אָדָם כּוֹכָב לְעַצְמוֹ; וְהַנְּשָׁמָה זוּ כֹּחָהּ

עֲשֹוֹת אִישׁ מִכְלַל שְׁלֵמוּת, מֵישָׁרִים וּנְכוֹחָה,

עַל כָּל אוֹר וְהַשְׁפָּעָה וְגוֹרָל שׂוֹרֶרֶת;

אֵין מְנָת חֶלְקֹו מַקְדִימָה אַף לֹא מְאַחֶרֶת.

מַעֲשֵׂינוּ – מַלְאָכִים, אִם טוֹבִים אִם רָעִים,

בְּצִלְלֵי גְזֵרַת שָׁמַיִם אַחֲרֵינוּ הֵם נָעִים.

פתיחה “לגורל אדם ישר” של בּוּמוֹן ופלֶצֶ’ר.

עַל מְצוּקֵי הַסְּלָעִים הָעוֹלָל הַשְׁלִיכָה

הָבָה תַּחֲלֹץ הַזְּאֵבָה לוֹ הַשָּׁדָיִם;

עִם הַשּׁוּעָל וְהַתַּחְמָס לוֹ לֶחֱרֶף הַנִּיחָה –

עֹז וְקַלּוּת לוֹ יִהְיוּ יָדַיִם, רַגְלָיִם.

זה לא כבר קראתי שירים אחדים, שנכתבו ביד אחד הצַיּרים המצֻיּנים ושהיו יצירה מקורית וחפשית מכל המֻסכּם והמקֻבּל. בטורי חרוזים מעין אלה, יהיה תכנם אשר יהיה, מאזינה תמיד הנפש תוכחות־מוסר ואזהרה. הרגש, שהם מַשפיעים, רב ערך הוא מכל רעיון, שאפשר לגלות בתוכם. אם מסֻגל אתה להאמין במחשבה שלך, להאמין, כי אותו הדבר הנראה לך כדבר־אמת במעמקי לבך אתה, דבר־אמת הוא גם לכל בני־האדם כֻּלם, – הרי זה משמע, שיש בך משל הגֵנְיוּס. השמַע את הכרתך העמֻקה, שהיתה אצורה בקרבך, ומיד היא נעשית לדעה מקֻבּלת בין כל הבריות; כי מה שהיה כמוס וחבוי במעמקי־הנפש, סופו להתגַלות בעוֹנָתו ולהיות לקנין הכל, והמחשבה הראשונה שנצנצה בלבנו, חוזרת אלינו שוב לקול תקיעות ותרועות כקול השופרות של יום־הדין שלעתיד לבוא. כל אדם מכיר את הקול הבוקע ועולה מתוך הנפש. ואם פעֻלתו של משה, של אפְּלַטוֹן ושל מִלטוֹן נשגבה היא בעיניו מאין כמוה, הרי אין זה אלא משום שספרים ודברי־קבלה לא נחשבו בעיני האנשים האלה למאומה, והם לא היו מדבַרים דברים שהנם פרי מחשבותיהם של אחרים, אלא פרי מחשבותיהם שלהם בעצמם. יותר משהמשוררים והחכמים צופים ומסתכלים בזהרי המאורת שברקיע, חַיָב כל אדם להיות שוקד לגַלות את קו האור, השופע מתוך מעמַקי רוחו ולהסתכל בו. אפס כך דרכו של אדם להיות מזַלזל במחשבתו ושלא להשגיח בה, מפני ששלו היא. בכל מפעל ממפעלי הגֵנִיוּס אנו מכירים את המחשבות, שהֻשפעו ונאצלו מתך כוחנו אנו: הן חוזרות אלינו מתוך הוד־מלכות ידוע שֶׁנֻטַל מאתנו. זהו הלֶקח הכַּבּיר והנמרץ ביותר, שממציאות לנו היצירות הנשגבות של האמנות. הן מורות אותנו להתמַכּר בתקיפות־דעת ובלב טוב לרֹשם הבא עלינו מאליו בדרך בלתי־אמצעית, וביחוד בשעה שכל העולם מתקומם לו בקול צעקה ונִצב כצר לו. ואם אַין – הנה בוא יבוא מחר איש אחר, אשר באמנות יתרה ובהשכל ודעת יביע ממש את זה עצמו, שהיינו חושבים ומרגישים כל אותה העת, ואנו אנוסים נהיה לקַבּל בּבֹשת־פנים את הגיונותינו אנו מידי זר.

יש עונה בהתפתחותו של כל אדם, אשר בה הוא בא לידי הכרה, כי הקנאה אינה אלא בערות, כי החקוי אינו אלא אִבּוד עצמו לדעת; כי עליו לראות את עצמותו, אם טוב ואם רע הוא הדבר, כְּמַתַּת חלקו בעולם הזה; כי אף־על־פי שהעולם כֻּלו מלא כל טוּב. הנה אפילו גרגר־דגן אחד לא יבוא אל פיו, אלא מתוך עבודה ועמל, שעליו להשקיע בִכברת האדמה, שנִתּנה לו לעָבדה ולשָׁמרה. הכח האצור בו – כח חדש הוא בטבע, ואין איש זולתו יודע את המעשה שיש ביכלתו לעשות, ואף הוא עצמו אינו יודע זאת בטרם נִסה לעשותו. לא לחִנם פנים ידועים, אֹפי ידוע ומעשה ידוע מפעילים עליו רֹשם כביר, תחת אשר אחרים אינם עושים בו אף רֹשם כל שהוא. סגֻלת התפיסה וההתרשמות הזאת של הזכרון יש בה משל ההרמוניה הקבועה מבראשית. בכדי שהעין תוכל להרגיש בקרן־אורה ידועה, מן הצֹרך הוא, שהיא ערוכה ומכֻוֶּנת כלפי אותו המקום, ששמה יורדת קרן־אורה זו. אין אנו מֻכשרים להביע אלא את המחצית מכל מה שאצור בקרבנו, ודומה כאִלו מתבַּישים אנו מפני אותו הרעיון האלהי, שכל אחד מאתנו משַׁמש לו התגשמות. ברעיון אלהי זה יכול אדם לבטוח בטחון גמור, משום שהוא מביא לידי תוצאות טובות וערוכות ושקולות יפה, עד כמה שהוא מבֻטא והָגוי באמונה ובאֹמץ־לב, לפי שאין אלהים רוצה שיהא פעלו מתגַלה בעולם על־ידי פחדנים ומוגי־לב. רגש של רְוָחָה ושמחה תּוקף את האדם בשעה שהשקיע במפעלו את כל נפשו ויגֵע בכל מאֹדו לעשותו יפה; אבל כל דבר שאמר או שעשה שלא כהֹגן אינו מניח את דעתו. דבר שכזה משַׁמש לו גאולה, שאינה מביאה שום פדות ורוָחה. כשהוא מנַסה לעשותו, מיד רוח־הקֹדש מסתלקת ממנו; אף אחת מבנות־השירה אינה מקדמת את פניו בברכה; כח־ההמצאה שלו תש, ואף תקוה אחת אינה משעשעת את לבו.

הֱוֵה מאמין בעצמך: כלל זה מנסר בעולם ומרעיד את כל הלבבות כצלצל־מיתר של ברזל. קַבֵּל באהבה את המקום, אשר ההשגחה האלהית יִחדה לך, את חברת בני־דורך ואת השתלשלות המאורעות. כך היו נוהגים בני־עליה מאז ומעולם והיו מפקידים את עצמם באֵמון־ילדים לגיניוס של דורם ותקופתם, ומתוך כך היו מגלים את הכרתם, כי אמת גמורה ומֻחלטת אצורה וקבועה בתוך לבם, והיא היא המפעילה את ידיהם ליצור ולעשות, היא היא השלטת בכל הוָיתם. והרי גם אנו החיים כיום, בני־אדם שכמותם הננו, ולפיכך עלינו לקַבּל ברוח נלהבה גזֵרה עליונה זו עצמה, ושלא להתנהג כתינוקות ותשושי־כח, המבקשים להם מחסה בפִנה שוקטה, אף לא להיות מוגי־לב, הבורחים מפני מהפֵּכה בחברה, אלא עלינו להיות מנהיגים, גואלים וגומלי חסדים, הנשמעים לכח־אֵל־שדי והמַפלסים להם דרך בין התֹּהו והבֹּהו והמַחשכים אל הסדרים והאורה

כמה גלויים נאים מגַלה לנו בענין זה הטבע מתוך חזות פניהם והליכותיהם של ילדים, של עוללים ואפילו של בעלי־חיים! אותה הרוח, המלאה הפכים ומרי, המצויה בקרבנו, אותו היחס של אי־אֵמון שאנו מתיחסים אל הרגש, משום שמתוך דקדוקי־העניות שלו חשבנו ומצאנו את חשבונם של הכח והעֹצם של המכשולים, המֻנחים על דרך השגת מטרתנו – זרים ומוזרים הם להם. מתוך שנפשם שלֵמה ותמימה בקרבם, לפיכך מבטי עיניהם גלויים וישרים, וכשאנו מביטים בפניהם, אנו באים לידי מבוכה. אין היַלדות מסתַגלת לשׁום אדם; הכל מסתגלים אליה במדה שכזו, שתִינוק אחד מהַפך על־פי רֹב ארבעה או חמשה גדולים לתינוקות, המפטפטים ומשחקים עמו. כך תִּקן ושִׁכלל אלהים את הילדות, את הבגרות ואפילו את תקופת הגברות בנעימות ובקסמים מיֻחדים, וייַחד לכל אחת מהן, אם אך היא מגַלה את עצמה ואת מהותה כל־צרכה, המון חמודות לוקחות לב ומלאות חן ותקיפות יתרה במאוייה ודרישותיה. אל תעלה על דעתך, שהנער אין לו תעצומות ועֹז משום שאינו יודע לדבר עמך ועמי. הטה־נא את אזנך! הנה בחדר הסמוך קולו צלול ונמרץ למדי. עם בני־גילו, יוּדע הוא, כנראה, לדבּר כראוי. דרך בושה או דרך עזות עלֹה יעלה בידו להביאנו לידי ההרגשה, שמציאותם של גדולים שכמונו באותו חדר מיֻתּרת היא לגמרי ואין צֹרך בה.

מדת הבִּטְחָה וחֹסר־הדאגה המצויה בנערים, היודעים בברור כי סעודת־הצהרים נכונה לפניהם יום יום ואשר כלוֹרְדִים גמורים הם בזים לדַבר דבר או לעשות מעשה כדי להַפֵּך בה ולחזור אחריה, אינה אלא ממנהגו הבריא של טבע האדם. נער היושב בחדר־האורחים דומה לקהל הרואים במחזה שבתיאטרון: אין הוא תלוי בדעת אחרים, אין בו הרגשת אחריות, אלא יושב הוא בפִנתו וצופה ומביט משם על האנשים ועל המאורעות העוברים על פניו, והרי הוא דן אותם ומוציא את משפטם איש איש לפי זכותו, וכדרך הנערים פסק־דינו קצר ומכֻוּן, כגון: טובים או רעים הם, מלַבבים, שוטים, נאה מדַבּרים, נתעבים. הוא אינו דואג מעולם לתוצאות משפטו ולפניות אחרות; הוא מוציא משפט שאינו תלוי בדעת אחרים, משפט אמת לאמִתּו. אתה צריך לשאת פנים לו, אבל הוא אינו רואה צֹרך לעצמו לשאת פנים לך. מה שאין כן הגדול: הלה דומה כאִלו נתון הוא במועקה של הכרתו ושִׁקול־דעתו. אם אך עלתה בידו לעשות מעשה מֻפלא או לנאום נאום מצֻין, הרי הוא כשבוי בידי אחרים, אשר מאות אנשים שוקדים עליו ושומרים אותו מתוך חִבּה או מתוך שנאה ואשר ברגשותיהם עליו להתחשב מעתה. לאדם שכזה שוב אין מקלט ומחבוא בעולם. הוי, אִלו יכול היה לחזור ולהיות שוב מן הנעלמים, אשר אין שֵׁם להם על פני חוץ! אדם שיש בכחו להסתלק מכל חובות האחריות, שמטילות עליו הבריות, וכשם שהיה צופה עליהן קֹדם־לכן, כך הוא מוסיף להיות צופה עליהן שוב, מתוך אותה התמימות עצמה, שאין בה משום אנס ומשום פנִיה, שאינה משֻׁחדת והעשויה לבלי־חת – אדם שכזה צריך להיות תמיד כביר ועצום ומטיל אימה. הדעות, אשר יחַוה בנוגע לכל המעשים הנעשים בעולם, תעשינה רֹשם לא של דעת־יחיד, אלא של גזרות מֻכרחות, ותהיינה נוקבות ויורדות לתוך אזניהם של בני־אדם כחצים שנונים ותטֵלנה עליהם פחד.

אלה הם הקולות, שאנו שומעים אותם כשאנו שרויים בבדידות; אלא בשׁעה שאנו באים לבין הבריות, מיד הם נעשים קלושים ורפויים ואין האֹזן קולטת אותם. החברה מתקשרת תמיד על תקיפות הגברות של כל אחד מחבריה. הצבור הנהו מעין חברה של בעלי־מניות, אשר בכדי להבטיח לכל אחד מחבריה את פת־לחמו, מסכימים המשתתפים בה לְוַתֵּר על החֵרות ועל מדות התבות של האוכל את פת־הלחם הזאת. המעלה היתרה הנדרשת מאת כל אחד היא היכֹלת להשתוות ולהסתַּגל לַכֹּל. מבטח־עצמו למורת רוחו של הצבור הוא. אין הוא אוהב דברים שיש בהם ממש ונפשות יוצרות, כי אם שמות ומנהגים בלבד.

הרוצה להיות איש, צריך אפוא לפרוש ממנהגו של הצבור. הרוצה להיות בן־אַלְמָוֶת, אינו צריך להניח את דעתו לשֵׁמע המלה “טובה”, אלא עליו לחקור ולדרוש, אם טובה זו ראיה היא לשמה. סוף־סוף אין לך דבר קדוש חוץ משלמותה וקוממיותה של רוחך אתה. תן גאֻלה וחֵרות לעצמך, וכל העולם כֻּלו ימחא לך כף. זוכר אני את התשובה הנמרצה, אשר השיבותי בעודני צעיר לימים מאד ליועץ נכבד, שהיה רגיל להלאות אותי בלמודי־הדת הישָׁנים, שהיו אהובים וחביבים עליו ביותר. על דברַי שאמרתי: “מה לי ולקדושת המסָרות, אם חי אני כֻּלי לפי מהותי הפנימית?” – העיר ידידי זה: “אבל הן יתכן, שֶׁמַעַרְכֵי התעוררות אלה ילדי השחת הם ולא ילדי שמים”. על זה עניתי: “מסֻפקני, אם כדבריך כן־הוא; אבל אלו גם הייתי יליד השׂטן, הייתי מבַכּר לחיות על־פי תורת השטן”. שום חֹק אינו יכול להיות קדוש לי יותר מחֹק הטבע שלי. טוב או רע אינם אלא שמות, המצטרפים על־נקַלה לדבר זה או לדבר פלוני; ואין משפט אלא זה שמכֻוָן ומתאים לטיבי ולעצמותי; ואין עָוֶל אלא מה שמתנגד לעצמותי זו. בפני כל מעצור שהוא נתקל בו צריך אדם להעמיד את עצמו, כאִלו כל דבר אשר מחוץ למהותו אינו אלא טפל ובן־חלוף. בוש אני מפני המחשבה, עד כמה אנו מתבטלים מפני אותות־כבוד ושמות, מפני חברות גדולות ומפני מוסדות מתים. כל אדם בעל דרך־ארץ ובעל שם טוב מפעיל אותי ומשפיע עלי השפעה עצומה יותר מן הראוי. עלי להלוך בקומה זקופה וברוח נכונה ולדַבר על כל מדרך כף־רגל את האמת הקשה, בלי משוא־פנים. אם הזדון ותאות־הכבוד לובשים את אדרת־הצדקה למען כַּחֵש, כלום אפשר שיהא הדבר נוהג כך? אם אחד הזֵדים הצבועים מעמיד את פניו כמליץ לעלילת שחרור־העבדים הנעלה. והרי הוא בא אלי ומשמיע לי את החדשות האחרונות מִבַּרְבַדוֹס, למה אעצור ברוחי לבלתי אמור לו: “לֶך־לך ואהוב את ילדיך שלך; אהוב את חוטב־העצים שלך: היה טוב־לב וצנוע; אבל יהי רצון מלפניך, שלא תיַפּה את תאות־הכבוד הקשה והאכזריה שלך בשׂרק ופרכוס זה של רגשות רֹך ועדינות, שאתה מתאמר להגות אל שחורי־העור, הרחוקים מזה מרחק אלפי מילין. אהבתך ליושבי־מרחקים, שנאה היא לאנשי ביתך”. אמנם ברכת־שלום שכזו היתה גסה ובלי משוא־פנים, אבל האמת נאה היא מאהבה שאינה אלא צביעות. מן הצֹרך הוא, שטוב־לבך יהי עלול להתמרמר כנגד צביעות שכזו, ואם אין – לא־כלום הוא. מן הצֹרך להטיף לתורת השנאה, בנגוד לתורת האהבה, בשעה שזו מתחילה לתַנּוֹת ולהתיַפּח. בשעה שהגניוס שלי קורא לי, אני בורח מאבי ומאמי, מאשתי ומאחי. על משקוף הדלת שלי הייתי כותב את המלים “שרירות רוח”.אמנם התקוה תשעשעני שמכל־מקום יש בזה דבר־מה מעֻלה ומשֻׁבח משרירות⁻רוח, אבל אין אנו יכולים לאַבּד זמן, בכדי להסביר ולפרש את הדבר. אל נא תצַפּה, שאברר לך את הסִבה. מפני מה אני מבקש לי חברה, או מפני מה אני משתמט ממנה. וחוץ מזה, בבקשה ממך, שלא תדַבר עמי דבר, כמו שעשה זאת אחד האנשים הטובים באלה הימים, בענין חובתי להיטיב את מצבם של כל העניים שבעולם. כלום עניי שלי הם? הבה ואגיד לך, בעל־צדקה שוטה, שחס אני על כל שקל ועל כל דינר ועל כל פרוטה שאני נותן לאנשים, שדבר אין להם עמי, כשם שדבר אין לי עמם. יש חבורה של בני־אדם, שאני מסור לה וקשור אליה בכל הקשרים של קרבת הנפשות; למען בני־החבורה הזאת מוכן ומזֻמן אני, אם יהי צֹרך בזה, להאָסר במאסר; אבל חברות הצדקה השונות שלהם; בתי⁻הספר והחִנוך שלכם לילדים לקויי־דעת; בנין בתי־קהל לשם מטרות, שיש בהן מן השחצנות וזחיחות־הדעת; נדבות־יד לשכורים ואלפי מיני חברות של עזרה – אמנם מודה אני לחרפתי, שיש אשר נותן אני בעל־כרחי שקל־כסף לצרכים שכאלה. אבל השקל הזה מאֵרה בו, ומקוה אני שבמרוצת־הימים אמצא עּז בלבי לקפוץ את ידי מִתּת אותו.

לפי ההשקפה המצויה בין הבריות אין הצדקות אליו דבר היוצא מן הכלל ולא דבר שבכלל. האדם קַיָם בפני עצמו, וצדקותיו קַיָמות בפני עצמן. בני־אדם עושים דבר, הקרוי בשם מעשה טוב, כגון איזה מעשה גבורה או מעשה־חסד, ממש כאִלו היו משלמים קנס על אשר אינם מופיעים יום יום לראות במחזה פומבי. מעשיהם אינם אלא מעין התנצלות ולמוד־זכות על קיומם בעולם, כשם שאנשים לקויים בגופם משלמים שכר רב בעד מחית־נפשם. צדקותיהם של בני־האדם דמי־כפורים הם. אינני רוצה לשלם דמי־כפורים, אלא לחיות אני מבקש. חיי הם תכלית בפני עצמה ולא מחזה לרַאוה בו. אני מבַכּר עשרת מונים, שיהיו תכלית בפני עצמה ולא מחזה לרַאוה בו. אני מבַכּר עשרת מונים, שיהיו חיי חסרים התאמצות יתרה, ובלבד שיהיו נוהגים כתקונם ובמדה נאותה, משיהיו מזהירים למראית־עין, אבל מתמוטטים ורופפים. אני מתאוה, שיהיו חיי חיים של בריאות הגוף ומלאי נעימות, ושלא אהיה זקוק להיות זהיר במאכל ומשתה ולהקיז דם. קֹדם־כל אני דורש ידים מוכיחות שאדם אתה, והנני דוחה את כל ראיה, שמביאים מן האדם על מעשיו. אני יודע כי לי אחת היא, אם עושה אני את המעשים הנחשבים למצֻינים, או מונע אני את עצמי מעשותם. איני יכול להסכים לשלם שכר בעד הנחה מיֻחדת, במקום שיש לי זכות ומשפט גמור. עד כמה שֶׁמַתּוֹת כשרונותי לא תהיינה מועטות ונקלות, הרי קַיָם אני קיום של ממש, וגם אני וגם חברי איננו צריכים לעדותם של אחרים, שיאשרו ויקַימו לנו את הדבר הזה.

רק את האחת אני תאב לדעת, מה המעשה אשר עלי לעשות, ולא מה שיאמרו עליו הבריות. כלל זה, שקשה להתנהג על־פיהו גם בחיי המעשה וגם בחיי הרוח, יכול לשַׁמש אמת־המדה, הקובעת את כל ההבדל שבין הרוממות ובין הפחיתות. וביותר קשה הוא הכלל הזה, מפני שתמיד אתה מוצא אנשים החושבים, כי יודעים הם את החובה המוטלת עליך, כיותר משאתה יודע זאת. אמנם לאדם החי בעולם המלא תשואות נקל לְכַוֵּן את ארחות חייו לפי השקפותיו ומנהגיו של העולם; וכיוצא בזה נקל הוא לאדם השרוי בבדידות לחיות לפי רוחו ולפי השקפותיו שלו; אבל אדם גדול אינו אלא מי שבקרב תשואות ההמון יוצר מתוך נעימות־חן גמורה את בדידותו במלא עמידתה ברשות עצמה.

כנגד ההסתגלות אל המנהגים, שהיו לך לדברים שאין בהם רוח־חיים, יכול אתה לטעון, שהיא מפזרת ומבדרת את כחותיך. היא מאַבּדת את זמנך לבטלה וממשמשת את צורת־המטבע אשר לאָפיך. אם מחזיק אתה בכנסיה דתית שפרחה נשמתה, אם מֵרים אתה את תרומתך לחברה ביבלית מתה, אם עומד אתה למנין יחד עם מפלגה גדולה לחוות דעתך, אם לזכותה של הממשלה או לחובתה, אם עורך אתה שלחן לַכֹּל כדרך בעלי־האכסניה, – הרי מבעד לכל המסכות האלה קשה לי לקבוע בדיוק, מה טיבו של אדם שכמותך. שהרי כל־כך הרבה כחות מכחות חייך העצמיים והעקריים נתבזבז לבַטלה. אבל הבה, עשַׂה את מפעלך אתה, ומיד אני מכיר מי אתה. עשה את מפעלך ואתה שב ומחַדש את כּחך. צריך אדם לראות, כי הסתגלות זו לארחות החברה אינה אלא “צחוק שמשון העוֵר”, שהתינוקות משחקים בו. אם יודע אני את הכת שאתה נמנה עליה, הרי יודע אני למפרע את כל הטעמים והראיות שלך. הנה שומע אני את אחד המטיפים מודיע, שהוא ידרוש בענין השלֵמות המשֻׁכללת של אחד ממוסדות הכנסיה שלו. כלום איני יודע מראש, שבשום פנים לא יוכל להשמיע בענין זה אפילו דִבּור חדש ומקורי אחד? כלום איני יודע, שעם כל השתבחותו שימתח בקֹרת על המוסד הזה, הנה באמת לא יעשה כדבר הזה? כלום לא גלוי וידוע לפני, שהוא משמש עָרב לעצמו, שלא להסתכל אלא בצד אחד של הענין הזה – בצד המֻתּר שבו, לא כאדם שאינו תלוי בדעת אחרים, אלא ככהן הקהלה? הוא איננו אלא מן הפרקליטים השׂכירים, וכשהוא דורש דרשה נאה כדרך הפרקליטים שבבית־דין, הרי אין זו מצדו אלא התרגשות ריקה ונבובה ביותר. אכן רֹב בני האדם כרכו על עיניהם מטפחת זו או אחרת ונלווּ אל אחת הדעות המתהלכות בין הבריות. הסתגלות זו אל הנהוג והמקֻבּל עושה אותם לזיפנים לא בפרטים מועטים ומביאה אותם לא לידי שקרים מועטים,אלא מהפכת אותם לזיפנים ושקרנים בכל דבר. כל דבר־אמת שהם משמיעים אינן אמת כל־צרכו. השנַים שלהם אינם שנים לאמִתּם, והארבעה שלהם אינם ארבעה לאמִתּם; ומשום כך כל דבר היוצא מפיהם מעציב את רוחנו ואין אנו יודעים במה להתחיל, בכדי להעמידם על האמת. בין כך וכך והטבע אינו מתמהמה מהכריח אותנו ללבוש לבוש אסיר של אותה המפלגה, שאנו נלוים עליה. אנו מגיעים לידי כך, שחזות פנינו ודמות הגוף שלנו כאִלו עשויים הם מגִזְרָה אחת, ולאט לאט צורתנו הולכת ומשתנית ומקַבּלת אותה הארשת הנעימה עד־מאד אשר לצורת חמור. יש נסיון אחד בחיי הפרט, שיש בו כדי להמית, והעולה ומתגלה גם בדברי ימי העולם; כּוָנתי לאותו “סבר הפנים של טפשות לאות הסכמה ורצון”, לאותו החיוך המעֻשה המרחף על שפתינו כשאנו נמצאים בחברה, שאין אנו מרגישים בה את עצמנו כיאות, והמשַׁמש לנו כעין מענה לשיחה שאינה ממשיכה את לבנו. השרירים שאינם מתנועעים מאליהם, אלא מכח רצון ממדרֵגה פחותה, מתכַוצים כויצה דחוקה מסביב לרשמי הפנים מתוך הרגשה אי־נעימה ביותר.

על חטא של אי־הסתגלות מיַסר אותך העולם באי־חסדו ובשאט נפשו. ולפיכך צריך אדם לדעת, כיצד להעריך פנים סָרִים וזועפים. הנצבים ליד אדם שאינו מצוי, ברחובה של עיר או בחדר־האורחים של אחד מידידיו, מביטים עליו הבטה מן הצד. אלמלי היתה מורת־רוח זו נובעת מתוך רגש של בוז ומחאה כאותו הרגש הממלא גם את לבו, הרי באמת היה לו טעם מספיק לחזור לביתו בנפש מרה ועצובה; אפס מראה פניהם הזועפים של אנשי ההמון, כאשר גם מראה פניהם השמחים ומאירים אינו תלוי בסבה עמֻקה, אלא הולך ומתחלף לפי הרוחות המנשבות ולפי מהלכו ונטיתו של אחד העתונים. אולם מורת־רוחו של ההמון נוראה ואיֻמה היה יותר ממורת־רוחו של סוד זקני העם בבתי המחוקקים או של סוד תלמידי חכמים. אדם תקיף בדעתו נקל לו עד־מאד לשאת את הזעם של מפלגות נאורות ומשכילות. הזעם של המפלגות האלה, יש בו מן הנִמוס והזהירות, משום שהן מצניעות לכת, בידען שהן עצמן יש להן מקום־התורפה שלהן. אבל בשעה שאֶל זעם קלוש זה מצטרפת גם התמרמרותו של המון העם, בשעה שמעוררים ומסיתים את עמי־הארץ הדלים והנבערים בדעת, בשעה שהכח הבהמי המֻנח בתחתיתה של החברה מתחיל לנהום ולשית קציר לכל, – או אז מן הצֹרך הוא, שתהא מצויה באדם מדת נדיבות־הרוח ורגש האמונה, בכדי שיתיחס כיצור מרום אל סערה זו, כאל דבר טפל שאין בו ממש.

מפלֶצת אחרת, המבריחה מאתנו את מבטח עצמנו, היא העֲקֵבוּת שלנו: אנו הוגים יראת הרוממות למעשינו ולדברינו שלעבר, מפני שאחרים אין להם אַמת־המדה למֹד בה את ערכנו, זולתי מעשינו שלעבר, ואנו אין את נפשנו להכזיב את משפטם עלינו.

אפס ראשך זה שעל כתפיך לשם מה הוא? למה אתה גורר את פגר זכרונך זה, שאינו נותן לך להשמיע דבר הסותר את הדברים, שהשמעת בפני קהל ועדה קֹדם־לכן, במקום פלוני או אלמוני? נניח־נא, שסותר אתה את דברי עצמך; ובכן מה־בכך? הן כלל מכללי החכמה הוא, שאי אתה צריך לסמוך מעולם על זכרונך בלבד ואפלו במקום שהדבר נוגע רק לפעֻלות הזכרון, אלא עליך להעמיד את העבר לפני משפטו של ההוה בעל אלפי העינים, ולחיות תמיד את חיי היום הבא. הנה במחקרי המטפיזיקה שלכם כפרתם במציאותו של אלהים בעל עצמוּת פרטית; אבל בשעה ששוטף ועובר בנפשכם זרם של רגשות אמונה, הבה התמכרו אליהם בכל לבבכם ובכל מאֹדכם ואפילו בשעה שהם משוים על אלהים מעטֵה צלם ודמות. עזוב את מדרש חקרי ההגיון שלך, כיוסף הצדיק, שעזב את בגדו ביד אשת הזמה, וברַח לך לנפשך.

עֲקֵבות נבערה אינה אלא מעין שד מכת הלצנים המצויה אצל קטני המוחין, ויקרה היא בעיני הקטנים שבין האנשים המדיניים, הפילוסופים והעוסקים בחכמת האלהות. אדם בעל נפש נעלה אין לו עסק עם עקבות. אין לבו פונה אחריה, כשם שאין הוא פונה אחר צלו שעל־גבי הכֹּתֶל. דַבּר היום דברים ברורים ונמרצים מה שתהיה חושב מחר, ואִלּו גם יהיו דבריך אלה סותרים מה שאתה מדַבּר היום. “ובכן הרי ודאי שיטעו בך הבריות ולא יֵרדו לסוף כּוָנתך?” – ומה הרעה כשהבריות טועים בכוָנתו של אדם? בני־האדם טעו בכונתו של פִּתַּגוֹרס, של סוקרַטס, של ישו, של לֻתּר, של קוֹפֶּרניקוס, של גַליליאוֹ, של ניוּטוֹן ושל כל רוח טהורה ומלאה חכמה, שהתהלכה מאז ומעולם על־פני האדמה בצורת בשר־ודם. היות גדול – הרי זה משמע היות מובן הבנה מֻטעת.

סבור אני, ששום אדם אינו יכול לאנוס את טבעו. כל הנפתולים שבהתגלות רוחו מתישרים על־ידי חֹק הויתו, בשם שכל המעקשים והעקמומיות שמשוים על־פני האדמה הררי האַנדים וההימַלַיה מתעלמים ואובדים בעגול צורתו של כדור הארץ. ואין הבדל בדבר, כיצד אתה מעריך ובוחן ובודק את האדם. אָפיו של אדם דומה לאַקרוסטִיכון או לסְטַנְצָה אלכסנדרונית; – אם אתה קורא אותה מלמעלה או מלמטה או לרחבה, הרי היא מצטרפת תמיד לאותה המלה עצמה. בתוך אותם החיים הנעימים והשאננים, המלאים התעמקות נפש, אשר זִכַּני אלהים לחיות בקרב היערים, תן לי לרשום יום יום את מחשבתי הַכֵּנָה והישרה, מבלי להסתכל לא לפנים ולא לאחור, ואין אני מפקפק בדבר, שתהיה מלאה הרמוניה וקִצבה סימֶטרית, שלא מדעתי ורצוני. ספרי, שאני כותב, מן הצֹרך שיהא מלא ריחות עצי אֹרן ובת־קול של זמזום יַתּושים. מן הצֹרך, שהסנונית שעל־גבי חלוני תהי קולעת לתוך רקמת מחשבותי את כל חוט ואת כל גבעול תבן, שהיא נושאת בפי חרטֻמה. אין מעריכים אותנו אלא לפי מהותנו. אפיֵנו מכריז ומודיע עלינו שלא לרצוננו. כסבורים בני־אדם, שאין הם מגַלים את צדקותיהם ואת חטאותיהם אלא על־ידי מעשים גלויים ומפֹרשים, ואין הם מכירים בדבר, כשהצדקה והחטא מפרסמים את עצמם עם כל נשימה ונשימה שלהם.

בכל רבוי של פעֻלות שונות יהי מצוי תמיד הסכם ידוע, ובלבד שכל אחת מהן תהא כֵנה וישרה בשעתה. כי הפעֻלות הנובעות מתוך רצון אחד תהיינה תמיד הרמוניות, עד־כמה שלא תהיינה נבדלות זו מזו למראית־עין. ההבדלים האלה מתעלמים מן העין בקצת רחוק מקום, בקצת גֹבה של המחשבה. צביון אחד מאחד את כֻּלן. מהלכה של המֻבחרה שבאניות אינו אלא שורה אחת של עקלקלות ועקמומיות. התבונן אל השורה הזאת ממרחק מספיק והנה היא הולכת ומתישרת במכֻוָן למהלכה הבינוני של האניה. המעשה הישר שלך מתבאר מאליו, אף מבאר ומסביר הוא את יתר מעשיך הישרים. אבל המעשה, שאתה עושה מתוך הסתגלות, אינו מבאר כלום. עֲשֵׂה את פעלך לבדך, וכל מה שפעלת לבדך עד־עתה יצדיק אותך גם הפעם. הרוממות מגישה את דינה לפני העתיד. אם מֻכשר אני להיות היום כביר כח למדי לעשות צדק ולהישיר להביט בעיני כל, הרי מן ההכרח הוא, שגם קֹדם־לכן הרביתי לעשות מעשי צדק ומישרים, עד כדי שאוכל להצדיק ולזַכּות על־ידם את פעלי עכשו. אבל יהיה אשר יהיה, עֲשֵׂה צדק עכשו בכל עת ובכל שעה. לעולם הֱיֵה בז לכל דבר שאינו אלא למראית־עין, ולעולם יהא הדבר עולה בידך. כחו של האפי דרכו להיות הולך ומתוַסף, הולך ומצטַבֵּר. כל הימים הקודמים, שעברו עליך מתוך מעשי צדק ומישרים, אוצלים מכח בריאותם ליום הזה של עכשו. מה טיבה של הגדֻלה והרוממות אשר לאדירי בתי המחוקקים או לאדירי המלחמה, המפליאה כל־כך את הדמיון שלנו? הלא היא ההכרה והדעת, ששורה ארֻכּה של ימים נעלים ושל מעשי נצחונות לשעבר הולכת ונמשכת מאחריהם. הימים והמעשים האלה מצטרפים יחד לאור נֹגה אחד המזהיר על ראש הגבור, ההולך הלוך ולכת קדימה. הם מלַוים אותו כלהקת מלאכי־השרת גלויים ונראים לעין. הכרה זו היא היא הנותנת גבורת רעמים לקולו של צַ’טַם, הַמַּשוה חשיבות נעלה על הלוכו של וָשינגטון והמקרינה את עיני אַדַמס בכל זהרי גדֻלתה של אמיריקה. הכבוד יקר ונעלה בעינינו, משום שאיננו בן־חלוף. מעלה יקרה הוא, הנערצה בעיני בני־האדם מאז ומקדם. אנו מעריצים אותו היום, משום שאיננו מילדי היום הזה. אהוב וחביב הוא עלינו ואנו נותנים לו יקר וגדֻלה, משום שאיננו פח ומוקש לאהבתנו ולרגשות הַיְּקָר והגדֻלה שלנו, אלא תלוי ועומד הוא בו בעצמו וראשית ותחלה הוא לעצמו, ולפיכך היחש שלו עתיק ימים ובלי פסול הוא, אם גם יש אשר הוא מזהיר כעל ראשו של עוּל־ימים.

מקַוה אני, שמעתה לא נוסיף עוד לשמוע על־דבר הסתגלות ועקבות. תהיינה־נא מעתה המלים האלה לנחלה לעתונים, ואנו נִתּן אותן ללעג ולשחוק. במקום קול־התֹּף החינאי, המזמין לסעודת־הצהרים, הבה נשמע מסביבנו שריקות הקריאה שהיו נהוגות במחנה האשפַּרתּים. אל־נא נוסיף עוד להיות כפופים ונכנעים ומצטדקים. הנה אדם גדול מתעתד לבוא אל ביתי לארוחת־הצהרים. אינני רוצה למצֹא חן בעיניו; רוצה אני, שהוא יבַקש למצֹא חן בעיני. רוצה אני להיות נצב לפניו כעומד מצד האנושות, ומבקש הייתי לעשות זאת אם גם בחן ונעימות, אבל גם באמונה. הבה נתקומם ונעמוד כנגד הבינוניות המלאה חלקות וכנגד גסות־הרוח הנוחה בשל עצמה, המצויה בזמננו, ונזרוק בפני המנהג, בפני המסחר ובית־העסק את העובדה, שהִנֶהָ תוצאתה ותולדתה של כל ההיסטוריה כֻּלה, הַיינו, שבכל מקום שאדם פועל את פעֻלתו, שם אתה מוצא הוגה דעות ועסקן נעלה ואחראי יוצר את עלילותיו; שאדם גמור לאמִתּו אינו שַׁיָך לתקופה ידועה או למקום קבוע, אלא הוא משמש מרכז של כל הדברים. באשר הוא, שם הטבע. הוא משַׁמש אַמת־המדה למֹד בה אותך ואת כל בני־האדם ואת כל המאורעות שבעולם. בנוהג שבעולם, שמראה כל איש מן האנשים המצויים בחברה מעלה על לבֵּנו זכרו של איזה דבר אחר או של איזה איש אחר. רק האֹפי שהנהו הויה ממשית אינו מזכיר אותנו שום דבר אחר מלבדו; הוא משַׁמש סמל ומופת של הבריאה כֻּלה. צריך אדם להיות גדל־ערך במדה מרֻבּה כל־כך, עד־כדי לעשות את כל הדברים והענינים אשר מסביב לו טפלים וחסרי חשיבות. כל אדם גמור לאמִתּו משַׁמש עִלה של מאורעות העולם וכולל בקרבו מדינה שלמה ותקופה שלמה; הוא דורש מרחקי אין־סוף, מִספּרים לאין חקר ועתים וזמנים עצומים בכדי לבצע את תעודתו בעולם; והדור הבא אחריו נראה כהולך בעקבותיו כחבורה של נתינים משֻׁעבָּדים. הנה בא לעולם אדם וצֵיזַר שמו ושנות מאות לאחיו קַיֶמת ועומדת לפנינו אִמפֶּרְיָה רומאית. הנה נולד יֵשוּ, ורבוא רבבות נפשות דבקות לו ברוחו ונוהרות אחריו, עד שמערבבים אותו במעלת־המוסר העליונה ובמהות האדם האפשרית. כל מוסד אינו אלא צִלו של אדם אחד, ההולך ומשתרע למרחקי העתים; כגון, הנזירות היא צלו של אנטוניה המתבודד; הרֵיפוֹרמציוֹן – צלו של לֻטר; הַקוַקֶירוּת – צלו של פוֹקס; המֶטוֹדיסמוס – צלו של אוּאֶיסְלֵי; שחרור העבדים – צלו של קלַרקסון. לסצִיפיון קרא מִילטון בשם “רום גבהה של רומא”; ואת כל ההיסטוריה כֻלה אפשר להעמיד על־נקלה על הבּיאוגרפיה של אנשים מועטים כבירי כח ועמקי רוח.

ולפיכך חַיב אדם להיות יודע ומכיר את ערכו ולשים את כל הדברים מִדרס תחת כפות רגליו בעולם, שאינו קַיָם אלא בשבילו, לא יהא מביט כה וכה בחרדה, לא יהא מתהלך כמתגנב, לא יהא מתנודד אנה ואנה כאחד החניכים מבית ההקדש, כאחד האסופים או כמבריח־מכס, ואף־על־פי־כן הרי אדם מהַלך ברחוב ומרגיש את עצמו עלוב ועני, כשהוא צופה ורואה מִגדל או פסל־שיש ואין הוא מוצא בקרבו כלום, שיהי מתאים ומקביל אל אותו הכח, אשר בנה ואשר יצר דברים שכאלה. ארמון, פסל או ספר יקר נראים לו כזרים ונכרים, כעין דבר האסור לו בהנאה, ודומה כאִלו יחד עם בעל המרכבה הנהדרה העוברת ברחוב הם שואלים אותו בבוז: “מה טיבו של אדם שכמותך, אדוני?” אבל לאמִתּו של דבר, כל הדברים האלה אינם מצַפּים אלא לחסדו, הם מחזרים עליו ושואלים ממנו, שינדב להם מבט־עין, ופונים בבקשה אל כשרונותיו שיתגלו ויעשו אותם לאחֻזת קנינם. התמונה מצפה למשפטי: היא לא נבראה כדי לרדות בי, אלא עלי לאַשֵּׁר ולקיֵם את זכותה לתהלה ושבח. ספור המעשה הידוע באותו השוטה, שמצאו אותו שוכב שכור ברחוב ולקחוהו והביאוהו לביתו של הדֻכָּס ורחצוהו והלבישוהו והניחוהו במטתו של הדֻכָּס, וכשהקיץ משנת שכרונו נהגו בו כל מנהגי אותות הכבוד שמחלקים לדֻכס והבטיחוהו, שעד היום היה חולה חלי שגעון, – זכה לפרסום מרֻבּה מתוך אותה העובדה, שהוא מסַמל כל־כך יפה את מצבו של האדם החי בעולם כמטֹרף בדעת, אלא שפעם בפעם שבה בינתו אליו והוא רואה את עצמו והנה נסיך גמור הוא.

קריאתנו בספרים יש בה משל קבצנות ומשל אכילת לחם חסד. בהיסטוריה דימיוננו משַׁטה בנו. ממלכה ונסיכות, שלטון ועֹשר הנם מלים הדורות ומיֻפּות יותר משמותיהם הפשוטים של ראובן ושמעון, שאנו רואים אותם כשהם יושבים בדירת בית קטנה ועוסקים יום יום במלאכתם הרגילה; אבל החיים ממין אחד הם גם פה וגם שם; הסכום הכולל אחד הוא גם בזה וגם בזה. למה זה אפוא כל הכבוד, שאנו מחלקים לאַלפרֶד, לסקַנדרבּרג ולגוּטפוּס? נניח, שהיו גבורי חיל, אבל כלום נטלו את כל מדת הגבורה שירדה לעולם? על־ידי מפעלך הפרטי, שאתה פועל היום, הנך מעמיד במשחק החיים שלך קרן־זכיה, הדומה בתוצאותיה לזו שהיתה כרוכה במעשיהם ועלילותיהם המפֻרסמים של האנשים רבי־התהלה האלה. כשאנשים פרטיים יהיו פועלים את פעֻלתם על־פי השקפות עצמיות ומקוריות משלהם, מיד יעבור זֹהר התהלה ממעללי המלכים אל מעלליהם של בני־תמותה פשוטים ומצויים.

המלכים היו מחנכיו ואומניו של העולם והם הצמידו אליהם את עיני העמים כמו בכֹחה של אבן־שואבת. הסֵמל הכביר של הוד־מלכות לִמד את בני־האדם להוקיר ולכַבּד איש את רעהו. שמירת־אמונים זו המלאה שמחת נפש, שמתוכה נתנו בני־האדם בכל מקום למלך, לאציל ולבעל נכסים מרֻבּים להתהַלך בקרבם על־פי החֹק המיֻחד להם, להתנהג עם בני־אדם ועם כל הדברים על־פי אַמת־המדה משלהם ולבַטל את אמות־המדות הרגילות, לשלם בעד חסד לא בכסף, כי־אם באותות כבוד וִיקָר ולשמש התגשמות של החֹק והמשפט, – לא היתה אלא בת־קול של אותה ההכרה הקלושה והמטֻשטשת, שהכירו בני־האדם את משפטם ואת ערכם הם ואת משפטו של כל יחיד.

פעֻלה מגנֶטית זו, שפועל כל מעשה מקורי ועצמי, מתפרשת ומתבארת לנו, כשאנו עומדים על טעמו ומשמעותו של רגש המבטח, שאדם בוטח בעצמו. מי ומי הוא אותו הנאמן, שאַתה בוטח בו? מהו אותו “האני” העִקרי והראש והראשון, שכל העולם כֻּלו יכול לבטוח בו ולסמוך עליו? מה טיבו וכחו של אותו הכוכב המַכהה את מאורו של המדע, כוכב שאין לו פַרַלַכְּס, שאין בו יסודות העשויים להיות ספורים ומנויים, המאציל קרן־נֹגה של יפי אפילו על מעללים טפלים ולא טהורים, ובלבד שיתגלה בהם אפילו סִמן כל־שהוא של קוממיות הרוח? החקירה בשאלה זו מביאה אותנו אל אותו המקור, המשמש כאחת עִקר התמצית של הגֶניוס, של הצדקה ושל החיים ושאנו קוראים לו בשם “חפץ הבא מאליו” או “אינסטינקט”. חכמה ראשונית ובלתי־אמצעית זו אנו מסַמנים בשם אִינְטוּאִיצִיָה (הסתכלות פנימית), תחת אשר כל יתר הידיעות והלמודים שאנו רוכשים לנו לאחריה הנם טוּאִצְיוֹת (למודים שהם פרי ההשכלה והחנוך). בתוך הכח העמֹק הזה, בתוך העובדה האחרונה הזאת, שאין הבחינה והבדיקה יכולות לעבור את גבולה, צפון מקור מוצאם הכללי של כל הדברים שבעולם. כי רגש ההויה, אשר בשעות של דממה ושקט מתעורר בנפשנו, מבלי אשר נדע איככה, אינו נבדל במאומה מן הדברים שבעולם, מן המקום, מן האור, מן הזמן ומן האדם, אלא כֻּלם יחד דבר אחד הם, ונִכר בעליל שנובע הוא מתוך אותו המקור עצמו, אשר ממנו נובעים גם חייהם וקיומם שלהם. מתחִלה אנו נוטלים חלק באותם החיים, שעל־ידם מתקַימים הדברים, ואחר־כך אנו רואים את הדברים בדמות חזיונות הטבע המתגלים מחוץ לנו, והננו שוכחים שכֻּלנו יחד יצאנו ממקור סבה אחת. סבה זו – מקור פעֻלתנו ומחשבתנו היא. ממנה שופעת אותה רוח־הקֹדש, הנותנת לאדם חכמה ואשר אין אדם יכול לכפור בה, אלא אם־כן הוא מכחש באלהים וכופר בעִקר. אנו מוטלים בחיקה של רוח־תבונה, אשר אין גבול ותכלית לה, העושה אותנו לבית־קבול של האמת שלה ולכלי־שרת של פעֻלתה. כשאנו מבחינים את הצדק, כשאנו מכירים את האמת, אין אנו עושים דבר משלנו, אלא רק מניחים אנו לקַוי אורה, שיהיו שופעים ועוברים דרך הויתנו. אבל כשאנו שואלים מאין באה כל־זאת, כשאנו מנסים להציץ לתוך נשמתם של הדברים, לתוך עִלת כל העִלות, מיד כל הפילוסופיה נעשית מֻטעת. יש לֵאל ידנו רק לאַשר ולקיֵם את מציאותו או את העָדרו של אב־עִקר זה, זולת זאת אין דבר. כל אדם יכול לבדיל בין פעֻלות רוחו הנעשות מדעת ובין השגותיו, שהוא משיג שלא מדעת ושלא במתכַּוֵן, ויודע הוא שההשגות שלא מדעת אלה ראויות הן לתת בהן אֵמוּן גמור. יכול הוא לטעות בדבורו כשהוא בא להביע אותן, אבל יודע הוא, כי הדברים האלה כֵּנּים הם ביום ובלילה, ואין לפקפק בהם. כל פעֻלותי וריכושותי, שאני עושה מדעת ולרצוני, רק דברים ארעיים הם, שאין להם עמידה, – אבל כל הזיה בטלה ביותר, כל התרגשות פנימית קלושה ביום מעוררות את סקרנותי ואת עיוני. בני־אדם חסרי לב נוחים למרות על־נקלה את ההשגות כשם שהם ממרים על־נקלה את פי השכל; לפי שאינם מבדילים בין השגה ובין סברה, הם מדַמים בלבם, שבמתכַּוֵן אני רואה דבר זה או דבר פלוני. אבל באמת אין ההשגה דבר של שרירות־לב, אלא גזֵרה. כשאני רואה קו הנה יראוהו גם בָּני אחרי ובמרוצת הימים יראהו גם כל המין האנושי כֻּלו, – אף־על־פי שאפשר הדבר, שלפָני לא ראהו איש. כי השגתי אותו – עובדה שרירה וקימה היא לא פחות מזה, החמה זורחת.

היחסים שבין הנפש ובין הרוח האלהית כל־כך טהורים הם, עד שכל נסיון והשתדלות להעמיד ביניהם סמוכות, חלול הקֹדש הוא. כך טיבו של היחס הזה, שמדי דַבר אלהים הוא מגיד לנפש לא את אחד הדברים, כי־אם את כל הדברים כֻּלם; קול דבורו ממלא את כל העולם כלו; מתוך מעמקי המחשבה, ההֹוָה ומצויה בכל, הוא הולך ושופע אור, טבע, זמן ונשמות; והוא שב ומחדש את הזמן מבראשית ושב ויוצר את הכל מחָדש. מפני נפש פשוטה ותמימה הקולטת לתוכה חכמה אלהית הולכים ונמוגים כל הדברים הישָׁנים שבעולם: תחבולות, גדולי תורה, כתבי קֹדש, בתי־מקדש ממוטטים ומתערערים; היא חיה חיים של עכשו וכוללת את העבר ואת העתיד בשעה זו של עכשו. מתוך הקשר והיחס עמה מתקדשים כל הדברים, כאחד כן משנהו. כל הדברים מתפרדים עד ליסודם המרכזי על־ידי הסִבּה שהולידה אותם, ובתוך הפלא הכולל של היצירה מתעלמים ואובדים כל הפלאות הקטנים והפרטיים. ולפיכך אם יתאמר אדם, כי יודע הוא את האלהים, והוא מדַבר עליו דברים, שאינם אלא דברי מליצה נושנים של אחד הלאֻמים הבלים, שכבר עלו עשבים על קברו ושהיה בן ארץ אחרת ובן עולם אחר, אל תאמין לו. האֻמנם פרי האלון טוב מן האלון עצמו, שהוא גמַר שכלולו והשלמתו? האֻמנם טוב האב מן הילד, אשר בו השקיע את הויתו שהגיעה לידי גמר התבגרותה? מאין אפוא ההערצה הזאת אל העבר? שנות המאות הנן קושרים, המתנקשים בבריאותה של הנפש ובערכה בתור בַּת־סֶמֶך. הזמן והמקום אינם אלא הרגשה פיסיולוגית, שהעין מרגישה את הצבעים, אבל הנפש היא עצם האור; באשר היא, שם יום; באשר איננה עוד, שם לילה; וההיסטוריה איננה אלא חֻצפה מעליבה, אם היא כוללת בקרבה דבר מה חוץ מסניגוריה משמחת לב או מָשָׁל להשתלשלות התהווּתי, לאותו העצם שהנני כיום.

האדם חרד הוא מטבעו ומוכן ומזֻמָּן תמיד להתנַצל ולהצדיק את עצמו; אין הוא הולך קוממיות; אין הוא ערב את לבו לאמר: “אני חושב” “אני קַיּם”, אלא דרכו לפסוק פסוקים מדברי אחד הקדושים או אחד החכמים. מלֵא בושה וכלִמה הוא עומד לפני אחד העשבים או לפני אחת השושנים הפורחות. השושנים הללו אשר מתחת לחלוני אינן חולקות כבוד לשושנים אשר היו לפניהן, או למֻבחרות שביניהן; הן חיות עם אלהים את חיי היום הזה. הזמן לא להן הוא. אין השושנה קיֶמת אלא כשושנה; כלילת שלמות היא בכל רגע מרגעי קיומה. חייה פועלים את פעֻלתם במלואם עוד בטרם פִתּח הסמדר שלה; וכשהיא פורחת ומלֵאה נִצה, לא נוסף בקרבה אפילו משהו של חיים; אף אין שעור חייה פחות בשרשה חסר־העלים. טבעה שבע רצון הנהו, ובמדה שכיוצא בזה משביעה היא רצון את הטבע בכל עת ובכל רגע. רק דרכו של האדם הוא לדחות את חייו לאחר זמן או לזכור נשכחות; הוא אינו חי את החיים של אותה שעה, אלא מפנה היא את עיניו לאחוריו ומבכה את העבר, או שאין הוא משגיח בכל שפעת העֹשר אשר מסביב לו, אלא מתרומם על קצות אצבעות רגליו, בכדי לחזות מראש את העתיד. אי־אפשר לו להיות מאֻשר, כל זמן שלא יחיה גם הוא יחד עם הטבע את חיי ההֹוה, או את החיים שלמעלה מן הזמן ושמחוץ לו.

מן הראוי היה, שדבר זה יהא ברור למדי. ואף־על־פי־כן צא וראה, עד־כמה אנשים בעלי תכונה כבירה אינם נועזים לשמוע את קול אלהים בכבודו ובעצמו, עד שיהא מדבר בלשון מליצתו של מי־שהוא, אם של דוד, אם של ירמיהו ואם של השליח פוֹלוּס. אבל לא תמיד נהיה הולכים ותולים חשיבות יתרה כל־כך בפסוקים מועטים ובחיי אנשים מועטים. אנו דומים לילדים, המשננים בעל־פה את הפתגמים, שהם שומעים מפי זקנותיהם ומחנכיהם, וכשגדלו, הרי הם מסגלים להם את פתגמיהם של אנשים בעלי כשרון ואֹפי, שהם רואים במקרה, – מדי התאמצם לזכור בדיוק את הדברים שיצאו מפיהם; ולאחר זמן, כשהם עצמם באים לידי נקֻדת־ההשקפה של אותם האנשים, אשר הביעו את האִמרות האלה, הריהם יורדים לסוף כונתן של האמרות, ושוב אין הם נזקקים למלים; כי מעכשו הרי הם עצמם מֻכשרים למצֹא בשעת הצֹרך מלים נאותות בפיהם להביע את מחשבותיהם. אם נחיה חיים נכוחים, מֻכשרים נהיה גם לחזות נכוחות. אכן נקל הוא לאדם תקיף להיות תקיף, כשם שנקל הוא לחלש להיות חלש. כשאנו רוכשים לנו השגות חדשות, מוכנים ומזֻמנים אנו בשמחה לפרוק מעל הזכרון שלנו את משא האוצרות שנערמו בו ולזרותם הלאה בדברים בלויים. אם אדם חי את אלהים, יהי קולו נעים כהגיג הפלג או כהמֻלת הקָמה המתנפנת.

ועתה הנה האמת הנשגבה שבנדון זה נשארת סוף סוף לא אמורה; כפי הנראה אין היא נִתֶּנת להיות אמורה; כי כל מה שאנו אומרים ומביעים אינו אלא דבר מדברי הזכרונות הרחוקים של האינטואיציה. הרעיון, שעל־ידו אני יכול להביע אותה דרך קִֵרוב כפי האפשר, כזה הוא: אם קרוב אתה אל הטוב הנעלה, אם מתיַחד אתּה בחיי עצמך, הרי אתה בא לידי כך לא בדרך ידועה ורגילה; בשבילך המיֻחד לך אי אתה פוגש עקבות רגלי אדם אחר; אי אתה רואה פני אדם; אי אתה שומע שֵׁם אדם; הדרך המתגלה לפניך, המחשבה אשר בלבך והטוב והנעלה שאתה מרגיש, יהיו פניך כֻּלם זרים וחדשים. הרגשה זו לא תהי יונקת מתוך דוגמאות ונסיונות ידועים שבחַיים. אתה תֹאחז את דרך מן האדם והלאה, ולא אל האדם. כל בני־האדם שהיו חיים וקַיָּמים מאז ומעולם אינם אלא המשמשים הנשכחים אשר לאידיאל הנשגב הזה של הטוב והנעלה. הוא עמד למעלה מכל פחד ותקוה. אפילו בתקוה מצוי דבר־מה שפל ונקלה. בשעה שרוח־חזון שורה עלינו, אין אנו חשים שום רגש, שאפשר לקרֹא לו בשם הכרת תודה או שמחה לאמִתּה. הנפש שהתרוממה למעלה מן התאוה ורואה בכל אחדות והשתוות וגלגולי סבות מכירה, כי האמת והמשפט קַיָמים קיום בפני עצמו, ומוצאה מרגוע בדעת, שהכל נעשה יפה בעולם. מרחקים עצומים שבטבע, הים האַטלַנטי, הים הדרומי, – הפסקות ארֻכּות של עתים וזמנים, שנים, תקופות של שנות־מאות, – כל אלה נחשבו לאין. זה שאני חושב ומרגיש היה מֻנח ביסודו של כל מצב אחר של חיים ושל כל גלגולי מסִבּות אחרים, כשם שהוא מֻנח ביסודו של ההֹוה שלי וביסודו של אותו החזיון הנקרא בשם חיים ואותו החזיון הנקרא בשם מָוֶת.

רק החיים של ההֹוה יש להם ערך ולא החיים שלשֶׁעָבר. כל כח פוסק ברגע של מנוחה; הוא מצוי רק ברגע של מעבר מן המצב הקודם אל מצב חדש, בזרם הגלגל של המצולה, בשאיפה אל מטרה. דבר אחד אין דעת העולם סובַלתּו: שהנפש הולכת ומתהוה; כי עובדה זו מפחתת את ערכּו של העבר, מהפכת את כל העשירות לעֹני, את כל פרסום ותהלה לחרפה, מערבבת את הקדוש ואת הנבל יחד, מעמידה את ישו בצדו של יהודה איש־קריות. למה זה אפוא אנו מפטפטים על־דבר מבטח עצמי? במדה שהנפש הֹוה ומצויה בנו, הֹוה ומצוי בנו גם כח, לא כח מאמין ובוטח, כי־אם עסקני ופועל. לדַבר על־אודות אֵמון ומִבטח, הרי זה משמע להשמיע מליצה ריקה ועלובה. מוטב שנדַבּר על העצם הבוטח, מפני שהוא פועל והוה. מי שמחונן בסגֻלה להיות נשמע ומציֵת במדה מרֻבּה ממני, הוא ימשול בי, מבלי אשר יהי נוקף לתכלית זו אפילו באצבע. עלי להיות חוזר וסובב מסביבו בתֹקף כח המשיכה שבין הנפשות. כשאנו מדברים על מעלת צדקה נשגבה, נדמה לנו, שאין דברינו אלא דברי מליצה. אין אנו רואים, כי צדקה היא רוממות וכי אדם או חבורה של בני־אדם, אשר לבם נוח ופתוח לקלוט עִקָּרים העומדים ברומו של עולם, צריכים לשַׁעבּד ולהכריע בכח חק־הטבע את כל הערים, הלאֻמים, הממלכות, את העשירים ואת הפיטנים, שאין בהם ממדה זו.

זהו –סוף דבר, שאנו מגיעים אליו במהירות יתרה בנדון זה מאשר בנדון כל שאלה אחרת; צרוף הכּל לעצם אחד יחיד ומבֹרך לעולם. קיום־עצמי הוא הוא סגֻלתה של העִלה העליונה והוא הקובע את אַמת־המדה של הטוב לפי ערך המדרגה, שֶׁבָּהּ הוא יורד ונכנס לתוך כל הצורות הנמוכות ביותר. כל הדברים שיש בהם ממש הנם ממשיים רק כפי מדת הכח הרוחני והמוסרי הכלול בהם. המסחר, עבודת האדמה, הציד, ציד התנינים, המלחמה, מַתַּת המליצה ויפי הדבור, יקר ערכו הנפשי של אדם – כל אלה דבר־מה שיש בו ממש הם והנם מעוררים בקרבי רגשות כבוד אליהם כאל דברים המשמשים דוגמאות להוָיָתו ופעֻלתו של אותו הכח, אם גם פעֻלה זו אינה נקיה כל־צרכה. אותו החֹק עצמו הנני רואה כשהוא פועל את פעֻלתו בטבע לשם שמירות הקיום והגִדול. הכח משמש בטבע לאַמת־המדה העִקרית של המשפט. אין הטבע סובל, שיהא נשאר בממלכותיו דבר, שאינו יכול לעזור לעצמו ולשמור על קיומו. יצירתה וגמר התהווּתה של פלנטה, כֹבד משקלה ומסלולה בשמים, האילן השב ומיַשר את קומתו, שנכפפה מתגרת רוח־סערה, מקורות הַחִיוּת של כל חי ושל כל צמח משמשים אותות ומופתים גלויים להויתה של הנפש העולמית, המוצאת ספוק בעצמה ומשום כּך גם בוטחת היא בעצמה.

ובכן הכל הולך ומתכּנס מסביב למרכז אחד: אַל־נא אפוא נהיה תועים ונעים ונדים; נשב תחתינו ונחזיק בסִבּה העִקרית. הבה נַדְהִים ונתמיה את המון בני־האדם, הספרים והמוסדות, המתפרצים אלינו, על־ידי הסברה פשוטה של העובדה האלהית. צַוֵּה לאספסוף המתנפּלים האלה לחלוץ את נעליהם מעל רגליהם, כי אלהים במקדש הזה. תהי להם תמימותנו לשופט הדן אותם, והמשמעת שאנו נשמעים לחֹק של עצמנו הבה תוכיח להם כמה עניים הם הטבע וההצלחה מחוץ לקניני העֹשר הטבועים בנו מלֵדה.

אבל עתה אין אנו אלא אספסוף. אין אדם מכַבּד את אדם, אף אין הגֶניוֹס שלו מֻזהר לשבת בבית ולהשקיע את עצמו בתוך האוקיָנוס הפנימי שבקרבו, אלא הולך הוא למרחקים, לבַקש כוס מים מכלי אחרים. עלינו ללכת לדרכנו ביחידות. אהוב עלי בית־התפלה, הדומם והשוקט בטרם החֵלה בו עבודת אלהים, יותר מכל תפלה שבעולם. כמה צופים בני־אדם למרחקים, כמה נראים הם קרי־נפש וטהורים, בשעה שכל אחד מהם מֻקף גדר או מקדש! מי יתן והיינו כן לעולם. למה לנו לקבל על עצמנו את החטאים של ידידנו, או של אשתנו, או של אבינו או של ילדנו רק משום שהם מסֻבּים לאח המבֹערת שבבתינו, או משום שדם אחד נוזל בעורקינו? דמי נוזל בעורקיהם של כל בני־אדם, ובעורקי אני, נוזל דם הכל. אבל אין זו סבה מספקת בעיני, שאקבל על עצמי את זדונם או את אִוַּלתּם, ולוּ גם במדה שאהיה מתבַּיֵּש בשביל כך. אולם מן הצֹרך הוא, שהתבודדותך לא תהיה מֶכַנית, כי־אם רוחנית, זאת אומרת, שצריכה היא להיות עלית נשמה. לעתים נראה, שכל העולם כֻּלו מתקשר עליך להלאותך בדברי הבל והבאי מלאי הפלגות וגוזמאות. רֵעך, איש־חסותך, ילדך, פחד, מחלה, מחסור, חמלה – כֻּלם דופקים בבת־אחת על דלתך הסגורה וקרואים: “צא אלינו!” אבל אתה, מקומך אל תנח, אל תבוא לתוך שאונם והמונם. אותו הכח והיכֹלת, שיש להם לבני־האדם להלאותני, אני הוא הממציאם להם מתוך סקרנותי הרפויה. אין אדם יכול להתקרב אלי, אלא אם אני עצמי גורם לזה במעשי. מה שאנו אוהבים – שלנו וברשותנו הוא, אבל על־ידי חמדת היצר אנו גוזלים מאתנו את אהבתנו".

אם אין ביכלתנו להתרומם בבת־אחת לידי מדרגת הקדֻשה של הענוה והאמונה, הבה נעמוד לכל־הפחות בפני הנסיונות, שאנו מתנסים בהם; הבה נאסור מלחמה עליהם ונעורר בקרב לבנו, לב הסַּכְּסים, את האל תּוֹר ואת האל אוֹדִין – את הגבורה ואת תקיפות־הדעת. את זאת יכולים אנו לבצע בעתות השַׁלוה שלנו, אם נדבר את האמת. הסתלק מהכנסת־אורחים כוזבה זו ומחביבות חנֻפּה זו. אל תוסיף לחיות כפי מה שמבקשים ומצפים האנשים התועים והמתעים, שאנו מתהלכים עמהם. אמור להם: הוי אבי, הוי אמי, הוי אשתי, הוי אחי, הוי ידידי, הנה חיה חייתי עמכם עד־עתה רק למראית־עין. מן היום והלאה אני של האמת. יהי גלוי וידוע לפניכם, שמעתה אינני נשמע לשום חֹק, בלתי אם לחֹק הנצחי. שוב אינני רוצה לעמוד עם כל הסובבים אותי במסֹרת ברית, כי־אם ביחסים של שכֵנות. אני אשתדל לכלכל את אבותי, לפרנס את בני משפחתי, להיות בעל צנוע של אשה אחת, – אבל את כל היחסים האלה אקיֵם בדרך חדשה ושאינה כבושה. נפשי נקעה מן המנהגים שלכם. רצוני להיות מה שהנני בעצמי. שוב אינני רוצה לרוצץ את עצמי למענך או למענך. אם יכולים אתם לאהבני בהויתי זו המיֻחדה לי, הרי מוטב לאֹשר שנינו, ואם אין – הנה אשתדל לזכות בעיניכם להיות כדאי וראוי לכך שתאהבוני. אני לא אעלים את הדברים שהם לפי טעמי ואת הדברים שהם תועבת נפשׁי. רוצה אני להאמין אמונה רבה כל־כך, שכל דבר שיש בו מן העמֹק קדוש הוא, עד אשר אשקוד בזריזות יתרה לעשות לעיני השמש ולעיני הירח את כל דבר המשמח אותי בקרבי פנימה ואת כל מה שלבי נמשך אחריו. אם יקַר־רוח אתה, אהבך; ואם אין, אינני רוצה להכאיב אותך ואת עצמי, אם אביע לך רגשות רצון מתוך חנֻפּה וצביעות. אם איש נאמן וישר אתה, אלא שאתה מחזיק באמת אחרת השונה מזו שאני מחזיק בה, הִדָבק בבני־סיעתך; אני אבקש לי בני־סיעה משלי. אני עושה זאת לא מתוך אהבת עצמי, אלא מתוך הכנעה ובלב נכון. טובת עצמך, כמוה כטובת עצמי וכטובת עצמם של כל הבריות, דורשת מאתנו לחיות חיים של אמת ונכוחה, ולוּ גם עברו עלינו ימים רבים, שהיינו שקועים בשקר. האמנם דבר זה קשה לך לשמוע היום? יעבור זמן מועט ואתה אהוב תאהוב את הדבר, אשר לאהוב אותו אתה מצֻוֶּה מפי הטבע שלך וגם מפי הטבע שלי, ואם אך נלך בדרך האמת, סופה להביא אותנו לידי תוצאות נאמנות. אבל אם כן, הרי אפשר שמתוך כך אתה עתיד לגרום יסורי נפש לידידיך? אמנם כן, אפשר הדבר; ואף־על־פי־כן אינני יכול למכור את חרותי ואת תקפי ועֻזי, בכדי שלא להכאיב את אנינות דעתם. חוץ מזה, הרי בחייהם של כל בני־האדם מצויים רגעים שדעתם מתיַשבת עליהם והם נעשים מסֻגלים להציץ ולהסתכל במלכות האמת המֻחלטת; ואז ידונו אותי לכף זכות, וגם הם יעשו כמוני אני.

ההמון סובר, שאם אתה מסתַּלק ממדות המוסר המקֻבּלות בין הבריות, הרי זונח אתּה את כל מדה מוסרית, ופורע חֹק גמור אתה; ואפשר שבעל־ההנאה עז־הנפש יבקש להשתמש בשמה של הפילוסופיה, כדי לעשות ממנו מעטה־זהב לכסות את מעשי פשעיו. אבל הן החֹק של ההכרה הפנימית נשאר בתקפו. יש שני מינים של ודוי וחשבון־הנפש ובאחד משני אלה עלינו לאחוז. יכול אתה למלא את מתכֹּנת החובות המוטלות עליך, אם אתה מטהר את עצמך בדרך ישרה או בדרך עקיפין. השֵׁב אל לבך ועַיֵּן בדבר, אם קִיַמת את החובה המוטלת עליך ביחס לאביך, לאמך, לבן דודך, לשכנך, לעירך, לחתולך ולכלבך; אם נתת תואנה לכל אחד מאלה לִתּן בך דֹפי. אבל יכול אני גם שלא להסתפק באמַת־המדה הבלתי־ישרה זו, אלא לכפר בעצמי לחטאים שחטאתי. יש לי תביעות קשות, שאני תובע מעצמי, ואני קובע לעצמי חוג של חובות משלי. בתוך חוגי זה אני שולל את השם חובה מהרבּה משמרות־עבודה הקרויות חובות. אבל אם יש ביכלתי לקיֵם את המצוות והפקֻדות, שמטילה עלי תורתי אני, הרי תורה זו מזַכּה אותי לשחרר את עצמי מסֵפר החֻקים של העם. אם מעלה אדם על דעתו, שחֻקתי זו רפויה וקלושה היא, הבה ינסה למלא את פקודיה אפילו יום אחד.

ובאמת הנה דבר־מה נשגב ואלהי, נדרש מן האדם, אשר השליך אחר גוו את הטעמים הרגילים, שעל־פיהם מתנהגת האנושות, וערב את לבו לשים את מבטחו בו בעצמו, להיות לו למורה ולמדריך. יהי לבו מרומם, רצונו מלא אמונה ומבט־עינו בהיר, לבעבור יוכל היות באמת ובתמים תורה, חברה וחֹק ומשפט לעצמו, לבעבור תוכל כל מגמה פשוטה שלנגד עיניו להיות לו חזקה וכבירה, בשם שהכרח של ברזל חזק וכביר הוא לאנשים אחרים!

המסתכל במראהו הנוכחי של אותו הדבר הקרוי בשם חברה, יהא רואה ומכיר בצֹרך שיש בתורת המוסר האמורה לעיל. בחברה זו דומה האדם כאלו נֻטלו ממנו עורקיו ולבבו וכאלו נהפכנו כֻּלנו לבכיָנים חרדים ונואשים. אנו מתיראים מפני האמת, מתיראים מפני הגורל, מתיראים מפני המות ומתיראים איש מפני רעהו. דורנו אינו מקים מקרבו אנשים נעלים וכלילי־שלמות. אנו צריכים לאנשים ונשים, אשר כחם אִתּם לחדש את חיינו ואת מעמד החברה שלנו, אלא שאנו רואים מסביבנו על־פי־רֹב נפשות מָכות וחֵלְכָּאוֹת, שאינן יכולות לסַפק את צרכי עצמן, שלהוטות הן אחר הכבוד במדה נפרזה, שאינה מתאימה כלל לשעור כֹחן המעשי, ויומם ולילה הן מחזרות על הפתחים ופושטות יד לקבל נדבות. מערכת סדרי הבית שלנו רוח של קבצנות שורה עליה; את האמנֻיות שלנו, את עסקינו, את נשואינו, את אמונתנו לא בחרנו אנו, כי אם החברה בחרה בם למעננו. מגבורי החיל שבטרקלינים אנחנו. אנו משתמטים מן המלחמה הקשה עם הגורל, מלחמה המולידה כח וגבורה.

כשבני הנעורים שלנו אינם מצליחים במעשה הראשון שהם עושים מיד יפול לבם עליהם. כשהסוחר הצעיר בא לידי שמיטת כספים, אומרים עליו הבריות שאדם אבוד הוא. כשעלם אשר שאר רוח לו גמר את חֹק למודו באחד הקולידז’ים ועברה עליו שנה והוא לא השיג מִשרה באחת הערים או באחד הפרברים אשר בּבּוֹסטון או בניוּיוֹרק, מיד נדמה לידידיו וגם לו לעצמו, שאכן יש לו טעם מספיק להיות שרוי ביגון ולְבַכּוֹת כל ימי חייו את קשי גורלו. עוּל־ימים אמיץ, יליד נְיוּ־הֶמְפְּשִׁיר או וֶרְמוֹנְט, המנסה בזו אחר זו בכל האֻמנֻיות שבעולם, אשר היום הוא רַכָּב, מחר הוא פֶרְמֶר, ואחר הוא נעשה לרוכל, למחזיק בית־ספר, למטיף בבתי־התפלה, למוציא עתון וסופו שנבחר לציר בקוֹנגרֶס, קונה לו שכונה שלמה בעיר וכו' וכו' במשך שורת שנים רצופות. וכשהוא נופל הרי הוא נופל תמיד על רגליו, כאחת החתולים ושב ועומד קוממיות – עוּל־ימים שכזה שקול הוא כנגד מאות של בֻּבּות המצֻיות בכרכים, מעין אלה הנזכרות למעלה. הוא מהלך בצדו של כל יום ויום מימי חייו, ואינו מתבַּיֵּש על אשר אינו לומד את “אחת האֻמניות”, מפני שאינו דוחה את חייו לאחר זמן, אלא הוא חי את החיים של עכשיו. לא אפשרות אחת לפניו, כי אם מאה אפשרֻיות. הבה יגלה הסטוֹאיקן את המקורות הכמוסים שבאדם ויאמר לבני־האדם, שאינם ערבות כפופות, אלא שיכולים וחַיבים הם לשחרר את הכחות האצורים בקרבם; שמתוך שמִבטח־עצמם ילך הלוך והתפתח, יתגלו בקרבם כחות חדשים; כי אין האדם אלא הדבור, שהיה לבשר ודם, אשר נוצר להביא גאולה לעמים ועליו להתבַּיֵּש מפני חמלתנו עליו, וכי בה בשעה שהוא פועל את פעֻלתו מאליו וזורק בעד החלון את החֻקים, את הספרים, את פסילי האלילים ואת המנהגים, שוב אין אנו מרחמים עליו, אלא מודים ומכבדים אותו, – מורה שכזה יקומם את הריסות חיי האדם וישוה עליהם תפארת והוד ויעשה את שמו יקר להיסטוריה של כל באי עולם.

אכן נקל הוא לראות, שמדה יתֵרה של מבטח אדם בעצמו עלולה לחולל מהפכה בכל החובות והיחסים שבין בני־האדם: באמונתם, בחנוכם, בשאיפותיהם, בארחות חייהם, בדרכי התחברותם זה עם זה. במשפטי הקנין ובהשקפות העיוניות שלהם.

1. צא וראה, מה טיבן של התפִלות, שבני־אדם מתירים לעצמם להתפלל! דבר זה, שהם קוראים לו בשם “עבודת אלהים קדושה”, איננו אפילו מעשה של אֹמץ־רוח ואין בו כלום ממדת הגבורה. אין התפלה אלא הבטה אנה ואנה ובקשת יהי רצון, שתבוא עזרה מבחוץ בזכות צדקתם של אחרים, והרי היא מסתבכת ואובדת בערבוביה עצומה לאין חֹק של דברים שבטבע ודברים שלמעלה מן הטבע, של שתדלנות והמלצה מצד אחרים ושל נסים ונפלאות. תפלה שהיא בקשת חסד וטובה מיֻחדים ויוצאים מן הכלל – בקשת איזה דבר, אשר ערכו פחות מן הטוב העליון והגמור, – רק חלול הקֹדש ומעשה פשע הוא. אין התפלה אלא הסתכלות במעשי החיים ומעבדיהם מנקֻדת השקפה עליונה שבעליונות. אין היא אלא שיחת עצמה של הנפש המסתכלת והמלאה עליצות. אין היא אלא רוח אלהים, המכריזה שמעשיה טובים ונאים הם. אבל תפלה לשם אמצעי, להשיג על־ידה איזו מטרה פרטית, שפלות וגנבת הדעת היא. כל עִקרה של תפלה שכזו אינו אלא הנחה, שבטבע והכרה מצויה שניות ולא אחדות גמורה. אבל מכיון שאדם מתיַחד עם אלהים, שוב אין הוא עלול לבקש נדבות. אז כל מפעל וכל מעשה תפִלה בעיניו. תפלתו של עובד־האדמה, הכורע על ברכיו, בכדי לנַכּש את שדהו; תפלתו של השַּׁיָט, הכורע על ברכיו עם כל תנופה ותנופה של המשוט שלו – רק אלה תפלות נאמנות הן, אשר קולן הולך ונשמע מסוף הטבע ועד סופו, אף־על־פי שהן נאמרות לשם תכלית פחותה. קַרַטַק אשר ב"בוֹנְדוּקָא של פְלֶצֶ’יר, כשמזהירים אותו, שיחקור וידרוש את רצונו של האל אוֹדַטָּא, משיב:

"רְצוֹנוֹ הַכָּמוּס אָצוּר בִּשְׁאִיפוֹתֵינוּ;

עֹז רוּחֵנוּ אֵל טוֹב הוּא מֵאֵין כָּמֹהוּ".

תפלת פלסטר ממין אחר הִנם דברי הנֹחם והחרטה שלנו. אם אין רוח אדם נוחה בשל עצמו, הרי זה אות ומופת, שחסר הוא את הבטחון בעצמו: אין זו אלא חֻלשת הרצון. הצטער על פֻּרעניות הבאות על אדם, אם יכול אתה מתוך־כך לעזור לסובל והנענה; ואם לאו, תן דעתך למַעְבָּדֶךָ, וזאת תהיה כבר ראשית הרוָחה מן הפֻרענות. כיוצא בזה גם השתתפותנו בצערם של אחרים יש בה מן הפחיתות. אנו באים אל בני־אדם, היושבים ובוכים בכיה של שטות, והננו יושבים על־ידם ובוכים ומתיַפּחים עמם כאחד, תחת להשפיע עליהם דבר־מה שיש בו מן האמת והמַרפא ואשר כח בו להרעישם ולזעזעם זעזועים אֶלֶקטריים, ולהחזיר להם שוב את ישוב הדעת והתבונה שלהם. סודה של ההצלחה צפון וכלול בשמחת נפש זו, שממציאים לנו מעשי ידינו. אדם המסַיֵע את עצמו, רוח הבריות ורוח המקום תמיד נוחה הימנו. כל הדלתות נפתחות לפניו לרוָחה, כל הלשונות מברכות אותו בשלום, כל הכבוד והיקר שבעולם קושרים לו כתרים, כל העינים צופות ומביטות אליו בתאוה. אהבתנו יוצאת לקראתו ומחבקת אותו בזרועותיה, מפני שאין הוא צריך לה. אנו חובבים אותו ומפארים את שמו בחרדה ובשקידה יתרה, מפני שהלך בשבִילו המיֻחד לו ובז לדֳפי, שנתנו בו הבריות. אהוב וחביב הוא לאלהים, מפני שהיה שנוא על הבריות. “לקול קריאת איש מחזיק בתֻמתו, אמר צורואסטר, חשים אֵלֵי אַלמות עד מהרה”.

כשם שתפלותיהם של בני־אדם אינן אלא מחלת הרצון, כך גם אמונותיהם אינן אלא מחלת השכל. דרכם של בני־האדם לדַבֵּר בלשונם של בני־ישראל הסכלים: “דַבּר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידַבּר עמנו אלהים, פן נמות”. בכל מקום אני נתקל במעצורים, המעכבים ביָדי ממצֹא את האלהים בקרב אחי, מפני שנעל את דלתות מקדשו שלו ואינו אלא מסַפּר משלי־בדים על אלהי אחיו או על אלהי אחי אחיו. כל רוח חדשה המתגלה בעולם משמשת קְלַסִּיפיקַצְיָה חדשה. אם רוח זו רבת־הפעלים וכבירת־כח היא במדה שאינה מצויה, מעין רוחו של לוֹק, לַבוּאזַיֵי, הֵיטוֹן, בֶּנְטַס, פוּרְיֵי, הרי היא מכרעת בקלסיפיקציה שלה את רוחותיהם של שאר הבריות, והנה שִׁטה חדשה באה לעולם! כפי מדת עֹמק המחשבה שלה ובקשר עם זה כפי מספר הענינים, שהיא נוגעת בהם ומקרבת אתם להשגתו והבנתו של התלמיד, היא גם מדת התענוג שלה. ביחוד נִכּר החזיון הזה בעניני אמונות ובתורות הכנסיות הדתיות, אשר גם הן אינן אלא קְלַסִּפִיקַצְיוֹת של אחת הרוחות כבירות־הכח, המתמכרות לחקר הרעיון העִקרי על־דבר חובתו ויחסו של האדם אל הנשגב והעליון. כזאת היא תורת הקַלוִיניסמוס, הַקְוַקֵריסמוס והסוידינבורגיסמוס. הנלוה אל התורה החדשה מוצא באותו השִׁעבּוד, שהוא משעבד את כל דבר לטֵרמינולוגיה החדשה, אותו התענוג הנפשי עצמו, אשר תרוה נערה, שזה עתה למדה את תורת הבּוֹטַניקה ואשר מתוך התורה הזאת הארץ ותקופות השנה הנן כחדשות בעיניה. אמנם יש אשר במשך זמן ידוע ימצא התלמיד, שמתוך שקידתו והגותו ביצירות רוחו של רבו הולכים כֹּחות שכלו הלוך והתפתח, הלוך והתרַבּה. אבל בשביל כל אלה, שרוחם אינה שקולה ומעֻיֶנת, נעשית הקלסיפיקציה לאליל ונהפכת מאמצעי, שמשתמשים בו שמוש שבמהרה הוא נגמר, לתכלית בפני עצמה, עד אשר גדרי השטה הזאת מתלכדות ומתערבות למראית־עיניהם עם גדרי העולם אשר במרחקי האֹפק; מאורות השמים נראים להם כתלויים ועומדים בכִפת הרקיע, אשר נטה רבם ומורם. הם אינם יכולים להעלות על דעתם מה זכות יש לכם, בני סיעה אחרת, להיות חוזים ומסתכלים – ובכלל האיך מֻכשרים אתם לחזות ולהסתכל: “אין זאת כי אם גָנֹב גנבתם על־ידי איזו תחבולה את האור משלנו”. ואין הם רואים ומכירים, שאור פרוע, אור שאינו משתעבד לשום סדר ומערכה, פורץ ובוקע לתוך כל אהל ואפילו לתוך אהלם שלהם. הניחה להם להיות מצפצפים ומהגים זמן־מה ולאמור על האור, ששלהם הוא. אם כנים וישרים הם ועושים מעשים טובים, הרי ביתם, בית העץ הקטן החדש והנקי, יהי נעשה במהרה צר ושפל יותר מדי, הוא יתמוטט ויתערער, ירקב ויסתלק מן העולם, אבל האור שבן־אלמָות הוא יהי מבהיק מעל לתבל כֻּלה כשהוא רענן ומלא עליצות ומפיץ רבוא רבבות קרנים, רבוא רבבות צבעים כמו בבֹּקר הראשון של היצירה.

2. על הבלי השוא, אשר מקורם בחֹסר השכלה עצמית, נחשבת גם התאוה למסעות, אשר אליליה הם איטליה, אנגליה ומצרים והמוסיפה עדַין לצודד בקסמיה את לבותיהם של כל האמיריקנים הנאורים, אותם האנשים, אשר הלהיבו את דמיונם של בני־האדם להעריץ את אנגליה, את איטליה ואת ארץ יון, לא עשו זאת אלא מהיותם הם עצמם תקועים וקבועים באדמת מושבם בציר הארץ. בשעות של גבורה והתרוממות הרוח אנו מרגישים, כי החובה שלנו היא היא הקובעת את מקום מושבנו. הנפש איננה מן הנוסעים והתַּיָּרים; אדם חכם יושב־בית הוא וכשההכרח שלו או החובה שלו מוציאים אותו על־פי איזו הזדמנות מחוץ לביתו, או מאלצים אותו ללכת לארצות נכריות, הרי בלבו ובנפשו נשאר הוא בביתו, והכרת פניו מביאה את בני־האדם לידי ההרגשה, שהוא הולך במלאכת החכמה והצדקה, ומבקר הוא ערים ובני־אדם כשליט ולא כאחד האורחים־הפורחים או כאחד העבדים.

אינני מתנגד בעקשנות למסעות מסביב לכדור הארץ, הנעשים לתכלית האָמנות, לתכלית המחקר והלמוד ולשם אהבת הבריות, בתנאי קֹדם למעשה, שיהא לו לאדם ביתו שלו וארץ־מולדת שלו, וכשאיננו הולך לארצות נכריות מתוך תקוה למצֹא בהן דבר־מה נעלה מזה שהוא יודע. מי שהולך למסעיו לשם שעשועים, או בכדי לסַגל לו דבר שאין הוא נושא אותו בקרב לבו הוא, אינו אלא נוסע ובורח מעצמו, ובעודנו צעיר זִקנה קופצת עליו בתוך שרידי הקדמוניות הבָּלים המזדמנים לפניו. בנוֹא־אָמון ובתַדמוֹר זקנה קופצת עליו והוא נעשה למפּלת־חָרבּה כחרבות הערים הללו. אל גלי חרבות הוא מוליך ומביא את גלי החרבות שלו.

הנסיעה – גן־עדנם של השוטים היא. הנסיעות הראשונות שלנו מוכיחות אותנו לדעת, כי מקומות זרים הנם בשבילנו דברים של מַלָּךְ. בביתי חלמתי חלומות כי בניאַפּוֹל וברומא אוכל להשׂכּיר את נפשי ביפי ואשתחרר מן היגון המדַכּא אותי. אני צורר את חפָצי במלתחתי, חובק מתוך ברכת־פטורין את ידידַי, יורד באניה המפליגה בים, ולבסוף אני מקיץ ורואה את עצמי בניאפּול, והנה גם שם לפני אותה המציאות הקשה, אותה העצמות שלי גופה הקודרת ביגונה, שאני בורח מפניה. אני הולך לסַיֵר את הוַטיקן ואת הארמונות, אני מעמיד את עצמי, כאלו נפשי שׁכורה ממראה עיני ומכל ההשפעות אשר הֻערו עלי, אבל באמת אין היא שכורה כל־עִקר. צרי ומתקוממי מהלך אחרי אל כל אשר אלך.

3. אפס תאות־הנסיעה משמשת סִמן של חלי עמֹק יותר, המנגע את כל פעֻלתו הרוחנית של האדם. שכלנו נע ונד הוא מטבעו ושיטת החנוך שלנו מטפחת וּמְרַבָּה בקרבנו רוח נדודים ורֹגז. הרהורי רוחנו משוטטים במרחקים, בשעה שֶׁגוֵנו אנוס לשבת תחתיו בבית. דרכנו לחקות מעשי אחרים; ומהו החקוי, אם לא מסעותיה של הרוח? בתינו נבנו לפי טעמם של אחרים; על הכונניות שלנו עומדים כלי־שעשועים וקשוטים מעשה ידי אחרים; הדעות שלנו, הטעם שלנו, הכשרונות שלנו סמוכים וכרוכים אחר העבר ואחר הרחוק. הנפש היא היא שיצרה את האמנֻיות ומלאכות־המחשבת בכל מקום שהגיעו שם לידי הפרחה ושכלול. רק בתוך נפשו שלו היה האמן מבקש ומוצא את התבנית ואת הדוגמה למעשה היצירה שלו. על־פי מחשבתו שלו היה מְכַוֵן את מעשה הדבר, שעלה על דעתו לעשות, ואת התנאים שצריך היה למלא אחריהם בשעת היצירה. ולמה זה אפוא מעתיקים אנו את הסגנון הדוֹרִי או את הסגנון הגוֹתּי? יפי מַתְכֹּנֶת, רוממות־המחשבה ודרך־ארשת נאה ודקה קרובים לנו כאשר לכל שאר הבריות, ואם האמן האמיריקאי יסתכל מתוך תקוה ואהבה בדבר העומד להעשות על ידו, כשהוא מחקר את האקלים, את הקרקע, את אֹרך מדת היום, את צרכי העם ואת תכונתו וצורתו של שלטון המדינה, אז ייצר בית, אשר כל הדברים האלה יהיו מצויים בו במדה נאותה, וגם הטעם והחוש האמנותי ימצאו מתוך־כך את ספוקם הראוי.

הוה סמוך על דעתך, התמכר לעצמותך; לעולם אל תהי מחקה את מעשי אחרים. את מַתַּת כשרונך שלך, אשר טפחת ורבית במרוצת כל ימי חייך, יכול אתה להביא לידי גלוי בכל עת ובכל שעה; אבל הכשרון השאול משל אחרים אי אתה שולט בו אלא שלטון עראי ולמחצה. אין איש אשר יוכל להורות את האדם את המעשה שהוא עלול לעשותו באֹפן היותר טוב, זולתי יוצרו ובוראו; אין איש היודע אף יכול לדעת מה טיבו של אותו המעשה, עד שבא אותו האיש אשר יצר ובצע אותו. אֵי אותו האמן אשר יכול היה להורות את שקספיר את מעשה היצירה? אי אותו המורה אשר מסֻגל היה להעמיד תלמיד כפרַנקלין, כוַשׁינגטון, כבֶּקוֹן וכניוּטון? כל אדם גדול סגֻלה מיֻחדת במינה הוא. הסציפיוֹניסמוס של סציפיון הנהו אותו החלק שבו, שלא יכול היה לשאול אותו משל אחרים. מעולם אין אדם נעשה לשקספיר מתוך שקידתו של יצירותיו של שקספיר. עשה את הדבר, שאתה נועד לעשותו, והרי אתה רשאי לקוות תקוה בלי מצרים ולהֵעֵז בלי מצרים. באותה שעה אתה מסַגל לך ארשת נמרצה ורוממה כזו אשר למפסלתו של כּידיאס, או לכף־הסַידים של המצרים, או לעטו של משה או של דַנטי, אבל יחד עם זה גם שונה ונבדלת מאשר לכל אלה. מרֹב עשרה, מתוך עתרת מליצתה הנהדרה עם אלפי הלשונות ואפני הדבור שלה אין הנפש יכולה לזלזל בעצמה לחזור ולשנות את מעשה עצמה; אבל אם אזנך מסֻגלת להאזין ולשמוע את הדברים, שמדברים אבות העולם האלה, אין ספק בדבר, שיכול אתה לענות להם באותה ארשת־הדבור עצמה; כי האזן והלשון שני אברים בני טבע אחד הן. הֱוֵה שוהה בתחומים הפשוטים והמלאים אצילות אשר לחייך, שמע בקול לבך ואתה שב ומחדש את העולם שלעבר.

4. כשם שהאמונה שלנו, החנוך והאמנות שלנו פונים כלפי חוץ, כלפי כל נכרי וזר, אף רוח החברה שלנו כך. כל בני־האדם מתפארים בהתקדמותה והתעלותה של החברה, אבל אין איש מתקַדם ומתעלה.

אין החברה הולכת קדימה לעולם. בה במדה שהיא משתכללת מצד אחד, נחשלת ומפגרת היא מצד אחר. היא נוחה להשתנות שנוי שאינו פוסק; היא שקועה בבַּרְבָּרוּת, היא הולכת ונעשית לדת תרבות, הולכת ומתנצרת, הולכת ומתעשרת, הולכת ורוכשת השכלה מדעית; אבל כל השנויים האלה אין בהם משום השבחה ושכלול: תמורת כל דבר שנִתּן לה, דבר־מה נִטל ממנה. החברה מסגלת לה אמניות חדשות ומקפחת אינסטינקטים ישנים. מה גדולה הסתירה שבין האמיריקאי הלבוש יפה, היודע קרוא וכתוב, החושב מחשבות, אשר שעון, עט־עופרת ושטר מדינה מֻנחים בכיסו, ובין בן זֶלַנדיה החדשׁה, ההולך ערום בלי לבוש, אשר כל רכושו אינו אלא מקל־יד, רֹמח, מחצלת והחלק העשרים של סֻכּה משֻׁתּפת, אשר הוא ישן בה! אבל אם אתה משוה את בריאותם של שני בני־אדם אלה, אתה מוצא, שהאדם לבֶן־העור קִפח את כחו שהיה לו מתחלת בּרִיָּתו. אם אמת הוא מה שמספרים התַּירים, נמצא, שאם אתה מכה את הפרא בקרדֹם רחב, הרי כעבור יום או יומים בשרו הפצוע מתאחה ונרפא, בה בשעה שמכה שכזו היתה מורידה את האדם הלבן לשחת.

האדם בן־התרבות עשה לו מרכבה, אבל אבדה לו היכֹלת להשתמש ברגליו. הוא עשה לו מסעדות להשען עליהן, אבל בה במדה חסר הוא את משען שריריו. יש לו שעון ג’יניבי מעשה אמן ומדֻיּק, אבל חסרה לו החריצות לכַוֵּן את השעה על־פי החמה. מצוי בידו לוּח־ים גרִינוִיצ’י, ומֻבטח הוא שבו יוכל למצֹא בשעת הצֹרך את הידיעות האַסטרוֹנוֹמיות שהוא זקוק להן, אבל בחוץ אין אדם זה יודע אפילו כוכב אחד שברקיע השמים. אל תקופת החמה אין הוא משגיח; את שווי היום והלילה אין הוא יודע, ולעמת כל אותו הלוח הברור של השנה אין ברוחו מורה־שעות המכֻוָּן ומתאים לו. פנקסי הרשימות מקלקלים את כח זכרונו; הסִּפְרִיוֹת שלו מדכאות בכֹבד משאן את תבונתו; חברות האחריות מרבות את מספר מקרי האסון; ושאלה גדולה היא, אם המכונות שאנו ממציאים אינן מכבידות עלינו את עֹל־החיים במדה יתרה; אם על־ידי שכלול התרבות לא אבד לנו חלק מן האנֶרגיה הטבעית שלנו, ואם על־ידי נצרות נֻקשה, שׁקפאה ללא־חיים במוסדות ובצורות חיצוניות, לא אבד לנו חלק מכֹחה של מדת חסידות, שהיתה מצויה בנו מבראשית. שהרי כל סטוֹאיקן היה סטואיקן לאמִתּו, אבל בנצרות – איה אפוא הנוצרי לאמִתּו?

בתחום המצב המוסרי אין אנו מוצאים נטיה מן הכלל במדה יתרה מכפי שהיא מצויה בתחום הגדול ומדות־השעורים. אנשים נעלים אינם מצויים עכשיו במספר מרֻבּה מכפי שהיו מצויים בזמן מן הזמנים מלפנים. אפשר לנו להכיר דמיון מצֻיָן שבין גדולי העולם אשר בדורות הראשונים ואשר בדורות האחרונים, אף אין כל המדע, האמנות והפילוסופיה של המאה התשע־עשרה עלולים ליצור ולהעמיד אנשים יותר נעלים מגבוריו של פּלוּטַרך, אשר חיו לפני עשרים ושלש או לפני עשרים וארבע שנות מאות. לא בזמן הולך הגזע ומתקדם. פוֹקְיוֹן, סוקרַטֶס, אַנַקסגוֹרס, דיוגֶנס – אנשים גדולים הם, אבל הם אינם משאירים אחריהם שום סיעה של אנשים גדולים, מי שבאמת מבני סיעתם הוא, לא היה נקרא על שמם, אלא יהיה אדם גדול בפני עצמו וייסד לו כת חדשה בפני עצמה. האמנֻיות וההמצאות של כל תקופה אינן אלא התִּלבֹּשת שלה, וכשהן לעצמן אינן מוסיפות עֹז וגבורה לבני־האדם. הרע שגורמת המכונה המתֻקנת משַׁמש שלומים וגמול בעד התועלת שהיא מביאה. העלילות הכבירות ומעשי־הגבורה שעשו הוּדְסוֹן ובֶּהרינג בסירות־הדוגה שלהם הפליאו את פרַנקלין ואת פַּארִי, אשר מסעי־הציר שלהם היו ערוכים ומתֻקנים בכל מכשירי המדע ומלאכת־המחשבת שבזמנם. בסיוע של שפופרת־חזות פשוטה גלה גַלִילֵי שורה שלמה של מראות וחזיונות בשמים, העצומים ומפֹאָרים יותר מכל מה שגלה אחריו אדם אחר. וקוֹלוּמְבּוֹס מצא את העולם החדש, כשהפליג בים באניה שאינה מקֹרה. דבר המושך את הלב הוא לראות הֵיך אמצעים ומכונות, שהנהיגו אותם לפני כמה שנים או לפני שנות מאות מתוך תשואות חן וקִלוס, הולכים ויוצאים מידי שמושם, או הולכים ומשתכחים. הגֵניוס הגדול דרכו להיות חוזר תמיד על אדם אמִתִּי, שיש בו מן הממש. את מעשי השכלול והתִּקון שבחכמת המלחמה היינו חושבים על הנצחונות הגדולים של המדע, והנה בא נפוליון וכבש את אירופה כֻּלה בטכסיס של חֲנָיַת הצבא, שכל־עקרו אינו אלא חזרה אל אֹמץ־רוחו של איש־הצבא בלבד, אשר פרק מעליו את כל המשא של תשמישי עזר. “האימפרטור”, אמר לַס קַזַס, “סבר שאי־אפשר לו ליצור צבא משֻכלל ומתֻקן מבלי לבַטל את ההזדינות שלנו, את המחסנים, את הקוֹמיסריאטות ואת עגלות המשא, וראש מאוייו היה, שאיש־צבא יקבל, כמנהג הרומאים, את מנת מחיָתו בתבואה, אשר יטחון אותה בריחים של־יד שלו ויאפה את לחמו בעצמו”.

החברה דמיונה כגל המים. הגַל הולך ומתנועע קדימה, מה שאין כן המים, שהוא מֻרכּב מהם. אותו חלק המים עצמו אינו עולה מתחתית הגל עד לראש שיאו. אחדותו של הגל אינה אלא למראית־עין. היחידים, הַמְהַוִּים ומקַימים באותה שעה את אחת האֻמות, ימותו בשנה הבאה, ועמם יחד ימות גם הנסיון שרכשו להם בחייהם.

וכיוצא בזה גם הבטחון בקנין ורכוש, הכולל בתוכו את הבטחון בכחו של שלטון המדינות המגין על הקנין, אינו אלא חֹסר בטחונו של אדם בעצמו. בני־האדם הסבו זה כמה את עיניהם מעל עצמם ושמו את כל מעיָנם רק בדברים שמחוץ להם, עד שסוף־סוף הגיעו לידי־כך, שהם מכבדים ומוקירים את המוסדות הדתיים, המדעיים והאזרחיים רק כמשמרת הרכוש והקנין, והם דנים לכף חובה את כל הערעורים שמערערים עליהם, משום שמרגישים הם, שהערעורים הללו מכֻוָּנים גם כלפי הקנין והרכוש. הם מודדים את הכבוד, כשהם חולקים איש לאחיו לפי מה שיש לו לכל אחד ולא לפי מה שכל אחד הנהו בטיבו ובעצמותו. אבל אדם נאור לאמִתּו מתבַּיֵּש בקנינו ומכַבּד בעצמו רק את מהותו האנושית. וביחוד שנוא עליו מה שיש לו, כשהוא רואה שאינו אלא מקרי וארעי. – שלא בא לידו אלא בירושה, או במתנה או על־ידי מעשה־פשע; ואז מרגיש הוא, שאין זה קנין לאמִתו, שאין הוא שַׁיָּך לו, שאין לו שרשים בו בעצמו, ואין הוא מצוי ברשותו, אלא משום שמהפכה או שודד עדַין אינם מוציאים אותו מידו. אבל מה שישנו האדם על־פי מהותו וטיבו, הרי זה מביא תמיד לידי רכישות קיָמות וקבועות, ומה שהאדם מסַגל לעצמו על־פי תכונותיו האישיות, הרי זה קנין חי, שאינו נזקק להגנתם של שליטים ואינו צריך לחשוש מפני פרעות ההמון, מפני מהפכות, מפני דלֵקות, מפני סערה, מפני פשיטת־הרגל, אלא הוא הולך ומתחדש תמיד בכל מקום, שהאדם נושם אויר. “גורלך או חלקך בחיים, אמר הכליף עַלי, חוזר אחריך ומבקש אותך, ולכן מנע את עצמך מלחזור אחריו ולבקשו”. הויתנו תלויים ועומדים בנכסים החיצונים האלה מביאה אותנו לידי הכנעת העבדות, שאנו נכנעים מפני מִספּרים ומִנינים. הנה מתכנסות המפלגות המדיניות לאספות מרֻבּות; ככל אשר יגדל ויעצם מספר ההמון, ככל אשר ירבו להִשָּׁמע קולות הקריאה: “הנה המלאכות מֵאֶסֶקְס!” “הנה הדימוקרטיה מִנְיוּהָמְפְּשִׁיר!” “הנה הוִּיגִים מִמֶּן!” – כן ירגיש הפַּטריוֹט הצעיר את עצמו חזק ועצום יותר בגלל הופעתם ומציאותם של עוד אלפי עינים וידים חדשות. כיוצא בזה גם הריפוֹרמטוֹרים שׁלנו מקהילים קהלות ברבים ומציעים החלטות ונמנים וגומרים עליהן ברֹב המון. אבל לא כן, ידידי, יהיה רצון מלפני האלהים להשרות את שכינתו עלינו ולשכון בתוכנו, כי־אם בדרך אחרת ובאֹפן אחר, השונה מזה תכלית השנוי. רק בשעה שאדם מסתלק מכל סיוע ומשען הבאים מידי אחרים ועומד ברשות עצמו, חזק ובעל־יכֹלת הוא בעיני. עם כל טירוֹן שהוא מכניס תחת דגלו, כחו הולך ותש. כלום אין אדם טוב ומעֻלה מעיר שלֵמה? אל תבקש דבר מבני־אדם, ובתוך החליפות והתמורות ההולכות ונמשכות לאין־קץ צריך אתה להֵרָאות בכל עת ובכל שעה כעמוד איתן, אשר כל הסובב אותך נשען וסמוך עליו. האיש היודע, כי הכח טבוע באדם מתחלת בריתו, כי חלש הוא רק מפני שהיה מבקש לו טובה מחוץ לעצמו ובמקום אחר ומדעתו את כל זאת הרי הוא מתמכר בלי פקפוק למחשבתו שלו, איש כזה זוקף את קומתו כרגע ועומד קוממיות ומשעבד את אברי גופו לרצונו ועושה נפלאות; כיוצא בזה, אדם העומד על רגליו חזק הוא מן האדם העומד על ראשו.

הנה כי כן, הֱוֵה משתמש בכל מה שנקרא בשם הצלחה. רֹב בני־האדם משחקים עמה וזוכים בכל או מפסידים את הכל – הכל לפי מסבת הגלגל החוזר שלה. אבל אתה שְׂטֵה מן הָרְוָחִים האלה, לפי שאינם כשרים; הוֹה עוסק ומטפל בסבה ומסובב, שהנם מעין מזכירים ושרי־מעלה במלכות שדי. הוה פועל ומסַגל לך קנינים בתחום רשותו של הרצון, ומתוך כך אתה עוצר בגלגלו של המקרה ואתה יכול אחר־כך לישב בשלוה ושלא לפחד מפני תהפוכות מסבותיו. נצחון פוליטי, עליתן של רֵינטות, שוב קרובך החולה לאיתנו, חזירתו של ידידך ממרחקים, או כל מקרה אחר שיש בו כדי לשמח את הלב, מרומם את רוחך ואתה חושב, שימים טובים נכונו לך. אל תאמין בזה. שום דבר לא יוכל להמציא לך שלום ומנוחה זולתך אתה בלבד. ואין דבר אשר יוכל להמציא לך שלום ומנוחה, זולתי נצחונם של העִקרים, שעליהם העולם עומד.