מדרגה ידועה של עֲלִיָּה מן המצב הגס ביותר, שבו שרוי האדם כשעדַין הוא שוכן במערות או על־גבי אִילנות כאחד הקופים, כשהוא אוכל־אדם ונזון משבלולים, מתּוֹלעים ומנבלות, – מדרגה ידועה של עליה מן המצב הקדמוני הזה נקראת בשם ציויליזציה. שם זה קלוש ומָרכּב הוא וכולל משמעות הרבה. איש לא נִסה עדַין להגדירו הגדרה קבועה ומדֻיקת. גִּיזוֹ, שכתב ספר בענין זה, אף הוא לא עשה זאת. בשם זה מצַינים את התפתחותו של אדם, אשר מערכת רוחו מעֻלה ביותר, אשר הוּבא לידי המדרגה העליונה של דקוּת הרגש בין במקצוע כחו המעשי ובין במקצוע הדת, החֹפש, חוש הכבוד והטעם. מתוך שהגדרת מהותה של הציויליזציה רפויה בידינו, לפיכך אנו קובעים אותה על־פי־רֹב בדרך שלילה. אֻמה, שאינה משתמשת לא בבגדים ולא בברזל, שאין לה לא אלף־בית ולא נשׂואין, לא אמנֻיות המתפתחות בעתותי־השלום ולא מחשבה מָפשטת, אנו קוראים לה אֻמה ברברית. ואף־על־פי־כן, גם לאחר שכמה אֻמנֻיות, שהתפתחו מאליהן או שהֻכנסו מבחוץ, מצויות אצל אֻמות מעֵין הטורקים או המוירִים, הרי לעתים קרובות מאד משׂא־פנים יהיה בדבר, אם נקרא להן בשם אֻמות בנות־תרבות.

כל אֻמה גְדֵלָה וצומחת לפי הגֶּניוס שלה ויש לה ציויליזציה משל עצמה. החינאי והיַפּוני, עד־כמה שלא יהיו כליל־שלֵמות איש איש לפי דרכו, אף־על־פי־כן שונים ונבדלים הם מאנשי מדריד וניו־יורק. המֻשׂג ציויליזציה כולל בתוכו משמעות של פרוגרֶס טמיר ונעלם. בקרב החיות אין שום פרוגרֶס; והשבטים הפראים, אשר בקרב משפחת בני־האדם שבימינו, יותר משהם נעשים לבני־תרבות, הולכים וכלים לאט־לאט. ההֹדים שבאמריקה לא למדו את מעשי ידיו של האדם לְבֶן־העור; ובאפריקה הרי כושי שבימינו הנהו אותו כושי עצמו, שהיה בזמנו של הֶרוֹדוֹטוֹס. בקרב יתר גזעי בני־האדם אין הגִדול מתעכב; אלא שאותו הפרוגרס עצמו, שעובר על הנער “בשעה שמבצבצות שתּי העינים שלו”, כמו שאומרים הבריות, כשהזיות הילדוּת שלו הולכות ונמוגות מיום ליום והוא מתחיל לראות את הדברים ראִיה כהויתה ומתוך הבנה, עובר גם על שבטים שלֵמים. כל־עִקרו אינו אלא מחקר התעלומה של אוצרות הכֹּח הצָבור ושל ההתקדמות הנעשית מתוכה ומגַבּה. הוא כולל את קלוּת צֵרוף המחשבות, את כֹּח ההשואה ואת היכֹלת להשתחרר מדעות קבועות. ההֹדי סר וזעף הוא ורוחו מתעכרת, כשהוא אנוס למנוע את עצמו מן המנהגים והמסורות שלו. מבטו של האדם הלבן מכריע אותו והוא אנוס להשפיל את עיניו מפניו. עִלה לאחת מדחיפות הגִדּוּל האלה משמש תמיד איזה חזיון חדש, המפליא את הרוח ומעורר אותה להרהיב עֹז ולעשות מעשי שנוּים. הנה כי כן מופיע תמיד בראשיתו של כל מעשה תקון ושכלול בחברה אדם כקַדמוּס, כפִיתֵּיאַס, כמַנקוֹ־קַפַק, – איזה נכרי מצֻין ומעֻלה, המביא עמו אמנֻיות חדשות ונפלאות ומלמד אותן לבריות. אמנם אין מן הצֹרך הוא, שאדם שכזה יהא בעל ידיעות מרֻבּות, אלא עליו להיות חביב על הבריות, שהוא בא להורות אותם דעת, ולהיות שומע את לשונם ומכַבּד את אלהיהם. ביחוד היה חוף הים משמש מקום, שממנו נפוצה הדעת בעולם, כשם שנפוץ משם גם המסחר. אֻמות מתקדמות ביותר היו תמיד אותן האֻמות, המרבות לעבור ארחות ימים. תגבֹּרת הכח, אשר הים דורש מן המַלח, עושה אותו עד־מהרה לאיש אמיץ, וחליפות חופי הים ויושביהם העוברות על־פניו מטהרות את מוחו מהמון הבלי השוא המצוּים באהלי מושבו.

אי מזה נתחיל או נסַיֵּם להרצות את פרשת כל אותן עלילות החֵרות והתבונה, אשר כל אחת ואחת מהן היתה משמשת בעונתה תקופה בהיסטוריה? הרי לדֻגמה התוצאות הכבירות והעצומות עד־מאד הכרוכות בבנין בית־קורות או בבנין בית־אבנים בשביל שַׁלוָתו, תעצומות עֻזו ושִׁפּור מדותיו של האיש הבונה אותו. אדם הדר במערה או באֹהל, הנוסע בעדר, מת, כשהירֻשה, שהוא מניח אחריו, אינה מרֻבּה מזו שמניח אחריו הזאב או הסוס. אבל מכיון שנעשתה מלאכה פשוטה שכזו כבנין־בית, הרי ראשי אויביו וצריו נהדפו אחור. בטוח הוא מפחד שִׁני חיות רעות, מקֹר, מעקיצת חמה ומפני סגריר; ומתוך־כך הרי כשרונו נאים ומעֻלים מתחילים פועלים את פעֻלתם וקוצרים את קצירם הנאֶה. אז נולדות המצאות ומלאכות־מחשבת, מתפתחות מדות טובות ומעלות חברתיות יפות ותענוגיהן. אכן פלא הוּא הדבר, איך בסֻכּה של קורות עץ, אשר על גבול יִשוב בני־האדם, ממהר להופיע פסנתר. כמעט שאפשר להעלות על הדעת, שמצאוהו תחת גזעו של אחד הארנים. יחד עם כלי־הנִגון הזה בא לשם כך גם ספר דקדוק הלשון הלטינית, – והנה אחד מאלה הנערים צהבהבי־השׂער כבר חבּר מזמור־שיר לכבוד יום החג. מעכשו יזהרו־נא בתי מדרש המדעים ובתי מחוקקי העם! כי הנה הולך וגדל כאן איש, המפתח את חוש־הטעם הדק הזה על יסוד האורגניזציה המוצקה כברזל של חלוצי הישוב ואשר עתיד הוא לשלול בידיו החזקות את זרי הדפנים מעל ראשם.

בשעה שהמשעול הצר, שעבר עליו הצַיד ההֹדי, מתרחב, מתיַשר ונהפך לדרך מתֻקנה, מיד מתחיל עובר עליו אדם בעל־צדקה, מיסיונר, עושה־שלום, נושא־עֹשר, יוצר שוקי־מסחר, ונפתח פתח לחרֹשת המעשה. פסיעה אחרת בדרך התרבות משמש המעבר שעובר האדם מן המלחמה, מן הצַיד והמִרעה אל עבודת־האדמה. אבותינו הסקנדינַבים הנחילו לנו אגדה מצֻינה אחת, המעידה עד כמה גדול היה הערך שהיו תולים במעבר הזה. „היֹה היתה בימי קדם אשה ענקית אחת, שהיתה לה בת. ויהי היום ותרא הילדה והנה איש אכּר חורש שדה. ותרץ אליו ותרימהו בשתי אצבעות ידה ותשימהו אותו ואת מחרשתו ואת בקריו בסִנורה ותביאם אל אמה ותאמר: „אמי, מה משפט החסיל הזה, אשר מצאתיו מפרפר בחול?" ותען אמה ותאמר: „השליכיהו, ילדָתי, עלינו לעזוב את האדמה הזאת, כי העם הזה יירשנה וישב עליה". מעשה־התקדמות אחר משמשת פתיחת בית־דֹאר עם כל שפעת האנרגיה המחנכת הכרוכה במוסד זה, ההולכת הלוך והתרַבּה ככל אשר המשלוח ילך הלוך וזול, ואשר בני־האדם שומרים עליו כמו מתוך רגש דתי ידוע; ולפיכך כֹּחה של טִפּת שעוה או חֹמר חותם לשמור על המכתב, כשהוא עובר ארחות ימים עד שהוא מגיע ובא לידו של מי שהוא נועד לו, כאִלו גדוד צבא מזֻין בכלי־תותח היה מגֵן עליו, נראה בעיני כקנֵה־מדה דק של הציויליזציה.

חלוקת העבודה, התרבותן והתפתחותן של האמנֻיות בעתותי השלום, שכל־עִקרן אינו עומד אלא על היכֹלת הרחבה הנתונה לכל אחד לבֹר לו משלח־יד המכֻון לפי כשרונו – לחיות בעמל־ידו המעֻלה, – נותנות למדינה פועלים מועילים ומאֻשרים; והפועלים הללו, אשר ביצירותיהם המושכות את הלבבות פִתּחו בקרב הבריות דרישה חדשה, באים עד־מהרה על שכרם הנאמן, במכרם את מעשי ידיהם ברֶוח הגון; ומתוך־כך הרי נעשה פעלם מעֵין שלטון של שמירה מעֻלה ומעין עשרת הדברות. אכן נכונים הם עד־מאד דברי הד“ר דזֶ’נסון האומר: „דבר יקר הוא לראות את בני־האדם עסוקים בעסק יותר תמים ונוח מזה, שהם עסוקים בו בשעה שהם משתכרים כסף”.

מערכות הסדרים והתקנות המחֻכּמות אשר לשלטון האזרחים, אף־על־פי שבנוהג שהן נעשות במכֻוָּן לדרכים ותנאים טבעיים, כגון סִמני הגזע, הלשון, האמונה וסגֻלות הארץ, בכל־זאת דורשות הן מאת המנהיגים חכמה ומדות אֹפי מסֻיָּם, ובתולדותיהן ממציאות הן עֹנג ונחת לדמיון. „אנו רואים המונים עצומים לאין חֹק, אשר למרות יצרי לבם ותאוותיהם הנמרצים ביותר נשמעים הם למושכות השלטון הנוהג בם, שכמעט שאין הם מרגישים בו, ופשעיו של היחיד מתגלים, והוא נענש עליהם, אפילו אם ברח מעבר השני של כדור הארץ" ¹.

סִמן מֻבהק אחר לדבר משמש מצבה ההגון של האשה במדינה. עניוּת וחריצוּת כשהן מצטרפות אל רוח בריאה שוקדות על־נקלה על חֻקי אהבת הבריות ומחבבות אותם ביותר: העמֵד את שני המינים בקשרי יחס נאות של הגות כבוד זה לזה, ומיד אתה רואה והנה מוסריוּת חמורה מאצילה על האשה אותו הקסם הממשי, המטפּח ומרבה את כל דבר שיש בו מן העדינוּת, מן השירה והקרבת עצמו. ומוליד בבן־זוגה הקשה מדת דרך־ארץ נאה והשכלה, רֵעוּת ופִּקחוּת; ומשום כך סובר אני, שהשפעתן של נשים טובות על החברה משמשת קנה־מדה מספיק של הציויליזציה.

קנה־מדה אחר של הקולטורה משַׁמשת הפצת הדעת, הפורצת ועוברת את כל המחיצות הישָׁנות של המפלגות ואשר בסיועו של מעשה הדפוס הזול היא מכניסה לתוך ביתו של כל איש עני את מדעי בתי האוניברסיטאות – בילקוטו של הנער מוכר כתבי־העתים. פֵּרוּרים של דברי מדע, של מחשבה ושירה אתה מוצא בגליון של עתון הגס ביותר, עד שבכל בית ובית אתה רואה, היך לבו של אדם נוקפו לבער גליון של עתון קֹדם שקרא בו עד תֻּמּוֹ.

האנִיָּה, לפי עריכתה ותקונה שבימינו, אינה אלא קצורן ותמציתן של מלאכות־המחשבת המצוּיות באֻמה: האנִיָּה מפלסת לה דרך על־פי הקוֹמְפַּס והמפה, את חשבון האֹרך הגֵיאוגרפי מחַשבים על־פי ראיַּת הלבנה, היא נהוגה והולכת בכֹח הקִיטור – ובתוך מִשברי־מים סוערים בדרך רחוקה מרחקים עצומים ממקום מוצאה,

„דֹּפֶק לִבָּה, לֵב־בַּרְזֶל.

הוֹלֵם תּוֹך רִגְשַׁת הַסַּעַר".

שום הרגל אין ביכלתו להמעיט את גֹדל הפלא אשר בשליטה זו, שבריָה חלשה שכזו שולטת בכֹחות עצומים שכאלה. זוכר אני, שפעם אחת בעָברי בים התבוננתי אל האמנות המצֻיָּנה, שֶׁבָּה היתה ערוכה המכונה בעבודתה המתמדת, שהיתה עובדת להוציא בכל שעה מאתַים גַלּוֹנים של מים מתוקים מתוך מי הים המלוחים, ובדרך זו היתה מסַפּקת את כל מחסורי האניה במים.

האמנות העוברת דרך המון פרטים רַבּי־הרכבה; האדם, המקֵַּיֵּם את נפשו; הארֻבּה, העשויה לשרוף את עשנה שלה; החַוָּה, העשויה לגַדל ולהוציא את כל מה שנצרך לכלכלת הנפשות היושבות בה; ובית־האסורים אף הוא, שהכשירוהו לכך להיות מסַפּק את צרכי עצמו וגם להמציא רֶוַח, ולא עוד אלא שהפכוהו לבית־ספר מתֻקן, העושה נבלים לאנשים כשרים, כשם שאנִיּת־הקִיטור עשתה את מי הים המלוחים למים חיים – כל הדברים האלה הִנָּם דֻּגמאות לאותה השאיפה המכֻוֶּנת להרכיב הפכים שונים אלה באלה ולהוציא תועלת מן הרשעה, שאיפה המשַׁמשת אות ומופת לציויליזציה נעלה.

ציויליזציה אינה אלא תולדתה של אוֹרגניזציה מָרכּבה ביותר. בקרב הנחש הרי כל האברים כחבושים בנרתיק; אין לו ידים ולא רגלים, לא סנפירים ולא כנפים. בעוף ובחיה נשתחררו ונפלגו האברים ומתחילים לשַׁמש את תשמישם. אבל באדם התפתחו כל־צרכם ומלֵאים הם עסקנות זריזה ושמֵחה. כשהוא משתחרר מחִתּוליו, מיד מופיע עליו אותו האור המָּחלט, שאנו קוראים לו בשם תבונה, ומתוך־כך הרי הוא משיג את החֵרות לַאֲמִתָּהּ.

סגֻלות האקלים יש להן ענין ויחס מרֻבּה אל שכלול זה של מצב האדם. התרבות העליונה שבעליונות לא אהבה מעולם את האזורים החמים. בכל מקום שיורד שלג, שם אתה מוצא חֵרות אזרחית. במקום גִדולו של המוּז, שם מערכת הגֵּו מרֻפּה ומפֻנקת על חשבון מעלות־הרוח העליונות: שם האדם חוּשָׁנִי ואכזרי. אבל שִׁעורי המעלות הללו אינם בלתי־משתנים. מדרגות רוממות של רגש מוסרי משעבדות תחתיהן את ההשפעות שאינן נוחות של האקלים, וכמה מאנשי המופת המצֻיָּנים שבבני־אדם ושבּאֻמות מוצאם מן הארצות שליד הקו המשוה, כגון הגֶּניוס של מצרים, של הֹדו וערָב.

כל המעשים האלה משמשים קני־מדה או קַוִּים ותָוִים של תרבות; אקלים ממֻזג משפיע על התפתחותה השפעה מרֻבּה, אף־על־פי שהשפעה זו אינה מן ההכרח, משום שחכמה, פילוסופיה ואמנות היו מצוּיות גם באיסלַנדיה כאשר בארצות הטרוֹפים. אפס תנאי אחד עִקר הוא לצרכי החִנוך החברתי של האדם, הלא הוא מוסריוּת. אין תרבות נעלה בעולם בלי מוסריות עמֻקה, אף־על־פי שלא תמיד יכולה היא להקָּרא בשם זה, אלא יש אשר נאה לה להִקָּרא בשם רגש הכבוד, כגון במוסד האבירוּת; או בשם אהבת המולדת, כגון בריפובליקאות של אשפרתא ורומא; או התלהבות הנפש, כגון בכתות דתיות אחדות, העושות את מדת החסידות לאחד מעִקרי תורתם; או „הקבלה" או „רוח החבורה" אשר לאגֻדת ה„בנאים החפשים" או לאגֻדת־רֵעים אחרת.

התפתחותה של חברה שנועדה לגדולות, מן הצֹרך הוא, שתהיה מוסרית; מן הצֹרך הוא, שתהיה רצה ועוברת במסִלת גלגלי השמים. מן הצֹרך הוא, שתהיה כללית ועולמית בשאיפותיה ומגמותיה. מַהי מוסריות? אין זו אלא הִתְכַּוְּנוּת בכל מפעל ומעשה כלפי תכליות עולמיות, כלליות. הסכּת ושמע את ההגדרה, אשר קַנט מגדיר את ההנהגה המוסרית: „לעולם הֱוֵה עושה את מעשיך באֹפן שהטעם הבלתי־אמצעי אשר לרצונך יוכל להיות למִדה כללית לכל היצורים המשכילים".

הציויליזציה תלויה ועומדת במוסריות. כל מה שנמצא באדם מן הטוב נסמך על דבר־מה, שהוא נעלה ומרומם ביותר. כלל זה נוהג גם בקטנה וגם בגדולה. הנה כי כן הרי כל כחנו וכל הצלחת מעשה ידינו תלוים ועומדים באותו העֵזר והסיוע, שאנו שואלים מאת מצוקי האיתנים. ודאי שראית מימיך נַגָּר עומד על סֻלם ומקציע מלמעלה בקרדֹּם רחב שבידו גזרי־עץ מעל אחת הקורות. כמה לא־זריז הוא! וכמה כֹח הוא מבזבז בעבודתו זו! אבל הבה התבונן אליו, כשהוא עומד על־גבי הקרקע ומכונן את הקרש למטה ממנו. עכשו לא כֹח שׁריריו החלושים, אלא הכֹּח המושך של האדמה הוא הוא ההולך ומוריד את קרדֻּמו, זאת אומרת שהפְּלָנֵיטה עצמה מבקעת את קורתו. והנה גם בעל־האחֻזה, אשר עצלותם והתרשלותם של הפועלים, אשר שכר לנַסר את עציו במשׂוֹר־יד, גרמו לו הרבה מֹרת־רוח ודאבון־לב, עד אשר באחד הימים עלתה מחשבה על לבו להעמיד את מכונת־הנסירה שלו על קצה אשד־מים; והנחל לא יִיעף ולא יִיגע לעולם מלסובב את הגלגל: הנחל טוב־לב וסבלן הוא ומעולם לא יַמרה את פי האדם.

היה צֹרך לנו לשלוח מכתבים: אלא שֶׁרָצים לא היו יכולים להלוך במהירות מספיקה ובדרך רחוקה למדי; היו משַׁבּרים את מרכבות־הדֹאַר שלהם ומכשילים את כֹּח סוסיהם; אנוסים היו להתגבר על קלקול הדרכים בימות האביב, על ערֵמת־השלג שבימות־החֹרף וחרבוני־החמה שבקיץ; ויש אשר לא יכלו להשיג סוסים כל־עִקר. והנה עלתה בימינו לגַלות, שהאויר והאדמה מלֵאים כֹּח אלקטרי; וכֹח זה הולך ושופע תמיד בדרכנו אנו – באותה הדרך עצמה, שאנו צריכים להריץ לשם דבַר־ידיעה. היקַבּל הכֹּח הזה על עצמו את המלאכוּת הזאת ברצון? אחת היא, אם ברצון או שלא ברצון; הרי חוץ מזו אין לו שום עבודה אחרת ויכול הוא להריצה באפס־זמן. רק ספק אחד היה בדבר, מעצור אחד, שהיה מביא לידֵי פקפוק: הרי אין לו לרץ זה לא ילקוט, לא כיסים נראים לעין, לא ידים ואפילו מעֵין פֶּה, בכדי לשאת אגרת. אבל אחרי מחשבות הרבֵּה וכמה נסיונות עלתה בידנו למצֹא את התנאים הנוחים לדבר ולקַפּל את האגרת בצורה בלתי נראית לעין, אבל מוצקה למדי, אשר יכול היה הרץ לשֵׂאתה בכיסים נעלמים, שלא נתפרו לא במחט ולא בחוטים – וכמו בקסם רצה ובאה האגרת למקומה המיֻעד.

אבל יותר משֶׁעַל מכונת־הנסירה הנני משתומם על חריצותו ואמנותו של האדם, אשר על חוף הים היא מאלצת את עלִיַּת המים לגולל אופַנים ולטחון גרעיני בר, והמסתַּיַּעת בדרך זו בעזרת הירח, כמו בידו של פועל שכיר, לטחון, לְזָרוֹת במזרה, לשאוב מים, לנסור, לסַתּת אבנים ולגרור ברזל.

הנה כי כן זוהי חכמת האדם, לתלות בכל רגע מרגעי עבודתו את עגלת־העבודה שלו על אחד הכוכבים ולהיות צופה ורואה, כיצד מלאכתו נעשׂית על־ידי האלים בכבודם ובעצמם. דרך זו, שֶׁבָּה אנו לָוים כֹּח ותֹקף מאת יסודות האיתנים, היא גבורתנו ועצמתנו. כחות הקִיפוד, המשיכה, הגַּלְוַנִּסמוס, האור, המגנֶטיסמוס, הרוח והאש משמשים אותנו יום יום ואינם עולים לנו בכלום.

האסטרונומיה שלנו מלֵאה הרבה דֻגמאות של אותו הסיוע, שאנו מסתַּיעים בכֹחם של העוזרים המצֻיָּנים האלה. כך, למשל, בכוכב קטן שכזה ככוכב ארצנו היה מֻרגש עוד מאז ומקדם חסרון בסיס מתאים ומכֻוָּן לצרכי מדידות אסטרונומיות, כגון למעשה קביעת הפַּרַלַכְּסָה של אחד הכוכבים. אבל התּוכן, אשר קבע על־ידי התבוננות את מקום עמידתו של אחד הכוכבים, – בסיועה של תחבולה פשוטה שכזו, שחזר מקץ ששה חדשים שׁוב על התבוננותו שלו, והגיע לידי־כך, שעלתה בידו לקבוע את קֹטֶב מסלול האדמה, נאמר, מאתים מיליונים מילין בין התבוננותו הראשונה והשניה, וקַו זה נתן לו בסיס חשוב לצרכי שלש־הזוִיות שלו.

כל האמנֻיות שלנו מִתְכַּוְּנות להשׂיג את היתרון הזה. ידנו קצרה מהוריד את כֹּחות השמים אלינו, אבל אם אך נשׂים אל לב לכונן את מעשינו באותן הדרכים, שהכֹּחות הללו משוטטים ועוברים עליהן, מֻבטחים אנו, שהם יקבלום על עצמם בתענוג גדול עד־מאד. כלל זה קבוע אצלם, שאין הם יוצאים מעולם מחוץ למסִלתם. אנחנו הננו בריות קטנות, זריזות ועסקניות, הרצות, כשהן מוכנות במדה יתרה לכל שֵרות, פעם בדרך זו ופעם בדרך אחרת; אבל הם אינם נוטים מעולם הצִדה מעל הנתיב שהֻתוה להם – לא השמש ולא הירח, לא אבעבֻּעה של אויר ולא גרגר של אבק.

וכשם שמלאכות־היד שלנו לָווֹת משֶׁל יסודי כֹחות הטבע, כך גם כל פעֻלתנו החברתית והמדינית נסמכת על עִקרים. כדי לבצע ולכלול דבר־מה מצֻיָּן, מן הצֹרך הוא, שהרצון יהא פועל לשם מגמות כלליות ועולמיות. יצור דל וחלש, שהקיף את עצמו בסוללות מכל צד ועֵבר, כאשר כתב דניאל:

"עַד כִּי חֲסַר־אוֹנִים הוּא לָקוּם מֵאֵלָיו –

הוֹי מֶה חָדֵל הוּא הָאָדָם!"

אבל כשהוא נסמך על אחד העִקרים, כשהוא נעשה לבית־קִבּול של אידאות, הרי הוא לֹוֶה מהם את עֹז תקפם הכַּבּיר לבלי חֹק. גיברַלְטַר אינו אלא מבצר חזק, אבל אידיאות מוצקות הן, עד שאי־אפשר להזיזן ממקומן, והן מאצילות על הגבור משֶׁל אי־התנצחותן. „אכן תורה רוממה למדנו, – אמר קדוש אחד במלחמתו של קרוֹמוֵיל – כי הגדולים שבמעשי הגבורה אינם בלתי־אם קַוֵּי זֹהר השופעים מאת אל שדי, שהוא כֹל יכול". הבה תלֵה את מרכבתך על אחד הכוכבים. אל־נא נפָרך את גופנו בעבודה נְמִבְזָה, שאינה משמֶשת אלא לצרכי קדרת־התבשיל וכיס־הכסף שלנו. אל נשַׁקר ואל נגנוב. אין אלהים, שיהא מסַיע בידנו בזה. עינינו תפָּקחנה לראות, שכל הסוסים, שנרתמו למרכבת האלים, הולכים בדרך אחרת, השונה מדרכנו, – מזל מרכבה, עַיִש, כסיל, אריה, הרקולס: כל אל עָזוב יעזוב אותנו. מוטב שתעבוד לשם אותם הענינים, אשר האֵלים מכבדים ומסַיעים אותם, – לשם הצדק, האהבה, הדעת ותועלת הרבים.

הנה כי כן, אם על־ידי זה שאנו מכַונים את מעשינו בעקבי שבילי השמים אנו מגיעים לידי־כך, שהננו רוכבים במרכבות האלימפּוס, הרי יש ביכלתנו להביא בעֹל גם את המלאכים הרעים, את כֹּחות החֹשך, ולָכֹף אותם לשַׁמש בעל־כרחם לשם תכליות החכמה והצדקה. ואמנם כך דרכה של ממשלה מחֻכּמה, שהיא מטילה עֹנשין וקנסות על פשעים, הממציאים תענוגות לבני־אדם. מה רבה הטובה, שהיתה עושה הממשלה האמריקאית, אף־על־פי שעדַין לא נשתחררה ממחסורה הממוני הגדול, לה לעצמה ולכל עיר וכפר ולכל בית־מושב אשר במדינות הברית, אלמלי הטילה על וִיסְקִי ועל רוּם מס כבד, שיהא דומה כמעט לאִסור־מכירה גמור! וכי לא אמר בונופַּרט בשעתו, שלפי דעתו אין פטריוטים טובים ונאמנים כפשעים והעבֵרות? „מתוך אהבת הבריות ליין־שׂרף הוציא חמשה מיליונים רֶוַח, ושמחה גדולה היה שׂמֵח, אִלו נודע לו, שיש צדקה מצדקותיהם של הבריות, שעלולה להכניס לו רֶוח שכזה". הטַבַּקּוֹ והאוֹפיוּם רחבי־שכם הם ומוכנים ומזֻמנים הם לשאת בשמחה משא של מחנות צבא, אם אך יהי רצון מלפניך להטיל עליהם, שישַׁלמו מחיר רב בעד התענוג, שהם ממציאים לבני־אדם, ובעד הרע, שהם גורמים להם.

כל הפרטים האמורים אינם אלא תָוים וקני־מדה ומדרגות; אבל המופת הנאמן המעיד על ציויליזציה אינו לא ערך הרכוש, לא גֹדל הערים ולא כַּמּוּת יבול הארץ, זאת לא זאת, כי־אם טיבו של האדם, שהארץ מגדלת. רואה אני את מעלותיה ויתרונותיה של הארץ הזאת, המקיפה את רֹחב האזור הממֻזג. רואה אני את ההצלחה החמרית המרֻבּה והנפרצה שלה – ערים על ערים, מדינות על מדינות ועשירוּת שנצברה בארכיטקטורה העצומה והכבירה של הערים; הררי חלמיש מקַליפורניה, שפורקים אותם בניו־יורק, כדי לחזור ולהקימם לאֹרך חוף הים מקַנַּדַה עד קֻבּה, ומשם מערבה שוב עד לקליפורניה. אבל לא רחובותיה של ניו־יורק, שנוצרו בעמלם המשֻׁתּף של הפועלים ובאוצרות העֹשר של כל אֻמות העולם, אף־על־פי שהם הולכים ומשתרעים עד לפילדלפיה, ומצד צפון מגיעים הם עד לִנְיו־הַוֶּן, להַרטפוֹרד, לשפרינגפֿילד ווֹרסטֶר ובוֹסטוֹן, – לא הם משמשים אות ומופת על ערכה האמתי של הציויליזציה האמריקאית. אלא בשעה שאני מתבונן אל מערכת הערים־הכוכבים האלה, המשפיעות חיים ואורה על הארץ, והנני רואה, עד־כמה ממעיטה הממשלה לדאֹג לצרכי קיום יושביהן יום יום, עד־כמה כל המשפחות מסַיעות את עצמן ועושות את מעשיהן על דעת עצמן – קבֻצות קבֻצות של בני־אדם, שנתחברו לחברות טבעיות, לחברות של עבודה, לאגֻדות של קרובים קִרבת־דם ושל מדת הכנסת־אורחים שנעשתה להרגל, בית ליד בית, אדם משפיע על אדם ברֹב דעתו המכרעת, השפעתה של האשה, המזכּכת ומשַׁפֶּרֶת את המדות, הדרכים המצודדות לב, אשר הנסיון ודעת הסִבּות המתמידות פותחים לפני בני־הנעורים, ואהבת העבודה – בשעה שאני רואה, עד־כמה כל איש צדיק ובעל כשרונות, המכֻבּד על הכל, חי חיים מלאים רגשות אהבה ורצון בקרב המוני אנשים מצֻיָּנים, שאינם ידועים מחוץ למִפתּן ביתם והלאה, ואשר אדם זה, אפשר בצדק, חושב אותם למעֻלים ממנו גם במדות וגם ביְפי הקצב והכֹּח אשר למעלותיהם, – מיד מכיר אני בעליל, כמה עצומים הם נכסי ערכיה של אמריקה, והערכים הללו משמשים לי ראָיה לציויליזציה, אשר עדותה נאמנת יותר מעדותם של כרכים גדולים או של אוצרות־עֹשר מֻפלגים.

לאמִתּו של דבר הרי תקון החיים ושכלולם הולך ומתקדם בצעדים מוסריים ושכליים. הופעתו של משה בקרב העברים, של בּוּדא בקרב ההֹדים, של שבעת החכמים, של סוקרַטס גדָל־התבונה והצדיק ושל הסטואיקן צֶנון אצל היוָנים, – הגלותו של ישו בארץ יהודה, – הופעתם של הריאליסטים הוּס, סבָוֹנָרוֹלָא ולֻתֶּר בעולם הנוצרי בזמן החדש, כל המאורעות הללו משמשים עִלות, המכשירות את גזעי בני־האדם להתקדם ולהגיע לידי נצחונות חדשים, ומרוממות את ערכם ומדרגתם של החיים. בפני פעֻלות גורמים שכאלה אך דבר טפל הוא להרים על נס את ערך המצאת הדפוס, אבק־היריה, כֹח הקִיטור, מאור הגז, המַבְעָרוֹת או נעלי־הגומי, שאינם אלא מעשי צעצועים, הנושרים מעל בטחון הקיום, החֵרות וקֹרת־הרוח, אשר מוסריות בריאה יוצרת בחברה. מלאכות־המחשבת האלה מוסיפות רְוָחָה ונעימות לחיי הבית והרחוב; אבל מוסריות יותר טהורה, המלהיבה את הגֶּניוס, המשכללת את הציויליזציה, משליכה אחר גֵּוה אל הדברים שבחֻלין את כל מה שחשבנום לדברים שבקדֻשה, כשם ששלהבתה של מנורת־שמן מטילה צל, בשעה שמופיע עלינו אור שלהבת של גַּז הבוער בחמצן. ואף־על־פי־כן הרי האמנֻיות והחֻקים יהיו מוסיפים והולכים לשַׁמש תמיד קני־מדתו המצוּים של הפרוגרס.

ואף־על־פי־כן, אם יש ארץ שאינה יכולה לעמוד אף באחד מנסיונות התרבות האלה, – ארץ שאין הדעת יכולה להיות נפוצה בה, מפני סכנת מתן חֻקים מצד ההמון, החותר חתירה תחת חֻקי המדינה הקבועים, – ארץ שאין שם חֹפש הדִּבּור, – במקום שבית־הדֹאַר נִתּן למשִׁסה, אמתחות־המשלוח נפתחות וסגוֹר המכתבים נקרע, – במקום שחובות ממון של הצבור ושל היחיד אין בהם יפה מחוץ לגבולות המדינה, – במקום שמבקשים להאביד את החֹפש במוסד העִקרי של חיי החברה, – במקום שמצבה של האשה הלבנה מֻשפל באֹפן מגֻנה על־ידי זה, שהאשה שחורת־העור הוּצאה מכלל משפטי האדם; במקום שכל האמנֻיות המצויות שם הִנן ילידות חוץ־לארץ ואין בהן כלום משֶׁל תושבי הארץ עצמם; במקום שאין בטחון לפועל, שיהיה נהנה מפרי יגיע כפיו; – במקום שהבחירות אינן חפשיות ושוות, – ארץ שכזו, אשר כל הקלקלות הללו מצויות בה, אינה בת־תרבות, אלא ברברית היא; וכל המעלות היתֵרות אשר לאדמתה, לאקלימה או למצבה שעל חוף הים אין כח בהן לעמוד בפני הרעות האלה, המביאות את העם היושב עליה לידֵי אִבּוד עצמו לדעת.

רק המוסריות וכל חזיונות המוסריוּת עִקר הם; אין האזרחים יכולים להתקַיֵּם בלעדיה, כשם שאין הם יכולים להתקַיֵּם בלי משפט צדק ובלי חֹפש אישי. מוֹנטֶסקיֵי אומר: „אין הארצות נעבדות יפה כשהן פוריות, אלא כשהן חפשיות"; והערה זו טובה ונכוחה היא לגבי תרבות בני־האדם לא רק במדה לא פחותה, אלא במדה יתרה מאשר לגבי עבודת־האדמה. והבחינה העליונה של תרבות אינה אלא זו, כשכּל עבודתה הצבורית של הממשלה מכֻונת להבטיח מדת טובה מרֻבּה ביותר למספר אנשים מרֻבּה ביותר.