תודה גדולה לעליזה ציגלר על השתתפותה בספר ליואב איתמר וליהודית דריגס על תמיכתם

 

פתיחה: דלת    🔗

אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפָּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.

אף שאני מקובעת (יש נפשות כאלה), אני מסוגלת להיות מופעלת.

אני חשה את רצונם של אדוני הבית. די שילחצו על הידית שהיא אפס קצהלי, ומיד אני פועלת כמהופנטת. בעצם עומדם לידי אני מנחשת מה רצונם, אם בפנים החוצה ואם בחוץ פנימה.

ודאי תשאלי אותי מה ההבדלים; זה תלוי כמובן בביצועים שלי.

כשאני סוגרת, משתנה האוויר. אם קשה לך להבין, דמייני צוללת. את לא מתחת למים אלא כמוה, בדולה מן העולם בגובה העולם. זה מעין פטנט מכושף שלחלוטין עובד.

את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה. ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי. אם תשימי לב, אין אינסוף כיוונים.

אבל את הפנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו, או אם תרצי, מרגלת, כל האינפורמציה חשופה לפני,המריבות, הבדידות, השיגוע.

אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה.

וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשית את זה? אתה לא רואה? אני רואה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?

יותר מכול, אני רוצה לצאת לשכוח יחד אתם. אבל ראית איש מטייל נושא על גבו דלת?

שכחתי להגיד לך שבלילה אני נקושת חלומותיהם. גם לי יש חלום, בעצם שניים: לחלק את התפקיד בין דלת כניסה לדלת יציאה, ולפעמים, כשאני מעויפת, חוצפנים, לא תאמיני לי, אבל הייתי מעדיפה להיות קיר.

 

פרק א: מאחורי הדלת הנעולה: הרבי מק.    🔗

מעזת פָּנִים אני קופצת ראש

ממקפץ יכולת השלילה (על-פי המשורר קיטס),

וכמו מרגלת מציצה באיש ההוא

היושב מאחורי הדלת הנעולה

לאור הנר, בחברת צללים המחוללים

על קירות גדושי גלילים,

טובל את הנוצה בקסת, רושם כמה מלים

על הקלף, מסמיך לנר, לא! זיוף!

הלהבה לוחכת את הגיליון הבוער,

העולם מפריע, שקט שקט שישתרר!

והוא ממשיך וחודר פנימה מעבר לפנים

דרך נקודת האפס,

מעֵבר למצוות עשה ואל תעשה

לשחרר את עצמו מתרמית העצמי.

השמש שוקעת, עלי הסתיו נושרים, השנים מוליכות

במדרון,

כל מה שמזכיר חִדָּלון ומעלה את התמיהה מהי מטרת

היקום.

לשם מה אנחנו כאן, הוריקן של בדידות מסוערת,

תהיות שאינן באות על פשרן, האם בטבעה

של האמונה נבעים סדקים.

האיש, שהיה מוקף תלמידים אדוקים משך דור,

פרש כשעזבו, ויותר לא עזב את חדרו,

רק לעתים נדירות, בחצות, יצא להשקיף על

העיירה העלובה ונואש חזר כלעומת שבא.

מדוע, מדוע,

כל שאלה מוטטה את תשובת קודמתה

עד נקודת השתיקה.

האם שם ניתן לי להציץ בו, על מדרגת הספק,

מורשית ביכולת השלילה

של השירה: יציבה היא האדמה המעורערה,

אבל עשרים שנות הסתגרות. במה להאמין?

מתלחשים זקני החסידים בתמיהה,

את מי הוא רומז להדיח?

למען האמת, החדר לא נעול כלל,

באצבע קטנה יכולת לפתוח,

רק שעל שבעת מפתחות הספק והמרד

הרבי עצמו הוא הבריח.

*

האם אפשר שתטילי ספק מבלי שאת יודעת במה?

 

פרק ב: מכתבים מבית הסוהר: רוזה האדומה    🔗

1. סוניצ’קה יקירתי    🔗

סוניצ’קה יקירתי, התזכרי? זה היה לפני שנאסרתי, כשעוד חשבנו אַתְּ, אני וליבְּקנֶכט האהוב, שנוכל במחתרת לתקן את העולם. אז, בשעה העשירית בבוקר בגן הבוטני, שמענו יחד את הזמיר עורך קונצרט שלם, אחר כך ישבנו על גבי אבנים מול פלג מים קטן שמימיו מפכים, ולפתע קול קובלנה חד־צלילי, והנה, שערי לעצמך, את הקול הזה שמעתי כאן בתאי בכלא בבוקר השכם.

אני מתרגמת לך את שירתו, כפי שפענחתי עד כמה שאפשר: “פיסֵי ירוק ורוד, עלה שעיר, זקיקי שמים, הו, ענבה מתקרבת, מתהפך גל אור, שבלול ריק, קופסה, זרע חם, אישון העין שלך רץ אחרי מבין הסורגים.”

לִבִּי הלם מקוצר רוח. לא שקטתי עד שמצאתי מי הוא, זה סַבראש נקרן אפור למראה, מעט גדול מן הדרור, ושמו בא לו מפני שבשעת סכנה הוא מנסה להבהיל את אויביו בנענועי ראש מגוחכים. אני מקווה שהפעילות המחתרתית שלנו לא מסתכמת בזה.

שאתרגם לך עוד שיר ציפורי? “לֹא בָּהָל, פה שם נהפכים ארץ שמים, זֶברת ענפים, תִשבּוּץ עלים, בועית מים, בָּלוט קר, מצד לצד וּפְרַח! והנה אויב: הנץ.”

אפילו פה, בעולם הקטן של חצר בית הסוהר, מתנהלים מאבקים, והטורף לא מניח לציפורי השיר הקטנות. שמת לב שהטורפים אינם שרים?

שאלתְּ מה אני קוראת. הנה קראתי על סיבת היעלמן של ציפורי השיר. תרבות הגנים והחקלאות גוזלת מהן בזה אחר זה את אפשרויות הקִנּוּנִים ואת המזון הטבעי, עצים נבובים, שממות, טְרָפֵי שלכת הגן. לא ניתן לחיות על הזמר בלבד, אני חושבת כך כשאני חשה געגועים ליוגָכין שלי, אהבה פרטית לא תציל את העולם.

לא צר לי אלא על השמדתם השקטה והמתמדת של היצורים הקטנים, ככליונם של אדומי העור באמריקה, על חוסר תשומת הלב לרעבים, בעיקר על אלפי הילדים הקטנים שהזעם משמש להם בית.

לפעמים יש לי איזו הרגשה כאילו אינני כלל יצור אנושי של ממש אלא מין ציפור בצורת אדם. בשדה בין דבורות ודשאים אני חשה עצמי כבתוך מולדתי הרבה יותר מאשר בכינוס המפלגה.

סוניצ’קה, בימים אלה אינני רואה ואיני שומעת יותר את השַׁחרורים. רק באורו האחרון של היום, הסגול כמעט, מופיע תמיד איזה שחרור שלא מצא לו מנוחה, מצוֵוח ומלהֵג. שרתי לו קטע מן השביעית של בטהובן והוא חזר אחרי, קונצרט ערב מבין הסורגים.

פה פורח כבר הלילך. היום נפתחו הציצים עד כי הוכרחתי ללבוש את שמלת המוסלין שלי, ונאלמו דום כל ציפורי בזו אחר זו, הן עסוקות מאוד בִּדגירה, הנקבות יושבות בקן ומקורם של הזכרים מלא עבודה עד בלי די. ודאי הם מקננים עכשיו בשדות מרוחקים מחצר בית הסוהר.

אלם שורר בגינתי. כאילו משטרת הקיץ רדפה אותן.

את זוכרת את ברויגל, תמונת הקוצרים המוטלים בשדה עייפים אחר הקציר?

אין זה הזמן לשיר.

אנחנו יודעות, זה הזמן לכונן את העולם. אפילו היצורים הקטנים הללו יודעים, זה הזמן לטרדות החיים. ורק מדי פעם ירנרן הזמיר רנן קצר, או ינתר הירקוני בפסיעותיו הנוקשות. ובכל זאת קשה פה לדכא את הרצון למשהו נשגב יותר.

פעמים בשעת ערב מאוחרת יִפְצח בשיר הטֶרד המזמר. לעומתו הירגזים שלי עזבוני לחלוטין, רק אתמול קיבלתי פריסת שלום קצרה ממרחקים מאת הירגזי הספירי. אני מתנחמת בכך שבסופו של מרס הוא יחזור אלינו.

אני יודעת, הרי אני כבר מרצה פה שנה מתוך השנתיים, הוא ישהה בקרבת חלוני עם שאר הציפורים, יחזור בשקידה יתרה על הציצִבָּה במין ניגון משוך כל כך, מצחיק כהתגרותו של תינוק קנטרן.

איזה מין זמן זה? ידוע לי שיש כאלו המחפשים את ראשי, ראשה של רוזה האדומה, כפי שהם מכנים אותי, והרי אני בסך הכול נערה יהודייה צולעת.

את חושבת, סוניצ’קה יקירתי, שעוד יש לידידותי הקטנות תקווה להינצל? מן המרחקים אני מנסה בשתי כפות ידי לחמם את לִבֵּךְ.

אני שולחת לך את אהבתי, את תקוותי שנפגש בעולם טוב יותר.

רוזה שלך

2. חובות    🔗

זֶה שֶׁשָּׁכַח לְשַׁלֵם אֶת חוֹבוֹ לָעוֹלָם,

שֶלִּמֵּד אֶת הַקִּיכְלִי לָשִׁיר,

שֶׁקִּנֵּחַ אֶת דִּמְעוֹת דַג הַזָּהָב,

וַדַּאי יָבִין שֶׁלֹא בִקִּרְתִּי אֶת

הַגְּבֶרֶת הַמְּעַלֶּפֶת,

שֶׁהֶעֱלַמְתִּי אֶת כְּתָבְתִּי מִמִּשְׂרַד

הַתּוֹבֵעַ וּבַחֲצָאִית פְרוּחָה

הֵבַשְׁתִּי אֶת בְּנוֹתַי, כְּשֶׁבְּיַד

רוֹעֶדֶת חִבַּקְתִּי אוֹתָן מִבְּלִי

שֶׁבִּשַׁלְתִּי לָהֶן אֲרוּחוֹת, מִבְּלִי

שֶׁהֶעֱנַקְתִּי לָהֶן יַכְטָה אוֹ דִּירָה,

וּמַה שֶׁהוֹרַשְׁתִּי לֹא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר

מִנְּיָר מְאֻיָּת. “חַיִּים!”

שֶׁהַקִּיכְלִי יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב,

שֶׁיְּשַׁלֵּם דַּג הַזָּהָב

כְּבָר שִׁלַּמְתִּי שֶׁלֹּא שִׁלַּמְתִּי

אני, בְּכָבוֹד רַב.

3. רעב    🔗

הַפּוֹאֶם הָרָעֵב נוֹקֵר בִּקְלִפַּת הָעוֹלָם

(לִמְצֹא אֶת מְזוֹנוֹ)

נוֹתְרָה לוֹ תֵבַת זְכוּכִית

מֵימֵי הַנְּסִיכָה הַנָּמָה, וָוִים שְׁחוּקִים

לִתְלוֹת צְעִיפִי יָרֵחַ

וְאָרוֹן יָם שֶׁבּוֹקְעִים מִמֶּנוּ

אֶבְרֵי חָלָב עַתִּיקִים,

וְאָז לְנֶגֶד עֵינָיו

בָּאָה אַיֵּלֶת הַמֶּלַח

לִלְחֹךְ אֶת הַנִּדְמֶה

וּבַת יַעֲנִי סוֹגְרֶת בִּבְעִיטָה אֶת הַדֶּלֶת.

4. תיאטרון הציפורים    🔗

כַּנְפֵי הַצְהָרַיִם שֶׁל הַפַּ

רְפַּר חוֹצוֹת אֶת הַמֶּרְחָב הַמִּתְחַזֶּה,

שֶׁעֵקֶב פִּתּוּיוֹ הַבִּלְתִּי מֻגְבָּל שֶׁל הַדִּמְיוֹן

הָפַךְ מִמַּחְסָן דְחוּס רָהִיטִים

לְגַן הָאֶפְשָׁרִי.

הַדְּקָלִים הַגְבִּיהוּ, הַמְטַפְּסִים

נָהוּ אַחַר הַשֶׁמֶשׁ,

פִּרְחֵי הָעוֹנָה הִתַּמְמוּ בְּפָנִים זְעִירוֹת וּשְׁטוּחוֹת

נוֹטְפֵי אָדֹם וּוָרֹד לְיָרֹק הָעַד.

פְּרָט לָרוּחַ שֶׁמְּנִיעָה אֶת הָעֲנָפִים,

מַה עַל תְּנוּעַת הַחַיִּים?

הַצִּפּוֹרִים לֹא בָּאוּ.

שְׁאֵלָה: הַאִם הֵבִינוּ שֶׁהַגַּן הַזֶּה מִתְחַזֶּה, הַדִּמְיוֹן מְקֻלָּל?

פֵּרוּרֵי לֶחֶם,

קוֹנוּס בָּטְנִים וּזְרָעִים,

וְהַצְפּוֹרִים לֹא בָּאוּ.

דַּף רִאשׁוֹן בְּסֵפֶר הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁל הַצִּפּוֹרִים.

לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה וְאֵיךְ,

אֲבָל יוֹם אֶחָד הֵן הוֹפִיעוּ, קֹדֶם אַחַת הַסְסָנִית, וּבְעִקְבוֹתֶיהָ

שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית

נוֹחֲתוֹת כְּחֲלָלִיּוֹת זְעִירוֹת וּבְסִחְרוּר עָטוֹת בְּסֵדֶר סָמוּי עַל

הַגַּרְגִירִים,

מְדַרְדְּרוֹת רַגְלֵיהֶן בְּפִשׂוּק

כְּנִשְׁעָנוֹת עַל מַזְלְגֵי הָרַגְלַיִם.

דְרוֹרִים. קָשֶׁה לְהִסְתַּפֵּק בַּיֵּשׁ,

רַק בֶּגֶד אָפֹר־חוּם נוֹצָתִי, חֲזִיָה שְׁחֹרָה, שׁוּב וָשׁוּב,

וְהִנֵּה מוּפָר קְנֵה הַמִּדָּה,

תּוֹר מוֹפִיעָה מְהַלֶּכֶת כְּתַרְנְגֹלֶת מָעֳדֶפֶת

בַּעֲלַת בַּיִת עִנְיָנִית.

הַפְתָּעָה, מְרֻבָּב כָּחֹל, רֹאשׁוֹ מֻטֶּה מְעַט, מִתְבּוֹנֵן אֲלַכְסוֹנִית,

צְרָחָה, וְעוֹרְבָנִי! מְיַתֵּר אֶת הַדְּרוֹרִים,

הַתּוֹרִים, גַּם אֶת הַבֻּלְבּוּלִים הָעַלִיזִים

עַל פִּטְפּוּטֵיהֶם הַנִּרְגָּשִׁים כְּנֶגֶד הַשִׁמָּמוֹן.

הַגַּן עוֹלָה דַּרְגָּה,

מִשְׁתַּכְנֵעַ שֶׁהִנּוֹ מַה שֶׁחָזוּי שֶׁיִּהְיֶה.

מַה הַלּוּז שֶׁלָּהֶן? סָמוּי. מִי מְסַמֶּנֶת לְמִי?

הִנֵּה הֵן בָּאוֹת בַּבֹּקֶר

וּלְמָחֳרָת בַּצָּהֳרַיִם

וּפִתְאוֹם לֹא מוֹפִיעוֹת יוֹתֵר, נֶעֶלְמוּ?

רַק עִם הַזְמַן הֵבַנְתִּי,

זֶה תִּכְנוּן לֹא מְנוּחָשׁ לְהִגָּיוֹן אֱנוֹשִׁי, אוּלַי הַחֶלְזוֹנוֹת,

הַחֲשׂוּפִיוֹת, הַיַּתּוּשִׁים יוֹדְעִים אוֹתוֹ.

לַיְלָה לְיוֹם, אָבִיב, חֹרֶף וְקַיִץ, בְּקוֹמַת הָאֲוִיר הָעֶלְיוֹנָה

מִתְרַחֲשִׁים חַיִּים

אֲחֵרִים.

בַּלַּיְלָה הֵם מִתְרַחֲשִׁים,

וּלְמַטָּה, עַל הָאֲדָמָה סְבִיב הַבַּיִת, חֲתוּלִים חוֹצִים שִׂיחִים,

מִתְחַזְרִים בִּצְרָחָה,

וִיצוּרֵי לַיְלָה לְמִינֵיהֶם מַשְׁמִיעִים קוֹלוֹת

בִּלְתִּי מְפֻעְנָחִים. כָּל כָּךְ לֹא מִסְתַּבְּרִים הַחַיִּים

בַּמִּישׁוֹר הַבֵּיתִי,

לוּ נִתָּן הָיָה לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אֶת סוֹד הַמִּתְרַחֵשׁ בִּשְׁתֵּי

הַקוֹמוֹת מַעְלָה וָמַטָּה.

 

פרק ג: האפס מלמד אותנו שקיפות: אמילי דיקנסון    🔗

זֶה הַחוּץ שֶׁסּוֹבֵב אֶת הַבַּיִת,

זֶה הָעוֹר שֶׁסוֹבֵב אֶת הַגּוּף,

זֶה הַגּוּף שֶׁמַּקִיף אֶת הַפְּנִים.

פְּנִים? בְּמֶרְכָּזוֹ עַיִן פְּרוּצָה

אֵין קִיר בֵּינָהּ לְבֵין מַר־מָוֶת.

גּוֹרָל הוּא בַּיִת לְלֹא דֶלֶת

נִכְנָסִים בּוֹ מִן הַזְרִיחָה

אָז מְעִיפִים אֶת הַסֻּלָּם

כִּי נֶחְרָצָה בְּרִיחָה […]¹

כַּדּוּר הָאָרֶץ סוֹבֵב סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ

וְכָל הַשְּׁכָבוֹת סוֹבְבוֹת סְבִיב לָרֵיק,

מִשָּׁם מְשַׁקְשֵׁק הַשִּׁיר.

הַפְּנִים תָּלוּי עַל זִיז הַחוּץ.

לַנֶּפֶשׁ רֶגַע שֶׁל בְּרִיחָה –

הִיא מִכָּל פֶּתַח מִתְפָּרֶצֶת

רוֹקֶדֶת חוּצָה לָעוֹלָם וּמִתְפּוֹצֶצֶת.

וְאִם תַּחְשׁב לָצֵאת

הָרַגְלַיִם קָרוֹת, יָבֵשׁ הַפֶּה,

הַלֵּב דּוֹפֵק כְּמוֹ מַשְׁאֵבוֹת פַּרְדֵּסִים שֶׁהִשְׁתַּגְּעוּ,

קוֹרֵעַ אֶת דָּפְנוֹת הַגּוּף הַחוּצָה.

חֲצֵה אֶת הַקִּיכְלִי - וּמְצָא אֶת הַמּוּזִיקָה,

מְגְלֻגָּל זָהָב, סְלִיל אַחַר סְלִיל

נֶחְלָק בְּצִמְצוּם לְבֹקֶר קַיִץ

שָׁמוּר לְאָזְנְךָ כְּשֶׁמִּתְיַשֵׁן הֶחָלִיל.

הַחְלֵשׁ אֶת הַמַּבּוּל וּמְצָא אֶת הַפָּטִינָה

גַּל אַחַר גַּל עֲבוּרְךָ שָׁמוּר

נִסָּיוֹן דֵּמִי! סַפְקָן כְּתוֹמַס!

עַכְשָׁו הַתְּהַסֵס שֶׁהָיְתָה פֹּה צִפּוֹר […]

בַּחוּץ אַתָּה טֶרֶף

אַנְשֵׁי שֶׁמֶשׁ לְאַנְשֵׁי לַיְלָה

מְנַפְּצִים אֶת צִיר הַבְּלִימָה.

לָמָּה לָצֵאת?

בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַתִּקְרָה מִתְגַּבַּהַת,

מִתְרַחֲקִים גְּבוּלוֹת הַחֶדֶר

הַקִירוֹת נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה.

אֲנִי?

הַחַיָּה הַנִּפְחֶדֶת יוֹצֵאת מִמִּנְהֶרֶת הַפְּנִים

לַחְשֹׂף אֶת פָּנֶיהָ הַטְּרוּפִים הַחֲלוּלִים

מִצִּיר הָרֵיק. מִי מֵצִיץ מִשָּׁם?

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ

אִם יֶשְׁנוֹ אֵיזֶה מַאסְטֶר.

הַמִּכְתָּבִים אֵלָיו הֵם גֶּשֶׁר שֶׁגֶר גִּשׁוּר שִגּוּר

הָאִינְטֶרְנֶט, הַפֵייסְבּוּק, הַצֵ’אטִים,

אֲנָשִׁים קַיָּמִים,

אוֹ שֶׁהֵם בָּבוּאֵי דִּמְיוֹן.

אֲנִי אֵין אָנָּא אָנָה,

חוֹצָה רַכֶּבֶת הַשָׂפָה

מִתַּחֲנַת שֵׁיְקְסְפִּיר יוֹרֶדֶת לַמַּחְתֶּרֶת וְעוֹלָה שׁוּב בְּתַחֲנַת

א.ד.

הַשָׂפָה הִיא אֲוִיר? הַתְּנוּעוֹת

אֲבָל לֹא הָעֲצוּרִים, אֵלֶּה

עוֹמְדִים כְּגִזְעֵי עֵצִים,

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּעִצוּרִים,

הַרְחֵק מֵעֵבֶר לִזְמַנָּהּ שָׁטָה שְׁפָתָהּ בֶּחָלָל קוֹסְמִי

טוֹרֶפֶת עַצְמָהּ קָרוֹב לִגְבוּלוֹת הַטֵּרוּף.

הַסִּכּוּן הֶכְרֵחִי, הַאִם אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב

לְהַר הַגַּעַשׁ, לַפְּצָצָה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת לְפִי עֵדוּתָהּ,

הַאִם נִתָּן לַעֲקֹב אַחֲרֶיהָ לְתוֹךְ חֲלַל הַשֶּׁקֶט שֶׁבָּחֲרָה לְעַצְמָהּ

שָׁם הַכֹּחַ שׁוּב אֵינוֹ אֶתְגָּר,

לֹא הַגֶ’נְדֶר אוֹ מַלְכֹּדֶת הַסְפָרִים?

מוּבָן שֶׁהִתְפַּלֵּלְתִּי

הַאִכְפַּת לָאֵל?

אִכְפַּת לוֹ כְּמוֹ שֶׁבָּאֲוִיר צִפּוֹר

תַּחְתֹּם רַגְלָהּ […]

וּבוֹ־בַּזְּמַן הִיא אֵינָהּ נְטוּלַת מַשָּׂא וּמַתָּן עִם יְדִידִים,

חוֹטֶפֶת כְּמוֹ גַרְגֵּר, כְּמוֹ צִפּוֹר,

מֵאֶמֶרְסוֹן, דִּיקֵנְס, בְּרָאוֹנִינְג, הָאֲחָיוֹת בְּרוֹנֶטָה, שֵׁיְקְסְפִּיר,

כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּבְרֹאשָׁם הַמִּלּוֹן שֶׁלָּהּ,

לְתוֹךְ מוּזִיקָה וְטוֹפּוֹגְרַפְיָה שֶׁלָּהּ שֶׁלְּהַשָּׁלָה

בְּדִידוּת שֶׁאֵין לָתֵת לָהּ קוֹל

וּמִשּׁוֹעֶרֶת בְּקַלוּת

כְּמוֹ קֶבֶר – מָדְדוּ חוֹפְרִים

וָדֵא מַהוּ גָּדְלוֹ

אֶפְחַד אוֹתִי, זוֹ הַבְּדִידוּת

הַנֶּפֶשׁ מְחוֹלֶלֶת

מִסְדְּרוֹנוֹת אוֹ מְחִילוֹת

מְאִירָה הִיא אוֹ נוֹעֶלֶת […]

אֲנִי מְנַסָה לַעֲקֹב אַחֲרֶיהָ כְּמוֹ אַחֲרֵי רוּחַ.

אֲפִלּוּ בְּבֵיתָהּ בִּקַרְתִּי וְהָיָה נָעוּל.

וּבְתוֹךְ שִׁירֶיהָ? כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא חֶדֶר סוֹדִי

חָתוּם וּמְגַלֶּה זָוִית אַחֶרֶת בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ

כְּמוֹ סֶלַע בַּיָּם הַנֶּחְשָׂף לְעִתִּים לַשֶּׁמֶשׁ לְעִתִּים לַמַּיִם.

אֲנִי קְרוֹבָה לְהַרְגִּישׁ לָמָּה לֹא יָצְאָה מִן הַבַּיִת

אֲבָל הַחִידָה חִידָה.

אֲנִי מְנַסָה לְטַפֵּס בָּהָר וְתָמִיד נִשְׁאֶרֶת לְמַרְגְּלוֹתָיו.

בְּצִיר הָרֵיק שֶׁלִי חוֹלְפִים בִּיעָף פָּנֶיהָ, חַדִּים חִידָה שֶׁמֵעֵבֶר

לִתְפִישָׂתִי.

עָצְמַת הַחֲדִירָה שֶׁל הַשִּׁירִים

יוֹצֶרֶת מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, נְקֻדָּה

מִמֶּנָּה אִיּוֹב עָשׂוּי הָיָה לְהָטִיחַ בֶּאֱלֹהִים.

 

פרק ד: מרסל פרוסט: מבוך המשפטים כמסתור מן המוות    🔗

1    🔗

הפרה טיפסה על העץ

עד שהגיעה לתקרת הרקיע

גדושה בנוזל האהבה,

טפטפה לפי הכוכבים

והם 'סתובבו וינקו,

כי תחת מסכת הבוץ

הכול צמא לאמא עד

שמש בגבעון, עד דום, הירח והמפָּצים.

וכוכב אחד שלא חלץ את הפטמה מפיו,

טעיתי, זה היה ילד,

שאב בגעגועיו את אמא

שהופיעה בעירום־פָּנים ללא כל מסכה

ואולי עם, יושבת לידו משך ליל כל החיים

ובצינור הנשימה שותה את חלומותיו

עד זוב דם, עד העצם

ומַנְשימה הלוך והזדער

עד שהפכה פרי, גלעין, שחק עצמות,

והכוכב האיר את המרחב האפל שטבע באני

ומסכת הבוץ נסדקה

בכל האוקיינוסים לכל החיים כדי להחזיר לה

עד דום, עד אובדן כל הזמנים.

ואם כל זה לא נועד אלא כדי לחזור ולהִוָּלֵד שנית

ללא פחד?

2    🔗

קודם הייתי ילדה ואחר כך אמא. בשניהם נהגתי בשיתוף פעולה מלא עם המתרחש, מבלי להבחין בנביעה המתבקשת בין שני המצבים. ואולי מתוך טיסת טיל הילדוּת התאמצתי ככל שיכולתי להעיף את הפצצה אחורה בתנופה נגדית.

3    🔗

הילד יושב במקום בו מתעקלות המדרגות כדי לראות את העולים מבלי שיבחינו בו. הוא כבר שלח פתק בידי המשרתת פרנסואז, ולמרות ההשפלה העצמית, זה הפתק השני או השלישי המועבר לאמא היושבת בגן למטה במחיצת אורחים. אמא יודעת מה כתוב בפתק וממשיכה לשבת. השעה מאוחרת, האורחים נפטרים מבעלי הבית, הדוקטור והגברת פרוסט עולים במעלה המדרגות כשמופיע לפניהם הילד, מותש מציפייה ומעוגמת נפש ופורץ בבכי תמרורים. בשל חולשתו, בשל היוודעותו לגבולות שלו ושלה, בשל אכזריותה של האמהות?

זה היה הרגע שהרס את אישיותי, את חיי, אומר מרסל, בניגוד גמור לתיאוריית הזיכרון שלו, שמגדירה את הַזִּכָּרון האמִתִּי לֹא כְּזה שטווינו לעצמנו, אלא כזה שמופיע לפתע מבהיק וחי מתוך השכחה. אף פעם לא הבנתי את הַסִּפּור הזה. ונניח שגברת פרוסט לא היתה נשארת אז לקרוא לילד עד שיֵרָדם וממשיכה לעלות עם אביו לחדר השינה?

4    🔗

מה נדרש לאהבת אם? האם זו תוצאה טבעית של הולדה, או שמתוך החומר האופיי־אישיותי של האם נובע הקשר הקריטי הזה בינה לבין ילדהּ?

מושג האמהוּת חולף על פני האמהוֹת, כשאין אמהוּת באופן כללי אלא אמא במובן פרטיקולרי. הצדדים האפלים, שמופיעים בְּעָצְמָה כזאת באגדות האחים גרים, רק מצביעים על מה שאין מודים בו בדרך כלל, אופיה האפל והמֻּרְכָּב של האמהות.

האם פרוסט הילד, בציפייתו לאמא שנכנעה לחולשתו, האמין לעצמו כשאמר שהרגע הזה חִבֵּל בחייו, ומתוך כפילות שלא זיהה תיאר אמא אהובה על צדדיה החבויים וההרסניים?

האם הילד פרוסט הוא פרי חינוכה של אמו או פריו של גורל? עד כמה התקופה מעצבת יחסי אמא־ילד? עד כמה אנחנו מתחמקים מגורלנו כשאנחנו מדמים בפני עצמנו את הורינו?

5    🔗

עוד כילדה נהגתי להציץ בארץ האחרת, עוקבת אחר נוהגיה.

נשיקת לילה טוב מאמו של הילד בַּמִטָה שלידי, זה שמטפס בסולם האהבה עד מעבר לקצהו. גם במסדרון העתיד עקבתי אחר ארצות הנישואים, בחלון, ברחוב, מיבשת ליבשת, מספר לספר, שוקלת הטובה הארץ בה אני יושבת אם רעה, בחשאי, שלא להוציא את דיבתה. ובדיוקן האמהות האחרות, יד על הלב, האם אִמן של בנותי ראויה להן? מה ההבדל בין פוחדת שלא ראויה ללא ראויה?

ומאוחר, כשמתגבהת גבעת המשפחה, אני בביתה של בִּתִּי, מתבוננת בה קולפת תפוח, בקליפי הנחש הירוק המשתלשל, ואיך היא מניחה את הגזורים סירות קטנות בכפי הילדים שיפליגו לאותו גן בריא וחכם.

וכשמופיע אבא, הבית חוגר את מותניו, והילדים מתנוצצים כקונכיות רטובות.

לגבַּי זה ריגול בארץ אינקוגניטה, נראה כי לעולם לא אחזור אליה.

כל אדם לעצמו הוא אי בזרם, מתחתיו שוחים יצורים קדמונים, אפילו בתי שילדתי.

והמרגל אינו למד דבר פרט לתעלומת החיים.

6    🔗

הזמן נפל על הזמן

ולא היה רגע פנוי ממנו

פרח פקוע עד קצותיו

כשידוע שעוד רגע

יִטּרפו עליו ממנו.

והנצח בוטל?

חזיזי הסלע שחקו אותו,

או שהמושג הלבין כשורש

כַּתּוּת מתחת לדפֵּי האדמה?

ובכל זאת נשאר תלוי על קנוקנת היִתָּכֵן,

כמו גחליל שנשמט,

וידי הנפש מתחממות עליו

בקור הזרות הגדולה.

7    🔗

הזמן מפלצת מיתולוגית, אוכלת את ההווה ויורקת אותו

מצִדו השני כזמן עבר.

8    🔗

הרגע שנמשך לגבי הילד ללא גבולות, בלי שמישהו יכול לבוא לחלץ אותו, דמה בעיניו להתגלמות המוות. הזמן שמאבד את גבולותיו, החשכה שנראית אינסופית ואין בה שום נוכחות של אנוש. וכשמופיעים הוריו בחדר המדרגות, אין בכוחם למחוק את חוויית המוות הזאת, את הפחד הזה, שלאורך חייו מנסה הילד מרסל להתכסות באהבה כדי להתחמק ממנו.

מכאן כשרון ההתרפקות של פרוסט. בשאלון שנשאל אמר: הרגע שהייתי רוצה לשהות בו לעד הוא הרגע בו יתאפשר לי שוב לפגוש בסבתי.

9    🔗

אני מדברת בשפה שלקחתי ממנה, ושום שפה אחרת לא נראית לי אמִתִּית מספיק, כי הרי באמביוולנטיות תמיד קיימים שני הצדדים, וככזו היא מעוררת תחושת דיוק. באותה שפה התייחסתי אליה ואל עצמי, למרות שעוד בהיותי ילדה הזכרתי לעצמי: הרי היא היתה פה לְפָנַי. הייתי נאמנה לה ולשפתה באותו אופן כפול. לא התקרבתי לשום מבוגר אחר, כי בשפה האחרת היה משום בגידה.

האמהות במהותה יש בה מן האמביוולנטיות, אף כי התרבות מציגה אותה כזהב נטול סיגים. אין להכחיש שיש באמביוולנטיות הד של אותנטיות שהיא קלה להשגה, בהיותה פוטרת מן הצורך בבחירת מהלך אחד. הרי בבחירה יש תמיד משום ויתור. אבל האמביוולנטיות שבאמהות היא משהו עמוק יותר, רכבת שהדלק שלה הוא דחפים לא מודעים.

10    🔗

הילד הנושם,

שבגלל מחלתו

נתקל בקוצר הנשימה,

מאוים ממה שיקרה

בהעדרה.

אמא, בואי, הוא קורא,

כי אמא היא הנשימה.

וכשאמא לא באה לקריאתו

בא העדר הנשימה,

המוות.

איך אמא לא מבינה

שהילד זקוק לנשימה?

שאמא תקדים את המוות?

היש ביכולתה של אמא כלשהי

לתת את ההבטחה הזאת לבנה?

 

פרק ה: משא האהבה המוחלטת: רילקה וחמש הגברות שפרשו למנזר    🔗

מריאנה אלכופוראדו

גפרה סטַמפּה

לואיז לָאבֶּה

מַרסלין דֶבּורד־ולמור

מתילד פון מגדֶבּוֹ

אחת מהן, ולא חשוב מי, היא הדוברת:

כמו עובר משליה

קשה לנתק את רעיון האהבה

מן האהבה.

אז, כשפרשתי מן העולם,

חשבתי ששניהם אני. מאחורֵי

השער הגבוה, הסורגים הנפתלים

כקורי עכביש שהוקפאו בברזל,

אני שומעת את העורב קורא,

מתוך הגן הַמֻּפְלָא שגדֵל מאחורי גבי.

הייתי קין שמתנתו נדחתה,

נענשתי, אבל בתמורה לא רצחתי,

להפך, חִבַּקְתִּי את האהבה בשתי זרועותי,

ואת החצי המֻּכֶּה עטפתי בחצי השני.

לא, לא אניח לי לגעת בה,

כמו ממותה שקפאה תחת הררי קרח

תוכל למצוא אותה שלמה בתוכי

הרותח הקר. החיים צחקו עלי או בכו,

מעולם לא רציתי להיות בלתי תלויה,

לא ידעתי את המושג

נשים־שאוהבות־יותר־מדי

ומה הוא טומן בְּקִפוּלָיו,

רק השתוקקתי לְהִכָּנֵס לתוך בטנו של אהובי

כמו לתוך ערש, מעֻלֶפֶת,

לְהֵרָדֵם לנצח באפלתה.

ובמובן־מה הצלחתי,

חנטתי אותי עמוק מפרעוני מצרים.

וגם אם אי־שם בגופי זָעָה

רִגשה כיַבשת אבודה

היא טרם נתגלתה, כמו אמריקה טרום קולומבוס,

וסקס, מה שלא קיים בשפה

לא קיים בגוף, וּלִרְאָיָה מריה,

המלאכים, הנִסִּים, או כל הגולים מארץ השפה

יחד עם הגאולה והחסד

*

יום שתיקה

שני ימי צום

יום תפילה

החבלבל הכחול קָבַר בטפריו

הדביקים את כל צמחי המשוכה

שקדמו לו. אבל כמו פצצה מתקתקת

תקתקו חיי.

רק גבר יכול להעלות בדעתו

את הטרנספורמציה של האהבה הדחויה.

אהבה, אני אומרת לךָ,

היא פצע ממאיר, חיית טרף.

עכשיו, אחרי שנים,

בשרי הלבן השחיר,

שדי הצחורים נסחטו, ולא בשפתי תינוק.

…

היום אני רוצה שרילקה ידבר:

אהבתן של האהובות הללו משקפת דיוק גדול, מפני שהיא לעולם אינה נענית. הנפש מכחישה אוהב חיצוני, נושאת את שליחות האהבה כשלעצמה, בגדר נישואים פנימיים.

הנשים הללו עשו טרנספורמציה לאהבה הארצית

והפכו אותה לאנרגיה תיאולוגית.

באמת?!

רַק זֶה שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת הַנֵּבֶל

בְּעוֹלָם הַתַּחְתִּיּוֹת

יָכוֹל לָשׁוּב

לְשַׁבֵּחַ לְלֹא סוֹף.

רַק זֶה שֶׁאָכַל אֶת מְזוֹנָם שֶׁל הַמַּתִים

יִצֹּר אֶת הַמּוּזִיקָה

כֹּה צְלוּלָה

שֶׁאֲפִלוּ הַצְּלִילִים הַנֶּעֱלָמִים יִשָּׁמְעוּ.

לַמְרוֹת שֶׁלְּעִתִּים הַבָּבוּאָה בַּמַּיִם

רוֹעֶדֶת לְהִמּוֹג,

סוֹחֶפֶת אֶת הַדִּמּוּי

שֶׁבְּתוֹכְךָ.

רַק בָּעוֹלָם הַכָּפוּל

קוֹלוֹתֵינוּ

נוֹשְׂאִים כָּל מַה שֶׁבִּיכָלְתָּם

לוֹמַר.²

זה רילקה שהתכתב עם הגבוהים. כפי שמתארת ידידתו, הנסיכה מארי פון טורן וטקסיס, כך שמע את קול האלגיה הראשונה: רוח צפון אלימה נשבה, אבל השמש זרחה והמים הכחולים נצצו כסף. רילקה ירד בשביל הצר, במורדות ארמונה שניצב על ההר, לאורך הצוק שהשתפל כמאתיים רגל לתוך הים, שקוע בהרהורים. לפתע עצר. נראה היה לו שהוא שומע מלאך של אף אחד:

וְלוּ אִם אֶצְעַק

מִי יִשְׁמַע לִי מִבֵּין סִדְרַת הַמַּלְאָכִים?

היה זה רגע נדיר בדרמה של היצירה. הקול לא פסק. רילקה הוציא את פנקסו ורשם, והאלגיה כולה הושלמה.

מיהו שדיבר? רילקה ידע את התשובה. האל?

הוא מעולם לא האמין באיזושהי דת. ומעולם לא היה משורר דתי. הוא שנא ארגונים ממוסדים ובעיקר תֵעֵב את הנצרות. היה בו זעם רב על האל.

אַתָּה לָנוּ אַבָּא, וַאֲנִי -

הַאִם עָלַי לִקְרֹא לְךָ אַבָּא

זֶה יִפְתַּח פַּעַר בֵּינֵינוּ – אִם כָּךְ,

הַאִם אַתָּה בְּנִי?

בכתיבתו של רילקה, האיחוד המיסטי של הנפש עם האל נותר ללא מסקנה.

מָוֶת הוּא מַצָּב

שֶׁל עֲיֵפוּת וַחֲזָרָה לְלֹא סוֹף

עַד שֶׁאֲנַחְנוּ מַתְחִיליִם

לִתְפֹּס פְרַגְמֶנְט שֶׁל הַנֶּצַח.

*

הייתי בסלובניה. ביקשתי מחברה שהצטרפה אלי, שתקח אותי לכבוד יום הולדתי לביתו של רילקה בטרייסטה, העיר שהיתה במרחק קילומטרים אחדים בלבד. עצרנו במעלה ההר, מלון גדול ניצב בראשו. שאלתי במודיעין, שאלתי את אנשי המלון, שאלתי את אנשי המסעדה, איש לא ידע מה זה רילקה. טִפּסתי במדרגות המגדל וגיליתי חדר קטן מוקף חבל, שריד לסטודיו שלו. ספה אחת, שולחן עבודה, כמה ספרים ותו לא. החלטתי ללכת בעקבותיו, במקום שבו נהג לשוטט. ירדתי במדרגות, בין שני צוקים נשקף הים פָּרוּשׂ לרגלי ההר. מעיינות עלו בשצף מבין הסלעים שנצבו לצד הדרך. זה באמת היה נוף דמיוני.

ובתוך המאה ה-20, כמו המשוררים הסּופים מאי־שם בזמן, שמע רילקה את הקול העתיק.

הפסנתר    🔗

הָאֱנִיָה הַמְּטֹרֶפֶת נִכְנְסָה לִי לַחֶדֶר

הַכֹּל סְבִיבִי הֵחֵל לִרְחֹשׁ

כְּיַעַר אַרְנָבִים.

פַּעֲמוֹן הַבַּיִת צִלְצֵל

וְעָנוּ לוֹ הַתַּכְשִׁיטִים הַזוֹהֲרִים,

הַפְּרָחִים בָּאֲדָנִיּוֹת.

וְאִמָּא, שֶׁהָפְכָה לִי מִזְמַן לְשְׁווֶסְטֶר אֶסְתֵּר,

הֵנִיעָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַיְּשֵׁנוֹת עַל הַפְּסַנְתֵּר הַפַּנְתֵּאִיסְטִי.

הָאֳנִיָּה סִלְסְלָה בַּצּוֹפָר

שָׁמַעְתִּי אֶת הַמָּנוֹעַ מַכְרִיז:

"שְׁפִיּוּת נִשְׁעֶנֶת עַל סוּגֵי הַיָּמִים!

עָלַיִךְ לְסַפֵק לְעַצְמֵךְ אֶת הָאֹפֶק!"

בגן של מנדל    🔗

כְּמוֹ אֲפוּנוֹת מִתַּרְמִיל

נוֹרוּ בַּקָנֶה הַרְחֵק מִמֶּנִּי,

הַיְלָדוֹת. לֹא, לֹא שֶׁאָבְדוּ בֵּין שַׁרְעַפִּי הַבַּגְרוּת,

אַף שֶׁפָּחַדְתִּי,

נִרְאָה שֶׁרִחֲפוּ בְּגֹבַהּ חֲסִידָה חוֹלֶפֶת.

הַאִם שָׁם נִתְקְלוּ בְּגוּרוּ, מוֹרָה אוֹ נָבִיא,

כִּי אַחֶרֶת מִי מָסַר לִידֵיהֶן

אֶת הַמִּלּוֹן הָעַתִּיק שֶׁל שְׂפַת

הַפְּקָעִים, וַחֲדָשִׁים וּמְנֻמָּרים

זָרְעוּ גֶּנוּמִים בַּגֶּנִים הַגֶנֶטִיִּים שֶׁלִּי.

הוֹ, גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת,

אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב,

אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֵּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֵן מֵעָלָיו

אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִרוֹגְלִיפ הַמִּשְׁתַּנֶּה.

 

פרק ו: שאלה לקולומבוס    🔗

זהו תפר פנים חוץ. חוץ־פנים.

מה פה יצירת הדמיון?

שאלה לקולומבוס: מה היה במוחך כשיצאת למסע על הקרווֶלה בעלת המפרש המשולש?

תּוֹדֶה, היבשת שמצאת היא לא זו שראית בעיני רוחך. טעות הדמיון או טעות החישוב?

וגם מה שחשבת, העולם החדש היה העולם הישן, שבטי אינדיאנים, המאיה, האינקה, שזרו נוצות כתרים, שפה וזמנים.

אבל אתה לא השגחת בזה.

האם זו לשונית־אי המגיחה מן הדמיון החוצה?

כמו פעמים רבות בהיסטוריה, זה הוביל לאכזריות נוראה.

 

פרק ז: משוררות המפתן    🔗

קול מעולם אחר, מזמן אחר. זה לא גחליליות. זה לא עששיות. אלה שיריהן של המשוררות שהגיעו אלי דרך ספרים באופן לא מתוכנן, לא מסודר, והתלהבותי מהן נובעת לא מן הסדר ההיסטורי אלא מיופיים של השירים בלבד.

האם מושׂגי הפנים והחוץ הבודהיסטים דומים לשלנו?

משוררות המפתן. כך נקראו המשוררות הבודהיסטיות, שרובן היו בעברן נשים יפיפיות, טופפות בצד שרים וקיסרים. מחמת הזקנה, או שינוי בסיבובו של הגלגל הפוליטי, נפלטו מחצר המלכות ומאורח החיים הנלווה לה. לבושות בבגד הזעפרן, ובידן קערת הנדבות, חצו את המפתן ויצאו לשוטט ברחבי הארץ.

המשוררות הראשונות שפגשתי בהן, בתוך האוקיאנוס של בורותי התל־אביבית, נכללו בטריגטה – אסופת שירים שפירוש שמה: שירת הנשים החכמות, או הנשים הזקנות בחוכמה.

זה היה קיצוני. אלה היו נשים נודדות שהתגוררו לבדן ביער, שחיו בקומונה כנזירות. את שיריהן כתבו על עלי דקל. השירים מופנים לממד האחר.

לְהִוָּלֵד בִּמְחִצַּת הָאֵלִים

צַמְתִּי וְצַמְתִּי

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר,

וּבְיָמִים מְיֻחָדִים.

עַכְשָׁו בְּרֹאשׁ קָרוּחַ בִּגְלִימַת זְעַפְרָן

אֲנִי אוֹכֶלֶת אֲרוּחָה לְיוֹם,

שׁוֹאֶפֶת לִהְיוֹת לְאֵל

וְאֵין פַּחַד בִּלְבָבִי.

דוגמה נוספת היא שירה של מיטא, אחת מחמש מאות המשוררות בקובץ.

וִתַּרְתִּי עַל בֵּיתִי,

וִתַּרְתִּי עַל יְלָדִי, עֶדְרִי,

עַל הַשִּׂנְאָה וְהַתְּשׁוּקָה,

וִתַּרְתִּי גַּם עַל בּוּרוּתִי,

עַל הַכְּמִיהָה עַד לַשּׁרֶשׁ,

עַכְשָׁו אֲנִי מְצֻמְצֶמֶת

וּדְמוּמָה.

 

התופעה הופכת למעין מיתוס, שנעשה לחלק מן המסורת הבודהיסטית. אנחנו נמצאים במאה ה־14 בקשמיר, בתקופת מערבולת של תורות: שאבניזם, סופיות, ונדטיק וכמובן הבודהיזם. על הרקע הזה צמחה לָלָה, אחת המשוררות הבולטות של תקופתה. לשיריה אופי כפול. בעין אחת מבט סבתי, והשנייה נועצת מבט חודר לתוך האפס. היא מסירה מעליה את כל מה שחוצץ בינה לבין המקור העליון: חייה הקודמים, משפחתה, אפילו בגדיה, וערומה מכל אלה היא שרה:

יֶשְׁנוֹ אֲגַם כֹּה זָעִיר

שֶׁזֶּרַע חַרְדָּל יְכַסֶּה עָלָיו בְּקַלּוּת,

וּבְכָל זֹאת הַכֹּל שׁוֹתִים מִמֶּנּוּ.

צָבִים, תַּנִּים, קַרְנַפִּים וּפִילֵי־יָם,

צוֹלְלִים לְתוֹכוֹ

וּנְפוֹגִים

בְּטֶרֶם הִסְפִּיקוּ לְהִוָּלֵד.

האני נָמֵס לגמרי בתוך השפה הזאת, מאבד את העבר והעתיד וחי בתוך רגע מתמשך של רוחניות טהורה. הבודהיזם, שאין לו חוקים מוקפדים או מצוות, מאפשר רליגיוזיות עמוקה בצד חופש. השירה אינה נלחמת עם הפנים האזרחיות של העולם. היא שורפת את החמץ של החולין ומעלה את כאבי המציאות באש הקדושה.

אנחנו שומעים גם את קולותיהן של משוררות היין היפניות, שהאני בשירתן, אף על פי שהיא אישית, נתפש באופן שונה לגמרי מהאני המערבי. שלמותו של העולם לא נשברת, לא על ידי בדידות או מצוקה, לא על ידי עוני או מסכנות. יש הרמוניה שגם הנפש הכואבת שייכת אליה באופן מסתורי כלשהו.

אחת המשוררות הבולטות היא אוּנוֹ נוֹקוֹמאצ’י, ששרתה בחצר הקיסרות בעיר הבירה וגורשה. הכבוד והתפנוקים, שהיו מנת חלקה בגלגול הקודם, נמחו כליל וללא צער. היא המירה אותם בערכי אמונה ופשטות. שירתה מלאת תשוקה, מעורבת הרהורים פילוסופיים.

הַלַּיְלָה מַעֲמִיק

לִצְלִיל קוֹלוֹ

שֶׁל הָאַיִּל הַקּוֹרֵא

וְחוֹזֵר אֵלַי,

קוֹל אַהֲבָתִי הַחַד־צְדָדִית

*

הַצִּיקָדָה שָׁרָה

בְּדִמְדּוּמֵי הַכְּפָר הַהֲרָרִי שֶׁלִּי,

הַלַּיְלָה אִישׁ

לֹא יָבוֹא לְבַקֵּר אוֹתִי

רַק הָרוּחַ.

*

הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוֹתַרְתָּ לִי

הָפְכוּ אוֹיְבַי,

בִּלְעֲדֵיהֶן

הָיִיתִי זוֹכָה

בִּרְגָעִים שֶׁל שִׁכְחָה.

משוררת אחרת, בת זמנה, איזוּמי שיקיבּוּ, הגיעה בשיאה לשרת את הקיסרית. למרות היותה נשואה ואם לבת, היתה לה פרשת אהבים עם בנו החורג של הקיסר. כתוצאה מן הסקנדל שהתעורר, התגרשה ונזרקה ממשפחתה. ביומן המפורסם שלה, הכורך שירה ופרוזה, תיעדה רומן אהבים נוסף, ועם מותו של אהובה אצ’ומיטשי במגיפה, אחרי שכתבה מאתיים וארבעים שירים לזכרו, חזרה לשרת בחצר.

שיקיבו וחבורת נשים שהקיפו אותה, כולל מוראסקי שיקיבו שכתבה את סיפורה של גֶנְזי, ידעו קרוא וכתוב, בניגוד לרבות מנשות התקופה. קומאצ’י ושיקיבו זוהרות כמשוררות הגדולות ביותר בזמנן. הן השיגו וירטואוזיות ויצרו תבנית של רפלקסיה ואינטרוספקציה. קימונו הצער שלהן הידק בחוזקה את בטנת הכעס. מתוך אפלת העבר הרחוק כל כך הן ניצבות לפנינו.

שיר אבל    🔗

אִם אֲנִי חַיָּה

מַה עוֹד אוּכַל לַעֲשׂוֹת?

אֲפִלּוּ הַצִּרְצָרִים

שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אֶת הָעוֹלָם כְּלָל

בּוֹכִים וּבוֹכִים בַּסְתָו.

*

חוֹשֶׁבֶת, לְפָחוֹת בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי נוּכַל לְהִפָּגֵשׁ,

מְנִיעָה אֶת הַכָּרִית מִצַּד לְצַד עַל מִטָּתִי

וְאֵינִי מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם.

*

שִׁיר לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה – שֶׁלֶג,

נִרְאָה לִי שֶׁעֲצֵי הַשְּׁזִיף

עָמְדוּ כְּבָר בִּפְרִיחָתָם,

אֲבָל כְּשֶׁקָּטַפְתִּי עָנָף, מַה שֶׁנָּשַׁר

כָּל כָּךְ דּוֹמֶה לִפְרָחִים

הָיָה הַשֶּׁלֶג.

*

כּוֹאֵב מִדַּי שֶׁהָפַכְתָּ עָשָׁן,

אֲפִלּוּ שִׁרִיוֹנָהּ הָרֵיק שֶׁל הַצִּיקָדָה

מַמְשִׁיךְ לְהִתְקַיֵּם.

*

ניסיתי להעביר אותן לעברית, כמיטב יכולתי. אלה הן ניצוצות בלבד משירת המזרח הרחוק. משהו בשלמות של האני והעולם נותר בהם, סובייקטיביות טרום-פרוידיאנית, האני שעדיין טרי מבריאת העולם. בגלגול אחר, יחד עם שאר המטלות, אסע למזרח, אולי להודו או יפן, ואלמד את השירה הזאת על בוריה.

 

פרק ח: המאראנוס: הסכיזופרניה של האני    🔗

1    🔗

מנין עולה בי תחושת הקִרבה אליהם כשאני קוראה את השורות האלו? “האנוסים, גם אחרי ששבו והתייהדו, עדיין חיו בניכור.”

מנין אותה הזדהות נטולת כל בסיס הגיוני או היסטורי? מנין דפיקות הלב המואצות, הרצון לסגור מאחורי את הספר ולנשום עמוק, כאילו מישהו מכה בי מבפנים?

אני מחפשת את המלה שתבטא את זה, קרבה שבתחושת האלם, האם אכנה אותה סכיזופרניה? פיצול? כפל־פנים?

הסיבה האחת תמיד מעוררת אי־נחת. לתחושה הזאת, הקרובה לתחושת האנוסים, ודאי ישנם גורמים אחדים. בתוך הערפול, קשה להניח עליהם יד.

לחוד, בבת־אחת או לחלופין, קחי משקפת צוללות, גם אז ספק אם תצליחי לשקף את הרצון האחד, השאיפה האחת, התשוקה האחת, כל אלה תגודדים יחד בזמן אחד.

כן ולא, זה ואחר, הכול ושום דבר. אבל המהלך דורש בחירה (לא רציתי אף פעם ילָדות אחרות מהילדוֹת שלי).

מה קורה לרצונות שלא מתגשמים? אולי הם מתחוללים באֵי־שם אחר של חיינו.

לא אלה מרעידים את הלב בפגישה עם אנוסי ספרד.

מנין תחושת הקרבה ההיא, הידיעה שאת נכללת באנוּסוּת?

כאילו שכבת הקיום המוכרת מכסה על פני שכבה עמוקה ממנה. כאילו את שייכת רק לכאורה, ובעצם אַתְּ עובֶדֶת הוויה אחרת, ואם תִּתּפסי תֵּעַנשי.

האם זה המקור?

ואולי משהו ממין החוויה ההיסטורית טבוע באפלת כל מי שמשתייך לסדרה הגנטית הזאת.

*

הכתיבה דורשת את השפה הנכונה, איך את בוחרת אותה?

יתכן שהשירה, או הכתיבה בכלל, מכתיבים, בניגוד לתפישה המקובלת, סוג של זרות כלפי עצמך. עצם היות הכתיבה לא נתונה לשליטת הכותב וברצונו אלא בשכבות חבויות יותר, שאין לו מגע ישיר אתן. מה ששכיח לכנות בשם “מוזה” הופך אותו לאדם התלוי בסוד שאינו ידוע לאיש מלבדו, ובעיקר לא לו. וכך הוא הופך משני לעצמו, “אנחנו שמאחורי אנחנו.”

הכתיבה שנתפשת כידיעת העצמי היא בעצם אי־ידיעת העצמי. הצורך לכתוב, בצד המלַוֶּה התמידי, הפחד מאי־יכולת.

הפְּנים תמיד מוצלח יותר מביטויו בשפה, מחדיר נימים של אי־ביטחון, ביקורת עצמית לעתים קטלנית, וחוסר חופש, או תלות כפויה בין שני עברי הנפש, כשהאחד לא תמיד ואולי תמיד לא סובל את האחר.

והיצירה נמלטת ממנו בעור שיניה.

*

ובין חברים?

אתה מנוע מלשתף אותם בעניין הכתיבה, וכאילו אתה מסתיר איזה סוד. כיוון שבדרך כלל אינך יכול להיות בקשר על הבסיס הזה, אתה משמיט אותו, מרגיש נטוש משני העברים, חלקי ואשם.

*

קראתי שאנוסי הדת השתמשו בכפל לשון לצד השפה הגלויה. היה עליהם לדבר בכמה קולות כדי להצפין מידע בתוך טקסט פשוט לכאורה.

שאלה: איך זה קשור לשירה?

תשובה: הרי החוץ והפנים אינם תואמים, ועל אחת כמה וכמה אם בַּפְּנִים יש יותר מפנים אחד.

שאלה: האם זה לא מקריס את גבולות האני, ואם כן, אם לא אותו, את מי רוצה הכתיבה לבטא? את מה שקרוי אני שהיא יודעת, או את האני שאינה יודעת? אני מנסה לתפוש למה מכוונת המלה “פְּנִים”. למגדל בבל שנבנה מזכרונות, נטיות מולדות, טראומות, נצחונות? האם את הקונגלומרט הזה רוצה הכתיבה לבטא?

תשובה: את לא יכולה להתעלם מן העולם שנתפש כעולם שבחוץ.

שאלה: אם נאמר שהשפה ניתנת באופן ספונטני, עד כמה זו בעצם עורמתה, המפתיעה את האני, כאילו הוא מציית לממד טרנסצנדנטי כלשהו?

*

משוררים נדירים, יכולתם מעבירה מקצת מן הנדירות שלהם בגדר חינוך לנדירות.

אלה בעלי יכולת רְאִיָּה שניתנה רק ביום הראשון, כשהעולם היה חדש והשפה חדשה והעין החדשה הפגישה אותם זה עם זה. לפני שהשבלונה התלבשה על האישון והלשון.

*

המטאפורה מנסה לחזור אל היום הראשון, אל הַרְאִיָּה הראשונית, כשהכמו הוא קפיצת הזמן.

2    🔗

מול שורת צריפי הרכבת, שם גרו ילדי הכיתה, עמד צריף לא גדול. הוא שימש לזקנים המעטים דאז כבית כנסת בימי חג ומועד, ובשאר הימים לצרכים שהשתיקה יפה להם.

ראינו בעניין הדתי מורשת נכחדת שעוד רגע תיעלם.

בחגים היינו פושטים על הגבעות, טרם חוקי הגנת הטבע, ממלאים את סלינו בכלניות, נוריות, עיריות ושאר פרחי השדה כדי לעטר בהן את הבמה המיועדת. סביבה חגגו אנשי הגבעה במחולות, בטקסטים חקלאיים ותנ“כיים, שנמזגו יחד כאילו היינו חבורה פאגאנית, המקדשת באופן מטפיזי את הטבע והחקלאות. מול השמש היורדת מאחורי הגבעה, מול השמים שהזהיבו את הקהל והבמה, חשנו קשר חזק לנוף, לקהילה, לחג. באשר לפן האלוהי של התנ”ך, אמרו אצלנו שבשומר הצעיר השמיטו מן התנ"ך את המלה אלוהים.

הפלג שלנו לא היה קיצוני עד כדי כך, לגבי רובנו המלה אלוהים היתה בגדר שטח מת. כתוב אבל פסוח.

לצל התפישה הקומוניסטית שריחפה מעל, מכריזה על הדת כאופיום להמונים, נוסף עומק הסתמיות והפחד מפני הריק שהמחפש מסתכן בו.

מה נמצא בבור העמוק ההוא?

החיים מלווים בתחושה שמה שישנו הוא מה שיהיה.

האם ביכולת השפה שלנו ליצור שפת אמונה, ליצור אלוהים? למי מתכוונת השפה באומרה זאת, האם הפצע לא גדול מן השפה?

כיסא    🔗

בְּרֹאשׁ הָהָר רָאִיתִי

עוֹמד כִּסֵּא

רֵיק,

וְאִם רֹאשׁוֹ מְגָרֵד שָׁמַיִם,

וְאִם נְבִיאִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים וְנֶצַח בְּחֵיקָם,

וְאִם אֲחָדִים פּוֹרְשִׂים אַדֶּרֶת

וְעָפִים מֵעֵבֶר לְכֹחַ הַכְּבִידָה,

עַכְשָׁו שֶׁקֶט

מִי מְצַפֶּה פֹּה לַדִּבֵּר?

הַבֵּט בָּעוֹרְבִים הַחַגִים מֵעַל רֹאשׁוֹ

כְּזֵר קוֹצִים שָׂרוּף,

שְׁמַע אֶת אִבְחַת הָרוּחַ,

שְׁמַע אֶת שְׁתִיקָתָן הַקָּשָׁה שֶׁל הָאֲבָנִים.

יוֹם וְלַיְלָה מַחְלִיפִים צִבְעֵיהֶם בְּנֶאֱמָנוּת

וְהַכִּסֵּא הָרֵיק

רוֹעֵד אֶל מוּל הָאֲוִיר.

בַּלְּמַעְלָה מַחְלִיף הַלְּמַטָּה אֶת גַּלֵּי הַקּוֹל

שֶׁל הַנִּדּוֹנִים וְהַיְּרוּיִים

וְאֶת אַנְחַת הָרְוָחָה שֶׁל הָרוֹאִים בַּחַלּוֹן

שֶׁהַבֹּקֶר הִקְדִים אֶת הַמָּוֶת.

העורב    🔗

לדן מירון

אָבִי הוֹרִישׁ לִי אֶת הָעוֹרֵב

מֵגִיחַ מֵעֲרֵמַת הַסְפָרִים

מְדַפְדֵף אֲוִיר

וּבְעִבְרִיתוֹ הַמְּצֻחְצַחַת קִקֵּק לְעֻמָּתִי

עַד אַל אֵין דּוֹר.

לֹא הִתְפַּלֵאתִי, הֵן כָּךְ דִּבְּרוּ

מֵאֲזוֹבֵי קִיר וְעַד פִּטְפּוּט רוּחַ

בּוֹרְאִים עוֹלָם חָדָשׁ בְּעִבְרִית.

אַיֵּה אַתְּ! קָרָא הַנָּצִיג.

חוֹשֶׂפֶת אֶת חָזִי לָעוֹרֵב שֶׁיִצְלֹב בִּי

אם הוּא שָׁלִיחַ, אַבָּא,

אֲנִי נָאוֹתָה, אָמַרְתִּי

וְהוּא עָנָה לִי מִן הַבֹּהוּ

אַל עַד אֵין דּוֹר

מַעֲנֶה נָבִיא, כִּי גַּם אֶל בֵּית הַסֵּפֶר בָּא

ולשְׁאֵלַת הַמּוֹרֶה

דָּמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי מְגֵרַת הַשֻּׁלְחָן

יָדַעְתִּי, זֶה הָעוֹרֵב שֶׁלִי

וּבַצָבָא וּבְעִדַּן הַיְלָדוֹת,

כְּשֶׁשּׁוֹטַטְתִּי עִם הָעֲגָלָה בַּגַּנִים,

עָף לְצִדִּי כָּבֵד וְכָהוּי

קַיִץ וְחֹרֶף.

מוּטָב לִזְכֹּר אוֹ לִשְׁכֹּחַ?

שָׁאַלְתִּי, וְעָנָה לִי בְּעַתִּיקוּתוֹ

בְּשָׂפָה שֶׁמִּזְּמַן זָחֲלָה הַצִּדָּה,

מַהוּ הָעוֹלָם אִם לֹא תִּרְגוּם הַפֶּצַע

אַל עַד אֵין דּוֹר

על נהרות    🔗

אִמִּי יוֹשֶׁבֶת עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

בּוֹכָה עַל חַיֵי בְּנוֹתֶיהָ.

שָׁנִים הֶחְלִיבָה עֲבוּרָן בָּאֶצְבָּעוֹת

תְּמוּנַת שָׁמַיִם

אֲבָל אֵיךְ תָּשִׁיר לָהֶן אַהֲבָה

עַכְשָׁו שֶׁתָּלְתָה כִּנּוֹרוֹתֶיהָ עַל הַשִּׂיחַ

אֶת הַפְּסַנְתֵּר וְהָאָקוֹרְדְּיוֹן.

לַהַק עוֹרְבִים קוֹרֵא מֵעַל הַמַּיִם

קְרַע קְרַע אֶת קוֹלוֹ הַיָּחִיד

וּמַרְפּוֹת בַּקַּרְקָעִית כַּפּוֹת הַצְּדָפִים

וְשִׁדְרֵי הֶאָצוֹת נִתְלָשִׁים מִקָּדְקוֹד לְקָדְקוֹד

וְאִמִּי נִדְרֶשֶׁת לִתְפֹּר יַחְדָּו

אֶת דַּעְתָּהּ הַקְּרוּעָה שֶׁל צִיּוֹן,

רִבּוֹא קְרָעִים מַצְלִיפִים

בְּיָדֶיהָ הָעֲיֵפוֹת מִמָּוֶת

וְהַנָּהָר מַמְשִׁיךְ וְזוֹרֵם

וו אהין זאל איך גיין    🔗

עַל פִּי תְּשׁוּבָתָהּ תּוּכַל

לְנַחֵשׁ אֶת דְּחִיפוּת הַשְּׁאֵלָה.

עוֹמֶדֶת לְיַד קֶרֶשׁ הַגִּהוּץ

אוֹ רוֹכֶנֶת לְיַד הַכִּיּוֹר, ווּ אָהִין זַאל אִיךְ גֵיין

הִיא עוֹנָה לִי, מְצַטֶּטֶת שִׁיר אִידִי יָשָׁן,

סָפֵק חִקּוּי לְקוֹלִי, סָפֵק בִּטּוּל.

רַק הַבֹּקֶר חָשַׁבְתִּי

נָסִיךְ דֶנְמַרְק הָיָה מֵבִין לְרֵעָהּ

טוּ בִּי וכו'. צְרִיחִי אַלְסִינוֹר כְּבָר מְשַׁסְּפִים

כּוֹכָב אַחֲרוֹן, גַּם אֶצְלֵנוּ

לֹבֶן הַשַּׁחַר כְּבָר נִדְחָק

מִבַּעַד סִדְקֵי הַקִּירוֹת.

הַנָּסִיךְ וְאִמָּא שֶׁלִּי

עֲדַיִן מְזַמְזְמִים אוֹתוֹ שִׁיר

הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַזֵק בְּאָזְנַי.

הַאִם יָרַשְׁתִּי זֹאת

אוֹ סוֹפְסוֹף הֵבַנְתִּי

טוּ בִּי וכו', אִיךְ גֵיין אִיךְ גֵיין

*

כָּךְ הַשָׂפָה נְגוּסָה

מִשִּׁמּוּשׁ אוֹ אִי,

וְגַם מַה שֶׁלֹּא נֶאֱמָר

מְנַקֵּר בַּחֲשֵׁכָה, עַכְבָּר שֶׁכּוֹסֵס

בְּיַרְכְּתֵי הַפְּסַנְתֵּר שֶׁאִמָּא פּוֹרֶטֶת עָלָיו

וַאֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁהִיא נוֹגַעַת

בַּיֵּשׁ בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ,

גַּם כְּשֶׁאֲנִי מִצְטָרֶפֶת

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם הִיא מְחַפָּה

עָלָיו אוֹ חוֹשֶׂפֶת.

 

פרק ט: ואם תצמיח כנף: נילס אולגרסן    🔗

גברת הולגרסן מדברת: עוד לא גילו אז את הדנ“א, וגם אם כן, זה לא היה מגיע לכפר הַנִּדח שלנו בקצה הפלך. אבל גם אם היו מגלים, אדם לא יכול להיות אחראי על הדנ”א שלו. מובן שלא רציתי שיִוָּלֵד לי ילד כזה, כנראה צאצא גנטי רחוק של איזה שודד פאגאני, שהופיע להתנקם בנו. מכאן הסירוב של נילס בננו להצטרף אלינו לביקור בכנסייה, התשוקה לפגוע בחיות הבית. אנחנו לא אחראים על זה שהפך ננס, מובן שלא הסכמנו, זה גם חרג מן ההיגיון שלנו שהחליט לטוס על אווז.

הסופרת סלמה לגרלף: זה לא הוא שהחליט, זה כאילו קרה לו.

גברת הולגרסן: למה זה לא קורה לאף אחד אחר, רק לו?

הסופרת: זה לא באמת קורה לו, זה בספר.

הגברת: ומה עם הילד האמִתִּי שלי?

הסופרת: זה רק הסבר, את צריכה לשמוח שיש הסבר לבן שלך.

הגברת: גם כן הסבר.

הסופרת: את בטח מכירה את הסיפורים שמספרים בכנסייה ואת האגדות הצפוניות. המיתולוגיה זה הדמיון שמוציא את הפנים החוצה בעירומו, כמו הזחלים האלה, החשופיות שמופיעות ללא עור. הפנים שבוקע החוצה קרוי מיתוס.

הגברת: את רוצה להגיד לי שנילס מסתובב עירום מגוף, לבוש רק במה שאת קוראת לו מיתוס?

הסופרת: את רוצה דוגמה מהמיתולוגיה? האי המתגעגע לכנפיו.

הגברת: את רוצה להגיד לי שכל זה שקר, שנילס שלנו אף פעם לא הפך לננס ואף פעם לא עף על אווזים?

הסופרת: גם את יכולה לעוף, אף פעם לא הרגשת את הצורך הזה?

הגברת: את חושבת שגם לי יש פְּנים?

הסופרת: עצמי עיניים, מתחי את הזרועות.

הגברת: אני עפה אני עפה, תודה שהראית לי את הדרך, אַדְיוֹ, אַדְיוֹ, המשק, הרפת, הבית, נילס יקירי, חכה לי. היי, גברת סופרת, את שומעת אותי? את חושבת שהפנים שלי יודע את הדרך? את חושבת שהוא יחזיר אותי שוב לאדמה?

 

פרק י: האם המלאכים יענו: הִילדה דוליטל    🔗

היא מזמנת אותם והם מופיעים מבלי להטיל צל על האגם למרגלות המלון, שבו היא מתגוררת זה כעשרים שנה. הרמס, הרקולס והלנה. גבריאל, מיכאל, אנָאֵל, תות, “גבירתנו”, קאספר, עזריאל, אוריאל, מלאכי השעה, חצי השעה והרבע.

היא חִלְּצָה אותם מתחת לחורבות העיר כשהקירות נפלו, ואולי הם שחילצו אותה מן העיר המופצצת, ניצולי השפה העתיקה, ניצולי העולם של נוא אמון, חברון, אשור, בבל, רומא, לונדון.

היא משתמשת באלכימיה כדי לחלץ מן הקריסטוגרמים של המיתוס הפיוטי, כמעין גולם, את הפרפר, מאפשרת לאירופה הגוססת בקיעת חיים חדשים.

לאחר שמלחמות העולם הרסו את תרבות המערב, ה.ד. חשה שמן המקורות העתיקים היא יכולה להיוולד בשנית.

הַמִּסְתּוֹרִין נִשְׁאָר.

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת

עַל זִרְעֵי הַזְּמַן

הַשֶּׁמֶשׁ, הַגֶּשֶׁם,

דֶמֶטֶר שֶׁבַּדְּשָׁאִים,

אֲנִי מַכְפִּילָה

אֶת אִיקָרוֹס שֶׁבַּגֶפֶן

מַקְפִּידָה עַל הַחֹק

שׁוֹמֶרֶת אֶת אֱמֶת הַמִּסְתּוֹרִין

עָלַי לְהַעֲנִיק שֵׁם לַחַיִּים

לַמֵּתִים

אֲנִי

הַיַּיִן הָאָדֹם.³

והשפה הפשוטה לכאורה, שבה היא משתמשת, אינה שפת השירה המקובלת, זו השפה שממנה נולדת השירה, השפה שהאלים והיוונים דיברו בה, אז, כשהדיבור היום־יומי היה בו־בזמן הדבר והמטאפורה שלו, ומי כה.ד., האימג’יסטית המובהקת, זיהתה זאת. עצם העובדה, עצם נקיטת השם, עצם הפנומנולוגיה היתה שירה. אלכימיה?

כְּשֶׁהָיִיתִי בִּמְחִצַּת הָאֵלִים

אוֹהֶבֶת נֶאֱהֶבֶת

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי נִסְעֶרֶת

בְּעַזּוּת כָּזֹאת

לִבִּי נָע בְּעֹנֶג

כְּמוֹ עַכְשָׁו

כְּשֶׁאֲנִי מְגַלָּה בְּאַהֲבָה

מַאסְטֶר חָדָשׁ.

קשה להאמין שאין מציאות אחרת מעבר למציאותי. ואנחנו נוכחים בכך אפילו בחיי היום־יום. מה שאנחנו מזהים כנכון ומתבדים, מה שאנחנו רואים ומאוחר יותר מבינים שהיה מצג שווא. השינוי שחל בנו עם השנים, כל המושג “השתנות” בנוי על ראיות שונות, ילידות מציאויות מתחלפות. האם קיימת מציאות רצופה חלופית שמאכסנת יצורים שאינם אנושיים, שאינם בני תמותה, בעלי תכונות שונות לחלוטין, בעלי נוכחות שונה והופעה אחרת? האם ניתן לזמן אותם ולחיות בשתי המציאויות בו־בזמן? טרם היוולד המדע היו מרבית התרבויות בנויות על עבודה לכוחות אחרים, שמימיים, על ניסיון להפיס את דעתם בפולחנים, קורבנות, מתנות, ושפת הסימנים שציירה את המפה הזאת היתה האלכימיה. היא עדיין קיימת בסתר לצד התרבות הרציונלית, והיא מתגנבת לתוך העולם המודרני באותות שונים: טארוט, אסטרולוגיה, נומרלוגיה, אפילו קבלה, שאמאניזם, חלומות, והמהדרין היו מוסיפים: גם שירה.

הייתי רוצה לחווֹת מלאכים, אבל אין לי אנלוגיה. האם השפה שלנו איבדה אותם, האם הם מופיעים רק בפני המאמינים, והעמדת הלשון, העמדת הפנים לא מספיקה? האם מה שקיים בשפה באמת קיים, ואם אעמיד פנים שאני רואה אותם באמת אראה, כמו אז כילדה כשחשבתי שאם אשכח את מות המתים שאיבדתי הם יחזרו לחיים?

*

אני עוקבת אחרי ה.ד., מרגלת אחריה. דרך ילדותה, ילדה יפהפיה, אביה האסטרונום (מה שקירב אותה לאסטרולוגיה), אמה המוראבית, אֵרוסיה המופרים לעזרא פאונד, לידת בתה, (היותה אם יחידה) בתקופה שהשפעת התפשטה באירופה והפילה חללים. בְּרַייר, כפי שכונתה ווינפרד אַלֶרְמָן, קרובה רחוקה שלה, הצילה אותה, ואחר כך חייהן המשותפים הסבוכים, החיזיון שראתה אז בדרכה לקורפו. והיא כעין ישו־אשה. תקופת השתיקה שלה ואז הפגישה עם פרויד, בימים האחרונים לפני הימלטו לאנגליה, וספריה ששיקפו צירוף של אלכימיה ופסיכואנליזה, שה.ד. ראתה גם בה מעין אלכימיה, אף שהתריעה בספרה על פרויד: “הקוסם לא תמיד צדק.”

היתה תקופה שלא מצאתי דרך. השירה שנתקלתי בה נראתה לי חסרת כובד. להפתעתי פגשתי את ה.ד. ששירתה היתה גם מניפסט תיאולוגי־פמיניסטי. את המיתוס הפטריארכלי תרגמה למיתוס נשי, וגם את המלאכים שהיו ברשות האסטרטגיה הגברית גיְּסה לרשותה. זה לא היה פמיניזם במובן הישיר, אלא הפיכת התרבות למן ראשיתה כמתחוללת בתוך התודעה הנשית. והצעד הראשון: שינוי המיתוס. הלנה לא נחטפה על ידי פאריס, אלא הסתתרה במצרים וכו'. בזמן שלא יכולתי להזדהות עם הפמיניזם כפשוטו, ולא עם התרבות האודיסאית הגברית, ה.ד. העניקה לי ממד חדש לשירה ולשירת נשים בכלל. עדות לפגישה עם הכוח הנשי.

הֵם אָמְרוּ

הִיא תְּמִירָה רְחוֹקָה וְעִוֶּרֶת

מְסֻחְרֶרֶת בְּגַאֲוָתָהּ הַגְּבוֹהָה

אבל עַכְשָׁו שֶׁרֹאשִׁי מֻרְכָּן בְּצַעַר

אֲנִי נוֹכַחַת שֶׁהִיא נְדִירָה בְּיוֹתֵר.

*

תולדות החיים לא מהוות אף פעם הסבר מוחלט. אני מנסה לעקוב אחרי הספרים שקראה. ביבליוגרפיה היא כמו קריאת תווי הפנים. אפשר לנחש את אישיותו של אדם על־פי מה שהוא קורא.

*

הרשימה משקפת, אבל אין להביט בה בחטף. ה.ד. עבדה על הנושא שנים, זו היתה עבודת חייה ואחד המוקדים המשפיעים על השקפת עולמה ושירתה. היא חיה שקועה בתוך האלכימיה ובנותיה. תרבות הניו אייג' נדמית כפרודיה על עולמה.

*

המלאכים אינם נדירים בהיסטוריה של התרבות. איזה מין הוא המלאך? שואל רילקה ועונה:

“מלאך הוא היצור שבו המאבק בין הנראה לבלתי נראה הגיע למיצויו. אנו הדבורים של הבלתי־נראה, אנו מלקטים את הדבש ומערימים אותו בַּכַּוֶּרֶת הגדולה הנעלמת. מלאך האלגיות איננו דומה למלאך שמי הנצרות, על כן הוא נורא כל כך עבורנו, הנותרים בעולם הנראה.”

*

הקבלה מספרת שבכל הרף עין אלוהים בורא מלאכים חדשים לאין מספר, שכל אחד מהם אינו נועד אלא לשיר רגע את תהילתו לפני כיסא הכבוד וְלִכְלות.

*

האם המלאכים של ה.ד. נענו לה כי קָרְאָה להם בשפה משלה? האם היתה זו תוצאת הטראומה של מלחמת העולם? איך לדבר עם מלאכים? האם צריך לקלף את המלים, או שהם שומעים את קול העירום הנפשי גם ללא פְּנִיָּה? אני מהססת אם לדבר על זה, בדומה לחשש לגבי מה שנמצא בתהליך כתיבה. ובכל זאת אני אומרת לעצמי, ספרי.

זה היה כמטחווי קשת מחומת ירושלים, שנה שהעניקו לנו, הכותבים, חופשה במלון ספוג השראה לשם עבודה. הייתי אז בעיצומה של סערת נפש, לא יודעת אם אני יותר כועסת או יותר אבלה. ואז הופיע האיש ההוא. כשהלך, ירד כבר הלילה. מן החלון נדמה היה שהחומה זוחלת ומתקרבת, כעין גוש אפל. מעל זהרו שמים מכוכבים. הייתי מובסת, חשבתי שלא היה עלי לפתוח לו דלת, אבל עשיתי ההפך מזה מתוך תחושת שווא

שהאהבה ניצחה. באותה אי־בהירות נרדמתי. התעוררתי פתאומית, חשה שישנה נוכחות נוספת בחדר. הסתובבתי וראיתי מישהו ניצב סמוך למיטה, זרם אור וחושך ירד מגבוה, או עלה מן התחתית, ידעתי שזה מלאך. מה שלא ידעתי אם הוא מן הטובים או מן הרעים, אם בא לקלל או לברך. הסבתי פני לקיר כאילו איננו שם. למחרת הופיע שוב, ומתוך אותה אי־בהירות לא פניתי אליו. האם בגלל זה לא הופיע שוב, לא בימים הקרובים ולא ברחוקים? אני תמהה אם מתוך סדקים שבשבר ההוא הופיעו המלאכים כקיימים, אבל נבצרים בגלל אטימות היום־יום. האם נשלח למעני והחטאתי את ביקורו בשל פחד, חוסר אמונה בגבולות היתכן?

*

בְּסוֹנָר לִוְיָתָנִים    🔗

בְּסוֹנָר לִוְיָתָנִים קָרָאתָ לִי

בִּתְשׁוּקָה עֲצוּמָה מִן הַיָּם,

בְּשׁוֹפְרֵי הַכֶּסֶף שֶׁל הַגַּלִּים קָרָאתָ לִי,

בְּקֹצֶר הָרוּחַ שֶׁל סַד הַקִירוֹת –

דֶּרֶךְ פִּקְקֵי הָעֲצָמוֹת אַתָּה לוֹחֵשׁ לִי בְּקוֹל

מְלֻבָּן כַּיָּרֵחַ הַשָּׁזוּף שֶׁל אֶתְיוֹפְּיָה

וּכְנֶגֶד כָּל צִפּוֹרֵי הַקֶּרַח, לוֹחֵשׁ אֶל תּוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַי 

הָעֲרוּמוֹת מִכָּל חִשּׁוּק.

אַתָּה הַהוֹלֵךְ עִם הַגַּב לַזְּמַן

מַחְזִיר אֶת הַדָּם לַגְּזָעִים הַיְּבֵשִׁים

וְאֶת הַנּוֹף לְשַׁדַּי

איקרוס    🔗

בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ צִפּוֹר פּוֹסַעַת

מַעֲדָנוֹת, עוֹד רֶגַע עוֹד רֶגַע –

כְּשֶׁתִּשַּׁק לָהּ הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת,

רַק אָז תִּמְתַּח כְּנָפַיִם.

הַיִּתָּכֵן שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִסְתַּכְּנוּ הַהוֹלְכִים,

הָעֵצִים וְהַמִּתְקַשִּׁים לָקוּם בַּבֹּקֶר?

אִיקָרוֹס הָעוֹסֵק בִּדְבָקִים,

הַאִם נִשְׂרַפְתִּי?

אוֹ זֶה דִּמְיוֹנִי הַפָּחוּם

שֶׁמְּסָרֵב לִכְנָפַיִם?

 

פרק יא: דבורה בארון מדברת    🔗

לפעמים חודר ריח הים חריף כל כך פנימה, עד שאם אעצום עיניים ארגיש שאני שם. לא, לא על החוף אלא ממש בקרקעיתו.

זמן ארוך לא ראיתי אותו. האמת, שכחתי כבר מתי.

זמן ארוך לא יצאתי מפתח הבית. ואם תשאלי למה, בעצמי איני יודעת, הנפש לא מגלה לי.

ציפורה בתי יורדת לחוף, אוספת אצות וצדפים. אל תדברי עם אנשים, אני אומרת לה והיא מביטה בי. מוזרה בתי, משהו לא עלה כשורה. אם תלוי בי הייתי יולדת אותה חזרה פנימה, פנימה. עד כמה פנימה? עד שאני נערה, שער העורב שלי ארוז כמגדל על ראשי. איך נראיתי? דומה לרחל מן המקרא, אמר אבי הרב. הוא, שלא ברוח הזמן לימד אותי כל שאני יודעת. אחר כך בעיר הגדולה, מפי אחִי למדתי, יושבת עם חבריו בחדר הקטן הטחוב והם מתווכחים ברתחה. העולם עולה באש, הם אומרים, הכול עולה בלהבות. לכן אני כאן, האם אני באמת כאן? שם, בחצרו של אבי הרב, היו אנשי העיירה מסתופפים, גברים גם נשים, עטופים, שלא כדרך החלוצים פה, בבגדים מהוהים כהים. קרן שמש יחידה חודרת מבעד לענן, מפזרת פתיתי אור אפרורי. עצום עיניים ותראה את הנצנוצים שהוא משליך בעלי העצים, בשלוליות. מרבית האנשים הללו באים לאבי שיפתור את בעיותיהם. הפרנסה לא מצויה, חולי ושאלות חבוטות שבין אדם לקונו.

מן החלון אני רואה את האנשים שלמטה. אני מכירה את מרביתם, גם את הפרה הברודה של השכנים שפורצת ברגע זה את הגדר. ברגע זה, מה אני אומרת, כולם אינם כבר, הכול עלה בלהבות. אחי, אבי. אבל לא סתם אמרתי, הרגע הזה טבוע במוחי, תמיד, מאז שאני כאן אני לא רוצה לְהֵחָלֵץ ממנו, לא יכולה, ולהפך, אני מטביעה אותו בְּסִיפּוּרַי. את שואלת למה אינני יוצאת מן הבית?

בחוץ הכול בונים תחת לשמש קופחת, זוהי עיר שסודותיה צרובי שמש, הכול גלוי. גם הסיפורים שהם כותבים והשירים, בזה אני בקיאה. אני עורכת אותם עם בעלי בעיתון הידוע.

הכול עוסקים במולדת הנבנית, מכים, דופקים, הורסים, אדמה חסרת שקט, נרגזת, עוד רגע נדמה שהיא תעיף את העומדים עליה. אני רואה בבירור, ואיך לא, הכול מואר. למרות התריס המוגף אני רואה את העכביש בפינת החדר, לא אקום להפריע לו. כל אחד טווה את הסיפור שלו. גם לי איש אינו מפריע, חוץ מציפורה העלובה.

– ציפורה, אפשר לקבל כוס תה?

מסכנה, והיא שופכת על המיטה, אבל אני לא קמה.

הערב יבואו הנה חבורת הסופרים העברים. אלה יישבו סביב מיטתי, דנים פחות בענייני ספרות מאשר בתחבולות הקיום. עכשיו, כשבעלי איננו פה, נסע לקבץ כספים לטובת היישוב, הם תלויים רק בי, שאדפיס, שלא אדפיס, מובן שאני מעדיפה שהוא זה שיעסוק בכך. כתיבה חדשה, שפה חדשה, הוא מלא התלהבות. ההתלהבות הזו שנואה עלי. נוח לי שאיננו פה, המסכן, מה לו לטפל באשה חולה וילדה פגומה. נישואין! כל בעל הוא תליינה של אשתו, ולהפך. אני לא אומרת זאת בקול, אני שותקת. סופסוף הלכו כולם, אני עוצמת עיניים. חצות. עכשיו שאקום ואצא מן הבית? איך אפשר, אם אני משוטטת על קרקעית הים.

 

פרק יב: אגדת שלושה וארבעה    🔗

או בשמה האלטרנטיבי: אגדת אחד ואחד.

אומר ביאליק: בדיעבד ככה הייתי קורא לסיפור הזה.

ביאליק משוחח עם הנסיכה, זו נטולת השם מאגדת שלושה וארבעה.

המקום: קפה ביאליק.

הנושא: מדוע הייתי קורא לאגדת שלושה וארבעה אגדת האחד והאחד?

המצע: נערה שלא יצאה מן הבית ומצאה אהבה.

שאלה: לְמַה כִּוֵן שלמה המלך בהושיבו אותך בראש המגדל?

– אבא הוא המלך והוא אינו ככל האדם, תמיד יודע מה הוא עושה, עובדה. זו הדרך שבה מצאתי את אהובי.

שאלה: האם ידוע לך שהעיקרון האהבי בקומדיות השייקספיריות הוא כי מי שאינו יודע את עצמו לא יוכל למצוא את בן הזוג המתאים לו? ובסיפור שלך, הגורל בוחר לך. האם ניתן לפסוח על ידיעה עצמית, או שאת חושבת ששייקספיר טעה?

– מר ביאליק, האם אני צריכה להתחשב גם באלו שחיו וכתבו אחרי זמני?

שאלה: האם את חושבת שמי שחודר לתוך מעגל הבדידות שלנו הוא נציג האהבה?

– והוא באמת הנציג, ממש לזה התכוונתי.

שאלה: האם את מצוידת בתעודת בגרות או בתעודה אחרת?

– אני לא זקוקה לתעודות, אני נסיכה.

שאלה: איך אפשר להטיל על הגורל את בחירת בן הזוג, בעוד לגַבַּיִךְ זה הגבר הראשון והיחיד שפגשת?

– זו בדיוק ההוכחה שזו יד הגורל.

שאלה: האם לדעתך האהבה היא ברק ורעם, או סוג של רְאִיָּה?

– לא צריך להתווכח עם האהבה, אלא לאהוב אותה בכל צורה שהיא מופיעה. הרי זה נס.

שאלה: ומה אם היה מופיע מישהו אחר?

– שפת האהבה היא לא אלגברה. באהבה לא משתמשים באִם.

שאלה: האם את קוראת סיפורים או שירים?

– אני נסיכה, אין לי יותר מדי זמן. תגיד לי, אדוני המשורר, למה לי לקרוא מה מישהו חושב על החיים? מה שמעניין אותי זה מה שאני חושבת על החיים, זה גם גורם לי להיות מקורית.

שאלה: יש בזה משהו. את בטח יודעת שארוטיקה מונחת בבסיס האמנות. בתור נערה אורגינלית, האם את יכולה לדבר על יחסי מין? את יודעת ודאי שבשפה העברית קשה מאוד למצוא מלים מתאימות לשיחה הזאת.

– נכון, יותר טוב לא לדבר, ממילא אני עוצמת עיניים בזמן ההוא.

שאלה: אומר משהו על עצמי. אני לא יכול להגיד שלא חיפשתי, אבל מעולם לא מצאתי, את יכולה לומר לי מה זו אהבה?

– לא, למה? העיקר שהיא באה אלי.

שאלה: ואם היא מעמידה פנים?

– מר ביאליק, בעצם גם אתה מעמיד פנים, אני חושבת שזה בא לך מרוב שירים.

שאלה: לא, נסיכה יפה, זו הבדידות, היא באה לי מרוב בדידות. טִפְּשִׁי, לא?

– הנה אראה לך שיר שכתבתי לאהובי.

– לאהובי:

רציתי למלא את פיךָ גרגרים

ופטלים, לגרגר את המרחק בינינו,

נזהרתי לא לזרות זבובי הירונימוס

לגַהַמֵן אותנו.

אני רוצה שתאחוז בסנסינַי

בונה בתי מים על קולך

– אני לא יודעת איך להמשיך.

שאלה: יפה מאוד. לא תיעלבי אם אומר לך שהשיר נבון ממך?

– זה צריך להיות אִכְפת לי?

 

פרק יג: מונדריאן: מחשבה יבשה גאומטרית    🔗

מתייצבות בנפלאותן חבצלות, אבל מונדריאן חודר מעבר לעלי, למכתש, מפלח את פנימן: מפה מפענחת את החזזית והאזוב, הדבורנית, מחושי החיפושית והפרפר, כל המתפלשים באבק הזהב גופים גאומטריים המה.

והאהבה? שִלדהּ משולש או גליל.

כך קופאים עצבי הכול על לוח התנועה.

בריסל, לונדון, ניו יורק, מונדריאן מחליף ערים, מחליף סטודיו. באשר הבית, שם הוא משלשל את הווילון השחור. לגביו, העיר נכבית, מסתלקות המכוניות, המון האדם. והנה נחשפים קו, נקודה, חרוט, משולש, אלו עצמות העולם.

אולי אלוהים לא משחק קֻבִּיָּה, אבל ודאי שהוא מתמטיקאי, כי אחרת מי לחש למונדריאן.

מה לעשות עם המוות (פָיוּם)⁴    🔗

עַל לֶחְיוֹ שֶׁל הַנַּעַר חֲרוּטָה צַלֶּקֶת,

אֲבָל לֹא מְדֻבָּר בְּפֶצַע

זֶה תָּמִיד קַיָּם.

הַנַּעַר מַבִּיט מֵעֵבֶר

וְאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָנוּ

מְצֻיָּר עַל אָרוֹן הַקְּבוּרָה

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ

מַה לַעֲשׂוֹת אִם הַמָּוֶת,

אֲנַחְנוּ הַנִּצָּבִים עַל סִפּוֹ,

מִי יַעֲשֶׂה לְמַעֲנֵנוּ אֶת עֲבוֹדַת הָאֵבֶל

יַחְלִיף אֶת הֶחָלָל בְּסִימָן

נַעַר דּוֹנַג הַדְּבוֹרִים, עָנֵה!

הַאִם הָאָמָּנוּת הִיא כִּסוּי?

 

חתימה: סביב שולחן הבדידות    🔗

המשתתפים יושבים ליד שולחן הבדידות, אלה שפרשו העולם על פי בחירתם משוחחים זה עם זה. כל אחד מהם מתוודה:

הילדה דוליטל

במלון, כשעזבתי את לונדון אחרי ששהיתי בה במשך המלחמות, נוכחתי שיש ברשותי עולם שלם של פרספקטיבות שונות, עתיקות ומסתוריות כחלונות הזכוכית של הַכְּנסִיָּה, אגד של כתבים שונים. גיליתי שכל אחד מאתנו מגלם את אחד מגיבורי המיתולוגיה. זה אפשר לי להבין את עצמי ואת האחרים.

אמילי דיקנסון 

בגיל שלושים, אחרי שגמרתי את הקולג' ופרשת אהבים לא ברורה לקוראים, לא יצאתי יותר מן הבית. הייתי משלשלת פתקים לאורחים שישבו בסלון. פרט לאחדים, לא ראיתי פני איש, להוציא את אחי ואחותי וחברתי סוזן. הייתי יוצאת רק מן הפתח האחורי של הבית לטפל בגינה ולשוחח עם ילדים או צוענים שעברו שם. את הריבות שעשיתי והלחם המיוחד שאפיתי שלחתי לשכנים בסלסילות בדואר אחותי שמעולם לא נפרדתי ממנה. כשאחייני נטה למות, רצתי בבהלת מוות החוצה. אהבתי אותו מאוד. ניהלתי קשר מכתבים עם מכותבים אחדים, עורכי עיתונים וכמה מאסטרים. האם היו אהובי? זה סוד. כשהרגשתי שאני עומדת לצאת מן העולם הזה, כתבתי לאחייניות שלי: “נקראתי.”

האם האדם עצמו יודע שהוא גאון? האם היותי סגורה בבית רמז או מנע ממני את הידיעה הזאת? האם להיות בלתי מובנת משמעו שהשירה שלך עלתה במעלה סולם המלאכים? או משמעו שהמצאת שפה, משל את מטורפת או אוטיסטית? מי יכול לדעת?

אריך מריה רילקה

כלום היו אלה הארמונות, הנהרות שיצאו בבקעה ובהר, מראה הים שנפרש לרגלי, או באמת קול שנשלח אל אדם שמעולם לא ידע במה הוא מאמין?

מונדריאן

סוד המבנה העשוי מעצמות העולם יכול לצוץ רק באפלת הנפש.

רוזה האדומה (רוזה לוקסמבורג)

ישבתי תקופה ארוכה בבית הסוהר. מה פירושו של חופש כשחצי העולם מדוכא בידי השלטונות ובידי עצמו?

הרבי מק.

זאת היתה מחאה? רְאִיּת הנולד? האמת היא בלתי ניתנת לתפישה כשם שהאלוהות היא מעבר לתפישת האדם. ניסיתי. אני לא חושב שאנשים ידעו מה חיפשתי, לשם מה הסתגרתי. האם ידעתי בעצמי?

מרסל פרוסט 

מותה של אמא שלי הוא שסגר עלי בדירה מכוסה קירות שעם, כדי שלא אשמע את רעש הרחוב. בשנים שנותרו לי כמעט ולא פגשתי באיש. עסקתי בכתיבת בעקבות הזמן האבוד. הייתי כמו ציפור גדול בתוך קן והאנימה מאכילה אותי בזיכרונות.

הגברות במנזר

ניסינו להמיר אהבת אדם באהבתו של ישו. איש לא יודע אם הצלחנו. טרחנו על זה הרבה בשארית חיינו. ברור שאהבת אלוהים לא יכולה לאכזב.

הָאָמְנם?

המאראניס

זה לא שנסגרנו בבית, עברנו לפורטוגל, משם להולנד, קהילה שלמה. אבל בתוכנו לא היה לנו חופש. להיות בעלי שתי אמונות שמתרוצצות בקרבך, זה אומר להיות בלי אמונה בכלל. שפינוזה הוא המורה שלנו והוא הצליח במה שלא הצלחנו: אם אתה מסתיר את עצמך בתוך עצמך, לעולם לא תוכל לקחת מעצמך חופש.

דבורה בארון

גם אם העולם לא נראה לך, את לא יכולה לשנות אותו, רק להסתייג ממנו. הסכנה היא שמה שמתחיל כמרד עלול להפוך לפתולוגיה. אבל לא היתה לי אפשרות אחרת. הכתיבה היא החוץ שלי.

משוררות המפתן

אנחנו לא שייכות לשולחן הזה. תודה, כבר שתינו סאקי. היופי היה הנחמה שלנו. שום דבר וולגרי כגון זעקה לא יכול היה לחדור אותו.

הדלת

מה אני רוצה להגיד לכם?

המשאלה שלי היא להיות פנים וחוץ בעת ובעונה אחת, כי בעצם, אם תסתכלו, הכול הוא מישור רצוף אחד, ופנים וחוץ הם רק שמות חיבה למצבים האנושיים. זה הרווח שהפקתי מכל הדיבורים האלה. עליך להרוויח ממה שקראת, אפילו אם אתה רק דלת.