כאחד ההבדלים האופיניים בין מזרח ומערב, רואים התיירים בעובדה – שבמערב – חי סרסור אחד על רווחי 10 יצאניות ובמזרח – 10 סרסורים על רווחי אחת בלבד. בהגדרה יותר מדוייקת נאמר – שהנטיה לחיות מרווחים מינימליים בעזרת מאמץ מינימלי, היא אחד מאותות לונטיות המובהקות, אותות אלה התפשטו במדינתנו. עד כדי מתן דמות מיוחדת לעירינו ולעיירותינו.

די לעבר בשווקים ומדרכות הערים, כדי להוכח, כמה אנשים (בלשון סגי־נהור – מפרנסים) מסתובבים סביב כל מצרך ומוצר וחיים כביכול עליו. כך נוצר פרולטריון עירוני, בעל רמת חיים נמוכה ביותר, המשמש כאחד הגורמים החשובים להתפשטות הפשיעה בין קטינים ומבוגרים כאחד.

מצב זה אינו נובע כולו מהלהיטות למסחר, הטבועה בדם עמנו, זה למעלה מ־10 שנים שהממשלה רואה בעין טובה את העיסוק במסחר זערער זה ע“י חלק האוכלוסיה ותומכת בגלוי ובסתר בתופעה “משמחת זו”, כיון ואנשים אלה, המחפשים טרף למשפחותיהם וההופכים ל”עצמאים" בעל כרחם ר“ל, אינם מטרידים לשכות עבודה ועוזרים במישרין לאגדה על תעסוקה מלאה, עליה היתה גאוות המדינה, לפחות עד הזמן האחרון. למעשה – זהו חלק נכבד של האוכלוסיה שהוזנח והופקר לגורלו ע”י המדינה וההוצאות הקטנות יחסית לחנוך וסעד פה ושם למשפחות אלו – אינן נמצאות בשום יחס לרגש ההקלה המורגש ע"י אנשי משרד העבודה לרגל חוסר הצורך בטיפול ודאגה לרבבות אלה. מבלי לדבר כמובן על הכנסות האוצר משווקים משונים אלה.

־־־־־־־־־־־־־

הפתרון “המוצלח” הבא – העבודות היזומות. זוכרני, שבשעה שכהנתי כמנהל חוה נסיונית, התנגדתי נמרצות להכנסת עבודות אלו לחוה ונמוקי היו: א) אין פריון עבודות אלו עולה על 10%–20 של עבודה תקינה, ב) הפקוח והדרכת עובדים אלה יגזלו מהחוה את מעט עובדיה הותיקים ולפי הדוגמה החיה שלפני עיניהם, ירד גם מוראל עבודתם פלאים, מה שיקשה על ניהול החוה לרגל תקציבה המצומצם גם בלאו הכי. כמובן שיד משרד העבודה היתה על העליונה ואמנם הלך מצב החוה ורע. התחלתי לנהל משא ומתן מייגע עם משרד העבודה ויתר הגורמים על הגדלת תקציב החוה, כדי לנסות ולהפוך את העובדים היזומים לפועלים ממש, בשכר מלא. לאחר שקבלתי סוף סוף תשובה חיובית, מהרתי לבשר לעובדים אלה את הבשורה הטובה. לתמהוני – נתקלתי בזעם וסרוב מחלט ובהנמקה מקורית ביותר: מאחר ומקבלים הם מחצית השכר ללא צורך במתן תמורה עבורה, אין זה מההגיון לעבד עבור מחצית שכר השניה 8 שעות תמימות.

נסיתי לשכנעם ע“י דברי ציונות, על זקיפות קומה ופרנסה בכבוד, והתרעתי הפריון הנמוך של עבודתם שיגרם לפיטוריהם. על זאת ענה לי מנהיג החבורה ו”הנואם הראשי“: “אני ואחי באנו ארצה לפני כ־20 שנה. אחי הסתדר יפה והוא אחד החקלאים האמידים כיום. הארץ לא מצאה חן בעיני וחזרתי לפולניה. הן יודע אתה מה שעבר עלינו, ואחר השואה חזרתי לאחי היחיד, כשאני ערירי, שבור ורצוץ, ללא כחות וללא מקצוע. וכעת פרנסתי על ה־40 ל”י מעבודות דחק. סכום זה אינו, אלא קיצבה מעליבה ולא די בכך שיהודי נכבד כמוני יחיה על קיצבה, העליו עוד להבד תמורתה?”

הדברים אמנם ידועים יפה ואין חדוש בהם, הצרה – ששרים ופקידים בכירים רואים בעבודות יזומות פתח הצלה של אבטלה, במקום לראות בהן אסון לאומי שני ותוספת פרולטריון דל עירוני וכפרי, שגם רמת חייו הנמוכה תגדיל את הפשיעה בארץ לממדים מסוכנים. ובל יאמרו שבעבודות יזומות עסוקים זקנים בלבד. רב מספר הצעירים שלאחר שעתיים של “הנורמה” נעלמים כדי להרויח את מחיתם בכל הדרכים ואפילו ע"י יום עבודה רגיל בחקלאות או תעשיה.

־־־־־־־־־־־־

החלק השלישי ואולי החשוב באגדה על התעסוקה המלאה, הוא הפרק על חוסר פריון עבודה, ירידת מוסר העבודה, או בקיצור “רפיון העבודה.” קיים הוא בכל, בחקלאות, תעשיה ומסחר, בפקידות ושרותים, במוסדות צבור ובנקים, במפעלים פרטיים וצבוריים.

לוא היינו אוהבי הימורים, אפשר היה להוסיף ל“פיס” ול“טוטו־כדור רגל” גם חידון על שיא חוסר יעול בעבודה. הפרק הזה לבדו, עלול למלא ספר אגדה גדוש ואפילו מיטולוגיה שלמה עם אלילים ואלילות היעול, שאננות האולימפוס הממשלתי והמפלגתי לאודיסיאות הרפיון עם הרפתקות משעשות ומלחמות לדירוג, לסיווג, לממונים או נבחרים, השוואות שכר, האטות מאושרות או פראיות, ואפילו עם הסוס הטרויאני המהולל, המוכנס דווקא לאור היום (פטנט ישראלי) והפותח את כל שערי השכר, פיצויים מוגדלים וכו, וכו. כמה תעסוקות מלאות אפשר היה לגזר מרפיון זה ולהעבירן לארצות מפגרות כשי להקמתן והדרכתן בחיי עבודה.

רפיון זה משמש גם כמים כבדים על טחנות מפלגות השמאל, שיעורם המדיני־הוא “לעמד לימין העובד”, בל יתאמץ חלילה, כדי שישאר בו הכח להצביע לטובתן, בבא העת.

אמנם, במקום לדאג לפריון עבודה ע“י האמצעים המקובלים בכל העולם, ע”י פרסים ופטורים, הוקם לתפארת (המליצה?) המכון לפריון עבודה שנכנס בימים אחרונים לבנינו החדש, בן חמשת הקומות. יעודו, אינו חקר אי פריון עבודה אצלנו וגורמיו, אלא עריכת קורסים למנהלים ומדריכי יעול במפעלים.

עם כל הברכה בהקמת מחנה של מייעלים ואין כל ספק שיובאו טובי המורים, כדי להגיע להישגים רצויים – יש בכל זאת לבדק, מהו החומר האנושי הנשלח לקורסים אלה, מה מידת השכלתו, אופיו, חריצותו, תפיסתו וכמובן עברו כעובד. קיים החשש שאחוז ניכר מהמשתתפים אינו ראוי לבא בקהל זה, לא יקלט כלום, ורואה בקורס מסוג זה אמצעי להשתמטות מעבודה, למנוחה ע"ח המפעל ומעל לכל – תוספת דירוג לאחר “שעשה קורס”. וכה נמצא נפסדים מאלפי ימי עבודה יקרים מחול השדים של תביעות שכר ימשך וינתן פרס לבלתי יעילים.

ושוב מגיעים אנו לאותה נקודה, בה רפיון העבודה הגדיל באפן מלאכותי את הביקוש לעובדים, הקטין את ההיצע וגרם להתיקרות העבודה מעבר לגבול הכדאיות המשקית.

מעגל אולת זה הביא בכנפיו תופעה מוזרה שניה. בניגוד לכל העולם, בו שכר העובד עולה עם הנמכת ערך הכסף, עולה שכר העובד אצלנו, עקב לחץ מפלגות ובין תוספת יוקר אחת לשניה, מתווספות תוספות שונות ומשונות הגורמות במישרין להנמכת ערך הכסף. לכן כל הויכוח על האינדקס, הסערה הציבורית והמפלגתית מסביבו והדם הרב הנשפך בראש חוצות בגללו, אינם, אלא אחיזת עינים. כעין כדור הרגעה הניתן מזמן לזמן לעובד, כדי שידע שיש דואג לו. לא כלכלנים יושבים על המדוכה המשקית הזאת, אלא בוכאלטרים פוליטיים, שכוחם רב יותר בחישוב תועלת מפלגתית, מאשר בחישוב תועלת משק המדינה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

זהו צד אחד של המטבע. על צדו השני אנו קוראים בעיתון לעתים קרובות, לאחר התנקשות פחות או יותר חמורה בפקידי לשכות העבודה ומשרדי הסעד, בליווי הרס, פציעה, מאסרים, מרירות ומשפטים. השופט מתקשה להוציא פסק דין דרמטי ולרסן פעם לתמיד תופעת אלימות זו, ההולכת ומתפשטת על פני כל המדינה, כי אין הוא רשאי להתחקות אחרי שרשי הרע בכללו. זכינו לבצור משרדים אלה, לפי דוגמת בניני טגרט עם שערי ברזל וסריגים ולסרוב לעבד בתפקידים אלה מחשש של סכנת נפשות ממש.

העתונות, כשופר הצבור, רואה במעשים חמורים אלה, מעשי פראות בלבד ועומדת תמיד לימין הפקידים הנפגעים על לא עול בכפם. לעתים רחוקות נשמעת הדעה בצורה מגומגמת… שיתכן ולפחות באפן חלקי, הצדק עם הפורעים וכי מה יעשה אדם שאינו מוכן לראות בנפש שלוה ברעב ילדיו? והענין לרב נסגר יחד עם התיק ע"י הגדלת בסעד.

גישה זו טפוסית לכל מדיניות העבודה אצלנו, קראתי פעם מאמר בעתון אמריקאי רציני, כתוב בידי פקיד בכיר של משרד העבודה שם ומעליו כותרת מרגיזה: “יהודים, אל תידחפו למשרד העבודה!”, כותב המאמר מתנצל בראשית דבריו על בכותרת ומעיד על עצמו כידיד יהודים ואדם ליברלי… אלא, ויש אלא. מתברר מדבריו שבכדי להתקבל לתפקיד אחראי במשרד העבודה, חייב המועמד להיות בעל תואר אקדימאי ונוסף לכך לעמד בבחינות קבלה קשות ביותר. כידוע – היהודים, הם עם מוכשר והם הזוכים בכל המשרות ועליהם לשרת קהל גויי שבעיותיו אינן כה נהירות ליהודי ומספר הסכסוכים הולך וגודל. הן מתפקידו של משרד זה לנהל כרטיסית עובדים לפי כשרונותיהם, נטיותיהם, ידיעתם במקצועות, להכשירם לעבודות שיש ביקוש להן והכוונתם למפעלים ולמקצועות יצרניים, כדי שיתפרנסו בכבוד מעבודתם, ישתלבו יפה בין יתר האזרחים ויהוו לקוחות טובים למסחר ותעשיה המשגשגים במקום.

ואצלנו? ירשנו מההסתדרות את לשכות העבודה על מגרעותיהן ואנשיהם, לרוב־חומר אנושי חסר כל השכלה, יוזמה, הבנה, ידע ורצון. פרי של פוליטיזציה מופרזת, ופרוטקציוניזם צר מקומי והתפקידים מתחלקים לפי כרטיסי מפלגות פועלים, כאילו לא היה זה מוסד ממשלתי ואין לאיש “הצווארון הלבן”, המשכיל והמוכשר, כל דריסת רגל ל“מבצרי התעסוקה”. מכיר אני לשכות עבודה שבמשך 10 שנים אחרונות לפחות, לא השיגו יום עבודה אחד למבקשיה, לא דאגו לכוח אדם לשום מפעל וכל תפקיד פקידיהם – הוא, להסתובב בכלי רכב ממקום עבודה אחד למשנהו, כדי לבקר אם לא נתקבל חס וחלילה עובד ללא רישום בלשכתם ולערך משפטים לראווה של כל מעביד שהתייאש מיכולתם ודאג לעצמו ע"י קבלת עובדים מתאימים שהציעו את שרותם. אותו משרד העבודה, שהוא למעשה אחד החשובים למדינה, כי תפקידו להכשיר, לסווג, ולדאג לתיאום בין עובדים והמשק היצרני ניתן כשי של מה בכך למפלגה בקואליציה שתעשה בו כטוב בעיניה, ללא בקורת וללא התערבות, כאין ירושה לעולם ועד.

פסקי דין ויהיו חמורים ביותר, לא ירסנו ממורמרים ולא יתקנו מצב ההולך ורע, אם לא יוחלפו באפן דרמטי, הפקידות בלשכות העבודה והממונים עליהם במשרד העבודה ע"י עובדים מרחיקי ראות, בעלי יוזמה, כשרונות והשכלה.

במשרד הסעד שולטות שיטות “החלוקה” המפורסמת והיות ומשרד זה אוסף את כל הרעמים והברקים של תוצאות מדיניות כלכלית גרועה, אין לקנא בפקידיו כלל וכלל.

־־־־־־־־־־־־־־

לכאורה, ייראו דברי תמוהים ביותר, מאחר שמתריע אני על הזנחה ממשלתית של חלק מהאוכלוסיה והפקרת מוסר העבודה דווקא בשעה שמאות עובדים נפלטים יום יום ממפעלים פרטיים וממשלתיים והאבטלה הולכת וגדלה. אולם חרד אני שהממשלה תמשיך במשחק הפוקר הכלכלי ושמאות ואלפי המובטלים יגדילו את מחנה הרוכלים למיניהם והיזומים על כל הסכנות הכרוכות בדבר. בטרם תלך הממשלה בדרך השיגרתית ותשתמש בתרופות פלא שהיכזיבו לסתימת הבקעים בכלכלה מוטב שתעשה קצת חשבון נפש. קיימת הסכנה, שמאחר ודוברי הממשלה מצביעים על מצב זה כעל מצב של משבר זמני, למרות חומרתו, שצעדם הפזיז הבא – יהיה… הקמת מפעלי סרק חדשים, שיתפרקו כעבר זמן קצר, לאחר ויבוזבזו מיליונים רבים. עד עתה לא שמענו שהממשלה חפשה במדיניותה את הסיבה העיקרית להתערערות הכלכלה שלנו.

בשנים אחרונות חל שינוי ניכר ביחס האוצר ליוזמה הפרטית. בלחץ מפלגות השמאל, סוציאליזציה כביכול ואמביציה ממשלתית ל“תנופה רחבה”, ירד ערך היוזמה הפרטית שבנתה את הארץ במשך עשרות שנים ובמקומה באו "התיעוש הקיבוצי, הכשרת מפעלי ההסתדרות והקמת מפעלים, רבע, חצי ו־100% ממשלתיים, שלא זו בלבד שגרמו להפסדים עצומים המשתלמים מכיס הצבור, אלא שבסיסם הרעוע זירז את התוהו ובוהו הכלכלים, אלא לאחר כל כשלון חרוץ נוהג הוא כבן יחיד שסרח שעלינו לסלח לו ולהשיג לו צעצועים חדשים לשבירה.

היוזמה הפרטית היתה בנויה על חריצות, כשרונות וידע של בעלי בתי מלאכה, ומפעלי תעשיה, בנין ומסחר, כמובן במגבלות טבעיות של יכולת כספית ואישית. הפתוח ההדרגתי של כל מפעל העלה את מספר המועסקים בו ורווחי המפעל היו צנועים. האוצר קבל אמנם קצת פחות מס מבעליהם, אולם מספר רב של משפחות חי חיי עבודה והתפרנס בכבוד. האוצר רצה לאכל את העוגה בטרם נאפתה וחישוב המס לפי מספר המועסקים, הביא לצמצום דרמטי של מספר העובדים, העלה אמנם באופן מבוטל את המס המשתלם ע“י המעביד, אולם רבבות מפרנסים הוטרד, הוכרחו לעזב מקצועות שרכשו להם ויציבותם הכלכלית עורערה ורק חלק מהם נקלט זמנית ע”י מפעלי סרק שבאו במקום היוזמה הפרטית.

עדים אנו, שכל ענף מסחרי, תעשיתי או חקלאי, שעבר “טיפול” פקידי האוצר, הלך והתרושש, הלך והצטמצם ועומד בפני סכנת חסול. אין כל ספק, שע"י מדיניות נפסדת זו, הפסידה ומפסידה המדינה כח יוצר חשוב מאד ושהיוזמה הפרטית מסוגלת היתה ליצר יותר זול ובאיכות שהלכה והשתפרה מיום ליום עקב התחרות חפשית בשווקים. יש לזכר שעדין לא נולד אדם, המוכן את כל פרי יוזמתו, כשרונותיו וחריצותו – לתרם למדינה ויהא משטרה הסוציאלי האידאלי והנשגב ביותר.

־־־־־־־־־־־־־

התירוץ של מדיניות פיזור האוכלוסיה וקליטת עליה, אינו עולה בד בבד עם השיטות שננקטו והתכנון הבהול והגרוע. למעשה – נכון יותר היה לבצע פתוחו של רב מקומות יישוב חדשים אלה ע"י התושבים עצמם, בהדרגה ובעזרת אנשי מקצוע כמדריכים. בצוע כזה היה מכשיר את העולים לבניה ולמלאכה ולחיי עבודה, מבלי להזדקק לכלים העצומים, שעלו הון תועפות ושגזלו מהתושבים החדשים גם תעסוקה וגם ספוק מבנין עירם.

מנקודת ראות בטחונית, וזו היתה הן הקובעת בבחירת נקודות יישוב אלה, נוכחנו, שיישוב שאינו קשור בלב ונפש למקום עבודתו ומגוריו, אינו מהווה תריס יעיל להתקדמות האויב. ההיפך הוא הנכון. פרולטריון עירוני דל, המתפרנס בקושי ממסחר זעיר או עבודות דחק, או שחי פשוט על הסעד, מהוה גורם בטחוני כושל היכול להיות לרועץ לכל מערכת ההגנה.

זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבת ידים, הינטרלנד־בלעז, המזדקקת לשרותים רבים, שאין באפשרותה לספק לעצמה. אולם שתילה מלאכותית של מפעלי תעשיה גדולים והספקת כל צרכיה בכל החידושים הטכניים העצומים הדרושים להקמתה ולהפעלתה, בארץ שמחכים בה 5 שנים להרכבת טלפון, דורשת זהירות הרבה יותר גדולה, מזו המוצגת ע“י “הגורמים” השונים העוסקים בזאת. הכשרת עובדים, שאינם בעלי מקצוע כלל ושרובם לא עבדו מימיהם בשום תעשיה או מלאכה ושאין להם הרגלי עבודה כלל, אם היא אפשרית בכלל, ־ תייקר את המוצר התעשיתי מעבר לכל גבול של רנטביליות ותסכן את קיום המפעל, פרט אם מסכימים אנו שישחקו הילדים לפנינו. נוסף לזאת גם הובלת חומר הגלם ממרכזים ונמלים והחזרתו כמוצר מוגמר לערים או נמלים במחירי ההובלה הגבוהים הקיימים יורידו את כח ההתחרות שלו בשוק, פרט אם הצבור יחוייב לשלם עבור כל הסיכונים האלה. אני זוכר עדין את ה”בית־חרושת" למרגרינה “בכפר־החורש”, בחדר לא גדול ביותר, שהצריך את הובלת כל השמנים מחיפה והחזרת מרגרינה יקרה לחיפה, והכל לשם מלוי תאות תיעוש קיבוצי.

־־־־־־־־־־־־־־־

חלקה של העתונות באחריות להפצת האגדה על תעסוקה מלאה ודומיה – נכבד ביותר. למעשה – בלי העתונות, המשמשת שופר לדוברי הממשלה ובלי פרשניה המגמתיים, שעזרו להרדים את דעת הקהל, לא היה הצבור אדיש במידה כה רבה לנעשה במדינה.

מעט מהמעט פורסם מהויכוחים המעשיים בכנסת, למרות שבמה נכבדה זו משמשת כלי בקורת יחידי במינו למעשים שנעשו ושעומדים להעשות!. ע"י הממשלה ומשרדיה.

לעתים מסולפת התמונה עוד יותר ע“י עתונאי זריז, המדגיש בעיקר את הענין האנושי עד שהצבור רואה את האדם ושוכח את מעשיו. כדוגמה, יכולה לשמש כתבה, שנכתבה על אחד הכשלונות החרוצים ביותר במחצבי מנרה, ז”ל, בה שופך העתונאי דמעות שליש על כמה כורים, שהתרגלו סוף סוף לחיים תלת־קרקעים ושהתחילו לחבב את מקצועם והגורל האבוד מונע מהם את תחביבם. אך למשל תרועות ההסכמה במאמרים ראשיים לתכנית גאונית ממשלתית אחרת, של שיפוץ מידי של כל בניני הממשלה, לשם העסקת פועלי בנין, עם חשובי בלאי מדויקים, לעומת הסרוב העקשני מיום קום המדינה להתחשבות מינימלית עם תביעת רבבות בעלי־בתים לאפשר להם שיפוץ רכושם ההולך ובלה. רב השערוריות הצבוריות, המעילות, הגנבות והכישלונות, לא זוכה להד מתאים ואין הצבור יכול לשפט מהעתונות על היקף השחיתות, סיבותיה (פרט לאנושיות) ועל הדרך לעקרם מהשורש.

העתונות עסוקה מדי בכל הקלחות הפוליטיות כביכול, בריב בין פקידים בכירים, ובהפיכות חצר ותעלולי כל מיני עסקנים מפוקפקים, שלא כדאי בכלל להרחיב עליהם את הדיבור, בכדי להתפנות לתפקידה האמיתי, של מתן אינפורמציה כנה, בלתי משוחדת ואחראית לצבור על הנעשה. לעתים מתקבל הרושם שהיא ממלאת תפקיד של תזמורת כלי רוח, המרעישה עולמות, כדי לשתק כל אוזן מלשמע את המתרחש סביבה.

אינני פסימיסט, אולם חלקי עם רואי שחורות, מאחר וכלאזרח לא ניתן לי להבין ולשפט את מראה עיני ומשמע אזני. עלי להאמין בצורה עוורת להבטחות, שאינן מתקיימות, לתכניות העוברות בישול פוליטי כה רב עד שהתבשיל הקדח. להצהרות שאין בהן, אלא פרסומת אשית יהירה, ולאחיזת עינים, העטופה בסודיות, שהפכה למסורת ושאין מי שיתרעם עליה. וכה ניזונים אנו משמועות ורמזים, מזעזועים תת־קרקעיים ומהד השוט המצליף ומטולטלים אנו בסירה העולה מעלה מעלה, עם כל גל גבוה, ויורדת מטה בפתאומיות עד כדי עצירת נשימה. האינדיוידואליזם, המפורסם שלנו, שהווה כח יוצר של המדינה, הולך וכלה ובמקום בבשורת יצירה מלעיטים אותנו באגדות ילדים, כגון האגדה על תעסוקה מלאה, שהיתה יכולה להיות משעשעת, לולא האסון הכרוך בה לעתידנו.