והקדמוני; החתי, הפריזי, הרפאים; האמורי, הכנעני והיבוסי⁷. כל ארץ כנען, שניתנה לאחוזה לאברהם (בראשית י"ז, ח) נקראה (שמות ג', ח): ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, שגבולותיה מים סוף ועד ים פלשתים (ים התיכון), וממדבר עד הנהר, הא נהר פרת (שמות כ"ג, לא). בתורה ניתנו גם חלקיה (דברים א', ז): פנו… ובאו הר האמורי… בערבה, בהר, בשפלה, בנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. הגבול המזרחי היה המדבר (יהושע א', ד).

סגולותיה. כל הארץ מתוארת עשרות פעמים כזבת חלב ודבש; עבר הירדן מזרחה – כארץ מרעה או מקנה (במדבר ל"ב, א); ובפרטות מרובה ניתנות כל סגולות הארץ (בדברים ח', ז–ט): עשירה במים, בדגנים, בגפנים ועצי־פרי, בשמן, בדבש, במתכוֹת (ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת); אין צורך להתאמץ כדי להשקות את הגינה, לסובב גלגלים בידים וברגלים, כי המים באים מאליהם מהשמים (במצרים: אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך; בא"י: למטר השמים תשתה מים); חלק בני יוסף (דברים ל"ג, יג–טז) מבורך בטל ובמי תהום ובמגדים ע"י השמש והירח; חלק זבולון שפע ימים ינק ושפוני (טמוני) חול; חלק אשר עשיר בשמן ובמתכות; הארץ כולה היא ארץ דגן ותירוש וטל שמים ילין בה (שם, שם יג–כה). כזה היה המצב כשכבר חדרו העברים וכבשו את הארץ.

מה היה המצב לפני חדירתם? בארץ ישבו, לפני החדירה, עמים מבני שם, עמים בעלי תרבות הגונה: ערים, בתים, בורות למים, כרמים וזיתים ועצי פרי (יהושע כ"ד, יג: ואתן לכם ארץ… וערים… כרמים וזיתים אשר לא נטעתם וכו‘; וכן נחמיה ט’, לה: ובארץ הרחבה והשמנה; דברים ו‘, י–יא. אדמה שמנה, בתים מלאים כל טוב וכו’ וכו'). גם בעבר הירדן מזרחה, חלק הבשן היה מלא ערים וכפרים עם שדות. העברים שחדרו היו ברובם בעלי מקנה, חלק היה עובד אדמה ומיעוט קטן כבר עסק במסחר. אלו הם שבטי הצפון, יושבי צור וצידון: הצעת בני שכם (“לסחור בארצם”, בראשית ל"ד, כא); דברי יוסף: “ואת הארץ תסחרו” (בראשית מ"ב, לד). בצפון, על יד אשדות הירדן, ישבו צידונים שקטים ובטוחים, ארץ רחבת ידים וכו' (שופטים י"ח, ז–י). בכלל הארץ היתה טובה ורחבה, והעם חי חיי שקט.

הקרקעות והנפשות (ספירות)    🔗

מספר הנפשות בתקופת השופטים היה לפי ספורי התורה 600.000 גברים, מלבד הטף, הנשים, הזקנים והערב־רב; אם לחשוב שכל גבר רגיל היה ראש משפחה בינונית של 4–5 נפשות, הרי מספר כל הנפש היה כשנים וחצי עד שלושה מליונות. ספירה מפורטת ניתנה (במדבר א', מו): גברים מבן עשרים ומעלה 603.550 נפש חוץ מהלויים; בין הפקודים היו בוודאי גם רווקים, ולכן המספר הכללי הוא גם כן בקירוב שלושה מיליונות⁸.

על חלוקת הקרקעות בא“י בתקופה המדוברת לדגנים ומספוא, לכרמים, למרעה וכו' אין מספרים מדויקים בכתה”ק; לפי חקירות של צרפתי בשם סאליניאק פינילון⁹, היה הרכב האדמות בא“י כדלקמן: 17% או 5.644.800 ד' אדמת דגנים ומספוא; 17% או 5.644.800 ד' כרמים, ביחוד גפנים; 51% או 16.934.400 ד' אפרים ומרעה; 12% או 3.776.000 ד' יערות, גנים, גינות וכו'; בס”ה 32.000.000 ד' אדמה חקלאית.

על סמך רמזים בתורה ועל סמך חקירותיו של החוקר הגרמני שג, מוצא סאליניאק שהאדמה הנ"ל נחלקה ל־1.066.667חלקות, חלקה למשפחה של 5 נפשות, ויצא מספר הנפשות – 5.933.330; ואם להוסיף את שבט לוי ואת הסוחרים ופועלי התעשיה – ויצא לנו ישוב של כמעט שמונה מיליונות!

חוקרים אחרים¹⁰, מצאו את שטח א"י כ־28 מיליון דונמים, ומזה החלק המזרחי רובו מרעה. ולכן הסתגלו גם העברים שם למשק מרעה; החלק המערבי היה תרבותי, ולכן גם העברים הסתגלו לעבודת האדמה; גם שג¹¹ מוצא שמספר הנפשות היה לערך כחמישה מיליונות, ומספר זה קרוב למספר שמצא יואב (שמואל ב', כ"ד, ט): 1.300.000 מבוגרים או פי ארבע נפשות בכלל, שהם מעט יותר מחמישה מיליונות.

מענינים דברי מספירו¹²: בתקופת השושלת המצרית ה־18 כלכלה א“י ישוב די צפוף של חקלאים פעילים וחרוצים; היתה להם מחרשה מיוחדת לשוורים; האקלים הא”י פיתח את כושר המתישבים לאצירת המים ולהשבחת הקרקע; הבורות והבארות שעשו אז וטחום באופן מצוין קיימים עוד עד היום (בארות באר־שבע, סילוֹן מי־השילוח וכו' הם עדים קימים עד היום). העמקים עטפו בר; שדות חטה ושעורה שביניהן גידלו עצי פרי; שקדים לבנים וורודים, תפוחים, תאנים, רמונים וזיתים גדלו בערבוביה; בשפועי ההרים היו קירות אבנים שהפריעו את הסחף ואת זרימת המים לעומק; הגפנים גדלו בשורות או בעריסים או נשענו על עצי הפרי; יהודה היתה ארץ זבת חלב ודבש וכו' וכו' (תאור מפורט של יהודה, סביבת שכם וערי הצפון).

החוקרים האב גנה¹³ בספרו על פוריות א“י, וכן ון־דן־בּרג בספרו “תולדות עמי המזרח”¹⁴ מצאו שאדמת מצרים ואדמת ארם נהרים היו יותר נוחות לעיבוד מאדמת א”י, אבל עולי מצרים השביחו את האדמה והירבו בה את הגוונים. היבולים היו כה גדולים, ששלמה המלך יכול היה שנה שנה לשלוח לחירם מלך צור 20 אלף כּוֹר חטים והדבר לא השפיע לרעה על כלכלת העם.

השקפת כתה"ק על התפתחות בטבע ועל התהוות המינים והגזעים    🔗

סופרי כתה“ק לא התעמקו בשאלה: כיצד באו על פני האדמה כל העצים והשיחים והעשבים למיניהם המרובים – הם פתרו את השאלה באופן פשוט: ככה נוצרו. אלהים אמר: תדשא הארץ דשא (פלורה), עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו וכו', ז”א שכל המינים נוצרו בזמן אחד ולא התפתחו אחד מהשני (בראשית ב' ט: “ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל”.); וכמו בצמחיה כן גם במערכת החי (“ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים”, בראשית ב', יט). הסיסטמטיקה של הפלורה (הצמחיה) היתה פשוטה מאד: עשב, ירק־עשב, עשב מזריע־זרע, עץ־פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו; הסיסטמטיקה של הפאונה (מערכת החי) היתה כבר יותר מפורטת; אל תבת נח באו: המה (האנשים) וכל החיה למינה, וכל הבהמה למינה, וכל הרמש הרומש על הארץ למינהו, וכל העוף למינהו: כל צפור, כל כנף (העוף בכלל: כל בעל חי מעופף; יונקים־עטלפים וכו', עופות שונים, רמשים שונים. הפרוט: כל צפור – כל מיני העופות; כל כנף – כל מיני הרמשים והחרקים בעלי כנפים); לפי זה ניתנו כאן החיות, בהמות־הבית, הרמשים (מחוסרי כנפים), הצפרים, החרקים והרמשים בעלי כנפים.

על התפתחות החקלאות מדרגה לדרגה אין דברים ברורים, אבל מהסיפורים אפשר לשער שהיו תקופות של התפתחות. לראשונה אכל האדם צמחים עשביים ופירות מעצי השדה (בראשית א', כט–ל: “עשב מזריע זרע” אלו הן הירקות); בתקופה הבאה עיבד האדם את עצי הפרי הטבעיים, את גן הפירות, ובודאי גם הישקה ושמר מחיות ועופות; בתקופה שלישית הוסיף האדם לפירות גם גרעינים, דגנים, ועבודתו כבר היתה קשה. כי השדות הצמיחו קוצים ודרדרים וצריך היה לנכש ולעשב ובעצבון לאכול את לחמו; יחד עם כל זה היה העברי הקדמון בעל צאן ומרעה.

קשי עיבוד השדות הביא לתקופה רביעית: משק מרעה לחוד ומשק פלחה לחוד (הבל הרועה, קין הפולח), אבל עובדי האדמה היו המעטים, והרוב היה מגדל צאן (אברהם, יעקב ובניו, משה, שבטי עבר הירדן מזרחה).

התקופה החמישית היתה כבר תקופת חקלאות מעורבת; מטעים ושדות תבואה: נח, שהיה איש האדמה, נטע כרם (בראשית ט', כ). הציידות כאילו התפתחה – לפי התורה – אחרי האכרות והגננות: הוא – נמרוד – החל להיות גבור בארץ – היה גבור ציד (בראשית י', ט), כי רק הגיבורים יכלו אז להיות ציידים, מחוסר רובים וכו'.

יחס כתה"ק אל החקלאות; המצב הסוציאלי של האכר    🔗

אין ולא היה עם בעולם שיחסו אל החקלאות – בכלל זה המרעה – יהיה יותר טוב ויותר רציני ולבבי מיחס קדמונינו אל החקלאי והחקלאות, אל השדה, אל העץ ואל הבהמה העובדת ולעומת זה יחס כמעט שלילי אל העיר ואל יושביה. מי בונה עיר? קין הורג אחיו (בראשית ד', יז); מי הם שחטאתם כבדה מאד? – אנשי הערים, סדום וכו‘; מתי נפלגים האנשים ואינם מבינים אחד את השני? – בבנותם עיר ומגדל (שם, י"א, א). בשביל רוצחים מקציבים ערים ולא כפרים; בערים הושיבו את הלויים, כלי הקודש, שברוב שנותיהם הם אוכלים ואינם עושים (חיים ממעשרות וממתנות). העיר קן של שוד ורצח, "ואם ה’ לא ישמור עיר, שוא שקד שומר" (תהלים קכ"ז). איפה המוסריות נעדרת, איפה ההוללות בראש חוצות? – בעיר (משלי ז', כ: אשת הסוחר הנוסע מזמינה אורחים גברים מהרחוב…). העירונים הם כפויי טובה ושוכחים את מיטיביהם (קהלת ט', טו: ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא שמלט את העיר בחכמתו).

לעומת זה היחס לאכרים ורועים בארצות אחרות היה והוא גם כיום שונה מאד; היו ארצות שהאכר היה בשפל המדרגה האנושית והיו שסבלו אותו, והיו ארצות שכבדו את האכר¹⁵. לפי ספרם של סורוקין, צימרמן וגלפין היו בבבל בעלי האחוזות בין האצילים, אבל עובדי האדמה היו במעמד הבינוני ובמעמד העבדים (ע' 6–7). במצרים היו עובדי האדמה שייכים למעמד הפחות חשוב והרועים היו הפחותים ביותר (ע' 8–9). הפרסים – שמהם בודאי למדו גם היהודים – החשיבו מאד את עבודת האדמה: “המעבד את אדמתו בשתי ידיו יתאשר ויתעשר, ביד אחת – יתרושש; הזורע דגן זורע אושר” וכו' (ע' 12–14). ההודים כבדו מאד את החקלאים ורק המושלים והכהנים היו גבוהים במעלה מהאכרים (ע' 17). הסינים הקדמונים החשיבו מאד את החקלאים כיסוד העם ולפי תורת קונפוציה: המלומדים, האכרים, הסוחרים והאמנים כולם שוים בערכם.

בכלל יחס העמים העתיקים המזרחיים היה טוב לעובד אדמה; ובודאי הם גם השפיעו על יחס העם העברי אל האכר שבזיעת אפו הוא מוציא לחמו מן הארץ.

דעת האכר העברי על עבודתו    🔗

האכר העברי חשב את הצאן והבקר ליגיעוֹ, לעשרו (ירמיהו ג‘, כד: והבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו: את צאנם ואת בקרם וכו’); תפילת האכר היתה: וברך את עמך, את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו וכו'.

דרישות האכר היו: טללים רבים, אדמה שמנה ורוב דגן ותירוש (בראשית כ"ז, כח: “ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש”); סימני האושר של האכר היו בנים, מקנה ויבולים (דברים ל', ט: “…בפרי בטנך, ובפרי בהמתך, ובפרי אדמתך…”). מהו שכר האכר הישר הממלא אחרי כל החוקים הסוציאליים והמוסריים? ברכה בעיר ובשדה, באדמה ובבהמות, בבציר ובאוסם וכו' (דברים כ"ח, ג–יב) ומהו העונש של האכר הרע? הוא איננו רואה ברכה בשום דבר; בשדה אין יבול, הבקר והצאן מוזנחים וכלים, ובכל יש לו מגרעת, מארה ומהומה (שם, שם טז–כד). התאוננו ומריבות היו תמיד על חוסר אדמה.

לפי דברי הנביא: יסוד כל ארץ הם הזורעים והקוצרים (ירמיהו ג', טז: “כירתו זורע מבבל ותופשׂ מגל בעת קציר”) – כי בהיכּרת מעמך האכרים הארץ אבודה לעולם.

ירמיהו רואה את אושר העם שיבואו וירננו: “על דגן ותירוש, ועל בני צאן ובקר” וכו' (ירמיהו ל"א, יא),

עמוס שופך את חמתו על המעמד החי על עבודת אחרים ו“בעמל אנוש אינימו”; הוא מנבא על העתיד הטוב אחרי ש“בחרב ימותו כל החטאים”: “הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (בעסיס הענבים וכו') וישבו ונטעו כרמים… ועשו גנות, ונטעתים על אדמתם”, ז“א עם יושב כנטוע בארצו, אם הוא נוטע כרמים, חורש וזורע ובונה בתים; אבל לא כשהוא משביר שבר, מקטין איפה… מעווֹת מאזנים וכו', ז”א כשהוא עוסק בסחר־מכר, בריבית וכו' (עמוס ט', א–ד, יג–טו).

מה היא שימחת האכר? "נתת שמחה בלבי בעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד', ח). את האושר של עם עובד־אדמה מבטא המשורר במלים נעלות (תהלים קמ"ד, יב–טו): “אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל, מזוינו מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות, מרבבות בחוצותינו, אלופינו מסבלים; אין פרץ ואין יוצאת, ואין צוחה ברחובותינו. אשרי העם שככה לו!”

 

פרק ראשון: האקלים    🔗

תאור כללי    🔗

על אקלימה של ארץ־ישראל כתבו הרבה חוקרים, ולפי כולם השנה מתחלקת לשנים: ימות החמה וימות הגשמים. בסוף אוקטובר בא היורה במשך יום אחד או ימים אחדים; עד סוף נובמבר גשמים לא מרובים; בדצמבר, ינואר ופברואר הגשמים מתחזקים; במרץ – פוחתים ובאמצע אפריל כמעט פוסקים; גשמי מרץ ואפריל הם המלקוש, היותר חשוב בגשמים. ברוב השנים גשמי החורף מלוּוים שלג וברד באזור הגבעות; ברכס המרכזי השלג מגיע לפעמים בעמקו עד 60 ס"מ, והוא קיים לפעמים 5–6 ימים; שלוליות בסביבת ירושלים מתכסות במקרים בודדים קרח. ברמות מעבר לירדן מזרחה שלג יורד כל שנה ועל ראש החרמון השלג נשמר לפעמים כמעט כל הקיץ. אף פעם לא ראו שלג בע’ר¹⁶ של הירדן עם אקלימו המַשווי (טרופי). במאי נדירים מטרות עוז ומאז ועד אוקטובר גם העננים נדירים, וסופת גשם היא נס מן השמים. מצויים בקיץ ערפלי בוקר; טללים מרובים בלילות ובבוקר העשבים רטובים על ידי הטל, כאילו גשם יורד עליהם. הרוחות באים לרוב ממערב; בחורף רוח־ים ורוח דרומית־מערבית מביאים את הגשם. בקיץ רוח מצפון־מערב משכך את החום. רוח צפוני מביא קרה (איוב ל"ז, ט: וממזרים קרה. מזר־צפון). רוחות חמים (שרקיה, סירוקו, חמסין) באים ממזרח, דרום־מזרח, דרום וגם דרום־דרום־מזרח; חום זה נמשך באביב לרוב רק יום אחד, וכשמגמת הרוח מתחלפת לדרום־דרום־מזרח ואחרי כן לדרום־מזרח היא מביאה גשם. הקדים לפעמים נדירות בא כסופה גם בחופי הים (יחזקאל כ“ז, כו: “רוח הקדים שברך בלב ימים”; תהלים מ”ח, ח; “ברוח קדים תשבר אניות תרשיש”). שנות הבצורת נמשכו לפעמים שנתים. הארבה פשט לפעמים וגם רעידות אדמה קרו לפעמים.

תאורי האקלים לפי כתה“ק מראים שבמשך אלפי השנים שעברו על הארץ לא חלו שינויים גדולים באקלימה של הארץ; אפשר שהפחתת היערות גרמה לסחיפה ולהקטנה בלתי ניכרת בכמות הגשמים; משערים שחוף ים המלח הוגדל במשך אלפי השנים שעברו, ז”א ששטח הים הוקטן כאילו ע“י הפחתת הגשמים בארצות משני גדות הירדן; וכן משערים שכנימת הגפן שדרכה לחיות על חלקי הגפן הגלויים, ירדה בא”י בגלל השינויים באקלימה, אל השרשים. אבל אלו הן השערות קלושות והאקלים בכללו לא השתנה. באזורים אחרים האקלים הוא סובטרופי ומדברי: ימים חמים ולילות קרים (ירמיה ל“ו ל': “לחורב ביום ולקרח בלילה”; בראשית ל”א מ‘; איוב ו’, טז־יז). בתקופת כתה“ק כבר דיברו על מדידת כוח הרוח וכמות הגשמים (איוב כ"ח, כה: “לעשות לרוח משקל ומים תיכן במידה”); בבית המקדש היו מודדים את הגשמים בכוסות ובטפחים; עיינו בחוקי המטר והברקים (איוב כ"ח, כו: “בעשותו למטר חוק ודרך לחזיז קולות”); חקרו את סימני הגשם (תהלים קל“ה, ז: “מעלה נשיאים מקצה הארץ” וכו'; ירמיהו נ”א, ט"ז:‏ “נשיאים מקצה הארץ, ברקים ורוח”), אבל ידעו, כי הסימנים לפעמים הכזיבו (קוהלת י"א, ג: “אם ימלאו העבים גשם [האם] על הארץ יריקו?”). בסביבת ירושלים השלג, הכפור, הקרח והקור החזק נמשכים לפעמים רק יום־יומיים, כי בא רוח והכל משתנה (תהלים קמ"ז, טו־יח: “הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר… ישב רוחו יזלו מים”). תאור האקלים בעוּץ שמעבר לירדן ניתן במלים מליציות באיוב ל”ז: נשמע הרעם (שם ב; “שמעו שמוע ברוגז קולו”), נראה הברק (שם ג), ניתך גשם או יורד שלג (שם ו), לפעמים סופה מדרום וקור (שם ט), והמים מתכסים קרח בשכבה מוצקת (שם ט־י); אך יש שרוח חמה באה מהמדבר: חמסין! השמים כאילו כוסו עבים (“מפלשי עב”, שם טז); הארץ כאילו שקטה ולא מרגישים את הרוח, אבל מרגישים שחם מאד בבגדים (שם יז), ולפתע מתבהרים השחקים (שם כא). הגשם והשלג גם מַרווים את האדמה וגם מזבלים אותה (ישעיה נ"ה י: “כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה” וכו'). ויש שנשיאים ורוח וגשם אין (משלי כ"ח, יד), שהעבים מלאים מים ואינם נבקעים (איוב כ"ו, ח: “צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתיו”); ענני בוקר בכלל אינם מביאים גשם ונפזרים לאור קרני השמש (הושע ו', ד: “וחסדכם כענן בוקר”; (שם יג: “כענן בוקר וכטל משכים הולך”) לפעמים הגשם נהיה לזרם והרוח לסערה (ישעיה כ"ח, ב: “הנה… כזרם ברד, שער קטב, כזרם מים כבירים שוטפים”). ויש שהשמים משתכּים: כאילו החלידו, התכסו בצבע ברזל מוחלד, בלי עננים וכלי גשם (ויקרא כ"ו, יט: “ונתתי את שמיכם כברזל” וכו').

העם העריך מאך את הגשמים. השכר היותר גדול בעד מעשים טובים – הגשם (דברים י"א, יג־יד: “והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר” וכו'); והעונש היותר גדול לפושעים – עצירת הגשמים (שם, טז־יז: “השמרו לכם… ועצר את השמים” וכו'). האוצר הטוב – הגשם (דברים כ"ח, יב: “יפתח לך ה' את אוצרו הטוב וכו' לתת מטר ארצך בעתו”); הקללה היותר גדולה – חוסר גשמים (ויקרא כ"ו, יט); ולכן היתה כל תפלת האכר לגשם (זכריה י', א): “שאלו מאת ה' מטר”, וכו').

העם התענין בגשם לכל פרטיו והירבה לדבר על מיני הגשם, זמניהם, כמותם, תועלתם וכו‘. בכתה"ק מדובר על: גשם, מטר, יורה, מלקוש; רביבים, שעירים; זרם, זרזיף, אגל, דלף; חשר (חשרת…), מבול; מורה, נפץ, סגריר, ערפל; מטר סוחף, מטרות עוז, גשם נדבות, גשם־מטר (מסמן את הכמות, בגרמנית רעגענגוסס) ומטר־גשם (מסמן את האיכות (בגרמנית גוססרעגען), ומבטאים רבים אחרים המסמנים את הכמות, החוזק, הצורה וכו’ של הגשם. וכאן עלי להעיר שיש מתקשים בהבנת דברי המשורר “האזינו”, דברים ל“ב, ב: “כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב”, לפי הענין שעירים, המקביל לרביבים, הוא מין גשם; אבל בכל כתה”ק אין סמך לזה, ולכן אפשר לישב – באמת בקושי – את כל הפסוק כלהלן: כשעירים (תישים מכוסי שערות, ז"א כמעט בוגרים) עלי דשא (רועים בכל מיני עשבים), וכרביבים (כבשים צעירים, שכן בערבית “רביב” כבשה צעירה) עלי עשב (צמח מיוחד למספוא, כמו: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך”).

תקופת הגשמים נמשכת ששה חדשים, מתשרי עד סוף אדר; ליורה ולמלקוש היו סימנים קבועים (ירמיה ה', כד: “הנותן גשם, יורה ומלקוש בעתו”), שלא יקלקלו את התבואות (שם: “ושבועות חוקות קציר ישמר לנו”. אבותינו קצרו השש (עשבי מרעה) ואחרי הגז הראשון המתינו למטר שיגדל גז שני¹⁷: (תהלים ע"ב, ו: “ירד כמטר על גז” וכו'); בין היורה והמלקוש בא הגשם, והמלקוש שאחריו מַרווה את האדמה ומרטיבה לתבואות קיץ (הושע ו', ג: “ויבוא כגשם וכמלקוש יורה ארץ”). הרביבים הם גשמים מרובים לפני המלקוש וחשובים היו בהרים, במקום שמעטים המעינות (ירמיהו מענתות, ירמיהו ג', ג: “וימנעו רביבים ומלקוש לא היה”). המורה הוא מלקוש מאוחר בניסן (יואל ב', כ"ג: “ושמחו כי נתן לכם גשם מורה ומלקוש בראשון”). גשם בימי קציר חטים (ניסן־אייר) נחשב כפלא, כנס משמים (שמואל א', יב־יז: “הלא קציר חטים היום, אקרא אל אלהים ויתן קולות ומטר”). שטפונות על ידי פרץ עננים¹⁸ היו בהרים: הם באו כחתף ופתאום התמלאו הנחלים מים (מלכים ב', ג, י"ז: “לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים”). שטפון כזה עם סופה מתואר בתהלים י"ח, טז־יז: “ויראו אפיקי מים… ישלח ממרום יקחני, ימשני ממים רבים” וכו'¹⁹.

אפשר להגיד סכל חיי העם, דאגותיו, שמחותיו, חגיו ואפילו נדידותיו ומלחמותיו הושפעו על ידי הגשמים: הגשמים מַפרים את המדבר הניטע כרמים(הושע ב', טז־יז); מרוב גשמים נגלים מעינות בהרים (ישעיה ל', כג־כה: "ונתן מטר ארצך… פלגים יבלי מים)²⁰. שלום הארץ תלוי בגשם (יחזקאל ל"ד, כה־כז: “וכרתו להם ברית שלום… והורדתי הגשם בעתו” וכו'). ולעומת זה אין שלום ומרובות הדאגות בשנות הבצורת או כשנעצרים הגשמים שלושה חדשים לפני הקציר, בזמן הגידול וההשתבלות אז כשחלקה אחת הומטרה והחלקה שעל ידה התיבשה, (עמוס ד', ז: “גם אנכי מנעתי מכם הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר…. חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטר תיבש”) חזיון החוזר גם בזמננו. בגלל חוסר גשמים ובצורת ירד אברהם מצרימה, יצחק – גררה ויעקב ובניו גם הם ירדו מצרימה.

בימי שפוט השופטים נמשך הרעב כעשר שנים (רות א', א–י), בימי דוד – שלוש שנים (שמואל ב', כ"א, א); רעב בזמנו של אלישע נמשך שבע שנים (מלכים ב‘, ה’ א), ואין פלא שקדמונינו העריצו את המים והגשם וכל חכמי הקדם הסבו את הגשם לפלא גדול (איוב ה‘, ט–י: “עושה גדולות… נפלאות… הנותן מטר על פני ארץ” וכו’) וישעיה הגדיל: “הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק: תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד”. מ"ה, ח).

המשקעים – אתמוספרוליות    🔗

מים. בעיני האכר הקדמון היו הלחם והמים הדברים החשובים ביותר: בהיות מים – היה בטחון בבריאות (שמות כ"ג, כה: “וברך את לחמך האת מימך… והסירותי מחלה מקרבך”). המים יצרו את הנהרות שהעיקרי בהם היה הירדן: עליו היו מסודרים סכרים ובלמים לשם השקאת השדות שבחופיו²¹. הנחלים בא"י היו “נחלי איתן” שהמים זרמו בהם בימי הגשמים ויבשו בימות החמה²². המעינות היו מרובים ונתגלו בצורות שונות (דברים ח', ז: “עינות ותהמות יוצאים בבקעה ובהר”), לפעמים אף מתחת לצורים, (ישעיה מ"ח, כא: “מים מצור הזיל למו”); גם משה היכה בצור ויצאו מים. מי המעינות היו לפעמים קרים מאד (ירמיה י"ח יד: “אם ינתשו מים זרים (זורמים) קרים נוזלים”); לפעמים היו המים במעינות רעים ודרשו ריפוי על ידי מלחים²³ (מלכים ב', י"ט כא: אלישע רפא את מי מעין יריחו במלח – ראה הלאה).

תהומות (מי התהום). מי התהום נגלים בצורות שונות: עין, מעין, תהום, מקור, בייר וכו'. העין – מעין קטן. ובכל זאת חשיבותו גדולה, כי על העינות נבנו הערים (עין־משפט־קדש, עין־גדי, עין־גנים וכו' וכו'); על העין ניטעו גפנים (בנות־שתילי־גפנים; בראשית מ"ט, כב: “בן (ענף) פורת עלי עין”). המעינות היו מרובים בארץ ומהם נוצרו הנהרות והנחלים, אַך במלחמות התכופות נסתמו הרבה מהם, לרוב על ידי האויב, אבל לפעמים גם מטעמים אסטרטגיים על ידי שרי הצבא והמלכים העברים (דה“ב ל”ב, ג: חזקיה מתיעץ עם שריו בענין סתימת מעינות מפני סנחריב). “מעינות ההום” באו ממעמקים גדולים והשפיעו מים רבים (בראשית ו', יא: “מעינות תהום רבה”). יש לשער שידעו כבר על המעינות המרפאים (ישעיהו י"ב, ג: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”)²⁴. מי־נפתח, בכפר ליפתא על יד ירושלים, הוא מעין על יד עיר מצרית קדומה בארץ ישראל על שם המלך מַן־פתח, שנשתנה בפי העברים למי־נפתח ובפי הערבים לעין־ליפתה; וכן המעין במצפה (נבי סמואל).

הטל. אחרי הגשמים, הטל הוא השני בערכו לאיכר, כי יש שהטל המרובה מציל את הצמחים ממוות בחדשי הקיץ החרבים, ולכן הברכה הטובה היא: “ויתן לך אלהים מטל השמים” (בראשית כ"ז, כח); הקללה הקשה: “הרי הגלבוע אל טל ואַל מטר עליכם” (שמואל ב‘, א’, כא). הטל נוצר על ידי הצטננות פני האדמה בלילה והקרנת חומם שקלטו במשך היום, לכן הטל מכסה את פני האדמה וכל הצמחים (שמואל ב', י“ז יב; “ונחנו עליו כאשר יפול הטל על האדמה” – ז”א בלי השאר מקום פנוי). בשל חשיבות הטל השתמשו לפעמים הסופרים במונח טל במקום גשם, רטיבות, מים (“שחקים יערפו טל” – גשם; “וראשי נמלא טל” – רטיבות וכו'). הטל שימש לפעמים במקום מים, דבר הידוע עד היום בארצות אחדות. על הנסיון הראשון לאסוף מי־טל מסופר בשופטים ו', לז–לט: “ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים”²⁵.

הרוחות. קדמונינו התענינו בהתהוות הרוח, דרכו, השפעתו וכו' (קוהלת א‘, ו: “הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח” וכו’). היו כבר חוזי רוחות, אבל לא תמיד התאמתו נבואותיהם ולכן אומר קוהלת (י"א ד) שאין לסמוך על החוזים: “שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצר”. רוח מערבית מביאה עבים וגשם (מלכים א‘, י"ח, מד וכו’); רוח צפון תחולל²⁶ (תמית, תבטל) גשם (משלי כ"ה, כג); רוח דרומית מעלה רביבים ומגדלת עשבים; הסירוקו בא ממזרח וממזרחית דרומית ומיבּש את העשבים (הושע י"ג, טו: “יבוא קדים, רוח ממדבר ויבוש מקורו” וכו'); דיברו הרבה על החמסין (מלאכי ג‘, יט־כ: "הנה יום ה’ בוער כתנור" וכו' הגורם לשבלים צנומות דקות (בראשית מ"א, כג): “שדופות קדים”); רוחות נושאים אנשים למרחוק (איוב כ"ז, כ: “לילה גנבתו סופה, ישאהו קדים” וכו‘; מלכים ב’, ב‘, טז: “ויבקשו את אדוניך פן נשאו הרוח וישליכהו” וכו’). הרוח הרגילה על מקומות גבוהים הועילה לזריה (ישעיה י"ז, יג: “כמוץ הרים לפני רוח”), אבל רוח צח (יבש) מהשפיים הפריעה את הזריה (ירמיה ד', יא: “רוח צח שפיים לא לזרות ולא להבר”). רוח קדים מביא את הארבה ורוח ים חזק משליכהו אל הים (שמות י', יג–יט); את כח הרוח ידעו אבותינו בירדם באניות (תהלים ק"ז, כג–לב; יונה א', ד). השפעתה דחפה את אבותינו לחקור את הרוחות וכוחם והם ידעו כל מיני רוח: דממה, רוח גדולה, חזקה, סערה, סועה, סופה, זלעפות, קדים, יוקדת, סערת־תימן, צח, סער מתחולל, גלגל, ים וכו'.

הברד. הברד גרם היזקות שונים; במצרים הרג בקר והשמיד יבול (שמות ט', יח–כ); בארץ ישראל הרס מקומות מחסה זמניים (ישעיהו כ"ח, יז: “ויעה (וטאטא) ברד מחסה כזב”); זרם־ברד זהו גשם שוטף עם ברד משיר פירות ושובר ענפים ועצים (ישעיהו כ"ח, ב); גושים גדולים של ברד נחשבו כאבני־ברד (ישעיהו ל', ל); הקדמונים כתבו על אוצרות ברד בשחקים (איוב ל"ח, כב).

השלג. השלג ידוע כגשם מרווה ומזבל את הצמחים (ישעיהו נ"ה, י: “כי כאשר ירד הגשם והשלג” וכו'); בשלג הלבנון השתמשו במקום קרח (משלי כ"ה יג: “כצנת שלג (קרח²⁷) ביום קציר” וכו'). ירמיהו (י"ח יד) מתפלא: היעזוב – מי שהוא – מצור שדי שלג לבנון, ז"א אם גוש שלג יתגולל מראש הלבנון על צור שבשדה לרגלי ההר ומי־שהוא ימצאנו, היעזבהו ולא יקחהו? לחיסון הגוף היו מתרחצים או משתפשפים, במי־שלג (איוב ט', ל: “אם התרחצתי במי שלג”).

 

פרק שני: האדמה    🔗

כתבי־הקודש עשירים מאד בתאורי הארץ בכלל; “ארץ זבת חלב ודבש”, “ארץ טובה ורחבה” וכו' הולכים וחוזרים הרבה פעמים בתורה, בנביאים ובכתובים; לעומת זה על עצם האדמה, על האגרוֹלוֹגיה, ישנן מעט ידיעות בתנ“ך. את המרגלים ציוו לשים לב לארץ בכלל: הטובה היא אם רעה; ורק פרטים אחדים דרשו לדעת על האדמה: השמנה היא אם רזה, אם יש בה עץ אם אין, ומה טיב הפירות (אבותינו, כיוצאי מצרים, ידעו שעל חופי הנילוס גדלים כל מיני עצי פרי; ולפי מספירו איקלמו המצרים בארצם כל מיני עצי פרי דרומיים וצפוניים). לפי הפירות חשבו כנראה, להבחין גם בטיב האדמוֹת. רק בישבם כבר על האדמה שמו אבותינו לב לסגולותיה, היו שתיארו את האדמה לפי גידוליה: “ארץ ממנה יצא לחם” (איוב כ"ח, ה); “ארץ חטה ושעורה” (דברים ח', ח), ז”א אדמת חיטה, אדמת שעורה, כפי שהפלחים גם כיום מגדירים את טיב האדמה: אדמת חיטה – אדמה יותר כבדה, חמרה; אדמת שעורה – אדמה פחות כבדה, חול־חמרה, וכו'; “ארץ זית שמן” (שם), “ארץ דגן ותירוש” (דברים ל"ג, כח). לפי המושגים של הקדמונים שהענף העיקרי היה אצלם המקנה, והטפלים: דגן וכרם, דיה לחיי האכר “אדמה שמנה”, כבירכת יצחק: ‏“ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש” (בראשית כ"ז, כח), ז"א אם הטללים מרובים והאדמה שמנה, הרי זה מספיק ליבול טוב של דגן ותירוש.

בזמן מאוחר התחילו להתענין ביתר סגולות האדמה. במשלי ח', כו: “עד לא עשה ארץ חולות²⁸ (במקום: “וחוצות”) וראש עפרות תבל” – הרי כאן, לפי התיקון ניתנו שלשה מיני קרקעות: ארץ – בית־ארצות, אדמה רגילה; חולות – בית־החולות, אדמת חול; עפר – בית־העפר, אדמה‏ הומסית, אדמת רקבובית, אדמה “צ’רנוזומית”, המשובחה באדמות: ראש עפרות־תבל.

אדמות לפי ממצאן    🔗

אדמה כבולה. אדמת הגליל היתה כבולה (“ארץ כבול”, מלכים א‘, ט’, יג), ולא מצאה חן בעיני חירם הצורי, הרגיל לאדמות טובות²⁹. היה ידוע אז שיום־יומים אחרי גשם שוטף רק פני האדמה הקשה נעשים חריבים ונסדקים, ורק אחרי זמן מתיבשת האדמה לעומק (בראשית ח', יג–יד: “חרבו פני האדמה”, ואחרי כן: “יבשה הארץ”); אדמה קשה כזו נקראה אז גם בשם “ברזל” (דברים כ"ח, כג: “והארץ אשר תחתיך ברזל”).

אדמת חול. אדמת חול היתה ידועה על שפת הים; יושבי אזור הים (זבולון וכו') עסקו בדיוג, שליית מרגליות וספוֹגים, ומהחול הוציאו חמרי צבע וזכוכית (דברים ל"ג, יט: “שפע ימים יינקו, ושפוני – טמוני חול”). על אדמה חוֹלית הבולעת מי־השקאה רבים יש רק רמז (משלי ל', טו–טז: “שלש הנה לא תשבענה… וארץ לא שבעה מים”). אדמה כזו דורשת השקאות תכופות ומים רבים בכל פעם, כי בולעת היא את המים לעומק.

מלחה. המלחה היא אדמה שיש בה הרבה מלח ואיננה ראויה לגידול צמחי תועלת, ולרוב נמצאת במרחק לא גדולי מהים, אבל כל אדמה נעשית מלוחה ע“י השקאה מופרזת במים שיש בהם מלח אפילו באחוז קטן מאד. זהו מה שאומר המשורר (תהלים ק"ז, לד): “ארץ פרי למלחה מרעת יושבי־בה”, מאי ידיעתם איך להשתמש במים. אדמה כזוֹ לא ראויה להתישבות, אם לא מרפאים אותה ע”י שטיפה במים חיים רבים או ע"י גשמים שוטפים (יחזקאל כ"ב, כד; “אַת ארץ לא מטוהרה (מהמלח) היא, לא גושמה ביום זעם”).

ארץ הנגב. אדמה יבשה, כי כמות המשקעים בה פחותה, ואם אין בה גולוֹת מים, אי אפשר להשתמש בה ברוב השנים לזריעת חיטה (יהושע ט"ו, יט: “כי ארץ הנגב נתתני ונתת לי גולות מים”).

ציה. ארץ ציה, ארץ בלי מים (תהלים ס"ג, ב: “בארץ ציה ועיף בלי מים”); בארץ כזו, אם מתגלה פעם שורש של איזה צמח, הוא בלי תואר ובלי הדר (ישעיה נ"ג, ב: “וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר”); אבל אם בארץ ציה כזו מתגלה מוצא־מים, אפשר להשתמש בהם לשם גידול אי־אלו צמחים.

צָיון. אדמה פחות חרבה מהציה; בציון ניתן לפגש לפעמים גם פלג־מים (ישעיה ל“ב, ב: ‏”פלגי מים בציון").

המדברות    🔗

א) המדבר האמיתי, לפי מובנו המקובל, בכלל איננו מסוגל לשום דבר: הוא “לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין בו לשתות” (במדבר כ', ה). בנידון זה המדבר הוא פחות במעלה מהציוֹן ומהציה. כזה היה המדבר בין ארץ־ישראל ומצרים שאליו ברחו היהודים; מקום נורא לפי תאור ישעיהו (ל', ו): “ארץ צרה וצוקה (מחוסר מים וצל), לביא וליש (טרפו) מהם, אפעה ושרף מעופף” (ארבו להם) בהלכם אל הנגב, למצרים, ובנשאם משאותיהם על הבהמות.

ב) המדבר בישוב. המדבר בקרבת הישובים הוא אחר. זהו שטח לא זרוע המשמש מרעה לצאן (לפעמים גם לבקר); כאן ה“דוֹברוֹת” של הצאן (“כעדר בתוך הדברו”, מיכה ב‘, יב; “ורעו כבשים בדברם”, ישעיהו ה’, יז); מקום מדבר זה מסומן על פי הקול: “קול קורא במדבר” (ישעיהו מ', ג). לפי חוקי התורכים בארצות הכיבוש שלהם, האדמה הרחוקה מהכפר היא מרעה צבורי, מקום הדברם של הצאן; הסימן לזה היה: כל זמן שהרועה עומד וצועק וקולו נשמע במושב, זוהי אדמת המושב; וכשהוא צועק ואין איש בישוב שומע – זהו כבר המדבר, קולו הלך ואבד: קול הקורא במדבר! במדברות אלו, בקרבת דותן וכו' היו בורות למי־גשמים, להשקאת הצאן (בראשית ל"ז, כב).

נוה; נאוֹת־דשא. במדברות נמצאו אוֹאַזיסים: נווה, נאוֹת־דשא; תחת הדקלים שגדלו על המעינות היו רועים את הצאן, ובנווה גדול היה לפעמים גם ישוב (שמואל ב‘, ז’, ח: “אני לקחתיך – את דוד – מן הנוה, מאחר הצאן”).

במתי־ארץ. הן שדות על הרים, גבעות; על ירכתיהם נתנו השדות יבולים טובים והאכרים צברו שם חיל ואוצרות (ירמיהו י"ז, ג: “הררי בשדה: חילך, כל אוצרותיך לבז אתן”), כי גדילו על הבמות דגנים, עצי שמן, החזיקו שם כוורות ומחלבות (דברים ל“ב, יג–יד: “”ירכיבוהו על במתי ארץ, ויאכל תנובוֹת שדי (דגנים וירקות), ויניקהו דבש מסלע (כוורות בין חגוי סלע), ושמן מחלמיש צור (זיתים הגדלים בין הטרשים); חמאת בקר וחלב צאן, עם חלב כרים, ואילים בני בשן ועתודים, עם חלב כליוֹת חטה (סולת), ודם ענב תשתה חמר (יין אדום, תוסס, שמפן³⁰”.

ארץ הככר. האדמה בככר הירדן היתה בראשיתה ארץ מרעה; אחרי זמן נבנו שם ערים, כי הירדן השפיע על כל הככר כהשפעת הנילוס על חופיו (בראשית י"ג, י–יא: “וירא את כל ככר הירדן כי כלו משקה”).

ארץ המישור. השרון, מקומות מרעה וערים (עוזיהו בנה שם מגדלים וחצב בורות למים; דברי־הימים ב', כ"ו, י).

ארץ הכרמל. אדמה ראויה לכרמים, לגנים וכו'. ארץ דומה לכרמל (ירמיה ב', ז: “ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה”).

הערבה. שטח ישר גדול של אדמה שוממה בחרבוני קיץ, אבל אחרי גשם ראשון מתכסה בדשא רב־גווני; על שוממותה בקיץ היא נזכרת יחד עם ציה ומדבר (ירמיה נ', יב: “הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה”). הערבה היא בשכנות ים־המלח, הנקרא גם ים־הערבה (יהושע ג', ו–י), צמחי הערבה הם ערוער, ולפעמים גם עץ־שמן; מהחי מצויים בה הערוד והפרא. בהשקאה ובהתישבות אכרים חרוצים אפשר להפוך את הערבה לגן, למקום נהדר (ישעיה נ"א, ג: “וערבתה כגן ה': ששון ושמחה ימצא בה” וכו'), דבר שרואים גם כיום, בראשית ההתישבות החדשה בחופי ים־המלח.

המכתש. שטח אדמה עמוק מוקף גבעות. יש שמקירותיו מבצבצים מים, ועל ידי חפירות לא עמוקות יש שמוצאים מי־שתיה (צפניה א' יא: “הילילו יושבי המכתש”; שופטים ט"ו, יט: “ויבקע… את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים”).

האחו והאפר. הם מקומות מרעה, מקומות גידול עשבי־מרעה. האחו הוא על מים ויכול להיות גם מלאכותי. שדה מושקה זרוע עשבים. (איוב ח', יא: “הישגה אחו בלי מים”). באחו בלי מים גדלים רק אִבּים, צמחים עשביים בראשית גידולם, ולא כדאי לקטפם, לקצרם, כי העבודה אינה משתלמת. האִבִּים מתיבשים ברוח קדים (איוב ח', יא–יב): “עודנו – האחו – באבו ולא יקטף (לא כדאי לקצרו), ולפני כל חציר ייבש (בקדים)”. הפרות היו רועות באחו (חלום פרעה).

האבל. שטח אדמה רטובה מטבעה, המגדלת עשבי מרעה.

כר. מרעה רחב במישור (תהלים ס"ה, יד: “לבשו כרים הצאן” וכו').

שפיים. מקום מרעה בראש גבעה (ישעיהו מ"ט, ט: “ובכל שפיים מרעיתם”).

שדה־יער. שדה ביער שבראוהו בחלקו (תהלים קל"ב, ה: “עד אמצא מקום… מצאנוהו בשדה־יער”); יהושע יעץ לבני יוסף לברא את היער בארץ הפריזי והרפאים (יהושע י"ז, טו).

אדמת מרעה. מקום גידול בקר וצאן (זה היה עבר הירדן מזרחה, יעזר וגלעד).

אדמה צפה. שטח שמי הנהרות והנחלים מכסים אותו לזמן רב במימיהם (יחזקאל ל"ב, ט: “והשקיתי ארץ־צפתך מדמך”).

העפר. הסלע, ע“י תהליכים שונים, משתנה לעפר. המים, יחד עם האויר, קרני השמש, החום והקור, שוחקים את אבן־הבראשית לחלקים דקיקים, לעפר; בא הרוח או הסחף ומעביר את העפר למקומות נמוכים ונוצרת שכבה של עפר (איוב י”ד, יט: “אבנים שחקו מים (המים שחקו את האבן) תשטוף סחיפיה (הקרי, במקום ספיחיה, הכתיב) עפר ארץ (הסחף שוטף את העפר)”. העפר הזה עשיר בחמרי מזון לצמחים, כי בשכבת “העפר” נמצאת הרקבוּבית, ההוּמס; אם שכבה זו נסחפת, נגלה הסלע שמתחתה (יחזקאל כ"ו, ד: “וסחיתי עפרה ממנה ונתתי אותה לצחיח סלע”).

עפר־ארץ. העפר לפעמים דק מאד ונישא ע"י הרוח למרחוק ויוצר את הלס, האדמה בדרום ארץ ישראל, והוה עפר־ארץ: “ואשחקם כעפר ארץ” (שמואל ב כ"ב, מג); “עפר מן האדמה” (בראשית כ', ז); “ואשחקם כעפר על פני רוח” (תהלים י"ח, מג)³¹.

כוח האדמה    🔗

סגולת האדמה לגדל יבולים בעזר החמרים הנמצאים בה ובעזר המים שהיא קולטת וסופגת – זהו “כוח האדמה”. האיש המנצל את הכוח הזה בלי חשבון, בלי להשיב לאדמה את אשר לוּקח ממנה, הוא כאילו רוצחה וממיתה (איוב ל“א, לח–מ: “אִם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון; אם כחה אכלתי בלי (הוצאות) כסף ונפש בעליה הפחתי: (אזי) תחת חטה יצא חוֹח ותחת שעורה באשה” – ז”א שהמנצל את אדמתו ואיננו מוציא כסף על זבל, השקאה וטיפול, אדמתו המנוּצלת מגדלת לו חוחים ובאשה³².

הערך הגדול של האדמה הוא בגידול דגן, תבואה (קהלת ה‘, ח: “ויתרון ארץ בכל הוא”: כל – תבואה; בראשית כ"ד, א: "וה’ ברך את אברהם בכל" – במזרע התבואה. אם לא מעבדים את האדמה ולא זורעים אותה היא שוממה ושולטת בה הבאשה, המחניקה כל זרע תרבותי, לכן האכרים דורשים זרע: א) למחיתם, ב) שהאדמה לא תשם (בראשית מ"ז, יט: “ותן זרע ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם”).

אדמות שוממות. בתקופה המדוברת היו בארץ ישראל אדמות שוממות מסיבות שונות: א) המלחמות הממושכות שהשמו ערים – ערי ארץ־ישראל היו מושבי אכרים (ישעיהו ו', יא: “אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם – והאדמה תשאָה שוממה”); ב) ע"י התפשטות המידות הרעות בארץ בזמן השפע: העשירים דחקו את רגלי האכרים העניים, לקחו מהם את אדמתם בעד חובותיהם; שטחי האדמה בידי אילי־הכסף האלה היו גדולים ולא עובדו כלל ונשמו (ישעיהו ה‘, ח: "הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו… באזני – דיבר ה’ – אם לא בתים רבים לשמה יהיו" וכו'); ג) שנות בצורת שנמשכו שנים

רבות ובין כך האדמה לא נזרעה וכוסתה קוץ ודרדר.

ארץ תלאוֹבוֹת. אדמה תאֵבה, רצויה על טיבה והתאמתה למרעה טוב, שהבקר רועה בה ושבע (הושע י"ג, ה: “ואני ידעתיך במדבר – מרעה מחוץ לישוב – ובארץ תלאובות כמרעיתם וישבעו” וכו')³³.

האדמה לפי השכבות    🔗

הפתח. זוֹהי השכבה העליונה הנפתחת על ידי המחרשה (בראשית ד‘, ז: “לפתח חטאת רובץ” – החטא רובץ בשדה; ישעיהו ג’, כו: “ואנו ואבלו פתחיה” – שדותיה; שיר השירים ז‘, יד: “ועל פתחינו כל מגדים” – על שדותינו, וכו’); מכאן השם פתוח לחרישת השכבה העליונה (ישעיה כ"ח, כד: “יפתח וישדד אדמתו”).

המנעל. זוהי השכבה שתחת הפתח, שמחרשה רגילה אינה מגיעה אליה (דברים ל"ג, כה: “ברזל ונחושת מנעליך” – בשכבה התחתונה נמצאות מתכות).

הבד. זוהי האדמה המתה, העמוקה (הושע י“א, ו: “וכלתה בדיו” – קרקעותיו; איוב י”ז, טו: “בדי שאול תרדנה אם יחד על עפר נחת” – ירדו לבדים שבשאול תחתית). המלה “בדי” מקבילה למלה “עפר”.

האדמה לפי ההרכב    🔗

החומר, בפי קדמונינו, זוהי החמרה של זמננו, לרוב אדמה קשה ששימשה להכנת לבנים (שמות א', יד: “בעבודה קשה בחומר ובלבנים”); ה“חומר” מקביל ל“טיט” (ישעיה מ"א, כה: “ויבא (קרי ויבס) סגנים כמו חומר, וכמו יוצר ירמס טיט”).

החול נזכר הרבה לרוב על שפת הים.

העפר, אדמת עפר זהו ההומס שבזמננו.

החרסית (שער החרסית), אדמה קשה שממנה הכינו כלי חרס.

השיד, שהיו שורפים מאבני־גיר (משרפות שיד).

האדמה בעיבודה, שדות ומשקים    🔗

בראשית הכיבוש לא שמו לב לטיב האדמה ולהרכבה; חילקוה לפי מספר הנפשות בשבט או במשפחה (במדבר כ"ו, נב–נג: “לאלה תחלק הנחלה במספר שמות: לרוב תרבה… איש לפי פקודיו יתן נחלתו”), ז"א האדמה כולה נחלקה לשש מאות אלף חלקים, ובין החלקים הוצבו סימנים, אבני־גבול. את הקרקעות היו מחלקים בחבלים באורך ידוע (מיכה ב‘, ה: “לא יהיה לך מַשליך חבל בגוֹרל”; עמוס ז’, ז: “ואדמתך בחבל תחולק”), ומכאן נקראת הנחלה: “חבל נחלתכם” (תהלים ק"ה, יא). כשחילקו לחבלים הפילו גורל, זה זכה בעידית וזה בזבורית; זה שבעידית שמח, משתבח ואומר: “חבלים נפלו בנעימים אף נחלת (נחלתי) שפרה עלי” (תהלים ט"ז, ה). המחוקקים גזרו על שלמות כל חלקה, גזרו על השגת גבול וגם אררו את מסיגי הגבול (דברים י“ט, יד: “לא תסיג גבול רעך” וכו'; שם כ”ז, יז: “ארור מסיג גבול רעהו” וכו').

אבל במשך הזמן לא שמו לב לחוק והעשירים והחזקים דחקו רגלי החלשים (הושע ה', י: “היו שריה [כ] מסיגי גבול”), כי קל היה להסיג אבן; לכן נטעו עצים על הגבולות (תהלים ק“ה, לג: “וישבּר עץ גבולם”; בראשית כ”ג, יז: “ויקם שדה עפרון… וכל העץ אשר בשדה, אשר בכל גבולו סביב”).

הנחלה. החלק שקיבל המתישב היה נחלתן והיא עברה בירושה מאבות לבנים, ובמקרים בודדים גם לבנות; איש לא חפץ למכור את נחלתו בכל הון (מלכים א', כ"א, ג: “חלילה לי מה מתתי נחלת אבותי לך”).

על גודל הנחלה יש רק השערוֹת. הנחלה עברה בירושה, וזו היא הנחלה הרומאית³⁴, שגודלה במצרים היה³⁵ מאה אמה על מאה אמה. האמה היתה חמישים ושנים וחצי סנטימטר, והנחלה היתה חמישים ושנים וחצי במרובע או אלפים שבע מאות חמשים וששה ורבע מטר מרובעים, או מעט פחות משלושה דונמים, לערך שטח שזוג שוורים חורש ביום עבודה “משמש עד שמש”.

(לגודל זה כאילו מתנגד הסיפור על בנות צלפחד: נחלת צלפחד נחלקה לחמש בנותיו, ולפי זה יוצא שכל אחת קיבלה חלק קטן, לערך חמש מאות וחמישים מטר מרובעים, וחלק קטן כזה כשהוא לעצמו הלא לא

יבול היה לשמש לסידור משק, אבל הבנות הלא נישאו, וחלקן הגדיל את חלקת בעלן). בנחלה של שלושה דונמים לא הסתפקו כבר אז, ודרשו הוספת כרם, “נחלת שדה וכרם” וירמיהו אומר: “עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת” (שם ל"ב, טו).

לפי רינגלמן, בשם סוֹפר משנת 1730, הכילה ארץ ישראל אדמה עידית שלושה מיליונות ארוֹרוֹת, ו“הארוֹרה” היתה רק כשני דונמים, ויוצא שאדמה עידית היתה בארץ ישראל כששה מיליונות דונמים, בלי כרמים ויערות וכו'. החקירוֹת המאוחרות מצאו שהארוֹרה גדלה היה 2700–2570 מטר מרובעים, וזה מתאים למסורה שלכל אכר היה צמד שוורים, שטח ששני שוורים חורשים במשך היום, חלשים 2570, חזקים 2700 מטר מרובעים³⁶.

השדות והכרמים היו גדורים קירות־אבן וביניהם שבילים, משעולים להולכי רגל או לרוכבי אתונות (במדבר כ"ב, כד: “ויעמוד במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה… ותלחץ (האתון) אל הקיר” וכו').

שדה־אילן. שדה שבתוכו או בגבולותיו גדלו עצי־פרי או אילני־סרק; מין משק מעורב של פלחה ונטיעות (שדה עפרון, בראשית כ"ג, יז).

שדות נטוּשים. בשנות בצורת או רעב ממושך היו העשירים בורחים לחו"ל ומפקירים את שדותיהם (מלכים ב‘, ח’, ג–ו: השונמית יצאה לארץ פלשתים ובשובה הלכה לצעוק אל המלך אל רכושה; המלך ציוה להחזיר לה את רכושה וגם את כל תבואות השדה מיום ‏עזבה את הארץ ועד שובה; החזרת התבואות מראה שגם בשנות רעב זרעו וקצרו ואספו אי־אלו יבולים לא גדולים).

שדות־השקאה. בנגב (חברון, דביר וכו') דרשו השדות השקאה, כי כמות הגשמים היתה לפעמים קטנה (יהושע ט"ו, יט: “ארץ הנגב נתתני, ונתת לי גולות מים; ויתן לה את גולות עלית – מעינות מתחתית ההר – ואת גולות תחתיות – מעינות בקצה המישור”).

שדות הפלשתים. שדות הפלשתים היו מעורבים: שדות־אילן וכרמים. בימי קציר חיטים, השעורים הן כבר בגדישים, בעוד שהחיטה עודנה או בקמה או באלומות; בהבעיר מי שהוא אש בשדה־אילן בחדשי מאי–יוני הוא יכול לשרוף מגדיש (של שעורים) ועד קמה (של חטים) ועד כרם (שופטים ט"ו, ה: נקמת שמשון).

 

פרק שלישי: עבודת האדמה    🔗

ערכה וסידורה    🔗

עבודת־האדמה נחשבה בתקופת כתבי־הקודש כעבודה היותר הגונה, היותר כשרה והיותר חשובה בעיני הבריות. בשבח עבודה זו נאמר הרבה. לא נקרא, לפי חכמינו, היצור המדבר הראשון בשם “אדם” עד שעבד את “האדמה”; בשבח המלך עוזיהו נאמר “כי אוהב אדמה הוא” (דה“ב, כ”ו, י), וכל אכר היה משתבח בעבודתו (זכריה י"ג, ה: “איש עובד אדמה אנכי”). עבודה זו היתה חביבה על כל שדרות העם; (שאול בן קיש, המלך גבור החיל, חרש בבקר בשדה; “מלך לשדה נעבד” וכו').

בתקופת כתבי־הקודש היתה עבודת־האדמה כבר מפותחת, ולפי הזמן גם משוכללת. ממי קיבלו העברים את ידיעותיהם הראשונות לא ברור. יוֹסט בספרו “ביבלישע צייטפראגען” משער שאבותינו למדו מהפלשתים ומהכנענים, כי בבואם אל הארץ מצאו כרמים וזיתים, בארות חצובות, בתים בנוים וכו‘. רמזים פחות או יותר ברורים יש, שלמדו את האכרות במצרים (שמות א', יד: “בעבודה קשה… ובכל עבודה בשדה”); מברכת ה’ את המצרי בגלל יוסף, יוצא שיוסף כבר ידע את הנהלת המשק החקלאי (בראשית ל"ט, ה: “ויברך ה' את בית המצרי… בכל אשר לו בבית ובשדה”), ז"א שיוסף היה גם מנהל עבודת־האדמה ומסדר־משק טוב. אבל אפשר גם שאבותינו הביאו את ידיעותיהם עוד מארם נהרים, ויש חכמים האומרים שאת השימוש במחרשה הביא עמו אברהם בבואו מאור־כשדים לכנען. לפי זה ניתן להניח: את השיכלול למדו בכנען, ביחוד את הפלחה החרבה והמטעים: את פלחת־השלחין, אופני ההשקאה וגידול הירקות – במצרים.

לוח לעבודות חקלאיות    🔗

השאיפה לתת לקהל האכרים מַפתח לסידור עבודותיו קיימת בכל הארצות ובכל הזמנים. בספרות היוונית והרומאית ניתן תמיד לוח לעבודות לפי החדשים, ולא ייפלא הדבר אם לוח כזה היה גם אצל היהודים. ואכן, לוח כזה. מתקופת. הנביאים, כשמונה מאות שנה לפני ספה"נ, נמצא בשנת 1908 בגזר (אבו־שושא), חרות על אבן באותיות צוֹריות (פיניקיות); כתב זה מעיד שהאבן נחרתה לפני גלות בבל, מפני שאחרי הגלות כבר כתבו באותיות אשוריות,

בחוברות ‏ של “פאלעסטינא עקספלאריישן פאנד” מינואר 1908, עמודים 26–34, נתנו שלושה אופני קריאה של הכתובת, כי האותיות לא היו ברורות. די ברורה היא הנוסחה של מ. רינגלמן בספרו “ז’עני רוראל” (יהודה, כרך רביעי, ע' 667 וכו'):

1. ירח אסיף, ירח ז'

2. זרע ירח לקש

3. ירח עצד פשת

4. ירח קצר שערים

5. ירח קצר כל

6. ירח זמר

7. ירח קץ

ורינגלמן מבאר: 1. ירח, כאן הוא כמובן תקופה ולא חודש. 2. זרע – זריעה; לקש – לקיש, תבואה מאוחרת. 3. עצד – חצד, קצירה, תלישה; חציד – עקירה עם השורש³⁷. 4. קצר שערים – קציר שעורים.

1. קצר כל – קציר החטים. 6. זמר – זמיר, זמירת אשכלות הגפנים. 7. קץ – קיץ. תאנים ליבוש. (הכתיב היה אז לרוב חסר אותיות אהו"י).

התקופה הראשונה היא תקופת האסיף, כשמכניסים את כל התוצרת אל האוצרות, האסמים וכו‘, מוכרים את המיותר וקונים את כל צרכי המשק, משלמים או גובים חובות וכו’. אלה הם החדשים הראשונים של השנה החקלאית: תשרי–חשון או ספטמבר–אוקטובר. זאת היא גם תקופת הזריעה המוקדמת, זריעה לפעמים לפני היורה. (שמות כ"ג, יד: “וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה”); לפי התוספתא, הוצאת מנדלקרן. עמ' 216 שורה 15:‏ חצי תשרי, חשון וחצי כסלו – זרע.

התקופה השניה, ירח לקיש, היא תקופת הזריעה המאוחרת, היכולה להיות בחצי כסלו, טבת וחצי שבט.

התקופה השלישית, ירח עצד פשת, היא זמן תלישת הפשתים. הפשתה דורשת לגידולה שלושה חדשים, ואם היא נזרעת במוקדם, הרי במרץ–אפריל אפשר כבר לתלשה; גם במצרים תלישת הפשתה היא במרץ–

אפריל.

התקופה הרביעית היא ירח קציר שעורים. לפי התוספתא (שם): חצי ניסן, אייר, חצי סיון – קציר.

התקופה החמישית היא ירח קציר “כול”, או החיטה הנקצרת אחרי השעורה. בתקופה זו מצויות רוחות הקדים ולכן צריכים לקצור הכול (כאן כול – חיטה, הכול – כל מה שנזרע).

התקופה השישית היא ירח בציר (זמירת) הענבים, האשכולות מהזמורות (במדבר י“ג, כג: “ויבואו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכל ענבים”; וכן שה”ש ב', יב: “עת הזמיר הגיע” – עת הזמירה־הבציר, כי זמירת הענפים נעשית בחדשי פברואר–מרץ ולא בחדשי הקיץ).

התקופה השביעית היא ירח אסיף ה“קיץ”, תאנים ליבוש (ירמיה מ‘, י: “אספו יין וקיץ ושמן”, שמואל ב’, ט"ז, א: “ומאה צימוקים ומאה קיץ”).

כמובן שלוח זה איננו מלא ואיננו יכול לשמש מורה־דרך לאכר.

העבודות העקריות    🔗

העבודות העיקריות היו החריש, הזרע. הקציר, ובזמן יותר מאוחר גם הנטיעה והבציר (בכלל זה האסיף). יש שביכרו את הזרע והקציר (בראשית ח', כב: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר”), ויש שביכרו את החריש והקציר (שמות ל“ד, כא: “…בחריש ובקציר תשבות” (בשבת), וכן בראשית מ”ח, ו: “ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר” – שתי עבודות עיקריות גם כיום). ישעיהו הוסיף נטיעה: (ישעיהו ל"ז, ל: “זרעו וקצרו ונטעו”). גם הבציר היה חשוב (ויקרא כ"ו, ה: “ובציר ישיג את זרע”). המלכים היו משעבדים את נתיניהם ביחוד בשביל החריש והקציר (שמואל א‘, ח’ יב: “ואת בניכם יקח… ולחרוש חרישו ולקצור קצירו”).

כל עבודה עקרית, כגון החרישה, דרשה הכנה מוקדמת; אם עמדו לחרוש את האדמה לשם נטיעתה וזריעתה היו צריכים מקודם לעשות עבודות רבות שונות, כגון, נכוש, עדור, סקול וכו'. פרוט כל העבודות המוקדמות ניתן להלן בפרק שמיני: הכשרת הקרקע והשבחתה.

ברצות האכר לאכול מתנובת השדה – חטים, שעורים וכו' – עליו לעבוד הרבה ולהתעצב על הקוצים המרובים, ביחוד דרשו הכנה מיוחדת השדות על גבעות והרים, השדות הכאובות באבנים, שדות השלף וכו'.

שדות על גבעות והרים היו צריכים לנכש מקודם במעדרים משמיר ושית. (לפי ישעיה ז' כ"ה, עודרים ומשמידים את השמיר והשית ואחר שולחים שמה שוורים וכבשים שיזבלו בהפרשותיהם את השטח העדור ורק אז זורעים: “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, לא תבוא שמה יראת שמיר ושית”; ואחרי זה: “והיה למשלח שור ולמרמס שה”.

שדות כאובות באבנים או אדמת טרשים צריכים היו מקודם לסקל ולעזק; ביחוד דרשו את הסיקול והעיזוק הכרמים (ר' הלאה פרק שמיני).

על ניקוי האדמות מצמחי בר הרבו לדבר תמיד, כי מרובים הם עשבים כאלה, המקלקלים את הלחם במראה ובטעם. מונים כיום את העשבים הרעים בא“י כשש מאות, אבל בכתה”ק נזכרים רק מעטים מהם ועליהם מדובר להלן.

 

פרק רביעי: הבאשה    🔗

בכתבי־הקודש מסומנים בשם באשה הצמחים הרעים המזיקים מטבעם ע“י קוציהם, טעמם המר והרעלי. אמנם, נזכרים בשם רק אילו עשרות של צמחים רעים, אך אם לדון לפי הכמות הגדולה של צמחים שוטים בתקופתנו (כשש מאות) יש להניח בודאות שגם בתקופת התנ”ך היו הרבה צמחי באשה בשדות ובכרמים, אולם סופרי התנ"ך כללו אותם בשמות כלליים:‏ קוצים, דרדרים, חוחים, מרורים, המסמנים גם סוגים ידועים וגם מינים. על כמה מינים נעמוד להלן.

באשה. המונח מסמן את כל העשבים הרעים וגם מין מיוחד שהוא מצוי בשדות השעורה (איוב ל"א, מ: תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה – באשה³⁸.

ברקן. צמח בעל קוצים דקים מבריקים (מכאן השם ברקן); כיום מצוי בשדות בכל מקום; שמו המדעי נוֹטוֹבאזיס סירייאקא או ברקן סורי, בערבית חורפש אל־כביר.

בתה (בכרמים). מונח בבוטניקה המסמן קבוצת צמחים שונים בצורת שיחים קטנים, שבהם הסירה, הקורנית, שמיר ושית ורבים אחרים: (ישעיהו ה', ו: “ואשיתהו בתה… ועלה שמיר ושית”).

גלגל. צמח המתגלגל בשדות לאחר שהוא נעקר ממקומו (עכבית הגלגל, בערבית עכוב); השם המדעי: גונדליה טוּרנפוֹרטיי (ישעיהו י"ז יד: “וכגלגל לפני סופה”).

גֹמא. גדל בבצות ושמש להכנת תבות (שמות ב' ג') וסירות (ישעיה י"ח ב). המין גומא־הפקעים הוא סַעידה בערבית; השם המדעי: ציפרוס רוֹטונדוס.

דרדר. זהו ההורפש הערבי; השם המדעי; צנטאוריאה; ממנו מינים רבים ונזכר לרוב בכתבי הקודש יחד עם קוץ (בראשית ג' יח: “וקוץ ודרדר תצמיח לך”).

חדק. צמח ארסי קוצי ששימש גדר; הפרי בערבית כיום “תופח מסחוט”; השם המדעי: סוֹלָנוּם סַנקטום.

חוֹח. סוג של צמחים פראים שונים: חוח הגמל, חוח הלבנון, חוח החמור וכו' (משלי כ"ו ט: “חוח עלה ביד שכור”).

חרול. לפי הסופר הגרמני שׁג – מין סירפד. לפי גזניוס־בוהל: מין טופח הגדל בר. (משלי כ"ד לא: “על כרם… כסו פניו חרולים”).

לענה. באשה מרה המצויה כיום הרבה בכל מקום.

נהלול. זהו הינבּוּט הערבי, כובא; מצוי בשדות דגנים, השם המדעי: פרוֹזוֹפיס; וממנו מינים אחדים. (ישעיה ז' יט: “זבובים ודבורים ינוחו… בכל הנהלולים”).

נעצוץ. צמח קוצי (נעץ!); זהו ההיגה; השם המדעי אלהאני; ממנו מינים אחדים; בערבית: עקול, גרמנית: קאַמעלדארן.

סירה. סירים, נטש בערבית; השם המדעי: פוֹטריום ספינוֹזום. סוג בעל מינים קוציים רבים. משמש לפלחים חומר בעירה; בבערו הוא מתנפץ ומשמיע קול (קוהלת ז' ו: “כקול הסירים תחת הסיר”).

סלון. סלונים, נזכר יהד עס הקוץ ועם הסרבים; השם המדעי: סוֹלאנום. סוג המכיל מינים רבים (יחזקאל כ"ח כד: “סלון ממאיר וקוץ מכאיב”).

סרבים. יש מפרשים סרב – צרב, שורף – מין סרפד צורב; במלון כל־בו לחקלאות נתן המונח “סרב” כמקור המונח “צבר”³⁹ וזה מתאים ליחזקאל ב' ו: “כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב”, – כלם שיחים קוציים גדולים.

סרפד. סוג בעל מינים רבים, צורבים את העור. השם המדעי: אורטיקה; ברוסית: קראפיווא.

פקועה. פקועות שדה, פירות מגפן – שדה, מהחַנטל המר והמרעיל; זהו הקוֹלוקוינטום ממשפחת הדלעונים; הפרי בצורת דלעת קטנה בשדות, באדמה חולית.

צנינים, נזכר פעם כמין קוץ. (במדבר ל"ג נה: “ולצנינים בעיניכם”).

קוץ. שם כללי לצמחים קוציים ושם פרטי לצמח מיוחד: “קוץ־סורי”; במדע: אַקאַנטוס סיריאקא (ישעיהו ל"ב יג: “על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה”); מינים רבים הבאישו את השדות (ירמיהו ד' ג: “נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים”); הקוצים הכסוחים (קצורים) שמשו כחומר דלק לכבשנים (ישעיהו ל"ג יב: “קוצים כסוחים באש יוצתו”).

קימוש. סוג באשה בשדות עזובים; השם המדעי: אַחילאה; נזכר יחד עם סירים וחוח; הבאיש את הכרמים (משלי כ"ד לא: “ועל כרם… והנה עלה כלו קמשונים”).

ראש, רוש. צמח ארסי מאד; השם המדעי: קוֹניום מאקולאטום; היה מצוי בשדות ועל תלמי שדות (הושע י' ד: “ופרח כראש משפט על תלמי שדה”).

שית. הוא דרדר הגמלים; השם המדעי: צינַארא סיריאַקאַ; נזכר הרבה פעמים יחד עם השמיר הבר. בשיית היו גם מינים קוציים וכן בשמיר. (ישעיהו ז' כד: “בחצים ובקשת יבוא שם, כי שמיר ושית תהיה כל הארץ”).

נזכרים עוד: המַלוח, האגמון, האַבה, הדודאים, אבל אלה ברובם הם גם צמחי תועלת למחצלות, לגדרות ולמזון. כן נזכרים העקרבים ואחרים, אבל קצר המצע מלבאר את כלם.

 

פרק חמישי: התפתחות המשק    🔗

בדורות הראשונים היה המשק חד־גוני, מונוקולטורי – בעל ענף אחד: מרעה או פלחה (בראשית ד' ב: “ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה”). הרועים הראשונים היו נודדים ממקום למקום עם המקנה, מבלי להשתקע לזמן רב במקום אחד; רק אחרי תקופת התפתחות ידועה התחילו הרועים לשבת באוהלים (בראשית ד' כ: “הוא – יבל – היה אבי יושב אוהל ומקנה”).

במשך תקופת נדידת הרועים היו גם מריבות בין בעלי המקנה ובעלי האדמה, מריבות שהביאו לשפיכת דם: קין נמצא בשדה, והנה עולה הבל עם צאנו על המזרע; קין מתנגד ומתחילה מריבה המסתיימת במותו של הבל. ספור זה טיפוסי הוא למלחמות הבידואים והפלחים עד היום: הבידוי עם עדרו עולה על שדה הפלח ומשמיד ורומס את היבול. וזה נמשך גם בתקופת האהלים, (שופטים ו' ג: “והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק… הם ומקניהם יעלו ואהליהם”). אברהם היה מטיפוס ה“מאהילים”: יושב באהלים עד כלות המרעה. ואחר מעביר את האהלים למרעה חדש (בראשית י“ב ח: “ויט אהלו בית אל”. בראשית י”ג יח: “ויאהל אברהם ויבוא וישב באלוני ממרא” ועוד). כן עשה גם לוט (בראשית י"ג יב: “ויאהל עד סדום”); וכן עשה עשו, כשצר היה לו מפני עדרי יעקב. כי לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם (בראשית ל"ו ו–ח: “ויקח עשו… ואת כל בהמתו וילך אל ארץ [אדום]”), באשר לא הספיק המרעה לשניהם. וכן היו עושים גם יתר השבטים השכנים: הקדרים ישבו באהלים עם עדריהם; באו השונאים (הבבלים) ולקחו הכל (ירמיהו מ"ט כט–ל: “אהליהם וצאנם יקחו” וכו').

משק מעורב פרימיטיבי. במשך הזמן התחילו גם הרועים יושבי־האוהלים לזרוע: זרעו, תלשו עם השרשים, העמיסו על הגמלים ונסעו למקום מרעה חדש (בראשית כ"ו, א–כ: יצחק עבר גררה, זרע, אסף את היבול ועבר לנחל גרר; משם עבר לרחובות (עסלוג'). ומשם לבאר־שבע). המשק המעורב הפרימיטיבי הזה (עדרים רבים כענף עקרי ומזרע מקרי) העשיר את השייכים (בראשית י"ג ב: “ואברם כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב”); וכן ביעקב (בראשית ל' מג: “ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות”). להשקאת העדרים חפרו בארות אבל שדותיהם היו תלויים בגשמים; וכשנעצרו השמים, הרי כל המשפחה הגדולה – עבדים ושפחות ועבודה רבה – רעבה ללחם, ולהשגת חטים ושעורים היו צריכים ללכת לארצות השכנות, למצרים, לאדום וכו' (בני יעקב שהלכו מצרימה, משפחת אלימלך – אדומה, ועוד).

המיקנה היה הענף העיקרי גם בתקופות המאוחרות, כשהמשק היה כבר רב־גוני והתעסקו כבר גם בתעשיה ובמסחר וכו' (איוב א' י: “ומקנהו פרץ בארץ”); בשוב עולי הגולה מבבל, הפכו את השרון לנווה־צאן ואת עמק־עכור לרבץ בקר (ישעיהו ס"ה י: “והיה השרון לנוה צאן”), כי בקר וצאן גידלו קדמונינו, אם כי התעסקו כבר גם בענפים ומקצועות אחרים. גם לָבן שהיה קשור אל מקומו בבנינים קיימים (בתים וכו') עיקר עשרו היו העדרים ואלה נדדו (בראשית כ"ד לא: “ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים”); גם יעקב בשובו מלבן בנה למשפחה “בית”⁴⁰ ולמקנהו עשה סכות (בראשית ל"ג יז).

ראשית הגיוון. המשק החד־גוני של עיבוד אדמה (מיזרע) הכריח את האיכר לחפש לו עוד מקצועות עזר, כי האדם הקדמון עוד לא ידע זיבול והשבחה, והאדמה המנוצלת חדלה לתת יבולים הגונים, גידלה עשבים רעים וגרמה לאכר עצבון בשל היבולים הרעים בכמותם ובטיבם. ולמך כבר טעם את טעם העבודה הקשה באדמה מנוצלת ומאובשת (למך אומר: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ", בראשית ב' כט). הפלח הקדמון ניהל באמת “משק־חמס”: זרע אותה חלקה שנים רבות עד שהפסיקה לתת יבולה, כי נהפכה לאבק עקר; הפלח עובר לחלקה חדשה והחלקה המוזנחת משמשת במשך שנים רבות מקום מרעה ומחדשת בדרך זו את כחותיה. קין יצא וישב בארץ נוד (בראשית ד' טז) באדמה חדשה, בלתי מנוצלת עוד, שגם מכאן יצא אחרי זמן מה, כי על כן קרא את שם המקום נוד.

המצב הכריח את הפלח להתחיל בנטיעה: נטעו כרמים וזיתים ויהי המשק דו־תרבותי: פלחה ונטיעות. אז גם התפתחו “שדי־אילן”. זכר לדבר, איך הפלח התחיל לנטוע, יש אצל נח (בראשית ט' כ: “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם”). על משק כזה: פלחה וכרם, שר המשורר בתהלים ד' ח: “נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו”⁴¹.

משק תלת ענפי. גם בתקופת השפע בימי חזקיהו היו המשקים בעיקרם שדה וכרם ומקנה (דברי הימים ב' ל"א א: “וישובו… איש לאחוזתו;‏ ובני ישראל ויהודה גם הם [הביאו] מעשר בקר וצאן… ויתנו ערמות ערמות [של דגנים ופירות]”); המשורר (תהלים ס"ה י–יד) בשמחו על הגשם במועדו, אומר: “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר; יתרועעו (האכרים) אף ישירו”, ז"א שמחת האכר היא כשבכרים רועה הצאן ובעמקים קוצרים בר.

זה היה האידיאל של בני ישראל: רוב דגן ותירוש, ז"א משק שדות וכרמים (בראשית כ"ו, כח: “ויתן לך אלהים מטל השמים וכו' ורוב דגן ותירוש”): זה אפשר כשיש גשמים בעתם (“מטל השמים” כאן טל – גשם) ואדמה שמנה שאיננה דורשת זיבול (“משמני הארץ”).

לבסוף הוכנס למשק העברי גם הדיוג וסחר־הים (תהלים ח' ז–ט: “כל שתה תחת רגליו: צנה (צאן) ואלפים (בקר) כלם; גם בהמות שדי (חיות צייד), צפור שמים (גידול עופות) ודגי הים (דיוג). עובר ארחות ימים (משק סירות ואניות).”

וכן היא גם הברכה לעם: “וישכן ישראל בטח… אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל” (דברים ל"ג כח).

כך התפתח המשק והיה לבן שלשה ענפים ראשיים: פלחה, מטעים, ומרעה. עזיהו שאהב אדמה פיתח את שלשת הענפים (דברי הימים ב' כ"ו י: “כי מקנה רב היה לו, אכרים [פלחה] וכורמים [מטעים]”). מצב אושר העם (ירמיהו לא יא): “ובאו ורננו…על דגן (פלחה), ועל תירוש ועל יצהר (מטעים) ועל בני צאן ובקר (מרעה)”.

מתאורו של חבקוק (ג' יד–טו) רואים את הרכב המשק העברי בזמנו: “שמעתי ותרגז בטני… אשר אנוח ליום צרה… כי תאנה לא תפרח, ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית (מקצוע המטעים הכזיב); ושדמות לא עשו אוכל (הפלחה הכזיבה); גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים (מקצוע גדול בהמות הכזיב)”, כאן לפנינו שלשת הענפים העיקריים של המשק העברי בתקופת כתה"ק.

משק רב־גוני. לבסוף התפתח המשק העברי כל כך שלא נשאר ענף שלא הוכנס אליו; והיו משקים שגם כיום יכולים לקנא ברב־גונותם אף הארצות המפותחות ביותר. אפילו בעבר־הירדן. ארץ המרעה, היו משקי־מרעה, עם פלחה רב־גונית. תעשיות חקלאיות, גידול דבורים וכו‘. שלשה אכרים עשירים משם הביאו בימי דוד מאחוזותיהם הגדולות: חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר וכו’ בכמויות גדולות כאלה שהספיקו לכל העם אשר היה עם המלך, ז"א לאלפים רבים (שמואל ב' י"ז, כז–כט).

המשק הרב־גוני הזה מתואר יפה בשירת משה (האזינו, דברים ל"ב, יג): “ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי [דגנים]” (עבדו את הגבעות), “ויניקהו דבש מסלע” (מכוורות בחגוי הסלע), “ושמן מחלמיש צור” (מזיתים בטרשים), “חמאת בקר וחלב צאן, עם חלב כרים ואילים בני־בשן ועתודים, עם חלב כליות חטה” (קמח סולת) “ודם ענב תשתה חמר” (יין אדום תוסס).

קוהלת הקים משק מעורב רב־גוני עם כל המותרות של משקי האצילים בזמנו: “הגדלתי מעשי: בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי; עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים; קניתי לי עבדים ושפחות, ובני־בית (מנהלי משק); היה לי גם מקנה בקר וצאן הרבה” (קוהלת ב' ד). משק כזה נתן גם סיפוק מלא לבעליו (שם י: “כי לבי שמח מכל עמלי”).

משק מפותח של אציל כפרי שהוא יושב בשער לשפוט עמו, ואשתו (עם בני־הבית) מנהלת את המשק המפותח, עם מסחר ותעשיה לכל פרטיו מתואר במשלי ל"א יב: “אשת חיל”: שדות. כרמים, צמר ופשתים, טוויה, אריגה וסריגה, הכנת מלבושים קיציים וחרפיים; הכנת מרבדים, סדינים וחגורה למכירה לכנענים וכו' (שם יב–לא).

כלי עבודה למשקים כאלה היו בודאי דים בידי האכרים; לעומת חסרון גדול בנשק מלחמתי ולכן בזמן מלחמה היו האכרים כותתים אתים לחרבות ומזמרות לרמחים והיו נלחמים בעד ארצם הברוכה (יואל ד', ט–יא: “קדשו מלחמה… כתו אתיכם לחרבות”).

גודל המשקים    🔗

משק זעיר. היו משקים זעירים ומשקים גדולים, לאטיפונדיות. משק זעיר מתואר ע“י ישעיהו (ז' כא); לפיו המשק מתחיל מעגלת בקר לגידול פרה, ושתי צאן – לצמר, וולדות; מרעה טוב ישפיע על הפרה והכבשות שתרבינה חלב להכנת חמאה; כוורות אחדות לדבורים המרבות לאגור דבש מהצמחיה הארץ־ישראלית העשירה; והרי חמאה ודבש לכלכלת המשפחה. משקים זעירים כאלו ומטיפוסים אחרים – הכל לפי המקום – היו בודאי רבים בארץ, כי לפי האמור לעיל, חולקה הארץ לנחלות של 2700 מ”מר ועל שטח כזה אפשר לסדר רק משק זעיר, או משק־עזר לאכר ההולך לעבוד בשכר אצל אחרים.

לאטיפונדיות. במשך הזמן התפתחו גם בא"י משקים־גדולים, לאטיפונדיות. משקים אלה היו לפעמים חד־גוניים, מוֹנוֹקולטוריים: משקי־מרעה ענקיים, שדות־בר רחבים, כרמים על שטחים רחבי־ידים וכו'; אבל היו גם רבי־גונים, כי הספיקה האדמה לפיתוח רוב הענפים שהיו כבר ידועים אז בארץ.

עתירי הנכסים בעלי הלאטיפונדיות. בין עתירי־הנכסים היו ביחוד המלכים ובניהם, השרים והנביאים, השופטים, אך היו גם הרבה אנשים שאינם נושאי־משרה. לחזקיהו היו עדרים של צאן ובקר לרוב. יאשיהו, הרים לעם לפסח “כבשים ובני עזים שלשים אלף ובקר שלשת אלפים” (דברי הימים ב' ל"ה ז). לאדוניהו בן שלמה היו רכב ופרשים “ויזבח…לכל אנשי יהודה צאן ובקר ומריא” (מלכים א' א' ה–ט). וכן היה לאבשלום רכוש גדול. גם לעבדי המלך היו לאטיפונדיות; לציבא, עבד בית־שאול, היו חמישה־עשר בנים ועשרים עבדים, שכולם עיבדו את הנחלה הענקית של מפיבושת בן יהונתן שקבלו במתנה מדוד. (שמואל ט"ז ד). נשיאי העם היו גם הם עשירים ויכלו לתת לקרבן אחד עדרים שלמים מלבד כלי כסף וזהב (במדבר ז' יג); גם השופטים, כגון עבדון בן הלל, עתניאל בן קנז, יאיר הגלעדי וכו' היו בעלי נכסים עשירים. – איוב היה עשיר בנכסים (איוב מ"ב יב) וכן רבים אחרים שעשרם נזכר במפורש או ברמז. גם אלישע, יורש אליהו, היה בעל נכסים, כי חרש בתריסר צמדים ושחט צמד בקר כדי להאכיל את העם הרב אשר אתו בעבודה (מלכים א' י"ט יט–כא). איש עשיר היה נבל בעל אביגיל (שמואל א' כ"ב ב); גם השונמית שאיכסנה את אלישע היתה אשת עשיר (מלכים ב' ד' כב).

בזמן השפע לא טמנו הפרטים (הציוילים!) יד בצלחת ובדרכים שונות, הידועים לכל הספסרים, הצליחו להגדיל את רכושם ולהיות לעתירי־נכסים, לבעלי לאטיפונדיות. בזמנו של ישעיהו רבו רודפי הבצע, מַלווי ברבית ומסיגי גבול שנעשו עתירי־נכסים ועיבדו את שדותיהם בידי זרים, או גם היו משאירים את שדותיהם שוממות, כאלו אחרי כיבוש; ערכו יום יום משתאות וזבחי־משפחה, ובחגים ומועדים טבח של אילים, מריאים, פרים וכבשים ועתודים – משוד עניים וגזל אלמנה (ישעיהו א' יא–יז). גם הזקנים והשרים היו מפקיעים שדות וכרמים ונעשו בעלי אחוזות עשירים. מיכה, בן זמנו של ישעיהו, מספר: “וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו, ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו” (מיכה ב' ב) גם עמוס (ב' ו–ח) מתאר את חיי בעלי הלאטיפונדיות בזמנו.

גם בין האכרים היו די אמידים; אלקנה היה אפרתי “גבור חיל” – ז"א בעל נכסים גדולים⁴². היה חי בהרחבה; מדי שנה עלה עם כל משפחתו (שתי נשים) אל המקדש אשר בשילה, מקריב קרבנות ומסדר משתאות; בהיגמל הילד אשר ילדה לו חנה אשתו, שחט למשתה שלשה פרים והביא נבל יין ואיפת קמח – הכל סימן לאמידות.

 

פרק ששי: הנהלת המשק    🔗

על עצם סידור המשק והנהלתו יש מעט ידיעות בכתבי הקודש. רק אי־אילו עצות ללמוד את הנהלת המשק ואי־אילו הוראות מעשיות. קוהלת (ז' יא) אומר: “טובה חכמה עם נחלה… ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה”;‏ מי שלא החכים ושומר רוח – לא יזרע, ומי שלא מבין פרק באקלים ורואה בעבים – לא יקצור; אך מי שמנהל את משקו בחכמה לו העושר והסיפוק. אין בעל המשק צריך לסמוך על בני־בית (מנהלים) ופועלים; עליו להכיר בעצמו, פנים אל פנים, את רכושו⁴³ (משלי כ"ז כג: “ידע תדע את פני צאנך”). במשלי (כ"ז כג) ניתן פרק בסידור משק חלב מסחרי־קדמוני: “ידוע תדע פני צאנך; שית לבך לעדרים, כי לא לעולם חוסן (אל לסמוך על מה שכבר עצור במחסנים, כאילו אפשר להתקיים תמיד מן המוכן) וְאִם (האם) נזר לדור ודור? גלה חציר (נגמר המספוא הירוק), ונראה דשא ונאספו עשבות הרים (איסוף חשש לימות הגשמים); כבשים (גוזזים) ללבושך, ומחיר שדה (שתיקנה, תשלם בפדיון) עתודים (אילים חזקים גזעיים להרבעה) ודי חלב עזים ללחמך (לכלכלת המשפחה) ללחם ביתך, וחיים לנערותיך (נדוניה לבנות)”.

משהו לענין חלוקת היבולים. מצאנו בבראשית מ"ז כד, ששם נרמז איך לסדר את היבול לצרכי משפחת האכר: “והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה” (ז"א למסים שונים) “ואַרבע הידות יהיה לכם”: א) “לזרע השדה;” ב) “לאכלכם;” ג) “ולאשר בביתכם” (ז"א: הוצאות הבית מחוץ למזונות); ד) “ולאכל לטפכם” (לחנוך ולגדול הילדים).

רמז לבעל המשק שישתדל להרחיק מרפתו פרות שאינן מכניסות ריוח, כי בלאו־הכי הפרות הרעות תאכלנה את כל ההכנסה מהפרות הטובות, אפשר למצוא בסיפור על חלום פרעה (בראשית מ"א יד: “ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות”).

שעל מתישב טוב לגדור פרצות בגדר, לתקן דרכים טובים למקומות מגורים, אפשר ללמוד מדברי ישעיהו, נ"ח יב: “וקורא לך גודר פרץ, משובב (מתקן ומשיב בכל פעם) נתיבות לשבת (למקום ישוב)”.

משיחת אכר אפשר להכיר את עבודתו ודאגותיו לעניני משקו. חושי־הארכי, רע דוד, מזכיר בשיחתו את הדוב השכול שראה בשדותיו, את מלחמתו באריה שהתנפל על עדריו, את הטל הנופל על האדמה, את החבלים שבהם היו האכרים סוחבים את האבנים מעל שדותיהם וגוללים אותן אל הנחלים לנקות את השדות מכל צרור (שמואל ב' י"ז ח–יג).

מורי החקלאות. את החקלאות למדו העברים, לפי חוקרים שונים (ר' לעיל עמי 50) מהפלשתים, אבל מהפלשתים יכלו ללמוד רק את הפלחה החריבה; את הפלחה בשלחין, בהשקאה, למדו במצרים (שמות ג' יד: וימררו את חייהם… בכל עבודה בשדה – כי עבודת ההשקאה במצרים אז היתה באמת מרה מאד, כשהפועל שוקע כל היום בבוץ, לוקה במחלות – מַדווי מצרים: בילהרציה: דם בשתן וכו').

(השערות של סופרים צרפתים על המשק העברי – על המשק העברי כתב צרפתי אחד בשם סאליניאק־פינילון על סמך פסוקים אחדים בתורה (כגון: ויקרא כ"ה טז. במספר שנים אחרי היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני – תבואות ימכר לך) שמחיר האדמה היה 50 שנות זריעה וכל שנה היא 2% ממחיר האדמה או דמי חכירת האדמה; דונם אדמת חטה עלה 175 פראנקים זהב, דונם כרם 350, דונם אפר (מרעה) 56 פראנקים; בהמה עובדת 50 שקל או ⅔166פר'; עבודת כפים (אם לחשוב רבית והפחתה) עלתה 16% מההכנסה הכללית; מסים (מעשר ראשון, שני, תרומה וכו' עוד 20–24 למאה מההכנסה, מלבד מסים קטנים (מחצית השקל, פדיון בכורות וכו'). כל היבול מאדמת הזריעה בכל הארץ היה 9,878,400 הק“ל או 740,880,000 ק”ג: אם הנפש צרכה מזונות 100–150 ק"ג לשנה, הרי היה הישוב לערך 5–½7 מיליונות נפש. אבל החשבון בכללו – שכאן נתנו ממנו רק מספרים אחדים – הוא לקוי בחסר ויתר, ויש בו יותר סברות מאשר מסמכים ומראה מקומות, ולכן אין לסמוך עליו, אבל הבאנו זה להראות איך “חכמי” הנוצרים מטפלים בתורתנו…)

 

פרק שביעי: מכשירי עבודה    🔗

כלי העבודה. הבהמות והאנשים    🔗

כלי העבודה. לפי ספורי התורה (בראשית ד' כט) היה כבר תובל־קין “לוטש כל חורש נחושת וברזל”, אבל העם ברובו עוד השתמש בכלי־אבן: יהושע (ה' ב) ציוה לעשות חרבות צורים; צפורה, אשת משה, לקחה צור ותכרות את ערלת בנה. המשורר איתן האזרחי (תהלים פ"ט מד) מתאונן על ה' שהשיב “צור חרבו”; בראשית חדירת העברים לא"י השתמשו בכלי אבן; המעדר מברזל בא אחרי כן, כשעברו לניצול אדמת ההרים (ישעיהו ז' כה: “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון”); וכן מוכרחים היו להשתמש במעדר ברזל בעידור ועיזוק הכרמים הכאובים אבנים (שם ב' ו: (הכרם) “לא יזמר ולא יעדר”).

אחרי המעדר באה המחרשה שהתפתחה מהמעדר במצרים; או שהביאוה היהודים מארם נהרים; לפי המדרש: אברהם הוא שהכניסה לארץ־ישראל.

יתר כלי העבודה הנזכרים בכתה"ק הם: את, גלגל, דרבן, חוצן, חרוצות ברזל, חרמש, כילף, כסיל, מגל, מורג, מחרשת (מחרשה), מלמד הבקר, מעדר, עגלה, קרדומות.

את. כלי עבודה מיוחד לחפירת אדמה. כעין חמרה. מזה שהנביאים (יואל ד' ו) יעצו לכתת את האת לחרב (“כתתו אתיכם לחרבות”) ולהיפך (ישעיהו ב' ד; מיכה ד' ג) את החרבות לאתים (“וכתתו חרבותם לאתים”) מוכיח שהאת בזמן ההוא היה חזק, עבה וארוך, יותר מהאת של זמננו.

אבל מזה שהאת נזכר עם המחרשה (שמואל א' י"ג כ: “ללטש איש את מחרשתו ואת אתו”; שם כא: “למחרשות ולאתים”) ככלי מקביל לה, נראה שמדובר בכלי חרישה מיוחד פשוט מאד, דומה לסוֹכַה של אכרי רוסיה או לאַריר של האכר הצרפתי, הוא האַראַטרום הלטיני: מחרשה פשוטה בלי מוקדם ובלי אופנים וכו', שממנה התפתחה המחרשה האמתית.

גלגל. גלגל קטן או גליל קטן לדישה, כעין מעגילה קטנה (ישעיהו כ"ח כח: “והמם גילגל עגלתו”).

דרבן. חלק חד מברזל במלמד הבקר שבו מכוון החורש את הבהמה החורשת; לפעמים החורש משתמש בדרבן גם לפרור רגב או לנקוי המחרשה מעפר; ע"י זה הדרבן נקהה או נעקם וצריכים ליצבו – לישרו ולחדדו (שמואל א' י"ג כא: “והיתה הפצירה פים… להציב הדרבן”).

חרוצות הברזל, גם חרוץ. מכשיר לדישה (ישעיהו כ"ח כז: “כי לא בחרוץ יודש קצח”). מכשיר משני מקלות עץ חזקים הצמודים זה לזה ברצועה חזקה או בשרשרת ברזל; החלק הארוך, שבו מחזיק הדשש, הוא הקת, והחלק הקצר, שבו חובט הדשש – מחבוט.

חרמש. מכשיר לקצירת קמה (ר' להלן, מגל).

כילף. כלי עבודה לפוצץ אבנים בשדה־טרשים (תהלים ע"ד ו: “ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון”⁴⁴).

כשיל. בא יחד עם הכילף ואפשר לשער שגם הוא שימש להלום ולפוצץ אבנים בהכנת דרגות במורדי ההרים והגבעות; בכילף הוציאו את האבן ובכשיל הפילוה (הכשילוה) למטה, לצבור האבנים⁴⁵.

מגל. שימש לקצירת הקמה (יואל ד' יג: “שלחו מגל כי בשל קציר”). מכשיר קטן, עקום, עם ידית עץ (בערבית מנג’ל). שימש לקציר בשטחים קטנים, ואילו בחרמש קצרו שטחים גדולים.

מורג. מכשיר לדישה. לוח רחב או לוחות עץ אחדים מאוחדים היטב ובהם תקועות אבנים קטנות חדות או סכיני ברזל (ישעיהו כ"א טו: “הנה שמתיך למורג חרוץ בעל פיפיות תדוש… ותדוק”).

מחרשת. הברזל שבקצה קנקן המחרשה שאפשר היה להסירו ולחדדו.

מלמד הבקר. מקל ארוך עם דרבן בקצהו, לכוון את הבהמה החורשת; היה בארכו כמעט שוה בכל המקומות, כי שימש גם למדידת השדות (הדרבן שבקצהו נקרא גם מחרשת).

העגלה. שימשה לדישת הדגנים במקום הגלגל, המעגילה, המורגים. היא היתה בת שני אופנים או קרון שהכבידו עליו באבנים כדי שידוֹק את המדושה (ישעיהו כ"ח, כז: “אופן עגלה על כמון יוסב”); העגלה שימשה גם להעברת היבול מהשדות אל הגורן; זו היתה כבר גדולה והיו מטעינים עליה עמרים רבים, משא כבד; כעבור עגלה עמוסה כזו על השדה היא מעיקה ולוחצת את העפר (עמוס ב' יג: “כאשר תעיק העגלה המלאה עמיר”).

קרדומות. הקרדום של החקלאים שמש לעידור, ניכוש, חפירה; הוא היה שונה בגדלו מהקרדום לחטיבת עצים (שופטים ט' מח: “ויקח אבימלך את הקרדומות ויכרת שוכת עצים”).

חוצן. החוצן (גם ההוצן) היה כלי מיוחד להעברת העמרים; זה היה כעין מריצה (יחזקאל כ“ג כד: “ובאו עליך חוצן, רכב וגלגל.” וכן תהלים קכ”ט ז: “אשר לא מלא כפו קוצר וחצנו – לא מלא מעמר”).

בהמות עבודה. ממערכת החי השתמשו קדמונינו באלופים, מריאים (גמוזים), חמורים, עגלים, עגלות, עיירים, פרדים, פרים, ‏פרות, צמדי־בקר, שוורים.

האלוף. הוא שור מלומד ומאולף לחרישה; האלופים היו חורשים ועושים עבודה יפה והיו מקבלים גם כלכלה מבריאה בעד עבודה מאומצת (ישעיהו ל' כד: “והאלפים והעירים עובדי האדמה, בליל חמיץ⁴⁶ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה”). בשנות שובע ושלום מאויבים גם האלופים מסובלים, שמנים ובריאים (תהלים קמ"ד יד: “אלופינו מסובלים, אין פרץ… אשרי העם שככה לו”).

הגמל. במצרים חרשו בגמלים בתקופת כתבי־הקודש, בארץ־ישראל חורשים בגמלים עד היום, אבל אין בתנ"ך דברים ברורים שהגמל שימש גם לחרישה מלבד ששימש לרכיבה (ישעיהו כ"א ז: “רכב גמל”). אברהם בשובו ממצרים היו לו כבר אתונות וגמלים; ליעקב בשובו מפדן ארם היו רק גמלים וחמורים, ואם זרע יש להניח שחרש בגמלים; לאיוב היו 6000 גמלים, בוודאי גם לחרישה⁴⁷.

חמורים. מהצו: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כ"ב ד), רואים שקדמונינו חרשו בחמורים; ויש שהיו קושרים את החמור יחד עם השור ומכריחים אותו להתאמץ ולמשוך באותה המהירות ומכאיבים בכך לחמור החלש; ומשום צער בעלי חיים אסר המחוקק על בני ישראל את האכזריות הזאת. מדברי ישעיהו ל“ב כ: “אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור”, אין להבין דווקא חרישה בשור וחמור יחדיו, כי אם הטמנת הזרע ע”י דריסה ברגלי בהמות, כפי שנהוג היה בארצות הזורעות “על כל מים”, ז"א בהצפת השדה במים רבים, הפצת הזרע על הבוץ וכיסוי הזרעים בדריכת רגלי בהמות.

עגלות ועגלים. את בני הבקר ואת עגלות־הבקר מאלפים לחרישה; מתחילה מלמדים אותם לשאת עול, אחר קושרים אותם אל בהמות מבוגרות חורשות, ולבסוף מלמדים אותם לחרוש בעצמם, בלי לקשרם למאולפים ורגילים: “לולא חרשתם בעגלתי” (שופטים י"ד יח). החנוך היה קשור בהצלפת שוט ובייסור, כי האדם הקדמון לא אהב ביותר את מקל הנועם וחינך לרוב במקל חובלים (ירמיהו ל"א יז: “יסרתני ואוסר כעגל לא לומד”). עגלת־בקר עודנה לרוב בגיל שבו אין מכריחים אותה לעבוד ולמשוך לבדה את המחרשה בעול שעל צוארה (דברים כ"א ג: “ולקחו… עגלת בקר אשר לא עבד בה, אשר לא משכה בעול”). את העגלה המלומדת, האוהבת לדוש היו לפעמים אוסרים לחרוש שתי מעניות, כמו שחורשים בביסוק, (הושע י' י: “באותי ואסרם (את העגלות) ואספו עליהם עמים (באו לראות את הפלא) באסרם לשתי עונתם”).

העירים. כמו שנהגו בבקר הצעיר שחינכוהו לשאת בעול, כן הרגילו גם את העיירים, החמורים הצעירים, לעבודה, לחרוש בשדות (ישעיהו ל' כד: “והאלפים והעירים עובדי האדממ”), או לחרוש בשורות הגפנים בכרמים (בראשית מ"ט יא: אוסרי לגפן עירו) וככלות העבודה קושרים את העייר אל גפן⁴⁸.

פרדים. שימשו לרכיבה ולמשא⁴⁹.

פרות. הפרה שימשה תמיד לחרישה ועד היום יש עוד ארצות ששם הפרה חורשת (שמואל א' ו' ז: “שתי פרות עלות אשר לא עלה עליהן עול” איוב א' יד: “הבקר היו חורשות” – במונח בקר כלולות גם הפרות, מלבד הפרים והשורים).

צמדי־הבקר. שני שוורים, או שתי פרות, או שני פרים. בצמד חרשו האמידים; העניים חרשו בעיירים או בחמורים. אלישע חרש בשנים־עשר צמדי־בקר; לאיוב היו חמש מאות ואחרי קימומו אלף צמדי בקר; בטרשים, בסלעים, נזהרו לבלי לחרוש בבקר (עמוס ו' יב: “הירצון בסלע סוסים, אם יחרוש בבקרים?”).

השור. בין הבהמות העובדות, השור היה העיקרי (משלי י"ד ד: “ורב תבואות (רוב התבואות) בכוח שור”); השור המלומד לחרוש היה האלוף (משלי, שם: “באין אלפים – (אין) באבוס בר”).

ישעיהו, הנביא־החקלאי, הבין לנפש הבהמה; לא חשב שהחמור הוא חסר דעה מטבעו, ולא שיער שהשור מבין רק את מלמד הבקר. לכן אמר: “ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו” – לשניהם יש הבנה וכח זכרון: השור מכיר את אדונו והחמור מכיר את האבוס של בעליו.

עובדי האדמה    🔗

עובדי האדמה מהאנשים במשק העברי היו: בעל האדמה בעצמו (המלך; במדרשים המלך הוא השייך, או בעל האדמה), בניו של בעל האדמה – שאול בן קיש עבד בשדה אביו (שמואל א' י"א א: “והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה”); גם הבנות עזרו בעבודות שונות (ביחוד במרעה): בנות לבן העשיר, בנות יתרו הכהן וכו'; האשה היא לפעמים שניהלה את כל המשק בזמן שבעלה ישב למשפט או פקד את הצבא (משלי ל"א ו: “אשת חיל מי ימצא… זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם; חגרה בעוז מתניה – לחרישה, ותאמץ זרועותיה לזמירה” וכו'). אצל האמידים הוציאו לפועל את עיקר העבודה השכירים, שהיו נשכרים לשלש שנים, משך זמן שהפועל הטירון עובר על כל העבודות המצויות במשק, ויודע עת לכל דבר (דברים ט"ו יח: “כי משנה שכר שכיר עבדך: שש שנים” [העבד העברי]).

אך את העבודות הקשות עשו בעיקר העבדים. בתקופת כתבי־הקודש היתה העבדות שוררת בכל העולם; עמים שכנים נלחמים, הכובש לוקח שבויים ועושה מהם עבדים העובדים למעלה מכוחותיהם עבור לחם ומים בלבד. (ישעיהו ס"א ו: “ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם”). ויש שהיו קונים עבדים לא רק מעמי הנכר, כי אם גם מבני ישראל (התרושש איש ונמכר לעבד, לוה כסף ואין לו במה לשלם, הוא נמכר לעבד, וכדומה). (שמות כ"א ב: “כי תקנה עבד עברי” וכו'). העבדות והעבדים בודאי שׂמו את חותמם על החקלאות, כי היתה זו עבודה זולה מאד ע"י ניצול כוח העבד, למרות הצוויים הרבים להתיחס אליו ברחמים. כל הפרשה (שמות כ"א: א–יא, כ–כא, כו–כז) על העבדות, מראה, שהאדונים היו מכים לפעמים את העבדים עד מוות, שוברים את שיניהם, משחיתים את עינם ועושים בהם כבמקנת כספם.

 

פרק שמיני: הכשרת הקרקע והשבחתה    🔗

בכתבי הקודש נזכרות בעיקר עבודות הכשרה והשבחה אלו: יישור, סיקול, עיזוק, קיווץ, השקאה, זיבול, ייבוש, ניכוש ועישוב, חריש עמוק או עידור עמוק, התפלה.

יישור. על יישור ותוצאותיו מדבר הנביא־האכר (ישעיהו מ' ג–ד): “כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו: והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה” – הרי תכנית מדויקת לישור שטח גלי עם גבעות ועמקים. ישעיהו מזכיר גם את הכלי שבו ישרו: (שם מ“א ט”ו): “הנה שמתיך למורג חרוץ בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק, וגבעות כמוץ תשים, תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם”, כלומר השתמשו במורג חרוץ בעל פיפיות במקום הגורר (טרקטור) והגרף (סקרייפר) שמשתמשים בהם היום. יש לציין שישעיהו מזכיר תכופות “יישור” (שם מ“ב טז; “אשים מעקשים למישור”: שם מ”ה ב: “אני לפניך אלך והדורים אישר” – ועוד).

סיקול. ישעיהו ה' א–ב: “כרם היה לידידי ויעזקהו ויסקלהו”. וכן (שם ס"ב, י): סקלו מאבן.

עיזוק. עידור עמוק לשם נטיעת עצי פרי; העיזוק נעשה בכלי בשם מעזקה (השם ממצרית), המוציא מעמקי האדמה אבנים שאחרי העיזוק‏ מסקלים אותם; ומכאן: “ויעזקהו ויסקלהו” (לכרם); אך לכבישים ודרכים מספיק סיקול עליון ולכן: “סלו סלו המסלה, סקלו מאבן” (ישעיהו ס"ב י).

קיווץ. ביעור הקוצים. נעשה בזמן הראשון בידים, אחרי כן בכלי עץ וברזל, וגם באש שרפו קוצים; לבסוף מזהיר הנביא שיחרשו לשם הקיווץ את האדמה (ירמיהו ד' ג): “זרעו חטים וקוצים קצרו…” ישעיהו מיעץ לשרוף את הקוצים שתלשו, “קוצים כסוחים באש יצתו” (שם ל"ג יב).

ניכוש; עידור; כיסוח. אפשר שמחוסר כלים מתאימים היו קדמונינו רק כוסחים (“קוצים כסוחים”), ולא עוקרים את הבאשה עם השרשים, לכן היו להם במשך הזמן גם ניכוש, עידור וכיסוח; כל אחת מפעולות אלו למין באשה אחר: נכוש בצמחים עשביים; עדור – במעמקי שורש; כסוח בקוצים קשים וכו'..

זיבול. זיבלו באופנים שונים: על ידי המשפתים – דיור השדות על ידי סדור סהרים (שופטים, ה' טז: “למה ישבת בין המשפתים? לשמוע שריקת עדרים”?); או: מפיצים זבל על פני השדה (ירמיהו: ח' ב, ט' כא, ט“ז ד, כ”ה לג: “כדומן על פני השדה”, אפשר גם בצורת זבל־ראש (זבל־כסה): על פני האדמה, ז“א, לא הטמינוהו – את הדומן – בתוך האדמה⁵⁰. השימוש בדם לשם מין זיבול זה – לשם דימון, נרמז בישעיהו ל”ד ז: “ורותה ארצם מדם”; וכן ביחזקאל ל“ב ו: “והשקיתי ארץ צפתך מדמך”, ז”א, החלקה שהיו מציפים אותה במים לפני הזריעה, יציפו אותם בדם. נזכר גם הרקב (קומפוסט, תרקובת); איוב י"ג, כח: “והוא כרקב יבלה”.

מכל החמרים הנרקבים: מהרקב, מהאשפה, ומהסוחה היו יוצרים תלים, ערמות זבל בקרבת המגורים (הערים והכפרים); ירמיהו ל', יח: “ונבנתה עיר על – (על יד) תלה”; יהושע י"א, יג: “הערים העומדים על (על יד) תילם”⁵¹.

לפי ישעיהו כ"ה י: “ונדוש מואב תחתיו כהדוש מתבן במי (ולא במו! – לפי הקרי) מדמנה” – ניתנת כאן תורת הכנת זבל אורגני באופן מלאכותי: מניחים את התבן בערמה (מֶתבן), שופכים עליו מי־זבלים (מדמנה) מהרפת וכו', דשים ורומסים ומנערים ושוב שופכים ושוב דשים עד שהכל נהפך לדומן.

העברים מצאו בא"י תלי־זבל (יהושע י"א יג: “רק כל הערים העומדות על תלם לא שרפם ישראל”); את השימוש בזבל למדו העברים מהכנענים ולא מהמצרים שלא היו זקוקים לזיבול. את הדומן היו מאספים באשפתות⁵².

בתקופה המדוברת לא השתמשו עוד לזיבול לא בחראים, לא בצפיעי הבקר ולא בסוחה (אשפת חוצות); אלה שימשו במקום דלק או העברו לאשפה שמחוץ לעיר, (יחזקאל ד' יב–טו: “ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה”. “ראה נתתי לך צפיעי הבקר תחת גללי האדם”). הסוחה היתה נשארת בחוצות (ישעיהו ב', כה: “ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות”). רק בירושלים היה שער מיוחד, שער האשפות, שדרכו היו מוציאים את כל הסוחה. וכן את הגללים (מחמורים, גמלים, פרדים, סוסים) היו מוציאים כליל מן החצרות ומבניני המשק (מלכים א י"ד י: “ובערתי… כאשר יבֻעַר [במקום יבָעֵר] הגלל עד תמו”); אבל אין רמזים לאן העבירו (בערו) את הגללים, אפשר גם אל השדות.

התפלה. הרחקת המלח מתוך העפר, מתוך השכבות העליונות בדרכים שונות. א) ע“י תיעול (תעלות לנקוז), ב) ע”י השטפה, שטיפת השטח במים מתוקים; זה נעשה אם על ידי הצפה כשיש בקרבת השדה חומר מים רבים, או ע"י גשם שוטף (יחזקאל כ“ב כד: “בן אדם, אמר לה: אַת ארץ לא מטוהרה היא, לא גשמה ביום זעם”: לא מטוהרה בדרכים מיכניות, ולא התפלה ע”י גשם חזק).

 

פרק תשיעי: החריש והחרישות    🔗

העבודה העיקרית בחקלאות לאחר ההכנות והעבודות המוקדמות, בין בפלחה ובין במטעים, היא החרישה. בתקופת כתה“ק כבר באו היהודים במגע עם היוונים, ואפשר גם עם הרומאים, ומהם נודע להם ערך החרישות וכן סדרן. בישעיהו כ”ח כה, יש פרק בפלחה שכדי להבינו ראוי שנעמוד במקצת על דעתם של הסופרים היוונים והרומאים על החרישות: וַארוֹ מדבר על חרישה ראשונה באביב. סופרים שקדמוהו נתנו את היתרון לחרישת חורף, ביחוד באדמה כבדה וקשה. תיאופרסטוס (300 לפני ספה"נ) מיעץ חרישת חורף, כדי שהאדמה תרגיש את הקור; הוא יעץ לחרוש ולחרוש ושוב לחרוש, כי האדמה הנהפכת תכופות נעשית נקיה, קלה וחפשית מבאשה. נראה שגם שלמה המלך היה בדעה זו של יתרון חרישת החורף (משלי כ' ד: “מחורף (בחורף) עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין”, – מי שלא יחרוש בחורף אין לו מה לקצור בקיץ).

הרומאים יעצו לחרוש לפחות פעמיים, ומוטב לדעתם, 3 פעמים: ניר באביב, חריש באמצע הקיץ וחרישה לפני הזריעה בספטמבר. פליניוס דרש להעמיק בחרישות באדמה כבדה עד 22–23 ס"מ. האטרוסקים חרשו באדמה כבדה גם תשע פעמים. המטרה היתה: ראשית, השמדת הבאשה עם זרעיה, ושנית, שמירת הלחות באדמה.

על כמות החרישות אצל קדמונינו ומטרתן יש בכתה“ק ידיעות רבות. מטרת הניר היא ברורה – השמדת הקוצים: “נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים” (ירמיהו ד' ג): על החריש בחורף מדובר לעיל (“מחורף עצל לא יחרוש!”); על יתר החרישות מוצאים דברים ברורים בישעיהו כ”ח כב–כט: החרוצים היו חורשים ארבע פעמים, המתעצלים – שלש; לא כלם חרשו את ארבע החרישות לפני הזריעה. אחרי רדת הרביעה הראשונה חרשו פעם: פתחו את האדמה, כדי שתספוג אל תוכה את מי הגשמים; מכיון שהאדמה היתה קשה, נעשתה ע"י החרישה רגבים רגבים משני עברי התלמים; הרגבים נקראו גדודים או גזים

(תהלים ס“ה יא: “תלמיה רוה, נחת [הנמך] גדודיה, ברביבים תמוגגנה [תרכך ותפורר את הרגבים במי הרביבים]”; תהלים ע”ב ו: “ירד כמטר על גז⁵³, כרביבים זרזיף ארץ”.

לאחר הרביעה השניה היו חורשים שוב. שדדו את הרגבים או פוררו את הגדודים; אחרי זה זרעו וחרשו עוד פעם: אסרו או יסרו את הזרע באדמה, חזקוהו וקשרוהו אל העפר לבל יִיִאָכל ע“י הצפרים; אחרי הקציר חרשו – החרוצים – עוד חרישה אחת, נרו; החרישה הזאת האחרונה היתה רבת תועלת, כי הוציאה, עקרה, את העשבים הרעים והקוצים, שהיו מתיבשים וכלים במשך הקיץ. הנביא־האכר אומר: “האזינו ושמעו קולי, הקשטיבו ושמעו אמרתי: הכל היום יחרש החורש לזרוע? (א) יפתח, (ב) וישדד אדמתו”. ז”א יחרש את חרישת הפתיח, (זהו השקק – “שגג” הערבי), ואחרי כן יחרוש את חרישת השדוד, כי אז לא היתה עוד המשדדה במובנה כיום; “הלא אם שוה פניה” (ע"י השידוד, וזרע כל מין לפי טבעו): “קצח, כמון, חטה, שׂורה (סורגום, דורה) שעורה, נסמן וכסמת”, (אזי) “ויסרו” (יחרוש בשלישית ויאסר את הזרע אל העפר) למשפט (כמשפט, כדרוש): ואלהיו יורנו" (יתן לו את היורה, ירוונו מי גשמים). (ישעיהו כ"ח כה). והרי כאן שלש חרישות יחד עם הזריעה.

הושע – בן ומנו של ישעיה נותן את החרישות בסדר אחר: “באותי ואסרם ואוספו עליהם עמים רבים (עם רב) באסרם (בחרשם את היסיר) לשתי עונותם… (ואני אמרתי) ארכיב (את העול על) אפרים, יחרוש (יהודה), ישדד לו (יעקב); זרעו לכם… קצרו… נירו לכם ניר (הושע י' י) – ז”א: חרשו ברביעית אחרי הקציר.

מכאן שחרשו פעם להשחתת הבאשה, הקוצים. לפי ירמיהו מקודם בא הניר ואחרי כן הזריעה (“נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים”), לפי הושע הניר הוא אחרי הקציר (“קצרו לפי חסד, נירו לכם ניר”), זה כאילו מתנגד לדברי ישעיה אבל באמת אין הבדל, אם נרו תיכף אחרי הקציר או דחו את הניר לזמן מה, לראשית החורף לפני הפתיח, השידוד והזריעה. יש סמך לניר לפני הזריעה גם במשלי (י"ג כג): “רב אוכל ניר ראשים”, – היבול טוב אם הניר בא בראש כל העבודות. אבל בכלל השאלה מתי לחרוש את חרישת הניר, מקומה רק באדמה מעובדת מכבר, אבל בקרקע בתולה אין ספק שמקודם נרים, ז"א חורשים לשם השחתת הקוצים ורק אחרי כן נגשים לחרישות המכינות את האדמה לזריעה. ואכן, כל מי שיראה שדה־בעל מכוסה קוצים, לא ייעץ לאכר מקוְדם לזרוע ואחרי כן להשמיד את הקוצים, כי יהיה כמתעתע בעיני האכר.

לפי הרטמן, בספרו “החקלאות הקדמונית במצרים”, החרישות בא"י היו כמו במצרים; הדורות הראשונים חרשו ועדרו בענף עץ, בשוכה; נמצא זכר גם לזה בספרותנו המאוחרת: “גינה שנרה בעצי אשרה”, אבל חרישה זו היתה נוהגת בוודאי רק בעמק הירדן אחרי הגאות, כי אם במצרים לא היה צורך במחרשה חזקה, ואחרי שמי הנילוס הירוו מאוד את האדמה וריככוה, די היה לבוא בשוכה – ענף עץ חזק – ולגרד את פניה, הרי בכל חלקי ארץ ישראל, חוץ מעמק הירדן, מוכרחים היו מהר לעבור מהשוכה אל המעדר וממנו אל המחרשה. סדר החרישות, כפי שמצאו מצויר במצרים בפפירוסים, היה כזה: אחד מנהל את הצמד; השני, בדרבן, בשוט או במקל, מזרז את הבקר, מחזיק במחרשה; לכל צמד שלשה או ארבעה אנשים, מלבד החָמרים המביאים אוכל ומים לחורשים ולשוורים; ומלבדם משרתים ושליחים, עם רב. לעם רב כזה דרוש מזון רב לכלכלתם, ומכאן מובן הספור על אלישע, שחרש האחרון בצמד השנים־עשר וכשקבל את תעודת הנביא מאליהו וסידר סעודת־פרידה לאנשיו, היה צריך לשחוט את צמד הבקר כדי לתת לעם שיאכלו לשובע ויזכירו לטוב את נותן העבודה הטוב. (ר' איוב א' יא: “הבקר היו חורשות והאתונות [לרכיבה] רועות על ידן”).

את ההרים לא חרשו בבהמות, כי אם עידרום במעדרים. באדמת הרים הבאשה היא אחרת מאשר בעמקים; לפעמים היא מתיבשת תיכף אחרי החמסין הראשון אם הוא נמשך. אם העשבים לא נזוקו ע"י חמסין קצר־ימים, הרי יש שהצמחים בראשי ההרים והגבעות טובים למרעה לצאן ולבקר (ישעיהו ז' כה: “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון [ו] לא תבוא שמה יראת שמית ושית, והיה למשלח שור ולמרמס שה”). בסלעים שבהרים בכלל אי־אפשר היה לחרוש בבהמות ולזה כוון עמוס (ו' יב): “הירוצון בסלע סוסים, אם יחרוש – בסלע – בבקרים”.

הקדמונים אפשר שלא ידעו מינים שונים של מחרשות, בכל זאת יש המוצאים שלזריעה השתמשו במחרשה אחרת, שונה מזו שחרשה את השלף תיכף אחרי הקציר; מחרשה זו היתה “משך הזרע” כי אם

“ניגש החורש בקוצר”, הרי היה עליו לחרוש אדמה כמעט יבשה והיא מכוסה שלפים ואין להניח שבאותה המחרשה הקלה שבה יזרע, הוא גם יחרוש את השלפים.

הפולח ובוקע את האדמה בפעם הראשונה עשה רגבים רגבים, הנפזרים לכל צד (תהלים קמ"א ז: “כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו”). הרגבים הגדולים באדמה כבדה הם כגלים על התלמים ואותם צריכים לשׂדד, לפורר (הושע י"ב יג: “מזבחותם כגלים על תלמי שדי”). החורשים היו משתדלים לחרוש תלמים ארוכים, שלא יצטרכו להסתובב תכופות ולאבד זמן מיותר על סבובים (תהלים קכ"ט ב: “על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם”). בכלל דרשו חרישה טובה; ומי שרימה את האדמה ורק גרד אותה, לא העמיק ולא שידד, יקבל יבול גרוע (איוב ד' ח: “חורשי און וזורעי עמל – יקצרוהו”), ז“א לפי העבודה היבול; ועבודה כזו רק מַרבה את הבאשה והקוצים בשדה (איוב ל”א לח: “אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון, אם כוחה אכלתי בלי כסף (כלומר, בלי הוצאות לחרישה, לזיבול, לניכוש וכו') ונפש בעליה הפחתי (גרמתי מפח נפש לבעל האדמה) כי תחת חטה יצא חוֹח ותחת שעורה באשה”.

 

פרק עשירי: הזריעה והזרע    🔗

העבודה החשובה ביותר אחרי החרישה היא הזריעה, והחומר החשוב לפי זה הוא הזרע המביא את הלחם (ישעיהו נ"ה, י: “ונתן זרע לזורע – ולחם לאוכל”); לכן האיכר, בצאתו אל השדה עם משך־הזרע, ואין לו בטחון אם יבוא הגשם בזמנו, הוא זורע בדמעה; ורק בבוא הקציר הוא שמח ורן (תהלים קכ"ו ה: “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”). הברכה הטובה היא: זרע המביא יבול טוב, והקללה הקשה ביותר היא: זרע בלא יבול. (מלאכי ב' ג: “הנני גוער (= גורע) לכם את הזרע”; ישעיהו ה' י: [מסיגי גבול יזרעו] “וזרע חומר יביא איפה”; ירמיהו י"ב יג: “זרעו חטים וקוצים קצרו, נחלו (חלו מצער), לא יועילו, ובושו מתבואותיכם (התביישו מהיבול הרע)”; חגי א' ו: “זרעתם הרבה והביא מעט” (כי לא שמו לב למצב העם והארץ ועל כך נענשו; לעומת זה אלה אשר ידאגו לארצם ולעמם זרעם יבורך: ישעיהו ל' כג: “ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה… והיה דשן ושמן”).

תקופת הזריעה    🔗

בכתבי הקודש לא ניתן זמן הזריעה בפירוש, כי אם ברמזים: לפי ישעיהו ה' כג: “ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה”, אם ניתן המטר – זרע זרעך! לפעמים היו זורעים אחרי בציר הענבים, אבל רק בשנת ברכה מיוחדת: “ובציר ישיג את זרע” (ויקרא כ"ו ה) ז“א: גמרו את הבציר, צריכים לחשוב על הזריעה. (כמובן שבזמן שאֵלה בצרו, האחרים חרשו אחריהם והכינו את האדמה לזריעה). על הזריעה מדבר קוהלת: הבוקר הוא הזמן הכי הטוב ביותר לזריעה, אם כי גם בערב אפשר לזרוע, אך לא בחום היום (קוהלת י"א ו: “בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים”). בשעות היום המוקדמות והקרירות, יכול הזורע, אחרי מנוחת הלילה, לאמץ כוחותיו ולשאת את “משך הזרע” כל שעות הבוקר בלי לאות; אך מאידך קיימת בבוקר סכנת הצפרים הפושטות על השדות אחרי רעבן כל הלילה; בערב אין סכנת הצפרים גדולה, אולם הזורע כבר עיף וגם הראִייה לא טובה; על הזורע תמיד לשקול בדעתו מה יותר טוב לו; ביחוד עליו להשתדל לא לאַחר את הזמן, זמן הזריעה, ע”י זה שידחה אותן מיום ליום מסבת הרוחות המפריעות לזורע בידים בהפצה בהסעירן את הזרעים הקלים הלאה מהרצה, מהתלמים הרצויים (ר' לעיל: “שומר רוח לא יזרע”). הזריעה צריכה להיות אחרי הניר המכלה את הקוצים שנשארו בשדה, יחד עם השלף, או אחרי הניר בקרקע בתולה שהיתה מגדלת קוצים.

במצרים יכלו לזרוע בכל זמן, כי אחרי הזריעה השקו במים שהיו מצויים להם כמעט תמיד; לעומת זה בא"י על הזורע להשתדל זרוע לפני היורה, כדי שהזרע יוכל לנבוט ולהתקיים עד המטר והמלקוש (דברים י“א י: “כארץ מצרים… אשר תזרע את זרעך והשקית” – אחרי הזריעה; בא”י: “למטר השמים תשתה מים”; (שם יד): “ונתתי מטר ארצכם בעתו: יורה ומלקוש” – אז “ואספת דגנך” וכו').

הזרע    🔗

על הזורע להשתמש בזרע טוב ואז יקבל יבול טוב: רמז לזה יש בהושע י' יב: “זירעו לכם לצדקה (זרע טוב, זרע המצדיק את התקוות) (אזי) וקיצרו לפי חסד”, ז“א הקציר יהיה לפי הזרע; משלי י”א יח: “זורע צדקה – שכר אמת”. על הזורע (וכן הנוטע) לחפש “זרע אמת”, זרע נקי ובריא; ירמיהו ב' כא: “ואנכי נטעתיך שורק, כלה זרע אמת” (גם היחור והזמורה נקראים זרע). אבל אם זורעים זרע רע, ריק, משחת, קל, הרי יקצרו אפס (הושע ח' ז: “כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו: קמח אין לו, צמח בלי יעשה קמח”). ולעומת “זרע אמת” של ירמיהו יש בישעיהו “זרע שקר” (שם נ"ז ד).

מוצא הזרע    🔗

זרע צריכים כרגיל לקחת מזרע הארץ, אחרי שבמשך שנים רבות נוכחו מהנסיון שהוא מתאים למקום, כאמור ביחזקאל י“ז ה: “ויקח מזרע הארץ (ז"א מזרע אותה הארץ). וכן, ויקרא כ”ז ל: “וכל מעשר הארץ – מזרע הארץ”. אם זורעים על מים רבים, צריכים להביא את הזרע מהארץ המגדלת את זרועיה על השקאה, כגון צור שהביאה זרעים ממצרים (ישעיהו כ”ג ג: “ובמים רבים זרע שיחוֹר, קציר יאור תבואתה”: ז“א הביאו זרע מחופי הנילוס (השיחור) וזרעו על מים רבים, והקציר יהיה כקציר על חופי הנילוס (יאור). מצליחים כשזורעים את החטים בשדה חטים, ז”א כל מין זרע נזרע באדמה המתאימה לו (יחזקאל י“ז ה: “ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע”, ז”א: זרעו באדמות זריעה ולא באדמת נטיעות וכו').

מקום המזרע    🔗

אחרי הכשרה אפשר לזרוע גם בהרים ובגבעות (יחזקאל ל"ו ח–ט: “ואתם הרי ישראל… ונעבדתם ונזרעתם”); חרישה טובה בראשי הגבעות מביאה יבולים טובים (משלי י"ג כג: "רב אוכל ניר ראשים [ראשי גבעות] “ויש נספה בלי משפט” [בלי שימת לב, בלי שיפוט ושיקול דעת הוא סובל הפסד]).

זרעו בנחלים ובואדים אבל לא בנחלי־איתן, ואדיים שהמים בהם זורמים לפעמים כמעט במשך כל השנה (דברים כ"א ד: “והורידו… אל נחל איתן אשר לא יעבד ולא יזרע”); לא זרעו באדמת גפרית ומלח, כל עוד לא ידעו את אפשרות השטיפה במים מתוקים, ההתפלה (דברים כ"ט כב: “גפרית ומלח שרפה כל ארצה; לא תזרע ולא תצמיח [אם תזרע], ולא יעלה בה כל עשב [אפילו צמחים תקיפים למלח]”); אבל כשנודע תהליך ההתפלה – השקעת המלח מהשכבות העליונות לעמקי האדמה ע“י שטיפה במים רבים מתוקים – הכשירו הרבה קרקעות לגידול עשבים וירקות; כך היו עושים במצרים וממשיכים לעשות גם כיום, וכך עשו לדעתי גם בא”י (יחזקאל כ“ב כד: “אַת ארץ – לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם”, ז”א לא שטפוה מהמלח במים רבים ולא התפלה ע"י גשם). עולי מצרים ידעו את תהליך ההתפלה ולכן התאוננו בצדק (במדבר כ' ה: “ולמה העליתנו מארץ מצרים אל המקום הרע הזה [מדבר ציה], לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין [אפילו] לשתות”, כי לו היו להם שם מים היו יכולים להמתיק את האדמה המלוחה.

כמות הזרע    🔗

על כמות הזרע לשטח ידוע אין ידיעות מדויקות בכתבי־הקודש. חוקרי התנ“ך נותנים מספרים שונים על הסאה (נזכרת ה' פעמים בכתה"ק), לפי אחד הסאה היא כ־8,75 ליטרים; לפי המשנה: סאה מדברית היא 144 ביצה או – לפי גודל הביצה הבידואית כיום, שהיא לערך 40 ס”מ – 5,76 ליטרים. מכאן ששרה אפתה 3 סאים קמח (בשביל 3 אורחים רמי־מעלה (כי כשראם אברהם רץ לקראתם), שבאו וודאי בלווית בני־לוויה ועבדים רבים), 17,28 ליטר קמח. מהמן אכלו עומר לגולגולת, עשירית האיפה בת 3 סאים, כלומר, לפי חוקרי המקרא (סאת 8,75 ליטרים), – 2,625 ליטרים; או, לפי המשנה (סאה 5,76 ליטרים) – 1,72 ליטרים, ז"א: כמויות מתקבלות על הדעת.

בית סאה, שטח שזרעו בו סאה חטים הוא לפי חוקרי התנ“ך 50X50 אמה או 2500 אמה של 52,5 ס”מ על 52,5 ס“מ (אמה בבלית) – 689 ממ”ר, או באמה של 56X56 (אמה א"י) – 784 ממ“ר, ז”א לערך ½ הדונם, ועליו זרעו 8,75 ליטרים חטים. זוהי כמות קטנה לזריעה בהפצה (לערך 6,5 ק"ג) אך לפי דברי ישעיהו כ"ח כה: “ושם חטה” מסתבר, שהיו זורעים את החטה בידים, גרעין גרעין בתלם שעשתה המחרשה (כדרך הסינים אשר עד היום נוטעים חטה).

על כמות הזרע לשעורים (לדונם מטרי) אין רמזים בטוחים. אך אם נקבל את ההשערה הנ“ל לחטים, וידוע ששעורים זורעים בדרך כלל כרבע יותר מאשר חטים, נמצא שזרעו שעורים לערך 13,6 ליטרים לדונם; רמז לזה אפשר למצוא בתשלום של דמי חכירה; ויקרא כ”ז טז: “ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו: זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף”; החומר היה 30 סאה שהם 262,5 ליטרים; לכמות כזו דרוש היה שטח אדמה לערך 20 דונם ובעד שטח כזה שילמו דמי שימוש (חכירה) 50 שקל כסף שהם כ־3 לירות זהב; כלומר, שילמו לערך 150 מא"י דמי חכירה בעד דונם; מחיר כמעט מתאים למחירי זמננו.

כן אין ידיעות בתנ"ך על כמות הזרע לצמחים אחרים הנזרעים בשדות; אבל בתקופה ההיא היתה ידועה לפולחים כמות הזרע מכל מין לשטח ידוע, ולכן כשציווה אליהו לעשות תעלה בגודל של בית סאתים זרע (חטים) סביב המזבח, ידעו הפועלים את גודל השטח הרצוי (מלכים א' י"ח לב).

“משך הזרע”,‏ כלי שהמפרשים אינם בדעה אחת ביחס לטיבו. יש אומרים שזהו שק שבו נמצא הזרע; השק היה קשור לפניו והזורע היה מכניס ידו, ממלא מלוא־כפו והולך ומפיץ; ויש אומרים שמשך הזרע היה מין מחרשה שבה חורשים וזורעים את השדה המוכן כבר לזריעה (ושני המפרשים יש להם על מה לסמוך: הראשון על הפסוק בתהלים כ"ו ו: “הלך ילך ובכח נושא משך הזרע”; השני על הפסוק בעמוס ט' יג: “ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במוֹשך הזרע”).

שמירת הזרע    🔗

על הזרע שמרו במגורה (חגי ב' יט: “העוד הזרע במגורה”), כי שם אפשר היה לטפל בו ולשמרו מפני מחלות ומזיקים. שמרו עליו לבל ירטב, כי הזרע הרטוב עלול ללקות במחלות ובטפילים, ואילו הזרע היבש אינו נפגע בנקל ע“י זיז־שדי⁵⁴. ראיה לדבר: ויקרא י”א לז–לח: “וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע (והוא יבש) טהור הוא; וכי יותן מים על זרע (והוא נרטב) ונפל עליו – טמא הוא לכם”.

יחד עם השמירה על בריאות הזרע, נזהרו לבלי לזרוע זרע מעורב, כלאים (דברים כ"ב ט: “לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה: הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם”). הזריעה הצפופה, המלאה, גידולי בינים וכו', מקלקלת, מטמאה, מקדשת (מן “קדש”, “קדשה”) גם את הכרם וגם את התבואה שזרעו בכרם. יש לזרוע כל מין לחוד⁵⁵.

ישעיהו (כ"ח כד–כח) נותן פרק קטן בעל איכות גדולה ובו רמזים בהירים על אופן זריעת צמחים אחדים: “האזינו… אמרתי: כל היום יחרש… אדמתו? הלא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרק ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולותו” וכו'. חוקרי המקרא חושבים שהטקסט משובש קצת ולכן הם מתקנים תקונים שונים; למשל במקום “שורה” בשין שמאלית הם קוראים שורה בשין ימנית ובמקום חולם הם נותנים שורוק ויוצא: ושם חטה שורה, ז“א את החטה הוא זרע בשורות. אחרים מתקנים במקום “שורה” “משורה”, ז”א זורע את החטה במדה ידועה; ושעורה נסמן – שם את השעורה במקום המסומן לה; וכסמת גבולתו – את הכסמת זורע בגבול השדה.

אבל כל התיקונים הם לא נכונים. על יסוד חקירות בספרות היתדות (בתרגום גרמני) יוצא שהדורה היתה הראשונה שנתאזרחה בארץ; אחריה באה השעורה ואחרי השעורה התאזרחה החטה. גם השמשום הוא אזרח בארץ משנים קדמוניות, אבל שמו נשתמש בפי ההמון (כמו שאצל הפלחים בדרום הכפר נסנס נשתבש לסומסום). לפי המקור הנ"ל מתבארים דברי ישעיהו כדלקמן:‏ הלא אם שוה פניה – וישר את האדמה במשדדה, והפיץ קצח: זורע את הקצח בהפצה; וכמון יזרק: זורק את הזרע אחד אחד למקום הרצוי; ושם חטה, שורה ושעורה, נסמן וכסמת – את זרעי כל המינים האלה הוא “שם” זורע ביד, “נוטע” גרעין גרעין (כמו שנוטעים את הדגנים הסינים או היפנים וכמו שאנו נוטעים את תפוחי האדמה וכו'). שורה־סורגום־דורה, נסמן – שומשום, סומסום; את כלם שמים בגבולותיהם, בחלקותיהם.

אם לקבל את דעתו של וימר בספרו: אדמת א“י, צמחיה וכו' – מביא בשם שג – שהיבול הבינוני בא”י היה לחטים 25 שערים ולשעורים 30, הרי זה מוכיח שהזריעה היתה אז בשורות או בגומות ביד ולא בהפצה הנותנת עד היום לערבים רק 6–8 שערים.

זמני הזריעה    🔗

לפי התיאורים במקרא זרעו בראשונה את הפשתה, אחריה את השעורה ואחרי השעורה – החטה (שמות ט' לא: “והפשתה והשעורה נכתה, ‏כי השעורה אביב והפשתה גבעול; והחטה והכסמת לא נכו, כי אפילות הנה”). על סמך דברי ישעיהו (כ"ח כה) אפשר להניח – אם כי בלי ודאות – שמקודם זרעו את צמחי התבלין: קצח וכמון, ואחרי זה את הדגנים (שם: “והפיץ קצח, וכמון יזרק” – ואחרי זה: “ושם חטה” וכו').

זרעו בליל: חטה או שעורה עם בקיה, בכלל מין דגן עם מין קטנית (איוב כ"ד ו: “בשדה בלילו יקצורו”).

במצרים, לפי הרטמן, הלך הזורע תיכף אחרי החורש; וכן לפי ישעיהו כ"ח כד: “הכל היום יחרוש החורש לזרוע”, כאילו גם כן תיכף לחרישה הזריעה.

רמז על ערך הזריעה המוקדמת והמאוחרת אפשר לראות בסיפור על חלומות פרעה: בזריעה ראשונה מוקדמת (חלום ראשון) שבע שבלים עולות בקנה אחד (חיצת קנים טובה) בריאות וטובות; בזריעה מאוחרת, בשניה (חלום שני) שבע שבלים דקות ושדופות קדים (מתחילים אז החמסינים בזמן ההשתבלות). וגם מדברי עמוס: “ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע”, רואים שאם בתשרי גמרו את דריכת הענבים, המקדימים מהפלחים כבר גמרו את החריש וזורעים הם את השעורים. במקרה זה של הקדמת הזריעה, אם היורה בא במרחשון, היבול מצליח ומבכיר מאד; אבל יש שהגשם לא מספיק והזרע שנבט מתיבש ומוכרחים אז לזרוע שנית (מקרים כאלה רבים גם בימינו).

הכנת האדמה החרושה לזריעה ולנטיעה    🔗

החרישה משמשת גם לזריעות – דגנים, קטניות, ירקות ותבלין, וגם לנטיעות: גפנים, זיתים ועצי פרי שונים. כשהכינו את האדמה ע“י חרישות ושידודים (ר' פרק החריש) מסדרים את השדות לרצות, לחלקות, לשורות, לערוגות וכו' מגודל שונה, הכל לפי המטרה: ערוגות הבושם (שה"ש ו' ב), ערוגות הגפנים (יחזקאל י"ז ז: “להשקות אותה מערוגות מטעה”); חלקות: לעדשים (שמואל ב' כ“ג יא: ‏”חלקת השדה מלאה עדשים"); לשעורים (שמואל ב' י"ד ל: “חלקת יואב אל ידי ולו שם שעורים”); שורות לזיתים (איוב כ”ד יא: "בין שורותם [של הזיתים] יצהירו (מכינים יצהר או שמן]); שורות לעצי פרי שונים (ירמיהו ה' י: “עלו בשרותיה⁵⁶ ושחתו… הסירו נטישותיה”) כשסידרו את החלקות, הרצות⁵⁷, הערוגות והשורות, נגשים לזריעה ולנטיעה.

בסידור ההתישבות במקום חדש היו מתחילים בזריעה, ורק אחרי זמן נגשו גם לנטיעות (רמז במדבר כ' ה: “לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון” – מקודם זרע ואחרי כן מטעים).

אופני הזריעה    🔗

על אופן זריעת הדגנים אין דברים פחות או יותר ברורים, מלבד דברי ישעיה על אופן הזריעה של צמחים אחדים (ראה לעיל). אך היות ומקובל שהעברים למדו את הפלחה במצרים (פלחת שלחין) ומכיון שבמצרים לא נמצאו סימנים של מזרעות מיוחדות והכל מראה שזרעו בידים – בהפצה – לכן מקובל לחשוב שגם בא"י זרעו את הדגנים בהפצה⁵⁸.

הצלחת הזריעה    🔗

הזריעה הצליחה במידה שהמים באו לעזרת הזורע. אם היתה אפשרות לזרוע על שדה מוצף מים – בדומה למצרים – אז היה האכר מאושר (ישעיהו ל“ב כ: “אשריכם זורעי על כל מים”; על כל מים – כל השדה מוצף מים; וכן במדבר כ”ד ז: “יזל מים מדליו וזרעו במים רבים”: בלעם ראה את הישוב העברי בעמק הירדן, מקום שישנם מים רבים, ושיבח את הישוב הזורע על מים רבים ומים נוזלים מדליו; כי הישקו ב“נוריה”: המים נשאבים בדליים שמהם נוזלים הם אל השוקת); ולא היו עיני הזורע תלויות לחסדי השמים שיבואו היורה והמטר בעתם וזרעו יצליח.

 

פרק אחד עשר: ההשקאה ומקורותיה    🔗

גמר האכר את החרישה וזרע את שדהו, או גמר הנוטע את כל ההכנות ונטע את עציו סביב שדהו או בין שדותיו, הרי דאגתו העיקרית היא למים. בא הגשם בזמנו ושדהו וגנו למטר השמים שתו מים, מה טוב; אך מוטב כשיש לחקלאי מקורות מים בקרבת נחלתו והוא יכול להשתמש בהם לרצונו בזמן הדרוש ובכמות הדרושה לכל שדה ולכל צמח. זוהי ההשקאה.

ההשקאה נזכרת בכתה“ק בצורות רבות: בראשית ב' י: “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן” – “הנהר”: התעלה הגדולה, הראשית, המקיפה את השטח המושקה וממנה יוצאות תעלות קטנות אל כל שורות העצים שבמטע. “נהר” זה נקרא גם “אמת המים”. הנהר הזה או תעלה זו מספקים מים בהתמדה בלי הפסקה. רק במקרה שנהרות אלו יוצאים מנהר טבעי, כגון מהיאור (הנילוס) והיאור משום מה איננו מתמלא מים, אזי גם הנהרות מתיבשים, מה שקרה לפעמים במצרים ועל כך מספר ישעיהו (י"ט ה וכו'): “ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש והאזניחו נהרות”; כאן הנהר הוא הנילוס, והנהרות – אמות המים. וכן שמות (ז' יט): “נטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם” – הן התעלות הראשיות היוצאות מהיאור להשקאה בחופים. וכן בלעם ראה משכנות ישראל על חופי הירדן ואמר (במדבר כ"ד ה): “כגנות עלי נהר” – הגנות של היהודים היו מסודרות על נהרות־תעלות השקאה. יחזקאל מתאר גידול עצים בהשקאה (ל"א ד): “נהרותיה הולך (כל אחת) סביבות מטעה (זוהי אמת המים המקיפה את כל המטעה) ואת תעלותיה שילחה אל כל עצי השדה” (זוהי השקאה כמו שמסדרים אותה גם כיום). (שם ה): “ותארכנה פארותיו ממים רבים בשלחו” (ענפי הפירות ארכו ע"י המים הרבים שנתנו באדמת השלחין, אדמת השקאה). התיאור יכול להיות לקוח ע”י יחזקאל מנסיון ההשקאה בבבל ממי־הפרת והחדקל. בזמנים מאוחרים כתבו: “מעין שהוא משוך כנדל”: הנדל הוא הרמש מרבה־הרגלים, והשדה המושקה לפי המתואר לעיל מקבל את צורת הנדל.

בנהרות להשקאה היו בנויים סכרים שבעזרתם היו מסדרים את כמויות המים בכל מקרה של השקאת איזו חלקה. בניית הסכרים וסידור ההשקאות דרשו מומחים רבים: עושי סכר, או שתות – הם האנשים המשקים את השדות ואת המטעים. (ישעיהו י"ט י: "והיו שתותיה [המשקים] מדכאים, כל עושי שכר [סכר] – אגמי נפש [עגומים]). הסכרים נקראו “שערי הנהרות” (נחום ב' ז: “שערי הנהרות נפתחו וההיכל נמוג” – ממים).

סופרי כתה“ק לקחו משלים ‏ רבים מסידורי ההשקאה; מהנהר להשקאה יוצאים פלגים ואת הפלגים האלה מטים לפי הצורך למקומות הרצויים (משלי כ"א א): “פלגי מים לב מלך ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו”. (תהלים ס"ה י): “פלג אלהים מלא מים, תכין דגנם”⁵⁹, מכאן שהשקו גם שדות דגן מהפלג. וכן משלי י”ז יד: “פוטר מים ראשית מדון”: על חופי הנהרות והנחלים היו סכרים לסידור ההשקאה וחור קטן בסכר, אם לא סוכרים אותו תיכף, הולך ומתרחב מעצמו עד שכל הסכר נחרב⁶⁰, וכן גם ראשית מדון. חורבן שנעשה ע"י הריסת סכר מתאר גם יחזקאל (ל"א טו): “כסיתי עליו את תהום (סתם את מוצא המים אל הנהרות) ואמנע נהרותיה ויכלאו מים רבים… וכל עצי השדה עליו עלפה (עלפו), התעלפו מחוסר מים”. קוהלת סידר השקאה יסודית (קוהלת ב' ד–ו): “הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי: עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים” – המים באו אל הבריכות ומהם תעלות הולכות אל היער להשקותו. היה זה בודאי יער לטיול, שרק רוזנים ועשירים כקוהלת יכלו להתיר לעצמם. כרמים השקה כל מי שיכול היה רק להשיג מים (ישעיהו כ"ז ג: “כרם חמד ענו לה, אני ה' נוצרה, לרגעים אשקנה, פן יפקד [יחסרו] עליה” – ישרו עלים מחוסר מים), ולהשיג מים בארץ־ישראל אפשר היה מהנהרות ומהנחלים שרבים מהם קיימים עד היום: הירדן, הירמוק, הירקון, נחל קישון, הנעמן (נהר – שיחור לבנת) (רבים אחרים (נחל התנינים, נהר ראובן, עין חרוד, נחל דן, מי גיחון, נחל פרת וכו').

את כל התהליך של פעולת ההשקאה מתאר המשורר (תהלים ס"ה י): “פקדת הארץ ותשוקקה (השקית אותה), רבת תעשרנה (על ידי) פלג אלְהִים מלא מים; תכין דגנם כי כן תכינה: תלמיה רוח (ממי הפלג), נחת גדודיה (ע"י השקאה), ברביבים (הבאים אחרי כן) תמוגגנה” (תישר את התלמים, או: תרכך אותם).

ככר הירדן היתה מושקה ממי הירדן ופלגיו והיא היתה: “כגן ה', כארץ מצרים” (בראשית י"ג י) ביחס לאפשרות ההשקאה, “וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה” – (שם). הירדן בתקופה ההיא השפיע על כל הככר כדומה להשפעת הנילוס על כל מצרים.

צרכי ההשקאה וכליה    🔗

על אופן ההשקאה בא“י ועל המכשירים שבהם השתמשו בני ישראל בא”י אין דברים בכתה“ק. החוקרים משערים שבודאי השתמשו היהודים באותם המכשירים שהשתמשו בהם המצרים: שׁקיות, נוֹריות, שׁדופים ויתר‏ המנגנונים להרמת המים מהזרמים (נחלים, נהרות) אל החוף. יש רק זכר בכתה”ק לעבודת “השׁתות” במצרים, לעבודה הקשה של העבדים, שהיו צריכים להרים את המים בסובבם ברגליהם את הגלגל המרים את המים או הכלים עם המים⁶¹ (ראה לעיל: “יזל מים מדליו” וכו').

המנהיג, ברצותו לחבב את הארץ שהוא מוליך את עמו אליה, משתדל להשפיע על שומעיו בתארו את ההבדל בין ארץ מצרים, שמשם הם יוצאים, לבין א“י, שלשם הוא מוליכם. הוא יודע את סבל שומעיו במצרים כשהיו מעבידים אותם בעבודה קשה ובכל עבודה בשדה, ביחוד בסיבוב המכונות השונות להשקאה; השומעים זכרו היטב את העבודה המפרכת, בסובבם יום יום את הגלגלים ברגליהם, ובידיהם מוריקים את הדליים אל הבריכות, אל מקוה המים, האגמים והתעלות; עוֹד הרגישו את העיפות ואת הכאבים בשריריהם, ולכן יכול היה הנואם להשפיע עליהם בדבריו (דברים א' י): “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם; אשר תזרע את זרעך והשקית ברגליך, כגן הירק; והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה: ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים”, – ז”א כאן בא"י לא יהיה צורך בעבודת הגוף (הרגלים), כאן המים יבואו בעצמם מן השמים.

קדמונינו השתמשו במי הנחלים והמעינות והיו מסדרים את ההשקאה באופנים שונים. מענינוֹת הבריכות הרבות שבנו בארץ בתקופת כתה"ק. וימר (עמ' 9) מביא בשם ריטר (חלק כ"א עמ' 215) שבזמנו היו עוד בחברון שתי בריכות גדולות מזמנים קדומים, שאחת מהן נזכרת בימי המלך דוד (שמואל ב‘, ד’ יב: “ויתלו” – את רוצחי איש־בושת בן שאול – “על הברכה בחברון”) והיא עוד קיימת עד היום. וכן קיימות בריכות שלמה, שהיו מספיקות מים לירושלים ושמשו גם להשקאת הגנים שנמצאו בעמק. בריכה ענקית היתה בגבעון (ירמיה מ"א יב: “וימצאו אותו אל מים רבים אשר בגבעון”); על גודלה אפשר לדון מזה, ששני מחנות צבא חנו משני צידיה (שמואל ב‘, ב’ יג: “וישבו אלה על הבריכה מזה ואלה על הבריכה מזה”). בעבר הירדן היו בריכות רבות שהיפה בהן היתה כנראה בריכת חשבון (שה"ש ז' ה: “עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים”).

את המים מבריכות אלה היו מעבירים אל מקומות־יישוב דרך סילונים (אַקווהדוקטים). לפי שה"ש (ד' יב) היו משקים שדות, ובשלחין היו מגדלים עצי פרי ועצי בושם (שם יב־טו: “שלחיך: פרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים” וכו'). בירושלים היתה בריכה עליונה, בריכה תחתונה ותעלה (מלכים ב' י“ח יז; כ”כ; ישעיהו כ“ב ט' יא; ל”ו ב).

מי השילוח זרמו לאט ולכן סידרו בריכות כדי לאסוף את המים בלילות. המיוחסים שבירושלים מאסו את המים האלה ובודאי התאוננו על היוצר שלא נתן להם נהרות, העולים על גדותיהם; ועל כך מוכיחם ישעיהו ומבטיח להם נהר, אבל לא של מים כי אם של… צבא (שם ה' ו): “יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט… ולכן הנה ה' מביא עליהם את מי הנהר העצומים והרבים… [את מלך אשור וצבאיו] על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו” וכו'). מי השילוח היו באים דרך צינור למצודת ציון ואת הצינור (של טיט או חרס) שמרו נכים, שאינם מסוגלים לעבודה קשה: פיסחים ועיוורים. לדוד נמסר בשעתו שלא יוכל לכבוש את המצודה אלא אם כן יסיר את שומרי הצינור ויכבוש את צינור הספקת המים. חיילי דוד הכו את היבוסים ונגעו בצינור ובפיסחים ובעיוורים⁶²‏ (שמואל ב' ה' ו–ח).

בורות ובארות    🔗

את הבורות⁶³ לעצירת מי־גשמים חצבו בסלעים. ויש שבסלע התהוו סדקים והמים היו מחלחלים דרכם אל עמקי האדמה (ירמיהו ב' יג: “עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, אשר לא יכילו המים”). הבורות לפעמים הכילו רק מעט מים ובשלהי הקיץ כבר לא הכילו כלל מים (בראשית ל"ז כד: “והבור ריק, אין בו מים”). בורות כאלו היו גם בחצרות האכרים ולפי דרישת המחוקק היו מכוסים תמיד שלא יפול שם הנופל (שמואל ב' יז: “ויבואו אל איש בבחורים ולו באר (בור) בחצרו” – כאן בור למי גשמים; שמות כ"א לג: “וכי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם” וכו').

לעומת זה בארות מים חיים היו מעטות, כי חפירתן היתה קשה ויקרה. אבל באר כזו היתה משפיעה מים רבים עד כדי השקות עדרים רבים וקהל גדול של נודדי־מדבר. את הוצאות החיפושים והכריה היו נותנים השרים והנדיבים וככלות החפירה היו מסדרים משתה בשיר וזמרה. כשמצאו מים על גבול מואב שרו את השיר (במדבר כ"א יז):

"עלי באר, ענו לה!

באר חפרוה שרים,

כרוה נדיבי־עם,

במחוקק במשענותם

וממדבר מתנה!" ⁶⁴

המים בבארות וגם בבורות היו לפעמים עמוקים והיו יורדים אליהם במדרגות (בראשית כ"ד טז: “ותרד העינה”). באר כזו, שעלתה בעבודה רבה, היתה משום כך גורמת למריבות רועי שבטים שונים (בראשית כ“א כה: עבדי אבימלך גזלו באר מים מעבדי אברהם; בראשית כ”ו טז–כב: יצחק חפר בארות בסביבת באר־שבע ורועי גרר רבו עליהם וגזלום). כדי לשמור על המים מבזבוז, היו מכסים את הבארות באבנים גדולות ורועים רבים היו מתאספים כדי לגול מדי פעם את האבן מפי הבאר ולהשיבה אחרי כן. על הכסוי באבן גדולה מספרת הפגישה של יעקב ורחל (בראשית כ"ט א–י): “והאבן גדולה על פי הבאר ונאספו שמה כל [רועי] העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה”. מכאן שהאבן היתה כמעט כדורית, שאפסר היה לגללה מפי הבאר אם היה נמוך ולא בולט הרבה מעל פני האדמה.

את המים מהבארות שאבו בכדים (בראשית כ"ד טו: “וכדה על שכמה”; כיום הערביות נושאות את הכד על הראש), בדליים (בנות יתרו, שמות ב' יח–יט: “ותדלינה ותמלאנה את הרהטים”; “וגם דלה דלה לנו”). את המים יצקו אל רהטים ומשם ירדו אל שקתות המים (בראשית ל' לח: “ברהטים, בשקתות המים אשר תבאנה הצאן לשתות”). הרהטים היו חצובים באבן על יד הבאר או הבור. השוקת היתה דרושה בכל מקום שצריכים היו להשקות הרבה בהמות בבת אחת (בראשית כ"ד יח: “וגם לגמליך אשאב… ותמהר ותער כדה אל השוקת”).

יש רמז שהשתמשו לשאיבת מים גם בגלגל (קוהלת י"ב ט: “ונרץ [ישבר] הגלגל אל הבור⁶⁵”.

לרוב היו חופרים את הבארות בנחלים, בואדים. בנחל גרר, שהיה נחל אכזב, נמצאו בארות מים חיים ששימשו לשקוי העדרים וגם להשקאה, ולכן אפשר היה לזרוע שם שדה ולמצוא מאה שערים (בראשית כ"ו יב: “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים”). נחל גרר מקבל מימיו מהגשמים היורדים על הרי חברון והמים היו מביאים סחף פורה שהפרה את האדמה עד שבהשקאה יכלה לתת מאה שערים (אם כי רק פעם אחת “בשנה ההיא”).

הרציונליסטים בין מפרשי כתה“ק משערים שלמשה היה מקל־קסמים, שבו מגלים מעינות מים מכוסים בעמקי האדמה; זהו ענף מעץ זית בצורת קלשון דו־קרני; הקוסם מחזיקו בשתי ידיו והולך על פני השטח שמשערים שיש בו מי־תהום; המקל ע”י השפעת המים על עצבי הקוסם מזדעזע בידי הקוסם ולפי חוזק הזעזוע מנבא הקוסם גם על כמות המים. מקל־קסמים זה נקרא בכתה"ק “מטה־אלהים” ובמדבר חיפש בו משה מים (במדבר כ' ט: “ויקח משה את המטה” וכו'). משערים גם שמשה, שהיה רועה במדברות, ידע את מקום המעינות הסתומים תחת הסלעים, ובסלעים אלה היכה!

מקורות מים    🔗

יש שהיו משקים במי־שלגים שירדו מהלבנון (שה"ש ד' טו: “מעין גנים באר מים חיים, נוזלים מן הלבנון”).

מי מעינות שמשו גם כן להשקאה. מעין אלישע, משמש עד היום להשקאת פרדסים ובננות ושטח גדול של ירקות וגנים.

אך מי המעינות לא תמיד היו ראויים לשתיה ודרשו הבראה. על מעין אלישע זה מסופר (מלכים ב' יט) שמימיו היו רעים וגרמו מחלות ואלישע הבריאו: “ויאמרו אנשי העיר אל אלישע: הנה נא מושב העיר טוב… והמים רעים והארץ משכלת; ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח; ויקחו אליו; ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח” וכו'⁶⁶.

עוד פעם המתיקו מים מרים ע“י עץ מיוחד כפי שמסופר בשמות ט”ו כ"ד: “ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם… וילונו העם… על משה… ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים”⁶⁷

עולי רגל בתקופת כתה"ק היו מחפשים בדרך מים לשתיה וכשהיו מוצאים מעין היו שמחים מאד. המשורר (תהלים פ"ד) מתאר את הלך נפש עולה־רגל כזה שכלתה נפשו כבר לבוא ירושלימה, אל חצרות בית ה'; והנה באו כבר אל התחנה האחרונה לפני ירושלים, אל “עמק הבכא”, או “עמק המים המפכים”, המים המבצבצים טיפות טיפות מקירות האבן של הואדי. כאן הם נחים, אוצרים מעט מים מסדקי הקירות ושותים כאילו ממי־מעין.‏ אך יש שהגשמים (בתקופת עליה לרגל – פסח, שבועות) ממלאים את החפירה (שם ז: “עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו” – משתמשים בו כאילו במעין; “גם ברכות יעטו מורה” – היורה גם כן לפעמים מוסיף ברכתו, נותן מעטה מים).

בתהלים ק“ז לה–לז נאמר: “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצא מים ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב, ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעטו”. – מתישבים חרוצים שעולים לארץ ורוצים להתישב, הרי הם מחפשים אחר המים ומוצאים מעינות ובארות. ובעזרת המים, שמים מדבר וארץ ציה למוצא מים (מה שהראו המתישבים בזמננו בעמק, בדרום וכו'). העולים הרעבים זורעים שדות, נוטעים כרמים ומקבלים מקרקע בתולה יבולים טובים, ובונים לאט לאט מקום מושב, מתרבים יחד עם בהמתם ומכוננים עיר, (הערים בא“י ע”י ההתישבות היהודים החדשה). לעומת זה: (שם) “ישם נהרות למדבר ומוצא מים לצמאון, ארץ פרי למלחה – מרעת יושבי בה, וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון”. – יושבים רעים גורמים ע”י עצלותם, בערותם ומריבותיהם שנהרות סו“ס נעשות מדבר, מעינות מתיבשים, נרפשים ונסתמים ונהפכים למקום צמאון, ואדמה פוריה נעשית מלחה, בגלל שימוש מופרז ובלתי מחושב במים המכילים מלח או ע”י השימוש במים רבים, החודרים עמוק ומעלים את המלח מעמקי האדמה למעלה⁶⁸.

יבוש בצות. שאבותינו בתקופה המדוברת ייבשו בצות ביחוד לשם הבראת המקום ואולי גם לשם הגדלת שטחי הניצול החקלאי, יש רמז בדברי יחזקאל (מ"ז יא): “בצאתיו וגבאיו… ולא ירפאו (קרי: בצותיו וגביו לא ירפאו) למלח נתנו”, ז“א כל הביצות והגבים האחרים ייבשו, רק הבצות והגבים שיוצרו ע”י מי המעין שמתחת מפתן הבית (בית המקדש) לא ירפאו (לא יבריאו) אותם, כי אם ישאירו אותם ליצירת מלח. הריפוי היה בודאי בעיקר ע“י ייבוש, אבל גם ע”י אמצעים אחרים, כי לדברי יחזקאל יחיו דגים וכו' במים שנרפאו.

 

פרק שנים עשר: עבודות אחרי הזריעה    🔗

שמירת השדות. את השדות הזרועים שמרו מרועים ועדריהם ומחיות השדה (ירמיהו ד' יז: “כשומרי שדי היו עליה מסביב” – השומרים הולכים ומסובבים את השדה מכל הצדדים).

פתיח (קילטור). בירקות ובשיחים (גפנים וכו') ובעצי פרי פותחים את שכבת האדמה העליונה בכלים מיוחדים, זהו הפתיח. רמז לדבר אפשר ללמוד מדברי הנביא־האכר שאת כל דבריו לקח מעבודת האדמה (ישעיהו מ"ה ח): “תפתח ארץ ויפרו ישע” – ז"א הפתיח מרבה פירות וישע לאכר.

עישוב וניכוש. את העישוב עשו האכרים החרוצים, ואילו העצלים נתנו לעשבי בר להתגבר על שדותיהם (משלי כ"ד ל: “על שדה איש עצל עברתי… והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים” – כי התעצל האכר לעשב ולנכש את שדהו). וכן נאמר בישעיהו ל“ד יג: “ועלתה ארמנותיה (הכונה לגנות וגנים שבארמנות) סירים, קמוש וחוח במבצריה” – כולם צמחי־באשה בשדות עזובות שלא עשבון זמן רב. כי רק ע”י עדורים תכופים נפטרים מהבאשה: “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא יראת שמיר ושית” (ישעיהו ז' כה) – במקום שיש עידור אין מקום לשמיר ושית.

הקציר. הגיע הזמן לקצור – לפי הסימנים בקמה – אז לא שמו לב לסימנים אוויריים‏ (מיטיאורולוגיים): ‏ אִם יבואו רוח, או גשם ‏(קוהלת י"א ד: “ורואה בעבים לא יקצור!”), כי אם נגשו לעבודה.

היו בוודאי מקרים שבשעת הקציר ירד גשם; בימים הראשונים בראשית קציר השעורים הגשמים עוד מצויים באזור ירושלים (משלי כ"ו א: “כשלג בקיץ וכמטר בקציר” – שניהם דברים לא יפים, אם כי האסון ממטר בקציר הוא לא גדול כל כך: מַשחיר מעט את הקש ומפסיק את העבודה לזמן מה), אך ירמיהו נוזף באנשי ירושלים, שאינם אסירי תודה לה', השומר להם את חוקות הקציר (ירמיהו ה' כד: “ולא אמרו בלבבם… הנותן גשם יורה ומלקוש בעתם, שבועות חוקות קציר ישמר לנו”).

אופן עבודת הקוצרים. הקוצרים היו עובדים בשתי ידים. המשורר (תהילים קכ"ט ז) אומר: “יהיו כחציר גגות… שלא מלא כפו קוצר” – זה אפשר רק כשקוצרים במגל. כרגיל הקוצר תופס בידו האחת את השבלים ובידו השניה הוא קוצר; כשהיבול הוא טוב וחיצת־הקנים מלאה – ממלא הקוצר את כפו וגם שבלים אחדות נופלות מידו (מכאן הלקט); אבל כשהשבלים הן שדופות ודלילות, אין הקוצר ממלא מהן את כפו והצבתים הנקצרים קטנים. בשנת שובע השדה עושה לקמצים, ז"א ממלוא הכף אפשר לעשות לא קומץ אחד, כי אם שנים, רבים. הנביא־האכר (ישעיהו י"ז ה) אומר: “והיה כאסוף קציר⁶⁹ קמה וזרעו שבלים יקצור”. קרא: והיה כאסוף הקוצר את הקמה ובזרועו שבלים יקצור: הקוצר הטוב היודע את העבודה, אוסף בידו השמאלית את שבלי הקמה ובידו הימינית הוא קוצר.

השמירה על הקוצרים. אצל בעלי אחוזות גדולות היו משרתים מיוחדים (נערים) ניצבים על הקוצרים ומשגיחים על עבודתם (רות ב' ה: “ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים”).

כיסום וחיצוּד. לפי הרטמן בספרו הנ“ל, (עמוד 120–121) היו היהודים כוסמים את ראשי השבלים ואחר חוצדים – עוקרים את הקנים קצוצי־הראש עם השרשים. הכיסום נעשה לשם הקלת המלילה והוצאת הגרעינים מהשיבלים (דברים כ"ג כו: “כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף”). הרטמן סומך על דברי איוב כ”ד כד: “וכראש שבלת ימלו”, יעשו מלילות. הכיסום הזה עם החיצוד שאחריו הועיל להגדלת כמות הקש, ששימש לכלכלת הבהמות; הבידוים גם כיום לרוב תולשים ולא קוצרים.

מנהגים בקציר. בזמן הקציר היו מסדרים שמחות (ישעיהו ט' ב: “שמחו לפניך כשמחת הקציר”; תהלים קכ"ו ה: “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”).

כל מי שעבר על יד הקוצרים ברכם בעבודתם (תהלים קכ"ט ח: “ולא אמרו העוברים: ברכת ה' עליכם”, "ברכנו אתכם בשם ה' ", או “ה' עמכם”).

בעל השדה אכל את לחמו יחד עם הקוצרים (רות ב' יד: “ויאמר לה בועז לעת האוכל: גשי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ; ותשב מצד הקוצרים”).

אל השדה היו יוצאים כל בני הבית בזמן הקציר; יש שבאו רק לראות את העבודה (מלכים ב' ד' יח: “ויצא הילד אל אביו אל הקוצרים”) ויש שהיו באים לעזור בהשגחה או בעבודה (משלי י' ה: “נרדם בקציר בן־מביש”,: במקום לבוא ולעזור לאביו, הוא בא ונרדם באויר הטוב של השדה הקצור)

מנהג הלקט. השבלים שנפלו מיד הקוצר בזמן העבודה לא הורמו, כי אם נשארו “כלקט”, ואחרי הקוצרים היו הולכים הלקוטות ומאספים את השבלים לטובתם. הלקוטות היו לרוב נערות (רות ב' ח: “וכה תדבקין עם נערותי”). הלקט היה תיכף לקצירה, לפני שעשו צבתים, אלומות ועמרים. אם הקוצר עזב צבת ולא הצמידו אל האלומה, זהו כבר מנהג ה“שכחה” והמלקט היה יכול לקחתו, אם הקוצר לא מחה בידו (רות ב' טז: “וגם של תשלו (תשכחו בכוונה) לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה”)⁷⁰. *.

אילום. הקוצר עושה צבתים הנקשרים לאלומות גדולות או קטנות (הרגילה – אלומה, הגדולה – אַלום). מהסיפור בבראשית ל“ז ז: (“והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה; והנה קמה אלומתי וגם נצבה [נשארה. עומדת]‏ והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי”) הסיקו כמה חוקרים של כתה”ק מסקנות על העבודה בזמן ההוא, ועל המין הנזרע. לפי דברי הרטמן, בספרו “החקלאות הקדומה במצרים”, עמ' 128 וכו', מסתבר שבמצרים היו השבלים באלומה מסודרות לשניּ הצדדים ולכן לא ייתכן שהאלומה תוכל להיות ניצבת כי היא היתה תמיד במצב של שכיבה; סדור זה הקל על הדישה וגם על סידור האלומות בקרונות, כי באלומות חד־צדדיות צד אחד הוא יותר עבה מהצד השני. ואם נקבל את ההנחה שהיהודים למדו את עבודת־האדמה מהמצרים, הרי בוודאי אלמו גם הם את החטה הקצורה באלומות דו־צדדיות ואלומה כזו אינה יכולה להתייצב; ואם הסופר כותב “נצבה”, סימן שהקמה היתה של פשתה, שאותה היו מאלמים גם במצרים חד־צדדית;‏ ואלומת־פשתה אפשר שתהיה ניצבת; ומכאן שהאלומות בכלל היו מונחות אחת אחת ולא ניצבות בערמות. את הערמה היו מסדרים בדרך זו: נצבת אלומה אחת גדולה (או “אַלום” אחד) ויתר האלומות הרגילות עומדות כפופות מעט שלא תפולנה – משתחוות סביב הגדולה. מהסיפור למדו גם שהרועים – כאן, אָחיו של יוסף – היו יוצאים בזמן הקציר לעבודת השדה יחד עם הנשים לאָלם אלומות גדולות וקטנות.

עימור. את האלומות היה האכר נושא ועושה ערמות; בנשאו אלומות אחדות יחד – כדי לקמץ בזמן – היה האיכר, למרות הכובד, הולך ורן, שר משמחה שהיבול הצליח (תהלים קכ"ו ו: “בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו” – הרבות).

הקוצר מניח את האלומות מאחוריו והולך וקוצר מהקמה שמלפניו; פועל אחר נושא את האלומות ומסדר עמרים, ואלו היו תמיד מאחרי הקוצר (ירמיהו ט' כא: “וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף”) – כי לרוב את העמרים מעבירים אל הגדיש.

היו מסדרים את העמרים בעגלות מיוחדות, קרונות, שנקראו בשם “חוצן”, ובחוצנים היו מעבירים אל הגדיש או אל הגורן (תהלים קכ“ט ז: “שלא מלא כפו קוצר וחצנו־לא מלא־מעמר”, ז”א: מכל הקציר לא

יכלו למלאות אף חוצן אחד). יש שהיו מטעינים את העמרים על עגלה גדולה כדרך שמטעינים כיום: אחד מרים את האלומה ומגישה לעומד על העגלה; זה לוקח ומסדר ולוחץ עד שנתמלאה העגלה. שמים אז על אמצע המשא קורה ובחבלים מעיקים ולוחצים על העמרים שיהדקו ולא יתפזרו בדרך: ע"י הקורה הלחץ הוא חזק מאד והאלומות נלחצות הדק היטב (עמוס ב' יג: “הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר”).

גדיש. בחוצן או בעגלה היו מעבירים את הקמה הקצורה אל הגדיש או ישר אל הגורן. לפי הרטמן (שם) היו מעבירים את הקציר על חמורים חבושי מרדעות, כמו שכיום מעבירים הפלחים את קצירם על חמורים או על גמלים בשקי חבלים, (שקי חורים מחבלים). לגדיש היו מעבירים בשעה שלא נזקקו לדוש מיד או כשהיו צריכים לעשות תיכף איזו עבודה אחרת יותר תכופה. גדיש כזה היה כנראה עומד זמן רב על מקומו (איוב כ"א כב: “והוא על גדיש ישקוד” – ישקוט) עד בוא הצורך בדגן, שאז סתרוהו ודשוהו (איוב ה' כו: “כעלות גדיש בעתו”⁷¹.

גורן. עוד לפני הקציר דורכים ורומסים וכובשים ובוטשים את אדמת הגורן ומכינים אותה שיוכלו לדוש עליה את הקציר (ירמיהו נ"א לג: "בת־בבל כגורן עת הדריכה; עוד מעט ובאה עת הקציר לה'). את הגורן היו מסדרים לרוב על גבעה שהרוח שורר בראשה, כדי שיוכלו לזרות ברוח תיכף אחרי הדישה, כגון גורן ארונה היבוסי על הר־המקדש. הגרנות היו גדולות ולפיהן נקראו שמות המקומות: גורן ארונה, גורן האטד. בשביל כל יושבי העיר היו מסדרים בפתח שער העיר גורן שהיתה גדורה חומה ובחומה שער – כדי להגן משודדים. ככלות הדיש היו מנקים את הגורן ומסדרים שם את מושב השופטים, המלכים וזקני העיר (דברי הימים ב' י"ח ט: “ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים… בגורן שער שמרון”).

השמירה על הגורן. אחרי שהעבירו את הקציר אל הגורן וסידרו ערמות, שמר בעל השדות בעצמו את הערמות, או המדושה, או הכרי, מגנבים ושודדים (רות ג' ז: “ויבוא בועז – לשכב בקצה הערמה”).

על גודל הגרנות של עתירי הנכסים אפשר לדון מגורן ארונה: הוא וארבעה בניו דשו בה; וגם לפי המחיר ששילם דוד בעד המקום – שש מאות שקלי זהב – ניתן לשער שהגורן היתה רחבת ידים ודרשה גם עבודה מאומצת להכנתה: יישור ראש ההר, העתקת אבנים ועוד. אך לאכר הזעיר היתה גורן קטנה – “בן־גורן” (ישעיהו כ"א י: “מדושתי ובן גרני”).

דישה. העבירו את הקציר אל הגורן, מתחילה הדישה. מסדרים על הגורן “מדוּשׁה” – כמות ידועה של תבואה המתאימה לכוח הבהמות הדשות. דשו לרוב בשוורים, ומכאן הצו של המחוקק: לא תחסום שור בדישו (דברים כ"ה ד); בתקופת כתה“ק הרגילו את העגלות⁷² לדוש. (הושע י' יא: “עגלה מלומדה, אוהבתי לדוש”). העגלות לא היו סוררות, כי לא חסמו אותן בדושן, והן אכלו לשובע וגם השמינו (ירמיהו ג' י"א: “כי תפושו כעגלה דשה”). השוורים והפרות דשו ברגליהן בעוד שה”אָדוש" – האיש הנוהג בבהמות הדשות – מכוונם שידרכו על המדודה. ה“אדוש” היה מומחה לדבר, שידע מתי להפסיק את העבודה (ישעיהו כ"ח כח: “כי לא לנצח [ה] אדוש ידושנו: והמם גלגל עגלתו”!). פועל אחד גורף את ה“טרחה” – החלק הנדוש – הצדה ומאסף לערמה, זהו החָמיץ, (חמיס בערבית) – ערמה של דגן נדוש, אבל בלתי זרוי עדין, (בשנת שובע היו מושיטים מהחמיץ הזה לבהמות העובדות במקום תבן; ראה לעיל: “והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו”). פועל שני מכניס עמרים חדשים אל הגורן, אל תחת רגלי הבהמות. בגורן קטן מכניסים את כל העמרים בפעם אחת ודשים את כל הקציר (מיכה ד' יב–יג: “כי קבצם כעמיר גורנה; קומי, ודושי!”)⁷³. דשו בכלים שונים: במוריגים שנמשכו ע"י הבקר (דברי הימים א' כא–כג: “ראה נתתי את הבקר לעולות והמוריגים לעצים”). המורג היה מלוחות עץ מזוין באבני צור חדות ובזמן מאוחר גם בסכיני ברזל חדות משני צדדים. מורג חדש כזה היה חותך את השבלים ומפוררן בנקל (ישעיהו מ"א טו: “הנה שמתיך למורג חרוץ בעל פיפיות: תדוש הרים [ערמות גבוהות וגדולות כהרים] ותדוק: וגבעות – [ערמות פחות קטנות] – כמוץ תשים”). דשו בחרוץ – אפשר עגלת דישה (ישעיהו כ"ח כז: “כי לא בחרוץ יודש קצח”). דשו בחרוצי־ברזל (עמוס א' ג: “על דושם בחרוצי־ברזל את הגלעד”). דשו באופני־עגלות (ישעיהו כ"ח כז: “ואופן עגלה [לא] על כמון יסוב”); דשו גם בגלגל, במעגילה (שם: “והמם גלגל עגלתו”).

הדישה בכלים אלו היתה נהוגה רק בדגנים (ישעיהו כ"ח כח: “לחם (חטים) יודק”). בתבלים ובכלל בגרעינים קטנים או פרירים דשו במקלות או בשבטים (שם): “כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט”). רק במקרים יוצאים מן הכלל, כגון כשהיה הכרח להתחבא מפני האויב, חבטו גם את הדגן במקלות (שופטים ו' יא: “וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפני מדין”). וכן גם במקרה שהמדושה היא קטנה מאוד, כגון הלקוטות, הדשות בשדה את הלקט שאספו במשך היום (רות ב' יג: “ותלקט בשדה עד הערב ותחבט אשר לקטה”).

בשנות שובע נמשך הדיש עד הבציר (ויקרא כ"ו ה: “והשיג לכם דיש את בציר”).

את השעורה השאירו בגדישים או בעמרים עד כלות קציר החטים (רות ב' כג: “ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים”; שם ג' ב: “הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה” – וזה היה, לפי הסיפור, אחרי שגמרו את קציר החטים).

זרייה. גמרו את הדישה וסידרו את ה“חמיצים”, נגשו לזרייה, הזרייה נעשתה לפנות היום, בערב וגם בלילה שאז מצויה רוח (רות ג' ב: “בועז… הנה הוא זורה את גורן השעורים בלילה”). לזרייה היתה דרושה רוח קרירה נושבת ולא רוח צח שפיים, רוח החמסין, כי ברוח זו אי אפשר לעשות שום עבודה (ירמיהו ד' יא: “רוח צח שפיים במדבר… לא לזרות ולא להבר”). לזרייה דרושה רוח שתשא את המוץ והקש לא רחוק ממקום העבודה (ישעיהו מ"א טו: “תזרם ורוח תשאם”) כי הסערה מפיצה בכלל את המוץ והגרעינים לכל הרוחות (שם: סערה תפיץ אותם"). הזרייה היתה לרוב במקום הגורן ואם הגורן היתה פתח שער העיר, גם הזרייה היתה שם (ירמיהו ט"ו ז: “ואזרם במזרה בשערי [ערי] הארץ”).

כלי הזריה היו הרחת והמיזרה (ישעיהו ל' כב: “אשר זורו ברחת ובמזרה”).

הזורים בוחרים מקום גבוה ששם הרוח עוזרת להפיח את המוץ. הזורה עומד וגבו אל הרוח והרוח נושא את הקש והמוץ משם והלאה (ירמיהו י“ג כד: “ואפיצם כקש עובר לרוח מדבר”.. הקש והמוץ נדפים רחוק והגרעינים הכבדים נופלים תחתם (תהלים א' ד: “כמוץ אשר תדפנו רוח”; וכן הושע י”ג ג: “כמוץ יסוער מגורן”; בכלל המשלים ממוץ, מתבן, קש וכו' הנסערים ע“י הרוח, מרובים הם בכתה”ק, כי דשו וזרו תמיד.

הקש והתבן שמשו בא"י בעיקר לכלכלת הבהמות. רק בשנות שובע לא הקפידו על מעט הגרעינים, לקחו מהחמיץ מעט חומר, זרוהו, ניקוהו והושיטוהו לבהמות העבודה (לפי באור אחר: חמיץ – חומצה קטנה; אחרי הזריה הוסיפו אל התבן בליל חומצה).

את הגרעינים, אחרי זריית החמיץ, אספו לכרי שהיה בצורת חצי כדור. עשו “נד” – ערמת חטים חצי־כדורית (את דברי ישעיהו י“ז יא: “נד קציר ביום נחלה”, מבארים אחדים שאת התבואה הנדושה, הנקיה, הזרויה, עשו כנד; וכן שמות ט”ו ח: “נצבו כמו נד נוזלים”: המים נערמו ככרי, כערמת חטים).

את הערמה, הנד, היו מקיפים בחייץ של צמחים קוציים, כדי לשמור עליה משן בהמות (שה"ש ז' ג: “בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים” – ורדים קוציים).

את הדגן אחרי הזרייה, שהיה נקי ממוצים וקשים, היו מנקים בכברות (מכרבלים!): שמים את הדגן בכברה, מנענים אותה בכוח היטב: הגרעינים הקטנים יוצאים דרך חורי הכברה, ואילו הצרורות – חלקי אבנים, והקשים הגדולים העולים למעלה, נשארים ואינם נופלים ארצה (עמוס ט' ט: “והניעותי… כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארצה”).

אסיף ואיצור. אחרי הניקוי המחלט שפכו את הדגן הנקי אל שקים ואצרוהו באסמים ובאוצרות. האסיף הזה היה משותף לדגנים ולפרי העץ (שמות כ“ג טז: “באספך את מעשיך”; דברים ט”ז יג: באספך מגרנך ומיקבך"). את חג האסיף חגגו בצאת השנה (שמות ל“ד כ”ב; כ"ג טז)⁷⁴.

חישוש. מדברי ישעיהו (ה' כד) “וחשש להבה ירפה” אפשר ללמוד שגם קדמונינו היו מכינים חשש לבהמות לתקופת הגשמים והקור⁷⁵. כמובן שהיו מכינים את החשש לא בכמויות גדולות כמו בארצות הצפון הקרות, ששם מכינים גדישים גדולים של חשש שנקצר באפרים מיוחדים, אבל, קצרו פעם את העשבים והמטר גידל “גז” שני (תהלים ע"ב ו: “ירד כמטר על גז”); קצרו עשבים לחשש גם על ההרים (משלי כ"ז כה: “גלה חציר ונראה דשא ונאספו עשבי־הרים” – זהו החישוש). העשבים גדלו ע"י המטר (תהלים קמ"ז ח: “המכסה שמים בעבים – המכין לארץ מטר – המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לחמה” – החציר הוא לחם הבהמה).

 

פרק שלשה עשר: מערכת הצומח    🔗

בכתבי הקודש נזכרים עצי־יער לבנייה, לדלק ולצל, עצי־פרי שונים, שיחים ופרחים, צמחי ירקות ותבלין, צמחי מרעה וצמחי באשה. מכאן שהחקלאים בתקופת כתה“ק התענינו בכל אלה, ולכן הקדישו סופרי כתה”ק פרקים רבים לצמחיה, ביחוד למטעים, שחיבה מיוחדת נודעה להם. הצו הראשון של המחוקק לעולי מצרים היה (ויקרא י"ט כב): “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”. המחוקק הוקיר ביחוד את עצי־המאכל ואסר לכרות אותם אפילו בשעת מצור על עיר האויב (דברים כ' יט): “כי תצור על עיר… לא תשחית את עציה, לנדות עליו גרזן”. בתקופה המדוברת ידעו גם היטב את ערך הטיפול בצמח ואת

אופן גידולו; המשורר (תהלים קמ"ד יב) אומר: “אשר בנינו כנטעים מגודלים בנעוריהם” – ז"א הנטעים שטיפלו בהם וגידלום לפי דרישת המקצוע בעודם קטנים, “בנעוריהם”. על ערך המים‏ לצמח מדברים התורה, הנביאים והכתובים (ירמיהו י“ז ח: “והיה כעץ שתול על מים על יובל ישלח שרשיו”; תהלים א' ג: “והיה כעץ שתול על פלגי מים”; איוב כ”ט יט: “שרשו פתוח אל מים וטל ילין בקצירו”). העריכו מאד את השפעת השמש על הצומח אחרי גשם; הדשא גדל ומתפתח, אם אחרי ליל גשם בא בבוקר השמש (שמואל ב' כ“ג ד: “וכאור בוקר יזרח שמש – בוקר לא עבות [ז”א ענני הבוקר כבר התפזרו] מנוגה [וּ] ממטר דשא בארץ”): טל בקיץ וגשמים בחורף מרבים את הצמחיה הטבעית גם בלי עזרת האדם (מיכה ה' ו: “כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם”).

קדמונינו האמינו גם בכוח הירח להשפיע על גידול הצמחים (דברים ל"ג יג–יד): “מבורכת ה' ארצו [של יוסף] ממגד שמים מטל… וממגד גרש ירחים”. (לפי בן־יהודה: פירות שהירח מבשלם). כן הלא האמינו גם סופרים רומאים: לארו ופליניוס. שיעצו לאכרים לסדר את עבודותיהם לפי מצב הירח.

הריבוי. עיקר הריבוי היה ע“י זריעה (ישעיהו גומר את תאור האושר והשלום במלים [ל"ב כ]: “אשריכם זורעי על כל מים”). אך ידעו גם ריבוי עצים ושיחים ע”י שריגים, זמירים. (יחורים) או בנות (בראשית מ"ט כב: “בן פורת [יוסף], בן פורת עלי עין, בנות צעדו עלי שור”: בן־זמורה, [מין נקבה. הרבים: בנות]: בן פורת – ענף פורה, זמורה פוריה: עלי עין – על יד המעין: ממנה, מהבן האחת גדלו: בנות – שריגים רבים, והן צעדו, עלו, עלי שור – על קיר הכרם [שור – קיר: עזרא ד' יב: “ושוריא שכללו” – קירות משכללים] זהו הקיר או השור שבונים בשיפועי הגבעות לשמירת הדרגות מסחיפה ומהרס).

סוגים ומינים. בתקופת כתה“ק עוד לא שמו לב למלחמת הקיום בטבע, לא ידעו שע”י היברידיזציה, ‏ מוּטציה, ומלחמת הקיום מתפתחים מינים חדשים. ובראותם את רבוי הסוגים והמינים במערכות הצומח והחי, החליטו שיד אלהים בכל זה; יש אלהים והאלהים אמר: (בראשית א' יא): “תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי” וכו‘; “ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף” וכו’; האלהים יצר את חית הארץ למינה, את הבהמה למינה, את כל רמש האדמה למינהו, אר מכאן שידעו על קיום מינים רבים בכל סוג. אבל יש שמונח אחד מסמן פעם את הסוג ופעם את המין (ארז – סוג של עצי מחטונים, ומין מיוחד שגדל בלבנון; שיח – צמח המפתח משרשו גזעים רבים: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ [בראשית ב' ה] ויחד עם זאת מסמן המונה “שיח” גם צמח מיוחד [איוב ל' ד: “הקוטפים מלוח, עלי שיח”]). בתקופה המדוברת היו בא“י תמרים, שקמים וכו' וכו'; תפוחי זהב (פרי עץ הדר) ועצי פרי רבים שעפ”י מקרה לא נזכרו בפירוש, או נזכרו בשם שנשכח משמעו, כגון שן־חרוב וכו'.

החיבה לעץ. העם אהב את העצים: תחתם ישבו, סידרו משתאות, אסיפות ותפילות, וגם היו מזמינים אורחים (זכריה ג' י: “תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה”). תחת העצים הרעננים היו מקימים מצבות ותולים “אשרים” תמונות של הירח וצבא השמים. (מלכים ב' י"ז י: “ויציבו להם מצבות ואשרים… ותחת כל עץ רענן”).

הכרת הערך המשקי של העץ גרמה שהיו נוטעים עצי פרי וכו', בגבולות השדות וגם בין חלקה לחלקה – “שדה אילן”, שהיו כאֵלו גם ברומי ובארצות אחרות. (בראשית כ"ג יז: “שדה עפרון אשר במכפלה… וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו”). הפירות היו משובחים והארץ כלה השתבחה בפירותיה (ישעיהו ד' ב: “ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת”).

קיום הצמח. העץ חי וקים, אם השרש הוא בריא ולא רעב (ישעיהו י"ד ל: “והמתי ברעב שרשך”); עץ ששרשיו יבשו לא יעשה כבר פרי (הושע ט' טו: “הכה אפרים: שרשם יבש – פרי בל יעשון”).

צמחים חולים או מתים היו עוקרים (קוהלת ג' ב: “עת לטעת ועת לעקור נטוע”). עוקרים צמחים מתים או חולים, נותשים צמחים בריאים, מכעס, משנאה, ע"י אויב, פורע וכו' (ירמיהו מ“ה ד: “אשר נטעתי אני נותש”; יחזקאל י”ט יב: “ותתש בהמה – בכעס – לארץ”). צמח נתוש עוד חי ודרושה פעולה מיוחדת לחסלו (ירמיהו י“ב יז: “נתוש ואבד”; שם א' י: “לנתוש ולנתוץ”; שם ל”א מ: “לא ינתש ולא יהרס”: הנתישה דורשת אחריה ניתוץ, הריסה).

ידעו שעצים או שיחים מתחדשים ע"י נצרים, חוטרים, אבל לא כן העשבים וצמחי הירקות, שברובם אחרי שהוכו או נקצרו פעם, הרי זו מיתתם (תהלים ק"ב ה: “בפרוח רשעים כמו עשב… להשמידם עדי עד”).

 

פרק ארבעה עשר: צמחי מזון    🔗

קדמונינו גידלו דגנים, קטניות, ירקות ועצי פרי. הדגנים נזכרים בכה“ק: החטה (כוֹל), השעורה, הדוחן. הדורה (בשם שׂורה – סורגום) או הפנג. החוקרים אומרים: בראשונה זרעו שעורים ורק במשך הזמן התחילו לזרוע חטים, עדשים, פולים וכו'. בתחילה נזונו בלחם שעורים, ואחר עברו ל”חלב חטה" בשביל אורחים חשובים (שלשת המלאכים של אברהם) השתמשו בסולת (בראשית י"ח ו: “מהרי שלש סאים קמח סלת”).

החטה והשעורה. מניחים ששתיהן הן ילידות א“י⁷⁶, והתורה משבחת את א”י כ“ארץ חטה ושעורה” (דברים ח' ח). יחזקאל כבר מזכיר מין חטה מצוין (יחזקאל כ“ז יז: “יהודה וא”י המה רוכליך בחטי מנית”; “מנית” יש מפרשים עיר בגלעד הדרומית; או מַנית – חטת סולת: מַן). קמח החטים נחשב כתוצרת חשובה במשק העברי (דברים ל"ב יג–יד: “דבש, שמן, חמאה… חָלב… חלב… עם חלב כליות חטה ודם ענב”). חטים “מכות” שלח שלמה לחירם (מַכּות – מוכּות – כתושות, או מכות – מכולת, או מכות־מנית). הארץ גדלה הרבה מאד חטים (ברשימות החרטומים נמצא כתוב שהביאו פעם ממגידו 208,400 סאה חטים או לערך 62 טון).

החיטה. לחיטה חרשו 3–4 פעמים (ר' לעיל 67) זרעו, עישבו, קצרו, עשו צבתים ואלומות, סידרו ערמות, שסגון בצמחים קוציים (ר' לעיל פרק י"ב).

בראשונה קצרו את השעורים, בניסן (את העומר הרימו משעורים). את החטים קצרו עד חג השבועות (שמות ל"ד כב: “ימי בכורי החטים”). היבולים היו טובים: שלמה היה שולח שנה שנה לחירם עשרים אלף כור חטים; יחזקאל (כ"ז יז) מזכיר ייצוּא חטים לצור. סחרו בחטים גם בני משפחות המלכים (שמואל ב' ד' ו: “באו עד תוך הבית [של איש בושת בן המלך שאול] לוקחי חטים”). היו בודאי מינים רבים של חטה, אבל נזכרים רק חטי־מנית ואולי גם חטים־מכות (ר' לעיל).

הסולת והקמח מחטים טובות נקראו חלב־חטה (תהלים ס"א יז: “ואכילהו מחלב חטה”). מחיר סולת היה כפליים ממחיר השעורה (מלכים ב' ז' א: “סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל”)..

הכוסמת⁷⁷, אחד ממיני החטה (טריטיקום ספילטא), גם היא נזרעה ע“י קדמונינו⁷⁸ (ישעיהו כ”ח כה: “וכסמת גבולתו”, יחזקאל (ד' ט) “מכין למזונותיו חטים וכסמים”.

השעורה. קדמונינו היו אופים לחם לרוב מקמח שעורים. במשך הזמן התחילו להכין ממנה שׁכר, היו מהשכר שני מינים: שכר מתוק ושכר רגיל חריף (ישעיהו כ"ד ט: “וימר שכר לשותיו”). חבקוק (ב' טו) מתאר איך ההוללים משתדלים להשקות עד שיכרה את רעיהם ע"י הוספת כוהל אל השכר, כדי שישתו וישתכרו וירקדו ערומים בלי להתבייש, והמַשקה היה נהנה בהביטו על המערומים ("הוי משקי רעהו, מסַפח [מוסיף] חמתך [חמת־כוהל] ואף שכר [כדי לשכרו] למען הביט אל מעוריהם [מערומיהם]).

השעורה היתה נפוצה בארץ ונזרעת מוקדמת. (שמות ט' לא: “כי השעורה אביב”). זרעוה העם וגם השרים ובני המלך: (אֵלו אפשר לא לשם לחם כי אם לשם ה“בירה” והמספוא לסוסיהם ופרדיהם). אבשלום אומר (שמואל ב' י"ד ד): “חלקת יואב אל ידי ולו שם שעורים” – השעורה נזכרת בכת"הק יותר מאשר החטה, כי שמשה מלבד לשכר עוד לצרכים רבים: לקמח (במדבר ה' טו: עשירית האיפה קמח שעורים); ללחם (מלכים ב' ד' מב: לאיש האלהים לחם בכורים עשרים); לצנימים או צלילים לחיילים (שופטים ז' יג): והנה צליל לחם שעורים לדרך (צליל־צנים, כי אותיות ל. מ. נ. ר. מתחלפות); לעוגות (יחזקאל ד' יב: ועוגת שעורים תעשינה); למספוא לבהמות עבודה (מלכים א' ה' ח': והשעורים והתבן לסוסים ולרכב).

הבאשה בשעורה. בשדות השעורה היתה אותה הבאשה שבשדות החטה, אבל לשעורים נזכרת “באשה” כשם פרטי לצמח בר (איוב ל“א מ': ‏”ותחת שעורה (תגדל) באשה"), שלפי מפרשים אחדים זהו הצמח הנקרא ברוסית אַווסץ (או אווֹסיוּג) זוה שבלת־שועל־עקרה (אַווינַה סטריליס).

העם ברובו זרע שעורים, לכן בהערכות של קרקעות התחשבו במחיר יבול של שעורים; ושטח אדמה שזורעים עליו חומר שעורים נערך בחמישים שקל כסף (ויקרא כ"ז טז).

הדורה. אין הדורה נזכרת במפורש בכתבי הקודש ולפי חוקרי קדמוניות מצרים לא ברור אם גידלו את הדורה, המין סוֹרגוּם ולגארה, במצרים. בכתה“ק נזכרים הפנג והדוחן;‏ לפי הרבעון “שפתנו” משנת 1929 על מיני החטים וכו' יוצא שהשׂורה שׁבישעיה (כ"ח כה): ושם חטה שׂורה וכו' זוהי הדורה ששמה בשפות רבות הוא מהשורש “סורה” – סורגום; יחזקאל השתמש במקום “סורה” במונח “פנג” (יחזקאל כ"ז יז: יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג) – זוהי הדורה המצויה כעת הרבה בא”י. היא גדלה בא"י הרבה ואי־אפשר שלא יזכר שמה בין צמחי הארץ ובין סחורות העזבון (אקספורט) של הארץ, (לפי ד"ר וויטשטין בספרו: מלון אֶטימולוגי־בוטני, השם פניקום הוא מהמונח פניס – לחם; אבל יותר מתקבל על הדעת, שהשם הלטיני פניקום בא מעברית, מהשם פנג, ופנג הוא אבי כל משפחת הדוחנים).

הדוחן. הדוחן נזכר פעם בין צמחי המזון (יחזקאל ד' ט: קח לך חטים ושעורים… ודוחן וכוסמים). את המונח דוחן מתרגמים: מילט; בגרמנית הירזה. ברוסית פרוסו, וזהו המין פניקום מיליאציאום שהיו מכינים ממנו לחם. לפי סופרי תולדות התרבות האנושית יוצא שהדוחן היה הצמח היותר עתיק בין צמחי המזון של האדם הקדמון: הנודדים רק באו למקום חדש, שברו את פני האדמה בענף חזק ופיזרו את הדוחן על פני השטח הגרוד; הדוחן המסתפק במעט רטיבות, ממהר מאד להבשיל; תלשוהו, עמסוהו על החמורים ועברו למקום חדש.

הקטניות    🔗

הסוג השני של צמחי מזון הן הקטניות: העדשים, הפולים, החומצה, וכו'.

העדשים. המין שנזרע אז בא“י היה אדום־חום והיו מכינים ממנו “נזיד” או מרק־עדשים (בראשית, כ"ה ל': הלעיטני נא מן האדום האדום הזה); העדשים היו חשובות מאד בעיני הקדמונים כצמח מזון מבריא, ולכן סכנו החיילים את חייהם כדי להציל שדה־עדשים מידי־האויב (שמ“ב כ”ג יא: ויאספו הפלשתים לחַיה (לאפסניה, ז"א למחלקת האספקה) ותהי שם חלקת שדה מלאה עדשים… ויתיצב אליעזר… ויציליה). נזרעו קטניות אלו בכל חלקי הארץ: ביהודה בעמק רפאים (שמ“ב כ”ג יא), בגליל במחנים (שמ“ב י”ז כח) וגם על נהר כבר (יחזקאל ד' ט). משמואל ב' י”ז כח: וחטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים וקלי, אפשר ללמוד שהיו מכינים קלי גם מדגנים וגם מקטניות.

הפולים. גם הפולים גדלו הרבה בארץ, אם כי הם נזכרים רק פעמים: במחנים ובכבר יחד עם העדשים (יחזקאל לימי מחלתו הכין לו פולים, כנראה היתה לו השקפה מיוחדת על הדיאֵטה בימי מחלה…). במצרים נזרע הפול לפני הרבה אלפי שנים ונמצאו בקברי המלכים בשושלות היותר קדומות. רעמסס השלישי אצר אוצרות גדולים של פולים במקדש אמון, אבל הפול המצרי או גרעיני הלוטוס הוָרוד, היו אסורים על המצרים – לפי ספורו של הירודוט; לפי ספורו, זרעו מעט את הפולים ולא אכלום. והכהנים נמנעו אפילו מלהביט על הפול, על מראהו הטמא! לפי הרטמן בספרו הנ"ל עמ' 54 שררה מאמונה התפלה על הפול רק במחוזות אחדים (בזמננו סיפרו שהיו גם בין היהודים “חסידים” שוטים שלא אכלו את הפולים על מראה המקום שבו היה הפרי מחובר אל אמו־התרמיל!)

החמצה. אין החמצה נזכרת בכתה“ק בשמה הרגיל: חמצה, אבל משערים, כי “החמיץ” של ישעיהו כ”ד: “בליל חמיץ יאכלו”, זוהי החמצה (חמיץ־להקטנה):‏ לבהמות העבודה (האלפים והעירים עובדי האדמה) נתנו למזונתן תערובת של חמיץ או חמצה קטנה עם תבן; – את החמצה כולה זרו:‏ את הגרעינים הגדולים הקציבו למזון האדם, ואת הקטנים – לבהמות בתקופת העבודה. יתר הקטניות, כגון אפונים, תרמוס וכו' לא נזכרים, אם כי בודאי גידלום לא רק למזון, כי אם גם למספור ואפשר גם לטיוב האדמה, כזבל ירוק: בתקופה המדוברת השתמשו ביון וברומי בקטניות להשבחת פוריות האדמה, ואי אפשר שלא הגיעה הידיעה על זה לא“י ע”י הצבא והולכי אניות. המשנה מזכירה את האפונים פעמים רבות ונותנת גם מינים שונים: א' הגמלונים, א' שחורות, א' השופין וכו‘; אות הוא שהצמח מצוי היה בארץ מזמן, ורק במקרה לא נזכר שמו, כמו שלא נזכרו צמחים רבים אחרים שהם ילידי הארץ, כגון התרמוס וכו’.

הירקות והתבלין    🔗

היהודים הקדמונים גידלו הרבה ירקות ותבלין; נזכרים בכתה"ק: אבטיח, אביונה, בצל, גד, דרדר, חציל (חציר), כמון, מרורים, קנמון, קצח, קשוא, קדה, שבת, שום, שמיר; על סמך הספור (במדבר י"א ה) שהאספסוף התאוה תאוה, דרש בשר ודגים והזכיר את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, שבלעדם נפשם כאילו היתה יבשה – כי חסרו להם בודאי הויטמינים שבירקות – החליטו ‏ הסופרים הנוצרים, שהיהודים חיבבו מאד את הירקות ושהחיבה הזאת מקורה בישיבת העם מאות בשנים במצרים. גידלו את הירקות בגנות, גני הירק; קשואים גידלו במקשאות מיוחדות ששמרו עליהן משודדים ומחיות־שדה בבנינים ארעיים, מלונות קלות מתנודדות לפני רוח (ישעיה א' ח: ונותרה בת־ציון… כמלונה במקשה; שם כ"ד כ: והתנודדה כמלונה).

הקשואים, נוכרים רק פעם (במדבר י"א ה), אבל גידולם היה נפוץ מאד, אם לדון לפי המלונות במקשאות. לפי וימר בספרו הנ“ל עמ' 58 גדל בא”י רק המין קוּקומיס סַאטיווס, הדורש סתו חם ואדמה תחוחה; לפיו – על יסוד תצפיות של החוקרים שׁג וריטר בהוה – היו מקשאות גדולות בתקופת כתה"ק בסביבת ירושלים, בעין־גדי, בשמרון בסביבת שכם, בגליל באזור הכנרת, בקדש דרומית מערבית למי־מרום ובעבר לירדן מזרחה: בבלקה, אס־סאלט, חורן, גלעד, בשן.

אגב, הרטמן בספרו הנ"ל עמ' 15 מוסר שהמונח “קשוא” סימן את שני המינים המצרים: קוקומיס סווטיווס הרגיל וקוקומיס כאטה (הארוך הלבנבן). במצרים השתמשו במיץ הקשואים בלקיחות מרככות את הקיבה. בפפירוס אחד מצאו לקיחה זו: קח לך: תמרים טריים, מלח, מיץ קשואים; כתם במים, שׂים בכד; הוסף פולים כתושים; בשל, הכן כדורים. לתת לחולה בעיצור לבלוע ולשתות תיכף בירה מתוקה!

החציר. הירק הזה נזכר רק פעם יחד עם הבצלים (במדבר י"א ה) ועל סמך הזכרו עם הבצלים החליטו שזהו מין ממיני הבצלים: הכריש או הכרתי של זמננו, (אַלליוּם פוֹררום) והוא הפוריי, בעל העלים הרחבים והעבים. גידלוהו הרבה בא"י, אבל עליו מדברת רק המשנה. (יש משערים שחציר־קציר מסמן את מין הבצל הנקצר פעמים אחדות, זהו בצל־הקציר, שניטטלאוך בגרמנית).

הבצלים. הבצלים נזכרים רק פעם בכתה“ק (במדבר י"א ה), אבל מכיון שהמשנה הקדומה מטפלת במיני הבצלים, הרי וודאי שבתקופת כתה”ק גדלוהו הרבה. בצלי מצרים היו מצוינים בטעמם ובריחם, ולכן גם התגעגעו עליהם בני־ישראל. המצרים היו נשבעים בבצל במקום לקרוא בשם אלהים; ובעם המצרי נשארו הרבה אמונות תפלות ביחס לבצל: בחג האביב מקצצים בצלים על מפתן הבתים; על משקוף הדלת תולים אגודות בצלים כדי להרחיק מחלות; השתמשו בבצלים כמרבה שתן ומקל על ההשתנה, כמעורר תיאבון וכו', תיאופראסט מזכיר ביחוד את הבצל האשקלוני.

השומים. השומים נזכרים גם הם רק פעם בכתה"ק (במדבר י"א ח), אבל המשנה הקדומה מרבה לדבר עליהם, אות הוא שהצמח היה כבר אזרח בארץ משנים רבות. השום שימש כמעורר בכל התקופות וכזה הוא גם בתקופתנו. (לפי דיוסקרידס היה השום המצרי מתוק בטעמו ולכן התגעגעו עליהם היהודים).

המלוח נזכר פעם (איוב ל' ד: הקוטפים מלוח עלי שיח), אבל כצמח הנאכל מתוך הכרח: עריק מצבא או שודד מסתתר בחורשות ובשעירות מוכרח לשבור רעבונו אפילו בעלי המלוח התפלים. (זהו הצמח אַטריפלקס האַלימוס שעליו הצעירים נאכלים).

האור. הוא צמח ריחני, הצפורן או הקרנפול.

האורה. צמח בר, בן־חרדל (התרבותי נזרע בגן כירק: השם המדעי: אָרוּקא סַאטיווַא; גרמנית: זענפקאהל; רוסית: גארטשישנאיא קאפוסטא). מתוך רעב יצאו ללקוט אורות, בשערם שע"י הבישול העלים יומתקו.

השיח. ארבע פעמים נזכר השיח בכתה“ק ורק במקרה אחד (איוב ל' ד: הקוטפים מלוח עלי שיח) אפשר להגיד שבצמח פרטי, בשיח הסרפד, הכתוב מדבר. שיח־הסרפד הוא צמח בר, קיים, שהבקר אוכלהו בשנות רעבון, והסוסים גם אז שוטים מעליו, כי ריחו חריף מאד; וימר הנ”ל ופונק בספרו עמ' 104 מוצאים ששיח הוא צמח ידוע מיוחד, ובו גם מינים רבים; (אָרטימיזיא יוּדאיקא, ארטימיזיא מַריטימא וכו').

הרותם. באיוב (ל' ד) כתוב: ושורש רתמים לחמם (של העריקים והשודדים); אבל אין הרותם ראוי לאכילה אפילו בשעת דוחק גדול, אם כי הרותם גם הוא ממשפחת הקטניות. (שרשי הרותם שימשו להכנת גחלים (גחלי־רתמים) ולכן יותר מובן יהיה אם נקרא במקום לַחמם – לחַמם, כי גחלי הרותם עוממים ורוחשים זמן רב). הרותם המצוי הוא קטן ואי אפשר להתחבא תחת רותם כזה מקרני השמש; לפי וימר בספרו הנ"ל עמ' 33 נמצאים במדבר־יהודה רתמים גבוהים עד שלשה מטרים ובענפיו המרבים אפשר בשעת הדוחק להחביא את הראש מקרני השמט (מל“א י”ט ד: ויבוא וישב תחת רותם; ושם י"ט פ: וישב ויישן תחת רותם).‏ מהמין רותם גניסטא המצוי במדבר מאספים הבידוים את השרף ואוכלים; אבל יותר מהרותם ממציא שרף ראוי לאכילה האשל המַני (טאמריקס מאנניפירא); יוצא מפצעים קטנים שרף גומזי, חוור, שקוף, מתוק מטעם נעים; היהודים בנדודיהם נתקלו בעצים אלו ואכלו את הגומי – זהו המן, שטעמו היה דבשי, צבעו כזרע גד לבן. אשל המן גדל מקליררהואה ועד ערביה פטרה והלאה דרומה ומזרחה.

התבלין    🔗

נזכרים המרור, הכמון, האביונה, הקנמון, השבת, והשמיר (הגד נזכר רק להשוואה: המן הוא כזרע גד לבן (שמות ט"ז לא); אבל במדבר י"א ד: המן בטעמו כזרע גד וצבעו כעין הבדולח).

המרורים נאכלו עם המצה התפלה, כדי לשנות את טעמה ולהקל על עכולה (שמות י"ב א: ומצות על מרורים יאכלוהו. המפרשים קבלו שהמונח “מרור” מסמן את הצמח כּוֹכלֵיאַריא אוֹלַרַאציאה, הוא הכרן, מעערעטטיך גרמני.

הכמון הוא עד היום צמח תבלין מקובל, שמוסיפים אותו ללחם לשם הריח, הוא הקיממעל הגרמני או הטמין הרוסי. ישעיהו נותן את אופן זריעת הכמון: (ישעיהו כ"ח כה: וכמון יזרק) ואת אופן דישתו: (שם כז: וכמון בשבט).

האביונה. הפרי של הצלף; נזכרת בקוהלת י"ב ה: ותפר האביונה.‏ והמפרשים מתקשים מאוד בהבנת הדברים: האחד מציע בטעות לגרוס “ותפרח האביונה”, כי הלא הפרי איננו פורח; השני: ותופרה – תתפקע האביונה; הפרי הגמל מתפקע. גם כיום שורים את הפרי – האביונה – בחומץ ומתבלים בו את צלי־הבשר. (קוהלת י"ב ה – על הזקנה – וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה; מר פונק בספרו: שטרייפציגע דורך די ביבלישע פלורא, פרייבורג 1900, עמ' 148 מבאר את האביונה ואת יתר המלים הסתומות בפסוק זה של קוהלת).

הקנמון הוא הצינאמוֹמוּם, הציממעט, תבל ידוע עד היום, ששמש אצל קדמונינו להכנת שמן משחה למשיחת כלי הקודש ואת הכהנים ששמשו במקדש; הנשים נופפו בו את משכביהן (משלי ז' יז: נפתי משכבי מור, אהלים וקנמון). ההמון בוודאי השתמש בו – כמו שמשתמשים בו גם בזמננו – לתבל את התבשילים.

הקצח. זהו הכמון השחור (ניגיללא סַאטיווא; גרמנית שווארצ־קיממעל; רוסית צ’ירנושקא) שישעיה נותן את אופן זריעתו (שם כ"ח כב: והפיץ קצח) ואת אופן דישתו (שם כ"ז: במטה יחבט קצח).

השבת זהו הצמח הידוע בזמננו כירק תבלין נותן ריח (אניתום; דילל, אַניס; רוסית: אוקרוֹפ אוגוֹרוֹדני). המונח “שבת” נזכר פעם (שמואל ב' כ"ג ז: ובאש שרוף ישרפו בשבת) ומכיון שכאן המשורר מדבר על קוצים, לכן נוטים המפרשים להניח שכאן מדובר על צמח בשם שבת – אם כי אחרים מתנגדים לזה. (את הקוצים שגדלו בשבת שורפים).

השמיר הבר. בכתה“ק הוא קוץ (ישעיהו ל"ב ג: קוץ־שמר תעלה) השמיר הבר ממלא את השדות גם כיום – וגבעוליו נאכלים ע”י הפלחים; השמיר התרבותי הוא השומר, משמש תבלין למלפונים.

צמחי ריח שונים    🔗

בכתה“ק נזכרים הרבה צמחי ריח, אם כי בגידול וטיפול נזכרים מהם רק מעטים, לרוב מאלה שנחשבו כבר כתבלין: הכמון, הקצח, השמיר והשבת. יתר צמחי הריח נזכרים אגב צרכים ‏ אחרים. אבותינו בפרדסיהם היו מגדלים, יחד עם רמונים ופרי מגדים, גם צמחי ריח וקטורת: כופר, נרד, כרכם, קנה, קנמון, עצי לבונה, מוח, אהלות ועצי־בושם שונים. צמחי ריח אחרים היו או מאספים בהרים או מקבלים מחו”ל. כאן נתנים אחדים:

האזוב שמש יחד עם עץ ארז ושני־תולעת במקום מברשת לחטוא (תהלים כ"א ט: תחטאני באזוב); במקרה אחד בא שמוש האזוב להגדלת השפעת אפר הפרה האדומה (במדבר י"ט ו: ולקח… עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה). שלמה דבר על ערך האזוב, המין הגדל בקירות בנינים ישנים. האור, אורות. הם הצפרנים או הקרנפולים. בחום יבש, צח, היו האורות נחלשות, מתעלפות (ישעיהו י"ח ד: כחום צח עלי אור); אבל בבוא בלילה הטל הצמחים מתרעננים, כאילו קמים לתחיה (שם כ"ו יט: יחיו מתיך… כי טל אורות טליך).

ההדס היה חשוב מאד בעיני קדמונינו כצמח ריח; ישעיה מנבא שתחת סרפד יעלה הדס (שם כ"ה יג) ועזרא מצוה לצאת ההרה ולהביא… עלי הדס.. לעשות סכות (בודאי לשם הריח הטוב).

ההדר. לפי קדמונינו הוא אחד ממיני האתרוג (תרונגה), ושימש כמשמח בריחו הטוב את בני ישראל במשך שבעת ימי חג הסכות, כנהוג גם כיום בתפוצות הגולה ובא"י.

הכופר. זהו החַנון, לאַווסוֹניה, המשמש גם היום לצבע – לפעמים לריפוי. מלפנים גדל רק בעין־גדי. אשכלות הכופר, שמשו כחומר קטרתי לנשים והאהובה לא מצאה שום דבר יקר אחר להשוותו לדודה מלבדו (שה"ש א' יג: אשכל הכופר דודי לי בכרמי עין־גדי); והאוהב מצדו מצא גם כן שאהובתו היא כפרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים (שם ד' יד).

הכרכם (הקרוֹקוּס סאטיווס, סַפרן, שאפ"ראן): פרחיו על ריחם, משמשים גם כיום להכנת סמים קטרתיים (פארפיומים). (שה"ש ד' יד).

הלבונה. בצורת נטף שמשה להוסיף ריח קטורת לבשר הקרבנות; היתה באה או בצורתה הטבעית כמו שהיא מבצבצת מקלפת הסטיראקס, או בצורה מעובדת: לבונה זכה (ויקרא כ"ד ז). הלבונה המעובדת היתה יקרה ונחשבה כזהב (ישעיהו חשב את הלבונה כמתנה חשובה מאד מכל הגוים לעם ישראל, המחדש נעוריו בארצו: שם ס' ו: זהב ולבונה ישאו). בקטורת שהכינו להריח בה בקודש הקדשים נכנסה גם הלבונה הזכה (שמות ל' לד). שולמית כשבאה מן המדבר לפגישה עם דודה הלך לפניה ריח הלבונה כתמרות עשן (שה"ש ג' ו). (לבונה – לאדאנום).

הלענה בתקופה המדוברת היתה מצויה כנראה יותר בצורת צמח בר, מר מאד, ונזכרת יחד עם רוש (לענה וראש, איכה ג' יט; או ראש ולענה, דברים כ"ט יז). מאיכה ג' טו: “הרוני לענה”, אפשר להוציא מסקנה, שההמון השתמש לתבול מזונותיו בלענה, כמו במרורים בכמויות קטנות, אבל כעונש השביעו את הנענש במרורים והרווהו בלענה. (לענה – ווערמוט: פאלין: ווארם־וואוד).

הנרד. מפרחיו קבלו שמן ריחני יקר וחביב ונחשב כראשון בין צמחי הפרדס של האהובה (שה"ש ד' יד); שמש כבושם לנשים (שה"ש א יב: נרדי נתן ריחו). (נַרד – נארד, לאַווענדער).

המור (מיררהע) עץ בושם חשוב מאד שבשרף שלו השתמשו למטרות רבות: להכנת כל מיני קטורת לבגדים, למטות, לידים וכו'; להכנת שמן משחה לאוהל מועד ולכהנים השתמשו במר־דרור, בשרף הטבעי הנקי, לעומת המור הרגיל שהיו ממצים באופן מלאכותי; המור הזה נחשב בין ראשי־הבשמים (שמות ל' כג: ואתה קח לך בשמים ראש: מר־דרור וכו').

הקנה. בין מיני הקנים היה אחד ששמש לקטורת: קנה־בושם, מין טוב שהובא לא"י גם מארץ מרחק (ירמיהו ו' כ: למה לי… לבונה… וקנה הטוב מארץ מרחק) ושלמו בעבורו בכסף רב (ישעיה מ"ג כד: לא קנית לי בכסף קנה וכו') הקנה בא לצור, לשם טראנזיט (מעבר) מארצות ודן ויון; ובא יחד עם הקדה (יחזקאל כ"ז יט: קדה וקנה במערבך) (במעברך – טראנזיט) היה.

הקדה היא קלפת הקציעה, צמח־בושם (קאססיא אובוואטא), שגם קליפתו וגם עצו שמשו לקטורת. – בכלל היו אז בארץ צמחי בושם הרבה מאד והעם השתמש בכולם להנאתו.

את הלבנה (ידוע כיום כשמו המדעי: סטירקאס) גידלו לשם הנטף; את השחולת, מין צפורן ריחני בשם אוֹניכיוּם, גידלו לשם השרף; את החלבנה, הגאלבאנום, גדלו לשם השרף הנוטף ממנה; וכן גם את הלבונה, הלאדאנום, הציסטוס – לשם השרף הנוטף. מענינות הקיחות (רצפטים) בכתה"ק להכנת הקטורת שנכתבו באותה הצורה שבזמננו כותבים הרופאים את קיחותיהם: קח לך: (ראה שמות ל' כג):

הקיחות – הרצפטים בכתה"ק:

קח לך:

1) בשמים־ראש:

מר־דרור 500 קנה־בושם 250

קנמון־בושם 250 קנה 500

2) שמן זית הין

ההכנה – ועשית אותו – שמן משחת קודש – רוקח מרקחת מעשה רוקח.

השמוש – ומשחת בו את אוהל מועד ואת וכו'.

ככה כותבים הרופאים לרוקחים גם היום: קח; פרוט הסממנים; אופן ההכנה; אופן השמוש. (התאריך, החתימה).

או: קח לך:

1) סמים: נטף ושחלת וחלבנה

2) לבונה זכה בד בבד יהיה.

ההכנה: ושחקת ממנו הדק ועשית אותם קטורת רוקח וכו'.

השמוש: ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד.

 

פרק חמשה־עשר: מטעים    🔗

הקדמה. אבותינו קבלו הוראות בנטיעת עצים ומלאו אחריהם; ישעיה (ל"ז ל') אומר: “זרעו וקצרו ונטעו”, ז"א ראשית דבר לזרוע ולהכין לחם לפי הטף ואחרי זה לנטוע עצים שפירותיהם באים אחרי זמן; וכן שלמה (משלי כ"ד כז) אומר: הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה, אחר ובנית ביתך. את הצו: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם” (ויקרא י"ט כג) מלאו אבותינו באופן מצוין; ובלעם מלך פתור אשר בארץ עמון, בראותו את הנוף היפה של משכנות ישראל, התפעל מאד, ואמר: מה טובו אהליך יעקב! משכנותיך, ישראל! (במדבר כ"ה ד–ו): האהלים לעם היו יפים, ומשכנות האמידים היו מוקפים גנים עם עצי נחָלים – תמרים, אהלים־אלוֹאָה, ארזים וכו'.

בתקופה המדוברת היו בארץ: גנים, גנותו גינות־ביתן, גני־עדנים, גנות ורדים, גנות אגוזים, ופרדסים: שם כללי לגני רמונים: לגני־טיול, וגם לחלקות של עצי בניה שהיו מושקים ומסודרים יפה (נחמיה ב' ח: ואגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך, אשר יתן לי עצים לקרות וכו'). יותר מכל היו כרמי גפנים, תאנים, וזיתים שהיו מסודרים יפה והיו מזמינים את האורחים אל תחת העצים (זכריה ג' י: תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה).

למושלים ולשרים היו גנים גדולים על יד בתיהם ובהם היו גם קברות משפחה (מלכים ב' כ"א יח: וַישכב עם אבותיו ויקבר בגן־ביתו). הגנות המושקות ע"י מי־הגשמים, התפתחו יפה ושמשו דוגמה (ישעיה

א' יא: וכגנה זרועיה תצמיח). העם ברובו נטע וזרע ושמח בנוף שיצר (תהלים ל"ו ח: יפה־נוף, משוש כל הארץ), נטעו את ההרים (יחזקאל ל"ו ח: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו… ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם); על ההרים היו חורשות, וצלמונים; הצלמונים היו גבוהים ועליהם לפעמים ירד השלג (תהלים ס"ח טו: בה תשלג בצלמון). (צלמון – יפה־נוף; פייזאז'; לאנדסקייפ; לאנדשאפט).

הגננים היו מומחים וידעו לקרוא בשם מדויק כל חלק בעץ־פרי או בעץ־יער (כאן נתנים רק שמות, לפעמים עם מראה מקום; את הביאורים ימצא הקורא המתענין במלונים מקצועיים): אזרח (תהלים ל“ז לח: מתערה כאזרח רענן; אבל לפי הסגנון יש משערים ש”אזרח" הוא מין צמח מיוחד, ולא ענף צעיר זורח. אָמיר, (ישעיה, בזית), בד (יחזקאל, בגפן); בן־בנות (בראשית מ"ט כב); גזע; דלית; זלזל, זמורה; חוטר; טרף; יונק; יונקת; יניקת: (יחזקאל י"ד ד': ראש יניקותיו קטף); כנה (תהלים פ' ט"ז; ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך: כאן כל הטפול בגפן: נוטעים כנה וכשהשרישה מאַמצים לה בן); כרת, כרותות; מַטה (ענף ארוך נטוי למטה); מצבת (עץ בשלכת); נוף (כותרת האילן), נטישה, נץ, נצה, נצן, נצר; סורים, סעפה; עלה, ענף, עפאים, עיקר; פארה; צמרת; קורה, קציר; שבט, שלוחות, שרביט (שבט גדול). החשפה – קצפה זוהי תאנה שנקטפה קלפתה הירוקה ע"י הארבה). הנצן יכל לסמן גם צמח מיוחד לפי שה"ש ב' יב: הנצנים נראו בארץ. – בכלל גדול עוד הגישוש בביאור שמות הענפים וכו'.

צמחי־תועלת (חוץ מצמחי־מזון)    🔗

מצמחי התועלת שתפסו שטחים הגונים ראויים להזכר ביחוד היער, וכרמי הגפנים והזיתים.

היער והיעור. בתקופת כתה“ק היתה א”י עשירה ביערות; השרון היה מלפנים עשיר ביערות (השבעים מתרגמים “השרון” – דרוֹמוֹס, ז"א שטח יערות; וגם סטראבו וגם יוסף פלאוויוס מאשרים זה); אבל היער נכרת ונשארו ממנו “שעירות” – גריגוֹת ועצי־מוך. – יערות היו בשמרון: יער אפרים שממנו יצאו דובים ובקעו ארבעים ושנים ילד (מלכים ב' ב' כד). יער הלבנון ידוע מאד וממנו לקח שלמה ארזים לבנין המקדש וכו' (מלכים א' ה' כ). היה יער על הר “הצלמון” (שופטים ט' מח), וכן היה יער על גדות הירדן שממנו כרתו עצים לבנין (מלכים ב' י' ב); ביער אפרים (שמ“ב י”ח ו) היו עצים עבותים ובסבך האלה נתלה אבשלום בשערותיו (שם ט'); עמק השׂדים היה מיוער אלונים מהמין הידוע גם היום בשם סנדיאן (שנדיאן – שדים); יער אלונים (של ממרא) היה בסביבת חברון (בראשית י"ג יח); ובערבות יריחו היו יערות והגבעונים היו שם חוטבי עצים; ביהודה היה יער חרת שדוד עם אנשיו הסתתרו שם (שמ' א' כ"ב ה); הכרמל היה יער צפוף (עמוס ט' ג); אם יתחבאו בראש הכרמל וכו').

עצי־היער. ביערות ההם גדלו: אֵלות, אלונים, אלמגים (אלגמים בלבנון), ארזים, ארנים, אשורים, אשרות, אשלים ומיני שיחים, כגון האטד וכו'; גדלו: בטמים, בכאים, ברושים, ברותים, גפנים, גפני־סדום; לבנה; ערער, ערבות (ערבי־נחל), עץ־שמן; צאלים, צפצפות; שטות, שקדים, שקמים; תאשורים, תפוחים, גם תפוחי סדום, תרזות, תדהרים ורבים אחרים ששמותיהם לא נזכרו במקרה.

השמדת היערות    🔗

לפי יוסט (בספרו ביבלישע צאיטפראגען). היתה א“י מכוסה יערות צפופים, אבל האדם לא ידע לשמור על עושר טבעי זה, והמלחמות בין השבטים והתנפלויות עמים שעלו מרחוק על הארץ, השחיתו את רוב היערות. ישעיה (ל"ז כד) נותן תאור אחד של השחתת יער הלבנון ע”י צבאות סנחריב מלך אשור: ברוב רכבי אני עליתי מרום הרים – ירכתי לבנון ואכרות קומת ארזיו, וכו' וכו‘. – שמות ביערות עשו השרפות; האש אכלה את הארזים, הברושים, את אלוני־בשן וכו’ (זכריה י"א א–ג: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך וכו' וכו') – ישעיה (שם ט' יז) מתאר את בערת היער המתחילה מקוצים, ועוברת על העצים: כי בערה כאש רשעה: שמיר ושית תאכל – ותצת בסבכי היער וכו' וכו' ושם י' טז–יח: לכן ישלח… אש ובערה ואכלה שיתו ושמירו… וכבוד יערו וכרמילו וכו' וכו'. – יואל מַשוה את השממה שעשה הארבה לפעולת השרפות ביערות (יואל א' יט: כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה וכו'); יחזקאל מתאר תבערה השורפת גם עצים לחים יחד עם היבשים וצורבת גם את פני האנשים הנמצאים בקרבת מקום (שם כ"א ג‘: הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש… ונצרבו בה כל פנים וכו’).

תועלת היערות    🔗

במשך השנים הבינו את ערך היער והתחילו לנטוע עצים סביב השדות ובין החלקות ונוצר טיפוס של שדות ויערות מעורבים: יער־השדה, שדה־יער וכו' (יחזקאל כ"א ב: והנבא אל יער־השדה נגב… וכו') והיער שמש מקום מרעה לבהמות ומקום ציד (ישעיה מ' ט'); מהיער היו מביאים דבש, כי הדבורים היו מקננות בעצים נבובים ושם מאספות דבש), ביער היו חוטבים עצים לדלק, לבניה ולכלי־בית ולפסלים (ישעיה מ"ד יד: לכרת לו ארזים… לבער… אף עשהו פסל וכו').

ברוא יערות לפעמים יש הכרח לקצץ יער: באו מתנחלים חדשים ולא מצאו די אדמות חפשיות לסדור משקיהם והם אז מוכרחים לברא את היער. יהושע יעץ לבני יוסף לברא את היערות שעל ההרים (שם י"ז טו: עלה לך היערה ובראת לך שם וכו').

כלי חטוב. לקצוץ עצי יער שמשו מערצות (ישעיה ‏ו' לג: מסעף פארה במערצה), מַשׂוֹרים (שם י' טו); הגרזנים (דברים כ' יט: לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן); אדירים (שם י' לד: והלבנון באדיר יפול – האדיר הוא גרזן גדול וכבד עם קת ארוכה); קרדומות (תהלים ע"ד ה: בסבך עץ־קרדומות). הקרדום היה לחפור באדמה, והקרדומת לחטוב עצי יער. יחזקאל מנבא שלא יצטרכו לשאת עצים מן השדה ולחטוב מן היערות, כי אם יסתפקו בחלקי העץ של ציוד האויב שיברח וישליך את כלי זינו (יחזקאל ל"ט ט).

חורשות ושעירות    🔗

מלבד היערות היו חורשות, לרוב במדברות על יד המעינות (שמ“א כ”ג טו: ודוד במדבר זיף בחורשה) והיו “שעירות” – סבכי יער, שׁיחים מסובכים, מה שבלעז קוראים מַקי, מַקחיה, המתהוים כשמקצצים יער (שופטים כא: ואהוד נמלט… וימלט השעירתה); בשעירה אפשר להתחבא; בסבך השעירה יכול היה האיל להסתבך בקרניו (בראשית כ"ב יג: והנה איל… אחר: נאחז בסבך בקרניו).

פרטים על עצי יער אחדים    🔗

האטד. עץ קוצי שבקרבתו היו מסדרים גרנות (בראשית כ' י–יא) והדשים היו שוברים ממנו ענפים לבישול מאכליהם בסירות (תהלים נ"ח י: בטרם יבינו סירותיכם אטד). מדברי יותם שופטים ט' יד מובן שהאטד שימש כעץ־צל לכל האנשים ובענפיו היבשים השתמשו כדלק כל־האנשים, בו בזמן שלזית או לתאנה או לגפן פנו לתועלתם רק בודדים: “אנשים” ולא “כל־האנשים”. ‏משערים שהאטד הוא העץ הידוע כיום בשם “סידר” שבודדים ממנו גדלים בשדות ובקרבתם מסדרים לפעמים הפלחים את גרנם, ופירותיו הזעירים, ה“דום” נאכלים לפעמים ע"י הרועים וכו'.

כיום הוא נמצא בארץ גם בצורת שיח (אטד הים) ובצורה תרבותית, מביא פירות מבוקשים (אטד איוב),

הארז. מהארזים השתבח ביחוד ארז הלבנון (המונח ארז מסמן משפחה שיש בה מינים רבים: ארז הלבנון, אשוח, אורן, תורנית וכו'). בזמנו של שלמה נטעו בא"י מיני ארזים רבים (מל"א י' כז: כשקמים אשר בשפלה), אבל בשוב הגולה מבבל לא מצאו כבר עצים לבניה, כי השמידום הכובשים ושוב הזמינו ארזים מהלבנון (עזרא ג' ז); השתמשו בלוחות הארז ובקורותיו לקרות את השערים והבתים ולצפוי הקירות (שם י"ט א' יז: קורות בתינו ארזים וכו').

השועים ושרי־המדינה היו יוצאים בקיץ אל יער הלבנון (ירמיה כ"ב כג: יושבת בלבנון, מקוננת בארזים וכו').

האויב ברשעתו היה כורת את הארזים הנבחרים ומפילם על האש (ירמיה כ"ב ז: וכרתו מבחר ארזיך והפילו על האש).

וכאן כדאי להעיר שיחזקאל כנראה מדבריו הכיר את הלבנון על כל מיני הארזים שגדלו עליו. ומכיון שמקובל ש“אשור” הוא עץ ממשפחת הפאגאצאים (אלונים) (אנגלית ביטש, גרמנית בוכע, רוסית בוּק) לכן מתקנים בדברי יחזקאל (ל"א ג): “הנה תאשור ארז בלבנון”, כי התאשור הוא עץ מהמחטונים, בעל גזע ישר (“תאשור” שהוא מיושר מכלן); ז“א התאשור הוא ממשפחת הארזים בלבנון. זהו לפי אבן ג’נח הברוש האפקי, ולפי אחרים העץ שמחטיו התרחבו וקבלו צורת עלים; זהו העץ הרוסי ליסטוויניצא. ובפרק י”ז ג אומר יחזקאל: הנשר… בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז, את ראש יניקותיו קטף… ויצמח ויהי לגפן… ראשית קשה מאד מיונק של ארז, ובכלל משל המחטונים, לפתח עץ, במו למשל מיונק של תאנה או צפצפה; אבל מיונק זה לפתח גפן בודאי אי אפשר. גם כאן מתקנים: כצפצפה במקום צפצפה, ז“א התנהג בשתיל כמו שנוהגים בצפצפות. שנית מבארים: (שם 4) בעיר רוכלים שמו – ז”א מסר את יונק הארז לרוכלים שיטפלו בו והוא במקום יונק הארז לקח מזרע הארץ, ז"א לקח שריג הגפן שהוא מזרע הארץ.

האלה, טרבינתה, עץ יער בהרי אפרים, ששם היו ממנו מינים אחדים וביניהם מין שלכתי שאותו מזכיר ישעיה (ו' יג: כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם); רוב המינים של האלה הם עפיעדיים; עץ עבות מרבה ענפים חזקים (שמואל ב' י"ח ט–י: ויבוא אבשלום תחת שובך (סבך) האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה…); לפני השלכת עליה נובלים (ישעיה א' ל: כאלה נובלת עליה); בסביבת בית־אל היו יערות של אלות (מל“א י”ג יד: וימצאהו… יושב תחת האלה). על פירותיה היתה האלה חביבה על העם וגם קדושה, ולכן הטמין יעקב תחת האלה את אלהי־הנכר והנזמים (בראשית ל"ה ד). ולכן גם קברו תחת אלה קדושה את עצמות שאול ובניו, שלא יגעו בהם לרע, כנהוג בעצים קדושים. אלות קדושות היו גם במקדשים אשר בשכם או בשילה; תחת אחת האלות הקים יהושע אבן גדולה לעדה על ברית בין עם ישראל ובין יהוה (יהושע כ"ד כה). – האיסור לנטוע אשרה (כל עץ) אצל מזבח ה' נתחדש בזמן מאוחר (דברים ט"ז כא), היו גם מקומות על שם האֵלה: עמק האלה, אלון מעוננים וכו'.

האילון הוא עץ יפה מסוג האֵלה; תחת האֵילונים היו ממליכים מלכים (שופטים ד' ו: וימליכו את אבימלך ‏ למלך תחת אֵילון מוצב אשר בשכם). (אילון – מעוננים – אפשר מקום שבו היו הרואים בעבים עושים את תצפיותיהם). באֵילוֹני ממרא התגלה ה' לאברהם (בראשית י“ג יח; י”ח א' וכו').

האַלוֹן. האלון בחסנו ובאורך ימיו היה חשוב מאד ביערות א"י; מינים רבים לסוג אלון ואחדים מהם הם שׁלכתיים (ישעיה ו' יג); ידועים היו אַלוני־הבשן (ישעיה ב' יג); אלון־בכות עץ שתחתיו היו מספידים וקוברים אנשים חשובים (דבורה מינקת רבקה נקברה תחת אַלון (בראשית ל"ה ח). מהאלונים נשארו עד היום בארץ חורשות ועצים בודדים.

האלמוֹג – אלגום, גדל מלפנים בלבנון, אבל השמד, ולכן הביאוהו מאופיר (מל. א י' יא–יב). האלמוֹג זהו הסַנדל, עץ תעשיה טוב, שמש להכנת כנורות ונבלים.

האשל היה מצוי בא“י וגם בנגב ולפי ספורי כתה”ק אברהם הראשון שנטע אשל בבאר־שבע (בראשית כ"א לג). (בתקופת כתה“ק היה הנגב מיוער ועצי הסקה היו מצויים שם בשפע – בראשית כ”ב ג: ויבקע עצי עולה וכו'). האשל היה עץ קדוש (לפי נוסחה אחת (שמואל א' ל"א יג), קברו את עצמות שאול ובניו תחת אשל אשר ביבש־גלעד). האשל ברמה שמש מקום מושב השופט (שמ“א כ”ב ו: ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה).

אשורים. עץ אשור נזכר ביחזקאל כ"ז ז: קרשך עשו שן בת־אשורים מאִיִיִ כתים; משערים שזהו מין ממיני הארז ששמש לקרשי־אניות (אבל יש הגורסים “בתאשורים”, ז"א שעשו את הקרשים מעץ התאשור).

האשרה. יש האומרים ש“אשרה” היא כל עץ במקום קודש; אבל מהכתובים הרבים: “לא תטע לך אשרה”, או: “בעצי האשרה אשר תכרת” וכו' רואים שזה היה עץ מיוחד (כבן־מינו של האַשור). (לפי פירסט במלונו: אשׁרה – עשתרת, אלילה ולא עץ).

הבכאים גדלו בעמק־רפאים בירושלים בשטח גדול, כי ביניהם הסתתרו לגיונות העברים מעיני הפלשתים (שמואל ב' ה' כב–כג).

ברושים גדלו בא“י, ‏אבל כחומר בניה למקדשים, ארמנות מלכים וכו' היו מביאים את הברוש מהלבנון, מצור וצידון. העץ גדל על החרמון (יחזקאל כ"ז ה: “ברושים משניר” – מהחרמון, הר השלג); הפולשים השמידו גם ברושים (ישעיה י"ד ח). בא”י שמשו הברושים לרהיטים (שה"ש א' יז: רהיטנו – ברותים – מין מיוחד מהסוג ברוש); בענפי ברושים ייפו את הבתים בחגים ובמשתאות, וגם הרוקדים שחקו בענפי הברוש (שמ"ב ו' ה: ודוד… משחקים בכל עצי ברושים וכו').

הדולב. לפי החוקר שׁג עמ' 253 זהו הערמון (ראה הלאה), אבל כיום מקובל שהדולב הוא העץ הידוע בשם פלאטאנוס; מצוי כיום כעץ שדרות; אמרו גם ששם הכפר דילב (קרית יערים) הוא על שם יערות הדולב שגדלו שם.

הערמון. העץ הזה איננו גדל כיום בא“י, אבל בתקופת כתה”ק נמצא בסוריה ויעקב השתמש לגידול הצאן במקלות של לבנה, לוז וערמון. (אפשר שבאזור נחלות לבן היתה האדמה חסרת סיד ולכן גידלה ערמונים).

הערב, (ערבים) היה מצוי על חופי נחלים ועל יבלי־מים (ישעיה מ"ד ד: כערבים על יבלי מים), הערבים היו עבותים, בעלי ענפים צפופים שבהם היה יכול להסתתר גם הבהמות (איוב מ' כב: יסוכוהו ערבי־נחל).

הערער נמצא אז גם בצורת עץ וגם בצורת שיח; ירמיה מוצא פעם את הערער בערבה (ירמיה י"ז ו) ופעם במדבר (שם מ"ח ו). (הערער והערוער בודאי שני זנים ממין אחד).

צאלים מין מהסוג שטה, היה עץ גדול וחזק (איוב מ' ב: הבהמות: תחת צאלים ישכב) ‏ רוֹבינזון בספרו פלשתינא, חלק שני, עמ' 441 מספר, שמצא את השטה צאלים – סיאל, בעין־גדי; וטריסטראם מספר על צאלים שעבים היה כמאה ועשרים ס"מ ויכלו לפי זה לשמש מחסה לבהמות.

הצפצפה. העץ הזה הגדל על מים רבים נזכר רק פעם דרך אגב ביחזקאל י"ז ה: צפצפה שמו (זהו הפוֹפולוס המצוי הרבה גם כיום בא"י).

הקיקיון. יונה (ד' ו–י) מספר שהקיקיון היה צל לראשו וזה נכון כי עלי הקיקיון הם גדולים; אבל שבין לילה ובין לילה אבד – זוהי הגזמה פיוטית; בין לילה אבד – נבל ע"י התולעים – אפשר, אבל בין לילה גדל – לאו דוקא!

השטה. שטחים גדולים היו מיוערים בשטות (אבל השטים, במדבר ל"ג מט). השטים שמצאו העברים בבואם ממצרים היו עצי־בראשית, גדולים ועבים שיכלו להכין מהם קרשים עשר אמות אורך ואמה וחצי רוחב, ז“א כחמשה מטרים אורך, 78 ס”מ רוחב (שמות כ"ו אז). מהשטה היו מכינים ‏רהיטים, ארונות, ‏ בדים, בריחים, עמודים, מזבחות, שולחנות וכו'.

השן. השן היה עץ נדיר וחזק ששמש להכנת רהיטים וגם לבנינים למלכים, לשרים ולעשירים מנצלי־העם. מהתאור של יחזקאל כ“ז ו: קרשך עשו שן בת־אשורים מאיי כתים, רואים ברור, ששן הוא מין עץ ממיני האשורים או התאשורים שבאו מאיי כתים. בשנהב (שיני הפיל, כי “הב” בסנסקריטית – פיל ושנ־הב – שן־הפיל) רק ייפו העשירים כלים אחדים, ואולי גם קירות החדרים, אבל בחומר מעץ השן (החרוב!) עשו כסאות (דה”ב ו' יז: ויעש המלך כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור (חפצי שנהב לא מצפים!) אחאב בנה לו בית מעץ השן, אבל לא משנהב (מל. א' כ"ב לט: ואת בית השן אסר בנה); לפי עמוס ג' טו נבנו בתים משן (שם: ואבדו בתי־השן!); אחאב בנשאו את איזבל סדר משתאות בהיכלי־שן (תהלים מ"ה ט: מן היכלי־שן וכו'); מגדלים בנו מעץ השן (שה"ש צ' ה: צוארך כמגדל השן וכו'); גם קרשים לאניות עשו מעץ השן (יחזקאל כ"ז ו). יש יסוד לחשוב (על סמך ידיעות ממצרים ועל סמך צבע עץ החרוב – שני – שׁן), שהשן הוא החרוב שמקומו נפקד בכתה"ק, בו בזמן שהעץ הוא יליד הארץ ועד היום הוא מצוי בחורשות רבות.

השקמה. עצי השקמה היו מרובים ביחוד בשפלה (דה"ב א' טו: כשקמים אשר בשפלה); הם נחשבו פחותים בערכם מעצי הארזים השונים (ישעיה ט' ט: שקמים גודעו וארזים נחליף); פירות השקמים היו נאכלים אחרי נתוח בפרי לשם הפגת מרירותו; עמוס היה בולס־בולע שקמים; או פולש, פותח ע"י נתוח את השקמים. על ערך השקמים וכמותם בימי דוד אפשר לדון מזה שדוד הזמין לשקמים וזיר מיוחד (דה“א כ”ו כח).

התאשור. עץ ממיני הארז, בעל גזע ישר (לפי אבן־ג’נח זהו הברוש האפקי, השרבין הערבי, שהיו מביאים לא"י מהלבנון (ישעיה ס' י"ג: כבוד הלבנון אליך יבוא: ברוש, תדהר ותאשור יחדו).

התדהר, זהו לפי מפרשים חדשים עץ יער מחטוני, בלעז פ’יחטע או פיכטה, שהיו מביאים לא"י מהלבנון יחד עם עצים אחרים (ישעיה ס' יג).

התרזה. לפי אבן־ג’נח זהו עץ־מחטוני, הצנובר; אבל לפי שטיינברג זהו המין האלוני אילֶקְס, שטיינאייכע,

עץ יער קשה דומה לאַלון אבל לפי השם צודק יותר אבן־ג’נח. טועים בגולה בחשבם שזוהי הטיליה).

תפוח־סדום. מצוי גם היום בסביבת ים המלח; זהו העץ קאַלוֹטרוֹפיס שבמקום זרע הפרי מכיל נימים (שיחה ערבית אומרת: כשנתקללו סדום ועמורה נתקללו גם הפירות של העוּשר – (תפוח־סדום הערבית) וציפתם נהפכה לנימים צמריים).

 

פרק ששה עשר: עצי פרי ושׂיחים    🔗

יחס המחוקק הקדמון לעצי הפרי היה הוּמַני ביותר; אפילו פרי של האויב אסור היה להשחית. וכדי שלא ינצלו את הצמח בצעירותו, תקנו את הערלה: שלש שנים אסור לגנן ליהנות מהפירות; בשנה הרביעית הפרי הוא קודש לכהנים, וזהו החלול; רק בשנה החמישית אפשר לנוטע לאכול מפירות עציו; החוקים האלה שומרים על העץ והוא מרבה פירות (ויקרא י"ט כג–כה: ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו).

עצי פרי בכתבי הקודש    🔗

נזכרים בכתה"ק עצי פרי שונים: אגוז; אתרוג (עץ הדר), גפן, הדס, זית, (שן־חרוב), רימון, שקד, שקמה, תאנה, תמר, תפוח, תפוח־זהב.

בפרטות מדובר הרבה בכתה"ק על הגפן ותוצאותיו; מדובר גם על הזית, הרימון, השקד, התאנה, התמר, והתפוח; יתר עצי הפרי נזכרים דרך אגב או בשנוי שם (חרוב־שן).

פרטים אחדים על עצי המאכל. האגוז. נמכר רק פעם אחת; עץ מצל ונהדר זה היה בודאי מצוי ביחוד בגני האמידים (שה"ש ו' יא: אל גנת אגוז ירדתי וכו'); בין עצי האגוזים הדורשים מרחקים גדולים (10 x 10 מ') גידלו בודאי צמחי בינים: גפנים, רמונים (מה שמוכח מהפסוק הנ"ל: לראות הפרחה הגפן, הנצו הרמונים).

האתרוג. העץ הוא ממשפחת ההדרים וכל בני המשפחה נקראו אז בשם אתרוג, תרוגנא וכו‘; יש דעה שיחזקאל (מ"ז יב) מתכוון לאתרוג בדבריו: לא יִבול עליהו ולא יתם פריו; לחדשיו יבכר וכו’; ויש דעה שבשוב הגולה מבכל הביאו את האתרוג והחלו להשתמש בפריו בחג הסכות.

בטנים. לפי הסופר וימר (עמ' 53) אהבו העמים הקדומים את גרעיני הבטנים, ולכן שלח יעקב ליוסף בין יתר המתנות גם בטנים.

הגפן והשייכים    🔗

כרם, יין, פורה, תוצרת וכו'.

מוצא הגפן. עוד. לפני חדירת העברים לא“י היו שם כרמי גפנים רבים (דברים ו' יא: כרמים וזיתים אשר לא נטעתם וכו'). כרמים היו בככר הירדן לפני הפיכת סדום ועמורה, ובנות לוט השתמשו ביין חריף להרדים את אביהן (בראשית י"ט לב: לכה ונשקה אבינו יין וכו'). לפי שנלר בספרו קאננסט דו דאס לאנד, מלאו הכרמים את כל הארץ בשבת ישראל על אדמתו עד שלא היה מקום לקשור את העיירים ובני האתונות (בראשית מ"ט יא). עדות לדעה זו משמשים היקבים ששייריהם למאות נמצאים על כל ההרים בין הסלעים ובדרגות; המוסלמים ושטפי־המים החריבו את הכל, הרסו את הדרגות וסחפו את העפר. יש השערה שהגפן הובאה לא”י ע"י העברים בבואם ממצרים (תהלים פ' ו: גפן ממצרים תסיע). אבל לפי ספורי התורה (בראשית ט’–כ') מוצא הגפן הוא מארצות שבין הרי קווקז, ים הכספי, והרי אררט; כשנחה התבה של נח בהרי אררט אז "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וכו' ".

מיני הגפן. נזכרים גפן מצרים, גפן שׂבמה, עץ הגפן, גפן סורחת, גפן אדרת, גפן היין; ניטעו גפנים בכל מקום שאפשר היה; אפילו במדברות נמצאו גפנים (הושע ט' י: כענבים במדבר מצאתי וכו'); היו מינים בעלי גזעים חזקים שאפשר היה לקשור אליהם עיירים; היו “שורקות” – גפנים בעלות קליפה אדומה או מביאות אשכלות אדומים; שיר השירים (ז' ח–ט): ושדיך לאשכלות. ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן (אפשר למַסקן שבא"י גדל המוסקט האלכסנדרוני ואפשר גם השאוש והשסלה, כי בהם יש אשכלות קוניות או כמעט כדוריות מארכות כצורת השד של העלמה; ויש עם “נטף” המזכירות פיטמת השד של האשה. ביחוד אם הפיטמה מפותחת היטב).

עץ הגפן, זוהי גם “גפן אדרת” שגזעה עבה והיא מטפסת על עצים. גפן סורחת, זוהי הגפן המתפשטת בשריגיה על פני האדמה; כשהכורם חורש הוא מפנה את הדליות הצידה (יחזקאל י"ז ו: ויצמח ויהי לגפן סורחת שפלת קומה, לפנות דליותיו אליו, ושרשיו תחתיו יהיו). הגפן הסורחת יש שעולה בשריגיה על פינות הבית ומכסה את “ירכתיו” (תהלים קכ"ח ג: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך).

על טיב גפנים אלו ופוריותן מעיד הספור על המרגלים (במדבר י"ג כג: שנים נשאו במוט אשכל וכו'). תחת גפן אדרת כזו אפשר גם לשבת לנוח וגם לקבל אורחים (מלכים א' ה' ה: וישב ישראל… איש תחת גפנו; זכריה ג' י: תקראו איש לרעהו אל תחת גפן וכו').

חלקי הגפן. הגפן עושה שרשים (כוֹרת), דליות, בדים, פארות זמורות, שריגים (השריג – ענף קשה); נץ, נצה – הם ענפים רכים; זלזלים, נטישות וכו' (פרטים יותר ר' מלון כ"ב לחקלאות, מונח “גפן”). באביב הגפן גדלה ומתפתח הריח המיוחד (שה"ש ב' יג: הגפנים סמדר נתנו ריח); הפרי “הבוסר” נעשה בוסר־גומל (ישעיה י"ח ה: כי לפני קציר, כתם פרח, ובוסר־גומל יהיה נצה); גמלו הפירות בא הבציר וכו'.

הכרם. ישעיה נוחן ידיעות על נטיעת כרם בזמנו: את האדמה השמנה – קרן בן שמן – מעזקים – עושים “בחר” או “עדור עמוק” במעזקה או מעדר רחב; מסקלים, נוטעים שריגי שורק (מנחל שורק!); בונים מגדל אבנים לשמירה, לאחסון ולהשקאה; חוצבים יקב, מקימים גדר אבנים ועל הגדר “משוכה” מקוצים; בכל שנה עודרים, זומרים ומנכשים (ישעיהו ה' א–ו). את השריג נוטעים טרי, במצב של “דמיכה”, תרדמה (יחזקאל י"ט ו: אמך כגפן בדמך על מים שתולה, פוריה וענפה היתה ממים רבים): גפן “דמיכה”, נטועה על מים, מתפתחת מהר ונותנת ענפים חזקים, מטות־עוז, שיבטי־מושלים (שבט־מושל – ענף חזק, ענף פורץ (דווֹמינאנט). הכרמים המטופלים היו נחמדים, הישקום מדי פעם שלא יחסר אף עלה אחד, עידרום וניכשום (ישעיהו כ"ז ב–ז: כרם חמד ענו לה… לרגעים אשקנה, פן יפקד (יחסר) עליה, לילה ויום אצרנה; מי יתנני שמיר ושית (בכרם זה) במלחמה אפשעה בה, אציתנו יחד). אבל אצל עצלים התרבו עשבים שוטים (משלי כ"ד ו: על שדה… ועל כרם אדם חסר לב (עברתי) והנה עלה כולו קמשונים… חרולים וכו'); היו כרמים גדולים (ישעיהו ה' י: כי עשרת צמדי כרם וכו'); אלו נשמרו על־ידי נוטרים (שיר השירים ח' יא: כרם… נתן את הכרם לנוטרים) ועל ידי נוטרות (שם א' ו: שמוני נוטרה את הכרמים). כרמים אלו הכניסו הכנסה הגונה: כרם בבעל־המון הכניס בפירות 1000 שקל כסף מלבד 200 שכר הנוטרים (שה"ש ח' יא–יב). מחיר גפן טובה, גפן היין, היה לערך 3 פרנקים זהב (120 מיל זהב) וכל דונם כרם טוב 36 לא"י זהב אם היו 300 גפן בדונם.

כל כרם היה גדור סביב בגדר אבנים שנצטברו מהסיקול; בין הכרמים היו משעולים צרים (במדבר כ"ב כד: ויעמוד… במשעול צר, גדר מזה וגדר מזה… ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר… קירות אלו נקראו שׁרות, שׁוּרים (ירמיהו ה' י: עלו בשרותיה ושחתו – את הגפנים וכו')⁷⁹.

כרמים היו אפילו בתוך שטחי המגורים, על יד הבתים: כרם נבות היה על יד היכל המלך (מלכים א' כ"א א).

הכורמים הראשונים היו עובדי האדמה (בראשית כ"ח ו: ויחל נח איש האדמה ליטע כרם); האכרים מצאו שעבודת האדמה היא קשה ולכן עברו לנטיעות שהקלו להם את עול החיים (בראשית ה' כט: זה – נח הכורם הראשון – ינחמנו… מן האדמה אשר אררה אלהים).

נטיעת כרמים היתה סימן לישוב קיים שוקט ומתערה באדמתו ולא יזוז ממנה (ירמיהו ל“א ד: עוד תטעו כרמים בהרי שמרון: נטעו נוטעים וחללו – ז”א יפסיקו את הנדידה וישארו על מקומם עד חילול הכרם).

הגפנים היו נטועות בעריסים, בשורות שיצרו סוכות, כי “איש תחת גפנו” אפשר רק בעריסים או בסוכות.

גייסות האויב היו לרוב מחריבי כרמים והמשורר מתאר חורבן כזה (תהלים פ' יג): פרצת גדריה ואָרוּה כל עוברי דרך; (אחריהם) “יכרסמנה. חזיר מיער” – ואחרי החזירים – “וזיז שדי ירענה” – ולבסוף… “כנה אשר נטעה ימינך” "ו (על) “בן” – ההרכבה אשר – “אמצת לך” – הכול – “שרופה באש, כסוחה”.

את הכרמים שלא הספיק הכובש להחריב, היה הוא לפעמים מחלק בין דלת העם, כדי לקנות את לבם (ירמיהו ל"ט י: ומן דלת העם… השאיר נבוזרדן… ויתן להם כרמים…)

המחוקק נתן עצות לשמירת בריאות הכרם: איסור הכלאים בכרם (דברים כ"ב ט: את כרמך לא תזרע כלאים); וכן הערלה, החילול (ראה לעיל). בזמן של שקט בארץ היו מטפלים בחיבה יתרה בכרם; סוכה לשומרים משודדים ואיים (שועלים קטנים מחבלים כרמים) שימשה לצל יומם ומחסה מגשם ומרוח לילה (ישעיהו ד' ו: וסכה תהיה לצל וכו'); אחרי הבציר היו מזניחים את הסוכה (ישעיהו ד' ח: ונותרה בת ציון כסכה בכרם). הכרם היה מקום של טוזיקים ומחולות בימים ידועים, וכן מקומות של השתדכות (חטיפת ארוסות) (שופטים כ"א כא: והיה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות… וחטפתם לכם איש אשתו וכו') (אצל היוונים חטיפת הסבינות). נטיעת כרם שחררה גם מגיוס חובה (דברים כ' ו: ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו). הטיפול בחיבה ובמסירות לכרם השביח את הגפנים שגם עוללותיהן היו מצוינות (שופטים ח' ב: הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר), רוב הגפנים היו ליין אדום־כהה (דברים ל"ב יד: ודם ענב תשתה חמר).

מזיקים ומחבלים בכרמים    🔗

המזיק מספר א' היה האדם. הכובשים והפולשים היו שודדים את האשכלות ואחר שוברים את הזמורות שנהנו מהן (נחום ב' ג: כי בקקום בוקקים וזמורותיהם שיחתו); כרם כזה היה לשמיר ולשית ועשרת צמדי כרם – לערך עשרים ושבע דונם – עשו בת אחת יין – לערך שלשים ושלשה ליטר. אחרי האדם – חיות השדה: חזיר מיער (תהלים פ' יד); שועלים קטנים (שיר השירים ב' טו) שיותר משהם היו אוכלים, הם היו משחיתים, כי “כרמנו סמדר” (שם). פגעים טבעיים: שטפונות וברד היו לפעמים מזיקים לכרמים (תהלים ע"ח מז: יהרג בברד גפנם וכו'); היו לפעמים מחלות צנועות (קריפטוגמיות); נשירה (אחרי פריחה וחניטת בוסר נושר הפרי, הושע י' א: גפן בוקק ישראל פרי ישוה לו), זהו השכול (מלאכי ג' יא: ולא תשכל לכם הגפן) או נשירת הפרי. החמיסה – מחלת הבוסר הנושר מוקדם (איוב ט"ו לג: יחמס כגפן בסרו); התולעת (דברים כ"ח לט: כרמים… כי תאכלנו התולעת) ומחלות אחרות שלא נאמרו בפירוש.

הבציר. אחרי הדייש ולפני הזרע היו בוצרים בכרמים את האשכלות אל סלסלות (ירמיהו ו' ט: כבוצר על סלסלות), או אל טנא (דברים כ"ו ב: ולקחת ושמת בטנא), ומשאיר את האשכלות הקטנים, העוללות (ירמיהו מ"ט ט: אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות); את העוללות היו בוצרים באיחור זמן יחד עם הפירות האפילים, הלקש; היו מלקשים, בוצרים באיחור זמן (איוב כ"ד ו: וכרם רש (ע) ילקשו). בכל כרם הגון היתה פורה לדריכת האשכלות (ישעיהו ס"ג ג: פורה דרכתי לבדי) וגם יקב (שם ה' ב: וגם יקב חצב בו); הפורה היתה חצובה בסלע וממנה דרך סילון חצוב באבן היה התירוש נוזל אל בור.

היין. יין היו מכינים לרוב מענבים אדומים ולכן בגדי הדורכים היו אדומים (ישעיהו ס"ג ב: מדוע אדום לבושך ובגדיך כדורך בגת?). אבל היו מכינים גם מעט יין לבן (בראשית מ"ט יא: כבס ביין לבושו – הלבוש היה לרוב לבן וזה לא כובסים ביין אדום), רק את הסות (הבגד המכסה את הפנים, המסוה שהיה מצבע כהה או שחור) כבסו ביין אדום (שם: ובדם ענבים סותו). (סות ומסוה שניהם משרש סוה, ולכן “סותו” מַסוהו). היו מכינים גם יין תוסס ומעלה קצף (תהלים ע"ה ט: כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך וכו').

דורכי הענבים היו שרים ועונים אחד לשני: הידד! והיו גם מסדרים יחד משתאות וחגיגות (שופטים ט' כז: ויבצרו… וידרכו ויעשו הלולים); (ירמיהו כ"ה ל: הידד כדורכים יענה). בפורה או ביקב עמד היין על השמרים בלי שיזעזוהו ויעכרוהו; על ידי זה עמד בו טעמוֹ וריחו לא נמר (ירמיהו מ"ח יא); רק הכובשים היו צועים (מזעזעים) את הכלים, מריקים לכליהם ואת נבלי היין (מחרס) היו מנפצים (ירמיהו מ"ח יב: ושלחתי לו צועים וצעוהו וכליו יריקו ונִבְלֵיהֶם ינפצו). היו שותים גם תירוש (לפי הסיפור בראשית מ' יא: ואשחט אותם אל כוס פרעה). ידעו אז לתבל את העסיס שישׁכר (ישעיהו מ"ט כו: וכעסיס דמם ישכרון).

התירוש היה ממלא את היקבים וזוהי “המלאה” (דברים כב' ט: פן תקדש המלאה). מרוב תירוש ויין היו שותים יין במקום מים (הגבעונים בצאתם לדרך לקחו עמהם יין במקום מים (יהושע ט' ד: ונאדות יין בלים וכו'); גם הנשים נהגו לשתות יין (שופטים י"ט יט: גם לחם ויין יש לי ולאמתך וכו') עֵלי (שמואל א' א' יד–טו) אמר לחַנה: עד מתי תשתכרין; וחנה ענתה: “יין ושכר לא שתיתי”; גם כהני־עליון היו אוהבים את הכוס (שופטים ט' יג: החדלתי את תירושי המשמח אלהים (־כהני־עליון) ואנשים). היין האדום היה חריף ולכן הזהיר שלמה (משלי כ"ג לא: אל תרא יין כי יתאדם וכו'); על כוח היין מעיד שה"ש ז' י: דובב שפתי ישנים. – שמרו את היין בפורות, נבלים, נאדות, אובות; נאד חדש היה לפעמים מתפקע מתסיסה חזקה (איוב ל"ב יט: הנה בטני כיין לא יפתח, כאובות חדשים יבקע). – היו מכינים גם צימוקים (שמואל א' כ"ה יח).

הזמירה. בחדשי החורף האחרונים זמרו את הגפנים, רק בשנת השמיטה לא היו זומרים, וגפנים לא זמורות נקראו “נזירים”; הזמירה היתה שנתית והיו משאירים שלשה שריגים על כל כוֹרת (בראשית מ' י: והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים) (אין בכתה"ק רמזים על זמירה ארוכה או זמירה קצרה, ויכול להיות שבאמת עוד לא ידעו שיש מינים הדורשים זמירה קצרה ויש ארוכה, על הרבה עינים).

יתר עצי הפרי    🔗

הזית. הזית הוא לפי אחדים יליד ארץ־ישראל והיה קיים שם עוד לפני המבול (בראשית ח' יא: ותבוא אליו היונה… עלה זית טרף בפיה); ובבוא העברים ממצרים מצאו בא“י כרמי זיתים רבים וטובים; לפי שופטים ט' ח, נחשב הזית למלך העצים והזית הרענן נחשב לסמל היופי (ירמיהו י"א טו: זית רענן יפה פרי תואר וכו') או (תהלים נ"ב י): ואני כזית רענן בבית אלהים; אות הוא שבחצרות המקדשים גידלו לנוי את הזית. טיפלו קדמונינו בזיתים כמו בגפנים והרבו אותם באופנים שונים. אופן רבוי אחד מרומז בתהלים קכ”ח ג: בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך: הנוטע חופר בור גדול עגול ותוחב אל תוכו, בהשעינו אותם אל קירות הבור סביב, חמש־שש זמורות זית המתפתחות לעצים סבוכים.

הזיתים היו עשירי־שמן (דברים ל"ג כד: ברוך מבנים אשר… וטובל בשמן רגלו); מרוב עצים וערכם הגדול לכלכלת העם הזמין דוד וזיר מיוחד לזיתים. (דה“א כ”ז כח).

הזיתים חלו בנשל (דברים כ"ח מ: כי ישל זיתך), בהשלכת הניצה (איוב ט' לג: וישלך כזית נצתו); הגזם היה אוכל את הזית (עמוס ד' ט: זיתיכם יאכל הגזם). העץ שימש לפירות, לבנייה (מלכים א' ו' לא: דלתות עצי שמן), לצעצועים (מלכים א ו' כג: שני כרובים עצי שמן).

המסיק. גדלו הפירות חָבטו אותם במחבוטים, מקלות ארוכים, וזה היה המסיק; אחרי המסיק בא הניקוף – נוקפים את הזיתים שנשארו בראש האמיר (הענפים הגבוהים המסובכים), אבל את אלו ציווה המחוקק להשאיר כעוללות לעניים (דברים כ"ד כ: כי תחבט זיתיך לא תפאר אחריך) לפי זה היו הפעולות במסיק: חיבוט, ניקוף ועילול. (ישעיהו י"ז ו: ושאר בה עוללות: כנוקף זית – שנים שלשה גרגרים בראש אמיר וכו' אלו הן העוללות).

השמן. השמן שימש למזונות האדם, לאפייה (שמות כ"ט מ: ועשרון סולת בלול בשמן כתות וכו'), לריפוי (ישעיהו א' ו: ולא רככה בשמן; תהלים ק"ט יח: כשמן בעצמותיו); שימש חומר מסחרי לעיזבון (אַקספורט) (יחזקאל כ"ז יז: דבש ושמן וצורי נתנו מערבך וכו'); גם מסים שולמו בשמן (הושע י"ב ב: ושמן למצרים יובל).

מיני השמן. היו מכינים יצהר (שמן ראשון המצהיר), שמן זית זך, שמן כתית, שמן המישחה, שמן מישחת קודש, השמן הטוב (מ"ב כ' יג: חזקיה הראה לשליחי מלך בבל את “השמן הטוב”, כי שמן רגיל אין מה להראות); שמן רוקח (קהלת י' א); שמן תורק, שמן ששון, שמן הקודש, שמן־ראש וכו‘. לשמנים אלו בנו אוצרות (רחבעם בנה אוצרות מאכל לשמן וליין, (דברי הימים ב' י"א כא). שמן מישחה נשמר בקרן (שמואל א' ט"ו יג: ויקח שמואל את קרן השמן) וכן גם בפח, בצפחת, באסוך, בלוג וכו’.

שמן עצרו גם מצמחים אחרים: שמן המור וכו‘; עמוס (ו' ו) אומר: ראשית שמנים ימשחו – גם כן בודאי מיני שמנים בושמיים אחרים, לאו דוקא שמן זית; וכן: קוהלת ט’ ח: “ושמן על ראשך לא יחסר”, (בודאי שמן־בושם).

על בתי בד וצורתם אין בכתבי־הקודש תאורים; בודאי עצרו שמן גם בגיתות וזה לפי יואל ד' יג: בואו רדו, כי מלאה גת (זיתים), השיקו היקבים ‏ (ענבים).

(עצי הזית גדלו גם בין הסלעים – בודאי בין סלעי “נארי” (נרי) כי תחת סלעים אלה נמצאת לרוב שכבת עפר פורה וזהו מה שאומרת השירה (דברים ל"ב, האזינו יג: ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (לפי זה חלמיש הוא נַרי?).

החרוב. לא ניזכר בפירוש, אבל מתוך עיון אפשר לקבל שהשׁן זהו החרוב; והנה הרטמן בספרו על החקלאות במצרים העתיקה, עמ' 34 וכו' כותב: העץ האדום של החרוב עם הגידים הכהים שימש להכנת רהיטים יקרים:‏ מטות חרוב, כסאות חרוב וארונות חרוב; טותמס השלישי הביא שלל מסוריה (ארץ ישראל) ששה מושבי־חרוב, ששה כסאות וששה ארגזים גדולים מעץ חרוב משובצים זהב ומצופים אֵמַיל שונה; רעמסס השלישי נדב למקדשו קרשי חרוב. ומכיון שלפי חוקרי הפלורה הא"י החרוב נמצא בארץ־ישראל מימות עולם וגם במצב בר, הרי אפשר לקבל בוודאות שהשן הוא החרוב. הצבע אדום – אדמדם נשתנה אצל הסופרים לשני, שן, ומעץ זה אפשר היה באמת לבנות בית למלך אחאב, כסאות מצופים זהב לשלמה, מגדל־טן ומטות־שן.

הרמון. א"י השתבחה ברימוניה (דברים ח' ח: ארץ… וגפן ותאנה ורמון); היו מכינים מהפרי עסיס רמונים (שיר השירים ח' ב) והיו נוטעים גם פרדסי־רמונים בהשקאה (שיר השירים ד' ג: שלחיך פרדס רמונים); בגינות אגוזים היו מגדלים את הרימונים כצמח בינים – בין שורות עצי־אגוז נטעו רימונים (שיר השירים ו' יא: אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל (בגנה היה נחל ועל גדותיו היו צמחים צעירים – איבים), לראות הפרחה הגפן. [ה] הנצו הרמונים). מכאן אפשר לראות גם שבגינות האגוז גדלו גפנים כגידולי־בינים. בכרמים היו מעורבים הגפנים והרימונים – אפשר שורות שורות ואפשר גם בעירבוביה (שיר השירים ד' יג).

הרימונים היו שיחים גבוהים, או גם עצים שתחתם היו יושבים אנשים חשובים (שמואל א' י"ד ב: ושאול יושב… תחת הרמון).

השקד. גדל בא"י גם בזמן האבות (בראשית מ"ג יא: קחו מזמרת הארץ… מנחה… בטנים ושקדים וכו'). מהפריחה עד פרי־בוסר עוברים רק כ־25–30 יום ומזה השם שקד, כי שוקד (ממהר) הוא ליצור את הפרי.

השקמה. כעץ פרי יש רק רמז בדברי עמוס שהוא: רועה ובולס (שקמים); בולס – בולע שקמים⁸⁰.

התאנה. התאנה תפסה מקום חשוב במשק העברי בא“י; בבוא העברים לא”י מצאו שם תאנים משובחות שהמרגלים לקחו עמהם להראותן לשולחיהם. אל תחת התאנה היו מזמינים אורחים (זכריה ג' י). עברו הגשמים – התאנה חנטה פגיה (שיר השירים – י"א יג); לימדו אז את הקהל לטפל בתאנה כדי שתיתן פירות טובים (משלי כ"ז יח: נוצר תאנה יאכל פריה). כשעבר הקציר – התחיל האירוי בתאנים (ירמיהו ח' ב: עבר קציר וגם כלה קיץ – אסיף תאני־קיץ). האירוי מתחיל לפני ההגמלות המלאה, כי בהגמל הפרי הוא נושר ע"י תנודה קטנה של העץ (נחום ג' יב: כל מבצריך תאנים (עצים) עם בכורים, אם ינועו ונפלו וכו'); אם נשארו התאנים על העץ הן נובלות ונושרות (ישעיהו ל"ד ד:…וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה). האירוי היה אל כלובים (עמוס ח' א: הראני… כלוב קיץ); היו אורים תאנים טובות לחוד ורעות לחוד (ירמיהו כ"ד ב: הדוד האחד תאנים טובות מאד…והדוד האחד תאנים רעות וכו').

המינים בתאנים: בכּוּרות, טובות, רעות, שוערים, נובלות; השוערים היו מתבקעות (שער פתוח); המין ידוע גם כיום ברמאָלה בשם “סערי”. מהתאנים היו מכינים דבלים ששימשו חומר מסחרי וגם חומר רפואי (ישעיהו ל"ח כא: ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין).

הארבה היה מחשיף את קליפת התאנה, ולכן היו שנים שלא היו תאנים בארץ (יואל א' יא–יב: הילילו כורמים. הגפן הובישה והתאנה אמללה).

התמר. כשחדרו העיברים לא“י מצאו שיטחי־תמרים גדולים (דברים ל"ד ג: בקעת יריחו עיר התמרים). תמרי יריחו השתבחו מאד ולכן רבו המלחמות על כיבוש העיר (שופטים ג' יג: ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים). תמרי א”י היו גבוהים (שיר השירים ז' ח: זאת קומתך דמתה לתמר), ובטיפול טוב והשקאה היו מאריכים ימים (תהלים צ"ב יג–טו: צדיק כתמר יפרח… [אם] שתולים בבית ה‘, [אם] בחצרות ה’ יפריחו [אזי] עוד ינובון בשיבה וכו'): העצי של עץ התמר קשה (ירמיהו י' ה: כתומר מיקשה המה). עלי התמר, הם “כפות”; נקצצו הכפות נשארים סנסנים (שיר השירים ז' ט: אמרתי אעלה בתמר, אוחזה בסנסניו). גדלו לפעמים תמרים גם בהרים; ובהר אפרים תחת התמר ישבו השופטים (שופטים ד' ה: ויהיא יושבת תחת תומר דבורה… ויעלו אליה… למשפט). הארבה, לפי יואל, לא חס גם על התמר (יואל א' יב).

התפוח. תפוח (העץ) נזכר בין עצי היער (שיר השירים ב' ג); אבל היה אז בא"י גם תפוח תרבותי בעל ריח נעים (שם ז' ט: וריח אפך כתפוחים). עצי התפוח היו עבותים ומרבי־צל, ולכן שמשו מחסה לנאהבים (שם ח' ה: ‏תחת התפוח עוררתיך). חולת־אהבה היתה מבקשת ריפוד תפוחים: (שם ב' ד: רפדוני בתפוחים). הארבה לא חס גם על עץ התפוח (יואל א' ג: גם תמר ותפוח יבשו).

תפוח הזהב. נזכר רק פעם (משלי כ“ה י”א: תפוחי זהב במשכיות כסף) – כפרי נדיר אז, היה מוגש רק לעשירים על טסי־כסף.

 

פרק שבעה עשר: יתר המינים    🔗

צמחי ארג    🔗

הפשתן. מצמחי הארג גידלו בתקופה המדוברת ביחוד את הפשתן ובבוא התרים ליריחו כבר מצאו את הכנת הסיבים מהגבעולים (יהושע ב' ו: והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי־העץ וכו'); גידלו את הפשתה בשדות ושרו במי המעינות שבסביבת יריחו; שימש הצמח להכנת אריגים (ויקרא י"ג מז: בבגד פשתים וכו'); יחד עם הצמר שימש הפשתן להלבשה;‏ הנשים טוום, צבעום וארגום לצרכי הבית והמסחר (משלי ל"א יג: דרשה צמר ופשתים… ידיה שלחה בכישור… כל ביתה לבוש שנים… סדין עשתה ותמכור…). היתה נזרעת הפשתה מוקדמת (שמות ט' לא) ולכן נוכתה ע"י הברד. כשגמל הגבעול של הפשתה היו תולשים, עושים אלומות ושורים במים; יבשו האלומות היו מנפצים ומנקים מהנעורת ששימשה להסקה (שופטים ט"ו יד: כפשתים־הנעורת – אשר בערו באש).

הכרפס (צמ"ג). נזכר פעם אחת (אסתר א' ו: חור, כרפס ותכלת וכו'); משערים שהכתונת שעשה יעקב ליוסף היתה מכתן, זהו צמר־גפן שבא ממצרים; וכן כתנות הכהנים משׁש־ארג כתן דק ויפה.

צמחי בר. רובם כבר נזכרו בפרק ד‘; כאן נזכיר אחדים נוספים: גפן־שדה, ר’ פקועה. – החציר – עשב ירוק על הגגות השטוחים: את הגגות טחו בטיח של חומר המעורב בזבל בהמות; הזבל מכיל זרעים שלמים, שבבוא הגשמים הם מגדלים חציר־גגות; מחוסר רטיבות לשרשים החציר הזה מתיבש מהר ומתמולל (תהלים ל"ז ב: כחציר מהרה ימלו; וכן: כחציר גגות שקדמת שלף יבש). – הכלח. איוב ל' ב: ועלימו אבד כלח – יש המוצאים שזה עשב מסוג פ’ירולא Fernia וכן איוב ה' כו: תבוא בכלח אלי קבר). – הפקועה, גפן שדה, זהו החנטל, קוֹלוֹקווינטוס, שממנו ממצים שמן לריפוי; גדל הרבה באדמות קלות. –

שבת בר, זהו האניתום, עשב בר בשרון (שמואל ב' כ"ג ח: ובאש שרף ישרפו בשבת).

(מהקוצים אפשר להוסיף את האטד; האטדים הם הסידרות המעמיקות שרשיהן; זהו הצמח ששמו המדעי הוא רמנוס פונקטאטא). – עקרבים, צמח קוצי מכאיב מאד. (כעקיצת העקרב). – צנים – סנה קוצי. שׂכּים, צמח קוצי מיוחד, דק ונישא באויר וחודר אל העינים (במדבר ל"ג נה: ולשכים בעיניכם).

צמחי בושם וריח. בתקופה המדוברת גידלו הרבה צמחי בשמים וריח; החשוב ביניהם היה הבושם (שיח הבלזם) בעין גדי ובסביבת יריחו; השרים כשהיו מסדרים משתאות לקרואים היו מעטרים את השלחנות בפרחים, מור ובושם (שה"ש ד' יג–יד: רמונים עם פרי מגדים… מור ואהלות עם כל ראשי בשמים). לפי כתה"ק מוצא הבושם הוא משבא (מלכים א' י' י: לא בא כבושם ההוא… אשר נתנה שבא למלך שלמה); גידלוהו בערוגות עגולות יפות (שה"ש ה' יד: לחייו כערוגת הבושם); גידלוהו גם בהרים (שה"ש ח' יד: אל הרי בשמים). השתמשו בו יותר מהמידה הנשים והנביא ישעיהו נזף בהן על זה, גם קללן (ישעיהו ג' כד: תחת בושם מק יהיה), הבושם שימש גם לחינוט (ד“ה ב' ט”ז יד: ויקברוהו (את אסא) וישכיבוהו במשכב אשר מילא בשמים וכו').

יחד עם הבושם גידלו בערוגות צמחי ריח אחרים: מור, שושנים וכו' ששימשו להכנת מרקחים (שה"ש ח' יג: לחייו כערוגות הבושם מגַדְלוֹת⁸¹ מרקחים… שושנים… מור).

לפי יחזקאל כ"ז כב היו רוכלי שבא מביאים את הבושם לצור, ומכאן עבר לארצות רחוקות.

הצרי. גידולו היה ביחוד בגלעד (ירמיהו ח' כב: הצרי אין בגלעד?) נחשב כזימרת הארץ (תוצרת שבה ארץ משתבחת) ולכן שלחהו יעקב ליוסף יחד עם יתר הפירות שבהם השתבחה הארץ (בר' מ"ג יא: קחו מזמרת הארץ… מעט צרי…). הצרי היה משמש סממן רפוי למכאובים שונים (ירמיהו נ"א יח: קחו צרי למכאובה, אולי תרפא).

נזכרים הרבה צמחי ריח בכתה“ק: מור, אהלות, קציעות, כופר, לבונה, בשמים־ראש, מר־דרור, קנמון־בושם, קנה־בושם, קידה, נכאת, לוט וכו' שמאחדים היו ממַצים שמן משחת קודש, אבל אחדים בודאי הובאו מחו”ל.

עצי־בנין. בתקופת כתה“ק היו קיימים בא”י יערות שבהם גדלו עצי־בנין. הבנייה היתה אז לערך כזו: רובד אחד או יותר לבנים ורובד אחד עצים (עזרא ו' ד: נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די עא חדת) ולכל בנין הגון נצרכו לפי זה עצים רבים, מלבד לקירות גם לתקרה, לסיפון, לציפוי לקירות אבן וכו‘. היו מזמינים עצי בנייה גם מהלבנון: ארזים, ברושים, אלגומים וכו’. בא"י גדלו שקמים, אורנים, אלונים, ערערים (מין צורי), צפצפות, אשלים, אטדים, תאשורים וכו'. עצים אלו שימשו להכנת כלים שונים. אפיריונים עשו מעצי הלבנון (שה"ש ג' ט). לגדרות השתמשו בחדק (מיכה ז' ד).

צמחי תעשיה. על השמוש בצמחי בורסקאות לעבוד העורות אין רמזים. אבל מכיוון שעיבדו עורות אילים ועורות תחשים (תישים צעירים) לצרכי כיסוי והנעלה (שמות כ“ו יד: מכסה לאוהל עורות אילים מַאדמים וכו'; יחזקאל ט”ז י: ואנעלך תחש), הרי בוודאי השתמשו בקליפות העצים של אורן ירושלים, של אלה, אלון, רימון, שיטה וכו' (אפשר גם בצלף אבי־האביונה).

קדמונינו השתמשו גם בצמחי בצות ומים להכנת סלים או תבות וגם סירות קלות (שמות ב' ג: ותקח לו תבת גומא וכו‘; ישעיהו י"ח א–ב: …השולח בכלי גומא על פני מים וכו’). מגומא היו בוודאי מכינים גם נייר, כי במצרים היה הגומא משמש לשם נייר והיהודים או שלמדו את התעשיה הזאת עוד בהיותם במצרים, או שלמדוה אחרי כן כשהיו הולכים מצרימה לרגל המסחר והיו לרגל המסחר זקוקים לנייר; והלא הגומא גדל הרבה בבצות א"י (איוב ח' יא: היגאה גומא בלי בצה).

השתמשו בקנה, שגדל עם הגומא למשענות לצמחים חלשים (מלכים ב' י"ח כא: על משענת הקנה הרצוץ וכו'). (כאן “הרצוץ” במקום “הרציץ”).

עצי הסקה מרובים גדלו בא"י אפילו בבאר־שבע (בר' כ"ב ד: ויבקע עצי עולה). צלפחד היה מקושש עצים במדבר; העצים היו כעין רכוש ציבורי וכל אחד יכול היה לצאת אל השדה (שדה־אילן) לחטוב או לקושש, ולכן בזמן מצור התאוננו (איכה ה' ד: עצינו במחיר יבואו). ובשוב הגולה מבבל מצאו עוד שיירי יערות שלא הושמדו במשך שבעים שנות הגלות (נחמיה ח' טו).

שונות. צמחי מזון ומספוא ותבלים שונים היו מצוים בארץ: היו מאספים אורות (גרגיר) להכנת נזיד (מלכים ב' ד' לט: ויצא אחד אל השדה ללקט אורות); גידלו גד (קוֹריאנדר) לתבלין. היו מאספים את ה“צמח” – מין מהסוג שושנת הצהרים (מזמבריאנתמום) שגדל במדברות שמסביב למושבים; היו מיבשים אותו טוחנים ועושים לחם (הושע ח' ז: צמח בלי יעשה קמח). (כאן “צמח” שם פרטי למין אחד, מין מזבריאנתימום). למספוא גידלו חציר על יד המעינות והנחלים (מלכים א' י"ח ה); היו מאספים עשבות הרים וקוצרים כל מיני דשא (משלי כ"ז כה: גלה חציר תראה דשא ונאספו עשבות הרים); קצרו פעם, ואם ירד גשם על הגז קצרו עוד פעם (תהלים עב ו: ירד כמטר על גז; עמוס ז' א: והנה לקש אחרי גז המלך: זאת אומרת: קצרו פעם ואחרי הגז – הקציר השני – היה עוד לקש. רק החמסינים היו מיבשים את העשבים (ישעיהו מ"ב טו: אחריב – איבש הרים וגבעות וכל עשבם אוביש).

צמחי נוי ופרחים נזכרים הרבה: חבצלת השרון, שושנת העמקים, שושנה בין החוחים; כופר, נרד, כרכם, קנה (הקנה היקר לתבלין), קנמון, עצי לבונה, ראשי בשמים, מור, בושם, נטעי־נעמנים – כלניות). לא נזכר בפירוש הורד – רוֹזא, והחוקרים מתנגדים לבן־סירא האומר ששוֹשנים הם ורדים).

גידלו אורות, מין קרנפול, והתענגו על הפרחים (ישעיהו י"ח ד: אשקטה ואביטה ממכוני כחום צר עלי אוֹר). (אור – אורות),

התמשו קדמונינו בצמחי צבע לצבע מטוה (שמות ל"ה כה: וכל אשר חכמת־לב בידיה טוו: ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני וכו', זאת אומרת: צבעו את החוטים, את המטוה).

כצמחי צל שימשו האלון, הלבנה, האלה (הושע ד' יג), השטה מהמין צאלים (איוב מ' כא–כב), הקיקיון (יונה ד' ו), הארז (יחזקאל י"ז כד), האטד (שופטים ט' טו), ביחוד הגפן והתאנה: (איש תחת גפנו ותחת תאנתו).

כצמחי־שמנים שמשו הזית, אפשר גם עץ־השמן והקיקיון; (אין רמזים שהשתמשו בשמן פשתן וצמחים שמניים אחרים).

כעצים קדושים (כאשרות או כ“אילי הצדק”) שימשו האשל, התמר, האֵלה, האלון ובודאי עוד עצים אחרים הכלולים בשם “אשרה”.

צמחיות מיוחדות היו: השׂעירה (ר' לעיל), הבתה, הערות־הג’ונגל (ישעיהו י"ט ז: ערות על יאור על פי יאור). החורש, החורשה הסבכים וכו'.

שיחים. וימר אסף את צמחי השיחים לפרק מיוחד (סוג השיחים), וחשב בסוג זה; הער (על חופי הירדן), נכאת (זהו הקדד או אסטרגָלוס), הלוט (ציסטוס), ההדס,‏ הנטף (לבונה), האזוב אשר בקיר, הצלף (האביונה), השיח (לענה גדולה), הורד (לפי בן־סירא), הלוז, הרימון השיחי, הגפן (השיחית) בוטם הצרי (שיח מצוי), הסרבּים (לפי המלון כ"ב לחקלאות:‏ הצברים).

 

פרק שמונה עשר: מערכת החי    🔗

הביות. האדם הקדמון שהיה צייד, למד מתוך עבודתו לביית בעלי חיים; משערים שהראשון לבייות משקי היה הצאן; כשרבו עדרי הצאן נוסף אליהם הבקר (צאן ובקר נזכרים לחוד או יחד כחמש מאות פעם בכתה"ק); אחרי שהרועים התחילו להתישב ישיבת קבע במקום, נוספו גם בהמות, בהמות תועלת, ואז באו גם העופות למיניהם, הדבורים, הדגים ונוספו חיות ועופות הצייד. לאברהם היו צאן בקר גמלים וחמורים (בראשית י"ב טו), אבל עוד לא סוסים ופרדים; וכן לאיוב (מ"ב יב): צאן, בקר, גמלים אתונות, אבל לא סוסים למשא. וכן אצל העמים השכנים היו צאן ובקר וגמלים וחמורים ולא היו סוסים ופרדים (שמואל א' ט"ו ט) וכן למידינים (במדבר ל"א לב–לג), להגריאים (דה"א ה' כא) וכן ביריחו (יהושע ו' כא).

גודל העדרים ויחסי המינים. על היחס המספרי בין מיני הבהמות ובין הזכרים והנקבות במינים אלה קשה לדון לפי החומר בכתבי הקודש. לפי ספורי המקרא (כגון: איוב מ"ב יב: ארבעה עשר אלף צאן, ששת אלפים גמלים, אלף צמד בקר, אלף אתונות). מספר הצאן כמעט כפליים מכל יתר הבהמות; ביחוד קשה לדון על יחס הזכרים והנקבות ממתנת יעקב לעשו, כי כתוב בפירוש: “ויקח מכל הבא בידו”, זאת אומרת: לא לפי איזו כוונה או חשבון, כגון להיפטר מזכרים מיותרים. אבל בחיים בכלל בכל מקרה השתדל האכר לשמור על הנקבות, כי מהפרות הלא יקבל חלב וולדות, מכבשות ועזים יקבל צמר, וולדות וחלב; תמיד האכר השתדל להפטר מהזכרים; זה רואים ברור בספורים על הקרבת קרבנות: השאיפה היתה להקריב בעיקר זכרים (פרים, אֵילים, עתודים, שמואל א' א' כד וכו' וכו'); רק בשני מקרים הקריבו שעירת עזים או כבשה; אבל גם אז השתדלו להפטר מבעלי־מום והיו מקריבים את העיורת, הפיסחה, והחולָה (מלאכי מ' ח) ואת הבריאים והיפים היו שומרים במשק לרבוי; המשורר (תהלים נ' יג) אומר: האוכל בשר אבירים (שוָרים חזקים); יחזקאל (ל"ט יח) מתאר זבח גדול של אילים, כרים ועתודים־זכרים; זכריה (י"א טז) מיחס לרועה אווילי את העוול שבשר הבריאה יאכל. יעקב שולח לעשו הרבה יותר זכרים מכפי שנחוץ במשק (בראשית ל"ב טו: עזים מאתים ותישים עשרים – מספיקים ארבעה–חמשה; רחלים מאתים ואילים עשרים – מספיקים ארבעה–חמשה: גמלים מיניקות ובניהם – אפשר הזכרים – שלשים; פרות ארבעים ופרים עשרה – מספיקים אחד–שנים; אתונות עשרים ועירים עשרה – מספיק אחד). הנשיאים העשירים (במדבר ז' טו וכו') מקריבים כרים, כבשים, אילים, עתודים, ואת הנקבות שמרו לעצמם במשקיהם.

היחס לבהמה. יחס טוב לבהמה הראה המחוקק וחזר כמה פעמים שבשבת לא תעשה מלאכה גם הבהמה (שמות כ"ג יב: למען ינוח שורך וחמורך). יחס של רחמנות אל החי, אל הבהמה רואים בכול: משלי י"ב י: יודע צדיק נפש בהמתו) ורחמי רשעים אכזרי (אכזרות). גזרו על שחיטת אותו ואת בנו יחד (ז"א פרה ועגלתה) שלא הראה האחת ביסורי השניה; וכן מרגש רחמים תיקנו שישאירו את הזכר הנולד שבעה ימים אצל אמו (ויקרא כ"ב כז) “שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן” וכו'); מכאן אפשר להוכיח ראשית, כי את הנקבות היו משאירים אצל האם לשם גידול ורבוי; שנית, לקרבנות היו נותנים את הזכרים. וכן היה מרחמנות הצו: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו; וכן חמור או שור נופלים מעייפות צריכים לעזור להקימם על רגליהם; ומטעם זה אסרו לחסום שור בדישו.

כלכלת הבהמות. קדמונינו ידעו פרק בכלכלה: אפילו לחמור היו מוסיפים מספוא – חומר הבראה – אל התבן, והאכרים האמידים הכינו מספוא לזמן רב (בראשית כ"ד כה: גם תבן גם מספוא רב עמנו).

טיפוח ויצירת מינים. האכרים המומחים ידעו פרק בטיפוח וברירה ויצירת מינים (גזעים) אחידים, וגזעים חד־גווניים ע"י בחירה וברירה מתמידות (בראשית ל' לב: אעבור בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכו'); בדרכים אלו – ברירה תמידית, טיפול טוב והרחקת כל בעל מום אפשר היה ליצור “עדר הקצובות” – עדר של בהמות שבכל הפרטים הן שוות או דומות זו לזו (שה"ש ד' ב: כעדר “הקצובות” שעלו מן הרחצה, שכולן מתאימות ושכולה – מום – אין בהן). מכאן שרחצו את העדים להשבחת הצמר ולהמתת הטפילים על גוף החי.

התורשה. קדמונינו הרגישו כבר בחוקי־תורשה אחדים; הרגישו שצבע השערות עובר בירושה (בראשית ל"א ח–יב: אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים וכו'); ע"י ברירה מגיע הבורר לעדרים אחידי־הצבע ולעדרים מעורבי הצבע (הספור על המקלות שהציג יעקב בשוקת, הוא על יסוד אמונה השוררת עד היום בהמוני העם שאשה הרה לא צריכה להסתכל בדברים לא יפים או מזיקים). הנביא ישעיהו האמין שאם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים (ישעיהו י"א ט) אז אחרי דורות אחדים ישונו התכונות הרעות של בעלי־החיים ולא ירעו ולא ישחיתו בשום פינה בארץ (רק כמשורר הגזים הנביא מעט: אריה כבקר יאכל תבן! וגר זאב עם כבש וכו‘; אם אפילו הזאב והאריה מילדותם יחיו עם טלאי הכבש, גם אז כשיגדלו יגלו את טבעם; הלא גם הגוף מסודר אחרת אצל הטורפים: השינים, המעים וכו’).

הסירוס. מתוך רגש אנושי אסר המחוקק את הסירוס בכל אותם האופנים האכזריים שהיו קיימים אז וקיימים גם כיום בין הרועים באפריקה וכו' (ויקרא כ"ב כד: ומעוך, וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' בארצכם לא תעשו).

שחיטה והריגה. רק לשם בשר לא המציא המחוקק שיטה הומאנית: היו גם שוחטים וגם הורגים (יש' כ"ב יג: הרוג בקר ושחוט צאן (ההריגה היתה בוודאי ע"י הדהמה במהלומה על הקדקד); היו גם עורפים; מקצצים את הראש מצד העורף מה שהיה נהוג בכלבים ולפעמים גם בעגלים (עגלה ערופה).

ב"ח טהורים ןטמאים. במשך הזמן חדלו להשתמש בבשר כל חי שנצוד ובאה החלוקה לבהמות טהורות ולבהמות טמאות: אוכלי עשבים היו טהורים, וטורפים היו טמאים; אחרי כן ניתנו סימנים חיצוניים: מפריס פרסה ומעלי גרה טהורים, ז"א שני סימנים דרושים; ואלה שיש להם רק סימן אחד (חזיר וגמל) או אין להן כל סימן – הם טמאים, וכן ניתנו סימנים בולטים לדגים (סנפיר וקשקשת). כנראה שעל פי מקרה ניתנה רשימת העופות הטמאים, ולא ניתנה רשימת העופות הטהורים (אווזים, ברווזים, תרנגולים, יונים, ברבורים, שלווים, אנקורים וכו')⁸²

גידול הטמאים. את בשר הבהמות הטמאים לא הין אוכלים, אבל היו מגדלים את הטמאים לשם מסחר, וגם היו מקריבים כנדר או נדבה (ויקרא כ"ז ט–יא: אם – איש יפליא נדר מכל בהמה טמאה וכו'); אבל לא תמיד שמרו על הצו: לא להשקץ בבשר חי טמא והנביא ישעיהו (ס"ו י) מאיים במשפט נורא על אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר.

פיטום. ידעו פיטום שוורים ועופות שעלו על שלחן השרים (מלכים א' ה' ב–ג: ויהי לחם שלמה… עשרה בקר בריאים (מפוטמים) ועשרים בקר – רעי (שהשמינו במרעה טוב) ומאה צאן, לבד מאיל וצבי ויחמור (חיות־ציד) וברבורים אבוסים (מפוטמים).

האילוף, הפיטום והחינוך‏ לעבודה, למשא וכו' עברו מדור לדור מאבות לבנים, לכן (שמות מ"ז ו) משתבחים בני יעקב ביוני פרעה שהם ואבותיהם אנשי מקנה הם, מומחים הם ויכולים להיות שרי מקנה למקנה פרעה (הרטמן עמ' 246, לפי דיודורוס).

 

פרק תשעה עשר: הצאן והבקר    🔗

עדרי הצאן והבקר. עיקר העושר היו העדרים: עדרי צאן ובקר (דברים ח' יג: ובקרך וצאנך ירבּיון – ועל ידי זה – כסף וזהב ירבה לך). העדרים היו לפעמים גדולים מאד ומוכרחים היו הרועים לנדוד ולחפש מקומות מרעה חפשים; יד עתיר־הנכסים היתה גם אז על העליונה: אברהם העשיר נשאר במקומו ולוט נדד אל ככר הירדן. לשם ספירת העדרים הגדולים היו מסדרים גדרות; בגדרה היתה פירצה שדרכה עבר רק ב"ח יחיד; אחד אחד עברו דרך הפירצה ואת העשירי היו מסמנים בשבט צבוע (ויקרא כ"ז לב: כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש וכו'); בעדרים היו מינים שונים שהשתנו בטיבם וכו' (שמואל א' ט"ו ט: ויחמול שאול על מיטב הצאן והבקר והמשנים (בני שנתים?) ועל הכרים ועל כל הטוב וכו'). (על מקומות המרעה ר' הלאה, הרועים והמרעה).

הצאן והרועים. העדרים היו גדולים מאד ולכן אי אפטר היה להקים לכלם בנינים והם לנו ברובם תחת כיפת השמים. רק את הוולדות היו מביאים למקום מחסה (מ. רינג’למן, יהודה. עמ' 642/3); בשעות הצהרים החמים היו הרועים מחפשים מקום צל (אפילו בבתים עזובים שבעיר (ישעיהו י"ז ב: עזובות בתי ערוער, לעדרים תהינה, ורבצו ואין מחריד). הצאן היה מעשיר את בעליו (משלי כ"ז כב: כבשים ללבושך, ומחיר שדה [מ] עתודים (הנמכרים) וכו' וכו'); את הכבשים גידלו בעיקר לצמר, ואת העזים בעיקר לחלב. כשצר היה המקום לעדרים, היו יוצאים למלחמה לכבוש שטח מחיה חדש (דה"א ד' לט:…בני שמעון פרצו לרוב וילכו… וימצאו מרעה שמן וטוב… ויכו את אהליהם… וישבו תחתם); בני ראובן עשו מלחמה עם ההגריאים וינתנו בידם וישבו באהליהם וכו' (דה"א ה' כ). היו מריבות בין השבטים על המים וגזלו אחד מהשני את הבארות (בראשית כ"א כה: והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים וכו'); רועי שבטים מקורבים היו מסדרים קואופרטיבים לעזרה הדדית בעניני הבארות (בראשית כ"ט ב–ג: ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר וכו').

בבא שבט עם עדריו למקום חדש מיושב ככר, היה שוכר מקום (בר' ל"ג יט: ויקן – קנה רק את זכות השימוש במרעה, כי הלא הוא בקרוב יצא משם – את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו…), בונה למשפחה בנינים (ארעיים) ‏ ולצאן – לוולדות – סוכות (שם).

הבעל העשיר היה בא להשגיח על הגזיזה (בראשית ל"ח יב: ויעל על גוזזי צאנו וכו'); במשך השנה היה ה“אדיר” בא אל העדר לבקרו, ואז הכבשות “נפרדות” – עומדות מפוזרות כדי שקל יהיה לבדקן ולתקן את השגיאות שעשו הרועים; יחזקאל (ל"ד יד) נותן פרק שלם בטפול בעדר, בשמירת החולים. והחלשים, בהרחקת הנגחנים והרעים מטבעם וכו' (כבקרת רועה [ראשי] עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות); הרועה מציל ממקומות שנפוצו שם ביום ענן וערפל, מבקש את האובדת, משיב את הנידחת, חובש נשברת, מחזק חולה, מסדר את האילים והעתודים הנרגזים שלא ירמסו מרוע לב את יתר המרעה, שלא ירפשו את יתר המים, שלא יהדפו את החלשים בצד ובכתף, ולא ינגחו בקרניהם את הנחלות. האדיר מזמין רועה אחראי אחד המוציא לפעולה את כל הדרישות הנ"ל; – אצל אדיר מומחה לא קרו גנבות, לא היו כבשות משכלות או נטרפות (דברי יעקב ללבן, בראשית ל"א לג–מ). – כפצוי לרועים היו החגיגות בתקופת הגז; אל חג הגז היו מזמינים ידידים ורעים ומסדרים משתאות (בראשית ל“ח יב: ויעל – יהודה על גוזזי צאנו, הוא וחירם רעהו; וכן שמואל א' כ”ה ב–ח:…כי אל יום טוב באנו… ולקחתם את טבחתי אשר טבחתי לגוזזי וכו').

הגזיזה והתלישה. יש רמז שגם העברים היו לפעמים לא גוזזים, כי אם תולשים את הצמר, (כדרך היוונים הקדמונים, לפי פליניוס); שמות ל“ה כה–כו: וכל אשה… בידים טוו… בחכמה טוו את העזים, ז”א טוו מעל העזים החיות (כאן המפרשים מוסיפים חנם מלה “צמר”: טוו את “צמר” העזים). לעיל הוגד כי את העדרים רחצו לפני הגזיזה.

בנינים לצאן. את גדרות הצאן היו מסדרים בין הרים בקרבת מערות שבהן היו מסתתרים בלילות (שמואל א' כ"ד ג: ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה). החזיקו את הצאן במשפתים, מקום שהיו חולבים את הכבשות ומכינים שפה (גבינה רכה) (שופטים ה' טז: למה ישבת בין המשפתים? לשמוע שריקות עדרים?).

המלכים היו מתעשרים בתקופה ההיא יותר מעדרים מאשר ‏ממסים; והחכם שלמה מיעץ לנושא נזר מלכים שידע את פני צאנו, שיכין לעדרים מספוא: חציר, דשא, עשבי־הרים וכו' ואז יהיו לו כל צרכיו לו ולנתיניו ומשרתיו (משלי כ"ז כב–כז). הצאן היה אז במשק העברי המקצוע העקרי או הכספי וחלף גדיים, טלאים וצאן־זקן היו מקבלים עבדים ושפחות וגמלים וחמורים וגם שדות וכו'.

כשלונות. מקרים של כשלון בצאן היו: כשהרועים היו רעים או כשהצאן היה בלי רועה: הצאן ניפזר ונידח בין ההרים, נטרף ע"י פריצי חיות ונאבד (מלכים א' כ"ב יז: ראיתי… נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה); וכן ישעיהו (נ"ג ט: כלנו כצאן תעינו, איש לעברו פנינו) – זכריה (י"א ה) נותן תאור עדר של צאן הפקר, צאן ההרגה, הפסולת שהקצבה לשחיטה: רעים, כחושים, סוררים, שצמרם רע וחָלב אין מהם, שמחים למכרם בחצי־חנם, והקונה הורגם לבשר ולעורות ולא מתחרט (שם: רעה את “צאן ההרגה” אשר קוניהם יהרגון ולא יאשמו (לא מרגישים אשם), ומוכריהן יאמר: ברוך ה' (שנפטר מהם), ואשר רועיהם ‏ (הכתיב “ואעשר ורועהים” משובש) לא יחמולו עליהם. עדר כזה המיועד לשחיטה היו תמיד מפרידים ומציגים לחוד (ירמיהו י"ב ג: התיקם כצאן לטיבחה וכו').

לפי הרטמן עמ' 196 וכו' היו המצרים או מסרסים את הזכרים ומפטמים לבשר ולשומן, או מגדלים להרבעה; איל זה (להרבעה) היה נקרא אַדר, אַדיר; אפשר ש“אדירי הצאן” (ירמיהו כ"ה לד) הם האילים המרביעים.

הכבשים. הבייות התחיל מהכבשה השקטה, שתועלתה מרובה ואינה עקשנית כתישים,‏ ומסתפקת במועט; גם העניים היו יכולים להחזיק בביתם כבשה אחת (שמ' ב יב–יג: ולהם אין כל כי אם כבשה אחת קטנה). לעשירים היו עדרים לצמר, ועדרים לחלב וכלבים לשמירה מזאבים (מכאן האידיאל של ישעיהו: וגר זאב עם כבש ולא יהיה צורך בכלבים). בתקופה המדוברת היו העברים משתמשים בצמר לתעשיות ולמסחר (משלי ל"א י–לא: אשת חייל… דרשה צמר ופשתים ותעש חפץ בכפיה⁸³ חגור נתנה לכנעני וכו').

“עדר הקצובות” והרחוצות היה לצמר, ומגדל עדר כזה היה “נוקד”. (נקד, בערבית, כבשה בעלת צמר טוב); הצמר הצחר שמש גם עזבון (אכספורט) (יחזקאל כ"ז יח: דמשק סוחרתך… צמר צחר). לחלב שימשה הכיבשה בעלת האליה.

קדמונינו נתנו שמות לכל מין וגיל של הכבשים: שה – כבש צעיר (לפעמים גם שה־עזים; במדבר ט"ו יא) ושה זה איננו זוכר עוד את העדר ותועה (תהלים קי"ט קעו: תעיתי כשה אובד); שם מיוחד רק לכבשים היו הטלה; הגיל השני: כבש, כבשה; שייה – כבשה עד שנה וחצי – שנתים; רחלה – בוגרת משנה וחצי עד שלש שנים, שהרתה ועומדת להמליט, או המליטה ועומדת להניק ולהגזז; אייל – משלש שנים ומעלה: כבש – אלוף – אייל להשבחת הגזע שבהזדקנו נטבח לבשר (ירמיהו י"א יט: ואני ככבש אלוף יובל לטבח – לטבּוּח).

צאן לפי הבריאות והמצב. “הנחלה” – עלולה לחלות ודורשת חזוק וטפול; ה“חולה” דורשת כבר ריפוי; “הנדחת” – התרחקה מעט מהעדר ואפשר בנקל להשיבה; “האובדת” – נדחת שלא הוחזרה ונאבדה בין הרים וצריכים לחפשה ולפעמים לחינם, כי נטרפה⁸⁴. “הנשברת” – נכשלה ושברה רגל ורועה מומחה מרפא שבר כזה. (זכריה י"א טז: והנשברת לא ירפא – הרועה האוילי) ה“ניצבה” – כבשה שזה רק החלימה ממחלה ודורשת כלכלה טובה – “אוכיל” (דיאֶטה) שם: הנצבה לא יכלכל, הרועה האוילי. ה“נכחדת” – חסרה מהעדר והרועה לא מרגיש בזה. “כרים” – הם כבשים שמנים מפוטמים לטביחה, לרוב: אילים עם עתודים שנחלשו (ירמיהו נ"א מ). “מחים” – כבשים מפוטמים לשם החלב (השומן) (תהלים ס"ו טו: עולות מחים). “האיל” – את עורות האילים היו מעבדים וצובעים אדום (שמות כ"ה ה: עורות אלִים מאדמים). על צמר הכבשים אין ידיעות מפורטות בכתבי הקודש.

עזים ותישים. העיזים שימשו לחלב (משלי כ"ז כז: ודי חלב עזים), ולצמר (שלשמו היו רוחצים אותן). בשר טעים היו מקבלים מגדיי־עיזים בשביל אורחים הגונים;‏ (גדעון עשה למלאך גדי עזים (שופטים ו' יט); מנוח עשה למלאך שבא אל אשתו גדי עזים (שופטים י"ג טו–יט) ורבקה (בראשית כ"ז ט) הכינה שני גדיי עיזים טובים בשביל יצחק במקום המטעמים שדרש מעשו שיכין לן מהצייד). הנשים היו טוות את צמר העיזים לאריגים ולווילונות (שמות כ"ה ד).

ההגדרה לפי הגילים וכו'. עז שם לזכר ולנקבה, או שם המין (גם לזכר וגם לנקבה). גדי – זהו וולד העז, אבל במקרא לרוב משתמשים ב“גדי־עיזים”. “שעיר” הוא גדי שגידל כבר שערות (צמר) ארוכות; הנקבה “שעירה” (שעיר־עיזים, ‏שעירת־עיזים), “צפיר” – גיל בין גדי ושעיר וזהו הצפיר־השעיר, צפיר המתקרב לגיל של שעיר (לפי שטיינברג במלונו). ה“תחש” – זהו התיש הצעיר מהעזים שעורו שמש ביחוד לנעלים עדינות (יחזקאל ט"ו י: ואנעלך תחש); התיש – זכר העזים ראוי כבר להרבעה; “עתוד” – זכר חזק שנבחר לריבוי והוחזק במכלאה (תהלים ג' ט: לא אקח… ממכלאותיך עתודים); ה“פורץ” – תיש לא בזמן ההרבעה, הוא יוצא ראשון מהבצרה ואחריו פורצים (מתפרצים) כל הצאן דרך השער (מיכה ב' יג: עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו שער ויצאו בו); העתוד הפורץ הולך לפני הצאן (מיכה ב' יג), והולך הוא בהדר, בהבלטת כחו וערך עצמו (משלי ל' לא: שלשה המה מטיבי צעד… זרזיר מתנים או תיש וכו'). “אשימא”, תיש שהזקין ונעשה קרח (לפי שטיינברג במלון) מלכים ב' י"ז ל).

צבע העיזים כרגיל היה שחור (שיר השירים ט' ה: שערך כעדר העזים… והלא שערות הנשים בא"י היו שחורות); “חשיפי עזים” – גזרי־עדר או עדרים קטנים חשופים וגלויים לעין הרועה. את הבוגרות רעו רועים ואת הגדיים רעו הנערות (במרחק מה מהרועים) (שיר השירים א' ח: צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים).

(מקור הצו “לא תבשל גדי בחלב אמו” הוא ממצרים, שהרועים בהמליט עז תאומים, היו חולבים את העז, שוסעים גדי אחד ומבשלים את בשרו בחלב האם; זוהי אכזריות נוראה, ולכן חזר המחוקק על הצו שלש פעמים).

הבקר. השני במעלה אחרי הצאן היה הבקר שהעברי הקדמון עבר אליו כשירד מההרים, כי הבקר מיטיב לרעות בבקעה (ישעיהו ס"ג יד: כבהמה בבקעה תרד). הבקר כלל את הפר, הפרה, השור, העגל, העגלה, בן־בקר, פר־השור וכו'. גידלו בקר לעבודה, לחָלב ולבשר. הבקר היה חורש, נוהג בעגלה (ד“ה א' י”ג ט); עדרים גדולים היו בשרון ובעמקים. ולדוד המלך היו וזירים מיוחדים לגידול בקר (ד“הא כ”ז כט); טיפלו בבקר אפילו בני מלכים (שמואל א' א' ה: והנה שאול בא אחרי הבקר).

הפרה. ידועות היו בטיבן פרות הבשן: הן היו מצבעים שונים וגם אדומות; פרות היו חורשות בעול (במדבר י"ט ב). ל“פרה אדומה” חפשו פרה שעוד לא עלה עליה עול (במדבר י"ט ב). מהמחלות בפרות נזכרת השכול – הפלה מדבקת (איוב כ"א י: תפליט פרתו ולא תשכל).

הפר. במשך הזמן התחילו לעבוד גם בפרים; הנוהג היה לגדל רק את העגלות ואת העגלים לשחוט, ולהשאיר רק אחדים יפים ובריאים להרבעה; את הפרים להרבעה היו מחזיקים במכלאה מיוחדת, אבל גם בבית (תהלים נ' ט: לא אקח מביתך פר); בנחלת שבט יוסף בעמק בית־שאן ובעמק יזרעאל היו אז פרים בעלי קרנים ארוכות (דברים ל"ג יז; בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו); לשור נגח היו גודעים את הקרנים (לפי איכה ב' ג: גדע בחרי אף כל קרן וכו') ממחלות הפר ידעו את ההגעלה (איוב כ“א י: שורו עבר ולא יגעיל – כאן שור הפר. ה”אביר" – פר שמן (תהלים נ' יג: האוכל בשר אבירים).

השור – פר מסורס (בזמן הראשון לא היו העברים מסרסים את הפרים ולכן לא היו מדקדקים בשמות: פר ושור); הין שוורים שקטים ומתרגלים לקול בעליהם (ישעיהו א' ג: ידע שור קונהו) והיו גם נגחנים, הורגי אנשים ושוורים (שמות כ"א כח–לב). חרשו גם בשוורים (משלי י"ד ד: ורב תבואות בכוח שור); השור המלומד לחרוש הוא האלוף (משלי י"ד ד: באין אלופים [אין ב] אבוס בר). פר נגח היו מסרסים והוא אז שור, זהו פר־השור או שור־הפר; “פר־השור” בזמן שעומדים לסרסו; “שור־הפר” זמן מועט אחרי הסירוס, עד שהתרפא. (לפי שופטים ו' כה יוצא שהיו מסרסים את הפר בהגיעו לגיל של שבע שנים ויותר: קח את פר השור… ופר שני (בן) שבע שנים..)

עגלים. עד שלא המליטה הפרה היתה “עגלה” (פרה צעירה); ה“מישנים” היו עגלים בני שנתים; “עגלה שלישיה” – פרה בשנה השלישית כשכבר הרביעה ועומדת להמליט. – את העגלים לבשר היו מפטמים בריבקה (עגלי־מרבק) והיו שוחטים אותם לכבוד אורחים חשובים או לחגיגה (שמואל א' כ"ח כד: ולאשה עגל מרבק… ותזבחהו… ותגש לפני שאול). מחוסר מרבק (ריבקה) היו מפטמים את העגל בבית (שם: ולאשה עגל מרבק בבית). – את העגלה היו בשנותיה הראשונות מרגילים לעבודה: לחרוש, לדוש (דברים כ"א ג: עגלת בקר אשר (עוד) לא משכה בעול); העגלות היו דשות לא חסומות וע"י זה היו משמינות (ירמיהו ג' יא: כי תפושו – תשמינו – כעגלה דשה).

המריא. זהו הג’מוז המצוי בבצות ונחלי מים; היו מגדלים אותו לבשר, ביחוד לחג גדול (שמואל ב' ו' יג: משתה דוד… ויזבח שור ומריא; וכן אדוניה; ויזבח שור ומריא וצאן לרוב).

תוצרת מבקר. בתקופה המדוברת נזכרים: חָלב, שמנת, חמאה, גבינה; השמנת והחמאה היו מסומנים לרוב במונח אחד. (שופטים ה' כה: בספל אדירים הגישה חמאה) (אפשר חלב־גמלים או קומיס המשכר מעט); משלי ל' לג: מיץ חלב יוציא חמאה – כאן אפשר שמנת או זבדה. היו מכינים חריצי חלב – זוהי גבינה שאפשר לטלטלה בדרך (שמואל א' י"ז יח: עשרה חריצי חלב שהביא דוד לשר האלף). שומן כבשים היו מקבלים ממחים (ר' לעיל: מחים).

הרועים והמרעה    🔗

עדרי הצאן הגדולים דרשו מעמד מיוחד של רועים מומחים; עדרים קטנים נירעו ע“י הבעלים: יותר גדולים – ע”י בני המשפחה, ע"י עבדים או שבויים ורועים שכירים. פריצי חיות ארבו לעדרים, ולכן נדרשה מהרועים גבורה ותחבולות מלחמה (שמואל א' ט"ז יח: להבחר למנהיג העם היה ראוי רק רועה היודע נגן, גבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר).

תורת הרועים. יחזקאל בפרק ל"ד נותן ראשי פרקים לתורת הרועים; מהלאו שלו אתה שומע את ההן; מהצדדים השליליים של הרועים הרעּים אפשר ללמוד את החובות של הרועה הטוב: מבקר תכופות את עדריו, בודקם, מובילם אל מירעה שמן וטוב, מרביצם בנווה טוב; מבקש את האובדת, משיב הנידחת, מחבש הנשברת, מחזק החולה; מרחיק נרגזים ורעים מטיבם, הגורמים יסורים לחלשים מתוך רוע לב:

אוכלים לשובע ואת הייתר הם רומסים, שותים לרוויה ואת הייתר מדליחים ברגליים, כדי שהחלשים ירעבו ויצמאו; תענוגם הוא להדוף בצד ובכתף את החלשים וכו'.

הרועים היו מתרחקים בעדריהם רחוק ממקום מגורם (מחברון עד שכם ומשם עד דותן, לפי בראשית ל"ז יב–יז) לימים רבים והבעלים היו שולחים אנשים לראות בשלום הרועים והעדרים (בראשית ל"ז יג: יוסף נשלח לראות את שלום אחיו והצאן). פריצי חיות היו מרובים, ולכן למלחמה בהם היו רועים יחד הרבה עדרים; בין מרעה למרעה היו לרועים בתי־עקד להסתתר משרב או מגשם ושלג (מלכים ב' י' יב: הוא בית־עקד הרועים בדרך). היו נוהגים לרעות במקום אחד ולהרביץ (להעלות גירה) במקום אחר (שיר השירים א' ז: איכה תרעה… איכה תרביץ); שמו לב שלא יחרידו את הצאן בריבצם (צפניה ג' יג: ירעו ורבצו ואין מחריד); בעברם ממקום למקום היו הרועים מעבירים עמהם את האוהלים (ישעיהו ל"ח יב: דורי נסע ונגלה מני כאוהל רועים); בדרכם היו הרועים עוטים בגדיהם (מתעטפים היטב בבגדיהם להשמר מקור, מחום וכו' (ירמיהו מ"ג יב: כאשר יעטה הרועה את בגדו).

רועים טובים ורעים. ספרי כתבי הקודש מלאים תאורי הרועים הטובים והרועים האוילים; מזמור כ“ג בתהלים הוא שיר נעלה לרועה: ה' רועי לא אחסר (שום דבר): הוא מרביצו בנאות דשא, על מי מנוחות (מים צלולים) ינהלו; נותן לו מנוחה (משובב נפשו), מנחהו במעגלים ישרים; אין פחד לעדר לעבור גיאיות ופחתים (הולך בגיא צלמות), כי הרועה עמו; הרועה משתמש בשבטו ובמשענתו לטוב לעדר (שבטך ומשענתך המה ינחמוני). הטיפוס הטוב של הרועה הוא (בראשית ל"א לח–מ): הרחלים והעיזים לא משכלות, אילי הצאן לא נשחטים, טרפות אין, אין גנבות לא ביום ולא בלילה; לא סובלים מהקור בלילה ומהחורב ביום, והרועה איננו נותן שינה לעיניו. רועה טוב: את הטלאים שרק נמלטו הוא בזרועו מקבצם ובחיקו נושאם וכו‘; כל הנביאים מרבים לדבר טובות על רועים ועל עבודתם: ‏ ירמיהו ג’ טו (רועים כּלבּי); מיכה ד' ו; צפניה ג' יט וכו' ולהיפך, מרבים בגנותו של הרועה הרע, האוילי; שמות גנאי לרועה רע: “רועה אפר” (ישעיהו מ"ד כ), “רועים בוערים” (ירמיהו ו' כא: כי נבערו הרועים); הרועה האווילי הוא כעיוור וכלביו הם כאלמים, וחיות טורפות בעדרו ואין מציל. הרועה הרע שותה שיכור ומזמין את חבריו למסבאה, ומזניחים את העדרים (ישעיהו נ"ו י–יב). זכריה מתאר את הרועה האוילי (זכריה י"א טו–יז) ומוצא שמוטב שתבוא חרב על זרועו ועל עין ימינו; רועה טוב צריך שיהיו לו שני מקלות: נועם וחובלים (שם י"א ז), זאת אומרת עליו להתנהג תמיד בנועם ורק במקרים יוצאים מן הכלל בשלטון ובכוח. גם מקצוע הרעייה עבר לרוב מאבות לבנים (בראשית מ"ו לד); המעמד היה מסועף והיו בו מדרגות רבות; הרועים העקריים היו אנשים בוגרים; והיו ביניהם “נוקדים” (ר' לעיל); “אדיר הרועים” – הממונה על כל העדרים מטעם האדון בעל הרכוש (נחמיה ג' ה: ואדיריהם לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם); למלכים היה גם “אביר הרועים” (שמואל א' כ"א ח: דואג האדומי… אביר הרועים אשר לשאול); האדיר יכול היה להעדר לזמן מה מעדריו (שמואל א' י"ז טו: דוד הולך ושב מעל שאול אל העדר). תחת שלטון האדיר היה ה”רועה“, השליט היחידי בעדרו, בוגר ואחראי ויודע לנהג בעדרו; תחת שלטון הרועה היו “צוערים” – רועים צעירים מבני י”ז ומעלה (בראשית ל"ז ב: יוסף בן עשרה שנה היה נער את בני בלהה). לצוערים היו מוסרים רק את הצאן ולא את הבקר וכן גם לרועות; הרועות היו מקודם מטפלות ומתרגלות לעבודה בטלאים וגדיים (שיר השירים א' ח: רעי את גדותיך וכו‘, ר’ לעיל). הרועות היו לא לבד בנות העם, כי אם גם בנות העשירים (לבן) והכהנים (יתרו).

היחס של הרועים אל הרועות לא תמיד היה אדיב והיו מקרים שהרועות הקדימו לבוא ושאבו מים ומלאו את הרהטים, והיו הרועים – הגברים החזקים – משתלטים על המים ומגרשים את עדרי הרועות; ואם קרה פעם שהרועות הצליחו להשקות במוקדם את עדריהן, היה הדבר לפלא (שמות ב' יח: מדוע מהרתן בא היום?).

כלי הרועים: מישענת – מקל ארוך עם קצה כפוף לתפוס בו ברגל הכבשה או העז הבורחת, וגם שימש לרועה להשען עליו; האַלָה – מקל עבה עם גולה עבה בראשו, שימשה למלחמה בפריצי חיות (שמואל א' י"ז לד) (המונח הזה: “אַלה” במובן מקל עב עם ראש או גולה עבה להכות בו על ראש הטורף – ארי או דוב – איננו בכתבי־הקודש, כי אם במשנה; אבל אפשר לשער בוודאות שהמקלות שהרועים היו משתמשים בהם במלחמתם בפריצי חיות היו אַלות; וזה אפשר להבין מסיפורי דוד: “ויצאתי אחריו והכיתיו” – באלה מאחוריו – “והצלתי מפיו; ויקם עלי” – אחרי שפיו שוחרר – “והחזקתי בזקנו” – ביד אחת – “והכיתיו” – באלה – “והמיתיו”). קלע עם אבני צור חדות (שמואל א' י"ז מ: וקלעו בידו); הרועים השתמשו גם בחרבות במלחמה בפריצי חיות או בשודדים (מיכה ד' ה: ורעו ארץ אשור בחרב); במקלות (שמואל א יז יג); בשבטים (ויקרא כ"ז לב: כל אשר יעבור תחת השבט); היו לרועים חלילים ויתר כלי ניגון ביד. דוד היה מנגן לפני שאול ביד (שמואל א' י"ט ט: ודוד מנגן ביד). בילקוט נמצאו סממני רפוי ויתר צרכי הרועה.

“כלי־הרועים” הם גם כלים להשקאת הגדיים והטלאים, וגם כלי הרועה לאכילה (שמואל א' י"ז מ); לרועה הזה גם אוהל קטן וקל ופשוט שאפשר היה לנטותו ולהסיעו בנקל (ישעיהו ל"ח יב: כאוהל רועה); מעטה מגשם וקרח; (בוודאי גם סכינים ומספרים לגוז הצאן ולנתוחים, ואפשר גם כלי חליבה).

ואחרי הציוד הזה לא תמיד הצליח הרועה להציל מפי ארי את הכבשה, והיה משתדל לפחות להציל בדל אוזן או כרעים כדי להוכיח שנטרפה הרחלה (עמוס ג' יב: כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אוזן וכו') ( שתי כרעים, כי הכרעים שוות ורועה ערום יכול היה בכל כרע להשתמש להוכחה, אבל האזנים לא שוות, לכן מספיק בדל אוזן אחד).

רועים כפלחים. קדמונינו הרועים רק חדרו אל הארץ החלו גם לזרוע. לאברהם היו: פת לחם וקמח סולת; יצחק זרע בגרר באדמת אבימלך; בני יעקב (לפי חלומותיו של יוסף) היו פולחים: יוסף ביקשם להגיד לפרעה שהם רק רועים (מנעורינו!).

חלק העם היה עוסק במרעה, מסדר סהרים (משפתים) לבקר ולצאן, ובחלקים המזובלים היה זורע ואוסף יבולים טובים ושמח בחלקו, אם גם היה צריך לשלם מס בעד האדמה החכורה (בראשית מ"ט יד וכו': יששכר… רובץ בין המשפתים וירא מנוחה… ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד). במשך הזמן התהווה גם מעמד של פלחים מקצועיים ובין הרועים והפלחים היו תמיד מריבות (קין והבל) ולכן חקקו חוקים קשים נגד הרועים בשדה אחר (שמות כ"ב ד: כי יבער איש שדה או כרם… מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם).

מקומות המרעה. מקומות מרעה קדומים היו: הגלעד, הבשן, השרון, עמק־יזרעאל וגם הנגב, סביבת יריחו, בית־אל; במדבר יהודה היה מירעה וגם ערים של נוקדים: תקוע וכו'; גם הכרמל והשרון; גם המדבר והערבה שימשו מקומות מרעה (ישעיהו ל"ה א–ב). הרועים ישבו באהלים על יד המשפתיים, ולרועים הראשים היו נוות (דברי הימים א' י"ז ז: לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן); הנווה היה על יד מעין ותחת צל תמרים ובנווה היו הרועים מסדרים כרות – סעודות וחגיגות, ואלו הן: נוות כרות רועים (צפניה ב' ו–ז); במרעה היה “מידה”, מקום שהבהמות אחרי שתותן נחות ומעלות גרה (שופטים ה' י: רוכבי אתונות צחורות, יושבי על “מדין” והולכי על דרך), בזמנים כתיקונם היה המרעה משפיע חמאה, חָלב, חלב ובשר (דברים ל"ב יד).

האסון היותר גדול היה כשבא האויב והשמיד את המרעה ושדד את הצאן (ירמיהו כ"ה לב–לו: הנה רעה יוצאה… כי שודד ה' את מרעיתם. ונדמו נאות – נוות השלום).

חשש. קדמונינו היו מכינים חשש (עשבים קצורים ומיובשים); ישעיהו ה' כד: כאכל קש ולשון אש וחשש – להבה ירפה; וכן תהרו חשש וכו' (לפי פר' דליטש לישעיהו); העברים היו מאספים את עשבי ההרים לשם מספוא (משלי כ"ז כה); את העשבים היו קוצרים פעם ואחרי כן עוד גז (עמוס ז' א–ב: וראה לעיל…).

בליל. הבליל הוא מספוא מעורב ממזון הבראה שנוסף אל המזון הגס, אל החשש, התבן או הקש; חומצה עם תבן, שעורים עם תבן, או סובין וכו' ביחוד בשביל מעלי־גרה שכרסיהם גדולות ודורשות חומר־מלואים, חומר הממלא את הכרס ומבטל את רגש הרעבון כשהקיבה היא לא מלאה. ישעיהו כ"ג כד: והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו; (חמיץ (1) חומצה קטנה; (2) הכרי של דגן שעוד לא נוקה).

 

פרק עשרים: בהמות העבודה    🔗

החמור. מבהמת רכיבה בהרים לרועים ונוקדים נעשה החמור במשך הזמן לבהמת־בית בכל משק עברי בכל הארץ; האתונות הרגילות שמשו גם הן לכל צרכי המשק (איוב א' יד: הבקר חורשות והאתונות רועות על ידן); האתונות הצחורות שימשו לרכיבת השרים והמכובדים (שופטים ה' י: רוכבי אתונות צחורות וכו'); בכלל במשק הקדום היה החמור חשוב מאד ואפילו לנסיעות רחוקות (מכנען למצרים) השתמשו בני יעקב בחמורים ולא בגמלים (בראשית מ"ב כז). ובשוב הגולה מבבל הביאו עמהם חמורים פי ששה מכל יתר הבהמות (עזרא ב' סג) והתיחסו לחמור כמו לבהמה טהורה ואת פטר רחם החמור היו מקדישים, אבל פודים, מה שלא עשו לגמלים, סוסים וכו'. החמור התחבב על הסתפקותו והתקשרותו לבעליו (ישעיהו א' ג: ידע… חמור אבוס בעליו); (צמד חמורים – חמורים רבים בשורה ארוכה, קשורים בחבל (שמואל ב' ט"ז א). – הפרא (גזע מיוחד: אונאגר, ווילדעזעל). היה נצוד על בשרו, ביחוד בזמן מצור, שאז היו גם היהודים אוכלים בשר חמור (מלכים ב' ו' כה: עד היות ראש חמור בשמונים כסף); הפרא היה מצוי הרבה בא“י וקדמונינו הכירו את טבעו (איוב ל"ט ה–ח:) ‏ ולפי איוב היה ה”פרא" מקודם ביתי, אבל ע"י פראותו גרשוהו המדברה (איוב ל"ט ה: מי שלח פרא חפשי?).

גמלים. היו אצל האבות לשם רכיבת הנשים והילדים (בראשית ל"א יז: וישא יעקב את בניו ואת נשיו על הגמלים); למלחמה השתמשו בסוג גמלים בשם “כרכרות” – נאקות רוקדות לפי קצב הניגון (לפי שטיינברג במלונו לישעיהו ס"ו כ). לכלכלת הגמלים שמשו תבן ומספוא (בראשית כ"ד כה: גם תבן גם מספוא לגמלים רב עמנו); הבכר והביכרה הם הכרכרות (ר' לעיל), הביכרה זוהי הנקבה שזה רק גמלה ועוד לא התרגלה לרוץ לפי הקצב, ולכן משרכת דרכיה (ירמיהו ב' כ"ג: “בכרה” קלה משרכת דרכיה). הגמלים באו מעבר לירדן (ישעיהו ס' ו: שפעת גמלים… בכרי מדין ועיפה וכו'); ירמיהו (ב' כג) מתאר יפה את הבכרה כשהיא שואפת להירבע ורצה ומתרוצצת כמשתוללת ואין איש יכול להשיבה ממרוצתה וכו'; שם: בכרה קלה משרכת דרכיה [כ] פרא לימוד מדבר: באות נפשה שאפה רוח, תאנתה, מי ישיבנה? כל מבקשיה לא ייעפו: בחדשה ימצאונה). הכר הוא גמל מהיר לרכיבה (ישעיהו ט"ז א: שלכו כר [ל] מושל ארץ).

הסוס. עד שלמה השתמשו קדמונינו רק מעט בסוסים. יהושע (י"א ו) צוה לעקר את הסוסים השבויים; אבל שלמה כבר הכיר את ערך הסוס למלחמה ולכן בנה ערי־רכב וערי־סוסים (מלכים ט' יט); הסוסים באו ממצרים ומקוה (קוה עיר באסיה הקטנה) ומתוגרמה (יחזקאל כ"ז יד); המחיר היה במצרים לסוס 150 שקל כסף שהם – לפי הרטמן עמ' 211 – 450 פר' זהב או 18 לא“י זהב; המרכבה עלתה 600 שקל כסף או 1800 פר' זהב או 72 לא”י זהב; המחירים היו בעד סוסות יפות מקושטות (שיר השירים א' ט: לסוסתי ברכבי פרעה… נאוו לחייך בתורים, צוארך בחרוזים). ראשית השמוש בסוס היה למלחמה (שמות ט"ו א: סוס ורוכבו רמה בים) ותאור סוס המלחמה נתן באיוב (ל"ט יט–כה); בדן גידלו סוסים אבירים שמקול נחרתם רעשה הארץ (ירמיהו ח' טז); סוסי המלחמה ופרשיהם היו מקושטים (יחזקאל ל"ח ד: סוסים ופרשים לבושי מכלל כלם). בימי שלמה הרבו כבר להשתמש בסוסים לרכיבה ולמשא (מלכים א' י' טו: התרים התירים ומסחר הרוכלים… מביאים… סוסים ופרדים…). אבל גם בימי דוד היו כבר סוסים לסרים ולבני המלך (לאדוניהו וכן לאבשלום היו מרכבות וסוסים); בתקופת השפע (שלמה, חזקיה וכו') מלאה הארץ סוסים ומרכבות (ישעיהו ב' ח). במשך הזמן החל הסוס לשמש גם לצרכי המשק החקלאי: דש בגורן (ישעיהו כ"ח כח), (הסוס לא בפירוש נזכר אבל מכיוון שכתוב ופרשיו לא ידוקנו, הרי מובן שבסוס דש הכתוב מדבר). – הסוס נעשה גם נושא משא (עזרא ב' סו: סוסים, פרדים, גמלים, וחמורים נשאו משאות העולים); והיו גם סוסי מרוץ (ירמיהו י"ב ה: כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים?). לעבודה היו אז סוסים כבדים; לרכיבה ולריצות – סוסים קלים – רכש (מיכה א' יג: רתום המרכבה לרכש); היו סוסי דהירה (גַלופ) (שופטים ה' כב: אז הלמו עקבות סוס מדהרות דהרות אביריו). הסוסים לא היו מפורזלים, כי פרסותיהם היו חזקות מאוד (ישעיהו ה' כח: פרסות סוסיו כצר (כצור).

הסוסים לפי צבעם. נזכרים סוסים: אדומים, שרוקים, לבנים, שחורים, ברודים, אמוצים. (זכריה ה' ב–ג.)

מחלות הסוסים. נזכרים העיוורון (זכריה י"ב ד: וכל סוס – אכה בעורון); תמהון: השתוללות חרישית, (דוּמקוֹלר גרמני) (שם: אכה כל סוס בתמהון); מגפה של המקת הבשר, העינים והלשון (זכריה י"ד יב–טו); לפי ישעיהו מ"ג יז: הסוסים שוכבים ולא יכולים לקום ודועכים כפשתה בלהבה.

גזעי סוסים קדמונים. רכש – סוס קל (ראה לעיל); אחשתרן (לפי מפרשים אחדים) ולד שנולד מאב־פרד ומאם סוסה; ואחשתרנים בני הרמכים – בני סוסות לרביה, (הבאורים של המפרשים מפוקפקים, כי לפי הנסיון אין הפרד מפריא, אם כי על הפראת הפרד מספרים גם הסופרים הרומאים).

פרדים. שימשו לרכיבה, ביחוד הלבנות (מלכים א' א' לג) ובמשך הזמן שימשו לכל עבודה (שבי־הגולה הביאו עמהם 245 פרדים); חשבו את הפרד חסר־בינה (תהלים ל"ב ט: כפרד אין הבין) וקשה להרגילו לסדר, לעומת הסוס השקט והמבין. הפרדים הראשונים שנולדו מהרבעת החמור את הסוסה נקראו “ימים” (לפי רשב“ג וריב”ל). הפרד והפרדה הם עקרים, אבל וַארו מספר שברומי פרדה המליטה סיח; וראה לעיל: אחשתרן); הם פראים ודרושה זהירות מיוחדת בטפול בהם (תהלים ל"ב ט: כפרד… עדיו לבלום, בל קרוב אליך).

 

פרק עשרים ואחד: יתר בהמות הבית    🔗

הכלב. הכלבים היו מצויים בערי א"י לרוב עזובים לנפשם (תהלים נ"ט ז: יהמו ככלב ויסובבו עיר). הכלבים הביתיים היו שומרים את הצאן, הם “כלבי־הרועים” (איוב ל' א). היחס לכלבים אלו היה אדיב וכל בשר טמא השליכו לכלבים (שמות כ"ב ל); מכלב הצאן דרשו זריזות, סקרנות וערות, לא הוזים, ולא נוגעים לרע בוולדות שבעדר. נזכרים: כלבי הצאן, כלבי־ציד (זרזיזי־מתנים), כלבים אלמים, כלבים עזי־נפש (לפי דליטש, זרזיר מתנים זהו כלב ציד – ווינדהונד), אבל בכלל היה להמון יחס של זלזול למשפחת הכלבים: מה שרואים מהכינויים והדוגמאות, כגון:

“מחיר כלב”, “שב על קיאוֹ”, “ראש כלב”, “הכלב המת” וכו‘; “משתין בקיר”; (כלב) “עצור” (זהו) כלב קשור בחצר; “עזוב” – שוטט בלי בעלים וכו’. – לקיקת המים ע"י הכלבים מבארים בחוש הזהירות הטבעי: לא שותים מתוך האגם או הסַריוט, פן יבלעו עלוקה או כל מזיק אחר.

בין העמים האחרים היו שהעריצו את הכלב: תרתק – כלב מרותק בשרשרה, הוא שר־החושך, דימון האופל, היה אליל העוים; וכן גם נבחן – כלב נובח היה אלילם (מל“ב י”ז לא).

החתול. החתול איננו נזכר לא בכתה“ק ולא במשנה; הוא נזכר בתוספתא ובירושלמי, אם כי החוקרים מוצאים שהחתול יחד עם הכלב הובא ממצרים ע”י יוצאי מצרים, ורק במקרה לא נזכר שמו. אבל יש גם דעה מתנגדת, שהיוונים והרומאים שהם מאוחרים הביאו לא"י את החתולים ולכן לא בא זכרם גם במשנה.

מעמד הצידים. לפי הסיפורים בתורה יוצא שבציד היו מתעסקים אנשים מיוחדים, שהצייד היה מלאכתם העיקרית (בר' כ"ה כז: ויהי עשו איש יודע ציד וכו').

הציידים היו מחפשים אחרי הצייד בהרים, בגבעות ובנקיקי הסלעים (ירמיהו ט"ו טז); חיות הצייד היו מרובות (ר' לעיל…), אבל ביחוד רבים היו האילים (גרמ. עדעלהירשע) בעלי הקרנים החזקות והמסוגלים לרוץ מהר בין הסלעים (תהלים י"ח לד: משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני); האנשים אהבו את האילה (משלי ה' יט: אילת אהבים). בשנות בצורת סבלו חיות הצייד ואומללים היו האילים בלי מרעה ובלי מים (איכה א' ו: כאילים לא מצאו מרעה וכו'). הצבאים היו מצויים הרבה בא"י ויש שהאכרים היו צדים צבי ביד וכמובן שלפעמים היה הצבי מתחמק מהיד ובורח (משלי ו' ה: הנצל כצבי מיד). צבי מודח – זהו צבי שהציידים עם כלביהם רודפים אחריו בלי הרף עד שהוא מיאוש נידח לאיזו פינה בלתי בטוחה, ונופל לידי רודפיו (ישעיהו י"ג יד).

על יתר הציד: יחמור, אקו וכו' המפרשים עוד לא באו לידי דעה מחלטת אחת, ושונים הפירושים, כגון על היחמור, הדישון, התאו, הראם וכו'.

(במלון כ"ב לחקלאות ניתנו תרגומים כדלקמן: 1) יחמור, איל אדום שכבר איננו בא"י. צֶרווס דאמא מיסופוטאמיקא, פאלוא דיר; דֵם; דאממהירש. ‏ 2) דישון – אנטילופה אֵדדאַקס; אנטילאפע. 3) תאו – ביזוֹן. (קדמונינו כבר לא ידעו בדיוק מהו). לפי אחדים: מריא. 4) ראם, – לפי סעדיה גאון: ג’מוס, לפי אחרום ביפל.

הבהמות. (היפוֹפוֹטמוס) היה לפי חוקרים אחדים מצוי בירדן ושימש חומר צייד, אבל במשך הזמן נעלם; הוא אַמפיבי (חי ביבשה ובמים) ובשנות בצורת, כשהירדן כמעט מתיבש, אין לבהמות מקום לשקוע, ולכן עבר למצרים. התאור של הבהמות באיוב (ט"ו יט) הוא יותר מדי מליצי: זנבו כמו ארז (אפשר: כמו ענף ארז), עצמותיו כנחושת וכו'. בהמות בהררי אלף (תהלים נ' י) בוודאי לא על הבהמות הדוחי או ההיפופוטמוס מתכוון המשורר, כי ההיפופוטמוס איננו יכול לחיות על הרים וגם בזמנו של אסף מי ידע על הרי האַלפים; הביאור הוא בוודאי: כל מין בהמה על אלפי ההרים.

הארנבת היתה מצויה בא“י ונשארה עד היום, אפשר ע”י זה שלא אכלו את בשרה; וכן השפן שחי בסלעים וגם בשרו לא היה נאכל ע"י היהודים ולכן נשאר בארץ.

הצבוע היה מצוי מאד בא"י ונשאר בארץ עד היום (במצרים היה הצבוע מבויית והשתדלו גם לזווגו בכלבים).

 

פרק עשרים ושנים: חיות בר    🔗

חיות בר. מחיות בר, שהרועים היו צריכים לפעמים להלחם בהם, היותר נורא היה הארי. האריה למינהו הפיל חתיתו על הרועים והאכרים שהכירוהו היטב לפי גיליו ולפי מיניו. בשבע שמות האריה נזכר: גור – היונק; כפיר – ארי צעיר המשתתף לפעמים גם בטרף; ארי, אריה – גמול, טורף בחמתו כאש להבה (ארי – אור!); לביא, לביאה – לרוב הנקבה, המין הבא ממדבר לוב; ליש – חזק, לש את הטרף לעיסה; שחל – הומה בקולו; שחץ – עז פנים, לא חת מפני שונא. איוב הכיר הרבה מהם: אריה, שחל, כפיר, ליש, בני־לביא. היותר שכיח משבעת המינים היה האריה (משלי כ"ב יג: ארי בחוץ), הוא גם היותר נורא (תהלים ז' ג: פן יטרף כאריה… פורק ואין מציל). ישב בסבכי הירדן ורק בגאון הירדן היה האריה עובר אל נווה איתן (ירמיהו מ"ט יט: הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן); אריות אלו היו באפקה (מלכים א' ב' לו), בבית־אל, באמנה, שניר וחרמון, במואב (מין חזק: אריאלים, דה“א י”א כב: הוא הכה את שני אריאל[ים] וכו‘. היו בבשן (דברים ל"ג כב: גור אריה ינזק מן הבשן). נלחמו באריות בדרכים שונות: בורות מוסווים בענפים שהיה הארי הרודף נופל אל תוכם (דה“א י”א כב: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור), רועים היו מנסים ללחום באריות (במקלות). ז"א באַלות וללא הצלחה (ישעיהו ל"א ד), ר’ לעיל. יחזקאל (י"ט ב–ג) לקח משל מלביאה שגידלה כפיר והרגילה אותו לאכל בשר אדם: אחד מגוריה כפיר היה וילמד לטרוף טרף אדם אכל.

הנמר שהיה מזיק לחקלאים, נמצא יחד עם הארי גם בסבכי הירדן וגם בהרים (שה"ש ד' ח: מהררי נמרים). הנמר היה שוקד על הערים ואורב על הדרכים. (ירמיהו ה' ו).

הדוב הטורף היה מצוי ביערות (בבית־אל – מלכים ב' ב' כד – בקעו הדובים ארבעים ושנים ילד; ודוד נלחם באלתו בדובים (שמואל א' י"ז לד–לה).

הזאב, היה פגע רע: זאבי ערב היו מתנפלים על העדרים והיו טורפים אפילו כשהם שבעים. (יחזקאל כ"ב כז: כזאבים טרפו טרף לשפך דם). לחמו בהם אבל לא הצליחו לגרשם כליל מן הארץ, כמו שגרשו את הארי.

שועלים ואיים או תנים. בזמן כתה"ק לא הבדילו בין השועל (וולפוּס נילוֹטיקא) ובין האי או התן (קאניס לוּפסטר), ואת האיים היו קוראים “שועלים קטנים” מחבלים כרמים, כי הם אוכלים גם את הסמדר. מקום התנים הוא בחורבות, במקומות שוממים (איכה ה' יח: אל הר ציון ששמם שועלים הלכו בו), במקומות עזובים (תהלים מ' כ: דכיתנו במקום תנים); הם מסתובבים סביב הערים ומתנפלים על פגרי אדם (תהלים ס"ג יא: מנת שועלים יהיו).

מהמכרסמים המזיקים לחקלאי נזכרים העכברים שלפעמים היו משחיתים את הארץ (שמ"א ו' ה: עכברים המשחיתים את הארץ). וכן החפרפרת, הקפוד, החולד וכו'.

האֵשת, לפי אחדים זו היא החפרפרת, שהיא כמעט עיוורת והמלחמה בה היתה קשה (מקננת בתוך האדמה) ולכן היא עד היום מזיקה בירקות, בתפ"אד.

 

פרק עשרים ושלשה: העופות    🔗

העופות היו טהורים וטמאים – אלה הדורסים וטורפים, כגון הנשר, הנץ, האיה וכו‘; בתקופת כתה"ק ידעו כנראה רק סימן אחד לעוף טהור: אוכל עשבים; לא חפצו להגדיר בדיוק את העופות הטמאים, לכן נתנו את רשימת הסוגים, אבל לא המינים: הנשר והפרס… והדיה למינה… ואת הנץ למינהו, והאנפה למינה וכו’.

העורבים למיניהם הרבים היו מזיקים לזרעים, אבל הם ניתנו גם לבייות ולאילוף (בראשית ח' ז: וישלח את העורב ויצא יצא ושוב). הקורא והדוכיפת היו עופות צייד. על היענים ששמשו חומר צייד כתב סופר איוב הרבה מליצות מוגזמות על הנקבה: היא מיללת בלילה, לכן נקראה בשם מליצי: בשם “כנף רננים” (איכה ב' יט: קומי רוני בלילה – בכיי). היא (היענה) לפעמים עוזבת את הביצים לשעות אחדות כאילו לבה הקשיח לבניה; וזוהי טפשות מצידה (והערבים עד היום אומרים: “יותר טפש מהיען”).

התרנגולים הובאו לא“י מבבל (איוב ל”ח לו: מי נתן לשכוי בינה; השכוי בתרנגולים הא הפרגיה בתרנגולות; בהגיע האפרוח הזכר לגיל הפרגיה הוא מתחיל להבחין בין יום ללילה ומתחיל לקרוא בחצות.

התרנגול בשם “נרגל” היה אליל העמים שהגלו מבבל לא"י, וכן סכות־בנות (תרנגולת סוככת בכנפיה על אפרוחיה – בנותיה – היתה אלילת אנשי בבל).

היונים היו מגדלים בא“י הרבה ובמינים שונים: יוני הגיאיות, יוני החגווים, יוני הנקיקים וכו'. גידלו יונים, תורים, וגוזלים – שהיו מהמין הנודד (היונים כיום לא נודדות) תהלים נ”ה ו: מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אשכנה.

הדרור היה נצוד על בשרו הטעים; היה מצוי בבתים וגם בחצר בית המקדש (תהלים פ"ד ד: ודרור – מצאה – קן לה). – את טבע הנשר הכירו היטב קדמונינו (דברים ל' יא: כנשר יעיר קנו וכו'). – את העיט הכירו למיניו: עיט צבוע; עיט המדבר וכו'. – ה“קורא” היה עוף צייד וידעו קדמונינו את טבע הנקבה להטיל את ביציה בקן קוראה זרה (ירמיהו י"ז יא: קורא דגר ולא ילד (המליט). והיא עושה זאת בוודאי כשהקוראה רודפת בהרים אחרי טרף (שמואל א' כ"ו כ: כאשר ירדוף קורא בהרים).

השלו הוא עוף צייד עד היו בשובו מהדרום לארצות הצפון; המעוף נמשך לפעמים כחודש ימים ובמשך זמן זה הוא נצוד. הרוח מגיזו מהים אל היבשה (בשלח ט"ו יג: ויהי בערב ותעל השלו מהים).

הנדידה. קדמונינו ידעו היטב את נדידת הצפרים (ירמיהו ח' ז: גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה); הנץ נדד לתימן (איוב ל"ט כו: נץ יפרש כנפיו לתימן).

צפרי שיר נדדו לאפריקה ושבו באביב ממצרים (הושע י"א יא: יחרדו כצפור ממצרים). השלוו שב מאפריקה דרך ארץ ישראל לארצות הצפון. הזמיר והתור שבים לארץ ישראל אחרי הסתיו והגשם (שיר השירים ב' יא: כי הנה הסתו (החורף) עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ: עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו).

ציד העופות. היו צדים את העופות בפחים, רשתות ומוקשים: לצד הפח היה מוקש (עמוס ג' ה: התפול צפור אל הפח ומוקש אין לה). הציידים היו נוהגים לחרוך את כנפי העופות כדי שלא יברחו: גונבי־ציד, הצדים בשדות אחרים ללא רשיון, לא יכלו לקושש עצים ולסדר אש ולחרוך כל צפור (משלי י"ב כז: לא יחרוך “רמיה” צידו: הרמיה – איש גונב ציד). (ישעיהו ידע את הציד הזה והסתכל לכל פרטיו: ישעיהו י' יד: ותמצא כקן ידי… וכאסוף ביצים עזובות…) את העופות שצדו היו שמים בכלובים גדולים (ירמיהו ה' כז: ככלוב מלא עוף). לפי ויקרא מ' טו–יז: לא היו שוחטים את העופות, כי אם מולקים – שוברים את הצואר).

בעלי אחוזות גדולות בא"י היו גם מפטמים עופות, וברבורים אבוסים, שהיו ממציאים לשולחן המלך יום יום (מלכים א' ה' ג).

 

פרק עשרים וארבעה: זוחלים, שרצים ורמשים    🔗

הנחשים. בתקופת כתבי הקודש היו מזיקים רבים ממחלקת הזוחלים ממלאים את הארץ בחדרם מהמדברות; כשמונה־עשר מיני נחשים נזכרים: אפעה, עכסוב, צפע, צפעוני, קפוז, שפיפון, שרף, שרף־מעופף, פתן וכו' שרבים מהם היו מזיקים מאד ועושים שמות בישוב, כגון השרף־המעופף שהמית פעם עם רב (במדבר כ"א ו), הצפעוני הוא ארסי, ונשאר עד היום בארץ; מצוי בגדרות (קוהלת י' ח: פורץ גדר, ישכנו נחש). ידעו קדמונינו שאין תועלת בלחשים, אם לא מהרסים את שיניהם בפיהם (תהלים נ"ח ז: אלהים הרס שינימו בפימו; שם ה: כמן פתן חרש אוטם אזנו וכו'). ובכל זאת ההמון היה משתמש גם בלחישות (תהלים נ"ח ו: חובר חברים מחוכם). וגם באוטוסוגסטיה (במדבר כ"א ח: והיה אם נשך נחש איש והביט אל נחש הנחושת וחי).

הצפרדעים. היו מועילים בהשמידם רמשים רבים כל זמן שלא התרבו מאד ומחוסר מזון מתו והבאישו את האויר (שמות ח' י: ותבאש הארץ). היו מועילות גם הלטאות, שמהן השממית היתה מצויה גם בבתים ומשמידה הרבה רמשים (משלי ל' כח: שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך).

האוכל. קדמונינו ידעו את ה“אוכל” בגפנים, אפשר “הפ’ילוקסירה” (מלאכי י"ד יא: וגערתי לכם באוכל… ולא תשכל לכם הגפן).

מכת מדינה היתה הארבה, ותאורי החורבן שהיה גורם למשק העברי מרובים בכתה“ק, ביחוד ביואל: יש רמז שהיו נלחמים בילק בלהבות (נחום ג' טו: שם תאכלך אש ותכריתך חרב, תאכלך כילק – כאש האוכלת את הילק); הכירו מינים רבים של הארבה: ארבה, סלעם, חרגל, חגב, צלצל, גזם, ילק, חסיל, גוב וכו'; את החסיל והגובים היו מאספים (בודאי לשם מזון) ישעיהו ל”ג ד: ואסף שללכם אוסף החסיל וכו'.

דבורים ודבש. קדמונינו גידלו דבורים ‏ לדבש והשתמשו באמצעים שונים בטיפול בכוורות. מדברי ישעיהו (ז' יח): ישרוק ה' לזבוב ולדבורה; וכן מדברי זכריהו י' ח: אשרקה להם ואקבצה וכו‘, אפשר לראות,‏ שהכוורנים העברים כעמים אחרים השתמשו בשריקה להוציא את הדבורים מקינן, וכן לאספן ע"י שריקות כשהתפזרו. שׁג בספרו עמ’ 104–105 מוסר בשם קירילוס מאלכסנדריה, שהכוורנים המצרים היו שורקים כדי לקרוא לדבורים מתוך כוורותיהן; רמז לעישונים בכתה“ק (תהלים ק"ח יב): סבוני כדבורים – דעכו “כאש” קוצים (“מאש” הקוצים נדעכו – הורחקו – הדבורים). הדבורה הארץ־ישראלית הרגזנית כאילו באה מאשור (ישעיהו ז' יח: ולדבורה אשר בארץ אשור וכו'). בכתבי הקודש אין זכר למלכה, וזה ע”י שגיאה ששררה אז בכל העולם וגם אצל היונים וכו' שבדבורים יש רק זכרים. בכתבי הקודש אין דברים ברורים על כוורות מלאכותיות; הדבורים קננו בנחלי הבתות (ראה בתה), בנקרות הצורים (דברים ל"ג יג: ויניקהו דבש מסלע), בנקיקי סלעים, ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (ישעיהו ז' יט), לפעמים גם בתוך שלד של חיה (שופטים י"ד ח: והנה עדת דבורים בגוית הארי ודבש). –

וגם על נחילים אין דברים בכתה"ק; לפי שטיינברג במלונו יש רמז לנחיל במלה “נחילות” (תהלים ה' א: שיר מזמור אל הנחילות), כלי־זמר המזמזם כנחיל במעופו, כי הכוורנים המומחים הכירו את צרכי הדבורים לפי זמזומן; גם “סבוני כדבורים” (תהלים קי"ח יב) וגם “כאשר תעשינה הדבורים” (דברים א' מד) מזכירים את מעשי הנחילים.

כוורנות. רבוי הדבש והשתבחות הארץ בדיבשה מוכיחים שמקצוע הכוורנות היה מפותח מאד בארץ, ורק עפ“י מקרה אין פרטים על זה, כמו שחסרים פרטים בכתה”ק גם ביתר המקצועות. הדבש שימש מזון במשפחה (ישעיהו ז' טו: חמאה ודבש יאכל; משלי כ"ד יג: אכול בני דבש כי טוב וכו'), אבל גם דבש צריכים לאכל במדה (משלי כ"ה טז: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקיאותו, וכן שם כז: אכל דבש הרבה לא טוב). הדבש גם שימש חומר עזבון לחו“ל (יחזקאל כ“ג יז: יהודה וא”י… דבש נתנו מערבך – מעברך – טראנזיט). איוב מדבר גם על נהרות ונחלים של דבש ושמן (שם כ' יז). כתבו אז על שני מינים של דבש: דב רגיל ונופת צופים – דבש נוזל, צף. ידעו “יערות דבש”: דבש במסגרת עץ וכו' ז”א המסגרת יחד עם חלת הדבש שבה. הכוורות נמצאו גם בגנים (שה“ש ה' א: באתי לגני… אכלתי יערי עם דבשי, ז”א הוציא מהכוורת יערה שאכל ממנה). קדמונינו חשבו שהדבש גם מרפא מחלות העכול (משלי ט"ז כב: צוף דבש – אמרי נועם – מתוק לנפש ומרפא לעצם).

מהרמשים המזיקים הציקו לחקלאי הקדמוני: זבוב מצרים, שבא מיאורי מצרים (ישעיהו ז' יח), זוהי הצצה (ציקה) או הזבוב המיישן. – זבוב־המות (קוהלת י' א) המבאיש שמן רוקח. – זיז־שדי (תהלים פ' יד) שזוהי כאילו תולעת הדגנים שהזיקה בשדות הדגנים; לפי המלונים זהו בלאטינית “ברוכוס”. – הזיק הכנם (הכתיב שונה: כנים, כנם; שמות ח' יב–יד). – הנמלה היחה מזיקה בקמה (אם גם נותנת שיעור הסתכלותי, משלי ו’‏ ז: תכין בקיץ לחמה); הזיק הסס, שאכל את הצמר (ישעיהו א' ח) זוהי הרצינה (קאלאנדרא, או שאראנסון). הזיק הערוב, זהו הברחַש בערבית, הידוע בא"י; הזיק העש, שאכל וכילה את הבגדים (ישעיהו נ"א ח); הזיקה הצרעה הגדולה המסוכנת גם לאדם (גרשה את החיוי ואת הכנעני ואת החיתי (שמות כ"ג כח). ועוד רמשים שונים שעל ההיזק שהם גורמים אין ידיעות, כגון השבלולים וכו'.

 

פרק עשרים וחמשה: הדגים    🔗

הַדיוג והמכשירים. בתקופת כתה“ק עסקו אבותינו בדיוג וידעו את כל המכשירים והכלים הדרושים למקצוע. (ישעיהו י"ט ה–ח: מתאר את המקצוע כאילו המדובר הוא על הדיוג הנעשה במצרים בנילוס: משליכים חכה, פורשים מכמרות וכו'); בירושלים היה שוק דגים (נחמיה י"ג טו: והצורים ישבו בה מביאים דג); שלמה (מלכים א' ה' יג) הרצה על הרמש ועל הדגים. נזכרים כלי דיוג: הצלצל לציד הלויתן (איוב מ' לא), החכה (ישעיהו י"ט ח), החבל שאליו קשור הצלצל (איוב מ' לא), האגמון, החוח, השיכות – מכשירי ציד הדגים הענקים: הלויתנים. ‏מצודות לדגים רגילים (קהלת ט' יב: כדגים הנאחזים במצודה רעה), חרמים, מכמרות (חבקוק א יד–יז); הדיוג בחכה היה חפשי לכל מי שחפץ לדוג (חבקוק שם: ותעשה האדם כדגי הים… כלו בחכה הועלה). בחרם ובמכמורת היו צדים דגים גדולים ושמנים (שם: כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה וכו'); להתיבשות החרמים היו מקומות מיוחדים (משטח חרמים. יחזקאל כ"ו ה); היו דייגים רבים בארץ (ירמיהו ט"ז טו: ושלחתי לדיגים רבים ודיגום) ואלה השתמשו ברשתות, בכלובים. שבטים שלמים חיו על הדיוג ומקצוע הים (בראשית מ"ט יג: זבולון לחוף הים ישכון) והדיוג יחד עם ציד החלזון והפנינים בחוף הים נתן הכנסה טובה (דברים ל"ג יט: שפע ימים יינקו – דגים, ספוגים וכו'; ושפוני – טמוני חול – חלזונים וחול לזכוכית). בחוף ים התיכון היו מצויים אז לויתנים, ולכן ידעו סופרי כתה”ק את ציד הלויתן לכל פרטיו (איוב ו' כה–לא; תהלים ע"ד יג–יד). הכריש היה לפעמים בולע מתרחץ בים כשהיה מתרחק מהחוף (מזה ספור יונה).

 

פרק עשרים וששה: אסונות ומזיקים; מחלות ורפוי    🔗

קדמונינו ידעו במשקיהם את כל האסונות והמחלות המצויים גם כיום במשקים בזמנים של מלחמה ושל שלום. בכתה“ק מדובר על מחלות רבות: שחפת וקדחת מסוכנות המכלות עינים (מעוורות) ומדיבות נפש (גורמות מרה שחורה); “אפיסת כחות” העובדים וכתוצאה יבולים רעים (ויקרא כ"ו טז–כ: ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו); רבוי חיות השדה והשמדת בהמות העבודה (ויקרא כ"ו כב: והשלחתי בכם את חית השדה); עצירת גשמים, רעב, דבר, ירקון, ארבה וכל נגע וכל מחלה אחרים‏ (דה"ב ו' כו–כח) חרחור, חורב (הכתיב “חרב” לא כאן מקומו), שדפון, שמים כנחושת וארץ כברזל, והתוצאות: במקום חטים – אבק ואפר (דברים כ"ח כב–כד) ושנות בצורת ורעב שהכריחו את בני ישראל ללכת מצרימה לשבור אוכל. ה”אוכל" היה מתפשט על צמחי האדמה; ה“שכול” הזיק בגפנים (מלאכי ג' י–יא); עליית רועים בידויים עם עדריהם על השדות (ירמיהו כ"ח מט–נא); היו גם שרפות בקמה ובגרנות (שמות כ"ב ה). סבלו לפעמים ממכת שמש וגם ממכת ירח (תהלים קכ"א ה). (שנלר בספרו: קאנסט דו דאס לאנד, עמ' 144, מסַפר על אשה בירושלים שהיתה מקבלת כאב ראש – כעין מכת שמש – מדי גלותה פניה לאור הירח). שנות בצורת גרמו חוסר מרעה ונדידת המקנה לארצות רחוקות (בראשית מ"ז ד: לגור באנו, כי אין מרעה לצאן וכו'). – הדבר בבהמות הבית היה מצוי והיה פוגע בסוסים, חמורים, גמלים, בבקר ובצאן; פרדים לא נזכרו, כי הם באמת יותר חסונים מסוסים ופחות נפגעים. – הגעלה גרמה להפלות (איוב כ"א י); זוהי כיום מחלת ההפלה המידבקת. הגרב, היבלת, הילפת היו מצויות בבהמות.

היבולים סבלו ממחלות וממזיקים שונים: חגי (ב' יז) מזכיר את השדפון, הירקון הברד; אין זרע במגורה (כי אכלתהו הרצינה); נוגעו הגפן, התאנה, הרימון וגם עץ הזית – כולם לא נשאו פרי; בקמה היתה שדיפה על ידי חום מופרז (מלכים י"ט כו: שדפה לפני קמה); נזכרים העש, הרקב (הושע ה' יב); בגפנים היו חמיסת הפרות (איוב ט"ו לג: יחמס כגפן בסרו), והזיקה התולעת. הזיתים נשלו; בעצי פרי הזיק המק – שורש (ישעיהו ה' כד: ושרשם כמק יהיה); הפרחים נשרו (ישעיהו ה' כד: ופרחם כאבק יעלה), וגם השוכות נשרו – העץ השליך ענפיו (איכה ב' ו: ויחמוס כגן שׂוכו); הנצנים נבלו (ישעיהו כ"ח א: ציץ נובל); מכת שמש בצמחים בחמסינים: ע"י החום הגדול המוהל נהפך, מתקלקל והענף מתיבש (איוב ט"ו ל: יונקתו תיבש שלהבת).

רפוי. בתקופה המדוברת היה הרפוי מפותח; רופאים רפאו את האנשים (ירמיהו ה' כב: הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם); היו רופאים לבקר ולצאן (יחזקאל ל"ד ד: את החולה לא רפאתם ולנשברת לא חבשתם); (יחזקאל ל' כא נותן רפוי שבר עצם; את זרוע… שברתי והנה לא חבשה: לתת רפואות, לשים חתול, לחבשה, לחזקה). – לרפוי השתמשו בצרי, בעלים מעצים שונים (יחזקאל מ"ז יב: והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה); השתמשו בדבלת תאנים, באֵפר וכו'.

 

פרק עשרים ושבעה: בניני המשק    🔗

הבנינים למקנה. בראשונה, כשקדמונינו ישבו באהלים, היה המקנה נמצא בכל תקופות השנה בחוץ תחת כפת השמים. כשעברו הרועים לבנינים קלים מנצרים, קנים וסוף ואחרי כן לבנינים יותר חזקים, בנו לצאן: בצרה – מכלה מבוצרת מחיות טורפות; דוברות – מקומות מגודרים סביב בגדר זמנית (מיכה ב' יב: אסוף; אאסוף… יחד אשימנו כצאן [ב] בצרה, כעדר בתוך הדברו). – למקנה בכלל היו בונים גדרות, גדרות צאן (במדבר ל"ב טז; גדרות צאן נבנה למקננו וכו'); את הגדרות אפשר היה להעביר ממקום למקום, כדי להחליף את מקום המרעה והזבול. – סכות היו בונים לולדות ואלו הן הסכות שבנה יעקב למקנהו בחנוֹתו על פני שכם (בראשית ל"ג יג). – במדברות־המרעה היו בונים נוות־נאות מדבר; החומר לנוות היה שריף וקל להדלק: ענפים ושבבי עץ (ירמיה ט' ט'; על נאות מדבר קנה כי נצתו – הציתו בהן אש – ולא שמעו – יותר – קול מקנה). בנו גדרות גם סביב השדות והכרמים (במדבר כ“ב כ”ד). – לבקר בנו משפתים: מקומות גדורים שבהם נמצאו גם מקומות להכנת גבינה רכה (שפה). – המרעה היה מחולק לסהרים, סהר לעדר (שופטים ה' ט"ז: למה ישבת בין המשפתים? לשמוע שריקת עדרים?) – בזמן מאוחר נבנו גם רפתים לבקר ואורווֹת לסוסיים (לסוס, פרד, חמור). לסוסים באורוה היו מסדרים אוּריוֹת⁸⁵: אוריה לכל סוס. לשלמה היו ארבעת אלפים אוריות וכן בנה חזקיה (דה“ב ל”ב כ"ח); עוזיה בנה במדבר מגדלים רבים (על גבעות!) כי מקנה רב היה לו ומהגבעות היה קל להשגיח על העדרים (לפי הרטמן עמ' 206–215).

אבוסים ובנינים לתוצרת. אבוסים נבנו לסוסים ולחמורים (ישעיהו א' ג: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו). בנו גרנות גדולות (גורן ארונה וכו'), אוצרות וממגורות (יואל א' י"ז: נשמו אוצרות, נהרסו ממגורות); בנו מטמורות (סילו, סילאג') באדמה; אלו הן ה“מטמונים בשדות” (ירמיה מ"א ח‘: יש לנו מטמונים וכו’); כיום בכפרי הערביים “מטמורות” באדמה כבדה. בחצרות בנו מאבוסים – בנינים למספוא; אל ה“מאבוס” היו מכניסים מעט מעט את המספוא, בוססים, רומסים ולוחצים ברגלים כדי להכניס יותר (ירמיה נ' כו: בואו לה מקץ – מהקצה – פתחו מאבוסה, סלוּה – דרכוה – כמו ערמים – ערמות). גם בנו בנינים לקש, לתבן, הם המתבנים. ביחוד הגנו על הגמלים שהיו סוגרים אותם בתוך בנין (בראשית כ“ד ל”א: פניתי הבית ומקום לגמלים).

בכרמים הגדורים בנו מגדל, בורות למים, פורה ומַכבשים וגם יקב (ישעיה ה'). – במקשאות היו בונים לשומרים מלונות שאחרי האסיף היו עוזבים אותן (ישעיה א' ח: כמלונה במשקה). – היו גם טחנות. (לפי יוסט: “ארץ־ישראל לפנים והיום”, הטחנות היו פשוטות: אבן שכב ועליה אבן רכב בלי חור, שהיו מזיזים אותה הלוך ושב).

דרכים: בנין הדרכים היה מסודר באופן טוב: פינו מאבנים, יִישרו, סללו, הסירו גבעות ומילאו גיאיוֹת (ישעיה ה' ג–ד).

מראה כללי של ישוב עברי קדמוני ניתן על ידי מבקר אורח (במדבר כ"ד ה־ו: מה טובו אהליך, יעקב, משכנותיך ישראל! היו במשכנות דקלים, היו אהלים (אלוֹאָה, אלוי), ארזים, גנות על תעלות מים וכו'.

 

פרק עשרים ושמונה: התחבורה ואביזריה    🔗

להעברת אנשים ולהובלת חפנים השתמשו בעבדים; נשאו על כתף: כלי בית (יחזקאל י"ב ד–ו: והוצאת כליך… על כתף תשא וכו'); על כתף נשאו צרכי דת (ישעיה מ"ו ו–ז: יעשו אֵל… ישאוהו על כתף); נשאו כלי מקדש (במדבר ז' ט': עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו); המלך יאשיה בטל את הנשיאה בכתף של כלי המקדש (דה“ב ל”ה ג').

נשיאה על גב בהמות. על גב בהמות: עיירים, גמלים וכו', נשאו משאות ואנשים בדרכים רחוקות (ישעיהו ל' ו': ישאו על כתף עירים חיליהם ועל דבשת גמלים אוצרותיהם).

עגלות. עגלות לנסיעות ולהעברות תוצרת הובאו מקודם ממצרים (בראשית מ"ו ה': בעגלות אשר שלח פרעה); ואחרי כן הובאו מצור (?), ונעשו גם בארץ־ישראל (שמואל א' ו': עשו עגלה חדשה אחת). (אפשר שהיו גם חרשים שעשו קרנוֹת – עגלות בנות שני אופנים; ראה זכריה ב' א–ד: והנה ארבע קרנות. אלו הקרנות אשר זרו את ישראל… ארבעה חרשים… מה אלה באים לעשות?… אלה הקרנות אשר זרו…; לפי הפעל “זרו” ולפי ה“חרשים” אפשר לשער שכאן מדובר על עגלות ולא על קרנים או קרנות בנין. המפרשים כלם מבארים: קרנות, פינות).

האופנים בעגלות בארץ־ישראל היו דומים לאופנים של אכרים בזמננו (מלכים א' ז' לג: ידותם וגביהם, וחשוקיהם וחשוריהם וכו').

מרכבות. במרכבות השתמשו שרים ועתירי נכסים (יוסף, שלמה, סיסרא, אבשלום, רחבעם וכו'); נרתמו להן סוסים בעלי צבע אחיד (זכריה ו' ב–ג); היו אז גם מרכבות לוקסוס (שה"ש ג' י': מרכבו ארגמן); היתה בשמוש גם מרכבה מרקדה, רצה מהר כסופה (ישעיה ה' כח: וגלגליו כסופה). למשאות היו עגלות־צב – מכוסות ורתומות לזוג שורים (במדבר ז' ג'); להעברת אנשים השתמשו ברכב, בכרכרות, באפריונים בחצנים וכו' (ישעיה ס"ו כ'). האפריון היה מקושט מאד (שה"ש ג' ט‘: אפריון עשה לו המלך שלמה וכו’).

רתמות. מהרתמות נזכרים בכתה"ק: המתג והרסן (תהלים ל"ב); המתג ניתן בשיפתי הבהמה לשם כיווּנה למגמה הרצויה (מלכים ב' י"ט כח: ומתג בשפתותיך והשיבותיך בדרך אשר באת בה). – הרסן היה קשור לקצות המתג ועבר על הפנים (איוב ל' יא: ורסן מפני שלחו). – אם הרסן לא היה מסודר, הסוס לא הבין את רצון הנהג ועשה כאילו הכל להיפך, וזהו “רסן מתעה” על לחיים (ישעיה ל' כ"ח).

במוסרות ובעבותות היתה הבהמה קשורה אל העגלה (תהלים ב' ג'). – המוטות היו משני צדי הבהמה הרתומה. – היתר היה חלק המחזיק את כל חלקי הרתמות שעל הבהמה יחד (איוב ל' יא: כי יתרו פתח ויענני).

האוכף שימש לרכיבה; ולשם חיזוקו וזיונו היו בו גם חלקי עץ, הם “הזונות” (מלכים א' כ"ב 38). יתר האבזרים היו: השוט (משלו כ"ו ג: שוט לסוס); המקל (במדבר כ“ב כ”ז: ויך את האתון במקל); החח באף לבהמה עקשנית (ישעיהו ל"ז כט: ושמתי חחי באפך). לשם קישוט היו נותנים לסוסים מצילות – פעמונים מצלצלים (זכריה י"ד כ). – לגמלים היו נותנים ענקות על הגרון (שופטים כ"ו ח). – העדי היה רתמה יפה לסוס רכיבה (תהלים ל"ב ט). – במלמד היו מזרזים את הבהמה החורשת.

 

פרק עשרים ותשעה: מלאכות ותעשיות חקלאיות    🔗

אה העבודות בשדה ובכרם עשו ביחוד הגברים; לעומת זה טווּ וארגו ביחוד הנשים (משלי ל"א: אשת חיל וכו'); הנשים גם סחרו בתוצרתן בזמן שהבעל ישב בשער על כסאות למשפט; הבנות היו רקחות וטבחות (שמואל א' ח' יג); גברים מחזיקים בפלך היו ה“לא־יוצלחים”, החולים וחַסרי הלחם (שמואל ב' ג' כט: ואל יכּרת מבּית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך).

היו בין האכרים אמנים הדרושים למשק מפותח: עגלונים (שמואל א' ו' ח': קחו ועשו עגלה חדשה), טוחנים, חרשי עץ וחרשי אבן־קיר (שמואל ב' ה' י"א). היו “אופים” ללחם מבצק שהחמץ בשאור; אופים למצות, היו להם תנורים גדולים לאפית ככרות לחם רבות (ויקרא כ"ו כו: לחמכם בתנור אחד); אפו חלות־מצות, רקיקי־מצות, לחם־מצות מסולת חטים; אפו לחם מקמח כוסמים, מדוחן, משעורים בהוספת קמח פולים ועדשים (יחזקאל ד' ט); אפו פיתות רכות (ההיפך “פת חרבה”, משלי יז א'); אפו גם רקיקים קשים, אלו הם ה“צלילים”, הנקראים “צנימים” (שופטים ז' יג); אפו עוגות מקמח ושמן (מלכים א' י"ז יב–יג); אפו מעוֹגים – עוגות דקות קטנות ממלא־כף קמח (מלכים א' יב־יג); אפו עוגות־רצפים: על גחלים (מלכים א' י"ט ט) שהיו מהפכים אותן במשך האפיה (הושע ז' י: עוגה בלי הפוכה).

משעורים היו מכינים “ריפות”: מרטיבים את הגרעינים וכותתים אותם עד שנקלפו ונעשו “גריסי־פנינים” (משלי כ"ז כב). – קלי היו עושים מגרעיני חטים ומגרעיני פולים או עדשים (שמואל ב' י“ז כ”ח: חטים… וקלי ופול ועדשים וקלי); הקלי נעשה ע"י קליה בתנור.

הכרמל הוא “טרום־קלי”, נעשה ע“י מלילה בידים בלי ההבהוב בלהבה של הקלי. – עשו צנימים (צלילים). – לצבא היו מכינים “נקודים” – פתות עם חורים ונקודות, שאשת המלך ירבעם לקחה כמתנה לנביא (מלכים א' י"ד ג: ולקחת בידך עשרה לחם ונקודים). – מחלב היו עושים גבינות שונות: שפה, חריצים וכו' ע”י אמצעי הקפאה שונים (איוב י' ט: הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני); היו עושים חמאה (משלי ל' כג: מיץ חלב יוציא חמאה). מענבים היו מכינים יינות שונים, ושכר – מהזגים והחרצנים; היו עושים צימוקים (במדבר ו' ב: ענבים יבשים), חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו' ג); היו מכינים “חמה” – כוהל או שרפת (ספירט) בלתי מזוקקות המשכר(ת) וגורם(ת) הקאה (ירמיהו כ"ה טו–טז:‏ כוס היין: החמה… שתו ושכרו וקיו… ושתו והתגעשו והתהוללו… וניפלו). – ידעו להכין כל מיני שמנים לבישול, למשיחה, לפרכוס (שמן־ששון לשערות: תהלים כ"ג ה: דשנת בשמן ראשי). מפירות שונים היו מכינים אשישים (זהו קמרדין, טבלאות דקות מאד מפירות עסיסיים‏ מרוסקים, מיובשים בשמש) והיתה גם עיר קטנה חרשתית (קיר־חרשת) שמשם היו בא האשיש היותר טוב (ישעיהו ט"ז ז: לאשישי קיר־חרשת תהגו אך נכאים), היו תופרים חגורות מעלי־תאנה, מפשתן – בד למכנסים, מכתן (צמ"ג) – כתנות; ועשו יתרים וחבלים; את הפשתן עבדו באותו הדרך כמו שמעבדים אותו כיום: שרוהו במים עומדים, נפצוהו ונקוהו מנעורת, שממנה היו מכינים פתילים (שופטים ט"ז ט: כאשר ינתק פתיל הנעורת). מתאנים היו מכינים דבלים ודבש תאנים. מכפות תמרים היו עושים סלים (סלי־חורי מיחורי תמרים). היו שורפים אבני גיר לשיד. היו בעם חרשי־עץ מומחים שעבדו ארזים ועשו מהם פסלים (ישעיהו מ"ד יג־יד). היו חרשי־ברזל טובים שהיו מכינים כלי ציד, חיצים, קשתות, אשפות וכו' (תהלים ז' יד: ולו הכין כלי מות, חציו לדולקים יפעל). והיו מכינים גרזנים וכלים אחרים.

עיבוד עורות היה מפותח: לכתנות עור (בראשית ג' כא), לנעלים (מעור התחש וכו'), לשטיחים מעורות עזים (שמואל א' י"ט יג: כביר העזים (כביר: כפיר, כפורת). תעשית הדבש היתה נפוצה והיו מכינים גם כלים שונים לדבש (מלכים א' י"ד א) ולקחת בידך… ובקבוק דבש).

 

פרק שלושים: המסחר החקלאי    🔗

מחירים וסכום התוצרת    🔗

לפי כתבי הקודש התחיל המסחר בחליפין: קבלו עצי־ארזים ועצי־ברושים ושילמו בחיטים ובשמן (מלכים א' ה' כד–כה) ועבר, כרגיל, לתשלומים בכסף וזהב; רוכלים היו קונים במשקים חטי־מנית, פנג, דבש, שמן וצרי ושולחים לצור (יחזקאל כ"ז יז); שיירות היו הולכות מגלעד למצרים ונושאות תוצרות שונות למכירה, וקונים בכסף הפדיון עבדים (בראשית ל"ז כח). מעט מעט פרץ המסחר גם בין האכרים שהיו מוכרים תוצרתם בכסף וקונים הכל בירושלים, בשילה, בשכם וכו' – במקום שהיה המשכן או המקדש (דברים י"ז כה: את מעשר הדגן, התירוש והיצהר ואת הבכורות נתנו – מכרו – בכסף) (דברים י“ד כ”ה: ונתת בכסף) ובמקומות הבחירה נתנו – קנו – בכסף כל מה שדרשו (דברים י“ד, כ”ו), ז"א שבכל המקומות היו מצויים סוחרים־מוכרים וחנוונים;‏ אנשי שכם ראו את העברים כסוחרים (בראשית ל"ד י: והארץ תהיה לפניכם: שבו וסחרוה) וכן גם שליטי מצרים: (בראשית מ"ב לד: יוסף אומר: ואת הארץ תסחרו).

המסחר הפרוע    🔗

לפי כתה“ק היה המסחר אז מסַלף את המתעסקים בו כמסחר של זמננו: הסוחרים – הסיטונאים והקמעונים התנהגו אז כמנהגם היום: הקטינו איפה, הגדילו את השקל ועוותו מאזני מרמה (עמוס ח' ה), ז”א רימו במשקל ובמטבע הכל כנהוג גם כיום; הלחם היה ממפל־בר (שם ו'), הבשר יקר: ראש חמור העלו החנונים והקצבים עד שמונים שקל (מל"ב ו' כו–כח); רבים: ספסרים, קצבים וחנוונים, התעשרו ורבים התרוששו ונמכרו בעד נעלים (עמוס שם); התפתח מסחר המשכנתאות והלומברדים או בתי־עבוט שהעני היה ממשכן שם הכל, אפילו את הבגד היחיד שלו; בעד חובות הפקעו שדות ובתים (ישעיהו ה' ח: מגיעי בית בבית, שדה בשדה וכו'); בנקים ‏ יהודים נתנו הלוואות גם לעמים השכנים (דברים ט"ו ט: והעבטת גוים רבים), יחד עם הצורים השמיים התפזרו הסוחרים היהודים בכל הארצות הקרובות והרחוקות, סחרו ומכרו ויהיו לצנינים מהודו ועד כוש (אסתר ג' ח) וגם בארצות ים השחור (תהלים ק"כ ה: אויה לי כי גרתי משק (מוסקבה?), שכנתי עם אהלי קדר (טטריה?) ויחד עם הצורים הגיעו גם עד קרתחדת (קרתגו) ועד איי בריטניה (מכאן הדעה שהבריטים הם משבטי־ישראל). הצורים היו מתחתנים ביהודים והאדריכל ‏ שבנה את המקדש של שלמה היה בן אשה מן בנות דן ואביו צורי (דה"ב ב' יג). הצורים הכניסו את היהודים במסחר הים ולמדום את ידיעת הים (דה"ב ח' יז) ויחד עם הצורים הגיעו גם היהודים לאיים רחוקים.

מחירים חקלאיים.‏ לסוסים ‏ ולמרכבות ‏ניתנו המחירים במפורש (מלכים א' י' כ"ג): הסוס מאה וחמשים כסף או שמונה עשר לירות זהב; המרכבה שש מאות כסף או שבעים ושתים לירות זהב.

מחירי הקרקעות היו שונים הכל לפי המצב והתנאים; שטח ההר – שעליו נבנתה העיר שמרון (סבסטיה) נקנה ע“י המלך מנתיניו במחיר השווה לשלש מאות שלשים וחמש לירות אנגליות (זהב) וזוהי לא קניה מסחרית. יעקב קנה – לפי שנאמר לעיל באמת נקנתה רק זכות המרעה – שטחי העסכר ומחנה בקרבת עיר שכם ובגבולותיה במאה קשיטה, לערך מאה לי”ש, מחיר הגון, אבל מהכרח, כי על יעקב שבא מדרך רחוקה, היה לבנות תיכף סוכות למקנהו העיף מהדרך. ירמיהו מכר שדהו, בעיר ענתות בקרבת ירושלים, בעשרים פרִ' זהב הדונם; מחיר קטן, כי היתה מכירה זו מכירה מאונס: המוכר הלך בגולה. קניית מערת המכפלה עם השדה והעצים היתה מהכרח לקבר מת והמוכר השתמש בהזדמנות להפקיע את המחיר עד ארבע מאות שקל כסף. מחירי הדגנים נתנו אחרי מצור (מל"ב ז' א'): סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל (3,375 ליטרים סולת, או 6,7 ליטרים שעורים בשנים עשר גרוש).

על מחירי יתר התוצרות אין רמזים, אם כי האכרים העברים המציאו לצרכנים תוצרות רבות.

התוצרות שהומצאו: אבטיחים,‏ אשישי ענבים, אשישי־תפוחים (שה"ש ב' ה: סמכונו באשישות, רפדוני [באשישי] תפוחים); אילים; בטנים, בליל חמיץ, בני בקר, בצלים, בשר; גבינה, גד, גדיים; דבלים, דבש, דגים, דוחן; חומץ, חטים, חָלב, חלב, חמאה, חמה (כהל), חרוצים; יינות, ירקות; כבשים, כוסמים, כרים, כרמל; לחם; מריאים, ענבים, עתודים; פולים, פרים, פת; צליל שעורים, צימוקים; קייץ, קלי, קמה, קש, קשואים; ריפות, רקיקים;‏ שומים, שכר, שלוים, שמנים, שמרים, שעורים, שקדים; תאנים, תבן, תפוחים (ת' עץ, ת' – זהב).

 

פרק שלושים ואחד: חגים חקלאיים    🔗

חגי קדמונינו היו לרוב קשורים באיזו עבודה חשובה במשק: בקציר, בגז, במקנה, באסיף וכו‘. החגים העקריים היו פסח, שבועות, סכות שבהם היו האכרים עולים ירושלימה ובחוג המשפחה וידידים חגגו את ימי המנוחה; את הפסח – זמן עבודה רבה במשק חגגו בעיר הבירה רק יום אחד (דברים ט"ז ז: פסח… ופנית בבוקר והלכת לאהליך); רק העשירים שבאכרים היו זובחים (במקום טלא או גדי) בן־בקר או שור והיו נשארים בבירה שבוע שלם (דברים ט"ז ג: שבע ימים תאכל עליו מצות). את חג השבועות חגג כל אחד לפי יכלתו, לפי מַסַת־נדבת ידו (דברים ט"ז י); זה היה חג הקציר, חג הבכורים, בכורי קציר חטים (שמות ל"ד כב), בכורי כול: בכורי הדגנים. החג היותר ממושך היה חג האסיף, חג הסוכות, שאז ישב כל העם בסוכות (מנהג שנשאר עד היום אצל הערביים לצאת לשבת בסוכות מחוץ לערים, ביער או על חופי נהרות). בחג זה היו משתתפים כל השכירים במשק וגם הגרים וכו’ (דברים ט"ז יג–טו). חגים בלתי קבועים בזמן מדויק היו: חג גיזוז הצאן (בראשית ל“ח יב: וירבו הימים; שמואל א' כ”ה ח: כי על יום טוב באנו); חגים בזמן הבציר (שופטים ט' כז: וידרכו ויעשו הלולים), חגיגות בכרמים עם שידוכים וחטיפות ארוסות (שופטים כא כ"א). בכרמים היו חגי היקבים דומים לחגי היקבים של היוונים לפי פ' יוסט (ישעיהו ט"ז י: בכרמים לא ירונן, לא ירועע וכו'). חגגו את הבאת המעשר ירושלימה (דברים י“ד כ”ו), הבאת הביכורים בטנא (דברים כ"ו יא); הבאת בכורות הבקר והצאן (דברים ט"ו כ). חגגו גם פדיון חמור (שמות ל"ד כ–כא: ולא יראו פני ריקם) ז"א צריכים היו להביא את הפדיון למקום המקדש ושם לחוג את הפדיון (?). העם היה מסדר חגיגות בשבתות ובראשי־חדשים (הושע ב' יג; והשבתי כל משושה: חגה חדשה ושבתה וכל מועדה); בראש חודש ובשבתות היו מבקרים אצל רעים ואצל מכובדים ונביאים וכו' (מלכים ב' ד' כ"ג: מדוע את הולכת אליו – אל אלישע – לא חודש ולא שבת). חובבים היו הולכים בשבת ובראש חודש ירושלימה לבקר בבית המקדש (יחזקאל מ"ו א–ג; שער החצר הפנימית ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח… והשתחוו עם־הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים וכו').

 

פרק שלושים ושנים: חוקים חקלאיים וסוציאליים    🔗

כתה"ק מלאים הוראות וחוקים לעובדי האדמה ולבעלי הנחלות, שמטרתם להבטיח לאכר קיום המשפחה (במדבר כ"ו נד: לרוב תרבה נחלתו): לפי מספר הנפשות במשפחה ולפי הכמות של כל מיני מזונות הדרושה לכל נפש, היה גודל החלקה. אסרו הסגת גבולות, אחרי החלוקה הצודקת של האדמה. לשמירת הנחלה במשפחה נחקקו היובל וחוק הגאולה על ידי קרובי האכר שהתרושש; חוק הירושה: לבן, לאח, לדוד; לבת רק אם היא נשאת לאיש מאותו השבט; גם בית־אכר היה לפי החוק נגאל או חוזר ביובל (בתי החצרים, ויקרא כ"ה נד).

אבל החיים עשו את שלהם, והחוקים לא הפריעו את התרוששות האכרים, והחלשים שבהם היו מנושלים ע“י בעלי האגרוף; למלכים היתה היכולת לנשל אכרים, להחרים אחוזות לעצמם או לשם הענקות לעבדיהם הנאמנים להם (שמואל א' ח' יד); החזקים לא השגיחו על היובל על השמיטה (ויקרא כ"ו לה) ולא החזירו את שללם, וגם לא נחו בשנות השמיטה (המחוקק רצה לתת לפחות שנה אחת מנוחה לאדמה ויקרא כ"ה ד:‏ בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, זהו כעין מחזור של שבע שנים: שש שנים זרע, שנה אחת בוּר). וכן היובל לא נתקיים ע”י העם מסבות רבות; המחוקק הסוציאלי רצה שהאדמה לא תצא מידי הפלח, אבל החקלאי שרכש בכספו אדמה, סיקלה, זיבלה ונטעה ואפשר גם סדר השקאה, לא יחזירה, אם לא ישלמו לו את כל ההוצאות עם הרבית וכו' וזה מהכרח גרר את בטול היובל.

השבת כיום מנוחה לאכר, למשפחתו ולעבדו ולבהמתו היה חוק מוצלח מאד שהשתרש בעם ועבר גם לאומות העולם; אבל המחוקק דאג להפסדים של האכר ע"י השבת וגזר: “בחריש ובקציר תשבות” (שמות ל"ד כא), זאת אומרת בשתי התקופות הנמשכות זמן רב (כי הלא חורשים את השדות במשך ימים רבים וכן קוצרים את השדות במשך ימים רבים) בשתי אלו אפשר בשבת לא לעבוד ובזה גם לא להזיק למשק; אבל באסיף החָל בתקופת הגשמים, וכן בכל עבודה זמנית שדחייתה קשורה בהפסד מרובה, לא גזר המחוקק לפי מובן הצו: “בחריש ובקציר תשבות”. – חוק הערלה היה לטובת העץ שלא ינוצל בצעירותו.

חוקים ליחסי שכנים וחברים. קדמונינו חקקו חוקים ליחסים טובים בין שכנים וחברים במקצוע: שור או חמור נדחים, צריכים להשיב לבעליהם; רבית בעד הלואת זרע לשכן אסור היה לקחת (נשך אוכל); לשכן צריכים להלוות כלים, בהמות וכספים. ‏ בשדה של מכירים וידידים אפשר רק לקטוף מלילות, אבל לא לקצור בחרמש; מותר לאכל בכרם ידיד ענבים, אבל לא לשים בכלי.

חוקים סוציאליים. ביחס לנצרכים שונים חקקו לאכרים חוקים סוציאליים, כגון ראשית דגן, תירוש ויצהר, ראשית גז הצאן, פאת השדה, פרי הלולים (שנה רביעית), לקט ועוללות, פרט, שכחת עומר, מעשר שני לנצרכים שבכפר האכר (דברים כ"ו יב: ואכלו בשעריך); הספיח נשאר לנצרכים וגם לחיות הציד ולבהמות (ויקרא כ"ה ו–ז).

ביחס לפועלים, שכירים ועבדים: סדרו את מנוחת השבת. עבד עברי יצא לחפשי אחרי שש שנות עבדות והיה מקבל הענקה לסדור משקו הפרטי (דברים ט"ו יד). השכיר העברי היה נשכר רק לשלש שנים; הפועל היומי היה גומר את עבודתו לפני שקיעת החמה ומקבל שכרו באותו יום (דברים כ"ד טו: ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש).

ביחס לבעלי חיים עובדים, דרש החוק מנוחה בשבת; אסור היה לחסום שור בדישו; אסור היה מפני צער בעלי חיים לחרוש בשור וחמור יחדו; אסור לבשל גדי בחלב אמו; המחוקק ציווה לעזור להקים בהמה רובצת תחת משאה וכן ציווה להחזיר לבעלים בהמה תועה. מקן צפור אפשר היה לקחת את האפרוחים או הביצים, אבל לא את האם. המחוקק ציווה להחזיק את הולד לפחות שבעה ימים תחת אמו ורק ביום השמיני אפשר היה להעתיקו ולשחטו. אסרו לשחוט אותו (אותה) ואת בנו (בנה).

אסרו לזרוע כלאים (קשה אחרי כן לברר את הזרעים, להפריד את החטים מהשעורים וכו') וכן מנצלת השעורה את הגפנים, אם זרעוה בין הגפנים, ז"א אסרו גידולי־בינים בכרם. אסרו הרבעת בהמות ממינים שונים, כי לרוב הרבעות אלו אינן מביאות ולדות (הפרד והפרדה הם עקרים), – חוק השעטנז של צמר ופשתים הוחק בוודאי נגד הרמאים המערבים פשתים בכלי צמר יקרים, ומוכרים תערובת כזו – שעטנז – בשם צמר נקי.

בשביל יחסי שכנים נתנו הוראות לפצויים בעד גרימת שריפת קמה או גדיש, בעד שליחת עדר על שדה או כרם של שכן, גרימת מות או שבר לבהמה שאולה משכן, וכן כל יתר החוקים לשם סידור חיי האכר בנחלתו, לשם השלום בין שכנים ולשם מניעת חיכוכים ומריבות ומשפטים בין האכרים.

 

פרק שלושים ושלושה: המסים החקלאיים    🔗

קדמונינו היו צריכים לשלם חלק מהיבול בעד השמוש באדמה שהיתה שייכת כולה לאלהים, ז"א לממשלה; המס היה חמישית היבול, שהוקטן במשך הזמן לעשירית; וכשגדלו הצרכים הממשלתיים, הדתיים והסוציאליים המציאו מסים חדשים: מעשר מכל רכוש, מזריעות, מנטיעות, מצאן (שמואל א' ח' טו; ויקרא כ"ז ל); מס נוסף היו הבכורות מבקר וצאן; מעשר שני אחד לשלש שנים – לצרכים סוציאליים; חַלה, מנחת בכורים (קלי וכרמל), בכורות, ובכור אדם ובכור חמור שנפדו; חלקי בשר מבהמה שחוטה לכהנים, לקט, שכחה ופאה, עוללות, פרט, העומר – שבסך הכל – הכבידו מאד על האכר וגרמו לתרעומת ולדרישת הפחתת המסים ובטול עונש גופני בעד אי־תשלום המסים (מלכים א' י"ב ד: אביך הקשה את עולנו וכו').

 

סוף דבר    🔗

לפי סופרי כתה"ק יישוב נכון הא זה המורכב ברובו מאכרים ונוקדים (ירמיהו ל“א כ”ג: וישבו בה אכרים ונוסעי בעדר); בית וגן־עצי־פרי הם סימנים של יישוב קבוע שאינו רוצה לנדוד (ירמיהו כ"ט ה: בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין). וכן לפי יחזקאל (ל“ד כ”ז) ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן את יבולה – וחיו על אדמתם לבטח. וכן לפי סופרי משנה התורה (דברים ז' יג): וברך פרי בטנך ופרי אדמתך… על האדמה אשר נשבע לתת לך… ברוך תהיה מכל העמים.

לפו הסופרים הגיעה החקלאות בימי המלכים למצב המתואר על ידם בכתה"ק: היבולים הטובים דרשו בניית ערי מסכנות (דה"ב ח' ו) ונוסדו יישובים חדשים ונבנו ערים חדשות (דה"ב ב' ב: והערים… בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל וכו').

החקלאות לפי תיאורי הסופרים – והם הלא תיארו לפי מה שראו בעיניהם, איש בזמנו – הגיעה במשך התקופה של כתה"ק למצב מצוין, אם להסוותה למצב החקלאות בארצות אירופה וכו' לפני תקופת המיכון המשוכלל, לפני שבמשקים גדולים חדלו לעבוד בידים ובבהמות ויעשו כל עבודה במכונות.

אבותינו בתקופה ההיא עיזקו וסיקלו את האדמה, ישרוה, חרשוה הרבה פעמים ואחר זרעוה מינים רבים, כל מין לפי דרישתו, באדמה מתאימה לו; קצרו במגל ובחרמש, דשו בחרוצות ברזל ובמורג, זרו ברחת ואצרו הכל כמשפט; נטעו כרמים וגנים עם מינים רבים של עצי פרי; נטעו ושמרו על היערות. גידלו כל מיני בהמות תועלת לבשר, לחלב, לעורות, לצמר וגם למסחר, עסקו גם בציד וגם בדיוג וביתר המקצועות.

לפי סופרי כתה"ק העירונים הם היו האשמים בקלקולי המוסר ובתוצאותיהם, מה שמתאים גם לתקופתנו: העירוני מספסר, חי מרבית ומניצול; הכפרי: יושב המושב או בן הקבוצה הוא הבונה בעבודתו את הארץ, הוא השומר על קיום העם, על שפתו ועל ארצו.