ת"א, 9,1,85
לכבוד
מר שמעון פרס,
ראש ממשלת ישראל,
ירושלים, משרד ראש הממשלה.
א.נ.
אינני תולה תקוות רבות בפנייתי זאת אליך, היות ושיגרת חשיבה של שנים שקידשה את כל השגיאות שנעשו בעבר, עדין משמשת בסיס להווה, לכל רצון לשינוי יסודי בו. מדובר הפעם בעליה החדשה האתיופית, העתידה לסבול מאותן הטעויות הפטליות, שנעשו עם עליות יוצאי אפריקה ואסיה, בזמנו. זוכרני, שבראש לשכות עבודה בתקופה ההיא, עמדו אנשים, חסרי כל הכנה והבנה לתפקידם, חסרי חינוך, אינטליגנציה והשכלה ושנבחרו למעשה לפי שיטת הפרוטקציה בין מפלגות השמאל, לפי המפתח “שמור לי ואשמור לך”. הן ברור היה כשמש אז, שקליטת עליות אלו תהווה בעיה קשה לפתרון, מחמת השוני שבגישת העולים החדשים להרגלי החיים בארץ, בשעה שבמולדתם הורגלו לחיי בטלה, מסחר זעיר ומקצועות שאין להם דרישה בארץ.
מתפקיד האחראים לקליטתם, היה לתהות על קנקנה של עליה זו ולמצא דרך להפיכתה לאזרחים שווי זכויות ותנאי חיים, מבלי שיחויבו להתכחש למנהגיהם, חוקי המסורת שלהם, שיקבלו כדבר מובן מאיליו שהעבודה היצירתים מקדשת את כל האמצעים, ושעליהם ללמוד מקצוע, שיאפשר להם להתפרנס בכבוד מעבודתם. לשם כך דרושים היו פקידים בעלי השכלה, הבנה ורצון, שילמדו את הבעיה בכללותה ויסווגו את העולים לפי גילם, מצב בריאותם, מקצועם הקודם, גודל המשפחה, השכלה, נסיון ומוטיבציה ואז יעבירו את הסבתם לצרכי הארץ כדי להפוך המון בלתי מאורגן, אבוד עצות, מבולבל וחסר גיבוש, להתאקלמות הדרגתית בארץ.
אולם, העומדים בראש משרד העבודה, שעליהם הוטל העול, היו חסרי מושג כלשהו איך לטפל באוכלוסיה טריה זאת, שלא התאמצו אף לרגע לעכל את הבעיות החמורות שלפניהם, הלכו בדרך הקלה של הרעיון “העבודות היזומות”, מחצית משכורת יומית ללא תמורה כלשהי ביצירה ועבודה, רעיון, שלא זו בלבד שלא פרנס את העולים החדשים, והשאירם באין כל, אלא ממש ניוון אותם עד היסוד, כפי שנהוג לצערי עם אלמנטים רבים בארצות נאורות כבריטניה וארה"ב ועוד שנולדים לעולם חסר תקוות ושמוטב היה להם לא להיוולד כלל כאוכלוסיה מיותרת והניזונה על האבטלה במשך דורות.
התרופה הבדוקה לתגובתם החריפה של העולים נגד יחס מביש זה כלפיהם־, היתה התקנת דלתות ברזל בלשכות העבודה, מצויידות בצוהר קטן, שדרכו אפשר לברר אם לנו אתה או לצרינו".
מחלקת הסטטיסטיקה של משרד העבודה עשתה במספר מבוטלים כרצונה, כי ניתן היה לסלף בנקל את תוצאות סקר מחוסרי עבודה ע“י אלימינציה מהרשימה את כל אותם העולים שהתיאשו מלשכות העבודה והחלו לעסוק במקצעותיהם הקודמים של רוכלות זעירה. גם העסוקים ב”יזומות" וגם המתפרנסים מעבודות מקריות ורוכלות, סבלו חרפת רעב והשפלה ובלית ברירה, לא זו בלבד שלא התקדמו בהתאקלמותם בארץ, אלא שלחו את ילדיהם לרחוב כדי שירויחו בכל דרך שהיא.
כמנהל תחנת נסיונות, יצא לי להעסיקם, להתאכזב מכל הטיפול בהם ולהתיאש מכל מה שנעשה עבורם. לא מקצוע, לא חינוך, לא עבודה ולא פרנסה בכבוד. וכל זה לא באשמתם, אלא באשמת כל אלה שהופקדו על מלוי תפקיד אנושי ואחראי ושלא היה להם מושג מהו. עתה, משלמים אנו את המחיר של הטעות המרה הזאת, ע"י התדרדרות בערכי עבודה, בנימוסים ויחסי אנוש ובמידה רבה הביא כל זה לעברי פתח הפשע, המתפשט מיום ליום ומהוה סכנה מוחשית לחברה הישראלית.
הטעות המרה השניה שעשינו, היא – שהחומר האנושי בעל השכלה חלקית לפחות, ושהתאים לעבודה בתעשיה מתקדמת, ראה בפקידות מין מעמד עליון, שממנו אפשר להנות מחשיבות עצמית מעושה וריקנית וכל אלה הפכו יום אחד לפקידים, שמספרם הלך ורב, לפי המסורת המפלגתית המפורסמת שלנו. כיום יש לנו מספר כזה וכזה של רופאים מורים, מהנדסים וטכנאים למיניהם ויש לנו מספר מוגזם של פקידים על כל מאה נפש (לא אלף), ואפילו בשעה של משבר חריף ואבטלה מרובה בתעשיה, חקלאות ומסחר, נשאר מחנה הפקידים בשלמותו, על כל זכויותיו הגלויות והמוסוות, שרכש לו הודות ללחץ מתמיד על המעבידים הממשלתיים והפרטיים, בעזרה פעילה של מנגנון הממשלתי וההסתדרות.
זה הביא למצב, שהחומר האנושי הבלתי מתאים ביותר לעבודה ויצור, אותם עולים, שמעולם לא היו להם הרגלי עבודה, כי מעולם לא עסקו בה, הלכו לתעשיה בלית ברירה, (האחוז המוגבל שהסכים לעסוק בזה). כמובן, שהמעבידים שילמו מחיר יקר בהכנסת, בשילוב האוכלוסיה החלשה הזאת לעבודה יצרנית ונוסף לכך היתה התוצאה – פריון נמוך בהשוואה לנהוג בארצות אחרות.
המגוחך בדבר, הוא – שבהיותם העובדים היחידים בעבודות “בזויות” אלו, העלו הם דרישות מופרזות של שכר ותוספות מדומות מהפטורה וכך קבלו תנאים שאין התעשיה יכולה לעמוד בהם אם ברצון היצוא להגיע לאפשרויות תחרות בשוקי העולם.
מאידך גיסא, מחנה הפקידים, שמעולם לא הודרך וחונך לתפקידיו, שנתקבל לעבודה ללא כל מבחן רציני ודרישות חיוניות למלוי תפקיד, יצר מין “פקידוסטאן”, ביורוקרטיה, המגינה על עצמה ע"י אי יעילות, התנשאות ריקנית ופריון עבודה נמוך בכל שטחי הפקידות, כולל מנהלים שבפרוטקציה ודירקטורים למיניהם, שכל משא נפשם, הוא ־ שיניחו לנפשותיהם ובל יפריעו לתנומתם בשעות “עבודתם”. וזו־הזרוע המבצעת של המדינה, שבדרך מטה.
איך יכלה המדינה להתקיים 36 שנה במצב עגום זה, מהווה חידה רבה. הרי במקום להשיג כסף המגיע מהצבור בתשלומים ומסים למיניהם, עדיף להגדיל את היבוא על מותרות לרוב, כדי לקבל סכום נכבד דרך המכס, במחיר הפקרת מאות מיליונים של דולרים ליבואנים, כסף שברובו לא חוזר לאוצר, גורם להגדלת גרעון המט"ח באוצר ולירידת ערך השקל באין לו כיסוי ובסופו של דבר יוצא האוצר בהפסד מכל העיסקה המחוכמת הזאת והאזרחים רצים מבוהלים להפטר משקליהם, מחשש שיבולע לכספם עוד יותר.
יש לי חשש מבוסס, שהממשלה תדאג בצורה דומה גם לעליה מחבש. ושכל דאגתה, תהיה השגת די כיפות, ספרי תורה ותפילה, לשם “חינוך” מסורתי ותקין של העולים המבולבלים, שהגיעו לעולם זר להם לחלוטין.
יש לקחת סוף סוף בחשבון את העובדה הידועה, שהמוטיבציה לפרנסה בכבוד יציבה וליצירת חיי משפחה תקינים, שהיא בדמם של רוב עולי ארצות תרבותיות, משום שהורגלו לכך, אינה קיימת אצל עולים מארצות אפריקה ואסיה ויש להכשירם ולטפל בהם בצורה שונה, כדי לחנכם לאזרחים מועילים לעצמם ולמדינה. לא די בצירופם לצבא ולמילואים, שגם הם זרים להם, אלא יש להשקיע בהם מאמץ רב ע"י כוחות הדרכה מהמעולים ביותר ולא להפקירם שוב לבורים ופקידונים למיניהם ולשיטות קליטה מיושנות ומזיקות.
קיימות עבודות רבות ומקצועות חיוניים רבים במלאכה, בנין ותעשיה קלה, המתאימים לאדם, שמצב בריאותו אינו מושלם ביותר, מאשר לשולחו לטאטא רחובות ולעבודות נחותות, הגוזלות ממנו צלם אנוש. יש בין העולים הללו רבים, המוכשרים לתעסוקה הרבה יותר חשובה ואין להפקירם פשוט בגלל חוסר מחשבה ומעש.
עברתי את גיל הגבורות ולמעלה מששים שנה עבדתי במרץ וטפלתי בכל אלה שעבדו אתי ושנזקקו לעזרתי. עתה רשאי אני להסתכל אחורה על כל מה שהתרחש משך תקופה ארוכה זאת והנני חש את עצמי אחראי להתדרדרות המבישה שחלה אצלנו, על השחיתות, להיטות לרווחים קלים, בזבוז, משחק בבורסה, רדיפה אחר מותרות וממשלה שמספר שריה יעבור עוד מעט על מספר הפקידים, על כל מאה תושבים.
אני נדהם לראות איך קברניטי המדינה פותרים את כל בעיותיהם בעזרת יועצי “שב ובל תעשה”, מבלי לחשוש לפסק דין ההיסטוריה, שתדון אותם ללא רחמים. אני נדהם לראות איך הם מוציאים ממחסן השליטה שלהם את אותם כלים חלודים, שלא יועילו כפי שלא הועילו מימיהם ומשתמשים בהם מבלי לנגב אפילו את האבק מ“אלטע־זכן” אלה. אתה, המתימר לשאת את נעלי המנהיג היחידי האמיתי שקם לנו לפני ואחרי קום המדינה מוצא בממלכתיות מלה ריקה, שלא כדאי להתאמץ, כדי לממשה ולעצור את מרוצנו לקראת אסון, שבסופו של דבר ישים קץ לאותו חלום של עם ישראל – מדינתו. אני מקוה בכל לב שתמצא די אומץ בלבך ובמקום לפזול, להתפשר ולעסוק ב“עזרת השם”, תעשה את ההכרחי החיוני והיחידי, המעשה שיש לעשות כדי להביא להצלתנו בעוד זמן.
בהצלחה!
ז. אלבלינגר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.