סיפורי המקרא בנוסח הבדוים בסיני

שמע וכתב שבתאי לוי (שבו)

סיני 1967–1982

 

הקדמה לסיפורי התנ"ך    🔗

כשנפתח סיני בעקבות המלחמות עם המצרים, מייד התחלנו לחפש את עקבות אבותינו יוצאי מצרים הקדמונים. יש מי שעלה על כל ההרים למצוא כתובות, יש מי שחפש עתיקות. כל אחד לפי התעניינותו, ואני הלכתי אל הבדוים.

כשראו אותי הבדוים תושבי סיני שאלו: " האם אתה ישראלי"? אמרתי להם – “כן”!

אם כך הלא אנחנו קרובים ומוצאנו חד הוא שכן אברהם הוא הסבא שלנו וגם שלכם"! כך אמרו לי.

שאלתי אותם: “האם אתם מכירים מקומות שהיו בני ישראל שוכנים בהם בצאתם ממצרים”? אמרו לי “: מה זאת אומרת, היש מקום שלא היו בו יוצאי מצרים”? ומיד הראו לי סלע שהוציא ממנו משה את המים, את ההרים שעליהם עמד משה ודיבר עם האלהים שהוא “האללה” של הבדוים. ועוד הוסיפו והראו לי מצבות ומבנים, ולא היה מקום שלא הראו בו משהו הנוגע לאבותינו הקדמונים.

ופעם בא אלי ילד בדויי קטן כבן שמונה ושאל אותי כך: " יא –שבו– (זה שמי בישראל) האם הכרת את “מוסה”?

אמרתי לו: “למה אתה שואל”? אמר לי: “אני שמי מוסה ואבי סיפר לי הרבה עליו, רציתי לדעת אם גם אתה ישראלי שיצאת ממצרים”!

צחקנו מרוב הנאה ואמרתי לו: “חביבי זה היה מזמן”!

כך נודע לי כי אב מספר לבנו מסיפורי התנ"ך, בגלל שהדברים התרחשו במקום בו הם חיים. על כן שאלתי את הבדוים, אלה שהתארחתי אצלם: “הגידו לי במטותא מכם מנין אתם יודעים את כל הסיפורים המסופרים בספר הספרים שלנו”?

אמרו לי: “מה זאת אומרת, אין בדוי בסיני שלא שמע מאבותיו את סיפורי התנ”ך והם עצמם שמעו זאת מאבותיהם וכך מדור לדור הגיעו הסיפורים אלינו. ואתה עצמך האם שמעת על השיח' “שעיב”? אמרתי להם: "אכן שמעתי עליו ואצלנו הוא נקרא בשם “יתרו”!: "על כך דע לך – כך אמרו לי – שעיב זה היה השיח' של אחד משבטי הבדוים בימי קדם. ומכאן שהסיפורים שלכם הישראלים הם גם הסיפורים שלנו.

וכשהייתי יושב איתם בלילות סביב המדורה, היו מספרים בינם לבין עצמם מסיפורי התנ"ך. במיוחד אהבו את מוסה ואת סלימאן הוא שלמה המלך. מה עשיתי!? כתבתי את הסיפורים בדיוק כמו ששמעתי מפיהם. אף סיפור לא המצאתי מראשי. ולא רק זאת. אני עצמי הייתי מספר להם מספורי המקרא ומשלים את סידרת הסיפורים שלהם. על כן הנה הסיפורים המסופרים ליד המדורות באוהלי הבדוים בסיני.

קראו והתענגו!!!!!…..

 

משה הרועה נבחר על ידי האל להנהיג את עם ישראל    🔗

באותם הימים שלפני יציאת מצרים היה “מוסה” הוא “משה” רועה בסיני את צאן “שעיב” הוא “יתרו” כהן מדין.

ובסיני יש עמקים רחבי ידיים החבויים בין ההרים הרמים ודרך להגיע אליהם אין זולתי “מעבר אל ואטייה” המהווה פתח גדול בצפונו של אזור ההר הגבוה שמסביב להר קתרינה. והמעבר הזה מאפשר למי השיטפונות הזועפים לזרום בואדי אשיח' דרך נווה פאראן עד הגיעם אל מפרץ סואץ.

וכאן במעבר אל ואטייה נהג משה לנוח הוא ועדר העזים שלו בצל המצוקים בשעות הצהרים החמות.

באותו יום לאחר שנחו העיזים דיין, קם משה וקרא בקול מיוחד לעזים לקום ולהמשיך במעשה הרעיה שלאחר מנוחת הצהרים כפי שנוהגים כל הרועים בסיני. וכשנטו הצללים בשעת בין הערביים והגיעה השעה לחזור אל המאהל של יתרו, הבחין משה בעז אחת שהיתה חסר. תמה משה עליה לפי שהיתה עז טובה וציתנית ולא יתכן שסתם כך תעדר מן העדר. ליבו של משה החל להציק לו מתוך שחשש שמא קרה לה משהו לא נעים. מיד הורה לעדר לחזור למאהלו של שעיב והוא עצמו חזר על עקביו כשהוא קורא בקול לסמן לעז כי הוא מצוי בסביבה וכי אינה צריכה לחשוש מחיה רעה או ממשהו רע בהיותו דואג לה ורצוי לה שתמהר ותבוא אליו.

הוא קורא והעז לא באה: “ואין קול ואין קשב”!

החיש משה את צעדיו כי אמר: “אם העז לא נענית לי, סימן כי היא בצרה”! כשהגיע למעבר אל-ואטיה, ראה את העז רובצת על סלע במדרון ולידה גדי. זו נשארה במקום כי תקפו אותה צירים וכל עוד הגדי היה חלוש, לא יכלה להצטרף לעדר.

עלה משה אל העז, ליטף אותה ודיבר אליה ברחמים ובחיבה, לקח את הגדי אל חיקו וירד איתו לשביל כשהעז עוקבת אחריו. כך הלך בדרך אל המאהל של יתרו, כשמדי פעם היה מתעכב ומגיש את הגדי אל אמו ומסייע לו לינוק.

ראה אללה את דאגתו ומסירותו של משה ואמר: "ראוי לו למשה זה שיהיה רועה לעמי ישראל לפי שמצאתי אצלו לב רחמן והתמסרות לאם במצוקתה. כיוון שאללה דיבר בשבחו של משה בגלל אותה עז, שינה הסלע השחום שעליו המליטה את הגדי והפך צבעו להיות לבן. ואני ששמעתי סיפור זה מאחד מזיקני הבדוים החיים כיום בסיני, נוהג לבקר בכל פעם שאני עושה את דרכי באותו מקום ואני ניגש אל הסלע הלבן נהנה מצילו ומן הרוח הקרירה והנעימה הנושבת באותו מיפלש שבפתח המעבר ואני מסתכל אל הסלע המצוי שם, אשר משה נהג לשבת עליו ובדמיוני אני מעלה את דמותו של משה, כשהוא הולך בראש כל יוצאי מצרים ומוביל אותם אל הארץ היעודה ברון ובגאון. ומי שמבקש לזהות את הסלע שמשה נהג לשבת עליו באותו “מעבר אל־ואטיה” יראה שיח תומר צמוד אל סלע סמוך למצוק וידע כי הוא הוא זה המקום שבו הדברים מדוברים.

 

עקבות נאקת מוסה בסיני    🔗

בשעה שפרעה מלך מצרים היה רודה בבני ישראל ביד קשה. היה מוסה פונה אליו ומבקש ממנו בלשון טובה שיחדל להציק לעמו ישראל וזה המלך הרשע לא מסכים. כי זה טבעו לפי שהיה מוגבל ולא הבין מה העתיד זומם עבורו.

ומשה מאיים עליו ומביא מכות על המצרים, והשוטה הזה מכביד את ליבו יותר ויותר ודוחה את מוסה ואפילו פוגע בכבודו.

כשכלו כל הקיצין וזעקת בני־ישראל גברה מרוב הסבל, לא ידע מוסה מה לעשות. אמר בלבו: “אלך לסיני לדבר עם אללה להתיעץ איתו”!

רכב על גב הנאקה שלו, והיה מורה לה איך להגיע במהירות אל הר האלהים. נשאה הנאקה את רגליה ודילגה בכוח הקסם כמה דילוגים. בכל דילוג דרכה ברגל אחת על הקרקע. לאחר ארבעה דילוגים הגיע מוסה לסיני, קיבל הוראות חדשות מאללה וחזר למצרים.

מאותם דילוגים שאילצו את הנאקה לדרוך על הסלע, נוצרו חמשת השקעים בדמות כף רגל הנאקה המצויים כיום בסלעי סיני. עד היום שומרים הבדוים על העקבות, בנו סביבים גידרות אבן לשמור עליהן מפני עיזים וגמלים שלא ישחיתו אותם. למקומות האלה יקראו הבדוים “אימבארכה”, ובעת ביקור ידחף הבדוי ענפי רותם או צמח אחר בין אבניה, יפרוש ידו ויברך את המקום ויבקש מאללה כי יאציל לו חיים טובים ומבורכים.

והרי רשימת המקומות בהם מצויים עקבות הנאקה: –

1. ליד עיון מוסא.

2. ליד מעלה וטא היורד מהתיה אל מול קובת הקדוש “אבו קרי”.

3. במעלה ואדי סחאב ממזרח לקובת אבו־טאלב.

4. על המניג’ה בואדי פאראן.

5. על ג’בל מוסה ליד השביל לא הרחק מהפסגה.

 

חמאם־פרעוּן זכר לסופו של פרעה הרשע    🔗

בחוף מפרץ־סואץ מצפון לאבו זלימה מצוי מעין מים חמים ומערה עמוקה בצלע ההר שבתוכה מתאבכים אדים חמים. והמעין נובע למרגלות ג’בל פרעון ומיוחס לפרעה הרשע.

הופעת מעין חם דוקא במי המפרץ, קשורה לאגדה המסופרת מפי הבדוים.

ואלה דברי האגדה:

"בימי קדם בני ישראל היו עבדים לפרעה במצרים. ומוסה “זה משה האיש” הכריח אותו לשלח את בני ישראל לחופשי ויצא בראש אלפי בני עמו בדרכו לסיני.

בהגיע יוצאי מצרים אל חוף הים נדהמו לראות את המצרים רודפים אחריהם להשיבם להיות להם לעבדים. והים לפניהם וההרים מגבם ואין לאן לברוח. אך רוחו של מוסה לא נפלה בקרבו. הוא קרא בשם “אללה” והיכה במטהו בים והבקיע בו בקע לשנים עד שנוצר בו אפיק רחב שהתאים למעבר כל המוני עם ישראל אל החוף בסיני. ובני ישראל היו נבוכים למראה הים ומעשה הפלא שעשה מוסה ולא העיזו להכנס לאותו אפיק כשהמים חומה מימינם ומשמאלם, אך מוסה קרא לעמו בעוז “אחרי לים”! והוא עצמו בראש כמה מאצילי ישראל הגיבורים ירדו לבקע ואחריהם כל עם ישראל. בראותם את המצרים קרבים מאוד קראו בני־ישראל אל משה: “משה משה המצרים הולכים וקרבים אלינו ואוי לנו מהם. עשה משהו”!!

ומשה המשיך ללכת ואחריו כל עמו עם ישראל עד שהגיעו לחוף השני של הים וכל העת היו חוששים מחומות המים שמימינם ומשמאלם. כיון שלא אונה להם כל רע סר הפחד מהם וכולם ילדים נשים וזקנים צעדו באון אחרי משה. לקראת הסוף, החל משה לזרז את עמו להתקדם כי ידע שהמצרים הרשעים קרובים והם מסוגלים לעשות מעשים מרושעים בעמו ולא ירחמו על איש. תוך זמן קצר עברו החלוצים ועלו על החוף והתאספו על מדרון ג’בל־פרעון והיו מסייעים לנחשלים לטפס ולעלות על מדרגות הסלעים.

ומוסה עלה על שן סלע שבלט אל תוך הים וחיכה עד שאחרון הישראלים יעלה אל היבשה. וקול מצהלות המצרים וזעקות הקרב שלהם היו הולכים וקרבים ועוד מעט וגם פרעה שנסע במרכבת המלחמה שלו היה מגיע אל החוף. ומשה מיהר והניף את המוט אשר בידו כדי להכות במים ולהשיבם לאיתנם. ראה פרעה מה שמשה זומם לעשות וקרא אליו: “יא מוסה חכה, חכה, עד שאצא מהמים ואל תטביע אותי”!

ענה לו משה ואמר: “כשם שגרמת צער גדול לעמי בעבודת הפרך במצרים שלם תשלם בחייך אתה וכל צבאך”! ופרעה הבחין במוסה שאינו נענה לו והחל לזעוק ולהשתולל בתוך מרכבתו כאותו משוגע שניתבלעה דעתו. והיה מתחנן אל מוסה ואומר לו: “לפחות על תטביע אותי אתה יכול להטביע את כל צבאי אך רחם עלי. עשה לי טובה. כשהבחין פרעה שאין משה שועה לתחנוניו החל להתגעש ולהתרתח מרוב זעם […] כאותו משוגע שנתבלעה דעתו. והיה מתחנן אל מוסה ואומר לו: יא מוסה, לפחות אל תטביע אותי, אתה יכול להטביע את כל צבאי אך רחם עלי, עשה לי טובה”! וכש[…] פרעה שאין משה שועה לתחנוניו החל להתגעש ולהתרתח מרוב זעם, תוך שהוא נלחם במים שהחלו להטביע אותו. ומשה הניף את מטהו [???] פרעה וקרא: “כך יאבדו כל אויבי עמי ישראל”!

אמר והיכה במים וגל אויר בא והטביע את פרעה עד אחרון צבאו. ופרעה לא חדל לרגוז ולהתרתח מרוב זעם גם בהיותו טובע. ומרוב חרונו התחממו המים ועד היום הוא ממשיך לקלל את מוסה ומרתיח בזעמו את המים.

ומי שלא מאמין למה שמסופר על ידי בדויי סיני רצוי לו לבוא אל החוף לרגלי ג’בל-פרעון הוא “הר פרעה” ויראה שם את האדים שעולים מן הים מרוב שפרעה מרתיח אותם עד היום הזה, ולא רק זאת. פרעה קילל את המקום בעת טביעתו והגביר את רתיחתם ומכלל קללה הפך המקום לברכה. כי האדים נפחו ועשו בסלעים מערה עמוקה שהפכה למקום מרפא. כל מי שסובל מכאבי גוף נכנס לתוכה ומתאבך באדים ונירפא. כך זה עד היום הזה.

ואני עצמי ביקרתי בה וראיתי בדוים חולים יושבים בתוך אפלולית המערה ומתאבכים באדים החמים ומתרפאים. כך גמל מוסה לפרעה על כל הסבל שגרם לבני ישראל באותם ימים של עבדות. מגיע לו!!!

 

למה אשה הולכת אחר הגבר    🔗

ויהי בימי משול הפרעונים במצרים כשמוסה הופיע לפתע בסיני. יש אומרים כי הרג שם מישהו ועל כן ברח לסיני מנקמת ידי החוק, ויש אומרים כי מסיבה אחרת קם ועזב את מצרים. כך או כך, ברור לכול שהיו לו בעיות שבגללן נאלץ להימלט ממצרים ולמצוא לו מפלט, דוקא בסיני.

ולמה בסיני? כי ידע שכאן שוכנים בדוים שמקבלים כל אורח בסבר פנים יפות ויותר מכול נותנים מחסה לחסרי מגן.

בהגיע מוסה לסיני והוא לא יודע לאן ללכת, הוא ידע כי יש מנהג לבני המדבר להסתיר את אהליהם.

רצה להגיע אל איזה מאהל למצוא שם מפלט ולא עלה בידו. דבר אחד בכל זאת ידע שכל השבילים מובילים אל הבארות ושם יוכל לפגוש את בני המקום. בחר שביל אחד שלפי דעתו ראוי ללכת בו והלך בו כמה שעות עד שהיגיע אל באר אחת, והשעה היתה שעת הצהרים המוקדמת. ראה שם עדר צאן גדול רובץ בצל השיחים ונערה יושבת בצל סלע ולא עושה כלום. כיוון שזאת נערה, לא פנה אליה ואפילו לא ברך אותה, כי ידע שאנשי המקום נוהגים בנימוס שאין שני לו בכל הנוגע לנשים שלהם.

ישב מוסה בצד ולא אמר דבר. מדי פעם היה מעיף מבט אליה לבחון לפי לבושה מי היא ומאיזה שבט מוצאה. גם היא בחנה אותו, והיתה שולחת מבט מזווית עיניה, והשתוממה לראות איש לבוש בגדי נסיכים, מופיע לבדו כפליט במדבר.

והנערה היתה בתו של “שעיב” הוא יתרו כהן מדין מיודענו מן המקרא, איש נכבד בתוך בני עמו. לאחר שמוסה ישב שעה ארוכה, השתומם וחשב בלבו: “מה השטות הזאת. הלא היום גדול ועוד יש זמן לרעות. למה אין הרועה הזאת מובילה את צאנה אל ההרים לרעות”?

עבר כמה זמן והיא לא קמה לרעות צאנה, מרוב שהשתומם על התנהגותה, אזר עוז ואמר לה: “נערה בת נדיבים, שלמה אינך יוצאת לרעות. עוד היום גדול, השקי צאן ולכי רעי”!

הצביעה אל סלע אחד ואמרה: " האם אתה סומא שאינך רואה כי פי הבאר סתום באבן גדולה שאין בכוחי לגול אותה"?

שלח מבטו אל רגלי הסלע וראה שם את הבאר ואת האבן שעל פיה.

אמר לה: “אני אעזור לך”!

שם רגל מצד אחד של הבאר ורגל שנייה מצד שני, גלל את האבן בקלות כי היה איש רב כוח ואמר לה: “השקי הצאן ולכי רעי”!

נגשה הנערה, שאבה מים, השקתה את צאנה ויצאה לרעות. בדרך עברה ליד אוהל אביה יתרו. כשראה אותה השתומם ואמר: “יא עצפורה, מה יום מיומיים שאת מקדימה לצאת למרעה”?

אמרה לו: “אבי, איזה איש מצרי גלל את האבן מעל פי הבאר ועל כן הקדמתי”!

כששמע שעיב כי אדם זר ללא בית וללא מולדת יושב ומחכה שיזמינו אותו, אמר לה: " ולמה לא הזמנת אותו שישתה אצלנו ויאכל לחם"?

אמרה לו: “אבי, הריני נערה ולא לפי כבודי לדבר אל גבר ובמיוחד שהוא איש זר. אם תצווה עלי אלך וקראתי לו”!

אמר לה: “לכי בתי, חושי וקראי לו לאכול לחם בצל קורתי”!

חזרה עצפורה אל הבאר. ראתה אותו יושב על אותו סלע ומצפה למי שהוא שיזמין אותו. פנתה אליו ואמרה: “יא איש, אבי מזמין אותך אחר כבוד שתבוא לחסות בצל אוהלנו”! הלכו השניים היא לפנים והוא מאחור, לא מדברים ולא מסתכלים זה בזה כי זו דרכם של בני המדבר שהם צנועים ובעלי מידות טובות.

כעבור זמן רב הבחינה שאין קול צעדיו נשמע. פנתה לאחור וראתה אותו עומד רחוק ממנה ומסתיר את עיניו בכפות ידיו.

אמרה לו: “יא איש מה לך שאתה נעצר”?

חיכתה עד שהתקרב אליה והמשיכו ללכת היא לפנים והוא מאחוריה.

כעבור כמה זמן הבחינה שהוא מתעכב. פנתה אליו ואמרה לו: “אל נא תעכבני כי עסוקה אני”! המשיכו ללכת.

כעבור זמן נוסף נעצר בשלישית. דבר זה עורר את השתוממותה. פנתה אליו ואמרה“: שלוש פעמים נעצרת. אמור מה הסיבה ונלך לדרכנו בלי עיכובים”!

אמר לה: “לכי את אחרי והדריכי אותי בדרך הנכונה כי אני מתבייש כשאני רואה את שמלתך מתבדרת ברוח ורגליך נחשפות לעיני. לכי את אחרי והדריכי אותי בדרך הנכונה”!

עשתה כך והיתה מכוונת אותו ואומרת: "לך בשביל הפונה שמאלה, לך מפה לך משם ועוד כל מיני הדרכות, עד שהיגיעו אל אהלו של שעיב אביה.

מאז נוהגים כל בני המדבר ללכת לפנים ונשותיהם מאחור.

 

סלע המים בנווה פאראן    🔗

בדרך העולה לנווה־פאראן שם לרגלי ג’בל סירבאל, ניצב סלע שהוא חצוי לשנים כאילו חתכו אותו בסכין. אנשי המקום קוראים לו “חג’ר־אל־ח’טטין” והוא קדוש עליהם מאותה מעשה שעשה בו מוסה בצאת ישראל ממצרים. וכך היה המעשה: – –

עייפים ויגעים הגיעו מוסה וכל עמו ממצרים למבואות נווה פאראן לאחר שניצלו בקושי מידי פרעה וחילו. משאת נפשם היתה להגיע אל הארץ היעודה. הצמא התיש את כוחם כי המים אזלו מכליהם, ואין במה להשקות את התינוקות והקשישים. מרוב דרישה למים היו העוללים חלושים. ראשיהם נחו על כתפי אמותיהם, ולא היה בהם כוח אפילו לבכות.

צעקו האנשים אל מוסה ואמרו לו: “יא מוסה, כך אתה מוביל אותנו בואדי הזה להמיתנו בצמא”!!?

והואדי הוא ואדי פאראן שהרי גרניט שחומים ואדומים עוטרים אותו ועומדים עליו זקופים משני צדדיו ופסגותיהם ננעצות בלב השמים.

אמר להם מוסה: “עוד כמה רגעים ואנחנו בנווה פאראן, שם זורמים מים חיים בשפע. התאמצו עוד קצת ורוויתם מים”!

כל העם נשמע לו כי מוסה נערץ על הכל, ודברו בא לו ישר מפי אללה.

כשהגיעו למקום בו מצוי “חג’ר־אל־ח’טטין” הרים מוסה את ידו ועצר את המסע והודיע, כי עליו לבקש רשות ממלך המקום לעבור בארצו. מיד שלח שליחים אל המלך של הנווה לאמור: “מוסה מנהיגנו דורש בשלומך, ומבקש רשות לעבור בארצך. ממי הנחל נשתה כי צמאנו מאוד, בתמרים ובגנים לא ניגע לרעה, רק בדרך נלך”!

אמר להם אותו מלך: “איש מכם לא יעיז לעבור בארצי. שובו על עקביכם מצרימה, כי אתם עבדים פורקי עול. מים לא תקבלו ממני”!

אמרו לו: “רחם על עוללים ויונקים שנפשם נמקה מצמא. בכסף נקנה את מימינו ואל תירא כי לא באנו לכבוש את ארצך”!

אותו מלך היה רשע במיוחד וליבו לב אבן. גרשם אותם שליחים מעל פניו ומייד גייס את כל צבאו להילחם ולהחזיר את בני ישראל לידי המצרים.

חזרו השליחים ופניהם נפולים וסיפרו מה עלה לשליחותם. ראה מוסה את לוחמי בני ישראל שהם חלושים מרוב צימאון, וידע כי לא יהיה בהם הכוח לעמוד בפני מלך נווה פאראן וצבאו.

אותה שעה שמוסה היה נתון למחשבות איך להציל את עמו מן הסכנות שעמדו בפניו, ראה סלע גדול עומד ניצב לרגלי ההר. מיד הניף את מטה הקסמים אשר בידו ואמר: “סלע סלע גוזר אני עליך שתוציא מקרבך מים”!

הסמיך ציווי למעשה והיכה בסלע בכוח רב ובקע אותו לשניים. מן הסדק שנוצר החל לנבוע מעיין מים זכים אשר זרף בשטף בנחל. וכל העם עמדו נדהמים למראה הנס שעשה משה לעיניהם. אז אמר מוסה לאנשים: “הינה אללה נותן לכם מים שתו ורוו”!

מיד עטו האנשים על פלג המים והירוו את צמאונם עד שפג עלפונם וחזר בהם כוחם. ערך מוסה את הלוחמים בגדודים גדודים והורה לשרי הצבא מה לעשות ויצא על מלך נווה פאראן למלחמה.

תוך זמן קצר גברו בני ישראל על צבא נווה פאראן והביסו אותו ועברו בשלום עד שבאו למקום שהיו צריכים לחנות בו בדרכם לארץ היעודה.

מאותם ימים שלפני אלפי שנים נתקדש הסלע הזה. עד היום נוהגים תושבי סיני לשים אבן קטנה לרגלי הסלע לאות ברכה בעברם לידו. מרוב שעוברי אורח שמים אבנים, נוצרו גלי אבנים גדולים. “רוג’ומים” יקראו להם הבדויים. הלא הם מצויים שם על אם הדרך עד היום הזה.

 

הסנה שהציל את בני־ישראל מן הקפאון    🔗

קור עז שורר בחורף בהר הגבוה באזור הר קתרינה. מי שמזדמן לשם בימות החורף ומבקש ללון בחיק הטבע לא ימצא מחסה מן הקור. כי אין שם מערות ולא נקיקים כמחסה מן הקור. לדברי הבדוים קרה המקרה בעת מסע עם ישראל בסיני בצאתו ממצרים שהגיע להר הגבוה באחד מימות החורף שבהם שרר קור עז. והסיפור הוא כזה:

"בין יתר המסעות של בני ישראל בסיני, הם הגיעו להר הגבוה לאזור ג’בל־מוסה והימים ימי החורף שבהן הקור עז ומקפיא את המים במעינות ובגבים. ובני־ישראל לא היו מצויידים בלבוש חם ולא במצעים ללינה שיגנו עליהם בשנתם בלילה. בחפשם מקומות סתר מן הרוח ומן הקור העז בינות לסלעים, לא מצאו דבר. והם עיפים מן הדרך וזקוקים למנוחה ואין היכן להשכיב את הפעוטות שביקשו לנום. בלית ברירה שוטטו האנשים וקוששו זרדים ממה שמצאו להבעיר אש. וכידוע אין האזור שבו נמצאו, עשיר בצמחיה. ולא רק זאת – לא היו בידיהם אבני צור להבעיר אש כי חשבו שימצאו כמותן בהר הגבוה כמו שמצאו בסיני עד הלילה הזה, כי הסלעים עשויים מגרניט שאין בה אבני צור. במר ליבם פנו אל משה בצעקה: “משה משה, אין במה להבעיר אש”! הם צועקים אליו מכל עבר וצעקתם מתערבת בבכי ילדים הרועדים מקור ומשה פונה כה וכה לראות מאין תבוא עזרה.

עוד הוא תוהה ופלא גדול התרחש לעיני האנשים. שם במורד ההר בואדי נתגלה סנה בוער והאש קורצת לאנשים ונוסכת בהם תקווה.

מיהרו הגברים אל הסנה לקחת אש להבעיר את המדורה המשפחתית שלהם. ומה השתוממו לראות שבהתקרבם אל הסנה נעלמה האש ממנו ביד נעלמה. ומשה הבין כי אללה רומז להם שלא להתקרב מרוב קדושה. מיד הורה לאנשים להתרחק מן הסנה. ובהתרחק ההמון מן הסנה שבה האש להבהב מבין עפאיו. חשב משה כי הוא רשאי להתקרב אל הסנה ושם פעמיו ללכת אליו ולקחת ענף בוער. עוד הוא מתקרב ושוב האש נעלמה וקול “אללה” נשמע ממרום: “יא משה יא משה, של נעליך מעל רגליך כי המקום קדוש הוא”! השיל משה את נעליו ונגש אל הסנה. וראו זה פלא האש שבה לבעור בסנה כמקדם. כל העם הבין כי נעשה נס משמים וכולם השילו את נעליהם וכרעו על ברכיהם והודו “לאללה”. אז נגש משה אל הסנה וכרת ממנו ענף בוער ועלה אל משכנות בני עמו ישראל והיה עובר ממשפחה למשפחה ומבעיר את מדורותיהן, והחום שרר בכל, והנעים את שנתם של כל יוצאי מצרים.

כך הושיע הסנה את בני־ישראל מן הקפאון בלילה ההוא במרומי סיני.

והבדוים ביודעם על הנס שנעשה במאמר אללה לבני ישראל, נוהגים עד היום בעלותם במעלות ג’בל מוסה להתפלל עליו ביום העצרת שלהם אחת לשנה, הם חולצים את נעליהם לרגלי ההר ליד המדרגות הראשונות, ועולים יחפים אל ראש ההר.

ואתה התייר לכשתזדמן ליום עלייתם של הבדוים לג’בל מוסה ותראה את נעליהם מונחות בין הסלעים, אל נא תשלח ידך בהן ואל תחמוד אותן כי באותה שעה הבדוים מצויים על ראש ההר כשהם מתפללים ומודים לאללה על הנס שעשה לבני ישראל באותו ליל קיפאון.

 

ג’בל מניג’ה שמעליו דיבר משה עם האלהים קדוש לבדוים    🔗

מוסה – כך יקראו הבדוים למשה – היה נוהג את עמו במדבר בצאתו ממצרים. הוא היה שומר עליו מפני אויבים וחיות רעות, דואג להזנתו ולכל צרכיו. בכל ענין קשה היה מוסה מתיעץ עם “אללה”. בשעת הצורך היה עולה על ג’בל מניג’ה אשר בנווה פאראן, משוחח עם אללה ומקבל ממנו הוראות לעניין זה ואחר.

וג’בל מניג’ה עומד לרגלי ג’בל סירבאל האדיר, במזרח נווה פאראן, אשר מצוקיו זקופים ומגיעים עד לשמים. יש אומרים שאללה שכן על ג’בל סירבאל וממנו דיבר אל מוסה, ויש הטוענים שלא כך המעשה. מכל מקום מוסה היה עולה בשביל המתפתל עד לראש ג’בל מניג’ה, שוהה שם כמה זמן, מדבר עם אללה וחוזר למקומו. עברו כמה שנים ובני ישראל המשיכו בדרכם לארץ היעודה, ובמקומם באו הבדוים והיו לתושבי סיני. כל אותן שנים שררו יחסי אחוה בינם לבין בני־ישראל, כי שמו של אללה היה גדול בעיניהם, ומוסה היה נכבד עליהם כמו שיח' גדול. מרוב חיבה למוסה, נתן לו שעיב – הוא יתרו –השיח' שלהם את בתו צפורה לאשה.

כידוע ברח מוסה מפני פרעה לסיני. זקני הבדוים מספרים כי מוסה הרג מצרי ועל כן בא לסיני למצוא מחסה אצל שעיב. קיבל אותו שעיב בכבוד גדול ועשה אותו רועה לצאנו. וכך רעה מוסה את צאן יתרו עד שנתבקש על ידי אללה לחזור למצרים להנהיג את בני ישראל, ובהיותו רועה היה נודד בראש העדר בכל הואדיות וכל כל ההרים וכשבא מוסה בראש צבאות בני ישראל, היו ההרים מתגאים אחד בפני השני ואומרים: “עלי רעה מוסה את הצאן לפניך”! אפילו הבארות היו משתבחות במוסה ואומרות: “ממני שתה מוסה מים והשקה את צאנו”!

ולפי חוקי הזמן, השנים נקפו ויובלות עברו ונתרחקו מאותם ימים גדולים שבהם חנו בני ישראל בסיני. הערצתם של הבדוים את מוסה לא פסקה בכלל. לפי אמונתם של הבדוים רוחו של מוסה מרחפת על פני סיני עד היום והוא דואג לעדריהם מרוב שאהב את סיני ואת הימים שהיה רועה את צאן שעיב. על כן קבעו שפעם בעיד אל “עשורה” שהוא ראש השנה של הבדוים עולים לרגל אל ראש ההר ושם מקימות הרועות טקס מיוחד לשמו של מוסה.

רועה שהעדר שלה נקלע למצוקה נושאת את עיניה אל פסגות הרי סיני ואומרת: “יא מוסה ראה אותי בצרתי וחלץ אותי ממצוקתי”! והיא מיד נענית.

אם למשל התנפל נמר על עדר והוא קוטל בו עזים, מספיק שהרועה תפנה בקשתה אל רוחו של מוסה ובדרך פלא חדל הנמר ממעשיו.

ובסיני נחל גדול מצוי בו “פאראן” שמו. והוא מצוי לרגלי ג’בל מניג’ה ושם בפסגת ההר יש מקדש קטן בדמות גידרה עגולה שנבנתה על ידי הנבטים שאף הם קידשו את ההר הזה. ולמה דוקא על המניג’ה? זאת משום אמונתם כי מעל ההר הזה דיבר מוסה עם האלהים. ומניג’ה בערבית פירושה “שיחה” ומכאן השם ג’בל מניג’ה שפירושו בערבית הר השיחה.

על פסגת ההר יש טביעת כף רגלה של נאקת מוסה שעליה רכב ברצותו לדבר עם אללה ועקב זאת מחזקת את האמונה של הבדוים כי אכן על ההר הזה ביקר משה ברצותו לדבר עם האלהים וכי לא כל הר ראוי לכבוד הזה.

ומוסה היה רועה צאן על כן הוא נחשב כפטרון העדרים בסיני עד היום, ועל כן כל הרועות הבדויות רואות בו את הדמות המקודשת ומעריצות אותו במיוחד. ופעם בשנה בחג “העשורה” שהוא ראש השנה אצל בדויי סיני, מתקיים טקס מיוחד על ההר שבו הן מעלות את העדר שלהן אל פסגת המניג’ה. בהגיע הרועות אל הפסגה, הן מקיפות אותה יחד עם עדרן שלוש פעמים. לאחר מכן הן מכניסות את העדר שלהן לתוך הגידרה, ושם הן חולבות את העזים ומתיזות את החלב לארץ ואומרות: “יהא חלב זה קודש לך יא מוסה”!

לאחר החליבה הן זורות מחול הגידרה הקדושה על ראש העזים ואומרות: “יא מוסה ברך את העדר שלי שיפרה וירבה וברך את ההרים בשפע מרעה”!

בתום הטקס הזה, הן שולחות את העדר לרעות באופן חופשי על מורדות ג’בל מניג’ה, כדי שימשיכו להיות תחת חסותו של מוסה. בינתיים יושבות כל הרועות ועורכות סעודת קודש ליד הגידרה, פורשות את לחמן ואוכלות מתוך אמונה שרוחו של מוסה מרחפת עליהן.

מכלל קיום טקס העליה לרגל של העדרים זכו העזים ליחס מיוחד. ביום זה הן זוכות לפינוק שלא כבכול ימות השנה. ביום זה מקשטות הרועות את העזים וצובעות את ראשן בצע חום הדומה “לחינה”, וגם מפנקות אותן במאכלים משובחים שכוללים גרעינים מבושלים וממותקים בסוכר. וביום זה אסור לכעוס על עז סוררת שחדרה לאוהל והחלה לחטט בשקי המזון. כי יום חג הוא לעזים ויום זיכרון למוסה אביר הרועים.

ביום זה גם צעירי הבדוים עולים על ג’בל מניג’ה להשתתף בסעודת הקודש יחד עם הרועות. והלא ידוע שהבדוים אוסרים על הצעירים לקרב אל הבנות ביתר ימות השנה מלבד ביום זה שבו הם מורשים לבוא ולהתרועע עם הרועות וכל זאת כדי להרבות את השמחה של בני הנעורים ושל העזים.

וכל מי שעלה למניג’ה אדם או עז וערך את הטקס המקובל ירד משם מלא הנאה ושבח למוסה שגרם לחגיגיות ולהנאה שאין מושלה במדברו של סיני.

 

מוסה רוצה לראות את אללה ומעשה הגומחה על ההר    🔗

בסיני יש כמה הרים שעליהם עמד מוסה ודיבר עם אללה. אחד מהם הוא ג’בל מוסה, שהוא הר נמוך לרגלי ג’בל קתרינה. פסגת ג’בל מוסה כולה עשויה מקשה אחת מסלע גרניט שחום. על פסגתו בצידה המזרחי מצויה גומחה שגודלה כקומת אדם שנעשתה בדרך פלאית. וכך מספרים הבדוים על הגומחה הזאת: –

יום אחד אמר אללה למוסה: “יא עבדי, לך והיית מנהיג לעמי ישראל והבא אותו לכאן שיעבדו אותי כמו שצריך ולפי קדושתי”!

אמר לו מוסה: “הריני מוכן ומזומן לרומם את שמך ויותר מזה”!

ומוסה הולך ובא אצל אללה ואף פעם לא ראה אותו, ולא ידע מה מראהו, כי הכיר אותו רק מדיבורים שהיו ביניהם. והוא מאוד השתוקק לראותו.

על כן העיז מוסה ואמר לרבון העולמים: “דע לך שאין לי אלוה בלעדיך, וגם אני יודע שאתה האל הגדול מכל האלים שבעולם, ואיך זה שלא התגלית לי ואיני יודע איך אתה נראה”?

אמר לו אללה: “לא כדאי לך, חוץ מזה איש לא ראה ולא יראה אותי לעולם”!

אמר לו מוסה: “אם כך, איך אדע מי אתה”?

התחיל לחשוד באללה שמא הוא מסתיר ממנו איזה פגם. הבין אללה מה מציק למוסה לפי שאין כמוהו יודע כל חיקוי לב ושומע כל רחש בלב כל יצור, עד שאמר למוסה: “יש סכנה בראייה זו שאתה מבקש”!

שידל אותו מוסה ואמר: “אולי בכל זאת יש אפשרות לראות משהו, נסה”!!

אמר לו: “התכונן ואל תיבהל כי המראה אשר תראה, יהיה קשה עליך מאוד”! ומוסה היה עומד על פסגת ההר באותה שעת שיחה כשהוא נשען בגבו אל צוק השחום האדיר העשוי מקשה אחת.

עמד מוסה מוכן ומזומן לחזות במראות אללה פנים אל פנים. לפתע רעד נורא התחולל במאמרו של אללה, ורעש מחריש אזניים התגלגל ברעמים אדירים מראשי ההרים ומלא את כל הגיאיות ומרחבי ארץ וההרים רקדו כאותם אילים שחזרו בשמחה מן המרעה. נבהל מוסה מכל מה שהתרחש סביבו וכבר התחיל להתחרט על בקשתו. לבסוף, נפסקה הטלטלה והרעמים רחקו ונמוגו עד למדין במזרח, ושקט ודממה שררו בכול. כך עמד מוסה מבוהל ומשתאה, ומחכה לראות את אללה בכבודו ובכל תפארתו.

כשנרגעו על ההרים הגיעה שעתו של אללה לקיים את הבטחתו למוסה. הוא הפעיר פתח קטן בשמים, והפנה את ראשו וגילה למוסה את זווית עינו. מרוב שהדבר היה אלוהי, לא יכול היה מוסה שהוא עשוי מבשר ודם לעמוד בפני הזוהר והיפעה. אימה ופחד תקפו אותו, רצה להסתיר עצמו ולא יכול כי הצוק מאחוריו. מרוב הבהל נלחץ מוסה בכוח אל הסלע וצעק: “די, די! איני מסוגל לראות יותר”!

הוסיף אללה ואמר לו למוסה: “חכה עד שאראה לך לפחות את כל העין שלי”!

אמר לו מוסה: “מספיק לי, עכשיו אני יודע כמה נורא הודך ואין כמוך אדיר בכל הארץ”! הלך לו אללה ונעלם והסתלק במעמקי השמים. ומוסה שמרוב בהלה נלחץ אל הסלע מצא עצמו תוך שקע שיש בו חלל כמדת גופו. זו היא הגומחה המצויה היום על פסגת ג’בל מוסה.

 

אללה מנסה את מוסה    🔗

אללה הוא שמינה את מוסה להנהיג את בני־ישראל במדבר. בכל פעם היו השניים מדברים זה עם זה, אללה אומר למוסה מה יעשה והוא עושה. את קולו של אללה היה מוסה שומע ומעולם לא ראה אותו. מיום ליום היתה התענינות מוסה בצורתו ובמראהו של אללה גדלה והולכת. כי לפי המעשים המופלאים שעשה אללה מתקבל הרושם שדמותו עולה ביפעתה על כל דמיון.

ומוסה מאוד משתוקק לראות את אללה כמו שהוא בכל הדרו, אך לא העיז לבקש זאת ממנו. כי אמר: “לו רצה אללה להופיע לפני, בודאי היה עושה זאת בעצמו כי מי כמוהו יודע עד כמה אני להוט לחזות בו”?

הימים היו עוברים ומוסה נוהג את בני־ישראל במדבר והסקרנות שלו לא מרפה ממנו. מוסה רוצה לדעת יותר על אללה, והוא מסתיר במכוון את עצמו. מחוסר ברירה היה מוסה שוקע בהרהורים ומדמיין לעצמו את מראה אללה ותכונותיו. פעם שאל את עצמו: “אללה ישן בלילות או לא”?

מרוב מחשבות הגיע למסקנה שאללה לא ישן בכלל, כי אם יישן לרגע כל סדר העולם ישתבש. הים יציף בגליו את היבשה, אבנים יפלו מלמטה למעלה ורשעים יברחו מהגיהינום, ועוד ועוד…..

לפי דעתו, לא יכול להיות שאללה יישן אפילו לשנייה אחת. ובכל זאת עולה השאלה: “איך הוא יכול לשאת חוסר שינה”?

מרוב מחשבות החליט לפנות ישירות אל אללה ולהעיז לשאול אותו.

פנה אליו ואמר לו: “יא אללה, יש לי לשאול אותך שאלה, האם אפשר”?

אמר לו: “שאל כל מה שתרצה”!

שאל אותו: “לפעמים אתה ישן”?

ענה לו: “אף פעם”!

אמר לו מוסה ואיך יתכן שתהיה ער עד נצח נצחים“? לא האמין לאפשרות כזאת. אללה לא רצה לגעור בו על קוצר מחשבתו ואמונתו, ולפי שגם אהב את מוסה מאוד, רצה ללמדו בינה בדרך נעימה כפי שמלמדים בן יקיר. לקח כוס מלאה חלב ונתנה בידו של מוסה. אמר לו החזק את הכוס בידך ואל תרפה ממנה לרגע. אל תשים אותה לא על סלע ולא על הארץ רק בידך תחזיק אותה ולבסוף תבאנה התשובות כל שאלותיך”!

לקח מוסה את הכוס בידו ואמר: “בסדר, אין דבר קל מלהחזיק בכוס”!

החזיק מוסה את הכוס כל היום עד שבא הלילה. הגיעה שעת השינה והנימנומים החלו להשתלט עליו. אימץ מוסה את עצמו והתגבר על תנומתו עוד שעה. עם חצות הלילה כבר היה מוסה מתנדנד ולא יכול להחזיק מעמד. עיניו נעצמו לרגע והפיל את הכוס מידיו וכל החלב נשפך. כמצופה, התעורר בבהלה וראה מה שראה.

אמר לו אללה: “זה ההבדל ביני לבינך שעלי לנהל לא עם אחד בלבד כי אם את כל העמים כולם. ואני דואג לכל היצורים שבעולם, שאם חס וחלילה אנמנם אפיל שנייה אחת, יבוא בלבול וישבש את סדרי העולם. בגלל כמה שעות של חוסר שינה, שפכת את החלב ואילו על אחריותי חיי עוללים ויונקים, שדים מושחתים רוצים לפרוק עול ועוד כהנה וכהנה”!

השתחווה מוסה אפיים ארצה ואמר: “מה רבו נפלאותיך יא אללה”!

 

רוחו של משה מרחפת עד היום ומברכת את כל יושבי סיני    🔗

נוהג הייתי לסייר בלווית אחד מידידי הבדוים המכירים את מסתרי סיני. ומנהג היה לנו להסתתר מחום השמש בצל סלע או שיח.

באותו יום קיץ לוהט, היינו חוסים בצל הקריר בנקרה אחת ומחכים עד שיפוג חום השמש. אותה שעה האור דלח שיח לא זע מחוסר רוח. לפתע נשבה רוח על פנינו והנעימה לנו, חלפה ונעלמה כאילו מישהו מרחף ועובר ביעף ממקום למקום. ידידי הבדוי שהבחין ברוח הזאת, נאלם והפסיק את עיסוקיו ולאחר זמן מה כשהרוח חדלה לרחף מעלינו נשא ידיו כמנהג המתפללים ואמר: “אללה יברך אותך יה מוסה, על שאתה מברך אותנו”!

שאלתי אותו על משמעות הברכה הזאת והוא אמר לי: “זו רוחו של מוסה עליו השלום שמרחפת על פני כל סיני, עוברת ממקום למקום ומברכת כל מה שיש בו”! כך אמר והתעמק במחשבותיו. אותה שעה התברר לי סוד קיסמו של סיני. בכל פעם שהייתי בא בין הריו או חוצה את מישוריו, כאילו נכנסתי לאווירה קסומה, ולא ידעתי מה מקורה.

ועוד אמר לי אותו ידיד: “יתכן שרוחו של מוסה עברה פה וכשראתה אותך ביקשה לדעת אם אתה שהינך צאצא של יוצאי מצרים נוהג להלל ולשבח את דור הנפילים של יוצאי מצרים ואתה מעריך כראוי את מפעלות אללה שמינה את מוסה להנהיג את עמו במרחבי מדברו של סיני ולהובילו לארץ אבותיו”!

אמרתי לו: “וכי יש ישראלי אחד שאינו נותן תודה לזיכרו של משה על אשר העלה אותנו לארצנו והציל אותנו מבית העבדים? אילמלא הוא מי יודע אם אני ובני לא היינו עד היום ממשיכים ללבן לבנים במצרים”!

 

מקום קבורתו של משה    🔗

סיפור זה שמעתי מפי זקן בעל בעמיו בהיותנו יושבים ליד המדורה בלילה לרגלי מצוקי התיה. וכך סיפר:

" – שנים רבות היה מוסה הנביא – עליו השלום – עושה את שליחותיו של אללה, ולא חשב על היום שבו יצטרך לפרוש מן העולם הזה. עד שפעם אחת נודע לו מפי אחד המלאכים שהגיע זמנו למות. לשמע הידיעה הזאת נצבט ליבו בקרבו כי רצה להמשיך לחיות. במקום לבקש רחמים מאללה על עצמו, החליט לברוח כדי שאללה לא ימצא אותו ולא יעשה בו מה שהוא רוצה לעשות. מיהר ורכב על נאקתו דפק בה ואמר: “שאי אותי אל מחוץ לסיני לכל מקום שתאבי ובעיקר שלא ידעו היכן אני נמצא”! סמך מוסא על הנאקה שהיתה מופלאה בטבעה והיה דוהר על גבה כמה ימים עד שהגיע למקום אחד בצפון.

בעודו רוכב באחד המדבריות הנידחים, ראה להפתעתו כמה אנשים חופרים קבר. לא ידע כי אלה הם מלאכים שהיו עושים בשליחותו של אללה ולפי שהנימוס מחייב לברכם, הבריך את נאקתו, ברכם לשלום ושאלם לפשר החפירה שהם חופרים.

אמרו לו: “זה קבר שאנו חופרים במאמרו של מי שאנו עבדיו”!

עשו החופרים עצמם מתקשים בעבודה ומתעיפים מאוד ואמרו לו: “שמא יש ברצונך לקחת חלק במצווה זו שאנו מקיימים, לפי שכוחנו תש ממנה”?

וכמו שידוע, לא היתה מצווה שמוסה – עליו השלום – היה מזניח אותה. פנה אליהם ואמר: “הריני מודה לכם על שזימנתם בידי מצווה ולו גם חפירה”!

הפשיל מוסה את שולי שמלתו ותחבם באזורו, והיה חופר בחשק גדול ולא עלה על דעתו לשאול למי הקבר הזה. כשהיה הקבר חפור ומותקן כהלכה, אמרו לו אותם אנשים – שלאמיתו של דבר היו אלה מלאכי עליון – בזו הלשון: “הואל נא והיכנס אל תוך הקבר ומדוד אותו בגופך אם הוא תואם לך. וזאת על מנת שנדע אם סיימנו את חפירתו”!

אמר מוסה בליבו: “אשכב בקבר ואמדוד בגופי את מידותיו, כדי שרוחו של המת תמליץ עלי ותבקש מאללה כי ירפה ממני ולא יעשה בנשמתי מה שהוא מתכוון לעשות”!

בלי לחשוד הרבה ירד ושכב בתוך הקבר והודיע כי הוא מושלם ולא חסר בו דבר לבד מהדייר שלו. אמרו לו אותם מלאכים שהתחפשו לאנשים רגילים: “דע לך כי זהו ביתך עד לאחרית הימים”!

מדבריהם הבחין כי הם מלאכים שכוונו את השעה והמקום על מנת ללוות את מוסה בדרכו אל המקום המצוי מעבר לחיים, שבו יימצא עד לתחיית המתים. תחילה נבהל מוסה מהמלאכים ונסתכסכו עשתונותיו. מייד גבר עליו רצונו להמשיך ולחיות, אימץ את כוח מחשבתו עד שחיבל תחבולות שבעזרתן תבוטל הגזירה הזאת שבאה לנתק אותו מארץ החיים.

אמר להם: “ניחא. אם זו גזירה שנגזרה עלי מידי אללה, אין אני כמי שהוא בשר ודם ראוי לסרב לה. אך סבורני שיש טעות בידכם ולא זו ההוראה שקיבלתם ולא אני הוא שצריך למות”!

אמרו לו: “מאין לך שכוונת אללה לא נוגעת לעניין קבורתך”?

אמר להם: “מה שחפרתם אינו קבר ולפיכך אין זה ביתי שבו אשכון לנצח”!

אותה שעה היו המלאכים מבחינים בצערו של מוסה וליבם היה מר עליהם. כיון שלא יכלו לשנות את ההוראה שקיבלו מידי בורא עולם, אמרו לו: “דע לך כי תכלית חפירה זו באה מפי בעל הגבורות בכבודו ובעצמו ואנחנו שליחיו”!

אמר להם מוסה: “היכן המעין והיכן עצי ההסקה שנדרשים לקבורת אדם שאתם שמים עצמכם שליחיו של היושב במרום.. האם טחו עיניכם מראות שהמקום הזה ריק וחשוף וכולו מדבר שממה ללא מים וללא עץ לבעירה ואינו כשיר לקבורה”?

כך היה משתדל לבטל את רוע הגזירה ועושה כל האפשרי להיאבק במלאכים כדי שלא יתחילו במעשה קבורתו.

אמרו לו: “כידוע לך, אללה כוחו גדול והוא שידאג לכל מה שצריך”!

אמר להם: “אף על פי כן טעות בידיכם, כי אם זהו מקום קבורתי חייבים להיות כאן המים והעצים לבער”!

אמרו לו: “חאבנים אלו שאתה רואה, הן שתהיינה לבער ומן הסלע ההוא ינבעו המים”! אותה שעה פרץ מעיין לרגלי הסלע ואש אחזה באבנים.

ידע מוסה כי אכן המלאכים מצויים בשליחות אללה, וכי עליו לפנות אליו ישירות, אולי ירחם. על כן אמר להם: “אבקשכם להשתהות מעט במעשה שצריך להעשות בי. רצוני ללמד סניגוריה על עצמי לפני בורא הנשמות ונותן החיים לברואיו”!

אמרו לו: “בבקשה”!

פנה מוסה אל אללה ושוחח איתו משך כמה זמן. ואף על פי שאללה אהב אותו דחה את בקשתו והורה לו להיות מוכן למה שהחליט עליו. ירד מוסה אל קברו ושכב שם. אותה שעה בא אללה ולקח ממנו את נשמתו והעלה אותה במו ידיו אליו לשמים. ראו המלאכים כי מוסה מת. כיסו את קברו בעפר והציבו עליו את שתי אבני “המנצב”, האחת אל מול ראשו והשניה אל מול כפות רגליו.

מיד נודע לאנשים כי מת האיש. מיהרו בהמוניהם ועלו אל קברו לבכות אותו. מאז כל המאמינים עולים לרגל אל קברו של מוסה ועורכים לידו “זוארה” כמנהג הבדוים. ממי המעין הם שותים ואת האבנים הם מבעירים לצרכי בישול “הטהוה” שהיא סעודת הקודש כי אין עצים באותו מדבר.

כשסיים הזקן את סיפורו שאלתי אותו: “והיכן מצוי קברו של מוסה”?

כיוון ידו לצפון ואמר: "אי שם בצפון במדבר שממזרח לעיר הקודש ירושלים מצוי הקבר הזה ולא מעט בדוים מסיני עלו לרגל אליו. כי מוסה הוא איש קדוש ואף על פי שהוא קבור מחוץ לסיני עלו לרגל אליו רוחו מרחפת עלינו כאן בסיני. והערבים בארץ ישראל יקראו לקבר מוסה “נבי־מוסה” הלא הוא מצוי בצד הדרך לא הרחק מהעיר יריחו. וכל היורד כיום ליריחו יראה כי לרגלי ההרים באיזור “נבי־מוסה” סמוך לכביש מצויות אבני “ביטומן” שחורות הספוגות בשמן אדמה שהן כשירות לשריפה. ומכאן ההשראה להתהוות הסיפור הקשור לנבי מוסה המקובל על כל המוסלמים בישראל.

 

יוצאי מצרים הם שבנו את “הנואמיס”    🔗

נמוס בערבית פירושו: – מחסה מיתושים ומכאן ברבים: – נואמיס.

לדברי הבדוים המבנים העגולים חסרי חלונות ובעלי פתח צר הפונה לכוון מערב שאינם ראויים למגורים, הינם מעשי ידי בני־ישראל החטאים במאבקם “באללה” שביקש להעניש אותם. והסיפור הוא כזה:

"בהיות בני ישראל בסיני בצאתם ממצרים מבית העבדים, לא נשמעו “לאללה” ועשו מעשים שהרגיזו אותו, עד כדי כך ששלח עליהם יתושים גדולים שכל אחד מהם גדול כיונה. והעוקץ שלהם ארוך כאורך “שיבר” דהיינו – כמרחק של הבוהן והזרת כשאצבעות היד מפושקות. משהו מכאיב ודי מרגיז.

ויהי בלילה בעוד בני־ישראל ישנים לתומם תחת כיפת שמי סיני, באו יתושים אלה והחלו לנעוץ את עוקצם ולמצוץ את דמם. דבר זה גרם לצעקה גדולה במחנה בני־ישראל החטאים. וברוב רוגזם כעסו על “אללה” ושאלו אותו כך: “יא אללה אולי תסביר לנו מה משמעות התעלול הזה שאתה גורם לנו”?

אמר להם: “מצאתי אתכם רעים וחטאים על כן הענשתי אתכם ביתושי ענק אלה. ועד שלא תשובו לדרך הישר ותעבדו אותי בנאמנות זה יהיה העונש שלכם לתמיד האם הבינותם מה שאמרתי לכם”????

ובני ישראל שהם רעים וחטאים מטבעם וחדלו להאמין “באללה” לא הסכימו לו והמשיכו לזלזל באמונה בו. ובמקום לשוב לדרך הישר טיכסו עצה איך לנער את אמונתם באללה מליבם והחליטו ללמד אותו לקח שיואיל להיות להם לאל טוב ומיטיב. השיח’ים שלהם נתאספו ודנו בדרכי המלחמה באללה והחליטו כי אין טוב מאשר לבנות נואמיס דהיינו: – בתי אבן אנטי־יתושים. מיהרו האנשים הם וכל טפם ובנו נואמיס אטומים בלי חלונות והתקינו רק פתח אחד צר לשם כניסה דרכו. בלילה היו נכנסים לתוך הנמוס ואוטמים את הפתח בפני היתושים הגדולים שהיו מחפשים חרך כלשהו לחדור פנימה ולמוץ מעט מדמם של בני ישראל ולא מצליחים במזימתם.

בהיות האנשים מוגנים מפני היתושים אמרו לאללה: “לא יועילו לך כל היתושים הגדולים ולא ניטיב את דרכנו ולא את יחסינו אליך”!

ראה אללה עם מי יש לו עסק ותיכנן עונש אחר להטיל על הישראלים החטאים האלה. הוא כך והם ממשיכים בשלהם.

לאחר שנטשו בני־ישראל את סיני ועלו לארץ היעודה להם, נותרו הנואמיס במשך כל הדורות שעברו ללא שימוש כי אין בהם אוורור מחוסר חלונות. יתר על כן הם הולכים ונהרסים בידי הבדוים אלה שחושבים כי נשארו מטמוני הכסף והזהב שהביאו עמם בני ישראל ממצרים בנצלם את המצרים וטמנו אותם בנואמיס, והם לא יודעים כי בני ישראל לא הותירו ולו אגורה אחת בסיני בלכתם אחר מוסה לארץ ישראל.

כתוצאה מחיפוש האוצרות הללו נהרסים הנואמיס ורק בודדים נשארו על עומדם זכר למסע בני ישראל בסיני. ואיך בחר אללה להעניש את בני ישראל? זה כבר סיפור אחר!!

 

אוצרות בני ישראל בואדי־חיבראן    🔗

סיפור זה שמעתי מפי אחד מזיקני הבדוים השוכן בנווה פאראן וזה סיפורו: –

בדוי צעיר ובעל מרץ, בשם “עאיש” ידע כי בני־ישראל השאירו אחריהם אוצרות בצאתם ממצרים. אמר בליבו: “חבל על האוצרות הטמונים בבטן האדמה בלי שימוש. למה שלא אזכה אני בהם”?

הלך אל זקני השבט, חקר וביקש מהם שיספרו לו כל הידוע להם על בני־ישראל ובמיוחד מה עשו עם כל אותם כלים מזהב ומכסף שלקחו מידי המצרים.

אמרו לו: “שם בנקב חיבראן יש הרבה “נואמיס” (שהם מבני קבורה דמויי קובעת שנבנו לפני כך וכך אלפי שנים), ובאחדים מהם מצויים אוצרות ועל כל אוצר שומר מלאך”!

לקח עאיש קטורת, חפר ברצפת “נמוס” אחד עד שהגיע לרצפת אבן. לכשסלק את העפר מעליה, גילה מתחתיה אבן שכיסתה פתח. ידע כי מצא אוצר. מיד הבעיר את הקטורת ובכוח הקסם שלה נפתח פתח שהוביל אל מקום האוצר, והמלאך שוכב בפנים אפוף תנומה. ולקטורת כוח קסם נגד אותו מלאך שנתמנה לשמור על האוצר בינתיים התעורר אותו מלאך, כשיצא לראות מי זה המדריך את מנוחתו אחרי שלושת אלפי שנים שקטות, נבהל עאיש ממראה המלאך שהיה מלא הוד ובמיוחד מן החרב שהיתה שלופה בידו, וכבר ראה את המוות לעיניו.

מזל היה לעאיש שאותו מלאך שרצה לשסף אותו, נתקף בקסמה של הקטורת. ראשו הסתחרר ונפל שוכב על הארץ שקוע בתרדמה עמוקה.

מיד נכנס עאיש פנימה והסתנוור מרוב הזהב והכסף וכל האבנים הטובות שהיו מונחים באותו בית־אוצרות. עברו כמה רגעים עד שהתאושש ממראה עיניו וניגש למעשיו. גרף מכאן ומשם, שם בתוך הגלימה, עשה ממנו צרור וכשהרים אותו לשים על כתפו נשפך הכול. מרוב שהיה ממהר להספיק ולקחת הרבה בטרם תכלה הקטורת. מיהר וגרף מחדש כמות גדולה שהיא למעלה מכוחו לשאת. מרוב שביזבז זמן, היתה הקטורת הולכת ודועכת. העשן נמוג בהדרגה ועאיש לא מצליח להעמיס על עצמו דבר. אילו שם בכיסיו מעט מכל דבר, בודאי היה חוסך זמן, אלא שבולמוס ההתעשרות העביר אותו על דעתו. בינתיים התעורר המלאך מטושטש חושים מקסם הקטורת.

ידע עאיש שאם לא ימלט מייד סופו יהיה רע. הסלעים יסגרו עליו ושם תהיה קבורתו. משך בכל כוחו את האוצר וגררו על הארץ וכשעמדו רגליו מחוץ לפתח “הנמוס” התדלדל כנף גלימתו שבה היה האוצר כשלפתע נסגרו הסלעים על הפתח בפקודתו של המלאך והאוצר נשאר בפנים וכנף גלימתו נתפשה בין הסלעים הסוגרים. שלף עאיש את פגיונו וכרת את כנף בגדו וברח כל עוד רוחו בו בטרם יפגע מן המלאך כי מי יודע מה היה אותו מלאך מעולל לו.

מאז לא מעיזים בדויי סיני לחמוד את אוצרות יוצאי מצרים!!

 

אוצרות יוצאי מצרים בסיני: רויחלה הרועה שגילתה אוצר    🔗

איתרע מזלה של “רויחלה” הרועה שגילתה אוצר מאוצרות בני ישראל שטמנו אותם בסיני בדרכם ממצרים לכנען.

פעם כשנהגה את צאנה “מואדי – איג’בי” להשקותו במי עין חוד’רה, עברה ליד נקיק אחד שממנו נשמע קול מוזר. הלכה למקור הקול וראתה פתח גדול בין שני סלעים שמוביל אל תוך מערה. כיון שהיתה סקרנית ככל הרועות, נכנסה לראות מה יש בתוכה. לא הרחיקה לכת עד שראתה דברים שהדמיון לא יכול לתאר אותם. בפנים היה מונח אוצר שהטמינו בני־ישראל בצאתם ממצרים. שרשרות זהב וכסף תלויות בסדר מופתי על הקירות. מגינים וחרבות עשויים ממתכת נוצצת משובצים באבני חן. כלים שונים ומשונים מונחים בערימות וכולם נוצצים ומבהיקים. שקים מלאים מכל שכיות החמדה עומדים מסביב כאילו היה זה שוק הצורפים בקהיר שבמצרים.

הבינה רויחלה כי היא נמצאת בבית אוצרות מופלא וכי אין בכוחה לקחת כל מה שיש בו. על כן אמרה בליבה: “מן הראוי להודיע להורי על כל אשר ראיתי, כדי שיביאו גמלים לקחת כל מה שיש כאן”!

יצאה מתוך אותה מערה ומיהרה אל המאהל להודיע. הוריה הזעיקו כמה גברים, חבשו את הגמלים והלכו אחרי רויחלה עד שהגיעו לאותו מקום.

להפתעתה, ראתה רויחלה כי הסלעים התקרבו זה אל זה וסגרו את המבוא אל מערת האוצרות. שאלו אותה האנשים:,האם הדמיון שלך פעל או שמא ראית אוצרות של ממש"?

אמרה להם: “הנה עקבותי בחול”!

הסתכלו האנשים וראו כי העקבות אכן הובילו אל מתחת לסלעים וכי החול הוזח על ידם כשסגרו את הפתח. אמרו הגברים: “אין זאת כי אם המקום מכושף ומלאכים שומרים עליו. לא בכוחנו לחדור פנימה. אילו רצו, היו המלאכים משאירים את המערה פתוחה ומעניקים לנו מן העושר שבפנים”!

חזרו האנשים למקומם והמשיכו בעיסוקיהם והתעלמו מן האוצרות כדי לשמור על בריאות נפשם מן התיסכול של האוצרות שנישמטו מידיהם.

 

שלמה שופט בין הנמלה לבין איש אכזר    🔗

באחד מימי הקיץ בסיני, פגש אחד התושבים נמלה שהלכה לתומה בדרך. תפש וכלא אותה בתוך כלוב על לא עוול בכפה. בכל יום היה מביא לה לחם והולך. מים לא נתן לה לשתות בכלל. מרוב צימאון לא יכלה לאכול וסבלה הלך וגבר מיום ליום. היא קוותה כי האיש ישחרר אותך מכלאה בהקדם. משלא עשה כך, אמרה לו: “רחם עלי ושלחני אל משפחתי ואל בית הורי, כי מה פשעי ומה חטאתי שאתה כך מתעלל וכולא אותי”? אמר לה: “כך חושק לי לכלוא אותך, ואם תוסיפי להטרידני, אקשיח את יחסי אליך”! המסכנה נפלה בידי רשע שכל תענוגו להביא סבל על הבריות, כיוון שידעה שרק נס יציל אותה מידיו ובינתיים היא עשויה למות מחוסר מים, אמרה לו: “אמנם חלושה אני לעומתך ואינני יכולה לשבור את בריחי הכלא, אך מים אתה חייב לספק לי, לפי שכך נוהגים בכל העולם”!

גיחך האיש לדבריה, משך כתפיו והלך מתוך ביטול. מים לא נתן לה.

בצר לה ישבה הנמלה מיואשת וחיפשה מוצא ממצבה הקשה. נזכרה במלך שלמה שהוא מלך רחמן ושלטונו פרוש על ארץ רבה. כשעברה דוכיפת ליד הכלא, קראה לה וביקשה ממנה שתספר למלך שלמה על כל ענותה וסיבלה. מיד הפסיקה הדוכיפת את כל עיסוקיה, עפה ובאה אצל שלמה וסיפרה לו כל מה שנתבקשה מאותה נמלה. לכששמע שלמה את פרטי הדברים, נזדעזע מרוב הרשעות שתיארה לו ושלח את שוטריו שיתיצבו לפניו.

כשבאו אמר להם: “מהרו אל האיש, איסרוהו באזיקי נחושתיים והביאוהו אלי מיד”!

יצאו השוטרים דחופים בדבר שלמה והלכו לאוהל של אותו רשע, כשראה אותם מתקרבים חשב בליבו: “אם שליחי שלמה באים אלי בכבודם ובעצמם, אין זאת כי אם כדי לרומם אותי ולהעניק לי כבוד ויקר”! ואילו הם, נכנסו לאוהל, לא ברכו אותו לשלום דרכו על השטיחים, ובלי כל גינוני כבוד ונימוס, כבלו את ידיו כמו את הבזוי בפושעים. והוא אמר לאוסריו: “מה פשעי ומה חטאתי שאתם כובלים אותי כפושע”?

אמרו לו: “או שתשתוק, או שנפליא את מכותיך, לך לפנינו והחש צעדך הישר לבית הכלא”!

זעק האיש ומחא על מעשיהם וטען: “אמרו לי לפחות מה הרעה והפשע שעשיתי”!

אמרו לו: “יש לנו מלך והוא יסביר לך דבר דבור על אופניו”!

הובילו אותו והעמידוהו תיכף למשפט לפני שלמה המלך. אמר לו שלמה המלך: “הינך מוכנס לכלא. בחר לך דבר אחד מן השנים: – לחם או מים”!

אמר האיש: “בלי מים אי אפשר להתקיים מוטב מים ולא לחם”!

כעס שלמה על האיש ואמר לו: “אתה רשע מאין כמוך בממלכת הרשעים, לעצמך אתה נותן מים ומן הנמלה אתה מונע אותם”?!!

פסק שלמה כי יכלאו אותו רק עם לחם יבש כמספר הימים שהנמלה היתה כלואה. ושליחים שלח להוציא אותה לחפשי. כעבור כמה ימים הלך שלמה אל בית־הכלא לראות מה הלקח שלמד הרשע הזה במשך ימי שהותו בכלא. בא וראה אותו שוכב על צידו מתעלף וכל הלחם מונח בצד, כי לא יכול לאכול מרוב שפיו וגרונו יבשים.

אמר לו שלמה: “גיבור היית על חלשים, ורשעותך השכיחה ממך שגם אתה בשר ודם מה קרה לך שאתה במצב עלוב כל כך”?!!

הסתכל האיש אל שלמה, גילגל עיניו כי לא יכול היה להזיז ראשו מרוב חולשה וביקש מחילה על מעשהו. ידע שלמה כי הטיפש הזה למד את הלקח הדרוש והורה להגיש לו מים. התירו את אסוריו ושלחו אותו לחפשי.

כך דאג שלמה לנמלה הקטנה.

 

שלמה המלך בוחל במלכת שבא    🔗

ושלמה חכם מכל האדם, מדבר בשפת חיות, עופות ורמשים ומבין רזיהם של אילנות ודשאים. פעם בשנה היה עורך כנסים לחיות ולעופות, לכל מין לחוד, שואל למעשיהם והם משיבים לו כדי שיהא מצוי בכל חידוש והתרחשות בממלכתו.

פעם זימן שלמה את העופות לבוא ולהתיצב לפניו. כולם באו חוץ מהדוכיפת. שלח שליחים, חיפשו אותה בכל מקום ולא מצאוה. תמה שלמה על הדבר, כי היתה הדוכיפת מקפידה להתיצב לפניו בזמן ומעולם לא נעדרה מזימוניו.

אותו זמן היתה הדוכיפת חוזרת ממסעיה בארצות הדרום. מישהו ראה אותה ואמר לה: “מהרי חושי להתיצב לפני שלמה כי החל לכעוס על העדרך”!

מיהרה הדוכיפת להתיצב לפניו והוא שאל אותה: “מה זה”?

אמרה לו: "ארכה עלי דרכי כי באתי מארצה של המלכה “ע’יסה” "!

מי היא מלכה זו שמימי לא שמעתי את שמה והיכן מצויה המדינה שעליה היא מושלת"?

אמרה הדוכיפת: “ע’יסה זו מושלת על ארץ “שבא” המצויה בדרום ולה ארבעים אלף חיל, כולם חמושים, נכונים לפקודתה. איש לא יכול לעמוד נגדם מרוב שהם גיבורים ועזי מלחמה ולפי מה שראיתי, מלכותה משופעת בכל טוב עד שאין ארץ שתשווה לה. ועוד ראיתי כי היא לבושה בבגדים מלאים בקישוטי פנינים ואיזמרגדים, ביהלומים וביאקות שהיא אבן הספיר שאין יקר ממנה. כלי ביתה עשויים מבהט ואבני חן מן היפים והיקרים שבעולם. ועוד ראיתי כי דתה של ע’יסה שונה מכל הדתות שבעולם. השמש היא האלוהים שלה, אליו היא משתחווה ומתפללת. מיטתה עומדת בהיכל מהודר ומולה חלון פונה מזרחה. בשעה שהשמש עולה במזרח, נופלות קרניה על פני המלכה, מעוררות אותה והיא קמה להשתחוות לה בשעת זריחתה. ולפי מה שראיתי, כל בני עמה משבחים ואוהבים אותה בלי גבול”!

נרעש שלמה לשמע הידיעה הזאת, כי לא תאר לעצמו שיש בעולם מלך עשיר ומצליח יותר ממנו ועוד שיתעלם ממלכותו. פקד שלמה על הדוכיפת לעוף אל אותה מלכה שע’יסה שמה, ולהודיע לה כי עליה לבוא ולהתיצב לפניו על מנת לתת לו את הכבוד שהוא ראוי לו בלי דיחוי!!!!

אמרה הדוכיפת: “אדוני ומלכי, לא אוכל למלא את בקשתך בלי שתיתן בידי איגרת, ובה תפרט את רצונך”!

אמר לה שלמה: “בסדר”!

כתב שלמה כל מה שדרוש על מגילת קלף, נתן לדוכיפת, וזו עפה כמה ימים עד שבאה בשעה שע’יסה היתה ישנה במטתה. כיוון שהיו שומרים סביב ארמונה, וכל השערים והדלתות סגורות, הלכה וישבה בחלון שמול מיטת המלכה. והחלון כאמור הותקן מעליה כדי שקרני השמש בזריחתה יכנסו דרכו ויפלו ישר על פני המלכה ויעירו אותה כדי לסגוד ולהתפלל לשמש.

הגיעה שעת התעוררותה ולא ראתה אור. הבחינה בדוכיפת שהסתירה את אור השמש וכעסה עליה מאוד. ובלי להשתהות ירדה הדוכיפת אליה ומסרה לה את איגרת שלמה, בעודה במיטתה.

היה הדבר לפלא בעיני המלכה, פתחה את האיגרת וקראה בה את דרישתו של שלמה לבא ולהתיצב תיכף ומייד לפניו, וכן להביא איתה מס כדרך כל המלכים.

כעסה ע’יסה כעס גדול ואמרה: “מיהו זה שלמה המלך שעושה עצמו חכם מכל המלכים, הנני לצאת עליו למלחמה ללמדו בינה ודרך ארץ עד שידע לכבד אותי”!!!

אספה את צבאה ויצאה לדרך למלחמה על שלמה. ראו זאת העופות, מיהרו אליו ואמרו לו: “צבא גדול מתקדם לעבר ארצך ובראשו מלכה. דע לך מה שתעשה”!

אסף שלמה חייל כבד מאוד. כמה אלפים, ופקד עליהם להימנע מלהרוג אותה, כי רצה לשבות אותה חיה. פקד שלמה ויצאו גייסותיו עד שנפגשו בע’יסה ובצבאה. כשראתה את שלמה מרחוק, התאהבה בו והוא התאהב בה ממבט ראשון ובמקום להלחם, הזמין אותה לארמונו.

אמר לה שלמה: “אם אין לך התנגדות, רוצה אני לשאת אותך לי לאשה”!

אמרה לו: “בתנאי אחד אסכים להיות לך לאשה. אם תביא את ארמוני כמות שהוא ותעמידו על חוף הים”! כך אמרה כי רצתה לראות אם אכן מה שאומרים על כוח שלטונו המופלא הוא נכון.

אמר לה: “בסדר, לו יהי כדבריך”!

שלח שלמה את מלך השדים “אשמדאי” – שמו, ופקד עליו להביא את הארמון של ע’יסה. לא עברה שעה והארמון על כל אשר היה בו, נמצא עומד על חוף הים. ראתה ע’יסה את הדבר הזה ונתמלאה הערצה לשלמה והכינה עצמה לעשות כל אשר ישית עליה. נשא שלמה אותה לאשה כדת וכדין והיה מבלה איתה ימים רבים בתוך ארמונו. היא היתה חדה לו חידות והוא משעשע אותה בדברי חכמה ולא זזו זה מזו במשך כמה שבועות.

יום אחד הזמין אותה שלמה לבוא לפגישה איתו בגן הארמון. לבשה ע’יסה את שמלותיה היפות, התקשטה ביפי עדייה ובאה לקראת שלמה. עוד היא הולכת ורוח חזקה נשבה והרימה את שולי שמלתה עד לבירכה. ולעיני שלמה נתגלה לו כי היא “הלבה” שכך יקראו הבדוים למי שרגליה שעירות כמו גבר. אותו רגע פסקה אהבתו אליה, כי מטבעו שהוא בוחל בהלבות. לא אמר לה כלום וכשנגמרה הפגישה באותו גן, חזר לארמונו והיא חזרה לחדרה.

מייד פקד על עבדי ע’יסה לארוז את חפציהם ולשוב בלי עכוב יחד עם מלכתם לארצם לשבא. והיא באה אליו ושאלה אותו בבכי: “יא סלימאן, על מה ולמה אתה משלח אותי מעל פניך”??

אמר לה: “אילו אמרת לי כי את הלבית. לא הייתי נושא אותך לי לאשה כי הדבר מבחיל אותי”!

נעלבה ע’יסה עד למעמקי נשיותה וקיבלה עליה את הדין ובעצב רב אספה את חפציה ובבכי ובצער גדול עזבה את שלמה המלך המהולל ושבה אל ארצה.

שמעו כל יושבי הארצות כי שלמה כמעט ונפל בפח בשאתו אשה הלבית. מאז ועד היום כלם בודקים את כלותיהם לפני יום הכלולות שמא הן הלביות ומבחילות ונמנעים מאי הנעימות שבדבר.

 

שלמה המלך והנחשים    🔗

כידוע, הנשר היה ידידו של שלמה המלך. מדי פעם נהגו השניים לשוחח ביניהם ולחדש זה לזה חידושים. באחת משיחותיהם אמר הנשר לשלמה: “האם ידוע לך כי בחבש מצויה מפלצת בעלת שבעה ראשים”?

השתומם שלמה לידיעה הזאת שנעלמה ממנו, ורוחו נפלה בקירבו באומרו לעצמו: “הכיצד נעלמה ידיעה זו ממני, הלא ערכי כחכם מכל האדם ירד בעיני כל העמים, עלי להכיר את המפלצת הזאת”!

ביקש שלמה מהנשר כי יסיעו על גבו אל אותה מפלצת. ואילו הנשר לא גילה מאור פנים לבקשת המלך כי היה זקן. על כן אמר לשלמה: “בחפץ לב אסיעך רק אם תפעיל את חכמתך ותעשה אותי צעיר, כי בגילי יקשה עלי להענות לך”!

מה עשה שלמה? לקח משחת פלאים ומרח את הנשר ידידו והפכו להיוח צעיר. הוסיף שלמה ולקח בשר כבש וסיף, עלה ורכב על גב הנשר והיה ממריא על גבו עד שמרוב התקרבו למרומי השמים נעלמה היבשה מתחתם ורק כחול השמים כיסה אותם ואובך מתחתם, כך היו דואים לכוון חבש כמה שעות ושלמה היה חותך מבשר הכבש ומאכיל את הנשר. שהרי ידוע לכל כי הדאיה מרעיבה את העופות.

בהיותם בדרך שאל הנשר את שלמה: “האם אתה רואה את האיכרים חורשים וזורעי שם למטה בשדות”? אמר לו שלמה: " לאי איני רואה דבר"!

הנמיך הנשר את מסלול דאייתו ומה השתומם שלמה לראות כי נכונים דברי הנשר. ביקש הנשר משלמה להפסיק מדאייתם כדי לחפש לעצמו מזון לפי טעמו. ושלמה נשאר יושב במרחק מה בצל עץ. עוד שלמה מסתכל לכאן ולשם, ונהנה מיופיו של המקום ומחריצותם של בני האדם אשר יודעים ליצור את מזונם בעצמם ואינם תלויים בחסדי הטבע כמו שאר היצורים, ולפתע שמע את הנשר קורא לעזרה. מיהר שלמה אליו וראה כי רגלו נתפשה במלכודת. שאלו שלמה לנשר: “הכיצד ממרומים ראיתה את מה שאני לא ראיתי ואילו כאן על הקרקע הלכת ונלכדת”?

ענה הנשר ואמר: “לה זאל אל קדר תהא אל בסר”! כלומר: “כשגברה הזיקנה פחתה הבינה”! התיר אותו שלמה מאסוריו והמשיכו לדאות אל אותה מפלצת. ושם על פסגת הר נחתו ובעמדם עליו אמר הנשר לשלמה: “הנה הנחש רב הראשים רובץ בעמק. קח את חרבך והסתער עליו, אם תיסוג ממנו יהרוג אותך ואם תאמץ תיגבר”!

ירד שלמה אל המפלצת והנשר נשאר על ראש ההר. וזו ראתה את שלמה והחלה לזחול כנגדו. וראשה גדול כראש פר ענק, וגופה עבה כגזע עץ אלון עתיק. ידע שלמה כי הראש האמצעי הוא העיקר. ועד שלא יקצצנו לא ידביר את המפלצת. בעוז ובגבורה הסתער שלמה עליה ובתנופת יד עזה כרת את הראש האמצעי. ובעודה קצוצת ראש קמה והיתה הולכת ומתנדנדת לכל צד ודמה ניתז לשבעה עברים בסילון ארוך. מכל התזה נוצר נחש ממין מיוחד. וזהו מקור הנחשים הארסיים המצויים בסיני. ראו הציפרים את הנחשים וזעקו אל שלמה ואמרו לו: "ראה מה הבאת עלינו במעשה שלך אמנם טוב שהשמדת את המפלצת אך עתה יבואו הנחשים ויטרפו את גוזלינו מקיניהם. ולבד מלרחם עליהם לא יכול שלמה לעשות דבר אך אמר להן לציפרים: “בראותכן נחש הזעיקו את הבדוים והם יהרגו כל נחש שיאיים עליכן”!

מאז הצפרים מתכנסות בהמוניהם כאשר איזה נחש מופיע במדברו של סיני והן רוגזות ומצייצות וצורחות בהמוניהם. כראות הבדוים התקהלות של הציפרים מיד הם באים ומשמידים את הנחש. כי לא בדוי אחד מת מנשיכת נחש וכך הצפרים והבדוים פועלים חיד להשמדת הנחשים הארסיים אשר בסיני.

 

החסד שעשו הטרמיטים לשלמה המלך    🔗

ככל אדם הגיע גם יומו של המלך שלמה עלי אדמות. וכבר שלח אללה את מלאכיו להביאו לפניו על מנת שיקבע לו את מקומו בגן־העדן.

כמנהגו של שלמה בכל יום, הורה שלמה המלך לשריו מה עליהם לעשות ויצא לשפוט ולנהל את ממלכתו. כשהתפנה לפני הצהרים, יצא יחידי לשוח בחרשים ובשדות. לקח מטה מעץ חרוב והיה הולך לאיטו כשהוא נשען עליו, כי האיש הזדקן מרוב שנים של מלכות. היה שלמה רואה עוף ומדבר איתו, רמש, ושואלו לשלומו, בודק מצבם של אילנות ועוקב אחרי מעשי הבריות.

תוך כדי הליכתו, יצאה רוחו ממנו ועלתה למרום להתיצב לפני אללה, כשהוא מלווה במלאכים. כיון שהחזיק בידו את המטה והיה נשען עליו, לא נפל והמשיך לעמוד כאילו הוא חי. אנשים שראו אותו מרחוק אמרו: “המלך עומד ומתעמק בהרהוריו, אולי שיג ושיח לו עם אילנות ודשאים ואל נא נפריע לו”!

חשבו שהוא חי והלכו לדרכם.

עברו כמה שעות והוא עדיין עומד. איש לא בא לגמול לו את החסד האחרון ולהוביל אותו לקבורה. ראו זאת הטרמיטים שהם דומים לנמלים ומטבעם שהם מכרסמים ואוכלים עצים יבשים, התחלחלו למראה שלמה שעמד דומם ללא רוח חיים וגופו נשען על המטה. אמרו זה לזה: “שלמה החכם מכל אדם, המלך האהוב על כל החיות והעופות, עומד מבויש, והוא מחכה לקבורה ואין אחד שיעשה זאת”!

נימנו וגמרו לשנות את עמידתו ולהשכיבו. באו בהמוניהם וכירסמו את מטה החרוב. כיוון שנתרוקן המטה מן העצה שהיתה בו קרס תחתיו ושלמה נפל ושכב על הארץ.

ראו האנשים את שלמה במפלתו, מיהרו אליו, והזעיקו את כל בניו, שריו ועבדיו. מיד עשו לו קבורה מפוארת. אבל כבד השתרר על הארץ. ציפור לא שרה ורוח לא נשבה. ארבעים יום נמשך האבל על מות המלך האהוב.

 

קין הורג וקובר את הבל אחיו    🔗

ביום שנבראו אדם וחוה, הכניסם אללה לתוך גן־העדן כדי שיהנו מחייהם. בגד לא היה על גופם כי לא התבוששו. עורם היה כולו מחומר קרני קשה כמו הצפרניים, אבנים לא פצעו את רגליהם וגופם לא נשרט מענפי העצים. קוצים לא דקרו אותם כי העור הקשה הגן עליהם.

אללה אסר עליהם לאכול מגרעיני החיטה ואילו מיתר הזרעים והפירות, התיר להם את האכילה. ואילו המקרא גורס אחרת שהאיסור היה על עץ הדעת. אך כך מקובל על עם הבדוים בסיני.

מרוב שהיה להם טוב, קינא בהם הנחש ופיתה אותם לאכול מן החיטה. כעס אללה עליהם, גרשם מגן העדן והוריד מעליהם את העור הקרני. נשארו רק הצפרניים שריד מאותו עור. עורם נעשה רך עד שכל שרץ קטן יכול למצוץ מדמם.

היו שניהם, אדם וחה משוטטים על פני הארץ. בקושי מוצאים משהו לאכול, אבל לא מתו, כי אללה ביקש להענישם ולא להשמידם. ברבות הימים נולדו להם ארבעים בנים ובנות, כולם תאומים וכל תאום היתה לו תאומה, בן ותאומתו הבת. כך כל הארבעים. כשגדלו הילדים והתבגרו, פנו אל הוריהם ואמרו להם: “הגיע זמננו להתחתן. מה נעשה ואנחנו אחים ואחיות”?

אמרו להם: “מותר לכם להתחתן זה עם זו בתנאי שכל בן יקח לו לאשה את זו שנולדה מתאום שאחריו”!

יצאו הבנים מלפני הוריהם והסתדרו זוגות זוגות, מלבד שני בנים “הביל וקביל”: – הבל וקין,

אלה לא רצו לקבל את הוראות הורים עם מי להתחתן, ביקשו רק עם תאומותיהם. הלכו אל אביהם אדם ואמרו לו: “רוצים אנחנו לשאת את תאומותינו. הב לנו הסכמתך”! אמר להם: "ראו בני, לא בידי הענין הזה. לכו לג’בל ערפאת בארץ ערב ובקשו מאללה שיסכים לבקשתכם.

יצאו השנים והלכו בדרך המובילה לג’בל ערפאת. הלכו כמה ימים עד שפרצה מריבה ביניהם. מדברי כעס עברו לקללות ומקללות לתגרת ידיים ולחבטות והיו המכות נוחתות מאחד לשני עד שברגע מסוים היכה קביל את הביל מכה קשה שהרגה אותו. קביל בתמימותו ראה את אחיו שוכב על הארץ וחשב כי הוא עייף מרוב התכתשות. ישב על ידו שעה ושעתיים והוא לא זז, דבר אליו ואיננו עונה. אחז בידו לעזור לו לקום והוא לא מניע את אבריו. לא ידע כי הביל מת כי בדור ההוא לא הכירו את המוות. ישב קביל ליד הביל כמה ימים ואינו יודע מה לעשות. לעזוב אותו ולהמשיך לג’בל ערפאת לא נתנו ליבו לעשות זאת כי סוף סוף הוא אחיו. לבסוף נשא את הביל על גבו והלך עד שיתגלה לו מה לעשות בו. סבב במשך חמישים יום בכל הארצות ואחיו על גבו. עם כל יום שעבר, היתה צחנה הולכת ומתגברת מגופו של הביל. המשיך ללכת והביל על גבו ונפשו מרה עליו. כשהיה מצוי בדרך, ראה עורב עומד ליד אחיו המת, חופר גומה באדמה וטומן אותו בתוכה. בכה קביל ואמר: “חמישים יום סובבתי כשאחי על גבי ואילו העורב העלוב ידע מייד מה לעשות באחיו”?!

עשה קביל כמוהו, חפר גומה באדמה הניח בה את אחיו, כיסה אותו בעפר והלך.

כשבא אל הוריו שאלו אותו: “איה הביל אחיך”?

אמר להם: “הביל אינו אוכל ואינו שותה, לא קם ולא יושב”!

כעס אללה על המעשה הזה. קרא אליו את קביל ושאל אותו: “יא קביל, למה עשית כך לאחיך”?

אמר לו: “רבנו והדבר בא מעצמו בלי כוונה”!

אמר לו: “בגלל המעשה הזה שעשית לאחיך, לא תשב במקום אחד כל חייך. נע ונד תהיה בארץ”!

בכה קביל וביקש מחילה מאללה ולא נענה. לא היתה לו ברירה כי אם לנוד ולנוע כל ימי חייו. מאותם חמישים ימים מקיימים הקופטים במצרים חמישים ימי צום בשר, לא אוכלים בשר כדי לענות את עצמם ולהשתתף באבלם של אדם וחוה על מות הביל.

 

נוח והפרעושים    🔗

בתום קריאת הסיפור הזה: “מה לנוח ולפרעושים”? על כך יש לומר: "את התשובה לכך ימצא הקורא ברעיון: “שאין רשע זכאי לפיצוי למקרה של מעשה מוסרי כל שהוא שעשה ושהיה עליו לעשות בניגוד לתכונותיו הרשעיות”!

והרי הסיפור כפי שהוא מצוי בפולקלור של בדויי סיני: "כידוע לכל, “אללה” הביא מבול על הארץ כתגובה לשחיתות המדות בחברה האנושית בימיו של נוח. הגזירה שגזר “אללה” על כל החי והאנושות להכחד חייבה אותו להביא לידי התחדשות החיים על כל גווניהם. תפקיד זה הוטל על נוח שבנה תיבה והכניס לתוכה נציגים של כל בעלי החיים למיניהם. בהיות התיבה שטה לתומה על פני המים התחמקו כמה עכברים מתאיהם וכרסמו חור בקער התיבה וגרמו להתפרצות זרם מים לתוכה שאיים להטביעה. כראות נוח את המים פורצים לתיבה, גייס את כל בניו ובנותיו והיו גורפים את המים ומנסים להריק אותם אל מי המבול. הם מתאמצים והכל לשווא! כמות המים הלכה ועלתה בתוך התיבה והסכנה מאיימת להטביעה על כל תכולתה.

אותה שעה נגש הנחש אל נוח ואמר לו: "אם תרצה אתפתל ואסתום בגופי את הפירצה אך בתנאי אחד. אמר והתפתל על גבי אחת מקורות הגג של התיבה והיה מחייך למשבתם של בני נוח שרואים את סוף חייהם לנגד עיניהם ואין לאל ידם להושיע.

אמר לו נוח: “לא עת תנאים עכשיו בשעה שהתיבה עומדת לשקוע את המצולות כל החי עומד להיספות ולהמחות מעל פני האדמה”!

אמר לו הנחש: “אסתום את החור רק בתנאי שתשקה אותי דם אדם”!

שמע זאת נוח והתחלחל. כי דבר זה מחייב אותו להרוג אדם דבר שהוא למעלה מסגולותיו המוסריות. שכן כל אחד יודע כי נוח הוא איש צדיק שכמוהו לא היה לפני דורותיו וכיצד דורש רשע זה להעמידו במבחן שאין בן אנוש יכול לעמוד בו? שכן הענות לתביעותיו של בן השחץ הזה פירושה שעליו לזבוח אחד מבני משפחתו. שאל נוח את הנחש: “שמא יש לך תנאי פחות מרושע ממה שהשמעת לי? רחם עלינו ואללה יזכור לך זאת לטובה”!

אמר לו הנחש: “קשה עלי בקשתך, מהר והצלתי אותך ואת כל החי אשר בתיבה ואילו אני אשחה במים ולשלום לי ולצאצאי”!

חשב נוח בליבו: "על נחש יש להתגבר בדרכי עורמה כמו שנאמר: “עם רשע תתרשע”!

פנה אליו ואמר לו: “הריני מקבל את התנאי שלך ולא לפני שתסתום את החור ותפסיק את זרימת המים”!

אמר לו הנחש: “הישבע לי”! נשבע לו נוח. ומיד מיהר הנחש והתפלל ככדור וסתם את החור בגופו והציל את התיבה מטביעה. אותה שעה נחה התיבה על היבשה וכל מי שהיה בתוכה יצא בשלום.

הודה נוח לאללה על הצלתו וביקש להודות לו במנחה. הוא הורה לבניו לקושש עצים כדי להבעיר אש בעוד הנחש מחכה לדם אדם שישקה אותו נוח. כשראה שנוח אינו שם לב אליו אמר לו: “יא נוח אבקשך למהר ולקיים את הבטחתך כי אץ לי הזמן”!

אמר לו נוח: “חכה בסבלנות ומבוקשך ינתן לך”!

בינתיים הבעיר נוח אש גדולה על מנת להודות לאללה בעוד הנחש משתומם ואומר לעצמו: “מה לאש ולשמחת ההצלה”? כיון שהיה להוט לשתות דם אדם אמר לנוח: “במקום לעסוק באש, זבח אדם והשקה אותי מדמו”!

לרגע זה חיכה נוח. ברוב כעסו תפשו לנחש בעורפו וזרקו אל תוך הלהבות של אותה מדורה, בעוד הנחש זועק מרה ומקלל את נוח בכל הקללות שנחשים מצטיינים בהם. הוא זועק ועורו מתבקע בקול נפץ עד שנישרף והיה לאפר.

כשוך הלהבות והתעממות הגחלים, לקח נוח את אפר הנחש ופיזר אותו לכל רוח. מן האפר נוצרו אבותיהם של הפרעושים החיים איתנו כיום אשר מוצצים את דמנו וכלם נוצרו מגופו של אותו נחש רשע. כך קיים נוח את שבועתו לנחש ולא התכחש לשבועתו. וכל אדם הסובל מטרדותיו של פרעוש חייב לדעת כי פרעוש זה הוא צאצא של אותו נחש רשע וכי בדמו הוא מאפשר לנוח להיות “מבטיח ומקיים” כפי המקובל בעם הבדוים “שמלה היא מלה”. שכידוע “אללה” אינו סולח לנשבעים לשווא בשמו ואינם מקיימים. ואתה הקורא האם הבינות מה אומר לך הסיפור הזה? חס לך להבטיח ולא לקיים!!

 

איוב שנרפא על ידי מלאך הים    🔗

הבדוים שמעו את סיפורי המקרא מפי הנזירים אשר איוו להם למושב את קדושתו של סיני. ולפי שהבדוים נוהגים לחבר את סיפוריהם בהקשר למסר כלשהו, אם זה נוגע לאתיקה חברתית או למוסר השכל שבא ללמד אדם כיצד לנהוג ולהתקיים במדבר, הריהם מעבדים את סיפורי העמים שבאים אליהם בהתאם לצרכים ולהגיון המדברי שלהם. כך הם נוהגים כלפי סיפורי המקרא שהם משנים אותם לצרכיהם ונותנים להם משמעות לגבי מוסר ההשכל שלהם.

והרי הסיפור המקראי “איוב” כפי ששמעתי אותו מפי מספר בדוי בסיני: –

מעשה ואיוב לקה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, והיה מתגרד ולא ידע במה לרפא את גופו ולהנצל מן הסבל שנגרם לו. ואשתו שדאגה לו מרוב אהבתה אותו פנתה אל הידעונים לשאול בעצתם, ולא נסתייעה מהם. עד שעלה על דעתה ללכת אל הים ולבקש מאל הים רחמים על בעלה. והמרחק ממקום מגורי איוב לים גדול לפי שאוהלו היה נטוי בלב מדבר סיני. החישה אשת איוב את מעשיה והבריכה שני גמלים, הרכיבה על אחד את איוב והיא על השני ומיהרה אל שפת הים שליד “דהב”. בהגיעה לשם, הושיבה את איוב לא הרחק מן החוף ואמרה לאיוב בזה הלשון:

“בעלי אהובי, הולכת אני לקושש עצים לזמן מה ואתה שב כאן עד שובי אליך”! אמרה והלכה והשאירה את איוב לבדו. כיון שהשיחים והעצים היו מועטים באותו חוף, השתהתה במעשיה הרבה זמן והרחיקה ללכת. כשראתה כי השמש נוטה לשקוע מעבר להרים שבמערב, מיהרה לשוב אל בעלה מחשש שהוא זקוק לסעד כלשהו. כשחזרה לא מצאה אותו באותו מקום שהוא אמר להמצא שם. כי הוא הלך לחסות בצל שיח בקרבת מקום. והיא שראתה איש יושב בצל שיח אמרה בליבה: "זה לא בעלי איוב כי לא יש בו כוח לעזוב את המקום בו הוריתי לו להשאר בו. עודה משקיפה לכל עבר ראתה שיירה של רוכבי גמלים עוברת לידה. שאלה אותם: “הראיתם איש מצוי לבדו ליד החוף”? הם שאלו אותה: “ומה מראהו”?

אמרה להם: “הוא יושב שפוף וכולו פצע וחבורה”! אמרו לה: “לא ראינו”! והלכו.

כיון שנשארה לבדה וממול על החוף ליד שיח יושב מישהו שכולו בריא והוא שופע חיים, נגשה אליו ושאלה אותו: “הראית איש בודד מצוי בקרבת מקום”?

היה זה איוב בעלה שלא הכירה אותו. כי בשעה שהלכה לקושש עצים בא מלאך הים וריפא את איוב ומשום כך לא זיהתה את בעלה. בעודה שואלת אותו ומתארת את האיש שאותו היא מבקשת, חייך איוב ואמר לה: “ומה סימן יש לך לגבי אותו איש שאת שואלת אודותיו”?

אמרה לו: “איש זה הוא בעלי אהובי שנתקף בשחין רע וכולו סבל ומכאובים”!

הוא הוסיף ושאל אותה: “ומה סימן מיוחד יש לך כדי לזהות אותו”?

אמרה לו: “על עורפו יש סימנים של שני חתכים”! התכופף איוב והצביע על החתכים שעל עורפו ושאל תוך כדי חיוך: “חתכים כאלה”? ראתה וניתמלאה שמחה ואמרה: “בדיוק, בדיוק כאלה”!

אמר לה: "אשתי חביבתי, זה אני איוב בעלך, כשהלכת לקושש עצים בא מלאך הים וריפא אותי ועתה הבה ונודה לאל הים. הלכו שניהם לים רחצו ידיהם ורגליהם במימיו, כרעו ברך ופתחו בתפילת הודיה לאל הים. סיימו את מעשיהם ועלו על הגמלים ובשמחה וברגש תודה חזרו למקומם אי שם בלב מדבר סיני.

כך סיים המספר את סיפורו, בעודו מחייב אותי להתעמק במוסר־ההשכל שיש בסיפור הבדוי על איוב. ולא הוצרכתי להתעמק במשמעות שיש לסיפור זה כי הבדוי רוצה לומר: "איוב לא היה צריך להתענות מן הנגע שתקף אותו. די אם היה הולך אל הים ושם היה פונה בתפילה לאל הים ומיד היה נירפא. אצלנו בסיני לא היה סובל כל כך.

 

טכס ברית שלום בדוית בסיני כיום זהה למסופר במקרא על יעקב ולבן (בראשית פרק ל"א)    🔗

במורד לעין־אום־אחמד בואדי צוואנה מצויים שני רוג’ומים שהם גלי־עד אשר קורותיהם מעידים על מסורת שבטי הרועים באזורנו מאז ימות המקרא והריהם מתארים את המאבק בין לבן ליעקב.

והסיפור בב (בראשית ל"א) מתאר כיצד יעקב מנצל הזדמנות שבה לבן הארמי נעדר מביתו בצאתו למסעותיו, והוא אוסף את כל הרכוש שעשה אצל לבן במשך עשרות שנים ובעידוד נשותיו לאה ורחל הם בורחים במגמה להגיע לכנען אל מקום מגורי יצחק ורבקה הורי יעקוב כדי להנצל מן העבדות והניצול שעושה לבן ביעקב ובמשפחתו.

לבן שחזר ממסעותיו יוצא לרדוף אחר מחנה יעקב ומשיג אותו על הר “גלעד” וכולו משטמה וכעס על יעקב שהעיז לגלות רצון לעצמאות אישית ומשקית. ובדעתו לפגוע ביעקב בחרב ולהכריתו מארץ החיים. אך בהגיע לבן אל מחנה יעקב כשהוא נתקל בהתנגדות ולא בציתנות מצד יעקב, כפי שהיה רגיל בהיות יעקב עובד במשקו בחרן, על כן, נסוג לבן מכוונותיו התוקפניות ושינה את טעמו ומצא כי מוטב לשוב על עקביו לחרן ולא להסתבך בשפיכות דמים. שהרי כל הילדים הם צאצאיו והאמהות הן בנותיו.

מתוך טעמים משלו, החליט לבן שלא להעכיר את יחסיו עם יעקב אך דרש ממנו כי יכרות איתו שלום בטרם ישוב על עקביו.

הדבר התקבל על דעתו של יעקב מנמוקים שלו והורה לאנשיו ללקט אבנים ולהקים גל־עד – רוג’ום בבדוית. למראה גל־העד תקפה שמחה את כל האנשים וסעודה חגיגית נערכה באותו מקום תוך שלבן מכריז כי:,הגל הזה יהיה עדות לשביתת נשק ולשלום וכי יעקב לא יפנה בראש אנשיו וירדוף אחרי וכך גם אני לא אתנכל למחנה יעקב!"

מסתבר שכך נהגו באותם ימים לסיים מאבק בין יריבים בעת מסעי שוד או סכסוכים אחרים. מקימים גל אבנים ונשבעים עליו. ומי שמפר את שבועתו נענש מידי האל. ולפי שיעקב קרא לגל הזה “גל־עד” היה זה לשמו של ההר עד היום הזה. ומנהג זה של הקמת גלעדים נפוצה אצל הבדוים בסיני עד היום הזה “כשבועה” וכן גם למטרות שלום ולהכרזות אחרות אפילו להכרזת פסקי דין משפטיים.

 

שני הגלעדים בפתח עין־אום־אחמד    🔗

אותה התיחסות לגל־עד של לבן ויעקב כמעשה המבטיח קיום הסכם מכוח השבועה, קיימת בואדי “צוואנה” לא הרחק מן המורד הצר המוביל אל עין אום אחמד ולא הרחק מהנקיק של “ע’ולת אל ח’לאייל” המצוי בראש המעלה.

והמעשה שהיה כך היה: –ל“ענאז” שהיה שיח' שבט התרבין לפני כמה דורות, הגיעה התראה מן הצופים משבט “הדבור” העומדים על מצוקי התיה כי מסע שוד עושה דרכו אל נחלת שבט התרבין, על מנת לשדוד צאן וגמלים. מיד הזעיק “ענאז” את כל הלוחמים בני שבטו, שבאו ערוכים להציל את הרכוש והצאן, ובראש אנשיו יצא לקראת השודדים וחיכה להם במעלה הדרך בואדי צוואנה. לא עבר זמן רב ו“עוביה” השיח' של השודדים הגיע גם הוא אל אותו מקום עם אנשיו, ונעצר על ידי ענאז שהודיע לו כי רצוי לו להתחשב בחרבות הרבות המחכות לו ולאנשיו אם ימשיך בדרכו.

" עוביה" הבין כי אחריתו לא תהיה סוגה בשושנים, על כן הסכים לשוב על עקביו. וכדי שענאז לא יזנב אחריו ויתקוף אותו במפתיע, הסכימו השנים להקים שני גלעדים – “רוג’ומים” בבדוית – במרחק כשלושים צעד ביניהם. וקו נחרץ בקרקע החול בין שני הרוג’ומים אשר יבטיח כי ענאז לא יעבור אותו צפונה, ועוביה לא יעבור אותו דרומה לעין אום־אחמד. ושבועה נשבעו השנים לאמור: “יהיו שני גלי־העד עדות לשבועה אשר נשבענו כי לא נפגע איש ברעהו!” באלו המלים נשבעו וכל אחד משך את אנשיו וחזר על עקביו.

ולפי שבסיני אין שרידים ארכאולוגים המאשרים את הכתוב במקרא על יציאת מצרים, באים שני הגלעדים הללו ומכריזים על כך שיש מסורות כיום בסיני שראשיתן באותם ימי מסה מזמנם של יעקב ולבן כמתואר במקרא.

כל הרוצה להתרפק על עברו של עמנו, רצוי לו לשוטט במרחבי סיני ובלי ספק יגלה דברים המאשרים כי המקרא מכיל בתוכו הרבה סודות מן העבר ואם טרם מצאנו עד היום בסיני תעודה אודות יציאת מצרים, אין זאת אומרת כי לא נמצא משהו בעתיד.

 

אגדת חמאם־פרעון    🔗

במערבו של סיני על חוף מפרץ סואץ מתנשא הר שמדרונו התלול יורד ישר אל תוך הים.

ג’בל־חמאם־פרעון קוראים לו הבדויים. ממי הים השוטפים את הדום ההר עולים אדים ובעבועי מים חמים שנוצרים מנביעות מעיינות חמים בתוך הים. מעט מעל החוף במדרון ההר מצויה באותו מקום מערה ארוכה שבה מתאבכים אדים. מי שחש כאבים בגופו, מתרחץ במי הים החמים או נכנס למערה, מתאבך באדים ונרפא.

הבדוים קוראים למקום “חמאם־פרעון”. פירוש השם, מרחצאות פרעה ולמה דווקא פרעה?

לדבריהם – אללה – ישתבח שמו – כשיצר את ההרים והימים, יצר את חוף מפרץ סואץ כמו חופים אחרים בלי אדים ובלי בעבועים. וכל השינוי חל בגלל המעשה בבני־ישראל שברחו ממצרים.

כידוע, בני־ישראל יצאו ממצרים בבהילות כשצבא פרעה רודף אחריהם להחזירם לארצו. אלה בורחים ואלה רודפים, עד שהגיעו בני־ישראל לים ונעצרו. מוסה שהיה בראש עמו ישראל, נטה את ידו על הים, המים נבקעו לשניים ונעשתה דרך בתוך הים. במהירות עברו בני־ישראל, והמצרים שהיו רחוקים ומהירים הלכו והקטינו את המרחק עד שנכנסו אל תוך הים רודפים אחריהם. בינתיים הגיע מוסה לצד השני של המפרץ, עלה על סלע כדי שיראה למרחוק והיה מנצח על המעבר בתוך הים. מזרז את אלה, ומורה לצעירים לעזור לזקנים ולנחשלים, ולאט לאט הגיעו כולם לעבר השני של המפרץ.

המצרים שהיו רוכבים על סוסיהם ומרכבותיהם, נכנסו אחרי בני־ישראל. ועוד מעט והדביקו את האחרונים. אם היו מקדימים עוד כמה דקות והיו גם הם יוצאים מן הים ועושים פרעות בישראל. ראה מוסה כי אחרון הישראלים יצאו, הניף את מטהו אל על מתוך רצון להחזיר את הים לקדמותו ולהטביע אל כל צבא מצרים.

פרעה שהיה רוכב במרכבתו בראש צבאו, ראה את מוסה מתכונן להביא עליו ועל צבאו כליה, קרא אליו בקול: “יא מוסה, מה אתה עומד לעשות”?

אמר לו מוסה: “עוד מעט אתה וצבאך תנוחו במצולות ים”!

אמר לו פרעה: “רחם לפחות עלי יא מוסה, הלא שנינו בני־אדם, לך אם ולי אם”!

אמר לו מוסה: “אפילו תבקש רחמים מהיום עד סוף הדורות, לא אשקוט עד שתצא נשמתך מתחת לגלי הים”!

ראה פרעה כי מוסה כועס מאוד, המשיך להתחנן על עצמו, ולא הצליח לרכך את לב מוסה.

הניף מוסה את מטהו על הים ואמר: “כפיצוי על כל העלבונות והסבל שסבל עמי ממך, תהיה נשמתך רפואה עבורו”!

נטה מוסה והיכה במטהו את הים, והמים שבו לאיתנם וכיסו את כל צבא מצרים וגם את פרעה, שהיה קרוב מאוד ליבשה, ממש לרגלי הסלע שעליו עמד מוסה. כעס פרעה על יחסו המתנקם של מוסה ומרוב חרון שהיה באפו רתחו מי הים. נשמתו שפרחה ממנה יצאה ונכנסה אל תוך ההר וכולה רוגזת ונושפת ומנשיפתה יוצאת מאותה מערה רוח חמה ומהבילה.

מאז ועד היום ממשיכים מי הים לרתוח ולבעבע מאותו רוגז של פרעה, ובמערה יושבים החולים שנרפאים מרוחו של פרעה.

כך נתקיימה דרישתו של מוסה, שלפחות רשעותו בחייו תיהפך לרפואה לבני אדם.