ב־12 בפברואר 1991 ביקרתי בתל־אביב בפעם הראשונה לאחר פרוץ מלחמת המפרץ. שמי הבוקר היו מעוננים חלקית, אך לא צָפיתי גשם. נסעתי דרך רמת גן, לאורך רחוב אבא הלל, לראות את החורבן שחולל הטיל העיראקי סמוך לרחוב ביאליק. משם פניתי מערבה ונסעתי אל רחוב שלמה המלך, שבו, בין ארלוזורוב לשדרות בן־גוריון, אני מוצא בדרך כלל מקום חנייה. החניתי את המכונית, תליתי על כתפי את קופסת הקרטון, שבה עֶרְכַּת־ההתגוננות מפני הגאזים הקטלניים, ויצאתי ללכת. בדרך ראיתי כי יכולתי לחנות יותר קרוב אל רחוב דיזנגוף: בטורי המכוניות שחנו לאורך השדרה וברחובות הצדדיים נבעו לא־מעט מקומות פנויים.

היה יום שלישי, וההרגשה היתה של בוקר שבת. מעט מאד אנשים הלכו ברחובות – חלקם מצוידים בערכות, חלקם לא. חנויות לא־מעטות היו סגורות, וכביש דיזנגוף היה ריק כמעט לכל מלוא העין. רק האוטובוסים שדהרו באין חוסם דרומה וצפונה הזכירו את דיזנגוף של ימות החול. אבל גם הם היו כמעט ריקים מנוסעים, ובאחדים מהם אפשר היה לראות את הנהג לבדו.

לאורך שדרות הקרן־הקיימת, כפי שנקרא הרחוב הזה במשך שנים רבות, התחלתי ללכת באמצע שנות השלושים, כאשר עברנו לגור בבניין החדש שנבנה בדיזנגוף 185. גן־הילדים שלי היה בתחילת השדרה, בבית השני מרחוב הירקון.

מאותו גן־הילדים אני זוכר כמעט רק את החגיגות – ט"ו בשבט, פורים, חנוכה, חג הביכורים: אולי מפני שהן מתועדות בתצלומים הנמצאים אצלי עד היום. ואולי בעצם אני משחזר את המציאות לפי התצלומים.

אחד מהם הקפיא חגיגה שאינני יודע את מוֹעֲדָהּ – בוודאי במהלך החורף. נושא החגיגה היה הקטיף. בתצלום נראים עצי הדר מנייר צבעוני מחוספס, זה הנייר שממנו מכינים – ואולי כבר לא – שרשראות לקישוט. מתוך הנייר המסמל את העלים בולטים כדורים – התפוזים. ובחזית התצלום – אחדים מילדי הגן שלראשיהם הורכבו שרוולים ארוכים ובקצותיהם משהו שנראה כמו ראשי גמלים, הם הגמלים המובילים את התפוזים מן הפרדסים אל הנמל.

התצלום הזה גוֹנוֹ חום־אפור. אבל אני זוכר את הצבעים האמיתיים של המעמד ההוא: את הירוק של נייר העַלְוָה, את הכתום של כדורי התפוזים. אני זוכר גם שנגזר עלי להיות עץ, ואני נאבקתי להיות גמל. איני זוכר במה נסתיים המאבק ההוא, ואני יכול רק לשער מדוע העדפתי להיות גמל ולא עץ.

תצלום אחר נעשה בחגיגת פורים. בשתי שורות מקובצים ילדי הגן, שורה אחת בעמידה ואחת בישיבה. אני בשורה העליונה, ולראשי כובע ליצנים מחודד. מן החגיגה ההיא זכור לי מאבקי העקשני נגד כל הניסיונות שעשו הגננת ועוֹזַרְתָהּ לשכנע אותי להתחפש למשהו. בכלל לא אהבתי להתחפש בשנים הראשונות לחיי – וגם שנים לא־מעטות אחר־כך, עד שקראתי לספר שירי השני “ארבעים פנים”.

באמצע מלחמת העולם התחלתי ללכת לאורך השדרה מדי יום ביומו, בחודשי החופש הגדול, מן הבית אל הים. אז כבר ניצבו בקטע שבין דיזנגוף לבן־יהודה כמה בניינים גבוהים, אבל מערבה מבן־יהודה מרבית הבתים היו עדיין בתיה הקטנים של שכונת הפועלים. בין האשלים טיילו אמהות עם תינוקות, ועל הספסלים ישבו זקנים וזקנות. מחוסרי־העבודה, שהיו נוהגים לשבת שם לפני המלחמה, עברו למקומות אחרים: מי שלא התגייס לצבא הבריטי מצא עבודה במפעלי התעשייה שקמו בתקופה ההיא כדי לספק לצבא הוד־מלכותו את צרכיו. לפחות פעם אחת ניצבה פולה בן־גוריון בחלון ביתה, וברגע שעברתי לפניו קראה לי לבוא אליה, הושיטה לי מטבע של שני גרוש ותבעה שאגש אל החנות הסמוכה למכשירי־כתיבה ואביא לה משם מחברת עבה.

ליד שִלְדָהּ של אוניית המעפילים הייתי פונה שמאלה והולך עד המרחצאות וה“טיר” – זה הצריף הגדול אשר בעליו היה מניח מדי פעם לילדים להיכנס ללא תשלום ולקלוע אל המטרות את כדורי־הברזל הזעירים. מול סוכת המציל הייתי נכנס לים ושוחה לעומק. שם הייתי מתהפך ושוכב על גבי לזמן־מה, ואחר־כך שוחה בחזרה אל החוף, כשאני משתדל “לתפוס גלים”.

בחזרה הלכתי באותו נתיב עצמו, אלא שמדי פעם, כאשר המדרכה להטה מתחת לכפות רגלי היחפות, הייתי מדלג אל צללי האשלים. בסביבות אחת ושלושים הייתי מתעכב לפני הקיוסק של הרשל’ה, בפינת דיזנגוף – לא כדי לקנות לי משהו, אלא כדי לשמוע את החדשות מן הרדיו שהיה מוצב שם: האזנתי למהלך המלחמה, כפי שהשתקף בהודעות הרשמיות ששודרו ב“קול ירושלים”.

בביתנו לא היה אז מקלט־רדיו. הוא נרכש רק לאחר־מכן, כאשר המלחמה החלה לנטות אל סיומה הטוב. אז כבר ידעתי אנגלית, שלמדתי בעיקר מתוך קריאה בספריה של אגאתה כריסטי, ויכולתי להאזין לביביסי. הורי, שומעי הרוסית, היו מאזינים מדי ערב לרדיו מוסקבה. שמות הערים שכבש הצבא האדום בהתקפות־הנגד שלו היו מתקבלים בהתרוממות־רוח. “הם מנוולים”, אמר לי פעם אבא, “סטלין רצח מיליונים, אבל הם הצילו את העולם. התוכנית של היטלר היתה לכבוש את הקווקז ומשם לשלוח ארמיה שתשתלט על המזרח הקרוב. סטאלינגרד הצילה אותנו”.

בכל השנים ההן – שנות השלושים ושנות הארבעים – לא נראתה לי תל־אביב ריקה כמו היום. עכשיו הבחנתי לראשונה כי האשלים בשדרה מדולדלים ומגומדים, וביניהם שתולה שורה של אילנות מסוג שונה לגמרי; וגם בכך שרק ביתו של בן־גוריון ועוד בית אחד, מצופה טיח ורוד, אינם רבי־קומות.

סמוך לכיכר־אתרים, חסרת־חיים ודוממת אף יותר מבית־הקברות המוסלמי בימים ההם, ראיתי על המדרכה מזוודה פתוחה, שמתוכה בצבצה מחברת עבה, כרוכה בכריכה קשה. תגובתי הראשונה, בוודאי בהתניית תשדיר־השירות על החפץ החשוד, עצרה בעדי מלהתקרב אל המזוודה, וברגע מסוים חשבתי אף להזעיק את המשטרה. אבל סקרנותי גברה על זהירותי, ואני הנחתי את העֶרְכָּה על המדרכה והתכופפתי אל המזוודה – מזוודת קרטון ישנה, שסוגרי המתכת שלה חלודים ורקובים.

לבד מן המחברת היו במזוודה עוד פריטים אחדים הקשורים בכתיבה: קסת יבשה, מכשיר לספיגת דיו וכמה גיליונות נייר מוארכים, מאלה ששימשו לפני שנים להנהלת־חשבונות. הדפים, שלא הצהיבו במשך השנים, היו ריקים. המחברת היתה כתובה כולה.

איני יודע אם יש קשר בין המזוודה הזרוקה ובין מצב החירום: האם מישהו התקין לו חדר אטום באיזה מחסן ישן? ואולי הושלכו מאחת הדירות פריטים לא־נחוצים, העלולים להתלקח בהפצצה. אם אינני טועה, הורתה מפקדת הג"א בימי מלחמת העולם לפנות מן הדירות חפצים “העלולים להיות למאכולת אש”, ולאחר שהופצצה תל־אביב בקיץ 1940, כאשר טייסת איטלקית הגיחה מן הים וזרעה מוות והרס לאורך הציר שבין הרחובות מנדלי ובוגרשוב, החלו תושבי העיר להתייחס לאזהרות האלה ברצינות. ייתכן כי בבניין הסמוך מתגורר אחד הוותיקים, שרעם הסקאדים המתפוצצים החרידוֹ והזכיר לו את ההפצצה ההיא.

לפי תוכניתי המקורית התכוונתי להדרים אל הטיילת, ללכת עד סופה ולחזור דרך בן־יהודה ודיזנגוף. המזוודה הנטושה הפכה את תכנוני על־פיהם. לקחתי את המחברת וחזרתי אל המכונית ומיהרתי לביתי ברמת־השרון.

למרות שחלפו עשרות שנים מאז נכתבו, לא התקשיתי לרוץ בשורות על דפי המחברות. אמנם הדיו דהתה, אבל כתב היד הוא בהיר, כתב־ידו של אדם שהתאמן במה שכונה פעם “כתיבה תמה”. הקלדתי אותו כלשונו. רק את הכתיב עדכנתי, לפי הנהוג היום. ולבסוף, אי־ודאות אחת ותקווה אחת: אינני בטוח שהמחברת הזאת כוללת את כל הטקסט המקורי; אני מקווה כי הקוראים שיגיעו עד הדף האחרון יבינו מדוע מצאתי טעם להוציא לאור את כתב־היד הזה.

"ביומה החמישי של השנה הבאה עלינו לטובה, 1931, יבחרו בני היישוב העברי בארץ־ישראל את הצירים אשר ייצגום באסיפת הנבחרים. 89,656 הוא מספרם של הזכאים לבחור, ואנוכי אחד מהם.

ואינני יודע לאיזו מן הרשימות אתן את ידי.

ולא מפני שהתאחדות־האיכרים, אשר מרבית בני־משפחתי נמנים איתם, החליטה כי לא תיקח חלק בבחירות האלה: כבר שנים רבות אין לי חלק בנחלת־המשפחה אשר בואדי חנין, היא נס־ציונה, ובהשקפותי הפוליטיות מקורב אנוכי, או הייתי מקורב, ל“אחדות־העבודה”. אין ספק בלבי, כי אלמלא אירע לי מה שאירע לפני כמחצית השנה, הייתי נותן ידי וקולי בלב שלם למפלגה המאוחדת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

אך מה שאירע זימן לי, שלא בטובתי, הצצה אל קרביה המסואבים של הפוליטיקה שלנו. מישהו ניסה טו מניפיולייט מי, כאשר יאמרו האנגלים; ותחושת העלבון והחרון אשר פקדה אותי בהיוודע לי הדבר טרם פגה מנפשי.

את הדברים אשר אכתוב על גבי הדפים הבאים לא סיפרתי לאיש, ואפילו המעורבים בפרשה אינם מכירים את הסיפור כולו; כיצד נודע הדבר, או שמץ ממנו, לרביזיוניסטים, אינני יודע. ואולי אין הם יודעים מאומה, ואם באו לשדל אותי כי אתמוך בהם, אין לזה כל קשר לעניין ההוא.

מובן שהשיבותי את פניהם ריקם: התקפותיהם הגסות והבלתי־צודקות על וייצמן הכעיסו לא רק אותי אלא אף את ידידי הדגול ח. נ. ביאליק: המשורר הלאומי העריך מאוד את ז’בוטינסקי כאיש־רוח, אך את דרכו הפוליטית ראה כדרך־עוועים. באמצע הקיץ, בטרם ייסע שוב לאירופה לבקש מזור לכליותיו, שפך באוזני את מרי־רוחו. בשעת בין־הערביים טיילנו לאורך שפת־הים, וביאליק תלה עיניו בשמש השוקעת אל מימיו השלווים של הים התיכון ופניו וקולו הביעו מצוקה. אולם בדבריו לא תלה אותה בכאבים אשר בשיפולי גופו, אלא בצער שהסב לו מי שתרגם את שירי הזעם שלו לרוסית.

– האיש הזה הוא דמגוג גמור, טען מנהמת־ליבו, ועכשיו הוא מסית גם את אנשי הדת שלנו לשחוט את וייצמן בַחֲלָף כָּשֵׁר! הלא אתה מכיר את הפקידות הבריטית הגבוהה, מר בן־חורין. אתה בוודאי תוכל להעיד ולאשר, כי לא בגלל מעשיו של וייצמן הם גוזרים עלינו את גזרותיהם. האם שכחו הרביזיוניסטים כי הוא האיש שבזכותו זכינו להצהרת בלפור? הלא זו כפיות־טובה אשר אין למעלה ממנה!

כמעט אמרתי כי בוודאי לא וייצמן הוא האשם בזה שמיד לאחר סיום המלחמה, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה, לא עלו הנה מיליון או לפחות מחצית המיליון יהודים. ראיתי כי ביאליק נושך שפתיו בכאב, וברגע האחרון נזכרתי כי גם המשורר הלאומי הגיע לארץ־חמדתו רק באמצע העשור הקודם.

לו ספרדי אני, אולי הייתי נותן את קולי לרשימת העובדים הספרדים, ולו רק מכיוון שגונב אל אוזני, כי שם מצאה ידידתי מרים את תיקונה. אבל מנהיגי היישוב, כידוע, בעצה אחת עם הנציב העליון, קבעו כי כל יהודי יוכל לבחור רק בבני עדתו: אשכנזים באשכנזים, ספרדים בספרדים ותימנים בתימנים.

לא אכחד כי אנוכי מתגעגע מאוד על מרים: על חום גופה ועל תום נפשה. מאז האביב לא יכולתי ראות פניה, מכיוון שאני חושד בי כי במובן מסוים עוללתי לה את אשר עוללו לי נ. ושולחיו. ואולי טעות בידי. אחת מן התכליות בכתיבת השורות הבאות היא לברר לעצמי גם את הנקודה הכואבת והמציקה הזאת.

 

א    🔗

בראשית מרץ 1930 עמדתי לפני דלת הדירה אשר שכרתי לי ברחוב טרומפלדור פינת רחוב הירקון והבטתי אל השלט הצנוע אשר הצמדתי אליה בארבעה ברגים: “אבנר בן־חורין, בלש וחוקר”.

את נוסח השלט הציע לי ח. נ. ביאליק, משוררנו הלאומי. הקשר האמיץ בינינו נקשר בקיץ שעבר, זמן־מה לפני הפרעות, עת שימשתי עדיין קצין בתחנת־המשטרה אשר מול ביתו. וכך אירע הדבר: בוקר אחד נכנס ביאליק אל התחנה ופניו נפולות. הוא הסיר את מגבעתו, מחה זיעה מעל מצחו, ובקול מלא צער סיפר כי כלבו האהוב קאפי נעלם ואיננו, ומזה כמה שעות הוא מנסה לגלות את עקבותיו, ולשווא.

– הסר דאגה מלבך, מר ביאליק, הגדתי לו, כלבך מצוא יימצא, עַלַא ראַסִי, כאשר יאמרו בני־דודנו. ואכן, מקץ מחצית השעה ניצבתי בפתח בית ביאליק וקאפי עימדי. פני המשורר אורו, והוא הודה לי במלים חמות ויזמינני לשתות תה. – לא הייתי סולח לעצמי אילו אירע מה לקאפי, אמר, וכיצד הייתי נושא פני אל הילד אשר קאפי חביב עליו כנפשו. אילו השיב את קאפי אחד מתגרני השוק, אולי היה מצפה כי המשורר ישרבט לו שורות אחדות של תודה, או אף יבטא בשיר את ההרווחה והגיל אשר מילאו את לבו. אבל אנוכי מקורב אצל סופרים ומשוררים וכמובן לא עלה על דעתי לבקש כדבר הזה.

ישבנו אל השולחן הגדול והגברת מַנְיָה הביאה תה ורקיקים, ותשאלני לקורות־חיי. סיפרתי כי נולדתי במושבה נס־ציונה, וכבר מגיל צעיר מאוד לא נמשכתי אל עבודת־האדמה, אלא שחרתי את קרבתם של שומרי השדות והכרמים במושבות יהודה.

בשְמוֹעַ מניה את השם הזה, שומרים, הפטירה: אה, די יידישע בוֹחֶרים און בוֹחֶרְתעֶס וואָס זעֶנעֶן אוּנגְעֶטאָן וי די אַראַבּעֶר, מיט קאַפִיעֶס און בּיקְסְן! ¹ ונדמה היה לי כי רמזה שאין דעתה נוחה ביותר ממשלח־היד הזה. אבל ביאליק תלה בי עין טובה ואמר: אם נזכה ויצמח לנו יהודי חדש בארץ־ישראל, אתה ושכמותך הם מבַשְׂרָיו. אילו נֹח היה עולה ארצה, היה גם הוא נעשה שומר בן־חיל… הלא הוא היטיב לרכב על סוסים יותר מן השקצים האוקראינים.

– כבודו מתכוון לנח מן הסיפור “מאחורי הגדר”? שאלתי. ביאליק לא השיב. הוא ליטף את הכלבלב, אשר הביע אותות שמחה על שובו לביתו. חפצתי לשאול את המשורר למה התכוון בסיומו של הסיפור הזה – עניין אשר בשעתו התווכחתי עליו עם אחדים ממיודעי – אולם זכרתי כי אין שואלים מחבר למה התכוון ביצירתו, ותחת זאת אמרתי: אמנם כן, נח שלך בוודאי היה מתקבל בברכה ל“השומר”, שהרי נולד באוקראינה… לא כך לגבי ילידי המושבות בני־הארץ.

– ללמדך כי גם שומרינו האמיצים לא היו נקיים מן הכיתתיות הגלותית הארורה, אשר גם ארץ־ישראל ונופיה לא עקרו אותה מלבותיהם, אמר ביאליק. ואז נכנסה בי רוח־שטות ומפי נפלטה שאלה אשר שמעתיה בכל דיון ספרותי שנזדמנתי אליו, אם זה בקלוב הפועלים ואם זה בבתי־הקפה ואם בבתיהם של אוהבי ספר – ומי לא אוהב ספר ביישוב הקטן שלנו: איך קרה, שהמשורר הלאומי אשר זכה להשתקע בארץ־ישראל ארץ חלומותיו ומשאת־נפשו, לא כתב ולו גם שיר אחד על הארץ ונופיה, על מה שעיניו קולטות מדי יום, בין ההרים התכולים במזרח וכחול־הים במערב?

בשמוע ביאליק את השאלה – ככל שעטפתי אותה בהתנצלויות ובבקשות סליחה ומחילה – ראיתי על פניו העווייה של כאב. באותו רגע נשמע צלצולו של אורלוגין, ואני מלמלתי התנצלות, קמתי ויצאתי. רק אחר־כך נודע לי, כי ביאליק סבל ממחלת כליות: חול ואבנים הצטברו בכליותיו ובצינורות המוליכים אליהן והסבו לו כאבים עזים. ואכן, זמן־מה אחרי אשר השיבותי לו את כלבו נסע להתרפא במעיינות־המרפא בגרמניה.

המעמד ההוא בבית ביאליק העלה בזיכרוני מעמד דומה במעונו של דוד בן־גוריון, המזכיר של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. סרתי אליו, לגבות ממנו עדות בעניין כלשהו, והוא החל לחקור ולדרוש למוצאי ולקורות־חיי. בשומעו כי אנוכי בן למשפחת איכרים בנס־ציונה, נתקשחו פניו והוא סיפר לי על עבודתו ביקב של ראשון־לציון ועל המתיחות והסכסוכים בין הפועלים שכירי־היום ובין האיכרים. אחר־כך תהה על השקפתי הפוליטית ושמח לשמוע כי נוטה אנוכי אל “אחדות העבודה”. אז נכנסה פולה רעייתו והגישה תה ותדרוש למצבי המשפחתי. סיפרתי לה כי הייתי נשוי אך רעייתי הקשתה ללדת ומתה עם התינוק. אז צקצקה בשפתיה ותשאל מדוע לא נשאתי לי אשה אחרת. בן־גוריון – אולי בראותו את מבוכתי – ביקש ממנה כי תצא לחנות הסמוכה לקנות לו מחברת חדשה, אולם מרת בן־גוריון ניגשה אל החלון, קראה לאחד הילדים המשחקים על המדרכה וציוותה עליו ללכת לחנות ולהביא את המחברת, בעטיפה השחורה. לרווחתי לא שבה עוד אל החדר אשר בו ישבנו, ובן־גוריון שאלני למתרחש במשטרת פלשתינה, על היחסים עם הממונים הבריטים וכיוצא באלה.

אבל הלא אמרתי לספר על חלקו של ביאליק בשלט שקבעתי על דלתי. ובכן, לאחר שהוכרחתי לפרוש מן המשטרה, בראשית הסתיו, גמרתי אומר כי אנסה להמשיך ולעסוק באותו דבר אשר התמחיתי בו, כלומר, בחקירות, והנה הוברר לי כי אין אני יודע באיזו מלה אכנה את משלח־ידי החדש. אמרתי להיוועץ בדוד תדהר, אשר הכרתיהו היטב מן המשטרה, אך הוא מתגורר זה שנים אחדות במצרים. אמרתי ללכת אל אנשי ועד־הלשון, אך חששתי פן ידחו את תשובתם עד שידונו בדבר בינם לבין עצמם בישיבותיהם. שיחק לי מזלי, ובצאתי אל הרחוב מן הדירה אשר הוצעה לי ברחוב טרומפלדור, עבר שם ביאליק, במסלולו הקבוע מביתו אל חוף הים.

כרגיל היה המשורר הלאומי מוקף אנשים אשר הקשיבו ביראת־כבוד למוצא־פיו, אף הביעו בדרך־כלל קולות של הסכמה. רק כאשר נקלע על דרכו אחד מילדי תל־אביב, היה ביאליק מְהַסֶּה את הסובבים אותו, מעביר את מקלו מיד ליד ומלטף את ראשו של הילד ונכנס עִמו בשיחה נלבבת. לא התכוונתי לחתור אליו בעד המעגל, אולם כאשר ראני על המרפסת הקטנה שבפתח הדירה, אורו עיניו וירמוז לי כי אקרב אליו. – זה הוא מר בן־חורין, אמר לרבניצקי, אופיצר במשטרה, אשר השיב אלי בקיץ אל קאפי האובד.

– יסלח לי כבודו, אמרתי, אבל כבר הופרשתי ממשטרת פלשתינה א"י.

– הופרשת? תמה המשורר. ואז הולכתי אותו הצִדה וסיפרתי לו כיצד יצאתי, בראש שניים משוטרי, אל פרדסי אבו־כביר, להדוף כנופייה של ערבים אשר יצאה משם לפרוע פרעות בתל־אביב, למרות שנצטוויתי לא למוש מתחנת־המשטרה.

– יהי ה' עמך, אמר מי שכתב את “בעיר ההריגה”. – הלא בפרדסים ההם רצחו הערבים את ברנר, לפני שמונה שנים.

– הממונים עלי כבר אמרו להעמידני למשפט, אמרתי, ורק בהשתדלותם של אחדים מראשי היישוב ניאותו להימנע מכך, בתנאי שאפשוט מעלי את בגדי־השרד ואפרוש מן המשטרה ללא טענות ומענות.

– ובכן, אמר ביאליק במאור־פנים, אני אורה לקבלן הבונה את “אוהל שם” כי ימצא בעבורך עבודה. בחור נאמן ומסור כמוך יהיה לו לתועלת רבה.

– אני מודה לכבודו, השיבותי, אבל פרנסה יש לי, או תהיה לי. רק שם לפרנסה אין לי.

ביאליק הזמינני להילוות אליו עד שפת הים. ירדנו אל החוף, ושם הניח זרועו על כתפי והוליכני אל קו המים. סיפרתי לו על משלח־היד שבחרתי לי, ולאחר מחשבה קלה אמר: במקרא יש לנו כינוי הולם למשלח־היד הזה: חוקר, מלה נאה, שיש לה מהלכים בעברית לדורותיה, ואפשר להטותה כפועל, כשם־תואר וכשם־עצם. אבל שמעתי כי לאחרונה נוטים הבריות אל המלה בלש, שאף היא מצויה במקורות, אמנם במשנה, וגם הרמב"ם כבר השתמש בה.

בינתיים שוב נתקבץ קהל סביב לביאליק, ואנוכי הודיתי למשורר, הלכתי אל עושה־השלטים ברחוב מרכז בעלי־מלאכה והוריתי לו לקבוע את שתי המלים גם יחד על גבי השלט.

ועכשיו, בימיו האחרונים של החורף, אני עומד לפני דלת העץ הכבדה ומתבונן בשלט מאיר־העיניים. בדלת עצמה התקנתי, נוסף על המנעול הרגיל, גם מנעול משוכלל יותר, מתוצרת הפירמה “ייל”. לפני שנים לא־רבות היו תושבי תל־אביב מותירים את דלתות בתיהם בלתי נעולות, והיה מי שסיפר כי המצב הזה הדאיג את המשורר הלאומי, עד אשר פסק כי לא נהיה עם ככל העמים עד אשר יהיו בקרבנו גנבים וזונות עבריים. ביאליק הכחיש את השמועה הזו בכל תוקף, אך ללא־הועיל. בדבוק אמרות־כנף כאלה באדם מפורסם אין לו מנוס מפניהן. הלא הדביקו לשמו של ביאליק שמועה יותר מגונה: מישהו טען כי שמע את המשורר באומרו כי אינו אוהב את הערבים מכיוון שהם דומים לספרדים. זכור לי עד כמה הכעיסה השמועה הזו את ביאליק. הוא הכחיש אותה בחימה שפוכה, ושאל כיצד אפשר להדביק דברים כאלו דווקא אליו, האיש שעשה כה הרבה בשביל יצירתם של יהודי ספרד. באותו מעמד גיליתי את אוזנו, כי אם יתלונן במשטרה על הוצאת־הדיבה הזו, אחקור ואדרוש מי האיש אשר בדה את אמרת־הכנף הנלוזה הזו והפיצה ברבים, אך המשורר התמהמה, ובין כה וכה התרגשו עלינו עניינים יותר בוערים.

כאמור, גם השמועה הראשונה לא היתה יותר מדויקת מן האחרונה. ואף מצד העניין עצמו חלה תמורה בעירנו: כמה וכמה גנבים החלו “לעבוד” בתל־אביב, וביניהם אף אחד מבוגרי הגימנסיה “הרצליה”, אשר עשה לו שם בשיטות שבהן היה חודר אל הדירות. לא עבר שבוע אשר בו לא נאלץ הייתי לטפל בשתיים־שלוש תלונות על פריצות וגניבות.

הוצאתי מכיסי את שני המפתחות, פתחתי את הדלת ונכנסתי אל החדר. באמצעו ניצב שולחן גדול, מצופה שעווה שחורה, ומאחוריו כיסא גְבַה־מִסְעָד, אשר מושבו מרופד, ובשני צדיו תומכי זרועות. לפני השולחן היו שני כיסאות פשוטים יותר, מאלה העגולים, אשר במושב העץ הדק שלהם פיתוחים בדמות ענפים משולבים. ואצל אחד הקירות שמתי ספה נמוכה, ספת דיוואן אשר קניתי ביפו, בחנות־הרהיטים של האַרְמֶנִי.

החדר אם כי לא היה גדול, היה גבה־תקרה וחלונות, ובכדי למלא את החלל הריק הבאתי לצלם סוסקין אחדות מתמונות־האור שלי וביקשתיו כי יגדילן עד כדי ארבעים סנטימטרים על שלושים. התמונות צולמו בהיותי שוטר, בחבליה השונים של ארץ־ישראל ושל עבר־הירדן. באחת מהן אני רכוב על סוסתי “בהירה”, שבאוכפה נעוץ הרובה האנגלי שלי. גם את אקדחי הפרטי, אשר הורשיתי להחזיק בו לאחר פיטורי מן המשטרה, אמרתי בתחילה לתלות על גבי הקיר, כדרך בני־ערב, אבל החלטתי כי מוטב לי להצפינו במגירת השולחן.

במקצוע שבין הקיר האחורי והקיר הימני קבועה הדלת המוליכה אל החדר הפנימי, בו אני ישן. הרהיטים בו הם של בעלי־הבית: מיטה רחבה, דומה למיטות שראיתי בארמון ורסיי אשר ליד פאריס, ומעליה קונסטרוקציה של צינורות פליז, שבוודאי שימשה לתלות עליה אפיריון. כאן הותקנה עליה כילה נגד היתושים, אך מכיוון שהקיץ טרם בא, הפשלתיה כלפי מעלה, למען לא תפריע לאוויר הצח לבוא בנחירי־אפי. לצדה של המיטה עומד ארון בגדים גדול. כל בגדי ומלבושי אינם ממלאים אפילו את מחציתו, אף־על־פי שלכבוד הקאריירה החדשה תפרתי לי חליפה וקניתי כמה כתנות ו“דג מלוח” אחד.

על גבי המכתבה ניצב מעמד מעץ־זית מעובד. המעמד מתאר שיירת חמורים, שבעקבותיה גמל. מצידו האחד של הגמל יש מֵעֵין אצבעון ארוך, ומצדו השני תיבה פתוחה. באצבעון נעוץ עט ובתיבה – קסת־דיו. יש לי עט נובע משוכלל, אבל אני מקפיד למלא את הקסת בדיו ולקבוע בעט צפורנַיים חדשות. המעמד הזה, מלאכת מחשבת של עבודת־בצלאל, הוא מתנה לי מרעייתי המנוחה.

 

ב    🔗

כפי הנראה החליט החורף להיוותר עמנו עוד זמן־מה. לבשתי מעיל־גשם ומגבעת, נעלתי את הדירה בשני המנעולים – המנעול הפשוט אשר יש לסובב בחורו את המפתח פעם ופעמיים, ומנעול הייל הננעל מעצמו עם סגירת הדלת – ויצאתי אל הרחוב. הגשם שירד לא היה חזק, אולם הרוח העזה גרמה לטיפותיו כי תצלפנה בפני כמחטים. העננים היו נמוכים, ולכל אשר הביטה העין ראתה גוונים שונים של אפור: האפור־לבן־שחור שבין השמים והים, האפור המנומר בין בתיה של שכונת רוזנפלד ובין בתיו של רחוב הירקון.

ירדתי אל החוף. ים התיכון שלנו, אשר ברוב חודשי השנה הוא כחול ורך ומתולתל־גלים, געש היום כאילו היה אוקיינוס. גלים שגובהם חמישה מטרים התרוממו כבר ליד האופק, וממנו עד לקו החוף היה הים כולו טרוף מערבולות קוצפות. אם תימשך הסערה, יגיעו הגלים אל שורת הבתים הראשונה, ואף אל מרגלות “הבית האדום”, העומד על מצוק גבוה, מעט צפונית מכאן. מראה הים הקוצף בחורף ריתק אותי תמיד כבחבלי־קסם.

נגיעה קלה בזרועי הקפיצה אותי ממקומי. כה שקוע הייתי במראה הים עד כי לא הרגשתי כי איני לבדי על החוף. – מה אתה, בן־חורין, נזפתי בעצמי, בלש או משורר?

לצדי עמד נ., לבוש, כדרכו, מעיל־עור אשר הגיע עד ירכיו, ומכנסי־רכיבה. לא ידעתי עליו הרבה, אלא שהיה מן העסקנים הצעירים אשר פעלו לאיחודן של שתי המפלגות, “הפועל הצעיר, ו”אחדות העבודה". פעם אחת שמעתיו נואם בפני עסקנים ופועלים על החשיבות הנודעת להקמת המפלגה החדשה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל. הוא לא היה נואם גדול – בוודאי לא יכול להתחרות ברובשוב ואף לא באידלסון – אך במלים שוות־לכל־נפש סיבר נ. את אוזני שומעיו, כי אם יקום האיחוד ויהיה, תזכה המפלגה המאוחדת לרוב גדול בבחירות לאסיפת־הנבחרים ולקונגרס הציוני, והבורגנים והרביזיוניסטים יוכו מכה ניצחת. באותו מעמד ציינתי לעצמי, כי עוד נכונו לבחור עלילות פוליטיות. אחר כך גונבה השמועה אל אוזני כי נ. אינו מדבר מתוך גרונו אלא מתוך גרונותיהם של גדולים ממנו, וכל מעשיו מלמעלה נגזרים.

– שמע נא, שרלוק הולמס, אמר אלי, בלי אף מלה של הקדמה או נימוס. ווטסון כבר יש לך?

שתי תמיהות זינקו אל מוחי. אלף, כיצד זה כבר נודע לו הדבר, ובית, האם הוא רומז לי כי יש לו מישהו אשר יחפוץ להציעו לי בתור עוזר? ואולי כוונתו אל עצמו? החלטתי ללכת אתו סחור־סחור, כמענה על גישתו הישירה.

– ומאין אתה יודע? שאלתי.

– איך נאמר בתנ"ך? עוף־השמים הוליך את הקול.

– בסערה הזו? אפילו שַׁחַף אחד לרפואה איני רואה על הגלים.

– אל תדאג, חייך נ. יוני־הדואר שלי עובדות גם בחורף. אבל איפה מצאת בלש פרטי בלי עוזר? אין במציאות ואין בספרות.

– בארצות הברית של אמריקה, בעיר סן־פרנציסקו, דומני, ישנו בלש אשר שמו פרח מזיכרוני, והוא פועל לגמרי לבדו ואין איש אתו.

– האמריקנים האלה מסוגלים לכול… הלא מספרים שבניו־יורק הם עומדים לבנות בניין בן מאה קומות ויותר… ממש מגדל בבל… ואז מחה נ. מקולו את אבק הלגלוג ויאמר בכובד־ראש: בן־חורין, בלש או חוקר, יש לנו עבודה בשבילך. מישהו בעל השפעה דיבר בך טובות, והוחלט להציע לך את הדבר, אף־על־פי שאין לך עוזר, חזרה נעימת־שיחו וטבלה באבק של לגלוג.

לא שאלתי אם התכוון לבן־גוריון, ואף לא אל מי התכוון בלשון הרבים שנקט. אף השתדלתי לכבוש את שמחתי על פנייתו, אשר באה ג’אַסט אִין טַיים, כמאמר האנגלים, ממש נֵס בזעיר־אנפין: מעט הכסף אשר חסכתי לי במשך השנים אזל כמעט כולו. – מדוע נעמוד ברחוב החשוף לרוח ולגשם? אמרתי. הלא יש לי משרד מתוקן ומסודר, ושם נוכל לגלגל דברים בניחותא.

עלינו אל המרפסת שלפני דלת הכניסה, ונ. הסיר את מגבעתו – כובע קַסְקֶט שחבש במלוכסן, כפי שמקובל בתנועת־הפועלים הארצישראלית, או יותר נכון, בין עסקניה הנמרצים של תנועת־הפועלים, אשר ירדו מעל הפיגומים ועזבו את הבלוקים והלבֵנים לאחרים.

נכנסנו פנימה. הסירותי מעלי את מעיל־הגשם, אך נ. נותר במעיל העור שלו. ישבנו זה מול זה, ולאחר שסקר בתשומת־לב כל פרט ופרט בחדר, אמר לי:

– המכיר אתה את זכריה יולין?

– מכיר אותו כפי שאני מכיר את האדון מאיר דיזנגוף, השיבותי.

– כלומר?

– ראיתי אותו ושמעתי על אודותיו, אך מעולם לא לקחתי עמו דברים. למען האמת, לא היה אדם בתל־אביב אשר לא הכיר את דמותו הגבוהה, הדקה, המטורזנת של יולין, אף כי לא הִרבה לטייל ברחובות העיר; על עלילותיו – בעיקר בעניינים שבינו לבינה – פרחו שמועות מפליגות.

נעצתי בנ. עין בוחנת ותוהה. מה לו – או לשולחיו – ולאותו דון־ז’ואן? לרגע אחד פקדני רעיון פראי: אולי נפל דבר בינו ובין מזכירת מועצת הפועלות?

– זכריה יולין נעלם, אמר נ.

הכל ידעו שיולין נעלם. מזה כמחצית השנה נעדרה דמותו מרחובות תל־אביב. בימים כתיקונם בוודאי היה הדבר מעורר סנסציה, והרכילות היתה פורחת. אבל העיר העברית הראשונה – והיישוב כולו – היו שקועים בליקוק פצעי הַפְּרָעוֹת והעניינים הפוליטיים אשר באו בעקבותיהן, ויולין נדחק לקרן־זווית.

– אנו רוצים שאתה תמצא את הגבר הזה, אמר נ., ויפה שעה אחת קודם.

– הלא יש במשטרה מחלקה לביקוש נעדרים, אמרתי, כדי לנסותו ולתהות על קנקנו. אני יודע היטב את המדור הזה.

– אם אינך חפץ לקחת עליך את המלאכה הזאת, נמצא מישהו אחר, אמר נ. בקוצר־רוח מסוים. באתי אליך מפני שאתה הצטיינת במציאת עקבותיהם של אנשים שהלכו לאיבוד. בשנה שבה הגעתי ארצה עשה עלי רושם עז הסיפור אודות השודד הבדואי ההוא אשר גילית את עקבותיו בעבר־הירדן, אף־על־פי שהכול חשבוהו למת.

הפרשה ההיא היתה אחת מהצלחותי הגדולות במשטרת פלשתינה־א"י. אותו בדואי לא היה שודד כי אם אנס, ובני־שבטו, אשר חרדו מאוד מפני נקמתה של חמולת הנאנסת, העבירו שמועה כי בהסתתרו באחד הואדיות נטרף על־ידי חיות רעות. אך לא היתה זו שעה לשקוע בזיכרונות, מכיוון שנ. חתך: אם אינך חפץ בעבודה הזאת, אנו נמצא מישהו שישמח לקבל אותה ולהשתכר –

זו היתה המלה אשר חפצתי לשמוע מפיו. לא אתמול נולדתי ולא בפאתי־מערב, וידעתי כי העסקנים האלה, ובפרט עסקני מפלגות הפועלים, יש להם טֶנְדֶנְצִיָה ידועה: להגיד לך, לאחר שהשלמת את העבודה אשר קיבלת עליך לעשות, תודה רבה בשם העם והמעמד, ואם תגמגם משהו על תשלום, יזקפו לעומתך גבה צדקנית, כאילו עצם הזכרת הכסף הטמא היא כתם על מצחך.

– אני מקבל, אמרתי לו. אמצא את זכריה יולין.

קמנו ולחצנו ידיים, ונ. אמר אלי: השיחה הזו בינינו לא התקיימה, כמובן.

– כמובן, השיבותי. האם לא שכחת משהו?

נ. עשה עצמו בודק אם כל מלבושיו עימדו. אני מתכוון למשהו אחר, אמרתי.

– אתה גבר חריף, אמר נ., אני מקווה שהחריפות הזו גם תעמוד לך בגילוי מהיר של האיש. בינתיים קח לך את זה – הוא הושיט לי 10 לא"י בשטרות של חמש לירות ולירה. את היתרה תקבל כאשר תמציא את “הסחורה”.

– ועוד דבר מה, אמרתי.

– ומה הוא? פלט נ. בקוצר־רוח.

– אילו באת אלי עם הבקשה הזו בעודי במשטרה, הייתי חוקר אותך מדוע אתה מחפש את יולין… מה לך ולו.

– אולי זהו אחד הטעמים שהביאני לפנות אליך, ולא למשטרה.

– ובכל זאת, רצוי כי תאמר לי דברים אחדים, בכדי שלא אגשש באפלה גמורה, וכך ייקל עלי למצוא את הנעלם בזמן יותר קצר… ודרך־אגב, גם בספרים, מי שבא אל בלש ומבקשו כי ימצא בעבורו אדם שנעלם, מוסר לו את כל האינפורמציה הידועה לו.

נ. חייך חיוך משונה, אשר לא ירדתי לחקרו, ולאחר היסוס־מה אמר: הלא איננו גיבורים ספרותיים, אלא דמויות מן החיים. כל מה שאוכל לומר לך אלה הַשְעָרוֹת אשר אין להן על מה שיסמכו… ואני חושש פן אטע בך דעה־קדומה אשר תַטה אותך מן הדרך הנכונה. חשוב לנו מאוד כי אתה תמצא את עקבות הנעדר בעצמך ולבדך.

הוא חבש את כובעו ויצא את המשרד. נעלתי את השטרות במגירת־שולחני, ופניתי אל ה“תנובה” הסמוכה לסעוד את לבי.

בינתיים פסק הגשם לגמרי. גם הרוח נחלשה, ואפשר היה להריח אותו הריח הרענן, ריח־שאחרי־הגשם. ישבתי אל שולחן על גבי המדרכה ואבקש פרוסות לחם אחדות, חביתה עשויה משתי ביצים, בקבוק קֶפיר וכוס קפה.

בעל המקום, רוזנברג האדמוני, אשר היה רגיל להגיש למחוסרי־העבודה כוס־תה ופרוסת לחם בהקפה, לא מיהר לטגן את החביתה, ורק כשהנחתי בכפו מטבע של שילינג, פקח את עיניו העצומות־למחצה, ובשמחה גלויה ניגש אל הפתילייה והציב עליה מחבת מפויחת. אשתו ערכה לפני שולחן נקי, ועליו מנה נאה של חמאה וכמה חריצי גבינה, גם צהובה וגם לבנה. לאחר שכיליתי לסעוד, נפרדתי מעליו לשלום ואשוב אל משרדי.

ישבתי אל המכתבה, הוצאתי מאחת ממגירותיה גיליון נייר גדול, נטלתי את עטי ורשמתי בחלקו העליון: זכריה יולין, וניגשתי להעלות על הכתב את הידוע לי אודות הגבר הזה.

וחיש־מהר התברר לי כי איני יודע הרבה: אותן קטעי שמועות ופיסות של רכילות אשר הכול דשו בהן בלחישות, בעניין קשריו האינטימיים של יולין עם נשים שונות ביישוב, ובפרט עם המשחקת ב., אשר הרומן בינה ובין יולין הסעיר את הרוחות. כפי הנראה לא התלוננה עליו במשטרה אף אחת מידידותיו, ואילו הבעלים אשר הצמיח להם קרניים, אף הם העדיפו למלא פיהם מים. לגמרי באקראי גונבה לאוזני שמועה על־אודות אחד מהם, אך כאשר סופר לי הדבר לא נתתי עליו את דעתי, גם משום שמקורו היה מפוקפק.

ובכן, יצאתי ללכת אל ביתה של המשחקת ב., אשר התגוררה ברחוב סירקין. בעוברי לפני דוכנה של מוכרת־הפרחים אשר בפינת שלום עליכם קניתי זר פרחים גדול.

על דלת ביתה של ב., בית בעל קומה אחת, אשר אחד משני חדריו נשכר ע"י המשחקת, לא היה שְמָהּ, אלא ציור של מסכת תיאטרון. מן הרחוב אל הדלת הוליך שביל מרוצף. משני עבריו גדלו צמחים מטפסים, אשר נתלו על חוטים שתי וערב. הבית הזה ניצב בקצה הרחוב: צפונה לו השתרע משק־החלב של סטבסקי, אשר בין גדרותיו רעו פרות הולנדיות בעשב הרענן.

הקשתי על הדלת. אין תשובה. הקשתי שוב, ושמעתי קולות עמומים מבפנים. לנקישתי השלישית ענה קולה הידוע של ב., הקול מרעיד־הלבבות, האחד והיחיד בארץ־ישראל: יבוא!

פתחתי את הדלת החומה ונכנסתי. החדר היה נמוך מן החדרים הרגילים בתל־אביב, שגובהם לפחות שלושה מטרים. גם חלונותיו, או ליתר דיוק חלונו האחד, היה קטן מן המקובל. וככה נתן החדר הזה, למרות שלא היה קטן, רושם אינטימי.

לרושם הזה נתנו חלקם גם הרהיטים. הגדול שבהם היתה ספה־מיטה נמוכה, ולידה כרי־ישיבה, אשר ככל שיכולתי לשפוט נעשו מעור דמשקאי. המשחקת ישבה ליד שולחן שמאחוריו ראי גדול, והיא לבושה חלוק ושערה אינו עשוי. חשבתי בלבי, כי זו הפעם הראשונה שאני רואה משחקת בתיאטרון בלבוש ביתי.

בראותה אותי היה מבע־פניה סתום. רק כאשר ברכתי אותה לשלום חלף בה זעזוע קל, והיא הדקה באפן אינסטינקטיבי את שולי חלוקה.

– אני הייתי בטוחה שאתה שליח מן התיאטרון, הלם קולה באוויר החדר כמו ענבל עמום. אני מחכה שיביאו לי משם דבר דחוף…

– אני מבקש את סליחתך, גבירתי… מלמלתי במבוכה שמכבר לא חשתי כמותה. הבאתי לך… פרחים אחדים.

– ולשם כך הטרחת את עצמך אל ביתי?

אילו הייתי מבקר־תיאטרון יכול הייתי לכתוב מאמר שלם אך ורק על שלל המובנים אשר התנגן באוזני מתוך המשפט הבודד הזה, אך באותו מעמד יכולתי רק לגמגם. – אכן, ביקשתי לתת לך את הפרחים בתיאטרון… אך לא הצלחתי לפלס לי דרך בתוך הקהל הרב… הייתי חייב להגיש לך את זר הפרחים הזה… מאז ראיתיך בתפקיד אופליה… אין לי מנוח… עד היום מצלצל באוזני הזֶמֶר אשר שרת בטירופך…

– התקרב נא אלי, אמרה לי. – שים את הפרחים פה, ובוא הנה. אז נזכרתי כי ב. קצרת־רואי היא, אך תסרב להרכיב משקפיים. קרבתי אליה מטחווי־יד ואז נפקחו עלי עיניה ואני כמעט איבדתי את עשתונותי.

עיניים רבות ראיתי בימי חלדי – ואני מתכוון לעיני נשים: עיני השקד של הנשים הדרוזיות, עיני הפחם של הבדואיות, עיניהן הירוקות והתכולות של בחורות מגדוד־העבודה, אבל צבע כחול־סגול כזה לא שזפו עיני מעודן. אותו רגע לא היה בי אלא רצון אחד: כי העיניים האלה תמשכנה להתבונן בעיני עוד ועוד.

ב. נטלה מידי את הפרחים, נתנה אותם באגרטל ואמרה: פניך מוכרים לי. האם לא נפגשנו כבר?

לא הייתי מסוגל עוד להעמיד פנים. הוצאתי מכיסי את כרטיס־הביקור החדש שלי. היא קרבה אותו אל עיניה.

– בן־חורין… אתה היית השוטר שגילה את עקבותיהם של כמה אנשים שנעלמו…

– כבר אינני שוטר, אך גם היום אני מבקש אדם שנעלם, אמרתי.

– אצלי?

– אני מחפש את זכריה יולין.

– אצלי? חזרה ושאלה, ושוב שמעתי בשאלה הקצרה הזו עולמות שלמים. ולאחר הפוגה לא קצרה הוסיפה, בתמימות אשר היה בה שמץ לגלוג: בבקשה. אתה יכול לחפש כאוות־נפשך… חפש תחת המיטה… היכנס לחדר־האמבטיה… גם את ארון־הבגדים אני מרשה לך לפתוח. אולי שם מסתתר האיש שאתה מחפש… ואולי תגלה בין השמלות את גופתו? כל העת היה מבטה נעוץ בעיני כמבטו של מהפנט.

נבוכותי. – קיוויתי כי תוכלי להיות לי לעזר, מלמלתי.

– לא אכחיש כי ידעתי את האיש אשר אתה מבקש, אמרה ב., אבל מזה זמן רב לא ראיתיו ולא שמעתי ממנו… אילו באת לבקרני לפני מוּחָרֶם, יכולת למצוא בדירתי הקודמת חפץ או שניים שהשאיר… ואילו היית כלב־גששים, אולי יכולת ללכת בעקבות הריח, הוסיפה ב. באירוניה לא כל־כך דקה, אבל אפילו שערה משער־ראשו למזכרת לא הבאתי אתי הנה.

ניסיון רב יש לי בחקירת עדים וחשודים, אבל מעודי לא חקרתי משחקי־תיאטרון, ובוודאי לא משחקת משיעור־קומתה של ב., אשר כל משפט שהיא מוציאה מפיה בנוי שכבות־שכבות המשתמעות לשניים או שלושה או אפילו ארבעה פנים, ואתה לֵך דע באיזו שכבה מצויה האמת. ואולי אף היא לא תמיד תדע זאת אל־נכון.

כבר עמדתי להתנצל בפני ב. וללכת, בהבטיחי לעצמי כי יום יבוא ואני אפגוש את האשה הזאת בנסיבות אחרות, והנה נגעה ב. בזרועי ובראשי, כאילו היא מודדת את מידותי, ואמרה:

– אני מצטערת, אך באת אלי בשעה לא נוחה… עלי להתכונן לתפקידי החדש, לקראת ההכנות שנועדו לימים הקרובים –

– ואני מצטער כפל־כפליים, אמרתי.

– אבל אולי נוכל להוציא מתוק מן העַז הזה, אמרה ותחייך אלי חיוך חם אשר כמעט המס את לבבי. אולי טוב הדבר כי באת אלי הבוקר… אתה תוכל לעזור לי – אם, כמובן, אינך נחפז למקום אחר… לא יעלה על דעתי לגזול מזמנך היקר…

– אעזור לך ברצון, אמרתי. במה אוכל?

– תוכל לעזור לי להתכונן לתפקידי החדש.

– בחפץ־לב.

– שב כאן, בבקשה, הצביעה ב. על אחת מכריות העור ותשב על הספה, נשענת בגבה על כרית־צמר ססגונית. מעל שידה שלצד המיטה נטלה שתי חוברות מכורכות כריכה ארעית, והושיטה לי אחת מהן. על חלקה העליון של הכריכה היה כתוב אווריפידס, ובאמצעה: “הבכחנטיות, או הנשים המטורפות”.

– המוכר לך השם אווריפידס? שאלתני ב.

– אינני מבחין כל־כך בין כל היוונים העתיקים הללו, השיבותי במבוכה.

– זה מן הדברים שלא קשה לתקנם, חייכה ב. גם אני לא ידעתי הרבה על אווריפידס, עד אשר הכינותי את עצמי לשחק את מדאה, אלא שהרז’יסור החליט שרק מי שילדה ילדים מסוגלת לשחק את הטרגדיה של האם הרוצחת את בניה, ונתן את התפקיד לח.

לא חזיתי ב“מדאה”, אולם זכרתי כי רבות דובר בחיזיון הזה. זכרתי כי כמה מן המבקרים הביעו זעזוע מעצם הצגתו על הבימה העברית, וגם ח. לא זכתה בקומפלימנטים מופלגים. – ואולי שיחק לך מזלך שהרז’יסור ויתר עלייך, אמרתי.

– אני הייתי עושָׂה את מדאה באופן שונה לגמרי, אמרה ב. ואחר־כך הוסיפה: הלא גם נשים יהודיות הרגו את ילדיהן… אמנם מטעמים שונים לגמרי. ואגב, כוונתה של מדאה היתה קודם־כול להרוג את אהוב־לבה, שארס לו אשה על פניה. גם במחזה הזה – הצביעה על החוברת – הורגת האם את בנה, אמנם מבלי שתדע כי הוא בנה.

– הייתכן כי אם לא תכיר את בנה? תהיתי.

– יש כמה גירסאות… אם אבהיר לך את עניינו של המחזה, תיטיב להבין. אם אינך ממהר, כמובן.

– אינני ממהר.

– על האל בכחוס, או בשמו האחר, דיוניסוס, בוודאי שמעת.

– הוא אל היין והשכרות.

– והתאווה. התשוקה שאין לה גבולות ומעצורים. ודרך־אגב, יש דעה בין המלומדים כי שמו של האל הזה, השורש שלו הוא עברי, או כנעני־עברי.

– מלשון דין, משפט?

– אני מתכוונת לשמו השני, בכחוס, אשר ממנו שם המחזה של אווריפידס – “הבכחנטיות”, כלומר, הנשים העובדות את בכחוס.

– מן המלה כוס?

– אני מתכוונת לשורש ב.כ.ה.

– בכה? שאלתי כתלמיד נחשל. מה לשתיית יין ולבכי?

– כפי שבבבל היו הנשים בוכות על מות התמוז… בוכות ומתאבלות כאילו מת עליהן בחיר־לבן, או לכל הפחות בחיר־גופן… בקיץ הן מתאבלות עליו, ובאביב הן חוגגות את שובו לחיים.

– גם בין הבדואים בנגב ראיתי פולחן דומה, אמרתי, והתכוונתי לספר לה מה שחזיתי בו במו־עיני אצל אחד השבטים. אך ב. קטעה את דברי באומרה: אני מכינה את עצמי לקריאה הראשונה של המחזה לפני הרז’יסור. אם תואיל להיות עזר כנגדי, תבוא על שכרך.

לא ירדתי לסוף דעתה. האמנם היא מרמזת לי כי – – ואז, כאילו קראה את מחשבתי, אמרה: ייתכן שתלמד משהו על הגבר שאותו אתה מחפש. הלא הבלשים מגלים לא פעם את המפתחות שהם תמיד מחפשים דווקא במקומות הפחות־צפויים.

– נכון הדבר, אמרתי, ולאחר שתיקה קלה הוספתי: את משחקת את תפקיד האם.

– ואתה תהיה בני.

– הבן אשר את הורגת.

ב. הושיטה לי את האקסמפלאר השני של המחזה ופתחה אותו. – הנה. כאן, הצביעה על מקום מסוים. אתה תקרא את שני התפקידים, גם של דיוניסוס וגם של פנתאוס, הבן. התחל נא בטור 810.

– דיוניסוס, פתחתי. "כלומר, יש את לבך לראות אותן במחנה שלהן בהרים?

– פנתאוס: מאוד מאוד. ואני מוכן לשלם כסף רב."

“ומדוע אתה משתוקק לזה כל כך?”

“משתוקק אני לראות אותן בשכרותן”.

– עכשיו, אמרה ב., דיוניסוס מזהיר אותו מפני הסכנה – סכנת־המוות – הצפויה לו אם יתגלה לעיני הנשים המשתוללות. אבל הוא, כמו כל הגיבורים הטרגיים, מתעקש, ודיוניסוס, שבעצם התכוון להפילו בפח, מציע לו להתחפש בשמלת אשה… אבל עכשיו נדלג – היא דפדפה כמה דפים קדימה – לטור 1100, והוסיפה: תאר לעצמך עמק סגור, כמו קרחת יער: מסביב עצים עבותים, דשא, פרחים… במרכזו חבורת נשים – צעירות, מבוגרות, בתולות, נשואות, אמהות – שקועות בפולחן דיוניסוס. אינני יודעת אל־נכון מה הן עשו. דומני שגם החוקרים טרם פענחו את מסתרי הפולחן הזה לאל היין והחשק… אני מדמה לעצמי נשים ערומות או חצי־ערומות… ובאומרה את המלים הללו התחילה ב. להתפתל, בתנועות אשר הלכו ונעשו נמרצות יותר ויותר. חבורת נשים מיוחמות… והן מתייחמות עוד ועוד… למה אתה מחכה, קראה אלי, למה אתה מחכה?

מבוכתי הלכה וגברה. – אתה פנתאוס!.. אתה מסתתר על ענף, והנה הנשים מגלות אותך… הן מתחילות לידות בך אבנים… ואז אמך צועקת אליהן: “עמודנה מסביב לענף, מֶנַאדות… נצוד את החיה הזאת”. והן מנענעות את העץ בכוח אדירים, עד שאתה נופל אל תוֹכָן… אתה מוקף נשים ערומות וחמות, מי יודע מה אתה חושב… עד שאתה רואה, למרבה הזוועה, כי הן מתכוונות לשחוט אותך! והנה אמך, האשה שילדה אותך… האשה שהיניקה אותך… האשה שאתה בשר־מבשרה… אתה קורע מעליך את התחפושת, אתה מבקש רחמים… אך ללא הועיל… אתה נכנסת אל תחום שאליו אסור היה לך להיכנס… הנה פה, קרא!

לא אדע איך מצאתי את קולי ברגע ההוא, אבל דומני כי מאז שיחקתי אחד משבעת בניה של חנה בכיתה ד' או ה' של בית־הספר העממי לא אמרתי טורים של חיזיון באופן כה יוצא מן הלב, כאילו אני ממש מתחנן על חיי: “זה אני, אמא! אני בנך, פנתאוס, אשר ילדת לַאֲכָיוֹן, אל תהרגי אותי היום!”

ב. הניחה את חוברתה, מחאה כפיים ותאמר בקולה הביתי: לא אהרוג אותך, אבנר בן־חורין. נזכרתי בנהר הסמבטיון אשר בין־רגע היה נרגע מגעשו. לא העליתי על דעתי כי המשחקים מסוגלים לעבור במהירות כה רבה, ממש כהרף עין, מן הדמות שהם מגלמים אל דמותם במציאות. – האורגיה הקצרה שלנו נגמרה, הוסיפה ב., ואני מודה לך על שלקחת בה חלק. ובראותה את המבט הלא־מבין בעיני, הוסיפה: אורגיה היא המלה שבה כונה הטקס, או הפולחן הזה של עבודת דיוניסוס.

ב. הושיטה לי את ידה. לחצתיה וכמובן לא הזכרתי לה את הבטחתה, אבל היא לא שכחה. – שכר מצווה מצווה, אמרה, האם לא כך אמרו חכמינו־זכרונם־לברכה? אבל אתה קיבלת ממני גם רמז. יותר מזה לא אוכל.

נפרדתי מעליה ואצא אל הרחוב. העננים נידקקו והפכו ליריעות בד עם דבלולי צמר־גפן. חום השמש כבר הורגש יותר מנשבי הרוח. עשיתי דרכי אל רחוב שלום עליכם, ואני תוהה על פשר דבריה של המשחקת הדגולה. האמנם צָפוּן בטרגדיה העתיקה רמז על גורלו של יולין? ואולי רק תעתעה בי? מה טוב שמשחקי־התיאטרון, רובם ככולם, הם אנשים ישרים ותמימי־דרך. אם־לא־כן היו יכולים להיות נוכלים מעולים, ובקלות רבה היה עולה בידם להפיל בפח אזרחים תמימים.

 

ג    🔗

חככתי בדעתי איה אסעד את סעודת הצהריים. מאז פרשתי מן המשטרה נהגתי לאכול במטבח־הפועלים, שם האוכל זול, כמעט בחינם, אך אף כי הוא ממלא את בני־המעיים ומשקיט את הרעב, כמה פעמים מסוגל אדם לאכול אותו מרק ואותו פירֶה של תפוחי־אדמה?

היום יכולתי לסעוד את לבי כדרך הבורגנים. חציתי את בן־יהודה ונכנסתי אל אחת המסעדות היותר־יקרות. ישבתי בפינה מרוחקת, מוסתרת מן הרחוב, לבל יראוני שם מחוסרי־העבודה המשרכים דרכם בפנים רעבות אל מטבח־הפועלים, והזמנתי צלי אווז ובקבוק בירה. לאחר שכיליתי לסעוד, הנחתי על שולחני שלושה מטבעות של שילינג. בעל המסעדה החל להחזיר לי עודף, אבל אני ביקשתיהו כי ישמור את העודף אצלו, וכי ישמור בעבורי את המקום אצל השולחן הזה מדי יום ביומו, עד השעה שתיים וחצי לכל הפחות. לפי התודות שהעתיר עלי, לא היה קשה לו למלא את בקשתי.

מן המסעדה עליתי לחנות של סוכנות ספיני’ס, אשר מול סינמה מוגרבי. מדי פעם הייתי נוהג לסור אל החנות הזאת, אשר אין בה מכירה בהקפה ואין בה עמידה על המקח, ולקנות לי חפיסת פכסמים או קופסה של תה “ליפטון”. הפעם קניתי גם נקניק, גם גבינות שוויצריות ריחניות ואף חפיסה של עוגיות חמאה. את כל המטעמים האלה ביקשתי כי יארזו לי בחבילה סגורה, אשר עטפתיה בגיליון של “דבר”. אל דירתי הלכתי בדרך עקיפין: עליתי אל פינת יונה הנביא וממנו ימינה אל רחוב הירקון.

ישבתי אל המכתבה, במגמה לרשום על גבי הדף מה שלמדתי הבוקר – אם אמנם למדתי משהו – אבל בטני המלאה הכריעתני, ואני התמכרתי למנעמי תנומת־הצהריים. את מלאכת המחשבה יש לעשות תמיד במוח צלול ובהיר.

לאחר שהתעוררתי שָפַתִּי את הבַּקַרַג' – מלאכת־מחשבת דמשקאית, מתנת אחד השייח’ים מן הגלעד – על הפתילייה. כרסמתי אחדות מעוגיות החמאה, לגמתי לרווייה מן הקפה החזק והמתוק, ונכנסתי אל חדר האמבטיה.

מעודי לא זכיתי בחדר אמבטיה כה משוכלל. האמבט היה עשוי מתכת מצוּפָה אמייל מבריק, ולצדו – בית־הכיסא המודרני. חסל סדר כריעה מעל חורים ברצפה: אני יכול לשבת לצרכי על אסלה מוגבהת, כמלך על כס מלכות. קל ורענן חזרתי אל המכתבה, שלפתי את דף הנייר מן המגירה, וממחילות זיכרוני שלפתי את זכר אותה פגישה אקראית ברחוב בוסטרוס ביפו. שם, בפתחה של חנות הרהיטים של הארמני, נתקלתי לפני שבועות אחדים באבו־עלי, מודעי הוותיק מן הימים שבהם שֵׁרתי במשטרת יפו.

אבו־עלי הוא ערבי־כושי ענק, אשר היה משכיר את שריריו לעבודה בנמל וגם לעסקים אפלים יותר. אצלי היתה לו פרנסה נוספת: תמורת גרוש או שניים היה מביא אלי ידיעות על פושעים ופשעים. אמנם רוב סיפוריו התבררו כגוזמאות, ולעיתים אף כעורבים פורחים, אולם מדי פעם מסר ידיעה מועילה. ובכן, באותו בוקר שש עלי אבו־עלי כמוצא שלל רב, ובתום סדר הברכות והשאלות לשלומי, הנמיך קולו וישאלני אם ידוע לי כי “נעלמה” אשתו של מ., סרסור־קרקעות אמיד, בעקבות “עניין” שהיה לה עם יהודי בשם חווג’ה יולין; ואגב חשיפת שיניו המבהיקות רמז לי, כי ייתכן שבדיני־נפשות עסקינן.

– וַכֵּיף עַרִיפְתְ הַדַא? שאלתיו.

אבו־עלי לא השיב. אל־נכון ציפה כי אתן מטבע בכפו. לאחר רגעים אחדים אמר: שוּפְתְּ.

– וַשוּ שוּפְתְּ? קַתְל?

– שוויון־נפשי בלבל את הכושי והוא תפס בידי ואמר: ואללה, יא חווג’ה זאבט! בְּעַיוּנִי הַדוֹל שוּפְתְהוּם בִּתְמַזְמַזוּ ע־שאַט־אל־בַּחְר, וּבַּעַדֶן אל מַרַה אִנְפַקַדַתְּ מן אל בֵּית.²

למרות לשון־השבועה נשמע לי הסיפור כולו דמיוני לאללה, אך לו עודני במשטרה, בוודאי הייתי מורה לאחד מאנשי לבדוק אותו. הפעם הסתפקתי בכך שאמרתי אל הכושי: אללה מַעַךְ, יא אבו־עלי, ונכנסתי אל חנות הרהיטים של הארמני.

רשמתי על הגיליון: היש קשר בין רמזיה המסתוריים של ב. ובין סיפורו של אבו־עלי? אם כך ואם כך, צעדי הבא יהיה בכיוונו של מ. ובזה יכולה להועיל לי העובדה כי קרוב לוודאי שמ. אינו יודע על פרישתי מן המשטרה, ולפיכך אוכל לחקרו כאילו נחשד בדבר־מה. אמנם פרוצדורה כזו יש בה סכנה מסוימת: אם יגלה האיש כי אנוכי מערים עליו, אימצא במצב לא נעים. יהיה עלי לכלכל צעדי בזהירות.

ידעתי כי מ. נוהג לשבת בשעות הערב המוקדמות בקזינו, ויצאתי שמה כדי לראות אם אמנם גם הערב לא ייפקד שם מקומו. השמש עמדה לשקוע אל תוך ים אשר נרגע כמעט לגמרי. בחלוף דמדומי הערב בוודאי ייראו כוכבים בשמים אשר היטהרו מעננים.

בניין הקזינו אשר ניצב לחוף תל־אביב, על גבי עמודים עבים שבצבצו מתוך המים, היה בעיני תמיד אחד מפלאיה של העיר העברית הראשונה, אולם אין ספק כי לא היה לפי מידותיה של העיר־הילדה. הוא נבנה על גבי גל הגאות אשר פקדה את תל־אביב לפני שנים אחדות, ובמהלכה נבנו אחדים מבתיה הכי מפוארים. אז ידע גם הקזינו פרוספריטי והיה אבן־שואבת למתעשרים, אלה שקנו פיק אדמה בחצי לירה ומכרוהו כעבור זמן לא רב בחמש. גם בני המשפחות הוותיקות נהגו לפקוד אותו, ולפני הפרעות נהרו אליו גם נכבדי יפו; אבל עכשיו מיעטו אלה לבוא אל העיר העברית, והבניין הנהדר עמד שומם רובו ככולו. מדי יום היו עורכים את השולחנות בחדריו השונים, מניחים עליהם מפות ופרחים, אבל רק בודדים באו להסב אליהם – כמה פקידים גבוהים באפ"ק ובסוכנות היהודית, שמשכורותיהם נותרו שמנות גם בתקופת השפל, ובעלי־הרכוש מן המשפחות הספרדיות, אשר עליהן נמנה גם מ. לפעמים רחוקות היו גם מושל־מחוז בריטי א סגנו פוקדים את המקום הזה.

עליתי על המדרגות המוליכות אל דלת הקזינו. שומר־הסף, אשר בימים הטובים היה מקדם את פני האורחים, לא ניצב במקומו, ואני נכנסתי פנימה. עליתי אל הקומה העליונה ואצא אל המרפסת התלויה מעל הים. ממש על האופק, שנתבהר כמעט לגמרי, היתה תלויה שמש גדולה לפני טבילתה בים. על עמודי הקזינו התנפצו בעצלתיים גלים נמוכים.

בתוך הקזינו דלקו האורות, גם בחדרים הריקים. בחדר הצדדי למטה ראיתי אותו: מסב לשולחן עם ערבי שהכרתיהו – ולאו דווקא לטובה – מיפו. לפניהם היו גביעי זכוכית גדולים ובהם כדורי־גלידה צבעוניים. מיהרתי להסב פני ויצאתי כלעומת שבאתי, למרבה אכזבתו של אחד המלצרים שכבר התכוון לשמש אותי. אל תתעצב כל־כך אל לבך, אמרתי לו בלבי. במהרה תבוא על שכרך בעין יפה מאוד.

נכנסתי לדירתי, פשטתי את מקטורני, פיתחתי את חגורתי, ואת מכנסי תליתי על כתפי בכותפות. לראשי חבשתי מגבעת. עמדתי מול הראי: בלי קושי יכולתי להציג עצמי בתור תייר מאמריקה – בפני מי שלא היה מימיו באמריקה. ליתר ביטחון הדבקתי לי שפם מלאכותי והרכבתי זוג משקפיים. בתחפושת הזאת שבתי ונכנסתי בשערי הקזינו.

המלצר פקח עלי עיניים מלאות ציפייה עזה יותר מן הקודמת, והחל לכרכר סביבי – אַי אֶם לוּקִינג פוֹר מִיסְטֶר אֶם, אמרתי לו.

– או, יס, יס, פליז, מיהר להשיב. הִי הִיר, סִיט אִין רוּם, והמלצר הוליכני אל אותו החדר שבו ישבו מ. והערבי. עכשיו היו הגביעים שלפניהם ריקים. בראותם אותי בפתח החדר נשאו אלי עיניים בוחנות.

– אקסקיוז מי, פליז – פניתי אליו – אַר יוּ בַּיי אֶני צַ’אנס מיסטר אם?

הוא סקר אותי בעין חשדנית ולבסוף אמר: סי, סֶה מוּאַ, ומיד עבר לאנגלית. – יס, דאַט אִיז מַיי נֵיים. וִיז הוּ אַי הֵב דֶה אוֹנוֹר טוּ סְפִּיק?

– לט מי אינטרודיוס מייסלף, אמרתי, ג’ייקוב שיין, ניו־יורק סיטי. איף איי אם דיסטרבינג – – מ. לא השיב. היפואי סקר אותי מתחת לעפעפיו.– אַי ווּד לַייק טוּ טוֹק סאַם בִּיזְנֵס וִיז יוּ.

ארשת־פניו נותרה כבדה וחתומה, אבל בעיניו ראיתי את הניצוץ המסגיר את התעניינותו. אינני יודע אם עשה סימן לערבי, אך זה קם ממקומו, הציץ בשעון־הכיס שהיה תלוי בקצה של שרשרת זהב כבדה ואמר: ואללה! אַ סַעַה סַבְּעָה! הוא קם, קרץ למ. ואמר: ג’ִיבְּתוֹ לשאַרֶע וולוז’ין. בוודאי התכוון לכך שמ. ייקחני אל אחת הקובות אשר בבעלותו.

המלצר ניגש וחייך מאוזן לאוזן. הזמנתי כוס שיכר, מן הבהיר, ואמרתי: אַי אֵם אִינְטֶרֶסְטֶד אִין בַּייאִינג… הַאוּ דוּ יוּ סֵיי –

אִין הִיבְּרוּ? – מגרשים, הוספתי במבטא ינקי כבד.

– וִי קֶן סְפִּיק אִינְגְלִיש, אמר מ.

מ. היה גבר כבן 35, בעל פנים כבדים, אשר תוויהם הצביעו כלפי מטה. עיניו היו עגולות, בולטות־מעט ובמבטן היה משהו כבוי. חיוכו חשף שיניים טובות, אבל גם בו היה משהו עגמומי. ואולי רק ראיתי כל אלה בעיני רוחי. ידעתי כי בבעלותו של מ. נותרו מגרשים לא מעטים אשר רכש במחירים גבוהים, ועתה ייאות למוכרם גם ללא רווח גדול, אף כי לא היה צפוי לפשיטת־רגל, בהישענו על הרכוש המשפחתי. ובכן, קיוויתי כי אם אציע לפניו ביזנס מושך לב, יקפוץ עליו מייד, ואף יזמינני לחתום אותו בביתו אשר על גבול נווה־צדק ולא במשרדו אשר בדרך יפו – תל־אביב. ידעתי כי כך הוא נוהג בלקוחות מכובדים, כאשר יחפוץ לרכך את ליבם ולפתוח את כיסיהם.

המלצר הניח על שולחני את השיכר. הוצאתי מכיסי שטר בן דולר ואמרתי לו: קִיפ דֵה צֵ’יינְג'. הוא הודה לי בקידה עמוקה.

– נַאוּ אִיט אִיז טוּ לֵייט, אמר מ. – אִיף יוּ וִיל פְּלִיז קאַם טוּמוֹרוֹאוּ טוּ מַיי אוֹפִיס אוֹן ג’אַפאַ רוֹאוּד –

– טומורואו איי ווֹנט בִּי הִיר, אמרתי. אַיי הֶב א טִיקֶט אוֹן דֵה סְטִים שִיפּ “אפולוניה” וִיץ' סֵיילְס טומורואו מורנינג פְרוֹם ג’אפא.

מ. בלע את הפתיון. – אִיף יוּ ווּד לַייק טוּ קאַם טוּ מַיי הוֹם, מֵייבִּי וִי קֶן קוֹנְקלוּד אַוּאר בִּיזְנס דִיס

אִיבְנינג.

– מאץ' אוֹבְּלַייג’ד, אמרתי. קמנו ויצאנו את הקזינו ונצעד לכיוון יפו.

– אִיז אִיט פאַר אֶוֵויי? שאלתי.

– וִי טֵייק אַ קאַבּ.

בפינת גאולה עמדו שתי כרכרות. אחד הערבנג’ים, אשר כפי הנראה ידע את מ., החווה קידה עמוקה וחייך אלינו במלוא־פיו. הערבנג’ים היו הראשונים מבין ערביי יפו אשר חזרו לתל־אביב לאחר הפרעות.

עלינו על הכרכרה. הרכב הניף שוטו, והסוס החל ללכת אל שכונת מנשיה. התכווצתי במושבי והורדתי את שולי מגבעתי על עיני, מחשש עינא מַכִּירָא. נסענו דרך סימטאות מנשיה אל שכונת נווה־צדק, ואנוכי העמדתי פני תייר. כאשר, בסביבי מסגד חסן־בק, נכנסנו לאיזור בתי־הקפה הקטנים, אשר ידעתים לפני ולפנים – אותם ואת יושביהם מעשני הנרגילות – אמרתי: ווט אן אוריינטל פיקצ’ר… ממש לייק דה תאוזנד נייטס אוף בגדאד. איי אימאג’ין דה כליף הארון אל ראשיד סאדנלי אפירינג אראונד דה קורנר. – בַּאט דיס איז דה אוֹרְיֶינט, אמר מ. ווֹט דֵי אַר סְמוֹקִינג אִיז חָשִיש. ומ. סיפר לי על החשישין מימי הביניים, אשר היו משתכרים מעישון החשיש ויוצאים לרצוח את מי שנצטוו על ידי שליטיהם, ומהם נגזרה המלה אססין, באנגלית ובצרפתית. צחקתי בלבי: החששין האלה, שראשיהם תלויים ועיניהם עצומות והם חולמים על החוּרִיוֹת המזומנות להם בגן־העדן – הם יצאו לרצוח רק כאשר יוסתו לדבר על־ידי הלאומיים הפלשתינאים, או על־ידי אנשי־הדת. בכל־אופן, ציינתי לעצמי כי השכלתו של מ. רבה יותר מכפי ששיערתי.

נכנסנו לנווה־צדק – נַאוּ וִי אַר אִין נווה־צדק, אמר מ.

הוספנו לדבר אנגלית, אולם אני אמסור את המשך השיחה בעברית.

– אינני מעוניין בשכונות כמו זו, היתממתי. – אני מבקש מגרש גדול בתל־אביב החדשה, בחלקים הצפוניים.

יש לי מגרש מצוין, אמר מ., ברחוב בלפור. אתה יודע את רחוב בלפור?

– שם בית־החולים, אמרתי.

– המגרש הזה נמצא במעלה הרחוב. האוויר מצוין, ואפשר יהיה לראות היטב את הים מן הקומה השנייה.

זה היה הזמן להגביר את להיטותו אחרי. – אני שליח של קבוצה גדולה, אמרתי. יהודים שהצליחו להותיר לעצמם מעט חסכונות גם אחרי המשבר הגדול בוול־סטריט, והם מתאווים לקנות קרקע כדי לבנות עליה שכונה שלמה, שכונה חדשה.

עיניו של מ. נדלקו כמו פנסי הרחוב מן הסוג הישן. – מיסטר ג’ייקוב, יש לי בדיוק נמרץ המגרש אשר אתה מחפש… מייל אחד מצפון למוגרבי… שכונה של בתים קטנים עם גינות, כפי שבנו פעם בתל־אביב… אך אלה יהיו בתים עם כל השכלולים, כמעט וילות… ואם היהודים שלך לא ירצו להתיישב שם, אני סמוך ובטוח, באחריות, כי יוכלו למכור את האדמה ברווח גדול, ומה עוד יכול יהודי לבקש?

הכרכרה עצרה. מ. שילם לערבי ואנחנו ירדנו. עוד דקה ואני אכנס בשעריו של הבית אשר בו התגורר מ. בסגנון עשירי המזרח. לא לחינם כינו אותו הערבים יוסוף אפנדי.

הרבה סיפורים היו מהלכים על אודות המשכן הזה, אבל רק מעטים האנשים אשר זכו להציג את כפות רגליהם מעבר למפתנו. מן הרחוב לא נראה הרבה. גדר עבותה של שיחים וצמחים הקיפה את הבית מכל עבריו. מעליה בצבצו צמרותיהם של דקלים אחדים וגגו של הבית. תורכי עשיר בנה אותו עבור פילגשיו הערביות, ומ. קנה אותו בזיל־הזול אחרי המלחמה, ולפי השמועה הפכו לארמון זוטא.

מ. פתח את השער הכבד ואנחנו נכנסנו לחצר. מפאת החשכה העבותה קשה היה לראות את הבוסתן אשר השתרע משני עברי משעול הכניסה. בהתקרבנו אל דלת הבית, היא נפתחה, כאילו מעצמה, ועל הסף עמד הסודאני אשר שימש בביתו של מ. בתור מה שהאנגלים יכנו בַּאטְלֶר. אם הופתע הסודאני לראות את פני בשעה כה מאוחרת, לא הסגירו פניו מאומה. עיניו נצצו, הוא החווה קידה עמוקה בבגד־השרד שלו.

עברנו דרך מסדרון קצר אל חדר אורחים גדול במרכז הבית. הריהוט היה בסגנון מעורב, מזרחי־מערבי. ספה וכורסאות, כריות לישיבה ושולחן נמוך על גבי שטיח נהדר, אולי פרסי ואולי אפגאני.

מ. פתח אחת הדלתות, והכניס אותי לחדר קטן, אשר כפי הנראה היה לו למעין לשכה. – בחדר הזה החזיק בעל־הבית את האשה שאהב יותר מכל נשיו ופילגשיו, אמר מ. בחיוך, ויורה לי לשבת בכיסא מגולף ליד שולחן דמשקאי.

תלשתי מעלי את השפם המלאכותי, הסירותי את המגבעת, נעצתי בו מבט חודר ואמרתי לו בעברית: הלא תכירני, מ.?

פיו נפער כפיהו של דג שנזרק ליבשה. עפעפיו מצמצו כאחוזי־תזזית והוא מחה את עיניו שוב ושוב.

– אתה לא מיסטר ג’ייקוב… מניו־יורק…

– אני לא מיסטר ג’ייקוב מניו־יורק.

– אתה – אתה מדבר עברית –

– נוכל לדבר עברית צחה, אמרתי.

מ. שלח את כפו אל פעמון אשר ניצב אצל הספה. תפסתי את ידו.

– אינני מציע לך לעשות זאת, אמרתי בחומרה. האמנם אינך מכירני ללא בגד־השרד?

הוא התבונן בפני ובלע את רוקו. – אתה… הקצין היהודי… ממשטרת יפו.

– לו אני במקומך, לא הייתי מניח לאיש להיכנס לחדר הזה, אמרתי.

הדלת נפתחה והסודאני עמד על הסף. – אחמד, תְנֵין שַאי, אמר לו מ.

הסודאני סגר את הדלת מאחוריו. הוריתי למ. לשבת על הכיסא שהועיד לי, ואנוכי ישבתי על הכיסא ממול. מ. ישב זקוף מאוד, ורטט מסוים חולף מדי פעם בפניו וביצורי גוו. לפי התנהגותו אכן קיבלתי את הרושם כי יש לו דבר מה להסתיר.

– ואיפה רעייתך? נעצתי בו את השאלה כמדקרת־חרב.

– רעייתי? השתומם. אין לי רעיה.

– הלא היתה לך, אמרתי, ואיננה עוד…

– אשתי הראשונה קבורה בבית־הקברות הישן.

– ואשתך השנייה? זו היתה, כמאמר האנגלים, ירייה באפלה, אבל נראה כי קלעה אל המטרה. מ. הביט בי במבט מופתע ואמר: אלישבע איננה כאן.

– ובאיזה בית־קברות היא טמונה? בחדש?

– באף בית־קברות!

– בוודאי, שיסעתיהו. היא טמונה כאן!

– כאן? כאן? שאל כאילו לא הבין את כוונתי.

– כאן, בתחום הבית הזה. אתה הרגת אותה אחרי שבגדה בך.

הקלה רבתי נסתמנה בתווי פניו. האמנם נכשלתי? – התכחיש כי היה את נפשך להורגה? שאלתי, ולא בחוכמה יתירה.

– בעל־הבית הקודם היה בוודאי הורג אותה במקום, אמר וצל של חיוך נסתמן על שפתיו. אבל גם אם חלפה לרגע במוחי כוונה כזו, הלא אין שופטים אדם על כוונותיו… אילו הביאו למשפט את כל הבעלים אשר אי־פעם התאוו לחנוק את נשותיהם – –

– בגלל יולין, אמרתי, באורח הכי נונשאלאנטי אשר יכולתי. הוא הניע ראשו בחיוב ואמר: אספר לך את הסיפור כולו. כפי הנראה העיק עליו המעשה, והוא שש על ההזדמנות לשפוך את לבו. קיוויתי כי אפיק מן הסיפור לכל הפחות רמז אשר בעקבותיו אוכל ללכת הלאה.

– אחרי שאשתי הראשונה חלתה במחלת־הטיפוס והלכה לעולמה, עטו עלי השדכנים. הציעו בתולות, אלמנות, גרושות… עניות, עשירות… ספרדיות, אשכנזיות… אבל אני לא רציתי בשידוך. הפעם רציתי להתחתן מאהבה. השתוקקתי לאשה שתוליך את נפשי, את רגשותי, אל מחוזות־חפץ, אל הפסגות הגבוהות של האהבה ההדדית, אשר השירים ורומנים מספרים עליהן… אם אמנם לא שווא ידברו. לא רציתי ללכת לעולמי מבלי שאחוש את הדבר הנפלא והנשגב הזה שכל העולם מדבר עליו בהתפעלות: האהבה האמיתית.

– ואז פגשת באלישבע.

– בכיכר המושבות, בין רחוב העליה ורחוב אלנבי… היא עמדה וניגנה בכינור. אשה צנומה, בהירה. לא יפה במובן המקובל, אך היה בה משהו שמשך את לבי מאוד. עמדתי והאזנתי שעה ארוכה, ולבסוף הוצאתי מארנקי לירה והנחתי את השטר בנרתיק הפתוח של הכינור שהיה מונח על המדרכה… היו בו רק כמה מטבעות של חצי־גרוש… היא חייכה אלי חיוך נוגע ללב, והחלה לנגן את הסרנדה מאת שוברט. לבי נפתח אליה… כאילו באופן פיזי… עד כאב.

למחרת באתי שוב… והדברים התגלגלו. הזמנתי את אלישבע לארוחת צהריים. בוודאי הארוחה ההגונה הראשונה שבאה אל פיה מזה ימים רבים… הזמנתיה לטייל. היא סיפרה לי כי בודדה היא בארץ. לבדה עלתה מפולין, הלכה לקיבוץ, אבל לא החזיקה שם מעמד. החברים לא רצו להתחשב בכשרונה המוסיקאלי… סדרן־העבודה לא חס על אצבעותיה, ולאט לאט הרגישה כי היא מאבדת את התחושה העדינה שבלעדיה לא תוכל עוד לנגן. עכשיו אני יודע כי לא זו היתה הסיבה היחידה לעזיבתה את הקיבוץ, וכפי הנראה אף לא המכרעת. עכשיו אני יודע כי הסתירה מפני לא רק את – – כאן נשתתק ולאחר שניות אחדות הוסיף: אצלי לא הייתי נותן לה לטבול את האצבעות אפילו בכיור המטבח, אמרתי לה ברטט, ובעיניה נצצו דמעות.

ביום שבו הודיעה על הסכמתה לחיות אתי, הייתי בגן־עדן… ברקיע השביעי הייתי. אולי ידעתי שלא התאהבה בי, אך לא הודיתי בזה ביני לבין עצמי.

– והמשפחה שלך, שאלתי.

– המשפחה, כמובן, התנגדה. אבל אני תליתי את הדבר בכל מיני דעות קדומות, ובקנאה. בוויכוחים בינינו טענו כי היא מתחתנת אתי מתוך חשבון. – ואת, הטחתי בפניה של גיסתי אלגרה, למה את נישאת לאחי? בגלל הקסם שבעיניו או בזכות הכשף³ שבכיסיו? כמה אנשים במשפחה הזאת התחתנו מאהבה?? בני־משפחתי דיברו כל מיני דברים, מהם מלוכלכים, שהרתיחו את דמי עד שאיבדתי את השליטה על עצמי והרבצתי סטירת־לחי לאחד מקרובי… עכשיו אני יודע, כי דווקא התנגדותם של בני־המשפחה, שבאה ממניעים לא־טהורים היא שחישלה את החלטתי לשאת את אלישבע לאשה, ויהי מה.

את החתונה ערכנו באלכסנדריה, הרחק מבני המשפחה. לקחתי לנו תא סגור ברכבת וחדר מפואר במלון “סמירמיס”, על הקורניש. אחד מרבני הקהילה שם היה מוכר לי, ולאחר שמצאתי שני עדים, השיא אותנו כדת משה וישראל.

לאחר החופה נכנסנו לחדרנו, ואלישבע הוציאה את הכינור מנרתיקו וניגנה בו זמן רב, כשהיא ערומה כמעט לגמרי. רק בשביל השעה הזאת היה הכול כדאי… אחר־כך, כשהניחה את הכינור ובאה לשכב איתי, עדיין היתה בעולם אחר. למחרת נסענו ברכבת לקהיר ואני הולכתי אותה אל עתיקות מצרים ואל גן־החיות. ביום החמישי התחילה להתלונן על כאבי־בטן… אבל הלא אין אירופי המבקר במצרים שאינו לוקה בכאבי־בטן.

כאשר חזרנו ארצה, לקחתי אותה אל הפרופסור מרכוס, והוא נתן לה תרופות, ואמנם מצבה הוטב, אבל לא לגמרי… אם אהיה כן עד הסוף, לא אוכל לומר כי לא התגנב מדי פעם חשש אל לבי, כי כאב־הבטן העמום שפקד את אלישבע בשעות מסוימות מאוד… הוא לא המשיך את המשפט. – אבל אני רציתי לתת לה זמן… אני אהבתי אותה, אתה מבין, בן־חורין, אני אהבתי אותה כפי שלא אהבתי אשה מימי – כפי שלא אהבתי אדם מימי ואולי גם לא אוהב! אבל אתה הרי לא באת לשמוע על ייסורי האהבה שלי, הוסיף כשראה אולי העווייה של קוצר־רוח על פני. אתה הערמת עלי, ואני מערים עליך… את החבילות האלה אני פורק מתוכי בפעם הראשונה, ואני אסיר תודה לך על הסבלנות ואורך־הרוח… הנה אני מגיע אל הפרשה שהביאה אותך בצל־קורתי. ואם בכל זאת אתה חפץ במגרש, חייך שוב, הפעם בפה יותר מלא, יש לי בעבורך באמת אַ וִילדע מְצִיאֶה, לא הרחק מחוף־הים, לפני שפך־הירקון.

הסודאני נכנס והגיש לנו ספלי תה עם עוגיות מתוקות מאוד, ממולאות שקדים ואגוזים. – לפני התה, אמר מ., נשתה משהו יותר תקיף. הוא הוציא מתוך ארון בקבוק ובו קוניאק צרפתי, וגביעים, ומזג. הוא לגם מכוסו ופתח:

– מה גורם לבעל שיתחיל לחשוד באשתו? הלא יש נשים שבוגדות בבעליהן במשך שנים, והכל יודעים, חוץ ממנו. אלה הן כנראה נשים אשר יודעות לשחק את המשחק קוֹם אִיל פוֹ, כפי שאומרים הצרפתים – והלא המה מומחים לעניינים האלה. אלישבע לא היתה מאלה, ואני אומר זאת לשבחה. ובכן – הוא התנשם עמוק ולגם עוד מעט מן הקוניאק – בקיץ שעבר עלינו לרעה – אתה זוכר את החמסין הקשה בסוף חודש יולי – –

זכרתי את הימים ההם היטב. בגד־השרד שלי היה רטוב כבר בשעה תשע בבוקר, ואל מעשי הטבע נוספו מעשי־האדם: אחרי שהקונגרס הציוני הט"ז החליט מה שהחליט על שפת אגמה הקריר של ציריך, התלהטו הרוחות בין בני־דודינו עד למעלות הרתיחה, והידיעות אשר הגיעו מדברי המסיתים הקוראים לערבים להתקומם על הממשלה ולפרוע ביהודים לא הניחו לנו, השוטרים, שעה אחת של מנוחה.

– הכל התחיל מזה שהצעתי לה לנסוע לשבוע־שבועיים ללבנון, לנוח גם מהחום וגם מהמצב. אז הרי חשבנו שהאנגלים יעשו סדר… הוא צדק. גם אנו, היהודים אשר בשורות משטרת פלשתינה־א"י, לא העלינו על דעתנו כי החום בפלשתינה יסיע אל דשאי האיים הבריטיים כה רבים מקצינינו האנגלים, ואתם גם הנציב העליון. היום אני יודע כי לא רק החום לבדו גרם את נסיעתם.

– אחדים מידידי היפואים, הוסיף מ. וסיפר, רמזו לי כי מוטב שלא אהיה במשרדי בעוד שבוע־שבועיים, ובכן, שכרתי נהג יהודי – –

– ומיהו הנהג? כמעט נפלט מפי מתוך שיגרה של חקירה, אבל מייד נזכרתי כי אין טעם בדבר: הלא מ. מתוודה על הכול, וניסיוני אמר לי כי אמת הוא דובר.

ומ. המשיך:…באתי הביתה ובישרתי את הבשורה לאלישבע: מחר נהיה באחד המלונות בהרי השוף, שם נשב על הבלקון שמתחתיו מים צלולים זורמים ונאכל גלידה, וכך נשליך מאחורי גוונו גם את החום הנורא וגם את אי־השקט.

בשומעה את דברי החלה אלישבע להתנהג בצורה מוזרה. בתקופה ההיא השתלמה בנגינה עלי כינור בקונסרבטוריון “שולמית”. כאשר הזכרתי את האוטו ששכרתי לנסוע להרי־הלבנון, החווירו פניה והיא פלטה כי בעוד ימים אחדים מסדר הקונסרבטוריון קונצרט של תלמידיו לכבוד איזה אורח חשוב מחו"ל. הדבר נשמע משונה באוזני, מפני שעד כה לא דיברה דבר וחצי־דבר על הקונצרט הזה.

נלחמתי עם עצמי, ניסיתי להאמין לה, ולא יכולתי. הסָפֵק עינה אותי, ובכוח שלא יכולתי להתייצב כנגדו גרר אותי לבדוק את סיפורה. באותה השעה שבה נטלה את הכינור ועלתה לכרכרה, לנסוע אל “שולמית”, כביכול, עליתי לכרכרה אחרת וציוויתי על הרכב לנסוע בעקבותיה. נסענו עד פינת גרוזנברג, שם ירדה מן הכרכרה ופנתה אל סמטת בית־השואבה. שמחה גדולה קפצה עלי: הנה היא הולכת אל הקונסרבטוריון, וכבר אמרתי לצוות על הרכב להחזירני הביתה. אולם התנהגותה היתה מוזרה. היא זרקה מבטים לכל עבר והלכה לעבר סמטת בית־השואבה בצעדים הססניים, כאילו המקום חדש לה. ירדתי מעל הכרכרה והלכתי אחריה, ואכן, במקום להמשיך אל הקונסרבטוריון, נכנסה אל אחד הבתים בסמטת בית־השואבה.

– ומספרו?

– ­שש. היא פתחה דלת בקומה הראשונה ונכנסה אל אחת הדירות, עם הכינור. אני הלכתי לחצר האחורית, ולאחר שראיתי כי התריס האחורי אינו נפתח, קרבתי חרש אל הקיר והצצתי פנימה דרך סדק בתריס. כעבור עוד כמה דקות נשמעה נקישה על הדלת. אלישבע ניגשה אליה, שאלה מי שם, ואז פתחה את הדלת והכניסה אותו –

– זכריה יולין?

מ. נענע ראשו ונשתתק, כאילו נשתנק גרונו. הוא לגם עוד מן הקוניאק והמשיך: הכרתיו מייד. מן המקום שעמדתי בו לא יכולתי לראות את המתרחש בחדר, ואולי בלבי ברכתי על כך. גם לשמוע לא יכולתי, מפני שהחלון היה סגור. עמדתי שם המום, ועץ אקליפטוס ענק שצמח בחצר משיר עלי עלים ופירות זעירים וחדים. התלבטתי אם להתפרץ פנימה, אך לא יכולתי לעשות זאת. לקחתי כרכרה ושבתי הביתה.

אחרי שעה חזרה. לא היה בהתנהגותה דבר אשר יסגיר משהו יוצא מגדר הרגיל. גם בגדיה היו מסודרים, ושערה אסוף לאחור וקלוע כתמיד. שאלתי אותה על הקונצרט, והיא החלה לבדות דברים על המעמד החגיגי. לא יכולתי עוד להתאפק והטחתי בפניה: ומה ניגנת לאורח בסמטת בית־השואבה שש?

היא הסמיקה ואמרה: לא ניגנתי לו. הוא הזמין אותי לשיחה פרטית על… על ההתקדמות שלי בנגינה… ואתה – אתה ריגלת אחרי!!

לא עניתי לה. אמרתי כי עלי לגשת למשרד ונסעתי ליפו, לנמל. אתה אולי מכיר את המאורה המצויה שם מאחורי המחסנים – הקפה של אבו־מאזן.

הכרתי את המקום הזה, אשר רק בעזרת דמיון רב אפשר לכנותו בית־קפה. מעין מערה צרה ונמוכה, שקירותיה מפויחים מעשן העששיות והנרות שבערו שם בודאי מימי הטורקים. יושבי המקום הזה היו סבלי נמל יפו, גברתנים מוצקים, שכיס השרוואל שלהם תמיד רטוב, וקצף הגלים בשפמיהם. אחרי אשר היו מסיימים להוריד את נוסעיה של אוניה אל החוף, היו מפִיחים בנרגילה ומספרים, בלוויית רעמי צחוק, כיצד הניפו באוויר יהודים מפוחדים, מן האוניה אל הסירות, וכל אחד מהם היה מתפאר בכמות הצביטות והמעיכות שחלק לנשים ולנערות ובעוצמת הצריחות אשר הפיק מפיותיהן.

– שם נוהג אבו־עלי לשבת, אמרתי.

אם הופתע מ., לא הסגירו פניו מאומה. ואולי כה שקוע היה בסיפורו, עד כי לא נתן עלי דעתו כלל, ובעצם דיבר אל עצמו. – היושבים בבית־הקפה, ביניהם גם אחדים ממודעי, נאלמו דום כאשר ראו אותי, ונעצו בי מבטים מוזרים. אבו־עלי ישב על שרפרפו הקבוע. הבאתי אותו אל פינת המאורה, נתתי לו חצי לירה ואמרתי לו שיקבל עוד, אם יבלה את הימים הבאים ליד ביתי, בקובות שברחוב וולוז’ין, אולם יהיה מוכן לזנק משם ברגע שאחמד מְשָׁרְתי יבוא לקרוא לו… אבו־עלי קיבל את הצעתי בהתלהבות בולטת, ורק אמר כי מחצית הלירה לא תספיק לו אפילו ליום אחד… הגדתי לו כי כל הוצאתיו עלי, ואנוכי אשלמן היישר לכיסו של סיקסיק, זה הערבי שראה מיסטר ג’ייקוב בקזינו.

הניעותי ראשי ומ. המשיך: לא היה עלי לחכות הרבה. כעבור שלושה ימים, אחרי שהחשיך, אמרה משהו על פגישה עם חברה מהקיבוץ ויצאה. אחמד הזעיק את אבו־עלי, הכנסתי אותו לטקסי ונסענו אחריה לאורך רחוב הירקון, עד שעצרה וירדה לחוף. היא הלכה עד מתחת לבית הקברות המוסלמי, ושם חיכתה. העליתי את הכושי אל המדרגה הראשונה של צוק הכורכר, הצבעתי לפניו על אלישבע ואמרתי לו כי ימתין עד שאתן לו אות. בעצם לא ידעתי מה ארצה כי יעשה. דומני כי הדבר שאליו התאוויתי יותר מכל, אפילו אז, היה כי יימצא איזה הסבר אחר לפעולותיה של אלישבע. מראה הזוגות החבוקים על חול החוף, למרגלות קיר הכורכר, קרע את לבי. ידעתי כי בתוככי נפשי עודני אוהב אותה מאוד.

ראיתי אותו מתקרב בחשאי, מעיף מבטים לצדדים. ברגע שהגיע אליה, תפסה אותו וחיבקה אותו כפי שמעולם לא חיבקה אותי… היא קרבה את פיה אל אוזנו, אם לנשיקה ואם ללחישה, ואחר־כך התנשקו ממושכות והוא החל לפרום את כפתוריה. הדם הציף את ראשי. שרקתי לאבו־עלי, שעיניו היו נעוצות בזוג נאהבים אחד, אשר כפי הנראה הפליגו בהתעלסותם מעבר לנשיקות. הוא נענה לי בנחירה וקפץ למטה. את יולין השליך הצדה כמו היה שק, וידיו אחזו באלישבע. – אמְסִכְּ אל זַלַמֶה! ⁴ צעקתי אליו, אך עד כה וכה קפץ יולין וברח, ואני נאלצתי לאחוז בכושי. בסקונדה ההיא נשאה גם אלישבע את רגליה, ומאז לא ראיתיה.

– היודע אתה לאן פנו?

– אלישבע נסעה לקיבוץ שממנו באה. לאחר ימים אחדים כתבה לי, ביקשה את סליחתי, ביקשה כי אשלח לה את חפציה לקיבוץ, והודיעתני כי תסכים לקבל ממני גט־פיטורין, ללא כתובתה.

– ו –? שאלתי בציפייה דרוכה.

– עשיתי כבקשתה.

– ויולין? כמעט צעקתי.

– האיש הזה נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. תרתי אחריו לא מעט, אם כי במחתרת… הלא מה שאירע לי אינו מן הדברים המוסיפים כבוד לגבר. פיזרתי שמועה כי הוא חב לי כסף, אף הבטחתי כי אתן עשרה אחוזים מן החוב למי שיוליכני אליו.

– אולי יצא את הארץ?

– אינני מאמין. החלקתי לא מעט ידיים בין עובדי הנמל ובין עובדי הרכבת… ייתכן כי לקח לו אבטומוביל, ושם פעמיו למצרים או לסוריה, אולם אני סמוך ובטוח כי הדבר הזה היה נודע לי.

– ואילו היית פוגש בו, אמרתי בערמומיות יתירה ומיותרת, מה היית? – –

מ. נעץ בי מבט ממושך, לגם לגימה עמוקה מן הקוניאק, חייך חיוך משונה ואמר: האם עודך מבקש למשוך אותי בלשון ולהפילני בפח?

נכלמתי. – למען האמת, אמר מ., לאחר שנרגעתי מעט וזיכרון המעמד על שפת הים עלה בי לפרטיו, רציתי לשאול אותו מה באמת היה בינו ובין אלישבע… האם האמנם – – אבל בוודאי אין לך עניין בחיבוטי־הנפש שלי.

מ. צדק. לא ראיתי טעם וסיבה להמשיך את השיחה. הלא לא את נבכי־נפשו של מ. אני חוקר, ואיש לא ישלם לי אם אעשה לה אנליזה, אף כי בכל הצניעות יכול אני לומר, כי בחקירות אשר ניהלתי ידעתי לחשוף את תשוקותיהם ואת חרדותיהם הנסתרות של הנחקרים בהצלחה לא פחותה מזו של שׁאַרְקוֹ המהולל ושל תלמידו הוינאי, הד"ר זיגמונד פרויד.

נפרדתי לשלום מעל מ. והוא אמר: אבל לא נגעת בתה שהכין לנו אחמד.

– גם אתה לא, השיבותי. ושנינו ערינו אל קרבנו את התה הקר.

יצאתי אל הרחוב הלילי, ושם, בנקודה הפתוחה לדרום ולמזרח, חשתי בפעם הראשונה בשנה הזאת את מה שהיה בעבורי מאז ומתמיד תמצית ארץ־ישראל: ריח פריחת תפוחי־הזהב. רוח קלה נשבה מכיוון דרום־מזרח, והיא שהביאה את הריח מפרדסי שרונה או מפרדסי אבו־כביר, ואולי משני המקומות גם יחד, ואולי גם מפרדסי שפלת־יהודה.

 

ד    🔗

למחרת בבוקר הרתחתי מים והכינותי לי קפה, אשר לגמתי בלווית פכסם וביסקוויט־חמאה. ישבתי אל מכתבתי והוצאתי מן המגירה את גיליון הנייר ורשמתי עליו: לפי שעה אין לדעת אם יולין בחיים ואם הוא בארץ. המפתח היחיד: אלישבע, בקיבוץ מ. (לדברי מ.).

לקחתי אתי מזוודה קטנה ובה בגדים להחלפה, ויצאתי אל רחוב בן־יהודה. מרחוק ראיתי את ביאליק עומד בשער בית־הקברות. ידעתי כי מדי פעם היה סר לשם בכדי להחליף מלים עם השומר־הגנן, שהיה תלמיד־חכם. אבל ציניקנים מחבורתו של שלונסקי, חבורת “כתובים”, טענו כי ביאליק, אשר מצד אחד היה טיפוס בעל־ביתי, כלומר, יהודי בעל רכוש, ואף סוחר, ומצד שני איש פזור־נפש, אשר היה מאבד חפצים כמעט מדי יום ביומו, נוהג לסור אל בית־הקברות מדי יום ביומו כדי להיות בטוח כי חלקת־הקבר שקנה לעצמו עם מות חותנתו עודנה במקומה.

את ביאליק סבבה החבורה הרגילה: חלוץ אחד, משורר אחד, ועוד שניים־שלושה מבטלני תל־אביב. כאשר הבחין בי המשורר הלאומי, נפנף לי בידו מרחוק – ראייתו היתה מן המעולות – ואני כמובן הלכתי לקראתו, אף כי הרכבת שלי היתה עתידה לצאת לדרכה בעוד כמחצית השעה.

משום־מה החל לדבר אלי יידיש. – און ואָס מאַכט א ייד א דֶטֶקְטִיב?⁵

– ביאליק מדבר יידיש ברשות הרבים! קפץ פתאום בחור צעיר וצעק בקולי קולות.

– ביומא דחמסינא שָׁרֵי, אמר ביאליק. מי שהכיר את המשורר, ידע כי המחסינים הארץ־ישראליים היו לו קשים מאוד. לא פעם ולא פעמיים שאל אותי אם אמנם מן המלה הערבית אפשר ללמוד כי עונת החמסינים עלולה להימשך חמישים יום וחמישים לילה. – הלא טרם הוכרע הדבר, היה מוסיף, מה קשה יותר: ימי החמסין או לילותיו.

– לא מנוחה ושנת לביאליק, התחכם מישהו מן החבורה. ביאליק נעץ בו מבט קשה.

– מחר כתנור יבער, אמר מישהו אחר.

– פוּן דעֵם אוֹיבְן קַיין בְּרוֹיט וֶעט נִישְט אַרוּיסְקוּמעֶן⁶, אמר ביאליק, ובמחותו את זיעתו מעל פניו ומעל קרחתו החל צועד במהירות לעבר רחוב בן־יהודה. אכן, סימניו המובהקים של החמסין, אשר את ראשיתו חשתי בלילה, כבר ניכרו באוויר. אבל באמת חמסיני האביב האלה, ובפרט חמסיני האביב המוקדם, הם נעימים מאוד. הלא במצרים, שממנה הגיעה אלינו המלה חמסין, חוגגים את היום הזה, הראשון לעונת החמסינים, בחג מיוחד המכונה “שאַם אַנַשִים”. אלמלא לבש ביאליק את חליפתו, אפשר שגם הוא היה נהנה, או לפחות לא סובל. נפרדתי לשלום מעל המשורר וקפצתי לכרכרה.

בתחנת־הרכבת קניתי כרטיס לעפולה, שאינה רחוקה מקיבוצה של אלישבע, ובהגיע הרכבת עליתי לקרון שרוב נוסעיו ערבים, ורק שניים מהם יהודים. אחד היה א., איש הקרן־הקיימת לישראל, אשר הכרתיהו היטב. לפני שנים אחדות, בהיותי מסופח על חיל־הספָר של עבר־הירדן, סייעתי בידיו להחלץ מתגרה עם ערבים אחדים אשר לא ראו בעין יפה את בואו אל הג’יפטליק, במגמה להרחיב את גבול ההתיישבות היהודית אל עמק בית־שאן, בואכה גשר שיח' חוסיין.

ברכנו לשלום איש את אחיו ואשאלהו בקריצה האם עודנו עסוק בחלוקת קופסאות הקרן־הקיימת לבתי־הספר. – כן, השיבני, אבל בכיוון ההפוך. סתם ולא פרש, בוודאי מחשש אוזנא בישא של אחד הנוסעים הערביים.

לשמע המילים קרן־קיימת זינק ממקומו היהודי השני, בחור צעיר, צנום מאוד, ראשו מגודל בלורית עבותה ובגדיו מטולאים. הוא פנה אל א. וישאלהו בכעס, מדוע זה מזמינה הקרן־הקיימת שירים אך ורק ממשוררים ידועים, אשר יש להם הכנסה ממקורות אחרים, ולא מאלה אשר הלירות האחדות שהקרן משלמת עבור השירים יכולות להצילם מחרפת־רעב. דבריו נשמעו לי תמוהים ומוזרים, אך א. הבינם ויענהו כי לא הוא המטפל בעניין הזה. ובראותו את גבותי המורמות גילה לי, כי אכן מזה שנים אחדות נוהגת הקרן־הקיימת לשלם למשוררים עבריים תמורת שירים שהיא עשויה להשתמש בהם.

פקיד המסילה שָׁרַק, הניף את הדגל הירוק, והרכבת החלה בתנועתה האטית מזרחה, אל תחנת לוד.

– שלונסקי ושמעונוביץ יכולים להסתדר בלי הכסף הזה, טען הצעיר בהתרגשות. (אני מביא את דבריו כלשונם, שהרי הוא משורר, ואם ברבות הימים יעשה לו שם, אולי יוציאו לאור את דבריו שבעל־פה).

– ומה שמך? שאלתי את הבחור.

– אני יעקב בן־רפאל. הייתי חלוץ בעמק יזרעאל, אבל החברים בקיבוץ לא היו מוכנים להכיר בזה שכתיבת שירה גם היא עבודת יצירה, ואולי איננה פחות חשובה לעם העברי מאיסוף תפוחי־אדמה.

– ובאיזה קיבוץ? שאלתי. אולם הוא התעלם משאלתי והוסיף לטעון כלפי א.: אל תחשוב, שביקשתי מהם להקצות לי זמן ליצירה על חשבון עבודת־האדמה. חס וחלילה! ביקשתי רק שיניחו לי, בכל פעם שהרגשתי כי המוזה פוקדת אותי, להיפנות לכמה דקות מן העבודה כדי להעלות על הנייר לפחות כמה שורות… אבל החברים שם גרשו מעלי את המוזה! “אתה תכתוב בלילה, משורר”, היו אומרים לי בבוז. הם אינם מבינים כי ברגע שחולפת ההשראה, הכול נעלם, אבוד. בלילה אני יכול לשבת שעות מול גיליון־הנייר, ואפילו אם אזכור את המלים – השיר לא יהיה שיר. אבל גם אתה לא תבין אותי. רק מי שתלוי ברגע הנפלא הזה של ההשראה, מסוגל… הוא החווה בכפו תנועה של ייאוש. הם לא הותירו לי ברירה אלא לעזוב את הקיבוץ. ועכשיו אני נוסע שמה לאסוף את החפצים שנותרו לי, אך הם בוודאי לא יתירו לי לקחת אפילו שני זוגות מכנסיים. אין לי כסף לכרטיס, הוסיף בלחש, אני מקווה שאצליח להערים על הקונדוקטור.

– המכיר הנך חברה בקיבוץ מ. ושמה אלישבע? שאלתי.

– בוודאי, השיב. – אלישבע הכַּנֶרֶת. גם היא עזבה את הקיבוץ, אם כי מסיבות אחרות.

– והיכן היא עכשיו?

הוא ביקש בעיניו את הקונדוקטור, אך הלה טרם הגיע לקרוננו.

– בתל־אביב, ככל הידוע לי.

– איפה בתל־אביב?

– אני רואה שאתה מעוניין בה מאוד.

– חשוב מאוד כי אתקשר אליה… לטובתה.

הוא הביט בי במבט תָמֵהַּ וחוקר, אך ברגע הזה התייצב הקונדוקטור בפתח הקרון. – אני אשלם את דמי־הכרטיס שלך, אמרתי למשורר, אם תבטיח לי כי בשובך העירה תמצא את אלישבע ותציג אותי לפניה.

– ­אלה דמי שדכנות, או סרסרות? שאל אותי בגיחוך לא־נעים, ואני נזכרתי במשל על בעל־החיים הנושך את ידו של מי שמאכיל אותו.

– לא בה אני מעוניין, אמרתי ביובש ונתתי בכפו את כרטיס־הביקור שלי, אלא בגבר שהיה לו עסק אתה.

– אם בו אתה מעוניין, יהיה עליך לקנות כרטיס לאודיסה.

– זכריה יולין בברית־המועצות?! בקושי התאפקתי מלצעוק.

– יולין? תמה בן־רפאל. אני הכרתי אותו בשם אחר, אריה לוקין. הוא נסע לרוסיה בראש קבוצה די גדולה מחברי הקיבוץ שלנו.

– מתי?

– לפני כשנתיים.

נחה דעתי. – לא הוא האיש אשר אני מבקש.

המשורר נעץ בי מבט ממושך ואמר לאטו: ובכן, זה הגבר אשר בגללו עזבה את בעלה העשיר?

– הוא האיש. בגללו נתגרשה מבעלה, ונאלצה לשוב אל הקיבוץ.

– לא לזמן רב, השיב בן־רפאל. חודש ימים אחר־כך שבה העירה.

– ובכן, נסיעתי אל קיבוץ מ. מיותרת, אמרתי, יותר אל עצמי.

– דדוקציה נבונה מאוד, אמר המשורר, אולי בלעג קל.

– בוודאי מישהו מן החברים ידע את כתובתה בעיר?

– אם לשם כך אתה מטריח את עצמך למ., קרוב לוודאי כי תנחל אכזבה. איש מבין החברים לא יאמר לך דבר…

– ­מדוע? הרי אני מתכוון לטובתה!

– היא הנותנת, אמר המשורר, ובראותו את סימן־השאלה על פני הוסיף: מי שלא חי בקיבוץ לא יבין זאת.

הגעתי לכלל החלטה. – אם תסייע בידי למצוא את אלישבע – –

– הלא את יולין אתה מבקש.

– אמת ויציב. ואם תסייע לי לגלות את עקבותיו, לא אקפח אותך.

הקונדוקטור ניצב מעלינו. שילמתי לו את דמי כרטיסו של המשורר.

– אני מודה לך מקרב לב, אמר, אני אחזיר לך את הכסף. תן לי את הכתובת שלך, ואני מתחייב במלת־הכבוד של משורר עברי, שאחזירו לך, עם מה שייוודע לי על האיש שאתה מבקש – – לא את נפשו, אני מקווה.

– חס ושלום, אמרתי. לא תיפול ארצה אף שערה משערות ראשו.

הרכבת יצאה מפרדסי יָזור וקרבה אל תחנת לוד. מבעד לחלונות חדרו אל הקרון, על כנפי הרוח היבשה, ריחות פרחי ההדרים במלוא עדנם. הרי יהודה הלכו וקרבו אל עינינו, והתכול שהם אפופים בו פינה מקומו לתערובת של צבעים וגוונים: חום, צהוב, אפור וירוק.

– האם המוזה לא תגיע אליך על כנפי הרוח המבושמת הזאת? שאלתי את המשורר. אילו אני מושך בשבט־משוררים, הייתי כבר מעלה על הנייר את הנופים האלה. באיזה מקום בתבל תמצא את הצבעים והריחות העזים האלה? ואף לא הייתי מחסר את ממד הזמן: הלא הנתיב שבו אנו נוסעים הוא הנתיב אשר במשך דורי־דורות, מזה אלפי שנים, נסעו בו בני עמים שונים מן השפלה אל ההרים –

– אני מודה לך על נכונותך לעזור לי גם בזה, אמר, אולי באירוניה מסוימת. אבל את מקום המוזה ייבצר ממך למלא.

בינתיים הגיעה הרכבת אל לוד, ותאט את מרוצת גלגליה. מבין הקרפיפים והקטרים והקרונות העומדים על המסילות הצדדיות נגלתה התחנה והיא מלאה המון־אדם: הלא כאן צומת הרכבות לאיזור המזרח התיכון כולו. פלחים ועירונים, ואפילו בדואים אחדים, ובפינה אחת – יהודים: חלוצים וסוחרים, חילוניים ודתיים שירדו מירושלים או היו בדרכם אליה. ובכל מקום שיש בו משהו להשעין עליו את הגב, היתה שרועה פלחית או בדואית חלוצת־שד מיניקה את תינוקה. ליד משרדו של מנהל־התחנה ניצבו על משמרתם שוטרים אחדים, ואף חיילים מזוינים. אבל לא נראה שהיום יארע משהו שיחלץ אותם משיעמומם. יום האביב הנהדר הזה לא צפן בחובו הפתעות רעות. כל תושבי הארץ – הערבים לפלגיהם, היהודים למוצאיהם ולמפלגותיהם, והאנגלים אדוני־הארץ, אשר בוודאי יברכו את מזלם שהביא אותם מערפילי לונדון וגשמי סקוטלנד אל הארץ החמה והיפה הזאת – כולם היו אֲפוּדִים שלווה והנאת־הקיום.

כאשר קמנו לרדת לא התאפקתי מלשלח עקיצה קלה לעברו של המשורר. – המשוררים הגדולים, אמרתי, האם לא כתבו דווקא מתוך מצוקת רעב?

פניו חוורו. כפי הנראה פגעתי בנקודה כאובה, ומייד התחרטתי על התחכמותי. הושטתי לו גרושים אחדים ואמרתי: קנה לך משהו במזנון.

– אינני מקבץ־נדבות, אמר. אמות ברעב ולא אקח נדבה.

ירדנו מן הקרון. א. ניגש אלינו כדי להיפרד ממני לשלום. איחלתי לו הצלחה. אני מקווה כי הפעם תצלח בידיך עבודת גאולת־הארץ בלא סכסוכים, אמרתי.

– לא אשכח לך את היום ההוא על הגִ’יפְטְלִיק, השיב.

– ומה יש לך לומר לידידי המשורר הצעיר?

– אני נכון לתת לו דמי־קדימה, אמר, והושיט לבן־רפאל שטר של לירה. כאשר יואיל להביא את שירו ללשכתנו בתל־אביב, יפנה נא אל מר קלבנוב ומידיו יקבל את היתרה.

– וכמה תשלמו עבור כל שיר? שאלתיו.

– בין ארבע לשש לירות.

– כדאי להיות משורר עברי, אמרתי. הלא גם אומן־אבן מעולה לא ישתכר למעלה מ־500 מיל בעד יום עבודה מפרך!.. די אפוא בשני שירים בחודש! אולי אנסה גם אני את עטי בשירה?

– ראשית, אמר א., לא כל שיר יכשר לקרן־הקיימת, ואף הבודג’ט מוגבל; והשנית, לך הייתי מציע לכתוב את ספר זיכרונותיך. בלי ספק יהיה זה ספר מרתק מאוד, ואף מאלף.

המשורר לקח את הלירה, אולם הבעת־פניו המיוסרת לא נשתנתה, כאילו כל צער־העולם השתכן בחריציהם. המוזה שלו, כפי הנראה, היא מן המוזות הרחמניות, הפוקדות רק את האומללים.

– אינני בטוח שהשיר שאכתוב הוא מסוג השירים שאתם מבקשים, אמר. מעולם לא כתבתי לפי הזמנה, ותמיד האמנתי שלא אעשה זאת. בדברו נצטעפו עיניו, אבל אולי היה זה מחמת הרעב שקרקר בבני־מעיו.

– אבל ההכרח לא יגונה, אמרתי.

– ומשורר מת איננו יכול לכתוב אף מלה אחת, הפטיר א. וילך לעבר הרציף אשר ממנו מפליגה הרכבת דרומה: שם המתינו לו בני־לוויתו מיפו. באותו רגע באה הרכבת מירושלים ליפו, ואני עליתי עליה וחזרתי לתל־אביב. לא היה ספק בלבי כי דברי בן־רפאל אמת. לא מפני שמשורר הוא: גם סופרים ומשוררים, למדתי לדעת במשך השנים, אינם נביאי אלוה זכים, ולא פעם ישקרו ואף ירמו. “לזכותם” עומדת העובדה כי בני־אדם נותנים בהם אמון, ואז, כמובן, תהיה האכזבה מרה וכואבת יותר. אבל בן־רפאל טרם הושחת, והייתי בטוח כי יעמוד בדיבורו.

ברדתי מן הרכבת היתה כבר השעה שלוש, וגם בני־מעי שלי תבעו את שלהם. נכנסתי למסעדה עממית בכיכר המושבות ואכלתי אוכל יהודי: מעיים ממולאים וכבד קצוץ ומרק־עוף עם אטריות. עבור כל הכבודה הזו שילמתי שבעה גרושים. תעלומת העדרו של יולין התבררה לי כמסובכת יותר ממה ששיערתי, והחילותי לחשוש כי אצטרך להתפרנס מן הכסף שנתן לי נ. זמן רב יותר מכפי שחזיתי. אף הצטערתי על כך שלא תבעתי ממנו להשיב לי את הכספים אשר אידרש להוציא מכיסי במהלך החקירה. אבל את הנעשה אין להשיב.

בהגיעי אל דירתי התלבטתי אם אשכב לנום או ארד אל שפת־הים. הים היה שקט מאוד, כדרכו בימי החמסין, כחלחל ונקי כמו אגם ענקי. רק גלים זעירים ליחכו את החול הלבן, כמו תינוקות משתעשעים. שמע, בן־חורין, אמרתי לעצמי, הנה אתה עומד לפייט שיר, ותוכל להביאו אל מר קלבנוב בלשכת הקרן־הקיימת לישראל. אלא שהקרן־הקיימת לישראל נזקקת בוודאי לפיוטים על אדמה ועל עמל ועל ייבוש הביצות, ואין לה צורך בשירים על ים ועל חול.

לבשתי בגד־רחצה ובריצה הטלתי את עצמי למים, בפעם הראשונה מזה חודשים רבים. ברגע הראשון חשתי כאילו אני טובל באגם של קרח, אבל לאט לאט התרגל גופי לצינת המים, ובתנועות נמרצות שחיתי אל לב־הים, עד המקום שבו הקביל גופי אל קצה הבליטה של יפו. שם השתרעתי על גבי, וגיליתי כי שכבתם העליונה של המים חמה יותר. בסגנון קְרַאוּל נמרץ חזרתי אל החוף. בדרך אל דירתי שקלתי אם אין כדאי לי לקחת דברים עם עוד מי מן הנשים אשר שמה נקשר בשמו של יולין, אבל העדפתי להמתין לבואו של המשורר, בתקווה שלא איבד את כתובתי ושהמוזה שלו לא נשאה אותו בכנפיה אל הרי הלבנון או האררט.

לפנות־ערב בא נ., לבוש חולצה רוסית מרוקמת ובלי מעיל־העור. – מה יש לך לספר לי? שאל.

– עדיין אין לי דבר בָּדוּק.

– ומה יש בידך?

– רמזים… מעורפלים מאוד.

– באיזה כיוון?

– הייתי מבַכֵּר לא להשיב לפי שעה.

– ואני הייתי מעדיף לשמוע משהו כבר עכשיו.

– אפשר, אמרתי, ואני מדבר ללא אסמכתא מוצקת, אפשר מאוד כי יולין אינו בין החיים.

– הדבר אינו מתקבל על הדעת. לא ביקשתי מידך כי תיתן לי את יולין­ חי או מת, אלא חי.

– ואם הגבר הזה בארץ־המתים או בגיהינום, האם עלי להביאו משם?

– הלא כה עשית לגבי אותו הבדואי שנחשב כמת.

עמדה בי בחוזקה אותה תחושה אשר הצרפתים יכנוה דז’א ווי: לבי אמר לי כמעט בוודאות, כי נ. יודע אודות האיש הנעלם יותר ממה שסיפר לי.

– אני מציע כי נחדל מן המשחקים, אמרתי לו בנעימה מדודה, ואתה תגלה לי את העובדות הידועות לך.

אולם נ. לא חש עצמו כנחקר לפני חוקרו. הוא חכך בדעתו רגעים אחדים ואחר־כך אמר: נניח כי אני חושד באשתי כי היא בוגדת בי עם גבר מסוים, ואני פונה אליך – –

– הלא הדבר פשוט, הפסקתיו, אעקוב אחריו ואחריה, ומקץ ימים אחדים תדע את האמת.

– יפה, אמר נ. עכשיו נאמר, כי אין לי עניין באשתי ואף לא בגבר הזה, אלא באשתו. אני חושק בה. אולם היא דבקה בבעלה ואינה מעלה על דעתה להעתר לי.

– אינני סרסור לדבר־עבירה, פסקתי.

– יפה, חרץ נ. אוֹמַר לך מה אני אעשה: אפנה לאישה שאני מחזר אחריה, ואלחש באזניה כי בעלה “מתעסק” עם חברתה, וכהוכחה לדברי אצביע על הבלש העוקב אחריו, ואומר כי נשכר על־ידי בעלה של אותה חברה… אתה מבין?

– ואם האשה תחקור ותדרוש, ויתברר כי לא היו דברים מעולם?

– לא חשוב. החשד כבר נזרע בלבה, ואם אדע לכלכל את מעשי בתבונה וברגש נכון, היא תיפול בזרועותי כפרי בשל. ראה נא, בן־חורין, אמר לי כממתיק סוד, הלא אנשינו יכלו להוציא אל הפועל את המלאכה שהטלנו עליך, אבל אז יכול לקום מי ולטעון כי הם נושאים פניו של מישהו – – הלא יודע אתה כי אין בינינו איש הנקי מנטיות פוליטיות ואינני מתכוון לפוליטיקה החיצונית הגדולה, אלא לפנימית, הקטנה, אשר איננה פחות חשובה ממנה, ואולי יותר. כדי למנוע את העניינים העכורים הללו פנינו אליך.

– ומה הן נטיותיו הפוליטיות של יולין? הטחתי בו בטון פתאומי.

אך לא איש כנ. יפול בפח כמו זה. – אינני יודע יותר ממך, אמר בפנים תמימות.

– הלא ככה תתארך החקירה, אמרתי, ואף הוצאותיכם תגדלנה – –

נ. גיחך את גיחוכו העקום ואמר: טעות בידך, בן־חורין. אינך במעמד של יציב ב“סולל בונה” או של העובדים הקבועים במוסדות ההסתדרות. הם יכולים לסחוב את עבודותיהם מחודש לחודש, ובראשון לחודש יקבלו את שכרם. אתה במעמד של קבלן פרטי, וכידוע לך, בחוזים עם הקבלנים ישנו סעיף קטן האומר, כי ככל שיאחרו בהשלמת העבודה, כן יפחת התשלום שיקבלו, ובמקרים מסוימים אף ישלמו למזמין העבודה פיצויים על האיחור.

הוא טפח על כתפי ויצא. כמעט הטחתי בפניו את אגרופי.

 

ה    🔗

בערב החלטתי ללכת אל מרים ולהזמינה לבוא אתי אל הראינוע. מרים היא ידידתי מזה זמן־מה. לה יש כוונות להדק את הקשר בינינו, אך אני מעדיף לשומרו על אש קטנה. אולי בשל כך לא ביקשתיה כי תעזור לי לסדר את משרדי ואת דירתי החדשים, וייתכן מאוד כי נפגעה בשל כך. מחמת עיסוקי אלה אף לא התראינו פנים זמן לא־קצר.

מרים הינה פועלת בבית־החרושת לסיגריות של לובלינסקי, בשכונת נווה־שאנן. שערה שחור, עורה כהה מעט, והיא אשה חמה ונעימה. ביני לבין עצמי אינני מוציא מכלל חשבון את האפשרות כי יחסינו יתהדקו יותר, אך עוד חזון למועד.

הלכתי רגלי אל חדרה אשר ברחוב קלישר. יכולתי לראות כי שמחה לקראתי, אולם אכן העמידה פני נפגעת. ביקשתי את סליחתה, ואמרתי לה כי זהו הערב הראשון שבו אני פנוי מעבודתי. הזמנתיה לראינוע, והיא עלצה והציעה כי נלך אל ראינוע “עדן”, אשר חידש את העונה עם “אנה קרנינה” מאת טולסטוי, בהשתתפות מקהלת האופרה הארץ־ישראלית. – הלא זה הוא שוב מעשה באשה הבוגדת בבעלה, אמרתי בלי־משים, ולמען האמת, בערב הזה הייתי מבכר על־פני טולסטוי את טרזן או בוק ג’ונס. אולם חפצתי לרצות את מרים, והסכמתי. – עוד אספיק להכין ארוחת ערב, אמרה. תמיד היה לה אוכל גם בשבילי.

היא הרתיחה מים, הכינה תה ושתינו אותו עם לחם שחור מאוד וגבינה צהובה. אחר־כך לבשה את שמלתה היחידה, ונלך אל “עדן”. ואכן, הישיבה תחת כיפת־השמים בערב החמים ההוא היתה נעימה מאוד, וזִמְרָתָהּ של מקהלת־האופרה היתה שיר־ערש לעייפותי הרבה: מקץ זמן קצר החילותי לנמנם, וכאשר גברה הזמרה והעירה אותי, דימיתי כי אנה היא אלישבע. למזלי היתה מרים כה רתוקה אל הסרט עד כי לא הבחינה במאומה.

מחיאות־הכפיים בסיום הסרט קרעו מעל עיני את קורי־השינה. עיניה של מרים היו מצועפות, ועל פניה ניכרו עקבות דמעות. הלכנו בדומייה, ובפינת הרצל כיבדתיה בכוס גזוז ובכעך. משם נכנסנו לנחלת־בנימין ואני שאלתיה אם תרצה לראות את דירתי החדשה, והיא נענתה בהתלהבות.

בהכנסנו לדירה חיבקתיה, נשקתי לה ומשכתיה אל חדר השינה. אך נכונה לי הפתעה: מרים נחלצה מחיבוקי ותאמר כי יש לה דבר חשוב להגיד לי. סברתי כי כוונתה לעניינים שביני ובינה, בהשפעת הסרט: אולי נפעמה מתמונת החיים האידיליים במשפחת לֶוִין. אך תחת זאת החלה לדבר בהתלהבות בענייני פוליטיקה.

מרים סיפרה לי כיצד מנעו היא וחברותיה־לעבודה את פיטוריה של אחת הפועלות אשר לא נשאה חן מלפני המשגיח, באיימן על בעל־הבית כי אף סיגריה אחת – לא “נדיב” ולא “לטיף” ולא “מטוסיאן” – לא תיכנס לקופסתה עד אשר יחזיר את הפועלת לעבודה. לבסוף סודרה פשרה: הפועלת לא פוטרה אלא הועברה לעבוד במחלקה אחרת, ומרים כבר ראתה עצמה בתור לוחמת בשביל זכויות הפועלות והנשים בכלל. היא החלה לחקור אותי על הדברים הידועים לי אודות הבחירות לאסיפת־הנבחרים, שעתה זה החלו בהכנות לקראתן. אמנם ידעתי על זכרון־הדברים וההסכם אשר נחתם ב־15 בפברואר בין ה"ה בן צבי, מיוחס וסלומון, באישורו של הנציב העליון, בדבר סידור הבחירות לאסיפת־הנבחרים, אבל נמנעתי מלדבר בזה. הרי לא לשם כך הלכתי אליה. אדם רוצה ליהנות מעט ולהנות את זולתו, והנה קופצים עליו בעסקי־ציבור. הלא לכול זמן ועת לכל חפץ, כמאמר החכם מכל אדם. אמרתי לה את הדברים האלה בעדינות, והיא נעצה בי מבט מוזר. לבסוף התרצתה לי, אך רק אחרי שהבטחתיה בשבועה כי אצביע בעד הרשימה אשר תכלול את שמה. אז שכבנו, והיא היתה אף להוטה יותר מתמיד. תהיתי אם הפוליטיקה גרמה לכך. אז טרם תפשתי באיזו מידה מושפעים חיינו, ואף הפעולות היותר אינטימיות בהם, מן הפוליטיקה.

למחרת התעוררתי בשעה מאוחרת. מרים כבר הלכה אל בית־החרושת, ואני הודיתי לה בלבי על אשר לא העירה אותי. פתחתי את חלוני ותריסי וגיליתי כי החמסין חלף־עבר לו, והיום הוא יום אביבי אמיתי, מאותם הימים אשר בשנים עברו היו משמחים את לבו של המשורר הלאומי ומעוררים בו תקוות להתנערות ולהתחדשות.

גם בי היתה תחושה לא־מוסברת כי היום יארע הדבר שאני מצפה לו מאז החילותי בחקירת העלמותו של יולין, אלא שהיתה זו תחושה שהקדימה את זמנה. מזג־האוויר אכן יחולל תמורות בהלך־נפשו של אדם, אך נודעת לו השפעה מועטה מאוד על מהלך־חייו, אלא אם כן הוא משורר הכותב על השפעת מזג־האוויר על ימותיו ועל לילותיו.

הימים התמשכו כגומי של לעיסה, ימים אין חפץ בם. אל מרים לא רציתי ללכת, פן תבוא עלי שוב בענייני הפועלות ובהכנות לבחירות לאסיפת־הנבחרים. שוטטתי ברחובות העיר, עברתי במקומות אשר בהם נוהגים להסב סופרים ומשוררים, ושאלתי על המשורר יעקב בן־רפאל. איש מהם לא שמע עליו, אף כי אחד או שניים אמרו כי השם מוכר להם: אולי מישהו מתקופת ההשכלה.

ביום הרביעי שמעתי נקישה על דלתי, ומעבר לדלת ניצב המשורר שלי, פרוע־שיער וחיוור־פנים יותר ממה שהיה בעת שפגשתיהו ברכבת. הושבתיו על כיסא והצעתי לו כיבוד. – ומה יש לך? שאל. – ביסקוויטים, פכסמים, קפה. – ומשהו יותר חריף אין? הוצאתי מן המגירה בקבוק ויסקי סקוטי משובח, וַיֵאוֹרוּ פניו. מזגתי לו כמחצית הכוס, והוא לגם אותה בלהיטות. תהיתי אם למד לשתות בקיבוץ מ., או שכבר הספיק לסגל לו מנהגי־בוהמה בימים המעטים שהוא חי בתל־אביב. הוא אכל מן הפכסמים ברעבתנות גדולה, ולאחר שלגם מן הקפה אמר: את השיר שהבאתי לקרן הקיימת לישראל לא רצה הפקיד לקבל.

– איזה פקיד? אמרתי, יותר בהפתעה מאשר בשאלה.

– איזה קלבנסקי או בלבנסקי. בכל חדר יושבים שם שני פקידים. רק אוסישקין לבדו יודע אולי במה הם עסוקים.

– בוודאי בספירת המילים וחצאי־הגרושים אשר תלמידי בתי־הספר וגני־הילדים תורמים בכל יום ו' בשבוע לקופסות הכחולות, אמרתי, כדי להמשיך את השיחה. יותר מכל חששתי פן תפקדנו לפתע־פתאום המוזה שלו, ואנוכי אצטרך להמתין לדבריו עד בוש.

– הלא אתה יודע איזה שירים מקובלים עליהם: שיריהם של אלה שמוכרים את בת־שירתם בעבור אתנן! כמו שלונסקי וחבריו מ“כתובים”, שמחברים רקלמות בחרוזים ומקבלים תשלומים שמנים מבעלי־העסקים. ביאליק לא יעשה דברים כאלה! לא ביאליק ולא פיכמן ולא שמעונוביץ! והחבורה הזאת עוד מעזה – –

באותו רגע עניין אותי פולמוס שלונסקי־ביאליק לא יותר מן המחלוקת בין בית־שמאי ובית־הלל. – ואלישבע, קטעתי את מרוצת דיבורו, האם מצאת אותה?

– מצאתי את הבית שבו גרה בראשית החורף, מייד לאחר שנמלטה מן הקיבוץ. היא לא היתה שם. שאלתי את בעלי־הבית, זוג תימנים זקנים, והם כמעט הטביעו אותי בנחשול של מלים, שאת רובן לא הבינותי. דבר אחד היה ברור לי: את כתובתה החדשה של אלישבע לא אלמד מפיהם. אולי אתה תצליח יותר. הנה הכתובת שלהם.

הוא הוציא מכיסו פיסת נייר, ועליה שם של סמטה בכרם־התימנים.

– ואת עקבותיו של יולין בוודאי לא גילית.–

– אינני יודע, היסס… אבל נדמה לי שכן.

– איפה?? כמעט חיבקתיהו.

– כאן. הנה, אמר והוציא מכיסו נייר מקופל. אני מאמין שכאן תמצא את הגבר שאתה מבקש.

תהיתי מדוע רשם את כתובתו של יולין על גבי גיליון נייר כה גדול ופתחתי את הקיפולים. – הלא זה שיר! קראתי.

היטבת לראות, אמר. באמת זה שיר. רק בעיני הפקיד בקק"ל אין זה שיר. שלושה ימים עיכב את תשובתו, והבוקר – –

עכשיו הסתערתי עליו. – האם לתעתע בי באת?

הוא התבונן בי כנעלב, והתרחק קמעא. – כאשר החזיר לי הפקיד את השיר, סינן מבין שפתיו, כאילו הדיבור עימדי אינו לרצון לו, נזכרתי מתי ואיך נוצר… זה קרה ביום שאחרי הלילה אשר בו הייתי עם אלישבע, לפני כחודשיים וחצי… אני עומד לגלות לך דבר שמעולם לא גיליתי לאיש, רק מכיוון שהבטחתי מה שהבטחתי ברכבת, אולי ברגע של חולשת־הדעת.

– סודות כמוסים מזה נצורים אצלי. הפטרתי. אם היה משהו בינך ובין אלישבע, אתה יכול להיות סמוך ובטוח –

המשורר הסמיק. – אני מתכוון לכך שמשורר־אמת אינו מספר לאיש את נסיבות הולדתם של שיריו, אלא בדרך השיר.

כבר הייתי מוכן לכך שיוציא מכיסו שיר נוסף, אך הוא לגם מן הוויסקי ואמר בלחש: באותו הלילה אכן שכבתי אתה.

– אני מקשיב.

– גם אילו הייתי צבר, אמר בהתרסה, מאלה שעל־פי השמועה רצים ומספרים לחבריהם את פרטי משגליהם, לא היית מציל מפי דבר וחצי־דבר, פשוט מפני שבשעת מעשה הייתי שיכור כלוט.

החרשתי, ולאחר זמן־מה הוסיף המשורר, כמעט בלחישה: כשנכנסתי לחדרה הצר של אלישבע, היתה עצובה וקודרת… היא גילתה לי שאין לה עבודה, ומחר תאלץ לעזוב את החדר הזה ­– אין לה עוד במה לשלם שכר־דירה. גם דיבורי בגנותם של חברי הקיבוץ שממש נידו אותה לאחר שנמלטה מבית־בעלה, עד כדי כך שהוכרחה לחזור העירה, לא הצהילו את רוחה… אז הצעתי לה לשתות משהו חריף… החדר היה קר מאוד. אלישבע לא התנגדה, ואני נכנסתי אל בית־קפה סמוך ובפרוטותי האחרונות קניתי לה בקבוק קוניאק. שנינו שתינו ממנו, והיא הניחה לי לחבק אותה… ימים רבים היתה ללא גבר… הוא השתתק.

– ואז סיפרה לך על גבר־חייה, אלא שאתה אינך זוכר מאומה, אמרתי.

– הדבר אפשרי.

– והמפתח, בן־אדם, אותו מפתח לעקבותיו של יולין?!

– הלא אמרתי לך, הוא נמצא כאן, בשיר הזה… דבר אחד ברור לי מאוד, על אף המשקה, אולי מפני שפגע בי היטב, ננעץ בי עד החומש: לא אתי שכבה אלישבע בלילה הקר ההוא, אלא אתו… ולמחרת נכתב השיר הזה, ואין ספק בלבי, שיש בו אותו הדבר שגרם לי לחוש מה שחשתי, ובכדי שאוכל לעמוד בו גמרתי את הבקבוק כולו. האינטואיציה שלי אומרת, הוסיף, שאם תקרא בו נכון, יהיה לך כמו מַפָּה שתוליך אותך אל האיש הזה, ואל לך לזלזל באינטואיציה של משורר.

עיינתי בשיר. – הלא השיר מדבר על אילנות וקקטוסים, אמרתי בתמיהה, מראשיתו ועד סופו.

– ועל כן חשבתי שהוא מתאים לקרן־הקיימת, הנוטעת עצים ויערות, אמר. אבל הפקיד הנפוח –

– הנח לפקיד הנפוח והראה לי את המקום אשר בו המפתח.

– הוא נמצא בשורות או בין השורות.

אחזתי בזרועו, אך התאמצתי מאוד להבליג. – הואיל בטובך לעבור אתי על השיר ולהצביע על המקום אשר בו חבוי המפתח לתעלומה? האם זה תחת אחד העצים, או אולי על קוצי הצבר?

קולו רטט. – אתה דורש ממני לפרש את השיר שאני כתבתי!?? ובחיוך משונה אשר לא יכולתי לעמוד על פשרו הוסיף: אתה יכול לנסות עלי את כל שיטות החקירה שלך, אדוני הבלש ובכלל זה עינויים, אבל הן לא תעזורנה לך מן הסיבה הפשוטה שאני יודע על השיר הזה הרבה פחות ממך או מכל קורא שלו. קרא את השיר בעיון! פתח לו את שערי נפשך! והוא יצא את החדר.

פרשתי את הדף על גבי השולחן והתעמקתי בשורות הקצרות. אבל גם לאחר הקריאה המאומצת לא הבינותי הרבה.

דבר אחד הבינותי מיניה וביה: מדוע לא אבו פקידי הקק"ל לקנות את השיר. אמנם לא ידעו כי נכתב בהשראת הלילה עם אלישבע, אולם הרי השירים שנרכשו מן המשוררים נועדו בוודאי גם לילדים, כי יזמרו אותם בקול גדול ובהתלהבות בתקעם את מיליהם בסדקי הקופות הכחולות. אך גם אם השיר ידבר על תקיעה והכנסה, וגם אם הילדים ירננוהו בהתלהבות, חוששני כי מורותיהן תתפלצנה לשומעו.

אבל באותו הרגע לא עניינוני הילדים העבריים, אשר כבר שמעתים מזמרים שירי־זימה מפורשים מזה. אם אמנם מכיל השיר הזה את מקום הימצאו של יולין – ואני האמנתי למשורר כי אמנם כך הוא, כי לפי תומו דיבר – היכן הוא מסתתר?

שתיתי כוס קפה חריף וחזרתי אל הדף. לתומי הנחתי, כי הרמז למקומו או לגורלו של זכריה יולין מצוי במלים אשר הן, כפי שזכרתי משיעורי הדקדוק, שמות עצם פרטיים, וקודם־כול אותם השמות אשר נראו לי כלא־הכרחיים לגופו של השיר, כלומר, שמות שיכול המשורר להחליפם באחרים. למשל, מקסיקו. אולם האמנם הרחיק יולין אל יבשת אמריקה? אחר־כך פרקתי את המלה להברותיה. ראשונה, מק – אולי רמז לסקוטלנד? חיזוק לדבר אפשר למצוא במלה קורטז, אשר הברתה הראשונה מצביעה על ארצות הצפון, אבל השנייה, לעומת זאת היא הביטוי אשר ישמיעו בני־ערב ברצותם להביע זלזול כלי מישהו.

זעם גאה בי. האמנם אין המשורר יודע את אשר כתב? אילו היה לידי הייתי חוקרו באותן השיטות אשר בארצות־הברית יכונו “הדרגה השלישית”, ואז בלי ספק היה פולט מפיו את אשר הוא צופן משום־מה בלבו. אולם מייד נזכרתי בהרצאה אשר שמעתי במסיבת עונג־שבת, מן המסיבות אשר ביאליק נהג לכנס מדי שבת לפני ההבדלה. המרצה היה פרופסור מן האוניברסיטה העברית, והוא דיבר על האפולוגיה של סוקראטס מאת אפלטון. בהגיעו לפרשת המשוררים שאינם מבינים את אשר כתבו, רגש האולם. כיצד ייתכן הדבר, נזרקה שאלה מתוך קהל השומעים. האמנם אתה מאמין באמת ובתמים, כי המשוררים הם אידיוטים, חסרי־דעה?

באותו רגע נישאו כל העיניים אל ביאליק, אשר כמנהגו ישב על הבימה, והמרצה אמר: הרי לפניכם משורר, המשורר בה"א הידיעה. הוא בוודאי מבין בעניינים האלה יותר ממני. לא הייתי בטוח אם לא דיבר באותה נימה אירונית דקה אשר קודם לכן גילה בדבריו של סוקראטס אל שופטיו. ביאליק הרגיש, כפי הנראה, כי הוא חייב תשובה לעם: הלא תמיד היה נוהג להעיר הערות מסביב לדברי הנואמים, להנאתם הרבה של השומעים. תחילה העיר, כי גם הנביאים לא תמיד הבינו את אשר יצא מפיהם – את אשר שם ה' בפיהם אמרו לעם. אך סיים את המשפט, ומירכתי האולם נשמעה זעקה רמה: האמנם אתה חושב את עצמך לנביא, אדון ביאליק? לא ראיתי את פניו של הצועק, וסברתי כי מאנשי “כתובים” הוא. הרעש באולם הלך וגבר. רוב הנאספים ביקשו להסות את האיש, ואחד או שניים אף ניגשו אליו כדי להוציאו מן האולם.

– הלא מיום שחרב בית־המקדש, אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, טען האיש בהתרסה, ואולי דווקא בהתנצלות, שכן מהֶמְשֵךְ דבריו הנרגשים אפשר היה להבין כי צעק מה שצעק דווקא כדי לשַׁבח את המשורר: הוא ביקש לתת פומבי להשקפתו, כי דווקא שיריו הלא־לאומיים של ביאליק הם הם אשר ייכנסו להיכל־הנצח. לאט לאט נרגע הקהל. היתה ציפייה כי ביאליק ידבר על העניין הזה – כלומר, המשורר כנביא – אבל הוא העדיף לספר על אודות כמה השערות מופרכות שתלו המבקרים בשיריו, ובעיקר לגלג – אמנם בעדינות ובטוב־לב – על אלה אשר ניסו לחבר את תולדות־חייו על־פי שיריו. – והלא כבר בימי־הביניים אמרו, כי מיטב השיר כְזָבוֹ, סיים דבריו בחיוך.

שוב לא ידעתי אם לתומו דיבר, או שמא הטמין פח לשומעים הנאיביים. כאן התערב מורה אחד, אשר זה לא כבר סיים חוק־לימודיו בגרמניה, ואמר כי כבר בשיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” עמד ביאליק על כך, כי השיר שכותב המשורר נוצר מחדש בנפשו של הקורא, ומכיוון שכל קורא יש בו הנפש המיוחדת לו, הרי כל אחד מן הקוראים בונה לעצמו את השיר ומפרשו לפי תכונותיו ונטיותיו, מה שבלע"ז יכנו “רֶפְּרוֹדוּקְצְיָה” של השיר. הדברים הללו שוב עוררו גל של טרוניות. – ובכן, טען מישהו, האם כל הדברים שיצאו מעטו של קלוזנר הם דברים בטלים, מהרהורי־לבו? ביאליק חייך. – ומה טעם בכל המאמרים המלומדים ובניתוחי השירה הארוכים, צעק אחר, אם כל הדיוט יכול לפרש שירים כפי־נפשו? הלא נגיע לאנרכיה גמורה! לרגע שוב נשתררה דממה יחסית, ואחד מאנשי “כתובים” ניצל אותה כדי לקרוא, מן הדלת: השיר “לא זכיתי” אכן חושף את פרצופו של המשורר הלאומי! תנו דעתכם כיצד הוא מתייחס בו לקורא!

– אמת! נשמעה קריאה מצדו השני של האולם. הוא מציג את הקורא כמו גנב, שגוזל מן המשורר את נכסיו! הרי זו הזעיר־בורגנות בהתגלמותה! את הצועק הזה הכרתי. לא מאנשי “כתובים” היה, אלא מן הקומוניסטים הנסתרים. ואז פצח מאן־דהו בשירה, בניגון של מוצאי־שבת, וביאליק הצטרף אליו, ואחריו הציבור כולו.

חזרתי אל השיר והתאמצתי ל“בנותו מחדש” בתוככי נפשי. אך עד מהרה חשתי כי לא רק שאין כאן בניין, אלא שהמלים והאותיות מתפרקות לעיני לשברי־שברים ככל שאני מוסיף לעיין בהן. ובכן, החלטתי לגנוז לפי־שעה את “יצירת המופת” של בן־רפאל ולנסות להגיע אל יולין לא בדרך האמנות אלא בדרך החיים. במלים אחרות: לתור אחרי מקום מגוריה החדש של אלישבע.

לכאורה, לא היה זה עניין מסובך. הלא תל־אביב איננה כרך כמו לונדון או ברלין, אשר בהן יכול אדם להעלם בין המיליונים. והנה, למרבה הפליאה, העליתי חרס בידי. רבים זכרו את האשה בהירת השיער והעיניים, וגם את נגינתה עלי כינור, הן לפני נישואיה והן אחריהם; אולם איש לא יכול היה להצביע על מקום מגוריה, כאילו בלעה אותה האדמה. מצאתי את המקום אשר בו התארח אצלה בן־רפאל: בית מט לנפול בפאתי כרם־התימנים. בעליו היו נכונים לגלות לי כי כבר עמדו להשליכה אל הרחוב, משום שלא שילמה שכר־דירה במשך חודשים אחדים, אלא שבמועד ההוא נפתחו ארובות־השמים, והם חמלו עליה והתירו לה להישאר עד שיתבהר. אך היא הקדימה ונעלמה. – מה משמע נעלמה? שאלתי.

– ככה, אמרה האשה, בחולם ובמלעיל, כדרך התימנים, בלילה בא אצלה בחור, ולבוקר איננה. מדבריהם הבינותי, כי לו גם היתה משלמת את שכר־הדירה, היו מראים לה את הדלת והמזוזה. לאחר חקירה קצרה חילצתי מפיותיהם, כי עמדו למכור את מעט החפצים אשר הותירה אחריה, אך אז בא אליהם גבר ותבע אותם, בטענה שהוא שליח מטעמה. – ההיה זה אותו הגבר אשר ביקר אצלה בלילה? שאלתי. – לא, אמר בעל־הבית, זה היה גבר אחר לגמרי, לבוש פרנג’י. – אם אתה שליח שלה, אמרתי לו, צייצה האשה, תשלם לנו את שכר־הדירה שהיא חייבת, ותיקח לך כל הסמרטוטים. שאלתים אם בין חפציה היה גם כינור. הגבר הכחיש נמרצות, ואשתו סייעה לו בצוויחות. למרות שלא נתתי אמון מלא בגירסתם, לא ראיתי טעם להמשיך ולחקור אותם.

לא יעזור לך, בן־חורין, אמרתי לעצמי, עליך לשוב אל השיר. אך אז נססה בי רוח עצה: לאן הולך אדם לשאול על בריאותו? אל הרופא. לאן יפנה אם הוא נסבך עם החוק? לעורך־הדין. ובכן, עלי להביא את השיר הזה לפני מי שמוחזק מומחה להבנת שירים ולפירושם. כי למען האמת קשה היה לי לקבל את אשר נרמז באותה מסיבת “עונג־שבת” כלומר, כי כל כותבי המאמרים והקונטרסים והספרים על השירה כולם מאחזי־עיניים ואין דבריהם המלומדים והנרגשים אלא סברות־כרס. אם כן הוא, הרי המורים המכריחים את תלמידיהם – בשוט הבחינות והציונים – לקרוא את המאמרים הללו, הלא רק יבלבלו את מוחם ויאביסוהו קש וגבבא! הייתכן? ובכן, בתחושה של הקלה יצאתי ללכת אל רחוב יבנה, שם תמיד אפשר לפגוש מבקר ספרותי אחד לפחות.

רחוב ברנר המה ממחוסרי־עבודה, אשר הלכו אל בית־ברנר לאכול שם בַהֲקָפָה מרק ותפוחי־אדמה עד שירחיב, אם ירחיב. בעלי המשפחות ביניהם אף זכו לשכר שני ימי עבודה – ארבעים גרוש בשבוע. בעזרת הסעד ההסתדרותי הזה היו אמורים להחזיק מעמד, כלומר, להחזיק את נפשותיהם בגופיהם עד אשר ימצאו עבודה. הסיבותי מהם את פני, נכנסתי ל“אלטשולר” ואזמין לי סעודת מלכים: אוקייה של בשר מובחר, אטריות, אורז ומרק שעועית אשר הטבחית שם ידעה להכינו לעילא ולעילא. את כל אלה ליוויתי בבקבוק יין אדום וקינחתי בגלידה ובסיגריה “פליירס”. שילמתי 11 גרוש ויצאתי ללכת אל קפה “גדנסקי”. אמנם זה לא כבר נפתח סניף מודרני יותר של בית־הקפה הזה בתחילת רחוב הרצל, אך הסופרים חיבבו את מִרְבָּצָם הישן.

ואכן, ליד בית־הקפה פגשתי את ג., המורה והמבקר הספרותי, אשר שערו מגודל סביב קרחתו הנוצצת ועיניו הקטנות, נטולות הריסים, מסתתרות מאחורי משקפיים עבי־מסגרת. לבושו היה בוהמי, כאשר יתלבשו הציירים על גבעת מונמארטר בפאריס. בירכתיו לשלום, אולם הוא כאילו נרתע מפני, או שרק נדמה לי כך. שאלתיו אם ייאות לשתות עימדי כוס קפה. הוא התבונן בי בחשד, ואולי בחשש, כאילו הצעתי לו דבר־עבירה, ולבסוף אמר, כמי שכפאו שד: אשתה אתך, אבל לא פה, ולא כוס קפה, אלא ספל תה. ירדנו ברחוב מונטיפיורי, ורק לאחר שהגענו אל מול בית־הכנסת הגדול, חדל ג. לזרוק מבטים אל מאחורי כתפו.

נכנסנו אל בית־הקפה בפינה, ואני הזמנתי עבורו כוס תה ועוגת תפוחים, ובכדי להפשיר את ארשת־פניו הקפואה החילותי לשוחח אתו על ענייני קריית־ספר שלנו. הוא לגם מן התה בשתיקה, ופתאום זרק לעברי: האם אתה חוקר אותי, בן־חורין? בקושי התאפקתי מלפרוץ בצחוק. ובכן, גם ג., אשר כפי הנראה קורא בעיתון רק את המדור הספרותי, ואולי רק את מאמריו שלו, אינו יודע כי פרשתי מן המשטרה. אולם מה יש לאיש־רוח שכמותו להסתיר מעין השמש והחוק?

– חס־ושלום, אמרתי. אני – אנחנו – רק מבקשים להסתייע בך לעניין חשוב מאוד.

– ומה הוא העניין?

– לפי שעה איני רשאי לגלות אלא זאת: יש בידי שיר מסוים, אשר קרוב לוודאי כי יש בו כדי לסייע בפענוחה של תעלומה. אם תואיל לעיין בו ולחוות דעתך, אהיה אסיר־תודה לך.

ג. פרס מן העוגה במזלגו, אבל הגיש את הנתח אל פיו באצבעותיו. עיניו נפקחו, אולם במבען היתה עדיין חשדנות מסוימת. – היו סופרים גדולים, פתח בהרצאה, כאילו הייתי תלמיד בכיתתו (יודע אני את טבעם של מורים, אשר גם אם יעירום לפתע משנתם, ירצו את שיעורם כאילו הם עומדים מאחורי הקתדרה ומתאמצים להשכיל את הנוכחים), שעסקו בעניינים פליליים, כמו דוסטוייבסקי, למשל, אשר גיבור הרומאן שלו “החטא ועונשו” הוא רוצח, וחלק נכבד מן הספר מוקדש לחקירות המשטרה ולדמותו של החוקר הדגול פורפירי פטרוביץ (את הדבר האחרון השמיע בוודאי לכבודי). האם אתה יודע, כי גם המשורר אדגר אלן פו כתב סיפור בשם “הרציחות ברחוב מוֹרְג”, אשר ייחשב לסיפור הבלשי הראשון? אך בוודאי ידוע לך, כי שירו המפורסם “העורב” תורגם לעברית באופן מזהיר בידי זאב ז’בוטינסקי… חבל מאוד כי האיש הזה מקדיש את רוב אונו לפוליטיקה, אמר ותלה בי מבט חוקר. האם גם השיר הזה קשור בעניין פלילי? ואולי פוליטי? ובכן, לא רק את רובי ידיעותיו ביקש ג. להשפיע עלי, אלא גם לערוך לי בעקיפין בחינה על כוונותי.

– אם יש כאן עניין פלילי או לא, אין אנו יודעים עדיין.

– של מי השיר? זרק אלי, וכמה פירורי עוגה ניתזו מבין שיניו.

– לצערי לא אוכל לומר לך.

– אינני מוכן לנתח שירים אלמוניים, אמר בהכרת ערך עצמו. אך אחר־כך אולי חשש שהרחיק־לכת והוסיף בחיוך מתנצל: אם יודע אתה מי הוא האב, יקל עליך להבין את בניו.

– כל מה שאני מבקש הוא כי תבאר לי את נושאו של השיר ואת עניינו, אמרתי. הכל יישאר בינינו. הלא תראה כי אין בידי עט או נייר.

– ואיך הגיע השיר לידיך? ניסה שוב.

– גם את הדבר הזה לא אוכל לגלות לך לפי־שעה.

ראיתי כי ג. נאבק עם עצמו. – הלא אתה מומחה לדברי־שירה, שידלתיו, ובשבילי השיר הזה הוא כספר החתום.

– בוודאי שיר בנוסח שלונסקי, רטן. שיר תוהו, שירי בוהו, מלים פורחות באוויר…

– הנה השיר, אמרתי, והנחתי לפניו את הדף.

ג. פרש לפניו את הדף המקופל והתבונן בו בחשד, כמעט בשנאה. – האוכל לבקש עוד כוס תה? שאל. ניגשתי אל הדלפק וביקשתי עוד כוס תה, ובשבילי – כוסית קוניאק. כאשר שבתי אל השולחן, כבר הפיקו פניו של ג. שביעות־רצון ושאננות. משקפיו היו מורמים אל אמצע מצחו. הוא לגם מן התה בשקיקת־שפתיים, רכן אל הדף ובנעימה בוטחת אמר: הלא הדברים ברורים כשמש. שיר לאומי בנוסח הידוע. גם השימוש בארוטיקה אין בו חידוש רב… אם כי אולי יש כאן יותר פלפל וחריפות.

– אני מקשיב, אמרתי.

– השיר הזה מדבר על העם החוזר אל ארצו־אדמתו ועל היחסים בינו ובין אדמת המולדת הישנה־חדשה, הוסיף לנאום ברהיטות, כאילו הוא מכתיב את שיעורו או כותב אחד ממאמריו. “לא יליד הארץ הוא הצבר” – שכן צברינו החמודים והעוקצניים, אם כי נולדו פיסית בארץ־ישראל, הרי שורשיהם באדמת הגולה

– ומדוע מקסיקו?

הוא החזיר את משקפיו אל עיניו והתבונן בי בקפידה. אילו תלמידו הייתי, בוודאי היה משליכני מן הכיתה החוצה, או לפחות מעמידני בפינה ומצווה עלי לכתוב חיבור על הנושא “מדוע אסור לתלמיד לשסע את דברי מורו?” תחת זאת לגם לגימה קטנה והוסיף להרצות: מכיוון ששיח הצבר מוצאו ממקסיקו. כאשר המשורר נוקט דרך משל, עליו להיות נאמן למשלו. אם ביאליק כותב בשירו “לבדי” על הגוזל ואמו, ומתכוון לעם ישראל ולשכינה, הלא יש סימוכין לדבר במקורות.

– אני מבין, אמרתי.

– יפה.

– קורטז והפרשים הדוהרים אלי קרב מסמלים, כמובן, את האינקוויזיציה ואת נוסעי־הצלב, כלומר את העולם הנוצרי שביקש לכלות את הצבר, ואילו המדבר הוא מדבר הגלות. את “מתי מדבר” אתה מכיר בוודאי. אתה יכול לראות את עקבותיה של הפואמה הזו בציור הצבר המסתגר בפני העולם העוין וחי וניזון ממה שאגר בימים קדמונים.

– ובכן, העם מגיע אל ארצו –

– העם מגיע אל ארצו, וכאן עניינו העיקרי של השיר, השאלה הגדולה: האם יעלה בידו לשוב ולְאָרֵשׂ לו הארץ אשר נטש לפני אלפיים שנה… ולצורך בדיקת השאלה הזו משתמש הכותב – אולי בכל־זאת תגלה לי מי הוא? או לפחות תיתן בכוסי מעט קוניאק?

– בבקשה, אמרתי. הבאתי את הבקבוק ומזגתי אל כוסו כאצבע אחת. הוא לגם ואמר: הכותב משתמש במשל יותם מספר שופטים, ואם מוכר לך המשל ההוא –

– מוכר ואהוב, אמרתי, וג. המשיך: על מנת להביע את חששה של הארץ ממי שלא ידע להגן עליה, ממי שעזבה לאנחות והפקיר אותה לאימי המדבר ולבלהותיו. הם, כלומר האילנות הצומחים בארץ, חרדים פן תביא עליהם הברית המחודשת עם העם הזה חורבן – –

לא הבינותי את הגיונו של המשפט הזה. האמנם הקוניאק פעל את פעולתו?

– והתאנה? שאלתי.

– התאנה, נו, התאנה – היא המייצגת נאמנה את ארץ־ישראל ואת הקשר שבינה ובין עם ישראל, שהרי נאמר “התאנה חנטה פגיה וקול הזמיר נשמע בארצנו”, וזמיר יש בו רמז לנעים זמירות ישראל, שכבש את כל ארץ־ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה. ג. התלהב יותר ויותר, ואני חששתי פן יפליג בנוסח הזה לפחות עד תום הבקבוק. – וסיומו של השיר? נכנסתי לדבריו.

הפעם לא שִיפְּדַנִי בעיניו. – השיר מסתיים בכי טוב. העם מתאחד עם ארצו ויהיו לגוף אחד – ומכאן ואילך תיפתח האדמה לפני החורשים והזורעים והנוטעים ותלד מֵרַחֲמָהּ מאה שערים, ו – –

– המלים האחרונות? מוז – דו מוז?

– אילו ידעתי מי המשורר, מהו נוף מולדתו, מי השפיע עליו, מתי וכיצד, הייתי יכול להשיב לך, נעץ בי מבט ערמומי וחייך כמנצח. גם כך עשיתי מה שלא יעשה אף מבקר ספרותי. אם עזרתי לפתרון התעלומה, אמר בלווית שיהוק קל, אולי תגמול לי על־ידי כך שתבוא אל כיתתי ותספר באוזני התלמידים… ידעו השקצים האלה כי הספרות יש לה גם שימושים חשובים… פתאום נזכר במשהו והוסיף בחיפזון: רק אל תביא אתך את השיר הזה! דבר באופן כללי.

– אני אחשוב על הדבר. הודיתי לו, לקחתי את השיר והלכתי אל דירתי ושכבתי לישון.

בקומי הרגשתי כי חמסין חדש ממשמש ובא על ארץ־ישראל. יצאתי החוצה. הים היה חלק כקטיפה ומעליו ריחפו ענני נוצה דקים כצעיפיה של רקדנית־בטן. היובש העָדִין באוויר ננשם אל תוך הגוף פנימה, ועם ריח פרחי הפרדסים פעל עלי פעולה כפולה: מחד־גיסא מילא אותי עדנה, ומאידך־גיסא כָּרָה בי כְּעֵין תעלה, אשר ביקשה להתמלא. לא לעבודה נברא הלילה הזה.

פניתי ללכת אל דירתה של מרים. פסעתי לאטי ברחוב נחלת־בנימין, ומימיני ומשמאלי הבתים אשר אדריכליהם לא יכלו להכריע בין הסגנון המערבי ובין הסגנון המזרחי ועירבו את שניהם, ובכדי לקשטם ולפארם הזמינו אריחי קרמיקה אצל אמני “בצלאל”. יָפָה היתה בעיני שיירת הגמלים המעטרת את הבית אשר מול רחוב השומר. אורו האחרון של היום נגה על האריחים הכחולים־הצהובים, והגמלים נראו לי כאילו הם פוסעים במדבר שאין לו סוף.

סמוך לפינת גרוזנברג הגיח לעומתי המשורר א. פ., לבוש כדרכו חולצה רוסית שחורה, יפה וזקוף כאליל יווני. הוא לחץ את כפי בחוזקה ובמבטאו הרוסי הרעים עלי: משטרה שלנו כבר מחפשת קרימינאלים דרך שירים? אתה לא תיארת לעצמך, מה? ובכן, נכנס קוניאק, יצא סוד. אבל אצל מי מחפשים אינטרפרטציה? אצל מְלַמֵד קשקשן הזה, ג.? תן לי שיר, בן־חורין, תן לי שיר, ותשמע איזה דבר אמיתי, סיים בתרועה. (ואני מביא את כל דבריו כלשונם וכניגונם).

ומדוע לא, אמרתי לעצמי. אולי באמת המשוררים הם המבינים האמיתיים, אם לא בשיריהם, הרי בשירי חבריהם, כדרך שהחייטים מבינים במעשי־ידיהם של חייטים אחרים יותר מסתם בני תמותה: די לחייט שיעיף מבט חטוף בבגדך, וכבר ידע לומר מאיזה אריג נעשה, מה ערכו, ואם נגזר ונתפר בידי אמן או בידי שרלטן. מה גם שא. פ. אינו שייך לאף אחד מן המחנות הניצים בקריית־ספר, והוא חביב לא רק על נשות הארץ, אלא אף על ביאליק ושלונסקי גם יחד.

הוצאתי את הדף המקופל מכיסי. אולם א. פ. לא נטלו מידי, אלא הרעים עלי בקולו: ולי לא מגיע וודקה? נכנסנו לבית־קפה קטן סמוך לרחוב שַבַּזִי. וודקה וקוניאק לא היו שם, וא. פ. הסתפק בכוס מלאה של עראק, שריחו כריח הערים הערביות.

המשורר עבר על השיר במהירות ויאמר: ומה קשקש לך ג.? בטח אמר ששיר לאומי, ציוני, עַם חוזר לאדמה, מה? כמו כל אֶפִּיגונים של אפיגונים של ביאליק… ממש אפשר למכור לקרן־הקיימת לישראל. עם קצת תיקונים קטנים, כדי לא ייבהלו פקידות בתולות…

– ומה אתה אומר?

– קאַשֶה. לקח מזה, ומזה, ומהוא, גם ממני, ובישל זה… איך אומרים? דייסה, חצי שיר פוליטי וחצי שיר אהבה. אולי קראת מאמר שלי ב“כתובים” לפני איזה חודשים. שם אני שואל מה יהיה אם לא יפרידו, לכל שדים, פוליטיקה מפואטיקה.

– ומה יקרה? שאלתי.

– מה יקרה? הרעים, יקרה כמו אני כתבתי: סופרים ינהלו חיים פוליטיים דרך שירים ורומאנים. חבל שלא היה לי שיר זה לפני עיניים, הייתי נותן דוגמה מצוינת. ככה פשוט, בכמה טיפות דיו, נָמַס קונפליקט היסטורי בין יהודים וערבים – איזה… דוראק!

– אתה מוצא פה את הסכסוך בין היהודים והערבים? שאלתי בתמהון, ואולי גם בתקווה מסוימת.

– נו בטח… יהודים חודרים לאדמה של ערבים, ערבים מתנגדים, פוחדים מיהודים, מפני הם באים לפלשתינה עם קושאן ביד – זה תנ"ך.

– והתאנה?

– נו, כמו אמרתי, תאנה שייכת לאלמנט שני, אלמנט ארוטי, רומאן בין עם ובין ארץ. “ואת לא נִרְתַּעַת מִכּוֹבֶד החֵטא/ ואני הַנָּמֵס בחיבוק זרוֹעוֹתַיִךְ” – זה אני כתבתי, ואצלו דווקא נמסה מולדת. נו, ריכך את מבעו, אם נוריד פְּרֶטֶנְזִיוֹת פוליטיות – סוף לא כל־כך רע… יש איזה אמת… אולי בחור כתב שיר אחרי הוא עשה אהבה, התעלס, כמו אומרים בעברית צחה. אצל גויים לא מתביישים – שכבת, עשית תענוג לאשה ולך היתה הנאה – תכתוב, איך אמרים ערבים, דוגרי… אצל משוררים עברים זה נחשב דברים גסים – אז מטפסים על עצים ועל סברס עם קוצים, ומכניסים פוליטיקה למיטה.

נדרכתי. חושיו של א. פ. – חושי משורר ומאהב – לא הטעוהו. לרגע קט אף שקלתי להפגישו פנים אל פנים עם בן־רפאל, אבל במחשבה שנייה הבינותי כי הדבר יסתיים בסקנדאל, ואולי אף במהלומות, שהרי א. פ. היה מתאגרף לפני בואו ארצה. בינתיים לגם מן העראק והוסיף לעיין בשיר. – עסיס, אמר פתאום בהתלהבות. – לא רע… כלל כלל… נו, זה לא עסיס מה רובננקו מוכר בחצי גרוש. שוב חזר ונשתקע בדף. – מה זה בסוף של שיר? תהה, יש בעברית מלה כזה – דו־מוז?

– דו הרי אתה יודע, השיבותי לו, שניים, כמו דו־קרב –

– דו־אל, אמר. ומוז זה ממלה מזמוז? שמעתי ביאליק אומר זאת מלה מתלמוד, אבל בעברית של צברים זה משהו לגמרי אחר –

במעמד ההוא נכחתי גם אנוכי. ביאליק נשא דרשה, וכדרכו הפליא להפליג בסוגיות לשון. על דרך הדרש ציטט מן התלמוד את הביטוי “מזמזו מוח של בהמה”, ואחדים מצברינו הצעירים פרצו בצחוק. המשורר הלאומי התבונן בהם בתמיהה, אולי בתרעומת קלה, אולם לא נמצא מתנדב בעם אשר יאות לסבר את אוזניו על פשר השחוק.

– מוז זה בננה, אמרתי.

– בננה? אתה אמרת בננה? הוא הביט בי בתמהון, ולאט לאט הלך חיוכו והתרחב והוא פרץ ברעמי צחוק קטועים.

– חידוש של אליעזר בן־יהודה, אם אינני טועה. על־פי הערבית.

– בננה, געה בצחוק, ולא אחד בננה, שתיים בננות, דְבֵי בנאני! לא פחות ולא יותר! ובקול דרמטי קרא את סופו של השיר “עסיסי יבקע ממקורו אליך ויהום דומוז דומוז.” הוא מדבר בשם שלה… הוא מדבר מתוֹכְכִים של אשה!

לא אוכל להסביר זאת, אך הרגשתי כי א. פ. אכן נתן אצבעו על נקודה חשובה, ובעקבי דבריו חשתי כי נודע לי משהו, אך לא אדע מהו. נפרדתי מעליו והחלטתי להראות את השיר למרים. אם אמנם השיר מדבר מקְרָבֶיהָ של אשה – וחזקה על א. פ. כי לא יטעה בעניין כמו זה – אולי תוכל ידידתי, בכוח האינטואיציה הנשית שלה, לגלות בו את אשר נעלם מעיני הגברים.

 

ו    🔗

את מרים מצאתי אחוזה להט פוליטי עז. מאז פגישתנו האחרונה נצטרפו אל נאמנותיה בבית־החרושת כמה פועלות נוספות, ואף הגיעו אליה פניות מבתי־חרושת אחרים. למן הרגע שנכנסתי אל חדרה, לאחר נשיקה חטופה, דיברה אתי אך ורק על שעות־עבודה ושכר־עבודה ומחוסרי־עבודה. שאלתיה אם אין לנו די עסקני־פועלים ומארגני־פועלים ופקידים הדואגים למחוסרי־עבודה. – כאלה לא חסרים לנו, הטיחה לעומתי, אבל כמה מהם עבדו בידיים ממש ליד המכונות ועל הפיגומים? הנה לך גולדה מאירסון – האם עבדה בחייה יום עבודה אחד בבית־חרושת חשוך ומחניק? ובן־גוריון? בימי הטורקים עבד קצת ביקב, ומאז הוא מלכלך את כפות־הידיים העדינות רק בדיו. האנשים האלה – ואני יכולה לתת לך רשימה שלמה של שמות – המשכורות שלהם מובטחות, וגם הנסיעות לקונגרסים וכינוסים בחוץ־לארץ, עם הוצאות הלינה בבתי־מלון בורגניים. את הידיים האלה, הושיטה לעומתי את כפות ידיה, אתה מכיר… אני יודעת מה חסר לי – חסרה לי ההשכלה! אני צריכה ללמוד אקונומיה פוליטית, ואני מצפה ממך שתעזור לי.

– אשתדל, אמרתי.

– יופי! כזה אני אוהבת אותך! אמרה בנשקה לי. אחר כך פתחה את דלת ארונה ותשלוף מתוכו חבילה של קונטרסים. חלק מהם הכרתי. בכל אופן, כולם הוצאו־לאור על־ידי המפלגות השמאליות: פועלי־ציון שמאל, הפועלים הבורוכוביים, השומר הצעיר והמפלגה הפרולטרית.

– אולי תסביר לי מה ההבדלים בין המפלגות האלה?

– כל אלה הם מפלגות של השמאל, אמרתי, יש ביניהם ציונים ויש חצי־ציונים ויש בלתי־ציונים. אם הדבר כל כך חשוב בעינייך, קראי את הכתוב בחוברות האלה ואז תביני, או לפחות את אלה הכתובות עברית.

– אבל קשה לי להבין אותם. מלים כאלה… גדולות, לועזיות… אתה לא יודע שלא גמרתי אפילו בית־ספר עממי, שהייתי מוכרחה ללכת לעבוד בגיל ארבע־עשרה? הייתי חברה בתנועת הבַחֲרוּת הסוציאליסטית, אבל המדריך שלי לימד אותי דברים אחרים.

ועכשיו, הרהרתי לעצמי, היא מבקשת להפוך את המצב. – אם אתה חושב עלי ברצינות, אמרה, אתה צריך להשתתף אתי בדבר שהוא חשוב לי עכשיו יותר מכל דבר אחר. מרים אחזה בידי וקרבה אותי אליה, עד שגופינו כמעט השיקו זה לזה. – אני חייבת להחליט לאיזו מפלגה להצטרף, לקראת הבחירות לאסיפת הנבחרים – –

– הלא הבחירות תתקיימנה רק בעוד חודשים רבים, אולי בעוד שנה תמימה, קראתי.

– ולמה אתה מתכוון בזה? אמרה בנימה צוננת והתרחקה מעלי.

– שיש דברים בוערים יותר –

– למשל, לישון אתי?

– למה לא?

– מפני שעכשיו יש לי דבר יותר חשוב בראש! אני מדברת ואתה לא מקשיב אלי בכלל!

– גם לי יש אלייך משהו חשוב ודחוף, אמרתי.

– לדבר אליך זה כמו לדבר אל קיר… מיוחם!

– אני מתכוון לעניין רוחני בהחלט. יש עימדי שיר. הייתי מבקש כי תעזרי לי להבין אותו.

נתתי בידה את הדף. היא קראה שורה אחרי שורה ולאט־לאט עלה בפניה סומק עז. – לזה אתה קורא שיר?! הלא זה זבל ממדרגה ראשונה! אני… אני…

חשבתי שהיא מתכוונת לחלקו הארוטי של השיר, אבל היא החליקה את שערה לאחור בתנועת יד נמרצת ואמרה: משורר שאין לו מצפון חברתי, משורר שלא רואה את העולם הנורא שבו אנחנו חיים… משורר שמתנכר למיליונים המנוצלים על־ידי הבורגנים… מי שאדיש לנשים שנאלצות למכור את גופן בעבור פרוסת לחם לעולליהן, מי שהאזניים שלו אטומות למצוקה הנוראה של הילדים העובדים במכרות־הפחם כדי להעשיר את אלה שהפרובלמה היחידה שמטרידה אותם היא איזה תענוגות לקנות במיליונים שהם מרוויחים מזעת הפועלים ומהמחלות שלהם, התנשמה מרים עמוקות והפטירה: בחיי, גועל־נפש!

– ואולי השיר הזה הוא שיר חברתי־לאומי? אולי הוא מבטא את הקשר שבין עם ישראל וארץ־ישראל? ואולי זה שיר ציוני דגול?

– ציונות, מלמלה. למה אני צריכה להיות ציונית? אני דור שביעי בארץ. הסבא של הסבא של הסבא בא הנה מי יודע כמה שנים לפני שלהרצל צמח הזקן, ובכלל, בזמן האחרון אני די מסכימה עם מה שכתוב פה – והיא הצביעה על חוברת בשם “פאריוס”.

– את קוראת יידיש?

– לייבלה תרגם לי.

– ומי הוא לייבלה?

– פועל בבית־החרושת לנעליים, בחצר השנייה. אנחנו יוצאים יחד להפסקת הצהריים.

זהו הביטאון של הקומוניסטים – הפראקציה הקומוניסטית הפלסתינאית.

– אני יודעת. אבל אם הם ילכו לבחירות, הם יקראו לעצמם הרשימה הפרולטארית… לייבלה הוא פרולטאר אמיתי!

ובכן, ציינתי לעצמי במורת־רוח, עכשיו עלי להתחרות בלייבלה.

– עוד מעט תאמרי כי אני מנצל אותך.

מרים לא השיבה. אולי אז בלא־יודעין ובלי־משים, נתתי לעצמי את ההתר לעשות מה שעתיד הייתי לעשות. בינתיים לקחתי אתי את הקונטרסים והחוברות, סגרתי מאחורי את הדלת, ויצאתי אל הרחוב.

החמסין הלך והשתלט על הלילה, וידעתי כי לא אוכל לשבת עם עצמי בדירתי. בחפץ לב וגוף הייתי מצטרף למעגל־הורה של חלוצים, אך אלה אשר נותרו בתל־אביב לא הרבו לרקוד בעת האחרונה. רק ימי חג ומועד או אירועים מיוחדים־במינם היה בכוחם להקפיץ את רגליהם. ביתר הלילות העדיפו לשבת על כוס תה בקלובים השונים, או לראות הצגות־תיאטרון, אם הכניס אותם מי מאנשי התיאטרון בדלת האחורית, או להתעלס באהבים, אם נותר להם כוח לזה אחרי יום עבודה מפרך.

הערב היתה שפת־הים שמדרום לקזינו מלאה זוגות חבוקים: אולי היו מחוסרי־עבודה. הנחתי את הספרות הפוליטית במשרדי, עליתי לרחוב הירקון, והמשכתי ללכת בו לאטי, ואני משתדל לחזור ולאמץ את כוח הריכוז שלי כדי ללכוד אותה נקודה חמקמקת, דה אֶליוּסִיב פּוֹינְט, כפי שהיה נוהג להגיד הקצין הממונה עלי במדור־החקירות. אילו כתבתי שירים, הייתי מדמה אותה לכתם של צבעים, הנקלט בעיניך מזגוגיתו של ראי מתנועע שאינך מסוגל לראותו ולקבוע את מקומו. אבל משורר אמיתי בוודאי ימצא השוואה קולעת מזו.

כאשר הגעתי סמוך לפינת בוגרשוב, תקף אותי חשק־עיוועים: לעלות עם השיר אל דירתה של המשוררת רחל. אבל חיש־מהר התעשתי. אמנם האשה החולה הזו, אשר קולה הושווה לרחש ערבי־נחל, אהבה כי יבקרוה, אך ברוב שעות היממה היתה חלשה ותשושה מדי וכל התרגשות – כך אמרו – עלולה להזיק לריאותיה החלושות. שנית, לא דעתי את מי אני עשוי לפגוש אצלה: הלא כל מנהיגי הפועלים היו בני־ביתה – אם לא למעלה מזה – ואני הנחתי כמעט בוודאות כי לפחות אחד מהם עומד מאחורי החקירה אשר הטיל עלי נ. לאחר שעברתי עוד כשלושה בתים, גמרתי בלבי ללכת עם השיר אל המשוררת א. אשר לא השתייכה אף לאחת מן החבורות והמפלגות, והיתה כמעט אלמונית.

לראשונה פגשתי בא. לפני כתשעה ירחים. היא ישבה בחברתם של כמה משוררים בקפה “רצקי”, ושיחתם נסבה על המצב הנפשי אשר בו נולדים השירים. כל השיחה היתה לגבי בבחינת חידוש, מכיוון שנתברר לי כי בינם לבין עצמם לא דיברו המשוררים במלים נשגבות כמו אינספיראציה ומוזה, אלא בטרמינים של חיי יום־יום. אחד מהם סח במשורר הגרמני שילר, אשר במגירת שולחנו היה תמיד שמור תפוח רקוב, ורק לאחר שהיה מריח בו היה מתחיל לכתוב. א. העוותה את שפתיה. – תפוח, אבל מדוע רקוב? אמרה, בהשליכה לאחור את מחלפתה הבלונדינית. התנועה הזו נכנסה ללבי.

– אני אביא לך תפוחים טריים, אדומים, הישר מבוסתני הלבנון, אמרתי בחצי־חיוך. אני מקווה שהם יביאו לך השראה. א. האירה עלי בעיניה התכולות, ותאמר: אני איני יכולה לכתוב אפילו אות אחת של שיר אם יש מישהו לידי. ואז פרץ הוויכוח בנושא הזה, והנוכחים נחלקו לשניים: כאלה אשר לדבריהם יכלו ליצור רק בבדידות גמורה, כשהם לבדם ואין איש עמם, וכאלה אשר הימצאותם של בני־אדם אחרים לידם לא הפריעה בעדם, ואפילו סייעה לאותו ריכוז פנימי אשר בלעדיו – כך הסכימו כולם – אי אפשר ליצור. אחד היושבים טען כי דווקא ההמולה העולה מציבור אנשים בבית־קפה, למשל, היא המבודדת אותו מן העולם, כאילו היתה מחיצה, ועל כן יעדיף לצאת מביתו לבית־קפה בכל פעם שתוקפת אותו רוח־היצירה. הערתו העלתה על שפתי הנוכחים חיוכים נסתרים. אחר־כך נודע לי כי הסופר הזה פורש אל בית־קפה לכתוב שם את פרק היום בכל פעם שאשתו מבקשת להתייחד עם מאהבה, משורר עברי ידוע. – ואת, פנה מישהו אל א., האם את משלחת את בעלך מן הבית בכל פעם שעוטפת אותך הרוח? – אלף, השיבה, הוא איננו בעלי, ובית, הוא נמצא ימים רבים מחוץ לבית. משלח־ידו מחייב אותו להסתובב הרבה ברחבי־הארץ.

קיוויתי כי הערב אכן תהיה א. לבדה בבית הקטן אשר באחת הסמטאות בלב תל־אביב. זכרתי מה שהבטחתיה בקיץ, אבל בעונה הזאת אי־אפשר להשיג תפוחים בעד כל הון שבעולם, מה גם שהחנויות כבר נסגרו. קניתי אפוא שתי אוקיות ערמונים מן הסודאני העומד בצדו של בניין אופרה מוגרבי וממוכרת הפרחים קניתי זר צפורנים אדומות, ואשים פעמי אל א.

סובבתי את הבית הקטן, אשר היה מוקף גדר חיה עבותה, והקשבתי לקולות הבוקעים מבעד לתריסיו. שמעתי רק קולות של צרצרים וציקדות. בתוך החצר, על העצים והשיחים, ברקו מדי פעם בפעם גחליליות. נקשתי על גבי הדלת.

קולה של א. שאל “מי שם”? ואני אמרתי “משטרה”. הדלת נפתחה וא. ניצבה על הסף והתבוננה בי בתהייה.

הסתרתי את שקית־הערמונים ואת הפרחים מאחורי גבי, ואז הכירתני א., ושפתיה נפשקו בחיוך הססני. היא הושיטה לי את ידה, ובכדי ללחוץ אותה היה עלי להעביר את הערמונים לידי השמאלית. ועד אשר יכולתי לאחוז בכפה עברו עלינו כמה שניות של מבוכה.

– מה יש לך מאחורי הגב – אזיקים? האם באת לאסור אותי? אמרה בחיוך. פשעי היחידי הוא כתיבתם של כמה שירים גרועים, אבל כולם אוריגינאליים. לא גנבתי אותם, עד כמה שאני יודעת.

הושטתי לה את הצפורנים ואת הערמונים. – הבטחתי לך תפוחים, אבל לא יכולתי להתאפק עד הקיץ. אני מקווה שהערמונים והפרחים יהיו לך לרצון. שימי אותם במים.

– אני שומרת חוק ומצייתת להוראות השוטרים, אמרה ולקחה מידי את הפרחים ואת הערמונים. הם יפים מאוד.

– כבר אינני שוטר. אבל באתי אלייך כדי שתעזרי לי בחקירה שאני עורך. לצורך החקירה הזו אני חייב לרדת לעומקו של שיר מסוים.

– האם בשיר נמצא מה שהבלשים קוראים מפתח? גביניה התרוממו בתמיהה משועשעת. מעניין מאוד.

חיוך נלבב הפציע על פניה, והמבוכה הקלה אשר עמדה בינינו נתפוגגה באחת. – בבקשה, בוא, היכנס. נשב במטבח. אכין תה ונאכל את הערמונים… הם עדיין חמים. אבל הפתילייה שלי מעשנת בזמן האחרון. ואכן מעל לפתילייה נסתמנו על התקרה עקבות פיח.

– את תעייני בשיר ואני אעיין בפתילייה.

– האם עלי לתקן אותו? חייכה.

– רק להבין את עניינו, אמרתי והושטתי לה את הדף.

– האם יש חשד כי השיר הזה גנוב? ואחר הוסיפה ברצינות: הרוב הגדול של השירים, אם לא כולם, יש בהם עקבות של שירים אחרים… וגם אם מישהו מפלס לעצמו נתיב חדש בשירה, הרי הוא עושה זאת כנגד הנוסח הקודם.

פרקתי את הפתילייה והצצתי בקרביה. – היש לך פתיל חדש? שאלתי. הפתיל הזה כבר סיים את חייו.

– ואם נקפד את ראשו?

– לא יעזור. פתיל־חייו של הפתיל כבר התקפד.

– א. טפחה על מצחה ומחלפתה ניתרה לאחור. – איזו שכחנית אני. הלא כבר הכינותי פתיל חדש! אינני פרופסורית ואני כל־כך מפוזרת. היא הוציאה פתיל חדש מאחת המגירות, ואנכי התקנתיו. – עכשיו כדאי למלא נפט, אמרתי, ונוכל להדליק את הפתילייה.

שאבתי מעט נפט מן הפח והדלקתי את הפתילייה וא. העמידה עליה קומקום.

– הוזמנתי לנשף פורים של ה“חֶבְרֶה טְראַסק”, אמרה פתאום, ועדיין אינני יודעת כיצד אתחפש.

– אני יכול ללמד אותך לרכב על סוס, אמרתי.

– מלכת אסתר? העוותה פניה. אני בהירה מדי… אסתר היתה שחרחורת, ויש תימניות כל־כך יפות – –

– תוכלי להיות ליידי גודיבה.

א. הביטה בי במבט מופתע, ולאט־לאט הצטמצמו עיניה ומבטה הפך קר. התאוויתי לחלוק לעצמי סטירת־לחי. גם ליל־החמסין לא יכול להצדיק את השטות הגסה אשר נפלטה מפי.

– מה אתה רוצה לדעת על השיר? שאלה אותי ביובש.

– אם רק תואילי להבהיר לי מה היא התֶימָה שלו, אמרתי בנמיכות־רוח, אהיה אסיר תודה.

– מכיוון שאינך עוד שוטר, ואינך יכול לאסור אותי, איני מחויבת לענות על שאלותיך. אבל אם הטרחת את עצמך אלי – – הוסיפה בלשון פייסנית. היא עיינה בשיר ופסקה: השיר מדבר על המפגש שבין המשורר ובין השירה, או ההשראה.

כנראה שבלי־משים פערתי את פי, כי היא מיהרה לתחוב אל תוכו ערמון, והחיוך הנפלא שוב הפציע על שפתיה.

מגודל התדהמה נתקע הערמון בקנה־הנשימה שלי, וכמעט נחנקתי. א. טפחה על גבי בכוח ובחדווה רבה.

– על השירה? הצלחתי לפלוט בידי־עמל.

– בוודאי. הצבר הוא המשורר –

– הצבר הוא המשורר, חזרתי אחריה כתוכי לא־חכם, הצבר המסוגר בתוך עצמו?

– אתה, במידה שאתה קורא את השירה הנכתבת אצלנו, המשורר נתפס אצלך כמי שחושף את לבו ואת נפשו על כל מדוויה לפני הקוראים… כפי שכתבה רחל בשירה “ספר שירי” – –

– הלא גם ביאליק – – ניסיתי להיתלות באילן גבוה.

– לגבי ביאליק אינני כל־כך בטוחה. לא פעם נדמה לי כי הוא מערים על הקוראים. חבורת שלונקי, בהשפעת השירה הרוסית, אמנם הולכת בתלם הזה, וזהו הטון השולט היום בארץ. אבל בארצות המערב נכתבת כבר מזה שנים שירה אחרת. אתה בוודאי יודע אנגלית. האם שמעת פעם את שמו של אליוט.

– ג’ורג' אליוט. אם אינני טועה הוא היא – –

– לא ג’ורג', אלא תומס סטירנס, טי אס אליוט, משורר יליד אמריקה החי באנגליה מזה שנים. לאחר המלחמה הגדולה, או במהלכה, החל לכתוב שירה שונה לגמרי מכל מה שנכתב לפני־כן. אם הנך שולט באנגלית על בוריה, טוב תעשה אם תקרא את ה“וֵייסטלֶנד” שלו, ארץ הישימון. כאן לא שמע איש על אליוט, אבל בארצות דוברות האנגלית הוא כבר נחשב לכוהן הגדול של השירה… אחד מבני עירי שנסע לאמריקה ללמוד שם באוניברטיסה כתב לי על הרושם הכביר שעשו עליו השירים האלה. הוא גם מתכוון לתרגם אותם לעברית. נח שטרן שמו. זאת היא ממש מהפכה בשירה, אבל אני חוששת כי היושבים בכותל־המזרח של שירתנו – ואני מתכוונת לשני בתי־המדרש העיקריים שלה – יראו בשירים האלה רק גיבוב מלים קר ועקר. עקר!! קראה מנהמת־לבה.

– הקומקום רותח זה כבר, אמרתי.

– אתה צודק, אמרה וכיבתה את הפתילייה. נסחפתי אחרי העניין הזה, מפני ש – – כפי הנראה היססה אם לספר לי או לא – זה העניין המעסיק אותי עכשיו – – כל־כך הייתי רוצה לכתוב שירים כאלה! לא לתלות את מצוקותי כמו כִּבָסים על החבל, ולא לנפנף במדוַוי כמו בדגלים. ומן הצד השני – המלים. המלים הגדולות, המפתות כל־כך לכתוב אותן. אתה מכיר את השיר “ניב” מאת רחל? היא כבר הרגישה בסכנה הטמונה במלים האלה, בזיוף שהן עלולות לזייף את תחושותיה הפנימיות… אבל במידה מסוימת היתה חסרת־ישע לעומתן… “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, כתב טשרניחובסקי, ואני אומרת כי המשורר ההוא במידה גדולה תבנית נוף השירה שקרא מאז החל לקרוא שירים. המיתוס על המשורר הטהור, הנקי מכל מגע עם התרבות, כמו רועה על גדות נחל נידח, שלמד לחלל מבלי ששמע צליל חליל, זוהי רק אגדה רומנטית.

היא מזגה את תמצית התה מן הקומקום הקטן אל שני ספלים, יצקה מים, הניחה על התחתיות פלחי־לימון, והסירה את מכסהו של כלי החרסינה אשר בו קוביות־הסוכר. נתתי בפי קובייה ולגמתי מן התה. אמנם נתאוויתי למשהו חריף מזה, אך שמתי מחסום לפי.

– מה אני מבלבלת את מוחך, אמרה פתאום. הן לא באת אלי לקבל שיעור בפואזיה.

– באתי אלייך לקבל שיעור בשיר.

– אתה תסלח לי, אך דווקא בפניך קל לי יותר להשמיע את הדברים האלה.

גם אם אמרה זאת מן השפה ולחוץ, המה אליה לבי, ולא מלאני להחזירה אל שירו של בן־רפאל. היא לגמה אחת ושתיים מן התה, כרסמה עוד ערמון אחד, נשאה עיניה אל ריבועו האפל של החלון ואמרה: השירה הצנומה, אלוהים, תן לי את השירה המאופקת, השירה הרומזת, השיר שהוא כמו קרחון באוקיינוס, שרק עשירית ממנו גלויה לעין וכל היתר שקוע עמוק־עמוק, השיר שכל מלה בו היא בסלע – –

– והשתיקה בתרי, אמרתי, ומיד התחרטתי. אבל א. כפי הנראה הקשיבה לנפשה בלבד. היא הביטה בי במבט שלא יכולתי לעמוד על פשרו, ואמרה: המשוררים ילידי הארץ, הצברים – והפסיקה כאילו נזכרה במשהו – אולי הם יכתבו בנוסח הזה. אולי הם ילדו לעברית את השירים האלה – – הרי בלשון הצנומה הזאת הם מדברים. הם מואסים במלים הגדולות, הנפוחות. הנאומים הבומבסטיים של מנהיגינו מצחיקים אותם, הם מלגלגים על גדולי־הדור המדברים מנהמת לבם המתגעש, עד שאינם שמים־לב למתרחש סביבם, כביכול… בוודאי שמעת את הסיפור על זלמן רובשוב, ששרווליו – ואולי היו אלה מכנסיו – נתלשו מעליו בלהט הנאום. כמה הם נזהרים בכל מלה, הצברים! מכל הבעה של רגשות עזים בנוסח הרוסי… אולי הם מפריזים בזה, אבל כאשר ירבו ביניהם קוראי־ האנגלית, והם יגיעו אל השירה המודרנית וייווכחו לדעת כי אין חציצה הכרחית בין לשון הדיבור ולשון השירה, אז תבוא המהפכה הזאת גם אלינו! א. הביטה בשעון שהיה תלוי על קיר החדר הפנימי, ושוב חייכה את חיוכה המסתורי, שעכשיו נראה לי כמו חיוכה של המונה־ליזה.

– והצבר בשיר? שאלתי בזהירות.

א. חייכה. – הצבר בשיר הוא הצבר המשורר. הוא מסתער על המוזה, והיא נענית לו, למרות ואולי מפני שעוד לא היה לה מאהב כזה, לא תחת שמי הים התיכון, מכל־מקום.

– התאנה היא המוזה? הרהבתי עוז לשאול.

– בוודאי. הלא זה שמה המדעי של תאנת־חוה: מוּזָה פַּרַדִיסִיקָה… האיש שאני גרה אתו הוא בוטנאי… ודרך אגב, הוא ייכנס בעוד דקות אחדות. בוודאי תרצה להכיר אותו.

– אני מצטער, אמרתי. אחרי שזיינת אותי במפצח – במפתח כל־כך שימושי, אסור לי לאבד אף רגע. תודה רבה על הכול. בקיץ אסע ללבנון, ואביא לך משם תפוחים עסיסיים. אולי המה יולידו לך את השירים הרזים שאת מצפה להם.

מדוע חתמתי את הפגישה עם א. בנימה אירונית? רק השד יודע. אפשר כי השיעור שקיבלתי ממנה על השירה האנגלית המודרנית, אשר כפי שהבינותי מפיה מדברת בטון אשר האנגלים יכנוהו אַנְדֶרְסְטֵייטְמֶנט, הוא אשר גרר מפי את הדיבור האירוני, שאף הוא אופייני כל־כך לאנגלים. ואולי הסיבה היא אחרת. בוודאי החמסין אשם. בצפון אפריקה רוח השירוקו הוא תרוץ מספיק גם בעיני החוק, למה שצרפתים יכנו “קְרִים דֶה פּאַסְיוֹן”. אך לי הלא היו אולי רק אי־אלו כוונות לא טהורות.

שוב נעלתי אחרי דלת ויצאתי רֵיקָם אל הלילה החמים. מתיחת הנפש שננעצה בי עוד אצל מרים לא התפוגגה אלא התגברה והלכה, ואני חככתי בנפשי אם להיזקק לכמה אצבעות של ויסקי או להיכנס לאחת הקובות ברחוב וולוז’ין. ירדתי לאורך שדרות רוטשילד והעפתי מבט אל בית־הקפה “שלג לבנון”. והנה, באחת הפינות, סמוך מאוד לבחורה צעירה, יושב המשורר שלי, הוא יעקב בן־רפאל בכבודו ובעצמו. כאשר ראני, נפנף לי בידו בעליצות, כמזמין אותי פנימה. אבל עכשיו לא היתה בי סבלנות אל עדת־המשוררים אשר מילאה את בית־הקפה. שבעתי משוררים ושירה. רמזתי לו כי ייצא אלי, והוא קם ויצא, והבחורה אתו. תמורה גדולה התחוללה בבחור מאז בא אלי עם השיר. קומתו נזקפה, פניו נתמלאו, וארשתם העגמומית והנעלבת נתחלפה בהבעה בוטחת. תחת הבגדים המטולאים אשר צחנה קלה נדפה מהם לבש עכשיו חולצה לבנה ומכנסי גַבַּרְדין אפורים.

– נא להכיר, אמר, זאבה, אבנר בן־חורין, בלש פרטי אמיתי.

זאבה הושיטה לי את כפה ואנוכי לחצתיה בכפי. – ובכן, מָכַרְתָּ שירים לקרן־הקיימת? שאלתי.

– לא מהם אני חי. אם יש את נפשך לדעת למי התודה ולמי הברכה, לחיים נחמן ביאליק ידידך.

– ביאליק? הוא קנה ממך שירים?

– ביאליק הביע התעניינות רבה בשירים שלי, אמר בגאווה, והבטיח לי שישקול את הוצאתם־לאור, בבוא הזמן.

– ההראית לו גם את השיר שמסרת לי?

ראיתי כי נבוך מעט. – לא הותרתי אצלי העתק, אמר, נתתי לך אותו במתנה גמורה. אך סיפרתי לביאליק על פגישתנו ברכבת, והוא שמח לשמוע, ותיכף־ומייד נתן לי פתק שסידר אותי בעבודה אצל הקבלן שבונה את “אוהל שם”… עד היום הוא אסיר־תודה לך על שמצאת את הכלבלב.

– אני שמח לשמוע, אמרתי, ושלפתי מכיסי את שירו המקופל. אולי ביאליק יסביר לי את עניינו של השיר הזה ויצביע לפני על המפתח החבוי בו. אחרי שעשה הכרה עם שיריך, בוודאי לא יתקשה בזה.

– אני רוצָה לראות! אמרה זאבה.

– בבקשה, אמרתי. ידידך המשורר אף יוכל לספר לך על נסיבות הולדתו של השיר הזה, ואם ישכח פרט או שניים, אוכל אנוכי להשלימם.

– לא!!! נפלטה צעקה מפיו, ואחר־כך אמר בלשון רכה: זו היא טיוטה, ואני לעולם אינני מראה טיוטות… זה אצלי פרינציפ מקודש. ועכשיו חזרי לכמה דקות אל השולחן שלנו… אני חושב שכבר הביאו את הגלידה שהזמנו, והיא תימס בחום הזה.

– יענקלה, אמרה זאבה ועיניה ברקו, האם אתה קשור במשהו סודי ואפל?

– אני הבטחתי לבלש הזה שאסייע לו בחקירה – – סודית. אם תהיי ילדה טובה, אגלה לך את הסוד, בבוא העת.

היא העוותה פניה ופנתה להיכנס. – לא אחכה לך הרבה, אמרה בנעימה צוננת.

נופפתי בשיר מתחת לאפו. – ערכתי חקירה אצל כמה משוררים ויודעי־שירה, אמרתי לו בנעימה תקיפה, והם גילו כי שורות רבות בשיר הזה לקוחות מאחרים… באגודת הסופרים יש וועדה לענייני אתיקה, ובתהלוכת הפורים ימשחו אותך בזפת ויעטרו אותך בנוצות ויתלו עליך שלט לאמור: “כה יעשה למשורר אשר כל שורה שלו גנובה ממישהו אחר”.

– אתה בוודאי מתלוצץ, אמר, אבל אומר לך ברצינות שאין משורר שאיננו מושפע. שלונסקי אמר שכל משורר־אמת מופרה משירי זולתו, כפי שהאדמה מתעברת מן הגשם, או משהו בדומה לזה…

– אתה ניזון מביאליק ומלקט פירורים מעל שולחנו של שלונסקי? סיננתי מבין שיני בנימה של איום.

הפעם החרדתי אותו. – מה אתה רוצה ממני?

– השיר הזה – –

– הרי אמרתי לך, השיב, כי בשעה שכתבתי את השיר לא הייתי… טרם פג ממני הקוניאק… אך הבאתי לך את הטיוטה הראשונה, כדי שהתיקונים לא יטשטשו את העקבות שאתה מחפש… הלא זהו הכלל הראשון בחקירה משטרתית: לא לגעת במאומה ולא לשנות דבר?!

– ואתה מנסה לטשטש את עקבות השורות הגנובות! הטחתי בפניו. אתה מסתתר מאחורי אצטלה של משורר יפה־נפש, ואני אקרע מעליך את הכיסוי הזה!

פניו סמקו. – יש בשיר מלה אחת שאיננה שלי. על כל היתר אני מוכן להישבע בכל בית־דין! – הנה היא – והוא הצביע על השורה האחרונה.

– הבננה הכפולה? שאלתי.

– איפה אתה מוצא בננה כפולה? השתאה המשורר.

– הנה, דו־מוז, דו־מוז –

– יענקלה, נשמעה קריאתה של זאבה מבית־הקפה, הגלידה שלך כבר כולה מים! או שאתה בא או שאני הולכת הביתה.

– עוד רגע, קרא אליה, עוד רגע אחד! ואלי אמר: עכשיו אני שומע שוב את האנחה ההיא. אתה מבין, הנמיך את קולו, זו האנחה שאלישבע פלטה כאשר… אחרי ש… אבל הלא כבר סיפרתי לך את הדבר הזה! ברגע ההוא היכתה בי כברק, דרך מוחי המעורפל, ההכרה שלא אתי היא שוכבת… לא אני הייתי בתוכה בלילה ההוא.

גם בי הבהבה אבחת־ברק. – הייתכן כי זהו שמו או כינויו של גבר?

– אלישבע נאנחה: דומוזי, דומוזי, ואחר־כך הסתכלה בי כאילו אינה מבינה מה אני עושה אתה ואיך הגעתי אל מיטתה.

ברגע ההוא, מתוך הלילה נשוב רוח־החמסין וריחות פרחי־הפרדסים, היכה בי ברק במלוא להבו. לָפַתִּי בחוזקה את חולצתו של המשורר, שכבר פנה לחזור אל תוך “שלג הלבנון”, וכמעט צעקתי: אתה אמרת דומוזי? דומוזי אמרת?

– דומוזי. אמרתי דומוזי.

– אתה כתבת דומוז!

– דומוז בשביל החרוז. זה היה הדבר ש– ביקשת?

לא השיבותי לו. הרפיתי מחולצתו, והוא חזר אל זאבה, אשר פניה כבר הביעו כעס גלוי. מגודל העליצות אמרתי, על אף עייפותי, להיכנס אל בית־הקפה ולהזמין את כל המשוררים והסופרים היושבים שם, אף כי רובם היו מאנשי “כתובים”, למשקה או לגלידה. אך באותו רגע שמעתי את צהלתו של שלונסקי: אתה מתכוון לשר המשקים, ואני מדבר על שר המסכים! – צחוק בקע מתוך בית הקפה ומישהו, אולי יצחק נורמן, אמר: ביאליק באמת עובר כל גבול מיט זַיינֶע הסכָּמוֹת! באים אליו גראפומאנים – – האמנם הסתכל לעברו של בן־רפאל? ממקום עומדי לא יכולתי לראות זאת.

גם אם הייתי נכון להסכים עמו במידה מסוימת, לא יכולתי להיכנס אל בית־הקפה בשעה ששלונסקי מפריח חידודים על חשבונו של ביאליק, וחסידיו גועים בצחוק. עצרתי כרכרה שהתנהלה לאטה והוריתי לערבנג’י להסיעני אל דירתי. שילמתי לו במטבע של 10 גרוש והוא הודה לי וחזר והודה, שוּקְראַן ועוד שוקראן, עד שהברחתי את הסוס בשריקה. פעמוני־הכרכרה צלצלו בגיל, ואני נכנסתי פנימה, פתחתי חלון ותריס, מזגתי לי חמש אצבעות של ויסקי, הרימותי את הכוס אל אורו של פנס הרחוב, לגמתי את תוכנה בשתי פעמים ונרדמתי בבגדי על הספה. אל תוך התרדמה המתוקה אשר ירדה עלי בְרַכּוּת, כמו סדין של משי סִינִי, חלחלה התחושה כי בלילה הזה עשיתי את הצעד המכריע בדרך אל פתרון תעלומת זכריה יולין.

 

ז    🔗

את השם דומוזי שמעתי כבר לפני שנים אחדות, כאשר נשלחתי לואדי חווארת, לטפל בסכסוכי הקרקעות בין הקרן־הקיימת, שבעבורה רכש חנקין את אדמות העמק ובין הבדואים אשר רעו שם את עדריהם. הבדואים כבר הסכימו לעקור משם, אלא שאז הופיעו בעמק שלוחיו של המופתי והסיתום להישאר על מקומם. באחד הימים התגלגלו הדברים עד כדי מריבה אלימה אשר רק כפסע היה בינה ובין סכסוך־דמים, ומכיוון שהייתי אז בסביבות זכרון־יעקב, הורו לי מפקדי להגיע שמה במהירות. נכנסתי לאבטומוביל ונסעתי לחדרה. שם סופר לי בהתרגשות, כי המסיתים העיקריים לא ערבים המה, אלא יהודים מחדרה, חברי פ.ק.פ. ואמנם על שפת ואדי אִיסְקַנְדְרוּן פגשתי שניים מהם, ובכליהם מניפסטים כתובים ערבית אשר התכוונו לחלק בין הבדואים. לקחתי מידיהם את הדפים – שהבדואים לא היו מסוגלים לקוראם בין כה ובין כה – ואמרתי להם, כי אם לא ישובו תיכף ומייד לחדרה, אשליכם לבית־הכלא בטול־כרם. בעת המריבה החילותי לחקור את השייח, ואז שמעתי מפיו בפעם הראשונה את השם הזה – דומוזי, אבל משום שהשייח הזקן איבד את כל שיניו, יצא מבין שפתיו משהו כמו דמוסא, ואני הנחתי כי הוא מתכוון לחבר הפראקציה רדואן אל חילו, המכונה מוסא.

ידיעות נוספות של אדם אשר שמו, או חניכתו, דומוזי, הגיעו אל המשטרה במשך הקיץ אשר קדם לפרעות. שוטרי־חרש הודיעו כי בקרב הפלחים מסתובב ערבי בהיר־עיניים העובר מכפר לכפר ומסית את הפלחים להתקומם על הממשלה ולפגוע בציונים. אחד משוטרי־החרש אף סיפר, כי אותו דומוזי הבטיח לערבים שייתן בידיהם כלי־זין, ואולי אף קיים את הבטחתו. אולם הידיעות מן הסוג הזה היו רבות בימים ההם, ותשומת־לב מיוחדת לא הוקדשה למסית ההוא. מישהו רשם בשולי אחת הידיעות על דומוזי: “אפשר שאַמי, אולי עַלאַוִי”, שהרי העלאוים הם תכולי־עיניים. לא זכור לי כי ניתנה פקודה ללכוד את האיש ההוא. אולי מפני שסברו כי הוא מתכוון לפגוע בציונים בלבד, ואחדים מראשי משטרת פלשתינה־א"י לא ראו זאת בעין בלתי־יפה בימים ההם.

השינוי ביחס אליו התחולל בעצם ימי הפרעות, כאשר אותו דומוזי פתח באש לעברו של קצין־פרשים בריטי בהרי שומרון. מייד ניתנה פקודה ללכוד את האיש, חי או מת, ופלוגה של שוטרים וחיילים יצאה אל סביבות נור־שַמס, ובמשך כמה ימים חיפשה בכפרים ובמערות ובנקיקי־ההרים. אבל דומוזי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. גם חקירתם הנמרצת מאוד של פלחים אחדים וכמה רועי־צאן הוליכה למבוי סתום, ורק הערה אחת נוספה לרשומות בעניינו של דומוזי: “אַנְקוֹנְפֶרְמד רִפּוֹרְטְס סֵיי הִי אִיז אַ ג’וּאִיש קומוניסט”.

הוצאתי מן המגירה את הגיליון הגדול וכתבתי: האם יולין הוא דומוזי? האם העקבות מוליכים אל הפראקציה הקומוניסטית הפלשתינאית, או אל מה שנותר ממנה? הייתכן כי יולין (אם זה שמו) הוא (היה?) מן הקיצוניים, אשר לא השלימו עם ביטולה של תהלוכת האחד במאי 1929 ועם מה שכינו “סלידתם הזעיר־בורגנית של החברים היהודים בפ.ק.פ. מפני הפוגרומים הצפויים במרד הערבי נגד האימפריאליזם”, והוא הגשים בפעולתו לפני המרד ובמהלכו את אשר החליט הוועד המרכזי של הפראקציה לאחר שדוכא?

קשה היה עד מאוד לאחד את יולין המטורזן, אשר הקפיד על לבושו אולי יותר מכל גבר אחר בתל־אביב, ואשר לפי השמועות חי על חשבונן של נשים, עם דומוזי לבוש העבאיה, המסית קהל פלאחים בהרי שומרון. אך במחשבה שנייה הגדתי לעצמי: היא הנותנת. אם יכול אדם לכונן לעצמו מה שהאנגלים יכנוהו “דה פֶּרְפֶקְט קאַבֶר”, הלא זה הדרך.

מתחת לכותרת רשמתי את השורות הבאות:

1. ללקט כל הידוע על דומוזי.

2. להתוודע אל חברי הפראקציה אשר לא ירדו למחתרת.

3. באשר לאחרונים: להשתדל לחדור אל תאיהם או קניהם הסודיים.

סעדתי סעודת בוקר קלה, ובאחת־עשרה שעות ירדתי אל הים, כשבגד־הרחצה לגופי. החמסין פג מעט. בערב, ואולי כבר בצהריים, תתהפך הרוח מדרום־מזרח לצפון־מערב, אולי אף לדרום־מערב, כפי שיקרה לא אחת לאחר החמסין. האבק הממלא את האוויר, אבק מדבריות ערב ומצרים, ילך ויימוג, ומִגדלֵי יפו, המחותלים עכשיו במעין ערפל, שוב יתגלו לשמש. נכנסתי למים ושחיתי בתנועות נמרצות למרחק כמה מאות מטרים והתהפכתי על גבי. במשך הזמן סיגלתי לי יכולת להשתרע אפרקדן במים, ידי תחת ראשי, במשך זמן בלתי מוגבל. התברר לי, כי זוהי הפוזה הגופנית אשר בה יהגה מוחי את המחשבות האוריגינאליות ביותר, אולי מכיוון שלבי סמוך־ובטוח כי במקום הזה ובמצב הזה מזומנת לי הדומייה האמיתית: אף אדם ואף קול לא יחדרו אל תוך מהלך מחשבותי. ואולי התנועה הריתמית של גלי הים מתחתי ומעברי, היא המסייעת לגלגלי־מוחי לפעול בצורה חלקה, כמו גלגלי־שיניים משומנים היטב. הפרובלמה היתה לשמור כל מה שעלה במוחי לאורך השחייה בחזרה אל החוף, עד אשר אגיע אל הנייר והעיפרון.

במשך כמחצית השעה שָׁהיתי במים הקרים והמרעננים ומוחי תר אחרי התשובה לשאלה כיצד אוציא אל הפועל את הסעיף השני ובעיקר את השלישי. תשובות שונות עלו וצצו בי, אבל כל דרך וקשייה עמה. ידעתי גם ידעתי כי אם פעולות מסוימות של הקומוניסטים נעשו במחתרת גם לפני הפרעות, הרי אחריהן, כאשר נרדפו גם מצד היישוב וגם מצד הבולשת, בוודאי ירדו למחתרת עמוקה. ואף־על־פי־כן, הרי בטאוניהם – ביידיש, ולעיתים גם בעברית – הוסיפו להידפס. חשבתי על האפשרות כי אעמיד פני ערבי המבקש להצטרף אל אחד התאים; שקלתי גם את האפשרות להעמיד פנים כמי שבא מחוץ־לארץ, בשליחות חשאית, אבל עוד בטרם דרכתי על החול אמרתי לעצמי כי רעיונות־השווא האלה נולדו בי בוודאי בהשפעת חג הפורים הממשמש ובא. נותרה האפשרות כי אודיע למי שיש טעם להשמיע באוזניו הודעות ממין זה, כי “חזרתי בתשובה”, כביכול, ויש בי הרהורי חרטה על היחס אל הקומוניסטים ואף רצון להתקרב אליהם. אבל מי מהם יאמין לי? הלא חזקה עליהם כי יודעים המה את הסיבה שבעטייה הופרשתי ממשטרת פלשתינה־א"י.

בין כה וכה הגיעה שעת הצהריים, והרעב קוסס בבני־מעי. שטפתי את גופי ממי המלח והלכתי לאכול צהריים במסעדת פועלים ברחוב מאה שערים: שם, ידעתי, סועדים את ליבותיהם אנשי השמאל אשר שנאו את ההסתדרות ואולי משום כך תיעבו את האוכל המוגש בבית־ברנר. כמובן, ייתכן שהסיבה האמיתית טמונה בדגים המלוחים שפייבל, בעל המסעדה היה מגיש, דגים מלוחים אשר להיטותם של הסועדים אחריהם היתה רבה עד כדי כך שלא הקפידו עם פייבל על אי־הנקיון ששרר במסעדתו. אם כך ואם כך, בכל פעם שנזדמן לי לעבור על פתחו של בית־האוכל הזה, היו אוזני קולטות מתוכו דיבורים רמים – בדרך כלל בייידיש עממית ועסיסית – נגד ההסתדרות והסוכנות והציונות בכלל.

היום היתה המסעדה דוממת. שניים־שלושה סועדים ישבו שם, פניהם כבושות בדג המלוח ופיותיהם מלאים לחם. אל ריחותיו הרגילים של המקום – ריחות בית־אוכל אשר לא אוורר זה ימים רבים – נוסף ריח חריף של נפט. בהתרגל עיני לאפלולית גיליתי את מקורו: שימק מחלק־הנפט, לבוש חולצתו הכחולה, ישב אל אחד השולחנות ונעץ כף גדולה בצלחת של מרק מהביל. סוסתו ועגלתו חנו במגרש הסמוך, שם היתה מזומנת לסוס ארוחה דשנה מעשבי האביב ופרחיו. הייתי רעב כמו שלושה כלבים, וקינאתי בסוס שאכל לתיאבון באוויר הצח. פניתי משם וירדתי אל מנשיה, ובאחת הסמטאות בצל המסגד על שם חסן בק מילאתי את קיבתי בנתח הגון של בשר כבש משובח, מוקף אורז ומעוטר בצנוברים. גיהקתי שלוש פעמים, כדין וכהלכה, ואלך משם אל דירתי.

את השעות הבאות הקדשתי לעיון יסודי בחוברות ובקונטרסים אשר נטלתי ממרים. הדגשתי בעיפרון כמה פיסקאות ומשפטים, וברדת הערב אספתי את כולם, תחבתים אל מעטפה גדולה, ואשים פעמי אל רחוב קלישר.

מרים פתחה לי את הדלת רק זמן־מה לאחר שהקשתי עליה. בארשת־פנים שאפשר לכנותה סרה וכמעט זועפת הכניסה אותי פנימה. – אה, זה אתה, אמרה בשפתיים חשוקות.

– עדיין אני, השיבותי.

– באת להחזיר לי את החוברות?

– אולי גם לקבל כוס תה.

– אעשה לך כוס תה, אמרה בקרירות.

– אין לך עניין לשמוע מה יש לי להגיד על החוברות האלה?

– סופר לי שהסתובבת סביב המסעדה של פייבל כמו בלש.

אחד מן השחפים המעופפים על המים הוא שהוליך את הקול, ואולי מחלק־הנפט.

– מדוע כמו בלש? טענתי כלפיה בלהט. כל חפצי היה למצוא את האיש שכתב את המאמר פה – נופפתי בחוברת ושמה “דאס קאמוניסטישע וארט” – בכדי להגיד לו שיש פה דברים של טעם.

– באמת? בקולה נמזגו התמיהה הכנה ואי־האמון במידות שוות.

– באמת ובתמים. תחת מה שהוא כתב על הבריטים יכולתי לחתום בעצמי.

– אולי… אמרה מרים בהיסוס, יש לך תקווה.

– לקבל כוס תה חם?

היא שפתה את הקומקום על גבי הפרימוס. קרבתי אליה כדי לסייע לה בהדלקת הראש המפויח, וגופה נסמך אלי.

– יש כאן דברים, בחוברות שלך, אשר הבהירו לי כמה עניינים.

פניה היו מוסבות ממני, אבל גופה נלחץ אלי יותר ויותר.

– הלא את יודעת כי בימי הפרעות ראיתי כיצד התנהגו האדונים הבריטים, ולפני־כן הכרתי היטב את הערבים, גם את הפלאחים, גם את הבדואים וגם את העירוניים – –

ידיה חדלו להכין את התה, ואני הוספתי: ואם “דאס קאמוניסטישע וארט” מחודש ספטמבר כותב כי המהומות היו בעצם מרד צודק ונכון נגד הכובש האימפריאליסטי הבריטי, ורק בגלל המזימות הבריטיות נהפכו לפוגרום נגד היהודים, אני חושב כי יש בזה קושט דברי אמת. אולי אף יותר ממה שהכותב משער.

מרים הסתובבה אלי, ותחבק אותי בכוח רב, עד אשר כמעט נעתקה נשימתי. היא כבשה ראשה בצווארי ולפתע ניתקה, אחזה בידי ואמרה: עוד לא התרחצתי אחרי העבודה – –

– אעזור לך למלא מים, ואחרי־כן אסבן את גבך, אמרתי.

מרים הביאה גיגית ותַצֵב אותה באמצע החדר. אל תוכה שפכה מים מן הקומקום, והחדר התמלא אדים. אחר־כך מילאה את הגיגית מים קרים והביאה סבון ולִיפָה, התפשטה וישבה בגיגית. פשטתי את חולצתי, והתחלתי לזלף עליה מים – על כתפיה ועל שדיה ועל זרועותיה. העיגולים הכהים סביב פטמותיה נעשו מחוספסים למגע המים. הרטבתי את גבה ואחר כך סיבנתי את הליפה עד שהקציפה היטב, והחילותי לשפשף בעדינות את אבריה. מתחת לבתי־שחיה צמחו שיחים עבותים של שיער שחור, ואותם סיבנתי בתנועות עדינות של אצבעותי ושל כף־ידי. מרים עצמה את עיניה והשמיעה גרגורים של הנאה. לאחר שסיבנתי את גבה עברתי לשדיה הרכים וירדתי במורד בטנה, תוך כדי תשומת־לב יתירה לקורקבנה, אשר בשקערורייתו הצטברו תמיד פירורי־טבק ולא אחת הייתי מתלוצץ ואומר כי אפשר להשתמש בו כבנרגילה.

במורד ירכיה, במחצית הדרך אל הברכיים, בצבץ שער שחור ורך, אשר נעשה צפוף יותר לאורך שוקיה. מעודי לא מצא־חן בעיני אורחן של הנשים מן הבורגות לגלח את השיער מעל רגליהן. חשתי כאילו בזה הן מחַסְּרות מעצמן משהו מן החמימות הטבעית והנכונה, והן הזכירוני את הזונות הערביות אשר נהגו לגלח למשעי את שער ערוותיהן.

אצבעותי נגעו בערוותה, והיא השמיעה גניחה. לפתע קמה בבת־אחת מתוך הגיגית והמים נוטפים עליה מכל הכיוונים. היא פרשה על הרצפה שמיכה ומשכה אותי אל גופה. לא עברה עת רבה עד אשר נשמה עמוקות ונרעדה. שלפתי את אברי מן הרטיבות הפנימית החמה והנחתי אותו בין טיפות המים על בטנה. בהתיזי עליה את זרעי חיבקתני ולחשה: אתה אתי, אבנר, אתה אתי.

לאחר שהסתפגנו והתלבשנו הכינה מרים ארוחת ערב: סלט ירקות ולחם שחור וגבינה. אכלנו בדממה, ורק תוך כדי לגימת התה אמרה: ואני כבר חשבתי שהשלכת את החוברות לפח הזבל.

– כמעט עשיתי זאת, אמרתי. תחילה הרגיזה אותי מאוד החוברת הזו, – שליתי מבין הקונטרסים חוברת דקה אשר נועדה לבני־הנעורים, ושמה “המופתי מתתיהו והתקוממות הפלאחים לפני אלפיים שנה, סיפור לחנוכה בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי בפלשתינה”. – במבט ראשון הלא זוהי השוואה המרתיחה את הדם, אמרתי. מתתיהו הכוהן ממודיעין – וחג' אמין? אבל במחשבה שנייה – הישרתי מבט אל עיניה – אתה חייב להודות בפני עצמך, אחרי השתחררך מנקודת־מבטך הצרה, כי מבחינה אובייקטיבית יש כאן גרעין של אמת: גם היום וגם אז קמים האיכרים המדוכאים, עובדי־האדמה האמיתיים, על השלטון הזר ועל סוכניו. כבר אמרתי לך, מרים, כי הייתי רוצה לשוחח על העניין הזה עם האנשים שכתבו וערכו את החוברת: אך אם אפילו הסועדים אצל פייבל כה חשדניים לגבי, הרי אני חושש, בעצם אני סמוך ובטוח, כי איש מהם לא יאבה לשוחח עימדי, ועל אחת כמה וכמה לא יחשוף לפני את מעייניו… הן עצם הקשר בינך וביני הוא לצנינים בעיניהם! לא לחינם בניתי את המשפט באורח כה מפותל: במשפטים כגון זה נהגו להתבטא הכותבים בחוברות היקרות ללבה.

– נכון מאוד, אמרה מרים ברגש, בהתכוונה לרישא של דברי. – הכול תלוי בנקודת־המבט. אם אתה תופס את המלחמה האינטרנציונלית בתור קונפרונטציה בין עמים ודתות, זה דבר אחד, אבל אם אתה רואה אותה בתור קונפרונטאציה בין מעמדות מדכאים ומעמדות מדוכאים, כפי שהיתה מאז ומתמיד, ורק כותבי ההיסטוריה הבורגנים והקלריקאלים סילפו אותה – – נשימתה כמעט נעתקה מפיה. כפי הנראה לא ידעה כיצד לסיים את דבריה, ולייבלה הסנדלר לא נמצא אתה כדי להביא את המשפט, אשר בוודאי שמעה מפיהו, אל סיומו.

– הרי אתה תופס מהיכן הדברים מגיעים ולהיכן הם מוליכים, גמרתי את משפטה, והיא גמלה לי במבט חם. ואחר כך הוסיפה: אתה יודע, אבנר, אם תקרא נכון את מגילת אסתר, פתאום תראה שגם היא מדברת על מלחמת המעמדות!

– מגילת אסתר? להפתעה הזו לא הייתי מוכן.

– אנחנו מכינים הצגה של המגילה, אמרה, בתור אינטר – אינטר –

–אינטרנציונלית?

– לא.

– אינטרוונציה?

– לא! אינטרפרט –

– אינטרפרטאציה?

– זהו, מחתה מרים את מצחה. אינטרפרטאציה אקטואלית. בקשר למה שקורה בזמן הזה בגרמניה.

– מעניין מאוד, אמרתי. והמן יהיה אדולף היטלר, מנהיגם של הנאציונל־סוציאליסטים?

– היטלר הוא רק מכשיר, בובה בידי הקפיטליסטים – האינדוסטריאליסטים הכבדים והארורים, דקלמה מרים, הקרפיונים – אלה הלווייתנים השמנים – הם שמושכים בחוטים שלו. בוודאי התכוונה לתעשיינים ממשפחת קרופ ומחבל הרור, אבל לא תיקנתיה. תחת זה אמרתי: ואחשוורוש הוא – –

– אחשוורוש הוא המלך. מלך גרמניה.

– הלא אין להם מלך. את מתכוונת לפרזידנט שלהם, הינדנבורג.

– אני מתכוונת לאחשוורוש! אולי התרעמה עלי מעט, ואני מיהרתי לשאול:

– ואת תהיי אסתר המלכה?

– אני ושתי.

– גם ושתי היתה יהודיה, סליחה, גויה יפת־תואר וטובת־מראה.

– אתה חביב, אמרה והעניקה לי נשיקה. אבל אנחנו לא עורכים תחרות על מלכת היופי… אנחנו מציגים חיזיון פוליטי. ובטון רציני הוסיפה: ושתי מסמלת את הקומוניסטים הגרמנים… שלא רצו להיכנס לממשלה עם הראש הקונצמָכֶר.

מרים התבוננה בי בחשש, אולם אנוכי דממתי, גם אם בוודאי התכוונה לרייכסקאנצלר. – יש לי רעיון, אמרה לאחר שהות קצרה, ופניה נרגעו מן המאמץ האינטלקטואלי הכביר. מחר בערב כל המשתתפים בחיזיון מתאספים, בתלבושות ובמסכות. מרדכי היהודי, שהוא מבין גדול בעניינים האלה והוא שכתב את החיזיון, יסביר לנו את הכול. בוא אתי לשם!

– אני? הלא כאשר יראה אותי מרדכי היהודי הוא ייהפך לסוסו של… מחלק־הנפט!

– הוא לא יראה אותך! הוא יראה את הגא!

– אני אהיה הגה שמאלי? הגיוני אמר לי כי היא מהתלת בי, אך פניה היו רציניות.

– הגא הסריס, אמרה. הנה, פה מזכירים אותו. היא הושיטה לי את ספר התנ"ך ופתחה אותו במגילת אסתר. – הסריס שלנו נעלם ברגע האחרון. התלבושת שלו נמצאת אצלי. היא תתאים לך!

– מה קרה לסריס? קיבל ביצים?

– אני מדברת ברצינות, אמרה מרים בתוכחה.

– ומה מסמל הגא הסריס, שאלתי.

– את האימפוטנציה של הדמוקראטיה, דקלמה. רק אל תשכח לדבר שם בקול גבוה. בוא אלי מחר בשבע. אני אכין הכול.

 

ח    🔗

בצאתי את דירתי למחרת בשש וארבעים דקות קידמה אותי רוח דרומית־מערבית חזקה למדי. האופק כבר כוסה עננים והשמש השוקעת הסתתרה מאחוריהם והאירה את שוליהם השחורים באור ארגמני. גלי החוף היו עדיין נמוכים, אבל בוודאי במרחק כמה מאות קילומטרים מכאן כבר מעלה הים התיכון משברים. אם לא תקום מן המזרח רוח נגדית, יעמוד גם חג הפורים הזה בסימן עננים ואפשר גם גשם.

אלמלא ידעתי כי מרים היא המתגוררת באותו חדר ברחוב קלישר, הייתי מאמין כי נקלעתי אל חדרה של אשה בהרמון מהרמונות המזרח. מרים לבשה חולצת קטיפה אדומה אשר חשפה כמחצית שדיה. ממותניה ומטה לבשה מכנסיים מן הסוג אשר נוהגות ללבוש הנשים התימניות, אלא שהבד שממנו נתפרו היה דק. עיניה נמשחו בכוֹחַל, ושפתיה באדום עַז. גם שְׂעָרָהּ היה עשוי בדרך שמעולם לא ראיתי. אילו ראתה אותה מי מחברותיה לעבודה, בוודאי היתה אומרת כי יצאה לתרבות רעה.

– ערבא טבא למלכה, אמרתי. התצווי על סריסך להפשיטך?

– דבר בקול דק, נזפה בי. אחרת יתפסו אותך השומרים ויוציאו אותך להורג!

בלי משים חלפה בי צמרמורת. נעצתי בה מבט נוקב לתור אחרי הבעת פניה, אך הן היו כתמול־שלשום, מפיקות תום וחום. – התלבש, כבר מאוחר, אמרה, והושיטה לי מין גלימה אדומה, אשר העלתה בזיכרוני את גלימת הנידונים לתלייה. אלא שלגלימה אשר עלי נוספו עוד גדילים שפעמונים בקצותיהם.

– הפעמונים הם כדי להזהיר את המלכה, אמרה מרים, שלא תופתע – –

– בזרועותיו של איזה עבד כושי? התלוצצתי, אך לבי בל עמי.

– שים את המסכה על הפנים ונצא לדרך, אמרה והצמידה אל פני מסכה משונה. הבטתי בראי, ולעיני נשקפה הכלאה בין קוף ובין מנדרין סיני.

– עכשיו אתה סריס כהלכה.

– בתלבושת הזו נצא לרחובות? הרי עד פורים יש עוד שבוע ימים!

– אנחנו ניסע בכרכרה. אתה הרי רגיל לזה.

– ברחובות האלה אין כרכרות ממתינות בדרך־כלל.

– למלכה תמיד מחכה כרכרה בפתח.

ואכן, מול הבית עמדה כרכרה, ורכבה יהודי. שוב ננעץ בבני־מעי רומח של חרדה. האין זה מחלק הנפט? נזכרתי בחרק המכונה גמל שלמה, בנקבה המשמידה את בן־זוגה לאחר ההזדווגות. אבל כבר לא יכולתי לחזור בי.

– לאן אנחנו נוסעים? שאלתי.

– לרחוב העבודה, אמרה מרים. אבל אנחנו נרד בשינקין.

– עלו, עלו, האיץ בנו הרכב בגסות־רוח, כדרך העגלונים מבני ישראל, ואנו עלינו לכרכרה והשתרענו על גבי המושב הרך. הכרכרה הפליגה במורד נחלת־בנימין ואני אמרתי לוַשתי: מקובל לחשוב, שהתחפושת מבטאת את מאווייו הכמוסים של המתחפש.

– אתה יודע אותי מבפנים, השיבה מרים. אין לי סודות מפניך.

התאוויתי לומר לה כי זה היה נכון בטרם החלה לסעוד בצהריים עם הסנדלר, אולם שמתי מחסום לפי.

גם היא שתקה. אותה עליצות ששרתה עליה בדירתה הלכה ונמוגה ככל שהכרכרה קרבה אל רחוב שינקין, וכאשר פנינו אליו, חשתי כי היא נאחזת בחבליה של מתיחת־הנפש.

– אם את מתחרטת שלקחת אותי אתך, אני יכול לרדת כאן.

– לא! השיבה, כמעט בצעקה. הרַכָּב הפנה אלינו את ראשו, ופנה שמאלה ברחוב יוחנן הסנדלר.

– אנחנו נרד כאן, אמרה מרים, כמעט בלחש, ואני עצרתיו ונתתי בכפו שילינג שלם. הוא הודה לי בפנים זועפות, ולפתע קרץ בעינו. האלי התכוון או אליה? שוב פילחני החשד: כיצד זה לא פתח האיש את פיו במשך הנסיעה כולה? והרי זוג מחופש כמותנו, כמה ימים לפני פורים, מן הדין שיפתח את חרצובות לשונו של כל רכב מצוי!

הלכנו במעלה רחוב העבודה, שהיה שומם מאדם. ליד הבית האחרון עצרה אותי מרים ואמרה: זה כאן.

היה זה בית קטן, מוקף שיחים, אשר מבחוץ נראה חשוך ונתן רושם כי אין בו איש.

פתחתי את הפשפש שבגדר הנמוכה. מרים החישה פסיעותיה, ובחולפה לצדי לחשה: זכור את הקול הגבוה! היא הושיטה לי ממחטה קטנה והוסיפה: שים לך את זה על הפה, מתחת למסכה! ואז ניגשה אל דלת הבית ונקשה עליה כמה נקישות שאולי היו מעין אותות של כתב־מורס.

הדלת נפתחה על־ידי גבר עוטה עבאיה תכולה, לראשו מצנפת משונה מעין טורבאן, וזקן ארוך יורד על־פי מידותיו. אל נכון מרדכי היהודי. עיניו סקרו אותי מעבר למשקפיים עגולים אשר הרכיב מעל למסכה. – אתה ממוכן? שאל.

– מה אתך, מרדכי, מיהרה מרים להגיב, זה הגא הסריס. ממוכן יצא מזמן מהמגילה שלנו.

– גלה מהמגילה, אמר מרדכי, ובמקומו הגא. הוא ביטא את המלה כדרך התימנים, אשר בפיהם נשמע הסגול כמו פתח. – הגה ימני או הגה שמאלי?

– הלא אנחנו נמצאים בקולוניה בריטית, אמרתי, ולא הכרתי את הקול שבקע מאחורי המסכה, – והאדונים ציוו על הנייטיבס לנהוג בצד ימין –

– חו חו, גיחך מרדכי. הסריס שלנו יכול להיות גם ליצן.

נכנסנו פנימה. התריסים היו מוגפים, ורק הדלת הנפתחת אל המרפסת האחורית היתה פתוחה. מעבר למרפסת יכולתי להבחין בגינה ובה עצי פרי.

בחדר נמצאו אשה אחת ושני גברים. האשה היתה אסתר המלכה, אבל לא אסתר מפָרָס, אלא אסתר משבדיה: שערה היה בגון שאטני ועיניה כחולות־אפורות. נעצתי בה מבט ממושך מאוד, עד אשר מרים נעצה מרפק בצלעותי ולחשה באוזני: “אל תשכח שאתה סריס! הסתכל בהמן הרשע!” והצביעה בפניה לעברו של גבר שנראה כאילו יצא מקריקטורה של הצייר הגרמני גרוס: מעל למסכה, אשר כיסתה את כל פניו, כולל מצחו, בצבצו גבינים עבותים כמברשות, ובפיהו היה נעוץ סיגר־הבאנה עבה. הוא לבש חליפה מפוספסת, אשר זיגה לא יכול היה להיסגר מעל כרסו התפוחה. בקיצור: הקפיטליסט הטיפוסי, אויבו המובהק של מעמד הפועלים. הוא החזיר לי מבט נוקב, אך לא אמר דבר.

הגבר הנותר היה כפי הנראה המלך אחשוורוש. אמנם כתר לא היה לו על הראש, אך הוא ישב על מושב מוגבה – מעין כסא של סַפָּרִים – והחזיק בידיו מקל מצופה נייר מוזהב.

מרדכי היהודי מחא־כפיו ויאמר: שבו, חברים, ואחר־כך פנה אל אסתר המלכה: חַלְקִי לחברים את נוסח ההצגה. אסתר חילקה לנו דפים מודפסים בסטנסיל. כאשר נתנה בידי את הדפים, כמעט לחשתי ‘אלישבע!’, אך היא מיהרה לסור מעלי והתייצבה בדלת.

– ההדפסה גרועה מאוד, אמר המן. ואכן, הצדק היה אתו. האותיות היו שבורות, והדפים מלאים כתמים של צבע שחור.

– אנחנו עובדים בתנאים קשים, כפי שאולי ידוע לך, אמר מרדכי. נעימת קולו לא הביעה חיבה רבה לבן־שיחו. אך אולי גם זה היה שייך להצגה.

האמנם אסתר היא אלישבע? לו אמרו לי כי יולין נמצא בחדר, אולי הייתי מצביע על המן, אם כי בוודאי אף אחת מנשות תל־אביב לא היתה מתאהבת במפלץ הזה. דווקא החזות הקריקאטוראלית אשר שיווה לעצמו היא אשר גרמה לי לחשוד בו.

– מרדכי, אמרה ושתי, אתה הבטחת לנו הסברה של החיזיון שכתבת.

– הבטחתי וגם אקיים, אמר מרדכי. הוא החליק את זקנו והחל להרצות:

– ממגילת אסתר יכולים אנו ללמוד את הטקטיקה האלטרנטיבית של תפיסת השלטון, טקטיקה המתאימה לרז’ימים הקרויים דמוקראטיים, אשר בהם אנו יכולים ללכת לאו־דווקא בדרך הרבולוציה המזוינת, אלא בדרך של כיבוש השלטון מבפנים, באמצעות השימוש בדרכים אשר הדמוקראטיה מעמידה לרשותו של העם. הלא ככה כתוב במגילה: לכבוש את המלכה מבית. הוא התבונן ביושבים, כאילו ציפה למחיאות־כפיים או לפחות למלמולי הסכמה, אך איש מהם לא נע ולא זע, ומרדכי המשיך: ובכן, ממשלתו של אחשוורוש עומדת ליפול בידי האינדוסטריה הכבדה והקפיטל הגדול, אשר ישעבדו את העמלים וידכאו אותם ביד־ברזל, אחרי שיערכו בהם פוגרום – –

– העמלים יתקוממו, שיסע אותו המן בקול גס.

– לא תמיד עולה התקוממות יפה, השיב מרדכי. למשל, בהונגאריה נכשל בלה קון והמרד דוכא בנחלי־דמים. ובכן, הוסיף, אם נשוב לענייננו: אחשוורוש מבקש לחזק את ממשלתו על־ידי צירופה של ושתי, המסמלת את המפלגה הקומוניסטית, אולם ושתי ממאנת, ואז נוטל מרדכי את האיניציאטיבה לידיו, מתקשר עם אסתר, והם משתלטים על הממלכה, גואלים את היהודים, משמע העמלים, ומכים מכה ניצחת את הקפיטליסטים מחרחרי המלחמה.

– ממש גן־עדן רפורמיסטי, נחר המן בלעג.

– זהו השלב הראשון, אמר מרדכי, אך דיבורו איבד משהו מביטחונו. – כאשר כל הכוח יהיה בידי הפועלים, יפילו גם את אחשוורוש.

– ומה יהיה על ושתי? צייצתי.

המן נעץ בי עיניים מזרות־אימים ואמר: אתם טועים טעות חמורה. הוא קם מכיסאו וקרע את אגד־הדפים לארבעה קרעים. – יש קורס חדש בנוגע למגילת אסתר – קורס רבולוציוני, לא רפורמיסטי.

– ממתי? אמר מרדכי ואולי ניכרה בהלה בקולו.

– המן הוא מנהיג המהפכה, המן הוא פרולטר! היהודים הם בורז’ואים וזעיר בורגנים, ומרדכי הוא וייצמן והרב קוק בגוף אחד –

– חבר המן האָט רעֶכְט⁷, השמיע לפתע אחשוורוש. במשך דקה או שתיים עמדה בחדר דממה כבדה. ואחר־כך החליק מרדכי על זקנו בעצבנות ואמר: אני טעיתי. הייתי צריך להיות יותר ערני.

– אני אף פעם לא אהבתי את מגילת אסתר, אמרה אסתר – וצליל קולה נשמע באוזני כנגינת כינור – מאז שהייתי ילדה קטנה. היחס המחפיר והמשפיל אל האשה, ממש גועל נפש! שנה שלמה היא צריכה להתרחץ ולהתקשט ולהתבשם בשביל הוד־מעלתו הגבר עד שהוא עושה טובה ומזמין אותה לשכב אתו – –

– הרי אנחנו התייחסנו אל המגילה אך ורק בתור בסיס לאלגוריה פוליטית, אמר מרדכי בקול מלא התנצלות.

– ואני אף פעם לא הבנתי למה צריך את הלגוריה הזאת, אמרה ושתי.

– לא נספיק להכין משהו אחר עד פורים, מלמל מרדכי.

– אתה מערער על הדירֶקְטִיבָה? שיסע אותו המן.

– חס וחלילה, השיב מרדכי. אני בהחלט מקבל, וגם יכול להבין – –

– לא הכול צריך תמיד להבין, גער בו המן. אך מרדכי המשיך, בכדי להפיס את דעתו: אתם צודקים. ויש לנו הוכחה לזה ממה שנעשה היום בארצות־הברית של אמריקה. אחרי התבוסה הניצחת אשר נחלה הסיסטמה הקפיטליסטית באוקטובר שעבר, הדעת נותנת כי המוני העמלים הרעבים יצטרפו למפלגתנו ויתנו קולותיהם למועמדה, אך המציאות מלמדת שאין לה כל סיכוי בבחירות של שנת 32 – –

– וואס האקט ער א צ’ייניק?⁸ נחר אחשוורוש.

– רציתי להגיד שרק אם תלך המפלגה בארצות הברית בדרך הבולשביקית – – אולי נתאים את ההצגה שלנו למתרחש באמריקה? אחשוורוש יהיה הפרזידט הטיפש הובר – –

הפעם הזאת הסתפק אחשוורוש בנחרה גרידא, אך עזה פי כמה וכמה. מרדכי התכווץ בכיסאו, ואז אמרה אסתר: שמעתי שיר שמתאר את המצוקה הנוראה הזאת בארצות־הברית. השיר מתאר פועל שפוטר מהעבודה, לא נותר לו אף סנט אחד, והוא יושב ברחוב בניו־יורק ושם עוברים אחדים מאלה שהיו חבריו לנשק במלחמת העולם, והוא מתחנן שיתנו לו נדבה. כששמעתי את השיר, קיבלתי ממש עור ברווז… אני יכולה לשיר לכם אותו.

– אולי בלווית כינור, כמעט נפלט מפי, אך תחת זאת הפלטתי מעין שיעול. המן שוב נעץ בי מבט, ואז קם מרדכי, אשר דבריה של אסתר הפיחו בו רוח חדשה, ויחל נאום בהתלהבות: אנחנו נראה איך הגולם הקפיטליסטי קם על יוצריו! מנצלי העמלים קופצים מחלונות הבנקים, ואז מתמרדים הפועלים בבתי־החרושת ובסוֶוט־שוֹפְּס ומשתלטים על המכונות ועל החגורות המתנועעות!

– ומי תהיה ושתי? שאלה ושתי.

– ושתי יכולה להיות אֶמה גולדמן, אמר המן.

– מה היא היתה לובשת?

– היא חיתה באהבה חופשית עם כמה גברים, אמר מרדכי, בנשאו מבט משונה אל המן.

– כובע גדול ושמלה עם כתפיות, אמרה אסתר. יש לי תמונה שלה.

אחשוורוש שוב השמיע צליל מוזר ופלט, כמעט ביריקה: אַנאַנאַרְכִיסְטְקֶע.

– ובין חבריה, אמר המן, היה גם מרגל של הבולשת, שהתחפש לקומוניסט נאמן.

– עוד לגוריה אחת? התפרצה ושתי. כבר נמאסו לי כל הלגוריות האלה!

– ומה אומר הסריס שלנו? נעץ בי המן את עיניו הנוקבות כסכינים.

– אני רק גוזחאר, צייצתי, והדבר הלם את תחפושתי, שכן בלשון הפרסית פירושה של המלה הזו הוא אבר־מינו של עכבר.

– וואָס זאָגט עֶר?⁹ היטה אחשוורוש את אזנו.

– גארנישט, פלט המן ושוב נעץ בי מבט ואמר: דבר!

– כתוב במגילה “ויתאפק המן”, אמרתי, אולי משום שחשתי כי לא אוכל לעצור בי עוד זמן רב. הרגשת המיאוס כלפי מה שראיתי ושמעתי החלה להקיף גם את עצמי. אף הבינותי כי גם אם היו כוונותיה של מרים טהורות, הרי עוד מעט הם יקרעו מעלי את תחפושתי, אם על דרך האלגוריה ואם בפועל ממש.

– אחשוורוש הוא מהיר־חימה, אמר המן, כמעט בלחישה, ואז התפרצו מפי המלים: המן ומרדכי הינם שני הצדדים של אותו המטבע!

דומייה נפלה בחדר. כל העיניים ננעצו בי.

– כמו עץ ופלשתיין? אמרה מרים, אולי בניסיון נואש לעכב את פרוץ הסופה.

– תיזה כמעט דיאלקטית, אמר מרדכי, ולא הבחנתי אם בתום־לב או בלעג.

– אתה כבר דיברת די, היסה אותו המן בגסות, ואחשוורוש הניף אל שרביטו וחבט בו על מסעד כיסאו.

– השוואה יפה, אמרתי. העץ הוא מרדכי היהודי, מרדכי הציוני. מייבש ביצות ונוטע עצים ומגרש השממה. אך יש לו גם צד שני, הפוך, ממש סטרא אחרא: באותה עת עצמה הוא מחליף בגדים ומסכה, ומסית את הערבים לעקור את העצים ולא לזוז מעל האדמות אשר מכרו לו. כל זה, כפי שהתבטאה החברה ושתי, על דרך האלגוריה, כמובן, מיהרתי להוסיף, יותר בגינה מאשר בשביל עצמי.

– אוּנְדְזעֶר סָרִיס האָט אוּיסְגעֶוואַקְסן אַ שוואַנץ! ¹⁰ אמר אחשוורוש, וקם מן הכסא. בעומדו על רגליו ראיתי כי הוא נמוך בהרבה ממה שאפשר היה לשער. הוא התחיל לצעוד לעברי, וכמוהו עשו גם המן ומרדכי. ושתי שוב קראה נואשות: הלא זה הכל בלגוריה! אבל איש לא זיכה אותה במבט. אסתר הביטה בי ממקומה ליד הדלת בעיניים אשר לא יכולתי לפענח את צפונותיהן.

התחלתי לסגת לאחור, אל הדלת אשר הוליכה אל המרפסת האחורית. אחשוורוש ניחש את כוונתי, ובזריזות מפתיעה התייצב בפתח. משני הצדדים התקרבו אלי המן ומרדכי. מתוך הֶרְגֵל שלחתי את ידי אל הכיס, אבל לא היה כיס בגלימתו של הסריס.

ואז פילחה את חלל החדר שריקה חזקה, ואסתר צעקה: משטרה!! הגברים קפאו במקומותיהם וסַבּוּ לאחור. ושתי פלטה צעקה: לא ידעתי, בחיי אלוהים! אחשוורוש הניף שרביטו וצעק: אַנְטְלוֹיף, קאַמעֶראַדן!! המן נעץ בי מבט רצחני וסינן בארס: אנו עוד נתראה פנים, גאַפּוֹנְצ’יק! וזינק עם האחרים אל הדלת הראשית. מקץ רגע נותרתי לבדי בחדר, ובבית כולו.

קרעתי מעל פני את המסכה ואנשום לרווחה. בהאמיני כי השוטרים ייכנסו בעד הדלת החיצונית, פניתי לצאת מאחור, דרך הגן, אבל משם בקע קולו של ש., מקציני משטרת ת"א. ובכן, הבית היה מוקף, ואם אומר כי לא נתאוויתי לקדם את פניהם של מודעי השוטרים באותו מקום ובאותו בגד מגוחך, יהיה זה אנדרסטייטמנט־ שבאנדרסטייטמנט. הרעיון היחיד אשר עלה בדעתי, בעוד השוטרים קרבים אל שני פתחיו של הבית, היה להחליף במהירות את תלבושתי. בחדר השני, זה שנפתח אל המרפסת האחורית, עמד ארון בגדים. פתחתי אותו וסקרתי בחיפזון נואש את תוכנו, אבל מעט הבגדים שבו היו בגדי אשה. רק על מקל מאוזן שמתחת לתקרה היה תלוי מעיל־גשם אשר יכול להתאים גם לגבר. הורדתי את המעיל מעל מִתְלֵהוּ, ותוך כדי כך פגע מרפקי בדופן האחורית של הארון, ואזני קלטה מעין צליל חלול, אף־על־פי שהארון נסמך אל הכותל. מיהרתי לגשש באצבעותי, ואכן, דופן הדיקט של הארון זזה הצדה, ומאחור נפתח כוך, או קיטון, אשר אדם מבוגר יכול להיכנס בו. נכנסתי והחזרתי את הדופן אל מקומה. בַּכוך מיששו אצבעותי בגדים, והפעם היו הם בגדי גבר: חולצה ומכנסיים.

מקץ שניות אחדות נמצאו השוטרים בחדר והחלו לערוך בו חיפוש, כשקולו הניחר של ש. מנצח על המלאכה. הם אף פתחו את דלתות הארון וחיטטו בו, אך לא חדרו אל מאחורי דופנו. אחרי פרק־זמן, אשר לא יכולתי להעריכו, יצאו את החדר, ולבסוף נשתררה דממה בבית כולו. המתנתי עוד זמן־מה, הסירותי מעלי את בגד הסריס ואת המסכה, ותחבתים אל תוך הכוך. לבשתי את בגדי הגבר, יצאתי את הארון והתחלתי לבדוק את אשר הותירו השוטרים בחדר.

מן הפקודות אשר הקצין צעק באוזני אנשיו הבינותי כי חיפש קודם־כול אחרי מכונת הסטנסיל. משלא מצא אותה, הורה להם לבדוק היטב את הדברים המודפסים: ספרים, עיתונים וכו'. לא יכולתי כמובן לדעת מה נטלו אתם מכוננית הספרים, אך הספרים שניצבו על אצטבאותיה לא העידו על נטייתם הפוליטית של דיירי־הבית: ספריו הפופולאריים של ה. ג. וולס, רומאנים מהוצאות “מצפה” ו“שטיבל”, וכן ספרי שירה אחדים. את עיני משכו הכרכים החדשים מכתבי טשרניחובסקי, אשר נדפסו בברלין, בהוצאת ועד היובל ו“שטיבל”. לפני־כן לא ראיתי את הספרים האלה, והכרכים הכחולים, הנאים כל־כך, כמו משכו אליהם את ידי. עלעלתי בדפיהם בהסח־הדעת, בעוד מוחי טרוד בשאלה כיצד אוכל לצאת את הבית הזה באין מפריע. והנה, מן הכרך אשר מחציתו שיריו האחרונים של המשורר ומחציתו השנייה מכילה את תרגומיו משירת בבל ויוון, נשרה מחברת אשר היתה חבויה בין העמודים ק“ח וק”ט. הספקתי עוד לקלוט את ההערה בתחתית הדף, בה נאמר כי תמוז הוא אדוניס של היוונים, והוא בעלה הצעיר של עשתורת, היורד שאולה מדי שנה וחוזר אל האדמה באביב. בשורה היעודה לשם התלמיד היה רשום: אלישבע.

לבשתי את מעיל־הגשם, תחבתי בכיסו את המחברת, ויצאתי בזהירות את הבית. ידעתי כי מכאן ואילך יהיה עלי להישמר מפני האנשים אשר נמלטו מן הבית הזה.

ככל שיכולתי לראות ולשמוע, היה הרחוב ריק, לפחות עד רחוב יוחנן הסנדלר. אך ליתר בטחון הלכתי דרך החצר ודילגתי על גדר אל חצרו של הבית ברחוב המקביל. שקלתי אם מוטב לי ללכת ברחובות המרכזיים, שבהם היתה עדיין תנועת עוברים־ושבים, או בשטחים הפתוחים והשוממים מאדם; החלטתי לבחור בדרך השנייה: בטחתי בחושי אשר פעלו היטב במרחבים הפתוחים יותר ממה שסמכתי על כושר־הבחָנָתי בפרצופיהם ובדרך הילוכם של בני־אדם שאינני מכירם.

בכפר סומייל היו לי כמה וכמה מודעים, ואף ידידים. אמנם בשעה כה מאוחרת אין זה מקובל להתדפק על דלתו של ערבי, אך אם צפויה לך סכנה, אפשר. הלכתי עד עצי השקמים אשר בהמשך רחוב הכרמל. משם הֵישַרתי צפונה, בתוך שטחי החולות. על דרכי נקרו רק תנים וצפורי לילה. כאשר הגעתי אל קרבת סומייל, החלו הכלבים לנבוח בעוז, ואני לא חשתי בסכנה כלשהי. פניתי מערבה, הגעתי עד בית־הקברות המוסלמי ושם ישבתי על אחת המצבות. אימצתי את עיני ואת אוזני, אבל רק הולכי־על־ארבע ומעופפי־על־שתיים התנועעו על הקרקע ובאוויר, ומתוך בניין האבן נשמע רק משק כנפי העטלפים. מעברי פרחו נרות־הלילה הצהובים אשר משכו אליהם שורות של גחליליות.

ירדתי אל חוף הים, ואני נזהר לא להתקרב אל הסלעים אשר מאחוריהם עלול להתחבא מישהו. והנה ראיתי צמד גברים, הולכים לאטם ושולחים מבטים לכל עבר. השתופפתי מאחורי סלע, ובהתקרבם אלי שמעתי כי הם דוברים ערבית. קולו של אחד מהם היה מוכר לי – עבד אל מַגִ’יד, פושע יפואי אשר חקרתיו כמה פעמים. קמתי ובעוד ידי תחובה בכיס מעילי ברכתים לשלום. הם נדהמו והחליפו מבטים. – כיף חאלק, יא חווג’ה זאַבֶּט, אמר עבד אל מג’יד. שאלתי אותם למעשיהם על שפת־ימה של תל־אביב. תחילה סיפרו שהם מטיילים בעלמא, כדי לשאוף מעט אוויר צח. אחר־כך סיפרו מעשה בגמל מוביל זיפזיף, שבעליו איבד משהו על החוף, קרוב לשפך הירקון. בסופו של דבר הסכימו אתי כי השעה מאוחרת וכי עליהם לחזור לבתיהם ביפו. הנחתי להם לצעוד לפני, וכאשר הגענו לסביבת טרומפלדור, חמקתי לכיוון דירתי. נצמדתי אל קירות הבניינים והקפתי את הבית פעם ופעמיים. אין איש. פתחתי בזהירות את הדלת, האזנתי באוזניים מחודדות, והעליתי אור. הכל נותר כפי שהנחתיו לפנות ערב. טענתי את אקדחי הנחתי אותו ליד ראשי, וארדם על הספה בבגדי.

 

ט    🔗

בבוקר, בשהותי בחדר האמבט, שמעתי צעדים מחוץ לבניין. הצצתי מן האשנב החוצה וראיתי ראש חבוש קסקט מתרחק מן הקיר לכיוון יפו. לאחר שגמרתי להתרחץ יצאתי החוצה, והנה צדה עיני פתק קטן, אשר היה נעוץ על אחד מקוצי הקקטוס שצימח בעציץ על מרפסת הכניסה. “הזהר, אתה בסקנה”, היה כתוב עליו בכתב גדול ופרוע, אשר גם לאחר עיון נוסף לא יכולתי לגמור בלבי אם נכתב ביד גבר או ביד אשה. הייתי שמח אילו היה זה כתב־ידה של מרים, אך מעולם לא נזדמן לי לראות את כתב־ידה.

במהרה בוודאי יבוא נ., ואני אצטרך להודות לפניו על כישלוני החרוץ. את העבודה אשר קיבלתי על עצמי לא אוכל עוד להשלים. אני “שרוף”. ולא זו בלבד, אלא שמעתה שומה עלי לפקוח עיניים בוחנות על סביבי באשר אהיה, ואם לא די בכך, הקשר ביני ובין מרים ניתק, אולי ללא־תקנה.

מכיס מעיל־הגשם בצבצה המחברת אשר נטלתי מן החדר ההפוך. פתחתי אותה. דפיה היו מכוסים שורות בכתב־ידה של אשה צעירה. החילותי לקרוא.

 

י    🔗

במהלך הקריאה לא יכולתי להיפטר מאיזה ספק אשר ניקר בי מדי פעם. לאחר שסיימתי, ידעתי מהו: המכתבים שמשאירים אחריהם בני־אדם ההולכים לאבד עצמם לדעת הינם בדרך־כלל קצרים. יש בהם הסבר מדוע אין הכותב יכול להמשיך עוד לחיות, ובדרך־כלל גם בקשת סליחה מן הקרובים אליו. ואילו לפני היתה מונחת כמעט ביוגראפיה! ועוד נקודה אחת הציקתני: הלא את המחברת הזאת אמרה הכותבת להעלות באש, מסיבות מובנות. אם כך, כיצד הגיעה אל הבית ברחוב העבודה??

מאידך־גיסא, רוב העובדות אשר הזכירה, בגילוי־לב גמור, כבר נתאשרו לי בדיעבד מפיו של מ. מובן שלא יכול לספר לי על הקורות את אלישבע לאחר שעזבה אותו, ובוודאי לא על התאבדותה.

בנקודה זו החלה מנקרת במוחי תמיהה אחרת: כיצד זה לא שמעתי על התאבדותה של הבחורה? אילו היתה גופתה נפלטת אל החוף – ומניסיוני ידעתי כי במוקדם או במאוחר, לכל היותר כעבור ימים אחדים, מגיעים כל הנטבעים אל החוף – בוודאי היה הדבר מתפרסם בעיתונים והבריות היו מדברים בזה.

במוחי – מוחו של שוטר ותיק, אשר במשך שנים היה אמון על הידיעה כי בעלי־דְבָבוֹ משקרים, או לכל הפחות אינם דוברים את האמת – צצה בת קול אשר טענה כי גם אל המחברת הזאת עלי להתייחס על דרך חשדהו. והחשד, כידוע, לאחר שהוא נכנס וקונה לו שביתה בנפש, מייד הוא מתחלק ומתרבה כחיידק. עד מהרה מצאתי עצמי תועה במבוך של חשדות, עד כי בצבצה בי השאלה הגדולה האם אינני מסוֹבָב בכחש מכל עבר, על־ידי כולם, או כמעט כולם, וכל מה ששמעתי וראיתי וקראתי אינו אלא קנוניה, אשר שיאה אותו מעמד קרנוואלי ברחוב העבודה.

אולם אז נזכרתי כי שמור עימדי, בתִיקֵי זיכרוני, משהו הקשור עם אותו החלק במחברת אלישבע אשר עליו לא נודע לי מן המקורות האחרים. וזה הוא הדבר: באותו היום אשר בו כתבה אלישבע, כפי הנראה, את המחברת, בראשית עונת הגשמים תר"ץ, לא הייתי כלל בתל־אביב, אלא בנגב־הארץ, אורחו של אחד משבטי הבדואים. השייח' של אותו השבט, אשר לפני שנים אחדות סייעתי בידיו לגלות עקבותיה של אחת מנשותיו שנעלמה מן המאהל, הזמינני אחר כבוד להיות אורח בחתונת אחד מבניו הרבים. עשרה ימים נמשכה החַפְלָה, וגם אחריה נעתרתי להפצרותיו של השייח ונותרתי באוהל אשר הוקצה לי, לא רק משום שלא אביתי “להעליב” את מארחי, אלא משום שבאותם הימים מיד לאחר פרשת פיטורי מן המשטרה, נוח היה לי להימצא רחוק מעיניהם ובעיקר מלשונותיהם של הבריות. מה גם שהדירה אשר אמרתי לשכור ברחוב טרומפלדור פינת הירקון טרם התפנתה מדייריה הקודמים.

ביום שבו נגמרה החפלה החל לרדת גשם. הבדואים ראו בו אות מבשר ברכה, ושחטו כבשים נוספות לכבוד אל הגשם אשר נעתר לתפילותיהם. הטקס הזה היה חדש לי: משורר השבט שר שירים אשר אך בקושי הבינותי את עניינם, הנשים פצחו ביללות־שמחה, ואחד מבניו של השייח' לחש לי כי בתוככי אחד האוהלים מתחולל משהו אשר עין גבר אסור שתשזפהו: אחת מבנות השבט רוקדת ריקוד – – הוא לא פירש איזה ומה טיבו – ואם אטה אוזן, אוכל לשמוע את הנגינה המלוה את ריקודה. שאלתי אותו לתוכן הטקס או הפולחן.

– עאַד יָעִיש נו גְ’דִיד, השיב.

– מי קם לתחייה?

– א־שִתָּא, אל מַטַר.

– ואִימְתָא מאַת?

– באאח’ר אל צֵיף.

– ממה מת?

– קַתַלוּהוּ.

– מִן קַתַל?

– אָחוּהוּ וּנְסִיבּוּ.

– למה הרגו?

– מן שאַן אֶל כֻּל יִיבַּס. הוּא שִׁרִייר, מַלִכְּ אַל צַחְרָא.

– מה שמו?

– א – סֵתִי.¹¹

לא קלטתי את המלה ושאלתי בפליאה: סיתֶה? יעני יום אל ג’וּמְעָה?

הוא הביט בי כאילו אין טעם להסביר לי עניינים כאלה. אבל אנוכי לא הרפיתי.

– איך קם לתחיה?

– האי אל עַצְפוּרֶה. אל עצפורה אל כּבּירה. היא מַראַתו.

– מראתו עצפורה?

– לא, הביט בי כפי שמביטים בתם שאינו יודע לשאול, הפותח בכל־זאת את פיו ושואל. – מראַתו מן בַּנַי אֶל אַדַם, אמר, אַמַא תַנַכַּרֶת בְעַצְפוּרֶה מן שאל תְנַקַזוֹ.¹²

– ואיך הצילה אותו? שאלתי מעשה־חוקר, ואיש־שיחי סיפר על האשה־הציפור אשר הלכה אל הנהר, ושם מצאה את חלקי גווייתו של האל, הוציאה אותם מן המים בעזרת מקורה הגדול ותחבר אותם אלה אל אלה. – שוף, יא אחי, הצביע על קילוחי הגשם, האַי אל מַיֵיה אִלִי בַּקְיַית פִי גִ’סְמוֹ. תְּצִיר מַיֵיה לְרַנַמְתָנא, וַיָעִישוּ, וַנָעִיש נַחְנָא כַּמַאן.¹³

לאחר עוד כמה ימים, אשר בהם בוודאי גדל משקל גופי בכמה וכמה קילוגרמים, העתרתי על השייח' תודות מאליפות, ברכתי אותו ואת משפחתו ואת שבטו כהנה וכהנה, וביקשתיהו כי יניח לי בטובו לשוב אל מעוני. לאחר הפצרות רבות הואיל השייח' להיעתר לי, לא לפני שהשביעני כי כעת חיה, בראשית עונת הגשמים, אחזור להיות אורחו. למחרת העמיד לרשותי סוסה משובחת, ואני דהרתי על גבה את תחנת הרכבת בעזה. פעמים לא־מעטות דהרתי במרחבי הנגב, אך זו היתה הפעם הראשונה אשר בה לא העלו פרסות סוסתי ענני־אבק.

בשובי תל־אביבה עדיין ירד מטר כבד. בתחנת־הרכבת פגשתי את הסרג’נט ק., אשר היה תחת פקודתי בתחנת־המשטרה ברחוב ביאליק. הוא הביע צער עמוק – ואמיתי – על פרישתי מן המשטרה, ואנוכי שאלתיהו על המתרחש: בהיותי בנגב לא ידעתי דבר וחצי־דבר מן הקורה בארץ. הוא סיפר לי כי בתל־אביב ובמקומות אחרים עבודתה העיקרית של המשטרה הוא הציד אחרי הקומוניסטים. מי שנתפס נאסר ללא גינונים יתירים. אחדים מן האדומים כבר הוחזרו לארצות מוצאם, והנותרים מסתתרים כמו עכברים, אך גם יומם יגיע. אחר־כך סיפר לי על המאמצים שעושה ממשלת המנדט להרגיע את הארץ ולבנות מחדש את כוח המשטרה. – מציילון הגיע מפקד המשטרה שם, קצין בשם דַאוּבִּיגִין, אשר שמו הולך לפניו בתור גבר הגון ו’פייר', והכול תולים בו תקוות כי יסדר לנו משטרה יותר מאוזנת. ואולי יניחו לך לשוב אל שורותינו? שאל. הבינותי לרעו של ק.: הקצין ש., אשר היה נוהג להתעמר בו, היה מועמד לרשת את מקומי.

– עדיין לא, השיבותי לסרג’נט ק., וארמוז לו על כוונתי להיות חוקר פרטי.

– שרלוק הולמס, אה? גיחך. אבל הוא היה אנגלי עשיר… הוא לא התפרנס מהבלשות שלו – את זה עשה בתור הוֹבִּי. בסופו־של־דבר תהיה מוכרח לרגל אחרי נשים נואפות, וגם מזה לא תהיה לך פרנסה ביישוב שלנו.

– אני אנסה.

– ומדוע לא תתחיל את הקאריירה בפתרון תעלומת המעיל הצף?

– האם זהו אחד מספריה של אגאתה כריסטי?

– אם לא שמעת על המעיל הצף, כפי הנראה אתה באמת היית במדבר… אני מציע כי מחר, בלכתך לקנות דג מלוח, בקש כי יעטפו לך אותו בעיתונים מן הימים האחרונים.

– אינני אוכל דגים מלוחים, כפי הידוע לך. אני מעדיף נקניקיות. ואז סיפר לי את הסיפור: לפני ימים אחדים נפלט אל החוף מעיל בלוי וקרוע, מסוג המעילים שלבשו חברי גדוד־העבודה, או חברי הקיבוצים שנוסדו ע"י הגדוד ואנשיו. על המעיל היו רשומים ראשי־תיבות, ובאחד מכיסיו נמצא פתק, שאת הכתוב עליו לא ניתן לקרוא, מפני שמי הים טשטשו רבות מן האותיות. החוקרים אמנם העלו את האפשרות כי זו היא איגרת־התאבדות, אבל הים לא פלט את החוף גופה, והתיק נותר פתוח.

ובכן, הרי לי ראייה בלתי־תלויה לסוף סיפור־חייה של אלישבע. אבל עכשיו נוספה תעלומה אחרת: תעלומת הגוויה האבודה. גמרתי אומר לשוב ולהחליף דברים עם הסרג’נט ק., אשר לא ראיתיו בחודשיים שחלפו מאז אותה שיחה בתחנת־הרכבת.

הרחוב היה מלא אנשים, ובעיקר ילדים. נזכרתי כי היום הוא הראשון בשלושת ימי החופשה שתלמידינו מקבלים לכבוד פורים. הרחובות היורדים אל הים, ובעיקר רחוב אלנבי, המו מעשרות ליצנים קטנים ומלכות אסתר חינניות. פה ושם נשמעו קולות נפץ של אקדחי קפצונים, למרות האיסור. עד מהרה גיליתי לאן נוהרים כולם: להצטלם.

במורד אלנבי העמיד הצלם קפלנסקי לפני הצלמנייה שלו את יריעת הבד הגדולה אשר עליה מצוירים נופי ארץ־ישראל: בפינה הימנית העליונה הכותל המערבי, בשמאלית – קבר רחל, ואילו למטה היו החלוצים: מצד ימין עדרו את האדמה, ומצד שמאל רעו את הצאן. ובאמצע היריעה – נקב אובלי בשביל המצטלמים.

אולם הבוקר לא היתה דרישה ליריעה הזאת. הילדים עם הוריהם הלכו הלאה, אל שכונת רוזנפלד. שם, בצלמנייה של ברוך, המתין להם חידוש: הבעלים חיבר כמה קרשים זה אל זה, ציפה אותם בלוחות של קרטון מצויר ובנה מכונית – זהו חידושו של ביאליק לאבטומוביל. זו היתה מכונית בצלמה של “הודסון קונברטיבל”, אשר תקרת הבד שלה מקופלת לאחור. ובכן, הילד אחז בהגה, והאם הגאה ישבה על הקרש לצדו, וברוך צילם.

חציתי את זרם המתחפשים והלכתי אל בית־המרקחת שבפינת בוגרשוב, שם היה מכשיר טלפון, וביקשתי רשות לטלפן למשטרה. שיניתי מעט את קולי, פן יכירני השוטר היומנאי, וביקשתי את הסרג’נט ק. בהרימו את השפופרת שאלתיו אם זכורה לו פגישתנו בתחנת־הרכבת. ק. לא השיב.

– הלו, אמרתי, העודך שומע?

– כן, ענה בטון שרמז על כך כי איננו מאושר מפנייתי אליו.

– שאלה לי אליך, אמרתי, בענייני ספרות.

– אני מציע כי תשאל באגודת־הסופרים, השיב.

– זוהי שאלה על ספר רוסי… אולי זכור לך כי שוחחנו על סיפורו של גוגול “המעיל”?

– מה?!

– ידיד שלי טוען, כי בגירסה מסוימת של הסיפור מספר גוגול על פתק אשר נמצא בכיס המעיל.

– אהה. עכשיו קלט את הרמז.

– התוכל להשיג את הטקסט הזה? נאמר לי כי בספריית “שער־ציון” אפשר למצאו.

– אתה יודע כי טקסטים גנוזים כאלה אסור להוציא החוצה.

– על כן אני פונה אליך. לשוטר עברי לא יסרבו, אף בלי ערבון.

– אולם ייתכן כי יבקשו דמי־מנוי.

– אם יבקשו, יקבלו.

את הרמז הזה הבין מייד. – אשתדל למלא בקשתך הספרותית, אמר. אך לזמן קצר מאוד.

– אם תוכל לבוא בעוד שעה אל “המוזג”, אכבד אותך בדג מלוח ובכוס בירה.

– אני מבכר עוגת טורט עם קפה, ולא לפני הצהריים, כי אם בשבע בערב, ולא ב“המוזג” אלא אצל “רצקי”.. הלא זה המקום לעסוק בו בעניינים ספרותיים.

עכשיו נתברר לי כי ק. הוא יהודי יותר נבון מכפי ששיערתי, ואולי הסתיר את תכונתו זאת מחשש פן יתנכל אליו הקצין ש. פי־כמה.

ברצותי לשלם לרוקח מאן הלה לקחת מידי את המילימים. – הנח, אמר, מוטב תקנה את התרופה החדשה נגד העצירות.

– נגד עצירות? תהיתי.

– לפי דרך הליכתך ומצב רגליך אני רואה ששנים רבות ישבת על גבות סוסים, ומי שבילה שעות רבות ברכיבה, חזקה עליו שבני־מעיו אינם פועלים כתקנם. כפית אחת מן הבקבוק הזה, ותהיה לך הרווחה. באחריות.

– ואני רואה, עניתי לו, כי אתה מתחפש השנה לשרלוק הולמס. אם כך, הסר מעליך את החלוק הלבן ולבש מקטורן מפוספס ומגבעת נוקשה ותחב פייפ בין שפתיך. ואשר לעצירות, הלא כבר נאמר במגילה: רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

רוחי היתה טובה עלי. כפי הנראה נספגה בי צהלת ערב־החג. עוד כשעתיים הסתובבתי ברחובות העיר אשר הלכו ונגדשו ילדים צוהלים ככל שהלכה החמה וקרבה אל אמצע השמים. מזג־האוויר היה נאה מאוד: בדרך־כלל ימי פורים הם ימי גשם, אבל לא השתא – אולי מפני שבאדר התר"ץ נופלים התאריכים העבריים והלועזיים של לוח־השנה כמעט בדיוק אלה על גבי אלה.

זרם המתחפשים הלך וגבר. עם רדת הערב ייכנסו הילדים לבתיהם, והמבוגרים יעטו את תחפושותיהם וילכו אל נשפי־הפורים. לפני כמחצית השנה התקפדה העיר הלבנה הזו כקיפוד בהאסף ההמון הגדול במסגד חסן־בק, והמסיתים הבטיחו לו את רכוש תושבי תל־אביב ואת נשותיהם. הידיעות הנוראות מחברון החרידו את הלבבות, ואף־על־פי שרוב התל־אביבים היו סמוכים ובטוחים כי לא כחברון תהיה תל־אביב, בכל זאת קיננה הדאגה בלבבות. והנה עכשיו נמחה זיכרון הימים ההם כאילו לא היו אלא סיוט־לילה. גם מזג־האוויר האביבי הנפלא בוודאי עשה את שלו, אך יכולת ההתאוששות של העיר ותושביה שוב הפתיעתני. והלא העיר הזו, בימי חייה הקצרים, כבר התרוקנה מכל תושביה בימי המלחמה, בפקודת הטורקים. לא מעטים מהם לא שבו עוד אליה, ורבים אחרים עזבוה בשנות המצוקה אשר באו אחרי הפרוספריטי. והנה היום היא שוב מלבלבת ומתפתחת כמו פרח לבן בבוא האביב.

את ארוחת הצהריים סעדתי במסעדה חדשה שנפתחה זה לא כבר ברחוב בן־יהודה. בעליה הציב כמה שולחנות על גבי המדרכה – חידוש נאה בתל־אביב – ואני עריתי אל קרבי בקבוק שיכר משובח וקינחתי באוזן־המן מעשה ידיה של בעלת־המקום, אשר לא קימצה בפרג ובתבלינים אחרים. תמיד כדאי לאכול במסעדות חדשות, לפני שלבות הבעלים נעשים גסים בלקוחותיהם.

עודני מחשב בכמה מן הראוי שאגמול לבעלים על ההנאה אשר הסבו לי, והנה יד מונחת על כתפי: החבר נ. הזמנתיהו לשבת, והזמנתי בעבורו כוס שיכר גדולה. – האינך מתחפש? שאלתי.

– אצלנו חג הפורים חל השנה באדר ב', חייך את חיוכו הערמומי. לא הספקתי לרדת לסוף דעתו, והוא הוסיף: אני רואה שהינך במצב־רוח טוב. בוודאי אתה קרוב לפתרון התעלומה.

– יש קרוב שהוא רחוק ורחוק שהוא קרוב, עניתי לו כמידתו. אך נ. כפי הנראה הוא מן המתחכמים אשר אינם חובבים כי יתחכמו אתם. – אני מבקש לשמוע מה העלית עד כה, חרץ. היתה זו בלי־ספק זכותו, שהרי נותן־לחמי היה.

סיפרתי לו כי ליולין שם נוסף – דומוזי – וכי אם עודנו בחיים – ובארץ – יש לחפש אחרין בין שרידי הקומוניסטים. תיארתי לפניו בקצרה את המעמד ברחוב העבודה, אך לא נקבתי במספר הבית ואף לא גיליתי לו כיצד הגעתי שמה.

– ובכן, בוודאי היה אחד משלושת הגברים שם, אמר. שוב פקדה אותי התחושה כי נ. יודע יותר מכפי שסיפר לי, אולם השיכר הרב שלגמתי בצירוף החום הנעים של שמש האביב הקהו את תפישתי ואף השרו עלי תנומה. – עליך למצוא אותו בימים הקרובים, זרק לי נ. בקומו והלך בכיוון רחוב הירקון.

בערב יצאתי מדירתי ואלך רגלי במעלה אלנבי אל קפה “רצקי”. שם ישבו אחדים מן ה“חברה טראסק” סביב שולחן שעליו בקבוקי וודקה. מִשִׂיחָם קלטתי כי זוממים הם להפתיע מישהו בפורים זה על־ידי תעלול שמעולם לא עוללו כמותו. כאשר נכנס ק. במדיו נעצו בו מבטים, ומישהו מהם החליט כי איננו אלא אחד מאנשיה של החבורה היריבה, אשר התחפש לשוטר כדי להקדים הפתעה להפתעה. וכבר קם אחד מהם ובצעדים מתנדנדים קרב אל ק., שלח ידו אל שפמו כאילו הוא מתכוון לתלוש אותו ואמר: מכירים אותך! רק מבט נוקב מעיניו של ק. הקפיא את ידו והשיבו למקומו באי־החלטה.

ק. קרב אלי, לחץ את כפי לחיצה אמיצה ויאמר בפנים קודרות: פורים, מה? לי אין פורים. הם מתהוללים – הוא רמז לכיוון הטרסקאים – ואני שומר עליהם. מיהרתי להזמין את הקפה והעוגה. הוא הביט לצדדים, שלף משהו מכיסו והעבירו לידי מתחת לשולחן.

מיהרתי לתחוב את הפתק בחגורתי, ויצאתי אל בית־הכיסא, בחצר שמאחורי בית־הקפה. שטחתי אותו על כף ידי: כתב היד היה מטושטש כמעט לגמרי, המים מחקו את מרבית האותיות. רק באחת הפינות נותרו שתיים־שלוש מלים שאפשר היה לפענחן. לבי הלם: זה היה כתב־ידה. חזרתי אל ק., אשר בינתיים כילה את העוגה והקפה. יצאנו אל הרחוב, הגנבתי אליו בחזרה את הפתק, ושאלתי: והגוויה?

– לא נמצאה עד עצם היום הזה.

– אני אסיר־תודה לך, אמרתי.

– ידוע לך בוודאי, כי יש במשטרה מי שהיה רוצה כי תהיה אסיר ממש. בוודאי התכוון אל הקצין ש.

בעבודת החוקר יש אלמנט חשוב, והוא מה שיכונה אינטואיציה, המביאה את החוקר לעשות צעד מסוים מבלי שידע מדוע ולמה הוא עושה אותו. מחברי ספרי הבלשים לא יזכירוה בדרך כלל, שהרי הם מייסדים את פעולות גיבוריהם על אַדְנֵי־הדדוקציה. אך, כאמור, במציאות נודעת לאינטואיציה חשיבות לא פחותה מזו של הדדוקציה ושל ההיגיון בכלל. ויותר מזה: מין מסוים של האינטואיציה יש בכוחו לחלץ את בעליו מסכנה המרחפת עליו.

ובכן בהתקרבי אל דירתי היה נהיר לי כי מישהו ביקר שם. הקיפותי את הבניין פעם ועוד פעם – אין איש. עליתי על המרפסת שלפני הדלת, ואז ראיתי את הפתק התקוע מתחת למפתן. פתחתיו, ובכתב־יד מוזר, כאילו נכתב בידו השמאלית של כותב (או כותבת) נאמר בו: “גש למקום שבו היית”.

מחשבתי הראשונה היתה, כמובן, כי זה הוא פח יקוש. שעה ארוכה נלבטתי עם עצמי. לבסוף גברה ידה של הסקרנות והחלטתי לעשות ככתוב בפתק, כלומר לשוב ולבקר בבית שברחוב העבודה, אך תוך כדי נקיטת זהירות מופלגת. ובזה יכול חג הפורים להיות לי לעזר.

לבשתי עבאיה חומה, לראשי חבשתי כאפייה אדומה שחגרתיה בעַקאַל שחור. בחגורתי נעצתי פגיון, ומתחת לעבאיה הסתרתי את אקדחי הטעון.

הרחובות הראשיים היו מלאים חוגגים, בורגנים ופועלים, אשר הסתובבו בחוצות העיר לראות מה נראה ומה נשמע, לפני שפנו אלה ואלה לעבריהם: הבורגנים למלון “פלטין” ואל מקומות אחרים אשר בהם סודרו נשפי פורים דה־לוקס, והפועלים אל קלוביהם ואל תיאטרון “המטאטא” ואל מעגלי השמחה אשר החלו נוצרים, כמקובל, על שפת הים ועל מגרש “סיליקט”. יותר מאוחר בוודאי יצא אליהם ביאליק, ידרוש דרשה מבדחת, והם יקיפוהו במעגלים של חיבה.

חשבתי על מרים. מה קרה לה? האם היא משתתפת באותו החיזיון של מגילת אסתר על־פי הדירקטיבה החדשה של הקומאינטרן? ואולי נידו אותה מחברתם, ומי יודע מה צפוי לה. הן בוודאי נתעורר חשד בלבם כי היא הביאה אותי אל הבית ההוא במתכוון, ואם לא, בוודאי האשימוה בזה שלא גילתה ערנות קומוניסטית מספקת. ואילו אני, על אף החשדנות הטבועה בי, לא יכולתי להאמין כי היתה שותפה־מדעת למלכודת אשר טמנו לי, אם אמנם מלכודת היתה שם. מצפוני וגם חלצי לחצו עלי לבוא אליה, אך עלי לדחות את הלחץ הזה לימים טובים ובטוחים מאלה.

תחפושתי היתה כפי הנראה מוצלחת, שכן כמה וכמה מן העוברים־והשבים נעצו בי מבטים לא מלבבים. עליתי לכרכרה שרכבה יהודי, ולאחר שהרגעתיו ב“ערב טוב” עברי במבטא צברי הסיעני אל רחוב העבודה.

כנגד עין־הרע האדומה – שאולי פקוחה גם הערב סביב הבית – הנמכתי את הכאפייה עד גבותי, ולמטה מעיני קשרתי מטפחת אדומה של אפאשים. ירדתי מן הכרכרה ואקרב אל הבית בזהירות. הוא היה חשוך לגמרי. הקפתי אותו מכל עבריו, פתחתי את נצרת האקדח, ונכנסתי פנימה.

פנסי גילה כי פנים הבית נותר בעינו. איש לא בא לסדר את החדר ההפוך. חיפשתי חפש מדוקדק בבית כולו, אך לא מצאתי דבר אשר יוכל לסייע לי בחקירתי. בתחושה של עכבר לפני המלכודת נכנסתי אל הארון ודרכו אל הכוך. אין איש. הִגַהְתִּי את הפינות באור פנסי, ושוב נתחזק בי הרושם כי מישהו שהה שם, או כי מישהו ביקש לעורר את הרושם כי מישהו שהה שם. אך לא היה בו כל רמז לשאלה מתי, ובוודאי לא לשאלה החשובה באמת: היכן הוא עכשיו. בדיקת הבגדים בארון לא העלתה דבר, לבד מן הוודאות כי האשה אשר לבשה אותם לא נמנתה על החלוצות ולא על הפועלות. בבגדים האלה יכלה בת־טובים לשבת במקומות האלגנטיים ביותר.

יצאתי ובדקתי שוב את הספרים בכוננית, אך הרימותי אותם וניערתים בזה אחר זה. הפעם לא נשר דבר מבין דפיהם. אחד מהם היה אלבום של רפרודוקציות מציוריה של קטה קולביץ, אותו אלבום אשר אחדים מדפיו נגזרו ממנו, הושמו במסגרות עץ ונתלו על קירות החדר. הורדתי אחת התמונות והתבוננתי בה. עוביה היה למעלה מן הרגיל, אפילו ניקח בחשבון את הפַּסְפַּרְטוּ העָב ביותר. נברתי בה מאחור, ואכן, בין הציפוי החיצוני ובין דף התמונה היו תחובים דפים כתובים שורות שורות. לא היה ספק: היד אשר כתבה במחברת היא אשר כתבה על גבי הדפים האלה, אף כי כתב־היד היה יותר מסודר. הורדתי את יתר התמונות מעל הקיר, פירקתי את מסגרותיהן ואספתי את הדפים כולם. תחבתי אותם בכיסי מכנסי, חבשתי את הרְעָלָה על פני, אחזתי בקת־אקדחי ויצאתי אל הרחוב. לפתע עצרתי: בפינת מלצ’ט באו לעומתי שני אפאשים “אמיתיים”, שלפו אקדחים וציוו עלי להרים את ידי. זינקתי בזריזות הצדה, מצאתי מסתור מאחורי פינה של גדר אבן ושלפתי את אקדחי. – זה אקדח אמיתי! צעק אחד מהם, והשני קרא: זה ערבי אמיתי!

– אל תאמינו למראה עיניכם, אמרתי. לא בפורים.

הם נשאו רגליהם והסתלקו. לא עקבתי אחריהם, אלא נכנסתי לחצרו של בית ברחוב שינקין, ומשם חציתי אל ברנר ובלפור ומזא"ה. לא היה כל סימן כי מישהו עוקב אחרי. הסירותי את המטפחת מעל פני ונכנסתי אל בית־המלון של משפחת קמחי.

מרת קמחי ישבה מאחורי הדלפק ועיינה בעיתון. ניגשתי אליה. היא השתאתה למראי, ואולי אף נבהלה קמעא. אך מיד התעשתה ותאמר אהלן וסהלן, יא שייח'. הסירותי את שפמי ואומר: לילה טוב, גברת קמחי. היא סקרה אותי במבט דוחה. – כאן אין נשף פורים, אדוני, פלטה לעומתי. – אינני מחפש נשפים, אמרתי. נחוץ לי חדר. לבדי.

– שתיים וחצי לא"י, אמרה, ואיש לא יפריע לאדוני, הוסיפה בקריצה קלה. אך אפשר כי היה זה מעין עפעוף.

לא עמדתי על המקח, אף כי המחיר היה מוגזם. לקחתי את המפתח לחדר 6 ואעל במדרגות אל הקומה השנייה. בית־המלון היה כפי הנראה ריק מאדם, והמצב הזה התאים לי בהחלט.

החדר היה גדול, ובו ארבע מיטות. נעלתי את הדלת מבפנים, והצבתי אחת המיטות לרוחבה. חלונו של החדר פנה אל החצר, שם היה מחסן המלון. בשעת הצורך אוכל לקפוץ ממנו אל גג המחסן. אבל בתוך לבי ידעתי כי בחדר הזה אוכל לעיין בדפים ללא הפרעה. ישבתי אל השולחן, הדלקתי את המנורה אשר ניצבה עליו ושקעתי בקריאה.

 

יא    🔗

הפכתי את הדף, הפכתי את יתר הדפים, אך לא מצאתי שורות נוספות. השעה היתה שלוש לפנות־בוקר. מן הרחוב בקעו קולותיהם של ראשוני השבים לבתיהם מן המסיבות והנשפים, עליזים וצוהלים. עייפתי מאוד. עיני צרבו. שכבתי על המיטה לישון מעט, אך השינה – שאף היא כמדומני נחשבה מעין אל אצל היוונים העתיקים – לא ירדה על עפעפי. כבר תוך כדי קריאת הדפים טרדה אותי השאלה אם לקבל את הדברים ככתבם, כלומר לראות בהם מעין יומן שכתבה אלישבע, או – – יותר מדי עניינים היו כאן שהעלו בי סימני־שאלה ותמיהה, ואחדים מהם נראו לי מופרכים לגמרי. שאלתי את עצמי איפה ומתי נכתב ה“יומן”. האם לא “נוצר” בין שני הביקורים שלי ברחוב העבודה, הושם שם מאחורי התמונות, ואני נשלחתי שמה “לגלותו”?

אם כך, היתה לזה תכלית אחת: לשכנע אותי כי יולין ואלישבע לא יכלו להיות יחד בבית ההוא שבוע לפני פורים… ואולי זהו ניסיון ליצור “אליבי” בשביל אלישבע ולהציג אותה כמי שנואשה באופן סופי מן האידיאל של ימי נעוריה, ואף מוכנה לעשות הכול עד כדי חיסולו של יולין? האמנם זהו הרמז העב אשר אני אמור לקלוט מתוך הדפים האלה? אם כך הוא, הרי הדפים האלה אינם אלא מה שהאמריקנים יכנו “רֶד הֶרִינְג”, שאיננו דג־מלוח אדמוני, אלא חפץ אשר הונח במקום שהונח כדי להדיח את העוקב, או החוקר, מן הדרך הנכונה. אך בוודאי חשדנותי המופלגת, אשר תמיד התגברה בשעות עייפות, גורמת לי גם הפעם להגזים.

גמרתי אומר כי כבר מחר – כלומר היום – אבקר אצל הציירת פרידה: סוף־כל־סוף תהיה לי ההזדמנות לדבר פנים אל פנים, ללא מסכות, עם אחד האנשים הקשורים בפרשה המסתורית הזאת.

אצל הציירת פרידה אלטמן, אשר אכן התגוררה בבית ערבי, באמצע הדרך בין שכונת נורדוי והירקון, כבר ביקרתי לפני כמחצית השנה. עת התכוננו להתקפה מצד הערבים על תל־אביב, גילו את אוזני ידיד מכפר סומייל, כי אנשי הכפר ג’מוסין זוממים לעלות על תל־אביב מצפון, ומטרתם הראשונה תהיה הבית הבודד אשר בו גרה “אל אַלְמַנִיֶּה”.

יצאתי שמה עם שניים משוטרי. בדרך שקע האבטומוביל שלנו בחול, ובקושי עלה בידינו לחלצו. מיוזעים ועייפים הגענו אל הבית הבודד. אך ירדנו ממכוניתנו הסתער עלינו כלב־רועים גרמני אימתני, ובעקבותיו באו עוד שני כלבים כנעניים. הכלבים הקיפונו ולא הניחו לנו למוש ממקומנו. נביחותיהם העזות הגיעו עד אוזניהם של כלבי סומייל, וגם הם הצטרפו למקהלה. המהומה נפסקה בבת־אחת בהישמע קול מן הבית. ראינו אותה בחלון, ואחר־כך ירדה למטה, ליטפה את ראשיהם של הכלבים והם כשכשו בזנבותיהם ונסוגו מעט.

פרידה אלטמן אף לא אבתה לשמוע על נטישת הבית, ולו גם לזמן־מה. אשה מוצקה, לבושה בחלוק־בית, עמדה נִכְחֵנוּ בזרועות משוכלות, ובמבטא גרמני בולט הגידה לנו כי אף ערבי לא יפגע בה לרעה, ורק בכוח הזרוע נוכל להכריחה לעזוב את הבית הזה. לא נותר לנו אלא לגמוע מעט מים מג’ארה אשר ניצבה בצל הבית ולחזור אל תחנת המשטרה. בדרך השמיעו שני השוטרים כמה דיבורים על חשבונה של פרידה – חלקם שמועות פרועות שבוודאי הגיעו לאוזניהם וחלקם פרי דמיונות לא־נקיים. ואולי לא.

הנחתי את אקדחי מתחת לכר ועצמתי את עיני.

כאשר פקחתי אותן היתה השעה תשע. ירדתי אל רחוב אלנבי, נכנסתי אל חנות הבגדים של ה' הלפשטיין וקניתי לי חליפה מוכנה ומגבעת. את העבאיה והכאפייה צררתי לצרור, תחבתי אל תוכו את הדפים, וביקשתי מבעלי־החנות כי יצפינוֹ אצלו עד אשר אבוא לקחתו. בפינת רחוב הס אכלתי ארוחת בוקר קלה, וירדתי אל הרחבה אשר לפני בניין האופרה מוגרבי, שם תמיד אפשר למצוא כרכרה פנויה. בשמוע הרכב מה מגמת פני, החמיץ פניו, אך אני הבטחתי לו תמורה נאותה. כעבור רבע שעה הגענו אל הבית הערבי מבלי לשקוע בחול כפי ששקענו בקיץ.

את פני קידם שוב כלב־הרועים הגרמני, אשר בפי העם יכונה כלב זאב. הוא התקרב בצעדים איטיים ונעץ בי את עיניו, אך לא השמיע הגה. כפי הנראה אולף היטב בידי גבירתו במחצית־השנה שחלפה. אולם עד מהרה הופר השקט: כלב קטן, כלב שעשועים, פרץ החוצה מן הבית בנביחות סוערות ורץ היישר לעומתי. הכלב הגדול לא זע, והקטן קטע את ריצתו באופן פתאומי ונעץ בי עיניים אשר נראו לי כמשתאות. ואז עלתה בי המחשבה שאולי הכלב הגדול הכירני וזכר כי שתיתי מים מידי גבירתו, אף־על־פי שצורתי החיצונית שונה מצורתו של קצין המשטרה המיוזע אשר ביקר כאן בקיץ.

פרידה ירדה לחצר ולגופה חלוק קצר, אשר חשף גם את רגליה וגם את השליש העליון של שדיה. – בקר טוב, גבירתי, אמרתי ואסיר את מגבעתי.

– בוקר טוב, השיבה, ונעצה בי עיניים בוחנות. איני יודע אם עשתה סימן לכלב, מכל מקום הוא נסוג לאחור, ואז הסתער עלי הכלבלב ובקפיצתו הגיע כמעט עד צווארי – אח, פוצי, אמרה לו פרידה. ואַס פֶלְט דִיר אַיין? הכלבלב הלחית ארצה והחל להתפלש בעפר. – אח, דו שמוציגר פוצי, נזפה בו, ואַס זוֹלְט דֶר הֶר אוֹפִיצִיר דֶנְקְן? לא אדע אם הבין הכלבלב את דברי גבירתו, בכל־אופן הוא קם כנכלם ונסוג לאחור בפסיעות מתחטאות. הגדול הצטרף אליו ושניהם דידו מאתנו והלאה.

– כבר אינני במשטרה, גברת אלטמן, אמרתי.

– אח זו, חייכה אלי פרידה, דאס איסט גוט! כבר אתה לא לדרוש ממני אני עוזבת הבית הזה!

– אני באתי מטעם משפחה המעוניינת לקנות מציוריה של הגברת, אמרתי.

פרידה התבוננה בי במבט ממושך. עיניה הירוקות ננעצו בי, ולא הרפו מעיני במשך רגעים אחדים. אחר־כך אמרה: אבל בשביל זה אנחנו צריך להיכנס פנימה, אף־על־פי פה בחוץ הרבה יותר נעים עכשיו.

נכונים מאוד היו דבריה. אכן הבוקר הזה היה נעים מאין־כמוהו. בוקר אביב אמיתי, אשר בו השמש אינה חמה והצל לא קר, וטוב לשהות באותה מידה בשניהם. מן הגבעה אשר עליה ניצב הבית אפשר היה לראות במערב את הים התיכון – כחול מאוד מאוד מעבר לגבעות הכורכר, ובמזרח את הרי יהודה, עודם אפופים צל כחלחל. מדרום יכולתי לראות איך תל־אביב מתקדמת לאט לאט אל הגבעה שעליה עמדתי: בניינים ראשונים כבר עמדו בפיגומיהם מצפון לנורדוי, ומן העבר השני ניתן להבחין בהכנות לבנייתן של שכונות חדשות סמוך אל הירקון, שכונות של בתים קטנים. אבל כל המרחב שסביב הבית, מסומייל ועד לים, היה חבל החול הצהבהב, אשר בעונה הזו של השנה חלקים נכבדים ממנו מכוסים פרחי־בר לרבבות: מַלְכּוֹמִיוֹת סגולות וכלניות אדומות ופרגים וחרציות וצנון־הבר ועוד עשרות מיני פרחים אשר את שמותיהם לא ידעתי. פה ושם שרדו חלקות של כרם: הגזעים המחוספסים של גפניו התעקלו מעלה מתוך החול, אשר מעמקו ינקו שורשיהם מים. עוד מעט יתכסו עלים מחומשי־אצבעות וגם אשכולות ענבים יבצבצו ביניהם, אך בוצר לא יהיה להם. בעלי־הקרקע, ערביי יפו, ואולי גם תושבי מקומות אחרים, יודעים כי ירוויחו אלף מונים אם ימכרו את כרמיהם לקבלנים.

הציירת הוליכתני אל גרם־המדרגות אשר היה צמוד אל הבניין מבחוץ, וַנַעַל אל הקומה השנייה. הבית לא היה בית ערבי טיפוסי. חלונותיו לא היו מקושתים, אלא מרובעים, וקירותיו דקים. רק צבעיו היו הצבעים החביבים על בני־ישמעאל: ורוד וסגול וירוק ותכול.

– האם נוח לך לגור בבית הזה? שאלתיה לאחר שנכנסנו לחדר קטן, אשר היה אפל מאוד בהשוואה לשפעת האור בחוץ.

– אתה בטח מתכוון אין לי מים בברזים אונד אין לי אמבטיה ואני צריכה לעשות צרכים שלי בחצר, השיבה, אבל בגרמניה אני חברה ב“וַנְדֶרפוֹגְל”… אתה יודע – חיים נאוטראליים, בחיק טבע, כמו יש לזה ביטוי זו נפלא בעברית, ממש יופי: בחיק של טבע. אם אתה סַבְּרֶה, אני חושבת אין לך אוזן למלים של עברית כמו יש לי. אני בטח תופסת דברים אתה לא שם לב אליהם. ככה זה תמיד עם שפה חדשה. אַלזוֹ אין לי לוקסוס… אבל בבית הזה גם אין שכנים מכל צדדים, ואיפה אני יכולה מקבלת בית כל־כך גדול, כולו בשבילי, אונד זו ביליג! ¹⁶ הלא בתל־אביב יש נכנסות שתי משפחות בדירה קטנטנה.

נכנסנו לחדר גדול ומואר. – זה סטודיו שלי, אמרה. רהיטים כמעט לא היו בו: רק שני כסאות, אחד בעל משענת ואחד טבורט מעץ פשוט, שולחן קטן, ובפינה – כַּן של ציירים. על הקירות היו תלויות תמונות אחדות: ציורים בצבעי מים אשר תיארו את הנוף שראתה מן החלונות.

– תמונות יפות, מלמלתי.

– אבל לא בשביל תמונות אלה אתה באת, השיבה והתבוננה בי במבט אשר לא ידעתי אם תמים הוא או ערמומי.

– אני, זאת אומרת האנשים אשר ייפו את כוחי, שמעו שאת מציירת על־פי המיתולוגיה היוונית.

– אַבֶּר כל ציירים של אאוֹרֹופָּה, מרֶנֶסַנְס, הם מציירים ככה… בבקשה, ציורים מעניינים לך יש בחדר שני.

היא הוליכה אותי לחדר הסמוך, אשר שימש לה מעין מחסן וגם חדר־שינה. בצדו האחד ניצבה מיטה רחבה ואל כתליו האחרים היו שעונות התמונות, מכוסות בסדין. פרידה התייצבה קרוב מאד אלי. יכולתי לנשום את ריחה, ריח חם. לו היו שדיה גדולים יותר, היתה זרועי שוקעת בהם; לו היה שערה ארוך ושופע, היה מחליק על פני. – עכשיו אנחנו מורידים בד, אמרה וניגשה אל הקיר מול החלון והסירה מעל הציורים את המכסה.

אחדים מן המצוירים הכרתי, על־פי צילומי האלים, כלומר פסליהם, אשר ראיתי בספרים. הכרתי את אפולו והכרתי את הֶרְמֵס ואת אַתֵנָה. במקום גופי־השַיִש היו להם גופים משוחים צבעים עזים וחיים מאוד.

– אולי ציור כזה אתה לחפש? שאלה. ואז נתקל מבטי בתמונה אשר היו בה שלושה: גבר ושתי נשים. הגבר עמד בפתחו של ארון. גופו היה אתלטי וכל אבריו מעוצבים לפרטיהם. לידו עמדה, כפופה מעט, אשה דקת־גו, אשר צוירה מן הצד.

ובשולי התמונה עלתה מן הרחצה האשה השלישית – אפרודיטה. פני השלושה היו כפניהם של פסלי־האלים, אשר עיניהם סומות בדרך־כלל. משני צדי הקבוצה היו דמויות נוספות. מצד ימין השתרעה על הקרקע קבוצה של נימפות, ומצד שמאל ניצב לו סָטִיר. לראשו היו קרניים ורגליו רגלי תיש, אשר פרסותיהן הזכירוני את כפות רגליו של אשמדאי או השטן. גם פניו הזכירו לי פנים שכבר ראיתי. – אלזו מה אתה אומר על ציור שלי? שאלה פרידה בחיוך מוזר.

עיינתי שנית בתמונה כולה ואמרתי, כמשיח לתומי: הגבר שיוצא מהארון הוא – –

– אַבֶּר זה אדוניס, עם פרספונה שמושכת אותו חוצה מארון.

– את הרי מתכוונת ל – – נעצתי בה מבט נוקב, המבט אשר הבהיר למאות נחקרים כי הכול ידוע לי. על הפלאחים היה המבט הזה פועל את פעולתו בן־רגע והם היו מוסרים הודאה גמורה.

הציירת חייכה אלי כמורה היודעת כי תלמידה מבקש להפילה בפח בשאלה מכשילה, ובכל־זאת אינה מוותרת על הרבצת השיעור: אתה לא מכיר זה מיתוס? שאלה. – את תנועתה הראשונה של המלה ביטאה בערוב של אי ואו, בדרך שרק יוצאי גרמניה מסוגלים לה – מיתוס של אדוניס עם שתי בחורות שלו? זה מיתוס מאוד מעניינת, גם יש לו מוֹרָל. אז זה ככה: אפרודיטה היא למצוא אדוניס מתי הוא עוד ילד, והיא תיכף מייד רואה זה יהיה גבר פֶּרְפֶקט. אלזו היא רוצה הוא יהיה רק בשבילה. מה היא עושה? היא נותנת אותו בארון, בשביל אף אחד לא רואה. אבל היא פוחדת איזה גברת אחרת מאולימפוס פותחת ארון ולוקחת אותו בשבילה, אז היא הולכת אל פרספונה – – –

– שהיא מלכת ארץ־המתים, אמרתי, כתלמיד המבקש להוכיח שבכל־זאת למד משהו, בעודי תוהה האם ידעה גם את המקור אשר ממנו למדתי את הדבר הזה.

– כן, זה האַדס, טַרְטָרוּס… אַלזו¹⁷ אפרודיטה אומרת לה, אני שמה הארון הזה אצלך בשביל את שומרת אותו בשבילי. בבקשה את לא פותחת עד אני באה עוד־פעם.

– בינתיים היא לא טמנה את ידה בצלחת, אמרתי. היא הביטה בי בפתיעה. – צלחת? זה בעברית קוראים גם צלחת? זה סלנג – כמו זין?

מימי לא שמעתי אשה מוציאה מפיה את המלה הזאת, ואף לא גבר, אחרי גיל מסוים. במבוכה קלה אמרתי: בעברית צלחת פירושה גם כיס.

עכשיו היתה ההפתעה מנת־חלקה של פרידה. – כיס? אני חשבתי זה מלה ערבית, כמו הם מקללים די מוּטֶר אוּנד דִי שְוֶוסְטֶר¹⁸… אולי היא גם עשתה ככה, אבל אפרודיטה אף פעם לא הולכת לישון בלי איזה גבר.

– והארון? המחבוא? שוב נעצתי בה מבט חודר כליות ולב.

– כן… נָטוּרְלִיך פרספונה פותחת הארון, רואה את הבחור והוֹפ – למיטה שלה, או איפה הם שוכבים שם בהאדס.

– היא לא הרגה אותו?

– זה אחר־כך. אחרי אפרודיטה באה להאדס ורואה הילד וִירְקְלִיך¹⁹ גדול ויפה מאוד, אבל הוא לא בארון, רק אצל הגברת… אז היא מאוד כועסת, והיא הולכת לזֵיאוּס ואומרת פה עשו לי אוּנְגֶרֶכְטִיגְקַייט²⁰ גדולה מאוד, אני נותנת אדוניס בארון לפרספונה בשביל היא שומרת לי אותו, והיא עשתה איין שְווַיינֶרַיי! ²¹ אז זיאוס עושה משפט ונותן אוּרטַיילְשְפּרוּך²² שלו: אפרודיטה אונד פרספונה, הן לעשות – איך זה אומרים – כמו בבית־חרושת – משמרות… שליש של שנה אדוניס הוא עם אפרודיטה, שליש עם פרספונה.

– נותר עוד שליש, שאלתי שאלת־תם.

– שליש נשאר הוא בשבילו, הוא אוסף כוח בשביל בחורות, וגם אולי חושב על כמה עניינים… אבל אפרודיטה היא לסדר פרספונה, כמו אומרים פה. יש לה איין גוּרְטְל²³, איך אומרים, חגורה, מאגי, ומתי היא מורידה אותו, ככה – והיא התירה את החגורה אשר הידקה את החלוק למותניה – אין מי יכול איך אומרים? – עומד – –

– בפניה, השלמתי, ושוב הרגשתי עצמי כמו תלמיד לא־חכם, אשר מורתו מכוונת אותו.

– אז ככה אדוניס הוא אצל אפרודיטה כל השנה, סיכמה.

– יוצא מהארון ונכנס לארון? שאלתי שוב, אך גם הרמז הזה לא פגע בה.

– אח, הגיבה פרידה בתנועת יד מבטלת. ארון כבר שְפִילְט קַיין רוֹלֶה²⁴… אבל פרספונה מאוד בכעס, עד היא רוצה הורגת מישהו. אלזו היא ללכת לאָרֶס, זה אל של מלחמה, ועושה אותו מקנא על אדוניס שהוא לוקח כל הבחורות… אז ארס מתחפש כמו אַיינֶר וִילְדְשוַיין.

– חזיר־בר?

– כן, אבל גדול, כמו אֶלֶפַנְט, אונד הוא קורע אדוניס לחתיכות קטנות. היא השתתקה, התבוננה בי מראשי עד כפות־רגלי ואמרה: אם אני מציירת אותך, אני עושה אותך כמו ארס.

– אני דומה לחזיר־בר?

– אח לא… אבל יש לך זה. והיא העבירה את ידה בין מכנסי ובין מקטורני ונגעה באקדח. ואז אמרה: אם אתה בבקשה מוריד הז’אקט, אני יכולה מרגישה קונטורים שלך.

פשטתי מעלי את המקטורן, ופרידה קרבה אלי עד כי לא נותר כל רווח בינינו, ותחל לפרום את כפתורי חולצתי. אברי נזקף, והיא לאטה: אני רואה ארס חם… בשביל אפרודיטה או פרספונה?

בשיפולי־מוחי התאמצו מחשבותי לערוך השוואה בין האגדה היוונית אשר סיפרה לי זה עתה ובין סיפור המשולש הרומנטי כפי שסיפרה אותו אלישבע, אך פרידה כבר פשטה מעליה את החלוק ואנו היינו חבוקים בחיבוק אמיץ עד מאוד. היא שפשפה את פטמות שדיה בחזי, ואצבעותיה אחזו באברי והגיעו אותו אל ערוותה. מקץ כמה דקות התגוללנו על המיטה, ערומים כאלים יווניים. הספקתי להבחין כי התיאור אשר תיארה אלישבע את גופה של פרידה היה מדויק, אם אמנם נכתב בעטה של אלישבע.

מימי לא התנסיתי בהתעלסות כמו זו. פרידה היתה בעלת האיניציאטיבה כמעט בכל אחד מן המהלכים והעשיות. לאט לאט איבדתי את תחושת הזמן והמקום. מדי פעם בפעם, כאשר ערפל העונג נמוג לזמן־מה, הייתי מביט בפניה. הם השתנו, כמעט יפים היו, ובפרט כאשר עיניה היו מוסבות הצדה אל הקיר ולא הבחינו במבטי. מדי פעם החלה נאנחת ומתנשמת, ואז היתה עוצרת מעט, ולאחר רגע או שניים מחדשת את התעלסות בדרך חדשה. לבסוף רמזה לי להתרומם, חבקה את אברי בין שדיה ושם באתי על פורקני. אחר־כך בעודנו קשוי למחצה, הגיעה אותו אל דובדבנה וזעה מסביבו. לבסוף נפלטו מפיה גניחה וצעקה וכמה הברות אשר לא יכולתי לפענחן.

אולי התכוונה לכלב, מפני שפתאום נפתחה הדלת והרועה הגרמני ניצב בפתח, והוא מביט בנו בעיניים בוחנות. בלי משים התכווצתי ואכסה את ערייתי בכפות ידי. אז חשה פרידה בנוכחותו של הכלב ואמרה אליו: אח, צֶזאַר, דוּ אוּנְאַרְטִיגֶר הוּנד! ²⁵ ככה נכנס בחדר בלי אתה דופק בדלת? צזאר השמיע חרחור קל, סר אל הפינה והשתרע על בטנו. פרידה קרבה את הטבורט אל המיטה וישבה עליו.

אז נזכרתי כי לא לתנות אהבים באתי הנה, והסתירה אשר חשתי בה במעומעם בטרם המשגל, בין האגדה ובין מה שאירע בין הגבר ושתי הנשים, התייצבה לפני עיני־רוחי בבהירות. בשלב הזה כבר ידעתי כי אין טעם לחקור את פרידה במישרין, אלא בתחבולות ובאורך־רוח. – הו, אפרודיטה, לחשתי על אוזנה. היא חייכה. זקפתי את ראשי, תמכתי אותו בזרועי, נעצתי מבט ממושך בעיניה המצומצמות ואמרתי: דבר אחד אינו מובן לי. היוונים כינו את אפרודיטה אלת האהבה. איה היא האהבה? הלא גם אפרודיטה וגם פרספונה לא אהבו את אדוניס?

– ומאין אתה יודע זה? שאלה פרידה.

– על־פי הסיפור, האגדה, המיתוס, הן רק חשקו בו. הוא היה דרוש להן אך ורק כדי לספק את תשוקתן הסקסואלית, וגם את יצר הבעלות והרכושנות. מה הן נתנו מעצמן?

– אח, אמרה פרידה באותה נעימה פדגוגית, אשר יש בה גם מאור־פנים וגם נזיפה סמויה בתלמיד אשר לא הבין את השיעור, אפרודיטה היא נותנת אותו בארון, בשביל לא קורה לו אסון מתי הוא קטן, אונד פרספונה, היא שומרת אותו חי בארץ־המתים! זה לא קל!

– אבל, החילותי אומר, אולם פרידה הניחה כף־ידה על פי ותאמר: אנחנו עוד מדברים. עכשיו אני מוכרחה הולכת לאמבטיה. יש פה בג’ארה מים טובים. חככתי בדעתי אם אציע לה את עזרתי, אולם הלֵאוּת הנעימה אשר אפפתני הדביקה את לשוני לחכי. התכסיתי בסדין והתנמנמתי כשהכלב שומר עלי. בהבהוב של חלום נראה לי כמו צרברוס.

בהתעוררי עמדה לצדי פרידה, רחוצה, מסורקת ונמרצת. – אלזו, פתחה, קונצפט של אהבה מה אתה מתכוון עליו, אתה מוכרח מבין זה הכל אֶרְפִינְדוּנְג של המִיטְלְאַלְטֶר²⁶. לפני זה לא היה ככה. גם בשיר של מלך זאַלוֹמוֹן – –

– שיר־השירים?

– אח בטח. איך הוא כתב שם? מה יפית אונד מה נעמת אהבה בתענוגים. וי שיין! מלך זולומון ובחורה שלו מתארים הדברים מה אנחנו עשינו עכשיו, לכל פחות איזה חלק מהם. אז הכול היה בסדר, עד באים יֶזוּאִיטִים עם שנאה שלהם בשביל אשה, שהיא כמו שטן, לילית… אז שטן מוכרחים אונטרדרוקן²⁷. למה זה ככה? מפני גברים הם לפחד מסקסואליטט שלנו, כמו באפריקה ואצל בֶדוּאִינֶר, הם עושים לילדות ברית־מילה. הם יודעים סקסואליטט שלנו הרבה יותר אֶנְטְוִיקְלְט, מתפותח, מסקסואליטט שלהם… כמה פעמים אתה יכול עושה בלילה? וכל פעם הפסקה יותר גדול. אנחנו יכולות ככה, אֶנְדְלוֹס²⁸, ואפשרות שלנו של תענוג אני חושבת פי עשר משלכם, גם בקוונטיטֶט וגם בקוואלִיֶטט. כמה פעמים אתה יכול מקבל אורגאזם? פעם אחת. אני לא רוצה אומרת לך כמה פעמים אני יכולה מקבלת, בשביל אתה מתפוצץ מאַייפֶרזוּכְט²⁹, איך זה אומרים, מקנא… אז בימי־הביניים אבירים יצאו על קְרוֹיצְצוּגֶה³⁰… מה הם עושים עם בחורות שלהם? שמים להן חגורות עם ברזל שמה, עם מנעולים כבד, ולוקחים המפתח לפלשתינה, בשביל בחורות מתגעגע להם חזק מאוד, הרבה שנים… אז זה קוראים אהבה – לחכות, לחכות, לחכות… אחר־כך באים טרובאדורים, עם שירים שלהם. מה הם אומר? הגבר הוא מחפש איינה טוּגְנְדהאַפְטֶה יוּנְגפְרַאו! רק בתולה נקייה!

משלא השיבותי, עטו פניה ארשת רצינית והיא המשיכה בהרצאת דבריה: עכשיו אתה מוכרח מבין דבר מאוד חשוב: מי כותב כל השירים וכל הליטראטור? רק גברים. זאת אומרת, לא רק כוח פיזי בידיים שלכם, גם כוח יותר חשוב – כוח של מלים! וככה זה ללכת עד היום! אתה לקרוא ספרים, רומאנים… אז כולם אותו הדבר: בא גבר, אשה מסכנה מתאהבת בו, רוצה אותו עד מוות, אז בסוף הוא כובש אותה והיא נכנעת, כמו איזה בטליון על פרונט, כמו איזה עיר מה עושים עליה בֶלַגֶרוּנְג³¹! אז אהבה זה מלחמה?! אונד אחר־כך, בשביל אגו שלהם, הם עוד רוצים שאשה תגיד להם היא אוהבת אותם, מתי היא שוכבת אתם! זה לעשות אותם חשובים, כמו מלכים עם מקל קטן שלהם, איך אומרים –

– שרביט, אמרתי למורה.

– חבל זה לא שֶׁרְבֶּט, הפטירה.

– אבל, החילותי טוען, הרי גם בספרים שכתבו נשים, הן – –

פרידה לא הניחה לי לגמור. – אח, אמרה בתנועת יד עצבנית, זה קונבֶנְציוֹן, ליטראטור זה הכול עניין של קונבנציון… ואם יש סופרת כותבת האמת, כולם להגיד היא זונה… או הֶקְסֵה³²!

– גם כאשר אשה כותבת על האהבה ביומנה האינטימי? זרקתי לה פתאום, מעין מכה מתחת לחגורה אשר שוב הקיפה את חלוקה.

פרידה הישירה אלי מבט כה נוקב, עד כי בלי משים הנחתי את ירכי זו על גבי זו מתחת לסדין. – אם זה יומן אינטימי, אתה לא יכול קורא אותו, פסקה. ואחר־כך הוסיפה, אם כדי להשלים את השיעור ואם כדי לשוב אל קרקע יותר בטוחה: גם די אגֶיִפְּטְן, בימים של פרעונים. הם יודעים אשה לוקחת גבר בשביל תענוג שלה, אונד אז גם הוא מקבל קצת.

– חן־חן לכן על שאתן מואילות להשליך לנו כמה פירורים, כמו לכלבים.

פרידה קמה בתנועה חותכת ודיברה אלי תוכחות: מה אתה לדבר? כלבים שלי לא מקבל פירורים! אני נותנת להם רק מה הכי טוב!! אחר־כך הוסיפה בקול יותר רגוע, כביכול: הלוואי אתם כלבים! אז להיות לנו עולם באמת טובה! אף־אחד לא סובל! ושוב נתקצפה. – אתה קורא פלוֹבֶר? הוא אומר “מדאם בובארי זה אני”. ווּנְדֶרְבּאַר! וי אֶדל! ³³ אבל האֶמָה מסכנה שלו אף פעם לא אומרת “אני לא יכולה חיה עם שארל מפני הוא לא נותן לי סיפוק שלי”… אונד רודולף, הוא מנוול, הוא מנצל אותה. היא אוהבת אותו, אז מתי הוא עם חשק בשביל קצת אַוַנְטוּרָה אונד קצת תענוג הוא לצפצף, ככה – והיא שרקה – והיא תיכף ומייד רצה למיטה שלו, ברחובות, על גדרים…

הכלב קם על רגליו, כפי הנראה בעקבות השריקה. – נִישְט דוּ, מַיין לִיבֶּר צזאר, ליטפה את ראשו, אַבֶּר דוּ בִּיסְט אַיין קֶנִיג! ³⁴ הכלב השמיע נהמה כלבית וחשף לעומתי את שיניו. – וגם ככה עם הוורונסקי והאנה קרנינה!

– את היית כותבת ספרים אחרים, אמרתי.

– אח! אם אני לדעת לכתוב! אני כותבת המיתוס של אדוניס עם אפרודיטה ופרספונה כמו צריך. אני כותבת… הן לאהוב אחת השנייה. הן עושות פֶרְטְראַג³⁵, ובעצמן הורגות אדוניס. כאן השתתקה. אולי חשה כי הפליגה בדבריה, ותאמר בקול מעשי: עכשיו אני מוכרחה ללכת על בית־מטבחיים. שם נותנים לי הטרֵייף בשביל הצזאר והפוצי. אתה צריך מתלבש?

התעטפתי בסדין, יותר כנגד עיניו של הכלב מאשר נגד עיני גבירתו, פסעתי ככה אל בגדי והתחלתי להתלבש. תוך כדי־כך הבליחו בנפשי שברי־טענות כנגד השקפת־עולמה של פרידה, אם אמנם היתה זו השקפת־עולמה: האמנם אין גברים המשתעבדים בגופם ובנפשם לאהבת־אשה? והלא גם הטרובאדורים, נזכרתי, העלו את הנשים אשר שרו להן ועליהן אל ראש פסגת־מאווייהם והפכון למלכות לבותיהם. והעיקר: היש בחיי האדם דבר נפלא מן האהבה האמיתית, האהבה ההדדית, אותו רגש הקושר שני יצורי־אנוש באורח כה הדוק עד כי יהיו לא רק לבשר אחד אלא גם לנפש אחת?

פרידה הוסיפה ללטף את ראשו של צזאר, וכאילו קראה את מחשבותי אמרה, ואיני יודע אם אלי או אליו: מה צריך להיות באהבה זה שיוויון. אבל ככה צריך להיות בכלל אצל כל הבני־אדם… לא אַאוּסְבִּיטוּנְג³⁶!

מכנסי היו כבר על חלצי, ועתה תחבתי את האקדח למקומו. האם מתחיל המרצע הפוליטי לצאת מן השק, שאלתי את עצמי, ובקול רם אמרתי: שלי שלך ושלך שלי?

– אח, איזה דוּמְהַייט! ³⁷ כל אחד עם תענוג שלו, כמו אנחנו עשינו עכשיו. ככה שנינו מבסוט, כמו ערבים אומרים.

באומרה זאת פנתה אל הדלת, והכלב בעקבותיה. סיימתי לקשור את עניבתי, חבשתי את המגבעת לראשי, וירדתי במורד המדרגות, הכלב מדלג לפני ופרידה יורדת מאחורי. יצאנו אל החצר, ובמוחי לוחצת הידיעה כי שוב העליתי חרס, ואולי לא חרס אלא אותם חרוזי זכוכית צבעוניים אשר הלבנים היו נוהגים לתת לילידים באפריקה ובאמריקה כדי לשמח את לבותיהם ולסמא את עיניהם. אמנם זכיתי במשגל מענג ביותר ובהרצאת דברים על האהבה והספרות, אך הרי לא זה תפקידי. התוכחה העצמית הזו כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק, שכן באחת מהרצאותיו התעכב ביאליק על גלגוליה של המלה ‘תפקיד’, וציין כי במדרש בראשית רבא היא משמשת כינוי להזדווגות של הזכר והנקבה. לא פרצתי בצחוק, כמובן, לא רק מטעמי נימוס, אלא מפני שנזכרתי כי לא נותר לי עוד הרבה מדמי־הקדימה של נ., ואם לא אציע לו במהרה פתרון לתעלומה, לא רק שלא ישלים את שכרי, אלא אף יעביר שמועה כי אין לסמוך על בן־חורין. בסיכום מהיר של המצב הגעתי למסקנה כי הדרך היחידה אשר בה אוכל אולי לפצח את האגוזים האלה, הנתונים זה בתוך זה, מוליכה אל ביתה של פרידה. יותר מדי נתת לה להוליך אותך באף, נזפתי בעצמי, ואל פרידה אמרתי: האוכל לבקר אותך פעם נוספת?

פרידה לא השיבה במשך זמן־מה, ואחר־כך אמרה בעליצות אל הכלב הקטן אשר קידם את פנינו בכשכושי־זנב נמרצים, ואחר־כך קרב אל נעלי והרים את רגלו האחורית: פוי, פוצי. ככה אתה עושה על השרלוק שלנו? ואלי אמרה בחיוך משונה: השרלוק הוא היה לוקח הקוקאין. אומרים זה טוב מאוד בשביל מחדד המוח, ככה הוא לפתור כל החידות והמסתורים. אונד קוקאין גם כן מאוד טוב בשביל אהבה, סליחה, סקס.

היא הושיטה לי את כפה ללחיצה ותאמר, אולי בנימה של לגלוג מסותר: אתה בבקשה לבוא עוד פעם, כלבים שלי כבר מכירים אותך. אני חושבת אני מציירת אותך כמו סיזיפוס. זה להיות הכי מתאים.

יצאתי אל מישור החול. מכאן עד דירתי כשניים־שלושה קילומטר, שאת חלק־הארי מהם יהיה עלי לדשדש בחולות. פשטתי את מקטורני, תליתי אותו על זרועי, והחילותי לצעוד דרומית־מערבית. הרעב החל להציק לי, ואנוכי נמלכתי בדעתי, פניתי שמאלה, ואשים פעמי אל הכפר סומייל.

לא רק מחמת הרעב והלאות. פתאום נכספה נפשי אל מקום אשר אין לו מגע עם הספרות. בעודי צועד נוכח ההרים המתבהרים עלה בדעתי כי מראשיתה של החקירה הזו אני שרוי בעולם הבבואות של הספרות: הטרגדיה של אווריפידס, שירו של בן־רפאל, ועכשיו הרצאתה של פרידה על האהבה הספרותית; והלא גם מחברותיה של אלישבע יכולות להתחשב על הספרות. ועוד־זאת: אחרי ביקורי אצל המשוררת א. יגעתי ומצאתי את הפואמה THE WASTE LAND מאת ט.ס. אליוט: חפצתי כי יהיה לי תירוץ נאה לבוא ולבקרה בקיץ, עם רוטל התפוחים אשר הבטחתיה.

הרבה לא הבינותי מן השיר, אך לא בגלל לשונו הנשגבת. להפך: חלקים גדולים של הפואמה כתובים אנגלית פשוטה, אפילו יומיומית, ולמרות שדבריה של א. אולי רמזו לכך, הופתעתי מאוד, כי לשון מעין זו אין למצוא אצלנו אפילו בפזמוני הרקלמות. היציאה כולה היתה לי כחידה סתומה, ובכל־זאת נתקעו במוחי כמה משורותיה, ועכשיו זמזמו בי שתי מלים המהוות שורה לעצמן: unreal city. אמנם המשורר התכוון ללונדון חתולת־הערפל, אך אנוכי יכולתי לומר את המלים הללו על תל־אביב. חשתי כי אם לא אשכיל למתוח קו ברור בין הספרות ובין החיים, יהיה עלי לבחור לי משלח־יד אחר. אז צצה בי שורה מאת משורר אנגלי אשר את שמו שכחתי: The world is too much with us. הוא התכוון, אם אינני טועה, לעולם הממשי, אך בהכניסו אותו אל השיר הלא הפכו לעולם של בבואות.

לאחר הליכה של כמה מאות מטרים הגעתי אל בתי הכפר. הכלבים קידמו את פני בנביחות, אך הם נשמעו באוזני כמקהלה של מקבלי־פנים. מאחורי משוכות הצבר ולפניהן פסעו התרנגולות הערביות, אשר נוצותיהן נצצו בשמש. צבעיהן – סגול וירוק וורוד וכחול וחום – עשויים להראות כפרי משיחות־מכחול, אך היו אלה תרנגולות ממשיות, בשר ועור ונוצות.

נביחות הכלבים וקרקורן של התרנגולות הוציאו מן הבתים והחושות כמה נשים והרבה ילדים. בעקבותיהם יצא אבו־מחמוד ויקדם את פני במלוא החום של הכנסת־האורחים המזרחית. ארבעת פינג’ני הקפה הטוב השיבו את נפשי, ותוך כדי כך ציווה על נשותיו כי תאפינה פיתות בטאבון. לאחר שעה ארוכה של אכילה ופטפוטים על הא ועל דא, ועוד כמחצית־השעה אשר בה הפציר בי אבו־מחמוד חזור והפצר כי איאות להיות אורחו לפחות עד בוא המשיח, גילה את אוזני כי בעוד זמן־מה עתיד לעבור במקום בן־דודו מג’מוסין, הנוסע בעגלתו לשרונה, למכור איזה דבר לגרמנים, ובשם אללה הוא מבקש ממני כי אתן לו כבוד ואניח לו להסיעני אל דירתי. ואכן, בשתיים אחרי־הצהריים ירדתי מעגלתו של בן־הדוד ליד שער בית הקברות ברחוב טרומפלדור.

הרחוב היה כמעט ריק בשעה הזאת. רעיון פרוע צץ במוחי: ללכת אל בית ביאליק ולהיכנס עם המשורר בדיסקוסיה על שאלתו “מה זאת אהבה?” אבל בשעה הזו ביאליק בוודאי עולה על משכבו לנום את תנומת הצהריים. הוספתי ללכת במורד טרומפלדור, ובהתקרבי אל דלת דירתי דרכתי את אקדחי. אין איש. הכול דומם ושָׁלֵו כמו הים וחולו.

נכנסתי. בדירה הסגורה עמדה צינה נעימה וכל הריחות שהיו בה כאשר יצאתי ממנה לפני יממה. כל הסימנים שנתתי כדי שיעידו אם ביקרו בדירה אורחים לא־רצויים נחו על מקומותיהם בשלום. תליתי את מגבעתי על עמוד המגבעות ואת מקטורני על מסעד הכיסא. העמדתי את דוד המים על הפרימוס והתרווחתי על הספה. כאשר רתחו המים, הכינותי לי אמבטיה ונכנסתי אל תוכה באנחת רווחה.

בעודי משתכשך במים השתדלתי לנתק את קוּרֵי השוֹלָל והרמייה ואחיזת־העיניים, ומאידך־גיסא – לנתק את עבותות החשדנות הטבועה בי ולחתור אל גרעין המציאות. האמנם דבריה של פרידה לא היו אלא המשך לחזיון־הפורים ברחוב העבודה, ואולי גם ל“כתבי אלישבע”? וכל זה רק על־מנת לבלבלני להסטותני מן הדרך אל זכריה יולין־דומוזי? הבלים, טענתי כלפי עצמי, האינך מושפע מאותה השקפה, או אמונה, הרואה באירועים ובמקרים שונים ומשונים ברחבי־תבל פרייה של מזימה, אשר איזה מוח רוקם וזומם, וסוכניו מנסים להוציא אותה אל הפועל. לדוגמא: הפרוטוקולים של זקני־ציון, ולהבדיל, התפישה הרווחת בימינו, כי הקומאינטרן הוא מקורה ומרכזה של מזימה כזו, אשר כל הקומוניסטים בכל אתר ואתר כפופים לה ופועלים לפי הדירקטיבות שלה. כלום אין זה גלגול של אותו הדבר אשר הניע את בני־האנוש במשך הדורות להאמין באלים השונים, ואחר כך באלוהים, וכיום בחוקי־המדע: התפישה כי המקרים אינם מקריים, כי יש יד מכוונת מאחורי האירועים השונים והמשונים. אין זאת כי אם צורך הוא באדם, ואילו האמת יכולה להיות הרבה יותר פשוטה ומקרית.

יצאתי מן האמבט נחוש בדעתי לשוב אל פרידה בקרוב מאוד, ושם לשנס את מותני – תרתי משמע – ולהגיע אל חקר האמת. ובהחלטה הזו, אשר נאפפה זיכרון נעים ממשגל־הבוקר ובתקווה כי יעלה בידי לחלץ מנ. עוד מעט מזומנים על־חשבון, ירדה השינה על עפעפי.

צלצול מצילת הדלת העירני. ניגשתי לאשנב־ההצצה, ואכן שם ניצב נ. במעיל העור התמידי שלו. הכנסתיו פנימה וניגשתי להכין קפה עז.

– ובכן, הגעת כבר אל התכלית? תקפני. מוחי טרם הצטלל לגמרי, ואבקשו להמתין עד אשר הקפה יהיה מוכן.

אך לנ. דחקה השעה, והוא היה נמרץ אפילו יותר מתמיד. – הזמן קצר, אמר, אינך מסוגל להכין קפה ולדבר בעת ובעונה אחת?

העיפותי בו מבט. בתוך שרידי הערפילים אשר טרם נמוגו ממוחי הבליח ניצוץ: האם לא ראיתי את פרצופו באחד מציוריה של פרידה – – הסאטיר בעל רגלי התיש?? הרעיון הזה הלם בי עד כדי־כך שהקפה הרותח כמעט גלש אל מעבר לפי הבקרג'. נ. ניגש אלי, ומקרוב נראה לי הדמיון מפוקפק.

מזגתי את הקפה אל הפינג’אנים והצעתי לפניו פכסמים. ביקשתי את סליחתו ופניתי להיכנס אל חדר־הרחצה. לרגע נדמה לי כי הוא מתכוון ללכת בעקבותי.

שטפתי את פני במים קרים, אולם טרם נצטללתי כליל. לשם כך בוודאי יידרש לי עוד זמן־מה ועוד קפה. חזרתי אל השולחן והגעתי את הספלון אל שפתי. אך נ. לא הניח לי ללגום בשלווה. ברגע ההוא נתקפתי געגוע עז אל המדאפות של ידידי הבדואים. שם אין דנים בעניינים התכליתיים לפחות עד כלות הכיבוד. – ובכן אמר, יגעת ומצאת: האיש שלנו חי וקיים, מה?

– אינני בטוח, אמרתי בזהירות. העדויות שבידי עודן מצביעות על כך כי ייתכן מאוד שאיננו בארץ־החיים.

– ובכן, הוא קם לתחייה.

– מי, אדוניס? נפלט מפי.

– אינני יודע מדוע אתה קורא לו אדון, אמר נ. והוציא מכיסו גיליון מקופל של “דבר”. הסתכל היטב בתמונה הזו, ציווה.

התבוננתי ואומר מיניה־וביה: הלא זהו החבר פרילינג, אוסקר פרילינג.

אוסקר פרילינג הגיע ארצה לפני חודשים אחדים מאוסטריה, וכבר עשה רושם גדול. הוא הצטרף אל המפלגה המאוחדת, ונראה היה כי נכונו לו עתידות בתנועת־הפועלים. על מאמריו חתם בשם חיים אביבי, והם עוררו התלהבות בין קוראי “דבר” וזעם ומשטמה מצד הרביזיוניסטים.

– האם איננו מזכיר לך מישהו? שאל נ.

הבטתי בו בתמהון. הרי לא ייתכן שהוא מתכוון – –

– כן, כן. זה האיש שלנו, אמר, כמעט בלחישה. במובן מסוים הוא באמת נולד מחדש – במראה ובשם.

הבטתי בפניו לראות אם אינו “עובד עלי”, כאשר יאמרו הערבים. – אינני רואה כל דמיון, אמרתי.

– עכשיו הסר מעליו את המשקפיים ואת השפם, אמר נ. כמו־כן שים על פדחתו בלורית אחרת. אתה הרי מומחה לדברים הללו.

– עדיין אינני רואה כל דמיון, התעקשתי. הן לא ייתכן שהאיש מסתובב בין הבריות בתחפושת – –

– אני מתפלא עליך, בן־חורין. אם במשטרה לא שמעתם על כל מיני טיפולים העשויים לשנות את פרצופו של אדם? גם דילטנט כמוני קרא על כמה פושעים בארצות־הברית שהצליחו בזה עד כדי־כך שנשותיהם לא הכירום ברחוב; לא שעשו זאת מפחד המשטרה, סיים בטון מלגלג, אלא מאימת הכנופיות היריבות. מדוע לא תיעזר בזכוכית מגדלת? הרי שרלוק הולמס לא זז בלעדיה אפילו שני צעדים. והוא היה בלש דגול לכל־הדעות!

אל שפתותי נדחקו כמה מלים להשיבו בהן, אולם החרשתי. מה שהיה דרוש לי ברגע ההוא הוא מעט זמן למחשבה. כל עוד נשף החבר נ. בעורפי לא יכולתי להגיע לכך. חככתי בדעתי כיצד איפטר ממנו בדרך מתקבלת על הדעת.

החלטתי לרצות אותו ככל האפשר. נטלתי זכוכית מגדלת והשמתי עצמי בוחן את הצילום. מובן שראיתי רק אוסף של נקודות שחורות ואפורות.

– אתה רואה, פרץ נ. בתרועת ניצחון.

– כיצד זה עלה בידך ל – – לחשוד בו, שאלתי בתמימות.

– בזכותך. אתה עשית משהו!

– זכויותי כפי הנראה רבות מכפי שידעתי, אם מלאכתי נעשית בידי אחרים.

– רק הפיניש, הצטנע נ. את עיקר העבודה עשית אתה… אתה גילית כי יולין הוא דומוזי וכי הוא אחד מחברי הפראקציה הקיצוניים… אנחנו המשכנו מנקודה זאת, עד שחשפנו את החפרפרת, סיים בתרועת ניצחון וחבט בכף ידו על העיתון.

– למען האמת, הוסיף כממתיק־סוד, היו לנו חשדות עמומים בכיוון הזה. האם לא שאלת את עצמך, כאשר באתי אליך בפעם הראשונה, איזה עסק יש לנו עם הנואף הזה?

– שאלתי גם שאלתי.

– לא חפצתי אז להעביר אליך את החשדות, כדי לא להכניס בך דעות מוקדמות. רציתי שהחקירה הזו תהיה נקייה מכל פניות… ולכן גם פנינו אל מי שידוע כנקי־כפיים ונקי־מפניות, על־מנת למנוע רינונים מרינונים שונים.

– אני מודה לך מאוד, אמרתי.

– אתה כמובן תבוא על שכרך בעין יפה, ומי שצריך לדעת ידע על עבודתך המוצלחת.

– האם פרילינג הודה?

– אני משתומם עליך, אמר נ. הלא האיש הזה יודע לעמוד בחקירות נוקשות ואכזריות…

– ובכן, מנין לך שפרילינג הוא יולין??

– כפי שאנו מניחים, יולין־דומוזי הצליח לצאת מן הארץ בטרם הניחו עליו הבריטים יד, עוד בסוף הקיץ שעבר… בוודאי התחפש לערבי, וטוב מזה – לערביה. בחוץ־לארץ, בווינה, שינה את פניו ואת שמו, וחזר ארצה, אם באופן לגלי ואם באופן אחר. את העניין האחרון נותר לנו לברר, אף כי אינו מעלה ואינו מוריד.

– ומתי קרה הדבר הזה?

– יולין־פרילינג הצטרף אל התנועה בתחילת החורף, כידוע לך.

סיפורו לא נתקבל על דעתי: הרי לפי דברי אלישבע היה יולין ספון בארון כמעט עד סוף החורף. אלא אם כן – –

– עדיין לא סיפרת לי כיצד עליתם על עקבותיו, התעקשתי.

– אתה עלית על עקבותיו! חזר ואמר באורך־רוח. אנחנו רק הלכנו בעקבות הריח, גיחך.

– אם יש בידכם חשד מבוסס, קחו את האיש וחקרו אותו, או טוב מזה: דברו עם הקצין ש. ממשטרת תל־אביב. הוא ישמח מאוד לאסור את האדום המסתתר הזה. הלא הוא חושד אפילו באחד משוטריו כי הוא קומוניסט נסתר!

נ. החוויר והתבונן בי כאילו יצאתי־מדעתי. אחר־כך אמר לאטו: את הסקנדל הזה איננו יכולים להרשות לעצמנו.

– מפני שהרביזיוניסטים יצהלו וישמחו לאידכם?

– גם זאת, וגם – – הוא התעכב, כפי הנראה כדי לברור את מלותיו, מפני שחברה אחת שלנו תיפגע עד מאוד.

– אתה מתכוון ל – –

נ. הניח כפו על פי, התבונן על סביבותיו, קרב אל החלונות, הציץ החוצה, ולבסוף גהר אל אוזני וכמעט לחש: כך נתגלה האיש… כאשר הרגיש כי הוא עלול להחשף ואין לו מוצא, עשה מה שידע לעשות היטב: מצא מקלט אצל אשה –

– בארון? שאלתי בתמימות.

– לאו דווקא בארון… במקום יותר אינטימי. כל הדברים האלה יישארו בינינו, כמובן, הוסיף בשמץ־דאגה.

– חשבתי כי אתה מיטיב להכירני, אמרתי בשמץ־עלבון, כביכול.

– כמובן, כמובן מיהר נ. להפיס את דעתי. אחר־כך נשם עמוקות ואמר: מזה זמן מה הרגישו הקרובים אל החברה ההיא, שהיא חברה חשובה ויקרה לנו מאוד, כי חלה בה תמורה… בדרך־כלל היא רצינית, כמעט קודרת, ופתאום קפצה עליה עליצות, היא ממש פרחה ולבלבה. בד־בבד החלה מדברת דברים מופלגים בשבחו של הח' אוסקר. חברה אחת רכשה את אמונה, והיא התוודתה בפניה ואף גילתה לה כמה פרטים אינטימיים. אותה חברה, הסתבר, היה לה בשעתה עניין עם יולין. הסימנים היו מובהקים לגמרי. אי־אפשר היה לטעות באיש.

עכשיו הגיע נ. אל העיקר. – חשוב לנו מאוד אמר, כי החברה ההיא שהיא ציונית דגולה וסוציאליסטית מסורה, ואפשר מאוד כי ביום מן הימים תגיע אל הפסגה… חשוב לנו מאוד כי תקבל את המכה בדרך הפחות מכאיבה. אם נציג בפניה דין־וחשבון אובייקטיבי לגמרי, כפי שאיש כמוך יכול לתת… אתה הלא יודע כיצד זה, הוסיף בנעימה של התנצלות, אם מישהו מחבריה למפלגה יגלה לה את האמת, היא עלולה לחשוב כי יש כאן קנוניה פוליטית. הוא בוודאי יעשה הכול כדי לתקוע את החשד בראשה… ואשה מאוהבת, שגופה ונפשה מתרוננים, הרי – – אינני צריך לספר לך עד היכן הדברים יכולים להגיע.

ואז גם יוסר מעליך כל חשד, סחתי בלבי, ובקול רם אמרתי: צר לי. אינני חותם על דבר שאינני אחראי עליו במאת האחוזים. אני מוכן לעקוב אחרי פרילינג, והיה אם אגלה קשר כלשהו בינו ובינם, אכתוב ואחתום בעט ובחותם. אבקשך רק להוסיף לי על־חשבון.

נ. התבונן בי במבט חומל. – ראשית, אמר, זמננו תם. שנית, אינני מבין כיצד זה איש פרופסיונאלי כמוך מניח כי איש־מחתרת ותיק ומנוסה כמו יולין יתקשר אל חבריו האמיתיים? הלא הפגישה האחרונה ביניהם נערכה מתחת למסכות! הלא אתה היית שם וראית את שלושתם!

– מעולם לא סיפרתי לך שהיו שם שלושה אנשים, אמרתי בנעימה שקטה וצוננת מאוד.

נ. לא גילה אותות מבוכה. הוא רק דמם במשך שניות אחדות, ואחר־כך אמר: גם הזיכרון שלך הוא לא מה שהיה, כנראה. אני לא אחכה לך עד־בוש.

– לך לעזאזל, אמרתי.

– חבל, אמר נ. כבר חשבתי להמליץ עליך למשרה קבועה אצלנו. בשנה הבאה תתקיימנה הבחירות, והקונגרס הי"ז יתכנס בשוייצריה. אבל רצונו של אדם כבודו, אדוני. ויצא.

האם נ. בעצמו הוא קומוניסט נסתר, אשר “הוליך אותי באפי” כדי למצוא אדם שאיננו, במגמה לטשטש את עקבותיו שלו? ואולי הוא דווקא מן הרביזיוניסטים, אשר החלו לחשוש כי רוב היישוב ייטה אל המפלגה המאוחדת, וכל אמצעי לפגוע בה כשר בעיניהם? ואולי אינו לא זה ולא זה, אלא פשוט נמנה על איזה זרם או פלג במפלגה אשר הפופולאריות של פרילינג היתה לצנינים בעיניו?

מה אעשה בכל הקושיות והחשדות הללו? האפנה אתם אל מי ממודעי במפלגה? אל בן־גוריון? ואולי אגלה אוזנו של אחד העיתונאים? אינני יכול. אסור לי. החוקר מצווה על השתיקה, כמוהו כרופא וכפרקליט.

כדי להרגע ולהתאוורר מעט ירדתי אל חוף הים. השמש התקרבה אל הקו אשר בו נוגעים המים בשמיים, ומדי רגע גדלה והאדימה. הגלים היו קטנים ועדינים.

חזרתי אל דירתי ולבשתי את בגד־הרחצה. בחותרי נוכח פני השמש הייתי נאלץ לעצום את עיני. הפעם לא שכבתי בשלווה על גבי. יותר מדי הטרידו אותי השאלות שנתעוררו בי. אולם כאשר שחיתי אל החוף, בעיניים פקוחות, וראיתי את תל־אביב ההולכת ונבנית בתנופה רבתי, אפפה אותי תחושה של רוגע: העיר הזאת היא ריאלית ללא כל ספק. בכלל, מכל יצירותיו של המין האנושי, הכי ריאליות, מן הבחינה הקיומית, הן הערים. גם כאשר תושביהן נוטשים אותן, ואפילו כאשר בתיהן נחרבים כולם, יש להן סיכוי גדול לשוב ולחיות.

בעלותי על החוף כבר נעלמה השמש מן האופק, עד מחר. מה אעשה מחר? הלא אין עוד טעם מעשי שאלך אל פרידה: החקירה נסתיימה, בוודאי בכל הנוגע לקשר ביני ובין מי ששכר אותי לעשותה.

פתאום הלם בי בכוח זיכרון המעמד המביש בדירתי, ושוב התחדשה בי הרתיחה. האמנם כה נקלה אני בעיני נ. ובעיני שולחיו, עד כי האמינו שהם יכולים להטותני כחפצם ולהניע אותי כאילו הייתי בובת־תיאטרון? לנגד עיני־רוחי ניצב פרצופו של נ., פרצוף הסאטיר – – רגע! יש לי מה לחפש אצל פרידה! קודם־כול עלי להתבונן היטב בתמונה ההיא. אולי הדמיון שמצאתי הוא פרי־דמיוני. אם לא, אפתח בחקירה חדשה. אם אגלה את אשר אני חושד כי אגלה, בוודאי יימצא מי שישלם לי בעבור החפרפרות שאלכוד, אם אלכוד.

פרידה תציירני בדמות סיזיפוס? לו יהי. קראתי או שמעתי כי מי שחומל על סיזיפוס מכיוון שנגזר עליו לעשות עבודה שאין לה קץ ותכלה, טעות בידיו: סיזיפוס למד להפיק הנאה מעצם העשייה. משהו מזה מצוי כפי הנראה גם בי."

בין האזעקות גמרתי להקליד את כתב־היד למחשב ושאלתי את עצמי כמה שאלות.

ראשית, מי הוא אותו בן־חורין? עיינתי בספרים על תולדות היישוב, שאלתי פה ושם, ובין היתר גם את שכני בצלאל תדהר, בנו של הבלש הפרטי הראשון בארץ־ישראל. הסיכום הוא: בן־חורין יוק. כלומר הספר אינו יומן או “וידוי”, והגיבור־המספר הוא ככל הנראה בדוי.

אם כך, מה הניע את המחבר האלמוני לכתוב מה שכתב? דבר אחד ברור: אם התכוון לסֵפר, הרי ניסה לכתוב ספר בז’אנר בלשי מסוים. אם אמנם התאריכים שמסר הם מדויקים, חפפה כתיבת הספר הזה את פרסום החוברות הראשונות של “ספריית הבלש”. אך בעוד שהחוברות מפרי־עטו של בן־ישראל נתקבלו איכשהו ביישוב, למרות ההתנגדות השוצפת שעוררו בקרב מחנכים וסופרים, הרי ספר כמו זה היה, כפי הנראה, למעלה מכוח קיבולו של היישוב דאז, ולכן נותר בכתב־יד.

אך תיתכן גם סיבה אחרת לדחיית כתב־היד, אם אמנם ניסה המחבר להוציאו־לאור. – הספר אינו עומד במוסכמות של הז’אנר. החריגה הבולטת היא בסוף: התעלומה נותרה בעצם בלתי־פתורה, והקורא נותר כשרק מחצית סקרנותו באה על סיפוקה, ואולי גם לא מחצית. גם הניסיון ליחס את הספר לז’אנר אחר סופו שיעלה חרס, אף כי חרס מסוג אחר.

מאידך, ייתכן כי מה שהכשיל את המחבר היא זיקתו היתירה אל החיים, שכן ב“חיים”, תנועתם של היסודות המרכיבים אותם איננה מחברת אותם אלה אל אלה בדרך שמתחברים חלקיו של פאזל, כדי ליצור תבנית בעלת משמעות או משמעויות; היא כמו תנועת חלקי היבשות, אשר אי־פעם היו גוש אחד, בבטן האדמה: כאשר הם זעים זה אל זה מתחוללות רעידות־אדמה והתפרצויות געשיות. אז קורסים גם מִבנים שנראו כעמִידים בפני הזמן. בתהליך דומה, אולי, מנתצת ההיסטוריה, על הפתעותיה, תפיסות והשגות ומשמעויות.

ב־28 בפברואר, הוא יום הולדתה של נכדתי הבכורה, אביב, והשנה חל בו יום ראשון של פורים, בשעה תשע בבוקר, הודיע “קול ישראל” כי המלחמה נגמרה. חסל סדר סקאדים וחדרים אטומים וערכות־מגן. פליטי תל־אביב ויתר אזורי א' יכלו לשוב לבתיהם בלב שקט.

האם גם היום תהיה בתל־אביב אווירה פורימית? נזכרתי בתיאורו של בן־חורין את העיר ביום הזה לפני 61 שנה: כל העיר הקטנה, על ילדיה ובוגריה, לובשת חג ומסכות. מאז שהחל זיכרוני לרשום ולשמר את המראות שקלטתי, איני זוכר אווירה כזו בתל־אביב. בהיותי ילד, התחוללו מאורעות 36– 39, והראש לא היה פנוי לשמחה. אחר כך בא הספר הלבן ומלחמת העולם ותנועות המרי ומלחמת העצמאות. מאז, דומני, רק הילדים ממשיכים במסורת העליצות ההמונית בפורים. ואולי גם הם לא.

כעבור שבועות אחדים נסעתי שוב לתל־אביב בשעות לפני־הצהריים, בכוונה להשלים את הטיול במסלול שנקטע עקב מציאת המחברות. הפעם לא מצאתי מקום חנייה ברחוב שלמה המלך, בין ארלוזורוב והשדרה, אבל באחד הרחובות הקטנים בין שלמה המלך ואד"ם הכהן היו כמה מקומות פנויים.

בית־הקפה בפינת דיזנגוף, במקום שבו היתה שנים רבות החנות למכשירי־כתיבה של שמואלי, היה מלא. חלפתי על הקיוסק של הרשל’ה ועליתי לכיוון בן־יהודה. במחצית דרך חנתה מכונית נושנה, שאולי היתה שם גם לפני שלושה חודשים. היא היתה מכוסה שכבה עבה של אבק, ובני־נוער מאוהבים עשו מחלונותיה לוח מודעות: “ערן אוהב את עדי” ובַשורה מתחת לזו “גם עדי אוהבת את ערן”.

בכביש שמול בית בן גוריון חנה אוטובוס מעפולה, וממנו ירדו גברים ונשים שנראו לי כגימלאים. לבד מהם היו בשדרה מעט מאוד אנשים.

אותה תחושה של עיר שטרם נתמלאה ליוותה אותי גם בכיכר־אתרים ולאורך בתי־המלון הגבוהים שנבנו על אדמות שכונת מחלול. אם אינני טועה, עדיין מתגוררות בהם אחדות מן המשפחות שבתיהן נהרסו מפגיעות הסקאדים.

אני עומד מעל המקום שבו היה ה“טיר”. לפני חמישים שנה, כאשר טיפסתי במדרגות העץ אל פתחו, האמנתי כי טיר הוא שמו של בעל המקום. היום זהו קצה הצפוני של הטיילת החדשה.

מזג האוויר נפלא. הקיץ כבר מורגש – בצבע הים, בגון התכלת של השמים – אבל נשימתו הכבדה עודה עצורה מעבר לשארית האביב. הרוח הצפון־מערבית עדיין יכולה ללַהַט־החמה, ובמקומות שהיא נושבת בהם ההליכה היא תענוג, גם בשמש.

הטיילת החדשה היא הנאה לעיניים: הריצוף, הדקלים בעציצי הבטון הגדולים, ערוגות הפרחים: פטוניות אדומות וסגולות ופרחי־שמש. אני מביט שמאלה, אל רחוב הירקון. מן הבתים הישנים נותרו אחדים, והם אכולים עד ברזליהם. אבל צמחי האצבעות, שבמשך שנים רבות ניצב מעליהם “הבית האדום”, עודם מכסים את מדרון הכורכר, וצבעם הירוק אולי אף יותר חזק ודשן מאשר אז.

בסוכות הבנויות על מרצפת הטיילת יושבים בני־אדם על מושבי בטון, בחצי־צל. רובם נראים לי קשישים, אולי מפני שבמסלול הזה אני חוזר ומתגלגל בילד ובנער שהייתי, כמו מי שהולך במנהרת זמן.

במקום שבו עמד הקזינו אני רואה שלט: “חוף ירושלים”. האתר מעבר לכביש מוקף מחיצות עץ. כאן היו קולנוע “קסם”, אחריו הכנסת הראשונה, אחריה האופרה הישראלית. היום זקופים שם מנופים גדולים, ובקרוב בוודאי יתנשא גם שם בית־מלון או פרוייקט אחר, כפי שמכנים היום את הדברים האלה.

אני עובר אל צדו המזרחי של הכביש המוליך ליפו ומגיע אל רחוב הרב קוק. לפני 60 שנה נקרא רחוב הים, ואני התגוררתי בבית מספר 5, עד שמלאו לי ארבע. אמי היתה חוזרת ומספרת לי איך ביום קיץ אחד, בהיותי בן שלוש, נעלמתי, לחרדתה הרבה. מצאו אותי במרחק־מה מן הבית, על גבול מנשיה: סיפרתי שאני הולך ליפו, לראות מקרוב את המגדלים והבתים שעל הצוק הבולט אל תוך הים.

חזיתו של הבניין הדו־קומתי, שגגו עשוי רעפים, אינה עוד בשימוש: הדלתות הקדמיות מסומרות בלוחות עץ. אבל מאחור, בדירה שבה התגוררנו עם משפחה אחת, אני רואה כבסים תלויים לייבוש על המרפסת, באותו המקום שבו נהגה אמי לתלות את הבגדים ששלתה מתוך הגיגית.

אני פונה צפונה, לאורך רחוב הירקון. לכאן הרוח אינה מגיעה, והקיץ נעשה ממשי: ההליכה ברחובות האלה, הירקון, טרומפלדור, בן־יהודה נעשית בלתי־נעימה.

על־אחת־כמה־וכמה ביולי אוגוסט. גם אל ראש הגבעה, בין בית־העירייה הישן ובית ביאליק, לא תגיע הרוח הצפונית־מערבית. הבניינים, הישנים והחדשים, הנבנים והמתפוררים, חוסמים את דרכה והופכים את רוב רחובותיה של העיר לחמאם. עד בוא הסתיו.

אני חוזר שוב לאחור: כנגד הקיץ התל־אביבי היתה משפחתי נוסעת לירושלים, אל החום הצח והאוויר הקל. מדי אוגוסט היינו עולים לאוטובוס ומטפסים על הרי יהודה, דרך רמלה ושער הגיא והכביש המתפתל על הקסטל. בימי המלחמה העולמית נסענו כמה פעמים ברכבת, דרך התחנה הגדולה של לוד: לאחר שנסתיימו מאורעות 36 – 39 לא היה חשש להחליף שם רכבות ולשבת בין ערבים.

בירושלים התגורו אחיותיו של אבי. שלוש היו, ואני האמנתי אז שכולן רווקות, והייתי מצר על כך שאין להן ילדים ואין לי בני־דודים לשחק ולטייל אתם. רק לאחר שנים התברר לי כי לדודתי הצעירה היה ארוס, אבל הוא גורש מן הארץ בראשית שנות השלושים.

שמו היה מאיר ויזנגרין, שפרושו אחו, או שדה, ירוק. הוא היה קומוניסט, והבריטים כלאו אותו בבית המעצר במגרש הרוסים, ולאחר זמן־מה גרשוהו לפולין, שממנה בא.

עד פרוץ מלחמת העולם היה כותב לדודתי מערים שונות בפולין. בסתיו 1939 חדלו המכתבים לבוא.

במשפחה הניחו כי נספה בשואה, עד שב־1945 הגיע ממנו מכתב, מבלגיה. במכתב סיפר כי הצליח לחמוק מן הנאצים לצרפת, אחר־כך לבלגיה, שם הצטרף אל האגף היהודי של המחתרת האנטי־נאצית, ובקרוב יגיע ארצה.

ב־1946 חזר ארצה, החליף את שם משפחתו לדשא והתגורר עם דודתי: גבר מגושם, גס מראה. בראשית שנות ה־50, כאשר למדתי באוניברסיטה העברית, פינו לי חדר בדירתם. לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לדלות מפיו את הביוגראפיה שלו – הוא אף רמז שהשתתף במלחמת האזרחים בספרד – אבל הדוד מאיר קימץ מאוד בסיפור העובדות. במקום זה היה מרצה לפני הרצאות אידיאולוגיות ופוליטיות על הקפיטליזם החמסני ועל הבורגנות הטפילית ועל הקומוניזם שהציל את העולם מהיטלר ועתיד לגאול את האנושות מסבלותיה. אף לאחר מות סטאלין, כאשר גם קומוניסטים אדוקים החלו מרגישים אי־נוחות מסוימת לנוכח העובדות שהחלו להחשף, לא זז מנאמנותו האדוקה.

במשך כל השנים ששהה באירופה סרבה דודתי להתקשר עם גבר אחר. כששב, כבר לא היתה מסוגלת ללדת.