א.    🔗

צפצוף צפור היושבת על בד אוקליפטוס, אשר נכנס דרך החלון הפתוח אל חדרי מעל למראשותי, העירני משנתי. כרגע קפצתי מעל מטתי וכעבור שני רגעים הייתי מרוחץ ומלובש ואט יצאתי על בהונות רגלי מחדרי, לבלי עורר את בני הבית; אפס לחנם היתה זהירותי, כי הבית היה ריק, ובחצר מצאתי את רחל הקטנה חולבת בספל, הגדול פי שנים ממנה, פרה המקשקשת בזנבה ומכה בצמת גוזלת-חלבה הקטנה, המתאמצת להפיס דעת הנחלבת בקריאות חבה. עברתי כחמשה צעדים לארך החצר ואפגש חולבת אחרת, אשר בראותה אותי התאמצה לכסות בקצות שמלתה את רגליה היחפות ואת ראשה הכניסה תחת עטיני הפרה להסתר שמה מעין זר. החולבת הזאת לא ילדה היא כהראשונה, כי אם נערה כבת חמש עשרה שנה, ועוד בשנה העברה כלתה חוק למודה בבית הספר בירושלים, היא כבר יודעת נימוס ומתבישת לעמוד לפני איש כשהיא אינה מלובשת כראוי. אבל מתי תספיק לעשות זאת? אך זה האיר הבוקר, עוד מעט יבא הרועה להנהיג את הפרה אל המרעה, ואם לא תחלב עד בואו יאבד החלב הנחוץ מאד לבית, וביותר לאביה מוכה השחפת, אשר אך אוירא דארץ ישראל וכלכלת אשתו ובתו מחזיקים אותו עלי אדמות. “צפרא טבא, צביה! מה שלום אביך?” הנמוס והשאלה בשלום אביה הכריחו את הנערה להוציא ראשה ממחבואה תענני: “שלום, אבי – שבח לאל – ישן הלילה במנוחה”. התבוננתי בהאודם הקל אשר עבר על לחייה והכרתי כי הרגיעה את לבה על חטאתה נגד הנימוס באמרה לנפשה “הן בקולוניא אני”. ברכתי אותה בשלום ואלך הלאה, ועיני הביטו אחרי ההולכים על הדרך העולה לכרמים: הנה ישראלי ובנו בתוכם, תלבשתם מראה התכלת והמעדרים אשר על שכמם מעידים כי לכת הפועלים יחשבו. הבן, נער כבן שש עשרה, צועד בצעדי און וחזות פניו הבריאים כפני איש השמח בחלקו וחי בעולם המוצא חן בעיניו. אולם לא כן פני האב, פניו אמנם בריאים – בריאים הרבה יותר ממה שהיו לפני עשר שנה, בהיותו אז כבן שלשים וישב בחנותו אשר בעירו הקטנה, אבל רשמי עצב ודאגה על פניו. פסיעותיו אינן דומות להפסיעות שפסע על הדרך הזה לפני שנתים, שאז לא אחת פגשתיו בדרך הזה בנשאו אותו המעדר על שכמו. אז היו צעדיו גסים, חזקות כצעדי ההולך למחוז חפצו, וקול זמרתו גבר תמיד על קולות חבריו, פניו נהרו והפיקו עוז, וכמו היה חרות עליהם “הן אחד מהעובדים על הרי ציון ומבוני ציון אני”, ועתה שחוח ילך, בכבדות ירים רגליו כאיש ההולך לא ברוחו. בקי הנני במצבו והנני יודע כי איננו גרוע מאשר היה אז, אדרבה, הוטב מעט, כי כל בניו עובדים וכל אחד משתכר יותר מעט מפרנסתו. אולם הדאגה, אולי תכלה מחר העבודה, שוברת את גופו, ועל פניו טבועה התאוננות: הן פועל אמלל אני: איש מהמדרגה היותר פחותה, הנודד ממושבה למושבה לבקש בעבודתו לחם, חלכה המטיבים לו הרבה אם יקובל פעלו וישלמו לו בעד עבודתו, והצפוי לרעב אם לא ימשכו לו את החסד הזה. שם במסלה הולך עזריאל אחרי שלשה ערביים הנושאים כלי עבודה, קומתו זקופה, עיניו ישר תבטנה, אבל הברק היוצא מהן איננו אותו הברק אשר הפיקו עיניו אלה לפני שלוש שנים, ואף מי שרואהו עתה בפעם הראשונה יכיר, כי מבטו עתה מפיק קריאה לפגעי הזמן, וכי הוא נכון להתגרות עם כל היקום; בעוד חודש תכלה משרתו. – זאת הגיד לי שלשום בבית ועד הפועל, וכמובן אמר לי בסגנונו: בטרוניא, בטענות ותביעות, “מדוע אינכם עושים מאומה לטובת הפועלים מכסף הנדבות!” בלב מי שאיננו יודע היטב את האיש הזה ואת טבעו ותכנתו יכלים מבטאיו הקשים להעיר כעס וחמה, אבל בלבי העירו חמלה והשתתפות בצער לבו יותר מאשר תעוררנה דמעות אחרים, כי הנני יודע את האברך הנעים – זה כארבע שנים, בעוד שרחובות היתה עוד שממה ובשני בתים ושלשה אהלים ישבו כמאתיים איש, והיה כאשר יטרידם הדלף בימות הגשמים או רוח כהה, כי תבא בלב בני המושבה ובא עזריאל בזמירותיו או בחלילו ונסו יגון ואנחה וגיל ושמחה יקחו מקומם. – ולבו מה טוב! ממש כלב אישה רחמניה, הנה הוא עובד ועובד זה שלש שנים, גם היתה לו משרה הגונה ומשכרתו היתה מאה ועשרים פרנק לחודש, ואיה כספו? הלך לתמיכת קרוביו ושאריו בעלי משפחתו המרובה באוכלסין, ואך גברים אחדים המסוגלים לעבודה יש בה. אנכי ידעתי כי אם הוא מדבר רתת, אות הוא כי נפשו תשתפך בקרבו על צרות אחרים, והן הנה קדחו בלבו מוקדי עולם. – –

השמש כבר יצאה ותך בראש כל אדם ואף בראשי החבוש מגבעת עצי הבננים נגעה, ובכ“ז מטיל ארבאלי בירמלקו בין שתי הגבעות הקטנות, גויתו הקטנה בריאה כמו שהיתה לפני חמש שנה, גם זקנו העגול והשחור לא נשתנה ואף שערה אחת לבנה לא תמצא בו, אם כי לא מעטו הצרות אשר עברו עליו מיום בואו הנה, מראהו דומה עתה ממש כמו שהיה בעת שראיתיו בפעם הראשונה באשדות, בבואו אלי ימים אחדים טרם שעלה לארץ, על פניו גם עתה צחוק קל כמו אותו הצחוק שעבר על שפתיו בעת אשר יעצתי לו: לשוב על עקביו, אחרי שמעי מפיו, כי בלעדו יש חמש נפשות במשפחתו, וכי מלבד כתבי המסע נשארו בכיסו אך ששים רובל, וכמעט שצדק אז בצחקו, הלא עברו חמש שנים והוא התפרנס כמעט בריוח, כי רק זמן קצר עבד בתור פועל ואח”כ נמנה למשגיח על כרמי אחרים, והצרות שאמרתי כי עברו עליו – לא בחסרון פרנסה מקורן, כי אם במחלות בני משפחתו: אשתו מתה, בתו הבכירה נעשית סומא באחת מעיניה. אולם הוא בצחקו עומד. כאחד מהפלסופים הקדמונים הוא מביט מגבוה על מצבו, וגם עתה בטילו תחת השמש הבוער הוא נעזר בפלסופיותו, וכאלו לא לו נוגע הדבר, כי זה כחודש אשר פסה משרתו ואתה גם משכרתו. אף הוא היה אצלי בשבוע הזה וספר לי בקרירות גדולה: כי כלתה עבודתו וכחצי שעה ישב על ידי ושתק, מבלי אשר זז צחקו מעל שפתיו, ונוח היה לי כי תפתח שאול נגדי מלהביט על עולה נאלמה כזאת.

פניתי צפונה. אחרי רגעים אחדים עמדתי על ערמת כור קטנה ואמצא שמה את בעליה העוזר לאשתו ושלש בנותיו לזרות את השעורים. אמרתי: כי הוא עוזר, יען האיש וחולה בעיניו ופועליו המה אשתו ובנותיו, והן הנה העובדות כל עבודת הבית והשדה. הוא אמנם המוציא והמביא ועל פיהו ישק הכל, כי הוא אחד האכרים היותר בקיאים וחרוצים שבאה“ק, יען כי גם בארץ מולדתו עסק כל ימיו בעבודת האדמה, והוא מהשלשה העוסקים במזרע בכל מושבת רחובות. “ד' עמכם בית גדרני!” ברכתי את הזורים, “יברכך ד'”, ענני גדרני בקול נעצב וממשך, אשר נבלל בקולות מפיקי צהלה שהשמיעו בני משפחתו. “ואיך עלתה השעורה?” שאלתיו מבלי שים לב לרוח העצב אשר על פניו. “הש–ערה צ–דיק ד'” וקולו נדמה יותר לקורא “קינות” מלמשיב על שאלה. “האם לא נתברכה?” הוספתי לשאול. “נתבר–כה–יהי שם ד' מב–רך, אבל איזה תועלת יש בברכתה? אך שנים או שלשה זורעים אנחנו בכל המושבה, ויתרם הלא כורמים, הכח אבנים כחנו לשמור את הקמה וגם את הכרי מהבדוים ויתר מכות המדינה?..” ואנחה ממושכה הפסיקה את דבריו. “רב לך להגות נכאים! הרבות הפסדת בארץ ישראל?” קראה אשתו בהכותה בקלשונה ועמוד אבק התרומם למעלה. הכרתי הכאה זו אות להבעל וגם להבנות; לו – כי יחדל מתלונותיו ולהן – כי תעשינה כמותה, ורמז קל גם לי – לבלי להפריען מעבודתן, על כן עזבתים וכוננתי צעדי אל הערמה השניה הקרובה אליה, ובלבי אמרתי: הרבה מהאמת יש בתלונות האיש, הן כבר השקיע כחמשת אלפים רובל, ובכל זאת עוד בדאגה גדולה יאכל לחמו. על יד הערמה שקרבתי אליה מצאתי צעיר עברי ואיש ערבי מעמיסים שקי בר על עגלה. “הזהר, בני יקירי! לאט לאט! לבלי תקרעו השקים” – נשמע קול אשה מאחורי הכרי, ועוד טרם ראיתי את הדוברת כבר ידעתי כי יוכבד שמה, ומי לא ידע את “יוכבד אשת-החיל” שעזבה את בעלה באחת המטרפולין אשר בליטא, והיא עם כל משפחתה עלתה לארץ אבותינו וקנתה נחלה ברחובות, ותטע שם כרמים גם עוסקת במזרע. היא עתה במבחר שנותיה; זה ניכר מהחיים העזים אשר בכל תנועותיה, עיניה צופיה הליכות אחוזתה וכל בני הבית תֻּכּוּ לרגלה. בהיותה בעלת שכל וגם נתברכה בכסף הכינה הכל באופן היותר טוב, והיא מתפרנסת בכבוד מהכנסות נחלתה. היא איננה אשה פשוטה: בקיאה היא בכל הספרים אשר האצילה ספרותנו לנשים, ובדברה תמתיק אמריה בפסוקים מ”משלי“, במאמרים מה”קב וישר“, במשלים וספורים ממשלי “המגיד מדובנא”, ובשעת הדחק היא משתמשת גם בחרוזים עברים הלקוחים מהקדמות “שמ”ר” לספוריו. לבה טוב עליה תמיד “וברוך השם” שגור בפיה. ואם אחד מציטטיה עולה לה יפה בשיחתה הרי היא מאושרת. “צפרא טבא, מרת יוכבד” קראתי אליה. “איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא” השיבה בגשתה אלי, ופניה נהרו מאד על כי גם פסוק שאיננו במשלי יצא שלם וברור מפיה. “ומה השנה?” “ברוך השם שנה טובה ומעטרת” השיבה בהתאמצה להגיד דבריה בנגון ה“טל”, ופניה האירו עוד יותר, על כי גם החרוז וגם הנגון עלו לה יפה. “זאת היא אשת חיל”, קראתי בלא לב ולב, כי נעים עלי מאד לראות נפש שמחה בחלקה, חזיון יקר מאד בארץ ישראל. “בטח בה לב בעלה” אמרה אחרי, בקול אשר לא יכלתי להבחין אם קול צחוק הוא או קול רצון-טוב, וכמו ענן קל עבר על פניה, אך בין רגע התאוששה ותשאלני. “הראית את חטי התירס אשר נסיתי לזרוע גם השנה?” ומבלי חכות לתשובתי רצה אל ביתה, אשר היה קרוב להערמה מקום שיחתנו, ותביא בסנרה כחפנים חטי תירס יפות ומלאות. “גם לי יש חטי תירס!” קרא קול מאחרי, ובהסבי עיני ראיתי את גדרני עומד בקצה ה“ארבע כנפות” חיטי תירס. אחת מהמדות ה“חולשות” של גדרני היתה, כי לא ימצא דבר, ממיני הירקות והתבואה בהמושבה אשר לא יהיה אצלו, וכי כל מה שיש לו יגדל יותר מאשר לחבריו; ובראותו אותי פונה אל גורן שכנתו, שער כי בודאי תתהלל בחטי התירס, על כן בא גם הוא בחטיו להראות כי לא נופלות הן מחטיה וכי הנן עוד יותר יפות משל שכנתו. “יש חטים ויש חטים” אמרה יוכבד כמדברת לנפשה. “וכן יש חטים ויש חטים” קרא גדרני בקצף, ומבלי לחכות לתשובתה הלך לו, “יש ויש” קראה אחריו יוכבד בעקימת שפתים. “נהג ולך” קראה אל בנה אשר כבר אחז ברצועות העגלה, ומקולה הכרתי, כי במעמקי לבה הכירה, כי חטי שכנה יפות יותר. ומפני שלא לפצתי להפריע את רשמי ההתחרות המועילה הזאת, ברכתיה בשלום ואלך הלאה. “רסיס רעל בכוס עדנים” קראה אחרי יוכבד, וכאשר לא זכיתי לקרוא כל שירי “שמר”, לא יכולתי לדעת עם אמרה את החרוז כהלכה ועל כן לא חזרתי פני לאחורי, להתבונן בחזות פניה אם רוחה נוחה משנונה.

“אוי, אוי “ברך בניך בקרבך”, הה, הה “השם גבולך שלום” אויה, אויה “חלב חטים ישביעך” נשמע קול עצב מאד, הנפסק מאנחות, מראש הגבעה אשר טפסתי עליה, ורגלי נכשלו פעמים אחדות בדליות גפניה. בהגיעי לפסגתה מצאתי את ישישי עטוף בטלית ותפילין, מתפלל, מתנועע ומתאנח, ובהכירו אותי נענע לי בראשו ויראה לי באצבעו על הסוכה העומדת כמאה צעדים מאתנו. בגשתי אליה ראיתי שני גמלים סביבה ואחד מהם רובץ על האדמה, ערבי מטעינו בסלים ונערה עוזרת לו. “חושי צפורה! עזרי לי להחזיק את הסלים למען יוכל אחמד לקשרם היטב ולהדקם בחזקה שלא יזוזו ממקומם בדרך”, אמרה המטענת אל רעותה, היושבת על הארץ, וסל נצרים גדול על ידה ובתוכו תשים את הענבים שהיא בוצרת. כאילה שלוחה חשה הבוצרת אל חברתה ותפרש ידיה ותאחז בשלשת הסלים אשר בעבר האחד, בעוד רעותה מחזקת בסלים שבעבר השני, והערבי מסבב במתינות גדולה, כאלו אך משא שתי לטרות בידי העלמות, את החבלים ומהדקם בכל כחו. אמרתי לגשת אל הגמלים ולעזור לאוחזות הסלים, אך המחזה הנעים רתקני אליו. גפנים רעננות וירקרקות סביב ובתוך רובץ גמל במנוחה שלמה, כפילוסוף אמתי, ומשיט בעצלתים את סנטרו אל האשכל שבקרבתו אשר קוה להשיגו בנקל, אך נכזבה תוחלתו, שלשה טפיחם מפסיקים בינו ובין משאת נפשו, עליו להשפיל צוארו יותר, למשוך מעט את כל גוו להאשכל, אבל פשוט והשפלה לא לכבוד לפילוסוף מזרחי כמוהו, וע”כ יסתפק בהעלים אשר עדיהם הגיע. וסביב הפילוסוף הגבן הזה שתי עלמות – ומה אעלים מכם הקוראים – יפות, כיאות לבנות ציון, אשר הכרת פניהן ענתה בהן, כי אחיות הנה, אם כי קלסטר פניהן שונה אשה מרעותה ורחוקות הנה בטפוסן, כהמרחק שבין חזותן ובין חזות פני הערבי, ובכל זאת על שלשתם טבוע חותם שם, טבוע כל כך עד אשר שום איש בעולם לא ינכרו, וכולם מטעינים את ספינת-המדבר החיה בסלים מלאים ענבים שחורים ולבנים אשר קרני השמש הנוגעות בם מפזזות עליהם בשלל צבעים. המלאכה לא ארכה ובהגמרה נשנית על הגמל השני, שכרע תיכף על ברכיו בשמעו את ה“אברך” הראשון מפי בעליו. “ואל יאבד גוי אחד” – נשמעה המנגינה העצובה של המתפלל בראש הגבעה, ותזכירני, כי אל הסוכה הזמינני האיש. עליתי בסולם אשר התנועע תחתי ורגלי עמדו על המחצלת הפרושה על רצפת קרשים הרקועים על ארבעה בדים בגובה שלש אמות מהארץ. בצד מזרח מצאתי כסת גדולה ועל בדה שלשה ספרים. גם מבלעדי אגיד ידעו הקוראים כי פתחתי תיכף את הספרים. אחד מהם היתה מסכת “בבא בתרא” דפוס ראָס, השני “איוב” עם פרוש “מורה חיים” מהרה"ח חיים רומשישקער, והשלישי “תולדות חכמי ישראל” להחכם ק. שולמאַן ובכולם קמטים בדפים ידועים. כאשר חפצתי להניח את הספרים על מקומם, ראיתי ראש קנה רובה ארוך יוצא מתחת הכסת, ובאין עוד דבר בהסוכה אשר ימשכני אחריו, עמדתי בצדה המערבי הפרוץ כולו – כי אך שלשה מדפנותיה כסו במחצלות – ואביט בכפר יבנה הנשקף למולי, ומבלי משים נמשכו עיני פעם אל הספרים ופעם אל הכפר, וזכרונות מאות שנים עברו במוחי כברקים והאמנתי לראות עתה בעיני את חכמי יבנה נצבים כענקים ותומכים בכתפיהם הרחבות והרמות גבעות עולם המכוסות בספרים; אולם במעוף עין חלף המחזה ועיני ראו את כפר יבנה הקטן, את בתי החמר הקטנים והשפלים הערוכים בלי סדר ומשטר, וכל עמלי להגביר כח ראיתי לא הועיל לי למצוא ביניהם שרידי החרבות, אשר לפי המסורה הנם שרידי ישיבת יבנה. הסבותי עיני מהמקום הזה המזכיר יגון ועצב, וכוננתי מבטי לקרן ימה תימנה, ובתי גדרה הופיעו נגדי בכל הודם והדרם; קרני השמש המבריקים מעל גביהם הגדילו עוד יותר את יפעתם, ורגשי תקוה ונחמה התגנבו אל לבבי ובקרבי התלחשו; הלא גדרה כיבנה היתה עזובה ושוממה לפני עשר שנה? ומה לך להביט מרחוק, הן המקום שאתה עומד עליו חזית שמם ועזוב לפני ארבע שנה, ועתה הנה גמלים טעונים פרי הלולים, היפלא מד' כי בעוד שנים אחדות תהי גם יבנה בנויה, ועוד באזניך תשמע קול התלמידים אשר ילמדו בבית מדרשה הגבוה שיהיה לתפארת לכל האומה? – –

“כבדני נא ושתה עמדי כוס תה”, אמר ישישי בעמדו על הסלם, וימשכני אחריו אל השלחן אשר תחת הסוכה, והוא עשוי מקרשים בלתי חלוקים במצעד הדבוקים במסמרים אל מקלי עץ התחובים בקרקע, ובהניחו ידינו עליו השמיע שריקה נוראה. “איך הבציר?”, שאלתיו אחד אשר מסך לנו שתי כוסות תה מקומקום נחושת. “מנטע רבעי הוא בא – ענני – ולפי שנות הגפנים ומספרן לא רע הוא, כי אך כחמשת אלפים גפנים יצאו אצלי השנה משנותה ערלה, וכנראה תביאנה כחמשה עשר קנתר. אפס – אנחה הפסיקה שיחות – הלואי שיספיקו דמיהם להוצאות הדרושות לעבודת כרמי, וקושית “ואם תאמר” שהיא מן התורה (מה נאכל) במקומה עומדת”. אנחה עמוקה פרצה גם מלבבי, כי יודע אני את האיש דובר אמת, וכי זה שנה שניה שהוא ומשפחתו מתפרנסים בסך ששים פרנק שמקבל בנו – הנשוי והאב לשני ילדים – בחודש בפקידות “מנוחה ונחלה”, כמו שידעתי ערך סכום כזה לשמונה נפש ביהודה, שיוקר צרכי החיים גדול בה מאד, גם אם יש להן דירה, פרה וגננת זרעים. “כן ידידי – הוסיף האיש – מאז יצא בני הצעיר לאמריקה – והוא יצא כמו שידעת מחסרון עבודה ואילו יכול להרויח אף ארבעים פרנק לחודש לא היה עוזב את ארצנו – המחסור גבר מאד, אך בכ”ז אינני מתאונן, כי סוף כל סוף לא הפסדתי מאומה מביאתי לארץ ישראל; השקעתי אמנם שלשת אלפים רובל, אבל יש לי, ברוך השם, 180 דולם אדמה ועליה כרם יפה בן ארבעים וחמשה דולם, גם בית נאה, כלים נאים, שכל אלה לא אמכר אף בכפלים מאשר הוצאתי, ואי“ה בעוד שנה, ולכל היותר בעוד שנתים, תתברכנה כל גפני ואמצא מחיתי בכבוד. אמת שעוד לא נפתרה שאלת הענבים, וה' יודע אם גם בימים הבאים יקבלו את ענבינו ביקב ראשון-לציון, ואם נמצא קונים לפרי כרמינו, אבל דאגות כאלה אינני דואג – “מה שיהיה עם כל עם ישראל יהיה עם ר' ישראל”, ומעודי לא ראיתי כי ישליכו החוצה יבול האדמה וישפכו לארץ תירוש ויצהר מפני חסרון קונים; אולם אני דואג לבני, ובעת אשר עליו לעשות לביתו, הנהו מוכרח לפרנסני משכרו, וביותר תשפילני לעפר הדאגה לבנותי. הן בנותי, כידוע, אינן בנים, כמו שענבים אינם חטים, כמו שנאמר “ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב ישביעך” לאמר: שאם ברכך בבנים, ולא בבנות, הנך בטוח ששם שלום בגבולך, כמו שאם יש לך חלב חטים ולא ענבים, הדורשים יקבלו את העולים למאות אלפים פרנקים, הנך בטוח כי תהיה שבע”. פני הדובר בי נהרו רגע מהבאור שמצא לדברי נעים זמירות ישראל המתאים עם חייו וענינא דיומא, וגם אני מצאתי קורת רוח בהאור שהפיקו עיני הזקן, המסובל בדאגות, מדברי תורה. “לו היה בידי כסף הדרוש לעבוד נחלתי לא יצא בני לאמריקה והייתי זורע את הששים דולם אשר נשארו לי, אז שבעתי לחם מאדמתי והייתי מרכיב יתר גפני ונתתי מהם נדה לבנותי, אבל עתה – לא אחטא בשפתי, המצב לא טוב… אבל שכחתי כי עוד לא טעמת מענבי”. – בעוד רגעים אחדים עמדה לפנינו קערה מלאה אשכלות ענבים המכוסים עוד בשכבת טל. “למי הכרם אשר מתחת ההר?” שאלתי את ישישי. “לאשבאלי, אולם איננו בהמושבה, והשכירו ללוי הלבני – הנה הוא נוסע בעגלתו”. שלום! קראתי בחפזה ובהטיפי לו דברי נחומים בדרך הליכתי, כי חשתי לראות את לוי אשר ידעתיו עוד בהיותנו באשדות, בכהנו שמה באחד מבתי המסחר, ומאז נקשרה נפשי בו, ואינני מסופק כי לא האוהב האחד הנני לו, כי מי זה לא יאהב עלם משכיל ונחמד בעל שערות צהובות-לבנות, שכל רשמי פניו מפיקים עוז, תמימות ויושר-לב ואשר מאס במסחר, אם כי התפרנס מאתו בכבוד, ויקדיש את חייו לעבודת האדמה הטהורה והכשרה. כארבע שנים הוא פה, שנתים עבד כפועל ובשלישית נמנה למשגיח על כרם אחד, ובמשך הזמן הזה חשך כסף ויקנה חלקת אדמה קטנה, בת עשרים ושלשה דולם, ויקו לטעת אותה מעט מעט; אך נכזבה תוחלתו, כי בשנה הזאת נתמעטה העבודה וגם משרתו כלתה; אולם ידיו לא רפו כי חכר ששים דולם אדמה וגם את כרם אשבאלי שכר, אף סוס קנה לו, ויהי לאכר וכורם על אדמת אחרים. הוא שש לקראתי ויבשר לי, כי כבר הספיק להוביל היום שבעה סלי ענבים, אשר משקלם יעלה לקנתר ליקב ראשון לציון, ועתה יטעין שנית ומקוה לשלישי – מה שקשה מאד, כי הדרך מלאה חול. במהירות ובזריזות הטעין הסלים על הקרון, ואחרי כרתו אשכול משופרא דשופרא למעני, הנהיג העגלה ואנכי הולך אחריו וחושב בלבי: הלא זה לי חבר טוב ללכת אתו ראשונה לציון לראות בדריכת היין.

החום גבר מאד והחול הרב אשר על כל הדרך הכביד את המסע ומה גם על הסוסה של אהוב נפש, העובדת מאור הבוקר; אולם אנחנו לא שמנו לב לזה, שיחתנו השכיחתנו כל עמל, אם כי לרגעים נפסקה ע"י בעלי רחובות, השבים בעגלותיהם, או ההולכים אחר הגמלים והחמורים שהורק משאם, ומפריעים אותנו בשאלותיהם, חדודיהם ומהתלותיהם, “טרם שחכרתי את הכרם – אמר לי לוי – קנאתי בהקולוניסתים, עתה הנני יודע בצערם: מחכירת כרם אשבאל לא אתעשר: אמנם אינני משלם לו מאומה, אך מחיר הענבים יעלה במספר גדול, לשלש מאות פרנק, ועלי להשגיח כל השנה על הכרם ולהרכיב שלשת אלפים גפנים, דבר שדורש ממני זמן נכון, ובכל זאת טוב לי מלמעליו, כי לו לא ישאר מאומה בשנה הזאת – שהיא הרביעית, ובחמישית יברך את השם אם אשוב לאולתי ואחכרו באופני החכירה של השנה ועליו איפוא לחכות לשנה הששית. ועתה צא וחשוב מה מביאים לו שמונת האלפים פרנק שהשקיע באחוזתו, הן…” – “והיה לנו הלוי לכהן” קרא צעיר רוכב על חמור ומכה בשוטו חמוד נושא סלים רקים ההולך לפניו, אל רעי.

“אוי לץ” גער בו לוי. “טפש! איבעי לך למימר, האי קרא “חמור חמורתים” הנאה לי, כי אני עבדך חמור מחמר שני חמורים”. “לאט להנער הזה” קרא רגלי ההולך אחרי הערביים נוהגים בגמלים – “הוא היה בה”עליה". – “איזו עליה?” שאלתי. – “מקום יש בהיציע שעל היקב ששמה מקררים את היין, וכל מי שרוצה להשיב נפשו ביין הקר עולה שמה, ועל כן קראו שמו “עליה”, והנעל הזה, בודאי, שתה שם די ספוקו – ענה לוי – אך אשוב לשיחתי: אמנם אין לקנאות בגורל בעל הכרם, אולם גם גורלי לא טוב – זה ארבע שנים הנני עובד כחמור ובכל הזמן הארוך הזה חשכתי לי רק חלקת האדמה והעגלה והסוסים העולים לי אלף פרנק, אבל כשליש מזה הנני חייב לאחרים, כי בכספי לא יכלתי לקנות הכל. אחד ממכירי השכיל לכנותי בשם “חלל הפרינציפים”: משרתי באשדות עזבתי מיסוד (פרינציפ) חבת הארץ, פה לא הצלחתי כאחרים, מפני יסודות שונים, כרמי לא נטעתי השנה מפני שהועד השיב בקשתי ריקם על פי החלטתו היסודית: לבלי להזקק לפועלים יחידים כל זמן שלא תפתר שאלת הפועלים בכללה. ולו נגע הדבר אך לי לבדי קבלתי עלי את הדין באהבה; אבל שמה בארץ מולדתי מחכה עלי נפש תמה, היא ארוסתי, והיא הלא נערה היא ולא תוכל לשבת לי עד כי תלבין ראשה, ולהביאנה הנה קצרה ידי. – קוה קויתי כי יעזרו לי לטעת אדמתי ולחכור מאתים דולם אדמה, ואז יכלתי לעשות מה לביתי, אבל נכזבה תוחלתי, ושמה – היא יושבת ועיניה כלות”.

“הגם פקידי חו”צ הולכים ברגל כקולוניסתיהם?" שאלני איש כבן חמשים המלקט קישואים במקשתו, אשר בקרבת ואדי חנין, בעברי על פניו. “לא פקיד הנני עתה, כי אם תועה בכרמים”, עניתי בצחוק, ובברכי אותו בשלום שאלתיו אם רואה ברכה בהמקשה, כי בהמקצוע הזה החלו אחינו לעסוק אך בשנה זו. “בטחות חכמה” לאמר; באבטיחים ¹חכמה אבל לא פרנסה“, ענני האיש בשחוק מר. “כיצד?! – קראתי – הלא זה אחד מהמקצועים היותר טובים והפלחים נתעשרים מאתו, וגם בחידרה עשה אחד מאחינו מקשה והצליח מאד”. “הוי, חביבי, “ב”בטחות-חכמה” איננה מועילה, הם צריכים למלאכה פשוטה; בידים של הבעלים בעצמם. אמנם אני ושני בני עובדים, אבל עבודתינו נעשית יותר ב”המוח" מבה“כח”. מאבטיחים אפשר אמנם להתעשר; אבל במה דברים אמורים, כשהעבודה מתחלתה עד סופה, נעשית על ידי הבעלים בעצמם, אבל אם מוכרחים לשכור מעט לחרישה, מעט לשמירה והרבה להובלה, הנה האבטיחים מבטח בוגד. ובאמת, מי יעבד אצלי? – אני מוכה רובמאטיזם עוד מארץ מולדתי, ורצוץ קדחת מיום בואי הנה, בני הבכור עומד ברגלו האחת בהאוניברזיטאֶט ויושב ועוסק במעשה בראשית, שהאידנא אין הדבר הזה מסוגל למלאות בו את השדה קשואים; הבן השני טרוד בהבירה ²– ממנה, ברוך השם יש תקוה טובה – הקשואים והאבטיחים הוכרחתי לשלוח ע“י גמלים שכורים, ובני סגן האוניברסיטאֶט עוסק במכירתם, ואף לבלתי נבון נקל לדעת אחרית המכירה, וכה נוקשתי “בפח יוקשים”, אל תקרא יוקשים אלא קשואים. – אל יפל לבך! – קרא הדובר בי בראותו כי דבריו העציבוני מאד – עולם כמנהגו נוהג וסופנו לתחיה, ועד אז קח נא את ה”בטיח אספר" ³הזה וראה אם אין טעמו כיין הרקח". טעמתי מהאבטיח שנתן לי ותארנה עיני, כי לשוני נשתה בצמא מהליכה בחול ושרב, הודיתי לו בעד טובו והרחבתי צעדי להשיג את לוי אשר הרחיק ללכת.

 

ב.    🔗

ויקב ראשון לציון בנוי בקצה המושבה ימה, סביבו עצים רעננים המכסים אותו מעין עוברי אורח ורק גנו וארובת העשן שלו הגדולה אשר בראשו נראים החוצה, אך מה נחשב יפיו החצוני מול המראה הנהדר הנראה מחלונות יציעו! דליות הגפנים מכסות את העמקים והגבעות הקטנות, ורק זעיר שם תראה ערוגה בורה המגדלת עוד יותר יפי חברותיה המעולפות בגפני חמד הנוגעות בהחול אשר על שפת הים, גבול מושבתנו. ומהחלק המזרחי יראו בתי המושבה הטובעים בים אילנות ירקרקים, וממעל להם יתנשא בית הכנסת, הבנוי כמו רמים. מאחריו לא יראה מאומה, ודומה כאילו הוא קצה עולמנו. מצפון תתראינה שורות עגלות עמוסות סלי ענבים, וגמלים וחמורים טעונים סלים כאלה מפסיקים ביניהם, – הנה שרקה הצפירה, ומסע השורות החל להתקרב, העגלה הראשונה נעצרה על יד החלון אשר דרך בו יריקו הסלים אל המכונה העשויה לדבר. – שריקה שניה נשמעה, החלון נפתח, האיש קפץ מהעגלה ויריק סליו במהירות נפלאה. הוא מפנה ועמדתו תקח העגלה השניה, ברגעים אחדים הורקה גם היא ועמדתה תקח השלישית; אבל מספר העגלות והבהמות הטעונות רב והשורות רבות וארוכות, ובעליהן, שעוד לא הגיע גורלם להריק משאם, משוחחים חד את אחד, ויש אשר יחמדו לצון למו ויהתלו איש ברעהו. “הנה בעל החלומות בא”, קרא עלם העומד על העגלה העשירית בשורה הראשונה, והראה בידו על חברו שאך זה בא ונדחק לעמוד אחורי הגמלים בסוף שורה שלישית. “מה החלום אשר חלמת” – הוסיף לדבר בפנותו אל רעהו הנזכר – כי תעשה היום חמש פעמים? ראה! – באצבעו הורה על לוח מורה השעות שהוציא מתיקו – עתה השעה השלישית ואתה עומד בהשורה הששליששית בשורה השששל-ששית". “הפקידות אשרה את בית העקד והגברת בכבודה ובעצמה שלחה ספרים למענו”, ספר אחד העומדים.

“אל לספרים, אל לספרים! לגמלים שים לבך, זרחי” ענהו איש העומד מאחריו ומתאמץ לחסם את הגמל מענבי חברו. “אל לענבים! אל לענבים גבן!” קרא זרחי בהניפו שוטו אל הגמל אשר נועז להכניס סנטרו באחד הסלים. הגמל נטה ראשו הצדה להנצל מן המכה אך אתו מש גם הסל ממקומו ונהפך על פניו. ממפלתו נבהלו החמורים העומדים מאחריו וישובו אחור ויהי מקום רחב ידים בתוך, בהמקרה הזה השתמש רחובתי אחד ויעמיד עגלתו במקום הפנוי. “הוי מסיג גבול רעהו” – קרא אדמוני אחד, אשר כנראה היה בעל החמורים שעזבו מקומם – המעט לכם כי לקחתם את נדיבנו, ונכנסתם ליקבנו, כי עוד תבואו לדחק צעדינו?" “אל נא באפך דודי – אמר אליו שכנו – כך דרכן של בני אדם, שהאחד דוחק את רגלי חברו, וזה סוד כל הבריאה, הן עשית היום ארבע פעמים, ומה לך כי נזעקת? עוד היום גדול ותספיק לעשות עוד פעם, כי בתוך המושבה אתה יושב, והוא, הרחֹבתי המסכן, הלואי שיטביל ענביו, היום, בחור הזה שתי פעמים”. –

תמרות העשן מהארובה עולה יותר ויותר, המכונה תהמה ותשרק, כמו תחגור שארית כחה לבלוע כל הענבים ברגע אחד, אולם המיתה לא תגיע אל פנים היקב: שמה דומיה נעימה, הגלגלים מוסבים במרוצה נפלאה מבלי ישמיעו שום קול, על יד כל מכונה עומד איש ומפקח עליה וכאנשי צבא הם עומדים בסדר ומשטר וממלאים בדיוק ומהירות גדולה פקודות הייני המפקח על כל המלאכה. זכרתי את המהומה והשאון שהיו באותו היקב לפני שנתים, בעוד אשר כמות הענבים היתה אך כשליש מכמותם עתה, ואת התלונות שהשמיעו אז מביאי הענבים על הנזק הרב שגרמו להם בעת קבלת פרים ואת הזעקות והקולות שהחרישו את האזנים אז. וראיתי עתה את הסדר המתוקן, ושפק בלבי אם כל הנמצאים פה הם יהודים. אולם על יהדותם העידו “הארבע כנפות” שנשאו אחדים מהם מעל כתנתיהם, וביותר – קלסתר פניהם וגבשישות חוטמיהם, ומבלי משים נמלט מפי: “נשתנו הזמנים, הוטבו הסדרים”. אמור “הפקידים” קרא קול מאחרי, ובהסבי לראות את הדובר לא מצאתיו. – וזרם אדום יוצא משלשה מרזבים גדולים ורחבים וממלאים גיגית גדולה, האדום האדום ישטף והגיגית לא תמלא, כי יצא יוצא דרך הנקב אשר בתחתיה ומשם יעלה דרך המשאבה למעלה. –

על יד כותל הדרומי עומדים שני שלחנות, על האחד הקרוב אל הפתח, יושב איש דל בשר, ראשו כפוף ונשען על ספר עב הכרס ורחב השולים, שפתיו נעות וקולו לא ישמע, כמו ירא להפריע את הדומיה, ולפניו חותמת גדולה. ולמולו, על יד השלחן השני, יושב ענק אשר גם בשבתו הוא גבוה משכמו ומעלה מעל שני הפועלים העובדים בקרבתו, והוא מביט בזכוכית מגדלת בצלוחית, הבקבוקים והשפופרות הממלאים את שלחנו, המפקח על היין יבא אליו פעם בפעם לשמוע אשר בפיו, ויש אשר יחזיק גם הוא בקנה-הראות ויתבונן שמה היטב. מראה פניו משתנה לפי המראות אשר הוא רואה בקנה, כי הן במראות האלה תלוי גורל כל עמלו, “זכינו לשלחן ומנורה – אמר אלי איש כבן ארבעים וחמש בעל פנים צוהלות ועינים מפיקות זיקי אש – ואין שלחן אלא של תלמידי חכמים, כשל האיש המדקדק הזה, הרתוק אל מקומו ואינו מפסיק משנתו כי אם בהניחו החותמת על החביות. ואין מנורה אלא חכמה המאירה עיניו של האדם הגדול והרם היושב שמה ומביט באספקלריא מאירה את היצורים הקטנים היוצרים לנו ייננו”.

“שלום!” – אמר אלי איש חכם בראותו אותי – הרואה אתה עתה מה מעשה היין וכמה רבבות, – מה אני אומר רבבות – מאות אלפים פרנקים נשקעים בו, ואחיך “חובבי ציון” יושבים וחושבים חשבונות: כמה יביא לבם כל גפן בעוד שאין בכוחם לבנות אף היקב הקטן הדרוש למושבה קטנה כגדרה“. ביני ובין המלומד הנכבד הזה היה תמיד וכוח על אדות פעלות חובבי ציון ובכל פעם אשר נפגשנו נמשך הוכוח הזה. “אדוני חכם הכימיא – אמר בלשני, אשר כאחד הקולוניסתים הזקנים והיותר חשובים הרשה לו להתערב בשיחת אחד מפקידי הפקידות – מה שלא יעשה במושבותיה – הן חטר מגזע רבנים אתה ובודאי הנך יודע הפסוק “ויין ישמח לבב אנוש” וגזרה שיצאה מלפני תורתנו מתקיימת בין שנעשה היין באופן שעשהו אבי הנוטעים, הוא נח אבי שם ויפת וגם אבי חם, הוא הכושי הקטן השחור כהפנים של המעשנה הגדולה, הנוהג שמה את הגחלים, ובין שנשתמר במרתף מששת ימי בראשית כיינו של דודנו לוט, ובין שנעשה במכונות, מרזבות, גלגלים, צנורות, שפפרות, אספקלריות, מעשנות מעלות עשן וקרח ויתר פארי המאה התשע עשרה, ועל כן שמחו אתם החכמים והנבונים בפרי חכמתכם שלמדתם אצל יפת, רכבו על רכב אש וקטור, התגלגלו על גלגלי סופה וסערה והצליחו ולרגליכם נתברך גם אנחנו החוסים בצל נדיבנו, וחובבי ציון הדלים, ה”דלפנים” הרשים האביונים והמסכנים יתנהלו לאטם, ידרכו היין ברגליהם היחפות ו“הידד הידד”! יקראו כאבותינו לפנים בדרכם יינם בבור של סיד שעשו בידיהם, עד יביאו יינם שעירה וימכרוהו במקחכם או בפחות מה שהוא“. “עלינו לשבחו – אמר הכימאי – כי קצר היום בדרשתו וזכינו לשמוע סופה בטרם הגיעה עת סעודת הצהרים”. “אדוני המפקח הלא ארח נכבד בא ומדוע לא תעלהו אל ה”עליה?” אמר בלשני אל הייני – אין זאת כי נכסף נכספת לראות מה למעלה, לך לך לבדך ואני והאורח נבא אחריך" ענהו המפקח בצחוק קל. בעלותנו אל העליה ראיתי בה מכונה בעלת קנים נבובים עומדת בתוך גיגית שפלה ורחבה ויין שותת מקנה דרך הראשונה אל האחרונה. מודד האויר בראש הקנה מראהו °30 ובגיגית °11. "אחת למעלה ושבע למטה קרא בלשני בנגעו בכוסו למעלה ובמלאותו אותו ביין הגיגית ויגמאהו בבת אחת וישנה, "ואתה אדון נאור – אמר אלי בשחוק של חבה – תביט ביין ולא תתבונן "האם לשרקה הנך “שונא”, ובפנותו אל המפקח הוסיף "החפצך לעבור על “לאו דלא תחסם?” ובדברו מלא את הכוס ויאמר אלי: “חייך כי לא תזיז מפה עד כי תשתה ותשנה כמוני”. טעמתי מהיין ויהי בחכי והצינה תקפה שני. ובדעתי את בלשני כי לא אנצל מידו בדחוים כאלה, על כן התקרבתי אל המדרגות בעוד הכוס בידי ואך עמדו רגלי על המדרגה הראשונה הצגתי הכוס על הארץ ואקרא לשלום, ובמרוצה ירדתי למטה ואקפץ על עגלות לוי אשר כבר מסר ענביו והמתין לי. “הוי שודד בצהריים!” – קרא בלשני אלי דרך החלון, היינו דאמרי אינשי “חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה”: שהחמרא מקרר אפילו בתקופת תמוז. אמר אמרתי, תשתה: תשנה ונשלש יחד למען אברכך ככהן, בברכתי, ברכת הדיוט, אבל אין נשמתך מסוגלת לכך, ולכן הנני שותה כוסך לבדי כנגד הלשון השלישית של גאולה.

 

ג.    🔗

השמש נטתה לערוב, ואנכי עומד על גבעה גבוהה ברחובות ומתענג על הרוח הקר משיב נפש, ומביט אל הכדור הגדול אשר מראה אש פלדות לו המתעתד לפול הימה, הנה נגע במימיו השקטים והמה כמו בעקבה ישימו למו פנים חלקות למשכו ברשתם, אך עוד טרם טבל קצהו בם, אך רגע עבר וכבר יגיעו המים עד חציו. עתה נעצר מעט, כמו יחשב דרכו, אך לא ארכו הרגעים הוא נשקע יותר ויותר והקו האדום אשר בקצה השמים ממעל לו ירד מטה, יאבד צבעו והיה לחכליל ומהכדור יראה אך ראשו – הנה נפל כלו והקו ילך הלך וכלה. – קול בכי שהגיע לאזני מתחתית הגבעה הפריעני מלהתבונן אל אחרית המראה האהוב עלי יותר מיתר מחזות הטבע. לעומת שהתקרבתי אל מקום הקול הלך הוא וגבר ואתו התגברה גם הבכיה ואזני בחנו המלים האלה: “ונטעו כרמים ואכלו פרים; לא יבנו, ואח – רר ישבב, לא יטעו ואחחרר יאככלל”; והבכי התגבר, המלים נחבאו ורק נשמעה יללה עמוקה ארוכה וממושכה אשר הד ההרים הוסיף לו עצבה והגדיל רשומה עלי, וכה הגעתי לתחתית הגבעה וארא באחד מחגויה את כפניסי הזקן יושב על יד טנא מלא ענבים ולפניו פרוש ספר “דברים” הפתוח בתחלת פרשת “תבוא”, ובידו הוא אוחז “תנ”ך" שעליו רטובות מהדמעות היורדות מעיניו ומפכות כמו ממעין. עמדתי נגדו, אך הוא לא ראני. עיניו בספר ואגלי הדמעות נוטפות כטפי הגשם. – את הזקן המרומם הזה ידעתי כבר, התודעותנו היתה באופן מוזר מאד: הדבר היה בתחלת תרמ“ח, בעת אשר ראוף-פחה השיב רבים מאחינו ילידי הצפון מהעולים החדשים ליפו וישלחם באניות מאה”ק ⁴. כל היום ראו עיני את המחזה הקורע לבב ובמר נפשי התהלכתי בין הערבים בפרדס הברון א… ואנחות התפרצו מלבי. והנה יד נגעה בכתפי ובטרם הספקתי להתעורר ממחשבותי ראיתי לפני איש קצר קומה האומר אלי: “הנחם, בעוד שלש שנה יוטב המצב ורבים יבאו ציונה; אך ידע תדע, כי כגרים יהיו פה איזה זמן ואחרי כן כצפרים עפות יעופו מפה וענן כבד יכסה את שמי הישוב ועמד עד שנת תרס”ג שעליה אמר החוזה “קומי אורי כי בא אורך”. בתחלה נבהלתי מעט, כי כמשוגע היה האיש בעיני ואני בדד בגן ואף מקל אין בידי… אך בהתבונני אל עיני תכלת ואל מבטם המפיק תמימות, חבה ואהבה, נוכחתי כי איש הרוח עומד לפני. אחרי כן נודעו לי גם תולדותיו, הוא נמנה בין עשירי מחוז… אשר בפלך ק… ובין נכבדי חסידיה, ביתו היה פתוח לכל מר נפש ומברכות ביתו נהנו רבים. אחרי הרעמים בא במקרה ספר “יוסף חן” לידו, ומאז שגעון של עשיר המפנה לבו לדברים בטלים מרוב טובה. חבתו לציון גברה ואתה מעטו עסקיו ומט מצבו, ובבקר בהיר אחד מכר שארית רכושו ויעל ציונה, וגם שנים מצאצאיו משך אחריו. – ומיום בואו ועד עתה שכח נפשו ועניניו, וכל עבודתו – לנחם את האחד, ועודד את השני, לחזק את השלישי, לבשר לכל אם יודע לו דבר טוב מהישוב, ולנחמם ביום צר, ולהזכירם כי זנת תר“ס קרובה לבוא, ואז הלא ימשך השולטן יר”ה חסדו לנו, ובין כה עלינו לבנות, לזרוע ולנטוע. בשנות תר“ן ותרנ”א היה רץ לקראת כל אניה ויקדם את פני כל הבאים בשלום ונטפל להעניים למצוא למו מעון ומחסה. כאשר החלה היציאה בסוף תרנ“א ונמשכה בכל שנת תרנ”ב, היה הוא עובר בחוצות ומנחם את כל הדואגים להיוצאים. ובערב, בשובו הביתה, נתחבא באחת הפנות ובכה במר נפש, ובכל זאת בבקר כבר ראו אותו סובב ומטיף נחומים לכל מר נפש. אולם שנת תרנ“ג, כנראה, פעלה גם על נפשו לרעה, ויעזב את יפו, שבה רבתה היציאה על הכניסה, ויקבע דירתו ברחובות ששמה יושבים בניו. התבוננתי עתה אל נביא המאה התשע עשרה, היושב לפני ו”מזיל דמעותיו כטל חרמון" ואמרתי בלבי: אלי, אלי! מה יעשה זה באה"ק, במקום אשר רוב אנשים מקבלים בעצמם עליהם את יסורי הארץ באהבה כל עוד לא באו מים עד נפש, ומשבאו שמה, אז גם מאה נביאים כמותו לא ישכֹחום יגונם? הלא טוב טוב היה כי ישאר בגולה ויחמם את הלבבות הקרים כקרח וינחם את קטני-התקוה הנסוגים אחור, בהודע להם, כי אכן יש קדחת ומחלות עינים בארץ ישראל, כאלו הארץ הזאת איננה על כדורנו המכוסה בכל חלי ומדוה, וכאלו איננה עומדת תחת שלטן המות.

בעודני שקוע ברוב שרעפי הקשיבו אזני קול רך ונעים משורר:

"עלי שדמות בר ופרי

אעבוד גם אנכי;

אעבוד, אשיר, אשאף רוח

אולי ישוב כחי".

וקולות רבים עונים אחריו:

"אשכח עצבי תוגת נפשי

על תקותי כלו;

ימים טובים חיי שקט

נגדי עוד יצהלו" ⁵.

בלי עמל רב מצאתי את המשוררים, יושבים על תל קטן לרגלי הגבעה, והם כעשרה ילדים וילדות הסובבים פעוטה נחמדה בעלת תלתלים ממראה הפשתן היורדים על קדקדה, והיא נוהגת במקהלה הטקנה הזאת. “שוי שובבה – אמרתי אליה – שמה מתמוגג אביך הזקן בבכי, ואת משוררת”. “הוא בוכה על חרבן בית המקדש” – ענה ילד בכן שבע. “לא! לא נכונים דבריו – השיבה גברת המקהלה בצחוק קל, בהביטה הרחמים על הילד הדובר – הוא בוכה: על כי עוד לא באו הדברים הטובים הכתובים בישעיה, ואנו משוררים – כי עוד מעט ויבאו”. “התוכלי לרשום לי השיר בפנקסי?” שאלתיה, בהושיטי לה ספר זכרון שלי ועט עופרת. הילדה כתבה את השיר כהלכה. “התגידי לי תכנו?” הוספתי לשאול. הדבר הזה עלה לה בכבדות, אך ילד כבן עשר תרגמו היטב. עתה אבין, אמרתי לנפשי, על מה מתהלך איש הרוח בארצנו.

 

ד.    🔗

אך זה האיר היום, רסיסי הטל עוד לא חרבו מהתותים אשר סביב בתי גדרה, בכל זאת כבר ניכר כי לא ירב חום היום. פאת קדים מכוסה בענן עב המסתיר מהעין תמונת הרי יהודה הנראים עתה כגל גדול איום ושחור המונח על הארץ וראשו מגיע השמימה. הרוח עזה יותר מהרוח המצויה תמיד בבקר, ומנשבת בין בדי העצים בחזקה, והצפרים מדדות מבד אל בד ומבקשות להן מחסה מהאור שאיננו לפי רוחן. המית גלי הים נשמע, אם כי לא יראו, וקולם חזק כמו הם נגדנו. היונים היושבות בהכלובים התלויים סביב גג עזוב הומות מאד ומתרפקות אשה על רעותה, כמו תפחדנה שהרוח יבדילן ויפזרן. בכל המושבה אין איש, הגברים עוד לא שבו מהכרמים ששמה לנו הלילה, והנשים והילדים הרכים עוד לא קמו משנתם; עננת היום נסכה עליהן רוח תרדמה, או אולי תרדמנה חרף הנדודים הרבים ששבעו הלילה מקול היריות אשר נשמע לפרקים מהכרמים. המסכנות האלה כבר התרגלו לקול הנשק, כי זה כשני חדשים אשר נוטרים את הכרמים ובכל לילה יורו הנוטרים; אבל הלילה הזה לנו הגברים שמה, והיריות היו יותר תכופות ובודאי באו גנבים והגברים התאבקו עמהם, ואיה אשה אשר לבה לא יחרד לבעלה בהיותו צפוי אף להסכנה היותר קלה? – כנראה כבר הקיצו גם הנשים. הנה אחת מהן מנהגת פרותיה אל הבאר ודפיקת סנדליה ישמע מרחוק. לפני עשר שנה לא עלה על לבה ואף לא חלמה כי היא, חנה בת העשיר, העלמה הכבודה בקרית סלע מצוק תעיר שחר ותלך בסנדלי עץ אחרי בקרה… הנה לאה נוהגת בעדר אוזים ההולכים אחרי ראש משפחתם, אוז גדול אשר מרבית נוצותיו מרוטות ושאריתן תלויות ונגררות. העדר נעצר בדרכו, כי המנהיג הקרוח פגע בתרנגול המתהדר בנוצותיו הקטנות המכסות את רגליו ונראות כאנפילאות, והוא עומד עם חיל נשיו ומנקרים הגרעינים הפרושים סביב עגלה ריקה העומדת בתוך הרחוב, ובחפצו להתראות לפני אהובותיו שלח חרטומו בנוצות המנהיג. אך לעיני נשיו הוכה מהמנהיג מכות אכזריות, ועדר האוזים שלחו בו חרטומיהם. כי חרטומי האוזים אינם מסוכנים – דבר זה ידוע לכל; אך לאה רכת חלב לא יכלה להביט ולראות גם יסורים קלים כאלה, ובשוט הארוך אשר בידה שמה קץ למלחמה. שם בגינה מתהלכת אשה צעירה ומלקטת דלועים. הלא היא מרים מודעתנו. לפני שש שנים באה אל המושבה לבושה מחלצות ומגבעת מקושטה בנוצה יקרה על ראשה. תעודת הגימנזיום שהביאה אתה מארץ מולדתה הניאה אותה זמן נכון מלעסוק בציקי קדרה; אולם עתה תקדים לקום, והרי היא לפנינו בהינומא פשוטה ובשמלת בד כהה פשוטה, ויודעת לבחור הדלועים הטובים כאכרה מלידה ומבטן. לא רחוק מאתה, בגינה השלישית, מתהלכת מלקטת אחרת. מהליכתה ניכר כי אך בעינה הימנית תראה; התבלול על עינה השמאלית לא מימי ילדותה בא, ועוד לפני שנתים הרנינו שתי עיניה לב רואיהן; אבל באחד הימים, לפני שתי שנים, חשה מכאב בעיניה, ורופא אין בהמושבה. פעמים אחדות שאלה בעצת הרופא מראשון לציון, אפס מצותו לא שמרה, כי מי זה ישגיח על הליכות הבית בלעדיה? הילדים רכים והעבודה מרובה, להבעל יש די מלאכה בשדה ובכרם ועל מי תטוש מלאכות הבית? גם עתהאיננה צריכה לחטוט בעפר המזיק גם לעינה הבריאה, אבל את מי תשלח במקומה, וערב שבת היום ועוד רבות עליה להכין לכבוד השבת ולכבוד האורחים שיבאו היום… בעבר השני, לעומת המלקטות, עלמה משקה אילנות צעירים. הוריה הזקנים התישבו אך לפני שנתים בגדרה, והיא הפועלת האחת בביתם. הנה מקום עזוב ושומם, אם כי נמצא בין הגינות אשר מאחורי הבתים, כוסה כלו חרולים, הקוצים דוקרים רגלי העובר בו, ושם – אחר שני הגנים היפים אשר עצי שקדים ורמונים צומחים בם – עוד גן שמם כזה. בעלי הגנים העזובים האלה עודם בחו"ל. מורשים לא העמידו במקומם, ואחוזותיהם העזובות גורמות נזק להקולוניסטים, וזאת אחת הרעות היותר גדולות במושבות שאינן נתמכות מהנדיב.

קוי ארגמן נראו מעל הענן הכבד בפאת קדם הנפרד עתה לחלקים קטנים, ומתוכם יראו ראשי ההרים; הפלג אשר בינות שרשיהם יראה כפני נהר שוטף. העננים נפזרים, וכפר קטן היושב בראש הרי יהודה נראה כלו. השמש הגיחה פתאם ולא תתן לחדור אל מחבואי ההרים; אולם כל מה שבעמק נראה מהגבעה הנחמדה אשר בקצה המושבה, הנה לעומתה גבעה אחרת, עליהם בנוים בלי סדרים בתי כפר כתרה הנראים כגלי חרבות וכמעי מפלה. מה מך ערך הכפר מול גדרה העומדת נגדו! מה נאוה המושבה בשני טורי בתיה היפים והגדולים! ושדרות התותים מוסיפות לה לוית חן, וקוי השמש הנוגעים עתה בשמשות חלונותיה מוסיפים להם מראה אבנים יקרות, והמושבה כלה ממקום עמדתה תראה כמושלת הככר; אולם כל זה אך למראה עינים, ובאמת רב ערך כפר כתרה מהמושבה, כי לצלע הראשון עומד גרנו, גרן גדול מאד המשתרע על מקום רחב ידים, ומה דל וקטן גרן המושבה העומד במזרחה! הוא לא יכיל בקרבו אף עשירית מגרן הכפר, ומאין יגדל גרן המושבה, אם שטח אדמתו מצער ושני שלישיה הנם זבוריות? כן הדבר, הגרן של המושבה יותר דל מגרן הכפר, מאשר מך ערך בתי הכפר מבתי גדרה, לאלה יש בתים רחבי ידים, ולאלה שדות, למי יותר טוב? – מגרן הכפר עולה עמוד אבק גבוה מאד, כי שם זורים ודשים עתה, וגרן המושבה מונח כאבן שאין לה הופכין מפני נפתולי חוכרי ה“עשר”, שבשנה הזאת הנם פלחי הכפר.

השמש נתכסה שנית בעננים קלים לבנים העולים מפאת ים, העין יכולה עתה להביט אל כל העברים, בצפון נראה יקב ראשון לציון, עשנו עולה ומתמר ונוטה לפי נטות הרוח; הנה, עתה בודאי ממלאים את פיו בענבים והוא כשאול יבלע ולא ידע שבעה, כאלו בדעתו להשקות יין את כל מרי הנפש שבעולם. מלא פיך יקב! בלע רבבות קנתרי ענבים! מספר מרי הנפש, אחי אדונך, עולה למיליונים רבים ומרי נפשם גדול מאד מאד, וגם אם ימלא הים יין לא יספיק לגרש יגונם… הנה עוזר נמצא לך:

תחת הגבעה, על יד הבאר, עומד אהל גדול מכוסה בגליונות ניר עב, מתוכו ישמע הלמות פטישים, נסירות פצירות מחרישות אזנים, בתוכו יעבדו הנגרים על החרשים ואלה על החביתנים, מכונת קטור עומדת הכן, היא מחכה רק להצתות אשר תצית אש בגחליה ובימים אחדים תהפך יותר ממחצית ענבי גדרה לקוניאק המשמח עוד יותר מהיין את מרי הנפש… בקרן צפונית מזרחית יראה ראש מסגד רמלה, תמונת איש נראית שמה והוא סובב על מעקת המגדל, אין זה כי אם סגן הכהן המבשר לבני עדתו בקול רנה, כי עת תפלת השחר הגיעה, דרך קנה הראיה אפשר לראותו, קומתו זקופה, גרונו נטוי ופיו פתוח, כל תנועותיו מעידות כי ירנן מטוב לב ובשמחה ישמיע קולו, ולמה לא ייטב לבו? הוא רואה לפניו אושר ועושר אחיו: ממרום עמדתו יראת את כל שפלת לוד הדשנה והשמנה עם כל יערי זתיה המשתערים על עשרות קילומטרים המעשרים בשמנם את כל יושבי העמק, הן הם אדוני הכפרים הרבים היושבים בשפלה: סביב הכפרים האלה נראו גרנות מלאים בר, עדרי בקר וצאן ושפעות גמלים המכסים את כל אדמת הבקעה. הנה הכהן מביט מזרחה וצופה על ההרים – רנתו נפסקה, פיו סגור ופניו כמו נפלו. – כהן, כהן! חדל לך מהביט בהרים, שם תכנע גאותך, כי מחרבנם תראה עצלות עמך, אולתו וגם רשעתו: קצר ידים הוא לעבוד את ההרים הרמים האלה, וזדון לבו ישיאו לכתוב להממשלה שטנות על אחרים ולהתחנן לפניה, כי לא תמכרם לאלה אשר יעבדום בידים חרוצות ולב שמח! הכהן עזב מקומו במזרח, החרבן הנורא הפרוש על הרי יהודה גרשו משם, הנה הוא מביט עתה ימה, הדר השפלה הופיע שנית נגד עיניו ונסך בו רוח גיל, והוא פותח פיו לשאת רנה. גם באהל הקרשים הדל אשר בתוך המושבה מרנן איש עטוף בטלית. אבל רנתו שונה לגמרי מרננת הכהן. “הרבה עירנו ושמם בית מקדשנו – ונטל כבוד מבית יקרנו” והקול נדמה מהדמעות אשר שמו מחנק לצוארו של המרנן. בכה בכה מתפלל! נסך דמעתך כמים! כי עוד רחוקה הנחמה, ומה הנה מעט המושבות, הנראות כנקודות קטנות, לעומת המון הכפרים המכסים את השרון והשפלה! מה רב העושר והאושר בכפרים, והעני והעצב במושבות! הנה מול הגבעה נשקפת מושבה נחמדה מרהבת העין, הלא היא עקרון. הרוח מנענעת עתה את גבעלי השמשם הירקרקים המכסים כמחצית שדותיה, ובתוך המושבה ערמות גדולות ושקים רבים מלאים בר, ומאחוריה גנה גדולה מאד, בה בארות מים ואלפי אילנות המרנינים לב כל רואיהם בענפיהם הרעננים; ולעומת המושבה כפר עקר. מה מאוסים בתיו הבנוים מדמן, ומה דלה עבודת השדה של יושביו, הנעבדת באופן עבודת האדם הקדמוני! ומה דלה היא לעומת עבודת העקרונים, ובכל זאת יושבי בית הדמן הבאים לא יקוו לאיש ולא יצפו לטובו, וחיים מעמל ידיהם ופרי אדמתם, שלום בחילם ושלוה במגורם; ובבתים היפים בהמושבה קוננו עצב ודאגה שלש שנים רצופות, ואך עתה נגה בה נצוץ של שמחה, יען כי הגדילו סכום התמיכה בשני פרנק לירח ימים לכל נפש! ולמה רע כל כך המצב? ומדוע רב ההבדל בין הקולוניסטים והפלחים?! ובמי הקולר תלוי? רבות רבות יענו על זה; אמנם בסבות רבות ובמסובבים רבים תלוי הדבר, אבל הסבה העקרית פשוטה ונראית: הפלחים הנם אכרים בני אכרים ואזרחים אמתים בארץ, והקולוניסטים – קולוניסטים נתמכים הם.

נרד מהגבעה, נראה בכרמים, אלי אלי! מה יפו ומה נחמדו! עוד מרחוק נראות טורי אשכלות רבות הצבעים הסרוחות על הארץ, ויש אשר תכסנה גם את הענבים, אולם גם פה לא ישמח הלב; כי הגבעות השוממות מרובות מהנטועות, ומראה ההזמי וההיגי השרופים מהשמש, והדרדרים והסלונים יסך רוח תוגה וישחית הוד מראה הכרמים המעטים. הנה בסוכה בהכרם אשר על הר מכבי ישב נוטר הכרמי שקוע ברוב שרעפיו, צעיר נחמד המושך לב הרואים בחוט של חן הנטוי על פניו. ער היה כל הלילה, בכל זאת לא יישן גם עתה, הוא מביט כמוני על מיץ הענבים הנוזל על הארץ, כי כבר נתבשלו יותר מצרכם. אותו אפשר לשאל: מדוע לא יבצרו את הענבים? הלא עוד מעט ויעשו צמוקים, אך אין כל צורך להפריע את הצעיר ממחשבותיו, התשובה מובנת מאליה, יד חוכרי העשר גם בזה. – הרוח הקר חדל. השמש לוהטת. עת לשוב הביתה.

 

ה.    🔗

נעמה עלי מנוחת השבת בחברת קולוניסטי גדרה ושני תירים ילידי הצפון שבאו בערב שבת עם חשכה להמושבה, האחד הוא מר נ. נ. שעלה עם החלוצים הראשונים ונמנה בין קולוניסטי….. אך זה כחמש שנה החליף אֵתו בעט ומאז התישב בחו“ל, ומשמה יכתב אמרי שפר, בשפת לועז, על הישוב, וגעגועיו לארץ הביאוהו הנה. והשני צעיר מלומד שמצב עמנו נוגע מאד ללבו, וחפץ מאד כי מרבית בניו יעמדו על הקרקע, ואחת היא לו אם תמצא בקרבת ים התיכון או מעבר לים האטלנטי, והעיקר הוא: כי תוכל להשביע את עובדיה לחם. ומרגליה בפומיה: “טובה ערוגה אחת של עדית בכל מקום שהוא מכל הררי עד וגבעות עולם הכתובים באצבע ההיסתוריא”. כאשר פנה היום וכוכבי נשף נראו בשמים, ומנורות נפט בבתי הקולוניסטים נתנו אורם הלכתי עם הבני – זה שם הצעיר הנזכר – לטיל ברחוב המושבה. במשך יום השבת ידע גם רעי את כל בני המושבה ולבו גם בהם, כאלו ידע אותם שנים רבות. כידידים נאמנים וכבני כפרים אמתים הרשינו לנו לברך את בני המושבה בשבוע טוב – וגם לבוא בשיחות קצרות – דרך החלונות את בני המושבה המשיבים נפשם במלוגמא של מוצאי שבת ממיחמים רותחים העומדים לפניהם. “האי יש בו מותר יחזיר לשלפניו לכלם מבעי ליה” נשמעו שני קולות מחלון בית עץ קטן העומד בתוך המושבה. היריעה הדקה הפרושה על החלון לא נתנה לנו לראות את הלומדים, אך זאת הרגשנו, כי הקול הדק והרך הוא להמורה והשני להתלמיד. “מאריה בשמיא! – קרא חברי – הלא קול אשה הוא, הגם נשים בין לומדי התלמוד?” הרוח נשב את היריעה ולעינינו נראו: נער שחרחר ועלמה בעלת בבות שחורות וצמה שחורה יושבים על יד “גמרא” ולומדים. “הלא זאת העלמה אשר באה עם הוריה בשנה העברה ואשר ראינוה אמש בבית ארבאלי”, אמר אלי השני; ואחרי שאמרתי לו כי לא שגה ברואה, בקשני לבוא הביתה. העלמה הזאת הבטיחה לי כבר ללמוד לפני דף גמרא, ע”כ השתמשתי במקרה הזה ונכנסתי עם חברי אל בית הלומדים, ואחר שברכנום בשבוע טוב בקשנום שלא יפסיקו למודם, כי חפצנו שנינו לדעת היודעת הלומדת את הסוגיא הקשה אשר לפניה עד כי תוכל ללמדה לאחרים, ומה נשתוממנו בשמענו, כי אמנם תדע לבאר את הסוגיא כאחד ה“לומדים”. “שאי נא לי עדינה – אמר הבני אל הלומדת, אחרי אשר כלתה שעור למודה עם אחיה – האם לא ינעם לך לקרוא בספרים האלה המונחים לפניך על השלחן, למשל בטורגינוב, או אף ב”הרעם" ל“זולו”. העלמה החרישה מעט ואחרי כן השיבה: “זה תלוי לפי מצב רוחי, עתה כאשר אבי שוכב על ערש דוי בראשון לציון ואנכי יודעת כי יצטער מאד אם יעזוב אחי הטרוד כל היום בעבודת הכרם, את התלמוד, מצאתי ענג גדול בלמוד השעור גפ”ת, כי הנני יודעת שעשיתי בזאת נחת רוח גדולה לאבי“. – “אחרי ראותי את העלמה הזאת, אוכל לתאר לי על נקלה דמות בנות ירושלים במאה שבה נחרב הבית: בעת אשר חכמת ישראל ויון השתמשו בערבוביא”, אמר אלי רעי אחרי שיצאנו מהבית ושבנו לטיל ברחוב המושבה. “יהי השבוע הבא לישועה ולרוחה” נשמע קול איש מחלון הבית העומד בקצה אחת החצרות, ואחריו ענו קולות אחדים “מהרה תהיה גאולה”. על פי בקשת רעי סרנו אל חלון המשוררים, ומתוכם ראינו ארבעה גברים ונער אחד יושבים צפופים אל שלחן קטן אשר כוסות תה ערוכים עליו, ושלש נשים שמו בגדים ולחם בילקוטם, וילדה קטנה עומדת עליהן ומבטה על מעשיהן. “אוי לכם רופאים ורוקחים – אמרתי בלבי בהביטי על פני בני הבית הבריאים – אם כל האנשים ידמו לשוכני הבית הקטן הזה”. “האפשר לשאול את בעל הבית למצבו?” שאלני הבני בלאט. “אפשר – השבתי – אך לאט לו כי איננו מהדיקנים בלישנם אם נוגעים ב”חבת ציון” וביחוד בפני בניו". – “בי, אדוני, איפה אתם עובדים?” – “בקוסטינא”. – “כמה עובדים יש במשפחתך וכמה אתם מרויחים יחד בחודש?”

– כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כי הילד בעל הלחיים העבות איננו מן המנין, עוד טרם יניח תפילין ועוד יספיק לשאת משא החיים, ועד אז ילמד מעט – ואנו ארבעתנו מקבלים בעד עבודתנו שלשים וששה גרוש ליום, שהם כשמונה דנרי נפוליון בחודש.

– היספיק השכר למחיתכם?

– כה“חלה” הנחלקת ל“המוציא”; תשע פיות אני מונה והדנרים אינם אלא שמונה, וכיצד שלא תחכם ה“אשתחיל” המנצחת שמה על חבוש הילקוטים תרגיש חסרון שלא יכול להמנות.

– ולמה תשב פה?

– ואנה אלך?

– לארגנטינא, שם מקומך, שם תעבוד ותאכל לחם, מובטחני כי יקבלוך בידים פשוטות, אף אני נכון להשתדל בעדך.

– העד אור הבוקר תמלאון את התרמילים, כלו מעשיכן נשים! ואתם בנים הלא כליתם לשתות התה קומו ולכו! – אמר אדון הבית בקול פקודה, בשומו תרמילו על שכמו ובלקחו מטהו שם עיניו את הבני ויאמר:

– לקוסטינא אני הולך בכל שבוע ולארגנטינא לא אלך אף פעם אחת בחיי, וגם אלה לא ילכו כל זמן שהנשמה בקרבי.

– ולמה? הטוב לך להיות “פועל” פה מקולוניסט שמה?

– יען כי בארץ ישראלל אני, ואף מאה מששתתדדלים לא יוציאוני מפה, ענה האיש בצאתו על בניו, הנושאים תרמילים על שכמם החוצה, ובהיותו ברחוב קרא מרחוק: “שבוע טוב אדונים! צאתכם לשלום מכובדים!”

– מי יתן כי עשירית מהתקשרות אל הארץ שאני רואה פה תהי בארגנטינא – אמר רעי כמדבר אל נפשו.

– תררועה תררועה – נשמע קול שופר, ומבלי לחכות לשאלת חברי משכתיו אל בית הכנסת הדל, הבנוי מקרשים דקים, בבארי לו כי קול השופר מורה כי יתאספו הקולוניסטים להאספה אשר אדותה נדברו היום. כעבור רגעים אחדים החלה האספה. מספר הנאספים היה כחמשה עשר, כולם כבני שלשים, ורק זקן אחד היה ביניהם, פני רובם מפיקים עוז ודאגה גם יחד וחותם “אנשי מדע” טבוע עליהם. המזכיר באר, כי מטרת האספה: להחליט אם לבצר מחר את הכרמים בטרם שב ה“מוכתר” ⁶מעזה שהלך לקבול בשם הקולוניסטים על פלחי הכפר חוכרי העשר על כי דורשים כפלים מהעשר המגיע להם באמת. מצד אחד נחוץ לבצור מחר; כי לא רק ענבי הודו, שמהם יעשו הקולוניסטים יין, כי אם גם ענבי צרפת, שמהם יעשה הקוניאק נתבשלו כל צרכם ומשקלם הולך ופוחת; אולם מצד שני תתן הבצירה שלא ברשות פתחון פה לחוכרי העשר לבקש עוד יותר, באמרם כי משקל הענבים הנבצרים עולה עשר פעמים יותר ממה שאומרים הקולוניסטים. אחר משא ומתן שארך יותר משעה, החליטו לחכות עד יום השני, ואם גם מחר לא ישוב המוכתר יבצרו בלעדו, כי לאחר את הבציר עוד יום אי אפשר.

– אדוני ורעי! – קרא הבני – גמרתם ענינכם. הרשוני נא לדבר אתכם בהתגלות-לב, אדרבה, אני שואל אתכם בעצמכם: האפשר להתקים פה? צאו וחשבו: ה“עשר”, המעשר, התרומה, תרומת מעשר ושביעית, ולו יהי כי תסדרו דבר העשר ויעלה לכם רק כשתי עשר למאה, כדינא דמלכותא, ועל המעשר תערימו, האם תוכלו לעמוד נגר מצוות התלויות בארץ כערלה ושביעית, אשר אחרי כל ההיתרים, הנזק רב מאד, ואם תצרפו המסים והמצות יחד תמצאו כי כחמשים למאה לפחות, לוקחים המה מכם, הלא נבל תבלו ותכרעו תחת המשא הנורא הזה.

– הדבר איננו איום כל כך – השיב אחד הקולוניסטים – מס העשר אמנם מס כבד הוא, אבל זולת מס ה“ורקה” הקטן מאד, אין שום מסים אחרים. ואם תחשוב את המסים הרבים, המוטלים על כל דבר אף במדינות המתוקנות, נמצא כי משלמים כפלים מכפי שמשלמים אנחנו. אמת הדבר, כי הגבאים מתחכמים בהעשר להנאתם ודורשים יותר מהשעור, אבל הם יכלו לעשות זאת, מפני שאדמות המושבות האלה עוד משותפות עם אדמת הכפרים בהמסים, ובבאנו לחכור את העשר עלינו לחכור גם חלקי הפלחים, ואז נהיה מוכרחים להתעשק אתם בעד חלקם והיה נהיה כחומסים בעיניהם – כי הלא המה יחפצו להשתכר מאתנו ולתת פחות מהשעור, כדרכם – ובזאת לא נחפוץ, ומוטב לנו לסבול איזה זמן עד כי נבדיל את אדמתנו מאדמת הפלחים גם בדבר המסים.

– כנים דברי ארבאלי! – קראו קולות רבים.

– חנפים הנכם כולכם! – קרא התיר נ. נ. ופניו הלבינו – יראים אתם להשמיע האמת לפני כותלי ביתכם, הלא שש שנים גרתי בארץ והייתי קולוניסט כמוכם והנני יודע דרכי הפקידים הקטנים. התדמו כי ממשלת תוגרמה הרוממה תודה לכם על אשר תקבלו באהבה משא הפקידים הקטנים? לא ולא! יבא יום ותפקוד עליכם – חפצי לאמר: מכל אחה שיש בידם למחות – את עונכם זה. ואם אמרתי אספר את כל התעלולים אשר ראיתי בעברי בגליל לא תספיק לנו הלילה, אבל מקרה אחד הנני נכון לספר לפניכם וממנו תקישו על השאר.

– אני נקריתי ב…

– אל נא באפך חביבי! – אמר אלי גדרני, הן תספר לנו “ספורי מעשיות” כמו אך תמול באנו מחו"ל, תודה לאל הננו יושבים פה עשר שנה, יודעים אנו את נמוסי המדינה ומשפטיה וגם תהלוכות קידיה הקטנים – “אין השד שחור כמו שמתארים אותו”. בכל מדינה ואף באמריקה יש ויש כאלה.

– זר אני ביניכם ועובר אורח בהארץ – נכנס הבני לתוך שיחת גדרני – אולם בנסעי זה שני חדשים בסוריא ופלשתינא נוכחי: כי שקר בפי האומרים שהכסף יענה הכל במדינות כאלה ובאמת נגד החוק לא יועיל כל כפר, וכל הבקשישים הגדולים שנותנים הם רק שימלאו את הדין בלי “עצלות האזיאטית”, ולולא היתה לי איזו ידיעה בענינים המדיניים, לקחתי ממשפטי זה ראיה נגד הישוב: הייתי מוכיח שאך לשוא יבטחו, כי בבקשיש אפשר להנצל מגזירת הכניסה ואיסור קנית קרקעות; לכנוס אולי אפשר ע“י בקשיש, באשר אין כל חוק האוסר שניסת יחידים, אבל להשיג זכות אזרח אי אפשר, כשם שאי אפשר לקנות עתה קרקעות ע”י יהודים נתיני רוסיא אוסטריא ורומיניא שהתישבו פה אחרי הגזירה. אולם, כאשר אמרתי, מקצת ידיעתי בהליכות המדינות אומרת לי: כי כל הגזירות תתבטלנה באותה השעה אשר יוכח השער הגבוה, כי אמנם יש בכם תועלת להמדינה – אם מפאת חריצותכם והשכלתכם, או מפאת אמון להממשלה, וכי אזרחים מועילים אתם, אולם אני אומר, כי מלבד המסים והמצות התלויות בארץ, אדמת פלסטינא רזה עתה מאד, וכפי הרשימות שיש בידי במחינת הכימיק. N היא עומדת במצב שפל מאד, וגם העדיות שבעדיות אשר בהגליל ועבר הירדן רחוקות ממובן העדיות שברוסיא וגם שבארגנטינא.

– צור ישראל! – זעק יטורי בהכותו על השלחן בכח עד כי נעו כתל בית הכנסת הדקים, ועיניו הטרוטות הבריקו זיקי אש – האם בחלום או בהקיץ הנני שומע דבריכם? את מי תגידו מלים? הלא אכר אנכי פה זה עשר שנה. תנו לי עוד מאה דולם אדמה כמו השלשים וששה דולם שזרענו השנה, והריני נותן לכם במתנה גמורה כרמי וגפני, והנני מקבל עלי את ה“עשר” המעשר והתרומה ולתת כל המסים והמשאות שיש בארצנו, הן בדידהו. – חא-חא! הראיתם ממה נבהלו? חא-חא! מהמעשר והתרומה, יעידו בי כל יודעי אם מכרתי מימי תבואה או פירות בלתי מתוקנים – אם נתתי כל המעשר או נצלתי מחלק ע"י הערמה אין זה נוגע לכם, די לכם לדעת כי נתתי כדין ואתן גם להבא, והלואי חשתי כל תלאות החיים, כמו שאנו חשים משא המעשר ויתר המצוות התלויות בארץ.

– שמעו רעי ואחוה דעי גם אני – אמר הלוי בהעבירו ידו על זקנו הקטן – האדון הבני מפחידנו בשני דברים: במסי הממשלה והדת וברזון האדמה, מודה אני לו במצב הראשון, כי אמנם כבד מעט עוול דרך ארץ שנזדוג פה עם עול תורה, ובמצב הנוכחי קשה עלינו להתקיים פה; אבל אחי! עלינו לזכור תמיד! כי לא באנו להתענג על חופש ודרור ולהשביע בצחצחות נפשנו ובמעדנים גויתנו. מטרתנו הלא לתקוע, ברשיון הממשלה הרוממה, יתד בארץ אבותינו, בארץ שאנו חוננים גם את אבניה ועפרה יק לנו מחיינו, וביום שהצגנו רגליה עליה, לפני עשר שנה, החלטנו לחיות, לו גם חיים מרים מאד, עליה ולבלי לשוב מפני כל, עלינו איפוא ללכת בדרכנו הלאה למשך בעול עד שידנו מגעת; אם נוכל לעמוד לבדנו טוב, ולא – יעזרונו אחינו בני הגולה לשאת בעול, כי הלא יודעים הם! כי לא בשביל אָשרנו הפרטי עלינו הנה, וכה נעבד – אולי כל ימינו – עד כי אנו או בנינו יזכו כי הממשלה הרוממה תכירם לטובה, כמו שהגיד מר הבני, והיא בעצמה תפלס נתיב להקולוניזציא, ואז יסדרו גאוני עמנו כי המעשר ילך לצרכי הוצאות המושבות הרבות – שעתה הדברים באים מקופת הנדיב או חו“צ – והנחוצות כמו: שו”ב, בתי ספר, רופא וסמים; ואדות השביעית כבר הראו טובי גאונינו כי מתאמצים להקל הדבר בכל האפשר. ובנוגע לשמנות הארץ וטיבה, הנני קורא מחאה בכל כחי. בחינות הכימיק נעשו במושבות אחדות שעדותיהן הנה מהטרשים שבטרשים שבארץ ישראל, ובאותות ומופתים ומספרים מדויקים הנני יכול להראות כי טובה אדמת ארצנו מאד ומביאה שכר טוב לעובדיה, וכי אין לך גרמוד אדמה, גם מהזבורית שבזבורית, שלא יהיה מסוגל לאיזה מטע, והנני מחייב את ראשי אם לא אראה במספרים אמתיים: כפעמים שתים – ארבע, שיש לאל ידי עני חרוץ אשר יתנו לו אדמה ובית ויתר מחסורי האכר – אם אך ינתנו לו כל הדברים כדבעי ובזמנם – לחיות בשנה השלישית מחלקת אדמתו ולשלם כל הכסף שהוציאו עליו במשך עשרים שנה, וכי הוא ובני משפחתו יעמדו על בסיס טוב. באופנים שונים יש לבוא למטרה זו, אולם אין פה המקום לפורטם.

– והקדחת ומחלת העינים אָין? – שאל הבני בצחוק מר על שפתיו, אחרי אשר לא מצא מענה על דברי הלוי.

– מחלות הנה ככל המחלות שבעולם – ענה יצהרי – אבל לא יותר, ואיה מקום הארץ אשר לא תשלטנה בה מחלות ידועות? להאחת חלק ד' רזון ושחפת, להשניה דלקת, ולארצנו מחלות עינים וקדחת, ששתיהן אינן מסוכנות אם תשים לב לדרוש בעצת רופא. השנה הזאת הודות לאל, שנה טובה מאד, אבל בשתי שנים הקודמות התהלכה הקדחת בעזוז חמתה, ובכל זאת צא וחשוב מספר המתים ותמצא כי פחות הוא מכפי שהוא ברוב ארצות אירופא הסובלות זה שלש שנים מתגרת החלירע המתהלכת בהן, ואנחנו תהלה לאל, לא ידענו רע, שלמנו לפעמים המס להמות, ע"י הקדחת, אבל פחות הרבה מיתר המדינות; סבלנו ממחלות עינים, אולם פחות ממה שסובלים בתמידות במצרים וביתר מדינות החמות. ובטוח הנני כי כל מה שיתרחב בישוב ותרבינה הנטיעות ותתיבשנה הבצות תמעטנה הקדחת ומדוה העינים.

הדומיה אשר שררה רגעים אחדים, אחרי שכלה יצהרי דבריו, נפסקה ואיש אחד מהנאספים התעורר ממקומו ויאמר:

– הנה התוכחתם פה על הישוב, על מצבו, על הארץ, טבעה, תכונתה וחוקיה, דברתם ראמות על הרעיון בכלל, כמו מורים הנכם לעמנו ובידכם להתוות לו דרכו; אולם אנכי אדם פשוט הנני, ולא אוכל לעוף במרומים כמוכם ולבקש דרך להכלל, וכאדם פשוט הנני שופט אך על הפרט: עלי לבדי, והנני אומר, כי באתי הנה מטעם פשוט מאד, והוא: בדרכי חיי, במנהגי ובכל הליכותי, הנני חי ככל אחי היהודים, על פי המשפטים והמנהגים הערוכים לפי רוח הארץ הזאת; החיים האלה היו עלי למשא בשבתי בארץ נכריה אשר כל מעשי מן הבקר עד הערב, זרים לה כאשר זר הנני להעם היושב עליה, שאך במקרה התגלגלו אבותי שמה, ומובן מאליו, כי צריך הייתי להשתמש במקרה, אף לשוש עליו, אשר השיבני אל מקומי וארצי, פה הנני חש כי הנני חי חיי אדם טבעי: לפי אויר ארצו ונטית רוחו ורוח יושבית, אמנם אני סובל בה עתה, כי עם הארץ עוד יחזבני לזר לו ומתנכר לי; ואמנם איזה זרות נדבקו בי ובאבותי בהתהלכנו מגוי אל גוי, ועל כן ארגיש יסורים ומכאובים שמרגיש כל גר בכל העולם; אולם תקותי תאמצני, כי בני הנולד פה לא יחוש כל זאת, ובעלות עשבים בלחיי ישכח כי אביו התגורר במקרה בארץ אחרת, ויחוש את עצמו פה כאזרח, וכן יהיה בעיני עם הארץ.

– מוכרח אני להודות – אמר אלי הבני בצאתו מבית הכנסת – כי בכח התקשרות להארץ מורשת אבות כזו, נקל יותר להפוך סלעי הרי יהודה לגני עדן מלהוציא לחם מעדי עדיות שבארגנטינא, אשר כל עמלנו לא יועילו לנו לחבב אף מעט את הארץ ההיא על אחינו היושבים בה, שציון חרותה על לבם ומעורבת בחלבם ודמם.

 

ו.    🔗

כבר פנה יום הראשון, הוא יום השלישי בחודש החמישי, כוכבי נשף נראו בשחקים והירח, אשר מראה מגל דק לו, הופיע מעל ההרים ובאור כהה האיר להיושבים על שתי גבעות הנשקפות אשה מול כעותה. על האחת ישבו בני גדרה, אשר ראינו אותם אתמול בעת האספה בהועצם יחד עם לשמוע לעצת הרשות בפי המוכתר ששב היום מעזה, ולתת ששית ממעשר כפר כתרה, ובאופן הזה יעלה להם העשר כשמונה עשר למאה, או לחכות להשמאים שפלחי הכבר אומרים להביא, ואז אפשר, כי השמאים – אשר עליהם יקוו חוכרי העשר כי יעריכו את חלק הגדרים ביותר מששית – יוציאו לאור משפטם ויפקדו לתת את חלק העשר רק כפי שהוא מגיע באמת. ועל הגבעה השנית, על ה“מזבלה” ⁷יושבים במעגלי פלחי כתרה סביב שלשה שיכי הכפר העטופים בשמיכות שחורות ונרגילות ⁸בפיהם. עיני כלם נשואות אל פני הישיש היושב בתוך, אשר זקנו הלבן, הסובב את פניו השחרחרים והמלאים, האציל עליו “הדרת זקנים”, ועיניו השחורות, המכוסות בגבות לבנות גדולות, נתנו לו תאר אדם המעלה.

– מה החלטתם בני? – שאל הזקן את המסובים.

רגעים אחדים החרישו הנאספים. ואחרי כן קם איש כבן ארבעים, אשר עיניו השקועות בחוריהן והמוסבות בלי הרף העידו על ערמת לבו, וסנטרו החד המכוסה רק בשערות אחדות נתנו לו צורת שועל, ויאמר:

– אסתכפר אללה ⁹מלהיות עשוקים כאלה ולקבל מהיהודים אך הששית. הן הם עשירים, להם יש בתים יפים וגדולים וכרמים.

– על היהודים לתת המחצה – קרא איש שתום העין אשר החזיק מקטרת קטנה בפיו ורירו יורד עד קצה זקנו החד.

– עוד יותר ממחצה – קראו קולות אחדים.

– שני שלישים – צעקו אחרים, והמהומה רבתה מאד, עד כי נראו כמריבים זה עם זה.

– ומה דעתכם? – שאל השיך הזקן את שני חבריו, בהרימו קולו מיתר הדוברים. אחד הנשאלים משך בכוח את הנרגילה ואחר שמפי פיו בעשן הוציאו לא והתבונן היטב אל העגילים והקוים שנהיו מעשנו, כאלו מהם תלויה עצתו, אחרי כן פנה אל הנאספים ויאמר:

– שמעוני, אחי, אַדניאַי לליהוד ¹⁰. כל היושבים נדמו ויעשו אזנם כאפרכסת לשמוע דברי השיך המצטין בשנאתו ליהודים. – הנכם יודעים – הוסיף להגיד בהעתיקו הנרגילה ממקומה – את שנאתי להם, המסוכנים לנו יותר מהכפרים, ועד כמה הנני רוצה להפסיד ממונם בפרט בעת שמזה תצמח טובה לנו, אבל דעו לכם אחי, כי הם התקפים והם החכמים – לכל אחד מהם יש הרבה עקל ¹¹בקדקדו יותר מעשרה משלנו – ובהיות לנו עסק עמהם אנו צריכים להיות ערומים מאד ולעשות מעשינו בזהירות גדולה, ורק לאט לאט נוכל להם, כי אם נדרש מהם בפעם אחת הרבה, ימצאו דרכים רבים להכריענו תחתם, ועל כן נסתפק בשנה זו בששית כפי הצעת הרשות, ובשנה השנית נוציא חמישית ובשלישית – רביעית, עד כי המה יהיו הגמלים אשר עליהם נעמיס כל משא העשר.

– טיב טיב! ¹²– קראו רבים.

– אבל יתנו גם עתה החמשית – אמר הערבי אשר פני שועל לו.

– כן חליל דובר, יתנו גם הפעם החמשית – החליטו רוב הנאספים.

השיך הזקן הרים שמיכתו אשר צנחה מעל כתפו, וירק פעמים אחדות ובהרימו ידו למעלה קרא ברגש:

– אַללה יאַחיד לאַ שַריכּ לֻה ¹³.

– לַא אַללַה אילאַ אַללַה וַמֻחַמַדַ רַסול אַללַה ¹⁴– נשמע מפיות רבים.

– בחיאַת סידנא אברהים אלכליל ¹⁵– קרא הזקן בקומו מהארץ – ובעיניו השחורות הביט אל כל הנאספים – אברהים הוא אבינו והוא אבי איסראיל הם היהודים, הן כולכם יודעים, כי אדניא לליהוד ולהם הארץ, ולמה זה תשנאו את החיכם ותתנגדו לחפץ האל? ומה עשו לכם היהודים בני המושבה? הטוב טוב היה לכם בעת אשר בחלקם שלטו האֶפנדים הגאיונים? אתם הצעירים אינכם יודעים איך באה האדמה ברשות האֶפנדים, אולם אתם חברי השיכים זוכרים זאת היטב, ספרו נא לאחינו את העשק והמרוצה אשר סבלנו מהאצילים. אנחנו זרענו וקצרנו והם אספו, החלק הטוב לקחו להם והמסים והארנוניות הטילו עלינו, וכאשר זעקנו על החמס והשוד, חלקו לנו חבלים ביד רחבה, ומאז בא חלקם תחת ידי היהודים הלא הוסרה המעמסה וגורלנו הוטב. – בני! הלא תזכרו, כי כאשר באו היהודים להתישב במושבותם אמרתי לכם: חיו אתם בטוב והתהלכו כאחים עמהם וייטב לשניכם; ארבע שנים מאנתם לשמוע בעצתי הטובה ויום יום רבתם אתם, כי שמעתם בקול השטן אשר השיאכם לזה. ורק אחרי אשר אבדתם זמן וכסף לריק השלמתם להם. הגידו נא בעצמכם: האם לא הטבתם בזה לנפשכם? האין היהודים ה שכנים היותר טובים? העומדים הם מרחוק בצר לנו? האם עשקו את מי מכם? אם עשו כזאת – ספרו נא לי ומכיסי אשלם, ומדוע זה תחפצו לחמוס אותם ולהבנות מחורבנם? מדוע הנכם דורשים ששית? הם אך הזבורית מכרו להם, ואם אמנם יש להם ששית מאדמת הכפר, אבל הלא תדעו כי אף שלישית אדמתם איננה מסוגלת לזריעה, והכרמים אשר אתם אומרים כיהם מעשירים את היהודים, הלא אין מביאים להם כל הכנסה ועוד מוציאים מהם ממון רב לחביתין ומכונות ועוד מיני דברים שאינני יודע איך לכנותם, והנני מתפלא לתמיד איך חכמים כיהודים משקיעים כל כספם בדברים טפלים כגפנים ויין. לו היה אללה בלבבכם, כי אז לא דרשתם מאתם לא ששית ולא שביעית או שינית, כי אם מה שמגיע לכם באמת, הלא כולכם יודעים, כי הם לא היו מעלימים מאתנו אף פרוטה אחת, שמעוני בני! גרשו מלבבכם הקנאה ואהבת הבצע המעבירות אתכם על דעתכם ועל דעת אללה, אהבו את כל איש ובפרט את היהודים שהם אחינו בני אברהים סידנא כמונו, למדו מהם טהרת המדות, לכו והתבוננו אל דרכי חייהם, ותראו, כי אין להם אף מושג קל מכל תועבות הכנענים שאתם להוטים אחריהן, שימו זאת אל לבכם, בנים, קחו מוסר, ואם אין, תדעו כי מרה תהיה אחריתכם…

הזקן נשא עיניו השמימה ויסתכל בהסהר והכוכבים, כמו יזמינם להיות לעדים כי התרה בצאן מרעיתו. דומיה ארוכה שררה בין המסובים אשר ישבו בלי נוע כמו נרתקו למקומם.

– בחיאַת אנבי ¹⁶, הצדק לשם אחמד – אמרו אחדים בקול דממה.

– ששית די והותר – הגיד השיך בעל הזקן החד – מחר בבקר נלך אל המושבה ונבקש מהם סליחה על כי רגמנו להם עכוב בהבציר והדישה ונגמור הדבר לתת לנו ששית ויתנו “לירתן בקשיש” ¹⁷.

– בקשיש! בקשיש! – קרא הערבי אשר פני שועל לו ועיניו הבריקו ואת דבריו שנו מרבות הנאספים.

– בק-שישש בקשישש! – אמר השיך הזקן בלאט ואנחה עמוקה התפרצה מלבו, ובהסירו אדרתו מעל כתפיו, פרשה על הארץ, הסיב פניו לדרום וכרע עליה להתפלל.

 

ז.    🔗

הסר בתי ידך, קורא יקר! פשוט גם צוארונך הלבן, השלך גם אדרתך, איש לא ילעג לך פה, וקח סל כמוני ויחד נעזר לאחינו הגדרים לבצר כרמיהם; אך אל תרחק ללכת, עמוד בשורה התיכונה יחד עמדי, למען נוכל לשמוע שיחות הקולוניסטים הבוצרים משני עברינו.

– הבשלו האשכולות יותר מכפי צרכם? – אמר גדרוני בלחש כאדם הדובר לנפשו.

– פניך זועפים היום כפני איש שראה בחלומו שלשה סלי חרי, הקניטו זנוח בנגנו שלש מלות האחרונות בנגון הפזמון.

– עשרה קנתר טול ששית, הרי נשארו שמונה קנתר ושלשים וארבעה רוטל – אמר אל הררי מבלי פנות אל דברי זנוח.

– תפח רוחכם בעלי חשבונות! בחיי כדרלעומר כי מתאוננים אתם – הגיד זנוח בשומו פניו אל הררי וגדרוני.

– מה דעתכם היצליח הקוניאק? היעלה היין יפה? – שאל הלוי בהרימו מעט ראשו הכפוף תחת דליות הגפנים.

– סתם מקשן עם הארץ – התקלס בו זנוח.

– הביטו נא על זנוח – אמר ארבאלי – איך ירקד היום כעגל, אין זאת כי לכבוד הבציר שם את משקפיו הכחולות על עיניו ומבעדם יביט על העולם.

– שומו שמים! הגם ארבאלי במחשבי חשבונות ובמקוננים? מתי נכנסה בך הרוח הרעה הזאת? חי פרעה, הוא סוסי הלבן שהלך למנוחות, כי מהגפן שהנני מקופל תחתיה לקטתי יותר משני רוטל ענבים.

– רב לכם להשתעשע במליצות ופתגמים – צעק עליהם הלוי – המלאכה מרובה ועד הצהרים עלינו לבצור ענשים אשר יספיקו לדריכה עד מחר בבקר.

הבוצרים שמו לבם לדברי חברם, ובמשך שעה נמלאו שלשים סלים.

– למה הבאת הנה את הילדים? הלא יפריעונו ממלאכתנו – אמר הררי בתלונה אל הצעיר אשר הביא אתו כעשרה ילדים בעגלה אשר באה לקחת את הענבים.

– אל נא באפך, לאמר: בחוטמך – ענהו זנוח – הילדים לא יפריעונו כלל אדרבא יועילו לגרש מפה השד המשרה בקרבם עצבת, באו נא צפרי ואפרד הנה, גשו נא אלי אהובי, דבשי, נופתי וצופי, כך, כך! יונקי ועוללי! פה, פה תחת האשרה הרכה והרעננה כמוכם שבו, פזזו, רקדו, כרכרו סביבה ועשו הלולים, – אמר זנוח אל הילדים, בהובילו אותם אל האשרה הנטועה בטבור הכרם ובטרם שב עוד אל מקומו כבר רקדו סביבה וישירו:

מַלְאוּ אַחַי הַסַּלִים

מַלאוּ בָּעֲנָבִים

הֵידָד נִקְרָא

עֵת נִדְרָכָה בַיְקָבִים.

יְקָבֵנוּ יַיִן נְמַלֵא

אָז נִשְׂמַח נָרִיעַ

כֻּלָנוּ יַחַד בְּשִׂמְחָה

הֵידָד אָז נַשְׁמִיעַ.

וזנוח עונה אחריהם:

עַתָּה אחַי בִּצְרוּ

הַגְּפָנִים נָא בִּצֵרוּ

תָּשׁוּבוּ הַבָּיְתָה

אָז תָּשִׁירוּ תְּזַמֵרוּ ¹⁸.

ושירת הילדים נסכה רוח ושמחה וגיל על כל הבוצרים, וקול הידד נשמע מכל הכרמים.