לנעמי

 

חלק ראשון: עם בחבוט ומגלי    🔗

פרק א': הדברים הקטנים    🔗

החבר שלי יצחק בחבוט הוא מרוקאי, והוא האדם הגדול ביותר שהענף הצפון אפריקאי של הגזע השמי העמיד מאז חניבעל. עכשיו הוא משפשף לי את הגב בסמרטוט טבול בנפט כדי להסיר מעלי את כתמי צבע הפלסטיק. ריח הנפט מזכיר לי את ריח הקופריזוֹל – תכשיר להשמדת כינים, שנעזרתי בו לאחרונה. בקשר עם הכינים אני נזכר באילנה ובאותה פילגש מבנות מרום החברה, שהייתי בשעתו אוכל ימים על שולחנה וישן במיטתה לילות. כשאני נזכר בפרשה זו, אני מוכרח לצחוק. אני צוחק עד שאני ממש מתפתל, והדבר מכביד על בחבוט את מלאכת השפשוף. הוא שואל אותי למה אני צוחק, אולם מרוב צחוק אני לא יכול לענות לו. הוא חושד בי שיצאתי מדעתי, מתחיל לקלל אותי בצרפתית, לקרוא לי באותה שפה בשמות גנאי שונים שאינני מבין ולשפשף לי את הגב שפשוף כה נמרץ, שהנפט חודר לעורי ומתחיל לצרוב.

כל זה מתרחש בחדר הרחצה.

במסגרת הדלת הפתוחה לפרוזדור מופיעה ונעלמת לסירוגין מגלי, החברה של בחבוט, משתרכת הלוך ושוב על ארבע ועושה לרצפה מה שבחבוט עושה לגבי. כשהופיעה בפעם הזאת הזדקפה ונשארה יושבת על ארכובותיה. היא ישבה באמצע מסגרת הדלת דוממה כתמונה, תולה בנו מבט ממוצה ואבוד, שאצר בחובו טרוניה אילמת.

“כשאת זוחלת על הרצפה, את נראית כמו ילדה קטנה”, אמר לה בחבוט.

“אח!” היא עשתה בראשה תנועת ביטול קצרת רוח, שהסיטה לאחור את שערה השחור והארוך “כמו ילדה! אז הייתי עושה כתמים ועכשיו אני מנקה אותם. זה ההבדל”. היא שמטה את ידיה לחיקה ביאוש.

“לפני כמה זמן זה היה כשהיית זוחלת על הרצפה?” במשך השבוע שחלף מאז הכרתיה, שאלתי את עצמי כמה פעמים בת כמה היא.

“עשרים ושניים שנים”, אמרה לאחר היסוס קל. לי היא נראתה בשנות העשרה שלה.

“את בת עשרים וארבע מגלי”, תיקן לה בחבוט בחביבות מרושעת.

“זה לקח לפחות שנה עד שלמדתי לזחול. אני לא מתביישת לומר בת כמה אני”. היא פנתה אלי “יצחק בטח הלך מבית החולים הביתה ברגל תיכף כשהוא נולד. הוא ג’ני גדול…”

ופתאום כמו נפתח סכר:

“אתה מרגיז אותי הרבה, כשאתה מדבר ככה, אתה יודע”? מה שהיה לה להוסיף היה יותר מדי בשביל העברית שלה, והיא החלה שוטפת אותו בצרפתית בזרם מהיר ונרגש.

כשנעצרה לשניה כדי לשאוף רוח, ניצל בחבוט את ההזדמנות כדי להכניס הערה קצרה באותה נימה דרך אגבית שנקט עימה כל הזמן. בתגובה על הערה זו שנאמרה אף היא בצרפתית, הזדקפה מגלי על ברכיה ובתנועה זריזה וגמישה הטילה בבחבוט את סמרטוט הרצפה הרטוב, שפגע בו בטפיחה ונשאר דבוק לרוחב חזהו, כשקצה משתרבב מעבר לכתפו.

בחבוט קפא לרגע מופתע. מגלי נשכה את אגרופה ועל פניה ארשת של הצטדקות וחשש. פתאום הרצינו פניו. הוא נשא את זרועו בתנועה חגיגית של ריטוריקאן קלאסי.

“עד מתי קאטילינא תנצל לרעה את סבלנותנו”, הכריז ובעודו מוסיף לדקלם בלאטינית את הנאום המפורסם, קילף מעל עצמו את הסמרטוט שהיה דבוק בו כעין תוֹגא ובאיטיות דרמאטית החל מתקרב אל מגלי. הנערה, שליבה ניבא לה רעות, היתה על רגליה בקפיצה אחת ובקול צווחה ברחה לחדר הסמוך. בחבוט זינק לדלת אך איחר את המועד: היא הקדימה אותו בשנייה והספיקה לנעול על עצמה את הדלת.

“לצאת מיד”, ציווה בחבוט, מקיש בדלת ומנענע את הידית בכל עוז.

“כשהזכר במשפחה של הגורילות עושה דמונסטארסיון של כעס, הנקיבה בורחת”, בא קולה מבפנים, “ככה זה”.

“הזכר לא ישכח את הכעס שלו כל כך מהר”, הבטיח לה, “שכשהנקיבה תצא מהחדר, ירחץ אותה הזכר מכף רגל עד ראש בסמרטוט הזה, כשהוא נוטף מן האליקסיר שבדלי”.

“אתה תרחץ אותי עם המים המלוכלכים”? עלה קולה הצוהל.

“בערך”.

“טוב מאוד. אם ככה אז אני לא אצא. אני עייפה מאוד. לילה טוב!” קול חריקת קפיצי המיטה נתן תוקף לדבריה.

בחבוט הרפה מהדלת ובחיוך סלחני כרע על ברכיו והמשיך למרק את הרצפה במקום מגלי. פתאום הזדקף.

“מה אתה עומד שם”, גער בי “הקיר האפור הזה שהיה פעם לבן צריך להיות כחול. שם בפינה הפחית עם הצבע ובתוכה המברשת. הסולם עומד במרפסת. קדימה”!

“אתה בא פה לגור עם דיקטאטור”, עלה קולה העליז של מגלי מהחדר הסמוך, “אתה עוד לא יודע. זה כמו בצבא: אחת, שתיים שלוש – בום!…”

“שקט, מגלי. אם לא תרגיזי אותי יותר אולי תקבלי חנינה”.

“מה זה חנינה”?

“אולי אני אסלח לך”, חזר למענה בעברית קלה.

“אה, תודה רבה”.

הוא חזר למרק את הרצפה במשנה מרץ. השרירים הסיביים הקטנים והגמישים על גבו נעו כעכברים קטנים המתרוצצים תחת עורו. לרגע נשארתי נבוך על עמדי. אחר כך ניגשתי לרכז את האביזרים – סולם צבע, פחית ומברשת – ליד הקיר.

בחבוט הבטיח לי הנאה וסיפוק מפעילות זו של צביעת קירות. ברוח אופטימית עליתי, איפוא, בסולם. דא עקא ששכחתי להביא בחשבון את אותה הסחרחורת התוקפת אותי בכל פעם כשאני שרוי בגובה של מטר ומעלה ללא מעקה סביבי. ברור שאין אדם מסוגל ליהנות משום דבר, שעה שהוא חושש כל הזמן מריסוק עצמות. ייחסתי חשיבות רבה לניסיון להפיק הנאה מדבר כמו צביעת קירות, לכן רגזתי על עצמי שדבר לא הגיוני כפחד גבהים ישבש לי את הניסיון החשוב. רוגז זה שרגזתי על עצמי הלך וגבר עד שפתאום, בצורה מוזרה, שיתק איכשהו את הפחד. מעתה היתה למלאכה זו כל ההזדמנות להעניק לי אושר, אלא שלמרבה האכזבה לא העניקה לי דבר. חשתי רק את הכאב בכפות הרגליים במקום שבו שלבי הסולם הצרים חתכו דרך הסוליות הדקות של האנפילאות, את הזיעה החודרת לעיני ולפי וזורמת לאורך גופי בפלגים. את מלאכת הצביעה לגופה מצאתי מונוטונית ומשעממת בתנועות המריחה הרחבות הכרוכות בה. (מובן מאליו שמצאתי אותה גם מלוכלכת דבר שאף הוא לא הוסיף לה לויית חן בעיני). אמרתי לעצמי: אולי יש כאן היבטים שאינני מסוגל עדיין לעמוד עליהם, הכרעות קטנטנות לעשות מדי רגע שהשיקולים הקובעים אותן אינם נהירים לי. כך ניסיתי לגייס בקרבי את מידת הסבלנות הדרושה, לבל אסכם את הניסיון לאלתר ככישלון. לשווא: בשום פנים לא הצלחתי להדביק את עצמי אף בשמץ מההתלהבות שבה עסק חברי בחבוט במלאכות השונות שהיו כרוכות בהכשרת הדירה למגורים.

ברור כי אלמלא השפעתו של בחבוט, לעולם לא היה עולה בדעתי לעלות על קירות במברשת וצבע. הוא היה הרכישה האחרונה שלי. פגשתי אותו לפני שבוע ימים, כשחזרתי העירה מהערבה כדי לקבל משרת לבלר במשרדה הראשי של החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע“מ, שהיתה בעלת מחנות של גרוטאות בכל חלקי הארץ. כשהודיע לי מר ואלדמן כי העניין הסתדר סוף סוף וכי עלי להתיצב במשרדי החברה בתל־אביב בעוד שבוע ימים, הודעתי מיד למנהל המחנה כי אני עוזב, ומאוחר יותר באותו יום חזרתי העירה ב”טיטאניק" הגדול, שהוביל גרוטאות מהמחנה למפעלה של החברה בעיר. בערב של אותו יום מצאתי את בחבוט עומד לפני דלתה של ידידה משותפת, שבאתי לבקרה בלי שאודיע לה על כך מראש. באותה שעה בדיוק ערך לה גם בחבוט ביקור דומה. כך יצא שחיכינו יחד לפני הדלת, עד שידידתנו תביא את עצמה ואת דירתה למצב של קבלת אורחים. (מגלי, כפי שהתברר אחר כך, הוזעקה לצרפת לרגל איזה מאורע משפחתי ועמדה לחזור בעוד יומיים). נשארנו עומדים כך זמן מה לפני הדלת סוקרים איש את רעהו בשלי מזווית העין. הוא היה קטן קומה, צר כתפיים, זקוף כנר וקפיצי. עורו היה בהיר מאוד, שערו השאטני גזוז קצר אך מסורק כלפי מעלה שלא כאופנה. מבנה גופו מיניאטורי אך חזק. היו לו עיניים יפות מאוד: גדולות, ירוקות, שקדיות, עם ריסים שחורים ארוכים. גם פה יפה היה לו – קטן ובעל שפתיים מקושתות, אך קצת דקות מידי וקפוצות, שביחד עם סנטרו העגול, האסוף במקצת על אתחלתא של פימה קטנה, עשה רושם נמרץ מאוד.

משהו גרם לו לחייך. היה לו חיוך מידבק שהאיר את כל פניו, בעוד עיניו נעשות צרות ומלטפות ושתי מניפות של קמטוטים דקים נוצרות בזויותיהן ליד הצדעים. אני דיברתי ראשון. סיפרתי לו את הבדיחה הנושנה אודות שני האנגלים שהוטלו לאי בודד וחיו עליו בצוותא שנים רבות בלי להחליף ביניהם מלה משום שלא הוצגו. הוא צחק ונקשרה שיחה. כעבור דקות אחדות, כשידידתנו פתחה לנו את הדלת, היא מצאה אותנו שקועים בשיחה על נפוליון. הוא טען כי הפלישה לספרד דווקא, ולא הפלישה לרוסיה, היא שציינה את ראשית סופו של נפוליון. אני התקשיתי להבין מדוע הוא סבור כך. איך היגענו לנפוליון – אינני זוכר. את בית הידידה עזבנו ביחד לאחר ששהינו שם זמן מה. אחר כך התיישבנו באיזה בית קפה בדיזנגוף ושוחחנו עד שעה מאוחרת.

הידידות החדשה עם בחבוט התפתחה מהר מאוד. הרעיון שאבוא לגור עימו ועם מגלי כדייר־משנה בדירה שהם שכרו ברחוב הקליר בתל־אביב, נולד באקראי בשיחה מופשטת מאוד שגלגלנו לפני יומיים. ישבנו ב“רוול” מגלי, בחבוט ואני והתפלספנו. כלומר – בחבוט ואני התפלספנו. מגלי היתה תפוסה במחשבות משלה שבהן לא שיתפה אותנו. בעצלתיים ובפיזור נפש היא העבירה את הכפית בגריפות ארוכות על פני גבנוני הגלידה שלפניה סוקרת בשעת מעשה ללא חמדה את הבריות שחלפו על המדרכה לפני בית הקפה. כנראה, לא מצאה ענין בשיחתנו ולא טרחה להסתיר זאת.

אינני זוכר באיזה הקשר אמר בחבוט:

“באתי הנה לכתוב עבודת גמר אודות הארץ ואנשיה. אני פוגש פה הרבה אנשים ואני מנסה להבינם. אותך אני לא מצליח להבין”.

“אני מוכן לנסות לעזור לך”.

“אתה אינטלקטואל ואתה לא אינטלקטואל”, הוא סובב את פיסת ידו לצד זה ולצד זה כמדגיש את הספיקות שאני מעורר בו.

“במה לדעתך אני אינטלקטואל ובמה אינני”?

“יש לך נטייה לסובלימאציה וזו תכונה מובהקת של אינטלקטואל. מאידך – אתה לא מצליח לסאבלם שום דבר עד הסוף”.

“מה פירוש לסאבלם עד הסוף”?

“עד שהדבר המסובלם מתעלה לחלוטין על מקורו ומתגלגל בדבר מה שונה בעל קיום עצמאי”, ענה ללא היסוס. כפי הנראה היתה לו השקפה מגובשת בנושא.

“אתה יכול להביא דוגמה”?

“אני שׂנא להביא דוגמאות”, אמר במפח נפש “כשאני מתבקש להביא דוגמה זה נותן לי תמיד הרגשה שאני מדבר עם האיש הלא נכון”.

“אני רוצה להיות בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון”.

הוא התנשם במורת רוח.

“אתה דוקא רוצה דוגמה? חשוב, למשל, על הקטלנות השקטה והחלקלקה שבה האקדמאים באוניברסיטאות קוטלים זה את זה במלחמת הקיום שלהם. שם לא נשפך דם אבל האמצעים הם יותר קטלניים מאשר בקטטה בין סבלים בשוק. זו סובלימאציה. היכרתי אקדמאים שנפשם נרצחה בקרבם והם מתים לכל דבר למרות שגופם עדיין מהלך עלי אדמות. אותי מלחמת קיום כזאת היתה משגעת. אני איש שאוהב לעבוד בידיים, להשתמש בכלים. כשאני רוצה לרצוח מישהו אני פותח לו את הראש בלום, תופס אותו בוינץ', מכניס לארגז, דופק במסמרים, דחיפה בג’ק – וקדימה למקום שאליו הולכים ברוסית…”

“כבר עשית זאת פעם?” שאלתי בציפיה להוטה “קולך ממש מתרונן משימחת יצירה”. הוא השפיל את מבטו. שפתיו הקפוצות הביעו עקשנות רבה.

“פעם…”, הפטיר והמבט בעיניו מזוגג ומופנם “סמוך לסיום המלחמה… לא חשוב”. הוא התנער ועשה בידו תנועה כמסלק דבר טורדני. בכלל הירבה ללוות את דבריו בתנועות ידיים עירניות. פתאום, בחטף וכאילו ברגע זה ממש באה לו הארה שאין הוא מסוגל להכילה, אמר: “יום אחד אתה תצא מדעתך, בן־ארי. אתה פשוט תתפוצץ”.

הייתי מופתע מהמיפנה הפתאומי.

“איך זה”?"

“אתה לא יודע לחיות. אתה לא יודע איך ליהנות מהחיים, לכן אין מוצא למרץ שלך. זה ישגע אותך יום אחד”.

דבריו השרו עלי מצב רוח פיליטוניסטי.

“כחבר, בחבוט, מה היית מציע לי לעשות כדי שלא אצא מדעתי?”

בהתעלמו מהנימה המבודחת של דברי, השיב ברצינות גמורה:

“למד לחיות. למד ליהנות מהדברים הקטנים שיש לחיים להציע”.

“לצבוע כדים? לעסוק בקיראמיקה? לנגן על גיטארה? זה סוג הדברים שאליו אתה מתכוון”? שאלתיו, חושב בשעת דיבור על אנשים אחדים שהייתי יכול להזכיר שמפיהם הייתי שומע הכרזות נלהבות על ההנאה והסיפוק שהם מוצאים בעיסוקים כגון אלה.

בחבוט הניע בראשו.

“אם יש לאדם נטייה אמיתית לדברים אלה, הם בהחלט עשויים לשמח את ליבו. אבל אני מתכוון לפעולות יומיומיות תכליתיות ופשוטות”.

“כגון?”

“כגון…” חזר אחרי בניגון “אפילו כגון משלוח מכתב בדואר”.

“משלוח מכתב בדואר? זו הנאה משונה באמת”.

“ההנאה אינה הישג הנרכש במאמץ – ההנאה היא כושר באדם. מי שיוצא לבקש לו הנאות הריהו כמעיד על עצמו שאין לו הכושר ליהנות. אנשים שיש להם כושר הנאה אינם תלויים לשם הנאתם באובייקטים בהם הם עוסקים. הם מסוגלים ליהנות מכל דבר הניקרה להם בדרכם. הם מסוגלים ליהנות גם מדברים שהם עושים בעל כורחם, כגון במהלך מלחמת הקיום או כמצווה דתית…” הוא היה נרגש, עיניו נצצו.

כדברו חלפה לנגד עיני תהלוכת הישראלים של שבת בבוקר. איש ואביו הולכים לשפת הים לבושים בבגדי חוף, עם אותה הבעה עגומה והחלטית של ששת ימי המעשה על פניהם, עם שפתים מחושקות בהחלטה נחושה ליהנות ויהי מה.

“הארץ הזאת שרויה במצב של בהלת הנאות”, הפטרתי ניכחי מהורהר “זו אובססיה אצל האנשים פה. מעין קדחת”.

“שמתי לב”, אמר רכות.

“גסי הרוח ועמי הארצות אחוזים בולמוס של הנאות גשמיות”, הוספתי "מי שהוא יותר אנין טעם רודף הנאות רוחניות. הללו שולחים את ידם במיני מלאכות כמו צביעת כדים וקיראמיקה, אבל הם עושים זאת באותו בולמוס שוקק, שבו עמי הארצות וגסי הרוח שוחרים להנאותיהם הגשמיות.

“זה תמיד היה כך”? שאל.

“לא. זה התחיל עם קום המדינה. לפני כן זה לא היה. עכשיו, תוך כדי שיחה אתך, עולה בדעתי כי האנשים פה מנסים בעווית לאזן איזה גירעון עצום בהנאות, שנוצר בתקופה שלפני הקמת המדינה, תקופת ‘הדברים הגדולים’ כפי שניתן לכנותם על משקל ‘הדברים הקטנים’ שהזכרת”.

דומייה טעונת כובד ירדה. הרגשתי שהיה זה אצלי רגע של הבקעה לפני ולפנים של מכלול תופעות ותפיסתן בקשריהן הפנימיים האינטימיים ביותר.

“עכשיו, שאני מדבר אתך, יש משהו שנראה לי פתאום מוזר”, הוספתי אט־אט כחושש שמא הדיבור יזעזע ויהרוס את תחושת ההארה הפנימית.

“כן, מה”?

“אחת ההנאות היא דווקא בהעלאת זכר התקופה הגדולה מלפני הקמת המדינה. והרי זו היתה תקופה של הקרבה עצמית, כביכול נעדרת הנאות, התקופה בה נוצר הגרעון הגדול בהנאות אותו מנסים עתה לאזן בקדחתנות רבה כל כך. שורת ההיגיון נותנת שהיו צריכים לשאוף לשכוח תקופה זו או שהיו צריכים להיזכר בה בחלחלה ואילו מה שקורה הוא ההפך. ממש מתמוגגים להיזכר. מוזר לא”?

“לא הייתי כאן ולא אוכל להביע דיעה”, אמר לאחר שהות קלה “אבל אעיז להציע השערה: נדמה לי שאז, בתקופת הקורבנות הגדולים, הישראלי היה יותר קרוב לכושר הנאה אמיתי מאשר היום. היה לו אז, כפי הנראה, הרבה יותר מאותו נתון יסוד שבו מותנה כושר ההנאה…?”

“דהיינו?”

“שלימות פנימית. זו התחושה הממלאה את האדם החי את הסיטואציה שלו לכל עומקה וגובהה”.

לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

“מה פירוש לכל עומקה וגובהה?” הקשיתי.

“לכל עומק האישיות”, פירש בלוותו את דבריו בתנועה אנכית רכה בשפת ידו “ותוך מתן ביטוי אישי למשמעויות שיש לאלפי הנימים המקשרות את האדם לקבוצות החברתיות, הלאומיות והתרבותיות אליהן הוא משתייך”.

“אני לא בטוח שהצלחתי להבין אותך”, דבריו עניינו אותי והיה מנוי וגמור עמי לא להרפות ממנו כל עוד נשאר בדבריו דבר מה שאינו ברור לי לחלוטין.

“אתה בוודאי שוב מבקש דוגמה”, אמר באנחה “ובכן – הנה אני, למשל, אני יליד מרוקו – דבר זה יש לו השפעה כלשהי על אישיותי. לא אתיימר לדעת במה בדיוק אני מרוקאי ובמה אני צרפתי אבל אני שואף לדעת זאת. חלק אני יודע, חלק עוד אדע וחלק לא אדע לעולם. ולבסוף – הרי אני יהודי וגם לזה יש השפעות מרחיקות לכת שלא אוכל להתעלם מהן”.

“אתה לא מפריז קצת בהדגשת חשיבות הקשר שבין האדם לקבוצות אליהן הוא משתייך”?

הוא הניע בראשו נמרצות.

“לי ברור לגמרי שהקשר הנכון של הפרט לקבוצות שבהן הוא קשור משפיע על אושרו ועל כושר ההנאה שלו. כך זה בכל אופן לגבי ולגבי היהודים בכלל. ההנאה אינה אפשרית ליחידיה של חברה, כשהם עורקים מהמשימות המתחייבות ממלחמת הקיום שלה. כשאני אומר מלחמת קיום, אני מתכוון למונח במובנו הכולל ביותר, לרבות כל מאמץ שנועד להוציא מן הכח אל הפועל את כל האפשרויות הגלומות בתרבות של אותה חברה. יש חברות, כמו החברה המערבית כיום, שהן כבר מעבר לקיום תרבותי ואשר על כן כל קיומן הוא אינרטי. לחברות כאלה אין יותר מלחמת קיום, הואיל ומבחינה תרבותית אין להן קיום עוד. לגבי חברות כאלה אין דברי תופסים. אחרי תקופה קצרה ורצופה זוועות של סער ודחף, שהיא תגובה על תחושת קץ כל התכליות שהיו משאת נפשה של אותה חברה, נקבעים חיי יחידיה לתוך דפוסים תרבותיים נוקשים שהיו בשעתו מלאי חיות, אך נקרשו ואיבדו את חיוניותם. בתוך הדפוסים הללו הם מסוגלים להתקיים קיום אינרטי במשך דורות רבים, קיום אפור חסר תכלית וטעם, אך גם בלי דמוראליזציה. החברה הישראלית היא במצב שונה. היא רק בראשית דרכה ולפניה עוד מלחמת קיום מרה ואכזרית, ואם היא עורקת בסיטונות מהמשימות המתחייבות ממנה, מביא הדבר את יחידיה לכלל דמוראליזציה. ההנאה היחידה הבאה בחשבון בשביל יחידיה של חברה במצב דמוראליזציה, היא ההנאה האורגיאסטית מסוג אכול ושתה כי מחר נמות, המתבטאת בגירויים שטחיים של קצות העצבים במקום הנאה אמתית מלווה בסיפוק עמוק וממשי. האם ניסית פעם לעמוד על הקשר שבין הנוירוזה הפרטית והאישית של כל יהודי ויהודי ובין העובדה שהדבר הקרוי “העם היהודי” כבר אינו אורגאניזם טבעי אלא אורגאניזם היסטורי? ומה שיותר – כל מסגרת שמקים אורגאניזם היסטורי כזה כבר אינה יכולה להיות אורגאניזם טבעי אלא רק היסטורי – תהיה זו קהילה יהודית בגולה או מדינה של יהודים. מה שמייחד את היהודים משאר האומות הוא הקיום בתור אורגאניזם היסטורי. באורגאניזם כזה גלומה פוטנציה העולה לאין ערוך על זו הגלומה באורגאניזם הלאומי הטבעי של אומות העולם. אורגאניזם היסטורי הוא יותר גמיש, אפשרויותיו יותר מגוונות וניתנות לבחירה מהכרה שלא כאורגאניזם הטבעי הקשור לאדמה כצמח ונתון לשלבי התפתחות של לידה, גידול, בשילות וריקבון. אלא שהפרט היהודי טרם למד לחיות חיים בריאים בתוך המסגרת ההיסטורית שהוא משתייך אליה ועוד אינו מודע לאפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט הגלומות בה. לי נדמה שהצרה עם הישראלים היא שהם מנסים ליהנות מחייהם תוך עריקה מקטעים נרחבים של חזית הבעיות שלהם. לכן הם חסרים את השלימות הפנימית שהיא תנאי קודם להנאה. המבוכה שנשתררה עקב חוסר הגדרה בהירה של חזית הבעיות הלאומיות בישראל יוצרת חלל ריק שמתמלא על ידי בהלת ההנאות שציינת”.

הוא הוציא קופסת סיגריות והצית לעצמו אחת בהאהילו בכפות ידיו על הלהבה.

“יש לך מבט חודר”, אמרתי לו.

“לא הכל אני מבין”, אמר ברוח נמוכה ובלחש, נותן לעשן לתמר מבין שפתיו הדובבות. “אני לומד. גם ממך למדתי משהו היום”.

פתאום מגלי פרצה בצחוק:

“תראו איזו שמלה זו לובשת”, קראה בעליצות “משוגעת לא”?

על המדרכה לפני בית הקפה טיילו בניחותא שתי נשים האחת קומתה ממוצעת, השנייה נמוכת קומה. זו האחרונה היתה לבושה שמלת שק בעלת גב מקומר מאד, ששוותה לה דמיון רב לחיפושית מהלכת על רגליה האחוריות.

“מצחיק לא”? דחקה בנו.

“מצחיק מאוד”, אישר בחבוט בארשת חמוצה במקצת.

“מה אתה אומר, נפתלי”? פנתה אלי צוהלת.

“מצחיק מאוד”, אישרתי גם אני בארשת רצינית.

היא פטרה אותנו בתנועת יד. פניה קדרו. היא חזרה לתלות מבט עגמומי בסרט האינסופי של הבריות.

דממה כבדה השתררה ליד השולחן. כל אחד מאתנו היה שקוע בתוך עצמו עד שפתחתי רפות:

“מה לדעתך אני צריך לעשות כדי, לחיות את הסיטואציה שלי? מה שהאחרים עושים? לרוץ כמו כלב מיוחם עם הלשון בחוץ ולבקש לי הנאות מכל מיני פרסות של סוסים מתים? זה מה שאתה מציע”?

“ההפך הוא הנכון. אמרתי לך כי אדם היוצא לבקש לו הנאות הריהו כמעיד על עצמו שאין לו כושר הנאה. אדם בעל כושר הנאה אינו חייב לסטות מדרכו כדי ליהנות. ההנאה נקרית לו בדרכו”.

“בדרכי שלי נקרים לי מעט מאוד דברים הגורמים לי הנאה”, הודיתי.

“זה מפני שאתה לא יודע ליהנות מהדברים הקטנים”, הריע בניצחון “אתה לא נותן להם הזדמנות אתה לא מתעניין בהם. או שאינך מביט בהם מהזווית הנכונה, או שאתה מצפה מהם לדברים שהם לא יכולים לספק”.

“אני שוב נאלץ לבקש שתביא דוגמה”.

“דוגמה למה”?

“דוגמה לדברים קטנים שגורמים לך הנאה”.

“אין קל מזה”, אמר ללא היסוס “כמעט כל דבר יכול לשמש דוגמה. למשל הדירה ששכרנו, מגלי ואני. יש לי המון עבודה להכשיר אותה למגורים. עבודה מגוונת מאוד. אני צריך להיות חשמלאי, אינסטלאטור, דקוראטור, סייד, תופר וילונות. אני עושה הכל בעצמי. אלה דברים קטנים הגורמים לי הנאה מרובה. אני לא הלכתי לחפש אותם. הם נקרו לי בדרכי. אני חייב לגור במקום כל־שהוא. אני חייב להכשיר את המקום למגורים. הדברים נזדמנו לי, איפוא, בדרכי. הם חלק מחיי כפי שאני נאלץ לחיות אותם מיום ליום ובכן…”

לכתחילה נטיתי להטיל ספק בכינות דבריו. הם היו דומים מדי לדיבורים של חבירי בעלי הכדים והקיראמיקה שלא החמיצו אף הזדמנות כדי להכריז בקול על הנאותיהם מעיסוקים אלה. אבל היה הבדל: הללו היו אונסים את השיחה, מושכים אותה בכוח עד לנקודה שנתנה להם הזדמנות להתפאר בהנאותיהם הרוחניות. מה שאין בה בחבוט. הנסיבות והנימה שבהן נאמרו דבריו שיוו להם אותנטיות גמורה: אני הוא שהיצגתי את השאלה והוא רק ענה לי בשובה ונחת ולעניין.

“אשריך”, אמרתי במשיכת כתף.

“זו לא חוכמת סתרים. הדבר ניתן ללימוד”.

“כיצד”?

“הנאה זו מורכבת מכמה יסודות פשוטים מאוד”, התחיל להסביר “יש פה יסוד של קומפטנציה, סיפוק מההרגשה שאתה מסוגל לבצע את הדבר. יש פה שמחת ההתפתחות האישית שאתה מתפתח אגב העשייה. ההנאה חוזרת אליך מהחומר בו הנך עוסק כשאתה שולט בו. מכלול שלם של תחושות דקות תורם להנאה”. הוא השתתק, אחר כך הוסיף בהיסוס “בכל זאת קשה להסביר הכל. האירופאים מבינים זאת. לאירופאי לא צריך להסביר”.

שוב השתררה שתיקה.

“בקשר לדירה”, פתח שוב אחרי שהות קלה. “זו דירה של שני חדרים. אין לנו צורך בשניהם. אולי אתה מכיר מישהו שמחפש חדר? מישהו שאפשר לגור אתו”?

“אני”, שמעתי את עצמי מכריז פתאום. אני עצמי הופתעתי. עד לרגע זה לא ידעתי שאני מחפש חדר. לפי שעה גרתי אצל הדודה פרידה והיה בדעתי להוסיף ולגור אצלה עד שאווכח אם אוכל להיקלט בעבודתי בחברה שם היה עלי להתייצב בעוד ימים אחדים. לפי המתוכנן הייתי צריך להתעניין במקום מגורים רק אחרי שיתברר לי כי מצאתי מקום עבודה קבוע. אבל הזוג הזה, בחבוט ומגלי, נראה לי פתאום כמשלחת ששוגרה אלי אישית ממולדת ה־savoir vivre במיוחד כדי להביאני בסודה של אמנות צרפתית דקה זו.

בחבוט ניצת בהתלהבות.

“מצויין”! קרא “אני חושב שנסתדר מצויין”.

“גם אני”, אמרתי באופטימיות “אולי גם אלמד ממך משהו על ההנאה מהדברים הקטנים”.

“אתה תעזור לי לסדר את הדירה ותראה”.

נסיתי לומר עוד משהו אבל באותו רגע התנפץ הגל של מורת רוח שהלך וגאה לאט ובהתמדה אצל מגלי.

“Mange mon dieu”, נתנה עליו פתאום בקולה ותחבה לו אל מתחת לחוטמו את מנת הגלידה הממוסמסת שלו. היא היתה מצדדת נלהבת בעדיפות הגלידה על הפילוסופיה. לתת לראשונה להתמסמס בגלל השנייה נחשב בעיניה כעידות לסולם ערכים מעוות. אחר כך פנתה אלי: “כל הזמן אתם מדברם ומדברים מספיק אוח”! היא הפנתה אלינו את הגב בתנועה אופיינית נסערת של הראש מלווה בתנופת שערה השחור והארוך.

היא נשאה סביבה כל הזמן מין אווירה מגורה. נראה היה כאילו משהו מעורר אצלה התנגדות מתמדת ואם היא סובלת זאת הרי זה רק משום שהדבר קשור בחיים המשותפים עם בחבוט. היה זה “משהו” מעורפל, שיגיוני, נשיי לגמרי שיכול היה להיות כל דבר או שום דבר או מדי פעם דבר אחר. אלא שבד בבד היה בנימה המגורה משהו רענן ותוסס שהיה מוכן תמיד לכל הרפתקה משעשעת עם חיוך כבוש מבליח חליפות פעם בקצות פיה – פה צרפתי דק, רגיש וחושני – ופעם בזוויות עיניה הפקחיות כאורות של מטוס בלילה. חמימותו של חיוך־מכללא זה רמזה כל הזמן שככלות הכל השד לא נורא כל כך.

הוא גבר, הקטנצ’יק הזה, חשבתי, מגלי יודעת כי איפה שהיא לא אתו שם היא לבד.

“בשביל היום מספיק דיבורים טוב”? אמרה מגלי בנימה מרוככת במקצת “כבר יש לי כאב ראש”.

“דיבורים”! נשף בחבוט “ובכן דעי לך כי בזמן שאת ישבת פה אוכלת גלידה ובוחנת את השמלות של הנשים שעוברות לפני בית הקפה – אני השכרתי את החדר”.

“אה, באמת?! יופי! למי, לנפתלי”?

“כן”.

“זה טוב. אין לנו כסף בשביל כל הדירה”, הסבירה לי “ואנחנו גם לא צריכים את כל הדירה. אני שמחה שתגור אתנו. אבל לא הרבה לדבר, בבקשה, כן? אני לא אוהבת את זה וזה גם לא טוב בשביל יצחק. הוא מתרגז מזה”.

“יצחק דוקא אוהב הרבה דיבורים”.

“כשיש לו עם מי. כשאין לו עם מי לדבר הוא עושה דברים אחרים יותר טובים מדיבורים. בצרפת היו לו הרבה חברים שאיתם הוא היה מדבר ומדבר עד מאוחר בלילה ואחר כך יוצא מזה מרוגז ולא יכול לישון. בישראל אין לו עם מי לדבר. זה טוב. רק אתך כל הזמן טררררררר…”

“רגע. מגלי, זה לא הוגן”, טענתי מבודח “את מתנהגת כמו אם משוחדת המייחסת את כל המגרעות של בנה להשפעה השלילית של חבריו”.

“מה, מה”?" שאלה את בחבוט בצרפתית. בחבוט תרגם לה את דברי והיא צחקה.

כך נולד הרעיון שכתוצאה ממנו אני ניצב עכשיו בראש סולם, מלוכלך כמו השד, מזיע ועוסק באחד הדברים הקטנים שצריכים להסב לי נחת רוח מלוא הכף. הייתי מאוכזב. צביעת הקיר לא גרמה לי כל הנאה.

זה לא בשבילי כפי הנראה, הרהרתי ברוח נכאה, כשירדתי מהסולת בתום המלאכה. פתאום נזכרתי בפליאה איך יצאתי פעם לעזור לידיד במושב להוריד אגוזים מעצי פיקן שבחלקתו. עמדתי אז על סולם והכיתי בבדי העצים במוט ארוך – מלאכה דומה במקצת למלאכת צביעת הקיר. זכורני שהעבודה בבוסתן האגוזים דווקא גרמה לי הנאה.

עמדתי כך זמן מה תפוס הרהורי יאוש, כשפתאום קיבלתי מעין רמז בלתי צפוי של חסד שנתן בלבי שמץ של תקווה לאחריתם של “הדברים הקטנים” אצלי. הדבר התרחש כך:

עמדתי על הרצפה המלוכלכת, ידי על מותני, סוקר את מעשי ידי להתפאר. היתה זו יצירה קולוריסטית מסובכת: ואריאציות על כחול. היה שם הכחול לכל גווניו שבקשת: קטעים בכחול חזק מאוד לצד קטעים בתכלת השמים. אינדיגו עמוק והכחול הנוטה לשחור של הים התיכון כשהוא מואר בקרני שמש בודדות המציצות מבעד לקרע מקרי בכסתות הענק של עננים חורפיים כבדים המשתקפים קדורנית במים. כזכר לחורבן נשארו לפליטה גם שניים־שלושה כתמים קטנים לבנבנים שהצליחו איכשהו להימלט מתגרת ידה של המברשת. גם מסגרת היתה ליצירה: חששתי שמא בעידנא דריתחא תסיג המברשת את גבולות הקירות הסמוכים והתקרה, להם נועדו צבעים אחרים. אי לזאת התחלתי את מלאכת הצביעה במריחת מסגרת ברוחב שתי מברשות סביב הקיר לאורך גבולותיו עם הקירות הסמוכים והתקרה. זה היה בשעה הראשונה לעבודתי בעודי מלא התלהבות ומרץ, לכן קבלה המסגרת צבע כחול חזק במיוחד.

עמדתי זמן מה סוקר דבר זה שיצא מתחת ידי כשפתאום, מתוך גלי הצחוק ששטפו אותי מבפנים, החלה להנץ אתחלתא של משמעות חדשה בתכלית: לשנייה אחת, פתאום ובחטף, קיבל קיר זה משמעות יוצאת מהכלל שהקנתה לו בעיני מימד של חשיבות אובייקטיבית שהאפילה על עמיתיו המהוללים ביותר: החומה הסינית הגדולה, הכותל המערבי היו לרגע כאין וכאפס לעומת הקיר הזה שלי: הכחול שבקירות העולם. אבל התחושה הנפלאה חלפה מיד. היא רק הבהירה לי כמה חסר לי כדי שאוכל “ליהנות מהדברים הקטנים” ובכך רק הגבירה את תחושת התסכול.

הדברים הקטנים האלה אינם עניין ליורדים בספינות הגדולות, חשבתי ביאוש, אני דינוזאור ללא תקנה. אני נידון לחלוף מהעולם משום שאני צורך יערות שלמים ליום למחייתי. אינני יכול להצטמצם לממדי חתלתול ולשחק בכדורי צמר, אם זה יעלה לי בחיי… אפילו הזמן מתחיל לעניין אותי רק ביחידות של אלף שנים ומעלה.

עוד דברים אלה חולפים במוחי הרגשתי פתאום איך נפערת תחת רגלי רצפת תא הנידונים שלי בו אני נתלה בצווארי עד צאת נשמתי בכל פעם כשהחיים המודרניים מאיימים לפתותני וללכדני בחבלי קסמם המפוקפק. עם זאת צנחתי למצבי הרגיל בהזדמנויות כאלה: מתנדנד בקצה החבל, ראש נטוי לצד, לשון משורבבת אל העולם ועיניים עצומות בעווית.

“שבע שלושים עד שתיים עשרה שלושים – חמש שעות ללא כפרה בהן ניתן היה לשבת ולחלום חלומות באספאמיה”, הרהרתי פּוסט מוֹרטם.

כאן אולי המקום לציין כי החשש של ידידי בחבוט לגורל עודפי המרץ שלי היה לפחות מוגזם. באותה תקופה נתגלו אצלי הסימפטומים הראשונים של הגראפומאניה. הייתי ממש מוקסם ממחלת הרוח החדשה שלי. כל שעה של פנאי, שעות על גבי שעות, הייתי יושב ומורח כל מיני דברים שהיה נדמה לי שאני צריך להעלותם על הכתב. ספרים שלמים הייתי כותב מתוך התקפים של התלהבות, רק על מנת לשרוף אותם אחר כך בחרי אף. משהו היה קורה לדברים בדרך ממני אל הנייר – הם היו מתנדפים איכשהו, לאנשהו. זה היה מוזר הואיל ובכל פעם כשהייתי ניגש לשולחן לכתוב הייתי בטוח שיצא מזה דבר מוצלח מאוד, אמיתי מאוד ויפה להפליא. תחושה פנימית זו של עוצמה מורכבת מצירוף של אמת ויופי התבטאה במין קצב פנימי מסעיר שאף פעם לא הצלחתי לתת לו ביטוי. ההתרגשות הנעימה שנתלוותה למצב זה, שבה תמיד וניעורה אף כי נתאכזבה שוב ושוב. לעתים היתה תחושה זו מתעצמת לגל של שמחה פנימית עוצרת נשימה. העייפות שהיתה באה עלי כשוך הגל נתנה בליבי יסוד לתקווה שהמרץ שלי בכל זאת מצא לו עניין לענות בו, עליו הוא אוּכּל בהנאה לא פחותה אולי מזו של חבירי בעיסוקיהם השונים בכדי הקדים והקיראמיקה.

פרק ב': דיקטאטורה של הפרולטריון    🔗

1. דיוקנו של מנהיג

שבועיים בלבד לפני פגישתי הראשונה עם בחבוט, עוד עבדתי כשומר במחסן הגרוטאות הדרומי של החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. עתה חש אני בדחף עז לספר על נסיבות גאולתי מאותו גיהינום.

יום אחד, בעודי עומד כרגיל וממרק גרוטאות מהערימה הגדולה שלפני, הרגשתי פתאום שנתקע לי פסוק בראש. לא הבחנתי מתי ואיך קרה הדבר, ורק פתאום הוא היה שם והזדמזם לי בראש ללא הרף. פסוק מקוהלת: “אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו”. הוא התנגן בראשי לפי הקצב המונוטוני של תנועות המריקה: “אי־לך א־רץ שמלכך נ־ער ושר־יך בבו־קר יא־כ־לו”. באותם שרידי שפיות הדעת, שלא ניטשטשו לחלוטין על־ידי החזרה המונוטונית, התחלתי לתהות מה קרה לי. אודה כי נבהלתי: הדבר הופיע במין טוטאליות המשתרעת בבת אחת על העבר ועל העתיד: אחרי דקות אחדות כבר היה נדמה לי, כי חייתי כל ימי, כשפסוק זה מזדמזם לי בראש, וכי כך אני נידון לחיות עד סוף ימי. למחשבה זו נתקפתי בהלם מדכדך ומשתק, בדומה להלם הפוגע לעיתים באדם כשנודע לו לראשונה כי הוא חולה במחלה אנושה וחשוכת מרפא. אחרי זמן מה הופשר ההלם ובמקומו בא מין אי שקט גואה. אחרי זה התבהר לי פתאום כבהארה: הנפש – היא שהתמרדה בעיסוק זה של שפשוף גרוטאות והפכה לי לפקעת מחניקה בגרון ולתקליט חרוק החוזר בתפלות חד־גונית על איזו פראזה מקרית. לוּא רק יכולתי לברג את זרועותי מתוך כתפי, להשאירן פה לקרצף עבורי את הגרוטאות, בעוד אני משוטט לי להנאתי בנוף הפראי של הערבה, היה הפסוק הטורדני נעלם מייד. לא היה לי ספק בדבר. זהו, אם כן, פשר הסיסמאות היומיות המוזרות שהתחדשו מידי יום ביומו בפי הפועלים, מיהרתי ללמוד מגזירה שווה – מעין מרד הנשמה. ספר קוהלת הם אינם יודעים. הפסוקים שלהם לקוחים מהיסודות המרכיבים את עולמם הרוחני: מלים מתוך איזה פזמון שמושמע לעתים קרובות בטרנזיסטורים שלהם או איזה ביטוי שגור. מכאן שאין בעולם אדם שנולד להיות פועל שחור, ואין אדם שלא יסבול, כשהוא נקלע למצב שבו הוא נאלץ לעסוק במשך תקופה ארוכה בעבודה חד־גונית ובלתי יוצרת.

עניין “הסיסמה היומית” טעון הסבר. זהו כינוי שנתתי לתופעה שנתקלתי בה עוד ביום הראשון לשהותי במחנה, וזה עניינה: מידי יום ביומו, בשעות הראשונות של יום העבודה היה איזה ביטוי קונה לו שביתה והיה נישא ללא הרף בפי הפועלים. כסיסמה יומית יכולה היתה לשמש איזו מלה, או ביטוי, או אף שורה משיר כלשהו. הפרחת הסיסמה על ידי אחד הפועלים בכל הקשר שהוא היתה תמיד מלווה בפרץ צחוק כללי ובמצב רוח מרומם. הסיסמה היתה מתחלפת מידי יום ביומו. כך, למשל, היתה הסיסמה ביום בואי למחנה “בּיזה מי מוּצ’וֹ”. הפועלים לא נלאו מחזור ללא הרף על שורה זו של השיר במשך כל שעות העבודה של היום. למחרת היה זה, “יאַ זאַמבּוּר”. ביום שלאחריו יבבו האנשים כל היום את מלותיו הראשונות של איזה שיר יווני מאונפף: “סינגוּאַלָה, סינגואלה, סינגואלה ה ה ה…” וכו'.

בבוקר היום שבו הגיע למחנה הרומני הקטן קאַרוֹל, החלה לנסר בחלל האוויר איזו מלה חסרת מובן – משהו שנשמע כמו “סוּחוּפאַטי”. באותו זמן כבר לא עבדתי במירוק גרוטאות אלא הועסקתי במחנה כשוער. בתוקף תפקידי החדש התגוררתי במלונה שליד השער, בנפרד מיתר הפועלים שהתגוררו כולם, ארבעים איש ויותר, באוהל הגדול שבירכתי החצר. מהחצר הענקית הגיעו אלי קולות הצחוק של הפועלים והתרועות שהיו מלווים את המלה המוזרה – “סוחופאטי”. הקולות הגיעו אלי ממרחק ניכר והיו מעורבים ובלתי ברורים. מסיבה זו, וכן משום שלמלה כפי שנשמעה באוזני לא היה כל מובן, היה לי ספק אם קלטתי אותה בצורתה הנכונה. אולי כן: מנסיוני ידעתי כי אין זה מחוייב המציאות שלסיסמה היומית יהיה מובן כלשהו.

כשנשמע הצלצול שהזמין את הפועלים לארוחת הצהריים, השליכו הכל את הגרוטאות מידיהם באמצע התנועה ממש, וכצבא מובס הנוטש את המערכה החלו נוהרים לכיוון חדר האוכל. גם אני צעדתי לשם ממקומי ליד השער. חיים אבוקסיס הזדקר למרחוק מתוך ההמון בקומתו הגבוהה והליכתו הזחוחה: בטנו שלוחה לפניו ברחובות, זרועותיו תלויות לצידי גופו כנקניקים ורגליו נגררות ברישול כשהן נכפפות במקצת בברך עם כל צעד שעשה. לצידו, קצת מאחור, השתרך נעים טוב־המזג שהיה ידידו, מעריצו ונושא כליו המסור. כשהצטרפתי לקהל שהתגודד לפתח חדר האוכל שהיה סגור עדיין שמעתי את אבוקסיס מכריז בקול:

“אם הטבח שוב שרף היום את המרק אני מכניס לו אחד כזה…” הוא שלח את ידו לאחור בתנועה פתאומית זריזה מאוד לגבי בחור בעל ממדים כשלו. למרות שלא הביט לאחור, לכיוון שאליו נשתלחה ידו, הוא פגע בדייקנות: סטירת לחי הצטלצלה על פניו של מסכן אחד שעמד שם. וברגע שהסטירה ניחתה על פניו, בעוד חותם חמש אצבעות ידו של אבוקסיס יוקד בפרצופו הנעווה – הבחנתי לראשונה בקארול.

עודני מתבונן בו בתמיהה פגעה רגל באחוריו דלי הריפוד. הוא החל פתאום צורח כשהוא ממש שובר חצי גופו:

“פסיכופאטים! לכו כיביני מט פסיכופאטים!” פניו האדימו ממאמץ ומזעם.

“שוב אמר סוחופאטי, אַללה”, הכריז נעים בעליצות.

“תגיד סוחופאטי, איך עשו אותך כזה חארא קטן”?, קרא מישהו.

“פסיכופאטים”! באה התשובה “לכו כביני מט…” מישהו הכניס לו עוד סטירה שסכרה את פיו באמצע הדיבור בהלבישה על פניו הבעה מוזרה – יותר של תימהון מאשר של רוגז או פחד. באותו רגע נפתחה דלת חדר האוכל. האנשים פרצו פנימה כואנדאלים. הסוחופאטי הקטן נשכח בן־רגע ונגרף בזרם ככפיס עץ על מימי שיטפון. כולם חשבו עכשיו רק על אוכל.

הוא התיישב לידי.

“מאיזו ארץ אתה”? שאל בעברית רצוצה ובקול נכא.

“גרמניה”.

“אתה יודע גרמנית?” חקר בלהיטות בגרמנית נכונה אך בעלת מבטא בלקני מתנגן. הוא דיבר אלי בגוף שני, הנקוט בלשון זו רק בין אנשים קרובים ומודעים.

“בוודאי.”

“כמה זמן אתה בארץ?”

“זמן רב.”

בקרב הפועלים היינו שנינו באותו זמן האשכנזים היחידים. במחנה כולו היו מלבדנו עוד שניים: מנהל המחנה – דוד, שגר בצריף השוודי, ששימש כמשרד וכמרפאה, והחובשת הצרפתיה איבט, שגרה עמו בצריף.

נראה שהדיבור בשפה הגרמנית עודד במקצת את רוחו של קארול.

“הם חיות רעות”, התיז בשנאה.

“משעמם להם”, אמרתי. אבל הוא עמד על דעתו:

“הם חיות. הם מנוולים ופסיכופאטים”. הוא פירט את כנויי הגנאי בהדגשה כאילו לא היו דברי בלע בעלמא שנועדו לתת פורקן לשנאתו, אלא תיאור של תכונות שהוא איבחן אצל הפועלים באמצעות הסתכלות או באיזה אמצעי מהימן אחר.

לא עניתי לו. אכלנו זמן מה בשתיקה. מידי פעם הייתי בוחן אותו בחשאי מזווית העין. מראהו היה מעורר חמלה: בשערו הפרוע, בזקנו בן ימים אחדים, בפרצופו המקומט הנעווה מסבל ותפוח מנדודי שינה הוא נראה כמו קוף מעונה על מזבח המדע, שהיסורים זיככו את החיה שבו ועוררו בו איזה זיק אנושי.

אחרי שהחבר’ה שברו את רעבונם זחה עליהם דעתם. תשומת ליבם שהשתחררה מהמוקד שריתק אותה עד כה, שבה לשוטט ללא מטרה כרגיל אצל אנשים שלא הורגלו למשמעת כלשהי במחשבתם. מישהו ייזכר בו עכשיו – הרהרתי. ואמנם באותו רגע מישהו הכריז:

“איפה הפייטר הקטן הזה”?

“מי, הסוחופאטי”? שאל מישהו.

“הנה שם, על יד הווּזווּז השני”, ענה מישהו והורה עלינו באצבע. אנחנו ישבנו פרושים במקצת.

“שני ווּזווּזים”, הכריז אחר.

“עזבו אותו”, נהם חיים אבוקסיס “נפתלי בחור טוב, יימח שמו. כל היום שוכב על המיטה שלו וקורא ספרים. מה אתה קורא כל היום, אההה? תגיד”. כה נהם והמשיך לנגב את רוטב הצלי מהצלחת בקרום של לחם. ראיתי שהוא לא מצפה ממני לתשובה ושתקתי.

אם אני אתקרב יותר מידי אל הרומני הזה, אני אקבל בפנים את משבי הרוח המכוונים אליו – התעכברה במוחי מחשבה קטנה ונבזית. לא הייתי מרוצה למצוא את עצמי פתאום במרכז תשומת הלב. התחלתי להרגיש קצת לא נוח בחברתו, ובד בבד להתבייש בפני עצמי על אי נוחות זו. יותר מתוך מצפון רע מאשר עניין שאלתי:

“כמה זמן אתה בארץ”?

“שלושה שבועות”, השיב בלהיטות “הייתי במחנה עולים, אחר־כך שלחו אותי הנה. לוא ידעתי שיש פה כאלה חיות לא הייתי בא. הם אפילו לא יודעים מה זה פסיכופאטים”.

“אז קרא להם בכינוי שהם מבינים. קרא להם ‘חזירים’ למשל”.

“אני פוחד” ענה בפשטות והוסיף בעצב “עכשיו כולם קוראים לי ‘סוחופאטי’ מפני שהם לא יודעים מה זה פסיכופאטים”.

“הכי טוב שתשתוק ולא תקרא להם בשמות”.

“אבל הם מרביצים לי ואני מתרגז”, טען בריתחה.

“כשאתה קורא להם פסיכופאטים זה משעשע אותם. עכשיו הם מכים אותך רק כדי לשמוע אותך צועק פסיכופאטים”.

“הם מנוולים”.

“זה מפני שמשעמם להם”, חזרתי סתמית כאילו היה בכך כדי לנחמו. עם זאת קמתי מהשולחן.

למחרת הכל חזר על עצמו. לסיסמה היומית “סוחופאטי” היתה הצלחה כזאת שהיא נשארה בתוקף למשך יום נוסף. כפי הנראה נשארה אקטואלית תודות לנושאה העלוב. הלה לא אבה להשכיל מהניסיון: הוא הוסיף לקרוא לכולם פסיכופאטים, קילל כל הזמן ברומנית, רוסית ויידיש, וספג בעיטות וסטירות לרוב.

וביום השלישי קרה דבר בלתי רגיל. אחרי ארוחת הערב, בהיותי שוכב על מיטתי במלונה וקורא לאור העששית, בקע פתאום קול ילל נורא מאוהל מגוריהם של הפועלים, יללות וצעקות של המון אדם. קינים והגה והי. כולם יבבו בקולי קולות נעימות שהיו צריכות להיות, כפי הנראה, נעימות של תפילה, אך הצטרפו לקאקופוניה נוראה שמתוכה ניתן היה להבחין מידי פעם במלים כגון: “תצילנו… אדוני אלוהינו…” וכו'. הצעקות נמשכו זמן מה ואחר־כך נדמו. הדממה שהשתררה הופרעה מדי פעם על ידי קולות צחוק פרועים.

משנשנה הדבר בערב שלמחרת, קמתי וניגשתי אל האוהל לראות מה מתרחש שם. מבעד לפתח נגלה לעיני מחזה כזה: הפועלים כולם התגודדו בפקעת סביב מיטתו של קארול הקטן, כשהם צורחים אותן תפילות עלגות בקולי קולות ניחרים מרב מאמץ. במרכז, על המיטה רק תחתונים וגופיה לעורו, ניצב קארול, מנצח על המקהלה הפרועה בתנועות ידיים, שר וצורח אף הוא בכל עוז.

עמדתי כך זמן מה צופה במחזה בתימהון, כשפתאום הבחנתי במרחק צעדים אחדים ממני, בבן־יוסף, המחסנאי הכורדי הזקן, שעמד בצידו האחר של האוהל וצפה אף הוא פנימה.

“משוגעים”, מלמל ספק אלי, ספק אל עצמו. אחר־כך בפנותו אלי לרגע קט: “יבוא אדון ואלדמן לביקורת, אני יגיד לו איזה אנשים אלה”. הוא הפנה את מבטו שוב אל תוך האוהל “איך רוצה אדון ואלדמן שנעשה עבודה עם אנשים כאלה. משוגעים…”

“מתי יבוא אדון ואלדמן”, שאלתיו בלהיטות.

“לא יודע מתי יבוא. מתי שיבוא יבוא”.

בזאת הוא פנה והלך משם לעבר הצריף שבו התגורר ואשר שימש כמחסן הכלים של המחנה, עטוף במעיל הבד החום הארוך שלו שהגיע כמעט עד לקרסוליו, כשהוא מגרגר צחוק זדוני בעמקי גרונו.

אחרי דקות אחדות הסתלקתי משם גם אני. תופעה זו עוררה בי עניין רב (כדי להתחכם לשיממון הנורא ששרר במחנה הפכתי את השיממון וגילוייו לנושא התעניינות). החלטתי לחזור לאוהל למחרת מוקדם יותר כדי לראות איך דבר כזה מתחיל.

למחרת סרתי לאוהל מייד אחרי ארוחת הערב. ממקום עומדי לייד הפתח סקרתי את הנעשה בפנים. רוב הפועלים כבר חזרו מחדר האוכל. חלקם היו עסוקים בחפציהם, אחרים כבר עלו על יצועם. קארול היה יושב על מיטתו ומשחיל שרוכים חדשים לתוך נעלי העבודה שלו. שיער הפשתן הדליל היה מושלך על קרחתו ללא סדר. הוא נשא את עיניו וראה אותי עומד לצד הפתח אך התעלם ממני והמשיך בעיסוקו. זוויות פיו היו משוכות כלפי מטה בהבעת מרי. הוא נראה כמו ילד קטן הנתון למצב רוח בכייני. חיים אבוקסיס רבץ על יצועו פרקדן, בוהה חורים לתוך יריעת האוהל הפרושה מעליו מתוך החלל המזוגג של עיניו. פתאום פער את לועו בנהמת פיהוק קולנית שהתפרקה בסופה ל“אַח יא בּא, יא בא” עמוק ורב רגש. אחר כך קם בעצלתיים וניגש אל קארול בצעד איטי ורפוי. בהבעה זעופה כלשהו הניח יד כבדה על כתפו של זה, חפן משם מלוא חופנו חולצת חאקי והרים את בעליה ממושבו כך שהאיש הקטן נראה כתלוי בחולצתו על וו:

“סוחופאטי – תצילנו”, נהם. התנועה בה שלח את ידו אל הרומני הקטן כדי להרימו היתה מרושלת ודרך אגבית כאילו סובב כפתור של מקלט רדיו.

הנעל נשמטה לרצפה בקול חבטה מתכתי. ללא אומר ודברים עלה הרומני הקטן על המיטה והחל מיד מזמר בקולו הדק מין נעימה חזנית חסרת צורה ושם.

“תצילנו אדוני אלוהינו, רחם עלינו, על הילדים שלנו, על כולנו…”וכיוצא בזה דברים בעלמא שעלו בדעתו. קולו חישמל את האוירה. כולם קפצו מיצועיהם, התגודדו סביבו והצטרפו אליו בקולי קולות, כשכל אחד שר מלים ומנגינה כעולה על רוחו. הם החלו מתנועעים כמו בשעת תפילה, ועד מהירה נעשו תנועותיהם גסות ומגונות. קארול שעמד על המיטה, הזדקר מתוך הפקעת וניהל את הטקס בתנועות ידיים של מנצח, עיניו נשואות למרום בדביקות וקולו הדק מנסר בבטחה דרך בליל הקולות. הוא היה מאומץ מאוד. גידי צווארו הדק שורגו. הממזר המסכן שר על חייו.

עזבתי בהצנע את גיא החיזיון המדכא בעוד ההילולה בעיצומה. “סוחופאטי – תצילנו…” אבוקסיס התכוון רק לתת לקארול אות להתחיל בקאקופוניה. אבל זה היה בדיוק מה שהרומני הקטן עשה בשבילם: הוא הציל אותם מהשיממון הנורא שהיה מרחף כאיד מחניק באווירת המחנה.

ראשיתן של הקאקופוניות היתה נקודת מיפנה בגורלו. הרומני הקטן הפך לגיבורם של הפועלים. הוא סיפק להם שעשועים והם שמוהו קיסר עליהם. בימים הבאים לא התגרו בו עוד. עד מהרה החל הוא לנהוג בהם שררה, רודה בהם, מחלק להם הוראות וכולם מצייתים. הוא היה מדבר אליהם במעט העברית שידע, ואת החסר היה משלים מכל הבא ליד: רומנית, גרמנית, יידיש, רוסית, אף כי איש לא הבין דבר ממה שאמר בשפות אלה. גם לאחר שעלה לגדולה, הוסיף לקרוא להם פסיכופאטים, ולא חסך מהם קללות בלעז כשהוא מאיץ בהם, ומשתמש הרבה ב“נוּ, נוּ”. נעים טוב המזג היה מלא התפעלות: “סוחופאטי זה סלאמתו, וואלא”, היה אומר בהשתאות, מחווה בראשו מעין חצי שמינית של הפלא ופלא. סוחופאטי הפך לכינוי חיבה במחנה.

רק כלפי אבוקסיס גילה קארול מידה כלשהי של דרך ארץ. בסופו של דבר היתה זו חסותו של הבחור המגודל והאימתני שהיתה יסוד שלטונו של הרומני הקטן במחנה.

2. קורבן תמים

כשנכנסתי לחדר האוכל הזמינני חיים אבוקסיס לשבת לידו על ידי טפיחה בכף ידו על המקום הפנוי. לא העזתי לדחות את חסדו. לרווחתי הרבה הוא שקע מייד באכילה גסה ולא הוסיף להתעניין בי עוד. מולי על ספסל העץ חסר המשענת ישב נעים, הפטפטן טוב המזג, ולידו הרומני הקטן קארול.

ליד הפתח עמד חיליק, אדם כבר לא כל כך צעיר שהגיע למחנה לפני ימים אחדים בלבד והועסק במירוק גרוטאות כפועל מן השורה. הוא עמד שם ללא נוע במין עמידה לא טבעית, שנבעה מהצורך להחזיק את העיתון שבו קרא בתוך סילון האור שחדר פנימה בעד הפתח, בעודו משתדל להשאיר את ראשו בצל (בחדר האוכל שררה אפלולית גם בשעות היום, הואיל והתריסים היו תמיד מוגפים מפני החום). בעמידתו המעוותת כשידיו מושטות הרחק שמאלה לתוך קרן האור, בעוד ראשו נוטה במקצת לאחור ולצד ימין, הוא נראה כמו פסל לא מוצלח שהאמן הנרגז תרמו בעידנא דריתחא למקום נידח שבו שורצות בריות כמו אבוקסיס וקארול כדי להעניש את עצמו ובד בבד לנקום בפסל שבו נתגלמה אזלת ידו. מאמץ הקריאה באור המסנוור משך במקצת לצדדים וכלפי מעלה את זוויות פיו עב השפתיים הרירניות, העלה קמטים בחוטמו העבה והגבנוני והגביה במקצת את משקפי הקרן העגולים, השחורים, דקי המסגרת שהיו בחציים חבויים תחת שולי כובע הטמבל שחבש. הוא נראה לכל דבר כמו אחד מאותם יהודים אינטליגנטיים ממזרח אירופה שתכננו ובצעו עבור הרוסים את המהפכה הלאומית־חברתית שלהם בלהט האופייני ליהודי הרועה בשדות זרים ומתוך אמונה בלתי מסויגת בטוב הגנוז בפרולטריון. (מה גם שידוע כי אינטליגנטים אלה היו עוסקים לעתים בעבודה שחורה כדי להביע בכך את הזדהותם עם הפרולטריון). ענף קטן מגזע זה בא לכאן בשעתו, והקים פה מפעל העולה בחשיבותו ההיסטורית לאין ערוך על המהפכה הרוסית: ההתיישבות העובדת בארץ ישראל שהיא מהפכה איכותית, שבה גבר האדם ללא כפייה על מארת הקנין הפרטי ועל חלק ניכר מהחיה שבו. חיליק נראה כשריד אנאכרוניסטי מזן אנושי זה, הגם שהיה ברור כי אין הוא יכול להימנות עליו מפאת גילו: הוא היה מבוגר בהרבה מהגיל הממוצע של אוכלוסיית המחנה, אך צעיר מכדי להימנות על דור האבות של ההתיישבות העובדת.

במרחק מה מהמקום שבו עמד חיליק, ניצב לו המחסנאי הכורדי הזקן – ידידי הטוב בן־יוסף. הוא עמד שם בעלטת הצריף מן העבר השני של קרן האור והתבונן בחיליק במורת רוח. אני סיימתי את הארוחה בינתיים וארבתי ממקומי לרגע שחיליק יניח מידו את העיתון כדי שאוכל לקחתו עמי אל המלונה. (חיליק ואני היינו היחידים שקראו בעיתון שהיה מגיע למחנה מידי בוקר עם המכונית הראשונה שהיתה באה להעמיס גרוטאות).

עודי יושב שם במארב הבחנתי פתאום בבן־יוסף שניגש אל חיליק והחל ממשמש בבטנו. על פניו היתה לו בשעת מעשה ההבעה הרגילה של כובד ראש זעוף שהיתה נסוכה עליהם תמיד. מי שהכיר קצת את בן־יוסף יכול היה לחשוב לפי הבעת פניו כי הוא ממשמש בבטנו של חיליק במסגרת ביצוע תפקידו היומי במחנה. פרט לאותו משמוש בבטן הוא לא הפריע לחיליק בקריאת העיתון בכל צורה אחרת. הם עמדו כך זמן מה, זה ממשמש וזה קורא, ונראו בתוך סילון האור שחדר בעד הפתח כמו שתי דמויות מתוך מחזה אבסורדי. הם היו כל כך שקועים איש בעניינו עד שהיה נדמה שהם עשויים לעמוד כך במשך שעה ויותר, זה ממשמש וזה קורא ולפנות אחר כך איש לענייניו בלי להחליף ביניהם אף מלה אחת ומתוך הרגשה שהם קיימו איזו חובה בעלת חשיבות עילאית הידועה ומובנת רק להם.

אחרי דקות אחדות חיליק התחיל בכל זאת להרגיש שדבר מה בלתי רגיל מתרחש עם בטנו. הוא נשא את עיניו אל בן־יוסף באותה העוויה שהיתה עדיין שייכת לקריאת העיתון ואשר תוארה לעיל. בן־יוסף דיבר ראשון:

“אתה הוספת שומן”, חרץ בחומרה. חיליק חייך לעומתו חיוך מתרצה. בן־יוסף לא נדבק בחיוך, סבר פניו נשאר חמור:

“אתה נהיית שמן פה”, חרק.

חיליק הצטחק. בן־יוסף בעודו ממשמש בבטנו הניע בראשו כאילו המשמוש אישר לו את הממצא בדבר משמניו החדשים של חיליק. מצחיית הקאסקט הדהוי שלו נעה עלה וירוד כמקור של ברווז המרווה צמאונו.

“מה עשית כל היום”? חקר.

חיליק התייחס עדיין לכל המעמד הזה כמו לבדיחה, אבל לי היתה פתאום הרגשה כי העניין רציני. בבירור זיהיתי אצל בן־יוסף את האינסטינקט הדורסני של צייד בפעולה. רזה וגרמי כאינקויזיטור, הוא עמד לפני חיליק קרוב מאוד אליו, ממש סוגר עליו, לבוש בחולצת הפיז’אמה המפוספסת שלו שהיתה רכוסה בצווארון והעלתה אסוציאציה של גרדום. מכנסי החאקי המהוהים שלו היו תלויים בלולאותיהם בחגורה חומה, ישנה ומשומנת.

“דבר, מה עשית כל היום”, דחק בחיליק. הלה השיב לו, עדיין ברוח טובה:

"די בן־יוסף, עזוב תן לקרוא. הוא רצה לשוב לקריאתו אבל בן־יוסף קרע מיידיו את העיתון והשליכו ארצה. חיליק, עוד לא מוכן להסתכסך, התכופף כדי להרימו, אבל בן־יוסף דרך עליו ותפס את חיליק בכתפו.

“אני מדבר אתך”, רטן “מה עשית כל היום”. חיליק עשה נסיון לא נמרץ ביותר להשתמט מאחיזתו של בן־יוסף אך הלה לא הרפה ממנו.

“עזוב, נו! די”! התרגז לבסוף.

“אל תגיד עזוב. תגיד מה עשית כל היום”, הוא התקרב עד שכמעט נלחץ אל חיליק שעמד בגבו למזוזת הפתח, תולה בבן־יוסף מבט זועף אך הססני. הוא התקשה עדיין להחליט אם בן־יוסף חומד לו לצון או מתכוון במלוא הרצינות לטפול עליו אשמה. עוז רוחו הלך בינתיים והתמסמס לתוך ההיסוסים.

“תגיד”, דחק בו בן־יוסף.

“עבדתי”, הפטיר לבסוף. צל של חיוך שלא במקומו חלף על שפתיו הרוטטות כלשהו.

“עבדת? במה עבדת”? גם עכשיו, כשהתקדם במגמתו, קולו החוקר לא התרכך כמלוא הנימה.

“בגרוטאות”.

“איפה, איפה. לא ראיתי אותך בשום מקום”.

“עם כולם. עבדתי עם כולם בחצר. הנה תשאל את כולם”.

האחרים החלו לשים לב למתרחש וסביב השניים כבר נוצר מעגל. איש מהעומדים סביב לא התנדב לאשר את טענתו של חיליק. בן־יוסף מיהר לנצל את תגובתם האילמת להעדאתו של חיליק כדי להכחישו על פניו:

“איפה. איפה עבדת עם כולם הנה כולם. אף אחד לא ראה אותך”.

שקט מסביב.

“אז לא עבדתי, אז מה אתה רוצה”, התריס חיליק פתאום בקול מגורה. פיו הדק של בן־יוסף נעווה בחיוך נתעב של שמחת ניצחון.

“לא עושה כלום, הא? רק אוכל כל היום ומשמין”, רטן ועם זאת החל לטפוח בגב ידו על בטנו של חיליק.

“עזוב, נו”! מחה חיליק בריתחה וניסה לסלק את ידו של בן־יוסף החובט בבטנו קצובות כעל גבי תוף.

“שתוק. אל תגיד עזוב”, ובתפסו אותו בחולצה על חזהו הידקו אל המזוזה.

“תפסיק, תפסיק. אתה רוצה להראות שאתה שאטר? כולם יודעים שאתה גיבור גדול”. עוד היתה נימת מחאה בקולו אך כבר היתה בו התרצות. התקפת הזעם הקצרה נשברה. היה ברור כי הוא פוחד להילחם – דבר מסוכן מכל מלחמה במקום פרימיטיבי זה. הוא עמד עכשיו רפוי לגמרי, זרועותיו תלויות לצידי גופו, תולה במענהו מבט כאוב ומייחל.

“אתה שמן יותר מידי”, סינן הלה דרך חיוך־גולגולת־המת שלו עם שיניים חותכות עליונות ותחתונות משיקות. הוא הניע בראשו כשוקל אילו אמצעים לנקוט נגד העבריין.

“עזוב, נו בן־יוסף, באמת. הנה, תשאל את כל האנשים. כולם ראו איך עבדתי”, ניסה חיליק שוב לשכנעו בדרכי נועם. אבל דחיפה נבזית באגרוף שהידקו אל המזוזה היתה שכרו בכל עמלו.

הדחיפה הכאיבה לו ומילאה את ליבו פחד.

“מה הוא רוצה ממני”, התחיל לייבב. מבטו התר מסביב ביקש אך לשווא מעט אהדה בחומה האטומה של פרצופים משולהבים ומלאי ציפייה.

“אתה משמין מפני שאתה לא עושה כלום”, המשיך בן־יוסף ועם זאת הרים עליו את ידו השנייה כאילו עמד לסטור לו.

“עזוב, עזוב”, ייבב חיליק כשבן־יוסף לחץ אותו אל המזוזה ביתר שאת “די… עזוב… נו, עזוב… די די… אח…” הוא נשא זרוע אחת כפופה מעל ראשו כדי להתגונן מפני המכה שבן־יוסף עמד להנחית עליו כביכול, ובשעת מעשה הרכין את ראשו הצידה וכלפי מטה ועצם את עיניו במצמוץ מבוהל. תוך כדי כך נשרו משקפיו ארצה ונשברו.

“עזוב… עזוב… המשקפיים שלי, המשקפיים…” התחנן בלהיטות כמעט שמח למישבתו הוא שמא תתנהו לחן ולחסד מלפני מענהו.

“מה אעזוב אותך. אחרי שתמות אעזוב אותך”, נהם הלה “אתה משמין מפני שאתה אוכל וישן כל היום ולא עושה כלום, ימח שמך”. הוא הניף את ידו הנשואה באיום. חיליק הרכין עוד יותר את ראשו הנטוי לצד וכבש את פניו במרפקו. מישהו, לא בן־יוסף, הכניס לו סאפיחה מצלצלת שהעיפה את כובע הטמבל שלו למרחק ניכר. כולם פרצו בצחוק.

קארול שעמד במעגל הפנימי פנה לאחור אל נעים:

“תן לו בעיטה בתחת”, ציווה עליו בדבור איטי, מהדהד, מלא הדרת כבוד. הוא פינה לו דרך אל מרכז הזירה. נעים טוב המזג, שבשלב זה היה כמעט משרתו האישי של קארול, ניגש והכניס בעיטה חזקה ומכאיבה בקצה נעלו באחוריו של חיליק שהתחיל לצרוח מפחד ומכאב. הסצינה המבישה עוררה בי גועל מעורב במין רגש הקלה סתום שהתביישתי בו בפני עצמי.

ופתאום, מעל המצהלות נישא קול באס:

“מה כבר שוב פה”!

מעגל האנשים נפלג בפני דמותו הגוצה והגושית של דוד, מנהל המחנה, שהופיע במקום.

“מה יש פה”! הרעים שוב. איש מהנאספים לא ענה. הם החלו להתפזר ללא חמדה. בן־יוסף הרפה מחיליק והתרחק כשצחוקו הזדוני מתגרגר בגרונו. חיליק הזדקף כולו סמוק ומתנשם, ממצמץ בעיניו קצרות הרואי ועוד לא לגמרי מאמין כי שעת גאוליו באה.

פתאום הבחנתי ממקומי בעיתון הדרוס שהיה מונח על הרצפה קרוב לפתח. הוא היה מלוכלך, ממועך, משופשף, קרוע ובלתי ראוי בהחלט שאקחנו עמי אל המלונה, אך עוד ניתן היה לקרוא בו את הכותרות וחלק ממה שהיה כתוב מתחתן. הרמתי את העיתון והתחלתי לעיין במה ששרד ממנו.

מצידו השני של הפתח עמד קארול שניצל אף הוא את קרן האור כדי לתקן דבר מה בילקוט הצד שלו. הוא היה ברנש חרוץ, בעל ידי אומן, מהטיפוסים שבתנאי מחנה ניתן לראותם עסוקים תמיד בהתקנתו של אביזר זה או אחר.

“מה השעה אצלך”? שאלתיו תקוף חרדה פתאומית שמא תגיע בינתיים המכונית הגדולה מהעיר ותמצא את השער נעול. הוא נשא אלי מבט חטוף והמשיך בעיסוקו בלי לענות לי.

“השעון שלי נעצר”, הסברתי. הוא לא ענה. הפעם אף לא טרח להעיף בי מבט. שתיקתו הביעה איבה. הדבר הפליא אותי. עד לאותו רגע הייתי סבור כי היחסים בינינו תקינים.

“מה יש קארול” ניסיתי שוב. הוא הוסיף לשתוק.

“קרה משהו”?

הוא חדל לטפל בילקוט הצד שלו נרגז כלשהו, כאילו התייאש מהאפשרות לבצע את המלאכה בה עסק לנוכח ההפרעות החוזרות ונשנות מצידי. פתאום הוא הביט לי ישר בעיניים ובלחישה ארסית התיז בפני:

“לך לעזאזל, פסיכופאט”.

עם זאת פנה והלך אל האוהל.

חזרתי אף אני למלונתי. למרות שהייתי מדוכדך משתי הסצינות בחדר האוכל: הסצינה בין בן־יוסף וחיליק והסצינה עם קארול הקטן ליד הפתח, לא שכחתי לקחת עימי מחדר האוכל את נתח הגבינה הצהובה: מינחה לעכבר שהתגורר עימי במלונה. בשעתו, כשהבחנתי בעכבר לראשונה, בקשתי המיתו. אחרי יומיים של נסיונות להכותו נפש עייפתי מן המערכה, העליתיו מיניה וביה לדרגת בעל חיים המביא מזל שקורין מסקוֹט בלע"ז, והתחלתי להביא לו מנת גבינה צהובה שלוש פעמים ביום. גם לוח עץ קטן התקנתי עבורו, עליו הייתי מקריב לו את מאכלו. עתה הגיח שכני הקטן ממחסהו שמתחת ללוח העץ עליו עמדה מיטתי ועבר בקפיצות קלות והססניות אל מאחורי לוח האסבסט הגלי שקיבלתי בירושה מהשוער הקודם, אשר מצא בו מן הסתם חפץ כלשהו שלא יכולתי לשערו בנפשי. בעמדו עתה מאחורי לוח האסבסט, הוא נמצא קרוב יותר לגבינה וארב להזדמנות שאעזוב את הצריף לרגע כדי ליטול את מזונו. עוד הייתי בעיניו בחזקת חשוד, אם כי מקומות המסתור שהיה בוחר בהם לאחרונה – מאחורי ומתחת לחפצים הניתנים להזזה – העידו כי כבר ניעורה בו מידה כלשהי של אמון כלפי. בתקופה הרצחנית ביחסינו הוא היה סומך רק על קורות המסגרת התחתונות של הצריף שלא ניתן להזיזן בלי להרוס את המבנה כולו. בסופו של דבר יצאנו שנינו נשכרים מההסדר שתפס את מקומם של יחסי האיבה: העכבר – נפשו היתה לו לשלל ואף זכה במנת מזון משובח שלוש פעמים ביום. אשר לי – החיים בצוותא עם המכרסם הקטן גיווני לי במקצת את חיי החברה שלי עם ידידי האחר – המחסנאי הכורדי הזקן, בן־יוסף.

הלה היה נוהג לספק בי את צרכיו החברתיים הצנועים. מהפועלים היה מתרחק הואיל והללו היו “מדברים לא יפה על בחורות” ולדעתו “ככה אסור”. חייו התנהלו בקפדנות לפי עקרונות מוסריים נוקשים ביותר. משטר חיים מוסרי זה הוא שגזר עליו להוקיר רגליו מאוהל מגוריהם של הפועלים שניבלו את פיהם ללא הרף. (הוא עצמו היה מתגורר במחסן הכלים). מאחר שאני לא הייתי מנבל את פי, הוא עשה לו מנהג לסור למלונתי מידי ערב לביקור קצר.

אף כי מצוקתו החברתית היתה נהירה ומובנת לי, בכל זאת הפליאני במקצת הדבר, שבחר בי כידיד. הוא היה אנאלפאבית תוקפני ולוחם שהיה עוין יודעי קרוא וכתוב ואף היה מכלה את חמתו בכל דף מודפס שהיה נופל בידיו. העיתונים במיוחד היו שנואי נפשו. הללו היו בדרך כלל מתגלגלים בחדר האוכל בלי שאיש יקרא בהם. מידי שבוע או שבועיים היה בן־יוסף אוסף את כל העיתונים שנצטברו, נושא אותם מלוא זרועותיו אל מחוץ למחנה, מניחם שם ליד הגדר, והרוח הנושבת במקומות אלה בשעות אחר הצהרים היתה נושאת אותם לעזאזל המדברה.

בן־יוסף זה גרם לי טרדה לא מועטה באהבתו שאהבני. אולם עתה קם לי אויב ממש. בהיותי מוטל על מיטת הברזל החלודה שלי עם מזרון הקש המכוסה שמיכת צמר גסה, זרועותי תחת ראשי – לא דמותו של בן־יוסף העסיקה אותי אלא זו של הרומני הקטן קארול. חשבתי על התיקול המוזר שהיה לי עימו בפתח חדר האוכל. הוא החליט להסתכסך איתי. הדבר היה תמוה בעיני. על מה ולמה? הוא חורש איזו מזימה. אין ספק כי במוקדם או במאוחר הוא יתחיל להסית נגדי. ואולי כבר התחיל… פתאום נזכרתי איך חיים אבוקסיס הזמינני לשבת לידו. הוא אף פעם לא עשה זאת לפני כן. לכאורה היתה זו מחווה ידידותית. מדוע אם כן הרגשתי כאילו צפון בה איום? מדוע הרגשתי כאילו יש קשר סמוי בין המחווה הידידותית של אבוקסיס ובין העוינות של קארול? איך בכלל נקלעתי למצב הארור שכוונותיהן של בריות כמו אבוקסיס וקארול מעניינות אותי? מדוע אני בכלל נשאר כאן? האם לא ייתכן שאני קובר את עצמי במקום העלוב הזה ללא כל צורך? האם הם מחפשים אותי עדיין? לוא עדיין חיפשו אותי קרוב לוודאי שהיו עולים על עקבותי אפילו במקום נידח זה בו אני מסתתר. אם לא גילו אותי עדיין, משמע שכפי הנראה חדלו לחפש אותי. אם אכן כך הדבר הריני מבזבז כאן את חיי שלא לצורך. השאלה שצריכה לעניין אותי אם כן היא לא כוונותיהם של אבוקסיס וקארול אלא איך להיחלץ מפה. בהקשר זה נזכרתי שוב בהצעתו של מר ואלדמן שצפנה בחובה בשלב זה את הסיכוי היחיד. האם יצא מזה משהו? כבר עבר שבוע מאז אותה שיחה בה העלה את הצעתו ועוד לא שמעתי ממנו דבר…

עשן הסיגריה נפלט בעצלתיים מפי הפעור כלפי תקרת הפח הנמוכה והמשופעת. לרגע רוטט אחד היה העשן שומר על הצורה שהיתה לו עם פליטתו ממש כאילו היה עשוי מחומר מוצק, ומתנועע פעמים אחדות אנה ואנה באוויר הבלתי יציב של הצריף רב החורים והסדקים. אחרי תנודות אחדות היו קווי הדמות נשברים לפתע, והעשן היה נמוג לתוך האוויר בענן כחלחל וחסר צורה שהתאבך אל התקרה. החום היה רועץ. מיעכתי את בדל הסיגריה ברצפת הבטון ושקעתי בנים ולא נים טרוף, הדומה לעילפון, כשאני מגרש את הזבובים העוקצנים שהטרידוני מאוד בתנועות גפיים רפלקסיביות. פתאום התעוררתי לקול זעקות נוראות שעלו מהחצר.

ניתרתי ממקומי בבהלה וקרבתי לאשנב. מרחוק ראיתי את נעים נס בזעקות אימה מפני חיליק הדולק אחריו בראש נטוי כפר כשהוא בוכה, צועק ומקלל בקול היסטרי. מידי פעם היה מתעכב כדי להרים גרוטאה אותה היה מיידה בנעים תוך כדי ריצה. היו אלה גרוטאות כבדות וחדות אשר חרף ראייתו הלקויה החטיאו לעיתים את מטרתן רק כחוט השערה. אין ספק כי היה בהן כדי לפצוע קשה את נעים לוא פגעו בו, ואולי אף כדי להרגו.

בפתח האוהל התגודדו הפועלים כשהם משיאים לנעים עיצות בקולות עליזים למדי.

“תקיף, תקיף סביב הערימה”! צעק מישהו.

נעים קלט את הדברים כפי הנראה ובהקיפו ערימה ענקית של גרוטאות שהתנשאה באמצע החצר, החל מתקרב לעבר קבוצת האנשים שבפתח האוהל, כשחיליק שועט בעקבותיו ובידו גרוטאה גדולה. חיליק כבר היה עייף ומרוצתו הואטה. בחלפו על פני החבורה שלפתח האוהל קפץ מתוכה פתאום אבוקסיס, ובתפסו את חיליק בזרועו מאחור בזריזות של טורף, עצרו, סובבו לאחור במריטה חזקה ואחר כך, במהלומה אדירה בלסתו היפילו ארצה כקורה.

צריך להסתלק מהמקום הארור הזה, אמרתי לעצמי בייאוש כשחזרתי ליצועי. להסתלק לאן?!

קול טרטור המנוע המתגבר והולך בישר את בוא המכונית הגדולה מהחצר. עד מהרה נשמעה צפירה רמה וניחרת מכיון השער. קמתי לרגע כדי לשלח את המכונית ומיד חזרתי לרבצי. ניסיתי להירדם אבל החום והזבובים הציקו לי וכן המחשבות. הללו חזרו כמאליהן אל מר ואלדמן ואל “הצעתו”, כפי שבחרתי משום מה לכנות את דבריו הבלתי מחייבים ובלתי מחוורים כל צרכם. היה לי ספק רב אם אני רשאי להתייחס לדבריו כאל הצעה. אולי בפעם המאה גלגלתי בזכרוני את פרטי שתי ההיתקלויות שהיו לי עימו. באיזו מידה הייתי רשאי לתלות תקוות בדבריו?

3. מנהל צעיר ונעים סבר

כאשר הקאדילק השחור של מר ואלדמן נעצר לראשונה בשער המחנה תוך כהונתי כשוער, הייתי שרוע על מיטתי שקוע ב“אקצה הוֹמוֹ” של ניטשה. בעוד המכונית רחוקה מהשער שמעתי במורת רוח את רעש גלגליה הקרבים, באותה שעה של לפני הצהריים שבה אין מכוניות מגיעות בדרך כלל למחנה. כשנעצרה המכונית לא קמתי מייד כדי לברר מי הבא ולפתוח בפניו את השער, אם יתברר כי אכן רשאי הוא להיכנס למחנה, כפי שהיה מתפקידי לעשות. במקום זה נשארתי על רבצי, מצפה אולי לאיזה נס שיסלק את המכונית מעל יד השער, כגון שהנהג יימלך בדעתו ויחליט לחזור העירה, מרחק שלוש שעות נסיעה, או שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את המכונית על נוסעיה (או מצידי בלעדיהם, בתנאי שהישארותם בחיים לא תהיה כרוכה בצורך לקום עכשיו מרבצי כדי לעזור להם או כדי לפתוח בפניהם את השער). קול צפירה ממושך וקצר רוח ניער אותי לבסוף ממקומי. המכונית השחורה, הגדולה שעמדה לפני השער היתה לבנה מאבק דרכים. בהתאם להוראות שהיו לי חקרתי את הנהג לזהותו. הוא הציג את עצמו כמר ואלדמן מהנהלת החברה והואיל להזדהות בסבלנות וללא שמץ של אי רצון.

פתחתי בפניו את השער. המכונית גלשה פנימה ונעצרה. בזינוק חטוף בקשת רחבה לאחור הביא מר ואלדמן את המכונית לחנייה במקביל לגדר. הוא כיבה את המנוע ויצא. היה זה אדם צעיר, בגילי בערך, אולי שנה או שנתיים מבוגר ממני אך לא יותר. תנועותיו הגמישות בצאתו מהמכונית וקומתו הזקופה תוך רפיון מרושל כלשהו, העידו על בשר גמיש, רענן, מפונק ואהוב על בעליו. דוד, מנהל המחנה, בא לשער להקביל את פניו. תוך כדי שיחה הם התרחקו לעבר צריף המרפאה וכעבור רגע נבלעו לתוכו.

כעבור שעה בערך הם חזרו. הייתי עדיין שרוע על המיטה וקורא בספרי כששמעתי את צעדיהם. הפעם קמתי מייד ויצאתי החוצה כדי לשלח את המכונית. פתאום הפטיר האורח:

“ניטשה. הממממ…”

רק עתה הבחנתי כי מתוך פיזור הדעת לא הנחתי את הספר במלונה, כשיצאתי לפתוח את השער, וכי הוא היה עתה בידי. דיבורו הבלתי צפוי הפתיע אותי עד שלרגע קפאתי באמצע הפעולה של הסטת הבריח. מתוך מבוכה התחלתי לגרור את השער לרווחה כשאני מתרכז במעשה הרבה מעבר לדרוש לשם ביצוע הפעולה הפשוטה.

“בהוצאת המוֹודרן לייבּררי”, הוסיף מר ואלדמן.

“כן, אדוני”. אם הוא חושב שהתעניינותו מחניפה לי הוא טועה, חלף במוחי בשעת דיבור.

“זהו כרך שכולל את כל כתבי ניטשה. מה בדיוק אתה קורא?” חקר בנעימות – עיניו החומות היו רוגעות, תווי פניו תואמים, נעימים למראה ומעוררי אמון. קולו היה שקט, עשיר ועמוק.

“אקצה הומו, אדוני”.

“מעניין מאוד”, קרא בהתעוררות “אומרים שניטשה כתב את היצירה בבית חולים לחולי רוח בינה כאשר הסיפיליס שקיפח את חייו כבר היה בשלב מתקדם מאוד. בני סמכא טוענים כי השפעת המחלה ניכרת בספר היטב”, חיוך קל ריצד בעיניו ובזוויות פיו “מעניין לא”?

“מאוד אדוני”.

הוא רצה להוסיף דבר מה אך השתתק ולא יסף. עננה חלפה על פניו. המבט בעיניו נעשה לרגע בוחן אחר כך ניצת בהן ברק משועשע.

“מי הסנוב הזה”? שאל את דוד. חרף בת צחוק קלה של ביטול שהיתה תלויה בזווית אחת של פיו, ניכר היה שהוא רוגז במקצת. בלי לחכות לתשובתו של דוד הוא נכנס למכוניתו ובגהרו בעד החלון:

“אוקיי אדם עליון, פתח את השער”, קרא אלי. עשיתי כמצוותו בפנים בוערות. המכונית נעלמה בדהרה בתוך ענן אבק.

“מר ואלדמן הוא חבר הנהלת החברה. יכולת להיות קצת יותר ידידותי אם הוא הואיל להתעניין בך”, נזף בי דוד בעודי סוגר את השער. בזאת פנה וחזר אל המרפאה בחרי אף.

חזרתי למלונה ובליבי הרגשת תבוסה. לא שהצדקתי את מר ואלדמן בכל. איכשהו הרגשתי שזה לא היה לגמרי הוגן מצידו – נער שעשועים מצליח וקל הליכות – לכפות עלי שיחה אודות ניטשה כשאני עומד לפניו ליד מלונת הפח שלי, בבגדי החאקי המרופטים, מזיע, מסריח, צרוב שמש, מלוהט ואדום כסרטן מבושל מהחום הכבד במלונה, בעוד הוא מפריח מידי פעם באצבע צרידה רבב מחולצת הטריקו הלבנה שלו בהבעה קלה של מיאוס. אבל קולו העמוק עוד הדהד באוזני: לא היה בו שמץ מנימת הפטרון הנוטה חסד, לא שמץ של התנשאות, שום מחווה מלמעלה למטה. כל כוונתו היתה, כפי הנראה, לקשור עימי שיחה על נושא שעניין אותו באמת ובתמים לאחר שנתתי לו יסוד להניח שגם אני מתעניין באותו נושא. אם אכן כך הדבר הרי שהסתייגותי לא היתה במקום. מאידך ה“אדוני” הזה לא נועד כדי לפגוע בו אלא יותר כשעשוע ביני לבין עצמי. מנסיוני המצומצם עם מספר מנהלי חברות היגעתי כנראה להכללה הנמהרת שטיפוס אנושי זה אטום לקליטת משמעויות בתחומים שהם מעבר לאינטרסים מידיים של כסף וקריירה. בוודאי כך כשהן באות משוער. הייתי בטוח שההלצה הקטנה, גסה כשהיתה, תחלוף גבוה מעל ראשו. אבל מה שקרה הוא שהצלחתי לפגוע במנהל חשוב של חברת ענק, שאני הייתי בורג קטנטן במנגנונה ועוד להיות בלתי צודק. הישג מפוקפק ביותר. הייתי מדוכדך. החשק לקרוא נגוז. כל מה שידעתי בניטשה ובמחברים אחרים נראה לי פתאום קלוקל וחסר ערך: חכמת מסכן בזויה.

בביקורו הבא, כשבוע ימים לאחר מכן, מר ואלדמן התעלם ממני. הוא נכנס, החנה את המכונית והלך עם דוד כמו בפעם הקודמת בלי לזכות אותי אף במבט. נראה היה שלא שכח עדיין את האינצידנט הניטשייני. כמו בפעם הקודמת הוא חזר לשער כעבור שעה קלה בלוויית דוד. הפעם לא יצאתי לקראתם. שיקראו לי – החלטתי ונשארתי על משכבי עם הפנים לתקרה. פתאום – צל הושלך במלונה. מישהו עמד בפתח: מר ואלדמן. התנערתי לישיבה משלח בו מבט חוקר, פראי במקצת.

“מה אתה קורא עכשיו, בן־ארי”? שאל רכות. הספר היה מונח פתוח והפוך על כסא לידי ואני רציתי להיקבר. “אפשר”?

“בבקשה”, גמגמתי מסמיק.

“‘המורד’ של קאמי”, הפטיר.

בעודו מעלעל בספר אחזה בי פתאום התרגשות רבה. קטעי מחשבות בלתי מקושרות החלו שורצות במוחי קדחתנית כזנבות קטועים של לטאות. הוא חקר לשמי… דוד סיפר לו אודותי… מה?… אני מעסיק אותו… הוא לא יכול לשבץ אותי בנקל… סצינת פיוס?… גרוע מאינצידנט נוסף… לא הייתי צודק בפעם הקודמת… להתנצל?… על כל פנים – להתנהג…. מנהל חברה יכול להיות בן־אדם… לא בהכרח תרתי דסתרי… לא בהכרח ג’לוֹב… או אינפנטילי… או סוציאליסט… אתה כועס יופיטר – סימן שאתה סוציאליסט… האם אני סוציאליסט? אף פעם אדם לא יכול לדעת מתי הוא יגלה פתאום שהוא סוציאליסט…

כל המבול הזה של קטעי מחשבות שלא לעניין נישא על גבי נחשול עצום של זעם על עצמי. מכל מקום, חשוב להיות צודק, חלף במוחי סוף סוף הדבר ההגיוני הראשון ועם זאת התחלתי לאט לאט להירגע. בעודו מעלעל בספר בחנתי אותו מזווית העין. הייתי עכשיו די רגוע. ראיתי מייד עם מי יש לי עניין: אדם שדברים באים לו בקלות, המסוגל לעשות בנקל דברים שעולים לאחרים במאמץ רב. מכאן שיש בו רכות אופי מסוימת האופיינית לאנשים כאלה. מאידך ניכר היה בו אותו סוג של חוסר מעצורים מבוקר הבא עם ניסיון רב ומידה רבה של בגרות. מההיכרות הקלושה שהכרתיו לא יכולתי אמנם לדעת על איזה תחום עניינים סוגרת בגרות זו, אך התעניינות בניטשה וקאמי מצד מנהל חשוב בחברת ענק, אם היא כנה, עשויה להעיד על אופקים רחבים מאוד.

מר ואלדמן גמר לעלעל, הניח את הספר מיידו ופנה אלי בחיוך מלבב:

“יש שיטה בטירוף” ציטט בלי להביא את הדברים בשם אומרם. אני נרגעתי בינתיים לחלוטין. ההכרה הברורה שאני יודע בדיוק עם מי יש לי עניין בעוד הוא רואה לפניו רק שוער מרופט הקנתה לי תחושת יתרון שצמצם במקצת את יתרונו הנסיבתי. הדבר נטע בי ביטחון מסוים ועזר לי להירגע.

הוא פנה לאיטו ויצא ואני בעקבותיו.

“למה אתה מתכוון”, שאלתי מתוך החלטה נחושה לשתף פעולה הפעם. עם זאת לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמחסן גרוטאות בערבה הוא בכל זאת מקום מוזר לגלגל בו שיחה על ניטשה וקאמי במונחים של שקספיר.

“בקשר למה אתה שואל”? הקשה על שאלתי.

“בקשר לשיטה שבטירוף”?

הוא חיכה לי בחוץ.

“נראה כאילו אתה מנסה להקיף נושא מסויים”, אמר כשהצטרפתי אליו.

“לא במיוחד”, הכחשתי “אני נאלץ לקרוא מכל הבא ביד. אי אפשר להיות בררן או לתכנן קריאה במקום כזה”.

“גלגולי האידיאה של האדם העליון בתרבות המערב”, המשיך בן שיחי בשלו מתעלם מהכחשתי הרפה “זה נושא מרתק. בעונג הייתי עוסק בו בעצמי לוא היה לי יותר זמן”. קול עמוק ומרושל כשלו יכול לעלות רק מתוך אורגאניזם בריא שאינו יכול לשמש משכן לנשמה מעוותת – התמוגגתי ממנו בעודו דובר – הוא אדם נפלא ואתה נהגת בו כמו נמושה. מחשבה זו גררה מייד את המחשבה המסתייגת: האדונים האלה במכוניות הגדולות יכולים לקנות בזיל הזול את הערצתן של בריות בחאקי מרופט. די להם בחיוך. מחשבות אלה חלפו כהרף עין ביני לבין עצמי ואילו בקול רם למלמתי:

“אולי, אולי באמת… לא חשבתי על כך”. המחשבה הצדדית שהעסיקה אותי בעודו דובר גרעה מתשומת הלב שהייתי מסוגל להקדיש לדבריו ולכן נגררתי אחריו פאסיבית. עם זאת חשתי איך התנגדותי לשיחה עמו הולכת ורפה. מר ואלדמן המשיך:

“אפשר לעקוב אחרי גלגוליה של אידיאה זו לאורך שביל נפתל מאוד: במיתולוגיה, בחיי המעשה, בפילוסופיה, בספרות. היא לובשת צורה ופושטת צורה, אך ביסודו זה תמיד אותו הדבר – מפרומיתיאוס ועד המורד של קאמי ועבור דרך אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר נפוליון, ניטשה… תמיד אותו הדבר…” הוא השתתק בהיסוס.

“רוח האינדיוידואליזם המערבי. בדידות האינדיוידואום בקוסמוס השותק”, תפסתי את עצמי משלים את רעיונו ועם זאת הסמקתי.

דברי נשאו חן בעיניו:

“איך אמרת זאת”?

“בדידות האינדיוידואום בקוסמוס השותק”, חזרתי וחשתי איך הסומק בלחיי מעמיק “כבר אמרו זאת. זה לא מקורי”.

“לא חשוב”, לשנייה שוב היסס. “כן, משהו מעין זה. אני מוצא שהגלגול האחרון של האידיאה הוא המעניין ביותר, אינך סבור”?

“באיזה מובן”?

“במובן זה שהוא כאילו זורה לרוח את עצם האידיאה המתגלמת בגלגוליו הקודמים ואף בו עצמו”.

“כאילו” הדגשתי.

“הוא באמת עושה זאת: זורה הכל לרוח ונשאר בלא כלום”.

“זה כך ולא כך”.

“דהיינו”?

“על ידי זריית הכל לרוח הוא שומר לעצמו הכל ושומר הכל לעצמו”.

הוא הצטחק.

“אתה מדבר כמו אוראקל”.

“שומר הכל לעצמו – שלא יאבד. שומר לעצמו הכל – לבל יזכו אחרים”, הסברתי לאקונית “תחת מסווה של זריית כל ערכיו לרוח האדם העליון המערבי שומר בקנאות על יתרונו”, עם שדיברתי הרגשתי כי ההסבר שלי סותם יותר משהוא מבהיר.

“אתה מדבר בפאראדוכסים”, אמר נלאה במקצת “נצטרך למצוא פעם זמן כדי לשוחח על כל זה בניחותא”.

דבריו אלה החריפו אצלי, משום מה, את תחושת האבסורד שלא סרה ממני במשך כל השיחה, על שנתקיימה במקום זה, בנסיבות אלה ובנוכחות דוד שעמד כל הזמן מן הצד, עוקב אחרי השיחה בחיוך רפה, לא מבין כלום מהנאמר אך גאה בי במין גאווה של בעל קרקס המציג בעל חיים נדיר.

נעצרנו ליד המכונית. עמדנו שם זמן מה בדומייה. פתאום שאל:

“מה בעצם אתה עושה פה”?

“התגלגלתי…” עניתי באי רצון “במקרה…” הרגשתי איך המתיחות שבה ועולה בי.

“תראה, בן־ארי”, אמר כשהוא מושך את המלים כבורר אותן אגב דיבור “אם תתפנה משרה במשרדי החברה בתל־אביב… שום דבר גדול כמובן – אולי משרה קטנה של לבלר, תהיה מוכן לעבור העירה”?

“אולי”, עניתי בזהירות. פתאום התחוור לי כי במעורפל ציפיתי כל הזמן למשהו מעין זה.

“נראה”.

“תודיע לי אם יתפנה משהו”.

“טוב”.

עם זאת נכנס למכוניתו. פתחתי לפניו את השער והוא נסע.

“צריך לשמור אתך על יחסים טובים”, התלוצץ דוד “מי יודע למה אתה עלול להגיע שם בעיר.”

“אני עוד לא הולך”.

וברעיון זה שהעלה מר ואלדמן היתה צפונה תקוותי היחידה להיחלץ בצורה פחות או יותר מתקבלת על הדעת מהמקום הארור הזה.

4. חיי חברה

היום נטה לערוב. קול נהם מאומץ של מנוע גדול עלה מהחצר, יחד עם שאון הדרדור הדורסני של גלגלי “הטיטאניק” הענק עמוס הגרוטאות שעשה דרכו אל השער. קמתי מרבצי בעצלתיים כדי לפתוח את השער בפעם האחרונה לאותו יום.

“פתח. פתח מהר יא מַניאק”, האיץ בי קולו המפגיע של הנהג.

“מה בוער”, צעקתי מתוך המלונה משתהה קצת במתכוון.

“אני רוצה להגיע לעין ובּה לפני החושך, מבין? יא טמבל”.

כשיצאתי רחף על שפתי חיוך קל.

“אתה יכול לחייך. אני עובד ואתה מתמזמז – זה ההבדל בינינו. תזוז כבר, נו”!

לידו ישב חיליק עם לחי נפוחה ומעט מטלטליו על ברכיו. הוא היה עגום ומשמים, עיניו האדומות בוהות ניכחן אל מרחבי הערבה. בצד הנזק הגופני שסבל, קיפח בודאי אשליה או שתיים בדבר הטוב הגנוז בפרולטריון.

פתחתי בפניהם את השער.

“תשבור את הראש”, איחל לי הנהג בחלפו על פני ברכבו העצום.

“אל תשכח להתגלגל לתהום בהזדמנות”, קראתי אחריו ברוח טובה כשנטה לדרך. בזאת נעלתי את השער ועימו את יום העבודה.

בראש תלוי חזרתי למלונה. מבעד לאשנב הקטן נשקף אלי מרחוק סלע אדום נישא ולוהט בארגמן השקיעה. בתחושת כאב פיזית כמעט חשתי את הגבול העוין החוצץ בינינו כחותך בבשר חי. עמדתי שם ליד האשנב מזין עיני במראה, כשעל הרקע הנשגב הופיעה דמותו המהוהה של ידידי בן־יוסף. הוא היה בדרכו אלי, מעיל הבד האפור, הדהוי שהיה תלוי על כתפיו התבדר בהלכו. כשהוא יעזוב כבר יהיה חושך וקר יהיה – אותה צינת ערבה ערמומית החודרת עד העצמות דרך כל שכבות הלבוש. הוא היה זקן ובודד, בן־יוסף. אם הוא לא ישגיח על עצמו, איש לא ישגיח עליו. בעוד רגע הוא ישב אצלי ותתחיל החלילה היומיומית החוזרת עם המונולוג האינסופי של האורח. מונולוגים אלה הייתי משסע מידי פעם בהערות קצרות למען הגיוון והנימוס, כל עוד היה לי הכוח הנפשי לכך, עד ששיחו היה הופך לנטל כבד מנשוא ואז הייתי מתעטף בשתיקה ומתכנס לתוך עצמי. הטאקט שלו היה מפליא: כשהיה מבחין בשתיקתי היה יודע כי עליו לסיים. או־אז היה מוסיף כמה מלות סיכום, מתעטף במעילו, קם והולך בלי לומר שלום.

עודני עומד שם וצופה בדמותו הצנומה והחגיגית ההולכת וקרבה בצעד מהיר, קרה פתאום דבר מאוד מוזר: תוך כדי הליכתו הוא נקלע לתוך נתיבו של משב רוח דק ועז שהוליך בכנפיו שורה אינסופית של עיתונים. העיתונים, מהם טסו בגובה נמוך במקביל לקרקע בלי לגעת בה, מהם קפצו כקנגורו – נוחתים וטסים חליפות, מהם נגררים על הארץ מקפצים מידי פעם כשהם מתהפכים לצידם השני וממשיכים להיגרר על גחונם. כנראה נשבה במקרה איזו רוח בלתי מצוייה בכיוון ההפוך מהרגיל בשעה זו של היום, והיא נשאה דרך כל המחנה את העיתונים, שבן־יוסף הניח קודם לכן ליד הגדר. באופן מוזר הם חלפו על פניו אחד אחד, בזה אחר זה, בשורה מסודרת ורצופה כמו דרך מנהרת רוח – זה טס, זה מקפץ וזה נגרר – וכולם היישר לעבר צריף המרפאה שם נשארו רבים מהם תלויים ומתנפנפים נואשות ברוח על דוקרני גדר התייל שהקיף את משכן החטא של מנהל המחנה והחובשת.

בן־יוסף נעצר ועקב אחר זרם העיתונים במבט אובד עיצות. הוא עמד שם עד שחלף אחרון העיתונים, אחר כך משך בכתפיו והמשיך בדרכו. ובלבד שילך לפני שתבוא מזל – חשבתי בדאגה כשראיתיו הולך וקרב. כעבור דקה חרקה דלת המלונה על ציריה והוא נכנס. הוא התיישב על הכסא היחיד שהיה לי, הטיל את מעילו אל המסעד בתנועת כתפיים גמישה בשביל אדם בגילו, הניח רגל על רגל הרכין ראשו והתחיל:

“האנשים לא שווים כלום היום, בחיי. רק לאכול, לאכול, לאכול. לעבוד לא רוצים אַבּאדאן. היום נתן לי דוד שלושה אנשים בשביל יסדרו המחסן. כלום לא עשו. ממזרים, בחיי. לפני אתמול נתן לי שני אנשים כלום לא עשו: אני ידבר עם דוד מחר. אני יגיד לו שיבוא יראה – או עבודה או לא עבודה. ככה לא טוב. במחסן באלאגאן אוּאָה – אוּאָה. כלום אי אפשר למצוא. אחר כך אומר לי לא בסדר. צריך כלים – אין. צריך נייר זכוכית – אין. אני מה אני יעשה. בא אוטו גדול הביא כלים, הביא פרודוקטים – טונות. טונות באמונה. הכל בחוץ. מה אני יעשה יבואו אנשים יגנבו אני מ’כפת לי. אני אמרתי לדוד תן אנשים יעשו עבודה. לא – אז לא…”

“לא רוצים לעבוד, מה”? שיסעתיו סתמית לבל אירדם בהשפעת קולו המונוטוני.

“לא רוצים, בחיי ממזרים, יימח שמם”.

“מחר אתה לוקח פועלים”?

“לוקח. אני יגיד לדוד יתן לי שלושה אנשים”.

“יש אחד בחור טוב קוראים לו קארול קח אותו. אל תראה אותו שהוא קטן. הוא עובד טוב. הוא זריז ויש לו שכל. אתה תהיה מבסוט ממנו”. לעבוד עם בן־יוסף היה הסיוט של המחנה. הוא היה דופק בפועלים, מוציא להם את הנשמה ובסוף היום היה קורא להם “ממזרים” ומתלונן עליהם בפני דוד שהם לא עושים כלום.

“בחור טוב אתה אומר”? השמיע ספקנית, מרפרף עלי במבט חטוף. בידו עשה תנועת ביטול “אין היום בחורים טובים. פעם היו. אתה זוכר את יוסקה? אתה לא זוכר. אתה עוד לא היית. את דוב אתה זוכר? אתה גם לא זוכר. אלה היו אנשים טובים, בחיי. כל אחד לוקח על הגב מאתיים קילו – הא! אלה היום אומרים להם קח – אומרים כבד. אומרים להם סדרו פרודוקטים – אומרים תראה איך. עשר פעמים אני מראה להם ועוד לא יודעים. במנדט הייתי עושה נאגלס עם חמורים, היה להם יותר שכל בחיי. אני לא יודע מה אני יעשה. אמרתי לדוד. אמר יבוא אדון ואלדמן יגיד לו. מה נעשה…”

“מתי יבוא אדון ואלדמן”?

“לא יודע אדון ואלדמן מתי יבוא. אינשאללה יבוא מחר, מחרתיים, השבוע אולי יבוא. אולי יבוא בשבוע הבא. לא יודע. מחר אני רוצה הם יכניסו פרודוקטים למחסן. יסדרו על המדפים. מה שלא יכניסו – יקחו ברזנט יכסו. לא יירטב. בלילה יש הרבה טל. בבוקר אני קם – כואב העצמות, בחיי. אני שותה תה אז טוב. תבוא אצלי אני יתן לך תה…”

קולו הפך לדכי אדוות באוזני. מרוחקת, מטושטשת וכמו מבעד לצעיף ראיתי את דמותו: מבטו נעוץ ברצפה, מצחיית הקאסקט הדהוי שלו מסתירה את מצחו הנמוך, המשופע, את עיניו החומות, הקטנות, הדוקרות, המעמיקות שבת בחוריהן. נגלה רק קצה חוטמו הכפוף, שפתיו הדקות הנעוות בתנועות הדיבור וסנטרו המרובע, העיקש של המיזאנטרופ הזקן.

משחדלתי להאזין לדבריו שבו קטעי המחשבות לנתר במוחי: מה הלאה? ההצעה של מר ואלדמן. הצעה… הצעה? דבריו היו כלליים מאוד. מותנים מאוד. אם תתפנה משרה… “מישרת לבלר” – הוא הדגיש… אני בונה מגדלים באוויר ומטפס עליהם. ובכלל – האם יהיה זה בטוח לשוב העירה בשלב זה?… המתווך הבטיח אמנם, אך לא נתן ערובות. ערובות? איזה ערובות יכול היה לתת? ייתכן שכאן במחנה הייתי יכול להישאר עוד זמן רב בביטחון יחסי שלא יעלו על עקבותי. במיוחד כך בחסות שמי הבדוי: נפתלי בן־ארי. לא מוצלח. יותר מידי מצלצל בשביל קונספיראטור וגם קצת קיטשי. ובכל זאת שיפור ניכר לעומת משה בר' אלתר ינקלובסקי. מי יודע כמה זמן עוד אוכל להישאר פה. העניין עם הממזר הקטן קארול כלל אינו מעודד. ייתכן שתוך זמן קצר ייהפכו חיי פה לגיהינום. טוב שהקדמתי אותו כשהלבשתי עליו עכשיו את בן־יוסף. צריך לתקוף ראשון כשאין מנוס ממלחמה. צריך רק לדאוג לכך שהחבר’ה ידעו שהוא נאנק יום תמים תחת ידו של המנוול הזקן תודות לתיווכי האדיב. אם ינסה עכשיו להסית נגדי, כולם יאמרו שהוא מתרגז מפני שסידרתי אותו ויצחקו לו. מה הוא יעשה כשיוודע לו? יתרגז, יקרא לי פסיכופאט וישלח אותי כביני מט. זו תהיה טעות מצידו. הוא צריך עכשיו לצחוק יחד עם כולם ולחכות עד שתגיע לידו הזדמנות לסדר אותי מין סידור פלסטי, כמו שאני סידרתי אותו עכשיו. רק אחר כך יוכל להתחיל. לוא היה לו די שכל ושליטה עצמית לנהוג כך הוא לא היה פה. מאידך – ייתכן שיש לו סיבות נסתרות להימצא כאן כמו שיש לי. אין להניח. לעתיד הקרוב אני מחוסן כפי הנראה מפגיעתו הרעה. ייתכן שאוכל להישאר פה יותר זמן משנדמה לי. נשאלת השאלה האם כדאי לי להישאר? האם אינני קובר את עצמי ללא צורך בחור הארור הזה? לו המשטרה היתה עדיין מעונינת בי, קרוב לודאי שהיתה מוצאת אות גם פה. אבל למה שתתעניין בי אם כבר אין לי כוח להזיק? בבנימין לא נוגעים לרעה למרות שהשתתף באופן פעיל בקשר. הוא אמנם יועמד לדין, אך למרבה הפלא, הסכימו לשחררו בערבות לפי שעה. הוא ואני היחידים שיצאו איכשהו מהעניין. פנטסטי איך הכל התפוצץ פתאום באותו לילה בשלחו את כולנו איש לעברו, איש לגורלו כגיצים של זיקוקין דינור: יונתן ברח מהארץ, נודד עתה בעולם, ארנון נהרג בתאונה מלאה היגיון, אריה התאבד, לוי גומפרץ בבית המשוגעים, דן בבית הסוהר, משפטו של בנימין תלוי ועומד ואני פה. האם זה הכרחי לשהות פה? המתווך הבטיח לי שידפקו אותי רק במידה הדרושה כדי להשמיט מיידי את הקלף. “לא תהיינה רדיפות” – אמר, אבל כשהוא אמר זאת עוד היה הקלף בידי וייתכן שאמר זאת רק כדי להניעני להניחו מיידי מרצוני הטוב. עכשיו ידי ריקות וכמו שאומרים: אחרי הארוחה מדברים אחרת. מאידך – יש לי ניסיון טוב עם הבטחותיו של מתווך זה. הוא עומד בדיבורו, השאלה היא באיזו מידה קיום ההבטחה תלוי רק בו בלבד…

פתאם הרגשתי שבן־יוסף שותק. השקט המוזר העיר אותי משרעפי.

“אז מה אתה אומר, בן־יוסף”? שאלתי סתמית כדי לאחות את החוט.

“אָח – אָח – אָח”, סיים פיהוק רחב “מחר יתן לי דוד שלושה אנשים – זה שאמרת לי, מה שמו”?

“קארול”.

“קארול ועוד שניים. הם יכניסו פרודוקטים. כמה שיספיקו יסדרו על המדפים. מה שיישאר יכסו – חאלאסנה”.

“חאלאסנה” זה היה מציין את סוף הביקור, מעין “רות – סוף” בתשדורת אלחוט. הוא קם, התעטף במעילו והסתלק ללא גינוני פרידה. בביקורים הראשונים כשהיה מסתלק בצורה כזאת הייתי חושש שמא נעלב, אבל כיוון שהיה חוזר תמיד למחרת, נרגעתי עד מהרה.

בחוץ החל מחשיך. העליתי אור בעששית וחזרתי לרבצי. פיסת טיח קטנה שהתקלפה מהתקרה נשארה תלויה בקור עכביש בלתי נראה והתנועעה למשבי האוויר הקלים שבצריף. היא נראתה כמחוסרת משקל ותרמה לאווירה של חוסר מציאותיות. בשכבי כך עם הפנים לתקרת הפח המדכאה חזרו מחשבותי לאידיאָה פיקס שלי: הצעתו של מר ואלדמן והנסיבות שבהן נעשתה. המחנה היה לי כל כך לזרא שלא יכולתי לחשוב על שום דבר פרט לאותו עוגן הצלה שייתכן כי לא היה אלא קנה רצוץ. לא יכולתי להגיע למסקנות. עד מהרה איבדה מחשבתי כל כיוון והחלה מסתובבת סביב עצמה, מתערבלת במוחי סחור סחור כדייסה במיקסר, ללא כל מטרה אחרת מאשר להפוך יותר ויותר לדייסה.

כבר הייתי מנומנם כששמעתי את הנקישה בחלון. מזל! פקחתי את עיני במאמץ. המון פרפרי ליל הטיחו את עצמם אל זגוגית החלון המואר בניסיון עיקש ועקר להרוס פנימה אל האור – פרפרים גדולים וקטנים, שעירים וחלקים, אפורים כשק ובעלי דוגמאות סימטריות מתנוססות על כנפיהם. מהם מתפרפרים על השמשה עלה וירוד, כמבקשים פרצה לחדור בעדה, אחרים נחים עליה ללא נוע כלאחר יאוש. מזל טיילה ביניהם בצעדיה הרכים, כפות רגליה הפנוימאטיות נצמדות בעווית אל הזכוכית החלקה, זנבה מתווה ברוב חן וזריזות עיקולים סוריאליסטיים מפתיעים ביותר. בתנועות זריזות של ראש וצוואר ימינה, שמאלה ולפנים, נוקשת בשעת מעשה נקישות קצובות בזגוגית החלון, היא צדה לה כאוות נפשה מתוך סיר הבשר הרוחש על חלוני. שלושה חברים היו לי במחנה: בן־יוסף, העכבר הקטן של הצריף ומזל. היא היתה שותפתי לקנונייה נגד פרפרי הליל שנואי נפשי: מידי ערב הייתי מעלה אור בחלון, מושך את הצייד אל הפח ואז היתה מופיעה מזל, עורכת לה כירה כיד המלך, חוזרת ומסתלקת לאחר מכן אל תוך החשיכה שביעה ומאושרת.

במראה בטנה החיוורת־עכורה של מזל שהיתה דבוקה לחלון וכפות רגליה הפנוימאטיות היה משום חישוף סוד נעורים: בדירה הראשונה בה התגוררתי עם הורי בתל־אביב מייד לעלותנו ארצה לפני עשרות בשנים היתה מרפסת שעל תקרתה טיילו לעת ערב שממיות משחרות לטרף, רגליהן למעלה וגבן למטה ואני הייתי מביט בהן שעה ארוכה ותמיה איך זה שאין הן נופלות.

ופתאום תקפו אותי געגועים פראיים: העירה! בחזרה לעיר! לתל־אביב המלוכלכת, המכוערת, הנהדרת… לא שוב אל הדודה פרידה – זה ברור. אני אשכור לי חדר למגורי בעיר. בחדר זה אני אחיה חיים מאוד מאוד מעניינים ומיוחדים במינם. תמונות ורודות על חיי העתידים בעיר קמו לנגד עיני. לא הרגשתי מתי ואיך הן החלו להיארג למטווה של חלום. לרגע התעוררתי. מזל כבר לא היתה שם. רק פרפרי הליל המאוסים הוסיפו לפרפר על חלוני, רבים עוד משהיו לפני שמזל דללה זמנית את שורותיהם.

“לכו לעזאזל, פסיכופאטים”, לחשתי בקול רפה ומרוסק כשכיביתי את העששית והתהפכתי לצד.

פרק ג': יום ארוך מאוד בתחילת הקיץ    🔗

1. יום העבודה הראשון – חלקו הראשון של היום

“יש לך תעודת בגרות”?

בזאת הגענו לנושא שבו היו צפונות ההפתעות הגדולות. לפני שהספקתי להשיב על השאלה צלצל הטלפון. מר איגנאץ סלומון, מנהלה הכללי של החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ חדל לרגע מרישום פרטי האישיים. במשך כל זמן השיחה היתה לי הרגשה כאילו אני משתתף בהצגה כלשהי. הרגשה זו קיבלה עתה מעין אישור: לוא היה המעמד כולו מבויים היה זה בדיוק הרגע המתאים לנתק את השיחה ולהשהות את המשכה לצרוך דרמטיזציה. הוא הרים את האפרכסת ונהם לתוכה איזו הברה חסרת צורה, לאות שהוא על הקו ומאזין. קיויתי שעד לסיום השיחה הטלפונית תשכך במקצת רוח המרי שפיעמה בי: לפני רגע נפל מבטיי במקרה על בבואתי שהשתקפה בלוח הזכוכית של השולחן הארוך שעמד בניצב לשולחן הכתיבה של מר סלומון: ראיתי פנים עם מצח חרוש קמטים וגבה שמאלית מרטטת במקצת. הדבר העליב אותי: אין לאיש זכות לגרום לי להיראות כך. מר סלומון הוסיף להאזין ולנהום מידי פעם לתוך המכשיר. מר ואלדמן תופף בינתיים קלות בקצות אצבעותיו על לוח השולחן בפנים מתוחות במקצת. פתאום חדל לתופף, נטל מהדק והחל לשחק בו מתוך פיזור הדעת. הבעת רוגע היתה נסוכה עתה על פניו.

על הקיר מולי קראתי “למזכרת נצח! מכתב תעודה מספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל” “From the Golden Book of the Jewish National Fund” התעודה היתה תלויה בתוך מסגרת מאחורי גבו של מר סלומון לצד תמונה של חוזה המדינה – התמונה הנפוצה בפוזה ההירואית: קצת מאחור בפרופיל עם בגד, שיער וזקן מתבדרים. נצח! נצח עם סימן קריאה – יחידות זמן קטנות מאלה לא נחשבו בעינינו באותה תקופה כשבאנו ארצה לפתור את כל בעיות האנושות אחת ולתמיד, כלומר – לנצח! לוא ידענו אז כי כל מה שאנו עושים אינו פותר אף בעייה אנושית אחת לנצח, היה הדבר מרפה את ידינו והיינו חדלים לעשות. הנוסח האנגלי הוא בלי סימני קריאה ובלי נצח – נוסח מותאם לאנגלים אפילו הם יהודים…

התרכז עכשיו, בן־אדם! התעוררתי משרעפי בחרדה. כתרגיל של ריכוז דבקתי בעקשנות למערכת ריהוט משרדי שעמדה בפינה: שולחן כהה, עגול ונמוך עם בסיס מתכת וסביבו שלושה כסאות נמוכים שמושביכם דמויי עלי תלתן מעוגלים בקצותיהם ומצופים סקיי.

מר סלומון החזיר את השפופרת לכנה וגהר מעל הנייר שלפניו. פדחתו המקריחה, המכוסה שיער פשתן דליל ומאפיר בחלקו, היתה מכוונת אלי כאומר לנגחני. שערו הכסיף בצדעים. מאחוריהם השתרעו המישורים הגדולים, השוממים, הגלוחים למשעי של לחייו. רעיון מטורף בא לי פתאום: שאפשר לשתול בהם ירקות – עגבניות, מלפפונים קישואים וכו'. רעיון זה במקום שיגוז כענן הקיץ, נשאר למרבה הפליאה, שתול במוחי כשהוא מתפתח במהירות ושולח פארות לכאן ולכאן. כבר הייתי עסוק בצדדים הטכניים של הביצוע כגון – היכן לקדוח את הגומות וכיצד לנצל את הקמטים בפניו כתעלות השקאה, כשקולו העולה כמו ממרחק החזירני אל המציאות. הוא חזר לשאלה ששאלני, כשצלצול הטלפון הפסיק את שיחתנו:

“תעודת בגרות יש לך”? הוא נשא את עיניו למבט חטוף ומייד החזירן אל הנייר מוכן לרשום את התשובה השלילית שציפה לה כדבר המובן מאליו.

“יש לי שתיים”.

הוא הזדקף ונעץ בי את עיניו הקטנות, האפורות, אשר נגלו לראשונה בקוטרן המלא עכשיו, כשסבך גביניו העבותות התנשא בתמיהה. לאחר רגע עצור התפרץ:

“שתיים? מה זאת אומרת שתיים”? קולו היה מגורה כאילו מצא איזה פסול בכך שיש לי שתי תעודות בגרות. הוא פנה לואלדמן: “נוהגים פה בארץ כמה סוגים של תעודות בגרות?”

מר ואלדמן הנהן בראשו.

“איזה תעודות יש לך”? הוסיף לחקרני.

“של הוועד הלאומי ושל אוניברסיטת לונדון”.

“אהה – לונדון מטריקוליישן…”

אישרתי בניד ראש. הוא השתתק ונראה קצת נבוך.

“אז אתה יודע אנגלית”, התעורר.

“כן”.

“איזה עוד שפות אתה יודע”?

“גרמנית”.

ככל שנגולו לפניו מעלותי בזו אחר זו, כן הלכה וגאתה בו בעליל איזו אי נוחות. התנופה שציינה כל הזמן את דיבורו והתנהגותו נבלמה במקצת.

“חוץ מזה מה השכלתך”?

“גבוהה”.

הוא נעצר.

“גבוהה…” הדהד לבסוף בקול כבוי בהגניבו לואלדמן מבט מלא תוכחה. מר ואלדמן מצידו שיגר אלי מבט נרעש.

“פילוסופיה? מדעי הרוח”? בקולו בצבץ שוב ניצוץ אופטימי ופניו אורו במקצת.

“משפטים”.

עתה נתכווצו גביניו. המימיקה העירנית קפאה על פניו בהבעה חמורה. הוא תלה במר ואלדמן מבט אובד עיצות. המבוכה שגרמתי להם הרגיעה אותי משום מה. בניחותא שירדה עלי פתאום עלה עתה בדעתי לייחס את תכניות הפיתוח החקלאי של פרצופו לאסוציאציה פרימיטיבית מהופעתו הכפרית, עם פני האיכר הסמוקים, הערמומיים שנראו, כפי הנראה, צעירים בהרבה מכפי גילו. הוא החליף עוד מבט עם מר ואלדמן.

“יש לך רישיון לעסוק בעריכת דין”?

“כן”.

“אתה רוצה לומר לי שאתה עורך־דין מוסמך עם רישיון והכל”?

“כן”.

עתה השתררה שתיקה ממושכת. הוא שיחק בעט בעצבנות. לבסוף פנה לואלדמן:

“אתה אמרת למר בן־ארי מה יש לנו להציע לו”?

“אמרתי”, הפטיר הלה ובעיניו מבט מטושטש.

“איך אפשר להציע משרה כזאת לעורך דין”?

“לא ידעתי שמר בן־ארי הוא עורך דין”, הצטדק מר ואלדמן.

“מדוע לא אמרת למר ואלדמן שאתה עורך דין”?

“לא נשאלתי”.

“לא שאלתי את מר בן־ארי להשכלתו”, התנדב מר ואלדמן לאשר. עתה חשתי גם אני לעזרתו:

“מר ואלדמן תיאר לפני בדיוק באיזו משרה מדובר. לא חשבתי שיש לפרטי השכלתי שייכות כלשהי למשרה המוצעת”.

“מר בן־ארי עשה עלי רושם של אדם בעל ידיעות ואינטליגנטי”, הוסיף מר ואלדמן “לא העליתי בדעתי שיש לו השכלה פורמלית”. בהתחשב במקום בו גיליתי אותו – השתמע מדברו מכללא.

“שלא תהיינה אי הבנות מר בן־ארי. אני רוצה שיהיה ברור לך לגמרי כי המדובר במשרה נמוכה, עלובה ממש. המקצוע שלך מבוקש כיום ומשתלם יפה…”

“אני יודע”, שיסעתיו בקוצר רוח.

“למה אם כן לא תעבוד במקצוע שלך? לא יהיה לך שום קושי להשיג עבודה”.

עכשיו הייתי במיצר: לא יכולתי להסביר לו כי עבודה בבתי המשפט אינה הדבר המתאים ביותר לאדם שאינו בטוח, אם אין המשטרה בעקבותיו בעוון קשר נגד המדינה. המצוקה הולידה תוקפנות. חצי מעוך, כפי שהייתי, תחת נטל יראת הרוממות לנוכח שני חורצי גורלי אלה, בכל זאת הרהבתי עוז:

“אני צריך להבין שאתם חוזרים בכם? מר ואלדמן דיבר על משרה בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ. על יסוד הצעה זו שיניתי את מצבי שינוי מפליג בכך שעזבתי את מחנה העבודה".

“אנחנו לא חוזרים בנו”, מיהר מר סלומון להרגיעני “אל תבין את זה כך. רק בשבילך, לטובתך אני אומר – למה לך זה? אני מוכן לקבל אותך לעבודה אם אתה דווקא רוצה – אבל לא חבל? המשרה הזאת היא לא בשביל אדם עם השכלה כמו שלך, עם מקצוע כמו שלך. זה יהיה בזבוז…”, הוא בחן אותי בציפייה “ובכן מה?”

“מתי אוכל להתחיל”?

על פניו של מר סלומון התפשטה הבעת השלמה. הוא משך בכתפיו.

“מצידי עכשיו”. עם זאת נעשה פתאום ענייני “צריך אולי בכל זאת לחשוב על איזו קומבינאציה בשביל מר בן־ארי”, אמר לואלדמן “אולי תכניס אותו לעת עתה לעניין עם הנהגים”.

“בסדר”. מר ואלדמן קם “תיכנס אלי אחר כך”, ביקשני, “אתה צריך ממני עוד משהו, מר סלומון”?

“זה הכל, תודה”.

מר סלומון קפץ מכסאו, גם אני קמתי.

“אנחנו דחוקים מאוד במקום”, אמר כשהקיף במהירות את שולחן הכתיבה העצום בדרכו אל הדלת “אתה תשב בחדר אחד עם עוד שני פקידים. בוא איתי. אני רוצה להציג אותך בפני כמה עובדים שיהיה לך קשר איתם”.

הוא החל להתקדם לעבר הדלת ואני בעקבותיו. הוא היה בעל קומה ממוצעת. חליפת קיץ כחולה, אלגאנטית ותפורה היטב היתה מונחת כמו יצוקה על כתפיו הרחבות. ההידור המושלם שלה עמד בסתירה כלשהי להופעתו הבלתי מעודנת. היתה לי הרגשה שבאטלדרס היה הולם כתפיים אלה יותר.

עזבנו את החדר. יצאנו לפרוזדור קאפקאי ארוך מאוד, שומם וקר עם שלושה ספסלים מוצבים בו ליד הקיר במרחקים גדולים זה מזה. איש יצא מאחד החדרים והמשיך לאורך הפרוזדור, קטן והולך בהתרחקו עד שנעלם מעבר לפינה במרחקים.

מר אביגדור רוזן היה הראשון בפניו הוצגתי. מהנדס החברה: אדם שמן, בערך בגילי, בעל פרצוף של חזיר מזוהם וטוב לב, עם עינים קטנות, נוצצות, טובלות בשמן ומחייכות ללא הרף ושפתיים עבות, לא בררניות, מוכנות ומזומנות בכל רגע להיצמד לכל דבר פיגול בבולמוס של תשוקה רירנית. היה בו משהו נעים אבל מזויף, אבל קיים ונעים למרות שמזויף. לא כדאי לסמוך עליו, חשבתי, הוא חסר עקרונות. צויין כי מר רוזן עומד לצאת בקרוב לשוודיה מטעם החברה כדי להשתלם שם בהגנה קאתוֹדית נגד קוֹרוֹזיה.

עזבנו את חדרו של המהנדס. דרך החלון הגדול שבקצה הפרוזדור נשקפו שדות ירוקים שנשקו לשמיים תכולים ללא רבב על קו האופק הרחוק. למראה זה שטף את ליבי גל פתאומי של געגוע סתום וקורע לב. הדבר נמשך רק שנייה. פתאום, על רקע החלון, בין שמיים וארץ הופיעה צללית של אדם. האיש, שהיה נמוך קומה ורחב גרם, בא לקראתנו בצעד קטן ומהיר. אחרי שחלף על פנינו נעצר מר סלומון ופנה:

“מר בלתינשטר”, קרא אחרי האיש “רגע אחד בבקשה”. האיש נעצר בבת אחת. קומתו שחה במקצת והוא כאילו התכווץ. אחר־כך, באותו צעד זריז חזר על עקבותיו וקרב אלינו.

“אני רוצה להציג בפניך את מר נפתלי בן־ארי, פקיד חדש. מלך בלתינשטר – מנהל החשבונות הראשי של החברה”. לחצנו ידיים. “אתה תעמוד בקשר הדוק עם מר בלתינשטר”, הוסיף מר סלומון אחרי שנפרדנו ממנהל החשבונות. בשורה זו לא ערבה לאוזני. על כף ידי חשתי עדיין את מגע ידו הקר והלח כמגע שרץ והייתי בטוח, משום מה, שהמגע האישי עימו לא יהיה הרבה יותר נעים.

חדרו של מזכיר החברה היה בקצה הפרוזדור. זה היה גבר צעיר, גבה קומה ודק, יפה תואר, חלקלק, מצוחצח, לבוש בקפידה: טיפוס של שוליית גלבים. את שפתיו העווה חיוך כרוני ששימש לו, כפי הנראה, לצרכים שונים. על שניים מהם הספקתי לעמוד מייד באותו מעמד: התרפסות – כלפי מר סלומון, ואילו כלפי – דבר מה דומה ללגלוג, מעין שמחה מראש לאיד כלשהו, שהיה ידוע לו כי יבואני. את שמו לא הצלחתי לקלוט. בקול שקט מאוד, מדוד מאוד, במנוחה רבה, במלים קצובות ומהוקצעות, הוא הזמין אותי להיכנס אליו מאוחר יותר כדי למלא טפסים למס הכנסה. “זה הכרחי”, סיים בהדגשה. הייתי מופתע ממידת הסמכות והחשיבות שהוא הצליח להכניס למשאלה זו.

שכנו של המזכיר מעבר לפינת הפרוזדור, הד"ר קארל־היינץ גרינוולד הוצג בפני כממונה על יבוא ויצוא גרוטאות. הוא הסתייג במקצת: “אני עוסק בעיקר ביבוא גרוטאות” אמר בהברה גרמנית נוראה וחיוך מתרצה והסמיק מאוד.

“הייתי רוצה להציג אותך בפני סגן המנהל הכללי, מר אנזלם פלזנשטיין, אבל הוא חולה היום”, אמר מר סלומון. הוא נעצר לפני אחת הדלתות “ניכנס בכל זאת, תכיר את מזכירתו”. הוא פתח את הדלת “זו צילה גלעד, המזכירה של מר פלזנשטיין – נפתלי בן־ארי, פקיד חדש”, הכריז כקונספראנסיה. הפרה השמנה, עקומת הגב העונה לשם שהוזכר על ידי מר סלומון חייכה אלי בחביבות. בעודי מחזיר לה חיוך מאונס צדתי בזווית העין תופעה שישבה בצניעות וצנעה בפינת החדר מאחורי שולחן קטן, עליו עמדה מכונת כתיבה גדולה: הכתבנית. הנערה הצעירה היתה בעלת יופי נפלא ונדיר. מר סלומון היה סבור כפי הנראה שאין היא די חשובה להציגני בפניה. כשהיינו כבר סמוך לדלת שמעתי את הגברת גלעד פונה אל הנערה בשם “אביבה”.

“כאן יושב מר ואדלמן, אותו אתה כבר מכיר”, הפליט ניכחו כשחלפנו על פני דלת סגורה “וזה יהיה חדרך”, אמר אחרי כמה צעדים נוספים. הוא הניף את הדלת לרווחה ובלי להפסיק את שטף דיבורו היציגני בפני שני עמיתי החדשים:

“מר חנוכה שאקארוֹף”, והוא הצביע בכף ידו על אדם בעל שפם מטאטא שישב ליד שולחן מול הדלת “ומר אליעזר גולדמן”, ובידו החווה תנועה לעבר אדם מצומק בעל פרצוף ארוך ואף ארוך וחד שהופיע באותו רגע בדלת שנפתחה למרפסת קטנה שהיתה צמודה לחדר. בחיוך חמצמץ והבעה מודאגת מיהר האיש לתפוס את מקומו ליד שולחן שעמד מימין לדלת הכניסה. “זה מר בן־ארי”, היציגני מר סלומון “פקיד חדש”. הם נשאו לרגע את עיניהם מהתיקים שלפניהם, ניענעו קלות בראשיהם ולא אמרו דבר. על פניו של מר גולדמן צץ שוב צל של חיוך עגמומי שנעלם מייד.

“אני רואה שכבר הכינו בשבילך הכל”, הפליג מר סלומון בקול עולץ. בסלסול גאלאנטי הורה בידו על גארניטורה של שולחן כתיבה שניצב בין שני כסאות.

הוא סקר את הסידור ונראה מרוצה. אשר לי – נעשה לי פתאום עגום מאוד על הנשמה. עם כל דמות חדשה מעובדי המשרד שהוצגה בפני נפל בי ליבי במקצת. עתה, אחרי כל הגאלריה של הדמויות שפגשתי, לא נותר בי עוד רוח. הרגשתי כאילו איזה כוח אדיר ונורא שאין להתנגד לו, תפס אותי בעורפי והחל להניע אותי בתנועה סיבובית עיוורת וחסרת תכלית סביב משהו חסר שחר. הרגשתי את עצמי עלוב, בודד ונעזב והייתי פתאום כחגב בעיני.

אבל מר סלומון ספק את כפיו בהנאה.

“ובכן זהו, מר בן־ארי”, סיכם בסיפוק “בהצלחה. אני מקווה שינעם לך אצלנו”, אלה הדברים שקלטו אוזני ובליבי עיקם ההד את דבריו: “ינעמו לך רגבי עפרך”, שמעה נפשי.

כשמר סלומון עזב את החדר השתררה אווירה מתוחה. הקולגים שלי ישבו גחונים על תיקיהם. מבלי משים נפל מבטי על לוח קיר של שמן “מגד” שהיה תלוי מאחורי גבו של מר שאקארוף מעודכן בקפדנות על ידי שתי וערב, שמחק כל יום שחלף בחייהם של שוכני החדר.

הדלת נפתחה בלאט ולחדר נכנסה חרש נערה רזה עם מבט מבוהל בעיניה. היא נגשה לשולחנות של עמיתי אספה את תכנם של המגשים המסומנים “יוצא” ועזבה את החדר ללא אומר.

הופעתה הפיגה לרגע את המתיחות אך זו שבה ונשתררה עם צאתה. מידי פעם הם הציצו בי מזווית העין או שהציצו כך זה בזה אך מייד חזרו ושקעו בעבודתם מתוך כוונה מרובה. מי יאמר ראשון מה? – היתה השאלה שהחלה פתאום לנסר בחלל החדר בקול דממה דקה אך מובחנת היטב. אני הייתי חדש ועלה בדעתי שאולי יהיה זה נכון אם אני אפתח בדבר מה סתמי ונעים. אך, מעשה שטן: למרות שהשתדלתי מאוד לא הצלחתי למצוא דבר לומר לאנשים אלה. איזה קצר ניתק את המעגל – ליקוי מאורות מוחלט. ככל שנמשכה הדממה המעיקה הרגשתי איך הציפייה הולכת ומקשיחה ומסתאבת לאמביציה. הם היו במצב נוח יותר: היו להם התיקים שלהם לתחוב לתוכם את חוטמיהם, ואילו שולחני היה ריק פרט לאביזרי הלבלרות הרגילים: שני מגשים, אחד מכל צד של השולחן, צלחת בעלת מדורים לסיכות ומהדקים, קלמר לעפרונות ועטים, מכשיר טלפון פנימי וכן מתכת בשביל לוח השנה. ליד הכן היה מונח הלוח שדפיו המחוררים היו ארוזים עדיין באריזה המקורית. ברגש הקלה התחלתי להעסיק את עצמי בהשחלת דפי הלוח על קרסי המתכת של הכן. עשיתי במלאכה מתוך כוונה והשתקעות, משתדל להאריך בה בככל האפשר, אף כי היה ברור לי שאין זה פתרון לזמן ארוך. המלאכה כמעט הושלמה ואני התחלתי לדאוג מה הלאה: לצאת מהחדר? לאן? למזנון אולי. (בטיול עם מר סלומון דרך המסדרונות גיליתי וציינתי לעצמי את מקומו של המוסד החשוב). אבל מה אם יזדקקו לי? יחפשו ויגלו אותי במזנון. זה לא יעשה רושם טוב אם אתחיל פה את הקאריירה שלי במזנון.

כאלה וכיוצא בהם היו השיקולים המודאגים שהעסיקו את מחשבתי, כשלפתע נפתחה הדלת בתנופה ומר מלך בלתינשטר, מנהל החשבונות הראשי של החברה, הופיע בפתח. במבט חטוף ודרוך הוא סקר את החדר מהמפתן. משגילה אותי עט אלי בצעדו הזריז והשליך על שולחני חבילת ניירות שהחזיק בידו: “עבור על החומר הזה, מר בן־ארי, ושוחח אתי אחר כך”. כתפיו נטו קדימה כאילו ביקש להשתער עלי. הוא נקב אותי במבט בוחן – גם אני ניסיתי לעמוד על טיבו של האיש עימו הייתי צריך “לעמוד בקשר הדוק”. מה שראיתי חיזק את נבואת ליבי הקשה: עינים גדולות, בולטות וקרועות לרווחה של יצור לילי. ראשו הגדול היה מכונס בין כתפיו הנשואות בדריכות כאלו היה מוכן תדיר להתגונן בפני איזו סכנה העשוייה להתרגש בכל רגע, או להפתיע בהסתערות פתע קורבן היושב לבטח ואינו חושש לרע. על פניו התפוחים במקצת היתה שפוכה הבעה נוטה לבכי וגידופים. עיניו האדומות, השטופות דם היו עגומות ובוכיות כעיני ילד קטן שקיבל על התוסיק והתחיל לבכות, ואחר־כך שוב קיבל על התוסיק כדי שיחדל, ומאז הוא כל הזמן רוצה לבכות ואינו מעז. שפתיו היו קפוצות בקפדנות כאילו סכרו בעד סופה של קללות המעיקה עליהן מבפנים והוא חושש שמא ינדוהו מהחברה האנושית אם יניח לה לפרוץ. למרות הרושם הקשה שעשה עלי בירכתי אותו בליבי: מעתה היתה לי חבילת ניירות משלי שאפשרה לי, לפחות למראית עין, להיות עסוק בענייני.

השקט המעיק נמשך, כעבור זמן מה שוב נפתחה הדלת ועל המפתן הופיע איש גוץ שהחזיק תיק עור מלא וגדוש בידו האחת, ותחת בית שחיו חבילה ענקית של ספרים.

“להראות לך דברים חדשים מר גולדמן”? אמר.

“לא היום”, ביקש הלה. “פעם אחרת. עכשיו אני קצת דחוק”.

האיש נעלם וסגר אחריו את הדלת. פניו הביעו מרירות.

שוב השתרר שקט. האווירה הטעונה מתח הוסיפה להעיק. חשתי שהמתח מכוון בפרוש נגדי – החדש, הנטע הזר, או אולי זה רק היה נדמה לי. שוב ושוב הבחנתי מזווית העין באותו מבט מוגנב שחלף ביניהם. עכשיו היה נדמה לי שהם מדרבנים איש את רעהו למעשה כלשהו. נראה היה כאילו הם עמדו בפני איזו משימה בלתי נעימה, וכל אחד מהם היה רוצה שהשני יבצע אותה, או לפחות יעשה את הצעד הראשון. אינני יודע כמה זמן חלף, זה יכול היה להיות זמן קצר או שעה ארוכה, לפני שמר שאקארוף ניקה את גרונו בשיעול קצר ובקול מהסס פתח ואמר:

“תסלח לי מר בן־ארי…” הנימה המהססת בקולו והפנייה המנומסת הפיגו את המתיחות אצלי. נשאתי את עיני מהניירות. השתאות זקפה את גביני במקצת והיתה לי הרגשה כאילו הבעת פני אומרת התנשאות, דבר שהצטערתי עליו. תחת מבטי הוא נלפת כאילו הצלפתי בו. הוא העלה חיוך מתחטא שהפך את עיניו הקטנות, העגולות, הקבועות בסמוך זו לזו, לשני חורים קטנים ונוצצים. “תסלח לי באמת”, המשיך “מותר לי לשאול אותך משהו”? עם זאת שוב החליף עם מר גולדמן, הפעם בגלוי, את אותו מבט משמעותי שהיה מוגנב ביניהם קודם לכן. אני נשענתי לאחור ברגש הקלה לאחר הציפייה הממושכת.

“כן”, עודדתיו בכל הלבביות שהייתי מסוגל לגייס.

“זאת שאלה קצת לא רגילה”, הוא הניח את שמאלו על לוח ליבו במחווה של מודה ומתוודה, ראשו נטוי קלות לעבר כתפו. גם מר גולדמן התחייך כמתנצל ונדמה לי שהסמיק במקצת.

“אין דבר”, הוספתי לעודדו בחביבות “בבקשה, שאל”.

“מר בן־ארי…” הוא השתתק, החליק עוד מבט למר גולדמן שחייך בביישנות והשפיל את עיניו “מר בן־ארי”, אזר עוז, “אתה תרשה לנו לקרוא לך חמור”?

“מה”??!!

“ידעתי שזה ייראה בעיניך משונה”, אמר בעצב.

“משונה מאוד”, אישרתי, מנסה עדיין לבלוע גוש של משהו בלתי מוגדר שנשאר כביכול תקוע בגרוני.

“אני מצטער מר בן־ארי, אבל”… הוא היסס לשנייה “פה זה ככה”.

“איפה זה איך”? נזדעקתי “אני לא מבין”.

הייתי נרעש.

“פה בחדר”.

“מה פה בחדר?”

“פה בחדר אנחנו קוראים זה לזה חמור…” התחיל להסביר בנימה קצת יותר בטוחה.

“חמור”?!

“עכשיו חמור אבל זה לא תמיד חמור. אנחנו בדרך כלל קוראים אחד לשני בשמות של חיות. עכשיו אנחנו בתקופת החמור…”

“מי בתקופת החמור”?! זעקתי את השאלה הסתמית מתוך ההלם למחצה שהייתי עדיין שרוי בו.

“אני וגולדמן”.

“מה פירוש שאתם בתקופת החמור”?

“עכשיו אנחנו קוראים אחד לשני חמור. בשבוע שעבר קראנו אחד לשני גמל, ולפני כן תיש, לפני זה סוס וכו'. אנחנו מחליפים את התואר כל כמה זמן. אנחנו לא מחליטים על זה. זה מתחלף מאליו”. לקח לי דקה לעכל את דבריו.

“למה אתם קוראים זה לזה בשמות של חיות? אני לא מבין. מה, אתם לא בני אדם”? עוד הייתי מזועזע במקצת אך כבר מסוגל להיות הגיוני.

“לא, לא”, מיחה “אתה לא מבין”. הוא קם וקרב לשולחני כאילו היה סבור שמקרוב ייטיב להבהיר לי את הדברים "ככה אנחנו מרגישים יותר טוב. הוא עמד לפני מלא ציפייה. עתה, כשעמד קרוב אלי, הבחנתי בו שהוא רווק ובודד: מכנסיו היו מלאים כתמים כרוניים. התפר מעל הפינה של הכיס הימני היה פרום ותחתוניו הלבינו בעד הפתח.

“למה זה גורם לכם הרגשה יותר טוב כשאתם קוראים זה לזה חמור”?

“ככה זה. זה שייך להווי של החדר”, הוא התחיל לטייל אנה ואנה מעשה אדם הדן בעניין מסובך והוא מנסה לרכז את מחשבותיו “זה נותן לנו הרגשה טובה”, נימה של תחינה התגנבה עתה לקולו “הזמן עובר, אתה מבין? אם אתה לא תרשה לנו לקרוא לך חמור ולא תקרא לנו חמור גם אתה, זה יפריע לנו. אנחנו נתבייש ממך ונצטרך להפסיק”, הוא השפיל את עיניו “זה יפריע לחיים פה בחדר”, הוסיף בלחש “נכון, מר גולדמן?” מר גולדמן אישר את דבריו בניד ראש ללא התלהבות יתירה “ובכן, מר בן־ארי, תאמר – אתה מסכים שנקרא לך חמור?” פניו לבשו ארשת ציפייה, נחירי אפו הקטן, הכפוף כמקור של תוכי, רטטו קמעה, גם שפתיו רטטו והרטיטו את כל המטאטא העבות של שפמו. לא עניתי מייד. ישבתי דומם, תוהה לתוך מה נקלעתי, כשמבטי משוטט בין השניים.

“אז מה”? דחק בי.

“לא”.

עם זאת נשתנתה פתאום ובבת אחת כל התנהגותו של מר שאקארוף שינוי קיצוני. אדם זה, שהיה עד כה מתחטא ומכשכש בזנבו ככלבלב, הפך עתה את עורו ונעשה עויין ותוקפני. רגע עמד בגבינים זעופים, מתנשם במקצת ונושך את שפתו התחתונה כנמלך בדעתו. פתאום, בתנועה חדה, פנה למר גולדמן:

“מר גולדמן”, אמר בהדגשה קנטרנית “מהיום אני אקרא לך מר גולדמן ואתה תקרא לי מר שאקארוף. ה”ה גולדמן את שאקארוף א־לו־הים א־די־רים"! הוא תפס את ראשו בשתי ידיו ופרץ בצחוק מר. מר גולדמן, שמשום מה ראה את עצמו אחראי במשותף להתנהגות חברו, הגניב לי חיוך נבוך ומנצל. מר שאקארוף הבחין בכך והדבר הוציאו משארית כליו.

“עכשיו ברצינות, מר גולדמן”, צווח “מהרגע הזה חסל סדר גן־חיות, אתה שומע?” מר גולדמן חזר ונעץ את חוטמו הדק והארוך לתוך התיק שלפניו. מבטו של מר שאקארוף נעשה מרוכז ומשוטט, עיניו התכווצו. ופתאום – כל פני הינשוף שלו נעוו בהבעה אכזרית ומאיימת: "you bloody bastard, נתן בקולו על מר גולדמן “”Hands up! הוא כיוון את האצבע המראה של כל אחת משתי ידיו כלפי מר גולדמן כשאגודליו מזדקרים לתקרה. שלוש אצבעות בכף כל יד נשארו קפוצות כלופתות קת שלאקדח. “פּפפפפפ, פּיפפפפפ everybody dead פּפפפפפפ, פּיפפפפפפ, פּפפפפפפ…” הוא שכח את שפתו התחתונה בין שניו והפ' הפכה בפיו לשריקה חרישית וממושכת. פתאום השתתק והסמיק מאוד. אחר כך חזר למקומו בצעד איטי. מר גולדמן קם ויצא למרפסת.

הטלפון על שולחני צלצל. מר ואלדמן היה על הקו. הוא הזמין אותי למזנון. ברגש הקלה קפצתי ממקומי ועזבתי את החדר. שתי שורות של כסאות בר גבוהים נצבו במזנון בזיגזגים וברווחים לא שווים ביניהם לפני שני מדפי פורמייקה מקבילים, שהזדקרו בניצב מהקירות שהיו מכוסים במראות גדולות. על אחד המדפים היה מושלך עיתון מקופל ברישול ומוכתם במיני מאכל ומשקה. תוך שהתיישבתי על אחד הכסאות הגבוהים נטלתי את העיתון בזהירות לבל אתלכלך. מראה בבואתי במראה גרם לי זעזוע. האיש בראי היה זר, המבט בעיניו לא שלי: מבט פראי ואובד עיצות של בעל חיים מתורבת שעזבוהו לנפשו בג’ונגל.

הדלת חרקה על ציריה ומר מלך בלתינשטר נכנס למזנון בצעדיו הקטנים והמדודים. הוא ניגש לדלפק.

“כוס תה מר ליכטנברג”, פלט לעבר המזנונאי הממושקף בגרמנית בלקאנית מתנגנת.

המזנונאי קם בעצלתיים. בתנועות רדומות מזג מעט תמצית מקומקום קטן לתוך כוס ואחר כך יצק עליה מים רותחים מברז הדוד.

“למה אין לך התה הזה בשקיות”" רטן מר בלתינשטר “זה הרבה יותר פראקטי”.

דבריו אלה עוררו את המזנונאי.

“שקיות? לא אצלי”! פסק בגרמנית פולנית. שניהם היטיבו לדבר יידיש אך העדיפו משום מה לדבר בגרמנית זו שיצאה מפיהם דומה יותר ליידיש. “אצלי תה זה תה. הנה – לזה אני קורא תה”. בגאווה הוא היציג על הדלפק כוס תה כהה מאוד. ביד אחת הוסיף להחזיק בתחתית ובשנייה הורה על הכוס בהתפעלות אמיתית כמציג איזה דבר פלא יוצא מהכלל. “זה בשבילי תה”, התמוגג, “אני אספר לך משהו. אתמול נכנס שאקארוף ומזגתי לו תה. אוֹט – כזה תה. אתה יודע מה הוא אמר? התה לא בסדר שפוך קצת ותוסיף מים. אז שפכתי קצת והוספתי מים ואז הוא אמר שהתה בסדר. הא? מה אתה אומר”? הוא הוסיף להחזיק בתחתית מצידו ואילו מר בלתינשטר כבר החזיק בה מצידו.

“מה הוא מבין בתה”, אמר בלתינשטר.

“או, זהו”, השתפך לקראתו המזנונאי ורק אז, לאחר שהושגה תמימות דעים בנושא, שחרר לו את הכוס. בלתינשטר התרחק עם התה לקצה הדלפק.

“תן חתיכת עיתון”, אמר לי כלאחר יד. נתתי לו את החלק הפנימי והוא החל לקרוא באשר פגעו עיניו אגב לגימות קטנות וקולניות מלוות באנחות של רווחה גופנית.

כמה דקות אחרי זה נכנס מר ואלדמן.

“אתה כבר פה”, אמר כשראה אותי. הוא ניגש לדלפק וחזר משם עם כוס חלב “הוא טלטל אותך קצת בחדרים, סלומון, מה?” אמר בצחוק.

“קצת”.

“הוא אוהב את זה. הוא עושה זאת לכל עובד חדש. הוא שלאחציץ פולני עם חוש מפותח לצרמוניה”.

“מה העניין עם הנהגים, מר ואלדמן”? פתחתי בעניין שהטריד אותי.

“בלי מר. קרא לי פשוט ואלדמן”.

“טוב. מה העניין עם הנהגים”.

“בשביל זה קראתי לך הנה. אני רוצה להסביר לך שאין שום עניין עם נהגים”.

התמיהה היתה כפי הנראה גלויה על פני והוא חייך בסיפוק. אחר כך ינק פעם פעמיים מהחלב דרך קצה הקש שבפיו.

“יש עניין עם סלומון”, אמר לבסוף “עניין פסיכולוגי”. חיכיתי שיבהיר את דבריו אך הוא הוסיף לינוק מהקש בריכוז.

“מה פירוש?”

“חבל שהוא הלביש אותך על העניין הזה”, הפליט ניכחו כשהניח לבסוף את הקש מפיו.

“מדוע”?

“כי אי אפשר להצליח בו”, עיניו הציצו בי דרך הראי.

“מה בכל זאת העניין”?

“סלומון חושד שהנהגים גונבים כמויות עצומות של גרוטאות המסתכמות לדעתו בסכומים עצומים וזאת בשיתוף עם יהושע, הממונה עליהם ואולי גם עם מנהלי המחנות. לגבי מנהלי המחנות הוא מודה כי אין הוא בטוח”.

“למה הוא לא מפטר אותם?”

“אינני יודע”, אמר בהיסוס “אני לא בטוח שאני מבין פה הכל. כבר שנים הוא רוטן ורוטן וכשמגיע לצעדים ממשיים הוא נסוג. בדרך כלל אין לו טבע הססן כזה. אולי הוא נוהג בהססנות במקרה זה כי הוא יודע שהקולר תלוי בו. בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה יותר ויותר חשדן. הוא יודע זאת ולכן אין הוא בטוח שחשדותיו מוצדקים. יש לו די ביקורת עצמית כדי לדעת שהוא יחשוד גם באנשים החדשים שיבואו במקום אלה שיפוטרו, כך שלא יהיה לדבר סוף. ועוד משהו: כל הנהגים האלה ויתר האנשים שהוא חושד בהם, הם ברובם בעלי ותק ניכר. יהושע למשל, עובד בחברה כבר למעלה מעשרים שנה. יעלה לחברה הון להיפטר מהם עכשיו”.

“הבינותי”.

ואלדמן הניע ראשו נמרצות.

“לא הבינות. לא ייתכן שהבינות” אמר בקוצר רוח בפנותו אלי לרגע חטוף “אני נמצא פה כבר שנים רבות, ואני לא יכול לומר שאני לגמרי מבין. לוא היה זה רק עניין אי־ראציונלי הייתי אומר שהזקן סנילי. אבל משהו יש פה בכל זאת. יש לחדשות שלו יסוד מסוים, כך אני מרגיש. הזקן לא לגמרי משוגע ובוודאי לא טיפש. אלא מה? הוא רואה בכל מחלקת המשלוח חבורה מאורגנת של גנבים. בכל יתר עובדי החברה הוא רואה בטלנים וחבלנים – וזה לא נכון. זה מוגזם מאוד. האמת מונחת באמצע. גונבים – אבל לא כולם ולא בסכומים שהוא חושד”.

הוא השתתק. אחרי דומיה קצרה הוסיף.

“זה החריף אצלו לאחרונה. במיוחד אחרי שפלזנשטיין הופיע”.

“הם לא מסתדרים”?

ואלדמן משך בכתפיו:

“קשה לומר. אני יודע שהוא לא סומך על פלזנשטיין. הוא טוען שפלזנשטיין הרס לו את הפרסונל”.

“אבל זו טענה מוזרה בפיו. או שמא הוא סבור שיש בחשדות השווא שלו כדי להרים את המורל של האנשים…”

“יש הבדל ביניהם”, שיסע אותו ואלדמן. אצל סלומון זו חולשה. זה לא רצוני ולכן לא לוקחים כל כך ללב אף על פי שזה פוגע. פלזנשטיין מספק את יצריו על חשבון בני אדם. הוא נהנה מזה. הוא שיטתי, מודע ומכוון בהתנהגותו ולכן זה מתקבל אצל העובדים כהתעללות. קל מאוד להרוס את המוראל של צוות עובדים אך קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לשוב ולשקמו. במקום להיות משקל נגדי שיבטל את ההשפעות המזיקות הנובעות מהאופי המיוחד של סלומון, פלזנשטיין השחית כל חלקה טובה שעוד נותרה. תחת פלזנשטיין הפרסונל הרקיב לגמרי – זה נכון".

“משהו מזה כבר הרגשתי”, אמרתי שמח להזדמנות להוציא קצת קיטור “אני יושב בחדר עם שני אקסמפלארים מגן החיות”.

“אני לא מקנא בך”.

השתררה דומייה.

“למה הוא מחזיק אותו”?

“את פלזנשטיין”?

“כן”.

“אין לו ברירה. פלזנשטיין הוא האיש של יושב ראש מועצת המנהלים של החברה, שהוא נציג של קבוצת משקיעי חוץ. זה דבר אחד. דבר שני – פלזנשטיין הוא איש עסקים מזהיר – זריז פיקח ושנון כשד. אין לסלומון אדם שיוכל למלא את מקומו. לוא היה מוצא מישהו אולי היה מוצא דרך להיפטר ממנו”. הוא נתן לי במרפקו דחיפה קלה בצלעות: “נו, בן־ארי, אולי תנסה?”

אני הצטחקתי נבוך ומבוהל במקצת:

“חס וחלילה”, מיהרתי להשיב.

ואלדמן הוסיף לדבר אל דמותי שבראי:

“הוא סוחר מוכשר ופיקח אבל הוא לא בן־אדם, פלזנשטיין – זו הצרה איתו. אתה תכיר אותו. היזהר ממנו”. הוא הוסיף לבחון את בבואתי בראי “כשתדע יותר על מבנה החברה ועל הרקע של מר סלומון תבין יותר. הוא אדם שעבר הרבה”. הוא השתתק והציץ בשעונו.

הדלת נפתחה ולמזנון נכנס עמיתי מר גולדמן. הוא ניגש לדלפק.

“אפשר לקבל קופסה ‘עדן’, מר ליכטנברג”? נימת השאלה בקולו היתה מודגשת מאוד כאילו היה ספק חמור בדבר או כאילו ביקש מהמזנונאי איזו טובה יוצאת מהכלל.

“תאמר לי ואלדמן – הם גונבים באמת”?

“אמרתי לך – לדעתי גונבים קצת. אבל זה באמת לא חשוב”.

“למה לא חשוב”?

“אלף – מפני שאי אפשר לתפוס אותם. ובית – מפני שבענף יש קוניוקטורה כזאת שהחברה מרוויחה מצוין גם כך”.

“אז מה סלומון רוצה שאני אעשה”?

“מישהו בא וסיפר על אחד הנהגים שהוא גונב. סלומון רוצה שתחקור בתלונה ותראה אם ואיזה צעדים אפשר לנקוט נגד הנהג”.

“מי סיפר”?

“מחסנאי אחד”.

“יש לו הוכחות”?

“שום דבר”.

“אולי הוא הסתכסך עם הנהג והוא רק מעליל עליו”?

“יכול להיות”.

ואלדמן קם ונעשה תכליתי.

“תראה בן־ארי, אני מציע לך שתרד עוד מעט אל יהושע ויחד אתו תנסה לעשות משהו, אף על פי שאני בטוח שלא יצא מזה כלום”.

“עם יהושע אתה אומר”?

“כן”.

“נדמה לי שהזכרת את שמו קודם כחשוד על סלומון שהוא בקנוניה עם הנהגים”.

ואדלמן טפח על כתפי. חיוך פטרוני האיר את פניו:

“אל תחפש היגיון עקבי אצל סלומון, אחרת תשתגע: הוא היפוכונדר שחששות השווא שלו ממוקדים בבריאות החברה”. הוא חזר והציץ בשעונו. אחר־כך סקר את בבואתו בראי והחליק בכף ידו על שערו.

“זהו, בן־ארי. אני צריך לזוז. למען האמת – אני במקומך לא הייתי יודע מה לעשות”. הוא שלף את הקש מתוך הכוס והשליכו לסל שמתחת לדלפק. בלגימה אחת הגיח לקרבו את שארית החלב. “אז תשתעשע”, איחל לי בהעמידו את הכוס על הדלפק “ספר לי אחר כך מה היה”.

“בסדר”.

הוא פנה לצאת אך אני עיכבתיו עוד רגע:

“תודה עבור האמון”, אמרתי לו. הוא בחן אותי במבט עמוק מתוך עיניו החומות, השוקטות. אחר כך לאט לאט התפשט חיוך על שפתיו החושניות:

“יש לי מעמד כזה בחברה שאיש אינו מסוגל לערער אותו”, אמר. החיוך על שפתיו דהה במקצת “אבל אתה צודק – יש לי אמון מלא בך. אינני יודע מדוע”. חיוכו שב והתרחב – אחר כך פנה ועזב את המזנון.

הדלת רק נסגרה אחרי מר ואלדמן, ועמיתי מר גולדמן ניגש אלי, כאילו רק לרגע זה ציפה.

“נו, מר בן־ארי”, אמר במנוד ראש “ראית עם איזה בן אדם אני צריך לשבת בחדר? מה שאני סובל ממנו – אל תשאל”.

“מה? מה אתה סובל ממנו”?

הוא הציע לי סיגריה והצית לשנינו. תנועות המציצה האריכו עוד יותר את פרצופו הארוך, פרצוף של סוס כחוש ולא אינטליגנטי, מהסוג שעוד רואים לעיתים משתרך ברחובות כשהוא רתום לעגלה של אלטע זאכן. גם בלי מאמץ היניקה מן הסיגריה נראה פרצופו ארוך יותר משהיה באמת בגלל אשלייה אופטית שנגרמה על ידי הגבהה כרונית של גבותיו. גם אפו היה ארוך וחד. אם לא די היה בכל אלה עוד היה כל אורך פרצופו מעוקם כלשהו לצד שמאל.

“מה נוימר ומה נדבר”, גנח במלעיל אשכנזי “צריך לסבול וזהו”.

“אבל מה הוא עושה לך”?

“מה אתה שואל? הלא ראית”.

“ראיתי רק שהוא צועק ומתרגז. מה זה נוגע לך”?

“מה זאת אומרת, מה זה נוגע לי? הוא צועק עלי ומקלל אותי, לא”?

“אז תתעלם מזה”.

“להתעלם? איך אפשר להתעלם? אי אפשר להתעלם”.

“אם אתה לא יכול להתעלם, אז קלל אותו חזרה”, הצעתי. אבל מר גולדמן הזדעזע. הוא הניח יד על לבו:

“אני לקלל? חס ושלום. מה אני, בן־אדם מהשוק? אני מתפלא עליך מר בן־ארי שאתה ככה מדבר. יותר טוב לי לוותר לו”.

“לוותר לו על מה”?

“אני מוכרח לעשות כל מה שהוא רוצה ולהסכים לכל דבר שהוא אומר”.

“מדוע”?

“אם לא אז הוא צועק עלי ומקלל אותי. אז מה אני יכול לעשות?” הוא נעשה עצוב.

“רק לקלל חזרה”, חזרתי על מרשם הפלא.

חיוך עגום נתלה בזווית פיו.

“טוב, טוב, מר בן־ארי”, נד לי שוב “קל לך לדבר ביום הראשון שאתה פה. אבל אתה תראה מה הוא יעשה לך עכשיו. איזה קללות אי, אי, אי…” הוא נד בראשו. קולו נמלא פתאום התרגשות, כמעט התפעלות, כמעט כאילו דיבר על מעדנים ערבים לחך. “אתה כבר תראה”, זרק שוב את הנבואה הקודרת ועם זאת פנה וגרר את רגליו מהמזנון.

אני נשארתי כדי להרהר קצת בדברים ששמעתי מואלדמן. המזנונאי שלח בי מידי פעם מבט חוקר מעורב בשמץ טרוניה ומורת רוח – כפי הנראה משום שלא הזמנתי דבר. אחר כך חדלתי לשים לב אליו ושקעתי במחשבות. נקישת עקבים וחריקת צירי הדלת העירו אותי משרעפי. למזנון נכנסה נערה יפת תואר, תמירה, בעלת שיער בלונדי ארוך וחלק ועיניים גדולות וחומות. למראיה ניתר בי ליבי. היא היתה מוכרת לי. הרגשתי בבירור כי אני מכיר את הנערה וכי, יתר על כן, הכרות זו היתה בעבר בעלת חשיבות רבה עבורי. עתה לא הצלחתי בשום פנים לזכור מי היא.

“כוס תה בבקשה, מר ליכטנברג”, אמרה למזנונאי. גם קולה היה מוכר לי. היה בו דבר מה אפייני: הוא בא ממעמקי גרונה ואיים בכל רגע להיחנק או לעבור לצחוק. הדבר לא עזר לי לזהותה.

“בבקשה”, מר ליכטנברג קם למזוג לה.

“אתה יודע, מר ליכטנברג, נדמה לי שהיתה לך טעות בחשבון של החודש האחרון”.

“זה לא יכול להיות, גברת כספי”.

כספי! בודאי! מירה כספי. האהבה הגדולה של ילדותי! הילדה שאהבתי במשך שלוש שנים, בעודנו ילדים בפתח־תקוה, בנאמנות של אביר משוטט מימי הביניים, בלי לגלות לה אף ברמז קל אף שמץ מרגשותי העזים. מאז לא פגשתיה אפילו פעם אחת. לרגע עצמתי את עיני מעוצמת גל פתאומי של כאב שהציפני. רציתי פתאום להיות רחוק מכאן. לא רציתי להיות פה עכשיו. אבל הכרחתי את עצמי להישאר. האם תזהה אותי?

“אני אומרת לך שכן”, המשיכה בויכוח עם המזנונאי “הרי אינני מעשנת ולא ייתכן שאכלתי ושתיתי כל כך הרבה בחודש האחרון”, קול מתלטף מתנהם וחנוק כלשהו.

“אני בדקתי, גברת כספי. אני לא סתם עושה”.

“אז אתה מוכן לבדוק שוב? מפני שזה לא יכול להיות”, דיבורה היה בניחותא ללא שמץ של טרוניה.

“טוב, אני אראה לך עוד מעט בפנקס. הכל רשום בדיוק. אני שום דבר לא זורק. אני יכול להראות לך”.

“טוב, תראה”, נימת התנצחות התגנבה לקולה.

“איך תבדקי, גברת כספי, את רשמת”? הקשה המזנונאי.

“לא”.

“אז אם לא רשמת מניין לך שהחשבון לא בסדר”?

“זה לא יכול להיות”, חזרה בתוקף.

בעוד המזנונאי מכין לה את התה, היא נעמדה בגבה לראי בוחנת את בבואתה במבט לאחור, פעם מעבר לכתף ימין ופעם מעבר לכתף שמאל, כשהיא עושה חצי פירואט לכל צד, וידיה מחליקות בתנועה מתרפקת לאורך גזרתה.

“לוא אכלתי כל כך הרבה כמו שהחשבון מראה, הייתי צריכה להיות עכשיו הרבה יותר שמנה”, אמרה בעודה מוסיפה לבחון את בבואתה “אבל אני דווקא בסדר עכשיו כך שזה לא יכול להיות”.

מר ליכטנברג צחק.

“בטח שאת בסדר, גברת כספי, אבל גם החשבון בסדר. אני אראה לך אותו אחר כך”. מר בלתינשטר נשא את עיניו האדומות מהעיתון, מבטו גלש עם ידיה של הנערה לאורך גזרתה. היא צדה את מבטו וחייכה אליו בחביבות:

“אתה תהיה מוכן לנהל את חשבון המזנון שלי, מר בלתינשטר? תמורת תשלום, כמובן”.

מר בלתינשטר השמיע צחוק חורק, בלתי נעים ובלתי מאומן של אדם הצוחק לעתים רחוקות. הוא הניח את העיתון על לוח הפורמייקה וקם.

“בטח, בטח, גברת כספי. בחפץ לב. על המחיר נשתווה”, אמר וניגש לדלפק “אתה תרשום את התה, מר ליכטנברג”, אמר בעברו מייד לסדר היום על התגרותה של הנערה, דבר שהעיד על מבוכה כלשהי. אולי חשש שמא הבחינה במבט החומד ששלח בה קודם לכן.

“אני ארשום”, אמר המזנונאי. ממדף שמתחת לדלפק הוא הוציא אלפון עבה בעל עטיפה שחורה “בית… בית… בית…” פיזם בינו לבין עצמו לבל ישכח את האות שהוא מחפש בעודו מחפש אותה. כשמצא פתח את האלפון, הפך בו דפים אחדים ובהבעת סיפוק רשם את מחיר התה הזה המשובח והמיוחד כל כך במינו, לחובת חשבונו של מר בלתינשטר.

מירה כספי נטלה את התה שלה מעל הדלפק ונשאה אותו אל אחד הכסאות בשורה שמול זו, בה ישבתי אני, בגררה את רגליה בזהירות. מר בלתינשטר פנה לדלת כשהוא ממלמל דברים תחת חוטמו:“…שגעונות… נקיבות… ביקורת חשבונות לפי עובי התחת…” קלטה אוזני קטעי דברים בחלפו לידי. הוא שיגר לי מבט של אי רצון מהפתח לפני שסגר אחריו את הדלת.

דבריו לא הגיעו, כפי הנראה, לאוזני היפהפייה. היא ישבה בגבה אלי, ודרך הראי שעל הקיר מולה סקרה את בבואתי שהשתקפה בתוך הראי ממולי במבט ממושך ועיקש בעודה לוגמת מהתה בניחותא. כשהיה מבטי נתקל במבטה לא היתה מסיטה את עיניה אלא הוסיפה לסקור אותי במנוחה. זו היתה מירה כספי ללא ספק. השלווה הגמורה שבה ביצעה את עבירותיה על הלכות הנימוס המקובל, הפכה אותה בצורה מוזרה לסמכות בענייני נימוס וטעם טוב. היא ידעה כי ניכר עליה שהיא יודעת מהבית הכל אודות נימוס וטעם טוב ולכן ברור שאם היא מתנהגת בניגוד לכללים הרי זה רק משום שהיא מורה היתר לעצמה. זה מה שאִפשר לה לבצע גם את הסצינה ההיא לפני הראי בתנועות רכות וחינניות בלי שתהיה המונית אף לרגע. זה מה שאִפשר לה עתה לסקור אותי במנוחה גמורה במבט עיקש שאינו נוטה. כפי הנראה ניסתה אף היא להיזכר מניין אני מוכר לה. היא לא ניחשה דבר מהסערה שהטילה בי זה עתה, כשם שלא שיערה דבר מהסערה שהטילה בי אז, בעודני ילדים בפתח־תקווה.

מבטה הפריע לי. קמתי ויצאתי מהמזנון. הסערה שככה במידה מספקת כדי שאוכל להתרכז בעניין שלפני. התחלתי לחפש את יהושע, הממונה על התובלה, שממלכתו כפי שמסר לי ואלדמן, היתה פרושה על כל קומת המרתף של הבניין.

במסדרון עצר אותי אדם כבן חמישים, מרכיב משקפיים מוכהים במקצת ובעל קרחת חסרת צורה שהיתה מכוסה כולה פלומה דלילה של שיער דקיק. לבוש היה ברשלנות – קצות צאורונו מתעקלים כלפי מעלה ועניבתו שמוטה לצד. הוא נעץ בי מבט חלול ומודאג:

“אתה הפקיד החדש”? קבע יותר מששאל. קולו היה מלא מרץ עצבני. נימת דבריו היתה עצורה וקצרת רוח, כאילו היו לו אלף תכניות בשבילי, שתופעלנה ברגע שיקבל את האישור שאמנם אני הפקיד החדש.

“אני פקיד חדש”, הודיתי במקצת הטענה. הסתערותו נבלמה במקצת.

“ממתי אתה עובד פה”? חקר במורת רוח.

“מהיום”.

“הפקיד החדש, נו” חזר לקצב הקודם “בוא אתי”.

“מצטער אדוני אני צריך לרדת אל הנהגים”.

“מי אמר לך לרדת אל הנהגים”?

“מר סלומון”.

“אתה רוצה שמר סלומון יאמר לך לבוא אתי”? שאל כנוטה חסד, כאילו רצה לחסוך לי איזו אי נעימות הכרוכה בדבר. אבל הרעיון דווקא נראה לי.

“בבקשה”, הסכמתי בנחת. הוא סקר אותי בחשדנות “זה יהיה יותר נוח”, הוספתי בנימוס ככל האפשר, משתדל ליטול מדברי כל עוקץ של התגרות.

“בוא איתי”, אמר והתחיל להוביל במסדרון לכיוון חדרו של מר סלומון. הוא הניף את הדלת לרווחה.

“מר סלומון, אני רוצה לקחת איתי את הבחורצ’יק הזה”, הכריז מעל המפתן מצביע עלי בכף ידו “אני רוצה לעבור עכשיו דרך משרד ההדפסות ולהעביר לך את ההזמנות המודפסות לאסיפה הכללית”.

“בבקשה ד”ר פולישוק“, מר סלומון התחייך ונראה להוט להתרצות. אחר כך פנה אלי והסביר: ד”ר פולישוק הוא יושב ראש מועצת המנהלים שלנו", נימת דבריו בדברו אלי היתה כמתנצלת.

“זהו”, הכריז ד"ר פולישוק “צילה תוכל כבר אחר כך למלא את ההזמנות ולשלוח.”

“טוב מאוד”, נענה מר סלומון בראשו לאות הסכמה.

“בוא”, והוא רמז לי ללכת אחריו.

2. יום העבודה הראשון – הפוגה

עזבתי את הבניין בלווית הד"ר פולישוק. מטרונית ברונטית יפת־תואר כבת ארבעים ומשהו, בעלת קומה, עם ראש זקוף וגא נישא על זוג כתפיים מלכותיות, טיילה על המדרכה אנה ואנה לפני שברולט גדול מגוון הקפה. עיניה השחורות, הגדולות, צלולות המבע הפיקו מבט ישיר ומתרפק כלשהו.

“נו, תיכנסי, סטפצ’ה, נוסעים”, זרק לה ד“ר פולישוק בפתחו לפניה את הדלת במריטה עצבנית. הגברת הרימה בעדינות רגל אחת לתוך המכונית, כשהיא מהדקת בידיה את שובל חצאית הפעמון שלה. אחר כך גהרה לאט לאט בשלחה לפניה אל תוך המכונית את אחוריה המלאים, עד שצנחה לבסוף רכות על המושב המרופד. ד”ר פולישוק המתין בדריכות עד שתאסוף פנימה את רגלה השנייה ואחר־כך טרק את הדלת.

“תיכנס מאחור”, הורה לי ועם זאת הקיף את המכונית ונכנס למושב הנהג. אחרי נסיעת דקות אחדות בתנועה הסואנת בלם לפני בית משרדים גדול.

“אני תיכף אחזור”, הבטיח והשאיר את האשה ואותי לבד. השתיקה שהשתררה בינינו הביכה אותי.

“חם ולח אצלכם בתל־אביב”, אמרתי כעבור זמן מה כדי להפר את הדומייה. בכוונה אמרתי “אצלכם” כדי לתלות איזה סימן שאלה באוויר שיתן לה עילה לפתוח בשיחה אם תרצה. היא לא הגיבה. שוב השתררה שתיקה. אולי רצתה להביכני. עשיתי מה שיכולתי, אמרתי לעצמי רוחץ בנקיון כפי. נסיתי לשער מדוע היא שותקת. קרוב לוודאי שהיא חושבת על ענייניה עכשיו וכלל אינה שמה לב לנוכחותי, כך סברתי. אבל פתאום היא פנתה אלי ואמרה:

“אני מכירה אותך מאיזה מקום”.

אחרי שתיקתה הממושכת אשר פרשתיה בין היתר, כהתנשאות – הפתיע אותי דיבורה האינטימי כמעט. מעל מסעד המושב הקדמי ראיתי את ראשה המזדקר מתוך צווארון גדול של חולצה גברית אפורה. היא נראתה בעיני יפה מאוד עם עיניה הגדולות, העמוקות, שערה השחור והשופע, צווארה החזק והגא. היה לה קול עמוק וניחר שעולל לי את כל השאר. שוויון הנפש סר ממני. האם היא חשבה כל הזמן מניין היא מכירה אותי, תהיתי והחלטתי מניה וביה להשתתף במשחק.

“על זה בדיוק אני חושב”, עשיתי את המהלך שלי “מניין אני מכיר אותך”.

“שווייץ”?

“לא. לא הייתי בשווייץ”.

“חשבתי. הבת שלי לומדת בשווייץ. חשבתי שנפגשנו שם”.

“לא… זה לא ייתכן”.

“דולפין האוז”, הוסיפה לנחש “היית ב’דולפין' בשנה שעברה”?

“לא, לא בשנה שעברה… ברור שאנחנו מכירים. צריך לחשוב…”

היא הסכימה בניענוע ראש. חיוך קל נתלה בזוויות פיה החושני.

אם זה יימשך יותר מדי זה יתחיל להיות אימפרסונלי ולבסוף מגוחך, הרהרתי בחרדה.

“אולי אנחנו עושים את הדבר הלא נכון”, נפלתי פתאום על רעיון שהיה בו כדי לחלץ את השיחה ממבוך הניחושים העקר “פעם פגשתי גברת אחת וניסינו לזכור מאיפה אנחנו מכירים. אחרי הרבה ניחושים נזכרנו שנינו פתאום בבת אחת. כל אחד ידע שגם השני נזכר הואיל ושנינו הסמקנו”.

היא צחקה.

“אני לא חושבת שזה יקרה לנו. האסוציאציה שאתה מעורר אצלי היא דווקא נעימה”. היא מדדה אותי במבט. “בהחלט נעימה”, חזרה. דבריה מסכו בי עוז. זה היה הרגע לומר משהו אינטימי שיאגד אותנו בתחושת שותפות בקנוניה מתרקמת והולכת. אבל מעשה שטן – שום דבר לא עלה בדעתי. התושייה בגדה בי זו הפעם השנייה בבוקר זה.

“אז נשאיר את העבר לזקנים – לפנינו העתיד”, שמעתי את עצמי צונף פתאום וכמעט הסמקתי לבאנאליות הרדודה של הדברים. אבל היא היתה מבוגרת ממני בהרבה והיתה אסירת תודה עבור כל שמץ של מחמאה מפורשת או מכללא. גוף ראשון רבים שנקטתי, שבכך הופקעה על ידי אדם צעיר משכבת בני הגיל המתקדם, נעם לה כל כך שהחכמה השדופה והקומפלימנט החורק נתקבלו בחיוך לבבי.

כל ההתרקמות הזאת נעצרה עם שובו של הד"ר פולישוק. הוא נכנס למכונית, פנה אלי והושיט לי תיק קרטון חום:

“אלה ההזמנות. תמסור למר סלומון אבל רק אישית לידו, אתה מבין”? ואחר כך לאשתו: להחזיר קודם את הפקיד למשרד או להביא אותך הביתה"? אם לא איכפת לו לנסוע בחזרה למשרד, לשם מה הוא היה צריך לקחת אותי עימו, תהיתי. ידעתי עוד מעט מידי על המנטאליות של בריות מסוגו.

“אני לא יודעת מה לומר לך. אני חושבת”, השיבה האשה.

“אז אני אביא אותך הביתה”, אמר אבל היא התעשתה פתאום:

“אני צריכה את המכונית”, אמרה בקול נחרץ.

הוא מחה:

“בשביל מה, סטפצ’ה. אי אפשר. אני צריך להיות עכשיו ברמת־גן”.

מהרפיון בקולו ניכר היה כי אין זו הפעם הראשונה שקורה לו תקלה מעין זו עם אשתו. הוא ידע כי ייאלץ בסוף לוותר לה. בכל זאת הוסיף להתווכח עמה. אחרי דין ודברים קצר היא אמרה:

“קח טכסי. יש לך חשבון הוצאות. אם אני אקח טקסי לכל המקומות שאני צריכה זה יעלה הון”. נימוק זה ריכך את הד"ר פולישוק. הוא החל לחפש פתרונות פשרה:

“אולי אני אקח אותך לאן שאת צריכה? לאן את צריכה”?

“אי אפשר”, טענה בקוצר רוח “אני צריכה להיות בכל מיני מקומות. אנחנו מארגנות משהו בויצ”ו".

הוא נשתתק אובד עצות.

“נו, טוב,” משך לבסוף בכתפיו. הוא מלמל דבר מה תחת חוטמו ויצא מהמכונית באי רצון. האשה החליקה מייד למושב הנהג.

“אני לא אבוא לצהריים,” אמר בעמדו על המדרכה “קחי קודם את הפקיד לחברה. שם מחכים להזמנות”.

“טוב, טוב”.

“שלום”.

“שלום, שלום”.

רפיון מלא געגועים סתומים של יום בהיר וחם בראשית הקיץ התפשט בחלל המכונית.

“מה דעתך לבוא אלי לכוס קפה”, הציעה כשהקפנו את הפינה קרובה.

“בחפץ לב. אבל בחברה מחכים לחומר שבתיק הזה”. אמרתי וגהרתי קדימה אל המושב שלה כדי להראות לה את התיק החום.

“זה לא בוער”, היא הרעיפה עלי חיוך מקסים דרך הראי.

“ד”ר פולישוק חושב שזה בוער".

“אצל ד”ר פולישוק תמיד הכל בוער", אמרה באנחה קלה. “תמיד הוא רץ. הכל צריך להסתדר אצלו על הרגע. זה הורס לו את הבריאות. הוא לא משגיח על עצמו. מזל שהוא נוסע הרבה לחוץ לארץ. גם שם הוא מתרוצץ, אבל לא כל כך הרבה כמו פה, והמתח שם גם לא כל כך גדול כמו פה. בשבוע הבא הוא נוסע שוב”.

נימת דבריה נעשתה עגומה במקצת. הבחנתי שהיא לא נוסעת לכיוון המשרד. כל העניין התחיל להיות קצת לא ממשי. באותה אווירה לא ממשית נצטיירה לי דמותי פתאום כדמות גיבור של אחת מאותן פרשיות המצויות למכביר ברומנים מהמאה שעברה: השאפתן הצעיר ואשת הבוס. לרעיון זה נאלצתי לחייך, כל כך שדוף וחיצוני היה הדמיון. גם לרגע קט לא השתעשעתי ברעיון אודות האפשרויות הגלומות בהרפתקה זו לחיזוק מעמדי בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. הבשילות הרכה והקרירה של המטרונית היפה בעלת הקול העמוק והניחר במקצת, היתה הדבר היחיד שמשך אותי לתוך העניין. קסמה היה מושך במיוחד אחרי החודשים השחונים והמאובקים שעברו עלי במחנה העבודה בערבה.

היא הפרה את הדומיה:

“מה אתה עושה בחברה?”

“פקיד”.

“איזה פקיד”?

“סתם לבלר”

“כמה זמן אתה עובד בחברה”?

“היום התחלתי”.

“אתה תתקדם מהר”, פסקה. לא הייתי סבור כך אבל שתקתי. היא המשיכה: “אם יש מי שדואג לניצול רציונלי של כוח אדם בחברה, אתה תתקדם מהר. אתה יודע מה אני חושבת”, אמרה בהתעוררות פתאומית, “אני חושבת שנשים צריכות לנהל את ענייני הפרסונל במפעלים. אשה מטבע ברייתה היא מנהלת צוות עובדים. כוח האדם שלה הוא חוג מעריציה ומחזריה. היא מנצלת אותו לפי נתוניו: עם אחד הולכים לתיאטרון, לקונצרטים, לתערוכות מפני שהוא תרבותי. אחר הוא בעל השפעה ומסדרים בעזרתו עניינים. שלישי הוא אינטליגנטי ומשוחחים אתו על בעיות מעניינות, לרביעי יש כסף וגם לזה יש שימושים. אחר הוא יפה תואר ונעים להסתכל עליו או גם להיראות בחברתו וכו'…”

אבל עם כולם שוכבים אם לא רוצים לעמוד בפני גל התפטרויות – חלף במוחי הרהור ציני בשולי סכימת הפונקציות המנהליות במפעלה של הגב' ד"ר פולישוק.

היא בלמה לפני בית חדש ומפואר שבניינו טרם הושלם. בחזית הבניין היו פזורים עדיין שרידי ערימות חול וחצץ, קרשי פיגומים, שקי מלט קרועים וכל מיני פסולת בנייה. שביל מרוצף הוביל לפתח הבית דרך גינת חזית קטנה וצעירה עשוייה לפי שעה מכמה מקלות קטנים וחומים שהיו תקועים באדמה החומה. חזית הבית פנתה כלפי מזרח ובשעה זו שלפני הצהרים קפחה עליה השמש. התריסולים בחזית היו עשויים מתכת ונצצו בשמש. כולם ללא יוצא מהכלל היו מוגפים, דבר ששיווה לבית מראה קובייתי חסר פתחים כעין ממגורה.

היא נעלה את המכונית והובילה לפתח בגדר האבנים הנמוכות בחזית. שתי ילדות קטנות, בלונדיות שתיהן, חסמו את הפתח כשהן דוחפות זו את זו ומתגוששות בקול מצהלות, אגב משחק כלשהו. בתחילה לא שמו לב אלינו, אך כשעמדנו זמן מה, ממתינים שתפנינה לנו את הדרך, הן הבחינו בנו פתאום ועמדו ממשחקן. חלפנו על פניהן. חשתי בגבי את מבטן הסקרני. זה לא הפריע לגברת פולישוק והיא המשיכה בצעד מאושש דרך השדרה הצעירה והדלילה של שיחי הפיקוס אל חדר המדרגות. מעלית העלתה אותנו לדירת הגג. במפתח שהוציאה מארנקה פתחה את הדלת.

“בוא”, אמרה, ואני נכנסתי בעקבותיה.

בהול הניחה את הארנק ואת המפתחות על שולחן קטן. בהחזיקה בידי היא הובילה אותי לתוך סאלון אפלולי וקריר, שתריסיו מוגפים וריהוטו כהה וכבד. ספה גדולה, רחבה מאוד, מכוסה אדום עמדה בפינה. פתאום נעצרה ופנתה אלי. עמדנו זה מול זו באמצע החדר על השטיח העבה. מה עכשיו, חשבתי. היא חייכה אלי רכות.

“מה לעשות בך”, התגרגר בעמקי גרונה בקולה העמוק. היא הרפתה מיידי והחלה להתהלך סביבי משמיעה כל מיני המהומים, בוחנת אותי מכל הצדדים כאילו הייתי מוצג של אינונטאר חי בתערוכה חקלאית. לבסוף שוב נעצרה מולי.

“אתה לבלר”, אמרה “אין לך שום מעמד חברתי. אתה צעיר מידי ואני לא יכולה להיראות בחברתך. כסף אין לך אז איך לשבץ אותך, המממ? אגב – אתה מרשה לי להתיחס אליך כאל מחזר?…”

“בוודאי… כמובן גברת פולישוק…”

“סטפה”

“ס ־ סטפה”

לא הצלחתי לכבוש את הלהיטות בקולי.

“אז מה לעשות בך?” אמרה ונשכה את שפתה התחתונה כמתלבטת. מבטה נעשה מעורפל וארשת פניה חושנית מאוד.

“מ…מה ש…את רוצה…” למלמתי כגולם. הרגשתי שנשימתי מתקצרת ופי יבש לחלוטין. היא קרבה אלי צעד אחד, ופתאום שילבה את זרועותיה על עורפי.

“אני חושבת שמצאתי”, לחששה לתוך אזני והצמידה את שפתיה לשלי.

היא הייתה בוודאי מתפשטת בעצמה אלמלא הפשטתי אותה. יש להניח, כמו כן, שהיתה מוצאת בעצמה את הדרך לספה גם אלמלא נשאתיה לשם בזרועותי. אבל אווירת הרומנים מהמאה הקודמת הוסיפה לאפוף את הדרמה הקטנה בדמיוני. ייתכן שבתת הכרתי שלטה הסצינה בין ג’ורג' דירוא ומדם וולטר מתוך “בל־אמי” של מופאסאן. אינני בטוח. למחשבות שחלפו במוחי שעה שלסטמתי מעליה את בגדיה בידיים להוטות ושלומיאליות במקצת, לא היה כל קשר לספרות. חשבתי על מר איגנאץ סלומון המחכה להזמנות לאסיפה הכללית, על הד"ר פולישוק שתמיד הכל בוער אצלו. רעיון אידיוטי האיר את הכרתי פתאום והצחיק אותי מבפנים: שאם הוא ייכנס עכשיו ויתפוס אותי עם אשתו העירומה בזרועותי, תתייחס ההערה הנרגזת הראשונה שלו לעיכוב שחל במסירת ההזמנות. רעיון זה צץ ונגנז מייד בהותירו אחריו חלל אדום, חסר מלים ומלוהט.

מייד אחר כך התלבשתי ומיהרתי למשרד ככל שנשאוני רגלי, רדוף מין רגש אשמה סתום. היום התחיל להיות קצת גדוש. שעון פרסומת גדול שהזדקר מהקיר בחזית אחת החנויות הצביע על השעה אחת עשרה ומשהו. לפנַי עוד חצי יום עבודה. בקרבת המשרד חמקתי לתוך בית קפה קטן. בירכתיו האפלוליים לגמתי בחפזה ספלון אספרסו.

3. יום העבודה הראשון – חלקו השני של היום

בצעד מאושש מאוד, שנועד לעשות רושם כאילו כך צעדתי בשירות החברה במשך השעתיים האחרונות, נכנסתי לבניין. הלכתי מייד לחדרו של מר סלומון כדי למסור לו את טפסי ההזמנות לאסיפה הכללית. המסדרונות היו ריקים מאדם. מעבר לפינת הפרוזדור האפלולי שהוליך לחדרו של מר סלומון, עלה באזני קול נקישת עקבים. כשפניתי לתוכו נגלתה לעיני על הרקע המואר של החלון שבקצה הפרוזדור צלליתה התמירה של מירה כספי. היא באה לקראתי וחלפה על פני בגלישת עצלתיים נקשנית. פתאום חדלתי לשמוע את נקישת עקביה. משמע שנעצרה.

“סלח לי בבקשה”! שמעתי מאחור את קולה.

נעצרתי ופניתי. היא שבה על עקבותיה.

“אתה לא מפתח־תקווה?”

“מוצאי מפתח־תקוה, אך עזבתי לפני שנים רבות”.

היא הנהנה בראשה כאילו דברי אישרו לה איזו השערה.

“נדמה לי שהיית חבר של אחי”.

“את מירה. אחותו הקטנה של יוסף”.

“ינקלובסקי, שמך, נכון? משה ינקלובסקי”.

ההתוודעות לא היתה מלווה בהתרגשות רבה.

“יש לך זיכרון טוב”, ציינתי.

“איך אפשר לשכוח שם כזה. הוא הצחיק אותי נורא כשהייתי קטנה”. היא התנועעה הרבה על רגליה בדברה והרבתה להעביר את משקלה מרגל לרגל.

“אני מצטער להשבית לך את השעשוע”, אמרתי קצת חמוץ “שמי כבר לא ינקלובסקי וגם לא משה”.

“איך קוראים לך עכשיו”?

“נפתלי בן־ארי”.

היא פרצה בצחוק.

“נפתלי בן־ארי”! הכריזה כמוצאת שלל רב “ואתה טוען שאתה משבית לי את השעשוע. רק עכשיו אתה מתחיל לשעשע אותי. זה שם שסופר מדרגה שלישית היה בוחר עבור גיבור של רומן מהווי הארץ”. הצחוק שוב גבר עליה " זה מצלצל כמו בוקי בן־יגלי". עכשיו גם אני צחקתי.

“מה פתאום בוקי בן־יגלי”?

היא משכה בכתפיה.

“סתם כך. הצלצול של שמך החדש הזכיר לי. יש רחוב כזה בתל־אביב. אולי פעם יהיה רחוב על שמך: נפתלי בן־ארי פינת בוקי בן־יגלי. נחמד, לא”?

“שום חשש שיקראו אי פעם רחוב על שמי”.

“אל תהיה בטוח. האמא שלי מאמינה בך. היא חושבת שיש בך משהו… משהו מיוחד שאין באחרים. היא מזכירה אותך עד היום אף על פי שכבר שנים רבות לא שמעה ממך דבר”.

“באיזה הקשר”?

“היא אומרת שעוד נשמע עליך”.

“קשה להניח” אמרתי רפות. לנגד עיני רוחי ניצבה לרגע קט דמותה של אירנה כספי – המוזיקאית הדגולה, בת הבנקאי היהודי מוינה, אמו של חברי הטוב יוסף – דמות האשה הנערצת מימי ילדותי. משהו חנק פתאום את גרוני. נשתררה דומיה.

“אני זוכרת אותך מהגמנסיה שהיית כזה חברה’מן שמרביץ לכולם”, המשיכה בעקימת החוטם כמזכירה דבר לא נעים שהוא בהחלט לגנותי. “אתה עוד מרביץ מכות”?

“כבר מזמן לא”.

הבעת המיאוס נמוגה.

“מה אתה עושה עכשיו”?

“העוויות”.

שוב פרצה בצחוקה הצלול, מתפתלת קצת לצד ומתקפלת לתוך עצמה.

“לא, לא”, קראה בעודה צוחקת “אני מתכוונת מה אתה עושה בדרך כלל. איפה אתה עובד”?

“פה”.

“בחברה”?

“כן”.

איך זה שלא פגשתי אותך עד היום ממתי אתה עובד פה"?

“מהיום”.

“בתור מה”?

“פקיד”.

זה לא אמר לה הרבה והיא שאלה:

“איפה אתה יושב”?

“שם”, הוריתי בידי לכיוון שממנו באתי “בקצה הפרוזדור. בחדר אחד עם שני ג’נטלמנים בשם שאקארוף וגולדמן”.

“אני רואה שההעוויות לא הביאו אותך רחוק”, אמרה מבודחת “אולי תנסה שוב להרביץ”?

“אני לא חושב. אין לזה מהלכים היום, לפחות לא בחוגים שבהם אני נאלץ לפעול. חוץ מזה אני כבר לא בכושר”.

במלוא התמימות וללא כל כוונה להתאכזר אלי היא הוסיפה לדוש בנושא:

“אתה יודע? אני ראיתי את זה המון פעמים שכל מיני חברה’מנים מהגמנסיה, וונדרקינדים, תלמידים מצטיינים ומנהיגי הכיתה, אחר־כך, כשהם נכנסים לחיים, הם לא מצליחים להגיע לשום דבר ומתנוונים בכל מיני ג’ובים ממדרגה שלישית…”

היא היתה בוודאי מאריכה בנושא, אלמלא נפתחה בדיוק באותו רגע דלת חדרו של מר סלומון, ודרכה עף החוצה מר מלך בלתינשטר, מנהל החשבונות הראשי של החברה. שאגותיו של מר סלומון ליווהו במעופו:

“אתם הורסים לי את החברה… זה סאבוטאז' מה שאתם עושים…” מר בלתינשטר סגר אחריו את הדלת העבה, המרופדת וקולו של מר סלומון נקטע חטופות כאילו מישהו בפנים חנק אותו לפתע. הוא נעצר לידינו. מירה, שהסצינה שיעשעה אותה, צחקה לו בפנים, לא מתוך שמחה לאיד אלא מתוך בדיחות הדעת.

הוא פנה אלי.

“כבר עברת על החומר”? שאל אותי.

“לא, לא הספקתי”.

הוא משך בכתפיו במורת רוח, מדד אותי באי רצון, עשה בידו תנועת ביטול, והמשיך לאורך הפרוזדור בלי להוסיף דבר.

“כל הזמן הוא צורח שהורסים לו את החברה, סלומון”, אמרה מירה עודנה צוחקת “היית צריך לראות אותו כשהוא מקבל קריזה. הוא מרים את הידיים ככה וצורח: אתם הורסים לי את החברההה…” ושוב פרצה בצחוק.

“מה שלום יוסף”? ניצלתי את ההזדמנות כדי לשנות את הנושא.

“טוב, אני מקווה. שהוא היגר לארצות הברית אתה יודע…”

“לא. לא ידעתי. ידעתי רק שהוא נסע לשם ללמוד”.

“הוא נסע ללמוד, התחתן עם אמריקאית ונשאר שם. ייתכן שיבוא בקרוב לביקור”.

“יהיה מעניין לפגוש אותו”, אמרתי בלב ולב.

“תהיה לך הזדמנות אם אתה מעוניין. אבל הוא בטח לא השתנה הרבה”.

“אמריקה משנה את כולם”.

“הוא היה אמריקאי עוד לפני שהוא נסע לשם” לא ידעתי אם אמרה זאת לשבחו או לגנותו.

“מה שלום ההורים”?

“מזדקנים”, אמרה באנחה “אבל חוץ מזה בסדר”.

“הם עוד פעילים”?

“או, כן – בוודאי. אבא עוסק בפרדסים שלו כרגיל ואמא התחילה שוב עם שיעורי הנגינה. סוף סוף אוכל למסור לה דרישת שלום ממך”.

הרגשתי צביטה בלב אך אמרתי בחביבות:

“מסרי, בהחלט”.

השתררה שתיקה.

“טוב, נפתלי בן־ארי”, אמרה לבסוף בצחקוק “כנראה שניפגש עוד הרבה במסדרונות. פה אני יושבת”, היא הורתה בידה על דלת קרובה.

“אבל הרי פה יושב מר ואלדמן”, קראתי משתאה.

“כבר פגשת את סול”?

“סול”?

“כך אני קוראת לו. אני המזכירה שלו”.

“הוא הביא אותי לכאן”.

“רוצה להיכנס אליו לרגע”?

“טוב”.

דרך חדר קדמי, כפי הראה חדרה של מירה, עברנו לחדרו של ואלדמן. הוא ישב גהור מעל שולחן כתיבה שחור, כבד, לא מודרני שצלעותיו מגולפות פיתוחי פרחים ועסק בפתרון תשבץ.

“תראה מה מצאתי במסדרון”, הכריזה מעל הסף בהחזיקה אותי בכתפי, כאילו הייתי איזה חפץ שזכתה בו מן ההפקר.

הוא נשא את עיניו מהתשבץ.

“אה, בן־ארי”! הכריז, עיניו תחת השמורות הכבדות נחות חליפות פעם עליה ופעם עלי.

“בן ארי הוא חבר של אחי מהגמנסיה”, הסבירה.

“אחיך? אה, זה האח שיושב באמריקה”.

“כן”!

“אז אתם מכרים וותיקים”.

“וותיקים”.

“וותיקים מאוד”, הוספתי מצידי “אני זוכר את מירה כשעוד יכלה לטייל תחת השולחן בלי להתכופף”.

“הייתי ילדה נחמדה”? התחנחנה.

“מאוד. חשבתי שתהיי אפילו יפה כשתגדלי”.

“מנוול”, היא נתנה לי מכה קלה בכתף.

“סידר אותך, מירה” צחק ואלדמן.

“אני כבר אסדר אותו חזרה”, אמרה בלי שכנוע רב בקולה.

“כבר היית אצל יהושע”? שאלני.

“לא הספקתי. איך שיצאתי מהמזנון תפס אותי יושב ראש מועצת המנהלים של החברה. מה שמו?”

“ד”ר פולישוק".

“כן…”

“הוא סחב אותי עמו לדפוס כדי להביא את ההזמנות לאסיפה הכללית. רק עכשיו חזרתי”.

“צריך לברוח ממנו כמו ממגיפה”.

הוא נראה כמו טומטום", התערבה מירה בקולה הצוהל “נכון, סול, שהוא נראה כמו טומטום”?

“אבל יש לו אשה יפה” העירותי כבדרך אגב כדי לגרות הערות מצידם. היה לי פתאום מוזר לדעת אודותיה אך ורק את הדברים הכלולים במובנה המקראי של המלה ותו לא.

“גם את סטפה הוא כבר מכיר, הו, הו” הכריז ואלדמן וחיוך דק מסתיר טפחיים בצבץ בזוויות פיו “אתה נכנס מהר לעניינים”.

“היא היתה במכונית”.

“אם תמצא חן בעיניה, אתה לא תפסיד אצלה כלום חוץ מהבתולים שלך אם יש לך כאלה”.

“שום סיכויים”, מיהרתי לבטל את דבריו.

“מפני שאתה לא בתול”?

“מפני שהיא בכלל לא שמה לב אלי”.

מירה קרבה לשולחן והתיישבה על קצהו בתנועות רכות ומעוגלות היא תלתה בואלדמן מבט מלמעלה, במצודד, ידיה מוטלות בחיקה. ואדלמן היה שרוע בכורסתו בניחותא.

“תגיד סול, זה נכון שהיא כזו פרפרית”?

“מה אני יודע”?

“כאילו שאתה לא יודע”.

“אני… אני באמת לא יודע”.

“אז מנין לך שבן־ארי עלול לאבד אצלה את בתוליו?”

החיוך המסתיר טפחים בצבץ שוב.

“שמועות”, אמר “אבל היא בסך הכל בחורה טובה. אולי קצת משעמם לה בחיים”.

“שמועות” חזרה מירה בלגלוג “שמענו עליך”.

החיוך על שפתיו של ואלדמן התרחב והפך לבסוף לצחוק עמוק שעלה בנחת מחזהו הרחב.

“זה הדבר הקרוב ביותר לסצינה שמירה עשתה לי עד היום”, אמר.

על שולחנה של מירה בחדר השני צלצל הטלפון. היא קמה מעל השולחן.

“סצינה… אפשר לחשוב…” אמרה ועזבה את החדר בטיפוף מהיר כדי לענות לטלפון.

הוא הציע לי לשבת קצת.

“נחמדה, לא”? אמר לאחר שהתיישבתי על אחת משתי הכורסות המרופדות עור שמולו “עושה מצב רוח טוב כשהיא בסביבה. אף פעם לא כועסת, לא מתלוננת, לוקחת הכל בקלות. לא שונאת אף אחד, לא נוטרת. כולם אוהבים אותה…”

מהחדר השני עלה קולה דרך הדלת הפתוחה:

“מי זה… מי?… אני, אני – לך דע מי זה אני… מה? ביחוד שיש לך דווקא קול סימפאטי בטלפון, קול כזה חתיכי… אה! סאמי’לה – בסך הכל אתה?!… מאכזב מאוד!… כבר חשבתי שבא איזה פרינס צ’ארמינג מניו־יורק… מה?… אתה צ’ארמינג אבל אתה לא מניו־יורק… ירושלים זה לא מספיק צ’ארמינג… בערב אני עסוקה, אבל נוכל להיפגש אחרי הצהריים… לכוס קפה, טוב?… תציע אתה…”

“סאמי’לה”, התחייך ואלדמן “סאמי’לה זה הוא המנהל הכללי של משרד ממשלתי חשוב מאוד, היא אולי האדם היחיד בארץ ובעולם כולו שקורא לו סאמי’לה. הוא מתקשר אליה מידי פעם…” הוא השתתק. לאחר שהייה קלה אמר: “אולי תתלבש עליה בן־ארי”?

“אני”? נזדעקתי “שיגעון. קודם כל אנחנו יותר מדי וותיקים כמו שאתה קורא לזה וחוץ מזה – להתמודד עם כל מנהלי המשרדים האלה…”

“אל תעשה טעות”, הפסיקני “עם מנהלי המשרדים זה לא רציני. לגמרי, לגמרי אפלטוני…”

“ממה שאני יודע על מנהלי משרדים, הם לא קורצו מחומר אפלטוני במיוחד”.

“אני רואה שאתה לא מאמין לי אז שמע מה שאני אומר לך. אני מכיר את מירה ויודע מה אני מדבר”.

“אולי”.

“מירה היא מקרה מיוחד. היא יודעת איך למשוך אותם ולהחזיק אותם במרחק זרוע”.

“איך היא עושה זאת?”

“יש לה היתרונות שלה. היא מה שקוראים ‘חברה’, הן מבחינת הרקע שלה והן מבחינת משקלה הסגולי. היא ‘גברת’ אמתית ולא במובן של גינונים נבובים. היא גברת בדם ובכל מבנה האישיות. סאמי’לה זה, למשל, יכול להיות סמוך ובטוח שהיא אף פעם לא תבקש ממנו טובת הנאה לא לעצמה ולא לאחרים. הוא מת לעשות בשבילה משהו, אבל היא לא מבקשת. זה נותן לו הרגשה טובה שהיא מטפחת את הקשר איתו בזכות אישיותו, משום שזה נעים לה ולא עקב היותו נושא משרה חשובה ורבת השפעה. זה נעים לו כי הוא מוקף כל הזמן במלחכי פנכא ושוחרי טובות. הקשר עם מירה הוא בשבילו שינוי. אז הוא מתקשר לעתים, נפגש אתה לעתים על כוס קפה ומוכן להסתפק בזה כי זה נעים לו גם כך”.

“איך אתה יודע”?

“אני יודע, תאמין לי”.

“שיהיה כך”.

“אז תחשוב על מה שאמרתי לך. יש לי הרגשה שילך לך איתה”.

לא עניתי. כל העניין נראה לי אווילי. גם הוא השתתק. פתאום סטה לנושא אחר:

“אני רוצה להראות לך משהו, בן־ארי”, אמר. הוא היטה את גופו עמוק לצד ושלף בקצת מאמץ את ארנקו מכיסו. פשפש בו זמן מה ולבסוף שלה מתוכו פתק זעיר ומקומט. הוא יישר אותו והושיטו אלי:

“תסתכל ותאמר לי מה דעתך על זה”, אמר.

בפתק היו רשומות בכתב פניני וקצוב מלים אלה:

קר

להיוולד מחדש

במדבר באישון ליל

עירום

הפכתי את הפתק בידי. צידו השני היה חלק.

“מה זה”? נשאתי אליו עינים תמיהות.

“אני שואל אותך מה זה”, השיב “כתב את זה החבר שלי עמוס באומינגר”.

“למה אתה לא שואל אותו”?

“שאלתי”.

“ובכן”.

“הוא לא יודע”.

השתהיתי קצת כדי לתת לדבר מה שהתדפק על פתח הכרתי לחדור.

“זה נראה כמו כניסה חזקה לתוך משהו”, אמרתי לבסוף “אבל לתוך מה? אולי זה ניסיון לבטא את האיום הצפון בהיולי כשאדם נתקל בו מתוך חוסר זהירות, מאוחר בחיים. קשה לדעת מה הוא רוצה לומר”.

“הוא לא יודע בעצמו. הוא מנסה כל הזמן לפתח את זה אבל הוא לא מצליח לשמור על המתח של הפתיחה. כל מלה שהוא מוסיף מהווה ירידה תלולה לעומת ההתחלה הזאת. זה משגע אותו. הוא רוצה לראות בשורות אלה שלב חדש ביצירתו”.

“ומה דעתך אתה”?

“דעתי היא שגם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר. לא שמעת עליו אף פעם”?

“מה שמו אתה אומר”?

“עמוס באומינגר”.

“מצלצל מוכר”, אמרתי מאמץ את זכרוני “הוא לא מפרסם מדי פעם שירים וסיפורים קצרים במוספים ספרותיים”?

“זה האיש. קראת דברים שלו”?

“לא”.

“אני, לצערי, נאלץ לקרא את רוב הדברים שהוא כותב מפני שהוא מחשיב את דעתי. כל פעם כשהוא כותב דבר מה, הוא עושה לי חור בראש. דבר זה אמור לגבי הדברים הקצרים שהוא כותב. חוץ מזה הוא כותב גם רומן גדול”.

“השורות האלה שהראית לי עכשיו הן לא כל כך רעות”, הכנסתי מלה לזכות המחבר.

“לכן אני מתפלא”, אמר במהורהר “האמת נתנה להיאמר שלאחרונה הוא השתפר קצת. עד הזמן האחרון הוא היה חורז אזדרכת בשלכת”.

“ומה הוא כותב עכשיו”?

“בשלב זה הוא מדבר אל עצמו בלי להבין בדיוק מה ומקווה שאחרים יבינו יותר טוב. דברים כמו הבית הזה שהראיתי לך זה עתה. הוא חושב את עצמו לגאון הספרות. הדברים הקצרים שהוא מפרסם במוספים זה שום דבר. מזה עשר שנים ואולי יותר, מאז הקמת המדינה בערך, הוא כותב רומן מחיי הארץ”.

“זה שווה משהו”?

“שום הערות. אני אשתדל שתראה את זה במו עיניך. קטעים מזה – כלומר. לקרוא את הכל זה יקח יותר מידי זמן מפני שבמשך השנים הצטבר אצלו תל עצום של ניירות. שמע בן־ארי!” קרא פתאום כאילו בא לו רעיון בזה הרגע “אולי אתה מתייצב הערב בבורסה? תוכל לפגוש את עמוס באומינגר ועוד כמה בעלי חיים מעניינים”.

“בורסה”?

“זה מקום המפגש של החבר’ה איפה שהם באים להיפגש, לתפוס חתיכות, לרחרח בקשר למסיבות ולפטפט”.

“מצטער. נדברתי להערב עם זוג ידידים מצרפת. היום אני עובר לגור אתם והערב אנחנו יוצאים כדי לחוג את המאורע”.

“ידידים מצרפת”?

“כן”.

“ויש להם פה דירה”?

“הם שכרו דירה ולקחו אותי כדייר משנה”.

“מה הם עושים פה”?

“הוא בא הנה לרגל איזה מחקר סוציולוגי, אינני יודע מה בדיוק הנושא. היא החברה שלו. הם טיפוסים מעניינים. הוא בוגר הסורבון, מדבר על בוריין כעשר שפות – כולל עברית. נוסף על כך הוא בעל חגורה שחורה בג’ודו. החברה שלו היא מתמטיקאית, לינגויסטית, מוזיקאית, צנחנית חובבת ויפהפייה”.

“לפי התאור הזה אפשר היה לעשות ממנה ארבע בחורות מוצלחות”.

“בהחלט”.

“אולי תביא אותם”?

“אני אציע להם. איפה זה”?

“בקפה ‘רווית’ בדיזנגוף. אתה יודע איפה זה”?

“בוודאי. באיזו שעה”?

“כל שעה משמונה ושלושים ואילך. אני אהיה שם. תבואו”?

“אולי”.

“תשתדל”, הוא הציץ בשעונו “ועכשיו הייתי מציע שתחפש את יהושע ותראה מה הולך שם. הוא כבר יודע שאתה צריך לבוא”.

“טוב אבל לפני כן אני צריך להכנס אל מר סלומון כדי למסור לו את זה”, הצבעתי על התיק החום עם ההזמנות.

“פולישוק”? התחייך ואלדמן. אישרתי לו בניד ראש ועם זאת פניתי לצאת.

בחדר הקדמי מירה דיברה עדיין בטלפון. קולה התגלגל כאילו מתוך צחוק פנימי כבוש, נחנק מידי פעם בגרונה וחוזר אחר כך ומתרחב. כחלפי נופפתי לה בידי. היא החזירה לי תנועה מרושלת בידה. את היד שכחה באוויר והמשיכה לדבר. זה היה אפייני לה, שהיתה עושה תנועה לצורך מעשה כלשהו, ואחר־כך שוכחת את איבריה במקומות שאליהם שוגרו לצורך אותו מעשה. אחרי־זמן מה היתה שבה וכונסת אותם בתנועה רכה ומעוגלת.

בהיסוס ובלב מלא חששות לחצתי סוף סוף על ידית דלת חדרו של מר סלומון. רק עתה נוכחתי עד כמה חששתי מפני הפגישה עימו ועד כמה ששתי לכל עיכוב שהביא לדחייתה. פחדתי מפניו. לא מפני גערותיו ולא מפני אופיו הסוער. חששתי שלא אמצא שפה משותפת עימו. אולם חששותי היו לשווא. מר סלומון קידם את פני בחיוך מרגיע.

“הבאתי את ההזמנות”, אמרתי.

“בסדר, שים אותן על השולחן. צילה כבר תיקח אותן אחר־כך”. הוא בכלל לא שם לב לאיחור ואם שם לב הרי לא העיר על כך. כפי הנראה לא התייחס לעניין באותה מידת דחיפות כפי שהתייחס אליו הד"ר פולישוק.

“כבר היית אצל הנהגים”? שאל.

“רק עכשיו חזרתי”.

“אז רד אליהם עכשיו”.

“מייד”, אמרתי ופניתי לצאת.

“מר בן־ארי”, עיכבני קולו ליד הדלת “בהזדמנות זו כשתהיה למטה תבקש מיהושע שיסדר לך תחבורה. אני רוצה שתיגש אל מר פלזנשטיין הביתה ותביא לי משם את טיוטת המאזן השנתי האחרון”.

“בסדר”.

“תודה”.

בלב קל עזבתי את החדר. ברגל קלה דילגתי במורד המדרגות. המסדרונות של קומת המרתף היו מוארים באור חשמל. מרחוק הבחנתי באיש גוץ ושמן, לבוש מכנסי חאקי קצרצרים, עם חולצת חאקי משתרבבת מעליהם, כך שהמכנסיים כמעט ולא נראו לעין. הוא צעד בפרוזדור הריק אנה ואנה בנעלי העבודה המסומרות שלו שהקימו שאון רב בנקישותיהן עקב ההד שחזר מהכתלים האטומים.

“אתה אדון עורך דין”? קידם את פני.

“כן”.

פני הבולבוס התפוחים שלו לבשו ארשת של מרי ערמומי רוחץ בנקיון כפיים.

“אנחנו מחכים לך כבר הרבה זמן, אדון”, הביע בתרעומת “אנחנו פה צריכים לעשות קומדיה”.

“אתה יהושע”?

“לא”.

“איפה יהושע”?

“פה”. הוא הצביע על דלת שנשאה שלט עם שני אפסים. מתוך בית השימוש נישאו צלילי ‘ואלס הפרחים’ לצ’ייקובסקי.

“איפה החדר שלו”, שאלתי.

“עד סוף הפרוזדור, אחרכך שמאלה”, אמר בלוותו את הסברו בתנועות ידים.

הלכתי בכיוון שהורה. היה ברור לי כי זה הנהג אותו נשלחתי לחקור. לא היה לי נוח לשהות במחיצתו לפני תחילת הבירור. אחרי שפניתי בפרוזדור נעצרתי והתחלתי לטייל אנה ואנה. הנהג המשיך לעשות אותו הדבר מעבר לפנה. כעבור דקות אחדות שמעתי את מהדורת החדשות של השעה אחת מתקרבת אלי מלווה בקול צעדים. עד מהרה הגיח לקראתי מעבר לפינה ענק רחב כתפיים, נושם, נושף ומזיע, בעל פנים ילדותיים, עיני תכלת שוחקות, שיער בהיר וכרס גדולה שלוחה לפניו. בידו החזיק טרנזיסטור פתוח.

“אתה האדון עורך דין”? שאל בעדינות ונימוס רב.

“כן”.

“גרשון”! צעק לתוך הפרוזדור “בוא הנה! בוא מהר, יימח שמך…” קול צעדים נשמע והנהג הגוץ הופיע “בוא, בוא”, האיץ בו יהושע “בוא נראה מה לעשות איתך, בוא”.

נכנסנו לחדרו של יהושע, הוא כיבה את הטרנזיסטור, קירב כיסא אל כיסאו הקבוע והתיישב עליו.

“בבקשה” פנה אלי בכבוד רב בהזמינו אותי לשבת על כסאו.

גרשון הנהג התיישב מולנו. הוא ישב בהסיבה, שרוע כולו על הכיסא ועל פניו הבעה סתומה ומשועממת. עכשיו הייתי צריך לעשות דבר מה אבל לא ידעתי בדיוק מה.

“אז ספר”, ניסיתי להעביר את הכדור אל הנהג הנאשם.

“מה יש לספר? אין מה לספר”, התריס ונדם.

“מה זאת אומרת אין מה לספר? רגע אחד”, אמרתי מופתע כביכול “אולי אתה בכלל לא יודע למה אתה יושב פה”?

“לא. אני באמת לא יודע”.

“אומרים שחסרות אצלך גרוטאות, שלא מסרת את כל הכמות שקיבלת”.

“מי אומר”?

“מה זה עסקך”, התערב יהושע “אתה תענה מה ששואל אותך העורך דין. אתה לא תשאל שאלות”.

“מי שאמר דבר כזה, אני ארסק לו את הפרצוף”, הודיע הנהג.

“אז אתה מכחיש”? שאלתי.

“מי שאמר דבר כזה הוא רמאי, הוא לא בן־אדם. אני אשבור לו את העצמות”, המשיך הנהג.

“אז אתה אומר שזה לא נכון”?

“בטח שזה לא נכון, זה שקר”.

בזאת בערך נסתתמו טענותי. לא היו בידי כל פרטים על ההאשמות שהועלו נגדו וממילא לא יכולתי לחקרו. בדלית ברירה עברתי לעקרונות כלליים. הרגשתי שאני הולך לעשות צחוק מעצמי:

“תראה אדוני”, התחלתי “אני לא רוצה לקבוע שגנבת. בשלב זה אני בכלל לא רוצה לקבוע שום דבר. אני רוצה שתדע כי לחברה הגיעו שמועות מסוימות…”

“שמועות…” שיסע אותי “גם אני יכול לעשות שמועות. אפשר לעשות הרבה שמועות. אבל אני לא רוצה לעשות שמועות”.

“שמועות לא לגמרי בלתי מבוססות”, המשכתי “וחשד מסויים התעורר שאתה לא מסרת את כל כמות הגרוטאות שקיבלת. ייתכן שהעמיסו לך יותר מידי והגרוטאות נפלו בדרך מחמת הטלטולים…”

“או, זה יכול להיות”! קפץ “אתה רואה אדון? מה שאני לא יודע, אני לא מדבר”.

“אני לא אומר שזה כך”, המשכתי כשהרגשת הגיחוך גוברת בי “אני רק מעלה אפשרויות. אני אומר ייתכן שכן וייתכן שלא. ייתכן שאתה יכול לתרץ את החסר בצורה זו או אחרת. ייתכן שאתה לא אשם. כפי שאמרתי – אינני רוצה לקבוע דבר בשלב זה. אני רק רוצה שתדע…”.

מי יודע כמה זמן הייתי מוסיף להכות כך סביב הסבך, אלמלא הפסיקני יהושע. הוא הניח את כף ידו הגדולה על זרועי ונד בראשו רכות כאומר: “לא כך ידידי הצעיר”. אחר כך, בהרפותו מזרועי הוא גהר עבר לשולחן.

“בן־זונה, חתיכת דרק”, נתן על הנהג בקול “טפו עליך, גנב מלוכלך! אני אמסור אותך למשטרה. אתה תירק דם אצלי. אתה תירקב בבית הסוהר. יש לך מזל שאני מרחם על אשתך ועל הילדים שלך, אחרת היית יושב אצלי כבר מזמן, גנב בן גנב…” בדברו קיצץ ללא הרף את האוויר לפני אפו של הנהג בשפת כפו הדובית. הנהג לא נע ולא זע וגם הבעת פניו לא נשתנתה. בגייסו לרגע קט את שרידי רגש הכבוד הממועך שלו, אמר ברפיון:

“נו, תתקשר למשטרה, נראה אותך”.

“תאמר את זה עוד פעם, יא מלוכלך”, הרעים יהושע ושלח את ידו אל השפופרת “מי לא יודע שאתה גנב. כולם יודעים. מכירים אותך כבר. אבל עכשיו זה הסוף. יותר אתה פה לא תגנוב”. הוא הפסיק כדי לשאוף אוויר והנהג מלמל:

“יש הוכחות יש? אתה סתם מדבר”.

“יש הוכחות, יש הכל. הכל אנחנו יודעים”.

“מה אתם יודעים”?

“אנחנו יודעים שאתה גנב מלוכלך. ואנחנו יודעים בדיוק כמה גנבת. הכל רשום אצלנו יש לנו הוכחות, אבל אנחנו מרחמים על המשפחה שלך. בגלל זה עוד לא הכנסנו אותך לבית הסוהר. אתה יותר לא תגנוב פה – אני מבטיח לך. אתה רוצה לשאול עוד משהו”? פנה אלי עם שמץ קוצר רוח בקולו. הנעתי בראשי. “טוב. אז עכשיו 'זדיין מפה כבינימט שלא נראה יותר את הפרצוף שלך”.

“סתם אתה מדבר… גם כן… בחיי…” תוך מלמולים פנה הנהג ועזב את החדר.

“הוא צריך לנסוע איתי אל מר פלזנשטיין לקחת את המאזן”, אמרתי. יהושע קם וניגש לדלת. “חכה, אל תלך”, צעק לתוך הפרוזדור. אחר כך חזר לשולחן. ידעתי מה יבוא עכשיו. עמדתי על טיבו: טיפוס של בן־בליעל חביב, שמוטל עליו לדאוג לצרכים השוטפים של גוף כזה גדול ומלא יצרים. המזון בלבד כרוך בקילוגרמים רבים של שופרא דשופרא ליום, שלא לדבר על גאלונים של משקה וכל השאר. הגוף הגדול הזה היה שליטו העליון המצווה עליו ללא הרף לגרוף מפה ומשם ככל יכולתו כדי לספק את צרכיו בכל דרך שהיא: ישרה עד כמה שאפשר ועקומה אם אי אפשר אחרת. במידה שהוא נוקט דרכים שאינן ישירות הרי זה הכרח בל יגונה והן עולות בקנה אחד עם האופי התמים והחביב ביותר עלי אדמות.

יהושע חזר לשולחן והתיישב לידי. “אתה עורך דין”? חזר ווידא והתחיל מיד לחלוב ממני עצות ואינפורמציה על כל בעיה שהיתה לו ושהידע המקצועי שלי היה עשוי לתרום לפתרונה. היו לו המון בעיות שהתעוררו אגב הפעילות העניפה לסיפוק צרכיו. כשהשתחררתי ממנו כעבור חצי שעה השארתיו כמעט מאוכזב על שאין לו יותר בעיות בהזדמנות זו, כשהוא יכול לקבל ייעוץ מקצועי חינם אין כסף. “תוביל את העורך־דין לאן שהוא צריך”, הורה לנהג. הלכנו משם בשתיקה, הנהג ואני. “קח את הפיז’ו”, צעק אחרינו יהושע. הנהג לא פנה ולא ענה. גם כל הדרך לכפר שמריהו, מקום מגוריו של מר פלזנשטיין, הוא שתק במרי. לפני אחת הוילות עצר:

“פה זה,” אמר.

בכמה מדרגות עליתי עד דלת הוילה וצלצלתי בפעמון. אשה בלונדית יפה ותמירה, קצת קפואה בהופעתה אך נמרצת בתנועותיה, בעלת עינים ירוקות, בערך בסוף שנות השלושים שלה פתחה בפני את הדלת. את ראשה נשאה בגאון על צוואר דק וזקוף. פיה היה קפוץ בחומרה וארשת של רצינות חגיגית היתה נסוכה על פניה. לבושה היתה טוניקה רבת קפלים מצבע אזמרגד.

“בבקשה”?

“שמי בן־ארי. אני מהחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ", הצגתי את עצמי.

“כן, בבקשה”?

“אפשר לדבר עם מר פלזנשטיין”?

“מר פלזנשטיין חולה. האם אוכל לעזור במשהו”?

“נתבקשתי על ידי מר סלומון לקבל ממר פלזנשטיין את טיוטת המאזן האחרון של החברה”.

“טיוטת המאזן האחרון של החברה”, חזרה אחרי כדי לוודא שהבינה נכון.

“כן”.

“היכנס בבקשה. תואיל לחכות”.

היא נעלמה מאחורי פרגוד חרוזים שהיה תלוי בפתח שהוביל פנימה לחדרים, בהשאירה אחריה בחלל ההול עננת ריח מתקתק־טחוב־משניק של הספריי שהחזיק את שערה הבלונדי הקצר במשטר המנופח שהיה אותה עת באופנה. כעבור שעה קלה חזרה ובידה גיליון המאזן.

“בבקשה”, אמרה במסרה את הגיליון לידי.

“תודה”, אמרתי בנוטלי את הגיליון מיידה. “שלום”.

"בבקשה. שלום.

חזרתי אל גרשון שחיכה לי במכונית. שוב נסענו בשתיקה זמן מה. פתאום פתח ואמר:

“תגיד אדון – אתה יודע באיזה תנאים עובד נהג בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ"?

“לא”.

“אתה חדש, אתה עוד לא יודע.”

“נכון”.

“אז כדאי לך להתעניין”, אמר והשתתק.

“אז תאמר לי אתה מה הם תנאי העבודה של נהג בחברה”, אמרתי כשראיתי שאינו מתכוון לפתוח שוב בדיבור.

“תנאים של כלב”, אמר והשתתק.

“איזה תנאים”?

“אין לי שבת, אין לי כלום”, התפרץ פתאום “אני עובד גם בחגים. אין לי זמן לכלום. אני מתחיל לעבוד כשחושך בחוץ ועובד עד חושך. אני רוצה להתרחץ בים, אני רוצה. כל החברים שלי מתרחצים. אני רוצה להתרחץ. אף פעם לא יוצא לי. איזה חיים אלה. קופת חולים לא נותנים, הבראה לא נותנים, תנאים סוציאליים אין, קופת גמולים אין. כמה אתה חושב שאני מרוויח”?

“אני לא יודע”.

“אז תנחש. כמה אני מרוויח בשביל שתים־עשרה שעות ליום, כולל חגים ושבתות”?

“אין לי מושג”.

“אז תנחש”.

“אין לי קנה מידה. אין לי עם מה להשוות”.

“מה, אתה לא חי בעולם? דחילק. כמה הבן־אדם צריך היום בשביל לחיות עם משפחה עם שני ילדים מינימום בלי לוקסוס”? הייתי מוכרח עכשיו לומר משהו.

“שש מאות לירות”, הפרזתי במתכוון כדי לתת לו סיפוק.

“שש מאות לירות”, הריע כפיל, הצחוק מטלטל את משמניו “שש מאות לירות לחודש בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ! שלוש מאות, אדוני! החצי בדיוק. לא גרוש יותר. שלוש מאות לירות נטו שמזה אתה צריך לחיות עם אשה ושני ילדים. אתה עובד בשביל זה משש בבוקר עד שבע בערב בלי הפסקת צהריים, בלי חגים, בלי שבתות, בלי תנאים סוציאליים, בלי חופשה שנתית, בלי כלום, בלי קופת חולים, בלי פנסיה…"

איזה מקום ברשימת הקיפוחים תופס הפריט שקוראים לך גנב מדי פעם, חשבתי בציפייה דרוכה. אבל הוא סיים את דבריו ונדם. הדבר לא נזכר. לא הובא בחשבון.

כשחזרתי למשרד נפטרתי מייד מטיוטת המאזן וחמקתי למזנון. התגעגעתי לאספרסו ולקצת שקט. המזנון היה כמעט ריק רק שאקארוף ישב בפינה ולגם תה בהבעה זעופה, כשסנטרו אסוף כל הזמן כאילו בלע בזה הרגע דבר מה בלתי נעים או בלתי לעוס כל צרכו. לקחתי את האספרסו שלי לפינה אחרת והתחלתי ללגום כשראשי מלא ריקנות. שאקארוף נעץ בי מבט זועם ועקבי דרך הראי. הוא שנא אותי שנאה עיוורת והיסטרית, שנאה של ערבי, והוא רצה שאדע זאת. הוא רצה כי אחוש את עצמי אפוף ענן משטמה לוהט, מוקד של מבט עוין שאינו נוטה גם לרגע על ימין או על שמאל. הוא רצה שאדע כי האדם בעל העין הרעה הזאת, המסוגלת לשגר מבטים כאלה, לא יהסס לקבור אותי בהזדמנות הראשונה. הוא רצה להפחיד אותי.

הכל מסביב היה שקט ומאובן כמו המשטמה של מר שאקארוף. המזנונאית – פולניה וממושקפת כבעלה – ישבה על שרפרף בכוך הצר שנוצר בין הפריז’ידר, הקיר והוויטרינה של עוגות וממתקים. הדלפק הסתיר אותה. בצבצה רק ידה המונחת עליו, מעלה עשן מסיגריה דולקת שנראתה כארובת אנייה טובעת, ששרדה לשניה אחת על פני המים ועומדת אף היא בכל רגע לצלול ולהעלם בתהום. מר שאקארוף גמר לשתות את התה שלו והכל החל להתנועע. הוא קם ממקומו, ניגש לדלפק עם כוסו בידו. הוא הניח מטבעות אחדות על הדלפק. המזנונאית צצה מאחורי הדלפק, בחנה את המעות בעיניה הקטנות, הערמומיות, החשדניות וגרפה אותן לתוך המגירה. אחר כך “שלום” – “שלום” והכל חזר לקפאונו. המזנונאית נעלמה שוב לתוך הכוך שלה. גם היד נעלמה הפעם. בדל הסיגריה כבר נח במאפרה מעוך וכבוי, גחלתו מעוללת באפר. המזנון היה ריק ועצוב. יום העבודה דעך.

4. פגישה ראשונה עם חברים חדשים

רציני מאוד, בעמידת דום מתוחה, ניצב בחבוט לפני המפסק של הדוד החשמלי והשמיע סיגנל של לגיון הזרים הצרפתי. הוא השמיעו פעם אחת, חיכה קצת ואחר כך השמיעו שנית. אחר כך הושיט את זרועו בתנופה חטופה, תפס באון את המנוף הקטן בשתי אצבעות ומשכו כלפי מטה בתנועה מוגזמת מאוד. נשמעה נקישה והנורה האדומה כבתה. את טכס כיבוי הדוד הוא הנהיג עקב קלקול שחל בתרמוסטאט. מאז, בכל פעם כשהיה יוצא מהבית, היה החשש מתעורר בלבו בהיותו כבר על המדרכה, שמא שכח לכבות את הדוד ואז היה חוזר מהרחוב אל הדירה שבקומה הרביעית כדי לוודא זאת. מגלי ואני חיכינו לו ליד הדלת הפתוחה עד לסיום הטכס. היא טפחה באצבעה כמה טפיחות רכות על רקתה:

“משוגע. לא נורמלי בכלל”, אמרה במלרע צרפתי נורא.

“ימינה פנה”, שאג בחבוט כאילו פקד על רגימנט כשהוא מעווה את פיו נוראות בשעת מעשה. הוא פנה וצעד לעברנו בצעידה מאוששת. כשהגיע עדינו נשרה מעליו בבת אחת הדמות הצבאית שלבש לצורך המשחק.

“נלך”, אמר יבשות ויצא לפנינו לחדר המדרגות.

“מה יהיה אם תשכח את הטכס”? שאלתיו. הוא שלח אלי מבט לאחור מעבר לכתפו:

“צרפתי אמיתי לעולם אינו שוכח טכס”.

מגלי צחקה.

“טכס לא. אבל פעם אחת אתה היית כל כך עסוק עם הטכס שאחרי הטכס שכחת לכבות את הדוד. אתה זוכר? אם לא הייתי מזכירה לך, כל הדירה היתה עפה”.

“איפה זה רווית?” שאל כשהיינו ברחוב.

“פה לא רחוק”.

בחוץ שרר אחד מאותם לילות כבדים, חמימים, מעוברים שעל גבול האביב והקיץ, כשנדמה כאילו כל היקום בהריון ומשהו כביר ונפלא נולד בכל רגע. איפה? אולי ב“רווית”. נלך ונראה. מלאי ציפייה חצינו את הרחוב. האור האדום של הרמזור לכד אותנו באמצע מעבר החצייה. נד הרכב שקפא במבואות הצומת הפשיר בבת אחת והשתפך לתוכה בזרם מאיים. עמדנו בדומייה, מתרכזים משום מה ברמזור שממול כאילו היה בכך כדי להחיש את חילוף האורות.

ליד השולחנות ב“רווית” הסבו וליהגו קבוצות קבוצות של אינדיוידואליסטים מוזרי זקן ובלורית. ביניהם היו פזורים פה ושם שולחנות אחדים שהיו מאוכלסים בבריות בעלות חזות אזרחית. ליד אחד השולחנות האלה, סמוך לחלון הזכוכית הענקי שחצץ בין השולחנות שבתוך האולם לבין אלה שעל המדרכה, הסב ואלדמן בחברת שני גברים. הם ישבו בפנים ואני הבחנתי בהם בעודנו עומדים בחוץ. ואלדמן עלעל בז’ורנל ולא הבחין בנו. שני האחרים ישבו ושתקו. האחד – גבר יפהפה שחרחר, זקוף מאוד אף בלי להיות מאומץ, הביט לתוך החלל מתוך זוג עיניים גדולות, כמעט עצומות שנותרו מהן רק שני חריצים מוארים מבפנים באור ירקרק. בציפורן אגודלו הוא חיטט מתוך פיזור נפש בין שיניו הקדמיות, דבר שאילצו לפשק מעט את שפתיו הדקות, עדינות החיטוב במין העוויה דמויית חיוך. שפתיו נעו כל הזמן. כפי הנראה פיזם לעצמו חרש. השני – כסוף צדעים ומבוגר מן השניים, ישב וטיאטא את המדרכה במבטים משועממים. על פניו היתה לו הבעה חמצמצה של אדם מפונק, שדבר מה מטריד אותו ללא הרף אך לא יתר על המידה.

כשהתחלנו לפלס לנו דרך אל שולחנם, ואלדמן הבחין בנו. הוא קם לקראתנו.

“אז בכל זאת באתם”! הכריז “אני שמח. תכירו – זה עמוס באומינגר” והוא הורה בידו על היפהפה המפזם. “וזה ז’ק אבוטבול” ומבטו נח על הגבר המשועמם. “אני שלמה ואלדמן”, הציג את עצמו בפני בחבוט ומגלי. ז’ק אבוטבול סקר את מגלי במבט בוחן ומעריך. ניכר היה כי הופעתה של היפהפייה שחורת העין באה כשיקוי בעצמותיו. הוא תיקן מיד את ישיבתו השרועה. עמוס באומינגר, לעומת זאת, כאילו לא הבחין בנו. אף תו בפניו לא זע. מבטו רק רפרף עלינו ואחר כך חזר לבהות בחלל.

הצגתי את מגלי ובחבוט, אחר כך את עצמי והצטרפנו לשולחן. גם אחרי שהצטרפנו עמוס באומינגר לא חדל לפזם ניכחו חרש חרש, לאט לאט ובקול מרוסק כל מיני קטעי פזמונים בלתי מקושרים.

“בן־ארי סיפר לי שאתה שוהה בארץ לרגל איזה מחקר”, פנה ואלדמן לבחבוט.

נכון“. אתם לא מקומיים”? שאל אבוטבול. הוא דיבר בהברה גרונית ובקול חרישי וצרוד במקצת.

“לא. לא מקומיים”.

“מאיפה אתם”?

“מצרפת”.

“אה, סרפת”! שרידי השיממון עזבוהו, והוא החל מייד להעסיק את מגלי בשיחה ערה בצרפתית.

“מותר לשאול מה נושא המחקר שלך”? חקר ואלדמן בזהירות. בחבוט השיב בנכונות:

“הלבאנטיניות כגורם לטמטום סוציולוגי והשפעתה על סיכויי ההתפתחות הנפשית, הרוחנית והשכלית של כל פרט בחברה הנגועה”.

כאן התעורר פתאום עמוס באומינגר:

“הוא בא לבדוק מאיפה צומחות הרגליים שלנו”, ובפנותו אל בחבוט אמר בחביבות מעושה ומופגנת “מהתחת אדוני וזה מסריח. כדאי לך להצטיד במסיכת גז”. בחבוט סקר את עמוס במבט חייכני:

“אני לא מפונק במיוחד”.

באותו רגע ניגש לשולחן גבר בעל קרחת גדולה מעוטרת רעמת שיער שנראתה כאילו היא מתבדרת באיזו רוח הנושבת עליה בלבד. למרות כרס די נכבדה שהוליך לפניו, היו צעדיו גמישים וקלים. זרועותיו היו רפויות וכמעט לא נעו בהלכו. קו בלתי רגיל ציין את פניו: סנטרו העגול והמאורך במקצת היה מובדל מצווארו על ידי קמט עמוק כחריץ שהגיע כמעט עד עצמות הלחיים הבולטות. קו זה שיווה לפניו ארשת תקיפה מאוד, הואיל וגרם לכך שייראה כאילו סנטרו אסוף כל הזמן. בעיניו האפורות היה מבט עירני ובוחן. הוא התיישב ליד השולחן ללא אומר ודברים.

“זה יונה ארזי”, הציגו ואלדמן “מגלי, בחבוט, בן־ארי”. ארזי התרומם במקצת והחווה קידה קלה למגלי שחייכה אליו בחביבות.

“בחבוט בא מצרפת כדי לכתוב מחקר”, עדכן אותו ואלדמן “מה אמרת נושא המחקר שלך”? בחבוט חזר על הנושא באזני ארזי. “אוֹ הוֹ” הפטיר הלה ומשך בכתפיו הרחבות. היתה לו מין תנועת משיכה עצבנית בכתפיים המצויה לעתים אצל גברים בעלי מרץ רב, כאילו ניסה מידי פעם לנער מעליהן איזה נטל בלתי נראה.

“באיזה מקורות אתה משתמש”? שאלו ואלדמן.

“בעיקר קשר חי עם האנשים במקום. אני מנסה לאבחן תופעות בולטות כנקודות מוצא. אחר כך אני מנסה להתחקות על שרשיהן. לשם כך אני מנסה למצוא ספרות הנוגעת לנושא אבל זה מקור משני…”

“אני לא בטוח שאני מבין במה מדובר”, הפסיקו ואלדמן “מה למשל הבעיה הספציפית שמעסיקה אותך כרגע במסגרת המחקר?”

“כרגע מעסיקים אותו האידיאלים של החברה הישראלית. לדעתי אידיאלים אלה משקפים לבאנטיניזאציה בשלב מתקדם…”

“מה שיש לי נגד הלבאנטינים זה רק דבר אחד: שהם כל הזמן מתגרדים בביצים”, זרק עמוס שוב מתוך השמיים הכחולים. הוא העביר מבט סוקר מאחד לשני כאילו ציפה לתשואות חן. “הם נראים כאילו שהם כל הזמן מסדרים שם משהו. מניין להם כל כך הרבה עניינים סידוריים באיזור הדרומי – זה אני לא מבין. גם לי יש ביצים…”

“זה עוד טעון הוכחה”, הכניס ארזי, והערתו זכתה לצחוק קצר סביב השולחן.

“זה ניתן להוכחה בקלות”, איים עמוס אך לא עשה דבר בנידון. הוא חזר לפיזומו החרישי.

ליד השולחן השתררה דומייה לרגע. מגלי שלחה מבט עוין בעמוס, דבר שהפריע לאבוטבול הואיל והסיח את דעתה ממנו ומהמאמץ הריטורי שלו בשפה הצרפתית שנועד להרשימה. בעקבות מגלי הצליף אף הוא מבט מלא מורת רוח בעמוס, אך מיד חזר והמשיך בשיחו שהיה, כפי הנראה, מלא הפלגות שכן הרבה להשתמש ב־ beaucoup, plus, très.

ואלדמן המשיך בנושא שעניין אותו:

“מה הם אותם אידיאלים של החברה הישראלית שהזכרת?”

“זה נושא מסובך”, אמר בחבוט בפחות נכונות משגילה קודם לכן “אני מתכוון בכך לאידיאלים המשניים הפועלים אצלכם על פני השטח. בעיקר אני מתכוון לשני אידיאלים חברתיים: האידיאל של ה’חבר’מן' והאידיאל של מה שקרוי אצלכם ה’ממזר'. בחוגים מסויימים אצלכם, נדמה לי שבעיקר בצבא, התחילו להשתמש במונח ‘ערבי’ במקום שלפני כן היה מדובר בממזר, או מכל מקום במובן דומה מאוד. זהו מעבר בעל סימבוליקה עמוקה ורבת משמעות להיות חברה’מן או להיות ממזר ולהוכיח את עצמך בתור שכזה – אלה שאיפות חברתיות שעל פני השטח בארץ זו, שאיפות התורמות הרבה מאוד ללבאנטיניזאציה של החיים בארץ. אבל מתחת לכל זה קיימת אצלכם שאיפת יסוד אחת הפועלת מתחת לפני השטח, שאיפה שכמעט אינכם מודעים לה ובכל אופן אינכם מודעים לעצמתה…” הוא דיבר עתה ללא חמדה עד שלבסוף נעצר.

“והיא”? דחק בו ואלדמן.

“השאיפה לכוח – כוח לאומי ואישי. אינני בטוח מניין זה נובע. אולי מרקע של אלפי שנות חוסר אונים שהגיעו לשיאן בשואה רק לפני שנים לא רבות. נדמה לי שכל אווירת ההתפרקות וההתפוררות אצלכם בישראל נובעת מתחושת האבסורד שבקיום שאיפת יסוד לכוח בציבור בן שניים וחצי מליון איש. המנהיג הדגול הבא של היהודים יהיה האיש שיוציא שאיפה כמוסה זו מן הכוח אל הפועל. הוא יצטרך לפתור את בעית המשמעות האפשרית של שאיפה לכוח לגבי ציבור קטן כזה בתקופה שבה פועלות יחידות מדיניות בנות מאות מיליונים. הוא יצטרך למצוא דרכים שתאפשרנה ליחידה קטנה כזאת להיות חזקה יותר מסין העממית ומברית המועצות. במלים אחרות – הוא יצטרך למצוא אמצעים חדשים ודרכים חדשות לאגירת והפעלת כוח, אמצעים ודרכים שאינם ידועים כיום, שיאדירו את כוחו של ציבור קטן בן שניים וחצי מילין איש מכוחן של מעצות העל, שאמצעים ודרכים אלה אינם באים בחשבון בשבילן, דווקא ובעיקר מחמת גודלן אבל גם משום שבעברן ובמסורת שלהן אין מצויים היסודות שעליהם ניתן לבנות כוח מסוג חדש כזה”.

“אתה טוען ברצינות שמדינת ישראל יכולה להיות יותר חזקה מרוסיה הסוביטית וסין העממית, או שלא הבינותי אותך טוב”, אמר ואלדמן נדהם.

"הבינות אותי טוב מאוד. במחצית השנייה של המאה העשרים להיות מעצמה או לא זה לא עניין של כמות אלא איכות. לכן זה עניין של החלטה. שלושה מליון יהודים שהחליטו להיות מעצמה הם הכוח האדיר ביותר עלי אדמות אבל החלטה כזאת יש להשעין על ערכים מוצקים מהסוג המצוי בדת היהודית. ארצות הברית היא דוגמה הפוכה. מדינה זו החליטה, כפי הנראה, לא להיות מעצמה ולכן בקרוב מאוד לא יעמדו לה כל אוצרותיה כדי להוסיף ולהיות מעצמה. זה משום שערכי החיים שעליהם מושתת אורח החיים האמריקאי איבדו את תוקפם והתמוטטו.

ארזי האזין לדבריו בקשר רב ואילו ואלדמן – במנוד ראש ספקני והבעת השתוממות. בחבוט שמלכתחילה לא רצה להשמיע דברים אלה ליד השולחן ורק נגרר אחרי ואלדמן שמשך אותו בלשון, השתתק עכשיו. ארזי הוציא מכיסו קופסת סיגריות אנגליות והציע לנוכחים. אני נטלתי אחת וגם בחבוט. עמוס, שחדל בינתיים לפזם וישב בוהה ומשועמם, לא הגיב. אבוטבול העיף מבט מרפרף בידו המושטת של ארזי והמשיך בשטף המלל הצרפתי באוזני מגלי שכבר נלאתה ממנו ושיחקה מתוך פיזור הדעת בקופסת גפרורים. מידי פעם תעה מבטה וריחף על פני הנוכחים או סקר ברפרוף את האולם. את דבריו פטרה בהברה קצרה או מלה אדיבה מידי פעם. ככל שרפתה התעניינותה כן גברו מאמציו. אופן ישיבתו העיד על דריכות. גפיו התחתונות היו מאורגנות בשני משולשים שווי שוקיים: שוקיו מפושקות בזווית כמעט ישרה ואמות רגליו נשענות על קצות אצבעות הרגליים שהיו אסופות יחד תחת מושב הכיסא. התנוחה הסימטרית הבליטה את המתיחות שהיה שרוי בה עד שנדמה היה כאילו היא עומדת להתפרק בכל רגע באיזו תנועה פתאומית. אף כי היה לו פרצוף של עוף דורס, עם האף הדק, החד והקרסי שלו, סנטרו המרובע, עיניו השקועות עמוק בחוריהן תחת גביניו העבותים ומצחו הנמוך – הוא לא נראה משום מה כטורף לפני זינוק אלא יותר כצפרדע לפני ניתור חרף החזות החיצונית של טורף הוא נראה, בצורה מוזרה, בלתי מסוכן לחלוטין. הדבר היה קשור איכשהו בהבעה החמצמצה המוטרדת שהיתה טבועה בפניו תמיד והיתה מעוגנת בסביבות פיו.

את הדממה הפר שוב עמוס שהכריז פתאום:

“הנואף הגדול והפילוסוף של חדר המיטות עומד להגיע”.

ואלדמן הביט לכיוון הפתח ממנו צפוי לבוא האיש אשר בו דובר.

“מייק הלנגוברדי”, הסביר.

בין השולחנות התפתל וקרב אלינו במהירות בחור גבה קומה, לבוש בג’ינס, בעל זקנקן שחור וסמיך שהיה דבוק לסנטרו כמטלית מרובעת. הוא נפנף לנו בידו מרחוק בעודו מוסיף להתפתל בין השולחנות בזריזות של קוף, כנישא על כנפי רוח הדוחפת אותו מגבו ומואילה להתפתל יחד עימו בכל אותם הפיתולים שנכפו עליו על ידי השולחנות שעמדו בדרכו. גם כשהתקרב לשולחננו לא האט צעדיו ולרגע חששתי שיתנגש בשולחן ויהפכו. ממש בשנייה האחרונה נעצר.

“הוֹ, הוֹ” הכריז במאור פנים ומתוך שמחה פנימית נטולת אחיזה בנסיבות הגלויות לעין, “ערב טוב ידידי. ראיתם את צפרה?”

“לא. היא לא היתה פה”, השיב לו ואלדמן.

“ממתי אתם פה”?

“שעה וחצי בערך”.

“ולא היתה”?

“לא”.

“משונה, כבר היתה הצריכה להיות”. הוא הציץ בשעונו “אחרתי”.

“שב, שב מייק”, הזמינו עמוס. מייק המכונה הלנגוברדי נטל כיסא באי רצון והתיישב עליו רכוב עם פניו למסעד, עליו השעין את זרועותיו.

“אני לא מבין איפה היא”, דאגה העיבה את הברק בעיניו השחורות.

איש לא הגיב על דבריו.

“הלילה היה לי חלום מוזר”, הכריז פתאום עמוס. כמנהגו תמיד, התחיל לדבר שלא לשום נושא שנדון ליד השולחן, אך באופן מפליא היו כולם משתתקים, כשרק פצה את פיו.

“ספר”, עודדו ואלדמן. הוא התנהג כל הזמן כאילו לא נבראנו כולנו אלא כדי לשעשעו.

“שלחו אותי למעבדה לתת שתן וצואה. הייתי צריך לעושת את זה במקום. עם השתן לא היו לי בעיות אבל עם הצואה לא הלך לי. לא יכולתי לתת צואה בשום אופן”. הוא נד בראשו בתימהון.

“זה כל החלום”? שאל ואלדמן.

“כן”.

“פשוט ומובן מאוד”.

“הדבר המוזר הוא שהחלום חזר שוב ושוב במשך כל הלילה”, המשיך עמוס “זה הרגיז אותי כל כך שאני לא יכול לתת צואה, שמרוב רוגז הייתי מתעורר. התעוררתי כמה פעמים במשך הלילה. אבל כשהייתי נרדם – אני רק עוצם את העיניים, שוב אני במעבדה נותן שתן אבל לא יכול לתת צואה…”

“מסכן”, הפטיר מייק הלנגוברדי

“נסה הלילה שוב”, הציע בחבוט.

“תשגיח”, התרה בו ואלדמן “אתה עלול סוף סוף להצליח ולגלות שאתה לא כל כך במעבדה כמו שנדמה לך”.

הערות אלה נפלו לתוך מצהלות שקמו סביב השולחן. רק מגלי משכה בכתפיה. פני אבוטבול קדרו. נראה היה בעליל כי לדעתו לא היה זה gentil לדבר על דברים כאלה בנוחות גברת. עמוס חדל להתעניין בנושא באות הפתאומיות בה עורר אותו. הוא הבי החוצה אל המדרכה.

“הנה העורך דין הזה”, אמר “לקרוא לו”? כולם הביטו החוצה.

“לי הוא לא חסר”, אמר ואלדמן.

על המדרכה עמד אחד ממכרי, עורך דין במקצועו, ברנש חיוור, בעל עיניים כחולות ומימיות שהיו אדומות תמיד מקריאת ספרים עד השעות הקטנות, בנושאים שאיש מלבדו לא התעניין בהם. הוא ניצב לו על המדרכה ושלח לתוך בית הקפה מבט ריק ורעבתני של אדם בודד המשחר לחברה מקרית.

“אני מקווה שהוא לא יגש”, הביע ואלדמן.

“מאיפה אתה מכיר אותו”?

“פגשתי אותו אצל הדוכסית דה לאבראדור”.

“הדוכסית”?! לא יכולתי לכבוש את ההתעוררות בקולי “אתה מכיר את הדוכסית דה לאבראדור”?

“יש לכם דוכסיות בארץ”? השתומם בחבוט “זה מימד חדש בשבילי”.

“רק אחת”, הבהיר לו ואלדמן “מריה קונסוּאֶללו פילר דה לאבראדוֹר אִי אנדלוּזיה, הדוכסית התשיעית מנאכסוס ושבעת האיים. ירושת התואר עוברת בשושלת זו לפי הדין הסאלי”.

“מזמן לא שמעתי עליה. איפה היא עכשיו”? חקרתי בלהיטות.

“אף אחד לא יודע בדיוק. לפי שנה בערך היא יצאה לטיול בנופים אקזוטיים ועדיין לא שבה. מאז גם לא שמעו אודותיה דבר”.

המתיחות בקרבי רפתה. משום מה שמחתי לשמוע שהדוכסית נעדרת מהארץ.

“אז מה, ידידי – יש משהו הערב”? שאל מייק בשנות את הנושא. הוא כמעט לא דיבר, נראה נבוך, מפוזר, לא במקום, כאילו האזין כל הזמן לקולות פנימיים שטרפו עליו שוב ושוב כל מיני חשבונות שערך במוחו. הוא העביר את מבטו מאחד לשני.

“שום דבר”, אמר ואלדמן.

“אז אני קם”, אמר והתאים מעשה לדיבור במושכו מתחתיו את הכיסא עליו ישב רכוב “אני רוצה לראות מה עם צפרה. קבעתי איתה בשמונה וחצי ועכשיו…” הוא הציץ בשעונו “רבע לתשע”. היו לו תנועות חדות, מהירות ופתאומיות כשל מאריונטה. מדמותו קרן מרץ עצבני. “שלום”, הפטיר, הסתובב על עקביו והתפתל משם בזריזות עד שעזב את בית הקפה ונבלע בקהל שברחוב.

“מייק הלנגוברדי הוא אחד הנואפים בגדולים בעיר”, הסביר לי ואלדמן.

“מה פתאום לנגוברדי”, רצה בחבוט לדעת. ואלדמן חייך חיוך בלתי מחוור שהתייחס אולי לאספקטים שונים מדמותו של מייק שנשארו לפי שעה סמויים מאיתנו.

“אני לא יכול לומר בבטחה”, פתח בזהירות “קוראים לו כך עוד מהגמנסיה. אני כבר קיבלתי אותו עם התואר הזה. אני לא יודע את שם משפחתו, אף על פי שאנחנו חברים כבר שנים רבות. אינני חושב שרבים יודעים. הוא ידוע כמייק הלנגוברדי. מדוע לנגוברדי? בנידון זה יש רק השערות. לפי אחת מהן החל זקנו לצמוח בדיוק כשלמדו בגמנסיה על חדירת השבטים הברברים, וביניהם הלנגוברדים, לתוך גבולות האימפריה הרומית. הואיל ובימים ההם מייק נשא תמיד חתימת זקן דלילה, דבק בו התואר לנגוברדי. אבל ייתכן שזה רק מדרש”.

“איפה הוא עובד”? שאלתי.

“הוא לא עובד. אני לא זוכר שאי פעם עבד”.

“אז ממה הוא חי”?

“אל תשאל אותי. הוא אומר שזו מסורת משפחתית. אצלו במשפחה לא עובדים”.

“העבודה היא סוג ירוד של פעילות אישית שהתנוון מהיצירה עקב מורך לב”, השמיע עמוס ניכחו, יותר לעצמו מאשר למישהו ליד השולחן. אבוטבול מיצה, כפי הנראה, את כל המלאי שלו וישב מזה זמן מה שותק וראשו על חזהו. הוא נח אחרי המאמץ המתסכל. מגלי, כדרכה, לא ניסתה להסתיר את השעמום שלה, זמזמה, פיהקה, בהתה לתוך האוויר והתנועעה בעצבנות. פתאום שלחה את ידה ומשכה את בחבוט בשרוולו:

“אנחנו נאחר לקולנוע”, אמרה.

“אנחנו הולכים לקולנוע?” תמה בחבוט. גם אני לא זכרתי שדובר על כך.

“בטח שהולכים. שכחת”?

“אהה”, החל לשתף פעולה בפנים חמוצות “זה מוכרח להיות”? שאל בקול מתחנן.

“בהחלט”.

“אז אין מה לעשות”.

“אתה בא איתנו, נפתלי”? פנתה אלי.

“לא, אני חושב שאשאר”, אמרתי, אם כי היה לי קצת לא נעים. במובן מסויים הם הקדישו לי את הערב הזה. אבל עניין אותי להכיר מקרוב את היצורים סביב ואלדמן.

איך שאתה רוצה", אמרה מגלי. הייתי אסיר תודה עבור הנימה החביבה, הנקייה מכל שמץ של טרוניה שבה נאמרו דבריה. הם קמו.

“גם אני אלך”, אמר אבוטבול בקומו מהשולחן.

“לך לשלום”, אמר ואלדמן. הם התחילו להתרחק “תראו את עצמכם”, קרא אחריהם “אנחנו כאן כמעט כל ערב”. בחבוט שנגרר אחרי מגלי לעבר היציאה הפנה את ראשו אלינו:

“אני אבוא, בהחלט”, צעק לואלדמן.

“בחור מסוכן בחבוט זה”, העיר ארזי בעקבות היוצאים.

“מדוע אתה חושב?” שאל ואלדמן.

“אינטלקט חד כתער, אגו מנופח כמו צפלין, סובייקטיביות של זנזונת ושום חוש לצדק – צירוף שכבר הביא הרבה צרות לעולם”.

“הגדרה מבריקה אבל אני לא בטוח שהיא קולעת”, אמר ואלדמן סתמית “אני חושב שאשמח לפגוש פה את בחבוט. מי שנמאס לי זה אבוטבול. עד מתי אנחנו נצטרך להסב ליד השולחן עם התוף הריק הזה”, גנח ביאוש.

“תפסיק, תפסיק, ואלדמן”, התעורר עמוס “אני אגיד לך עד מתי. כל עוד יש לו היתרונות שגם אתה נהנה מהם מידי פעם”.

“איזה יתרונות”?

“הא זורק לפעמים מסיבה בדירה הגדולה שלו”?

“נכון”.

“חוץ מזה, יש לו תקליטייה נהדרת, נכון”?

"נכון.

“וחוץ מזה הוא משתתף ביד רחבה במימון מסיבות אצל אחרים”?

“נכון”.

“ולקולנוע הוא מזמין לפעמים”?

“נכון”.

“ובכלל – כשצריך כסף למי הולכים”?

“לאבוטבול. אבל מי שנזקק לו זה בעיקר אתה, עמוס, ולא אני”.

“גם אתה מנצל אותו לא מעט, אז תפסיק להיות כזה אנין טעם. מה הוא מפריע לך? אל תיקח אותו ברצינות כזאת. אף אחד לא לוקח אותו ברצינות”.

“מה אני יכול לעשות. כשהאיש הזה מתחיל להשתפך בדברים כמו: למה בחורה על שפת הים לא אכפת לה שרואים לה את הפולקעס, וכשהיא יושבת בבית קפה היא כל הזמן מושכת את השמלה למטה – וכל זה ברצינות נוראה כאילו התופעה הזאת צופנת בחובה איזו אמת קוסמית – אז השד לוקח אותי. למה בחור כל כך עשיר צריך להיות גם פילוסוף – זה מה שמשגע אותי בדמות הזאת. כשהוא מתחיל להתפלסף ולהשמיע מיני חכמות כאלה כמו שהוא משמיע לפעמים, אז יש לי חשק להכניס לו אגרוף”.

“הירגע” אמר עמוס רכות “הוא מתפלסף מפני שאין לו ברירה. הוא מתפלסף מפני שהוא מתחבר איתנו ואנחנו כולנו מתפלספים. אין לו ברירה – הוא מוכרח להתחבר אתנו. לוא היתה לו ברירה הוא לא היה מתחבר אתנו. אבל מה לעשות אם נשאר מספר כל כך זעום של רווקים בעיר בגיל מתאים פחות או יותר עימם הוא יכול להתחבר. כיוון שכולנו מתפלספים – גם הוא מנסה”.

“ואלדמן לא רווק”, העיר ארזי.

“רווקים ונשואים כמו ואלדמן”, תיקן עמוס את עצמו “כמה כמו ואלדמן יש”?

ואלדמן נאנח.

“אתה צודק, עמוס”, אמר בהשלמה, “אבל אני שומר לעצמי את הזכות להתפקע”.

“אתה לא חושש שאני אספר לאבוטבול איך אתה מדבר עליו מאחורי הגב”? שאל ארזי פתאום עם חיוך זדוני על שפתיו.

“בכלל לא”.

“כנראה התחלת לרחוש לי אמון פתאום”, המשיך ארזי יבשות. החיוך נמוג.

“לא אכפת לי שאבוטבול ידע מה אני חושב עליו”.

“אל תפחד. לא אומר לו”, הרגיעו ארזי.

“אכפת לי”, הפטיר ואלדמן ומשך בכתפיו.

“למען האמת, אני חושב שכן. אתה אדם המכוון את כל חייו כדי להימנע מעימותים לא נעימים”.

ואלדמן משך בכתפיו. ליד השולחן השתררה דומייה בלתי נעימה.

פתאום עמוס הוציא מכיסו פנקס קטן ועט כדורי. הוא בחן את השולחן הסמוך במבט מרוכז והתחיל לרשום משהו בפנקס במשיכות קולמוס קטנות וקדחתניות. בכך הופנתה תשומת לבנו לשולחן הסמוך. שום דבר ראוי לציון לא ראיתי שם. שלוש נשים מעולות עיראק – עשירות כפי הנראה – הסבו ליד השולחן ושוחחו בערבית. האחת, בשמלה צהובה עם פרחים, החזיקה צעיף צמר לבן על ברכיה. היא דיברה כל הזמן. שנייה, בחולצה תכלת וחצאית לבנה רבת קפלים, תמכה את ראשה בכף ידה והקשיבה. סמוך לאוזנה, בין שתי אצבעות היד שתמכה בראשה, החזיקה סיגריה דולקת. מידי פעם היתה מגיעה עם פיית השעם של הסיגריה לפיה בתנועת סיבוב מיכנית של פרק היד, יונקת ממנה קלות ומחזירה אותה למקומה ליד האוזן באותה תנועה סיבובית. השלישית, בשמלת מלמלה כחולה ושקופה השעינה זרוע אחת ברפיון על מסעד כסאה תוך הרמת הכתף. זו שדיברה כל הזמן שיעשעה, כפי הנראה, את שתי האחרות שהגיבו מידי פעם בצחוק או בהערות קצרות ומבודחות.

“עמוס הוא העורך הספרותי של החיים”, הסביר לי ואלדמן “בכל פעם שהוא נתקל בקטע חיים, האוצר בחובו יסוד ספרותי, לדעתו, הוא נעצר ורושם אותו בפנקס. הוא נושא אתו תמיד פנקס לצורך זה. הרשימות האלה דרושות לו בשביל הספר שהוא כותב”.

“אתה כותב ספר”? שאלתי את עמוס. הוא לא ענה והמשיך לרשום בפנקסו בקדחתנות כשהוא נושא את עיניו מידי פעם למבט חטוף בנושא הספרותי שישב ליד השולחן הסמוך ופטפט בעליזות, בלי להעלות בדעתו כלל איזה תפקיד חשוב הוא ממלא בהתהוותה של הספרות הישראלית.

“קשה לי למצוא בשלוש הנשים האלה משהו ספרותי במיוחד”, אמרתי לואלדמן.

“בכל זאת”, אמר ארזי “הניחותא של השיח הזה. זהו שיח של נשי הרמון. נראה שיש להן כל הזמן שבעולם. ואיך הן נהנות אחת בחברת רעותה; נדמה לי שבסופו של דבר אין צורת חיים שהיא יותר לפי טבע האשה מחיי הרמון רצופי שיח צחקוקי אינסופי כזה בסוד בנות מינה, מופרע לעתים בצורה נעימה על ידי הזמנה לקיטונו של הבעל. לוא רק היו חופשיות לשכב מידי פעם עם גבר אחר כשעובר זמן רב מידי בין הזמנה להזמנה, היתה זו צורת חיים אידיאלית לנשים”.

“ראיתם איזה מבטים רעבתניים משגרת אלי זו עם הסיגרה”? אמר עמוס כשסיים את רישומיו. הוא החזיר את הפנקס לכיסו “מתכייף לה עלי. בחורה עם אספיראציות. מה אמרת, בן־ארי”?

“ואלדמן אמר שאתה כותב ספר ואני שאלתי אם זה נכון”.

“נכון כנכון היום”, אמר כשהוא שש בגלוי לדון בנושא.

“הוא כבר כותב את הספר הזה למעלה מעשר שנים”, אמר ואלדמן “זה הולך להיות דבר גדול, נכון עמוס?” הוא לא טרח לכבוש את האירוניה בקולו.

“כבר מעניין אותי מה יצא מזה”, אמר גם ארזי.

“הזדיינו בסבלנות”.

ארזי הציץ בשעונו וקם פתאום.

“זה יהיה הכל להערב”, אמר “אני הולך”, ובלי להוסיף מלה פנה והתחיל להתרחק בצעדי הפנתר הגמישים שלו.

“יונה ארזי הוא אדם בעל עסקים מסתוריים בארץ ובחוץ לארץ”, הסביר ואלדמן, בשולי הדמות המתרחקת כמו שעשה למייק הלנגוברדי “אף אחד לא יודע בדיוק מה הם העסקים שלו”.

“מי יודע אם הוא בכלל עושה עסקים”, התערב עמוס “לפעמים כשלא יודעים, אין מה לדעת. במס הכנסה, למשל, חושבים שאני עושה עסקים”.

“אתה”?! ואלדמן פרץ בצחוק “מה לך ולמס הכנסה”?

“לא סיפרתי לך”?

“לא”.

“זה סיפור משעשע”.

“אז ספר”.

“טוב. לפני זמן מה אני יושב וכותב. פתאום מצלצלים בדלת. אני פותח. נכנס גבר ג’ינג’י עם עינים חומות ודוקרות. ‘מר באומינגר’”? שאל. ‘אני’. ‘עמוס באומינגר’? ‘נכון’. ‘אני ממס הכנסה. אתה יכול לבוא איתי עכשיו?’ הכתיבה לא הלכה לי באותו יום ולא היה לי משהו אחר לעשות, אז הלכתי איתו. אצלו במשרד הוא התחיל לחקור אותי: ‘במשך עשר שנים לא היגשת אף דו"ח, למס הכנסה’, אמר. לא ידעתי בכלל על מה הוא מדבר ושאלתי אותו לאיזה דו“ח הוא מתכוון. 'דו”ח על ההכנסות שלך' – הסביר…"

ואלדמן התחיל לצחוק. גם עמוס צחק.

“חכה – זו רק ההתחלה…”

“איך הם בכלל הגיעו אליך”?

“אין לי מושג”.

“מישהו מסר אותך – זה ברור”.

“יכול להיות”, אמר חטופות כמו להביע שאין לדבר חשיבות בעיניו. “שמע הלאה. בקיצור – אמרתי לו שבעשר השנים האחרונות לא היו לי הכנסות. אז הוא שאל אותי ממה אני חי. ניסיתי להתחמק. אתה יודע, ואלדמן, ממה אני חי. אמרתי לו, ‘ככה… ככה… קצת מפה קצת משם’. אבל הוא לא הסתפק בהסבר הזה ורצה לדעת מה זה בדיוק ‘ככה… ככה…’ ראיתי שאין מה לעשות אז סיפרתי לו. זה נראה לו פנטסטי. ראיתי שהוא לא מאמין…”

“ממה אתה חי”? שיסעתיו.

“תיכף תראה”, הוא הביט בשעונו “היא צריכה להיכנס כל רגע”.

ואלדמן צחק ואמר:

“גם על זה צריך להגיש דו”ח. אפילו רועי זונות חייבים להגיש דו“ח למס־הכנסה”.

“זונות?! ואלדמן, פוי”! נזף בו עמוס רכות “אבל עכשיו שאתה מדבר: נדמה לי שיש בחוק הוראה האוסרת לחיות על רווחיה של אשה…”

“על רווחיה של זונה”, תיקן לו ואלדמן.

“ועל רווחיה של אשה הגונה”?

“מותר”.

“תודה לאל”, נאנח בהקלה “אני לא מחפש לי צרות. היא אשה הגונה. עתונאית. היא מפרנסת אותי מפני שהיא אוהבת אותי. היא אומרת שהיא רוצה לחיות עם אדם יוצר. אני מוצא שזה יפה מאוד מצידה. זה מעמיד אותה באור חיובי, לא? אהבה, וכל זה – אתה יודע… נדמה לי שפגשת אותה”.

“בחורה נחמדה”.

“למען האמת – כבר היו יותר נחמדות. אבל מה? – איתה זה נוח. מידי פעם תוקעים לה תורנות במערכת. כשהיא עובדת בלילה כל הדירה שלה לרשותי ואני יכול לעשות שם מה שאני רוצה. לפעמים אני מביא לשם חתיכות. יש עוד בנות מלבדה שרוצות אותי, אבל לא לכל אחת מהן יש דירה. זה לא צודק לקפח חתיכה רק מפני שאין לה דירה. אחת עם דירה צריכה לעזור לאחת שאין לה”, הוא דיבר בצורה חופשית לחלוטין כאילו מנה את מעלותיו ומגרעותיו של מקור פרנסה כשר בתכלית, כגון חנות כלשהי שפתח לא מכבר.

“סידור נוח”, קבע ואלדמן בהערכה.

“נכון”?

פתאום כמו עלה רעיון בדעתו של ואלדמן.

“שמע, עמוס”, קרא והניח את ידו על אמת זרועו “מי שמסר אותך למס הכנסה, זה אחד שמכיר אותך היטב. אחד שיודע על העתונאית ויודע שאתה גר אצלה. לי זה נראה כמו אחת החוכמות הרקובות של ארזי”.

נראה שעמוס לא התרשם מהגילוי.

“אם כך אני חייב לו תודה”, אמר בעליצות “העסק הזה משעשע לאללה. אתה רוצה לשמוע מה היה הלאה”?

“המשך”.

“בקיצור – הג’ינג’י הזה עם העיניים הדוקרות דחף לי חבילה שלמה של טפסים ביד, והסביר לי שאלה טפסים של דו”חות על הכנסות – טופס אחד עבור כל שנה שבה לא היגשתי דו"ח. הוא ביקש ממני למלא את הטפסים ולהחזירם אליו. לקחתי את הטפסים וכתבתי שם כדלקמן: שאני סופר, שאני לא עובד, שעוד לא פרסמתי אף ספר ושאשלם להם מס מהתמלוגים לכשאפרסם את ספרי. זה לגבי העתיד. אשר לעבר – ערכתי רשימה של כל המצנטיות שפרנסו אותי בעשר השנים האחרונות…

“זכרת את כולן”?

“אני לא בטוח. ייתכן שהחסרתי אחדות. ערכתי את הרשימה מהזיכרון. אני מכיר אחד שעורך רישומים של החתיכות שלו עם כל מיני פרטים. אני לא עושה דברים כאלה. גם לפי הזיכרון הרשימה יצאה די ארוכה. עם הדו”חות האלה חזרתי למס הכנסה. מסתבר שהג’ינג’י הזה הוא איש חשוב מאוד שם. אם הוא טרח אישית בעניין שלי, זה סימן שהיה נדמה להם שהם העלו פה דג שמן מאוד בחכה. להסדרת הרוטינה הפנו אותי לפקיד אחר נמוך יותר, שישב בחדר 17… או! הנה שוב מייק הלנגוברדי", הפסיק את עצמו ורמז בראשו בכיוון המדרכה.

על המדרכה לפני בית הקפה התרוצץ מייק הלנגוברדי, כשהוא פונה אנה ואנה בעצבנות, הולך ובא ושוב הולך, סובב ובא, פונה כה וכה, עם ארשת דאגה עמוקה על פניו, כשהוא מעווה שפתיו בחיוך מאונס, כל אימת שמבטו נתקל בפנים מוכרות מקרב יושבי בית הקפה.

“אתם רואים”, אמר ואלדמן “זה נימוס פנימי מושרש. הוא מודאג מאוד אבל לא שוכח לומר שלום למכרים. זה אצלו אינסטינקט. בדיוק כמו כלב שאיבד את אדוניו ברחוב סואן, מתרוצץ אובד עשתונות הלוך ושוב, אולם מידי פעם, ליד פינת בית או עץ אינו שוכח, למרות הפאניקה, להרים את רגלו להצדעה כלבית חטופה”.

“כנראה שהוא עדיין מחפש את צפרה”, אמר עמוס.

“ייתכן. תמשיך”.

“בקיצור – באותו חדר 17 קידם את פני יצור שונה בתכלית. הוא נראה כמו משורר יהודי מתקופת ההשכלה, עם רעמת שיער מלבינה ומבט עצוב, וולטשמערצי בעיניים. “הבאתי לך את הדו”חות על הכנסותי”, אמרתי לו. הוא תלה בי מבט עצוב מאוד ולא ענה מייד. חשבתי שיתחיל לדקלם את ‘על השחיטה’ של ביאליק כשיפתח את פיו, או איזה דבר שיר משל עצמו. במקום זה הוא התנפל עלי בצעקות: ‘לי אתה לא מביא כלום! לי אין איתך עניינים! מה שאתה מביא, אתה מביא לפי החוק למס הכנסה’! תוך כדי הצעקות הוא הלך ונרגע ואת המלים האחרונות כבר אמר כמעט בשקט. אחרי זה הוא המזין אותי בנימוס רב לשבת. נתתי לו את הניירות. הוא עיין בהם קצת ואחר כך: ‘מה זה’ שאל. ‘דו"חות על הכנסותי בעשר השנים האחרונות’, עניתי בשקט. הוא זרק בי מבט חשדני וחזר לעיין בדו“חות. מידי פעם נשא את עיניו ובחן אותי. לבסוף ביקש ממני לחכות קצת ויצא מהחדר. חיכיתי די הרבה זמן. במשך הזמן הזה נכנסו ויצאו פקידים ופקידות כדי לקחת או להחזיר כל מיני דברים וכולם מדדו אותי במבטים גנובים. המשורר היהודי חזר לבסוף ועמו הג’ינג’י. זה האחרון היה מרוגז נורא: ‘אתה עושה צחוק מאיתנו’! התנפל עלי בשאגות. שאלתי אותו בשקט למה הוא סבור כך. ‘אני עובד פה כבר הרבה שנים’ צווח, ‘כבר ראיתי הרבה דברים אבל דבר כזה עוד לא ראיתי’. אמרתי לו שאינני אשם בזה ושתמיד לומדים. היה חבל לי עליו. הוא התרגז כל כך ואני לא יכולתי לעזור לו. אתה יודע שכתבתי את האמת, ואלדמן”.

ואלדמן אישר בתנועת ראש.

“בקיצור – כשראה שלא עוזר להתרגז, הוא נרגע. ‘תראה אדוני’, אמר לי, ‘אנחנו יודעים שאתה מפרסם בעיתונים שירים, מאמרים, סיפורים וכו’. אתה בטח קיבלת שכר סופרים. איפה זה משתקף בדו”חות', והוא תחב לי את הניירות תחת האף. הסברתי לו שאלה גרושים ושמנכים לי את המס במקור אבל אם הוא רוצה אני יכול להביא לו אישורים מהעיתונים על הסכומים שהם שילמו לי בעד כל מה שהדפסתי אצלם. לבסוף, לשם פרידה, הוא איים עלי שאם לא אגיש לו דו“חות רציניים הוא יקרע לי ת’תחת…”

“זה מה שהוא אמר לך”? צחק ואלדמן.

“לא בדיוק. אבל הוא דיבר בקול מאיים מאוד ומכאן אני מבין שהדבר שבו איים עלי צריך להיות מאוד לא נעים”.

“מה בדיוק הוא אמר לך?”

“אני לא זוכר בדיוק. משהו עם שפיטה. מה העניין הזה עם השפיטה, ואלדמן. אתה כזה מנהל חשוב בחברה גדולה. אתה צריך לדעת”.

ואלדמן שהאזין כל הזמן לסיפור בהנאה גלוייה, צחק עתה בקול.

“אולי הוא אמר לך שהוא יישום אותך לפי מיטב השפיטה”?

“או, או – זהו”! קפץ עמוס “זה בדיוק מה שהוא אמר. מה זה”?

ואלדמן הסביר לו:

“פקיד השומה קורע לך ת’תחת לפי מיטב השפיטה, אם אתה לא מגיש לו דו”ח על הכנסותיך או אם הדו“ח שלך לא נראה לו סביר”.

“ואז מה הוא עושה”?

“אז הוא מעריך את ההכנסות שלך לפי מיטב שפיטתו ואומר לך: לפי מיטב שפיטתי כך וכך היו הכנסותיך ולפי זה הוא קובע לך את סכום המס שעליך לשלם. במקרה כזה מה שאתה יכול לעשות…”

“לא מעניין אותי מה אני יכול לעשות”, קפץ עמוס לתוך דבריו “אני בין כה וכה לא אעשה כלום. מעניין אותי מה הם יכולים לעשות”.

“הם יכולים לעקל לך את המשכורת, את המטלטלין…”

“אין לי משכורת וחוץ מקצת בגדים אין לי מטלטלין, כך שהם יכולים לקפוץ לי”, קרא עמוס בניצחון, עיניו הירוקות נוצצות וחיוך קורן של בן־חיל על שפתיו. פתאום פרץ בצחוק.

"ואלדמן לא ידע ממה הוא צוחק אך נדבק בצחוקו וצחק אף הוא.

“מה אתה צוחק”? שאלו.

“עוד יעקלו למצנטית שלי את הרהיטים”, קרא עמוס בקול חנוק “זה מה שהיא יכולה להרוויח מעמוס באומינגר”.

“אשריך שאתה קבצן”, אמר ואלדמן מבודח. עמוס נרגע מצחוקו, השתתק, אחר כך נעשה מהורהר.

“פרנסה משונה יש לפקידים אלה”, אמר לבסוף “להכניס אנשים למכבש ולסחוט. מגיע – לא מגיע, לא חשוב. סוחטים כמה שאפשר, וממי שאפשר. אפילו לימון יבש כמו עמוס באומינגר הולך ישר למסחטה. הם החליטו להוציא ממני כסף ויהי מה. הם מטרידים את הבנאדם הלוך ושוב בכל מיני הודעות, התראות, איומים, צווים, דו”חות, תביעות, הצהרות, אישורים, ראיונות. מזמינים אותו לבירור אחר בירור, מכריחים אותו להוציא המון כסף על יועצי מס ומקווים לעייף אותו עד בשלב כלשהו הוא יישבר ויהיה מוכן לשלם כל מה שדורשים ממנו, רק שיעזבו אותו במנוחה. אין לך מושג מה אנשים מוכנים לעשות כדי להיפטר מענשם של פקידים אלה".

“אתה מתחיל להתמצא בהוויות העולם, עמוס”, סנט בו ואלדמן.

“יש לי ברירה? היית צריך לראות את הסוחרים המסכנים…”

“נעביך”, לגלג ואלדמן “כולם מעלימים מס”.

“סוחטים מהם את המיץ שם במשרדים. יש כאלה הרובצים שם ימים שלמים. יש ביניהם כאלה שאני לא יודע מתי הם מספיקים לעשות משהו בעסק שלהם”.

“מניין לך כל זה”, תמה ואלדמן “אני חושב שאתה מגזים”.

“אני לא מגזים. אני פוגש שם את הסוחרים והם מספרים לי. אנשים כבויי עיניים המחכים לפני הדלתות הסגורות במסדרון צר וקצר שרוחבו אינו עולה על מטר. חצי מרוחב המסדרון תפוס על ידי ספסל עץ עליו יושבים הקליינטים פעורי פה ומוכי שיממון. אחרים משוטטים בקצה הפרוזדור בעצלתיים של עצבנות עצורה. הקיר מול הספסל נושא את אותות העצבנות והשיממון: כל מיני קשקושים בעיפרון: שמות, שמות משפחה, חריקות, טיח מקולף בידיים. מרגלות הקיר שחורות ומשופשפות לגמרי בסוליות הקהל המעוצבן של חובשי הספסל. אנשים אלה מדברים על תלאותיהם בנכונות רבה”.

“מדבריך יוצא שאתה בעצמך רובץ שם די הרבה”, העיר ואלדמן.

“כמעט כל יום. זה בשבילי בידור לא רגיל”, הוא התחייך בקורת רוח “לי יש המון זמן, כפי שידוע לך. כתיבה זה לא סעיף שאתה יכול להכניס בביטחון לסדר היום שלך. פעם הולך ופעם לא. תלוי בהשראה. כשלא הולך לי לכתוב אני רץ למס הכנסה ומתעלל בפקידים. הם מקבלים אפופלקסיה כשהם רק רואים אותי. אני רץ שם אַמוק בחדרים: עובר מפקיד לפקיד, דורש אינפורמציות, משגר פתקים, מכתבים, השגות, בקשות, קובע פגישות, בירורים, עררים, עושה סקנדל קטן פה ושם. כיף לא רגיל. שעה אחת בבוקר במס־הכנסה עושה לי מצב רוח טוב לכל היום. אתמול אמר לי אחד הפקידים שהולך להם איתי כמו לואניה עם הדב: הם כבר מוכנים לעזוב אותי בתנאי שאני אעזוב אותם…”

באותו רגע נשמע קולו של המלצר:

“מר באומינגר, טלפון… באומינגר…”

עמוס התרומם בעצלתיים. המלצר עמד ליד מכשיר הטלפון שעל הדלפק, השפופרת בידו, סוקר את הקהל במבט משוטט. משהבחין בעמוס המפלס לו את דרכו אל הדלפק, הניח מידו את השפופרת ופנה לעיסוקיו.

בחוץ שוב הבחנתי במייק הלנגוברדי. הוא הלך על המדרכה ממול ולצידו נערה גבוהה עם זנב סוס ומכנסי ג’ינס כחולים. היא היתה מוכרת לי מירושלים, מתקופת לימודי באוניברסיטה. אני זכרתי אותה רזה ורועדת מקור ורשעות מהלכת ברחובות בלילות החורף הירושלמי בשיניים נוקשות, זרועות משולבות על החזה, צעדים מהירים וארוכים, לבושה בטלדרס ומכנסי הקורדרוי שלה שורקים בדמי הליל. שמה לא ידעתי.

“הנה שוב מייק הלנגוברדי”, הסבתי את תשומת לבו של ואלדמן. הוא הביט למדרכה. “זו צפרה”? שאלתי בנימת אכזבה.

“זו לא צפרה. זו במקום צפרה. מציאה מקרית ללילה”.

“זה יותר טוב”, אמרתי בהקלה. אבל ואלדמן הניע בראשו:

“אל תטעה”, אמר “צפרה לא נראית יותר טוב מזו וגם היא רק מציאה מקרית ללילה”.

“אם היא רק מציאה מקרית ללילה, אז למה הוא היה כל כך מודאג מזה שהיא לא הופיעה לפגישה”?

“מפני שהוא חשש שמא יצטרך לבלות את הלילה לבד. הוא רואה בזה אסון. כל פעם כשמתעורר חשש כזה הוא נעשה עצבני ומודאג”.

“מזל שהוא לא בררן אחרת היה קשה לו להסדיר אספקה שוטפת”. למשמע דברי אלה קפץ ואלדמן:

“בררן?! זה טוב! אם תשב כאן תוכל לראות את מייק מוליך למאורתו מידי ערב כל מיני צאצאות של קאזימודו. הוא מעין חזיר מיני. דופק הכל: גבוהות, נמוכות, שמנות ורזות, דוקטוריות מהאוניברסיטה ועובדות משק בית, מטרוניתות של טרקלין וטרוגלודיטיות מטריפוליטניה. הוא שפך את דמן של בתולות לאין ספור בעיר הזאת. בתולות שבתוליהן נמאסו עליהן באות אליו על פי המוניטין שלו כמו אל כירורג”.

“יש לו משהו בפרינציפ נגד בחורות יפות”?

“לא. הוא דופק גם אותן. אבל הוא לא טורח במיוחד לחפש אותן. הוא שמח מאוד כשמזדמנת לו אחת יפה. כשזה קורה לו הוא בא למחרת ל’רווית' ומספר על המאורע כמו על זכייה בהגרלה הגדולה”.

“איך הוא מסתדר בלי לעבוד”?

“במקרה של מייק זה לא ברור. לעמוס יש שיטה: בחורות מפרנסות אותו. בדרך כלל הוא מביא לו את המפרנסת השנתית שלו מאכזיב, שם הוא מבלה שבועות אחדים כמעט כל קיץ, ושם ניתן לעתים לשמוע ארבע־חמש נשים ללילה נוהמות תחתיו בעונג בזו אחר זו כמו חתולות. יש דברים שהוא עושה טוב כפי הנראה”.

“הוא לא עובד. זו סגולה לעשות את הדבר טוב”.

“כמעט תנאי הכרחי”, אישר ואלדמן.

5. עמוס

עמוס חזר לשולחן ועל פניו הבעה של קורת רוח: “המצנטית שלי מודיעה שלא תוכל לבוא”, דיווח וחיכך את ידיו בהנאה. תקעו לה תורנות באימפרוביזאציה. בואו אלי. נשתה ונשמע תקליטים".

ואלדמן הביט בשעונו.

“עוד מוקדם”, שידלנו עמוס.

שעון הקיר הגדול של בית הקפה הורה על השעה אחת עשרה עשרים וחמש. הייתי עייף. קיוויתי שואלדמן ידחה את ההזמנה. אבל הוא קם.

“בואו”, אמר “אתה בא בן־ארי”?

הלכתי איתם כי הרגשתי שאינני רוצה לקטוע את היום הזה, הראשון לחיי החדשים בעיר, באופן שרירותי. רציתי להניח לו לגסוס ולמות עלי מוות טבעי. ואדלמן קרא למלצר. אחרי ויכוח קצר על הזכות לשלם, נכנענו עמוס ואני והנחנו לואלדמן לזכות במצווה. האם המצנטית שלו נותנת לו דמי כיס? חשבתי כשפנינו לפתח.

בדרך אל המכונית שתקנו. נדמה היה לי שבשלב זה כבר היינו כולנו שותפים להרגשה שהרעיון לגשת עכשיו אל עמוס אינו רעיון כל כך טוב, אולם מאחר שאיש לא הציע לבטלו נכנסנו למכונית ונסענו.

רק אחרי שהתחלנו לנסוע שאל ואלדמן את עמוס לאן עליו לנהוג. עמוס הורה לו לנסוע ליד אליהו.

“לדירה של העיתונאית”?

“אלא מה”?

בכניסה ליד אליהו גהר עמוס קדימה מהמושב האחורי והדריך את ואדלמן עד שהיגענו לבית. היה זה בית בן שלוש קומות, ארוך ורב כניסות, שעמד באחד השיכונים. קפצנו מתוך המכונית טורקים אחרינו את הדלתות בקולות חבטה. עמוס הובילנו לתוך אחת הכניסות. לפני אחת הדלתות בקומה השנייה נעצר.

נכנסנו אחריו דרך הול מואר לחדר שהיו בו הרבה דרגשים עגולים ונמוכים, מצופים עור מגוונים שונים, שהיו מפוזרים לאורך הקירות. בפינה, לצד דלת שהובילה למרפסת, עמדה מנורה בצורת עמוד שחור וחלק, גובהו כקומת אדם והוא הולך וצר מבסיסו עד אמצעיתו ומשם חוזר ומתרחב ומסתיים באהיל צר וקטום. ליד העמוד ניצבה כורסת עור עבה. הקיר הסמוך היה תפוס כמעט כולו על ידי מזנון. בפינה שליד דלת ההול עמד שולחן קטן, שחור, דק רגליים, בעל מדף ועליו פטיפון חשמלי. במדף, שהיה קבוע בחלקו התחתון של השולחן, היו סדורים תקליטים.

עמוס העלה אור.

“שבו”, אמר דרך בעל בעמיו.

התיישבנו על הדרגשים.

“לשים תקליט”?

“שים”, אמר ואלדמן.

“קלאסי או קל”?

“קלאסי וקל”.

עמוס חיטט זמן מה בין התקליטים.

“מה העניינים”? דחק בו ואלדמן.

“אני מחפש משהו מסויים”, השיב עמוס בלי לפנות “הנה זה”!

“מה”?

“מיסה קריאוֹלָה”.

הוא נשאר עומד דומם ליד השולחן הקטן, משקלו על רגל אחת והשנייה רק נוגעת קלות ברצפה. עתה ניתן להעריך את מלוא הדיוק המעודן של חיטובו, עם כתפיו הרחבות והדקות, חזהו הצר שחולצת מארינגו מתרווחת עליו, רגליו המחוטבות והשריריות הנתונות במכנסיים כחולים קצרצרים שהיו מכוסים כמעט לגמרי על ידי החולצה. עיניו הירוקות, הגדולות, שהיה נוהג לעיתים קרובות לצמצמן לחריצים עקב קוצר ראייה, היו אפילות מאוד מחמת משחק האור הקלוש ומן ההאצלה האפלולית של השיער השחור שנפל חלק וקצר על מצחו.

עם הצליל הראשון עזב את הפטיפון וניגש לבר.

“מה למזוג לכם”?

“מה יש לך”? חקרו ואלדמן.

“קאלוואדוס”?

“לא. וויסקי”.

“עם קרח”?

“בלי”.

“עם סודה”?

“רק וויסקי”.

“אני משוגע לקאלוואדוס”, הודיע בעת שמזג לואלדמן. “מה בשבילך, בן־ארי? תשתה אתי קאלוואדוס”?

“שיהיה קאלוואדוס”.

“תטעם מזה פעם אחת אחר כך לא תוכל לשתות שום דבר אחר”, הפליג בשבחו של המשקה.

הוא מזג לעצמו ולי כוסית קאלוואדוס.

“לחיים”.

הרקנו כוסית.

“עוד”? מבטו נח על ואלדמן ועלי חליפות.

“תודה”, דחיתי “לא בשבילי”.

“בבקשה”, נענה ואדלמן.

הם הריקו עוד כוסית.

עמוס ניגש לכורסה ושפך את עצמו עליה בפישוט אברים, ראשו נח על מסעד העור הרך, פניו לתקרה. יד אחת מורמת החזיקה בחלקו העליון של עמוד המנורה השחור כך שזרועו נראתה כתלויה ממנו. הזרוע השנייה הדלדלה ברישול אל הרצפה מעבר למשענת הכורסה.

“אח! הגלוריה, הגלוריה!…” הכריז בפאתוס “משגע”!

עיניו היו עצומות, על פניו הבעה אורגאזמית. ראשו התגלגל על המסעד מצד אל צד כאחוז צירים. הצרכנות המוסיקלית הגסה וההנאה המוצהרת שעמדה בניגוד כה משווע לאופייה הדיסקרטי של ההנאה הרוחנית גרמה לי רגשי מיאוס כמעט כאילו עשה את צרכיו בנוכחותנו בסלון. כמה הוא אוהב את עצמו דרך המוזיקה, חשבתי בעודי בוחן במבט גלוי את הנרציסיסט יפה התואר. הלה לא הבחין בכך מחמת האקסטאזה שהיה שרוי בה.

“אתה נראה עכשיו כמו פסל החירות עם הלפיד”, אמר ואלדמן מונחה על ידי צורך אסתטי לנער את ידידו מתוך הפוזה האקסהיביציוניסטית.

עמוס הזדקף בכורסה.

“הקשיבו!” התלהב, אצבעו הנשואה באוויר תובעת מאתנו דומייה וריכוז, “הקשיבו לדיאלוג הזה בין הסולו הגברי ומקהלת הנשים. זה מה שנקרא דרך גבר בעלמה. המינוטאור דופק את בנות אתונה. זו השלמה מוסיקלית לסדרת הרישומים של פיקאסו בנדון. ראיתם את זה? לא? חבל. הייתם צריכים לראות איך הן נגרפות בזרם החיים האדיר השוקק מן המפלצת. הן יודעות שבסוף הוא יקרע אותן כדג ויאכל אותן אבר אבר, אבל לא אכפת להן. הן מוכנות לשלם את המחיר היקר ביותר עבור החוויה המסעירה שהוא גורם להן. כשתזאוס הורג אותו הן לא רואות בו גואל. הן רואות בו את משבית שמחתן, משלחות בו מבטי תוכחה המעלים על פניו הבעה מעורבת של הפתעה ואשם. הקשיבו איך הן מהדהדות, איך הן נענות לו. איך הוא דופק את כולן ביחד וכל אחד מהן לחוד. כל הד שהן מהדהדות אחריו הוא קונטרה אדירה שהיתה מעיפה לתקרה את החזק בגברים אבל לא את המינוטאור…”

“איך מתקדם הספר”? ניסה ואלדמן אמצעי אחר להפסיק את ההתמוגגות המאוסה. זה פעל. עמוס חזר מיד לעשתונותיו. בקול נכא אך ענייני אמר:

“לא טוב. אני תקוע”.

“מה אתה אומר”, נד לו ואלדמן.

ניכר היה שהוא מקבל ברגשי תודה את דברי ההשתתפות. הוא המשיך:

“מזה זמן מה אני תקוע ואינני יכול להתקדם”, בקולו היתה ניכרת איזו טרוניה קאפריסית כאילו מישהו היה אשם לו בדבר.

“משבר היצירה”, הפטיר ואלדמן.

אם היתה לו כוונה להתל בעמוס, לא הבחין הלה בכך ולא גילה בסימן כלשהו כי הוא חושד בדבר. הוא הגיב על הדברים ברצינות:

“זה לא משבר היצירה. זה דבר הרבה יותר פשוט. אתה יודע שיש אצלי כמה עלילות משולבות. אחת מהן נתקעה לתוך מבוי סתום”.

“היכן הקושי – בתכנון או בביצוע”? הוסיף ואלדמן שאלה חסרת השראה.

“כלומר”?

“אתה לא יודע איך להמשיך לטוות את העלילה או שאתה מתקשה בביצוע הרעיון הספרותי”, הוסיף ואלדמן לפטפט. עליזות נחה עליו פתאום.

“עם הביצוע אין לי בעיות”, קבע עמוס בבטחה “מה שקרה לי הפעם זה פאנצ’ר טכני”.

ואלדמן התעלם מההסבר הסתום.

“אם אתה לא יודע איך להמשיך אולי תחזור על עקבותיך”.

“מה פירוש”?

“אולי נתקעת מפני שלא הלכת בדרך הנכונה. במקרה כזה אתה צריך להתעלם מכל מה שכתבת ולהתחיל בכיוון אחר.”

“אולי, אולי..” מלמל עמוס בלתי משוכנע. מבטו נעשה מעורפל וחולמני.

“כשסופר מתחיל לכתוב”, התחיל ואלדמן לפתח את רעיונו “ספרו כבר כתוב בקרבו…”

עמוס הקיץ משרעפיו.

“איך סופר יודע שיש בקרבו ספר כתוב”? שאל בקול להוט.

“תחושה של מין כובד בשל כאילו ענן רובץ בנשמתו, יחד עם דחף חזק לכתוב – זה סימן ההיכר המובהק”.

“איך אתה יודע מה סופר מרגיש כשהוא נושא בחובו יצירה”?

“קראתי וידויי סופרים המתארים את הרגשתם בתהליך היצירה. מה שרציתי לומר הוא שיצירה זו שהסופר חש בקיומה הבשל, היא יצירה מסויימת מאוד. הסופר לא יכול לבחור לעצמו באופן שרירותי מה הוא רוצה לכתוב. הוא יכול לכתוב רק מה שיש לו. יש וסופר נפתה לכל מיני אורות רמייה הקורצים לו מרחוק. הוא הולך לקראתם ונוטש לצורך זה את המסילות הקבועות ליצירתו מראש. במקרה כזה הוא מרגיש שהוא נתקע לתוך מבוי סתום… אני משעמם אתכם”? שיסע את עצמו ונתן למבטו לשוטט בין עמוס וביני.

“המשך”, הפציר בו עמוס “דווקא מעניין”. זו אינטרוספקציה, קבעתי, הוא מושך בעט במסתרים.

“יש שני מיני אורות המדיחים את הסופר”, המשיך ואלדמן “אורות רמייה – כלומר רעיונות הנראים במבט ראשון כאילו יש בהם ממש, אך כשבאים לבחון אותם מקרוב אם מתפקעים כבועות סבון. לעומת זאת יש אורות של ממש הנופלים על עצמים של ממש ובכל זאת כשהסופר מתפתה להם יש לו הרגשה שהוא נתקע. כשדבר כזה קורה זה סימן שתאומים מתרוצצים בבטנו, או שלישיה או רביעיה – כלומר יותר מיצירה אחת והנצנוצים אינם שייכים ליצירה הנכתבת באותו זמן, אלא הם מפרעות על חשבון היצירה השנייה או השלישית. אני רואה, עמוס, שאתה מפהק…”

עמוס התרגז.

“אני מפהק מפני שאני עייף, יימח שמך לא מפני שאתה משעמם אותי. במקרה, ובאופן יוצא מהכלל, אתה לא משעמם אותי עכשיו. בחיי ואלדמן, שאתה יכול להיות מרצה לספרות באוניברסיטה”, סיים בהשתאות.

"במגמה הספציפית של ‘איך לעשות זאת’ ", הוספתי ברשעות. ואלדמן סקר אותי במבט חשדני מתחת לשמורות מוגפות למחצה.

“מה פירוש יצירה ראשונה, שנייה, שלישית”? שאל עמוס בלהיטות “אתה חושב שיש כאן מוקדם ומאוחר? סדר מסויים שיש לשמרו”?

ואלדמן המשיך בהרצאתו:

“אני חושב שכן. לכל יצירה יש האקלים הפנימי שלה. תהליך הכתיבה מאדה אקלים פנימי זה ומפנה את הנפח הנפשי לאקלים הפנימי הדרוש ליצירה הבאה. זהו תהליך ערמומי מאוד. לפעמים סופר מנסה לכתוב דבר שטרם הגיעה שעתו כלומר דבר שעוד לא הבשיל באקלים הפנימי שלו. במקרה כזה, בדרך כלל, יוצא מתחת ידו דבר בינוני או למטה מזה הנושא, עם זאת, סימני היכר מובהקים של יצירה אותנטית. ‘דוקטור ז’יוואגו’ של פסטרנק, למשל, היא יצירה כזאת. אולם במקרהו של פסטרנק יש להביא בחשבון את מועקת משטר האימים השורר בארצו. במקרה שהסופר נתקע לתוך דבר אותנטי שאינו שייך ליצירה שעל הפרק, הוא חייב למצוא בקרבו את הכוח לעצור את עצמו ולבטל את מה שכתב. הכי טוב לשרוף את הכתוב. כאמור – אין פירוש הדבר שהיצירה שהועלתה על המוקד לא היתה אותנטית, אלא רק זאת שטרם הגיעה שעתה למרות סימני החיים שהיא מגלה. התהליך מזכיר במקצת את הסיפור המקראי על הולדת התאומים לתמר אשת ער, כשהאחד הוציא את ידו ראשונה וכבר קשרה המיילדת חוט שני על ידו כדי לציינו כבכור והנה השיב את ידו ואחיו התפרץ לצאת ראשונה…”

“נדמה לי שהמשל שהבאת עזר לי להבין אותך”, אמר עמוס. משום מה היה נדמה לי כי ואלדמן מהתל בו.

“מה שאני אומר הוא זה”, סיכם ואלדמן את דבריו “אם אתה מרגיש שאתה תקוע, בדוק את עצמך. בדוק את כל הקטע שבו נתקעת לתוך מבוי סתום: אם הדברים הם חסרי ערך – זרוק אותם. גם אם יש להם ערך – שרוף אותם. אל תחשוש. יום אחד כשהם יהיו דרושים לך באמת הם יחזרו אליך”.

“תודה רבה”, אמר עמוס במרירות “זה היה מאלף, אבל לי זה לא עוזר. אצלי זה מקרה שונה”. הוא השתתק ונראה נבוך.

ואלדמן התנער כמו מתוך השראה פתאומית:

“אתה יודע מה? בוא נהיה טראסט המוחות שלך – בן ארי ואני. שלושה ראשים עובדים יותר טוב מראש אחד. ספר לנו מה הבעיה שלך ואנחנו נשתדל לעזור לך”.

“הוא מבין משהו”? שאל עמוס ופזל לעברי.

“לא הרבה”, התערבתי אף כי השאלה היתה מופנית לואלדמן “אשתדל לא להפריע אם לא אוכל לעזור”.

“הוא מנסה להיות צנוע. הוא מבין הרבה מאוד. ועכשיו רוץ והבא לנו את כל הקטע הזה. נקרא ונראה מה נוכל לעשות”. עכשיו הייתי כמעט בטוח שהוא משתעשע על חשבון עמוס המסכן.

לא היה צורך לבקשו פעמיים. הוא זינק מייד מהחדר, ואלדמן ואני חיכינו בדומייה. היה נדמה לי שאני מבחין בחיוך דק בזווית פיו, אך ישבתי רחוק מידי ממנו כדי שאוכל להיות בטוח.

עמוס חזר עד מהרה כשהוא נושא ארבעה תיקי קרטון גדושים, אותם הניח על השולחן הקטן לצד הפטיפון. הוא נטל את התיק העליון שהיה מסומן ארבע רומית, פתח אותו וקילף מעל חבילה עבה של גליונות פוליו את חמשת הגליונות העליונים אותם הושיט לואלדמן. הלה שקע מיד בקריאה. כעבור דקות אחדות נשא את עיניו.

“מותר לתת לבן־ארי”? שאל ובלי לחכות לתשובה ניגש אלי ומסר לי את הגליונות. עמוס ישב זקוף בכורסה. הוא נראה מתוח ותופף באצבעותיו על המשענת.

הדפים היו כתובים בכתב יד נאה ומסודר. השורות ישרות והרווח ביניהן גדול למדי. הם היו כתובים מצד אחד בלבד והקריאה בהם היתה קלה אם כי האותיות היו קטנות במקצת. הכתוב דיבר בצעיר בשם זאב’לה שהיה בדרכו לבית הקברות לבקר את הקבר הרענן של אחיו שהיה תאומו הזהה ונפל ימים מספר לפני כן בקרב נגד מסתננים. משום מה צעד דווקא “נמרצות” בעודו מעלה בדרך זכרונות עצובים על משובות משותפות עם אחיו המנוח, מבוססות כולן על ניצול הדמיון לבלי הכר ביניהם. כמה בודד יהיה עכשיו! היה רמז לכך שהוא חושב רעות על בחור בשם עודד, שהיה חבר של אחיו (ואולי גם שלו הואיל והוא ואחיו היו בני אותו גיל. אך על כך לא דובר). עודד זה נועד לקבל מכות מזאב’לה אם יפול בידיו. אחרי הליכה נמרצת ומלאנכולית לאורך קצת יותר משני עמודים, זאב’לה מגיע לקבר של אחיו ופוגש שם את מי? את עודד. בין השניים מתפתח ויכוח בו הם מטילים שיקוצים זה בזה ובאים איש על רעהו בטרוניות שמתוכנן אין ללמוד מאומה על הרקע שלהן. בסוף הוויכוח פורצת ביניהם קטטה על קברו הרענן של המנוח. בזאת מסתיים הקטע. החזרתי את הדפים לעמוס. דריכותו גברה.

“אז מה הבעיה”, פתח ואלדמן בדיון.

“השאלה היא למה הם מתקוטטים”? גנח עמוס בקול רפה. ואלדמן פקח זוג עינים:

“אתה שואל אותי? אני שואל אותך”.

“אני לא יודע. זו הצרה”.

“אז שיתנשקו”.

“לא. הם צריכים להתקוטט”.

“למה”?

“עד כמה שאני זוכר הם ביחסים מתוחים מאוד”.

“עד כמה שאתה זוכר”? קרא ואלדמן כשהוא נועץ בעמוס מבט מפגיע. עמוס לא ענה מיד. פניו עטו הבעה כאובה, בלתי רגילה אצלו. לבסוף פתח בקול הססני:

“מה שקרה הוא זה”, פתח בדבריו לואלדמן “אתה יודע שאני כותב את הספר הזה כבר שנים רבות, בערך מהקמת המדינה. במשך הזמן הזה הצטברו אצלי כבר למעלה מאלף שבע מאות עמודים, עם כמה וכמה עלילות ועם המון סצינות והמון טיפוסים. בקטעים רבים של הספר כבר לא נגעתי שנים. יש טיפוסים שאת שמם אני לא זוכר, לא את תכונותיהם, לא מה הם עושים ולא מה קורה להם. בטיפוס הזה עודד לא נגעתי אולי חמש שנים. נשאר לי ממנו רק זיכרון מטושטש. לפני זמן מה נזכרתי בו. זכרתי רק שהוא קיים, שום פרטים בקשר אליו לא הצלחתי לזכור. רציתי לראות מה העניינים איתו. אז ריכזתי בתיק אחד את כל הדפים בהם הוא מופיע כדי לחדד קצת את קווי דמותו בזכרוני…” מבוכתו גברה והוא השתתק.

“ומה”? המריצו ואלדמן.

“והתיק אבד לי”, אזר עמוס עוז “שכחתי אותו אצל הספר. כשחזרתי למספרה הוא כבר לא היה. עכשיו אני יודע שיש אצלי טיפוס בשם עודד שצריך לחטוף מכות בעמוד אלף חמש מאות עשרים ואחד, אבל מי הוא בדיוק ולמה הוא צריך לחטוף מכות אני לא יכול לזכור. זה כאילו הדמות הזאת מוטלת באיזה שטח מת בזכרוני, היא וכל העלילה הכרוכה בה. כאילו פלאסטר שחור מודבק על הכל…”

ואלדמן שהצליח עד כה לשלוט בעצמו, נכנע בבת אחת ללחץ ופרץ בצחוק כשהוא מתנועע ומתנודד כולו, מיילל וטופח בידיו על ברכיו.

“זה השיא”! דחס דרך הצחוק כשהיה לו די אוויר כדי להוציא הגה. “זה השיא! זה הדבר הכי טוב ששמעתי מזמן רב” הוסיף כשנרגע במקצת. פניו היו סמוקים, עיניו לחות ונוצצות. כשהיה נדמה לנו שהוא נרגע כליל, תקפה אותו פתאום העווית מחדש. הפעם לא יכולתי להתאפק ונגרפתי אחריו גם אני חרף חששותי שהצחוק יהפוך את עמוס לשונא לי. אלא שהפעם גם עמוס צחק.

“עודד שלך עשה קאריירה יחידה במינה בספרות העולמית”, אמר ואלדמן כשהדיבר חזר אליו.

“די ואלדמן, תפסיק. אני לא סיפרתי לך את כל זה כדי שתצחק ממני. לוא ידעתי שתצחק לא הייתי מתייעץ איתך”.

“אתה משגע אותי לפעמים”, אמר ואלדמן שעוד לא חזר לגמרי לאיתנו. עמוס נעשה ענייני:

“עכשיו ברצינות. מה אתה מציע, צריך איכשהו לשחזר את העודד הזה”.

“בסדר. אבל ממה להתחיל. אמנם אני מכיר את הספר שלך בקווים כלליים אבל לא במידה מספקת כדי לשבץ לתוכו עודד חדש”.

“נתחיל מהסוף”, הציע עמוס. “למה עודד צריך לחטוף מכות? זו השאלה. תעלה הצעות. כדורים תועים כאלה יכולים לפעמים לקלוע בול”.

“ובכן”, התחיל ואלדמן לסכם את המצב “יש לנו טיפוס שעומד בלב נשבר ליד הקבר הרענן של ידידו. פתאום מופיע שם אחיו של המת, קורא לו מנוול וגורר אותו לקטטה – זו נקודת המוצא שלנו, לא כן”?

“נכון”.

“מכאן עלינו להתקדם אחורנית”.

“זהו”.

“נשאלת השאלה למה אחיו של המת קורא לעודד מנוול. למה הוא רוצה להכות אותו, בקיצור – למה הוא בכלל כועס עליו”.

“אני זוכר שהם היו ביחסים מתוחים. נדמה לי שזאב’לה קצת קינא בעודד. עד שעודד הופיע באופק זאב’לה ואחיו היו בלתי נפרדים. האח המת היה החזק בין השניים – האח התאום הנותן את הטון. זאב’לה היה קצת תלוי בו. עודד מצא מאוד חן בעיני אחיו של זאב’לה והלה נאלץ לפנות מקום כלשהו בליבו של המנוח לטובת עודד. הדבר עורר בו קנאה”.

שקט מאומץ השתרר. שלושתנו היינו שקועים בחיפוש פתרונות.

“שמע, עמוס” לאט ואלדמן עגומות “אולי בהזדמנות זו כשאנחנו בבית הקברות, נקבור את עודד הישן ליד אחיו של זאב’לה ונמציא עודד חדש שיחיה עם זאב’לה בשלום”.

“לא בא בחשבון. הם צריכים ללכת מכות על הקבר. זו המטרה. זה יוצר אפקט”.

“בסדר. אתה הבוס”, נכנע לו ואלדמן באנחה.

“רגע, ייתכן שיש לי רעיון”, צפתי אני ועליתי מתוך הריכוז שהייתי שרוי בו כביכול “אמור עמוס, לאחיו של זאב’לה היתה בוודאי חברה”?

“כן”, אישר בציפייה.

“ושמה בישראל”?

“ניצה”.

“ואחיו של זאב’לה והחברה שלו ניצה עמדו בודאי להתחתן, נכון”?

“זה היה בתוכנית”.

“של מי? שלך או שלהם”. זרק פתאום ואלדמן שחזר למצב רוחו העליז.

“די, ואלדמן. בחייך תן לו לדבר”, ביקשו עמוס. “תמשיך”.

“ובכן, נניח שעודד זה ואותה ניצה, ככה… קצת לא שנאו זה את זו בעוד אחיו של זאב’לה בחיים. אלא מכיון שהיה בחיים והיה חברו של עודד, הם התביישו אפילו להודות בפני עצמם במשיכה ההדדית ביניהם, שלא לדבר על ניסיון להתקרבות של ממש…”

“כל ההגינות היא של עודד”, העיר ואלדמן, “לנשים אין מעצורים במקרים כאלה”.

“ואלדמן, דאחילק. תן לו לפתח את הרעיון”, התחנן עמוס “דבר, דבר”.

“ייתכן שואלדמן צודק”, עניתי לראשון ראשונה “ייתכן שלניצה ולנשים בכלל אין מעצורים במצבים כאלה, ואם החבר של הארוס שלהן מוצא חן בעיניהן יותר מן הארוס, הן לא תהססנה לעזוב את הארוס למען החבר. אבל זה בתנאי שגם החבר מוכן להתחתן. הן מוכנות להחליף ארוס בארוס אבל לא ארוס במשהו בלתי מחייב. כשיש אחד שמוכן להתחתן והוא לא כל כך מוצא חן, ויש אחד שמוצא חן אבל לא מוכן להתחתן – אז מתחתנים עם מי שמוכן ומוסיפים להתגעגע עוד זמן רב לשני. כך נוצר רקע מצויין לניאוף בין הארוסה לבין החבר של הארוס. העניין, כמובן, לא תמיד מתממש. בין שניים אלה, עודד וניצה שררה משיכה הדדית בעוד אחיו של זאב’לה בחיים…”

“נו, נו”? דחק בי עמוס בלהיטות.

“והנה, כשזאב’לה מופיע בבית הקברות הוא תופס את הצמד חמד הזה עומד לו ומתמזמז ליד הקבר הרענן של אחיו…”

“רגע אחד”, שיסע אותי עמוס ובקולו התלהבות עצורה. הוא נשא את אצבעו באויר, עיניו פזלו לצדדין “נדמה לי שיש לך פה משהו”.

“משהו”! שאג ואלדמן. הוא קם וקרב אליו בצעדים ארוכים “משהו – בן אדם! זה רעיון גדול! זה הפתרון. תאר לעצמך”, קולו הושפל ללחישה קדחתנית מלאה סוגסטיה “בית קברות חשוף. השמש קופחת. זאב’לה מגיח מבין הקברים. זוג האבלים הבוגדני בעיצומה של נשיקה שונקת, עומד בכל רגע לצנוח על הקבר הרענן לקראת האקורד האחרון של הניאוף הנורא. זאב’לה נאנק. הם נלפתים, נחרדים. נרתעים. סבך של רגשות. ניצה מתעוות מרגשי אשמה. עודד היה רוצה שהאדמה תבלעהו. זאב’לה מתעלה בתוקף הנסיבות למעלת קטגור המייצג את הערכים המקודשים ביותר של החברה האנושית: מוסר, צדק, נאמנות, בקיצור – כל הטוב והיפה בחיים. בוטח בצדקתו הוא מסתער על עודד. הקטטה מקבלת ממד סימבולי: הפרט נגד החברה, אִיד נגד אֶגו. וניצה ניצבת על הניצים ומשווה לסצינה הפרועה משהו מהראשוניות של מלחמת הזכרים על הנקיבות בפרה־היסטוריה…” ואלדמן חזר למקומו… “אפשר לעשות גם אחרת”, הציע בנימה עניינית “זאב’לה עומד לגבור על עודד ולהכותו נפש ואז, ברגע המכריע, באה ניצה מאחור ומרוצצת את גולגולתו באבן…”

אבל לזה עמוס לא הסכים:

“זאב’לה עוד יהיה דרוש לי בהמשך הדברים”.

ואלדמן לא התיאש:

“אפשר עוד אחרת: שזאב’לה יגבר על עודד ואחר כך יגמור את העניינים עם ניצה על הקבר של אחיו. הא? מה אתם אומרים? שיקיים מצוות ייבום, הממזר”.

“נראה… אני עוד לא יודע”, אמר עמוס. הוא דיבר עכשיו בניחותא שלא כמו קודם. בינו לבין עצמו הוא כבר קיבל את הרעיון. פתאום קדרו פניו:

“אתם חושבים שדבר כזה יהיה טבעי”? שאל בשלחו אלינו מבטים מודאגים.

“מה”?

“חברה שמתמזמזת עם החבר של החבר שלה על קברו של האחרון בתוך שבעת ימי האבל”? הוא נראה פתאום נבוך ואכול ספקות.

“תראה, עמוס” המשכתי למוד בגישושים זהירים את מצולות הטמטום שנפערו לפני, מתחיל כבר לתהות אם יש להן בכלל קרקעית “ישנו דבר כזה שהצער על מות המת מקרב את לבות יקיריו במידה כזאת שהם מסוגלים להגיע לכלל ניאוף מאחורי גבו. הצער יוצר ביניהם מתח שבתנאים מסויימים עשוי להתגלגל במתח מיני. אני לא אומר שניצה ועודד נדברו ביניהם לנאוף על הקבר במתכוון. אבל מאחר שהגיעו לשם, כל אחד מהם לחוד ומתוך כוונה טהורה לספוד למת, לא יהיה זה בלתי טבעי אם העניינים יתגלגלו כפ שהצעתי. דוגמאות לכך מצויות בספרות: אצל פטרוֹניוּס, למשל… אצל הנרי מילר…”

אבל גם זה לא היה טוב. הוא נלפת:

“אז מה? אז זה לא מקורי”?

“מקרים כאלה כבר תוארו בספרות”, חזרתי בקול קצת נכא כמודה ומתוודה. הוא נראה מאוכזב במקצת, אך בסופו של דבר מרוצה.

“לא רע בשביל עורך־דין”, ציין אותי לשבח “ואלדמן – החבר שלך הוא נוּמר”.

“אמרתי לך”. הוא היה גאה מאוד במציאה שמצא במחסן גרוטאות. “ועכשיו עמוס, אחרי שפתרנו לך את הבעיה, אני רוצה לומר לך משהו. אני מרגיש שאני חייב לומר לך זאת כחבר. כלומר – אם אתה מוכן לשמוע. אם אתה מבטיח לי לא להיעלב”.

“מה פתאום להיעלב”. עם זאת הוא הזדקף בכורסה דרוך.

“לדעתי הבעיה העיקרית שלך היא לא העלילה”, התחיל ואלדמן “העלילה בספר היא הדבר הקל ביותר. היא ניתנת לתכנון באותו שכל קר, יבש וענייני שבו מתכננים את מלאי חומרי הגלם במפעל תעשייתי ומידה לא יותר גדולה של כשרון ספרותי דרושה לדבר. לא זו הבעיה שלך…”

“אז מה הבעיה שלי”? שיסעו בנימה אירונית.

“העיצוב”.

“כלומר”?

ואלדמן התחיל שוב להרצות מהקאתדרה:

“כדי לעצב נושא ספרותי כראוי על הסופר לראותו בפרספקטיבה הנכונה. לשם כך עליו לכבוש לעצמו עמדת דיון מרוחקת במקצת מהנושא. דבר זה כרוך במאבק פנימי. זה השלב הקשה ביותר בתהליך היצירה ותוצאותיו קובעות את רמתה במידה מכרעת. אצלך מאבק מרכזי זה נעדר לחלוטין. כשרון אינו מספיק ליצירה. דרוש גם כוח. כוח רב. כוח להתפתל עם הנושא ללא פשרות וויתורים עד שהוא נכנע ללא תנאי. אצלך אין זכר למאבק כזה”.

“במה מתבטא אצלי העדר המאבק. אדרבא, היה קונקרטי”, הנימה הלגלגנית כמעט התנדפה. קולו נעשה יבש ועוין במקצת.

“זה מתבטא בכך שאתה, הסופר, נמצא תמיד בתמונה. אתה הרס”ר של הדמויות שלך. אי אפשר לקרא אצלך פרגרף אחד בלי להיתקל בך כשאתה עומד עם מקל ביד ורודה בדמויותיך כסוחר עבדים. לפי הספרות שאתה כותב, היית יכול להיות מנהל עבודה מצויין. אפשר לראות אותך כמעט בחוש עומד על ראמפה בשרוולים מפשלים ומחלק הוראות לנפשות הפועלות: זאב’לה, בוא הנה. לאן אתה רץ? מה? עזוב את זה עכשיו. קפוץ לעמוד אלף חמש מאות עשרים, שם מחכה לך עודד. תפוס אותו ודפוק בו מכות. אַפּ! וכן הלאה. כל היצורים בספרך מורים עליך באצבע מאשימה, האשמה אילמת – מפני שאתה אפילו לא נותן לם לפצות פה. רק לעתים רחוקות ובדלית ברירה אתה מוכן לשים לבעיותיהם וגם אז אלה בעיות טכניות בעיקר, כגון שאחד מהם חוזר אליך עם הבשורה הרעה שהבעל דבר שלו לא הופיע לפגישה משום שאתה שכחת אותו אצל הספר. קאטאסטרופות קטנות מאלה אינן מזכות את דמויותיך בתשומת לב. תאמר לי למשל למה שניים אלה – זאב’לה ועודד היו מוכרחים להתקוטט? אתה לא היית מוכן לשמוע על פתרון אחר".

עמוס מדד את ואלדמן במבט מלא בוז:

“תראה”, אמר לו בנימה כאילו דיבר אל דרדק “ישראל קטנה מידי כדי לקיים סופר”. הוא קם והחל פוסע אנה ואנה בחדר. ידיו היו משולבות מאחורי גבו וגוייסו מדי פעם להדגיש בתנועות קצרות ועצבניות דברים שחפץ היה להדגישם על מנת לשוב מייד לאחר מכן אל מקומן מאחורי גבו. “אני לא עובד בשביל השוק המקומי. לוא התקוות שלי היו צריכות להצטמצם לשוק המקומי הייתי עוזב את הכתיבה מזמן. תפוצה של חמשת אלפים טפסים הופכת ספר לבסט סלר בארץ הזאת. מה זה חמשת אלפים טפסים? סופר בארץ צריך לעבוד למחייתו ולכתוב רק בשעות הפנאי. אני אינני מוכן לזה. אני רוצה רק לכתוב. אני לא רוצה לעשות שום דבר אחר. אם אני רוצה להגיע לכך שאוכל לחיות מהכתיבה אני צריך לעבוד בשביל השוק העולמי ובשביל הקולנוע. בשביל זה צריך פעולה, אדוני. אֶקשן. צריך דם וצריך סכּס”. הוא נעצר לפני ואלדמן וגהר אליו במקצת. “מה אתה רוצה שיסריטו – פטפוטים”? הטיח בפניו “ועוד משהו” הוא חזר להתהלך כמקודם, נעצר ופונה מידי פעם לואלדמן כאילו ציפה שתנועה זו תעזור לו להחדיר למוחו של זה את עיקרי הפילוסופיה שלו “גם לוא שאפתי לכבוש לעצמי מקום בצמרת הספרותית של החור הקטן הזה, מדינת ישראל, גם אז, ובמיוחד אז, היתה הדרך מוליכה החוצה. הורדוס נתן את הדוגמה: אל היהודים צריך לבוא בראש הלגיונות הזרים. מאז ועד היום לא נשתנה הפרינציפ. גם אם אתה הגדול שבגדולים לא יכירו בך בארץ הזאת. יתנו לך לרעוב ללחם, להירקב בעליית גג. לא יכירו בך מתוך רשעות ונוולות ומתוך אותה צרות עין יהודית, הנובעת מרגש הנחיתות היהודי, שבעטיו אין יהודי מסוגל להביא את עצמו לכלל הכרה בגדולתו של יהודי אחר. כדי שיכירו בך כאן, אתה צריך להיות חבר בכנופייה. עליך להביא ראיות חותכות לבינוניותך לפני שתוכר כגדול. כל זה אם אתה נשאר פה. אבל אם אתה יוצא לחוץ לארץ, קוצר שם תהילה וחוזר אחר כך ארצה נישא על כנפי פרסטיג’ה זרה – מיד יכירו בכך כאן הכל, יתרפסו לפניך וילקקו לך את התחת. בגלל סיבות אלה אני עובד בשביל השוק העולמי. ארצנו הקטנטונת יכולה לקפוץ לי…”

“אבל זה לא ייתכן, עמוס” שיסעו ואלדמן בהתרגשות וקם אף הוא ממקומו “יצירה צריכה להיות אמיתית, בראש ובראשונה אמיתית, כדי להתקבל בארץ, או בחוץ לארץ או בכל מקום שהוא. גם אז לא בטוח אם היא תתקבל. זה עניין של מזל. אולם לפחות יהיו לדבר הכתוב סיכויים להיות דבר יצירה ראוי לשמו, אם הכותב אותם הוא אדם בעל כשרון ובעל כוח יצירה. כי גם כנות כלשעצמה לא די בה. כוח, כשרון וכנות הם מתנאי היצירה. אם יצירה היא אמיתית והיא לא מתקבלת בחוץ לארץ, יהיה זה ההפסד של חוץ־לארץ, לא של הסופר. סופר צריך להאזין לעצמו, לתפוס את הגלים הפנימיים שבנפשו ולתת להם ביטוי. אתה לא יכול לכתוב מתוך ניסיון להתאים את עצמך לגלים חולפים של אופנה או מתוך שאיפה לפופולריות, כי אז אתה מחמיץ את הגלים הפנימיים. אם ברצונך לכתוב יצירה שיש לה סיכויים להתקבל על דעת הבריות בעולם כולו, עליך להיות בראש ובראשונה אתה – מאה אחוז עמוס באומינגר. מכאן נובע שאתה צריך להיות ישראלי. מאה אחוז ישראלי. מדוע? כי עמוס באומינגר הוא במקרה ישראלי. כשאתה מנסה להשתמט מזה, אתה מגיע לאבסורדים כמו עניין המכות. מי פה בארץ מרביץ מכות? ישראל אינה ארץ של אלימות. אנשים אינם מכים נפש זה את זה מתוך אופי אלים. רק אנשי שוליים רוצחים זה את זה מידי פעם מתוך התקפת עצבים. כסופר ישראלי אתה חייב לתאר איך אנשים בישראל מניחים איש לרעהו קומפרסים של פורמאלין על האף ושונקים זה את זה בצחנה. זה ישראלי. זו אפשרות לסופר ישראלי. כי בין אם זה מוצא חן בעיניך ובין אם לאו, לטוב או לרע – אתה ישראלי. כל מה שיש בך אנושי־כללי מקופל בתוך היהודי־ישראלי שבך ומקבל את צביונו מתוכן זה שהוא אישיותך הפנימית ביותר. אל האנושי־הכללי שבך תוכל להגיע רק דרך היהודי־הישראלי שבך, על ידי שתהיה לגמרי לגמרי, מאה אחוז יהודי ישראלי. ואם אתה לא מוצא שום דבר חיובי בהיותך יהודי־ישראל, גם אז אין לך ברירה, כי אז אתה יהודי ישראלי על דרך האלימינאציה – מפני שאתה שום דבר אחר ואתה לא יכול להיות שום דבר אחר. רק אם תהיה לגמרי אתה, תהיה מובן גם בפיליפינים אבל אם תנסה להיות פיליפיני לא תהיה מובן בשום מקום, גם לא בפיליפינים. ברגע שחדלת להיות יהודי־ישראלי הפכת את עצמך לפסיק, לאפס, ללא כלום. זה מה שעשית, עמוס, ואחר כך אתה עוד מתפלא כשאתה חולם שאתה לא יכול לחרבן…” לא הייתי עוד בטוח שהוא משחק. היה נדמה לי שהוא נרגש באמת הפעם. ההרצאה המבולבלת, רבת החזרות העידה על התרגשות פנימית.

“מה הקשר בין הדברים שגיבבת זה עתה ובין החלום שאני לא יכול לתת צואה במעבדה”, קרא עמוס ברוגזה “אני לא מבין”.

“יש קשר. החלום שלך הוא חלום של קוצר יד”.

בשלב זה חשתי גרוי חזק להחזיר את הסצינה לפסים קומיים. הייתי במצב עייפות שלאחר נקודת המשבר שבה היא הופכת לעתים לעירנות קדחתנית. שוב לא חששתי מפני תגובתו של עמוס אחרי שגיליתי את הדרך הבטוחה לליבו: זה הטמטום האישי־לא־אישי היורד על הסופר שעוד לא פרסם אף מלה משלו כשמישהו מגלה עניין ביצירתו – הוא מקבל הכל, מוכן לכל, מסכים לכל ובלבד שיגלו עניין במה שהוא כותב. מניה וביה החלטתי לעשות בו ניסיון פאבלובי. שלא לשום עניין נידון השמעתי:

“ואני סבור שיש עתיד ליצירה שלך, עמוס”.

משהו מדושן וממורבק, בדיוק לפי ההזמנה, התפשט על פניו. לרגע הוא ישב עכשיו על מילאת כמו יונה מפוטמת. עכשיו יכולתי לעשות בו כחפצי. בכבידות קמתי ממקומי, ניגשתי אליו והנחתי יד על כתפו. ההבעה המדושנת פינתה את מקומה לארשת תימהון מהול בציפייה.

“אתה רוצה שאפרש לך את חלומך עמוס”? אמרתי מיישיר מבט לתוך עיניו.

הוא עודד אותי בחיוך רפה שעוד ניסה להיות עליוני אך הצליח רק להיות נבוך ואווילי.

“בבקשה”, אמר, סנטרו השלוח לפנים ניסה להפגין לא־אכפתיות ולחפות על הציפייה.

“מוטב שלא”, אמרתי ופניתי לחזור למקומי. אבל עמוס אחז בזרועי.

“אתה מסוגל לשמוע רק מחמאות”, התערב ואלדמן. עמוס לא שעה אליו:

“בן־ארי, אני עומד על כך שתפרש לי את החלום”.

“טוב אם אתה דווקא רוצה”, אמרתי בהשלמה “אם אני זוכר טוב שלחו אותך למעבדה לתת שתן וצואה. אתה נתת שתן ולא יכולת לתת צואה”.

“נכון”.

“למתן שתן קוראים בלשון חדר הילדים ‘לעשות דבר קטן’ ואילו לתת צואה נקרא ‘לעשות דבר גדול’. החלום שלך אומר: אני מסוגל לעשות רק דבר קטן. אני לא מסוגל לעשות דבר גדול”.

ואלדמן פרץ בצחוק.

“זהו”! צווח “זהו זה עמוס. כמו שאמרתי לך – חלום של קוצר יד”.

הפעם לא נדבקתי בצחוקו. הייתי עייף מידי כדי ליהנות מצחוק בריא. חגיגי, צונן ומסתורי כאשף הוספתי לחשוף בפניו את צפונות חלומו:

“לחיים היומיומיים שלך, כל העניינים שלך עם המצנאטיוֹת, עם פקידי מס הכנסה או איתנו – אתה מתייחס כאל ‘דבר קטן’. עם הדברים הקטנים האלה אתה מרגיש שאתה מסתדר בלי בעיות. אבל ‘הדבר הגדול’ שהוא הספרות שלך, המבטאת לפי הרגשתך את הגדולה שבך – עם זה אתה לא מסתדר. הדבר הגדול הזה גורם לך בעיות. איזה בעיות? הפתרון צפון בסימבול השלישי – המעבדה. המעבדה היא המוסד אליו אתה צריך לשלוח את הדבר הגדול שלך לבדיקה. אתה חושש מפני תוצאות הבדיקה. אתה כל כך חושש שמוטב לך לא לעשות את ‘הדבר הגדול’ ובלבד שלא תסתכן בתוצאה שאינה נעימה לך. המעבדה מסמלת את הביקורת הספרותית. ובלשון המציאות אומר חלומך: מוטב לי לא לגמור את הספר לעולם ובלבד שלא אחשוף אותו לביקורת…”.

למשמע הדברים האלה נתקף ואלדמן בהיסטריה. הוא עמד באמצע החדר, מחזיק את בטנו כשהוא מקופל לשניים מחמת הצחוק והדמעות זולגות מעיניו על לחייו שהסמיקו מאוד. חרף העייפות, ומאחר שתפקידי בהצגה נסתיים, התחלתי אף אני לצחוק.

“שלח את החארא למו”ל ואת הספרות למעבדה", הריע ואלדמן מתוך גלי הצחוק “כך תהיה תמיד מעל לכל ביקורת”. כאן פרצנו שלושתנו בצחוק.

עמדנו עכשיו במרכז החדר כמו בשעה שנכנסנו. כשנרגענו קצת הציץ ואדלמן בשעונו. “שתיים עשרים וחמש”, אמר “זמן לזוז”.

התחלנו לזוז לעבר הדלת. עמוס היה שקט ועצור כאילו הבליג על משהו. ניכר היה שדבריו של ואדלמן באו כשיפודים בבשרו. הוא לא ישכח לו את הערב כל כך מהר, חשבתי בדרכי לדלת.

“הוא לא ישכח לך את זה כל כך מהר”, אמרתי לואלדמן כשהיינו בחוץ. הוא משך בכתפיו.

“אני חושב שאני עושה לו שירות כשאני אומר לו בכנות מה שאני חושב על הדברים שהוא כותב. הוא אומר לי שהוא דורש זאת ממני”. הוא נכנס למכונית.

“בתנאי שאתה חושב על כך טובות”, אמרתי כשהצטרפתי אליו בפנים “הוא אגוצנטרי ומאוהב בעצמו. הוא לא אוהב ביקורת”.

“הוא מבזבז את חייו על השטויות האלה”, אמר ואלדמן והתניע.

“הוא ישנא אותך עכשיו”.

“זה יעבור לו מהר”. הקדילק יצא לאט מהחניה ואחר כך זינק קדימה “אני אביא אותך הביתה. איפה אתה גר”?

"ברחוב הקליר. לא רחוק מ’רווית' ".

השתררה דומייה.

“הצרה איתו שאין לו כוח להיאבק עם הבעיות האמיתיות שלו”, אמר ואלדמן אחרי שהות מה “הוא מנסה כל הזמן לתפוס את עצמו ומחטיא את עצמו ללא הרף”.

“ועם זאת הוא לא טיפש. לא בכל המובנים”, היבעתי את התרשמותי.

“כלל לא. אל תחשוב שאני מזלזל בעמוס. רק כשהדברים מגיעים לספרות הזאת שהוא מורח הוא הופך לטיפש גמור”.

“כל הדיבורים האלה על עבודה בשביל השוק המקומי או העולמי…” מלמלתי.

“זה חלק מהעניין”.

“מאיזה עניין?”

“זה בא מרגשי הנחיתות שלו הנובעים מחוסר מעמד חברתי. על ידי המקיאוליזם הכלכלי־ספרותי הזה הוא יוצר לעצמו אשלייה כאילו הוא בדרך לרכוש לעצמו, באמצעות הספרות, מעמד של אדם מצליח. המעמד החברתי דרוש לו”.

“אני מופתע”.

“מדוע”?

“חשבתי שהוא אדיש לזה”.

“באמת”?

“על כל פנים הוא מנסה לעשות רושם כזה”?

“אל תהיה תמים. הדבר לא נותן לו מנוח חרף העמדת הפנים. שום דבר לא יצא מהספרות שלו ולא משום שהוא נעדר כשרון, אלא מפני שהוא מנסה לבצע באמצעותה משימות שאינן ניתנות מטבען לביצוע באמצעות הספרות. עם זיקה שוות תוקף לספרות ולמעמד חברתי, הוא היה צריך להקדיש את שנות העשרים שלו לרכישת מקצוע חופשי ומעמד כלשהו באותו מקצוע כדי שהחברה לא תוכל לבוא אליו בטענות שהוא בעצמו מצדיק בעומק לבו. הדבר היה מאפשר לו בשלב מאוחר יותר להתפנות לספרות בשעות הפנאי. אבל בשביל לתכנן עשרים שנה מראש ולתמרן אחר כך בין חיים מקצועיים וספרות צריך כוח ואין לו. עכשיו הוא אחר את המועד ולכן הוא מצפה מהספרות לישועות ונחמות גם בתחום האזרחי. זה כמובן בלתי אפשרי. ככל שהוא הפך את עצמו תלוי באורח חד־ערכי בספרות שלו כן הולכת זו ומשתמטת מפניו…”

המכונית נעצרה לפני ביתי.

“להתראות במשרד עוד מעט”, נפרד ממני כשיצאתי מהמכונית.

“להתראות”.

מחדרם של שכני עלתה נחרתו השלווה של בחבוט. אני לא יכולתי להירדם. הייתי מודאג. חשבתי שאהיה עייף למחרת. חשבתי שלא טוב להיות מנומנם כבר ביום השני לעבודה. אחר כך חשבתי שגם סתם שכיבה במיטה, מנוחה היא. מחשבה זו הרגיעה אותי. אחר כך נרדמתי מייד.

פרק ד': בחבוט מגלה טפח    🔗

הז’ורנאל החמישי. ארבעת קודמיו מונחים על מושב הכיסא לצידי. הפיהוקים תוכפים בזה אחר זה כמו מתוך מאגר בלתי נדלה של עייפות. עכור ומשמים עוקב מבטי אחר הנעשה בעולם המזוהם. רשמים כמו נשמות של צפורים שנפלו באפיסת כוחות צונחים ונחים ברחף איטי על קרום המוח ומניעים בעצלתיים גלגלים אחדים המייצרים הרהורים רדומים, דמויי חלום, בשולי הדברים. סאטרדיי איבנינג פוֹסט מה־23.5.59: אֶליזאבּט אֶקפורד הולכת לבית ספר בליטל רוק. נסיכה קטנה ושחורה פוסעת זקופה וגאה דרך שדרה של אזרחים לבנים. כמה נוולות הללו מציגים לעין העדשה! נקיבה שמנה אחת מתקרבת אל הילדה מאחור וצורחת דבר מה לתוך אוזנה בפרצוף נעווה מאותו משהו לבן ונוצרי שהאמריקאים קוראים לו “שנאה”. האמנם? לתומי חשבתי ששנאה היא הרגש הניעור בעשוק נגד עושקו כוח. והרי אליזאבט אקפורד, היא אבותיה ואחיה הם העשוקים – קורבנותיהם של הנקיבה השמנה אבותיה ואחיה. היה זה טבעי, איפוא, לוא אליזאבט שנאה את הנקיבה השמנה. אבל פה כתוב בפירוש שהנקיבה השמנה היא השונאת את אליזאבט הקטנה. בשום מאמץ של הדמיון אינני יכול לתאר לעצמי שנאה כזו של נבל לקורבנו. מוזר שהאמריקאים יקראו לדבר כזה “שנאה”. בז’ורנאל קודם ראיתי כותרת של כתבה אודות איש השלג של טיבט. לשון הכותרת: The Abominable Snowman of Tibet. איש לא ראהו מעולם. רק עקבות רגליו נראו בשלג – עקבות גדולים של איש מידות שכולנו כחגבים לעומתו. איש אינו יודע דבר אודותיו. הוא קיים לפי שעה רק בספירות דמיוניות הגובלות בערפילי אגדה. על סמך מה הם קובעים שהוא abominable והרי ייתכן שהוא דווקא איש גדול ונחמד כמו חואן חיגאנטה הי"ד מפאטאגוֹניה. אבל כבר הוא בעיניהם abominable כלומר – נתעב. מדוע? כי הוא לא אנגלוסאכס ואפיל ולא איש תרבות המערב סתם. לכן חזקה על איש השלג של טיבט שהוא נתעב עוד בטרם שזפתו עין. מעניין: כשמדובר בגזענות האנגלים ולא הגרמנים הם האסוציאציה המיידית המתקשרת במחשבתי עם המושג. הבּבאנה, הסאהיב שיחקו במשך מאות בשנים ובפועל תפקיד של בני גזע עליון בפני מאות מיליוני ילידים בקולוניות. מחנכים דגולים הכשירו אותם בבתי ספר אקסקלוסיביים מדור לדור במודע ובמתכוון לקראת התפקיד, עד שהמהות של בני גזע עליון היתה להם לטבע שני הפועל מאליו בצורה שקטה וללא מאמץ כנורמה בעלת מהלכים במציאות. אצל הגרמנים היתה העליונות הגזעית רק אידיאל נכסף שמנהיג מטורף ניסה במאמץ עליון לאכוף על מציאות סרבנית באמצעות מנגנון תעמולה אדיר והפאנצר של קרוּפ. האנגלוסאכסים ירשו יבשות שלמות והרוויחו הרבה כסף במשחק. ולעומת זאת כמה ילדותי ונוגע ללב היה נסיונם של הגרמנים לשלוח את ידם במומחיות אנגלית זו: קצר ימים הוא היה, שבע רוגז וחסר שחר לחלוטין. הם הפסידו בו הכל והורישו לדורות רבים של גרמנים סטיגמה היוצרת בעיית זהות שאין לה פתרון. גם אותם, את הגרמנים כלומר, ראיתי לפני שעה קלה באחד הז’ורנאלים צועדים בשורות מלוכדות, נעולים מגפיים ברחובותיה של עיר כבושה: פנים חמורות, הבעה נמרצת, מבט מוכן לכל בעיניים, רגל מתוחה במצעד האווז, זרוע נטויה במועל היטלראי: פנו דרך! פנו דרך! פה צועד הגזע העליון! הם באים להגשים אגדות! הם עולים מתוך הניבּלוּנגנלידר! בהם קארל ואוֹטוֹ – הנהגים של אבי וכל הזבנים ומנהלי הפנקסים שעבדו בשרשרת החנויות והמחסנים הסיטוניים שלו באֶסן ואטנשייד, דוּאיזבּוּרג וגלזנקירכן…

מישהו נעצר ליד שולחני והכל פג. נשאתי מבט כבוי מתוך הז’ורנאל: בחבוט בלווית מישהי. אה! מישהי באמת! מישהי בעלת גוף נפלא: חזה מלא אבל לא גדול, מותניים צרות, בטן שטוחה וירכיים רחבות במקצת בשביל הפרופורציה שהיתה מתאימה לחלק גופה העליון. כל זה הזדקר לעין הואיל והיה דחוס לתוך מלבושים פשוטים, צרים, הדוקים לגוף בעלי צבעים עזי ניגוד: חולצה לבנה תחובה לתוך חגורה אדומה רחבה וחצאית צרה ופשוטה מגוון כחול כהה. עיניה היו קטנות, שחורות ומבריקות מאוד ובלחייה סומק קל. עורה היה שחום מאוד. שפתיה המלאות היו פשוקות במקצת, דבר ששיווה לפניה הבעה דורסנית ולגלוגנית, כלשהו. מלאה מאגנטיזם חייתי, קבעתי מייד.

“אילנה ראג’אקאמאראטנה – נפתלי בן־ארי”, הציגנו בחבוט.

מראיה הסעיר אותי, אך ראיתי מייד עם מי יש לי עסק ולכן עשיתי מאמץ להיראות אדיש. אי לזאת לא קמתי, לא הושטתי יד, לא אמרתי שנעים לי מאוד או בכלל. בניד ראש קצר והבעה קפואה אישרתי להם שהבחנתי בהם וחזרתי מיד לז’רנאל. בטוח לחלוטין שהחוש והאוריינטאציה הכתיבו לי אינסטינקטיבית את ההתנהגות הנכונה ומברך את עצמי על כך.

הם הצטרפו לשולחן. הוא דיבר אליה. לא הקשבתי כי הייתי עסוק עם עצמי: תוך שניות הוטלתי לתוך סבך של חישובים ותכנונים שלא הובילו לפי שעה לשום מקום ורק העיקו עלי והעכירו את רוחי. פתאום בחבוט קם ופנה לירכתי האולם. מזווית העין ראיתיו נעלם בפתח המוליך לחדרי השרותים.

עתה, משנותרתי עימה לבדי ליד השולחן, תכפו המחשבות בקדחתנות:

“מצב מסוכן… להתעלם ממנה… להפר את שיווי משקלה… רק להישמר לבל ייראה כאילו הדבר נעשה במתכוון… אסור שייראה כאילו אתה מנסה לפגוע בה… הפגיעה צריכה להיות אובייקטיבית, והעיקר – תוך שהייה ברשות עצמך… רשות עצמך – זה הז’ורנאל… אסור להפגין… היא תרגיש מייד שאתה משחק… חוסר חינוך, חוסר עידון – זה הקו… לא גסות רוח… אתה לא מגלה תשומת לב מפני שהז’ורנאל מעניין אותך…. אתה פשוט לא יודע יותר טוב מפני שחסר לך החינוך והעידון… לא משום שאתה רוצה לפגוע… יתר על כן: אם יעלה בדעתה לבוא אליך בטרוניות – אסור לך להבין מה היא רוצה ממך… חסר לך החינוך והעידון להבין…. עליך לנסות להבין אך עליך לא להצליח… אתה מחוספס מכדי להבין… החספוס שלך מעיד עליך שאתה חזק… אתה היולי…. אבל מין כזה חספוס חזק והיולי יכול בהחלט ללכת עם מין עדינות מחוספסת ועשוייה ברזנט… העיקר – להתנהג כלאחר יד… בלי הפגנות… הצירוף הזה של חספוס ועדינות הוא המלכודת בשביל אילנה ראג’אשוּסמוֹ כזאת… הוא לא מאפשר לה לסכם אותך בקלות…. היא לא יודעת מה לחשוב עליך: מצד אחד אתה מחוספס, מצד שני אתה עדין… ומרוב שהיא לא יודעת מה לחשוב עליך, היא חושבת עליך כל הזמן, כלומר – משקיעה בך… אחר כך היא חוזרת אליך שוב ושוב כדי להציל את השקעותיה ותוך כדי כך משקיעה בך יותר ויותר… כלומר – מסתבכת בך… מכאן ואילך הכל פשוט… רק איך מגיעים ל”כאן" הזה שממנו ואילך הכל פשוט…

כל השיקולים האלה דכדכו את רוחי ועוררו בי פתאום גל עצום של מחאה נגד הדרישות המיוחדות שייחסתי לזוללת הגברים האקזוטית:

פה את באה לחפש לך גברים?! התפעם בי הרוח, פה לאורך הדיזנגוף?! ליבנאל לכי לך, אילנה, שם תשחרי ושם תצודי לך טרף. שם בחורים כדובים, אחד אחד עם שאווארב של חצי מטר מכל צד. אבל שם זה לא יהיה פשוט. שם קמים עם שחר וחורשים כל היום בשדה. שם חוזרים לעת ערב הרוגים, מרביצים ארוחה בריאה ושוכבים לישון. שם לא ישימו עליך קצוץ, אילנה. אולי בשבתות. אבל שם הם עדיין גברים. לאורך הדיזנגוף את מוצאת רק אותנו: אנו, אנו ההושענות החבוטות. אנחנו פה כולנו אותו הדבר, עם פחות או יותר, או בלי העמדת פנים כאילו אנחנו עדיין ערבי נחל רעננים שתולים על פלגי מים עם שורשים עד טבור הארץ. את יודעת זאת היטב אילנה, אז לשם מה המשחק? ידעתי בברור מיאש שלא אני האיש של אילנה וגם ידעתי שיהיה עלי לשחק כאילו אני כן, אם אני רוצה את הגוף המסעיר הזה בטריקוֹלר. משחק זה הוא באופנה ועלי פשוט להתאים את עצמי. הכרה זו מתחה קו מסכם עבה תחת לבטי.

“עכשיו” נתתי לעצמי את האות. בהבעה סתמית ביותר שיכולתי לגייס נשאתי את עיני מתוך הז’ורנאל. את הז’ורנאל השארתי פתוח בידי כרשת לשעת חרום ליפול לתוכה במקרה שתמעדנה רגלי בהליכה על החבל הדק והגבוה של ההיוליות הראשונית. מבטי נתקל בעיניה המבריקות שהתבוננו בי בתשומת לב. כל הזמן הרגשתי שהיא מתבוננת בי.

“מה יש”, אמרתי בהיגוי גרוע שהפך את שתי המלים למלה אחת בעוד היוד נשמעת יותר כאלף מאשר יוד. נימת דברי היתה עניינית וללא כל שאלה. הרושם שכיוונתי אליו היה כאילו מעניין אותי באמת מדוע היא מתבוננת בי אבל כושר הביטוי שלי מוגבל מכדי להביע את התעניינותי בנוסח קצת יותר מורכב.

“אתה מעניין אותי”, אמרה. החיוך שהתפשט אט אט על שפתיה בחשפו בהדרגה איטית את שיניה ואת חניכיה האדומים, שיווה לה דמות של בעל חיים מסוכן.

משכתי בכתפי והזעפתי גבותי במקצת. עמד לי על הלשון לומר “מקורי מאוד מצידך” או איזה קיטש דומה אבל היה לי די שכל לסתום את הפה ברגע האחרון: הסלסול הרוקוקי השדוף היה מסגיר אותי מייד. גם להפטיר מין כזה “משונה” היה מסגיר אותי: מחוות כאלה של המעטת דמות עצמית מצויות לרוב אצל טיפוסים רקובים מרוב חינוך ועידון שמנסים לשחק את הפרא הנאצל. היא היתה מזהה אותי מייד. היא הכירה המון גברים מכל הסוגים ומכל הבחינות – זה היה ברור. במשיכת כתף חזרתי לז’ורנאל מתוך העמדת פנים זועפת במקצת. שוב בירכתי את עצמי על שהשארתי אותו פתוח: לוא הייתי צריך עכשיו לפתוח אותו מחדש היתה זו נקודה לרעתי.

לעת עתה המצב הוא זה, סיכמתי, אני מתעניין במה שבז’ורנאל. אני מרגיש שהיא מתבוננת בי ומבטה מפריע לי. אני אומר מה שדרוש כדי לברר מדוע היא מתבוננת בי, וכשמתברר לי כי המדובר במין סופיסטיקיישן מעורפל מהסוג הבלתי מובן לחלוטין לגברים ראשוניים־היוליים כמוני, אני חוזר לז’ורנאל נרגז במקצת על ההטרדה. לפי שעה הייתי מרוצה. עכשיו התחלתי לחשוש שהסצינה תתחיל להיות קצת מגוחכת אם היא תימשך יותר מידי, כלומר – אם בחבוט לא יחזור במהרה מהשרותים.

הייתי מודאג וכבר התחלתי לחשב את הצעד הבא כשהבחנתי מזווית העין בבחבוט המפלס לו דרך בקהל.

מושלם, ציינתי בסיפוק.

בחבוט חזר לשולחן והשיחה בינו ובין אילנה התחדשה. הכרתי לו טובה על הנטל שהרים מכתפי. בהנאה חשתי איך מערכת העצבים שלי משתחררת מהגיוס, מתרפה.

אילנה קמה כעבור דקות אחדות.

“צריכה לרוץ”, אמרה לאקונית “צריך להיפגש לפעמים לזכר הימים בפריז”, קולה היה ניחר במקצת.

“בהחלט”.

“אז שלום ותמסור שלום גם לחבר שלך”, אמרה בהתגרות. בחבוט טלטל אותי בכתפי.

“אילנה רוצה לומר לך שלום, בן־ארי”.

“שלום, שלום”, אמרתי בפיזור דעת קפדני ולא בלי נעימות מסויימת תוך הרמת ראש חטופה מהז’ורנאל. הפעם אפילו הרשיתי לצל של חיוך להתגנב לזוויות פי. אילנה התחייכה אלי בחביבות, ובזאת פנתה והלכה לה. ליד הפתח כמעט ונתקלה ביונה ארזי שנכנס לבית הקפה ובעקבותיו עמוס.

“היא נראית כמו אחת שקפצה מתוך קאריקאטורה מלוכלכת בכתב עת לגברים”, אמרתי.

ארזי ועמוס קרבו לשולחן. ארזי הרעיף עלינו שלום קצת פורמלי, כדרכו, לפני שהתיישב.

“האדונים ואלדמן ומייק הלנגוברדי יגיעו עוד מעט”, הודיע עמוס. הוא התלבש מייד על הז’ורנאלים שלי. הנחתי בשאט נפש את הז’ורנאל שעוד החזקתי בידי כאילו היה אשם לפני במשהו.

“מאיפה היא גרדה את שם המשפחה הזה”? שאלתי את בחבוט.

“ראג’אקאמאראטנה היה הודי אחד מרבים בפריז שלמדו אותה את הקאמא זוּטרא והקאמא שאסטרא בליווי הדגמות, תוספות ופירוש רש”י. היא נישאה לו, אחר כך התגרשה ממנו אבל מוסיפה לשאת את שמו".

“ואיפה מר ראג’אקאמאראטנה עכשיו”?

“בפריז. היא התגרשה ממנו שבועיים אחרי הנישואין מלכתחילה היתה מעוניינת רק בשמו. לדעתה שם זה מתאים לה מאוד בהיותו חרוז בלתי מושלם לאילנה. היא התיעצה איתי על כל העניינים האלה לפני שנישאה לו. לראג’אקאמאראטנה היה חבר בשם ראג’אראנגאנאטאנאנדה. גם שמו של זה מצא חן בעיניה והיא היתה בדילמה. במשך זמן מה התלבטה ולא יכלה להחליט למי משניהם תינשא. לבסוף הכריעה לטובת ראג’אקאמארטנה משום שמבחינה פונטית שמו התאים יותר לשמה הפרטי. ראג’אראנגאנאטאנאנדה היה בכל זאת קצת יותר מידי. ‘בן־אדם צריך חוש מידה כדי לדעת היכן להיעצר’, ציינה כשסיפרה לי על החלטתה”.

“ומאז שמה בישראל אילנה ראג’אקאמארטנה”?

“בדיוק כך”.

“על מי אתם מדברים”. עמוס ניתק מהז’ורנאל.

“על אחת שישבה פה קודם”.

“מעניין, מעניין מאוד”, מלמל ובשולפו את פנקס הליקוטים שלו הכניס בו כמה רישומים.

“מוזר שהיא תתמחה דווקא בהודים”, העירותי “היא נראית כל כך דורסנית”.

בחבוט פרץ בצחוק גדול.

“הודים”! שאג וגהר אלי קמעא מעבר לשולחן “היא לא התמחתה בהודים. ההודים היו רק שבט קטן ונידח בחבר הלאומים שהיה מתכנס בין רגליה בפריז. היו שם סנגלים, אנגלים, חופשנהבים, גיניאים, צרפתים, סקאנדינבים, אנשי זולו, בושמנים, אפריקאים אחרים, אמריקאים – ינקים ולטינים, קרומאניונים, בורמזים, פיליפינים, מאלינזים, ניאנדרטאלים… כל מה שאתה רוצה. כל אחד מאלה לימד את אילנה ממנהגי חדר המיטות של מולדתו. היא היתה שלוש שנים בצרפת וחזרה משם בלתי מסוגלת לחבר משפט אחד כהלכה בצרפתית. עם זאת אין אף סטודנט ששלחתם לחוץ לארץ, שחזר משם עם מטען כה עשיר של ניסיון וידע מקצועי כמו אילנה בשטח שבו היא חזקה. רק לעיתים רחוקות במשך הזמן שהיא שהתה בפריז היא הוציאה את האף מהגדה השמאלית שם היא התפלשה שלוש שנים עם כל המי ומי בסכסואליות הבינלאומית – נורמלית ופרוורטית כאחד…”

“ואיך אתה נקלעת אליה”, קטע ארזי את הליריקה הנרגשת “כנציג מרוקו בחבר הלאומים”?

“לא ולא” צחק בחבוט “נציגי מרוקו היו כולם ערבים ומשלחת די נכבדה הם היו. היא בעד אותנטיות. איתי היא אהבה לשוחח. לא היתה לה ברירה. ישראלים היא לא רצתה לפגוש. עם אחרים היא לא יכלה לדבר כמעט בגלל אי ידיעת השפה. אני הייתי היחיד שאינו ישראלי ועם זאת מדבר עברית רהוטה”.

“והיה לך על מה לשוחח איתה”?

“תתפלא. היא לא אינטלקטואלית, אבל יש לה הרבה שכל וניסיון־חיים”. ארזי נראה מהורהר. השתררה דומייה לרגע. פתאום בחבוט נתן לי דחיפה במרפק:

“נדמה לי שהיא מתעניינת בך, בן־ארי”, למשמע דבריו חשתי משהו מתרונן בקרבי.

“משונה”, אמרתי באדישות והוספתי לשם נקמה בגויים “מקורי מאוד מצידה”. עם זאת הרגשתי שרווח לי: משהגיעה ההזדמנות הייתי מוכרח לתקוע את החוכמה הרקובה לעניין או שלא לעניין אם הדבר יעלה לי בחיי.

“התלבש עליה”, שידלני בחבוט.

“היא לא מעניינת אותי”, אמרתי בקול חסר צבע.

“היא יושבת לעיתים בקפה א. בשעות אחר הצהריים. אני מודיע לך זאת למקרה שתשנה את דעתך ותחליט בכל זאת להתעניין בה”.

“תודה, אני לא חושב שאשתמש במידע הזה”.

“לורד ואלדמן והנואף מלומברדי”, הכריז פתאום עמוס מעמדת התצפית שלו מול הפתח. השנים נכנסו שקועים בשיחה, ואלדמן בראש ופונה מידי פעם לאחור כדי לדבר אל מייק שהלך בעקבותיו.

“מישהו מכם, בחורים, הולך להצגה יומית”? חקר מייק בדיבורו הנלהב ובסגנון של חברה’מן מהמערב הפרוע ברמזו בכך, כפי הנראה, לסוג הסרט אליו התכוון. הוא העביר מבט מתגרה על פני המסובים.

“שב, שב, מייק, עוד מוקדם לקולנוע”, אמר עמוס. ואלדמן ומייק קרבו כיסאות וישבו.

“מציג משהו טוב בעיר”? שאל ואלדמן “מה, מייק”?

“לא יודע. נראה ברגע האחרון מה מציג”.

“עמוס”?

“יש משהו עם נשים. סרט צרפתי. אומרים שהוא טוב”.

“לי אין חשק ללכת לקולנוע”, הודיע ואלדמן “אתה, בחבוט”?

“חשק ללכת לקולנוע אין לי, אבל הייתי הולך לראות את הסרט שעמוס המליץ עליו רק כדי להיזכר איך נראות נשים”.

“בשביל זה די שתסתכל החוצה”, הציע לו עמוס “המון נשים עוברות פה על המדרכה”.

בחבוט הניע ידו בביטול.

“אלה לא נשים”.

“יש להן הוכחות בולטות” טען עמוס בהבעה רצינית.

“מה יש לך נגדן”? חקר ואלדמן.

“אין לי נגדן כלום. אני רק מברך את עצמי על שאני עומד לשאת לאשה שיקסה צרפתיה ולא אחת מאלה”.

“מתי אתם מתחתנים”? התעניין ואלדמן.

“במוקדם או במאוחר”.

“היא עשתה עלי רושם נפלא”.

“אני לא יודע”, אמר בחבוט בשמץ עצבות “אבל אי אפשר להשוות אותה לאחת היהודיות האלה”.

עמוס שהיה עתה שוב שקוע בז’ורנאל ולא גילה אף ברמז קל שהוא מאזין לשיחה, התערב פתאום:

“אתה לא באת אלינו בזמן הנכון. היהודיות האלה לא היו תמיד כמו שהן היום”. הוא סגר את הז’ורנאל בטפיחה והניחו לצדו על ערימת קודמיו “אח”! קרא מנהמת לב, נושא עיניים הוזות למרום ומניע בראשו “איפה, איפה הן עכשיו הבחורות המנדאטוריות הנפלאות ההן שהיו נותנות לך מספר טוב תמורת נאום טוב בערבים אינטימיים של תשפוכת הנפש”. הוא פנה רכות אל בחבוט כניעור לאיטו מהזיה “מה אתה יודע”. חיוך רך השתפך על שפתיו.

“הן לא היו שונות אז”, חלק עליו ארזי “הן היו אז בדיוק כמו שהן עכשיו”.

“שונות לחלוטין”, עמד עמוס על דעתו.

“מודדי הערך השתנו, לא הבחורות”, דיבורו של ארזי איבד משהו מהשקט הסמכותי הרגיל שלו ונעשה נרגש במקצת “לרעיונות שהיית מרעיף עליהן באותם לילות של השתפכות הנפש ייחסו בשעתו חשיבות רבה ביישוב העברי. הן היו אומרות לעצמן: אחד עם רעיונות נשגבים כאלה, דיאגנוזות קולעות ומבריקות ומלים יפות כל כך בודאי יהיה מיניסטר כשתהיה מדינה ויהיה לו רכב צמוד. אז כמו עכשיו, מה שעניין אותן בסופו של דבר הוא המעמד החברתי וסמליו. רעיונות לא מעניינים אותן ולא עניינו אותן מעולם”.

“בראבו, ארזי”! קרא ואלדמן בעליזות.

“תודה”, אמר ארזי יבשות “אתה לא מסכים איתי”?

“בהחלט”.

“עולם הרעיונות הוא עולם גברי טהור”, המשיך ארזי מעודד “אבר המין, האשכים ורעיונות – אלה ההבדלים העיקרים בין גבר לאשה. לנשים אין רעיונות, לא הבנה לרעיונות ולא חפץ בהם. הן פוחדות מרעיונות. השדיים רועדות להן כשאנחנו הגברים מתחילים להשתולל עם הרעיונות הגדולים שלנו. הן יודעות שרעיונות עלולים להוליד תקופה שבה יהיה עליהן לזחול אחרינו בחולות לבושות חאקי ולזרוק רימוני יד על מי שאנחנו נמצא לנכון. הן משתתפות בשגעונות שלנו רק בדלית ברירה ובתקופות שבהן השגעונות הגבריים מושלים בכיפה, עד כדי כך שאי אפשר להשיג גבר לעניין אלא באחת מאותן מסגרות גדושות גברים אחוזי תזזית הלוחמים להגשמת רעיונותיהם. כלפי חוץ הן מעמידות פנים כאילו הן מתלהבות מהשגעונות שלנו. למעשה הן פועלות ללא חמדה, כמי שכפאו שד, תחת פרוֹטסט כביכול, מתוך מחאה אילמת המחכה בסבלנות לשעתה, כשיחלש תקפם של הרעיונות הגבריים, שאז תוכל מחאתן להרים ראש ולפרוץ בגלוי. ללא הרף ובלי לאות נמשכת החתירה החשאית, המוכתבת במישרין על ידי ההורמונים, לשחרור האשה מעקת המסגרות הכפויות על ידי הרעיונות הגבריים. בכל עת הן מנסות להכשיל אותם על־ידי התנהגות הגובלת בשביתה איטלקית. מדוע? כי הן לא רוצות חאקי, לא רוצות רימונים, לא רוצות לזחול בחולות…”

“מה הן רוצות, ארזי”, שיסעו ואלדמן רכות “ספר לנו מה הן רוצות”.

“לטייל לאורך הדיזנגוף”, נגרף ארזי במין התלהבות לוחשת “להתבונן בחלונות הראווה, לקנות דברים, לנסוע במכונית מהמודל האחרון, לגור בדירת פאר לצד גבר עשיר שיוכל לקחת להן עוזרת לבית ומטפלת בשביל הילד־עד־שניים שתדאגנה לכל הטעון סידור, בעוד הן יושבות להן בבית קפה ומרכלות על ספלון מהביל ועוגת שמרים. זה עולמן של הנשים – עולם הדברים הנחמדים למראה”.

“כמו התפוח הקדמון”, העיר בחבוט.

“בדיוק”.

“טעם משובח”, ציין ואלדמן “אני מסכים איתן בהחלט בכל הנוגע לעדיפות המכוניות ודירות הפאר על הרימונים והחולות. שום סיכוים שיתגלעו אי פעם חילוקי דיעות בינינו”.

ארזי צחק קצרות.

“אתה גבר של נשים, ואלדמן”.

“אני לא מבין. ואתה גבר של מה”?

“גבר של גברים”.

“מה פירוש גבר של גברים? אתה הומו, או מה”?

“אני לא הוֹמוֹ, אבל העניינים שלי עם הנשים מצטמצמים למינימום ההכרחי, אותו מינימום לא אישי, אתה יודע… כאדם אני מרגיש יותר טוב בין גברים. אשר לך נדמה כי גם – כלומר לא רק במיטה, אתה מרגיש את עצמך יותר טוב בין נשים. אני בטוח שאתה מסוגל לתת לאשה עצות מאלפות בנוגע ללבושה, תכשיטיה, האיפור שלה, מה”?

“בהחלט”.

“כך שיערתי”.

“היה איפוא מרוצה”.

“נשים אוהבות אותך ואלדמן, בזה אני בטוח. אבל אתה לא גבר. שלא תהיינה לך אשליות”.

“אז מה אני?”

“אתה שמוֹנצע. נשים אוהבות אותך במסגרת החיבה הכללית שלהן לשמונצעס: צמיד על היד, קישוטים קטנים תלויים מהצמיד, טבעת על האצבע, ענק על הצוואר, פסלון סיני קטן על המדף ואת ואלדמן לצידן מידי פעם במיטה או מחוצה לה. הן בודאי מוצאות שאתה ‘נחמד’. הן לא אומרות לך שאתה נחמד”.

“בהחלט. מאידך יש גם גברים שנהנים מחברתי”.

“אולי אתה שמונצע מזהב טהור”, המשיך ארזי “שמונה עשר קרט. אבל בגלל זה אתה לא חדל להיות שמונצע. נשים אוהבים שמונצלאך מזהב”.

נראה היה שדבריו של ארזי לא פגעו בואלדמן כלל. הוא אמר בחיוך רגוע:

“לאט, לאט ארזי. אתה תוקף אותי בשצף קצף כזה, עד שאנשים שלא מכירים אותך עוד יכולים לחשוב שאתה מקנא. מייק ועמוס הם ידידים ותיקים והם מכירים אותך היטב. אבל בן־ארי ובחבוט עוד לא מכירים אותך והם עוד לא יודעים שאתה כזה גבר עצום שיודע לקחת כל דבר שהוא רוצה, ולכן יש לו כל מה שהוא רוצה ואינו מקנא באף אחד. זה כך ארזי, נכון”?

ארזי לא השיב לו וולאדמן המשיך:

“אבל בסדר נשים נדמה לי שמשהו אצלך הלך עקום. הצרה איתך שאתה לא מסוגל ליצור בסיס משותף לחיים עם אשה. אתה פחות מידי בן־אדם בשביל זה”.

“זה לא נכון”, אמר הלה מתוך התמרמרות מעושה. “יש לי בסיס משותף עם נשים: שטחו בערך מטר על שניים ובדרך כלל פרוש עליו סדין”.

“אישית אני מתכוון”.

“אה! באמת מבריק! הרי אני בעצמי אמרתי זאת לפני רגע. אתה רק חוזר על דברי”.

“יחסים עם אשה זה יותר ממיטה, ארזי”.

בשבילי המיטה מספיקה, הבחורות הטובות שצריך לשוחח איתן הרבה ולפתח איתן יחסים אישיים מורכבים, שימשו לי רק כתחליף לזונות כל עוד לא היה כסף. עכשיו, תודה לאל, אני כבר לא צריך אותן.

“מסכן”, נד לו ואלדמן “טוב שיש לך כסף. אחרת מה היית עושה”?

“הייתי ממשיך לשוחח איתן כמוך”, רטן ארזי “אני זוכר את הספיצ’ים שהייתי מרביץ להן בלילות המנדאטוריים ההם של עמוס “יאבּאיי, יאבּאיי! סחרחורת הייתי עושה להן. הן היו מתלקקות ממני ואילו אני – לא היתה פעם שלא הרגשתי את עצמי אחרי ספיץ' כזה כמו אחרי דיוואלוּאציה – זול יותר וממוסמס. איזה גבר משוחח עם נשים? חז”ל אמרו שכל המרבה שיחה עם האשה סופו יורש גיהנום. אל תחשוב שלשוחח עם אשה זה לא תשלום. גבר שמשוחח עם אשה משלם לה בעד המספר בחלק מאישיותו, שהוא מטבע הרבה יותר טוב מהצעת התשלום החוקית של מדינת ישראל. זה נוגד את חוק גרשם”.

ואלדמן נד לו בראשו כשהוא מתבונן בו במצודד בהבעה של שאט נפש.

“אני מרחם עליך”, אמר “הדיבורים שלך רק מעידים על שלב ההתפתחות האינפאנטילי שהצלחת להגיע עדיו בגיל כה מאוחר. מוטב שתתחיל להתבגר כי אתה היחיד המפסיד מהשטויות שלך. כששומעים אותך מדבר על נשים אפשר לחשוב שקיימים בעולם כחצי תריסר יצורים יוצאי דופן הנושאים תואר זה. זו מחצית האנושות, אדוני, ומוטב שתלמד להסתדר איתה במקום להקים בינך לבינה מחיצה של תיאוריות אינפאנטיליות. אני יכול להבטיח לך שהן בלעדיך תסתדרנה על הצד היותר טוב. אתה לא דרוש להן. הן תמיד תמצאנה מספיק ואלדמנים שנהנים לשחק איתן ושלא אכפת להם לשחק את המשחק לפי הכללים שלהן – שמונצע או לא. אבל קשה לראות איך אתה תסתדר בלעדיהן”.

“כבר אמרתי לך שאני לא נשאר בלעדיהן”.

“העניינים שלך עם הזונות הם אונאניזם בדואט”.

“בשבילי זה מספיק”.

“אז למה לא סולו”?

“בדואט זה יותר נעים”. ארזי אמר את הדברים בניחותא קנטרנית, אבל ואלדמן רק משך בכתפיו.

“זה כל מה שאני יכול לסבול מהחומר הזה”, הפר פתאום מייק הלנגוברדי את שתיקתו הממושכת “השיחה שלכם מזכירה שיח נזירים מימי הביניים: גבר נגד אשה היה הנושא הנצחי. גועל נפש לשבת אתכם ליד השולחן. אתם לא מתביישים”?

“זה נושא חשוב מאוד מבחינה סוציולוגית”, אמר בחבוט ברצינות גמורה “למשבר התרבות העובר על האנושות יש הסתעפות חשובה לתחום היחסים שבינו לבינה. אחד הסימפטומים החמורים של המשבר הוא בטשטוש הקוטביות בין המינים. כשנתקלתי בצווי שבתורה ‘לא יהי כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה’, חשבתי לעצמי מה זה היה כל כך אכפת למשה רבנו. לא הבינותי. עכשיו, כשאני רואה את התועבה הגדולה של לבוש אחיד לגברים ונשים אני מתחיל להבין. משה הכיר את הסימפטום, כפי הנראה, מההווי של התרבות המצרית לעת שקיעתה. עתה שוב מתרחש הדבר לעינינו בהווי של תרבות המערב השוקעת. מסתבר שאת שקיעתן של תרבויות מציינים סימפטומים זהים של רקב, גם כשהמאורעות מתרחשים ביבשות שונות ובהפרש זמן של אלפי שנים. נדמה לי שחלק גדול ממצוות התורה מכוון נגד סימפטומים של ניוון תרבותי שנלקחו מהמודל של התרבות המצרית בשקיעתה. סימפטומים אלה הם אחידים לכל התרבויות לעת שקיעתן. ייתכן שיש בכך כדי להסביר את החיוניות של עם ישראל כשהוא דבק בתורה, דהיינו שהתורה שומרת עליו מפני תופעות והשפעות של ניוון הנובע מתרבות־יתר. מבחינה סוציולוגית…”

“די, בחבוט, עזוב אותי”, התפרץ מייק שלא יכול היה, כפי הנראה, לשאת שיח אינטלקטואלי מידי לאורך זמן. הוא כיווץ את גביניו בזעף ורטן ניכחו דברים בלתי מובנים. ואלדמן וארזי צחקו, גם בחבוט חייך. עמוס הוציא את העט ופנקס הליקוטים שלו והכניס בו רישום או שניים.

“מייק הלנגוברדי מתעניין בנשים רק מבחינה אחת,” אמר עמוס בהחזירו את מכשירי הכתיבה לכיסיו.

“כמו ארזי”, סבר ואלדמן.

“לא כמוני”, הכחיש ארזי “אצל מייק זה אחרת. לי הקשר עם הנשים רק מפריע. אני נזכר בקיומן רק בדלית ברירה. לדידי, הלוואי ואפשר היה בלעדיהן. אצל מייק, לעות זאת, זה מרכז החיים”.

מייק העלה חיוך רחב של התנצחות.

“אכן, מרכז” הכריז בהתגרות “ומרכז טוב מאוד. אני ממליץ עליו בפני כל מי שמחפש לו נקודת כובד בחיים” הוא הביט סביבו בניצחון. ואלדמן מדד אותו במבט ספקני.

“נפש של אשה לא מעניינת אותך אף פעם? אני מתכוון לצד האישי של העניינים”?

“נפש”! צווח עמוס “גם רמ”ז מתוך רמ“ח איברים של אשה מעניינים אותו כמו השלג דאשתקד”.

“רמ”ז זה אולי מופרז אם להביא בחשבון את הצד השני של התקליט מידי פעם. על רמ“ו אני מוכן לחתום”, העיר ארזי לעמוס בנימה עניינית כאילו הכיר לו איזה פריט שהוא שכח לכלול באינונטר.

מייק לא הגיב.

“האספקטים הסוציולוגיים של העניינים שבינו לבינה הם נושא מאוד חשוב”, המשיך בחבוט ברצינות רבה “נשים זה פרק חשוב מאוד במסגרת תרבות נתונה. הרבה דברים היו נראים פה לגמרי אחרת לוא היו לכם פה נשים אחרות”.

“בשביל הגברים פה הנשים פה מספיקות בהחלט”, הפטיר ארזי.

“הן יבושת כזרדים”, המשיך בחבוט בחום “חמוצות ונרגנות. הן אמהות גרועות מפני שאין להן נשמה. להיוולד אצל האם הישראלית הממוצעת זו תאונה. האשה הישראלית אינה אשמה בכך. היא תוצר של השתלשלות היסטורית”.

“איזו השתלשלות”? חקר ואלדמן, נתון כמו תמיד לשעשועיו האינטלקטואליים.

בחבוט הסביר.

“בימים כתיקונם, כשהיו גוברין יהודאין משרתים את הייעוד האלוהי של עמם על ידי תורה ומצוות, היתה האשה היהודיה מוכרת מליחים בשוק כדי לפרנס את המשפחה. לא היה לה ספק אף לרגע כי הבכורה היא לאבי המשפחה בתוקף עיסוקו החשוב יותר לאין ערוך. כאשר חדל אבי המשפחה לעסוק בתורה ומצוות הוא מצא לו עיסוק כעוזר לאשתו ליד דוכן המליחים. הוא הביא עימו לעיסוקו החדש את כל הפלפול והשקידה מלילות התלמוד הארוכים. עד מהרה הפך הדוכן לחנות, לעסק סיטוני, למפעל תעשייתי, לבנק. האשה ויתרה בעונג על מקומה ליד דוכן המליחים וגלגוליו לטובת בעלה העריק מחזית הייעוד. חרף הצלחתו בעסקים הוא ירד בעיניה פלאים, הואיל ובעיני האשה היהודיה הבעל הוא לעולם האיש הנערץ, הנושא בעול הייעוד האלוהי, או שליחה הנקלה בענייני החומר הבזויים. מאחר שבעלה אינו עוסק עוד בתורה ומצוות אלא שוקע בענייני החומר שהיו בעבר נחלתה הבלעדית, איבדה האשה היהודיה בבת אחת את חלקה בזה ובבא. היא לא סולחת זאת לבעלה ומתנקמת בו על כך. לכן היא הופכת את ביתו לדוכן של שוק שאין השכינה שורה עליו, שם היא רודה בבעלה העריק שאין היא עוד רוחשת לו כבוד, ובשאר בני ביתה, כפי שהיתה רודה בשעתו בשוליות ובלקוחות קשים. הליידי הישראלית המפוחלצת במחלצות חיצוניות אינה אלא מוכרת המליחים היהודיה מהעיירה שתפחה והתפשטה לתוך החלל הריק שהותיר אחריו הפאטריארך היהודי שהתקפל”.

“צריך דמיון כדי לראות בנשים האלגנטיות העוברות פה ברחוב גלגול של מוכרות המליחים מן העיירה היהודית בגולה”, אמר ואלדמן.

“כל ההידור הוא חיצוני, מקנת כסף – כספו של הבעל הספסר, המועל, הגנב בעל הקשרים במקומות הנכונים” קבע בחבוט בבטחה “הן מנסות לשחק את הליידי, כאילו להיות ליידי זה עניין לבגדים ומותרות. להיות ליידי זו היתה מהות פנימית שרק לעיתים היתה מלווה בהידור חיצוני ובכל מקרה היה ההידור החיצוני טפל לה. אצל הליידי הישראלית אין שום דבר פנימי אלא הכל הידור חיצוני בלבד…”

“אתה הורג אותי”, נשף מייק לתוך דבריו בקוצר רוח. ואלדמן הניח יד על זרועו בתנועה מרגיעה:

“תן לבחבוט להתבטא, מייק. כן בחבוט”, פנה אלי בחביבות “תמשיך זה דווקא מעניין”.

“לא חשוב”, ויתר הלה בגודל נפש.

“אתה רואה? העלבת אותו”, הוכיח ואלדמן את מייק רכות.

“לא נעלבתי”, מיהר בחבוט להכחיש.

“אם לא נעלבת אז דבר”, שידלו ואלדמן.

לא שבחבוט בלע את הפיתיון הנאיבי, אבל הוא רצה לדבר ולכן המשיך:

“מה שרציתי לומר הוא שהנשים פה רצות אחרי כסף ושאני רואה בזה אות מבשר רע. למי נמשכת האשה הישראלית? לטיפוסים לא פרודוקטיביים שמצטיינים בשטחים שאין להם ולא כלום עם מלחמת הקיום של העם בישראל. ספסרים, מועלים, גנבים. לא חשוב לה עיסוקו ובלבד שיעשה כסף. שיאפשר לה להתפנק ולהתנשא. ישנו זן של אווזים שהמשיכה המינית אצל נקיבותיו מתעוררת על ידי זנבו של הזכר: ככל שזנבו של הזכר עבות יותר חזקה יותר המשיכה המינית שהוא מעורר בנקיבות. התחרות בין הזכרים נטושה על עובי הזנב. כתוצאה מכך מפתחים הזכרים זנבות עבותים עד כדי כך שהם מכבידים על תנועותיו של הזכר ושוללים ממנו את הזריזות הדרושה במלחמת הקיום כדי להתחמק מאויבים ולמצוא טרף. הזנבות הולכים ועבים והגזע הולך וכלה משום רוח תזזית שנכנסה בנקיבות. אווז בעל זנב סביר המאפשר לו יעילות במלחמת הקיום, אין לו סיכויים להעמיד ולדות הואיל ואינו מסוגל למשוך אף נקיבה אחת להזדווגות. שאיפותיה והתנהגותה של הנקיבה הישראלית מזכירות לי את התהליך הזה, כך שסופכם יהיה כסופה של אותה משפחת אווזים ההולכת ונכחדת”.

אז לדעתך תגרומנה נשי ישראל לחורבן המדינה"? שאל ואלדמן. ארזי הניח מידו את העיתון שהיה מרפרף בין עמודיו והתחיל שוב להקשיב.

“לא אמרתי זאת”, הסביר בחבוט “מה שרציתי לומר הוא שהשתלטות האידיאלים הנשיים על הגבר הישראלי הוא סימפטום של ניוון ואות מבשר חורבן מדיני. כשהנקיבה משתלטת על העניינים עם תפוחיה והדברים הנחמדים שלה אז זה סימן שהגיע הסוף. זה מתרחש כיום בכל העולם, דבר שלא צריך לנחם אתכם הואיל ולכם צפוי סוף פרטי משלכם, שיבואכם זמן רב לפני שיבוא סוף העולם. זה מתחיל אפילו בברית המועצות. כשהתהליך יגיע שם לעיצומו, יתחילו התותחים הכבדים של תעשיית הפלדה הסובייטית לעשות פרו־פרוּ במקום להרעים. ככה זה. זה התהליך שהביאנו עד הלום, אל העידן המסחרי תעשייתי: תקופת עליונות החפצים והתשמישים, ייצורם והסחר בהם. שטיפת המוח שהאשה המודרנית עשתה לגבר שלה היא כל כך יסודית שכיום נחשב הדבר גברי, להצטיין בייצור חפצים ותשמישים ומכירתם. על מה מנהם הגבר הישראלי בקולו הדובי בפגישות חברתיות בשעות הערב: דירות, כיווני אויר, פריג’ידרים, דגמי מכוניות, ריהוט, דקוראציה פנימית, פורמייקה, פוליאסטר – הכל אידיאלים נשיים. כל זה בזמן שדי לכם במפלה אחת בשדה הקרב כדי שתהיו מחוקים לעד מתחת שמי יה. לא פלא שהזכר הישראלי עייף תמיד, שהוא ריק ונעור, משועמם ומשעמם עד מוות. איך זה יכול להיות אחרת אם כל חייו מלאים בענייניה של אשתו שאינם מעניינים אותו באמת ובתמים. הנביא עמוס נגע בסימפטום יסודי מאוד במשאו נגד פרות הבשן אשר בהר אפרים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה…”

“אתה באת מפריז כדי לשאת תוכחה על פרות הדיזנגוף”. הפסיקו ואלדמן בזחיחות הדעת.

“פרות הדיזנגוף אינן טובות מאחיותיהן הקדומות בהר אפרים והן עלולות להמיט על מדינת ישראל את הסוף שהללו המיטו על שומרון.”

צריך להביא להן לא פחות מאשר לפרות של שומרון", התערב עמוס.

“תראו מי מדבר”, צחק ארזי “אתה הרי חי על חשבונן. אתה לא מביא להן כלום ורק מקבל מהן”.

עמוס השיב בחיוך: “אני מקרה מיוחד. הזכר הישראלי המצוי צריך להביא לנקיבה שלו הרבה מאוד כדי להשביע את רצונה. לא פחות מהאדונים בהר אפרים”.

“יותר”, התעורר מייק לנושא “בתנאי הציויליזאציה של היום אפשר להביא הרבה יותר”.

“לך תביא, לך תביא – בשביל זה דרוש הבעל ליהודיות האלה”, סינן בחבוט ואלדמן אמר:

“הסוף שמרוב התרוצצות הבעל מקבל התקפת לב ו…”

“הולך להביא”, השלים עמוס בחטף.

כולם צחקו.

“מה שהן שוות פחות, יתר צריך להביא הן”, רטן שוב בחבוט.

“המסקנה ־ תחי הרווקות”! הכריז מייק והרים חצי כוס מיץ אשכוליות.

ואלדמן חלק עליו:

“המסקנה – צריך להתחתן עם אשה שהיא בן־אדם”.

“אתה מסית לביגאמיה” התיז ארזי בארסיות.

בתוך מצב הרוח המרומם קם פתאום מייק הלנגוברדי ונפרד מאיתנו ללא אומר ודברים, כדרכו. כנראה החליט ללכת לקולנוע לבדו.

דקות אחדות אחרי שמייק הלך קם גם בחבוט. לפני שנפרד מאיתנו פנה אלי ואמר:

“המסיבה מתקרבת ועוד לא נקפנו אצבע. אתה חצי מארח וצריך לעשות את חצי המלאכה”.

“שליש”.

“מגלי ואני – אנחנו צד אחד”.

“שבוע וחצי זה די והותר כדי שאספיק למלא את מכסתי בין אם היא שליש ובין אם היא חצי”.

“לא אתן לך להתחמק”, אמר בצחוק ובזאת נפרד.

ארזי כאילו התעורר מתוך שרעפים עמוקים.

“רגע אחד”, קרא אחרי בחבוט המתרחק “רגע, אני בא איתך”.

בחבוט נעצר. ארזי קם והחל צועד לפתח. באמצע הדרך נמלך ונעצר.

“רגע”, קרא שוב לבחבוט. עם זאת פנה וחזר אלינו בצעד מהיר. הוא נעצר לפני ואדלמן וגהר אליו מעבר לשולחן.

“שמעתי שאתה מפיץ עלי שמועות שני עוסק בעסקי האזארד”, הטיח לו בפניו, נועץ בו מבט פראי מתוך עיניו שהפכו לחריצים. ואלדמן שלא היה מוכן להתנפלות כזאת, נרתע במקצת על מושבו. נדמה היה לי שהחוויר.

שמעתי על עסקי ההאזארד שלך", אמר בשלווה מאומצת אחרי שהות קלה.

“וחזרת על הדברים באוזני אחרים”.

“נכון”.

“עם מי דברת על כך”?

ואלדמן שיתף פעולה עם חוקרו:

“הזכרתי את הדברים פעמים אחדות, אני כבר לא זוכר באלה ההזדמנויות”.

“ושאני ספקולאנט”.

“גם על כך דובר”.

“מה זה דובר? אתה דיברת”, מבטו של ארזי החזיק את עינין ואלדמן בלי לנטות אף לשנייה.

“גם אני”, הודה ואלדמן בקול מתוח “מי לא? כולם מדברים על כך”.

ארזי השתתק אך הוסיף לקדוח אותו במבטו. לאחר שסיים את החקירה הוא נראה עתה כחוכך בדעתו מה העונש שיגזור על הנאשם.

“זה מזיק לי”, התיז לבסוף.

“מצטער, ארזי, לא היתה לי כוונה להזיק”.

“אני מקווה שלא”, בדבריו היה איום ברור. עם זאת פנה והתרחק בצעדו הגמיש. בדרך אסף את בחבוט שחיכה לו ושניהם עזבו את בית הקפה.

עמוס ישב כל הזמן מכונס בתוך אחת השתיקות הממושכות שלו. עכשיו התנער ופנה לואלדמן:

“מה יש לו”? שאל.

ואלדמן משך בכתפיו, מבטו תוהה ונבוך.

“לא יודע”.

“הוא עצמו מפיץ עליך דברים, אתה יודע?”

“כן. אני מעולם לא אמרתי דבר מתך כוונה להזיק לו או לפגוע בו. דיברו עליו ואגב שיחה אמרתי מה שאמרתי. אילו עסקים הוא מנהל – זה סוד גלוי”.

“איז מין אדם הוא?” שאלתי.

“פרא אדם” השיב ואלדמן “הוא בא ממשפחה טובה מאוד, אבל הוא עצמו פרא אדם. הוא בנו של ד”ר טננבאום, הרנטגנולוג הנודע".

“שמעתי עליו. נדמה לי שהוא נפטר לא מזמן”.

“מלויקמיה”.

“כנראה שאת בנו הוא הוליד אחרי שהקרינה, שקטלה אותו לבסוף, כבר חוללה שינויים בגנים שלו. הבחור הוא מפלצת”, אמר עמוס.

“זה לא נכון”, התנגד ואלדמן רפות. “אני מכיר את ארזי. אנחנו חברים מילדות”.

“הייתם”, תיקן לו עמוס.

“אני חושב שאנחנו עדיין, במידה רבה בתוך תוכו הוא בחור מצויין”. ואלדמן הוסיף לשבח את ידידו לשעבר כשהוא נהנה בד בבד מהשמצותיו של עמוס.

“המגע היומיומי הוא לא עם תוך תוכו של ארזי אלא עם מה שמתגלה ממנו כלפי חוץ”, נהם עמוס “במגע היומיומי הוא לעיתים קרובות בלתי אפשרי. הנה ז’ק אבוטבול”, הכריז פתאום.

“עזוב אותו, בחייך”, התחנן ואלדמן.

“אתה שוב מתחיל? כבר דיברנו על זה. הוא צריך להזמין אותי לסינמה הערב”.

“עד הערב עוד תוכל לפגוש אותו פה בסביבה הרבה פעמים. אז חכה עד שאני אלך”.

“טוב”.

“מוצאו מגרמניה?” שאלתי.

“מי? אבוטבול?” היתמם עמוס. ואלדמן צחק.

“יונה ארזי”.

“ממשפחה גרמנית עתיקה ומיוחסת ואיזה חינוך הוא קיבל בילדות! הסיוט של הד”ר טננבאום המנוח ורעיתו היה שבנם יחידם יגדל ויתנהג כמו איזה צבר פראי הם לא שלחו אותו לגן ילדים כדי שלא יקבל השפעות מצברים. במקום זה לקחו לו אומנת שדיברה איתו גרמנית. ארזי מדבר גרמנית רהוטה. הוא שוהה מידי שנה כמה חדשים בגרמניה לרגל עיסוקיו שאסור לדבר עליהם…"

“איך הוא יצא כזה”?

“איך כזה”?

“כזה פרא אדם”?

“זה מילדות”, הסביר ואלדמן “הוא פרא אדם מלידה. כשהתחיל ללכת לבית הספר הוא לא קיבל השפעות מהצברים. הוא השפיע עליהם. כמעט לא עבר שבוע שהוריו לא הוזמנו לבית הספר כדי לשמוע תלונות על התנהגות בנם. הד”ר טננבאום וזוגתו למדו בדרך הקשה שאופי של ילד זה דבר שאי אפשר לתכננו תכנון מושלם ושמכל מקום זה לא עניין של שפה. יום אחד, והוא אז כבר נער, הוא אמר לאמו בגרמנית צחה: Du bist ein bloedes Rindvieh שפירושו: את בהמה מטופשת. הסוף היה שהם התייאשו ממנו ושלחוהו למוסד חינוכי רחוק מהבית…"

“ספר לבן־ארי על עלילות ארזי בצבא הבריטי”,ביקש עמוס.

“על זה אפשר לספר עד מחר בבוקר”.

“רק צימוקים”.

ואלדמן חייך בינו לבין עצמו ומבטו הזדגג לרגע. אחר כך פתח:

“הוא לא החזיק מעמד בשום מקום. ברח מהפנימיה ועבר לנתניה. היה מפועלי היהלומים הראשונים כשהתעשייה רק החלה להתפתח בעיר. הרוויח הרבה כסף. הצטרף למחתרת. זה נתן תוכן לחייו לזמן מה אבל עד מהרה נמאס לו. יום אחד הוא קם והתגייס לצבא הבריטי. הוא נשלח למצרים ונתנו לו לנהל את הנאפ”י באסמאעיליה. שם הוא מצא סוף סוף את ייעודו…"

“הוא חי עד היום ממה שהוא גנב בצבא הבריטי”, אמר עמוס.

“זה לא בדיוק כך, אבל בתקופה ההיא הוא הניח את היסוד לעסקיו הנרחבים”, המשיך ואלדמן בסיפורו “הוא גנב הכל. דין פרוטה כדין מאה ובקור רוח. את האנקדוטות הכרוכות בעלילותיו בעת ההיא אפשר לקבץ לספר עבה. פעם שלחו אותו עם אוטו משא מלא פחי בנין לאלכסנדריה. את הבנזין הוא מכר בשוק. לעצמו הוא השאיר שני פחים. אחר כך הוא לקח את האוטו אל מחוץ לעיר, הפך אותו לתעלה, שפך עליו את הבנזין משני הפחים שהותיר לעצמו והצית. לממונים עליו הוא דיווח על תאונה שהוא יצא ממנה בנס ועוד קיבל שבוע חופשת התאוששות. זה היה אחד המבצעים הראשונים שלו…”

“באנדיט עצום”, התלהב עמוס “בלילה לפני שהעבירו אותו מאיסמאעיליה הוא מכר את כל הנאפ”י לערבים. אחרי שגמר למכור להם את כל המלאי הוא מכר להם את האצטבאות. כל אותו לילה ניתן היה לראות טורים של ילידים עמוסים לעייפה נעים בין המחנה לעיר. כך מספרים".

“זו כפי הנראה אגדה”, הסתייג ואלדמן "על עלילות ארזי בצבא הבריטי מהלכים כל כך הרבה סיפורים שקשה להבחין בין מציאות לדמיון. בבירור ידוע רק שארזי הועבר אחר כך לאירופה ושמש כבטמן של קולונל. גם הקולונל הוא כיום איש עשיר. שמעתי עוד סיפור משעשע מפי אדם מהימן בהחלט. בהיותו חייל, בסוף המלחמה, הזדמן אותו אדם לנאפולי. התחשק לו ללכת לקולנוע ולא היה לו כסף. הוא נתקל ברחוב בארזי וסיפר לו על מצוקתו. הלה לקח אותו לאחד מבתי הקולנוע המפוארים בעיר. הסדרנים בירכו את ארזי בנימוס ובדרך ארץ ולא דרשו ממנו להציג כרטיסים. הם עלו ליציע, משם הובילו ארזי דרך פרוזדור ארוך עד שהגיעו לדלת שנשאה שלט:

Y. Arazy, Owner & Manager

“נחמד”.

“הוא השקיע את כספו בחוץ לארץ”, המשיך ואלדמן “אומרים שיש לו עסקים מסועפים בכל אירופה. חלק מהשנה הוא שוהה בחו”ל".

השתררה שתיקה. ואלדמן הביט בשעונו וקם:

“אני הולך”, הכריז.

גם עמוס קם.

“מה איתך, בן־ארי. אתה נשאר”?

“אני אשאר עוד קצת. אני צריך להיות אחר כך באיזה מקום פה בסביבה”.

“אז נראה אותך בערב?”

“אני חושב שלא”.

“אז מחר בעבודה”.

“בודאי”.

הם פנו ליציאה.

כשנשארתי לבד חזרו מחשבותי אל אילנה ראג’אקאמאראטנה. ניסיתי לשחר בדמיוני את פרטי ההיתקלות הראשונה. לזכר ה“מה יש” ההוא נאלצתי לחייך. אחד הדברים המאפיינים את הטיפוסים, שבחורות כמו אילנה זו מתלהבות מהם על פי רוב, הוא היעדר כושר וחדוות ביטוי מילולית. בבוז תהומי סקרתי את הערברב של כשלונות בשחור, מרנגו, מפוספס ומקושקש ששרץ סביבי בבית הקפה בבלוריות פרועות וזקנים מוזרים. כל זה לא היה דרוש להם לוא היה בהם ממש. סטיתי לסימטא רעיונית, אנשים שיש בהם ממש אינם נתפסים לגינונים חיצוניים כאלה. הבוהימה האמיתית החותרת לצורות חיים חדשות כבר עברה שלב זה. הבוהימה כיום – זה אני. צו השעה הוא: מהות אזרחית למהדרין. עד כדי מקצוע חופשי ועבודה שקטה ומסודרת. אלה פה מסביב אבודים לכל צורך חשוב שהוא. גם לעצמם. מהרסיה ומחריביה של הקרתנות הבזויה ממנה יצאו… כך הרהרתי. אולם בצער רב הרגשתי שאלה הזייפנים הקטנים ששרצו סביבי, בשר התותחים של אופנות חולפות מיובאות מהנכר, הם האנשים של אילנה – לא אני. שוב בחנתי את המצב. הייתי מרוצה. נשאר לי רק להיתקל בה בקפה א. שם היא נוהגת לשבת לדברי בחבוט. מחר אגש לשם. בחבוט רמז שלא היה ביניהם כלום. זה מוזר. מה זה בשבילה עוד מאהב אחד. היא היתה שוכבת איתו רק למען הסדר הטוב. אבל בחבוט הוא טיפוס לא רגיל. אף פעם אי אפשר לדעת אצלו. גם היום הוא הפתיע בהשקפות שהביע. ואולי לא היו אלה השקפותיו? אולי רק הרצה בפנינו את מסקנות מחקרו? אבל דבריו נשאו יותר אופי של הטפה מאשר הרצאה.

פתאום נזכרתי בדברים סתומים שהשמיע באוזני לפני ימים אחדים. נכנסתי אליו למשחק שח. על מדף צמוד לקיר הבחנתי אז לראשונה בי“ד כרכים גדולים של הש”ס. בחבוט ראה אותי מתבונן בהם ואמר:

“אתם זנחתם אל הש”ס אבל הוא לא מוכן לעמוד לו בשקט בפינתו. מה שאתה רואה זה י“ד סוללות חשמל טעונות מתח גבוה ומתיזות גיצים ללא הרף. הרבה מן הנעשה בחלקות הגרועות ביותר בחייכם הוא תוצאת נקמתו של הש”ס התובע מכם את עלבונו. המאבק הנצחי, המר והמחליא של הישראלי המצוי על המקום הראשון והמלה האחרונה אינו אלא שקלא וטריא תלמודי שיצא לחולין".

פרק ה': רכילות    🔗

קבעתי עם סטפה שאהיה אצלה בשעה ארבע ושלושים. השעה עכשיו היתה עשרה לחמש. אחרתי, איפוא, בעשרים דקות. סטפה כבר מחכה לי ופיה בוודאי מלא טענות ומענות. ד“ר פולישוק היה בחוץ לארץ. מזה ימים אחדים חיינו כמעט כמו בעל ואשה, ללא חשאיות, ללא חיפזון – חיים בנחת. על המזנון בסאלון היו מושלכות גלויות כתובות פולנית שסימנו את מסלול מסעותיו הנפתל של הבעל לפי סדר כרוֹנוֹלוֹגי. בשלב זה הוא שהה אצל בתו בלוזאן. בעוד ימים אחדים הוא ישוב ארצה דרך פריז ופגישותי עם סטפה שוב תישאנה אופי של קנוניה חשאית. קנוניה… מלה קשה שהתגנבה לתוך ההרהורים. מדוע חודרים למחשבותי לעתים קרובות כל כך ביטויים קשים ולא נעימים כשאני חושב על סטפה? אולי בגלל הילת ה”חבר" שאפפה את דמותה. האווירה סביבה עוררה בי התנגדות. היה בה, באווירה זו, משהו שנראה בעיני, משום מה, מושחת בתכלית. איני יודע מדוע הרגשתי כך. מכל מקום עובדה היא שהתחושה היתה כה חריפה שהתחלתי לחלום בלילות חלומות של פריצות מינית בכיכובה של סטפה פולישוק. דבר שהיה מוזר הואיל ויחסי עמה בהקיץ לא הותירו דבר לחלום עליו. בלילה הקודם התעוררתי בבהלה בדיוק כשהיא אמרה לי “אז תקפוץ פעם – תכיר את בתי…” לא זכרתי מה חלף בינינו עובר להזמנה טעונת הרמזים. לא היה לי מושג לשם מה היא רצתה שאכיר את בתה אבל תארתי לעצמי… מה שתארתי לעצמי לא היה פשר החלום אלא המשכו בהקיץ ובהכרה. מכאן שכל אווירת הפריצות סביב פילגשי המסכנה, לא היתה אלא פרי הדמיון המזועזע של בחור קרתני מיסודו, שהוצא מכליו על ידי המפגש עם אשת חברה מנוסה.

כשצלצלתי בדלת עלה מבפנים קולה שביקשני לחכות רגע. כעבור שניות אחרות שוב: “רגע אחד”. אחר כך היא פתחה לי את הדלת לבושה בחלוק רחצה.

“אני מתקלחת חמודי תיכנס לסאלון מייד אבוא”, והיא חמקה משם. נכנסתי לסאלון והתיישבתי על הספה האדומה. כעבור שעה קלה נישא קולה מעל לקול שקשוק המים:

“נפתלי”!

“מה”.

“תהיה טוב. תראה אם המים רותחים במטבח. אני העמדתי את הקומקום על אש קטנה”.

ניגשתי למטבח. הקומקום רתח בזעף.

“רותח”?

“רותח”.

“אולי אתה רוצה להכין קפה בינתיים? תהיה נחמד. אתה רוצה”?

“טוב, איפה הדברים”?

היא הסבירה היכן אוכל למצא את הצלחות, הקפה, העוגיות, הכוסות, הכפיות, המזלגות.

“מצאת”?

“כן”.

“הכל בסדר”?

“כן”.

“אתה חמוד. בשביל זה תקבל ממני נשיקה ועוד כל מיני דברים”.

קולה היה מלווה כל הזמן בקול שקשוק המים ובמין זמזום מנסר מהאינסטלאציה שהפך לעתים לטרטור קולני.

“כפית אחת קפה, שתי גלולות סוכרזית בשבילי”, באה הנחייה אחרונה.

הכינותי הכל במטבח. טס לא מצאתי ונאלצתי ללכת פעמים אחדות הלוך ושוב בין המטבח לסאלון כדי להעביר את הדברים. ערכתי הכל על השולחן הקטן שליד הספה.

היא הופיעה כעבור שעה קלה עוטה ענן של ריח עדין חמצמץ וקימונו ממשי ססגוני. הלבוש נראה לי מוזר עליה, אולי משום שהיה קשור במחשבתי עם גזרותיהן המיניאטוריות של בנות יפן. סטפה, לעומת זאת, היתה גבוהה ובעלת מבנה גוף מוצק. היא התיישבה לידי על הספה, חיבקה אותי, נישקה אותי והתחילה לפטפט על דא ועל הא. לגמנו מהקפה ונגסנו עוגיות.

“איחרת”, יצא לבסוף המרצע מהשק “נדברנו לארבע ושלושים”.

“ענינים שונים עיכבו אותי. באתי ברגע שיכולתי”.

“בהתחלה היית מדייק. היית בא אפילו לפני הזמן”, אמרה בעצב.

“לוא נדברנו בחוץ הייתי מדייק ויהי מה. לא הייתי נותן לך לחכות בשום פנים”.

“צריך פעם להעמיד אותך בניסיון,” אמרה ונימת משובה בקולה “אף פעם לא יצאנו יחד”.

“אדרבה”, אמרתי ללא שכנוע פנימי.

“לא תיתן לי לחכות לך בבית קפה”? אמרה באיום מתחנחן.

“למרות האיחור מצאתי אותך באמבטיה. לוא הייתי בא בזמן הייתי מוצא אותך ישנה”.

“זו מקלחת שנייה”, אמרה “כל כך חם”. עם זאת רפתה מעט את שולי הקימונו. מתחתיו לא לבשה דבר. הנחנו לשרידי הקפה להתקרר בספלים. חצי עוגיה נשארה עזובה בצלחת. אחר כך סטפה הציתה סיגריה ואנו שכבנו זמן מה ללא אומר באפלולית. פתאום היא אמרה:

“איך זה שהנשים עוד לא גילו אותך?”

“מה”? אמרתי מנומנם.

“איך זה שהנשים עוד לא גילו אותך”?

“אינני יודע”.

“אם אתה עדיין רווק סימן שאתה מסתתר מנשים. אבל הן היו צריכים לגלות אותך”.

“מה יש לגלות”? אמרתי מתעורר לאט.

“הרבה”.

“את טועה, אין מה לגלות. אני לא יוצלח”.

“אני לא מאמינה שאתה לא יוצלח”.

“כן, כן”.

“אתה תראה איך תתקדם בחברה. אני מנבאה לך התקדמות מהירה מאוד”.

“אני לא חושב”.

“מדוע”?

“מפני שאני לא יוצלח”.

“אני בטוחה שזה לא נכון”, היא התרוממה על מרפקה וסקרה את פני בעיון "נשים חשות אם גבר הוא לא יוצלח,.

“מה את חשה בקשר אלי”?

“אני מרגישה שבאמצעותך אשה יכולה להיות המון דברים שהיא לא יכולה להיות עקב היותה אשה. זה אמור באשה מתאימה כמובן. אתה גם הטיפוס שדרושה לו אשה, שאשה יכולה לעזור לו המון”.

“לעזור במה”?

“להגיע אל עצמך”.

“את מדקלמת עכשיו מתוך רומן זול”, אמרתי קצת נרגז “אחד הרומנים האלה שמתארים טיפוס שהוא בדרך אל עצמו לאורך כל הספר עד שהוא מוצא את עצמו ובזה הספר מסתיים, משום שהמחבר אינו יודע מה הגיבור יעשה עם עצמו אחרי שמצא את עצמו”.

היא צחקקה חרשה

“אני לא מדקלמת. זה ממשי”.

“אני לא מאמין בהכנות גראנדיוזיות לקראת משהו גראנדיוזי עוד יותר”.

“חכה, חכה תלי” (זה היה שם־הספה שלי) “חכה עד שתבוא אשה שמבינה עניין ותיקח אותך בידיים. אני אחרתי”.

“ברכותי”.

“אני אינני מברכת את עצמי על כך. אני מצטערת על כך. תתפלא כמה נשים מחפשות השקעה כמוך”.

“אבל בסופו של דבר הן משקיעות בגרוטאות כמו מישהי שהייתי יכול להזכיר”. היא צחקה רכות “ובצדק”, הוספתי.

“הייתי יכולה לענות לך משהו”, דבריה עוררו בי חשש. הזדקפתי ברתיעה והנחתי את ידי על פיה.

“מוטב שלא”, לחשתי בקדחתנות, חשתי את שפתיה נאבקות תחת כף ידי במאמץ לומר את אשר עם לבה. רק כשגווע הרטט הנחתי לה.

“אתה יודע אם כן”, אמרה. הנעתי בראשי. שתיקה השתררה.

“אלה דברים מכוערים”, אמרתי לבסוף.

“אם כך אתה באמת יודע”, מלמלה חרש כמו אגב הרהור “ואם כך אז כאילו אמרתי”.

“רק כאילו”.

היא התרוממה ומיעכה את בדל הסיגריה בצלחת שעל השולחן הקטן. אחר כך השתרעה לצדי, חיבקה אותי ואמרה:

“מדוע בחור עם כל כך הרבה שכל יחשוב שהוא לא יוצלח”? היא התרוממה על מרפקה, גהרה עלי ונשקה לי קלות על פי “הממממ? תגיד”.

“גם שכל אין לי. הדבר שאת קוראת ‘שכל’ אינו שכל אלא דבר שונה”. משוחרר ורפוי נתתי לעצמי לשקוע לתוך תהום של שלילה עצמית, מניח לה לבנות את אישיותי וסותר לה את הבניין מידי פעם במחי יד כמו זאטוט מפונק ורע לב.

“מהו הדבר”?

“רגישות. אני מהלך בעולם בלי אֶפּידרמיס עם קצות העצבים חשופים”.

“כמה נורא! מסכן שלי. זה בוודאי כואב מאוד”, היא התחילה ללטף ולפנק אותי, מכסה את פני בנשיקות קטנטנות.

“כבר לא”. אמרתי בכובד ראש “בהתחלה כאב, אחר כך התרגלתי”.

“אבל זה רק מסביר מניין בא לך השכל”, התנערה פתאום “אדם חסר רגישות לא יכול להיות אדם בעל שכל. כך שזה לא משנה את העובדה שיש לך הרבה שכל אלא רק מסביר אותה. מדוע בחור כמוך יחשוב שהוא לא יוצלח. אני לא מבינה”.

“גם אם זה נכון מה שאת אומרת שיש לי שכל, לא די בשכל כדי לא להיות לא יוצלח. זה מותנה אצלי בכל המבנה של האישיות”.

“במה?”

“באינטרסים שלי, למשל”.

“איזה אינטרסים”?

“אני איש שהולך שולל אחרי רעיונותיו”, התחלתי להסביר את עצמי. כבר יותר מתוודה מאשר משתעשע “חוץ מהרעיונות שלי לא מעניין אותי כלום. אבל הרעיונות הם כיום בפשיטת רגל. יחד עימם גם אני בפשיטת רגל. נשים לא אוהבות להיות כונס נכסים של פושטי רגל”.

“נשים אוהבות גברים עם רעיונות”.

“זה לא נכון”.

“זה נכון. חשוב על כל המאטרסוֹת היפהפיות, בעלות שאר רוח, של אנשי הרוח הגדולים. נשים שקיימו טרקלינים בהם היו אנשי רוח נפגשים ומחליפים רעיונות, נשים כמו הנרייטה הרץ…” היא השתתקה. חיוך כאוב עיווה את שפתיה. “זה היה חלום נעורי, חלום שליווה אותי עמוק לתוך תקופת הבגרות…” היא השתתקה. חיוך קפא על פניה.

“ומה היה גורל החלום? לא מצאת לך אנשי רוח לטרקלין שלך, מה? סוחרי רוח, ספסרי רוח – כן, אבל לא אנשי רוח. ילדתי המסכנה. את יכולה להתנחם בכך שלוא רצית לייסד טרקלין לאיכרים – גם שכאלה לא היית מוצאת. הם הפכו כולם ליצרני מוצרים חקלאיים”.

תוך כדי דיבור הלכה וגברה בי תחושת האבסורד שבהשמעת דברים מעין אלה באוזני אשה עירומה על ספה. משום מה נדמה היה לי שאני אוכף עליה את שיחי, זאת חרף השתתפותה הערה, הלהוטה כמעט.

“זה עוד לא כל כך נוראה כמו שאתה אומר”, מלמלה חרש.

“זה כך”, טענתי בלהט “אנשי רוח גדולים יכולים לקום רק בתקופות שבהן מייחסים חשיבות לרוח. בתקופות כאלה מיטב הכוחות נמשכים אל העניינים שברוח משום שהם באים על שכרם לאלתר במעמד חברתי מכובד. מעמדם החברתי של אנשי הרוח, הוא שמשך את המאטרסוֹת היפות בעלות שאר הרוח…”

בעודי מדבר פלחה את ישותי פתאום ההכרה שארזי מדבר מתוך גרוני. הדבר הפתיע והביך אותי כל כך שהתחלתי לגמגם עד שנאלמתי לרגע. אבל מייד התאוששתי:

“הנשים נמשכו בעבר לאנשי הרוח מאותה סיבה שבגללה הן נמשכות היום אל בעלי הממון. אלא שבשביל אנשי הממון אין צורך בשאר רוח. עניני הרוח מושכים היום רק בטלנים ופושט רגל כמוני. לשכאלה אין מטארסוֹת ואין כלום…”

“ואני מה, מנוול”, הפסיקה אותי בלחשוש מתרפק.

“את עובדת סוציאלית יפת תואר ורחומה”, אמרתי. היא נרתעה ממני.

“אני מתחילה לחשוב שלא רק אני אלא כולן, כל הנשים, אחרו את המועד אצלך”. אמרה בעגמומיות אך ללא כעס “אתה כבר התקשית בתוך הבדידות המרירה שלך. אולי אין לך אפידרמיס, אבל במקומו פיתחת לך שריון קשקשים. מה שמתחכך עכשיו בקצות העצבים החשופים שלך זה כבר לא העולם הגדול והיפה אלא קשקשי שריונך”, היא נשתתקה. “ידידי המסכן”, הוסיפה בעצב.

הרגשתי שהמשחק מתחיל להתנוון לדבר מה לא נעים.

“אנחנו יותר מידי עמוקים היום”, אמרתי באנחה.

“חם, לכן”, אמרה וקפצה מהספה “בוא, נתקלח ביחד”, ובאמרה זאת תפסה אותי בידי ומשכה אותי אחריה.

כשחזרנו לספה כבר רד הערב. אותו לילה לנתי אצלה.

כלי הגילוח שלי לא היו עימי ולמחרת בבוקר, בדרכי לעבודה, סרתי למספרה כדי להתגלח. יצאתי משם רענן ומאושש. כשנכנסתי מאוחר יותר לחדרו של ואלדמן כדי להחליף עימו מלים אחדות, מצאתיו מציץ דרך נקב שבקצהו העליון של עט כדורי אותו החזיק מול האור. ליד החלון עמד איש קטן קומה ודק גזרה, לבוש בקפידה בחליפת קיץ כהה שבחן את בבואתו והיטיב מראהו בזגוגית החלון.

“היי, בן־ארי”! קידם ואלדמן את פני בעליצות “בוא, תראה את זה…” הוא הושיט לי את העט אך נעצר באמצע התנועה “תכיר את מר פלזנשטיין, סגן המנהל הכללי של החברה. מר פלזנשטיין – זה נפתלי בן־ארי, פקיד חדש אצלנו”.

מר פלזנשטיין פנה אלי.

“זה אתה”, אמר ללא מאור פנים “אתה עובד עם בלתינשטר”.

ואלדמן חזר מיד למצב רוחו המרומם. הוא הושיט לי את העט:

“מזכרת מדנמרק”, הסביר.

הפניתי את העט לאור והצצתי בעד הנקב שבקצהו העליון. לעיני נגלתה תמונת אשה עירומה כורעת על ברכיה ולוקחת לפיה אבר מין ענקי של כושי גדול הגוהר מעליה. החזרתי לו את העט נבוך במקצת ומחייך מתוך מבוכה. על פניו של מר פלזנשטיין היתה נסוכה הבעה של מורת רוח, אולי על שום שואלדמן מצא לנכון לשתף סתם לבלר בהנאותיהם של מנהלים.

“תוכל להיכנס אלי אחר כך”? אמר לואלדמן ביובש.

“בסדר. איך אתה מרגיש? כבר הבראת לחלוטין”?

“עוד לא לגמרי”, פניו הרצינו. בעיניו היה ברק צונן. “צריך לנתח. אני אסע לגרמניה לצורך הנתוח”.

“מתי?”

“בהקדם האפשרי”.

“זה יהיה בסדר”, הרגיעו ואלדמן סתמית כשהוא מפעיל עליו את קסמי הטונים העמקים ביותר שלו. “אתה תנוח ותחזור לעצמך”.

“קל לומר תנוח. חזרתי לתוך קלחת נוראה. ד”ר פולישוק טלגרף שהוא קיבל הסכמה עקרונית מצד המשקיעים, עכשיו צריך להכות על הברזל כל זמן שהוא חם". הוא פנה שוב לחלון, בחן את בבואתו ויישר את עניבתו.

“סיכה יפה”, אמר ואלדמן “זו פנינה”?

“כן”.

“אף פעם לא ראיתי אותה אצלך”.

“היא חדשה. הוגשה לי כשי על ידי מר בלתינשטר בשם מספר עובדים”.

“תתחדש. העובדים אוהבים אותך כנראה”.

“למה לא? אני עושה בשבילם מספיק”, הוא העביר מסרק בשערו פעם ופעמיים “אגב – מה עם 'אילן בע”מ' "?

“החברה כבר בתהליך רישום”.

"טוב. אתה תיכנס אלי אחר כך? אני רוצה לשמוע קצת מה התרחש פה בשבועיים האחרונים. עם זאת נשברה ההבעה הסתמית שעל פניו בבת אחת לחיוך פרידה רחב שהאיר את עיניו הקטנות, הנוצצות.

“בסדר”.

הוא פנה לצאת אבל נזכר במשהו ונעצר:

“את העט”, אמר והושיט את ידו. הוא תחב את העט לתוך הכיס הפנימי של מקטורנו ועזב את החדר בצעדים מדודים וזריזים, צעדים גנדרניים, מלווים בתנועת ראש קלה עם כל צעד. כשנסגרה הדלת אחריו ואלדמן הצטחק.

“מה מצחיק”. שאלתי

“בלתינשטר עם השיטות הבלקאניות שלו. זה מלקק הישבנים הגדול ביותר שאני מכיר – ואני מכיר אחדים. לפעמים אני מתפלא איך הוא מספיק בלשון אחת את כל המכסה היומית שלו. הוא קונה לפלזנשטיין מתנות בכל הזדמנות: לרגל מחלה, החלמה, יום הולדת, יום השנה לנישואין, יום השנה לייסוד החברה וכו'. לצורך זה הוא חוקר ומברר את התאריכים האינטימיים ביותר ולא שוכח אף אחד”.

“זה בוודאי עולה לו הון”.

“בכלל לא. הוא אונס עובדים אחרים להשתתף בהוצאות. עם המתנה הוא בא אחר כך אל פלזנשטיין ואומר ברוב צניעות: ממספר עובדים”.

“וזה לא נמאס לעובדים”?

"נמאס, אבל מה הם יכולים לעשות. כל אחד מהם עושה חשבון שלא כדאי לו להתבלט כעובד היחיד שפנו אליו והוא התנגד לתרום לקניית מתנה עבור סגן המנהל הכל־יכול. בסופו של דבר גם להם זה לא עולה כל כך הרבה. בלתינשטר תמיד משתף כמעט את כולם, אף פעם לא ממש את כולם. זאת כדי שיוכל לבוא לפלזנשטיין ולומר ‘ממספר עובדים’ ".

“למה זה חשוב”?

“לוא באו המתנות מכל העובדים לא היה בכך כדי להבליט אותו די הצורך. אבל כך, כשהמתנות באות מידי פעם ממספר עובדים מסורים במיוחד לסגן המנהל הכללי והוא תמיד נמנה עליהם ואף מייצג אותם – זה מבליט אותו”.

“מה פלזנשטיין חושב ע כך”?

“הוא אוהב חנופה”.

“למה בלתינשטר עושה זאת”? הוספתי לשאול “האם זה דרוש לו כדי לקיים את מעמדו בחברה”?

“לא. הוא מנהל חשבונות מעולה והיה נשאר על מכונו גם בלי ללקק ישבנים. אבל הוא לא יכול אחרת. טיפוס כמו בלתינשטר ממש חולה כשאין לו ישבן מול פניו שיוכל ללקקו. אולי זה מעניק לו תחושת כושר. כשהוא מלקק את ישבני הממונים עליו בהתנדבות, זה נותן לו כפי הנראה תחושה שהוא כשיר במלחמת הקיום. אחרת אי אפשר להבין זאת. החנופה היא עוד לא הכל. הוא נותן לפלזנשטיין כל מיני שרותים שמחוץ לתקן. בלתינשטר מוכן לעשות דברים שלא כל אחד מוכן לעשותם”.

“כמו למשל”?

“כל מיני דברים”, התחמק “כשתיכנס יותר לעניינים יתברר לך”.

“פלזנשטיין יודע שבלתינשטר עורך מגביות עבורו?”

“אני בטוח שכן”.

“איך נודע לו”? הדבר ניקר משום מה במוחי.

“כאן שאלת שאלה”! קרא “איך בכלל נודעים פה דברים לפלזנשטיין. הוא יודע כל מה שנעשה בחברה. זה עובר בכמה דרכים ודרך כמה צינורות. אחת הדרכים, למשל, היא לנהל שיחה חופשית ומופשטת עם צילה גלעד. במשך הזמן תלמד את הטכניקה. בלתינשטר משוחח המון עם צילה. אגב – אתה יודע מה זה 'אילן בע”מ' "?

“זה שם של חברת בת שעומדים לרשום – כך הבינותי”.

“כן, אבל למה אילן”?

“אינני יודע”.

“כי אילן הוא במקרה שם בנו יחידו של מר פלזנשטיין אשר נולד לפני כחצי שנה אחרי נסיונות מרובים והרבה עוגמת נפש. בן זה הוא הנקודה הרכה היחידה באישיות קשוחה זו. בלתינשטר היה זה שהציע את השם”.

השתתקתי. לא רציתי לדעת יותר. היית מדוכדך. אם אלה כללי מלחמת הקיום כאן – אני אבוד, פילחה מחשבה את הכרתי.

כיוון שחדלתי למשוך את ואלדמן בלשון, השתררה שתיקה. אחרי זמן מה ואלדמן אמר: “יש כוכב חדש בעיר. אחת עם שם הודי”.

“אילנה ראג’אקאמאראטנה”?

“זהו, זהו”! קרא בלהיטות “אתה מכיר אותה? לזכור דבר כזה! יש לך כנראה זיכרון מצויין”.

“יש לי זיכרון טוב למלים משונות. ככל שהמלה יותר משונה, יותר טוב אני זוכר אותה”.

“מניין אתה מכיר אותה”?

“בחבוט הכיר לי אותה”.

“הוא הכיר לי אותה אתמול” ואלדמן השתעשע בסכין לפתיחת מכתבים, עוקב בקצה הלהב אחרי פיתולי הגילופים שבקצה השולחן.

“הוא הסוכן הראשי למזרח הקרוב כפי הנראה. הוא מכיר אותה מפריז.”

“הוא סיפר לי”.

“הוא סיפר לך על הרקע שלה”?

“כן”.

“איך התרשמת ממנה”?

הוא היטה את ראשו לעבר כתפו במחווה של אי וודאות:

“הרקע שבחבוט מתאר ניכר עליה”.

“דברים כאלה, כך אומרים, דווקא לא משאירים עקבות”.

“כשמפריזים זה ניכר לעתים”.

“ניכר במה”?

“בעור הפנים, למשל. עור הפנים שלה נראה קצת סחוט. הוא קצת צפוד אם שמת לב ויש בו הרבה קמטוטים קטנים.”

“לזה יכולות להיות גם סיבות אחרות, כגון נטייה תורשתית”.

“זה נכון. אבל אצל אילנה זו הדבר נובע מיחסים בינלאומיים אינטנסיביים מידי. אני מכיר את התופעה. מכל מקום – היא לא הטיפוס שלי”.

הוא גהר קצת קדימה והשעין את ראשו בכף ידו הגדולה שקוע עתה, כביכול, ראשו ורובו במשחקו עם סכין הנייר וגילופי העץ שעל שולחנו.

“מירה היא הטיפוס שלך”, אמרתי תוך סטייה פתאומית מהנושא.

הוא זקף את מבטו אלי. ראשו נראה עתה בתוך אצבעותיו הפשוקות כפרי גדול בקערה. הוא סקר אותי רגע, אחר כך חזר והפשיל את מבטו אל לוח השולחן.

“מירה… נו כן”, אמר “בין השתיים קיים ניגוד תהומי. מי שנוטה לטיפוס כמו מירה לא יכול להימשך לטיפוס כמו אילנה…”

“נניח”.

“לא ‘נניח’! אילנה זו, כאמור, היא לא הטיפוס שלי. אבל לפעמים, בדרך כלל בעת חילופי העונות, במיוחד בראשית האביב, מתחשק לבנאדם פתאום איזה לילה מלוכלך וטוב עם הרבה עמל ויזע ודליפה מכל החורים והנקבוביות. אני בטוח שבשביל זה היא פנטסטית…”

“האביב עוד רחוק”, נכנסתי שוב לתוך דבריו היא הגיעה מאוחר או הקדימה לבוא".

“לפעמים זה בא גם לא באביב”.

“אז עלה והצלח”, איחלתי לו.

“ורד בשלום”, השלים בצחוק “זה העיקר עם טיפוסים כמו אילנה. מירה היא שונה לחלוטין, אין בכלל מה להשוות. במירה אין אף גרם חומר מקרי. היא פרודוקט מדורי דורות של גברים שיכלו לבחור להם את היפות בנשים מפני שהם היו העשירים, הבולטים, המצטיינים ביותר וזה היה כבוד גדול להינשא להם. זו מירה כספי – נצר לבנקאות יהודית שראשיתה בימי הביניים”.

“זה מצד אמה. מצד אביה היא בת למשפחה ממייסדי פתח־תקוה”, הוספתי.

“זה לא נחשב. שלושה דורות בסך הכל. משום מה המשפחות הטובות של היישוב היהודי מתנוונות מהר מאוד”.

כל המשפחות הוותיקות האלה הם דגנראטים", עלה פתאום מהפתח קולה של מירה. היא עמדה שם בסבר פניה המרצין שנטה לעבור בנקל לחיוך “אני יודעת מהבני־דוד שלי מחוץ לארץ. אתם חושבים שגם אני דגנראטית”?

“בשום אופן”, הרגיעה ואלדמן נבוך כלשהו “נישואי אמך לאיכר מפתח־תקווה הצילו אותך מניוון גנטי”, הוא פנה אלי “אי אפשר להתבטא פה בחופשית” אמר ספק בלצון “בוא נלך למזנון”.

“בלתינשטר יחפש אותי”.

“צפצף עליו. בוא”.

“לך קל לדבר. אתה פה מנהל גדול, אני רק לבלר”.

"שטויות. בוא, הוא קם והחל צועד אל הדלת. הלכתי בעקבותיו, חושב בשעת מעשה: אין מוליכים אדם אלא למקום שאליו הוא רוצה ללכת.

“להתראות מירה”, אמר כשחלפנו על פניה. היא לא השיבה לו וחזרה למקומה.

בדרך למזנון הוסיפו חששותי מפני בלתינשטר להציק לי במקצת. הטרדות הראשוניות של היום כבר היו מאחורי: מכתב אחד שנמסר להדפסה, כמה חשבונות ותעודות משלוח שנשארו על שולחני מאתמול נבדקו והושלכו לתוך המגש המסומן “יוצא”. אבל עוד מעט יתפרץ לחדרי מר בלתינשטר ובידו חבילה גדולה של ניירות שנועדה להיות מנת חלקי להיום. הוא לא ימצא אותי בחדר.

כשהיינו בפרוזדור הוא אמר:

“אני תמיד שמח כשאתה נכנס אלי בבוקר. חוץ ממך אין לי פה עם מי להחליף מלה”.

כשנכנסנו למזנון נתקלנו באביגדור רוזן, מהנדס הגרוטאות של החברה, שהיה בדרכו החוצה. בידו החזיק חפיסת סיגריות שקנה זה עתה.

“הללו” הקדים את פנינו.

“היי”, נענה ואלדמן.

הוא התעכב לידנו והציע לואלדמן סיגריה שבלטה מתוך החפיסה. ואלדמן סירב.

“אתה, מר בן־ארי”? נטלתי את הסיגריה. הוא הצית לי ותוך כדי שאל לשלומי. אחר כך פנה לואלדמן:

“בבית אנחנו מתגעגעים אליך מידי פעם ליד שולחן הפּוֹקר”, אמר בחיוך רירני שכיווץ את שני מיכלי השמן הקטנים של רואותיו עד שהתפלאתי על כך שאין הנוזל גולש. בעודו פונה אלינו הוא המשיך לצעוד לאחור אל הדלת. “תראה את עצמך”, אמר לואלדמן ועם זאת הסתובב ויצא מהמזנון.

“עד היום לא הצלחותי להחליף איתו מלה”, אמרתי “אני מתפלא שהוא התייחס אלי עכשיו”.

“הוא לא התייחס אליך בעבר כי אתה לבלר, אבל אתמול סיפרתי לו שאתה עורך־דין וזה העלה את ערכך בעיניו”.

“זה מה שמשנה”?

“זה משנה לרוב היהודים”, אילפני “יש דבר משונה בקשר לרוזן, הוא לא מהנדס אופייני. אין באופי העליז וחסר העקרונות של הבחור השמן שום דבר מהכובד השתקני, המתנשא כלשהו, של בני מקצועו”.

הזמנו את המשקאות שלנו אצל מר ליכטנברג וחיכינו בדומייה. כעבור שעה קלה כשישבנו על כסאות הבר הגבוהים:

“הוא יקה פלזנשטיין”, אמרתי יותר מששאלתי. ואדלמן ינק את החלב שלו דרך קנה הקש. לפני על המדף עמדה כוס תה מהבילה.

“אהה”, סינן דרך שפתיו שסגרו על הקש “הוא אחד האנשים הפקחים שאני מכיר” אמר בנשאו את ראשו מהכוס “הוא כמו בעל חיים גזעי בשלב השיא של ההשבחה, השלב שמייד לפני הניוון, שבו ההשבחה המכוונת במשך דורות לפיתוחה של תכונה עיקרית אחת, הופכת למין יעילות עצבנית ודייקנית, מודרכת על ידי דקות תחושה כמעט חולנית. אצלו דקות התחושה מכוונת לעסקים. הוא בא מאלף שנות תלמוד ועסקים קשוחים בערי ההאנזה ועל גדות הרהיין. הוא גאון בעסקים. כשהאנטישמים טוענים שהיהודים משתלטים על הכלכלה העולמית הם מתכוונים למשפחות כמו פלזנשטיין. כשהמדובר באינטרס עסקי אין לו שמץ של מצפון, הוא היה פעם דתי אבל מזה לא נשאר זכר. אם יצא לך פעם להיתקל במנהלי מפעלים בעלי רקע ציוני־אידיאליסטי אז תבחין בהבדל. הם יותר אנושיים. אצל רבים מהם פעולה לגמרי אגואיסטית כרוכה עדיין בשרידים ניכרים של אי נוחות. לפלזנשטיין אין שום מעצורים. בתוך הדורסנות של עולם העסקים הוא תמים ושלם עם עצמו כזאב ערבות הפושט על עדר צאן”.

“הרקע המשפחתי שלו דומה, אם כן, לרקע המשפחתי של מירה כספי מצד אמה”.

“הם קרובים. הוא הביא אותה לכאן. כל המשפחות האלה קשורות זו בזו בקשרי משפחה. פלזנשטיין הוא קרוב עני. הוא היה באירופה במלחמת העולם השנייה ויצא מהשואה נקי מכל נכסיו. הוא מנהל מזה שנים משפט לפיצויים מגרמניה על סכום ענקי”.

“יש סוג של יהודים גרמנים שהם ממזרים גדולים מאוד. חשבתי על זה לפני ימים אחדים בקשר ליונה ארזי, אחרי הדברים שסיפרת לי אודותיו”. הדיבור על ארזי הזכיר לי את התנפלותו על ואלדמן ב“רווית” שהיתה בעיני כחידה. “מה יש לו נגדך”? שאלתיו פתאום ללא מעברים, חש קצת סלידה מהלהיטות בקולי שלא הצלחתי לכבוש.

“כלום”, אמר וחזר והדגיש “שום דבר”.

“אז מה הוא רצה ממך? הוא רצה להסתכסך איתך אז ב’רווית'”.

“הבחנת בזה”?!

“זה היה בוטה. כשהוא אמר ‘זה מזיק לי’, הוא לא דיבר כמו אחד שניזוק באמת. לא היה בקולו שמץ של טרוניה או של התמרמרות מתוך תחושת עוולה שנגרמה לו, אלא התגרות. הוא אפילו לא דרש ממך שתפסיק את המעשים שלטענתו מזיקים לו. הוא התיז לך את הדברים בפנים כמו יריקה או סטירת לחי כדי להתחיל בקטטה”.

“זה נכון” נהם ואלדמן, מרדף את שרידי החלב בקצה הקש.

“למה”?

“אני לא בטוח שאני מבין לגמרי את התנהגותו. הוא בחור עם המון מעלות, יונה ארזי”, הוא דיבר באטיות כאונס עצמו לדיבור “הוא אינטלקט מזהיר. מוח חריף. אנחנו חברים מילדות. כנער וכאיש צעיר הוא היה עדין נפש. קונדס גדול אבל עדין נפש. זה היה מפליא אותי לעיתים איך כוח רצון ברוטאלי שאין לפניו מעצור, יכול לעלות בקנה אחד עם עדינות כזאת. אבל יש לו מגרעת יסודית האחראית לכיוון שבו התפתח מאוחר יותר…” הוא השתתק בהיסוס.

“והיא”?

“הוא קיצוני מטבעו”, אמר ולא יסף.

“כלומר”?

“הוא לא מסוגל לעשות שום דבר למחצה, לשליש ולרביע. כשהוא מחליט לעשות משהו כל אישיותו מתגייסת אוטומטית לשירות העניין. זו תכונה טובה בדרך כלל אבל לא כשזה לגמרי קיצוני. מאז גיוסו לצבא הבריטי יש לו רק מטרה אחת בחיים – כסף. הוא חינך את עצמו למטרה זו בעקביות חסרת פשרות כשהוא שוקד לפתח את התכונות הדרושות כדי לעשות כסף – קשיחות, דורסנות, ערמומיות וכיוצא באלה ועוקר מקרבו ביד רמה כל דבר שאינו משרת את המטרה. כך הוא הפך את עצמו לחיה. רק בחור לגמרי טוב ביסודו מסוגל מתוך החלטה נחושה להפוך את עצמו לחזיר כל כך מושלם. ביחסים שבינינו חולל שינוי זה משבר, הן משום שאני שנא חזירים, והן מחמת השעמום שהתחלנו להלך זה על זה. הוא לא היה מסוגל לדבר על שום דבר פרט לעסקיו, ואילו אני שנא לדבר על עסקים אחרי שעות העבודה”.

“על מה הייתם מדברים לפני כן”?

“אמרתי לך שהבחור הוא אינטלקט מזהיר. לפני כן היו לו שטחי התעניינות שונים והיה תענוג לשוחח איתו. הוא קרא המון. היה בו משהו ער מאוד ורענן. היו לו ניתוחים דקים וקולעים. הוא היה רואה דברים מזוויות בלתי צפויות ביותר. תמיד אישיות ומקוריות מאוד. מזמן שנעשה משוגע לכסף כל זה קהה אצלו…”

אבל הוא משתתף בעירנות בשיחות שלנו ב’רווית'. אנחנו לא מדברים שם על עסקים", הקשיתי. ואלדמן משך בכתפיו.

“זה נכון”, אמר בהיסוס “מכל מקום עובדה: כשהיינו נפגשים ביחידות הוא לא היה מוכן לדבר על שום דבר אחר. ייתכן שרק איתי הוא נוהג כך. נוכחתי שאין טעם להיפגש איתו. אחרי שהוא חזר מהצבא עוד נפגשנו כמה פעמים כמו בעבר. בהתחלה עוד הייתי מנסה לדבר על נושאים שונים. הוא היה שותק, ואחר כך היה מתחיל לדבר על עסקיו ואני הייתי שותק. אחר כך היינו שנינו יושבים ושותקים. לבסוף היו כמה פגישות בהן רק ישבנו ושתקנו כל הזמן. שותים אספרסו ושותקים. אחרי זה חדלנו להיפגש זה איבד את הטעם. מאז אני פוגש אותו רק ב’רווית', כשאנחנו יושבים ליד שולחן יחד עם כל החבורה”.

“זאת אומרת שרק איתך הוא מתנהג כך”.

“יכול להיות”.

“מדוע”?

“אני לא יכול לומר בוודאות, לדעתי יש פה צרוף של שני דברים. פועל כאן תהליך טבעי שמתרחש לרוב בין חברים טובים שחלה ביניהם התרחקות, כך שנוצר ביניהם חלל: כל אחד מתחיל להצטדק על חשבון השני ותוך זמן קצר מתמלא החלל בהאשמות הדדיות. זה דבר אחד. הדבר השני הוא מצב פנימי, סובייקטיבי של ארזי. נדמה לי שביחסו אלי משתקף מאבק בין אישיותו החדשה לבין שרידי אישיותו הקודמת. כיון שהפך את עצמו לחזיר מושלם, חשוב לו להוכיח לעצמו שהדבר היה מוצדק. זה יכול להיות מוצדק רק אם כל העולם כולו מלא חזירים ואין מקום ליחסים יפים בין בני אדם. היחסים ששררו בינינו פעם היו יפים מאוד, יפים מידי בשביל העולם בו חי ופועל החזיר ארזי. אם יחסים כאלה ייתכנו לאורך זמן, כי אז לא היה זה מוצדק להתמכר ללא שיור למהות שבחר להתמכר לה. הוא יודע שהיחסים בינינו נותקו באשמתו עקב שנוי שחל בו ולא בי. לכן הוא מוכרח למצא בי אשם כדי לתלות גם בי את הקולר להרס יחסינו. שאם לא כן אז פירושו של דבר, שהוא, יונה ארזי, אינו מסוגל לקיים יחסי אנוש על רמה, אולם יחסים כאלה ייתכנו והא ראיה שאני, שלמה ואלדמן, מסוגל לטפחם עד אין סוף. דבר זה הוא חייב להכחיש. הוא מנסה לעשות זאת על ידי מציאת פסול מוסרי בי כלפיו. אולם לשם כך דרוש לו שיתוף הפעולה שלי ואני אינני משתף פעולה. הוא מנסה לסחוט ממני איזה מעשה חזירות. לא מעשה חזירות בעלמא, אלא מעשה חזירות המכוון כלפיו דווקא. הדבר דרוש לו כדי שיוכל לבטל את יחסינו הקודמים כאשלייה נוספת שהוא התפכח ממנה”.

“אבל מה שנדמה לו עכשיו, שהעולם כולו מטונף – גם זו אשלייה”, העירותי.

“נכון ומאשלייה זו הוא חושש להתפכח. הוא חושש שמא יתברר לו יום אחד שהוא מטונף ללא שיור וזה הוא עצמו – יונה ארזי שטינף את עצמו לדעת. מכיון שאיתי הוא קיים את יחסי החברות היפים ביותר שהיו לו אי פעם, חשוב לו לקבל דווקא ממני אישור לכך שהעולם כולו מטונף”.

“במה זה מתבטא? הוא מבקש ממך הצהרה נוטריונית, או מה?”

“לא. לא בצורה כזאת”, אמר בצחוק “אבל הוא שואף להוכיח לי במסגרת היחסים שבינינו שאני לא פחות חזיר ממנו”.

“איך הוא מנסה לעשות זאת”?

“הוא טומן לי מלכודות. בכל פעם הוא טומן איזו מלכודת חדשה. לפני זמן מה הוא ביקש ממני ערבות על חמישים אלף לירות”.

“נתת לו”?

“לא”.

“ומזה הוא רצה להסיק שאתה חזיר כמו כולם”?

“אם הוא במצוקה והוא בא אלי ומבקש ממני ערבות ואני לא נותן לו – אז מה שווה כל הידידות שלנו”?

“מה הוא היה עושה לו נתת לו את הערבות”?

“לוא נתתי לו את הערבות, גם אז הייתי מספק לו בכך את האישור שהוא מבקש”.

“כיצד”?

“פשוט. חמישים אלף לירות זה לא סכום גדול, אבל מספיק כדי להכניס איש קטן כמוני עמוק עמוק לבוץ. לו עצמו אין רכוש בארץ. הוא לא היה פורע את החוב ומסבך אותי כערב. היה רואה אותי מתייסר, נפתל עם הנושים, רואה איך סוחבים אותי לבית המשפט, לחקירות במשרד ההוצאה לפועל, עיקולים על הרהיטים, עיקול על המשכורת, הכרזתי כפושט רגל, חקירה פומבית. בקיצור הוא היה רואה אותי סובל ואומר לעצמו: אפשר להיות מלאך אבל נדפקים. גם בכך הוא היה רואה את האישור הנכסף. מה שאוכל אותו זה שהוא, על כל פנים, אינו יכול להגדיר אותי כחזיר ויחד עם זאת אני חי, ברוך השם, לגמרי לא רע”.

“אבל מה עם האפשרות הראשונה” הוספתי להקשות “מאחר שלא נתת לו את הערבות הוא יכול לומר לעצמו שאתה חזיר מפני שלא עמדת לו בשעת דחקו חרף הידידות הגדולה”.

“הוא לא יכול”.

“מדוע”?

“מפני שהוא יודע שאני יודע, שהערבות אינה נחוצה לו. זה המוצא מן המלכודת. חמישים אלף לירות אינן מעלות ואינן מורידות בהיקף עסקיו של ארזי. והוא יודע שאני יודע זאת. לכן הוא יודע שאני יודע שאין הוא נתון במצוקה ממש. ערבות על סכום גדול יותר שתהיה לו משמעות בהיקף עסקים כשלו, לא מעשי לדרוש מאדם כמוני. גם סכום של חמישים אלף לירות דיו כדי להרוס אותי. יוצא, איפוא, שלכל היותר סירבתי לעשות לו טובה שהיא עבורו שולית ואילו אותי היתה חושפת להרס אפשרי. זו התנהגות מוצדקת לכל הדיעות”.

"ארזי המסכן: אמרתי בצחוק “אולי תתן לו את האישור ותיפטר ממנו”.

“בשום אופן”.

“מדוע”?

חיוך רחב וקורן האיר את פניו:

“משום שגם אני קצת חזיר, כפי הנראה”.

פרק ו': מאבד קרקע    🔗

ימים אחדים אחרי אותה שיחה עם ואלדמן אודותיה סופר בפרק הקודם, בעת שישבתי עימו במזנון כדבר יום ביומו, הופיעה בפתח דמותו הגוצה והגושית של בלתינשטר. הוא סקר את המקום במבט מאומץ. כשגילה אותי נשברה כל דמותו בבת אחת לפוזה של טרוניה אילמת: ראשו, שגם בלאו הכי היה תמיד שמוט כלשהו לאחור, ננעץ עתה אל בין כתפיו עד שצווארו הקצר והעבה נעלם לחלוטין מן העין, סנטרו נאסף על פימתו וידיו נפרשו לפניו לצדדין. לשנייה ניצב כך ללא נוע אחר כך החל מניע בידיו, כשהוא מקרבן זו אל זו ומרחיקן לסירוגין כאילו העיד עלי את הנסיבות כראייה חותכת לאמיתות אותה טענה שגילם בעמידתו. הוא נשאר עומד כך זמן מה בפתח.

“אני מחפש אותך כבר שעתיים בכל הבניין ואתה יושב פה” אמר “בוא איתי. מר פלזנשטיין רוצה לדבר איתך” נפרדתי מואלדמן בחטף ויצאתי עימו. הוא פסע במהירות כשהוא מדבר כל הזמן, ואני אך בקושי מצליח להדביקו.

"הסתובבתי בכל הבניין לחפש אותך. שעתיים הסתובבתי, שכך יהיה לי טוב. מר פלזנשטיין שאל עליך. היה לי מאד לא נעים. לא ידעתי מה לומר לו איפה אתה. למה אתה לא מודיע לאן אתה הולך? אמרתי לו בטח עוד מעט יבוא… בטח הלך הנה… הלך לשם… כמה תירוצים אפשר להמציא… הוא נקט נימת תוכחה רכה כאילו היה שוחר טובתי, אך לא עולה בידו לממש את כוונותיו הטובות, מאחר שאני עצמי מתעקש להתנהג בצורה הגורמת לי נזק.

“תודה רבה מר בלתינשטר,” אמרתי בטון כזה שלא הותיר מקום לספק בדבר מידת האמון שאני רוחש לכוונותיו הטובות. עם זאת נמוגה מייד הדמות של חונן ומיטיב. הוא חזר לעצמו:

“יש לך הרבה חומר על השולחן”, הטיח “יש כמה מכתבים שצריך לענות דחוף. יש חשבונות לבדוק. בלי חשבונות אי אפשר לגבות כסף. א־נו, נראה שתאמר ללקוח שישלם בלי חשבון. הוא יצחק ממך. אז צריך לבדוק חשבונות ולשלוח בשביל לקבל כסף. במקום זה אתה יושב במזנון וצוחק. זה לא מצחיק. אם החשבונות מתעכבים זה עולה לחברה ריבית…” וכן הלאה. בפתח חדר הכתבניות, דרכו ניתן לעשות קפנדריא לחדרו של מר פלזנשטיין, הוא נעצר לשנייה: הלקקן שבו רצה אינסטינקטיבית לתת לי להיכנס ראשון, אך מייד הוא נזכר שזה בסך הכל אני הצועד בעקבותיו. הוא התעשת ועבר בפתח בצעדי און כשהוא מוסיף לדבר נכחו בלי לפנות אלי, המדדה בעקבותיו כתרנגול כפות כרעיים, מנסה אך לשווא להדביקו במעבר הצר שבין טורי השולחנות של הכתבניות פעם מימין ופעם משמאל כדי לשמוע מה הוא אומר. כשיצאנו למסדרון המקביל הוא השתתק. לפני דלת חדרו של מר פלזנשטיין נעצר ואמר:

“נו, תיכנס” ועם זאת השאירני עומד שם והמשיך לאורך הפרוזדור. אזרתי עוז ודפקתי בדלת. “כן” חד וחדור מתח הזמינני להיכנס.

“אדוני”? קידם את פני מרחוק בצהלה חייכנית כקבל פני ידיד ותיק. בצעדים בלתי בטוחים שנבלעו במרבד הירוק שכיסה את הרצפה מקיר אל קיר קרבתי לשולחן הכתיבה הענקי העשוי עץ חום בהיר וחלק שמאחוריו ישב מר פלזנשטיין ישיבה זקופה ודרוכה. קבלת הפנים הצוהלת הגבירה בי את התחושה המבשרת רעות. בעיניו הקטנות, הכחולות, המכווצות בחיוך היה מין בוהק המצוי לעתים אצל בני אדם טפשים מאוד. “הוא אחד האנשים הפקחים שאני מכיר”, הדהדו בזכרוני כהתראה דבריו של ואלדמן.

“אתה קראת לי, מר פלזנשטיין”. אמרתי בדרך ארץ, נבוך במקצת. כל מבוכתי התרכזה משום מה בזרועותי שהפכו לאיברים המיותרים ועם זאת המוחשיים ביותר בגופי. מאחר שלא ידעתי מה לעשות בהן השארתי אותן תלויות לצידי גופי כנקניקים, דבר שגרם לי להרגשה טפשית.

“שב, מר בן־ארי,” אמר באדיבות. החיוך עם הברק הטפשי לא סר אף לרגע. פתאום הוא נראה לי כפינוֹמן של קרקס – הטיפש הפיקח – כפי הנראה על דרך האסוציאציה מהליצן העצוב. הוא שתק רגע, מעיין בקפידה בציפורניו העשויות. לפתע סר החיוך הוא היישיר מבטו אלי.

“מה אתה עושה אצלנו”? משסר החיוך, חזרו פניו בפתאומיות לארשת הרגילה שלהם, שהיתה נוקשה וקצרת רוח. במקום ההתמוגגות הבוהקת היה בעיניו עכשיו מין מבע עמוק ואומלל שהוחזר כאור קוטבי מאיזה משטח קפוא ומאובן בקרקע נשמתו. הוא לא נראה טיפש עכשיו, הוא נראה כפי שהיה: פיקח, ערמומי, אכזרי ומסכן.

“ובכן”? דרבן אותי כשתשובתי השתהתה.

“שום דבר”, אמרתי לבסוף בשוותי לקולי נימה מתריסה כלשהו. בו ברגע התברר לי מה צריכה להיות עמדתי: אסור לי לעשות רושם כאילו אני מרוצה, אם כי האמת היא שהייתי.

“מה פירוש”?

משכתי בכתפי ולא עניתי. הוא חייך שוב חיוך קצר אחר כך:

“כמה זמן אתה כאן”? ניסה מכיוון אחר.

“כשבועיים”.

“מה עשית במשך הזמן הזה”?

“כל מיני דברים שלא מסתכמים לשום דבר ממשי”.

“כמו למשל? פרט”, קולו נעשה יבש וקצר רוח. רגלו שהיתה מורכבת על השנייה החלה להתנועע בתנועות קצובות, קצרות ומהירות מתוך איזו קדחתנות שהשתלטה עליו.

“ביום הראשון לעבודתי ניסיתי לעזור ליהושע להתגבר על הבעיות עם הנהגים…”

“אוהו” נשף “נו, נניח ומה”?

“לא יצא מזה כלום”.

“כמובן. הם ממזרים גדולים. חבורה זו היא ממש אסון. אי אפשר להיפטר מהם. כנראה שגם חברה בע”מ יכולה לסבול מתולעים".

“הם עובדים בתנאים תת־אנושיים”, העזתי להביע דיעה. הוא ביטל את דברי בבת יד נרגזת. פניו קדרו. עיניו ננעצו בי בקשיחות.

“אתה עוד צעיר מידי בחברה כדי להרשות לעצמך לחרוץ משפטים כאלה”, פלט יבשות “מה עוד אתה עושה”? מבטו הקשה נשאר נעוץ בי.

“אני בודק את חשבונות הספקים”, התחלתי משום מה דווקא בפרטי תפל זה מהקשת המגוונת של עיסוקי התפלים.

“גם כיום אתה עוסק בזה”?

“גם זה”.

“מה עוד?”

“אני משמש מעין עוזר לקופאי…”

“מה פירוש, מעין עוזר לקופאי? מה בדיוק אתה עושה בסמכותך כעוזר לקופאי?” את המלה “סמכותך” הוא ביטא בשמץ של אירוניה, או כך היה נדמה לי

“אני מקבל את השטרות ואת העתקי הקבלות שהסוכנים מביאים מהלקוחות, בודק אם הסכומים מתאימים ו…” כאן השתבש לי פתאום הריכוז הפנימי על ידי גל בושה שהציפני.

“כן. ומה”? החזירני קולו היבש לעשתונותי, מין קוצר רוח שוצף היה התכונה העיקרית שהצלחתי לזהות בו עד כה.

“אני בודק את השטרות”, המשכתי בהרצאתי “את החתימות, את ההסבות, הביול, בודק אם כתובות החותמים הערבים נקובים בשטרות. לאחר הבדיקה אני מסמן את השטרות בחותמת, נותן להם מספר סידורי ורושם אותם בספר השטרות. אחר כך אני מעביר את השטרות לקופאי…” שוב נחבא קולי. דיווח זה שדיווחתי למר פלזנשטיין קיבל לפתע מעין העתק אלי שהפך אוטומטית לחשבון הנפש. הרגשת העליבות של כל זה היא שהחניקה את הדיבר בגרוני מידי פעם.

“הלאה”, המריצני.

“אני מבקר את חישובי ההטבות עבור מכירות במזומנים”.

“מה עוד”?

“אני מסכם מידי יום ביומו את החשבונות שנשארו פתוחים ושולח תזכורות ללקוחות המפגרים בתשלום”.

“עוד משהו”?

“אני חושב ש…” בעיניים נשואות למרום ומצח חרוש השתדלתי לראות אם לא שכחתי משהו,ואמנם נזכרתי: “עוד משהו”, הכרזתי בחטף “אני מעביר להנהלת חשבונות הוראות עם אסמכתאות לאחר בדיקת החשבונות כפי שהסברתי קודם”. מר פלזנשטיין עשה בידו תנועת ביטול לאמור כי אין הדבר מעלה או מוריד.

“זהו?”

“אני חושב שזהו”.

“כן”, אמר בכיווץ גבינים “וזה מוצא חן בעיניך”?

“לא”.

“מה הבטיחו לך כשבאת לעבוד אצלנו”?

“שום דבר”.

“אז אין לך טענות”.

“כן ולא” אמרתי סתומות. הוא התעלם מסימן השאלה שהשארתי תלוי באוויר.

“בכל הדברים שמנית לעיל אין שום דבר שאינו יכול להיעשות על ידי נערה שסיימה קורס תלת־חודשי לפקידות”, אמר.

“גם משלמים לי בהתאם”, התרסתי שלא לעניין.

“משלמים לך יותר, אבל לא זו הנקודה. מה אתה רוצה לעשות אצלנו”?

“זאת לא אני יכול לומר. אתה יודע יותר טוב ממני מה דרוש לחברה. עליך להחליט אם יש כיום בחברה תפקיד יותר מתאים בשבילי מאשר הדברים שאני עושה עכשיו”. בעצם הייתי מעוניין שהמצב הנוכחי יימשך אך לא יכולתי לומר לו זאת.

“אתה אומר בעצמך שלא הבטיחו לך כלום”.

“נכון. לא הייתי בא בטענות אלמלא השכר הזעום. כיוון שאנחנו כבר מדברים אני שמח להזדמנות לומר זאת”. גם זה לא היה נכון. השכר לא הטריד אותי כלל, אבל היתה לי הרגשה שערכי בעיניו ירד אם לא אעורר בעיות מתוך דחף “להתקדם”. הרגשתי שאני עלול לאבד גם את המעט העלוב שיש לי אם לא אדרוש יותר.

מר פלזנשטיין נד בראשו.

“זה לא טוב שבמשך שבועיים לא חשבת על דרך כלשהי להשתלב בחברה בדרג יותר מתאים בשבילך, וזאת למרות שידעת היטב שבצורה הנוכחית זה לא יכול להימשך”. דבריו זעזעו אותי ולא ניסיתי להסתיר זאת:

“זה חדש בשבילי”, נזעקתי “מדוע בצורה הנוכחית זה לא יכול להימשך”?

“כי זה לא בריא”.

“מה פה לא בריא”?

“אמרו לי שאתה עורך דין”.

“זה נכון”.

הוא השתתק, פניו קדרו מבטו נעשה ספקני וחשדן.

“מה בכלל אתה עושה אצלנו”? באה השאלה הצפויה. לא השבתי מייד.

“ובכן”? דחק בי.

“אינני רוצה לעסוק במקצועי”, השיבותי באי רצון.

“מדוע”?

“תסלח לי מר פלזנשטיין, אבל מדוע אינני רוצה לעסוק במקצועי זה ענייני האישי…”

“תסלח לי אתה”, שיסעני בחריפות תוך הרמת הקול “אין לי עניין בחייך הפרטיים, ואתה יכול לארגן לך אותם כרצונך, אבל יש דברים שבתור סגן מנהל החברה אני חייב לדעת אודות הפרסונאל ומה הם דברים אלה – זת תשאיר לי”.

“מצטער”.

“טוב. ובכן”?

“אני מצטער שבכלל נודע כאן דבר ההשכלה הגבוהה והמקצוע החופשי שלי”, התחלתי לקונן במקום להשיב לעניין “טוב יותר היה לוא נשארתי בשבילכם פועל אינטליגנטי שניתן לנצל את כשרונותיו במשרדי החברה בעיר, בעבודה הדורשת קצת יותר מחשבה ממריקת גרוטאות. במקרה כזה היו כל הדברים שאני עושה עכשיו נזקפים לזכותי כהצלחה מרשימה. במקרה כזה גם היתה לחברה הרגשה כי היא נוטלת על עצמה אחריות מסויימת כשהיא מפתה פועל כזה לעזוב את עבודתו ומגוריו, לעבור העירה ולעסוק בשטח שהוא חדש בשבילו לחלוטין. במקרה כזה החברה לא היתה רואה את עצמה חופשית להשליך אותו לרחוב בלי לתת לו הזדמנות של ממש. אבל כך, עם מקצוע חופשי המבוקש כיום בשוק, יש לי כביכול ברירה ואפשר לפטר אותי בלי מוסר כליות”.

“בדיוק כך. יתר על כן – אני חושב שזה יהיה לטובתך אם נפטר אותך. במקצוע שלך תרוויח הרבה יותר, תתפתח, תתקדם ואחר כך תודה לנו על הדחיפה שנתנו לך”.

“בעיטה אתה רוצה לומר”, התרסתי בזעף.

הוא צחק ולא אמר דבר.

“אם אתה דווקא רוצה לתת לי דחיפה אז כנראה אין מה לעשות”, אמרתי בדכדוך “אבל אני רוצה שתדע דבר אחד, מר פלזנשטיין”, ועם זאת היישרתי מבט הירואי לתוך עיניו “למקצוע שלי לא אוכל לחזור. זה מת בשבילי. מדוע? זה בכל זאת ענייני בלבד ואני עומד על כך. הואיל והברירה של שיבה למקצוע חסומה בפני, אין אחריותה המוסרית של החברה פוחתת במאומה”. עם זאת קמתי “רציתי שתדע זאת רק למקרה שיש לדבר בכל זאת משקל כלשהו”. פניתי אל היציאה. קולו השיגני בחצי הדרך:

“רגע, רגע בן־ארי”, קרא אחרי בקול מרגיע. נעצרתי. פניתי אליו לאיטי. הוא הצטחק, “שב הירגע”, אמר “אל תהיה כל כך גראנדיוֹזי. אף אחד לא דיבר על פיטורין. השיחה שלנו היא רק לבירור דברים. בישראל, אתה יודע, לא מפטרים כל כך מהר”.

“אין לי קביעות”, אמרתי בלי לזוז ממקומי שבחצי הדרך לדלת.

“בכל זאת”.

חזרתי וישבתי במקומי.

“תודה לפחות שיש משהו לא בריא בכל המצב הזה”.

“לא בריא? למה לא בריא”? חזרתי למשחקי.

הוא השתהה במקצת מאוכזב מאי שתוף הפעולה. הוא שב לעיין בציפורניו כמתאמץ למצא נוסח קולע לדברים שהיה בדעתו לומר. בעודו מרוכז כך בקצות אצבעותיו פתח:

“בעצם לא אכפת לי מדוע באת לעבוד אצלנו בתנאים שהם למטה מיכולתך והיו צריכים להיות למטה מכבודך”, הוא הניח לידו לנשור לצד הכורסה והביט לתוך עיני “מה שאכפת לי זו עצם העובדה שעשית זאת. זה לא בריא להחזיק בחברה בתפקיד של לבלר, אדם בריא ובר שכל שהוא מוסמך למשפטים בהשכלתו ועורך דין במקצועו. זה מעמיד אותך בדרגה פחותה מזו של שאקארוף וגולדמן. הג’נטלמנים האלה עושים בשביל החברה כל מה שביכולתם לעשות. הם מוכיחים את עצמם. אם אתה מוכר את עצמך בפחות ממה שאתה שווה, זה מראה שאתה לא רוצה להוכיח את עצמך. אין לך שאיפות. לפחות לא במסגרת החברה. לכן אתה שווה לחברה פחות משאקארוף וגולדמן, למרות שאתה עולה עליהם בערכך האישי לאין ערוך”.

“אני לא חושב שאני עולה על שאקארוף וגולדמן”, מחיתי בלב ולב “כיוון שבחרתי לא לעסוק במקצועי, ממילא החזרתי את עצמי למחנה הבלתי מקצועיים ועלי לעסוק, איפוא, בעבודות בלתי מקצועיות כמריקת גרוטאות, או מקצועיות למחצה כלבלרות. זה פשוט מאוד. ואשר לערכי האישי – הוא לא צריך לעניין את החברה, או יותר נכון: הערך האישי שלי עבור החברה צריך להיות שווה לערך העבודה שהיא מפיקה ממני.”

“כאן אתה טועה: ערך העבודה שהחברה מפיקה ממך צריך להיות פונקציה של ערכך האישי. כל המעלות שישנן בך צריכות לעמוד לרשות החברה. העובדה שאין הדבר כך – זה הלא בריא במצב”.

“אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתך”.

התנועות הקדחתניות שעשה ברגלו ללא הרף נעשו עתה מהירות מאוד. פתאום הסיט את מושבו המתברג לצד, כאילו סר לרגע הצידה כדי להתייעץ עם עצמו או עד שתיפול הכרעה במאבק פנימי כלשהו שהתחולל בקרבו. עיניו היו נעוצות בזעף בשטיח הירוק. ניכר היה שהשיחה מרגיזה אותו. לבסוף חזר ופנה אלי. הוא גהר במקצת אל מעבר לשולחן, מקרב את פניו אלי.

“מר בן־ארי”, אמר “בעבודתך הנוכחית נותרות אצלך פוֹטנציוֹת שאינן יוצאות מן הכוח אל הפועל במסגרת החברה – זה הדבר שאינו מוצא חן בעיני. אינני אוהב להחזיק עובדים עם פוטנציות בלתי מנוצלות. אני מדבר איתך גלויות”. הוא השתתק ומבטו נשאר נעוץ בי. לא ידעתי מה להשיב לו. גם לא הייתי בטוח למה הוא מתכוון. הוא חזר ונשען בכורסאתו והוסיף:

“אנחנו לא נסכם עכשיו שום דבר. לפי שעה תמשיך בעבודתך ורק מידי פעם תעמוד לרשותי לצורך תפקידים מסויימים, או נאמר – משימות מיוחדות שאטיל עליך. כשאחזור מחוץ לארץ נראה אם נוכל להגיע לאיזה סידור”.

“מתי זה יהיה, אם מותר לשאול”?

“אני נוסע בשבוע הבא ואשהה בחוץ כחודשיים”.

“זה לא זמן קצר”, העירותי כאילו היה אכפת לי וכאילו הייתי להוט “להגיע לאיזה סידור” כדבריו. בליבי שמחתי על נסיעתו כי הדבר נתן לי ארכה.

“ובכן, זהו”, סיכם.

קמתי ופניתי לדלת אבל קולו עיכבני שוב:

“רגע אחד”.

“כן?”

“שב. יש דבר שהייתי רוצה שתעשה בשבילי מייד”.

“בבקשה”.

“תבקש מצילה את תיק ‘בית משרדים’. שם יש עניין כזה: ישנו קבלן שהתחיל לבנות, הביא את הבנייה לשלב מתקדם מאוד ונשאר תקוע. הוא מציע שנממן לו את השלב האחרון של הבנייה כנגד צורה כלשהי של שותפות. בתיק תמצא את כל הפרטים. אני רוצה שתבדוק את כדאיות העסקה. עשה את הקאלקולאציה. תביא בחשבון גם אפשרות שנקבל בחלקנו קומה בבנין בשביל המשרדים שלנו. תביא בחשבון את דמי השכירות שאנחנו משלמים בעד הבניין פה, את ירידת ערך הכסף את ערך המקרקעין המוצעים כהשקעה וכו'. אתה יודע איך לגשת לזה”?

“אני חושב שכן”. עניתי אם כי הרגשתי אבוד לגמרי עם הג’וב החדש הזה על הידיים.

“איזה רושם זה עושה עליך”? שאל.

“צריך ללמוד את הפרטים”, התחמקתי “אני אשוחח איתך אחרי שאבדוק את העניין”.

הוא חייך אלי בלבביות.

“טוב”, אמר “גש לעבודה. הקבלן יהיה פה בעוד…” הוא הציץ בשעונו “בעוד שעה בערך. אני רוצה לשוחח איתך בעוד שלושת רבעי שעה. תיכנס אלי בעשר ארבעים וחמש”.

“אשתדל לגמור עד אז”.

פניתי לצאת אבל נזכרתי בדבר מה.

“בחדרי יהיה לי קשה להתרכז. אולי אני יכול לעבוד על העניין הזה במקום אחר?” חשבתי על שכני לחדר. הייתי בטוח שעצם נוכחותם תפריע לי בעבודה הדורשת ריכוז.

“בודאי. תוכל לשבת בחדר של צילה. נדמה לי שיש שם שולחן פנוי. תברר, אם לא אז במקום אחר, לא חשוב”.

"לחדר של צילה יכולתי להגיע במישרין, דרך הדלת שחיברה את חדרו עם חדרה או דרך המסרון. בחרתי בדרך השנייה כדי להיות רגע או שניים עם עצמי.

כשסגרתי את הדלת אחרי, עוד הדהדו באוזני דבריו המוזרים אודות הפוטנציות הבלתי מנוצלות. למה התכוון? הנה הוא כבר מטיל עלי תפקידים. היש בדעתו להוציא את הפוטנציות הבלתי מנוצלות שלי מן הכוח אל הפועל? להרהור זה נאלצתי לחייך משום מה. במה יהיה הדבר כרוך? על איזה פוטנציות הוא מדבר בכלל? ופתאום, ללא כל קשר עם הדברים שחלפו במוחי, הפכה ההרגשה המבשרת רעות שקיננה בי כל הזמן לדבר וודאי ומגובש שצף ועלה להכרתי: “הוא אינטלקטואל לשעבר ואתה אבוד”. היה ברור לי פתאום, כי הוא אינטלקטואל מאוכזב שהטיל את עצמו לתוך קלחת חיי המעשה כדי להשתכר ולשכוח. מכאן שאני לא אסתדר איתו. העבודה במחיצתו מוכרחה להיות כשלון. פתאום נתקפתי דכדוך. פלזנשטיין בעצמו עוד לא היה בטוח מה יהיה גורלי בחברה ואילו אני כבר ידעתי: הוא יפטר אותי. לאן עכשיו? לא בחזרה למחנה העבודה בערבה… דברים מסוג זה, כך הרגשתי, הם בשבילי נחלת העבר. הכל נראה לי פתאום מעורפל ולא בטוח.

“בוקר טוב גברת גלעד”, הכרזתי מהמפתן.

“קרא לי צילה”.

“בסדר צילה…”

“זה יותר טוב”.

אמרתי לה שאני צריך לעיין בתיק “בניין משרדים” וכי מר פלזנשטיין אמר שאוכל לעשות זאת בחדרה.

“כל הכבוד”, אמרה “פה יש שולחן. אתה יכול לקחת את הכיסא של אביבה. היא לא תהיה היום”.

היא קמה וניגשה לתיקייה שבפינת החדר, חיטטה בה בזריזות ושלפה מתוכה תיק עבה למדי, אותו השליכה על השולחן הפנוי. קרבתי את כסאה של אביבה אל השולחן. הייתי מתוח. לא היה לי מושג איך לגשת לעניין. התחלתי ללמוד בקדחתנות את החומר שבתיק. תוך כדי לימוד ניסיתי לגבש לעצמי איזה קו מבוסס על עקרונות כלליים של שכל ישר שנאלצתי להיזקק להם במקום ניסיון. למרבה השמחה החלו הדברים עד מהרה ללבוש צורה כלשהי. זה הרגיע אותי במקצת.

אבל היו כל הזמן הפרעות שלא אפשרו לי לנצל באורח יעיל את הזמן הקצר שעמד לרשותי. קודם כל צילה: היא פיזמה כל הזמן מעין מוסיקת עבודה מתוצרת עצמית, שאם עזרה לה להתרכז הרי לי הפריעה. מידי פעם נכנסו לחדר אנשים וצילה הית המחליפה איתם דברים בקולה העבה, שההמוניות שלו הוסיפה לה, באופן מוזר, איזו לווית חן. לפעמים היא העירה כל מיני דברים בקשר למבקרים, ואני הייתי חייב להאזין לדבריה. אחד האנשים שנכנסו לחדר עורר בי עניין. כבר הבחנתי באדם זה פעמים אחדות בעבר. היה זה גבר בשנות החמישים, גבה קומה ואֶלגאנטי מאוד שלבושו היה תמיד הרפתקה של המון גוונים ובני גוון שרק אדם הבוטח בטעמו לחלוטין היה מעז להסתבך בה. ואמנם הוא היה רשאי בהחלט לסמוך על טעמו, הואיל וכל גוני לבושו התמזגו תמיד להרמוניה נעימה מאוד לעין. גם פניו היו נעימים למראה. היה בהם משהו רך, מתון וממוזג שנבע מסימטרייה מושלמת של תווי פנים חטובים וגלויים ומנטייה קלה של זוויות הפה החושני שנסכה על פניו צל של חיוך תמידי כאוב ומתרצה. היה לו הפה עב־השפתים של איש היצרים והנאות החושים. ההבעה הכאובה כלשהו שהיתה נסוכה על פניו תמיד, העידה על התנגשות מתמדת של יצרים אלה עם מצפון מפותח מידי ומובס לעתים קרובות מידי.

“שלום צילה, מר פלזנשטיין כבר בא”? שאל האיש מעל המפתן. צילה שעיינה במכתבים שנטלה בזה אחר זה מתוך מגש שבפינה השמאלית של שולחנה, נשאה מבט חטוף.

“בא”, אמרה והוסיפה לעיין במכתב שהחזיקה בידה.

“אפשר להיכנס אליו”?

“נסה. אין אצלו אף אחד עכשיו”.

הוא חצה את החדר ופתח בזהירות את הדלת.

“מר פלזנשטיין, שלום”, קרא לתוך החדר “טוב לראות אותך. אפשר”? עם זאת צעד פנימה בסגרו אחריו את הדלת.

“מי זה”? שאלתי בלהיטות. עכשיו, כשידעתי בערך מה לעשות חשתי הקלה כה רבה שחדלתי לרגע לחוש בלחץ הזמן.

“זה מר דורון ברזילי”.

“דורון? אדם בגילו עם שם כזה”?

“הוא רומני, שמו היה דוֹרוּ, והוא עשה מזה דורון”.

“מה הוא עושה אצלנו”?

“סוכן של החברה”.

“נראה אדם תרבותי, מעניין ובעל שכל”, הבעתי דיעה בעיקר כדי להמריצה להערות מצדה. ואמנם היא התחילה להשתפך:

“שכל זו לא מלה. רואים עליו מייד שהוא פיקח. זה ממש בלתי אפשרי שיהיה כל כך פיקח כמו שהוא נראה. לוא היה כי אז ידע שזה לא מחוכם להיראות כל כך פיקח. זה מעורר אי אמון. זה נותן לאנשים הרגשה שהם בידיו לשבט או לחסד. רוצה – מסדר אותם. מרחם עליהם – לא מסדר. זה מעורר אי אמון כי אף אחד לא מרחם על השני. כל אחד מסדר את השני כשכדאי. ומתי לא כדאי? הא – בן־ארי? בעניינים היסודיים אני מתכוונת, כסף, פיאסטרים – תמיד דופקים או נדפקים…”

“את חושבת”?

“זה כך, זה כך, בן־ארי”, הדגישה “כשלעצמי אני חושבת את דורון ברזילי לאיש הרבה יותר הגון והרבה יותר טוב מהרבה אחרים. הוא אדם שאוהב לעזור לזולת כשהוא יכול ומה שיותר – מוכן להתאמץ לשם כך. דבר נדיר באמת…” היא נעצרה לרגע, התרכזה במכתב שבידה, פלטה שריקת תימהון והשליכה אותו לתוך המגש של הדואר היוצא.

“זה דבר נדיר באמת”, המשיכה “חוץ מזה הוא צייד שמלות נלהב. הוא נתון באופן כרוני במצב של חרטה ונוחם על המעשה־אשר־לא־יעשה האחרון שביצע בתחום העניינים שבינו לבינה. הוא מסתבך הרבה…” דבריה אישרו לי את הדיאגנוזה שלי. צילה צחקה “תרבותי, תרבותי אבל ממזר. נדמה לי, אגב, שמירה כספי מגלה בו עניין בזמן האחרון. אם אמנם זה כך אז קמה למר ואלדמן תחרות רצינית”. היא גיחכה בזרון.

“את מדברת עברית יפה מאוד מידי פעם”, החמאתי לה.

“אני ב.א. בספרות אם לא אכפת לך”, אמרה בשמץ גינדור וחזרה לפיזומה החרישי בהכניסה גליונות אחדים לתוך מכונת הכתיבה.

“התקתוק הזה ישגע אותי”, רטנה “אני לא יודעת מה אני אעשה אם אביבה לא תחזור מחר”. ועם זאת פרצה בתקתוק פראי במהירות מסחררת.

לרגע הוספתי להתבונן בה. היא היתה חסרת מעצורים ומסוגלת לכל. עם זאת קשה היה שלא לחבב את המנוולת. אף כי היתה פרה שמנה ומכוערת לא היתה נעדרת קסם מסוג מסויים. כשהיה כדאי לה היא ידעה להדליק מין חיוך של שד משחת. היתה לחיוך זה סגולה לתת לנמען הרגשה של “אחד מהחברה” – בחור פיקח ומקובל. איכשהו – היא היתה מתקבלת מייד כסמכות בענייני פקחות ו“ידיעה איך”. היתה זו הרגשה נעימה בהחלט לזכות בהכרתה.

חזרתי לעבודתי. כעבור דקות אחדות שוב נפתחה הדלת. תרועה גדולה במיוחד מפי צילה שוב הורידה אותי מהפסים.

“ד”ר פולישוק", צהלה לקראת הנכנס “ברוך הבא”! היא קפצה ממקומה בזריזות מפתיעה לגבי אשה בממדיה ובאה לקראתו אל הפתח.

“שלום, צילה, שלום”, הם לחצו ידים בחמימות “מר פלזנשטיין כבר בא?”

“בא, ד”ר פולישוק".

“יש אצלו מישהו?”

“ברזילי”."

“אה, ברזילי”, הפטיר ד“ר פולישוק ועשה בידו תנועת ביטול שלא נועדה להביע זלזול במר ברזילי אלא רק לומר שנוכחותו של זה אינה מפריעה לו. הוא פתח את דלת חדרו של מר פלזנשטיין בתנופה. צהלתו של האחרון שנשמעה מבפנים נחנקה כשהד”ר פולישוק סגר אחריו את הדלת. כעבור דקות אחדות יצא משם שקט מהרגיל. הוא נעצר ליד צילה שקמה לכבודו בדרך ארץ.

“מה עם האספה הכללית, צילה, כבר נקבע מועד חדש?”

“מצטערת, ד”ר פולישוק. זה התעכב שוב".

“צריך לזרז, לזרז, נו, נו”, בידו עשה תנועות דחיפה קלות.

“אני מבינה שזה דחוף. תהיה בטוח שאצלי זה לא יתעכב אפילו רגע אחד מיותר”.

“אני סומך עליך”.

“תודה”, התמוגגה בחיוך שהעלה אבוקות בעיניה.

“מה בכל זאת העיכוב”? חזר לנושא.

“חלק מבעלי המניות תושבי חוץ טרם מינו את נציגיהם לאסיפה”.

“אהה”. הוא נשאר בפה פעור ונראה אובד עצות “כשעברתי בשוויץ פגשתי אותם וביקשתי מהם להזדרז. אבל אם עוד לא מינו אז צריך לחכות. אין ברירה. פלזנשטיין נוסע לשם בשבוע הבא. חבל, אין מה לעשות. זו לא אסיפה שגרתית הפעם תתקבלנה הכרעות כאלה שהכול צריך להיות טיפ־טופ. את שומעת, צילה”?

“יהיה בסדר, ד”ר פולישוק. אל תדאג".

“אני סומך עליך”, חזר “וגם הבאתי לך מתנה יפה מחוץ לארץ. היא עוד בתוך החבילות”.

“תודה”.

“אם יהיה צורך אני מוכן שוב לנסוע לחוץ לארץ כדי לזרז את העניין”. הוא רצה ללכת אבל צילה עיכבה אותו:

“אתה בוודאי תתעניין לשמוע מה עם הטלקס”.

“כן, כן, נו, באמת מה? הספקת כבר לברר”?

“ובכן כך” היא הרימה מהשולחן פתק והחלה קוראת “ההתקנה עולה – 420 ל”י למכשיר. בשביל ששה מכשירים שדרושים לנו זה מסתכם בסך 2,520 ל“י. דמי שימוש לשנה– 792 ל”י למכשיר. זה יוצא – 4,752 ל“י לשנה”.

“הרבה כסף”.

“גם טלפון עולה. הטלקס יחסוך חלק ניכר משיחות הטלפון עם המחנות. ההפרש לא כל כך גדול”, אמרה והמשיכה מתוך הפתק “כל שידור עולה 36 אגורות לשלוש הדקות הראשונות, אחרי זה כפול”.

“כלומר 72 אוגרות”.

“כן”."

“וכמה אמרת ההתקנה צריכה לעלות”?

צילה הציצה בפתק.

“בסך הכל – 2,353 ל”י.

“הרבה כסף”, חזר ואמר ונד בראשו.

“זו השקעה חד פעמית”, המשיכה צילה להדיחו. ניכר היה שהיא מעוניינת בהתקנת הטלקס. “יש בזה המון יתרונות”.

ד"ר פולישוק טופף באגרופו על השולחן שקוע בהרהורים.

“אני לא יודע אם כדאי להשקיע כל כך הרבה כסף”, אמר לבסוף “היתרונות גדולים – זה אין מה לדבר. זה לא דיבורים בטלפון. פה כל דבר נשאר כתוב על הסרט ואי אפשר לומר: אמרתי כך ולא כך. עם אנשים כמו מנהלי המחנות שלנו זה חשוב שהכל יהיה בכתב. אבל – 2,520 ל”י… חוץ מזה דמי השימוש השנתיים, כמה את אומרת?"

“4,752 ל”י, חזרה. הוא שתק והיא המשיכה “דמי ההתקנה זו השקעה חד פעמית. אשר להוצאות השוטפות – גם טלפון עולה. אני עשיתי חשבון לפי חצי השנה האחרונה, תראה…” היא הרימה פתק אחר מעל השולחן אבל ד"ר פולישוק הפסיקה:

“אולי… את יודעת מה? נתייעץ עם מר פלזנשטיין”. הוא חזר להיות האקזקוּטיב הנמרץ והשונא לדחות דברים. “בואי, ניכנס אליו”.

“בבקשה”.

הם נכנסו לחדרו של מר פלזנשטיין ועם זאת נשארתי סוף סוף לבד. כעבור שעה קלה יצא מר ברזילי מחדרו של מר פלזנשטיין ועבר דרך החדר בו ישבתי בדרכו לפרוזדור. אני חזרתי והשקעתי עצמי בעבודתי בקדחתנות כשמנוי וגמור עמי לא לתת לשום דבר להפריע לי מעתה. ישבתי כך זמן מה שקוע כולי בעבודה שלפני, כשפתאום נפתחה הדלת ומירה כספי הכניסה את ראשה בעד הפתח.

“איפה צילה”?

“אצל מר פלזנשטיין”, עניתי מתוך התיק כדי לא לעודד שיחה. שמעתי את הדלת נסגרת ומייד לאחר מכן את נקישות עקביה על הרצפה. משמע שלא עזבה את החדר. היא קרבה לשולחני ונעצרה מולי. בפריפריה של שדה הראייה הבחנתי בידיה הנשענות אל שפת השולחן. היא שתקה, חשתי את מבטה מרצד על עורי.

“תגיד, בן־ארי” אמרה פתאום כמעט בלחישה “אתה משהו מיוחד במינו”?

“לא… לא… אני לא חושב”, אמרתי מופתע בלי לשאת את עיני, משתדל ככל האפשר להיות מרוכז ואדיב כאחד. לרגע נשתררה דומייה ואחר כך:

“ואלדמן אומר שאתה משהו מיוחד”.

“אני לא חושב”, באה שוב תשובתי הלאקונית. שוב שתיקה קצרה ואחר כך:

“גם האמא שלי חושבת שאתה משהו מיוחד במינו” הפעם הסתפקתי במשיכת כתף ולא אמרתי דבר. שתיקה ממושכת.

“אני לא מוצאת בך כלום”, בא לבסוף קולה ביאוש.

“את צודקת”.

אחרי דומייה נוספת:

“תהרוג אותי – כלום”. שוב שתיקה ממושכת.

“אתה יודע, בן־ארי? אף פעם לא ילך לך איתי”.

“למה”?

“אל תעלב”.

“אני לא נעלב”.

“אתה לא הטיפוס שלי”.

“חבל”.

“אבל נוכל להיות ידידים. נוכל”?

“נוכל”.

“אולי אחרי זמן מה גם אני אמצא בך משהו”.

“אולי”.

שתיקה.

“אבל זה לא יעזור לך. גם אם אני אמצא בך המון – לא ילך לך איתי. אתה לא הטיפוס שלי”.

“מצטער”.

“אתה לא נעלב?”

“לא”.

“אתה יודע איזה טיפוס אני אוהבת”?

“לא”.

“אני אוהבת כאלה דגנראטים ממוסמסים, לבושים היטב, עם המון כסף ומכונית חדישה. אני אוהבת דנדיס, פלייבּוֹיס”.

שתיקה.

“אתה לא דנדי”. אמרה־שאלה.

“כנראה שלא”.

“ואלדמן דנדי. הוא יודע להשתעשע”.

“הוא אדם נפלא”.

“אתה לא יודע להשתעשע”.

“לללא… לא כל כך”.

“אני בטוחה שלא”.

“את כנראה צודקת”.

היא נשתתקה. הדומייה נמשכה זמן רב הפעם. הייתי מתוח. מאחר שהייתי מרוכז כולי בעבודה, לא יכולתי להעמיד פנים ולשחק את המשחק וכך הייתי כולי גלוי וחשוף לעיונה במצבי הפעיל והטבעי ביותר. היתה לי הרגשה כאילו אני יושב לפניה עירום, בעוד היא בוחנת ובודקת אותי בקפדנות מלאה עניין כאספן הבודק פרפר על שיפוד. פתאום, בקול שקט וחינני, וכאילו היה זה הדבר הנעים ביותר שיכלה להשמיע באוזני, היא אמרה:

“אתה בּוֹק”.

ועם זאת פנתה ועזבה את החדר בצעדה האיטי, המודע, הנקשני.

המשכתי להתרכז בעניין שלפני, רק תוהה בפריפריה של הכרתי מדוע לדעתה של מירה אני בּוֹק. בכתב יד מהיר ומאומץ העליתי את מסקנותי על הכתב ותוך דקות אחדות השלמתי את המלאכה. עברתי שוב על הכתוב ומצאתי שיש שם כל מה שתיארתי לעצמי שצריך להיות שם. עם זאת נשאתי בליבי תפילה קטנה על הדברים שלפחות חלק מהם יהיה לעניין. אחר כך נשענתי לאחור לנוח קצת. דלת חדרו של מר פלזנשטיין נפתחה וצילה יצאה משם בלווית הד"ר פולישוק.

“אז תתקשרי עם הדואר”, סיים משפט שהתחיל עוד בחדר השני.

“בסדר”.

“אפשר להיכנס”? שאלתי את צילה אחרי שד"ר פולישוק עזב את החדר.

“הוא שאל אם גמרת”.

“אני חושב שגמרתי”.

“אז תיכנס”.

אחרי הרהור נוסף:

“אולי את מוכנה להדפיס לי את זה?”

“כמה זה. תראה.”

“לא הרבה”. מסרתי לה את הגיליון עם מסקנותי. צילה העיפה בו מבט חטוף.

“כתב חרטומים”, אמרה ועיקמה את אפה במיאוס.

היצעתי להכתיב לה אבל היא ויתרה על כך. היא נטלה את הגיליון והתיישבה אל המכונה. תוך דקות ספורות היה החומר מודפס בידי ואני נכנסתי אל מר פלזנשטיין.

הוא עיין בגיליון בכיווץ גבות. ישבתי מולו בציפייה מתוחה. כעבור זמן מה נשא את עיניו.

“זה לא רע מה שעשית פה, מר בן־ארי”, אמר במאור פנים. “כבר עסקת בדברים מסוג זה”?

“יש לי נסיון מסוים. לא רב”. באה תשובתי הזהירה.

“נראה לך שזה עסק”?

“נראה לי שכן”.

“גם לי. לא כדאי לעשות עסקים עם מי שאין לו כסף וגם לא עם מי שיש לו יותר מידי. העסקים הכי טובים הם עם אלה שיש להם רוב הכסף למימון עסקותיהם וחסר להם רק קצת, כך שהם נשארים תקועים עם השקעה גדולה בשלבים האחרונים של הביצוע. ממש כמו הקבלן שלנו. אתה משלים להם את הקצת שחסר להם וחותך מהם נתח שמן”. הוא חיכך את ידיו בהנאה.

צילה נכנסה לחדר וקרבה לשולחן.

“הוא פה”, אמרה.

“הקבלן” הסביר לי מר פלזנשטיין “הכניסי אותו והיכנסי גם את. אנחנו יוצאים לשטח”.

צילה יצאה וחזרה בחברת אדם גדול ושמן מאוד, מרכיב משקפיים בעלות מספר עצום של דיאוֹפּטריוֹת שמאחוריהם התרוצצו בזריזות עיניים קטנות ועכורות. הוא נראה כמו פועל בניין סוג א' שהתעלה על מעמדו.

“שלום… שלום.. מר פלזנשטיין”, חרחר “אתם מוכנים… לבוא… לראות את הבניין… עכשיו”? נשימתו היתה קצרה מאוד, כפי הנראה נאלץ לעלות במדרגות במקום להשתמש במעלית. עקב המאמץ לא היה מסוגל להתאים את נשימתו לצרכי הדיבור, אלא נאלץ לדבר בהפסקות שנקבעו לפי צרכי הנשימה הקצרה שנותרה לו. למרות שהיה נושם, נושף ומזיע וכפי הנראה סבל מאוד מהחום, הוא היה לבוש בחליפת קיץ בהירה.

“בסדר”, אמר מר פלזנשטיין בנטלו את הפיקוד “צילה תקראי לבלתינשטר, הוא יוצא איתנו. מר בן־ארי – גם אתה בא”.

יש לי טאכסי בחוץ", אמר הקבלן.

“שלח אותו”, פסק מר פלזנשטיין “אנחנו ניסע במכונית שלנו. מר בן־ארי, רד אל יהושע וארגן מכונית עם נהג. תאסוף את כולנו ליד השער בעוד דקות אחדות”.

יצאתי משם ורצתי לחדרי כדי לקחת את משקפי השמש שלי שבלעדיהם אני אבוד בקיץ. מר גולדמן, שחזר מהמרפסת לחדר בדיוק ברגע שנכנסתי, לא הבחין בחפזוני.

“כמה התנועה על הכביש זה דבר מעניין”, התחיל להתפלסף “זה כמו זרם של מים. פתאום: פקק! והצינור נסתם…”

“נסתם, נסתם”, חיקה אותו מר שאקארוף “אצלך שום צינור לא נסתם. אצלך נפתח הצינור. אל תחשוב שאני לא יודע למה אתה יוצא כל פעם למרפסת”.

“מה זה למה? בשביל לשאוף אוויר, אלא מה?”

“אל תגיד לשאוף אוויר. תגיד להוציא אוויר, יא מלוכלך. אתה יוצא כל פעם למרפסת בשביל לתקוע נודות. אל תחשוב שאני לא יודע”.

“פה, אדון שאקארוף, לא יפה איך שאתה מדבר”.

“ולתקוע נודות בזמן העבודה זה יפה? יותר טוב שתשאל מאיפה אני יודע”.

“נו, אדרבה, מאיפה? אתה סתם מדבר”.

“מאיפה”?! הריע “כמה פעמים חזרת לחדר לפני שגמרת להתאוורר מפני שבלתינשטר חיפש אותך ואז, ברגע שנכנסת התחיל להסריח בחדר כמו בבית כיסא”. הוא צחק בקול רם צחוק משולח רסן מתוך שמחה זדונית למראה פניו המכורכמים של מר גולדמן.

חטפתי את משקפי השמש שלי מעל השולחן ורצתי לאתר את יהושע בלאבירינט התת־קרקעי שלו. זה אף פעם לא היה קשה במיוחד. בעולם התחתון של ממלכת המרתף הוא היה מהלך אפוף אטמוֹספירה של צלילים שבקעו מהטרנזיסטור שלו שהיה פתוח כל הזמן וכמו דבוק לכף ידו. קונצרט של בטהובן, צ’ה־צ’ה, מהדורת החדשות או איזה שידור אחר היו מציינים את הכיוון שבו ניתן למוצאו.

הזמנתי את המעלית בלחיצה על הכפתור. עוד לפני שנעצרה בקומה שלי עלו מתוכה קולות הריב הנצחיים של איש המעלית ואיש הניקיון שרבו ביניהם כל אימת שנפגשו. איש המעלית היה מקרה סוציאלי מרושע ועריץ ששירת רק את מי שמצא חן בעיניו. בין כעניין של טעם ובין משום טובת הנאה זו או אחרת שהיה מפיק. מלקוחות החברה ודורשיה היה גובה טיפים ביד רמה. מי שלא שלשל לידו חייב היה לטרוח למעלה ברגליו הכבדות, בליבו החלש וטרשת עורקיו. אי שביעות הרצון ממנו היתה כללית. פיטוריו נמנעו רק הודות לליבו הרחום של מר סלומון שהתעקש, משום מה, לקיים נפש רעה ועלובה זו. איש הניקיון קיווה שאיש המעלית יפוטר בסופו של דבר. הוא לטש עין אל כהונתו שנחשבה רמה יותר בהירארכיה של השרותים. מצב עניינים זה היווה, כפי הנראה, רקע להתנגשויות הבלתי פוסקות בין השניים בכל פעם כשהיו נפגשים, דבר שקרה לעתים קרובות, הואיל ואיש הניקיון היה מחוייב לנוע הרבה בין הקומות עם הדלי, המטאטא והספּונג’דוֹר שלו.

תוך קולות המריבה של שני השונאים המושבעים היגעתי למרתף. פוגה של בך עזרה לי לאתר את מקום הימצאו של אוֹרפיאוּס השמן. הוא שוב העמיד לרשותי את גרשון עם הפיז’ו ועם ארשת המחאה השקטה והחסודה על פניו. כשהיגחנו מפתח המסלול הלולייני שהוביל מהחניון התת קרקעי לרחוב, כבר עמדה כל החבורה ליד השער הראשי והמתינה לנו. אני יצאתי מהמושב שליד הנהג כדי לפנות את המקום למי מהחבורה שיהיה מעוניין בו. הייתי סבור כי זו חובת הנימוס הטוב כלפי עובדים בכירים ממני. כשעמדתי ליד המכונית ניגש אלי בלתינשטר ולקח אותי לצד.

“קח את המזוודה, מר בן־ארי” אמר והצביע על מזוודת פלסטיק קטנה וכחולה של “אולימפיק איירוויס” שעמדה על המדרכה ליד עמוד השער. “זו המזוודה של מר פלזנשטיין. הוא מחזיק בה מסמכים חשובים והוא עוד יכול לשכוח אותה”. הדבר הרתיח את דמי אך ניגשתי ולקחתי את המזוודה ללא אומר ודברים.

“לקחת את המזוודה, מר פלזנשטיין”? שאלתי את סגן המנהל הכללי שכבר ישב במכונית, מנופף במזוודה לפני אפו. חשבתי שיהא זה הוגן כלפיו לתת לו הזדמנות לנער את חצנו מהרעיון שאני אסחוב לו את המזוודה. מר פלזנשטיין לא ניצל את ההזדמנות:

“קח אותה”, זרק דרך החלון כלאחר יד וחזר לשוחח עם הקבלן ועם צילה. איש לא היה מעוניין במקום ליד הנהג ואני חזרתי לשם. את המזוודה הינחתי לצדי על המושב ועם זאת התמסרתי לאורגיה של רגשי עלבון, רחמים על עצמי והאשמה עצמית על שאינני מסוגל להתעלות במידה מספקת כדי לקבל דבר כזה בשוויון נפש.

אתה חושב את עצמך לאזרח מועיל וחשוב מאוד, אדוני המנהל, צרב בקרבי העלבון. מועיל למי? מועיל למה? ועל חשבון מי ומה? הנקל לתאר סדר חברתי העולה פי כמה על זה שבו ניתן לך להיות מועיל כל כך, ואשר בו, אדוני המנהל, יהיה שמור לך תפקיד של חוטב עצים ושואב מים, עמוק עמוק בתחתית הסולם החברתי, מחוסר עניין וחפץ במה שאתה מסוגל לתרום. יש לך שכל של גנב קטן. אתה יודע היטב איך להוציא לחזיר שערה מהתחת. אבל הסוג העליון של האינטליגנציה חסר לך וזה דווקא מה שיש לי בשפע… אלמלא עמד סולם הערכים של הדור על הראש, אתה היית סוחב לי מזוודות… מדוע, בעצם, אני לא מטיח לך את המזוודה הארורה הזאת בראש? זה מעניין… לפני עשר שנים זה לא היה עובר כל כך חלק, ולפני עשר שנים הייתי בעשר שנים יותר צעיר ולכאורה היה זה יותר מוצדק שאסחוב עבורך מזוודות… מכאן שאני מתפורר. או אולי אני רק מתבייש להראות שנפגעתי. כמעט שאיני מעז להודות בכך בפני עצמי. לוא הייתי לגמרי על גובה הסטאנדארטים שלי, הייתי צריך להיות מסוגל לסחוב עבורך כל דבר בלי שארגיש בכך כלל. כנראה שאני עדיין פגום… מאידך – ייתכן שהייתי מוכן לסחוב עבורך מזוודות לוא כיבדתי אותך, לוא ראיתי בך מורה ומדריך. אבל מאחר שאינני מעוניין ללמוד ממך את החוכמות הרקובות שלך, אינני רואה בך מורה ומדריך ואינני מוכן לצקת מים על ידיך…

כך נסענו זמן מה, הם מאחור שקועים בשיחה ואילו אני שקוע מידי בעצמי כדי להשתתף בה או אף להאזין לדבריהם. נסענו רוב הזמן מול השמש. קרניה נפלו בעד השמשה הקדמית של המכונית וחיממו את גופי. הראש נשאר בצל וקר. הפרש הטמפראטורות וההתרגשות של המעמד העבירו בי צמרמורת קלה. המכונית נעצרה לפני בנין בלתי גמור שמלאכת בנייתו היתה בעיצומה. יצאנו מתוכה – אני עם המזוודה ביד.

“אתה יכול להשאיר את המזוודה בפנים”, אמר לי פלזנשטיין.

“עוד יכולים לגנוב אותה”, אמרתי במתיקות וחשבתי לעצמי, פארך שכמוך. קודם היית חולה לסחוב את הסמרטוטים שלך לבד ועכשיו פתאום אתה נוטה לי חסד". נדמה היה לי שהבחנתי בעננה קלה שחלפה על פניו אבל לא הייתי בטוח. עכשיו חשבתי את החשבון הקטן כמסולק. חדלתי לשים לב לחבורה. מלאכת הבניין מסביב ריכזה את כל מעייני. עם זאת נותר בי, כפי הנראה, משקע עבה ופעיל של אינדיגנאציה, שכן מאותו רגע ואילך דבקתי במזוודה הארורה כעלוקה ולא הרפיתי ממנה עד סוף הסיור. משום מה קיבלתי פתאום מצב רוח מרומם.

“הבנייה נמשכת”, העיר מר פלזנשטיין.

“בוודאי”, הזדרז הקבלן השמן לקפוץ לתוך הפרצה “אני לא אתן שהבנייה תיפסק. זה כמו שאמרתי לך: אני יכול להסתדר, אבל לשם כך אני מוכרח לצמצם את התוכניות שלי, להסתלק מכמה דברים וזה אני לא רוצה…”

מר פלזנשטיין הפסיקו:

“טוב, טוב. אפשר להיכנס לבניין?”

“בוודאי”.

“בלתינשטר – היכנס למשרד וקח את החשבונות. לא הכל, רק החשוב ביותר. בואו”.

“אני צריך לבוא אתכם”? שאלתי.

“לא”.

הם פנו אל הבניין ונעלמו עד מהרה בין הפיגומים. נשארתי מאחור ברחבה. גרשון הנהג יצא מהמכונית והחל מתקרב אלי, אחר כך נעצר כנמלך וחזר למכונית בהילוכו המתנדנד במקצת, כששתי זרועותיו הקצרות והעבות מקושתות לצדי גופו. הוא הכניס את זרועו לתוך המכונית דרך החלון ואחרי חיטוט קצר העלה משם סנדוויץ' עטוף בנייר. הוא הסיר את מעטה הנייר מעל מחציתו, בחן אותו מכל צד כמבקש בו נקודת תורפה, אחר כך הרים פתאום בבת אחת את הסנדוויץ' לפיו ובד בבד הרכין אליו את ראשו עד שנפגש עימו בחצי הדרך בנגיסה מאוששת. תוך כדי לעיסה הוא בחן שוב מכל הצדדים מה שנותר ממנו כאילו תכנן את ההתקפה הבאה. לפני שבלע את בלעו ובעודו לועס, נעץ שוב את שיניו עמוק לתוך פרוסת הלחם. לועס ונוגס החל שוב מתקרב אלי.

“הם גומרים את העבודה בארבע והולכים הביתה ומרוויחים פי שניים ממני”, אמר תוך כדי לעיסה “מה פי שניים – יותר”, השיג על עצמו והתרחק לכיוון הצריפון ששימש לקבלן כמשרד וכמחסן כלים. הוא התיישב בצל אחד הקירות על שני בלוקים שהיו מונחים זה על גבי זה, שלף עתון ספורט מכיס עליון של חולצת החאקי שלו ותוך כדי לעיסה החל להתעמק במה שקבוצות הספורט השונות עוללו זו לזו בשבת האחרונה. נשארתי עומד עם המזוודה ביד נשען אל כנף המכונית. “המזוודה הזאת”, חשבתי – הפעם בלב קל, כמעט בצחוק, “כפי הנראה זה ג’וב הרבה יותר קשה להיות סוּרמאיה מכפי שהיה נדמה לי בתחילה. לאנשים מסויימים זה אולי יותר קשה מאשר להיות מנהל”. זה היה סיכום ועם זאת חדלתי לחשוב על העניין. במקום זה התבוננתי סביבי.

שני פועלים שזופים בכובעי טמבל ונעליים גבוהות, אחד עירום למחצה, השני לבוש גופיה, עסקו לא הרחק ממני בהזנת מערבל הביטון. הם הכינו את התערובת של זיפזיף, חצץ ומלט בתוך הכף הגדולה של המכונה שנחה על הקרקע בעוד המסה הקודמת מחליקה משונית לשונית עם כל תנועת סיבוב של המערבל. מידי פעם היה הפועל העירום, שחבריו קראו לו יעקב, מוסיף נתזים של מים למסה המתערבלת ממיכל שהיה קבוע מעל המערבל, על ידי משיכות קצרות בידית. כשהמסה היתה מוכנה היה יעקב מסובב גלגל שהפך את מיכל המערבל על פי מעלית קטנה שהיתה קולטת את המסה. לחיצה על מנוף והמעלית עולה עם הדייסה האפורה אל הקומות העליונות שם חיכו לה שני פועלים עם עגלת־דוד דו־אופנית עבת־כרס לתוכה היו קולטים את הבטון על ידי פתיחת דופן המעלית. הפועלים שעל הגג עסקו ביציקת עמודי הקומה השלישית בתוך דפוסים עשויים מקרשים. בינתיים הצטברה על הגג כמות בטון שהספיקה לזמן מה. יעקב כיבה את המנוע. הוא ועוזרו התיישבו על בלוקים לנוח והציתו סיגריות. במקום עברה פרגייה כבת חמש עשרה.

“היי בובה”! צעק לה יעקב “מותק, לא”? ביקש את תמיכת עוזרו “מותק בחיי”, אישר הלה וצעק לה: “היי מותק”!

הקטנה החישה את צעדיה וחלפה על פניהם כשהיא מסתירה את מבוכתה על ידי מבט עיקש תקוע נכחה.

“הו”! נשמע מלמעלה קול מעובה שקטע את הפלירט באיבו.

“אָאא”, ענה יעקב.

“הפעל”, הורה הקול מלמעלה.

יעקב קם, הפעיל את המנוע על ידי סיבוב אחד של המאנואלה והכל החל חוזר על עצמו. היה משהו מקסים בתהליך המדויק, התכליתי והמתואם. לחשוב שכל מלאכת היצירה של גברים שריריים ומחוספסים אלה, שהצמיחה את הבנין בשלבים מוחשיים לנגד עיני ממש, תלויה בדבר מופשט כמו כסף והמשכה נתון עתה בידיו הלבנות, המטופחות של אנזלם פלזנשטיין.

הסיור בבנין, בינתיים, תם ונשלם. הקבלן השמן היה הראשון שצץ מתוך יער הפיגומים האפל שבקומת הקרקע, כמו איזו גורילה המופיעה פתאום מתוך הסבך במערה יער עד, כולו נושם, נושף ומנגב את זיעתו בממחטה. אחריו הופיע מר פלזנשטיין, מנער את האבק והסיד מעל חליפתו הכחולה. בטפיחות קלות מאחריהם צילה גלעד, מדדה בזהירות בנעלי העקב שלה בין שברי העצים, הלבנים והבלוקים. הם קרבו אל המכונית כשהם מדברים בהתרגשות ובקול רם. בלתינשטר טרם סיים את מלאכתו במשרד.

“נו, איך נראה לכם”? חקר הקבלן, מבטו משוטט בין צילה ובין פלזנשטיין.

“נראה”, השיב מר פלזנשטיין בצורה בלתי מחייבת “צריך לראות את החשבונות”.

צילה התבוננה סביבה אחר כך אמרה בצחוק:

“מסכן מר מאראש”, זה היה שמו של הקבלן “יש לך פה רק פועלים, שום פקידות שאפשר להתעסק איתן”.

הקבלן הצטחק. הוא החליק מבט דאוג לעבר מר פלזנשטיין. הוא לבש חליפה בחום הכבד במיוחד כדי לעשות רושם מכובד. בהלצה הקטנה של צילה היה משום גרוי חזק לצנוח חזרה לתוך מהותו האמיתית. בהתחלה נבהל קצת מהפיתוי, אולם החיוך הממזרי על שפתיו של מר פלזנשטיין שנהנה כרגיל מהחוכמות של מזכירתו, הרגיע אותו.

“אני לא הייתי מתעסק גם לוא היו פקידות – אני איש נשוי”, בחר עם זאת בתשובה זהירה.

“אה, מר מאראש! אתה לא נראה כזה”, סנטה בו.

“תפסיקי צילה”, התערב מר פלזנשטיין ברוח טובה “מר מאראש עוד יכול לחשוב שאני מתעסק איתך”.

“חס ושלום”, מיחתה “אם אני התחלתי בנושא זה סימן שאני מעל לכל חשד. עוד נשארו כמה צדיקות בסדום”.

“ואת, כמובן אחת מהן”, החזיר לה הקבלן.

“אהה”.

“גברתי”, אמר הקבלן “אם יש מזכירה שהיא אשה הגונה אז כל הכבוד לבוס שלה שהוא בן אדם מוסרי ולא מנסה להתחיל איתה”. החוכמות שלו היו מסורבלות כמוהו ועם פארטנר כזה היה קשה לצילה להיות ברמתה הרגילה.

“אולי יש בסדום גם כמה צדיקים חוץ מצדיקות”, אמרה “אבל אתה בטח לא אחד מהם, מה”?

“מניין לך שאני כזה מין… כזה…” הוא חיפש את המלה.

“סכסואל ביורוקראט”, שמעתי את עצמי פתאום משלים לקבלן את פסוקו. הביטוי הבזיק במוחי כניצוץ של עשירית השניה ונדחק לצאת למרות רצוני ובלי שאוכל לעצור בעדו. צילה מחאה כף:

“מצוין, מצוין בן־ארי”, צהלה “כינוי מצוין לבוס שמתעסק עם הפקידות שלו. סכסואל ביורוקראט על משקל סוציאל דמוקראט, טוב מאוד בן־ארי”. גם פלזנשטיין צחק צחוק קצר ויבש. דעתו של הקבלן זחה עליו פתאום והוא התחיל לדקלם:

“חביירים, סוציאל דמוקראטען – לוסט אייך נישט…” כאן הוא תפס את עצמו ונעצר, נכלם במקצת.

“מר בלתינשטר!” קרא מר פלזנשטיין פתאום בקוצר רוח.

בלתינשטר הופיע בפתח הצריף.

“אתה גומר שם”?

“זה עוד יקח זמן” אמר בהתחטאות.

“אז אנחנו לא נחכה. תבוא עם החומר כשתגמור”.

“תוכל להשאיר פה את מר בן־ארי, שיעזור לי”?

“בבקשה, מר בן־ארי, תישאר פה כדי לעזור למר בלתינשטר”.

“בסדר”.

מר פלזנשטיין וצילה נכנסו למכונית.

“רגע, רגע”, נזעקתי “המזוודה שלך מר פלזנשטיין” נופפתי לעומתו כבנס.

“תביא אותה איתך כשתחזור”, קרא מר פלזנשטיין ופנה ממני בשאט.

הם הסתלקו ואני נשארתי עם מר בלתינשטר. עזרתי לו למיין את הניירות ולארוז אותם בחבילות. בעזרתו ובהדרכתו של מר מאראש, הקבלן, סיימנו עד מהרה. במעלית התנהל הדואט הרגיל בין איש המעלית לבין איש הניקיון:

“אל תתערב בעניינים שלי”.

“אתה כאן לא הבעל הבית”.

“אתה לא הבעל הבית שלי”.

“אני בעל הבית כאן”.

“של המעלית, לא שלי”.

“המעלית לא שלך”.

“תעמוד ותשתוק”.

“שתוק אתה”.

“שתוק מנוול”.

“מנוול עשה אותך”.

“אתה לא אבא שלי”.

“לך לאבא שלך”.

“לך כביני מט”.

“לך לעזאזל”.

“אתה הולך על הראש”.

“אתה חושב שאתה פיקח”.

“אתה פיקח”.

“אין לך שכל”.

“חמור”.

“כלב…”

וכך הלאה על טהרת חופש האסוֹציאציה.

המעלית נעצרה. מיהרתי לחדרי כי על שולחני עוד ציפתה לי המנה היומית הרגילה שלי שעוד לא הספקתי לגעת בה. פתאום קרא לי מישהו מאחור: ואלדמן.

“הביטוי שהמצאת התפשט בבניין כמו אש בקוצים”, אמר.

“סכסואל ביורוקראט? זה נפלט לי ככה בלי שארגיש”.

הוא הרצין.

“זה לא טוב”, אמר לתמהוני.

“לא טוב? מה לא טוב”?

“כל הענין הזה”.

מדוע"?

“מפני שהאפלת על פלזנשטיין. ליצור אנקדוֹטוֹת זו פריוילגיה של מנהלים. זה חלק משכרם בכל עמלם. נכון שבדרך כלל הם לא קורצו מחומר יוצר אנקדוטות. אין להם בדרך כלל הרעננות וההומור. לרוב האנקדוטות שמספרים בשמם או אודותם יש טעם כמו לצרות שלי”. לא הייתי בטוח למה הוא מתכוון.

“היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו – לזה אתה מתכוון”?

“לא לזה. שאול חשש מפני דוד ואילו פלזנשטיין מצפצף עליך”.

“כך חשבתי. אם כך – אז אני לא מבין כלום”.

ואלדמן חשב קצת לפני שהשיב:

“קשה להסביר זאת. זה קשור איכשהו לסדר הנקירה בלול. זה פוגע באינטרסים בלתי חומריים מסוימים של מנהלים מסוג מסוים שפלזנשטיין נמנה עליו. יש מנהלים המפתחים מושגי כבוד הלקוחים ממש מהעולם הקלאסי. הם רוצים להחזיק את המקל בשני הקצוות. אבל אוֹדיסאוּס מלך איתאקה, היה מלך ועובד אדמה וחי חיים פשוטים וצנועים עם המלכה פּנלוֹפה. לעת מצוא היה עושה מעשי גבורה. שכרו בכל עמלו היה ששמו יצא לתהילה בקרב הארץ. זה שכרו של הגיבור הקלאסי – כבוד ותהילה אוּניברסאליים. בשם זה שיצא לו לתפארת ולתהילה זיכוהו לא רק עלילות גבורתו אלא גם צניעות הליכותיו. שכרו בכל עמלו של המנהל המודרני הוא חדר עבודה דמוי אולם אסיפות, שולחן כתיבה של שניים וחצי דונם, מכונית כמו טאנק, אפשרויות בלתי מוגבלות – או מוגבלות רק על ידי הכושר הפיזי – לזלילה, סביאה וניאוף. רוב המנהלים מסתפקים בכך ולכל היותר גובים מהנתונים למרותם את כל הנשיקות והליקוקים שהם נאלצו לנשק וללקק באחוריהם של הממונים עליהם עד שהגיעו למעמדם. אבל יש כאלה שרוצים שיחשבו אותם לגיבורים אמיתיים אנשי המעלה, חכמים רבי אנפין, חובקי זרועות עולם וזאת בנוסף וחרף היותם זוללים, סובאים ונואפים. הם דורשים ממך שתביע הערכה להשקפת עולמם הפילוסופית – בדרך כלל משהו דילטאנטי ואינפאנטילי שחדל להתפתח לפני עשרות בשנים, בעת שהם בחרו לקפוץ לתוך קלחת חיי המעשה במקום להוסיף ולהתפתח מבחינה רוחנית. הם דורשים ממך שתצחק לבדיחותיהם, שתעריך את חידודי הלשון שלהם שעוביים כקורת בית הבד. אתה נדרש להתכווץ בפניהם, לרחוש ולהביע להם כבוד כל הזמן. פלזנשטיין הוא מנהל כזה. כשהוא בסביבה, הוא רוצה להיות היחיד שנוכחותו מורגשת, וזה בכל המובנים – דברים עניניים ואנקדוֹטוֹת כאחד. אם אתה יוצא איתו לאיזה מקום ואתם חוזרים משם כשאתה מושך אחריך שובל ססגוני של אנקדוטות ולא הוא – זה לא טוב. זה נוגד, איכשהו, את סדר הנקירה בלול”.

גם אחרי הסבר זה לא השתכנעתי ומשכתי בכתף.

“אל תתייחס לזה בשוויון נפש”, הזהירני “הוא יתחיל עכשיו לחפש אצלך מגרעות. הוא כבר התחיל”.

דבריו אלה החרידוני.

“התחיל? כיצד”?

“הוא הביע השתוממות שלא מצאת עניין להיכנס איתם לראות את הבניין. זה עשה רושם לא טוב”.

“מה אני מבין בבניינים? מה זה היה מועיל לעניין לוא נכנסתי איתם לבנין”?

“זה לא היה מועיל ולא כלום. אבל זה רק היגיון וההיגיון הוא לא תמיד העיקר בעניינים מסוג זה. מכל מקום דע לך שהוא מתחיל לחפש אצלך. ביחוד זה רע, כל הענין הזה, מפני שפלזנשטיין עצמו הוא סכסואל־ביורוקראט לא קטן. עכשיו כולם מדביקים לו את הכינוי”.

“זה לא ידעתי”.

“לא משנה”, אמר בקוצר רוח. לתמהוני הרגשתי שהוא כועס עלי במקצת. לבסוף, בנימת דאגה הוא סיכם:

“נדמה לי שמצבך לא טוב”.

ובזאת פנה ונכנס לחדרו.

פרק ז': אילנה    🔗

שיער שחור קצוץ קצר, חולצה גברית, חצאית צרה, הדוקה, רגליים חטובות, שזופות, שלובות, זרועות משוכלות, גו נשען אל מסעד הכסא ברפיון, מבט מצועף וחסר מטרה של לביאה אחר טרף: אילנה ראג’אקאמאראטנה, כוס התה שלי בדיוק נמרץ, או כך לפחות הייתי סבור. לפניה על השולחן היתה מונחת חפיסה רוֹתמאנ’ס ועליה מצית. מסיגריה שנשכחה בשקערורית שבשולי המאפרה שלה עשן כחלחל, האספרסו עוד ההביל בספלון, מכאן שרק לפני זמן קצר הגיעה.

מן המדרכה שלפני בית הקפה בחנתי את דמותה. היא ישבה לבדה ליד השולחן והיתה שקועה בתוך עצמה, לא שמה לב לנעשה מסביב. מאז הפגישה ב“רווית” הייתי בא לכאן מידי יום ביומו בשעות אחר הצהריים בתקווה למצוא אותה וחוזר כלעומת שבא ברגשות מעורבים של אכזבה והקלה.

בעומדי עתה על המדרכה, עורך שוב על רגל אחת את סיכום ההבדלים המדכדך שבין אישיותי האמיתית ובין הדמות שהתחזיתי להיות, חלף בגבי רעד. דחף עז תקפני להסתלק משם. הזיוף הטוטאלי שזייפתי את עצמי כדי להתאים את עצמי לטעם שייחסתי לה, היה מחושב בקפדנות לכל כך הרבה פרטי פרטים, שנראה כמעט בלתי אפשרי לשחק את המשחק לאורך זמן מטווח קצר ואינטימי. כבר בהופעתי החיצונית הושקעה מחשבה רבה. סבור הייתי שתסרוקת מודרנית עם שיער קצר וחלק נופל על המצח עשויה להיות יותר יעילה למטרתי מהתסרוקת המיושנת שלי עם שביל בצד ושיער מסורק לאחור. את השינוי הרצוי בתסרוקתי ניתן היה לחולל בביקור אחד אצל הספר. נמנעתי מכך בעיקר משני טעמים: הראשון – שלא היה בכוונתי לעשות שינוי של קבע בתסרוקתי והשני שלא נתברכתי במצח הניאנדרטאלי המתאים בדרך כלל לתסרוקת שעליה חשבתי. אי לזאת מצאתי שהטוב ביותר להניח לשערי כמות שהוא ולסמוך על טכסטילים כהים והדוקים שיהיו לי למליץ יושר. בקרן זווית שבארון הבגדים שלי היו זרוקים חולצת מארנגוֹ ומכנסי ג’ינס שקניתי בשעתו כתחפושת לנשף פורים. אף כי חולצת מארנגו ומכנסי ג’ינס הם פריטים נדושים בלבוש הרחוב היומיומי של רבים וכן טובים, לא עלה בדעתו של איש ממיודעי לחשוב שאינני מחופש כשנכנסתי לבוש בצורה כזאת לנשף – כל כך קיצוני היה השוני בין תלבושתי לאותו ערב ובין סגנון הלבוש הרגיל שלי שלא נשתנה בעשרים־שלושים השנים האחרונות. תלבושת זו הוצאה עתה מהנאפטאלין והוטלה עליה השליחות לשכנע את אילנה שאני מעודכן עם הרעיונות המתקדמים ביותר, ששמעתי על סארטר וקאמי ואני מבין בדיוק למה הם מתכוונים אף כי לא קראתי בכתביהם מפני שאני כל כך עסוק בלחיות שאין לי זמן לקרוא.

כשבחנתי בראי את דמותי בבגדי הפורים שלי, גיליתי כי נתקבל ניגוד לא לגמרי בלתי מעניין בין גוון החולצה הכמעט השחורה ובין החיוורון החולני של פני הנובע ממחסור כרוני בשמש ואוויר. אפקט זה, שהיה רווח מקרי ובלתי מתוכנן בהחלט, גרם לי הפתעה נעימה ונתן בלבי יסוד מסויים לתקווה שדבר דומה עשוי לקרות גם להתנהגותי: אולי דביקות קפדנית בדפוסים חיצוניים זרים לי תוליד צורות התנהגות חדשות, חופשיות וטבעיות פחות או יותר, המתאימות לאותם דפוסים.

בלב חרד, החלטה נחושה וצעד מאושש אך בלתי בטוח נכנסתי לבית הקפה. אילנה לא הבחינה בי. היא הוסיפה לשבת ללא נוע, מביטה נכחה במבט מצועף ומופנם. נשארתי עומד סמוך לפתח, נועץ בה מבט עיקש ולובש על פני הבעה מאומצת במקצת, כאילו אני משתדל לזכור מניין היא מוכרת לי. מבט תקוע זה נועד למשוך את תשומת ליבה ועם זאת לעשות רושם כאילו הדבר היחיד המעניין אותי בקשר אליה הוא לזכור מניין אנחנו מכירים. בעודי עומד כך בפתח, מתבונן בה בפנים מלאי הבעה, חלף במוחי שאולי לא יזיק לזרוק כמה שמות כמו נאטאלי סארוֹט או מוריאק הבן, אם תהיה הזדמנות לעשות זאת כלאחר יד. במחשבה שניה נאלצתי לפסול את מוריאק הבן: מאחר שאסור לי גם לדעת על קיומו של מוריאק האב, ממילא אין באפשרותי להתייחס אל מוריאק הצעיר כאל מוריאק הבן, ואילו אם אתייחס אליו כמוריאק סתם, היא עוד עלולה לחשוב שאני מתכוון למוריאק האב אם היא יודעת במקרה על קיומו. זה עלול להיות הסוף שלי אצל האואנגארדיסטית המטורפת: חשד באינטלקטואליזם – רחמנא ליצלן. קורא ספרים במקום לחיות. הנרי מילר יבוא, איפא במקום מוריאק הצעיר. הוא אף פעם לא יכול להזיק כשמדובר באואנגארד.

הייתי שקוע עדיין באימפרוביזאציות אלה של הרגע האחרון כשמבטי הצליח סוף סוף לקדוח לה חור באֶקטוֹפּלאסמה. היא הרגישה משהו ופנתה אלי. בלי לשנות את עמידתי או את הבעת ה“כבר התראינו” הוספתי להתבונן בה, מכריח את מבטי לא לנטות מפני מבטה. שרירי הפנים שלי כבר החלו לכאוב. הרגשתי איך ההבעה קופאת על פני כמסיכה. במשך שניות אחדות הבטנו זה בזו. פתאום היא אמרה:

“נו בוא”, והחוותה בידה תנועת הזמנה קלה.

בצעד מהסס ניגשתי לשולחנה. נעצרתי לפניה עם אותה מסיכה על פני. הייתי כל כך מודע לכל תנועה שעשיתי שהרגע כולו נחרת בזכרוני בבהירות וחדות כדבר מעוגל ומושלם בתוך הנצח, כולל ההרהור שהתרחף בהכרתי באותו מעמד: “יש לך עכשיו פרצוף של ראש שבט אינדיאני”.

“שב”, אמרה והורתה על כסא לידה.

התיישבתי על כסא מולה, לא על זה שהורתה עליו, מנסה לעשות זאת תוך הפגנת ניחותא, שולח את אחורי לאחור בעצלתיים ומניח אותם על מושב הכסא לאט לאט. הוספתי להתבונן בה בשתיקה. פתאום אמרתי כבהארה:

“נפגשנו ברווית. את באת עם בחבוט”.

“אני זוכרת אותך”.

“גם אני זוכר עכשיו”.

“לא חשבתי ששמת לב אלי. אם אתה זוכר אותי סמן שבכל זאת התרשמת ממני קצת. אחרת לא היית זוכר”.

“יכול להיות”.

“מה יכול להיות”?

“שהתרשמתי”.

“איך”?

“מה איך”?

“איך התרשמת”.

“ככה”, הפלטתי ברישול.

“איך ככה”?

“טוב… טוב”, אמרתי בניד ראש נוטה חסד כאילו מאזן ההתרשמויות הותיר לה אצלי יתרה קטנטנה לזכות.

“איך טוב”. הוסיפה לחטט.

“את בסדר”.

“מה זה בסדר? זה לא אומר כלום. מה מצאת אצלי שהוא בסדר”?

“את… את לא זונה, אילנה, זה מה שטוב אצלך”, אמרתי בגמגום קל כאילו הדברים עוברים לי בקושי דרך הקנה. היא הטילה את ראשה לאחור ופרצה בצחוק רם.

“אני גם לא בתולה, אתה יודע”? אמרה כשנרגעה במקצת.

“יודע… את שוכבת המון… א… אבל את לא זונה”.

“מניין לך?”

“אני יודע…א…את לא זונה, אילנה. זה נכון… א… את לא זונה”. דיברתי בגמגום קל אבל במין פסקנות עיקשת והבעה זעופה מנסה לעשות רושם כאילו שמתחת לחזרה הגולמנית על הדברים מסתתר המון יופי פנימי הנאבק ללא הצלחה לבוא על ביטוי. היה פה רמז מכללא למעשים כבדים ושתקניים בהם נאלץ יופי פנימי זה למצא את ביטויו מחוסר מוצא מילולי.

פתאום חדלה לצחוק ואמרה:

“אתה רוצה לבוא איתי”? היא מיעכה את הסיגריה במאפה בתנועה נמרצת, אותה למדתי מאוחר יותר לזהות כאות כי גמרה בדעתה. היא קמה.

“לבוא איתך לאן”? שאלתי בלי למוש ממקומי, נושא אליה מבט חוקר, כמעט נפחד.

“אלי”.

"כל כך קצר. כל כך פשוט. ההצגה נגמרה עוד לפני סיום המערכה הראשונה. הייתי כמעט מאוכזב וגם קצת מבוהל.

“לבוא אליך כדי לעשות מה?” שמעתי את עצמי ועם זאת כמעט צחקתי מעצמי בקול."

“לשתות קפה”, אמרה והרעיפה עלי את חיוך־החניכיים שלה.

היה לי חשק עז להציע שנשתה את הקפה במקום, אבל חששתי שזה יהיה פאטאלי. קמתי ממקומי ללא חמדה ובלי ניסיון להסתיר את מורת רוחי שהיתה סוף סוף אמיתית. מה עוד צפוי לי ממנה, הרהרתי בחרדה.

“אתה התקררת כשאמרתי לך לבוא אלי”, אמרה והצטחקה כשישבנו במונית. שתקתי. הבטתי בעד החלון החוצה. מעלה אחת היתה צפונה במפנה: הוא הביא לקיצו את החיזור המוזר שלי, שדמה יותר לפעולת רכש, ואפשר לי להיות פאסיבי וכך להסתיר את מבוכתי תחת מעטיה השתיקה.

“אתה עוד חושב על עניינים עם נשים כמו על מלחמה… אתה רוצה להילחם, לנצח, לכבוש…” הוסיפה במהורהר ולמקוטעין אחרי דומייה קצרה.

“את מדברת הרבה, אילנה”, הפטרתי בהרגשה מאוד לא נוחה. הייתי מודאג. היא הוסיפה לנהום רכות כאילו לא שמעה אותי:

“אתה רוצה לנצח. אתה באת לחפש אצלי זרי דפנה, מה?… טוב, טוב…”

“הטוב”, הזה צלצל באוזני כאיום. נעשה לי לא טוב. היא תהיה על המשמר עכשיו. היא עלולה להיכנס לאמביציה. ניצחון! ניצחון על אילנה?! במה יכול להתבטא “ניצחון” כזה? איך אפשר יהיה “לנצחה” אם היא תחליט לא להיות מנוצחת. תפסיק להשתולל – התריתי בעצמי, אתה עוד תצא מהעניין הזה בשן ועין אם תמתח את החבל יותר מידי.

“מה זה לדעתך?” שאלתי אחרי שתיקה ממושכת. במשך רגעים ארוכים הייתי כמשותק על ידי מין גוש פנימי מכביד.

“מה”?

“העניינים בין גברים ונשים, כמו שאת קוראת לזה”.

“עוד מעט תדע”, אמרה בנחת והשתלבה בזרועי כמאוהבת.

הנימה המשועשעת נעלמה מקולה ואני נרגעתי. משמע שאינה מתכוונת לעשות עימי חשבונות. אחרי זה נסענו בדומייה עד שהמכונית נעצרה לפתח בית מגוריה – בית ישן מאוד ברחוב טרומפלדור, לא הרחק משפת הים, עם מרפסות גבוהות ועגולות מזדקרות מחזיתו. היא שילמה לנהג.

“בוא”, אמרה והחלה להוביל לעבר הכניסה. הלכתי בעקבותיה. היה לה הילוך קל ונמרץ של אישיות חזקה שמגמותיה ברורות לה והיא שלמה עימן תמיד. ראשה נרכן במקצת כהולכה ונטה בזווית קלה לכתף ימין.

לתמהוני היא צלצלה בדלת במקום לפותחה במפתח. עם מי היא גרה פה? לא נשארתי בספק זמן רב: מכשפה עתיקת יומין, בעלת עינים קטנות, ירוקות, דוקרות, לבושה חלוק ירוק וסינר לבן־עכור פתחה בפנינו את הדלת. היא השחילה אותי במבט, עיניה רושפות עלי אש זרה של ירוקת מרושעת. פניה הקמוטים נשארו חסרי מבע.

אילנה בירכה אותה לשלום ובלי להחליף עימה אף מלה אחת הוליכה אותי לחדרה שהיה בקצה הפרוזדור. הזקנה לא השיבה לברכת השלום.

“בעלת הבית שלי”, הסבירה כשנכנסנו לחדרה האפלולי.

“היא תעמוד מאחורי הדלת להקשיב ולהציץ דרך חור המנעול”, אמרתי.

“נכון. איך אתה יודע”?

“כך היא נראית”.

“זה נכון. היא עושה זאת. אכפת לך”?

“לא, ולך”?

“כן”.

זה היה צורב. בוודאי שהיה אכפת לי. “כשאדם יוצא מכליו ומתחיל להתנהג באופן לא טבעי הוא מסוגל לכל התבזות”, התרסתי נגד עצמי. אילנה נגשה לדלת ונעלה אותה. אחר כך נטלה מגבת שהיתה תלויה על מסעד כסא ותלתה אותה על ידית הדלת בצורה שכיסתה את חור המנעול.

“לא אכפת לי שתשמע, אבל אכפת לי שתראה”, אמרה.

“היא נוסעת בעוד יומיים לצרפת אל בתה”, החלה להסביר ותוך כדי כך החלה להתפשט בתנועות מהירות ותכליתיות כאילו היתה בביקור אצל רופא “אני הכרתי את בתה בצרפת, וכך הגעתי אליה. שכרתי את הדירה לחצי שנה. כשהיא תיסע בעוד יומיים אני אגור לבד בכל הדירה”.

בעוד אילנה מדברת התחלתי גם אני להתפשט. “אתה נוהג כמו בן כפר שהוזמן לארוחת ערב בבית מנומס והוא משתדל לחקות, תוך מבטים גנובים ובאופן טבעי עד כמה שאפשר, את נימוסי השולחן של בעלי הבית”. רתחתי נגד עצמי בשעת מעשה והייתי פתאום בעיני כחגב.

“בוא”, אמר וחייכה אלי עירומה מהמטה.

כעבור שעתיים ידעתי מה מושגיה של אילנה על העניינים שבינו לבינה. זו לא היתה מלחמה, גם לא תחרות ספורטיבית. זה היה דבר רציני מאוד. זונה היא לא היתה – אבל היא היתה קדשה. היא נהגה כמו כוהנת גדולה בעבודת קודש של פולחן עתיק יומין – מתוך שמחת הלב ושלמות פנימית ללא שיור. היתה לי הרגשה שאני שרוי במקום מוזר ונפלא שאין כדוגמתו בעולם כולו – מין מזיגה הרמונית לחלוטין של בית מקדש ומקולין. הטאקט שלה היה מעודן שבמעודן. משהו – אולי האהבה הגדולה לדבר – חידד את חושיה אל מעבר לתחומי ההשגה הרגילה: היא ידעה בדיוק מה לעשות מתי ואיך. מניין? זו היתה חידה בעיני שהרי לא הכירה אותי כלל.

כששכבנו אחר כך עירומים ושלווים בעלטה המסתורית של החדר מוגף התריסים, מעשנים ושותקים כמו שתי דמויות מתוך סרט של הגל החדש בחמש דקות אחרי שתים עשרה, נקרה פתאום השאלה במוחי:

“מדוע אמרת שאני מעניין אותך, אילנה”? זה כבר לא היה ה“מה יש” מהפגישה הראשונה. נשף המסיכות נגמר. ידעתי שמכל בחינה חשובה היא הכירה אותי בשלב זה אולי יותר טוב משהכרתי את עצמי, משום שהיא יכלה להשוות אותי עם גדוד שלם של גברים יוצאי כל התרבויות. היא לא ענתה מייד. אני שכבתי לידה על צידי מלטף את הגמישות הקטיפתית הקרירה של מותנה. רעננות עור גופה היתה בשבילי הפתעה נעימה. עור פניה היבש והסדוק במקצת הכין אותי לויתור מסוים ששמחתי עתה להיווכח כי אינני חייב לעשותו. בלחייה עמד מין סומק קל, לא בריא.

שאלתי נשארה תלויה באוויר.

“מדוע אמרת שאני מעניין אותך, עני”.

חיוך ענוג האיר את פניה:

“אתה נראית לי כל כך חסר ישע שעוררת בי רגשות אמהיים”, אמרה “עשית לי חשק לקחת אותך בידיים ולעשות ממך משהו”.

“מה”?

“מה שאתה רוצה. ממך אפשר לעשות כל דבר. אתה רק צריך להחליט מה אתה רוצה. מאף אחד אי אפשר לעשות דבר אחר ממה שהוא רוצה”.

“למה את חושבת עלי כך”?

“זה עניין של חוש”, נימה קלה של קוצר רוח נמזגה בקולה.

“אני לא רוצה כלום”, אמרתי.

“זה הכי טוב”, קראה בפרץ התפעלות וחיבקה אותי.

פתאום היתה בזרועותיה הרגשה מוזרה ומרוממת שלא חשתי כמותה מעודי: הרגשה שאני אדם פשוט מאוד, אדם בלתי מורכב, אדם ללא תארים – סתם אדם. מעולם לא הייתי כל כך פשוט ואלמנטארי כמו עכשיו, במיטתה של אילנה. איזו מנוחה גדולה ירדה עלי. באורח מוזר התחיל משהו דומה למהות שנסיתי לזייף בפניה מתגבש בקרבי ומקבל תוקף. ההרגשה היתה כה מרוממת שהיא הפחידה אותי.

“אני רוצה להיות שום דבר”, לחשתי על אוזנה.

“אני אעזור לך להיות שום דבר. אני אעשה ממך שום דבר. אני אעשה ממך אפס אפסים, עפר ואפר”, הבטיחה בלחישת נחש.

“איך”?

“אתה תראה. אתה באת אלי להפסיד ואתה תפסיד. ומה שתפסיד אצלי שוב לא תמצא לעולם”. מי את? הרהרתי רכות והרגשתי שאמנם התרחש דבר שאין להשיבו. עוד הרגשתי שזה נורא, ועוד – שלא אכפת לי, ועוד – שהדבר חשוב עד מאוד.

“לך עכשיו ותבוא מחר”, לחשה לתוך אוזני. בחוץ כבר החל להחשיך.

“באיזו שעה”, לחשתי. כל דברינו היו עתה בלחש.

“שלוש ושלושים”.

בדיוק השעה שקבעתי עם סטפה, אבל לא אמרתי דבר. אילנה לוותה אותי החוצה. כשהייתי בחוץ היא הוציאה את ראשה בעד הדלת. גופה היה עלום באפלולית הפרוזדור. רק ראשה בצבץ מבעד לחרך אל מעבר למזוזה. פניה החוורים, חכלילי הלחיים עטו הבעה כבדה, לא שלה, הבעה של מדיוּם שכמעט הפחידה אותי. היא שתקה, מביטה בי במבט רחוק שהשקיף דרכי אל אופקים שהיו גלויים רק לה. היא נראתה כמגדת עתידות באוֹראקל קדום. עמדנו כך זמן מה בדומייה, הראש הזה ואני, מביטים זה בעיני זה. פתאום הוא פתח את פיו והשמיע באוזני דברים:

“יש בך משהו סלעי. זה שוכן עמוק מאוד בקרבך מכוסה בשכבת דרק בעובי של עשרה מטר עליה מתנהלים חייך. יגיע הזמן כשתוכל להתייצב על הקרקע הסלעי שבנשמתך. אל תנסה לעשות זאת לפני שתצמח ותגיע לגובה של עשרה מטר ועשרים. אם תנסה לפני כן אתה תטבע בתוך הדרק של עצמך”.

הראש נדם ונעלם הדלת הוטחה בפני.

*

אחרי זה החלו החיים המתוקים בין אילנה וסטפה. את היחסים עם סטפה לא ניתקתי, אך עם הופעתה של אילנה היא החלה לנגן כינור שני. משהו חזק מאוד הוסיף לדחוף אותי אליה מעבר לארוחות שהייתי מקבל אצלה חינם. ארוחות אלה וכן כל מיני טובות הנאה בכסף ושווה כסף עזרו לי מאוד במצוקתי החומרית. לעיתים הייתי שואל את עצמי בעת ההיא אם לא הפכתי לג’יגולו, ואם לא – אז מה ההבדל. לוא נאלצתי להגיע למסקנה כי אכן הפכתי לג’יגולו, כי אז ייתכן שנשמתי הזעיר בורגית לא היתה עומדת בכך והיתה מתקוממת נגד ההתנהגות המזכה אותי בתואר הבזוי. ייתכן כי במצב כזה היו יחסי עם סטפה הופכים לבלתי נסבלים. אחרי מחשבה רבה הגעתי לבסוף לפסק דין על התנהגותי שנראה בעיני שקול: נאלצתי להודות כי מי שמעוניין להטיל בי שיקוצים יוכל לקרוא לי ג’יגולו ולהיות צודק במידת מה. מאידך – למי שמוכן להבין ולסלוח הייתי יכול להסביר כי זו הפעם הראשונה שניתן לי לחיות לתוך העולם סתם כך, ללא נטל של חובות ואידיאלים: המחתרת שבקה חיים לכל חי. גם הניסיון שהייתי מעורב בו להפוך את המשטר במדינה בכוח הזרוע התנפץ לרסיסים. ורדה, שנועדה להיות לי לאשה, היתה נשואה עכשיו לברנש אחר וחיה עמו חיי רווחה באוסטרליה, מריה, הדוכסית התשיעית מנאכּסוֹס ושבעת האיים, משוטטת מזה שנתיים בנופים אֶכּסוטיים בחברת בנו הבכור של ראש שבט ואטוּסי – בחור באורך של שניים וחצי מטר. מאז חדלתי לחבר ולשגר לה שירי אהבה מטורפים זרמו מים רבים בזאמבּזי. כל נדרי לאלוהים ואדם היו, איפוא, משולמים ומסולקים וכך – חופשי מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות צד שלישי ו/או תביעה אחרת מכל סוג שהוא, צעדתי לתוך העולם לראות מה טובו וטיבו.

הדבר המדהים ביותר שנתקלתי בו כבר בצעדי הראשונים עלי אדמות היו האזרחים והעולם שהם הקימו. עד לאותה שעה הייתי מומחה לסוציולוגיה של קבוצות שוליים לא נורמאליות: המחתרת וקבוצה קטנה של קושרים שלא יכלו להשלים עם המצב שנוצר אחרי קום המדינה היתה זו הפעם הראשונה שבאתי במגע כה הדוק ואינטימי עם עולמם של האזרחים. לימוד אורחם ורבעם ודרכי חייהם היה בשבילי חוויה כל כך אכּסוֹטית שבזמן הראשון הייתי ממש מוקסם. בלהט בלתי מרוסן היטלתי את עצמי לתוך הקלחת, משאיר עם זאת בצל הצונן את חוש האבחנה וכושר השיפוט.

יחסית לאמצעים שלי, אמצעיו של לבלר, עלו חיים אינטנסיביים אלה בממון רב. לא רציתי לחפש לי עבודה יותר משתלמת כי זו היתה דורשת ממני בוודאי מידה כזו של התמסרות, שלא היה נותר לי פנאי בשביל הדברים שעבורם היה הכסף דרוש לי. ייתכן שעל ידי כך הייתי מכיר יותר מקרוב ויותר טוב איך מסתדרים העניינים בדרגים הגבוהים של הארגון הכלכלי, אבל דבר זה לא עניין אותי במיוחד. בפת בגי העלובה היתה מיוצגת בפני כל הכלכלה העולמית במידה שסיפקה בהחלט את מידת התעניינותי בנושא, ממש כמו שהטיפה אוצרת בחובה את חלקן המהותי ביותר של תכונות האוקיאנוס. כל השאר יכולתי לתאר לעצמי על דרך הקונסטרוקציה, בדומה לתהליך לפיו ניתן לשחזר בהתאם לכללי האנאטומיה ההשוואתית את דמותו של אדם קדמון שנכחד לפני מאות אלפי שנים לפי עצם אחת – כגון חלק מלסת או אצבע שנמצאו בחפירות.

אל סטפה הוספתי ללכת כדי לספק אותו רעבון רוחני שדחף אותי לאוֹדיסיאה דרך העולם האזרחי. ייתכן שמתחת לסף ההכרה כבר ששתי למערכה לכבוש לעצמי מקום באותו עולם חדש ומופלא שנגלה לפני. לתקופת הידידות שלי עם סטפה התייחסתי, אם כי רק בהכרה למחצה, כאל תקופת לימוד והתמחות בדפוסי החיים של השכבה העליונה בעולם האזרחי. סטפה, מורתי, לא שיערה כלל מה התפקיד שהיא ממלאה בחיי. גם אני עצמי הייתי, כאמור, מודע לו רק למחצה. אבל היא הבחינה היטב בכך שאני מתקשר לאחרונה לעתים קרובות כדי לבטל פגישות, שאני מקדים ללכת כשאני בא ושאני לרוב עייף. היא ניסתה לבוא אלי בטענות, אבל טענות לא הייתי מוכן לשמוע, לא בעד כל הארוחות והלקחים שבעולם וכך היא חדלה והשלימה. מדוע היא לא שילחה אותי? יכול היה להיות לזה רק הסבר אחד: היא אהבה אותי. אהבה לפי דרכה. פעם, כששכבתי לצידה במיטה, עצמתי את עיני וניסיתי לדמיין לעצמי מה יקרה אם אני אציע לה להתגרש מד"ר פולישוק ולהינשא לי. הייתי בטוח שהיא לא תסכים, וזה למרות שהיא אהבה אותי ובזה לו. המושגים שלי על אהבה עד לפגישתי עם סטפה היו של דבר חזק וגראנדיוזי שמסוגל לעמוד בלחצים עצומים ונטלים כבדים כגון פרידות ממושכות וסבל רב. גילוייה של האהבה האזרחית האנאוֹרגאנית היה הדבר החדש שהקסים אותי ביחסי עם סטפה: היתה זו אהבה מבוגרת, סתווית, בשלה מאוד, אמיתית אך מלאה סתירות וטעונה מין מתח לאה שלא הותיר רצון וכוח לישב את הסתירות – אהבה שהיתה מוכנה ליטול מהיחסים עם בן הזוג רק את ההנאה שבהם ולא היתה מוכנה לסבול למענם אף לרגע קט.

היחסים עם אילנה, לעומת זאת, היו פרשה רצופה של זוועות. ההתרגשות בדרכי אליה דרך הרחובות האפלים: הטיול הלילי של דוב הנמלים אל תל הטרמיטים. לאט הוא פוסע ובחגיגיות, כפילוסוף באקדמיה. אין מה למהר: התל היה שם אתמול ושלשום, הוא יהיה שם היום, מחר ולנצח רוחש תמיד על גדותיו יצורים אדמדמים. הוא משמיד אותם בטור אריתמטי והם מתרבים בטור גיאומטרי – שום חשש שזה ייגמר אי פעם. בכפותיו הקדמיות הוא חופר פתח בדופן התל דרכו הוא ששולח פנימה לשון ארוכה, דביקה, חמסנית. מדי לילה הוא מגיח אל קרבו שניים־שלושה קילו יצורים רוחשים והולך הביתה. בעל חיים עתיק יומין. הוא יודע המון אבל הוא שותק כמו קבר.

הוא זוכר את הפּיתקאנטרוֹפּוּס, אנטרוֹפיסקוּס. הוא יודע מי השמיד את הגזע הניאנדרטאלי מתי, איך ולמה. הוא יכול להראות בדיוק היכן טמונים שרידי החוליה החסרה בין ההוֹמוֹ אָרקטוּס וההומו סאפיאֶנס. הוא יודע הכל אודות ההומו האבּיליס. הוא יודע מה אירע להומו רוֹדזיאניס, אוֹסטראלוֹפיתקוּס, חזה במות הדינוזאורוס, ראה איך הארכיגוזאורוס נכחד, שמע את נחרת הגסיסה של אחרון המאסטוֹדוֹנים. כל זאת הוא יודע ועוד הרבה יותר. הוא יכול לקבל פרס נובל למדע אם יפרסם מה שהוא יודע, אבל הוא לא מעוניין. שניים־שלושה קילו נמלים ליום – זה כל מה שדרוש לו לאושר. יתר הזמן הוא רוצה לישון. פשוט וגאוני. תמצית חכמה בת מיליון שנה. כל אחד יכול לחיות מיליון שנה בתנאי שהוא מוכן לאכול נמלים. מקרב בני האדם, היהודים היו הראשונים שתפסו את הפרינציפ, לכן הם חיים לעד. יתר האנושות משתדל לבוא בעקבותיהם ונמלים צלויות מוגשות היום כדליקאטס מיוחד במסעדות הפאר בבירות העולם. לפי שעה זהו מעדן אֶקסלוסיבי לאניני הטעם שבבעלי המאה. אבל אם יהיה לנחלת ההמונים – מה אז? אם כל האנושות תאכל נמלים, לא ישארו נמלים בשביל הדוב. הוא יידחף לקיצוניות, ייאלץ להתפרנס מפרסים מדעיים. או־אז עלולים להתברר דברים מוזרים, לא נעימים, מזעזעים… זה לא כדאי! זה מסוכן! הניחו לדובים לישון ביערות! אל תעירו ואל תעוררו…

אבל אילנה היא המכשול. היא אבן הנגף. היא לא תתן להשתיק, לטאטא אל מתחת לשטיח. היא מחפשת לה אתגרים חדשות לבקרים. היא נותנת למסאלינה יתרון של מאה גברים בחצות ומכה אותה במאתיים עד הנץ השחר. שעות החרום לעם ולמולדת הן השעות הגדולות בחייה כשגדודים גדודים של גברים מורעבים עד מוות נעים ברוֹטאציה מתמדת לחזית וממנה, מיוחמים ככלבי שאול על ידי המוות באוויר, הדם בגיאיות. היא לא משיבה ריקם פני איש, בלתי נלאית, בלתי נדלית – האם הגדולה של כל הגיבורים.

ההולכים למות דורשים בשלומך – דיווה אוֹגוּסטה!

היא נסעה לצרפת אחרי שהשרידים האחרונים של הערפל הוורוד נמוגו באווירה הצחיח של המדינה. שם היא הוסיפה דפים מזהירים לכתבים ההודיים הידועים. דברים שלא עלו בדמיונם הפורה של האמנים שקישטו בפסיליהם את המקדשים העתיקים באוֹריסה וקאג’וֹראהו – היא המציאה כלאחר יד. היא האירה פינות אפילות בגן הבשמים של האירוֹטולוגיה המוסלמית שהנביא עצמו לא ידע על קיומן וגם לא אף אחד מהשייחים שלו שהשאירו אחריהם. איש איש הרמונות אגדיים בעמק הבכא. ממרומי גן העדן המוסלמי הם עוקבים בנשימה עצורה ועיניים משתאות אחרי עלילותיה של אילנה, מנסים את החידושים על חוּריות מסמיקות. ובגן העדן היהודי שבסמוך, שלמה המלך ז"ל, בעל אלף הנשים, מופתע להיווכח שגם לחכם מכל אדם עוד נשאר מה ללמוד. אכן – לא יתום הדור…

הדברים הפחות אפשריים אירעו לי עם אילנה. בין היתר ראיתי במו עיני מה עלה לו לאותו לילה מלוכלך וטוב, כשהיצר תכף על ידידי שלמה ואלדמן.

ערב אחד הופעתי כרגיל לפני דלתה של אילנה וצלצלתי בפעמון. למרות שהיה לי מפתח לדירתה, הייתי נוהג לצלצל בדלת מחשש שמא אפתיע אותה בחברת מישהו באיזה מצב שבצנעה. במפתח הייתי משתמש רק במקרה שהצלצול לא נענה. הפעם היא לא היתה בבית ואני פתחתי את הדלת במפתח ונכנסתי פנימה. בדירה שרר חושך. העליתי אור בסאלון וישבתי לקרוא באחד הכרכים מארון הספרים של הזקנה. “ספר ההגנה”. עניין אותי לראות מה הסבר נתנו בו ל“סיזון” ול־Lustmord הסיטוני שביצעו אנשי ה“הגנה” ב“אלטאלינה”. כשעייפתי נכנסתי לחדרה של אילנה שהיה מואר באורם הקלוש של פנסי הרחוב שהסתנן דרך החלון מבעד לווילון. השתרעתי על המיטה ונרדמתי. משום מה הייתי מתעורר מידי פעם בהרגשת מתיחות הגובלת בבהלה ושוב נרדם. אינני יודע כמה זמן שכבתי כך מתנמנם ומקיץ לסירוגין, כשפתאום – צלצול חד בדלת הקפיצני למצב ישיבה וטאטא מעלי בבת אחת את קורי השינה. קפצתי מהמיטה ומיהרתי לדלת. מעברה השני עלו באוזני קולות דשדוש רגליים קול גברי מנהם והתנשמות מאומצת. אחר כך שמעתי את קולה של אילנה מלחש בקדחתנות:

“אתה שם? פתח מהר”!

פתחתי את הדלת בזהירות. חדר המדרגות היה חשוך. לפני הדלת, על רקע החלונות של חדר המדרגות המוארים מבחוץ, זהיתי את צלליתה של אילנה התומכת בזרועה במאמץ רב בגבר רחב גרם שהיה גבוה ממנה בהרבה. הלה עמד בקושי על רגליו, נשען עליה בכל כובדו כחולה אנוש כשהוא מנהם כל הזמן בקול עבה ומרוסק: “לא כך חשבתי שזה ייגמר… לא כך חשבתי שזה ייגמר…”

הקול היה קולו של ואלדמן.

“מהר”, אמרה מתנשמת. “עזור לי. הוא שיכור עד מוות”.

יצאתי לחדר המדרגות ותפסתי את ידידי השיכור מצידו השני וכך – כשהוא נשען על שנינו בכבדות, מנהם כל הזמן את פסוקו ואינו יודע בין ימינו לשמאלו, הובלנו אותו לאורך הפרוזדור לתוך החדר והשכבנו אותו על הספה. הוא התחיל לנחור מייד כשחש את תמיכת הספה מתחת לאורך גופו השרוע. כשעמדנו עליו מתנשמים בסיפוק כמו על מלאכה שבוצעה כהלכה עלה פתאום שיפור קל בדעתה של אילנה: היא גהרה מעליו, תפסה אותו בכתפו ובמושב מכנסיו ובמריטה חזקה אחת הפכה אותו עם פניו לקיר.

“כך”, אמרה בסיפוק.

לואלדמן, במצבו, לא היה אכפת כך או אחרת והוא הוסיף לנחור בשלווה ובנחת.

“איך ידעת שאני פה”? לחשתי.

“הרי נדברנו. חוץ מזה ראיתי אור בוקע מהסאלון”.

היא הצביעה על ואלדמן וחייכה באור הקלוש.

“הוא ניסה להשקות אותי והשתכר בעצמו”, הסבירה והתחילה להתפשט כאילו היינו לבד בחדר “אבל מה זה להשתכר! פחדתי להשאיר אותו. הוא התעקש לנהוג במכונית שלו. בקושי הוצאתי לו את זה מהראש. אני נהגתי הנה בלי רשיון. טוב שלא תפסו אותי”.

“למה לא החזרת אותו לביתו”?

“אני לא יודעת איפה הוא גר”.

“יכולת לשאול אותו”.

“הוא התעקש לבוא הנה. מה יכולתי לעשות. פחדתי להשאיר אותו”.

אני כבר הייתי במיטה וחיכיתי לה.

“עשית טוב”, שיבחתיה.

“הוא לא תיאר לעצמו שכך זה ייגמר”, אמרה וקפצה עירומה למיטה “הוא לא תיאר לעצמו עד כמה לא תיאר לעצמו”, גיחכה ועם זאת התגלגלה ונשכבה עלי בהצמידה את פיה לפי. זמן מה לא יכולתי להוציא הגה או אף לנשום כהלכה. היה לה טבע לזלול אותי בתחילה בלי להתרגש במיוחד, במין רעבון קר אך להוט. כעבור זמן מה היתה הטמפראטורה עולה.

“את חושבת שהוא זיהה אותי”, שאלתי כששחררה אותי לרגע.

“לא יודעת. למה”?

“הוא עוד יכול להתנקם בי”.

“להתנקם? איך”?

“הוא מנהל בחברה שבה אני עובד כלבלר, את יודעת”?

“חשבתי שאתם חברים”.

“זה נכון, אבל הוא גם מנהל ועם מנהל אף פעם אי אפשר לדעת. פגיעתו עלולה להיות רעה”.

היא ביטלה את חששותי:

“מדוע אתה חושב שהוא ירצה לנקום בך”?

“זה עלול לא למצוא חן בעיניו אם יוודע לו שבילית איתי את הלילה הזה שנסתיים עבורו בצורה כל כך בלתי צפויה, בעוד הוא עצמו נוחר במרחק שני מטר מאיתנו.”

“אתה חושב?”

“אינני יודע. זה ייתכן”.

היא חככה בדעתה.

“זה יהיה קטנוני מצידו”, חרצה.

“אני לא מכיר אותו מספיק כדי לדעת איך הוא מגיב על קומדיות קטנות כאלה”.

“אני חושבת שזה יהיה טפשי אם הוא יכעס עליך. אתה לא צריך לחשוב כך. אבל אם אתה מפחד אז אל תישאר פה ללון. נשתעשע קצת ואחר כך תלך הביתה. אני כבר אפצה אותו כשהוא יתעורר”.

“את נחמדה”, אמרתי בהקלה.

“אולי הוא בכלל לא זיהה אותך”.

“יכול להיות.”

“אל תדאג”, פיזרה את חששותי “כשהוא יצא מפה הוא יהיה משוכנע ששכבתי ערה כל הלילה ורק חיכיתי לרגע שהוא יתעורר”.

“את מלאך”.

עם זאת נסתם הגולל על כל החששות והפחדים והכל התרחש כרגיל, כאילו ואלדמן בכלל לא שכב איתנו בחדר. ישן במרחק שני מטר מאיתנו ונוחר כשפניו לקיר.

*

כך זרמו להם החיים הנעימים עם אילנה וסטפה עד אשר שכלתי יום אחד את שתי פלגשי, כתוצאה ממקרה הביש אשר יתואר להלן. עוד יום לפני שאירע המקרה הייתי מוכן להישבע שהחוט המשולש לא יינתק לעולם.

יום אחד, יומיים לפני שהתחוללו השלבים המכריעים בהשתלשלות העניינים אשר תתואר להלן, הבחנתי בעת סידורי ההשכמה בכמה נקודות שחורות ותמוהות שצצו על עורי, כשהן דבוקות לשורשיהן של כמה שערות. לא יחסתי חשיבות לתופעה. בבוקר יום המחרת ראיתי כי הנקודות השחורות התרבו במשך היממה האחרונה וגם התחלתי לחוש גרוי באיזור שבו הופיעו. הדבר עורר את סקרנותי. מניה ביה החלטתי לתלוש נקודה כזאת כדי להתבונן בה מקרוב. זה לא היה קל הואיל והן דבקו לשורשי השערות בעקשנות רבה. אבל גם אני התעקשתי וכך, לאחר מאמץ מסוים, הצלחתי לבסוף לעקור אחת מהן. הנחתי אותה על כף ידי כדי לבחון אותה מקרוב, והנה פלא: הנקודה השחורה, הדוממה, שינתה פתאום את צבעה ומהותה והפכה בכפי לדבר מה צהבהב, רוחש ומלא חיים. זמן מה התבוננתי בפלא בעינים עגולות מתימהון ופתאום הבזיק בהכרתי: “כינים!” נשארתי רגע על עומדי נדהם. איך הן הגיעו אלי? האזור בגופי שלקה בהן רמז בכיוון של שתי אהובותי: סטפה או אילנה – אחת מהן הדביקה אותי. הספק נמשך רק שנייה והוכרע מיד לרעת… סטפה! מדוע? והרי יחסי עם סטפה היו לאין ערוך יותר סולידיים מאשר יחסי עם אילנה? אולי ראיתי בכינים את מימושה וגיבושה של אווירת השחיתות שאפפה את דמותה של סטפה בדמיוני. אילנה היתה הרבה יותר ישירה ובלתי אמצעית בהתנהגותה ובאישיותה. ייתכן שמסיבה זו יחסי עימה נראו בעיני טהורים יותר. סטפה, לעומת זאת, היתה מלאה היסוסים מוזרים וספקות בלתי מובנים לי ששיוו להתנהגותה גוון מלאכותי אשר החריף את תחושת הנוכחות של דבר מה מושחת שהייתי חש במחיצתה. ייתכן שהייתי מתקרב יותר לאמת לוא עלה בדעתי לייחס את התנהגותה לקוקטיות נשיית, או אולי גם לשמץ של מוסר כליות שחשה עקב יחסי החטא שקיימה עמדי, הגם שהיה ברור לי כי לא הייתי מאהבה הראשון ואף לא השני. גם אחרי שיחסינו נכנסו כמעט לשגרה, היא ניסתה להעטות עליהם איזה דוק של מסתורין, כאילו הניאוף שניאפה עימי לא היה כל כך פשוט, ברור ומובן כפי שהוא נראה לעין הבלתי מזוינת, אלא שצפונים היו בו כל מיני רזי דרזין המבחינים אותו לטובה מנאפופים אחרים – איזה ממד נסתר המקנה לו צידוק וטעם המובנים רק ליודעי חן. אפילו לי, השותף לדבר עבירה, לא היה חלק ונחלה ברזי דרזין אלה המסתוריים כל כך עד שאין לדבר עליהם במפורש וניתן להתייחס אליהם רק על דרך הרמז באותם ביטויים מעונים שלה שהיכו כל הזמן סביב הסבך: “להיות קרובים…” “להיות עם אשה…” וכו'.

על כל הדברים האלה חשבתי מאוחר יותר. באותו מעמד, כשגיליתי את הכינים, הייתי יותר מידי נרעש ונרגז כדי לחשוב. רצתי מיד לתא הטלפון הקרוב כדי לומר לסטפה כמה מלים חריפות. אינני בטוח לתוך מה בדיוק נפלה הקריאה הטלפונית שלי. הספקתי רק לומר: “שמעי סטפה…” ותו לא. היא זרקה לתוך השפופרת בחטף: “טעות אדוני”, וטרקה אותה על המזלג. באותה שנייה של קשר שמעתי מישהו צועק ברקע ואוזני קלטה בברור את המלה הנוראה: “כינים”. יתכן שבדיוק ברגע שצלצלתי אליה היא היתה שרויה בעיצומו של ויכוח עם בעלה מי משניהם הביא את הכינים הביתה ומניין. היא בוודאי הרגישה נורא, אשה מסכנה, כאשר בעיצומו של הויכוח, מצלצל פתאום הטלפון ועל הקו מופיע הקוֹרפּוס דליקטי.

הויכוח בבית הד"ר פולישוק הטילני לתוך פאניקה. סיוט נורא קם לנגד עיני: תל־אביב־יפו רבתי, משכונת התקווה בדרום ועד נווה־אביבים בצפון – כולה מתגרדת. ומשם והלאה לאפקה, צהלה, תל־ברוך, רמת־השרון, הרצליה, כפר־סבא, רעננה – השרון כולו מתגרד. ומעבר לשרון – העמק, הגליל, הכרמל ובעקבות מפריחי השממה דרומה לבאר שבע ואילת ממה שידעתי על רמת המוסר המשפחתי של הדור, החשש לא נראה לי בלתי מציאותי. יש לעשות מייד לאיתור המגיפה! פתחתי בריצה מטורפת אל אילנה. את המפתח לדירתה הכינותי בידי בעודי מדלג במעלה המדרגות. במצב הרוח הקדחתני שהשתלט עלי, נראה לי החיסכון של שניות אחדות שבהפרש בין פתיחת הדלת במפתח ובין הצלצול בפעמון והציפייה עד שהדלת תיפתח על ידה, כחיסכון חשוב בזמן.

“מי שם”? שמעתי את קולה הנרגז עולה מחדרה, יחד עם קולה עלה מהחדר קול נביחה עבה של כלב גדול.

“אני”! קראתי, פותח בד בבד את הדלת לרווחה ופורץ לחדר.

מצאתי את אילנה עומדת באמצע החדר מחזיקה בקולר כלב זאב שחור, ענק. הכלב שנבהל מהמהומה הפתאומית, נהם ונבח נוראות וניסה להתפרץ אלי. אלמלא אילנה שהחזיקה בקולרו אין ספק שהיה מתנפל עלי. גם כך הוא הזדקר מידי פעם על רגליו האחוריות, נובח ומיילל ומושך אחריו צעד אחר צעד את אילנה המנסה בכל כוחה לעצור בעדו כשהיא משמיעה באוזניו מלות ארגעה ודברי כיבושין חליפות. מאמציה של אילנה היו לשווא. צעד אחד צעד גרר אותה הכלב הנזעם וקרב אלי, המסומר על עמדי ליד הדלת באימה. פתאום, ממש ברגע האחרון חטפה אילנה מגלב שהיה מונח על כסא בדרך התקדמותו האיטית של הכלב והצליפה בו אחדות בכל כוחה על אחוריו. זה סוף סוף השפיע. הוא ייבב מכאב, אחר כך הלך לצידה בצייתנות עד האמבטיה והניח לה לסגרו שם. מייד לאחר שנסגרה עליו הדלת חזרה אליו רוח הקרב. הוא החל שוב לנבוח בזעם ולגרד את הדלת בצפורניו בכל עוז.

“הוא של החברה שלי. היא השאירה אותו אצלי…” החלה להסביר, אבל אני שיסעתי את דבריה בחוסר סבלנות:

“לא חשוב. רוצי מייד לרופא יש לי כינים”, צעקתי.

היא עמדה ליד דלת האמבטיה סמוקה ומתנשמת. לתמהוני הרב היא לא התרגשה כלל. היא נגשה לשולחן ונטלה סיגריה.

“את לא שומעת? יש לי כינים”, זעקתי “רוצי מיד לרופא”.

“גם לי יש”, השיבה בשלווה בשאפה עשן.

דבריה הפחידו אותי.

“אני… אני מצטער”, גמגמתי מתוך רגש אשם עמוק. עמדתי לפניה, מביט בה במבט מתנצל ומלא חשש “אני מצטער אילנה, מצטער באמת… לא ידעתי שיש לי כינים. איך אני יכול לעזור לך”?

היא הביטה בי במבט מרוכז כמנסה להבין. פתאום פרצה בצחוק.

“מה מצחיק”?

“אתה חושב שהדבקת אותי”, אמרה בקול מרגיע “ובכן דע לך שאתה טועה. אתה לא אשם”.

דבריה גרמו לי רגש הקלה אבל מייד אחרי הרפלקס הזה בא איזה פחד סתום בלבי. מתוך הארה פתאומית אמרתי:

“אם אני לא הדבקתי אותך, אז…” לשוני נעצרה.

“אז אני הדבקתי אותך”, השלימה לי את פסוקי “זה נכון”.

נאלמתי דום. היא קרבה אלי והביטה עמוק לתוך עיני.

“נפתלי בן־ארי – בשלב זה אני לא האשה היחידה בחייך”, אמרה בחיוך מרושע ואיימה עלי באצבע.

“מניין לך”?

“כי צריכה להיות האשה, שלה ייחסת את הכינים שקיבלת ממני”.

“נניח. אבל אם כך אז צריך להיות גם לך גבר נוסף; הגבר שממנו קיבלת את הכינים”.

“נניח”.

היא נגשה לשולחן ונטלה מעליו בקבוק קטן עם נוזל ירקרק.

“אתה רואה את זה”?

“מה זה”?

“קופריזול”.

“קופריזול”?

“אתה מתרחץ ב’קופריזול' וזה גומר לך את הכינים חת־שתיים”, אמרה בהניפה את הבקבוק לעברי קלות כאילו עזר לה הדבר להציג בפני את סגולותיו המועילות בהדברת כינים. היא שבה והציבה אותו על השולחן, “אולי תרשום לך ‘קופריזול’. אני רוצה לעזור לך להירגע, כי אני רואה שאתה מתרגש מזה”.

“ואת?”

“אני לא. כשאני מקבלת כינים אני מתרחצת ב’קופריזול' וגומרת עם זה מייד”.

“מ… מה פירוש כשאת מקבלת כינים”? למלמתי “זה אצלך כמו נזלת”?

“לא תמיד. יש זמנים שכן”.

“ועכשיו זה אחד הזמנים שכן”?

“בזמן האחרון”, הודתה.

השתחררה שתיקה מעיקה. היא התבוננה בי במבט רציני וחוקר. אני הטיתי את מבטי לרצפה.

“אפשר לדעת מי הוא מקור הכינים”?

“למה לך לדעת”?

“אני מעוניין לדעת למה עוד אני יכול לצפות: סיפ, טריפּר”?

“רק כינים”.

“את אמרת שאת מוכנה לעזור לי להירגע. זה יעזור לי להירגע אם תאמרי לי ממי קיבלת את הכינים”.

חיוך רחב התפשט על שפתיה וצחוק כבוש הרטיט את גופה.

“טוב”, אמרה “אני אגלה לך אם אתה חושב שזה יעזור לך להירגע: קיבלתי אותם מהקטור”.

“הקטור? מי זה הקטור”?

“הוא כמעט טרף אותך לפני רגע ואתה עוד שואל מי זה”, אמרה בתוכחה, פולטת עשן תוך כדי דיבור “החברה שלי משאירה אותו אצלי כל פעם שהיא נוסעת. הוא מאולף ויודע לעשות דברים מעניינים”… חיוך מסתורי האיר את פניה “יצור אינטליגנטי”. גמרה עליו את ההלל.

בעד התדהמה ששיתקה את כל ישותי הבקיעה שאיפה עזה אחת ויחידה: להסתלק! רק להסתלק מפה. זה לקח לי דקה או שתיים עד שהדיבר חזר אלי. אילנה התבוננה בי במבט מלא ציפייה מעורבת בקורטוב הפתעה וקצת בוז.

“אני… אני הולך עכשיו”, הצלחתי לגמגם לבסוף מנסה לבלוע דבר מה שעמד לי בגרון “אני… אני אחזור אחר כך, טוב”?

“זה רק נדמה לך”, אמרה בחיוך מתוק, מניעה ראשה לשלילה ברוב חן כאילו רק רצתה להשיבני מאיזו טעות שטעיתי בתום לב.

“מה נדמה לי”?

“שאתה הולך”.

“לא… לא אילנה… באמת… יש לי דבר דחוף לסדר בעיר. אני אחזור אחר כך…”

“יש לך דבר יותר דחוף לסדר פה”, שיסעה אותי בעדינות אך בתוקף.

“באמת, אילנה… אחר כך…” והתחלתי להתקדם לעבר הדלת מתעלם מתיקוניה המתוקים. אבל עוד לא הכרתי את אילנה. בשתי קפיצות היא היתה ליד דלת האמבטיה, ידה על כף המנעול.

“הקטור ילווה אותך לדלת”, אמרה במתיקות.

נלכדתי. הרעיון לתנות עימה אהבים עכשוו העביר לי שיירה של נמלים לאורך חוט השדרה. יותר מכל רציתי להסתלק, אבל הפחד מפני הקטור סימר אותי למקומי. הרגשתי שאני מתקפל.

“עזבי אותי אילנה”, חיננתי אליה קולי “אני רק בחור פשוט מפתח־תקווה וכל העניינים האלה עם כלבים וחתולים זה לא בשבילי”.

ברק נצנץ בעיניה. היא נצבה ליד דלת חדר האמבט עוטה חלוק פרחוני, ידה האחת על ידית הדלת והשנייה מחזקת עדיין במגלב, ראשה שמוט במקצת לאחור וסיגריה דולקת בין שפתיה הפשוקות קמעה בחיוך עליוני ובוטח. רק פרווה ומגפיים היו חסרים לה כדי להשלים את הדמיון לואנדה – גיבורת סיפורו הידוע של זאכאר־מאזוֹך. היא התבוננה בי זמן מה בעיניים עצומות למחצה וחיוך קל, נהנית בגלוי ממצוקתי.

“התפשט ושכב במיטה”, גזרה.

לא נשאר מה לעשות אלא לעשות כמצוותה. כשהייתי עירום במיטה והיא היתה בטוחה שלא אברח, היא קרבה אלי לאיטה. את המגלב היא השליכה ממנה והלאה בתנועה מרושלת. אחר־כך, בתנועה נמרצת, היא מיעכה את בדל הסיגריה במאפרה, השילה מעליה את החלוק ועירומה כולה קפצה לתוך המיטה בקול צחוק באכּחאנטי.

זה היה סיוט. הקטור, שנבח כל הזמן ברקע, נפל בינתיים לתוך איזו תהום אטאויסטית שנפערה בנפשו הכלבית: נביחותיו החנוקות הפכו פתאום למין קאקופוניה צרודה ובכיינית, דומה מאוד לילל הנוגה של אבות אבותיו משוטטי הערבות. בכפותיו הקדמיות הוא גרד את הדלת בזעם. לא שמתי לב אם אילנה נעלה את הדלת או רק סגרה אותה. שאלתי אותה אך היא ענתה לי בצחוק שאינה זוכרת. הייתי משותק מפחד שהוגבר משום מה עקב היותי עירום. למרות שהשתדלתי להביא את התהליך המאוס לסיומו המהיר הוא נמשך ונמשך כמו הבולרוֹ של ראוול. על מה לא נסבו קטעי המחשבות ששרצו במוחי בעוד התהליך הפיזיולוגי מתנהל כמו על פלאנטה אחרת. בין היתר עלה בדעתי רעיון שהיה אולי בעל ערך מסחרי: להפיץ תקליט מיבבותיה של המפלצת כתרופת פטנט לאותה זריזות שאינה נשכרת הגורמת עוגמת נפש רבה כל כך למספר רב כל כך של גברים בעולם. אבל לאחר שוטטות קצרה בקווי הגובה הגבוהים יחסית. שבו קטעי המחשבה הפזורים והתרכזו שוב ושוב בנקודת השפל העמוקה ביותר של הסיוט: מה יהיה אם אותללו זה המהלך על ארבע יתפרץ פתאום לחדר ויתפוס אותי עם אהובתו במיטה.

ובינתיים אילנה הזונה שכבה תחתי מתפתלת כולה מצחוק. אינני יודע איך בכל זאת יצאתי מזה לבסוף. אולי היא התפתלה פעם אחת יותר מדי או חזק מידי. אולי היה הכוח המעורר שבה בכל זאת חזק מכדי שכלב אחד ותרבות אחת של כינים יוכלו לשתקו כליל. בכל אופן – ברגע אחד של חסד, העניין סוף סוף נגמר. קפצתי מהמיטה מייד. התלבשתי תחת מבטה המשועשע של אילנה ולקול צחוקה המצטלצל. לוא היה הבית עולה באש לא הייתי מתלבש יותר מהר. את החולצה השארתי פתוחה, וכן כל כפתור שלא היה חיוני. כשהייתי לבוש איכשהו ברחתי מהחדר כל עוד נפשי בי, אבל לא לפני שתחבתי לכיסי את בקבוק ה“קופריזול” המטהר, אם לא את החטאים, הרי לפחות חלק מתוצאותיהם הקשות ביותר. קול צחוקה המצלצל רדפני בפרוזדור.

“אל תשכח לסגור את החנות”, השיגתני קריאתה, שנייה אחת לפני שטרקתי אחרי את הדלת החיצונית של הדירה.

פרק ח': מסיבה    🔗

ביומיים האחרונים, מאז החלו בדירתנו ההכנות למסיבה, לוותה אותי הרגשה לא נעימה שאינני תורם מספיק לענין. ההרגשה הרעה הלכה וגברה ככל שקרב המועד, ובערב המסיבה החמירה והפכה לקדחתנות שלא אפשרה לי לשבת במנוחה אבל גם לא לעשות שום דבר ממשי. חיפשתי תרוץ לצאת מהבית ועלה בדעתי לגשת ל“רווית” כדי לסוקר בבסיסו את נחיל הארבה שהתארגן לפשיטה. לבחבוט ולמגלי אמרתי שאני רוצה לקפוץ ל“רווית” למקרה שהמזמנים יתקשו למצוא את מקום המסיבה ויהיה צורך להדריכם. הם החליפו ביניהם חיוך זוויתי ואמרו שזה בסדר. מגלי היתה עסוקה במטבח. אשר לבחבוט, היתה לו מחברת עבה, גדושה מרשמי קוקטייל שהוא ליקט, לדבריו, במשך שנים רבות של חיי לילה בפריז. כשיצאתי מהבית השארתיו עומד ליד הבר עם המחברת הפתוחה בידו, מרענן את זכרונו וסוקר מידי פעם את השולחן כדי לוודא שמצויים שם כל המשקאות הדרושים להכנת המתכונים. התנחמתי בכך שבלאו הכי לא אוכל להיות להם לעזר רב בסידורים אחרונים אלה. למקרה שבכל זאת תהיה דרושה להם עזרה כלשהי, הרי נשארה עמם בבית האורחת שלנו, הוֹרטנס, נערה צרפתיה, חברתה של מגלי שבאה ארצה לביקור קצר. הנערה המנומשת, בהירת השיער, עגולת האיברים, הגיעה לישראל לפני יומיים דרך מעבר מנדלבום והופיעה בדירתנו ללא הודעה מוקדמת. מאז היא שוהה אצלנו כל שעות היום כמעט – אוכלת, נחה אך משום מה אינה לנה אצלנו. היכן לנה – זאת לא ידעתי. היא דיברה רק צרפתית ולא היתה לי שפה משותפת עימה. ידעתי רק שהיא מסיירת במזרח הקרוב בלי כסף, כלומר – בדרך הקשה גם לה, גם לכל הנשמות הטובות שנאלצו לדאוג לה בכל מקום שאליו הגיעה. לפי התכנית היא היתה אמורה לעזוב את הארץ בעוד יומיים.

ב“רווית” כבר התארגנה קבוצה גדולה של מוזמנים, מוזמני מוזמנים וסתם פורצי שערים שהריחו מסיבה והצטרפו לחבורה. כל אלה הסבו ליד מספר שולחנות מחוברים וחיכו לשעת השין, מלהגים בינתיים על דא ועל הא ומקימים שאון רב. ניכר היה שהחבורה איננה מגובשת. לא כל אחד ליד השולחנות הכיר כלאחד ורבים היכרותם היתה רופפת. מובן מאליו שהיתה שם גם החבורה הרגילה:ואלדמן, מייק הלנגוברדי, עמוס, אבוטבול ויונה ארזי.

נטלתי כסא והתיישבתי בין מיודעי, קצת במרוחק מהשולחן מחמת הצפיפות. אבוטבול רכן אלי לאחור ותפסני בזרועי:

“הזמנתם ילדות נחמדות, אההה נפתלי”? שאל.

“נחמדות מאוד” השיבותי מתוך פיזור הדעת.

“טוב, טוב מאוד”. אמר מרוצה ונשען בכיסאו בניחותא.

המולת בית הקפה הקהתה את חושי. ישבתי ליד השולחן המום ומפוזר, קולט כל מיני קטעי דברים. מולי ישב צעיר שלא הצלחתי להיזכר בשמו, אך שהיה ידוע לי כי הוא בן לעשירים מופלגים. לצווארו ענד שרשרת זהב ובה מדליון קטן ואֶליפטי עליו היה חקוק דבר מה שלא יכולתי לזהות מפאת המרחק. לידו ישבה צעירה בשיער שחור וקצוץ שזיפיו הקצרצרים היו הדוקים לגולגולתה. היא נראתה בשערה הקצר כמו בת אוכלוסיה כבושה שזנתה עם חיילי האויב ועל כן גולח ראשה זה לא מכבר בידי פאטריוטים. כאילו כדי לאשר התרשמות זו, שמעתיה סחה למישהו שישב לא רחוק ממני כי היא נכבשה לתורה האקזיסטנציאליסטית וכי היא כותבת עבודת גמר על סרטר. “ז’אן־פּול סרטר”, חזרה והביעה את השם המפורש. היא ניסתה לבטא את שמו של הפילוסוף הדגול כצרפתייה מלידה כשהיא מגרגרת את הר' בעמקי גרונה כמו תכשיר נגד אנגינה ופולטת אותו לאחר הגרגור בצורה דומה יותר לח'. כך הפך שמו של הפילוסוף בפיה לדבר מה דומה לסחטח עם הפתח כתנועה יחידה וכל השוואים נחים בגרונה בחרחור ממושך. לבושה היתה חולצת משי לבנה, רחבה ומרושלת וחצאית רחבה מגוון בּוֹרדוֹ. היא ובן זוגה, לא התכוננו, כפי הנראה, ללכת למסיבה באותו ערב והזמינו את עצמם או הוזמנו על ידי מוזמן כלשהו באופן בלתי צפוי כשנזדמנו במקרה ל“רווית”. היא נשענה בזרועה על כתף בן זוגה ונראתה כלכלוכית על רקע ההידור המרושל שלו. ניכר היה שהעריצה אותו. מידי פעם היתה נושאת אליו את עיניה השחורות – עיניים יהודיות גדולות חתומות במבע של עצב מריר – מתוך התפעלות קצרת רוח, מתרפקת וכופה את עצמה. הוא מצידו התייחס אליה בדרך אגביות המלומדת של רועה זונות. כל גילויי ההערצה שלה, שהיתה בהם פנייה מתמדת לרגשותיו, היה מקבל בהתעלמות מופגנת, עד כדי זלזול בוטה וגס, עליו היתה מגיבה ברוגז מתחנחן ודברי כיבושין רכים כצמר גפן. עם כל פגיעה שספגה מיידו היתה מתגרה בו מחדש, כביכול כדי “להראות לו” אך כל התגרות כזאת היתה מסתיימת תמיד בפגיעה נוספת.

מידי פעם היה מישהו מכריז כי השעה מאוחרת והגיע הזמן לקום אבל איש לא זז. אחרי כמה המרצות כאלה הכריז פתאום הטרזן הצעיר של האקזיסטנציאליסטית: “חבר’ה, השעה קרוב לעשר…” משום מה קמו הפעם אחדים מן המסובים ופנו אל היציאה. אחריהם קמו אחרים ועד מהרה החלה כל החבורה זורמת לעבר הפתח. הבעת סיפוק התפשטה על פניו של בן העשירים, אולי על שום שנשמעו לו.

בחוץ נתפרדה החבילה. כל אחד הלך בחברת ידידיו ומכריו כשבין חבורה לחבורה נוצר רווח גדל והולך.

“כל אחד אוהב את הנמל הקטן שלו עם מימיו המוגנים והשקטים”, התחיל ואלדמן להרצות בשולי התופעה “לפגוש אנשים חדשים פירושו לעמוד למשפט חדש שעלול להיות שלילי והעמדת פנים חדשה כדי לזכות במשפט חיובי. לפגוש אדם חדש כרוך במאמץ שכל אחד עושה בין במודע ובין שלא במודע…” הוא היה בוודאי מוסיף בנידון עוד הרבה דברי חוכמה הראויים להישמע, אלמלא באה בדיוק באותו רגע ציפור ועשתה מה שעשתה על צווארונו. בהבעת מיאוס הוא השתתק ונעצר, נושא מבט חודר לתוך איזור מאווש בין עפאי העץ שמתחתיו עמדנו כמנסה לאתר את האשמה מבין בעלות הכנף הרבות שנתרו אנה ואנה בתוך העלווה הצפופה, מנסות להסתדר מחדש ללינה אחרי שמשהו החרידן ממנוחתן.

“ועוד קוראים להן צפורי נוד”, השמיע לסוף בקול עגום “זה קצת יותר מנוד…”

“צדק יעשה”, הכריז עמוס ושלח אף הוא מבט זועם כלפי מעלה, עושה את עצמו כעוזר לואלדמן במסדר הזיהוי האבוד.

“צדק לא נוכל לעשות”, אמר ארזי “אבל נוכלל להטיל עליהן עונש קיבוצי, תיכף תראו”. הוא נשא את זרועותיו והחל סופק את כפיו בחוזקה ובקצב. אחרי ספיקות כפיים אחדות החלו פתאום להתרומם מתוך הסבך במשק כנפיים עננים עננים של צפורים מבוהלות שנמלטו לתוך החשכה.

“סאדיסט”, הטיח כלפיו ואלדמן.

“העולם כולו מחרבן לך על הצווארון”, השיב לו ארזי בצחוק זחוח.

“הדיבורים שלך והמעשים שלך מעלים יותר ריח באפי מהמנה הזאת שקיבלתי זה עתה על הצווארון,” רטן ואלדמן.

צחוקו של ארזי גבר.

“הוא כועס”, קבע.

“התאושש ואלדמן”, התלבש עליו עמוס “זה ירד. תן לזה להתייבש וגרד את זה בסכין. הכתם שיישאר, ירד במים חמים…”

ואלדמן נעצר ופנה אל עמוס בכעס אך מייד נמלך בדעתו והמשיך ללכת בלי לומר דבר.

“די, עמוס, די, מספיק. דחילק, לא יפה”, ניסה אבוטבול להרגיע את הרוחות. הוא היה כל כך לא קיים עד שפצה פתאום את פיו, שכולם הופתעו מנוכחותו.

תוך צחוק ולהג מטופש הגענו לדירה שברחוב הקליר. ליד הדלת קידמה מגלי את פני הקהל הגדול שנהר בבת אחת פנימה. הנערות, רובן התעכבו לרגע בחדר הכניסה לפני הראי הגדול לסקירה אחרונה ושיפורים קלים. בחבוט עמד בחדר ליד הבר. אבוטבול ניגש אליו. הם החליפו מלים אחדות. בחבוט מזג שני קוקטיילים. הם השיקו כוסיות ושתו לחיי משהו. ברגע זה נכנסה הוֹרטנס מהמרפסת, נושאת בזהירות מגש עם סנדויצ’ים. בחבוט אמר משהו לאבוטבול ברמזו בראשו לעבר הורטנס. הלה הניח מייד את כוסיתו מיידו וניגש אליה. הוא נטל את המגש מידה בשגרו לה את חיוכו החמצמץ משפתיו הדקות. יחד עימה חזר אחר כך לבר.

“את – מה שמך”, עצר בחבוט נערה שחלפה לידו.

“נילי”. היתה זו נערה תמירה ומחוטבת בעלת עיני אינדיגוֹ גדולות, יפות ומבריקות מרוב טפשות.

“אהה”! צהל בחבוט “נצח ישראל לא ישקר, מה? אני אקרא לך, נצח ישראל”. הטפשונת הקטנה הזכירה כל כך מעט את הנצח, או את ישראל סבא או צרוף של השנים שכמה אנשים בסביבה פרצו בצחוק.

“אוי ואבוי לך”, אמרה בחיוך נכלם ואיימה עליו באצבע.

“בואי, נצח ישראל – אני אמזוג לך משהו, מה”? הוא הגיע אצבעו לפיו כנמלך בדעתו “אני אמזוג לך קוקטייל מגוון תכלת שיתאים בדיוק לשמלה שלך, רוצה”?

"יופי! הכריזה הנערה בעליזות, מגחכת ומוחאת כף.

הוא מילא שתי כוסיות – מהל, ערבב, בחש ואמנם בסוף התקבל משקה בגוון תכלת בהיר. הוא הושיט כוסית לנילי ואת זו שהשאיר לעצמו הרים:

“לחיי נצח ישראל”! הכריז והשיק עמה כוסית. נילי לגמה קלות מהמשקה, אחר כך קירבה את הכוסית לשמלתה.

“בדיוק אותו צבע, בחיי” קראה בהתפעלות “אתה גאון! או, סוּרה! איפה רינה”? שינתה פתאום את הנושא והשתערה לקראת נערה שנכנסה באותו רגע לחדר. נראה ששכחה מייד את שר המשקים הגאוני שלה.

“הנה היא באה”, אמרה סוּרה ורמזה לעבר חדר הכניסה. סוּרה זו עוררה את תשומת לבי: נערה גדולה, תמירה, מלאה, לבושה שמלה הדוקה מאוד שחשפה זוג כתפיים מלכותיות, יפות להפליא, צחות עור ומתעגלות במקצת בקשת רחבה ועדינה מהצוואר. נעולה היתה בסנדלים ובכך התבלטה מבין כל הנוכחות. אפילו האקזיסטנציאליסטית היתה נעולה נעלים אדומות נמוכות עקב. מנעל הסנדלים לא מצא חן בעיני אבל הייתי מוכן לסלוח לה הרבה מאוד: לוא הזמנתי אותה לפי מידה אצל הקדוש ברוך הוא היא לא יכלה להיות בנויה יותר לטעמי: גדולה, מוצקה, מחוטבת.

באותה פתאומיות בה שכחה את בחבוט, נילי שבה עתה ונזכרה בו.

“תראי מה עשה לי זה… המארח שלנו. מה שמך”? קראה לבחבוט מאצל הדלת.

“יצחק”.

“קוקטייל בדיוק בצבע השמלה. הנה תראי. את רואה”? היא קירבה את הכוסית לשמלתה. “הוא נחמד”, הוסיפה לפטפט. “יצחק – אתה יכול לעשות קוקטייל בצבע השמלה של סורה”?

“בקלות”, השיב בחבוט שהיה טרוד בערבוב קוקטייל למישהו.

“תגשי אליו, סורה. הוא עושה את זה יופי”.

“רק תשלחי לי קליינטים, נצח ישראל. תקבלי אחוזים”, זרק לה בחבוט בחיוך מאצל הבר בלי לחדול ממלאכתו.

נילי צחקה והתנפלה על רינה, חברתה של סורה, שנכנסה באותו רגע לחדר. סורה נגשה אל בחבוט בצעד מהסס, כאילו לא היתה בטוחה שתתקבל בסבר פנים יפות. אבל הוא הקרין לעומתה חיוך רחב, קרץ לה בעינו והתחיל מיד לערבב לה קוקטייל מבוסס על אגבּרנדי כמרכיב יסוד.

המסיבה החלה להתחמם. ההמולה גברה. הזמנתי את סורה לרקוד. היא רקדה צעדים אחדים עם הקוקטייל הצהבהב שלה ביד, אבל הכוסית הפריעה לה. היא נעצרה, הריקה אותה בלגימה אחת והציבה אותה על השולחן. אחר כך רקדנו ריקודים אחדים בזה אחר זה. רקדנו לחי ללחי הדוקים לגמרי זה לזו. היא היתה רקדנית גרועה, בלתי מנוסה, צעדיה מנתרים ולא מעוגלים – אך לי זה לא היה אכפת: הייתי אחוז כבחבלי קסם בבשרנות הגמישה והקפיצית, כשל רקדנית בטן מזרחית, שהיא מרחה עלי מכף רגל עד ראש.

המסיבה נכנסה מהר מאוד להילוך גבוה. מישהו עימם את האורות. היה נפלא להחליק כך על הרצפה טובל בבשריה של סוּרה. כבחלום חלפנו על פני ואלדמן שהיה כבר שרוע עם מישהי על הספה, מנסה לשכנע אותה במשהו ומביא אותה לידי צחוק מידי פעם. בזווית העין קלטתי את עמוס שעמד בפינה וסקר הכל במבט בקורתי מלא עליונות. ארזי לא נראה בשטח. מייק הלנגוברדי אכל סנדוויץ ליד המזנון. לא הרחק משם עמדה הורטנס ועברה את מדור הגיהינום “אבוטבול ספיישל” לנערות צרפתיות. בתחילה, לפני שהיא הבחינה לתוך מה נקלעה, היא השתתפה בשיחה בחופשיות כשהיא מדגישה את דבריה בתנועות עירניות של ראשה וידיה, עם משיכות כתף מידי פעם ומימיקה סוערת. לאט לאט טבעה עירנותה בזרם דיבורו הבלתי פוסק ולבסוף הנערה המסכנה רק עוד עמדה מכונסת בתוך עצמה, ראשה בין כתפיה, זרועותיה שלובות על חזה והיא זורקת מידי פעם מלה או ניד ראש כדי לצאת ידי חובה.

אחרי סמבה אחת מישהו חטף לי את סורה לטנגו יווני מאונפף שנשמע כמו מנגינת לוואי להזיית חשיש. רציתי לרקוד את הטנגו המחשש הזה עם סורה והרגיז אותי שדווקא ברגע זה היא אינה בזרועותי. כבר הייתי די שיכור ולכן מגורה על נקלה. בדיוק באותו רגע נפל מבטי על הבחור העשיר עם המדליון שישב בכורסה שבפינה, מוצץ את הפּייפּ שלו באווירה של קשב פנימי רפוי אך מרוכז. הפוזה הרפויה עלתה לו במאמצים רבים דבר שניכר היה בקצות הגפיים שסרבו לשתף פעולה: ידו השמאלית שהיתה מונחת על מסעד הכורסה היתה קפוצה לאגרוף כמעט בעווית. על המסעד השני ישבה מעריצתו האקזיסטנציאליסטית, זרועה כרוכה סביב צווארו והיא תולה בו מידי פעם מבט מייחל ועגום של כלב חוצות רעב וקופא המתחנן דומם שיאספוהו הביתה בליל חורף גשום וקר. הוא התעלם ממנה. נפשה כלתה בעליל אל גסותו המהתלת. מראה הקבוצה התפלה שעל הכורסה הרתיח את דמי. שנאתי פתאום את הברנש שנאת חינם לוהטת. בחנתי אותו במבט גלוי, עיקש ותוקפני. כל מיני הגיגים מקוטעים התרכזו בו פתאום, אולי באמצעות אותו מבט: הוא חזר זה לא כבר משהות ממושכת באירופה – זה ברור. לפני זמן קצר בלבד הוא נואש מהמריבות עם הכרטיסן באוטובוס, המלצר במסעדה, מצחצח הנעלים ברחוב, הקהל הישראלי בכללותו בתורים לאוטובוס או לקולנוע בניסיון לחנכם ולהעלותם לרמת התנהגות אירופאית. עתה לא נותר לו אלא לבקש מפלט בהסתייגות מתנשאת שביטוייה החיצוני הפּייפּ שבפיו, גבוה מעל הרחש האסיאני שאנו כולנו רוחשים למרגלותיו. כל ישיבתו נועדה להציג ניחותא של אריסטוקראט. אבל עיני החזיר הקטנות שלו, עינים של רמאי קטן שהוא ירש מאביו הספסר, הסגירו אותו מיד: הן התרוצצו כל הזמן הלוך ושוב כדי לבחון איזה רושם הוא עושה. אותה מידת ניחותא שהצליח להפגין הוא היה חייב לפייפ שהיווה בד בבד את נקודת המשען שאפשרה לו להתנשא ולראות את עצמו על מישור גבוה מכולנו, שם הוא ניצב יחד עם בני גזע עליון של מעשני פּייפּ, כשהוא מייחס לעצמו, מכוח עישון הפּייפּ בלבד, את כל מכלול המעלות המצוינות שהוא ייחס בנפשו הקרתנית לאותו גזע מופלא. שלול ממנו את הפייפ וכל האישיות האילוּזיוֹרית שהציג לראווה מתמוטטת. הוא הבחין במבטי הבוחן והדבר עצבן אותו. הוא אסף את זרועו שהיתה מונחת ברישול על מותנה של האקזיסטנציאליסטית והתחיל למולל באצבעותיו את המדליון שעל צווארו “הוא נראה לך כל כך שלילי רק מפני שחטפו לך את סורה דווקא לטאנגו הזה שנועד מטבע ברייתו לשמש רקע למזמוז נפלא”, העירותי לעצמי ועם זאת הרפיתי ממנו.

מגלי חלפה על פני.

“לך תציל את הוֹרטנס. הוא הורג אותה”, לחשה כחלפה. לא היה לי באותו רגע דבר יותר טוב לעשות וכך ניגשתי, אם כי בלי חשק רב, לקיים את המצווה.

“דנסה”? אמרתי והתוויתי באצבעי עיגולים באוויר במקביל לקרקע כדי להבהיר את כוונתי.

“אוּאִי”! קראה בלהיטות וקפצה לזרועותי.

“זה לא יפה, נפתלי,” אמר אבוטבול “אתה לוקח ממני את הורטנס סתם ככה”?

“אני אחזיר לך אותה, אל תדאג”, אמרתי, מתעכב לרגע על ידו עם הורטנס בזרועותי.

“אל תשכח”, אמר ופנה למזנון. מעבר לשולחן היה תלוי לוח קיר. דף החודש היה מקושט בצילום לילה מרהיב של בניין בעל חזית מוארת.

“אַהלאן – נוטר דאם דה פּארי”, הכריז אבוטבול בקול מלא נוסטאלגיה. ידו שנשלחה אל צלחת הסנדוויצ’ים נעצרה לרגע באוויר “אח, אח, אח”, נאנח. אחר כך נטל סנדוויץ ונשאר עומד לפני התמונה לועס ושוקע בזכרונות כשחיוך עמום ורך על שפתיו. התרחקתי משם עם הורטנס בזרועותי. רקדנו בדומייה. מייד עם סיום הריקוד היא מלמלה דבר מה בצרפתית והתרחקה.

עמדתי בגבי לדלת. צהלה רבתי קידמה פני מישהו שהגיע זה עתה. פניתי לדלת והנה: אילנה ראג’אקאמארטנה – נסיכת הכינים המתוקה שלי. היא עמדה בפתח עם חיוך קורן על שפתיה, זוהרת כולה בשמלתה הלבנה, הארוכה, ההדוקה לגופה. לצידה על המפתן עמד ג’לוֹבּ מגודל ומגושם, נעול סנדלים, עם חולצה לבנה משתרבבת לו על מכנסיים אפורים. הוא עמד בפתח, בעיניו מבט פראי, מפצח גרעינים ונותן לקליפותיהם לנשור לרצפה.

“זה דוּדוּ”, הכריזה אילנה קבל הציבור הצוהל ודחפה אותו קלות לתוך החדר.

בחבוט נעלם במטבח וחזר כעבור רגע עם כוסית משקה לבן.

“אני מערבב לבנות קוקטיילים בצבע השמלות שלהן”, הכריז “זה בשבילך”.

היא נטלה את הכוסית מידו ולגמה ממנה בזהירות.

“פוי! רעל”! קראה והציגה את הכוסית על המזנון בהבעת מיאוס.

ואלדמן נטל את הכוסית וטעם ממנה.

“חלב”, הודיע לקהל שפרץ בצהלה.

בשתי אצבעות היא נטלה בעדינות דובדבן שקישט עוגת קרם שוקולד, וקרבה אותו לסיכת החיפושית האדומה שענדה לשמלתה.

“אתה רואה יצחק – הדובדבן מתאים לצבע הסיכה שלי”, אמרה ותחבה את הדובדבן לפיה “ועכשיו לך תביא לי משהו שמחמם את הקרביים. לא חשוב הצבע”.

בחבוט נגש לבר למלא את מבוקשה. היא נטלה את דודו בזרועו והוליכה אותו לכורסה פנויה ליד הקיר.

“שב פה”, אמרה לו.

הוא צנח לתוך הכורסה ממשיך לפצח גרעינים. פתאום היא הבחינה בי:

“או – הנה אתה”!

“אני גר פה”.

“לא ידעתי”.

“היום את עם או בלי”? שאלתי, מתכוון להיות נבזי. היתה זו פגישתנו הראשונה מאז נמלטתי מדירתה בעור שני.

“אני בסדר היום”, אמרה אבל לא הייתי בטוח שאנו מתכוונים לאותו הדבר.

“אני מתכוון לעולם החי – היונק והרומש”, הבהרתי.

“אה”, היא השפילה מבט מאומץ לרצפה. בכף ידה האהילה על מצחה כאילו תקפה כאב ראש פתאומי “אל תזכיר לי את זה, אני מבקשת אותך”, אמרה בעודנה מביטה לרצפה “אני מנסה לזכור אותך לטובה והסצינה ההיא שעשית בגלל כמה כינים עלובות מפריעה לי”. דבריה נאמרו ברצינות, כמעט בחומרה “אתה צריך להתבייש”.

“אני מתבייש”, אמרתי כדי להפיס את דעתה.

“למען האמת – זה לא היה נעים”, עשתה גם היא ויתור קל מצידה. היא דיברה עכשיו בנימה מעודנת, כמעט טרקלינית “עד עכשיו אני לא מבינה איך זה קרה. אני תמיד מתרחצת בקוּפּריזוֹל אחרי כל סיאנס של זוועות ואז לא יכול לקרות כלום. בארץ זה לא קרה לי אף פעם שהדבקתי מישהו. אתה הראשון. אבל איך שאתה נבהלת!… זה כלום מה שהיה לנו”, המשיכה בהתלהבות “בצרפת היה זמן שלא התרחצתי אולי שנה. הייתי שורצת כולי – ממש שורצת. כששברתי את הרגל ולקחו אותי לבית־חולים נבהלו שם כולם. התרגשו כמוך. רופא זקן אחד שהתיידדתי עימו אמר לי שהיה אצלי מצב נדיר: לא סוג אחד של כינים אלא המון סוגים. כמעט כל הסוגים שיש. למצב כזה יש שם ברפואה אבל שכחתי אותו. הוא אמר לי שאני יכולה לרשום לזכותי הישג נדיר הואיל ובתנאי תרבות, אפילו ירודים שבירודים, לא נוצרים דברים כאלה. הם היו זכורים לו ממלחמת העולם הראשונה כשאנשים חיו זמן ממושך בתנאים סניטאריים תת־אנושיים”, היא צחקה.

“מביצי הכינים לא נפטרתי עד היום”, אמרתי.

“תופעה עיקשת, אני יודעת. זה יקח לפחות חצי שנה. הן דבקות בעקשנות רבה לשערות. התרחצת בקופריזול”?

“כן”.

“אז הן מעוקרות. אין לך מה לחשוש”. היא עשתה תנועת ביטול בידה “אבל אם רק ביצה אחת נשארה בלתי מעוקרת אז תוך זמן קצר תהיה שוב מכונם כמו כלב”.

“נקווה שהן כולן מעוקרות”.

“נקווה. לעת עתה ביצי הכינים יכולות להיות דבר נחמד”.

“נחמד? איך נחמד”?

“אפשר לפלות אותן אגב קריאה בספר או בעיתון. זה מרגיע מאד. כמו פיצוח גרעינים, רק לא משמין ולא משאיר לכלוך”.

“לא עלה בדעתי”.

“תנסה. אחרי חצי שנה בערך הביצים מתחילות להתפורר ולהישטף בזמן הרחצה.”

“מנין לך? האם מאז הכרת את הקטור נפרדת ממנו אי פעם לחצי שנה”?

חיוך רחב וקורן פישק לאט את שפתיה:

“לא. אבל הוא לא הגבר הראשון בחיי”.

השתררה דומייה. בחנתי אותה בתשומת לב. תרתי אחרי רמז כלשהו למשחק, להעמדת פנים, אך לא העליתי דבר. משהו כמוס וכממתיק סוד היה במבטה המופנם. היא היתה לגמרי טבעית, לגמרי ממשית. כזאת היא היתה.

“את מקפידה לפחות שיהיו גזעיים”? שאלתי ביאוש.

“הכינים או הכלבים”?

“אלה ואלה”.

היא טלטלה את ראשה:

“אני דמוקרטית”, וחיוך שמיימי האיר את פניה.

מייק הלנגוברדי ניגש ולקח ממני את אילנה לריקוד. בחבוט תפס אותי וערבב לי עוד אחת, אליה צירפתי מיוזמתי עוד אחדות בלתי מעורבבות. ראשי החל להסתחרר. השיחה עם אילנה השאירה אותי מרחף באווירה דמויית חלום, שהיה בה משהו מן המיתולוגי עם אלים בצורת ברבורים המזדווגים עם בנות תמותה. ההמולה היתה עכשיו בשיאה כשמעליה מתנשא המקצב האפל הכבד, המהמם של טוויסט… צלילי זיגזג חשמלי בתוך צינור מתכת. הייתי מדוכדך. איפה סורה עכשיו?!… איפה?!… איפה סורה… בכה משהו בקרבי בכי אינפנטילי של תינוק חסר ישע. היא לא היתה בחדר. מבטי המשוטט נתקל בעמוס שירד בינתיים מהאולימפוּס ועמד מתנודד ליד הבר עם כוסית בידו, נואם משהו באוזני הורטנס שגיחכה כל הזמן. מייק הלנגוברדי נע על רצפת הריקודים בצעד גמיש וקל עם אילנה מרוחה עליו. דודו היה עדיין שפוך בכורסתו, שסביבה נוצר מרבד בגוון פלפל מקליפות של גרעינים. נראה ששום דבר לא מעניין אותו. מידי פעם היה אוסף את שייר הגרעינים מכל זוויות פיו בתנועות לשון סיבוביות ועיוותי לסת, מוצץ קצת את שיניו וממשיך לפצח. פתאום שלח את ידו אל מאחורי גבו כדי להתגרד. החלק העליון של זרועו נראה עתה כגדם. “תיכרתנה ידי אבּי להב וייכרת” נזכרתי על דרך אסוציאציה פרימיטיבית בסורה הקצרה והזדונית מהקוראן. היא חלפה במוחי פתאום כמו על גבי טייפ ככתבה וכלשונה בתרגום פרופ' י.י.ריבלין. בחבוט נעצר לידי.

“אני רואה שגם אתה מוקסם”, אמר “איזה גוש בשר לבאנטיני! אפילו מכת ברק לא היתה יכולה לטעון אותו במתח כלשהו”. הוא מדד את דודו במבט גלוי, בלתי מוסווה, שהתיעוב שבו גבל ממש בהתפעלות. “חי נפשי, כשאני רואה אחד כזה שפוך כך בכורסה כולו רופס, מפצח גרעינים ומשליך את הקליפות לאשר תיפולנה – מתעוררת בי חרדה: מה אם הוא יחוש פתאום גרוי של פעולת מעיים ממשמשת ובאה. אני חושש שהוא ישלשל את מכנסיו ויעשה את צרכיו תחתיו כאן בסאלון ובפרהסיה. קשה לייחס לו את השליטה העצמית ואת המינימום הזה של מעצורים שיהיו דרושים לו כדי להתאפק עד שיגיע לבית השימוש”. הוא טפח קלות בגב ידו על בטני “בוא נתקרב אליו”, אמר “אני חש כמיהה מאזוכיסטית לבחון את היצור מקרוב”. נגררתי אחריו. מצד אחר של החדר קרב למקום ארזי.

“גש אל אילנה. סוחבים לך אותה”, לחש לדודו בקריצה.

“מי, מי סוחב”, תלה בו הלה עיניים בוהות.

“זה הגבוה, השחור עם הזקנקן; היא רוקדת איתו כל הזמן”. אבל דודו לא הגיב והמשיך לפצח גרעינים ללא אומר.

הפטיפון נדם לשנייה, ואחר כך החלו נישאים מעל גלי ההמולה הצלילים הסוערים של פאסודובל. עיניו של בחבוט הבריקו פתאום. הוא הקיש יותר מידי כוסיות עם לקוחות הקוקטייל שלו ונראה היה שמוחו מתחיל להתערפל.

“אה, הפאסודובל, הפאסודובל”! קרא בלחש נלהב “זה המארש של הספרמאטוזואים בנסיגה טאקטית מהחזית. נסיגה מסודרת, beating retreat כמו שהאנגלים קוראים לזה. הקשב”, הוא נעמד דרוך בצוואר נטוי, “דם וחול… דם על הסדין הלבן של חולות הזירה. רק גזע שחי תחת שמש קופחת, כשכל הכנסיה הקאתולית מעיקה לו על אבר המין, מסוגל לחבר מוסיקה עממית נפלאה כל כך של כלות הנפש”. הוא תפס בזרועה של נילי שעברה במקום.

“נצח ישראל, בואי נרקוד את הריקוד הקאתולי הזה”, הזמינה בלחישה.

“איזה ריקוד”?

“קאתולי”.

הנערה עמדה רגע נבוכה.

“זה פאסודובל”, מלמלה באי בטחון. אחר כך צחקקה “איזה מין טיפוס אתה”. והניחה לו לחבקה.

הוא הרקיד אותה משם ואני נשארתי שוב לבד ועגום. ליד הבר התגודדה חבורה קטנה מורכבת מואלדמן ארזי והחבר של האקזיסטנציאליסטית. הם עמדו בצד ונהנו מהסצינה שעמוס ערך להורטנס. למראהו של עמוס חלפה במוחי מחשבה שלא שתיתי מספיק ושעלי לשתות עוד ושאם זה עזר לעמוס זה עשוי לעזור גם לי. גררתי את עצמי לבר כדי למזוג לעצמי עוד דרינק להרמת המוראל. הגחתי לקרבי כוסית קוניאק והצטרפתי לקהל של עמוס השיכור. הוא עמד כולו מתנודד לפני הורטנס, כוסית קוניאק בידו, נושא לה באנגלית דרשה רצופה גיהוקים שהיא לא הבינה ממנה מלה.

“…קרוב ל… היק, היק, קרוב לוודאי שלא אראה, היק שלא אראה אותך יותר, היק, לעולם היק, היק כל זמן שאני, היק… שאני חי…”

“פריז – תל־אביב, אין בעיות” זרק ואלדמן בהיתול לתוך דבריו “העולם הולך ומצטמק..”

“חבל שהוא לא נעלם”, רטן ארזי.

“ש…היק, ש…שקט”, הפגיע בנו בלי לפנות אלינו, בהרימו את ידו כמנסה לעצור בעד מישהו המתפרץ אליו. אחר כך תוך שיהוקים רבים המשיך: “ש…שקט, אני בטח… בטח לא אראה אותך יותר כל זמן שאני חי. אז אני, היק, היק אני רוצה שתדעי… שתדעי לך שבעשרים וארבע השעות ש… שהיכרתי אותך אני, היק, אני אהבתי אותך… בכל ליבי. אני רוצה ש… שתדעי שהייתי מוק… שהייתי מוקסם ממך, היק, היק… אני רוצה שתאמרי לנשיא… לנשיא דה גול… ולכל הצרפתים שאני אוהב את כווולם… היק, מפני שהם הרסו את הבאסטיל. אני רוצה שתאמרי להם ש… תאמרי להם… היק, שאני לא אשכח להם את זה לנצח… לנצח! היק, היק את שומעת? לנצח! רק לא… לא היו צריכים להרוג… את המלך, היק, המלך הטוב… ומרי אנטואנט… היפה”, קולו נעשה בכייני “והילדים המסכנים… היא אמרה לכם לאכול עוגות… היק, בשביל זה עוד לא צריך להרוג… הנה… תראי.” הוא שלח יד שלומיאלית לשולחן, תפס בידו נתח גדול של עוגת קרם והחל מתנחם ממוראות המהפכה בנגיסות קטנטנות של עכבר. פתאום קצרה רוחו. הוא ניסה לתחוב את כל הנתח לפיו בבת אחת וזאת דווקא מצידו הרחב. נתח העוגה חציו נשר לרצפה. מה שהיה בפיו הוא בלע מייד ונשאר עומד לפני הורטנס בפה מרוח כולו שוקולד והבעה רצינית מאוד על פניו כאילו הופעתו ברגע זה מגלמת הוכחה חותכת לאיזו תיזה חשובה מאוד שאת נכונותה הוא היה מעוניין להוכיח. פתאום, בהתאזרות אחרונה של כוחות הוא צווח: “ויוו לה פראנס”! הורטנס שעמדה שם כל הזמן מחייכת, מגחכת, מעבירה את משקלה מרגל לרגל, לא בטוחה איך לשבץ את התנהגותו של זה במסגרת מנהגי בני המקום, פרצה עם זאת בצחוק, מלמלה משהו, אחר כך נשמה עמוקות והתרחקה לעבר חדרי השרותים. עמוס נטל כוסית קוניאק, גרר את רגליו לספה ונפל עליה לכל מלוא אורכו. הוא היה שיכור מכדי להשגיח והקוניאק ניגר על חולצתו הלבנה. הוא נרדם מיד.

נשארתי עומד שם בתוך החבורה שיכור ועגום. הדרינק לא עזר לי והדבר חרה לי מאוד. הדרינק! זה הטוניק של הגוי! בכל הספרים שאני קורא, מסופר שגוי במצב רוח רע לוקח דרינק והכל עובר לו. למה לי זה לא עוזר? זה צריך להיות כל כך נוח, דבר כזה שאתה הופכו לפיך ומייד הכל נראה לך שפיר, ואולי מעורפל ולכן שפיר? לך דע מה גוי מרגיש אחרי דרינק. פתאום התחוור לי כי זו בעצם השאלה העיקרית: מה מרגיש גוי אחרי דרינק? שאלה זו החלה פתאום להציק לי נוראות. הרגשתי שאני מוכרח לברר זאת מייד. דא עקא שאינני מכיר אף גוי. עמדתי מיואש וחוכך בדעתי. הנה ואדלמן, צץ במוחי, הוא נוסע כל שנה לאנגליה. הוא צריך לדעת משהו. נגררתי אליו ברגליים כושלות ותפסתיו בחולצתו כאילו חששתי שמא יתחמק מפני.

“מה מרגיש גוי אחרי דרינק”? הטחתי בפינו נועץ בו מבט עיקש ותוקפני.

הוא נדהם רגע, אחר כך פרץ בצחוק.

“ענה”, דחקתי בו.

“מה אני יודע”, ענה לבסוף “אני יכול לומר לך מה אני מרגיש אחרי דרינק”.

“אתה אחרי דרינק מרגיש כמו גוי”, התערב ארזי “הוא רוצה לדעת מה גוי מרגיש אחרי דרינק”.

ואלדמן צחק.

האקזיסטנציאליסטית הצטרפה לחבורה והחלה מתרפקת על דודה. החופשה הקצרה שהעניקה לו הגיעה כפי הנראה לקיצה.

“אתה יכול לעזור לי או לא”, דחקתי בואלדמן בקוצר רוח.

“מצטער”, אמר ומשך בכתפיו “אין לי מושג מה מרגיש גוי אחרי דרינק”.

“מה אני אעשה עכשיו”? אמרתי ביאוש והרפיתי ממנו.

“מספר אנשים מוכרחים להתפלסף כל הזמן, אפילו במסיבה”, העיר הטרזן של האקזיסטנציאליסטית בפני שעווה קפואים. “אנגליה אם כן” – התגבשה במסורבל מחשבה שהוסיפה לרחף זמן מה בתוך אדי האלכוהול שבמוחי. היא הפכה באורח מוזר למוקד מאציל פיכחון. תחושה מעומעמת של שמחה לאיד ניעורה בי. מורת רוחו הקשתה את עורפי ושוב נטפלתי לואלדמן.

“מה אני אעשה עכשיו”, אמרתי בטרוניה כאילו הוא היה אשם במצוקתי.

“שאל גוי”, הציע.

"איפה אני אקח גוי בשעה זו של הלילה? חוץ מזה אני לא מכיר אף גוי

“אני אכיר לך גוי”.

“טוב, בוא”.

“לא עכשיו”.

“מדוע”?

“כי כל הגויים ישנים עכשיו”.

“אז תעיר אותם”

“מחר אני אכיר לך גוי”.

“מחר יהיה מאוחר”, אמרתי בקול נחרץ. מבטל את הצעתו בבת יד.

“זה שיא הגזענות לשאול דבר כזה, בן־ארי”, ניסה ואלדמן להתלוצץ,זה נשמע כאילו גוי שייך למין שונה לחלוטין בעולם החי. מה מרגיש גוי אחרי דרינק, זה כמו לשאול מה מרגיש אדם עם ווגינה. גבר יוכל להוגיע את מוחו עד זקנה ושיבה ובכל מערכת החוויות הכרוכה בבעלות על הנכס הנ“ל תישאר עבורו לעולם כספר החתום”.

“זה יהיה רע מאוד לבעלת הנכס אם הוא יישאר לעולם כספר החתום”, עיקם ארזי את דבריו. דעתו היתה זחוחה עליו.

"פתאום הרגשתי את מבטו של הטרזן הצעיר. הוא מדד אותי כל הזמן במבט עוין ומלא בוז. פעם ופעמיים הבהבה הלהבה בבית הקיבול של הטבק, אחר כך נשא את עיניו מן הפּייפּ. לשנייה הצטלבו מבטינו אבל מייד הוא גלגל לתקרה זוג עיניים מלאות קוצר רוח מופגן, מיואש ומלא השלמה. המשחק הזה עם הטרזן הצעיר חידד את חושי הצייד שלי וכתוצאה מכך הלכתי והתפכחתי בהדרגה. הוא ניסה לעשות רושם כאילו התנהגותי אינה נוגעת לו כלל וכלל והוא שופט אותי ממרומי מושגים ואמות מידה שתוקפם אוניברסאלי והם שלו לחלוטין ואילו לי, הקטן, אין בהם לא חלק ולא נחלה עד כדי כך שאני אפילו לא מסוגל להבין איזה דבר איום הוא מעולל לי בגלגלו את עיניו לתקרה כפי שעשה קודם. אבל אני הרגשתי שזה אוכל אותו – דיבורי והתנהגותי כלומר. הוא לא יכול היה להתכחש לאמת המרה שאני הנלוז הנני בן עמו ובן מעמדו, עצמו ובשרו שנוקר ממקבת בור אחת עימו – משכיל וחכם כמותו. בהיותי כזה הוא היה רוצה שאמצוץ פייפ כמוהו, שאספק לו את הקוֹנטכסט החברתי להתנהגותו, קהל המבין מה הוא עושה ומעריך זאת. קהל כזה היה דרוש לו לבל תתפורר עליו דמותו הנרכשת שהציג לראווה. במקום זה הפכתי את עצמי לאלטר־אֶגוֹ שלו, המכפיש בעפר ללא הרף את דמותו המיומרת, ומגרה על ידי כך מתוך האֶגו המזויף שלו את תגובת הבוז המובנת מאליה לפי אמות המידה הנוכריות הקלוטות אצלו מן האוויר, דווקא בשעה שהן במצב של זעזוע קשה. לפות כך בתוך המלקחיים המעודנים, הוא הרגיש רע מאוד בלי להבין בדיוק מדוע, בלי להבין, כלומר, שהוא מרגיש כל כך רע, משום שהבוז שהוא רוחש לי חוזר לראשו ופוגע בו בלבד, עם שכל זה חלף במוחי החלטתי לדרדר את הסצינה עוד יותר.

מייק הלנגוברדי חלף על פנינו עם אילנה בזרועותיו.

“מייק – מה מרגיש גוי אחרי דרינק”, שטחתי גם לפניו את בעייתי הגדולה. כבר הייתי כמעט פיכח עכשיו. הוא תלה בי מבט מוזר, מתקשה בעליל להבין לתוך מה נקלע.

“זה הזמן שמר בן־ארי מצא לו כדי לעורר שאלות דת וגזע”, הסביר לו ואלדמן. מייק הביט מאחד לשני:

“כרגע אני מתעניין יותר בשאלות מין מאשר בשאלות דת וגזע”, אמר והפליג משם בצעדי סלוֹ רכים עם אילנה צוחקת ועולזת בזרועותיו.

“אתה אף פעם לא מתעניין בדבר אחר, ממזר שפל”, הריק אחרי ארזי “מייק הלנגוברדי ואילנה ראג’אקאמארטנה”, הוסיף באוזני הניצבים “דראקולה פוגש את פראנקנשטיין החדש: סרט אימים בעשרים וארבע מערכות. כל הערב הם ‘בשר אחד’ כמו שנאמר. איך הם לא נפגשו עד היום”.

“זו אגלוטינאציה”, אמרתי. איכשהו היתה לי הרגשה שמלה זו תוציא את הטרזן הצעיר מכליו. ואמנם, הברנשון הממוסמס, שכולו עידון וטיפוח, עלה פתאום על הסוס הגבוה של הפשטות העממית ופתח בהסתערות על מעוזי הבורגנות האמונה על מלים ארוכות וקצפת. הוא שכח בבת אחת את כל הביטויים המעונים אודות מספר אנשים העושים או לא עושים דברים מסוימים והתפרץ בגסות לתוך הפתח, שהואלתי לפתוח לפניו:

“אגלוֹטי – ווּס”? שאל בהדגשה.

(ברוך שובך בשלום, בן אובד!)

“אגלוטינאציה”, חזרתי בחביבות כאילו האמנתי שהוא רק מנסה בתום לב לקלוט את המלה לאשורה.

“מה זה?”

“התמזגות החיידק עם האנטי־סרום שלו”, הואלתי להסביר.

“אנטי־אֵש”?

פ “אנטי סרום”, חזרתי, ועם זאת הוא נשם עמוקות ובעוצמו את עיניו זייף, לא לגמרי בלי כשרון, האפטשי מחריש אוזניים כאילו הפרחתי לו מלוא החופן אבקת עיטוש תחת האף. חברתו האקזיסטנציאליסטית טיאטאה אותי במבט מבטל ומייד חזרה לתלותו במוצא פיו, מייחלת לאמריו הבאים. אלה לא באו. העיטוש המופגן סיפק, כפי הנראה, את כל זדונו האַנמי. גם אני הייתי מרוצה: בחמש הדקות האחרונות הצלחתי לזהות בדייקנות את כל רחשי ליבו ולעורר אצלו בדיוק את כל התגובות שצפיתי מראש.

הייתי מוכן להרפות ממנו בשלב זה אבל רק עכשיו הרגשתי שמתחיל ללכת לי קלף של ממש עם השניים האלה. טראנס של הארות ניתך עלי לפתע: מה שמקשר אותם זה שלאף אחד מהם עוד לא היה טיפוס כמו השני בקוֹלקציה. זה מרחיב להם את האופקים. הם נהנים מתחושת הכוח להפסיק את היחס האספני בכל רגע שירצו בלי לסבול מזה יתר על המידה או בכלל… גרוי חריף בזיל הזול – כך חלף במוחי, שעבר באורח פלא מערפל כבד למין בהירות קדחתנית נלהבת. הפחד הזה מפני מלים גדולות. יש לו השקפות שמאלניות זה ברור. יש סוג של בני טובים שכוחות החיים שלהם מוסמסו ונוונו על ידי פינוק וריכוך, הנתפס לתורות המנשאות ומרוממות את הפּרולטאריון מלא האונים. המפלגות הקומוניסטיות שמחוץ לארצות הדמוקרטיה העממית מלאות אינטלקטואלים מוכי שחפת, אסתמה, אוּלקוּס ושאר חוליים. בריות אלה, החיות בקושי, משתדלות להוכיח לעצמן ולאחרים שהן מסוגלות לא רק ליטול חלק בעממיות רבת האונים אלא אף להיות דבריה. בתנאי גם העדן הפרוֹלטארי, במקרה שהוא מתגשם להם על הראש, הם מחזיקים מעמד שנה או פחות ואחר־כם מתים או נהרגים כזבובים למען עתיד האנושות. מסתבר שתנאי גן העדן מציגים תביעות חמורות מידי לכושר ההסתגלות של האורגאניזם התרבותי מידי שלהם, אבל הם סולדים מפני מלים גדולות…

מגלי שניגשה אלי הפסיקה את הטראנס.

“נפתלי”, אמרה. “אני מחפשת מקום בשביל לישון בשביל הורטנס. אתה יודע…”

“אצלי! היא יכולה לבוא אלי”, קראה האקזיסטנציאליסטית בלהיטות כאילו חששה שמישהו יחטוף לה את המצווה.

“יש לך מקום”? שאלה מגלי.

“כן, כן…”

“זה לא יהיה לך קשה”?

“לא, מה פתאום? לא בעייה. באמת, מגלי, בחפץ לב…”

“טוב. אז בואי נאמר להורטנס”.

הן נגשו להוֹרטנס שרקדה עם מישהו. מגלי עצרה את הזוג כדי להודיע להורטנס שבעיית הלינה שלה נפתרה. היא הציגה בפניה את האקזיסטנציאליסטית. התנהגותה של זו נשתנתה מן הקצה אל הקצה. כל סגנונה הבוטה לא היה לה עוד. היא היתה עכשיו כולה נופת צופים ונכונות לעזור. נאלצתי לחייך. השיקול הזול של מגמא היבשות הישראלי שהשתקל במוחה היה נהיר לי ממש כאילו הוקרן לנגד עיני על הקיר הלבן שממול: כתובת בפריז כשהיא תגיע לשם כדי לעשות את עבודת הגמר שלה על סחטח – זה היה פשר החביבות. מדדתי את הצרפתייה במבט בוחן וחשתי איך, למרות עצמי, חיוך נתעב של שמחה לאיד משתפך על פני: הנערה היתה עגולה וחלקה ככדור בדולח של מכשפה ועוד אטומה בנוסף לכך. לא היה בה אף זיז שבו ניתן היה לתפסה ולהחזיק בה. היא תלמד את האקזיסטנציאליסטית הקטנה שלנו דבר או שניים על אקזיסטנציאליזם, הרבה יותר משתוכל ללמוד מספריו של סחטח. כבר שיוויתי לנגד עיני את ההבעה שילבשו פניה של הפילוסופית הישראלית ליד דלתה של הורטנס בפריז, כשתבוא להזכיר לה את מקום הלינה שסיפקה לה בתל־אביב למשך לילה אחד בפרהיסטוריה…

הבהירות שנחה עלי פתאום שינתה את מצב רוחי לחלוטין. כדי להשלים את אושרי הופיעה פתאום סוּרה בפתח. היא עמדה שם עם החברה שלה רינה ועם המנוול אבוטבול. הממזר השפל החזיק אותה כל הזמן בחדר השני. “ואלדמן צודק – צריך להיפטר ממנו”, החלטתי בחרי־אף כשזינקתי אליה. בלי אומר ודברים תפסתיה בזרועותי והרקדתי אותה משם במין ריקוד חסר צורה. את אבוטבול לא זיכיתי אפ במבט.

“לאן ברחת, חתולונת,” לחשתי על אוזנה.

“אני ברחתי” קראה בתוכחה “הסוף טוב… אתה התלבשת על ההודית הזאת…” למרות נימת התוכחה היא נלחצה אלי והתרפקה “אתה מכיר אותה”? שאלה ובקולה סקרנות עצורה.

“אני יודע מי היא”.

“היא הודית? היא מדברת עברית מצוין”.

“היא ישראלית”.

“אז מנין לה השם הזה”?

“היא היתה נשואה להודי”.

“היא מתנהגת כמו זונה, גועל נפש. כל העיר מדברת עליה. אבל אותך זה בטח מושך, לא? תגיד את האמת – היא מושכת אותך? אל תתבייש… תאמר…”

“לא… לא…”, הכחשתי רפות. היא כבר עורכת לי משהו דומה לסצינה, ציינתי לעצמי בסיפוק.

“מה לא”?

“היא לא מושכת אותי. מה הריקוד הזה”? עשיתי את עצמי כאילו אני מעוניין לשנות את הנושא. היא לא נתנה.

“אני יודעת שכן”, עמדה על דעתה “אתה הסתודדת איתה”.

“לא… באמת לא”.

“כן, כן הסתודדת”.

“באמת לא. אני יכול לומר לך על מה דיברנו”.

“לא מעניין אותי”, אמרה בקשיחות.

“אבל אני רוצה לומר לך על מה דיברנו כדי להראות לך שלא היה לנו מה להסתודד”. היא משחקת – נמשך בקרבי ההרהור הקודם.

“טוב – אז תאמר”.

“על זואולוגיה. את רואה”.

“מה פתאום זואולוגיה”?

“היא מתעניינת בזה”.

(היא פשוטה מכדי לשחק – חשבתי ונרגעתי).

“ואתה”?

“מה”?

“מתעניין בזואולוגיה”?

“ל…לא. אני לא”.

“כשצריך אתה מוכן לדבר על זואולוגיה ועל דברים שמעניינים אותך עוד פחות. על כל דבר, מה”?

“לא, לא”, המשכתי להתגונן כדי לגרום לה נחת רוח “אני שחקן גרוע. חוץ מזה אני בדרך כלל לא מדבר הרבה. אני שתקן גדול. בטח שמת לב שהכישרון שלי הוא בקשב. אני מקשיב טוב”. חשבתי שלא יהיה לי הרבה על מה לשוחח איתה והייתי סבור כי מוטב שתייחס את שתיקות השיממון שסופן להשתרר בינינו לאישיותי במקום לאמת המרה.

“מכירים אתכם”, אמרה “בהתחלה אתם כולכם מדברים יפה והמון”, והיא הצטחקה כדי ליטול, כביכול, כל שמץ אפשרי של מרירות מדבריה. “אינטליגנטית אבל פשוטה”, סיכמתי לעצמי סופית.

אחר כך רקדנו בדומייה. אילנה ומייק כבר היו מוטלים על השטיח בפינה אפילה. אני שתקתי טובל ומתמוגג כולי בבשריה של סוּרה, כמעט הולך לאיבוד בין חמוקיה. המסיבה כבר עברה את השיא ונכנסה לשלב יותר שקט שלאחר חצות. שניים שלושה זוגות בסך הכל עוד נעו על רצפת הריקודים. מי שלא רקד היה מוטל עם בת זוג על הספה, בתוך כורסה או על השטיח שותה, מתלחש, מצחקק ומתמזמז. האורות הועמו. כל אחד כבר היה לבוש על בת זוג פרט לדודו הג’לוב שנשאר כאלקטרון חופשי, מפר את שיווי המשקל של הגיבושים שנוצרו לקראת סוף הלילה.

“מספיק עם המוסיקה לריקודים”, קרא מישהו “אין פה תקליטים של אטמוספירה”?

“יש, יש”, נשמע מתוך העלטה קולו הניחר של אבוטבול. תקליטיו היו גאוותו. הוא השאיר את רינה על הספה וניגש לפטיפון, שמח להזדמנות להציג את מכמני התקליטיה שלו.

המוסיקה נדמה. אני נסוגותי עם סוּרה לפינה אפילה. רחבת הריקודים נתייתמה. הדמויות לאורך הקירות הפכו לצלליות חסרות זהות – סאטירים ונימפות אנונימיים מתוך המיתולוגיה. מוסיקת רקע רכה חשמלה והרגיעה כאחת.

בינתיים דודו גמר, כפי הנראה, את מלאי הגרעינים שלו. הוא עמד עתה ליד המזנון אובס את עצמו בכריכים ועוגות ושוטף את המישמש מידי פעם בכוסית של משקה זה או אחר. כולם היו עסוקים ואיש לא שם לב אליו. גם הוא לא שם לב לאף אחד. אבל פתאום התחשק לו ללכת.

“אילנה”, קולו המתנהם קרע את האטמוספירה והפיג את הקסם. קריאתו לא נענתה. “אילנה”, חזר וקרא. אין עונה. “אילנה, איפה את”? ממקום עומדו ליד הבר הוא ניסה לזהות את אילנה בין הגופים האמורפים לאורך הקירות.

פתאום, בדלגו על כמה גוויות, הוא ניגש לכפתור החשמל שליד הדלת והעלה אור. מאחר שכולם חדלו מעיסוקיהם הדיסקרטיים עם קריאתו הראשונה, השתפך האור הפתאומי על סצינה מהוגנת למדי. רק את אילנה תפס האור שוכבת על מייק, משורגת עליו כולה ושונקת אותו בנשיקותיה.

“אילנה”! קרא אליה דודו.

היא התגלגלה לרצפה והזדקפה לישיבה וכך – כשכף ידה תומכת את לחייה ומרפקה נשען על ברכה היא נשארה יושבת, תולה מבט תוהה בידידה שעמד ליד הדלת, ידו האחת עודנה על כפתור החשמל ובשניה כוס מיץ פטל.

“אילנה – הולכים”, נהם. הוא ניער את הכוס שבידו בתנועה סיבובית כדי לסחוף את משקה הסירופ מתחתיתה והגיח לקרבו את שארית המשקה בלגימה ארוכה תוך הטיית ראש עמוקה לאחור. אחר כך מצמץ בשפתיו והניח את הכוס בקול נקישה על לוח הזכוכית של המזנון.

“בואי, הולכים”, אמר שוב והחווה בראשו תנועה לעבר הדלת. שום כעס לא ניכר בקולו. גם לא ניכר בו שהוא מרגיש כי הוא מוקד לתשומת לב כללית. פינוֹמן של אטימות. אילנה לא הגיבה. היא נשארה יושבת, לחייה בידה, רק מבטה קיבל ברק משועשע.

“בואי, נו”, אמר עכשיו בקוצר רוח “אני רוצה ללכת…”

“הוא אכל, הוא שתה ועכשיו הוא רוצה ל… לפחות יש פה סדר”, בקע קולו הזחוח של ארזי ואחדים פרצו בצחוק. גם אילנה צחקה. דודו לא הגיב.

“אני רוצה שתלכי איתי”, עמד על דעתו.

“אני רוצה להישאר”.

“הזהרתי אותך דודו”, נשמע שוב קולו של ארזי.

"דודו לא הגיב. הוא פנה לדלת אבל נמלך בדעתו, נעצר ופנה שוב אל אילנה.

“בואי הנה רגע”, אמר “אני רוצה לומר לך משהו”.

“אני יודעת מה אתה רוצה לומר לי”.

“לא, לא – בואי”, שידלה בנסותו לשוות לקולו הבוקק גוון רך ומפתה “יש לי משהו לומר לך”.

“אז תאמר”.

“לא ככה. אני רוצה לומר לך באופן פרטי”.

“אני עסוקה עכשיו. תגיד לי פעם אחרת”.

הוא עמד רגע ללא נוע, זרועותיו הארוכות תלויות לצידי גופו כמו גורילה לפני התקפת זעם.

“את זונה, את, זה מה שאני רוצה לומר לך”, נהם כנגדה.

אילנה פרצה בצחוק וכולם אחריה.

“תתבייש לך איך שאתה מדבר”, אמרה בתוכחה רכה כשנדם הצחוק.

“אני מדבר… אני מדבר… אני מדבר על זה שאת באה איתי, ואת כל הזמן מתמזמזת עם הזבּוּן הזה. בשביל זה אני מדבר”, נהם ברוגזה.

“מה יש לו לזה”, התערב פתאום מייק ששתק עד אז. הוא קם, חיוך היה תלוי בזווית פיו מבטו חלף על פני הנוכחים שעקבו אחר המתרחש בעיניים נוצצות.

“מה יש לי? אני אראה לך מה יש לי”, הוא התקרב אל מייק בצעד מאיים.

“זה מספיק בחור”, עלה קולו של בחבוט “אילנה תעשה פה מה שהיא רוצה ותלך מפה מתי שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה”.

“שתוק”, הפטיר דודו בלי לפנות ובלי להיעצר. אילנה קפצה על רגליה.

“הוא בריא כמו סוס, מייק – תשגיח”, הזהירה את מאהבה הנכנס מפני היוצא. היא ניסתה לקפוץ ביניהם אך איחרה את המועד. דודו כבר היה אצל מייק ובתנועה זריזה של שלייגר מנוסה הכניס לו אגרוף בפנים והעיף אותו לקיר. היא עמדה רגע אובדת עצות, אחר כך הסתערה אל מייק שניסה לגרד את עצמו מהקיר ולעמוד הכן על רגליו. דודו תפסה בזרועה.

“ועכשיו את באה”, רטן והחל גורר אותה לדלת. מייק התנודד לעבר השירותים מכסה בידו את עינו השמאלית.

“עזוב אותי… עזוב…” צעקה אילנה ביאוש והחלה לבעוט בו ולגרדו בצפורניה הארוכות. דודו שנוכח כי בצורה כזאת יעלה לו הניצחון ביוקר, פשוט תפס אותה, הרימה והשליכה על כתפו כמו שק שיבולת שועל: חצי גופה העליון השתרבב לאורך גבו, אחוריה למעלה ורגליה בועטות באוויר. באגרופיה היא תופפה על גבו הרחב בחבטות מהירות וחסרות אונים.

“שוד הסאביניות”, קרא מישהו ואחדים צחקו.

ופתאום היא חדלה להיאבק וכאילו מתוך יאוש והשלמה נתנה לראשה לצנוח. דודו כבר החל להתקדם עימה לעבר הדלת כשפתאום עלה קולה:

“אתה תצטער על זה זלמן בן קלמן. אני אומרת לך שתוריד אותי ועכשיו עשה מה שאתה רוצה”, הדברים נאמרו במנוחה מקפיאת דם ועשו רושם מוזר משום שנימתם המאיימת עמדה בניגוד משווע לפוזה חסרת האונים. משהו בקולה האט את הקצב שלו. צעדו המאושש נעשה הססני. לפני הדלת נעצר.

“את באת איתי ותעזבי איתי”, חידש את המשא ומתן עם החבילה שעל כתפו כאילו לא העז לעבור את המפתן לפני שהשיג את הסכמתה לחטיפתה.

“אתה לא בעלי, אתה לא אדוני, אתה לא קנית אותי ואתה תוריד אותי מייד, אם אתה יודע מה טוב בשבילך”, אמרה אילנה בקול של קרח.

דודו היסס עוד רגע.

“את לא בסדר”, אמר ופנה עימה לדלת.

ופתאום דודו זעק זעקה גדולה ומרה ובתפסו בשתי ידיו את אחוריו הוא ניער את אילנה מעל כתפו בתנועת רפלקס נמרצת ומהירה, כאילו היתה שרץ ארסי. היא עשתה כמה גלגולים על השטיח וקמה מייד, תפר שמלתה ההדוקה נפרם בקול קריעה. מהשולחן היא תפסה בקבוק וויסקי ריק, וכך, כולה סמוקה ומתנשמת, שערה הקצר מתקפד על ראשה בזיפים, רגל אחת שלוחה לפנים בירך חשופה כרקדנית קאבארט, דמעות עלבון בעיניה – היא ציפתה להסתערותו. דודו לא העז להתקרב אליה.

“אתה תפסת אותי לא מוכנה. עכשיו בוא לקחת אותי”, אמרה לו בקול יציב. הסצינה קפאה לרגע.

“הוא יוציא לה את הבקבוק מהיד”, לחש עמוס.

“מאיפה היא”? שאל ארזי, בלחש אף הוא.

“היא הונגריה”, אמרתי “אילונה היה שמה. אילונקה”.

“משמע שהיא יודעת גרמנית”, ציין “רוב ההונגרים יודעים”.

“ייתכן”, התפלאתי מה ראה להתעניין דווקא עכשיו בצד זה של אישיותה.

“אמאזוֹנה נהדרת”, לחש בהתפעלות.

“היא עוד יותר נהדרת כקדשה”.

“היא נראית כמו קוֹפּרוֹדוּקציה של פסל סקיצופרני, משורר פאראנואידי ומכשף”, ארזי היה נרגש יותר משראיתיו מעודי “אני חושב שיש לי רעיון בשבילה…”

הקהל קם בינתיים ממקומות המרבץ לאורך הקירות והתרכז מלא ציפייה סביב אילנה ודודו. הלה עמד עוד רגע קפוא על עומדו ופתאום:

“מספרית זו, אממממה…” הפליט ופנה לאיטו אל הדלת לקול מצהלות הקהל, כשהוא מחזיק את אחוריו בידו. אילנה הפכה לגיבורת הערב, כשכולם מהללים ומשבחים את עוז רוחה ומשמיעים הלצות על חשבון דודו. אולם היא לא נחה זמן רב על זרי הדפנה. ברגע שהדלת נסגרה אחרי דודו, היא שמטה את הבקבוק מידה ואצה אל מייק לחדר הרחצה. היא חזרה משם כעבור דקות אחדות תומכת במייק שפנס כחול קישט את עינו הצבה. מייק, נתמך בידי אילנה, התקדם לאיטו לתוך החדר. ההמולה העליזה שככה והקהל כולו החל נפלג מפניהם לעברים. מין חגיגיות גרוֹטסקית חפפה על כל המחזה. מישהו עצר את אילנה.

“הסיכה שלך, מצאתי אותה על השטיח”.

היא נטלה את סיכת החיפושית האדומה שלה, ושבה וענדה אותה לשמלתה הלבנה.

“תודה”, אמרה וחייכה נוגות “זו היתה הצגת סלפּסטיק שערכתי לכם, מה? השראה של הרגע. כשאיימתי עליו עוד לא ידעתי מה אני אעשה לו”.

מייק ואילנה המשיכו ללכת. הם נעצרו ליד בחבוט:

“אנחנו הולכים, יצחק. תודה רבה”, אמרה.

הם עזבו, והשקט המתוח נשבר לתוך צהלה כללית. המסיבה כאילו שבה כמה מעלות לאחור. מישהו שם תקליט ושוב התחילו לרקוד. בדיחות עפו באוויר על אילנה, על דודו, על מייק. בחבוט תפס את נילי תוך כדי ריקוד והניף אותה באוויר, כשהיא צורחת מפחד והנאה ומנסה להדק את שמלותיה המתנופפות. הוא שתה יותר מידי והיה שרוי בהתעוררות רבה.

“תמזוג לי עוד קוקטייל כזה כחול, טוב”? ביקשה

הוא הוביל אותה לבר.

“תשתה איתי”.?

“כמובן”.

“יופי”.

הם הקישו כוסיות בעליצות. בחבוט שתה עוד אחת. כשחזרו לרחבת הריקוד היה צעדו לא בטוח. מוסיקה רכה עלתה מהפטיפון כענן בושם אני חזרתי עם סורה לפינתנו האפילה. לאט לאט חזרו ופרשו גם היתר איש לפינתו. אבוטבול שם שוב את “תקליטי הרקע” שלו ועל רקע תקליטיו שבה המסיבה וצנחה רכות לתוך אותה ליתרגיה נאפופית ונסוכת שיכרון שהופרעה על ידי התפרעותו של דודו. הפעם כבו כל האורות.

החשכה הוארה רק באור הקלוש שבקע מהמטבח ומחדר הרחצה. צליל נשיקות, לחשושים וצחוק כבוש של נערות נשמע בחדר.

אבל מהמטבח עלו קולות פרוזאיים: מגלי הדיחה את הכלים וקולות הנקישה ושכשוך המים עלו משם באיזה תוקף עקשני. השקט בחדר העמיק. על רקע השקט גבר והלך צלצול הכלים מהמטבח. הקולות הלכו ונעשו עצבניים וקצרי רוח יותר ויותר: כלים נחטפים מעל לוח השייש, נזרקים לכיור, מוצבים על המדפים. היא מפגינה נגד משהו, עלה בדעתי בעודי שוכב ומתמזמז עם סורה על השטיח.

במטבח נפל דבר מה על הרצפה ונשבר בקול נפץ. מישהו צעק “מזל טוב” בד בבד הרגשנו פתאום כי על הספה מתרחש משהו: היא חרקה נוראות, קולות לחש קדחתניים מלאי זעם כבוש עלו משם ורשרוש שמלות. כמו כוכב מקדים בשעה מאוחרת של דמדומים, שזוהרו מוסיף והולך ככל שהחושך גובר, כך הלכה והודגשה הדראמה הקטנה שהתחוללה על הספה על רקע השקט חדור המתח. המוסיקה הרכה וקולות הזעם העצור מהמטבח.

מישהו לא עצר כוח והעלה אור במנורת קיר קטנה. האור החיוור נפל על בחבוט ונילי שהיו שכובים על הספה. היא היתה מוטלת על ברכיו שכובה לאחור והוא גוהר מעליה בחצי גופו, מנשקה בפראות וידיו מתרוצצות תחת שמלותיה.

“עזוב, עזוב אותי תיכף ומייד”, קולה של הנערה היה נרגז מאוד. היא ניסתה להזדקף אך בחבוט החזיק בה בכוח והידקה לספה בחלק גופו העליון הגוהר מעליה.

“עזוב…”

“לא בא בחשבון, נצח ישראל” לחש לה בנשיפה פראית.

“עזוב את החוכמות הרקובות ותפסיק, נו. אתה שומע? מסתכלים עלינו…”

“שיסתכלו… זה טוב… אני רוצה שילמדו…” אמר והוסיף לעיני כולם לחמוס את אוצרותיה האינטימיים ביותר בידיים זריזות ודייקניות “כך צריך להתנהג אתכן…” אמר ועם זאת הזדקף והחזיק את נילי המפרפרת בכל עוז על ברכיו כשאחוריה למעלה “רק כך…” חזר בפנותו אל כולם בעוד ידיו מפשפשות תחת שמלותיה. הוא נראה כמו פרופסור לאנאטומיה המדגים על פגר.

"כל גבר שמנסה להיות ג’נטלמן בארץ הזאת מחליש את עצמו לדעת במלחמת מינים מרה ואכזרית, שגם אוטו ויינינגר לא חלם על שכמותה. מלחמת המינים בארץ היהודים שאין להם כל רגשות שירככו אותה, בהיותם מנווני רגש לחלוטין…

“תפסיק”, שיסעה אותו נילי, נשימתה היתה טרופה “אני מבקשת אותך יצחק… די… עשית רושם טוב בהתח… אי! מנוול! אי! אמא’לה… תגידו לו…”

הוא גחן אליה.

“מה את אומרת, נילי”? שאל רכות.

“אני אומרת שאתה מנוול, שתעזוב אותי ושתלך לעזאזל, אי!…”

“חה, חה”, צחק כמו דמוֹן מטורף “היא אומרת שאיקס שווה לשני מיליון. חה, חה, חה… חביבתי – זו משוואה בלי נעלמים הואיל וכל הנעלמים כבר בידי… ידועים לגמרי…” והוא המשיך ללטף אותה בכל חלקי גופה.

שיכור כלוט הוא הלך והתלהב ונעשה רגשני. הוא חדל ללטפה אבל הוסיף להחזיק בה בכוח בצבתות הפלדה הקטנות שלו, עד שנשארה מונחת על ברכיו דוממה, משלימה ומחכה לזמנים יותר טובים.

“… מלחמת המינים בארץ היהודים…” הפטיר נכחו חרש מלא רחמים על עצמו. אך פתאום התמלא רוגז: “מה אני עושה אצלכם בכלל”, שאג “מה לי ולכם, לעזאזל! מדינה ומולדת וגנב יהודי וזונה יהודיה וצבא ההגנה לישראל וכל מחסן המציאות הזה משוק הפשפשים שצריך לשמח את לבי בגיל חמשת אלפים שנה… השוּמרים, האכּדים, המצרים הקדמונים, הבבלים, האשוּרים, הפרסים היוונים, הרומאים, הערבים, הטאטארים – כולם נרקבו בינתיים. גם אירופה נרקבת לעיני מין רקבון מבוסם וריחני הממלא את העולם שכרון ומוסך בו רוח עוועים. אירופה נרקבת מתוך זכות מלאה להירקב. זכות שנרכשה על ידי פריחה ממושכת ולאחר בשלות. רק לי אסור להירקב וזה אחרי חמשת אלפי שנות קיום – שיבה שאין איש יכול להתפאר בטובה הימנה. אני מוחה”! שאג וקם על רגליו. הוא שכח שנילי מונחת על ברכיו וזו נפלה ארצה בקול חבטה עמום. היא השמיעה צריחה ומייד אספה את עצמה מהרצפה ונמלטה לפינה הרחוקה של החדר, מודה לאלוהים על ישועתו שעלתה לה בחבטה אחת בלבד. אחדים פרצו בצחוק. עיניים מלאות ציפיה ננעצו בו.

“אני מוחה בכל תוקף”! חזר ושאג “אני עומד על זכותי להירקב”! אך מייד התקפל והמשיך בקול רווי יאוש “אבל אינני יכול…אינני יכול להירקב כי אין לי זכות לכך, משום שלא פרחתי, מפני שאין לי קשר עם הפריחות שלי בעבר, מפני שאיבדתי את הקשר הרצוף עימן. אני יהודי ארור שנידון לחיים מפני שבכמה מאות השנים האחרונות חייתי בגיטאות של המלוכלכים האלה שפרחו סביבי עם דת האהבה המסואבת שלהם בגרונם וציפורני הפלדה שלהם בבשרי. איך אדוני צבאות אלוהי ישראל יודע לארגן בתבונה את חיי הנצח הארורים של עמו! הוא לא מאפשר להם לפרוח ובכך שולל מהם את הזכות להירקב. אני לא רוצה לחיות לנצח”! הריע פתאום “להירקב אני רוצה…”

הוא נעצר, חיוך של אושר עליון צף על שפתיו, קולו נעשה קטיפתי ועיניו הנעוצות נכחו נעשו זכות, רכות, נוצצות כטובלות בשמן ומלטפות איזה חזון רחוק ובלתי נראה לאיש מלבדו.

“להירקב”! קרא ברגש “זה הגדול בתענוגות… להיות דגנראט בשל, ריחני ופטור ממצוות – זו תכלית החיים, תכלית כל סבל. לתכלית זו לא הגענו, אנו היהודים, אחרי דורות רבים של סבל אל אנושי. כי זאת לדעת: את הזכות להירקב יכול לרכוש לעצמו רק בן לתרבות אשר רכשה לעצמה את הזכות בתור שכזו. אירופה היא היחידה בעולמנו שרכשה לעצמה את הזכות להירקב, בעיקר הצרפתים והאנגלים. הצרפתים בעיקר. כן, כן, רבותי – צרפת נהנית עד עצם היום הזה מעליונות תרבותית בלתי מעורערת בעולם המערבי רק משום שהיתה לה בשעתו המונארכיה הרקובה ביותר באירופה. אני הייתי שם, אבל זה לא היה הריקבון שלי… אין לי בו לא חלק ולא נחלה. היתה זו הפריחה של אירופה ששפכה את תזנותה על יבשות ועמים. תבל ומלואה פרפרו לרגליה מאות בשנים. על מי לא עברה רעתה. עכשיו היא לאה ושבעה, לבנה, רכה, בשלה ושמנמונת וענוגה, ורקבונה ממלא את חלל העולם בריחות משכרים. אירופה הנוצרית תיכחד מעל המפה – זה ברור. זה ברור גם לה: זמן ממושך מידי היא הפרה את שיווי המשקל המוסרי בהסטוריה. אך למרות הגורל האכזרי הצפוי לה היא מצפצפת עלינו, על כל האספסוף האפרוֹאסיאני עם אביב העמים המאוחר והנאיבי שלו, העשוי כמתכונת אביב העמים שלהם שאין הם יכולים כיום להיזכר בו בלי להסמיק קמעה ולחייך מטוב לב. אירופה תיכחד מעל המפה והיא יודעת זאת. אבל ישנו דבר אחד שאיש אינו יכול לשלול ממנה: זו זכותה להירקב. היא יודעת גם זאת וזה כוחה עד היום. לאחר שהיא רמסה רמוס היטב את חצרי כל העמים, היא לא שמה עכשיו קצוץ על אף אחד. היא לא תתן גם לאף אחד את הסיפוק של התגוננות מזוינת. היא מצפה למשלחת העונשין האפרואסיאנית מפהקת ליד מקלט הטלוויזיה. היא תבקש כחסד אחרון שיותן לה לצפות עד הסוף בתכנית סטריפּ־טיז. אחר כך – אבחת חרב וראש מתגלגל על מרבד לבן, ראש שיבה יפהפה ומחייך, מוסיף לחייך לאחר המוות. והחיוך בא לאמור: אתם יכולים להתעלל באיש זקן כאוות נפשכם. אבל כשהייתי צעיר ועוד היה לי חשק וכוח, אני דפקתי את כולכם עד העצם, עד שנמאס לי, עד שלא יכולתי יותר. זה מה שאוכל אתכם, אבל זאת אין אתם יכולים לשנות. התעללו בגוויתי כאוות נפשכם ויערב לכם ויבושם. ואחרי כן בוא יבוא שכרון הנקם הבסטיאלי של האפרואסיאנים אשר, טובלים בצדקתם הגדולה, יעשו תועבות נוראות שבעתיים מצדקתם. אירופה בחבל תחולק: נציב עליון שחור ישב בלונדון כנציג מלכה אפריקאית בשם קסינגה אשר מושבה על פסגת הקילימאנג’ארו. מחמד השחור מארצות הברית יהיה יועץ הסתרים שלה. ובעצם – למה לא מוחמד הלבן. למה לא רבי מוחמד הלוי איש הורוביץ שנולד בבית שמאלשטיך, הוֹכשטראסה 57, ואטנשייד, חבל הרוהר, וסטפאליה, גרמניה? עבודת האלילים לנוכח הר קניה תגיע למרום עוזה ואמגושים שחורים יצאו דחופים בדבר המלכה מגינת האמונה, לשאת את אור הדת לאירופה החשוכה…”

הוא השתתק, השפיל מבטו לארץ ופרש את ידיו ביאוש. מגלי, שהגיעה בינתיים מהמטבח לשמע שאגותיו, עמדה מזה זמן מה ליד הפתח עוקבת אחריו במבט מוזר וכאוב ומנסה להבין מה הוא אומר. הוא המשיך:

“אז אמרתי אני אל לבי: אסע נא לארץ ישראל, שם יושבים בני גזעי העתיק בן חמשת אלפי השנים – לוא יהי רקבונם רקבוני. היתה זו תקוות שוא. אתם פה לא נרקבים. אתם מתפוררים ובזה אין כל יופי. כיוון שראיתי כך באתי אל האנשים האלה ואמרתי אליהם: אם אינכם רשאים להירקב משמע שמוטל עליכם לחיות. הזדקפו, איפוא, מלוא קומתכם וחיו את חייכם עד תום. הכירו את גדולתכם. אם אירופה כבשה מרחבים גיאוגרפיים, אתם כבשתם את מרחבי הזמן בטאקטיקה בל תיאמן. כל אחד מכם אימפראטוֹר. נעשה איפוא יחדיו ובשמחה מה שנתייחד לנו בגורלנו האכזר: נעבוד קשה, ניצור, נילחם, נצרוך מעט, נכין את עצמנו למבחנים חדשים, לאפשרויות הגדולות. אבל האנשים האלה צחקו. הם עורכים שביתה לא להם, וכדלפוני עולמים משתמטים מהחובות הנובעות מגורלם. לעזאזל, הם אומרים, למה לדאוג כל עוד אתה נהנה מבריאות טובה ומאכל ומשקה מצויים לך בשפע. אני בז למחצית העולם ומחרבן על מחציתו השניה. פכחונם הנוקשה דוחף אותם להניח הצידה את הנחמות שבגדולה. הם מכחישים אפילו את זכותם לסבול ומסרבים להיות טראגיים אפילו כדמויות הסטוריות. לצחוק – זה כל מה שהם יכולים לעשות בהטיחם את ראשם בכותל האבסורד ובכותל הגורל חליפות ניתרים מהאחד לשני ככדור גומי…” הוא השתתק וסקר את סביבותיו, מכאן שהפור הוטל", הכריז בפאתוֹס “ליהודים נמאסו החיים ומכאן חזות קשה לעולם…”

הוא נשא את זרועו בפוזה ריטורית:

"לכן שמעו את המשא אשר אנוכי נושא כיום הזה על הגויים ועל הממלכות:

גויים מנוולים חיות! נוצרים, מוסלמים ושאר ירקות רקובים! מכיוון שליהודים נמאסו החיים עלי אדמות, הרי שגם סופכם המר הגיע. אתם מתקיימים כולכם מכוח החיוב האדיר המוקרן אליכם מיצר הקיום הפינומינאלי של היהודים שהוא בלבד מעורר בנשמותיכם הערלות תקווה עמומה, שמא בכל זאת יש תכלית וטעם לקיום האנושי. ‘שאם לא כן’, חולף גולמנית במוחכם המטומטם משומן חזירים 'מה מניע את היהודים לשאוף להוסיף ולהתקיים בחירוף נפש כזה חרף סבלותיהם הרבים והתועבות הנוראות שאנו ממלאים בהן עולם מסכן ושורץ גויים זה"? לכן זה הדבר אשר נעשה לכם: ניתן לכם כמה מבנותינו לנשים וכמה מבנינו יקחו לנשים מבנותיכם וכך, לאט לאט ובהדרגה תיהפכו גם אתם במשך הזמן ליהודים. כך יהיה גם לזרעכם חלק ונחלה באבותינו אברהם, יצחק ויעקב וימזג קצת דם אנושי בתמצית השתן של השטן הזורמת בעורקיכם. והיה אם תמאנו להיות יהודים זה המקרה אשר יקרה אתכם: עתידים אתם להשמיד את היהודים, וקיבוץ יהודי אחר קיבוץ יהודי מושמד יעביר את נשמותיכם הטמאות דרך תהליך מתרדאציה לדם אנושי בכמויות גדלות והולכות. כבר כיום לאחר ועקב השמדת היהודים באירופה, איש מכם אינו מסוגל להתייחס ברצינות לכל אותם מעצורים מוסריים אשר בלעדיהם אתם נידונים ליהפך לאומצות בשר רדיואקטיביות. והיה ביום ההוא, כאשר דם האדם יהיה בעיניכם זול ממים, אז תהיה יד איש מכם באחיו וברעהו עד הישמדכם. ביום ההוא, לכשיכשל בזדון לבכם נסיונם הטראגי של היהודים להיות מעטים, נבחרים וחלשים בארץ, תהיינה לאין הכמויות אשר אתם בוטחים אליהן: שבע מאות מיליון סינים, ארבע מאות מיליון הודים, חמש מאות מיליון קאתולים, מאה מיליון ערבים, מאות מיליוני אירופאים, אמריקאים ורוסים לא יינקו. זדון ליבכם הערל אשר השמיד את היהודים ישיג גם אתכם. אחרון היהודים שיעבור את שערי משרפותיכם יוכל להיות סמוך ובטוח שכולכם בוא תבואו אחריו. והיה בעבור הכוס על האנושות כולה באשמתם הנוראה של היהודי והגוי כאחד, עוד יהיה ליהודי למי לומר ‘ברוך דיין אמת’. זו תהיה נחמתו בעוד שהגוי ימק חסר אלוה כחיה בג’ונגל לעת היובש.

“עד כאן המשא על הגויים ועתה – זה דברי אליכם אחי בני ישראל: יעשו הגויים כעולה על רוחם, ואילו אנו בדרכנו נלך. אם נמאס לנו לחיות נמותה נא, אל נא נחכה עד שיבואו הגויים להשמידנו. דעו: הנוצרים והמוסלמים יודעים כי סופם הגיע. אך לפני שהם יסופו הם רוצים להשלים עוד דבר אחד: את השמדתכם. הם חייבים לכם את מעט האנושי שבהם. הם רוצים שלא ישאר אחריהם שום דבר אנושי. הם רוצים לייצג את הדבר האנושי ביותר שיהיה קיים על הפלאנטה הזאת בקץ הימים. הם לא יכולים להשאיר אתכם בחיים כי אתם יותר אנושיים מהם. לכן הם רוצים רק עוד דבר אחד כמשאלה אחרונה של נידונים למוות: לסיים את השמדת היהודים. אל נחכה להם. נסיימה את קיומנו הממושך במשתה חשק שלא היה כמותו. נאכל ונשתה כולנו עד שנשכר ונתפקע: גל זימה אדיר יגרוף את כולנו. על אפם ועל חמתם של הגויים עתיד אחרון היהודים למות מתשישות של ניאוף. אשרי העם שככה לו! אשרי העם הנבחר!…”

“מה נעשה עם כל הממזרים הקטנים שיוולדו בגל הניאוף הגדול”? עלה פתאום קולו העמוק של ואלדמן שנשאר נאמן לנטיות ליבו בכל מצב.

בחבוט נבוך לרגע. עננה חלפה על פניו אך מייד התאושש:

“נמסור אותם למיסיון”! הריע “הנוצרים יוכלו לעשות מהם פאנתיאון שלם של משיחים, יידישע מאמעס”! פנה אל החדר בכללותו “הילדים שלכן עתידים לעשות קריירה. זה מה שאתן אוהבות…” מצל הקירות עלו צחקוקים.

“זהו זה אם כן”, סיכם נמרצות “אני מכריז בזה על פתיחת נשף הסיום של ההסטוריה היהודית. אני אפתח בניאוף הראשון ואתם כולכם אחרי איש עם בת זוגו. איפה נצח ישראל”? עיניו המשוטטות גילו את הנערה המבוהלת לחוצה בפינה בין הרדיו־פטיפון והמזנון.

“מה יש לו?… משוגע… משוגע… מה קרה לו? לא נורמלי בכלל”, מלמלה מגלי מאצל דלת המטבח במלרע צרפתי נורא. את קצה אצבעה סובבה על רקתה כסיוע לדבריה. נראה כי התנהגותו עוררה בה עתה לא רוגז אלא מין השתוממות מודאגת. היא לא העזה להתקרב אל בחבוט שעמד במרכז החדר.

“נצח ישראל, בואי הנה”, ציווה על הנערה בקול קפדני.

“לא רוצה”.

“בואי הנה מייד”.

“לך לעזאזל”.

“את באה או לא”.

“לא”.

“את מעכבת את הגאולה”.

“אני לא צריכה גאולה. לך תגאל את החברה שלך”?

“זה לא”, קולו קיבל לרגע צביון דידאקטי “זהו טקס יהודי פנימי. החברה שלי היא משקיפה מטעם הוואתיקן. אנחנו ביחסים טובים בזמן האחרון. בפסח נשחט אותה ונאפה בדמה מצות. ועכשיו בואי הנה…” דיבורו נעשה יבש, תקיף וקצר רוח.

“לך לעזאזל מנוול”.

“גש לקחת אותה”, הציע מישהו.

“זה רעיון”, אמר בחבוט והתחיל להתקדם אל הנערה בצעד בלתי בטוח של שיכור.

“אוי ואבוי איה לך, מנוול! אלוואי שתמות”, יללה הנערה המבוהלת.

“הוא משכיב אותה על השטיח ודופק אותה לעיני כולם”, לחש מוקסם ואלדמן שישב על הארץ לא רחוק ממני, לוטש עינים כמכושף, חיוך קל וחושני על שפתיו.

“שרק לא יימצא פה איזה ג’נטלמן שיפסיק את זה”, לחש עמוס מגורה.

“שום חשש”, הרגיעו ואדלמן.

שקט מוחלט השתרר בחדר. כולם היו מתוחים. מגלי עמדה אובדת עצות, ללא נוע בפתח המטבח.

“אוי ואבוי איה לך… אמא’לה… אוי ואבוי לך אם תגע בי… תגידו לו… מנוול”! יללה נילי בפינתה. אבל בחבוט הוסיף להתקרב אליה צעד אחר צעד, בפנים רציניים והבעה עניינית מפוקחת כאילו ניגש להסדיר איזה עניין מעשי. רק צעדו האיטי, תוצאת שכרותו, העניק שלא במתכוון סממן דראמטי וגוון זדוני לסצינה. עיני הנערה שוטטו בפראות מבקשות פתח הצלה, אבל בחבוט כבר היה קרוב מידי. הוא כבר שלח את ידו לתפסה ואז, ממש ברגע האחרון, קרה דבר בלתי צפוי: כשהיה נדמה כי כבר כלתה הרעה אל הנערה, היא השתמטה מפניו בזריזות ובתפסה בשתי ידיה חבילת תקליטים שהיתה מונחת על השולחן הקטן שליד הפטיפון, היא הניפה אותם באוויר והנחיתה אותם בכל כוחה על ראשו של בחבוט שהיה נמוך ממנה במקצת. לאט, אט, כמדוקר חרב, הוא ירד קודם על ברך אחת, אחר כך נשען בידו על הרצפה ולבסוף השתרע רכות בין שברי התקליטים כבערוגת בושם.

ג’ואן בּאֵז שלי"! נזעק אבוטבול מפינתו “מה עשית”? הוא קפץ ממקומו וחש למקום בו שכב בחבוט בין שברי תקליטיו.

“מה עשיתי”, הדהדה הנערה כולה מהתרגשות וזעם “עשיתי מה שאתה היית צריך לעשות או מישהו מהגברים האלה כאן. אתם גברים אתם”? כילתה את דבריה ויצאה אל חדר הכניסה, נטלה את ארנקה ועזבה את הדירה בטרקה את הדלת בקול חבטה אדיר. אבוטבול התכופף והחל מלקט מיכנית את שברי התקליטים סביב גופו של בחבוט נטול ההכרה. תנועותיו היו איטיות, עצובות, מלטפות ועל פניו הבעה נכאה כאילו ליקט מזכרות מתוך חדרו של נפטר אהוב.

“הולדת הטראגדיה מתוך רוח המוזיקה”, הפטיר ואלדמן אבל איש לא צחק. הכל נעשה פתאום עצוב ונכא. איכשהו – איש לא העלה בדעתו לגשת אל בחבוט. כל העניין נראה לא ריאלי, כחלק מהצגה. נדמה היה שהנה יקום וישתחווה לקהל. רק מגלי אצה אליו וכרעה לצידו אובדת עצות.

כעבור דקות אחדות החל בחבוט להתנועע ולגלות סימני חיים. הוא התנער לאט לאט, החזיק את מצחו בכף ידו, טלטל את ראשו, העביר את מבטו מסביב כמנסה לזכור מה קרה. פתאום, בעודו יושב על הארץ:

“עוד יין! עוד נשים”! צווח ככרוכיא וקפץ על רגליו, אלא שמייד חזר ומעד, עד שנאלץ להישען אל השולחן. מגלי חרדה אליו, תמכה בו, דיברה אליו צרפתית ובקולה אזעקה. הוא התחיל פתאום להקיא.

“פנו את הספה”, צעק מישהו. מגלי הוליכה אותו אל הספה והשכיבה אותו עליה לאט לאט. האורחים החלו להתפזר. כל אחד מלמל במבוכה בצאתו כאילו הרגיש את עצמו אשם במשהו. מגלי פטרה את כולם ב“טוב, טוב” ו“בסדר” וכמעט דחפה אותם החוצה. בחבוט שכב על הספה בעיניים עצומות, שערו פרוע, פניו מבהיקים מזיעה קרושה וחרושי קמטים מעייפות. הוא נראה כמו דיוֹניסוֹס המשוגע אחרי טיפול בהלם.

“נפתלי, קרא מהר לרופא, רוץ”, אמרה מגלי, ואני יצאתי מייד דחוף בשליחותה.

כך נסתיימה המסיבה, שאחריה לא הכל חזר לתקנו. בחבוט שב לאיתנו עד מהרה, אך זמן ממושך לא הראה את עצמו לאורך הדיזנגוף. היתה זו גם הפעם האחרונה שמישהו מאתנו ראה את אילנה ראג’אקאמארטנה. מאוחר יותר הגיעתנו שמועה מצערת אודותיה, שרבים לא יכלו להרשות לעצמם להתייחס אליה בשוויון נפש. גם מייק הלנגוברדי נעלם עד שחזר ונתגלה בנסיבות שנתנו מקום לדאגה עמוקה.

 

חלק שני: למעלה והחוצה    🔗

פרק ט': פרידה מבחבוט ומגלי    🔗

בשלהי הקיץ, כל הבלתי נסבל בעיר זו מגיע למיצוי: חום כבד ובלתי פוסק, לחות, זיעה, חיים על המרפסות, חדרים מוארים למחצה, תריסים מוגפים למחצה, אזרחים לבושים למחצה, עיני איש בבית רעהו ובבית שכנו, הכל פרוץ ופתוח. בתוך קלחת שדים ניהיליסטית זו, הסובבת סביב עצמה על ריק במהירות נוראה כמו איזה כוכב לכת שומם חסר חיים ואטמוספירה – אם אין לאדם פינה משלו שבה יוכל לשמוח, הוא עלול לחוש מועקה גדולה שיתקשה לזהות את מקורה. מזה ימים אחדים, מאז שאני גר שוב בביתה של הדודה פרידה, אני חש היטב בעקת העיר בשלהי הקיץ. הדירה שבה הייתי גר עם בחבוט ומגלי היתה מקום שמח, והיו בה דברים רבים ועליזים שהסיחו את הדעת ממגרעות כלליות של החיים. בלחץ מגבלות האפוטרופסות והאמהות שהטילה עלי הדודה פרידה התחלתי ממש לסבול מכל אותם המטרדים האֵתריים שברקע, אשר קודם לכן לא הבחנתי בהם כלל או שהצלחתי, ללא מאמץ מיוחד, להתייחס אליהם בשוויון נפש. פתאום הרגשתי את עצמי קצוץ כנפיים ומקורקע.

העניין התחיל לפני ימים אחדים, כשהיא התקשרה אלי למשרד בבוקר וביקשה שאבוא אליה אחרי הצהריים מאחר שלא חשה עצמה בטוב. הדבר נראה בעיני מוזר, הואיל ולא היה זה ממנהגה להטריד את הזולת בחולייה. מאז נפטר בעלה, הלא הוא דודי פייבל, היא חלתה כבר כמה וכמה פעמים. לי היה נודע על כך באקראי רק אחרי שהיתה מחלימה. לאחרונה, בעת שהותי במחנה העבודה, היא היתה מרותקת למיטה עקב מתנת חריפה. חרף המכאובים הקשים שמחלה זו כרוכה בהם לא הזעיקה איש מבני־המשפחה לעזרה. לא את בתה ולא אותי, שאלי התיחסה כמו לבן, מאחר שבביתה גדלתי אחרי שהתייתמתי מהורי בגיל רך. מאחר שבאותה שיחה טלפונית לא הצלחתי להציל מפיה דבר ברור אודות מיחושיה, הייתי מודאג כל אותו יום מפאת החשש שמא פקד אותה הפעם איזה חולי קשה במיוחד וגרוע מכל קודמיו.

באותו יום, בשעה היעודה אחרי הצהריים, צלצלתי בפתח דירתה. מבפנים עלה מייד קול צעדים כבדים ומנקשים של אשה בעלת ממדים בנעליים על עקב. היא הכניסה אותי לסאלון והושיבה אותי על כורסה. בעצמה התיישבה על כסא סמוך לחלון. היא נראתה טוב – נרגשת במקצת אך במצב רוח מרומם. אחרי מותו של הדוד פייבל החלה ללבוש שמלות שחורות וסיגלה לעצמה מין ישיבה זקופה וקפואה, ששוותה לה מראה כמעט מכובד. אפה העבה, האדום בדרך כלל, היה עתה מפודר והבוהק הרגיל לא היה לו.

זמן מה ישבתי והקשבתי לסיפור תלאות לא כל כך משכנע אודות מצב בריאותה הירוד מאוד לאחרונה. מאוחר יותר העברתי את השיחה בהזדמנות למחזרה המסור והנמרץ שהיה מכונה בפיה “הפוֹניה” – על שום מוצאו הרוסי. פעם יצא לי לפגוש אדם זה בביתה באקראי. הוא היה זכור לי כאיש רחב־גרם ובעל מזג עליז שאהב לצחוק הרבה ובקול עמוק שעלה מעמקי קרביו. הנושא עורר אותה למונולוג חצי נלהב – חצי נכלם בנימה לא לגמרי בלתי דומה לאותם סיפורים של ילדות בראשית גיל ההתבגרות שמתחילים תמיד ב“יש אצלנו ילד אחד…”. אתמול הוא עשה לה מעשה קונדס: הם עמדו ליד החלון והביטו החוצה. פתאום חלפו בשמיים שני מטוסים שטסו בתבנית כשהמרחק ביניהם ומצבם ההדדי אינו משתנה כמלוא הנימה: האחד טס ימינה – אף השני כך. מתרומם, צונח – אף השני כך. והנה פתאום הרוסי הזה אומר: “תראי איזה קונצים יפים האווירון הזה עושה”. היא נבהלה. “אוי!” זעקה, “אני רואה כפול!” ואז, אחרי שנשמתה כמעט פרחה מבהלה היא שמעה את קולו הרוגע: “אולי אני רואה רק חצי. רגע… את צודקת. יש שם שני אווירונים”. ומה אני אומר על כך?! לזה רק רוסי מסוגל. בבית בגאליציה, מי היה מתחתן עם רוסי? אף בחורה הגונה. פה בארץ הם אינטליגנציה. מילא – העיקר זה הבן־אדם. הוא בן־אדם טוב מאד – מביא לה פרחים ובושם. לא שהיא צריכה את זה, אבל זה יפה מצידו. רק מה? הוא מדאיג אותה. התיאבון שלו יהרוג אותו. בגילו זה פשוט מסוכן לאכול כמו שהוא אוכל. היא אומרת לו זאת אבל הוא צוחק. הוא אומר שזה אצלם במשפחה שאוכלים טוב ואף אחד מהם לא מת מזה בגיל צעיר. היא הפליגה בסיפורים אודות הפוֹניה עד שפתאום, ללא מעברים ותוך אנחה עמוקה, היא אמרה לי כי היא חוששת להישאר לבד עקב מצב בריאותה הירוד וביקשה ממני שאשאר ללון אצלה. לא יכולתי לסרב לה, מה גם שהייתי סבור כי המדובר בלילה אחד בלבד.

אבל למחרת הוגשה לי ארוחת הבוקר על מפה צחורה ללא רבב: סלסלה עם לחמניות טריות, חמאה, סלט ירקות, חביתה, פלטה של גבינות שונות, ריבה וקפה. היא עמדה עלי לשרתני, כשהיא מתבלת את הפעילות הכרוכה בכך במונולוג אינסופי:

“… אני לא יכולה בלי לעבוד. מאז שמכרתי את היאטקע אני לא בן־אדם. אני משתגעת. כשעוד הייתי מוכרת את התרנגולות שלי בשוק בפתח־תקוה הרגשתי כמ פרינצסה. כ־מו פרינ־צסה שכך יהיה לי טוב. היתה לי עמדה. בכל המושבה הכירו אותי. הלקוחות אהבו אותי. הן היו באות אלי לא רק בשביל לקנות עוף. הן היו מתייעצות איתי על כלדבר. הן ידעו שאני אשה חכמה. לא סתם אחת. הן היו מספרות לי הכל – על הבן, על הבת, על הבעל ועל העוזרת – הכל. מי לא הכיר אותי?! הייתי בן־אדם. כשהייתי נותנת לקונה תרנגולת היא היתה לוקחת בלי מלה. היה קורה שהיתה נכנסת אחת ומתחילה לפשפש הייתי אומרת לה: ‘גברת, מה את רוצה – עוף? הנה עוף. שלום..’. לא הייתי נותנת שיבלבלו לי את הראש. עכשיו מה? כלום. אני מסתובבת כמו תרנגולת עם ביצה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי…” שוקעת בהרהור, אחר כך מתנערת: “לא הייתי צריכה למכור אבל מה יכולתי לעשות? הבת האינטליגנטקע שלי לא היה נאה לה אמא עם יאטקע בשוק. היא מיררה לי את החיים. טענה שאני מביישת אותה”. נאנחת עמוקות: “הייתי מוכרחה למכור כדי שהבעל שלה יוסף יהיה שקט ויוכל לייצר ולמכור את הבאלונים שלו מהגז. עכשיו אני מסתובבת כל היום ולא יודעת מה לעשות עם עצמי”. שוב נאנחה. את האנחות סיגלה לעצמה אחרי מות הדוד פייבל כחלק מהטון החדש שהלך עם השמלות השחורות.

“אני לבד”, שינתה פתאום את הכיוון, “לא טוב להיות לבד, מוישה, שמע מה שאומרת לך אשה חכמה. אתה לא יודע מה זה להיות לבד. קח תתחתן אל תעשה מהחיים כזו פילוזופיה כאילו שאתה הבן־אדם היחיד בעולם. החיים זה לא פילוזופיה. כולם מתחתנים – זה סימן שכך צריך להיות. תתחתן גם אתה וסוף לדבר. שמע ממני, יש דברים שאני יודעת יותר טוב ממך אף על פי שאין לי אוניברזיטה. שמע מה שאני אומרת לך: יותר טוב חמישים אחוז בעסק טוב ממאה אחוז בעסק רע. מה זה להיות לבד? כלום. שום דבר. מי שלא הרגיש מה זה להיות לבד לא יודע את הטעם…”.

“את לא לבד, דודה”, נפלתי לתוך דבריה, “יש לך חנה והילדה…”

“חנה והילדה, בטח”, אמרה במרירות, “חנה בכלל לא באה אלי, אז גם אני לא הולכת אליה. שתהיה בריאה הבת שלי כמו שהיא. את הילדה אולי שנה לא ראיתי…”

“את מגזימה, דודה. היא לקחה אותך לפריז. זה לא היה כל כך מזמן”.

“טה, טה, טה – אפשר לחשוב…” היא הניעה בראשה ואספה את סנטרה עד שזה נראה כמגולף מתוך הפימה הכפולה. “היא יודעת טוב מאוד שרק בגללה מכרתי את היאטקע. אז היא רצתה לתת לי משהו. אבל מה זה? – כלום. שבועיים הסתובבנו בפריז ורבנו כל הזמן. הייתי תלויה בה. שאלתי אותה כל מיני שאלות טפשיות והיה לי הרושם שהיא מתביישת בי. היא המאיסה לי את פריז ככה שהתחרטתי על הנסיעה. בכלל, היהודים שלנו עושים יותר מידי טראסק מהנסיעות האלה. היית צריך לראות אותם. להרבה מהם אין גרוש על הנשמה, אבל נוסעים. איזה תענוג זה לטייל בעולם בלי כסף? היית צריך לראות אותם עומדים לפני חלון של מסעדה בפריז, צובטים חתיכות מהלחם הצרפתי הארוך הזה שמוכרים שם ואוכלים איך אחרים אוכלים סרטנים…”

“ואת מה אכלת, דודה?”

“עלי תסמוך, אני אכלתי סרטנים…”

“זה לא כל כך כשר, את יודעת?”

היא נבוכה.

“לא ידעתי”, מלמלה, “איך לא עלה בדעתי לשאול אותה? אתה רואה? הייתי צריכה לשאול את חנה אבל לא העזתי. כבר נמאס לי לשאול אותה כל הזמן. היא היתה עונה לי בלי סבלנות ונותנת לי תשובות עצבניות”. היא נעשתה פתאום עצובה. “כשהדוד פייבל עוד היה חי, היה לי למדן בבית שהיה פוסק בשאלות. אני רק אשה פתייה…” היא התאוששה וחזרה לקצב הקודם:

“כולם”, המשיכה, “כולם חוזרים אחר כך מהנסיעות האלה עם חור בכיס והרבה עוגמת נפש. רבים צריכים עוד אחר כך במשך שנים לשלם חובות ומתחרטים על כל העניין. אחדים מודים, אחרים עושים את עצמם, אבל כולם מצטערים. תאמין לי…” היא השתתקה.

“מה שלום יוסף?” הכנסתי שאלה לתוך הפרצה.

“אוי אל תשאל”, התפרצה. “הולך לו כמו לשלימזל בעולם האמת. מי שמקנא בו עם כל המיליונים שלו… לקנא צריך בחיים יפים, פיין, באלבאתיש – זה אני מבינה. לא ככה: הוא כל הזמן שם ואשתו והילדה כל הזמן פה. או שהוא קופץ לביקור קצר בארץ, או שהאשה והבת קופצות אליו לחוץ לארץ. איזה חיים אלה? בשביל מה זה טוב? קצת פחות מיליונים ולחיות כמו בני אדם. אילו לבת שלי היה שכל היא היתה יודעת איך לארגן את החיים שלה, אבל…” היא עשתה בידה מחוות יאוש, “בעצם הם מתאימים: היא מרטיבה והוא מלכלך. בסופו של דבר כל אחד מקבל מה שמגיע לו. הריבונו של עולם לא מחלק מציאות. תשתה קפה? חכה. אני אמזוג לך…”

“לא צריך. אני כבר אמזוג לעצמי”.

“תן אני אמזוג לך, טיפש. מה אכפת לך”.

כדי לשים קץ לויכוח אחזתי בידית הקומקום והתחלתי למזוג לעצמי. עקב החיפזון נשפך מעט קפה על המפה הצחורה ונעשה כתם גדול.

“זה הכל מפני שאתה עקשן. לא השתנית. תמיד היית עקשן” אמרה בטרוניה אחר כך הרצינו פניה:

“תשמע, תשמע סיפור על הבת שלי ותאמר לי אם זה נורמאלי. היו לה שבע מאות לירות בבנק בלונדון. לירות שטרלינג. כשהיא היתה בלונדון היא משכה את כל הסכום הזה. אחר כך היא נסעה לפריז והוציאה הכל על שמאטעס. קנתה וקנתה בלי סוף שמאטעס בשבע מאות לירות שטרלינג. גרוש לא נשאר לה מכל הכסף הזה. חלק מהדברים כבר יצאו מהמוֹדה והיא עוד לא לבשה אותם אפילו פעם אחת. אמא לא צריכה לדבר דברים רעים על הבת שלה ומי שלא מפרגן לה שלא יהיה לו בעצמו, אבל זה נורמאלי? תגיד אתה”. היא נדמה, מצפה לתגובתי וכשזו לא באה, פרשה את כפיה בהשלמה והמשיכה.

“מה אפשר לעשות? אין לה באלבאתישקייט לבת שלי, זו הצרה איתה. שיגעון של אשה! שבע מאות לירות על שמאטעס… זה נקרא ללכת על הראש. שתהיה בריאה. אתה אומר פריז… אז נסעתי לפריז, אז מה? עכשיו אני שוב פה ואני לא ידעת מה לעשות עם עצמי. אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה למכור. זה עלה להם בריאות שאני מוכרת תרנגולות בשוק. חנה לחצה עלי ולחצה עד שאני הטיפשה הסכמתי. עכשיו אני יושבת ודוגרת והיא? מה יצא לה מזה? היא היתה צריכה להתגאות בזה שיש לה אמא עם יאטקע בשוק. להיפך: שיראו כולם מניין היא באה ולמה הגיעה. אבל אין לה שכל. בני אדם ידעו בדיוק איפה כואב לה ודווקא שם הם ידרכו לה כל הזמן. זה היא לא מבינה הבת שלי. הם תמיד יזכירו לה את היאטקע של האמא שלה. לא יתנו לה לשכוח. אתה לא יודע מה זה בני אדם, מוישה. שאל אותי, אני לא פילוזוף, אבל אני יודעת מה זה בני אדם. אני אשה חכמה מאוד…”

“את באמת אשה חכמה”, אמרתי בקומי מהשולחן.

“הוא צוחק ממני”, אמרה בתוכחה רבה.

“את באמת אשה חכמה”.

“מוישה, רגע”, קראה אחרי כשהייתי בדרך לדלת. היא נגשה אלי קרוב מאוד ונעצה מבט מלא ציפייה היישר לתוך עיני.

“אתה תגור אצלי, נכון?” אמרה ובקולה חרדה.

“בוודאי”.

“אתה רואה? ברוך השם. אלוהים נותן והכל בסדר. רק שנהיה בריאים ונצטרך כסף לדברים טובים”.

“נקווה”.

בדרך לעבודה העסיקו אותי ניחושים בדבר הסיבות שהיו יכולות להיות לדודה פרידה לרצות שאבוא לגור עמה. ברור היה שלא בגלל מצב בריאותה. חשדתי בה שהדבר קשור בצורה זו או אחרת בפוֹניה. אולי רצתה להתהדר בפניו באחין האינטליגנטי בעל התואר האקאדמאי או שמא רצתה להראות לו שאין היא בודדה כל כך ואין צורך לרחם עליה. ואולי פעל כאן משהו נוסף. פוניה זה עשה עלי רושם של זקן אשמאי שראשו עדיין מלא שטויות. אולי היתה מעוניינת ליצור נסיבות שתערמנה קשיים שלא יאפשרו לעסוק בשטויות. לא הייתי בטוח. מאידך, נראה לי אפשרי בהחלט שקשר זה עם הפוניה יסתיים בנישואין. כל העניין לא היה כל כך מחוור לי.

במשך כל ארוחת הבוקר היתה לי הרגשה ברורה לאן היא חותרת. עם זאת – כאשר הביעה את משאלתה במפורש לא היתה לי עדיין החלטה ברורה. רגע לפני שהבעתי את הסכמתי עוד לא ידעתי שאסכים. הרעיון לגור עם הדודה פרידה דכדך אותי, אולם פנייתה אלי בניגוד לאופייה ולמנהגה הרגיל העידה על מצוקה אמיתית. הרגשתי שאינני יכול לאכזבה.

אבל בעיקר שמחתי לתירוץ שנזדמן לי להיפרד מבחבוט. אחרי המסיבה חל בו שינוי. הוא נעשה מרוכז בעצמו מתעטף בשתיקה. רק לעתים רחוקות היה יוצא מפתח חדרו. כשהיינו נפגשים באקראי במטבח או בחדר הכניסה, הוא היה ממעט בדברים ועל דברי היה מגיב בהמהומים ומלים בנות הברה אחת. האווירה בדירה נעשתה דחוסה וטעונה איזה מתח בלתי מחוור ולא נעים. לא שהוא היה בלתי ידידותי. רק משהו קליל וספונטאני שהיה שורר בינינו בעבר נעלם כלא היה. למרות שגרנו בדירה אחת התחלנו לנהוג זה בזה כאילו גרנו בריחוק מקום איש מרעהו. מידי פעם היינו נדברים להיפגש למטרה מוגדרת מראש, כגון למשחק שחמט. ל“רווית” היה בא רק לעיתים רחוקות. כשהיה בא היה מתנהג בצורה מוזרה וקיצונית: היה יושב ושותק זמן ממושך עד שמשהו בשיחה היה מגרה אצלו איזה נקודה רגישה. או־אז היה משתלט על רשות הדיבור ונושא נאום ממושך ונרגש. ואלדמן, כשהיה נוכח, היה מתגרה בו במתכוון כדי למשוך אותו בלשון ובחבוט, שלא היה מבחין בפח שטומן לו ואלדמן, היה קופץ לתוכו בתמימות ובלהט.

כשסיפרתי לו באותו יום אחרי הצהרים על פנייתה של הדודה פרידה, הוא ניאות מייד לשחררני מהתחייבותי כלפיו לגבי שכר הדירה לשארית תקופת השכירות. גם עבורו היה, כפי הנראה, משום הקלה בפרידה.

פרק י': הפיטורין    🔗

לפני ימים אחדים קרה לי דבר מוזר. צלצול בטלפון הפנימי הזמינני להיכנס אל מר פלזנשטיין. הייתי מוכן לדברים לא נעימים. כבר עבר שבוע ימים מאז הזהירני ואלדמן כי אני מאבד קרקע בחברה. לתמהוני הרב, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, ביקשני לשבת. אחר כך, בנימה מתנצלת, בהססנות שהיתה זרה לטבעו, כמעט בביישנות, הוא אמר לי כי ברצונו להראות לי דבר־מה, דבר אישי שאין לו שייכות לעבודה. הוא נטל מהשולחן גיליון נייר שעליו היו מודפסים כמה בתי שיר בשפה האנגלית וביקשני לעיין בהם. מתחת לשיר המודפס היתה שורה אחת בעברית כתובה בכתב־ידו, אתחלתא של ניסיון לתרגם את השיר. “הו חייל מופלא!” היה כתוב שם. זה ותו לא. הוא סיפר לי מתי ובאילו נסיבות נוצר השיר: באחד מלילות מלחמת סיני בשעה סמוכה לחצות, הוא חש לפתע התפעמות חזקה, ואז, ברגע של התרוממות רוח שלא ידע כמותה מעולם, הוא חיבר את השיר הזה. עתה נתבקשתי לקרוא את השיר, לחוות את דעתי עליו ואולי אף לנסות ידי בתרגומו. מדוע פנה דווקא אלי בעניין זה, אינני יכול לומר בוודאות. אולי גונב אליו שמץ בעניין עיסוקי אחרי שעות העבודה. אולי ואלדמן סיפר לו משהו… אבל ואלדמן לא ידע על ההתקפים הגראפוֹמאניים שלי. אולי הוא סיפר לו על הצלחתי בשחזור סיפורו האבוד של עמוס בניסיון לתיתני לחן ולחסד מלפניו. כך או כך, מצאתי את עצמי עתה יושב נוכח סגן המנהל הכללי של החברה, מתבקש לחוות את דעתי על פעלו הספרותי.

התחלתי לעיין בשיר, מקווה לאל הטוב שאמצא בו פואזיה מינימאלית שתאפשר לי לומר עליו מלה טובה. למרבה האסון מצאתי שם רק קיטש מגובב. היה שם שריד מגוון של כשרון שחדל להתפתח לפני עשרות בשנים כשמר פלזנשטיין החליט להתמסר לעסקים במקום לשירה. היה שם גם אישור לכל מה שסיפרו לי אודותיו. יתר על כן – במובן מסויים היה שם אישור לכל מה ששמעתי אודות החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. במובן רחב יותר שיקף השיר במין אופן תת־קרקעי סמוי את כל התופעה הקרויה בארץ זו “הסקטור הפרטי”: כל מכלול הפעילות הכלכלית המתנהלת מעבר לגורליות החיים היהודיים בארץ זו, על ידי פליטים יהודיים שהגיעו הלום מחוץ־לארץ והמשיכו כאן באופן עיוור את הפרנסות שעסקו בהן בארצות גלותם, או הפעילות הכלכלית המתנהלת על ידי בני הארץ הנוסעים לחוץ לארץ ללמוד ומעתיקים הנה כל דבר הבאי ופיגול, שמעורר בליבם תקוות שיזכו באמצעותו לקאריירה או לבצע כסף.

בפואימה של מר פלזנשטיין היה אישור לכך, שמעולם לא היו לו שורשים בארץ, ושהוא דבק בגרמניה ובתרבות הגרמנית ממש בסכנת נפשות כל עוד היה הדבר איכשהו אפשרי. הוא עלה ארצה בדלית ברירה רק בשנת 1939 ולא היה מעולם ציוני. מיד עם הגיעו ארצה הוא הצטרף לשירות ממשלת המנדט. שם הוא מצא את האווירה האירופאית האותנטית ביותר שיכול היה למצוא על אדמת אסיה. דבר זה היה דרוש לו ממש כאויר לנשימה. הוא למד אנגלית בהתלהבות. הישגיו היו כנראה מרשימים. הא ראיה שאת המיית ליבו בהתפעם בו הרוח היה שופך בשפה זו. האנגלים, כדרכם, ניצלו היטב לצורכיהם יליד זה שהיה מכור להם ולתרבותם בכל נימי נפשו. טיפש הוא לא היה מעולם. הוא התקדם מהר מאוד בשירות. השמועה אומרת כי לא בחל בכמה מן האמצעים הבזויים ביותר כדי להתקדם, דברים שזכרם נגנז בתיקים סודיים מסוימים שהאנגלים לקחו עימם בצאתם מהארץ. החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ היתה בשנותיה הראשונות מבוססת כולה על קשרים טובים עם הפקידות הבריטית הבכירה. כלפי חוץ עסקה החברה בביצוע עבודות שונות במחנות הצבא הבריטי. אולם פעילות גלויה זו לא היתה אלא מסווה וכסות עינים לעסק האמיתי והגדול באמת של גניבת גרוטאות ושברי כלים בקנה מידה עצום ממחסני הצבא. האחראי על אותם מחסנים היה אדם בשם מייג’ור כהן. במשך שנים אחדות גנבו מר סלומון ומייג’ור כהן בצוותא חלק ניכר מגרוטאות הוד מלכותו. את השאר מכר המייג’ור כהן למר סלומון בסוף המלחמה באפס מחיר ובתמורה הולמת ששולשלה לכיסו הפרטי. שנים אלה של שיתוף פעולה העמידו את שניהם על הרגלים. המייג’ור כהן היגר לקנדה אחרי המלחמה ועשה שם חייל בעסקי קבלנות, ואילו מר סלומון הוסיף לעשות חייל בארץ. הוא גייס לשרות החברה את מר פלזנשטיין שהכיר את האנשים הנכונים באדמיניסטראציה הבריטית וידע לשחד את מי שדרוש כדי שיעלים עין במקרה הצורך.

כל זה היה איכשהו כתוב בפואימה שלו. החייל המופלא שתיאר לא היה חייל ישראלי או חייל מסוים אחר. הוא היה סכימה של חייל. מה שנאמר אודותיו היה יכול להתאים בדיוק באותה מידה לחייל בצבאו של כדרלעומר מלך עילם או כל צבא אחר שהוא. הוא היה בעל לאומיות סתמית, היה מגויס לצבא כלשהו ונלחם באויב, שאי אפשר היה לדעת אודותיו דבר. הוא נלחם באותו אויב חסר צורה בלי לדעת על מה ולמה. היה זה, בסופו של דבר, חייל מסוגו של המייג’ור כהן שאפשר לשתות עמו לשכרה כדרך הגויים ולגנוב עימו גרוטאות בצוותא.

חשתי עלי את מבטו המפגיע. בוששתי לשאת את עיני אליו אף כי כבר גמרתי לקרוא את השיר וכבר חרצתי עליו משפט. ידעתי כי מלה טובה ותרגום השורות העלובות לעברית יגבירו מאוד את סיכויי לישיבה נוחה במשרדי החברה לזמן בלתי מוגבל. אך נחשול של עברה חשוכה גרפני. הנה הוא יושב לפני, המנהל רב התחבולות של חברת המיליונים, שמוחו מלא טריקים נבזיים באמצעותם הוא מנווט את החברה בנתיבותיה העקלקלות. עכשיו נדמה לו ברצינות שטריק מלוכלך אחד נוסף די בו כדי להפכו גם למשורר. לוא היה מסוגל לגלגל עסקי מיליונים ועם זאת להוציא מתחת ידו שירה ראויה לשמה – הייתי מעריץ אותו ללא גבול וללא מצרים. הייתי יוצק מים על ידיו, נושא עבורו מזוודות ותיקים וכל מה שידרוש. אבל אם אין הוא מסוגל לכך, אם מרוב טרדה בענייני גרוטאות יוצאת מתחת ידו שירה קלוקלת כגון זה שנקראתי עכשיו לחוות עליה דעתי, אז פירוש הדבר שלשירה יש מחיר – זה המחיר שאני משלם כדי להיות משורר, שרק אחד ממרכיביו הקטנים ביותר הוא הנכונות לסחוב על הגב נבילות כמוהו וכמו כלבו מר בלתינשטר.

הרגשתי שאינני יכול עוד להשהות את גזר הדין. נשאתי אליו מבט מעונה – “נו מה”, דחק בי בעליצות מאונסת.

לא עצרתי כוח להשיבו בדיבור פה. שיקולי הנוחות ושיקולי המצפון היו כמעט שקולים, וההתרוצצות ביניהם הותירה לי כוח לתנועת ראש בלבד (שעד השנייה האחרונה ממש לא יכולתי להחליט אם תהיה אופקית או אנכית) שבה היה תלוי גורל הפואזיה שלו והפרנסה שלי. בניד ראש, שעלה לי במאמץ ניכר, חרצתי לבסוף את דין שתיהן לשבט.

“זה לא טוב?”, שאל.

שוב הנעתי בראשי לשלילה.

“טוב, שכח מזה”, אמר בקול ניחר כלשהו, “משורר כנראה כבר לא יצא ממני בגלגול הזה”. הוא נפרד ממני בחיוך רחב אך אני ידעתי כי ימי בחברה ספורים.

ימים אחדים אחרי זה החלו הנגישות. בלתינשטר היה נושא הדגל במלחמת העצבים שקידש עלי מר פלזנשטיין, במטרה להמאיס עלי את הישיבה בחברה. ואלדמן דיבר על אובדן קרקע, ואמנם, תוך ימים אחדים הרגשתי כאילו אני מרחף באוויר. בלתינשטר חדל להעביר לי עבודה. המטרה היתה לגרום לי שארגיש את עצמי מיותר, כדי שאקום ואתפטר מרצוני הטוב. כדי לספק לי מניע נוסף להתפטרות, הוא גם החל לנקוט כלפי ביחס גס ומשפיל. חרף הנגישות לא עלה כלל בדעתי להתפטר. העבודה בחברה היתה נוחה לי מאד כי היא הותירה לי הרבה זמן לקריאת וכתיבת ספרים. אף כי ידעתי שימי בחברה ספורים, היה בעיני כל יום העובר עלי בתנאים כה נוחים למטרותי ערך שכדאי לסבול למענו נגישות. מה גם שנבצר מבלתינשטר, לפי שעה לסגור עלי את מעגל החרם הרמטית. היה תחום אחד שבו הוא נזקק לי: ניהול הקורספונדנציה באנגלית. באותו זמן לא היה בחברה אף אדם מלבדי שיוכל לעשות זאת.

לפני הועסקה בעבודה זו נערה מאנגליה, ג’ויס מייקלסון שמה, שהיתה קצרנית־כתבנית בנוסף להיותה קורספונדנטית עצמאית בשפה האנגלית. היתה לה תפוקה בל־תיאמן. זו שעבדה במשרה לפניה עזבה משום שהעומס אילצה לעיתים קרובות להישאר אחרי שעות העבודה, דבר שלא עלה בקנה אחד עם התחייבויותיה המשפחתיות. העלמה מייקלסון היתה מסתדרת עם העומס שהבריח את קודמתה תוך שעתיים־שלוש ואחר כך יושבת ללעוס את הלחמניות שלה על גבי ה“ג’רוזאלם פֹוסט”. כשהיא מתלוננת בכל התמימות והכינות באוזני האנשים שבאו להשתאות לה על העבודה השקטה עד כדי שיעמום.

היא היתה ציונית ובתור שכזאת הביאה עימה מטען ניכר של רצון טוב להישאר בארץ ולהיקלט בה. היא מצאה שהכל פה נחמד. היא חיבבה מאוד these nice Bahurim אבל היא לא יכלה לסבול those awful Djouks. היו אלה הדז’וקים שטרדוה בסופו של דבר מהארץ. היא התיידדה עם מירה כספי והיתה מספרת לה כמעט דבר יום ביומו את סיפורי עלילותיה עם הדז’וקים. סיפורים אלה היו עשויים תמיד מתכונת אחת: היא היתה עומדת, או יושבת, או שוכבת ועוסקת לפי תומה באיזה עיסוק שקט מאוד, אזרחי מאוד, ביתי ותמים מאוד, עיסוק שלא נועד מטבע ברייתו לשמש אקדמה לסיפור אימים, כגון שכתבה מכתב להוריה, או לידידה, או שהכינה לעצמה ארוחת ערב, או שישבה לה וסרגה כשלפתע – כמו בדרמה שקספירית: נכנס דז’וק. משכנס הדזו’ק היתה מייד זונחת הכל וקופצת בצריחה גדולה על הספה, או הכסא, או השולחן הכל לפי הרהיט הקרוב ביותר ואינה יורדת מעליו עד שידידתה דיאן שגרה עמה בחדר, היתה הורגת את הדז’וק ומציגה בפניה את פגרו המובס כהוכחה חותכת לחלוף הסכנה.

המפגש שהכריע את הכף התרחש בנסיבות דלקמן: היה ערב. היא עמדה וגיהצה. היה חם. חמסין. גם המגהץ פלט חום. היה לה חם מאוד. היא פתחה את החלון. והנה, בעודה עומדת לה ומגהצת, בא פתאום דבר מה ביעף דרך החלון ונתקע בחמת פתנים בקיר שממול, כמו קאמיקאזה יפאני ממש. היא לא ידעה מה זה, אבל כשהדבר נח על הרצפה, המום למחצה מהחבטה שספג, התבררה האמת הנוראה: היה זה דז’וק. דז’וק מעופף!!! אוה! היא קפצה על הספה ומשכה עליה סדין. אחר כך, בהיות סבורה כי הסדין דק מידי כדי לסוכך עליה מפני הזוועה, היא משכה עליה שמיכת צמר בנוסף על הסדין. כמה זמן שכבה כך תחת השמיכה בחום הכבד, היא אינה יכולה לומר. מכל מקום, היא שכבה שם עד שחזרה חברתה דיאן. קבורה תחת השמיכה, בקול כאוב מארץ, היא סיפרה לחברתה מה התרחש. “או, בואי ג’ויס”, אמרה החברה “דז’וקים לא יכולים לעוף”. “הם יכולים דיאן”, יבבה “אוה, הם יכולים! את לא יודעת מה דז’וקים יכולים לעשות!” “רגע”, שמעה את חברתה, “נדמה לי שאני רואה משהו מתעופף”. מהומה, שעטת רגליים ורהיטים מוזזים על הרצפה בקול חריקה. “באלוהים ג’ויס, זה דז’וק”, אמרה החברה לבסוף, “לא ידעתי שהם יכולים לעוף”. “אמרתי לך”. “את יכולה לצאת, ג’ויס, הוא מת”. “את בטוחה?” “נשבעת”. “תבדקי אם אין עוד אחד”. “אין. את יכולה לצאת”. “סגרי את החלון”. ורק אז, חנוקה למחצה, לוהטת כולה, רועדת, מתנשמת ומזיעה היא העזה להגיח ממחבואה. היא חוזרת לאנגליה. אם דז’וקים יכולים לעוף אין לה מה לעושת בארץ זו – ציונית או לא. מה היא היתה עושה לוא הדבר היה נאחז בשערותיה? היא היתה מתה. היא לא היתה עומדת בזה לעולם, לעולם, לעולם…

ג’ויס מייקלסון הורישה לי את מלאכת הקורספונדנציה בשפה האנגלית. ההדפסות היו נעשות על ידי אשה שהיתה באה מדי יום ביומו לשעות אחדות למשרד. זה היה סידור זמני עד שתימצא מחליפה לג’ויס. למותר לציין כי ידיעותי באנגלית לא נלקטו מלכתחילה במגמה להיות קורספונדנט עצמאי בשפה זו. אולם מתוך קריאת מכתביהם של אחרים וידיעותי הכלליות בשפה, הצלחתי לגבש לי איזו שגרה סגנונית שאפשרה לי להשיב למכתבי הפונים תשובות שניתן להבינן ושעמדו איכשהו בביקורתם הסלחנית־בדלית־ברירה של הממונים עלי.

מכל עיסוקי הקודמים נותר לי לפליטה רק אחד: עבודתי כעוזר לקופאי. בוֹס זה שלי, הקופאי, היה איש קטן וצמא־דם בדרכו המיוחדת שלא היתה כדרך הטורפים הגדולים. בדומה ליתוש, הוא אהב מידי פעם לשתות טיפה מדמו של הזולת, כשהדבר היה ניתן בתנאי ביטחון סבירים לעצמו. על פניו, מתמקמת בזוויות עיניו ופיו השוחקות תמיד, היתה קפואה לו הבעה לגלגנית. מעלה גדולה היתה בו באדם זה: בקיאות בלתי רגילה בדינים שקבעו את זכויותיהם הסוציאליות של העובדים. הוא ידע מאין כמוהו מה מגיע לעובד בתור שכזה, ואף היה לוחם כארי על קוצו של יוד מהזכויות וההטבות המגיעות לו. במערכות אלה הוא היה מתעלה פתאום לשיעור קומה של נסיך מאקיאַוליאַני המנהל את מאבקיה המרים והנפתלים של נסיכות קטנה מורכבת מתנאים סוציאליים, שעות נוספות, זכויות ותק, קופת תגמולים, דרגות, חופשות, ימי בחירה, ימי מחלה וכו'. אני הייתי האיש הראשון שהיה נתון למרותו אי פעם, איש שהוא יכול לומר לו מה לעשות ואיך, להיות שבע רצון ממנו או בלתי מרוצה. שיכור מתחושת הכוח שלא היה מורגל בה, הוא ניצל אותי בהתלהבות אך במין רגש אשמה שהיה גורם לכל דמותו הדלה להתכווץ, שעה שהיה עומד עלי ומחלק לי הוראות, משל כאילו חשש שאכניס לו פתאום אגרוף בפרצוף, וכאילו היה סבור שהייתי צודק לוא עשיתי כן. מובן מאליו שלא היה בכוונתי לעולל רעה לאיש, הואיל והוא עשה עימדי רק טוב: העבודה שהיה מטיל עלי, הצדיקה במידת מה את קיומי בחברה.

הקורספונדנציה האנגלית והעזרה לקופאי מילאו לי איכשהו את יום העבודה. עם זאת היה ברור לי כי המצב לא יוכל להימשך לאורך ימים וכי קרוב היום בו יפטרוני.

ביום שבו אירע הדבר חמקתי לתוך הבניין כצל מארץ תלאובות, כעשר דקות לפני השעה שבע ושלושים. העבודה בחברה היתה מתחילה בשעה שבע ושלושים, ואולם מי מהעובדים שאיחר בעשר דקות לא היו מקפידים עימו. עד השעה שבע וארבעים היה שעון הנוכחות מדפיס בכחול את רגע הופעתו של העובד, ואילו משבע ארבעים ואחת ואילך היה הרישום באדום. רישום אדום היה נחשב כאחור. מי שאחר שלוש פעמים בחודש אחד, היה המזכיר שולח לו מכתב התראה שינכו לו את דקות האחור מחופשתו השנתית. מפליא איך שהעובדים הצליחו לכוון את רגע הופעתם בדיוק לשתיים־שלוש הדקות שלפני התחלף הצבע המבדיל בין איחור לבין הופעה בזמן. היה ממש נוגע ללב לראות את כל התכנון והמאמץ המחשבתי הזה המכוון לזכות בכמה דקות של אי־עבודה.

כתרגולת של כבוד עצמי ושמירת הצלם הקפדתי להופיע לעבודה מידי יום ביומו בשעה שבע לכל המאוחר. את היום הייתי מתחיל בספלון אספרסו במזנון הקטן שליד המשרד, מנסה לגייס בקרבי את עוז הרוח ותעצומות הנפש לקראת יום העבודה הצפוי לי, דבר שהלך ונעשה קשה מיום ליום ככל שעבודתי בחברה הלכה והפכה לסיוט.

באותו יום, שהיה היום הששי בשבוע, החתמתי את כרטיסי בשעון הנוכחות כרגיל. תקעתי את הכרטיס המוחתם במצבת הנוכחים בחריץ הנושא את מספר הכרטיס שלי, והתגנבתי דרך המסדרונות לחדרי. על שולחני היתה מונחת ערימה גדולה של מכתבים שתבעו מענה. ישבתי ללא נוע בעיניים עצומות. אחר כך נשמתי עמוק והתחלתי: “This is to acknowledge receipt of your letter dated…” בפריפריה של הכרתי זכרתי כי מר בלתינשטר דיבר אתמול בסוף היום אודות שליחות למשרד הנסיעות כדי למסור שם את דרכונו של מר פלזנשטיין. בכל זאת הייתי מדוכדך. שליחויות אלה הראויות לנער שליח, היו אחד האמצעים שהמציא מר בלתינשטר כדי לבזותני, ובכך להמאיס עלי את העבודה בחברה. רחוק מאוד מלהרגיש מושפל על ידן, אני ראיתי בשליחויות אלה את קרן האור היחידה בחשכת יום העבודה שלי הואיל ובהזדמנויות אלה, כשהייתי יוצא בשליחות, הייתי מתגנב לי לשפת הים או למקום נעים אחר ומבלה שעה ארוכה בשמש ובאוויר הצח. הסיכוי לצאת בשליחות עם דרכונו של מר פלזנשטיין עודד אותי במקצת.

פעמיים הצלחתי להגיע בשלום עד yours truly, כשמר שאקארוף התפרץ לחדר.

“אתה כבר פה”, אמר במקום שלום ומשך את זויות פיו לצדדים במיאוס. בדרך כלל היה מגיע בשבע ושלושים. הוא היה רווק וחייו היו צחיחים ושוממים כל־כך, שהעבודה בחברה היתה לעומתם ענין מצודד ומרתק. לא היה איכפת לו, איפוא, שלא לנצל את עשר דקות החסד שהנהלת החברה הואילה בטובה להעניק לעובדים. הוא טרק אחריו את הדלת, ניגש לשולחנו והתיישב על מקומו, כשהוא מרחיק את הכסא מהשולחן וחוזר ומגישו אל מתחת לאחוריו בתנועות נמרצות והחלטיות כאילו עמד עכשיו להפוך עולמות (מעקב מזווית העין אחרי התנהגותו ומעשיו של הבּאבּוּן היה אחד השעשועים שהמתיקו לי במקצת את יום העבודה). מניין באה לו ההחלטיות הנחרצת בתנועותיו? אולי שכח לרגע מי הוא, והיה נדמה לו שהוא מישהו אחר. מי? קשה לדעת. על כל פנים מישהו גדול ונורא: אולי ראש הממשלה, אולי שר הביטחון אולי צרוף של השניים, אולי נאפוליון בונאפארט, ואולי פשוט זיהה את עצמו לרגע עם דמותו של מר פלזנשטיין שהיתה טבועה בהכרתו ובתת־הכרתו כדבר הקרוב ביותר לאלוהים.

ופתאום – משהו הלם בו כרעם והקפיאו על מושבו. אולי נזכר לפתע שהוא רק חנוכה שאקארוף – לבלר בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. לרגע השתלט עליו מין קיפאון חדור מתיחות, כאילו אחזו השבץ. אחר כך החל פתאום לעשות המון לא כלום: פותח מגירה בשולחנו וחוזר מיד וטורקה, פותח מגירה אחרת – טורק גם אותה. שולף את העט הכדורי שלו ומחליף את המילוי, תופס את העיפרון שהיה מונח על השולחן ומתחיל לחדד אותו. זו, לבסוף, היתה תעסוקה לזמן בלתי מוגבל, שכן חודו של העיפרון היה נשבר שוב ושוב. נוסף על כך היה צורך מידי פעם לרכז את הלכלוך שהצטבר למקום אחד בפאת השולחן ואחר כך, לאט לאט ובזהירות להשירו לגיליון נייר שהחזיק הכן בידו מתחת ללוח השולחן כדי לקלוט בו את הפסולת. את גיליון הנייר עם פסולת העיפרון שעליו היה מקמט בכף ידו ומשליך בתנועה חטופה לסל הניירות.

הדלת נפתחה ועיסוקיו הופרעו על ידי הופעתו רבת החשיבות של המזכיר. דמותו של זה חדה לי חידה נצחית: מה מקור החשיבות הזאת בדיבור ובהתנהגות? ממה היא ניזונה? ניכר כי הוא היה סבור שהוא בחור נאה. ואמנם אי אפשר היה להכחיש שהיה לו מין יופי סימטרי ובאנאלי של ואלט מחפיסת קלפים. אולם מעלה זו יכולה היתה לצפון בחובה רק חלקיק זעיר מפתרון התעלומה, הואיל ובשום פנים ואופן לא ניתן היה לבסס עליה מידה רבה כל כך של החשבה עצמית. מה גדולות ונצורות פעל בחברה היה קשה לי לשפוט. במסדרונות הייתי נתקל בו תמיד כשהוא מהלך זקוף ובנחת, מוקף בדרך כלל אנשי שירותים – עובדי ניקיון, נהגים שליחים וכיוצא בהם. פיו היה מלא תמיד ביטויי שעת חרום שהיה פולטם בניחותא שעמדה בסתירה גמורה לתוכנם הדוחק: “בכל מחיר”, “תיכף ומייד”, “בהקדם האפשרי”, “לעשות את המאקסימום”, “זה המינימום” (מאקסימום ומינימום היו מלים חביבות עליו במאוד). לעיתים היה באמת קורה משהו שהיה מפר את שגרת החיים, כגון שמכונית נתקעה בדרך, שאז היה עליו “לארגן את הגרירה”. במקרים כאלה הוא היה חולף במסדרונות בהילוך זריז, מקוטע מידי פעם בהססנות כהילוכו של נחליאלי, מציץ לתוך החדרים ומעיף מידי פעם מבטים לאחור מעבר לכתפו, כחושש מפני דבר מה.

עתה הופיע ראשו הנאה הפתח:

“איפה מר גולדמן”, זרק לתוך החדר.

“במכון הפאתולוגי”, השיב מר שאקארוף מניה וביה.

“מה הוא עושה שם?” תמה המזכיר.

“מת”.

מר שאקארוף פרץ בצחוק.

“אתה כבר בן אדם לא תהיה”, נד לו המזכיר. ראשו נעלם והדלת נסגרה אחריו.

“חתיכת חרא”, סינן אחריו מר שאקארוף כדי לומר את המלה האחרונה וחזר לחדד את עפרונו. הוא לא היה מסוגל להתחיל את יום העבודה. הוא ציפה למשהו. אני ידעתי בדיוק למה. מרצו החל בינתיים לחלחל לאט לאט לתוך הפעילות הסיזיפית כמו לתוך אדמה חולית. תנועותיו נעשו איטיות ומאומצות.

היום יום ששי והלהיטות רבה במיוחד – הרהרתי בסיפוק מרושע. כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת ומר גולדמן הופיע.

“ימח שמך”", התנפל עליו מר שאקארוף “אני צריך לחכות לך כל כך הרבה זמן, יא מלוכלך?”

מר גולדמן קיבל את הגערה בהכנעה. הוא כבר ידע מה נדרש ממנו. בצייתנות וללא אומר הוא ניגש והניח את עיתונו על השולחן של עמיתו.

“בבקשה מר שאקארוף,” אמר.

היתה זו חובה שהוא מילא בנאמנות מדי בוקר. מר שאקארוף לא היה מתחיל את יום העבודה בלי לרפרף קודם דרך עיתונו של מר גולדמן.

“פעם שנייה תבוא בזמן,” רטן זועף עדיין, אך כבר מפוייס במידה רבה על ידי התנהגותו הצייתנית והנכנעת של מר גולדמן. הוא שקע בלהיטות בבדיקת המספרים שעלו בהגרלה של מפעל הפיס.

מר גולדמן פנה למקומו בצעד איטי ומדוכדך. משהתיישב במקומו, פתח מייד תיק וקבר בו את פניו הלוהטות. כעבור רגעים אחדים הוא שלף את שעונו, שעון זהב גדול, עגול, פאטריארכאלי, בעל מכסה זהב שהיה קופץ ונפתח בלחיצה על כפתור של מיצד קטנטן. הוא הקפיץ את המכסה, הציץ בשעון וחזר וסגר את המכסה בנקישה. על מעשה זה היה חוזר לעיתים קרובות במשך היום בתנועות אטיות, מכוונות, מכובדות, כאילו רצה למצות איזו הנאה גנוזה. ברגעים אלה, כשהיה שולף את שעונו, מקפיץ את מכסהו וסוקרו בגבינים מוגבהים – הוא היה חדל לרגע להיראות כחולד אשפתות, ומידה כלשהי של חשיבות וייחוס היתה חופפת עליו. מה גם שלשעון היתה מחוברת שרשרת זהב שהיתה מושחלת דרך אחת מלולאות הכפתורים של חזיית חליפתו. ארבעה כיסים היו לחזייה זו מלפנים – שניים מצד ימין ושניים מצד שמאל סדורים זה מעל זה בשתי שורות. מקומו הקבוע של השעון היה בכיס השמאלי התחתון.

חזייה זו אשר בחלקה נפל הכבוד לאכסן את שעון הזהב, היתה חלק מחליפתו הנצחית של מר גולדמן. מעולם לא ראיתי אחרת לגופו. מעולם לא עטה לבוש אחר. בשרב הכבד ביותר היה בא לעבודה לבוש באותה חליפה, שהייתה מגוון כחול כהה חגיגי ביותר דהויה ומרופטת אך תמיד מגוהצת וללא רבב, גזורה היטב, אך בגזרה נושנה אשר יצאה מהאופנה לפני זמן רב.

החליפה היתה שריד מתור הזהב של בעליה. מר גולדמן היה לפני שנים רבות יד ימינו של מר סלומון, האיש מספר שניים בחברה. היה לו חדר מרווח, שקירותיו היו מכוסים רפרודוקציות ובו עמד שולחן כתיבה גדול ומהודר ועליו אביזרים נאים. על הרצפה היה פרוש שטיח ועל החלונות היו תלויים וילונות יקרים. כך היה עד שהופיע מר פלזנשטיין. זמן קצר אחרי הופעתו של זה נעלמו יום אחד הרפרודוקציות. למחרת נעלם השטיח. מר גולדמן נכנס לשיחה אל מר סלומון. הלה, לא היה לאל ידו להושיעו. מר פלזנשטיין הביא עימו משקיעים וקשרים מצוינים בחוגי השלטון. החברה היתה זקוקה לו. עכשיו היו כולם בטוחים שמר גולדמן יתפטר ויטרוק אחריו את הדלת שינועו אמות הספים. למרבה הפלא שום דבר כזה לא קרה. הוא נשאר לשבת במקום שישב בלי תמונות ובלי שטיח. הוא היה מוכן, כפי הנראה, להישאר ללא תנאי לוא רק ניתן לו הדבר, אבל תוך זמן קצר הוא הפך למובטל סמוי, הואיל ואיש לא העביר לו עבודה. כאשר יד נעלמה החליפה לו את שולחן הכתיבה הגדול והיפה שלו בשולחן קטן ופשוט מעץ לבוד, הוא נעלם מהעבודה למשך שבוע אותו בילה בבית החולים בבדיקות. מר פלזנשטיין, בינתיים, ניסה להסתמך על הבטלה מאונס שנגזרה על מר גולדמן כדי להביא לפיטוריו בעודו שוכב בבית החולים, אבל מישהו, ואלדמן כפי הנראה, הזהיר את מר סלומון כי הענין הוא מדיני נפשות. מר סלומון שהיה מטבעו איש טוב־לב, לא רצה טראגדיות בחברה וכך נמנעו הפיטורין. הוא דאג שירכיבו לו במיוחד איזו מכסת עבודה לבלרית שתמלא איכשהו את יומו. הוא הצטער באמת ובתמים על שקיעת עוזרו המסור. מר גולדמן העריץ אותו ועבדו עבודת אלילים ממש. בהערצתו הכנה והנלהבת של מר גולדמן נשתקפה אל מר סלומון בבואת עצמו בדמות ענק כמו מראי עקום. הערצה זו עזרה מאוד לטעון בכל יום מחדש את סוללות המרץ של מר סלומון והיתה חסרה לו עכשיו. אולם, כאמור, ידו קצרה מהושיע. מר פלזנשטיין דרש את ראשו של מר גולדמן על מגש, ומר פלזנשטיין היה דרוש לחברה.

כאשר חזר מר גולדמן מבית־החולים, הוא מצא בחדרו את מר שאקארוף שהספיק בינתיים להתמקם בו. בזאת התדרדר מעמדו לנקודת השפל העמוקה ביותר. עמדתו המכובדת הפכה בזאת למחיה עלובה. למרבה הפלא, במקום לבעוט במחיה עלובה זו ברגל בוז, הוא נעשה חרד לה מאוד. מכל מה שקרה לו מאז הופיע מר פלזנשטיין בחברה הוא הבין רק דבר אחד – שמתנכלים לו וכי עליו להיות זהיר מאוד. בביצוע עבודת העלובה, שהיתה למעשה מעין עבודת דחק משרדית, הוא נעשה קפדן ודקדקן מאין כמוהו: היה מציק לכתבניות שתדפסנה את מכתביו בהקדם, ותובע מהן לעשות העתק נוסף עבור התיקייה הפרטית שהחל לנהל מהמכתבים שהועברו על ידו להדפסה. בתחילה הוא אף ניסה להחתים את הכתבניות על הטיוטות בכתב־ידו שהיה מוסר להן להדפסה, כדי שיוכל תמיד להוכיח את הנוסח שיצא מתחת ידו במקרה שמישהו ינסה להכשילו, אך לדבר זה הן סרבו בכל תוקף והוא נאלץ לסגת. הוא היה עוקב אישית אחרי גורלו של כל מכתב שהיה שולח, מציק לפקידי המשלוח לבל ישכחו חלילה לשלוח את מכתביו ומברר אצלם אם המכתבים אכן נשלחו. לעיתים אף היה מתקשר טלפונית עם הנמען כדי לוודא שמכתב הגיע לתעודתו. היו אנשים שהתייחסו לטרחנותו בקוצר רוח והיו אף כאלה שגערו בו בעטייה, אך הוא לא יכול היה לחדול מהמנהגים החדשים שסיגל לעצמו. כל מה שהועילו אותם האנשים שהיו גוערים בו ומטיחים בו עלבונות כדי לנערו מעל עצמם, היה שנאלצו להאזין להתנצלויותיו המשתפכות שעה ארוכה, וזאת בנוסף לטרחנות שלגופו של עניין.

המפגש עם מר שאקארוף היה גורלי. פראותו וגסותו של זה הביאה את שקיעתו של גולדמן לכלל מיצוי אכזרי. החיים משליכים לעתים בני־טובים כמר גולדמן לברות לשיניהם של ילדי שוק כמר שאקארוף. הם אינם יודעים את כללי המשחק בשלבים הנמוכים של הסולם החברתי ואם יודעים – הרי אינם מסוגלים לנהוג לפיהם מחמת המיאוס. וכך, כשהחיים מגלגלים אותם לתחתית הסולם הם עומדים למרגלותיו אובדי עצות, חסרי אונים ונופלים קורבן לאנשים שבימים כתיקונם היו מואסים לשיתם את כלביהם. הסימנים השונים שהעידו על מוצאו הטוב של מר גולדמן העירו את חמתו של מר שאקארוף וגירוהו להתעלל בו. בין שניים אלה שררה שנאה תהומית חשוכת מרפא שהפכה להם לתוכן חיים עד שלא יכלו עוד לחיות איש בלי שנוא נפשו. לוא במקרה הפגישם הגורל במדבר אין ספק שהיה מתרחש ביניהם דבר איום. שום דבר פחות מרצח לא היה בו כדי להבי א שנאה זו על פורקנה.

בעודני יושב והוגה את כל הרעיונות הפילוסופיים הללו, היה מר שאקארוף עסוק בבדיקת המספרים שזכו בהגרלה של מפעל־הפיס. פעולה זו נעשתה לפי כללים שהיו קבועים לה מראש. מהכיס הקטן של מכנסיו הוא הוציא פתק עליו היה רשום מספר הכרטיס שלו. בלהיטות, בדבקות, בריכוז רב ובאצבעות רוטטות הוא העביר את הפתק לאורך טורי המספרים, כשהתרגשותו מתפרקת מידי פעם בקללה נרגזת. מאחר שרשימת המספרים בעיתון אינה מסודרת לפי סדר כללי עוקב, נמשכה הבדיקה זמן רב למדי.

הבדיקה לא העלתה דבר, והוא נשען לאחור על מושבו מאוכזב, רפוי ובוהה. כעבור זמן מה התאושש. את הפתק עליו היה רשום המספר קימט בכף ידו בזעף והשליכו לתוך הסל. אחר כך שלף את ארנקו מהכיס האחורי של מכנסיו, פשפש בו קצרות העלה מתוכו את כרטיס ההגרלה והחל קורע אותו ומתנקם בו בחמת זעם על סיכול תקוות הבצע, שתלה בו במשך השבוע.

לאחר שכילה את חמתו בכרטיס הבוגדני, שהיה עתה מונח בסל בקרעים קטנטנים, הוא נאנח עמוקות ושקע בקריאת מדור הספורט כשהוא מנהם הערות בשולי הכתוב, פעם מתוך רצון ופעם מתוך רוגז, הכל לפי גורלו של הצד אותו היה אוהד. אחרי שקרא בעיון כל מה שעניין אותו במדור הספורט הוא החל לרפרף על הכותרות לאחור, מתחיל בעמוד האחרון שעליו התעכב במיוחד, קורא מתוכו ידיעה או שתיים, אחר כך עובר על הכותרות של העמודים הפנימיים וקורא לבסוף ידיעה או שתיים מהעמוד הראשון. כשסיים הוא קיפל את העיתון, השליכו לקצה השולחן והודיע למר גולדמן כי הוא רשאי לקחתו. עם זאת הוא נשען לאחור ברפיון. הוא נשאר כך זמן מה בוהה לתוך האוויר בעיניים מזוגגות ופולט מידי פעם פיהוקים רחבים וקולניים. ופתאום – כמו נפרץ סכר: שטף אדיר של קללות בעברית, ערבית, אנגלית, גרמנית ויידיש ניתך מפיו כשבר ענן. היה זה האות שבישר כי מר חנוכה שאקארוף גמר אומר להתאזר למלאכת יומו. שטף הקללות נדם באותה פתאומיות בה החל. מר שאקארוף נטל תיק מערימה שבפינת שולחנו ושקע בו בלהיטות של התקף כשהוא עושה פףףף־פיף לתוך הניירות ואצבעותיו המזדקרות יורות כביכול באוויר.

כעבור חצי שעה זקף מר שאקארוף את ראשו.

“מר גולדמן, תצלצל בטלפון הפנימי ותראה אם המזנון כבר פתוח”, ציווה. מר גולדמן, תמיד מוכן לשרת, עשה כמצווה עליו. גם פעולת החיוג היתה עבורו מלאכה שתבעה זהירות וכוונה מרובה. כמעט הייתי מצפה שיסיר את מקטורנו ויקפל את שרווליו לקראתה. את ידו המחייגת החזיק זמן מה בהיסוס נוכח החוגה כשכל אצבעותיה פרושות כדי לשחרר בצורה כזאת את האצבע המראה למלאכת החיוג. אחרי כל ספרה שחייג הוא הרחיק את ידו מהמכשיר, ואחר כך חזר וקלע את אצבעו ממרחק לתוך החור של הספרה הבאה. הקו היה תפוס כל הזמן ומר גולדמן, לאחר שהייה קלה, היה מושך בכתפיו לוחץ על המזלג ומנסה שוב.

“מה העניינים, מר גולדמן”, בא קולו של מר שאקארוף דוחק וקצר־רוח.

“תפוס כל הזמן”, ענה הלה בקול מהוה.

“תן לי”.

“בבקשה, מר שאקארוף”.

מר שאקארוף חייג, וכמו להכעיס ענה המזנון מייד:

“מזנון? שאקארוף תביא תה… עם עוגה”.

מר גולדמן התנועע על כסאו באי־נוחות כשהוא ממצמץ בעיניו הקטנות והעגולות. ליבו ניבא לו רעות ואולם למזלו הוא נפטר בזול הפעם:

“אתה לא שווה גרוש, מר גולדמן”, נשף מר שאקארוף בזלזול, כשהניח את השפופרת על כנה, “הדבר הכי פשוט אתה לא מצליח לסדר”.

ופתאום, עכשיו עלה בדעתי לראשונה שיש בעצם צד משעשע בסצינות הבלתי־ פוסקות בין שני מחוקי צלם אלה שחשו עצמם כה פחותים בערכם עד שלא עצרו כוח להתייחס בכבוד איש לרעהו. הפנייה ב“מר” במקום “חמור” רק משום שאני נוכח ועם זאת במלוא החגיגיות בלי להחמיץ אף הזדמנות להשתמש בתואר ובלי לשכוח אותו אפילו פעם אחת, הצחיקה אותי פתאום במידה כזאת שפני קפאו בחומרה רבה, כדי שהצחוק שדגדג את קרבי לא יפרוץ החוצה. מר שאקארוף שם לב להבעת פני החמורה והדבר גרה אותו:

“תראה כמה הוא רציני היום השכן שלנו מר בן־ארי”, אמר למר גולדמן “הוא לא בן־אדם פשוט, הוא אדם רציני. הוא למד, הוא עורך־דין”. עם זאת פנה אלי פתאום, דבר שנהג לעשות רק לעיתים רחוקות (בדרך כלל היה מדבר אודותי עם מר גולדמן בגוף שלישי בנוכחותי כאילו הייתי חפץ).“תגיד, אם אתה עורך־דין אז למה אתה לא עובד עצמאי? מה אתה יושב פה בחדר עם שני פקידונים? צא לשוק, נראה אותך! אתה מפחד. אין לך דם. אתה לא גבר. אתה עכבר, ארנבת”. הוא הרפה ממני ופנה שוב למר גולדמן. "בחיי, אתה שומע מר גולדמן, אילו היתה לי הזדמנות ללמוד, אלמלא נרקבתי בשבי אצל הגרמנים כל השנים הכי טובות שלי, היית רואה מה היה יוצא ממני. הייתי יושב בחדר עם מלוכלך כמוך? או עם בן־ארי כזה? בחיים לא! הייתי עושה קאריירה! היה יוצא ממני אישיות. הייתי בא עושה פּףףףף־פיףףףףף "alles Mensch kaput. הוא חזר על תנועתו השגורה באצבעותיו השלוחות. מייד לאחר מכן נדם וחזר לעבודתו מסמיק במקצת.

מר ליכטנברג, שהופיע בסוף ההצגה, עמד על הסף סוקר את המתרחש עם טס בידו ועליו כוס תה ועוגת פרג. באותו רגע צלצל הטלפון הפנימי על שולחני.

“כן”, נהמתי לתוך השפופרת בקול ניחר.

“מר בן־ארי”, קולו החורק של מר בלתינשטר.

“מדבר”.

“מה עם המכתבים?”

“אני כותב אותם”.

“עוד לא גמרת”?

“לא”.

“למה זה לא זז?”

"גמרתי חמישה.

“אז תעביר מה שגמרת. הבחורה תבוא לקחת אותם”.

“בסדר”.

“מתי תגמור את השאר?”

הוא לא הזכיר את עניין השליחות למשרד הנסיעות ואני חששתי שמא בוטל העניין, או שמא שכח או שמא יצא לשם אחד מנערי השליחויות.

“אינני יודע. אמרו לי שאני צריך לצאת למשרד הנסיעות כדי למסור שם את דרכונו של מר פלזנשטיין”, אמרתי כדי להזכיר לו.

“במזכירות ידאגו לזה. אתה גמור את המכתבים”, חרק קולו הנושף. “אתה פה בשביל לעזור לי, מר בן־ארי, לא בשביל ללכת לטייל. אני לא מקבל ממך עבודה. אני לא יודע בשביל מה משלמים לך משכורת. אתה מקבל משכורת, אתה צריך להרוויח אותה. ככה זה לא יכול להיות”.

אולי הייתי המום מידי מהבשורה שלא אצא לשליחות כדי להיעלב מדבריו. ואולי הערכתי את השרץ פחות מידי כדי להיעלב ממנו. הייתי מדוכדך. שליחויות אלה שמר בלתינשטר המציא כדי לבזותני הפכו לי ממש לסם חיים.

כשהנחתי את השפופרת על כנה חשתי פתאום בחלל ההולך ונפער בקרבי, אשר בתוכו נבלע ונכלא כל המרץ שלי כארי בפחת – שואג, מנהם ונלאה להיחלץ. ליאות כבדה יצקה עופרת באברי. אבל טראנס שמתחת לפני השטח, שהיה מונע על־ידי איזה רצון לא שלי, שקינן בקרבי כגוף זר, גלגל במוחי קטעי מחשבות בקדחתנות כאילו חיי היו תלויים בהם: הרצון לצאת מהמשרד הוא ביטוי לאי רצון לעבוד… תוצאת העייפות היא שאינני עובד… מכאן – שזו מטרת העייפות… מבחינה פונקציונאלית עייפות ויציאה מהמשרד הן היינו הך… על ידי היציאה מהמשרד ועל ידי העייפות אני מגיע לאותה תוצאה – שאינני עובד… הרי שיש חשיבות לשאלה שלא דנו בה חז"ל: במה אין עובדין? בטיול, בהצגת קולנוע, בהצגת תיאטרון, במשתה שמחות, בעייפות, בכאב ראש, בסרטן בחולירע… כל אלה הדרכים מובילות לרומא, אך יש מהן העוברות דרך נופים יותר מרהיבים… הטראנס הלך ודעך. אתה מפתח פה אידיאולוגיה של פאראזיט, התהרהר בראשי ההרהור הבקורתי הראשון שהיה בשליטתי ועם זאת חייכתי.

“תראה מר גולדמן מר בן־ארי מחייך. סיפר לעצמו בדיחה”, העירני קולו של מר שאקארוף שישב ולגם מהתה שלו.

“עזוב אותו, עזוב”, השתדל עבורי מר גולדמן כאם רחומה המנסה לשכך את כעסו של אב עריץ ולעורר את רחמיו. הוא היה בטוח שמר שאקארוף יכול למחוץ אותי אם רק ירצה.

“אני לא עושה לו כלום”, הרגיעו מר שאקארוף.

“אני מחייך מפני שקודם לא מצא חן בעיניכם שאני רציני”, נידבתי הסבר. מתוך רשעות סתומה וסתמית נקטתי לשון רבים.

“אל תעשה טובות. תחייך מתי שאתה רוצה ותבכה מתי שאתה רוצה”.

“תודה”, אמרתי בחביבות.

“יש בעד מה” אמר מר שאקארוף וצחק יבשות.

מר גולדמן שיגר אלי מבט של כלב מוכה וכבש את פניו הסמוקים בתיק שלפניו. הוא התבייש להיות בעיני על מישור אחד עם מר שאקארוף. הוא היה רוצה לקיים יחסי חברה עימי ולא עימו. אבל ככל שנסיונות ההתקרבות שלו נעשו תכופים ונואשים יותר, כן הלכתי אני והסתייגתי ממנו. בכך הפקרתי אותו עוד יותר לחסדיו של מר שאקארוף. אינני בטוח שאני מבין בדיוק מדוע נהגתי בו כך. שניים אלה עוררו בי זוועה. הם שימשו לי אישור והתראה שהחיים הם הרפתקה גדולה ומסוכנת עם תהומות עמוקים משאול האורבים לו לאדם. ואוי למנוצח! אין לו תקווה לחסד. גם אין איש שיוכל להושיעו. אם נתמזל מזלו הוא נהרג במקום, ואם לאו הוא נידון להתפתל כתולעת בתחתית התהום עם חוט שדרה שבור עד שגואלו המוות…

הדלת נפתחה ולחדר נכנסה “הנערה הבלדרית” כפי שכיניתיה – זו שהיתה עוברת בחדרים, מביאה לאיש ואיש את התיקים שהזמין בארכיב ואת הקורספונדנציה המסורה לטיפולו, ונוטלת מהשולחנות את הדואר היוצא כדי להעבירו למשלוח. בלי להוציא הגה, לא “שלום” לא “בוקר טוב”, היא חמקה לתוך החדר בצעדים רכים ללא אוושה, ניגשה בזה אחר זה אל שני עמיתי והניחה כמה תיקים על שולחנו של כל אחד מה. מעולם לא נתקלה ברהיט, מעולם לא טרקה דלת, מעולם לא השתעלה. בעיניה הקטנות היה לה מבט חודר, קר, זהיר ומרושע של מרעילה מקצועית. היא היתה מבוהלת תמיד, כאילו חששה כל הזמן לדבר־מה, כגון שיתפסוה לאחר הרצח עם צלוחית הרעל מוסתרת על גופה. פעם הייתי נוכח כשואלדמן ביקש ממנה שתישאר איתו קצת אחרי העבודה כדי לעזור לו באיזה ענין דחוף. באותו מבט מבוהל בעיניה, ראשה תקוע בין כתפיה וגופה נוטה קצת לאחור כאילו ניצבה לנוכח איזה מנגנון מסוכן שעלול לקפוץ בכל רגע בעוצמה רבה לתוך פניה, היא השיבה בקול דק מיראה: “אני מצטערת מאוד מר ואלדמן, אבל אני לא מוכנה. נוער גומר לעבוד בשתיים. יש לי זכות לגמור בשתיים”. כה אמרה כל עוד נפשה בה ולא נשארה.

אחרי שגמרה לחלק את החומר לעמיתי, הנערה ניגשה לשולחני, אספה את החומר מהמגש המסומן “יוצא” ועזבה את החדר בלאט.

מר גולדמן שלף את שעונו. מסתבר כי השעה היא בסביבות תשע ושלושים, שעת ארוחת הבוקר השנייה של מר גולדמן – מורכבת כולה מפירות. מה הביא עימו מהבית היום? אם תפוחים – אז הוא יוציא עוד מעט שלושה תפוחים ירוקים וסכין מטבח בעלת ידית עץ חומה מתיק העור החום, הדהוי והשרוט העומד לידו על הרצפה מקופל לתוך עצמו כאקורדיון מחולשת זקנה. את התפוחים יניח לפניו על גיליון נייר טיוטה. אחר כך ירחיק במקצת את כסאו, יקרב את סל הניירות מתחת לשולחן ויקלוף מעליו אחד מן התפוחים כשהוא מניח לקליפות לנשור לתוך הסל. אחר כך יטול גיליון אחר של נייר טיוטה ויניח עליו את התפוח הקלוף אותו יחתוך לארבעה רבעים. את אחד הרבעים הוא יטול בידו, יעקור מתוכו את בית הגרעינים ויאכל. כן יעשה בזה אחר זה לשלושת הרבעים הנותרים עד אשר יכלה את התפוח. כיוצא בזה יעשה גם לשני התפוחים הנותרים. אחר כך ינגב את הסכין נגב היטב בנייר טיוטה ו… אבל לא. היום הוא הביא ענבים. בענבים, הפרוצדורה פשוטה בדרך כלל, אולם אלה שהביא עימו היום, פירות סוף העונה הם, ורבים על האשכול הענבים המעוכים והרקובים. הדבר יוצר קשיים. באצבעות עדינות, שקופות רועדות, עצבניות ובתנועות נברניות, חומדות אך הססניות, להוטות אך זהירות הוא בורר את הענבים הטובים מתוך האשכול, מכניס למו פיו ואוכל ומוצץ ואוכל ועל פניו הבעה של חשש כבד שמא מתוך טעות או ברגע של היסח הדעת יביא אל פיו עינב מקולקל.

מר שאקארוף בינתיים, חייג לאנשהו בטלפון החיצוני. הוא חייג וחייג שוב ושוב מנסה ולא מצליח לקבל קשר. בעודו ממשיך בעיסוק האוטומאטי נעשה מבטו מזוגג ותקוע. לוא קיבל עכשיו קשר, קרוב לוודאי שלא היה מבחין בדבר, היה מנתק מתוך אינרציה ומוסיף לחייג. הכל בחדר נעשה פתאום קפוא ומזוגג כמבטיו של מר שאקארוף.

פתאום ניעורה בי תשוקה עזה להימלט על נפשי. מתיחות פרימיטיבית מפרכת של בעל־חיים פראי במיצר… המרץ שהיה כלוא באותה פחת שבקרבי, השתחרר באורח נס והתנפץ אל הפריפריה מבפנים, מאיים להעלות ניע באוויר ולפוצצני כמכונת תופת. זמן מה נמשכה המתיחות הגואה עד אשר שככה בהדרגה אל מתחת לסף העירנות, לתוך מין קהות חושים יגעה ומטמטמת. שיממון מדמדם החל מתפשט בקרבי כתבלול, מכבה בדרכו בזה אחר זה את כל הניצוצות. שוויון נפש מורכב מעייפות נוראה ושיעמום כבד כיסה אותי כקרום עליו אוושו מבחוץ קולותיהם של עמיתי, שהתמזגו לזמזום בלתי מובחן כדוכי גלים רחוק. הרגשה חלומית מילאה אותי פתאום, הרגשה שאני חי בעולם מוזר, לא מציאותי, בו כל היחסים מתנהלים לפי כללי קיום הנהירים רק ליודעי ח"ן שאין אני נמנה עליהם.

הרגשתי שאינני יכול עוד. במאמץ על־אנושי יגעתי מיכנית דרך מכתב נוסף. עוד פעם אחת yours truly ונעצרתי כשעון שקפיצו פקע. אינני יודע כמה זמן ישבתי כך משמים, עד שצלצול הטלפון הפנימי טלטלני מתוך הסטוּפוֹר. מר בלתינשטר היקר – קידמתי בברכה שבלב את קולו החורק.

“מר בן־ארי, תיכנס אלי מיד”.

מנימת דבריו ידעתי שתהיינה אי־נעימויות, אך קפצתי ממקומי בשמחה ומיהרתי מן החדר.

במסדרון הבליח לקראתי פתאום מעבר לפינה הד"ר פולישוק, כמו איזה שטן עשוי מקראטון וסמרטוטים במנהרה של רכבת שדים בלונה־פארק. הוא מיהר לאנשהו אך נעצר ונטפל אלי מתוקף רפלקס מותנה:

“מה עם האולם לאסיפה הכללית – אתה מטפל בזה”?

“טיפלתי”.

“מה עם זה”?

“מר בלתינשטר אמר לי לחדול. הוא אמר לי שהוא יסדיר זאת בעצמו”.

“כן… מה עוד” חיטט בזכרונו. “הטלפונים הפנימיים – דיברת עם הדואר?”

“מר בלתינשטר אמר לי שצילה תטפל בזה”.

“אז מה אתה עושה?” אמר והחווה בידו תנועת ביטול נרגזת. הוא הרפה ממני והמשיך בחיפזון לאורך הפרוזדור.

“עוד לא הודית לי עבור הכינים” – הרקתי אחריו מחשבה נבזית – מאחד העובדים“, חלפה במוחי ההקדשה השגורה של מלקק הישבנים הגדול, הבוס של מר בלתינשטר. עם זאת חייכתי. לא יכולתי לכעוס עליו. הוא היה עלוב בעיני ודבר היותו יושב ראש מועצת המנהלים של החברה לא עזר לו כדי לזכותו ביתר הערכה מצידי. ישנן מחלות נפש המועילות לקורבנותיהן להגיע למקומות מכובדים בכלכלה. אחת הסוגיות הקשות והחשובות בחינוך ילדים בגיל הרך הוא החינוך לדחיית הסיפוק, להחדיר בחניך את ההכרה שלא כל מה שמתחשק לו ראוי לסיפוק מיידי ויש לדחות את סיפוק הדחף, עד שייווצר ההקשר המציאותי המתאים לכך. כישלון בחינוך לדחיית הסיפוק יוצר אישיות אינפאנטילית המתקשה להסתגל למציאות. כאשר ילד כזה גדל והצורך בסיפוק מיידי של הדחפים מתלבש על עניינים כלכליים או ענייני מינהל, עלולה להיווצר הדמות של “הטייקון הכלכלי” המהולל, שדוחק בסביבתו ללא הרף כדי שיבצעו מייד כל דבר העולה על רוחו. “טייקון” מהולל כזה לעתים קרובות אינו אלא כישלון מחפיר בחינוך לדחיית הסיפוק. ד”ר פולישוק היה אחד מאותם חולי־הנפש שמוצאים לעתים קרובות כל כך במועצות המנהלים של החברות הגדולות. חולים שסטייתם מהנורמה היא מסוג המסייע לקדם את קורבנותיה בתחומי הכלכלה. בעמקי ליבו הוא ידע את האמת, ולכן חשב את עצמו כל כך בלתי ראוי לחיבה, עד שלא עלה בדעתו כי מישהו יבחר להתחבר עימו מרצונו הטוב. הפעלת זכותו לבוא בתביעות לאנשים בתוקף מעמדו כיושב ראש מועצת המנהלים היתה צורת הקשר היחידה שלו עם הזולת. כשהיה חוקר את העובדים הנמוכים ביותר בדבר פרטי הפרטים של עבודתם, הוא היה מקיים יחסי חברה מנקודת ראותו הסמויה. לכשיצא לגמלאות ושוב לא תהיה לו אפשרות להיטפל לבני אדם הוא ישקע בסניליות וימות תוך זמן קצר. הוא לא נעצר מעולם לעריכת חשבון הנפש. תמיד היה רץ, תמיד ממהר, תמיד בהול וההבעה על פניו מצהירה ללא הרף “היום הרת עולם”. הוא חשש תמיד כי החברה תתמוטט על השקעותיהם של המשקיעים שהוא ייצג, אם הוא לא יעמוד בפרץ ללא ליאות. הוא היה בטוח שהוא נושא את כל העולם על כתפיו כמו הענק אטלאס. כך נראה הדבר גם כלפי חוץ עד שפתאום נעצר לידך הגיבור האגדי ומתחיל לחקור אותך אודות טלפונים פנימיים…

כשנכנסתי אל בלתינשטר, הוא התנפל עלי:

“אתה לא מבין מה שאומרים לך?” שאג בנעצו בי מבט של כלב משוגע בעיניו שטופות־הדם. “כמה פעמים צריך לומר לך עד שאתה תופס?!”

“מה יש?”

"מה יש?! הנה – קרא מה שכתבת. הוא השליך לעברי על השולחן מכתב מודפס שאני ניסחתי. עברתי על הכתיב ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתו.

“מה יש?”

“מה יש?! איפה כתוב פה שהתראה נוספת לא תישלח ושאנחנו נלך לבית משפט, אם הוא לא ישלם?”

“תסלח לי מר בלתינשטר, מכתבי התראה כאלה רק עורך־דין שולח”.

“אז למה לא כתבת שנעביר את הענין לעורך־דין?”

“לא אמרת לי”.

“לא אמרת לי…” עילג אחרי. “ובעצמך אתה לא מבין כלום?”

אחרי שתיקה קלה הוא נאנח כמו לאחר יאוש.

“נו, טוב”, פלט במנוד ראש ומשיכת כתף.

יחסית הוא היה הפעם רך ונוח. הדבר היה צריך לשמש לי כהתראה. אך עוד ידעתי מעט מידי על יצורים כמו בלתינשטר, שיטותיהם ודרכיהם. יצאתי מחדרו נזעם אך ללא תחושת סכנה מיידית.

בחוץ נתקלתי בואלדמן, שעמד עם מירה כספי ליד פתח חדרה. הוא עצר אותי והציע לי לבוא עימו למזנון. השכל אמר לי לחזור לחדרי אבל שם חיכה לי סיוט מורכב מקורספונדנציה אנגלית ושני עמיתים. לאחר היסוסים הסכמתי. מתוך החדר עלה צלצול הטלפון.

“חכה רק רגע”, ביקש “זו שיחה שהזמנתי”. הוא נכנס לקבל את השיחה.

כשנשארתי לבד עם מירה היא אמרה:

“בזמן האחרון עלה בדעתי כמה פעמים שהיה אולי טוב לוא התחתנתי איתך”.

דבריה הפתיעו אותי.

“הרי סיכמנו שאני לא בשבילך”.

“זה נכון”.

“ומה עם הדנדיס? אני נעשה פחות דנדי מיום ליום”.

“בשבילך הייתי מוותרת על הדנדיס”.

“אז מה מעכב? אני מוכן ללכת איתך לרבנות עוד היום”, אמרתי כדי להביכה. היא לא הגיבה על דברי.

“הצרה היא שאיתך זה צריך להיות רווח נקי”.

“מידי פעם יש עומק בשטחיות שלך”.

“עזוב את הקלישאות”, אמרה בקוצר־רוח. “אני מדברת ברצינות”.

השתתקנו. מבפנים עלה קולו של ואלדמן המדבר בטלפון.

“אני לא אוכל לבלוע את השגעונות שלך”, אמרה לבסוף בעוגמה.

“לכל גבר יש שגעונות”.

“אבל השגעונות שלך הם מסוג שלא אומר לי כלום”.

“איזה סוג”?

“אין בהם שום חן”.

“הוא שאמרנו, אנחנו לא מתאימים”.

היא הניעה בראשה חטופות.

“כשאני מסתכלת עליך דרך חור של טבעת נישואין אתה נראה לי בלתי מתאים בצורה שונה מאשר קודם”.

“בגלל השגעונות”?

“לא בדיוק. איכשהו – עם כל השגעונות שלך אתה מצליח להיות די מיושב. מה שלא בסדר זה היחס בין השגעונות ובין השפיות. לוא היית רק קצת יותר נורמאלי, קצת יותר דומה לכל האחרים, קצת פחות לוּלוּ – היית אידיאל בשבילי למטרת נישואין”.

“אז תעבדי עלי. אולי תצליחי לשנות אותי לפי טעמך”.

אין לי סבלנות אליך. איתך זה צריך להיות רווח נקי".

“חבל”.

“זו בדיוק המלה. אני לא יודעת מדוע אני מרגישה שזה כל כך חבל. רובץ בינינו משהו שעושה אותנו בלתי אפשריים זה לזה ואני יודעת שזה חבל…”

היא השתתקה. מבטה המגורה ריצד על פני.

“יש לך מצח קיטשי, לא מודרני”, אמרה פתאום, “כזה גבוה וקצת משופע”, ועם זאת נעלמה בחדרה.

בהביעה את דעתה על המצח שלי היה בקולה רוגז עצור. לא היתה זו שוב אותה ניחותא לגלגנית ושובבה כמו אז, כשהביעה את דעתה ברוב חן שאני בּוֹק. אני חשדתי בואלדמן, כי הוא מעודד אותה לראות בי מועמד לנישואין וכי לצורך זה הוא מתאר בפניה את מעלותי בצבעים נלהבים (ישנם גברים המפיקים מין הנאה משונה משידוך שכובותיהם לשעבר לידידיהם ומכריהם). נראה שמירה הגתה בדבר. היא היתה עייפה מחיי רווקותה ובשלה לפשרה. ואלדמן היה האידיאל שלה. בטוחני כי עליו היא היתה מוכנה לעבוד קשה כדי להשיגו, לוא היתה סבורה כי יש תקווה שמאמציה יביאוה אל החוף הנכסף. איתי זה נועד להתחיל בפשרה על יסוד נתונים חיצוניים: רווק בגיל מתאים, תואר אקאדמאי, מקצוע חופשי, הופעה לא דוחה במיוחד. מאחר שאיתי זו היתה רק פשרה, היה עלי להתאים מראש ובכל לצורך הפשרה ולא רק בערך. אבל אני רק לבלר ואילו היא אשת חברה מנעוריה ולכן – חבל…

ואלדמן חזר.

“אני לא יכול ללכת איתך”, אמר, “פלזנשטיין נוסע לגרמניה וכל החברה על גלגלים. סלומון רוצה שאני אכנס אליו. אני מריח משהו. נדמה ל שסלומון מכיון הפתעה קטנה לפולישוק ולפלזנשטיין”.

“אני מתפלא שהוא מסוגל להפתיע אותם. לי היה נדמה שלפלזנשטיין יש שליטה גמורה בחברה”.

חיוך מסתיר טפחיים צץ בזווית פיו:

“אל תזלזל בסלומון. כמה אנשים עשו זאת ושילמו על כך ביוקר. כלפי חוץ הוא נוהג במין עליזות חסרת בעיות ונוטה להוּמוֹר עם משהו ראוותני בהתנהגותו הגובל לעיתים במוקיונות. אבל הוא יכול להיות מסוכן מאוד – תאמין לי. הוא עומד לו כמו גמל שלמה בכפיים נשואות למרום כביכול בתפילה, אבל פתאום הוא תופס ולופת כמו בצבת איזה מסכן שנפתה להאמין לפוזה החסודה וטורף אותו על פרשו ומעיו”.

“אני לא מזלזל בו”, אמרתי, חוזר בזכרוני לפגישה הראשונה עימו כשקבלני לעבודה. "במגעי המעטים עמו הזהרתי את עצמי כמה פעמים כי אדם זה הלבבי ונעים ההליכות, עשה בימי חייו את כל הדרוש כדי להקים ולנהל את חברת הענק שבראשה הוא עומד. לא היה לי ספק אף לרגע כי מתחת למעטה הקלילות מסתתר אדם קשה, קפדן, רב־תחבולות וחסר־מעצורים. רק חשבתי שמפאת גילו הוא כבר לא מתעניין כל־כך ומוכן להעביר את סמכויותיו או חלק ניכר מהן.

“עוד יש הרבה חיים בכלב הזקן”.

“אני לא חושב שהוא אדם רע”, הוספתי להשלמת התמונה שהצטיירה אצלי.

“הוא אדם טוב במצבים נויטראליים, כשאין אינטרס מעורב. אבל אם מישהו מעז להתייצב בדרכו – הוא לא יודע רחמים. נדמה לי שעכשיו הוא לוקח על הכוונת את פולישוק ואת פלזנשטיין. להעביר סמכויות הוא מוכן, אבל שניים אלה רוצים להשליך אותו לגל הגרוטאות. זה לא ילך להם כל כך בקלות”.

בזאת נפרד מעלי ומיהר אל מר סלומון.

כשנשארתי לבד תקפוני נקיפות־מצפון על העדרותי הממושכת מהחדר. כבר נואשתי כמעט מהאפשרות להחזיק מעמד בחברה, וכבר ראיתי את עצמי כמפוטר. כתוצאה מכך הייתי נכנע שוב ושוב למצבי רוח בלתי אחראיים של מי שאין לו מה להפסיד. אחרי כל מפלה כזאת של התבונה, היה מצפוני מתחיל להציק לי ומטילני לתוך טראנס של עבודה מזורזת. כך הייתי מיטלטל בין מצבים גובלים באפאטיה לבין אותו טראנס קצר־נשימה של עבודת הכפייה המכלה את כוחות הגוף והנפש. להתקפי המצפון שלי היתה החברה חבה את הקורספונדנציה האנגלית שלה בזמן האחרון. הייתי רוצה שהתקפים אלה יהיו תכופים ויימשכו יותר זמן. רציתי לנהוג בחברה במידת ההגינות ולתת לה תמורה נאותה במשך אותן שמונה שעות עבודה שמכרתי לה. הנפש חפצה אך הבשר רפה: מצבי האפאטיה שהיו משתלטים עלי הלכו ותכפו, הלכו ונתמשכו על חשבון העבודה השוממה.

עתה אחזני מין התקף כזה של מצפון. אצתי לחדרי חדור רצון טוב לנצל את מרצי המחודש כדי לכתוב כמה וכמה מכתבים בשפה האנגלית. אבל בדרך היה לי תיקול מוזר עם מר פלזנשטיין:

התקדמתי בפרוזדור הארוך לעבר חדר הכתבניות, כשבכוונתי לעשות קפנדריא דרכו אל האגף השני של הבניין. בדיוק באותו זמן עשה מר פלזנשטיין אותו הדבר לכיוון ההפוך. עוד בהיותי בקצה הפרוזדור הבחנתי בדמותו הניצבת נוכח דלת הזכוכית השקופה של החדר, בודק את בבואתו הנשקפת בה ומיטיב את מראהו בלי לשים לב לבחורות שהציצו בו מזווית העין וגיחכו מאחורי גבו לתוך מכונות הכתיבה שלהן. התקדמתי לקראתו לאורך הפרוזדור. בבוחנו כך את בבואתו בזכוכית הדלת, היה נדמה כאילו הביט ישר לתוך עיני. הייתי מעוניין מאד להתרצות אליו שמא עוד ניתן להעביר, או לפחות לדחות, את רוע הגזירה. אי לזאת, בעודי צועד לקראתו, התחלתי לנענע לו בראשי לשלום. הוא היה כה עסוק בבבואתו הנשקפת אליו שלא הבחין בי, המנענע לו בראשו ללא הרף. כך באתי לקראתו, מכרכר ומפזז לפניו בכל עוז כמו יהודון לפני הפריץ. רק כשהגעתי סמוך לחדר, אחרי שכבר נואשתי וחדלתי ממאמצי הוא פתח את הדלת פתאום וחלף על פני. כחולפו שלח בי מבט זעוף, אולי על שום שלא קידמתי את פניו בשלום. אשר לי – לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לכלל ניענוע נוסף בראשי אם הדבר יעלה לי בחיי.

לפני דלת חדרי התעכבתי כדי לומר את “תפילת הסף” אותה חיברתי במיוחד כדי לאומרה בכל פעם, שהייתי עובר את מפתן החדר:

אלוהי ואלוהי אבותי, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, נשמה זו שנתת באפי לך אשיבנה אחרי שנותי. נא עשה ברחמיך הרבים שאשיב לגנזיך דבר ראוי ומתוקן. נא אל תתן חלקי עם ה“ה שאקארוף וגולדמן. אל נא תשלחני בעולמך באצבעות שלוחות כאקדחים להיות קוטל את ברואיך בהבל־פה. ונא אל תזקיקני להיות משרתם של בשר ודם בראש מורכן וגבי אל החיים שהענקת לי. אל נא יהי חלקי אף עם אדוניהם של ה”ה שאקארוף וגולדמן הדופקים וקוטלים בהם את נשמתם בעוד גופם חי ומרטיט. נא אל תנשאני ואל תשפילני. הניחני באשר אני ושכח שאני קיים, אם כל מה שאתה יודע לברוא בבני־אדם זה נבלים כמו פלזנשטיין ושטינקרים כמו ה“ה שאקאוף וגולדמן. רק צלמך ודמותך שטבעת בי לוא יהיו פיקדון בידי ותנה לי הכוח להשיבם אליך זוהרים כפי שניתנו לי מידך”.

כך התפללתי בלב מורתח, רק שפתי נעות וקולי בל ישמע. אחר כך הצטלבתי פעמיים לכבוד אלוהי הנוצרים, שמא הוא בכל זאת קיים. לבסוף עוד חיליתי בקצרה את פני מולך, דגון ובעל זבוב לפני שהעזתי ללחוץ על ידית הדלת. לא רציתי להזניח שום דבר שעשוי היה אולי לעזור לי למלט את נפשי מפני הזוועה להיות דומה למישהו בחברה זו.

המפגש עם מר פלזנשטיין במסדרון שבר את הטראנס המצפוני והוציא לי את כל הרוח מהמפרשים. עד שהגעתי למקומי הייתי שוב ללא קורטוב של חשק לעשות משהו. ניסיתי לקחת את עצמי בידיים אך עד מהרה נאלצתי להיכנע: ככל שאשתדל לא אהיה מסוגל לכתוב ולוא מכתב אחד נוסף.

רפוי כמו שק שיבולת שועל ישבתי במקומי ונתתי למחשבותי לשוטט כאוות נפשן. הן נדדו כמאליהן אל דמותו של מר בלתינשטר. מי שהבין דמות זו לאשורה, הבין בבת־אחת תשע־עשיריות, ואולי יותר, מהאנושות, הואיל והוא היה הבינוניות בהתגלמותה. הבינוניות – זו מחלת הנפש הממארת האוכלת באנושות משחר ההיסטוריה, שמחמת כלליותה נתקבלה כנורמה, כך שאין מאבחנים אותה כמחלה. הבינוניות נתקבלה כנורמה מפחד – על־ידי אנושות הפוחדת להיות אנושית, המורכבת מבני־אדם שהם עדיין חיות־למחצה. הבינוניות היא מחלת נפש הואיל והיא נורמה אנושית הסוטה מנורמות השפיות של הטבע. הא ראיה שמר בלתינשטר נחשב כאדם נורמאלי לכל דבר. כשהיה קטן גידלוהו הוריו על אגדות אודות נסיכות יפהפיות ונסיכים גיבורים ורבי־חסד. עכשיו הוא מלקק לפלזנשטיין עמוק עמוק בחור של התחת. מאז יום העבודה הראשון שלו, כאשר הלם בו ההבדל בין עולם האגדות של ילדותו לבין עולמם המנוול של האזרחים, הוא נדון לכך שתמיד יהיה לו זוג אחוריים מול פניו, ותפקידו הקבוע יהיה להושיט את לשונו וללקק בכל עוז. הוא שנא מה שהוא עושה ושנא את עצמו על שהוא עושה זאת. הוא מפצה את עצמו בכך שהוא מכשיל את נפתלי בן־ארי ומביא לפיטוריו. הדבר נותן לו תחושת כוח ואולי מאפשר לו לראות את עצמו לרגע בדמות נסיך רב עוצמה בדומה לגיבורי ילדותו. זה כל עיקרו של מר בלתינשטר. גם האחרים בחברה – כולם שונאים מה שהם עושים ובצדק, כי כל מה שהם עושים הוא חסר־שחר. לכן הם שונאים את עצמם וזה את זה, מערימים זה על זה, מתחכמים זה לזה ומנסים לעלות זה לזה על הראש. התרבות כולה היא תרבות של פיצוי ולא תרבות של פעולה רצונית ישירה עם הנאה וסיפוק בצידה.

נתונים מסויימים של אישיות הבטיחו למר בלתינשטר מקום כלשהו בתרבות זו. אופיו עוצב על דרך ההיענות לתביעות שסדרי החברה מציגים לשכמותו. הוא הרשה לעצמו לפרוח לתוך סדרים אלה על דרך הוגטאציה. מזה שנים הוא מוליך סביבו במסדרונות החברה אווירה סתומה של ציפייה, של פסק־דין נחרץ אך נדחה עד קבלת נתונים נוספים אשר אין ספק שלא ישנו את ההערכה הקיימת והם דרושים רק למען הסדר הטוב. היתה בו איזו ניחותא מלומדת שנתלוותה אליה עגמומית תמידית. בעצם נוכחותו היה מטיל אשם בזולת על דרך האֶלימינאציה. העגמומית שלו אמרה ללא הרף כי משהו רקוב בממלכה ואילו הניחותא שלו הוסיפה: “אך ידי נקיות”. מי איפוא אשם? הזולת, כל אישיותו האימתנית התגבשה סביב חרדה גדולה למעמדו: סבר פניו הכבד, שתיקתו המפוכחת, כאילו היתה לו תמיד ידיעת סתר בדבר פורענות המתרגשת ובאה שאין הוא מגלה את טבעה, כדי שלא לגרום לבהלה בציבור. הוא היה תמיד מלא ביקורת והסתייגויות, אך נזהר לא לפגוע שלא לצורך באדם השווה לו או הגבוה ממנו בדרגה. בעניינים שבהם לא היה חייב לנקוט עמדה, היה משמיע דברים שלא היו מחייבים אותו באורח־חד משמעי לכאן או לכאן. נוהג היה, כשהדבר ניתן, להציג דבר והיפוכו כשני צדדים של אותה מטבע, לא משום שהדבר היה תורם לאיזה עניין שעל הפרק אלא משום שזה עשה רושם רציני, שקול ומיושב לדבר כך. בגלל המשפט הנדחה הזה שהוא נשא כל הזמן בהבעה חמוצה, כמו חרב דמוֹקלס מעל ראש החברה ואנשיה, פחדו מפניו כולם בלי לדעת מפני מה בדיוק הם פוחדים. זה היה כאילו שאפו הכל להציל את ראשם מעריפה, כשהחרב תנחת סוף סוף באופן בלתי נמנע. כזה היה המעמד המיוחד שרכשה לו הטנטאביות הכרונית של עמדתו. במערכת היחסים שבהם היתה החזית ברורה לחלוטין, היתה טנטאטיביות זו נמוגה. במחיצתו של מר פלזנשטיין היתה כל האמורפיות של דמותו מתגבשת לכניעה מתרפסת, ואילו כשהיה מחלק הוראות לכפופים לו, היה לובש אצטלא של נגיד ומצווה…

אלה וכיוצא בהן היו המחשבות שחשבתי בקשר לדמותו של בלתינשטר האיום. אחרי זמן מה עייפה נפשי מהנושא. זמן מה ישבתי כך בנפש ריקה וראש מלא תוהו. אחר־כך חדלתי לדאוג והתמסרתי לכל מיני נטיות לב רגעיות. במשיכות קולמוס מרושלות קשקשתי מכתב אידיוטי באנגלית ממוען אל מר בלתינשטר:

אחרכך, בעצלתיים, כמו כדור פורח הנע עם צפרירי הבוקר התרחף לו במוחי מין פזמון דבילי ראוי לאיזה וירטואוז פרימיטיבי:

הדלת נפתחת כדי חריץ צר, והטראנס הפוֹאֶטי נקטע באבו. החריץ התרחב לאט לאט ולבסוף הופיע בו בהיסוס ראשו המקורזל של ידידי מוכר הספרים. כשראה אותי התעשת, פתח את הדלת לרווחה וניצב על המפתן מלוא קומתו הגוצה, כשחבילת הספרים הענקית תחת בית שחיו כרגיל ותיק העור השחור והתפוח, המלא אף הוא בספרים, עומד לידו על הרצפה.

מר שאקארוף זקף את ראשו.

“אינטליגנט”, אמר חטופות בפנותו אלי חדות בתפנית פתאומית מלאה, “הביאו לך ספרים”. באותה פתאומיות בה פנה אלי, הוא חזר ופנה נכחו והשתקע שוב בעבודתו.

“יש לי דברים מעניינים היום. אתה רוצה שאראה לך, מר בן־ארי?”

“אין לי השראה היום”, לאמיתו של דבר גם כסף לא היה לי. בלאו הכי עוד הייתי חייב לו סכום קטן עבור רכישות קודמות. בהיותי מועמד לפיטורין לא רצית להגדיל את החוב.

“אתה צודק. אוהב ספרים אמיתי צריך מצב רוח מיוחד לשם קניית ספרים”. הצדיקני.

“זהו”.

“אתה, מר גולדמן?”

“א־נו נראה”, נענה הלה.

הוא ניגש אליו, הניח את חבילת הספרים הגדולה על שולחנו, ומייד החל להציע לו את מרכולתו כשהוא מהללה ומשבחה בשטף דיבור.

חרף הבעת המרירות המפוכחת שעל פניו היה הברנשון הקטן חביב עלי. הוא נחל אכזבות רבות בחיים. לקוחות רבים מידי קיבלו מיידו ספרים ולא עמדו בתשלומיהם החדשיים. המסקנה – אין אמונה באדם. ערכי הרוח שנשא לדור תחת בית שחיו האצילו על פכחונו המריר איזה ממד סמלי־אוניברסאלי. ההבעה על פניו היתה מכתב גלוי לאנושות:

“אני נושא ספרים לדור חשוך” היה כתוב שם “גם אתה מורד אור: עיניך לבצעך, ליבך לתאוותיך השפלות וכל מעייניך בכרסך. אם אני מציע לך ספרים אין זה משום שאני מעלה בדעתי שגם תקרא בהם. אבל שמא תרכוש לשם קישוט הדירה, מה? קנה, איפוא, ספרים בעלי כריכות נאות לפי המטר. לא? אמנם כך הייתי סבור. אתה באמת נראה כמי שאין מקום בביתו לספרים ולוא לשם קישוט… מה? בכל זאת? הא לך, אם כן: בחר לך את מטר הספרים שלך…”.

לאחר שביצע עיסקה היו פניו אורים במקצת. עכשיו הם אמרו: “בכל זאת הצלחת לעורר בי שמץ של ספק. אולי אתה בכל זאת קורא ספר מידי פעם. מעתה הרבה מאד תלוי בתשלומיך החודשיים: אם תעמוד בהם בדייקנות אוסיף אולי להעמידך בחזקת כשרות. להתראות, איפוא, בראשית החודש הבא בעוד משכורתך מן הראשון חמה, טרייה ורעננה בכיסך, ופחות או יותר בלתי מכורסמת”.

בצאתו מעם מר גולדמן, מוכר הספרים כמעט נתקל בפתח במזכיר החברה. הלה ניגש ישר אלי, משלח בי כלפי מטה את מבטו העליוני ומנופף בידו קלילות, דרך גנדור, בפאספורט ישראלי בעל כריכה כהה שהוא החזיק בין שתי אצבעות:

“זה הפאספורט של מר פלזנשטיין. צריך להביא את זה למשרד הנסיעות תיכף ומייד”.

קפצתי ממקומי וכמעט חטפתי מידו את הפאספורט. התפלאתי על השינוי שהרי רק לפני זמן קצר אמר לי מר בלתינשטר כי אין צורך שאצא בשליחות זו. עם זאת לא שאלתי שאלות. קרוב לוודאי שהאחד לא ידע מה השני עושה. משאלות יכולתי רק להפסיד.

“רגע רגע” קרא אחרי המזכיר כשמיהרתי עם הפאספורט לדלת, “אתה יודע לאן צריך להביא את זה?”

“כן, כן”, זרקתי מעבר לכתפי ועם זאת התעופפתי מהחדר והשארתיו עומד תוהה.

מיהרתי דרך המסדרונות לרחוב ומייד למזנון הקטן לספלון אספרסו. שתיתי את המשקה המריר בלי לחשוב על שום דבר. תענוג. יום יפה היה יום נפלא. יום שמש קריר אחרי חמסין של שלהי הקיץ. כדי להגיע למשרדה של חברת הנסיעות הלכתי מכיוון שפת הים – דרך כפולה אם לא ארוכה פי שלושה מהדרך הקצרה ביותר. הרגשתי כמי שיצא מעבדות לחרות, מחשיכה לאור גדול. הטיילת היתה כמעט ריקה מאדם. בבתי הקפה שלאורכה ישבו אנשים מועטים שהאזינו לתקליטים, שיחקו בשח־מט, שוחחו או ישבו סתם באפס מעשה. מידי פעם עלה מישהו מהחוף במדרגות הביטון המכוסות בחול עטוף בחלוק רחצה, או בבגדי חוף מרווחים. במרחק שטו גלשנים על חלקת המים מהם מונעים לאיטם במשוט, מהם נעים במהירות בעזרת מנוע. כמעט על כל גלשן התפרקדה־התפנקה לה נערה. זוגות משחקים בטניס חוף הריצו כדורי גומי רצוא ושוב בחבטות קצובות ועמומות שהדן הגיע לטיילת. התיישבתי באחד מבתי הקפה. מבטי המאומץ כלשהו מחמת הנהרה אבד באופק. נדמה לי שישבתי שם זמן ממושך, אך אינני בטוח כי איבדתי את חוש הזמן. לבסוף קמתי והמשכתי לאורך הטיילת. משם במעלה רחוב אלנבי למשרד הנסיעות.

פקיד המודיעין שאליו פניתי כדי לברר למי עלי למסור את הפאספורט הפנה אותי לאשנב מספר 6. פניתי לכיוון שהוא הורה לי. מה שראיתי שם הפיג בבת אחת את הרפיון המתוק, שמסכו בי קרני השמש והאור על שפת הים: אלמלא היה הדבר בלתי־אפשרי הייתי אומר כי הפקיד אליו הופניתי היה לא אחר מאשר ידידי הטוב מייק הלנגוברדי. על כל פנים הוא נראה בדיוק כמו מייק, עם הזקנקן והכל, פרט לבגדי החאקי הנצחיים של הלה: הפקיד באשנב מס' 6 היה לבוש חליפה אפורה ולצווארונו עניבה אדומה.

בצעד מהסס קרבתי לאשנב. מייק, אם מייק זה היה, לא הבחין בי. הוא היה שקוע כולו בעבודה שלפניו כותב משהו בריכוז רב, ישיבתו שפופה וראשו מורכן עמוק אל הנייר. “מיכאל אלקבץ” הכריז שלט על דוכן האשנב. ‘מיכאל’ – חשבתי – ‘משמע שבכל זאת מייק’. את שם משפחתו לא ידעתי. יתכן שהיה אלקבץ. עמדתי רגע מהסס:

“מייק”, לחשתי בזהירות.

הוא ניתר על כסאו.

“היי, בן־ארי!” צהל לקראתי, “מה אתה עושה פה?”

“אתה מייק!” קראתי בתדהמה. “מה אתה עושה פה?”

הוא העלה חיוך ביישני.

“עובד, כפי שאתה רואה”. הוא נראה רע מאד, עור פניו בגוון האפור, עיניו נפוחות ושקיקים תלויים תחתיהן. “אני צריך לעבוד כדי להתבדר מנשים אחרת אני אמות”, הסביר ברוח נכאה.

“אילנה, אתה מתכוון…”

הוא פנה כה וכה כחושש מפני האזנה.

“יצור נורא”, אמר לבסוף בקול רוטט, “אבל נקיבה נהדרת”.

“אתה לא צריך לספר לי”.

“לא לך ולא לחצי העיר, אני יודע”. חיוך קלוש העווה את שפתיו.

מסרתי לו את הפאספורט והסברתי לו במה העניין. מרגע זה ואילך הוא היה ענייני. ניכר היה שהוא “חי את העבודה”. מפליא מה קצר הזמן שהיה דרוש לו כדי להיהפך לאזרח מן השורה.

“תראה את עצמך בבורסה”, אמרתי כשנפרדנו.

“אבוא”.

“אל תתבייש”. היה תענוג להתעלל בו קצת.

הלכתי משם כשחיוכו הנבוך מלווני. בחוץ כמעט פרצתי בצחוק. יכולתי לתאר לעצמי את סצינת הבוקר באופן פלאסטי ממש. השעה שבע ושלושים והשעון המעורר משמיע צלצול. מר מיכאל אלקבץ, לשעבר מייק הלנגוברדי, פוקח את עיניו ומוצא את עצמו שוכב על, ליד או תחת בת־זוגו. בזהירות הוא שולף מתוך פקעת הגפיים את אלה השיכים לו. הוא משתדל לא להעיר אותה אבל היא מתחילה להתנועע ולהתרפק על מקומו הריק לצידה. “מייק?… איפה אתה..” היא מנהמת, עדיין ישנה למחצה. “פה, פה יקירתי”, הוא מרגיעה בלחישה, מקווה שתירדם שוב וממשיך בינתיים להתלבש בקדחתנות. “מייק… בוא הנה”. “הייתי רוצה יקירתי. הייתי רוצה מאד, אבל השעה שבע ושלושים”. בזאת הוא קופץ לתוך מכנסיו ונמלט על נפשו כמו, בשעתו, מישהו שהייתי יכול להזכיר… לעיתים נדמה לי כי הזכר האנושי המציא את כל הציוויליזאציה העמלנית שלו רק כדי לקיים בידו את התירוץ שהוא ממהר לעבודה או עייף ממנה.

לקראת הצהרים חזרתי למשרד עצוב במקצת. התברגנותו של מייק דכדכה אותי פתאום משום מה. חרף זה פרצתי בסערה לחדרו של ואדלמן.

“אתה לא תאמין!”

“מה?”

“מייק…” שחררתי רק רמז.

“מה עם מייק?”

“הוא עובד!”

הידיעה המרעישה לא עוררה את כל התגובה העליזה שציפיתי לה.

“מייק הלנגוברדי?” השתאה ובקולו התרגשות מסוימת.

“שום לנגוברדי. מיכאל אלקבץ. זה השם שנושאת הלוחית שעל שולחנו”.

“איך נודע לך כל זה?”

“ראיתי במו עיני. אני בא משם עכשיו”.

“איפה הוא עובד?”

“במשרד הנסיעות”.

“לכן לא רואים אותו ב’רווית'. הוא מתבייש”. ואלדמן שתק רגע. אל־כווץ", הוסיף בחיוך משוך לצד, “כנראה שאילנה כיווצה לו כהוגן”.

“בדיוק”.

“הוא בוודאי סובל בעבודה”.

“בכלל לא. הוא עובד בהתלהבות. עמדתי לידו כמה דקות עד שהוא הבחין בי, כל כך שקוע היה. לא היית מאמין. עמדתי שם וחשבתי כל הזמן: זה מייק או לא”.

“זונה אחת הצליחה במקום שכל המחנכים שלו נכשלו”.

השתררה שתיקה. רק עכשיו הבחנתי במצב רוחו המעומם. השתיקה נתמשכה. משהו העיק עליו.

“קרה משהו?” שאלתי.

“מצבך לא טוב”, אמר מטושטש.

“אני יודע. הרי אנו יודעים זאת מזמן.”

“באופן כללי. אבל עכשיו יש להם משהו נגדך. משהו מסוים – כתוב שחור על גבי לבן. רע מאוד”.

“כתוב. מה?”

“מכתב בחתימתך, שבו אתה, בשם החברה, מתיימר לוותר לאחד החייבים על חמישים אחוז מהחוב, אם ישלם לפי תנאים מסוימים שפירטת במכתבך. לא פחות ולא יותר. איך עושים דבר כזה, בן ארי. מה אתה – ילד?”

זכר המכתב ההוא הבזיק במוחי. הצטערתי עליו מייד אחרי ששלחתיו. חשתי איך קיבתי מתכווצת.

“איפה המכתב?” נזעקתי.

“הוא נשלח. בלתינשטר עובר עם ההעתק מחדר לחדר, כשהוא מחזיק בו בשתי אצבעות באחד מקצותיו כבמוקצה מחמת מיאוס ומראה אותו לכל העובדים: ‘תראו מה בן־ארי עשה’. אתה גמרת פה בן־ארי”.

“המנוול!” התפרצתי. אבל ואלדמן ביטל את רוגזי בבית־יד. בפנותו ממני בשאט נפש מהול ברחמים אמר:

“מנוול או לא – מה זה חשוב, אתה גמרת פה. נתת לו שיסדר אותך וזהו. חבל…”

הוא מאשים אותי – חלף במוחי.

אבל אני זכרתי בבירור, כי המנוול בלתינשטר בכבודו ובעצמו אמר לי לכתוב את המכתב. זכרתי בבירור את המעמד. בקשר לאותו חוב מצאתי בתיק התכתבות רצופה תזכורות שהשתרעה על תקופה של למעלה משנה. ניגשתי אליו כדי לשאול אותו מה לעשות, הואיל ולא הייתי סבור כי יש טעם בתזכורת שגרתית נוספת. הוא אמר לי כי זה חוב אבוד. אחר כך הוא איבד את סבלנותו כרגיל והתחיל להתרגז ולצעוק: "צריך להכניס לך לפה כל דבר. שישלם חמישים אחוז אז נוותר לו על השאר. קח, תכתוב, תחתום ותשלח. אני לא רוצה לראות את זה יותר,. להלן בא הפזמון הרגיל שהחברה מעסיקה אותי כדי לעזור לו ולא כדי שאעמיס עליו בעיות: אם הוא צריך לעשות הכל לבד אז בשביל מה מחזיקים אותי וכו'. משכתי בכתפי ועשיתי כדבריו. מייד אחרי שהמכתב יצא, התחרטתי. היתה לי הרגשה שעוד אשמע עליו.

רציתי להסביר כל זאת לואלדמן אך נמלכתי בדעתי. בלי להוסיף מלה קמתי ויצאתי מהחדר בחרי אף. מהרתי אל בלתינשטר. התפרצתי לחדרו רותח כולי. הקופאי נמצא שם אותה שעה לרגל איזה עניין. הוא ניצב ליד הקופה הפתוחה והתבונן בנו בשקיקה.

“מה יש, מר בן־ארי”, קידם בלתינשטר את פני באדיבות שלא כדרכו, כמעט ברכות.

עמדתי לפניו שותק ונועץ בו מבט של זעם בלתי מרוסן. הוא נד לי בראשו והרים מהשולחן את העתק המכתב.

“איך… באמת מר בן־ארי… דבר כזה?! אני לא מבין אותך” מלמל מזועזע. “אתה בן־אדם אינטליגנטי, עורך דין… איך אתה עושה דבר כזה?” הוא הניח את המכתב מיידו ובלופתו את מסגרת השולחן בשתי ידיו גהר קצת קדימה והתבונן בי בציפייה. בקושי רב שלטתי בעצמי.

“אתה הורית לי לכתוב את המכתב הזה”, אמרתי בקול חנוק.

“אל תדבר שטויות”, נבח עלי, “שטויות אני לא מוכן לשמוע”, הוא הוריד את אגרופו על השולחן.

“אני אומר את האמת ואתה יודע זאת. אתה הכשלת אותי במתכוון”, הטחתי בפניו.

הוא ניצת בזעם.

“אתה משוגע!” צעק, “דיבורים כאלה! אני עובד פה כבר שתים־עשרה שנה ואף פעם לא כתבתי מכתב כזה. אם אין לך שכל אל תאשים אחרים. אתה פה המנהל הכללי? אתה מוותר פה על חובות? אני חשבתי שניפרד כמו ידידים. אבל עם דיבורים כאלה… זה לא כדאי לך. זה רק יזיק לך”.

“אתה רוצה לומר שאתה תזיק לי. אתה מאיים עלי. אבל אתה כבר עשית לי את הגרוע ביותר שיכולת לעשות”.

רוגזו גבר. הוא קם ממקומו ובפנים סמוקות שאג:

“אם באת פה בשביל לדבר שטויות אז תלך מהחדר!” אף כי שפתיו היו צפודות, יבשות ומלבינות כצרעת, הקציף הריר בזוויות פיו.

עתה לא נותר לי אלא לרוצץ את גולגולתו במשהו כבד וקהה או לעזוב את החדר. לרגע קט היו שתי האפשרויות שקולות. אחר כך כבשתי את יצרי ופניתי לצאת. חלפתי על פני הקופאי שעמד עדיין ליד הקופה צופה במחזה בעיניים ממצמצות והבעה מאומצת כששני קמטים דקים, עמוקים וסימטריים מחזיקים בסוגריים את פיו הנעווה בחשש.

בחוץ נראה לי העולם מטושטש כמבעד לזגוגית זלופת גשם. אנשים שפגשו בי במסדרון סרו מעל דרכי ובירכוני לשלום בהבעה אוהדת, “מבקשים מחילה מהמת”, חלף בי הרהור.

אפילו מר שאקארוף לא שמח למישבתי. הוא אף ניסה להיות אנושי על פי דרכו ולגלות סימני השתתפות.

“תראה, מר בן־ארי, תראה את הכתם שיש לחבר שלך במכנסיים על יד החנות” ניסה לשתפני הפעם בהנאותיו הקטנות על חשבון מר גולדמן המסכן שעמד נכלם בפתח המרפסת, “תחשוב שהוא גבר, הא? זה מאַרטיק ואניל. הוא קנה ארטיק ואניל וזה טפטף לו על המכנסיים. אני ראיתי בעיניים שלי”. הוא פרץ בצחוקו המטורף.

“אז מה, אז מה…” למלם מר גולדמן.

רק בפריפריה רחוקה של הכרתי הבחנתי בהצגה התפלה. נעשיתי פתאום שקט ורגוע. מכל ההתרגשות נותר רק מין כאב אטום שהתנקז אל מקום מסוים בסביבות פי הקיבה ומשם הלך והתנדף בהדרגה בהותירו אחריו ליאות וכובד. הכל היה ברור עתה והבהירות נסכה רוגע. רק זכרו של המנוול בלתינשטר קצת הרגיז אותי. זו הפעם הראשונה שכעסתי על עצמי במקצת אודות הכתיבה המרפה את ידי בחיי המעשה, על ידי שהיא מעתיקה את דגש החשיבות מהפעילות של שעות העבודה לזו של עיתות הפנאי. בטוחני כי הייתי מצליח ללמד את הברנש דבר או שניים בהלכות אינטריגה לוא היה לי יותר עניין בתוצאות הסכסוך. בין הכשרונות שנתברכתי בהם, הכשרון לאינטריגה הוא אחד הבולטים. עוד בנעורי יצא לי שם של קומבינאטור מוכשר, שקול, מחושב, תכליתי וקר מזג. ואילו עתה, בעל מלאכה גס כבלתינשטר סידר אותי בצורה כה מחפירה. אולי התנוון אצלי הכושר מחוסר שימוש ותרגול. האינטריגה אינה דבר שאדם נורמאלי נוהג לעשותו לשמו. היא נועדה לקדם אינטרס. אבל כבר שנים רבות שאין לי אינטרסים. מדינת ישראל שרצחה את ארץ־ישראל, שיעממה אותי מיום הקמתה ועד היום הזה. היא מפילה עלי תרדמה. שני האינטרסים המרכזיים, כסף וקאריירה, של האדם הישראלי המתפלש בביצה זו כצפרדע, מעולם לא משכו את ליבי. בעבודתי בחברה היה לי עניין רק במשכורתי הדלה, ועניין זה לא היה חזק דיו כדי לנער את האבק מעל הכשרון הרדום. הבחנתי כל הזמן שאני אפוף אינטריגות, אבל איכשהו – לא רציתי להתגונן או לעבור להתקפת נגד. שלא מדעת כמעט שמחתי לשתף פעולה עם מר בלתינשטר.

בעודי מהרהר כך, התגבשה בהכרתי לאט לאט אבחנה שהבקיעה עד יסוד אישיותי: כדי שאינטריגה תמשוך את ליבי, עליה להתרקם על מישור מדיני עם סיכוי סביר להיות קטלנית. אינטריגה שהשורה התחתונה שלה היא שורת גוויות מאויבי עם ישראל. פתאום נתחוור לי שמעולם לא עניין אותי באמת שום דבר אחר מאשר עם ישראל וארץ ישראל. כיוון שבמדינת ישראל לא נעשה שום דבר רלוואנטי לקיומו של עם ישראל לטווח הרחוק ומימוש גדולתו, לכן אני משתעמם פה עד מוות. אני בוחל, מתוך גאווה מקצועית באינטריגות האזרחיות שמטרתן קידום בעבודה, בשכר, בדירוג או במעמד חברתי. הן למטה מכבודי כקושר מלידה. מוטב לי לתת לאנשי האספסוף להכשילני מאשר להתלכלך בכגון דא. חסרות לי כמה מאות שנים כדי להיות מעודכן עם התקופה המודרנית ותודה לאל על כך. הדבר מאפשר לי לחיות כמפרעה על חשבון עתיד מאושר יותר.

מרוצה שלמדתי דבר חדש על עצמי, נעשיתי פתאום שקט וצלול. פתאום נראה בעיני מוזר כל עולם החי, שמלחמת היקום כינסה באורח מקרי לחלוטין בצל קורתה של החברה, זאב עם כבש, נמר עם גדי כמו ערב רב של בעלי חיים שמילטו את נפשם לפסגת הר גבוה מפני מימי שיטפון. פלזנשטיין וסלומון, בלתינשטר ואנוכי, שאקארוף וגולדמן – אנשים שלא היו צריכים להיפגש. ג’ויס מייקלסון היתה נאלצת להיכנס כמה פעמים ביום אל בלתינשטר והיתה יוצאת מעמו בכל פעם רותחת ורועדת מזעם ועלבון על התנהגותו ואופן דיבורו של this character. איך, אם לא מכורח מלחמת הקיום, היה אי פעם עולה בדעתה לפגוש יצור כזה…

צלצול הטלפון העירני משרעפי. המזכיר ביקשני שאכנס אליו. עליו הוטל, איפוא, למסור לי את הודעת הפיטורין.

כשנכנסתי לחדרו הקטן, שתואר כוך היה הולמו יותר, מצאתיו יושב רכון על פנקס גדול, כשהוא רושם בו דבר מה. כששמע אותי נכנס, הוא נשא את ראשו לרגע, ביקשני לשבת וחזר לעיסוקו. עתה ידעתי כי הוא טיפש. לא היה כל טעם בהפגנת החשיבות במעמד זה, כשאני בא אליו כדי לשמוע מפיו הודעת פיטורין. אבל הוא היה מוכרח, כפי הנראה, למען הרגשתו הטובה, להפעיל עלי לצורך או שלא לצורך את קומץ הטריקים שהיו לו באמתחתו, שפעלו כל כך יפה על הנהגים ואנשי השרותים שלו. נדמה היה לי שהבינותי אותו טוב יותר עכשיו: הוא חשב את הבינוניות המאושרת וחסרת הבעיות שלו לגאוניות, ועל טעות זו היה מבוסס חלק ניכר מהביטחון העצמי שלו.

כשהואיל סוף סוף לשאת את עיניו אלי הוא מצא אותי קורא בנחת בעיתון הערב שהבאתי עימי מהטיול למשרד הנסיעות.

“כן”, הכריז לאות, כי הוא מוכן לגשת לענין. אבל עכשיו הייתי אני שקוע באיזו ידיעה מהכרוניקה. נתתי לו לחכות זמן מה עד שגמרתי לקרוא את הידיעה.

“ובכן, מר בן־ארי”, פתח ואמר כשהוא מעיין בצפורניו (ממש כמו מר פלזנשטיין בהבדל זה שצפורניו של האחרון היו תמיד נקיות).“מר בן־ארי” אמר שוב בהיסוס אל קצות אצבעות ידו השמאלית. אחר כך זקף את ראשו בתנועה פתאומית חדה והיישיר מבט נחרץ לתוך עיני כאילו הכריע בזה הרגע באיזו דילמה קשה. “מה שיש לי לומר לך זה לא נעים ביותר”, הוסיף עם זאת להכות סביב הסבך והשתתק שוב. הוא התלבט בצורה נארקיסטית בדראמה האנושית שלפניו כאילו היתה בעיקרה שלו ואילו בי כמעט שלא נגעה. אחרי שתיקה ממושכת למדי הוא התעשת לבסוף: “אני נאלץ להודיע לך כי החלטנו להפסיק את עבודתך”. הוא נדם, מצפה לתגובתי. מצידי לא באה כל תגובה. ‘אנו אנו ההנהלה’ – כך חשבתי לעצמי. הוא היה כל כך להוט להתגנדר בגוף ראשון רבים שויתר על האפשרות הנוחה להציג את עצמו כשליח בלבד לענין הבלתי־נעים. “כמובן, מר בן־ארי שזה לא מהיום למחר. יש לך חודש ימים למצוא משהו אחר. חודש זה יותר מידי, לדעתי. אני בטוח שתסתדר הרבה קודם במקצוע שלך, אבל אנחנו רוצים לעשות בשבילך את המאכסימום”.

אחר כך נשתררה שתיקה. לא אמרתי דבר ורק התבוננתי בו בעיון. הוא התחיל להתעצבן.

“אתה רוצה לומר דבר מה?”

“זה יפה מאד שאתם מוכנים לעשות בשבילי את המאכסימום, אבל עוד לא עשיתם בשבילי את המינימום”.

“מה זאת אומרת?”

“הייתי רוצה לדעת מדוע מפטרים אותי”.

מצחו נתקמט בהבעה מוטרדת ועיניו נתערפלו במקצת.

“זה לא ברור לך?”

“לא, אני מופתע”.

“אני מתפלא שאתה מופתע. חשבתי שזה ברור. אין איש בחברה שלא יודע על המכתב שכתבת”.

“איזה מכתב?”

הוא עשה בראשו תנועה של קוצר רוח. אחר כך נכנע ושיתף פעולה.

“המכתב שבו אתה מוותר לאחד החייבים על חמישים אחוז מהחוב שלו”.

“אה, זה” הואלתי סוף סוף להבין, “אם כך אז אתם צריכים לפטר את בלתינשטר, לא אותי”.

“את בלתינשטר?”

“כן, את המכתב הזה כתבתי לפי הוראותיו”.

הוא הביט בי במצודד.

“אתה יודע כמה זמן בלתינשטר עובד פה?”

“כן. שתים עשרה שנה. אבל זה לא לעניין. אני חוזר ואומר כי את המכתב הזה כתבתי לפי הוראותיו”.

בלתינשטר לא יעשה דבר כזה", חרץ אחרי היסוס קל.

“תראה, אדוני, הליקוי שלי הוא באינטליגנציה. הזיכרון שלי פועל למופת”.

שמורות עיניו צנחו. הוא התבונן בלוח השולחן מעל אפו, כשחיוך דק של חכם בעיניו מופיע בזוויות פיו:

“לא די בזיכרון”, קפץ לתוך המלכודת “בן־אדם צריך גם לחשוב”.

עכשיו התחלתי ליהנות ממנו באמת ובתמים. אחרי שגריתי מתוך החד־תא האמיבי של אישיותו הפשוטה את השיפוט המובן מאליו שהזמנתי אצלה. בעודו מקבל את דברי כהודאת בעל־דין, בעודו מתמוגג בגלוי מההנאה שבתחושת היתרון שאני עצמי הואלתי להעניק לו בדיוק כדי לראותו מתמוגג כך, בעודו מתלעלע באותו נתח רשעות שהשלכתי לפניו מרצוני הטוב, כשבעיניו הופיע אותו ברק שמנוני של שביעות רצון גמורה מעצמו בעוד אני יושב לפניו אטום כספינקס, יודע בדיוק מה מתרחש בקדירת המוח הפרימיטיבית שלו (הואיל ואני הייתי מחברן הדגול של התרחשויות אלה) ובעודי מוסף למלא אותו בנתונים ורואה אותו מגיב עליהם בדייקנות של מחשב משוכלל – הזדקפתי ביני לבין עצמי מלוא קומתי הרוחנית, השפלתי מבט ממרומי על צבר פשוט ועלוב זה המנותק מכל תולדות עמו וחוכמתו לדורותיו, על אותה אישיות אמבית, אותו פרודוקט פגום של חמשת אלפי שנות תנועה לאורך קו רצוף וחשבתי בלבי – נעביך.

הוא ישב כך זמן מה, כולו מתמוגג מעצמו ואינו מרגיש כלל שאני עושה לו דברים. עתה הצטערתי שוב, כמו לעיתים בעבר, על שאין פה עם מי לקיים יחסים מבוססים על דקויות. אמנם יכול אדם לתת תוקף לדקויותיו הוא על ידי התנהגותו, אותה הוא רשאי עדיין להכתיב לעצמו בלי שאיש יוכל להתערב, אבל במקרה כזה הוא מדבר רק אל עצמו, בצופן הידוע רק לו מאחורי גבם של אנשים שאינם מבינים מה הוא עושה. על אף שידעתי זאת לא הייתי מתאפק לעיתים. מידי פעם הייתי מתעלל קצת בטיפוסים כמו המזכיר הלזה ושם אותם ללעג ולקלס ביני לבין עצמי. בכל זאת יש בזה קצת הנאה. אמנם זה יותר מידי דומה לאונאניזם כדי להפיק מזה את מלוא ההנאה, אבל זה יותר מידי דומה לאונאניזם כדי לא ליהנות מזה כלל.

בדרך לחדרי חלפו במוחי כמה הרהורים פילוסופיים בטבעם של אנשים הגונים מסוגם של פלזנשטיין, בלתינשטר, המזכיר, הקופאי. היטלר הוציא מן הכוח אל הפועל את פוטנצית־הניוול הגלומה בהם ויצר בכך טיפוס אנושי חדש – המפלצת הבאנאלית. הוא הראה שכל אדם הגון כזה מסוגל לבצע מעשי זוועה מסמרי שיער, אם רק ביצוע מעשי זוועה נחשב כדבר רצוי בחברה בה הוא חי ושואף להוכיח את עצמו. הואיל ואצלנו, לפי שעה, האפשרויות לסיפוק הזדון הן מצומצמות, האנשים ההגונים יכולים להפיק את זדון לבם רק במקרים שיש להם תירוץ העולה בקנה אחד עם כללי האתיקה המקובלים, כלומר – נגד טיפוסים א־סוציאליים. הם נהנים לקרוא בעיוניהם על פושע מסכן שהסתבך בחוקיהם ותובעים למצות בו את חומר הדין. הם שוברים את מטה לחמו של איזה סופר חובב שהתחיל לכתוב בגיל מתקדם ועוד לא פרסם אף מלה אחת משלו, משליכים אותו אל הפריפריה שם בכי וחרוק שיניים…

שוב בחדרי, התיישבתי ליד השולחן וחכיתי שהיום ייגמר. עמיתי היו עסוקים איש בתיקו. למראיהם התפעם בי הרוח: “ה”ה שאקארוף וגולדמן, שרצים שכמותכם! אתם אריסטוקראטים ואינכם יודעים זאת! אתם גומרים את העבודה בארבע אחרי הצהריים, אחר כך במשך שמונה שעות אתם אדונים לעצמכם. אתם רשאים לעסוק באשר לבכם חפץ בעוד אדוניכם, ה“ה סלומון ופלזנשטיין, רודפים אחר ההבל והתוהו בחדריהם המצחינים והאולקוס אוכל בקרביהם. אמרו להם את ה’לא' הגדול! השתינו עליהם בקשת! צאו לדוג דגים והיו מאושרים. זכרו: אין חשיבות לחשיבות ואין חשיבות לכסף. חשוב הוא הפנאי ומה שעושים בו. את כל המדינה הזאת הקימונו בשעות הפנאי שלנו. הקדשנו להקמתה את כל כוחנו ואת כל שעות הפנאי שלנו כי האמנו שתהיה יפה. אך היא נפלה בידי קארייריסטים ורודפי בצע. עתה דעו לכם כי בכוחכם להקים לעצמכם מלכות בשעות הפנאי. ה”ה שאקארוף וגולדמן – גאלו את עצמכם! עורו! עורו בשם אלוהים!"

מר שאקארוף שלא שיער כלל איזה עתיד אני צופה לו, התגרד בפדחתו בשקיקה כשהוא עושה כל מיני העוויות משונות לתוך התיק שלפינו. מר גולדמן, שאף הוא לא הבחין בשום דבר, הרבה לשלוף את שעונו. במחצית השעה האחרונה של היום השעון שימש לו כמעט כסטופר למנות בו את הדקות, ולבסוף את השניות. בכמה דקות לארבע היה קופץ ממקומו, חוטף את כובעו מהקולב ונמלט מהחדר בלי לומר שלום. ליד היציאה מהבנין הוא היה מצטרף להמון הפקידים שהיו מתגודדים ליד שעון הנוכחות, איש וכרטיסו בידו, ומחכה יחד עמם. בדיוק בארבע היה השעון מתחיל ללכת טק, טק, טק, טק, טק, כמו מכונית־יריה, כשכולם מושיטים בבת אחת, זה מעבר לכתפו של זה, את כרטיס הנוכחות אל החריץ הצר שבשעון כדי להחתימו ולברוח מהבניין שניה אחת קודם. בא הרגע הגואל. אולם בינתיים חלף היום וכל אחד מיהר אל אושרו כשלרשותו שרידי היום והמרץ.

לאן הוא ממהר מר גולדמן? לכאורה הוא ממהר כמו פרד אל אורוותו אחרי יום העבודה. כך ממהר כל יצור חזרה למקום אליו הוא שייך לאחר שהורחק ממנו זמנית בעל־כורחו. מהו מקומו של מר גולדמן? לאן הוא שייך? האם יש למר גולדמן מקום תחת השמש? בשאלה זו תלוי גורל האנושות הואיל ואם אין למר גולדמן מקום תחת השמש יחזור העולם לתוהו ובוהו. האחריות היא עליכם, ה"ה פלזנשטיין ובלתינשטר. נבלים שכמותכם! קונם עלי אם אשקוט ואם אנוח עד שיהיה למר גולדמן מקום בעולם! שמונה שעות ביום אני מתענה עימו בקובות העבודה הארורות שלכם ושמונה שעות שלאחר מכן אני אניח דינאמיט תחת אושיות חייכם. כה יתן לי האלוהים וכה יוסיף!…

פרק י"א: כל מיני קצוות    🔗

ב“רווית” בשעות אחרי הצהריים ישבתי ותהיתי על מצב רוחי המרומם לנוכח הפיטורין. עתה התברר לי לפתע, כי ההווה של לבלר בחברה צבע לי את כל עתידי באפור־עכור שלו. במובן מסוים ומכריע הפכה לי עבודתי בחברה את כל עתידי לעבר ובכך נטעה בי הרגשה של סוף פסוק. היה זה כאילו סקרתי את כל עתידי לאחור מנקודה כלשהי בקצה אותו קטע ממסלול חיי שטרם נגול. פיטורי נשאו מעל שכמי נטל רועץ זה והחזירו את עתידי לכור ההיתוך של הבלתי־נודע, ממנו יכול להיווצר מדי יום ביומו הווה חדש ומפתיע.

הופעתו של ארזי הפיגה את קסם הגילוי. הוא הצטרף לשולחני.

“היית בחוץ־לארץ”, אמרתי־שאלתי.

“רק לביקור חטוף”.

“פגשת את אילנה ראג’אקאמארטנה?”

“כן”.

“איפה היא עכשיו?”

“בסאנאטוריום לחולי ריאה בדאווֹז. עושה מה שהיא יכולה כדי להיפטר מהשחפת שלה”.

“אז זה נכון!” קראתי נרעש.

“כן”.

“מי משלם עבורה?”

“אינני יודע”.

“אומרים שאתה”.

הוא שתק.

“מכוני הרנטגן בעיר עובדים בקצב מוגבר מאז פשטה השמועה”, המשכתי.

“אתה מספר לי? יש לי מכון רנטגן”.

“לא ידעתי”.

“המכון של אבי המנוח. הוא מתנהל על ידי רופא עולה חדש. אני מתחלק איתו בהכנסות. זה עסק יוצא דופן בין העסקים שלי. איכשהו – הרגשתי שאני צריך להמשיך. זה משעשע אותי מכמה בחינות”.

בזאת קיבלתי אישור ישר מפי הסוס לשמועה שפשטה בעיר בדבר מחלתה של אילנה. לפי השמועה היה זה ארזי שנשא בהוצאות ריפוייה. עוד לפני שארזי אישר לי את הדברים, הזמנתי תור אצל הרופא שנקבע לשעה שש באותו ערב. ישבנו זמן מה בשתיקה.

“אולי אתה יודע על עבודה בשבילי?” מצוקת הקיום שהטרידה אותי צפה פתאום ועלתה על פני השטח.

“אתה רוצה לעזוב את חברת הגרוטאות?”

“כן”.

“מה אומר על כך ידידנו אדיפוס?”

“ידידנו מי?”

“אדיפוס”.

“מי זה?”

“ואלדמן כמובן. הוא לא היה פה מזמן”.

“אני כמעט לא רואה אותו”.

“הרי אתם עובדים יחד”, תמה.

“אבל אני כמעט לא רואה אותו”.

“קרה ביניכם משהו?” הוא סקר אותי במבט בוחן.

“אינני בטוח. הוא מתנהג בצורה מוזרה. משתדל לא לפגוש אותי. כשאנחנו נתקלים במקרה בפרוזדור הוא מחיש את צעדיו. הוא מתנהג כאילו הייתי חייב לו משהו. אני לא מבין מה יש לו נגדי”.

הוא הביט בי בספקנות עד שסיימתי את דברי. אחר כך הוא נטע את שתי כפות ידיו על ירכיו בטפיחה מאוששת וגהר אלי:

“ידידי”, לחש, “אתה לא עוזב את החברה. אתה עף”.

“מניין לך?” מלמלתי נדהם.

“נכון או לא?”

“נכון. אבל מניין לך?”

“מתאור התנהגותו של ואלדמן. אני קצת מכיר את הברנש. כך בדיוק הוא צריך להתנהג, כשמעיפים ידיד שלו מהחברה שהוא יושב בהנהלתה”. היחסים המיוחדים במינם בין שניים אלה הפתיעו אותי תמיד מחדש. חרף העויינות ששררה ביניהם, היתה ביניהם הבנה עמוקה שלא נזקקה למלים.

“הוא מתנהג כאילו הוא כועס עלי ואת זה אני לא מבין. מה יש לו לכעוס? אפשר לחשוב שאני מפטר אותו ולא להיפך”.

“הוא כועס מפני שהוא בחור טוב”.

“אתה מתלוצץ”.

“ברצינות. מצבך נוגע לליבו באמת ובתמים מפני שהוא בחור טוב. הוא כועס עליך מפני שמצבך הקשה גורם לו אי נוחות. כשתכיר את אדיפוס יותר טוב זה יהיה מובן לך”.

“כנראה שכבר לא תהיה לי הזדמנות להכיר את אדיפוס יותר טוב. מדוע אתה קורא לו אדיפוס?”

הוא המהם כחוכך בדעתו:

“אולי כדי להראות לך שאני יודע קצת דראמה יוונית”, אמר סארקאסטית, “ואלדמן עוד לא אמר לך שאני בור ושאין על מה לדבר אתי?”

“כן”.

“הוא אומר את זה לכל אחד”.

“בכל זאת – למה אתה קורא לו אדיפוס”? הוספתי ללחוץ עליו.

“בגלל חיי המשפחה המעניינים שלו” סתם יותר משהבהיר, “כשתכיר את אדיפוס יותר טוב יוודעו לך אולי דברים לא כל כך רגילים בנידון”.

“אמרתי לך שלא תהיה לי הזדמנות להכיר אותו יותר טוב. נראה שהוא לא רוצה עניינים איתי”.

“גם בזה אתה טועה”, אמר זחוח “אתה תראה שהיחסים ביניכם ישובו לתקנם. כשתסתדר ושוב לא יהיה לו בלתי נעים במחיצתך, הוא ישמח שוב לפגוש אותך. הוא מחבב אותך. חושב אותך לבחור מעניין”.

“אבל הוא לא אוהב מקרים סוציאליים”, אמרתי בחיוך מריר.

הוא מיהר לתקן אותי.

“לא בדיוק. זה לא מוסרי לא לאהוב מקרים סוציאליים. וואלדמן אינו יכול להיות בלתי מוסרי. אולי הוא לא אוהב יחסים קרובים עם מקרים סוציאליים. ביחסים מטווח קצר הם פוגמים בחוש האסתטי שלו”.

“אם הבינותי אותך נכון, אתה מנסה להסביר לי כי הוא נוהג איתי כפי שהוא נוהג בגלל דבר מה דומה למוסר כליות”, נסיתי לסכם.

הוא שקל את דברי כשהוא מניע את ראשו לכאן ולכאן.

“מסוג מסוים, הייתי אומר”.

“את זה אני לא מבין. למה שיחוש מוסר כליות? הרי זה לא הוא שמפטר אותי אלא פלזנשטיין…”

“הר אנזלם פלזנשטיין”, קפץ ארזי וחיוך שבינו לבין עצמו הופיע על שפתיו, כאילו השם הזכיר לו דברים משעשעים שלא מצא לנכון להרחיב עליהם את הדיבור.

“אה מכיר אותו?”

“טוב מאוד. הוא ממזר גדול”.

“גדול מאוד”, הסכמתי עימו, “ובכן זה הוא שמפטר אותי. מדוע ואלדמן צריך לחוש מוסר כליות בגלל זה? אדרבה – לוא היה הדבר תלוי בו, אני משוכנע שלא הייתי עף”.

“אתה לא מבין”, הוכיחני, “ואלדמן מחשיב מאוד מעמד חברתי. זה דרוש לו. הוא לא יכול בלי זה. הוא מוכרח לשבת באיזה שהוא מקום גבוה ומכובד. דא עקא שאין הוא אוהב להתאמץ. ואולי הוא לא מסוגל. אני חושב שהוא רך מידי בשביל מלחמת קיום גראנדיוזית מחוץ לחממה. אבל הוא מוכרח להיות תמיד בקו הראשון מבחינה חברתית, כגון בהנהלתה של חברת ענק כמו החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ. זה מקנה לו הרגשה של חברה’מן. לא חשוב שהוא נמצא בקו הקדמי של החזית בתפקיד בלתי לוחם. אנשים מן החוץ אינם יודעים זאת, כך שהוא נראה בעיניהם כאיש חשוב. בכך די לו. הערכתם של אנשים מבחוץ שאינם יודעים שאין ולא כלום מאחורי החזית החיצונית רבת־הרושם, דייה כדי לגרום לו הרגשה טובה עד שהוא מתחיל כמעט להאמין בעצמו שהוא באמת מה שהוא נראה כלפי חוץ, אבל בעומק ליבו הוא יודע את האמת, והאמת היא שהוא תופס בחברה מקום שאינו מגיע לו. לכן אלה שיושבים בעמדות הרמות בזכות הביצים שלהם נחשבים בעיניו כחצי־אלים. יחד עם זה הם מעוררים בו דחייה מתוך קנאה. הוא מתחבר עם כל מיני לבלרים וארחי־פרחי כדי להפגין את עצמאותו ממושגיהם החברתיים של חבריו להנהלה, אבל אם סר חינך בעיניהם, סר חינך בעיניו אוטומאטית. יחד עם זה, מאחר שהוא התחבר איתך בשעתו מתוך המניעים הבלתי קדושים שלו, הוא חש אי־נעימות כלפיך. הוא בחור בעל אופי טוב, אך אישיות מוסרית ירודה".

“אני לא מבין איך הוא יכול לתפוס בחברה מקום שאינו מגיע לו”, הקשיתי עוד, “אם המקום שהוא תופס אינו מגיע לו, אז למה לא מעיפים אותו?”

“סמוך עליו”, השיב בנחת, “זה מאורגן אצלו להפליא. הוא יושב בהנהלת החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ, עם קאדילאק ומירה כספי ולא עושה כלום. בקיץ, בחדשי החום הגדול, לא תמצא אותו בדרך כלל בארץ. אז הוא באירופה על חשבון החברה".

“לא רע”.

“סמוך עליו. בסך הכל האדם המוסרי הזה ואלדמן עושה כל מה שהוא עושה מפני שמתחשק לו. ומתחשק לו כי הוא נהנה מהדבר שהוא עושה ו/או מפני שצומחת לו מזה טובת־הנאה. עד כאן זה נורמאלי. אבל לרוב הוא מנסה להעמיד פנים כאילו מעשיו נובעים ממניעים נעלים שבנעלים ומכוונים למטרות קדושות וטהורות כשטובת העולם כולו לנגד עיניו, ואילו טובתו האישית מוטלת בשעת־מעשה עקודה על המזבח. כאן מתחיל לעלות הריח מהדמות הזאת”. הוא נתן לעצמו להיסחף על גלי הטינה ללא מעצור. “קיים אצלו ויסות גמור של הרגשות על ידי האינטרסים: הוא אוהב בדיוק את מי שכדאי לו לאהוב ושונא את מי שכדאי לו לשנוא. אהבה ושנאה אלה יכולים להחליף אובייקטים מידי פעם כשמשתנה האינטרס, כך שאהובי האתמול יהיו שנואי המחר ולהיפך. מה שמצחיק זה שהוא באמת אוהב כשהוא אוהב ושונא כשהוא שונא. המיוחד אצלו הוא בכך שהרגשות הפונקציונאליים האלה שלו, הצמודים לאינטרס, הם אמיתיים בזמן שהם פועלים…”

“טבע מבורך”, שיסעתי את נאומו הנלהב. “אבל כל זה עוד אינו מסביר, מדוע הוא צריך לסבול ממוסר כליות, כשלא הוא מפטר אותי”.

“לא חשוב שלא הוא מפטר אותך”, המשיך בתנופה. “אני רוצה שתדע שאין בזה שמץ של אירוניה, כשאני אומר על ואלדמן שהוא בחור טוב. הוא באמת בחור טוב. די לו בכך שהוא נשאר בצד השבע של המתרס כשמשליכים את ידידו אל הצד הרעב כדי שמצפונו יתעורר ו… כדי שיחדל לדבר אתך. מדוע? מפני שלא נעים לו שהוא נשאר עם השבעים. הוא רואה את עצמו כאילו בקנוניה מאונס עם השבעים נגדך. לכן לא נעים לו לפגוש אותך. לכן הוא מנסה להתחמק ממך. בחור טוב, מה?”

“בחור מצוין. היית צריך לראות איזה מבטים הוא תוקע בי. אמנם הוא הבטיח לסדר לי משהו…”

“הבטיח הקאראכאנאג’י?” קפץ ארזי, “הוא לא יסדר לך כלום. אולי – אם זה יהיה כרוך רק בטלפון, במלה טובה… ואולי גם זה לא: מה אם תיכשל במקום החדש ותבייש את המלצתו?” הוא חשב קצת ואחר כך: “לא, הוא לא יעשה בשבילך כלום”.

“אז אני רואה שמהבחורים הטובים לא תצמח טובה. מה איתך ארזי?”

הוא צחק ולא השיב.

“אולי תוכל לסדר משהו”, המשכתי, “כשהמדובר בעבודה אני לא בררן. אני מוכן לעשות כל דבר שיפרנס אותי איכשהו וישאיר לי הרבה זמן פנוי”.

לבסוף, בחיוך ערמומי ומרושע, הוא אמר באיטיות:

“לי יש משהו להציע לך, אבל בניגוד לואלדמן, אני סבור שיהיה דווקא נחמד לראות אותך קודם סובל קצת חרפת רעב. אתה מדבר גרמנית?”

“בוודאי, אני יליד גרמניה”.

“טוב”.

“מה טוב?”

הוא מדד אותי זמן מה במבט בוחן. אחר כך שוב הופיע אותו חיוך מרושע.

“לא כל כך מהר”, אמר, “אתה אדם עיקש. בך צריך לטפל כמו באבוקאדוֹ. צריך לתת לך זמן להתרכך. תרעב קצת, תסבול, אחר כך נראה”.

דבריו שיעשעו אותי. חייכתי ולא אמרתי דבר. השעה היתה קרובה לשש. נפרדתי מעליו ומיהרתי אל הרופא.

דלת המרפאה היתה פתוחה. נכנסתי פנימה בלי לצלצל בפעמון. בחדר ההמתנה שררה אווירה חדורת ציפייה, שבה היה כל אחד מהנוכחים בוחן בחשאי את היתר ונבחן על ידם. על ספה דו־מושבית צהובה שניצבה ליד הקיר מולי ישבה אשה כבת חמישים או יותר שטחה את הבקיעים בעור פניה בשכבה עבה של ממרחים קוסמטיים. מרירות היתה עצורה בקמטים העמוקים שבזוויות פיה. סנטרה הכבד והבולט הוסיף להבעתה נופך של המוניות וקשיחות. היא דיברה אל ילדה כבת עשר, בתה כפי הנראה, שישבה לידה על הספה והיתה ניגודה הגמור: עור פניה חלק, עדין וכהה, מצחה הגבוה, הבולט במקצת שגבל בקו משופע בשערה החלק השחור, האסוף לאחור בסרט, האפיל על זוג עיניים שחורות, ארוכות ריסים שהשחור שלהן היה שחור מאד והלבן – צחור ללא רבב. חיטוב איבריה היה דק ועדין ותנועותיה קלות ורחפניות. לבושה היתה שמלת משי פרחונית. היא ניסתה כל הזמן לשווא לאסוף אל מתחת לשמלתה את אימרתה הסוררת של תחתונית מלמלה שהציצה כל הזמן – אוספת, אחר כך עושה תנועה בלתי זהירה, והאימרה השובבה מציצה שוב. לא הרחק מהאם ובתה, ליד שולחן עגול קטן, ישבה מטרוניתא יקית בעלת הופעה מטופחת. היו לה עיניים שחורות, גדולות, קורנות במין מאור פנים המצוי לעתים אצל יהודים גרמנים ורק אצלם, כתוצאה מצטברת מדורי דורות של הומאניזם על־אנושי החייב להוכיח את עצמו ללא הרף בצורות הגלויות ביותר כדי להזם טענות של אנטישמים, עד אשר בלחצם של הללו הוא נדחס מן הנשמה לתוך העיניים, שם הוא מתמקד, מאיר על סביבותיו באור יקרות ומוכיח ללא הפוגות כי האדם שמתוך עיניו הוא זורח הוא אדם הומאני ללא דופי, רוחני וחסר אינטרסים ארציים. היא ישבה ושוחחה עם גבר מכסיף בעל פנים מודאגות.

פתאום, בעד הדלת הפתוחה, נכנס לחדר בצעד מהסס ידידי לשעבר, ואלדמן. הופעתו לא הפתיעה אותי. הרופא שבחדר ההמתנה שלו נפגשנו עתה, הומלץ בפני על ידי ואלדמן בשעתו, כשחיפשתי רופא עבור הדודה פרידה לאחר שרופא הבית שלה לקה בהתקף לב וחדל לערוך ביקורי לילה אצל חוליו.

“אני קצת מצונן”, אמר בלי שנשאל וסחט מחזהו שיעול מאומץ.

“זה יעבור”, הרגעתיו. “אני מוסר לך דרישת שלום מארזי. הוא מתלונן שלא רואים אותך ב’רווית' בזמן האחרון”.

“הוא מתגעגע אלי?”

“אולי. את זה הוא לא אמר לי. הוא רק ציין את העדרך הממושך”.

“איזה דברים רעים הוא דיבר עלי הפעם?”

“בין היתר הוא כינה אותך קאראכאנאג’י”, אמרתי בלי לחשוב.

צחוק חנוק טלטל את כתפיו.

“דווקא קאראכאנאג’י”, אמר במנוד ראש, “חשבתי שתהיה לו לפחות ההגינות לשתוק כשמדברים על קאראכאנאג’י”.

“מדוע הוא צריך לשתוק כשמדברים על קאראכאנאג’י?” הרגשתי שאני עומד על סף גילוי.

“מפני שהוא קאראכאנאג’י, במקרה שלו זה לא גידוף ולא אליגוריה, אלא האמת לאמיתה”.

“מה?!”

“כן, כן – בין יתר עסקיו הוא מחזיק רשת של בארים ובתי־בושת לא בארץ, בגרמניה…”

היה בדעתי להוסיף ולחקרו בנושא אך באותו רגע נפתחה דלת חדרו של הרופא ואני הוזמנתי להיכנס פנימה. הוא שאל אותי במה העניין, ואני התחלתי לספר לו בהססנות אודות אשה שהיו לי עמה יחסים ו…

“ההודית”, שיסע את דברי המגומגמים.

הנהנתי.

“לשקוף”, חרץ.

עם זאת התיישב ליד השולחן ורשם לי פתק הפנייה לאחד ממכוני השיקוף בעיר.

“כבר היו אצלי כמה פאציינטים לפניך בעניין זה”, אמר בעודו רושם לי את הפתק.

“עוד אחד מחכה לך בחדר ההמתנה”, חשבתי.

בדרך החוצה נופפתי לואלדמן לפרידה. הוא השיב לי בניד ראש קל. ליד הדלת קלטה אוזני שוב את שיעולו המאומץ. כנראה לא נודע לו מעולם ששכבתי עם אילנה במיטה השנייה שעה שהוא נחר במיטתה, כך שאני יודע בדיוק מה הביאו לכאן.

כשהייתי בחוץ חשתי פתאום צער על שאני נאלץ להעריך את ואלדמן מחדש הערכה נמוכה בהרבה מזו שזכה לה אצלי בראשונה. הוא ירד בעיני. פעם חשבתי שהוא טיפוס נדיר. מידי פעם, אמנם לעיתים נדירות, ניתן לפגוש באדם שמינה את עצמו לנסיך, ואף כי הוא בא מאשפתות, התוצאה כל כך אותנטית כאילו היו לו מגבו עשרה דורות של נסיכים. פעם חשבתי כי ואלדמן הוא כזה.

בדרך לדיזנגוף נזכרתי שבחבוט סיפר לי לפני זמן מה: בחלומו והנה הוא מחבק את ואלדמן ומלטפו בחושנות, כשפתאום מופיעה ברקע אמו של בחבוט, נדה לו בראשה ואומרת: “רק עוד זה היה חסר לי”.

פרק י"ב: הפיכת החצר    🔗

ועתה, קורא יקר, אספר לך את הסיפור העצוב, איך יצא מאכל משני האוכלים הגדולים ה“ה פלזנשטיין וד”ר פולישוק, הראשון – לתקיפים ממנו, השני – לרימה ולתולעה.

ימים אחדים אחרי שמר פלזנשטיין טס לאירופה לרגל עסקים ולניתוח היאטוּס הרניה, עבר מר סלומון בחדרים בלווית איש צעיר אותו הציג בפני העובדים כמר פאול וירט, מי שנועד להיות עוזרו האישי. החלק העסקי של הביקור של מר פלזנשטיין באירופה, שהתרחש כולו בשווייץ, כבר נסתיים ויום קודם לכן הגיע מברק מגרמניה בו נמסר כי הניתוח המסובך עבר בהצלחה. בחברה היה זה סוד גלוי כי בין מר סלומון ובין ה“ה פלזנשטיין וד”ר פולישוק נתגלעו חילוקי דעות חריפים וכי בביקורו בשווייץ ינסה מר פלזנשטיין להטות את ליבם של בעלי המניות השווייצריים לתמוך בתוכנית שכללה שנויים כאלה בהנהלת החברה, שהיה בהם כדי להשמיט את הרסן לחלוטין מידי מר סלומון. הארי הזקן לחם, איפוא, על פרישה מכובדת מהנהלת החברה לטובת מועמד שהוא עצמו יבחר ושבאמצעותו יוכל להפעיל אותה מידת השפעה כללית בחברה שיהיה מעוניין לקיים בידו.

במשך שבוע ימים היה העוזר החדש צמוד למר סלומון כצל. גם שולחנו עמד בחדרו של מר סלומון. מהחדר היה בוקע אור עד שעה מאוחרת בלילה. באותו שבוע ראשון לא היתה נוכחותו מורגשת. פרט לשיחות אחדות עם מספר עובדים בכירים, הוא נמנע לחלוטין מצעד גלוי כלשהו. אחרי שבוע זה, פתאום ובבת אחת, הוא נפל לתוך הפרסונאל השוקט ככפיר בעדרי צאן.

כצעד ראשון הוא עבר לחדרו של מר פלזנשטיין. צילה שתפסה מייד מה מתרחש, החלה לכשכש בזנבה לעומתו בכל עוז. הוא השאיר אותה על כנה, דבר שהזכיר לי את הסיפורים התנ"כיים אודות המלכים הקושרים שהיו שוכבים עם פילגשי המלך המודח קבל עם ועדה כדי לבסס את תביעתם למלכות. מר וירט עמד על טיבה מייד: פקחית, יעילה, חסרת עקרונות, מוכנה להחליף נאמנות כבגד.

נוסף לעבודות המזכירות הרגילות שביצעה עבורו, היא שימשה לו למטרה נוספת: כדי לצעוק עליה. למן היום הראשון שעבדו יחדיו הוא היה גוער בה בקולי קולות. היא לא התמרדה. היא היתה די פקחית כדי להבין שהצעקות אינן מכוונת אליה, או מכל מקום – לא בעיקר אליה. פעם יצא לי במקרה להיות נוכח בעת מטח גערות כזה. הוא לא נראה זעף כלל: תווי פניו לא נשתנו, גם לא כשהחל מלווה את גערותיו הקולניות בחבטות אגרוף על השולחן. הדברים שהטיח נגדה, גם הם לא היו טעונים מתח רגשי כלשהו. לא טענות ולא גידופים היו אלה, אלא דברים יבשים, הגיוניים, עניניים. גם היא נראתה יותר מבודחת ממבוהלת. רק מידי פעם היתה ממצמצת בעיניה כיוצאת ידי חובה. מי שנבהל היו האנשים בחדרים הסמוכים, שהצעקות הגיעו לאוזניהם. זו היתה, כפי הנראה, המטרה. לרוב האנשים יש לפחות רגישות מה לאטמוספירה. הצעקות, שהדן הגיע למרחוק, יצרו אווירה שעוררה אצל רוב העובדים מין חרדה סתומה שבאמצעותה הוא הצליח לשתק חלק ניכר מכוח התנגדותם עוד לפני שהגיע לכלל התנגשות ישירה עימם ובלי לתת לאיש מהם עילה להתמרד, שכן הצעקות היו מכוונות כביכול, נגד צילה בלבד ולא נגד איש זולתה.

כעבור זמה מן, כשהעביר את הטון החדש לעובדים אחרים, כבר היתה לנגד עיניהם הדוגמה של צילה, דבר שהקל עליהם להבליג על גאוותם ולקבל את גערותיו ללא התמרדות. צעקות אלה שהיה צועק עליהם בלי לכעוס באמת, עשו רושם של איזה תכסיס מחושב מאמנות השבירה, שיעילות נודעת לו בעיקר בחברה פרימיטיבית.

למגינת לבם של העובדים הם נאלצו להכיר בכך שלגופו של ענין היה מר וירט צודק תמיד. מנהגו היה לזמן אליו מידי פעם עובד זה או אחר כדי לתת לו הוראות או כדי לברר איזה עניין. את הפגישות הוא היה יוזם, והוא שהיה קובע את הנושאים שיידונו בפגישה. לקראת הפגישה היה מקפיד תמיד ללמוד את נושא הדיון על בוריו. לעומת זאת היה העובד שהיה מוזמן בטלפון הפנימי להיכנס אל מר וירט “תיכף ומייד” מופתע תמיד. למרות שהשיחה נסבה על עניין שבתחום פעולתו, היה זה בלתי אפשרי שיהיה תמיד מוכן כדבעי לדיון מפורט על כל עניין שבטיפולו ללא הכנה כלשהי. כל ניסון לסטות מהנושאים שהועלו על ידו היה נקטע בגסות ובקוצר־רוח. בכלל היה מטיח את דבריו בנימה חותכת, תקיפה, קצרת־רוח ולעתים קרובות גם פוגעת ומעליבה. מאחר שהיה תמיד צודק לגופו של עניין, היתה ההתמרדות נגד נימת דבריו נדונה מראש להיות בלתי עניינית וקטנונית. כדי להציל את כבודם נאלצו העובדים להמציא מושג חדש שיעמידם על מישור אחד עימו, כשלנגד עיני הכל, ומר וירט בכלל, מטרה משותפת המצדיקה הן את התנהגותו השתלטנית והן את כניעתם. כך הם המציאו את “טובת החברה” מושג שלא היה ידוע קודם לכן. היה נוח להם לקבל כדבר מוסכם שמר וירט בגערותיו רק מדרבן אותם לשרת משהו שהם עצמם רוצים ביקרו, דהיינו: טובת החברה. היתה זו הדרך היחידה לקיים בידם לפחות אשליה של ברירה חופשית בתוך מלקחי הפלדה של הרצון הנורא שהשתלט עליהם: אין הם עושים את רצונו משום שנשתעבדו לו, אלא שכולם יחד, ומר וירט בכלל, משרתים ערך זה שהכל חפצים בקידומו: טובת החברה. תוך זמן קצר כבר לא היה לו צורך בגערות. הם היו נשמעים לדבריו גם כשהיו נאמרים בלחש, לנקיפת אצבע, לניד עפעף. בתת־הכרתם היה שמור טעמו המר של עלבון שאינו מעז למחות, התמרדות שאינה מעזה לפרוץ. וכך הם למדו לשרתו בכל דבר שנדרש מהם, שמחים להתנחם ב“טובת החברה” שנעשתה פתאום יקרה להם כל כך.

הצורה שבה נכנס מר וירט לתפקידו דמתה לא מעט לעלילה של אחד מאותם הסרטים ההוליבודיים הנדושים אודות בן־חייל הבא למקום חדש וכובש בתנופה ובבטחה יעד אחר יעד במסע השתלטות נוקשה ורב־חתחתים. אולם בהופעתו של מר וירט לא היה אף אחד מקווי הדמות שהישראלי או האמריקאי מיחסים לאיש המעשה חסר המעצורים: השפתיים הקפוצות, המצח הניאנדרטאלי, הכתפיים הרחבות הנוטות קצת קדימה, עורף הפר, הפעלתנות השופעת. לוא הוטל עלי לצייר חייל שוקולד מתוק וחמוד בשביל סרט צבעוני של ווֹלט דיסני, הייתי מצייר את מר וירט במיניאטורה. הוא היה שחום מאד ויכול היה להיחשב בנקל להודי יפה־תואר. גבה־קומה היה, בעל כתפיים צרות, גבו כפוף במקצת ומבנהו שביר. אבל מי שעבד במחיצתו זמן מה היה נאלץ להתפעל מהמאמץ הכביר שמנגנון מעודן זה היה מסוגל לשאת. מאמץ ממושך, מרוכז ותכליתי. עיניו השחורות, הגדולות, היו תמיד אורות במקצת והיתה בהן הבעה נוטה לאירוניה. תנועותיו היו איטיות ואצרו בחובן כוונה מרובה. ידיו היו דקת ואצבעותיו עדינות, ארוכות ומעוקמות במקצת. בדבר אחד הוא דמה לקודמו: הוא היה מהדר בלבושו, מכיס חליפתו בצבץ תמיד קצה של מטפחת לבנה ותמיד נדף ממנו ריח עדין, חמצמץ של מי קולון.

מכל יתר הבחינות הם היו הפכים גמורים. הניגוד ביניהם היה בולט במיוחד בשגעונותיהם: אלה של מר וירט, כגון גערותיו הקולניות בעובדים, היו עניניים ושרתו היטב את מטרותיו ואת עניני החברה. לעומת זאת נבעו השגעונות הקיסריים של מר פלזנשטיין מאֶגוֹמאניה והתמסרות חסרת בושה ושחר לדחפים אינפאנטיליים (“השגעונות הקיסריים של פלזנשטיין” – ביטוי של ואלדמן). הוא היה אוהב לנסות את כוחו ביצירת אנקדוטות. אך הללו היו כמעט תמיד תפלות ונטולות עוקץ. היה זה פולקלור שלם מורכב מסיפורים שהצד הפיקאנטי בהם היה צריך להיות דבר התייחסו אל עצמו בגוף שלישי כ“סגן המנהל הכללי”. מאידך – דווקא השגעונות שלא היו בעיניו שגעונות כלל, היו בהחלט מעניינים. עניין העיתונים, למשל. הוא היה עומד על כך שיקבל את העיתונים לידיו בבוקר במצבם הבתולי כשהם מקופלים עדיין בקיפול המקורי כפי שהובאו על ידי המחלק. אם הבחין לפי קיפול העיתון כי חלה בו יד, היה יוצא מגדרו. את המנה במקרה כזה היתה מקבלת צילה. מעולם לא זכיתי לראות את ההצגה במו עיני, הואיל ובשלב שבו הגעתי אני לחברה כבר היו כל העובדים מאולפים על ידי צילה עד שלא נמצא עוד מי מעובדי החברה שהיה נכשל בחילול בתולי העיתון, לפני שהספיק סגן המנהל הכללי לעיין בו. פעם, בימים הראשונים לעבודתי בחברה, כמעט ונכשלתי אני בכך. נקלעתי לחדרה של צילה לרגל איזה עניין שאינו זכור לי. היא לא היתה בחדר. העיתון היה מונח על שולחנה וברוב תמימותי נטלתיו לידי והתחלתי לעיין בו. כשנכנסה לחדר וראתה אותי בכך פרצה בצעקה גדולה:

“השתגעת?! אל תזוז! גם לא התנועה הקלה ביותר!”

הפלצות שהיתה בקולה דבקה בי. נבהלתי מאד קפאתי על עומדי ללא נוע. היא ניגשה אלי והוציאה את העיתון מידי בזהירות רבה. היא הניחה אותו על שולחנה ולאט לאט ובזהירות שבה וקפלה אותו לפי קיפוליו המקוריים עד ששיוותה לו שוב, פחות או יותר, את מראהו הבתולי.

“אתה לא יודע שמר פלזנשטיין לא מרשה שיגעו בעיתון לפני שהוא קרא אותו” נזפה בי תוך שנשמה לרווחה. היא בחנה את העיתון שהיה שוב מונח מקופל על שולחנה: “אני חושבת שהוא לא ירגיש”, אמרה בהקלה.

הוא היה מגיע למשרד בנעליים עם סוליות קרפּ כדי שיוכל להופיע פתאום על מפתן אחד החדרים ולתפוס עובד קורא בעיתון או נוטל את צפורניו בשעות העבודה. אלמלא חסכו לו הסוליות הרכות את הצורך להתגנב במסדרונות על בהונות רגליו, אין ספק שלא היה מתבייש לעשות זאת. יותר משהיתה בו קשיחות, היה בו איזה חוסר בושה אינפאנטילי של ילד שטרם למד להתבייש בדברים שאדם מבוגר המכבד את עצמו מתבייש בהם בדרך כלל.

אבל הקיסרי שבשגעונותיו, השיגעון שהוליד אצל ואלדמן את הביטוי “שגעונותיו הקיסריים של פלזנשטיין”, היה שיגעון הדיו האדומה. את המכתבים שהיו מגיעים למשרד היה מעביר לטיפולם של העובדים המתאימים על ידי הפניה שהיה רושם בגוף המכתב בדיו אדומה. להפניות אלה היו נלוות לעתים קרובות הערות מעליבות על חשבון העובד שאליו הופנה המכתב לטיפול, או על חשבון כותב המכתב, או על חשבון שניהם, או על חשבון צד שלישי. בתיקים ניתן היה לקרוא, בשולי המכתבים, דברים כמו: “מר בלתינשטר, תראה מה רוצה ממני האידיוט הזה. מה שעשית בעניין עד כה לא שווה כלום”. או “מה הוא רוצה ממני. אני לא מבין כלום. מה שאתה כותב לי זה עוד יותר מבולבל. אם אתה מבין מה שכתבת אז אולי תסדיר את זה איתו כיד הטמטום הטובה על שניכם ותעזבו אותי במנוחה”. שיגעון זה להטיח דברי עלבון בעובדים על גבי הניירת הרשמית של המשרד לא היה כל כך קיסרי, אלמלא היה מלווה בהוראה האוסרת על כל עובדי המשרד באיסור חמור להשתמש בדיו אדומה. מי שהגיעה אליו פיסת נייר שהיה כתוב עליה בדיו אדומה, ידע, איפוא, מייד כי דבר המלכות הוא.

עתה שכב סגן המנהל הכללי בבית החולים בגרמניה, עושה את צרכיו בסיר ומקבל אין אונים את הידיעות שהגיעו למיטתו בדבר דחיקת רגליו ממעמדו בחברה. גם לוא היה עתה בריא ובכושר פעולה מלא, היה מצבו קשה הואיל ומר סלומון היה בעצה אחת עם מר דייוידסון, יהודי דרום־אפריקאי שייצג קבוצת משקיעים אחרת. בניגוד לד"ר פולישוק, הלה כמעוט שלא ביקר במשרדי החברה. כשהיה מופיע במשרד לא היה מדבר עם איש, אלא נכנס ישר אל מר סלומון, ראשו שקוע בין כתפיו וסנטרו אסוף ביהירות. הסתייגות קרירה ומתנשאת היתה בו, התנהגות שכפי הנראה באה לאדם יחד עם המון כושים קטנים במשק הבית ונשארת טבועה באופי גם אחרי שהכושים נשארים מאחור.

מאחר שמר פלזנשטיין היה מרותק למיטתו ומנוטרל, נחלץ הד"ר פולישוק למערכה. הוא יצא לשווייץ כדי לעורר את בעלי המניות נגד מהלכיו של מר סלומון. בעקבות כמה מברקים חריפים שנשלחו על ידו משם, הגיע המברק המצער שהודיע על פטירתו הפתאומית בשווייץ.

על קיצה החטוף של גדולה אנושית זו נודע לי באותו בוקר בו הגיע המברק. באתי לחדרה של צילה כדי לקבל מעטפה, אותה הייתי צריך להעביר למקום כלשהו. אותה שעה היה עימי בחדר הקופאי, שהתגלגל לכאן לרגל איזה עניין וישב לו בפינה כשהוא מעיין בגיליון נייר עליו היו מודפסים טורי מספרים. אביבה, הכתבנית היפה, ישבה ליד שולחנה ועיינה בשבועון לנשים. צילה לא היתה בחדר. אני ישבתי ליד שולחנה ושיחקתי מתוך פיזור הדעת במכונת החישוב החשמלית, כשאני לוחץ על כפתוריה באורח מקרי לחלוטין. לחיצה על הכפתור המסכם נתנה לי פתאום תוצאה אסטרונומית חסרת־שחר. הדבר נראה לי מופלא פתאום לקבל תוצאה מגובשת בת עשר ספרות כתוצאה ממשחק סתמי בכפתורים. “כך אלוהים ברא את העולם” התרחף לו במוחי הרהור עצל.

צילה נכנסה לחדר בצעדים מהירים.

“שד”ר פולישוק נפטר, אתם בטח כבר יודעים", הצהירה.

“מה?!” פרץ מפי. אביבה והקופאי רק הנהנו בראשם.

“נורא”, נד הקופאי.

"מתי?' שאלתי.

“אתמול בצהרים, בציריך. נורא, לא?”

“נורא”, הסכימה עימה אביבה.

“איך זה קרה?”, שאלתי נרעש עדיין.

“בארוחת הצהריים. הוא ישב ואכל ארוחת צהריים במלון. פתאום הוא קרא: אוי! ותפס בידו את החזה מעל הלב. אחר כך הוא נפל עם הפנים לתוך המרק וזהו…”

“זהו”, הדהדה אביבה בכל רגשי הזעזוע שהיה נדמה לה שהמצב מחייב. פניה היפים נתכרכמו בהתאם.

“כל המרק ניתז על המפה”, המשיכה צילה, “המשקפיים שלו נשברו ושברי הזכוכית חתכו לו את הפנים…”

“ונפלו לתוך המרק?” נפלה אביבה לתוך דבריה.

“אלא מה – עפו לתקרה? טומטומית. כל הצלחת התמלאה דם. דם עם מרק עוף ואטריות…”

“פיחס” עשתה אביבה. הבעת גועל אמיתית עיוותה את יופיה.

“נורא, לא?” חזרה צילה.

“איום ונורא”, הדהדה אביבה. הקופאי מצמץ בשפתיו ונד בראשו.

בזה נסתיים עבור צילה הצד הרגשי של העניין. היא ניגשה לשולחנה והחלה לרשום על גיליון נייר:

“לכבוד מס הכנסה, פקיד שומה תל־אביב 5”, הכתיבה לעצמה בקול רם.

“הנידון: תיק מס… דוק־טור ל־דיס־לב פו־לי־שוק ז”ל. הנ“ל נפ־טר ב־יום עש־רים ותש־עה לספ־טמ־בר, ־196. לי־די־עת־ך”.

“תדפיסי את זה”, ציוותה על אביבה. זו קמה ונטלה את המכתב. צילה המשיכה בעבודתה כשהיא מפזמת כדרכה. פתאום חדלה לרגע:

“אתם תסלחו לי”, אמרה, “אני צריכה לגמור עם ההזמנות לאסיפה הכללית”. והיא המשיכה לפזם בעודה נוטלת כרטיסי הזמנה מודפסים מערימה שלפניה ומכניסה בזריזות לתוך מעטפות מודפסות. אביבה שגמרה תוך שניות אחדות להדפיס את המכתב הקצר, קמה ממקומה.

“תני, אני אעשה”, התנדבה בחשק. אבל צילה ציננה את התלהבותה.

“את שלימאזל, שבי בשקט”, אמרה בלי לחדול ממלאכתה, “את עוד תשלחי את ההזמנה של מר גולדשטיין מציריך למר גולדברג מיוהניסבורג. את עוד תזמני לנו פה לא בכוונה את הקונגרס הציוני במקום את אסיפות בעלי המניות של החברה”. אביבה עיקמה את חוטמה בריטון ושבה למקומה. צילה נשאה את עיניה לרגע:

“מה יש, מותק, מה לא מוצא חן בעיניך?”

“רק להדפיס ולהדפיס. נמאס”, התריסה הנערה ברפיון. צילה צחקה:

“למדה לזמזם הקטנה. עוד מעט תתחיל לעקוץ”.

בזאת חזרה לעיסוקה כשהיא מפזמת נכחה חרש. פתאום נעצרה כדי להעיף מבטי שני בכרטיס שהחזיקה בידה. בשעת מעשה הוסיפה לפזם כשהיא מאלתרת מבלי משים מלים לנעימה:

תוך כדי פיזום חרישי היא קימטה את ההזמנה בכף ידה בתנועות איטיות לפי קצב המגינה שזהיתיה כנעימת בלוז משנות הארבעים בשם “טיול סנטימנטאלי”. היא קרבה את סל הניירות ועם האקורד האחרון פתחה את כף ידה ונתנה להזמנה הממועכת לנשור לתוך הסל. בזאת כאילו סתמה את הגולל על הבר־מינן. ידה הריקה קפאה לרגע מעל הסל מתוך זחיחות הדעת.

“עוד לא נקבר”, ציין הקופאי, “ייקבר רק באחת־עשרה”.

“זו ליצנציה פואטיקה”, הצטדקה המזכירה.

“מה, מה זה?”

“תסביר לו, בן־ארי”, הורתה לי.

“גם אני לא יודע”, אמרתי, רוח ההתנצחות נחה עליה פתאום.

“אז אם אתה דווקא רוצה לדעת – הלוויה תצא בעשר וחצי”, אמרה ושבה למלא מעטפות.

“אני יודע”, התרצה הקופאי, “אבל עד שיגיעו לבית־הקברות, עד שיגמרו עם ההספדים ועם כל העניינים, השעה תהיה לפחות אחת־עשרה”.

“לפי הבקיאות שלך אפשר לחשוב שכבר קברו אותך פעם”.

הקופאי נלפת.

“אותי? אלוהים ישמור!” קרא בזוועה, “אבל כבר קברתי מספיק מנהלים כדי לדעת”.

ואלדמן הופיע מחדרו של וירט.

“תני לי מספריים, צילה”, ביקש.

“מספריים אין לי, אבל אני יכול לתת לך שני מספרים”.

“לא מעוניין”.

“ואילו היית מעוניין היית יכול?”

“איתך? קודם את צריכה לרדת שלושים קילו”. הוא מיהר מהחדר.

צילה לוותה אותו בצחוק מתקלס.

“עד איזו שעה עובדים היום?” שאלה אביבה.

“עד עשר”.

“יופי”, צהלה הנערה, “אני אלך לקנות חצאית”.

“לך טוב”, נאנחה צילה. “אני צריכה ללכת ללוויה. האצילות מחייבת. מה אפשר לעשות?”

הקופאי ננער ממקומו.

“תגמרי איתי, בחייך צילה”, התחנן, “היום יום קצר ואני עוד צריך לעשות קופה”.

“מצטערת. מר וירט לוחץ עלי לגמור את ההזמנות. אני לא יכולה להתחלק לשניים”.

“את יכולה להתחלק לשלושה ועוד יישאר עודף”, סינן בין שיניו ואלדמן, שחלף בדיוק באותו רגע במהירות דרך החדר בדרכו אל מר וירט כשמספריים בידו.

“ואלדמן – גם כן בן־אדם”, זרקה אחריו בביטול כשנעלם בחדרו של מר וירט.

“אין לי זמן. נסדר את זה פעם אחרת”, אמר הקופאי ופנה לצאת. צילה משכה בכתפיה. הטלפון על שולחנה טרטר. היא נטלה את השפופרת, השמיעה כמה “כן” ו“בסדר” והניחה אותה חזרה על המזלג. אחר־כך פנתה אלי:

“אתה יכול ללכת, בן־ארי. מר סלומון יוצא מייד לשווייץ באורח בלתי צפוי”.

שבועיים של זעזועים קשים עברו, איפוא, על החברה. אחת מתוצאותיהם הפחותות היתה ביטולם למעשה של פיטורי. ליבו הטוב של מר סלומון מעולם לא היה שלם עימם. הוא שנא פיטורין. כתוצאה מכך היתה החברה שורצת פאראזיטים למחצה לשליש ולרביע. הקוניוקטוּרה בענף הגרוטאות היתה כל־כך טובה שהחברה הרוויחה כסף רב למרות מנגנונה המנופח. פאראזיט קטן אחד נוסף לא יכול היה לשנות בהרבה. הוא היה משאיר אותי לוא היה הדבר תלוי בו, אך הוא לא יכול היה לצאת למלחמה על פלזנשטיין בגללי. הוא ניסה להמתיק לי את הגלולה. הוא לקח אותי תחת חסותו למשך החודש שעוד נותר לי בשירות החברה ומצא לי כל מיני עיסוקים. כשהיינו מזדמנים יחד, היה מעתיר עלי דברי ניחומים. “אתה אדם אינטליגנטי מר בן־ארי”, אמר לי יום אחד" “אתה יותר מדי טוב בשביל הדברים שאתה עושה אצלנו. אין אנשים רעים. יש רק אנשים שיושבים במקום הלא נכון. אני לא בטוח אם אני הייתי מצליח בדברים שאתה עושה פה”. בשלב מאוחר יותר, כשמסע ההשתלטות של מר וירט כבר היה בעיצומו, הזכרתי לו כי ארכת החודש שניתנה לי הולכת וקרבה לקיצה. הוא ביטל את דברי בבת־יד והבטיחני כי אוכל להישאר בחברה זמן בלתי מוגבל עד שאמצא לי עבודה כלבבי. בזאת בוטלה למעשה הודעת הפיטורין שניתנה לי בזמנו על ידי המזכיר.

אינני יודע על סמך מה, אך נדמה היה לי כי ידו של מר וירט היתה בביטול פיטורי. הוא שם לב אלי, היה משלח בי מבט בוחן בכל פעם שהיה נתקל בי במסדרונות. בדרך כלל היה משתדל לתת תוקף להוראות שניתנו על־ידי מר פלזנשטיין ושטרם הספיקו להתבצע עד להדחתו. נוהג זה שנקט הביא לרציפות והקנה גוון של לגיטימיות לחילופי המשמרות. אך בעניין פיטורי נהג בניגוד לקו זה. מדוע? ייתכן שחשש לגל התפטרויות בעקבות השינויים בהנהלה והשיטות שהיה בדעתו להנהיג. לפי שעה התפטר רק אחד מאנשי המפתח: מר לוין, מנהל מחלקת סחר חוץ, הממונה על ד"ר גרינוולד. אדם זה כמעט שלא היכרתי הואיל ושהה רוב הזמן בחוץ לארץ. עתה חזר ארצה לביקור והעלה טענות מטענות שונות נגד המצב החדש שנוצר. כשאיים בפרישה, לא מיחו בידו – שילמו לו פיצויים ביד רחבה והוא הלך לו לדרכו. לאמיתו של דבר היה ידוע כי הוא מצא לעצמו עיסוק כלשהו בחוץ־לארץ וכי בלאו הכי היה בדעתו לעזוב את החברה ולרדת מהארץ. מר וירט לא יכול היה להיות בטוח אם התפטרותו של מר לוין היא מקרה בודד או סנונית ראשונה. באותה תקופה היה קשה מאוד להשיג עובדים. ביטול פיטורי אפשר לו להחזיק ברזרבה עורך דין על משכורת של לבלר. נדמה לי כי זה היה השיקול, אך אינני בטוח. אם השערתי היתה נכונה, הרי ששמחתי היתה מוקדמת, שכן פירוש הדבר היה שמר וירט צופן עבורי עתידות נכבדות ולא יתן לי אף הוא לשבת במנוחה.

אחרי שבוטלו פיטורי התחיל ואלדמן שוב להאיר לי פניו, ממש כפי שארזי חזה מראש. הוא חזר להתייחס אלי כמקודם, כאילו לא אירע דבר. שוב זכיתי לשמוע מפיו אמרי שפר, הערות והסברים בשולי ההתרחשויות בחברה. בקשר למותו של ד"ר פולישוק הוא אמר:

“כשהיו רוצים להעלות קצין בדרגה בצבא נפוליון, לא היה הקיסר שואל לכישוריו, שכלו, תושייתו. הוא היה מתעניין בדבר אחד בלבד: האם יש לו מזל. לוירט הלך קלף משוגע. פולישוק מת בדיוק ברגע המתאים בשבילו. סלומון כבר עובד על המשקיעים. מה אכפת להם בסופו של דבר פלזנשטיין וד”ר פולישוק. הם יושבים רחוק מפה וכל מה שאכפת להם זה שההשקעות שלהם תהיינה בידיים טובות ותישאנה רווחים. עכשיו, כשפולישוק מת יהיה לסלומון קל יותר לשכנע אותם לתת לוירט הזדמנות".

באותו יום לפנות ערב כשנכנסתי ל“רווית” כבר ישב שם ארזי. הצטרפתי לשולחנו. השמועות אודות השינויים בהנהלת החברה כבר הגיעוהו הוא רצה לדעת מי בא במקום פלזנשטיין. סיפרתי לו על מר וירט, על מסע ההשתלטות שלו, איך תפס והושיב את מר סלומון על כן גבוה ומכובד לבל יפריע לעבודה, לשמחת לבו של האחרון, שסמך על מר וירט בכל והסתפק בחתימה על מסמכים שאת תוכנים ידע רק בערך. הוא שאל איך השפיעו השינויים על מעמדי בחברה. סיפרתי לו על ביטולם למעשה של פיטורי.

“על כך אני מצטער”, אמר כששמע זאת. “רציתי להציע לך משהו. בשעתו רציתי לדבר על זה עם אילנה אבל היא חלתה”.

“מה שלומה?”

“הרבה יותר טוב, אבל עוד לא טוב. היא תבריא כנראה. אבל תצטרך להשגיח על עצמה”. קולו היה רך וקצת מלאנכולי בדברו בה.

“אם כך, היא לא תחיה זמן רב”, אמרתי בעצב.

הוא שתק.

לרגע צפה דמותה לנגד עיני: ללא שמץ של מוסר, ללא עקרונות, ללא מעצרים, ללא פחד ועם המון כבוד עצמי. היא לא תהיה מסוגלת לרסן את זרם החיים הכביר השוצף בקרבה. מכאן שהיא נידונה למוות.

פניו של ארזי אורו פתאום כמו לאיזה זיכרון משעשע:

“לשחפנים יש נטייה לרגזנות”, אמר, “היא סיפרה לי כי במשך שלוש השנים שחייתה בגדה השמאלית היא נדבקה רק בכינים אבל אף פעם לא בסיפ ולא בטריפר, ואילו שנה אחת בתל־אביב דייה היתה כדי להביאה לסאנאטוריום לחולי ריאה. היא דיברה על כך ברוגז רב. אמרה שזה אומר הכל על העיר ועל אנשיה”.

אחרי זה השתררה דממה ממושכת.

“איך ידעת שיחסו של ואלדמן אלי ישוב לתקנו כאילו לא אירע דבר?”, שאלתי.

“זה כבר קרה?” שאל בלהיטות.

“כן. איך ידעת?”

“אני מכיר אותו קצת. זה הכל”.

“הוא טוען שאתה מחזיק רשת של בתי זונות בגרמניה”, יריתי פתאם.

הוא צחק במרירות. אחר כך בכובד ראש:

“אבי היה ליבראל”, השיב, “הוא ניסה להסביר לי עד כמה זה חשוב להיות אדם הגון. ניסיתי וזה שיעמם אותי. לא עניין אותי להיות אדם הגון. אתה יודע למה? מפני שבין כל האנשים ההגונים לא מצאתי אף אדם הגון אחד. הם נחשבים להגונים רק מפני שאין להם תיקים במשטרה. אבל זה מפחד, לא מהגינות. הם יודעים לקרוא דרור לחיה שבהם ולתת לה לפעול בלי להסתבך עם החוק. ככל שמעמדם גבוה כן מושלמים הם באמנות זו ולהיפך – ככל שהם מושלמים באמנות זו, כן גבוה מעמדם. החיה שבאדם היא המקנה עדיין את הכבוד והיקר בחברת מה שקרוי האנשים ההגונים. ההבדל בין אדם הגון ופושע הוא עניין של חריפות וזהירות, לא של ערכים. אני זהיר מאוד וחריף מאוד, מכאן שאני אדם הגון אף על פי שאין כמעט סעיף בחוק הפלילי שהשארתי בבתוליו. בתי הזונות זה פרט קטן. מבחינה זו ואלדמן צודק, אבל הוא טועה מבחינה אחרת. כשהוא מספר לך על רשת בתי הזונות שלי, הוא רוצה להוריד אותי בעיניך. הוא מתיישב על כס המשפט הגבוה והנוח של העולם האזרחי ודן אותי לכף חובה. אבל כל עוד אינני מסתבך עם החוק, כל עוד אין לי תיקים במשטרה וכל עוד לא הורשעתי, הגדרת “האיש ההגון” חלה עלי והחוק נגד לשון הרע מגן עלי. ולאחר שניטראלנו את אמת הבוחן של הגינות וחוק נשאר רק הצד האישי. מבחינה זו ואלדמן לא הוריד אותי אלא את עצמו בלבד, אם זה אפשרי. אתה עוד לא יודע עליו הכל. מה שלא אעשה, אני אשאר תמיד בנו של ד”ר טננבאום, נכדו של היוריסט ד“ר טננבאום, שהיה חבר בית הנבחרים הפרוסי, נינו של הרב ד”ר טננבאום וכו'. עברה המפואר של משפחתי דבק בי כספחת. עליך לדעת כי אדם בלי תואר אקדמאי נמחה מהזיכרון החי של משפחתי לכל ענפיה, עד שקמתי אני. אשר לואלדמן – הוא יכול להתנהג כמו לורד. זה לא יעזור לו. כל משרת של לורד מתנהג יותר כמו לורד מלורד. הוא דופק את מירה כספי וחושב שבכך הוא קונה לעצמו גם את הייחוס שלה. אבל זה לא עוזר לו. מה שהוא לא יעשה הוא יישאר תמיד חתיכת אינג’יל שצמחה על ערימת זבל".

בשלב זה הופיעו עמוס ומייק בפתח בית הקפה. לעמוס היה טראנזיסטור תלוי ברצועה מכתפו. הם התקדמו לעברנו אך בלי לתת לנו סימן כלשהו שיעיד כי הבחינו בנו. בדרך לכד משהו את תשומת ליבו של עמוס. הוא הוציא את פנקס הליקוטים שלו ונעצר ליד הדלפק כדי לרשום בו דבר מה. מייק המתין לו עד שיסיים. איש ניגש לטלפון שניצב על הדלפק בסמוך למקום שבו עמד עמוס. הוא תקע באיש מבט עוין והאהיל בכף ידו על הפנקס. כפי הנראה חשד באיש שהוא מתכוון להציץ בכתוב מעבר לכתפו. האיש חייג פעמים אחדות אך לא קיבל קשר. כל עוד עמד האיש וחייג נשאר עמוס קפוא בפוזה שחוחה, כשהוא מאהיל בכף ידו על פנקסו ומבטו העוין נעוץ באיש. הלה עזב לבסוף את המקום כשהוא מחזיר לעמוס מבט משתומם.

עמוס סיים את רישומיו והחזיר את מכשירי הכתיבה שלו לכיסיו. אחרי זה נגשו הוא ומייק לשולחן.

“פגשנו זה עתה את ואלדמן”, הודיע עמוס, “הוא חוזר מקפיצה קלה לחוץ־לארץ ומביא עימו דרישת־שלום מכל נערות הזוהר הישראליות הפזורות על פני הגלובוס ומזדיינות בעבור נעליים באשר הן שם”. חיתוך דיבורו העדין שהיה בו משהו נשיי־מתפנק לא נשתנה גם כשניבל את פיו – דבר שעשה כמעט תמיד. “איך הנהג ההוא היה אומר את זה בהתפעל, מייק? ‘מיטנטרוֹת’, הא, מה אתה אומר?”

מייק הרהר קצת, אחר כך הניע ראשו בהסכמה.

עמוס הסיר את רצועת הטראנזיסטור מכתפו והציג את המכשיר על השולחן.

“חדש”, אמר בסובבו את הכפתור. מנגינה החלה בוקעת. הוא ליווה את הנעימה בפיזום חרישי.

“הפזמון הזה היה פופולארי בחודש פברואר לפני שלוש שנים”. נאנח והוסיף לפזם.

ארזי נטל ז’ורנאל והחל לעיין בו. מייק ישב דומם בחליפתו האפורה ותיקן מדי פעם את העניבה האדומה שענד לצווארו. לעיתים תכופות תקע את אצבעו מתחת לצווארון כדי להרחיבו במקצת, כאילו גרם לו הצווארון הרכוס למחנק. הבעת פניו היתה קצת פחות חמוצה מהרגיל.

“מתנה מהחתיכה החדשה שלי”, אמר עמוס בהצביעו על הטראנזיסטור, “כדאי להחליף אותן. כל חתיכה חדשה מביאה מתנות”.

“מה עם העיתונאית?” שאלתי.

“זרקה אותי לפני שבוע”, חיוך אינפאנטילי של ילד גאה במעשי משובתו התפשט על פניו, “היתה לה דירה יפה. חבל. דירה יפה, לא?” שאל את כולנו.

“יפה,”, אישרתי לו רפות. הוא שיחק כל הזמן בכפתור המכשיר, פותחו וסוגרו חליפות.

“כמה זמן אפשר לסבול את עמוס באומינגר”, אמר מתמוגג מדמות עצמו כילד איום. פתאום התעורר: “שמע מייק, הנהג הזה בדרך הנה שיגע אותי לגמרי”. הוא פנה אלי “בדרך הנה למדנו מלה נרדפת חדשה לאקט המיני. ליד הנהג ישב חבר שלו והוא סיפר לו איך הוא דפק נוסעת לפני כמה ימים. ‘לטנטר’. ‘לקחתי אותה מחוץ לעיר וטנטרתי אותה בכיף’, כך הוא אמר. ‘לטנטר בכיף!’ כמה ספרות יש בביטוי הזה! למה האקאדמיה ללשון העברית לא משאירה את הלשון לנהגים במקום להמציא בעצמה כל מיני חידושים שצלצולם כקול הסירים תחת הסיר. לטנטר – פאנטאסטי!” תוך כדי דיבור הוא הלך והתלהב עד שהתחיל לדקלם: “ברוך השם! ברוך השם! בת נולדה לשפה העברית ושמה בישראל טינטור – אחות לזיון, זימבור ודפיקה. היא יחסנית ממשפחת הכפולים וכה יפה היא וברה עד שקראו בשמה ליפה בחופי הארץ ‘טאנטורה’ – כי שם החבר’ה הנהגים מטנטרים את החתיכות שלהם בכיף. הוא שמה עד היום הזה…” הוא פרץ בצחוק מלא הנאה ופנה למייק: “בוא נראה כמה סינוֹנימים לאקט המיני יש בשפה העברית. מעניין”. הוא הוציא את פנקס הליקוטים שלו, תלש ממנו דף, אחר כך שלף את עטו והם ניגשו למלאכה.

“זיון, דפיקה, משכב, ביאה, משגל…” כל מלה נרדפת קיבלה מספר סידורי. הם התקדמו מהר מאד עד הפריט העשרים. מכאן ואילך הם התקדמו בעצלתיים כשהם צוהלים כמוצא שלל רב בכל פעם כשנזכרו בסינוֹנים נוסף. מייק השתנה לא רק בלבושו. היה זה שינוי מהותי. לפני שהתחיל לעבוד אי אפשר היה לשתפו במבצע כזה.

אחרי הפריט העשרים ושמונה הם נעצרו. ככל שהוגיעו את מוחם לא עלה בדעתם אף סינונים נוסף אחד. עמוס הניח את ידו על זרועו של ארזי המעיין בז’ורנאל.

“אתה לא תורם”, בא עליו בטרוניה, “מצאנו עשרים ושמונה מלים נרדפות לאקט המיני בשפה העברית ויותר לא הולך. תעבור על הרשימה ותראה אם אתה יכול להוסיף משהו”.

ארזי עיין ברשימה בכובד־ראש.

“נו?” דחק בו עמוס.

“בוודאי” נענה לבסוף “האקט המיני. שכחם את זה”.

עמוס טפח בכף ידו על מצחו.

“פשוט וגאוני” הכריז, “זה יותר מידי אינטליגנטי, לכן לא עלה בדעתנו”. הוא הוסיף לרשימה את הסינונים החדש שקיבל מספר סידורי עשרים ותשע.

ארזי סגר את הז’ורנאל בטפיחה.

“זהו”, אמר וקם, “אני הולך”.

“לך לשלום”, שלחו עמוס.

“איך עברו הבדיקות אצלכם?” שאל עמוס כשארזי נבלע בקהל שברחוב. “איך אצלך, בן־ארי?”

“בסדר”.

“מייק?”

“בסדר אומרים שארזי משלם עבורה בסאנאטוריום”.

“דווקא הוא”, העיר עמוס, “מהבודדים בעיר שלא צריכים ללכת לשיקוף”.

“זו כנראה אהבה אמיתית”, אמר מייק ספק ברצינות, “בהתחלה חשבתי שארזי מאכיל אותנו לוקש. לומר לכם את האמת – אני עוד לא בטוח”.

“מדוע?”

“מכון הרנטגן של אביו פועל עדיין. אולי הוא הפיץ את השמועה רק כדי לספק עבודה למכון שלו”.

“בשביל זה הוא לא היה טורח להמציא את הסיפור”, אמרתי תוך צחוק, “בהיקף עסקיו של ארזי המכון הזה הוא עניין של מה בכך”.

מייק טלטל את ראשו תפוס שרעפים:

“אתם לא מכירים את ארזי”, אמר, “עובדה שהוא מפעיל את המכון. כל עסק שארזי עושה הוא מוכרח להפיק ממנו כל מה שהוא יכול. תהיו בטוחים שהוא העמיד לרופא שמנהל את המכון תנאים כאלה שההוא בקושי חי”.

מייק השתתק. הוא נטל לידו את הז’ורנאל שארזי השאיר על השולחן והחל לעלעל בו מתוך פיזור הדעת. עמוס הוסיף להשתעשע בכפתורי הטראנזיסטור שלו. אני בהיתי נכחי.

“משעמם” הכריז עמוס פתאום, “נשבר לי מכם. אדם צריך להתחבר עם אנשים מסוגו. אני מרגיש הכי טוב עם החברה הבוֹהימים”.

“איזה דברים מעניינים אתם עושים?” שאלתיו.

“זו לא השאלה מה אנחנו עושים. אנחנו לא עושים שום דבר מיוחד: יושבים, מפטפטים, מספרים בדיחות, תוקעים חוכמות, מדכאים בחורות…”

“מה?!”

“מה מה?” תמה.

“מה הדבר האחרון שהזכרת?”

“מדכאים בחורות”.

“איזו פרנסה זו?”

“מה אתה לא מבין?”

“איזה בחורות אתם מדכאים?”

“בחורות שבאות להתיישב על ידינו”.

“למה הן באות להתיישב על ידכם אם אתם מדכאים אותן?”

“כי זה כבוד בשבילן לשבת איתנו ליד השולחן”.

“ובשביל הכבוד הזה הן מוכנות לסבול שתדכאו אותן?”

“כן”.

“ומה אחר כך?”

“אחרי מה?”:

“אחרי שאתם מדכאים אותן?”

“אנחנו דופקים אותן”.

“את המדוכאות האלה?”

“כן”.

“כאן זה מתחיל להיות יותר אנושי”, אמרתי בהקלה, “היית צריך להתחיל בזה. רק תגיד לי: למה אתם צריכים לדכא אותן לפני שאתם דופקים אותן?”

“מפני שסתם כך להשכיב בחורה זו לא חוכמה”, השיב ברוגזה, “זה כל עורך־דין יכול לעשות. אבל לוא אתה היית עושה להן רק פעם אחת עשירית ממה שאנחנו מתעללים בהן ערב ערב, הן לא היו רוצות להיפגש אתך יותר אף פעם. אבל אנחנו עושים להן דברים נוראים והן חוזרות כל יום ובאות ומתיישבות על ידנו. אנחנו עושים איתן דברים שאף אחד לא יכול לעשות, כי מאחרים הן לא מוכנות לסבול את זה. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות איתן מה שאנחנו רוצים מפני שאנחנו סופרים, אמנים, אנשי שם והן חושבות את זה לכבוד גדול לשבת איתנו ליד השולחן. אנחנו עושים מהן עפר ואפר, דרק אנחנו עושים מהן. אנחנו רומסים אותן ברגליים ודשים אותן בעקב. אנחנו מתנהגים איתן כמו שלא מתנהגים עם זונות והן בכל זאת באות אלינו. הן חוזרות תמיד. והיית אומר בנות פרוורים? לא ולא. אצלנו מן המובחר: בוגרות אוניברסיטה, בנות מיליונרים, בנות של סיטונאים, סוחרים עשירים, תעשיינים, חברי כנסת, שרים, בנות של פרופסורים מהאוניברסיטה. אנחנו לא יושבים לשולחן עם כל אחת”.

דממה ממושכת השתררה אחרי נאומו הנרגש. לבסוף הוא שוב הפר את השתיקה:

“אין בכל האולם הגדול והמלא הזה אף אחד שלא משחק משחק”, אמר בנימת רחמים על עצמו ממנה השתמע שהוא חש עצמו צלוב על איזו אמת גדולה שהוא בלבד, היחיד מכולם, נידון לשאת בקרבו.

הוא הלאה אותי. הרגשתי פתאום שאני עייף מאד. קמתי ונפרדתי מהם בקצרה וללא טכסים. בחוץ כבר רד הערב. ניגשתי לתור האוטובוס כדי לנסוע הביתה. מוחי היה ריק וכן היה מבטי שליווה בעצלתיים את אחוריהן של הנערות שחלפו על פני. לידי עברה נערה תמירה ועדינה מאד לצד ברנש שנראה כמו חיה: נמוך ממנה, רחב גרם, בעל גב מעוגל, לבוש חולצת חאקי ששרווליה החפותים חתכו לתוך בשר הקיבורת של זרועותיו שהתנודדו בזווית מגופו כזרועות גורילה. “אלה הטיפוסים שהן אוהבות בתקופת הבלוטות”, הרהרת בנחת, “טיפוסים כמוך עולים על הפרק יותר מאוחר בחיים. אז חכה לה בסבלנות – כּל כלבּ ביג’י יוֹמוֹ”. אחר כך חלפו במוחי עוד דברי הבאי שונים שאין אני זוכרם. ופתאום קלטה אוזני קול נרגש של נערה מאחור:

“הביטי סורה – הנה המיליונר הזה”.

“איזה מיליונר”, נענתה בדחילו ורחימו הנערה שאליה הופנו הדברים.

השם הזה, סורה, עורר אותי: האמנם הנערה מהמסיבה? עקב סיומה החטוף של המסיבה לא הספקתי לקבוע קשר עימה. מזווית העין הצלחתי לוודא כי אכן היא זו – לבושה הפעם בפשטות בחולצה לבנה וחצאית ולרגליה סנדלים כמו בפעם הקודמת. הנערה שדיברה אליה היתה חברתה רינה שנכחה אף היא במסיבה.

“הנה שם תביטי”, חזרה רינה בהתרגשות.

“איפה שם?”

“על יד חלון הראווה של הסאלון לנעלי גברות”.

נשאתי עיני והנה – אמת ויציב: ליד חלון ראווה של סאלון לנעלי גברות, מעיין בנעלי הגברות שבחלון הסלון, עמד לו מיליונר: ידידי הטוב ז’ק אבוטבול.

“מי זה?”

“את לא זוכרת אותו?”

“הוא עומד עם הגב אלינו. אולי אם הוא יסתובב אני אכיר אותו”.

“הוא היה במסיבה אצל הצרפתי המשוגע”.

“לא ידעתי שהיה שם מיליונר”.

“זה עם התקליטים”.

“איזה תקליטים?”

“שנילי הורידה לבעל המסיבה על הראש. את לא זוכרת אחד שניגש לאסוף את השברים?”

“זה זה שהיה איתנו בחדר השני. אני נזכרת עכשיו. כזה מבוגר. מה – הוא מיליונר?”

“מיל־יו־נר אני אומרת לך. מיליונר ממש”.

“איך את יודעת”, קולה של סורה רטט כלשהו.

את זוכרת שהוא ניסה להתלבש עלי…"

“נו?”

“לא ידעתי אז שהוא מיליונר”.

“ואיך נודע לך?”

“נילי אמרה לי. למחרת המסיבה צלצלתי אליה לעבודה בשביל לומר לה כמה צחקנו. פתאום היא שואלת אותי אם עוד נאה לי לדבר איתה. שאלתי אותה מה פתאום, אז היא אמרה מפני שתפסתי מיליונר. אמרתי לה איזה מיליונר ומה את מקשקשת. אז היא אמרה לי שאני לא אפחד ושהיא לא תחטוף לי אותו. אז אמרתי לה שאני לא יודעת על מה היא מדברת. נשבעתי לה בחיי שאני לא יודעת. אז היא אמרה, שמענו עליך. היא לא רצתה להאמין לי בשום אופן. בחיי, סורה, אני נשבעת לך שלא ידעתי. אמרתי לה שוב בחיי שאני לא יודעת. אז היא אמרה לי שהוא בין כה זקן בשבילה ושאין לי מה לפחד. אז אמרתי לה שמי שזקן בשבילה זקן גם בשבילי. אז היא אמרה שמי שמעוניינת בכסף לא איכפת לה הגיל. אז אמרתי לה שכסף לא מעניין אותי, שאצלי העיקר הבן־אדם. אז היא אמרה שהיא לא אמרה שאני הולכת על כסף אלא סתם. את יודעת את השטיק שלה. בקיצור – כשהיא אמרה זקן אז כבר ניחשתי למי היא מתכוונת, אבל אני נשבעת לך סורה שבכלל שכחתי ממנו. אז אמרתי לה שאם את לא רוצה להאמין אז לא צריך מפני שאם הייתי עושה ‘אה! נזכרתי’ היא כבר היתה חושבת שמי יודע מה. יש לה פה על ברגים לזאת. בקיצור – היא התחילה לספר לי שיש לו המון רכוש בתל־אביב ואוטו חדש מסוג שאף פעם לא שמעתי, משהו עם גאלאכּסי, שעולה כל כך הרבה כסף שאפשר לקנות מזה דירה של שני חדרים בבית משותף”.

“הוא יכול להיות האבא שלנו”, הפטירה סורה בחמיצות.

“אי אפשר לדעת. אולי הוא רק נראה זקן. מה את חושבת – לנהל כזה רכוש זה עושה המון בעיות ודאגות. בואי ניגש אליו”, נקטה פתאום יוזמה.

סורה הזדעזעה.

“מה ז’תומרת ניגש? את חושבת שהוא זוכר אותנו?”

“נעשה את עצמנו כאילו שאנחנו רוצות לראות משהו בחלון הראווה”.

“אני לא יודעת” אמרה סורה בהיסוס, “אני מתביישת”.

רינה נעשתה קצרת רוח:

“את משגעת אותי, סוּרה. אם חזרת העירה בשביל להישאר קיבוצניקית, אז יכולת להישאר במשק…” טענה זו ריככה אותה.

“את חושבת שזה בסדר?” הבהב היסוס אחרון.

“בטח בסדר. כולן עושות דברים כאלה כשהן מעוניינות”.

הן עזבו את התור ובצעד נחפז נגשו לחלון הראווה, כשרינה בראש וסורה מזדנבת אחריה.

עקבתי במבטי אחרי השלושה. אבוטבול היה מרוכז בבחינת הקולקציה שבחלון. הוא היה נוהג להעתיר מתנות על שכובותיו. אף עתה היה עסוק, כפי הנראה, בבחירת מתנה עבור איזו שכובה מקרית. שתי הנערות עמדו לא הרחק ממנו כשרינה מדברת כל הזמן אל סורה בקול רם אודות הנעליים שבחלון כדי לעורר את תשומת לבו. הוא היה גבר מרשים ממבט ראשון, אבוטבול – עם צעדיו המכסיפים, גבותיו העבותות המכונסות תמיד בהבעה של רצינות כבודה, פיו הדק, הקפוץ בחומרה ביקורתית. רינה לידו נראתה כמו הרפתקנית בינלאומית עם מטפחת ממשי דק לבנבן שעטפה את ראשה והקיפה את צווארה. היה לה מראה אקזוטי מרחוק. היא נראתה כמו אווה גרדנר בסרט על מדבר, סוסים וגברים. ההופעה שלה באותו רגע עמדה בסתירה משוועת לקול ההמוני וחיתוך הדיבור הזול ששמעתי בוקע מפיה רגע לפני כן.

עתה ערכתי את שיקולי. הייתי עייף מאד ורציתי להיות בבית ובמיטה. מאידך – הנה סוף סוף סורה, אשר קימורי הקאוּטשוּק שלה הסעירו לאחרונה לא אחת את דמיוני. לא רציתי לאבד את עקבותיה שוב. החלטתי לעשות זאת בקיצור עד כמה שאפשר – רק למען חידוש הקשר. ניגשתי אל הקבוצה שליד חלון הראווה.

התחלתי לדבר עם אבוטבול, ואחר כך העמדתי פנים כאילו פתאום זיהיתי אותן כנערות שהיו עימנו במסיבה. אחרי שנשבר הקרח אבוטבול הזמין את כולנו אליו. נסענו לשם במכוניתו החדשה. אחרי שהכניסנו לדירה הוא נעלם לרגע במטבח. רגעים אחדים לאחר מכן שמענו את חבטת דלת המקרר. הוא חזר מהמטבח עם משקאות וצלחת מלאה קוביות גבינה צהובה שפודות על שיפודי פלאסטיק. אחרי זמן מה הוא לקח את רינה לחדר השני באמתלה כלשהי. דלת החדר נשארה פתוחה וסורה ואני ראינו בבירור בזגוגית הדלת את בבואותיהם של השניים שרועות על המיטה כשידיו בין קפלי שמלותיה. זמן מה ישבנו ללא אומר. פתאום היא לחשה לי:

“שמע, אתה רוצה לעשות לי טובה?”

“מה?”

“בוא נלך מפה”.

“לא נעים לך להישאר אתי?” התגריתי בה.

“לא לא”. מיהרה להפריך את דברי, “דווקא נעים מאוד. אבל בוא נלך מפה עכשיו. נלך למקום אחר ושם נשב כמה שתרצה. או אם לא הערב אז בפעם אחרת”.

“טוב”.

קמתי והיא אחרי. התגנבנו משם בלאט, משתדלים לא להפריע לזוג בחדר השני. כשהיינו בחדר המדרגות היא תפסה בזרועי.

“רגע”, אמרה בהיסוס, “אם ישאלו, תאמר שאתה היצעת שנלך. אני לא רוצה שידעו שזה בא ממני, טוב?”

הסכמתי תוך משיכת כתף.

סורה גרה מחוץ לעיר ואני ליויתי אותה לתחנה המרכזית. לפני שנפרדנו קבענו פגישה. כך החלה פרשת סורה בחיי.

פרק י"ג: ארזי    🔗

“רגע אחד, בן־ארי. אני בא איתך”, קרא אחרי ארזי. הוא קם, הצטרף אלי ליד הפתח ויחד עזבנו את בית־הקפה. בחוץ היה חם.

“החורף מתמהמה”, אמר כשהוא נושא מבט אל השמים המכוכבים.

“חם עדיין”.

“רציתי לשוחח אתך”, אמר לאחר שהות קלה.

“זה מוכרח להיות עכשיו?”

“למה לא עכשיו?”

“אני ממהר”.

“אלווה אותך”.

הסכמתי באי רצון. רציתי להיות לבד אחרי מונולוג ארוך ומלאֶה של בחבוט. כיוון שהסכים להילוות אלי לא היה לי עוד פתחון־פה לדחותו. אחרי שתיקה קצרה הוא פתח:

“מהסיפורים של ואלדמן ידוע לך כבר שאני מחזיק רשת של בארים ובתי זונות בגרמניה”.

“כן”.

“דבר זה הוא במקרה נכון”, אמר בחיוך “לעיתים קרובות הוא בודה עלי דברים מליבו. הוא לא יודע עלי הרבה”.

“בתי זונות זה די הרבה, הייתי אומר”.

הוא עשה בידו תנועת ביטול. רטט של מרץ עצבני זיעזע את כתפיו.

“לפני זמן מה פתחתי בית זונות חדש בהאמבורג”, סיפר “מוסד משוכלל ואלגאנטי בשביל החברה הגבוהה…”

“מזל טוב”.

“תודה”, אמר מתוך התעלמות מנימת איחולי. “מוסד נחמד בשביל אזרחי ההאנזה המעומלנים. אבות אבותי הלוו להם בריבית קצוצה בימי הביניים, ואילו אני מקים עבורם בתי בושת. יש בזה המשכיות מסויימת, אתה לא חושב?”

“לא. אני סבור כי יש עדיין הבדל ניכר בין הלוואה בריבית קצוצה ובין החזקת בתי־בושת”.

“לטובת בתי־הבושת, אם אתה שואל אותי אני לא עוסק בהלוואה בריבית קצוצה”.

“לא? למה? זה לא די רווחי?”

“זה רווחי מאוד אבל זה לא גורם לי סיפוק”.

“סיפוק? ובתי־הזונות גורמים לך סיפוק?”

“כן. אין לך מושג כמה דק ויפה הפשע יכול להיות. דבר היותו משתלם – זו מעלתו הקטנה ביותר. כסף, ככלות הכל, הוא רק מודד הצלחה. העולם התחתון הוא השמורה האחרונה של האבירות בימינו. אתה מבין למה אני מתכוון…”

“לא, אינני מבין. אינני מסוגל לתפוס איזה סיפוק בית זונות יכול לגרום לבעליו. אינני שייך לעולם התחתון. אתה המכר היחיד שיש לי בחוגים אלה וחוששני שגם אתה לא אופייני”.

“אתה טועה בכל מה שאמרת עכשיו”, נימת דבריו שהיתה עד כה מהתלת כלשהו, קיבלה איזה גוון להוט. “אתה טועה בטענתך שאינך שייך לעולם התחתון. אתה שייך ועוד איך. אתה קורצת מהחומר המשובח ביותר לצורך חיים כאלה. מה שאני אומר לך עכשיו זו חוות דעת של מומחה ואתה יכול לסמוך עליה. ולגבי מה שאמרת שאני אינני אופייני – אין אופייני בעולם התחתון. זה אחד הדברים המקסימים שבו. העולם התחתון הוא אולימפוס שבו כל אחד משחק את המשחק שהועיד לו הגורל העומד מעל כולם. נהנים מהמשחק כל עוד הוא נמשך עד שמוגש החשבון. כשהוא מוגש משלמים בלי הרבה מלודראמות ואז לעתים יש גם סוף מיתולוגי – יפה, אכזרי ומסמר שיער. אם יש לך די שכל ותושייה, אתה יכול לעיתים לשחק עד הסוף בלי לשלם. לזה מסוגלת רק העילית. אני מדבר רק על העילית. הסטאטיסטים לא נחשבים. קח למשל את בית הזונות שלי בהאמבורג…”

“אל תכעס עלי, ארזי”, נכנסתי לתוך דבריו, “אני מנסה לשתף פעולה. אני מנסה כל הזמן לתאר לעצמי מה הסיפוק שבית זונות יכול לגרום לבעליו. אני לא כל כך מצליח”.

“אגיע לזה”, אמר בקוצר רוח “לא לכל אחד בית זונות יכול לגרום סיפוק, אבל לאנשים כמונו…” הוא קרץ לי באינטימיות.

“אל תדבר בשמי”, מיהרתי להסתייג. הוא התרצה.

“אתה רוצה לדעת מה הסיפוק שבית הזונות החדש שלי גורם לי??”

“מעניין”.

הוא הלך צעדים אחדים בשתיקה ואחר כך:

“אני צרכן מבוסס של האֶמוציות שלי ואני אוהב אותן דקות למרות שאני כזה בחור עבה. אני משתמש בעולם כולו שמעבר מזה ומעבר מזה של החוק כדי להזין את האמוציות שלי בכל מיני אוֹבייקטים ומצבים מוזרים, פיקאנטיים, בלתי־אפשריים. זו אצלי תאווה. אתה שואל בקשר לבית הזונות בהאמבורג. זה משעשע. היית צריך לראות את האזרחים המדושנים האלה יורדים אלי ממרומי ההגינות המכובדת שלהם רועדים מפחד שמא יוודע שהם מבקרים במוסד שלי. כשאני פוגש אותם שם הם מעמידים פנים כאילו לא אכפת להם שיגלו אותם אצלי. אבל זה לא נכון. עכשיו הם רועדים רעד כפול: שמא יתגלו ושמא אגלה אני שהם חוששים לכך. לצאת לקראתם, להקביל את פניהם כשכולי קורן, כולי שלם עם עצמי בתפקידי כבעל בית זונות, כולי קלילות וגינונים וכך לכפות עליהם שיחה קלה וסאלונית בעוד הם ניקשים בלשונם, יושבים כעל גבי גחלים ורוצים לחמוק מהר ככל האפשר – זה גורם לי סיפוק. מדוע? כי רעד זה שאנשים מכובדים והגונים אלה רועדים שמא מישהו יגלה אותם במוסד שלי, מעמיד אותם בבת אחת בעשר דרגות נמוך ממני, רועה הזונות שבחברתו הם חוששים להיתפס. אני יוצר בשבילם מעגל קסמים מרתק שלתוכו הם נדחפים ביד יצרם ושבו הם מתנהגים בצורות מעניינות מאוד. אני מחזיק אותם בכף ידי זמן מה ולאחר שהשתעשעתי בהם דיי, אני משחרר אותם – כמו צפורים. בצורה כזאת אתה מכיר את הטבע האנושי, בן־ארי. בשבילי זו תקופת התמחות: הכרה עמוקה בטבע האדם היא הכרחית למדינאי…”

“מדינאי?!”

“כן. מדינאי. בזמן האחרון התחלתי לחשוב ברצינות בכיוון זה. פעם המדינאים היו באים מחוגי האצולה, הצבא ואפילו מקרב האינטליגנציה. אבל לא חשוב מאיזה רקע הם באו – כשהם פעלו כמדינאים הם נהגו כפושעים. אין כישורים יותר מועילים למדינאי מאשר כישורים של פושע גדול. הסביבה הטובה שממנה באו המדינאים בעבר רק יצרה בהם מעצורים שהנמיכו את שיעור קומתם כמדינאים. העולם התחתון הוא חממה אידיאלית למנהיגות. במיוחד כך בתקופה המודרנית. הפשע המאורגן הפך לגורם בעל משקל עצום בעולם. אינני רואה סיבה מדוע סינדיקאט פשע רק יקנה מדינאים שבאו מרקע שנחשב למהוגן ולא יעמיד מדינאים גדולים במישרין מתוך שורותיו. התכונות הדרושות כדי לעמוד בראש סינדיקאט פשע ואלה הדרושות כדי לעמוד בראש מדינה הן זהות. ישנה רק הבדל לא יסודי אחד והוא שבעולם התחתון הדברים פחות מוסווים מאשר במדיניות, פחות נזקקים שם להצדקות אידיאולוגיות, פחות מכריזים על כוונות טובות. אלא שגם בתחום המדיני בעולם כולו, במזרח ובמערב משמאל ומימין, ההצדקות האידיאולוגיות הולכות והופכות לשאבלוֹנוֹת נדושות שאין עוד מתייחסים אליהן ברצינות. במידה שיש שאבלונות אידיאולוגיות שיש להן עדיין אחיזה בלבבות בני־האדם, כגון השאבלונה הסוציאליסטית או הקומוניסטית, הריהן ניתנות בנקל לשינון ודקלום על ידי מנהלי בתי־זונות. במקרה הגרוע ביותר אפשר לשכור או לקנות לצרכי האידיאולוגיה כמה אינטלקטואלים, אנשים כמו בחבוט למשל, שאגב עושה שם בסטראטוספירה עבודה די מעניינת שאפשר יהיה אולי לנצלה. מה, בן ארי?” הוא נתן לי דחיפה קלה במרפקו בצלעות, “היית משכיר את עצמך כאידיאולוג לסינדיקאט פשע בעל מטאסטאזות פוליטיות?”

“אני לא אינטלקטואל”.

“זה נכון!” צהל. “אתה שייך ללב ולמוח של הסינדיקאט, לא לפריפריה של סטאטיסטים בעלי זרוע או בעלי אידיאולוגיה. ועכשיו בן־ארי, הסכת ושמע…” נימת דבריו נעשתה דראמאטית במקצת, קולו מתכתי. ציפיתי להמשך דבריו אך הוא נדם באופן בלתי־צפוי.

“כן” דחקתי בו בקוצר רוח. הוא נעצר ופנה אלי. נעצרתי גם אני.

“דרוש לי אדם בהאמבורג”, אמר בלהיטות עם מבט מרוכז בעיניו המכווצות, “אתה יליד גרמניה ודובר גרמנית. לפי החוק הגרמני אתה רשאי לשוב לגרמניה”.

“אתה השתגעת”, נשפתי נדהם.

“הרעיון מזעזע אותך כי הוא בא בהפתעה, חשוב קצת ותיווכח שאין בו שום דבר שאינו יכול להתקבל על דעתך. למעשה – שאין בו שום דבר שעוד לא עשית”.

“מה אתה מדבר!” קראתי. “אני מעולם לא ניהלתי בית־זונות”.

“אבל היית פושע”.

“לא עד כמה שאני זוכר”.

“היית במחתרת, לא כן?”

נעצרתי בהליכתי מרוב תדהמה.

“הייתי אז מה? מה הקשר?” אמרתי כשהדיבר חזר אלי.

“העולם התחתון הוא אותו הדבר כמו המחתרת רק בלי אידיאולוגיה. עושים שם את אותם הדברים כמו במחתרת: הורגים, רוצחים, שודדים, גונבים רק בלי הצטדקות”. המשכתי לצעוד בזעף. ‘לא חסר משוגעים אני’ חשבתי לעצמי קודם בחבוט עם הדיבורים שלו ועכשיו נטפל אלי זה שאנהל עבורו בית זונות בהאמבורג.

“מה היה תפקידך במחתרת?” שאל.

לא עניתי.

“הגד”, הפציר בי.

פתאום עלה בדעתי שאני מתנהג כמו בתולה ביישנית שגבר מנסה להדיחה. לרעיון זה נאלצתי לחייך. החלטתי לשתף פעולה. עם זאת נראה לי פתאום משעשע שיעלה בדעת מישהו להציע לי לנהל בית זונות בהאמבורג.

“ובכן?” דחק בי.

“הייתי מזכיר שירות הידיעות של המחתרת במחוז תל־אביב”, השיבותי. הוא הניח את ידו על כתפי וגיחך.

“ואתה עוד מעז לטעון שאתה לא אחד משלנו”, אמר.

“אני לא משלכם”. מיהרתי להכריז.

“טוב, טוב”, הרגיע אותי, “ובכן היית המזכיר של שירות הידיעות במחוז תל־אביב. נחמד. נשאלת השאלה: מדוע היית מזכיר שירות הידיעות של המחתרת במחוז תל־אביב? אתה תאמר לי: למען המולדת. זה נכון אבל זה לא הכל. אתה גם נהנית מזה והנאה זו היא חלק לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, של התשובה הנכונה. אלמלא נהנית מזה כי אז היית פועל בענף אחר של הפעילות המחתרתית כגון הדרכה, תעמולה או גיוס. אני גם אומר לך בדיוק ממה נהנית: מהחיטוט בסודות הזולת, מתחושת הכוח שבידיעת פרטים אינטימיים אודות אנשים שאינם יודעים כלל שאתה קיים. אל תהיה נאיבי, בן־ארי, הדחף לחשוף את סודות הזולת הוא דחף מאוס אך חזק מאוד בבני אדם ועם כל הכבוד ליפי־הנפש שלך, אני רואה שגם אתה אינך נקי ממנו”.

“אתה מדבר שטויות”, אמרתי בזעם.

“אני מדבר דברים כהוויתם. גם אני פעם הייתי שרוי בשלב שבו עוד הייתי זקוק להצדקות. אחר כך עשיתי את חשבון הנפש. מאז אני רואה את המוטיבאציות שלי באור יותר נכון. זה היה בסוף מלחמת העולם, אחרי שערכתי בגרמנים גנוסייד פרטי קטן משלי…”

“גנוסייד?!”

“לגבי הספק של אדם אחד אפשר לקרוא לזה כך. הקולונל שלי ואני התקדמנו אחרי החזית והיינו נכנסים לערים הגרמניות כשעוד שררה בהן אנדרלמוסיה. עשינו אז הרבה כסף. אני, נוסף על כך הרגתי הרבה גרמנים. הרגתי אותם ללא אבחנה – גברים, נשים, זקנים וטף. מובן מאליו שזה לא נמשך זמן רב באף מקום. האנגלים נהגו להשיב את הסדר על כנו במהירות. אך בהתחשב בנסיבות ובמגבלות שנבעו מהן, הספקתי כל כך הרבה שזה קיבל מימדים של גנוסייד בזעיר אנפין. אחרי שזה נגמר נאלצתי לחשוב על כך שוב ושוב…”

“זה לא פלא”, קראתי נרגש, “אני חושב שלא הייתי מסוגל לשכוח זאת לעולם לוא בעדנא דרתחא, ובמצב של זעם נורא, הייתי נותן ליצר הנקם להשתלט עלי במידה כזאת שאבוא לכלל רצח נשים וילדים”.

הוא פרץ בצחוק.

“לוא בעדנא דרתחא ובמצב של זעם נורא הייתי נותן ליצר הנקם וכו'” ציטט אותי בנימה דראמאטית וצחק שוב, “גם כשאתה מדבר עברית אתה מדבר לעיתים קרובות גרמנית ועוד גרמנית מהספרים. זה גורם לך מאמץ לדבר בסינטאכס לא מורכב. אתה משתדל מאד אך כשאתה מתרגש, אתה שוכח את עצמך ומדבר גרמנית מתורגמת לעברית. אבל נחזור לגינוסייד. אתה תתפלא, בן־ארי, אבל מה שגרם לי לחשוב על הנושא שוב ושוב לא היה מוסר כליות אלא זכר ההנאה המרובה שנהניתי מהרצח הסיטוני”.

“זה היינו הך. לאיזה מסקנות הביאו אותך מחשבותיך בנושא?” ניסיתי להיות אירוני אך הרגשתי שאינני מצליח להסתיר את רגשי הזדעזעותי. כשבחבוט דיבר על גנוסייד היו אלה דברים מסובלמים של אינטלקטואל שהיה בוודאי נרתע מביצוע רוב הדברים שהוא מדבר אודותם, לוא אינה המקרה לידו הזדמנות לבצעם. עכשיו היתה לי הרגשה שאני מדבר עם אדם שמתכוון ברצינות למה שהוא אומר בדברו על הדברים האיומים ביותר.

“הגעתי למסקנה מעניינת”, המשיך בקלילות, “כשרצחתי את כל הגרמנים האלה עוד חשבתי שאני נוקם את נקמת ששת מיליוני היהודים הטבוחים, אבל ההנאה העצומה שנהניתי מכל העניין לא התאימה להנחה זו. וכך התחוור לי שלא היה זה פורקן ליצר נקם יהודי, אלא…” הוא נעצר כמבקש את הביטוי הנכון.

“אלא מה?”

“אלא פורקן ליצר השמדה גרמני, או אולי אנושי ואולי חייתי. מי יודע… מכל מקום יצר השמדה רצחני – דבר זה זיהיתי בבירור. אני נוטה לחשוב שהיה זה הגרמני שבי אשר נהנה מהגינוסייד הקטן שערכתי בגרמנים…”

“אתה צריך לפנות לפסיכיאטר באופן דחוף הגם שאינני בטוח אם בכלל אפשר לעזור לך”.

“אני לא צריך לפנות לפסיכיאטר יותר ממך”, השיב מניה וביה, “אתה לא פחות גרמני ממני, בן־ארי. אתה גודלת וחונכת כילד גרמני לכל דבר עד גיל שש, כלומר במשך אותן השנים שהן, לפי פרויד, המכריעות לגבי עיצוב אישיותו של האדם. אתה זוכר את החינוך הגרמני הזה שקיבלנו, חינוך קשה מלא איסורים וחרמים? מי שמתחנך כך יש לו כמעט זכות מוסרית לגינוסייד לפחות פעם אחת בחיים. אנחנו שנינו גרמנים, בן־ארי, ועוד נאצים נוסף על כך. אם יש לנו טינה נגד הגרמנים, זה לא על רצח היהודים, אלא על שום שהם השליכו אותנו ממרכבת הקרב שלהם כשהם יצאו למלחמה ולגנוסייד”.

“אתה משוגע”, קראתי נרעש, “יש לך מוח חולני וקודח”.

הוא התעלם מקריאתי הנרגשת והמשיך בנחת:

“הגרמנים כבר אינם נאצים, הואיל והם השמידו את הנאצי שבהם על ידי הגשמתו במציאות. אבל יהודים רבים שילדותם עברה עליהם בגרמניה שבין שתי המלחמות, הם נאצים בעמקי נפשם עד עצם היום הזה. ארצות הברית שורצת יהודים נאצים כאלה, ילידי גרמניה. רבים מהם למדו תלמוד בנעוריהם והם בעלי אינטלקט מזהיר ושכל חד כתער. אם אי פעם יהודי גרמני כזה, שהוא נאצי בעמקי נפשו, יגיע להשפעה מכרעת בארצות הברית יהיה זה השלב המסוכן ביותר בתולדותיו של עם ישראל, מראשיתן ועד היום הזה. הדברים שהוא יעשה ליהודים מתוך בולמוס של יצר השמדה עצמית, יסכנו את קיומו של עם ישראל יותר משסיכנו אותו המן, טורקוומאדה והיטלר גם יחד. גדול הצוררים שאי פעם קמו על עם ישראל לכלותו יהיה יהודי אמריקאי ממוצא גרמני. הטעות הגדולה של היטלר היתה בכך שהוא השמיד את יהודי גרמניה ביחד עם יהודים בני ארצות אחרות במקום לקרבם ולהשתמש בהם לביצוע תוכניות ההשמדה של בני גזעים אחרים, כולל יהודי ארצות אחרות. אני קובע במלוא ההכרה והאחריות שאין דבר אשר יהודי גרמני לא היה מוכן לעשות כדי להוכיח לגרמנים שהוא גרמני מסור ונאמן. לו היה היטלר מפלה אותם לטובה היתה יהדות גרמניה מעמידה את הצוותות של כל מחנות ההשמדה. אתה היית רואה איזו השמדה הם היו מוציאים מתחת ידם: יסודית, חסרת יצרים, סטרילית לגמרי, מותק של השמדה, עם רב רפורמי נושא ברכת ‘מטהר הגזעים’ על כל משלוח לתאי הגאזים של יהודי ארצות אחרות, צוענים, פולנים ושאר ירקות רקובים כפי שקורא לזה ידידנו בחבוט…”

“בחבוט הוא נאיבי ולכן מעורר אהדה. אתה נבל ומעורר רק תיעוב”, הטחתי בפניו, “נבל במידה שמטורף יכול להיות נבל”.

“אתה מטיל ספק בדברי? אתה אוסט־יוּדה ואתה לא מכיר את יהודי גרמניה. אני אחד מהם ואני מכיר אותם, ואני אומר לך שהם היו משמידים את כל יהודי אירופה בלי להניד עפעף אך גם בלי ליהנות מזה. פשוט כדי להוכיח שהם גרמנים טובים. האבא שלי הליבראל היה יושב לו באושוויץ, או באיזה שהוא מחנה השמדה אחר ועושה שעות נוספות עם קרני הרנטגן שלו בעיקור גברים ונשים בני גזעים נחותים. הגרמנים היו יוצאים מהזוועות נקיים וטהורים כתינוקות. והאשמים? שוב היהודים. אבל היטלר היה חצי אינטליגנט והיסטרי. לא היתה לו הדקות לחשוב על דברים כאלה וגם לא לאף אחד מהאספסוף הוולגארי שהקיף אותו. הוא היה צריך להקיף את עצמו ביהודים…”

כאן נעצרתי.

“מספיק עם הפטפוט הזה”, קראתי בזעם. “אני לא מוכן לשמוע יותר”.

“טוב, טוב”, הוא נסוג מיד, ואני שוב הכרחתי את עצמי להירגע.

“מניין לך שאני אוֹסט־יוּדה?” שאלתי.

“גם אני נהנה קצת מחיטוט בעניני הזולת”, אמר בצחוק.

"קודם אמרת שאני גרמני. זו שטות. אני אוסט־יודה כפי שציינת בעצמך. עזבתי את גרמניה בגיל שש. הורי שניהם ילידי גאליציה. אין לי כל שורשים בגרמניה ובתרבותה.

“אביך היה איש עשיר מאוד בגרמניה”.

“נכון”.

“עד גיל שש היתה לך גוברנאנטית גרמניה…”

“אני רואה שהיטבת לחטט”.

“זה מספיק בהחלט”.

“מספיק למה?”

“כדי שתהיה גרמני. גרמני מסוג מסוים, כלומר”.

“איזה סוג?”

“ידידנו בחבוט החוקר את תופעת שעטנז התרבויות היה אומר לך כי ככל שהטענה להשתייך לתרבות הנחשבת כגבוהה יותר היא פחות מבוססת ויותר קלוטה מהאוויר – הדביקות בה היא יותר אינטנסיבית”.

“אלה פטפוטים”.

“ייתכן. ובכל זאת אתה מספיק גרמני כדי ליהנות בעומק לבך מהדליקאטס שאני מציע לך”.

“אני לא גרמני”, נשפתי בקוצר רוח. “אין בי שום דבר גרמני”.

“לא?” קרא באירוניה, “זה כל כך בולט שאפילו אדם חסר השראה כואלדמן עמד על כך. אתה יודע איך הוא קורא לך? מאחורי הגב כמובן”.

“איך?”

Ritter von Taugenichts" – האביר לבית לא יוצלח".

“יפה”, העירותי משועשע, “ישר לתוך חוגי האצולה”.

הוא צחק.

“למה לא? מאחר שאתה לא גרמני, אתה יכול לבחור לך איזה גרמני אתה רוצה להיות, דבר שאף סנדלר או רופא או פרופסור גרמני אינו חופשי לעשותו. אתה יכול להיות קיסר גרמניה, אם תרצה. בכל אופן יש בך דבר מה שמעורר באופן ברור את האסוציאציה ההיא של ואלדמן”.

“מהו?”

“השיפוט שלך, למשל, והטון שבו אתה חורץ משפט. כשאתה מפעיל את השיפוט שלך בכל נושא שהוא, אתה לא משאיר מקום לספק. איך היתה לואלדמן הדקות לתפוס זאת אינני יודע. זה נכון מאוד שאתה אביר גרמני, בן־ארי. אבל אביר גרמני מזויף”.

“אם כבר – אז למה מזויף?”

“פשוט – אני מחבר אחד ועוד אחד”.

“דהיינו?”

“אתה לא אביר גרמני – זה נכון. אתה גם לא מתנהג כמו אביר גרמני. אבל אתה מתנהג בצורה שיש בה כדי לעורר את האסוציאציה מחוץ לגרמניה, וזה דבר ששכחתי להדגיש – מחוץ לגרמניה – שאתה אביר גרמני. מכאן שיש זיוף”.

“מדוע אתה מדגיש מחוץ לגרמניה?”

“משום שבגרמניה, מקום שיודעים איך נראה אציל גרמני, לא היו טועים בך אף לרגע אחד. בגרמניה לא היית נחשב כגרמני כלל. כל ילד היה רואה מייד שאתה זר”.

“אז הרי שוב הכל שפיר”.

“לא ולא. זה רק אומר איזה מין אביר גרמני אתה”.

“איזה?”

“אתה האביר הגרמני מהמיתוס: האביר הגרמני כפי שסיפרו בזמנו למעמדות הנמוכים שכך אביר גרמני נראה ומתנהג. אתה יונקר פרוסי כפי שהדמות קיימת בדמיונם של פולנים כמו ואלדמן”. הוא השתתק לרגע. “אתה יודע איך מתנהג אציל גרמני?” שאל פתאום.

“מימי לא ראיתי אציל גרמני”.

"אתה היית מסוגל לעמוד על הברכיים ולהתחנן על חייך? הוסיף לשאול.

“אינני יודע. לא הועמדתי בניסיון”.

“אז אני אומר לך: אתה לא היית מסוגל. ואתה יודע למה?”

“למה לדעתך?”

“משום שמעשה כזה היה עומד אצלך תחת צנזורה חמורה של הדמות האידיאלית מימי ילדותך, דמותו של הגיבור הגרמני מתוך סיפורי האגדות שהגוברנאנטית שלך היתה מספרת לך. אתה לא היית עושה זאת משום שלדעתך אציל גרמני לא היה עושה זאת. אבל לידיעתך – זה לא נכון. לרגלי כבר כרעו ברך אצילים גרמנים, אדונים פון כך וכך והתחננו על חייהם מתוך שלימות פנימית מלאה. מדוע?משום שעל הברכיים, או על הרגליים, או על הסוס הם היו אצילים גרמנים. אצלם זו מהות ולא מיתוס. גם לוא רצו, הם לא היו יכולים להיות דבר מה שונה. הם רצו לחיות והיו סבורים כי לכרוע ברך יהיה אֶפקטיבי להשגת מטרה זו. כיוון שכך הם כרעו והשתחוו”.

הוא התחייך. “היית צריך לראות את זה. גם כשהם עמדו על הברכיים והתחננו על חייהם הם צפצפו עלי. בבת אחת התחננו וצפצפו. לעיתים היה נדמה לי שהם מוכנים לכרוע ברך לפני משום שאני לא די טוב בעיניהם כדי להתבייש בפני. אני הייתי בשבילם מכשול טכני שהם היו צריכים לסלק מדרכם בצורה זו או אחרת: על ידי תחנונים, אם אי אפשר על ידי כדור…”

“ואתה מה עשית? חננת אותם?”

“איך לפעמים. לפעמים לא היה איכפת לי שהם מצפצפים עלי ואז הייתי שולח אותם לדרכם. היה נעים לי לעשות להם טובה. לפעמים הם היו מעוררים בי הערצה כזאת שהיה יותר נעים לי לדפוק בהם כדור. בנו של אחד מאלה ששלחתי לעולם האמת הוא לקוח קבוע באחד מבתי הזונות שלי. תמיד חסר לו כסף. מידי פעם, ביחוד ביאהרצייט, אני נותן לו סיבוב חינם לעילוי נשמת אביו”.

איך אתה יודע שהוא בנו של האדם שרצחת?" הוא עורר בי סלידה רבה, אך נהניתי מההרגשה שאני מסוגל לכבוש את רגשי התיעוב במידה מספקת כדי לגלגל עימו את השיחה הנתעבת בניחותא.

“לעתים קרובות הייתי מכריח את קורבנותי להזדהות”, סיפר בקול רגיל, “הייתי משוחח איתם, מברר מאיזו שכבה חברתית הם, ומה מצבם המשפחתי. הם היו מספרים לי על משפחותיהם, קרוביהם וכו'. אחר כך הייתי מחסל אותם”.

“ההשמדה שלך לא היתה כל כך סטרילית”, ציינתי

“אני אדם שאוהב את ההנאות הקטנות שלו”, אמר בחיוך קל.

“אתה מעורר בי גועל נפש ארזי”, אמרתי בטון השקט והרגיל ביותר שהייתי מסוגל לגייס.

“אני יודע, אדוני יפה הנפש הבוחש בקדירת הזולת רק למען המולדת”, הוא צחק כמו חזיר “אין דבר”, הוסיף, “אתה תתחשל”.

פתאום עלה בדעתי לשאול אותו:

“לדעתך אני הייתי מוסר את נפשי על עניין של כבוד במקום לרדת על הברכיים?”

“לא”.

“לא? ומה עם הצנזורה הפנימית?”

“היית עוקף אותה”.

“איך?”

“היית מקבל התמוטטות עצבים ויורד על הברכיים ואז זה שעומד על הברכיים זה לא אתה, ואם אתה – אז לפחות לא במצב אחראי. אתה שועל ערמומי, בן־ארי”. הוא איים עלי באצבעו וחייך בשובבות.

“אם אתה חושב שאני מועד להתמוטטת עצבים למה אתה מציע לי לנהל בית בושת? הדבר כרוך במתח רב שאדם מועד להתמוטטות אינו יכול לעמוד בו”.

“אתה לא מתמוטט ממתח. אתה מתמוטט מעודף מצפון. אתה צריך ללמוד לשלוט במצפון שלך, לרסן אותו”. הוא הרצין פתאום, “אני לא חושב אותך לקוועטש. לא הייתי מציע לך לנהל את בית הבושת שלי ועוד כל מיני עסקים מעניינים לוא זו היתה דעתי עליך. אני חושב אותך לאישיות חזקה ורבת־עוצמה, אך כדי לממש את כוחך במציאות אתה צריך לחנך את עצמך ובמיוחד לרסן את מצפונך המפותח מידי ולקרוא אותו לסדר. כמו כן אתה צריך להתגבר על הנטייה שלך לספר לעצמך מעשיות…”

“מעשיות כמו עם ומולדת שעה שאני מחטט בענייני הזולת”, זרקתי לתוך דבריו, “ייתכן שמקנן בי דחף לחשוף את סודות הזולת, כפי שאתה קורא לזה אבל מכיוון שהעם והמולדת שייכים לקונטכּסט שבו אני מוכן לתת פורקן לדחף זה, אני עדיין אדם הגון בעוד שאתה חזיר. המעשה והקונטכסט האידיאולוגי שלו לא הולכים זה בלי זה אצל אדם נורמאלי”.

הוא שתק. הלכנו עכשיו בקטע חשוך של המדרכה. גדילי השיער שמשני צדי קרחתו הטילו צל על קיר לבן שחלפנו לידו.

“מקבל”, אמר לבסוף, “אם דווקא דרושות לך הצדקות, אינני מתנגד. על כל פנים לא לפי שעה. הבה אעזור לך לבנות את נימוקיך בעד קבלת הצעתי. אני יוצא מתוך הנחה שביסודך אתה מסוגל ליהנות מדברים כאלה. אחרת לא הייתי מדבר איתך, אני רוצה לעזור לך לבנות את ההצדקות הדרושות לך”. הוא השתתק לרגע ואחר כך המשיך. “למען האמת ייתכן שרצח שישה מיליון יהודים על ידי הגרמנים הוא חלק אינטגראלי מכל העניין הזה שיש לי להציע לך. גרמניה היא גן עדן ליהודים רעי לב. אלה אנשים שהיו מאחלים רעות לכל אדם שהיו פוגשים בכל מקום שהוא, משום שהם מנוולים מטבע ברייתם. בגרמניה יש להם הצדקה לתת פורקן לרשעותם, כי כל אדם שהם פוגשים ברחוב הוא גרמני האחראי, ביחד עם האחרים, לרצח שישה מיליון יהודים. גרמניה שורצת יהודים כאלה. במלים אחרות – בגרמניה הם מוצאים מה שאתה קורא ‘קונטכסט’ חיובי הדרוש לאדם הגון כדי שיתנהג כמו חזיר”. הוא השתתק שוב רגע ואחר כך: “באמת, בן־ארי – אני רוצה שתבין מה עשית למולדת המסכנה: אתה ניצלת אותה כדי להצדיק מעשי חזירות שביצעת להנאתך. לא כך משרתים אידיאל. אתה תצחק אם אומר לך שאני אידיאליסט..”

“איך לדעתך משרתים אידיאל?”

“עשה מה שמתחשק לך. כל דבר שגורם לך הנאה וסיפוק, כולל מעשי חזירות אם אתה נהנה מהם. כל זאת ללא כל הצדקות נוספות פרט לעצם ההנאה שאתה מפיק מהמעשים. אחר כך, במידה שיש למעשיך פירות שעשויים לקדם אידיאל שאתה מאמין בו, כגון שצברת הון רב אגב ביצוע התועבות אתה יכול להעמידם לרשות האידיאל. למשל – מבתי הזונות שלי אני צובר הון רב שאותו אני יכול לתרום לבתי יתומים, בתי תמחוי, למטרות דתיות או לקרן הקיימת. אתה חושב שלא היו לוקחים? מבטיח לך שהיו לוקחים.”

הוא השתתק. אחרי כברת דרך המשיך:

“ובכן, אנו אומרים שהגרמנים מנוולים משום שהם השמידו שישה מיליון יהודים. טענתם שלא ידעו על כך היא שטות. כמו שאמר בחבוט – כל נאום של היטלר היה הבטחה לעם הגרמני לבצע את השמדת היהודים. הם בחרו בו ונתנו לו מנדט לעשות בשבילם בדיוק את הדבר הזה. כל הגרמנים אם כן מנוולים ואם הם צעירים שטרם נולדו בזמן השואה – הרי הם ילדי צפעונים שצפונה בהם הפוֹטנציה המנוולת של אבותם. נוסף על כך, בן־ארי, הרי יש לנו גם הטענות הפרטיות שלנו נגד הגרמנים. אלמלא גרשו אותך היית היום מיליונר בן מיליונר, דור שני ליד הקערה הגדולה, טיפוס שונה ואולי הרבה יותר מאושר משהנך כיום. אשר לי – הרי כפי שאמר בחבוט…”

“בחבוט הוא האידיאולוג של סינדיקאט הפשע שלך?” נפלתי לתוך דבריו. הוא צחק.

“עוד אין לי סינדיקאט. רק זרקתי רעיון. בחבוט מעניין אותי. ובכן, כפי שאמר בחבוט, אבותי ישבו דורות רבים על אדמת גרמניה וגרמניה היא לא פחות שלי מאשר של הפולנים האלה בפרוסיה, בעלי השמות המסתיימים ב”סקי" שהיו תמיד הגרמנים הצעקניים ביותר משום שלא היו גרמנים כלל. אלמלא גורשה משפחתי מגרמניה הייתי עכשיו במצב מעולה בהרבה מזה שאני שרוי בו. הגרמנים הכריחו אותי לבחור את דרכי בין אפשרויות מצומצמות ונחותות בהרבה מאלה שהיו עומדות בפני אלמלא גורשתי. לכן אני כועס עליהם. כדי לנקום בהם אני מחזיק בתי זונות על אדמתם, כדי להעכיר להם את האווירה…"

“הגרמנים רק גרשו אותך. הם לא עשו ממך רועה זונות”, שיסעתי את דבריו בחריפות.

“מאחר שהם התערבו בברירות שעמדו בפני מלידה, הנני רשאי לבחור כראות עיני וגם על חשבונם”, אמר במנוחה.

“יש לך טבע של רועה זונות – מזה זה מתחיל”.

“נכון. וגם לך”, אמר בשלווה “אני מנסה לעזור לך למצוא את עצמך. כרגע אנחנו שני רועי זונות בביקוש אחר ‘קונטכסט’! אני מנסה להסביר לך שה’קונטכסט' הגרמני כשלעצמו הוא די טוב. הגרמנים השמידו יהדות של פרופסורים וקבלו במקומה יהדות של רועי זונות. אין להם ברירה אלא לבלוע זאת. מה הם יעשו? יקימו לנו שוב תאי גזים…”? הוא השתתק אחר כך החל לפזם חרש:

" ‘הקונגרס רוקד’ עם ליליאן הארווי ווילי פריטש. עוד הספקתי לראות את הסרט לפני שבאו הנאצים". שמץ נוסטאלגיה היה בדבריו.

הלכנו כברת דרך בשתיקה.

“זהו זה, בן־ארי. אמנם ברדק זה לא עם ומולדת והרבה אידיאלים אי אפשר לתלות בו, אבל במקרה שלנו אנחנו יכולים לומר שהגרמנים מנוולים וכדי לנקום בהם בן־ארי יוצא להמבורג לנהל שם בית זונות ולעשות עוד כל מיני מעשים טובים שלעיתים קרובות מאד לא יעלו בקנה אחד עם החוק. זה דליקאטס גרמני, בן־ארי: הדריסה העצמית שבהתמוטטות האורגיאסטית של האני העליון בלחץ היצרים ובחסות אידיאל לתוך תהום של התבהמות ולידתה מחדש של האישיות על קרקע אותו אידיאל, כשהיא מטוהרת רק כדי לחזור ולהתבהם שוב ושוב בחסות האידיאל המחפה. זה התענוג. דומה מאד לחיבוט שבטים במרחץ תורכי. מה אתה אומר?”

“לילה טוב”. עם זאת פניתי לרחוב צדדי והשארתיו עומד על המדרכה.

“עוד נשוב לשוחח בעניין”, קרא אחרי.

פרק י"ד: לכבוד הנרי מילר    🔗

אחרי שקראתי אותו מאמר על הנרי מילר בראשית שנות הארבעים, ידעתי כי חשוב לי לקרוא את כתביו. אז עברתי בכל חנויות הספרים שבעיר: בשום מקום לא שמעו על הנרי מילר. גם בספרייה הלאומית בירושלים הוא לא היה ידוע. (עד היום אי אפשר להשיג בספרייה זו טופס של “ונוס בפרווה” לזאכר־מאזוך, או של “זכרונות דולי מורטון”. איש לא שמע שם על אולאודה אֶקוויאַנוֹ, וליאו אפריקנוס אינו ידוע).

לאחר שאמרתי נואש עברתי יום אחד ליד חנות לממכר ספרים משומשים ברחוב אלנבי, חנות שסקה גם בהשאלת ספרים פורנוגרפיים. דוגמות מהקולקציה שבמחסן עמדו על המדפים בחזית:

Our Lady of the Flowers, Die Sitterngeshichte Europas – מאת אחד ז’ן ז’נה, The Sexual Life of Robinson Crusoe. Memoirs of a Lady of Pleasure וכו'. את תשומת לבי משכו שני ספרים שעמדו על אחד המדפים ועליהם פתק: “להשאלה”. האחד כריכתו היתה ירוקה ובה כתם אדום ומשונן, שנוצר כאילו מהתפוצצות שאירעה זה עתה והשתרע כמעט על מחצית הכריכה. השני כריכתו היה אדומה ובה כתם זהה בגודלו ובצורתו לכתם שעל הספר הראשון, אולם צבעו של כתם זה היה ירוק. מתוך הכתמים זרחו עלי באותיות לבנות שמות הספרים ושם מחברם: Tropic of Cancer ו־ Tropic of Capricorn שניכם מאת הנרי מילר!!!

השבועיים הבאים היו אורגיה: יצור מכושף היה מהלך בין הבריות בעיניים מזוגגות ופה פעור, מבין בקושי מה מדברים אליו. במקום לבית הספר הייתי רץ בבוקר לגן הדסה. שם הייתי יושב על ספסל בצל העצים וקורא לאט לאט. כל מלה, כל פסוק התפוצץ במוחי באלף זיקוקין של אסוציאציות. קטעים ארוכים נקלטו בזכרוני מלה במלה משום שקראתי אותם אולי עשרים פעם. כשהייתי מתעייף הייתי קם ומשוטט ברחובות, מכונס בתוך עצמי, בוחן ובודק אפשרויות שונות בשפה העברית. “אני אדפוק אותך טניה כך שתישארי דפוקה…” לא טוב. “אני אזמבר אותך טניה כך שתישארי מזומברת…” – לא. “אני אזיין אותך טניה…” “אני אשגל אותך טניה…” כך נסיתי את כל הסינונימים לאקט המיני בשפה העברית וזה לא היה טוב. מדוע? אחרי נסיונות אחדים נתחוור לי כי שורש הרע אינו בפועל. הפועל הוא “דפק” – זה ברור. אני דופק אותך טניה כך שאת נשארת דפוקה" – זהו זה. הזמן הוא החשוב. זמן הווה הוא היוצר פה משטח שעליו אפשר להשכיב את טניה בנוחיות ולעשות לה דברים נפלאים. לשון עתיד גוזלת מהמשגל המונומנטלי את המונומנטלית שלו.

אחרי השבועיים האלה ידעתי בערך מה אעשה. לא ידעתי בדיוק, לא ידעתי מדוע, אבל לא עניין אותי לדעת יותר. במידה שיחסתי פירושים להחלטותי ולחוסר החלטותי באותה תקופה, לא היו אלה הפירושים הנכונים ולמרות שבתוך תוכי ידעתי זאת כבר אז, היה זה הדבר האחרון שהיה אכפת לי. עמוק מאוד ובצורה בלתי אמצעית לחלוטין הרגשתי כי ההכרעות עצמן נכונות ומבוססות על המון סיבות שתתגלינה ותגוללנה רק במשך השנים.

התפרצות היחיד הגרנדיוזית של הנרי מילר דרך מנהרת השדים של האני הפנימי אל התחומים שמעבר למציאות האזרחית, תוך פשיטות פירטיות על העולם האזרחי, כיסיו ונשיו שכנעה אותי שכמעט הכל אפשרי, שאין כמעט דבר שאינו אפשרי. לקח זה לא נשכח ממני, מאז, והוא עזר לי לא פעם להתגבר על פיתויי חברים ונסיבות.

הנרי מילר לא התגבר על מצוקת נפש על ידי סובלימציות כדרך אנשי הרוח אלא על ידי ההנאה הישירה של החושים. לכן חייו היו שונים מחיי רוב אנשי הרוח, ולכן גם הספרות שלו היא שונה. הגבר הזה בא על הספרות שלא כדרכה. נסיגתו הטקטית מפני מציאות השדים האספסופית של ארצות הברית, מכורתו הגשמית, היתה מטיפוס רוסי: הרחק מעבר לעיר הבירה עם אדמה חרוכה והכל, נסיגה עד קצה גבול האפשרי שאחריו נפגעות הרקמות החיוניות ומקיץ הקץ. נסיגה, עד שלא נותר מאום פרט לאותה תחושת ייחוד נוראה, המעמידה את האדם בודד ונחוש נגד העולם ללא כל אפשרות להתבטא באחת הצורות המקובלות. צעד אחר צעד הוא נסוג מפניהם, עקב בצד אגודל, כואב אך משתעשע בשצף קצף הבהמי של האספסוף האזרחי כדרך המטדור בפר ותמיד תוך בטחון מלא כי יש לו קלף הניצחון תחת השרוול, והוא יוטל על השולחן ברגע המכריע. כך הוא נסוג מפניהם עד שהוא מגיע בגבו אל שפת התהום. עוד צעד אחד והוא בפנים. זה הרגע המכריע: בקורידה הסימולטנית נגד הפרים של העולם האזרחי הוא מאבד פתאום את כל ההידור. כפי שהדבר קורה לעיתים בחלום, מופיע בידו לפתע גרזן של קצבים. במכה אדירה אחת הוא עורף את הפר: זה היה ה־Tropic of Cancer שבו הוא עצמו הפך לפר, מטורף מכאב מדקרותיהם של הפיקדורים. כמעט כל הספרות שלו היא זעקה גדולה של תודעת ייחוד שנזונה מכבוד עצמי אישי מאוד ומלוטש בזרמי מכאובות. משהו דוחף אותו מאחור: זה קפיץ הזמן שנדרך עד שכמעט פקע. מניין הוא לוקח את הכבוד העצמי העצום הזה, האישי לחלוטין להזין בו את תחושת הייחוד לבל תתמוטט לו על הראש? – מהנוף הגרנדיוזי של התרבות הגרמנית שנשארה מכורתו הרוחנית.

יש ילדי מהגרים הקולטים באווירת הבית קטעי דברים המרחפים שם ערטילאית, המתאחים במשך הזמן לנוף פראי וקסום, נורא הוד אך אילוזורי כנוף העננים שניתן לעיתים לראות מחלון המטוס. יכול אדם להיות בנו של חייט גרמני בארצות הברית ולקלוט באווירת הבית את שילר וגתה ושפנגלד ולייבניץ למרות שבעל הבית עצמו לא קרא אף מלה משלהם ועל אחדים מהם אף לא שמע מעולם. הוא קולט את רוחם באווירת הבית במידה כזאת שכאשר מגיעים כתביהם לידיו הוא מרגיש פתאום כאילו פגש ידידים ותיקים שלא ראה מזמן. כשדבר כזה מתרחש אז סיכוייה של ארץ ההגירה במאבק על נפש הנער הם אפסיים. כמו נרקיס האגדי הוא מתנפל לתוך הנוף האילוזורי הנראה ממשי, עד שנדמה כי אפשר להקים בו גורדי שחקים, בעוד שלמעשה אפשר רק לצנוח דרכו לתוך התהום לרוב מסתיים תעתוע החושים הנורא בריסוק אברים. אך אם בדרך נס נער כזה נשאר בחיים, אזי מתרחש לעיתים דבר נדיר ונפלא.

עוד אז כשקראתי את ה־Tropics בגן הדסה, מוקסם כולי, תפסתי את הדברים האלה בלא שאוכל להביעם. גם הסקתי מהם אינסטינקטיבית את כל הניתן לגבי העניין שלפני: סיכויי לצאת וידי על העליונה מנפתולי אלוהים שנכונו לי עם האספסוף הישראלי, שהוא מכמה בחינות קשה ונורא מהאמריקאי. כל זה כמובן בתיאומים המתחייבים משוני הנסיבות:

קודם כל – לי אין פריפריה של יהודים שמתים לעשות טובה לגוי מבריק כדי לטבול באור הקורן של הזוהר החוזר. זה מהסיבה הפשוטה שאינני גוי מבריק אלא יהודי מבריק. היהודים יהיו תמיד נגדי. אם אני יהודי מחורבן כמותם צצה כמו מאליה השאלה: מי שמך? שהיא סימן הכר לציבור במצב של דמוראליזאציה. מה פתאום אתה ולא אני? שאני שילמתי את המחיר – זו לא תשובה בשביל יהודים. אדרבא – הם מוכנים לקצור ברינה כל דבר טוב שאחרים זרעו, לדגור כמו הקורא על הביצים הטובות שלא הם ילדו. הם אוהבים מכל דבר רק את ההנאה שבו. הם אוהבים ללכת לבית זונות אבל הם לא אוהבים לשלם.

מי שלא ניסה לא יכול לתאר לעצמו מה פירוש להילחם נגד היהודים. גיבורי חייל מצורעים כהמן והיטלר יצאו מהעניין וידיהם על ראשם. מי שלא ניסה גם אינו יכול להבין מה זה לחיות בין יהודים ולהיות שונה מהם, לחשוב בעניינים עקרוניים בצורה שונה מהם. הקרתנות היא דפוס חיים יהודי. הנרי מילר סבל רק מההעתק הדהוי שלו. המקור בגבורתו לא חרש על גבו מעולם. בין היהודים אתה לא יכול לשבת בשקט אפילו יום אחד. אתה צריך להוכיח את עצמך בכל יום מחדש בצורות מסוימות ולא אחרות: בנכסים, בקשרים, במעמד חברתי. פשוט אין לאנשים אלה הבנה לשום דבר אחר. יום אחד אתה מרפה מהמרוץ ואתה חש בעליל איך מתחיל לצמוח עליך העשב. מכאן נובע עקרון היסוד למלחמה ביהודים: לעולם לא ללחוץ על המציאות לחץ כזה שאי אפשר יהיה לדכא ביד אחת את התגובות שהוא מעורר. אם שתי הידיים תאחזנה בשלח לא תיעשה המלאכה. מי ששוקע כולו ובכל מאודו במאבק נגד לבנטינים מוכרח תוך זמן קצר להיהפך לליבנטיני בעצמו. צו השעה אם כן: סבלנות, אורך רוח, נשימה ארוכה מאוד, טקטיקה פאביאנית…

כשמילר קפץ לתוך נוף העננים הגרמני שלו, הוא נפל דרכו לתוך הסינה וקיבל את טבילתו כאמן. כשצנחתי אני לתוך נוף העננים האילוזורי שלי (גרמני אף הוא), נפלתי על קרקע היהדות ההיסטורית. נפלתי כפי הנראה ישר על הראש, אם לשפוט לפי מה שקרה לי: נעשיתי מאניאק ליהדות ויהודים. נחיתה זו על קרקע היהדות ההיסטורית קשורה אצלי בקשר הדוק עם השיממון הנורא שמהלך עלי העולם האזרחי, על כל מה שיש להציע. הנרי מילר התמודד עם העניינים המתים של העולם האזרחי על ידי כך שעבר מעליו בקפיצה נחשונית ישר לתוך ספירות היוליות ובתוליות שטרם נדרסו לבוץ ברגלי האזרחים. זה המירב האפשרי בהקשר של חייו. גוי מערבי, כשהוא אדם דגול ובעל שאר רוח, שואף להתבטא. שאיפת יסוד זו מתעה אותו אל תוך החלל. הביטוי של הגוי הדגול אינו חוזר אל המציאות להפרותה כפי שהדבר מתרחש, למשל, בנבואה הישראלית. הנביא מבטא את המציאות המצויה והרצויה בדרשותיו ואחר כך חוזר ומקנה לרעיונותיו אקטואליות על ידי הסמלים הביאוגרפיים. החד־משמעות של הדיבור והמעשה הנבואי מחזירים למלה את כוחה כגשר וכקשר בין בני־אדם. חבל שאני עצמי איני יכול לעשות יותר למען הדברים מאשר לכתוב עליהם. כשאני יושב כך ומשחת את הגיגי אל הנייר במקום לשתול אותם לתוך המציאות במעש, אני מרגיש לעיתים שאלוהים צריך לקטול אותי כמו את אונן ומאותה סיבה. דא עקא שלפי שעה אין כנראה מה לעשות משום שהקהל שלי עדיין לא בא לעולם.

הגוי, גם אם הוא מנסה על ידי אורח חיים הולם להחזיר למציאות מה שנטל ממנה לצורך הביטוי, אין לו מציאות שתהיה די כבדה כדי לחזור ולשתול לתוכה את אמיתותיו. כל גוי דגול חש איסטינקטיבית בצורך לשכנע מספר מספיק של יהודים באמיתותיו, כדי שיוכל לשתול אותן במציאות כדבר בר־קיימא. לשכנע את היהודים – זו ערובה לממש. אי אפשר לשכנע את היהודים בדבר שאין בו ממש. זה הגזע הקשה והמפוכח עלי אדמות עם ניצוץ של קדושה חבוי במעמקים גדולים בנפשו. זר לא יבין את התופעה של אנשים יהודים החיים בארץ הקודש, לשון הקודש בפיהם ובליבם, כביכול, חולי דחולין. כל דבר של ממש שבו באים לשכנע את היהודים, חייב להיות חזק וקשה כיהלום, כדי שיוכל להבקיע דרך שכבת החולין המפוכחת אל ניצוץ הקדושה החבוי עמוק בנפש היהודי.

בתור יהודי ישראלי אדם חי בקונטכט בעל רצינות נוראה. זה הציבור היחיד אשר לגביו שבירת דפוסי החיים הקרתניים היא לא רק תנאי קודם הכרחי לדבר שבמותרות כיצירה אמנותית, אלא הכרח קיום ממש. אם לא ייהרסו דפוסי החיים הקרתניים בארץ הזאת (שנושאם הוא המיקרוקוסמוס הקטן והנאלח של המשפחה העירונית בת ארבע נפשות), תשקע האימפריה היהודית שכבשה את הזמנים ונושאיה יאבדו בכליון פיזי נורא. יש פה אפשרות מרהיבה ויחידה במינה בהיסטוריה להיאבק במודע ליצירתה של ציוויליזציה חדשה, על ההרס והבנייה הכרוכים בדבר. מאז באתי לידי הכרה זו, שום דבר אחר אינו יכול לעניין אותי. אני מוקסם לחלוטין וללא שיור מההרפתקה של החיים היהודיים בארץ זו. אנו באנו ארצה אחרי אלפיים שנות גולה כדי להפוך אספסוף לעם, בתקופה שבה כל העמים הופכים לאספסוף לנגד עינינו ממש. זה מרתק. זה עוצר נשימה. לשבת כך בתוך טרנטה מלפני חמשת אלפים שנה ולנסוע בה נגד הכיוון ההיסטורי, כשמסביב כל הסופר־דה־לוקסים עושים שמיניות על הכביש, צופרים, מקללים, קוראים את הטרנטה לסדר ולא עוזר להם כלום מפני שהנהג שיכור והוא מוביל שניים וחצי מיליון פסג’רים משוגעים שמורטים זה לזה את הזקן, עד שמרוב מהומה מבפנים הם לא מבחינים במהומה שהם מחוללים בחוץ. אני לא אקח מיליון דולר בעד זה. המצב מרתק אותי ואני רוצה לראות במה הוא יסתיים.

מה גם שאני מאמין באמונה שלמה שניתן לצאת מהרפתקה היסטורית מיוחדת במינה זו לא רק בשלום אלא אף בתהילה. סיכוי מרהיב צפון במצב: בלחץ איום מתמיד של השמדה, להעביר ציבור בן מאות אלפי איש בבת אחת לחיים אחרים ובכך ליצור אחת לתמיד, וכעובדה מוגמרת, מציאות חדשה של חיים, שנושאיה בני־אדם חופשיים לגמרי מפחד בני אדם, ויש עליהם רק מורא שמיים. זו תהיה מציאות ללא אנשים קטנים. לדעתי אין בכלל אנשים קטנים. קטון האנשים השורצים סביבי – גדולה צפונה בו. רק אין הוא יודע זאת, כי הוא מכר את חייו החד־פעמיים בנזיד העדשים האזרחי. זאת – משום שברגע מכריע בחייו הוא חשב בטעות כי אחרת אי־אפשר. כל אלה הנחשבים אנשים קטנים, צאן מרעיתם של דמגוגים למיניהם, המעיטו דמותם לדעת מהעדר דוגמא אישית שתוכיח להם כי הדבר אינו הכרחי.

הנרי מילר היה בשבילי הדוגמא שנגלתה לי ברגע המכריע. הוא איש תרבות המערב ובוודאי נתכוון בדבריו בראש וראשונה לבני תרבותו הוא. אך רצה הגורל והוא הכה ניצוץ דווקא בצד הלא נכון של הים התיכון. הניצוץ הפך לסנה בוער באש ואיננו אוכל, ולמרות שכל היהודים משתינים עליו כבר עשרות בשנים מהזרגים הנימולים שלהם, הוא ממאן לכבות. (“זרג נימול” – תרגומי האישי לביטוי circumcised dick שבו מתייחס הנרי מילר לאבר המין של ידידו היהודי היימי). ייתכן שבאמצעות העידוד ששאבתי מכתביו הוא החזיר ליהודים מה שנשאר חייב להם: קונטכסט לשאר־הרוח להתגדר בו בשלבים כאובים של הצמיחה.

כך יצאתי לחפש גאון מטורף ומצאתי תאום ברוח. מצד הגב אנחנו תאומים זהים. מצד הפנים יש הבדלים בולטים: הוא רוצה להיות חופשי, ואילו אני רוצה להיות עבד. הוא רוצה לחיות ואילו אני אינני רוצה. אני גם לא רוצה למות. מה אני רוצה? לחכות למשיח. עניין זה של הציפייה הוא תפס בבהירות רבה וניסח בצורה שלא אוכל להוסיף עליה אות אחת:

אני מצטט את הקטע בלשונך וכלשונך, הנרי, כדי להציגך בפני בני עמי כגוי הנפלא והמופלא שהנך, אשר ירד באבחת אינטואיציה אחת לשורש הקיום המיוחד במינו של העם היהודי, יותר משעשה זאת מישהו מרבניו או מאנשי הרוח שלו בדור אומלל זה. לכן אותך, ולא אף אחד מבני עמי אני יכול לברך בזב בברכת הקושרים:

פרק ט"ו: מתקדם בעבודה ומסתדר בחיים    🔗

בוקר אחד בראשית אוקטובר, כשהראש מלא קשקשים ומגרד, נכנס המנהל הכללי לחדרי ואמר:

“מר בן־ארי, תיכנס אלי בעוד חצי שעה” הוא הביט בשעונו, “נאמר בתשע”. היה זה מצידו מעשה בלתי רגיל. בדרך כלל, כל אימת שהיה רוצה לדבר עם אחד העובדים, היה מזמינו אליו בטלפון הפנימי – לרוב באמצעות צילה. הוא הקפיד לשמור על מרחק והיה מידי פעם צונח באופן פתאומי מלמעלה על עובד זה או אחר. הוא לחם במוסר העבודה הירוד של העובדים והתנהגות זו שנקט היתה, כפי הנראה, אף היא אחד האמצעים במערכה זו. אי אמון הדדי ורצון רע שררו בכל. שיתוף הפעולה הדרוש למהלך תקין של העבודה היה בשפל המדרגה. היה זה ראש דאגתו של כל עובד להיות תמיד מצויד בטיעון משכנע מדוע העניינים שבטיפולו אינם מסתדרים, מדוע אין הוא אשם בכך ולרוב גם מדוע אשם בכך מישהו אחר. העיקר היה להיות מכוסה. דבר זה היה חשוב לעובדים הרבה יותר מעצם העבודה. לעיתים נדמה היה כי ניתן לבצע את העבודות שלא בוצעו בחצי המאמץ וכוח ההמצאה שהיו דרושים לעובדים כדי לתרץ את אי ביצוען. על מצב כזה של התפוררות ניתן היה להתגבר אך ורק על ידי טרור אכזרי שסחט בכוח את כמות ורמת העבודה הדרושים כדי שהחברה תוכל להתקיים.

מר וירט היה האדם הנכון במצב זה. הוא האיץ בעובדים, דרבן אותם ודפק בהם ללא רחם. לעתים נקט באמצעים אכזריים. גם על מר שאקארוף המסכן עברה הכוס באותם שבועות ראשונים. היה זה המזכיר שהכשילו. הוא שמע את מר שאקארוף במזנון מדבר סרה במוצרי החברה ומהלל ומשבח לעומתם מוצרי יבוא מתחרים. הוא סיפר על כך למר וירט והלה הזמין אליו את מר שאקארוף לדבר מה דומה למשפט. כשחזר לחדר אחרי התייצבותו אצל מר וירט היה ראשו חפוי ושח ובעיניו הלחות קמעה מבט משחר וכאוב. עם שפם המברשת הגדול שלו הוא נראה כמו קאריקאטורה של דמותו התוקפנית והמתגרה מכל ימות השבוע. מבטו ריצד חליפות בין מר גולדמן וביני, מבקש אצלנו את מעט האהדה שהיתה דרושה לו עכשיו. אך זרע הרוח שזרע הביא לו עתה את קציר הסופה: פני היו אטומים ואילו פניו של מר גולדמן הביעו, כרגיל, רק חשש לבאות. האכזבה שנחל בנו הביאה להתפוצצות:

“קוס אֶממוֹ!” שאג פתאום, “קוס אממו מר וירט! למה האמא שלו הביאה אותו לעולם, כזה לאנגר לוֹקש. אתם יודעים מה עשה לי? דן אותי לשנתיים שלילת דרגה. אותי – שאת כל החיים שלי אני נותן לטובת החברה”. הוא ניגש לשולחנו, שמט עצמו על כסאו, הטיל את ראשו על זרועותיו ומירר בבכי שהרטיט את כתפיו השפופות.

זה קרה לפני ימים אחדים. זכר המאורע עורר בי הרגשה בלתי נעימה. לא יכולתי לתאר לעצמי בשום פנים לשם מה הזמינני אליו. בלב מלא חששות התייצבתי אצלו בשעה היעודה.

“מר לווין אינו עובד עוד בחברה”, פתח ללא הקדמות, “ד”ר גרינוולד אינו בקו הבריאות בזמן האחרון. החלטנו לחזק קצת את מחלקת סחר חוץ. מהיום אתה תתחיל לעבוד עם ד“ר גרינוולד, מובן?”

“כן”.

“אתה תשב עם ד”ר גרינוולד בחדרו. תסדיר עם יהושע את העברת שולחנך. זה הכל. תודה".

“מר בן־ארי עוזב אותנו, מר גולדמן”, אמר מר שאקארוף, כשנכנסתי לחדר עם יהושע כדי לטפל בהעברת הרהיטים. “לאן אתה עובר, מר בן־ארי?” דבריו נאמרו בנימה של מורת־רוח נוטה לעצב ולא בנימה הרגילה, המתגרה והסונטת שבה היה מדבר אלי בדרך כלל.

“לחדר של ד”ר גרינוולד".

“לבריאות”, איחל לי.

“שיהיה בשעה טובה”, איחל לי גם מר גולדמן.

“תודה”.

כשצעדתי לאורך הפרוזדור עם כסא בכל יד, לצד יהושע שנשא לבדו את השולחן על גבו. הוא נעצר פתאום והפנה אלי את ראשו ככל שאיפשר לו לוח השולחן שלחץ על פדחתו:

“יש לך מזל שנפטרת מהחדר ההוא”, אמר, והמשיך ללכת.

“שימו את סה שם”, אמר הד"ר גרינוולד בהברה הגרמנית שלו בהצביעו על פינה אפלולית במקצת מול שולחנו.

“מה שלומך ד”ר גרינוולד", זרק יהושע לעברו ועזב את החדר בלי לחכות לתשובה. כשגמרתי לסדר את שולחני עם הכסאות בפינת החדר ועמדתי לפוש קמעה כשאני מתנשם במקצת, אמר לי הבוס החדש שלי:

“שב בבקשה, מר בן־ארי”, הוא הורה בכף ידו על אחד משני הכסאות, שעמדו מולו מעבר לשולחנו. “אני בא עכשף מהרופא. אני קצת לא בריא בזמן האחרון”.

אחרי מספר שאלות אישיות, ההשתאות הרגילה להשכלתי הגבוהה והמקצוע החופשי שלי, התהייה הרגילה מה אני עושה בחברה, עם הציון הרגיל שזה כמובן לא עניינו – הוא נטל ספר גדול ועבה בעל כריכת פלאסטיק שחורה שהיה מונח בפינת השולחן, פתח אותו באחד העמודים, הפכו ותחבו תחת חוטמי. בראש הדף התנוססה כותבת “יבוא”.

“בספר הזה ישנם שני פרקים: פרק ‘יבוא’ ופרק ‘יצוא’ שאתה צריך ללמוד בעל פה”, אמר, “זאת, אם אפשר לומר כך, הקונסטיטוציה שלנו”. פניו הסמוקים גם בלאו הכי הסמיקו עוד יותר והוא צחק קלות, כמתוך התנצלות, על צורת ההתבטאות החופשית במקצת שהרשה לעצמו. הוא פתח מגירה בשולחנו והעלה מתוכה חוברת עבה:

“הוראות המכס”, אמר, “אתה צריך ללמוד את ההוראות המתייחסות ליבוא גרוטאות, וכאן”, הוא העלה מתוך המגירה עוד ספר בעל כריכה כחולה, “כאן תמצא אל ההוראות בדבר תשלום תמריצים על יצוא שברי כלים”.

אחר־כך שמעתי מפיו הרצאה מקפת על בעיות סחר חוץ בגרוטאות ושיברי־כלים. הוא דיבר לאט, כשמבטו נושר בליאות כלפי מטה תחת שמורות עצומות למחצה, תוך הרמת גבותיו מידי פעם, בהעוויה אופיינית מאומצת, גבוה מעל המסגרת הדקה, השחורה של משקפיו, כאילו הסתיר לו אפו את לוח השולחן, והוא חייב להביט מעליו כמו מעל חומה. הוא הפליג בחשיבות הרבה של סחר החוץ בגרוטאות. דבריו היו מפורטים מאד והיה קשה להבדיל בהם בין פרט לכלל, בין עיקר לטפל. אחרי הסבר ממצה בעניין בעל תחולה כללית בא הסבר ממצה לא פחות על מקרה נדיר שנתקלים בו רק אחת לכמה שנים. הוא דיבר במשפטים יבשים וארוכים, מפורשים ומפורטים, בלי לתת אשראי כלשהו לאינטליגנציה של בן־שיחו. עד מהרה הלאה אותי בצורת הרצאתו והקהה את עירנותי, כך שבאותה שיחה הצלחתי ללמוד ממנו מעט מאד על הצד התיאורטי של סחר הגרוטאות. כשעבר לנושא חלוקת העבודה בינינו התאוששה עירנותי במקצת:

“ובכן, מר בן־ארי”, סיכם, “אתה תטפל בכל הצדדים הטכניים של העבודה וגם בקורספונדנציה. בסחר חוץ יש הרבה קורספונדנציה ואני לא יודע כל כך טוף עפרית. אתה תפתח את האקרדיטיבים בבנק, תדאג לביטוח של המשלוחים, תעמוד בקשר עם עמילי המכס ו…כן, כמובן – תענה על המכתבים. בזה יש לך כבר ניסיון. זה מובן?…. השאר אני אעשה”.

כל אותו יום עבר עלי בלמוד שני הפרקים אודות יבוא ויצוא מתוך הספר השחור והעבה וכן הוראות המכס והסובסידיות. כגרוס אבנים גרסתי את הסעיפים היבשים. היה קשה לי להתרכז. מחשבותי נדדו ללא הרף אל עניינים שונים מתחום הפעילות הגראפומאנית שאחרי שעות העבודה, תחום שבו חלו לאחרונה התפתחויות חשובות. עם זאת היה נדמה לי כשקמתי משולחני בשעה שלוש ושלושים אחרי הצהריים, שלמדתי על בוריין חלק מהוראות החוק המסדירות את סחר החוץ בגרוטאות ושברי כלים במדינת ־ישראל ושיש לי מושג כללי מהסוגייה כולה. פחות או יותר מרוצה מעצמי קמתי, סגרתי את הספרים וסידרתי אותם בקצה השולחן. בלב קל, כמי ששילם את כל נדריו לאלוהים ואדם, אמרתי שלום לד"ר גרינוולד שנשאר רכון על תיקיו והלכתי לי לדרכי. כשפניתי לצאת היה נדמה לי שהבחנתי בעננה קלה של מורת־רוח שחלפה על פני האיכר הסמוקים שלו. הדבר העיב במקצת על מצב רוחי בשעות היום הנותרות.

בערב שוב נפגשתי עם סורה. היא אחרה כרגיל. מאז האיחוד־מחדש ליד חלון הראווה של הסאלון לנעלי גברות בדיזנגוף כבר נפגשתי עימה פעמים אחדות. ההרגשה שהיתה לי עוד בעת פגישתנו הראשונה במסיבה, שלא יהיה לי הרבה על מה לשוחח עימה – התברר כי היתה מוצדקת. אי לזאת הרביתי לקחתה להצגות שבהן במקום להתרכז זה בזו, התרכזנו שנינו במקביל בנעשה על המסך או על הבמה. אך לעיתים היה בכל זאת קורה שהיינו נשארים פנים אל פנים למשך זמן מה, כגון באיזה בית קפה סמוך לקולנוע, שם היינו יושבים ומחכים לפתיחת הדלתות, או במונית, כשהייתי מלווה אותה לתחנה המרכזית בשיחות הקצרות שניהלנו בהזדמנויות אלו הבחנתי אצלה בדבר לא נעים: היא נשאה עמה המון רגישויות שנבעו מדברים שונים שאירעו לה בעבר. כמעט בכל מלה שאמרתי, כמעט בכל מעשה או מחווה, מצאתי את עצמי שוקע עד הברכיים בתוך עבר זה שלה, אשר לא היה לי בו לא חלק ולא נחלה. הוא ארב לי ללא הרף בחלק האחורי של בבות עיניה, כשהוא שולח לי משם מבטים מפיקי רצון, בוז, זעם, חיבה, הערצה – כל מיני תגובות שלא היה בכוונתי לעורר, ושלא הגיע לי שתתעוררנה אצלה, שהדהדו מנימים נסתרות בנפשה, עליהן פרטתי מבלי דעת ושלא במתכוון. הרגשתי כמי שמטייל בשדה מוקשים ועליו להיות זהיר מאד בצעדיו לבל ידרוך על אחד מהם. היא שפטה אותי ללא הרף לפי הלחץ שלחצתי במקרה ובתום לב על נקודה זו או אחרת במפת הרגישויות הסמויה שלה. שיפוט אינסטינקטיבי זה, שלא הגיב מעולם על כוונותי הלאה אותי עד מהרה. נראה לי בלתי הוגן שאדרש לשלם באי נעימויות את השטרות שהשאירו אצלה חברים קודמים שלה, אולי עוד מתקופת תנועת הנוער וההכשרה. הייתי סבור שיש לי הזכות לדרוש ממנה להיוולד מחדש באופן מיוחד עבורי ברגע שהופעתי בחייה ולהביא עימה אל היחסים הטריים את כל נסיונה הקודם כשהוא מעוכל ומגובש בצורה מבוגרת.

אך אם היא לא היתה מלוטשת – היא היתה, לעומת זאת, פקחית מאד, אינטליגנטית ואמביציוזית. היא ידעה מה היא רוצה. דא עקא ששאיפותיה היו כולן חומרניות במהותן והתרכזו באופן בלעדי בפריטים הרגילים מהרפרטואר של הזעיר־בורגנות הישראלית. כל כוחות אישיותה, הבלתי־מבוטלים כלל, עמדו באופן בלעדי לשרותם של חשקים חומרניים אלה שעלו מקרקע נשמתה כיער סטאלאגמיטים במערה אפילה. כל המרחב הנייטראלי הנפלא שבין החשקים, המרחב שבו ניתן לפתח את נטיות הלב שאינן תלויות בדבר – היה בלתי מעובד והפך בנפשה לשדה בור המעלה שמיר ושיית. היא היתה ריקה ונעורה מתרבות. ריקנות זו מצאה ביטוי בתופעה שקל היה לטעות בה וליחסה לטפשות: היא היתה מדברת בשטף בלתי פוסק וללא הבחנה על כל מיני דברים מקריים שחושיה הביאו להכרתה מסביבתה הגשמית המיידית כגון: שולחן כסא, חלון, ארון, פרצוף מצחיק, שמלה או זוג נעליים כשנושא דיבור משתנה ללא הרף מאובייקט מקרי אחד למשנהו. פטפוט כזה מצד אשה יכול להיות דבר מקסים ומלא חן, כפי שהיה הדבר אצל מירה כספי. הלהג של סורה היה, לעומת זאת, תפל, יבש ונתון תמיד בסד של היגיון ברזל. בארבארה, דאראפטי, פלאפטוֹן… כל הקשי הלוֹגיקה היו בשימוש מתמיד בנוסף לשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. בהיגיון הברזל הכרוני הזה היה רק פגם אחד: לעיתים קרובות מאוד לא היה קשר רב בין הקונסטרוקציות ההגיוניות שלה ובין המציאות.

בפגישה קודמת, למשל, סיפרתי לה כמה אנקדוטות שחשבתי כי הן משעשעות מבלי שיעלה בידי לסחוט מפיה אף צל של חיוך. “חוש ההומור שלנו, כנראה, שונה לחלוטין”, אמרתי ברוח טובה למדי. רק אחרי שאמרתי לה כך, התברר לה כי האנקדוטות נועדו להית משעשעות. לוא עמדה על כך בעוד מועד היתה בוודאי מזייפת חיוך כדי לגרום לי קורת רוח. כדי לנסות לתקן את המעוות היא אמרה: “זה טוב. תמיד טוב כשמישהו במשפחה צוחק. דברים שאתה לא תצחק מהם אני אצחק מהם ולהיפך”. לכאורה הגיוני: אנחנו, כביכול, משלימים מבחינה ההומור במקום להיות חופפים, כך שקשת הדברים הגורמים למצב רוח עליז בבית היא יותר רחבה. הגיוני למהדרין ורק לא נכון. דברי שטות אם כן? גם זה לא. דבריה היו שטות רק מבחינת “מה” שאמרה, לא מבחינת ה“מדוע”. דבריה אלה נאמרו אחרי שהתנשקנו פעמים אחדות במונית בדרך לתחנה המרכזית. ברוב קרתנותה היה נדמה לה כי השעה כבר כשירה כדי לבחון את תגובתי לרעיון של נישואין. היא היתה זריזה מאד בניצול הזדמנויות לקידום מטרותיה. אחד הגילויים הדוחים ביותר של חוסר התרבות שלה היה בדיספרופורציה זו שבין הפיקחות הטאקטית המעולה שהיתה צפונה לעיתים קרובות בדבריה ובין השידפון הגמור של תוכנם הסגולי.

כשניסיתי אחרי פגישות אחדות לדמיין לעצמי את מבניה של נפש זו, עלה בי הדימוי של מדף תרופות בבית מרקחת. כל ערכי החיים היו כאילו סדורים אצלה בצלוחיות, נושאו פתקי זיהוי הערכה כגון: ה"גבר – חיובי (100%) (בתנאי נישואין בלבד), משגל מחוץ לנישואין: שלילי (50%) ככה ככה (50%) וכו'. ייתכן שהיה זה שוב אותו היגיון פורמאלי שבו היו טבועים דיבוריה שגרם לה להתייחס לעצם החיים כמו לעניין פורמאלי שניתן לסדרו בראשי פרקים למען הנוחות ולהפרידו לקאטגוריות מוגדרות לחלוטין לפי עקרונות הערכה של חיובי־שלילי, אמנם מסוייגים לעתים קרובות בתנאים, אך כמעט ללא צבעי ביניים.

גם עלי היא שאפה להדביק את פתקיה. היא רצתה להכירני, לעמוד על אופיי ותכונותי, אבל אותה מערכת הערכות קבועה מראש שלה, במקום לעזור לה בכך רק חצצה בינינו. אוזלת ידה התבטאה בדבר מצחיק מאד: מאחר שלא יכלה לחדור מבעד לחייץ שהקימה בינינו ולעמוד על מהותי מתוך התבוננות, היא היתה במקום זה מעידה אותי על תכונותי, בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, ומסתמכת על עדותי זו כדי ליצור לעצמה דעה עלי.

בפגישה הקודמת כמעט שברתי לה צלוחית, אשר התברר, לתמהוני הרב, כי היא חשובה לה במאוד: זו שדבוק עליה הפתק “פרוגרס”. היא סיפרה לי על השנים שבילתה עם הגרעין במשק. שאלתיה אם אין היא מצטערת על אותן השנים, ואם אינה סבורה כי הן מבוזבזות מאחר שבסופו של דבר לא נשארה במשק ונאלצה להתחיל הכל מחדש בעיר כאשר בחורות אחרות בנות גילה הספיקו בינתיים לסדר את חייהן. היא הכחישה את דברי בלהט. טענה שהשנים ההן “נתנו לה המון”. במיוחד העריכה את השקפת העולם הפרוגרסיבית שהנחילה לה התנועה. כשהנעתי ראשי בספקנות היא השתערה עלי:

“מה, אתה לא מתקדם?”

היה קשה לי מאד להתאפק שלא לפרוץ בצחוק. טובי המוחות בעולם בכל הגושים ותת־הגושים חוצצים שערות בשאלה מה מתקדם ומה ריאקציוני ומטיחים את מסקנותיהם איש ברעהו כבליסטראות, וזו שואלת אותי אם אני מתקדם ותובעת ממני תשובה על אתר ב“כן או לא” כאילו היה מדובר בטעם או ריח או משהו אלמנטארי אחר. לוא לפחות אפשרה לי לשתוק כי אז היה לי הרבה יותר קל. אבל היא ישבה דרוכה ומצפה לתשובתי במפגיע.

“אם אני מתקדם? ועוד איך אני מתקדם!” הכרזתי לבסוף כשהיה נדמה לי שאוכל לפתוח את פי בלי שהצחוק יפרוץ מתוכו בשאגה. בשעת אמירה עשיתי באגרופי תנועה מאיימת של פרוליטאר בעל הכרה העולה על הבאריקאדות. עם פרץ הצחוק שהשתולל בקרבי התפשרתי בחיוך קורן ואווילי. תשובתי הרגיעה אותה. עם זאת תהיתי ביני לבין עצמי, מה היה קורה לוא אמרתי לה שאינני מתקדם. לפי הטון המרוגז בו הציגה לי את השאלה לא היה זה מן הנמנע שתקום מייד ותעזוב את המקום ולא תסכים עוד להיפגש עימי לעולם.

לא הייתי חוזר אריכות ימים ליחסים אלה, אלמלא המשיכה הפיזית החזקה שעוררה בי. בעוצמתה של משיכה זו היה משום חידוש. די היה שאזכר בה כדי שדבר מה יקרה לנשימתי ולמרוץ הדם שלי. לא היה לי שום הסבר לכך. חרף הופעתה הנשיית, רבת הקימורים, לא היה בה הרבה מן הנשיי. ערב אחד לקחתי אותה לביקור אצל בחבוט ומגלי. כשיצאנו משם היא אמרה:

“תגיד, נפתלי, מה זה שרי?”

הסברתי לה כי “שרי” זה “יקירי” בצרפתית. זה הקפיץ אותה:

“אז מה? אז היא כל הזמן קוראת לו יקירי?!”

“תארי לעצמך”.

זה נראה לה משונה. היא עצמה לא היתה נוטה לנהוג פזרנות כזו בכינויי חיבה. רק מידי פעם, כפרס עבור התנהגות טובה או נוחה במיוחד, היא היתה מסוגלת לומר לבן זוגה שהוא “חבוב אלף”, או איזה דבר חיבה כיוצא בו עשוי ברזנט וממולא קש. הלכנו זמן מה בשתיקה כשהיא מהרהרת במנהגה המוזר של מגלי. נראה שמשהו בכל זה שעשע אותה. דעתה היתה זחוחה עליה והיא אמרה בחנחון:

“ומי הסקאנדאל הזה שדיברתם עליו כל הזמן?”

“זה לא סקאנדאל, סורה, זה סטנדהאל, הוא סופר, קלאסיקאן”.

"אה! – זה לא היה נעים. היא לא ידעה שהוא קלאסיקן. לוא ידעה, היא לא היתה מרשה לעצמה הערה כזו צברית, שובבה על חשבונו.

“גמרתי מגמה ריאלית”, נסוגה בחמיצות לעמדת התגוננות.

“הוא כתב את ‘האדום והשחור’ שהציג לא מזמן ב’ארמון דוד” הוספתי. על כך היא לא הגיבה.

בדבר אחד היתה סורה לגמרי אישה: תמיד היו לה טענות, תמיד היו חייבים לה והיא היתה תמיד צודקת. גם עכשיו, כשהופיעה לפגישה באיחור של רבע שעה, היא אמרה:

“זה מפני שאתה לא בא לקחת אותי מהתחנה המרכזית, ילד רע”.

גם את הערב הזה בילינו בקולנוע. מייד אחרי ההצגה ליויתי אותה לתחנה המרכזית. רציתי לשכב לישון מוקדם כדי להיות רענן בעבודה למחרת. ידעתי כי הימים הראשונים עם בוס חדש קובעים במידה רבה.

למחרת בבוקר הלכתי עם ד"ר גרינוולד לישיבה אצל מר וירט. הוא צעד לפני במסדרון, ראשו נטוי קצת לצד, תיק הקארטון החום תחת זרועו תפוח מרוב מסמכים. סמל הפקיד המושלם – חשבתי. הוא נעצר לפני דלת חדרו של מר וירט והקיש עליה.

“כן”, קצר רוח הזמיננו פנימה.

“שבו בבקשה”.

ד"ר גרינוולד פתח:

“אני רוצה להודיע על ההתפתחויות בעניין רכישת המכונה באנגליה ועל ההתקדמות במשא ומתן עם הסוכן המקומי…”

“זה לא בוער” שיסעו מר וירט, “מה עם תחזית תשלומי המזומנים של המחלקה שלך לחודש נובמבר?”

“מוכן”, קרא ד"ר גרינוולד בגאווה. הוא פתח את תיקו והחל מחטט בניירות. מר וירט עקב אחרי פשפושיו בהבעת אי־רצון. לסוף אמר במורת רוח:

“אם אתה לא מוצא את זה עכשיו אז לא חשוב. תעביר את זה ישר להנהלת חשבונות. הלאה – מה עם הקורספונדנציה הצרפתית?”

“הכנתי את המכתב”, הוא שלח את ידו אל התיק החום אך מר וירט עצר בעדו.

“טוב, עזוב… אני לא יכול לעבור על זה עכשיו. תשאיר לי את זה אם אתה רוצה. אף על פי שאני לא מבין מדוע אני צריך לעבור על דברים כאלה”.

“טוב… באמת… לא צריך…”

“בכל זאת תשאיר. הלאה – מה עם יבוא הגרוטאות מגרמניה?”

“יבוא הגרוטאות מגרמניה…”, הדהד הד"ר גרינוולד.

“איך זה עומד?”

“זה בטיפול, מר וירט”.

“כבר בפעם השלישית אני שומע שזה בטיפול, באיזה שלב של הטיפול?”

“הספק הגרמני עיכב את המשא ומתן עד לסיום הבירורים בעניין המחיר שהיו לו עם השותפים שלו הואיל וכפי שנתברר הוא קצת לא עצמאי בהחלטות בעניין המחירים, דבר שהוא לא גילה לנו בהתחלה, כך שחשבתי שהעניין הוא גמור בו בזמן שהם אפילו עוד לא גמרו את העניין בינם לבין עצמם בזמן שאני חשבתי שהעניין כבר גמור בינינו וביניהם…”

כל עת דברו ישב מר וירט בפנים חמורות ושרטט פרצופים על גיליון נייר. פתאם זקף את ראשו ובנעצו בדובר מבט זעף, חתך לתוך דבריו:

“איך זה עומד עכשיו, עכשיו… יש לפחות הצעת מחיר?”

“אנחנו עומדים לפני סיכום”, קולו היבש, השטוח בדרך כלל קיבל איזה ממד שלישי מרוב יראת כבוד. “לא יכולתי לפתוח אקרדיטיב מפני שלא ידעתי על איזה סכום ועכשיו עד שהדוקומנטים יגיעו לבנק זה יקח הרבה זמן. אני מפחד שבסוף הסחורה תגיע לנמל ותהיה מונחת שם ולא נוכל להוציא אותה מי יודע כמה זמן. אז אני מחפש פתרון שאולי אנחנו נעשה את היבוא הזה במזומן נגד דוקומנטים, זאת אומרת שהם ישלחו את הדוקומנטים ואנחנו…”

“אני יודע מה זה מזומן נגד דוקומנטים”, שיסעו מר וירט בזעף, “אתה מדבר כמו מורה בבית ספר לדפקטיבים. מלה־שתיים וזה מספיק”.

“מצטער”.

“אל תסכם איתם שום דבר לפני שתדבר איתי. הכל שילך טלגראפית. אסור שזה יקח יותר משבוע. תבריק להם ותבהיר להם שהם אשמים באיחור, והם צריכים לקחת על עצמם את הסיכון אם הם מעוניינים להמשיך לעשות איתנו עסקים. אני לא רוצה שהמכונות תעמודנה בגלל מחסור בחומר־גלם. זה יגרום לחברה נזק כספי. נוסף על הדמוראליזאציה בקרב העובדים. תטפל בזה עוד היום”.

“אני אטפל בזה”, הבטיח הד"ר גרינוולד בקול עמוק במיוחד ומעורר אמון.

“מה עם פניית הלקוחות מבלגיה?” עבר מר וירט לנושא אחר.

“זה – אני מצטער מר וירט. זה עוד לא מוכן”. הוא אמר זאת בנימה צדקנית, כמי שסבור כי רשאי הוא להורות היתר לעצמו בעניין צדדי מאחר שעמד בהתחייבויותיו העיקריות. אבל מר וירט היה כנראה סבור אחרת.

“מה זאת אומרת לא מוכן?”

“זה עוד… זה עוד לא…” גמגם ד"ר גרינוולד, “זה אני לא…”

מה…"

“זה לא הספקתי”, הוא התכווץ על מושבו כאילו חשש ממהלומה. “עד שתים עשרה בלילה אתמול… כל זה הספקתי…” והוא הצביע על חבילת הניירות העבה שבתיק.

“זה לא שווה. אם את העיקר אתה לא מספיק אז כל מה שאתה מספיק לא מעניין אותי” צעק מר וירט והוריד את אגרופו על השולחן עד שזה הדהד בצלצול האביזרים ומכשירי הכתיבה שעליו. “הזחלנות שלך עולה לנו ביוקר. אנחנו לא בנים יחידים בשוק. אנחנו עומדים בתחרות קשה בארץ ובחוץ־לארץ. כשיש פניות צריך להשיב מייד. מה יחשבו האנשים בבלגיה? שאנחנו לא רוצים למכור להם. ילכו ויקנו במקום אחר. ואז – מה נאמר להם? שד”ר גרינוולד עבד עד שתים בלילה ולא הספיק? זו תשובה…"

הוא השתתק. ופתאום – בעודו נועץ את מבטו ההיפנוטי בד“ר גרינוולד שישב שחוח לפניו, הוא עשה מעשה מוזר: הוא התרומם וגהר מעל השולחן כשפניו קרבים מאוד אל פני הד”ר גרינוולד. בזרועו האחת הוא נשען על לוח השולחן, ואילו בידו השנייה הוא התגרד טוב ועמוק באחוריו, דבר שגרם לו כפי הנראה הקלה, הואיל ופניו התבהרו במקצת. רק מבטו נשאר עיקש, מפגיע, לא נוטה על ימין או על שמאל.

“אני שואל אותך אם זו תשובה ללקוח”, חזר על דבריו כשהוא מוסיף להתגרד באחוריו בלי להניד עפעף.

ד"ר גרינוולד שלא העז להניע אבר, רק פזל מדי פעם במבטו המודאג לעבר זירת ההתרחשויות המוזרות מאחורי גבו של המנהל הכללי. הלה חזר והתיישב כעבור זמן מה.

“ובכן – כן או לא”, מר וירט נשען לאחור בכסאו, והיה ברור שלא ירפה עד שיקבל תשובה.

“אני מחכה”, אמר שוב אחרי דומייה קצרה.

הדממה חדורת המתח שהשתררה לאחר מכן מרטה א שארית עצביו של הד"ר גרינוולד המסכן כמרוט נוצות מתרנגול שחוט. ואמנם הוא דמה ברגע זה לעוף שחוט, עם ראשו התלוי ברפיון כמצפה לגיליוטינה. לבסוף לא עצר כוח וכשמר וירט דחק בו שוב:

“לא”, הודה המעונה כתינוק שסרח וקולו כאוב מארץ. אבל מר וירט עוד לא היה מרוצה.

“מה לא?”

“זו לא תשובה לקונים”, השיב הד“ר גרינוולד ששוב התאושש במקצת לאחר שהכיר באשמתו. כנראה היה סבור כי רכש לעצמו במחיר ההודאה לפחות את הזכות להסביר, אם לא ממש להצטדק.” אבל…" התחיל בקול קצת יותר אופטימי.

“שוב אבל”, שיסעו מר וירט ופנה ממנו בשאט. ד"ר גרינוולד נלפת.

“ובכן טוב”, אמר, “להבא זה יהיה בסדר. אני מוכן לעבוד עד מאוחר, אבל אני לא יכול להכריח את מר בן־ארי להישאר איתי אחרי שעות העבודה”.

להשתמש בי כבכולא־ברק, זה לא – חשבתי לעצמי כשהכרזתי בקול דראמאטי במקצת:

אני מוכן להישאר כמה שנחוץ".

נדמה היה שהבחנתי בברק משועשע שניצת בעיניו של המנהל הכללי.

בדרך חזרה לחדרנו, אחרי שיצאנו ממר וירט, נראתה לי פתאום קצת לא ריאלית כל הסצינה שנגולה לעיני זה עתה. ד“ר גרינוולד נראה שבור ומובס. האם ייתכן שאין הוא מבין את המשחק של מר וירט? הוא רדה בו על־ידי שהיה מקבל כמובן מאליו וכמילתא זוטרתא כל דבר שבוצע כהלכה תוך העתקת דגש החשיבות אל מה שטרם בוצע. האם ייתכן שד”ר גרינוולד אינו מבין זאת? ואם הבין – אז מדוע הוא לוקח ללב?. עד שהגענו לחדרנו הוא התאושש וחזר לעצמו. “קדימה!” קרא “לקוחות מבלגיה!”

הוא ניגש לשולחנו בצעד נמרץ. עכשיו היה חסר לו רק זוג מגפיים ושוט לחבוט בו עליהם כדי שיהיה דומה בדיוק לקצין פרוסי מחיל כבוש. היה בו משהו אינפאנטילי, שריחף ערטילאית באישיותו, פעיל ומורגש כל הזמן, אך בדרך כלל אי אפשר היה להצביע על דבר מסוים בהתנהגותו שבו הוא מתבטא. רק לעיתים היה משהו זה מתגבש לרגע חולף, כמו קודם כשהודיע למר וירט בגאווה שתחזית תשלומי המזומנים של מחלקתו לחודש נובמבר מוכנה, או כמו עכשיו בקראו “קדימה!”

מתוך ערימת ניירות שעל שולחנו, הוא הוציא שני גליונות כתובים במכונת כתיבה בשפה הצרפתית והושיטם לי.

“מה זה?” שאלתי.

“לקוחות. בלגיה”. אמר בראשי פרקים.

“אני לא קורא צרפתית. מה כתוב פה?”

“לקוחות… רוצים לעשות עסקים… שואלים מה עושים”.

“מה?”

“אתה לא מבין?”

הנעתי בראשי לשלילה, כשאני מדכא בקושי את הצחוק שפעפע בקרבי. אמנם לא הבינותי מה הוא אומר אך הבינותי מה הוא עושה: לפני רגעים אחדים הוא קיבל על הראש בגלל פירוט היתר של הרצאתו. הוא רצה עכשיו לדבר בקצרה ולעניין אולם מחוסר ניסיון או אינטליגנציה או שניהם הוא קיצץ את הדברים הלא נכונים, כך שהשאיר למעשה על כנו את כל הפרוטרוט המעונה הרגיל שלו, בהשמטות מקריות עד שאי אפשר היה להבין מה ברצונו לומר.

“אז אתה לא מבין?” חזר.

“לא”.

“אין לך תפיסה מהירה”, אמר ועם זאת צנח חזרה לתוך צורת ההרצאה המיגעת שלו, הפעם מתוך מצפון שקט שכן הוא ניסה, ואף היה מסוגל, לדבר בקצרה ולעניין, ורק אני, בתפיסתי הדלה, איני מאפשר לו זאת.

“הפירמה מבלגיה”, פתח הד"ר גרינוולד בהרצאתו “מבקשת במכתב שנודיע לה אם אנחנו מיצרים ארטיקלים מסוימים או לא (ה’או לא' הזה משגע אותי, ד"ר גרינוולד, משום שאם לא אז אנחנו מעניינים את הפירמה הבלגית כמו השלג דאשתקד)… או לא. הארטיקלים שמעניינים את הפירמה הבלגית ושהפירמה הבלגית מתארת במכתבה, הם הארטיקלים שלפי התיאור (לפי התיאור!!! ריבון העולמים!) (הבאתי לעיל ואני מביא להלן את קריאות הביניים הרוחניות שלי להשלמת תיאור המעמד – נ.ב.א.)… שלפי התיאור מתאימים לארטיקלים 17ו־18 שלנו. אנחנו יכולים, אם כן, להשיב להם תשובה חיובית בהחלט (בהחלט! בהחלט! אוּף!!!)… בהחלט. אבל יש פה דבר אחד שמעורר אצלי ספק: בפאראגראף האחרון הם כותבים לנו שנשלח להם רשימה כללית של מוצרים ומחירים לעיון…”

כאן כשל כוחי.

“אני מבין שהספק הוא אם יש כאן הזמנה או הצעה לשמש סוכנים שלנו בבלגיה”, נכנסתי לתוך דבריו בדיבור קצר־נשימה.

אבל ד"ר גרינוולד עשה בראשו תנועה קצרת רוח:

“אתה רק מראה לי שלא הבנת. מה שאני אומר הוא זה: לא הייתי מהסס להתייחס אל המכתב הזה כמו להזמנה לוא כתבו באיזה כמות הם מעוניינים (חכם גדול!)… הם מעוניינים, כן? אז הייתי שולח להם מייד חשבון פרופורמה עם המחירים שלנו. אבל הם לא ציינו את הכמות, כך שאני לא יודע בדיוק מה הם רוצים. זה לא ברור, מהפאראגראף האחרון אפשר באמת להבין כאילו הם רוצים להיות הסוכנים שלנו בבלגיה (ברוך הבא ד"ר גרינוולד)…”

היה ברור לי עכשיו כי בדברו הוא היה נגרר אחרי דבריו, בלי לדעת בעצמו לאן יגיע בסוף.

באותו יום גמרנו את העבודה בחמש במקום בשלוש ושלושים. ד"ר גרינוולד הסביר לי כי אנו גומרים את העבודה כל כך מוקדם משום שעלינו להיות למחרת היום בירושלים לשם סידור עניינים שונים במשרדי הממשלה. הוא סיפר לי שיש לו אח בירושלים. הוא יסע לשם עוד היום וילון אצל אחיו. אני הייתי אמור לפגוש אותו למחרת בשעה אחת עשרה בקפה “עטרה” ברחוב בן־יהודה. משם הוא יקח אותי לשני משרדים ממשלתיים ויציגני בפני מספר פקידים עימם עומדת החברה בקשר הדוק בעניינים הנוגעים ליבוא ויצוא גרוטאות.

שעה חמש אחרי הצהרים זה אצלו “כל כך מוקדם” – חשבתי בדרך הביתה. הדבר הפחיד אותי. בדיוק באותו שבוע נפל דבר אצלי בשטח הגראפומאניה. עד אז כבר כתבתי ושרפתי כמה ספרים עבים למדי. באותו שבוע יצא מתחת ידי לראשונה דבר שנראה לי כספרות. זה לא היה הרבה – בסך הכל פסוק אחד. אך הוא הספיק כדי להקנות לי אותה תחושת צמיחה פנימית שהיא שלב בהתפתחות, שלאחריו אין אדם חוזר להיות לגמרי מה שהיה.

וכך היה המעשה: באותו שבוע לקיתי בהצטננות קשה, ונשארתי במיטה יום אחד. אחרי שעייפתי מן הקריאה לא יכולתי להירדם. שיעמום גודל ירד עלי. מבטי הריק שוטט מסביב ללא מטרה. אני זוכר רעיון סתמי אחד מרבים שהתגבש במוחי כעננה עכורה מתוך ערפילי השיממון: “אפשר לטפס על הקירות”. פתאום עלה בדעתי שבמקום לטפס עליהם, אפשר לתאר אותם – לטפס עליהם, כביכול, במלים. הרעיון לא הלהיב אותי אבל הוא היה טוב מלא כלום. קמתי איפוא, נטלתי גיליון נייר, עט ותיק קארטון שהיה צריך לשמש לי במקום לוח שולחן. חזרתי למיטה והתחלתי לתאר את הקירות בדביקות כשאני ממש מתרפק עליהם. תיארתי את הבליטות של עמודי הבית, חגורות הביטון, צבע הקירות, תקעים וכפתורי חשמל, כתמים על הקירות, צבעם, צורתם, מקומות שהתקלף מהם הטיח. עסקתי במלאכה זו זמן רב ללא התלהבות, אך מתוך נאמנות קפדנית למראה עיני.

כשגמרתי לתאר את הקירות, התחלתי לתאר את הרהיטים: שולחן הכתיבה הכסאות, ארון הספרים תוך כדי תיאור הרהיטים קרה הדבר. כשהגעתי לתיאור המיטה הרגשתי פתאום שאני כותב ספרות. זו הפעם הראשונה זרם משהו ועבר בקלות ובאורח בלתי אמצעי ממני אל הנייר. ההכרה שהדבר שאני כותב הוא סוף־סוף ספרות ניחתה בי כברק ובאותו רגע ממש פג הקסם. הרגשתי שאינני יכול להמשיך. קראתי את הדברים שוב – וזה היה שם. פסוק אחד: “כשלא היתה בשימוש, היתה מכוסה וילון בד ירוק שהיה משתפל ויורד על מידותיה מכוננית עשויה עץ לבוד, מגוון בהיר”.

זה היה הפסוק שחולל את הפלא קצת מנופח בסגנונו, קצת מצועצע, אבל זהו זה. קראתי את הדברים שהיו כתובים לפני אותו פסוק מופלא, ולא מצאתי בהם שמץ של ספרות. הכל היה דייקני ויבש כמו בדו"ח עיקול של פקיד משרד ההוצאה לפועל שליד אחד מבתי המשפט. רק הפסוק הזה היה ספרות. לשנייה אחת תפסתי את הגל הנכון, אבל הוא חמק עבר ברגע שעמדתי על כך, ושוב לא יכולתי לתפסו בשום פנים. הנחתי את העט מיידי והתחלתי לחשוב לאחור, מנסה להגדיר את הקאטיגוריה הנפשית ממנה צף ועלה הפסוק הבלתי רגיל כדי להכירה, כדי להשתלט עליה ולהכניעה לרצוני, כדי שאוכל, בסופו של דבר, להזמינה ולשלחה כאשר יעלה הרצון מלפני. להגדרה חיובית לא הגעתי, אבל הבחנתי בדבר מה שהיה כרגיל נוכח בזמן שהייתי כותב והיה חסר באותו מעמד שבו יצא הפסוק מתחת ידי: חמשת אלפי שנות ההיסטוריה האנושית וכל הדור הנוכחי – האבר ה־n של הטור – נעדרו הפעם. הם לא עמדו מאחורי גבי, להציץ מעבר לכתפי כדי לראות מה אני כותב ולשפוט אותי. זו הפעם הראשונה שנותרתי לבדי פנים אל פנים עם הנושא שעליו רציתי לכתוב לשם הכתיבה בלבד. בתיאור קירות ורהיטים לא ראיתי דבר די חשוב שכדאי בגללו להזעיק את האנושות. וכך השתחרר יצר הביטוי זו הפעם הראשונה מהמניע של עשיית רושם והיה חופשי להתרכז בכל כוחו ומאודו במישרין ובאופן ענייני במטרה. עוד לא ידעתי מה אעשה בתגלית זו, אך שמרתי את הדבר בליבי.

החוויה הבלתי־רגילה הטילה אותי לתוך מצב רוח קדחתני. הייתי תאב מאוד וקצר רוח לסייר את כל גבולות האפשרויות החדשות שנגלו לפני. והנה –דווקא בשלב זה קפץ עלי רוגזו של הד"ר גרינוולד, שאצלו השעה חמש אחרי הצהרים היא “כל כך מוקדם” לסיים את העבודה.

למחרת בשעה תשע ורבע באתי לתחנת המוניות. הסדרן הפנה אותי למכונית שהיתה בתור לצאת לירושלים. במושב האחורי מימין ישב גבר שניהל שיחת רמזים דרך החלון הסגור עם גברת שעמדה על המדרכה. זו, אשתו כפי הנראה, שלחה בו מבט מלא תוכחה וחגה באצבעה עיגול סביב פניה. הבעל הבין את הרמז, הוציא מכיסו מטפחת וניגב בה את פניו המיוזעים. עד שהמכונית זזה הספקתי להיווכח כי הוא מאולף להיענות ללקסיקון שלם של סימנים מוסכמים כשהיא נוקפת אצבע, והוא מגיב בהתאם לתוכנו המוסכם של הרמז.

בפינה השמאלית של המושב האחורי ישבה אשה ברונטית, כבר לא כל כך צעירה, שהיתה יכולה להיות נאה למדי אלמלא היה לה אף שרוע. ידיה היו מונחות על מסעד המושב המתקפל שלפניה. אם היתה נשואה, הרי לא ענדה טבעת. כשגהרתי פנימה כדי לתפוס את מקומי, המקום האמצעי על המושבים המתקפלים, היא שלחה בי מבט מצודד, מעודד, רעבתני. מכאן שהיא רווקה – חשבתי. על המושב לימיני היתה מונחת חבילה קטנה, עטופה במטפחת מוכתמת בכתמי שמן. חברה פלבאית לדרך – ציינתי לעצמי. בעל החבילה נכנס למונית מייד אחרי. היה זה בחור שחרחר, בעל שיער מקורזל לבוש חולצה לבנה ומכנסי חאקי קצרים, שהבחנתי בו קודם לכן, כשהוא עומד בפתח משרד המוניות ומשוחח עם יהודי קטן ושמן חבוש כובע קש לבן־עכור, שביקש שוב ושוב מהסדרן “שיעשה לו טובה” בעניין כלשהו. שכני נכנס למכונית והניח את חבילתו על ברכיו. היהודי הקטן והשמן נכנס למושב שליד הנהג ברחבות תנועה והכרת־ערך.

לשמאלי ישב איש צעיר שחזר זה לא כבר משהות ממושכת בארץ מערבית, אם לשפוט לפי ה“פייננשל טיימס” שקרא בעיון רב והמקטרת הכבויה שהחזיק בין שיניו. את רגל שמאל שלו, זו הרחוקה ממני, השעין בברך אל גב מושב הנהג. את השנייה החזיק ברחבות רבה בזווית קהה מאד מרגלו המורמת בדיוק ליד בליטת צינור הדריי־שאפט – מקום שהיה צריך להיות שמור לפי הדין והיושר לנוסע התופס את המקום האמצעי על הספסל המתקפל. הדבר היה בוודאי עולה בדעתו לוא היה נהוג אצלו להתעניין מידי פעם קצת בזולת. אך דבר זה לא היה, כפי הנראה, ממנהגו. בשהותו הממושכת באירופה הוא סיגל לעצמו הליכות של מין כזה קדוש ברוך הוא בזעיר אנפין ובסמכויות מקוצצות כלשהו, שאירופה המערבית היתה מעמידה בעת גדולתה ולעיתים אף מעמידה עד עצם היום הזה כטיפוס חריג במקצת, שנותר כשריד מעברה המפואר. אחרי שנשרו מעל מהות זו שעבר יומה, הפרובוקאציה הגברית הגאלאנטית וההסתייגות המתנשאת המכוונת לשמור על פרסטיג’ה בארצות נכר נחשלות למטרות ניצול אימפריאליסטי – נותר הגלגול הנוכחי של מהות זו כדבר כבוי אך סימפאטי למדי. במקום סממני ההתנהגות מתקופת הגדולה באה איזו נימה אפולוגטית של מי שאינו בטוח בעניינו. אולם אותה המהות האנאכרוניסטית שחלפה ובטלה מן העולם באירופה, אשר גם בעת גדולתה לא היתה בוטה מעולם, כאשר נמסכת בה מידה לא קטנה של חוצפה יהודית מתוגברת במנה גדושה של שחצנות צברית, עלולה להביא אדם לכלל ישיבה במונית כגון זו של שכני בעל הפייפ וה“פייננשל טיימס”. צורת ישיבתו של זה כפתה עלי בבת אחת סבך של בעיות: להעיר לו? לבקשו? לדחוף אותו? לתת לו בשיניים? אם שכני חש במצוקתי, הרי לא גילה את הדבר אף ברמז קל. לדעתי הוא היה צריך לחוש דבר מה, שכן נאלצתי להניח את כף רגלי על שיפוע הבליטה בתנוחה מאד לא נוחה שעיקמה לי את כף הרגל ושכתוצאה ממנה היתה השפה החיצונית של נעלי השמאלית לחוצה אל השפה החיצונית של נעלו הימנית, כשכל משקל רגלי מעיק עליה, ושוקי רגלינו לחוצים זה לזה עד הברכיים. לבקש ממנו שיצטמצם במקצת ויאפשר לי להניח את כף רגלי על רצפת המכונית או לא לבקש ולחכות עד שישנה את מצב ישיבתו ואז בהזדמנות, להחליק את כף רגלי מהשיפוע אל המקום בו היתה מונחת עתה כף רגלו – זו היתה השאלה שהעסיקה אותי עד משמר־השבעה. שם בחרתי באפשרות השנייה שנראתה לי יותר עצמאית ובלתי תלויה ברצונו הטוב. מאותו רגע ישבתי במארב.

אך בינתיים החמיר המצב. שכני העביר את ה“פייננשל טיימס” מידו השמאלית לידו הימנית. תוך חדירה עמוקה של מרפקו למרחב האווירי של המושב שלי. בכך אילצני להתכווץ לאחור ולהיצמד למסעד המושב. גם אז עוד לא העירותי דבר. “אתה נושא את נטל האיש הלבן בארץ היהודים הבארבארית” נדתי לעצמי.

ליד הצטלבות הרכבת אחרי רמלה הוא הוריד את ברך רגל שמאל מגב־מושב־הנהג והתנועע קצת על מושבו כדי לרענן את שרירי אחוריו המעוכים. כל גופו זע לצורך זה ורק לא כף רגלו המסיגה את גבולי. אבל תוך כדי התכונה האמורה רגלו הזדעזעה במקצת ואז פתאום התעורר בי גועל נפש ממגע הגפיים הלחוצות זו לזו. כאילו העברתי לו את התחושה בטלפאתיה, הוא הסיט את רגלו בזווית וכך עשיתי גם אני, עד ששוקינו נפרדו ורק שפות הנעליים נשארו לחוצות זו לזו, ממשיכות במאבק האילם על מרחב הקיום.

עכשיו התחלתי לחשוש שהוא לא יזיז את רגלו עד סוף הנסיעה. “כך לא נגיע לירושלים”, אמרתי לעצמי. החלטתי מניה וביה לתת לו ארכה עד שער הגיא. אם הוא לא יסלק את הרגל עד אז, אני אסלק לו אותה בבעיטה.

ליד סיבוב נחשון הוא הניח לפתע את הז’ורנאל על ברכיו, תקע את המקטרת בכיס חולצתו והוציא מכיס מכנסיו קופסת סיגריות – כל זה, כמובן, לא בלי לדחוף אותי במידת הדרוש לביצוע כל אותן הפעולות ברחבות ונוחות, אך בלי להתנצל. הוא עישן “אל־על” עגול. משמע – משכורת ממשלתית – חשבתי. בפיתולים לפני סיבוב הר־טוב הוא הצית את הסיגריה ואני כבר התחלתי להשתעשע בניחוש תגובותיו, כשהוא יקבל ממני את הבעיטה. הוא עישן את הסיגריה עד “מפגש שמשון”, ואז חל מפנה בלתי צפוי: את ה“פייננשל טיימס” הוא החזיק עתה שוב ביד שמאל ואת הסיגריה ביד ימין. כשזו נגמרה הוא השליך את הבדל על רצפת המכונית ליד רגל ימין שלו, שהיתה הרגל נגדה התחולל המאבק לאורך כל הדרך מתל־אביב. כדי למעוך את בדל הסיגריה הוא הסיט את רגלו ובכך פינה לי את שטח המריבה. בצהלה בלב, אך בפנים אטומות שלא שיקפו דבר, כשמבטי שלוח לפני אל הדרך – החלקתי את רגלי במורד השיפוע עד שנחה על רצפת המכונית. רק אז הרגשתי עד כמה נמתחו גידי הרגל כתוצאה מהחזקתה זמן ממושך כל כך בתנוחה לא טבעית. בלי לחשוד במאומה הוא ניסה להחזיר את רגלו למקומה הקודם אך כמובן אחר את המועד.

הוא לא לחץ במיוחד להחזרת המצב לקדמותו אלא הוסיף לקרוא בעיון את ה“פייננשל טיימס”, דבר שגזל ממני חלק ניכר משמחת הנצחון. “אולי ככלות הכל היתה הדראמה שהסעירה אותך כל הדרך חד־צדדית” הרהרתי “ואתה חשבת על זה כל הזמן. אתה מרגיש וחושב בארץ זו בחלל הריק. איש אינו מרגיש וחושב פה כמוך. לכן אין חיכוך למה שחולף אצלך, לכן אתה לא מתקדם, לכן אתה לא עושה כלום. אתה מסובך מידי כדי להיות מעשי. לעולם לא תגיע לשום דבר בארץ הביצועיזם”. ישבתי וחכיתי שמחשבה זו תדכדך אותי, אך שום דבר לא קרה. נראה שלא היה איכפת לי.

עם שחשתי כי לא איכפת לי, תפסתי את עצמי פתאום מושך בכתפי. מסתבר שהייתי שקוע מאד במחשבותי. מי יודע איזה עוד תנועות עשיתי בזמן שהייתי שקוע. במבט חושש ומתגנב בחנתי את פני הנוסעים כדי לוודא לפי תגובותיהם, אם מי מהם הבחין באיזה שהוא גילוי חיצוני של השיחות שניהלתי עם עצמי. אבל כל אחד מהם היה שקוע בענייניו. הרווקה הרעבתנית נרדמה. ראשה העטוף במטפחת היה שמוט לאחור אל הריפוד. היא נראתה רגועה כאילו חלמה ברגע זה את חלום כלולותיה. הבחור השחרחר לידי דיבר כל הזמן אל היהודי הקטן, השמן שישב במושב הקדמי ליד הנהג. הלה האזין לדבריו בהביטו בדרך כלל נכחו וערפו אל הדובר אליו, כשהוא מנענע מידי פעם בראשו לאות הסכמה או לאות שהוא שומע למרות שהוא פונה אליו בגבו. חורי האוורור שבדופן כובע הקש הלבן־עכור שלו היו ברובם בצבע לבן־עכור. מהשיחה הסתבר כי הבחור שישב לידי עבד במפעלו של היהודי הקטן. הוא סיפר לו את קורות הימים האחרונים בעבודה והרבה לאכול קורצה על כל מי שהסתכסך איתו ולהצדיק את התנהגותו הוא בנימוקים מנימוקים שונים.

בסיבוב לעין חמד המונית נעצרה.

“פה אתה יורד”, אמר האיש הקטן וחלק לבחור השחרחר הוראות אחרונות, “אני ממשיך לירושלים, ואחרי הצהרים נעבור פה כדי לאסוף אותך כמו שדיברנו”.

שכני פתח את הדלת ויצא כשהוא מחזיק את חבילתו בידו. כך התפנה המקום ליד החלון ולא היה עוד צורך להצטופף, בצער רב זזתי אל המקום הפנוי, מפקיר לאויב את הטריטוריה הכבושה למרגלות הבליטה של צנור הדריישאפט.

“הלגולאנד בזאנזיבאר” – עלה לפני פתאום זכרה של טראנסאקציה אימפריאליסטית נידחת מלפני מלחמת העולם הראשונה בין גרמניה הקיסרית לבין בריטניה. הייתי במצב רוח שקט, אנגלי למהדרין. מייד אחר כך: "יש לך ראש מלא אסוציאציות פרימיטיביות,. ולבסוף: “אין לך תקנה”.

שכני התרווח על מושבו ואני הצצתי בו במצודד. ידעתי עליו המון. הוא היה אומר: “אני לא יודע את שמו של השכן שגר בדלת מולי, שלא לדבר על השכנים שגרים מעלי ומתחתי”. ועוד היה אומר: “אתה לא צריך לעשות הכללות” – זה כשיש לך אימפריה נרחבת מפורזת על פני כדור הארץ ומבוססת על עקרון הפרד ומשול. בכל מקום אתה צריך להפריד ולמשול אחרת. הגישה הפראגמאטית נותנת לך את האחיזה במציאות כזאת, והאחיזה במציאות נותנת לך את השלטון. בהיידראבאד יש ניזאם, במאלאבאר – שלטון מאטריארכאלי מוסווה, בבנגאל שוב הכל שונה, לגמרי אחרת בבטשואנלאנד או על חוף המפרץ הפרסי. באוסטרליה מושל סמלי מסמל את האחדות עם הכתר, דרום אפריקה אף היא דומיניון אך שם אין מושל. בקנדה יש צרפתים ואנגלוסאכסים, בפאלשתיין יהודים וערבים, בקפריסין יוונים ותורכים, אבל זה הכל שונה ממקום למקום ולכן אתה לא צריך לעשות הכללות, שאם תעשה תאבד את האחיזה במציאות רבת אנפין זו והכל יישמט מידך. כיום כבר בלאו הכי הרוב נשמט מידם. היתר עוד יישמט. וככל שיישמט כן יאבדו האנגלים יותר ויותר את הבחילה מהכללות, עד שבסוף התהליך יהיו מוכנים למכור את נשמתם לאיזו סינתיזה בחצי גרוש מפאבריקאציה ניאוֹנאצית כלשהי. גם לרוסים יש אימפריה רבגונית, והם לא מפברקים חוכמות נגד הכללות. הם מפברקים חוכמות מסוג אחר. האימפריה שלהם מבוססת על כוח מאסיבי רצוף. לכן הם דווקא אוהבים הכללות. ואילו אנו, היהודים בארץ־ישראל, במקרה שרויים בשלב שבו אנו חייבים להבהיר לעצמנו את הכללת היסוד המצדיקה את קיומם של שניים וחצי מיליון אנשים בארץ זו על עברי פי פחת, על אפו ועל חמתו של העולם. אבל חכם בלילה כזה שיושב פה לידי ישיבה של פריץ וקורא ב“פייננשל טיימס”, כשהוא נוסע לאנגליה הוא לומד שם את כל החוכמות הרקובות שאבד עליהן הכלח. חבל על כל שווה אגורה של מטבע חוץ כדי לשלח זרגים כאלה לחוץ־לארץ. הם נוסעים לשם מטומטמים, מיטמטמים שם עוד יותר, חוזרים אחר כך ארצה וזורעים טמטום על סביבותיהם עם כל היוקרה הנובעת, בארץ קרתנית זו, מישיבה ממושכת בארצות מפותחות. מיודענו זה, למשל, למד כלכלה או מינהל עסקים. אבל אפילו את הבשורה שנושא ה“פייננשל טיימס” לעם ישראל אין הוא מסוגל להבין.

לקפה “עטרה” הגעתי בשעה עשר ארבעים וחמש. ליד שולחן סמוך לשולחני הסבו חמישה זקנים מעולי גרמניה וגלגלו שיחה. אישיותם והשקפותיהם התגבשו תחת הקייזר. כולם היו אקאדמאים וקצינים בצבאו. הם כאבו את תבוסת הפאטרלאנד כמו כל גרמני טוב. תחת היטלר הם היו בוודאי יוצאים לטאטא רחובות עם טלאי־צהוב לבגדם ולצידו אותות הכבוד הקיסריים כדי להמחיש את השפלת ההומאניות על ידי המשטר העריץ. למזלם הם הצליחו להימלט בזמן והגיעו הלום. כאן הם נרדמו למשך עשרות בשנים, כמו חוני המעגל, עד שחלפו הזוועות. כשהתעוררו הם היו השריד האחרון עלי אדמות של גרמניה שאינה קיימת עוד. משפחת בודנברוּק פשטה את הרגל עוד לפני מאה שנה. גם תומאס מאן כבר נאסף אל אבותיו. אוֹירוֹפה שלהם שבקה חיים. דוֹיטשלאנד, דוֹיטשלאנד הספיקה בינתיים להיות unter alles, ueber alles ולחזור ולקום על רגליה בדמות שונה כל כך מכל הגרמניות שקדמו לה עד שלא רק הם, אלא גם עמנואל קאנט ופריץ ניטשה היו מרגישים בה כזרים. מגרמניה קודמת שרדו רק הם לפליטה. אזרחים רוחניים של הויימאר רפובליק. ונוהג הוא בויימאר רפובליק שנפגשים אחרי הצהריים בקפה “עטרה” שבאוּנטר דן לינדן כדי לגלגל מין שיחה שכזאת:

“מי בעצם כתב את ‘מלך היער’ – שילר או גתה”?

“שום מושג. אני בוודאי לא כתבתי זאת”.

“נו, בוודאי. לוא כתב זאת כי אז היה כיום איש מפורסם”.

“ונוסף לכך כבר מזמן מת”.

(חה חה חה כללי).

“לזה אני עוד לא מתכונן”.

“עם המוות אי אפשר לעשות תוכניות”.

“רבותי – האם מותר לי להציע דבר מה? הבה נשנה את הנושא”

“ברצון. בעל החרמש הוא לא נושא משעשע לשיחה”.

שתיקה קצרה.

“האם בעצם עוד ניתן להשיג בעיר הזאת כוס קפה ראויה לשמה?”

“סבורני שלא”.

“אל יאמר אדוני כן. ברחוב עזה למטה ישנו בית קפה בו מגישים עד עצם היום הזה כוס קפה טובה למדי”.

“כסבור הוא?”

“או כן, או כן!”

“ברחוב עזה למטה, אם כן”.

“כן, אדוני הדוקטור”.

“אלוהים – את מי אני רואה שם! אותו כבר לא ראיתי שנים”.

“את מי?”

“ד”ר גרינוולד".

“לא גרינוולד מחברת הסמרטוטים…”

“לא אחר”.

“אני לא סובל את הברנש”.

“גם אני לא”.

“האם הוא מתעכב?”

“הוא קונה סיגריות”.

“אני מקווה שיקנה וילך לדרכו”.

“רבותי! אבדה כל תקווה! הוא עולה עלינו”.

"אני לא מכיר את האיש. האם הוא כל כך נורא?,

“בלתי־נעים”.

הנה הוא בא".

“אין מה לעשות”.

"שלום הר דוקטור. מה נשמע. האם לא תצטרף אלינו?,

“ברצון. אבל אין לי הרבה זמן”.

הוא גילה אותי.

“אה, שלום מר בן־ארי. אתה כבר פה? בוא, תצטרף אלינו קצת”.

'Das ist mein Sgan".

הציג אותי.

במונית, בדרך למשרדי הממשלה הוא הסביר לי:

“אחד פרופסור לפילוסופיה, השני כותב מאמרים פובליציסטיים, השלישי דוקטור להיסטוריה, כולם קצת בטלנים”, והוא עיקם את חוטמו העבה והאדום.

פקידים גבוהים לא פגשנו בשני המשרדים החשובים. רק כמה זקנים מהעליות הקונסטרוקטיביות, שבאו בשעתו ארצה לבנות ולהיבנות בה. הם בנו קצת, נבנו קצת ולבסוף התיישבו בממשלה לנהל כל מיני עניינים קטנים. בעבר השתאיתי לא אחת ללהט הריטורי שכמה אנשים מסוג זה מסוגלים לגייס כשהם מדברים על העניינים המתים שלהם. גם עתה עמדתי לרגע תוהה ומשתומם לנוכח להטוטי הריטוריקה: הדיקציה, האינטונאציות, הויבראציות. ובעודי יושב אצל אחד מאלה ומאזין לדבריו, היתה לי פתאום הארה, והבינותי כי כל אלה לא באו אלא מחמת השיממון. נדמה היה לי שהם מרימים את קולם מידי פעם מחשש שמא יירדמו מחמת השיעמום שמהלכים עליהם ענייניהם המתים. ופתאום הייתי מלא הערצה לכוח הזה המחזיק אותם ערים ולוא באותה מידה שבה הם היו ערים בכלל, כשהם שבורים ורצוצים, עייפים עד מוות ורוצים רק לישון ולישון…

פרק ט"ז: ייסורי טנטלום הצעיר    🔗

מצב בריאותו של הד״ר גרינוולד הלך והידרדר. “הרופאים של קופת חולים הם בטלנים”, היה מכריז מידי פעם בשובו מהבדיקות “הם לא יכולים למצוא מה יש לי”. הוא החליט לפנות לרופא פרטי, החלטה כמעט הירואית לגבי קמצן שכמותו. אבל מצבו היה קשה באמת. מאז התחלתי לעבוד במחיצתו כבר פקדוהו שני התקפים של מחלתו המסתורית. עתה הוא עמד לפני התקף נוסף. הייתי בטוח בכך. בפעמים הקודמות שמתי לב לתהליך מוזר שהיה מבשר את בואו של התקף: ראשו היה הולך וקטן מיום ליום. לא שהוא רזה ופניו נפלו: מי שהיה פוגש את הד״ר גרינוולד לראשונה, כשהוא שרוי בעיצומו של התהליך מבלי שהכירו קודם לכן, לא היה אומר שהוא נראה רע. רק ראשו היה הולך הלוך והצטמק, הלוך והתכווץ במידה שווה מכל צד לקראת איזו נקודה שבמרכז הגולגולת. בד בבד היה עור פניו הולך ונעשה שקוף. הנימים הדקות שהיו כרגיל משתרגות על אפו הרחב עכורות ומטושטשות, היו מתבלטות פתאום בגוונים עזים של כחול וסגול ונראות כמפת דלתה של נהר משורטטת כמיניאטורה לצורכי ריגול.

הוא סיפר לי מה הוא מרגיש בשעת התקף:

“פתאום אני נזכר באלף דברים קטנים בבת אחת. בכולם צריך לטפל תיכף ומייד. שום דבר לא סובל דיחוי. כשאני עושה דבר אחד, אני פוחד ודואג לשאר הדברים. באמת – אני מתחיל לחשוב שאני קצת לא נורמאלי. אבל פתאום כל החדר מתחיל להסתובב לי לפני העיניים – הקירות, הרהיטים האנשים. ואז אני מוכרח לשכב בשביל לא ליפול ואז דווקא אני נרגע מפני שאני יודע שאני נורמאלי, תודה לאל, ושזה הכל בגלל המחלה שלי”, והוא חייך בסלחנות כאילו לא בו היה מדובר, אלא באיזה ד״ר גרינוולד אחר, ד״ר גרינוולד חולה, הראוי להתחשבות ואף זוכה לה מצד ד״ר גרינוולד הבריא.

אחרי הישיבה הראשונה אצל מר וירט, אשר בה הבעתי את הסכמת להשאר אחרי שעות העבודה ככל שיידרש, התחיל הד״ר גרינוולד לעכב אותי במשרד עד שעה יותר ויותר מאוחרת. בדיוק באותה תקופה הייתי אחוז, כפי שכבר סיפרתי לעיל בבולמוס של התלהבות מהאפשרויות החדשות שנגלו לפני בתחום הגראפומאניה רעיונות מסעירים ביופיים עלו בדעתי תוך כדי התעסקותי בבעיות יבוא ויצוא גרוטאות, הסתערות הרעיונות היתה מפריעה לי להתרכז בעבודתי. אולם הפרעות אלה גרמו לי מידי פעם רגשי התעלות נפלאים כל כך (רווח משני של פסיכונוירוזיס?!) עד שמצאתי כי יהיה זה טפשי להילחם בהן ולסלקן רק כדי שאוכל להתרכז בעניינים המתים בהם נאלצתי לעסוק בשירותה של החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע״מ.

ההסתערות מן העולמות הטמירים היתה הפעם כה אדירה ורצופה שהעבודה הזרה עם הד״ר גרינוולד היא שהיתה בעיני כהפרעה. היא חצצה ביני לבין עולמות נשגבים שהואילו להמטיר עלי שברי מטאורים זוהרים כדי לחזק בי את אמונתי בקיומם, כדי לחזק אותי נגד הכופרים, נגד כל מי שקובע ומיצג את הנורמה בעולם האזרחי וכמובן נגד הד״ר גרינוולד המעסיק אותי מידי יום ביומו עד שעה מאוחרת בגרוטאות ושברי כלים. לא היה לי מושג לאן כל זה יוביל אותי. חשתי באיזה גוש שחור וכבד שרבץ בקרבי כענן המסתיר את עין השמש ורק שוליו מופזים בקרניה. ידעתי שהענן יצטרך לפרוק את מטענו במוקדם או במאוחר – אבל לא ידעתי כיצד יקרה הדבר או במה יתבטא. עוד לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה. טרם הכרתי לאשורם את האינטרסים הממשיים שלי באותו עולם דמיוני ומרוחק שכבר הייתי מאוזרח בו. לא יכולתי לקבוע שאני רוצה ״להתבטא״. זה לא היה מדויק. להתבטא – כלומר לקחת דברים מהחיים ולמלל אותם לתוך החלל – זו שאיפה של גוי. אני רוצה לקחת דברים מהמציאות היחידה המעניינת אותי, זו המציאות של הארץ הזאת ושל העם היהודי היושב בה, לבטא אותם ואחר כך לשתול אותם בכוח חזרה לתוך המציאות ממנה לוקחו. כל השאר אינו מעניין אותי וזה כולל בראש ובראשונה את מיודענו הד״ר גרינוולד היושב מולי בשעה תשע עשרה עשרים וחמש ומזיין לי את הראש עם הגרוטאות שלו. כבר לא הייתי מסוגל לעקוב אחרי דבריו. קריאות הביניים הרוחניות שלי בשולי דבריו הפכו לזעקה גדולה:

…אתה שרץ נתעב, ד״ר גרינוולד, ואני שונא אותך מקרב לב. אבל השנאה היא רגש בין השווים – לכן גם אני שרץ. כמה אני מתבייש בכך שאני נאלץ לשנוא אותך, ד״ר גרינוולד. איך יצור כמוך הפך לגורם בחיי החד־פעמיים?! אין בזה שום פרופורציה. לפי המשקל הסגולי שלך אתה צריך לרחף אי שם בקצה היונוספירה של הוויתי, הרחק מעבר לתחומי ההשגה החושית. אתה צריך להיות בשבילי נושא לדיון סכולאסטי דק מן הדק, חריף ומופשט מאוד: האם אתה קיים? האם אתה בכלל אפשרי? אתה עולה לסדר היום מייד בתום הדיון בשאלה כמה מלאכים יכולים לרקוד בראש סיכה. צריך היה שיהיה הכרח להוכיח לי את קיומך על ידי תיאוריות מאתימאטיות מפולפלות כמו חלקיק חדש של גרעין האטום. במקום זה אתה יושב לך בגודל טבעי בקירבה לא תיאמן ממני, רק השולחן בינינו… אני רואה אותך, דבריך מזדמזמים לי ליד האוזן, הייתי יכול למשש אותך לצבוט אותך, לסטור לך לוא העזתי. אוה, ד״ר גרינוולד! איזו תרבות מטורפת, איזה סולם ערכים עומד על ראשו הפך יצור כמוך לגורם בחיי החד־פעמיים! ראוי הוא הדור שיבואנו המבול בשל כך. אני לא יכול לעקוב אחר דבריך, לעזאזל. הדבר עלול לעלות לי בפרנסתי העלובה. אבל מה אני יכול לעשות, הר דוקטור, אם עצם הופעתך מסלקת אותי ממישור הדיון הענייני בדחיפת כתף אדירה! אולי אתה משמיע ברגע זה את הדברים הנפלאים ביותר אודות יבוא ויצוא של שברי כלים וגרוטאות – אבל אותי מרתקות העינים שלך: כמה הן מיימיות! כמה הן ריקות! כמה הן עכורות! כמה הן משלימות את דמיונך לפוחלץ של חזיר! זה מה שבולע את כל מעייני כרגע. הדיבורים שלך על יבוא ויצוא רק מפריעים לי להתרכז. פשוט לא נשאר לי נפח באשראי…

“נפח האשראי רצית לומר, מר בן־ארי” עוררוני לפתע שמי שניתר משפתיו.

״בוודאי. מה אמרתי?״

"אמרת,,נפח נפשי, ". חה, חה, חה בוקק עלה מתוך קרביו.

“אני מצטער, התכוונתי לנפח האשראי כמובן”.

“פליטות פה כאלה!” הכריז בהשתאות, “נדמה לי שזיגמונד פרויד פעם כתב דבר מה על הנושא הזה”.

“כן. כך שמעתי. קראת את הדברים?”

״אח, לא! אחי קרא אותם בוודאי. הוא מתעניין בדברים כאלה. הוא קצת בטלן".

זה היה באמת מוזר: בלי לשמוע מה הוא אומר, בלי לדעת מה אני אומר בעצמי, כשכולי נגרף בסערת המחאה נגד הסדר החברתי המחייב אותי לשבת פה בשעות הערב עם האיש המשעמם ביותר בעולם ולשמוע מפיו דברים שאינם מעניינים אותי כלל, אני ניהלתי עמו, כפי הנראה, דו־שיח ענייני למדי על יבוא ויצוא. כנראה הייתי הגיוני לחלוטין הואיל וכשנכשלתי בפליטת פה הוא העיר לי על כך מייד. אם לשפוט לפי מידת הריכוז שלי היתה פליטת פה זו צריכה להיות בטילה בשישים.

“ובכן”, התחיל לסכם את דבריו “אני אומר שלרגל ההגבלות האחרונות שבנק ישראל הטיל על נפח האשראי יכולים להיגרם קשיים במימון האקרדיטיבים שלנו על ידי קווי אשראי של הבנק. ולמה אתה חושב שהם עשו את זה?”

״למה?״ שאלתי כדי להסב לו קורת רוח אף כי ידעתי בדיוק למה. הוא היה שונא אותי תכלית שנאה, לוא ידע באיזו קלות אני תופס עניינים אלה שהוא ממית עצמו עליהם.

ד״ר גרינוולד פער את לועו:

“אהה!” תרע “אני אומר לך למה! האוצר רוצה שתשתמש בכסף שלך, אדוני! כן! שתשתמש בכסף שלך כדי ליבא את חומרי הגלם שאתה צריך! זהו אמצעי אנטי אינפלאציוני. זה יעלה לך ריבית בשעור הנהוג בישראל, כלומר בשלושה עד ארבעה וחצי אחוז יותר מהריבית שאתה משלם בבנק אנגלי”. אגרופו ירד על השולחן בחבטה עזה שהקפיצה כל מה שהיה מונח עליו. ״את זה שכחת, אדוני! זה חשבון קצר מאוד של האוצר. מצד אחד מייקרים לנו את המימון ומהצד השני משלמים לנו סובסידיות על היצוא. מצחיק". הוא חייך מתוך בוז עמוק לבעלי החשבון הקצר שבמשרד האוצר.

הוא השתתק. החיוך נשאר שפוך על פניו. על שולחנו התנשא עמוד תיקים בגובה של חצי מטר. עכשיו הוא התחיל להדאיג אותי באמת ובתמים: מבטו החייכני ליטף את הזוועה בחמדה. חיוך ענוג התרחב על שפתיו, חיוך אוֹיפוֹרי של תינוק שהאכילוהו, והשקוהו והחליפו לו את חיתוליו ועכשיו חם לו ויבש לו וטוב לו ואינו חסר דבר. כן – פה יש עבודה לפחות עד חצי הליל, גוט זיי דאנק.

״אני יכול להמשיך״, התגרה בי ברבע לשמונה, ״ואתה?״

“בוודאי”. בתשע ושלושים היתה לי פגישה עם סורה. מתי סוף סוף אגיע פעם לשולחן הכתיבה שלי. דכדוך ירד עלי. אם אני יכול להמשיך? בודאי שאני יכול, אני רק לא רוצה. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שמישהו יוכל, אבל לא ירצה, לעבוד בשעה תשע עשרה ארבעים וחמש. בשביל זה הוא היה גרמני מידי. גם לוא היה זה יום לפני המבול, לא היה הדבר משנה לדידו. הצרפתי היה אוכל ושותה ומנאף את נשמתו מקרבו. מדוע? כי מחר המבול. אבל לא ד״ר גרינוולד. הוא היה עושה שעות נוספות. מדוע? כי מחר המבול ואי אפשר יהיה להספיק הרבה.

דקות אחדות אחרי השעה תשע הוא קם לבסוף.

“די להיום”, אמר.

“אתה ניצלת ממוות אכזרי ברגע האחרון ממש”, חשבתי בזעם ורצתי לפגוש את סורה. למחרת התחוללה הסופה לה ציפיתי. הד״ר גרינוולד אמר לי:

“אני הולך לבית השימוש. אם ישאלו תאמר שתיכף אחזור”.

ד״ר גרינוולד טרם חזר והטלפון הפנימי טרטר.

״ד״ר גרינוולד – תיכנס אלי מייד", ניסר קולו של מר וירט עוד לפני שהספקתי להוציא הגה מפי.

“זה בן־ארי”.

“איפה ד״ר גרינוולד”, היה לו קול יונק כצינור שאיבה פנוימאטי. גם כשביקש לדעת דבר מה, לא היתה שום נימת שאלה בקולו ורק משהו בלתי רווי, מעין חצי משמעות שדחקה לבוא על רוויונה, ויכלה להגיע לכך רק על ידי המיזוג עם תשובתו של האיש אליו פנה. קול של שליט.

“הוא בבית השימוש, מר וירט”, הודעתי באון.

“כמובן. מייד כשיצא משם, תאמר לו שייכנס אלי”.

״האם פירוש הדבר שעלי לחכות לו ליד דלת בית השימוש?״ שאלתי כמו אידיוט. הדבר כמובן לא עלה בדעתו, אבל הוא אמר: “בוודאי” וסגר.

מחייך ומתרונן ניצבתי ליד דלת בית השימוש. כעבור דקה יצא משם ואלדמן בחיפזון.

“יש שם בפנים מקום לעוד אחד, אתה יודע?” פלט ומיהר לאורך הפרוזדור, כעבור דקות אחדות יצא משם ד״ר גרינוולד כשהוא מנגב את ידיו בממחטה. כשראה, אותי הסמיק.

מר וירט ביקש שתיכנס אליו מייד כשתצא מבית השימוש", הודעתי לו.

“יכולת לחכות לי בחדר”, אמר במורת רוח.

מצטער. מר וירט ביקש שתיכנס אליו מייד כשתצא מבית השימוש ולא מיד כשתשוב לחדר. לכן נאלצתי לחכות לך ליד דלת בית השימוש".

“בכל זאת יכולת לחכות לי בחדר”.

_"מר וירט עמד על כך שאחכה לך ליד דלת בית השימוש".

“שוב משבר”, הפטיר ופניו קדרו. “בוא איתי”, פקד והחל צועד לאורך הפרוזדור. ליד הדלת נעצר, הרים את ידו כדי להקיש עליה. אך התעכב בהיסוס. לבסוף נאנח עמוקות ואזר עוז. קולו הנמרץ של מר וירט הזמיננו פנימה.

“ד״ר גרינוולד”! נתן עליו בקולו בעודנו בפתח “מה איתך!”

״מממה?״

קרבנו לשולחנו ונשארנו עומדים לפניו. ד״י גרינוולד זקוף כחייל, ממולל באצ­בעותיו. אחוז מבוכה וחרדה. הוא היה חיוור. מר וירט התנועע בכסאו בעצבנות פונה כה, וכה בזעם חס מוצא.

“ד״ר גרינוולד”, פתח לבסוף, “או שתיקח את עצמך בידיים או שאינני יודע מה יהיה”.

“מה קרה?”

״מה קרה?! קרה זה שהמשלוח של חומרי הגלם הגיע. הוא נמצא בנמל ואנחנו לא יכולים להוציא אותו. בינתיים מלאי חומרי הגלם כמעט אזל". הוא פנה בחרי אף. כפי הנראה כעס באמת הפעם.

״אבל למה?״ ד״ר גרינוולד התאושש במקצת. עתה, משנודעה לו סיבת כעסו של מר וירט, הוא החל לקוות שיתברר כי כל העניין בטעות יסודו. הוא היה בטוח שהכל בסדר עם המשלוח.

“כי אתה, ד״ר גרינוולד שכחת לדאוג לתיקון רשיון היבוא מ’מימון על ידי אשראי דוקומנטארי' ל’מימון נגד דוקומנטים' – הנה למה”, אמר יבשות ופנה ממנו בשאט נפש כאילו מראהו בלבד היה עבורו קשה מנשוא. סומק עמוק עלה בלחייו של הד״ר גרינוולד. הוא שתק נכלם.

“טוב, לכו עכשיו”, אמר מר וירט לבסוף בשקט שלאחר יאוש.

“מממר וירט…” ניסה ד״ר גרינוולד בדחילו ורחימו, “אולי אני… אולי אני אסע לנמל ו…”

“לא צריך. אני כבר אטפל. זה הכל”, ובזאת שלחנו מעל פניו.

חזרנו לחדרנו בשתיקה. ממקומי ליד השולחן הבחנתי בזווית העין כי זה עומד להתרחש. מבטו נעשה מפוזר ומרצד וקדחתנות השתלטה עליו. הוא לא סיים אף פעולה שהחל בה: נטל תיק, פתחו וסגרו מייד. נטל תיק אחר, פתחו, עלעל בו קצת וסגר גם אותו. הרים את שפופרת הטלפון והניחה מייד. שוב נטלה, חייג שתי ספרות והניחה. פתח מגירה, הוציא מתוכה מעטפה וחזר וזרקה לתוך המגירה. הוציא מעטפה אחרת, פתחה, הוציא מתוכה גליון מודפס וזרקו על השולחן בלי לקרוא בו. מידי פעם זרה סביבו מבט מודאג ונפחד. פתאום הוא תקע את אצבעו אל מתחת לצווארונו והחל למשוך בו כמנסה להרחיבו, כשהוא מעווה את פניו ומותח את צווארו בד בבד כתרנגול בשעת קריאה.

“מר בן־ארי, מהר”, לחש ועם זאת התרומם ממושבו בכבדות, התיישב על השולחן בגבו אלי ובאנחה קצרה השתרע לאחור, כשהוא ממעך תחת משקל גופו את כל הניירות והתיקים ואוסף לבסוף את רגליו אל השולחן. מהרתי אליו ועזרתי לו ליישר רגליו בהמשך גופו.

“מר בךארי, קרא למזכיר… המחלה שלי…”

על המשך הטכס קנה לו המזכיר חזקה. הוא נענה לקריאתי מייד, הוא ניגש אל הד״ר גרינררלד שהיה מוטל דומם בעיניים עצומות על השולחן, לאט לאט, בעדינות בהבעה מלאה השתתפות, הוא הרים את חצי גופו העליון של החולה ועזר לו לעמוד על רגליו. בחדר הישיבות, שהיה מרוחק במקצת מחדרנו, עמדה ספה עליה היה ד"ר גרינוולד שוכב בעת התקף עד שיוטב לו. עתה, החל המצעד החגיגי לאורך הפרוזדור אל חדר הישיבות. לאט לאט, עקב בצד אגודל, זקוף כנר, על פניו הבעה סלעית קפואה, כבדה, חמורה ואומרת הוד של מונארך זקן, צעד הד״ר גרינוולד מעדנות לאורך הפרוזדור כחתן אל חופתו כשהוא נשען על זרועו של מזכיר החברה יפה התואר. חגיגיות רבה היתה חופפת על החיזיון. אף פעם לא נטה מבטו ימינה או שמאלה, אלא נשאר מרוכז כל הזמן בחומרה רבה באופק הנשקף בעד החלון שבקצה הפרוזדור כאילו ראה שם לנגד עיניו את חזון כל הדורות. היה משהו מרשים ומלא הוד מלכות במצעד הקצוב, האיטי של הדמות הזקופה והחמורה.

הרעיון שאין זה אלא הבוס שלי, ד״ר גרינוולד – איש הגרוטאות, החייב את כל הילת ההוד והזוהר המקרית שחפפה עליו ברגע זה למחלתו המסתורית, הצחיק אותי פתאום כל כך, שהיה קשה לי להתאפק. אין ספק שלא הייתי מחזיק מעמד והייתי פורץ בצהלה כמו סוס, אלמלא הגיע הד״ר גרינוולד עד מהרה לסוף הפרוזדור ונעלם מן העין מעבר לפינה.

למחרת הד״ר גרינוולד לא בא לעבודה, ואני נסעתי במקומו לחיפה עם עמיל המכס ורשיון היבוא המתוקן. אחרי שגמרנו את הסידורים בנמל נפרדתי מעמיל המכס שחזר מייד לתל־אביב. אני נשארתי בחיפה כדי לנסוע ברכבת התחתית מן העיר להר וחזרה, שלא לשום צורך מעשי אלא אך ורק כדי לנסוע, סוף סוף, ברכבת תחתית בפעם הראשונה בחיי. בצהריים סעדתי במסעדה יוונית בעיר בה הגיש לי מלצר יווני בשם ניקולא (פאפאדמטריוס אולי!!!). כל זה גרם לי הרגשה מונדנית נפלאה ולתל־אביב חזרתי לפנות ערב במצב רוח נלהב. במה להשקיע אותו? בסורה כמובן. התקשרתי אליה בטלפון. היא שמחה מאוד. ביקשה שאבוא הפעם לקחתה מביתה בחולון. הסכמתי. היתה, לי הרגשה שהערב יתרחשו בינינו דברים.

עצב סתום של ראשית הסתיו היה חופף על בין הערביים. שפעות שפעות של צפורי נוד שוטטו על פני רקיע לוהט בארגמן השקיעה, מתכנסות ומתעבות פתאום לגוש שחור וחסר צורה ושבות אחר כך ומתפרשות ומדללות כעשן עד שהן נעלמות מעבר לגגות. הערב טרם רד. האופק כולו מרוקם עננים מופזים. בשמי אינדיגו עמוקים הפרושים מעלי תלוי לו בדל ענן שצורתו כצורת האי קפריסין. לאט לאט, בשינויים בלתי מובחנים, איבדה קפריסין השמיימית את צורתה עד שנתחלקה לבסוף לשניים או בין יוונים ותורכים שמימיים. שני חלקי האי הלכו והתפשטו ונעשו יותר ויותר אווריריים, עד שנמוגו והפכו למין אד עכור ונעלמו לתוך האינסוף.

הגעתי לכתובת שסורה נתנה לי. על תיבת המכתבים בחדר המדרגות לא היה זכר לשם ניימן. צלצלתי בדלת של אחת הדירות בקומת הקרקע.

צלילי הרדיו עלו מבפנים. האור והצלילים העידו כי יש מישהו בבית, אך איש לא בא אל הדלת לפותחה. אור בקע מבעד לחרכים. צלצלתי וחכיתי, אך גם בפעם זו לא ענה איש. יצאתי מחדר המדרגות לחצר. הקפתי את הבית ושם, במרפסת אחורית מוארת השייכת לדירה אשר בדלתה צלצלתי קודם לכן, שכב על כסא מרגוע בעל הדירה – איש כסוף שיער בגיל העמידה, לבוש מכנסי חאקי קצרים וגופיה. רגליו הנעולות אנפילאות נחו על כסא לפניו. אפו הכפוף והממושקף היה כמעט נעוץ לתוך ספר שהחזיק בידו.

“תסלח לי אדוני, אולי אתה יודע…” התחלתי ולא יספתי כי האיש לא נע ולא זע ולא גילה כל סימן שיעיד כי הבחין בי למרות שעמדתי גלוי באור הבהיר ודברתי בקול רם למדי. לשנייה אחת עלה בי חשש שמא הוא מת, אבל מייד הבחנתי בתנועה הקצובה של חזהו המתנשם. הוא ישן. גב הספר היה מופנה אלי. האור נפל עליו ויכולתי לזהותו בשמו: “חמשתם” לזאב ז’בוטינסקי. מתוך הדירה עלו צלילי השמיניה במי במול מג’ור למנדלסון. לרגע עמדתי מסומר על עמדי בחרדת קודש. אחר כך הסתלקתי משם חרש, כמתגנב, עם רגש אשמה סתום בלבי כמו לאחר מפגש עם נכה של מלחמה גדולה וצודקת שלא היה לאל ידי לחוש לעזרתו בצר לו.

כשהגעתי חזרה אל השביל המרוצף המוביל לתוך החצר, ראיתי כי ביירכתי החצר עומד עוד בית. נגשתי לשם ואמנם מצאתי בחדר המדרגות תיבת מכתבים עליה היה מודבק פתק ועליו מודפס במכונת כתיבה השם “ניימן”. דירת הוריה של סורה היתה בקומה השלישית. דילגתי במעלה המדרגות ברגל קלה.

“בוא לחדר שלי”, אמרה.

כשהיינו בחדרה ניסיתי לחבקה, אבל היא השתמטה. ונמלטה מפני דרך משובה. היא נעצרה ליד המזנון כשהיא נשענת עליו לאחור בשני מרפקיה בפוזה שהבליטה את חמוקיה. ממקום עמדה שלחה אלי חיוך מתגרה. שוב קרבתי אליה. היא דחתה אותי רכות אך בתוקף.

“הורי צריכים לחזור בכל רגע. חכה. אני אגמור להתלבש ונצא”. היא עזבה את החדר. מהחדר הסמוך החלו עולים קולות של יעילות קצרת רוח: נעלי בית נגררות על הרצפה בצעדים חפוזים, טפיפת סוליות, רשרוש בגדים. אולם בקולות אלה, האופייניים לנוכחות של אשה בבית לא היה במקרה של סורה שום דבר נעים ורך. הם היו מעורבים בקולות צורמים של מגירות נפתחות במריטה ונסגרות בטריקה. יבבת הצירים החלודים של דלתות הארונות היתה, נחנקת באבה מחמת התנופה. הכל העיד על אדם השרוי תחת לחץ, אדם נרדף ונוטה להאשמות.

מבטי נפל על תמונת פאספורט של איש צעיר שהיתה זרוקה ברישול על המזנון. היו לו פנים תמימים, נעימים וקצובים – טיפוס של מדריך בתנועת נוער. רק עיניו היו קצת שקועות בחוריהן. לו היה לו סנטר מרובע הוא היה נראה כעריץ אבל סנטרו העגול של זה נח לו בחביבות על אתחלתא של פימה כפולה. לא אוכל זכוכית ולא שותה נפט, חשבתי לעצמי. מצידה השני של התמונה היה כתוב: “לשרה – התיאותי לבוא? עמוס”. באותו רגע נכנסה סורה לחדר.

“בחור נחמד, לא?” חנחנה.

“בהחלט”.

״הוא מהנדס בנין״.

“הממם”, עשיתי את עצמי מתפעל.

“הוא נוסע בשבוע הבא לפרס”.

“לפרס? כדי לעשות מה?”

“הוא נשלח לשם כדי לשקם איזורים שנפגעו ברעש אדמה. היה שם רעש איום לפני כמה זמן. המון אנשים נהרגו והמון אנשים נותרו ללא קורת־גג”.

“קראתי בעתון”.

“הוא הציע לי שנתחתן ושאני אסע איתו”.

“מה השבת לו?”

“אני עוד לא יודעת. נלך?”

בדיוק ברגע ששמנו פעמינו אל הדלת, צלצל הטלפון. היא מיהרה למכשיר בלהי­טות. היא שמחה מאוד לשמוע את קולו של האיש שמצדו השני של הקו. השיחה היתה ממושכת למדי. היא דיברה ב״כן" ו״לא", המהומים וצחקוקים. בעת השיחה טיילה כל הזמן אנה ואנה בגררה עימה את חוט הטלפון וניראתה בשעת מעשה כמו כלבה עצבנית על שרשרת.

“זה היה עמוס”, הודיעה לי בתום השיחה.

שני אוטובוסים הביאו אותנו לדיזנגוף.

“מה נעשה?” שאלה כשהגענו.

אני ידעתי בדיוק מה הייתי רוצה שנעשה, אבל היססתי קצת למען הצורה.

״את יודעת מה?״ אמרתי כמו מתוך אהבה פתאומית, "בואי נלך לטייל לשם שינוי. רוצה?״

״לאן?״

“לגן העצמאות. צריך להיות שם נחמד עכשיו. נותנים שם קונצרטים בזמן האחרון. אולי יהיה שם משהו הערב”.

הייתי מוכן להרבה אה־בה־מה, אך להפתעתי הרבה היא הסכימה מייד. זה נראה לי מוזר והדליק אצלי את האור האדום.

הגן היה חשוך ועזוב. טיילנו קצת בשבילים. פתאום היא אמרה:

“תוּלה…”

(בשלב מסוים היא ביקשה ממני שאחדל לקרוא לה “סורה”. כשלא הסכמתי לכך, היא התחילה לקרוא לי “תולה”. הכינוי נכנס לשימוש כמעשה תגמול אך הפך לאט לאט לשם חיבה).

“מה, סורה”.

“אין פה שום קונצרט”.

לפעמים נותנים פה קונצרטים. לא היה לנו מזל".

כשהשתרענו על הדשא בצל גדר שיחים התפלאתי שוב: הכל הלך יותר מידי חלק יותר מידי מהר, יותר מידי טוב כדי להיות אמיתי.

כעבור דקות אחדות היא אמרה:

“תאמר תולה, מדוע אנחנו בעצם כאן…ככה…”?

״איך?״

“ככה… קרובים”.

“כך זה, יצא, סורה. הלכנו לטייל, נכנסנו לגן ועכשיו אנחנו פה”. השקט שנשתרר לרגע אחרי זה עורר בי תקווה כי בכך נסתיים נסיון הסחיטה הקלוש, אך עוד לא הכרתי את סורה.

“תפסיק. תפסיק עכשיו ותן לי לדבר”, אמרה כשהמשכתי להיות איתה “ככה קרוב” ו״התקרבתי" עוד יותר. “אני רוצה להתייעץ אתך”.

“אחר כך… אחר כך, סוּרה” לחשתי חטופות תוך שאני ממשיך בענייני.

“לא”, אמרה בכבדות, “אני רוצה להתייעץ איתך עכשיו”.

יד אחת שלי טיפסה על ירכה מתחת לחצאית, ואילו השנייה היתה בתוך החולצה מגששת לה דרך בין הביצורים הפנימיים. ניסיתי להמשיך בשלי תוך התעלמות מדחי­פות בעיותיה, אך היא התעקשה. היא תפסה את שתי ידי בידיה והטילה עליהן הסגר באשר הן שם. הרגשתי שיהיה זה נכון לגלות עכשיו קצת גמישות.

״מה הדבר?״ שאלתי רכות בלי להשיב את ידי מהעמדות שתפסו אך גם בלי להיאבק עמה.

״תאמר – אני צריכה לקבל את ההצעה של עמוס? מה דעתך – אני צריכה להתחתן איתו?"

עכשיו הייתי במיצר. לוא יעצתי לה לדחות את הצעתו היה זה, בתוקף הנסיבות, כאילו הצעתי את עצמי במקומו, כלומר – מעין הצעת נישואין מכללא. מאידך – לוא יעצתי לה להתחתן איתו, אז באמת – למה אנחנו “ככה קרובים?” הייתי חייב למצוא מוצא ומייד. הרגשתי שאסור לי להסס אפילו שנייה אחת, וכי מה שאומר עכשיו יהיה מכריע. אפילו רגע קט לא עמד לרשותי כדי לשקול את דברי. אי לזאת, בלי לדעת מראש מה תהיינה המלים שתפרוצנה מפי שמעתי אח עצמי פתאום מריע:

״לפרס?! לאיזור של רעש אדמה? זה בשבילך סורה? עוד יפול לך שם בית על הראש".

זה היה אילתור גאוני שרק מצוקה קשה יכלה להוליד. מובן מאליו שאיזור של רעש אדמה בפרס זה לא בשבילה. היא נועדה לשכון בארמונות.

עכשיו היה ברור לי שכל מהלכיה היו מתוכננים עוד מהרגע שבו השאירה את תמונתו של עמוס על המזנון. אולי גם קריאתו הטלפונית של הלה בעת שהותי אצלה הוזמנה על ידה. הטאקטיקה המחושבת שלה עוררה בי סלידה. הרגע שבו היו ידי עסוקות בין קפלי בגדיה לא היה, לדעתי, הרגע המתאים ביותר כדי לשוחח על מוסדות חברתיים. הייתי סבור כי היה זה מצידה צעד בלתי הוגן במשחק. התנהגותה שחררה גם אותי מכמה עקרונות: על הדשא ליד סורה שכב עכשיו ממזר שפל שהיה מוכן לכל. היחלצותי הבלתי צפויה מן הפח שטמנה לי בלבלה אותה ונתנה לי יתרון רגעי. אסור לתת לה להתאושש עכשיו. אם נישואין הם הנימה, אנחנו נפרוט עליה, חשבתי נזעם, הנה, הקשיבי.

והתחלתי לדבר אליה בלחש מלוהט וקדחתני. אמרתי לה שאני בטוח שהיא היתה יכולה כבר מזמן להיות נשואה, לוא היתה מוכנה להינשא לכל אחד. הנה החברה שלה, רינה עשתה, זאת: התחתנה עם הראשון שהציע לה נישואיו ועכשיו היא שוב בשוק הרווקות עם ילד על הידיים. מי יקח אותה עם ילד? אולי נדמה לה שאבוטבול יתחתן איתה? הוא ישתעשע בה קצת ואחר כך יזרוק אותה. היא לא רוצה לעשות כמו רינה! היא יותר מידי רצינית בשביל זה. אם כן – אז בבקשה. נדמה לה שזה תענוג גדול להיות רווק בשנות השלושים? ובכן שתדע לה שאני לא חושב את זה למציאה. אני לא בונה לי שום סוללות עפר סביב הסטאטוּס של הרווקות. אני רווק מפורז לחלוטין. מקרי לחלוטין. אם תבוא הבחורה המתאימה, אני אלך איתה לרבנות בלי חוכמות, אבל קודם צריך להכיר קצת. אנחנו שנינו לא ילדים. היא היתה יכולה כבר מזמן להיות נשואה. אבל היא בררנית. זה יפה. זה רציני. כך זה צריך להיות מפני שהנישואין צריכים להיות מבוססים על היכרות מקרוב, כן… על הסתגלות הדדית… על יחס הדדי". מה נדמה לה שהייתי יכול לחבקה ולנשקה ולהיות איתה “קרוב” אלמלא היה לי יחסי אליה? לעולם לא!…

וכן הלאה וכן הלאה. אינני יודע כמה זמן דיברתי כך: אולי רבע שעה, אולי חצי שעה אולי יותר – אבל במהלך ההפגזה הכבדה והמרוכזת על המקומות הרגישים במערך שלה: רצונה העז להינשא, חששותיה, אי בטחונה, גילה המבוגר יחסית, נכונותי העקרונית להתחתן, הצורך להכיר יותר טוב כסגולה נגד כישלון בחיי הנישואין, יחסי הרגשי הכן כלפיה – אני הרגשתי איך היא הולכת ומתרפה בזרועותי. כשהגשתי לה, מייד לאחר מכן, את המאמץ הריטורי שלי לגוביינא, נותר לי רק עוד לאסוף את התבואה אל הגורן. בזה אחר זה נפלו בידי קימוריה המסעירים כמבצרים נטושים על ידי צבא מובס. עמוס יצטרך כפי הנראה לשקם את פרס בגפו, חשבתי לעצמי. לרגע עוד היתה לי נקיפת מצפון על שאני מפריע לה להסתדר בחיים. אחר כך חדלתי לחשוב. סורה לא נטלה חלק פעיל ביותר בהתרחשויות שתכפו מייד לאחר מכן. גם אני לא הייתי כל כך מרוכז. פחד אידיוטי ריחף כל הזמן בפריפריה של הכרתי, שדווקא ברגע זה היא תמצא לנכון לספר לי מה הבוס שלה אמר לה בעבודה היום או דבר מה דומה. אינני יודע מניין בא לי פחד זה. אולי משום שידעתי את פטפטנותה. למרבה המזל שום דבר כזה לא קרה. סורה חיכתה בסבלנות עד לסיומו של התהליך החצי־עד־חד־צדדי והכל נסתיים בכי טוב.

אחר כך שכבנו בשקט כשעל פניה הבעה של קדושה מעונה. פתאום התבהרו פניה:

״אוי, הנה הדובה הגדולה!״ קראה בשלחה זרוע נטויה בזווית של ארבעים וחמש מעלות השמימה. הכוכבים היו הדבר הקרוב ביותר שהיה לנגד עיניה עכשיו והם היו טובים בדיוק כמו כל דבר אחר כנושא לפטפט עליו. גבי היה מופנה אותה שעה אל הדובה הגדולה וכל יתר גרמי השמים.

“איפה, איפה”, אמרתי בנצלי את ההזדמנות כדי להתגלגל מעליה ולצנוח לידה, על הדשא. באופן מוזר חשתי מעין רגש אשמה כלפיה, אולי בגלל ההבעה הכאובה שהיתה לה על הפנים קודם.

“והנה הדאבליו והנה כוכב הצפון” המשיכה בשמחה, כמו לקראת ידידים וותיקים.

“איפה, איפה”, קראתי שוב תוך העמדת פנים, כאילו אני נדבק בהתלהבותה כדי לעודדה להמשיך בנושא ניטראלי.

“בקורס קצינות יצאנו פעם לא”ש לילה…" התחילה ואני חשבתי “תודה לאל” – מעתה ועד שסורה תסיים את הטיול של בשביל החלב תהיה לי מנוחה.

נשכבתי לאחור בראש ריק ונעור מכל שמץ מחשבה. נהניתי מן השלווה שמסביב ומהאוויר הטוב. ירח קטום אך זה עלה מעבר לגגות ברחוב הירקון. סולם של אנטנת טלויזיה היה מתוח עליו. עננים שחלפו על פניו יצרו אשליית תנועה כמו ביצירת אופ־ארט.

לבסוף קמנו ללכת. בדרך החוצה היא אמרה:

“אתה ז’וּליק לא קטן. אתה לא נראה כזה”.

בדרך מהתחנה המרכזית היה לי מצב רוח מרומם. הייתי מרוצה מההתפתחויות עם סורה וממצב מלאי חומרי הגלם במפעל. אין ספק כי המלים “זה בשבילך סורה?” הן שתפסו אותה. בוודאי שזה לא בשבילה! מבניהם של בעלי מלאכה מתחום המושב במזרח אירופה קמו מיניסטרים וחברי כנסת. פקידים בכירים שבאו מהשלולית גנבו, מעלו, העשירו והפכו ל״חברה״. אז למה לא היא? גם לה מגיע – הלכלוכית הקטנה משיכון עממי בחולון. יונה ארזי צודק: התקופה כולה טבועה בחותם של נשיות. כל הכיבודים האלה, הכסאות הרמים לשמם – הם עניינים נשיים. בעל עשיר עם מעמד ומכונית גדולה – זהו אינטרס נשיי שהפך לגברים לפרוגראמה עקב מבוכה מחמת אובדן דרך וכתוצאה משטיפת מוח כללית וממושכת. עניינו של גבר הוא ה״עניין" לשמו, הסוגר על עצמו ומצדיק את עצמו, שאין לשאול ולהשיב לשאלות בקשר אליו. אם העניין יעניק לבסוף גם מעמד ועושר, זה דבר משני ומקרי. כבר אמרו חז״ל כי אוי לו לגבר שאיבד את הסוברניוּת שלו בתוך מסגרת ענייניו. אשתו, אשת חיקו האוהבת, תבלענו על פרשו ומעיו.

מחשבות על ההיבטים הפילוסופיים של מאורעות היומיום הוסיפו לחלוף להן במוחי בעצלתיים ועברו בניחותא מנושא לנושא. מחלתו המסתורית של הד“ר גרינוולד החלה פתאם להעסיקני. אני התחלתי לקרוא ספרים מאוחר מאד בחיים. מאז התחלתי ללמוד את החיים מספרים התחלתי להבין אותם יותר טוב ועל יריעה יותר רחבה. כל מיני נסתרות חבויות מתחת למעטה החיצוני של ענייני דיומא נעשו גלויות לפני. מה שעשה מר וירט לד”ר גרינוולד, הזכיר לי במידה רבה את הצורה שבה נהג פיוטר סטפאנוביץ' וירחובאנסקי במושל הפלך פון_למבקה ב“שדים” לדוסטוייבסקי. פון־למבקה וגרינוולד – שניהם גרמנים. היהודי המודרני הוא לעולם כמו הגוי שבקרבו הוא יושב פלוס־מינוס משהו המבדילו מהגוי ועושה אותי ליהודי ואינו בא לידי ביטוי בדור זה בחיי היומיום אלא במצבים קיצוניים, שאז הוא מביא את היהודי לידי התעלות נשגבה או לידי שפלות תהומית. יש בגרמני משהו המסגלו מאין כמוהו להתמחות מפורטת מאד ההופכת אותו לבורג קטנטן, בטל ומתבטל בתוך מכונה אדירה. הוא נותן למכונה בחפץ לב ובקורקטיוּת רבה מה שמגיע לה ממנו, דבר המאפשר לה לפעול ביעילות מירבית ובמינימום של חיכוך. הפיצוי של הגרמני על בטילותו האישית הוא הסיפוק שבתחושת שייכותו למכונה האדירה והגאווה על חלקו בפרודוקט הגראנדיוזי. נפש כזו מסוגלת לכן, לקיים את איזונה הפנימי רק בחברה המורכבת בעיקרה מאינדיוידוּאוּמים דומים לה המקיימת סולם ערכים אחיד שבראשו עומד ערך העבודה המומחית. אם עוקרים גרמני כזה מהקרקע הטבעית שלו ושותלים אותו בתוך מציאות אחרת, הוא יוסיף להתנהג כמו במכורתו כי אחרת אין הוא יודע, אך ייעדר הפיצוי המאזן שבתחושת השייכות למנגנון אדיר ומתואם להפליא. לחץ חזק מהרגיל עשוי לפורר את אישיותו של הגרמני הבודד בסביבה זרה, ובמיוחד אם הלחץ נובע משיפוט שלילי של הבוס באחת הנקודות הרגישות ביותר שבנפשו – ערכו ככוח עבודה. כדאי פעם לעקוב אחרי קבוצה של גרמנים כאלה בעת ביקורם במוזיאון ולהקשיב להערותיהם: האחד שרברב מסוג מסוים, אחר חרט מסוג מסוים, שלישי מסגר בעל ספציאליזאציה מאוד מיוחדת. כל אחד מהם מומחה לקוצו של יו״ד ולא יעז במסגרת עבודתו לומר או לעשות דבר שלא נבדק ושאין הוא בטוח במאה אחוז שהוא נכון. אבל במוזיאון הם מרשים לעצמם כל מה שאין הם מרשים לעצמם בסדנאותיהם. כל הערה – קביעה גורפת, שאבלונית ורדודה בדרך כלל, הנאמרת בכובד ראש כאילו היתה המלה האחרונה בביקורת התרבות. ישראלים בעלי התמחויות מקבילות היו אולי חורתים את שמותיהם ותאריך הביקור על אחוריה של ונוס ממילו אך לא מדברים אודותיה שטויות יומרניות, ועוד אינני יודע מה ביזיון גדול יותר לאמנות. מפליא שרופאי קופת חולים לא יכלו לקבוע את הדיאגנוזה לגבי מחלתו המסתורית של הד״ר גרינוולד. אני קבעתי אותה מייד וללא כל קושי. ואולי עמדו אף הם על טיב מחלתו אך מצאו לנכון לא לגלות לו מה הממצא. הוא היה מתקשה לעכל את האמת המפתיעה שהוא, הדוקטור הגרמני השקול והמיושב, מקבל התמוטטות עצבים במחזוריות קבועה משום שהבוס שלו, מר וירט, מביע בקביעות אי שביעות רצון מעבודתו.

מדוע נהג בו מר וירט כפי שנהג? הוא אהב אמנם להשתעשע במבוכות קלות של הזולת ולשם כך היה לעיתים מעמיד בני־אדם במצבים מביכים. יצר לגרום לאנשים סבל ממשי להנאתו לא היה בו. גם חוסר אהדה אישי לא היה בו כדי להסביר את התנהגותו כלפי ד״ר גרינוולד. נכון שהוא לא חיבב אותו, אך הוא לא חיבב גם את רוב האנשים עימם בא במגע תוך מהלך עבודתו. חלק מהם אף עורר בו סלידה. אך הוא ידע להתעלות מעל נטיות אישיות של איבה ודחיה ולא נתן להן להשפיע על יחסו לעובדים הנתונים למרותו. ייתכן כי התמוטטות העצבים של ד״ר גרינוולד היתה, עבורו ראייה חותכת כי הלה עובד עבור החברה עד כלות כל כוחותיו, כך שהחברה מקבלת ממנו את המאכסימום שהוא מסוגל לתת תמורת המשכורת שהיא משלמת לו. לא מכל עובד ניתן היה לקבל הוכחה מכרעת כגון זו, אך במקרה שהדבר ניתן, כמו במקרהו של הד״ר גרינוולד, הוא לא היה מוכן, כפי הנראה, להשלים עם הספק.

פרק י"ז: בחבוט    🔗

את בחבוט לא מצאתי בבית. מגלי עמדה בהול המואר וסקרה את דמותה בראי. היא התכוננה לצאת. לבושה היתה בחליפת מכנסיים לבנה ובידה ארנק. היא לא ידעה היכן בחבוט ומתי ישוב. האם אני רוצה להיכנס ולחכות לו? אמרתי לה שאני מעדיף לשוב יותר מאוחר.

“תלווה אותי עד הפינה”, ביקשה כשהגענו לפתח הבית.

“מה שלום יצחק?”

שתיקה.

“לא טוב”, אמרה לבסוף בחטף.

״מה לא טוב? הוא לא בריא?״

״הוא בסדר. איתנו לא טוב – איתו ואיתי".

“מה לא טוב איתכם?”

“הוא לא רוצה להתחתן איתי. אני לא יודעת למה”, אמרה בעצב.

“תמצאי לך בחור אחר”, אמרתי בלצון מרושע.

“אני אוהבת אותו. הוא אומר לי דברים שאף אחד לא יכול לומר. אתמול הוא אמר לי:,אני שמח בך…' כמה פשוט ויפה. הוא גאון”.

״אם הוא כל כך שמח – שיתחתן" אמרתי, מרגיש בשעת אמירה כי זול הדבר ועם זאת נהנה איזו הנאה מפוקפקת מהכושר שלי להעיר הערות זולות בהקשר כל כך נעלה ונשגב.

הלכנו זמן מה בשתיקה. אחר כך אמרה:

״אתמול עברתי עם יצחק על יד ‘רווית’. ראינו בפנים אח כל החברים שלכם.

“אני לא פוגש אותם הרבה בזמן האחרון”

“אני יודעת. אני לא אוהבת אותם. אני בכל זאת שמחה שנכנסנו. אתה יודע למה?”

"למה?״

״מפני ששם מתחתנים עכשיו, אתה יודע? זה הולך כמו אֶפידמיה, אחד את השני. אולי הם ידביקו גם את יצחק״.

“מי מתחתן”?

“זה הבחור שיש לו צחוק כמו למפיסטו…”

“יונה ארזי?”

“כן, כן. ואתה יודע עם מי?”

“לא”.

“עם הבחורה הזאת שהיתה במסיבה, שתקעה לחבר שלה סיכה בתחת”.

״אילנה ראג’אקאמאראטנה?!״

“כן, הוא כנראה אוהב אותה. היה לה טוּברקוּלוֹז והוא שילם בשבילה בפנסיון בשווייץ. כשהיא יצאה משם הם התחתנו. הם חיים בגרמניה. בהאמבורג. אבל הוא כל פעם בא לביקור”.

“זה מעניין. מי עוד?”

“הבחור הזה השחור עם הזקן הקטן”.

“מייק הלנגוברדי?”

“כן. הוא פגש טוריסטית עשירה מאמריקה ועכשיו הוא נוסע לשם להתחתן”.

“מי עוד?”

“זהו”.

“מה עם אבוטבול?”

“זה האיש המבוגר שתמיד מדבר איתי צרפתית?”

“כן”.

“זה איש אבוד”, אמרה בביטול מהול ברחמים.

הלכנו צעדים אחדים בשתיקה. אחר כך אמרה:

״תגיד נפתלי – מה יש להם נגד יצחק?״

“אינני יודע. מניין לך שיש להם משהו נגדו?”

“כשהתיישבנו על ידם הם הפסיקו לדבר. היה לא נעים. ישבנו קצת והלכנו. מה זה?”

משכתי בכתפי.

“זה טוב”, אמרה, “אני לא אוהבת אותם”.

״למה?״

“הם ריקים כמו תוף. כשהם מדברים אני שומעת כל הזמן בום, בום, בום” בינתיים הגענו לפינת ריינס – שדרות הקרן הקיימת. כאן נעצרתי.

“אני צריך לחזור, מגלי”.

טוב. אתה תבוא לבקר אותנו, נפתלי?"

“אבוא”.

חזרתי לאורך השדרה משועשע מהרעיון שארזי מצא לו עזר כנגדו בניהול בתי הזונות שלו. האם מצא לו גם אידיאולוג?

הלכתי עד סוף השדרה. כשהגעתי לחומה המקיפה את גן החיות ראיתי פתאום את בחבוט שעמד שם והתבונן בעיון בדבר־מה שהיה מצוי מעבר לחומה. קראתי לו, הוא פנה אלי להרף עין ומייד החזיר את מבטו אל הדבר ההוא שריכז את תשומת לבו. בידו רמז לי לקרב. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מתבונן בציפור גדולה ממשפחת החסידות שעמדה על מוט גבוה בתוך כלוב שהתנשא בחלקו מעל חומת הגן. הוא היה שקוע מאוד. נסיתי לדבר אליו אך הוא היסה אותי בתנועת יד קצרת רוח.

העוף הגדול היה עסוק בטואלט של עופות כשהוא מחטט במקורו ארוכות תחת כנפיו ובתוך הפלומה העבותה שעל כרעיו ־ גם הוא היה שקוע מאוד. כנראה שלא הבחין בנו.

“זה לא כמו אדם מתרחץ”, לחש לי כמכושף בלי לגרוע עין מהציפור “זוהי אהבה עצמית טהורה המשתרעת על הרווחה הגופנית – זו כוונת התורה ב’למען יאריכון ימיך'. אם אצליח אי פעם להגיע לפשטות הזאת, זה יהיה נפלא. זה הפסד לפיקאנטיות של החיים אבל רווח עצום להנאת הממשית. ההנאות הפרברסיות של התרבות הן חריפות וקצרות ימים. ההנאות הפשוטות הן האמיתיות. כל המצוות בתורה הן הוראות נגד תופעות של ניוון המופיעות בתרבות בשלב של בשלות יתר. הריקבון של מצרים בשלהי שלטונה של השושלת השמונה עשרה – זו היתה הרעה החולה שמשה רצה למנעה מהעם. יש לבחור בין שני סוגי ההנאות. הם לא הולכים יחד”.

הוא לא נע ולא זע בדברו. רק קולו המלחש עלה באוזני. אחרי שנדם היה לי פתאום ספק אם בכלל דיבר. באורח מוזר נתן דווקא הספק הזה תוקף מיוחד לדבריו.

העוף סיים בינתיים את מלאכת הניקוי והחל מחלץ את עצמותיו. הוא פרש את כנפיו והשיק בהן פעם ועוד פעם כאילו עמד להמריא. אחר כך נשאר עומד זמן מה ללא נוע בכנפיים פרושות. פתאום הבחין בנו. הוא פנה אלינו בפרופיל וסקר אותנו בעינו האחת, אחר כך עיקם את צווארו הארוך וסקר אותנו בתשומת לב בעינו השנייה. אחר כך אסף את כנפיו כשהוא מוסיף לבחון אותנו. פתאום קדרו פניו של בחבוט:

“אני לא נותן גרוש בשביל הקונצים שלך, אדוני שר הטכס”, הטיח בזעם בפניו של העוף המופתע.

הלה נשאר על עומדו עוד רגע סוקר את בחבוט בהבעה סקרנית. אחר כך, בצריחה חדה וצורמנית, קפץ פתאום מעל המוט ונעלם מאחורי החומה. צריחתו, שהוסיפה להדהד גם אחרי שנעלם מעינינו, הדביקה עופות אחרים שהחלו לצרוח אף הם. אחריהם החרו החזיקו שאר החיות. האריות שאגו, הדובים נהמו, התנים יללו, הזברות צהלו, הפילים הריעו – נחשול אדיר של קולות ג’ונגל מאיימים התנשא פתאום קורע שחקים בהתרפקותו הפראית על זכר החרות במכורה האבודה. כעבור רגע שקע הגל באותה פתאומיות בה ניעור. תם הגעגוע.

“עשית מספיק, בחבוט”, הנחתי יד על כתפו. הוא נגרר משם באי רצון, שקוע במחשבות.

שני צעירים, נערה ונער, שעברו על המדרכה השוממה ממול עוררו, משום מה, את חמתו. הנערה הקדימה במקצת את חברה והלה רדף אחריה לתפסה. משהבחינה בדבר ניסתה להימלט מפניו, אך הוא רץ אחריה, תפסה, חיבק את כתפה, בזרועו וגררה עמו בצעד מהיר כשהיא מכונפת בזרועותיו. הנערה לא חדלה להאבק תוך כדי הליכה וההתגוששות נסתיימה בנשיקה ממושכת. לבסוף הרפה הנער מחברתו כשהיא משתרכת מאחוריו. כל זה היה רצוף צחקוקים ודברי חידודין והיה נחמד למראה אבל את בחבוט זה הרגיז:

״זה מהסינימה", אמר בבוז, ״היי אתה שם!״ קרא לעברם, "אתם צעירים א־לה לאלוּש או אַ־לה גודאר?!״

הם נעצרו.

“מה יש לך?” קרא הנער.

“אני תיכף אראה לך מה יש לי”, השיב לו בחבוט.

“הדוד כועס”, אמר הנער לחברתו בצחוק.

“עזוב אותו. הוא משוגע”, השיבה הנערה וגררה אותו משם.

“אלה צעירים א־לה פאסוֹן” אמר במרירות כשהתרחקו מהמקום, “זה לא אמיתי” המשכנו לעבר ביתו. פועל בנין עם תבלול בעין ופה פתוח ליווה אותנו במבט ריק. בחבוט עקף אותו בעיגול גדול ועל פניו הבעת מיאוס. אחר כך הלך לצידי שותק וזועף. פתאום נעצר.

“נלך אליך. אני לא רוצה לבוא הביתה עכשיו”.

״למה?״

“עניינים עם מגלי”.

״מה?״

“היא דורשת ממני כל מיני דברים שאני עוד לא מוכן להם. זה גורם למתיחות”

“היא לא בבית”.

“מניין לך?”

“הייתי אצלכם עכשיו”.

“היא תשוב. נלך אליך יותר טוב”.

צעדנו בשתיקה עד שהגענו לביתי.

“אני רוצה לספר לך משהו, בן־ארי”, פתח כשהתרווחנו בכורסאות העבות שלי.

״מה?״

״מדוע באתי לישראל. אתה רוצה לשמוע?״

“כן”.

“זה בגלל שאלה ששאלתי את עצמי. לא שאלה אקטואלית. שאלה מהסוג שאנטישמים מציגים ליהודים אגב שליחת לשון”.

״דהיינו?״

האם יהודי מסוגל להבין את מולייר?״

צחקתי.

“אין פה מה לצחוק” אמר מאוכזב, “זו שאלה רצינית”.

“בוודאי, בוודאי”, אמרתי בחטף, חושש להביאו לידי התפרצות. “לאיזו מסקנה הגעת?”. הרגשתי כי למרות עצמי הצליחה נימה של אירוניה להתגנב לקולי.

המסקנה היא שהביאה אותי לכאן".

“ובכן מה? האם יהודי מסוגל או לא מסוגל להבין את מולייר?” הוא בחן את פני בעיון.

“אתה לא מתייחס לעניין ברצינות”, ציין בעצב.

“לא נכון”, מחיתי בחום, “תתפלא אבל זה מצחיק אותי פחות מאשר לוא הגעת לכאן בתור מומחה לתעשיה כלשהי. דבר”.

הציפייה בקולי הרגיעה אותו. אחרי שהות קלה פתח בסיפורו:

״בגיל ארבע עשרה הגעתי עם הורי לצרפת. נקלטתי מהר מאדי עורי בהיר, עיני כחולות ובחיצוניותי לא היתה שום זרות שתדקור את העין. אצלנו בבית דיברו צרפתית עוד במרוקו. אני דיברתי צרפתית רהוטה. אינני זוכר שהייתי אי פעם מטרה לגילוי כלשהו של אנטישמיות. מפליא על כן שהיתה לי כל הזמן הרגשה, שאינני שייך למקום החדש. בשנים הראשונות התייחסתי להרגשת הזרות כאל תופעה טבעית לשלב ההסתגלות וציפיתי שתחלוף. מסיבה זו לא היתה תחושת הזרות באותה תקופה חריפה כל כך. אולם ככל שחלפו השנים, וככל שנעשיתי יותר צרפתי גברה הרגשת הזרות והחריפה.

"התחלתי ללמוד פילוסופיה וסוציולוגיה בסורבון. הייתי תלמיד מצויין. החברים שלי כולם היו צרפתים. גם החברות. אבל ככל שעמקו שורשי בקרקע הצרפתי כן גברה תחושת הזרות שעינתה את נפשי. ניסיתי פעמים רבות לברר את הדבר לעצמי, אך ללא הצלחה. לבסוף התחילה גם התנהגותי להיות מושפעת: התחלתי לדבר על יהדותי בלי שנשאלתי, לנפנף בה לעיני חברי. לי היתה הרגשה כאילו אני פורץ בזה איזה סכר, דבר שיביא עלי את המבול. לתמהוני לא קרה דבר. כמעט הגעתי למסקנה שהאנטי­שמיות אינה אלא המצאה של יהודים, הנובעת משאיפה לראות את עצמם תמיד כמרכז ההתעניינות, עד כדי כך שהם מוכנים לראות את עצמם כמוקד של שלילה, מעין אור לגויים במהופך, אם אין להם הצדקה לראות את עצמם כמופת חיובי. עלה בדעתי כי אנטישמי שרוצה לסדר את היהודים באמת חייב לחדול מלהתעניין בהם מכל וכל.

"מדוע התחלתי פתאום להתעניין ביהדותי אינני יודע. ייתכן כי ההרגשה שאני זר בצרפת עוררה את השאלה המקבילה: מה אני? התחלתי להדגיש את ההבדלים שביני לבין הצרפתים. יתר על כן – מאחר שלא עלה בידי לסלק את ההרגשה הארורה, התחלתי לחפש הבדלים כדי להצדיקה.

״בשלב זה הבחנתי בתופעה מפליאה: בד בבד עם השאיפה לחשוף את הדברים המבדילים אותי מהצרפתים, גבר בי הרצון ההפוך להעמיק שורשים בתרבות צרפת. נטשתי את הפילוסופיה והסוציולוגיה שהיו נייטראליים מידי לגבי הבעיה שהחלה להעסיק אותי בחריפות. התחלתי ללמוד ספרות צרפתית. בד בבד התחלתי להתעניין ביהדות. התחלתי גם ללמוד עברית. למדתי את השפה בקלות רבה. כרבים מבני הליבאנט יש לי כישרון מיוחד לשפות. לא החמצתי אף הזדמנות לשוחח עברית עם ישראלים שפגשתי בפריז. אחת מאלה היתה, מיודעתנו אילנה ראג’אקאמארטנה. במיוחד התעניינתי בסלנג המתפתח בארץ. חברים ישראלים שלחו כמה מחקרים מעניינים בשטח זה ואני בלעתי אותם בחשק רב. באותו שלב היתה התעניינותי ביהדות ובתרבות צרפת שוות תוקף. עם זאת גבר בי חוסר המנוחה ועימו התנהגותי הפרובוקאטיבית.

"באותה תקופה היה לי ידיד טוב, בחור צרפתי בשם פייר, איתו התיידדתי בעת שהיינו מבקרים יחד בשעורי הפילוסופיה. יום אחד עוררתי עימו את הנושא שהעסיק אותי. הוא צחק. אחר כך פטר את העניין בקצרה: 'הייתי חושב את צרפת לארץ נחשלת לוא עסקו בה עדיין בעניינים מיושנים כאלה. האנטישמיות היתה נפוצה בתקופה טרום־לוֹגית. תודה לאל שאין היום באקלים הרוחני של צרפת דבר שיכריח אותי לעסוק בשאלות כמו: ‘האם יהודי מסוגל להבין את מולייר’ ". בזאת נסתיים הענין עבורו והחל עבורי.

"השאלה שבאמצעותה רצה ידידי להביא את האנטישמיות עד גיחוך לא הרפתה ממני: מה באמת – האם יהודי מסוגל להבין את מולייר? על ידי שאלות מסוג זה רצו האנטישמים להשמיט את הקרקע הצרפתי מתחת רגליהם של היהודים. אולם שאלה היא: האם, מבחינה תרבותית, יש קרקע צרפתי תחת רגלי היהודים בצרפת? לא יכולתי לראות עצמי פטור מלדון בשאלה רק משום שהאנטישמים הרפו ממנה. בשבילי, למען עצמי, היה דרוש לי לדעת: האם אני מסוגל להבין את מולייר? חשתי כי בשאלה זו גלומה כל הדילמה שלי: במבחן זה הרגשת הזרות תקבל את הצדקתה או תתבדה. כך או כך – זו תהיה גאולה. אם יתברר שאינני מסוגל להבין את מולייר, אזי ישיבתי בצרפת היא עניין מקרי הנמשך רק מתוך אינרציה.

“על עניין זה בלבד נסבו מחשבותי בימים שלאחר אותה שיחה עם ידידי פייר. יומם ולילה – בחברה או עם עצמי, בבית או באוניברסיטה, או עם מגלי במיטה לא פסקו לרגע השיקולים שהקיפו את הבעיה לכל צדדיה. הייתי מפוזר מאד ומגורה. מגלי לא הבינה מה קורה איתי. היא היתה מודאגת ובין היתר יעצה לי לפנות לפסיכיאטר…”

״פנית?״

“שטויות”.

“זה לא היה רעיון כל כך רע”.

“שטויות. הצד המצחיק בכל העניין היה שהשאלה של חברי פייר נתקעה לי בראש כפשוטה. ברור שמולייר היה כאן יצוגי בלבד ובאותה מידה היו באלזאק, או סטנדהאל, או פלובר, או בודליר, או רוסטן יכולים ליצג את הרוח הצרפתית. אבל אצלי, משום מה, קיבל היצוגי תוקף כאילו היה עקרוני, וכך נתקעה לי השאלה בראש דווקא בקשר למולייר. משונה לא?”

אישרתי לו בחיוך וניד ראש כי אכן לפלא הדבר בעיני. הוא המשיך:

״ובכן – כאמור, הייתי באותו זמן סטודנט לספרות צרפתית. הייתי יכול לומר לעצמי שאני מבין את ספרות צרפת יותר טוב מהרבה בחורים צרפתים שלמדו איתי ולראייה להסתמך על ציוני. דחיתי נחמה זולה זו. זיקתי לספרות הצרפתית, כפי שיכולתי לעמוד עליה מלימודי באוניברסיטה, היתה מלאה פניות: תחרות, אתגר, שאיפה לציונים גבוהים. מאחר שהצלחתי בלימודי, הזרימו פניות אלה סיפוק רב שלא לגופו של עניין לתוך התעסקותי בספרות הצרפתית. היה קשה לי להבחין בין ההנאה הנובעת מהפניות לבין ההנאה מהספרות לשמה, ובכלל – לא בהבנה מהסוג הדרוש כדי להצליח בבחינות היה מדובר פה אלא בתפיסה הרבה יותר עמוקה. יותר ויותר התחוור לי שאהיה נאלץ לפגוש את מולייר פנים אל פנים כדי לברר את העניין. החלה פרשת ההכנות לפגישה…"

“צילינדר, כפפות לבנות, מכנסי פסים”, שיסעתיו בצחוק. גם הוא צחק.

"זה לא, אבל שורה שלמה של גרוטסקות שהיו יכולות להיות מקור השראה למחזאי הדגול. רציתי להפוך את עצמי לראי, למשטח חלק של אגם בו אתן למולייר להשתקף בעוד אני עומד בצד ומנסה לשפוט מה קורה לאותו אגם שעה שמולייר משתקף בו. עם סיום שנת הלימודים חיסלתי, איפוא, את כל התחייבויותי, אמרתי שלום למגלי ויצאתי לפונדק בודד בהרים כדי להתרכז. הריכוז עלה לי בקושי רב. ניסיתי להתגבר על ההפרעות בכוח ועד מהרה כאבו לי כל השרירים, ביחוד שרירי הבטן…״

״מה למולייר ולשרירי הבטן שלך – זה אני לא מבין", נכנסתי לדבריו בזהירות, מתאפק מפני רגישותו לא לפרוץ בצחוק.

“תתפלא, אבל יש קשר”.

“יש לך קשיים בריכוז?”

"לא במיוחד. לא לגבי מידת הריכוז הדרושה כדי להצליח בלימודים באוניברסיטה. אבל כאן היה דרוש לי מימד אחר. רציתי לבחון את עצמי בחינה יסודית כל כך שלא ניתן לבצעה במתח הריכוז הרגיל. עתה לא יכולתי עוד להתעלם מהקשר שבין הבשר והרוח. את הבשר אפשר לפנק, לעדן, לדשן, לפטם, לדכא, לסגף, אפשר לעשות בו המון נסיונות והוא לא יחדל להיות אותו כלא דביק שהנשמה נאחזת בו כזבוב בריבה. רק כשמטפלים בו נכוחה ועושים אותו מאושר באמת הוא הופך להיכל זכוכית צונן, משכן לנשמה הרואה בעדו את כל המראות. היא יכולה אז לרצונה להתרומם ולחרוג ממשכנה ולשוב אליו לכשתיעף.

“נוכחתי שכדי שאוכל להתרכז במולייר כפי שרציתי, אני חייב לגלות עבור עצמי את חוכמת הקדומים המזרחית של הריכוז המוחלט, כלומר – אותה פעילות פנימית המתרחשת מאליה כשיושבים בשקט מוחלט ולמראית עין ישיבה פאסיבית לחלוטין. מייד בהתחלה נוכחתי לתמהוני שאני לא מסוגל לשבת בשקט זמן ממושך. תגלית מפתיעה זו עניינה אותי כל כך במשך היומיים הבאים עד שכמעט שכחתי בגללה את מטרת בואי לאותו פונדק. התחלתי לעשות נסיונות בדיסציפלינות שונות. נוכחתי, למשל, כי עיכול מזון הוא עבודה קשה וכי קשה להתרכז בזמן שפעילות זו מתרחשת בגוף. אי לזאת התחלתי לאכול רק פעם אחת ביום מאכלים קלים ובלתי מגוונים… אתה שוב צוחק, אבל זה לא מצחיק. למזלי, כאמן ג’ודו, יש לי גוף מאורגן למדי וכך הצלחתי להגיע לריכוז עצום כשאני מהרהר בעניין אחד בלבד, או יותר נכון נותן לעניין המעניין אותי להתהרהר בקרבי בעוד אני עוקב אחרי התהליך מהצד. רק אחרי שהיגעתי לכך תפסתי את העניין”.

״מה?״

“מעולם לא חזרתי לאוניברסיטה לאחר מכן”, הוסיף בהבעה מופנמת.

“מה גילית?”

הוא היישיר אלי מבט כאילו ניעור משרעפים:

“נוכחתי כי טענת האנטישמים שיהודי אינו מסוגל להבין את מולייר איננה נכונה. אני הבינותי את מולייר טוב מאוד שעה שהשתקף בתוך האגם הצלול שלי. ויתר על כן – יהודי מסוגל גם ליהנות ממולייר. היהודי היושב איתך בזה נהנה מאד”.

“אם כן הרי יכולת לחזור לאוניברסיטה”.

“לא מצאתי בזה טעם”.

״מדוע?״

“משהו היה חסר”.

״מה?״

“זה”. הוא הקיש באצבע צרידה כשחיוך מסתורי מתפשט על שפתיו, "כל אנטישמי מהסוג האינטלקטואלי היה אומר לך שמה שחסר ליהודי כדי להבין יצירת מופת אירופאית הוא ‘זה’ " והוא חזר על הנקישה ״ואתה יודע מדוע?״

״מדוע?״

“משום שכדי להגדיר את ‘זה’ צריך להיות יהודי. יכול להגדיר זאת רק אדם ש’זה' חסר לו”.

“אתה יכול?”

“כן”.

“מה חסר, איפוא?”

"הרגש המרומם של שמחה וגאווה. אני לא יכולתי לשמוח במולייר ולא להתגאות בו. לא מלשדי ינק העץ שעשה את הפרי הזה. הוא ינק מהחיים הצרפתיים שמחוץ לחומות הגיטו ביניהן התנהלו חיי אותה שעה. זה מעוות שלא יוכל לתקון. הוא מתבטא בהעדר השמחה הגאה והרוגעת ביצירה. הפרי הוא המוצר הסופי שמשתתפים בו כל חלקי העץ: שורשים, גזע, ענפים, פרחים וכן לשד הקרקע בו הוא נטוע. כל עץ עושה את פריו לבדו ואין עץ אחר שיכול לעזור לו, ואין עץ שיוכל לטעון לשותפות כלשהי בפירותיו של עץ אחר. ייתכן עץ לימון ועץ תפוז העומדים כה סמוך זה לזה עד שבדיהם משתרגים ומסתבכים אלה באלה, פירותיהם משיקים והם נראים כעץ אחד. אבל למרות שהם נראים כעץ אחד, כל פרי קשור בגורלו ושורשיו לטוב ולרע באילן בו הוא תלוי. אם ימקו שורשי האילן האחד פריו הוא בלבד ייבש ואילו פרי העץ האחר יחיה ויתן זרע. היהודי והערל באירופה בדורות האחרונים היו כה מעורבים זה בזה שבמבט שטחי היה קשה להבחין ביניהם ולראות מי הוא מה. אבל בבדיקה יסודית וחסרת פניות מתגלה כי כל אחד מהם קשור בשורשיו ובגורלו לאילן אחר. שורשיה של היבשת הארורה כבר נמקו ברשעתה. לכן אירופה תיהפך כמהפכת אלוהים את סדום ועמורה, ויושביה מות ימותו. אבל היהודים עומדים עתה בראשיתה של פריחה גדולה. אין יהודי יכול להשתתף בתרבות אירופה ממש כשם שגוי אינו יכול להשתתף בתנ״ך או להיות קשור בו בצורה אורגאנית כלשהי.

“כל תרבות ששה את משושה הפרטי והאינטימי בענקי הרוח שלה שהם פרחייה ופירותיה. זר אינו יכול לקחת חלק בזה. כשהתברר לי הדבר ידעתי שאוכל אמנם להיות חבר הפארלאמנט הצרפתי, סופר צרפתי, חבר הקאבינט הצרפתי, ראש ממשלת צרפת או נשיא צרפת, ורק צרפתי לא אוכל להיות לעולם. מדוע? כי אינני יכול להשתתף במשוש התרבות הצרפתית וגאוותה. הוגה דעות צרפתי אחד דרש פעם מהצרפתים להעמיד את תרבותם בנדיבות רוח לרשות היהודים, כאילו תרבות צרפת היא היאכטה של הצרפתים אליה הם יכולים להזמין לסוף שבוע את מי שיישר בעיניהם. אלה כמובן דברי שטות”.

הוא קם והחל מטייל בחדר אנה ואנה, מדבר בהתרגשות רבה ומניע ידיו בתנועות ערות בשעת הדיבור.

“כשאני מנסה לראות את עצמי כצרפתי אני מרגיש שאני שוקע לתוך תהום שאין לה קרקעית. חסר לי בסיס לעמוד עליו. זו לא ההרגשה שכל מה שהוא צרפתי ‘אינו שלי’. דבר זה אינו מטריד אותי כלל. כשאני אומר שחסר לי הבסיס לעמוד עליו הכן, כוונתי שכל הצרפתיות הזאת שלי, עם כל שפע ידיעותי על צרפת ותרבותה, אינה עושה אותי לאדם מאושר ורגוע. ההוויה הצרפתית אינה מעניקה לי את השלווה הבאה עם הזהות הברורה שאינה מוטלת בספק. כצרפתי תמיד יהיה חסר לי משהו שיש לכל עגלון צרפתי מלידה, ואילו אני לא אוכל לרוכשו לעולם בכל מחיר וחרף כל מאמץ”.

הוא השתתק לרגע. אחר כך בקול קצת יותר רגוע המשיך:

״רק כשאני קורא בתורה את הסיפורים האלמנטאריים ביותר – סיפורי האבות, סיפור בריאת העולם, יוסף ואחיו, יציאת מצרים – יש לי הרגשה שאני חדל לשקוע, שנפלתי סוף סוף על קרקע מוצק. אלא שבמקום לקום ולעמוד זקוף ושמח על הקרקע החדש שגיליתי – אני מתחיל להתבייש…"

“להתבייש?! להתבייש במה?”

קריאת הביניים שלי הפתיעה אותו וניתקה לרגע את חוט מחשבותיו. הוא נעצר ופנה אלי:

״במה אני מתבייש?״ המשיך כשעיניו נעוצות ברצפה, “בהרבה דברים. קודם כל אני מתבייש כאדם מודרני. אני מתבייש בכך שעניין מיושן כמו התורה עודו מדבר אל ליבי, בו בזמן שהצרפתי המעודכן כבר השתחרר מזמן מכל זיקה לדת. באופן תת־הכרתי אני יוצא, איפוא, מההנחה כאילו זיקתי אני לתורה וחוסר הזיקה של הצרפתי המעודכן לדת הם שני ציונים באותה דרך – כשאני מצוי בראשיתה ואילו הצרפתי בשלב הרבה יותר מתקדם. אבל ייתכן שהנחה זו מוטעית. אולי שתי התופעות מתרחשות בשני עולמות תרבותיים שונים זה מזה תכלית השוני כך שאין להשוות ביניהם מחוסר מכנה משותף. אבל אפשרות זו יוצרת בשבילי בושה חדשה: אני לא מוֹנדני, לא איש העולם. הדגשת ההבדלים שביני לבין הצרפתי הופכת אותי לקרתן. ־־־ על ידי העמדת המחיצות אני מאבד את חלקי במגאלופוליס הפריזאי. כלומר – אני לא מודרני ונוסף על כך קרתן, אבל אני עוד גרוע מזה: אני שוביניסט – אדם צר אופק הרואה בחלקי את חזות הכל, אדם המצמצם את אופקיו לדעת כדי להצדיק את הקיצוניות החד־צדדית שלו, אדם החושש לשאת עיניו ולהקיף במבטו את האופק כולו שמא יחרב עליו עולמו הקטן, הנוח, האילוּזוֹרי. אני יורד בעיני עצמי כשאני מנסה להזדהות עם תרבות אבותי. וכך, אמות המידה הלקוחות מהתרבות האירופאית שלי שופטות את היהודי האמיתי, העמוק והחי שבי וממעיטות את דמותו ללא הרף. משמע שהמהות האירופאית אינה ממלאה אצלי פונקציה חיונית, אלא פונקציה המצנזרת את הערכים החיוניים של התרבות העצמית העמוקה. לכן תרבות הופכת את הצרפתי לאדם בשל, ואילו אותי היא הופכת לפסיק. בשבילי תרבות צרפת היא רעל. מי הסינה ומי התימזה רעילים בשבילי לא פחות משהיו מי שיחור ומי נהר לאבותי. כשאני מנסה לראות את עצמי כצרפתי, אני דן את עצמי לעקרות רוחנית. כצרפתי אני לבאנטיני. שבירת הצנזורה של מערכת הערכים האירופאית היא תנאי קודם לשחרור כוחותי מהסד בו הם נתונים”.

הוא השתתק. ההתרגשות שוב תכפה עליו וטרפה את נשימתו. הוא שאף עמוקות פתאום התפרץ בקול מגורה:

״אבל אחרי שהיגעת עד כאן ואתה יודע מה כן ומה לא – רק אז מתחילה הבעייה מה כן? זה ברור – להיות יהודי. אבל מה זה להיות יהודי? יש לי בבית ספר על תקופת השואה. יש שם תמונה של איש גיסטאפו הגוזז זקנו של יהודי זקן. הלה היה יהודי שומר מצוות, ואילו איש הגיסטאפו המתעלל בו חלאת המין האנושי. למה זה לא עזר ליהודי שהוא יהודי שומר מצוות?" הוא התרגש עד קיצוניות וכמעט צעק: ‘למה?!’

“משום שבזקן לא סגי ולא בפיאות ולא בטלית ותפילין ולא בתפילות ובצום ולא בתרי״ג מצוות. זקן ופיאות וטלית ותפילין וצום ותפילה ותרי״ג מצוות בארץ ישראל – זו היהדות. אני לא יכול להגיע לזה. אין בי הכוח לתשובה. אני מתלבט בשדה קוצים ואפילו הדרך עד הדרך עוד ארוכה ומשובשת, שלא לדבר על הדרך עצמה. ככל שאתה יותר רחוק, ככל שהדרך יותר ארוכה – כן דרוש יותר כוח לתשובה. לא בכדי נאמר כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מה הם יודעים הצדיקים הגמורים?!”

הוא נד בראשו, ספק מעונה עיווה את פיו. היה נדמה לי אפילו שאני מבחין בלחלוחית חשודה בעיניו.

“ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש… למען יאריכון ימיך… יתרבו שגר אלפיך ועשתרות צאנך… מה עוד יכולים לומר לי כל הדברים הפשוטים והטובים האלה שהתורה מבטיחה לצדיק? אינני חקלאי. גם לוא הייתי חקלאי וגם צדיק, היה מס הכנסה גוזל ממני את חלק הארי של הברכה. אני מתבייש לנקוף אצבע למען יאריכון ימי. בציויליזאציה ממנה אני בא זה נחשב לדבר התרומי ביותר לעשות מה שמתחשק לו גם אם הדבר מקצר את ימיך. שם קוראים לזה ‘לחיות’. אינני יודע ואינני יכול לדעת מה מרגיש צרפתי כשהוא ‘חי’ – כל כך שונים ממני בניו של עם זה. בעיני נראים חיים אלה כמצב של גירוי עז אבל שטחי עם רדיפת תזזית מתמדת אחרי אמצעי ארגעה”.

הוא בא והתיישב על קצה השולחן לא הרחק ממני.

מובן, המשיך, “כל ארגעת גרוי מתבטאת באופן סובייקטיבי בתחושת הנאה מסוימת, שטחית ורגעית בדרך כלל, אך לעתים חריפה למדי. זה לא בשבילי. אינני רוצה למכור את חיי החד־פעמיים בנזיד עדשים כזה. אני רוצה ליהנות מחיי בהכרה מלאה, לא מתוך שיכרון ושכרות. אני רוצה ליהנות מהם, מכל מה שאפשר מתוך כבוד, מתוך מה שאני חושב למכובד ובהכרה מלאה…”

“vה פירוש בהכרה מלא?”

“בהכרה מלאה פירושו תוך הכרת כל מגבלותי כאדם השרוי במצב מסוים, תוך כל העצב והכאב הכרוכים בהכרה כזאת, תוך התחייבות בכל החובות הנובעות ממצב זה ותוך עמידה בחובות אלה”.

“מה עשית לשם כך?”

“קודם כל באתי לכאן. אבל פה, בציויליזאציה הפרימיטיבית הזאת, אתה דפוק מצד אחר. אם אתה איש רוח אמיתי אין לך מקום פה. אם אתה איש רוח אמיתי אז מה שאתה עושה – אתה דפוק. כל נסייון לחיות לעצמך בא על חשבון החיים האופקיים של התפשטות מקצועית וחברתית. כל התפשטות אופקית לתוך החיים מקפחת את החיים העצמיים. אבל אם לא תסכים להתפשט אופקית לתוך החיים אתה נשאר בחלל ריק. אתה נשאר לגמרי לגמרי לבד עם החיים העצמיים שלך. כיוון שכך סופך אתה וסוף עצמיותך להתנוון…”

“קודר”, העירותי.

״מאד – אבל נכון. אני החלטתי לשלם את המחיר. אם לא אצליח לחיות כמו שאני רוצה מוטב שלא ‘אחיה’ כלל. אני מוכן להישאר בחוץ". הוא השתתק כשמבטו הזעף נעוץ ברצפה.

“אלא מה?” המשיך לאחר שתיקה מתוחה “אני עומד בחוץ במצב של בלבול ובטחון פנימי מעורער. עשתרות צאני? שגר אלפי? יורה ומלקוש? אין לי צאן ולא שדות והיורה והמלקוש אינם מעניינים אותי – זו האמת הגדולה. נביאי ישראל קראו לעם לעשות תשובה. הייתי רוצה, בכל הכבוד, שיראו לי איך לשוב ולאן. האמנם חופשי האדם לשוב? לאן אני אשוב – אל הצאן והשדות? יש לי מניות בשתי חברות בע״מ ואם שערן יעלה או יפול, יקבע, בכל הכבוד, כושרם של המנהלים ומצב השוק. אבל כל מנהל הוא רשע אֶקס־אוֹפיציוֹ. תאמר שהמוריד יורה ומלקוש יכול ליטול שכלם של המנהלים הרשעים? בדרך כלל אין הוא עושה זאת. ככל שהמנהל נבל יותר גדול המניות הן בידיים יותר טובות…”

“זה העניין הישן של רשע וטוב לו”, נכנסתי לדבריו בהערה שטוחה.

“ירמיהו לא קיבל על כך תשובה מניחה את הדעת”, הטיח לעומתי. אחר כך השתתק פתאום, עשה בידו תנועת ביטול וקם.

“תראה, בן־ארי”, אמר בקול מדוד, “אני מרגיש שאתה לא לוקח אותי ברצינות”. ניסיתי למחות, אך הוא היסה אותי בתנועת יד. “אבל לא אתה ולא אף יהודי פה בארץ רשאי להתעלם מהדברים שאני אומר. על ידי קביעת האמיתות במיקרוקוסמוס של יצחק בחבוט, אני מגיע לכלל קביעתן במאקרוקוסמוס הישראלי שלכם. וכללו של דבר: אם אתם היהודים בישראל לא תעבירו מחייכם את כל גילוליה של אירופה, תרבותה, אמנותה, ספרותה, גדולתה, רקבונה – כל כולה לכל הסתעפויותיה – אזי אתם אבודים ותולדותיו הארוכות של עם ישראל יגיעו לקצן”. הוא פנה אלי נכמר כולו "והדבר הזה יתרחש מתי? דווקא בדור שזכה להופעתו של יצחק בחבוט. זה מה שהורג אותי״.

הוא שוב נקלע לאחד מאותם מצבים שלא אהבתי אצלו, כשהיה הופך למוקיון אָגומאני. ואלדמן היה מנצל מצבים כאלה כדי למתוח אותו ולהשתעשע על חשבונו ועל כך הוא שנא אותו. אני לעומת זאת הייתי בוש בשבילו.

“אני משוטט בעולם חילוני זה עם שבת נצחית בליבי המתנוונת לאבל שטוף דמע מאין מקום להתגדר בו. גלימת ארגמן מרחפת בהיסטוריה היהודית כמו שטיח מעופף מאגדה מזרחית, ומבקשת לה את כתפי הגיבור שיהיה ראוי לה לנוח עליהן. אחרי חמשת אלפים שנה אני יכול להציע לה סוף סוף את שלי. אני רוצה להיות גיבור, אני רוצה שישירו את תהילתי מדור לדור, שיציבו לי אנדרטאות בככרות השווקים בגנים וברחובות. אני רוצה שיקימו לי כנסיות מלאות תמונות ופסלים המראים אותי יצחק בחבוט, עומד מול סופה בשיער ולבוש מתבדר, משתלט על איזה מצב קריטי, עם מלאכים קטנים ועירומים מרחפים סביבי אובדי עצות: זה מחזיק לי את הרגל, אחר את היד, שלישי את השוסמו וכולם נושאים אלי עיניים מלאות השתאות וחרדה…”

כאן פרצתי בצחוק. גם הוא הצטחק. הוא אחז בכתפי וחיוך מלבב האיר את עיניו:

“מכאן אתה למד שאני חושב אותך לחבר קרוב. אחת ההנאות של ידידות קרובה היא ההרגשה שאתה יכול להרשות לעצמך מידי פעם דברים כאלה בלי שיבוזו לך.”

הוא הרפה ממני וחזר לטייל בהדר אנה ואנה.

“האמת היא שאני רואה לנגד עיני תמיד חזון אדיר לעם ישראל המצטייר לי על אופק חיי כפרסקו ענק. המוזר הוא כי עצם העובדה שאני רואה את החזון המופלא הוא שורש הרע אף כי הוא גם בד בבד מקור הילת הזוהר”.

“איך זה?”

הוא נעצר כולו עגום ושחוח. אחרי שתיקה ממושכת אמר ברוח נכאה:

“על ידי כך שאני רואה את החזון, אני הורג אותו. אני ממית אותו במבטי כמו מדוזה הגורגונה. ולא זו בלבד שאני הורג אותו, אלא אחרי שאני הורגו במבטי אני מבטא אותו ועל ידי כך חונט אותו במלים. המלה היא התכריך בו עוטפים רעיון מת. עניין תרבותי מת על ידי יציאתו מן הכוח אל הפועל, כלומר – על ידי חריגתו מתחום החשק המגומגם, האינטואיטיבי, הבלתי מחוור אל האור הבהיר של ההכרה. הגרמנים מתאהבים מידי פעם ברעיון מת כזה, מרכיבים אותו על פאנצר מתוצרת קרופ־אסן ויוצאים לתקן לפיו את העולם. הם מנסים לאוכפו על המציאות הסרבנית שהקיאה אותו מקרבה אל המקפא הקרוש של הכרה, כשהם הורסים את חצי העולם וקוטלים את מחצית יושביו במהלך מסע הצלב האבוד. כשדבר־מה מתנסח במלים, זה סימן שהוא כבר מת. בחברה האזרחית דברים מנוסחים במלים יכולים להתקיים באופן מיכאני, כי בחברה האזרחית הכל מת. שם צירופים כאלה של מלים מתות קרויים תוכניות, תוכניות השקעה, תוכניות ייצור, תוכניות בניה וכו^'. הגשמתן של תוכניות כאלה, מתות ומנוסחות במלים, תמיד גובה מס רועץ מהכוחות החיוניים של החברה ויחידיה. מכאן הכפייה של הארגון החברתי הקיים…”.

"לדעתך אי אפשר להגשים רעיון?״ שיסעתיו נפעם כלשהו.

“ניסיון להגשים רעיון שכבר הובע במלים כמוהו כניסיון להמליך את המוּמיה של פרעה על ארץ מצרים. בקשר לדברים החיים אין כל אפשרות להידברות בין אדם לחברו. כבר עצם הניסיון להידבר במלים, להתלכד סביב רעיונות, הוא אות להתפור­רות. רעיון מובע במלים אינו יכול ללכד בני אדם לאורך ימים. הוא יכול ללכד לזמן מה כמה מאניאקים היוצרים ביחד כוח גשמי שבאמצעותו הם משתלטים אחר כך על בני אדם בלתי מאורגנים. אבל הם מתחילים עד מהרה לריב בינם לבין עצמם על עורו של הדוב. ההידברות עם הזולת בעניינים של ממש אפשרית רק באמצעות הסוגסטיה של הדוגמה האישית. של הרצינות החד משמעית בהתנהגות ובמעשה. כל בשורה שהקימה תנועות בנות קיימא, נעוצה במקורות עמוקים שאינם ניתנים למיצוי במלים, ואשר תכניהם נגולו רק לאט לאט במשך תקופות של מאות שנים. בשורות כאלה נעוצות בדברים שהם מעבר לשכל האנושי ונתמכו על ידי דוגמה אישית של אנשים שידעו, כי מה שהם עושים הוא הדבר הנכון לעשותו בלי לנסות או לרצות להבין את הדבר כולו. סוף מעשה במחשבה תחילה הוא חוכמה רקובה של תרבות בלה מזוקן. הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו הם גושי החשק הלוחצים על האישיות מבפנים ומתבטאים במישרין במעשים ודברי שירה שלא נתחללו מעולם על ידי מחשבה תחילה. המחשבה ההכרתית היא האבדון בו אורבת תולעת הספק לאחדות הפנימית. כאשר המחשבה ההכרתית חודרת אל המצולות החשוכות, היא מביאה עימה את הספק המכרסם ללא חסך. כל משפט בהכרה צופן בחובו את היפוכו. ברגע שמתנסח אצלי הרעיון שאלוהים קיים מתנסח אצלי אוטומאטית היפוכו שווה התוקף שאלוהים אינו קיים. איך אפשר להכריע ביניהם? ברגע שנדמה לי שאני מאמין באלוהים, מתנסח אצלי הרעיון שאני מאמין באלוהים משום שכך נוח לי, כי האלוהים אינו אלא האפס של הכופר ושהלה רק אמיץ ממני בכך שהוא מעז להכיר באמת ללא כחל ושרק. אני ולא אני קופצים לנהר שבאותה שניה שוב אינו אותו נהר. מי שאינו יודע את חטאו, יכול לדבר על חטאו. מי שיודע את חטאו, לא יוכל לעולם לדבר על חטאו. אם כן האלוהים והסתמי הם היינו־הך”.

הוא השתתק ונראה עגום ולאה, שחוח וסחוט כמו לאחר מאמץ מפרך. בחבוט המסכן! – הוא נתקל בפאראדוכסים של שיטות מחשבה אקזוטיות מצוייד במוחו המערבי המסודר בתקופה שבה היתה אחיזתו במציאות רופפת מאד.

“כפי שאתה רואה לא קל לי”, סיכם קדורנית, "זה פשוט מאד בשביל איזה שייגיץ לעלות על דוכן בפארלאמנט שלו ולנאום. אבל איך אתה יכול לנאום כשאתה יודע שכל מלה שאתה מוציא מפיך מחטיאה את מטרתה מעצם היותה מלה?״

פרק י"ח: סורה    🔗

(דרמה בשלוש מערכות עם פרולוג)

פרולוג

מכל העורבים המנקרים בזמני השדוד כבגל אשפה נוטל הבוס את חלק הארי ומייד אחריו סורה. היא השתלטה על כל שעות הפנאי שלי. יום שבו לא הייתי אני מטלפן אליה, היתה היא מטלפנת אלי ולא היתה נותנת לשיחה להסתיים עד שלא נקבעה בינינו פגישה לאותו יום. שיחות טלפוניות אלה היו נעשות ממקומות העבודה שלנו והיו לעיתים מסתיימות בצורה חטופה בגלל סיבות שמקורן במהלך העבודה, כגון שהקו היה דרוש לצרכים דחופים, או שנתקבלה שיחה דחופה עבורי או עבורה בקו אחר, או שהבוס שלה ביקש שתיכנס אליו. במקרים כאלה, אם לא הספקנו לקבוע פגישה לפני שהשיחה נקטעה, היא היתה מתקשרת שוב ולא היתה מרפה עד שנקבעה בינינו הפגישה היומית. היא ממש נגשה בי.

צוותא חדא יומיומית זו עם סורה הלאתה אותי לא מעט. מעבר למישור היחסים הפיזיים כמעט שלא היה לנו נושא משותף. לה לא הפריע הדבר. שיחה לפי מושגיה היתה מונולוג ארוך ורצוף שלה בנוכחות אדם שמתפקידו היה להאזין לו. אישיותו של האיש לא היתה חשובה לה, כפי הנראה, כלל. היא דיברה ללא הרף על כל מיני דברים מהסביבה הגשמית המיידית שנקלעו במקרה לתוך הטווח של חושיה כגון שמלה של אשה שחלפה בחזית בית הקפה, או איזה סקאנדאל בקשר למכר מקרי שעבר על פנינו ברחוב. אם עברנו ליד חנות רהיטים היא היתה מתחילה לדבר על רהיטים וממשיכה לדבר אודותם עד שהיה בא משהו מקרי אחר מהסביבה המיידית, הודף אותם אל הנשייה ותופס את מקומם. אם, למשל, עברנו מייד אחרי חנות הרהיטים ליד חנות אחרת, היא היתה עשויה לשנות מייד וללא מעברים את הנושא עליו דיברה (לעיתים היתה מפסיקה באמצע משפט שהתייחס עדיין לנושא הקודם) ומתחילה לדבר על פריטי המרכולת המוצגים בחלון הראווה של החנות האחרת. התרשמויותיה היו קצרות ומהירות והיו נפלטות מפיה בזרם בלתי פוסק, ראשון נכנס – ראשון יוצא, כשבין התרשמות לפליטה לא עוברת שנייה. הקליטה נעדרה כליל. לעיתים היה נדמה כי תפקיד זה היה מוטל על בן שיחה, או יותר נכון על האיש שבנוכחותו דיברה, שהיה הופך עד מהרה לאובייקט גמור בשיחה, מעין רשמקול חי ונושם שמתפקידו היה לקלוט את דבריה ולרושמם במוחו.

אני הרגשתי שאין היא מתעניינת בי. אחרי חודש ימים של פגישות דבר יום ביומו היא לא הכירה אותי יותר טוב מאשר בליל המסיבה שבה נפגשנו לראשונה. עתה כמו בראשית היחסים, היו מעשי ודברי מתפרשים על ידה באופן זר לחלוטין לכוונותי. היה תמוה בעיני מדוע, אם אין אני מעניין אותה, היא היתה מתעקשת לפגוש אותי מידי יום ביומו. לכך היה לי רק הסבר אחד: היא רצתה להתחתן איתי, ותכלית זו היא שעניינה אותה. אולי היתה סבורה כי המשיכה המינית העזה ויחסי המין האינטנסיביים יוכלו לבוא במקום קשר אישי? ואולי קיוותה כי הללו יקהו את חושי וישבשו את שכלי במידה כזאת שלא אבחין ברדידות היחסים? ואולי לא הבחינה כלל בכך שיחסינו האישיים לוקים בחסר? אולי הקשר האישי הרופס שהיה קיים בינינו סיפק אותה, ולא היה רע בעיניה כלל בהיותו הקשר היחיד שהיתה מסוגלת ליצור עם גבר והיא לא יכלה להעלות בדעתה אפשרות של קשר אמיץ יותר? או אולי השתרעה הסתמיות שציינה את בחירתו של בן־שיח גם על בחירת בן־זוג לחיי הנישואין, כך שהשאלה איזה מין אדם זה לא היתה חשובה לה כלל? ואולי היתה בעלת אישיות כה נוקשה עד שהדבר לא אפשר לה להסתגל, כך שלא היה טעם לנסות ולעמוד על טעמי ונטיותי, הואיל ובלאו הכי לא היתה מסוגלת להתאים את עצמה אליהם אף כמלוא הנימה?

ייתכן כי נסיונותיה הרבים לעמוד על תכונותי על ידי העדאתי עליהן, לא היו אלא ביטוי לקוצר ידה לעשות זאת על ידי התעניינות כנה ובלתי אמצעית. ואולי היה זה ביטוי לשתלטנות – מעין שיטה פרימיטיבית שהיתה נקוטה בידה כדי לכוף את הזולת לרצונה. באותן עדויות אופי שהיתה גובה ממני אודות עצמי הייתי נאלץ כמובן לייחס לעצמי רק תכונות חיוביות. הללו הפכו להתחייבויות בידה, מעין הודאות בעל דין שניתן להשתמש בהן בעת הצורך. (“אתה אמרת שאתה ג’נטלמן, אז כך אתה מתנהג עם בחורה?” וכו'). אבל מידי פעם היתה באה לה הארה כי למעשה אין היא יודעת עלי ולא כלום, והיא היתה נתקפת חרדה. “אתה לא מספר לי כלום על עצמך”, היתה אומרת פתאום, ״אתה טיפוס סגור. למה? למה? תהיה חופשי! גלה את עצמך!״ והיא היתה מלווה את דבריה במועל כפיה בתנועה של פרח הנפתח אל השמש והאור. “זה יותר טוב. תאמין לי”. אבל אני חשדתי בה שהיא רק רוצה לגלות מה הם הדברים היקרים לי באמת כדי להחזיק בהם כבני ערובה על מנת להכפישם ולעוללם בעפר אם לא אנהג כרצונה.

חרף הסימנים הברורים שהעידו כי אין היא אוהבת אותי, היא ניסתה להוציא ממני את מעמד האשה הנשואה בטענת שווא של אהבה גדולה ולוהטת. היא המציאה שפע של כינויי חיבה אותם היתה מרעיפה עלי תוך התחנחנות וג’סטות ילדותיות חסרות חן (זה בנוסף לשם הסטאנדרטי “תולה” שגלש עד מהרה ל״תוליקו"). אולי, מוכרחה להפגין את אהבתה הגדולה כלפי חוץ – כלפי צדדים שלישיים – כדי ששכנוע זה שזרעה על סביבה יחזור אליה וישכנע גם אותה. בחרדה הייתי פותח באותם הימים את התכניות כבקשתך ברדיו: פחדתי שסורה תשלח לי ד"ש עם שיר. זה היה כל כך כמוה ליבב לי את אהבתה הגדולה מעל גלי האתר קובל עולם ומלואו: לתוליקו היקר מסורה האוהבת, הכואבת, הדואבת… אינני מבין עד היום איך זה לא קרה – אולי כדי להמחיש בפעם נוספת שאין שלמות בתחום האנושי. ואולי הזהיר אותה יצר הקיום, מושחז מעודן על ידי אינטואיציה נשיית, שאני אחנוק אותה אם היא תעשה לי דבר כזה.

לאור כל האמור לעיל ייתכן כי מוזר הוא שהרעיון בדבר נישואין עימי, לא הפחיד אותי, לא הרתיע אותי, לא עורר בי סלידה, אלא אדרבא – נראה בעיני כדבר סביר בהחלט. הכרתי זוגות רבים מהסוג שסורה ואני היינו הופכים להיות לוא נישאנו, הגוררים את עצמם לאורך כל מסלול חייהם בלי להיפרד ומגדלים יחדיו ילדים, לעיתים ילדים מוצלחים מאד. מכאן שהדבר אפשרי. ואולי היה יחס ההשלמה שלי כלפי רעיון הנישואין עם סורה סימפטום של עייפות מחיי רווקותי. אבל גם ייתכן שהיה זה סימן לביטחון עצמי, הואיל והאמנתי כי מה שסורה לא תעשה היא לא תוכל למנעני מביצוע הדברים החשובים בעיני ושהיה בדעתי לבצעם. ואולי נוצרה ההשלמה לאור התחזית שאחרי הנישואין אהיה נאלץ להתמסר יותר לעבודה ואשהה הרבה מחוץ לבית. לאחר מכן – כך הייתי סבור – יבואו הילדים והכל יטבע בים של בעיות. הבעיות שתתעו­ררנה תהיינה בהכרח משותפות ותהווינה “עניין משותף” בחיים או תחליף סביר לו.

אולם גם חזון מצער זה של חיי נישואין, שניזון מהדרישות הצנועות ביותר, הוקדר על ידי חששות שנבעו מהתנהגותה של סורה עוד בשלב האירוסין. היא רצתה להתחיל את חיינו המשותפים מהבעיות. בעיות ופתרונן היו הצד החזק שלה והיא אהבה להפעילו. בניגוד לפילוסוף היווני טאלס שהיה סבור כי “הכל מים” היתה היא סבורה ש״הכל בעיות". היא אהבה את עבודתה כמזכירה בחברה מסחרית, מאחר שזו שימשה לה מקור לא אכזב לבעיות. טרודה היתה, כל הימים, נושמת ונושפת, ומרבה להתלונן שקשה לה. היא היתה, פיקחית והבינה כי תלונותיה הבלתי פוסקות על קשייה במאבקים הארגוניים הנצחיים שלה אינם יוצרים אווירה מפתה ביותר לנישואין. אי לזאת היא היתה מנסה להתבדח במקצת על חשבון הקשיים. במיוחד על חשבון קשייה בעבודה. הללו היו נושא חביב עליה ביותר, והיא ניסתה לדבר עליהם ברוח טובה ובנימה מבודחת. הרושם שהיא ניסתה לעשות היה של בחורה דווקא עליזה מטבעה שעומס נורא מעיק עליה זמנית אך היא מחזיקה מעמד די בקלות ואם היא מרשה לעצמה להתלונן, הרי זה רק כדי להוציא קצת קיטור “זה לא עמוק ולא רציני” אמרה נימת דבריה מכללא. “אדרבא, אם אני כבר מתלוננת אז תאר לעצמך מה, נורא העומס. אך ראה: אחרי ניכוי כל הדכאונות הנובעים מהלחץ הבלתי רגיל שאני נתונה בו, עוד נשארת אצלי יתרה כזו של עליצות רוח המאפשרת לי לדבר על כל הדברים האלה במין כזו קלילות דרך אגבית. תאר לעצמך, איפוא, איזו בחורה עליזה ואופטימית אני מטבעי ואיך זה יהיה כשאהיה עקרת בית רגועה ומסודרת בחיים. איזה בית זה יהיה! גן עדן ממש…” אבל הדיבור מכללא הזה לא נקלט אצלי לפי כוונותיה. קצת כבר הכרתי אותה וידעתי, כי היא הטיפוס המושך אליו קשיים ובעיות כאבן שואבת.

“תוך שנתיים של חיי נישואין הנטייה שלך לריטון מתרכזת בנושאים גיניקולוגיים וכל העליצות המאונסת נעלמת מהטון”, קבעתי את הפרוגנוזה.

בפתרונן של בעיות אלה, שהיא היתה מאמצת לעצמה, היתה היא כמובן נותנת את הטון, ואילו אני רק הייתי נגרר אחריה ועוזר על ידה. בחירת סרט כשהיינו הולכים לקולנוע היתה כרוכה בשקלא וטריא ממושכת, כשהיא שוקלת ארוכות את מעלותיהם של הסרטים כפי שתוארו בכתבות שבמדורי הקולנוע בעיתונים אלה לעומת אלה. היא היתה דוחקת בי ומזכירה לי בשיחות טלפוניות מיוחדות לבל אשכח להתייצב ליד קופת הקולנוע קצת לפני שעת פתיחתה כדי להבטיח שנשיג כרטיסים. לצורך זה היתה מתקשרת טלפונית עם בית הקולנוע כדי לברר באיזו שעה נפתחת הקופה. אולם קולנוע בעיר שיש בו עמודים המסתירים את המסך או חלק ממנו ליושבים במקומות מסוימים, היא ידעה בדיוק מה הם מקומות אלה ומזהירה אותי בפירוט רב לבל אפול בפח. דברים מסוג זה היו מטרידים ומרגיזים אותי עד שבקושי הייתי מסוגל לשלוט בעצמי. אני ראיתי מעט מאד בעיות טעונות פיתרון בהווי המשותף שלנו באותו שלב של יחסינו, דהיינו – ראשיתם של אירוסין בלתי רשמיים שלפי שעה התייחסתי אליהם כאל אירוסין רק ביני לבין עצמי בלי לגלות לה אף שמץ מכוונותי הרציניות. בפאסיביות גמורה הייתי נגרר אחריה מעניין סידורי מיותר אחד למשנהו כשהיא לצידי פעילה, שופעת ויורקת להבות. בחוסר העניין שלי היא דימתה לראות פלגמאטיות וחוסר כשרון. היא היתה בוודאי גורמת לי תסביכים אלמלא עמדו כשרונותי הארגוניים בעבר בכמה מבחנים עליונים שהוכיחו לי כי אני מסוגל להיות מארגן מעולה, כשאני מעוניין בכך. עניינים סידוריים אלה שהיא ייחסה להם חשיבות רבה כל כך, פשוט לא היו בעיני ראויים למאמץ, בהיותי סבור כי הטוב ביותר להסדירם כלאחר יד, או להניח להם להסתדר מאליהם או להישכח. מה גם שלפי טבעי די לי בדרך כלל אם הכל מאורגן איכשהו די הצורך כדי למנוע התמוטטות קטלנית. אולם מאחר שהיא אהבה כל כך לקשור חבילות הייתי מוכן להציע לה עסקה שהיו לה סיכויים להצליח: שנתחתן ואז תהיה לה חבילה – משפחת בן־ארי – אותה היא תוכל לקשור ולקשור שוב ושוב לשובע עד סוף ימיה. רק דבר אחד הייתי מבקש ממנה: שתעזוב אותי במנוחה ולא תבוא להתגרות בי כל הזמן עם החבלים שלה. אבל סורה תבעה בכורה לחבלים על פני החבילה וכל מה שהיא עשויה לכלול. היא תבעה בכורה לנקודה החזקה שלה. במלים אחרות – היא רצתה להשתלט עלי.

אם לשפוט לפי דבריה, היתה היא המוציאה ומביאה במשפחתה, הגם שהוריה היו עדיין אנשים צעירים יחסית וגם אח היה לה, שהיה צעיר ממנה בשנתיים־שלוש. שנואי נפשה היו בעלי המלאכה שהיו מבצעים את התיקונים בביתם. “הם לוקחים כמה שהם רוצים ולא עושים כלום”, היתה, אומרת במרירות. היא היתה, עומדת איתם על המקח ומזמינה אותם שוב כשהתיקון לא הניח את דעתה. הללו, שמצאו כי לא כדאי להם לאבד את זמנם עימה, היו מסרבים לבוא שוב אחרי הביקור השני, שהיה מסתיים במריבה קולנית ולא היה מכניס להם ולא כלום. כך יצא שהיא היתה, שרויה תמיד בחיפושים אחרי בעלי מלאכה מסוג זה או אחר, חוקרת ודורשת אצל ידידיה ומכריה אם אין הם יכולים במקרה להמליץ על מישהו, “אבל מישהו הגון באמת”. מובן מאליו שמהתנגשויות אלה, עם בעלי המלאכה היתה היא יוצאת תמיד וידה על העליונה היתה, מרבה לספר לי על הנפלאות שהיתה, עושה בהם. היא רצתה להראות לי, שהיא בּריה אך הצליחה רק לעורר בלבי חשש, כי תוך זמן קצר אחרי הנישואין יהא אף דיני אני כדין החרש והמסגר, או שחלק ניכר ממרצי יצטרך להתבזבז על מאבקי רצוף לבל יהא חלקי עמהם.

אצל בעל־מלאכה אחד היתה, לה נחיתה קשה: רופא השיניים שלה. הוא עשה לה תיקון בשן –וכרגיל – התיקון לא הניח את דעתה. היא חזרה אליו כעבור ימים אחדים ובקשה ממנו שיבדוק את התיקון, דבר שהוא עשה ללא תשלום נוסף. אחרי זה היא חזרה אליו בשלישית וטענה שהיא “מרגישה קצת לא נוח בפה”. הוא חזר ובדק את השן באורך רוח ותיקן, או עשה את עצמו כאילו תיקן, דבר מה, והבטיחה כי מעתה ואילך תרגיש נוח בפה. אבל היא חזרה אליו ברביעית והפעם טענה נגד התיקון מעיקרו שהוא לא הצליח אף כי עלה לה כל כך הרבה כסף וכי, יתר על כן, מאז בוצע כואבת לה גם השן הסמוכה לשן המתוקנת וכיון שכך עליו לטפל גם בשן הסמוכה ללא תשלום נוסף. כמידי פעם הוא הזמינה לשבת. אחר כך הוא היטה את ראשה לאחור, הכניס לפיה יונק ריר, תחב לתוכו מחזיק לשון, חיזק אל שיניה ברגים שונים וחלקי מתכת ואז… אבל פה כדאי לתת את רשות הדיבור לסורה: “…כשהייתי מוטלת בכסא בפה פעור ומלא מכשירים, לא מסוגלת להוציא הגה, הוא התחיל לשטוף אותי מכף רגל עד ראש. אבל מה זה לשטוף?! 'התיקון ללא דופי, גברת. השיניים שלך בסדר גמור ורק אופי מחורבן יש לך. את בטח חושבת שקנית אותי בכסף שלך, אבל את טועה. אני אקאדמאי. יש לי כבוד של אקאדמאי ואני מוכן לוותר עליך ועל פאציינטים כמוך עם כל הכסף שלהם…, דברים נוראים הוא אמר לי. אני רציתי לומר לו במקום מה אני חושבת עליו ועל הכבוד האקאדמאי שלו אבל היה לי פה מלא מכשירים וכל מה שיכולתי לעשות זה רק אה, אה, אה וכל מיני הברות משונות. ההרצאה שלו נמשכה אולי עשר דקות. הוא דיבר בנחת, בלי רוגז ותוך כדי דיבור הוא כל הזמן בדק לי את השיניים – דופק פה, מקיש שם, מגרד ומחטט. זה די הכאיב לי. כשהוא סיים הוא הוציא לי את המכשירים מהפה. אני רק לרגע הזה חיכיתי. קמתי מהכסא והתכוננתי לתת לו באבי־אביו. אבל הוא – אתה יודע מה הוא עשה?! הוא תפס אותי בזרוע, כאן בקיבורת של הזרוע, ודחף אותי החוצה. ממש זרק אותי החוצה. אסור היה לו לעשות את זה. זו תקיפה. אתה עורך־דין, תולה, נכון שזו תקיפה? אני אראה לו! אני אתלונן בהסתדרות הרופאים ישללו ממנו את הרשיון. איך הוא העז לגעת בי…”

לוא נמוגה ישותה הגשמית של סורה – מה היה הרעיון שהיה נותר ממנה כתמצית אישיותה? לחץ מתוך שתלטנות. כל גילוי של שתלטנות היה מוסווה על ידה כדבר מה שונה לחלוטין, בדרך כלל דבר מה חיובי מאוד, נהוג, מקובל ורווח מאד ביחסים מעולים בין הבריות. כמו, למשל, תשומת לב. אחרי שהיא אילצה אותי יום אחד להעיד על עצמי שאני ג’נטלמן היא התחילה לדרוש ממני גילויים של תשומת לב. אם באחד הימים לא טלפנתי אליה עד הצהריים, היתה, היא מטלפנת אלי ואני הייתי מואשם בחוסר תשומת לב. כשהיינו יוצאים לסעוד ביחד, הייתי חייב מידי פעם, אחרי שהייתי מביא אל פי מלוא הכף או המזלג, להניח את כלי האוכל מידי ולשוחח איתה קצת. השד יורע מניין בא לה המאניריזם הזה, אבל משום מה היה הדבר חשוב לה היא היתה, מקפידה עליו ומדקדקת עימי כחוט השערה. אם הייתי מעז לגלות עניין רב מדי במזון שבצלחת במקום בגברת היושבת מולי, הייתי מואשם מייד בחוסר תשומת לב. אם סיפרה לי שאימה לקתה בהצטננות ואני שכחתי להתעניין בשלומה בעת הפגישה למחרת – מייד הייתי מואשם בחוסר תשומת לב. היא הקפידה על קיום מערכת מקפת של גילויים חיצוניים שיבטיחו לה, כי אני הוגה בה יומם ולילה. במקום לנצל את המשיכה העזה שנמשכתי אליה כדי ליצור קשר עימי, היא ניסתה לנצלה כדי לדכאני ולהשתלט עלי. היא רצתה לקבוע אחת ולתמיד, עוד בראשית היחסים, מי פה הבוס. היא קראה לזה תשומת לב, אבל למעשה היו אלה גילויים חיצוניים של קבלת מרות שהיא תבעה ממני. הדרישה השתלטנית היתה כמובן, מוסווית כ״תשומת לב", כלומר דבר תמים הגובל בנימוס סאלוני. אבל היא היתה גובה ממני את המחוות החיצוניות של דבר תמים זה בחרי אף כמו שטרות לגוביינא ועורכת עמי חשבונות מדוקדקים בכל פעם כשהיה נדמה לה שהיא מקופחת. כמו בצי של יורדי־ים מתקופת התגליות, היה עלי לעבור בוקר וערב בספינתי הקטנה על פני ספינת הדגל שלה ולהצדיע: “יברכך האל סניור קברניט עליון וראש החברה הטובה”. סרוב ההצדעה או אף שינוי הנוסח היה נחשב למרד ונותן לקברניט העליון עילה לנקוט באמצעים חמורים נגד הספינה הסרבנית, שלא גילתה תשומת לב, עד הטבעתה.

הלחץ הבלתי־פוסק של אישיותה השתלטנית הוא שעיכב בעדי, לפי שעה, מלהציע לה נישואין. היא נתנה להיסוסי פירוש מוטעה. היה נדמה לה כי מה שדרוש כדי לעזור לי להחליט הוא לחץ נוסף. היא גילתה בקיאות ניכרת במהלכיו הטכניים של משחק הסיום: היא התחילה להפגין מורת רוח – נכנסת לשתיקות ממושכות (יחסית לפטפטנותה הרגילה), נעשית עצובה, מסתורית, מלאה פתאום רזי דרזין וקוראת לעילה הברורה בשמות מעורפלים. היא התחילה להקדיר פניה אלי ולעתים מזומנות היתה, עורכת מעין “שביתת יחס”. אלא שמשחק הסיום מותנה במהלכיו הקודמים של המשחק. היא ידעה להפעיל את הלחץ הסופי בעוצמה ניכרת, אך מאחר שמה שקדם לו היה אף הוא רצוף לחצים היא נתנה לי רק את תחושת ההבדל שבין גרוע למדי לרע מאד. הנטייה ללחוץ היתה, טבועה עמוק מידי בדמה היהודי־פולני כדי שתהיה מסוגלת ליצור את הניגוד בין טוב מאוד לרע הדרוש כדי שהלחץ הסופי יהיה אפקטיבי.

יום אחד, בשעה מתוקה של אחרי הצהריים, שגנבתי מסורה באמתלת שווא שאני צריך לבצע איזו שליחות עבור הדודה פרידה, פגשתי לאורך הדיזנגוף את יפה. היא הציעה לי לבוא עימה, לדירתה כדי לשכב איתה. ממה שהיה זכור לי לא היה המשכב עם נערת הזוהר היפה והסטרילית חוויה כה מרנינה, שכדאי לגבר לנאוף מאחורי גבה של ארוסתו כדי לזכות בה. אבל הלכתי עימה ונאפתי עימה, מאחורי גבה של סורה. היתה זו הפגנת עצמאות שהרגשתי כי אני זקוק לה מאוד. היתה זו עסקה ללא אומר ודברים בין יפה וביני, וזה היה העניין שלי בעסקה. יפה עשתה זאת בגלל שיקולים לטווח ארוך שהיו קשורים בידידות שבין ואלדמן וביני, שיקולים אשר התברר כי היו נכונים מאוד ואשר היו מביאים אותה ללא ספק למחוז חפצה, אלמלא סיכלם כוח עליון ממש ברגע האחרון. ואולם על כך אספר בפעם אחרת.

מערכה א': עם סורה בבית־קפה

יצאתי עם ארוסתי לטייל לאורך הדיזנגוף בשעות אחר הצהריים, כפי שהיינו נוהגים לעשות לפעמים. בטיולי עצלתיים אלה היינו משתרכים תמיד לאורך מסלול קבוע שראשיתו בסביבות הכיכר על המדרכה השמאלית, כשפנינו צפונה. בפינת שדרות הקרן הקיימת היינו עוברים לצידו השני של הרחוב וחוזרים לאורך המדרכה השנייה כלעומת שבאנו. האנשים היפים, השמלות היפות, חלונות הראווה היפים היו כולם בקטע שבין הכיכר לשדרה. אבל הפעם קרה דבר שחרג מהשגרה: בהגיענו לפינת גורדון היא הציעה שנעבור לצד השני של הרחוב באמרה, כי ברצונה לראות שם דבר מה באחד מחלונות הראווה. חצינו את הרחוב, התעכבנו קצת ליד אותו חלון ראווה ואחר כך המשכנו צפונה לעבר השדרה. בהגיענו לפינה רציתי, כבעל חיים מאולף ומותנה, לחצות את הכביש על מנת לחזור לכיוון הכיכר לאורך המדרכה שממול. אבל סורה החזיקה בזרועי והציעה שנמשיך הפעם צפונה מעבר לפינת השדרה. הרגשתי שהיא אונסת את המסלול במטרה מסוימת והייתי דרוך לראות מהו הדבר. ואכן – לא נאלצתי לחכות זמן רב. אחרי בתים אחדים היא נעצרה לפני חלון הראווה של חנות לנעליים. היא הצביעה על זוג נעליים שהיה מוצג בחלון – דבר לבן, מחודד, מקושט מלפנים במין ציץ חום בלתי מוגדר מבחינה בוטאנית שבמרכזו היה נעוץ כפתור מגוון בורדו:

“אוי, אני ממממתה!” קראה בהתפעלות, “חלום, לא?”

בדרך כלל כשהיתה מכריזה שהיא “מממתה” היתה המחשבה המודאגת הראשונה שלי נסבה על מחירו של התכריך. אבל לנעליים אלה היה עקב גבוה מאד ודק. תהליך העיור של סורה לאחר שעזבה את המשק לפני קצת למעלה משנה, התנהל בדרך כלל בקצב די מזורז: אמביציה חזקה להתקדמות בעבודה, עידון הטעם בענייני לבוש בעזרת ז’ורנאלים ומדורים מתאימים בעיתונים, שעזרו להשחיז את החוש הטבעי של בת־חווה בכל הנוגע לעלי תאנה. רק בעניין הנעליים נשארה סורה תקועה בעידן הסנדל השטוח. עתה הגיעה בתהליך העיור שלה לסוגיית ההנעלה. פירושו של דבר הוא שאם אקנה לה את הנעליים שבחלון, יהיה זה זוג הנעליים הראשון שלה על עקב. סורה על עקב היה רעיון מבטיח מכדי לעוכרו בדאגות כספיות קטנות. הרגשתי איך חיוך דק ולא כל כך טהור מתגנב לזווית פי. נכנסתי עימה לחנות. כאשר יצאנו משם כעבור רבע שעה, היה הקארטון ובו הנעליים המשגעות מידלדל לי בחוט משיחה מהאצבע.

בערב, שעות מעטות לאחר מכן, כשיצאנו שוב לדיזנגוף, כבר היו הנעליים לרגליה. בערבים כבר התחיל להיות קריר והיא גרבה גרבי ניילון. המעבר מסנדל שטוח לעקבים גבוהים היה חריף מידי והיא הילכה עליהם כעל גבי כלונסאות כשברכיה נכפפות עמוק עם כל פסיעה שעשתה. ייתכן שהנעליים גם לחצו לה, הואיל ופיה היה קפוץ כמו מתוך יסורים קשים והחלטה נחושה לעמוד בהם באומץ לב ועוז רוח. היא היתה כל כך מאומצת שפטפטנותה הרגילה לא היתה לה. בהולכי לצידה קיננה בליבי כל הזמן מין שמחה משונה לאיד. מידי פעם התבוננתי בה מהצד. היא לבשה חולצה ורודה וחצאית לבנה ונראתה ביסוריה כמו מנה ואניל־תות־שדה המתבשלת בצלוחית מעבדה לרגל איזו בדיקה תברואתית.

“אני רואה שקצת קשה לך עם העקבים” אמרתי כשהגענו לפינת שדרות הקרן לקיימת והתחלנו לחזור. ״אולי ניסע במספר חמש?״

היא נעצרה ומדדה אותי במבט מבטל.

“בכלל לא קשה לי”, אמרה בחיוך חמצמץ. עכשיו הייתי בטוח שהיא תעדיף את האמבולאנס על האוטובוס. ואומנם היא פנתה והמשיכה בהחלטיות במבצע צליחת הדיזנגוף על עקב. כשהגענו לקפה “פינתי” היא כבר היתה כולה מיוזעת ומתנשמת.

״ניכנס?״ שאלה.

״עייפה?״ שאלתי כמו חזיר.

“אני? כך אני נראית?” התגרתה בי סמוקה.

“למען האמת, הייתי אומר שאת נראית קצת… אה… מאומצת”, השבתי בזהירות.

“היית אומר”, חיקתה אותי ברוגז, "ואני אומרת לך שאני לא מאומצת ולא עייפה אלא צמאה נורא – מה היית אומר לזה? בכלל אתה משגע אותי עם צורת הדיבור שלך. מה פירוש היית אומר? ולמעשה מה, אתה לא אומר? או שתדבר או שתשתוק. אבל אם אתה מדבר, אז דבר כך שיבינו אותך. ואולי אתה לא בטוח במה שאתה אומר, מה? לדבר כך זה מעיד עליך שאתה לא בטוח בעצמך. אין לך ביטחון עצמי?״

נוכחתי בחרדה כי פגעתי לה באורח בלתי צפוי בצלוחית חשובה – זו נושאת הפתק ״ביטחון עצמי – חיובי מאד (100%)״ שעמדה על מדף האָליקסירים בקרבה מסוכנת לצלוחית המסומנת “'ה’גבר – חיובי מאד (100%) (בתנאי נישואין בלבד)”. פחדתי שהיא עלולה להגיע למסקנה שאני לא גבר, אם לא אצליח לפזר מייד את ספקותיה ביחס לביטחון העצמי שלי.

“זוהי רק צורת דיבור, סורה…” התחלתי להסביר בעודנו עומדים בחזית בית הקפה. אבל היא שיסעה אותי בחריפות.

“אז איתי תדבר בצורה שיבינו. כמו בן־אדם. גבר צריך שיהיה לו ביטחון עצמי”. “הופ, הגענו!” חשבתי בחרדה.

“מה שניסיתי לומר סורה, הוא שזוהי רק צורת דיבור…” ניסיתי שוב.

היא שוב ניסתה לשסע את דברי אבל הפעם לא נתתי לה:

“רגע, רגע סורה, תשמעי קודם עד הסוף, אז תביני למה אני מתכוון ותחסכי לעצמך רוגז. זוהי רק צורת דיבור. אין היא מעידה על ביטחון עצמי קיים, לקוי או חסר אין היא מתייחסת כלל לעניין הביטחון העצמי. היא רק מותירה מקום לאפשרות של טעות אנושית גם בדברים הבטוחים ביותר. זה יותר צנוע לדבר כך”.

,אתה צנוע?״ שאלה בחטף. עכשיו הייתי במיצר. לא ידעתי אם זה טוב או רע להיות צנוע. לכן התחלתי לגמגם ברפיון ובצורה עד כמה שאפשר פחות מחייבת:

“ל…לא, כלומר, אני לא חושב”.

אתה שוב מתחיל עם הסוג הזה של הדיבורים, שלא מבינים מהם איפה אתה עומד. זה משגע אותי, אתה יודע? בכל אופן דע לך שאם אתה רוצה לומר שאתה לא צנוע, אז אני מצטערת מאד". היא פנתה ממני ברוגז רב נסערת כולה.

“לא, לא סורה”, קיבלתי פתאום תנופה עם שהתבהר הספק, “את רואה? זה בדיוק מה שאמרתי לך שצורת הדיבור שכל כך הרגיזה אותך היא יותר צנועה. למה את חושבת שהיא מוצאת חן בעיני? כי היא יותר צנועה מצורות דיבור אחרות המפגינות ביטחון עצמי. מכאן את למדה שאני צנוע. כן כן… צנוע למדי”.

היא שבה ופנתה אלי מפויסת.

“אבל זה לא משנה. בן־אדם צריך לדבר כך שיבינו אותו”.

ופתאום היה נדמה לי, שאני מבין אותה. היא חששה כנראה שצורת ההתבטאות שלי, שנראתה לה כה מעורפלת, תשתרע גם על הנקודה העיקרית שעניינה אותה, ואשר עליה היא רצתה לקבל תשובה בהירה, מהירה, חדה וחותכת ב״כן" או “לא”. אולי חששה שמא באותה צורת התבטאות מעורפלת שלי כבר אמרתי לה “לא”, והיא לא הבחינה בכך ומוסיפה לבזבז עלי את זמנה לריק? האמת היא זו שבאותו שלב עוד הייתי מוכן לומר לה “כן”, דבר שנשתנה רק בסוף אותו שבוע, ואילו כשחל המפנה לא השארתי מקום לספק כל שהוא למרות שלא אמרתי לה “לא” במפורש.

עמדנו רגע בחזית בית קפה. אולי רצתה להראות לי שהיא לא עייפה ולא מאומצת. לבסוף החזקתי בזרועה והובלתיה פנימה. התפתלנו בין השולחנות שעל המדרכה כשהיא צועדת בראש. היא אמרה שלום למישהו. אחר כך פנתה אלי תוך כדי הליכה:

“הוא היה איתי בקבוצה שנסעתי איתה לקפריסין”, הסבירה.

בפנים קרא מישהו בשמה.

״אהלן יענק’לה", ששה לקראת הקורא, ״אנחנו היינו יחד בגרעין״ הסבירה לי – ״תכירו – זה יענק’לה, זה תולה. מה אתה עושה פה?״

“עזבתי את המשק”, אמר בנימה מתריסה במקצת.

״מתי?״

“לפני כמה זמן”.

“בוא. אתה רוצה להצטרף אלינו?”

“אין לי זמן”.

“מה אתה עושה”?

“עוד שום דבר. אני מחפש להסתדר”.

“מי נשאר במשק?”

“התחלפו הרבה”.

“דבורה עוד שם?”

“לא”.

״ודרורה?״

“לא”.

״וציפורה?"

“לא”.

״ואורה? ״

“כן”

“ברוך השם שנשאר מישהו. ויורם?”

“כן”.

״ויואל?״

“גם כן!”

"ויוש?״

“לא”.

״מה הם עושים כולם?״

“ציפורה התחתנה עם עורך־דין והיא גרה בחיפה”.

״ודרורה?״

“התחתנה עם אנגלי אחד שהיה באולפן ונסעה איתו ללונדון”.

״יש לך הכתובת שלה בלונדון?״

“(מצמוץ לבנטיני). לא”.

״ודבורה?״

“אני לא יודע מה איתה”.

״ואורה?״

“אורה התחתנה עם איציק והיא עובדת ברפת. איציק עובד בגרז'”.

״ויורם?״

“עובד על טראקטור”.

״ויואל?״

“עובד בבוסתן”.

״ויוש?״

“לומד בטכניון”.

“כך? איזו שנה?”

“שנייה נדמה לי. אני לא יודע”.

"אוהו! מה הוא לומד?״

“אני לא יודע. הנדסת ייעול נדמה לי”.

“יפה, יפה. הוא בחור מוכשר”.

“הוא בסדר. היה מרכז טוב”.

“הוא צפצף ועשה מה שהוא רצה”.

“כן. ידעתי כל הזמן שהוא לא יישאר”.

“הוא לא היה בסדר”.

“אני כל הזמן אמרתי שהוא לא בסדר”.

"אתה נוסע לפעמים לבקר?״

“אני אסע”.

“צריך פעם לנסוע”.

“צריך”.

אני התחלתי בינתיים לקפוץ מרגל לרגל. סורה הבחינה בדבר והתחילה להיפרד.

“אז תקפוץ פעם יענק’לה. תרשום לך את הכתובת שלי”.

הוא הוציא פיסת נייר ועט כדורי מכיס חולצתו וסורה הכתיבה לו הוא החזיר את מכשירי הכתיבה לכיסו. חולצתו הלבנה השתפלה על מכנסי חאקי קצרצרים.

“אז זהו זה, סורה”, אמר.

“קפוץ פעם, באמת” הפצירה בו.

“בהזדמנות”, הבטיח בחצי פה ועם זאת פנה והלך בלי לומר שלום כשסנדליו מנקשים על רצפת בית הקפה ובלוריתו מתנפנפת ברוח הונטילאטור.

הוא הלך, וסורה שוב נזכרה בי.

“איפה נשב?” שאלה.

הצעתי שנשב בפנים אבל היא רצתה לשבת בחוץ על המדרכה. היא הובילה למקום שנראה לה.

“בחור חבוב, לא?” זרקה לאחור.

״יענק’לה?״

“כן”.

“אני לא מכיר אותו”.

היא נעצרה ליד השולחן שבחרה עבורנו.

“אבל הוא עושה רושם טוב”, אמרה תוך כדי סידורי השתקעות. היא קירבה כסא והניחה עליו את ארנקה, הרימה ירך אחת, אחר כך את השנייה ויישרה את שמלתה תחתיה.

“ראיתי אותו זמן קצר מידי”.

“הוא בחור חבוב. חבל שהוא היה צריך ללכת. היית מכיר אותו”.

“למען האמת, אני לא כל־כך סקרני”.

״מה – אתה לא חברותי?" הטיחה בטרוניה.

״לא, לא, למה?״ מיהרתי להרגיעה. “אני חברותי בהחלט. אני לא סילקתי את יענק’לה. הוא היה צריך ללכת. יכול להיות שהוא היה מוצא חן בעיני לוא נשאר”.

“אבל רואים עליו שהוא חבוב. ישר רואים”, התעקשה.

“יכול להיות, סורה. שם בפנים היה קצת חשוך. לוא ראיתי אותו לאור היום, יכול להיות שהייתי רואה ישר שהוא חבוב”.

“חבל. אני אומרת לך שהפסדת”.

“מה אפשר לעשות”.

“או שמוליק!” צהלה לקראת מישהו שנמצא מאחורי גבי. פניתי וראיתי את ההוא־שהיה־איתה־בקבוצה־שנסעה־לקפריסין מתקרב לשולחן.

“הללו סורה!”

“היי שמוליק!”

“מה נשמע?”

״בסדר, מה נשמע אצלך?״

“בסדר”.

״תכירו – זה שמוליק – זה תולה".

״אז מה נשמע?״

“בסדר”.

“את רואה מישהו מהחבר’ה שהיו איתנו על האוניה?”

“לא. ואתה?”

“לא. אתמול פגשתי במקרה את זאנדמאן”.

“מי זה זאנדמאן? רגע, תזכיר לי”.

“זה עם הקרחת שהסתובב כל הזמן עם הבלונדינית”.

פניה אורו.

“אה! מה היה שמה?”

“של מי?”

“של הבלונדינית הזאת”.

“רגע”, הוא קימט את מצחו במאמץ. הוא לא עמד במנוחה אף לרגע אחד אלא דשדש כל הזמן ברגליו, וכרסו קפצצה ללא הרף בשעת מעשה. חיוך חסר טעם ריחף על שפתיו ללא הרף. נוסף על כך הוא מולל כל הזמן באצבעותיו כרטיס נסיעה של אוטובוס, כשהוא מגלגלו ומגוללו חליפות. ניסיתי להביט לכיוון אחר.

“רגע, רגע”, הכריז בעודו מנסה להתרכז, “היה לה שם לא עברי”.

“כן, כן, משהו כמו באטיסט, באפטיסט…”

“ביאטריס! זהו – ביאטריס”.

“נכון! ביאטריס, איזה שם!”

“אבל איזו חתיכה?! הא סורה?”

“אפשר לחשוב באמת. ירדנה היתה הרבה יותר חתיכה ממנה”.

״הסאנטה מאריה הזאת?! לא הלך איתה לאף אחד. היה חבל על המקום בקבוצה. אחת כזאת צריכה לשבת בבית ולא לנסוע לקפריסין".

״מה יש?! היא באמת נסעה לראות את קפריסין. אז מה? אתה חושב שכל בחורה שנוסעת לקפריסין נוסעת בשביל להתעסק? יש בחורות שנוסעות לקפריסין בשביל לראות את קפריסין".

“מי שכבר נוסעת לראות את קפריסין אז אוי ואבוי לה”, אמר שמוליק במנוד ראש ובנגינה. ניכר היה שהוא רוצה להבריק, לומר דברים פיקאנטיים, אבל לא בא לו.

“מה יש?! ירדנה לא היתה חתיכה?”

“כן. אבל נדמה לי שהיא קצת לא נורמאלית”, הוא הגיע את אצבעו אל רקתו.

“גם אני נסעתי לקפריסין בשביל לראות את קפריסין”, אמרה סורה בחטף, כאילו נזכרה באיזו מעוות הטעון תיקון מיידי.

“טוב, את… בטח”, גמגם.

“שב. למה אתה עומד?”

“אני ממהר. רק רציתי לדעת אם את מעוניינת בתמונות מהטיול”.

“בטח שאני מעוניינת!”

“איפה את גרה?”

“תרשום לך את הכתובת שלי”. שמוליק הוציא מכיסו פנקס אלפון.

“סורה, מה?”

“ניימן”.

“בעצם לא חשוב. סורה, אני אזכור. ניימן אני אשכח ואחר כך אני לא אדע איפה לחפש. אז נרשום אותך בתור סורה”. הוא התחיל לפזם “סמך… סמך… סמך…”

“שין לא סמך, תס. שמי שרה”.

״שרה, אני שוב לא אזכור. סורה היית וסורה תישארי״, אמר שמוליק והמשיך לחפש את האות סמך. הוא פתח את הפנקס ונשא עיניו אליה. היא הכתיבה לו את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה.

הוא נפרד מעליה.

“תראה את עצמך פעם”.

“אוקי”.

הוא פנה וטלטל משם את אחוריו הרחבים. סורה שיגרה אחריו מבט מלא הערצה. ״זה ארטיסט אני אומרת לך – לץ עצום! איזה רושם הוא עשה עליך?"

“של לץ”, עניתי למוד ניסיון.

“איך אתה יודע שהוא לץ? אתה לא יודע כלום”.

“ישר רואים שהוא לץ”, נחלצתי כדי להגן על העמדה שנקטתי מלכתחילה רק כדי שלא להסתכסך עימה.

“אתה לא יודע כלום. על האוניה הוא שיגע את כולם. איזה חוכמות! התגלגלנו ממנו”.

“רושם כזה הוא עושה”.

“טיפוס בחיי. אבל אתה לא יודע כלום. אל תחשוב שלא ראיתי איך שהסתכלת כל הזמן הצידה״. היא התבוננה בי פתאום בעיון. ״תאמר לי – אתה לא קצת סנוב?”

“לא, סורה. אני לא חושב שאני סנוב. באמת…”

היא הוסיפה, להתבונן בי במבטה החוקר.

“אני חושבת שאתה קצת סנוב”, חרצה לבסוף.

“ואני חושב שאני דווקא טיפוס עממי, סורה. מדוע את חושבת שאני סנוב? שאני מתקדם את כבר יודעת…”

“זו הצורה שבה אתה מתייחס לאנשים ובכלל…”

״למי?״

״יענק’לה למשל, לא נאה לך. שמוליק – לא נאה לך…"

״למה לא נאה? באמת – חבל שלא היה להם זמן להצטרף אלינו, אני לא סילקתי אותם".

“אתה רק אומר כך. אתה לא הוצאת הגה כל הזמן. שתקת לאות מחאה”.

״אבל מה היה לי לומר, סורה?! הרי אתם העליתם זכרונות כל הזמן. אני לא הייתי איתך ועם יענק’לה בגרעין ולא איתך ועם שמוליק בקפריסין“.”

“אתה רואה? גם מה שמדברים לא נאה לך. תמיד יש לך טענות”.

“לי יש טענות?!”

"רוצים להזמין?״ הפסיקנו מלצר לבוש שחורים, שגילינו פתאום ניצב ליד שולחננו וגוהר מעליו במקצת. מבטו חלף בציפייה מתוחה ביני לבין סורה.

הוא העמיד בפניה בעיה. מאמץ מחשבתי העלה קמטים במצחה ונעץ את מבטה בנקודה כלשהי בתקרה. זה לקח לה זמן להחליט, והמלצר החל לאבד את סבלנותו. מבטו שהחל לשוטט בינינו בתאוצה גוברת והולכת, הביע תוכחה אילמת. היה צר לי עליו.

״מה את מזמינה, סורה?״ שאלתיה רכות כדי לעזור לו.

“תן לחשוב”, הפטירה בלי לשלוף את מבטה מהנקודה שבה היה נעוץ. המלצר זקף את גביניו וגלגל זוג עיניים מלאות השלמה מופגנת למרום. הוא נשאר כך דומם זמן מה בפוזה הסטואית עד שסורה הכריזה:

“אייס שוקו”.

“אספרסו בשבילי, בבקשה”, הוספתי מייד.

“עוגות?” שאל המלצר. הסתייגותו הקפואה הפשירה מייד, ואדיבותו הקודמת הזרה אליו.

“לא”, אמרה סורה.

“לא, תודה”, הוספתי גם אני.

המלצר החל להתרחק אבל סורה קראה אחריו:

״חכה רגע. מה אתה רץ. תביא לי טוסט עם גבינה, טוב?״

“בבקשה”, נענה המלצר ופנה לדרכו.

“אני רעבה”, הסבירה כשהמלצר התרחק, “אני דווקא מצליחה לרזות בזמן האחרון, אבל הערב בא לי לחטוא”.

מחשבותי העגומות חזרו עם זאת אל הפינאנסים המכורסמים שלי. רוב הפסדי בזמן האחרון היו הרווחים של בעלי בתי קפה, מסעדות, בתי שעשועים וקולנוע בעיר ושל שתי ההלנות: רובינשטיין וקרטיס. השבוע קניתי לה שפתון, פודריה, בקבוקון שאנל 5 (רק כדי לשמוע ששאנל 5 “כבר לא הולך”). היא רצתה מאדאם רושה וקניתי לה מאדאם רושה, עיפרון מאסקארה, עוד עיפרון לצרכים כלשהם ש״מאסקארה לא טוב בשביל זה״, בקבוק לכה לצפורניים, ארנק והיום – זוג נעליים. ועכשיו ההזמנה הזאת, ומצב הרוח העברייני שלה העלול להסתיים בארוחת לילה ב״קראו" אחרי הסיאנס הסכסואלי בגן העצמאות. פירוש הדבר: עוד הלוואה מאבוטבול – מחשבה מעוררת שאט. “עד שאת תרזי אני אמות”, הגיתי ברוח נכיאה.

אחר כך חשבתי על אלף ואחד דברים, בעוד סורה מזמזמת באוזני על אלף ואחד עניינים סידוריים שהסדירה במשך היום ושנשאר לה להסדיר מחר לפני העבודה, בעבודה ואחרי העבודה – הכל בשום שכל ארגוני ובהיגיון ברזל. חשבתי על מה שעוד צפוי לי עימה: הטכס המשמים שבמרכזו עוף צלוי, תזמורת רעשנית, מנחה וולגארי, זוג הורים שמנים, מזיעים ומתמוגגים ואחר כך היום־יום האפור עם אשתי המפזרת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לכל מיני חברה מהגרעין ומקפריסין בהזדמנות מקרית, שבה אני פוגש אותם לראשונה. מחשבותי נשאוני הרחק עד שכמעט לא חשתי בנוכחותה. מרוב מוסר כליות נטלתי את ידה שהיתה מוטלת ברפיון על השולחן והתחלתי לשחק בה מתוך פיזור הדעת, משל כאילו היתה מהדק או סכין לפתיחת מכתבים, מקווה עם זאת שיש בכך כדי לצאת ידי חובת תשומת לב.

השערות בבתי השחי הגלוחים של סורה החלו לצמוח. הזיפים הקצרים דקרו בבית שחיה השמאלי. היא ניסתה בעדינות לשחרר את ידה הימנית, שהיתה אחוזה בכף ידי, כדי להתגרד בצנעה. אבל מתוך אותו פיזור הדעת התעקשתי, ולא הרפיתי מיידה. וכך היא נאלצה להתגרד בידה השמאלית בבית שחיה השמאלי כשזרועה, מהווה קשת גדולה לצד גופה. בזאת דווקא הבחנתי, והדבר הפריע לי משום מה, היה זה לא הוגן מצידי לשים לב דווקא לאותם הדברים שהיא שאפה להצניע, ומאידך לא לשמוע כלל את הדברים שהיא השמיעה באוזני ושאותם היא רצתה שאשמע. מי יודע – אולי בין כל הדברים שהשמיעה ואשר זמזמו לי ליד האוזן היו גם דברים יפים ומעניינים. הרפיתי מידה עם שהרעיון חלף במוחי וזו אומנם נכנסה מייד לשירות: סורה התגרדה עתה בבית שחיה ברוב חן ודיסקרטיות.

רציתי להציע שנקום ונלך, אבל פחדתי. היא עלולה היתה להיעלב (מה – אתה צריך אותי רק בשביל גן העצמאות?") צריך קודם “לשוחח” איתה קצת. תהיתי על מה בעצם היא מדברת. ואז, כשהתחלתי לשים לב לדבריה, שמעתיה פתאום אומרת:

“…אבל אין כלל בלי יוצא מן הכלל…” לא ידעתי באיזה קשר נאמרו הדברים. הם נקלטו פתאום על יריעת הכרתי מתוך מסה בלתי מובחנת של זמזום כמו על מסך ראדאר. זה נתן לי את האור הירוק.

“גם זה כלל”, התחלתי “לשוחח”.

״אז מה – אז מה אם גם זה כלל?״

“אם זה כלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל, אז צריך שיהיה יוצא מן הכלל גם לכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל”, אמרתי בשלווה. זה הוציא אותה מהכלים.

״אוף! כלל… כן כלל… לא כלל… מה אתה רוצה לומר – תגיד!" היא היתה, נרגזת. ברק חשדני נצנץ בעיניה.

“שום דבר. שום דבר חשוב באמת, סורה”, אמרתי בנחת לוגם מהאספרסו, “אם זה מסובך מידי אז נשוחח על דברים אחרים. ספרי לי מה היה היום בעבודה”. עכשיו הייתי בטוח שהיא תדבק בנושא כעלוקה.

"לא, לא״, מיחתה ונעצרה בלי יכולת להחליט מה הלאה. אחר כך: “דווקא מעניין… אני מבינה מה שאתה רוצה לומר, אבל אני לא יכולה לבטא את זה כרגע. קצת קשה לי לעקוב…”

“טוב, אם קשה לך אז נפסיק”, הצעתי ברוחב לב. זה שוב הרתיח אותה.

“טוב, תראה, זאת לא פילוסופיה גדולה, כן?… חכה רגע…” והיא החלה להתרכז בנושא, כשהיא מניעה את אצבעה בקשת קטנה פעם לימין ופעם לשמאל בעקבות הנחותיה ההגיוניות, נוהמת בשעת מעשה בינה לבין עצמה ובדרך כלל נראית מכל בחינה החשובה לעניין כחתלתול המשחק בגלל מיובש. מידי פעם היה חשבונה משתבש עליה והיא היתה מטלטלת ראשה לשלילה בקוצר־רוח וחוזרת לשיקוליה. לבסוף הצליחה לשכנע את עצמה. היא הניעה ראשה בהסכמה והכריזה:

“תפשתי. אתה רואה?”

“יופי סורה,”, שיבחתיה והמשכתי בשלווה, "אם כאמור אין אף כלל בלי יוצא הכלל, וגם זה כלל, אז צריך שיהיה יוצא מן הכלל גם לכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל. אומנם ניתן אולי לומר שעצם הכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל הוא הוא היוצא מן הכלל לכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל. אולם עליך להסכים עימי כי הנחה זו היא שרירותית כל עוד לא נבדקה. ייתכן שכך הדבר וייתכן שלא. כדי לוודא זאת עלינו לבדוק את מכלול הכללים ולראות איזה מהם הוא הכלל שאין לו יוצא שהוא היוצא מן הכלל לכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל. והיה – כל כלל שיימצאו לו שני יוצאים, אינו בכלל כלל וזאת לפי ההגדרה. ומאידך – אם יימצאו שני כללים שאין להם יוצא הרי שהכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל אינו כלל כלל וכלל. והיה אם הכלל שאין שום כלל בלי יוצא מן הכלל אינו בכלל כלל, הרי שכל העניין מופרך ואז בהחלט ייתכן שיימצא כלל בלי יוצא מן הכלל, ולמעשה ייתכנו במקרה כזה כללים רבים בלי יוצא. עד כאן זה ברור?״

נגרפתי כל כך בזרם ההיקשים, שהסחתי את דעתי ממנה כליל. עכשיו, כשחזרתי אליה, הבחנתי בדבר מוזר. כנראה שהיא חדלה כבר מזמן לעקוב אחרי דברי. מבטה אבד בחלל תוהה וחלומי שלא כדרכו. חולמנות כזאת, רכות כזאת, לא ראיתי בעיניה מעולם. היא היתה תמוהה במיוחד לנוכח הסילוגיזמים שניתרו מפי לפני רגע כקטניות יבשות ושהדן ריחף עדיין באוויר. לא תארתי לעצמי שהיא מסוגלת לדבר מה כה רך וענוג כמו המבט הזה. מוקסם התבוננתי בפלא הגדול. אז, מתוך אותה חלומיות, היא לחששה נכחה כמהופנטת:

״תוליקו, אתה נורא מוכשר, אתה יודע?"

זהו זה אם כן! לוא שכנתי בקרבה כמו דיבוק, לא יכולתי לראות ביתר בהירות את חלום החשק הוורוד שהחל מתרקם כמו איזו פאטה מורגאנה בתוך הצחיחות המדברית של הנפש הזאת. הוי החלום הישראלי הזה! חלומם של כל הדורות היהודיים שהומתו, שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו, שנטבעו ושנחנקו על קידוש השם:

בחלומה, והנה אני פקיד בכיר. כוכב צעיר דורך בשמי האדמיניסטראציה. אני עושה קאריירה מטאורית, מסחררת. השר משוגע אחרי. אני בבת עינו ויד ימינו. יש לי המון הצעות, אחת יותר קוסמת מהשנייה – אבל לא נותנים לי לעזוב. נותנים לי שעות נוספות (20% גלובאלי!), מעניקים לי מעמד של פקיד נדרש, מעלים אותי בדרגה, מצמידים לי רכב, טלפון, דירת שרד של שלושה וחצי חדרים, חשבון הוצאות פתוח. מחפשים דרכים איך להעניק לי הטבות נוספות ולצורך זה בודקים את התקשי״ר בזכוכית מגדלת וסוחטים אותו לתוך כוסי כתפוז. שולחים אותי להשתלמויות, לשליחויות וכך, אחרי שחלבתי משירות המדינה כל מה שניתן, אני נכנע לפיתוי ומקבל סוף סוף את אחת ההצעות שמרעיפים עלי ללא הרף. ברור שאני עובר לחברה החדשה בתפקיד המנכ״ל. המשקיעים מעוניינים בי, ובי בלבד. ומכיוון שהם רוצים בי כל כך, מכיוון שעוד הרבה חברות רוצות בי כל כך, הם משלמים לי ארבע־עשרה משכורות של שמונת אלפים לירות כל אחת, מחשבים לי ותק של עשר שנים עם כניסתי לתפקיד ורכב כמובן וטלפון ותנאים סוציאליים וביטוח מנהלים ודירת שרד עם אופציה לרכישתה כעבור שנים אחדות במחיר כמעט סמלי. ובינתיים הילד גדל קצת והיא כבר יותר חופשיה ואפשר כבר להזמין לעיתים יותר קרובות כוכבים צעירים מקונסטלאציות אחרות. כאן נקודת השיא של החלום, הואיל וכאן היא מתחילה לנגן את הכינור הראשון. היא תמלא את טרקליננו אנשי שם: מלחינה מפורסמת, זמרים ידועים שחקנים, אלופים וחברי כנסת, איזה איש מהחדשות מידי פעם, כדי למשוך לביתנו אנשים שקידום ענייני תלוי בהם – בדרך כלל אנקורים אפורים שהגיעו למה שהגיעו במרפקיהם, בצפורניהם, בשיניהם ובחריצות רבה. עתה, משהגיעו לשיא שניתן להגיע אליו על ידי מתיחה מירבית של מעלותיהם האפרוריות, הם שואפים לקידום חברתי כלומר –לארח לחברה לאנשי שם. היא תספק להם איפוא, אנשי שם לתפארה ואילו הם יקדמו את בעלה בקאריירה. יחד עם בעלה תתקדם גם היא, אשת האיש הגדול. יש לה תיאבון בריא ואפשר לסמוך עליה שתלמד את המרשם מהר מאד: חמישה אחוזים כשרון, והיתר יחסי צבור. וכך, בזריזות, היא תנצל כל מאורע חברתי כדי לקשור עבורי קשרים שלא יסולאו בפז. היא פעילה כמגיפה. היא העורכת את רשימת המוז­מנים. היא המסדירה הכל עם הנשים בטלפון. כל שם ברשימה הוא שלב בסולם שראשו בשמיים – הסולם בו יעפיל בעלה המזהיר, תוליקו, לפסגת הכלכלה הישראלית. כולם יודעים שהיא האדריכל האמיתי של הגדולה הזאת, היא המושכת בחוטים, היא הסמכות האפורה. היא מכחישה, היא מציגה אותי, היא מצביעה עלי שוב ושוב כמו המנצח על הסולן: הוא, הוא האיש ולו יאתה תהילה. אבל לבריות אי אפשר לספר מעשיות. הם יודעים בדיוק מה גדול, חשוב והכרחי היה חלקה בעלייתו המסחררת של בעלה ושבלעדיה הוא לא היה מגיע לעולם לאותו מעמד מפואר המעורר קנאת הכל. זה הכי חשוב: שכולם יתפוצצו. היא, סורה משיכון עממי בחולון עוד תגיע רחוק… רחוק…רחוק…

את טועה, סורה – חשבתי לי בעצב מחשבה מפוכחת בשולי חלומה – לאן שאני רוצה להגיע אגיע גם בלעדיך ובלבד שלא תהיי תלויה לי כריחיים על צווארי, ולאן שאת רוצה שאגיע – שיגיעו שונאי! היא רצתה לשבץ אותי לתוך עולמה הנשיי, עולם של פרו־פרו ואמביציות חברתיות. צריך רק לקחת אותו בידים – שמעתי אותה כמעט בחוש אומרת לעצמה. היה נדמה לה באמת ובתמים שאני מין כזה כשרון נייטראלי שניתן לרותמו לכל עגלה מלאה סמרטוטים בשוק האופורטוניזמים הישראלי. התבוננתי בה שוב, תוהה על הרוך שגיליתי בה באורח בלתי־צפוי. המבט החולמני עוד היה בעיניה. היא היתה רפויה לחלוטין. ופתאום, בעיניים הוזות נכחה כממללת מתוך שנתה, היא הרעיפה עלי את הקומפלימנט הישראלי המוזר הזה, שהוא בבחינת שיא שרירות הלב בפתרון הבעיה הכאובה של הזהות:

“אתה בחור חושב”.

מערכה ב': עם סורה בחולות

אבל אפשר לנצל את הרכות הזאת כדי להציע שנזוז מפה – חשבתי לעצמי והיא לא תעשה בעיות עכשיו, לא למנהל הכללי המיועד של משרד ראש הממשלה!

ואומנם הא קמה מייד. כשהיינו בחוץ, היא נבוכה במקצת. אני ידעתי מה לא בסדר. עוד כשהיינו בפנים חייכתי לעצמי פעם אחת, כשחזיתי מראש את המצב אליו היא נקלעה עכשיו. עד כה היה כל ביקור בגן העצמאות נעשה תחת מסווה של מעין טיול סנטימנטאלי, שבמהלכו היא היתה מדברת על עולם ומלואו אך אף פעם לא על גן העצמאות ומה שעומד להתרחש שם. היינו הולכים לאורך הדיזנגוף כדי לראות את חלונות הראווה, למשל… וכך היינו הולכים והולכים עד שהיינו מגיעים לשדרות נורדאו. שם היינו נוטים לתוך השדרה מפני שנמאס ללכת בדיזנגוף, למשל… אחר כך היינו נכנסים לגן העצמאות, למשל… כדי לשאוף אוויר, ולבסוף היינו משתרעים על הדשא כדי, למשל, לנוח או, למשל, יורדים לאותה מטרה במדרגות לחולות של שפת הים. אחר כך הכל כבר היה בא מאליו. כך זה היה מתנהל בדרך כלל. אבל עכשיו היא היתה במבוכה. זה בכלל לא בא בחשבון לעבור שנית את כל הדיזנגוף בנעליים החדשות. אי לזאת ניגשנו לתחנה הקרובה של קו חמש. לעמוד כך בתחנה, לחכות לאוטובוס מי יודע כמה זמן גלויים וחשופים לעין כל ולעיני עצמנו, כשכתוב לנו על המצח באותיות גדולות שאנחנו נוסעים לגן העצמאות כדי לבצע משגל – זה היה מביך.

אחרי זמן מה, האוטובוס סוף סוף בא. המדרגות שלו היו גבוהות והחצאית של סורה צרה. גם העקבים הפריעו לה. עזרתי לה לעלות. סורה הרימה רגל אחת במאמץ חסר ביטחון בקשת קטנה לצד והניחה את כף רגלה על המדרגה. הושטתי לה יד ו…הופלה – היא בפנים קצת סמוקה ומתנשמת. כשהתיישבה לידי על המושב, החצאית הקצרה שלה התרוממה במקצת וחשפה את החלק התחתון של ירכיה. סורה הניחה את ארנקה על המחזה ברוב צניעות. מבטה המתוח היה שלוח נכחה. היא שתקה בפה קפוץ. רגליה בגרבי הניילון המתוחות נראו רעננות וטובות כמו נקניק אווז במעטה פלאסטיק. “יהיה נחמד בגן”, התפהק לו הרהור עצל בראשי. בפינת שדרות נורדאו סורה ירדה מהאוטובוס בשתי נקישות זהירות של עקביה על מדרגות הפח.

כשהגענו לגן,.היא ביקשה ממני לחכות רגע ונכנסה מאחורי אחד השיחים. היא חזרה משם עם הנעליים ביד ובלי הגרביים, אותם הכניסה בוודאי לתוך הארנק. עכשיו, כשהיא טיילה בגן יחפה כמו חוראנית, היא הרגישה פתאום נפלא. אלמלא החצאית הצרה, היא היתה בוודאי מתחילה לפזז בשבילים כסייחה. הגן היה מלא אנשים, ואנו ירדנו לשפת הים. טיילנו עד סביבות בית הקברות המוסלמי, שם השתרענו על החול בצל חומת הכורכר הגבוהה. השתררה שתיקה. הירח היה כמעט מלא. הים – משטח כסוף לכל מלא העין. טרטור אופנוע נשמע מרחוק וזה הדליק אצלה את המנוע: סיפרתי לך איך פעם מישהו לקח אותי על אופנוע עם חצאית צרה כזו…" ואני התפרקדתי על החול מול השמים ונתתי למחשבות לזרום דרך מוחי ללא מאמץ כפי שבאו. זה היה נפלא. מחשבותי נדדו אל מקום עבודתי, התעכבו על דמותו הבלתי רגילה של מר וירט, על יחסי עימו. משם הוסיפו לנדוד אל הדודה פרידה והרוסי שלה. אחר כך נזכרתי פתאום בסטפה ואילנה ואחר כך שום דבר. שכבתי כך, זרועותי תחת ראשי הריק, מתבונן בכוכבים. ופתאום קיבלתי תיאבון לנקיבה האלוהית השרועה לידי. כשצפתי ועליתי מתוך עצמי וכיוונתי אליה את תשומת לבי, קלטה אוזני מתוך הזמזום הכללי של דבריה מלים אחדות מנותקות מהקשרן:

“…ואז הוא לחץ על הקלאץ,…”

פאטש ־ הפלקתי לה נשיקה שסתמה את הגולל על כל האופנועים למיניהם – על נורטון ועל בי.אס.אי., על טריומף ועל וספה ולאמברטה, על כל הקלאץ, והברייקס על סולר ועל בנזין מכל אוקטאן שהוא. עברנו לנושא חדש שסורה למדה לאהוב מאוד. בתחילה ניסתה לעצור בעדי.

“חכה, אני מדברת עכשיו”, אמרה רפות.

“את מדברת כל הזמן”.

“ממזר”, לחששה ונשקה לי ברעבתנות.

אחר כך שכבנו דומם על החול. האוויר רענן ונוסך שיכרון. דכיים המונוטוני של הגלים. החצאית הלבנה שלה היתה אסופה על בטנה בצורת חגורה רחבה. מגע עורה היה קריר ומלטף כעלי שושנה ופתאום:

“תוליקו”.

״מה?״

“אני רוצה שתסביר לי משהו”.

“מה, סורה”.

“איך מחשבים את מחיר הדולאר ערך מוסף?”

במאמץ רב דיכאתי אימפולס לקפוץ לישיבה ולפרוץ בצחוק כזה, שקולו יגבר על נהמת הים ויישמע בקפריסין. כעבור רגע כבר נכנסתי לרוח המשחק. וכך, כשאני שוכב חבוק עם אהובתי העירומה למחצה לנוכח עולם קסום וכסוף, מייד אחרי משגל שהיה בו כדי לעורר את קנאת האלים, בעוד ידי האחת משחקת בשדיה ואילו השנייה מלטפת את אחוריה החשופים, התחלתי ללחוש על אזנה בין הנשיקות על אופן חישובו של מחיר הדולאר ערך מוסף: איך היצרן המקומי מפחית מהמחיר שהוא מקבל בדולארים את שווין של התשומות המיובאות… (נשיקה), איך כתוצאה מכך מתקבל השווי בדולארים של התשומות המקומיות… (אני עובר בעדינות מהשד השמאלי אל שדה הימני), איך מחשבים אחר כך את שווין של התשומות המקומיות בלירות ישראליות (עוד נשיקה), איך מחלקים לבסוף את הסכום בלירות ישראליות בסכום בדולארים שהוא כאמור הפרש בין מחיר המוצר בדולארים ובין שווי תשומות היבוא..(וידי מחליקה אל בין ירכיה) ואיך התוצאה הסופית מבטאה את היחס בין שני אלה. זה היה מושלם. היא היתה מוקסמת, נשקה לי ונלחצה אלי בחום.

הירח נע בינתיים בתזוזה הרת גורל מערבה. צל חומת הכורכר נסוג בהפקירו אותנו לאורו הבהיר של הירח. שכבנו על החול הלבן לא לגמרי לבושים ונראים כמו שתי דמויות מתוך חלום ליל הכלולות של כלה מאוהבת. לעיתים עברו אנשים לאורך החוף ואנו היינו נסוגים אל תוך צל החומה ההולך ונסוג. פתאום היא התנערה בחרדה:

“מה השעה?”

“חמשה לאחת עשרה”.

“אז עוד יש זמן”

“האוטובוס האחרון יוצא בשתים עשרה”.

“זו לא הבעיה. תחבורה תהיה. שירות המוניות פועל עד שתיים בלילה ואפילו יותר מאוחר. אבל אני לא רוצה להגיע מאוחר”. הבעיות הסידוריות עוררו אותה לחיים.

״למה?״

״ראשית – מפני שאתה, תוליקו, ילד רע. אתה מלווה אותי רק עד האוטובוס. אחר כך כשאני מגיעה לחולון, אני צריכה ללכת ברחובות החשוכים לבדי בשעה מאוחרת וזה לא נעים. ושנית – מחר בעבודה יהיה לי יום קשה".

אחר כך העברנו את הזמן בנעימים. מזמוטינו עוררו בנו שוב את החשק. הפעם לא העסיקו אותה בעיות מן התחום המשקי והיא שכבה איתי דומם בחול עייפה, מרוצה ונוטה לתרדמה. אינני יודע כמה זמן שכבנו כך, אני במצב של נים ולא נים ואילו היא, נדמה לי, שאף נרדמה לשעה קלה. אחרי פרק זמן שנראה בעיני ארוך למדי שוב הגיע קולה לאוזני דרך דוק הערפל שהיה פרוש על הכרתי:

״מה השעה?״

הבטתי בשעוני והתעוררתי מייד.

“מה זה…” גמגמתי, “אני לא מבין”.

״מה אתה לא מבין?״ היא הזדקפה בחשש.

״יכול להיות שעכשיו שתים וחצי?״

״מה שתים וחצי!״ היא קפצה על רגליה.

“אני לא מבין איך זה יכול להיות”.

היא עמדה רגע בעיניים מושפלות ופתאום:

״אתה לא מבין?! אבל אני מבינה", אמרה בקול חנוק מזעם.

״מה את מבינה?״

“אתה כזה למך. מה יהיה הסוף איתך”, אמרה ביאוש.

היא חשבה שאני מיתמם וזה הוציא אותה מהכלים.

״מה יש?!״ צרחה, “השעה עכשיו שתים וחצי מפני שהשעה היתה חמישה לאחת כשאמרת לי שהשעה אחת עשרה וחמישה. זה מה שיש”.

“אה”.

״אה, אה – בוא כבר".

אבל, כמאמר הפתגם העממי, צרות אף פעם לא באות לבד. כשרצינו ללכת התברר פתאום כי אי שם בשדה המערכה הרומנטי שהפקדנו לאורו של הירח, היו קבורים בחול תחתוניה של סורה. תוך התמרונים שערכנו שם דשנו את החול בצורה כה יסודית שהוא כיסא עליהם, ועכשיו לא זכרנו את המקום המדויק שבו נשארו כמעט בכתה.

״נו, אז אני שואלת אותך, אתה לא גולם?״ יללה “איך אני אגיע בלי תחתונים, תגיד? אתה כזה שלימזל! תמיד איתך קורים לי דברים”

“אני אקנה לך חדשים”.

״אתה תקנה לי חדשים?! תודה רבה. ומה אני אגיד לאמא שלי? שאיבדתי או שהפסדתי אותם בקלפים? אמי דואגת אצלנו לכביסה, והיא לוקחת את הדברים לכביסה כל בוקר. אצלנו לא לובשים אותם הלבנים פעמיים".

“כל הכבוד”, למלמתי כמו אידיוט.

היא עמדה לפני אובדת עצות, ולרגע חששתי כי המתח שהיתה שרויה בו יתפרק באיזה מעשה אלימות:

״מה אני אעשה עכשיו?״

״את חושבת שהיא תשאל אותך איפה התחתונים שלך?״

״אתה משגע אותי״, התפרצה שוב, ״אם היא תשאל? בטח שהיא לא תשאל, אבל מחר בבוקר היא תראה שהם אינם, לא?״

“אני אחפש אותם”.

ירדתי על ברכי במקום שם היה נדמה לי שהם צריכים להיות והתחלתי להפוך את החול בכף ידי שהיתה קטנה, בטילה ומבוטלת עד ליאוש בתוך רצועת החול האינסופית. אינני יודע מדוע פחדתי מפניה פתאום. אני פחדתי להוציא הגה מפי כל עוד התחתונים הארורים אינם בידי. הייתי עגום ובליבי יאוש. לוא ניפיתי עכשיו את הקואינור מתוך החול, הייתי משליך אותו מעל פני במפח נפש, כל כך פחדתי פתאום מפני סורה, מפני זעמה ושבט לשונה שרק תחתוניה והם בלבד יכלו לפדותני מעונשם. סורה במקום לעזור לי, עמדה עלי כשהיא מאיצה בי, דוחקת, שואלת מידי פעם: נו? נו? עושה ״אויח״ ו״אוף“, ולבסוף ביאוש תהומי: ״אתה כזה שלימזל! איך אני עוד לא בהריון, זה אני לא מבינה. ואולי כן…” ולרעיון כזה נפלה בי רוחי עוד יותר. פתאום, במרחק מה מצד ימין השחיר משהו לאור הירח מתוך החול הלבן. כתם קטן ושחור, לא גדול ממטבע. נעצתי בקדחתנות יד חומדת לתוך החול. היה זה אריג שהתקמט בין אצבעותי. לאט לאט הוצאתי את ידי מתוך החול והנה לנגד עיני ההוזות נחשפו… כן! תחתוניה של סורה! קפצתי על רגלי בשמחה פראית.

“אוירקה” שאגתי לתוך המיית הגלים והתחלתי לנופף בלבוש הדיסקרטי מעל ראשי כבדגל.

“תן את זה, משוגע אחד”, אמרה בקוצר רוח וחטפה את התחתונים מיידי. היא ניערה אותם מהחול, הרימה רגל אחת, אחר כך את השנייה והחליקה לתוכם בהטיות גמישות של גווה החטוב. טפיחת הגומי על עורה ציינה את סיום הפעולה.

“תודה לאל, בוא כבר”.

״עוד יהיה שירות, את חושבת?״ שאלתי כשהיינו בדרך החוצה, היא עם הנעליים ביד. "

אני תיכף אתן לך שירות. אתה תיקח לי ספיישל לחולון במחילת כבודך ויתר על כן – אתה תבוא איתי הפעם. אין לי שום חשק לנסוע בכבישים לבד עם נהג שאני לא מכירה בשעה שלוש לפנות בוקר". לפי הנוהג הרגיל הייתי מביא אותה רק ער האוטובוס ומשם היא היתה ממשיכה לבד.

בדרך חזרה טסה המכונית על הכביש הריק במהירות מטורפת. ישבתי דומם כפסל בלי להניע אף שריר. כל עצבנות שהיתה בי התנקזה איכשהו לתוך דהרת המכונית. מוחי היה זך כנחל. פתאום ראיתי במלוא הצלילות את כל היאוש שבחיים המשותפים עם סורה. כשאני שרוי במחיצתה אני מאבד לחלוטין את חוש הזמן. בין אחת עשרה וחמשה ובין חמשה לאחת – הפרש של שעתיים כמעט והייתי צריך לחוש בו גם אם בצל חומת הכורכר התקשיתי לראות בבירור את המחוגים. כשהיא לידי ומתחילה לפטפט, אני בורח לחלל, שם הזמן אינו חשוב אם הוא בכלל קיים. אבל איפה היא היתה? היא אוהבת את הסיאנסים האלה כל כך שהיא היתה רוצה שהם יימשכו לעד. גם היא שוכחת את הזמן ונזכרת בשעון תמיד מתוך התקף של חרדה. היא מוכנה לקבל תמיד בחפץ לב את הבשורה ש״עוד יש זמן". היא דפיקה מצוינת וזנאית ממדרגה ראשונה – זה ברור. אבל איזה מאמצים היא עושה כדי להסתיר ממני את ההנאה העצומה שהיא נהנית מהשכיבות האלה בגן ובחולות. גם זה גילוי של שתלטנות, היא רוצה שאני אחשוב שאני מאהב גרוע ושהיא עושה לי טובות…

לא – היא לא אוהבת אותי. ואם כך, אז מה לעזאזל היא רוצה ממני? למה היא רוצה להתחתן איתי בכלל? מה הטלפונים האלה דבר יום ביומו? מה כל המאבק המר הזה על הפריוילגיה לכבס לי את התחתונים? מדוע היא מתכננת בשקידה רבה כל כך את חיי הפגר נעדרי הרגש הצפויים לה לצידי? פתאום התחוור לי כי למעשה אני שרוי עמה במאבק מר, קר וציני כמו שתי מכונות חישוב המתנצחות ללא הרף על התוצאה הסופית. היה משהו גראנדיוזי בהתמודדות זו בין יצור כמוני שעיקר הכוח החושב שלו מרותק לכורח להקל על ידי מחשבה על לחץ רגשי של אלף אטמוספירות, כך שנותרים לו רק שרידים עלובים של שכלו להתמודדות עם המציאות, ובין יצור כמו סורה שהוא מת לגמרי מבחינה רגשית וכל כולו אינו אלא שכל קר ומתכנן.

מלחמת האנטי־פולני בארכי־פולני על אדמת פולין החדשה.

מערכה ג': סורה – סוף

נקיבת העכביש טורפת את הזכר שלה אחרי ההזדווגות, אם אין הוא די זריז כדי מלט את נפשו בעוד מועד. הנקיבה האנושית היא בדרך כלל קטנה וחלשה מהזכר שלה, ואין היא מסוגלת לטורפו. במקום זה היא יורדת לחייו. סורה נעשתה כמעט בלתי אפשרית והלכה ונעשתה פחות ופחות אפשרית מיום ליום.

ישבנו כרגיל ב״פינתי". נער מוכר עיתונים ניגש לשולחננו והניח עליו עיתון. למרות שהוא ניגש אלינו מיוזמתו בלי שאותתי לו לבוא, קניתי ממנו את העיתון בגלל אחת הכותרות שדנה בנושא שהרבה להעסיקני בעת ההיא. סורה עצרה את שטף דיבורה:

“תראה לי רגע”.

מסרתי את העיתון לידה. היא דפדפה בו בלהיטות כשהיא מתעכבת קצת פה ושם, מעירה הערות מידי פעם, מסבה את תשומת לבי לעניינים שונים, ולעיתים שוקעת בקריאה ממושכת למדי. לבסוף הניחה את העיתון מידה. ואני נטלתי אותו והתחלתי לקרוא את הידיעה שעניינה אותי. לקח לי דקות אחדות לעבור על הכתוב. אחר כך בחיוך על שפתי, נשאתי את עיני מהעיתון בלי להרגיש שיש בהתנהגותי משהו שאינו כשורה. מראיה של סורה המם אותי: היא ישבה מולי בעיניים מכווצות, פה מחושק לחריץ שקצותיו שמוטים ורוטטים, ידיה לפתו את פאת השולחן בחוזקה עד שפרקי ידיה הלבינו. היה חסר רק שתתחיל לנבוח עלי כדי להשלים את הדמיון לכלבה מרוגזת. היה בדעתי להעיר הערה כלשהי בקשר עם הדברים שקראתי זה עתה, אך מראיה של סורה הקפיא את הדיבר בגרוני. לאחר שתיקה עצורה היא התפרצה:

“אין לי מלים להתנהגות כזאת!”

“מה יש, סורה?”

“אתה עוד שואל מה יש?”

“אני… אני לא מבין”.

“אתה יושב פה וקורא עיתון ולא מעניין אותך מה איתי בינתיים. בושה מהאנשים. זה היחס שיש לך אלי? טוב לדעת”.

״מה יש, סורה. רק קראתי ידיעה שעניינה אותי. האם זה כל כך נורא?״ דיברתי אליה ברוך. ניסיתי להרגיעה, אך לא עלה בידי:

“כשאתה יושב איתי בבית קפה, אין לך מה לקרוא עיתונים. זו בושה”.

“אבל גם את קראת בעיתון קודם. זה לא נורא אם עושים את זה פעם, כשיש משהו מעניין במיוחד”.

היא נבלמה לשנייה ומייד:

“אני שיתפתי אותך כל הזמן ואתה אותי לא שיתפת”.

היא שוב הפנתה את ראשה בזעף והשתתקה. עד לאותו רגע ניסיתי לפייסה בדברים רכים ואף עתה ניסיתי להרעיף עליה דברי פיוס אך פתאום לא הייתי מסוגל עוד לעשות זאת בשום פנים ואופן. גוש פנימי כבד, מוחשי ומוחץ רבץ בנשמתי ומנע בעדי להוציא מפי אפילו הגה אחד. ישבנו זמן מה בשתיקה כשהמתח בינינו גואה והולך ואז קרה הדבר: הרגשתי פתאום שמשהו נשתנה ללא תקנה, שתל סיבוב פתאומי של הקאליידוסקופ, ששינה את הפסיפס לחלוטין וכי בפסיפס החדש אין לה מקום. פתאום מצאתי את עצמי מחוץ לתחום הגראויטאציה שלה. שום דבר שהיתה עשויה לומר או לעשות כבר לא היה בכוחו להשיב את הגלגל לאחור. איך התרחש הדבר המופלא הזה? היא לא התנהגה בצורה כה שונה מהרגיל, וכבר סבלתי ממנה סצינות גרועות מזו. אך ייתכן כי הרקע של מאורעות אותו יום הבליט במיוחד לרעה את התנהגותה הפעם. ודווקא משום שזו לא היתה שונה במאומה מהתנהגותה הרגילה. שכל השלילי שבאישיותה הובלט פתאום בחדות כזו, עד שכל כולה נעשתה עבורי בלתי אפשרית עוד. ואולי היה זה רק עניין של מידה? אולי פשוט הוגדשה הסאה ותו לא? אינני בטוח. מכל מקום – בבוקר אותו יום קראתי בעיתון שיעקב נאסר. אחרי הצהריים סיפרה לי חבצלת בפגישת אקראי ברחוב כי תמרה נפטרה. שני נסיונות נועזים מאין כמותם לפרוץ מתוך העולם האזרחי אל מציאות אחרת נסתיימו במאסר ובמוות לקול מצהלות הבינוניות החוגגת. ההלם כבר החל להפשיר ולפנות את מקומו לאט לאט לכאב האטום שבהכרת האין. זה בבית הסוהר וזו בקבר ורק סורה יושבת לפני בריאה ושלמה עם פנים של כלבה מרוגזת ועיני עגל לטושות. הייתי מעלה הקאטומבה של מאה פרות כמותה כפרת ידידתי תמרה, לוא אך ניתן לנהל פה משא ומתן על כופר נפש. הרגשתי את הדמעות חונקות בגרוני. ופתאום, מתוך מערבולת הרגשות, צפה ונתחוורה וודאות גדולה: יותר לא אראה אותה. ואז נעשיתי פתאום קר, שקט ומרוכז. ידעתי עכשיו מה לעשות.

“נלך”, חרצה פתאום “אני רוצה ללכת”.

בחוץ התחלתי לצעוד לכיוון גן העצמאות. הייתי מרוגז מאוד, אך כלפי חוץ לא ניכר עלי דבר. סורה נשארה על עומדה.

“אני נוסעת ישר הביתה”.

“מצוין”, חשבתי ובקול רם:

“למה, סורה?”

“ככה”.

חצינו את הרחוב לתחנה של קו חמש. נוח היה לי שתנהג בקשיחות. זה הקל עלי. לוא הצעתי לה שאקח אותה ישר הביתה, כפי שהיה לי רצון לעשות, היא היתה חוששת שמא מתחה את החבל יתר על המידה והיתה מתחילה לפייס אותי בהתרפסות עד שלא היה נותר לי עוד פתחון פה לכעוס. (היתה לה נשמה של קבצן ללא שמץ של מצפון: מסוגלת להתנהג בצורה מעוררת רחמים ואחר כך לנצל בקור רוח את הרחמים שעוררה). היא היתה בוודאי אומרת שהשעה עוד מוקדמת ומציעה מיוזמתה שנלך לגן העצמאות. אבל כיוון שאני התחלתי להוביל לשם, משמע שהיא עדיין על הסוס ואם כך – אַ־פייג (אני מצטט את מחשבותיה).

בעומדנו ליד עמוד התחנה בציפייה לאוטובוס הוספתי להזין בהפצרותי את עקשנותה ואת ביטחונה העצמי. היא הקשתה עורפה בדיוק כפי שידעתי שתעשה. היא לא דיברה, פיה היה קפוץ ומבטה הקר שוטט על המדרכה ממול. אפשר היה כמעט לשמוע את השיקולים מתקתקים בקודקודה.

כשהגענו לתחנה המרכזית, היא עלתה על האוטובוס לחולון והתיישבה ליד חלון שפנה אל המדרכה. אני נשארתי כרגיל מחוץ לאוטובוס ליד החלון אצלו בחרה לשבת. היא הוסיפה לשתוק וגם אני. זה נמשך כך כמה דקות. הנהג התניע ובמשך זמן מה נשארה המכונית על עומדה במנוע מנהם. פתאום היא חשה כי משהו אינו כשורה:

״אז מה יהיה, תולה?״ שאלה בחרדה. הבעת חשש ואובדן עצות הקדירה פתאום את פניה.

״אני יודע מה יהיה? מה אני – נביא?״ למלמתי בקול חרוך ומרוסק. באותו רגע ממש זזה המכונית ונשאה עימה את ארוסתי אל תוך חשכת הליל. בהשאירה אותי מאחור על המדרכה בפנים מכורכמות, זרועותי פרושות לצדדים וראשי בין כתפי כמו אנדארטה של הספק הנצחי.

* * *

בדרך הביתה היה צר לי עליה במקצת. פתאום חשתי אהדה מסוימת לאֶקזיסטנציה אבודה זו. דורי דורות של עינוי גוף ונפש בלתי פוסק, כפייה ולחץ של דור אומלל על דור אומלל, הם שיצרו בסוף את הפרודוקט האבוד הזה, סורה – דור עשירי לנשים יהודיות שהיו מוכרות מליחים בשוק כדי לפרנס את הבעל שהיה עוסק בתורה, משנסתלקה השכינה היא הותירה אחריה את סורה בדמות אשה אולטרה־מודרנית, מוכנה ומזומנה לדרוס תחת עקביה את בעלה חסר האלוה ולהמיר את דוכן המליחים בקאריירה גברית אחרת, קוסמת יותר. היא צנחה מתוך הערפילים של היסטוריה יהודית מאד מיוחדת במינה ישר לתוך ביצת העידן החדש בה היא יכולה להשתכשך בצוותא חדא עם נקיבות שהגיעו לשם ממקומות אחרים. לה עצמה לא היה הדבר מחוור עדיין כל צורכו, אך אני כבר זיהיתי בה את אשת הקאריירה (לאחרונה החלה אף היא לחוש את יעודה במעומעם בחסות השקט הנפשי שהסיכוי להתחתן איתי העניק לה זו הפעם הראשונה מאז החמיצה את גל הנישואין שגרף את רוב חברותיה לפני שנים אחדות). היא היתה מדברת על הבוס שלה בהתפעלות ובהערצה. לוא הייתי אף אני בוס גדול, היא היתה נוהגת בי ביתר דרך ארץ. אך גם כמות שהנני היתה היא סבורה שיש לי מה להציע: להתחתן עם לבלרון, לפרוע את חובותיה למהותה הנשיית ולחברה בנישואין וילד ואחר כך להתפרץ לתוך עולמם של הגברים כשווה בין שווים ולהוכיח את עצמה – הנה יעוד. מאחר שמקצוע לא היה לה, היא נועדה להיות שכובתו של איזה מנהל שיקדם אותה בעבודה תמורת חסדיה. היא תגיע הביתה סחוטה כולה מעבודה קשה ומאותם משגלים עם הבוס אליהם היא נדחפת על ידי תערובת של הקמאי ביותר והמודרני ביותר באשה: הערצת הנקיבה לזכר התקיף והחשק לשלוח יד פעילה במשחקי הכוח של הגברים. בעוד עשר שנים היא תהיה דומה בתכלית לאחת מאותן הנשים שהן ספק אשה – ספק גבר, תל שברים של ויטראז' מנותץ שנשא אי פעם דיוקן אשה ואשר שרדו ממנו רק פה ושם חצי פרצוף, שתי אצבעות, רבע רגל, חצי כרע ובדל אוזן הניתנים עדיין לזיהוי – כולם חדים כתער חותכים ופוצעים בך הלוך ופצוע עד שצריך להתכסות מפניהם בשריון. בארצות הברית, שם קיים יאוש אמיתי ומוצדק של האשה מהגבר שלה. אבל ארצות הברית היא ציויליזאציה שוקעת, ואילו אנו, יהודי הארץ הזאת, הננו ניצן תקוותה האחרונה של האנושות. מה באמת נותר לאשה האמריקאית? מה הטעם לעמוד מאחורי איזה ברנש שמייצר מנועי מטוסים ולנגן לו את הכינור השני? דבר שונה הוא כאשר אשה נתבעת לתת את הבכורה לגבר שהוא המליץ בינה לבין האל באמצעות מסגרת החיים שהוא הקים, שהיא קודש קודשים ומשכן לשכינה. היא היתה בת עשרים וחמש ומתה להתחתן. אני יכול לומר במצפון שקט, שהייתי מוכן לשאתה לי לאשה. היא לא נתנה לי. כמו מכשפה מבוהלת שהובאה במיצר על ידי ציידי המכשפות, היא ידעה שהסיכוי היחיד שלה להינצל הוא בכך שתהיה נחמדה לרודפיה כדי לשאת חן וחסד מלפניהם שמא יחוסו עליה. אבל למרות שהיא ידעה זאת – ומי כמכשפה יודע מה טוב בשבילו – היא לא יכלה להיות נחמדה. והיא לא יכלה להיות דבר אחר מהמכשפה שהיא, גם אם הדבר יעלה לה בחייה. אני הרגשתי כמה היא משתדלת. זה היה סוד המשיכה הנוראה שנמשכתי אליה: הדילמה האבודה שלה ינקה אותי לתוכה כמערבולת.

ובעודי צועד לי בתחנה המרכזית וחושב לעצמי את כל הדברים האלה, התחלתי פתאום להרגיש נפלא. ברגל קלה ושריקה על שפתיים עליתי לאוטובוס וחזרתי לדיזנגוף. את מאורעות הערב קינחתי בארוחת לילה חגיגית ב״קראו", הפעם בבדידות מזהירה. ליד שולחן סמוך הסבה חבורה שהיתה מורכבת משני שחקני תיאטרון, אלוף אחד מצה״ל, שחקנית אחת, שני עיתונאים ובמאי – אנשים חשובים מאד ומפורסמים מאד שאבסו את עצמם בבשרים ובסלטים. אני ידעתי כל אחד מהם מי הוא ומה מעלליו, אבל הם לא ידעו מי אני. דבר זה הסב לי קורת רוח רבה והוסיף למצב רוחי המרומם. עם זאת לא השליתי את עצמי. ידעתי שזה עוד לא הסוף. סורה היא אמביציוזית ולא בנקל תשלים עם חילוטי מפרעות הזיונים, שהיא נתנה לי בגן העצמאות על חשבון נישואין.

למחרת קמתי בהרגשה מדכדכת של ריקנות ומועקה, שאולי נתלווה אליהן גם שמץ של מוסר כליות. ההרגשה הנפלאה מאמש חלפה ולא נותר ממנה זכר. תחושת הדכדוך הלכה ועצמה במשך היום. היא לא הרפתה גם למחרת אלא להיפך – הלכה וגברה. סורה רוצחת אותי מרחוק בשיטת הפאפאלואֶה. היא יושבת כל היום לפני תמונה ישנה שלי שנתתי לה פעם, מתרכזת ודוקרת את דיוקני בסיכות. זה היה כמעט נעים לשמוע את קולה בטלפון ביום השלישי. היא העמידה פנים כאילו אינה מבינה מה קרה. האם ניפגש היום? עסוק? טוב, היא תתקשר מחר. למחרת היא ניסתה מכיוון אחר: “קרה משהו, תוליקו?” היא העמידה פנים כאילו היא מודאגת בגללי.

יום לאחר מכן נפל המסווה. היא רצתה להיפגש איתי כדי “לברר את זה”. לא הסכמתי.

ברגע שקולה היה נשמע בטלפון היתה חולפת מייד תחושת הריקנות המדכדכת ומפנה את מקומה להתנגדות עזה. אחרי שהרגשת הדכדוך הגיעה לשיאה ביום השלי­שי לפרידתנו היא הלכה ורפתה מיום ליום ומשיחה לשיחה עד שהיגעתי למצב של שוויון נפש מלווה ברגש דחיה קל. כזו היתה הרגשתי כשקיבלתי צלצול נוסף ממנה. הפעם היה בפיה דבר מוזר:

“אל תדאג”, אמרה בקול מרגיע, “זה אצלי”.

״מה?״

“מה שחסר לך”.

“לא חסר לי כלום”.

“זה יחסר לך”.

״מה?״

״אתה עוד תרגיש. אבל אל תדאג ־ זה אצלי".

“אבל מה זה?”

“תבוא לקחת את זה ותראה”.

ברור שהיתה זו עוד תחבולה שנועדה לסחוט ממני פגישה, אך היא פעלה. מאז ראיתיה בפעם האחרונה לא הרגשתי שחסר לי משהו. ניעורה בי סקרנות לדעת מהו הדבר החשוב שלא איבדתי, שנמצא אצלה, שיהיה דרוש לי ולא היה דרוש לי במשך השבוע שחלף מאז נפרדתי מעליה ליד האוטובוס בתחנה המרכזית. נדברתי עימה איפוא, שאבוא אליה כדי “לקחת את זה”.

כשבאתי, הסתבר שהיה זה פנקס צ’קים ישן של חשבון בנק נידח שכבר מזמן שכח צורת מטבע. איך הוא הגיע לידה – אין לי מושג. אחרי שהחזירה לי את פנקס הצ’קים היא התחילה “לברר את זה”, כפי שידעתי שתעשה. היא הודתה בפני שנהגה שלא כשורה באותו ערב אבל טענה שתגובתי מוגזמת. דבר כזה אינו צריך בשום פנים ואופן להביא לניתוקם של יחסי אהבה ממושכים והרמוניים כפי ששררו בינינו וכו'. היא דיברה ודיברה ואני לא הגבתי. כשנוכחה כי איתן אני בהחלטתי לנתק את קשרי עימה, כי מנוי וגמור עימי לקיימה וכי כל דבריה לא יועילו כדי לשנותה, היא ירתה בי אשפה מלאה חצים מורעלים לפרידה:

״…נדמה לך ששיחקת בי – אבל אתה טועה. אתה רק סיבכת לי קצת את החיים ותו לא. אני אצא מזה. אבל אתה – תסתכל על עצמך. אתה מזדקן. אתה פחדן, אתה יודע? אתה מפחד להתחתן. אתה בורח מאחריות. אתה מפחד לאבד את החופש שלך. אתה רוצה להסתובב כל היום בבית בתחתונים ולצאת לפנות ערב למרפסת עם שפנגלר וצלחת מלאה אפרסקים. אתה מפחד שיפריעו לך בזה. אבל דע לך שאתה מפסיד. אתה, ולא אני. אני צריכה לברך את עצמי על שגמרתי איתך. תסתכל על עצמך, קראסאביץ פולני מסוף המאה שעברה! תסתכל איך שאתה מתלבש! תסתכל על השקיות שיש לך תחת העיניים, על הקמטים שיש לך ליד הפה וליד העיניים. אתה נובל. אתה תיבול מהר מאוד. אף פעם לא יצא ממך שום דבר. אם לא היגעת עד עכשיו, אז אף פעם לא תגיע. לבלר קטן היית ולבלר קטן תישאר. ואתה יודע למה? אני אגיד לך למה: מפני שאתה פקידון בנשמה. בכלל איזה מין גבר אתה. גבר צריך לעמוד גבוה יותר מאשה, להתייחס לאשה בסלחנות. אבל אתה לא גבר…" היא דיברה ודיברה ואני חשבתי: “מצבה קשה”.

חדלתי להקשיב וחיכיתי שזרם דיבורה ייפסק, כמו שאדם מחכה תחת מחסה שהגשם יחדל. כל כך קר ואדיש נעשיתי פתאום עד שלעיתים היה נדמה לי שהמדובר אינו בי. דיבוריה לא עשו עלי כל רושם. עוד נקיבה שרוצה להתחתן. לעיתים נדמה לי שצריך לפתוח עבורן מדור מיוחד במחלקה הסוציאלית של העיריה. קודם כל עליהן להיות נשים ובני אדם. עליהן ללמוד להרגיש טוב בחברת עצמן לפני שהן תוכלנה לקוות שגבר ירגיש את עצמו טוב בחברתן. אבל תמיד נתקלים אצל בני אדם באותם אינטרסים קטנים ונבזיים. תמיד מישהו שרוצה להפיק ממך איזו טובת הנאה חומרית. תמיד אותן נשים עירומות שמחככות עליך את עור האווז שהבדידות גורמת להן, הגם שלא אתה אשם בכך שהן בודדות אלא הן עצמן אשמות. מובן מאליו שכל מה שהיא דיברה היה לא לעניין. השאלה המכרעת בשבילי היתה אחת ויחידה: מדוע מכל אלה שדפקו אותה, דווקא אני צריך להתחתן איתה, אף על פי שאני לא רוצה? ומאחר שלנקודה זו היא לא טענה כלל, היה זה כמובן הסוף.

פרק י"ט: מסיבת הדייג    🔗

מר וירט הופיע בפתח חדרו והיה כפי הנראה בדרך לאנשהו. אני עברתי שם והוא עיכב אותי. אחר כך אחז בזרועי ואמר לי להיכנס אליו לרגע. כשהיינו בפנים, הוא התיישב בכורסתו ובקשני לשבת.

“אתה אוהב דייג?” שאל.

“אינני יודע”, עניתי בהיסוס, “לא ניסיתי”.

“אתה רוצה לנסות?”

“אפשר”, למלמתי בוקל נמוך

“אני רוצה שתצא איתי לדייג בירקון היום אחרי הצהריים”.

לרגע לא הייתי בטוח שהוא מדבר ברצינות הואיל ובדברו ריחף על שפתיו כל העת חיוך לגלגני כלשהו, כאילו ביקש לשמור לעצמו פתח להפוך את כל העניין למהתלה. בדרך כלל גרם לי מבטו הרגשה שאני קצת מצחיק מבחינה כלשהי, שלא היתה מעולם מחוורת לי כל צורכה. הפעם זה היה שונה. ייתכן שהרגיש את עצמו חשוף כלשהו ופגיע לנוכח האפשרות הקלושה שאעז לדחות את הצעתו. מבוכתו, שהסתתרה תחת החיוך הלגלגני הגבירה את מבוכתי. הוא השתתק אחרי שהשמיע את מבוקשו ולא דיבר מייד. אני ישבתי מולו מבולבל, ראשי בין כתפי, לא יודע מה לחשוב. אחרי שהות קלה, שהספיקה לו כדי לקבל את שתיקתי כהסכמה, הוא התחיל לדבר על הצדדים המעשיים של משלחת הדייג בקלילות ושליטה מלאה במצב. הוא חקר למקום מגורי ואני נתתי לו את כתובתה של הדודה פרידה, שאצלה התגוררתי עדיין באותו שלב.

“אעבור ליד ביתך ואאסוף אותך בארבע אחרי הצהריים. אתה תחכה לי למטה”, אמר.

“בסדר”.

“זה הכל”.

הלכתי לחדרי תפוס מחשבות, מוזר שלא הייתי מופתע. איכשהו, אני ידעתי כל הזמן כי צפויה לי הצעה מצידו. מנין שאבתי ביטחון זה? אולי מתוך כך שבמובן פאסיבי מסוים זכיתי ליחס מיוחד מצידו: הוא מעולם לא הרים עלי את קולו. או אולי הבחנתי מידי פעם באיזה ניד ראש מעודד ומפיק רצון, או באיזה שביב שהבהב בעיניו לשנייה אחת באותן ישיבות אינקויזיציה בחדרו בהשתתפותי אני ובהשתתפותו של הד“ר גרינוולד? מאותן ישיבות, שבהן היה דן את הד”ר גרינוולד המסכן ברותחין, הייתי אני יוצא תמיד פטור בלא שום אי נעימות, עד שלעיתים היה נדמה לי כי הוא מתהדר בפני בכוחו ובתוקפו, או שמתוך חיבה יתירה אלי, ומכיון ששיער בלבו את עינויי הנפש שגורם לי מעבידי, הוא לקח על עצמו לנקום בו את נקמתי לעיני לאות ידידות. רמזים ברורים מאלה לא היו לי. עם זאת הייתי בטוח כי הוא חושב עלי והייתי מוכן לכך שיקרה משהו. עתה בא הדבר אשר יגורתי: הצעה להעלותני בדרגה, או כפי שאני תפסתי זאת – תביעה כלפי ליטול על עצמי יתר אחריות.

אחרי הצהרים, קצת אחרי ארבע, הוא הופיע ליד ביתי בווקסהול שלו.

“הבאתי ציוד בשבילך”, אמר, כשישבתי לידו במכונית.

“אני לא בטוח שאדע איך לעשות זאת”, אמרתי. הוא ביטל את חששותי.

“זה פשוט. צריך רק להגיע לשקט הפנימי הדרוש כדי ליהנות מדייג. אחרי שלומדים את הדבר – נהנים מזה”.

אחרי כן לא דיברנו עד שהגענו לנחל. הוא נסע בדרך העפר המתמשכת לאורך הנחל, בין שפת הנחל ובין פאת חורשת האורנים. ליד מעגן סירות נטוש הוא בלם וקפץ מתוך המכונית. לבוש היה בבגדים ספורטיביים – מכנסיים קצרים וחולצה מגוון כחול בהיר. אני הייתי לבוש בבגדי היומיום שלי שבהם הייתי מופיע לעבודה. הדבר גרם לי הרגשת אי נוחות. הוא החל לפרוק את הציוד ואני עמדתי בקרבת מקום בלי לדעת במה אוכל לעזור לו. הדבר גרם לי שארגיש את עצמי כשלומיאל.

מהמושב האחורי הוא הוציא שתי חכות באמבוק גמישות בעלות פרקי מתכת. הוא השעין אותן לעץ. אחר כך הוציא ילקוט צד גדול ותפוח, אותו הניח על הארץ ליד החכות. מארגז המטען הוציא שני שרפרפים צבועים לאכה כחולה. את אלה הושיט אלי.

“קח אותם למעגן”, אמר.

מעגן הסירות היה רחבת קרשים, ששטחה שלושה מטר על שניים בערך, שהיתה מורכבת על ארבעה כלונסאות נעוצים בקרקע הנחל. הוא הביא לשם את הציוד והחל להרכיב את החכות. בקצות החכות התלבט חוט הניילון הדק והארוך אליו היה קשור בקצהו הוו בעל שלושת הקרסים. בהמשך החוט, קצת לפני הוו היתה מחוברת משקולת ובמרחק מה ממנה מצוף שעם ובו נעוץ קוץ של דורבן. מתוך ילקוט הצד הוא הוצא שתי קופסאות פח קטנות מלאות בצק והושיט לי אחת מהן. אחר כך הוציא משם ילקוט צד ריק, שהיה מונח בפנים מקופל, והניחו באמצע הרחבה.

“זה בשביל הדגים”, הסביר “ועכשיו עשה כמוני”.

הוא נטל את אחד השרפרפים, העמידו בפינת המעגן והתיישב עליו ברכיבה. את קופסת הבצק הניח לצידו.

“קח את השרפרף השני לפינה השנייה”, אמר.

עשיתי כדבריו. התיישבתי רכוב על השרפרף, כפי שהוא עשה. הוא צבט קמצוץ בצק מתוך קופסת הפח הקטנה והדקו לצוואר הוו במקום שממנו הסתעפו הקרסים. אחר כך הוא השליך את החכה ממנו והלאה, הרחק ככל האפשר. אני עקבתי אחריו מזווית העין והשתדלתי לחקות את מעשיו. שניות אחדות אחרי שהוא השליך את חכתו השלכתי גם אני את שלי. לאט לאט החלו הוו והמשקולות המחוברים לחוט הניילון למשוך את החוט כלפי מטה, עד שהמצוף היה בקו אנכי עימם וקוץ הדורבן שהיה נעוץ בו הזדקף מתוך המים. המצוף שט בעצלתיים בכיוון הזרם האיטי, כשהוא הולך ומותח לאט לאט את החוט הארוך של החכה. משנמתח החוט לכל אורכו משכתיו חזרה במעלה הזרם כפי שעשה מר וירט, שאחרי מעשיו הוספתי לעקוב כל הזמן בשלי. הזרם היה כה איטי, שדי היה במשב רוח קל בכיוון הנגדי כדי להאט במידה רבה את שיוט המצוף. מר וירט משך והעלה את החכה. דג לא היה עליה אך הפיתיון נעלם. הוא חזר וטען את הקרס בבצק והשליך את החכה. גם אני העליתי את חכתי. הפיתיון נשאר דבוק בקרס לא הייתי בטוח מה צריך לעשות במקרה כזה, אך נראה לי הגיוני לשוב ולהשליך את החכה וכה עשיתי.

פתאום משהו משך בחכתו של מר וירט בעוצמה כזאת שהמצוף שקע לשנייה אחת כולו אל מתחת לפני המים. הפעם הוא לא הצליח להוציא את החכה בנקל מתוך המים כפי שהצליח לעשות בפעם הקודמת. משהו הכביד בקצה החכה. הוא נאלץ לקום ולעמוד על רגליו. כאשר עלתה החכה מן המים נתגלה בקצה החוט דג גדול למדי שהיה תלוי בסנפירו באחד הקרסים כשהוא מפרפר ומפרכס ומכסיף בשמש. מר וירט נטל סמרטוט שהיה מוכן מראש לצורך זה, עטף בו את הדג המפרפר שחררו מהקרס והניחו בזהירות לתוך ילקוט הצד. הוא התבונן בו בהשתאות:

“אינני יודע מה זה”, אמר, “פעם היתה החכה מעלה פה רק בורים. מאז זורמים מי ים בערוץ הזה, החכה מעלה מדי פעם דגים מוזרים. בערב אני אנסה לזהות אותו בלקסיקון”.

קמתי כדי להתבונן בדג המופלא. היה זה יצור שטוח, בעל צורה אליפטית, עם קווים שחורים על אגפיו ושוליים משוננים בצורת מסרק לאורך גבו ובטנו.

“אף פעם לא העלית דבר כזה?” שאלתי.

הוא הוסיף להתבונן בדג שהיה מונח עתה בתוך הילקוט בלי לפרפר ורק מזדעזע מידי פעם. הוא הניע בראשו לשלילה וחזר לשרפרפו.

גם אני חזרתי למקומי. על פני בנחל חלפנו לאיטם גזרי עץ. שברי כלונסאות, ארגזים ריקים, זרדים שנפלו למים. מסביב הכל שקט. תושבי תל אביב שואפים עתה אבק לאורך הדיזנגוף. איש אינו בא לכאן להרבות שאון ולהג. צללי העצים התארכו. השמש באה אל בינות לצמרות, קרניה מציירות פסיפסים מוזרים על הקרקע ובמים. הכל היה שלו כל כך. אבל השלווה שמסביב רק הדגישה את אי השקט שרחש על קרקע נשמתי כל העת מאז הבוקר, כשקיבלתי את ההזמנה המוזרה ממר וירט. עתה, משנסתיימו ההכנות לדייג, ולאחר שלמדתי את הצדדים הטכניים הפשוטים למדי של העניין ונכנסתי לרוטינה הכרוכה בו, כך שנותר לי רק לשבת בשקט ולחכות לדגים שיבואו ויבלעו את הפיתיון – החל אותו אי שקט גואה והולך יותר ויותר על רקע השלווה שמסביב.

מזווית העין הוספתי לבחון מידי פעם את מר וירט, שישב על דרגשו במרחק פסיעות אחדות ממני, מוצץ בנחת ממקטרתו הכבויה כמעט, מקטיר ענני עשן מדללים והולכים ומושך בחכתו מידי פעם. הוא היה שלו לחלוטין, אפוף בשתיקה ושקוע ראשו ורובו בחכה. אני מצידי הלכתי ונעשיתי יותר ויותר עצבני. פתאום התחלתי לחוש בגראויטאציה החזקה של קרבת המנהל הכללי, שכל עובדי החברה רעדו מפניו. היתה זו, כמובן, תוצאה אובייקטיבית מנוכחותו בתוך השקט והשלווה שמסביבי, אבל בדעתי עלה כי הוא חזה מצב זה מראש ואף כיוון אליו בהזמינו אותי לבוא עימו לכאן. למחשבה זו הפכה העצבנות שבקרבי למרי. משהו מן המתחולל בקרבי הסתמן כפי הנראה בארשת פני, שכן הוא פנה וחייך אלי. חשתי איך תווי פני המתוחים במסיכה קודרת מתרפים לשנייה בחולפם דרך מצבם הטבעי אל אותו חיוך כפוי שהחזרתי לו. לא היתה לי סיבה טובה משלי לחייך, אך חייכתי אליו משום שהוא חייך אלי ומשום שנדבקתי בחיוכו. מבול של קטעי מחשבות השתחרר מאי שם בקרקע נשמתי והציף את הכרתי: אתה רק מגיב… אתה לא פועל… למרות שאתה יושב פה עם החכה ביד וכביכול דג דגים… מה העבודה הזאת לך?.. מה לך ולדייג?.. מה אתה עושה פה?… למה הוא הזמין אותך לכאן?…. מה הוא רוצה ממך?… היזהר!…

משהו משך בחכתו של מר וירט השכיב את המצוף אופקית על פני משטח המים והתווה סביבו עיגול שהלך והתרחב עד שחזר ונמוג, לאחר שניות אחדות, לתוך חלקת הנחל השוקטה. מר וירט חזר מייד והפנה את כל תשומת לבו לחכה. הוא העלה אותה מתוך המים. הוו בעל תלת־הקרסים היה נקי מהפיתיון. הוא הציב את החכה במאונך ותפס בידו את הוו שהידלדל בקצה החוט כמטוטלת. אחר כך שלח את ידו לתוך קופסת הבצק, תלש קורטוב מהעיסה וצייד בה את אחד הקרסים בתשומת לב מרובה, כשהוא מהדק את העיסה אל הקרס ובוחנו ובודקו בשעת מעשה מכל צד. אחר כך, בהבעה של שביעות רצון, הוא חזר והשליך את החכה. הוא היה כל כך מרוכז עכשיו בעניין שלפניו, עד שנראה היה כאילו שכח בכלל שלא הרחק ממנו יושב מישהו. גם אני נרגעתי במקצת פתאום היה נדמה לי שהרגשתי מריטה בקצה החכה. מיהרת להעלותה מן המים: שום דבר לא היה תלוי בקציה וגם הפיתיון נשאר דבוק לקצה הקרס. חזרתי והשלכתי את החכה במפח נפש. שוב נשתררה השתיקה המעיקה שהביאה עימה את אי השקט הקודם בעוצמה רבה עוד יותר מקודם ואשר הלכה הלוך וגבור.

ניסיתי לבחון את עצמי. ישיבה זו עם החכה ביד לא גרמה לי כל הנאה. אולי משום שלא הייתי בקיא ורגיל במלאכה זו. שום יחס לעיסוק זה גם לא יכול היה לנבוט עתה משום תחושת נוכחותו של מר וירט שפלשה אל תוך הריקנות הפנימית שנתלוותה לעיסוק החדש ומילאה אותה כליל. לבסוף לא אצרתי כוח. מין רפיון השתלט עלי. הרגשתי שאני מוכרח לומר משהו, כל דבר שהוא, ובלבד להפר את השתיקה הארורה. בלי לדעת מראש מה בדיוק יהיה הדבר שייפלט מפי אמרתי:

“אני חדש בעסקי דייג, מר וירט. אולי בגלל זה אני לא מסוגל ליהנות מהפעילות הזאת. אני מרגיש קצת מגוחך לשבת כך עם חכה ביד לחכות לדגים. זה כל מה שאני מרגיש”. כשתוכן דברי חלחל להכרתי הציפני גל של בושה: התגליתי בפניו כפרובינציאל קטן, שאינו מסוגל להעריך את ההנאות של אנשי הפנאי. הדבר נמשך רק שנייה. אחר כך הרגשתי שלא איכפת לי.

מר וירט, שאולי לא שיער מה מתחולל בקרבי אמר בחביבות:

“תתרפה. חשוב רק על דברים לא חשובים, נעימים, או – עוד יותר טוב – על שום דבר. אז תתחיל ליהנות מזה”.

“בשביל מה זה טוב?” הטחתי כמעט ברוגזה. ולעצמי חשבתי: ימים טובים הגיעו, אם מנהלים מתחילים ללמד לבלרים איך להרפות מתיחות.

“זה טוב. אינני יודע בשביל מה. אולי בשביל חידוש המרץ העצבי. זו הרגשה טובה. זה הכל”.

“חידוש המרץ העצבי חשוב אולי למנהלים”, המשכתי בדיבורי התפל מתוך חרוף נפש של מתאבד, “אני לא מוציא בעבודה יותר מרץ עצבי משאני יכול להחזיר לעצמי תוך חצי שעה של מנוחה אחרי העבודה”. הרגשתי איך העצבנות הולכת ונמוגה עם שאמרתי מה שבלבי.

מר וירט התעלם מהתרסותי והמשיך מתוך שלווה בהרצאתו על הדייג והמרץ העצבי:

“כמובן שאי אפשר לצאת לדייג במטרה לאגור מרץ עצבי. הנה צריך לבוא במטרה אחת: לדוג דגים. לצורך זה יש להרפות את המתיחות ולחשוב רק על דייג או על שום דבר. אגירת המרץ העצבי היא תוצאה בלתי מכוונת שמתרחשת כשהדבר נעשה בצורה הנכונה”.

בשומעי את דבריו אלה תקף אותי פתאום רגש מוזר: מעין גאווה מעמדית במהופך. בחריפות רבה הרגשתי שיש משהו לא בסדר בשיחת רעים אינטימית כזו בין מנהל כללי ולבלר על שפת הנחל בשעות אחר הצהריים. משום מה הרגשתי כאילו יש בזה דבר בלתי הוגן.

“קשה לי לחשוב על שום דבר”, התרסתי שוב.

“זה טעון לימוד ותרגול”, הוסיף מר וירט בנימה מעודדת.

“קשה לתרגל את זה כשחושבים כל הזמן, מדוע המנהל הכללי של החברה מזמין את אחד הפקידים הבלתי חשובים ממשרדו לצאת עמו לדייג”.

“התשובה היא: כדי לדוג”, הפטיר מר וירט נכחו בטון יבש, ועננה של אי רצון חלפה על פניו.

מצידי היתה זו שוב מפרעת דיבור, שמשכתי על חשבון מחשבה לא בשלה. זה היה כאילו ישב בקרבי איזה שד שהכריח אותי כל הזמן להעניק לו יתרונות במו ידי. אחרי שתיקה קלה הוא הוסיף:

“אם אתה רוצה לדבר איתי על עניינים חשובים, אזי לא עכשיו. בעניינים חשובים אתה יכול לפנות אלי מחר במשרד. ועכשיו שב בשקט וחדל להפריע”.

אני רוצה לדבר איתו! הסוף טוב… חשבתי לעצמי בהשתאות. אולם כעבור רגע הבינותי את כוונתו:. במלים אחרות: הוא לא רצה לפנות אלי בהצעות או לשדל אותי. הוא רצה שאנקוט יוזמה, שאפנה אליו שאגלה רצון להתקדם, שאתחייב למאמץ, בדבריו הבחנתי באיום שמוטב לי להבין את הרמז ולפעול לפיו, שאם לא כן לא אוכל להישאר בחברה. ממש אותה הברירה שבפניה העמידני מר פלזנשטיין. ההבדל הוא רק ברמת הביצוע. מה הם רוצים ממני! למה, לעזאזל, הם לא עוזבים אותי במנוחה?!

עכשיו הייתי חייב לעשות את חשבוני. כשישבתי שם עם החכה ביד היתה לי פתאום הרגשה שאני עומד לפני מורה גדול, שאוכל ללמוד ממנו דברים רבים שכדאי ללומדם וכי הזדמנות זו היא חד־פעמית. עולם הרוח לא יברח לי, ואילו מר וירט העמיד בפני את האולטימאטום בצורה די ברורה. מעניין מה בדיוק הוא רוצה ממני…

ככל שחשבתי על העניין הלכה התמונה והתבהרה ותוך כדי כך הגעתי להחלטה מה עלי לעשות. כפי הנראה ידע עלי הרבה מאוד אם החליט לפעול כפי שפעל, וזה כמעט בלי שהחליף איתי מלה קודם לכן. הוא ישב בפינת המעגן מרוכז לגמרי בחכה ועל פניו הבעה של שביעות רצון ואהבה עצמית ללא גבול. לרגע חששתי שיגהר פתאום ויחבק את בבואתו הנשקפת במימי הנחל כנארציסוס האגדי. “אני אשלה אותו בחכה אם הוא יפול למים”, חלף במוחי הרהור אידיוטי. כבר התחלתי לחבב אותו. וכשהתבהר הכל התחלתי להתרכז בדייג. אחרי זה די נהניתי מכל העניין, וכאשר העליתי לבסוף דג אחד בחכתי, היתה שמחתי שלמה. לקראת הסוף גם נוצרה בינינו אווירה קלילה שלא היתה נעדרת, עם זאת, דרך ארץ מצידי.

נראה מה יצא מזה – חשבתי, כשקמנו כדי לאסוף את השלל ולארוז את האביזרים.

פרק כ': סוף גנב    🔗

למחרת מסיבת הדייג התקשרתי עם מר וירט בטלפון הפנימי. ד"ר גרינוולד התאחר באותו יום, כפי שאירע לאחרונה לעתיים קרובות למדי, מפאת בדיקות רפואיות שנאלץ לעבור מחמת בריאותו הלקויה. מר וירט השתומם, או העמיד פנים כמשתומם, לשמוע את קולי על הקו. הוא הזמינני להיכנס אליו בנימת השלמה מגורה כלשהו. חרף קולו המגורה בטלפון, הוא היה בלתי רשמי לחלוטין ודי ידידותי כשנכנסתי אליו. הוא הזמינני לשבת ושאל במה העניין. אמרתי לו שאינני מרוצה מהעבודה שאני עושה בחברה. הוא לא התפלא לשמוע זאת ושאלני מה העבודה שהייתי רוצה לעשות. בנקודה זו החזרתי לו את הכדור ושאלתי אם יש לו הצעה עבורי. הוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא חשב על העניין וכי הוא מתאר לעצמו, שאני חשבתי על משהו אם באתי אליו כדי לדבר איתו. אמרתי לו שאין לי שום דבר מגובש, אך שהייתי רוצה לעשות דברים הכרוכים ביתר אחריות. כאן הוא שקע במחשבות. כשהתעורר משרעפיו הודיע לי שאמנם יש לו תוכניות שבקשר אליהן הוא יזדקק לאנשים. אחרי היסוס מה הוא אמר בקול כבוי ושטוח שאם ברצוני לנסות להשתלב בתוכניותיו, הוא יהיה אולי מוכן לתת לי הזדמנות. שאלתי במה בדיוק מדובר. כאן הוא הגיע סוף סוף לעיקר: עוזר דרוש לו, אדם שהוא יוכל לסמוך עליו, ואם אני מעוניין לנסות. הוא לא דרש שאתן לו תשובה במקום, אלא הציע שאלך עכשיו להתאוורר קצת ולשקול בדבר וכי אשוב אליו בעוד שעתיים כדי להודיע לו מה החלטתי.

יצאתי מעימו בצעד בלתי בטוח וקיבה מכווצת. חשתי בצורך עז לחשוב כדי להבהיר לעצמי את הדברים וסרתי למזנון הקטן שליד המשרד לספלון אספרסו. ניסיתי להתרכז אך לא עלה בידי. יותר מתמיד עצבנו אותי הפעם הדנדיס ממשרדי הנסיעות בסביבה שהסבו סביב שני שולחנות מחוברים ונראו בעניבותיהם, בחליפות הקיץ שלהם ובחיוכם המקצועי המלומד והחלקלק שעיוו את פניהם להבעה סאכארינית אחידה, כחבורת בובות מחנות קונפקציה לגברים, שחרגו לשעה קלה ממקומן בחלון הראווה כדי לחלץ קצת את עצמותיהן. הם מילאו את חלל המזנון בלהג קולני מלא ביטויים מקצועיים בשפה האנגלית – מושגים הקשורים בשדות תעופה, נמלים, תחנות רכבת ותוכניות מסע.

מאצל אחד השולחנות, קמו שני אנשים – האחד בחליפה, הוציא חבילת שטרי כסף ורצה לשלם. האיש בחולצה הלבנה התנגד לכך ועמד על זכותו הוא לשלם. שניהם הסתערו בקולי קולות על בעל המזנון כשכל אחד מהם מושיט לו שטר כסף בידו האחת ובשנייה מנסה להדוף את רעהו הצידה. האיש בחליפה נכנע לבסוף. אבל אז התברר כי לאיש בחולצה הלבנה יש רק שטר בן חמישים לירות וכי לבעל המזנון אין עודף. דבר זה שוב עודד את האיש בחליפה. הוא הוציא מכיסו שטר בן חמש לירות והמערכה על הזכות לשלם התחדשה ביתר שאת, כשהפעם מצטרף אליהם בעל המזנון בטענה כי אין צורך לשלם כלל וכי אפשר להם לשלם בפעם אחרת, מאחר ששניהם לקוחות קבועים של המקום. קאקופוניה זו של רוחב לב על רקע להגם של עובדי משרד הנסיעות הגדישה את הסאה.

קמתי והלכתי משם בכיוון לשפת הים. הלכתי מהר, מואץ על ידי תחושת השעה הדוחקת. כשהגעתי לטיילת תרתי אחר נקודת תצפית שממנה ניתן להשקיף אל האופק. תוך כדי חיפוש עבר לי פתאום החשק לשבת שם. במקום זה החלטתי ללכת לדיזנגוף ולשבת בבית קפה מסוים המשמש בשעות שלפני הצהריים בית ועד לאנשים העסוקים בדברים התובעים ריכוז.

אבל גם שם לא היה לי מנוח: ממרום שבתי ביציע של בית־הקפה הבחנתי למטה, ליד הדלפק, בנער שמראהו עצבן אותי. הוא היה לבוש חולצה כחולה של תנועת נוער וניכר היה בו, כי הוא חושב את עצמו למיוחס בזכות אותה חולצה שמעידה עליו כי חלקו עם המחנה הנעלה והמתקדם של לובשי חולצות כאלה. הוא עמד שם לא הרחק מהדלפק, זרועותיו משולבות על חזהו ועל פניו הבעת וולעטשמרץ. פיו היה פתוח, עיניו ריקות ומשוטטות. הן קלטו המון פרטי פרטים בלתי מקושרים אך ספק אם ראו משהו. האם היה בכלל אפשרי שפתאום יראה דבר שמעניין אותו, או דבר שישעשע אותו או שיצחיק אותו? כפי הנראה שלא. הדבר היה מחייב להניח איזה רקע חוויתי קודם. אבל מאחורי רשתית העין של הברנשון היה פרוש גיליון לבן וחלק עליו נמוגו הדברים כמעט מייד לכשנרשמו.

הטלפון על הדלפק צלצל.

“מר לווין, טלפון, מר לווין טלפון”, הכריזה המלצרית. ארשת דאגה הקדירה את פניו של הקוף הקטן הוא פנה כה וכה, אולי כדי לראות אם מר לווין נגש לטלפון. שום מר לווין לא נענה לקריאה המלצרית. הבעת פיו של הצעיר לא נשתנתה. עיניו הוסיפו לשוטט ולהגיח אל קרבו את המון פרטי הפרטים הבלתי מקושרים של סביבתו. מדוע הוא מטריד אותי כל כך? חשבתי. לא מצאתי הסבר לדבר אך פתאום נוכחתי כי למעשה אינני רוצה לחשוב, כי הכל כבר מחושב ומוכרע וכי עוד אתמול, על שפת הירקון, ידעתי מה אשיב למר וירט. למעשה ניצלתי את השעתיים שהוא נתן לי למחשבה כדי להיפרד מהחיים הקלים, מהשוטטות ללא מטרה בשעות העבודה. עם שהתבהר הדבר נרגעתי. אחר כך ישבתי עוד זמן מה. אחר כך יצאתי משם, קפצתי לתוך מונית וחזרתי למשרד. בעשר בדיוק התייצבתי לפני מר וירט.

“בסדר – קיבלתי”, אמרתי לו בפשטות, “מה בקשר לתקופת ניסיון?”

“אתה לא זר פה. אני מכיר אותך קצת. אני חושב שתקופת ניסיון של חודש אחד תספיק”.

“מה יהיה אחרי החודש?”

“קודם כל במשך החודש: משכורתך למשך חודש זה תיקבע מחדש בהתאם לתפקיד. אתה תשב בחדר עם צילה. שני חדרים אלה יהוו את לשכת המנהל הכללי. את תפקידך אקבע לך מידי פעם. בסוף החודש, אם תעמוד בניסיון, נשוב לדבר. אתה תוכל להתקדם מהר מאד אם תצליח”.

האם רמז על אפשרות שאתמנה תוך זמן קצר כסגן המנהל הכללי? ייתכן. הוא השתלט על העניינים תוך זמן קצר ועכשיו כבר היה מעוניין להעביר חלק מהנטל, אולי כדי שיהיה לו יותר זמן לעיסוקים חביבים כגון דייג. “דא עקא שעיסוקים חביבים יש גם לי” חשבתי לעצמי בעודי מיישיר מבט קצת הירואי לתוך עיניו.

הרגשתי כי בזאת הגענו להסכם.

“ועכשיו, השתדל להבין מה שאני אומר לך”. הוא קם והחל לטייל בחדר הגדול אנה ואנה, כשידיו מאחורי גבו. “לרוב החברות יש מחלות כרוניות. ישנן בעיות, לעיתים בעיות חשובות, שמצליחות איכשהו להתמקם באיזו פינה אפלה בין הנטיות, הכשרונות, שטחי הפעולה, התפקידים והסמכויות של הפקידים הבכירים ולהתבצר בה. בעיות אלה מענות את החברה, כמו הספינקס באגדה הקדומה, בשאלות חסרות פתרון לכאורה וכמו באגדה הן מהוות מכשלה לרבים מן המועמדים החדשים שוב, כמו באגדה – האיש שיתפוס בעיות אלה בקרניהן ויפתור אותן, ישלוט בחברה. אני מדבר בפרסוניפיקאציות על חברות המנהלות עסקים משום שעבורי עסק הוא תמיד דבר חי – אורגאניזם לא מכאניזם. ההבדל בין השניים הוא ברוח החיים”.

“מה הבעיה שבה אתה רוצה לנסות אותי?” שלאתי מבודח קמעה.

הוא חייך.

“אתה שואל כאילו הייתי אני הספינקס”. הוא הרצין והוסיף: “במובן ידוע אתה צודק”.

“נדמה לי שאני מבין באיזה מובן אני צודק: זכור לי גורלם של אלה שלא הצליחו להשביע את רצונו של הספינקס. באיזה מובנים אינני צודק?”

“אנחנו נתנסה בבעיות יחד. חלק מהבעיות הכרוניות האלה פתרתי. את הנותרות נצרך לפתור ביחד”.

“מה על הפרק?”

" ‘העניין עם הנהגים’, כמו שקוראים לזה פה".

“הגניבות?”

“כן”.

נזכרתי בחלחלה בכישלון שנחלתי בסוגיה זו ביומי הראשון בחברה.

הוא ניגש לשולחן, הניח את המקטרת מיידו, כשפיה הפוך לתוך המאפרה. אחר כך חזר להתהלך בחדר. קול צעדיו נבלע בשטיח הירוק. הוא נראה לעתים כמרחף. פתאום נעצר ופנה אלי.

“יש לך רעיון מה לעשות בקשר לזה? שמעתי שניסית כבר פעם לטפל בזה”.

“לדעתי הגניבות לא תחדלנה כל עוד לא ישופר מצבם של הנהגים”, אמרתי שמח להזדמנות לעשות משהו לשינויו של מצב שנחשב בעיני כמחפיר.

“איזה שיפורים אתה מציע?” שאל בחיוך מעודד אך ספקני. כשנתבקשתי להיות קונקרטי מצאתי שבעצם לא כל כך ברור לי מה בדיוק אני רוצה.

“קודם כל להעלות את משכורתם”, נאחזתי בדבר הראשון המובן מאליו.

“כן? בכמה?” שאל בנימה מתגרה במקצת שהגבירה את מבוכתי.

“נניח… במאתים לירות לחודש”.

“לגבי חמשת הנהגים תסתכם, איפוא, ההוצאה הנוספת באלף לירות לחודש פרט לניכויים”. סיכם כאילו לעצמו בראש מורכן, כשמבטו נעוץ בקצות נעליו.

“יהושע מעריך את הגניבות בהרבה למעלה מאלף לירות לחודש”, העירותי.

“אתה סומך על ההערכות של יהושע?”

“אני חושב שהוא איש מהימן”.

“נניח” צל של חיוך חלף על שפתיו, “מה עוד?”

“לכל נהג צריך שיהיה יום מנוחה בשבוע. נהג שיצטרך לעבוד בשבת יקבל יום חופש באמצע השבוע”.

“כך…” הוא חזר לאיטו והתיישב בכורסה, נטל את המקטרת והחל להקיש בה על שפת המאפרה כדי לרוקן מתוכה את האפר. הוא כלל לא נראה מזועזע מההתלהבות הריפורמית שלי, דבר שעודד אותי להוסיף:

“בכלל, מר וירט, אני בדעה שיש להנהיג אצלנו את התנאים הסוציאליים המקובלים במקומות עבודה מסודרים”.

הוא ישב בשקט, שקוע למראית עין ראשו ורובו במילוי המקטרת בטבק. כשסיים נשא את עיניו.

“יפה מאד”, אמר בנוטלו את המצית. הלהבה הלכה עלה וירוד פעמים אחדות לפני שכבתה. הוא הניח את המצית מידו, פלט את העשן ונשאר יושב בשקט שקוע במחשבות.

“מה דעתך, מר וירט?” שאלתי כשהשתיקה חלה להעיק עלי.

“בהחלט, מר בן־ארי… בהחלט”, אמר בפיזור נפש. הוא התבונן בי בחיבה. חיוך אבהי מרגיז התפשט על פניו:

“אתה בחור טוב”, אמר, “בחור טוב וחיובי”. הרגשתי שאני מסמיק.

“לדעתי, יש בהצעות שהעליתי ערך ממשי לחברה”, אמרתי יבשות. הוא הוסיף להתבונן בי. ראשו נטה במקצת לעבר כתפו. הברק שתמיד ריצד בעיניו גבר. מקטרתו כבתה. מה עוד יש לך להציע?" שאל.

“זה הכל”. למעשה רציתי להוסיף עוד כמה דברים כגון הצטרפות לקרן פיצויים ופנסיה. אבל הוא נראה משועשע כל כך, ואני הייתי סבור כי שעשעתי אותו די לישיבה אחת. הוא שקע לאחור בתוך כורסת המנהלים שלו והחל מתנדנד בה במין פיזור נפש מרוכז.

“ובכן”, התנער לבסוף, “מה שאמרת הוא נכון מאוד”.

"אתה מקבל את הצעותי?

“בהחלט. ועוד אוסיף עליהן כהנה וכהנה”.

“טוב”, אמרתי בהקלה.

“ברצוני להוסיף רק דבר אחד: לפני שננהיג את השינויים לטובת הנהגים – אנחנו נפטר אותם”.

“מה?!”

“מה ששמעת”.

"אינני מבין…

הוא כאילו לא שמע והמשיך:

“אני לא יכול לעבור על הגניבות האלה לסדר היום, כפי שנהגו לעשות עד כה. אני לא יכול לסבול את זה שחבורת הגנבים העלובה הזאת תעשה פה מה שהיא רוצה. אנחנו לא נשפר לאף אחד את תנאי העבודה כדי שיעשה לנו טובה ויפסיק לגנוב. מי שגונב מקומו בבית הסוהר, או אל כל פנים – לא אצלנו. מהשיפורים בתנאי העבודה ייהנו אנשים חדשים שיתחילו לעבוד אצלנו בתנאים החדשים”.

“אבל הנהגים האלה גנבו, מפני שלא קבלו את המגיע להם. גם לא את המינימום הדרוש להם למחייתם”, השמעתי מחאה מאופקת. “הם קורבנות הסדרים הלקויים בחברה”.

מר וירט נעץ בי מבט זועף מתחת לגבות ואמר בקוצר רוח:

“בכדי שנוכל לעבוד יחד, מר בן־ארי מוטב שתחרות על לוח לבך את הכלל הבא: כל מה שטוב לחברה הוא גם ישר, הוגן, נאצל וראוי לכל תוארי השם החיוביים מתוך הלקסיקונים של כל השיטות האֶתיות שבעולם. אחרי שהבהרתי את עצמי בנקודה זו אני מוכן, לצורך הדיון, לעבור למישור שלך ולדון בצעד שאנו עומדים לנקוט מנקודת ראות מוסרית. אני מסכים איתך שתנאי העבודה של הנהגים ירודים ביותר. אני רק שואל, מדוע חרף תנאי העבודה הירודים הם נשארו בחברה שנים רבות כל כך. יש מהם שעובדים בחברה למעלה מעשר שנים. מה דעתך, מר בן־ארי?”

“לא היתה להם ברירה, כפי הנראה”, אמרתי בלתי משוכנע.

מר וירט השמיע צחוק קצר ויבש. אחר כך המשיך להרצות את מחשבותיו בנחת. את המקטרת החזיק בין שיניו ומביניהן סינן את דבריו. המצית לא פעל. הוא הדליק גפרור, אך מכיון שהיה באמצע ההרצאה ולא היה נוח לו להפסיקה, נתן לגפרור לבעור עד תומו, השליכו לתוך המאפרה והצית שני תוך כדי דיבור. כך הצית כמה גפרורים בזה אחר זה, עד שמצא הזדמנות לנצל אתנחתא בדבריו כדי להדליק את המקטרת בגפרור שדלק באותו רגע הכן בין אצבעותיו. הוא המשיך:

“כל אחד מהנהגים האלה נשאר בחברה אחרי שכמה נהגים אחרים התפטרו משום שלא יכלו להסכים לתנאי העבודה. נשארו רק אלה שלא היו להם מעצורים לפצות את עצמם בגניבות. היתה כאן סלקציה של אופי. הם לא נשארו בחברה מפני שלא יכלו לקבל עבודה אחרת בתנאים העולים לאין ערוך על התנאים שיש להם בחברה, אלא משום שהם גונבים בחברה לאין ערוך יותר משהם מסוגלים להרוויח בעבודה ישרה בכל מקום אחר. כיום הם מקבלים שש מאות לירות לחודש נטו. מי שגונב, כשהוא מקבל שש מאות, יגנוב גם כשיקבל ששת אלפים. אף אחד מהם לא יפסיק לגנוב מפני שהוא מקבל משכורת יותר גבוהה. אם כך – אז למה לשלם? אל תהיה נאיבי: הנהגים האלה גונבים מפני שהם גנבים וזהו. מי שאינו גנב באופיו עזב את החברה אחרי תקופה קצרה. הם אינם ראויים לאהדה. הם יעופו. זה מובן?”

“כן”.

“טוב”. הוא רכן קדימה, כשזרועותיו מוטלות על השולחן ברפיון ומבטו מיישיר לתוך עיני. “אני חשבתי על כמה רעיונות איך ללכוד את הגנבים. התוכנית שעלתה בדעתי מגובשת רק בקוויה הכלליים. את הפרטים יהיה עליך להשלים בעצמך. אתה מתמצא בסדרי הובלת הגרוטאות מהמחנות העירה?”

“לא”.

“הפרוצדורה היא פשוטה. הפועלים במחנות עסוקים משבע בבוקר עד אחת בצהריים במריקת גרוטאות וריכוז הגרוטאות הממורקות בערימה אחת. המכונית מגיעה בצהריים, משלוש עד חמש אחרי הצהריים הפועלים מעמיסים את הגרוטאות הממורקות על המכונית. כשהמכונית עמוסה, מעלים אותה על מאזני גשר. המחסנאי מוסר לנהג תעודת משלוח בה מצוין משקל הגרוטאות. זה השלב שבו מתרחשות הגניבות. הדבר נעשה בצורה פרימיטיבית למדי, פשוט על ידי ציון כמות מופחתת בתעודת המשלוח. ניתן היה למנוע את הגניבות על ידי התקנת מאזני גשר במפעל ושקילה חוזרת של כל משלוח. משום מה הדבר לא נעשה. התקנת מאזני גשר במפעל הוא הדבר הראשון שיהיה עליך לדאוג לו אחרי סיום ‘מבצע מלכודת’ חרף ההוצאה הגדולה הכרוכה בדבר. עד כאן זה ברור?”

“כן”.

“בתחילה חשבתי על האפשרות להעלות את המכונית שנית על המאזניים אחרי הוצאת תעודת המשלוח כדי לוודא את המשקל האמיתי. לצערי התברר כי אין כל אפשרות לעשות זאת לא במחנה ולא בעיר, בלי שהמחסנאי והנהג ירגישו שטומנים להם פח. מכאן שיש רק דרך אחת: לשקול את ערימת הגרוטאות הממורקות שממנה נלקחו הגרוטאות למשלוח ואחרי צאת המכונית לשוב ולשקול מה שנשאר מן הערימה. מאחר שערימת הגרוטאות הממורקות מהווה כמות משתנה שתמיד מוסיפים לה וגורעים ממנה, הבעיה היא איך למנוע הוספת גרוטאות לערימה בין השקילה הראשונה והשנייה. אני משער שזו רק אחת הבעיות. כשתיגש לעיבוד הפרטים, אני מתאר לעצמי שתיתקל בבעיות נוספות….”

הטלפון הפנימי על עגלת הכן הקטנה שליד שולחנו צלצל. הוא נטל את השפופרת.

“כן… כן, מר בלתינשטר. מה?… השנה כבר לא נצטרך מהם כלום. מה?… אל תשלם… עד השנה הבאה הם ישכחו… אל תדאג לזה… הם לא בנים יחידים בשוק… מה?… הם רוצים למכור. הם מנסים: אולי נהיה טיפשים ואז הם יוכלו להוציא מאיתנו משהו… לא, לא – אל תשלם… תשאיר לי את זה… טוב, טוב…” הוא החזיר את השפופרת לכנה בעדינות, כאילו היו שניהם עשויים חרסינה. אחר כך פנה אלי:

“ספקי נייר זכוכית”, הפטיר. לא ידעתי למה הוא מתכוון ולא שאלתי.

“אני חושב שכל הסידור הזה יהיה כרוך בהוצאות גדולות”. חזרתי לענייננו.

“אדרבא, תתעניין. נדמה לי שתמצא כי הסכום אינו כל כך גדול”, והחיוך האבהי, שהיה כה בלתי אהוד עלי, חזר לרחף על שפתיו. “ובכן – מה בדעתך לעשות?”

“אני אברר את מחירי המאזניים או את תנאי השכירות, אם אפשר לקבל אותם בשכירות, ואדאג לסידורי ההובלה. אחר כך אני אתקשר עם מנהלי המחנות והמחסנאים כדי לתאם איתם את הביצוע…”

“זה בדיוק מה שלא תעשה”, שיסעני, “הדבר צריך להיעשות בחשאיות גמורה. למחסנאים אסור לדעת על כך”.

“כלומר?”

“המבצע הזה צריך להסתיים בפיטורי הנהגים. גם המחסנאים יצטרכו ללכת כי הם שותפים לעבירה. אני רוצה להעיף אותם בלי פיצויים. הם כולם כבר גנבו את הפיצויים שלהם פי כמה. היום יום חמישי. ביום ראשון אתה תתחיל לעבור במחנות כדי להסביר למנהלי המחנות מה עליהם לעשות ולתת להם את ההוראות הדרושות כפי שתמצא לנכון. תוכל לקחת את הקאדילאק של ואלדמן…”

“אף פעם לא נהגתי בקאדילאק”, אמרתי. ידעתי כי אין הוא מחשיב את ואלדמן, אך לא רציתי להיות האיש שבאמצעותו יבוא לידי גילוי הבוז שהוא רחש לו.

“אולי יותר טוב כך” אמר לאחר מחשבה, “אתה תתלווה, אם כן, לואלדמן בסיוריו במחנות בשבוע הבא. כך זה יהיה פחות בולט. אתה תתאם את העניין עם מנהלי המחנות. תוך יומיים עליך לסיים את הסיורים ואת כל הסידורים. הלילה שבין יום ב' ליום ג' יהיה ליל המבצע. עליך לדאוג לכך שהמאזניים יגיעו למחנות בשעות הערב המוקדמות של יום ב'. תעסיק לצורך זה חברת הובלה ככל שתמצא לנכון. אל תחסוך בהוצאות. על מנהלי המחנות להכין קבוצה של אנשים לפריקת המאזניים והכנסתם בחשאי לאחד המבנים במחנה. קבוצה זו גם תשקול בפיקוח מנהלי המחנות את כל הגרוטאות המוכנות להעברה למפעל למחרת היום. המכוניות של חברת ההובלה תמתנה במחנות עד סיום השקילה ואנשי הקבוצות, שביצעו את השקילה יועברו במכוניות העירה ויבלו את הלילה בבניין החברה בעיר. אתה תחכה להם כאן. תאמר להם שהם עלולים להידרש לאיזו עבודה בכל רגע ותדאג שאיש מהם לא יעזוב את הבניין עד אור הבוקר. אתה רשאי להבטיח להם שכר מיוחד עבור שהיית לילה זו בבניין החברה בעיר. יהיה עליך לדאוג למזרונים ולשמיכות ובעיקר למזון ולמשקאות כיד המלך. למחרת הם יקבלו יום חופש בעיר על חשבון החברה. מנהלי המחנות יערכו דו”ח שקילה להנהלת חשבונות עם העתק אליך. הגרוטאות תישקלנה שוב במפעל במאזניים רגילים והכמויות תושווינה. נהג, שהכמות אצלו לא תתאים, יעוף וכן המחסנאי שממנו הוא קיבל את הגרוטאות".

“הם יתחילו להאשים זה את זה”, העירותי סתמית.

“הלוואי שיעשו כך”, הכריז, “זה רק יעזור לנו ויחמיר את מצבם. כדי להציל את עורם הם ימסרו לנו אינפורמאציה כזו אחד על השני, שהם לא יעזו לפצות פה בעניין הפיצויים. הם יודו לאל אם לא נמסור אותם למשטרה”.

“הכנסת המאזניים למחנה ופעולת השקילה תהיינה כרוכות בתכונה רבה שמחסנאים עלולים להבחין בה”. אינני יודע מדוע בחרתי להזכיר דווקא בעיה זו, למרות שכל העניין כולו נראה לי ממש שורץ בעיות.

“נכון”, אישר מר וירט. “חשבתי על כך. יש למצוא דרך להרחיק את המחסנאים מהמחנות בליל השקילה בצורה שלא תעורר את חשדם. אולי מנהלי המחנות ישלחו אותם לחופשה שתסתיים ביום שלישי בצהריים. כשהמכוניות תגענה, על המחסנאים כבר להיות במקום. מובן מאליו שאסור להם לדעת שהמשלוחים עברו שקילה”.

“ברור”, אמרתי ללא התלהבות, “זה לא ג’וב קל”.

לא נורא".

“דרוש תיאום מדויק בביצוע”.

“אז תטיל את המשמעת הדרושה להשגת הדיוק”.

אשתדל", אמרתי ברוח נכאה כשקמתי ללכת.

“עלה והצלח”.

הוא הביע את האיחול בקול קר ויבש ששיווה לו גוון של איום, כאילו אמר: “מוטב שתצליח”. זה יהיה המבחן שלי, חשבתי כשסגרתי אחרי את הדלת. לרגע עמדתי בפרוזדור כמעט מדוכדך. פתאום הרגשתי שמשרדי החברה מעיקים עלי. השתוקקתי לספלון אספרסו וסיגריה במקום שקט עם מיזוג אוויר. הכרתי מקום כזה ברחוב אלנבי. חמקתי מהבניין בלי להודיע על כך לאיש ושמתי פעמי לשם. שעה ארוכה ישבתי ליד השולחן בבית הקפה במוח ריק לחלוטין מעשן בשרשרת ולוגם ספלוני אספרסו בזה אחר זה. היו לי הרבה בעיות לפתור, אולם לא מצאתי אף אחת שתהיה חשובה מאחרת כדי להתחיל בה. כל הנסיונות להגיע לאיזו שהיא צורה של מחשבה מסודרת על הבעיות שבפניהן עמדתי התמוטטו מהר מאד לתוך עצמן בהשאירן אותי פנים אל פנים עם עובדה מוצקה אחת ויחידה, חסרת משמעות לכאורה, דהיינו – שאני מדוכדך ועגום. מבלי משים החלו המחשבות להשתרג על עובדה זו ולהקיפה בסימני שאלה: למה אני עגום? הדבר התחיל לעניין אותי וככל שהוסיף לעניין אותי כן הלך העניין ונצרף מסיגים אֶגוצנטריים של צער ודאגה. לבסוף החלה התעניינותי בעגמומית זו לקבל צביון כמעט ספורטיבי – בערך כמו שמהמר מתעניין במרוץ סוסים: אומנם הימר בכספו ויש לו ענין בתוצאה, אבל העיקר הוא המרוץ והמעקב הלהוט אחרי החליפות והתמורות בסיכויי הניצחון.

משהו מסוים בקשר למשימה זו דכדך אותי – זה היה ברור. מה? וכך, על דרך האינטרוספקציה, הרגשתי איך מתחילה התשובה הראשונה להתגבש לאט לאט ובהדרגה, כקווי דמות מתבלטים מתוך ערפל נמוג והולך: התוכנית מסובכת מידי. הגשמת חלק גדול ממנה תלוי באחרים, הרבה שלבים מכריעים מתרחשים בד בבד במקומות מרוחקים זה מזה כך שלא אוכל להיות נוכח ולפקח אישית על הביצוע. קל לומר לי להטיל את המשמעת הדרושה כדי להשיג את הדיוק הדרוש לביצוע, מהעצה שיעץ לי ניכר כי מר וירט מודע היטב לנקודת התורפה של תוכניתו. אבל איך להטיל משמעת ועל מי? על מנהלי המחנות? מי הם בכלל? איזה אנשים הם אלה? אישית הכרתי רק את דוד, מנהל המחנה הדרומי בו עבדתי. לא קל להטיל משמעת על אנשים כדוד. מנהלי המחנות הם הדמויות הדראמאטיות בתוכנית. אין לי כל אפשרות לפקח עליהם ולהדריכם בשלבים המכריעים של הביצוע. האם הם בכלל מהימנים? האם אני רשאי לקבל את מהימנותם של מנהלי המחנות כנתון? איך ייתכן בכלל שהם יהיו מהימנים? איך ייתכן שהמחסנאים והנהגים יוכלו לגנוב בלי גיבוי מצד מנהלי המחנות? לא ייתכן שמר וירט אינו מבין זאת. אך הוא אמר לי לדבר עם מנהלי המחנות ולגייסם לביצוע התוכנית ומאידך אסר עלי בפירוש לנהוג בגילוי לב עם המחסנאים. האם יש כאן רמז לכך שהיה לנהגים ולמחסנאים גיבוי בדרג גבוה יותר שאפשר להם לוותר על גיבוי מצד מנהלי המחנות? (בפרשיות שחיתות מסוג זה די שכיח להיתקל דווקא במקום מרכזי באיזה טיפש שאינו מבחין בנעשה סביבו). מישהו מנע את התקנת מאזני הגשר במפעל, כפי הנראה בטענה שהדבר כרוך בהוצאות גדולות ותוך ניצול קמצנותו הידועה של מר סלומון, למרות שהיה זה הדבר ההגיוני ביותר להתקינם ולמרות שהיה זה בלתי הגיוני לחלוטין שלא להתקינם. מישהו מנע זאת, איפוא, במתכוון. מי?…פתאום היה נדמה לי שאני רואה באור חדש את להיטותו של מר סלומון להיפטר מפלזנשטיין. הויכוח בין החברה ובין מר פלזנשטיין היה עדיין בעיצומו. האם ייתכן שכל התרגיל נועד בעיקרו להשיג ראיות נגד פלזנשטיין כדי להשתיקו? יהי הדבר כך או אחרת – אין לי ברירה אלא לקבל את מהימנותם של מנהלי המחנות כנתון. בשיחות עימם צריך לתת להם תדריך מפורט עד כמה שאפשר ולהביא בחשבון עד כמה שאפשר יותר מצבים שהם עלולים להיתקל בהם אגב ביצוע התכנית. גיוס קבוצות השקילה למשל – מתי ואיך? בשעות העבודה? בחדר האוכל? או אולי באוהלים אחרי העבודה? נזכרתי בחינגות של הרומני הקטן קארול. מה יעשה מנהל המחנה? ייכנס לאוהל בעיצומה של מין חינגה כזאת, יהסה את כולם ויאמר: אתה, אתה ואתה תתייצבו מחר בערב בשעה תשע לעבודה? דבר כזה היה מעורר הרבה תמיהות. הדבר יהפוך לשיחת היום במחנה שבו כל יום דומה לשני ושום דבר אינו מתרחש לעולם. הרינה תעבור במחנה, למחרת יגונב שמץ לאוזנו של המחסנאי והתוצאה – הוא והנהג הופכים לאנשים ישרים עד יעבור זעם. זה לא טוב. כאן תלוי הכל בהסוואה מוצלחת. יש אולי להנהיג משמרת לילה מצומצמת באמתלה זו או אחרת שתוכל להתקבל על הדעת. ואז, בליל המבצע, לא יהיה שום דבר מיוחד בעבודת הלילה של קבוצת השקילה וגם לא באי הופעת אנשיה לעבודה למחרת היום. תירוץ אפשר יהיה למצוא. אבל יש לעשות זאת מייד. עד יום ב' בערב צריכה משמרת הלילה להיות תופעה שבשגרה שאינה מעוררת עוד תמיהות. מכאן שאסור לי לחכות עד יום ראשון. עלי לצאת למחנות עוד היום עם או בלי ואלדמן והקאדילאק שלו.

מחנהו של דוד, המחנה בו ביליתי לאחרונה כמה חודשים ארוכים כנצח בחברת עכבר, שממית ומיזאנטרופ זקן, היה הראשון שפקדתי בסיורי. רציתי להודיע לדוד מראש על בואי, אך במשך שעה ארוכה לא הצלחתי להשיג קשר טלפוני עימו. כדי לחסוך בזמן יצאתי לדרך ללא הודעה. מחמת הסודיות גם לא מצאתי לנכון לבקש ממישהו במשרד שינסה להתקשר עם המחנה כדי להודיע על בואי בעודי בדרך. בדלית ברירה נאלצתי לסמוך על מזלי שאמצא את דוד במקום. ככלות הכל היה המזל המרכיב החשוב ביותר בהצלחתה של התוכנית המסובכת.

כשהגעתי למחנה ראיתי מרחוק את דוד, כשהוא יוצא מצריפו והולך לעבר השער. הוא שמע את רעש המנוע של מכונית העולה בשביל בשעה בלתי רגילה, שבה הוא לא ציפה לאורחים, וניגש אל השער לראות מי הבא. הוא שמח לקראתי, התחבק עמי והובילני לצריפו.

“זוכרת אותו, איבט?” שאל כשנכנסנו, ידו על כתפי וחיוך קורן על פניו. היא תלתה בי מבט מהסס.

“לא”, פלטה לבסוף באי־בטחון.

“הוא היה שוער פה במחנה, ואת עשית לו פעם זריקה נגד טטאנוס כשהוא נפצע ברגל”.

היא לא זכרה.

“מכל מקום – זה מר נפתלי בן־ארי, העוזר למנהל הכללי של החברה שלנו”.

“נעים מאד”, היא באה לקראתי צעדים אחדים והושיטה לי יד בעלת אצבעות ארוכות מאוד ורכות.

“נפתלי עכשיו איש חשוב בחברה. זה כמו בסיפור על לכלוכית”.

“אני עושה עכשיו בחברה עבודות שחורות לא פחות ממריקת גרוטאות, תאמין לי”, ניסיתי לעמם במקצת את הזוהר שהגיה עלי.

“אל תאמיני לו. הוא איש חשוב”, אמר לאיבט וקרץ לה. אני הייתי התגלית שלו והתקדמותי בחברה הסבה לו דבר מה דומה לשמחת יצירה.

הוא הזמין אותי לסייר עימו במחנה. כשהיינו בחוץ, סיפר לי כי הוא עומד להתחתן עם איבט וכי כבר רכש לעצמו דירה בירושלים בחסכונותיו. הוא נראה מרוצה. הבעת פניו שהיתה תמיד קשוחה והיה בה משהו מן המרירות, נתרככה במקצת. עיניו השחורות נצצו מידי פעם בחיוך בסתר גביניו העבותים. מהפועלים שעבדו במחנה בימי, לא נשאר כמעט איש.

“בן יוסף עודנו פה?” חקרתיו.

“הוא פה ויהיה פה כל עוד המחנה קיים”.

“ניגש לבקר אותו?”

“אם אתה רוצה”.

האיש שפגשתי במחסן הכלים לא היה אותו בן־יוסף שהכרתי. במקום המיזאנטרופ הזקן, הנחוש והסלעי מצאתי יצור נכנע ומתרפס שקידם את פני ב“ברוך הבא אדון נפתלי, תיכנס בבקשה, תשב, תשב…”. הוא התרוצץ סביבי בעצבנות, גייס עבורי את הכיסא היחיד שהיה במחסן, הפיל בשעת מעשה בקול רעש גדול שלושה אתי־חפירה שעמדו נשענים אל הקיר במרחק לא רב מן הכיסא. הוא התנצל, הרים את האתים בחופזה, ניגב את מושב הכיסא בשרוולו שאל מה הוא יכול לעשות בשבילי: אולי אני רוצה לבדוק את מחסן הכלים, אולי אני צריך את רשימת האינוונטר, אולי יש הוראות חדשות… משום מה הזכירה לי התנהגותו התנהגות של אדם שנתפס בקלקלתו, בעת ששיחק איזה משחק בלתי הוגן. חיוך משונה ריחף כל הזמן על שפתיו הדקות וחסרות הצבע שהיה בו מן המבוכה, ההפתעה וההתרצות, חיוך אל אדם בוטח שנחל לפתע תבוסה מוחצת והוא מחייך כדי להראות שהוא מקבל את המהלומה בהשלמה וברוח טובה אף על פי שאין הדבר כן. היה זה כאילו אמר בחיוך: ניסיתי, נכשלתי ועכשיו אתה יכול לעשות בי כטוב בעיניך. כך מרגיש אולי ינשוף או איזה טורף לילי אחר, שנתפס לאור היום בנסיבות המבטלות כליל את כל תוקפו וגבורתו ומפקירות אותו להתעללות מצד דרורים, אנקורים ושאר יצורים עלובים אשר לעיתות לילה, כשהכל שפיר, הוא מנקר את עיניהם ואוכל את בשרם. כשאמרתי לו כי רק לבקרו באתי הוא נרגע במקצת. זכרתי את חיוכו המרושע מן הימים ההם והצטערתי על טשטוש הדמות המגובשת כל כך שהיתה חרותה בזכרוני. לימים עמדתי על כך כי לא טשטוש הדמות היה בזה כי אם גילוי צד אחר שלה אשר בעודי במחנה לא יכולתי להכירו, הואיל ולא היה מופנה אלי. עכשיו הייתי בשבילו איש מגזע האדונים של שליחי החברה מן העיר, כמו האדון ואלדמן בשעתו. התנהגותו המתרפסת היתה הצורה שבה חלק כבוד לנותני לחמו. אחרי שעה קלה הלכנו משם דוד ואני, מלווים בדברי הפרידה החנפים של מארחנו.

חזרנו לצריף ושם, בעודנו מטיילים בחזיתו אנה ואנה, התחלתי לדון עמו בעניין שהביאני אליו. כשנפרדתי מעליו בתום השיחה הייתי קצת יותר אופטימי: היתה לי הרגשה שהוא הבין מה נדרש ממנו וכי יעשה כמיטב יכולתו להצלחת העניין.

בגישה דומה נתקלתי גם במחנות האחרים. גורם מסייע אחד לא הבאתי בחשבון – השיממון. האנשים ששו לצאת קצת משגרת החיים האפורה והמאובנת של המחנה, שהעיקה על המנהלים לא הרבה פחות משהעיקה על אנשיהם. הם נכנסו בהתלהבות בעובי הקורה והציעו שיפורים מיוזמתם. כשסיימתי את סיורי לפני המועד שקבע לי מר וירט יכולתי לציין בסיפוק, כי העניין נתון בידי קבוצה של אנשים אינטליגנטיים, בעלי רצון טוב לעזור ככל יכולתם להצלחת המבצע.

היתה זו הצלחתם של אנשים אלה, כשהפח היקוש עלה מן האדמה ולכד את רוב הצפורים. ההצלחה היתה למעלה מן המשוער. דעתו של וירט היתה כי די יהיה בכך אם נתפוס שניים מהחשודים. הללו, לדעתו, היו מספרים לנו כל מה שהיינו מעוניינים לדעת. והנה מה שקרה הוא זה שבמשלוחים של ארבעה מתוך חמשת המחנות נמצאה חסרה כמות ניכרת של גרוטאות. מר וירט הזמין אליו את הנהגים והמחסנאים המעורבים בדבר. הוא לחץ אותם אל הקיר עד שישבו לפניו נכלמים וחפויי ראש בלי לדעת מה ישיבו על ההאשמות שהוא הטיח בהם בקול רועם. הוא פיטר אותם במקום והם קיבלו זאת ללא ערעור ומחאה. כשיצאו מעל פניו, הם שמחו להיות בחוץ.

הוא לא שכח בשיחותיו עם העבריינים לציין לשבח את שני הצדיקים, המחסנאי והנהג שאצלם המשלוח לא נמצא חסר. דבריו עוררו צחוק מריר. היו מחסנאים מאלה שנתפסו, שעבדו בעבר עם הנהג הישר והיו נהגים מאלה שנתפסו שעבדו בעבר עם המחסנאי הישר. הללו סיפקו למר וירט עובדות ומספרים מאלפים מאד. על סמך הנתונים שהיו עתה בידו פיטר מר וירט את שני הצדיקים ללא היסוס. הללו, משקיבלו את הודעת הפיטורין, הופיעו במשרד, הרימו קול זעקה ואיימו לתבוע בערכאות את הפיצויים המגיעים להם. מר וירט התעלם מאיומיהם. הם מעולם לא ניסו להגשימם.

“אני לא מבין מה יצא להם, לאלה שנתפסו, מזה שהם הלשינו על אלה שלא נתפסו?” אמרתי למר וירט בערב, כשנשארנו לבדנו במשרד. “הם הזיקו לזולתם בלי להועיל לעצמם”.

“צרות עין ורשעות”, השיב “הרשעות וצרות העין של היהודים בארץ זו הם גורם ודאי שאפשר לבנות עליו. אלה הן תכונות. מתכונות של אנשים אפשר להיפגע, אם אין מאבחנים אותן. אך אם מאבחנים אותן, אפשר לנצלן. הדבר החשוב ביותר הוא לחשוף את תכונותיהם של האנשים שעימם אתה בא במגע כדי שלא להיפגע על ידן וכדי להשתמש בהן למטרותיך. לגלות תכונה אצל הזולת זה כמו לגלות בו ידית בה אתה יכול לאחוז בו ולהובילו למקום שאתה רוצה”.

“ומה אם מישהו יגלה את התכונות שלך?”

“לי אין תכונות”, אמר יבשות וקם, “ליל מנוחה, מר בן־ארי ואל תשכח לנעול את המשרד לפני שאתה עוזב”.

פרק כ"א: ואלדמן    🔗

מסיבת הדייג בחברת המנהל הכללי העלתה בחכתי שלל בלתי צפוי: סול ואלדמן התחיל לקחת אותי יותר ברצינות. רק עכשיו, לאחר שנעשיתי יד ימינו של מר וירט, עליתי בעיניו מדרגת קוריוז לדרגת מועמד לידידות בין שווים. הוא החל לסחוב אותי למסיבות וקוקטיילים בבתי ידידיה של מירה כספי – כולם בנים ובני בנים של רוכבי אתונות צחורות ויושבי על מידין. למקומות ההם הוא לא לקח מעולם איש מבני החבורה הרקובה של “רווית” ששימשה לו אך ורק לשעשועיו האינטלקטואליים. לא היה זה, איפוא, בלתי צפוי כאשר פעם, כשנדברנו להיפגש כדי ללכת למקום כלשהו, הוא הציע שאכנס אליו כדי לשתות כוסית לפני שנלך.

הכתובת שנקב נמצאה ברובע מגורים חדש. ברגעים האחרונים של בין הערביים קיבל הרחוב פתאום מין עומק צלול ומסחרר. קצהו נראה מרוחק מאוד, כאילו הבטתי בו מבעד למשקפת במהופך: הכל מיניאטורי אך ברור וחד. הבית בכתובת שקיבלתי ממנו, אך זה נסתיימה בנייתו. הכל היה מהודר שבמהודר. המעלית (דלתות אוטומאטיות, מאסף־בורר) העלתה אותי לקומת הגג.

“האלינה ושלמה ואלדמן” היה כתוב על שלט גדול מקראמיקה. פולניה כמוהו", חלף במוחי כשצלצלתי בדלת.

הייתי נרגש במקצת. אולי גרמו לכך הרמזים ששמעתי בדבר צרות החיים הבלתי רגילה המתנהלת בבית זה. הייתי, איפוא, מוכן להתקל בדברים בלתי רגילים, אך מה שקרה עתה היה כל כך בלתי צפוי שנשארתי עומד על המפתן המום: את הדלת פתח בפני, כשהוא לבוש במכנסי התעמלות וגופיה, לא אחר מאשר מר איגנאץ סלומון, יו"ר מועצת המנהלים של החברה. לרגליו היו אנפילאות. על זרועו היתה תלויה מגבת.

“אה, בן־ארי!… בוא, תיכנס!” צהלתו היתה מקוטעת במקצת, לא בתנופה הרגילה. “אני בנגליז’ה…” התנצל בהצביעו על עצמו. “אני בדרך לאמבטיה. אתה בא אל ואלדמן, מה? בוא תיכנס… תיכנס, תיכנס…” דרבן אותי משהבחין בהיסוסיי.

הוא הכניסני וכשידו על גבי הנחני דרך סאלון גדול אל מרפסת הגג.

“שב פה”, אמר, פה יש אוויר ונוף. ואלדמן תיכף יצא אליך". הוא פנה ונעלם בחדרים. ניגשתי למעקה והבטתי לרחוב. דירת הגג היתה גבוהה מאד. בתאורה שלפנות ערב נראתה כל התכונה למטה בלתי מציאותית. עמדתי כך זמן מה מתבונן בנעשה ברחוב עד שהרגשתי פתאום כי אינני לבד. גיליתי את ואלדמן, כשהוא ניצב לידי, מביט אף הוא למטה, אל הרחוב, וחיוך נסוך על שפתיו.

“ממרומי הפנטהאוז אנשים נראים כמו חרקים”, אמר, " יותר כמו שהם באמת". אני שתקתי והוא המשיך בקול שקט. “הדייר שלי פתח לך את הדלת. היה בדעתי להזמין אותך להיכנס ולשתות משהו, אבל מוטב שנלך עכשיו”.

היתה לי הרגשה בלתי נוחה כאילו תפסתיו בקלקלתו. כל הדבר היה מאוד לא נעים לי. הוא מצידו היה נינוח לחלוטין. נדמה היה לי כי הוא הציע שנלך לא משום שהוא היה שרוי במבוכה, אלא משום שהבחין במבוכתי וביקש לחלצני מתוכה.

“אתה נראה מופתע כאילו שארזי עוד לא הספיק לספר לך”, אמר כשהיינו בחוץ.

“הוא רק רמז משהו”.

“מה?”

“משהו בקשר לחיי המשפחה שלך”.

“מה?”

“שום דבר ברור”, התחמקתי.

“מה בדיוק הוא אמר?”

“אתה יודע…סיפרתי לך פעם. הוא כינה אותך ‘מר אדיפוס’. זה הכל”.

הוא השמיע צחוק קצר ולא עליז.

“זה לא עד כדי כך”.

צעדנו לאיטנו. פנינו לשדרה.

“יש אצלנו שני ילדים בבית”, אמר פתאום, “אחד שלי ואחד של סלומון”. שתקתי. ידעתי שיוסיף לדבר. אלמלא כן לא היה פותח בנושא.

“זה לא מזעזע אותך?” שאל כעבור שהות קלה.

“קצת”.

“אשתי עבדה בחברה כמזכירה. היא הרתה לסלומון: ייתכן שהיה נושא אותה לאשה, אבל הדבר קרה בזמן שהוא לא ידע בעצמו אם הוא נשוי או אלמן”.

“איך זה?”

“זה קרה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. משפחתו של סלומון, אשתו ושלוש בנותיו, לא הספיקו לעזוב את אירופה ונשארו תקועות שם. היה בדעתם לעלות ארצה. הוא נסע לפניהן ערב פרוץ המלחמה כחלוץ העובר לפני המשפחה כדי לבדוק את האפשרויות בארץ. אחרי שפרצה המלחמה, הוא עוד קיבל שני מכתבים מאשתו ואחר כך נפסק הקשר. לאחר מכן, במשך שנים, הוא חי באידיאה פיקס שעליו להכין את הבסיס הכלכלי למשפחתו לכשתגיע ארצה אחרי המלחמה. חברת הענק שאנו עובדים בה היא פריו של דיבוק זה שבלעדיו היה סלומון היום בעל מסעדה קטנה בחיפה”.

“מדוע מסעדה קטנה בחיפה?”

“כי זה מה שהוא עשה בתחילה. היתה לו מסעדה קטנה בחיפה עד שהופיע המייג’ור כהן והתחילו הגניבות מהצבא. לוא היתה משפחתו כאן והמייג’ור היה בא אליו עם רעיון הגניבות, אינני בטוח שהיה נותן יד לדבר. ייתכן מאד שהוא היה חושש לגרום בושה למשפחתו במקרה שהוא ייתפס”.

אמרתי:

“ביסוד כל מפעל גדול טמונה התחושה של מחוללו שהוא נועד לגדולות. לעתים רחוקות זה אחרת”.

“אולי”, אמר מהורהר, “יש בו איזה יסוד אידיאליסטי, בסלומון. פרט מוזר ציין את מסעו לארץ־ישראל: הוא הביא עימו על חשבונו מומחה בענף הלול מהולנד, כדי שיבדוק עבורו את כדאיות הרעיון של גידול תרנגולות בארץ. לא היה לו מושג בענף אבל זה מה שהוא רצה לעשות פה. המומחה הגיע למסקנה שבתנאי הארץ זה לא כדאי וחזר להולנד. סלומון נשאר כדי לבדוק אפשרויות אחרות ואז פרצה המלחמה”.

“זה עלה לו בוודאי הרבה כסף להביא את המומחה”.

“הוא היה בעל הון בפולין”.

“במה עסק?”

“סחר בעצים. הוא לא יכול היה לעסוק בזה בארץ, לא באותם הימים על כל פנים”

השתררה שתיקה. צעדנו לאיטנו הלוך ושוב בשדרה.

“מה קרה אחר כך?”

“כשנגמרה המלחמה, הוא החל לברר מה עלה בגורל משפחתו. היה לו ביטחון סהרורי שכולם ניצלו. כשעמד לצאת לאירופה להמשך חיפושיו, קפץ עליו פתאום רוגזה של האלינה, אשתי כלומר, שבדיוק באותו זמן נכנסה ממנו להריון. הוא הסביר לה כי הוא נשוי ובעל משפחה וכי לכן אין הוא יכול לשאתה. הוא הציע לה לעושת הפלה. היא סירבה מחשש שלא תוכל עוד ללדת. היו לה סיבוכים גיניקולוגיים. היא איימה עליו בפנייה לערכאות לעיכוב יציאתו מהארץ, אם לא ימצא עבורה סידור הולם”.

הוא השתתק.

“כאן אתה נכנסת לתמונה”?"

“כן. יותר נכון – בשולי התמונה נמצאתי עוד קודם, עכשיו רק זזתי למרכז”.

“מה פירוש?”

“אני עבדתי אצל סלומון…”

“בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ"?

“כן, סלומון הוא קרוב שלי. אני באתי ארצה כמה שנים לפני כן עם עליית הנוער ונשלחתי לקיבוץ. הוא הציע לי עבודה וניסה לפתות אותי לעבור העירה. דחיתי את הצעתו. הייתי קשור למשק ולאנשי המקום. היו לי שם חברים ומעמד. חששתי שאהיה בודד בעיר…”

“מדוע עזבת בסוף?”

הוא נשם עמוקות, מעין אנחה.

"בגלל נערה. היא הגיעה למשק עם השמיניות של אחת הגמנסיות לחודש עבודה בקיץ. היא היתה תל־אביבית. עבדנו יחד במטעים והתאהבנו כמו שנערים ונערות בגיל זה מסוגלים להתאהב. אחרי שחזרה העירה התחלתי לבקר אצלה לעיתים קרובות, ככל שאפשרה לי העבודה במשק. הייתי בא אליה הביתה. את הוריה כמעט שלא פגשתי. היא מעולם לא הציגה אותי בפניהם. כשהייתי בא אליה, היתה היא פותחת לי את הדלת ואנו היינו פורשים מיד לחדרה. הדלתות לחדרים הפנימיים היו תמיד סגורות. את אביה פגשתי כמה פעמים פגישות חטופות בלבד. מעולם לא יצא לנו לשוחח. באחד הביקורים היה זה הוא שפתח לי את הדלת. אני זוכר את המבט בעיניו. היה זה דבר מה שקשה לשכוח: משהו ישיר, חודר, עירני מאד וחסר היסוסים. את אמה ראיתי רק פעם אחת. גם סצינה זו חרותה בזכרוני: האב עמד על המדרכה. היא עמדה על מרפסת הקומה השלישית ובידה איזה חפץ. נדמה לי שהיה זה סל קניות. היא שהתה כך זמן מה כשהיא גוהרת מעל המעקה ומתבוננת בו במבט רך מאד עם חיוך עדין על שפתיה כאוצלת לו ברכה. אחר כך השליכה אליו את החפץ שהחזיקה, נופפה לו בידה לשלום ונעלמה בתוך הבית.

"לתל־אביב הייתי מגיע בטרמפים, כי כסף לא היה לי. היא היתה לוקחת אותי מידי פעם לקונצרטים, הצגות תיאטרון וקולנוע. מובן מאליו, שזה לא נעם לי. בכל פעם כשהיינו נפרדים היו ספקות מתעוררים בלבי. ככל שהוספתי להרהר במצב כן התחוור לי יותר ויותר, שכך זה לא יוכל להימשך לאורך ימים. לבסוף היה ברור לי כי היא תצטרך לעבור למשק או שאני אצטרך לעזוב את המשק ולעבור העירה. מאחר שהדבר הראשון לא ניתן בגלל כמה סיבות גמלה בליבי ההחלטה להצטרף אליה בעיר.

“עם סלומון שמרתי על קשר כל הזמן. הוא היה רומז לי מידי פעם כי הצעתו עדיין פתוחה. כשהחלטתי לעבור העירה, הייתי צריך רק לומר לו מלה וכבר הייתי מסודר בעבודה…”

הוא נדם. משהו על המדרכה משך את תשומת לבו. היבטתי בכיוון ההוא וראיתי את ארזי ובחבוט צועדים בצעד מגמתי נמרץ לעבר “רווית”. הם לא ראו אותנו.

“לקרוא להם?” שאלתי.

“עזוב אותם”, השיב בחטף והוסיף כעבור שהות קלה: “לאחרונה הם כל הזמן יחד”.

“ארזי ובחבוט?”

“כן”.

במשך זמן מה הוא הוסיף לעקוב אחריהם במבטו. לבסוף משך בכתפיו.

“מה היה אחר כך?” החזרתיו לסיפורו.

"אחר כך היינו במשך זמן מה מאורשים באופן מוזר מאוד. גם אחרי שהחלטנו להתחתן, עדיין לא פגשתי את הוריה. היא סיפרה לי שהיא דיברה איתם, שהם התעניינו מה אני עושה ואמרו כי אין הם מתנגדים לנישואינו, אך הם עומדים על כך שהיא תיסע קודם למשך שנה אחת לאנגליה. היה מוזר בעיני שהם לא ביקשו להיפגש איתי, אך לא העירותי לה על כך. רצונם שהיא תיסע למשך שנה לאנגליה נראה בעיני טבעי. חשבתי כי הם סבורים שהיא עוד צעירה מידי כדי להינשא וכי מוטב שתיהנה קצת לפני שתיכנס בעול חיי משפחה. אחרי שהיא נסעה החלה בינינו התכתבות מאכזבת. אהבתנו לא היתה בת ביטוי מילולי. היא התבטאה בחיבוק, במגע בנשיקה, במבט. במקום זה החלה עתה צורת קשר, שלא היינו מורגלים בה באמצעות ניירות ומלים. למשך זמן די ממושך נעשינו איפוא, תלויים באמצעי ביטוי פושרים בלי הגיפופים, הנשיקות וכל אותם הדברים ההופכים את המלים למיותרות. דבר זה גרם לנו רגשי תסכול שהלכו וגברו ממכתב למכתב.

"על רקע זה של התרחקות גוברת והולכת בינינו, קרה פתאום אסון במשפחתה: אביה קיפח את חייו בתאונת דרכים. היא באה ארצה ללווייה. בדיוק באותו זמן אני שכבתי בבית חולים בגלל ניתוח שבר. זה היה טיפשי מאד. במקום להימצא לידה ברגעים הקשים הייתי עסוק בצרתי הקטנה. בכל אותן התרוצצויות בעניינים סידוריים, המתרגשים על אבלים בנוסף לאסונם, נפקד מקומי: מודעות־אבל, תעודת־פטירה, סידורי־הלווייה, מציבה, ענייני ירושה וכו'. אמנם נמצאו כרגיל קרובים שדאגו לעניינים אלה אבל אני, החתן המיועד, נעדרתי מכל זה. יתר על כן – במקום שאבוא אני לנחם את המשפחה באסונה, נאלצה היא לבוא לבקר אותי בבית החולים בעניין מלודראמאטי כמו ניתוח שבר. אפילו לחבק אותה כראוי לא הייתי מסוגל. היה במצב דבר מה גרוטסקי משמיד, שעשה לנו דבר מה בלתי הגיוני ששום היגיון לא היה מסוגל לבטלו. החינוך הטוב שקיבלה בבית הוריה קיבל באנגליה ליטוש בכיוון הפורמאלי. בעת הביקור אצלי בבית החולים היא היתה מנומסת, מסויגת ואדיבה בצורה קרירה ומרגיזה. היא הודיעה לי שהיא חוזרת לאנגליה לסיום איזשהו קורס ועזבה כעבור יומיים. אחרי זה ההתכתבות שלנו הוסיפה להתנהל אבל ביתר קרירות ובפחות רציפות.

“עד כאן הסיפור רגיל למדי”, העירותי, כשנשתתק לרגע.

הוא המשיך בלי להגיב על הערתי:

“אינני יודע איך היא הגיבה אחרי שנפרדנו. בי נעור געגוע נורא שהלך והתעצם, ככל שהתרחבה התהום בינינו. בשלב זה הייתי צריך לעזוב הכל, לקום ולנסוע אליה. אני בטוח שלוא נפגשנו, היה הכל חוזר מיד לקדמותו. משום מה נתתי לכל מיני ענינים של מה בכך לעכב אותי. וכך עד שיום אחד קיבלתי ממנה מכתב בו הודיעה לי, שהיא נישאה בלונדון לבחור ישראלי שעשה שם באותו זמן לרגל לימודים”.

הוא ניגש לאחד הספסלים והתיישב עליו. אני התיישבתי לידו.

“ואז באה ההצעה של סלומון?”

“עוד לא. אני לא היכרתי את הבחור שהיא נישאה לו אך ידעתי מי הוא וידעתי כי הוא בן לעשירים מופלגים. גם היא נחשבה כבת עשירים. כשאביה נפטר התברר שהוא השאיר אחריו מעט מאד. אמנם היתה לו הכנסה שוטפת גבוהה, אך הוא היה אדם אוהב חיים והכנסתו הוצאה רובה ככולה כדי לקיים את רמת החיים של המשפחה. אחרי מותו נותרה משפחתו בדחקות שלא היתה מורגלת בה. לרגע חשדתי בה שהיא נישאה לבן העשירים רק כדי לקיים את רמת החיים הקודמת שלה. אחר כך ביטלתי השערה זו. זה לא היה בהתאם לאופייה. אחר כך חשבתי שהיא פשוט חדלה לאהוב אותי והתאהבה במישהו אחר, אך כפי שהתברר לי מאוחר יותר ללא צל של ספק, השערה זו לא היתה נכונה. עד היום לא מצאתי הסבר למעשה הבלתי צפוי שעשתה בהינשאה לבן העשירים. ואולי היתה השערתי הראשונה בכל זאת נכונה. ייתכן שברגע של חולשה היא הסכימה להינשא לו עקב החשש מפני מצוקה כלכלית. אינני בטוח…”

הוא השתתק.

“מה היה אחר כך”?

“אחר כך חשבתי שאני אשתגע. הסתובבתי כל הזמן במין הרגשה של ריקנות מכאיבה שלא רצתה להרפות. היה זה כאילו לקיתי בסרטן של חללי הגוף – חלל הבטן או מערות הפנים, למשל, סרטן של החלל עצמו שלא פגע ברקמות ועם זאת הכאיב להן במין כאב אתרי אך ממשי מאוד הדומה לזה שחשים לעתים הגידם והקיטע בגפיהם החסרים. כאב פיזי אטום וממושך בלי יכולת להצביע מה בדיוק כואב. כך זה נמשך כמה חודשים, עד שיום אחד פגשתי ברחוב מכר מקרי שסיפר לי בקול שטוח, ללא כל נימת סנסאציה, שהיא התגרשה ונמצאת עכשיו בעיר…”

הוא השתתק שוב. מידי פעם היה נעצר בסיפורו.

“מה הלאה?”

"כשאותו מכר נפרד מעלי, נשארתי עומד שם על המדרכה בפיק ברכיים. אחר כך החלו רגלי גוררות אותי לעבר ביתה. כוח הרצון והמחשבה היו משותקים בהתנגשות בין החשק העז לפגוש אותה ובין האינסטינקט הבריא והבלתי מודע, שיעץ לי להתרחק ממנה. כשהגעתי לביתה נעצרתי. נשארתי תקוע בפתח שבגדר האבנים הנמוכה שבחזית הבית. – לא להקיא ולא לבלוע. אינני יודע כמה זמן עמדתי שם בלי יכולת להחליט אם להיכנס או להסתלק. במצב זה מצא אותי זוג זקנים מדיירי הבית שחזר ממקום כלשהו ורצה להיכנס. לוא באו במקרה שכנים מהכיוון ההפוך והיו רוצים לצאת הייתי בוודאי גורר את עצמי משם, כל כך שקולות היו כפות המאזניים.

"לפני דלת הדירה נעצרתי שוב, מהסס כמו לפני כן בכניסה. לצלצל – לא לצלצל, לצלצל – לא לצלצל ־ נמשכה התלישה הרוחנית של עלי המרגנית. האור בחדר המדרגות כבה. גם הפעם לא היתה זו החלטה שהכריעה את הכף אלא תנועה מיכנית של היד לעבר כפתור הפעמון הזוהר בחשכה כתנועת ידו של תינוק הנמשכת לאש. קול צעדים של אשה נשמע מבפנים. האור בחדר המדרגות נדלק שוב. הדלת נפתחה והיא עמדה שם בפתח. שנינו היינו המומים.

"במקרה הא היתה לבדה בבית. במאוחר קרה אז בינינו מה שהיה צריך לקרות ולא קרה בעת ביקורה הראשון או בעת אותו ביקור שלי באנגליה שלא יצא לפועל. נדברנו שהיא תבוא אלי ביום ראשון. הלכתי משם מאושר כי האמנתי שהכל ישוב להיות כשהיה. רק בפריפריה של הכרתי קינן איזה חשש בלתי מחוור.

“ביקורה צפן עבורי הפתעה. כשהתחלתי לדבר על נישואין היא נעשתה עצובה מאוד. היא שתקה רוב הזמן, היתה מכונסת בתוך עצמה. כמעט לא דיברה. אחרי זמן מה קמה בדומייה והחלה להתלבש. אחרי שקבענו פגישה נוספת לאחד הימים באותו שבוע, היא הלכה לה. רציתי ללוותה אך היא מנעה בעדי. כשניסיתי לעמוד על דעתי היא סירבה בקוצר רוח. בפגישות הבאות ניסיתי לדבר על ליבה שנצא לכל מיני מקומות. היא סירבה. במשך זמן מה היא היתה באה אלי פעמיים בשבוע, שוכבת איתי וכמעט מייד לאחר מכן קמה, מתלבשת והולכת. ממש כמו זונה. על נישואין היא לא רצתה אף לשמוע. מוזר – לא?”

“כן…מאוד”. מלמלתי.

“היה בה להט רב, אבל לא עדינות ולא רוך. היא לא היתה מרבה לדבר. משהו אכל אותה מבפנים ללא הרף – זה היה ברור. היא לא גילתה לי מה הדבר ולכן לא יכולתי לעזור לה. היא שמרה על סודה עד הסוף”.

“איזה סוף?”

“אחרי זמן מה היא שוב עזבה את הארץ בחטף. מאז לא ראיתיה עוד. אני יצאתי מכל הפרשה הזאת שבור ורצוץ בגוף ונפש ואכול מבחינה מוסרית”.

“ואז בא סלומון עם ההצעה שלו?”

“עוד לא. האלינה, אשתי כלומר – היא באה קודם. היא היתה באותו זמן מזכירתו ושכובתו של סלומון, דבר שלא הפריע לה לעשות לי עיניים. היא עגבה עלי במשך זמן רב., עוד בהיותי מאורס לרות – זה היה שמה של אהובתי. אף כי לא עודדתי אותה, היא לא אמרה נואש. אדרבה – ככל שהייתי יותר קריר ביחסי אליה, כן גברה השתדלותה. לא שהיה לי משהו נגדה. אדישותי לא היתה מכוונת. פשוט לא הייתי מסוגל לשים ב אליה. בתחילה הייתי יותר מידי עסוק עם רות. אחר כך הייתי יותר מידי דפוק. סבלתי נוראות. נסיעתה החטופה גרמה לי הלם ממש. במשך שבועיים אחרי שהיא נסעה לא יצאתי מפתח הבית. בעבודה הודעתי שאני חולה. אחר כך הצלחתי לקחת את עצמי בידים במידה מספקת כדי לבוא בכל בוקר למשרד. כלפי חוץ נמשכו חיי כרגיל. למעשה לא הייתי מסוגל לתפקד כראוי. הייתי שרוי בדיכאון. לא הייתי מסוגל להתרכז. כך זה נמשך זמן רב למדי, אך הייתי צעיר והנעורים עשו לבסוף את שלהם. אחרי חודשים אחדים התחלתי להתאושש. את תהליך ההתאוששות ציינה תופעה מוזרה: נחשול אדיר של זימה גרף אותי. עקב הקשר הממושך עם רות הייתי מנותק מחברת נשים אחרות וכך שלחתי את ידי אל הדבר הראשון שנקרא בדרכי – היתה זו האלינה. היא היתה נערה נאה, בנויה לתלפיות ובעלת שכל. לא היה קשה לחמוד אותה…”

“אבל היא היתה שוכבת באותו זמן עם סלומון”, קראתי, “הרי היא הרתה לו בסוף”.

“אז מה”, התיז בחריפות.

“בכל זאת הייתי אומר שיש פה משום חוסר עקרונות – אם לנקוט לשון נקייה”.

“עקרונות”, נשף בביטול, “מה זה עקרונות? עקרונות הופכים אדם לבאלון נפוח, לדלעת נבובה. עולם שלם של חוויות נעשה טאבו לאדם, זה עולם החוויות המתלוות למימוש החשקים, אך ורק משום שמימוש החשק חייב לעיתים קרובות להיעשות בנסיבות המעמידות את מימושו בסתירה לעיקרון. החיים נעשים צחיחים ועניים מרוב עקרונות. בשעתו, כשהחלו קשרי עם האלינה, גם אני חשבתי כמוך. אני דנתי אותה לכף חובה בשם העקרונות. כשהטחתי את הדברים בפניה חשבתי שהיא תעבור להתגוננות. במקום זה היא השתערה עלי בשצף קצף. ואז, כשהיא עמדה לפני כולה סמוקה ורועדת מזעם, מטיחה בי את טענותיה, הבינותי אותה פתאום. הבינותי שהיא צודקת…”.

“מה היו טענותיה?”

“היא הסבירה לי שהיא מעריצה את סלומון, שהיא חושבת אותו לאיש החכם ביותר, החזק ביותר, הנועז ביותר שהיא פגשה מעודה. לעיתים לא היתה מסוגלת לכבוש את התפעלותה והיתה מכריזה בפניו: “כמה אתה חכם!” היא שאפה לקרבה מירבית עם מקור החוכמה, התושיה והכוח שהיה נערץ עליה. היא הסבירה לי שאשה חשה את עצמה קרובה באמת לגבר, כשהיא נכנסת איתו למיטה. מה שנוגע אלי – היא אהבה כל סנטימטר מרובע מעורי. אז איפה פה הסתירה?”

הוא דיבר עכשיו ברתחה כפי שבוודאי דיברה האלינה בהטיחה בו את טענותיה אלה.

“אחרי שהחלו היחסים איתך, עוד נמשכו יחסיה עם סלומון?”

“כן”.

“זה לא הפריע לך?”

“לא. היה לי מספיק מאהבה נשגבה וטהורה. היא סיפרה לי בגילוי לב שהיא מוסיפה לשכב אתו. יום אחד הודיע לי שהיא הרה. שאלתי אותה ממי. היא לא היתה בטוחה”. הוא השתתק והעלה חיוך.

“מה עשית?”

“שום דבר. נתתי לה להחליט בעצמה מה היא רוצה לעשות. לבצע הפלה או להשליך את הוולד לפתחו של אחד מאיתנו. היה מעניין אותי לראות מה היא תעשה. החיים יוצרים מצבים שאנשים בעלי עקרונות אינם יודעים עליהם ולא כלום”.

“סלומון ידע על היחסים ביניכם?”

“לא”.

“מה היא החליטה?”

“לי היא אמרה שהיא כמעט בטוחה שהילד הוא מסלומון. זה קרה בדיוק ערב צאתו לאירופה כדי להתחקות על עקבות משפחתו. הוא היה במיצר. הוא היה בטוח שהוא נוסע כדי להעלות את אשתו ובנותיו. אחרי שהוא חי כל השנים האלה בארץ בלי לעשות אף מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם דמות של בעל משפחה מכובד, הוא מצא את עצמו מסובך ברגע האחרון ממש בעניין מביש עם מזכירה בהריון. המצוקה הולידה במוחו רעיון. הוא החל לדבר באוזני אודות נישואין. לדעתו הגיע הזמן שאתחיל להסתדר בחיים, לדעת לאן אני שייך וכו'. דבריו היו רצופים רמזים על עזרה נדיבה מצידו. הוא אמר שהוא רואה את עצמו אחראי עבורי בהיותו הקרוב היחיד שנותר לי. על רקע דיבורים אלה הוא היה משבח באוזני את האלינה שהיא נבונה, שהיא יפה, שהיא אשת חיל. אני הייתי צוחק בלבי ומספר לה על כך בערב. פעם כשנגעתי בנושא המבדח עם התיש הזקן שהפך פתאום לשדכן היא אמרה: ‘אכפת לך להתחתן אתי?’ מעניין שקודם לכן אף פעם לא העליתי אפשרות זו בדעתי. השאלה הישירה זעזעה אותי, אבל רק לרגע. אחר כך שאלתי את עצמי: ‘בעצם למה לא?’ לא מצאתי תשובה לכך. האלינה חשה מייד שההתנגדות הספונטאנית שלי לרעיון נפרצה. בילינו יחד לילה נפלא. למחרת היתה לי שיחה גלויה למדי עם סלומון בה הוא הציע את העסקה”.

“איזו עסקה”?

“דרגת מנהל בחברה, משכורת בהתאם, מכונית ודירה בתנאי שאשא את האלינה לאשה”.

“הסכמת?”

“כן.”

“נסיבות העיסקה לא הפריעו לך?”

“אדרבה” קרא בהתעוררות, “כל נסיבה ששיוותה לטראנסאקציה אופי יותר ציני רק הקלה עלי. לוא היה מדובר בסתם בת עשירים, איזה שידוך טוב ותו לא – ייתכן שלא הייתי משתדך. דוקא הפגם המוסרי שבטראנסאקציה הוא שדחף אותי להסכים”.

“אז לדעתך היה בטראנסאקציה בכל זאת משום פגם מוסרי”.

“לפי מושגי המוסר הזעיר־בורגני – כן”.

“ולפי מושגיך?”

הוא משך בכתפיו.

“התחלתי להרגיש אחרת משהרגשתי לפני כן. חדלתי להאמין במציאת האושר בחיים משותפים עם אשה. כל העניין נעשה גם פחות חשוב לי. במקום זה התחלתי להאמין בפלירט שיכול להיות לעיתים מושך, לעיתים סוער, אבל בסופו של דבר לא יותר מפלירט כלומר – קשר בן־חלוף”.

“אבל גם לדעתך היה בזה פגם מבחינה מוסרית. כדי להצדיק אותו אתה נאלץ להיזקק להלך מחשבה בלתי מקובל, אישי מאוד, שהוא במקרה גם נוח לך”.

“אני רואה בזה פגם לפי מושגי המוסר המקובל, אבל המוסר המקובל במקרה זה אינו מעניין אותי. הפגם הוא מוסרי באמת רק כשאני נשאר איתו לבד, ביני לבין עצמי והוא פועל רק ביני לבין עצמי”.

“כלומר?”

הוא חשב קצת.

“לפני שהסכמתי להיכנס לזה, היו לי שאיפות שלאחר מכן ועקב זאת נאלצתי לוותר עליהן”.

“איזה שאיפות?”

“בתחומי הרוח. חשבתי שנועדתי להיות סופר, משורר דגול או הוגה דעות. לא היה ברור לי מה בדיוק. אחרי שעשיתי את העסקה עם סלומון ידעתי שלא יצא מזה כלום. מבחינה זו נפגעתי”.

“מה הקשר?”

“קשה להסביר זאת. יש פעמים בחיי גבר, פעמים ספורות בלבד, כשהוא מגיע לפרשת דרכים בעלת חשיבות מכרעת כשהדילמה בפניה הוא ניצב מתמצית בשאלה: לעשות או לא לעשות מעשה מסוים, אשר אם יעשנו יתחייב למציאות חדשה באורח חד־משמעי עד לאובדן הברירות שהיו החשובות ביותר בעיניו. זו הקלה רבה לפרוח לתוך המציאות שלפני אפך ולהתפתח מכאן ואילך על דרך הווגטאציה. המחיר הוא בקיפוח אפשרויות גדולות שהיו צפונות בעתיד. נקיטת הדרך הקלה מנמיכה את שיעור קומתו המוסרי של גבר שבה תלויים הישגיו”.

“נדמה לי שאתה מחמיר עם עצמך”.

הוא הניח את ידו על כתפי דרך פטרון:

“לא, ידידי. אני סולח לזולת ובוודאי שאני סולח לעצמי. אבל זה רק מאפשר לי ליהנות מהחיים. זה אינו מאפשר לי את המשמעת העצמית שהיא תנאי קודם להישג יוצא מגדר הרגיל והאפשרית רק במצב, כשאדם שלם עם עצמו לחלוטין. והרי הישג שהוא בגדר הממוצע אינו שווה מאמץ. אני חשבתי על הענין המון ומכל הצדדים: העסקה עם סלומון היא מום הפוסל אותי לכהונה”.

לא הוספתי לדבר. חשבתי לעצמי, כי הכרעתו בשעה שניצב על אותה פרשת דרכים רק הוליכה אותו בדרך יעודו. דברים כאלה יש לראות בדיעבד. שאיפות גדולות שיש להן יסוד, בדרך כלל מפלסות להן נתיב אל המציאות. יש להן חסינות מוזרה מתאונות. לוא היה ממש בשאיפותיו, לוא היו בהתאם לכוחותיו – הוא היה נמנע אינסטינקטיבית מכל מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם מימושן.

“אתה שמעת לפני זמן מה את ידידנו ארזי מפטפט המון שטויות אינפאנטיליות על היחסים בין גברים ונשים בעידן המודרני. הוא מנה כמה הבדלים מובנים מאליהם וחסרי משמעות בין גבר ואשה וראה את ההבדל העיקרי ביניהם ביחס הגבר והאשה לרעיונות. אלה דברי הבאי. הרגישות לרעיונות טבועה במבנה האישיות בין זו של גבר ובין זו של אשה. אם יש הבדל ממשי בין גבר לאשה הריהו מתמקד בשאלה: ‘למה לא?.’ זוהי שאלה נשיית במהותה. היא מותרת לאשה ואסורה על הגבר. גבר לעולם חייב לשואל ‘למה כן?’ אתה מבין למה אני מתכוון?”

“אני לא בטוח”.

“כשמסגרות החיים מתמוטטות, הסטרא דנוקבא מזדקר מתוך החורבות ומתחיל לשאול: ‘למה לא?’ שאלה זו מאכלת כחומצה את כל האיסורים וציוויי הטאבו שהיו נהוגים במסגרות החיים שהתמוטטו ושבלעדיהם הן לא היו יכולות להתקיים אפילו יום אחד. לזכר של תקופת ההתפוררות כבר אין תשובות לשאלה ‘למה לא?’ ואילו האשה הרי היא שהעלתה את השאלה ובוודאי שאינה יכולה למצוא את התשובה במלתחה שלה או בין הבקבוקונים וקופסאות הקוסמטיקה בארון הקיר שבאמבטיה. כיון שכך אז בשבילה זה ‘כן’. הזכר, ששכח את התשובות, מוכרח להיגרר אחריה. האשה, שהשתחררה מחרצובות הגבר וערכיו, הפכה לכוח חברתי אדיר בעולם. קרא את מאניפסט המין של סימון דה בובואר ותדע היכן אנו עומדים בשלב זה. זו סנונית ראשונה ואנחנו עוד רחוקים מאוד מסוף הדרך. התעוררות ההכרה העצמית אצל האשה היא שלב מתקדם בתהליך ההתפוררות הממלא את חלל העולם בקטורת ורודה של פריצות חושנית. כל איסור בר־תוקף בתרבות כלשהי בא לבלום איזו רעה חולה. משהותר האיסור שבה אותה רעה לתחייה כגוף קיימא, שהיה טמון באדמה במשך שנים רבות, מחכה בסבלנות עד שיתהוו התנאים שיאפשרו לניצוץ החיים החבוי בו להתעורר…”

“נדמה לי שבחבוט משמיע לאחרונה דיעות כאלה” נכנסתי לדבריו.

“גם ארזי. אבל הם מסיקים מזה מסקנות משונות. ארזי נסוג מפני התהליך, כדי שיוכל להוסיף ולשחק את הזכר המפואר ובכך רק מצליח למצוא את עצמו מושלך בצידי הדרך. בחבוט ניצב למלחמה בתהליך כמו דון קישוט ונדמה לו שיוכל לבולמו. אי אפשר לבולמו. רק חורבן מדיני יכול להפסיק את התקדמותו. אז אני אומר: אכול ושתה כי מחר – לא חשוב מה… חורבן מדיני? שיהיה חורבן מדיני. מי שחי כל רגע מחייו אינו חושש למות. קריאת הנביאים ‘שובו, שובו’! היא בלתי אפשרית. פרח אינו יכול לשוב ולהיות פקע. אחרי שפרח הוא נובל והולך לפח הזבל. אי אפשר לשוב. מי שירצה לשוב היום ייתקל בסטרא דנוקבא העומד בשערי תשובה ובידו להט החרב המתהפכת. זה סופי הואיל ובשלב בו דרושה תשובה, הגברים כבר אינם גברים. הם מגדלים את שערם כנשים, לובשים חולצות תחרה ומכנסיים צבעוניים ואין בהם עוד האונים להתגבר על השטן הנקבי הניצב בדרך לגאולה נעול מגפיים כקלגס. אז מה שאני אומר הוא: אם אינך יכול לגבור עליהן – הצטרף אליהן. מובן מאליו שהן צריכות לשלם את המחיר והן משלמות אותו. אני אומר להן כך: גבירותי – אתן במכנסיים, אתן במגפיים, אתן על הסוס – הנה המושכות, שלום! אני מוכן להיות הקושקוש הקטן שלהן, לשוחח איתן על שמלות, איפור ושיער. אבל להיות גבר, לדאוג להן, לקום בבוקר ולהתאמץ כדי לפרנס אותן ואת צאצאיהן וצפיעותיהן – מהג’וב הזה אני מתפטר. זה לא משתלם. לא משתלם. לשחק את הפאטר פאמיליאס, כשאשתך משתייכת למעמד בעל הכרה השולל את סמכותך מעיקרה וילדיך משתייכים למעמד אחר, אף הוא בעל הכרה, המעשן חשיש וכולם ביחד מצפצפים עליך. הסטאטוס כולו מרוקן מתוכן. לכן אני מתחתן כשבא לי, עושה ילדים כשאני נדרש ומוכן בכל רגע לעזוב את האשה ואת הילדים אם אתחיל להרגיש מחנק. אני מוכן רק לחיי נישואין כפי שאני חי אותם כיום: ללא הגבלות, עם יתרונות בלבד. יש בזה המון כיף בתנאי שאתה מוכן להיות בן־זונה עד הסוף. לבוא אל העניינים האלה עם עקרונות – זה הרע משני העולמות”.

השתררה שתיקה ממושכת.

“נלך?” אמר לבסוף.

קמנו והתחלנו לפסוע לעבר “רווית”. היה בדעתנו לערוך איזה ביקור אך וויתרנו על הרעיון ללא אומר ודברים.

“מה התברר בקשר למשפחתו של סלומון?” שאלתי אחרי שהלכנו כברת־דרך. “הושמדה על ידי האוקראינים בחסות הגרמנים. אשתו ושלוש הבנות”.

“אני מתאר לעצמי איך הוא הרגיש”.

“אתה לא יכול לתאר לעצמך. חשבנו שהוא ישתגע. אחר כך הוא קם יום אחד ונסע לאירופה. הוא שהה שם זמן די ממושך וחזר אדם אחר. הוא מעולם לא שב להיות מה שהיה לפני שנודע לו דבר האסון אבל גם אדם שבור לא היה. הוא הטיל את עצמו בלהט לתוך קלחת חיי החברה בעיר. העסק חדל לעניין אותו, אבל הוא נעשה חרד לו מאוד, הואיל והיווה בסיס למעמדו החברתי. מצב זה גורם לו לעצבנות, מאחר שהוא לא מתעניין כל כך בנעשה בחברה, אין לו שליטה טובה בעניינים ונדמה לו כל הזמן שמסדרים אותו”.

“לכן הוא חיפש כל הזמן אדם שיוכל לסמוך עליו במאה אחוז, אדם שיפטור אותו מטרדות הניהול היומיומי של החברה?”

“נכון. ועכשיו הוא מצא אותו”.

“וירט”.

“כן”.

“אתה חושב שהוא האיש המתאים?”

“הוא גאון. אינני יודע מה מריץ אותו. פלזנשטיין אהב כסף. מה שנוגע לוירט נדמה לי שאין הוא מחשיב כסף מעבר לדרוש כדי לקיים רמת חיים הוגנת”.

“הוא אדם מעניין”.

“אבל לא נעים”.

“ממתי אתם גרים שלושתכם יחד – אתה, אשתך וסלומון?”

“כשחזר מאירופה אחרי שהתברר לו כי משפחתו נספתה, הוא רצה לקבל חזרה את האלינה ואת בנו. הוא ניסה לשדלה לעזוב אותי אך היא סירבה. בסוף התפשרנו. לקחנו דירה יותר גדולה עם חדר בשבילו והוא גר איתנו. תמורת זאת הוא מינה אותי ליורש ואחרי את שני הילדים – שלו ושלי, כלומר”.

“וההסדר הזה פועל?”

"מצויין! קרא בהדגשה, “חלק לגמרי. ממש ללא חיכוכים. היחסים הם מצויינים. אנחנו ידידים טובים שלושתנו, מחבבים ומכבדים זה את זה. כולנו נהנים מחופש גמור. האלינה שוכבת פעם איתי, פעם איתו וחוץ מזה עם כל מי שהיא רוצה. זה פועל מצויין. מוסד הנישואין אפשרי עדיין אבל הוא טעון רוויזיה. בצורתו הנוכחית הוא הפך לתא כלא שבו שני בני־אדם שנמאסו זה על זה עושים זה לזה את המוות. מנסיוני אני אומר לך שרוויזיה אפשרית…”.

פרק כ"ב: עם צילה ואביבה בחדר הקדמי    🔗

אחרי שנסתיים “העניין עם הנהגים” החלה תקופה חדשה בחיי, אותה ביליתי עם צילה ואביבה בחדר הקדמי שלפני חדרו של מר וירט. תפנית קלה ימינה היתה מביאה אותי פנים אל פרופיל עם כיעור מושלם, שהיה מואר מבפנים באורו של השטן. למרבה העונג היה כיעור זה בא על ביטויו המלא בפרופיל דווקא: הגב הכפוף והשמן, הכתפיים הרחבות שמהן חורג הצוואר העבה קדימה בזווית כמעט ישרה, קווי האימים של חתך הפנים המתרומם, שוב בזווית כמעט ישרה, מקצה הצוואר: העין העגולה והבולטת תחת שמורה כבדה, אדומה וחסרת ריסים, והאף החרום והעבה, הפה הפתוח תמיד עם שפה עליונה קצרה מידי מתוחה על טור שיני סוס גדולות ובולטות שבצבצו מתחתיה, השפה התחתונה המדובללת שלא יכלה להתחבר בנקל עם השפה העליונה כדי לסגור את הפה מחמת אותן שיניים בולטות. חתך פניה נראה כמו קו הרקיע של איזו עיר מרושעת שכל באיה לא ישובון: סדום, עמורה או טימבוּקטו. ראשה היה נעוץ לאחור אל תוך עורפה העבה שעליו התנוססה בנקודת החיבור כרית גדולה של שומן. אחרי שהייתי מפיק את מלוא הקסם מהכיעור המושלם שמימיני, די היה שאסיט את מבטי קצת באלכסון שמאלה כדי שייתקל ביופיה הנדיר של אביבה. כך היה החוש האסתיטי שלי מתחשל כל היום בהלם תרמי כברזלו של נפח, כשהוא מתייסר בכיעורה של צילה כבאש הגיהינום וטובל מייד לאחר מכן ביופיה משובב הנפש של אביבה.

לאביבה עולל הטבע את אשר אין הוא מעולל, בדרך כלל, לברואיו. לדגים חסרי מגן הוא מעניק גוון אפור כשק, כדי שיוכלו להיבטל מן העין בקרקעיות החוליות של מקווי המים. בעלי חיים המתנוססים בשלל צבעים המגלה אותם לעין אויב הוא מצייד באמצעי מגן: ארס, תאים צורבים, מטעני חשמל, נוזלים מצחינים. אביבה לא יכלה להרשות לעצמה את היופי הנפלא שהיה לה. היא היתה שתקנית גדולה. מעט השכל שהיה בקודקודה התבטא בידיעה, שכדאי לה לשתוק ולתת למראיה להיות לה למליץ יושר. באורח מפליא ומפתיע עלו שתקנותה וביישנותה איכשהו בקנה אחד עם חמרנות גסה. די היה במראה הכסף בלבד כדי לעוררה. ארנק תפוח מלא שטרות היה ממש מקסים אותה. אינפורמאציה בנקאית על מצבו הכספי של לקוח “שש ספרות גבוה” או אפילו “בינוני” היה זוכה ל“יא”! מלא התפעלות. מכונית גדולה וחדשה היתה מכניסה אותה לטראנס. טראנס של מה? של חלומות בהקיץ. כי חרף חמרנותה היא היתה נפש רומאנטית. אלא שבחלומותיה הרומאנטיים נתחלף לה הנסיך מארמון הבדולח הגואל אותה משביו של האביר השחור באחד מאותם בעלי מאה, שהיה לוקח אותה במקום זה לבית מלון בצפת, אם החלום נחלם בקיץ, או לבית מלון בטבריה, אם הוא נחלם במקרה בחורף (כאלה היו מושגיה של אביבה אודות פאר והדר). רומאנטיות זו הצמודה לחמרנות החלישה עוד יותר את אישיותה הממוסמסת גם בלאו הכי וסיגלה אותה עוד פחות להחזיק מעמד בעולם השורץ זאבים. באי המשרד מקרב זאבים אלה לטשו עין חומדת אל יופיה המפורז. מבחינת הגיל יכול היה כל אחד מהם להיות לפחות אביה. שמונה עשר אביביה של אביבה עוררו לפי שעה את מצפונם במידה מספקת כדי להרתיעם מחילול הפרזון המפתה ואיסוף פירותיו המתוקים. אך ברור היה כי זו רק שאלה של זמן. עד שמצפונו הפריך של אחד הזאבים יישחק על ידי החיכוך המתמיד בייצר שאז יהיה לו כל יופיה של הנערה לברות. כן – יופיה של אביבה, לבל אשכח: שיער שחור (כעורב) ושופע (כאשד). עיניים גדולות (בצורת שקד) ירוקות (כאזמרגדים) ובעלות ריסים שחורים וארוכים. עורה שחום (גוון האפרסק הבשל), חלק ורך (כקטיפה). גופה תמיר (כתומר כמובן), מחוטב (מעשה אמן), עדין וחינני (כאיילה).תיאורו של יופי זה הוא משימה מייאשת, שאין שכרה בצדה, הואיל ובניגוד לכיעורה של צילה, הוא לא הואר ולא הוברח על ידי האצלה רוחנית כלשהי מבפנים. ממילא הוא ניתן לתיאור רק כאוסף פריטים נאים המונחים זה לצד זה לפי סדר מסוים. היה זה יופי מקרי, לא כיופיה של מירה כספי המצטבר מדור לדור במשפחותיהם של אנשי המעלה שיכלו תמיד לבחור לעצמם את היפות בבנות לנשים, כדברי ידידי ואלדמן. עם זאת היה יופי זה נעים מאד לעין וטוב (כך אני מתאר לעצמי בנקל) למישוש. האמור לעיל מתייחס רק למגרעותיו כנושא ספרותי, דבר שלא כל אחד מבאי המשרד היה מוטרד על ידו במיוחד.

ביחסים שבין שתי חברותי לחדר היתה אביבה רק אובייקט. נוסף לעזרה בעבודה, הדפסות בעיקר, שימשה אביבה לצילה כמען למונולוגים אינסופיים לתוכם נדרשה הנערה לשבץ הבעות, קריאות התפעלות ואישורים – הכל לפי תוכנו של המונולוג. בשלב שבו באתי אני לשבת עימן בחדר, הקטנה כבר היתה מאומנת היטב בתפקידה וידעה בדיוק מתי לעשות מה. במשך הזמן היא הגיעה לפישוט מירבי של הפונקציה החברתית שלה שהתבטא בקריאה הסטאנדארטית “אַה!”, שהיא היתה משמיעה כל אימת שנדמה היה לה שצילה מזמינה אצלה תגובה, או אז היתה תולה בגבירתה מבט כאוב או שמח, הכל לפי המקרה, מנענעת בראשה הנאה ומשמיעה “אַה!” שהיתה בו תכונת הקסם להביע כל דבר והיפוכו: “אה, כמה טוב! ו”אה, כמה רע!" “אה, כמה יפה!” “אה, כמה מכוער!” וכו'. רק רגש אחד היא לא יכולה להביע באמצעות הברת הקסם “אַה”: השתוממות. אי לזאת, כאשר נדרשה להביע השתוממות היא היתה משמיעה “אֶה!” במקום “אַה!” זה היה גיוון כלשהו. שתי ההברות “אַה” ו“אֵה” ענו לכל הצרכים. חלק ניכר מקריאות ההתפעלות שלה היה מוקדש לעלילותיה של ענתי, בתה של צילה – יפהפיה וגאונית בת שש, זאת מאחר שחלק ניכר מהמונולוגים נסב על אישיות צעירה זו. גם קרובים אחרים של צילה לא קופחו על ידה וזכו אף הם למנה לא קטנה של הללויה: הוריה ואחיה, דודיה ודודניה היו כולם אנשים יוצאים מן הכלל. מידי דברה בהם היתה בקולה נימת גאווה, משל כאילו בחרה אותם לעצמה באיזה יריד ומציאותם ברשותה מעידה על טעמה המובחר או איזו שהיא מעלה יתירה אחרת.

כבמקרה הקרובים היא היתה מסמנת גם פגיעות מקריות אחרות בעיגולים של התמוגגות ומעמידה פנים כאילו נקודת הפגיעה המקרית היתה המטרה אליה כיוונה מראש. היה בה פחד מושרש מפני ספונטאניות. כשהיה ניעור בה זיק של רגש אנושי כלשהו, היא היתה קודם כל נבהלת מפניו. היא היתה מחכה עד שישקע האבק והשחר יאיר, בודקת את הדבר שבע בדיקות לאור השמש, עורכת בו ניסויים: מרטיבה, מיבשת, משרה בחומצה, בנתר מאכל, מרתיחה, מאדה ושוב מיבשת, שוקלת, מחשבת את המשקל הסגולי והאטומי, מעבירה דרכו זרמי חשמל, מפרידה, מרכיבה וכו'. רק לאחר מכן, משהוברר למעלה מכל ספק כי רגש זה אינו עשוי להוביל לתסבוכות בלתי נעימות, היא היתה מוכנה להיגרף ולהינשא על ידו לאשר הוא מוביל באורח הרפתקני בהחלט כשכולה במצהלות. אולם בשלב זה של ההיענות הגדולה, יש שהיה מתברר לה פתאום כי לא נותר דבר להיענות לו. מסתבר כי הרגש האנושי נהרס בכל אותם תהליכים פיסיקאליים, חימיים, אֶלקטורוליטיים, בכל אותם שיקולים, חשבונות, חישובים לוגאריתמיים, העלאה לחזקה עשירית והוצאת שורש, קומבינאציות ופרמוטאציות – כמו שויטאמינים נהרסים על ידי בישול יתר. מהרגש היה נותר רק רמץ. מהענף הירוק היה נותר רק גדם יבש. מתוך געגועים להתרגשות ההתחלתית שנמוגה, ומתוך הרגשה שהיא החמיצה את העיקר, היא היתה מזייפת ברטרוספקט התלהבות גדולה ומעמידה פנים כאילו הרגש המרומם עודו חי ולוהט בקרבה בכל חיוניותו ההיולית, כאילו שהיא בכלל לא שפכה עליו את תזנותה האינטלקטואלית והחניקה אותו בעודו באיבו. במקרים אלה היתה אביבה נתבעת לספק את ה“אה!” שלה בצפיפות גדולה במיוחד: צילה היתה זקוקה אז לאישור.

את הפסקת האוכל שלה, בערך בשעה עשר ושלושים, היתה צילה הופכת למאורע חברתי, שבו נאלצתי גם אני ליטול חלק. בלי להתעניין תחילה אם יש לי פנאי או חשק להשתתף במאורע, היא היתה מתחילה להרעיף עלי את אמריה, שהיו ברובם דברי רכילות על באי המשרד ועובדיו. בדרך כלל היה הדבר מפריע לי. עכשיו ממש שמחתי להיות מופרע. מר וירט הטיל עלי לעבור על המאזן הבוחן של שחברה. ההיתקלות בטורי המספרים היבשים היתה עבורי חוויה מייאשת. מעולם לא עסקתי במספרים ובחשבונות. עתה, בגיל מאוחר יחסית, נאלצתי להפעיל את מוחי על חומר מסוג חדש שלא הייתי מורגל בו, דבר שהיה כרוך במאמץ מפרך בעל תפוקה מאכזבת שהותיר אחריו רגשי תסכול.

צילה קלפה ביצה קשה שהבאה עימה מהבית וסיפרה:

"…מירה היתה במשך זמן מה כתבנית אצלנו, עד שבאחד מימי הקיץ הלוהטים של השנה שעברה, כשהיא הופיעה לעבודה בחולצה דקה בעלת מחשוף עמוק, היא גהרה מעל כרטסת כדי לחפש שם את יום האתמול כי חלף. ואלדמן עמד במקרה ממול ומאז היא מזכירתו. מאז גם נשאר לו הובי לקלוע לה סלים לתוך המחשוף בכל מיני אובייקטים: כדורי נייר, מהדקים וכו'… (טפח, טפח – נשרו קליפות הביצה על הניירות שבסל).

“…מר ואלדמן והגברת כספי יוצאים כמו זו נשוי, אתה יודע?”

היא נגסה מהביצה, אחר כך מפרוסת הלחם הלבן שבידה השנייה. האשה השמנה זללה בהנאה מתוך שלמות פנימית מלאה עם משמניה. על פניה היתה לה בשעת מעשה הבעה חסודה של מרי מתריס ומופגן, מביע נכונות לתת תשובה כהלכה למי שעשוי להעיר לה כי אין זה מן התבונה שאשה שמנה כמותה תזלול כל כך הרבה ובהנאה רבה כל כך.

“מה אומרת על כך הגברת ואלדמן?” היא מיהרה לבלוע את בלעה והשיבה בלהיטות:

“הגברת ואלדמן? תשאל את מר ואלדמן. כאן בחברה לא מדברים על זה. אף אחד גם לא יודע מה בדיוק הולך שם”.

ואלדמן וצילה שנאו זה את זו שנאה לוהטת. היא לא החמיצה אף הזדמנות לומר עליו מלה רעה.

“אולי הוא עוד לא יודע מזה, אבל הוא הולך לאבד את מירה”, הוסיפה בתום לעיסה מאוששת. “הרומן שלה עם מר ברזלי מתקדם יפה, תודה לאל. טוב מאוד. שידע לו! הוא לא שווה אותה…”.

במשהו מזה הבחנתי גם אני. הגבר נעים ההליכות, המהדר בלבושו, קסם למירה. “הוא לורד”, היתה אומרת בהתפעלות, “ג’נטלמן מושלם”. היו לו דעות בעניינים הקרובים לליבן של נשים: לבוש, איפור, סידור תסרוקת, סידור הדירה. מבחינה זו הוא היה דומה לואלדמן. בזמן האחרון הייתי נתקל בו לעיתים קרובות, כשהוא פוסע אנה ואנה במסדרון לפני דלת החדר הקדמי כשהיה מצפה למר וירט. לעיתים היה עוצר אותי ואז, אם במקרה לא הייתי דחוק מידי בזמן, היינו פוסעים ביחד זמן מה הלוך ושוב לפני דלת חדרי ומשוחחים על דא ועל הא. אם אירע בעת שיחה כזו במסדרון, שמירה חלפה על פנינו בדרכה לביקור חברתי אצל צילה, הוא היה עוקב במבט מלא הערכה אחרי תנועת החמוקיים של גופה התמיר. בעת שהיה סוקר אותה היה גבה מופנה אלינו כך שהיא לא יכלה לראות את מבטו, אך באותו חוש המודיע לאשה כי גבר מתבונן בה וכי היא מוצאת חן, היא ידעה שהדג נאחז ברשת. כשהיתה חוזרת ובאה לקראתנו בצאתה מעם צילה, היא היתה בוחנת את הטרף במבטים מלוכסנים. הם היו מחליפים חיוכים, ברכות שלום ודברים של מה בכך. התנהגותה היתה מעודדת. ניכר היה שהוא מצא חן בעיניה. אווירה של עידון ומסעדות פאר היתה חופפת על האיש ללא ספק.

הדלת נפתחה קמעה וראשו של מר בלתינשטר הופיע בפתח. הוא סקר את החדר במבט מהיר. משראה את צילה פתח את הדלת לרווחה ונכנס.

“מה יש, בלתינשטר?”

“אשתו של אביגדור רוזן הודיעה שהוא לא יבוא היום לעבודה”.

“מה יש?”

“הוא עשה הרכבת אבעבועות בשביל הנסיעה שלו וקיבל ארבעים חום”. הוא חייך בדברו כאילו היה בכך צד משעשע. צילה קימטה את מצחה:

“במה הוא נוסע להשתלם?”

“הגנה קאתודית נגד קורוזיה”.

“צריך לשבת שנה בשטוקהולם רק בשביל ללמוד את השם הזה”, רטנה.

“השם הזה!” זה לא סתם שם, צילה. את חושבת שנראה את רוזן חזרה? אני לא מאמין שהוא יעבוד אצלנו אחרי שהוא יחזור".

“למה?”

“את יודעת איזו דרישה יש למקצוע הזה? יש מעט מאד מומחים במקצוע הזה. הוא יסע וישתלם על חשבון החברה ואחר כך יגיד שלום, ויותר לא נראה אותו…”

“אה”, שיסעתו באי אמון, “אתה באמת חושב?”

“הוא בעצמו אומר”.

“מה הוא אומר?”

“הוא אומר שבתור עצמאי במקצוע שלו, עם המומחיות הזאת, הוא יכול להרוויח פי שלושה ממה שהוא מרוויח בחברה”.

“אז מה?”

“מה אז מה?! את חושבת שהוא יישאר פה בשביל אידיאליזם? היום אין אידיאליזם”.

“השיחות עם צילה”, חלף במוחי. נזכרתי בדברים ששמעתי מפי ואלדמן באחד הימים הראשונים לעבודתי בחברה אודות מקורות האינפורמאציה של סגן המנהל הכללי דאז על הנעשה בחברה. אחד המקורות שואלדמן מנה היה שיחות חופשיות עם צילה. לגופו של עניין ייתכן שבלתינשטר צדק. רוזן הוא אמביציוזי וחסר עקרונות. בשלב זה היכרתי אותו קצת יותר מקרוב. לאחרונה, עוד לפני שנעשיתי יד ימינו של מר וירט, הוא החל משום מה לקרב אותי. פתאום יום אחד, מסיבות בלתי ידועות לי, הוא החל לקדם את פני בצהלה מידי פוגשו בי באקראי באחד המסדרונות ולהציע לי סיגריות. גם לו היה בן קטן וגאוני בשם עוזי ואני נאלצתי לראות תמונות אחדות ולשמוע כמה סיפורים. לבסוף אף החל להזמינני לביתו.

“אז זהו צילה”, סיכם בלתינשטר, “תודיעי למר וירט, טוב? אל תשכחי”.

“טוב טוב”.

בלתינשטר עזב את החדר. צילה סיימה את ארוחתה, קיפלה את ניירות האריזה, החזירה אותם לתיקה ומייד חזרה לעבודתה. אני חזרתי בלב כבד אל המאזן הבוחן שלי. הפונקציה החברתית שלי נתמלאה. היא השתערה על עבודתה ביעילותה הדייקנית, כשהיא מפזמת פזמונים שונים תחת חוטמה, לעיתים עם התמליל ולעיתים בלעדיו. לי הפריע הדבר. לה זה לא היה אכפת. נדמה לי שגם על דעתה לא עלה שרצף הצלילים שעלה ללא הרף חרישית מפיה, מפריע לי. היא היתה מבחינה בקיומי רק כשהיתה זקוקה לי. ביתר הזמן לא הייתי קיים עבורה. אבל גם לוא ידעה בבירור שהפיזום מפריע לי היא לא היתה מסוגלת לחדול ממנו. היא פיזמה רקויאם לחצי המת של נשמתה, לכל אותו חלק של אישיותה שלא השתתף בפעילותה היעילה כל כך ובחייה בכלל. האינטלקט הקר, הפועל מתוך עצמו ולתוך עצמו, חלק פה כבוד לזכרם של רגשות, תחושות וחושים שעברו מן העולם. היא פיזמה להם שיר אשכבה כדי שינוחו בשלום בקברם שבקרקעית האישיות ולא יקומו לשוטט כמו נשמה של פושע בעולם שכבר הספיק לשכוח שהיו קיימים אי פעם. היא מנסה להפיס את דעתם בעוד חציים העליון מנהל את חייו המקוטעים, עורך קניות בכל־בו, בסופרמארקט, מצפה לאוטובוס בתחנה המרכזית, שועט לו ברחוב עם טראנזיסטור ביד. בכל מקום ומכל עבר אספקה פולחנית של צלילים לעילוי חצי נשמתו המתה של האדם המודרני.

היא אספה כמה ניירות והחלה צועדת לעבר הפרוזדור. ליד הדלת התעכבה ופנתה אלי:

“בן־ארי, אל תשכח, בשתים עשרה יתחילו להגיע המועמדים למשרה שפרסמנו בעיתון. זאת אומרת – אם מישהו בכלל ייענה למודעה”.

“אל תדאגי”.

“רק רציתי להזכיר לך”.

“בסדר. תודה.”

היא יצאה ואני עשיתי ניסיון נוסף להתרכז בטור המספרים שלפני: סחורות במחסן (לפי מחיר מכירה) 576,765.15 ל"י.

מספר זה עמד לרגע מסכן ומבויש בבדידותו הבלתי מזהירה במערכת האסוציאציות שלי ואחר כך נעלם. אתה מתנגד לחומר הזה משום מה. אם לא תתנגד, זה ייקלט – אמרתי לעצמי. 576,765.15 ל"י זה המספר המבטא את ערך הסחורות במחסן לפי מחיר מכירה. אין כאן שום דבר שצריך להקשות על הבנתך. כך ניסיתי לשכנע את עצמי, אך לשווא. המספר הזה לא אבה דבר אלי. הוא לא אמר לי ולא כלום. סביבו השתרע בהכרתי ישימון דומם, חסר חיים ואינסופי שבו שום דבר לא נע ולא זע. גל חם של רחמים על עצמי הציפני: “אתה לא נולדת למספרים”, יללה בי נפשי ביאוש “זה עניין לאנשי מצוק מרי נפש בעלי ילדות עשוקה. הם נאלצו בגיל רך לצאת למכור עיתונים ולצחצח נעליים והיה עליהם לחשב את העודף ללקוחות. כך הם התרגלו למספרים מנעוריהם. החיים הקשים שפדו אותם אל טורי המספרים היבשים. אבל אתה, שגדלת כמו לורד פוֹנטלרוֹי הקטן עם כפית הכסף בפה, אתה שאת יום העבודה הראשון שלך עשית בגיל עשרים ושמונה – אין לך שום סיכוי…” ישבתי זמן מה תוהה בוהה ומיואש. הפכתי במוחי בדברים שאמר לי מר וירט, כשסיפרתי לו בגלוי על קשיי עם המאזן. הוא חייך אז ואמר: “במה שאתה מעסיק את מוחך! אתה עוד עושה פירושים על עצמך וצובע בהם את העולם. טרם הגעת לדרגת החופש של האינטלקט שתאפשר לך לשוטט בהנאה בעולמם המופלא של המספרים”. אלה היו דבריו. עכשיו ישבתי וניסיתי לרדת לסוף דעתו.

פתאום עלה בדעתי שיהיה זה רעיון טוב להשוות את המאזן הנוכחי עם המאזנים הקודמים. לרעיון זה התאוששתי. מלאתי מרץ פתאום. איפה המאזנים?! צילה יודעת בוודאי. איפה צילה? יצאתי לחפש אותה. על המדרגות נתקלתי בבלתינשטר. אף כי הייתי מוטרד מאד בעניין המאזן לא שכחתי לשגר לו ברכת שלום “בלתינשטר ספישל” עם תנועת ראש מודגשת במיוחד, כשאני גובה ממנו תשובה במפגיע על ידי מבט תקיף ישר לתוך עיניו. היתה זו צורת התעללות שהמצאתי רק לאחרונה. כמו תמיד הוא השיב לברכת השלום שלי במין הבעת מיאוס מעונה שאמרה: “כאילו החיים לא די קשים גם בלי שזה יאמר לי שלום…”

בלתינשטר לא ידע איפה צילה. אולי היא אצל מירה? שתיים אלה קיימו יחסי חברה ערים בשעות העבודה והרבו לבקר זו אצל זו.

בחדרה של מירה מצאתי את מירה לבדה יושבת ליד מכונת הכתיבה בגבה לפתח. כששמעה את הדלת נפתחת היא הפנתה את ראשה בתנועה רכה. גופה על המושב המסתובב של הכסא עשה רק חצי תפנית. יד אחת שלה היא שכחה על מכונת־הכתיבה.

“מה יש בן־ארי?”

“אני מחפש את אשתו השנייה של למך”.

“את מי?”

“את צילה”.

“היא לא היתה כאן”.

פניתי ללכת אך קולה עיכב אותי:

“רגע אחד”.

“כן?”

היא השלימה את פנייתה וישבה בגב מתקמר כחתול, זרועותיה מושלכות ברישול בין ברכיה.

“מנין לך שהיא אשתו השנייה?” שאלה בקולה המתנגן.

“מי?”

“צילה. אתה מדבר על צילה, לא?”

“כן”.

“אז תגיד – מניין לך שהיא אשתו השנייה?”

“של מי?”

“של בעלה – אוף! מה יש לך היום” גם כשרטנה בקוצר רוח נשאר קולה רך ומלטף. “ראית אותו?”

“את מי?”

“את בעלה”.

“לא”.

“אז מניין לך שהוא למך?”

“אני באמת לא יודע”.

“אז מה אתה סתם מדבר. אני ראיתי אותו. מה זה למך? למך זו לא מלה. כזה בלונדיני רזה וכפוף, עם אף דק וכפוף. הכל אצלו דק וכפוף. מה הוא עושה עם בחורה עבה כמו צילה – אני לא יודעת…”

“את ענתי”, נכנסתי לדבריה.

“אז עכשיו באמת תגיד – מניין לך שהיא אשתו השנייה?”

“זה כתוב בתנ”ך".

“בלופר אחד. רמאי”.

“בחיי. ועכשיו אם תראי אותה תאמרי לה שאני מחפש אותה. אני מחכה לה בחדר”.

“השומרת צילה אנוכי?” אמרה בתום פיהוק בפה סגור והעוויה ממושכת.

“אז את בכל זאת יודעת תנ”ך".

“בטח. זה במודה”.

“לא רחוק מהמקום שממנו ציטטת זה עתה תוכלי למצוא אל הדברים אודות צילה ובעלה”.

“טוב, טוב – שמענו עליך”.

כשיצאתי משם בא לקראתי במסדרון הסוכן מר דורון ברזלי, מחזרה החדש של מירה. “אדוני, שלום!” קידם את פני, “מה שלומו?” ריח רענן של מי גילוח דגדג את נחירי. מכיס חליפתו הכחולה בצבץ קצה של מטפחת לבנה. השיבותי לו על ברכת שלומו באותה הנימה הנלבבת שבה נקט הוא.

“אני מאד מחבב אותך, מר בן־ארי”, הכריז. “מחבב וגם מכבד. אתה ג’נטלמן, אתה בן אדם עם כבוד. אין בארץ הרבה בני אדם עם כבוד”.

“היום בשום מקום בעולם אין לאנשים כבוד. האינך סבור כך, אדוני?” נהניתי לשתף עימו פעולה בגינוני הסגנון הגאלנטיים שלו.

“או – זה לא כך אדוני!” הכריז בשכנוע רב, “במקומות רבים בעולם עוד יש לאנשים כבוד. זה כבר לא כבוד של פיאודלים אבל בכל זאת כבוד: כבוד של סוחרים”.

“מה ההבדל?” הוא נטלני בזרועי והוליכני עימו. המסדרון היווה ריבוע שלם שהקיף את כל הקומה. כך שניתן היה להגיע לחדרי גם מכיוון הפוך לכיוון שבו הלכתי כשנתקלתי בו.

“או אדוני! יש הבדל גדול. כבוד של סוחר זה לא כמו כבוד של פיאודאל. כשנוגעים בכבוד של פיאודאל שולחים סקוּנדאנטים והורגים. כשנוגעים בכבוד של סוחר, לא הורגים אף אחד. אני עצמי פעם כמעט הרגתי בן־אדם בדואֶל. הייתי חבר בארגון של סטודנטים יהודים, והיה לנו פרינציפ להזמין לדואל כל פעם כששומעים מישהו מעליב יהודי בתור יהודי. אז פעם שמעתי סטודנט אחד, בן של גנרל, מעליב יהודי בתור יהודי, אז ניגשתי אליו ונתתי לו עם כפפה בפנים. הוא שלח אלי סקונדאנטים. הם שאלו אותי איך אני רוצה להילחם. יש מלחמה עד טיפת הדם הראשונה – זאת אומרת אם מישהו נפצע ויורד קצת דם אז מפסידים. ויש מלחמה עד טיפת הכוח האחרונה – זאת אומרת עד שמתים. אמרתי שאני רוצה להילחם עד הסוף. אני כמעט הרגתי אותו. אחרי שהוא כבר פצע אותי, קפצתי עליו פתאום בדאבל־סאלטוֹ ונתתי לו עם החרב בראש…”

כל זה בעודנו צועדים שלובי זרוע במסדרון. טיול זה במסדרון עם מר ברזלי העלה בזכרוני צילום של מצבת הזיכרון לשילר וגתה בויימאר, בו הייתי נתקל בנעורי מידי פעם אגב דפדוף בכרכי המייאֶרס לקסיקון: שני אדונים מראשי המדברים בתקופה אופטימית של התעוררות רוחנית פוסעים בנחת שלובי זרוע ומבטם האמיץ סוקר אופק ורוד ומבטיח. תוך כדי שיחה הגענו עד פתח חדרי ושם התחלנו לטייל אנה ואנה בפרוזדור במסלול קצוב של עשרים פסיעות בערך מצד זה ומצד זה של הפתח.

“זה היה חוקי להילחם בדואל?” שאלתיו.

“אה, לא. אדוני! בטח שלא.”

“אז מה עשית אחרי שפצעת את בן הגנרל?”

“או אדוני! גדול הוא הבאלקאן אבל הארצות שלו קטנות. נסעתי כמה שעות ברכבת וכבר הייתי בארץ אחרת”.

“ויותר לא היו לך צרות מזה?”

“לא. בארץ החדשה התחלתי לבנות את החיים שלי מחדש. חייתי טוב מאד עד שבא היטלר. אז ברחתי. באתי הנה והתחלתי לבנות את החיים שלי מחדש. אחרי מלחמת השחרור נסעתי לאמריקה ונסיתי שם לבנות את החיים שלי מחדש. אבל לא הצלחתי…”

מירה כספי באה לקראתנו במסדרון.

"בוקר טוב, גברת כספי, בירכה בקידה קלה. פניו השזופים בעלי התווים המתונים והקצובים אורו בחיוך שהצית ניצוץ של לבביות בעיניו האפורות.

“בוקר טוב, מר ברזלי”, השיבה מירה, כשהיא מודדת אותו כחולפה במבט מן הכתף. תמיד היה משהו לגלגני בעצלתיים הנינוחים של הילוכה הנקשני, אולי בגלל הניענוע הקל של ראשה שהיה מלווה כל אחד מצעדיה. היא נכנסה אל צילה, ואנו המשכנו במסלולנו.

“מדוע לא הצלחת לבנות את החיים שלך באמריקה?”

“אני לא יודע. ניסיתי וזה לא הלך. אני יכול לעשות אמיגראציה רק כשאני מוכרח, לא כשאני רוצה. זהו כנראה”.

“החיים שלך בנויים פה טוב מאוד” נקטתי בסגנונו, “למה רצית לנסוע לאמריקה?”

“מפני שקשה לי פה לחיות בגלל האנשים. פה אין לאנשים כבוד”.

“גם באמריקה לא שולחים סקונדאנטים בעניינים של כבוד”.

באמריקה פעם היו יורים אחד על השני בגלל עניינים של כבוד. בשביל זה יש כבוד לאנשים באמריקה גם באירופה גם אם היום כבר לא הורגים שם בשביל כבוד, אם פעם הרגו זה משאיר אצל בני אדם דבר מה. כאן אף פעם לא הרגו בגלל כבוד. בשביל זה לבני אדם פה אין כבוד".

“אה מר ברזלי! זה לא נורא”, ניסיתי לנחמו “בסופו של דבר הגיעו כולם היום לאותו מקום, למין כזה כבוד של סוחרים שבגללו אף אחד לא מת. כך זה בארץ וכך זה גם במקומות אחרים בעולם”.

“או, לא אדוני! זה לא כך כמו שאתה אומר. כבוד של סוחר זה כמו כבוד של פיאודאל, רק קצת אחרת”.

“אני לא מבין”.

ברגע זה נפתחה דלת חדרי, ואביבה יצאה בעד הפתח אל המסדרון. אנו פסענו באותו זמן לעבר הפתח. מר ברזלי פנה מייד, למרות שטרם השלמנו את מסלולנו הקצוב. הנערה מיהרה לאורך הפרוזדור. הוא שתק רגע מהורהר, אחר כך המשיך בשיחו:

“כבוד זה תמיד אותו הדבר מפני שהוא תמיד עושה לאנשים אותו הדבר. כבוד גורם לאנשים להרגיש כאילו שהם יתר קלים על הרגליים ושהכל מה שהם רוצים ילך להם. לכן אצל סוחר ואצל פיאודאל זה אותו כבוד. אבל מה? אצל הסוחרים כל הדברים הטובים של הפיאודאלים פתאום תופסים אחד את השני בכתפיים ומתחילים לרקוד הורה”. הוא פרש את זרועותיו כדי להדגים איך “הדברים הטובים של הפיאודאלים”, כפי שכינה את הערכים הפיאודליים, תופסים זה את זה בכתפיים כדי לצאת במחולות. בשעת מעשה הוא השמיע את צחוקו הרך ועיניו ריצדו בעליצות ערמומית נוטה חסד כאילו דברים טובים אלה של הפיאודאלים אינם אלא קונדסים קטנים שמעשי המשובה הערמומיים שלהם אינם מצליחים להוליכו שולל אף לרגע קט, אך הוא נותן להם לחשוב שהם מצליחים להערים עליו כדי שישתעשעו ושמחתם לא תושבת. “אתה מבין, אדוני”, המשיך, אצל סוחר כבוד זה כבר לא דבר כל כך נורא כמו אצל פיאודאל, סוחר צריך כבוד בשביל לעשות כסף, וכסף הוא צריך בשביל לחיות טוב ובשביל שיקבלו אותו יפה ובכבוד בחברה. כשמקבלים אותו בכבוד בחברה זה שוב טוב בשביל לעשות כסף אֶט סטרה…"

כאן שוב עברנו ליד דלת חדרי, והפעם מר ברזלי פתחה והציץ פנימה:

“בבקשה” בבקשה", הנחתי את ידי על גבו והנחיתי אותו קלות לתוך החדר.

“הנה מר דוֹרוֹ אייזנשטאדט המסתתר מאחורי השם דורון ברזלי. מדוע אתה מסתתר מאחורי שם מושאל, אפשר לדעת? אולי הרגת בן־אדם” מי אתה בכלל מר ברזלי", מירה כספי ניצבה ליד שולחנה של צילה, שחזרה לחדר בהיעדרי, ומשם שלחה את חציה במר ברזלי שניצב ליד הפתח והעמיד פני נבוך.

“או, בבקשה גברת כספי”. אמר בחיוך וסיכל את ידיו כמתחנן. “תהיי טובה אלי היום. לא הרגתי בן־אדם, אבל כמעט נהרגתי בעצמי. היום היה לי קאראמבוֹל…”

“מה היה לך?”

“קאראמבול”, הוא הביט סביבה כמבקש עזרה, “עם שתי מכונית, את יודעת… ככה…” והוא תקע את אגרופו לתוך כף ידו בטפיחה.

“אה – אז תגיד שהיתה לך התנגשות”, אמרה מירה.

“כן, כן”, אישר בלהיטות, “זהו, התנגשות”.

הטלפון הפנימי על שולחנה של צילה זמזם. היא נטלה את השפופרת והאזינה רגע. “ישנו” זרקה, והניחה אותה חזרה על המזלג.

“אתה יכול להיכנס”, אמרה למר ברזלי. הוא פתח את הדלת ונעלם בחדרו של מר וירט. מייד כשנסגרה אחריו הדלת, מירה פרצה בצחוק רם וצילה אחריה.

“שמעת מה היה לו? קאראמבול היה לו”, אמרה בקול חנוק, “איך שהוא מדבר הפּוסטמה הזה”.

כשהיא כינתה את מר ברזלי בכינוי “פוסטמה”, לא היה בזה יותר הבעת דיעה לאחר שיקול דעת מאשר במיאו של חתול. ובכל זאת – מה יש בנשים מסוגה של מירה שהופך אותן למקור שיפוט בעל תוקף מאין כמוה, לעיתים צורב מאוד, שאינו חייב להצדיק את עצמו בנימוקים הגיוניים כלשהם. לוא אמרה עלי שאני פוסטמה ולוא הרגשתי שהיא באמת חושבת כך, כי אז הייתי מוכן לעשות הרבה מאד כדי להניעה לבטל את המשפט החרוץ, זאת – בלי לדעת מה מובנה של המלה. אם הרשיתי לעניינים להידרדר לשפל מדרגה כזה שמירה תחשוב אותי לפוסטמה, הרי זו ראייה חותכת לכך שאני פוסטמה, יהיה מובן המלה אשר יהי…

תוך שאני מהרהר בעניין זה, הרגשתי פתאום שאני רעב. ניגשתי לשולחני והעליתי מתיקי את שני הסנדויצ’ים שהבאתי עימי מהבית. פרשתי לפני על השולחן את נייר השעווה שבו היו ארוזים, הנחתי אותם על הנייר והתחלתי לאכול. בשעת מעשה הרהרתי בדבריו של מר ברזלי שכינני בתואר ג’נטלמן. האם אני ג’נטלמן? אולי יש בי קו אחד או יותר מקווי דמותו של ג’נטלמן. אני אדיב, מנומס, דיבורי בנחת, אינני לוחץ על בני אדם שלא לצורך לא בהתנהגותי, לא בתוכן דברי ולא בנימתם, אני אוהב לעזור לזולת כשאני יכול לגרום לזולת קורת רוח בלי לצאת לצורך זה מגדרי. אבל ג’נטלמן? אני נאלץ לקום בכל בוקר לעבודה שאני מוכרח לעשותה כדי להתקיים וכבר אינני ג’נטלמן. הצורך לעבוד לשם פרנסה מפתח באישיות קווים בהחלט לא ג’נטלמניים, אבל מר ברזלי סבור שאני ג’נטלמן ומר ברזלי הוא ג’נטלמן גדול. איך איש חכם כמותו טעה בי כך? זה משום שדמותי אני, כמו דמותו של האדם המודרני בכלל, מורכבת מפסיפס של שברי דפוסים. כשאחד השברים האלה נגלה פתאום לעינו המבחינה של אדם היודע לשייך את השבר אל הדפוס ממנו לוקח. מייד הוא נוטה לשבץ את כולי לתוך אותו דפוס. שיבוץ מעין זה מטיל משכנתא על האישיות: מעתה אני אשתדל להתנהג בנוכחות מר ברזלי כג’נטלמן כדי לנהוג בהתאם לדעתו החיובית עלי לבל אאבד את הערכתו. ליצור דיעה, ולוא חיובית, על הוזלת – זה שורש כל שתלטנות..

בעודי לועס ומהרהר בכל הדברים האלה, הוסיפו מירה וצילה לפטפט. שמי שניתר מפי מירה לכד את תשומת ליבי והוציאני משרעפי.

“הנה, תשאלי את בן־ארי”, קלטתי פתאום, “שמו היה אז ינקלובסקי, מויש’לה ינקלובסקי. הוא היה בא אל אחי בפתח־תקוה”.

“מה”, נהמתי בפה מלא.

“אתה זוכר איזה כלב היה לנו?”

“לא”.

“אז בטח קיבלנו אותו אחרי שכבר עזבת את המושבה” היא שוב פנתה לצילה. “את שומעת? כזה זאב גדול היה לנו. אבל הוא היה בסדר. הוא לא קפץ עלי ולא עשה לי כל מיני דברים. מפני שהיה לו שכל. אני לא שונאת כלבים אבל אלה כולם מטומטמים…”.

היא פיהקה. אינני יודע בקשר למה הן החלו לדבר על כלבים. מידי פעם הן היו מגיעות על דרך האסוציאציה החופשית לנושאים מפתיעים באמת.

דלת חדרו של מר וירט נפתחה ומר ברזלי חזר לחדר. הוא הופיע בפתח בדיוק כשעמדתי לנגוס בלחם. אינני יודע לכבוד מה, אולי לכבוד מר ברזלי עצמו, התחלתי פתאום לבחון את הסנדוויץ' שבידי מכל צדדיו, כמו שראיתי פעם את גרשון הנהג עושה. לבסוף פערתי את לועי ונעצתי בו את שיני בנגיסת אדירים.

“או, אדוני”, קרא אלי מר ברזלי בצחוק, “מי מכין לך סנדוויצ’ים כל כך טעימים?”

“הדודה שלי”, הודעתי עם מבט ישר לתוך עיניו ופה מלא דייסה טחונה. הוא משך בכתפיו כאומר הפלא ופלא".

הוא נד בראשו קלות לעבר מירה. אביבה כבר חזרה לחדר וישבה במקומה ליד מכונת הכתיבה. מר ברזלי התעכב לידה בדרכו ליציאה:

“נו? ומתי את הולכת לצבא?”

“בעוד שבועיים”, הנערה כבשה את פניה במבוכה.

הוא רצה לחמוק מהחדר אבל מירה עיכבה אותו.

הוא נעצר ופנה אליה.

“מר ברזלי”, קראה אליו, “אתה נראה תמיד כל־כך מטופח”.

“כן? תודה”.

“אני לא כל כך בטוחה שהתכוונתי לחלוק לך מחמאה”, אמרה בארסיות. מר ברזלי נשא סביבו מבט חסר ישע ועל שפתיו החושניות ריחף חיוכו הרך.

“הכללים פשוטים, גברת כספי. מי שרוצה להיראות טוב צריך לאכול במידה, לטייל קצת, לישון הרבה וזהו. בגילך מספיק לישון טוב בשבת ואז את רעננה כל השבוע”.

אני לא יכולה לישון בשבת".

“לא? למה?”

“אני מתעוררת מוקדם. בשמונה וחצי בדיוק מעירים אותי הזבובים, מפני שבשמונה וחצי השמש מגיעה למיטה שלי והזבובים באים יחד איתה”.

מר ברזלי צחק.

“אני לא הייתי צריך את השמש שתביא אותי למיטה שלך. הייתי מוצא את הדרך לבד אפילו בחושך”.

דבריו תפסו אותה בהפתעה:

“חכם, אתה לא זבוב”, נתנה לו תשובה חלשה.

“אז מה אני?”

“אתה ממזר”, התאוששה נרגזת בלי שיהיה ברור על מה ועל מי בדיוק. “ממזר כמו כולם אף על פי שאתה כזה מין איש מבוגר ומכובד והיה מתאים לך להתנהג ככה, בצורה יותר… יותר…”

“יותר מה?”

“יותר כמו איש מבוגר ומכובד”, אמרה בטון קצת יותר שקט בשלחה בו מבט עמוק בהטיה קלה של ראשה לצד.

אבל הוא לא נתן לה לסוגרו בפינה המבוגרת־מכובדת:

“גם איש מבוגר ומכובד אוהב מה שהזבובים אוהבים”, אמר רכות.

מירה צחקה. בשלב זה אביבה קמה פתאום ועזבה את החדר. מרחוק היה נדמה לי, כי עיניה לחות ונוצצות שלא כרגיל.

“זה לא מתאים לך מר ברזלי”, התמרמרה־התחנחנה מירה. אבל הוא המשיך בלי לשים לב למחאותיה הרפות:

“לוא הייתי זבוב הייתי בא ועוקץ אותך, את יודעת איפה”.

“אני יודעת בדיוק. כבר שמתי לב שיש לך חולשה למקום הזה”.

שוב צחק רכות.

“או – גברתי! יש לך עיניים בגב?”

“לא. אבל יש שמשות בחלונות. עקבתי כמה פעמים דרך השמשה אחרי המבטים שלך”.

“גברת כספי – את מסוכנת”.

“אתה עוד לא יודע כמה. מוטב שתתרחק ממני”.

“אני מקבל על עצמי את הסיכון”.

“אתה רק מדבר. אתה יודע טוב מאוד לשמור על עצמך. אתה יותר מדי אוהב את עצמך”.

“אני?”

“כן, כן – אתה” היא הלכה והשתלהבה, כשהיא נועצת בו מבט עמוק מתחת לגביניה, “אתה פיקח, אתה אוהב את עצמך…”

“אני? לא גברת כספי. באמת…”

“כן, כן”, שיסעה את התנצלותו בשצף קצף, “אתה לא מוכן להסתבך במצבים שישמיטו את היוזמה מידך, שיכריחו אותך לעשות דברים שאתה לא אוהב לעשות…”

הוא צחק נרגש.

“לא, לא…. באמת לא, גברת כספי…”

“כן, כן”, הוסיפה להסתער עליו, “אתה לא עובד קשה מידי, אתה לא מתחתן, תמיד היוזמה בידך, זהו אם כן הפרינציפ…”

“באמת, גברת כספי…”

“זהו, זהו – נתגלתה כל האמת אודותיך…” היא החלה להתקדם לקראתו בצעד איטי מאיים.

“את טועה גברת כספי, את טועה בהחלט…” המשיך להתגונן מבעד לחיוך נבוך אך מעונג. ניכר היה שמחניף לו הדבר להיות עבורה נושא לדיאגנוזות.

“מה אתה חושב לעצמך”, היא קרבה עד שעמדה סמוך מאד אליו נושאת אליו את עיניה תחת גבות זעופות, “אתה חושב שתוכל להמשיך כך בלי סוף? אנחנו לא ניתן לך. אנחנו נרתום אותך, אנחנו נביא את צווארך בעול, אנחנו ננקום בך על כל השנים הטובות שבילית בלי אחריות כלפי אף אחד ושום דבר. מה אתה חושב לעצמך…” וכך היא הוסיפה להטיח דברים נגדו, כשהיא משתלהבת והולכת וזעמה המדומה גואה. ובעודה מטיחה בו את דבריה הבוטים, היא החלה פתאום לגלגל את אגרופה תחת חוטמו כאילו רצתה שיריח מה צפוי לו מיידה. הוא ניצב במקומו משועשע אך מעמיד פנים נבהלות. תנועותיה של מירה נעשו בינתיים יותר ויותר מאיימות ופתאום, לתמהון כולנו וכפי הנראה גם לתמהונה, היא שלחה את ידה ונקשה בחלק הקדמי של אגרופה שתי נקישות במצחו הגבוה של הסוכן כהקש בדלת. את מקומה של הבעת הבהלה המדומה תפסה הבעת הפתעה אמיתית. הוא עמד לפניה ללא נוע בגבינים מוגבהים. מירה חזרה לעשתונותיה. היא נרתעה מפניו מסמיקה. את האגרוף בו הקישה על מצחו החזיקה בחשש לפני פיה הפעור וכך, סמוקה וקפואה כולה, חיכתה לתגובתו. אבל הוא פרץ פתאום בצחוק והיא אחריו ואחריה גם צילה ואני. המתח נמוג מייד.

“מסוכנת, מסוכנת מאד”, הפטיר מר ברזלי בצחוק. מירה שנרגעה במקצת חייכה נבוכה וסמוקה ולא אמרה דבר. הוא עמד רגע דומם, חיוך נסוך על שפתיו. אחר כך אמר “להתראות” ויצא.

כך פרצה, איפוא, רשמית ובגלוי מלחמת המינים בין מירה כספי ומר ברזלי.

“את רואה, צילה”, אמרה מירה אחרי עוזבו, “זה מפני שבזמן האחרון אני משתגעת שם בחדר. אני עושה עכשיו את כל הקורספונדנציה האנגלית. אין מי שיעשה את זה. אני סוגרת את הדלת אז משעמם לי עד מוות. אני פותחת – אז כל פעם עובר שם מישהו ותוקע מלה. אי אפשר בכלל להתרכז. ביחוד בלתינשטר עובר שם כל הזמן עם הצעדים הקטנים והזריזים שלו כמו עכבר”. היא פנתה לדלת והחלה צועדת לעברה בצעדים קטנים וזריזים שהיו צריכים להדגים את צעדי העכבר של בלתינשטר. כשהגיעה לדלת נעצרה, הפנתה את ראשה אלינו, הפטירה “אוף!” ונעלמה בעד הפתח.

בצאתה מירה כמעט נתקלה בפתח בצעיר כבן עשרים, בלונדי, יפה־תואר, בעל שיער גלי.

“אתה מר בן־ארי?” שאל.

"מועמד – חשבתי והנעתי בראשי. הוא קרב לשולחני והתיישב.

“אני באתי בקשר למודעה שפרסמתם”.

הוא עשה עלי רושם של נבל צעיר, שקט ובוטח בעצמו. ראשו היה שמוט לאחור אל עורפו ושקוע במקצת בין כתפיו, סימפטום אשר מנסיוני ידעתי, כי הוא מעיד לעיתים קרובות על אדם המלא מעצמו עד אפס מקום. הניחותא שלו לא מצאה חן בעיני. הוא היה צריך להיות הרבה יותר מתוח בנוכחותי. ניכר היה שלא עשיתי עליו רושם. אני הייתי בשבילו בעיה מעשית – משהו שהוא צריך להסתדר אתו. אם אני אקבל אותו לעבודה, הוא ילמד אותי כחלק מעבודתו ויעשה בדיוק אותו מספר ואיכות הוויתורים שיהיו דרושים כדי שלא אוכל לבוא אליו בטענות. “הפוטנציאל שלו גבוה מידי,” חשבתי “לפי שעה מעמדי בחברה עוד לא די איתן כדי שאוכל להרשות לעצמי לקבל אנשים כאלה לעבודה. מעשה שטות הוא לשכור לי צנינים בצידי”. כך התהרהרו בקרבי הדברים. לשבחי ייאמר שהיתה לי ההגינות להתבייש בפני עצמי, בשעה ששיקולים עלובים אלה התעכברו במוחי. אולם בושה זו שהתביישתי בפני עצמי לא הועילה לאיש הצעיר כי בסופו של דבר שילחתיו לדרכו. רק אני נשכרתי ממנה הואיל והיא גרמה לי הרגשה מרוממת שאני אישיות בעלת שיעור קומה מוסרי משום שיש בי ההגינות להתבייש, שעה שאני מתנהג כמו נמושה.

אחרי שהוא הלך, לא חזרתי אל המאזן הארור. סגרתי אותו במגירה מתוך החלטה לנסות למחרת שוב להבין מה כתוב בו. במקום זה התחלתי לעיין בגליונות המכר של החברות השונות שהציעו לנו את מציאותיהן. בנק אחד הציע לנו להצטרף לקופת־הגמל־שלו: –

"בעל מפעל!

התחרות בכל ענפי המשק מחייבת הסתגלות מתמדת לנסיבות המשתנות. קיום מפעלך תלוי בכושר הסתגלותו!

האם אתה מוכן לקדם פני הבאות?

עצור וחשוב

האם ניצלת את כל האפשרויות שבחידושים המהפכניים במיכון, יעול, הגברת הייצור?

האם הנך מוכן לקדם פני משבר אפשרי?

אל תשאיר את כל היתרונות ליריב – היכון בעוד מועד!

אם הנך בעל מפעל החושב בקטיגוריות מודרניות בידינו להציע לך…"

וכו' וכו'. עקב הצורך למצוא השקעות עבור הרזרבות של החברה נאלצתי לעבור על המון גליונות מכר כאלה. סגנונם שעשע אותי. הוא הזכיר לי ברושוּרות אידיאולוגיות של מפלגות קומוניסטיות עם מלים גדולות מתחומי הז’ארגון של הסכולאסטיקה האידיאולוגית משובצות לתוך סינטאקס פשוט ותפל שנועד לצריכת ההמונים. גליונות המכר נתחברו לפי אותו עיקרון. הם שיבחו ללא הרף את מוצריה המיותרים של התעשייה המודרנית, שנועדו אף הם לצריכת ההמונים, על ידי סופרלטיבים הומריים המקשקשים בתוך טקסט שוטף ונלהב אך זהיר ומכובד כמטבעות שחוקות בקופסת פח. בתחושת אי נוחות הגובלת בחרדה הרגשתי, שגם הג’וב החדש שלי מתחיל קצת לשעמם אותי.

“החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע”מ עושה מגרוטאות שברי כלים שהם חומר גלם חיוני לתעשיית הסבון…" התחלתי מבלי משים לחבר גיליון מכר כזה עבור החברה אשר בה עבדתי, שגזלה מידי יום ביומו שמונה שעות ויותר מחיי החד־פעמיים.

פרק כ"ג: אוויל משריש    🔗

(ערב בבית רוזן)

הקשרים החברתיים עם משפחת רוזן שרדו אצלי מתקופת סורה. ראשיתם במנהגה של זו לסחוב אותי לביקורים אצל ידידיה. היא היתה גאה מאוד באוסף ידידים זה, שהיא אילצה אותי לפגוש, אבל אני חישבתי ומצאתי כי במשך התקופה הקצרה יחסית שבה הייתי מתראה עימה, הכרתי באמצעותה יותר שמגגים משהכרתי קודם לכן במשך כל ימי חיי. עם זאת הציג בפני מנהגה זה של סורה בעיה מסוימת הואיל וראיתי את עצמי מחויב בעטיו לתרום אף אני לחיי החברה המשותפים שלנו חבורה מקבילה של שמגגים מצד החתן. דא עקא שבחוג ידידי לא היה מצוי החומר האנושי שממנו קורצו ידידיה של סורה, ואילו בחברת הידידים שהיו לי סורה היתה מרגישה אומללה. (ביקור יחיד אצל בחבוט ומגלי נסתיים בשואה חברתית בזעיר אנפין). בדיוק באותו זמן החל, למרבה המזל, אביגדור רוזן מהנדס הגרוטאות של החברה, להזמינני משום מה לביתו. לפני שהתעוררה אצלי הבעיה החברתית האמורה, הייתי רושם לפני בתימהון רב את ההזמנות הללו בלי שיעלה בידי למצוא להן הסבר כלשהו ובלי שיעלה בדעתי להיענות להן אי פעם. עתה נפלתי על המציאה. התחלתי לבקר תכופות בבית רוזן ולהביא עימי את סורה, שהרגישה שם מייד כמו בבית. כך באה הבעיה הקטנה שלי על פתרונה, הואיל ואצל הרוזנים היינו פוגשים לפחות פעם בשבוע חבורת שמגגים שלא היה לה כלל וכלל במה להתבייש בפני חבורתה של סורה וייתכן שאף עלתה עליה.

לעולם לא אהיה בטוח כי הבינותי לאשורם את מניעיו של מר רוזן כשהיה מזמינני לביתו בעודני לבלר בחברה – עמיתם של ה"ה שאקארוף וגולדמן. בדרך כלל הוא היה סנוב מסריח שלא היה אומר שלום לנמוכים ממנו בהירארכיה החברתית. אולי זיכוני התואר האקאדמאי והמקצוע החופשי שלי ביחס המיוחד שזכיתי לו מצידו ואולי זיכתה אותי בכך הידידות שלי עם ואלדמן. גם כך יהיה זה מוגזם לומר שקשרי עם אביגדור רוזן היו קשרי חברה במובנם הרגיל. היה משהו טנטאטיבי ביחסו אלי: זה היה כאילו נתן לי אשראי על חשבון איזו אמונה מיסטית שיום יבוא ואני אזכה בזכייה גדולה באיזה משחק שכלליו ומטרתו אינם מחוורים כל צורכם. הוא לא התעניין ולא התמצא בספרות. עם זאת היה מצטט פסוק אחד משייקספיר שהצליח בדרך פלא להסתנן מבעד למעטה העבה של האטימות ולהיקבע בהכרתו של מהנדס הגרוטאות המוגבל וצר־המוחין:

היומרה להבחין בשרביט הגנרל בעודו בתרמילו של הטוראי היתה יקרה לו במאוד, אולי משום שהיתה הכתר היחיד שטען לו מחוץ לתחום הגרוטאות. כשנלקחתי אחר כבוד לשמש כיד ימינו של מר וירט, קיבלה יומרה זו אישור בולט לעין־כל וכך עליתי בעיניו לא לדרגת ידיד בלבד, אלא למעלת נכס: אות ומופת לכושר האבחנה שלו בבני אדם, אשר בו היה נוהג להתגנדר בפני הבריות.

השינוי ביחסו של מר רוזן אלי היה דק אך משמעותי. קודם לכן הוא לא היה מלווה אותי לדלת בתום ביקורי אצלו. אף כי היה מזמינני לביתו – בכל זאת היה הדבר צריך להתבטא איכשהו שאני רק לבלר. הדבר מצא את ביטויו בחירות שמר רוזן הרשה לעצמו עמדי בעניינים של צורה. את טקס שילוח האורח היה משאיר כולו לאשתו. הפרידה מבעלת הבית השמנה ליד הדלת הפתוחה היתה כאובה וממושכת, מלווה בשיחות אינסופיות, מלאות וועלטשמערץ, רצופות ביטויים כמו “ככה זה” ו“אלה החיים” שהזכירו את האווירה החופפת בדרך כלל על מאמריו השבועיים של רוברט וולטש ב“הארץ”. כפי הנראה לא היתה מאושרת בחייה והיתה ששה להזדמנות למצוא אוזן קשבת כדי לשפוך את מרי שיחה כשהוא מסובלם על עולם ומלואו. אני הייתי משתף פעולה מתוך נימוס, מרבה עם זאת להעביר את משקלי מרגל לרגל, כדי לרמוז לה על מצוקתי. דבר זה לא היה עוזר לי. מה שהיה גואל אותי לבסוף היה קולו הנגיד של בעל הבית שהיה קורא לה מירכתי הדירה משום שנזקק לשירות זה או אחר מאשתו ונמאס לו לחכות. קריאת הבעל שהיתה באה בדרך כלל באמצע תיאור של איזה נגע שפשה בציבור, או אסון המתרגש ובא על עם ישראל, היתה מציינת את שעת גאולי. מכאן ואילך היו התפקידים מתחלפים: היא היתה מעוניינת לנתק את המגע ואילו אני, כמו להכעיס, הייתי מקבל פתאם תנופה ומתחיל להרחיב את הדיבור על נושאים שהציקו לה: נגע הירידה, או המצב הכלכלי, או השחיתות במפלגות או המצב הבטחוני וכו'. כך היינו עומדים עוד זמן מה מחוברים זה לזה ללא תקווה באגד הנימוס הטוב, עד שבלחץ הבעל היא היתה מתנצלת פתאום, מבטיחה לי להאזין לדברי ביתר אריכות בפעם הבאה ובזאת סוגרת לי את הדלת בפנים באמצע המלה וללא כל טקסים נוספים.

נוהגים אלה של שילוח אורחים נשתנו אחרי שעליתי לגדולה. עתה היה הזוג רוזן מלווה אותי לדלת בתום הביקור לפי כל דקדוקי הטקס וזורח עלי בהרכב מלא מראש גרם המעלות עד שהייתי נעלם מהעין. הנוהג החדש היה רצוי לי לא כל כך משום הכבוד אלא בעיקר משום שהדבר היה חוסך לי את הישיבות־בעמידה הממושכות עם המארחת ליד הדלת הפתוחה.

אחרי שנפרדתי מסורה, הוספתי לבקר מידי פעם אצל הרוזנים בערבים שבהם לא קם בי הרוח לעשות דבר של ממש. למפגשים אלה הם היו משתדלים לזמן את בן־דודו של רוזן, קבלן עשיר ורווק מושבע בשם מאיר, שמר רוזן היה מכין עבורו תוכניות כפרנסה צדדית, וארבעתנו היינו מבלים את הערב במשחק קלפים. מאחר שלא יכולתי אף פעם לדעת מראש מתי ינוח עלי רפיון רוחני כזה שיצדיק ביקור אצל הרוזנים, הייתי נותן להם התראה קצרה בטלפון ובא. בשיחות טלפוניות אלה היה כרוך האזארד מסוים, הואיל ובמקרים שבהם היתה הגברת רוזן מופיעה מצידו השני של הקו, היה מתרחש בטלפון בדיוק מה שהיה מתרחש קודם לכם ליד הדלת הפתוחה שעה שהיתה משלחת אותי לבדה בתום הביקור. באותם המקרים היתה לי הרגשה כאילו נפלתי פתאום לתוך ערימה ענקית של כסתות קרועות כשכל נשימה ממלאה את פי וריאותי בנוצות ואני שוקע בתוך שכבות שכבות של חומר רך וטובעני. פעם, כשהיא הופיעה מצידו השני של הקו, ואני הרגשתי שלא אוכל לעמוד בכך נבחתי לתוך השפופרת: “מכבי אש? סליחה, טעות” וסגרתי.

ליל ששי ארוך ושנוא רבץ לפתח, ואני נקלעתי לרגל ענין כלשהו לסביבות בית רוזן, עלה בדעתי שיהיה זה פיתרון לבלות את הערב עם הרוזנים. מאחר שהייתי בסביבה, החלטתי כי במקום להסתכן בשיחה טלפונית כדאי לי לסור אליהם לרגע כדי לברר אם אין להם תוכניות אחרות לערב. מר רוזן עמד לצאת בימים הקרובים לשוודיה כדי להשתלם בהגנה קאתודית נגד קורוזיה על חשבון החברה. הוא כבר לא הופיע למשרד באופן סדיר והתכונן לנסיעה בקדחתנות.

כשהגעתי לבית, מצאתי את מר רוזן ואת בנו עוזי, זאטוט שמנמן וזעוף פנים כבן שש, עומדים ורוחצים את המכונית המשפחתית – פיאט שש מאות ממודל קצת ישן. הצאצא עמד והשפריץ מים מקישקה על הסטאטוס סימבול הקטן של אבא שלו בסבר רצינות והכרת ערך. האב, בגופיה ובמכנסי התעמלות, חילק לו הוראות:

“…עכשוו מלפנים, על הראדיאטור… על השמשה הקדמית. זהו, ועכשיו תן, אני אתיז על הגג…” ברגע זה הוא הבחין בי.

“האללו בן־ארי!” צהל. “גש לחצר וסגור את המים. אם אתה רוצה לבוא איתנו מחר לים, אז אתה צריך לעזור”.

“אני לא רוצה לנסוע לים מחר”.

עוזי ניגש לסגור את המים. פורד אנגליה הקיף את הפינה, עלה בשני גלגלים על המדרכה ממול ונעצר.

“היי אביגדור”, קרא הנהג. היתה זו משפחת זלמנוביץ, מבאי ביתם הקבועים של הרוזנים.

“היי!” אביגדור רוזן חדל לטפוח על גג המכונית במטלית הרטובה שבידו. הוא עמד מתנשם.

“מה העניינים?”

“שום דבר מיוחד”.

“מתי נוסעים?”

“באמצע השבוע הבא”.

“מה אתם עושים עם הבית?”

“משכירים”.

“כבר השכרתם?”

“לא הספקנו”.

“אז מה אתם עושים?”

“נתנו יפוי כוח להורים של חווה”.

“איפה חווה?” צייצה הגברת זלמנוביץ'.

“בבית. תיכנסי לומר לה שלום. היא תשמח”.

“אנחנו ממהרים”. היא העיפה מבט לעבר הבית. “אני רואה שהג’ונגל מתפתח יפה. שתלתם דברים חדשים?”

“שום דבר. ערב נסיעה זה לא זמן לתוכניות פיתוח”.

הוא פתח את תא המטען והוציא משם פחית למריקת הניקלים.

“ינק’לה כל הזמן שותל דברים חדשים. אתמול הוא שתל זן חדש של פרחים, זברות או משהו… מה שמם ינק’לה?”

“גרברות”.

“זהו, אני תמיד שוכחת. כשאני מנסה להיזכר בשם הזה, אני תמיד נזכרת בזברות ואז אבוד לי”.

“הזברות אוכלות לך את הגרברות”, הציע מר רוזן הסבר לתופעה. גברת זלמנוביץ' הצטחקה והניעה ראשה בחביבות לאות שהחוכמה מצאה חן בעיניה, ומר רוזן, שרצה לעשות הון רב עד כמה שאפשר מהחוכמה שנזדמנה לו באקראי, הוסיף: “החזיקי את הזברות שלך מחוץ לגינה”.

“הגנן במשפחה זה ינק’לה”, העמידה הגברת זלמנוביץ' את הדברים על אשורם. “כמה זמן יש לנו הבית?” פנתה לבעלה. “קנינו אותו בסך הכל לפני שנה, מה?”

“בערך”, אישר הבעל בניד ראש, “שנה וחדשיים”.

“במשך הזמן הקצר הזה ינק’לה נעשה גנן מושלם”.

“אל תגזימי”, הפטיר הבעל ברפיון אך חייך בסיפוק.

“הוא מכיר את כל הצמחים ויודע איך לטפל בהם ומכניס תמיד חדשים. עכשיו הוא רוצה לעשות גדר. ממה, ינק’לה?”

“היביסקוס”.

איזה סוג של היביסקוס" שאל מר רוזן.

“מה זאת אומרת איזה סוג?”

“יש המון סוגים של היביסקוס”.

“באמת? איזה סוגים?” שאלה האשה נבוכה במקצת.

“באמיה אכלת פעם?”

“אם היא אכלה? שלוש פעמם בשבוע היא עושה באמיה לארוחת צהריים”.

“אז דעו לכם שגם באמיה הוא סוג של היביסקוס”, ירה מר רוזן.

ינק’לה פרץ בצחוק.

“את שומעת אתי? אם אעשה לך גדר מבאמיה, אז תאכילי אותנו באמיה שלוש פעמים ביום במקום שלוש פעמים בשבוע”.

אבל אביגדור רוזן לא נתן לעניין לחלוף כהלצה.

“אז איזה סוג של היביסקוס אתה רוצה לשתול?” תבע ממנו תשובה עניינית.

“שמע אביגדור, אל תבלבל את הראש. היביסקוס זה היביסקוס. הנה – כזה”, והוא הצביע על גדר ההיביסקוס שבחזית ביתם של הרוזנים.

“אז תגיד היביסקוס מלבאביסקוס”, הוסיף מר רוזן להכפיש בעפר את ידידו הגנן.

“שיהיה מלבאביסקוס. מה זה משנה”.

“אל תגיד מה זה משנה. יש היביסקוס יותר מתאים לגדר ויש פחות מתאים”. הגיעה העת לנטות חסד ליריב מנוצח. “תשגיח ינק’לה, תבחר במין הכי טוב. תתעניין”.

חלה הפסקה קצרה.

“מה העניינים אצלכם?” שאל אביגדור רוזן.

“אצלנו צרות”, נאנחה אתי.

“איזה צרות?” חקר בלהיטות.

“צרות עם הקבלנים ועם המכונית”, פירטה אתי בשברון־לב.

“איזה קבלנים?”

“אנחנו מוסיפים קומה”, גוון נלהב כלשהו נתלווה לקולה “זה צרות בלי סוף עם בעלי מלאכה, קבלני משנה, יבואני חרסינה וכו'. בשביל כל באלאטה צריך לרוץ. אל תשאל”. היא נעצרה. היא ציפתה עכשיו לשאלה מה עם המכונית אבל רוזן שתק בזדון מריר. לאחר ציפייה קצרה היא הוסיפה בהתנדבות: “מה שנוגע למכונית אנחנו הזמנו ‘וולוו’. צריך לחכות עכשיו המון זמן עד שמקבלים את המכונית. בינתיים אנחנו לא יכולים למכור את זאת”. היא נאנחה. “הכי טוב זה להסתפק במה שיש לך. לוא ידעתי באיזו טרחה זה כרוך לא הייתי נכנסת לזה. אחרי הכל ־ לא ממש מוכרחים עוד קומה. כבר שמעתי על ארבע נפשות שגרות בדירה יותר קטנה מחמשת החדרים שיש לנו בקומה הראשונה. אבל ינק’לה רוצה חדר עבודה ואני רוצה להעלות את חדרי השינה למעלה ולהגדיל את הסאלון. אפשר בהחלט לוותר על זה כמובן. זה לא ממש הכרחי. מה שנוגע למכונית מה יותר קטנה – יותר טוב. מכונית קטנה היא חסכונית, ואתה נכנס איתה לחנייה לכל חור. מה חסר לפיאט שש מאות? אני בטוחה שהיא משרתת אותך על הצד היותר טוב”.

מר רוזן בחר להשיב למה שלא נאמר:

“אנחנו נוסעים, נוסעים”, הדגיש את יתרונו הוא, “אמרתי לך שזה לא זמן לתוכניות פיתוח”.

“רוצים לבוא אלינו הערב?” ניגש ינק’לה סוף סוף לעניין.

“מה אתם עושים?”

“הזמנו כמה זוגות”.

מר רוזן חכך בדעתו.

“אני לא חושב”, אמר לבסוף בהיסוס־מה. “אנחנו רוצים לשכב לישון מוקדם. שבת אצלנו עכשיו זה לא שבת. אנחנו כל הזמן מתכוננים לנסיעה”.

“אתה נוסע להשתלם”, העיר־שאל ינק’לה רק כדי לקבל אישור.

“כן”.

“במה?”

“הגנה קאתודית נגד קורוזיה”.

ינק’לה פרץ בשיעול כאילו הביטוי נתקע לו בגרונו.

“תשגיח על עצמך”, אמר בצחוק.

“זה עסק טוב. זה חדש. אין הרבה בארץ”, הסביר מר רוזן. הזמן דחק וינק’לה נעשה ענייני.

“תראה אביגדור, תחשוב על זה. תרצו – תבואו. לא תרצו – אז לא. איך שתרצו”.

“אוקיי. נראה”.

ינק’לה התניע.

“סולונג”, קרא בעד החלון.

“ביי”, ענה לו אביגדור.

“צ’או” הוסיפה גם אתי בנפנוף יד.

בנסיעה איטית, זהירה, ירד הפורד אנגליה מהמדרכה בשתי טפיחות כבדות ורכות. אחר כך לחץ ינק’לה על הגז והמכונית נעלמה מעבר לפינה בחריקה.

“אם הקומה השנייה תיראה כמו הראשונה, אז חבל על הטרחה ועל הכסף”, רטן רוזן בפנותו אלי. הוא כאילו גילה אותי מחדש. אני עמדתי כל הזמן בצד.

האורחים התעלמו ממני. ביני לבין הזלמנוביצ’ים לא פרחה האהבה מעולם. עוזי הקטן עמד אף הוא בצד ממולל בין אצבעותיו עלה של היביסקוס. הוא עורר בי הרהורים נוגים. איזה ילדים יכולים לגדול אצל הורים שעוד לא יצאו מהשלב האינפאנטילי של “אֶה־בה לי יש ולך אין”. הסוגסטיה האוטומאטית של הדוגמה האישית הנאצלת מההורים היא גורם חינוכי מכריע. ההורה הישראלי הממוצע משפיע על ילדיו רק שיממון, טמטום והמוניות. תודה לאל שמידי פעם מתרחשים ניסים. עוזי הקטן, למשל, יצא לפי שעה בחסד. עם הורים כשלו יכול היה מצבו להיות הרבה יותר גרוע ואילו עוזי הוא בכל זאת ילד עירני ומפולפל עם מידה לא קטנה של חן. אביו טען שהוא קשה־חינוך.

“אז מה נשמע, בן־ארי?” עוררני מר רוזן משרעפי.

“שום דבר מיוחד. רציתי לשאול מה אתם עושים הערב. אני שומע שאתם שוכבים לישון”.

“לא, לא, תבוא”, שידלני, “יהיה גם מאיר ונעשה כמה רונדות”.

בערב כשישבנו בסאלון וחיכינו למאיר, נסבה השיחה על עוזי הקטן. כרסמנו קרייקרס מרוחים בממרח כלשהו, מעשה ידיה של הגברת רוזן. מר רוזן אמר:

“שוחחתי היום עם עוזי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסוע לשטוקהולם. הדיעה הרווחת כיום היא שאסור לאכוף על ילדים דברים בניגוד לרצונם”.

“נו, ומה?” התעוררה הגברת רוזן והרפתה מהקרייקר שלה לרגע של ציפייה.

“בטח שהוא רוצה. תיכף תראי. עוזי!”

קול הזמזום המונוטוני של הצעצוע האלקטרוני בחדרו של הילד נדם. בעוד רגע הופיע בפתח עוזי הקטן בג’ינס קצרים שמעליהם התרשלה גופיית טריקו. הוא נראה זעף, כפי הנראה משום שהופרע במשחקו. הוא לא נכנס לחדר אלא עמד בפתח באי מנוחה כשהוא מחבק את מזוזת הדלת ונשען עליה בלחיו.

“היכנס, היכנס”, עודדו אביו.

“מה יש?” חרק בקול מגורה.

“בוא, בוא, התקרב. אל תפחד. לא יעשו לך כלום”.

הילד קרב אל אביו באי רצון, כולו רוטן, מתנדנד כהולכו מצד לצד וממלמל תחת חוטמו.

“מה יש?” שאל שוב כשניצב לפני מולידו.

“תאמר עוזי –אתה רוצה לנסוע לשטוקהולם?”

“שמוקהולם” התיז לאביו בפנים בלי להסס אף לרגע. אמו הזדעזעה.

“עוזי, פוי! איך אתה מדבר”.

“מה יש? מה אמרתי”, תמה הקטן. ניכר היה שאינו מיתמם וכי באמת אינו תופס שאמר דבר שאינו נאה.

“אבא שואל אותך אם אתה רוצה לנסוע לשטוקהולם”, חזרה הגברת רוזן בסבלנות.

"כן, כן אוּף, די! די, אוּף! יבב הקטן.

“מה איתך עוזי, איפה למדת לדבר כך”, חווה רוזן החמירה במקצת את הטון. “עכשיו תעמוד יפה ותענה: אתה רוצה לנסוע לשטוקהולם?”

עוזי הפיקח חישב כפי הנראה ומצא שיגמור יותר מהר עם הנדנוד של הוריו, אם ינהג כפי שהם מצפים ממנו. הוא נרגע ובקול צלול הכריז:

“כן!”

אבל אמו רצתה לנצל הזדמנות נדירה זו של שיתוף פעולה כדי לאלפו דעת:

“אתה יודע איפה שטוקהולם?”

“לא”. הוא הביט ארצה במרי.

“שטוקהולם היא עיר הבירה של שוודיה”, הסבירה לו, “ואתה יודע איפה שוודיה?”

עתה, כפי הנראה, נוכח עוזי הקטן לדעת כי טעה בשיקוליו וכי לא תהיה תפארתו על דרך הנימוס הטוב. הוא שתק ולא ענה.

“אתה יודע איפה שוודיה?” חזרה אמו.

“בתחת שלי, די!” התפרץ הפעם בכוונה מכוונת להיות גס ובלתי מחונך.

הגברת רוזן נלפתה:

“מה איתך היום עוזי. איך אתה מדבר. איפה למדת לדבר כך?”

אבל אביו מצא שזה דווקא נחמד. הוא תפס את בנו בפראות, השכיבו על ברכיו, וברוח טובה ומתוך בדיחות הדעת נתן לו אחדות על המושב האחורי, כשהוא שואל עם כל חבטה:

“איפה שוודיה, פה? פה?”

זאת תחת מבטה הנוזף של אשתו, שבעיניה היה הדבר מוטל בספק רב, אם שעשוע מעין זה הוא חינוכי במיוחד.

אבל בעיני עוזי זה דווקא מצא חן.

“אי, אי,”, צרח הצאצא הגאוני וצחק בהנאה, יחד עם אביו החובט באחוריו. כשמר רוזן הרפה ממנו לבסוף אי אפשר היה להחזירו לחדר הילדים.

“אתה רוצה קרייקרס עם ממרח?” שאלה האם.

הילד קרב לשולחן הקטן והתנפל על הכיבוד. אמו שוב נצלה את ההזדמנות כדי ללמדו דבר מועיל:

“אתה יודע איזה יום היום?”

“כן, כן, למדנו בבית הספר”, ענה הילד תוך כדי לעיסה. בצלחת נותר עוד קרייקר אחד בלבד, והילד נטלו בעודו לועס את קודמו כדי להבטיח שלא יחטפוהו ממנו.

“איזה יום היום?”

“תשעה באב”.

“אתה יודע מה קרה בתשעה באב?”

“כן”.

“מה?”

עוזי, שגמר להשמיד את הקרייקרים, ענה בעודו מלקק את הממרח מאצבעותיו:

“המורה אמרה שתשעה באב זה היום שבו החריבו לנו את בית מקדשנו”, נימת דבריו היתה עניינית כאילו דיבר במאורע שאירע אתמול בבית השכן. הוא גמר ללקק את האצבעות. פתאום נידב, זו הפעם הראשונה, כמה מלים יזומות:

"המורה אמרה שאסור לאכול היום מפני שהחריבו לנו את בית מקדשנו. הוא פנה לאביו: “נכון אבא שאסור לאכול היום?”

“נכון”.

“אז למה אתה אוכל?”

“אני? אני לא אדוק”.

“מה קורה אם אוכלים בתשעה באב?”

“כלום. רק אדוקים לא אוכלים בתשעה באב”.

הילד נדם אחוז שרעפים.

“אתה רוצה להית אדוק?” התגרה בו אביו.

“מה זה אדוק:?”

“אדוק… אדוק זה אחד ששומר מצוות דתיות…” ניסה אביו להסביר לו “אחד שלא אוכל בתשעה באב ולא נוסע בשבת. אתה רוצה להיות אדוק?”

“אני נוסע איתך כל שבת לים, אז זה נקרא להיות אדוק?”

“לא”.

“אז מה אתה שואל?” הילד נדם ונראה כמתחבט בדבר מה.

“טוב שהרסו את בית מקדשנו”, חרץ לבסוף. פתאום פנה אל אביו בלהט:

“נכון, אבא, טוב שהרסו את בית מקדשנו?”

“למה אתה חושב כך?” נרעשה אמו.

“מפני שערך המגרש יעלה, ומאיר יוכל לבנות שם דירות ובדירות אפשר יהיה לשכן עולים חדשים, ואבא יעשה את התוכניות בשביל מאיר וירוויח הרבה כסף”.

הזוג רוזן החליף מבטים: שלה מודאג, שלו משועשע.

“יש עכשיו בתים אחרים על המגרש של בית מקדשנו”, הסביר לו האב “את בית מקדשנו הרסו מזמן ובינתיים בנו שם בתים אחרים. כשניסע פעם לירושלים אני אראה לך את המגרש שעליו עמד בית מקדשנו ואת הבתים שעומדים עליו כיום.”

"הילד נראה נבוך.

“צריך להרוס אותם”, חרץ.

אחר כך פנה אלי:

“בוא. אני רוצה להראות לך את החללית החדשה שקיבלתי”. הוא ניגש אלי, תפסני בידי ומשכני אחריו לחדר־הילדים. עד שהגענו לחדר, שינה את דעתו:

“די, נמאסה החללית”, רטן. עמדנו רגע דומם באמצע החדר. פתאום אמר:

“אני רוצה שתלמד אותי משחק חדש. מה אתה יכול ללמד אותי?”

מה באמת? בבת אחת מצאתי את עצמי במיצר. הרגשתי פתאום שכל מה שאני יודע, כל מה שלמדתי אי פעם, לא היה בו כלל וכלל כדי לשמח את ליבו של עוזי הקטן ורק יעמיס עליו נטל מת לשאתו מי יודע עד מתי. חשתי פתאום חוסר אונים לספק את האינטליגנציה הרעננה והשופעת של הילד, מצויד כפי שהנני במוחי המבוגר, היבש, העבש, העייף, המלא קורי עכביש מאובקים, מה אני יכול לעשות למענו? רק לקצץ את כנפיו אני יכול.

“למד אותי משהו חדש” האיץ בי.

“מה ללמד אותך?” למלמתי ביאוש.

“מה שאתה רוצה”.

“מה מלמד אותך אבא שלך?”

“כלום. זו אמא שמלמדת אותי כל הזמן”.

“מה?”

“איפה שוודיה ודברים כאלה. כמו ששמעת קודם”.

“דברים כאלה גם אני יכול ללמד אותך”, אמרתי בהקלה.

“לא צריך!” קפץ באימה. אבל הפתרון היה נוח מכדי שאסכים לוותר עליו בנקל.

“אתה רוצה שאלמד אותך איפה נורווגיה?”

“מה זה נורווגיה?”

“זה על יד שוודיה”.

הזיק בעיניו כבה מייד. פיו נפער. פיהוק רחב אפף לרגע את סקאנדינאביה כולה, סמיך ומעובה כערפל נורדי. כעבור שניות אחדות ניצתו עיניו מחדש:

“לא מעניין אותי שוודיה”, אמר, “בוא נשחק במשהו”.

“במה?”

“אתה לא יודע משחקים?” הרגשתי שהוא מתחיל להתייאש ממני, “אז נשחק במה שלא יהיה. לא חשוב… נשחק בג’ולים”.

שיחקנו בגולות בשתיקה. למה הרגשתי את עצמי כה אשם כלפי ילד זה שלא הייתי חייב לו מאומה? הייתי מוכן לעשות כל מה שיאמר ובלבד שלא יבוא אלי באותן טענות תמימות ומוחצות. ופתאום הרגשתי כי בעצם נכונותי הבלתי מותנית לרקוד לפי חלילו צפונה אשמתי כלפיו בתמציתה. הוא חש שאני בהתגוננות והחל להתעלל בי:

“אתה לא שווה”, אמר.

“למה עוזי? למה אתה חושב שאני לא שווה?”

בלי לחדול ממשחקו אמר:

“אתה מפקשש כל הזמן. אתה לא יודע לשחק. אתה לא יודע כלום”.

ואחרי רגע:

“לא פעמיים באותה ג’ולה אמרתי לך. אתה לא מבין מה שמדברים איתך? מה אתה – מטומטם? אין לך שכל?”

הוא הרפה מהגולות והיישיר מבט דורסני לתוך עיני. השאלות לא היו ריטוריות. הוא תבע ממני מענה, רצה שאתגונן, שאסביר. התבוננתי בו בעיון.

“תגיד”, הפגיע בי.

“מה?”

“אין לך שכל?” הוא השתמש בדיוק באותן המלים שנקט קודם. סיפוק הזדון גרם לו הנאה שקבעה את גורמיה בזכרונות בדייקנות וכך אפשרה לו עקביות בלתי רגילה לגילו.

“בוא נמשיך לשחק”, השתמטתי.

“אין מה לשחק איתך. אתה לא שווה”.

“הפעם אני אנצח אותך”, התגריתי בו.

“אתה תנצח אותי?” אמר בזלזול.

חזרנו למשחקנו כשאני מברך בליבי על ההפוגה. איזה מזל שאין בעולם אף זאטוט כזה, שאני חייב לו תשובה לשאלותיו. אנה הייתי בא. אולי גם אני הייתי מתחיל ללמד אותו איפה שוודיה. בדלית ברירה עושים לפעמים דברים שבימים כתיקונם נדמה שאין מסוגלים לעשותם. איזו אשמה כבדה מונחת ביסודם של היחסים האלה ההופכים את הילד למין אל קטן, מפונק במנחות וריח ניחוח. פשיטת הרגל של ההורים מוסווית באידיאולוגיה של חופש הילד. לוא היה להורים עולם תרבותי וחיובי שהם בטוחים בערכיו לגדל לתוכו את ילדיהם, הם לא היו חוששים להפעיל את הלחץ הדרוש כדי לצוּר את הילדים לפי דפוסיו. כל לחץ כזה היה אז לטובת הילד, כיוון שהוא היה מכין אותו לקטוף את פירותיה ולשאת בנטליה של אותה תרבות. אבל אין כיום להורים תרבות כזאת שתחייב אותם ואת ילדיהם כאחד. ממילא היחסים מתנוונים ליריבות שבה הצד החזק מדכא את הצד החלש מטעמים של נוחיות ואחר כך מפצה את המקופח מתוך מצפון רע בתפנוקים שונים שאינם ממין הקיפוח, אינם מתקנים את נזקיו, גורמים לילד המקופח נזקים נוספים ואינם גורמים לו הנאה מרובה. המירב שהורים יכולים לעשות למען ילדיהם בנסיבות כאלה הוא לתת להם להתפתח על דרך הוגטציה ולקוות שבכל הנוגע לערכים חיוביים אלוהים ירחם עליהם. כך, על דרך חלוקת דיוידנדים בתהליך של פשיטת רגל תרבותית, אנו מגיעים אל החופש המהולל של הילד.

ופתאום עלה בדעתי שאולי זה תענוג נדיר לחיות בארץ זו שבה, ברוב המקרים, אפשר לתת תוקף מלא לשני הצדדים של האמביואלנטיות ביחסים עם האב: אתה אוהב אותו, משום שהוא דואג לך ועמל למענך, ואתה מתעב אותו משום שהוא כזה ריקא שפרט לענייני פרנסה אי אפשר ללמוד ממנו ולא כלום. בזה וגם בזה אתה צודק.

בעודי חושב על כל הדברים האלה הוספתי, כמובן לפקשש במשחק הגולות ועוזי הקטן הוסיף להתעלל בי. הוא כינה אותי גולם, מטומטם, טמבל, ייחס לי שתי ידיים שמאליות, ומידי פעם היה מסכם את האיכות המצטברת מהתכונות הבודדות שמנה בי בקביעה גורפת שאני “לא שווה”. הלוחם הקטן גרם לי קורת רוח רבה. לא יכולתי לשבחו בפניו עקב התנהגותו הנוראה אך ביני לבין עצמי נתתי לו ציון לשבח:

אתה בפירוש חומר טוב, עוזי, אף כי אתה לועס מסטיק. אתה לא מטומטם כמו כל כך הרבה ילדים בגילך שאני מכיר. עם הורים כשלך זהו נס. ומאחר שאתה כזה חומר טוב אני אלמד אותך ביום מן הימים איך לרצוח את אביך. ובעצם – למה לא עכשיו? הרי רצית שאלמד אותך דבר מה". עם שמחשבות אלה חלפו במוחי התאוששתי.

עוזי הקטן שלא הבחין בהתחדשותי הפנימית, הוסיף להערות עלי קיתונות של זלזול ובוז. חשבתי לעצמי: חכה ממזר קטן. אני אלמד אותך עכשיו. הרגשתי את עצמי פתאום יריב שווה לו. קמתי מהרצפה.

“מספיק עם הגולות”, הכרזתי, "אתה רוצה שאלמד אותך משחק? גם הוא קם.

“כן, כן”, קרא בעיניים נוצצות. הוא שכח בן רגע שאני “לא שווה”.

“זה משחק חדש. קוראים לו ‘אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה’, אתה רוצה שאני אלמד אותך?”

“כן, כן.”

“אז בוא הנה. אתה יכול להרים את הכיסא הזה?”

“כן”, קבע בבטחה.

“נראה”.

הוא ניגש לכיסא ובמאמץ כלשהו הרימו סנטימטרים אחדים מהרצפה.

“לא כך”. לקחתי את הכיסא והנפתי אותו מעל ראשי, כשאני אוחז במסעד.

“כך”, אמרתי והצגתי את הכיסא חזרה על הרצפה. הילד ניסה פעמים אחדות, אך כמובן לא הצליח. הוא עמד ליד הכיסא מבוייש ומתנשם.

“אין דבר, עוזי. מה עם הכיסא הזה?” והצבעתי על כיסא ילדים קטן עשוי פלסטיק בצבע אדום שעמד בפינה.

“את זה בקלות”, אמר, וניגש לכיסא בצעד מאושש. הוא החזיק בו וללא מאמץ מיוחד הניפו מעל לראשו.

“תחזיק פה”, הוריתי לו. לא היתה לי סיבה מיוחדת לרצות שהוא יחזיק בכיסא דווקא במקום שהוריתי לו, אבל רציתי להרגילו לציית לי. הילד היה עכשיו כה מתוח מסקרנות שנשמע לי בכל.

“עוד פעם, עוזי – הנף!” הוא חזר והניף את הכיסא מעל ראשו, הבעה שוקקה בעיניו.

“ועכישו עוד פעם – הנף!… יפה עוזי”.

הוא עמד ליד הכיסא סמוק וגאה ומצפה בלהיטות להוראות נוספות.

“ועכשיו, עוזי – קפוץ ועלה על השולחן. קדימה – 'חת!”

זה מצא חן בעיניו והוא עשה מיד כמצווה. ציינתי בסיפוק כי בעמדו על השולחן הגיעה קומתו בערך לקומה ממוצעת של אדם מבוגר.

“זהו, עוזי. ועכשיו רד” המשכתי לתרגל את החניך. “ועכשיו קח את הכסא הקטן והעמד אותו על השולחן. 'חת!” התרגיל בוצע כהרף עין. עוזי עמד ליד השולחן נועץ בי מבט חוקר ונלהב.

“ועכשיו עוזי, קפוץ על השולחן ותפוס מקום ליד הכיסא”. ה’תפוס מקום' הזה הפנט אותו לחלוטין. זה נשמע כל כך צבאי ומלא עזוז.

“זהו עוזי: ועכשיו נראה איך אתה מניף את הכיסא מעל ראשך בעומדך על השולחן”. לאט לאט עברתי לעברית יותר טובה. בהזדמנות זו, כשלימדתי אותו איך לרצוח את אביו, רציתי להקנות לחניך שלי גם ערכי לשון. הוא בלע עכשיו בתאווה דברים שבדרך כלל היו מעוררים בו שיעמום ושאט נפש. לוא, לצורך המשחק, הייתי מכנה את השולחן או הכסא בשם “שוודיה” הוא היה תאב לדעת מה זה, היה חוקר אותי בלהיטות. הייתי יכול לתת לו הרצאה של שעה אודות שוודיה – לספר לו על מאזן התשלומים של הארץ, על התוצר הלאומי, יחסי העבודה, על בית המלוכה, על גוסטאב אדולף וכיבושיו, על מזכיר האו"ם המנוח, מר דאג האמרשילד, שחשב את עצמו לגלגול של ישו.

לרגע הזנתי את עיני בדמותו של הרקולס הקטן עם הכיסא המונף מעל ראשו. “חושם, טמבל, גולם – מה?” נזכרתי בהנאה.

“טוב, עוזי, תוריד את הכסא ותישאר על השולחן. ועכשיו מגיע תורו של אבא’לה. אני אשחק את התפקיד של אבא’לה. אני ניגש לפינת החדר, אתה רואה?”

“ועכשיו”, המשכתי להדריכו מפינתי, “אתה מעמיד את הכיסא על השולחן לפניך… לא, לא כך – עם המסעד אליך…”

“מה זה מסעד?”

“מסעד זה חלק הכיסא שאליו נשענים עם הגב”, הסברתי לו בחביבות.

“אז עם הגב אלי?”

“לא, עוזי, לא עם הגב אליך אלא עם המסעד אליך”, תיקנתי לו בקפדנות.

“טוב, אז מסעד”, הפטיר והפך את הכיסא מניה וביה.

“זהו, עוזי. אתה ילד חכם. אז כמו שאתה רואה, כך מתחיל המשחק. אתה עומד על השולחן, לפניך הכיסא עם המסעד אליך ואבא’לה – זה האיש השני שמשתתף במשחק, עומד בפינה. אתה רואה?”

“כן. מה הלאה?”

“ועכשיו אתה מכריז: ‘אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה’. נו תכריז”.

“אבא’לה, אבא’לה בוא הנה”.

“לא, לא ‘בוא הנה’ אלא ‘בוא נא הנה’”. (ואחרי ערכי לשון – ערכי נימוס). “ובכן תכריז: אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה”.

“אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה”, חזר אחרי בדבקות.

“זהו, עוזי, ועכשיו עוד פעם: הכרז!”

“אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה”.

“ועכשיו עוזי, שים לב. אני משחק את אבא’לה. כשאתה מכריז ‘אבא’לה אבא’לה בוא נא הנה’, אני, אבא’לה מתחיל להתקדם אליך. הנה כך – אתה רואה?” עשיתי צעדים אחדים לעבר השולחן.

“ואחר כך?”

“כשאני מתחיל להתקדם, אתה צועק: ‘עצור!’ ועכשיו מהתחלה”.

חזרתי לפינתי.

“עצור!” קרא הילד בהתרגשות.

"לא, עוזי קודם תכריז ‘אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה’, כמו שלימדתי אותך.

“אה, כן, התבלבלתי”. הוא הכריז כמצווה ואני התחלתי להתקדם לקראתו.

“עצור!” קרא כשהייתי בחצי הדרך.

“יפה מאד, עוזי. ועכשיו תגיד לאבא’לה שיסתובב ויתקדם אחורנית עם הגב אליך”.

“תסתובב ותתקדם עם הגב אלי”, הורה לי.

“לא, לא כך. ‘אבא’לה תסתובב ותתקדם עם הגב אלי’”. הילד חזר על הדברים כולו סמוק מהתרגשות. הסתובבתי עם הגב אליו התחלתי להתקרב אליו כשאני צועד אחורנית, עד שנתקלתי בשולחן.

“ומה עכשיו?” דחק בי בלהיטות.

“עכשיו תכריז: 'אבא’לה, אבא’לה עצום את העיניים! נו – נשמע”.

“אבא’לה, אבא’לה עצום את העיניים”.

עם זאת פניתי אליו ועמדתי לפניו בניחותא.

“מה עושים אחר כך?” שאל.

“אחר כך, כשאבא’לה עומד עם הגב אליך ועיניו עצומות, אתה מרים את הכסא כשאתה מחזיק אותו במה?”

“במסעד”, אמר בשקיקה.

“יפה, ובכן, אתה תופס את הכסא במסעד, מניף אותו גבוה כמה שאתה יכול ונותן לאבא’לה בכל הכוח עם הכסא בראש, מובן?”

“כן, כן”, צהל הילד.

“רוצה שנשחק על אמת?”

“כן, כן”.

“טוב”.

ניגשתי לפינה ונעמדתי במצב ההתחלתי. במקום להתחיל במשחק מייד, הוא עמד רגע מהסס.

“תגיד, למה קוראים לזה שמקבל עם הכסא בראש אבא’לה?”

"מפני שכך קוראים לו: ‘אבא’לה, אבא’לה בוא נא הנה’ ".

הוא לא שוכנע, אך לא שאל יותר כי היה להוט להתחיל במשחק. אבל הוא חשד במשהו: על ידי הכינוי “אבא’לה”, שהדבקתי לדמות המוכה במשחק, הגנבתי לו אל מתחת לסף ההכרה את האסוציאציה אל האב כבן־זוג במשחק הגורלי לפי מיטב התעלולים של הפרסומת המודרנית. הדבר גרם לו, כפי הנראה, אי נוחות מסוימת.

“אז אני מתחיל”, הודיע והכריז “אבא’לה, אבא’לה בא נא הנה”.

התחלתי להתקדם לקראתו.

“עצור!” קרא.

נעצרתי.

“אבא’לה, תסתובב ותתקדם עם הגב אלי”, פקד.

אף כי מילא אחרי כללי המשחק בדיוק כפי שלימדתיו ללא זזתי ממקומי.

"נו, למה אתה לא מסתובב?,

“לא רוצה”.

“מה לא רוצה! זה המשחק. אתה אמרת שכך משחקים”.

“אני לא רוצה להסתובב, מפני שאתה תתן לי עם הכיסא בראש”, אמרתי במנוחה.

“אבל זה המשחק”, נזעק. “אתה בעצמך אמרת שככה משחקים. מה – אתה לא רוצה לשחק?”

“אני יודע שאתה תתן לי עם הכיסא בראש. את המשחק הזה צריך לשחק עם בן־זוג שלא יודע מה יקרה בסוף. מצא לך בן־זוג כזה”.

לרגע הוא נשאר עומד על השולחן מאוכזב, בטנו שלוחה כלשהו לפנים. פתאום התאושש וקפץ לרצפה.

“זה משחק דרקי!” חרץ. הוא ניגש מייד והתניע את הצעצוע האלקטרוני שלו בלי לזכותני בתשומת לב נוספת. הצעצוע החל להשמיע את זמזומו הקולני.

“אתה עוד תיזכר במשחק הזה”, אמרתי לעצמי. בעיני רוחי כבר הייתי נוכח בסצינה הסופית כשמר רוזן שוכב על הרצפה המום ממכת הכסא בפדחתו. במחשבותי נתתי לעוזי את ההוראות הסופיות במשחק: “ועכשיו, עוזי, כשאבא’לה כבר מוטל על הרצפה נטול הכרה, אפשר לכוון היטב ובניחותא את מכת החסד. טראך! זהו עוזי! ברוך דיין אמת”. דוסטויבסקי מספר לנו כי בשנייה האחרונה שלפני המוות עוברים לנגד עיני האדם כל הדברים שהיו חשובים לו באמת בחייו: הגנה קאתודית ושוודיה, מניפת קלפים, פיאט שש מאות מבהיק בקרני החמה וגרוטאות, גרוטאות, גרוטאות…

קול זמזום הצעצוע משך אל החדר את הגברת רוזן. היא הופיעה בפתח וסקרה משם את הסצינה.

“אני רואה שאתם משתעשעים”, אמרה בנימה חמצמצה.

“לא רע” השיבותי.

“מה הכיסא הזה עושה על השולחן, עוזי… תוריד אותו. בכלל, אולי תשחרר לנו קצת את האורח שלנו?”

עוזי, שקוע כולו במשחק. לא ענה לה.

“עוזי, אתה צריך לשכב לישון”, הוסיפה להנהיג את סדריה. “אחרת לא תוכל לקום מחר בבוקר”. היא ניסתה להשבית את משחקו, כשהיא רכובה על הסוס הגבוה של האם הדואגת. אבל אני חשדתי בה שבאיזה שהוא מקום היא נפגעה מהתעלמותו. בהתנהגותה דימיתי להבחין בשמץ מתערובת של נקמנות ורצון להפגין סמכות.

עוזי הוסיף בינתיים ללוות במבט עירני את תנועות הצעצוע שהיה משנה את כיוונו ונחלץ בכוחות עצמו בכל פעם כשהיה נכנס למבוי סתום.

“עוזי, אתה שומע?” הפגיעה בו.

אם שמע הרי עשה עצמו כלא שומע ואולי באמת לא שמע. סבלנותה של הגברת רוזן פקעה. היא ניגשה ועצרה את הצעצוע, אחר כך תפסה את הילד בידו והובילה אותו למיטה:

“ועכשיו התפשט ושכב לישון” ציוותה עלי.

סר וזעף, אך ללא אומר ודברים, הוא החל להתפשט.

“בוא נפתלי”, אמרה והובילה אל הפתח. הלכתי בעקבותיה. מן הפתח היא קראה אליו במתיקות: “כשתהיה במיטה תקרא לי, ואני אבוא לכבות את האור ולתת לך נשיקה”.

מן המבט ששילח בה ניכר היה כי הוא מוחל לה על שתי הטובות.

עזבנו את החדר. הגברת רוזן גלגלה לפני את משמניה לעבר הסאלון, בו חיכה לנו בעלה. בכניסה לחדר השרותים היא התנצלה:

“תיכנס, אני תיכף אבוא”.

כשנכנסתי מצאתי את מר רוזן עומד באמצע הסאלון ובודק באור שמתחת למנורה טראנזיסטור חדש שקנה זה לא כבר.

“בזיל הזול”, אמר, “אתה יודע כמה הוא עלה לי?”

“כמה?”

“שלושים וחמש לירות. בטח לא שילחמו על זה מכס”.

“זול מאד באמת”.

הגברת רוזן חזרה לחדר ובידה חצי טבלת שוקולד, שנייר הכסף היה מקולף ממנה בחלקו. היא נגסה מהטבלה מידי פעם. את השוקולד שהיה בפיה היא לעסה ומצצה חליפות. היא נגשה אל בעלה, הניחה יד על כתפו ויחד עמו בחנה את הטראנזיסטור. “באשר אתה קאיוּס, שם אני קאיה”, חלף במוחי.

“רוצה ביס מהשוקולד?” שאלה את בעלה, והושיטה לו את המאכל המרוכז אל מתחת לחוטמו.

“תודה, זה לא חסר לי”, הוא פנה אלי: “חווה אוהבת שוקולד”, אמר רכות כאילו מנה בה איזו מעלה טובה. הוא חיבק את מותניה, אחר כך נתן לידו לצנוח וטפח בחיבה על אחוריה הרחבים:

“כאן מושקעת כל המשכורת שלי”, הצהיר ברוך ובחיבה ובחיוך קורן.

היא נצטדדה אליו והניחה את ראשה על כתפו בחן של סוסת יאור מאוהבת. אחר כך גיחכה, נגסה מהשוקולד ומצצה ולעסה אותו. הסצינה הלקקנית הזאת, כשהיא מלקקת את השוקולד והוא אותה בעיניו, היתה מצחיקה מאוד. כאילו הרגישו בדבר, הם נפרדו פתאום והלכו איש למקומו. אני התיישבתי על הספה ליד שולחן התה העגול. הגברת רוזן גמרה את השוקולד ונעשתה רצינית.

“מה שעוזי אמר בקשר לבית המקדש, זה ממש מזעזע אותי”, אמרה.

“את מפריזה”, ניסה בעלה להרגיעה.

“אני לא מפריזה. הוא שומע כל מיני דברים בבית. זה לא תמיד טוב”, עמדה על דעתה.

“אבל הוא שומע את הדברים האלה בקשר לעסקים של מאיר ולא בקשר לבית המקדש”, התגונן הבעל שחשב משום מה כי אשתו באה אליו בטענות.

“הצרה היא שהוא לא שומע בבית שום דברים אחרים. הוא לא שומע בבית כלום על בית המקדש. זו הצרה”.

מר רוזן פרש את כפיו בהשלמה:

“מה אני יכול לעשות, חוו’לה. אני מהנדס, לא כהן דת. נדמה לי שבן־ארי מתמצא קצת בדברים מסוג זה”, הוא פנה אלי: “שמע בן־ארי אולי תתחיל לבוא אלינו לעיתים יותר קרובות כדי להקנות לבן שלי ערכים, מה?”

“כבר התחלתי”, עניתי בחביבות.

“הוא לימד אותו משחק”, פירשה הגברת רוזן.

“איזה משחק?”

“משהו מאולתר, המצאה שלי”.

“יפה מאד”.

קולו של עוזי עלה מחדר:

“אמא!”

“מה יש, עוזי, אתה רוצה שאני אבוא לתת לך נשיקה?”

“אני עוד לא במיטה. עוד לא התפשטתי אפילו”, באה התשובה.

“למה לא, אם מותר לשאול?”

“מפני שאני לא רוצה לישון. אני לא עייף”.

“אתה רוצה לבוא לשבת איתנו?”

“לא”.

“אז מה אתה רוצה?”

"לשחק בחללית.

כל זה התנהל בקול רם, בדו־שיח בין החדרים.

“אתה לא יכול לשחק עכשיו. אתה צריך להיות במיטה. מחר בבוקר לא תוכל לקום”.

“את רוצה שאני אשכב לישון מפני שאת רוצה לשחק קלפים, ואת לא רוצה שאני אפריע לך, יודעים”, צעק הילד מחדרו.

פניה של הגברת רוזן החמירו. היא קמה ונגשה בצעד מאושש אל חדרו של עוזי כדי לדכא את מרד הנעורים. אף הגה לא נשמע עוד מהחדר. תוך שניות אחדות נשמע קטקוט כפתור החשמל. הגברת רוזן שבה מיד והצטרפה אלינו.

הטלפון צלצל. מר רוזן קם וניגש למכשיר. הגברת רוזן ניצלה מייד את העדרו מהסצינה כדי לפרוק קצת וועלטשמערץ מסובלם. מוזר שאף פעם לא היתה משתפכת בוועלטשמערץ בנוכחותו. אולי ידעה בסתר לבה כי וועלטשמערץ זה אינו אלא טענה אחת גדולה נגד בעלה מהנדס הגרוטאות, מוקרנת על יריעה קוסמית. היא פחדה מפניו. היא חששה שמא יחשוף את האמת המרה, כי הוא הנגע הראשוני בחייה ולא כל נגעי הזולת עליהם היתה מקוננת בדרך כלל. הפעם הייתי אני נושא הקינה: למה אני לא מתחתן… והרי היתה לי בחורה טובה כמו סורה… למה אני מחכה… היא נשמעה לי מודאגת מאד ואני נסיתי להרגיעה. אמרתי לה שעוד לא החמצתי דבר, שאין לי מה למהר, שאפילו אם אתחתן בעוד חמש שנים, אני עוד אספיק לגדל פילאדנדרון כזה בסאלון, שיעשה חור בתקרה ויצא דרך הגג. בשלב זה חזר אלינו מר רוזן. הוא הודיע כי מאיר מסר שהוא יאחר. עם הצטרפותו נמוג הוועלטשמערץ מייד.

היה לי חמים ונוח על הספה בסאלון. אולי בשל כך קיבל פתאום כל הגיבוב הזה של דמויות ועניינים בבית רוזן משמעות בעיני ואפילו יופי מסוים. האין לי להתקנא במר רוזן? הגברת רוזן היא בכל זאת רעיה, והגאון הקטן עוזי צאצא הוא מכל מקום ובאמצעותו משתתף מר רוזן במצעד הדורות אל אחרית הימים אף על פי שהוא נוסע לשוודיה להשתלם בהגנה קאתודית נגד קורוזיה. מי יכול להיות בטוח במשמעותו או בחוסר משמעותו של כל זה? יתכן כי מסע הצאצאים האינסופי אל אחרית הימים והדור האחרון הוא דבר שחשיבותו לעילא. מה שברור הוא כי לפי שעה מר רוזן נאנח ונאנק תחת נטל המשימות המשפחתיות והמקצועיות שהוא נאלץ ליטול על עצמו במסגרת המסע. אולי כדאי הדבר? מי יודע? אולי יהיה אותו דור אחרון סוף סוף דור מאושר ומי שיהיה מיוצג בו על ידי צאצאיו נשמתו תיגאל והוא ישתתף באושר הסופי מין השתתפות שילוחית־אתרית שאינה נהירה לנו כיום. מי יוכל לומר לי מי המפסיד – מר רוזן או אנוכי.

בעודי חושב על כל הדברים האלה, כשהזוג רוזן מזמזם באוזני אודות בית המקדש וחינוך הדור, נעשיתי פתאום עצוב מאד. “איפה את עכשיו, סורה”, התפעם בי הרוח, "איפה את עכשיו עם גווית הקאוּטשוק והשכל המיכאניסטי שלך? למה זה נתת לי ללכת? איזה טענות של ממש יכול להעלות רווק בסוף שנות השלושים שלו נגד תזזית הזיווגין הקוסמית המניעה את פעמיך? איך ראית צל הרים כאנשים, סורה, קורי עכביש כסורגי פלדה? לוא התעקשת עוד קצת, לוא הפגעת בי קצת יותר, כי אז היתה לנו עכשיו יד רביעית לפוקר ולא היינו יושבים פה כמו שלוש מזוודות שנשכחו בתחנה המרכזית על ידי פרופסור מפוזר. גם כסף היינו עושים. איתך ועם המחשב האֶלקטרוני שיש לך בקודקודך הייתי חולף כסערה בכל הקאזינוֹס ממונטה קארלו עד לאס ווגאס ואוסף כאסוף ביצים עזובות את כל המיליונים של גדולי עולם ומבליו. אולי גם צאצא היינו מעמידים – מין כזה עוזי קטן, ואולי היו שולחים גם אותי למקום כלשהו, אולי לצ’אד לחבר לה קונסטיטוציה. סורה – אשתי, אשתי! איפה את? את מי את מלמדת עכשיו אסטרונומיה בגן העצמאות? על אוזנו של מי טורדות מליך כמטר קטניות יבשות? הנישאת כבר לאיש או שאת עדיין משלחת את לחמך על פני המים?…

מה יותר טוב: סורה או לא כלום? זוהי שאלה נכבדה וחשובה שאין עליה מענה. כדי להשיב עליה צריך שסורה בבת אחת תהיה ולא תהיה. זאת משום שבלי סורה נראה לעיתים שיותר טוב עימה, ואילו עם סורה נראה שטוב ממנה המוות. בשבילי מכל מקום השאלה היא תיאורטית גרידא הואיל ואני נחוש ואיתן בדעתי לא לעשות אף פשרה אחת עם המציאות שאינה הכרחית לחלוטין. על כך מנבאים לי כל היהודים שיקרה לי דבר איום. מה?…

פתאום הייתי ממש מוקסם מהגורל האישי הנורא האורב לי לדעת היהודים. לא יכולתי לאחל לעצמי דבר יותר יפה ממוות בודד ואכזרי. במשך עשר שנים ומעלה אני כותב מידי יום ביומו עד חצות ספר גדול ועבה, שכל עיקרו אינו אלא הניתוק מאירופה. ספר אשר מטיף ליהודים לא לראות בשיאי הישגיה של אירופה את גבולות יכולתנו, לדעת שאנחנו מסוגלים ליותר מזה, להרבה יותר מזה, לדעת ששניים וחצי מיליון יהודים במדינה ריבונית הם מעצמה עולמית ראשונה במעלה, לדעת שאין לנו חלק ולא נחלה ברקבונה של אירופה לכל גילוייו: הנהייה אחרי אופנות מתחדשות לבקרים, השיער והזקן הפרועים, לבוש הסמרטוטים, שמאל חדש, היפיס, סמים, דקלומי שלום מפיות זבי קצף של ניהיליסטים מתהוללים שאין להם די משמעת עצמית כדי לקום בבוקר, להתרחץ ולעשות יום עבודה הוגן, שלא לדבר על קיום מערכת הריסונים המוסריים הדרושים כדי להביא שלום לעולם. אם אני עושה זאת כבר למעלה מעשר שנים מידי יום ביומו עד חצות, אחרי שמונה שעות עבודה לפחות, ללא כל תמורה שהיא לא בכסף, לא בכבוד, לא במעמד ולא בהערכה – הרי שיש רק מקור אחד, שממנו יכול המאמץ הזה לשאוב את המרץ הדרוש לו, והוא תולדות עם ישראל: חיינו העצמיים במשך חמשת אלפי השנים האחרונות. יש לחשוף את משמעותה של עצמיות זו לגבי הדור הנוכחי ולהתחיל לחיות אותה. עלינו לקום ולצאת אחת ולתמיד מתוך הגלות של דפוסים שנותרו כמשקע מהווגטאציה לתוך החיים הערליים בשני הדורות האחרונים. חבל שנבזבז את עצמנו על כגון דא. אנו יכולים ליצור יותר מזה: יותר טוב, יותר יפה, יותר חזק. השאלה היא איפה צד ההגשמה של העניין? בבית־הכנסת? בקיבוץ? האינסטינקט דוחף אותי אל צירוף של השניים. כך או כך – מה שחסר פה הוא קבר בודד לסגוד לו, חיים טובים שהוקרבו על מזבח האמונה. (גורלות מסמרי שיער הם מסימני ההיכר של תרבויות צעירות(. הייתי שמח וגאה, לוא היו חיי אני נתבעים כקורבן. דא עקא שאינני מסכן אף אחד ואינני שווה לאיש את הטורח להעבירני מן העולם.

חשבתי על גורלם האיום של האנשים הנוראים שהוציאו מן הכוח אל הפועל את התרבות המערבית, כשזו היתה עדיין צעירה ומלאת אונים: הנוצרים הראשונים בזירות (הקיסרית פופיאה מיצגת את גזעי בתא הקיסרי לצד בעלה כשהאריות קורעים את זורעי הרוח אבר אחר אבר מן החי), כל הפסיכופאטים שרדפו זה את זה כשדים ורוחות על כסאות המלוכה באירופה, רובספייר קורבנו וקורבנותיו, נאפוליון בסאנט הלנה, קאלווין על המוקד, לותר בטראנס אפילפטי, מוסולינו תלוי וראשו למטה עם קלארה פאטא’י לצידו. כמה נפלא כל זה וכמה עלוב הכל אצלנו. עם זאת נזכרתי באברהם שטרן שנתגלה על ידי אויביו במחבואו בארון הבגדים שבעליית הגג ברחוב מזרחי ב' בתל־אביב כתוצאה מהלשנה מצד ראשי הישוב. גוויתו המנוקבת נגררת עטופה בשמיכה אל המשוריין, קבר בודד ומנואץ כרוי בתוך היסודות של תרבות עברית מתחדשת. אינני בטוח אם היהודי שבקרבי או הגרמני שבקרבי הוא המתרונן פה לקראת שקיעה הירואית למען לידה מחדש אל תוך עתיד זוהר. כך, בעודי יושב על הספה בסאלון של הרוזנים, בתוככי מקדש־מעט זה של הקרתנות הבזויה, בלי שמארחי יחשדו אף באפס קצהו של מה שחולף במוחי, חשתי שהדבר שאני רוצה באמת הוא ליפול בגיל תשעים בקרב נגד הכופרים כמו זאראתוסטרא.

בדרך הביתה נכנסו לאוטובוס שתי פרגיות בתלבושת אחידה של בית ספר. הן חלפו על פני והתיישבו על אחד הספסלים האחוריים. “הן כבנות ארבע־עשרה ואינך יודע עליהן ולא כלום”, חשבתי.

“סגור את הדלת, נהג!” צעקה אחת מהן כשהמכונית החלה לזוז. זה לא אמר אודותיה הרבה: אולי שהיא אזרחית טובה, אולי שהיא אוהבת לצעוק, אולי שני הדברים כאחד.

“היתה יכולה להיות לך כבר בת בגילן”, חשבתי.

פרק כ"ד: ההתפטרות    🔗

ושוב הוציא מי שהוציא חמה מנרתיקה ותלה אותה בפאתי מזרח כפנס אדום בפתח בית זונות. השמים כחולים כמדוזה. כנפי הרננים יוצאות מדעתן מרוב עליצות. משהו משעשע אותן כפי הנראה. אני שונא את כולן וביחוד את הבולבול, מפני שיש לו כזה קול חגיגי וחד, שמזכיר לי את קולו של מר סלומון כשהוא צורח שהורסים לו את החברה. צפרירי הבוקר חודרים לי מבעד לבגדים ורוחשים על עורי ככינים, ריח היסמין עולה באפי. אני מתעטש.

בוקר נפלא, ואני צועד אל העבודה הזרה שלי. העבודה המעניינת. כבכל בוקר בדרך אל התחנה מספר חמש – גל פתאומי של הרגשת ניכר קורעת לב מעלה דמעות בעיני. יום נוסף, יום יפהפה ללא כפרה, יורד לטמיונה של החברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. עצם ההכנות לקראתו הן נצח של עבודת פרך בפרוזדור המוליך לטרקלינו של גיהינום. לאחרונה קניתי לי טראנזיסטור במיוחד כדי שיעבירני מידי בוקר דרך שגרת חדר הרחצה; הגילוח, צחצוח השיניים, הרחצה, ההסתפגות – כל החלילה החוזרת הארורה הנעשית מיום ליום יותר ויותר קשה מנשוא. נעימות השעון המוזיקלי, זמר זמר לך, עוזרים להסיח את הדעת מהפעילות המיכאנית. שיר לכת חמוד של נעמי שמר מידי פעם מעלה במקצת את המורל.

מזה זמן מה הרגשתי שנשבר לי. תוספת המרץ שהשתחררה על ידי התאוששות הביטחון העצמי שלי בעקבות הצלחותי בעבודה, העמידה את עצמה לרשות המניעים האישיים ביותר, המבודדים ביותר, החורגים ביותר מהמקובל ששרצו בנשמתי. חשתי באימה איך הנוירוזה שלי הולכת ומתקשה ונקרשת לפסיכוזה בתוך המקפא של הביטחון העצמי החדש. אף כי הייתי מודע לתהליך, לא היה לאל ידי לעוצרו. אמרות מבריקות שהיו בעבר נושרות מפי ברישול כדי לשעשע בהן יושבי סאלון וקרנות הפכו פתאום לסיסמאות רציניות עד מוות של מלחמת חורמה במוסכמות. את לחמי הבאתי ממרחקים עצומים – מארצות אקזוטיות, מעולם החי והצומח. מכולם דימיתי ללמוד.

הפוטוקורינוס, למשל, זהו בסך הכל דג קטן, אך צורת החיים שהוא ארגן לעצמו מעידה על פיקחות רבה. הוא מכיר את נקודת החולשה של הנקיבה שלו: ולדות. הוא יודע שהיא תלויה בו, הואיל וללא שיתוף פעולה מצידו אין היא יכולה להעמיד ולדות. הוא מנצל זאת ללא בושה. היא יותר גדולה ויותר חזקה ממנו והוא מכריח אותה לפרנס אותו. מה היא לא עושה בשבילו! היא גידלה לעצמה בליטה בראש, כדי שיוכל לשפוד את עצמו עליה בעזרת שקערורית בגופו העשויה במיוחד לדבר. כך, תקוע על ראש אשתו, הוא עובר את האוקיאנוס בלי להתאמץ כמו על סיפון אוניית פאר.

האמפיפריון אף הוא דג קטן היודע מה טוב בשבילו. יש לו הסכם עם שושנת המים: הוא מאכיל אותה ותמורת זאת היא מגינה עליו. סידור ללא דופי.

או למשל עלוקת הבילהארציה. הזכר הגיע למסקנה כי הריצה אחרי הנקיבה היא המזיקה לבריאות ולא האקט המיני עצמו. אי לזאת הוא מחזיק את הנקיבה שלו בתרמיל הצמוד לגופו. כשתוכף עליו יצרו הוא מוציא אותה מהתרמיל, מחליק לה אחד מהיר, זורק אותה חזרה לתרמיל וממשיך בדרכו. סידור נוח.

ולעומת חכמי עולם אלה, איך מסתדר הקוף האנושי? הוא היצור היחיד בעולם החי, ההולך מידי בוקר לשבת מרצונו הטוב בתוך כלוב למשך השעות היפות ביותר של היום במשך שנות חייו היפות ביותר. קרוביו שנשארו על העצים היו סוקלים באגוזי קוקוס כל מי שהיה מנסה לעשות להם דבר כזה.

אני פוסע בזהירות במסדרונות של מערכת הכלובים הענקית. על דלת כל כלוב תלוי שלט המצהיר במה גדול כוחו של הקוף השוכן בו: האחד כוחו רב לו בחוק, אחר מספק אביזרים שונים, שלישי יודע לצלם קופים אחרים וכו'. על דלת אחד הכלובים תלוי שלט, שהקוף השוכן בו יצא לכמה דקות וישוב מייד. אחד הכלובים במערכת זו מיועד עבורי.

אבל היום היה יפה כל כך עד שלא מלאני ליבי להיכנס לכלוב שלי הפעם. לאט לאט ובזהירות גיששתי את דרכי במסדרונות בחזרה אל אור היום. מסביבי זורמים ההמונים בדרכם לעבודה. יש משהו מן המסתורין הסטיכי של נדידת הצפורים בנהירה ההמונית הזאת של האזרחים לקובות העבודה שלהם בכמה דקות לפני שמונה: כל כך מוחלטים, נמרצים, בטוחים בעניינם. מה גדולה האבידה! מה גדול הכאב! איזה זרם אדיר של חיים משוחת פה ארצה וניגר לביבים.

דז’וק מת אבל לא מעוך, מסומם כפי הראה, שכב על הגב בפתח הבית עם הרגליים למעלה ונראה כאדם משתזף בשמש. הוא עורר בי געגועים. פניתי והלכתי לשפת הים.

ירדתי אל הטיילת לאורך רחוב אלנבי. היום היה עלי להשיב דבר למר וירט. הרגשתי צורך עז לשבת באיזה מקום שקט מול היום ולחשוב. אך בדרכי לשפת הים, לזירת העימות הגורלי עם עצמי, קרה הדבר התפל ביותר שניתן להעלות על הדעת: על המדרכה השניה באלכסון ממול, הבחנתי פתאום בידידי הטוב ז’ק אבוטבול, כשהוא יוצא מפתח אחד הבארים שבהם יושבות המארחות בשעות היום ואורבות לפריירים. הוא שילם עשרים ושבע לירות לכל כוסית מים מהולים במיץ פטל שהמארחת הזמינה לעצמה מהמלצר. עם הכוסית הראשונה היא נתנה לו להניח עליה יד, בשנייה – נשיקה. בשלישית – היא חלצה לו שד. זה ותו לא. העניין עלה לו מאתים לירות, והוא יצא משם עם כאב ביצים. ואם לא די בכך, הריהו יוצא משם ישר לקראת ידידו הטוב בן־ארי והוא חושש שמא הבחין בו הלה. הוא עמד רגע בפתח והבעה חמוצה על פניו. אחר כך פנה והתרחק במהירות בכיוון שפת־הים.

נוכחותו של זה בשטח הפריעה לי מאוד. פניתי לטיילת ונקטתי בכיוון הפוך מזה שהוא נקט. קיוויתי כי בזאת הצלחתי להתחמק מפניו, אך לא הרחקתי לכת הרבה לפני ששמעתי מאחורי את קולו הצרוד:

“נפתלי, נפתלי!”

רציתי לברוח, לחילופין – ליילל, לחילופין – לרצוח אותו. עכשיו היה ברור לי שגם הוא הבחין בי מזווית העין בעומדו בפתח מוסד האשליות וכי הוא רדף אחרי כדי לנסות לוודא, אם גם אני הבחנתי בו. פניתי לאט לאט כמבקש לדחות את רגע הפגישה ככל האפשר. האו קרב אלי.

“נפתלי, מה אתה עושה פה בשעה כזאת? אתה לא עובד?”

גל רוגז עצום גאה בלבי. “אני אתעלל בך עכשיו”, חשבתי בזעם.

“נחמד עכשיו על הטיילת”, אמר בקולו החרישי. לא עניתי לו, ורק התבוננתי בו בפנים קפואות. הייתי הכי טוב מפנה לו את הגב ומסתלק משם, אבל בזמן האחרון הוא הלווה לי סכומים שונים ולפי התחזית יהיה עליו להלוות לי סכומים נוספים בעתיד. הוא שאף מלוא ריאותיו אוויר ים:

“כמה נעים”, נשף.

נעים, נחמד – מתון־מתון. יהיה מעניין פעם לחנוק אותו. הוא יאמר: “נפתלי – זה לא gentil” וייפח את נפשו ללא כל פרכוס רפלקסיבי של רצון־חיים.

“ואחרי בית הזונות – קצת מוסר נעלה”, חשבתי בזעם מאחורי פני המסכה שלי. “מה מצרך החודש בסופרמארקט המוסרי? לאחרונה היתה זו הרכילות האם זה עדיין על הפרק?”

עם זאת האיר חיוך את פני. הנחתי את ידי על כתפו והובלתיו על מעקה הטיילת.

“פגשתי את רינה”, התחלתי.

הוא לא הגיב. ייתכן שהיה עדיין שקוע מידי בחשש שמא נתפס על ידי בתהום שפלותו המוסרית. ואולי פשוט התחלף מצרך החודש.

“פגשתי אותה במסעדה”. המשכתי.

שום דבר.

“היא אכלה באמיה”.

זה סוף סוף חולל את התגובה:

“אז מה”, התפרץ בהעוותו את זווית פיו השמאלית כלפי מעלה בהבעת תיעוב. “אז מה אם היא אכלה באמיה. ואם היא אכלה פול, ואם אכלה חומוס אם אכלה, ואם אכלה סלט ירקות ואם אכלה טוּטי פרוּטי. אז מה?! דחילק, נפתלי אני לא מבין אותך”.

“סורה ואני השארנו אתכם על הספה במצב די אינטימי. איך זה נגמר?”

“איך, איך נפתלי… תתבייש, איך אתה מדבר”.

“אני מצטער, אחרי שהשארנו אתכם במצב כזה…”

“די, די נפתלי…”

“סליחה”, אמרתי, תר במבטי את האופק.

“לא היה בינינו כלום”, אמר בצער.

“טוב, טוב”, הפטרתי בקוצר רוח.

“שום דבר, בחיי נפתלי. מה יש? השתעשענו קצת אבל לא קרה…”

“בסדר, בסדר”.

“אני רואה שאתה לא מבין”, אמר אובד עצות. “אתה לא מאמין לי”.

הוא הוסיף למלמל באוזני אבל את עיני כבר צד מראה נפלא על החוף: נערה בלונדית שזופה, יפה וחטובה בביקיני ששיחקה בטניס חוף עם בן זוג עתיר שרירים. ספגתי בהנאה את מראה הבריאות השחצנית השופעת מהגוף החייתי. הוא עקב אחרי מבטי וגילה אותה אף הוא. הביקיני שלה השאיר לדמיון המלוכלך שלו כל כך מעט מקום להתגדר בו, שהדבר הרגיז אותו. למרות שהיה נואף להוט, הוא הרבה לדבר על “הבחורות בימינו” לעומת “הבחורות שהיו פעם”. בעודו מתבונן בה הוא הרעיף על אוזני שפע של מוארליזמים על “איזה בגדי ים הן לובשות היום…” וכו' עד שהיה לי לזרא. החלטתי לשים קץ לדבר.

“הגוף הזה מזכיר לי ראנדוו באיזה מקום”, אמרתי.

“בשעה כזאת? בבוקר?”

“זה הזמן הכי הטוב. הבעלים בעבודה” קרצתי לו. הוא החזיר לי חיוך מבין.

“לא יפה, נפתלי”, אמר רפות. “אפשר להביא אותך? האוטו שלי פה לא רחוק”.

דחיתי את הצעתו הנדיבה.

“אם כך שלום”, הוא היה מרוצה. שום דבר לא העיד על כך שהבחנתי בו בצאתו מפתח הבר.

עקבתי אחריו במבטי עד שנכנס למכוניתו כדי לוודא שהוא עוזב את השטח. הוא התניע ובעוד רגע נעלם מעבר לפינה.

אֶטיוד זה על המנענעים השחורים שיכך במקצת את חמתי. בחרתי לי מרפסת של בית קפה מול הים, שם השמיעו מוזיקה חרישית. מנגינות ישנות, חסרות יומרה. מראה הים היה יפה להפליא באור השמש שהעניק חדות ועוז לצבעים. השמים היו כחולים מאד. רק באופק רבץ ענן שחור וכבד כמו יבשת רחוקה. ישבתי לנוכח המראה רפוי ונעור מכל וכל, קולט את הסביבה בחושי.

המקום היה כמעט ריק. המלצרית הבטלה ממלאכה ישבה ליד שולחן סמוך בחברת גבר בעל גוף מוצק על סף גיל העמידה וגלגלה עימו שיחה. נכנס לקוח שנראה כפנסיונר המשתדל לבלות קצת בנעימים באחרית ימיו. היא נגשה אליו לשרתו, והוא התלוצץ עימה. אחרי שגמרה לשרתו, חזרה לשולחנה ולגבר שחיכה לה שם. השיח בין השניים חדר לאוזני ונקלט על ידי ללא שמץ של מאמץ.

“תראי עם מי יש לך הצלחה. רק עם זקנים”.

“אל תדאג לי”.

נער עבר על המדרכה ושלח מבט לתוך מרפסת בית הקפה.

“ראית איך אכל אותי בעיניים?”

“זה מגן־הילדים זה. או עם זקנים או עם ילדים מהגן”.

“אני רואה שההצלחה שלי מדאיגה אותך”.

“לא מדאיגה ולא בטיח. אני יותר מידי טוב מכיר נשים. צריך לצפצף על כולכן”.

“אבל בכל זא התחתנת עם אשה”.

“מה אפשר לעשות. נפלתי בפח”.

“אילו אשתך היתה שומעת אותך מדבר, מה היית אומר?”

“היא יודעת בדיוק”.

“היא לא יודעת כלום. אתה רועד ממנה”.

“עזבי את אשתי. מדברים עליך מדברים”.

“עזוב. אתה יודע רק לריב אתי. זה כל מה שאתה יודע”.

“אבל אני גם מתעסק איתך”.

“אל תעשה טובות”.

“ככה זה באהבה – מתעסקים ורבים”.

"אחר כך היא ניגשה לבר כדי לסדר איזה חשבון עם הברמן. מחשבותי החלו לזרום באפיקן:

מה יצא ממני אם אתפטר מהחברה? איש בוהימה? מין ברנש שמקומו שמור לו ליד שולחנם של האזרחים במעמד של ליצן החצר, שמוכנים לסבול ממנו דברים בוטים, לשמוע מפיו אמיתות מכאיבות, אבל לא לוקחים אותו ברצינות. אין זה סיכוי המושך את הלב. אם אני נידון לכך שהאזרחים לא יקחו אותי ברצינות, מוטב להישאר מחוץ למחנה. להיות זאב ערבות מזה־רעב המשוטט סביב מקומות הישוב ומחפש פרצה בגדר כדי לחדור פנימה, להפוך על פיו עולם על יושביו, להחזירו לתוהו ובוהו ולהקים על חורבותיו סדר חדש וטוב…

אבל בעוד מחשבות אלה מתרוצצות בקרבי, היתה העין הפנימית פקוחה וצופה בהן. היא התייחסה אליהן בספקנות ולבסוף פטרה אותן כחוכמות נבובות. מה זה בוהימה? מה זה אוואנגארדה? שלטים תלויים על דחלילים שסמרטוטיהם מתבדרים לכל רוח מצויה. השאלה היא לשם מה עלי להפסיק לעבוד. אם לשם עניין של ממש – ניחא. אם לא – הריני סתם בטלן ולא יועיל לי שום שלט מרשים שארצה לתלות על עצמי. העובדות הן פשוטות: אני רוצה לכתוב ובמקום זה אני מבטל את זמני בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ. לכן הזמן מנהל איתי פנקסים כפולים: הימים עוברים עלי לאט, השנים – מהר. לכן היה תקתוק האורלוגין באזני כגרגור הזמן במרזב. כל תקתוק מציין גוויעתו של רגע שלא ישוב עוד לעולם. רגע שלא יסלח ויתייצב עימי לדין בבוא היום על כל מה שרציתי לעשות בו ולא עשיתי מחמת מורך לב.

מאידך – הספרים שאני כותב ושורף כל הזמן מתחילים להשתפר בהדרגה. זה העיקר. בנוסף להתרגשות הנעימה שהם גורמים לי בשעת הכתיבה, הם גורמים לי לאחרונה גם קצת נחת, כשאני חוזר וקורא את הכתוב לאחר זמן. גם המחקר על הרומאנטיקה הגיע לשלב מרתק עם חישופם של המדרונות המובילים במורד מן השיא הרומאנטי – הציניות, הדפרסיה, המאזוכיזם. מה יש לחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ להציע לי במקום העניין הלוהט בתופעות המרתקות של הרוח האנושית? מה יצא ממני אם אקבל את הצעתו של מר וירט? לכל היותר אהיה אף אני ברבות הימים מנהל של איזו חברת־ענק. האם זה מה שאני רוצה באמת? אני שנא את אורח החיים של המנהלים האלה שהוא שכרם בכל עמלם השמם: ארוחות הצהרים במסעדות על חשבון הוצאות, כירות החזיר שלהם לכבוד גמר סיומה של עסקה מוצלחת. טפיחות הכתף מהחברה’מן לחברה’מן, הניאוף עם הפקידות והמזכירות. אני מתעב שדות תעופה ותחנות רכבת, את הערלים עם המבט האטום בעיניהם, את ארצות הערלים. עריהם עם הפסלים בחוצות ובשווקים מחליאות אותי.

באופן מוזר לא הייתי מודאג כלל באשר לפרנסתי, הגם שלא היה לי שמץ של מושג ממה אתקיים חודש אחר שאפסיק לעבוד. אם אסבול חרפת רעב הרי גם זו לטובה: הכנרית שרה יותר יפה ויותר צלול כשמנקרים את עיניה.

יש לחסל את גוש הזמן הסתמי הזה של שמונה שעות ליום בקובת העבודה. כשאני יוצא משם זה כאילו עבר עלי טראקטור. מה עוד אפשר לעשות אחרי זה? רק להתבדר. האדם הפך לקפיץ של איזה מנגנון חסר־חיים: נמתח בעבודה במשך שמונה שעות, ומשתחרר בערב בבידור. למה הגענו איפוא? הגענו כמו לעת שקיעת האימפריה הרומית, ללחם ושעשועים: צורת החיים של תקופת התפוררות. רצף של זוטות שאינן מצטרפות לשום מסכת חיים ראויה לשמה. כל זה יבוא מהמערב השוקע. גם אופן ארגון העבודה בחברה הישראלית לייצור שברי כלים בע"מ אינו אלא יבוא מהמערב השוקע. יש לחסל את קובות העבודה ולארגן אחרת את הטעון עשייה. הסיכויים לתיקון הם, למרבה הצער, קלושים. הישראלי הוא אדם שוחר בעיות. הוא אוהב את קובת העבודה שלו, כי היא מספקת לו בשפע את הבעיות אשר אהב. אם יושיבו אותו בגן עדן הוא יחפש שם בעיות, ואם לא ימצא – הוא ימציא בעיות ולא ישקוט ולא ינוח, עד שיהפוך את גן העדן לגיהינום. איך אפשר לגאול אנשים כאלה?

קרוב לודאי שהייתי עוזב את החברה כבר מזמן אלמלא אישיותו המיוחדת במינה של מר וירט והאפשרויות הבלתי צפויות שנפתחו בפני על ידי המפגש עימו. במקרה כזה הייתי אולי מוצא לעצמי עבודה כשומר לילה באיזה בנין או משהו דומה שהיה משאיר לי את עיתותי בידי. עכשיו, משפגשתי במורה גדול שיכולתי ללמוד ממנו דברים רבים ומעניינים בחיי המעשה, החלטה לעזוב את החברה שוב לא היתה כל כך קלה. במחיצתו של מר וירט עמדתי על הכוח העצום הצפון בעידון הרוחני. למדתי כי ניתן לנהל את מלחמת הקיום על רמה אמנותית כמעט, להפכה לדבר אלגאנטי כמו סיוף פלורט או מלחמת המאטאדור המיצג בנצחונו את עדיפות המהודר והגמיש על הברוטאליות של הכוח הגס בהסתערותו הזעפנית.

הצורה שבה הוא עלה על יעדיו כאשד מתקדם בבת אחת בכל ערוץ ונקיק אפשרי, תוך עקיפת המכשולים עד שהללו היו נשטפים ונגרפים מעל דרכו כמאליהם, רצונו היה כל כך גמיש עד שספק אם עוד היה זה רצון בכלל. ייתכן שזו היתה קאטיגוריה נפשית חדשה בתכלית שטרם נמצא לה שם – משהו מודרני מאד, זורם ללא הרף, חופשי לחלוטין מכל כבילה ומעצור, השייך כולו להווה ואינו חייב ולא כלום לעבר ומסורת. מעין התכוונות סלקטיבית היושבת במארב עמוק בתוך האישיות כקריטריון המזהה אוטומאטית את כל הגורמים הרלוואנטיים למטרותיה, ממיין אותם כהרף עין, מפעיל את הגורמים המועילים, מגייס את הנייטראליים ומשתק את העוינים.

הכוח המוחלט בגבולות האנושי של אישיות זו הסגיר לי את סודה: הוא אדם חלש לשעבר. הוא היה בן־טובים. אביו היה בעל אחוזות עשיר באחת ממדינות הבלקן. ייתכן שהיה נתון בנעוריו לחינוך קפדני שכולו איסורים וחרמים. במאבק מתמיד עם מעצוריו של חינוך זה, כשהוא מאכלם ללא הרף בשכלו החריף, הוא עקר מטבעותיהן את השלשלאות שריתקוהו אל כתליו הטחובים של המוסר הזעיר־בורגני, עד שחולשתו הראשונית הפכה בבת אחת לכוח איום. הוא השתלט לחלוטין על כל מעצורי המוסר והחינוך הטוב שהוסיפו לשמש לו מעתה רק ככסות לכוונותיו ולמעשיו כשהוא משתמש בהם או מתעלם מהם כרצונו ולעיתים מקדם באמצעותם את אותן המגמות הבלתי מוסריות שהם נועדו למנוע. הוא עקר מחייו ביד רמה כל שמץ של נאיביות, דבר שאיפשר לו לזהות ולנצל למטרותיו כל שמץ של נאיביות בזולת. הוא היה הנסיך המושלם של מאקיאוולי.

כבוד עצמי עצום דרבן אותו ללא הרף ומנע ממנו רפיון ידים. כל הוויתו היתה חדורה במין הנאה מטאפיזית חריפה עד כדי חושניות של אישיות סוברנית הבונה את חייה נדבך אחר נדבך, מתוך שלמות פנימית גמורה, אהבה עצמית ללא גבול ובלי להיות נפלגת על עצמה לעולם. הקדושה הגמורה שבה התייחס לחייו יצרה סביבו הילה בלתי נראית אך מוחשית מאד. סוכת שלום היתה פרושה מעליו, שלום גדול וכל־מקיף שהתעלה לדרגת ערך אובייקטיבי אשר לא נמצאו עליו עוררין מקרב האנשים שבאו במחיצתו. מי שפגע בקצה צפורנו באפס קצהו של שלום זה, היה מוגדר אוטומאטית כפושע, אדם שכולו רע, שמותר להפעיל נגדו את הסאנקציות הנוראות ביותר בלי להיות בלתי מוסרי. מי שפגע בשלומו לא יכול היה להיות צודק.

מר וירט הראני שיש אמנות בחיים עצמם שהיא אמנות החיים. לנוכח גילוי זה לא יכולתי להתייחס לעבודתי בחברה בשוויון הנפש הקודם. את פקפוקי הגבירה ההזדמנות הנדירה לגבי טיפוס כמוני, שאינו דומה לאף אדם אחר שהוא מכיר, להגיע “למעלה”. אדם יכול להתקדם רק באמצעות האנשים שמעליו. כדי להגיע למעלה רצוי מאד שאדם יהיה קרוץ מהחומר של הממונים עליו: שייהנה מאותם הדברים, יבקר באותם המקומות, יאהב את אותם הבילויים, יצחק מאותן בדיחות. אדם יכול להתקדם רק אם הממונים עליו הם ה“מדיום” שלו. אחרי כל מיני חיות ועופות שנתקלתי בהם, פגשתי לראשונה בוס שהוא עצם מעצמותי ובשר מבשרי. זה לא היה מוצדק עכשיו לקום ולהתפטר בקלות ראש וללא מחשבה תחילה. היה קשה לי להחליט. באופן בלתי צפוי נוצרה ברירה בין שני סוגי ביטוי. לאחרונה אפילו השתעשעתי קצת ברעיון לגלות את לבטי למר וירט. הדברים הגיעו לכלל גישוש בלבד. תגובתו הבהירה לי שלא כדאי להמשיך בכיוון זה. היה זה כשניסיתי לאחרונה לברר עימו שאלה שנתעוררה במהלך העבודה. הוא אמר לי כי לדעתו לא כדאי להיכנס לעניין כה מסובך כל עוד לא סוכם בינינו דבר ברור בקשר לעבודתי בחברה להבא. היה זה רמז מצדו שהגיע הזמן להבהיר דברים בנושא. הוא ציפה ממני שאאחז בהזדמנות שהקרה לפני, אבל מבט רחוק וקפוא בעיניים היה כל מה שקיבל ממני במשך השתיקה שנפלה בינינו בתום דבריו. הוא התבונן בי בעיון ומבטו המואר קיבל איזה ערפול לא נעים. נדמה היה לי שהוא מופתע. לבסוף אמר:

“יש לך נפש של פייטן, מר בן־ארי. יהיה לך קשה מאד. נדמה לי שאתה מחפש בחיים דברים שאינם קיימים במציאות”.

כשנזכרתי בדבריו עכשיו, נדמה היה לי שאני מבין אותם יותר טוב: היתה זו בעיטת פרידה טנטאטיבית. משנרמזה על ידי שתיקתי האפשרות שאדחה את הצעתו, הוא רצה להקדים לי בעיטת פרידה שתיכנס לתוקף עם מתן תשובתי השלילית. זכר דבריו עורר בי פתאום רוגז רב., כאילו נעלבתי למפרע.

“נפתלי בן־ארי”, אמרתי לעצמי בדרך ארץ רב, "אתה עולה עכשיו על דרך שתהפוך אותך לפסיק בעיני כל ידידיך ומכריך בארץ היהודים. אל תכתוב את שמך עכשיו בפטיט ואל תרשה לאחרים לעשות זאת. רגישות חולנית בעניינים של כבוד היא הדבר הבריא ביותר בשבילך עכשיו. מי שאינך מעריך אין לשים לב לדבריו. אבל עם אדם כמר וירט יש לעשות חשבון מדוקדק. מי שזו דעתו עליך אינו ראוי שתקיים עימו יחסים ויהי מי האיש. זה בכל הנוגע לנפתלי בן־ארי. אשר לך, מר וירט:

"ייתכן כי אף בך דיבר האלוהים, אך אתה, כפי הנראה, קיבלת הוראות שונות משלי. אם אני אלך בדרכך, ולוא תהא מוכתבת מפי הגבורה, במקום ללכת בדרך שהותוותה לי, יפגע בי אריה בדרך וימיתני וכבר היו דברים מעולם. הביטוי שאתה מציע לי, לא עבורי נועד, לכן אני מתפטר.

"ואני מתפטר, אדוני הדירקטור, משום שיש לי כינים, ואין לי זמן להתגרד בגלל העניינים הארורים של החברה שלך. אני אודיע לך על התפטרותי בטלפון לא משום שאני פוחד להודיע לך על כך פנים אל פנים, אלא משום שאני רוצה לעשות זאת בצורה הגסה, הבוטה והמעליבה ביותר. אני רוצה לשלול ממך את זכות המלה האחרונה. אני אודיע לך על התפטרותי ואטרוק לך את השפופרת בפנים, נאום הפייטן.

“אתה סופר־אזרח מר וירט, ואתה בז לפייטנים. לוא הייתי כיום פייטן בעל מעמד מוכר בעולם הפיוט, פייטן שכבר פורסמו דבריו וכבר זכה לתשבחות מעטם של המבקרים, פייטן עתיר באנקטים שאנשים חשובים כיבדום בנוכחותם, אתה היית נוהג בי דרך ארץ ולא הייתי מכנה אותי פייטן. אם יקרה לי כדבר הזה אתה שוב תזמין אותי לדייג וגם תשמח לארח אותי בביתך. אבל, מר וירט, אמת המידה הבורגנית היא לא תמיד הטובה ביותר למוד בה פייטנים. יתכן מאד שאיזה פייטן רוכב עננים והובר שמים, שאף מלה משלו טרם הופיעה בדפוס, ימצא במציאותו הבלתי־מציאותית נופים נפלאים שאתה אינך מסוגל אף לשערם בנפשך וכי בנופים אלה הוא ימצא את כל המציאות שלך משתקפת כולה בקרן זווית אחת שאף אינה מן המוארות ביותר. אי לזאת, הר סנאטור בודנברוק, להתראות בבאנקט הראשון שייערך לכבודי, באם ייערך. ואם לא – אזי היה שלום. ואם אבידתי קשה לך מנשוא – בשגשוג החברה תנוחם”.

גל הזם שכך לאט לאט ואת מקומו תפסה איזו שפיות גדולה מניבת שלווה. ההרגשה המרוממת לא ארכה ובמקומה באה איזו התעוררות סתמית וחסרת כתובת שהקפיצה אותי החוצה. תוך כדי כך נזכרתי פתאום במלך בלתינשטר ובכל גאלריית הפרצופים בחברה. הם דמו בעיני עכשיו לשרצי עוף שהפכו כתמים על השמש הקדמית של מכוניתי הדוהרת. יש להעביר עליהם סמרטוט רטוב ולמחות את זכרם.

שטוף שמש ובעיניים ממצמצות מיהרתי לאורך הטיילת. נעצרתי ליד סנוקר מלא פרחחים שהוציאו את רצחנותם על כדורי אגרוף ולוחות מטרה חשמליים. המקום ממש ינק אותי אל קרבו.

בפינה עמדה תיבת נגינה. שלשלתי לתוכה מטבע ובחנתי את רשימת הנעימות. אחד השמות עורר בי ציפייה: לה מאקארינה. הבחירה היתה מוצלחת. קצב דרומי מסעיר, מסוג הנעימות שהייתי משתכר מהן בתקופות המחתרת לפני צאתי לפעולה מסוכנת. הנעימה הבאה שחברתי: Jailhouse Rock – בחירה מצוינת אף היא.

עודני עומד שם ומאזין לנעימות, נקבצו סביבי למנער ועד זקן כל רועי הזונות מרציף הרברט סמואל בפועל, בפוטנציה ובפנסיה. המנגינה לכדה את כולנו לגוף אחד חש ומתנועע לפי הקצב. משנדם המכשיר עזבתי אותם ויצאתי. מיהרתי לתא הטלפון הקרוב כדי להודיע למר וירט על החלטתי. אבל התשוקה לקצב כבר ניעורה בטיפוסים החייתיים שהשארתי מאחור. אחד מהם תחב מטבע לתוך החריץ והפעיל מחדש את תיבת הנגינה. וכך, בעודי שועט משם לקראת העתיד החדש שלפני, רדפוני מגבי מלים שכאילו נבחרו במיוחד עבורי על ידי רעי החדשים מתחתית הסולם:

פרק כ"ה: לילה    🔗

ליל אפל ועמוק וכל דאלים גבר. מהחורים כבר מגיחות המפלצות – מתייצבות למלאכת הליל. כל אחד מרגיש אחרת, נדחף על ידי אינסטינקט שונה. זן לעצמו, אינדיבידואליסט ללא פשרות, עד כדי הדברת עצם חוקי הגנטיקה, כדי להיראות אחרת, להיות שונה להכעיס, להית כמו שום דבר אחר עלי אדמות. אבל כולם מושכים ודוחפים יחד בדבקות את עגלת השחת. אני עימהם. יוצא בשליחות הלילית, הגורלית, הסתומה, ההכרחית, נעדרת השמחה. מקור ארוך יורד לי על מידותי, מתלבט לי בין הברכיים. מתחת החולצה מתגבן זוג כנפיים: הן תיכנסנה לפעולה בשלב המכריע כקלף הפתעה. (הפתרון כמו תמיד: דאוס אֶקס מאכינה). המשימה לא כל כך ברורה לפי שעה. אני מצווה לפעול כרגיל לפי הוראות חלקיות שתשוגרנה מדי פעם מהאתר. רק בקווים הכלליים ביותר אני יודע שהדבר קשור בסכסוך הישן עם אשמדאי וסמאל: אני הולך לעשות איתם את החשבון הלילה בצורה זו או אחרת, או לכרות עימם ברית.

בינתיים אני רק ממצמץ בעיני העגל שלי לתוך אורות פרסומת נאפופיים, מבליחים וכבים, נדלקים וקורצים ועוגבים עלי כמו זונות רחוב. הם מציפים אותי. זאת לדעת: חייל עצום ורב של אנשים חי בעולם עם יעוד בחיים, לפתות אותי שאני צריך זוג מכנסים מטריליין. מה להם ולאחוריים שלי – זה אני לא מבין. שישאירו לי את הדאגה. אני כבר אכסה אותם במשהו. אבל לא, דווקא ברגע זה, כשאני כל כך עסוק בשאלות הקריטיות של החיים והמוות אני מוכרח למצמץ לתוך בלינקרים היסטריים הרושמים לסירוגין באותיות ענק: ט־ר־י־ל־י־ן T-E-R-Y-L-E-N-E.

מערכת הבלינקרים הבאה שוברת אותי. אני מרים את הידיים, נכנע לעידן הצרכני. שתו מיץ פז?: – כל הכבוד. כוס מיץ פז, אדוני… עוד כוס ועוד כוס… כמה לשתות? כמה שנכנס. אם כן, אדוני, עוד כוס. עם ישראל – שתה מיץ פז! (והדיבר האחד־עשר: זכור את מיץ הפז לשתותו!)

בבטן מלאה מיץ פז אני משרך רגלי מהקיוסק ישר לקראת המגבת המלטפת. מגבת זו מעוררת אותי משום מה במידה לא רגילה: מלטפת?! יפה מאד שהיא מלטפת! האם היא גם מנגבת – זו השאלה. יש לי מי שילטף אותי: אתנה טראשה פעמיים בשבוע.

אלה ואחרים הם שליחי השטן הבאים לנסותנו, לבלבל לי את המוח, להוגותני מהמסילה. הם מנסים לפתות אותי במוצרים המיותרים של התעשייה המודרנית, לתקוף אותי מהאגף, לנעוץ לי את הסכין במקום הרך שהותירה אחריה הצלע החסרה. הם מציעים לחווה את התפוח הקדמון בגלגולו האלף כדי להביא את האדם לחורבנו. כולם עד אחד סוכנים של אשמדאי וסמאל. קרבנותיהם לגיון בחלד…

לקראתי אחד הארורים, עם טראנזיסטור לחוץ ללחיו כמו קומפרס נגד כאב שיניים. עימו מתגבר ובא הפאסיון על פי מאתיאוּס הקדוש. הנה הסמל: ניצול אפשרויות מיכאניות ללא כל כיוון ומטרה. ניכר שהבאבוּן מוקסם מעצם האפשרות להאזין לפאסיון על פי מתיאוס הקדוש, בעודו שועט לאורך הדיזנגוף עם המוני אדם רוחשים מסביב, תנועה סואנת, אוטובוסים עוצרים על כל צעד ושעל ושבים ועוקרים בקול רעש גדול וענן עשן מסריח, נהגים מחליפים מהלכים, האופנועים של הפוּשטאק’ס יורים מהמפלטים המקוצצים שלהם בקולות נפץ, רוכלים מכריזים על מרכולת יבוא של מלחים הפרושה על המדרכה לרגלי קירות הבתים ונראית מרופשת בתאורה העכורה, מוכרי עיתוני הערב, כרטיסי ההגרלה של מפעל הפיס ומגן דוד אדום. כל זה מתערבל לקאקופוניה על רקע דוכיים הגואה של גלי הלהג התפל והמשמים המתנשאים לשחקים בכל מקום בו נפגשים שני יהודים או יותר. (רק מונגוֹלוֹפוֹבּים יכלו להעלות בדעתם לשייך את היהודים באמצעות הכוזרים על הגזע המונגולי השתקן). הפאסיון של בן־ארי הקדוש בתוך הטינופת הזאת עוד צריך להיכתב. לפי שעה אחבר על אתר את ראשי הפרקים של הליברטו: אלי, אלי, למה שבקתני בעולם זה המלא שימפאנזים שנהנים מניצול אפשרויות לשמן, כשהאינטרס אינו קיים א־פריורי ונוצר רק משבאה לעולם האפשרות. בתוך ההתפתחות הסרטנית הסוחפת של המיותר הלוחץ ללא הרף על הריקנות וממלא אותה באופנה אחר אופנה של דברים מיותרים. בתוך החיים המרקאנתיליים האלה שהם ריקנות שלתוכה מערה היצרן את מוצריו המיותרים המנציחים את הריקנות. כל תחליף קיקיוני שהמנוולים האלה זורקים לשוק תופס מקומו של פתרון ממשי ובר־קיימא, ובכך מהדק עלי את חגורת הבדידות. צריך להעמיד אותם לקיר את כל היצרנים, הבנקאים, הטריבונים העממיים, כל הצ’מפיונים האלה של הסדר החברתי הקיים, להעמיד אותם לקיר ולירות בהם כפושעי ציביליזאציה: קודמיהם ומבשריהם של פושעי המלחמה, שככלות הכל רק מעמידים את הציביליזציה העמלנית של האזרחים ההגונים על הפוטנציה הסופית הגלומה בה. בעולם הנפלא שיקום על חורבות העולם האזרחי, מטוהר מכל השרצים האלה של הארגון הכלכלי הקיים המטביעים את חותמם על החברה, הכל יבוא על מקומו בשלום, ובטלנים מושבעים כנפתלי בן־ארי, בטלנים מלידה ומהכרה, בטלנים קשי עורף, עזי מצח ובטוחים בעניינם, בטלנים בעלי זיקה חושנית לבטלה עם אידיאולוגיה בטלנית עמוקה וכל־מקפת הגובלת בדת, כל אלה האנשים הנפלאים ימצאו את תיקונם בעולם החדש – הטוב שבעולמות האפשריים.

מפזר רגלי על אבני הדיזנגוף, חושב בשעת מעשה במהירות על־קולית – אני בולע את הרחוב הסואן על פרשו ומעיו במבט הרעב של האיש הבודד. שתי גורילות עולות לקראתי, חיות אדם בעלות שרירי ענק שטופחו במכון כוח… האידיאל היווני של יופי והארמוניה גופנית בגלגולו הקוסמטי במאה העשרים. בין השניים צועד האקוויוואלנט הנשיי של הגברות הקוסמטית – הנשיות הסינתטית מהמכונים לפיתוח החן. הדור הבא ייוולד בקורספונדנציה. “מרגיש טוב. הכל בסדר. מבחנה בדרך. שלך ­(–) הבעל”. איך ייראה ניאוף בתקופה זו הבאה עלינו לטובה? החבר הטוב של הבעל יחליף אולי את המבחנה. יהיה נחמד.

השעה כבר תשע עשרים ושבע ושום דבר עוד לא התרחש. ייתכן שעוד מוקדם. והראיה שפקח עירוני מוצא את השעה כשרה ללבוש את המדים הצרמונאליים שלו, לצאת להתעלל ברוכלים: הקליפות של הבוטנים והגרעינים מלכלכות את המדרכות, נוסף על כך הניירות והשקיקים, ובהזדמנות זו – איפה הרישיון? וכו'. גם היצורים הנמוכים ביותר בעולם החי מוצאים להם את קורבנותיהם במלחמת הכל בכל.

אומללות ניוול ונבלות בכל המעשה אשר יעשה האדם תחת השמש. הרהור זה שמבזיק במוחי מביא אותי לפתע באופן בלתי צפוי בהחלט, אל האדם.

“האדם”! – כאן באמת הגענו למשהו. איזו הילה של אידיאלים אפפה את המושג המופשט באותם ימים וורודי ערפל כשעוד הייתי צעיר ויפה וטרם הכרתי אותו – את “האדם”. מאז למדתי ועכשיו אני יודע. כל כך הרבה זמן הייתי למטה ובחוץ שהאדם חדל להתבייש בפני. לא הייתי גורם בשיווי משקל הכוחות החברתיים והאדם לא חשש להתערטל לפני. אני יודע עכשיו מה זה “האדם” כמו שמעטים מאד יודעים. אני אגלה גם לכם: כמה מיליון פלזנשטיין, כמה מיליון שאקארוף וגולדמן – וזהו כל האדם. נבלים או שטינקרים כולם וביניהם פזורים בסך הכל ל"ו צדיקים – בלתי מאורגנים, בלי מקורות כספיים, בלי אגודה מקצועית, בלי ביטאון רשמי בלי מפעלים כלכליים, בלי מפלגה, בלי צבא, בלי נציגות בכנסת… אפילו בלי להכיר זה את זה או את עצמם כצדיקים, מה הסיכויים אם כן? – אפס.

האדם! –

האדם…

האדם נע עתה על המדרכות בהמון צפוף מפיק קולות, נודף ריחות. הנה הינם! – יריבי על מדרך כף רגל ופרור לחם בסיוט הניאו־מאלתוסיאני. לפי גרסה אחרת, רעי שאני חייב לאהבם כמוני, או – גם יותר ממני לפי גרסה שלישית. רעים אחרים שלי יושבים ליד שולחנות על קטעי מדרכה שלפני בתי הקפה זוללים, סובאים וסוקרים במבט מרושע את הסרט הנע של רעיהם החולף על פניהם, תרים אחר פנים מוכרות כדי ללכת רכיל. כמו מה, בסופו של דבר, עלי לאהוב אספסוף זה של רעים – איני יודע. אבל אני כמו מה אני אוהב אותם: כמו ספחת, כמו מורסא במפשעה. כמו פטרייה בין אצבעות הרגליים. איך ייתכן שזה יהיה אחרת? הנה, איך כחולפם הם מודדים אותי במבט הכבוי, המאחל רע, הבלתי מפרגן שלהם, מחפשים אצלי מקום רך לנעוץ בו סיכה של שמחה לאיד: גיבנת, רגל צולעת, יד תותבת, עיניים טרוטות, כל דבר שיבטיח להם שיש עלובים מהם עלי אדמות. (שפעה שלמה של אדם קטן חולפת על פני, מכרסמת אותי עד העצמות במבטים העששים כשפעת דגי פיריניאס). כשהם בכמויות הם גיבורים גדולים, אבל כל אחד מהם, כשאתה תופס אותו לבד בפינה אפלה, הוא כל כך מסכן, כל כך לא שווה גרוש ולכן – כל כך מנוול. זו נוולותם שגורמת להם לחלוף בצורה כזאת על פני הדוכן של אחיהם הזקן המוכר כרטיסי הגרלה של מגן דוד אדום. הם לא רואים אותו למרות שהוא יושב שם בגודל טבעי, גלוי וחשוף לעין כל מאחורי שולחנו הקטן, זרועו הכחושה נשענת במרפק על לוח השולחן, כולו בלוי ומרופט, בידו מניפה של כרטיסים והוא בוהה ומלמלם נכחו בקול דהוי, חיוור חסר סוגסטיה – כמעט מלחש, דברים שטוחים, נאיביים: “אתם מוכרחים לקנות… אתם יכולים לזכות… באמת…. אתם יכולים לזכות…”

באמת? הגעת לגבורות סבא וכל כך מעט אתה מכיר אותם. כרטיסים אלה לוא הוצעו להם למכירה בנשף מגן דוד אדום, במסגרת תצוגת אופנה, כחלק מהמשחק החברתי, כעניין להתנשאות חברתית באמצעות ערכים גשמיים – איך האדם היה אז חוטף אותם כלחמניות טריות ומבקש עוד. אבל לא כך, בצנעה, מיידו של זקן אומלל. האסימונים השחוקים האלה של העולם האזרחי! כמה זמן זה לקח לי להתפכח. אלף שנה הייתי מהלך סביבם על קצות האצבעות. זה היה בפרהיסטוריה, באנטדילוביום, כשעוד הייתי יצור משונה עם מצפון וסופר־אגו. הללו שימשו להם כסוס טרויאני, צינור להשתין דרכו את הבינוניות שלהם לתוך דמי כמו לתוך סיר לילה. הם עם החוכמות שלהם. איך מצפון זה יהה מציק לי עד מוות, אפילו לא בגלל עוול שגרמתי להם. די היה שאעז להתנגד לעוול שהם רצו לגרום לי כדי שנחשולים נחשולים של לבטים פנימיים יביאו אותי לסף אפיסת הכוחות. תודה לאל – סבלתי כל כך שהדברים הגיעו לנקודת משבר: אני או המצפון – אחד מאיתנו חייב היה ללכת. כיוון שרציתי להתעכב עוד קצת לרגל כמה עניינים, ממילא הלך המצפון. הצורה שבה זה קרה היתה בלתי צפויה ביותר, ממש פאנטאסטית. הייתי מוכן לדראמות, מאבקים סוערים ולבסוף – ניצחון סוחף או מפלה מוחצת, שתשאיר אחריה דמות טראגית של גיבור ששרה עם האלוהים ונוצח. במקום זה – דממה דקה: בוקר אחד קמתי והנה – אין מצפון. במשך הלילה (אפילו התאריך לא זכור לי) הוא פשוט התנדף לתוך האוויר ואיננו. חשבתי שהוא ישאיר אחריו חלל, ריקנות גדולה או לפחות צלקת. למרבה הפלא הוא לא השאיר אחריו כלום. מאחר שנראה בעליל כי הוא לא תפס מקום בחלל הרי מסתבר שלא היה ממשי. מסתבר שסבלתי תמרורים כל השנים הארוכות ההן מחזיון שווא ותעתועי חושים ובעיקר – מדבר מיותר לחלוטין. זה היה מרנין ומרענן לאבד את הדבר המיותר הזה. מאז אני קצת לא בן אדם, אי אפשר לסמוך עלי, מלה שלי לא מלה, אני בלתי אחראי, לא שואף לשום דבר, לא שם קצוץ – ואני מאושר. מאז גם ניתן לי סוף סוף לקיים את יעודי בחיים – יעוד של פאדרה. יש לי יותר נתונים להיות רועה רוחני מאשר לרוב הרבנים שאני מכיר. בכוחי להעלות ארוכה לנשמתו הכואבת של האדם. הרצפט: להאזין לסיפור מצוקותיו של האדם בסבלנות של מלאך, שעות אם צריך, אחר כך לצחוק לו בפנים ולהפנות לו את הגב. זה פועל בתשעים מקרים ממאה, מפני שתשעים אחוז מהסובלים בעולם סובלים משום שנדמה להם שזה יפה, מוסרי ומרשים לסבול. לאלה אני גורם שיתפכחו. עשרה האחוזים הסובלים באמת חייבים לפנות לאלוהים והוא יענם.

עשר. הדיזנגוף דרומוס של סומנאמבוליסטים סקיצואידיים שועטים קדחתנית רצוא ושוב, חסרי הכרה, עיוורים, חרשים, פניהם להבים, העינים הבורקות משקפות את הריקנות המלובנת אל החלל המגולוון בגולגולת. הדיזנגוף! אין כמוהו בכל העולם. הוא התקווה הניצתת בלבבות בודדים מידי ערב בשעה תשע עשרה אפס אפס, ההופכת למרורות לקראת חצות, רק כדי לשוב ולהתנער כחול מתוך תל של שברי שברים ושברונות בשעה היעודה למחרת. אני היחיד היודע מה הוא מחפש פה. אני מחפש פה את לילית. אני אבלה איתה את הלילה. היא מסתתרת אבל אני בטוח שהיא בסביבה. הלייל מלא בשמיה…

אני מוצא אותה בבר כמובן, על רחבת הריקוד, קווצותיה השחורות גולשות מלאות חיות כנחשים. עיניה – אוניקס ממורט. היא מתפתלת כצלופח סביב בן זוג צועני מתוח כמיתר ורוקע בקוצר רוח: לוויתן נחש בריח בפלאמנקו סוער עם לוויתן נחש עקלתון. ביום פוקדי ופקדת על שניהם בחרבי הגדולה, הקשה והחזקה ולפי שעה ירקדו להם. אני מצמיד אליה מבט חורך, עיני להביור. בלי לגרוע עין אני ניגש לבר ותופש מקום ליד מיליונר שמן וזקן. הבארמן מערבב לי דרינק.

“שתה,” אני אומר למיליונר ומציב את הכוסית בנקישה על הדוכן לפניו. לא גורע עין מלילית. הוא לא שותה מפני שיש לו “גאוּט”. מחלה, הוא מסביר לי, שבאה מחיים יותר מידי טובים.

“זה בריא אדוני, שתה, טוב מאד בשביל גאוּט”, אני עומד על דעתי, אבל הוא לא שותה. “אז מה אתה עושה בבאר?” אני מטיח בזעף מוסיף כל הזמן לשפוד את לילית על מבטי, כבר מפשיט אותה בעיני רוחי ומתחיל לצלות אותה על גחלים.

“עוד יש דברים נעימים בבאר גם לאנשים במצבי”, אני קולט בחצי אוזן.

“מה?”

במקום תשובה אני חש איך מבטו מחליק רכות לאורך מבטי כזיקית על חוט ברזל. הוא לכד את מבטה מייד. מה שלא עלה בידי בנצח עלה בידו כהרף עין. הוא חייך אליה. מעבר לכתף של בן זוגה היא החזירה לו חיוך רפה – כמעט בלתי מורגש. עכשיו היא רומזת לו בניד עפעף. מעבר לכתף של בן זוגה נחתם ביניהם ההסכם ברור וגלוי לכל סעיפיו כאילו נוסח על ידי עורך דין ונחתם בפני הנוטריון הציבורי. משמע שאין היא לילית! מה הוא יכול לעשות בשבילה במיטה, האימפוטנט הזקן עם הגאוט? מעיו אכולי כיב, עצביו מרופטים, עורקיו מסוידים, לליבו אורב האוטם, הפעולה הקורוסיבית של חומצת השתן כבר עיוותה את כל פרקיו. רופאים יקרים מחזיקים אותו בחיים בתרופות נדירות. כל חתול, עכבר או כלב במצבו היה מתפגר כבר מזמן. איפה הצדק?!

אני פונה ממנה בשאט. מתוך המשקה הכחלחל, הצלול נשקף אלי פרצופי בדמותו האקטואלית ביותר: קטן, מושתן ומסורס. האם זה אני הנשקף בכוסית? מי אני בעצם? לוא רק ידעתי. מי?! איפה אני בתוך המיש־מש הגדול של חיי? חייו של מי אני חי בעצם? חייהם של מי, אולי יותר נכון? של טיפוסים מתוך סרטי קולנוע? של דמויות היסטוריות? או אולי של השכנים שלי – גם זה יכול להיות. אך מה זה חשוב בסופו של דבר: מר בונאפארטה אימפראטור או מר גולדשטיין, אינסטלאטור – לדידי היינו הך. איפה נפתלי בן־ארי, זו השאלה. מי ראה, מי מצא? אני מתחנן בפני הציבור לעזור לי בחיפושי אחרי נפתלי בן־ארי שברח מבית המשוגעים של הציביליזאציה הישראלית. נראה לאחרונה בבר סובא את הפרוטות האחרונות מכיסו בחימה שפוכה, ומתכנן את השלמת הגינוסייד נגד הגזע הארור של רוצחי המשיח. הוא מסוכן לציבור.

בהתקף של זעם נורא אני קם ועוזב את הבאר במהירות. נקלע ישר לתוך קלחת הדיזנגוף בשיאה הסואן ביותר. המונים בדרך אל השכחה וממנה. אני נע בתוכם אלמוני ואפור, שיכור כולי מתחושת הנקם המתוק שבאלמוניות היודעת־כל שלי. הכל ייתכן עכשיו. הדברים הפחות צפויים – זה ברור. ואמנם פתאום חולפת על פני סורה, גבוהה מאד בהריון, תלויה על זרועו של מישהו. אני מביט לה ישר בעיניים אבל לא אומר שלום מפני שחבל לי על הטראנס. זו היא שמשגרת לי “שלום”. סנטרה באוויר והבעת סיפוק שפוכה לה על הפנים כמו שכבה של גוּאַנוֹ פּרוּ. אני לא עונה לה. היא שוב חושבת שאני גס־רוח – אבל הפעם כנראה לא איכפת לה, שכן המבט בעיניה – פואזיה גאיונה, נקמנית, זולה כחרוזי פרסומת:

כה אמר מבטה. אני מגביר את המהירות, עובר לדהרה. מה שמניע אותי עכשיו זה כמעט לא יאומן:

סקאגראק וקאטגאט…

המלים צורמות במוחי כמשור חשמלי בנגריה מודרנית: סקאגראק וקאטגאט… סקאגראק וקאטגאט…

בטראנס הפּראמבולאטורי של הכפייה אני מבקיע במהירות בתוך שפעת היופי הקר, המרוחק, האימפרסונאלי של בנות הפולנים החולפות על פני. לכל אחת מהן במקום נשמה מכונת חישוב של I.B.M. בע"מ (נוסף על הבם־בם) ואמא פולניה שמלמדת אותה את כל כללי השימוש.

סקאגראק וקאטגאט… סקאגראק וקאטגאט…

הלאה, הלאה. ראש נרכן כפר נגח, עיניים כבושות בקרקע, אל תפן ימינה, אל תפן שמאלה, אל תפן ליצר. רק הלאה בשם אלוהים! זה הרצח אורב במעמקים האפלים של סקאגראק וקאטגאט. סקאגראק וקאטגאט… סקאגראק וקאטגאט…

איך אני לא נתקל באנשים זה פלא. הם סוטים מעלי בלי ספק. יודעים שהעניין חמור הפעם. חשים בסכנה…

בפתאומיות מדהימה מפנים המיצרים הסקאנדינאביים את מקומם על ציר הטירוף לאובייקט מהמזרח הרחוק. בזה אחר זה חולפים במוחי שמותיהם של בני משפחת המלוכה הסיאמזית: המלך בּהוּמיבּוֹל, המלכה סיריקיט יורש העצר הקטן הנסיך ואג’יראלונגקורן. כולם פה פתאום. מעולם לא ידעתי שאני יודע את שמותיהם, אבל עובדה. אני זוכר את כולם פרט לאחד: אבי סבו של המלך בהוּמיבול – מלך סיאם של אנה. ודווקא שם זה אני יודע שידעתי פעם. עכשיו אינני יכול להיזכר בו בשום פנים. הדבר עינה את נפשי כל כך שהאטתי צעדי עד שנעצרתי, מביט סביבי בעיניים משוטטות, חוששות במקצת ולב דווי. אני בדרך הביתה – התפלאתי למצוא. זהו זה, אם כן. הרגשתי שאני סובל מאוד ממשהו, שדבר מה לוחץ לי על החזה וטורף עלי את נשימתי. זה מה שהעיר אותי מהטראנס: גוש גדול של התנגדות פנימית משתקת כל כך שלא הייתי מסוגל להניע איבר. אני לא רוצה להגיע הביתה – זו האמת הגדולה. לוא חיכו לי עכשיו בבית אשה, כמה ילדים קטנים ואלף הטרדות הקטנות הכרוכות בפאראפרנאליה כזו – כמה טוב זה היה. להשקיע עצמי בהן ולשכוח מי ומה אני – זה הגדול בתענוגות שאני מסוגל לתאר לעצמי בזה הרגע. במקום זה מחכים בבית העט, הנייר, האינסומניה, בקבוק הברנדי, ההשראה המפרכת, חוסר ההשראה המפרך, הנים־ולא־נים, השינה הטרופה, חלומות הזוועה, פתרונות הזוועה שלהם, השכרות השיכרון, ועל הכל היא – המנצחת על המוראות, מלכת הפלואורסצנט הזוהרת, המופיעה מידי לילה, מתפשטת וממלאה את החלל, גדלה והולכת ומתעצמת וזוהרת בשלל הצבעים העז של קשת וולטה ענקית הנמתחת דרך הריקנות בין שני קוטבי הפחם השחורים של חיי. מוזר איך בכל פעם כשאני מרוקן את חיי לדעת מכל התכנים כולם, הופך את עצמי לציקלוטרון מתרונן ברוח, היא באה ומתפשטת לתוך הריקנות כמו השד מאלף לילה ולילה. תמיד בלילה. באחד מחדרי ליבי היא תלויה כל היום מהתקרה, מצונפת במהופך כעטלף, מצפה לרדת החשכה כדי לפרוש זוג כנפיים מסתוריות, חשאיות, שאינן משמיעות משק במעופן, ממלאה את החלל בצריחות נוראות בעלות תדירות גבוהה כל כך שאין הן נשמעות לאוזן הרגילה ונקלטות רק באנטנות הרגישות שלי.

האין דבר מוזר בכל זאת? – איך – שואל לורנס דארל – אפשר להשתגע כל כך אחרי יצור עם זוג שדיים? איך – אני שואל – אפשר לא להשתגע אחרי יצור כזה עם זוג שדיים, כשיצור זה עומד בדיוק על נקודת המוקד של כל הדברים הגורליים לגביך, דברים שארגנת את כל חייך במטרה לעקוף, להשתמט ולהימנע מהם ומהכאב הנורא שבקליטתם בהכרה, והוא מקרין אותם עליך כולם יחד, בבת אחת וללא הרף, בקרני מוות סמויות שגם חומת עופרת לא תצלח להיות מסתור בפניהם. אולם האפשרות שהפאם־פאטאל שלי היא הדפיקה המקרית של איזשהו בחורצ’יק שלא מוצא בה שום דבר מיוחד, וכך זה בוודאי, היא המחזירה לשאלה: איך זה שאני מסוגל להשתגע כל כך אחרי יצור עם שדיים. מה גם שאינני איש מערבי אלא בן המזרח. שהרי אצלנו העניינים שבינו לבינה נחתכים על המישור הפיזיקאלי גרידא כעניין של מידות וממדים. אנו אנשי המזרח לא שרים לאשה סרנאדות תחת החלון, אנו שרים מזמורי תהילה לאיבר המין שלה, וזאת רק לאחר שהיכרנו מקרוב את נושא המזמור ונוכחנו בעליל כי יש מה להלל. וכל אשה שיש מה להלל אצלה טובה בדיוק כמו השנייה שיש אצלה מה להלל – ויש רבות. בכל תולדות המזרח ידועים רק שלושה מקרי התאהבות באשה מסוימת: יעקב אבינו, מג’נון לילה ואני.

מה שיש בה שלא כל בחורצ’יק מסוגל לזהות – זה המסתורין. היא מסתורית כמו מערה מכושפת למרות שאינה מסתירה דבר. כל מה שיש בה מונח גלוי וחשוף לעין. הכמוס, הנסתר, המפתיע, הוא במשמעויות. מסתורין של גימאטריה. אפילו לי זה לקח זמן עד שהתחלתי להרגיש שהיא עושה לי דברים. משעמדתי על כך הגבתי במהירות: חלקיקי הנפש שנורו ממני בעוצמה גוברת והולכת, מתנפצים אל האנטי־קאתודה הוולפראמית של לבביותה הקרירה והדיסטאנטית, הפכו את מבטי לקרן רנטגן חודרת כליות ולב. היא בעלת מעון שדים – זאת יכולתי לקבוע מייד. שבע רוחות איוו להן את נפשה למשכן: חמש מהן נפלאו ממני אך שתיים אני יודע: הסקיצופרניה והנימפומאניה. השאר לוט בערפל. צריך להיות אנגלי כדי לתפוס מה בדיוק היא עשתה לעצמה: מין סטייה של שלוש מאות ששים מעלות מהנורמה המאפשרת להתקדם מיום ליום בצעד מתואם עם יתר האנושות מתוך חזות חיצונית של בריאות שלמה. אין שמץ היגיון בכל האישיות הזאת. לכל דבר הקיים בה יש היפוכו שווה התוקף. ובתוך סבך הסתירות והניגודים, בלב ליבו של התוהו, היא יושבת שלווה לחלוטין כמין אלוהות של הניהיל, לוכדת טרפה כמו עכביש בלי למוש ממקומה, על ידי עצם נוכחות הפאבריקאציה הגראנדיוזית שלה. (הנשגב הוא נקודת השיא השמיימית של פאראבולת ענק המתמשכת מהבאנאלי אל הקיטש. מי מסוגל לחצוב לעצמו מדרך כף רגל על חוד הפסגה? מי יכול להחזיק מעמד שם לאורך ימים בלי שידבק בו אף שריד מהבאנאלי, בלי להידרדר אף כמלוא הנימה אל הקיטש? רק הדוכסית מכל האנשים שאני מכיר. רק גארבו האלוהית מכל האנשים שאני יודע עליהם. יש בדוכסית מאותך שגב של מגדל שן אגדי שפתחו טמיר ונעלם, השומר על סודותיו בקנאות אך ללא מאמץ, רק על ידי היותו הוא – כלומר, מגדל שן שפתחו אינו ידוע לאיש).

המעט הידוע אודותיה בוודאות מתייחס רק לרקע שלה: דבר היותה נצר למשפחת פרנסים מדורי דורות. כבר אמרו חז"ל כי אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. רקע זה יש בו כדי להסביר כמה דברים.

הרשעות שלה למשל: רשעות קטלנית של אריסטוקראטית מלפני המהפכה – רק יותר מעודנת בגילוייה ובמוטיבאציה היצרית. היא מסוגלת להרעיל ולהמית בלי להרגיש שהיא חורגת מזכויות או עושה דבר שאינו כשורה. היא אנאכרוניזם מתקופה שבה שליטים אבסולוטיים בחסד עליון היו קוטלים זה את זה במאבק על השלטון ברוח ספורטיבית למהדרין, בלי לשנוא ולנטור כדבר מובן מאליו, חסויים על ידי הפררוגאטיבה מפני הבעיות האפרוריות שבלעו את כל מרצם ואונם של המעמדות הנמוכים. היא וורסיה מזרחית של אותה מהות – מבנות האפנדוקראטיה הלבאנטינית הוותיקה של הארץ. בהיותה צאצא של הדוכס מנאכּסוס ושבעת האיים, מונה על שושלתה דמויות מדהימות כגראציה מנדס, הריהי בד בבד נצר לאחת מאותן משפחות יהודיות שלימדו את אירופה כל דבר חשוב שהיא יודעת.

אולם מבעד למעטה הזדון המעודן אך קטלני הבחנתי בבירור את האדם האוהב, הסובל יסורי תופת בעולם המנוול של האזרחים. מתקשה ומתקשח מתוך מאמץ עליון בניסיון הנואש לשמור על הכושר לאהוב את האדם הנכון לכשיבוא, האדם המייצג את העניין הנכון, ועד שיבוא בן האדם היא חיה חיים מלאים בתוך הסחי ומאוס, תוך שמירת הגחלת בתוך קליפה קשה, מתקשה והולכת, מתעבה והולכת, אשר ככל שהיא מתקשה היא הולכת ומחניקה בהכרח את הגחלת עליה נועדה לשמור. סירת חייה מטולטלת בסער ללא משוט, ללא מפרש, ללא הגה מכוון; ואילו היא בעיצומה של המדחפה גדולה. נטולת תקווה כאחד ארורי המיתולוגיה, דוממת בשלוות השקט, בלי להשלים עם גורלה, בלי להיאבק בו, גם בלי לזהותו כגורל. עין בעין עם האין, מוקד של שלווה אלוהית במרכז הכובד של הלא־כלום. כך תשב עד קץ הימים שלווה, רצינית, חגיגית, עד שיבוא בן האדם וישמיע את הדברים הראויים להישמע ויתנער לעשות את הדברים הראויים לעשותם. ואז תקום לקראתו, מבטה רך וזוהר, חובק ואופף אותו וכל מה שהוא מייצג, ומבטיח ששום דבר אינו קיים אצלו לשווא, שום דבר אינו מבוזבז עליה, הכל גלוי, ידוע, מובן, אהוב ומבורך – גם חולשותיו. ובמקום ללכת אחריו היא תשלב זרועותיה על עורפו ותלחש לתוך אוזנו במתיקות: “הרף… לא צריך…” ושום דבר מהאמור לא ייעשה, והעולם ישקע בעלטת שנות אלפיים.

כל הפרשה הרצחנית הזאת עם הדוכסית טרם הגיעה לגמר בישולה. שעוד נועד לה המשך מסמר שיער – זה דבר שאני בטוח בו במין ביטחון סהרורי משולל יסוד אך וודאי כמוות. כל הנתונים נגד: היא חייה עכשיו באפריקה בלב הג’ונגל כאשת בנו של ראש שבט ואטוסי בחור באורך שני מטר ועשרה). בשלוש השנים האחרונות היא ישנה איתו על עור נמר ולא חשבה עלי אפילו פעם אחת. מידיעות שהגיעו לאחרונה נודע כי היא נתמנתה כמפקדת חטיבה בצבא האמאזונות של טרודו מלך דאהומיי. היא כבר מגדלת לעצמה תחת בושמני עצום ולומדת לאגור בו גירה במידה מספקת כדי לעבור בשלום את הסאהארה. אם כן מניין בכל זאת הביטחון שתשוב ובמהרה? הוא נובע מהעובדה שהיא האשה היחידה עלי אדמות שמסוגלת לשגע אותי במידה כזאת שאהיה נאלץ לחדול ממשחק עקר במלים, שאיאלץ לכתוב כדי להישאר בחיים. כשם שנבחרתי אני כדי לבצע דברים מסוימים, כן נבחר כל מי שמסביבי למלא את תפקידו על הצד האקטיבי או הפאסיבי: הללו לעזור לי והללו לרדת לחיי. ולמעלה – במרומי טבלת המאזן, ככותרת השייכת במידה שווה לאקטיבה ולפאסיבה, ניצבת היא – הדוכסית. ולכן במלים פשוטות: היא מוכרחה לשוב כי נוכחותה דרושה עדיין לספרות העולמית בכלל והעברית בפרט וכן להיסטוריה היהודית – כולל העולמית. היא דרושה למימוש היעודים של חיי הבלתי פרטיים בהחלט. לכן אני יכול לשבת לחכות בשקט גמור עד שתשוב. ורק לאחר שתופיע בפעם הזאת היא תשוב ותיעלם לצמיתות. ובלכתה על מנת שלא לשוב עוד, היא תשאיר אחריה כשכר האימה וגמול עוז הרוח משקע של אטמוספירה כזאת, שתהדהד שבע פעמים סביב כדור הארץ לכשתתפרק לחלקיקי האטומים שלה כמו התפוצצות הקראקאטאוּ…

התעוררתי לקולות דיבור וצחוק שפילחו את דממת הרחוב השומם. דבר מה חולני הצטבר באוויר בינתיים: משהו קריטי שיכול להסתיים בהתאוששות או במוות אך אינו יכול להימשך. עריפים שחורים, כבדים, טעוני חשמל היו תלויים באפס תנועה בשמי הזפת, אוגרים תחתם את אורות הכרך בהילה עכורה. משחתים מידי פעם ברקי עקלתון לתוך הים במרחק כשמעליהם מידרדר הרעם. האוויר הדליל רובץ אף הוא באפס תנועה מלא ציפייה. אווירת יום הדין. בתי העיר על קו האופק הלוט בערפל מזדקרים כענקים שפלשו מכוכב אחר הנערכים לקרב מאחורי מסך עשן.

הקבוצה הקולנית הלכה וקרבה. ארבעה הם היו. אנשים צעירים. שני נערים ושתי נערות. הם התקדמו לקראתי בשורה חזיתית מרושלת, מפטפטים, צוחקים, נעצרים מידי פעם, שוברים את השורה מידי פעם וכך, אגב משובות קלות, מתקדמים לאט לאט כשהשורה שבה תמיד ומסתדרת מאליה לפי סדר קבוע – הנערות בתווך והנערים בקצוות. (אני קלטתי את כולם קליטה עמומה כתופעה אחת ללא יחוד ליחידיה). רק כשהם קרבו לעיגול האור תחת פנס הרחוב שחצץ בינם לביני קלטה אוזני פתאום ציוץ של אחת הנערות שאמרה לחברתה בהקשר כלשהו:

“… את יפה מאוד… את יכולה להרשות לעצמך”.

זה חידד את חושי. אפשר היה להתייחס למשפט הנערה על חברתה כלהודאת בעל דין השקולה כנגד מאה עדים. בציפייה דרוכה חיכיתי שיכנסו לטווח האור. לפני כן הם נעצרו שוב לרגע, השתובבו, צחקו ופטפטו בעליזות. אחר כך המשיכו ופתאום דרכו בעיגול האור כמו על במה. ואכן – היא היתה יפה מאד, חיוורת מאד, בעלת שיער שחור ארוך ועיני פחם שחורות ויוקדות בחשכה, דומה ללילית מהבאר במידה כזאת שלרגע חשבתי כי היא זו. אלא שבמקום המיליונר הזקן השמן עם הגאוּט, הלך לצידה צעיר בלונדי בעל שיער דליל במקצת. הוא החזיק אותה בעדינות רבה, בזהירות, בחרדה, כמעט כאילו היתה עשויה חרסינה. מסונוורים עדיין מהאור הם חלפו על פני בלי להבחין בי. אני עמדתי בצל נשען בגבי לגדר אבנים. בחולפם עצרתי נשימתי ונלחצתי בכוח לגדר. מבטי נמשך אחריהם כמו קרן אלקטרונית. פתאום, בתנועה עזה של כתף, ניערה היפהפיה מעליה את זרוע בן זוגה והחלה מתקדמת בצעדי ריקוד תוך שירה:

“לה במבה, לה במבה, לה במבה…”.

היא נופפה מעל ראשה בסוודר לבן שהחזיקה בידה. בן זוגה נשאר מאחור בעוד היא ממשיכה להתקדם מתוך שכחה ועיכוז באכחאנטי:

“לה במבה, לה במבה, לה במבה…” מלווה נקישות לשון וקולות לחישה של מים על אבנים לוהטות – צששששש…

זה עקר אותי ממקומי. כסהרורי התחלתי לנוע בעקבות האחוריים הבאכחאנטיים האלה כבעקבות עמוד אש. תחת הפנס השני היא נעצרה פתאום והמתינה לחבורה שבאה לקראתה בצעד איטי. היא המתינה להם בפוזה נכלמת כשראשה נוטה במקצת לעבר כתפה. ללא אומר ודברים חזרה לתאם צעד עימם. בן־זוגה חזר ואפף את כתפה בזרועו בתנועה חששנית, הססנית. פעם כשנשארו קצת מאחור הוא הרעיף נשיקה חטופה, ביישנית אל לחיה. “הוא לא יחזיק מעמד אצלה”, חלף במוחי הרהור פרוזאי, “מעריץ אותה יותר מידי”.

בפינה הבאה הם סטו לרחוב צדדי.

רק במקרה הם הלכו בכיוון ביתי. הייתי נע בעקבותיהם גם לוא הלכו בכיוון הפוך.

לאן הייתי מגיע אז?" אולי לירקון, אולי לים.

אבל כמו בכל לילה הגעתי רק לחדר הגדול עם הריהוט הכבד, השחור, המגושם, האבסורדי, עם הראי הגדול המחזיר אלי מידי לילה עד השעות הקטנות בבואה של נזיר מימי הביניים ליד שולחנו הקטן בכוך האבן במנזר, שקוע בדבקות בהעתקת קטעי גווילים של הקלאסיקאנים. אור המנורה הקטנה מפקיע מהעלטה רק את השולחן הקטן וסביבתו הקרובה עם הדראמה הסתגפנית הקטנה המתרחשת לידו – סתגפנית למרות בקבוק הברנדי שלא נעדר אף פעם, ניצב לעתים בתוך עדת קולגים, ווטראנים וותיקים שכבר יצאו בדימוס לאחר שנס כל ליחם בשירות הספרות, ונותרו ניצבים משוממים, מעלי אבק, מפהקים בלועות פעורים אל התקרה.

הרגע הגדול שבין פיכחון לשכרות. צלילות בדולח גדולה ומענה. ניצב כך בין הקטבים של חיי אני רואה את עצמי פתאום עד החזקה המאה והשורש האלף של הווייתי, נמוג והולך כולי בהדרגה לתוך מין תהומיות אילוזורית כמו בין שתי מראות. האימה הגדולה. אחר כך הערפל הוורוד וכמו בטלקס נדלק פתאום האור ויד נעלמה במרחק אלף שנות אור מתחילה לכתוב באמצעותי בקלות מפתיעה כל מיני דברים בלתי צפויים על היריעה. רק קליטת הדברים כרוכה במאמץ תרמוסטאטי נורא של שמירת האקלים הפנימי הדרוש כדי להישאר במתח הגבוה. המאמץ המפרך בלתי מורגש כל עוד ההשראה בעינה. אחר כך בא הרפיון. בד בבד, הזרם היוצר הסוחף מגדות האישיות את המדיום, הופך להתרגשות שמתחילה ללכת על ריק עד שהיא מתנוונת לאינסומניה. ללא הרף וללא טעם מתערבלות הקליפות הריקות של הדברים במוח. העייפות הנוראה יוצרת עם ההתרגשות חסרת הטעם מין נים ולא נים טרוף, רצוף סיוטים וחלומות זוועה. זה הנורא מכל. גאלריה שלמה של פרצופי אימים מתגבשת לנגד העיניים מתוך גלי אורות מרצדים בשחור לבן. הדמויות מרדפות זו את זו כבקאלידוסקופ. אפאשים חובשי קאסקט ורעולי פנים, ערבים חבושי עקאל וכפיה עם הבעה ערמומית־אכזרית, ליצנים ומוקיונים מצועצעי לבוש בעלי חוטם בולבוס עושים העוויות לעומתי… פרצוף מסויד של פראנקנשטיין עם חיוך קפוא ומקפיא של סדיסט דבילי לנוכח קורבן חסר־ישע… זה האחרון מקפיצני פתאום לישיבה בהולם לב פרוע.

כל דבר יותר טוב מהנים ולא נים הזה. אני צונח חזרה על הכרים בהחלטה נחושה לא להירדם עד שיאיר השחר. במקום זה אני חושב – חושב במאמץ, בלהיטות, בבולמוס. על מה? על אנשים ועכברים שפגשתי, על חברים שיש לי ושהיו לי, על מורים ומחנכים וקרובים וקולגים ובוסים ובבונים ושמפנזים וגורילות ופיתקאנטרופוס ואנתרופיסקוס, וקדמון, ואוסטראלופיתקוס, הומו אֶרקטוס, ניאנדרטאלנזיס, רודזיאניס, היידלברגנזיס – כל מיני יצורים אנושיים למחצה לשליש ולרביע – קארייריסטים וחבר’מנים שמתרוצצים בתחתונים האגוצנטריים שלהם ונדמה להם שהם לבושים. כמה הלאוני הרגלים האלה. מזל שעוד נותרו הסוסים ליטול מהם את זרי הדפנה.

אני נרשם לדרבי הגדול. גם הדוכסית – סוסה גזעית, אצילה, עם שושלת יוחסין עד בוראק – סוסו המעופף של מוחמד.

“… הדוכסית מובילה כמו תמיד” מצריח קולו הנרגש של הקריין במיקרופון, “כל השאר מדדים בפקעת הרחק מאחור… אבל רגע, רבותי.. רגע… אחד שוצף משתחרר עתה מהפקעת ויוצא בעקבות הדוכסית. הוא מקטין את המרחק יותר ויותר, יותר ויותר… הוא לא מהפיבוריטים… מה שמו – מייד אראה… שמו… שמו… לא יאומן: האביר לבית לא־יוצלח. איזה שם!…” קולו של הפרשן נעשה דקיק מהתרגשות.

“לא חשב השם”, אני צונף תוך דהרה, “זה קאמופלאג'. שימו עלי כספכם כל מי שיש לו חוש לרווחים לא הוגנים, מופקעים, בלתי סבירים. כל פרוטה תישא מאה שערים – אני מבטיחכם. הנה תראו – כשאחלוף ביעף על פני הדוכסית אני אטפח לה על האחוריים האציליים לאות ידידות והערכה…” עם זאת אני מזנק קדימה – גופי הסוסי מתוח כמיתר.

“… האביר מקטין את המרחק” – קולו של הפרשן עולה כמעט לסופראן “יותר ויותר, יותר ויותר… תחרות זו היא בין האביר והדוכסית – זה ברור. כל היתר אינם באים בחשבון. האם ישיג האביר את הדוכסית. זו השאלה במירוץ זה. הוא כבר דוהר במרחק ראש ממנה ועוד מעט… אבל לא. הדוכסית מתאוששת. היא מגבירה את המהירות… נראה עתה שהיא מתקלסת בו. היא נותנת לו עכשיו לרוץ כל הזמן כשאפו ליד זנבה… האביר עושה מאמץ נואש להתגבר אבל הדוכסית שומרת על המרחק בקלות. היא לא תוותר על היתרון שאינו ניתן לגישור של מי שבא קודם בזמן… היא לא תוותר לעולם על היתרון של מי שבא קודם בזמן…”

על מלים אחרונות אלה הוא החל לפתע חוזר במהירות גוברת והולכת. “של מי שבא קודם בזמן… של מי שבא קודם בזמן… של מי שבא קודם בזמן… של מי שבא קודם בזמן…” וכך עד שהמאמץ המפרך מעיר אותי שטוף זיעה ומתנשם…

אבראקאדאברה, הוקוס פוקוס, אוּם מאני פאדמה הום.

תהילה לאבן החן שבפרח הלוטוס – האח!

שדי כל הדימונולוגיות – התאחדו!!! אם תבעיון בעיו, שובו אתיו. איך לעצור את הזרם הארור. נראה עתה כאילו כל הכשפים חברו נגדי הלילה.

האושפיז שהופיע עתה קיבל חופשה קצרה מהממונה על ארץ תלאובות במיוחד כדי שיבוא להציק לי. חצי פרצופו עוד היה אכול מהמחלה שהמיתה אותו לאחר גסיסה ממושכת. שמורותיו השקופות היו מתוחות על בבות עיניו הבולטות כעל גבי אימום. עיניים אלה נראו כשתי גולות חרסינה כחולות שנתקעו כמגופות לתוך שני פתחי גולגולת ריקים כדי לכסות על איזו זוועה, שאין בן העולם הזה יכול לעמוד בה. הן התגלגלו בחוריהן לאט לאט, באורח מיכאני אנה ואנה כעיני בובה בלי לעצור אף לשנייה אחת, וכפי הנראה, גם בלי לראות דבר. לחייו היו נפולות, עצמות הלחיים והלסת בולטות ועל הלחי הבלתי אכולה היה מתוח עור צפוד, חיוור כקלף וחרוש קמטוטים קטנים ודקים. פרצופו נראה בלתי אפשרי לחלוטין ואמנם – למרבה המזל, הוא התנדף מייד כשפקחתי עיני בזוועה. אבל רק כדי לפנות מקומו לבא אחריו.

מדוע הם כה חיוורים כל האושפיזין שלי? חוורונו של זה שהופיע עתה עלה על חוורון כולם ונראה כאיפור תיאטרוני. הוא ענב עניבת פרפר שחורה לצווארון נוקשה ומעומלן של חולצה לבנה ומגוהצת. נראה היה כמנהל בדימוס. זקן עשיר מאד וחולה מאד. הוא התנשם במאמץ כשחזהו הצר עולה ונופל כמפוח. פניו החוורים והקמוטים בעלי החוטם הנשרי, לבשו ופשטו ללא הרף הבעות מהבעות שונות בזו אחר זו: בהבעת מיאוס מוחלט כשהוא אוסף סנטרו ומותח זוויות פיו לצדדין באה אחרי הבעה בוחנת וחודרת בגבינים מכווצים, ואחריה חיוך רחב ומריר כאומר: “בצורה כזו אדוני לא נוכל לעשות עסקים”.

בד בבד עם זרם ההבעות המתחלפות הוא עסק בכל מיני עיסוקים פדאנטיים מסוג הסידורים הנצחיים של עקרת בית בלתי מאושרת בחיי הנישואין: מרכיב רגל על רגל כדי להתיר ואחר כך לקשור שרוך נעל, מחליף את הרגליים – מתיר וקושר את שרוך הנעל השנייה. תולש מפית נייר ומנגב בה את קצה השולחן הקרוב אליו, כדי שיוכל להישען עליו בשרווליו הלבנים, מתנער מייד בתנועה נמרצת כדי ליטול בדל סיגריה שהיה מונח בשקערורית שבשפת המאפרה. אבל הסיגריה היתה כבויה. באורח פלא צץ בידו פתאום מצית. הוא הצית את הסיגריה, שאף ממנה פעם או פעמיים, אחר כך חזר והניחה בשקערורית שבשפת המאפרה. עם זאת הוציא מטפחת והחל ממרק דבר מה מעל המצית במרץ רב. כל תנועה בוצעה בסלסול תיאטראלי והידור רב, כשהוא משקיע בה תנופה הרבה למעלה מהדרוש לביצועה. פתאום הבחנתי בדבר מה שהיה גלוי וברור כל הזמן ואף נרשם אצלי, אך נתחוור בהכרתי במלוא משמעותו הנוראה רק בזה הרגע: לא היה כל קשר בין הזרם הבלתי פוסק של ההבעות לבין הפעילות הקדחתנית שניהל כל הזמן. זוועת הגילוי הזה היתה כה גדולה ששוב קפצתי מרבצי, עורי כולו חידודין מאימה.

בלב הולם כתוף, יגע עד מוות ומשלים עם גורלי שכבתי שוב. עד מהרה מצאתי עצמי בריצת בוקר לאורך שדרות רוטשילד. השעה היתה מוקדמת מאוד, השדרה ריקה לחלוטין מאד, מזג האוויר נפלא, האוויר צלול וצח, אני לבוש מכנסי התעמלות אֶלגאנטיים ונעול ספייקס. ההרגשה מרוממת. פתאום הרגשתי שאני לא לבד. מסתבר כי לצידי רץ כל הזמן איזה ברנשון שלא הבחנתי בו קודם, קטן, צנום ושחרחר, הבעת פניו כאובה וזועפת, מרירה ונוטה לטרוניות, חבוש קאסקט דהוי, לבוש גופיית עבודה כחולה תקועה לתוך חגורה של זוג מכנסי חאקי קצרים רחבים מאד. לרגליו הצנומות נעל נעלי עבודה מסומרות וגסות. נוכחותו הכעיסה אותי תמרורים לא זו היתה החברה שאיוויתי לשעת הבוקר הנפלאה. הגברתי מרוצתי כדי להיפטר ממנו אך לשווא: הוא דבק בי כצל ולא הרפה. משנוכחתי כי תענוגי הושבת ללא תקנה, פניתי בחרי־אף למלתחה שנמצאה משום מה בבניין גדול של בנק בשדרה. כשהתחלתי להתלבש שמעתי פתאום קול צחוק דק ונורא, מרושע ושמח לאיד. אימצתי עיני וראיתי את הברנשון הקטן והמרופט יושב באפלולית בקצה הספסל וצוחק. ממה? פתאום חשתי תחושה לא נעימה של לחות בכפות רגלי ומצאתי את עצמי עומד בנעליו…

כשהכאב מחריף, עד שהאדם אינו מסוגל עוד להכילו בכל עצמיותו הרוגעת כמסה, אזי הכאב הופך למוטיב המכוון לפעילות לקראת אובייקטים שלתוכם הוא שואף להשקיע עצמו במטרה להידלל ולבסוף להתאדות. השפע הוא אידוי כאב בפעילות, וכן היצירה האמנותית. הכאב הוא נקודת מוצא משותפת להם, ממנה הולכים הפושע והאמן איש לגורלו: הפושע לרקב בין החומות, האמן למסיבות הקוקטייל – לשתות שאמפאן ולשגל את הנשים היפות. וכך עד יום הדין, ולכשהכאב שב אל מקורו, הנפש למצבה ההיולי, האמן שוב מתחבר לאחיו הפושע. הנשמה חוזרת לעולם האמת (העולם שבו עליה לפגוש עין בעין ובכל הבדידות את האמת האישית שלה בכל מערומיה) במצבה בשלב האחרון של השתלמות שהצליחה להגיע עדיו בעת מגוריה הארעיים בבית החומר שהיווה משכנה עלי אדמות. היא מוסיפה להתייסר באותם יסורים שלא השכילה להיגאל מהם באותה הזדמנות של שנת חיים עלי אדמות, שניתנה לה בחסד הבורא כדי שתשתלם ותזדכך. אלה יסורים נוראים, יסורים צרופים של אורגאניזם אתרי חסר הכרה ומדמדם המסוגל רק לחוש ולא לחשוב, לסבול אך לא לעמוד על סיבת יסוריו ותכליתם, יסורים ללא הפוגה הואיל ובהיותו חסר גוף אין האורגאניזם האתרי יכול לשכך את מכאוביו בהנאות הגוף: כוסית, אשה, ארוחה דשנה. משמלאה סאת יסוריה, הכל לפי גודל חטאות האדם שנתגלגלה בו עלי אדמות, ניתנת לנשמה הזדמנות להתגלגל פעם נוספת בגוף גשמי בעמק הבכא. שוב ניתנת לה קצבת שנות חיים להשתלם ולשפר עצמה. כדור הארץ הוא ארץ גזירה ומקום מסה לנשמות פגומות טעונות תיקון, ואילו מבין הנשמות שגאלו עצמן בזה, בוחר לו הקדוש ברוך הוא את כל מלאכיו עושי דברו.

אלה ואחרים היו קטעי המחשבות שהזרמתי דרך מוחי בכוח, כבמשאבה, כדי לא להירדם. סביב מחשבות כפויות אלה, בד בבד, אך ללא קשר עימן, התרחשו אצלי המון דברים בפריפריה של ההכרה. (מונגקוּט!!! התפוצץ במוחי פתאום, כישועה שנתאחרה, שם מלך סיאם של אנה). מפליאה הדרך הערמומית בה מלאך השינה עוקף את ההחלטות הנאיביות של קורבנותיו: הוא עוקר את ההכרה בשלמות משורשיה שבקרקע המציאות הגשמית, מעתיק אותה לממלכת החלום, שותל אותה שם כמות שהיא ונותן לה להתפתח, שלא כדרכה, לפי חוקי המקום החדש. ובעוד שנדמה להכרה כי היא פועלת עדיין במציאות הגשמית הרי למעשה היא כבר פועלת בתחומי המציאות האחרת, מציאות החלום שהיא ההקרנה של לבטי הנפש ונפתוליה על המסך הפלאי של עיני הרוח…

וכך – לאורך הדיזנגוף בטראנס עם רצח בלב. מאהבה של הדוכסית שוהה אצלה עכשיו. ברנש נורא. נראה כמענה אסירים מקצועי – מומחה לצריבה בברזל מלובן. מקום חיותו באש – כסלמאנדרה. ליד הכבשן במרתף עינויים של בית־סוהר עתיק יומין ובעל מסורת הוא ניצב כל היום עירום למחצה, קרחתו מבהיקה בנגוהות, מפלי בשרו נוטפים זיעה ומשתפכים על שרירי העשת. במלקחיים הוא הופך שיפודי ברזל על אבנים לוחשות. הוא לא ממהר. הקלינטל שלו מרותקת בשלשלאות לכותלי האבן האטומים. איש בל יימלט. דמיונו הווירטואוזי ממציא ללא הרף צירופי עינוי חדשים מתוך אהבה רבה לדבר. הוא ניגש לביצועם בשמחת יצירה. שוועת קורבנותיו מאוזניו כסימפוניה….

ברנש זה שוכב עכשיו עם המאגדאלינה שלי, רואה את עיניה עששות ומבטן נשבר, חש את גופה מתרפה בשלהי הלהט, ואילו אני, משיח בן דוד, שועט לאורך הדיזנגוף כסוס יאור על קרקע הנהר מטורף מכאב. שמה מתגלגל על לשוני כגופה במיטתו בזה הרגע – בלהט, בכאב, בשכרון החושים, בכל הקומבינאציות והפרמוטאציות: מריה קונסואֶללו פילאר דה־לאבראדור אי אנדאלוזיה… קונסואֶללו ד’אנדאלוזיה… דלוּזיה דה סנסוּאֶללוֹ…

זה ימורק בדם!

מדלג על שלוש מדרגות בבת־אחת אני חש לדירת הגג. אני פורץ פנימה ומפתיע אותם בדיוק באמצע הפוזה השביעית מהפרק הששי של “גן הבשמים” לשייך נאפזאווי – תרגיל מסובך מאד. מופתע ונרגז הוא קם אלי מוכן לסלק אותי במחי יד כזבוב טורדני. בוטח ביתרוני הסמוי אני נשאר שלו על עומדי, ידי בכיס הפנימי של המקטורן לופתת את קת האקדח. אני נותן לו להתקרב. אחר כך בחיוך מרושע אני שולף. הוא נעצר מופתע. אני לוחץ על ההדק, אך – במקום רעם היריה ניתז מהאקדח רק סילון מים דקיק. הוא פורץ בצחוק ומוסיף להתקרב אלי בעוד אני נטוע על עומדי ללא יכולת לזוז. הוא כבר מרים עלי את כף הדוב הענקית שלו. מהמיטה עולה צחוק באכחאנטי של אשה…

אחר־כך אתנח קצר ומעורפל בו אירע דבר בלתי מחוור כל צורכו. כפי הנראה מתי או נהרגתי בהפסקה הקצרה. על כל פנים כך נדמה היה לאנשים, הואיל וששה מהם הובילו אותי על אלונקה מעוטף תכריכים לקברי. ייתכן מאוד שלא הייתי מת. בכל זאת, עובדה שחשתי היטב בטלטולי האלונקה בכל פעם כשנושאיה תיאמו צעד במקרה. גם את צלליות האנשים ראיתי משתקפות מבעד לבד הלבן. הם באו כולם לחלוק לי את הכבוד האחרון ונצבו ללא אומר בשדרה ארוכה אינסופית, משני צידי המסלול של המצעד החגיגי. אבל כבד שרר בכל. רציתי לצעוק, לקום, לומר להם שאני חי, אבל לא יכולתי לפצות פה, גם לא להניע איבר. היה ברור שאנשים טובים אלה, האוהבים אותי כל כך, עומדים לקבור אותי חי אם לא יתרחש נס. הם עמדו כולם מתנודדים על כפות רגליהם אנה ואנה. ישרים וזקופים כלולבים לקול לחן פרסי אטום. וקול עלה מתוך הלחן, קול עמוק וחגיגי שדיבר בשפת אנוש. לעיתים מתגבר כמעט לזעקה ולעיתים משתפל למלמול, והוא חוזר ללא הרף בקצב תנודת האנשים שבשדרה החיה משני צידי המסלול:

“… וכשנשאו את בית החומר על אלונקה מעוטף לבנים לבית עולמו בכו מסביב כל בתי החומר שבאו לעולם בדחף יצר עיוור בלי לדעת מניין ולמה להיות מובלים בבוא יומם, בתי חומר עטופי לבנים על אלונקה לבית עולמם בלי לדעת לאן ועל מה, כשסביב בוכים כל בתי החומר, שבאו לעולם בדחף יצר עיוור בלי לדעת מניין ולמה להיות מובלים בבוא יומם, בתי חומר עטופי לבנים על אלונקה לבית עולמם בלי לדעת לאן ועל מה, כשסביב בוכים כל בתי החומר…”

הכאב והאימה עצמו עד למאוד. אולם בעוד עיני עצומות כבר ידעתי שעלי רק לפוקחן כדי שהכל יגוז. ברציפות האיומה של המועקה אין מנוס בחלום מפני מראות המציאות ולא מפלט במציאות מפני זוועות החלום, אבל בחלום הכל מרוכז כל־כך, רוחני ואיום עד שאין לעמוד בו ולכן אני מתעורר. לכמה זמן? ידעתי שעודני שיכור מכדי שאוכל להשתלט על רצף הזוועות. שוב חשתי איך אדי האלכוהול משתלטים על העירנות הקדחתנית ונוסכים עייפות נוראה וחסרת מרגוע בעצמי. נאבק עדיין בקורי השינה כבר היבטתי בעיניים קמות בנופים הראשונים של המציאות האחרת, עורג בכליון נפש וחל ברעדה, כחולה אנוש על סף ניתוח שסכנת חיים בו, היונק אל קרבו בתשוקה ופחד את מראה מסיכת האתר הצונחת לאט על פניו אך ורק משום שייתכן כי היא המראה האחרון שיקח עימו ברדתו שחת. הנה הוכרעו אחרוני הזקיפים שהגנו בחירוף נפש על מצודת ההכרה מפני הסתערות הדמיונות של נים ולא נים שעלו גלים גלים בחומות. המצודה נלכדה וכוחות המציאות האחרת עורכים בתוכה את האורגיה של באי עיר מבוקעה.

והם הביאו אותה עימם כזונה הנלווית על גדודי הצבא, הביאו אותה אל תוך הקאסבה ונשארו עומדים בחוץ. והקאסבה מלאה לה ריקים ופוחזים והוללים ושיכורים ואדי שיכר תלויים באוויר כבדים ומתוקים בתוך ענן עשן הסיגרים. והראש סחרחר מאדי השיכר. ואני יושב ליד השולחן ובידי הקלפים, ועימדי שם ליד השולחן ריקים ופוחזים, וסביבי הוללות הלומי היין.

וכשראיתיה נכנסת, ידעתי שהבית מוקף ואין עוד מנוס. היא עמדה בפתח קודרת ומביטה סביב כמבקשת דבר. משראתה אותי, סרה קדרותה ועל שפתיה זרח מין חיוך דק מן הדק, כעין המונה ליזה, המתחטא כתינוק ומתייסר כשאול ומערים עליך ללא הרף ומשחק כך כחתול בעכבר. ואז החלה לנוע אלי באותה הליכה לא־הליכה שלה, במין גלישה חתולית, שערה השמוט מסתיר חצי פניה וידיה משולבות מאחור. אני ישבתי מאובן כמהופנט, כי ידעתי שאין לי מנוס ואין לי מפלט מפניה, כי הבית מוקף, והיא הולכת וקרבה, החיוך המהפנט על שפתיה, ואני רוצה לברוח ואין אני יכול. וכאשר קרבה מאוד נעצרה ותלתה בי מין מבט נוגה, עורג, קורע לב כצליל גווע של אורלוגין בחצות. היא לא שנאה, גם לא אהבה, גם לא ידעה רחם אז ידעתי שאין היא ילודת אשה, כי אם אלה שבאה לחרוץ את דיני בלי לאהוב, בלי לשנוא וללא חנינה, אט אט הושיטה ידה לעומתי. בידה היה ראי. ראיתי את פני משתקפים בו. ואז לפתע נשמע קול נפץ מידרדר מרחוק כקול הרעם בגלגל. הראי נסדק וקלסתר פני נשבר בתוך ידה.

קול הנפץ ננעץ כחוד דק לתוך מעטה השינה בנקודת מוקד שממנה החלה העירנות מתפשטת באדוות מתרחבות והולכות, נמוגות והולכות לתוך אינסוף המאקרוקוסמוס הגלי. שלמות נפלאה בתוך רגע הסוגר על עצמו כמעגל. אני חסר זהות, אנונימי כשרץ בג’ונגל, כגל בים. קבוע ונייד בזמן כמו ההווה הנצחי. התנועה הטהורה המבטאה עצמה במים, קיימת בהם, שלטת בהם, מכה פסיפסים ביריעה האמורפית ונשארת עם זאת ישות לעצמה, מעורטלת, מופשטת, פוטנטית ואצילה, שאינה מזדהה עם החומר בו איוותה לה ביטוי. גל רודף גל, והיא אינה גל, והיא בכל גל ןin rebus א־לה אריסטוטלס. קצף לבן מתמזג עם כחל תהום למרבד אקוואמארין. הקצף מעמיק את הכחול לאינדיגו – האינדיגו מצחיר את הקצף. הם מעשירים זה את זה ללא הרף, מעלים זה את זה במעלות כזוג נאהבים. הניאוף הקוסמי הנפלא של ההווייה. נחיתה רכה הפעם לתוך המציאות – משמע: השחר האיר. אבל האיום נשאר תלוי באוויר מרעיש עד היסוד:

לפי האמונה העממית ראי שבור הוא אות לאסון מתרגש ובא. קלסתר פני המרוסק בשבר הראי שביד הדוכסית בא לאמור: הישמר מפני הדוכסית!

דוכסית! זונה לבאנטינית שכמוך! אני אוהב אותך, ואת עושה לי את כל הקוּרווישע שטיק מתוך קובץ נימוסי החצר של קונסטאנטין פורפירוגניטוס. מזה את רוצה שיהיו לנו ילדים?! אני מבין בדיוק מה את עושה לי. אל תשכחי שגם אני חתיכת אביר גרמני בדימוס. בשטיק מהסוג הזה אני לוקח בכיס אותך – ועשר כמוך גם כן! (אני אדבר איתך כמו בלבאנט, בסגנון שאולי יחלחל להכרתך דרך מטווה אטאוויסטי בנפש). את כועסת עלי מפני שלא שכבתי איתך. את לא תסלחי לעולם, אני יודע. בכל זאת הרשיני להסביר: הייתי משחת ברחמך לשווא את כל היעודים של חיי, לוא שכבתי איתך. שום דבר לא היה יוצא ממני. הייתי יכול לבחור לעצמי מה אני רוצה להיות בעיניך, בלי להתאמץ להגיע אל הכוח שבאמיתות: מקשקש קצת ואני משורר דגול. מקשקש קצת – ואני מיכלאנג’לו. משחק קצת בגבס – ואני רודין. (למה? כי שכבת איתי ואת צריכה לעשות ממני דבר מה מיוחד במינו שיצדיק זאת גם אם אני אפס גמור). אולם מכיוון שלא שכבתי איתך, הייתי מוכרח לחתור ולהגיע אל האמיתות והכוח האצור בהן כדי לעשות עליך רושם. ובמלים פשוטות: את היית הקונטקסט של שאר הרוח שלי במדבר האנושי בתקופה קריטית בחיי. לוא שכתבי איתך, הייתי מוצא עצמי שוב כלוא בחדר המראות שלי כשפרצופי האווילי, והוא בלבד, נשקף אלי מכל עבר. ובמלים פשוטות עוד יותר: את היתד שנועדה עבורי למתוח עליה את חיי במתח עילאי בשלב היצירה. את נבחרת לתפקיד אינסטינקטיבית אך בקפדנות, משום שאת האשה היחידה עלי אדמות שהיתה מסוגלת להחזיק מעמד – אני יכול להוכיח דבר זה בדייקנות גמורה כמו משפט בגיאומטריה. הלילה שבו ערפתי לעיניך את שלושת התורכים באבחת חרב אחת כמו פודביפינטה של סנקביץ', היה המכריע בתולדותינו. מאז רובצת בינינו אי האפשרות הגדולה כתהום.

עד כאן, יקירתי, חצי האמת.

וחצייה השני הוא היפוכו הגמור של החצי הראשון: זו עובדה שאני מנאף איתך את הניאוף הנפלא ביותר עלי אדמות (כי שפכתי את רוחי על כליל בשרך, כמו שליאונארד כהן קורא לזה). אולי לא הרגשת, אבל מזה שתים עשרה שנה אנו חיים בקופוּלאציה מתמדת כמו שני דיפלוזואונים מוכי גורל. וכך, אהובתי הנצחית ובת האלמוות, תוך אורגאזם כרוני, אנו נידונים להמשיך עד הקבר, אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא.

השלמה היא מחויבת המציאות מייד בשלב של עצם התגבשות הרעיון. סוף מעשה הנוסחה המאתימאטית של המגע המיני שלנו היא ⁿ∞.

פרק כ"ו: בעיטה בשער השמים    🔗

זה ימים אחדים אני מתגורר בעליית הגג. על שולחני מונח מכתב מלוי גומפרץ, ידידי מימי המחתרת, השוהה כבר שנים רבות בבית חולים לחולי רוח. המכתב הגיע לכתובתה של הדודה פרידה. את לוי הייתי פוגש לעיתים באקראי בעת חופשות, שהיה מקבל מבית החולים בתקופות הקצרות של צלילות הדעת שהיו פוקדות אותו. הייתי רואה אותו חולף לאורך הדיזנגוף בגב שחוח, חזה נפול, תמיד לבד, משתרך לאורך הקירות, פוסע מהר, מבטו תקוע נכחו, כולו מאומץ וכמו דרוך לקראת משהו חשוב מאד העומד להתבצע במקום כלשהו המצוי בכיוון הליכתו אלא שביצועו בספק גדול והכל תלוי בכך, אם יצליח לעבור בשלום את הדיזנגוף. בפגישות אקראי אלה הוא היה בדרך כלל מתנכר אלי, אבל יש שהיה נעצר לרגע ואז הייתי מצליח להחליף עימו מלים אחדות שגרתיות כמו בין מכרים וותיקים שלא התראו מזמן. באחת מאותן פגישות מקריות הוא חקר לכתובתי. הואיל וגרתי אותה שעה אצל הדודה פרידה, נתתי לו את כתובתה והוא אף רשם אותה בפנקס.

עתה אישון לילה ומכתבו מונח לפני. הגשם ניתך וטורד חליפות, זולג בפלגים על השמשות ושובר את קווי הדמות של העולם החיצון הנשקף בעדן. טיפות האוצרות את האור בחדרי נעצרות לרגע תלויות על בלימה וממהרות להיעלם. מידי פעם מרעים רעם וברק מאיר לשנייה את גג הבית ממול. התפאורה ערוכה לקבלת פריסת השלום מעולמות אחרים. בכתב ידו המפוזר, ידידי לוי גומפרץ כותב לי: –

משה היקר,

במאבק להעמדת דופק החיים על הריתמוס של שלמות הנפש בגלגוליה, התבוסה השלמה היא מחויבת המציאות מייד בשלב של עצם התגבשות הרעיון. סוף מעשה ומחשבה תחילה – שניהם מן הנמנע. זוהי זוועה נהדרת הואיל ועניין אבוד זה הוא העניין היחיד העומד בין המין האנושי לבין כליונו. בין אם כמוני ירפו הכל מהמאמץ התומך את אושיות התרבות ובין אם יגבירוהו – הכל אבוד: היא תתפורר במקרה הראשון. במקרה השני יכרעו נושאיה תחת הנטל, מכאן שאנחנו מתקרבים לסוף ונאמר אמן והללויה.

אין סוף ואין הרף של מעשים מתרחשים בכל שנייה במרחבי אין סוף שנות אור ובכל אלה אין גם אחד שהוא מוקדם או מאוחר, שאינו בעיתו, שאינו מושלם, שלא נעשה בדיוק לפי מכלול כל הכללים החלים עליו. כולם עד אחד משקפים את הנורמה הקוסמית. גם סוף העולם הוא רק אחד המעשים ויש לו זמנו הקבוע מראש במניין לאחור של הגורל. במובן הקוסמי סוף העולם הוא שלב בהתפתחות כמות מסוימת של חומר. הוא נתפס כחורבן רק על ידי הסובייקטיביות האנושית שהיא החיים. מה הם החיים? מה הזדקרות סובייקטיבית זו לתוך הזרם הבלתי פוסק של ההוויה? אלמלא החיים היה הכל ביקום אובייקטיבי, חסר תחושות, חסר רצונות, חסר פחדים ולכן חסר בעיות.

על כן משמעות החיים מותנית בקיומו של כוח ביקום שהחיים הם האֶקוויאלנט האנושי שלו. כוח חי וסובייקטיבי המצוי בכל, כוח השולט בחומר שעל כן הוא מסוגל לברוא עולמות במאמר, כוח שהוא בעל רצונות נעלים וצרופים מכל גשמיות, המקדם בברכה כל צורת חיים גבוהה יותר, רוצה ביקרה ומיצר על אובדנה.

האדם, ככל דבר עלי אדמות, משקף את הנורמה הקוסמית. גם כל תא ברקמותיו, גם כל כדורית בדמו. גם חיי האדם כפינומן הם גורם מגורמי הקוסמוס, שאם לא כן ניטלת מהם עצם אפשרות קיומם כתופעה בין התופעות. אבל הציויליזאציה שהקים האדם סטתה מן הנורמה הקוסמית ועברה מן הסובייקטיביות הרוחנית אל השרירות החומרנית. בתוך האוטובוס המידרדר תהומה האנושות עורכת את האורגיה של תרבותה המטורפת. איש אינו שם לב לכיוון. איש אינו שם לב לדרך. בתוך האוטובוס הכירה נערכת במצב רוח של עליצות מאונסת. אזרחים שותים ושוכרים, זוללים וסובאים, מעשנים, מנאפים והולכים רכיל על כוס קפה מהביל. גם הנהג שיכור והבלמים כבר יצאו מכלל שימוש. גם על כותל האוטובוס כבר רשמה היד: מנא, מנא, תקל ופרסין. פרסין למי? לרימה ולתולעה.

הפור הוטל, איפוא. המאמץ של האדם לטוח תפל את התהום הפעורה בין הנעשה תחת השמש ובין הנעשה סביבה לא יצלח. בקיעי התרבות כראשי ההידרה אשר אם האחד יסתם עשרה נבעים תחתיו. כל בקיע חדש תובע מאמץ נוסף, לא מאמץ של יצירה אלא של עמידה על הנפש: כפוי, קצר נשימה ונוטף אומללות כמורסא. כל מאמץ נוסף תובע קורבנות חדשים, עוד המונים מושלכים אל הפריפריה שם בכי וחרוק שיניים. אומללות מחריפה והולכת, עד שיבוא היאוש התהומי כשהחיים ייהפכו לנטל כבד מנשוא ולעניין שלא עוד כדאי לענות בו.

הכוח הקוסמי שהחיים הם האקוויוואלנט האנושי שלו נחל כישלון חרוץ על פלאנטה זו. הוא נואש ממנה ועל כן יסופו החיים. ושוב – שואה תהיה כאן רק מנקודת ראות אנושית. מנקודת הראות הקוסמית תהיה כאן התפתחות כמות מסוימת של פלאסמה למצב שאינו מתיישב עוד עם המשך כושרה להיות נושאת חיים. החומרים לא ילכו לאיבוד. הם יותכו לשמש כחומר למעשה יצירה מחודש בתוך התנועה הבלתי פוסקת. רק האדם יסוף מהארץ. אשרי מי שהתנשא מעל המוראות הגדולים, הללויה.

עכשיו, כשפניתי עורף לכל השקתות השבורות של עברי, אני בוהה אל העתיד בעין עששה שכבה בה זיק התקווה האחרון. חוסר התקווה הוא יתרוני והוא מאפשר לי להיישיר מבט בלי למצמץ. האופטימיסטים לא מחזיקים מעמד. מבטם נוטה…

הוי על השקתות השבורות והוי על מערומי בשלכת הערכים! יש רגעים לעיתות בלילה, כשאתה מתעורר באחת השעות והזמן כלא היה, והכל נראה כאילו אירע לפני רגע – כל מוות, כל צער, כל פרידה – והלב נצבט אז פתאום מחדש על כל מה שנגוז בהדרגה כאילו נעלם לפני רגע לפתע פתאום וללא התראה.

הישוב הקטן שמלפני הקמת המדינה היה אולימפוס ואנו היינו אוכלוסיית האלים שלו. אינני מבין איך אפשר לסגת מהחשיבות המוחלטת הזאת אל החשיבות היחסית של הסטאטוס. איזו נחמה פורתא היא זו להיות מיניסטר, או איזה מנהל משרד, איזה מנהל חברה, איזה אלוף בצבא שכל חשיבותם בהיותם יותר חשובים מפקידיהם ופיקודיהם. אני אינני מסוגל לכך. זה קטן עלי. אני ממטה הלוי שהיה צורך להדירו לקדושה לבל ייהפך לשבט של רוצחים וגזלנים, ממש כמו שבחברות הפרימיטיביות ממנים את השודדים הגדולים ביותר לשומרי הרכוש. אפו העז ועברתו הקשה של אבי השבט מקננים בי.

על כן החלטתי להחזיק בכנף בגדה של החשיבות המוחלטת אשר דבר אין לה עם הסטאטוס שלי. כבר שנים אני חי כמו עכבר לבן המניע גלגל בכלוב. הזמן חולף תחת רגלי כסרט נע. אני מדשדש במקום, לא מתקדם ולא נסוג, בעוד הזמן גורף ומעביר על פני את חברי הפגרים אל רקבונם. (איזה דבר נשגב ונורא הוא הזמן: נשגב מבינה ונורא הוד. לא הזמן כנתון מעבדתי כמו אצל פרופ' אינשטיין אלא הזמן החי המהלך על שעון היד של איש ואיש בשישים צעדים רכים לדקה).

כדי להרקיע לנקודת התצפית הגבוהה ולפתח את המבט הצלול, היה עלי להתגבר על החרדה לגורלו של עם ישראל, על ההתרכזות בבעיותיו, יתר על כן – היה עלי לבטל את השתייכותי אליו. ההתפוררות החלה אצלי באותו לילה גורלי בו התכנסנו כשסכינו של ארנון נעוץ בגבנו. היה זה תאריך מכריע בתולדות העם היהודי, הואיל וכאשר התפזרנו באותו לילה בלי לקבל החלטת פעולה היתה לה למדינת ישראל נפשה לשלל. (ההיסטוריונים יודעים לספר רק על תאריכים מכריעים, שבהם נתרחשו מאורעות, ואינם יודעים ולא כלום על התאריכים הגורליים שבהם לא נתרחשו דברים שעלולים היו להתרחש).

עכשיו מוזר בעיני לחשוב שהגעתי לכל ההישגים הגדולים שאני יכול להצביע עליהם כיום דרך העניינים המטופשים של עם ישראל, אשר בשעתו כמעט מסרתי עליהם את נפשי החד־פעמית. בלילה ההוא, כשהופיעה פתאום המשטרה ותפסה את כולנו חוץ ממך ומיונתן היה נדמה לי לרגע שהכל היה מתוכנן ומתואם בינך לבין ארנון. אם אמנם כך הדבר אז חטפת לי את הרעיון ממש מבין האצבעות. יש לך, כפי הנראה, יותר שכל משהייתי נוטה לייחס לך, אבל כמובן שגם כך זה לא הרבה. מכל מקום אתה מופיע בצורה שגורמת לאנשים להעריך אותך נמוך מדי. אתה עוף משונה, משה, עוף משונה מאד…

ועתה – הרי אֶפיזודה: רסיס נידח מאישיותי המנותצת שוב חצב מקרבי ניצוץ אנאכרוניסטי ומוזר בענייניו היגעים של עם ישראל: שיר שצץ לי השד יודע מניין.

ממה שזכור לי אודות רמת ההשכלה שלך נשתיירה אצלי תמונה עגומה למדי. הואיל וכך הריני מביא להלן ביאורי מונחים:

פְּשֶׁמִישְׁל – עיר בגליציה.

זַאמָה – וַוטֶרלוֹ של חניבעל.

הוֹמוֹ פַּרְנוּסיקוּס – אדם סְכֵמַאטִי חסר יצרים ורגשות שכל מעייניו בפרנסתו.

וזה דבר השיר:

הבהירות מבוססת תמיד על טעות אופטית. לכן הדרך היחידה לבטא אמיתות היא באמצעות האמנות. כל מעשה יצירה אמנותי הוא נס שאין להסבירו במלים, ועם זאת הכל קבוע בו מקדמת דנא וודאי כמוות. בשיר זה, למשל, יש וודאות פנימית עמוקה, ממש סהרורית, שהכתיבה לי חוש פרופורציה ועוז רוח שאינם מצויים בי בדרך כלל. במקורו היה לשיר עוד בית:

היה דרוש הרבה עוז רוח כדי לחתוך בית זה מתוך השיר. אבל הרגשתי שאינני יכול להרשות לעצמי עוד “פשמישל הוי פשמישל”. כבר בבית הרביעי חשתי שאני נאלץ לשנות את הפתיחה. חוקי האמנות הם היחידים שאני מכיר בהם עדיין.

אבל כל זה כאמור, אֶפיזודה ואינו מעיקר הדברים.

לקופים בחלוקים הלבנים המנהלים מוסד זה נדמה, שהם מבינים למה אני יושב פה. לפני זמן מה הם הציגו אותי לראווה באיזה סימפוזיון שהם ערכו פה במוסד, ניסו להסביר את “מחלתי” ופטפטו המון שטויות. כאן עושים זאת לעיתים קרובות עם חולים. אלמלא הם היו כל כך בזויים בעיני ייתכן שהייתי נפגע מהם. אני בהחלט יכול לתאר לעצמי שאיזה משוגע מסכן שעושים לו דבר כזה ירגיש עצמו מושפל עד עפר. אל תחשוב, משה, שאין למשוגעים כבוד. מה שמנהלי המוסד הזה מרשים לעצמם עם החולים מעורר בי לעיתים תמיהה אם הם בעצם כל כך בריאים בנפשם. אבל כל זה רק בדרך אגב. מה שרציתי לומר הוא שהשאלה המעסיקה כל כך את הקופים בלבן – מדוע אני פה?" – היא בעלת חשיבות משנית אם בכלל. השאלה העיקרית היא לשם מה אני פה.

אני מדגיר פה דבר גדול. אני מתווה את הקווים לפרוגראמה של שלמות הנפש בגלגוליה. העניין מוסבר הסבר היטב בספר שאני כותבו עכשיו: “חותם המהפכה הפאטריארכאלית ותסביך גן העדן במין האנושי”. ספר זה הוא מורה דרך לשיבה לגן־עדן. הדבר ניתן והוא קל לביצוע הרבה יותר משנדמה. הכל תלוי בפתרונן של שתי שאלות יסוד: מי הם הכרובים ומה היא להט החרב המתהפכת? השאלה השניה היא: עץ החיים – מה היה דינו – מותר או אסור?

לפי התורה חל האיסור רק על פריו של עץ הדעת (בראשית ב' י"ז) ואילו פרי עץ החיים היה מותר לאכילה. מכאן מתבקשת בהכרח המסקנה, כי האדם אכל מעץ החיים לפני שגורש מגן עדן. לכן פריו של עץ החיים כבר מצוי בכריסה של האנושות. נשאלת איפה, השאלה: למה בכל זאת עדיין מתים בני אדם? והתשובה לכך: פרי עץ החיים מעניק חיי עולם רק בתנאי גן עדן, ואילו האדם גורש מגן עדן ואין הוא יכול לשוב אליו בגלל הכרובים ולהט החרב המתהפכת. מכאן שנודעת חשיבות ראשונה במעלה לענין זיהויים של שני אלה: מה היא, איפה, להט החרב המתהפכת ומי הם הכרובים?

להט החרב המתהפכת אינו אלא השכל החד שרכש האדם אחרי שאכל מעץ הדעת. מאחר שעוד קודם לכן אכל האדם מעץ החיים שפריו היה מותר לאכילה, היה חשש שמא עבריינים אלה שחיי עולם להם, ישתלטו על הארץ בעזרת הדעת הקנויה בעבירה וימלאוה חמס. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפך להם את שכלם שיהא מקצר את חייהם. שכל הפוך זה של האדם הוא להט החרב המתהפכת השומרת פתחו של גן־עדן. כך היה הדבר עד שקם אברהם אבינו עליו השלום ובזכות חסידותו ודבקותו באלוהיו החזיר לו הקדוש ברוך הוא את השכל הישר. מאז אברהם וצאצאיו רואים את העולם כהווייתו ואילו יתר האנושות רואה את העולם במהופך – ראשו למטה ורגליו למעלה וסיבה נראית להם כמסובב ומסובב כסיבה. בגלל השכל הישר שהוא נחלתם יש לרצף הצאצאים של אברהם חיי עולם, אך אין עדיין חיי עולם לכל אחד מיחידיו של הרצף. כאשר שכלם הישר של אברהם וצאצאיו ישתרר על עולם ומלואו תקום הארמוניה אלוהית חדשה תחת גן העדן האבוד. אלה ימות המשיח. השכל ההפוך יתיישר ויחדל לקצר את שנות האדם. או־אז ילכו ויאריכו חיי בני האדם עד שבסופו של דבר יחדלו למות.

זו, איפוא להט החרב המתהפכת. ומי הם הכרובים?

הכרובים – זו האשה שגופה מתוק מכל פרי וכולה מנעמים ככרובי עליון. אלא שבניגוד לכרובי עליון אין היא משרתת בקודש אלא היא שלוחתו של גורל. הגורל הוא הכוח הצנטריפוגאלי המשלח את הברואים על זרם הזמן מהגרעין המהותי של ההווייה אל המיצוי והמוות. האשה היא גורלית בהיותה מופקדת על שמירת הסטאטוס־קוו שהוא ההווה הזורם אל הנצח. ובמלים אחרות: בקונטכסט של אורגאניזם תרבותי נתון האשה היא המקנה לזמן, כמימד של גורל, את הכונת הנעשה שאין להשיבו.

אלה הם, איפוא, הכרובים.

להט החרב המתהפכת והכרובים – כיוון שזהית אותם, מייד סר כוחם והיו כדחלילים אלה שאינם מייראים אלא את התמימים ורכי הלבב. התבשר איפוא, משה: הדרך לגן העדן פנויה מעתה. עלה ורש!

אני אחוז בולמוס יצירה אדיר. בחשכת ההכרה הממושכת אני חש איך הדברים נאגרים אצלי כמו הדבש בדבורה. זהו תהליך שחייב להתנהל בחשיכה גמורה, שאם ישזפנו האור תתחולל בו ריאקציה פוטו־כימית שתשבש אותו לחלוטין. אני חושב שהייתי גומר כבר אלמלא העירו אותי הקופים בלבן לעיתים קרובות כל כך בהלם חשמלי ואינסולין. הם לא מבינים. את אור הזרקור של ההכרה אני מפנה פנימה ואז אני נראה מבחוץ כאילו אני נתון בסטופור. זו הנאה גדולה. מידי פעם, ברגעים של חסד, נופלת הקרן לתוך לב ליבה של מאפליית האמיתות שבמעמקים ומגיהה פה ושם אמת אחת בתוך הקונטכסט החי והפעיל של האמיתות. או־אז ניתן לחוש את האמת הגדולה, העומדת מזרום, המורכבת מכל האמיתות החלקיות גם יחד, מתדפקת בכל עוז על פתח ההכרה ואז אתה חייב לצאת מהדעת שאם לא כן אתה הופך לאלוהים. הטירוף, הוא בלבד מגן מפני הדבר הזה, הנורא מכל: להיות לאלוהים – יצור כל־יכול וכל־יודע שהוא אחראי לכל ואין לו למי להתפלל.

אני כותב פה את הספר האחרון שייכתב עלי אדמות. אני מתרגם לשפת אנוש את רינת המלאכים שהיא הלשון המוזיקאלית של חורבן העולם. אחרי שאחריב את העולם בויבראציות אמנותיות שלא היו כמותן, אני אקום ואצא מפה בריא ושלם ואתחיל את העולם מחדש ואחרת.

בחלומי הלילה ראיתי אותך תלוי בצווארך ארבע פעמים בגודל טבעי מארבעת הקצוות של סוואסטיקה ענקית מרחפת בחלל וכך נזכרתי בך. ועתה, הנה עצת ידיד: אין כסיפורי וודהאוז חומר קריאה בבית משוגעים. כשדעתי מתיישבת עלי ואני נח מעט מדחף היצירה, אני מבלה שעות ארוכות בקריאת ספריו. זו אינפורמאציה שצריכה לעניין אותך: לכשתצלצל שעתך אתה תמצא שהוא משעשע בלי לגרות.

שלך,

לוי גומפרץ, מלך היהודים.