כבר בגיל צעיר ביותר, הרחק והעמק בבאר זכרונותי, בגיל חמש, כמדומני, צפה ועלתה בי השאלה – תהייה שניסוחה יכול להיות בערך כזה:

– האם מוכרח להיות בוקר ואחריו לילה, וחוזר חלילה?

חוויה זו, של מחזוריות בלתי ניתנת לשינוי והמרה, נראתה לי גורלית, מאכזבת ומעציבה, כפי שאני יכול לנסח זאת היום.

זה היה המפגש הראשון שלי עם המעגל.

בגיל הנעורים צפה ועלתה בי, לעתים, מחשבה אחרת רבת עניין ואופטימית במהותה:

– הרי אני, החי היום, חי ביום האחרון והחדש ביותר של ההיסטוריה, ברגע המתקדם ביותר שלה. לי היתרון של ראיית כל אלה שחיו לפני – הפרעונים, העברים, היוונים, הרומאים, אלכסנדר, קיסר, צ’ינגיז ונפוליון… וכולם – במובן קטן ודל-ערך אובייקטיבית, אך כה מרתק סובייקטיבית – היו נחותים ממני. הרי לא ידעו מה קרה אחרי מותם ואני יודע!

זה נתן לי הרגשה של מי שנמצא על גג זכוכית שקוף, מעל בנין ענק, כולו ראי חד-כיווני, שבו, בכל קומה, שקופה הרצפה ואטומה התקרה: רק כלפי מטה, אל העבר, ניתן להתבונן. ואילו אני יכולתי להביט מטה, ויחד עם זאת לצפות בבטחה שקטה על ההתפתחות העתידה במשך חמישים השנים הבאות. איזה אושר!

כמובן מציקה המחשבה (כפי שהציקה אז) שיתכן ואחמיץ מאורעות ופלאים שיקרו כשיושלמו תהליכים גורליים ורבי משמעות הקורים בימי (בתוקף התאוצה בהתפתחות האדם, כמאה שנה, לפי דעת מיטב החוקרים).

מחשבה שניה זו, של גיל הנעורים, היתה מגעי הראשון עם הקו.

לצערי, לאחר שהבריק בי הרעיון של חלוקת האפשרויות התודעתיות של "האדם “, הפרט ו”פרט האדם " הכלל – לשתי שיטות, מעגלית וקווי, גיליתי, כי ברוב בורותי, פשוט לא ידעתי כי רבים הקדימוני בכך…

אישור לאמת מעציבה זו מצאתי בספרו של ויקטור ב. פרקיס “האדם הטכנולוגי” (עם עובד, 1972, עמ' 21):

“הנצרות נתנה בסיס לאמונה, כי יש להיסטוריה משמעות, וכי המאורעות נעים בקו ישר: בריאה, גאולה, יום הדין. עמדה זו המירה את ההשקפה המחזורית על העולם, אשר בה היו הרומאים והיוונים שותפים לדתות המזרח, אשר בזמנה היתה תחכום של תפישת האדם הפרימיטיבי שהשלימה עם מחזור העונות והשלשלת הבלתי ניתקת של לידה – חיים – מוות, ושוב חיים חדשים”.

ליהדות יש שרשים עמוקים בשתי השקפות אלה, המוצאים ביטויים גם בתנ"ך.

כנראה קשה להגות היום רעיון שטרם נהגה… ואיני יודע, האם לשמוח על האישור שמצאתי במובאה דלעיל, או להתעצב על אובדן המקוריות.

 

א. “המעגל”    🔗

במושג "מעגל " אני מכנה את כל התופעות המחזוריות בטבע, בחיי האדם, ברוחו ובהיסטוריה שלו. חושבני, שהמחזוריות הזו¹ היא אחד מאבות הקיום של היקום כולו ושל האדם בתוכו. הדיאלקטיקה ההגליינית היא השקפה שהמחזוריות מונחת ביסודה.

למן הענק – המאקרוקוסמוס או “הכוכבים במסילתם” ועד לזעיר ביותר – המיקרוקוסמוס – מעגלי האלקטרונים מסביב לגרעין מן התא, דרך כל תהליך ביולוגי, הכל – כולל "חיים לידה ומוות " בכל – התחדשות מחזורית בלתי פוסקת: מעגל.

במסורת התרבותית, בהליכים חברתיים-היסטוריים, גם בהם שולטת המחזוריות ואני מוסיף למנין את האינרציה התרבותית, שבהיותה כוח רגרסיבי – אפשר להקביל גם אותה למחזוריות.

נבחן כעת את המעגל, כדי שנוכל להכירו היטב בבואנו לדון בו כבישות אחידה, בעימות עם ישוּיות אחרות.

1. כל המערכת הקוסמית סובבת במעגלים אין ספור. כל גוף סביב עצמו והוא – סביב שמשו, ושמשו – במסלולה בתוך הגלאקסיה, והגלאקסיה במסלולה העלום והבלתי מושג בתוך היקום. אני משער שגם בתנועת הגלאקסיות מצויה מחזוריות. המיקרוקוסמוס – גם הוא מחזורי במהותו, והדברים ידועים.

2. לפי ידיעותי הדלות, קיימת פעילות חשמלית-כימית בגוף החי, המבוססת על היזון חוזר ופעולת גומלין של מערכות העצבים, אנזימים וגופים תיפקודיים שונים. לכן, יש ביכולתנו להגדיר גוף ביולוגי כזה כמחזורי, למן הרקמה הזעירה ביותר. גם תהליכים כוללים יותר, כעיכול, שינה ומחלה, אף בהם יש מחזוריות טבעית של תחילה – אמצע – סוף. במסגרת התנועה הכוללת של הגוף אל המוות מתרחשים בו תהליכים של היווצרות וכליה וחוזר חלילה – פעולת התאים.

3. מדוע אני רואה במסורת (בתחום התרבות האנושית) תופעה מחזורית? בגלל אופיה הרגרסיבי של האינרציה, או השמרנות.

יש הרואים כתופעה מחזורית אותן חזרות מהירות על שלבי התפתחות מערכת החי בתקופה העוּברית של האדם. ב“צילום מהיר” של האבולוציה של מין האדם המתרחש בשנת החיים הראשונה.

בחיי הרוח של האדם החלה כנראה המחזוריות עם יצירת השבט. המעבר לחברה כלשהי גרר אחריו תחילתה של מסורת במובן האנושי. חיות היער והאדם שלפני היווצרות השבט היו בריות “קויות”. עולמן הושתת על קיומיות חסרת מוּדעוּת.

בטוח אני, שכוחה של מסורת גדול הוא גם בקרב שולליה. אמנם נראה לי שרוב ה“מאמינים” בעולם, עושים זאת ע"פ מנהג מסורתי ולא מתוך צורך פילוסופי ונפשי בהיר וצלול, כפי שמתחייב מתוך אמונה אמיתית. אך אפילו אינך מגדיר עצמך כאשם “מסורתי”, הנך נוהג על-פי נורמות מסורתיות מוסכמות לאין ספור, למן עצם העובדה שאתה לבוש בבגדים ועד להיזקקות לנימוסי החברה הסובבת ולכל הידע והטכניקה שהם פרי “התרבות”, הווה אומר, “המסורת” מדור לדור. אין ערוך לדיבידנדה אותה חייבים כולנו לקודמינו בכל התחומים, ואני מקווה ובטוח שניכנס בכבוד לקטיגוריה זאת כשנהפוך להיסטוריה.

המסורת באה במקום האינסטינקט המסדיר, אצל בעלי-חיים, את עצם קיום המין כגון נוהגי החיזור, גידול הגורים, היעדר הקניבאליזם ועוד. אלא שהאינסטינקט אינו מתעלה לדרגה של מסורת מעגלית, במובן האנושי.

1. במה מתבטאת אותה “מעגליות” במאה שלנו, מלבד המסורת המושרשת כל-כך בכל תחומי חיינו (בעולם המחשבה, בממשל, בכלכלה, במלחמות)?

בשנים האחרונות מתגלית המעגליות כיישות שלילית בתופעות האופנה והחיקוי בכל תחומי החיים.

על ה“מעגל” מסתמכת התקשורת המוכרת מצרכים ורעיונות, על ה“מעגל” מסתמכים אנשים השואפים ומשיגים שליטה ושלטון בלא שיהיו ראויים לכך אובייקטיבית.

גם בענינים שבין מעצמות ומדינות משמש עדיין המעגל הישן כזירה להתגוששות. מאחורי מסך הדיפלומאטיה, ה“ריאל-פוליטיק” והשקר המוסכם והגלוי שבהתנהגות מדינות, קיימת תמיד אידיאולוגיה. ואידיאולוגיה זו – מיושנת, ריאקציונית, “מעגלית”. הנסיונות האידיאולוגיים הנוכחיים נתקלים לרוב באדישות גם ע"י דיבור משכיל ומתקדם. לעתים דבק שמץ לעג למונח עצמו.

בעצם הימים האלה, של סוף המאה העשרים, נאבקות המעצמות, על אינטרסים שהוגדרו במאות הקודמות ולא נבחנו מאז. ברה“מ למשל, מנסה להגשים כיום את חלומה של יקטרינה על ה”ימים החמים“. הגשמתו של חלום זה, על המשאבים² הנחוצים לה אינה עומדת בשום פרופורציה לבעיותיה האמיתיות של ברה”מ. אף אחד אינו יודע מה טוב לאזרחים עצמם. הם ודאי לא יכולים לברר זאת לעצמם, אלא כפרטים בודדים ונפחדים. אפילו ילד הטיפוחים של תקופתנו, “השוק המשותף”, נתקל בעבר הלא-רחוק בקשיים שנבעו מהארכאיזם היהיר של דה-גול.

הצירוף בין טכנולוגיה מפותחת ואידיאולוגיות ופוליטיקה כה מיושנות, הוא המדאיג והמפחיד. אם “ייפרצו המעגלים” לעבר עולם מאוחד, שוב לא יצטרכו אולי הבריות לחיות באימה קבועה ועומדת מפני שואה גרעינית. אלה הן מספר דוגמאות להבהרת כוונתי במושג “מעגל”.

 

ב. ה“קו”    🔗

תופעה חריגה, שאינה מעגלית, אני מכנה בשם “תופעה קווית”. מדוע “קו”? מפני שפעולתם של הגורמים בשיטה “הקווית” אינה חוזרת על עצמה, אינה הפיכה. ה“קו” הבולט ביותר לעין הוא הזמן.

דוגמאות אחרות הן, למשל, זרם ישר בחשמל, והחיים האינדיבידואליים.

אנסה לבחון את האספקטים של ה“קו” בהקבלה לאלה שב“מעגל”.

1. המערכת הקוסמית התחילה לאחרונה להיות “מופרעת” ע“י תנועה קווית, מבוקרת ע”י האדם, הלא היא מערכת החלליות הבין כוכביות. תופעה זו, למרות שיש לה אח בכור – המטאור, היא רבת חשיבות למי שדבק בהנחות על ה“תאוצה ההתפתחותית” וה“מסה הקריטית” של יכולת האדם. אם נישאר רגע בחלל, כדאי לזכור שההנחות על “התרחבות החלל”, הן דוגמה נוספת ל“קו”.

המערכת המיקרוקוסמית “הופרעה” גם היא לאחרונה, אם ע“י ביקוע הגרעין ויצירת פעולת שרשרת, ואם ע”י האצת חלקיקים והוצאתם ממסלולם (בידי האדם).

1. ככל שנרבה לעסוק באספקטים המעגליים של עולם החי, לא נוכל להתעלם מהקוויות השולטת בעולמו של כל פרט – ההליכה החד-סיטרית המוחלטת מן החיים אל המוות. לנו, כפרטים, פחות חשובה העובדה שהטבע הצליח להתגבר על הקוויות המרושעת הזאת ע"י פריה ורביה, מן העובדה המעציבה שחיינו הם בני חלוף. גם פציעה, או אבר, או אפילו מוטאציה ברגע היווצרותה הם מאורעות בעלי אופי “קווי”.

2. מול המסורת רבת האונים והיכולת, ניצבות המהפכות האמיתיות (דתיות וסוציאליות) והאישים האמיתיים.

כל תופעה שהיתה “קווית” בשעתה, ואכן קידמה את האנושות כולה במובן הקווי, הפכה לאחר מספר משתנה של שנים, או דורות, ל“מעגל” סגור, כלומר, עיצבה את מסורתה. יתכן שזהו שורש המשברים הפוקדים את כל הדתות (האתאיזם הוא סימן למשבר כזה ביחס לאמונה עצמה).

זה גם שורש המשבר שבמהפכות השונות. ברגע שהתקדמה המהפכה צעד קטן, והזניקה את כל העולם קדימה, הפכה היא עצמה קרבן למעגליות האנושית. יחסי אנוש מעוותים (מעגל האינסטינקט החייתי) כגון קנאה, פחד, תחרות ושנאה הקפיאו את “עולם המהפכה” בתוכו, והכשירו את העולם החיצוני, שאכן התקדם בזכות המהפכה, לפסוח עליה עצמה. רעיונות אלה עולים בי תוך התבוננות במהפכה הצרפתית ובמהפכת אוקטובר, ולהבדיל, ב“מהפכה” הבלתי אלימה של ה“היפיס”.

1. לסעיף זה, אין מקביל בפרק ה“מעגל”. עניינו – “האדם – הקו”, הוא האדם המקורי, שיצירתו או הגותו מהוות חידוש, אם גם מסתמך הוא על הישגי קודמיו. כאלה היו אותם אלמונים שהחלו לגלגל חפצים על גזע עץ על-מנת להובילם, לאלף חיות-בית, לזרוע, לייצר סחורות; כאלה היו בעלי ההמצאות והתגליות בתחומי המדע והגיאוגרפיה; כאלה היו בעלי הפילוסופיות המקוריות; נביאי הדתות ומתקניהן; כאלה היו גדולי האמנות; וה“גיבורים ההיסטוריים” לדורותיהם. כולם קידמו את מין האדם, נתנו בידיו כלים להיות מאושר יותר, שלם יותר. העובדה שעד עתה לא ניצל כראוי כלים אלה, אינה ראייה לגנותם.

היו עוד “אנשי-קו” בכל הדורות. תרומתם להיסטוריה לרוב היתה אפסית, לעתים מעוררת פלצות. כוונתי למטורפים.

המטורף – הוא המאבד את הקשר ההגיוני לעולמנו ופועל רק בשם ולמען עולמו הפנימי, גם הוא “איש הקו”. מסורת ומנהגים אינם קיימים לגביו. מבחינה זו הוא “אדם עליון”, לעתים אף גאון, אך לרוב אין לו כישורים אובייקטיביים שיאפשרו לו להביא תועלת או נזק מרובים. אך קרה בהיסטוריה שטירוף אישי דבק בקבוצה קטנה ובסוף אף בעם שלם. כוונתי לטירופו של היטלר ולסופו הנורא מכל, מלחמת העולם השניה והשמדת העם היהודי באירופה.

ההתעלמות מכל מסורת והישג שבהסדרת חיי האדם עלי אדמות, הביאו לשוד הענק, לרצח מתוכנן, לשאיפת התפשטות המתעלמת מחוקי כובד דמוגראפיים הגיוניים וכך, בהכרח, גרמה את חורבנה היא, תוך המטת שואה בל תימחה על הזכרון והגאוָה האנושיים.

הסוציאליזם נולד במזל גאונות, הצמיח פרי בברה"מ ונפל קרבן לטירוף אישי שתוצאותיו נוראות אף הן, אם גם ידועות פחות, מן הטירוף הנאצי.³

לכן צריך להבין גם כאן, שיחסנו אל ישות ה“קו” הוא אמביוואלנטי. כל מה שחורג, חדש ומקורי, יכול להיות חיובי או שלילי במובן המוסרי. מדע בין כוכבי למשל, נראה לכאורה כתופעה חיובית, אך עלול לשמש ראשיתה של תחרות אימפריאליסטית בין-כוכבית. ביצוע פעולות בחלקיקי האטום נראה לרוב כדבר שתוצאותיו הרסניות בכוח – ולכן שלילי – אך אנו יודעים מה רבים שימושיו של הכור האטומי וקרן החלקיקים לצרכי שלום וקידמה.

הגאון הינו ברכה לאנושות. המטורף – במקרה הטוב נסבל ומסכן, במקרה הרע – ממיט שואה.

 

ג. “מעגל” ו“קו”    🔗

אני מוצא בתנ"ך שלושה ספרים שכדאי לדון בהם בקשר לנושא זה, תוך ידיעה ברורה שניתן למצוא באותם ספרים גופם – גם מובאות סותרות לדעתי.

ספר משלי מחייב את ה“מעגל” – את מסורת האמונה באלוהים, אמונה בגורל הנובע מהרצון האלוהי, בחכמת האדם וברצונו החופשי במסגרת המצוות הדתיות: "לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה (משלי, א' 2). חשוב לדעת את החכמה והמוסר, חשוב להבין אותם. הרי זו הוראה המצפה לפסיביות במידה רבה מצד האדם. כל לימוד ויהי הנמרץ ביותר, הכפוף לדוׂגמה ואפוף יראת כבוד מתבטלת מפני העבר, יש בו מן הפאסיביות והוא מעגלי באופיו. מאז נחתמה ההלכה פחתה והלכה היצירה היהודית הדתית עד שבימינו אלה שוב אינה אפשרית כלל הופעת גאון-פוסק, בשל קידוש העבר (מעגליות) ובשל יחסי אנוש שבתוך היהדות הדתית (מעגליות נמוכה יותר).

אם לחזור אל אספקט “מעגלי” אחר של ספר משלי, נוכל לראות בו גם מאגר חכמה עממית מקראית – מעין נסיון קיבוצי הבא להסיר מכשול מלפני עיוור, צעיר או “לץ” כגון: “דבש מצאת, אכל דייך, פן תשבענו והקיאותו”.

ספר קהלת הוא במהותו ספר יאוש מן “המעגל”: “הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל. מה יתרון האדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש, ובא השמש ואל מקומו שואף, זורח הוא שם” (א, 4–2) כל מלה מתארת את היאוש מן המחזוריות, מן "המעגל " חסר התכלית.

ספר איוב עוסק רבות בשלילת “המעגל”, בזעקה נגדו. אם נראה את מרכז הספר בבעיית ה“צדיק ורע לו” הרי שיש בו גם קריאת תגר על הדטרמניזם האלוהי, עד כדי חשש כפירה (שלילת המסורת המעגלית).

אני מעריך מאד את תיאורי קטנותו של האדם וחוסר יכולתו להבין את פעולת אלוהים, כפי שהדבר עולה מן הפרקים האחרונים בספר ונראה שאותו אלוהים טרנסצנדנטי, נוסף להיותו קרוב ואהוב, הוא מטרתו החינוכית דתית של הספר אך עיקר חשיבותו של הספר לגבי דידי, בעצם העלאת השאלה שהיא אקטואלית תמיד, אחת השאלות הקשות המופנות כלפי מערכת השכר והעונש היהודית. ההשקפה הכללית של המקרא מיחסת, כידוע, את עיקר החשיבות לתשובת האלוהים.

פילוסופים וסופרים רבים עסקו בשאלת החיים והמוות ובשאלת טעם החיים. אחת ההעזות הגדולות בחיבורי זה – נסיוני להוסיף על כן מלה, ואפילו איני יודע אם זו תהיה מקורית…

החיים ב“מעגל” הם לדעתי חסרי מוּדעוּת לטרגדיה. “אדם המעגל” חורת תחתיו במשך חייו את “מעגלו” ובבוא יומו, נשאר המעגל שלם וחרות בעומק זה או אחר. מכיוון שלא התקדם במשך חייו מבחינה רוחנית מקורית, נראה “מעגלו” כהעתק מעגלים רבים לאין ספור. אין גם משמעות מהותית אובייקטיבית לנקודה בה הפסיק לחרות אותו. מותו של “מעגל” הוא מאורע עצוב לזולתו, ומפחיד לו עצמו. מותו של “קו” מן הגאונים – טרגדיה.

כמוסיקאי אני מתאבל על העובדה שפרסל, פרגולזי ומוצרט מתו בגיל כה צעיר. אני מאושר שבאך, בטהובן וסטרווינסקי זכו לחיים ארוכים יותר ומסרו לנו יותר מפרי גאוניותם.

אדם יוכל “לציין לשבח” או לגנאי עוד כמה מאות או אלפי אנשים, ככל שידיעתו משגת. אך מה בדבר מיליוני המיליונים? מעגליהם יצרו תנועות “קוויות” כבירות, אך חייהם בתוכן היו מעגליים. בצאתם מן העולם נטשו “מעגל” ולא “קו”. משום כך נראה להם המוות כאסון שיש לפחוד מפניו יותר מאשר כטרגדיה. אך השקפתו של אדם על מותו שלו אינה משנה דבר לאחר מותו. את הגדרתו כ“קו” או “מעגל” יוצרת ההיסטוריה ולעתים קרובות אין זהות בין ההערכה לה זוכה אדם בחייו לבין מקומו בהיסטוריה.

סיפורו של פנחס שדה על חייו ועל מותו של אבימלך (ספריה לעם, עם-עובד), העניק לי חוויה נעימה ואנסה לבחון כאן את דמות הגיבור מנקודת השקפתי על “קו” ו“מעגל”.

ההשקפה היהודית-נוצרית על שכר ועונש חייבה מתן הסבר לעובדה שהכל נענשים במוות. מכאן הענקת “החיים” לעולם שלאחר המוות: אם אי אפשר למנוע את המוות גופו, אפשר לפחות ל“אלפו” ולהכניסו למסגרת אמונתית, כשלב מעבר שבין הסיבה (צדק או רשע) לבין ה“תוצאה” – גן-עדן או גיהנום.

המיסטיקה נמצאת כנראה מחוץ לתחום המופרד שבין “מעגל” ו“קו” היא “קווית” בחריגתה מן הריאליה, אך “מעגלית” בתפישת אחדוּת זמנים, ובעצם טכניקת “הספירות”.

אבימלך הוא דמות טראגית, גיבור טראגי אמיתי. המוות כאסון אישי אינו נחשב בעיניו ומכאן אדישותו למותו שלו ולמותם של אחרים. לעומת זאת יש עצב רב בחוויית המוות האהוב-שנוא, המחריב כל עולם שהיה, כל עולם שיהיה. כגיבור טראגי אמיתי וכגיבור בשר-ודם, איש מעשה ושלטון, איש מלחמה ותככים, הריהו דמות “קווית” מובהקת.

אך גם איש “מעגלי” הוא אבימלך, בעצם נהייתו אל אמו שאותה לא הכיר, בצפייתו למוות כלנקודת התאחדות עמה. כל הווייתו המיסטית היא, הוויה השואפת עידוד מסדרה ארוכה של חכמים, חוזים ומשוגעים שאל פשר אי-ידיעתם הוא מנסה להתקרב יותר מאשר אל הידיעה השטחית שאין בה ערך לכיסופיו.

אבימלך כאדם “קו”, חורג ממסגרת אמונה באיכפתיותו של האלוהים. בכך הוא מביע השקפה הקרובה לאתיאיזם. עולמו הוא כה פנימי-חלומי, עד שברצונו ובחון⁴, האם יכולה התערבות האלוהים לשנותו, ולו גם ע"י בלימתו ככוח רע. הוא מגלה את התשובה ברגע מותו, אלא שחוויה זו פחותה מחוויית התגשמות שאיפת ההתאחדות עם אמו הנמוגה בערפל המוות.

 

ד. משיק    🔗

הנה “מעגל” והנה “קו” והנה חייך אתה, היקרים, מפני שכל שיקר – חיים הוא.

נניח לרגע, שביכולתנו לבחור לנו את הווייתנו – הוויית “קו” או “מעגל”. במה נבחר? קל לאין ערוך לשאול את השאלה מאשר להשיב עליה.

אדם ה“קו” הטהור – יוצר תמיד, מחדש בלא הרף. מגמת פניו קדימה ומבטו – פנימה. מסופקני, אם קיימים אנשים כאלה.

האמת היא שיש כנראה בחייו של כל אדם, אפילו הוא “אדם קו”, תקופות ושעות “מעגליות”.

הנה הגאון – מיטב גאונותו באינטרפרטציה של מסורת העבר, בכליו המשוכללים; הריהו בבחינת “קו” שתכליתו “מעגל”. אני מתכוון לאמני הביצוע הגדולים באמנויות בהן קיימת ההפרדה בין יצירה וביצוע, כגון במוסיקה, מחול או תיאטרון. כלום לא קורה לנו, שבהיסח-הדעת אנו מרחיבים מאד את ההגדרה למושג גאון. הנה גאון ועולמו מורעל קנאה ותחרות. כלומר, גם המעטים האלה, השאור שבעיסה, אין “קוויותם” טהורה.

אילו היתה כזאת, ההיו מאושרים? נראה לי שהביוגראפיות של המחדשים בתחומי הטבע והאמנות, אותם בעלי “ראיית הנולד” האמיתיים, ביוגראפיות אלו מוכיחות, כי האושר, במובנו המעגלי הפשוט, היה מהם והלאה, ויסוריהם – רבים. יש יוצאים מעטים מכלל זה, (כגון פליכס מנדלסון), היכולים לאשרו.

בעיה אחרת – הביקורת. גם אם מנסה אדם לקיים בתוכו אמונה בכוחותיו – בקוויותו – האם תחזיק היא מעמד מעל לביקורת? לא בהתרסה שטחית ובביטול אישיותו של המבקר, אלא בשכנוע פנימי שאין לו כל סעד, בהיותו מקורי בתכלית?

והיכן יגייס לו אדם את העוז להתעלם ממעמסת היותו בהכרח כה צעיר בעולם בן 6000 שנות היסטוריה?

האם לא נכון יהיה להסיק מכך, שאין “איש הקו” הטהור בנמצא, אלא בבית המשוגעים?

מיהו אם כן הגאון? אולי אותו אדם שבתוך “המעגל” ועמו הוא מתקדם ב“קו” המניע את מעגלו על מסילת המשיק. כוונתי לכך שגם אם הוא חופשי מכבלי ההרגל, המסורת והדעות הקדומות, הרי בתחום אחד, מרכזי הוא בתחום יצירתו, מזנק ומזניק קדימה.

וקיימת עוד שאלה והיא שאלתנו, הטוראים במסדר האנושות. רובנו המוחלט – איננו גאונים, אף לא מטורפים. חיי יום יום שלנו נעים במעגלם. חלומותנו – קווים. האם אלמוניותנו חייבת לגרום לנו צער? אם כן, כדאי להיות עז מצח, להתגבר על החששות ולא להיות אלמוני. ואם לא – יש לנו אפשרות להיות קוויים במקצת, ל“אמץ” לנו “קוויות פרטית”, שאם גם אין היא בת אלמוות, הרי היא מבטאת מעט מן “הקו” שבחלומות.

ראיתי איש מאושר והוא בונה, והוא מתבונן או משחק; ראיתי איש מאושר והוא חושב. במאמר זה אני מנסה נסיון ראשון להתנגד לבטחון המוחלט בצדקת האינדיבידואום. אדם אחד לא ייתכן שיהיה בטוח בצדקתו גם כשהוא קורא לשלטון מכוח רוב הקולות של אנשים חפשיים. בטחון זה מוביל בהגיון פנימי לאלימות סינטתית, פרי מחשבה שקולה. הנאציזם והטוטאליטריזם הם דוגמאות בולטות לאלימות סינטתית,⁵ גם היום, להבדיל.⁶ יש תורות המגיעות למסקנות אלימות. איש “הקו”, מן הראוי לו שיבחין בסכנות שבקוויות, ובחשיבותו של ה“מעגל”. רוּסוׂ היגל ומרקוזה הם הומוניסטים דגוּלים, אך אותם רמזים בתורתם, דקים או עבים, להצדקת האלימות מכוח האמת המוחלטת, החוץ-אנושית, הפכו ועשויות להפוך בידיים גסות ומגואלות דם, לתמצית של זוועה – סכנה זו עדיין קיימת, בצידן של סכנות לא פחותות ממנה.

[בית-השיטה]