אֵין קָטֹן וְגָדוֹל, אֵין נִשְׂגָּב וָזוֹל

לַנְּשָׁמָה הַיּוֹצְרָה וּבוֹרְאָה הַכֹּל;

וּבַאֲשֶׁר הִיא בָאָה שָׁם מְלֹא כָל הַיְּקוּם,

וְהִיא מְמַלְּאָה אֶת אַפְסֵי תַחְתִּיּוֹת וָרוּם

אֲנִי שַׁלִּיט וָרַב עַל גַּלְגַּלִים נִשְׂגָּבִים,

עַל תְּקוּפוֹת הַחָמָּה וּנְתִיבוֹת כּוֹכָבִים,

עַל זְרוֹעַ יַד צֶזַר, עַל תְּבוּנַת לֵב פְּלַטּוֹן הַבְּהִירָה,

עַל לִבּוֹ שֶׁל נָבִיא, עַל רוּחוֹ שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר אַדִּירָה.

רוח אחת משֻׁתּפת לכל בני⁻האדם כֻלם, כל אדם משמש כניסה אל אותו העצם גופו, שחבֵרו משמש לו כניסה, ואל כל פרטיו של אותו העצם. מי שזכה פעם אחת למשפט אזרח בממלכת השֵׂכל נעשה לבן־חורין, השולט שלטון־בעלים בכל הנכסים והקנינים שבממלכה זו. את המחשבות, אשר הרה והגה פלַטון, יכול להגות גם הוּא; מה שחש והרגיש אחד הקדושים, יכול להרגיש גם הוא; ומה שעלתה לו בזמן מן הזמנים למי שהוא, אף הוא יכול להבין זאת ולעמוד עליה. מי שזכה לכך להיות מן המצויים אצל רוח עולמית זו, שֻׁתּף הוא בכל דבר הנעשה או עלול להיות נעשה, מפני שאדם שכמותו הנֵהו הפועל היחידי והעליון שבעולם.

ההיסטוריה היא ספר הזכרון לעלילותיה ומפעליה של רוח זו. הגֵינִיוּס שלה – פניו מבהיקים מנֹגה הקרנים, הבוקעות ושופעות מתוך שורות שורות של ימים. עלול הוא האדם להיות מתבאר ומתפרש במדה לא פחותה מכל ההיסטוריה שלו. בלי חפזון, בלי מנוח מוסיפה רוח האדם להגשים מראשית היותה את כל כשרון, את כל מחשבה ואת כל תסיסת⁻רגש המיֻחדים לה, במאורעות הערוכים ומכֻוָּנים לדבר. אבל לעולם המחשבה קודמת למעשה; כל עלילות ההיסטוריה קַיָמות ועומדות בקרב הרוח קיום־למפרע בתור חֻקים. כל חֹק וחֹק בבוא תורו מגיע על⁻ידי הסתבכות המאורעות לידי שליטה, והגבולות, אשר גבל הטבע, מיַפּים רק את כחו של חֹק אחד להתגלות בזמן ידוע. האדם משמש אֶנציקלופֶּדיה שלֵמה של עובדות ומעשים. יצירת אלף יערים מָטבעת ועומדת בפרי־אלון אחד, ומצרַים, יָוָן, גַלְיָה, בּריטניה ואמיריקה היו גנוזות ואצורות כבר באדם הראשון. תקופה אחר תקופה, מחנה מלחמה, ממלכה, רֵפּובליקה, דימוקרטיה אינם אלא הסתגלות רוחו רבת־הפנים והמראות אל העולם רב־הפנים והמראות.

רוחו זו של האדם כתבה את ההיסטוריה ועליה עצמה שוּמָה לקרֹא אותה. על הפינקס שומה לפתור את החידה, אשר הוא עצמו חָד אותה. אם כל ההיסטוריה כֻלה כלולה ואצורה באדם אחד, הרי מן הדין הוא, שהכל צריך להיות מתבאר ומתפרש מתוך נסיונו של היחיד. יש יחס וקשר בין שעות ימי־חיינו ובין שנות מאות של העתים והזמנים. כשם שהאויר שאני נושם שאוב מתוך האוצרות העצומים של הטבע, כשם שהאור הזרוע על ספרי שופע ונאצל מכוכב, הרחוק מרחק מאות מיליונים של מילין, וכשם שכֹּבד גופי תלוּי בשווי המשקל של הכֹּחות הבורחים מן המרכז והכחות השואפים אל המרכז, – כך אף השעות צריכות להיות מתבררות על־פי התקופות, והתקופות צריכות להיות מתפרשות על־פי השעות. כל אדם יחיד אינו אלא התגשמות מיֻחדת של רוח התבל הכללית. כל סגולותיה של זו מָטבעות ואצורות בקרבו הוא. מגיהה אור על המעשים שעשו חבורות גדולות של בני־אדם, והשנויים, שנתהוו בחייו הוא, משמשים אות ומופת למהפכות בחיי עמים ולאומים. כל ריבולוציה לא היתה מתחלה אלא מחשבה שבלב אדם אחד, ובשעה שמחשבה זו עצמה מתרגשת גם על לבו של אדם אחד, מיד היא נעשית למפתח של התקופה. כל ריפורמה לא היתה מלפנים אלא דעת יחיד, וכשתחזור להיות שוב דעת יחיד, מיד תפתור את הפרוֹבלימה של התקופה. המעשה המסֻפר לי צריך להיות מקביל ומכֻוָּן אל דבר⁻מה אשר בקרבי אני, בכדי שיהא מתקבל על הדעת, או יהא מחֻוָר כל־צרכו. בה במדה שאנו הולכים וקוראים בדברי־ימי העולם, עלינו להיות ליוָנים, לרומאים, לטורקים, לכהנים או למלכים, למעֻנים על קדוש השם או לתליָנים; עלינו לקשר את החזיונות הללו אל איזה דבר־ממשות שבנסיונותינו הטמירים, ואם אין, לא נלמוד שום דבר לאשורו. מה שהתרחש לו לעזדרֻבּעל או לצֶזַר בּוֹרג’יה, משמש אות ומופת לכחותיה ושחיתותה של הנפש במדה לא פחותה מן המאורעות שהתרגשו עלינו בעצמנו. בכל חֹק חדש ובכל תנועה מדינית צפונה כוָּנה בשבילך. עמוד לפני כל אחד מלוחותיהם ואמור: “מתחת למסֵכה זו הסתתר פרוֹטֶיאוּס¹ של הטבע שלי”. בזה נמצא מַרפא לאותה הקלקלה של הקרבה היתרה, שאנו קרובים לעצמנו. דבר זה הודף אחור מלפנינו את הפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה של עלילותינו ומעשינו: וכשם שהסרטנים, הגדיים, העקרבים, המאזנַים והדליים מאבדים את המשמעות שבהם, כשהם תלויים בשמים בתור אותות המזלות, כך מֻכשר אני לראות בלי התרגשות־רוח את קלקלותי אני בתמונותיהם של שלמה, של אַלְקִיבְּיַדֶס ושל קַטִיליניה, הרחוקים ממני מרחקי דורות.

הטבע הכללי והעולמי, המָטבע בבני־אדם ובדברים, הוא הוא הנותן להם חשיבות וערך. חיי־האדם, הכוללים אותו, מלאים תעלומות ואסור לנגוע בהם והרי אנו מקיפים אותם גדר של חֻקים וענשים. זהו עִקר המשמעות הכּלולה בכל החֻקים; כֻּלם מביעים הבעה ברורה פחות או יותר איזו פקֻדה, שיצאה מלפני היֵשׁות הנשגבה והבלתי־מֻגבלת הזאת. גם זכות קנין־בעלים נובעת מתוך הנפש וצופנת בקרבה עובדות ומעשׂים רוחניים נעלים, ובאֹפן אינסטינקטיבי אנו מגינים עליה מתחִלה בכֹח החרב והחֻקים ואחר־כך על־ידי שיטות רחבות וחרכבות. ההכרה העמומה של עובדה זו היא היא האור, אשר לנָגהו אנו הולכים כל ימי חיינו, ועִקרן של כל המִצות שעלינו לקיֵם; היא הטעם של החנוך, של הצדק וגמילות החסדים, היא היסוד של הידידות והאהבה ושל הגבורה והגדולה, אשר במעשי האמון והבטחון, שהאדם בוטח בעצמו. אכן נפלא הדבר, כי שלא מדעתנו אנו קוראים תמיד בספרים כיצורי מרום. היסטוריה העולמית, הפַּיטנים, כותבי הרומנים בתמונות היותר נשגבות אשר צִיְרו – אם בתי־מקדש, ארמנות־מלכים או מעשי־תקפו של הרצון או הגיניוס – אינם פוסקים בשום מקום מלשַׁעבד תמיד את עיוננו אליהם ואינם מעוררים בקרבנו מעולם את ההרגשה, שאנו נדחקים למקום, שאין אנו כדאים לו, ושכל הדברים והחזיונות שהם מתארים נועדו לאנשים הטובים ממנו; להפך, כל מה שציוריהם נשגבים ביותר, כן מרגישים אנו, שהננו קרובים אליהם קרבת בני־בית. הנער הקטן, היושב בקרן־זוית וקורא בחזיונות שקספיר, מרגיש, שכל הדברים, אשר החוזה מדבר על אחד המלכים, כֵּנים ונאמנים הם בנוגע אליו עצמו. אונ מחבבים את הרגעים הנעלים שבהיסטוריה, את ההמצאות הנעלות, את מאמצי הכֹּח והגבורה הנעלים ואת ההצלחות הנעלות של בני־האדם, – מפני שהחֹק והמשפט אשר נִתּנו, הים אשר נחקר, הארץ אשר נגלתה והמכה אשר הִכה הגבור, לא היו אלא למעננו אנו, כאלו אנחנו היינו העושים את המעשים האלה, או אנחנו קדמנו אותם בתשואות־חן.

גם מצבו של אדם וגם אפיו מושכים את לבנו כאחד. אנו מכבדים את העשירים, מפני שלמראית עין נדמה, כאלו מצויים אצלם אותו החֹפש, אותו הכח והחסד, אשר לפי הרגשתנו נאים ויאים הם לאדם, נאים ויאים הם לנו. כיוצא בזה כל הדברים שנאמרו בשבחו של החכם על⁻ידי הסטואִיקים, או על־ידי סופרי המזרח, או סופרי זמננו, מתארים לפני כל קורא את האידיאה שלו גופו, את עצמותו הוא, שעוד לא עמד עליה ועוד לא השיג אותה, אלא שעשויה היא להיות מֻשגת. כל הספרות כֻּלה מחקרת ומתארת את אפיו של האיש החכם. ספרים, מצבות, תמונות, שיחות – כל אלה אינם אלא צלמי־דמות, אשר בהם הוא מוצא את רשמי צורתו שלו. השַׁתקן והדַבּרן הנמלץ משַׁבחים אותו כאחד ומקדמים את פניו בברכה, ובכל מקום שהוא הולך, דומה הוא, כאלו הכֹּל מתכַּונים לזרזו ולמודד את נפשו ברמיזותיהם. ולפיכך אדם השואף שאיפת אמת אינו רואה מעולם מחסור ברמיזות של זרוז ובדברי שבח ותהלה. בכל מלה, הנאמרת על־דבר האֹפי, ואפילו בכל מעשה ובכל ענין – בנחל השוטף ובקמה המתנופפת, הוא שומע הסכמה וזרוז לא כלפי עצמו, אלא הסכמה, הערֵבה עליו יותר, כלפי אותו האֹפי, שהוא מבקש לסַגל לעצמו. שבח עולה ובוקע, הערצה מתנשאת, אהבה שופעת מלב הטבע האִלם, מקרב ההרים ומאורות הרקיע.

הרמזים האלה, הנראים כבוקעים ועולים אלינו כמו ממעמקי השֵׁנה ומחשכת הלילה – הבה נשתמש בהם לאור היופי. אדם, השוקד על ההיסטוריה, חיָב להגות בה כאדם פועל ולא כאדם נפעל; לחשוב את חיי עצמו כגוף הספר, ואת הספרים – כפֵּרושים לו. מתוך כפיה שכזו אנוסה תהיה המוזה של ההיסטוריה להביע נבואות, אשר מעולם לא הביעה כמותן למי שאינו מכבד את עצמו. איני מצפה, שיהא קורא את ההיסטוריה כהלכה אדם הסובר, שמה שנעשה בעתים קדומות על־ידי אנשים, אשר שמם יצא למרחוק, יש לו ערך יותר עצום מן המעשים, שהוא עושה יום יום.

אין העולם קיָם אלא לתּכלית חנוכו של כל אדם. אין לך תקופה ומצב שבחברה, אין לך דרך־פעולה בהיסטוריה, שלא יהא נמצא בחיי האדם דבר־מה, השקול ומכֻוָּן כנגדם. כל דבר שואף באֹפן נפלא לקצר ולצמצם את עצמו ולחַלק לו מכחו. מן הצֹרך הוא, שיהא גלוי וידוע לפני האדם, שיש יכֹלת בידו לעבור דרך כל מאורעות ההיסטוריה כֻלה בקרב נפשו הוא. עליו להִשאר במנוחה בביתו ושלא למעט את דמותו מקול שאונם והמונם של מלכים וממלכות, אלא להכיר, שגדול הוא מכל הגיאוגרפיה ומכל השלטון שבעולם; עליו להעביר את נקודת־ההשקפה, אשר על פיה נוהגים לקרא את ההיסטוריה, מרומא, אתונא ולונדון אל עצמותו הוא, ושלא להתכחש להכרתו, שהוא משמש בית־דין עליון, ואם יש דבר בפי אנגליה או מצרים להגיד לו, נכון הוא לשמוע את טענותיהן, ואם אַין – מוטב שתֵאלמנה לנצח. עליו להתרומם ולהחזיק באותה ההשקפה הנשגבה, אשר על מרומי גבהה מגלים הדברים מאליהם את הכוָנה הכמוסה שבהם, והפואֶסיה ודברי־הימים מתלכדים יחד לחטיבה אחת. האִינסטִינקט של הנפש, המגמה שבטבע מגלים את עצמם על⁻ידי תשמיש⁻התועלת, שאנו מפיקים מתוך הספורים המצֻיָנים שבהיסטוריה. הזמן מהפך את הממשות המוצקה של העובדות והמעשים למעין אֶתֶּר שזיוו מבהיק. אין עֹגֶן ואין כֶּבֶל ואין סיָג להחזיק ולקיֵם דבר־מעשה בתור דבר־מעשה. בָּבֶל, טרוֹיָה, צוֹר, פלשתִּינא ואפילו רומא העתיקה עברו ונהיו, או עוברות ונהיות לחזיון־בדים. לעֻמת זאת הנה הגן אשר בעֵדן, השמש שעמדה דום בגבעון נשארו לנצח דברי פואֶסיה לכל אֻמּות העולם. מי שם לבו לכך, כיצד היה המעשה לאמִתו של דבר, מאחר שעשינו אותו למזל, התלוי במרומי השמים ומבהיק כאות־אַלְמָוֶת? כזה יהיה גם גורלן של לונדון, של פַּריז ושל נְיוּיוֹרְק. “מהי היסטוריה” אמר נַפוליון “אם לא אגדה מֻתְנָה ומֻסכמה בין הבריות?” החיים שאנו שרויים בתוכם מְעֹרִים ומאֻחִים בדברי־ימי מצרים, יון, גַלְיָה, אנגליה, במעשי מלחמות ועסקי קולוניזציה, בעניני הכנסיה הדתית וחצרות המלכים ובעסקי מרכֹלת, כאלו היו מנֻמרים ומגֻוָּנים בהמון פרחים ובציורים תמוהים מלאים יגון או שמחה. לא אוסיף עוד להוקיר את ערכם. אני מאמין בנצח. יכול אני למצֹא את יון, את אסיה, את איטליה את ספרד ואת האיים – את הגֵניוס ואת יסוד היצירה שבכל אחת מן התקופות ושבכל התקופות כֻּלן – בנפשי אני.

אל תוך הנסיון של חיי עצמנו אנו נכנסים תמיד בלִוית עובדות ומעשים נמרצים מן ההיסטוריה, שהננו בוחנים ובודקים אותם לאורו של נסיון זה. כל ההיסטוריה כֻלה נעשית מתוך־כך סֻבּיֶקטיבית, או בלשון אחרת: אין היסטוריה כשהיא לעצמה, אלא רק בּיאוגרפיה. כל רוח אדם צריכה לדעת את כל הלקח היוצא מן ההיסטוריה בשבילה היא – צריכה להיות נוקבת ויורדת אל תוך תוכה. מה שאיננה רואה, מה שאין היא מתנסה בו בחייה, את זאת לא תדע לעולם. כל מה שהדור הקודם הביע, לצֹרך השמוש של הבריות, בפתגם קצר או בִּכְלָל קצר, יאבד בשבילה, מחמת הגדרים והסיָגים המקיפים את הכלל הזה, את כל ערכו בתור לקח מעשי. במקום מן המקומות, בזמן מן הזמנים תבקש אף תמצא לעצמה שלומים בעד האבדה הזאת מתוך יצירת אותו המפעל עצמו, שכבר נוצר קודם־לכן ביד אחרים. פֶּרְגְיוּסוֹן גלה כמה דברים באסטרוֹנוֹמיה, שהיו גלויים וידועים זה מכבר. אשריהו וטוב לו!

ההיסטוריה צריכה להיות כזאת, ואם אין – לא כלום היא. כל חֹק שהממשלה קובעת, משמש אות ומופת לעובדה ידועה בטבעו של האדם; זה הכל. אנו צריכים לראות בקרב עצמנו את הגורם הנצרך של כל דבר־מעשה; לראות כיצד יכול = וגם צריך הוא להיות. וכך עמוד לפני כל מפעל של הצבור ושל היחיד: לפני נאום מנאומיו של בּוּרק, לפני אחד מנצחונותיו של נפוליון, לפני מסירת־הנפש של סֵיר תּוֹמַס מוּר, של סִידְנֵי, של מַרְמֵידְיוּק ורוֹבּינזון, לפני ממשלת הטֵירור שבצרפת ותלית מכשפות בסַלֶם² לפני תחית־אמונה³ קנאית ולפני תנועת המגניטיסמוס של בעלי⁻חיים אשר בפריז או בפרוֹבִידֶנס⁴, אנו משערים, שאלמלי היינו נתונים בתנאי השפעה שביוצאים באלה, כי אז היינו מתעוררים ומתרגשים באֹפן כיוצא בזה והיינו פועלים כמו שפעלו האנשים הללו; ואנו שואפים לשלוט במחשבתנו בכל אותם המעשים עצמם, ולהגיע לידי אותה המדרגה הגבוהה עצמה או לידי ירידה זו עצמה, שהגיעו אליהן במקרים דומים לאלה אחרים מקרובינו ומבני־חברותנו.

כל חקירת קדמוניות – כל סקרנות לגבי הפירַמידיים, לגבי החפירות הנעשות בערים עתיקות, בסטוֹנהֶנְדזש⁵, שרידי החרבות אשר באוהַאיוֹ, מֶקְסִיקוֹ ומֶמְפִּיס – אינם אלא גלוי חפץ להרחיק את המלים הברבריות, הנבובות והטפלות “שָׁם” ו“אָז” ולהחליפן במלים “פֹּה” ו“עתָּה”. בֶּלְצוֹנִי מחטט ומודד בקברות החנוטים ובפירַמידות אשר בנוֹא־אמון (טֶבֶּן), עד שיעלה בידו לעמוד על עִקר ההבדל שבינו ובין אותו העמל הנורא, אשר יצר את כל המצבות והבנינים הללו. אבל כמעט הניח את דעתו בכלל ובפרט ונוכח לדעת, כי כל העמל הזה נעשה ביד אדם שכמותו, שהיה מזֻיָן באותם הכלים עצמם ופעל על⁻פי אותם הטעמים והסבות שכמותו ולשם תכליות, שגם הוא היה טורח ופועל בשבילן, מיד נפתרה הפרובלימה; המחשבה שלו חיה לאֹרך כל שורת בתי־המקדש, הספינקסים ומחִלות הכוּכִים, עוברת מתוך שביעת־רצון על־פני כֻלם והם מתעוררים לתחיה בקרב הרוח, או מתהפכים ונהיים ל“עכשָׁו”.

בית⁻התפלה שנבנה בסגנון⁻הבניה הגוֹטִי עומד ומעיד שהוא נוצר על־ידינו ושלא נוצר על־ידינו. אין ספק בדבר, שיד אדם יצרה אותו, אלא שאין אנו מוצאים אדם שכזה בקרב בני־דורנו. אבל אנו מפנים את דעתנו אל תולדות יצירתו של ההיכל הזה. אנו מעמידים את עצמנו במקומו ובמצבו של הבנאי, אשר בנה אותו. אנו נזכרים בשוכני היערים, בבתי־המקדש הראשונים, בדבקות היתרה שדבקים בני⁻האדם בטפוס־הבניה הקדום ובכל השכלול והקשוט, ששכללו אותו, כלעֻמת שהעֹשר הלאֻמי הלך הלוך ורב; ההשתלמות המרֻבּה, שהגיעה אליה אמנות הפִּתּוּח בעץ, היא היא שהונחה ביסודו של מעשה־הפִּתּוחים והצעצועים, אשר בכל אותו הר האבן שנערם ונצבר והיה לבית־כנסת. מדי עברנו דרך כל הפרוצֶס הזה ומדי צרפנו אליו את הכנסיה הקתולית, את הצלב שלה, המוסיקה שלה, התהלוכות הדתיות, הקדושים ועבודת־התמונות שלה, הרי אנו כאלו נעשינו לאותו האיש, אשר יצר את בית⁻הכנסת הזה; אנו הָרְאֵינו לדעת, כיצד יכול = וכיצד צריך היה להיות בנין זה. ומתוך כך עמדנו אפוא על הטעם המספיק, שהביא לידי יצירתו.

החלוק שבין בני־האדם יסודתו בכשרונם לחבר ולצרף את הדברים. יש בני־אדם המסדרים את הדברים על־פי צבעם, שעור גדלם ועל־פי סִמנים ארעיים וחיצוניים; אחרים – על־פי השויון הפנימי או על־פי היחס שבין הסבה והמסֻבּב. הפרוגרס של התבונה כלול בזה, שהוא מביאנו לידי הסתכלות ברורה יותר במהות הסבות, הסתכלות המואסת באותם ההבדלים והחלוקים, שאינם נראים אלא על־פני השטח. בעיניו של הפיטן, של הפילוסוף ושל הקדוש כל הדברים חביבים וקדושים הם, כל המאורעות מועילים הם, כל הימים ימי קֹדש הם וכל בני־האדם אנשי אלהים המה. כי העין נשואה ותלויה אל מהות החיים ומזלזלת בכל דבר ארעי וטפל. כל סֻּסטַנציה חימית, כל צמח, כל חי בגדולו והתפתחותו מלמדים אותנו את תורת אחדות הסִבה ואת המון החליפות של הצורות.

מאחר שאנו נִשאים למעלה ומוקפים על⁻ידי הטבע הזה יוצר הכל, אשר רַך ונִגָּר הוא כעב במרום או באויר – למה לנו להיות נקרנים קשים ונעַלֵּה ונרומם רק צורות מועטות? למה אנו מתחשבים עם הזמן, עם שעור הגֹדל או עם הדמות? הנפש אינה יודעת אותם, והגיניוס הנשמע לחֻקיה יודע לשחק עם הזמן ועם הצורה כילדים המשתעשעים בבתי־כנסיות ועם זקנים שָׂבי־זָקָן. הגיניוס מְחַקֵּר את המחשבה, המסבבת את הדברים ובחדרו אל תוך תוכם של הדברים, רואה הוא את קוי האור, הבוקעים ועולים מתוך אחד העִגולים ומתפלגים לקוטרים אין קץ. הגיניוס צופה ורואה את האחדות מבעד לכל מסכות הצורות שהיא עטופה בהן בכל דרך גלגוליה בטבע. הגיניוס מגלה מבעד לזבוב, מבעד לגֹלם, מבעד לגָזָם ומבעד לביצה – את היצור הקבוע; ומבעד ליצורים אין מספר – את המין הקבוע; ומבעד למינים הרבה – את הסוג; מבעד לכל הסוגים – את הטִפוס הקבוע; ומבעד לכל ממלכות החיים האורגניים – את האחדות הנצחית. הטבע – עב העשוי להתחלף הוא, אשר לעולם הוא הֹוֶה בנויתו ולעולם הוא משַׁנה את הויתו. העיון אחד הוא משַׁקע בתוך המונים המונים של צורות, כפיטן זה הממַשל עשרים משלות, אשר מוסר־השכל אחד רצוף בתוכם. בתוך הפראות והקשיות של החֹמר משעבדת רוח דקה, שאינה נתפסת לחושים, את כל הדברים לרצונה. היהלום מזהיר וּמִתְגַוֵּן לפניה בצורה נעימה, אבל קבועה ומסֻיֶמת, ובעודני מביט אליו, והנה קויו ושרטוטיו שבו והתחלפו שוב פעם. אין לך דבר העשוי להשתנות כַּצורה, אבל עם כל חליפותיה אין היא באה לעולם לידי שלילת עצמה. בקרב האדם יכולים אנו לגלות תמיד שׁיָרים או רמזים לכל אותם הדברים, שאנו חושבים אותם לסִמנים של עבדות בין בני הגזעים השפלים; אבל הם הם המרוממים בקרבו את מעלות רוחו וחִן ערכו; כשם שֶׁיו אשר בחזיונו של אכילס עולבת ומצערת את הדמיון, כשנתגלגלה בדמות פרה; אבל מה רבה התמורה המתהוה בה, בשעה שבדמות אִיזִיס במצרים היא שבה ונפגשת עם אוֹזִיריס־יֻפּיטר: אשה יפה היא, שלא נשאר בה כלום משל תמורת הגלגול שעברה עליה, זולתי קרני־הירח המזהירות כתכשיט כליל־נֹגה על מצחה!

כיוצא בזה אנו מוצאם גם בהיסטוריה, שהצד השוה שבה מכֻסה הוא, בשעה שהחלוק שבה גלוי ונכר לעין. על־פני השטח – אין קץ לרבוי־הצורות של הדברים, תחת אשר במרכז אתה מוצא את הפשטות של הסבה. כמה מרֻבות הן עלילותיו של אדם אחד, שעל פיהן אנו מכירים את עצמותו של אֹפי אחד! הביטו אל קורות ידיעותינו בדבר הגיניוס היוני. הנה יש לנו ההיסטוריה המדינית של העם הזה, כפי שערכו אותה הֵרודוטוס, טוּקִידִידֵס, קְסֵנוֹפוֹן ופלוּטַרך; דברי הסופרים האלה משמשים הרצאה מספקת, המתארת לנו את טיבם ואָפים של בני העם הזה ואת המעשים אשר עשו. והרי לפנינו שוב אותה הרוח הלאֻמית עצמה, כפי שהיא באה לידי גלוי בספרות שלהם, בשירות אֶפִּיוֹת וליריות, בדרַמה ובפילוסופיה – אוצר מלא וגדושׁ. ושוב אנו מוצאים אותה בארכיטֶקטורה שלהם, המגלה מין יֹפי שאינו אלא התגשמותו של רגש הקֶצב והמדה עצמו והמָגבל על־ידי הקו הישר והמרֻבּע – אין זו כי אם גיאומֶטריה של אמנות הבִּניה. ולבסוף הרי היא מתגלה לפנינו כשוב בסקוּלפטוּרה – זו “הלשון השקולה במאזני הארשת”: המון צורות בתוך שפעת אין חֹק של חרות הפעֻלה, שאינה עוברת מעולם את גבול הבהירות האידיאלית; דמיונה כאותם המרַקדים המחוללים מתוך התלהבות דתית לפני אליליהם, אשר אף־על־פי שגופם מתעַוה מרֹב התהוללות עַוִית מות, אין הם מעִזים לעולם להפר את שווי־הקֶצב ואת היֹפי כשם שכל קוץ וקוץ וכל גַוָּן שבקֻנכת הים היו מֻטבעים ועומדים למפרע באברי־הפלֵטה של הדג. כל פרשת ההֶרַלְדִיקָה והאבירות כלולה ואצורה במנהגי החן ומדות הנמוס. אדם בעל מדות נאות יבַטא את שמך בכל כנויי היקר, שאפשר למצא באוצר תּארי הכבוד ושמות התפארה.

הנסיון הטפל אשר במעשים שבכל יום הולך ומאַמֵּת תמיד את כל דבר, אשר חזו לנו מראש בזמן מן הזמנים, ומגַשם במעשים את הדברים ואת האותות, אשר שמענו וראינו מבלי אשר שמנו אליהם לב. אשה כבודה אחת, אשר רכבתי עמה ביער, אמרה לי, כי תמיד נדמה לה, שהעצים עומדים וממתינים, – כאלו הרוחות השוכנות בקרבם מפסיקות את עבודתן ומצפות עד שיעבור עליהן ההֵלֶך: זהו רעיון, אשר הפואסיה שִׁוְּתָה לה הוד והדר באגדות על־דבר הפֵיות המחוללות, השובתות ממחולן בקרוב אליהן רגל אדם. מי שראה את הירח, העולה ובוקע בחצות הלילה מבעד לעננים, דומה כאלו היה עֵד־ראִיה ליצירת האור והעולם כאחד ממלאכי השרת. זכור אני, פעם אחת באחד מימי הקיץ בהיותי בשדה הראני בן־לויתי ענן גדול, שהשתרע לערך מהלך רבע המיל ממול אֹפק השמים, אשר מראהו היה דומה דמיון גמור אל דמות הכרוב, שרגילים לציֵר אותו על בתי־הכניסה למעלה, – גֹלם עגֹל, אשר במרכזו לא היו חסרים אלא עינים ופה, כדי לשוות לו דמות יצור חי ואשר משני עבריו היה תמוך בכנפים ישרות ופרושות למרחקים. מה שמופיע בתוך האטמוספירה פעם אחת, יכול להופיע לעתים קרובות, ומראה זה היה משמש בלי־ספק דוגמא ומופת לאותו התכשיט של בתי־התפלה, המצוי ונהוג כל־כך. ראיתי בקיץ על־פני השמים שלשלת של ברק, שהורתני מיד, שהיונים שהיו מתארים את אֵלַת הרעם שביד צֵאוס, לא היו מצַירים אלא על־פי התבנית אשר ראו בטבע. ראיתי צבור שלג לארך עברי קיר־אבן, אשר נראה בעליל, כי מראהו הוליד את האידיאה של מעשה־קשוט מצוי על־פני המגדלים.

כשאנו מכניסים את עצמנו אל תוך מסִבות הדברים ותנאי־המצב הקדמונים, אנו שבים ומגַלים מחדש את סגנוני הארכיטקטורה ואפני הקשוט, מדי ראותנו כיצד היה כל עם ועם מקשט בדרך פשוטה את משכנותיו הקדמונים: המקדש הַדוֹרִי משמר את הדמיון בינו ובין בית־הדירה של עץ, אשר בו גרו הַדּוֹרִים. בית המסגד של החינאים אינו אלא אֹהל טַטַרִי לכל דבר. מקדשי ההודים והמצרים מזכירים את תלי העפר ואת הבתים הבנויים מתחת לאדמה אשר לאבותיהם הקדמונים. “המנהג לבנות בתים ולחצוב קברים בתוך הסלעים, אומר הֶיאֶירֶן בחקירותיו על־דבר הכושים, הוא הוא שקבע בדרך טבעית מאד את אָפְיָה העִקרי של הארכיטקטורה הנוּבּית־המצרית והביא אותה לידי מדת הצורה הענקית, אשר סִגלה לעצמה. באותן המחִלות, שכבר היו מוכנות ומזֻמנות ביד הטבע, היתה העין רגילה להיות שרויה על תבניות ושפעת חמרים כבירים ועצומים, וכשבאה האמנות לעזרת הטבע, אי־אפשר היה לה לטפל בשעורי־מדה קטנים, בכדי שלא להפחית את ערך עצמה. במה נחשבו מצבות־הפסילים בני שעור־קומה מצוי או עֲזָרוֹת וכנפים נאות, אלמלי נצטרפו אל האולמים עצומי־המדות האלה, אשר רק ענקים יכולים היו לשבת כשומרים על פתחם, או להשען על העמודים אשר בקרבם פנימה?”

בית־התפלה הגוֹטִי לא היה מתחלת בריָתו אלא ציור גס של עצי היער עם כל ענפיהם ודליותיהם, שערכו וסדרו אותם בדמות כִפה נאדרה, אשר הדרת־חג שרויה עליה, כפי שמעידות על זה הַמְחַבְּרוֹת שעל־גבי העמודים החצויים לשנים, שהיו מקשרות אותם יחד ושֶׁדמות ענפי־ערבה ירֻקים להן. אדם המטיֵל בדרך שנפרצה בין יערי עצי־ארנים, אי־אפשר לו שלא להתפלא על המראה הארכיטקטורי של עבי־היער וביחוד בימי החֹרף, בשעה שכל יתר העצים הפשוטים והעוֹרים אשר מסביב דמות להם כמראה כִפת הקשת הנמוכה אשר בבניני הזכסים הקדמונים, וכיוצא בזה אפשר לראות ביערים בימי החֹרף אחר הצהרים את תולדות זכוכית־החלונות המצֻירת, שֶּבּה מקֻשטים בתי־התפלה הגוטים, בצבעים של שמי־המערב, הנראים מבעד לענפי עצי היער הערֻמים, הסבוכים והאחוזים זה בזה. אף אין אדם מחובבי הטבע יכול להִכנס תחת הכפות העתיקות של בית־הכניסה האוֹקספוֹרדי ושל בתי⁻הכניסה האנגליים מבלי אשר ירגיש, כי היער שפך את ממשלתו על רוח הבנאי, וכי המַפְסֶלֶת, המַשור והמקצועה שלו לא היו אלא חוזרים ויוצרים את השְׁרָכִים שביער, את מעשה־פריחתו, את השִׁטה, הבּוּקיץ, האלון, האֹרן והאשוּח שלו.

בית⁻הכנסיה הגוֹטִי אינו אלא מעשה־פריחה חצוב באבן, ומשֻׁעבד הוא לצֹרך האדם בהרמוניה, צֹרך שאינו יודע שָׂבעה. הר הגרָנִית פורח כעין פרח נצחי בקלות ובגמר שכלול עדין ורך, ומתוך שמירת ערכי הקצב והמדה הדקים מן הדקים בצרוף הפֶּרְסְפֶּקְטִיבה אשר ביֹפי הצמחים.

כיוצא בזה כל העובדות והמעשים הכלליים צריכים להיות נִפְרָטִים, וכל העובדות והמעשים הפרטיים צריכים להיות נִכְלָלִים. מתוך כך נעשית מיד ההיסטוריה צפה ואמתית, והבּיאוגרפיה – עמֻקה ורוממה. כשם שבמעשה החִצים הדקים וגֻלות העמודים אשר בארכיטקטורה שלהם היו הפרסים מחקים את מראה הקנה והציץ של הלוֹטָס והתמר, כך גם חצר־המלכות הפרסי בתקופת גדולתו המזהירה והכבירה לא השתחרר מעולם מן האינסטיקנקטים הנוֹמַדִיים של השבטים הבַּרְבּריים, שהיו משֻׁעבּדים לו, אלא היה עובר מֵאֶקְבַּטַנָה, ששם היה מבלה את ימי האביב, אל שׁוּשָׁן לימי הקיץ, ואל בָּבֶל לימי החֹרף.

בתקופת ההיסטוריה היותר קדומה של אסיה ואפריקה היו הנסיעה בעדר ועבודת האדמה שני דברים הצוררים זה את זה. המצב הגיאוגרפי של אסיה ואפריקה הכריח את יושביהן לחיות חיי־נודדים נוסעים בעדר. אבל הנודדים הנוסעים בעדר היו מחִתּה לכל אלה, אשר תנאי הקרקע או המעלות היתרות של שוקי המסחר עוררו אותם לבנות ערים. לפיכך היתה עבודת האדמה מעין מצוה דתית, בגלל הסכנת שהיו נשקפות לה מצד הַנּוֹמַדִיסְמוֹס. ולא זו בלבד, אלא שאפילו במדינות החדשות ובנות־התרבוּת כאנגליה ואמיריקה, עדַין הנטיות הצוררות הללו מוסיפות להלחם זו בזו את מלחמתן הקדומה, גם בקרב האֻמה וגם בקרב היחיד. הנומדים שבאפריקה הֻזקקו להיות נעים ונדים מתגרת הצרעה, שהביאה בעקיצותיה את הבהמות לידי השתוללות, ומתוך כך הכריחה את השבט הרועה לנוד בימות־הגשמים עם מקנהו אל מקומות של חול יותר גבוהים. הנומדים שבאסיה מחליפים את מקומות־המרעה שלהם מחֹדש לחדש. באמיריקה ובאירופה מקורו של הנומדיסמוס במסחר ובתשוקת־הדעת; זהו פרוגרֶס ודאי למן הנדודים מחמת עקיצת הצרעה אשר באַסְטַבּוֹרֵס עד לאנגלומַניה או איטלומַניה שעל חֻפי לשון־הים של בוסטון. ערים קדושות שהיו עולים אליהן לרגל לעתים מזֻמנות, או חֻקים או מנהגים של כפיה, שהיו מכֻוָּנים לחזק את קשר האחדות הלאֻמית, היו משמשים מעצור לנודדים הקדמונים; והנכסים, שנצברו במשך דורות של ישיבת קבע, משמשים מעצור לתאות הנסיעות בימינו אנו. הנגוד שבין שתי הנטיות הללו לא פחות מכֵּן נמרץ הוא גם בקרב יחידים: הכל לפי היצר המתגבר עליהם, אם יצר תאות מאורעות נפלאים, או יצר אהבת המנוחה. אדם, בעל בריאות מוצקת ובעל רוח צמאה־עלילה, סגֻלה מיֻחדת לו לכונן לעצמו חיש־מהר בכל מקום מגורי־בית והרי הוא דר בקרון ומתרוצץ דרך כל המֶרְחָבִים כאחד הקַלְמִיקים. על־פני הים, ביער או על־פני השלג הוא ישן וחם לו, אוכל בצהרים לתֵּאבון ומוצא לו חברה נאותה כמו על־יד האח המבֹערת שבביתו. או אפשר שסגֻלתו זו להתכונן על־נקלה נובעת ממקור עמֹק יותר שבקרבו, זאת אומרת מתוך תגבֹּרת כשרון ההסתכלות שלו, הממציאה לו בכל מקום, שעינו נחה על דברים חדשים, ענין הממשיך את לבו. העמים הרועים היו סובלים מחסור ורעב עד כדי יאוש; והנומרדיסמוס הרוחני שבימינו מביא בהפרזותיו את הרוח לידי דלדול על־ידי הבזבוז, שהוא מבזבז כחות נפשיים על המון דברים שונים ומשֻׁנים. מצד אחר הנה חכמתם של היושבים ישיבת קבע כלולה באותה מדת ההסתפקות או באותה שביעת־הרצון, המוצאה את כל יסודות הקיום באדמת מטעה שלה, אלא שגם סכנות מיֻחדות כרוכות בעקבותיה: סכנות של מונוטוניות והתנַוְנות. מחֹסר התעוררות הרוח על־ידי השפעות מבחוץ.

כל דבר שאדם רואה מסביב לו מכֻוָּן כנגד מערכי נפשו. וכל דבר כשהוא לעצמו מובן ומחֻוָּר לו, משום שהָגוּת לבו ההולכת ומתמדת מכניסה אותו אל תוך אותו תחום האמת, אשר עליו מתיחס דבר־מעשה זה או שורת־חזיונות זו.

העולם הקדמון – העולם שמבראשית, כמו שקוראים לו הגרמנים – יכול אני לחדור אל תוכו מדי התעמקי בתוך עצמי, כשם שאני יכול למשמש בו באצבעותי, כשאני בוחן ובודק במחִלות כוכים ובביבליותיקות וכשאני מסיֵר שברי בליטות וקטעי פסילים שבין חֻרבות בתי־קיץ קדומים.

מה טעמו של אותו האִינטֶרֶס, שכל בני־האדם חשים ומרגישים אל ההיסטוריה של היונים; אל הספרות, האמנות והפואֶסיה שלהם שבכל העתים והתקופות; החל בתקופת הגבורים או תקופת הומֵירוס וכלה בארחות חייהם של האַתּונאים והאשפַּרתּאים, כארבע או כחמש מאות שנה לאחר זה? טעם הדבר אינו אלא זה, שכל אדם עובר בחייו הפרטיים דרך תקופת ההיסטוריה היונית. העולם היוני הריהו עונת הפרחת הטבע הגופני של האדם, השתלמות החושים, – התפתחות הטבע הרוחני מתוך קשר אמיץ אל התפתחות הגוף. בו התקימו אותן הצורות של גוף האדם, אשר המציאו לאמנות הסקולפטורה את התכניות והדוגמאות לפסלי הֶרקוּלס, פֶּבּוּס ויֻפיטר, שלא היו דומות כלל לאותן הצורות המצויות ברחובות ערינו אנו, אשר הפנים שבהן אינם אלא ערבוביה כשל קוים ושרטוטים בלתי־ישרים; אבל הצורות היוניות היו כוללות קוים ישרים, משֻרטטים בדיוק ובקצב סִימֶטְרי וארֻבּוֹת העינים שבתוכן היו עשויות באֹפן, שאי־אפשר היה לעינים הקבועות בהן להיות פוזלות ולהעיף בגנבה מבט לכאן ולכאן, אלא יכולות היו לפנות לעברים רק יחד עם מסבת הראש כֻּלו. המדות והנמוסים של אותה התקופה היו פשוטים, אבל מלאים התלהבות נמרצה. כבוד ויקר היו מחלקים למעלות יתרות המצויות באדם: לאֹמץ־רוח, לחריצות, למִמשל ברוח עצמו, לצדק, לגבורה, לקלות־המרוץ, לקול אדיר ולחזה רחב. מותרות והִדור לא היו ידועים. מעוט תושבים ומחסור גורמים לכל אדם להיות עבד, רַקּח, טַבָּח וחַיָל לעצמו, וההרגל, למלא בעצם ידו את מחסורי עצמו מחנך את הגוף ומשכלל אותו שכלול נפלא. כזו היא דמות־דיוקנם של אגמֶמנוֹן ושל דִיּוֹמֶד בשירי הומירוס, ולא רב ההבדל שבין דמות זו ובין אותו הציור, שמציֵר קסֶנוֹפוֹן את עצמו ואת בני דורו ב“נסיגת עשרת האלפים”. “לאחר שעבר המחנה את הנחל טֶלֶּבּוֹאַס אשר בארמיניה, ירד שלג רב ואנשי הצבא סבלו ענויים, בהיותם אנוסים לשכב על־גבי הקרקע המכֻסה שלג. אבל קסֶנופון קם כשהוא ערֹם בלי לבוש ויקח קרדֹם בידו ויחל לחטוב עצים; אחריו קמו אחרים ויעשו כמעשהו”. בקרב מחנהו שוררת חרות הדבור בלי מצרים. אנשי הצבא נצים איש עם אחיו על־דבר השלל, רָבים עם שריהם על־דבר כל פקֻדה חדשה, וקסנופון לשון חדה לו כשל כל אחד מהם וגם חדה משל רֹב המונם, והוא משיב תשובה נצחת על כל הטענות שטוענים כנגדו. וכי מי אינו רואה, שאין זו אלא להקת נערים גדולים עם אותן הלכות הכבוד ועם אותה הדיסציפלינה הרפויה, המצויות אצל נערים גדולים?

חִן־קסמה של הטרגדיה העתיקה ושל כל הספרות העתיקה בכלל בזה הוא, שהנפשות הפועלות אשר בה מדברות בלשון פשוטה, מדברות הן כבני־אדם בעלי־בינה ישרה מאד, מבלי אשר ירגישו בכך, בטרם שההרגל של שקול־הדעת והעיון נעשה להרגל שליט ברוחם. ההתפעלות שלנו מן התרבות העתיקה אינה התפעלות מן היָשָן, אלא מן הטבע. היונים לא היו בעלי־עיון, אלא מתֻקנים היו ברגשותיהם ובבריאותם, אף היו מחֻננים במבנה־גו משֻׁכלל יותר מכל באי־עולם. אנשים באים בשנים היו מתנהגים ופועלים בפשטות והן כילדים. עושים היו אַגָנות, טרַגֶדיות ופסילים כיאות לאנשים בעלי חושים בריאים, – זאת אומרת בטוב־טעם. דברים ממין זה היו הולכים ונעשים בכל התקופות והדורות ועדַין הם נעשים כיום הזה בכל מקום, ששם מצויים בני־אדם בעלי בריאות גופנית; אבל בתור בני־אדם בעלי־אורגניזציה רוממה עלו היונים על כל שאר הבריות. בהם כלולים וממֻזגים כאחד האנֶרגיה של הגברות עם אי־הדעת של הילדות. הקסם שבמדות הללו מקורו בזה, שמדות של גבר הן וידועות הן לכל אדם, משום שהיה לפנים ילד; חוץ מזה מצויים תמיד יחידים, אשר סגֻלות האֹפי הללו משתמרות בקרבם. אדם, אשר נפש ילד בקרבו ואשר בעל־אנֶרגיה הוא מטבע בריתו, אינו אלא יוני, והוא מחיה בקרבנו את אהבתנו אל המוזה של הֶלַס. מפליאה אותי אהבת הטבע המצויה אצל פילוֹקטֶטֶס. בשעה שאני קורא את דברי המשא הנפלאים האלה אל השֵׁנה, אל הכוכבים, אל הסלעים ואל הגלים, חש ומרגיש אני איך הזמן חולף ועובר בעלית מי הים וירידתם. אני מרגיש, כי האדם בן־הנצח הוא ומחשבתו אחת היא ואין חליפות לה. משער אני בנפשי, שהיוני היה נתון בקרב מסִבה זו עצמה של בני־לויה וחזיונות־הויה כמוני אני. השמש, הירח, המים והאש השפיעו את פעֻלתם על לבו, כשם שהם משפיעים על לבי אני. ולפיכך אותו ההבדל המפֹרסם, שמבדילים בין האסכולה היונית והאנגלית, בין האסכולה הקלסית והרומנטית, נראה בעיני כדבר שטחי וכקטנות־המוח. בשעה שאחת המחשבות של פלטון נעשית למחשבתי אני, בשעה שדבר־אמת, אשר הלהיב את נפשו של פינדָר, מלהיב את נפשי אני – שוב אין הזמן קַיָם עוד. כֵּיוָן שאני מרגיש, ששנינו אנו מתכַונים לדעה אחת, ששתי נפשותינו מזהירות בזֹהר צבע אחד וכאלו הן מתמזגות יחד להיות לנפש אחת, למה זה אפוא אהיה הולך ומודד מעלות רֹחב, למה אהיה מחַשב חשבונות של מנין־שנים מצריות?

תלמיד־חכם מסביר לעצמו את תקופת הָאבִּירוּת על־פי דוגמאות מתוך עונת האבירות שבחייו הוא ואת התקופה של מחקר היַמים ועלילותיה ואת מסעות התיור מסביב לכדור הארץ – על⁻פי מאורעות ונסיונות, המקבילים להם הקבלה גמורה בזעיר פנים שנתנסה בהם בחייו הוא. וכיוצא בזה משתמש הוא באותו המפתח עצמו להבנת ההיסטוריה הקדושה של העולם. בשעה שקול אחד הנביאים, הבוקע ועולה ממעמקי ימי קדם, אינו משמש לו בלתי אם בת־קול של אחד הרגשות, שהתרגשו עליו בימי נערותו ושל תפלה שהתפללה נפשו בימי נערות, מיד הרי הוא נוקב ויורד אל תוך תוכה של האמת, מבעד לכל הערבוביה של המסורה ומבעד לכל הקריקטורה של המוסדות, אשר יצרו בני־האדם.

אנשים יחידי סגֻלה, משֻׁנים ומֻפלאים במינם, המגלים לנו עובדות חדשות בטבע, מזדמנים לפנינו לאחר הפסקות ולעתים רחוקות. רואה אני, שאנשים אשר רוח אלהים בקרבם, היו מתהלכים מעת אל עת בתוך בני־האדם והכניסו את דברי מלאכותם בלבם ובנפשם של יצורים עלובים שבעלובים, אלה, כפי שנראה בעליל, היו תולדות שלש־הרגלים, תולדות הכהן והכֹהנת, אשר רוח אליהם היתה מפעמת בקרבם.

ישו משפיע השפעה מפליאה על חושיהם של בני־האדם ושופך את ממשלתו עליהם. אין הם יכולים להביא אותו בקשר ובמסורת עם ההיסטוריה, או להשלים בינו ובין עצמם. כשהם מתעלים לידי המדרגה של הסתכלות פנימית מתוך חרדת קדש ולידי השאיפה לחיות חיים של קדושה, הרי החסידות שלהם עצמם מסברת להם את כל מעשה ואת כל דבור שלו.

כמה מתקבלות הן על־נקלה על רוח בני־האדם הדתות הקדומות של משה, של צוֹרוֹאַסטֶר, של מֶנוּ ושל סוֹקרַטס. איני יכול למצא בהן כלום משל הָעֲתִּיקות שעבר זמנה. הן קרובות אלי בה במדה, שהיו קרובות אל בני הדורות הקדומים.

ראה ראיתי את הנזירים ואת המתבודדים הראשונים, מבלי שהֻצרכתי לעבור ארחות ימים או להתעמק בדברי ימי הדורות שלפני שנות מאות. לא אחת נזדמנו לפני בריות, שהצטינו באותו הבוז לעבודה ובאותה ההסתכלות הפנימית הכבירה כנזירים הקדמונים, קבצנים גאים פושטי יד ומבקשי מתת בשם אלהים, כאלו לא היו אלא גלגוליהם של שמעון המתבודד, של חֶבר־עדת התֶּבָּאִים או הקַפּוּצינים הראשונים, שנתגלגלו אל דורנו, דור המאה התשע־עשרה.

ערמת נכלי הכמרים שבמזרח ובמערב, ערמת האמגושים, הברַהמינים, הדרואידים והאִינקים יכולה להיות מתבארת על־פי דוגמאות מתוך חייו הפרטיים של אדם יחיד. ההשפעה המכריעה, שמשפיע פוֹרְמַלִיסְטָן קשה־לב על ילד רך, המדכאה את סגֻלות רוחו ואת עֹז־נפשו, המשביתה את כֹח הבנתו ואינה מעוררת בקרב הילד רגש של התמרמרות, כי־אם פחד ומשמעת וגם הרבה רגשי רצון וחבה אל העריצות הזאת – דבר זה מן המעשים המצויים הוא, המובן ומסתבר לאדם לאחר שהוא מתבגר ורואה, כי האיש אשר דִכא את נערותו היה בעצמו ילד, המתענה תחת יד אותם השמות, הדברים והנוסחאות, שהוא לא היה אלא משמש להם כלִי־שרת ללחוץ ולחבל את הנעורים. דבר זה יורה לדעת את תולדות עבודת בֵּל ומעשה בנין הפירַמידים יותר מרשימת שמות כל הפועלים, שעבדו במלאכת הבניה הזאת, ומחירה של כל לבֵנה אשר גלה שַׁמְפּוֹלְיוֹן. הוא מוצא על־יד פתחו את אשור ואת תלי העפר של טשוֹלוּלַא⁶, ודומה, כאלו הוא עצמו היה המנצח על מלאכת הבנינים הנשגבים הללו.

ושוב הרי גם מחאה זו, שכל אדם מצֻין מוחה כנגד האמונות הטפלות שבימיו, אינה אלא חזרה, שהוא חוזר על מעשה המתקנים הקדמונים, ובלכתו לבקש את האמת, הוא מוצא כמותם סכנות חדשות, הנשקפות לדרך הצדקה והחסידות. והוא חוזר ומכיר מחדש, כמה כח־מוסרי נצרך בכדי להרחיק אמונה טפלה ולהחליפה בדעה אמתית. הַפְקֵרוּת גדולה כרוכה בעקבה של כל ריפורמציה. כמה פעמים בדברי־ימי העולם צריך היה כל לֻתֶּר שבזמנו להתאונן על ירידתה של יראת־שמים בקרב בני⁻ביתו! “דוקטור, אמרה פעם אחת אשתו של לֻתֶּר אל בעלה, מפני מה, כשהיינו סרים למשמעתו של האפיפיור, היינו מתפללים לעתים קרובות כל־כך ומתוך התלהבות יתרה, ועכשו אנו מתפללים בקרירות יתרה ולעתים רחוקות מאד?”

אדם מתקדם הולך ומגלה, כמה מרֻבֶּה החלק והנחלה שיש לו בספרות – הן בכל היצירות, שהנן פרי־הדמיון והן בכל ההיסטוריה כֻּלה. הוא מוצא, שהפיטן לא היה מין אדם משֻׁנה, שהיה מתאר מעמדים תמוהים שאינם במציאות, אלא שאדם העומד ברומו של עולם כתב בעטו ודוי, אשר אמתי הוא לכל אדם יחיד ואמתי הוא לכל בני־האדם כֻּלם. את הביאוגרפיה הכמוסה שלו עצמו הוא מוצא כשהיא חקוקה בטורי מלים, המובנים לו הבנה נפלאה, וכשהיא כתובה בטרם יצא לאויר העולם. אחד אחד קמים לפניו לתחיה מקרי ימי חייו מתוך כל משלה ממשלות אִיזוֹפוֹס, מתוך כל תמונה פיוטית של הומירוס, של הַפִּיז, של אַרְיוֹסְטוֹ ושל צ’וסֶר, ודומה כאלו בשׂכלו ובעצם ידיו הוא בוחן ובודק את האמת אשר ביצירות הללו. ספורי⁻המעשה היפים של היונים, אשר על צד האמת יצירות כח־הדמיון הם ולא דברי בדות, אֲמִתִּיּוֹת עולמיות הם. כמה כַוָנות מרִבּות וכמה הוֹרָיות קבועות מכילה בקרבה ההיסטוריה של פרוֹמֵיתֵּיוס! מלבד ראשית ערכה בתור הפרק הראשון מדברי־ימי אירופה (מתחת למעטה המיתולוגי הדק גנוזים מאורעות היסטוריים לאמִתם: המצאת האֻמניות ונדודי בני־האדם לכונן להם ישוב), אנו מוצאים בה גם את ההיסטוריה של הדת כשהיא קשורה ואחוזה אחיזה ידועה באמונות והדעות של הדורות המאֻחרים. פרומיתיוס הוא ישו הנוצרי של המיתולוגיה העתיקה. הוא ידידו ואוהבו של אדם ונצב הוא כמפשר בין הֶעָוֶל אשר ב“צדקת” אֲבי־העֵד ובין בני⁻התמותה, ובלב נכון הוא נושא וסובל למענם את כל העובר עליו. אבל במקום שהמִתּוּס הזה נבדל מתורת הנצרות הקַלְוִינִיסְטִית והוא מתאר את פרומיתיוס כמתקומם כנגד יֻפּיטר, אינו אלא מביע מצב־רוח, המתגלה תמיד בכל מקום, שמטיפים את תורת התיאיסמוס בצורה גסה ואוביֶקטיבית והמשמש לאדם מעין הגנה עצמית כנגד לא־אמת זו, זאת אומרת: אי־ספוק נפש בעִקר האמונה שיש איזה אלהים, והרגשה שחובת העבודה הדתית מטרידה ומיגעת. מצב נפש זה עלול היה, אלמלי היה יכול, לגנוב את האש מן היוצר ולחיות חיים בְּדֵלִים ומֻפרשים ממנו. פרומיתיוס האסור בכבלים – רוֹמַן של הסקֶפטיציסמוס הוא. ולא פחות מכן אמתיים ונכוחים הם הם לכל העתים פרטי משַׁל־המוסר הנהדר הזה. הפיטנים אומרים, כי אַפולו היה שומר את עדרי אַדְמֶטוּס. כשהאלהים מתהלכים בקרב בני־האדם, אין יודע ומכיר אותם. ישו לא היה נכר, סוקרטס ושקספיר לא היו נכרים וידועים. אַנְטֵיאוּס היה חָנוק בידי הרקוּלס החזקות כברזל, אבל כל פעם שהיה נוגע באמו האדמה, מיד היה שב כחו אליו מחדש. האדם – ענק רצוץ הוא, אבל עם כל חולשתו, הרי גוו ורוחו יונקים כח וגבורה מתוך ההרגל שלו, להיות מתרועע עם הטבע. כחה של הנגינה, כחה של הפואֶסיה להתיר כנפים אסורות וכמו להצמיח כנפים לטבע הדומם, פותר לנו את חידת המַתָּת הטמירה, אשר חֻנן בה אוֹרְפֵיוּס. ההשגה הפילוסופית של שווי־העצם בקרב חליפות־הצורות המרֻבות לאין־קץ נותנת לאדם את היכֹלת, לדעת ולהבין את מהותו של פּרוֹטֵיאוּס. כלום לא פרוטיאוס זה הנני אני, אשר אתמול שׂחקתי או בכיתי, אשר לילה זה ישנתי כמת ואשר קמתי היום בבֹקר והנני מתרוצץ כל היום אָנה ואָנה? ומה אני רואה סביבי מכל עברים, אם לא את גלגוליו של פרוטיאוס? יכול אני לְסַמֵּל את המחשבה שבלבי, בהשתמשי לצֹרך זה בשמו של כל יצור ושל כל דבר שאני רוצה, משום שכל יצור אינו אלא אדם פועל או אדם נפעל. מַנטַלוּס – אינו אלא שם הכנוי שלי או שלך. טַנטַלוּס – הוראתו, שנבצר מן האדם לשתות ממי מעינות המחשבה, אשר תמיד מזהירים ומפכים הם בתחום־הַרְאוּת של הנפש. גלגול הנפש – לא משל הוא. מתאוה הייתי שיהא רק משל – אבל מה אעשה, והאנשים והנשים אינם אלא פֶלֶג־אדם. כל חי אשר בדיר־הבהמות, בשדה, ביער, על־פני האדמה ובמים אשר מתחת לאדמה – הטביע את היסוד וקבע את החותם של רשמי צורתו באחד מאלה היצורים, המהלכים קוממיות, המביטים השמימה ובעלי־הדבור. הוי, אחי! עצור בזרם נפשך, השוטף ומפכה למטה, הלוך ורדת אל תוך סוגי בעלי־החיים, אשר בארחותיהם ובהויותיהם תקעת את עצמך בלא־ראות זה כמה וכמה שנים. כיוצא בזה מה קרובה ומֻשגת לנו האגדה הקדומה על־דבר הספינקס, היושב בצדי־הדרך וחָד חידות לכל עובר־ושב: אם לא יֵדע אדם לפתור את החידה, הוא בלע אותו חי; ואם פתר את החידה, המית הוא את הספינקס. וכי מה המה חיינו, אם לא טיסה שאינה פוסקת של מעשים ומאורעות בעלי־כנפים! בערבוביה מזהירה עוברות התמורות האלה על⁻פנינו וכֻלן מציעות שאלות לרוח האדם. אלה האנשים, שאינם יכולים להשיב מתוך חכמה נשגבה תשובה על העובדות והשאלות האלה של הזמן, אחת דתם להִכנע מפניהם ולהיות להם לעבד. העובדות מכריעות אותם, רודות בהם בעריצות ומהפכות את הבריות האדוקות בנושנות לעבדי החושים, אשר השתעבדותם הגמורה אל העובדות והמעשים כִּבתה בקרבם את כל זיק של אותו האור, אשר רק על־ידי האדם אדם לאמתו הוא. אבל אם האדם נאמן לאינסטינקטים או לרגשות המעולים שבקרבו ואינו מקבל את מָרותם של העובדות, כאלו הוא בן־גזע יותר נעלה, אלא מחזיק הוא במעוז הנפש ומכיר בעִקרם ויסודם של הדברים, אז העובדות טובות ומועילות הן והרי הן מתישבות יפה במקום הראוי להן; הן יודעות ומכירות את אדוניהן ושליטן, ואפילו הפחותה שבהן מפארת ומהדרת אותו.

צא וראה, איך בהֵילֶנה זו של גֶטה חי אותו החפץ עצמו, שכל מלה תהיה לדבר שיש בו ממש. אלה התמונות, אלה החירוֹנִים, הגריפינים. פוֹרקיאַס, הילנא ולֶדַא הנם דבר־מה שיש בו ממש, והם משפיעים השפעה מיֻחדה על הרוח. במדה זו יצורים נצחיים הם והנם ממשיים כיום הזה, כמו בימי האולימפּיַדה הראשונה. מתוך השמוש המרֻבּה שגטה משתמש בהם, הוא מגיע לידי היכֹלת להביע בשיריו את מערכי־רוחו דרך חרות, והוא משוה להם צלם ודמות כיד הדמיון הטובה עליו. ואף־על־פי שפואימה זו ערפלית ומלאה הזיה היא כחלום, בכל־זאת היא מושכת את הלב יותר משאר היצירות הדרמטיות של אותו המחבר, המתֻקנות וערוכות בסדר נאה ממנה, משום שהיא ממציאה לנו רְוָחָה נפלאה מן הציורים והמראות הרגילים, שדשו בם רבים, – מעוררת בקרב הקורא את כח־המצאתו ואת דמיונו על־ידי החרות הפראית אשר ברשׁמי ציורה ועל־ידי ההתחלפות שאינה פוסקת של הרשמים הפתאֹמיים הנמרצים, שהיא משפיעה.

הטבע העולמי, הכביר והנערץ ביותר לעֻמת טבעו הפעוט של המשורר, עומד על־גבו וכותב בידו; עד כי בשעה שנדמה, שאין נפשו מולידה אלא דברי־הזיה מתמיהים או ציורים משל אחד הרומנים המוזרים והמשֹֻנים, נמצא, שאין היצירות הללו אלא אֲלֵיגוֹרְיָה גמורה. והוא הדבר, אשר אמר אפלַטון: “הפיטנים מביעים דברים נשגבים ומחֻכמים, אשר הם עצמם אינם יורדים לסוף כונתם”. כל יצירות־הבדים של ימי־הבינים אינן בעצם אלא בטוי לוטה במסכה, או בטוי המבדח את הדעת של אותם הדברים, אשר רוח־האדם שבתקופה זו היתה עמלה באמת ובתמים וביגיעה יתרה להוציאם אל הפועל. מעשה־הכשפים וכל מה שהיו תולים בו, לא היה אלא הרגשה־מֻקדמת עמֻקה בדבר כחו וגבורתו של המדע. הנעלים של קפיצת הדרך, החרבות הגוזרות מאליהן, כח השלטון באיתני הטבע, הכשרון לשלוט בסגֻלות הנעלמות שבקרב המתכות ולהבין את שיחות העופות, – כל אלה לא היו אלא יגיעות עמומות של רוח־האדם מתוך מגמה נכוחה וישרה. אֹמץ־לב הגבור במדה שלמעלה מן הטבע, מתת נעורי־עולם ודברים שכיוצא בזה, גם הם אינם אלא יגיעת רוח האדם “לשעבד את מראות הדברים אל מאויי־הנפש”.

ברומנים “פֶּרְסֶיפוֹרְסט” “וְאַמַדִיס דֵי גוֹל” אנו קוראים על־דבר זר־פרחים ושושנה, הפורחים על ראש האשה השומרת אמונים, ונובלים על מצח האשה הסוררת. ספור המעשה בנער ובאדרת יכֹל לעורר אפילו בלב הקורא הבא־בימים רגש של תענוג מוסרי למראה נצחונה של זֶ’ינֶילאַס נדיבת⁻הרוח; ובאמת הנה כל המנהגים הקבועים, הנהוגים בממלכת האֶלְפִים, – כמו, למשל, שהפֵיוֹת אין דעתן נוחה כשקוראים להן בשמות; שהמתנות שהן נותנות הפכפכניות הן ואין לסמוך עליהן; שהמבקש אוצר, אסור לו לדבר וכיוצא באלה – נראים לי כשהם נכוחים ואמתיים גם בקוֹנְקוֹרד, אף־על־פי שמולדתם היתה בקוֹרְנוּאֶל או בברֵיטַנְיְי.

וכלום לא כך הוא הדבר גם ברומנים החדשים שבחדשים? קראתי את “הכלה שבלַמֶרמוּר” – ומה ראיתי ברומן זה? סֶיר אוּאִילְיַם אֶשְׁטוֹן רק מסכה הוא, המחפה על מעשי־מדוחים גסים; הטירה רֵיבֵינְסווּד קאסל רק שם נאה היא, המחפה על דלות גאה, והמלאכות של ממשלת חוץ־לארץ רק מסוה של עסק כשר היא. כלנו יש לאל ידנו להמית שור פרא, המנגח את כל הטוב והיפה, על־ידי זה שנדכא בקרבנו את הֶעָוֶל ואת תאות החושים. לוסִי אֶשְׁטוֹן אינה אלא שם אחר לאמון־הרוח, אשר לעולם יפה הוא ולעולם צפוי הוא לפגעי העולם הזה.

אפס בצדה של ההיסטוריה המדינית והמטפיסית הולכת ומתקדמת בכל יום היסטוריה אחרת – ההיסטוריה של העולם החיצוני, אשר האדם אחוז וסבוך בה במדה לא פחותה מזו. האדם – תמצית הזמן הוא; גם צרוף־יחס של הטבע הנהו. כֹחו מונח בהמון יחוסי הקרבה והשתוף המיֻחדים לו, בעובדה זו, שחייו אחוזים וכרוכים בכל השלשלת כֻּלהּ של הֲוָיָה אורגנית ובלתי־אורגנית. ברומא העתיקה התחילו דרכי הרבים ליד הפוֹרוּם ומשם עברו צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה אל מרכזה של כל פרובינציה של הממלכה; בדרכים האלה אפשר היה להעביר על־נקלה אנשי־צבא מבירת־העולם אל כל עיר רוֹכֶלֶת אשר בפרס, ספרד ובריטניה: כיוצא בזה דומה, כאלו מלבו של האדם עוברות דרכים ונתיבות אל לבו של כל דבר מדברי הטבע, בכדי לשעבד אותו למָרותו של האדם. האדם הנהו אגֻדה של יחוסים, קשר של שרשים, אשר פרחם ופִּריָם הנהו העולם. כשרונותיו נמצאים בקשרי יחס עם יצורים אשר מחוצה לו ומגידים מראש את טיבו של העולם, אשר נטל עליו לחיות בו; כשם שסנפירי הדגים מוכיחים מראש על מציאות המים, וכשם שכנפי הנשר, המונח עדין בביצתו, מֻתנות ועומדות ממציאות האויר. אין אדם יכּל לחיות בלא עולם ומחוץ לו. שימו את נַפּוֹליון במאסר על אי בודד, אל תתנו לו להזדמן עם בני⁻אדם, אשר יוכל להשפיע עליהם בכשרונותיו, מנעו ממנו הררי אַלְפִּים, אשר יוכל לעלות ולטפס עליהם, או קרן הגונה, אשר יוכל לזכות בה במשחק מלחמותיו, והוא נאלץ יהיה להכות באגרופיו באויר או להֵרָאות כחסר־דעה. הביאו אותו אל תוך מדינות גדולות, בקרב המון אוכלוסין צפופים ודחוקים, בתוך אינטרֶסים מסֻבּכים ומרכבים, ומיד תפקחנה עיניכם לראות, כי זה האיש נפוליון, כלומר, אדם אשר תארו ומראהו כך וכך, איננו נפוליון האמתי. אדם שכזה איננו בלתי אם צלו של טַלְבּוט;

"עַצְמוּתוּ לֹא בָזֶה הִיא:

אֵת אֲשֶׁר תִּרְאֶה בָזֶה – רַק חֵלֶק מִצְעָר

וּמְנָת־מִדָּה דַלָּה מִמְהוֹת אָדָם הִנֶּהוּ;

אִלּוּ הָיְתָה פֹּה דְמוּת־הַגּוּף כֻּלָּהּ.

כִּי אָז, לְרֹב גָּדְלָהּ וְעָצְמַת קוֹמָתָהּ,

שָׁפְלָה קוֹרַת אַרְמוֹנְךָ מֵהֲכִילָהּ"

הֵינְרִיךְ VI.

קולומבוס נצרך לכוכב־לכת, בכדי לְהַתְוֹת על־פיהו את תכנית מסעו בים סביב הארץ. ניוּטוֹן ולַפּלַס נצרכים לרבוא רבבות של תקופות ולמרחבי שמים זרועי כוכבים אין־מספר, אפשר לנו לומר, ששיטת השמשות, המשֹֻעבדת לכח־המושך, כבר היתה צפויה וקבועה מראש בטבע רוחו של ניוטון, ולא פחות מכן יודע מוחם של דֶוִי ושל גֵי־ליוּסַק, אשר מראשית ילדותם כבר היה בוחן ומחקר את כחות הקִרְבָה והדחיה שבין החלקים הזעירים, ידיעה למפרע את החֻקים של מעשה הרכבת החֹמר. האין עינו של העֻבּר שבמעי אמו מגידה מראש את מציאותו של האור? והאין אזנו של הֶנְדֶל מגידה מראש את כח־הקסם אשר בצלצלי קולות הרמוניים? וכלום אין אצבעותיהם הזריזות של אוּאט, פוּלְטוֹן, אוּאַיטְמוֹר וְאַרְקְרַיט מכריזות על תכונת היציקה, הַחֲשִׁילוּת וההתקשות של גוף המתכת, ועל הסגֻלות המיֻחדות הטבועות באבן, במים ובעץ? וכלום אין תכונותיה הנעימות של הילדה מורות ומוכיחות על הנמוסים הדקים והליכות־החן, המצויים בחברה בת־תרבות? שוב אנו רואים כאן גם השפעתו של אדם על אדם. יכֹלה רוחו של אדם להיות שוקלת ובוחנת את המחשבה שבקרבה במשך דורות עולמים, מבלי אשר תסגל לה הכרת־עצמה במדה שתֵּאות האהבה מסֻגלת להמציא לה במשך יום אחד. מי יודע ומכיר את עצמו קֹדם שהרגיזהו עלבון והביאו לידי התמרמרות, או קֹדם ששמע אדם מדבר מות ונשגבות, או קֹדם שנפעמה רוחו יחד עם רוח אלפי אנשים אחרים בשעה של התלהבות לאֻמית או של התרגשת מתוך חרדה לאֻמית? אין אדם מסֻגל לכַוֵּן מראש את הנסיון שיתנסה בו בחיים, או לשער איזה כשרון או הרגשה עלול לגלות בקרבו אחד הדברים החדשים, כשם שאין אדם יכֹל לתאר היום דמות איש, אשר יראה מחר בפעם הראשונה.

אינני רוצה ללכת עכשו בעקבותיה של הדעה הכללית ולחקור את סבת ההקבלה הזאת. רב לי בזה, שאין ההיסטוריה צריכה להיות נקראת או נכתבת אלא לאורן של שתי העובדות האלה, זאת אומרת, שהרוח אחת ויחידה היא ושהטבע משמש לה יחס מקביל.

באֹפן זה כונסת ומרַכזת הנפש בכל הדרכים את אוצרותיה וחוזרת ומעלה אותם לפני כל תלמיד. וגם הוא מצדו צריך לעבור דרך כל שורת הגלגולים של הנסיון. צריך הוא לכַנֵס בנקודת־שׂרפה אחת את כל קרני־האור של הטבע. שוב אין ההיסטוריה צריכה להיות ספר, המביא לידי שעמום, מן הצֹרך הוא, שתהא הולכת ומתגשמת בקרב כל אדם ישר־לב ונבון־דעת. אל תהא הולך ומונה לפני ללשונותיהם ולשמותיהם את כרכי הספרים אשר קראת בהם. תנני להרגיש כמה תקופות היית חי. אדם צריך להיות בית־מקדש של התהלה. צריך הוא להיות מהלך כאותה האלילה, לפי תאורם של הפיטנים, כשהוא לבוש מלבוש מצֻיָּר כֻּלו במאורעות ובנסיונות נפלאים; דמות־דיוקנו וחזות־פניו הוא, בתֹקף אור התבונה והדעת הנשגבה השפוך עליהן, צריכות להיות משמשות אותו המלבוש המנֻמר ברשומות. עלי למצֹא בו את העולם הקדמון: בילדותו – את תקופת־הזהב, את פרי עץ⁻הדעת; את מסע מחנה האַרְגָנַוְטִים; את הקריאה אשר קרא אלהים לאברהם; את בנין בית־המקדש; את צמיחת האמונה הנוצרית; את דורות הבינים החשֻּׁכּים; את תחית המדעים ומלאכות־המחשבת; את הריפוֹרמציוֹן; גלוי ארצות חדשות; גלוי מדעים חדשים ומקצועות חדשים בקרב האדם. עליו להיות הכהן המשׁרת את פני פַן ולהביא עמו אל אהלי דלים את ברכות כוכבי הבֹּקר ואת כל טוב קניני השמים והארץ, הכתובים לזכרון על לוחות העדות של דברי־ימי העולם. אפשר שיש בדרישה זו מן היהירות וזחיחות־הדעת? אם־כן אפוא אֶזְרֶה הלאה את כל מה שכתבתי, כי מה יתרון לנו לבקש לדעת דברים, המֻפלאים ומכֻסים ממנו?

אבל זוהי אחת המגרעות הדבקות בדרכי־הדבור שלנו, שאין אנו יכֹלים לאַשר ולקיֵם בכל תֹקף את אחת העובדות, מבלי אשר נתראה כאלו כופרים אנו בעובדה אחרת. ערך הדעת הממשית שלנו פחות ונקַלה מאד בעיני. הטה את אזנך ושמע את קול⁻שריקת העכברים הגסים אחורי הכֹתל, הביטה וראה את הלטאה שעל הגדר, את הפטריות שמתחת לרגליך, את האזוב שעל־גבי הקורה. כלום יודע אני על־דבר עולמות החיים הללו ידיעה כל־שהיא, שיש בה מן הסימפַּטיה ומרִגשות המוסר? היצורים האלה, אשר עתיקי ימים הם כאדם בן־הגזע הקַוְקַזִי – ואולי עוד עתיקים ממנו, – היו מתיעצים מאז ומקדם על צפונותיהם אחורי גבו של האדם, ולא נשאר לזכרון אפילו דבור אחד או אות אחד, שהיו מחליפים זה בזה. מהו הקשר, שמגלים הספרים בין חמשים או ששים היסודות הכימיים ובין התקופות ההיסטוריות השונות? ולא זו בלבד, אלא מה אָצרה עוד ההיסטוריה למשמרת מקורות המטפיסיקה של האדם? מהו האור, שהיא זורעת על אותם המסתורין, שאנו מאפילים עליהם במעטה השמות מָוֶת ואַלְמָוֶת? ועם כל זה מן הצֹרך הוא, שכל היסטוריה תהא כתובה בחכמה, אשר מדרגת יחוסי הקרבה שלנו תהא צפויה וגלויה לפניה ואשר כל העובדות והמעשים לא יהיו בעיניה אלא סמלים. בוש אני לראות, עד כמה דבר זה שאנו קוראים לו היסטוריה שלנו, אינו אלא אגדה כפרית מפלה. כמה פעמים אנו מזכירים את השמות רומא, פּריז, וקוֹנסטנטינוֹפוֹל! וכי מה יודעת רומא על־דבר עכברים־גסים ולטאות? מה להן למערכות־ההויה האלה, הקרובות לאדם קרבת שכנות, ולאוֹלִימפיַדות ולקוֹנסוּלטאות? ולא זו בלבד, אלא מהו המזון ומהו הנסיון או העזר, אשר דברי ההיסטוריה אלה ממציאים לאֶסְקימוֹס העוסק בציד כלבי־ים, לקַנַּק, השט בסירתו העשויה מגזע־עץ כרות, לדַיָג, לפועל הטוען באניה, לנושא־הסבל?

מתוך הסתכלות רחבה ועמֻקה מזו עלינו לכתוב את דברי־הימים שלנו, – מתוך שאיפה לתקון מוסרי, מתוך השפעתה של הכרה, ההולכת הלוך והתחדש, הלוך והָבא מרפא לעולם – אם אך רוצים אנו להביע הבעה נאמנה את הטבע המרכזי שלנו, אשר יחוסי הקרבה שלו מגיעים למרחוק, – במקום כרוֹנולוגיה ישנה זו של אהבה עצמית וזחיחות־הדעת, אשר זה זמן ארֹך ביותר היינו תולים את עינינו בה. היום הזה כבר בא לנו וכבר הוא מגיה את אורו עלינו שלא מדעתנו, אבל דרך המדע והספרות לא דרכה של הטבע היא. חֲלוש־השכל, ההודי, הילד והפועל הכפרי הנבער מדעת קרובים הם לאותה האורה, אשר ספר־הטבע צריך להיות נקרא לנגהה, יותר מן המֻמחה בחכמת הנתח ומחוקר הקדמוניות.