השקידה היתֵרה שההשגחה שוקדת על תקנת הילדוּת, נִכּרת ומוּדעת לנו על־נקלה. דאגת־פִּקוח זו, העוטפת את זרע העץ נִשּׁבֶת קשה וקלִפּה מוצקה כאבן, מקדימה להמציא לשתיל־האדם, לעולָל הרך, את שדי האם המיניקה ואת בית האב. מגֻחך הוא אפרוח זה במדת גדלו הזעירה, וחֻלשתו הרַכּה, שיש בה מעֵין בקשת רחמים, מוצאה לה תשלומים כל־צרכה במבּט המלא אֹשר ופִקוח, אשר תביט עליו האֵם, המשַׁמשת לגבי חֻלשה זו מעֵין השגחה עליונה, שאינה זזה מלשקוד עליה. חביב הוא על הוריו לוחם פעוט זה, כביר־כֹּח הוא בתוך רפיונו, זרועותיו הקטנות מכריעות את הכֹּל יותר מזרועות איש־צבא, וכֹח בהגה שפתיו לכבוש את הלבבות, שלא היה כמוהו לצַ’טַם ולפֶּרִיקְלֵס כשהגיעו לִשנות גברוּת. בכיותיו הנאמנות המתפרצות מלבו בקול רם, או מראה נאה מזה, מראה ילד מתיַפּח, – כל מלֹא פניו אינו אלא תוסס ומפעפע, כשהוא מנַסה לבלוע בקרבו את צערו, – מרככים את כל הלבבות ומעוררים בקרבם רחמים וחמלה מתוך עליצות ותשואות. העריץ הקטן תובע כל־כך מעט, עד שגם השׂכל כֻּלו והטבע כֻּלו עומדים על ימינו ומצדדים בזכותו. בערוּתו נוסכת עלינו קסם יותר מכל הדעת שבעולם, וחטאיו הקטנים מצודדים נפשות בכשפיהם יותר מכל הצדקות שבעולם. בשרו – בשר מלאכי השרת, כֻּלו חיים הוא. “הילדות – אמר קולרידזש – מציגה לפנינו את הגוף ואת הרוח כאחדוּת שלמה: הגוף כֻּלו נפש הוא”. בכל יום ויום ברגעי ההפסקה שבין שלש או ארבע תנומותיו הוא הוגה כבן־יונה, מוריד ריר מפיו, מתפרץ ומעמיד פנים של חשיבות; וכשהוא שרוי בתענית, הרי הצבוע הקטן מתריע עליה בקול השופר שלו. לאור המנורה הוא משתעשע בצללים שעל־גבי הקיר; ולאור היום – בצבע הצהֹב והוָּרֹד. הוציאוּהו החוצה – וזיו האור ושִעור גדלם של הדברים שבטבע הכרע יכריעוהו והוא משתתק. ומיד אחר זה הוא מתחיל להשתמש באצבעותיו והוא מחַקר את טיבו של הכֹּח, הלא הוא אותו הלקח אשר ילמדהו הגזע, שממנו יצא. מתחִלה אין התעוררות זו כרוכה בתקלות גדולות, אלא היא מתגלית אצלו מתוך נטיות למעשי ארכיטקטורה. מגזרי־עץ, מסלילים של חוטים, מכרטיסים ורִבּועים הוא יבנה לו פירמידה מתוך חשיבות יתרה, שיש בה משום כֹּבד־ראש, מעֵין זו של פַּלַּדְיוֹ¹. בסיוע של כלי מוציא קולות, כגון חליל או קַשְׁקֵשָׁה, הוא מחַקר את חֻקי הצלצול. אבל ביחוד עוסק האמריקני הצעיר, כמוהו כבן־ארצו הגדול ממנו בשָׁנים, בחקר מכשירי־מסע חדשים ויותר מהירים. מתוך שאינו בוטח בזריזות רגליו הקטנות, לפיכך הוא מבקש לרכוב על הגב והשכם אשר לכל בשר. אין דבר ואין איש, אשר יוכל עמוד בפני הקוסם הקטן – לא שנות זִקנה ולא כֹבד־ראש; דודים ודודות, זקנים וזקנות – יפלו לשלל על־נקלה: הוא אינו מתחשב עם איש, אלא הכֹּל מתחשבים עמו; הכֹּל מקפצים ומעַוים את פניהם ומהגים ומצפצפים עמו. הוא רוכב על כתפַיִם חזקות ומוצקות ביותר ומורט את השׂערות אשר לראשים המעֻטרים זרי־דפנים.

„הילדות – אמר מילטון – כבר מורה ומעידה על האדם כֻּלו, כשם שהבֹּקר מורה על תכונת היום כֻּלו". הילד משַׁמש לכל אדם התגשמות זכרונותיו היותר קדומים שלו ועל־ידי־כך הוא ממלא את הפגימה אשר בחנוכנו, או מכשיר אותנו לבַלות בעצמנו את ההיסטוריה של החיים חסרי־ההכרה במין סִימפטיה רַכּה ועדינה, כאִלו היתה היסטוריה זו הנסיון הפרטי שלנו.

חיש־מַהר, יותר מַהר מכפי שרצוי הדבר לסקרנותם השוקקה של ההורים, המחַקרים לדעת את כל פלאי הקסמים אשר בתלתלי ראשו ובגֻמות לְחייו של הילד ובקטעי המלים היוצאים מפיו – הולך הפטפטן הקטן ונעשה לנער. יום־יום הוא מתהלך בתוך נפלאות: האש, האור, החֹשך, הירֵח, הכוכבים, התכונה אשר בבית, סוס־הבדיל האדֹם, המשרתים המחבבים ומכלכלים אותו כמיניקות, הפנים המבקשים את נשיקות פיו – כל אלה ממשיכים את לבו על הסדר; אבל השַׁליט הקטן, אשר חם לו ואשר עליז הוא ותאבונו יפה, משַׁעבּד את הכּל שלא מדעתו; הדעת החדשה, שהוא רוכש, נקלטת לתוך חיי היום הזה והרי היא נעשית לו לאמצעי להוסיף ולהרחיב את חוג הכרתו. השושנה הפורחת – מאורע חדש היא בחייו; הגן המלא פרחים היה שוב לגן־עדן לאדם הראשון הקטן זה; הגשם, הקרח, הקֹר משמשים תקופות בחייו. ומה רַבּה שמחת חַגו של פעוט זה, כשמתירים לו לצאת החוצה בנעליו ביום רדת השלג הראשון!

אי־האמנות, אשר בכחה לתאר או להזהיב איזה דבר מדברי חיינו בימים הבאים באותו ההוד והזֹהר, אשר הטבע מַשרה על הצעצועים הראשונים של ימי היּלדות! בית־הכניסה של פטרוס הקדוש עם כל הוד תפארתו אינו יכול לפעול עלינו אותה פעֻלת הקסם, אשר פעלו עלינו הכריכות האדֻמות והמָזהבות אשר לספרים המצֻיָּרים הראשונים שלנו. כמה כרוך הוא דמיוננו עוד כיום הזה, כשכבר היינו לאנשים, אחר נעימות הזֹהר אשר בזהב־שוא זה! מה נפלאים הם השעשועים, המגיהים ומקצרים את כל יום בעיני האדם החדש בעל הרגשות הרַכּים והענוגים! הרחוב ישן הוא בעיניו כטבע עצמו; וכל בני־האדם כֻּלם מחֻננים איש איש בקדֻשה מיֻחדת. חייו המלֵאים דמיון־יצירה עוטפים את כל הדברים שבעולם בלבוש המֻבחר שלהם. רגשי פחדו מקשטים את המקומות האפֵלים בקסמי חזון ושירה. שמועה שמע על־דבר סוסים פראים ועל־דבר נערים רעים, ומתוך אימה נעימה ומתוקה הרי הוא עומד ליד השער ומצפה, אימתי יעברו היצורים האלה על־פניו. הנסיעה הראשונה אל הכפר, הרחיצה הראשונה בימי הנחל השוטף, נעילת המַּחֲלָקַיִם בפעם הראשונה, המִשׂחק הראשון בחוץ לאור הירח, הספרים אשר בחדר־הילדים, – כל אלה משמשים לו פרקי שמחה וגילה חדשים. ספורי „אלף לילות ולילה אחד“, „שבעת גבורי הנצרות”, „רובינזון קרוזה“, ו„מסעו של העולה־לרגל” – מה רבים האוצרות והמטמונים של מחשבה ורגשת הנפש, מה רבה המלתָּחָה שיש בה להלביש מחלצות את כל העולם כֻּלו, האצורים באנציקלופּדיה זו של הגות הלב הצעיר! הנה כי כן מתוך רשמים ושרטוטים נאים, אשר למרות היותם חסרי־אמנות נראים הם כמופתים מצֻיָּנים של חכמה, המעוררת את האהבה השוקדת עליו ומחנכת אותו, מוסיף ההלך הקטן ללכת למסעו דרך הטבע, מסע שהתחיל בו בעליצוּת רַבּה כל־כך. הוא הולך וגדל והיה לתפארת ולששון לבית המלא קול מצהלותיו העליזות, מצהלות ילדוּת רעננה ורווּת אור ארגמן.

קורת הבית משַׁמשת מקלט ומחסה גם לאיש הגדול וגם לילד. המאורעות המתרחשים תחתיה קרובים אלינו ונוגעים בנו במדה יתרה מן המאורעות, שאתה מבקש בבתי מחוקקי העם או בבתי וַעד החכמים. מאורעות הבית ודאי ענין שלנו הם. דבר זה, שאנו קוראים לו בשם מאורעות הצבור, יכול הוא להיות נוגע לנו ויכול הוא שלא להיות נוגע לנו. אם רוצה אדם להכיר לדעת את עצם ההיסטוריה של העולם ואת רוח הדור, אין מן הצֹרך לו ללכת קֹדם־כל אל מוסדות הממלכה ואל בתי־הדינים. את רוח החיים, שאין חקר לה, צריך לבקש במעשים והויות הקרובים אלינו יותר. הדבר, שאנו מוצאים בו ענין עמֹק ביותר, אינו אלא זה שנעשה ועבר עלינו בבית, במערכי נפשנו, במזג־הרוח ובהיסטוריה הפרטית שלנו. העובדה הממשית טובה מן הדבר המדֻמה, אם אך יש ביכלתנו להשיג עובדה ברורה לאמִתּה. כלום סבור אתה, שתפארת מליצה נאה או בדוּת פיוטית עלולות להסיר את אזנך משמוע את דברי הצוענית החכָמה, אשר תדע להגיד נכונה את עתידות גורלו הנאמן של אדם; אשר יכול תוכל לעשות שלום בין אָפיך המוסרי ובין ההיסטוריה הטבעית שלך; אשר תדע לבאר את דבר האסונות שבאו עליך, את דבר להטי הקדחת שלך, את דבר חובותיך, את טיב מזגך, את דרכי מתשבתך וסגֻלות טעמך, ובכל אחד מבאוריה לא תרחיקך מן השלם הכולל, כי־אם אַחֵד תאחדך עמו? כלום לא ברור הוא, שלא בסוד המחוקקים, לא בבתי־דינים ולא בערכאות הסוחרים, אלא בבית־הדירה שלו צריך אדם לשאול בעצת אָפיה האמִתּי ותקותה של העת? אמנם להתחקות על העובדות האלה דבר יותר קשה הוא. נקל מזה למנות מספר מִפקד העם, או לחַשב את חשבון שטח אחת הארצות, או לבקר את הפוליטיקה שלה, את הספרות והאמנות שלה, מאשר להתקרב אל אנשים יחידים, או לבוא אל דירות בני־אדם ולעמוד על אָפיָם ותקוָתם בדרך חייהם. ואף־על־פי־כן הרי אנו מרפרפים תמיד סחור־סחור מסביב לגִלוי הנבואה הזאת. תמיד אנו חוזרים אליה בצורה זו או אחרת. תורת הפיזיוגנומיה והפרֶנולוגיה שבימינו אינה אלא שיטה מיכנית פזיזה ונמהרה ביותר, אלא שהיא קבועה ועומדת על יסודות קַיָּמים לעולם. מֻבטחים אנו, שדמות־דיוקנו הקדושה של האדם אינה מתגַלית במסכות ההפכפכניות, העלובות והקודרות האלה (הלא הן המסכות שאנו נושאים על פנינו ושאנו רואים על פני אחרים), בגופות־אדם המפֻטמים והקמוטים האלה, בראשים המֻקרחים, בזגוגיות העינים, בנשימות הקצרות, במצבי הבריאות הקלושים והרפוים ובמיתות שלא בעִתּן. אנו חיים כחרבות בתוך חרבות. המעשים הגדולים הִנָם המעשים הקרובים אלינו. את חשבון מעמד הגוף צריך לבקש בנפש. דברי־ימי מסִבות גורלך כתובים וחרותים קֹדם כל באֹרח חייך.

ולפיכך הבה נצא מרשות הרבים ונכָּנס לתחום רשות היחיד. הבה נבוא אל הטרקלין, נקשיב אל שיחת המסֻבּים בחדר האֹכל ונעַיֵּן בחשבון ההוצאות של בני זמננו. הנה אתה אומר, כי הסִמן המֻבהק המצַיֵּן את דורנו הוא הכרת־נפש ההולכת הָלוֹך והתקַדם, הלוך והתוסף. הבה נסתכל בדבר, אם הכרת־נפש זו סִדרה וערכה רק את האטוֹמים אשר בקצווֹת, או גם את האטומים אשר לפני ולפנים. כלום משֻׁעבּד הוא משטר הבית לאיזו אידיאה שהיא? כלום רואה ומכיר אתה את האדם, – את דמות־דיוקנו, את הגֶּניוס שלו ואת שאיפת רוחו – במשק הכלכלה שלו? כלום שקוף הוא משק זה ומאיר מתוכו? בעניני הכלכלה של האדם לא צריך להיות שום דבר שאינו מחֻוָּר ושום דבר מֻסכּם, אלא שהגֶּניוס והאהבה של האדם צריכים להיות נראים ונִכּרים בעליל בכל מצבו כֻּלו, עד אשר עין היודע אותו תוכל להכיר על־נקלה את אָפיוֹ מתוך קנינו, מתוך קרקעותיו, מתוך תכשיטיו ומתוך כל הוצאה שהוא מוציא. אין אדם צריך להוציא את ממונו כדרך שחבֵרו הוציא את ממונו שלו, אלא מן הצֹרך הוא, שממון זה יהא משַׁמש לו התגַשמות אותם הדברים, שיותר מכֹּל היתה נפשו חושקת לטַפֵּל בם. אין אני דבר בפני עצמו ואין הוצאת ממוני דבר בפני עצמו. אלא אני והוצאת ממוני – שנינו דבר אחד אנחנו. ואם הוצאתנו ואָפיֵנו שני דברים שונים הם, הרי אין זה אלא קלקלתה של החברה.

אנו שואלים למחירם של כמה דברים בבתי־ממכר ובחנֻיות, אבל יש דברים שאדם קונה אותם בלי שום פקפוק ובלי לשאֹל למחירם, ואִלו לא היו אלא אגרות בבית־הדֹאר, כרטיסי מסע ברכבות ובאניות, כלי־אֻמנות הנצרכים לפעלנו, ספרים שיש לנו צֹרך בהם וכדומה. לעולם לא יהא אדם קונה אלא דבר שיש לו צֹרך בו, לעולם לא יהא נמנה בין המנדבים לדבר שבצדקה על־פי הפצרתו של אחר, לעולם לא יהא נותן בעל־כרחו. על־פי הדברים האלה אין החכם אלא קרן קַיֶּמֶת של דברי ספרות. כשהוא מוציא מעות, אין הוא מוציא אותן אלא לצרכי קנִיַּת ספרי אריסטוטלס, פַבריציוס, ערַזמוס ופֵּיטרַרְקוֹ. אל תבקש ממנו, שיהא מסַיע במעותיו, אשר חָשַׂך, בידי פרחי סוחרים, העושים משא ומתן באריג או במיני בשמים, כדי שיוכלו למלאות את חנותם סחורה; או בידי שתַּדלנים זריזים לצרכי שתַּדלנותם במסדרונות שבבתי־פקֻדות; או שיהא נטפל אל חברה, שנוסדה לשם בנין בית־חרֹשת או לשם עסק של דגים. אמנם גם הדברים האלה צריכים להיות נעשים, אבל לא על־ידי אנשים שכמותו. כיצד יכול היה ספר כ„דיַאלוגים" של אפלַטון להיות מתגלגל ובא לידנו, אלמלא מעות הקֹדש שחשׂכו תלמידי־חכמים ואלמלא התשמיש הפַנטסטי, שהיו משתמשים במעות הללו?

אדם אחר גניוס מיכני הוא, ממציא נוּלים, בונה אניות, – והרי הוא משמש יסוד מוסד של בנין אניות, וכלום לא יעלה בידו, אם יבזבז את ממונו לקנית ספרים או סוסים. עוד אדם אחר בעל־אחֻזה הוא – והרי הוא משמש יסוד מוסד של עבודת אדמה; ושוב אדם כימיקן הוא – וכלל זה נוהג בכל הבריות שבעולם. אין אנו רשאים לבזבז מעות כדי לסמא את עיני הבריות, אלא להוציא הוצאות לצֹרך ובחפץ־לב, ולקנות דברים לשם עצמם ולא לשם קניה בלבד.

ברם מתיָרא אני, שאם נסתכל בחיי הבית שלנו הסתכלות שכזו, אפשר שיהיו נראים שחסרי אחדוּת הם ואינם מביעים את מיטב המחשבה והכונה האצורה בהם. תפיסת ביתו, יעודו ויחסי־ידידותו של האזרח שלא ממין אחד הם. ביתו צריך להורות אותנו את דעתו הישרה והכנה בדבר טובו ואשרו, כשהוא נח בחברת הנפשות הקרובות אליו ושוכח את כל מעשה הִתְנָאוּת וכל מעשה התרפסות שהוא רגיל בהם, ואפילו את גִלוי רצונו. הוא מביא אל ביתו כל מיני כלי־תשמיש ותכשיטים, שהיה מתאַוה להם במשך כמה שנים, ומתוך הדברים האלה נִכּר ומתגלה אָפיו כֻּלו. אבל מה היא אפוא האידיאה השלטת בבתינו? קֹדם־כֹּל הצלחה חמרית, ואחריה הַרְוָחָה ותענוג. הסירה את כל גגות הבתים מרחוב אל רחוב וחזיון יקר הוא שתמצא מתחתם מקדש לאֵל אחר מלבד אֵל הפקחות. הפרוגרֶס שבחיי הבית מצא לו מקום במקצוע הטהרה, הוֵינְטִילַצְיָה והבריאות, במעשה ההִידור והנוי, בהמון מכשירים ואמנֻיות של רוָחה, בכִנוס לתוך כל בית את כל מכשירי התועלת הנוצרים בכל אקלים. כל אלה ערוכים ומכֻונים לצרכי רוָחה ממין פחות. בתי העשירים הנם מעֵין חנֻיות של מיני מתיקה, שאנו מוצאים שם מעדנים ויֵינות; בתי העניים אינם אלא מעשי חִקוי לבתי העשירים בהתאם למִדת יכלתם והשגת ידם. תפיסת בית המכֻונת לצרכי מטרות שכאלה אין בה משום יֹפי; אין היא מרחיבה ומרוממת לא את דעת הבעל, לא את דעת האשה, לא את דעת הילד, לא את דעת בעל־הבית, ולא את דעת האורח; היא לוחצת ומדכאה את הנשים. בית המתנהג לשם מגמה של פקחות אין בו אלא משום זריזות וחריצות ידים, ולא משום שמחה; בית המתנהג לשם ראוָה ומראית־עין אינו נוח אלא לבעלות־בית מעטות, אשר הצלחתן נקנית במחיר רב ויקר.

כשאנו מסתכלים בענין זה מתוך עיון, הרי הוא נראה לנו בחזקת סכנה. אנו צריכים לכל תעצומות כחה של אידיאה, כדי להרים את סבל המשא הזה; כי העשירות ורבוי הרְוָחוֹת של החיים מבלבלים את דעתנו וביחוד בנאוֹת האקלים שבצפון. אפילו ספירה קצרה של מחסורינו באקלים הקשה הזה מדהימה אותנו בהמון הדברים, שאין להשיגם ולעשותם על־נקלה. וכשאתה מתבונן אל המון הפרטים הרבים אי־אפשר לך שלא לאמר: אכן תפיסת בית הגונה מן הנמנע היא; הסדר דבר יקר הוא יותר מדי, מכפי שאיש ואשה יוכלו לדור עמו במחיצה אחת. הסתכל־נא, בכמה הוצאות מרֻבּות עולה שמירת הדַּיקנות באיזה פרט מן הפרטים החביבים בקרב המשפחות, אשר חֻננו גם באמידוּת וגם בטוב־טעם. אם יש בית שמשגיחים בו על הילדים השגחה מעֻלה, שמלבישים, מכלכלים ומטפחים אותם, מחזיקים אותם בחברה נאותה, מלמדים אותם בבית־הספר ומחנכים אותם חנוך הגון, – הרי מדת הכנסת־אורחים שבבית זה לוקה על־ידי־כך; אל ידידים ורֵעים אין שמים בו לב ביותר, ומאכל השֻׁלחן שם פחות מדי. אם מכינים שם את שעות הסעֻדה בדיוק, הרי חדרי הבית אינם נשמרים בנקיון. אם כלי־הלבן והיריעות נקיים ונאים וכלי הבית משֻׁבּחים, הרי החצר, הגן והגדר שרוים בקלקלה. ואם הכל נעשה יפה וכתקונו, הרי בעל־הבית ובעלת־הבית צריכים לשקוד שקידה יתרה על כל קטנה ועל כל פרט, ומתוך כך הם גורמים הפסד לתקון עצמם ולהשלמתם – או שהם נוהגים עם בני־אדם כמו שנוהגים עם דברים שאין בהם רוח חיים.

אנו צריכים להודות הודאה גמורה, כי אכן יש בזה מכשולים קשים, שצריך להתגבר עליהם: רבים וגדולים הם המכשולים האלה. אף אין להסיר אותם על ידי בקֹרת או על־ידי תקון שנעשה פעם אחת באיזה פרטים, אלא על־ידי סדורה ועריכתה של תפיסת הבית לשם מטרה נעלה מזו, שלשמה נבנים ונערכים על־פי־רֹב משכנותינו. וכלום יש רעה יותר גדולה ויותר מעוררת את הרצון להשתחרר ממנה מזו האמורה למטה? – זאת אומרת, ללכת מחדר אל חדר, מבלי לראות דבר שיש בו מן היֹפי; מבלי למצֹא ביושבי הבית שאיפה כל־שהיא אל אחת המטרות; לשמוע תמיד קול פטפוט ושאון שאינו פוסק; להיות מֻכרח תמיד לבקר ולגַנות; לשמוע אך דברי ערעורים ומחלקת ולחוש אך גֹעל־נפש; שלא למצֹא שום התעוררות לכל מה שיש בנו מן הטוב, ושום תפיסה והשגה לכל דבר שיש בו מן החכמה והתבונה; – אכן מחיר יקר עד־מאד משלם אדם בעד לחם עָרֵב ובעד דירה חמה: עליו להוָאש מרגשי ידידות, ממנוחת לב, משאיפה לתרבות, שיש בה שמחת החיים, ומהשגת היֹפי הטמיר לפני ולפנים.

קטרוג של אמת על ארחות חיינו, אשר באָמנה צריך הוא לפקוח את אזננו לכל דברי מתַקן בעל כַּוָנות טובות ונכוחות, אתה מוצא בזה שהמֻשׂג שלנו על־דבר חיי־בית מלֵאים נחת מצריך עכשיו עשירות, בכדי לגַשם ולקַים אותו ולהוציאו אל הפֹּעל. תן לי את האמצעים הנצרכים, אומרת האשה אל בעלה, וביתך לא יהא פוגם את טעמך ולא יהא מבזבז את זמנך לבטלה. ובשמענו את הדברים האלה, אנו מבינים על־נקלה, כיצד נעשו ה“אמצעים” הללו כל־כך כבירי־כֹח בארץ. ואמנם אמת ונכון הוא, שאהבת העֹשר נראית כצומחת ועולה מתוך השֹּׁרש של אהבת היֹפי. תאות הזהב אינה תאוה לשם הזהב גופו. אין זה אהבה לרֹב חטים, לצמר ולחמרי תשמישי הבית. אין זאת כי־אם תשוקה לחֵרות וליתרון. נפשנו קצה בגלגולי החליפות שבגורל החיים; אנו משתוקקים לנוי וליֹפי אשר ביד נדיבה; אנו שואפים, שלא להעמיד לכל־הפחות עכּובים ומעצורים לפני הורינו, קרובינו, אורחינו ואנשי בריתנו; אנו מבקשים להֵרָאוֹת כנדבנים ונסיכים בעיני בני עירנו, בעיני הגר הבא בשערינו, בעיני המשורר, בעיני היפהפיה, בעיני האיש והאשה, אשר דָּרכוּ על מפתן ביתנו. היך נוכל לעשות זאת, אם מחסורי יום־יום אוכפים עלינו לעבוד עבודה המביאה שָׂכר, ולשקוד שקידה שאינה פוסקת, שלא נסתבך בהוצאות יתרות, שאינן לפי יכלתנו?

הבו לנו עֹשר, והבית יהיה ערוך ומתֻקן כראוי. אבל פתרון שכזה לשאלה הנדונה לקויו אינו הגון הוא עד־מאד, ולפיכך אינו משמש פתרון כל־עִקר. „הבו לנו עֹשר“. אבל מבקשים אתם יותר מדי. אין העֹשר אלא קנין מועטים; אבל חיי־בית צֹרך כל אדם הם. אין בני־האדם נולדים עשירים; וכשאדם רודף אחר העֹשר, בנוהג שהוא נהיה לקרבן לתאותו זו, ולעתים קרובות הוא נהיה לקרבן, מבלי אשר עלתה בידו לרכוש לו שום עֹשר. חוץ מזה אין בכך משׁום תשובה נכונה על השאלה: יש טענות וערעורים על העֹשר. אין העֹשר אלא תחבולה. אדם חכם מצודד נפשות על־ידי עצמו ולא על־ידי מעשי־מדוחים שפלים. כל אותו השמוש, שאנו משתמשים בעֹשר, צריך בקֹרת ותקון. אין הנדיבוּת עומדת על מתן כסף או שׁוה כסף. הדברים הקרוים בשם מַתּות טובה ואֹשר אינם אלא צל של האֹשר. תֵּת כסף לאדם שרוי בצרה אינו אלא מעשה השתמטות. אין זה אלא דחוי הפרעון הממשי, בצע ושֹׁחד בעד שתיקה – שיטה של קרֵדִיט, אשר על־פיה נוהגים לתת לנושה שטר־חוב תמורת תשלום במזֻמנים. אנו חַיבים להמציא לאדם משען הנעלה ממשען לחם או משען אש. אנו חַיבים לתת לאדם – נפש אדם. אם הוא חולה, לא יצלח, בעל נפש שפלה ושנוא על הבריות, הרי אין זה אלא מפני שׁחֵלק כל־כך מרֻבּה מעצם טבעו נעצר ונמנע ממנו שלא כמשפט. מן הצֹרך הוא לבקרהו בבית־מאסר זה, שהוא חבושׁ בו, מתוך דברי כבושים ותוכחה למלאכים הרעים שלו, מתוך דברים המעודדים ומאמצים את הרוח, ולא מתוך דברי תנחומים ופיוס שפלים על שאין לך ממון, או מתוך הצעה נְמִבזה ושפלה של ממון בתור חסד שאין למעלה ממנו; אלא עליך לשַׁחדו מכֹּח גבורתך, תֻּמת־לבך ואמונתך. עליך להביא עמך אותה הרוח, שהיא כֻלה תבונה, כֻּלה בריאות ועזרה עצמית. ואם תחת הדברים האלה אתה מציע לאדם ממון, הרי אתה עושה עמו רעה, מעֵין הרעה שעושה החתן עם הנערה המאֹרשׂה לו, כשהוא מציע לפניה לקבל מידו סכום כסף, על־מנת שתפטור אותו מן החובות שקִבּל על עצמו בתור בעלה לעתיד. אדם גדול – גדֻלתו תלויה בלבו ולא בכיסו. הגֶּניוס והצדקה, כמוהם כאבנים טובות, נאים ביותר כשהם תפושים במסגרת פחותה, – אבנים טובות כשהן קבועות בעופרת, והגֶּניוס והצדקה כשהם שרוּים בעניוּת. הגדול שבגדולים בדברי ימי העולם היה הדל שבדלים. וכי מה היה מצבם של שרי־הצבא שביָוָן ושברומא, מצבם של סוקרַטס ואֶפַּמֵינוֹנְדַס? אריסטידִס נתמנה לגזבר ראשי ביָוָן ועליו היה מוטל לגבות את תרומת המסים, שכל מדינה ומדינה צריכה היתה להרים לצרכי המלחמה עם הברברים. „עני היה, – אומר עליו פלוטַרך, – כשהטילו עליו חובה זו, ועני יותר גדול היה, לאחר שגמר את המוטל עליו”. וכי מה היה מצבם של אֶמיליוס ושל קַטּוֹ? וכי מה היתה תפוּסת הבית של פוילוּס ושל יוחנן, של מילטון ושל מַרְוֵיל, של שמואל י’ונסון, של שמואל אדמס בבוסטון וי’ן פול ריכטר בבַּרוט?

דבר ברור בעיני, שהקריאה הנשמעת מפי חבורות ודורות של בני־אדם: „הבו לנו עֹשר, ותפוּסת הבית תעלה יפה" כוזבת היא מעִקרה ואין בה כדי ליַשב את הקושיה כֻלה אפילו ישוּב כל־שהוא. אכן טוב ממנה הנוסח: „הבו לנו את העבודה שלכם והיא תהיה לנו לראשית תפיסת הבית שלנו". איני יכול להעלות על הדעת, כיצד אפשר להתקַיֵּם בלי עבודה סריוזית, עבודה של כל היום ושל יום־יום; והרבה דברים, הנחשבים למהפכה בדעה ובמעשה בענין עבודת־כפַּים, יכולים לשַמש לנו סיוע נאה לתכלית חקירתנו המעשית. אפשר שיקום דור אחר, אשר יוכל לחַלק את עמל־הכַּפּים שבעולם במדה יותר שָׁוָה בין כל חברי החברה ולהביא לידי־כך, שהעבודות של שעות אחדות תסַפּקנה את צרכיו ותַרבינה את תקפו של האדם. אבל ריפורמה בתפוּסת הבית והכלכלה אינה צריכה להיות חלקית. אלא היא צריכה לתקן את כל סדר חיי החברה שלנו. עליה להכניס בקרבנו פשטות החיים ורוממות המחשבה; עליה לפרוץ את הגדרים, אשר הקימו המפלגות, ולסַדר את מעשי השֵׁרוּת שבבית על יסודות חדשים. עליה להמציא לכל אדם באמת ובאמונה את תפקיד יִעודו בעולם – יִעוד זה, שנבחר למענו לא על־ידי אבותיו וידידיו, אלא על־ידי הגֶּניוס שלו מתוך כֹּבד־ראש ואהבה.

ואמנם אין תקון זה שאמרתי דבר שאין שום תוחלת ממנו, כפי שנדמה לנו למראית־עין. אמת הוא, שאם נתחיל ברֵיפורמה של פרטי הסדר הנהוג אצלנו באותה שעה, מדי תקננו רק קלקלות מועטות ונניח את השאר בעינן, סופנו למשוך עד־מהרה את ידנו ממעשה זה מתוך יאוש. כי הצורות החברתיות שלנו רחוקות עד־מאד מן האמת והיֹשר. הדרך להכות בקרדֹם בשרשיו של העץ היא להרים את המטרה, שעליה אנו מניפים את הקרדֹם. ובכן אפוא מן הצֹרך הוא שנבין, שביתו של אדם בכל סדרי כלכלתו צריך לשַׁמש עדות, שהתרבות האנושית היא היא המטרה, אשר לשמה הוא נבנה ונערך בכל מיני כלי תשמיש. הרי הוא עומד תחת השמש והירח לשם מגמות שקולות ויקרות־ערך כמגמותיהם של המאורות האלה. אין הוא קַיָּם בעולם לתכלית עריכת חגיגות ומשתאות או לצרכי שֵׁנה: אלא עץ האֹרן ועץ האַלון צריכים לרדת בשמחה מעל הרי מַטָּעָם, בכדי לתמוך בקורת גג ביתו של אדם מתוך אותה האמונה ואותה הכרת ההכרח, המיֻחדות להם כשהם משַׁמשים לצרכי עצמם; בכדי להיות למשכן הפתוח תמיד לרוָחה לבני־אדם טובים ונאמנים; – להיכל, אשר זיו התֻּמה והיֹשר מבהיק עליו תמיד, אשר על ראשו חופפת תמיד מנוחת שַׁלוה ואשר את הליכותיו ומנהגיו אי־אפשר לפרֹע ולערבב מעולם; אשר יושביו יודעים את צרכיהם ומחסוריהם ואינם שואלים את אנשי ביתך, כיצד עליהם לנהל את ביתם שלהם. יש לפניהם מטרות קבועות; אין הם יכולים להתעכב ולטַפּל בקטנות. לא המזון שבבית יוצר את סדרו, אלא הדעת, מדות האֹפי והפעֻלה סופגים כל־כך הרבה חיים ומסַפּקים לנפש שעשועים מרֻבּים כל־כך, עד שחדר־המזון חדל מהיות ענין שמרבּים לחקרו ולדרשו בעיון. יחד עם תמורת המטרה באה גם תמורה של כל קנה־המדה, אשר בני־אדם ודברים היו רגילים להיות נמדדים בו. עשירוּת ועניוּת נראות לנו כפי שהן בעצם הוָיָתן. בני־אדם מתחילים לראות, שאין עניים אלא אלה שמרגישים את עצמם עניים, ואין עניות אלא במקום שאדם חש ומרגיש את עצמו עני. העשירים, כלומר, האנשים הנחשבים בעינינו לעשירים, ובניהם גם העשירים ביותר, כשאתה מביט עליהם מעל מדרגת עשירוּת אמִתּית, אתה מוצא, שעניים ודלים הם עד־מאד. הגדולים שבבני־אדם מביאים אותנו קֹדם לַכֹּל לידֵי ההרגשה, כי תנאי המצב לא מעלין ולא מורידין. הם מעוררים לפעֻלה את ההשגות העליונות ומשַׁעבּדים תחתיהן את דרכי ההרגל השפלים של חיי רוָחָה ומותרות; אולם ההשגות העליונות מוצאות להן ענין ונושא בכל מקום; רק דרכי ההרגל השפלים צריכים לארמונות ולמשתאות.

הבה אפוא יאמר אדם: ביתי קַיָם כאן בכפר זה, בכדי להכשיר ולפַתּח את התרבות של הכפר; – אמנם היֹה יהיה בית־מאכל ובית־מלון לעוברים ושבים, אבל היֹה יהיה דבר־מה, החשוב ונעלה מזה במדה מרֻבּה. בבקשה ממך, אשתי המצֻינה, שלא להלאות אותי ואותך בדבר הכנת סעֻדה שְׁמֵנה לאותו האיש או לאותה האשה, אשר באו בצל קורתנו, ושלא להרבות יותר מדי בהוצאות, בכדי להכין להם חדר־משכב מעֻלה ונאה ביותר. אם נפשם חשקה בדברים שכאלה, היכֹלת בידם להשיגם במחיר דולַר בכל כפר. אבל הבה יקרא האורח הזה, אם רצונו בכך, במבטי עיניך, בקול דבריך ובהליכותיך את לבך ויֹשר כַּוָּנתך, את מחשבתך ורצונך, אשר לא יוכל לקנותם בשום עיר או כפר בעד כל הון שבעולם ואשר בשבילם שֹׁוֶה לאדם לנסוע חמשים מילין ולאכול ארֻחה דַלה ולישון על יצוע קשה. אמנם יהי השֻׁלחן ערוך והמטה מֻצעת בשביל האורח; אבל אל־נא יהיו הדברים האלה עִקרה של הכנסת־אורחים. כבוד ותהלה לבית, אשר יושביו נוהגים מנהגי פשטות הקשה כמעט מנשֹא, אבל תבונתם עֵרה ומעמיקה להסתכל בחֻקי תבל, נפשם מעריצה את האמת ואת האהבה וכבוד ונִמוס מתגלים בכל מעשיהם ועלילותיהם.

לא היתה מעולם ארץ, אשר כה נקל היה לה להערות את מדת הגבורה הזאת כארצנו אמריקה; לא היתה מעולם מדינה, שכל־כך היתה שוקדת על תקנת השכלת העם, אשר שעשועי הרוח והנאותיהם היו כל־כך נוחים להיות מֻשׂגים ביד בני־הנעורים שואפי כבוד. בנו של העני אָמוּן ומחֻנך בבית־ספר. בכל עיר ובכל עיָרה אתה מוצא כמה בתים שפלים ועלובים, אשר כשרון וטוּב־טעם ויש אשר גם רוח גאונית שרוּים שם בעֹני ועבודה. מי לא ראה ומי יכול לראות בלי התרגשות את הנערים הנלהבים והאדמונים אשר באחד הבתים שפלי הגגות, הממלאים ככל אשר יוכלו את עבודת הבית המוטלת עליהם וממהרים אל חדר־האורחים לשַנן את שִׁעור למודם למחר, אלא שהם מגַנבים זמן לקרֹא עוד פרק אחד מן הספור, שהכניסו אל הבית בקֹשי ובחשאי, בגלל ההשגחה הרפוּיה מצד אביהם ואמם עליהם – פרק המשַׁמש לנפשם תשלומים בעד שִׁנון דַפּים אחדים משל פלוטַרך או גולדסמיט; את לבו של מי לא הרהיבה אותה הסימפַּטיה החמה, אשר מתוכה הם מלהיבים איש את אחיו בחצר בית־הספר או בגֹרן או בדיר בפֵרורים של פואֶסיה או דברי זמר, או במליצות מתוך הנאום, אשר שמעו זה לא כבר, או בחִקוי תנועותיו של הדַבּרן; אותה הבקֹרת, שמותחים בני־הנעורים ביום הראשון על דרשות המטיפים בבתי־הכניסה; אותו הפרק בדקלמציה, שמלמדים אותם בבית־הספר ושהם חוזרים אליו באמונה ובשקידה יתרה בבית, פעם עד־כדי להציק את נפש אחיותיהם ופעם עד־כדי להביא אותן לידֵי התפעלות; אותם התענוגות הראשונים של התאוה לכבוד סופרים, אשר ירוֶה הנער המתבודד בפִנתו סמוך לקורת הגג, כשעולה בידו לסַיֵּם את התרגום או את הענין, שעלה על דעתו להעלותו בכתב; אותן ההערות והמהתלות הזהירות, שמשמיעים הנערים בדבר המודעות הקולניות, המכריזות על ביאתם של משַׂחקים מעֵין מֵקְרִידִי, בּוּס או קֶמְבֶּל, או על ביאתו של דַבּרן מפֻרסם; אותה שמחת־ההתפעלות, שמתוכה הם מקדמים בברכה את פני כל אחד מן החברים שֶׁשָּׁבוּ הביתה, לאחר הפרֵדות הראשונות, שנאלצו להִפָּרד לרגלי הנסיעה לִמְקום לִמוד או לצֹרך עסק; אותה השקידה היתרה, שמתוכה הם אוגרים במשך ימי הפרֵדות האלה את הדבש, אשר יַמציא להם המקרה, בכדי לעַנג בו את אזנם ודמיונם של האחרים; ואותה העליצות הרַבּה לבלי חֹק, שמתוכה הם פורקים מעליהם את אוצרות הרוח הראשונים, כשימֵי החג חוזרים ומכַנסים אותם יחד? מה טיבו של אותו ההִדּוּק המאמץ אותם אִמוץ שכזה? אין זאת כי־אם שלשלת הברזל של העֹני, של ההכרח, של המציאות האכזריה, שהרחיקה אותם מעל תענוגות החושים, המזקינים נערים אחרים בלא עת, היא היא שכוננה ופִלסה את פעֻלתם במסִלות בטוחות ונאמנות ועשתה אותם בעל־כרחם למעריצי הרוממות, היֹפי והטוב. אי להם לבני־אדם קצרי ראות, המעמיקים לחקור בספרים, בטבע ובטיב האדם! כמה מאֻשרים היו, אִלו היו יודעים את הַהֲנָיוֹת שלהם. נפשם תִּכלה להשתחרר מעֹל אבותיהם הקל והנוח; הם משתוקקים לבגדי חמֻדות, למסעות, לשעשועים של בתי־תיאטראות, לחֵרות שקֹדם זמנה ולתענוגי הפקר, אשר אחרים נהנים מהם. אוי ואבוי להם, אם תאווֹת נפשם תמָלאנה! מלאכי־השרת החופפים עליהם והקושרים עטרות של דפנים לראש נעוריהם אינם יגיעת עבודה ומחסור ואמת ואמונת איש באחיו.

בהרבה מקצועות של אקונומיה הגונה ואמִתּית אנו יכולים להפיק לקח מעודד את הנפש מתוך אֹרח חייהם ומנהגיהם של הרומאים בני התקופות המאֻחרות, ככל אשר תֵּאר אותם פליניוס הצעיר במכתביו. והרי גם אני איני יכול לעמוד בנסיון ולהתאפק מלהביא כאן אותה הדֻגמה מארחות ביתו הנעלים והיקרים של הלורד פַלִקְלִינְד בקְלַרֶנְדּוֹן, דֻגמה שהיתה לענין שדשו בו רבים: „לפי שביתו נמצא במרחק של עשרה מילין ומשהו מאוקספורד, לכן בא ביחסי קִרבה ובקשרי ידידות עם אותם מחכמי האוניברסיטה הזאת, שהיו מצֻיָּנים ביותר במדותיהם ובטוּב ערכם, ואשר מצאו בו איש בעל תבונה עצומה כל־כך, בעל דעה ישרה במדה מרֻבּה כל־כך, בעל דמיון כַּבּיר לאין חֹק, העצור ומשֻׁעבד לדרכי מחשבה והגיון מעֻלות מאין כמוהן, בעל ידיעות מֻפלגות כל־כך, עד שאין לך מקצוע, שלא היתה לו תפיסה בו, ועם זה גם עַנוְתן גדול עד־מאד, כאִלו היה איש נבער מדעת, עד שהיו מַרבּים לבקר אותו והיו דרים בביתו כמו בבית־ועד של חכמים, הקבוע בתוך אטמוספירה יותר טהורה ורוממה; ומתוך כך נעשה ביתו לאוניברסיטה בזעיר פנים, שהיו באים לשם לא כל־כך לשם מרגוע, כאשר לשם חקר ועיון ועל מנת לבדוק בדיקה דקה אותן ההנחות, שנאמרו בצורה גסה ביותר ואשר עצלות המחשבה והסכם הבריות עשו אותן לענין שדשים בו רבים בשיחותיהם המצויות".

אני מוקיר את האדם, שאינו רודף אחר הכבוד לקנות לו שֵׁם תפארה בשלטון המדינה או במִשׂרת הצבא, להיות יוריסט או חוקר הטבע, להֵעשות לפַיטן או למפַקד בצבא, אלא אדיר חפצו הוא להיות אמן של חיים טובים ונאים ולמלא את חובותיו בתור אדון או משׁרת, בתור בעל לאשתו, אב לבניו, או בתור ידיד ורֵעַ. אלא שלצֹרך התפקיד הזה דרוש לו לאדם כֹּח־רוח כבּיר במדה לא פחותה מכפי שהוא דרוש לאותם התפקידים האמורים למעלה – ואולי במדה יתרה מזה – והסבה של אי־הצלחה במקצוע זה היא אותה הסבה גופה של אי־הצלחה במקצועות ההם. סבור אני, שזה חטאה של תפוסת הבית שלנו, שאין היא מַשרה על האדם רוח של קדֻשה. עוֹן שלטון המדינה, עון החנוך, עוֹן האמונה ועוֹן חיי היחיד – עוֹן אחד הוא.

אגדות־קדומים נוהגות לספר לנו על־דבר מעיל, שהובא מארץ הפֵיות לאשה היפה והתמה מכל הנשים אשר בחצר המלך ארטור. מעיל זה יהי נתון במתנה לזו, שיהא הולם אותה לפי מדתה. כל אחת ואחת חשקה נפשה לנסות ללבשו, אבל הוא לא היה הולם אף אחת מהן: לאחת היה רחב לבלי חֹק, אצל השניה היה נגרר על הקרקע ואצל השלישית התכַּוֵּץ כגֹדל מטפחת. נשי החצר אמרו, כמובן, שהשד חבוי במעיל, אבל האמת היתה אצורה אל־נכון במעיל, שהיה מגַלה לעין כֹּל את הכִּעור, אשר כל אחת ואחת היתה מבקשת להעלימו. כֻּלן נרתעו אחור מן הלבוש בחרדה. רק גֶ’נֶלַס התמימה בלבד זָכתה ללבוש אותו. כדומה לזה מחֻנן כל אדם במחשבתו במדת אדם, אשר בה הוא מודד את כל העובר עליו. אבל לגֹדל צערו, אין בין כמה אלפים בני־אדם אף אחד, שיהא מכֻון ומתאים לשִׁעור קומתה וקצבתה של התבנית, אשר יצר לו במחשבתו. אין מדה זו יאה לא למודד עצמו, לא לאיש מן האנשים העוברים ברחוב ואפילו לא לאותם יחידי הסגֻלה, המעוררים בקרבו רגשי פלא – גבורי הגזע. כשהוא מסתכל בהם בעין בקֹרת, הוא מוצא, שכַּוָּנותיהם שפלות, שחיש קל ביותר הם משביעים את נפשם רצון. הוא רואה את המהירות היתרה, שמתוכה מתנשאים החיים למרום־גבהם, ואת השפלות אשר בצפיָתם ותוחלתם של מרבית בני־האדם. לכל אחד ואחד, מיד לאחר שהגיע לידֵי עונת הבגרות, מזמין גורלו איזה מקרה, איזו חברה או איזה אֹרח־חיים, הנעשים לקריזיס בחייו ולראש המאורעות שבדברי ימיו. אצל האשה מאורע שכזה הוא האהבה והנשואין (תוצאה שהיא מן הטובות והנבונות ביותר); ואף־על־פי־כן עלוב הוא הדבר למנות ולָמֹד את כל המאורעות והתוצאות של חיים, שעדַין לא הגיעו לידֵי גמר התפתחותם, מתקופה צעירה ולא־חשובה בעִקרה כעונת האהבה והנשואין. אצל הגברים הרי מקום חנוכם ותלמודם, בחירת משלח־ידם, התיַשבותם באחת הערים, או המעבר שלהם אל המזרח או אל המערב, או מאורע נִקלה אחר, שתולים בו ערך גדול, המסַמן רגע מכריע בחיים וכל השנים והעלילות שלאחר־כך יונקים את כל הענין והחשיבות שלהם מתוך היחס שביניהם ובין הרגע הזה. וזהו הטעם, מפני מה אנו עומדים עד־מהרה על תכונתה המיֻחדת שבשיחתו של כל אדם, ובדעתנו שנים שלשה מאורעות ראשיים שבחייו, אנו יודעים לכַוֵן, מה דעתו על כל ענין ומאורע חדש המתרחש אצלו. בקרב האנשים המכֻנים בשם משכילים אין דבר זה פחות נִכּר מאשר בקרב אנשים שאינם משכילים. אני ראיתי אנשים בעלי כשרונות נאים בחגיגות של בתי־ספר, עשר או עשרים שנה לאחר שיצאו מבתי חנוכם אלה, אשר בהמצאם שוב בין כתליהם, חזרו ונעשו לאותם הנערים עצמם כמו שהיו בצאתם מהם. הם התענגו על אותם ההתולים עצמם ונהנו מאותם מעשי השובבות עצמם כאשר בימי נערותם; שנות הגברות והמשרות שלהם, שהביאו עמם בחזירתם אל בתי־הספר הישן, לא היו נראות אלא כמסכות של נוי והדור חיצוני; מתחת למסכות האלה עדין הוסיפו להיות אותם הנערים עצמם כמו שהיו מלפנים. מעולם אין הדבר עולה בידינו להיות אזרחי העולם, אלא אנחנו נשארים תמיד קרתנים, החושבים כי כל דבר שבעירה הקטנה שלהם טוב ונעלה הוא במשהו מאותו הדבר עצמו בכל מקום אחר שבעולם. המאורע המצֻין שבחיי כל אחד שונה מזה שבחיי חברו, אלא שאצל כל אחד ואחד הוא נעשה לחֹמר שרפה על מוקדי האֶגואיזמוס שלו, ההולך ובוער לעולם. לאחד היה מאורע זה מסעו בים; לשני – המעצורים, שצריך היה להתגבר עליהם בכדי להִכּנס לבית־הספר; לשלישי – תיורו בארצות המערב או נסיעתו לקנטון; לרביעי – יציאתו אגֻדת הקִוֶקֶירים; לחמישי – הדִּיאֵיטָה החדשה וסדר חייו החדש שלו; לששי – יציאתו מכלל האורגניזציות של הלוחמים בעד בטול העבדות; ולשביעי – כניסתו לתוך האורגניזציות האלה. חיים שכאלה אינם אלא מעשי קטנות ודברים של מה־בכך. נקל להם ביותר להשביע אותנו רצון.

סבור אני, שהתוצאה המעציבה הזאת מִתְגַלֵּית בהליכותיו ובמדותיו של אדם. האנשים, שאנו רואים איש באחיו, אינם משוים לפנינו את צלמו ודמותו של אדם. בני־האדם, שאנו רואים לפנינו, נרדפים על צואר כמו על־ידי מכות שוט; מיֻגעים, מקֻמטים וחרדים הם; כֻּלם דומים הם לסוסים, אשר פרשים שאינם נראים לעין רוכבים על גבם. כמה ממעטים אנו לראות מנוחת שלוה בעולם! עדַין לא ראינו מעולם אדם גמור. אין אנו מגלים בו את עקבות המדות של הוד־מלכות, המיֻחדות לו מטבע בריָתו, ושיש בהן כדי להרגיע ולרומם את רוח המסתכל בו. אין אתנו אנשי אלהים ואין מרבית בני ההמון ממהרים להיות לאנשי אלהים, ואף־על־פי־כן הרי אנו מחזיקים כל ימי חיינו בכל עֹז באמונה בחיים טובים מאלה, באנשים טובים מאלה, ביחסים טהורים ונדיבים, למרות כל חֹסר הנסיון שלנו בטיב חברה אמתית. אין ספק בדבר, שלא היתה זאת מכַּוָּנתו של הטבע ליצור בכל הבזבוז העצום הזה של אמצעים וכּחות מרֻבּים לאין חֹק תוצאה זולה ושפלה שכזו. געגועי לבנו אל הטוב ואל האמת מורים אותנו תורה מעֻלה מזו; ולא עוד אלא שבני־האדם בעצמם משפיעים עלינו מחשבה על־דבר חיים מעֻלים וטובים מאלה.

טבעו המיֻחד של כל אדם יש לו יפי שלו. בקרב כל חברה, ליד כל אח מבֹערת הרי אתה נדהם משפעת עשרו של הטבע, כשאתה שומע כל־כך הרבה קולות חדשים, שכֻּלּם מוסיקליים הם, ואתה רואה בכל אדם מדות ונמוסים מקוריים, שיש להם קסם עצמי ומיֻחד במינו ואתה מרגיש בהכרות־פנים חדשות. אתה מכיר, שהטבע הטביע בשביל כל אחד ואחד את היסוד לבנין־אלהים, אם רק תאבה הנפש לכונן עליו את הבנין הזה. אין לך פנים ואין לך דמות ומראה, שאי אתה יכול לצרף אליהם בדמיונך כח־תבונה כביר או נדיבות־נפש נעלה. אמנם אמת הוא, שמפי הנסיון שלנו אנו יודעים, שהיפי, בהבדל מהרגשת היפי, איננו סגֻלת־מַתּת קבועה של האיש והאשה, כמו שצריך היה להיות. היפי, אפילו באדם היפה, אינו אלא דבר שבמקרה, – או, כמו שאמר אחד האנשים, מגיע לידי מרום שלמותו רק רגע אחד, אשר לפניו עדַין בֹּסר הוא, ולאחריו הוא הולך ופוחת, אבל מעולם אין היפי נעדר כליל מנגד עינינו. כל פנים וכל דמות הגוף מעוררים בקרבנו הרגשה, שיש להם זכות המיֻחדת להם ודבר־מה בריא המיֻחד להם. ידידינו אינם מתגלים לנו במלא צביונם ובצורתם העליונה. אבל הבה יעידו־נא הלבבות, שהיו מתפעמים בחזקה למראיהם, כמה כח היה עצור ברשמי היצורים האלה הקרוצים מחֹמר, העוברים ושבים על פנינו! כח השלטון הטמיר והנעלם, אשר תערה הצורה על הדמיון ועל הרגש, מרום ונעלה הוא מכל הפילוסופיה שלנו. המבט הראשון, שעיננו פוגעות בו, יש בו כדי לברר לנו, שׁהחֹמר הנהו בית־קבול של כחות הנעלים משל כחות עצמו וכי שום חֹק מחֻקי הקוים והשטח אינו מספיק להסביר לנו למדי את סגֻלת הַהַבָּעוּת של הצורה. אנו רואים ראשים, הסובבים על צירו של חוט השדרה, – זולת זאת אין דבר; ואנו רואים ראשים, הנראים כסובבים על ציר שהוא עמֹק כצירו של העולם – מתנועעים הם תנועה כל־כך אִטית ומרֻשּׁלת ונשגבה. על שפתי האיש שאנו סחים עמו אנו רואים, כי גדולי האמנים של המחשבה והשירה מצויים ושרויים בנשמתו או נעדרים ממנה. כשאנו מזדמנים עמו לאחר כמה שנים אנו מכירים מריסי־עיניו, שנשאר עומד על המקום, ששם עזבנו אותו, או שפסע פסיעות גסות לפנים.

בה בשעה שהטבע והרמזים המחכימים, שאנו קולטים מתוך מהותו של האדם, מעוררים בלבנו מֻשּׂג על־דבר חיים אמתיים ונשגבים על־דבר תפוסת־בית, הדומה ביפיה ורוממותה ליפיו ורוממותו של העולם הזה, אנו עומדים ביחוד על תורה זו עצמו על־פי אותם היחסים המעֻלים, אשר לבנו מעורר ומזרז אותנו תמיד לכונן ולהקים בינינו ובין אנשים יחידים. מאֻשר יהיה אותו הבית, אשר היחסים שבין איש לאיש נקבעים בו על יסודו של האֳפי, על פי הסדר העליון ולא על־פי הסדר התחתון; אותו הבית, שהנשואין נעשים שם על־ידי האפי ולא על־ידי ערבוביה וחליפות של טעמים, שאין מודים עליהם בגלוי. רק נשואין שכאלה יהיו למסֹרת־ברית, להמציא לכל אחד משני הצדדים את הנעימות ואת הכבוד להיות זה לזה גומל־חסדים שָׁלֵו ושאנן ומתמיד ואינו פוסק. וכן גם התשובה המסַפּקת לספקן, המפקפק ביִפּוי כּחו של האדם לעַלֵּה את אחרים ולהיות מתעלה בעצמו, מֻנּחת באותו החפץ ובאותו הכֹּח הנטוע בו לעמוד בקשרי התחברות, המשַׂמחת ומרוממת את הנפש, עם אנשים יחידים, שהִנָּם עִקר שאיפותיהם האידיאליות והמעשיות של כל האנשים נבוני־הדעת.

נוי ותכשיט לבית הִנָּם הידידים המבַקרים אותו. אין לך מאורע גדול בחיים כהופעתם של פנים חדשות ליד האח המבֹערת שבביתנו, פְרָט לעלִיָּתו והשתלמותו של אָפיֵנו, אשר הקריבם ומשכם אלינו. על ההגדרה, שהגדיר לַנדור את מהותו של אדם גדול, הוסיף דברים נאים עד־מאד: “אין זה אלא מי שיכול לכַנס יחד בני־חבורה מעֻלה ביותר בכל עת ובכל שעה שהוא רוצה”. לנצח יִכּוֹנוּ דברי חרוז אחד משל היוָני הקדמוני מִינַנְדֶר, אשר זה תרגומם:

"לֹא אוֹצְרוֹת יַיִן, לוֹ זֹהַר כְּעֵין הַבָּרֶקֶת,

אַף לֹא שִׁפְעַת מַטְעַמִּים הַנְּעִימִים לְחֵךְ,

אִם גַּם יוֹאִיל הַטֶּבַע הַנָּדִיב לְרַוּוֹת

אוֹתָנוּ מִנְּעימוֹת עֲדָנָיו בְּלִי־דָי, ־

לֹא אֵלֶה רֹב־רָצוֹן יַשְׂבִּיעוּ נַפְשֵׁנוּ

כִּידִיד, זוּ שֶׁבֶת בְּצִלּוֹ חִמַּדְנוּ".

זוהי נחת אֹשר, אשר בכל מקום שעומדים עליה ומכירים אותה נאמנה, כח בה לדחות מלפניה את כל שאר ההנאות שבעולם, ואשר לעֻמתה אין הפוליטיקה והמסחר ובתי־הכניסה אלא דברים של מה־בכך. כי אנו משערים בנפשנו – כלום אין אנו עושים זאת? – שבשעה שבני־האדם יהיו נפגשים איש באחיו, כמו שנאֶה ויאה להם, כמו שנפגשת מדינה במדינה, – איש איש מיטיב וחנון לרֵעהו, כמטר כוכבים נופלים ממרום, עשיר במעשים, במחשבות וכליל שלֵמות למדי, – הרי זה יהיה אותו החג של הטבע, אשר כל הדברים שבעולם משַׁמּשים לו סמל; ואולי אין האהבה עצמה אלא הסמל העליון של הידידות, כשם שכל שאר הדברים אינם אלא סמלֶיה של האהבה. ככל אשר אָפיו של כל אדם הולך ומתפַּתּח, כן ירבה וכן יגדל ערך יחסיו אל הבחירים שבבני־האדם, אותם היחסים, אשר מתחִלה הם נראים רק כרומנים של ימי נערותו; ורק מי שבקי ומֻמחה בטיב מוסר הידידות, הוא הוא שילמוד את תורת החיים על בֻּריה.

מלבד מטרותיה העִקריות במקצוע יחסי האִשות, יחסי ההורים והרֵעות, עוד יש לה לתפוּסת הבית מטרה אחרת: לטפח את האמנֻיות היפות ואת הרגש של יראת הכבוד.

.1 כל דבר שמביא את יושב הבית לידֵי חיים יותר מתֻקנים, כל דבר שמחַנך את עינו, או את אזנו, או את ידו, כל דבר שמזכּך ומרחיב את דעתו, צריך למצֹא לו מקום פֹה בבית דירתו. אפס, אל־נא יעלה על דעתו, שבכדי לסַגל לעצמו דברים נאים, מן הצֹרך הוא שיהיו מצוּים ברשותו כקנין כספו ושעליו להשתדל להפוך לצֹרך זה את ביתו למוזיאון. מוטב שהמנהג היקר של היוָנים הקדמונים יתפוס לו מקום בחברה שלנו והאמנֻיּות הפּלַסטיות תֵּאָסַפְנָה בשקידה יתרה מתוך יראת הכבוד וטוב טעמו של העם בגַלֵיריות ותהיינה מצוּיות לתשמישן החפשי של כל הבריות כאור השמש. ובאותה שעה עצמה מן הצֹרך הוא לזכור, שאנו בעצמנו אמָנים אנחנו, וכל אחד ואחד מאִתּנו מתחרה עם פידיאס ועם רפאל ביצירת אותו הדבר, שהוא מלא חן ונשגב. מקור היפי הוא הלב, וכל מחשבה יקרה ונדיבה מאירה באור זִיוָה את כתלי חדרך. למה לנו להיות חַיָּבים תודה בעד כֹּחנו למשוך את ידידינו אלינו לתמונות ואגנות, לקמיעות ולמעשה ארכיטקטורה? למה לנו להפוך את עצמנו לשמשים־מַרְאִים ולדברים טפֵלים לגבי בתינו הנאים ומעשי האמנות שלנו? אם נספוג לתוכנו מתוך אהבה ונדיבות־רוח את היפי שאנו מעריצים אותו, אז תהי היכֹלת בידנו לשוב ולהשפיע אותו על כל הסובבים אותנו. האיש והאשה, אשר כל מעשה וכל מפעל שלהם עלול הוא להיות ענין יצירה לאמן־מפַסֵל ואשר אין עיניהם רואות מעולם את האֵלים ואת הנימפות כראות יצורים שכבר בלו מיֹשן, אינם צריכים למעשי־קִשוט של בד ושל שׁיִש, משום שהם יודעים בעל־פה את האינסטינקט של הוד־הרוממות.

איני מזלזל בערך החנוכי הנאה אשר בפסילים ובתמונות. אבל סבור אני, שיבוא יום והמוזיאון הצבורי שבכל עיר ועיר ישַׁחרר את ביתו של היחיד מן המשא הזה לרכוש אותם ולהציגם לרַאוה. אני הולך לרומא ורואה על כתלי הוַטִּיקַן את התמונה „התפשטות הגשמיות" שצִיֵר רפאל והנחשבת לתמונה המצֻיָּנה שבעולם; או בבית־הכניסה הסיקסטיני אני רואה את החוזות הסֻבּיליּות ואת הנביאים הגדולים המצֻיָּרים בפרִיסקָאות ביד מיכל אנגלו, – אשר במשך שלש מאות שנה היו מלהיבים יום־יום את הדמיון ומעוררים את חרדת הכבוד של המוני בני־אדם מרֻבּים כל־כך מכל אֻמות העולם! אמנם מתאַוה אני להביא לילדי ולידידַי העתקות מן הצורות הנפלאות האלה, שאני יכול למצֹא אותן בחנֻיותיהם של מפתחי פתּוּחים; אבל אין אני רוצה לקבל עלי את סבל המשא לסַגל אותן לעצמי. רוצה הייתי שֶׁיִמָּצְאוּ בעיר מולדתי ספריה ומוזיאון, שהִנָּם קנין העיר אשר שמה יכלתי להפקיד את האוצרות היקרים האלה, שאני ובני יכולים היינו לראותם שם מזמן לזמן ואשר שם מקומם הנכון בין מאות המתנות נדבת יד אזרחים אחרים, שהביאו הלום את כל החפצים, אשר לפי שקול־דעתם ראוּים הם על־פי טבעם להיות יותר קנין הצבור מקנין היחיד.

אֹסֶף ממין זה, שהוא קנינה של העיר, היה נותן כבוד ויקר לעיר והיה גורם לנו, שנאהוב ונכבד את שכנינו במדה יתרה. אין ספק בדבר, שנקל היה לכל עיר ועיר למלא את החובה הזאת, שהיא חובה עירונית לאמִתּה. כל אחד ואחד מאתנו היה נותן לצֹרך זה את חלקו בשמחה; ובשמחה יתרה היה נותן ככל אשר חשיבותו של המוסד הזה תלך הָלוך ורבה.

.2 מובן מאליו, שלא בהיותו בָדֵל מהערצת־היפי הזאת, אלא בהיותו קשור עמה קשר אמיץ יהא הבית נחשב בעיני הבריות למִקדש. לשונו של אחד הדורות הגסים מדורנו אנו הביעה בתורת חֻקּי־המנהג את הכלל, כי ביתו של אדם היא טירתו; אבל התקדמותה והתפתחותה של האמת תעשה את כל בית למזבח אלהים. האֻמנם לא יפקח האדם באחד הימים את עיניו, לראות מה יקר הוא לנפש הטבע – מה קרובה היא אליו? האֻמנם לא יראה מבעד לכל המון הדברים, שהוא קורא להם שלא בצדק בשם מקרה, כי החֹק שולט בַּכֹּל מעולם ועד עולם; כי קיומו הפרטי רק חלק הוא מן החֹק הזה; כי משכנו של החֹק הוא בלבו שלו, לב אדם לקוי ופגום; כי דרכי הכלכלה שלו, עבודתו, גורלו הטוב והרע, בריאותו ומדותיו משמשים כֻּלּם דֶמונסטרציה מפליאה ומדֻיֶּקת בזעיר פנים של הגֶּניוס אשר להשגחה הנצחית? כשאדם בא לידֵי השגת החֹק, מיד הוא פוסק מלהתיאש. כל זמן שהוא מסתכל בו, הרי כל מחשבה וכל מעשה הולכים ומתעלים ונעשים לעבודת אמונה ודת. כלום מוכיחה קדֻשַּׁת השבת על החֻלּין שבכל שאר ימות השבוע? כלום מוכיחה קדֻשַּׁת בית־הכנסת על החֻלין של בית יחיד? מעשה כשפים עלינו לבאר באור שהוא ההפך ממשמעו. הבה יעמוד האדם על רגלי עצמו. הבה תחדל האמונה מהיות דבר שבמקרה; ודפיקות המחשבה, המתפשטות ונפוצות עד לקצות תבל, הבה תצֶאנה־נא מחיק תפוּסת הבית.

אלה הם התנחומים – אלה הן המגמות, אשר בשבילן נוסדה תפוסת־הבית וכוננה קורת הבית. אם בני־האדם מחזרים אחריהן ומבקשים אותן ובבחינה ידועה גם משיגים אותן, כלום יכולה המדינה, כלום יכול המסחר, כלום יכול האקלים, כלום יכולה עבודת רבים לטובתו של יחיד לתת דבר המעֻלּה מהן, או לכל־הפחות הטוב כמותן למחצה? מחוץ למטרות האלה החברה רפת־כח היא והממשלה אינה אלא דחיקה לתוך חיי הפרט. סבור אני, שהגבורה המסֻגֶּלת בימינו אלה לעשות עלינו רֹשם של גבורת אֶפַּמינוֹנדַס ופוֹקיון, צריכה להיות גבורתו של המנצח בחיי הבית. מי אשר באֹמץ רוחו ובחן הליכותיו יכריע מפלצת זו של המנהגים המֻסכּמים ושל המּוֹדָה ויורה את בני־האדם, איך לחיות בקרב היסודות הדלים והעלובים, אשר בערינו וכפרינו, חיים של טהרה, של יפי ושל גבורה; אשר יורני דעת איך עלי לאכל את לחמי ואיך אמצא מרגוע לנפשי ואיך עלי להתהלך עם בני־אדם, מבלי שאצטרך להתבַּיֵּש על כך, הוא ישוב ויקים את חיי האדם לגאון ולתפארת ויעשה את שמו יקר לדורות עולם.