רקע
שלמה שבא
בעקבות השושן הצחור

ספר זה – להוציא עלילתו, גיבורו הראשי וכמה מגיבוריו האחרים – מבוסס על ספרי מסע לועזים מן המאה הקודמת, ספרי זכרונות עבריים וזרים, אולם לא כל המסופר בו אמת לאמיתָה ולעתים הוא דמיון המחבר, ולעתים גם שיבש המחבר עלילות, תאריכים וזמנים.

השושן־הצחור הארצישראלי לא היה ידוע לחוקרים במאה הקודמת, ונתגלה רק בשנות השלושים של מאתנו על־ידי נח נפתולסקי בגליל ואחר־כך על ידי טוביה קושניר בכרמל.

הציורים המלווים את הספר הם מספרי נוסעים בני המאה הקודמת.


 

הכרמים נתנו יבול טוב    🔗

אותה שנה נתברכו אדמות הדרום בצרפת, והכרמים נתנו יבול טוב. עבודת הבציר היתה מרובה, מבוקר ועד לילה; אבל משתם הבציר, ידענו כי על היין שיבוא ממנו לַעולם ידובר עוד שנים רבות. חזרתי לביתי, טעמתי יין ישן ועשיתי חשבוני, חשבון היבול וחשבון הנפש. לא היתה סיבה שלא אהיה שבע רצון. הבית היה דשן, נתתי מכרמי לבני שנשא אשה, אף הביא לי נכד לעולם.

הבטתי דרך חלונות ביתי אל הכרמים שהשתפלו מן הגבעות אל הים. דומה שהשגתי כל מה שבעל־אחוזה יכול להשיג. צפיתי בצלילותה של כוס היין ושתיתי לאטי. אחר־כך פתחתי את ספר התנ"ך הישן של אבי, שכריכתו עור והוא מעוטר בזהב. במקום הקבוע מונח היה הפרח המיובש; עברו יותר משישים שנה מיום שנאסף על־ידי אבי, ועדיין שמרו עלי הכותרת הלבנים והמארכים על חיוניותם כאילו נקטף הפרח אתמול. אין זה פרח שאדם נוהג ליבשו ולשמרו – גדול הוא, תופס את העמוד כולו – אבל אבי שמר עליו ואני מכירו מילדות.


שושןא 5.47 (2).jpg

כשהייתי ילד ודיפדפתי בספר התנ"ך, שאלתי את אבי מהו פרח זה. הוא ביקש שאזהר ולא אפגע בו. חזרתי ושאלתי מהו הפרח, והוא אמר כי הביאו מארץ הקודש. לא ידעתי איזו ארץ היא. שמעתי על ארץ הקודש, אבל זו היתה מלכוּת של דת ותפילות, כפי שלמדתי בבית־הספר ושמעתי מכהן הכפר ולמדתי מספרי העבר ומשיחות של נשים זקנות. אבי הסביר שאת הפרח הזה הביא מארץ הקודש אשר בקצה הים שלנו, במזרח, בשעה שיצא עם צבאותיו של נפוליון כדי לכבשה.

לימים הִרבה לספר לי ממעשי המלחמה שלו ושל רעיו בארץ הקודש בצבאותיו של נפוליון. לעתים פותח היה את ספר התנ"ך ומסתכל שעה ארוכה באותו פרח פעמוני לבן, שכמותו לא הכרתי במחוזנו. חקרתי אותו פעמים רבות על הפרח והוא היה מרים עיניו אלי, כמו מתעורר מזיכרון כלשהו, וסוגר את הספר בלי לענות לי. שאלתי שוב, והוא לא הוסיף לי פרטים רבים, רק פעם אמר: “קטפתי אותו באחד הכפרים,” הפסיק לרגע ותיקן עצמו: “קיבלתי אותו בכפר אחד בארץ הקודש.”

והיה פלא בעיני מדוע זה שמר על פרח זה כל הזמן, ומדוע הוא מסרב לספר לי עליו.

ב־1843 מת אבי והוריש לי כרמיו וביתו. מזלי שיחק לי. בעצם, לא היה זה המזל; עבדתי קשה ואדמותינו טובות. היו שנים של יבול דל, אבל היו שנים של יבול טוב והיו שנים של יבול טוב מאוד, וביקב שלנו עשינו יין משובח שנמכר בערי המחוז ועד פריס והמדינות שמעבר לים הגיע. נולדו לי ארבעה ילדים. שנה נגעה בשנה. שקוע הייתי בכרמים, שקוע בעבודה, שקוע במחוזי שהוא כל חיי – איש־אחוזה אני, לא מן הגדולים ביותר, אבל אמיד ומכובד על שכניו, מבקר בכנסיה ושומע את דברי הכומר.

מדי פעם פתחתי את התנ"ך של אבי המונח על כן מיוחד, וראיתי את הפרח הלבן שצבעיו לא דהו. היה יצוק בו סוד של אבי. דבר זה הטרידני, אבל עסוק הייתי בעבודתי.


שושן 6.47 ספינות (2).jpg

ספינות בנמל יפו


יום אחד ביקר בביתנו הכומר של הכפר. מבין היה בפרחים. פתחתי את התנ“ך והראיתי לו את הפרח שעליו מארכים ככוסות יין. שאלתי אותו מהו הפרח. והוא ענה כי אין הוא מכיר פרח כמותו. אבל דומה הוא ל”מָדונה לילי" – שושן הגבירה. שהוא פרח־גן נודע והובא בר מארץ הקודש ונתרבה בגינותינו ונתקדש. שכן מקורו בארצו של ישו. ועל שום עליו הצחורים היה לסמל הטוהר ונקרא על שם המדונה, אמו של ישו. הפרח שבספר – אמר הכומר – אפשר והוא פרח־הבר של ארץ הקודש. אמרתי לו, אמנם כן – משם הביאו אבי. ואז בירך עליו הכומר, ואני סגרתי את הספר לזמן רב.

עד שנה זו. כרמי נתנו יבול טוב. גם אני הגעתי ליבול של שנותי. הגיעה עֵת בציר. אמרתי, והחלטתי לקיים חלום ישן שלי ולהפליג לארץ הקודש. זכרתי סיפורי אבי על מסעו עם בונפרטה הגדול, זכרתי את הפרח. והחלטתי לעלות לרגל, כאָבי וכאבות אבותי שיצאו לארץ הקודש. סיפרתי לאשתי. ותחילה תהתה. הכומר נתן לי ברכתו. בני שגדלו ידאגו לאחוזה. ארזתי חפצי, לקחתי עמי את ספר התנ“ך והפרח בתוכו ונסעתי למרסֵיי. בדקתי מסע הספינות, וביום אחד – יום נאה – עליתי בספינת קיטור שיצאה לאלכסנדריה של מצרים. את ספר התנ”ך החזקתי עמי, והייתי קורא בו כמי שקורא במורה־דרך. מדי פעם נתקלתי בפרח המיובש, תוהה על קנקנו ומקווה שאמצא במסעי את פתרונו.


 

פגישה עם עזריאל הזוכר את נפוליון    🔗

אחרי מסע של שבועיים הגענו לחופי ארץ־ישראל (לפני כן עגנו באלכסנדריה של מצרים) וספינתנו השליכה עוגן מול יפו, עיירה קטנה שאין לה מעגן בחוף. סירות קטנות הגיעו לאניה. בים עמדו סלעים גדולים, והספנים עשו את דרכם ביניהם בבקיאות רבה. הגענו לחוף. בינינו ובין היבשה עמדה חומה. ערבי שעמד למעלה תפס בזרועי ומשכני אליו. לרגע ריחפתי על פני המים הירוקים ופחד אחז בי פן אפול לתוך המים.

(האנגלים הללו! בספינתנו היה איש אנגלי. כל הדרך סיפר לי את מעשי גבורותיו בהודו ובאפגניסטן, אך משראה את חומת החוף הגבוהה נפל עליו פחד והוא דרש כי יחזירוהו אל הספינה ויורידוהו בנמל ביירות. זאת דרך האנגלים מאז ומעולם, מלל רב בפיהם!)

פקידי המכס חיפשו בכלַי באמצע הרחוב, אך נתתי בידם מתת כסף ופטרוני מיד. אמרתי לסבל להובילני למנזר הפרנציסקנים, ושם קיבלוני בכבוד וביקר.

רחצתי וסעדתי על שולחנם של הנזירים. אחרי הצהריים ליווה אותי אחד מהם לסיור בעיר, המונה כמה אלפי נפש, כל בתיה מכונסים זה על זה בצפיפות וחומה מקיפה אותם.

עברנו בסמטאות המתעקלות בין הבתים, מטפסות למעלה ויורדות למטה ובתי העיר עומדים עליהן כנוטים לנפול. הגענו אל שער העיר ושם השוק ומהומה רבה. ותושבי העיר מוסלמים, לבד מהנזירים שמספרם כמה עשרות, וכ־200 יהודים, שרובם באו מצפון־אפריקה לפני כעשרים שנה. היהודים התכוונו להתיישב בירושלים, אולם ספינתם נשברה ליד החוף והם ראו בכך אות משמים ונשתקעו ביפו. כאן הם סוחרים בתבואות הנגב והדרום ובאבטיחי־בר המשמשים אצלנו לרפואה, ושולחים אותם לאירופה דרך העיר עזה; פעם חליתי והרופא נתן לי תרופה שהיתה מרה ואני התלוננתי, ואז אמר לי הרופא: חפש את מתיקותה, שכן מארץ הקודש באה.


שושןא3 8.47 (2).jpg

למחרת עברתי שוב בשוק וראיתי יהודי מוביל אחריו סוסות אצילות קשורות בחבל. גם לי אורווה, ואני מתפאר בסוסיה הנאים ויודע להעריך סוס יפה. צעיר ערבי שחצן נטפל אל אותו יהודי. מלווי אמר לי שהצעיר זילזל בייחוס סוסותיו של היהודי וטען כי אינו מבחין בין סוס אציל ובין סוס בן ממזרים, ותפסו היהודי, שבעל גוף היה, והפילו ברוב חמתו על הארץ, וזבנים של השוק צחקו למשבתו של אותו פרחח־שוטה שהתגרה ביעקב בן מימון המפורסם בכוחו.

וסיפרו לי כי יעקב בן מימון סוחר בסוסות אצילות שהוא קונה מן הבדווים במדבר הסורי, בהרי הלבנון או מעבר לירדן, ומוכרן במצרים. ואין הוא ירא ללכת לבדו, שכן שמע גבורותיו יצא למרחוק.


שושן 9.47 יפו (2).jpg

מראה יפו מהים


כל יהודי יפו חיים מיגיע־כפיהם. יש ביניהם חייטים וסנדלרים, חנוונים וגם סבל אחד, שנשא את חבילותי ומשנתקלקל שעוני, שלחו אותי אל יהודי מתקן שעונים, ונמצא בקי בכלי־העתים העדינים של צרפת. ואף ששען יחיד הוא בעיר לא מספיקה לו הפרנסה, מפני שמעטים השעונים ביפו ורוב אנשיה שמבקשים לדעת מה השעה נושאים עיניהם לשמים ואומדים מקומה של השמש, והשמש אינה צריכה תיקון אצל שען. על כן מחזיק מתקן־השעונים אכסניה לפרנסתו.

ביקשתי ממלווי שיובילני לבית־המנזר הארמני.

לפני כשישים שנה יצא אבי, והוא עדיין בנעוריו, עם צבאו של נפוליון לכבוש את העולם. בילדותי הרבה אבי לספר לי על מסע זה ועל המלחמות האחרות של בונפרטה הנערץ עליו.

13,000 חיילים צרפתים יצאו ממצרים, עברו את מדבר סיני, נכנסו לארץ הקודש, כבשו את המצודות המעטות שבדרך והגיעו לרמלה שבלב השפלה. כאן היה על נפוליון להחליט אם ללכת מזרחה, אל ירושלים הקדושה שמלכים ואבירים צרפתים לחמו עליה 700 שנה לפני־כן, או מערבה, ליפו, ומשם צפונה עד גבול תורכיה. נפוליון בחר ביפו. אבי יצא עם יחידת־סיור לעקוב אחרי מעשי התורכים והגיע – ועל כך שמח כל חייו – עד מרגלות הרי יהודה, אשר ירושלים שוכנת בראשם. אבל חלומו להתפלל בירושלים לא נתקיים. עד גבולה הגיע וחזר, ועתה באתי אני להגשים את חלומו.

בשבעה במרס 1799, עם זריחת השמש, עמדו החיילים הצרפתים בגבול הבוסתנים, לפני החומה, מוכנים לפרוץ אל יפו. נפוליון – סיפר לי אבי – שלח אל מושל העיר רץ ודגל לבן בידו, והציע לו להיכנע. באירופה אין פוגעים ברץ, אבל למזרח חוקים אחרים, ומושל העיר כרת את ראשו של השליח והציגו על החומה.

נפוליון הורה לירות בתותחים, החיילים פרצו את החומה ולעת ערב היו בעיר. הנצורים המשיכו להילחם בתוך הסמטאות, וחיילינו גברו עליהם. 3,000 שבויים נפלו בידיהם, וביניהם כמה מאות שנפלו בשבי לפני כן ושוחררו מפני שנשבעו כי לא ישאו עוד נשק. הפרת השבועה היתה סיבה למעשה אכזרי. נפוליון ביקש להתקדם במהירות צפונה, ולא רצה לגרור עמו שבויים; הוא ציווה להרגם על שפת הים, בדרום העיר. השבויים הובאו אל החוף קבוצות־קבוצות והחיילים ירו בהם. הים האדים מדמם. נפוליון ציווה לחסוך בתחמושת, ואת האחרונים הרגו החיילים בכידוני הרובים. הם ברחו אל המים והצרפתים רדפו אחריהם ושחטום על הסלעים.

עמדתי במקום ההוא בלילה ודימיתי שאני שומע את צווחות הטבוחים. עצמתי את עיני. הרוח הכתה בפני. ראיתי את אבי – אבי הרחום, המספר את הסיפורים לבנו – שוחט בני־אדם. כשסיפר לי את הסיפור הזה, ניסה לנקות את שמו של מפקדו האהוב, ואמר: “במלחמה כמו במלחמה.” השבויים שרדף אחריהם בכידון שלוף, שטבח אותם בחמת־זעם, לא באו אליו בחלום. הם באו אלי, עכשיו, כאן, על חוף הים השומם מול הים הסגול שגליו מכים באכזריות על החול. איש לא היה עמי, רק מראה פני הטבוחים.

האם היה זה עונש משמיים? החולירע פגעה בצרפתים. בתוך יומיים חלו כ־800 חיילים, וחבריהם סירבו לטפל בהם: הם פחדו מהמחלה יותר מאשר מפני המוות, והיו מוכנים למות בקרב, אבל לא בייסורי המגיפה הנוראה. וכאן – היה אבי מספר בהערצה – נתגלתה גדולתו של נפוליון. הוא בא למנזר הארמני שהחולים שכבו בו, עבר מחדר לחדר, התעכב ליד האנשים שהיו שרועים על הרצפות, דיבר אתם בנחת ואף עזר להעבירם ממקום למקום. החולים כבשו את אנחותיהם, והמלווים הנדהמים חששו פן יידבק המצביא במחלה והעריצו את המפקד העובר בין החולים כמו בין שדרות החיילים במצעד.

הקול עבר במחנה: נפוליון ביקר אצל נפגעי החולירע ושהה עמם. רוח חדשה לבשה את האנשים שיצאו לכבוש את עכו. הם אהבו את מפקדם!

עברתי באולמי המנזר. בחצרו ובפרוזדוריו. בית נאה, אבל לא מבצר מפואר כמו בציור שראיתי בפריס. האמן רב־הדמיון צייר את נפוליון עז הנפש מושיט ידו ונוגע, לעיני חייליו המשתאים, בגופו העירום והמצומק של חולה המזדקף לפני גסיסתו האחרונה. הציירים מגזימים.

סופם של החולים היה רע. רובם מתו. אולי באמת היתה זאת יד אלוהים. אחרי שני חודשי מצור לא כבש נפוליון את עכו והחליט לחזור למצרים. ביפו התעכב יום אחד. התורכים היו בעקבותיו ועמם האנגלים המשחרים לטרף. נפוליון כינס את קציני מטהו ואת הרופאים, והפקודה יצאה: החיילים ישאו רק את הפצועים המסוגלים לכך.

המצביא הדגול לא הטיל את המשימה הקשה על אחרים. הוא עצמו הלך אל המנזר, אל הפצועים הצועקים מכאב. באולם שכבו שישים חולי החולירע ועקבו בעיניהם אחרי המפקד. אולי ניחשו מה עתיד לקרות, ואף־על־פי־כן אהבו אותו. הוא נפרד מהם מהר, ואחרי צאתו נתנו להם הרופאים משקה מסוים. מותם היה מהיר.


שושן 10.47 (2).jpg

יפו מוקפת חומה ולה שער אחד בלבד. עשיתי כמה ימים בעיר, ביקרתי בשוק הגדול שמזרקת־שיש נאה עומדת במרכזו. הנזיר אמר לי כי נוסע שראה מזרקה זו בכל תפארתה לפני כ־30 שנה, כתב בספר שהיא יפה מכל מזרקות ספרד, הידועות כיפות ביותר בעולם, ותמוה הדבר בעיני. המזרקה נאה, אך אינה מתאימה לתחרות כזאת. יש נוסעים שהכל בחוץ־לארץ נראה להם יפה יותר מן המצוי בבתיהם.


שושן 11.47 (2).jpg

חנות מנורות בשוק


ביקרתי בבית הנשקף אל הים, בית שמעון הבורסקי, שפטרוס, תלמידו של ישו, התאכסן בו לפני שיצא לרומא, וראה על גגו חזון משמיים. כמהלך שעה מיפו נמצא מקום קבורתה של טביתא הקדושה שפטרוס השיבה לחיים. כמה מעשי נסים עשה אותו צדיק!

הלכתי בשווקים ובדרכים ובסמטאות, שמעתי קולות וטעמתי טעמים וריחות ואחר־כך שמעתי אותם קולות והרחתי אותם ריחות חריפים שוב ושוב בכל עיר בארץ־ישראל, לא כמו אצלנו, בארצות אירופה, שכל מקום יש לו טעם משלו.

הראיתי למוכרים בשוק הפירות את הפרח של אבי ושאלתי אם ראו כמותו. חבורה גדולה היתה מתכנסת מיד סביב הפראנקי המוזר, המחפש אחרי פרח. זריזים שבהם אמרו: “כמה פרחים שתרצה נביא לך.” אמרתי להם: “אינני סוחר בפרחים.” ראו שרווח לא יהיה ממני ועזבוני ללא מענה. המשכתי וחקרתי דרך המתורגמן־מלווי. אכּרים שבאו לשוק למכור תוצרתם וזמנם בידם, הביטו בו בפרח שהחזקתי בזהירות רבה, ותהו: היכן ראו פרח כזה?

ואחר־כך היו מתווכחים ביניהם, זה אומר שם וזה אומר הוא שָׁם. והרימו קולותיהם ודין־ודברים שלהם הפך למריבה קולנית בנושאים אחרים, ואני ברחתי מהם שלא יפגעו בפרחי.

והבטחתי גם פרס כסף; ופעם הובילני נער ערבי צעיר אל מחוץ ליפו, ועברנו בחולות עמוקים, ארץ שממה לכל מלוא העין, עלינו גבעות וירדנו עמקים, עד שהגענו לגדות נהר מצפון לעיר. ועל גדותיו מעין יער פרא של עצים ושיחים ופרחים. והראני הנער כאן וכאן, וקפצנו ממקום למקום, עד רדת הלילה, בין השיחים ולא מצאנו מאומה. ודחק בי מתורגמני למהר ולחזור ליפו, שכן מכאן ועד רחוק צפונה, עד חיפה, ארץ שממה היא, ארץ ביצות שאנשים מן הישוב מתרחקים ממנה והשודדים מולכים בה, ואם נשתהה כאן עלולים הם להתנפל עלינו. וניחמני: עוד דרכים רבות לפניך בארץ־הקודש, ובודאי תמצא במקום כל שהוא פרח מעין זה.

חזרנו ליפו ולמלוני ואני החזרתי את הפרח למקומו בתנ"ך והוא תמיד מונח נגד עיני.

אחרי ימים אחדים נזקקתי לכסף תורכי, והנזירים הציעו לי להחליף את כספי אצל החלפן היהודי המבורגר היושב בשוק ליד השער. מצאתי מקומו מיד, שכן מפורסם הוא ביפו.

המבורגר היה בעל זקן ופאותיו מסתלסלות עד צווארו. רק פעם או שתיים ראיתי כמותו בפריס כשנזדמנתי אליה ופגשתי בה יהודים משונים בלבושם, שנתגלגלו לבירתנו מרוסיה ומפולין. במחוזנו שבפרובנס אין יהודים, אולם מהלכים אצלנו סיפורים על יהודים שהיו בגבולנו לפני כמה מאות שנים. בעירנו יש רובעים המכונים “שכונת היהודים” או “רחוב היהודים”, אף שיהודים אינם יושבים בהם בימינו.


שושן 12.47 (2).jpg

החלפן היה עסוק בכתיבה. ונעמדתי לפני שולחנו. הוצאתי את שטרותי מנרתיקי והוא פסק מכתיבתו, החזיר נוצתו לקסת, לקח שטרותי הצרפתיים והחליפם בכסף מקומי. תוך כדי כך גילגלנו שיחה ואמר לי ששמו מאיר המבורגר, ושבא ליפו מארץ הונגריה (והיא ארץ הנותנת יין טוב) יחד עם אביו ובני־ביתו לפני כמה שנים, ושכל משפחתו עלתה לירושלים ועוסקת שם במסחר, ואילו הוא נשא אשה ביפו והשתקע בה, והוא גם שוחט בשביל היהודים וגם סוכן של האניה האוסטרית המגיעה מטרייסט, וגם מוהל, כלומר מקיים את אות־הברית בין אלוהים ובין היהודים בכל תינוק יהודי במלאות לו שמונה ימים, ויש לו גם עיסוקים רבים בענייני כסף זר, בעיקר אמריקני, שכן בני כת דתית מאמריקה, המצפים לסוף העולם ולשיבת המשיח, התיישבו בשכונה ליד יפו ונביא עומד בראשם, אלא שענייניהם יגעים וכמה מהם מרדו בנביאם ורוצים לחזור לאמריקה.


שושן 13.47 בפתח המסגד (2).jpg

בפתח המסגד הגדול


בערב ישבתי עם הנזיר שנתיידדתי עמו באולם המנזר. שתינו מהיין שבא מצרפת ושהנזיר שומרו למביני־טעם. חצי ירח היה מאיר את העיר הדוממת, האנשים נסגרו בבתים, והבתים סגורים בין החומות. מחלון המנזר ראינו את הים והוא מבריק באור הירח, ורחש הגלים הגיע לאזנינו. משראה הנזיר שמבטי מופנים אל הסלעים הגדולים. סיפר לי אגדה של היוונים הקדמונים על בת המלך שנכבלה אל הסלע, היא אגדת פרסיאוס ואנדרומדה. וכך היה המעשה:

לאחר שכרת פרסיאוס את ראשה של הגורגונה מדוזה, כפי שהבטיח לפולידקטס, המשיך במעופו. עבר את מצרים והגיע לימה של יפו, שם ראה נערה רתוקה אל סלע בים. היתה זאת אנדרומדה.בתם של קפיאוס וקסיופיאה. מלכי יפו.

קסיופיאה הכריזה כי היא ובתה יפות מנרדיס, וזו התלוננה לפני מגִנה פוסידון. אל־הים הזועם שילח שיטפון בעיר והוסיף לו מפלצת־ים שאיימה להרוג את תושביה. המלך שאל בעצת כוהנת אמון, והיא אמרה לו כי העיר תינצל רק אם יקריב את בתו אנדרומדה לדרקון. קפיאוס כבל את אנדרומדה אל הסלע והניחה לגורלה, וכבר עמדה המפלצת לטרוף את בת המלך – ואז הגיח פרסיאוס מהשמיים וירד על החוף, ליד הורי הנערה, והם הבטיחו לו כי אם יציל את בתם – תהיה לו זו לאשה. הוא המריא שוב, צלל מול המפלצת, שהתבלבלה למראה צלו וביתק את ראשה בחרבו.

אנדרומדה ניצלה והחתונה נערכה, אולם המשתה הושבת בגלל אנגור, שבא לעיר ודרש את אנדרומדה, שהובטחה לו לאשה. כנראה בהסכמת קסיופיאה וקפיאוס, שהתחרטו על הבטחתם לפרסיאוס וטענו כי היא הוצאה מהם באונס. אנשי אנגור תקפו את פרסיאוס, הוא לחם בחירוף נפש, הרג רבים מהם ונמלט עם אנדרומדה וחי עמה שנים רבות. עם מותם הפכום האֵלים לכוכבים בשמי הצפון, ועד היום הם זוהרים ונראים בכל מקום, ויותר מכל בשמי יפו הבהירים.

היתה שעת חצות. סמטאות העיר היו ריקות מאדם. מן החומות נשמע קול קורא אל המשמר. הים האפיל והירח עמד לשקוע. הגלים נשברו על הסלעים כמו לפני אלפי שנים – כשנכבלה אנדרומדה היפה אל הסלע.

שתינו כוס אחרונה ופרשנו למיטותינו. כשהלכתי לחדרי, שמעתי קול תפילה של נזיר שקם לעבוד את בוראו.


שושן 14.47 (2).jpg

למחרת, כששוטטתי בשוק של יפו, נטפל אלי יהודי זקן וזריז. סברתי שרוצה הוא להציע לי עסק, שכן נראה לי כסרסור, ודחיתיו: אך הוא משך במעילי ושאל בצרפתית, במבטא אנשי המזרח:

“אתה בן צרפת?”

כשאמרתי לו שצרפתי אני, הודיע לי: “דיברתי עם בונבארדי פנים אל פנים.” בונבארדי הוא השם שבו מכנים בני המזרח את נפוליון. הזקן ראה כי נתעוררתי לשמע שמו של הקיסר והוסיף:

“בוא עמי לבית־הקפה ואספר לך. אינני סוחר ולא סרסור. רוצה אני לשוחח עם בן צרפת. כדי לזכור את הימים הרחוקים.”

ישבנו במה שמכונה “בית־קפה” במזרח: חנות צרה, שחורה מפיח, שבאיה יושבים על שרפרפים, שותים קפה, מעשנים נרגילה, מלהגים ומשחקים במשחק קוביות ועיגולים. סניור עזריאל – זה שמו של איש־שיחי – ישב לידי בגלימתו הלבנה, חייך בפיו ששיניו אבדו מזמן, וסיפר לי על פגישתו עם נפוליון ביפו:

“הייתי צעיר מאוד ומצליח במסחר. ביקרתי באלכסנדריה, בביירות ואף בקושטא וידעתי לדבר בלשון הפרנקים. כשכבש נפוליון את יפו, התאכסן בבית דמיאני היווני, שהציע לו למנות אותי למתורגמן שלו. שלחו לקרוא לי ובאתי מהר אל המצביא.”

סניור עזריאל עצם עיניו ושתק רגע, אחר־כך המשיך לספר מה אמר לו הגנרל ומה השיב לו, מלה במלה:

“‘ובכן, סניור עזריאל’ – אמר לי הגנרל – ‘מה אתה חושב על הארץ?’ ‘יפה להפליא, הוד מעלתך, אבל ניהולה אינו טוב,’ ‘האם התורכים לא דאגו לה?’ שאל. ‘לא, הם לא דאגו לה,’ עניתי. נפוליון חקר: ‘ובכן, איש צעיר, מה היית עושה כדי להפריח את סוריה?’ ‘הייתי עושה דבר אחד,’ עניתי, ‘הייתי מוסר את הנהלתה ליהודים.’ ‘ומה הייתם עושים?’ שאל. ‘היינו סוללים דרכים, מחזקים את הבטחון, הופכים את ערי החוף של סוריה לנמלים חפשיים וסוחרים עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד.’ נפוליון נתן בי את עיניו. ‘יהודים, כך?’ שאל. ‘כן, יהודים.’ עניתי. חבל שלא ראית את בונבארדי באותו רגע, איך התיזו עיניו ניצוצות. ‘צודק אתה ידידי,’ אמר, ‘עוד נתראה ונדבר.’”

עד כאן סיפורו של סניור עזריאל.

“האומנם נפגשתם שוב?” שאלתי.

“נפגשנו, אבל לא שוחחנו עוד. השעה לא היתה כשרה,” אמר סניור עזריאל בצער. “נפוליון נסוג מעכו ונטש את יפו. עמדתי ליד הדרך כשנסוג מן העיר. רציתי לגשת אליו ולשוחח עמו על תכניותינו, אך הוא הפנה את ראשו הצידה והבנתי שהכל אבוד, שלא במהרה תבוא גאולת היהודים בארץ מולדתם וכי יהיה עלינו להשתוחח עד עפר עוד שנים רבות.”


שושן 15.47 (2).jpg

סניור עזריאל עצם את עיניו ושקע בעולם אחר. הנחתי על השולחן כמה פרוטות בעד הקפה, והשארתי אותו עם חלומותיו. אולי אמת דיבר, אולי בדה את הדברים מלבו. אמנם עברה שמועה באירופה בימים ההם, שנפוליון פירסם כרוז אל היהודים וביקש את עזרתם והבטיח להחזיר להם את מולדתם, ואינני יודע אם יש אמת בשמועה זו. ככל צרפתי קראתי ספרים רבים על נפוליון, ואינני זוכר שמישהו הוכיח כי אמנם פירסם הקיסר הודעה זו, אך באחד הספרים כתוב שלפי השמועה היו בין חייליו של נפוליון גדודים יהודיים ומטרתם היתה להחזיר את ארץ־ישראל לעמם.

שבתי למנזר עם אגדות יפו ונפוליון. ארזתי את חפצי, שילמתי לחמר, שתיתי שוב עם הנזיר לחיי צרפת מולדתנו ועליתי על משכבי בשעה מוקדמת. תרנגול שחצן, שטיפס על חלון חדרי, העירני עם שחר בקול גדול. הגיעה השעה לצאת לירושלים.


 

עיר הקודש ויושבי בה    🔗

נפרדתי מהנזירים שהתאכסנתי אצלם. בחוץ ציפה לי הערבי ששכרתי ממנו סוס כדי לעלות לירושלים במחיר 150 פיאסטרים, שהם כ־30 פרנק בכספנו.

עליתי על הסוס, חבילותי הונחו על פרד, והערבי בעל הבהמות הלך לפנינו. הגענו עד שער העיר ושם הצטרפנו לשיירה גדולה ורבת המולה שיצאה לירושלים, שכן לעיר הקודש הולכים בחבורה, מפחד השודדים.

עברנו דרך החול בין בוסתני התאנים, הרימונים ותפוחי־הזהב, המפורסמים בעולם כ“תפוחי יפו”. בצידי הדרך נראו גדרות־צבר, והוא שיח שעליו עבים ודוקרנים ונותן פרי מתוק בקיץ ובפינו שמו “תאנת היהודים” ומצוי הרבה בארץ זו. אחרי מסע של שעה־שעתיים, שקועים בירק הבוסתנים וחולפים דרך תעלות מים ובוץ, יצאנו פתאום אל עולם אחר: תמו העצים, תם הירק ומסביב לנו, לכל מלוא העין, השתרעו אדמות שפלה וגבעות חול, ומרחוק הרי יהודה, והשמש קופחת על ראשינו.

העיר יפו מוקפת בוסתנים ומטעים דשנים, והיא כנווה במדבר. מחוצה לה ארץ חקלאית ענייה, שאדמתה נותנת לחם עוני למעבדיה בשור ובגמל ובמחרשת־עץ עלובה, וראינו אותם בדרכנו.

עברנו כמה כפרים ערביים דלים של בתי חימר, וילדים יחפים ועירומים רצו אחרי שיירתנו וביקשו “בקשיש”, מתנת־חינם. כפרים אלה של מצרים הם, שאיברהים פחה הושיב אותם באדמות השפלה לפני כ־30 שנה, כששלט בארץ־ישראל. הגענו למישור המשמש למרעה בלבד. באופק נראו מדי פעם אוהליהם של הבדווים, נודדי הארץ. ולידם ילדיהם ונשיהם העטופות בשלל בגדים. עברנו את הישוב הקטן לוד ונכנסנו לכנסיה עתיקה, ואומרים שהיא מקום קבורתו של ג’ורג' הקדוש, פטרונם של האנגלים שנלחם בדרקון. סמוך לצהריים הגענו לעיירה רמלה, שם עמדנו ללון בלילה, כדי שלא תרד עלינו החשיכה בלב ההרים השוממים בדרך ירושלים.

עצרנו בשערי מנזר, והוא עומד עוד מימי הצלבנים ודמותו כמבצר. הנוסעים היהודים שבשיירתנו הלכו לאכסנייתו של יהודי, שכפי ששמעתי יחיד הוא בעיר. מלווינו החנו את הסוסים ואת הבהמות, ואנחנו אכלנו ארוחה משובחת אצל הנזירים. מפני עייפותי הקדמתי לשכב לישון. מאחר שבן צרפת אני, הלינו אותי הנזירים בתא – כך סיפרו לי – שבו ישן נפוליון כשהגיע מן הדרום לרמלה, בדרך ליפו. ניסיתי לישון ולא הצלחתי. כל הלילה נשמעו מבחוץ קולות נביחה של כלבים וגעיית צאן, שמנעו שינה מעיני.


שושן 16.47 (2).jpg

בבוקר התעכבה השיירה. הצטרפתי לנזיר בן איטליה, והחלטנו לצאת לדרך לבדנו. מלווינו הלכו לפני סוסינו וכנראה קיללו בשפתם את החלטתנו ללכת לבדנו בארץ פחד־שודדים זו. מדי פעם נקרו בדרכנו רועים שהלכו אחרי צאנם ועקבו אחרינו בעניין רב. משיחתי עם הנזיר נתחוור לי, שהוא מלומד גדול בספרים ישנים וחדשים וכרסו מלאה תורה. בקי הוא בכתבי הקודש ודרך זו, שהוא עובר אותה בפעם הראשונה, נהירה לו מהעיון בספרים. מדי פעם שאל את מלווינו על שמות המקומות והסביר לי מה נכתב עליהם בתנ"ך: השפלה, השרון ועמק אילון, שבו עמדה השמש דום בימי יהושע, ואמאוס, הנזכרת בברית החדשה, ושם ראינו שרידי בניין גדול ואמר לי כי זאת כנסיה ישנה, ונתברר לי משיחתנו שבן לווייתי חיבר כמה ספרים על ענייני דת, וכי אם יעזרהו האל עתיד הוא לחבר ספר על מסעו בארץ הקודש.


שושן 17.47 עמק איילון (2).jpg

עמק אילון


כל הדרך הייתי מביט בשדות ובגבעות מסביב, מקווה למצוא פרח מעין הפרח של אבי, ולא מצאתי. הראיתי לנזיר את הפרח המיובש שבתוך התנ“ך, ואמר שאין הוא מכיר כמוהו. ובינתיים, כיוון שהחזיק תנ”ך בידו, עיין וקרא כמה פרקים, מזון לנשמה.

קשה הדרך לירושלים ולא תצלח למסע כרכרה או עגלה (וכפי שאמר לי הנזיר, אין בכל הארץ דרך ראויה למעבר עגלות וארץ־ישראל עדיין לא ראתה בזמן החדש כרכרה על גלגלים). כפי ששמעתי מן הנזירים ברמלה, מבקשים התורכים לסול מסילה לעגלות לירושלים, אבל עד שמעשי התורכים עולים כפי תכניותיהם עוברות שנים רבות; רק לפני שנתיים או שלוש שנים העבירו קו של טלגרף מביירות ליפו ומיפו לירושלים, ואמרו לי שהבדווים חשבו שהחוטים הקשורים לעמודי העץ הם מעשה כשפים והיו הורסים את העמודים, והתורכים רודפים אחריהם ומענישים אותם קשה ולא חדלו עד שנתלו כמה מן המהרסים. והנזיר בן־לווייתי אמר כי בכל־זאת נראה העניין מוקשה בעיניו: לירושלים, שבה נשמע דבר אלוהים ממרום ושבה דיברו הנביאים והשליחים, מדבר עכשיו הטלגרף.

עלינו בגבעות, וההרים ממול צהובים ושוממים, עץ לא ייראה בהם והעין כואבת מן הריקנות. עברנו כפר שמראהו עלוב, ושוב רדפו אחרינו הילדים ביללתם “בקשיש.” לבסוף ראינו כמה עצי זית בבקעה קטנה, ובה גם קבר של קדוש ערבי ובור מים, וישבנו לאכול.

אצל הקבר מצוי היה רועה ערבי וכבשיו, המבקשים לנגוס מן העשב הדל. הוצאתי את הפרח מן הספר וביקשתי ממלווי שישאל את הרועה אם ראה פרח כמותו. הביט הרועה בפרח בתמיהה ואמר: “אין כמותו אצלנו; אין אצלנו פרחים. רק עשבים מעטים ושיחי קוצים.” ואחר־כך אמר: “אולי ליד בית־לחם. בוודאי ליד בית־לחם.”

כשהמשכנו בדרכנו היתה השמש במלוא עוזה, קופחת על ראשינו בחזקה. אמר הנזיר: “ראוי לה לארץ זו שתישאר בשממונה עד קץ הימים, מפני שיהודיה הרגו את משיחנו,” וגילגל את עיניו לשמיים.

הבטתי סביבי וראיתי את העמקים וההרים שכמותם מעבדים אצלנו לכרמים, והם נותנים יין טוב, ואמרתי:

“אינני מלומד ויודע תורה כמר. איכר אני, וכאשר אני רואה הרים ועמקים אלה, אני מד מידות כרמים ושדות חיטה.”

הסתכל בי והניע בראשו, כאומר: בור, לא תחכימהו.

ואילו אני, יסלח לי היושב בשמים על עזות לבי, נזכרתי משום־מה, משהסתכלתי בנזיר בן לווייתי, בסיפורו של אבי על המלומדים והחמורים של נפוליון.

משבא נפוליון לכבוש את מצרים הביא עמו גם חבורָה של תלמידי־חכמים מלומדים בתורות שונות, כדי שיחקרו ארץ זו המפורסמת בקורותיה, מבניה ופרעוניה, והיה מקרבם ומגינם (ובאותו מסע, כידוע, נמצאה “אבן רוזטה”, שעליה כתובת בשלוש שפות והחכם שאמפוליון פיענחה, וכך נתגלה סוד לשון־החרטומים!)

מיד כשבא נפוליון למצרים ציווה לרכוש אלפי גמלים וחמורים, כדי שישאו את משאו של הצבא בדרך הארוכָּה שלפניו. ולכל עשרה חיילים הוסיף חמור, שישא כלים וחפצים שונים משלהם ויקל עליהם.


שושן 18.47 הרי יהודה (2).jpg

הרי יהודה


וכך, כפי המסופר, משערך את הקרב ליד הפירמידות ציווה נפוליון: “אנשי־המדע והחמורים – אל המרכז!” וזאת כדי להגן עליהם.

ומשום מה עלה סיפור זה בראשי מששמעתי את דברי הנזיר המלומד. אין גבולות לו לדמיון הפרוע ומזל שהוא מתרחש במוחנו הסגור, ואין איש בחוץ חש מָה הולך בו.

הגענו לפתח בהרים, ואמר לי הנזיר שהוא קרוי בפי הערבים “שער הגיא”, וליד הפתח אכסניה ערבית, שקוראים בלשונם חאן, ואם רצינו ואם לא רצינו היה עלינו להתעכב שם ולשתות כוס של קפה, מעין מס דרך. הקפה היה מר מאוד ולא יכולתי לשתותו ואמר לי הנזיר לשפכו על הארץ, אבל לשלם בעבורו. וכדי להוכיח את צדקת דבריו, עמד לידנו ערבי בעל גוף ושלח בי מבט מטיל אימה. הנחתי כמה פרוטות והמשכנו בדרכנו.

הגענו לראש הר. הנזיר הסביר לי כי זאת קריית־יערים, וכי כאן שכן ארון אלוהים לאחר שהוחזר מידי הפלשתים. ובפנותנו לאחור ראינו ממקום זה בין ההרים את ארץ השפלה רחבת הידיים שממנה באנו, ואת הים הגדול. ארץ יפה היא, אף כי ריקה.


שושן 19.47 סמטה בירושלים (2).jpg

סמטא בירושלים


עברנו כפר הקרוי אבו־גוש, שהיה עד לפני זמן לא רב מקום משכנו של שודד מטיל חיתתו, שהיה לוקח מס מכל ההולכים לירושלים אם לא את כל רכושם ולפעמים גם את חייהם, ויש הטוענים שבניו ויורשיו של אותו שודד עוסקים שוב באומנות אביהם, אבל בעזרת האל עברנו בשלום.


אחרי הצהריים, משעברנו פסגת־הר, ראינו לפנינו עיר סגורה בחומות, היא ירושלים, ומסביב לה הרים ריקים ומעליה שמיים גבוהים. הנזיר ירד מסוסו וכרע מולה, ממלמל תפילה. כל חיי עברו בכרמי יין בצרפת מולדתי, ויודע אני רק מעט מאוד בענייני האמונה, רק מה שלמדתי בילדותי ושמעתי מכומר הכפר, אבל משראיתי את העיר הזאת שכמו יצאה מספרי הדת, מסיפורי גיבורים ואבירים, עומדת כעטרה על ראש הרים רבים ושמיים נושקים אותה, ירדתי גם אני מסוסי וכרעתי ברך.

התקרבנו לשער העיר וידידי הנזיר ממלמל פסוקי תפילה ותהילים. בשער ירדנו מסוסינו מפני שאין זה נאה להיכנס לעיר דוד רכובים על סוסים, בגאווה ושחצנות.

פגשנו חבורת יהודים שבאו עמנו עד השער. וכאן ניגש אליהם אחד מבני אמונתם, איש ירושלים, נופף בסכין שבידו, אחז בכנף מעילם ועשה בו חתך. והם אמרו עמו ברכה. הנזיר הסביר לי כי סימן של אבל הוא, וכי היהודים נוהגים לקרוע את בגדיהם בבואם לירושלים, שהיתה בירתם בימי קדם, מצער על חורבנה. והיהודי העומד בשער זאת מלאכתו, לצפות לאחיו ולקרוע את כנף בגדם.

רחובות ירושלים הדחוקים בין בתי־האבן היו מלאים בהמון עולי־הרגל שבאו לחוג את הפסחא ומילאו את המנזרים. ידידי הלך גם הוא למנזר, ואני הלכתי למלון־האורחים שהמליצו עליו בני יפו, אחד משני בתי־המלון שבעיר.

לאחר שסעדתי את לבי קצרה רוחי ויצאתי לסייר בירושלים, ובאתי ל“ויא דולורוזה”, דרך היסורים, היא הדרך שבה הלך ישו אל הצליבה, ונשא את הצלב על גבו. התמלאתי חרדת־קודש. לאחר ימים אחדים התחוור לי שהדברים אינם ברורים. ברחובות העיר היו נטפלים אלי ערבים שזו מלאכתם, ותמורת בקשיש מועט היו מראים לי כמה וכמה מקומות מעניין הקדושים, וכמה מקומות רחוקים זה מזה התייחסו לאותו מעשה ולאותו קדוש, ואחרים נראו כמקומות חדשים. הבנתי כי מורי־הדרך, כמו המשמשים בקודש, והכמרים, מרבים במקומות הקדושים למען תועלתם, ושלאמיתו של דבר – וכך הודה גם הנזיר ידידי – קשה לקבוע בוודאות מה טיבם של מקומות אלה.

בנעורי ברחתי מבית אבי ונדדתי באדמות איטליה. עברתי מצפונה לדרומה, והתפרנסתי בעבודה אצל איכרים, בחריש ובבציר. שנתיים נדדתי כך, והריני מכיר את איטליה כמו את מחוזות דרום צרפת.

בצפון הארץ, סמוך לים (הקרוי אדריאטי), עומד בית המכונה “בית לורטו”; וזהו הבית, כך אומרים הכל, וגם האפיפיור ברומא אישר זאת, שבו התגוררה מרים אם ישו מנצרת, ושם שמעה את דבר המלאך גבריאל שבישר לה על הולדת הבן. לדברי המספרים העבירו מלאכי שמיים את הבית ללורטו שבאיטליה לפני כ־500 שנה, ואל המקום הזה עולים לרגל אלפי מאמינים.


שושן 20.47 (2).jpg

ובפיזה יש מקום שקוראים לו “קמפו סנטו”, השדה הקדוש, ונאמר כי הצלבנים בני פיזה הביאוהו מגיא בן־הינום.

וצליין פיקח, שחזר מארץ־ישראל לפני כ־300 שנים, בנה במחוז בולוניה את כנסיית הקבר־הקדוש, ומקום הכלא והצליבה, וקרא לכל המחוז ארץ־הקודש, כדי שבני המקום לא יטריחו את עצמם בייסורי הדרך לארץ־ישראל ויוכלו לקיים את מצוות העלייה לארץ־הקודש בארצם. ושם שלושה הרים, והכריז הצליין שהם התבור, הר־הזיתים וגולגלתא; ושני נהרות עוברים במחוז והם קדרון וירדן; והאיטלקים באים לשם באלפיהם ורבים באים ממקומות רחוקים. והרי זה חסכון גדול.


שושן 21.47 פלח (2).jpg

פלח ומחרשתו


ביקרתי עם הנזיר בכנסיית־הקבר וראיתי בני עדות שונות וכמרים רבים מכיתות שונות מריבים זה עם זה, וחיילים תורכים עומדים עליהם ונהנים מהריב. ועלינו על הר הזיתים וראינו את העיר פרושה לרגלינו ובמזרח – משתרע בין הרים. כגיגית גדולה – ים המלח הקרוי גם ים המוות. סובבנו בחוצות ירושלים והקפנוה, ביקרנו בכל המקומות הקדושים, וידידי הנזיר ידע כל מקום ומה קרה בו.

סמטאות העיר צרות ודחוקות, ויש מהן מקוּרות ויש בהן שווקים סואנים, וכל רחוב מיועד לשוק מיוחד וקרוי על שם הסחורה הנמכרת בו: שוק הקצבים, שוק הצורפים ושוק הירקות ושווקים אחרים. ובכל מקום אורבים מוכרי מזכרות־קודש, ובראותם איש זר תופסים הם בציצית בגדו ומציעים לו את סחורותיהם, כלים עשויים צדף ועץ־זית, צלבים ומחרוזות, ומוציאים הם מנבכי שמלותיהם הארוכות ומציעים בלחש, כעושים עיסקה חשובה, גזר מן העץ שישו נצלב עליו, או בדל משמלתה של מרים, ואחד מהם הציע לי אפילו שן של אדם הראשון, ויש לו תעודה על מוצאה.

שער יפו, הגדול שבשערי ירושלים, הוא מרכז ומקום כינוס, כשערי־עיר מאז ומעולם, עם מהומה גדולה של באים ויוצאים, ובהמות וחיות חונות שם, עם בעליהן הרעשנים, ושם בתי־קפה ובני העיר יושבים בהם, צופים בנחת במהומה שבחוץ, מעשנים מקטרות ארוכות, הקרויות נרגילות – מעין בקבוקים גדולים ובהם מים וצינור ארוך נמשך מהם אל פי המעשן, ואזניהם קשובות לשמוע סיפורי מעשיות מפי אחד מהם, איש־הסיפורים.

כשטיילתי ליד השער, באה לקראתי חבורה של ערבים מחללים בחלילים, מכים בתופים, סופקים כפיים ומייללים בשמחה. נערים משמיעים בתי־שיר ומבוגרים עונים להם. שלושה מן הצועדים נשאו בידיהם נעליים משובצות אלמוגים. מלבושי אשה צבעוניים, מראה לטושה ותיבת בגדים, וכשתהיתי על התהלוכה המשונה, אמרו לי כי האנשים נושאים את רכושה של כלה לבית הבעל ושרים את שבחי האהבה והכלה היפה.

יצאנו מן החומה, שאפתי מלוא ריאותי אוויר הרים, והשמש עמדה לרדת מעבר להם. החייל על החומה הכריז בקול גדול ובמנגינה כי הגיעה שעת נעילת שער, ומיהרנו לחזור לעיר ודלת העץ הגדולה נסגרה אחרינו. אילו איחרנו כמה רגעים, היינו אנוסים לישון מחוץ לחומות. עם לילה נסגרים כל שערי העיר.

שערי העיר נסגרים לפי המנהג גם ביום שישי, הוא יום השבת של המוסלמים, לפני הצהריים, בשעות שהם מתכנסים במסגדיהם לתפילה. כך נוהגים הם מאות שנים, מיום שגירשו את הצלבנים מהארץ. חוששים הם שבהתכנס כולם לתפילה יפרצו הכופרים לעיר ויכבשוה.


שושן 22.47 (2).jpg

נכנסתי לרובע היהודים וריח טוב עלה באפי. אמן! ריח הלחם הנאפה!

אלף טעמים ללחם הנאפה ובערינו ובכפרינו יודע אני להבדיל ביניהם. בצאתי בבוקר מביתי עולה באפי הריח מהמאפיות, עם רחש האש הלוהטת בתנור ומראה האופים המניפים את הלחם אל מעמקי האש, ואני אומר בלבי: הנה מעשה בראשית!

וכך עלה ריח הלחם באפי ברחובות ירושלים, והלכתי אחריו עד שבאתי למאפיה. תנור גדול היה כרוי בקיר ובקרבו להטה האש, ובתוכה, על האבנים, נאפו ככרות־לחם ודברי־מאפה.


שושן 23.47 בתים צמודים (2).jpg

בתים צמודים לחומה


וסיפר לי בעל מלוני, כי ליהודים יש תנורים־של־ציבור, השייכים לכלל, ולתנורים אלה מביאים היהודים את עיסותיהם למאפה, וגם הוא שולח את עיסתו לתנור הסמוך לבית מלונו, מפני שהיהודים מיטיבים לאפות לחם. מעשה המאפה של היהודים יש בו סדר, וכל סוג של לחם מתאימים ליומו: ביום שני אופים הם פרוסת לחם דקה, רחבה ועגולה, כלחם המזרחי; ביום שלישי אופים הם כעכים, ביום חמישי לחם כמקובל, וביום שישי, לכבוד השבת, רקיקים, עוגות וחלות, והרקיקים זרועים סוכר וקינמון ומיועדים לאכילה לפת־בוקר של יום שישי, כרומזים על השבת הצפויה, כמשהו מטעמה, והמהדרים אופים חלה מיוחדת למוצאי־שבת.

כל אלה אפיות של קבע, ויש ליהודים גם אפיות של עונה, כגון עוגיות “אזני־המן” לפורים, לזכרו של האיש שביקש להרגם ונתלה; מצות לחג הפסח, ומצות אחרות לפסח־שני, חודש אחרי החג; עוגות־ביצים לל"ג בעומר, כעכי גבינה לשבועות; מגדנות שונים לחגים אחרים. וכך, אמר לי בעל בית־מלוני, יכול אדם לדעת לא רק מהו היום בשבוע, אלא גם מהו החודש בשנה, על־פי מאכלי היהודים.

בעל מלוני, אנטוניו שמו, איש מלטה הוא. בצעירותו שהה כמה שנים בצרפת והוא מכיר את מחוזות פרובנס ושמח בי, האורח הצרפתי מן הדרום, והיה מזמינני בערבים לדירתו, והיינו משיחים בקסמי מחוזותינו והוא היה מספר לי על ארץ־ישראל. בחדר דלקה מנורה הנהוגה במזרח ואינה ידועה במקומותינו: צלחת פח מלאה שמן־זית העומדת על כן, ובארבעת קצותיה גזרי־בד הדולקים באש. אנטוניו הוציא יין רוזלין ושתיתי בהנאה יין שלנו. בארץ זו לא מצאתי יין ראוי לשמו.

אנטוניו ושאר האנשים כאן מעשנים טבק המונח בקצה מקטרת ארוכה. את האש מציתים הם בחוטים משוחי גפרית. עדיין לא נוהגים כאן לכרוך נייר סביב הטבק ולעשנו כמו במקומנו, ואין הם מכירים את כפיסי־העץ הדקים, המשוחים גפרית בקצותיהם, אשר משפשפים אותם באבקת זכוכית כדי להעלות אש, כבארצות אירופה.

אנטוניו סיפר לי עד שעה מאוחרת בלילה מסיפורי ארץ ישראל ואת סיפור חייו, איש אירופי בודד במזרח. עכשיו, בעונת החגים, רבים בירושלים בני אירופה – אנגלים, צרפתים, רוסים ואפילו בני העם הצעיר והשחצן, האמריקנים, ואוהב הוא ימים אלה של הרבה מהומה, אבל רוב השנה בודד הוא, ומלונו ריק.

וסיפר לי כי לפני כ־30 שנה כבש מוחמד עלי, פחה מצרים, את הארץ והשליט עליה את בנו, איברהים פחה, שניסה להכניס כאן קצת מסדרי אירופה ורדף באף ובחימה את השודדים ומקבלי השוחד, אבל מעצמות אירופה לא ראו עניין זה בעין יפה. נוח להן שהארץ בידי התורכי רפה האונים, שאז רבה השפעתן. מדינות אירופה, בייחוד אנגליה, עזרו לתורכים, והללו כבשו את הארץ בחזרה וסדרי השלטון שבו כבראשונה.

אנטוניו נאנח כשנזכר בימי איברהים פחה, שהעז לתלות אחד מבני אבו־גוש השודדים.

וכך היינו שותים יין צלול ומספרים בעניינים שונים ואנטוניו מבקש ממני לספר לו מחדשות צרפת ואירופה; והיה יינו צלול והלילה נצטלל והלך, ובחוץ נזדככו השמים כצבע יין טוב ואל חלוננו נכנסו קולות של נזירים בכנסיותיהם וערבים מתפללים ויהודים נושאי קינה, ונתערבבו זה בזה והיו באזני כקול אחד, קולה של ירושלים, שאין דומה לו בשום מקום בעולם, ואת הקול הזה אני נושא עמי לכל מקום.


שושן 24.47 (2).jpg


 

עקשנותם של יהודים וחכמת רב    🔗

יהודי ירושלים הם העדה הגדולה שבעיר, ונראים הם כמו נועדו יחד להיות חיל־חלוץ לעמם, בציפייה לבוא משיחם אשר יגאל את הארץ למענם, ויקבץ אליה את כל היהודים.

אתה מוצא בהם עקשנות של אנשים הרואים עצמם כשליחי־אלוהים ומצֻווים לשמור את מצוותיו על כל פרטיהם וחגיהם, ויש בהם כמה קנאים עד צער בני־אדם. ואספר סיפור ששמעתי, כיצד נהגו קנאים אלה בערבי נוצרי שביקש לעבור לדת היהודית, ולא חששו הקנאים להכאיב לו וקיימו בו מה שנראה בעיניהם כדין דתם. וזה הסיפור ששמעתי מבעל המלון שבו התגוררתי, אנטוניו ממלטה.


שושן 25.47 (2).jpg

הנוצרי ביקש לעבור לדת היהודית ונימול כדין היהודים, אולם כיוון שהפצע לא נרפא – לא טבל במים כדי להשלים את העברתו לדת היהודית, ודיין היהודים האשכנזים בירושלים פסק שעדיין אינו יהודי וחייב אותו לעשות מלאכה ביום השבת, הוא יום מנוחתם, מפני שאסור ללא־יהודי לשבות בשבת.

בכל מקרה אחר אין היהודים יכולים לעשות מאומה לנוצרי או מוסלמי השובתים מרצונם בשבת. מה יעשו, יכו את הערבי? אלא שכאן אירע הדבר באדם שרצה בדת היהודית, והוא לא יתלונן לפני השלטונות.

אותו נוצרי לשעבר, שנימול ולא טבל, שבת בכל זאת מכל מלאכה בשבת; אוהב היה את דיני אלוהים. שמע על כך הרב הקפדן וכעס. לפנות ערב, לפני צאת יום המנוחה, ציווה להביא אליו את היהודי־בדרך והורה לו, לעיני הכל, לכתוב כמה משפטים על הנייר, שהוא מעשה של חילול שבת. האיש בכה, אבל הרב כפה עליו את הדין, והוא כתב ובכה, כתב ובכה, שכבר הרגיש שהוא יהודי והוא מחלל את השבת.

המעשה הזה גרם מחלוקת גדולה בין חכמי היהודים בירושלים. היו בהם שעירערו על דינו של הרב הקפדן ואמרו שדי במילה כדי שיהיה הגר חייב במצוות שבת היהודית. הרב העקשן הביא ראיות מספרי־ההלכה היהודיים שהצדק עמו, ורבנים ממתנגדיו הביאו ראיות שהצדק עמם, וכפי שסיפר לי אנטוניו נמשך הוויכוח זמן רב והרב הקפדן עמד על שלו וטען שבמקום שיש דין אין רחמים.

ונאמר לי, כי רבים היהודים הקנאים בירושלים, ויהודי קנאי בירושלים קיצוני מכל יהודי בכל מקום אחר, מפני שכאן כאמור סבור הוא שבחצרו של אלוהיו הוא יושב.


שושן 26.47 ליד הכותל (2).jpg

ליד הכותל המערבי


תושבי ארץ־ישראל הערבים רובם ככולם חקלאים דלים הניזונים מהיבול הדל של אדמתם. מעט בה המסחר, מעטים בעלי המלאכה ואין בה בתי־חרושת־המעשה כפי שאנו מכירים במקומותינו באירופה. מעטות הערים ומעטים תושביהן, שכן מעטים יכולים לפרנס עצמם מחוץ לעבודת האדמה, היהודים חיים בערים. יש בהם בעלי־מלאכה (ראיתי ביניהם צורפים, רפדים, סבלים, תפרים, חרשי ברזל וסוחרים היוצאים עם חבילותיהם לכפרי הערבים), אבל רובם חיים מתרומות אחיהם בכל העולם. מהם שיושבים ולומדים את תורתם (ויש בהם כאן, כפי ששמעתי, מגדולי חכמיהם שבאו לחיות בארץ הקודש וללמוד תורה), אבל מה יעשו האחרים? והסביר לי אנטוניו, בעל בית־מלוני, כי עסוקים הם במריבות ובמשלוח מכתבים לארצות רחוקות וקרובות בענייני התרומות, ואף שמספר תושבי ירושלים מועט – עסקי־הדואר פורחים בה. יהודי ירושלים שבאו מארצות שונות מתאגדים לפי ארצות־מוצאם, ומבקשים מאחיהם באותן ארצות לתמוך בהם ולא באחרים. ומפרסמים דברי־השמצה אלה כנגד אלה באיגרות ובדפוס. אבל עיקר חלוקתם של היהודים בין המכונים “ספרדים”, ותיקי הארץ שבאו מארצות אסיה ואפריקה, ובין הבאים מאירופה המכונים “אשכנזים”, שהם חדשים בארץ לעומת הראשונים. וכך יש לכל איש יהודי בירושלים שרוצה בכך שדות־קרב רבים לערוך בהם מלחמות וריב ודברים.

וכפי שסופר לי משיאים הם את ילדיהם בגיל צעיר מאוד, וכשטיילתי ברחובות העיר וראיתי ילדים משחקים בחוצות, אמרו לי: איש ואשתו הם. ולפעמים משיאים הם ילדה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה לבחור מגודל, ואותו בחור חוזר לביתו ומוצא את רעייתו על הרצפה משחקת עם חברותיה בצעצועי ילדים.


שושן 27.47 משפחה (2).jpg

משפחה יהודית־ספרדית


ונזדמנתי לחתונה יהודית אחת של המכונים “ספרדים”. החתן היה כבן ארבע־עשרה ובת זוגו כבת שתים־עשרה. אמר הנער את מאמר הקידושין ושם טבעת זהב על אצבע רעייתו הזעירה ועל השניים עטו טלית, הוא לבוש היהודים בתפילתם. כדי להודיע שמעתה הריהם בשר אחד. אחר כך קרא הרב את הכתובה, הוא חוזה הנישואין היהודי, ובאותה שעה הביאו הנשים קערת כסף ובה שני דגים חיים, מקושטים ברדידי זהב וכסף, והעמידו את הקערה על הרצפה. הכלה צעדה על הדגים, סמלים לפריון, והנשים קראו בקול בלשון העברית “פרו ורבו”, ואחר־כך צעד החתן על הדגים וכל הקרואים פצחו בשיר.


שושן 28.47 שכונות מחוץ (2).jpg

שכונות מחוץ לחומה


כיום יושבים בירושלים כ־15,000 נפש, מהם כ־2,000 נוצרים בני כיתות שונות, 5,000 מוסלמים ו־7,000 יהודים. ואף שהיהודים הם העדה הגדולה שבעיר, חיים הם ברובע צר ורובם נתונים לחסדי בעלי־הבתים הערבים.

שר יהודי גדול מאנגליה עוזר הרבה ליהודי ירושלים, וכבר ביקר אצלם כמה פעמים, מונטיפיורי שמו. הוא מעין “מלך היהודים”, שכן נוסע הוא למקומות רבים בעולם ועוזר לאחיו במקומות שרודפים אותם, ומייסד קופות־עזרה. הוא נפגש עם מלכים ושליטים – מצפון אפריקה ועד רוסיה ותורכיה – ומגן על כבוד אחיו, אבל יותר מכל מבקש הוא לחזק את מעמדם של היהודים בארץ הקודש.

מונטיפיורי ביקש ללמד צעירים בירושלים מלאכה, ואף שלח מכונות כדי להקים כאן מעין בית־חרושת לאריגה, ולא הצליח ביותר. ליד יפו קנה בוסתן גדול וביקש להעביד בו יהודים מן העיר, ובאחרונה הקים בתי־מגורים מחוץ לחומות ירושלים, מערבה לה, וזאת שכונת המגורים הראשונה מחוץ לעיר. את הבתים הקים בכספו של יהודי נדיב מאמריקה (שכן אפילו מאמריקה הרחוקה, שמספר היהודים בה קטן, מגיעים כספים לירושלים) והם עומדים מול הר ציון, מעבר לגיא בן־הינום, דומים בצורתם לחומת העיר ונקראו “משכנות שאננים”.

בתחילה לא האמין איש שמישהו יגור בבתים אלה מחוץ לחומות ירושלים, בין ההרים שבהם שוררים השודדים ואין אדם בטוח בחייו ביום ולא כל שכן בלילה. אבל מונטיפיורי העניק תשלום חדשי למי שעבר לבתים ההם, ונמצאו כמה אמיצים.

וכפי שאמר לי אנטוניו, דנים עכשיו היהודים בינם לבין עצמם אם להוסיף שכונות מחוץ לחומות ממערב לעיר, ומעולם – גם לא בימיה הגדולים של ירושלים, בימי המלכים, המקדש וישוע – לא השתרעה ירושלים על מקומות אלה. ויש בין צעירי היהודים המבקשים להקים כפרים יהודיים ברחבי הארץ ולעבוד את האדמה, וכמה אגודות קמו בירושלים ובמדינות אחרות לעניין זה, ומחפשים הם אדמה במקומות שונים. עניין זה תמוה בעיניו, שכן מפורסם כי היהודים אינם עם של עובדי אדמה.

כדי שלא יהיה על תושבי “משכנות שאננים” להרחיק מבתיהם כדי לטחון את חיטיהם לקמח, בנה מונטיפיורי סמוך לשכונה טחנת רוח ואף ציווה להקל בתשלומים על העניים. טחנה זו היא מגדל מאבני גזית מרובעות שגובהו כ־50 רגל, וכנפי הריחיים מובילות ארבעה זוגות אבני־טחינה גדולות. את המכונות והכלים שלח מונטיפיורי מאנגליה בספינה מיוחדת, ומאחר שאין בארץ־ישראל דרכים כמו במקומותינו ועדיין לא נראתה כאן עגלה, הובלו המכונות והאבנים על גבי גמלים מיפו לירושלים, חלקים־חלקים, במשך ארבעה חודשים.

אנשי ירושלים מספרים שכל זמן בניינה של הטחנה החדשה – מונטיפיורי שלח מומחה אנגלי להשגיח על הבנייה – היו בעלי הריחיים שבעיר דואגים וחוששים מהטחנה, שלא נראתה כמותה בארץ, שמא תפגע בפרנסתם, וכשעמדה הטחנה על מכונה שכרו דרוויש, מעין קוסם ערבי, מפורסם בכשפיו, כדי שיקלל את הטחנה שלא תצליח במלאכתה.

עמד הדרוויש על גבעה מול הטחנה ואמר קסמיו והבטיח לשולחיו כי עם הגשם הראשון יתמוטט הבית, ובא הגשם והטחנה נשארה במקומה, ואמרו הטוחנים כי כוח רב בה, שעמדה בפני קללותיו של הדרוויש.

כשביקרתי באותו מקום ראיתי שקללותיו של אותו דרוויש בכל זאת, קמו. הטחנה עזובה, והמכונות נטושות ושבורות. ואמרו לי שהטחנה נעזבה מאחר שאין בכוח רוחות ירושלים להניע את כנפיה, ויש אומרים שנתקלקלו המכונות ואין דואג לתקנן. מפני שבסופו של דבר רגילים בני ירושלים לטחנות הישנות ואינם מאמינים בחדש.


שושן 29.47 (2).jpg

בוקר אחד, כשסיירתי בסמטאות השוק ראיתי בכוך קטן את אש חרשי־הברזל ונכנסתי לבית־המלאכה, ופגשתי באומן והוא אדם במלוא אונו, אף שכבר זקן הוא, כתפיו בריאות וגופו מוצק וזקן עבות שופע על חזהו ושמו אליהו זלמן.

וסיפר לי מלווי היהודי שאליהו זלמן הוא האיש שהציל את תושבי “משכנות שאננים” מאסון בימיה הראשונים של השכונה: סביב הבתים שכנו חיות רעות וביניהן זאב מחפש טרף, והיו ההורים חוששים לילדיהם; אליהו זלמן בנה מלכודת גדולה של ברזל ופתח פתוח לה. ובתוכה הניח צלי בשר והעמידה בשדה בלילה. נתאווה הזאב לבשר, נכנס לכלוב ונגס ממנו, ואז – כפי המצאתו של אליהו זלמן – נסגרה הדלת ובאו האנשים בבוקר ותפסו את החיה והרגוה ובאה שלווה לשכונה והכל בירכו את אליהו זלמן.

האש להטה בכוך ואליהו זלמן התיך מפתח ברזל גדול על הסדן והיה עולה ממנו הבל רב כששפך עליו מים. וסיפר לי המלווה כי אליהו זלמן עסוק בעניין אחד של מצווה: יוצר הוא מפתח בשביל קבר רחל, המקודש ליהודים והעומד בדרך בית־לחם, ומאחר שרחוק הקבר ממושב היהודים מתפרצים אליו גנבים לגנוב פרוכות או נרות וחפצים יקרים שמניחים שם היהודים לכבוד רחל האם, ואליהו זלמן עושה דלת של ברזל לקבר ולדלת מפתח מיוחד. אליהו זלמן בעל תושיה רבה הוא. לפני שנים רבות נסתם השילוח, מעיינה של העיר ההולך בניקבה עתיקה, והוא מצא דרך לפתחו.

אליהו זלמן סיפר לי על ידי המתורגמן, כי הוא יושב בירושלים יותר מ־30 שנה. שנים רבות לפני כן, בא לארץ הקודש מרוסיה בסירת מפרש, ונסיעתו נמשכה שנה, והתיישב בצפת שבגליל. ברעש הגדול שפרץ בעיר זו נהרגו אשתו ושני בניו והשכנים בזזו את רכושו, ואז נטש את צפת ונתיישב בירושלים.


שושן 30.47 משכנות (2).jpg

שכנות שאננים שבנה מונטיפיורי


ואם מדובר ביהודים, עלי לספר על רבם של יהודי ירושלים, אלה שקראתים “אשכנזים”, ושמו שמואל סלאנט ושמעתי עליו סיפורים רבים מאנטוניו בעל המלון, שהוא יודע כל מה שקורה בירושלים, ואמר לי שהרב מחפש דרכים להקל על הבאים אצלו כדי שיפסוק להם בענייני דת, מפני שאביונים גדולים הם. ואם התחלתי פרק זה בקנאי ירושלים אסיים ברב סלאנט, שהוא רחמן ובעל לב טוב. ואספר סיפור נאה ששמעתי; אבל אקדים לו הקדמה קצרה כדי להסביר את הלכות היהודים בעניין מאכליהם ומזונם, שכן חייהם של היהודים מהבוקר ועד הערב, מזון שהם אוכלים ומשא ומתן שלהם, יחסיהם עם נשיהם ובני ביתם ויחסיהם עם הבריות, כל אלה קשורים בדתם.

אסור ליהודים לאכול מאכלי בשר וחלב יחד, ואם נשתרבבו אלו באלו – אסורים הם באכילה.

ובכן, מעשה שהיה ברב סלאנט ובפסק־דינו: איש ירושלמי עני ואביון עמד להשיא את בתו האהובה, וימים רבים אגר פרוטה לפרוטה, כדי לערוך לה חתונה נאה. בא יום החתונה, והנה אסון: אל תוך סיר הבשר הגדול שהכין לחג נשפך חלב, ועכשיו אסור הבשר באכילה. והיה אותו יהודי אבל מאוד, שכן שבתה שמחת חתונת בתו.

הוא ידע שאי־אפשר להתיר בשר זה לאכילה, אבל מכריו אמרו לו שיילך אל רבי שמואל ויספר לו את המעשה, אפשר יימצא היתר. לא היתה תקווה בלבו, אבל עשה כדבריהם. הירהר הרב רגע, ושאל: “ומיהו החלבן שמכר לך את החלב?” אמר אותו איש את שם החלבן, ותהה מדוע מתעניין הרב בחלבן.

קרא הרב למשרתו, לחש משהו באזנו והמשרת יצא מיד מהבית. אחרי כמחצית השעה חזר המשרת נושף ונושם מרוב בהילות, ניגש לרב ולחש דברים באזנו. שמע הרב, חייך ופסק: הבשר מותר, או בלשון היהודים, כשר!

הקהל נבוך. איש לא הבין איך הכשיר הרב בשר זה. והרב, כדי לתת תוקף לפסק־דינו, ציווה להביא אליו את סיר הבשר ואכל ממנו לעיני הכל. התפלאו האנשים, אבל שמעו לרב. החופה והחגיגה התקיימו, והכל אכלו מן הבשר ושימחו חתן וכלה.

למחרת העז מישהו מהמקורבים לרב ושאל: “יאמר נא כבוד הרב, כיצד מצא דרך להתיר את הבשר, והרי הכל יודעים שהחלב אכן נשפך אל הסיר?”

ענה הרב: “הרי אני מכיר את החלבן שאבי הכלה קנה אצלו את החלב, איש עני הוא ופרנסתו בקושי ומוהל הוא את החלב במים רבים כדי לחסוך. שלחתי אליו את משמשי לשאול אם גם הפעם מהל את החלב במים, והודה כי אכן כך עשה. ואם כך, הרי החלב פחות הוא מחלק השישים בתבשיל הבשר, ולפי הדין – מותר.”


שושן 31.47 תפילה (2).jpg

תפילה בכותל הטקסט


מסתבר שאותו רב, העומד בראש יהודי ירושלים זה כ־20 שנה, פיקח הוא. ואמנם נתפרסמה חכמתו ברבים. אין הוא יוצא מפתח ביתו, וכל שאלה קלה ונכבדה מביאים אליו והוא פותר אותן בשכלו.

ומעשה שהיה בשלושה שותפים בעיר יפו, שהיו חייבים כסף לאיש אחד. ובערב לפני שסגרו את עסקם, הביא כל אחד מהשותפים שליש מהחוב, והניחו את הכסף בקופה, כדי להחזירו למחרת.

משבאו בבוקר לבית העסק ופתחו קופתם, נבהלו: הכסף נעלם! לא ידעו כיצד יחזירו חובם. הציע להם שכן לעלות לירושלים אל הרבי שמואל, המפורסם בחכמתו, והוא יפתור את התעלומה. רכבו בשיירה יומיים, עד שבאו לירושלים והתייצבו לפני הרב וסיפרו לו את סיפורם. העביר הרב את מבטו מאיש לרעהו, ואמר: “אין ברירה בידכם, יביא כל אחד מכם שוב שליש מהכסף ותחזירו חובכם.” לחש אחד השותפים: “ובשביל עצה זו עשינו דרך ארוכה כזאת?” אך חברו אמר מיד: “רבי, אני מקבל את הדין, אחזיר שליש מן החוב.”

נתן בו הרב החכם את עיניו ואמר: “הודה, בני, אתה מוכן לתת שליש מהחוב מפני שאתה הוא שגנבת את כל הכסף!” נבהל השותף והודה. והכל שיבחו את חכמתו של הרב.

סיים אנטוניו לספר שבחי הרב החכם, שגם נוצרים ומוסלמים באים אליו להתדיין, ואני הירהרתי שהרחקתי נדוד מארצי ומולדתי ומצאתי בירושלים חכם פותר חידות פשע, כאילו הוא ראש הבלשים של פריס.


שושן 32.47 (2).jpg


 

הפרחים של הנזיר הזקן    🔗

יצאתי עם ידידי לבית־לחם ובדרך עברנו על־פני כמה מקומות קדושים: האֵלָה שמרים ישבה בצִלה, באר־הנסים, מקום קבורתו של הנביא חבקוק, מנזר אליהו וקבר רחל. סופר לנו כי השר היהודי משה מונטיפיורי נידב כספים להרחבת הבניין שעל הקבר. בבית־לחם ביקרנו בכנסיה שנבנתה על מקום הולדתו של ישו, וכרגיל בארץ ריב ומצה זו אין זו כנסיה אחת אלא שלוש, אחת של הלטינים, אחת של היוונים ואחת של הארמנים, ושלושתן בנויות סביב המערה שבה בא ישו לעולם, לפי המסורת, וגם המערה מחולקת לעדות ולכיתות שלכל אחת יש בה חזקה.

הלכנו לחברון בין הכפרים הנאים העומדים על הגבעות מזה ומזה ובין הכרמים המטופחים. חברון יושבת בתוך בקעה ובתיה מטפסים על מדרון ההר, והבניין עם אבני הגזית הגדולות, המעידות שמן הקדומים הוא, עומד על המערה המפורסמת שבה נקברו האבות אברהם, יצחק ויעקב. אל המערה אין איש נכנס, ואומרים שרוחות ושדים שוכנים בה, אבל בבניין, שאבניו דומות לאבני חומת ירושלים, יש בית־תפילה ערבי, מסגד, וסופר לי שיש בו קברים המכוונים כלפי הקברים שבמערה. ואף שקבורים שם שלושה אישים חשובים ורעיותיהם, לא די בכך לחברונים והם אומרים שגם אדם הראשון ונכבדים אחרים קבורים כאן.


שושן 33.47 קבר רחל (2).jpg

קבר רחל


התארחתי אצל רופא המקום ד"ר פרנקל, והוא הובילני עד הבית שעל המערה. להיכנס לבניין לא נתנו לנו – ליהודי ולנוצרי – אך מארחי הראה לי בקיר שליד הכניסה חור שדרכו רשאים היהודים להציץ אל תוך הבית. לפינה זו נדחקים יהודי העיר להתפלל בחגיהם ובמועדיהם. לאחר תחנונים ובקשיש הותר להם לעלות על שבע מהמדרגות המובילות לבניין, וגם שם יש חור בקיר, שאפשר להשקיף בו אל פנים הבניין. במקום זה מתפללים היהודים לשלום החולים.


שושן 34.47 (2).jpg

הרופא היהודי הביא אותי אל בית מכרו, ששם משפחתו אריאל, והאיש סיפר לי מעשה באבי־אבות־אבותיו שעל שמו נקראת המשפחה. אותו סב רחוק יצא לפני שנים רבות בשליחות היהודים לאסוף כסף למען עניי חברון, והצטרף לשיירה שירדה דרך מדבר סיני למצרים, כדי להפליג ממנה לאירופה. הדרך היתה מסוכנת ומשובשת בשודדים ובחיות טרף, ועל־כן היו ההולכים למצרים יוצאים בשיירות גדולות. ירדו האנשים בהר, הגיעו למדבר והלכו ימים מספר עד שהגיע יום השבת, הוא יום מנוחת היהודים. הרב סירב לחלל את היום הקדוש, אך אנשי השיירה לא הסכימו לשבות יחד אתו, מפחד השודדים. השייח' הממונה על השיירה השאיר לו מזון ומים, והשיירה המשיכה בדרכה.

כשנדלקו הכוכבים התפלל הרב, קידש על היין ובירך על המזון, וזימר זמירות כמנהג היהודים, ופתאום ראה לאור הכוכבים אריה רב־מידות ניצב מולו. סבר הרב שחייו מגיעים לקצם, אבל האריה לא זז ממקומו, ורבץ בחול ונתן בו את עיניו הנוצצות שלא נראו כרוחשות רע. הרב שב לתפילותיו ולזמירותיו, ולבסוף אמר תפילה שלפני שינה, קיפל את חבילתו תחת ראשו ונרדם.

משנתעורר למחרת, עדיין רבץ האריה במקומו. התפלל הרב, אכל סעודת־שבת ואמר פרקי תהילים. השמש שקעה והאריה עדיין רבץ ללא ניע. הדליק הרב נר של מוצאי־שבת, כמנהג היהודים, אמר ברכה והריח מן הבושם שהביא עמו.

משתם היום הקדוש, התנשא האריה ממקומו וקרב אליו לאט, ליקק את ידו של הרב, רבץ לידו וכישכש בזנבו. הבין הרב את כוונת האריה, טיפס על גבו ואחז ברעמתו, והאריה נתייצב מלוא קומתו ויצא בדהירה למדבר. חלף הרב על־פני נמר שהחזיק את שללו בפיו ועל־פני זאב שאכל איילה מתבוססת בדמה, ושמע מרחוק את קולות חיות־הטרף. כל הלילה דהר האריה במדבר, והחיות נסו מפניו, ועם בוקר השיג את השיירה. ראו האנשים את האריה וביקשו להימלט, והנה ראו את הרב על גבו. עצר האריה והרב ירד מעליו וחבילתו בידו. נהם האריה נהמה גדולה כברכת־פרידה ונעלם במדבר.

לאחר שעשה את שליחותו במדינות אירופה חזר הרב לחברון, ואז נודע ברבים מעשה הצלתו המופלא. מאז כונה הרב בשם אריאל, על שם האריה, וזה שם בניו עד היום הזה.

הסיפור מוזר ואפשר שאין הוא אלא אגדה, אבל נאה הוא. באותו לילה של סיפורים על כוס יין־חברון שמעתי עוד מעשה נאה.

מעטים היהודים בחברון, רחוקים מכל ישוב יהודי אחר, מבודדים בין הערבים שאינם השכנים הנוחים ביותר בעולם, ושמחים הם בכל אורח הבא אליהם, מכבדים אותו במעט שיש להם, יושבים עמו ושומעים מפי האורח סיפורים על המקומות שמהם בא. מנהג נאה הוא במזרח. שעות ארוכות יושבים בני־אדם בלילות, כורים אוזן לאנשים שהתמחו בסיפורי מעשיות ושוכחים עולם ומלואו, וכך באות אגדות נאות לעולם. לנו בני אירופה העסוקים, נראים בילויים מסוג זה כבזבוז זמן, ואנו מפסידים.


שושן 35.47 עמק ארטאס (2).jpg

עמק ארטאס


וזה הסיפור השני ששמעתי בבית מארחי היהודי בחברון.

לפני שנים רבות חיו בעיר משפחות יהודיות מעטות, בהן רק תשעה גברים. תפילת היהודים דינה בעשרה, ומשקרבו ימי חגיהם מצפים היו בכליון־עיניים, לאורח שישלים את מניינם.

והנה הגיע ערב יום־הכיפורים, היום הקדוש ביותר ליהודים, שבו הם צמים ומרבים בתפילה, וכבר אדמו צמרות העצים מאור השמש היורד אל השפלה ואל הים הגדול, ואיש לא בא. מצטערים היו צער רב, שהנה יעשו יום קדוש זה בלי מניין, ופתאום ראו בקצה דרך באר־שבע איש נשוא פנים, בעל זקן ארוך ולבן ובגדים לבנים, כמנהג המתפללים ביום־הכיפורים, מתקרב ובא אליהם. שמחו בו שמחה רבה וצירפוהו למניינם.

כל אותו לילה וכל היום התפללו ושפכו את לבם לפני אלוהים, והאורח התפלל עמם, ולא שאלוהו דבר, שלא לחלל את החג בשיח של חול. כשירד הלילה ותמה התפילה, והיהודים תקעו בשופר כמנהגם ועמדו לחזור לבתיהם, ביקש כל אחד לארח את הזר בביתו ולהשיב את נפשו בסעודה שאחרי הצום. הטילו גורל וזכה באורח שמש הקהילה. איש עני, תמים וישר דרך.

שמח בזכייתו הוביל השמש את האורח בסמטאות העיר האפלות אל ביתו. כשהגיעו קרוב לבית, פנה לאחור, כדי להורות לאורח את הדרך, ולא ראה איש. נבהל וחשב שאורחו תעה באפלה ואבד. דפק על דלתות השכנים ושאל אם ראו את האורח, אך איש לא ראהו. חיפש שעות רבות ולא מצאו, חזר לביתו בנפש דואבת, ומרוב צער לא אכל, נפל על מיטתו ונרדם.

בחלומו הופיע האורח, ואמר לו: “אל נא תתעצב. אני אברהם אביכם, ראיתי את צערכם על העשירי כי איננו ובאתי להתפלל עמכם, אבל לא ניתנה לי רשות לשהות עמכם אחרי התפילה, ובתום עבודת האלוהים שבתי אל מקום מנוחתי, אל המערה.”


שושן 36.47 מתושבי (2).jpg

מתושבי בית לחם


בבוקר סיפר השמש לאחיו מי היה העשירי למניין.

תם הסיפור ואור נר השמן דעך. הלכתי לבית הרופא ללון, ושלא כאותו אָב קדמון באתי לשם בשלום, עובר דרך סמטאות חברון האפלות, ולא נעלמתי מעיני איש ולא הופעתי בחלום, אם לא בחלומי המלא געגועים לביתי שבצרפת.

למחרת טיילתי עם הרופא ברחובות בעיר וראיתי את בתי־המלאכה לזכוכית שחברון נודעת בהם ושם מייצרים כלי זכוכית ומנורות ותכשיטים וחרוזים, ואת בתי־המלאכה לנאדות מים, עיסוק נכבד נוסף בעיר. נאדות אלו עשויים מעורות בעלי־חיים שבני חברון מעבדים אותם בדרך מיוחדת ותופרים ומחזקים אותם כדי שיכילו את המים. עברתי בשוק העיר ועיניים קנאיות ננעצו בי, הזר. וראיתי את האשל שאברהם ישב בצלו וכן מגרש מגודר באבני־גזית עתיקות, הוא השוק הגדול שאלפי שבויים הובאו אליו אחרי מרד היהודים נגד הרומאים ונמכרו בו לעבדים, ומשם נשלחו לרומא.

יצאנו מחברון לחזור לירושלים. עברנו כפר קטן העומד על צלע הר, ארטאס שמו, ושם התארחנו בביתו של ג’ון משולם והוא יהודי שעבר לדת הנוצרית ויושב בכפר זה כעשר שנים עם אשתו ובניו, ומעבד את האדמה ומגדל פֵּרות וירקות ומוכרם בירושלים. והביא מאמריקה זרעים ושתילים של מיני גידולים חדשים והצליח לגדלם כאן, במדרונות אדמתו המעובדת יפה ובבוסתנו. ביתו, בית נאה, עומד מחוץ לכפר, וישבנו אצלו בצלו של עץ תאנה גדול ובעל הבית עומד עלינו ומבקש להיטיב עמנו ככל שיוכל.

איש הרפתקאות הוא ג’ון משולם, ומדבריו מסתבר שלפני שנתיישב בארץ־ישראל עשה מסעות רבים ובין השאר נתלווה גם למשורר האנגלי הנודע ביירון. לדבריו, הוא בן למשפחת מונטיפיורי הנודעת. בירושלים פתח את בית המלון האירופי הראשון בעיר, ואחר־כך בעזרתו של הקונסול האנגלי ג’ימס פין, התיישב בארטאס. אותו קונסול – ששמעתי שמו בירושלים – אוהב יהודים הוא וסבור שעל היהודים לשוב לעבודת האדמה ולעבודת הכפיים, ובעזרת נדיבים באנגליה רכש אדמות בכפר ארטאס והעסיק יהודים מירושלים בחציבה ובבניין במקום שקרא לו “כרם אברהם” והוא באזור הקרוי טלביה, ומשולם עצמו מעסיק גם הוא כמה יהודים מירושלים בעיבוד האדמה, ולפני כמה שנים נתיישבו בארטאס חבורה של אמריקנים שבאו להשתקע בארץ הקודש בראשותה של גברת אחת, מיינור שמה, אבל נסתכסכו עם משולם ועברו לחיות ליד יפו, ושם הקימו ישוב, אבל שכניהם הבדווים התנפלו עליהם ובזזו אותם ואנסו ורצחו, ונתפזרה אותה חבורה. וסיפר לי משולם כי גם עליו עברו שנים קשות, שכן תושבי ההר קנאים הם וניסו כמה פעמים להתנפל על ביתו ולבוז אותו, ואילמלא עזרתו של פין לא היה מחזיק מעמד.

כל הדברים האלה שמעתי מפי משולם כשאני יושב בצל עץ תאנה וטועם מפרות גנו הטובים.


שושן 37.47 (2).jpg

ובירושלים אמרו לי כי האנגלים, וג’ימס פין נציגם בארץ, מבקשים לקחת תחת חסותם את יהודי ארץ־ישראל, ובאנגליה קמו אגודות שונות ואנשים נודעים הטוענים לשיבת היהודים לארצם. ואין אני יודע בדיוק אם הם עושים זאת מאהבת יהודים או מאהבת הברית־הישנה ואמונה בקיום הבטחות ההשגחה העליונה, או מרצונם להעביר את היהודים לדת הנוצרית, או מפני שהם מבקשים – כמו במקומות אחרים – לחזק את מעמד בריטניה בארץ זו. ואפשר שכל הדברים האלה נתחברו יחד.


שושן 38.47 שיירה (2).jpg

שיירה עוברת בירדן


שעה ארוכה ישבנו בגנו הנאה של משולם תחת עץ התאנה, ואז הוצאתי את ספר התנ"ך והראיתי לו את הפרח של בי ושאלתי אם הוא מכיר כמותו, ואמר לי כי הוא יושב בארטאס כבר עשר שנים וסובב הרבה בהרי חברון והיה גם במקומות אחרים בארץ, אבל לא ראה כפרח הזה.

ואחר־כך, משראה עד כמה מבקש אני לדעת מהו הפרח, אמר כי במנזר ליד בית־לחם חי נזיר זקן, היושב בארץ שנים רבות, והרבה לשוטט בה והַרבה שנים ישב במערות מדבר יהודה, שלפני מאות שנים נשתכנו בהן אנשים־קדושים, מתבודדים ומחפשי אלוהים, והוא ניזון מצמחי האדמה, ומיוחדותו שהוא מכיר כל פרח וצמח ושיח בהרים הללו, לא נסתר ממנו מאומה. ואמר לי משולם כי בדרכי לירושלים אתעכב באותו מנזר ואפגוש את הנזיר, ואולי יידע הוא דבר.

ובינתיים יצאה אלינו רעייתו של משולם, יהודייה מאיטליה שעברה עמו לדת הנוצרית, והזמינה אותנו לארוחת הצהריים. נכנסנו לבית וראיתי על הקירות עורות נחשים, זנבי שועל ושיניים חדות של חזירי־יער, ואמר לי משולם בגאווה. כי את אלו צדו בניו החיים עמו. ובבית ראיתי גם כלובים של מיני ציפורים שלכדו משולם ובניו.

ואכלתי מסעודתה של מרת משולם, שהזכירה לי טעם ישן של סעודות שאכלתי בנעורי בבתי האיכרים באיטליה – מרק עדשים, ירקות ופולים מטוגנים; כיסונים מתפוחי־אדמה וחביתות; וסיימנו בפרות מן הגן, ושבעתי ובירכתי את בעלי הבית והמשכתי דרכי.

ובאתי אל המנזר, והוא עומד על ראש גבעה, מוקף חומת אבן גדולה. דפקתי בשער הברזל והכניסוני. ולא היו באותו מנזר אלא שני נזירים בלבד, צעיר וזקן, הוא האיש ששלחני אליו משולם, ומיד, כמי שיודע מדוע מבקשים לראותו התיירים, הובילני הזקן לחדר גדול במנזר; ושם, מסודרים על מדפים, מונחים היו מיני פרחים מיובשים, מרובי צבעים ודלי צבע ומביאים עמם רטיבות של חורף ופריחה של אביב ועקשנות של קיץ וחן של סתיו והיו כולם בעיני כמיני יהלומים ואיזמרגדים ופיטמים ושאר מיני אבנים יקרות המונחים בבית עסק של צורף, והצבעים משכרים ומסחררים, מאירים כעין קרני השמש באלפי זכוכיות שנשברו. ונסתחרר ראשי ולא הכרתי בהם פרח. והראיתי לזקן את התנ"ך של אבי ובתוכו הפרח הבודד, ושאלתי אותו אם מכיר הוא פרח מעין זה.

והוא פתח ואמר:

“מכיר אני גווניות ירוקות, נריטינה, מלנופסיס, מלניה, דנדנה רפואית, בולבסן רם המכוסה בשערות מעין משי. נץ החלב צר העלים, אליום סובהירסוטום, רומולאה סגלולית, שמצאתי לפני חמישים שנה בדרך בית־לחם, סיפן סגול, סחלב אנטולי – מצאתיו בין חולחול ובני־נעים, ערטל מדברי, מלחית אזמלנית, סיפן התבואה, דרכנית מקפחת, אלמות הקרקפות, כנפן קוצני, צפרנית לילית…”


שושן 39.47 (2).jpg

הנזיר מנה את הפרחים כאומר תפילה בלטינית ומגלגל במחרוזת. הפסקתיו וביקשתי:

“האם ראית פרח כזה?”

והגשתי לו שוב את ספר התנ"ך.

והוא המשיך:

“נורית אסיה, נורית הלב, כרבלתן השדות, פרג סמור, באשן שלושת העורקים, מרואה עבת העלים, קרן יעל סורית, מנתור המדבר, אביבית האביב, תריסנית מלולה.”

הרמתי קולי והפסקתיו;

“מורי ורבי, כל מה שאני מבקש הוא שתאמר לי אם מצוי פרח כזה בארץ הקודש!”

הנזיר הפסיק בפתיעה מפני צעקתי, הביט בפרח ואמר: “פרח כזה? לא. לא ראיתי. היכן מצאת אותו?” ונתן בי עיני פליאה.

הבנתי שלא אעזר בו. שכן עולמו תם ונשארו בו פרחים בלבד, ולכן אמרתי שלום ופניתי לאחורי, והנזיר נשאר עומד בגלימתו הארוכה בלב האולם הגדול, שקירותיו עבים ותקרתו גבוהה ומסביב היו הפרחים סדורים שורות־שורות, והוא המשיך ומנה:

“דופרית מכורבלת, שחלים מצויים, טורים זיפניים, כפיות שעירות, סילון קוצני, ששן מאפיר.”

פניתי והלכתי, וקולו הלך אחרי:

“בת רכפה מרצענית, מורניגה רתמית, אסטוס מצוי…”

עמדתי ליד השער וחשבתי כי זקן זה יאמר גם לפני מותו את שמות הפרחים עד שתאבד הכרתו, כתפילה.

ועוד שמעתי: “עדעד תכול,” והייתי מחוץ לבית.

את פתרון חידתי לא מצאתי, אבל גיליתי חידה חדשה.

וכך המשכתי בדרכי.


שושן 39.47ב צליינים (2).jpg

צליינים רוסים יורדים לטבול בירדן


חזרתי לירושלים וביקרתי במקומות שראיתי קודם ובמקומות אחרים, ופגשתי בכמרים ובאנשי דת ונזירים רבים והם בני כל הכיתות הנוצריות, והייתי מבקר במרתפיהם והם מראים לי שם שיירי קודש עתיקים. ופעם באתי אצל כומר זקן שישב בירושלים שנים רבות, וראה בעיר רעה וטובה ולא נטשה גם כאשר נשקפה סכנה לחייו. נצמד אל קודשי האמונה והם היו כאוויר לנשימתו. שאלתי אותו אם ראה מעין הפרח שברשותי, ואמר בתמיהה; “מניין לי? חמישים שנה אני בירושלים ולא יצאתי מירושלים מאז בואי. די לי בירושלים.” והחזרתי את הפרח אל הספר והסתרתיו. הייתי מאוכזב, אבל קיוויתי שבהמשך הדרך, אולי בגליל, שגם לשם הגיעו חיילי נפוליון, אמצא אח לפרח.


שושן 40.47 ים המלח (2).jpg

ים המלח


אחרי הפסחא יצאתי עם ידידי הנזיר אל גדות הירדן, לראות את הצליינים הרוסים הבאים בהמוניהם לטבול בנהר הקדוש. עולי־רגל אלה עניים ברובם אבל אמונתם עזה, והולכים הם ברגל דרך ארוכה מכפריהם שברוסיה, ונוסעים בצפיפות באניות, עם חבילותיהם הדלות. הולכים הם בחבורות גדולות, זקנים וצעירים וילדים, גברים ונשים. הצאר ושריו מעודדים את העלייה־לרגל, המחזקת את אחיזתם בארץ־ישראל, ועל אחיזה זו מתחרות כל הממלכות באירופה, הלוטשות עין לממלכה התורכית. ליד חומות ירושלים הקימו הרוסים כנסיה ובית־אורחים גדול למאות עולי הרגל, והמקום נקרא “מגרש הרוסים”.

שכרנו שייח' בדווי שישמור עלינו בדרך, אחרי שהשבענוהו באלוהיו כי לא ישדוד אותנו. יצאנו מירושלים עם בוקר, והגענו אל ארץ־המדבר וראינו את ים־המלח שקוע בין ההרים. אחרי כשלוש שעות הגענו לעמק־הירדן, עברנו את המקום שהיה פעם יריחו ועכשיו עומדים בו מגדל הרוס וכמה בקתות חימר עלובות, ופתאום נתגלו לעינינו מאות אהלים מפוזרים במישור ולידם יושבים הצליינים הרוסים בחבורות גדולות, מחר עם שחר יטבלו בנהר הקדוש. העמדנו את אהלנו בקצה המחנה ושכבנו לנוח. הלילה ירד, ועד שעה מאוחרת הגיעו לאזנינו קולות הצליינים.

בשתיים אחרי חצות העירנו קול תוף עמום. יצאנו מן האוהל. ירח גדול עלה על ההרים הסגולים והמעורפלים מעבר לנהר, ובדממת הלילה נשמע קול צעדי שיירת הגברים, הנשים והזקנים, הצועדת אל הנהר כשבראשה הכמרים.

השמש עלתה מעל להרים כשהגענו אל הירדן. האנשים טבלו במים בגלימות לבנות. בגלימות אלו יחזיקו כל ימי חייהם, ובמותם ישמשו להם תכריכים. משסיימו את טבילתם, קטפו קנים משיחי הנהר, למזכרת.

כל היום חגגו הצליינים – הנה התגשם חלומם והם טבלו בנהר הקדוש. השתאיתי לשמחתם: האיכרים, הסוחרים הנכבדים, הנשים מפשוטי העם והנשים האצילות הללו ראו בארצם נהרות גדולים. ועתה עומדים הם לפני נחל זה, המוביל מים לא רבים אל הים הקרוי ים־המוות, וסבורים כאילו זה הנהר הגדול ביותר בעולם. אבל כך רואים הם אותו מפני שערש האמונה הוא.

החגיגה נמשכה עד הלילה, ושועים לא נבדלו מדלים. בחצות העירנו שוב קול התוף העמום. הצליינים יצאו לדרכם, חזרה לירושלים. הכמרים הלכו בראש ואחריהם ההמון, שיירה ארוכה פוסעת בדממה ורק קול התוף נשמע, ללא הד. משנדם התוף ידענו כי המחנה הגדול יצא למסע. וידידי הנזיר אמר: “אולי כך צעדו היהודים כשעברו את הירדן לארץ כנען.”

השלווה חזרה אל המישור, ורק שקשוק המים המפלסים דרך בין השיחים הפריע אותה. גם לזכרונות יש קול, אבל קול זה לא נשמע.


שושן 41.47 (2).jpg


 

סוד האב הקדמון    🔗

מירושלים יצאו הצליינים בשיירות, מי ליפו ומי לגליל. הקונסולים האיצו בנו למהר ולצאת: האביב עומד לחלוף, עוד מעט ויבואו ימי מאי החמים ואתם המחלות והפגעים.

קירות האבן של בתי ירושלים להטו בחום, המולת הטיילים הזרים פסקה והעיר השתרעה עצלת שמש, ככל ערי המזרח. הצטרפנו לחבורת צליינים שהלכה לנצרת. בילינו את הלילה בכפר ערבי הקרוי בירה ובבוקר המשכנו בדרכנו. היה יום שרב ואני עייפתי מאוד. כמעט נרדמתי על סוסי, לולא ידידי הנזיר, שעודדני בסיפורים על הארץ. בכל מקום שעברנו סיפר לי מה כתוב עליו בכתבי הקודש, ויותר משהתכוון ללמדני דעת ביקש לחזור על תלמודו. משראה בצערי, על שאינני מוצא פרח דומה לשלי, היה מפסיק מדי פעם מלדבר, וכמוני נוטה לצד הדרך כדי לבדוק פרח שנתגלה פתאום, אולי זהו הפרח שאני מחפש אחריו, ולא מצאנו.

ארץ זו, שומרון, בקעותיה רחבות והריה מעובדים היטב וירוקים יותר מהרי יהודה. עברנו בעמק ובו הבאר של יעקב ושדות ואֲפרים רבים. החיטה היתה בשלה, לפני קציר. ראינו את הר־גריזים והר־עיבל, הם הר הברכה והר הקללה המוזכרים בברית הישנה, עברנו דרך בוסתני־פרי, בארות ומעיינות, והגענו לשכם – עיר המוקפת חומה, ככל הערים הבינוניות של הארץ הזאת, שעדיין נלחמים בה שבט בשבט ועיר בעיר.


שושן 42.47 שומרונים (2).jpg

שומרונים מתפללים בהר גריזים



שושן 43.47 מחנה תיירים (2).jpg

מחנה תיירים בשומרון


נכנסנו בשער שבחומה ועברנו ברחובות העיר. התושבים הסתכלו בנו בתשומת־לב והילדים רצו אחרינו וצעקו “כופרים” וזרקו אבנים. מלווינו אמרו כי טוב שרבים אנחנו, שכן בני שכם מפורסמים כשונאי זרים.

נטינו את אהלינו ליד שער העיר, וידידי הנזיר החקרן הלך לבקר אצל השומרונים השוכנים בשכם ולתהות על טיבם. אחר־כך סיפר לי שיש להם כוהן גדול וספרים עתיקים, וכי הם מעלים קרבנות על הר גריזים בחג הפסח שלהם, והם צאצאי בני־ישראל שישבו בארץ אפרים לפני שחרבה מלכות ישראל, ולפי טענתם הם היהודים האמיתיים שלא עזבו את הארץ. לדבריהם, הר המוריה, שאברהם עקד עליו את יצחק בנו, הוא הר גריזים, ומקדשם שם הוא בית־המקדש האמיתי.

ידידי אמר לי כי השומרונים מונים כ־200 נפש, והם העם הקטן ביותר בעולם, והם יושבים רק בשכם ומספרם פוחת מפני שהגברים רבים מהנשים ובוודאי ייתמו בעוד דור או שניים. הרואה אותם כאילו ראה אנשים שיצאו מספרי הקודש, והם השריד האחרון מבני ישראל.

למחרת צעדנו בדרך עפר ועברנו את חורבות שומרון שבנה עמרי מלך ישראל, וראינו בראשי ההרים כפרים ערביים הדומים למבצרים, ועברנו על־פניהם בשלום על אף חששות מלווינו, שסיפרו לנו כי מדי פעם מתכנסים בני כפר למלחמה על שכניהם ולפעמים מתקבצים כפרים אחדים יחד ולוחמים בכפרים אחרים או עולים על שכם, ולפעמים יוצאים בני שכם למלחמה עליהם, שכן בכל מקום יש משפחה גדולה ולה ראש ומנהיג הרוצה להשתרר על ארץ רבה. השליטים התורכים, שאינם יכולים להטיל מרותם על הארץ כולה, מטפחים בני משפחה אחת ונעזרים בה כדי לדכא מרי של משפחה אחרת, ואחר־כך מתחברים עם בני המשפחה האחרת ויוצאים למלחמה על הראשונה, ותוך כדי כך מתנפלים אלה ואלה על עוברי־האורח לשדוד את כספם למען מלחמתם הבאה.


שושן 44.47 כהן שומרוני (2).jpg

כהן שומרוני עם ספר תורה


בדרך פגשנו רפד יהודי רוכב על חמור עם כלי לניפוץ הכותנה, מעין נבל גדול, וסיפר לנו שהוא בא מהעיר חיפה והוא רפד יחיד באזור, ורוכב הוא לכפר שהשייח' שלו עומד להשיא את בתו כדי לעשות כרים וכסתות נאים לכלה.

הגענו אל עיירה גדולה, ג’נין שמה. כאן תמו ההרים ולפנינו השתרע עמק רחב־ידיים, הוא עמק יזרעאל המלא חיטה ועשב וביצות מלאות מים רבים וכמעט אין בו ישוב. בני הארץ חוששים לשבת במישור, ללא מגן.

בלילה לנו בחורשת זיתים ליד ג’נין, ועם בוקר ירדנו מן ההר וחצינו את ארץ המישור החמה. באופק חלפו בתוך ענן אבק רוכבי סוסים, לבושים שמלות לבנות המתנופפות ברוח וקני רוביהם הארוכים מנצנצים בשמש, ועד מהרה נעלמו באופק. מלווינו האיצו בנו ואמרו שהעמק הזה מועד לפורענות.

נעצרנו ליד מעיין לתת מנוחה קצרה לסוסינו ולהשיב את נפשנו, וידידי הנזיר המלומד סיפר לי מעשים שהיו כאן לפני הרבה שנים, ואמר, כמה נאה שהעמק נשאר בשממונו אחרי שתמו הקדושים הקדמונים מן הארץ. התכופפתי ולקחתי חופן מן האדמה. דשנה היתה. מעכתי אותה בין אצבעותי, כדי לעמוד על טיבה, ואמרתי:

“אדמה טובה היא זו, ומצפה.”

“למי היא מצפה?” שאלני הנזיר.

זכרתי את סיפורי הברית הישנה והחדשה שהלעיטני בהם בדרך, ואמרתי: “לאנשים שלא שכחו את שמה, כפי שהוריתני.”

הביט בי הנזיר ואמר: “הם עדיין לא כיפרו על החטא שחטאו למושיענו.”


שושן 45.47 כפר (2).jpg

כפר בשומרון


אמרתי לו: “אשר לאלוהים לאלוהים.”

נראיתי בעיניו כאילו נתפקרתי ונטשתי דת אבותי, ולא ענני דבר. ולא סיפרתי לו, כמו שלא סיפרתי מעודי לאיש, כי אמנם בן־בנם של אצילי ארץ הדרום בצרפת אני, ובין אבות־אבותי אני מונה לוחמים ואבירים, איכרים ובעלי אחוזות. כמרים ונזירים, ואפילו קרובים למלכות; אבל אי־שם, בשרשרת הארוכה של אבות משפחתי, הסתנן – וכמה פגום הדבר בעיני זרים – גם אב יהודי, ישמרני אלוהים מפני הכומר!

והמעשה מעשה־אהבים מובהק, שקרה לפני כמה מאות שנים. היהודים רבים היו אז בפרובנס, והם ככל האדם, סוחרים ורופאים ומשכילים ואנשי־כספים ובעלי אחוזות, והעשירים שבהם אוהבים יין ושיר, כנכבדים שבנו. יום אחד נתאהב יהודי צעיר, בנו של בעל־ספינות, בנערה שלא מבני דתו, ואף היא נתאהבה בו.

ברחו השניים למדינת הריין, וזמן רב לא נודע עליהם דבר, ואחר־כך חזרו עם חמישה ילדים. שמחו ההורים לשיבת הבת ולא חקרו בעניין דתו של בעלה. דודות זקנות אמרו לי כי היהודי שמר על דתו, אף שילדיו נתגדלו כנוצרים, וכי אותה אשה, אֵם־עתיקה שלי, ובעלה היהודי, אהבו זה את זה וחיו באושר באחוזה. אך בסוף ימיו נדכאה רוחו של היהודי, מפני שכל אחיו גורשו מהמחוז, ונסתגר בביתו. בני המשפחה סברו שיצא מדעתו, והוא רכש ספרים בלשון היהודית והיה הוגה בהם. ורעייתו אוהבת אותו כתמיד ומנסה לפייסו. חי היהודי באחוזה כאסיר עד שמת, וסיפרו כי לפני מותו ביקש מצליין שהפליג לארץ הקודש שיביא חול מאדמת הארץ ויפזר על קברו, ואינני יודע אם נתמלאה בקשתו.

אותו יהודי נשכח עם השנים, אך בערבי ערגון של חורף היו הנשים הזקנות במשפחתנו מספרות בחשאי, הרחק מאזני זרים, על היהודי שהיה שבוי בין הכרמים. והיו מראות על אבן גדולה בבית־הקברות של הכפר, היא קברו, ולידה אבן אחרת, קבר רעייתו. הקבר נכרה בראש הגבעה, והוא נשקף אל הים שמעבר לו ארץ־ישראל. ואמרו שכך ביקש לכוון את קברו.

עתה חשתי את עצמי קרוב אליו, כשמיששתי אדמה זו שביקש לפזר ממנה על קברו, והצטערתי מפני שלא הזכרתי את שמו כשהייתי בירושלים: שמואל בן שמואל מן־ההר, איש פרובנס.

השמש עטפה את העמק בצבעים וירדה אל מעבר להרים. נתפנקנו מפני השעה היפה והאטנו מהלכנו, ופתאום, כמו עולים מן האדמה, הקיפונו עשרות ערבים, רכובים על סוסי פרא, שוצפים וסובבים אותנו סביב־סביב, שמלותיהם מתנופפות ברוח, רוביהם מונפים אל־על והם מייללים בקולות רמים.

עמדנו במקומנו מבוהלים. נראה היה שזו אותה חבורה שראינו לפני כן באופק הרחוק. הם עצרו. מי שנראה מנהיג שלהם קרב אלינו, הטה נגדנו את רובהו וציווה משהו בערבית. מלווינו הסבירו לנו, כי תובע הוא את כספנו ורכושנו, ולא – ירצחנו נפש.

חבריו של אותו ראש־ומנהיג חלקם פנו אל הסוסים והפרֵדות שנשאו את משאינו, השליכו משם את חבילותינו ובחרו את הנאות בעיניהם. ואחרים פנו אלינו וחטפו מידינו תיקים ומכיסינו צרורות כסף ולא כיבדו גם את הנשים. היינו מבוהלים. הנה כי־כן – חשבתי בלבי – מה שהזהירוני ידידי בצרפת קם והיה: נפלתי בשבי פראים בארץ המזרח. ביקשתי להסתיר את התנ“ך, אולם רוכב אחד שעיניו מזרות גיצי אש השגיח בכך, קרב אלי והוציא מידי את ספר התנ”ך של אבי. הוא לא ידע מהו, אבל שיער כי אם מבקש אני להסתירו – הרי שאפשר למכרו במחיר גדול בשוק של עכו, ביירות או צידון. לרגע רוצה הייתי להתנגד בכוח, אבל הנזיר ידידי עצר בי והזהיר: הם יהרגוך!

ואחר־כך, כשם שנפלו עלינו פתאום, נעלמו פתאום, חפצינו ורכושנו בידם, ואנו נשארנו עומדים בלב העמק, נדהמים, עד שמלווינו דפקו בנו ואמרו כי הלילה קרוב, ותבעו שנמשיך מיד בדרכנו, שמא יבואו שודדים אחרים לקחת גם בגדינו ונעלינו, וכבר היו דברים מעולם.

המשכנו בדרכנו מובסים. לא הצטערתי על הכסף שגזלו ממני, אבל לבי כאב על ספרו של אבי. יותר משישים שנה היה בידיו ובידי, ועכשיו נגזל ממני. הייתי אשם בעיני: איבדתי את התנ"ך ואת הפרח של אבי. אפשר שעונש הוא זה – חשבתי – על כך שביקשתי לגלות את סודו רב השנים. איש־עוון הייתי; ביקשתי לחשוף סוד־אב, והענישני אלוהים.


שושן 47.47 (2).jpg


 

השודד הגווע    🔗

רוכבים היינו בעמק, מחישים פעמינו. הגענו אל בין גבעות, והנזיר אמר: “יבורך האלוהים! באנו אל הגליל, מחוז גידולו של משיחנו.” ופתאום נראה מרחוק מעין ענן אבק קטן מתגלגל ובא, עד שנתקרב ונתגלתה עדת רוכבים. מלווינו אמרו לנו לעצור. סובבונו הרוכבים וסוסיהם מעלים קצף, ונעצרו פתאום. עזי פנים היו, רובים ארוכי קנה בידיהם וחרבות על מותניהם. מי שנראה כראש שלהם ציווה: “בואו עמנו!”

“שוב שודדים!” לחשתי, והוספתי: “אבל הללו לא ירוויחו מאתנו הרבה: אלו שקדמו להם הריקונו.” והנזיר ידידי החל למלמל פרקי תפילה.

כסף כבר לא היה בידי, אבל חושש הייתי ששודדינו החדשים יחזיקו בנו כבני ערובה עד שיפדונו בני משפחותינו, והייתי מצטער על הטִרחה הצפויה להם.

שובינו זעופי־העיניים לא הוציאו הגה מפיהם. מתורגמני לחש לי: “דיה לצרה בשעתה. הללו יביאונו לפני מנהיגם, וממנו נשמע דבר.”

והנזיר לחש:

“ירחם ישו עלינו.”

וסבור הייתי שישו באמת צריך הפעם לשמוע את תפילתו, מאחר שנמצאים אנו בערש ילדותו – הגליל – והוא אחראי למעשי הגלילים עד היום.

רכבנו אחרי שובינו ועברנו לרגלי הר התבור שהוא כדמות כיפה, וחוטפינו כיוונו אותנו אל שביל שנכנס וטיפס בערוץ נחל יבש ועלה בין שיחים, סלעים ואבנים, ורגלי סוסינו נתקלו בהם הרבה. עלינו בערוץ הנחל, שמורדות פרא עמדו עליו, והגענו למעלה־גבעות ושם נגלו לעינינו אוהלים שחורים וביניהם רועים סוסי רכיבה, מלחכים עשב בשלווה כמכירים ביחוסם, ואילו על הגבעות סביב מפוזרים היו בני צאן, גמלים ועזים, ואוכלים בליאות של חום־יום את צמחי ההרים.

במרכז המחנה עמד אוהל נאה מהשאר, עשוי צמר גמלים, ולשם הובילונו חוטפינו. משהגענו ליד האוהל, עצרו והורו לנו לרדת. שניים מהשודדים הובילונו לתוך האוהל. מפני האפלולית ששרתה בו, לא ראינו תחילה מה סביבנו, אולם לאחר שהתרגלנו לאור המעט – ראינו בקצה מעין מיטה עשויה כרי־דמשק, פרושים על שטיח, ועליה שוכב אדם. המלווים הורו לנו להתקרב אליו.


שושןב 1.61 (2).jpg

צעדנו לאותו מקום משכב, ומשהתקרבנו, התרומם האיש השוכב. סביבו ניצבו כמה אנשים ועבד כושי שהיטיב את מיטתו. האיש דיבר בכבדות, בירך אותנו לשלום וביקש שנשב. אולם אנחנו המשכנו לעמוד.

פניו של האיש היו נאות וגבריות, הוא נראה כבד־גוף, ואם יכול אני לנחש נכונה, גבוה. לא יכולנו לאמוד את גילו, אך ניחשנו שהוא שבע־שנים. פניו היו חיוורות ועיניו עייפות. חולה היה.


שושןב 2.62 עקילי אגא (2).jpg

עקילי אגא בימי גדולתו


שוב הורה לנו לשבת. ומשפיקפקנו, אמר משהו בערבית והצעיר שעמד לידו. מוכן לפקודתו, תירגם את דבריו:

“השייח' הגדול עקילי אגא מבקש את סליחתכם על הדרך שבה הביאכם לכאן; רוצה הוא שתהיו אורחיו.”

השם הזה היה מוכר לי. פישפשתי בזכרוני ונזכרתי: לפני כמה שנים סיפרו עיתוני צרפת על מעשיו של עקילי אגא. שייח' מארץ־הקודש, שהציל נוצרים מידי טובחים. לפי תיאורי כתבי־העת, הוא היה מעין שודד ושוטר גם יחד. רובין הוּד של הגליל.

בכל אופן, לא ידעתי עדיין מה כוונתם. אמרתי: “עוברי אורח שלווים אנו. ולכאן הביאונו בעל כורחנו.”

אמר לי אותו צעיר בשם השייח‘: "נפשו של השייח’ כלתה שתכבדוהו בחברתכם, וזו היתה דרך יחידה להביאכם לכאן."

אמרתי, שכבוד הוא לנו, אבל רוצים אנו להגיע עוד הלילה לטבריה.

הצעיר תירגם את דברינו לשייח', וזה אמר לו משהו.

“השייח' מבקשכם ללון כאן. ביתו – ביתכם, ואנא ארחו לו לסעודה של ערב. הוא מזכיר, כי זו בקשתו של שכיב־מרע. ואללה אוהב את אלה המקילים את דרכו האחרונה של בן־אדם.”

הנזיר ידידי התעורר לתחייה. הרי היה זה עיסוקו. “גדולים מעשי אלוהים ונסיו. הוא ירחם עליך ויחונך,” אמר.

ואילו אני אמרתי: “אללה ישמור ויאריך חיי השייח' הגדול, ששמו יצא לתהילה אף בארצותינו כמגנם של אנשים חפים מפשע.”

המזכיר תירגם את דברי שנינו, ונראה שעקילי אגא נהנה מששמע את שבחיו.


שושן 3.61 (2).jpg

“יברככם אללה על ברכותיכם,” השיב, “אבל לא איש כעקילי אגא יפחד מיום מותו. כגבר חייתי וכגבר אמות.” נח לרגע, נראה שהדיבור ייגע אותו. אחר הוסיף: “מבקש אני מכם, הפראנקים מעבר לים, להיות אורחי ולהזכיר לי תפארת הימים שהיו, שעה שאירחתי במקום זה אנשים נכבדים מארצותיכם ומארצות אחרות.”

והמזכיר הוסיף, כי לשייח' נודע שאנשים צרפתים עוברים בדרך, וציווה להביאם אליו, כדי להשתעשע בחברתם.

השייח' התנצל שוב: “מחלו על הדרך שבה לקחוכם אנשי שבי.”

הדברים נגעו ללבו של הנזיר. אף אני הסכמתי ואמרתי כי נשמח להיות אורחיו, אם רק לא נכביד עליו.

אמר השייח': “אין מה שיכביד עלי; הרופאים כבר לא יעזרו לי.”

חוטפינו החנו את השיירה והאביסו את הסוסים. ישבנו על הכרים הדמשקאים אשר צבעם אדום שהיו מפוזרים באוהל הגדול. את הרצפה כיסו שטיחים יקרים. משרתים הביאו מים לרחוץ את ידינו, ואחרים הגישו לנו מקטרת וקפה, סמלי קבלת הפנים והברכה הבדוויים. המזכיר הצעיר, שבאבנטו תקועים היו קולמוס וקסת ערבית – מעין קופסת מתכת מוארכת – הצית לשייח' את מקטרתו. עקילי אגא אמר לנו: “מזכירי הוא איש נוצרי, יווני־אורתודוקסי.” אחר הצביע על אדם אחר שישב לא רחוק ממנו. מיד ניכר בו שאין הוא ערבי – בעל גוף היה ואדמוני. “זהו לייב מטבריה, יהודי,” אמר, “הגזבר שלי.” נדמה היה, כאילו אותו לייב מטבריה הוא קופאי של בית־בנק מהוגן, אם־כי יש להניח שהלה גבה את כספי החסות שהשייח' תבע מהכפרים במחוזות אלה ושמר על כספי השוד בתקופות שעקילי אגא עסק בשוד, להבדיל מן התקופות – עד כמה שהבנתי מהסיפורים שנפוצו עליו באירופה – שהתורכים מינוהו להשגיח על בטחון האזור. 

נראה היה שהשייח' – כל אותו זמן מגלגל היה חרוזי שן במחרוזת היקרה שלו – גאה היה בנוצרי וביהודי העובדים בשבילו. הוא לחש משהו למזכיר, והלה העביר הוראתו לאיש אחר, וכעבור זמן קצר נכנס לחדר אחד המשרתים, נושא כרית משי קטנה ועליה מונח אות לגיון הכבוד האדום!

מכל האותות, מצאתי את האות הנכבד של מולדתי באוהלו של שייח' בהרי הגליל! (עתים חולם הייתי, כמו צרפתים טובים אחרים, כי גם אני אזכה באחת מדרגותיו, אם־כי לא ידעתי בעבור מה.) נראה שהתדהמה ניכרה בפני, ועקילי אגא סיפר בגאווה: “אות זה הואיל לתת לי מלככם הגדול, נפוליון השלישי, כהערכה על מעשי.”

לפני שנים התנפלו ערביי הלבנון ודמשק על הנוצרים באזוריהם ורצחו רבים מהם באכזריות. עקילי אגא הודיע, כי כל מי שיפגע במחוזותיו בלא־מוסלמי – יהיה נוצרי או יהודי – הוא עצמו, במו ידיו, ישסעהו בחרב. דבריו של השייח' הגדול הספיקו, ונוצרי הגליל, ביחוד תושבי נצרת – ניצלו. על מעשה זה שלח אליו הקיסר את האות הנכבד. עקילי אגא לא יכול לשכוח אותו מאורע. אניית מלחמה צרפתית מיוחדת הגיעה לנמל חיפה, והוא הוזמן לעלות עליה ולקבל את האות מידי שליח המלך. “כבוד גדול היה לי,” אמר, “היתה זו אנייה גדולה מאוד, כמו עיר שלמה, ובה מכונות ותותחים חדישים.”

עקילי אגא נתן אות, ואל החדר נכנס עבד שני ועל כרית שנשא היה מונח אקדח נאה, עשוי שן וכסף – מתנת הנסיך מווילס, יורש העצר הבריטי, שביקר בארץ לפני כמה שנים. עקילי אגא אירחו וליווהו, ויורש העצר נתן לו את האקדח כשי.

שאל עקילי אגא: “ומה שלום מלככם, הקיסר?”

סיפרתי לו שהכל כשורה אצלו, ולפני זמן לא רב יצא לציד במחוזנו וראיתיו אז, ונראה לי בריא־אולם.

“השבח לאל,” אמר עקילי, “שמח אני להיות מכובדו.”

אחר־כך שאל, אם כבר עלה הנסיך יורש העצר הבריטי על כס המלכות, ואמרנו לו כי אמו הכבודה מאריכה ימים. אמר עקילי: “יפה שהיא מאריכה ימים, אבל לא טוב לעלות לשלטון בגיל קשיש. את עיקר מלחמותי,” הוסיף, “עשיתי בהיותי צעיר. לא הרי החרב בידיהם של בני הנעורים, כחרב בידי הזקנים.”


שושן 4.61 (2).jpg

אמרנו לו כי לנסיך יורש־העצר האנגלי נולד לפני זמן מה בן, ועקילי אמר, “אלוהים גומל טוב לנאמניו.”

סיפר לנו על הסעודה שערך באוהל זה לנסיך מווילס. לא היתה כמותה בגליל.

ניחם אותו הנזיר: “עוד תזכה לערוך סעודות לנכבדי עולם.”

אמר עקילי: “לא־כי. הרבה מעללים מפוארים עומדים לבוא אל סופם. אין צער בלבי. חרב היתה בידי, ועשיתי בה את הנכון בעינַי ובעיני אללה. הוא ישפוט. החיים והמוות בידיו. הוא נתן לי את החיים, ועכשיו פותח הוא שערי מוות. יבורך שמו. הוא היודע הכל.”

והיו אלה מלות השלמה עם הדין, שאפילו ידידי הנזיר לא ידע כמותן, ושתק.

“לא נטשתי חרבי לרגע,” הוסיף עקילי אגא, כאילו מכין הוא דברי סנגוריה לפני בורא עולם.

ואמנם, איש רב פעלים היה עקילי אגא, וזה עשרים וחמש שנים שהוא מטיל מוראו, בראש הבדווים שלו, על ארץ רבה בגליל ובשומרון: אם כמפר חוק או כשומר חוק. ישובי האזור מעלים לו מס־חסות וידו הגיעה לעתים עד יפו וירושלים ועד עזה. וכדי להשביע נחת לבני שבטו מתיר הוא להם מדי פעם, גם אם עובד הוא למען השלטונות, איזה שוד קטן.

שבטו הם בני החוורה, שהגיעו לארץ־ישראל בסוף המאה הקודמת ושירתו את השליטים התורכים. אביו ישב בעיר עזה ועמד בראש משמר תורכי. משמת, תפס עקילי את מקומו. שמע כשרונותיו ואומץ לבו הגיע עד מושלה של עכו באותם ימים, מוחמד קובריסי, והלה קראו אליו ומינהו למפקדם של חמישים רוכבים, מבני שבטו, כדי שישליטו סדר ושקט באזור וידאגו שכל מה שצריך להגיע לכיסו של המושל – יגיע.

עקילי אגא לא היה מן האנשים הנאמנים במיוחד לאדוניהם. שנה לאחר מכן נתחבר עם שייח' גלילי אחד, שמרד בקובריסי המושל. נתכעס קובריסי והשפיל את עקילי אגא; לעיני אנשיו גירשו ממשרתו.

נפגע עקילי ויצא לעמק הירדן, נתחבר עם שבט בני־סחר, היושבים בבקעת הנהר, ועמד בראשם במעשי שוד. צירף אליו גם את בני החוורה והם הפילו את חיתתם על הגליל ועל העמקים. גבר אי השקט באזור. נתחרטו התורכים על ששילחו את עקילי, וקובריסי ביקש מחילתו ומינהו לעמוד שוב בראש חבורת רוכבים ולדאוג לשקט באזור. מששירת עקילי את החוק – שלט החוק בגליל.


שושן 5.61 מחנה בדואים (2).jpg

מחנה בדואים


בשנת 1848 הגיע לארץ־ישראל קפיטן לינץ' מחיל־הים האמריקני בראש 14 אנשי צבא וחוקרים, והללו – ביעילות המפורסמת של בני הארץ החדשה – יצאו לחקור את ים־המלח ולעבור בשיט את נהר הירדן מהכנרת. הביאו עמם שתי סירות של ברזל והעבירון מעכו לטבריה על גבי עגלה של גלגלים. היתה זו פעם ראשונה ויחידה עד היום, שעגלת־גלגלים עברה בארץ זו, חסרת הדרכים. הניפו בכל מקום את הדגל האמריקני, ולינץ' – כדרכם של אותם אנשים שהם בטוחים בעצמם ואנשי דמוקרטיה וכו' – נפגש עם המושלים התורכים ולשונו אינה לשונם, שאלה דיברו חלקלקות ורמזו לשוחד ואילו לינץ' סירב לתת שוחד. ביקש המושל של עכו לחבר אליו מאה חיילים, מאחר שטען כי יש סכנה בדרך, ותבע כמובן כספים רבים בשביל שמירה זו. אמר לו לינץ' שהוא וחייליו המזוינים יוכלו להגן על עצמם, ביחוד שדגל אמריקה עמם. הוא שכר את עקילי אגא כשומר ראש, וזה עם הבדווים שלו נסע עמם לאורך הירדן: עקילי ואנשיו רוכבים היו לאורך הגדה, בשעה שהאמריקנים שייטו בסירותיהם, שמרו עליהם והצילום מידי שבטי הגור, שרצו להתנפל עליהם.

לינץ' – שאת ספרו על המסע קראתי – כמוהו כנוסעים אחרים שפגשו בעקילי אגא, מלא התפעלות מיושרו של שודד שומר חוק זה, ממראהו האציל, מנוהגיו הג’נטלמניים, מקור רוחו ומאומץ לבּו: “הפרא האציל”, קורא הוא לו בהתפעלות, משהוא מתאר אותו זקוף על סוסתו הטובה, עיניו בוחנות למרחק וכולו דרוך לסכנה.

משהזכרתי את שמו של לינץ‘, אורו עיניו של השייח’ החולה.

“איש אמיץ היה קפיטן לינץ'.” אמר.

סיפרתי לו שגם לינץ' מתאר אותו כאיש אמיץ, ועקילי אגא נהנה.

באותו מסע חדר עקילי אגא בשליחותו של לינץ' רחוק מעבר להרים של ים־המלח.

“בפעם ראשונה בחיי,” אמר, “שפחדתי. אמריקני זה שלח אותי אל השבטים בראש ההרים הרחוקים. מעודי לא הייתי שם, ואת שמי לא ידעו. במקום שמכירים אותך – משמש שמך חומת מגן ומטיל מורא. ואילו במקום שאין מכירים אותך, אינך שווה הרבה וגם אומץ לבך לא יצילך.”

אבל האמריקני שלחו וסמך עליו, ואסור היה לו לפחד, שלא יבזהו. ויצא לדרך.

“לינץ' זה ואנשיו,” אמר עקילי אגא, “היו גיבורי־חיל והיה בידם נשק עז, שלא ראיתי דוגמתו, מהיר וטוב.”


שושן 6.61 (2).jpg

הוא סיפר לי על הפגישה הראשונה עם לינץ‘. הלה בא למקום מאהלו ליד כפר עיבלין, ולא ידעו עקילי ואנשיו מה לעשות בו, לשדוד אותו או להילוות אליו, כפי בקשתו. ואז הראה להם לינץ’ שעון. ואפשר שהיו באמת שודדים אותו, השעון היה מופלא מאוד; אבל אחר־כך הראה להם את אקדחו, והיה זה כלי נשק שלא ראו כמותו. בבת־אחת אפשר היה לטעון בו כמה כדורים והיה זה דבר פלא, שכן באקדחים שבידי הבדווים ובידי התורכים, אפשר לטעון רק כדור אחד. ואחר כך אמר להם לינץ' שבעקבותיו יבואו עוד ארבעה־עשר איש וגם להם נשק כזה ואחר, גדול וטוב ממנו. ואז החליט עקילי אגא: מוטב להיות ידידו. וכך יצאו הוא ואנשיו ללוותו.

“האמת,” הודה עקילי, “לא האמנתי שיש ארץ כזאת, אמריקה. לא שמעתי עליה, לא אני ולא אבותי, אבל עשיתי עצמי מאמין לקפיטן לינץ'.”

אמרתי לו, שאמריקה ארץ גדולה ורחבת ידיים ולה עתיד נכבד והיא גדלה והולכת: אנשים נוספים בה והם אוגרים עושר רב.

אמר לי עקילי אגא: “אמנם כן, נראו לי עשירים וישרים אבל הם סיפרו לי כי בארצם יש עדיין עבדים. ולא הבנתי, הרי זה עניין לבדווים וליושבי המדבר.”

שמחתי לבשר לו, כי בזמן האחרון קורא דרור לכל העבדים באמריקה, אחרי מלחמת אחים כבדה שנערכה שם: חלק אחד של המדינה לחם בשני, כדי שישוחררו העבדים.

חייך: “הרי אמריקה זו היא ממש כמונו כאן – לוחמים הם איש באחיו, כמונו בני חוורה בבני־סחר.”

אמרתי לו ששם נשפך הרבה יותר דם.

הירהר ואמר: “בכל זאת, אם יצאו להילחם איש באחיו, כדי לשחרר עבדים – ראויים הם לכבוד.”


שושן 7.61 אכר חורש (2).jpg

אכר חורש


חזר וסיפר על מסע לינץ' ואנשיו. לילה אחד לאחר שהעמידו את האוהלים, ישבו על גדות הנהר ולינץ שאל: “מדוע אין אתה ובני שבטך מתיישבים על אדמה פורייה זו, מעבדים אותה ומוציאים לחמכם ממנה?” ענה לו עקילי: “שייח' האמריקנים, האם אתה רוצה שנעזוב את נשקנו שעליו גאוותנו ואת סוסינו האצילים, ונמשוך במחרשת העץ כל חיינו, כמו הפלחים העלובים?”

לאחר מסע לינץ' נתמנה עקילי אגא על־ידי התורכים לשמור על הסדר והביטחון בגליל. אבל שלטונות קושטא, מפני שפחדו שמא יגבר כוחו וימרוד בהם, הטילו עליו משימות קשות מתוך תקווה שייכשל וייהרג: לשמור על מסע העולים־לרגל בדרך עבר־הירדן למכה, או להעניש שבטי בדווים שעברו חוק ושדדו אחרים. ועקילי אגא, בפיקחותו ובעזרת שבטי הבדווים המסורים לו – הצליח בכל מעשיו.

נראה שנמאסו על עקילי מעבידיו, וביקש להצטרף לדרוזים שמרדו בתורכים. נודע הדבר למושל עכו, ושלח חיילים: ואלה התנפלו על אוהלו של עקילי בלילה. כבלוהו ושלחוהו לקושטא. נשם מושל עכו לרווחה, שכן מעתה לא יצטרך להתחלק בשלטונו עם מישהו אחר.

העבירוהו למחנה אסורים ביוון. ישב שם זמן קצר, התחפש וברח. חזר לסוריה וחי בסביבות חלבּ והתפרנס על חרבו.

פרצה מלחמת קרים. החיילים התורכים יצאו אל החזית ולא היה מי שיבטיח את השלום. המהומות בגליל רבו. שלחו התורכים שליח לעקילי אגא, והוא מצאו תוך כדי מסע שוד. מסר לו בקשת מחילה בשם השלטונות והצעה לחזור ולהיות ראש שומרי החוק בגליל. סיים עקילי את מלאכת השוד וחזר לעכו. לא כעס על התורכים שעה ששלחוהו למאסר. ולא תמה שביקשוהו לחזור ולשרתם. דרך המזרח היא: שעה שצריכים הם לאדם, ישפילו עצמם. ואתה, כל מה שיכול אתה לעשות – הרי זה לשמור היטב על עצמך, להיות חזק ולדאוג שיפחדו ממך.

בשעה שהיה במאסר, נתעלו הכורדים שנתיישבו אז בארץ־ישראל למעלת חשיבות אצל השלטונות. משחזר עקילי אגא לשלטון – שלחם. קראו עליו מלחמה בסביבות טבריה. נתכנסו כ־600 – 700 כורדים ועקילי לא הצליח לאסוף יותר מ־300 מבני שבטו, החוורה. גברה יד הכורדים והחלו לרדוף אחריו במעלה הגבעות. אותה שעה הגיע אחיו של עקילי בראש פרשיו. עלה על הכורדים מן האגף והם נמלטו בבהלה. חזר השקט לגליל.

ביקשו התורכים להנהיג סדר ומשמעת בארצם כבאירופה. ורצו להלביש את עקילי אגא ואת הבדווים שלו במדים, כראוי לשומרי חוק מטעם הסולטן. הכריז עקילי, שהבדווים אנשים חופשים הם ולא ילבשו מדי שוטרים. נסתכסך גם עם הקיימקאם של עכו בשאלת תשלומי משכורת ועזב משמרתו. החלו הבדווים במסעות שוד, לפעמים בלעדיו, לפעמים בראשותו. ביקש מושל עכו למנות שייח' אחר לשמור על הגוֹר – הוא עמק הירדן – ולא הצליח.

באוהליו אוהב היה לארח בני אירופה שעברו במקום, והיה מכבדם כבוד רב והיה לעזר רב לאנשי־המדע, כמו הכומר דיקסון וחוקר החי טריסטראם, והללו סיפרו בספריהם על קבלת־הפנים היפה שזכו לה אצלו ותיארו את עזרתו לבני אירופה.

עתה שוכב היה חולה אנוש באוהלו המפואר, בקרב אחיו. שומע צהלת הסוסים, שלא ירכב עליהם עוד, מאזין לקולות לוחמיו וזוכר תפארת שלא תחזור.

ירד הלילה. הדליקו העבדים אורות בחרסי השמן. הגיעה שעתה של הכֵּרה. מפורסם היה עקילי אגא בסעודות שערך לאורחיו. ארבעה־ארבעה משרתים הביאו כבשים צלויים והעמידום לפנינו ולפני נכבדי השבט שהצטרפו אלינו. עבדים אחרים הביאו צלחות אורז עשוי בחמאה ובו בשר קצוץ, צנוברים וצימוקים, וסביב האורז כעין עוגות מאורכות משעורה.

קרענו את הבשר בידינו וטבלנו ידינו בצלחות ואכלנו מהאורז בהנאה רבה. מאחורי כל אחד עמד עבד ונר בידו, כדי להאיר לנו בשעת האוכל. עקילי נתחזק ונזדקף, מביט בנו ונהנה. אפלה ואור שיחקו על פניו, שהעמקים וההרים, המלחמות והמרדפים השאירו עליהם את סימניהם. לרגע ראינו שוב את האציל־הפרא במלוא אונו, שייח' וראש בריונים שהכל יראים ממנו, מהפלח הפשוט בכפר בהרי שכם ועד למושל בעיר המחוז – שודד ועושה־טוב, פאר המזרח.

כל אותו זמן שישבנו בחברתו מבקש הייתי להתלונן על מעשה השוד. אבל מלווינו הערבים מנעונו מעשות זאת, באומרם שאין זה מן הנימוס להעיר על כך בארוחה. אבל משנגמרה הסעודה, אזרתי עוז ואמרתי:

“שייח' גדול, אתה מקבלנו בסבר־פנים יפות, ואילו בדרכנו לכאן נפלו עלינו שודדים וגזלו כל אשר לנו.”

המתורגמן אמר את דברי בערבית. נשתררה דממה. עקילי אגא נתעורר, ארי זקן שחזרו אליו כוחותיו.

“שדדוכם במחוזי?” שאל.

“כך היה,” אמרתי.


שושן 8.61 (2).jpg

הוא הביט סביבו ועיניו היו כגחלי מדורה בוערת. אנשיו נתגמדו. יכול הייתי לחוש כוחו והאימה שהטיל על אנשיו אפילו עכשיו.

הוא לא הוסיף מלה. עיניו נעצמו. ניתן לנו אות, ואנו יצאנו חרישית והובלנו לאוהלינו. ביקשתי לישון ולא יכולתי. יצאתי החוצה. הגליל לוחש היה בכל מקום בשפה שלא ידעתיה. סביבי השתרעה ארץ שכמעט ולא נשתנתה מאז אלפיים שנה. פתאום ראיתי את הנזיר עומד לידי ומביט סביבו אף הוא. צפינו על הגבעות שמעליהן נתמשך מסך כוכבים.

אמר הנזיר:

“כוכבים אלה ראה מושיענו ישו.”

ואילו אני חשבתי על האדם הגווע באוהל שאור קלוש עולה ממנו. זוכר הייתי ספרי מלחמות היהודים, שכתבוֹ יוספוס פלאוויוס. זוכר הייתי שמות ראשי־חיל. שודדים וגיבורים, נושאי־חרב אמיצים, אנשים שמתו לפני מאות שנים כדי לא לתת גוום בעול. כמותם הוא עקילי אגא. אחרון השודדים בגליל.


שושן 9.61 עמק יזרעאל (2).jpg

עמק יזרעאל


בבוקר כשיצאנו מאוהלינו עמדו נגד עינינו בטללי השחר בהמות המשא שלנו ולידן חפצינו השדודים. פרצנו בקריאות השתאות. בין החבילות היה מונח התנ"ך של אבי, כרוך בכריכתו היפה ואותיותיו זהב. תפסתיו בשתי ידי ופתחתיו. במקום הקבוע היה מונח הפרח בן שישים השנים, כידיד יקר. בשנותי כבר אין בוכים. אבל ביקשתי לבכות.

בין האוהלים עברו חמושים אנשי השייח', שנראו כחוזרים מדרך ארוכה, שכן סוסיהם היו שוצפים ועייפים, ופניהם אמרו מתח ודריכות של מי שחוזרים ממסע קרב או קרוב לקרב. איש צעיר ונועז שבהם, שאחר־כך נודע לנו כי הוא בנו של עקילי אגא, אמר:

“אוי להם לאלו שיפגעו באיש במחוזו של השייח'.”


לפני שיצאנו לדרך התייצבנו לפני עקילי אגא. הוא שכב על כריו, ונראה עייף יותר מאמש וגם חיוור יותר. ביקשנו להודות לו והוא עשה תנועה בידו, מרמז שאיננו מבקש תודות. בירכנוהו לשלום.

“ישלח אלוהים ברכה בכל אשר תעשו,” אמר.

“גם לך, השייח' הגדול,” אמרנו, ולא ידענו מה להוסיף.

עיניו נעצמו, עבדיו הובילונו החוצה. סוסינו ופרדותינו מוכנים היו לדרך. האכילום יפה. יצאנו מתוך המאהל, עברנו על פני אנשי השבט, שהיו שותקים ודוממים בציפייתם למותו הקרוב של מנהיגם. עקילי אגא הורה לאנשיו ללוותנו עד נצרת.

השמש עלתה. עלינו על ראש ההר ופנינו לאחור. ראינו את האוהלים הפזורים על הגבעות, את הצאן הרועה ואת האוהל המפואר שעמד במרכז. שם גווע עקילי אגא, שהטיל פחדו על הגליל עשרות שנים.

הנזיר אמר: “כשאגיע לנצרת, אתפלל לעילוי נשמתו.”

אלא שהפעם נראה כי אפילו הוא הרגיש שאין תועלת בכך. לאנשים כעקילי אגא גן־עדן מיוחד לעצמם, שם הם מתייצבים שוב בראש שבטיהם, מוכנים לקרב.


שושן 10.61 (2).jpg


 

שני התלמידים שהפכו אויבים    🔗

היינו בדרך לנצרת, אני, ידידי הנזיר. חבורה של צליינים ומלווינו הערבים. ראינו תחתינו את הר תבור ככיפת־חול שמעמידים ילדים בחוף הים. אמרו לנו שעל פסגת ההר, בין שרידי כנסיות עתיקות, חיים נזירים רוסים במערות.

לרגלי הר זה הוכיח נפוליון את גאונותו. יכול אני לספר על הקרב שהתחולל כאן כמעט כעד ראייה; אבי היה אחד האנשים שיצאו עם המצביא מעכו לעזרת גנרל קלבר, שניסה להוכיח את כשרונו הצבאי אבל לא הגיע לגאונותו של מפקדו.

אחרי כיבוש יפו עברו החיילים הצרפתים ביער שבגבול ארץ אפרים. תושבי שכם התנפלו עליהם, והם הנחילו להם מפלה ניצחת, עברו את ההרים וכבשו את חיפה, נמל קטן לרגלי הר הכרמל. מראש ההר הזה ראה נפוליון את עכו הבצורה, מעבר למפרץ, ומולה עוגנות אניות המלחמה הבריטיות שבאו לעזרת התורכים הנצורים. לא עלה על דעתו שאניות אלה הן שיכשילו את כיבוש העיר. הוא פירסם איגרות בהן קרא לתושבי הגליל. בעיקר לנוצרים ולדרוזים, לפרוק את עול התורכים. חיילינו הקימו גשרים על פני נחל קישון – הוא הנחל שעל גדותיו לחמה דבורה אשת לפידות בצבא סיסרא – הגיעו לעכו וצרו על חומותיה, ונפוליון שלח גייסות קטנים למזרח ולצפון, ללב הגליל ולצור, כדי למנוע מהתורכים להביא תגבורת לעיר.

לא רבים מתושבי הגליל נענו לכרוזיו של נפוליון, ורוב הנענים היו דרוזים; אך מושל צפת השייח' דאהר הציע לו את עזרתו, בגלל שנאתו למושל עכו ג’יזאר פחה שהתנכל לאביו. אביו של שייח' דאהר משל בעכו ובגליל, אבל התורכים הרגוהו, אחרי מלחמות רבות, בעזרת ג’יזאר פחה שירש את מקומו.

יחידות צרפתיות הגיעו לצפת, ותושביה קיבלו אותן באהדה. כוח אחר כבש את נצרת. בעזרת מורי־דרך דרוזים ירדו יחידות־סיור צרפתיות מן ההרים, הגיעו לירדן ולא מצאו סימן לאויב בדרכן, אולם המודיעים סיפרו שצבא יצא מדמשק וכוונתו לעבור את הירדן ולסייע לנצורי עכו. יחידות רגלים צרפתיות יצאו אל גשר בנות־יעקב והכו בחיילים אלה מכה רבה, אחר־כך נכנסו לטבריה ומצאו בה מחסני מזון. ממחסנים אלה נשלחה אספקה לחיילינו שצרו על עכו.

יום אחד הודיעו סיירים דרוזים שחיל תורכי גדול עבר את הירדן מדרום לכנרת והוא מתכונן לחצות את עמק יזרעאל, להתחבר עם אנשי שכם ולעלות על חיילינו מן העורף. גנרל קלבר, ששהה בנצרת, החליט להכות את החיל הזה לפתע בלילה. לכאורה, תכסיס נפוליוני מובהק. גנרל קלבר שלח רץ לעכו, להודיע לנפוליון על תכניתו, ויצא לדרך.


שושן 12.61 מחנה נפוליאון (2).jpg

מחנה נפוליון בעמק יזרעאל


היה זה צעד נועז אך מוטעה, ונפוליון הבין זאת מיד: קלבר, שאינו מכיר את האזור, לא ימצא את מקום חנייתם של התורכים במסע לילה בארץ זרה, בלי סיורים מוקדמים, ולא יצליח להפתיעם. מאחר שלא היתה לו שהות לשלוח שליח אל קלבר כדי להניאו מהמסע, כינס דיוויזיה של חיל רגלים, סוללת תותחים ואת כל הפרשים הפנויים (אבי היה ביניהם) – ויצא לדרך. חיל נפוליון היה מפורסם בכושר־צעידתו וביכולתו להיערך לקרב תוך כדי צעדה, ונפוליון ידע להפיח כוח בחיל המחץ והסער שלו, הרגלים והפרשים.

כל אחר הצהריים וכל הלילה צעדו. שבח לחיל הרגלים! נפוליון רכב בראש עם פרשיו, ולא האיץ בהם, אך הם הדביקוהו. אחרי הצהריים ב־15 באפריל 1799 עלו על גבעות הגליל הנשקפות אל עמק יזרעאל וראו את חיילי קלבר מסתגרים בשני ריבועי הגנה, מוקפים תורכים. מספר חיילינו לא היה יותר מאלפיים, ומספר התורכים היה יותר מ־15,000. היה זה במורדות גבעת־המורה ליד הכפר ששמו סולם (הוא שונם מן התנ"ך), לא רחוק מהמקום שבו הובס שאול מלך ישראל ונפל על חרבו. חֵילו של קלבר היה צפוי לגורל דומה לזה של חיילי שאול. כפי שחזה נפוליון מראש, לא מצא קלבר בלילה את מקום החניה של התורכים, וכשהאיר השחר ראו אותו הצופים התורכים בלב המישור, הזעיקו את אנשיהם והללו הקיפו כארבה את אנשינו. קלבר אמיץ הלב, שסבר כי לא יקבל עזרה, פקד על חייליו להיערך להגנה ולהילחם עד טיפת דמם האחרונה. הם לחמו מהבוקר עד שעות אחרי הצהריים, והתורכים לא יכלו להם.

אבי וחבריו ציפו לפקודה. המצביא עקב במשקפת אחרי המלחמה במישור. אחרי הצהריים פקד קלבר על אנשיו לעבור להסתערות, כדי לנסות ולפרוץ דרך בין התורכים. “חשבנו,” סיפר אבי, "שאחינו ייהרגו לעינינו. נפוליון צפה במשקפת ואיש לא העז לומר לו דבר. רק סוסינו, שהרגישו את המתחולל בלבותינו ושראו את אחיהם הסוסים הנצורים בעמק, רקעו ברגליהם בקוצר־רוח, ולא נהגו בדרך־ארץ כלפי נפוליון.

"לבסוף קרא נפוליון לשלישיו, נתן להם הוראות ושלחם אל היחידות. חולקנו לשתי זרועות, והחצוצרות הריעו. חיילי הזרוע האחת ואני ביניהם נשלחו אל האגף השמאלי של התורכים, והשנייה נעה דרומה, לכיווץ הגלבוע, כדי לחסום את דרך מנוסתם לשכם. סוללת התותחים ירתה אש ואנחנו שטפנו את שדה התבואה שהשתרע בינינו ובין שדה המערכה ושהסתיר אותנו, והפתענו את התורכים מקרוב. הרגלים באו אחרינו. הרגנו רבים מהתורכים והנותרים נסו, ואז פקד גם קלבר על חייליו לתקוף. התורכים נסו ואנו נותרנו בעמק בין מאות גוויות.

“הפצועים התורכים ייללו וביקשו מים. אבדותינו היו מועטות. קרב כזה אוהבים הפרשים: הסתערות, הפתעה. כך אהבנו את נפוליון שלנו. נמאס לנו המצור המייגע על עכו עם חומותיה, עם ג’יזאר ועם האניות האנגליות הממטירות אש. ג’יזאר התיש אותנו. מלחמת־העמדות לא הלהיבה אותנו ולא היינו למודים בה. הקרב הזה, בעמק, היה הקרב היפה ביותר של נפוליון בארץ הקודש.”


שושן 13.61 חיילי נפוליון (2).jpg

חיילי נפוליון מתקיפים


במקום ששמו לג’ון עברו סוסי הצרפתים בין גוויות האויבים והעלו ענני אבק. הסוסים צהלו, נרגשים מהמרדף ומהקרב. פתאום ראה אבי לידו את נפוליון, רוכב על סוסו.

“ובכן, סגן,” אמר נפוליון לאבי. “מה עתה?”

“הדרך פנויה, המצביא, הבה נעלה על דמשק,” השיב לו אבי.

לכאורה היתה זו הצעה טובה: הצבא הובס והדרך ללב סוריה היתה פתוחה. אבל נפוליון אמר בקור־רוח: “לא, סגן. אם נעלה לדמשק, ניבלע בסוריה, נטבע במזרח.”

המחנה חזר לעכו, ונפוליון עלה עם קבוצת מלווים קטנה, ואבי בתוכה, אל נצרת. עד אז לא גילה נפוליון חיבה לטקסי־דת, ובמצרים היה נדמה לא פעם שהוא מעדיף ביקור במסגד על־פני ביקור בכנסיה, אבל הוא היה שחקן גדול.

בנצרת נכנס נפוליון לכנסיה. “האם האיש הזה, הסומך רק על עצמו ועל חייליו, יודה לאלוהים על הניצחון בעמק יזרעאל?” שאל אבי את עצמו. הכומר ערך את התפילה ונפוליון הגדול כרע על ברכיו, אך היתה זאת כריעה של מנצח ולא של מבקש עזרה ורחמים. אחר־כך חזר לעכו, אל המצור חסר־התקווה.

בין הגבעות הירוקות. שטופות השמש, נזכרתי בסיפורים אלה של אבי וכן בסיפור על שני הצעירים היריבים.

בנערותו למד אבי באקדמיה הצבאית בפריס; סבי הועיד אותו להיות איש־צבא, כאותו אב־רחוק שלו שהיה “כמעט גנרל” אצל אחד המלכים, ושלולא נפל בקרב אולי היה מגיע באמת לדרגה זו. אחרי שסיים את האקדמיה, שירת אבי בחיל הפרשים של נפוליון ועשה עמו דרך ארוכה. ואחרי המפלה ברוסיה חזר אל כרמיו שבדרום מולדתו. אחוזותיו משכו את לבו יותר מהקסרקטינים.

במסדרונות האקדמיה הצבאית שמע אבי את הסיפור על יריבותם של שניים מתלמידי אחד המחזורים הקודמים, נערים כבני 15, ששם האחד היה לואי אדמונד דה־פליפו ושם חברו נפוליון בונפרטה מקורסיקה. שניהם ישבו אל שולחן אחד בחדר־הלימודים ורגליהם הפצועות העידו על הבעיטות שחלקו זה לזה תחת השולחן. פליפו היה התלמיד המצטיין בכיתה וזכה בפרסים הראשונים. הקורסיקאי קיבל רק את הפרסים השלישיים. אחרי שסיימו את לימודיהם היו שניהם לקצינים זוטרים בחיל התותחנים, ובימי המהפכה נפרדו דרכיהם. פליפו עזב את צרפת והצטרף למלוכנים שלחמו נגד הרפובליקה. ב־1795 חזר לצרפת, הסית למרד, נאסר, ברח וחזר להילחם נגד השלטון. בבית־הכלא של פריס ישב אז קצין־צי אנגלי, סידני סמית שמו, שנשבה כשתקפו אניות אנגליות את חוף צרפת. פליפו, שנעזר בתעודות מזויפות, התחזה כקצין־משטרה, חיזר אחרי בתו של הסוהר הראשי, הוציא את סמית מהכלא בעזרת ארבעה מידידיו שהתחפשו לשוטרים, ואף הבריחו לאנגליה. על מעשה זה העניקו לו האנגלים דרגת קולונל.

סמית מונה למפקד שייטת ונשלח לים התיכון, סמוך לחופי מצרים וארץ־ישראל, ופליפו נלווה אליו. כשכבש נפוליון את יפו, שלח סמית את פליפו באניית־מלחמה לעכו לסייע למושל ג’יזאר פחה שהתכונן לברוח מפחד הצרפתים. פליפו שיכנע את ג’יזאר להתנגד לחיילי נפוליון, תיכנן את הגנת העיר ואת ביצוריה ואימן את אנשיה בירי תותחים. סידני סמית חיפה עליהם מן הים. פליפו, שהכיר את נפוליון, ידע שלא תהיה לו סבלנות למלחמת עמדות. בהתקפה ראשונה נתקלו חיילי נפוליון באש צולבת מהתותחים שכיוון פליפו ומאניותיו של סמית, ויותר מ־30 תותחים צרפתיים יצאו מכלל פעולה. ג’יזאר פחה, בעל הזקן הלבן, ישב לא רחוק מהחומה, עיניו בורקות אש, וחילק לחייליו כספים ביד רחבה בעד כל אחד מראשי הצרפתים שנערפו. התקפת הצרפתים נכשלה, וכן נכשלו שבע ההתקפות שבאו אחריה. חיילינו פרצו פרץ בחומה, אבל פליפו הקים קו הגנה נוסף, וכשהיה גל של חיילים צרפתים עובר בפרץ, על גופות אנשי הגל הקודם, היה נתקל באש, מושמד או נסוג. לבסוף פקד נפולין על אנשיו לסגת. עכו לא נכנעה לכובש הגדול. המסע למזרח נכשל, אולם פליפו לא חגג את נצחונו על יריבו מבית־הספר. שבוע לפני כן מת, כנראה ממחלת הדבר.


שושן 14.61 כפר ערבי (2).jpg

כפר ערבי



שושן 15.61 מתחת לעץ (2).jpg

מתחת לעץ עתיק


עשינו דרכנו בדרך עקלקלת בהר. הבטתי כה וכה. נפשי יצאה למצוא את הפרח. כאן, בגבעות הללו היה אבי ואולי מכאן, משדה הקרב, לקח את הפרח. לא מצאתי כל סימן לפרח כמו זה של אבי.

נכנסנו לנצרת, השוכנת בחיק הרים. כאן חי ישו שלושים שנה, כאן עברו שנות ילדותו וכאן התבגר. המעיין שבכניסה לעיר נקרא על־שם אמו הבתולה מרים. ראינו את נשי העיר וילדיה שואבים ממנו מים, ממלאים את כדיהם ונושאים אותם על ראשיהם במעלה ההר. ישו שתה ממי המעיין הזה.


שושן 16.61 נצרת (2).jpg

נצרת


נצרת אינה מוקפת חומה, שלא כרוב ערי הארץ, ואין בה שרידים מימי קדם. ידידי הנזיר אמר לי כי אין היא נזכרת בברית־הישנה.

שלושה ימים שהינו בעיר. הלטינים הראו לנו את המקום שבו נגלה המלאך למרים, ליד מנזרם, והיוונים טענו שפגישה זו אירעה ליד מנזרם שלהם. ללטינים יש מערה (סימן למקום עתיק), ואילו ליוונים יש מעיין (והרי ההתגלות היתה ליד מעיין). אלה ואלה הראו לנו עוד מקומות וסלעים קדושים, וידידי הנזיר רווה נחת.


 

אני נקרא לשפוט בין הפונדקאי וייסמן ובין החוקר דה־סוסי    🔗

הגיעה עת פרידה. עמדתי להמשיך בדרכי, ואילו הנזיר החליט להישאר עוד זמן־מה בנצרת כדי לחקור את ענייני האמונה ולגלגל דברי תורה עם הנזירים והכמרים היושבים בה.

שכרתי ערבי אחד ואת סוסיו, ויצאנו בדרך היוצאת מנצרת אל העיר טבריה שעל אגם הכנרת, וכשראיתיה לראשונה מראש ההר רחב לבי, מפני שכאן, על חופי האגם, אירעו מאורעות נכבדים מאוד והם כתובים בספרים הקדושים.

רוב בתי טבריה הרוסים ועיי אבנים מתגוללים בחוצותיה, מחמת רעידת־אדמה שאירעה כאן לפני כשלושים שנה והרסה גם את העיר צפת, שאיננה רחוקה מכאן, ובשתיהן – כך סיפרו לי – נהרגו אז כאלפיים איש.

בין החורבות לא ראינו איש ולא שמענו קול, חוץ משאון צעדי סוסינו ובהמותינו. כשהתקרבנו לבתי־המגורים ראינו כמה יהודים יושבים בפתחי בתיהם, והם לובשים בגדים שחורים ומעין כובעי־צמר על ראשיהם. ואמר לי מלווי כי שבת של היהודים היום.

שאלתי היכן יש מלון בעיר ואמרו לי כי יהודי אחד ששמו וייסמן מחזיק מלון־אורחים. הלכנו לאותו בית, ירדתי מסוסי ונכנסנו בשער החצר. בתו של בעל המלון, נערה נאה ומקושטת בחרוזים, קיבלה את פני והובילה אותי לאחד מחדרי הבית. בני־לווייתי החמרים נסתלקו לחפש מקום מנוחה באחד מפונדקי־הדרכים הסמוכים.

הנערה הכניסה לחדרי כד מים, התרחצתי ויצאתי לאולם־האוכל, ואשתו של בעל בית המלון, שניכרו בה סימני־יופי על־אף מידות גופה הגדולות, הגישה לי ארוחה ממינים שונים של דגי־האגם, בכל צלחת מין דג אחר, מבושל בדרך מיוחדת לו. בדגים אלה – כך נראה לי – יש פחות עצמות מאשר בדגים של אגמים וימים אחרים. הגישו לי יין, ולא נהניתי ממנו. כמו היינות האחרים בארץ זו, אין הוא משביע חכו של בן צרפת שהתרגל למיטב יינות העולם.


שושן 17.61  (2).jpg

לפני שסיימתי ארוחתי, נכנס אל החדר בעל בית־המלון, חיים וייסמן, אדם קטן ושמן כבן שישים והתנצל על איחורו. שבת היום, והיה בבית־הכנסת. כששמע כי איש צרפת אני דיבר בלשוני וסיפר לי כי הוא יודע ארבע לשונות אירופיות.

עוד אנו מדברים בעניינים שונים נכנסה בבהילות אשה, ילד על זרועותיה והיא צועקת מרה. ולא הבנתי מה ביקשה עד שראיתי שוייסמן לוקח את הילד בזרועותיו, בודק את לשונו ומצווה על בתו להביא לו מיני סמים. ואז נתברר לי כי בעל־מלוני הוא גם מעין רופא, מושיע בעת צרה ורוקח תרופות לאדם ולבהמה. הוא סיפר לי כי בנעוריו היה מפליא לעשות בענייני רפואה, ומאחר שאין רופא בטבריה. באים אליו בעלי החליים והוא מנסה לעזור להם כמיטב יכולתו.

לקראת הערב יצא מר וייסמן שוב לבית־הכנסת, לתפילה שהיא פרידה משבת. הוא חזר לביתו לאחר רדת הלילה ובירך על הנר. ישבנו לאכול, אני – האורח היחיד בפונדק – ובני המשפחה, ושוב היתה הארוחה ממיני דגים שונים. אחרי האוכל הזמין אותי וייסמן אל הגג, ליהנות מרוח לילה.

חום היום המעיק פג במקצת. בבתים השלמים שבין ההריסות דלקו נרות, כאותו נר שמר וייסמן בירך עליו. רוח חרישית נשבה, האגם כמו בלע את השמיים וכוכביהם והחזיקם אצלו וגליו הקלים הכו על החוף. וייסמן סיפר לי את קורות־חייו המופלאות, ואם מה שסיפר לי איננו אמת, הרי שבעל־דמיונות גדול הוא.

הוא נולד בעיר פולנית, וכשהיה ילד בן שמונה ברח מבית אביו ונדד מכפר לכפר ומעיר לעיר עד שהגיע לבוקרשט. שם אסף אותו רופא לביתו, והוא היה נושא אחריו את תיבת הסמים והרפואות לבתי החולים ולמד להשתמש בהם. אחרי שנים מספר ראה שהוא יודע כל מה שיודע אדונו, ועזב אותו ונדד בערי אירופה ושירת רופאים רבים, והיה גם בפריס ובלונדון ולמד אנגלית וצרפתית. כשהגיע לגיל חמש־עשרה החליט להיות עצמאי, והציע את שירותיו כרופא־כל־יכול, וכשלא מצא פרנסה ברפואה – קיבץ נדבות או שיעשע את הבריות בפיקחותו והללו היו מכניסים אותו אל בתיהם ומפרנסים אותו זמן־מה. אחרי שנתיים עלה על אנייה וחצה את הים והגיע לתוניס. נער יפה־תואר היה, ומצא־חן בעיני רואיו, וגם הצליח לרפא חולים שרופאים התייאשו מהם. לא ארכו הימים ושמו נתפרסם בעיר, ואנשים היו באים אליו ממרחקים, והיו צובאים על פתח ביתו ומבקשים רפואה לתחלואיהם. הוא הרוויח כסף רב ושמו הגיע אל הביי של תוניס, שליט הארץ. הביי אסף אותו אל ארמונו ושם היה רופא מצליח ומכובד שלוש שנים.

חיים וייסמן נתעשר ונשא אשה, אך רוח הנדודים הציקתו, והפעם ביקש לנסוע לארץ־ישראל, ששמע עליה בילדותו, ולהשתקע בה. מכר את רכושו, והיו בידיו 10,000 דוקאטים, ויצא לדרך עם אשתו, ילידת תוניס, ועם אחותה הקטנה. בארץ־ישראל השתקע בטבריה, קנה בתים והשכירם וחי ברווח, וגם ריפא חולים חינם, ואנשים אהבוהו וכיבדוהו.

עד אותו יום נורא, לפני כשלושים שנה. פתאום רעדה האדמה, והעיר נהרסה. הבית נפל עליו ועל בני־ביתו, אשתו ושתי בנותיו נהרגו והוא ובנו הפעוט ניצלו.


שושן 18.61 טבריה (2).jpg

טבריה


הרעש הרס גם את הבתים שהתפרנס מהם, והוא נשאר בחוסר־כל. יום אחד ביקר בעיר תייר אירופי, והציע לו להקים בית מלון, מאחר שאין בטבריה אכסניה לתיירים. עשה כעצתו ופתח מלון זה. שהוא יחיד בעיר, ונתפרסם ממנו. נשא לאשה את אחות אשתו המנוחה, זו שראיתי אחרי הצהריים, ונולדו לו בנים ובנות. לנוסע שבא לעיר אין מקום אחר לסור אליו, וכפי ששמע נתפרסם שם מלונו גם בספרי־נוסעים.

העיר שקטה, ליאות ירדה עליה. אפלה עטפה את הריסותיה ואת בתיה. נדמה שהחום התעייף ונסוג. נשמתי לרווחה. מר וייסמן סיפר לי על העלבון שגרם לו איש צרפת, בן ארצי. כחמש שנים עברו מאז, אולם לפי צערו נדמה כאילו רק אתמול התרחש הדבר, וכאב־העלבון חי בלבו, ללא פיוס.

וייסמן ירד למלונו והביא אלי את ספר־האורחים העטור קטיפה וזהב. דיפדף בספר והראה לי את חתימות כל האנשים הנכבדים שהתאכסנו במלונו ואת דברי השבח שלהם, ומצאתי ביניהם סופרים ואמנים וחוקרים, והראה לי עמוד בספר החשוב בעיניו מכל: כמה שורות של דברי־נימוסין שכתב סופרנו הדגול גוסטב פלובר (לפני צאתי לדרך סיימתי את קריאת ספרו “מאדאם בובארי” והתפעלתי מאוד), בכתב־יד נאה, דברי ברכה לבעל המלון חיים וייסמן ולבני־ביתו. וייסמן העמיד את הנר לפני, כדי שאיטיב לראות, עקב אחרי קריאתי ואמר:

“יפה, נכון?”

אמרתי לו כי לא ידעתי שפלובר ביקר בארץ הקודש, וחיים וייסמן אמר לי כי זוכר הוא את היום ששהה אצלו כאילו היה זה אתמול. הוא ביקר בזמנו בפריס ויודע את חשיבותו של פלובר, ושמח בו, וטרח ועשה למענו כמיטב יכולתו. ופלובר, כפי שאני יכול לראות בספר־האורחים, העריך את מאמציו.

דיפדף וייסמן בעמודי הספר עד שבא לעמוד אחד וראיתי שהוא העמוד הכתוב האחרון ואחריו ריקים העמודים, איש לא כתב בהם מאומה. שאלתי מדוע, ואמר לי כי זה העניין שהוא מתלונן עליו.

כשנה אחרי ביקורו של פלובר שהה בבית מלונו חבר האקדמיה חוקר הארצות הצרפתי פליסיין דה־סוסי עם חבורת ידידיו ועם בנו. וייסמן השתדל להאכילם ולהשקותם כראוי, מכל מה שאפשר להשיג בעיר הזאת.

כשהזכיר את שמו של דה־סוסי נזכרתי בו: לפני צאתי לדרך קראתי כמה ספרי מסעות מארץ הקודש ורכשתי גם את ספרו של דה־סוסי, שיצא זה עתה, “מסע סביב ים המלח וארצות התנ”ך", ונזכרתי שבספר אמנם מוזכר חיים וייסמן, ודה־סוסי מספר כי פגש בו רוכב על חמור, בדרך לירושלים, ואחר־כך נשתכן אצלו במלון בטבריה.


שושן 19.61 (2).jpg

וייסמן סיפר שכאשר התכונן דה־סוסי לעזוב את ביתו ולהמשיך במסעו נתן לו את ספר־האורחים והראה לו את דברי פלובר, שגאוותו עליהם, וביקש ממנו שיכתוב גם הוא משהו בספר, כמנהג. לקח דה־סוסי את העט (וכאן הראה לי וייסמן את הדף), וכך כתב: “ראיתי מלונות טובים ממלון זה, אבל לא ראיתי יקרים ממנו.”

נזכרתי כי בספרו טוען דה־סוסי שנתבע לשלם כמה מאות פרנקים בעד לינת שלושה לילות ומזון בשבילו ובשביל חמשת בני חבורתו.

“יהיה מר שופט ודיין ובורר,” ביקש מר וייסמן. “עיר בהריסותיה, המצרכים יקרים, אורחים באים לעתים רחוקות, ואני נותן את מיטב השירותים, מנסה להיות כמלון אירופי ולתת לאורחים הרגשת־בית, ואיני עומד על המקח. ובכן, מדוע העליבני אדון דה־סוסי?” ועוד סיפר לי איך ביקש מלווהו של אדון דה־סוסי, אין הוא יודע מה שמו, כי רעייתו, גברת וייסמן, תשב לפניו כדי שיציירה, והיא לבשה את מיטב בגדיה וישבה לפניו כמה פעמים, ואף שנרמז כי הוא ישאיר אצלה את התמונה, כמתנה, לא עשה כך.


שושן 20.61 משפחה (2).jpg

משפחה יהודית בטבריה


מרוב צער ובושה חדל וייסמן להציע לאורחים לחתום בספר, ונעלו במגירה, כדי שלא ייראו דברי דה־סוסי.

אמרתי לו כי דה־סוסי מבין גדול בעתיקות העולם, אולם אין הוא מבין בטיב מלון ובטיב בעליו. נראה שדברי ניחמו את מר וייסמן, שכן הורה לבנו להעלות מן המרתף כמה מיני יינות, כדי שאטעם מהם ואשתה את הטוב בעיני. כעשרה מיני יין חתומים בכדים הובאו לפני. מן היקבים שבגליל, ולא נהניתי. היינות תססו זה עתה והיו תפלים וטעמם המר של החרצנים מעורב בהם. אחדים מהם היו בשלים מדי והזכירו לי יין בורגונדי אדום ממותק יותר מדי בסוכר, היין בכד אחר היה דומה לשמפניה חסרת־טעם, וזה שוייסמן טען שהוא הטוב ביותר היה כבד יותר מפורט עתיק, עכור ושמנוני, ואם נראתה הלגימה הראשונה ממנו כטעימה, בלגימה השניה כבר שבעתי ממנו והיה לי לזרא. יין זה – אמר לי וייסמן – הוא האהוב ביותר על היהודים בטבריה ובירושלים, והוא היקר ביותר.

לא הראיתי לו את אי־שביעות־רצוני אבל נראה שהוא השגיח בה ואמר: “אדוני, ומה אעשה, בכל פינה של ארץ זו תמצא עקבות קדושים אבל לא כורם הגון?”

וייסמן נלווה אלי, ויצאנו לטייל. הירח רבץ על העיר, על החומות, על הבתים העומדים על כנם ועל הבתים ההרוסים. ירדתי אל האגם וישבתי על החוף, משכשך את רגלי היחפות במים. האגם עטור ההרים, אוצר הזכרונות, לא נשתנה מאז לילות הקיץ והחורף הרחוקים, הנזכרים בברית החדשה, ובודאי גם אז היו פונדקאים מצטערים בגלל אורחים כפויי־טובה.


שושן 21.61 (2).jpg

חזרנו למלון. מר וייסמן הציע לי לישון על הגג, כמותו וכמו שאר בני טבריה, הישנים בלילות הקיץ על גגות בתיהם ונהנים מרוח הלילה. הוא הציע מצעים על הגג והעמיד לידי כד מים לשתיה. בהירים וגדולים ניצנצו הכוכבים על העיר ועל ההרים. חומות והריסות ניבטו אלי. על האגם החלק חלפו סירות דייגים וקול השייטים נשמע בכל הבקעה, כקריאות נהי ארוכות. לא ידעתי אם מראות־ממש אני רואה או את חלומי. נרדמתי, אך לא לזמן רב, השמש עלתה בהרים וחומה העיק מיד, וכשקמתי נשלחו ידי, כמו מעצמן, לכל חלקי גופי כדי להתגרד. מיד נתחוור לי פירושו של מאמר־הבריות שמלך הפרעושים קבע את ביתו בטבריה, אבל תהיתי מדוע מדובר במלך, שהרי מצאתי כאן גם את ריבוא משרתיו וליגיונותיו.

וייסמן, שניחש את צרתי, הציע לי לטבול באגם, והוקל לי במקצת. הוא אמר לי כי ההריסות עומדות עשרות שנים והחלאה המצטברת בהן באין דואג היא מקור הפשפשים והפרעושים, וכי הדבר נתפרסם, לצערו, מחוץ לטבריה.

וייסמן שלח עמי את בנו, ושנינו סיירנו בעיר ועלינו על קברו של המימוני, חכם ופילוסוף יהודי נודע, שהיה גם רופא המלך במצרים. הנחתי אבן על הקבר. כמנהג הארץ, כבוד לזכרו וזיכרון לביקורי. אחר־כך הלכנו אל מעיינות־המרפא החמים, הנובעים מחוץ לעיר, ושם שתי בריכות, האחת בנה איברהים פחה המצרי כששלט בארץ זו והשנייה – כך נאמר לי – עומדת מימי שלמה המלך, ויש אומרים ששלמה כלא בה שד והוא המשלח את המים החמים.

מצאנו כמה אנשים בעלי מיחושים טובלים במים, ומחוץ לבית, במקום שהשפכין נשטפים אל הכנרת, מצאנו עניים טובלים במים ונהנים גם הם מברכת מי־האדמה ללא תשלום.

אחר־כך הובילני וייסמן הצעיר אל ההר העומד על העיר, שקבורים בו חכם נודע של היהודים, רבי עקיבא שמו, ועשרים וארבעה אלף תלמידיו, שמתו במגיפה או במלחמה. בטבריה רבים המתים מן החיים, וסופר לי כי היהודים באשר הם שם מבקשים להיקבר כאן לאחר שיאריכו ימים, מאחר שלפי אמונתם מכאן יבוא המשיח שלהם ויחיה את המתים, ורוצים הם – חסרי הסבלנות! – להיות אז בין הראשונים.

ביקרנו בכמה מקומות נוספים בעיר ובסביבתה, והתושבים שפגשנו דיברו באסון הרעש כאילו אירע אתמול. עדיין חיים הם בצלו. וראיתי את חורבות כפר־נחום, מקום תפילתו של ישו, ומפי כומר בכנסיה שעל האגם למדתי את מובנה של מלה צרפתית: אנו אומרים “כפרנאום” ופירוש המלה “בילבול ומהומה”. ישו הבטיח כידוע לתושבי כפר־נחום מהומה רבה, מפני שלא הלכו בדרך שרצה בה, ועל שום אותה הבטחה נתגלגל שם הכפר העברי ללשוננו, וכך מופיעה המלה במילון.

וראיתי עוד כמה מקומות שישו והשליחים עשו בהם נפלאות, ולמראה מי האגם הדוממים ללא רוח היה נדמה לי לעתים שגם אני, כמו מושיענו, יכול ללכת על־פני המים. לקראת הצהריים חזרתי למלון, ובעלת־הבית הגישה לי שוב ארוחה ממיני דגים, וישבתי עם מר וייסמן אל השולחן לאכול, וגברת וייסמן ומשרתיה אכלו לא רחוק מאתנו, על הארץ. ומר וייסמן, שזכר את אכזבתי מיום אתמול, חיפש ומצא יין של חברון כדי להשביע את רצוני. ואמנם הפעם נהניתי, שכן היין הבא מהרי חברון טוב הוא, ומר וייסמן נהנה למראה הנאתי.

סיימנו לאכול ואחמד, מתורגמני ומלווי שהשתכן בחאן שבעיר, הגיע בדיוק בזמן שקבענו. דבר לא רגיל. אולי גם הוא רצה להיפטר מהר מפרעושי טבריה. עמדנו לצאת לדרך, ואני שמחתי מפני שלא תזדמן לי פגישה נוספת עם חיות טבריה.

נפרדתי ממר וייסמן. הסוסים נחבשו וציפו לנו. ביקשתי ממר וייסמן להודיעני מה מחיר שהותי במלונו ואמר לי שאשלם כרצוני. ולבסוף הסכמנו על מחיר, שלא היה גבוה מדי, ושאלתי את עצמי מדוע זה התאנה לו דה־סוסי.


שושן 22.61 דייגים (2).jpg

דייגים בים כנרת


ראיתי אצל מר וייסמן כמה מטבעות עתיקות שנמצאו בטבריה ונפשי חשקה בהן מאוד. שאלתי למחירן ואמר לי, ונתתי לו את המחיר שקבע בלי לעמוד על המקח. ביקשתי ממר וייסמן להביא לי את ספר־האורחים השובת, וכתבתי בו כי נהניתי הרבה מהכנסת־האורחים הנאה ומחברתו של מר וייסמן, והיתה זו כתיבה ראשונה אחרי דה־סוסי, שגרם צער ובושה למר וייסמן. משראה ההרפתקן, הרופא והפונדקאי המזדקן מה שכתבתי נתקשרו דמעות בעיניו ואמר לי שטיהרתי את שמו.

נפרדתי לשלום מבעלת־הבית בעלת הגוף. החמרים דפקו בבהמות ואנו עברנו בין ההריסות ויצאנו מן העיר בפתח שנבעה בחומה בימי הרעש. רכבתי צפונה לאורך האגם. אחרי זמן לא רב השיגנו רוכב יהודי, ואמר לי שלום וביקש רשות להצטרף אלי בדרך לצפת, מאחר שנאה הנסיעה בחברותא ומפני שהוא פוחד לעבור לבדו בפלך זה, משכן הבדווים מאגם החולה, המפורסמים בפראותם. נעניתי לו בחפץ־לב. שמו היה רבי משה, תוך כדי שיחה הראיתי לו את המטבעות שקניתי ממר וייסמן, ואמרתי לו מה מחירם. חייך ואמר לי ששילמתי כפליים ממחירם האמיתי. לא כעסתי על וייסמן ולא הצטערתי על השבחים שחילקתי לו בספר־האורחים. קשים החיים בטבריה וקשה הפרנסה בה, ואם מגיע לכאן אורח אירופי מדוע לא ישלם משהו שיכסה את ההוצאות הרבות?


שושן 23.61 (2).jpg


 

יוסף של המלכה    🔗

יצאנו מהשער שבחומה ההרוסה ורכבנו לאורך חוף הכנרת, שמעיינות רבים משלחים אליו את מימיהם. המישור, עד צלעות ההרים, מלא עשב וכבשׂים אוכלות ממנו בנחת, והפרחים פורחים אף שהקיץ כבר הגיע.

עלינו בהר ועברנו מקום הקרוי על שם יוסף בן יעקב, והחמרים סיפרו ששם הבור שבני יעקב השליכו לתוכו את אחיהם.

רבי משה – מדבר היה קצת צרפתית – סיפר לי את מטרת נסיעתו: הוא נשלח לקושטא, אל משרדי הממשלה ואל ראשי היהודים שם, בענייני בני־עמו בירושלים וגם כדי לחפש אשה ליהודי ירושלמי אמיד, שאשתו מתה והשאירה לו ארבעה ילדים. שידוך זה, אם יצליח בידו, יוסיף לו מעט לפרנסה.

הראיתי לרבי משה, אשר נולד בארץ זו ואביו נולד כאן, את הפרח של אבי ושאלתיו אם מכיר הוא פרח מעין זה הגדל בארץ. הסתכל בו לרגע והחזירו לידי, ואמר כי איננו מכיר פרח כזה. כל הפרחים הם בעיניו פרח אחד, וכל הצמחים צמח אחד וכל העצים עץ אחד.

שאלתי: “הכיצד? הרי כל פרח שונה מחברו?”

ואמר: “ומה איכפת? כולם נועדו להראות גדולתו של הבורא ולהגיד תהילתו.”

ואמרתי לו: “הבט סביבך, הרי ארץ רבתי לפניך – הר ואחריו מישור ואגם והרי שלג וחורש ועצי יער ושדה, בור־מים ומעיין, כולה ארץ אבותיך, והאם לא מכיר אדם את ביתו?”

ואמר לי, כל הארץ אחת בעיניו ולא חשוב הבדל שבין הר ובקעה. זו האדמה שבחר אלוהים להיות ארצו הנבחרת, הדום לרגליו.

ואני האמנתי שכל ארץ שווה לפני המקום. הבטתי סביבי והייתי נפעם מן השינויים בנוף, מן המראות הקרובים והמראות הרחוקים, הכל יחד יוצר ארץ לאהוב אותה. ואילו יהודי זה חי בארץ המצויה בראשו ובספרי תפילותיו.

ובכל זאת לא נואשתי, והראיתי לו שוב את הפרח, והוא אמר בפסקנות: “אינני מכיר.”


שושן 24.61 (2).jpg

אחרי שתיקה קצרה שאלתי את רבי משה אם מכיר הוא את לייב מטבריה שפגשתי אצל עקילי אגא, והוא שר אוצר אצלו. ואמר לי: “בוודאי, איש נכבד הוא בטבריה ואהוב על הכל.” סיפר לי רבי משה כי במשך השבוע נמצא לייב עם השייח' ויוצא עם אנשיו למסעות שוד או לגבות מס והוא גם מעין איש־סוד של עקילי אגא הגדול. ביום שישי, כשהשמש נוטה לשקוע, הוא מגיע רכוב על סוסו, מכל מקום שם הוא נמצא, אל טבריה ובא לביתו שליד האגם לאשתו ולארבעת בניו – בני חיל כולם – והוא יורד וטובל באגם לכבוד יום שבת כמנהג היהודים, ומסיר בגדי הבדווים שלובש כל השבוע ולובש בגדים של שבת והולך עם בניו לבית־הכנסת לתפילת ערבית. והוא יושב בבית־הכנסת עם חשובי העדה ומתפלל לאלוהים בכוונה רבה. ואחר־כך חוזר לביתו ועורך שולחן של שבת, ואשתו, כמלכה בביתה, מגישה מכל טוב שהכינה ותמיד יש עמם אורח, איש עני, או עובר־אורח שבא מרחוק, מירושלים או מחוץ לארץ – וגם הוא, משה, התארח אצלם כמה פעמים – ולייב כמלך בארמונו, פניו זורחות וכולו טובל בהנאת שבת וקדושתה, ושרים הם – הוא ובניו – משירי שבת, וקולם נאה ורם ונשמע ברחוב כולו.


שושן 25.61 ברעם (2).jpg

בית־הכנסת בברעם


ויום השבת מקדיש הוא לתפילה ולתורה ובוחן את בניו בלימודיהם במשך השבוע, ולמחרת בבוקר הוא שב להיות לייב שר־האוצר של השייח' עקילי, ומתלבש בבגדי הבדווים ועולה על סוסו ורוכב אל מחנה אדונו, שם הוא היחיד היודע לערוך חשבון כדת ומלאכתו חשובה, ועקילי אגא מחבבו, ובזכותו ניצלו יהודי טבריה כמה וכמה פעמים מידם הקשה של הבדווים, שפשטו על העיר לשלול שלל ולגבות מס, ובגינו של לייב ציווה עקילי אגא שלא לנגוע ביהודים וברכושם.

לעת ערב הגענו לצפת והתאכסנו בבית מלון. אחרי הארוחה עלינו על משכבנו. אוויר ההרים ריענן נפשי ושנתי ערבה לי.

למחרת יצאתי עם רבי משה לתור את צפת. בתיה מקיפים את ראש ההר כעטרת, ההר עומד בתוך השמיים וסביבו הרים רבים כבני לוויה. בתי הערבים עומדים בראש ההר ומתחת להם בתי היהודים. לפני כשלוש עשרות שנים מרדו ערביי האזור במושל המצרי ופרעו פרעות ביהודי צפת, וכאילו לא די היה ביסורים אלו – נתרגשה עליהם רעידת אדמה ורבים נהרגו.

באותן עשר שנים של מזל רע נטשו רבים מהיהודים את צפת והתיישבו בירושלים. הזקנים זוכרים את מאורעות הימים ההם כאילו קרו אתמול, והם סיפרו לנו כיצד נפלו עליהם השכנים, שהתראו כידידים ושעסקו עמם במשא־ומתן ובמסחר, וכיצד ברחו אל ההרים וציפו עד שוך חמת הפורעים, וכיצד הרסו הערבים את בית־הדפוס היהודי, והוא יחיד וראשון בארץ.

סמטאות צפת מפותלות, צרות ודחוקות, ולעובר ביניהן נגלה מדי פעם, בין הבתים, הר גדול, במערב, ובו שתי כיפות כדבשות גמל. הערבים קוראים לו ג’רמק והיהודים הר עצמון או הר מירון, ולמרגלותיו יש קבר קדוש ליהודים, קבר שמעון בר־יוחאי, שכתב – כך סיפר לי רבי משה – ספר־סודות חשוב. במקום זה מעלים היהודים פעם בשנה מדורות־אש וחוגגים בזמר ובמחול, ואל החגיגה הזאת הם באים מקרוב ומרחוק וגם מחוץ לארץ, מדמשק ומחלב, מתורכיה וממצרים.

בסמטאות העיר ראינו יהודים מפולין ומגליציה ואת בניהם שכבר נולדו בארץ, והם לבושים בגדים שחורים וחובשים כובעי הטמנים של קוזקים, ונראים ככתמים אפלים המרחפים מול ההרים הירוקים, ומתהלכים הם כיודעים דבר־סוד העשוי לחולל דברים מופלאים. ומשום־מה אינם משתמשים בכוחם זה.


שושן 26.61 (2).jpg

רבי משה סיפר לי שבצפת ובסביבותיה היה ישוב יהודי גדול לפני כשלוש מאות שנים, והיו בו רבנים וחכמים ומשוררים, ופרחה בו תורת־הסוד, וחכמים למדו אותה, וחסידיה היו מתגודדים לתפילות ולמעשים כדי לקרב את ביאת המשיח של היהודים ולהביא גאולה לעולם. ורבם היה איש צעיר, שלא העלה את תורתו על הכתב, אבל תלמידיו רשמו את דבריו בספרים רבים, וסכנה – אמר רבי משה – ללמוד אותה תורה, ורק מי שהתכונן לכך שנים רבות וניטהר, ולבו פתוח לרזי עולם, ראוי ללמדה.


שושן 27.61 יהודים מתפללים (2).jpg

יהודים מתפללים ליד צפת


וסיפר לי על משורר שחי בצפת, ישראל נג’רה שמו, שהיה דומה למשוררים הנוודים שלנו, שאין להם דבר בעולם מלבד השיר והיין והנדודים. אותו משורר – סיפר רבי משה – הלך פעם יחף לדמשק וחלילו בידו. התנפלו עליו שודדים ולא מצאו מאומה לשדוד ממנו, ועמדו להרגו. ביקש מהם רשות להתפלל תפילה אחרונה, והניחו לו. ונתן חלילו בפיו וניגן. והיה קול החליל מתוק עד שנאחזו הגמלים בקסמיו, והמשורר צעד, והגמלים אחריו, והשודדים אחריהם שבויים בקסם המנגינה, וכך הגיעו לצפת, המשורר בראש שיירת גמלים ושודדים, וכל תושבי צפת צופים במחזה. ואותו משורר שמו היה ישראל נג’רה.

מאזין לסיפוריו של רבי משה, שגם הם משכוני בחבלי־קסם, עברתי בסמטאות השוק, על־פני זבנים יהודים וערבים המכריזים על מרכולתם, עד שנפתחה לעומתנו כיכר קטנה ובה גל אבנים. רציתי לחצותה, אך רבי משה עצר אותי: “זה מקום קבורתו של רבי יוסף דילה ריינה!” אמר, והורה לי ללכת סביב סביב.

שאלתי: “ומדוע אסור לעבור על־פני קבר זה?”

“סכנה גדולה בדבר!” אמר רבי משה. “האם לא שמעת בצרפת מולדתך על יוסף דילה ריינה?”

אמרתי, “לא,” והתפלא: “והלא הוא כמעט הפיל את מלכות צרפת!”

פישפשתי בזכרוני ואמרתי, “לא שמעתי עליו.”

“ולא כתוב עליו בספריכם?” שאל.

אמרתי שלא ידוע לי על כך.

הניע ראשו, תוהה ומשתומם.

“ומי היה יוסף דילה ריינה?” שאלתי.

וסיפר לי רבי משה את המעשה, שיש לו כמה וכמה גירסאות. וזה הסיפור:

איש היה בארץ לפני כמה מאות שנים, יוסף שמו, והוא אדוק בדתו ומתנהג בחסידות ומתפלל לאלוהים שיראה לו דרכי הגאולה, והיה מתפלש בעפר ומענה נפשו בצום ובתפילה ובתחנונים, עד שנתגלה אליו הנביא אליהו ושאל מה בקשתו, וביקש שילמדהו את הסודות והתפילות וצירופי המלים המביאים את הגאולה.

אמר לו אליהו: “בשמיים שמעו את תפילתך והסכימו לגלות לך את הסוד שבעזרתו תוכל לכלוא את השטן ולהאבידו מן העולם, ואז תבוא הגאולה.”

ונתן בידו שרשרת ברזל שחקוק עליה שם אלוהים, ואמר לו שיקח עמו חבורה מרעיו אל הרי החושך, ושם יראו כלב שחור־משחור, הוא השטן, ויזרקו עליו את השרשרת ויגידו את התפילות ואת צירופי־האותיות שילמדו, וכך יאבד כוחו של הכלב־השטן ואז יכבלוהו בשרשרת ויהרגוהו. אליהו נתן בידו של יוסף סם ריחני, הוא הלבונה, ואמר לו שהוא מן הקטורת שהעלו בבית־המקדש; כאשר יתקרבו הוא ורעיו אל הכלב השחור־משחור, יריחו מהלבונה כדי שלא ייפגעו.

כינס יוסף את חבריו, ואמר את התפילות והשמות הקדושים ומצאו עצמם מעבר להרי־החושך, וגילו אותו כלב שחור. הטילו עליו את השרשרת וכבלוהו. בכה הכלב וביקש רחמים שישחררוהו, ולא שעו אליו, והתכוונו להרגו.

אמר הכלב: “הריני ברשותכם, עשו בי כרצונכם, אבל לפני מותי הלא תתנו לי להריח מהלבונה שבידיכם.”

והצעירים, שהיו שמחים על הגאולה שיביאו, לא הירהרו בדבר והושיטו לו את הלבונה. אמר הכלב כלפי שמיים: “אלוהי האלוהים, אתה כתבת בתורתך, ‘לא תשתחווה להם ולא תעבדם’ ואנשים אלה הקטירו לי את הלבונה, שבה עבדו אותך בבית־המקדש!”


שושן 28.61 (2).jpg

ומיד פרצה סערה נוראה, מזעזעת הרים, וניתקה את השרשרת מהכלב והשליכה את בני־החבורה הרחק, להרים ולמדבריות, והכלב שנשתחרר ברח וחזר אל מעבר להרי־השחור. רוב בני החבורה חזרו לארץ־ישראל לאחר תלאות רבות, מהם שנשתגעו, מהם שמתו, ואלה שנשארו בחיים חזרו לתלמודם ולא גילו לאיש מה קרה להם ולא עסקו עוד בתורת הנסתר.

ויוסף הושלך על הר גבוה במלכות צרפת, והלך כמה ימים עד שבא אל הבירה. ראו פרנסי היהודים שהוא תלמיד־חכם והושיבוהו בבית ליד יער, ונתנו לו כלכלתו וספרים ללמוד מהם.

ושוב עסק בתורת־הסוד ופעל דברים שלא בדרכי אדם, ופעם השביע את המלאכים והביאו אליו את אשתו היפה של מלך צרפת, דולפינא שמה.

כל לילה הביאו המלאכים את המלכה דולפינא אל יוסף והיה שוכב עמה. והמלכה היתה מוצאת את עצמה כל לילה בביתו, ואין היא יודעת כיצד באה לשם, ולמחרת, עם עלות השחר, היתה שוב בארמונה. ועל שום אותה מלכה כינוהו ‘יוסף דילה ריינה’, יוסף של המלכה.

לבסוף נתעורר חשד בלב המלך, וחקר את אשתו היכן היא נעלמת כל לילה, וסיפרה לו שבעל־כורחה מוצאת היא את עצמה בביתו של אותו איש.

שלח המלך שליחים להביא אליו את יוסף, ולא ראו איש בבית, שכן עשה בצירופיו ונעלם מעיניהם, ורק שמעו את קולו, ואמר להם כי אין הוא רוצה לבוא אל המלך. חזרו השליחים אל המלך וסיפרו לו כי לא ראו את האיש אבל שמעו את קולו. ואמר להם שלא יבוא אל המלך. וגם אמרו לו שהוא יהודי.

הבין המלך שהאיש נעזר בכוחות עליונים, ומצא עצה: קרא אליו את נכבדי היהודים ואמר להם כי יהרוג את היהודים בארצו אם לא יבוא יוסף אל המלך.

באו היהודים אל יוסף וסיפרו לו מה אמר המלך, ואף שכבר היה משועבד לשטן, לא רצה שאחיו ייפגעו, וגם לא רצה לבוא לפני המלך. עלה על הר גבוה והפיל עצמו לתהום ומת.

סיים רבי משה את סיפורו, ואמרתי לו כי בספרי ההיסטוריה של צרפת לא כתוב אותו סיפור.

ואמר “אין זאת ראיה.”

שאלתי: “ומדוע קבור יוסף בצפת?”

וסיפר לי, כי בצפת חי איש־רזים גדול וכינוהו האר"י כלומר: האלוהי רבי יצחק, ושמו היה רבי יצחק לוריא. פעם יצא עם תלמידיו כמנהגו אל ההרים, ללמד אותם רזי תורה, וכשעברו בסמטאות רץ לעומתו כלב שחור ונתקרב אליו והתחטא בין רגליו. הניח הרב ידו על ראש הכלב ואמר, “מחוּל לך.”

וסיפר לתלמידיו, כי כלב זה הוא גלגול של יוסף דילה ריינה, המבקש גאולה לנפשו. ראו התלמידים כי אמנם עיני הכלב עיני אדם. שכב הכלב לרגלי הרב ונראה כנח, והרב העביר ידו עליו וסגר את עיניו, ומת. ונקבר באותו מקום, בכיכר שאנו עומדים בה, ועל קברו העמידו גל־אבנים, ובני צפת אינם עוברים במקום זה, אלא נוטים סביב־סביב.


שושן 29.61 (2).jpg

נטיתי גם אני סביב, וחשבתי שראוי להניף דגל של צרפת מולדתי על הגל, שהרי אותו מבקש־גאולה שנכשל מקורב היה, על־פי הסיפור ששמעתי, לבית־המלוכה שלנו; ובעניין נאפופי המלכה, הרי אם לא היה זה רבי יוסף ולא היתה זו דולפינא ודאי היה זה מאהב אחר ומלכה צרפתיה אחרת, והדברים ידועים.

וחזרתי לבית המלון וישנתי שם, וראיתי בחלומי כלבים שחורים ומלכות צרפתיות מרחפות בשמיים, ופקחתי עיני וראיתי דרך החלון פגיון של זהב מעבר לחלוני, ונבהלתי לרגע ואחר־כך ראיתי שלא היה זה אלא הירח של תחילת החודש הנוצץ מעל ההרים, וחזרתי למיטתי וישנתי בשלווה עד הבוקר.


שושן 30.61 בית הכנסת במירון (2).jpg

בית־הכנסת במירון


ולמחרת יצאתי עם רבי משה, ופנינו מערבה, לעכו, ועברנו בין הרים ובין כרמים וחורשות ובתוך נחלי־אכזב מגודלי שיחים ועל־פני פלגים. ועברנו כמה כפרים שלווים בין בוסתני־זיתים וכמה כפרים שהם מעין מבצרים, ועברנו בכפר אחד, פקיעין שמו, ורבי משה ביקש להשתהות במקום זה, שיושבים בו יהודים, כפריים כערביים שכניהם, ויש לו משא־ומתן אתם. ועשיתי מנוחתי באותו כפר. אחרי הצהריים המשכנו בדרכנו ועברנו בתוך בקעה רחבה ובה עצי זיתים רבים.

שאלתי את רבי משה אם יש בימינו יהודים עובדי אדמה, ואמר לי כי כמה עשרות משפחות־יהודים חיות בכפרי הגליל, ומסורת בידי יהודים אלה, כי לא עזבו אבותיהם את ארץ־ישראל מימיהם; ויש יהודים שנודדים בין הכפרים ומציעים לכפריים את מרכולתם (ואמנם בדרכי פגשתי כמה סוחרים נוודים כאלה), וכמה מהם, בעיקר בני טבריה, יוצאים לכפרים שמעבר לירדן ומוכרים את סחורתם לבדווים, ולנשותיהן המתקשטות בבדים צבעוניים ובתכשיטים, ואחרים הם בעלי מלאכה, צורפים ומתקני נשק, ויש מהם שליחי־דואר.

ובהרי לבנון יש כמה ישובים יהודים ובמרחק יום מן העיר ביירות יש כפר ושמו דיר־אל־קאמר ובו כחמישים משפחות יהודיות, ורוב יהודי דיר־אל־קאמר איכרים ומגדלים סוסים, ושלום להם עם שכניהם שוכני ההרים. רבי משה לא היה באותו מקום, אך פגש בביירות כמה מתושביו. ורוב היהודים היושבים בכפרים חיים בשלום עם הדרוזים, שהללו מיעוט והם מיעוט, מיעוט מגן על מיעוט, אף שהדרוזים הם שהתנפלו על יהודי צפת. כוונתם היה למרוד בשליט, אך משהותרה הרצועה בזזו את שכניהם.

רבי משה סיפר לי כי אחרי מלחמות הדמים בין הנוצרים־המארונים ובין הדרוזים בהרי הלבנון הולך ופוחת הישוב היהודי בהרי הלבנון.

על המלחמות בין הנוצרים ובין הדרוזים בלבנון שמעתי וקראתי הרבה בעתוני צרפת, שכן ארצי מעורבת היתה באותו מרד, שסייע לה להגביר את השפעתה בהר הלבנון. הקרבות פרצו בשנת 1860, וסיבתן היריבות רבת־השנים בין הנוצרים ובין המוסלמים. הדרוזים עלו על כפרי הנוצרים, כנראה בעידוד השלטונות התורכיים, שהעלימו עין ממעשיהם, ושחטו את יושביהם. ארצות אירופה וצרפת בראשן נזעקו לעזרה, וצרפת שלחה ללבנון גדודי צבא, להגן על הנוצרים. וכך הציבה בו את כף רגלה.

רבי משה אמר לי כי יהודי דיר אל־קאמר וחצביה נודעו בגבורתם ועשו מלחמות רבות, והיו מצטרפים לגדודי הדרוזים במלחמותיהם. בחצביה ביקר רבי משה פעם אחת, לפני כעשר שנים, וראה שיהודי הכפר עוסקים בכל מלאכות־השדה כערבים ושולחים ידם בגידול תבואות, כרמים, צאן, בקר וסוסים. יהודי החרמון החזיקו במונופול על ייצור סבון משמן־זית. ומכרו את תוצרתם לכל תושבי הלבנון, ומפורסמים היו בגידול תולעי המשי, בצביעת בגדים ובסחר־המשי. ליהודי חצביה היתה שכונה בכפר, ליד הארמון והמצודה של שליטי הדרוזים, משפחת שיהאב, והיו מקובלים על הדרוזים. בראשית המאה מנו כאלף נפש. בכפר סיפרו לו על צעירה יהודיה שהיתה רועת צאן והיתה יוצאת לשדות עם רובה בידה. יום אחד ביקש עובר אורח להתנכל לה, והזהירה אותו שלא יקרב אליה, ומשלא שמע לה, ירתה בו והרגתו. הביאוה לבית־המשפט, השופטים היללו את אומץ לבה וזיכוה, ותושבי ההר שרו לה שירי תהילה.

ירדנו מהרי הגליל. יפים היו ההרים ובהם חורשים ושיחים רבים. מדי פעם עברנו עמקים שמרבדי פרחים עיטרו אותם. חיפשתי היטב ביניהם ולא מצאתי פרח כפרח שבידי. הצטערתי צער רב, כיוון שבשדות אלו שליד עכו. שהה אבי. כאן אולי קטף את הפרח, ואיפה הוא הפרח? מדי פעם, משראיתי מרחוק פרח לבן שגבעולו גבוה, הייתי רץ אליו ומתאכזב. לא היה זה כמו הפרח שבתנ"ך.

נואשתי מתקווה. חלפנו על־פני כפר גדול במורדות הגבעות ששמו שפא־עמר, ועברנו בשדות ירוקים היורדים אל שפלת הים. אחמד, מלוונו ומתורגמננו, קינא כנראה ברבי משה. שעד כה סיפר לי מעשיות ועלילות, וסח לי סיפור על האשה היפה משפא־עמר ועל בעלה רך־הלב.

לפני כמאה שנה שלט במקומות האלה דאהר אל־עמר המפורסם. אחד השייח’ים שלו ראה אשה יפה בכפר וחמד אותה, אך היא דחתה אותו בשאט־נפש. כשראה השייח' שאין לו תקווה בדיבורים, איים על האשה שאם לא תיפגש אתו באותו לילה ירצח אותה נפש. נבהלה האשה והבטיחה לשייח' להכניסו לביתה.


שושן 31.61 (2).jpg

האשה סיפרה את הדבר לבעלה וביקשה ממנו לברוח אתה מהכפר, אולם הבעל הכריז בגאווה שאיש כמוהו לא יברח ונשבע להרוג את האיש הרוצה לחלל את כבוד אשתו.

בא הלילה. הבעל התחבא והשייח' התאוותן דפק על הדלת. האשה הכניסה אותו הביתה, והזמינה אותו לארוחה שבישלה לכבודו. ישב השייח' עם האשה, והיא ציפתה לבעלה, שייצא ממחבואו ויצילה; אולם הבעל לא הופיע. מצאה האשה תירוץ, יצאה לחפש את בעלה ומצאה אותו מחוץ לבית, רועד מפחד ומסרב לצאת ממחבואו. שלוש פעמים יצאה אליו וניסתה לשכנעו למלא את חובתו, אולם הוא דרש ממנה לחזור אל השייח' ולמלא את רצונו, מפני שהוא פוחד לפגוע בו.

כשראתה האשה שאין היא יכולה לסמוך על בעלה, חזרה אל השייח' והמשיכה בשיחתם הנעימה. השייח' אכל ושתה והתפאר במעשי גבורתו, והאשה הצביעה אגב שיחה על האקדח שבאבנטו ושאלה:

“בכלי זה הרגת את אויביך?”

“כן,” ענה השייח' בגאווה.

“ואיך אתה משתמש בו?”

הוציא השייח' את האקדח מהאבנט והראה לה את פעולתו, והאשה לקחה את האקדח מידו והשתעשעה בו, ופתאום כיוונה אותו מול לבו של השייח' והרגה אותו.

האשה ביקשה מבעלה לעזור לה לסלק את הגווייה, אבל האיש העלוב פחד שיאשימוהו ברצח אחד ממקורבי דאהר אל־עמר וסירב לעזור לה. האשה החליטה לקבור את הגופה במערה מחוץ לכפר, שהיתה ידועה כמשכן שדים ורוחות ושאיש לא העז להיכנס לתוכה. היא ביתרה את הגווייה, הסתירה את הבתרים בסל גדול, נשאה את הסל על כתפיה ויצאה אל המערה.

באותו לילה ישבו דאהר אל־עמר ואנשיו סביב המדורה, ושיחתם התגלגלה לעניין המערה. האומנם שוכנים בה שדים ורוחות, כפי שמספרות הבריות? הוויכוח היה סוער, זה טוען כך וזה טוען כך, עד שהתערב דאהר אל־עמר ואמר שהוא יתן את חרבו במתנה למי שיעז וייכנס למערה בלילה ויביא סימן ששהה בה.

אחד מאנשיו הצעירים, שהיה מפורסם באומץ־לבו, הודיע שהוא הולך אל המערה. הוא יצא אליה ועמד ליד הפתח. הצעיר לא ראה את האשה שהיתה בתוך המערה האפלה, אבל היא ראתה אותו לאור הכוכבים שבחוץ. הוציאה האשה מן השק את ידו הקטועה של הנרצח וזרקה אותה בצעיר כדי להפחידו ולהכריחו. נבהל הצעיר והשתומם, אבל מאחר שהיה אמיץ עד מאוד וחשש גם מלעג רעיו אם יברח, נשאר במקומו ולא זז. האשה שילחה בו, בזה אחר זה, את היד השנייה, את הרגליים ואיברים אחרים ואז שלף הצעיר את חרבו מנרתיקה, הניפה וקרא בקול: “תהיה מי שתהיה, שד או רוח רעה, איני ירא ממך!” ונכנס למערה. משראתה האשה כי אין לה מנוס, סיפרה לצעיר את סיפורה וביקשה ממנו רחמים.


שושן 32.61 (2).jpg

הלוחם הצעיר התפעל מאומץ־לבה וביקש ממנה לבוא עמו אל רעיו ואל דאהר אל־עמר, שציפו לו ליד המדורה. הוא סיפר להם על פגישתו אתה, והאשה סיפרה מדוע עשתה מה שעשתה. מיד ציווה דאהר אל־עמר להביא לפניו את בעלה והודיע לו כי בן מוות הוא, מפני שרצח את השייח‘. הבעל הנפחד הכחיש שהיתה לו יד ברצח, ואמר שאשתו היא הרוצחת. דאהר אל־עמר השיב: "הרי לא ייתכן שגבר ייטוש את אשתו בזרועות זר ולא יפגע בו, על־כן בוודאי אתה האיש שרצח את השייח’, ובן מוות אתה." וכך היה.

הצעיר הגיבור והאמיץ התאהב באלמנה היפה, נשא אותה לאשה, חי אתה באושר ונולדו להם ילדים רבים. אותו צעיר נתמנה אחר־כך לפקיד נכבד אצל ג’יזאר פחה, יורשו של דאהר אל־עמר.

את סיפורו השמיע אחמד באוזני כשירדה שיירתנו – החמורים, הסוסים והפרדות – בשיפולים הרכים של הגבעות אל חוף הים. כוכבים ראשונים עלו מעל הים, שלא השגחתי בהתגלותו לעינינו מפני שהייתי שקוע בסיפורו של אחמד, ולפניו השתרעה סגורה בחומה העיר עכו עם מגדלי המסגדים והחאנים, משתעשעת במי הים. אורות ראשונים נדלקו בבתים. שיירה שהגיעה מהחורן והובילה את תבואת הארץ הגדולה שמעבר לירדן, עברה על פנינו בדרך לעיר־הנמל, ואנו שמענו את שיח החמרים והגמלים, את פעמי הבהמות ונהימתן – הן הרגישו בקרבת האבוסים – ואת שירת המלווים החוזרת על עצמה, הנשמעת בכל דרכי הארץ הזאת. למראה הים האירופי הרגשתי צער־מה. הנה, בעוד ימים מעטים אפליג למולדתי ולא אשמע עוד את המנגינה־החוזרת ללא סוף של ארץ הקודש, ואני כבר התרגלתי אליה.


 

ג’יזאר הקצב מעכו    🔗

התקרבנו אל העיר שבונפרטה עמד מולה ולא יכול לה. כמוני עמד כאן, לפני שנים רבות, אבי, חייל בצבא בונפרטה, עייף ויגע ורחוק ממולדתו, ומולו חומה שאי־אפשר להבקיעה. שישים שנה אחריו נכנסתי אני, בנו, בשער העיר.

על אף שעת הלילה המאוחרת קידמה המולה רבה את פנינו. עיר סואנת היא עכו, ובה הנמל היחיד בארץ הקודש הסגור מפני סערות, ואליה באים יורדי־ים מאירופה, סוחרים מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ ובדווים המביאים אליה את תבואת שדותיהם כדי לשלחה באניות לארצות הרחוקות. הכל נהנים מהעיר הסואנת, כל אחד לפי דרכו. אני, איש כפר במחוזות כרמים ושדות, נהנה לבוא לפעמים אל מרסיי שעל חוף הים ולחוש את המולתה ואת ריח העולם הגדול, המשלח בה אניות. וגם עכשיו נהניתי בבואי מלב ארץ הקודש האפלה אל הנמל, השער לעולם.

השתקעתי בבית הארחה לסוחרים אירופים, בית גדול בעל שתי קומות, המקיף חצר המיועדת לסוסים ולגמלים המלווים את הנוסעים, והוא קרוי “חאן אל פרנג’י”, חאן הפראנקים, מפני שאורחיו אירופים ובעיני בני המזרח כל אירופי הוא “פראנקי”.

עכו היא הגדולה בערי הנמל של ארץ־ישראל וממנה מתנהל מסחרה של הארץ. אליה באים בני המדבר בשיירות גדולות מעבר הירדן מהחורן ומהבשן, מובילים אל הנמל את החיטה הנשלחת למדינות אירופה.

עיר נאה היא עכו. שווקים רבים בה, וכל שוק מיועד לסחורה כלשהי. מלונותיה נאים, והם מכונים “חאנים”, וכל אחד מהם מיועד לאורחים מסוג מסוים: אירופים, ערבים, בדווים ויהודים. יש בה אסמי־בר גדולים ומחסני־סחורות וגם בתי־מרחץ מרווחים ומהודרים, מסגדים מפוארים ושווקים צבעוניים, מהנאים שבשוקי המזרח. אלה – כך נאמר לי וכך גם ראיתי – עומדים על חורבות מחסנים, מבצרים וארמונות של הצלבנים, שעכו היתה נמלם הראשי לפני כ־800 שנים.

העיר מוקפת חומה סביב סביב, אפילו מצד הים, ובין החומות מתפתלים הסמטאות, השווקים הצפופים ובתי האזרחים הרבים העומדים זה על זה. בסמטאות מצטופפים אנשים רבים, סוחרים מהארץ ומחוץ לארץ, כפריים, מלחי אניות ובהמות רבות, ומדי פעם עליך להידחק לקירות הבתים כדי שלא תידרס על־ידי שיירת בהמות העוברת בבטחה כאילו העיר שלה.


שושן 33.61 (2).jpg

לא רחוק משער העיר עומד המסגד שבנה המושל הגדול של עכו בימי בונפרטה, אחמד ג’יזאר, שנתיניו קראו לו ג’יזאר הקצב. במסגד זה נשמרות שערות ראשו של נביא המוסלמים מוחמד והוא קדוש להם מאוד. יש בעכו שרידים רבים של אכסניות, כנסיות ומצודות מימים עתיקים ועתיקים פחות. כשהלכתי בסמטאות דימיתי לשמוע קולות אבירים ומלכים צרפתים, אנגלים וגרמנים, שבאו לגאול את נשמתם בארץ הזאת ונלחמו בה מלחמות רבות. למראה השקיעה ולשמע צלילי השוק נדמה היה לי שאני רואה את דגלי מחנות הצלבנים, מחנותיהם של אבות אבותי, שהשקיעו כאן מאתים שנה של מלחמות ודם ויסורים ותקווה. נדמה היה לי שאני שומע את שקשוק חרבותיהם הכבדות.


שושן 34.61 גזאר פחה (2).jpg

ג’יזאר פחה


שדותיה של עכו היו שדות־הקרב שלהם ורבים מהם נקברו באדמותיה וכאן אירעו עלילותיהם הגדולות, שעליהם חזרה וסיפרה מאז אירופה בצער ובגאווה – באגדות, בשירים ובספרים ללא ספור.

עדיין קיימים בעיר שרידי הרובעים שהקימו סוחרי גנואה, ונציה ושאר מדינות אירופה, ובהם מחסנים, אכסניות ובתי־עסק. לפני זמן לא רב, במאה הקודמת, היתה העיר הזאת מרכז של בני ארצי, הסוחרים ממרסיי, ובארכיוני העיר עדיין שמורים תיקים מלאים ניירות, דיוני הנציגים בעכו, בצור ובביירות בענייני מסחר ועסק. צרפת היתה קונה תבואה וכותנה מארץ־ישראל.

גבוהים שמי העיר, ימה גדול ובחום קיץ תכלתם בהירה מאוד, ובאור השמש החזקה אתה רואה מראות דמיון וזכרונות מספרי־נעורים, מסיפורי אומנות על אבירים־גיבורים שיצאו למסע ומדברי כוהני דת ומורים בבית־הספר.

אבל רוב השרידים שאתה רואה בעיר הזאת כיום הם מימי המושל האכזר ג’יזאר פחה: המסגד הגדול הנקרא על שמו, חומות, שערים ומצודות שבנה, רחובות שסלל ושווקים שהתקין. שמו נישא בפי זקני העיר, שראו אותו בעיניהם, ובפי הצעירים, ששמעו על מעשיו מילדות, אף שעברו כ־50 שנה מאז מותו. ביקרתי בבתיהם של נכבדי עכו, שקיבלו המלצות עלי מסוחרים צרפתים או שהכרתי כאן, והם סיפרו לי על מעשים נוראים של ג’יזאר. בדבריהם ניכרה הערצתם למושל חסר־הרחמים והנועז.


שושן 35.61 אם ובתה (2).jpg

אם ובתה בחצר ביתם בעכו


פגשתי סוחר אחד שאביו היה מזכירו של ג’יזאר, ומפיו שמעתי דברים על ג’יזאר שלא שמעתי לפני כן, וראויים הם להיכתב לזיכרון.

האיש סיפר לי שג’יזאר פחה לא היה בתחילת דרכו אכזר. אבל יום אחד, זמן־מה אחרי שעלה לשלטון השתעשע עם בתו הקטנה, וזו משכה בזקנו. “אין זה מעשה נאה,” אמר לה ג’יזאר, “מי לימד אותך לשחק בזקנים של גברים?”

ענתה הילדה התמימה: “אני משחקת תמיד בזקני הממלוכים, עבדיך. שבאים לבקר אצל הנשים בצאתך לדרך.”

כך נודע לג’יזאר מה עושים הממלוכים, עבדי־החצר, קצינים ופקידים, כאשר הוא יוצא מן העיר בענייני הממשל. כדי לבדוק זאת, הודיע למחרת שהוא עומד לבקר כפר רחוק למשך ימים מספר, עלה על סוסו ויצא מן החומות עם בני לווייתו. כשהתרחק מהעיר אמר לבני־הלוויה ששכח לסדר עניין כלשהו בעכו והוא חוזר לעיר, והורה להם להמשיך בדרכם, והוא ישיגם. ג’יזאר נכנס בחשאי להרמון ומצא את פילגשיו החביבות – היו לו הרבה – משתעשעות עם הממלוכים. הוא שלף את חרבו ורצח במו ידיו חמש־עשרה נשים, וכשהתעייף קרא לחייליו להמשיך במלאכה.

הממלוכים נמלטו אל מחסני הנשק והתחמושת, הסתגרו בהם והודיעו כי יפוצצו את אבק־השרפה אם יפגעו בהם לרעה וכל העיר תתפוצץ יחד אתם. גדולים היו המחסנים והתחמושת בהם רבה, ולג’יזאר פחה לא היתה ברירה אלא להניח להם לצאת מן העיר.

ג’יזאר חידש כמובן את הרמונו, ויש להניח שהשגיח יותר על פילגשיו, אבל מאז לא האמין לאיש וקבע לו חוק: לא יעבור שבוע בלי שיוציא אדם להורג. מדי פעם היה שולף לפתע את חרבו וחותך להנאתו איברים של אנשים שנזדמנו לו, ואפילו של אנשים מקורבים לו. איש־שיחי טען שבסוף ימיו נרגע ג’יזאר פחה והפסיק את מעשי־האכזריות הללו.


שושן 36.61 (2).jpg

האם סיפורים אלה הם פרי הדמיון של אנשי המזרח, הנהנים לתאר מעשי אכזריות בפרטי־פרטים, או אולי הם אמת לאמיתה וג’יזאר לא היה שפוי בדעתו? כמה מהסיפורים הם מהאכזריים ביותר ששמעתי מעודי. ערבים עירוניים וכפריים ויהודים שפגשתי בדרכי סיפרו לי אותם בהנאה מסוימת, מפני שעם הזמן הם נהפכו לכעין אגדות. הנה דרך משל, סיפור על ג’יזאר. צדקתו ורשעתו:

כשעלה ג’יזאר פחה לשלטון, אסר על הכפריים שבגליל לקחת כופר מעוברי־האורח. כדי לבדוק אם נשמרת פקודתו, היה נוסע עם מלווים מעטים, לבוש ככפרי. כשהגיע לכפר, היה נכנס לבדו, וכשנתבע ממנו כופר – היה מזעיק את חייליו ותולה את התובעים בו־במקום ובפומבי גדול, ואוסר להוריד את גוויותיהם מן הגרדום ימים אחדים, כדי שישמשו אזהרה לאחרים. הוא חזר על מעשה זה כמה פעמים, עד שאיש לא תבע כופר במחוזות שלטונו, עוברי־אורח התהלכו בהם ללא פחד, השודדים שבתו ממלאכתם והבדווים היו נוחים ככבשים. אומרים שבימיו יכול היית ללכת לבדך בכל מקום בגליל, אפילו בלילה, ללא חשש, דבר שאינך יכול לעשותו כיום.


שושן 37.61 רחוב (2).jpg

רחוב


ומעשה באזרח נכבד של עכו שיצא ערב אחד מהעיר, פגש אשה ושאל אותה אם אין היא יראה ללכת לבדה עם רדת הלילה. ענתה לו האשה: “תודה לאללה! כל זמן שמושלנו חי, כל אחד בטוח בכל מקום!”

למחרת בא האיש לחצרו של ג’יזאר פחה, וכדי לגרום נחת־רוח לג’יזאר סיפר לו על תשובתה של האשה. ג’יזאר פחה ראה את הדו־שיח הזה בעיניים אחרות, “איך העזת להפחיד את האשה בשאלה כזאת!” צעק.

“במה חטאתי?” שאל האזרח המבוהל.

“בכך ששאלת אותה אם אין היא מפחדת ללכת לבדה, ודאי נכנס פחד לליבה, בן מוות אתה!” והוא ציוה להוציא את האיש להורג.

ועוד סיפור שבו יש לצדק ריח של דם, כמו במקרים אחרים.

יום אחד עמד הפחה ליד חלון ארמונו וראה חייל מבקש מכפרית שתמכור לו חלב. נתנה לו מהחלב ושתה. כשביקשה את שכרה טען החייל כי לא שתה חלב. האשה צעקה והקול הגיע אל ג’יזאר. ציווה להביא אליו את בעלי־הריב, ודרש מהחייל להישבע שאמנם לא שתה מן החלב. החייל נשבע, ואז אמר הפחה ששבועה אינה מספיקה, וכדי לגלות את האמת יש לפתוח את בטנו של החייל בחרב: אם יימצא החלב בבטן ישלם החייל את מחירו ואת מחיר תפירת הבטן מחדש; ואם לא יימצא חלב, יוטלו הוצאות תפירת הבטן על הכפרית. החלב נמצא בבטנו של החייל, אבל הבטן לא נתפרה מחדש, מפני שהחייל מת, כמובן.

כאמור, סיפורי אכזריות נפוצים במזרח ומסופרים שם בהנאה רבה. סיפור דומה לעניין החלב, החייל והכפרית שמעתי גם על מושל אחר שהיה לאגדה בארץ ישראל, הוא איברהים פחה המצרי.

כששוחחתי עם מכרי, יהודי מעכו, על מעשים אלה, הוסיף לי סיפור על אכזריותו של ג’יזאר, ועל יהודי מצפת שהצליח להיפטר מענשו.

שוחט יהודי מצפת בא לעכו, ושליח של ג’יזאר ציווה עליו להתייצב מיד לפני הפחה. היהודי המבוהל הלך אל ארמון המושל וראה את ג’יזאר ורואי־פניו יושבים באולם גדול. ג’יזאר הראה לו בדווי כפות בחבלים ששכב על הרצפה, וציווה עליו לשחוט אותו, מאחר ששחיטתו משובחת ומדויקת. נבהל השוחט, נפל על ברכיו ואמר: “פחה גדול! אני איש פשוט, אב לילדים רבים שאני מפרנסם בקושי. אם אמלא את פקודתך ואשחט אדם זה, יאסרו עלי דיני דתי להמשיך בשחיטת בהמות, פרנסתי תאבד ואני ובני־ביתי נרעב.”

נכנסו הדברים ללבו של ג’יזאר פחה, תפס בחרבו וכרת את ראשו של הבדווי במו־ידיו.

עד כאן מעשי האכזריות של ג’יזאר פחה, שהיה גם מדינאי ערמומי, שידע למצוא את דרכו בין תביעות חצר השולטן אדונו ובין צרכיו, שהתקשר עם בני אירופה, ששלט ביד חזקה בגליל ושעשה ממון הרבה.


שושן 38.61 (2).jpg


 

שר האוצר היהודי של הגליל    🔗

ליד החאן שהתארחתי בו עומד בית שתושבי המקום קוראים לו “ביתו של המועלם”. מלווי הערבי אמר לי שפירוש המלה מועלם הוא חכם, אבל לא ידעתי לאיזה חכם הכוונה עד ששאלתי את רבי משה, שליווה אותי מטבריה ועד כאן, ואמר לי שהכוונה לשר חיים פרחי היהודי, שנקרא בפי ההמון “מועלם” על שום חכמתו וחשיבותו. וכבר שמעתי שמו של פרחי, ושאלתי: “האם זה חיים פרחי, עוזרו של ג’יזאר פחה, שעזר לו להגן על העיר מפני נפוליון?” ואמר: “נכון, זה חיים צ’לבי, כינוי הכבוד שלו בפי התורכים.”

וסיפר לי רבי משה כי ראה בילדותו את חיים פרחי בימי גדולתו: יום אחד עברה השמועה בצפת שהשר פרחי מגיע, והוא יצא עם הילדים האחרים לראות את היהודי הנכבד ואת הכבודה שבאה עמו, שומרים ושוטרים. הילדים רצו אחרי השיירה ברחובות, ורבי פרחי, על אף רום מעלתו, בא לביתו של מנהיג היהודים האשכנזים הרב ישראל משקלוב, שבא מארץ רוסיה. הוא ירד מסוסו האציל ונכנס אל בית הרב לדרוש בשלומו.

חיים פרחי עזר הרבה ליהודים בערי הגליל, ומאחר שהיה הממונה על המסים דאג שלא ילחצו עליהם. בימים ההם באו לארץ יהודים מרוסיה והתיישבו בגליל (אביו של משה היה אחד מהם). איש תבונות היה חיים פרחי וערמומי בשעת הצורך. הוא הבין בענייני כספים והחניף למושל, הלא הוא ג’יזאר פחה האכזר, שהטיל את חיתתו על כל ארץ הגליל, אבל כשבאו מים עד נפש – היה עומד בגאווה מולו ומול שרים אחרים.

ליהודי דמשק, כמו לכל יהודי סוריה, יש קשרים הדוקים עם ארץ־ישראל והם עולים לרגל למקומות הקדושים בשיירות גדולות, שולחים מתנות לתלמידי־חכמים, תומכים ביהודים היושבים בארץ ומבקרים הרבה בעריה, בעיקר בירושלים. בני משפחת פרחי היו ידועים בדמשק כבנקאים עשירים בעלי קשרים בחצר השולטן ועסקים בכל האימפריה העותמנית. בני משפחת פרחי עזרו לג’יזאר פחה שהתמרד נגד אדונו דאהר אל־עמר, מושל הגליל. כשנפל דאהר אל־עמר וג’יזאר פחה נתמנה למושל עכו, הוא הפקיד את חיים פרחי על אוצר המחוז, וזה הצליח למלא את האוצר, הרבה במסים והעשיר את קופת “הקצב”, ועם זאת פיתח את הארץ והפך את עכו לעיר סוחרת־ימים. כשעלה נפוליון על העיר גייס פרחי כספים להגנתה, והיה יועץ לג’יזאר פחה במגעיו עם האנגלים שבאו לעזרתו. שרים אחרים התקנאו בהצלחתו וניסו להבאיש את ריחו בעיני ג’יזאר, אך לשווא.

לבית שבנה חיים פרחי בעכו קראו התושבים “דיר אל־מועלם”, חצר החכם. לידו הקים פרחי בית־כנסת. על שום תמיכתו ביהודי הגליל כונה גם בשם שר־היהודים.

בעיני ג’יזאר פחה, מושל העיר, לא נחשבו חיי אדם. אולי קינא בחיים פרחי על הצלחתו, אולי הסיתוהו עוזריו ואולי תקפתו הרוח הרעה; על כל פנים, הוא ציווה לכרות את אפו של פרחי, לחתוך את אזנו האחת ולסמא עין אחת שלו (ומעיד אני שאין זה סיפור שבדה רבי משה: ראיתי ציור של חיים פרחי העומד לפני ג’יזאר, והוא קטוע איברים, וגם קראתי בספר־מסעותיו של נסיך פורבין, שסייר בארץ הזאת: “העריץ הכפיל את משכורתו של רבי חיים והִרבה את חסדיו עמו, ובאותו יום עצמו ציווה שיכרתו את אפו באכזריות ומאז היה מושחת פנים”).

רבי משה אמר לי שלפי אחת הגרסות שיבח מישהו את חיים פרחי באזני ג’יזאר על יופיו, ואז ציווה לנקר את עינו. ראה שפרחי מסתיר את עינו הנקורה במצנפתו וציווה לכרות את קצה אפו, מפני שאי־אפשר לכסות את האף. אין אלה מעשים בלתי־רגילים במזרח. עם אף או בלי אף, ג’יזאר היה זקוק לפרחי, ולפרחי לא היתה ברירה אלא להמשיך להיות שר האוצר ולצבור עושר.

כשמת ג’יזאר פחה, עלה לשלטון סולימאן פחה, שהרחיב את המסחר ושמר על ביטחון התושבים בגליל בעזרתו של חיים פרחי. בימי סולימאן הגיע פרחי לשיא השפעתו. הגזבר ואדונו הגדילו את עושרם והכל היו שבעי־רצון. נוסעים אירופים שעברו אז בעכו סיפרו על היהודי שהוא אחד משליטי הגליל, מהם ששיבחוהו ומהם שגינוהו. הסוחרים שבהם נתנו לו מתנות יקרות־ערך לקנות את לבו, והיו שהגזימו וטענו כי בני משפחת פרחי הם מושליה האמיתיים של סוריה. הנסיך פורבין, שביקר אז בארץ, כתב: “חיים, החונף החרוץ, צבר הון תועפות. סולימאן פחה וחיים פרחי עוסקים בסחר מונופולין, והם בעלי כל האדמות סביב עכו ונצרת. פרחי הוא ראש העברים בסוריה. יש לו ארמון מפואר בדמשק, אך הוא קיבל אותי בבית קטן, שבו הוא חי עם בני משפחתו ועם עבדים רבים.”

לסולימאן לא היו בנים, ופרחי גידל בביתו נער ערבי יתום, בנו של איש נכבד, עבדאללה שמו, והועיד אותו להיות המושל הבא. היתה זאת שגיאה. כשמת סולימאן, הושיב פרחי את עבדאללה על כיסא המושל, בהסכמת השולטן, אבל עבדאללה מאס באפוטרופסותו של פרחי ואחרי שנה ציווה להמיתו. היה זה בסוף הקיץ של שנת 1820, ידידיו של פרחי סיפרו לו על מזימת המושל, אבל נראה שהוא לא האמין לדבריהם וצר היה לו לברוח ולהשאיר את עושרו מאחוריו בגלל שמועה.


שושן 40.61 גזאר פחה במשפט (2).jpg

ג’יזאר פחה במשפט. מקובל כי האיש עם הרטיה על עינו הוא חיים פרחי


בעכו הכרתי סוחר צרפתי הקונה כאן תבואה ושולח אותה אל מעבר לים. הוא יושב בעכו שנים רבות, ומכיר את תככיה ואת סיפוריה. איש זה סיפר לי מה ששמע מרופא צרפתי תושב עכו.

אחרי שעלה עבדאללה לשלטון, נתאווה להגדיל את כוחו ופקד על מהנדס צרפתי להרחיב את מצודת העיר. פרחי טען כי מעשה כזה ייראה כסימן לקשר ויכעיס את השולטן. עבדאללה שמע לו בתחילה. אולם כמה משריו – ואולי גם נציגי מולדתי צרפת, שביקשו אחיזה בעיר – שיכנעוהו להמשיך בבניית המבצר. משקיבל את דעתם, השפיעו עליו השרים לרצוח את פרחי, שהיה נושא לקינאתם.

עבדאללה שלח את עבדיו לבית פרחי ביום שישב בתענית לפי מצוות־דתו. היה זה סמוך לחצות הלילה. הקצין התייצב לפני פרחי, הודיע לו על גזר־דינו של המושל וחנק אותו במו ידיו, כמנהג המזרח. את גופתו זרק מעבר לחומה אל הים. כך תם שלטונו של השר היהודי בגליל.

רבי משה סיפר לי שעבדאללה ציווה להשליך את גווייתו של פרחי עמוק בים, אבל הים פלט את הגווייה אל החוף. אז ציווה עבדאללה לקשור אליה אבנים כבדות ולהשליכה שוב למעמקי הים, כדי להסתיר את עוונו, אבל הגווייה שבה וצפה על המים ליד חומות עכו. באין ברירה התיר עבדאללה לקבור את פרחי.

רכושו של פרחי הוחרם ומשפחתו נדדה לדמשק, אל אחיו שהיו מקובלים בחוגי השלטון. האלמנה מתה מצער בדרך, ליד צפת. שלושת אחיו של פרחי שכרו את מושל דמשק ואת מושל חלב עם גדודיהם כדי לעלות על עבדאללה, אחרי שקיבלו אישור לכך מקושטא. המחנות עברו את הירדן. הִכו את צבא עבדאללה בקרב ליד הנהר והגיעו אל עכו. ארבעה־עשר חודשים צרו האחים עם מחנות־השכירים על העיר ולא כבשוה. אחד האחים חזר לקושטא ושיכנע את השלטונות לשלוח ספינות־מלחמה ולהתקיף את העיר מהים, והצי אמנם הפגיז את עכו ופגע בבית־המרחץ ובהרמון הנשים של עבדאללה, אבל כידוע במזרח המנצח האחרון הוא השוחד. עבדאללה קנה את לבו של מפקד הצי, וזה עשה את מלאכתו רמייה ואף הרעיל את אחד האחים בסעודה שערך לכבודו. עבדאללה גם שיחד בכספו את מפקדי שני המחנות, וחייליהם התפזרו וחזרו לצפון. שני האחים הנותרים שבו לבתיהם ולא נקמו את נקמתם.

ימי שלטונו של עבדאללה לא ארכו. איברהים פחה המצרי עלה על עכו, ועבדאללה נמלט וישב בארץ־גלות עד מותו. רבי משה סיפר לי שמשפחת פרחי המשיכה לנהל את עסקיה בדמשק, ופעם עסק רבי משה בשדכנות מטעמה: נשי המשפחה בדמשק ביקשו לקחת אשה מצפת לאחד מבני המשפחה; רבי משה איש טבריה, היה בא לבית פרחי לבקש תרומות למען יהודי ארץ־ישראל, והנשים ביקשו ממנו שיתהה על קנקנה של האשה הצפתית.

“היה זה אחד מעסקי־השדכנות המוצלחים שלי,” אמר לי רבי משה בחיוך, “וקיבלתי סכום נאה,” ודאי חייך מפני שנזכר בעסקי השדכנות הרבים שלא הצליחו בידו ובאחרים שהצליחו אך לא הביאו לו שכר.

בשנת 1840 – זאת יודע אני מכתבי־העת – סערה אירופה בגלל הידיעות על עלילת־הדם בדמשק. יהודי העיר הואשמו ברצח כומר נוצרי שנעלם ובשתיית דמו. עלילה ישנה זו עלתה ליהודים רבים בחייהם במשך מאות שנים. בעלילת הדם בדמשק, שנסתבכו בה אינטרסים של מעצמות אירופה, נתלכדו נוצרים־קתולים ומוסלמים נגד היהודים, והציר הצרפתי בדמשק נתחבר עם מושל העיר המוסלמי ועודד את המאשימים.


שושן 42.61 בחוצות עיר (2).jpg

בחוצות עיר


רבים מן היהודים נאסרו ועונו, כדי שיודו במה שלא עשו, ובין הנאסרים היו שני האחים פרחי; שליט העיר שמח להיפטר מהאחים העשירים ולהחרים את רכושם הרב. אחיהם היהודים, שנהנו תמיד מרוחב לבם, התפללו למענם, אבל תפילתם לא עזרה. אחד האחים מת בבית־הסוהר והשני יצא נקי מנכסיו.

כך נספו שלושת האחים: אחד בחניקה, אחד ברעל ואחד בעינויים. משפחת פרחי ירדה מגדולתה, רכושה הוחרם ובניה התפזרו.

תם סיפור משפחה גדולה במזרח.

וכך הייתי מסתובב בסמטאות עכו ושומע סיפורים ונהנה משאונה של עיר־סוחרת, ויום אחד אחרי הצהריים פרץ לחדרי בשמחה רבי משה, שכמה ימים נעלם מעיני, וצעק: “מצאתי!”

שאלתיו: “מה מצאת?”

והוא ענה: “כלה.”

ואמרתי: “הלא אתה נשוי.”

וצחק: “לא לי.”

והזכיר לי כי בין שאר שליחויות שנטל על עצמו למלא בקושטא, נתבקש גם לחפש כלה צעירה לאלמן זקן מירושלים והובטח לו סכום כסף תמורת טרחתו. והנה מצא כלה כאן, בעכו, ואין הוא צריך לעסוק בקושטא בעניין זה, וטובה ציפור אחת ביד מכמה וכמה בשמיים.

שאלתיו: “והיכן מצאת את הכלה?”

וענה: “משפחה באה זה עתה מפולין, ופגשתיה אצל מכרים. ויש במשפחה כמה בנות שהגיעו לפרקן, וכסף אין בידן לנדוניה.” סיפר להם על אותו יהודי בירושלים שאינו מבקש נדוניה, ושיבחו הרבה והסכימו לשידוך.

שאלתי אם סיפר בן כמה החתן המיועד.

אמר: “מדוע? תבוא הכלה ותראה.”

אמרתי: “ואולי לא תרצה?”

צחק ואמר, שאם תטריח עצמה עם משפחתה לירושלים, כבר לא תחזור בה.

שאלתיו אם סיפר על ילדי אותו אלמן.

ענה: “ומדוע? תבוא ותראה.” והוסיף: “סיפרתי לאביה ולאמה על עושרו של אותו אלמן.”

אמרתי: “גם כאן הגזמת, לא ראיתי עשירים בירושלים.”

אמר: “איש זקן יזכה בעזר כנגדו ונערה צעירה תזכה בבית, ומה רע בדבר?” וכידוע אלוהים יושב בשמיים ומזווג זיווגים, ויש לו – לרבי משה – הרגשה כי נאמר מלמעלה בתולה פלונית לאלמן פלוני. ושלום על ישראל.

שאלתי: “ואולי לאותה נערה אהוב בן גילה והיא חולמת כי ישאנה לאשה?”

הביט בי במבט מבודח, וליגלג: “אתם הצרפתים!”

שאלתיו: “ומה אתה מבקש ממני?”

ואמר לי, כי התורכים מחזיקים את בני המשפחה שירדו זה עתה מהספינה בהסגר, שכן יש מחלות בכמה ארצות שעברו שם ואין הם רוצים לשחררם. ואילו לאמיתו של דבר מבקשים הם מתת־שוחד. ולמשפחה ולקרוביה אין מאומה. ואם אבוא אני, נתין צרפתי, לפני מושל העיר, שיודע צרפתית ואוהב גינוני צרפת, ואבקש עליהם, ישחררם מיד, והמשפחה תוכל לנסוע לירושלים ומכתבו בידיהם לאותו אלמן, והוא שלח כבר איגרת לרעייתו בירושלים ותוכל לקבל דמי קדימה על חשבון שכר השדכנות מידי אותו אלמן.


שושן 43.61 (2).jpg

הלכתי לבית המושל והצגתי עצמי לפני מזכירו והכניסני מיד אל המושל ובאמת שמח בי, שכן למד שנה באוניברסיטה של פריס ואוהב הוא את צרפת ותרבותה. ושאלני אם עדיין זיזי רוקדת בקפה “בולבאר” ואני לא ידעתי מיהי זיזי, אבל אמרתי שרוקדת היא ורוקדת, וכשהוסיף ושאלני על זיזי אמרתי כי יפה היא כתמיד. וביקשתי מחילה בלבי מאלוהים על דבר השקר שיצא מפי, שכן עושה אני לטובתן של כמה וכמה משפחות.

העביר המושל לשונו על שפתיו בהנאה, נזכר בזיזי. דיברנו אחר־כך על מולייר, ושאל באיזה בושם מתבשם אני, שריחו כל־כך טוב. והבנתי את הרמז והשארתי אצלו את בקבוק הבושם, ודיברנו עוד בכמה ענייני פוליטיקה שבין צרפת ואנגליה ולבסוף הורה למזכירו לשחרר את המשפחה. הנערה יצאה אל גורלה ורבי משה לא היו מלים בפיו כדי להודות לי, שכן עזב בידי משפחתו בירושלים מעט כסף וכל הזמן היה דואג במה יפרנסו עצמם כשתכלה פרוטה מהכיס. ואמר לי פסוק בעברית שמשמעו: “ישועת אלוהים כהרף עין.”


שושן 44.61 (2).jpg


 

נחמן מברסלב נלחם בנפוליון    🔗

הגיעה השעה לעזוב את עכו. ירדתי לנמל־העיר לחפש ספינה המפליגה לצרפת, ואמרו לי שרק אתמול יצאה ספינה ואין איש יודע מתי תבוא אחרת, אבל בחוף הכרמל, הוא ההר שממול, עוגנת ספינה צרפתית שהביאה מצרכים למנזר הכרמליטים. אמרתי, סימן טוב הוא, הרי על הכרמל יושב ידיד־נעורי שעזב את מחוזנו לפני שנים רבות והצטרף למנזר שבארץ הקודש, הבה אבקר אצלו.

רבי משה, שהיה שמח בימים האחרונים על עסק השידוכים שעשה, ביקר באותו יום אצל משפחות היהודים בעכו, דרש בשלומן וניסה להתרימן למען בני ירושלים. כשסיפרתי לו שאני יוצא לחיפה, ביקש להילוות אלי, מפני שיש קהילה יהודית קטנה בחיפה ואולי יצליח לאסוף גם ממנה כמה זהובים. שכרנו מלווים ויצאנו לדרך. כשעברנו ליד הגבעה שעליה עמד נפוליון וחיבל תחבולות לכבוש את עכו, אמרתי: “שלום לך, צרפתי גדול, מצרפתי אחר העובר פה בדרכו.”

רבי משה שאל אם יודע אני מדוע לא כבש נפוליון את עכו, מדוע נסוג ליפו וחזר משם למצרים וממצרים לצרפת, ואמרתי: “ודאי.” מניתי כמה סיבות לכשלונו של המצביא, כפי שקראתי בספרי־הלימוד, ורבי משה צחק ואמר: “אינך יודע דבר, אני אספר לך.”

תהיתי, מה יכול רבי משה לחדש לי. אבל הדרך היתה ארוכה וסוסינו הלכו לאט לאורך המפרץ, שוקעים בחול ולפעמים עוברים במים, על כן אמרתי לו, “ספר,” כדי שיעבור הזמן בשיח אנשים.


שושן 45.61 (2).jpg

ורבי משה סיפר כי רוב היהודים יושבים בארצות רוסיה ובפולין, ורבים מהם קרויים חסידים, והם מתאגדים לתפילה ולהערצת המוּרם מעם הקרוי רבי או צדיק, ומוריהם ומנהיגיהם אנשים קדושים, ששערי שמיים פתוחים לפניהם. אחד מהם היה רבי נחמן מברסלב, והנוהים אחריו היו מסורים ונאמנים לו בכל לב והסתגרו אפילו מהחסידים האחרים, כל מוצא־פיו היה קדוש להם, ולא עירערו לעולם על דבריו.

לילה אחד חלם רבי נחמן חלום, ובבוקר אמר לחסידיו שעליו לנסוע לארץ־ישראל לבדו, רק מלווה אחד עמו, כדי לפעול שם בעניין חשוב, ולא פירש, וחסידיו לא חקרו במופלא.

כאשר שמעה זאת אשתו שלחה אליו את בתה לשאול מי יפרנסן (רבי משה אמר לי שכיום חיים הרביים באמידות, שכן חסידיהם מעלים להם תרומות כסף, אבל לפני כשישים שנה, היו הם וחסידיהם עניים מאוד). אמר הרבי לבתו שתיסע לבית חמיה (שכן כבר היתה מאורסת), אחותה הגדולה תשכיר עצמה למשרתת, את האחות הקטנה יקח מישהו לביתו מתוך רחמנות, האֵם תעבוד בבתי זרים כטבחית, והוא ימכור את כל חפצי הבית להוצאות־הדרך (ובימים ההם נמשכה הדרך חודשים רבים).


שושן 46.61 חומות עכו (2).jpg

חומות עכו


ובני־הבית געו בבכי כמה ימים, אבל לרבי נחמן לא היתה רחמנות עליהם, ואמר כי עניין נסיעתו יש בו הצלה לרבים וכי הוא יודע שהשטן עתיד להפוך את העולם במלחמה גדולה כדי למנוע ממנו לנסוע לארץ־ישראל, אבל הוא יגיע אליה ויפעל פעולתו, ודינו כדין אדם היוצא למלחמה. והכין עצמו בהכנות רבות לנסיעה, והיה מסתגר בחדרו ולא דיבר עם איש, וכששאלוהו תלמידיו מדוע אין הוא מדבר אליהם, אמר: “עכשיו אין לי דיבורים,” והיו מפחדים לשאול עוד. וידעו כי רבם יוצא לפעולה גדולה, והיו מסתודדים ולוחשים ומלחשים.

ובוקר אחד יצא הרב עם מלווהו לעיר־הנמל, ועבר בדרך בעיירות היהודים וקרו לו נסים רבים, ויום אחד נודע כי נפוליון הצרפתי יוצא באניות למלחמה על המצרים, וביקשו ממנו חסידיו שפגש בדרך שלא יסע, אך הוא אמר: “הרי לכן אני נוסע.” ואמר שעליו למהר, שכן עתיד נפוליון לעשות כמה מלחמות במצרים, ואחר־כך יעלה על ארץ־ישראל.

והרבי והמלווה הגיעו לעיר־הנמל אודסה, והפליגו בספינת־מפרשים, וסערה גדולה התחוללה בים, וישבו בתחתית הספינה עד שהגיעו לקושטא שבתורכיה. ורבי נחמן אסר על מלווהו לגלות מיהו, ובקושטא חקרו אנשים שפגשוהו מדוע הוא נוסע לארץ־ישראל, והיה מלגלג עליהם ומציג עצמו כאיש משונה, והלביש עצמו בלבוש קרוע והיה הולך יחף ויוצא לחוצות בלי כובע עליון, כאחד הפחותים, ושיחק עם הנערים בכעין מלחמה ובשאר משחקים. וכשהיה גשם בקושטא הרים את קצות הז’ופיצה – הוא מין הבגד שלובשים היהודים – ותקע את קצותיה בשני צדי חגורתו והלך יחף במים. ומלווהו שאל מדוע הוא עושה כל הדברים האלה, ואמר לו הרב שחייב הוא להידרדר, כדי להתעלות אל ארץ־ישראל.

והיו בקושטא שני אנשים שהרבו לבזותו וללעוג לו, ואחר־כך נבהלו משנודע להם כי הוא הצדיק רבי נחמן, ואחד מהם, שהגדיל בביזוי, מת מיד. וכשנודע בקושטא מיהו, נהגו בו כבוד רב, אבל הוא המשיך לנהוג במוזרות ואמר: “האיש ההוא – ולא אמר מי – לוחם בי בכוחות הסיטרא אחרא כדי למנוע אותי מלנסוע לארץ־ישראל, ואני אפר מחשבותיו.”


שושן 47.61 הצרפתים מסתערים (2).jpg

הצרפתים מסתערים על עכו


ובאותו זמן נודע שיש מלחמה גדולה על הים. ונפוליון ניצח את האנגלים ולכד את האי מלטה, ובא למצרים וכבש את כולה. אבל אחר־כך עשו האנגלים מלחמה על הנהר נילוס וכל האניות הצרפתיות טבעו. ורק שתיים נשארו. כשנודע הדבר בקושטא לא הניחו ראשי הקהילה ליהודים שביקשו לנסוע לארץ־ישראל להפליג אליה, כדי שלא ייפגעו; ורבי נחמן אמר שהוא מוכרח להגיע לארץ־ישראל כדי למלא שליחותו, וביקש להערים על ראשי הקהילה ולעלות לבדו על ספינה (שכן מחמת סכנות הדרכים היו העולים מתחברים יחד והקהילה היתה שוכרת אניה למענם), אבל בינתיים בא לקושטא חכם מירושלים, שעמד לחזור אליה, ואמר שאין עוד סכנה בים. שכרה הקהילה ספינה, וכל המצפים לנסוע לארץ ישראל, וגם רבי נחמן ומלווהו, עלו בה.

וכשהרחיקו מהחוף התחוללה סערה עזה, והספינה טולטלה לילה ויום בגלים וחישבה להישבר, וכל נוסעיה בכו וצעקו, ורבי נחמן ישב בפינתו ואמר וחזר ואמר: “לא יעלה בידך. נפוליון; לא יעלה בידך.” והסערה שככה, והספינה הגיעה ליפו, והיה רבי נחמן רוקד משמחה על הסיפון, אבל שוב גבר כוח השטן ופקידי החוף שבאו לאניה וראו את צורתו המשונה של רבי נחמן חשבו שהוא מרגל של נפוליון, ולא הניחו לו לרדת בחוף, והיה נדמה באותה שעה שמישהו צוחק צחוק רם מעל לגלים, ורבי נחמן אמר שאותו האיש רוצה להפריע לו להגיע לירושלים ולהתפלל מול כיסא הכבוד. ואמר: “אף־על־פי־כן אעשה שליחותי.” ומלווהו חש שמלחמה גדולה שרויה בעולם, אף שלא ראה לא אנשי־חיל ולא כלי־זין.

והאניה הפליגה לחיפה, ושם ירדו, וחיפה אז כפר קטן. רבי נחמן הלך מיד למערת־אליהו והתפלל בה, ושהה בחיפה כמה שבועות, והם ימי ראשית הסתיו וראש־השנה, והרבה להתבודד במערה, והיה נראה שעדיין אין דעתו נוחה וסירב להפצרות מלווהו לצאת מחיפה, שמספר יהודיה מועט, ולנסוע לטבריה ולצפת, כדי להיפגש עם הצדיקים שהקדימו ובאו לארץ, ורבי נחמן מכירם, ועם החסידים. שהמלווה התגעגע למסיבותיהם.

וערבי אחד בא אל רבי נחמן והתיידד אתו, וכמעט הצליח לפתותו בחלקת־לשונו שייצא אתו לטבריה ולצפת, שכן מורה־דרך מובהק הוא, והתכוון להובילו למקום של שודדים ורוצחים, כדי שיהרגו אותו ואת מלווהו. והיה זה שליח נפוליון או השטן עצמו, וברגע האחרון הבין רבי נחמן מיהו ומה כוונותיו, והתגבר עליו עד שעשהו לאוהבו והתיש כוחו, ומאז היה אותו ערבי צולע.

ונפוליון כינס את צבאו ויצא דרך מדבר סיני לעלות על יפו, ואחר־כך על חיפה ועכו, ואמר: “כל המזרח פתוח לפני.”

יום אחד ראה רבי נחמן מראה, ושמח ואמר: “בוודאי כבר השגתי את שליחותי,” וציווה למלווהו שישכור מקום בספינה ומיד ייצאו לקושטא, כדי לחזור לארצם. והיה המלווה מצטער שלא יגיע לטבריה ולצפת, אבל עשה את השליחות שהטיל עליו רבו. ומשחזר ואמר שקנה מקום באנייה אמר לו הרב: “איננו נוסעים,” שכן נתחוור לו ששוב הערים עליו השטן והראהו מראה של שווא, ואמר: “גבר כוחו של נפוליון, ורק בטבריה אשיג שליחותי,” ויצאו לטבריה.

ונפגש רבי נחמן עם הצדיקים שישבו בטבריה, והיה מדבר אתם והם לא מבינים כוונותיו, ועלה על קברות חשובים, והיה מתפלל, ונראה שהוא מתייסר הרבה ומתאמץ, ועדיין אינו משיג את מבוקשו. ושלחו אליו בני טבריה חכם גדול, שאיש לא עמד בפני חכמתו, שיוציא מפיו מטרת נסיעתו. ולא הצליח.


שושן 49.61 ראשי שבויים (2).jpg

ראשי שבויים צרפתים מוקעים על חומות עכו


והיה אז בטבריה יהודי מוסר, שהיה מלשין על אחיו שהם בני רוסיה ושונאים לתורכים. וסיפרו על כך לרבי נחמן, ועשה בתפילותיו עד שבילבל את המלשין והחלישו, ונפל למשכב ומת. ועד היום מספרים בטבריה מעשה זה. ומטבריה נסע רבי נחמן לצפת, וגם בה קהילה גדולה של יהודים חכמים, יודעי תורה המבקשים לקרב את הגאולה, ועלה על הר מירון ואל קברות הקדושים הרשומים בכתבים ישנים, ועבר מקדוש לקדוש ובכל מקום כיוון את הכוונות המתאימות. ובא להר גדול, ושם מערת התנא רבי כרוספדאי, ולא היה אפשר לילך שם עם החמור, וקפץ מעל החמור והלך עם מלווהו על ידיו ועל רגליו עד שבא למערה.

ובא גם למערת ינוקא, שנחש ארסי היה רובץ על מפתנה, ואיש לא נכנס אליה עד אז, ונכנס בשלום ויצא בשלום, ומאז נעלם הנחש ובני צפת מתפללים במערה עד היום הזה. ואמר: “קשה, קשה.” ולא אמר מה קרה אז, ואם נענה. וחזר לטבריה.

ונפוליון הלך עם חייליו על חוף הים, ואיש לא עמד בדרכו, והתקרב ליפו ואמר למלוויו הגנרלים: “איני ירא מהתורכים, ולא מבעלי־בריתם האנגלים, ולא מספינות אדמירל סמית שבים, אבל רואה אני איש אחד שזקנו לבן והוא עומד על אם־הדרך, ומנסה לעצור אותי, וקשה לי לעקוף אותו.” ולא אמר להם שעשה בכשפיו ושרתם את השטן שיעמוד לצדו. והיה זה באותו יום שבו נכנס הרב למערה שנחש היה רובץ על מפתנה.

ונפוליון הגיע לפרשת־דרכים שדרך אחת יוצאת ממנה לירושלים ודרך אחרת ליפו, ונעצר, ועצר עמו את כל חייליו. וברגע שרצה לפנות על סוסו ולהראות בחרבו את הדרך לירושלים, כדרך הגנרלים הפוקדים על חייליהם ללכת בדרך חדשה, עברה אש בעצמותיו וראה אפעה על הדרך לירושלים, והוריד ידו וכיוון לצד יפו, ואמר: “לו יהיה כן, זקן, אבוא מדרך יפו.” ופנו אל יפו (וזה היה מהשמיים, שכן גם מרבי נחמן נמנע מלבוא לירושלים).

ובאו שונאים, ורבי נחמן ברח מפניהם דרך מערה, ובא עד חומת העיר וטיפס עליה, ולא ידע שמעבר לה ים־טבריה, וכמעט נפל לים, ואחז בידיו בחומה והיה תלוי בין שמיים לארץ, הים תחתיו ואין לו כוח לחזור אל החומה. ובאותה שעה עמד נפוליון בפרשת־הדרכים וביקש להרים חרבו ולכוונה מול ירושלים, ואמר רבי נחמן: “אלוהי אבי וסבי (שכן היה צאצאו של ישראל בעל־שם־טוב, מנהיגה הראשון של כת החסידים), אני רואה צרפתי המבקש את נפשי ורוצה לכבוש את עירך, ואתה אמרת: ‘זר לא יבוא בגבולה’.” ונעשה לו נס ונתחזקו ידיו, וחזר אל החומה ובא לטבריה, ורודפיו יצאו מהעיר כי חשבו שטבע בים.

נפוליון כבש את יפו, והגיעה השמועה שהוא מתקרב לעכו, ורבי נחמן אמר: “עד כאן יבוא, ולשם לא יבוא.” ושלח את מלווהו לשכור מקומות בספינה איטלקית המפליגה מעכו. ורכב רבי נחמן כל הלילה, עד שהגיע עם מלווהו לעיר. ולא הצליח לעלות בספינה, שהיתה מלאה נוסעים, ועשה את השבת בעכו. ובאותו יום הודיעו הכרוזים בעיר שנפוליון מתקרב, ונסגרו שערי החומה והתורכים התכוננו למלחמה. וביקש הרב להימלט מעכו, שכן היה בסכנה גדולה שמא ייפול בידי חיילי נפוליון, ושכרו מקום בספינה תורכית. וספינות עם חיילים אנגלים הגיעו לנמל, והחיילים ירדו לעיר, שהיתה מלאה מאנשי הכפרים שמצאו מחסה בעכו המוקפת חומה, והפחה של עכו ציווה להכריז בחוצות שעל כל הזרים לצאת מיד מהעיר, ומי שלא ייצא תוך שעתיים חייו בסכנה, והיתה מהומה גדולה ורבים רצים אל הנמל לחפש ספינה.

ומרוב פחד רץ רבי נחמן לנמל לבדו, ומשחזר מלווהו לאכסניה ולא מצאו, רץ אף הוא אל הנמל, חיפש בין הספינות וקרא בקול גדול, עד שמצא את רבי נחמן יושב בספינה קטנה.

והספינה הקטנה הפליגה, ורבי נחמן ומלווהו לא ידעו שאין זו ספינתם, והגיעו לספינה גדולה שעמדה בים, וכל הנוסעים עברו אליה, והיתה זאת אניית־מלחמה תורכית. ומלחיה נתנו לרבי נחמן קנה־רובה.

האנייה הרימה עוגן והפליגה, והשניים יושבים בבטנה, רועדים ומתפללים, והתותחים יורים, ורבי נחמן אמר: “הוא רודף אחרי גם על המים.” והם לא הביאו עמם מזון ומשקה, כמנהג הנוסעים בימים ההם, בגלל החפזון, אבל אלוהים נתן את חינם בעיני הטבח של רב־החובל ונתן להם לשתות קפה כל בוקר.

ונתגלגלה סערה גדולה שלא היתה כמוה, וטילטלה את האנייה, והרב ומלווהו הספונים בבטנה סברו שבא קצם, ואז ראה הרב מעל למים את פני נפוליון, וכובעו המשולש על ראשו, ואמר לו: “ואף־על־פי־כן לא תנצח.”

ונפוליון עמד אז על חומת עכו ועמד לפרוץ אותה, וצחק לפתע. ושאלו הגנרלים שלו לפשר צחוקו, וענה: “אני מנצח את היהודי!” אבל לא הצליח לפרוץ לעיר.

והסערה גברה, ומי הים חדרו לאנייה והגיעו למקומם של רבי נחמן ומלווהו, והיו מוכרחים לטפס על השולחן, וכל מלחי האנייה נזעקו לשאוב את המים בפומפות, הן המשאבות. והגלים עלו עד לב השמיים והיו כהרים וגבעות, והספינה עולה ויורדת בהם כקליפת אגוז, והמים בה הולכים ורבים, ואז אמר רבי נחמן: “אולי נקבע בשמיים שאותו איש ינצח.” וזה היה הרגע היחיד בכל הדרך שנכנס ספק בלבו.


שושן 50.61 (2).jpg

ואמר המלווה לרבי נחמן שאין אפשרות להינצל בדרך הטבע, וביקש להתפלל תפילה אחרונה. ענה לו רבי נחמן: “לא על חיינו אנו מבקשים.” ועשה כוונות רבות, וביקש עזרתם של אבותיו ואבות־אבותיו.

וראו מרחוק ענן גדול מתקרב ובא אל הספינה, ולא היתה סכנה גדולה מזאת, שכן ענן כזה שואב מן הים מים רבים, ובאותו מקום נעשית מעין בקעה, וכל ספינה שיורדת אליה טובעת. והתקנה היא לירות בענן בקני־הרובים ובתותחים כדי לשברו, וישפוך את מימיו אל הבקעה העמוקה שבים וימלאה, אבל למלחים לא היתה אפשרות לירות בתותחים, מפני שהיו עסוקים בשאיבת המים מהאניה.

והספינה הלכה פתאום במהירות גדולה, ופרחה כחץ מקשת, וכשבאה לאותו מקום שהענן שותה ממנו היה שם כמו שער, והרים סביב לו, והספינה עברה בו בשלום. אחר־כך האיר אלוהים את עיני המלחים ומצאו את החור שדרכו נכנסו המים לספינה ושחטו תיש, ופשטו את עורו וסתמו בו את החור וכך ניצלה האנייה. והיה זה ערב שבת, ורבי נחמן שמח שמחה גדולה והתפלל תפילות־שבת במתיקות רבה.

ובאותו יום נכשלה התקפתו האחרונה של נפוליון על עכו, ואמר לגנרלים שלו שיאספו את חילותיהם, ולעצמו אמר: “אותו יהודי, שזקנו לבן, מנצח.”


שושן 51.61 מראה עכו (2).jpg

מראה עכו


וספינת־המלחמה התורכית המשיכה בדרכה, ורבי נחמן ומלווהו עברו עוד סכנות רבות ופחדו פן ימכרום התורכים לעבדים כשיבואו לנמל. וכשהגיעו לרודוס ירד מלווהו של רבי נחמן לאי, ומצא בו יהודים וסיפר להם כי הוא ורבו שבויים באנייה, ופדום יהודי רודוס מידי הקברניט ויצאו לקושטא, ובדרכם אירעו להם עוד תקלות רבות וניצלו מכולן. ורבי נחמן שמח כל אותו זמן, ואמר: “ניצחתי את מלך הצרפתים,” שכן אילו היתה ארץ־ישראל נופלת בידי נפוליון היה מקים בה מלכות, ועושה סדרי־ממלכה, ומיישב בה אנשים ובונה ערים וכפרים, והארץ היתה מתיישבת בבני אדם רבים ובטל מה שנאמר עליה “בשממתה תשב” עד שיחזרו אליה היהודים. ואף שכאילו הכריז נפוליון שהוא רוצה להחזירה ליהודים, עדיין לא נתכשרה השעה, והיתה סכנה גדולה, וכל זה ראה רבי נחמן בעיני רוחו, וגירש את הצרפתי מהארץ.

ובאותו יום פקד נפוליון על חייליו לסגת מעכו, ויצאו מהארץ. ובדרך נתייסרו בייסורים רבים, ורבים מהם מתו במגיפה ובנגישות רודפיהם, ונפוליון היה רוכב על סוסו ופניו שמוטות, ומשהרים ראשו ראה נגד עיניו את פניו של רבי נחמן.

ורבי נחמן ומלווהו חזרו למקומם, וקיבלום החסידים בשמחה גדולה. ורבי נחמן אמר דברי תורה באותה שבת, וסיפר כי נולד מחדש בארץ־ישראל, ונפוליון חזר לארצו אבל וחפוי ראש.

עד כאן סיפר רבי משה מלווי, ואמרתי לו שסיפורו מופלא, ושעד עתה לא ידעתי שזאת סיבת כשלונו של נפוליון, שכן מאות ספרים דנו, הסבירו, העריכו וסיפרו בעניין זה, ולא הזכירו את רבי נחמן. ואמר לי רבי משה: “לא ידעתי – אינו ראיה, ומה שסיפרתי אמת.” ולא התווכחתי אתו, שכן כבר עמדנו בשער חיפה, שהיא כעין כפר קטן מוקף חומה.


 

סיפורו האחרון של אבי    🔗

רבי משה עזבני בחיפה כדי לבקר את אחיו היהודים, ואני חיפשתי בעיירה, שרוב בתיה בקתות חימר עלובות, מלווה שיילך עמי עד המנזר שבראש ההר. אבל מאחר שהיה זה בעיצומו של היום, לא נמצא לי שום מלווה – הגברים יצאו לדוג דיִג או לחרוש את שדותיהם. לבסוף נקרה לי ערבי זקן שישב על הארץ מחוץ לביתו, מתחמם בשמש. אף־על־פי שלא ידע שפתי, הרי משאמרתי “כרמליטים,” הבין לאן פני מועדות והצטרף אלי.

עלינו בשביל שהתמשך לאורך המדרון שכולו שיחי פרא עבותים, והגענו לראש ההר. מלווי הזקן דידה לפני, כאילו לא איבד מאומה מאון נעוריו.

עצרנו על סף הפסגה. נוף נפלא נגלה לפני – מימיני מפרץ המים ובתוכו טובלות כמה ספינות וסירות, ומעבר למפרץ משתרעת העיר עכו שחומותיה עולות מהמים, ומשמאלי – מישור שבין הר הכרמל והים, והוא שומם ללא אות חיים, זהו החוף ההולך עד יפו והוא מלא ביצות מים, ושודדים שולטים בו ונמצאות בו חורבות ערים וישובים גדולים ונודעים שמימים קדומים שכלו מהעולם, כמו קיסריה של הורדוס ועתלית, היא שאטו דה־פלרין1 dir=“rtl”>, ועוד חורבות רבות שראיתי ציוריהם וקראתי עליהם בספרים.

לאחר שגורשו הצלבנים מן הארץ – שאטו דה־פלרין היה אחרון המבצרים שבו החזיקו – הרסו הממלוכים המצרים, מנצחיהם, את כל הישובים והכפרים בחוף. יראים היו שמא יבואו בני אירופה שוב באניותיהם וישתלטו על הארץ. מובילי־מים מצוינים שבנו הרומאים – נסתמו: דרכים נשתבשו ומעיינות הלכו פרא. חרבה הארץ וביצות גדולות עלו בה. הפלחים הערבים נסוגו אל ההרים, שם בטוחים היו מהשודדים, והמישור היה לארץ הפקר שעוברי־דרך פוסחים עליו עד היום.

מלווי הזקן שגילה כי אני צרפתי, ביקש למצוא לשון אתי, והיה חוזר ושונה: “נפוליון, נפוליון.” ידעתי למה הוא מתכוון. בראש ההר, במנזר, שהה נפוליון לפני שעמד לתקוף את עכו. הזקן הראה על עיניו וחזר ואמר “נפוליון,” רוצה היה כנראה לומר לי שעיניו ראו את המצביא שעה ששהה בראש הר זה.


שושן 52.61 (2).jpg

גם אני זכרתי. נעצתי עיני במישור ההולך דרומה – מפני מי הביצות שבו אי־אפשר היה לעתים להבחין היכן מסתיים החוף והיכן מתחיל הים – וביקשתי למצוא את עקבות אבי; הרי בסופו של דבר יצאתי למסע זה כדי לחפש את עקבות אבי.

מלווי משך בבגדי ואמר “נפוליון.”

כן, אדון זקן, אני זוכר את מסע נפוליון לאורך חוף זה; אמנם לא ממראה עיניים, אלא מסיפוריו של אבא.


שושן 53.61 דקלים (2).jpg

דקלים בעמק זבולון


אבי ששירת עם נפוליון ממלחמת מצרים ועד הנסיגה ממוסקבה, מרבה היה לספר זכרונות מן המלחמות הרבות שבהן השתתף, סיפורי גבורה ותפארת והערצה למצביא הגדול.

אבל פעם סיפר לי סיפור אחר.

הייתי אז כבן שתים־עשרה שנים, והוא סיפר על מסע הנסיגה לאורך הכרמל, על התורכים שזינבו אחריהם ועל הידיד שיצא עמו למלחמה. היתה זו פעם ראשונה שסיפר לי את הסיפור, אפשר מפני שהגשם ירד ימים רבים, דפק על חלונות הבית ודומה היה שלא ייפסק לעולם; ואפשר מפני שהייתי כבר בוגר בעיניו. הוא סיפר לי על הקולות שהוא שומע לעתים. אפילו הנסיגה ממוסקבה לא נראתה בעיניו נוראה כל־כך כמו מסע זה בחוף הים של ארץ הקודש, למרגלות הכרמל, שם איבד את ידידו הקרוב ביותר.

מאחר שנפוליון הגיע למסקנה כי לא יוכל לכבוש את עכו בזמן מתקבל על הדעת, וכי עזרה מצרפת איננה צפויה וכי האנגלים סוגרים את דרכי הים – החליט להיסוג חזרה למצרים.

המחנה הגדול נטש את המצור, החל במסע מהיר לאורך החוף ונכנס במישור הצר שבין הכרמל והים. לא היתה זו דרך המלך, אבל צריך היה למהר וזו היתה הדרך הקצרה ביותר. נפוליון הציב את מיטב היחידות מאחור ובאגפים, להגנה מפני כל התקפה שתבוא.

היה זה חודש מאי. המסע החל בלילה. החיילים הלכו לאור לפידים בוערים, שבהם שרפו כפרים שבדרך, גרנות ושדות שלפני קציר. האש אחזה בשיחים והארץ היתה לבערה גדולה. מים לא היו, הצמא היה גדול. החיילים היו עייפים ופחדו ממגיפת הדבר. מדוכאים ואדישים היו, והגיעו לידי מעשים אכזריים. הם נטשו בדרך חברים פצועים וזרקו מהאלונקות קטועי רגליים ואיברים אחרים. היו מן הפצועים ששילמו כסף לנושאי האלונקות כדי שלא יזרקום. נורא מכל היה שעה שאחד החיילים נחשד כי חלה בדבר: מיד הושלך לצדי הדרך, מאחר שחבריו יראים היו שיידבקו במגיפה הנוראה. הגוססים מבקשים היו על חייהם, וכדי לשכנע את חבריהם היו מסירים את תחפושותיהם או פוצעים עצמם בחרב, כדי שייחשבו שחולשתם באה מפצעי מלחמה ולא ממחלת הדבר, אך חבריהם לא האמינו להם והמשיכו בדרכם, והם עוזבים בצדי הדרך רבים מרעיהם לקרב, פצועים וחולים, צועקים או שותקים ומצפים למוות הוודאי.

השמש זרחה, אור היום הועם מן העשן והבערות שהבעירו החיילים מאימה ומחוסר אונים; שורפים היו כל דבר שהאש שלטה בו – דרך של אש היתה זו ודרך של מוות.


שושן 54.61 (2).jpg

חבר היה לאבי, בן כפרו. יחד גדלו מילדות, יחד יצאו למסעו של נפוליון למזרח, יחד לחמו במצרים וביפו ובעכו. את מכתביהם למשפחותיהם הכניסו באותן מעטפות. אותו בוקר, משהאיר היום, לחש האיש לאבי: “אינני מרגיש טוב.”

אבי חשד במה המדובר, וביקש להסתיר מחלתו, ולכן תמך בו והלכו יחד. אולם לאחר זמן לא רב עצר חברו ואמר, “אינני יכול ללכת עוד.”

החיילים הרגישו במשהו חשוד וקראו, “חולירע!”

אבי עמד, מחזיק בחברו, ומולו החיילים, רעיו לדרך, מפחדים מן המחלה הנוראה: “השאר אותו!” תבעו.

אבי התחנן. אמר שרק חולשה תקפה את חברו. אמר כי ישיג סוס וירכיבהו עליו. אולם הם ציוו “יישאר כאן” וכיוונו לעומתם את רוביהם.


שושן 55.61 חיפה והכרמל (2).jpg

חיפה והכרמל


רֵעו הביט בהם, לא אמר מלה, נשמט ונפל בצד הדרך. אבי כרע לידו. החיילים המשיכו במצעדם והמחנה עבר על פניו.

החולה לא דיבר מאומה; המחנה עבר כולו ועכשיו נותרו לבדם.

תאוות החיים ניצחה את אבי. הוא קם והחל למהר בהליכה, כדי להשיג את המחנה. רעו הושיט לרגע ידיו כלפיו, לוחש את שמו, מבקש להיפרד או מבקש רחמים.

אבי השיג את המחנה ונצטרף אליו.


הגשם הצליף בחלונות ביתנו בזעם. אבי – הרבה שנים כבר עברו מאז מות ידידו – עצם עיניו ועיוות פניו בכאב כשסיפר לי את הסיפור.

היה זה סיפור אחרון שסיפר לי על מלחמותיו. משביקשתיו לאחר מכן לספר לי סיפורי זכרונותיו, אמר, “אתה כבר גדול; אינך צריך לסיפורים.”

אינני יודע אם שמר סיפור זה לסוף בכוונה או שכל הזמן ביקש לשכוח אותו, אבל באותו לילה של גשם שוטף לא עלה בידו להתאפק וסיפרו לי.


העמקתי להביט דרומה בארץ החוף והמישור באד המתמסמס. הזקן מלווי הפסיק למשוך בי וללחוש “נפוליון.” בלב המישור רואה הייתי מחנה בורח, משאיר אחריו בערות ועשן, נלחם על חייו ולא בקרב.

האם ביקשתי באותו רגע כפרה לאבי שכבר לא היה בחיים, או שביקשתי כפרה לכל הצעירים אמיצי הלב והנועזים, שנטשו אחריהם את חבריהם למוות, או שהייתי מצטער על מלחמות חסרות טעם?

דירבנתי סוסי והמשכנו בדרך היפה. הזקן מיהר וקפץ לדדות לפני סוסי. הבטתי בו, והיה בעיני כמו סלע: הזמן לא פגע בו. איש זה ראה את מסע המחנה הנסוג; אפשר – הירהרתי ביני לבין עצמי – ראה את אבי, נער צעיר, שנפשו ביקשה מלחמות ותהילה.

הגענו למנזר. שילמתי בעין יפה לזקן, והוא קד ובירך וחזר לעיירה. דפקתי על השער.

אשנב קטן נפתח וקול שאל בערבית: “מי אתה?” עניתי: “צרפתי.”

דלת העץ הכבדה נפתחה לרווחה ונכנסתי לחצר גדולה, ומשם לבית מידות ולתוך מסדרונות ארוכים של המנזר. יושבי המקום קיבלוני בסבר־פנים יפות. ידידי מנוער אמנם נמצא כאן, אבל אותו יום יצא מחוץ למקום לעניין שהוא, והוא עתיד לחזור רק בערב. רחצתי עצמי ואכלתי ארוחה צרפתית טובה.

עם ערב חזר ידידי, ומששמע עלי – רץ אל זרועותי. לא הכרתיו. שנינו הוספנו הרבה שנים מאז ימי נעורינו, ובו גם נתנה ארץ קשה זו את אותותיה. מאז נפרדנו עשיתי רבות: נדדתי, הקמתי בית, חרשתי, בצרתי, גידלתי בנים ובני בנים, הרחבתי את אדמותי, קניתי אחוזה – ואילו הוא ישב כל אותו זמן על הכרמל, רחוק מהמולדת, והתפלל לאלוהים. עכשיו היינו שנינו זקנים.

בערב סיפרנו זכרונות נעורים מאדמותינו ברוכות האלוהים.

כל אותם ימים שהייתי במנזר לא משה ידי מידו של ידידי. טיילנו בהר – שני אנשים בודדים, המעלים את זכרונותיהם.

בחצר המנזר ניצבת יד־זיכרון לימי שהותו של נפוליון. בימים שצר על עכו שימש לו המנזר כבית־חולים, וסוּפר לי כי כאן הומצאה עגלת־החולים: משראה נפוליון את צער הפצועים, ציווה לבנות עגלה מיוחדת, הושיב בה רופא ואת הפצועים היו מובילים לכאן בזהירות מעכו.

כל אותו זמן שהספינה הצרפתית עגנה בחוף ופרקה את מטענה (מן המנזר היינו רואים לרגלינו את מלוא הים הכחול והוא כשטיח ועליו מתנדנדת הספינה כצעצוע) – היה מונף על המנזר דגל צרפת. קברניטה של הספינה היה מטפס לעתים בשביל ומבקר במנזר לשיחת־רעים. בלב שלם הסכים להסיע אותי באנייתו. ידידי, הקברניט ואנוכי, שלושה בני צרפת יחידים, ישבנו שעות־לילה רבות על יין מולדתנו ודיברנו בערך ארצנו ותנובתה. ואחרי ששהיתי כחמישה ימים במנזר הודיע הקברניט כי בסוף השבוע תפליג הספינה. ארזתי חפצי וחיכיתי.


שושן 56.61 (2).jpg


 

נזימה מן ההר    🔗

נותרו יומיים או שלושה עד הפלגת הספינה. רעי ואני התרפקנו זה על זה, שכן ידענו שמכאן ולהבא לא נתראה.

בערב ישבנו בחדר. רֵעי ציטט פסוק מהתנ"ך, ואני פתחתי את ספרו של אבי למצוא מקומו והפרח נפל לארץ.

רעי שאל: “מה זה?”

אמרתי לו: “פרח של אבי.”

וסיפרתי לו סיפור הפרח וכיצד חיפשתי את מקורו בכל מסעותי. הוא הסתכל בעליו הלבנים וארוכים, והפרח מואר באור המנורה הקלוש.

ואז אמר רעי: “ראיתי כמותו.”

ואני נדהמתי: “היכן?”

ואמר: “בכפר בהר הכרמל.” אימץ זכרונו ואמר שמו. ואחר הוסיף: “לא ראיתי פרח זה בשום מקום אחר.”

אמרתי: “הובילני לשם.”

והנזיר אמר: “מחר עם אור נצא, אף כי אינני יודע כיצד תוכל לדעת, אחרי יותר משישים שנה, אם פרח זה נקטף שם.”

ואמרתי: “אלוהים הוא היודע הכל, והוא מודיע דברו בדרכו שלו.”

ואחר־כך, משיצא ידידי, שכבתי במיטה בחדר הקטן שקירותיו עבים ולא ישנתי. דרך האשנב זרם הלילה של ארץ זו, וראיתי מראה ההר והים שהמפרץ מקיף אותו והאורות הבודדים של הספינות הנודדות בו והפנסים נוצצים מן הכפר שתחתנו הישן שנתו, והאורות המעטים מעבר למפרץ ושקיפותם של השמיים וכוכביהם. החושך והאור באו אלי פלגים־פלגים. ועדיין לא נרדמתי, ומחשבות עלו בראשי, ובאו אלי מראות חיי לאורך שישים שנה, ודמות אבי המחזיק בתנ"ך שלו פֶרח מן הארץ הזרה.

בבוקר קמנו מוקדם. משרתי המנזר רתמו בעבורנו שתי פרדות. אחד המשרתים ליווה אותנו ברגל.

רכבנו בשבילי ההר ופגענו פה ושם ברועים המובילים עדרי כבשים המקפצים בין הסלעים ועברנו מעיינות ופלגים קטנים, ורוב הדרך העולה ויורדת בהר היתה ריקה מאדם, עד שבאנו לכפר קטן היושב בקצהו של עמק, החודר אל תוך ההר ובתיו מטפסים במדרון.

עלינו בדרך עפר מעופשת מריח צואת כבשים וכלבים רבים רצו בין רגלי פרדותינו ונבחו, ונכנסנו בתוך הכפר ומימין ומשמאל לנו עמדו בתי אבן, אלו נוטים למטה ואלו עולים למעלה. וסביבם חצרות ובהן עצי תאנה וזית ושיחים רבים, עד שהגענו לבית בקצה הכפר וחצרו גדולה. שני כלבים קידמו את פנינו בקולות רבים. עצרנו בפתח החצר ולקראתנו יצא איש לבוש בבגדי האיכרים הערבים וידידי בירכו בערבית ואמר לו כמה דברים שלא הבינותי. והערבי ענה לו בברכות וגירש את הכלבים וקרא למישהו מן הבית. ויצאה אשה זקנה ואמר לה משהו וחזרה אל הבית.

ירדנו מבהמותינו והוא אמר בלשונו “בבקשה.” והלכנו אחריו אל אחורי הבית במקום שהחצר מסתיימת ומתחיל ההר. ושם, מקצה החצר ועד מרגלות ההר – ראיתי אותם, את הפרחים שאחד מהם היה בספרי! ניצבו כחיילים שלא נתפקדו עדיין, מפוזרים על פני האדמה ומלבינים אותה, גבוהי גבעולים ופרחיהם מעין גביעים משתמטים כלפי מטה.

השושן הצחור! כמה יפה הוא היה, מלך הפרחים! לא ראיתי כמוהו עד כה.

עמדתי נדהם. הנה הגעתי עד סוף דרכי ומצאתי את השושן הצחור.

שאלתי את עצמי, מדוע זה הגיע אבי עד כאן וקטף את השושן?

והייתי בטוח שכאן קטף את הפרח, והוא אח לפרחים אלו. אבל עדיין הייתי תמה תמיהה גדולה: מדוע נטש את חבריו והגיע עד כאן?

חזרנו לבית וישבנו מחוץ לפתח, והאשה כיבדה אותנו בקפה חריף ואחר־כך יצא מן הבית איש מוזר, איש זקן שצבע פניו היה כצבע הערבים, אבל שערותיו ועיניו בהירות כשל איש אירופי והיה ממצמץ בעיניו כמפני השמש. האיש שאי אפשר היה לדעת גילו, אסף שולי בגדו־שמלתו וישב על הארץ, רחוק מאתנו, ולא אמר מלה.

שתינו מן הקפה, והנזיר שאל את האשה הזקנה משהו והיא ענתה במהירות, כשהמלים רודפות זו את זו.


שושן 58.61 (2).jpg

וידידי תירגם את דבריה משפט במשפט, ואני שומע ושותק.

היא אמרה כי זוכרת היא מימי ילדותה את צבא הצרפתים נסוג בחוף. מן הכפר ראו אותם הולכים במשך יום שלם, רבים מהם רגלי, נשׂרכים עייפים, מושכים אחריהם פצועים על גבי סוסים, נופלים וגוועים. לפנות ערב נעלמו ואינם. למחרת בבוקר יצא אחיה הנער עם העדר כדרכו, וחזר ואמר לאבי הבית כי מצא בואדי של הכפר איש צרפתי מעולף.

והלך אביה עם בנו אל המקום, ומצאו איש צבא צרפתי שוכב על הארץ, הוזה וממלמל מלים בלי פשר והביאו אותו לביתם. ואחותָה המבוגרת, כבת שבע־עשרה, ניגבה את הזיעה מעל פניו והשקתה אותו במים.

נשאר הזר בביתם, שוכב על משכב של קש בפינה, והאחות, נזימה היה שמה, מטפלת בו באמונה. כפרם היה רחוק מישוב ומעטים באים לשם, ובני הכפר, איכרים קשי יום, ממעטי דיבור. שונאים היו את התורכים הנוגשים בהם, ולא סיפרו לאיש על החולה שבכפרם. החייל נרפא והלך וקם ממשכבו, ונזימה מטפלת בו בחיבה. “יפה היתה נזימה אחותי,” אמרה הזקנה.

שאלתי אותה שמא זוכרת היא כיצד נראה אותו חייל, ואמרה: גבוה, צהוב שיער, וידיו כידי איכר. ומשהבריא אמנם עזר בעבודת הכרם. צעיר היה ויפה, וחיבה רבה הגתה לו נזימה.

שאלתי אותה אם זוכרת היא שמו, והתאמצה לזכור ואמרה, בייר, בייר.

הערבים אינם יכולים לבטא את האות פ"א. אבי היה שמו פייר. האיש היה אבי.

כל הזמן ישב אותו אדם מוזר שראשו בהיר ועיניו בהירות במרחק מה מאתנו, מתחמם בשמש ונראה כאיננו שומע.

ואיש הצבא הצרפתי – סיפרה הזקנה – הבריא לגמרי ולעתים היה יוצא לטייל בהר בלוויית נזימה. ולא ידעו מה לעשות בו וכיצד להחזירו לחבריו. יום אחד נראתה ספינה קטנה מפליגה לאיטה, ובלילה האירה וכיבתה אורה והאירה שוב. סבר אותו צרפתי שהיא ספינה ששלחו הצרפתים לאורך החוף כדי לאסוף פצועים שנשרו בדרך וניצלו, או חולים שהחלימו. ועוד באותו לילה ירד לחוף והדליק מדורה, ונזימה ליוותה אותו, מבלי שאמרה לאיש, עד החוף, וחזרה בבוקר בוכייה. כעס עליה אביה מאוד, אבל אוהב היה אותה.


שושן 59.61 המנזר (2).jpg

המנזר בראש הר הכרמל


ואנשי הספינה שלחו סירה לחוף ואספו אותו צרפתי, ונעלם לעולם. ואחר־כך היתה נזימה בוכה כל הזמן ופניה היפות מתכרכמות מן הדמעות.

“כמה יפה היתה!” נזכרת האחות בגעגועים. “כאיַלָה שבהרים הללו. כפרחים שבקצה החצר.”

וכאמור, היתה המספרת עדיין ילדה, אבל ראתה כי אביה ואמה מסתודדים ומדברים ומלחשים ביניהם בפחד. ועברו כמה חודשים, ונזימה הסתגרה כל אותו זמן בבית והיא שוכבת בפינה, ורק אמה מטפלת בה. ואביה שאהבה – פניו נפלו.

ועברו עוד כמה חודשים, ולילה אחד שמעה צעקות ואמה נכנסה אל נזימה ושהתה עמה וקול האחות לא פסק, ולא חדלה מצעקתה גם למחרת בבוקר. והאב ישב כמאובן, וכל הכפר שומע ושותק.

ובאותו יום לקראת הצהריים גברו הצעקות עד שנשמעה צעקה אחת קורעת־לב ואחריה היה שקט, ואחר השקט נשמעה יבבתו של תינוק. ואז יצאה האם שנסתגרה עם הבת מן החדר, ואמרה לאישה: “בן.”

עברו כמה ימים, ולא נכנס איש לחדר שבו שכבה נזימה, לבד מן האם. וקולו של התינוק לא פסק, ונזימה שותקת. ואמרו למספרת כי נזימה חולה. והאם שהתה הרבה עמה והאב ישב בפתח החדר, נפשו כלתה לראות את בתו. ולא העז להיכנס.

ואחרי יומיים יצאה האם ואמרה לאב: “מתה.”

והאב פרץ בצעקה: “אללה! אללה!” ואחר־כך נשתתק ולא זע ממקומו.

ובאותו יום קברו את נזימה בקצה בית־הקברות שבכפר והניחו אבן על קברה.

הזקנה סיימה דבריה ונשׂתרר שקט.

שאלתי: “והיכן הוא הילד של נזימה?”

ואז הרימה הזקנה ראשה וכיוונה אל האיש בהיר השיער היושב מרוחק מאתנו. נועץ בנו עיניו ושותק.

אמרה כי גָדַל והיה תמהוני, ולא יצא מן החצר ולא נשא אשה. איננו מדבר כמעט. והיא מטפלת בו כל הזמן.

הבטתי בו. בן אבי היה, אחי – ורוחי סערה. חי הוא כאן ובעצם שותף הוא לי. איש זה ששכלו קהה, המתחמם בשמש בכפר נידח בהר הכרמל.

האיש בהיר השיער הרים עיניו ונעצן בי. הרגשתי אי נוחות. היה נדמה לי שהוא חש כי לא איש זר אני.

האשה שתקה ואני שתקתי.

אבי הצעיר אהב נערה שהצילה את חייו. דמיו רגשו בו. לילה אחד נְטשה ושב לארצו ונעלם לעולם.

עכשיו הבנתי פשרו של הפרח. הוא קטף את הפרח בחצרה של נזימה ולקחו עמו, זֶכר יחידי מנזימה. מאהבה בארץ זרה.

ואז זכרתי – כשאני יושב בשמש הכרמל, בחצרו של בית בכפר ערבי קטן, מול אחי החורג המביט בי – את אבי בערבי חורף, בלילות קיץ, פותח את התנ"ך ומביט בפרח הנדיר. עכשיו ידעתי. זוכר היה אז את נזימה מהמזרח. האם התגעגע אליה?

ולא סיפר לאיש את זכרונותיו. אני שאלתי וחזרתי ושאלתי מהו הפרח. והוא שתק. ולא סיפר לאיש על הנערה היפה שהצילה את חייו. ולא ידע כי את חייה נתנה לו. ובן. והיא קבורה תחת אבן בקצה החצרות שעל סף ההר.

הנזיר הפסיק מחשבותי. הוא אמר כי חייבים אנו לחזור למנזר כדי שלא יבוא עלינו הלילה בהר. קמתי בכבדות. הוצאתי את כל הכסף אשר היה עמי ונתתי לאשה הזקנה. היא נשקה ידי. אחי המוזר המשיך לשבת דומם. אולי ידע מה קורה כאן. אולי שנא אותי. את כל חייו הוא עושה בכפר, שהאנשים בו מרחמים עליו והילדים רצים אחריו.

יצאנו מהבית. האיש הלבן קם אף הוא והלך אחרינו דרך־מה בלי שיעיז להתקרב אלינו. ביקשתי לעבור בבית־הקברות. הזקנה הראתה לי אבן אחת ששקעה באדמה מרוב שנים. זה היה קברה של נזימה. אהובת אבי ואֵם בנו. הנחתי שם את השושן הצחור של אבי. הפרח חזר למקומו. עלינו על פרדותינו ורכבנו בשתיקה בהרי הכרמל. אחי הלבן עמד בפתח הכפר ועקב אחרינו עד שנעלמנו. האור של היום השוקע והחושך של הלילה המתקרב שיחקו בין הפסגות והעמקים. כשהגענו למנזר היה ערב, ובשמיים נדלקו הכוכבים כאוֹר קדוֹש.

דפקנו בפשפש ונכנסנו למנזר. אכלנו ארוחת נזירים צנועה. ידידי ישב עמי בתאי. לילה אחרון הוא לי כאן. שתקנו שנינו. על שולחן העץ המחוספס היה מונח התנ“ך, פתוח במקום שהיה שם הפרח. עכשיו לא היה שם פרח, רק כתם צהוב שהשאיר אחריו. אחרי חצות יצא ידידי, אמר כי מחר בבוקר ילווני לספינה. נשארתי לבדי, צופה בתנ”ך ולא יכולתי לנתק עיני מן הספר. ידעתי סוד אבי שלקח עמו לקבר, וידעתי גם סוד שלא ידע הוא.

מוקדם בבוקר צפרה הספינה. ירדתי מההר וחבילותי על פרדה. הגעתי לחוף הים ושם ציפתה סירה. נשקתי לרעי ובכינו שנינו.

הספנים השיטו את הסירה עד הספינה. טיפסתי בסולם ועליתי על הסיפון. הקברניט קיבל את פני בברכה. פקודות רעמו בצרפתית, העוגן הורם, המפרשים נמתחו.

עמדתי ליד מעקה הספינה. בחוף עמד ידידי מנופף בידו, ואחר־כך סבב וחזר לעלות בשביל אל המנזר.

ספינתנו רחקה. ראיתי לפני את הר הכרמל. על החוף עמדו בתי החימר והאבן של חיפה. בקצה השני של המפרץ בלטו חומות עכו וצריחיה הנכנסים בים. פיסת האדמה הלכה ונעלמה. רוויתי בעיני את מראה ההר הנעלם. רוצה הייתי לראות בפעם אחרונה את הכפר של נזימה, מקלטו של אבי. היה נדמה לי שאני אמנם רואה אותו בקצה העליון של הואדי, אבל לא הייתי בטוח אם באמת אני רואה את הכפר או את חזיונות לבי. ההר הפך לגוש מאפיר. המנזר היה זקור על קצהו. מהצריח שעליו ירד אט־אט הדגל הצרפתי, שהונף לכבודה של האנייה.

פניתי מהסיפון וירדתי לתאי. התחלתי לחשוב על בני ביתי ואחוזתי שבעוד כמה ימים אראם, ואמרתי לעצמי כי אגיע עוד לבציר הענבים.


שושן 61.61 (2).jpg


  1. “שאטו דה־פרלין” במקור – צריך להיות “שאטו דה־פלרין”. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50241 יצירות מאת 2770 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!