בעל “המכתב לבן יהודה” (בחוברת ה' ל“השחר” שנה זו) נגע באיזה דברים נכבדים מאד, אבל שיטתו בדברים הנכבדים ההם לא תוכל למצוא חן בעיני קטני־אמנה ורחוקים מדמיונות, אשר רבים הם כיום. ובהיותי גם אני מן האחרונים האלה אמרתי לברר את הדברים לפי דרכי.

מתוך שאיני בטוח, שכל קוראי דברי אלה יקחו את החוברת הנ"ל לחזור עוד הפעם על דברי בן יהודה, הנני מוצא לנכון להעתיק בזה מקצת מדבריו ואלה הם:

“האיש אשר נואש מתקוה הזאת (מתקות הגאולה) חדל להיות יהודי”, “לולא האמנתי בגאולת עם היהודים, כי עתה השלכתי שפת עברית כדבר אין חפץ בו”, כי ירמיה הנביא אשר “רפה את ידי אנשי המלחמה ויחפוץ גם לנפול אל האויב וכו' בשגגה עשה זאת וכו' אך הטוב טוב לנו כי עשה זאת בשגגה מאשר לו עשה בזדון? הקטן שבר האומה בבוא נבוכדנצר בשערי ירושלים, בשגגת ירמיהו, משׁברה בבוא טיטוס, בשערי העיר הזאת בזדון יוסיפוס פלאַוויוס? וכו' אך אעזוב נא את דברי־הימים האלה וכו' אחרי אשר לא נותרו לנו מן העת ההיא בלתי דברי ירמיהו, ודברי יתר הנביאים (?) כשמעיהו הנחלמי, אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה אבדו (ומנין לנו שכתבו?) ולא נותר מהם דבר”, “נהיה נא איפו חָיה (צ"ל חַיַה) את השפה וכו' אבל יכול לא נוכל להחיות שפת עברית בלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגוים, נרבה נא איפו מספר היהודים בארצנו השוממה וכו' נְחַיֵה נא חיה את האומה וחיתה גם שפתה!” “לשוא נקרא, נחזיקה בשפת עברית פן נמות! כי אם נחיה את האומה ונשיבנה אל ארץ־מולדתה, וחיתה שפת עברית, כי סוף סוף, אדוני, הלא רק בזאת נושע תשועת עולמים ובלעדי התשועה הזאת אבדנו לנצח! וכו‘. דת היהודים תוכל להאריך ימים גם בארצות נכריות וכו’ אבל האומה? חיה לא תחיה האומה בלתי אם על אדמתה”.

ראשית דבריו חטאת. הוא מבדיל מקהל היהודים את האיש הנואש מתקות הגאולה: אך מי נתן לו רשות להבדיל בין איש ואיש מזרע ישראל ולומר לאחד: "יהודי אתה, אחינו אתה, ולשני – “לך מעמנו, כי לא לנו אתה, אין לך חלק בישראל ולא נחלה בבית יעקב”? משפטים כאלה יוכל לחרוץ אך אליהו הנביא, בבואו לעתיד־לבוא לרחק את המקורבים ולקרב את המרוחקים, כדברי המשנה בסוף עדיות, ולא אחר. דברים כאלה ראוים בפי הקנאים חובשי בית־המדרש, שכל אחד מהם מאמין שהוא שליחו של הקדוש־ברוך־הוא לכלות קוצים מכרם בית־ישראל, אך לא בפי בעלי דעת. הדברים האלה תמוהים ביותר, בראותנו שבעל המכתב הזה אינו מסכים לדברי האומרים, שבני ישראל הם אך בני אמונה אחת ולא יותר, ואם כן, דברים המסורים ללב אינם יכולים להיות, לדעתו, תנאי קבוע בזכות היחוס לעם ישראל. ר' אליעזר הגדול לא היה בטוח בגאולת־ישראל ואמר, שאם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלין (סנהדרין צ"ז:), ואם כן לא היה יהודי! מלבד זה, אם חייבים אנחנו לקוות על הגאולה, הנה צריכים אנו להיות בטוחים כי יקום לנו גואל, כי בלי גואל אין גאולה. אך מי יהיה הגואל המחויב ההוא? אם הקדוש־ברוך־הוא על־ידי עצמו או על־ידי שליח (המשיח), כדעת כל שלומי אמוני ישראל, אם כן אין לנו להשתדל בזה כלל, רק נבטח כי נצח ישראל לא יכזב והקם יקים את דברו בזמן מן הזמנים, בשעה שיעלה רצון לפניו ובעתה יחישנה, ואז תשוב שפת אבותינו, שפת האלהים, לפרוח ברוב הדרה, ומה לנו לדחוק את השעה ולכונן קולוניות בארץ־אבותינו בטרם נדע זמן הגאולה? ואם תהיה הגאולה באופן טבעי, היינו, שנקנה את הארץ מיד השולטן בכסף מלא ונכונן שם ממלכה משועבדה תחת השגחת מושלי־אירופה, ולמען נִנָצל מריב עמים על־דבר קבר משיחם נשים את עיר הממלכה לא את ירושלים, אך עיר אחרת יותר מרכזית, ושלומי אמוני ישראל יוכלו להיות בטוחים, כי כאשר יבוא משיח בן־דוד, שהם מקוים עליו, לקבץ גליות ולבנות בית־המקדש לעולות ולזבחים, אז תשוב הממלכה לעיר ירושלים כבתחלה ושם נעשה את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, – הנה הדברים בעצמם טובים ונכוחים, ומי יתן ויתקימו במהרה בימינו, אבל להיות חייב לקוות, שהשולטן ימכור את הארץ – היא סכלות גדולה בכלל, ובפרט עתה, אחרי שנקרעו מידו מדינות רבות על הבלקנים. כן היא סכלות גדולה לחייב את בני ישראל לקוות שיבוא יום, אשר איתני הדיפלומטיה, שמעולם אינם עושים דבר אלא אם כן הוא מביא להם ריוח, כי יראו שעל־ידי צאת ארץ אבותינו ליד ישראל תתעשרנה אנגליה וצרפת וכו' עשׁר רב ואז יכבידו אכפם על השולטן לקרוא דרור לישראל לשוב לארץ אבותיהם.

הנה כי כן אין לנו לדבר על תקות הגאולה, אלא על חפץ הגאולה, ולומר, שכל איש מישראל, שכבוד עמו ואשרו חביבים עליו, חפץ שנגיע באיזה אופן לחירות ולממלכה, אם גם שפלה, בארץ אבותינו. אך גם מי שאינו חפץ בזה יהודי הוא, אלא שאינו אוהב את עמו, כי גם הכופר בכל התורה ובתקות ישראל, כל זמן שלא עזב את עמו בפעל והמיר דתו כדי להטמע בין האומות, יהודי הוא, וישראל אף־על־פי שחטא גם בעבודת־אלילים – ישראל הוא. מודה אני, שצדק מענדעלסזאהן בדבריו, כי בני אמונה אנחנו, אבל מודה אני, כי צדקו גם דברי ה' סמלענסקי באמרו, כי עָם אנחנו, ועל־כן כל מי שלא עזב אותנו בשאט בנפש להטמע בעם אחר, יהודי הוא. אברר דברי.

השם הרומי natio (לאום) לא יוכל בזמן הזה בשום אופן להכיל את המושג שהיה לו בזמנים הקדמונים, כמו בזמן היונים או הרומיים היותר קדמונים. לכל הלאום כלו היתה אז שפה אחת ודברים אחדים (מלבד איזו שנוים מקומיים), דת אחת ואלהים אחדים (לבד איזו אלים מיוחדים לערים ידועות), כלם היו יוצאי ירך משפחה אחת, שנתחלקה לבתי־אבות שונים, וזרים מעמים אחרים לא התערבו בתוכם; אדמתם היתה להם לבדם, לא ישבו בארצות זרים ועמים נכרים להם לא ישבו על אדמתם. בזמן הזה אינו כן: העמים הרומאנים השונים התערבו בינם לבין עצמם וְעִם האשכנזים, האשכנזים – עם הסלאווים, האחרונים – עם הטאטארים וכו' וכו‘, עד שכמעט אין איש בכל ארצות העמים האלה, שיוכל להבטיח כי בעורקיו נוזלים אך דמי אותו העם, ששמו נקרא עליו, ולא גם דמי עם אחר; הדת נתחלקה גם היא לכתות אמונה שונות, ואמונה אחת פורשת כנפיה על עמים רבים; והלשון גם היא משותפת לפעמים לעמי ארצות שונות. האדמה נתפשטה ובלעה בתוכה ארצות זרים וגם נתחלקה בין עמים שונים, כמו עם אשכנז בפרוסיה, שבלע חלק מארץ פולין וחלק מארצו הוא נתן לארץ שווייץ וכיוצא בזה. נמצא שאין עתה בעולם לאום מדוקדק לא במובן הטבעי, (בלי תערובות מחוץ), לא במובן הדתי ולא במובן הארצי, מלבד בני ישראל, שבמובן הטבעי, ובמקצת גם במובן הדתי, נשארו לאום כבתחלה, מפני שזרים לא התחתנו בהם, ומלבד הקראים המעטים לא נפלגו לאמונות. לפיכך אין לשם “לאום” בזמן הזה אלא מושג מדיני, כלומר, כל האנשים השייכים לממשלה פלונית הרי הם לאום פלוני בלי הבדל דת עם. זהו השם “לאום” בכל דבר הנוגע לממשלה, לחוקים ומשפטים כוללים וכו’, אבל מתוך שיש בני משפחה אחת (מבלי הבט על ההתערבות) שהם שייכים לממשלות שונות, כמו האשכנזים, הפולנים, האיטליאַנים וכו', לפיכך בנוגע ליחוס משפחה הננו משתמשים בשם “לאום” גם במובנו המקורי, אם גם שאינו מדוקדק כל כך.

מענדעלסזאהן כתב ספריו לתכלית מדינית, ובמובן המדיני אי־אפשר לומר שבני ישראל הם לאום, כי כמו שאין הממשלה סובלת ממלכה בתוך ממלכה, כן לא תסבול לאום בתוך לאום, ולפיכך אמר, כי בני ישראל אינם אלא בני חברה דתית, כמו שהוא באמת במובן המדיני. על המושג הטבעי של הלאום לא היה לו לא צורך ולא אפשרות לדבר. צורך לא היה לו, מפני שלא בעד בני ישראל כתב את דבריו אלה, ואפשרות לא היתה לו, כי בימיו לא נולדה עוד התנועה הלאומית: אשכנז ואיטליה לא חלמו עוד אדות התאחדותן, והיונים, הרומינים, הסרבים והבולגארים לא נועזו לקוות כי קרוב יום חירותם. ומתוך שבלי ספק לא האמין בנפלאות שמעל לדרך הטבע, לא היה יכול לחלום אז גם על שיבת ציון, כמו שאנו מקוים עליה, אחרי רואנו חירות שאר עמי טורקיה. אך אם נביט על הלאום לא בעין מדינית, אז נודה כי הצדק עם ה' סמאלענסקי, וכי בני ישראל באמת לאום המה, לאום טבעי, ומי הוא זה אשר יעז לומר לאיש מבני הלאום הזה: “אין לך חלק בעמנו”!

כן הוא, בני ישראל לאום המה, ולאום יהיו כל הימים אשר יהיו לאומים ודתות על־פני־הארץ, אם גם, מאיזו סבה שתהיה, לא תבוא תקותנו לכונן לנו אחוזה בארץ אבותינו. אין אני אומר, כי עם הרוח אנחנו וממלכתנו ממלכת הרוח, כי דברים אלה הנם דברים של תעופת הדמיון, אבל כמעט בטוח אני, כי בני עמנו לא יתבוללו בשכניהם כל הימים אשר יהיו לאומים ודתות בארץ, כי מרום ונשא הוא ישראל מעל שאר עמים גם כעת, וכן היה גם מלפנים, ברוחו ודעתו וכל דרכיו. אם לא היה ישראל מרום ונשא מהם, לא היו מקנאים בו בימי־הבינים ולא היו יראים מנו פן יפרוץ, וממילא לא היו רודפים אותו בכל מדינות אירופה ואַזיה. אם לא היה ישראל מרום ונשא מעל שאר עמים, כי אז כבר התבולל בהם, וכבר היה נבלע ישראל בגוים, כמו שנבלעו שאר אומות, כי חק הוא בטבע, שהגדול מחברו בולע את החלש ממנו, וחק זה נראה גם בצומחים, גם בבעלי־חיים וגם באומות שלמות, ואם בני ישראל לא נבלעו עוד, אות הוא כי רב כחם ושקולים כנגד שאר עמים, הרבים מהם מאד. לאשרנו לא קבל וולאדימיר הקדוש לרוסים את דת־ישראל (כמו שהציעו לפניו הכוזרים או איזו מן היהודים), שאילו היה מקבל אותה, כי אז אין ספק שכל בני ישראל בכל ארצות גלותם היו מתקבצים לארץ בני אמונתם, שלא היו שומעים בה קול נוגש, ובמשך מאה או מאתים שנה היו מתבוללים לגמרי עם שכניהם ונטמעים ביניהם, עד שלא היו בעולם אלא רוסים שומרי דת־משה ולא בני ישראל, וממילא מובן, שנזק הכליון שהיה בא לישראל לא היה שוה בשכר, שהיו הרוּסים נזהרים מלבישת שעטנז ומאכילת בשר וחלב וכיוצא בזה. כי סוף־סוף יודה כל בן־דעת, כי אחינו זרע אבותינו יקרים לנו בענין כזה מעמים אחרים שומרי־דתנו, והקראים, למשל, קרובים לנו יותר הרבה מן הסובוטניקים (אם באמת אינם מזרע ישראל), שכפי הנשמע זהירים הם בדת הרבנים במדה שהם יודעים אותה, כי סוף־סוף הראשונים הם בני אברהם יצחק ויעקב כמונו, ואחינו בני לאומנו הם.¹

המקרה שלא קבל וולאדימיר את דת־ישראל, אשר שמר אותנו מלהטמע בין העמים, יכריחני להזכיר מקרה יותר נפלא, אשר הרס עד היסוד את הדעה העקשת על דבר ההתבוללות, מקרה אשר לא יפלא אם המאמינים יראו בו השגחה פרטית. על־דברי ר' אליעזר: “אם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלין”, שזכרתי למעלה, ענה ר' יהושע, שאם אין ישראל עושין תשובה ברצונם, הקב“ה מעמיד עליהם אנשים קשים כהמן ובעל־כרחם עושין תשובה (סנהדרין שם). ומה נפלא הוא לראות, כי בעת הזאת, אשר רבים מאד מאחינו באשכנז וברוסיא, אם מסכלות או מתאותם לנזיד־עדשים, חפצו בכל כחם להתכחש לעמם, בעת הזאת קמו תלמידי־המן, האנטיסמיטים באשכנז והשודדים “להקת היחפים” בדרום רוסיא, ובקולות וברקים ובמהומה ובמבוסה הכבידו אכפם על אחינו הנפשעים להשיבם לעמם!… בהיות מסורת בידינו שאין רע בלא טוב, הנה זהו הטוב האמתי הכרוך בעקב הרעה הגדולה אשר באתנו ואשר לא בקרוב נשכחנה! בעת שהיתה המהומה באודיסא (מאי לשנה זו) והחצר שאני דר בו היה סגור על מסגר, כשאר החצרים שאחינו יושבים בם, לבל יפלו השודדים עלינו; כל כלי־הבית והספרים היו מושלכים במערות, אצל דלתות החצר עמדו שומרים מבני החצר כל היום וכל הלילה, את שמלותינו לא פשטנו מעלינו במשך שמונה ימים, וגם הילדים הקטנים היו ישנים (בלא כרים וכסתות) בבגדיהם, למען נוכל למלט אותם תיכף אם יבוא הצורר עלינו, וקול פחדים נורא מאד נשמע לעתים לא רחוקות מן הנשים רכות־הלב, בראותן בעד חורי דלת החצר “להקת יחפים” הולכה וקרובה; בקול מהומה ויאוש היו הנשים חוטפות את הילדים להתחבא עמם, זו בַעֲלִיָה, זו בבית איזה נוצרי, הדר בחצר, וזו במערה, – אז, אחרי עבור הבהלה, הייתי מרגיש קורת־רוח. לבי היה שמח, כי אִנה המקרה לידי להרגיש איזו פעמים במשך שבוע אחד מקצת מן המקצת ממה שהרגישו אבותינו האומללים בזמן מאות שנים כמעט במשך כל ימי חייהם. בטוח אני, כי לא יחיד הייתי בהרגשות כאלה… אך רגשות יותר נוראות ויותר מעציבות הרגישו עשרות אלפי בני ישראל, שהוצגו רגע אחד ככלי ריק: בלי פת־לחם, בלי כסות, מבלי מקום ללון ביחד עם מאות מאחיהם ואחיותיהם הובאו לאהלי עראי להתגולל על האדמה באויר מחניק ומלא יללת אומללים, שם אכלו את לחם־חקם אשר נתנו להם נדיבי־לב, שם לנו, שם שכבו חוליהם ושם ילדו נשותיהם… רגשות יותר זרות הרגישו אחינו בעת שהחלו לגרש אותם, כאילו למלא את סאת אסונם, מעיר קדושה אחת, שאינם רשאים לדור בה, כמעט תיכף אחרי הרעש; בעת שנתעוררו רוב מה”ע להמטיר אש וגפרית על ראשי האמללים, וכמעט שנתנו צדק לפעלי “להקת היחפים”, בשעה שהיה להם להטיף לאחיהם, כי עשית־דין לעצמו, בלי משפט הפלילים, אונס וגזלה, – דברים נתעבים הם יהיו כנגד מי שיהיו, אפילו אם היו בני ישראל באמת אקספלואטאטורים, ובעת שכמעט מכל בתי־פקודות האחוזות (זעמסטווא) יצאו עצות ללחוץ את בני ישראל בכל האפשרות; בעת שכל איש ראה עין בעין, כי המשכילים (במחילת כבודם) המו“ל מה”ע ואדוני האחוזות הם בעצה אחת עם “להקת היחפים”, רק שהאחרונים עושים באגרופם והראשונים – בעטם… כל מיני הרגשות האלה יכולים לתת לנו לקח טוב בענין לאומיותנו. יהיה איך שיהיה, בזמן הזה בטל חלום ההתבוללות גם מלב הטפשים ואין צריך לומר מלב החכמים, שידעו בו שלא יקום ולא יהיה, כי אם עד כה לא התבולל ישראל בעמים, שוב לא יתבולל עוד בהם, ויעקב אבינו לא מת!

סבת יתרון עם ישראל על שאר עמים בלי־ספק יש לו סבות פשוטות רבות, וכמדומה לי, שיש לי אפשרות להראות על איזו מהן. הציוויליזאציה של ישראל, המונה מספר שנותיה קרוב לארבעת אלפים שנה, זקנה היא מן הציוויליזאציה של כל העמים החיים אתנו כיום, אשר גם לפני אַלְפַּיִם שנה היו במצב פראים גמורים, (כי גם היונים שבימינו אינם אלא יושבי ארץ יון, שהם בני תערובות מעמים רבים חדשים); הציוויליזאציה של ישראל עם דתו יצאו מקרבו, ואינן אלא פרי רוחו, שעל־כן נקלטו בו היטב, והציוויליזאציה של שאר עמים אינה אלא תערובות של היהדות וההיליניזמוס, שנקשרה להם מחוץ, ועל־כן לא יכלה להקלט בגידיהם ובדמם פנימה; בני ישראל סבלו תלאות רבות כמעט בכל משך ימי חייהם, גם במצרים, גם בארץ־ישראל, כל־שכן בגולה, וכבר ידוע משל ההמון, כי בעד מוכה אחד נותנים שנים בלתי מוכים ואין מקבל. זה וכיוצא בזה גרם שיהיה לישראל יתרון, אם גם אין מאתנו מכחיש, שיש לו גם חסרונות. כמדומה לי, שכל הדברים הנ"ל פשוטים הם, בלי כל דמיונות, ויכולים להתקבל גם על לב קטני־אמנה, תחת אשר בעל־המכתב בונה בשים מעלותיו.

אך ברית כרותה לבעלי־דמיון, שגם אם יאמרו דבר הגון לא ימנעו עצמם מדברים בטלים, שאין להם טעם וריח. בעל־המכתב אומר להחיות את ארץ־ישראל למען תחיה על ידי זה שפת עבר! האין זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בם “מזוזה”? ומה איכפת לו, אם בשעה שבאמת יצלח לנו לקומם את הריסות ארץ־אבותינו תהיה שפת־אשכנז או שפת־אנגליה השפה המדוברת בה בין ההמון? ולמה לו להיות פאטריוט יותר ממה שהיו אבותינו? אברהם אבינו היה מאור־כשדים ובלי־ספק דבר בשפת ארמית עד שבא לארץ כנען, ששם היתה השפה המדוברת שפת עבר, הנקראה גם־כן “שפת כנען” (ישעיה י"ט, יח), מפני שגם הפיניציים (הכנענים) דברו בה, כידוע, וכפי הנראה היתה השפה ההיא שפת הנפילים והרפאים, שנשארו בארץ כנען עוד מזמן שלפני המבול, ובבוא הכנענים (סמוך לזמן אברהם) לארץ ההיא קבלו את השפה ההיא ומהם באה גם לבני ישראל, אך אחרי שגלו לבבל והורגלו בשפת ארמית, נשארה השפה ההיא אצל ההמון גם בכל ימי הבית השני, כידוע.

אבל אם דבריו אלה אינם אלא דברי שטות, הנה דבריו בנוגע לירמיהו אינם אלא חוצפה יתירה, שאי־אפשר לעבור עליהם בשתיקה. בין כל העומדים בראש עמנו, שנזכרו בתנ"ך, יתראו לפנינו ביותר בגדולת נפשם ובאהבתם הנשגבה לעמם שלשה האנשים האלה: משה, ירמיה ונחמיה (ממילא מובן, שאיני מדבר לא על בעלי־מופתים ומקבלי פדיונות, ולא על בעלי־מליצה וחוזי חזיונות), והנה הוא מחרף את האיש הקדוש הזה, את ירמיהו, אשר נתן גוו למכים והשליך נפשו מנגד, באמרו תוכחה לעמו! אומר עליו, כי הוא בשגגתו הרס את ארץ עמו, כי חפץ לנפול אל הכשדים (על זה עומד האומלל ירמיהו וצועק: “שקר, אינני נופל על הכשדים!” (ירמיה ל"ז, יד) ומשוה אותו אל נביאי השקר שמעיה הנחלמי, אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה “אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם” (ירמיה כ"ט, כג), ואומר, כי דברי הנביאים האחרונים האלה אבדו ולא נותר מהם דבר, ואם כן אין אנו יודעים אלא טענות בעל־דינם, דברי ירמיהו. אך מדוע לא חקר החכם הזה לדעת, למה אבדו דברי נביאי השקר ההם ודברי ירמיה נשארו? ומה היו יכולים לכתוב הרשעים ההם, אשר אמרו “שלום שלום” מבלי ראות את החרב החדה המונחת על צוארם? האם היו יכולים לכתוב, כי נבוכדנצר לא כבש באמת את ארץ יהודה, וכי באמת נשבר עול מלך־בבל ובעוד שנתים ימים הושבו כלי בית ה' מבבל עם יכניה מלך־יהודה וכל גלות יהודה ארצה ישראל? (עי' ירמיה כ"ח, ב־ד), או אולי היו כותבים, כי הם יעצו לעשות שלום עם הכשדים וירמיה עורר את העם למלחמה, מבלי הביט על רפיון שארית העם הנשאר ביהודה?

כל הקורא שלא על־מנת לקנתר יראה, כי השליך ירמיה את נפשו מנגד אך לטובת עמו וארצו. אף־על־פי שכפי הנראה לא הצטיינו בני ישראל מעולם באהבה יתירה לארצם, וכמו הפיניציים יצאו גם הם משפחות־משפחות לארצות אחרות וישבו במואב, בארץ־פלשתים וכו‘, וקרוב לשער, שעוד בימי יונה הנביא ישבה עדת ישראל בתרשיש (עיר בארץ שפניה הקדמונה, שהיתה קולוניה לבני צור וצידון), שלולא כן לא היה הנביא נוסע לארץ רחוקה כזו, ולא עוד אלא שאין בשפת התנ"ך מלה המַקְבלת להמלה Patria בשפת רומי או ΙατριδΙ בשפת יון, שפירושה ארץ־מולדת, מכל מקום ירמיה אהב מאד את ארץ־מולדתו. בשעה שהתאונן על נביאי השקר, המעוררים את העם למרוד במלך בבל, אמר: "כי שקר הם נבאים לכם למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם וגו’ והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו" (שם כ"ז, י יא). בשעה שלקח אותו נבוזראדן לבבל, במקום שהיה יכול לשבת בשלוה, כמו שישב הבוגד ורך הלבב יוסף פלאוויוס ברומי, שב אל אדמתו השוממה (שם מ', ה) ובכל לב בקש מאת יוחנן בן קרח וסיעתו לבלי לעזוב את הארץ ללכת מצרימה (שם, מ"ב). אך עם כל אהבתו לעמו ולארצו מוכרח היה לדבר על לבם לתת את צוארם בעול מלך בבל. המלך יאשיהו, “אחרי אשר הכין את הבית” (לשון הכתוב בדה“ב ל”ה, ב) ויאמין כי על ידי זה נעשה ילד שעשועים לאלהיו, וה' מחויב לתת את כל מאויי לבו, – בקש תואנה להלחם עם המלך העז, עם פרעה נכה, אשר יצא בעת ההיא להלחם עם מלך אשור² (מלכים ב' כ"ג, כט) “כי להלחם בו התחפש יאשיהו” (דברי הימים שם, כ"ב). נכה נצח במלחמה ועם הארץ בירושלים האמין, כי המנצח יסתפק בנצחונו ובמיתת יאשיהו, אבל לא יאבה לשעבד את ארצם, וימליכו את יהואחז בן יאשיהו תחת אביו, אך פרעה נכה חשב אחרת, הוא חשב את ארץ יהודה למשועבדת לו ועל־כן הסיר את המלך שהוקם עליה שלא ברשותו, ויתן על הארץ עונש בגלל הקמת המלך הזה, וימליך על יהודה את אליקים ולאות עבדותו של האחרון שִנה את שמו יהויקים (מלכים ב' כ“ג; דה”ב ל"ו). בעוד ארבע שנים (לפי חשבונו של הסופר לינורמאן) נלחם נבוכדנצר עם נכה בכרכמיש ואז “לקח בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים” (מלכים ב' כ"ד, ז), וממילא עברה ארץ יהודה מתחת יד נכה אל יד נבוכדנצר בלי אשמת ירמיה, ויהויקים היה לו עבד (שם,א'). אחרי מותו מלך, כפי הנראה מעצמו, מבלי שאול את פי נבוכדנצר, יהויכין בנו, אך תיכף בא מלך בבל והגלה אותו ואת עמו “לא נשאר זולת דלת עם הארץ” (שם, י"ד) וימלך את מתניה דודו אשר הסב את שמו, בלי ספק, גם כן לאות עבדות, לשם “צדקיהו” (שם י"ז) ויהודה נשארה בעבדותה. אך אואפראגיט מלך מצרים, הנקרא בתנ"ך “פרעה הפרע”, הסית את אתבעל מלך צור ואת צדקיהו מלך יהודה לכרות עמו ברית ולמרוד במלך בבל. הבאמת אשם ירמיה אם ראה מראש, כי אחרית לא תהיה למרידה הזאת, כאשר היה באמת? הוא חפץ כי יטו בני ישראל את שכמם לשאת את עול מלך בבל, למען ישארו לפחות בארצם, עד יעבור זעם, עד מלאת לבבל שבעים שנה, כלומר, בערך שנים או שלשה דורות (מספר שבע, כידוע, רגיל בתנ"ך לדוגמא), עד אשר חשק המלחמות ובליעת חיל זרים תהפך להכשדים ולמרורת פתנים, חיל בלעו יקיאו ופטיש כל הארץ יתפוצץ לרסיסים, ואז יקחו בני יהודה את אשר להם, אם אך יהיו על אדמתם. מאושרים היינו אם היינו שומעים לו: מאושרים היינו אם היינו שומעים בימי מלחמת טיטוס ליועצי השלום, אחרי שעשה יוסף פלאוויוס את מלאכת עמו בגליל רמיה, והיינו נכנעים לטיטוס, כי אז נותרנו על אדמתנו עד זמן יותר טוב, עד מפלת הרומיים, ואז אפשר מאד שהיינו מתעודדים, כאשר התעודדו אז עמים רבים שהיו עבדי רומי, והיינו עתה עם בן חמשים או ששים מיליון נפש אדם, כי סוף־סוף עלינו להודות, כי עם שלום ועבודה, עם ספרים אנחנו, ולא עם מלחמות, ובמקום שלום ועבודה אין חרב, “ואי ספרא לאו סייפא”!

עתה עלינו לתקן את אשר עותו אבותינו, אם אך תהיה לנו אפשרות, עלינו להשתדל לקנות את ארץ אבותינו ולקבץ נדחים מתנדבים לעלות לשם עמנו, יהיו רבנים־אורתודוכסים, קראים, חסידים, ריפאָרמיר וכו' ובלבד שלא יצורו איש את אחיו על דבר האמונה. לא בהכין קולוניות לבד נמלא את חובתנו, כי אם לא נשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל ממשלה, הלא טוב לנו לכונן קולוניות באמריקה, ארץ יותר נושבת וראויה למסחר מארץ אבותינו,³ ארץ אשר בין לילה יתוספו שם ענפי מסלת־הברזל ותעלות מים. אף לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסת ארצנו, אך למען לרומם את עמנו עצמו משפל מצבו המדיני, כי למה תגרע נחלתנו מגורל היונים, הבולגרים והרומינים הפראים? הלא קדמונים אנחנו מהם, האם אין אנחנו גדולים מהם בחכמה ובציוויליזאציה?",

הרעיון הזה לא חדש הוא, וכמדומה לי שהד"ר לודוויג אויגוסט פראַנקל כתב בספרו “ירושלימה” שכבר הציג אותו לפני בני מלכים, וכבר דברו בו גם גדולי אנגליה וחכמיה. עלינו אך להשתדל בזה ולבלי לסלק את ידינו ממנו לעתיד, אם גם עתה מאיזו סבות לא יצלח הדבר בידינו, ובכסף לא יהיה מחסור לעולם. אם עשיר פלוני יאבה להשאר קונסול ממלכת ישראל בפאריז וסופר פלוני יאבה להשאר במקומות חשך ולהפיץ אור ישראל בעמים – אין בכך כלום, כי “גם בלא יהודי אחד יהיה יום־השוק”. עם עולם אנחנו, העם היחיד במובנו הטבעי, למה לא נשתדל להיות עם גם במובנו המדיני?