נאום־הפתיחה בועידה העולמית הששית של ברית הציונים הרביזיוניסטים
קרקוב, ינואר 1935
במדיניות־החוץ התרכז ז’בוטינסקי בשנת 1934 בעיקר בארגון החרם על סחורות גרמניה, בחיפוש בעלי־ברית יהודיים ולא יהודים לפעולה זו, וביחוד בנסיון לתאֵם ולרכז במוסד אחד את כל תנועות־החרם בעולם כולו. כן ניסתה ברית הצה"ר, על־ידי פניה לחבר־הלאומים, למנוע את מסירת חבל־הסאַר לגרמניה, אחרי משאל־העם שנערך בו, מבלי שיוצג תחילה התנאי המפורש, שבאותו חבל לא יהא תוקף לשום חוקי הפלייה גזעיים.
במדיניות הציונית הפנימית חל מפנה בשלהי שנת 1934, עם גמר משפט ארלוזורוב. בתיווכו של פינחס רוטנברג נפגשו ז’בוטינסקי ובן־גוריון בלונדון לכמה שיחות יסודיות, וכתוצאה מהן חתמו על שני הסכמים: האחד – על הפסקה מידית של השימוש במעשי־אלימות במלחמת המפלגות, והאחד – להסדרת היחסים בין הסתדרות העובדים הכללית לבין הסתדרות העובדים הלאומית. ההסכם השני היה טעון אישור מצד שתי הסתדרויות העובדים. (הסכם זה נדחה אחרי־כן ברוב קולות במשאל־חברים שנערך בהסתדרות הכללית). באותן השיחות נסתמנה גם האפשרות של הסכם מדיני ושל קואליציה ציונית.
בסימן המאורעות האלה התכנסה בינואר 1935 בקרקוב הועידה העולמית הששית של ברית הצה"ר.
סערה מתחוללת עתה בעולם היהודי, סערה המאיימת לעקור משרשם את חיי ישראל בארצות הגולה. ולנגד עינינו מתפשטת הרוח הרעה אף לארצות, שזמן רב לא היתה בהם שנאה ליהודים, לאומות אשר לא ידעו שנאת־יהודים מעולם. הן שמענו מפי ידידנו הנאמן ווג’בוד, כי אף בזקן הפאַרלאַמנטים נראים אותות מדאיגים של השפעת המגפה אשר מקורה באירופה המרכזית.
על הארץ אשר משם יצאה המגפה הזאת אסר העם היהודי, כתגובה, מלחמה כלכלית. עדיין חסר במלחמה זו האיגוד העולמי הדרוש. הנסיון האחרון, שנעשה בלונדון, להקים הסתדרות עולמית של התגוננות יהודית, נכשל, לצערנו, גם הוא. אולם, דבר אחד נעלה מספק: הראינו לעולם שאינו־יהודי, ליצרנים ולסוחרים המרוּבּים מכל האומות, כי עכשיו ניתנה להם ההזדמנות להגשים את חלומם הישן – לתפוס, בשוק העולמי, את מקומו של המתחרה המסוכן. יקומו נא מומחי־כלכלה גדולים ממני לומר, אם חזקים אנו, היהודים, בתורת מחרימים. אולם, ודאי הוא שחזקים אנו בתפקיד של מעוררים. ובשתי השנים האחרונות עוררנו תאבונות עצומים, תאבונות אשר יעשו את שלהם, למרות כל המליצות הנאות וגם למרות חוזי־הנייר. לפיכך סופה של תגובתנו לנצח. אויבו של העולם כבר נידון לכליה ושום דבר לא יוכל להצילו.
המשטר של שנאת־גזעים נתן לעם – שבאותה ארץ – הבטחות על גבי הבטחות. אך, מכל ההבטחות הללו יהא בכוחו לקיים רק אחת: לאחר שיכזיב את בני עמו עוד יוכל לסתום את פי הסוחרים, עורכי הדין, הרופאים והפקידים שבארצו על ידי ה״בקשיש" של פרנסות שהיו בידי היהודים. ולכן ילך המשטר בדרך זו עד הסוף. אולי, עד סופו שלו, ואולי עד סופם של היהודים שבאותה ארץ.
אבל, הפגיעה הקשה ביותר של סערת עולמות זו היתה לנו פגיעתו של חבר־הלאומים דווקא. כוונתי להחלטתו בנוגע לחבל הסאַר. על ידי החלטה זו נתן חבר־הלאומים, בעצם, אישור והסכמה למשטר של שנאת־הגזעים. בשם כל היהודים שהיו מאז ועד היום נאמני תומכיו של חבר־הלאומים, מוכרח אני למחות על כך מחאה חריפה. תלינו את אמונתנו בחבר־הלאומים, ורוצים אנו להאמין בו גם להבא. שמא הוא מעוניין שמא מעוניינת האנושות בכך, שיתעורר בלבנו ספק, אם באמת חבר־הלאומים הוא אותו סנהדרין של מצפון אנושי שהוא נועד להיות? עם ישראל הוא עם בעל כוח אדיר לגרות ולעורר. וספק, המתעורר אצלנו, יוכל חיש מהר להתפשט בכל קצווי תבל. יודעים אנו, כי בפוליטיקה לא כל ״לאו" הוא ה״לאו" האחרון. הרבה יכול עוד להשתנות גם ביחסו של חבר־הלאומים אל גורל חבל הסאַר. אולם, האזהרה – אזהרה היא, ועל חבר־הלאומים להבינה. אם ישנה תורה מיוחדת של חבר־הלאומים שהעולם בדורנו מצוּוה ללמדה, הרי זוכרים אנו את האמור על התורה שלנו: יום תעזבנה – יומיים תעזבך".
אבל, העם היהודי חייב להתעמק עכשיו יותר מאשר לפני כן בהכשרת תנאי חייו בגלות. לעשות מגלות מולדת – דבר בלתי אפשרי הוא. אולם, עוד יש ערך למימרתו הישנה של ב. ברוכוב: ״נורמאַליזציה של הגלות", ולכן עלינו ללחום עתה בכל הדרכים.
לפיכך, מחייבת שעה זו, שיתכנס קונגרס יהודי עולמי ויקבע את שטת התגוננותו של עם ישראל מפני ״הרעלת הגלות". ועל יסוד הפרוגראַמה שלנו החלטנו לתמוך תמיכה פעילה בתנועת הקונגרס היהודי. אולם, יחד עם זה, הן יודעים אנו, כי מבחינה היסטורית פרכוסי גלות נוראים אלה אינם אלא שלב הכרחי ודרגה טבעית בנדידתו של עם ישראל מגלותו אל ארצו, מציון החרבה אל ציון המתחדשת.
פירכוסים אלה דוחפים את המוני היהודים ללכת באותו כיווּן, שממנו נשקפים להם סכויי הישועה. סערה זו המתחוללת עכשיו בעולמנו סערה טובה היא, לפיכך, מנקודת־מבט היסטורית, אבל, לצערנו, אין העם היהודי מבין עדיין כיצד לנצל את כוחה. ההמונים אינם מבינים, לפי שעה, כי ארץ־ישראל איננה בשבילם כיום ״בית לאומי" בלבד, אלא גם המקום, בו צריכה להפתר שאלת קיומם עד תומה. גם התנועה הציונית לא ניצלה עד עתה הזדמנות כבירה זו כדי להשיג או, לכל הפחות, לנסח אותן הדרישות המדיניות, שבלעדיהן תשאר הגאולה גם עתה – בגדר חלום בלבד.
וגרוע מזה: הציונות לא ידעה לנצל כראוי אף את הכוחות היהודיים הגדולים, כוחות אנושיים וכוחות כספיים, שהסערה נשׂאתם בשתי השנים האחרונות לארץ־ישראל; ולמרות ה״פרוספריטי" אשר עתה בארץ, גובר והולך בישוב שם, וכן בכל מקום, החשד הגדול: הלא ייתכן כי כל המערבולת הזאת, מערבולת של כסף, של בתים, של רבבות בני־אדם, כי כל זה אינו אלא מקסם שוא, מגדל פורח, ללא יסודות כלכליים איתנים, שמא אין כל זה אלא בועה ענקית ותו לא?
מאה אלף עולים חדשים שנאחזו בארץ, הן צריכים לייצר למען פרנסתם ולהוציא אל השוק סחורות בסך עשרה מיליונים לירות, לכל הפחות, והיכן הוא השוק בשביל גידוּל כזה בכמות התוצרת? ועוד זאת: מי יודע כמה מן העולים, בעצם, רק ״תיירים" הם – רק ״בוּעה נפוחה" בצורת בני־אדם ולירות? ובשביל שתיירים אלה יוכלו להיאחז בארץ, בשביל שתובטח מכירתה של התוצרת הנוספת, לא תועיל הלוואה חדשה. אין זו שאלה של לירות. בשביל כך יש צורך בשנוי התנאים היסודיים; בריפורמות קרקעיות, בריפורמות של שיטת המסים, בריפורמות של תעריף המכס. ומבחינה זו לא נעשה עד כה כמעט מאומה. הדבר היחיד, לפי שעה, בכיווּן זה, שאיננו ״בוּעה נפוחה", הוא השגת זכיון החוּלה.
אמנם, התנאים, שבהם נמסר לנו זכיון זה, אף הם דוגמה מובהקת, כיצד מנצלים באופן ציני את מצוקתם של היהודים ואת האידיאַליזם שלהם. אולם, החולה היא, לכל הפחות, שטח קרקע גדול, ולא מקסם־שוא בלבד. במשך שנים היו צועקים בקלות דעת מומחים אנגליים, ואף מנהיגים ציוניים, כי חסרות בארץ־ישראל אדמות ראויות לעיבוד. אבל, בודאי, שליש, משטחה של ארץ־ישראל הריהו כחולה, וה״חולה" הגדולה ביום שמה עבר־הירדן. היום כבר ברור שלא הערבים היושבים שם, אלא הממשלה הבריטית, היא שאינה נותנת לנו להכנס לעבר־הירדן. היא איפוא המכריחה אותנו לקיים את התישבותנו, בתנאים הנפסדים של ״פרוספריטי" נפוחה.
עתה מתחילים לפחד מהתפתחות הענינים אף אותם עסקנים ציוניים עצמם, הנושאים באשמת המצב הקיים. עכשיו באים הם ומתאוננים על ״ספסרות". אולם הן הדבר הכרחי הוא. הספסרות אינה באה אלא מפני שהמשטר המדיני הקיים חוסם את הדרכים החשובות ביותר להתפשטות כלכלית בריאה. ולפעול נגד הספסרות תוכל רק הנהלה, שההון הפרטי יהא רוחש לה אימון. אולם, ההנהלה הציונית ראתה במשך 10 שנים רצופות בהון הפרטי רק יסוד מיותר ומזיק. הוא היה בעיניה – האשפה של שניפּישוק ונאַלבקי. לפיכך אין ההון הפרטי רוחש לה שום אימון, ולכן מתהפך הוא עכשיו מצד אל צד ללא שום הדרכה.
מתוך כך מתגלית איפוא התעודה הראשונה העומדת עתה לפני הצה"ר: שׂומה עלינו ללחום על אותה מהפכה, שבאמריקה קוראים לה עכשיו בשם New Deal1, שומה עלינו ללחום למהפכה כפולה: הן בחוץ והן בפנים.
מהפכה בחוץ:– למשטר קוֹלוֹניזאַטורי. תנאי קודם לכן – הסתלקות מהצעת המועצה המחוקקת.
בשנת 1922 החרימו הערבים את המועצה המחוקקת – והממשלה ויתרה עליה. עכשיו מכריזות כל המפלגות היהודיות פה אחד, כי תחרמנה את המועצה – אולם, הממשלה אינה רוצה לוותר. היכן איפוא היחס השווה, היכן הוא ה־ fair play2 המפורסם?
אבל, כאן עלי לומר גם דבר אזהרה לחלק מחברי; – יסודה של המדיניות הצה"רית הריהו – הגיון. אם תובעים אנו מן המאַנדאַטור שיקים בארץ־ישראל משטר קולוניזאַטורי, לא נוכל, בו בזמן, להרשות שיתקבל רושם, כאילו יש מי שרוצה להפטר בכלל מן המאַנדאַטור. כריאַליסטים צריכים אנו ללמוד לקח מן השנים האחרונות. לפני שנים אחדות, בשעה שאנו, הרביזיוניסטים, תבענו עליה של שלשים אלף איש בשנה. השיבו לנו באנגליה: זאת אי אפשר! ועכשיו יש לנו עליה הגדולה מזה פי אחד וחצי. פירושו של הדבר, כי המדיניות האנגלית היא מכונה גמישה, מנגנון העשוי להענות ללחץ רציני – בשעה שהלחץ צודק וחזק למדי.
דרכנו שמה – לחץ. אולם, בשעה שעם גאה, כיהודים, תובע דבר־מה מאנגליה, אין זאת אומרת, שאנו מבקשים נדבה. אין אנו מבקשים מאנגליה מתנת חינם. רוצים אנו, שאנגליה תרגיש בכל חוזק תביעתנו. אבל, רוצים אנו גם כן שאנגליה תיהנה מכך, ותיהנה הרבה. שהרי, על אם הדרך המוליכה אל המזרח הרחוק אנגליה היא רק כעוברת אורח. ואילו אנו נהיה יושבים שם בבתינו שלנו.
כאמור, דרכנו היא דרך הלחץ הפוליטי וצורת תביעתנו היא: תנועת הפטיציה. כבר השלב הראשון נתן לנו יותר מחצי מיליון חתימות.
עובדה זו עצמה פותחת את הדרך גם להמונים היהודיים וגם לחוגים הממלכתיים הבלתי־יהודיים. עכשיו צריכה הנהלת התנועה לעבור מידינו לידי אגודות־פטיציונרים בלתי מפלגתיים. לאחר שהחתימות על הפטיציה תסתכמנה במיליונים רבים, יתכנס הקונגרס העולמי של הפטיציונרים, שנועד לשנת 1936, והוא שיבחר בצמרת לתנועה הזאת.
אין ספק, כי מרובים יהיו המכשולים וקשים. על מכשול אחד כבר יכול אני להודיעכם כאן: ועדת המאַנדאַטים של חבר־הלאומים הכירה במושבה האחרון – אגב דיון בפטיציה ששלחה לה ברית הצה“ר הארצישראלית – כי נכונה נקודת־השקפתה של ממשלת המאַנדאַט, ״שהתביעה למדינה עברית היא בניגוד למאַנדאַט”. כבר אמרתי שה״לאו" הראשון של מוסד פוליטי איננו פסק־דין מכריע. אולם, ברצוני לחזור כאן על אותה אזהרה שהשמעתי בראשית דברי: כי גם ועדת המאַנדאַטים יודעת יפה, שמשמעותו היחידה של המאנדאט הריהי דווקא: מדינת היהודים.
באנגליה גופה הובטח הצד הפורמאַלי של הפטיציה וכן הובטחה גם תמיכתם של חוגים בעלי השפעה. על כך יודיע לכם מחר מר שחטמן, בקשר עם מכתבו של ווג’בוד, שיתפרסם כאן.
אבל, פירושו של ה־ New Deal מבפנים הוא: שינוי ראַדיקאַלי במדיניותה הכלכלית של הציונות. תפקידה המרכזי צריך להיות: להשפיע על פעולותיה של היזמה הפרטית בארץ על־ידי יצירת קרנות להבטחת האשראי; על־ידי הבטחת שווקים לקליטת התוצרת הארצישראלית; על ידי גאולת המים – שהיא עתה עיקרה של גאולת הקרקע; וביחוד – על־ידי כך שתקבע בישוב שיטה של בוררות לאומית, שתמנע כל אפשרות וכל זכר למלחמת מעמדות. את הצעד הראשון בכיוון זה כבר עשינו – והוא – ״הסתדרות העובדים הלאומית“. אבל, עתה הגיעה השעה, שהצה”ר יתחיל להקים בארץ מבצרים כלכליים לעצמו. והמכשיר לכך תהיה קרן ״תל־חי".
כאן עלי לעמוד גם על ההסכמים הלונדוניים. אחד מהם הוא ההסכם על ״מוֹדוס ויונדי" זמני בין שתי הסתדרויות העובדים, עד אשר ייקבע בישוב משטר של בוררות. קראתי, כי הצד השני אינו יכול להחליט על אישורו של ההסכם משום שהוא מבטל את העיקרון של ״זכות השביתה", יכול אני להגיד בנוגע לכך רק דבר אחד: אכן, ההסכם קובע, כי במקום שיש אף מיעוט קטן של עובדים לאומיים, אסור להכריז שביתה קודם שהוצעה בוררות. בקיומו של עיקרון זה תלוי קיומו או ביטולו של ההסכם כולו.
ההסכם השני אשר נחתם בלונדון נוגע בזכותה היחידה של הסוכנות היהודית לחלק את הסרטיפיקטים. במונופול זה אין אנו מודים. הזכות הראשונה לבחירת פועלים יהודיים צריכה להנתן לבאי כוחם של המפעלים התעשייתיים והחקלאיים. פנינו בנידון זה גם לממשלה בלונדון, גם לחוגים היהודיים המעונינים שבארץ־ישראל. מאמצינו לא היו לשוא. הנהלת הסוכנות נאלצה למסור חלק מן המכסה האחרונה שלה לחוגים אלה. עכשיו יכול שלטון בית"ר להמשיך במנוחה בצעדים נוספים, ביחוד שהדבר עשוי אף להיטיב את האוירה להמשכת המשא ומתן על שלום־בית בציונות.
ומה תהא תוצאתו של המשא ומתן הנוסף? דבר אחד ברור מכל מקום: עכשיו צריכה לבוא ועידת שולחן עגול של כל המפלגות בציונות. מה תביא ועידה זו? אולי לא הרבה. אולי הסכם על מגע תמידי. אולי הסכם שלא להפריע איש לרעהו. אילו יכולנו לציין, שכבר יש הזדהות כלשהי בין השקפותינו בנוגע למטרתה הסופית של הציונות ולדרכי פעולתה, – כי עתה יכולנו לדבר על קואליציה באכסקוטיבה הציונית, קואליציה בנויה על יסוד שויון־משקל. אולם, הצה“ר ישאיר לעצמו, מכל מקום, את הזכות לפעולה בלתי תלויה באותם השטחים, שבהם אין עדיין הסכמה כללית. ובשום אופן לא נקבל את ההשקפה ה״פּראַגית” על משמעת, שפירושה – שלטון הרוב על המיעוט. אין אנו שייכים לאותם ה״מאזוֹכיסטים" הנכונים להשתעבד בלי שום תנאי ולכל רוב מקרי, אף אם רוב זה מתייחס אליהם בשנאה. לדידנו הקונגרס הי"ח לא היה. מה שהיה בפראג לא היה קונגרס.
אם תחליט הועידה ללכת לקונגרס הבא – יש לי רושם שעכשיו נוכל לצפות בביטחה לנצחון מכריע של האופוזיציה. אבל, תקוותי שבמקרה כזה לא תשלוט בנו התאווה הפעוטה ״להתנקם" במתנגדינו על ידי שננהיג שלטון הרוב החדש על המיעוט. מקוה אני, שהמנצחים החדשים ינהיגו משטר של קואליציה ושל הסכם חפשי.
מתקופת עינויים ורדיפות יוצא איפוא הצה"ר בהרגשה כבירה של הכרת ערך עצמו. הוא יוצא גאה ומבורך בנוער נלהב וגבור, פשוטו כמשמעו. ויודע הוא, כי זכה לכך, לא משום שאנחנו בני־אדם טובים מאחרים, אלא משום שהולכים אנו לאורה של תורת ציונות של אמת, לאור תורתו של הרצל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.