¹

אישיותו של משה מנדלסזון ותורתו נתפרשו לכמה פנים, כפני המפרשים והמבקרים שטפלו בהן, ופני־מנדלסזון גופו טושטשו הרבה.

במחנה הליברליסמוס הישראלי שבארצות המערב ענדו כמאה שנה ומעלה עטרות לראשו, שלא היו לו לנוי אלא לסבל מעיק. הלל גדול שלהם פגם באישיותו ובתורתו. הללו ראו בו את הגירמאניזטור הגדול של היהדות (על שתרגם את תורת משה לגרמנית בכתב עברי!…), את אביה של תנועת הריפורמה (והוא הקפיד על טליתו הישראלית, והכריז שאין להוסיף ולגרוע מתורה שבכתב ושבע"פ, ושכל המצוות המעשיות הן חובה שאין לזוז ממנה ימינה או שמאלה), בחינת תנא מסייע ל“מתקני” דת ישראל שבמאה הי“ט. אברהם גיגר כשהוא לעצמו, זה ה”מתקן" הקיצוני, הכיר שרחוק היה מנדלסזון משאיפות הריפורמה הדתית, והמון ה“ריפורמיים” לא הרגישו בכך. גלחו את חתימת־זקנו האחרונה של ר' משה מדסוי, פסלו ציציות “טלית קטן” שלו – והוא כמוהו כמוהם…

במחנה הלאומיות התחילו – מימות פרץ סמולנסקין – רואים במנדלסזון מסית ומדיח, מהרס, אבי תנועת השמד וההתבוללות, מטיף לכליון לאומי, “שונא ישראל” למחצה או לשליש. אבות לאומיים הגונים בישראל, שביתם לא היה מימיו בית ישראלי גמור כביתו של רמ“ד בברלין שבשנת תקע”ו וכו‘, שבניהם ובנותיהם לא ניצלו כלל מטמיעה וכו’ – אינם יכולים לסלוח למנדלסזון עוונות בניו ובנותיו! כאילו לא היו מנהיגים דתיים ולאומיים בישראל, מלבד מנדלסזון, לפניו ואחריו, שנענשו אף הם ב“בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”… וכך כל שהיה לבוש רוח הלאומיות הצרופה, ראה חובה לעצמו לזרוק אבן בבן־מנחם ה“מהרס”…

במחנה הסוציאליסמוס היהודי לא זכה מנדלסזון לחיבה יתרה. ראו בו פילוסוף “בורגני”, בעל שיטה “ליברליסטית” מרחפת באויר, נעדר הבנה בשאלות הכלכלה, מלחמת המעמדות וכו'. טפלו עליו – במחנה זה ובמחנות אחרים זולתו – פגם שפגם בהיסטוריה, העדר הבנתו ההיסטורית (שנשתכללה במדעי אירופה לאחר מות מנדלסזון!), אולם מבקריו אלה וכיוצא בהם, כשהם מגיעים לפרשת מנדלסזון, מרבים לזלזל בזמן ובמקום, בתנאי ההיסטוריה ובצרופיה, הרבה יותר ממנדלסזון ה“משכיל” האַ־היסטורי.

וכנגדם, במחנה־ימין, בעולם “שלומי אמוני ישראל”, דנים במנדלסזון כאילו כפאם שד. מצד אחד, הרי מן המפורסמות הוא שהיה מנדלסזון לבו תמים ושלם עם אלהי ישראל ותורתו, מקפיד בשמירתן של מצוות קלות כחמורות, כמוהו כקיצונים שבשלומי אמוני ישראל שבדורו, מתרועע ומחליף “שאלות ותשובות” עם גדולי רבני זמנו, נושא חן וחסד אף לפני הקנאי הלוחם ר' יעקב עמדן, לא זזה ידו מיד ר' הרשל לוין וכו'. לכאורה, לא היה בו מבחינה זו שום פגם. ואף על פי כן, הרי “סוף סוף” היה משכיל, הרי עמד בראשו ורובו בתחום התרבות והחברה הגרמנית שבימיו, הרי היתה לו עוד רשות אחת בחוץ, לא היה בן־בית בלבד אלא גם בן־חוץ. כמה צוואות ציוו גאוני ישראל ליורשיהם, ומועטות מהן נשתמרו כצוואתו זו של החת“ם סופר: “ובספרי רמ”ד אל תשלחו יד”… (והחת"ם סופר נטה כאן מפשוטו של מקרא, שהרי “ויד אל תשלחו בו” שאמר ראובן על יוסף כוונתם היתה לחסד ולא לשבט…).

לא “שלחו יד” במנדלסזון בכל המחנות המנויים ושאינם מנויים כאן. ועד כמה ש“שלחו בו יד”, כלומר טפלו בו ובתורתו, – ראו בו מהרהורי לב המחנות, מחנה מחנה והרהורי לבו. אלה ואלה לא תפסו את כל סבך־הבעיות הגנוז באישיותו של מנדלסזון ובעמדתו במאה הי"ח ולא ירדו לעומק תורתו, שלכאורה “פרושה היא כשמלה”.

עם חגיגת יובל־המאתים להולדת מנדלסזון (בשנת תרפ"ט) פתחתי בפרסום פרקים על תורתו הכללית והישראלית, לשם העמדתה על יסודותיה ועקריה, ללא מגמת־מחנה מיוחדה.² ואם אותה שעה היה הצורך מורגש בדיון חדש בתורתו של מנדלסזון, ובעיקר במשנתו הפילוסופית ביהדות ובאישיותו הישראלית – על אחת כמה וכמה בשעה זו, כשלש שנים לאחר מהפכת־היטלר בשנת תרצ"ג, תוך ההרס וההפכה שפרצו בארץ־מולדתו ומושבו של מנדלסזון, בשעת שקיעה ונסיון לקהלת־ישראל בגרמניה “שלו”.

לאחר שהגרזן הונף על הדימוקרטיה הגרמנית ועל התפוצה היהודית שחסתה בצלה, גרזן זה שבער (אם בעור־שעה או בעור־עולם, מי יודע?) את שייריה של תקופת ה“השכלה” וליברליסמוס בגרמניה וטאטאם מכל רשויות החיים, לאחר שנטשטשו שרידים אחרונים מימי מנדלסזון, לסינג וכו', ולאחר שכמה מאחינו (ולא כולם, לצערנו) שעמדו בעוורונם עשרות בשנים התחילו רואים כמה מן הכזב וההפסד הכללי והישראלי היה בשיטת דוד פרידלנדר וחבריו (ואלה לא היו יורשיו הנאמנים והאמתיים של מנדלסזון) – דווקא בשנת תרצ"ו הגיעה שעת דין וחשבון על מנדלסזון ודורו, על בן־מנחם ותורתו.

בשעה זו כשאחינו על גדות השפריי מתחילים לקונן קינת “על נהרות בבל” חדשה (וכמה קלושה וחסרת־אונים היא עדיין!), נסתיימה תקופת־האמנסיפּציה, נסתם הגולל על תקופה בת ק"ן שנה שנוהגים להעמיד את מנדלסזון בראשה, ועל אידיאולוגיה מסויימה שמיחסים אותה לבן־מנחם.

רצונך להבין כמה מטרופי השעה בתפוצה הגרמנית וממבוכות הדורות הקודמים והשליותיהם – לך אל מנדלסון ודורו. כאן המפתח לכמה מבואות סתומים.

* * *

משה מנדלסזון חותם את תקופת ה“גטו” בהיסטוריה הישראלית. שמו משמש תחום, מן התחומים החשובים ביותר, במחשבה הישראלית, ואף בחיי ישראל בכלל. על שמו נקראת תקופה מכריעה בחיי ישראל. בהיסטוריה הישראלית החדשה אנו מונים: הימים שלפני מנדלסזון – הימים שלאחריו. שותף היה במהפכה הרוחנית שבאה בישראל, עד־ראיה לחלוף־משמרות ביהדות.

תקמ“ו – תרפ”ט! מיום מותו של משה מנדלסזון נשתנו פני המציאות הישראלית בארץ־מושבו ובשאר מקומות־מושבותיהם של בני ישראל שנויים יסודיים ומכריעים. מרכזים ישראליים עתיקי־מסורה ורבי־אוכלוסין, עמודי־ברזל שעליהם נשען בית־ישראל הלכו ועברו מן העולם, איים חדשים נבראו לקליטתם של ישראל. שיטות־מחשבה וחיים ישראליות, שקיומה של האומה היה תלוי בהן, – נסתחף שדן. שמשות שקעו וזרחו, עולמות נבראו ונחרבו. ולא זו בלבד. אף חיי העולם והמחשבה הכללית אין בהם כמעט ולא כלום מדורו של מנדלסזון. המהפכה הצרפתית, שפרצה שלש שנים לאחר מותו, ושאר המהפכות המדיניות והחברתיות שבאו אחריה הפכו את חיי המדינה והכלכלה מעקרם. המחשבה והשירה, האמנות והמדע, הדת ושאר דרכי־בטויו של הרוח נתרחקו תכלית רחוק מתקופתו של מנדלסזון. בימיו האחרונים של מנדלסזון התחיל עולה כוכבו של אותו פילוסופוס איש־קניגסברג, עמנואל קנט; אותו “הורס הכל”, שהיה מעריץ את מנדלסזון הערצה יתרה, שקנא בסגנונו הנאה של הפילוסופוס היהודי איש־דסוי, שהיה ממתין לגזר־דינו של משה מנדלסזון על ספריו, זה שלא יכל לעמוד בפני מנדלסזון, שניצחו בשנת 1763 וקבל מהאקדמיה הפרוסית פרס חמשים דוקטים³, ־ האפיל עליו אח“כ בגדלו, עליו ועל חבריו ל”השכלה" הגרמנית. שקעה שמשה של ה“השכלה”, וזרחה שמשו של בית מדרשו של קנט. עם התפתחותה של הפילוסופיה הקנטינית וזו של האידיאליסמוס הגרמני נסתם הגולל על הפילוסופיה שהיתה טבועה בחותמה של ה“השכלה”. במאה הי“ט עלו וירדו הרבה אסכולות פילוסופיות, אסכולה אחת נלחמה בחברתה. הפילוסופיה הגרמנית, בת־ארצו של מנדלסזון, עברה דרך ארוכה וקשה מקנט, “קופרניקוס” זה שלה, עד האחרון ליוצרי האידיאליסמוס הגרמני, הגל, מבית מדרשו של זה עד הפּוזיטיביסמוס, המטריאליסמוס ועד תחיתה של הפילוסופיה הקנטינית, זו שגררה אחריה תחיתן של כל שאר שיטות־המחשבה האידיאליסטיות (של פיכטה, הגל, ואפילו זו של שלינג). עקרי הלכות פילוסופיות, שיסודן נעוץ במשנות־מחשבה שקדמו לדורו של מנדלסזון, הולכים וקמים לתחיה בעשרות השנים האחרונות. ואילו הפילוסופיה של ה”השכלה" הגרמנית, זו ששרשיה נעוצים במחשבה שבמאה הי“ז ובתקופת הריניסנס, לא זכתה לתחיה, אף על פי שיסודות אחדים משלה טעונים הצלה משני־הכליון של ההיסטוריה. כגורל “השכלה” כן גורלם של ה”משכילים". זכות מיוחדה עמדה לו לחברו של מנדלסזון, גוֹטהוֹלד אפרים לסינג (1781־1729), שדמות־דיוקנו לא נטשטשה עד היום לא בחיי הרוח הגרמניים ולא בחיי הרוח הכלליים. מה שאין כן מנדלסזון גופו. לא מנדלסזון הפילוסופוס ואף לא משה איש־דסוי הישראלי יש בו אותו “לוז השדרה” שהוא מחיה חושבים ומשוררים, שומר עליהם – ולא דרך חניטה – משני הזמן, מחדש נעוריהם לאחר שעברו עליהם מאות בשנים.

גדול היה ערכו לשעתו; עם גוטהולד אפרים לסינג, פרידריך ניקולי (1811־1733) וחבריהם היה עומד ומחדש את הספרות הגרמנית. ראש המדברים היה בפילוסופיה שבזמנו⁴, דבריו נשמעים בחצרות שרים ונסיכים שבאותם הימים. רמי־המעלה וגדולי־היחס מבין הנוצרים, הגרמנים ובני חוץ־לארץ, היו משכימים לפתחו. ואף מטרוניתות מסלתה ושמנה של החברה האירופית שבאותם הימים היו שותות בצמא את דבריו. לא היה בשעתו ולא לאח“כ כמנדלסזון יהודי העומד בשתי רגליו בתחום היהדות, היהדות המסורתית, עוסק בתורה ובמצוות, מקפיד על טליתו הישראלית, מתרועע עם הגדולים שברבני זמנו, כמוהו כאחד היהודים שב”גטו" הפרוסי שבאותם הימים, – ומצד שני הוא עומד בשתי רגליו בתחום התרבות הכללית, עומד עמידת בן־בית ולא עמידת אורח וזר בא מן החוץ, יתר על כן – עמידת בעל־בית, אחד מיוצריה של תרבות כללית זו, הרוח החיה שבה. יהודי גטואי מיוצאי דסוי אשר במדינת אנהלט זכה ועלה על כסא המלוכה בהיכל הספרות הגרמנית שבימיו. והוא כל ימיו בכל שעה בחייו, יהודי וגרמני כאחד, יהודי שלם וגרמני שלם, מחבר לבקשתו של השלטון הפרוסי “קצור שלחן ערוך” חדש, אי־אלה מעקרי חוקי־ישראל לפי החושן־משפט ושאר הפוסקים מכאן, ועומד בקשרי מלחמה – כמנהיג – על שאלות האסתיטיקה, הפילוסופיה והספרות שבדורו מכאן. יהדות וגרמניות לא שמשו לו עדיין דבר שבפרובלימה, שתי רשויות היו אלה, נבדלות זו מזו – אם גם ינקו בחשאי זו מזו. לא כפף יהדות לגרמניות ולא עשה גרמניותו מדרס ליהדותו, יהדותו קדמה לגרמניותו קדימת־זמן בלבד.

אף ברפובליקה הגרמנית שבימינו [1929], כמאה ארבעים ושלש שנה לאחר מותו של מנדלסזון, זו שזכו בה יהודי גרמניה למדרגת־חרות מדינית, אזרחית וחברתית כאחד, להשפעה מכריעה בכמה וכמה מקצועות, זו שמצד שני אתה מוצא ביהודיה לאומיים קיצוניים ואדוקים קנאים בעלי השכלה ותרבות כללית – אין אתה מוצא אף יהודי אחד דוגמת משה מנדלסזון, יהודי שיהדותו המסורתית אינה דוחקת את רגלי גרמניותו היוצרת שהוא כולו יהודי “גטואי” וכולו גרמני יוצר כאחד.

מכאן אתה למד, אישיותו של משה מנדלסזון קובעת פרובלימה בפני עצמה. חזיון זה שהוא מיוחד במינו טעון עיון רב – בקשר עם תנאי החיים והחברה שבאותם הימים. רבים נכשלו בתפיסת אישיותו של מנדלסזון ומשנתו, מהרהורי לבם ראו בו. רבים ראו בו נרדף על יהדותו, סובל בסבלה של היהדות, מעין קרבן־היהדות בחברה הגרמנית שבימים ההם. וכנגדם היו מי שראו בו מעלים עיניו מהיהדות, חי חיי־חוץ, מזין וניזון מעל גבי שלחנן של אומות העולם. במחנה הלאומיות ראו בו מסית ומדיח, אבי תנועת ההתבוללות והשמד, אבי הכליון הלאומי, “צר ואויב”, מעין “שונא ישראל” למחצה או לשליש⁵. במחנה הליברליסמוס הישראלי שבארצות המערב ראו בו את הגרמניזטור הגדול של היהדות, את אביה של תנועת הריפורמה, תנא מסייע למתקני הדת הישראלית שבמאה הי“ט. אלה ואלה לא תפסו את עומק הפרוֹבלימטיקה באישיותו של מנדלסזון, לא ירדו לעומק משנתו הפילוסופית הישראלית (פרק מיוחד נקדיש לברורה של הלכה חשובה זו). בפרקי זמן שונים שבמאה הי”ט זכתה אישיותו של מנדלסזון בארצות שונות למדרגת־הערצה מופלגה. עם חתימתה של מאה זו התחילו נשמעים קולות־בקורת חריפים, קמו קטיגורים קשים למנדלסזון שהשתדלו להורידו מכסא־כבודו בהיסטוריה הישראלית החדשה.

עוד מעט ויתחילו חוגגים את יום־הולדת המאתים (תפ“ט־תרפ”ט) למשה מנדלסזון בכל תפוצות ישראל. ודאי יבואו סופרים וחוקרים וישתדלו לעשותו “גבור השעה”. נסיונם זה לא יצליח. כל הבא להבין את מנדלסזון מתוך זמננו והלך־רוחו מגלה פנים בפרשת־מנדלסזון שלא כהלכה. יותר משהוא גבור דורנו, הרי הוא נחלת ההיסטוריה, אחד מעושי ההיסטוריה לשעבר, בדורו. ואף על פי כן גנוזים בו הרבה ערכי־מחשבה כלליים וישראליים הראויים להשמע אף לבני דורנו. ואישיותו כשהיא לעצמה – הרבה פרשיות חיים ומחשבה ישראליות, ניתנו לחוור לאורה, כמרומז לעיל.

במאמרי־הערכה “כלליים” אין אנו יוצאים ידי חובתנו כלפי מנדלסזון ודורו, כלפי אישיות היסטורית זו ומפעלה. אע“פ שכבר דנו הרבה בפרשת מנדלסזון (והרבה נכתב בענין זה מתוך מגמתיות יתרה, לשם סנגוריה ופולמוס כאחד, לצורך השעה), כל מי שטפל – ובטפול מדעי הכתוב מדבר – בתקופת ה”השכלה" הגרמנית ובזו הישראלית יודה בעל כרחו, שמחקר המקורות לפרשת־מנדלסזון – משנתו בפילוסופיה כללית וישראלית, חייו ודורו – לא זכה עדיין להגיע לשלמותו המדעית הרצויה. ספרו הגרמני של קיזרלינג⁶ על משה מנדלסזון וחייו, שהשקיע בו המחבר הרבה עמל ויגיעה, זה שבעקבותיו יוצאים רוב ההיסטוריונים בעשרות השנים האחרונות, אינו עומד בפני דרישת הבקורת המדעית החדשה⁷. עם הוצאתם המדעית של כל כתבי משה מנדלסזון, שקבלה על עצמה החברה להרמת היהדות יחד עם האקדמיה הישראלית בברלין, נתגלו מקורות חדשים לחקר חייו של מנדלסזון ומפעלו – הגיעה השעה לשחרר פרשה זו של מחקר־מנדלסזון מנטיות חברתיות, ממגמות שהזמן גרמן. (השקפת־עולמו של משה מנדלסזון – ענין בפני עצמו הוא. לידי זו אנו מגיעים לאחר שעמדנו על מפעלו הפילוסופי וההיסטורי). שומה עלינו להעריך את חייו ומעשיו הערכה אוביקטיבית־מדעית, לגשת לברור אישיותו של מנדלסזון ומפעלו:

א. מבחינה פילוסופית כללית.

ב. מבחינה היסטורית־ספרותית.

ג. מבחינה ישראלית, פילוסופית־ישראלית.

ואף בביאוגרפיה או “ארגוֹ־גרפיה” של מנדלסזון יש צורך מיוחד.

ספרי “משה מנדלסזון, חייו ומפעלו” בא למלא חסרון מחקר מקיף זה, שהנהו קיים לא רק בספרות העברית בלבד – כי אם גם בספרות המדעית בכלל, ואף בספרות המחקר הגרמנית המטפלת בפילוסופיה של ה“השכלה”. כרך ראשון של ספרי מוקדש לברור דמותו של מנדלסזון הפילוסופוס הגרמני. כרך שני – לדמותו של מנדלסזון הסופר הגרמני ומפעלו בספרות הגרמנית. כרך שלישי מוקדש לאישיותו של מנדלסזון הישראלי והפילוסופוס הישראלי. כרך רביעי – לתאור חייו של האיש מנדלסזון. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאין אני בא לפרסם כאן את ספרי כולו, פרקים אחדים על מנדלסזון הישראלי ומנדלסזון הפילוסופוס אפרסם כאן, וכל פרק קובע מחקר בפני עצמו, משמש פרשה מיוחדת במסכת מנדלסזון.

המאורע המכריע בחיי־יהדותו של מנדלסזון ובהתפתחות משנתו ביהדות הוא דבר־התנגשותו עם הכהן הנוצרי יוֹהן קספּר לוטר Lavater (1801־1741) בציריך. ולפיכך יבוא זה ויפתח במחקרינו על משה איש־דסוי, מנדלסזון הפילוסופוס הישראלי.